ויקיספר hewikibooks https://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99 MediaWiki 1.47.0-wmf.21 first-letter מדיה מיוחד שיחה משתמש שיחת משתמש ויקיספר שיחת ויקיספר קובץ שיחת קובץ מדיה ויקי שיחת מדיה ויקי תבנית שיחת תבנית עזרה שיחת עזרה קטגוריה שיחת קטגוריה שער שיחת שער מדף שיחת מדף TimedText TimedText talk יחידה שיחת יחידה אירוע שיחת אירוע 104 10379 180632 168868 2026-09-26T14:00:00Z TRARAS 25936 180632 wikitext text/x-wiki == היסטוריה == * {{מצב|תקופת הרמב"ם}} == אזרחות == == סוציולוגיה == * {{מצב|הקדמה לסוציולוגיה}} == חינוך == *{{מצב|פסיכולוגיה של החינוך}} == מדעי המדינה== {{מצב|מבוא לממשל ולפוליטיקה}} - {{מצב|יסודות המשטר והפוליטיקה בישראל}} - {{מצב|תולדות המחשבה המדינית}} [[מדינות ואזורים אוטונומיים: המדריך המלא]] == תקשורתה== {{מצב|מבוא לתקשורת המונים}} - 61n367nxzofxt7wrsesor1zca4ly8x4 180633 180632 2026-09-26T14:03:56Z TRARAS 25936 180633 wikitext text/x-wiki == היסטוריה == * {{מצב|תקופת הרמב"ם}} == אזרחות == == סוציולוגיה == * {{מצב|הקדמה לסוציולוגיה}} == חינוך == *{{מצב|פסיכולוגיה של החינוך}} == מדעי המדינה== {{מצב|מבוא לממשל ולפוליטיקה}} - {{מצב|יסודות המשטר והפוליטיקה בישראל}} - {{מצב|תולדות המחשבה המדינית}} - [[מדינות ואזורים אוטונומיים: המדריך המלא]] == תקשורתה== {{מצב|מבוא לתקשורת המונים}} - 6x8mmrc0w8r2ra949bp0j4mqjczp49a 0 31045 180612 180611 2026-09-26T12:01:31Z TRARAS 25936 180612 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== shbc8pjdckg9tji1h2vpk816kpa3l1t 180613 180612 2026-09-26T12:05:50Z TRARAS 25936 180613 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== sjfktv5gjvdojh0k0vvnqi50zyxvrmj 180614 180613 2026-09-26T12:14:42Z TRARAS 25936 180614 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== 7wz1hdalj4mtdh84pdpqal608h9mrjo 180615 180614 2026-09-26T12:25:58Z TRARAS 25936 180615 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== 7mkr84y9alfl6g3lkea96am1i2spfeg 180616 180615 2026-09-26T12:27:17Z TRARAS 25936 180616 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== ev0r1xgb5qt4lfs7d5db2o99xashnmh 180617 180616 2026-09-26T12:29:47Z TRARAS 25936 180617 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== 2n1efps14lsttq6d0vsdjsta6j49ay9 180618 180617 2026-09-26T12:34:30Z TRARAS 25936 180618 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. ממלכת קמבודיה {{ש}} 182. רפובליקת קפריסין {{}} 183. רפובליקת קרואטיה {{{ש}} 184. רפובליקת רואנדה {{ש}} 185. רומניה {{ש}} 186. רפובליקת קונגו {{ש}} 187. ממלכת שוודיה {{ש}} 188. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 189. ממלכת תאילנד {{ש}} 190. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 191. הרפובליקה התימנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== 69on6ja067rkbyb3chbeznd7bhxsil3 180619 180618 2026-09-26T12:35:53Z TRARAS 25936 180619 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. ממלכת קמבודיה {{ש}} 182. רפובליקת קפריסין {{ש}} 183. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 184. רפובליקת רואנדה {{ש}} 185. רומניה {{ש}} 186. רפובליקת קונגו {{ש}} 187. ממלכת שוודיה {{ש}} 188. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 189. ממלכת תאילנד {{ש}} 190. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 191. הרפובליקה התימנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== rvd2rcrd88o2hip8rbllj69nvc49saw 180620 180619 2026-09-26T12:38:43Z TRARAS 25936 180620 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== se4uzq3gqweppf45ztiw5z4a9rg4k20 180621 180620 2026-09-26T12:51:26Z TRARAS 25936 180621 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== lpm8hs8u57yb7o92ld27whuwdp2nvh7 180622 180621 2026-09-26T13:01:24Z TRARAS 25936 180622 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת מדינות העולם לא הושלמה, והפרק על אוטונמיות אינו מלא, וגם רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין}} ==הערות שוליים== nf3fn3abk9fvzhoevxog827dacsv836 180623 180622 2026-09-26T13:02:27Z TRARAS 25936 /* אוטונומיה ואזורים אוטונומיים */ 180623 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין.}} ==הערות שוליים== ov4mk4ux70yogia6zf8zut72tl58jop 180624 180623 2026-09-26T13:05:30Z TRARAS 25936 /* אוטונומיה ואזורים אוטונומיים */ 180624 wikitext text/x-wiki ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 15. כורדיסטן העיראקית (אוטונומיה בעיראק) {{ש}} 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ש}} 16. רודריג (אוטונומיה במאוריציוס) {{ש}} 17. גגאוזיה (אוטונומיה במולדובה) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין.}} ==הערות שוליים== 5v3bwcq0vfzhsk4vr6suvxh1zltsmv1 180625 180624 2026-09-26T13:07:08Z TRARAS 25936 180625 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== 1. הונג קונג (אוטונומיה בסין ארצות הברית לא מכירה בה כאוטונומיה מ2020)<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref>{{ש}} 2. מקאו (אוטונומיה בסין) {{ש}} 3. אולנד (אוטונומיה בפינלנד) {{ש}} 4. הרשות הפלסטינית (אוטונומיה בישראל) {{ש}} 5. ברבודה {{ש}} 6. נחצ'יבן (אוטונומיה באזרבייג'ן) {{ש}} 7. רוטומה (אוטונומיה בפיג'י) {{ש}} 8. גרינלנד (אוטונומיה בדנמרק) {{ש}} 9. קלדוניה החדשה (אוטונומיה בצרפת, מעבר לים) {{ש}} 10. סנט פייר ומיקלון (אוטונומיה בצרפת, מעב לים) {{ש}} 11. פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 12. סן ברתלמי (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 13. ואליס ופוטונה (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 14. סן מרטן (אוטונומיה של צרפת, מעבר לים) {{ש}} 15. כורדיסטן העיראקית (אוטונומיה בעיראק) {{ש}} 15. אבחזיה (אוטונומיה של גאורגיה, בשליטת בדלנים מדינה עצמאית דה-פקטו) {{ש}} 16. רודריג (אוטונומיה במאוריציוס) {{ש}} 17. גגאוזיה (אוטונומיה במולדובה) {{ספר חלקי|הערה=אזהרה! רשימת האזורים האוטונומיים אינה מלאה עדיין.}} ==הערות שוליים== r098wyavs6hjf0go632vqao13xeaoy5 180626 180625 2026-09-26T13:12:19Z TRARAS 25936 אין טעם לעשוץ רשימה של כל האוטונומיות בעולם 180626 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). ===רשימת אזורים אוטונומיים=== העיר הונג קונג שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כלא אוטונומית על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== odpjj7k8gm5b1ubwskrc996l8f4ho3o 180627 180626 2026-09-26T13:13:59Z TRARAS 25936 180627 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה ואזורים אוטונומיים== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== tn1aaswir6ogf7gx0918um5tfq8l0tx 180628 180627 2026-09-26T13:14:15Z TRARAS 25936 /* אוטונומיה ואזורים אוטונומיים */ 180628 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 6pfrmco1hgzw5nlx5qk1d6pbrl60wwn 180629 180628 2026-09-26T13:14:58Z TRARAS 25936 180629 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref> ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 0a9g5d05ix7ddezhwflwjnotnizb7m4 180630 180629 2026-09-26T13:26:50Z TRARAS 25936 180630 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 8umv0233zi8m9g03yx2daiwa0do1yl5 180631 180630 2026-09-26T13:38:13Z TRARAS 25936 180631 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית {{ש}} ===מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות=== מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות הן ישויות ריבוניות או אזורים בעולם שאינם חברות בארגון האו"ם. {{ש}} ====סיבות אי-החברות באו"ם==== '''היעדר הכרה דיפלומטית''': חלק מהישויות מתפקדות כמדינות עצמאיות בשטחן, אך אינן זוכות להכרה רחבה מצד הקהילה הבין-לאומית או ממועצת הביטחון של האו"ם עקב סכסוכים פוליטיים. {{ש}} '''בחירה וניטרליות''': מדינות מסוימות בוחרות מרצון שלא להצטרף לאו"ם כדי לשמור על ניטרליות פוליטית מוחלטת (כגון וותיקן, שבעבר בחרה להיות משקיפה בלבד ואינה חברה מלאה, או שווייץ שהצטרפה רק ב2002). {{ש}} '''קריטריונים פרוצדורליים''': קבלת חברה חדשה דורשת החלטה של העצרת הכללית בהמלצת מועצת הביטחון, תהליך שעלול להיחסם באמצעות זכות וטו של אחת המעצמות. ====רשימת מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות==== 1. הרפובליקה של אבחזיה {{ש}} 2. רפובליקת דרום אוסטיה – מדינת אלניה {{ש}} 3. הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (קפריסין הטורקית) {{ש}} 4. הרפובליקה הסינית (טאיוואן) {{ש}} 5. הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה (טרנסניסטריה) {{ש}} 6. רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (שולטת על 20 אחוז משטח סהרה המערבית) {{ש}} 7. הרפובליקה של סומלילנד {{ש}} 8. הרפובליקה של קוסובו 9. מדינת וה {{ש}} 10. צ'ינלנד {{ש}} ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 7naq225xcyymck9ff8awhk3qbvmzull 180634 180631 2026-09-26T14:06:16Z TRARAS 25936 /* מדינות */ 180634 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים שהוחלטו באמנת מונטווידאו הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית {{ש}} ===מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות=== מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות הן ישויות ריבוניות או אזורים בעולם שאינם חברות בארגון האו"ם. {{ש}} ====סיבות אי-החברות באו"ם==== '''היעדר הכרה דיפלומטית''': חלק מהישויות מתפקדות כמדינות עצמאיות בשטחן, אך אינן זוכות להכרה רחבה מצד הקהילה הבין-לאומית או ממועצת הביטחון של האו"ם עקב סכסוכים פוליטיים. {{ש}} '''בחירה וניטרליות''': מדינות מסוימות בוחרות מרצון שלא להצטרף לאו"ם כדי לשמור על ניטרליות פוליטית מוחלטת (כגון וותיקן, שבעבר בחרה להיות משקיפה בלבד ואינה חברה מלאה, או שווייץ שהצטרפה רק ב2002). {{ש}} '''קריטריונים פרוצדורליים''': קבלת חברה חדשה דורשת החלטה של העצרת הכללית בהמלצת מועצת הביטחון, תהליך שעלול להיחסם באמצעות זכות וטו של אחת המעצמות. ====רשימת מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות==== 1. הרפובליקה של אבחזיה {{ש}} 2. רפובליקת דרום אוסטיה – מדינת אלניה {{ש}} 3. הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (קפריסין הטורקית) {{ש}} 4. הרפובליקה הסינית (טאיוואן) {{ש}} 5. הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה (טרנסניסטריה) {{ש}} 6. רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (שולטת על 20 אחוז משטח סהרה המערבית) {{ש}} 7. הרפובליקה של סומלילנד {{ש}} 8. הרפובליקה של קוסובו 9. מדינת וה {{ש}} 10. צ'ינלנד {{ש}} ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== oo4w2f4sdpz4kyx74bh2tayzs4zevua 180635 180634 2026-09-27T05:39:05Z TRARAS 25936 180635 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים שהוחלטו באמנת מונטווידאו הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית {{ש}} ===מדינות משקיפות באומות המאוחדות=== מדינת משקיפה שאינה חברה (Non-member Observer State) באומות המאוחדות הוא סטטוס המוענק על ידי העצרת הכללית של האו"ם לישויות ריבוניות שאינן חברות מלאות בארגון. ====מה משמעות המעמד?==== '''זכות נאום''': למשקיפות יש רשות להשתתף בדיוני העצרת הכללית ולשאת דברים.{{ש}} '''השתתפות בהצבעות''': ניתן להשתתף בהצבעות פרוצדורליות מסוימות, אך אין להן זכות הצבעה על החלטות מהותיות או הצעות החלטה רגילות בעצרת.{{ש}} '''גישה למסמכים''': יכולת להגיש הצעות נוהל ולהפיץ מסמכים רשמיים כחלק מהדיונים. {{ש}} '''היעדר חברות מלאה''': המשקיפות אינן חברות במועצת הביטחון ואינן משתתפות בהצבעות תקציביות או בבחירת גופים מרכזיים באו"ם במתכונת של חברה מלאה. ====רשימת מדינות משקיפות באומות המאוחדות==== 1. הכס הקדוש (קריית הותיקן) {{ש}} 2. הרשות הפלסטינית (אש''ף היה גוף משקיף עוד ב1974 ומ2012 שודרג המעמד למדינת פלסטין) ===מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות=== מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות הן ישויות ריבוניות או אזורים בעולם שאינם חברות בארגון האו"ם. {{ש}} ====סיבות אי-החברות באו"ם==== '''היעדר הכרה דיפלומטית''': חלק מהישויות מתפקדות כמדינות עצמאיות בשטחן, אך אינן זוכות להכרה רחבה מצד הקהילה הבין-לאומית או ממועצת הביטחון של האו"ם עקב סכסוכים פוליטיים. {{ש}} '''בחירה וניטרליות''': מדינות מסוימות בוחרות מרצון שלא להצטרף לאו"ם כדי לשמור על ניטרליות פוליטית מוחלטת (כגון וותיקן, שבעבר בחרה להיות משקיפה בלבד ואינה חברה מלאה, או שווייץ שהצטרפה רק ב2002). {{ש}} '''קריטריונים פרוצדורליים''': קבלת חברה חדשה דורשת החלטה של העצרת הכללית בהמלצת מועצת הביטחון, תהליך שעלול להיחסם באמצעות זכות וטו של אחת המעצמות. ====רשימת מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות==== 1. הרפובליקה של אבחזיה {{ש}} 2. רפובליקת דרום אוסטיה – מדינת אלניה {{ש}} 3. הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (קפריסין הטורקית) {{ש}} 4. הרפובליקה הסינית (טאיוואן) {{ש}} 5. הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה (טרנסניסטריה) {{ש}} 6. רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (שולטת על 20 אחוז משטח סהרה המערבית) {{ש}} 7. הרפובליקה של סומלילנד {{ש}} 8. הרפובליקה של קוסובו 9. מדינת וה {{ש}} 10. צ'ינלנד {{ש}} ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 120zskaiai0exhnnbr716sb7f9b6r7j 180636 180635 2026-09-27T05:40:39Z TRARAS 25936 180636 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים שהוחלטו באמנת מונטווידאו הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית {{ש}} ===מדינות משקיפות באומות המאוחדות=== מדינת משקיפה שאינה חברה (Non-member Observer State) באומות המאוחדות הוא סטטוס המוענק על ידי העצרת הכללית של האו"ם לישויות ריבוניות שאינן חברות מלאות בארגון. ====מה משמעות המעמד?==== '''זכות נאום''': למשקיפות יש רשות להשתתף בדיוני העצרת הכללית ולשאת דברים.{{ש}} '''השתתפות בהצבעות''': ניתן להשתתף בהצבעות פרוצדורליות מסוימות, אך אין להן זכות הצבעה על החלטות מהותיות או הצעות החלטה רגילות בעצרת.{{ש}} '''גישה למסמכים''': יכולת להגיש הצעות נוהל ולהפיץ מסמכים רשמיים כחלק מהדיונים. {{ש}} '''היעדר חברות מלאה''': המשקיפות אינן חברות במועצת הביטחון ואינן משתתפות בהצבעות תקציביות או בבחירת גופים מרכזיים באו"ם כמו של חברה מלאה. ====רשימת מדינות משקיפות באומות המאוחדות==== 1. הכס הקדוש (קריית הותיקן) {{ש}} 2. הרשות הפלסטינית (אש''ף היה גוף משקיף עוד ב1974 ומ2012 שודרג המעמד למדינת פלסטין) ===מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות=== מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות הן ישויות ריבוניות או אזורים בעולם שאינם חברות בארגון האו"ם. {{ש}} ====סיבות אי-החברות באו"ם==== '''היעדר הכרה דיפלומטית''': חלק מהישויות מתפקדות כמדינות עצמאיות בשטחן, אך אינן זוכות להכרה רחבה מצד הקהילה הבין-לאומית או ממועצת הביטחון של האו"ם עקב סכסוכים פוליטיים. {{ש}} '''בחירה וניטרליות''': מדינות מסוימות בוחרות מרצון שלא להצטרף לאו"ם כדי לשמור על ניטרליות פוליטית מוחלטת (כגון וותיקן, שבעבר בחרה להיות משקיפה בלבד ואינה חברה מלאה, או שווייץ שהצטרפה רק ב2002). {{ש}} '''קריטריונים פרוצדורליים''': קבלת חברה חדשה דורשת החלטה של העצרת הכללית בהמלצת מועצת הביטחון, תהליך שעלול להיחסם באמצעות זכות וטו של אחת המעצמות. ====רשימת מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות==== 1. הרפובליקה של אבחזיה {{ש}} 2. רפובליקת דרום אוסטיה – מדינת אלניה {{ש}} 3. הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (קפריסין הטורקית) {{ש}} 4. הרפובליקה הסינית (טאיוואן) {{ש}} 5. הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה (טרנסניסטריה) {{ש}} 6. רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (שולטת על 20 אחוז משטח סהרה המערבית) {{ש}} 7. הרפובליקה של סומלילנד {{ש}} 8. הרפובליקה של קוסובו 9. מדינת וה {{ש}} 10. צ'ינלנד {{ש}} ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== 01lhfbm2syisglgn7mqlsjkg9sqhtka 180697 180636 2026-09-27T08:03:54Z TRARAS 25936 180697 wikitext text/x-wiki ספר זה מיועד לכל גיל. ==מדינות== מדינות הם ישויות עצמאיות בעלות 4 תנאים עיקריים שהוחלטו באמנת מונטווידאו הם: '''שטח קבוע''': שטח גאוגרפי מוגדר יבשה, מרחב אווירי ומי חופין, שבו יושבת המדינה. אין חובה שהגבולות יהיו מוסכמים לחלוטין על כל השכנות.קבועה '''תושבים קבועים''': קבוצת אנשים קבועה המתגוררת בשטח המדינה ומקיימת בה שגרת חיים נקראים אזרחים (כדי לקבל אזרחות של מדינה כלשהי צריך דרכון תעודות זהות וכו'). '''שלטון ומוסדות''' (ממשל): גוף שלטוני מרכזי, יעיל ומתפקד המסוגל לאכוף חוק וסדר, לנהל את ענייני הפנים ולשלוט על הטריטוריה.עצמאות '''ריבונות''': יחידה של השלטון להנהיג את ענייני הפנים והחוץ שלו באופן חופשי לחלוטין, ללא תלות או כפיפות משפטית לישות חיצונית אחרת (כולל עסקים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות). יש 193 מדינות חברות באומות המאוחדות ועוד כמה מדינות שלא חברות באומות המאוחדות.<ref>https://travelworld.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%91/</ref>{{ש}} ===רשימת מדינות העולם שחברות באומות המאוחדות=== 1. הפדרציה הרוסית (רוסיה) {{ש}} 2. ארצות הברית של אמריקה {{ש}} 3. הרפובליקה של אוגנדה {{ש}} 4. רפובליקת אוזבקיסטן {{ש}} 5. רפובליקת אוסטריה {{ש}} 6. הקהילייה של אוסטרליה {{ש}} 7. אוקראינה {{ש}} 8. הרפובליקה האוריינטלית של אורוגוואי {{ש}} 9. רפובליקת אזרבייג'ן {{ש}} 10. איחוד האמירויות הערביות {{ש}} 11. הרפובליקה האיטלקית {{ש}} 12 חבר העמים של איי בהאמה {{ש}} 13. רפובליקת איי מרשל {{ש}} 14. הרפובליקה של סיישל {{ש}} 15. רפובליקת איי פיג'י {{ש}} 16. איחוד איי קומורו {{ש}} 17. איי שלמה {{ש}} 18. רפובליקת אינדונזיה {{ש}} 19. רפובליקת איסלנד {{ש}} 20. הרפובליקה האסלאמית של איראן {{ש}} 21. אירלנד {{ש}} 22. רפובליקת אל סלבדור {{ש}} 23. רפובליקת אלבניה {{ש}} 24. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אלג'יריה {{ש}} 25. רפובליקת אנגולה {{ש}} 26. נסיכות אנדורה {{ש}} 27. אנטיגואה וברבודה {{ש}} 28. ממלכת אסוואטיני {{ש}} 29. רפובליקת אסטוניה {{ש}} 30. האמירות האסלאמית של אפגניסטן {{ש}} 31. רפובליקת אקוודור {{ש}} 32. הרפובליקה הארגנטינאית {{ש}} 33. מדינת אריתריאה {{ש}} 34. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה {{ש}} 35. ממלכת בהוטן {{ש}} 36. רפובליקת בוטסואנה {{ש}} 37. הרפובליקה הבולגרית {{ש}} 38. המדינה הרב-לאומית של בוליביה {{ש}} 39. בוסניה והרצגובינה {{ש}} 40. רפובליקת בורונדי {{ש}} 41. בורקינה פאסו {{ש}} 42. ממלכת בחריין {{ש}} 43. רפובליקת בלארוס {{ש}} 44. ממלכת בלגיה {{ש}} 45. בליז {{ש}} 46. הרפובליקה העממית של בלנגדש {{ש}} 47. רפובליקת בנין {{ש}} 48. ברבדוס {{ש}} 49. ברוניי {{ש}} 50. הרפובליקה הפדרלית של ברזיל {{ש}} 51. גאורגיה {{ש}} 52. רפובליקת גאנה {{ש}} 53. הרפובליקה הגבונית (גבון) {{ש}} 54. רפובליקת גואטמלה {{ש}} 55. הרפובליקה השיתופית של גיאנה {{ש}} 56. רפובליקת ג'יבוטי {{ש}} 57. רפובליקת גינאה {{ש}} 58. רפובליקת גינאה ביסאו {{ש}} 59. רפובליקת גינאה המשוונית {{ש}} 60. רפובליקת גמביה {{ש}} 61. ג'מייקה {{ש}} 62. גרנדה {{ש}} 63. חבר העמים של דומיניקה {{ש}} 64. ממלכת דנמרק {{ש}} 65. רפובליקת דרום אפריקה {{ש}} 66. רפובליקת דרום סודאן {{ש}} 67. רפובליקת האיטי {{ש}} 68. רפובליקת המלדיביים {{ש}} 69. רפובליקת הודו {{ש}} 70. ממלכת ארצות השפלה (הולנד) {{ש}} 71. רפובליקת הונגריה {{ש}} 72. רפובליקת הונדורס {{ש}} 73. מדינת ישראל {{ש}} 74. הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד {{ש}} 75. רפובליקת הפיליפינים {{ש}} 76. הרפובליקה הדומיניקנית {{ש}} 77. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו {{ש}} 78. הרפובליקה המרכז אפריקאית {{ש}} 79. הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם {{ש}} 80. רפובליקת ונואטו {{ש}} 81. הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה {{ש}} 82. רפובליקת זימבבואה {{ש}} 83. רפובליקת זמביה {{ש}} 84. רפובליקת קוט דיוואר (רפובליקת חוף השנהב) {{ש}} 85. רפובליקת טג'יקיסטן {{ש}} 86. טובאלו {{ש}} 87. הרפובליקה הטוגולזית (טוגו) {{ש}} 88. ממלכת טונגה {{ש}} 89. הרפובליקה הטורקית (טורקיה) {{ש}} 90. טורקמניסטן {{ש}} 91. הרפובליקה המאוחדת של טנזניה {{ש}} 92. רפובליקת טרינידד וטובגו {{ש}} 93. הרפובליקה ההלנית (יוון) 94. יפן {{ש}} 95. הממלכה הירדנית ההאשמית (ירדן) {{ש}} 96. מדינת כווית {{ש}} 97. רפובליקת כף ורדה {{ש}} 98. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס {{ש}} 99. רפובליקת לבנון {{ש}} 100. מדינת לוב {{ש}} 101. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג {{ש}} 102. רפובליקת לטביה {{ש}} 103. רפובליקת ליבריה {{ש}} 104. רפובליקת ליטא {{ש}} 105. נסיכות ליכטנשטיין {{ש}} 106. ממלכת לסוטו {{ש}} 107. הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה {{ש}} 108. רפובליקת מאוריציוס {{ש}} 109. רפובליקת מאלי {{ש}} 110. רפובליקת מדגסקר {{ש}} 111. רפובליקת מוזמביק {{ש}} 112. רפובליקת מולדובה {{ש}} 113. מדינת מונגוליה {{ש}} 114. מונטנגרו {{ש}} 115. נסיכות מונקו {{ש}} 116. הרפובליקה של איחוד מיאנמר (ידוע גם בשם בורמה) {{ש}} 117. המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה {{ש}} 118. רפובליקת מלאווי {{ש}} 119. פדרציית מלזיה {{ש}} 120. רפובליקת מלטה {{ש}} 121. רפובליקת מצרים הערבית {{ש}} 122. רפובליקת מקדוניה הצפונית {{ש}} 123. המדינות המקסיקניות המאוחדות {{ש}} 124. ממלכת מרוקו {{ש}} 125. רפובליקת נאוארו (עד 2026 נאורו) {{ש}} 126. ממלכת נורווגיה {{ש}} 127. הרפובליקה הפדרלית של ניגריה {{ש}} 128. ניו זילנד {{ש}} 129. רפובליקת ניז'ר {{ש}} 130. רפובליקת ניקרגואה {{ש}} 131. רפובליקת נמיביה {{ש}} 132. הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל {{ש}} 133. הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה {{ש}} 134. רפובליקת סודאן {{ש}} 135. הרפובליקה הפדרלית של סומליה {{ש}} 136. הרפובליקה הערבית הסורית {{ש}} 137. רפובליקת סורינאם {{ש}} 138. רפובליקת סיירה לאון {{ש}} 139. הרפובליקה העממית של סין {{ש}} 140. רפובליקת סינגפור {{ש}} 141. רפובליקת סלובניה {{ש}} 142. הרפובליקה הסלובקית {{ש}} 143. המדינה העצמאית של סמואה {{ש}} 144. הרפובליקה של סן מרינו {{ש}} 145. רפובליקת סנגל {{ש}} 146. סנט וינסנט והגרנדינים {{ש}} 147. סנט לוסיה {{ש}} 148. פדרציית סנט קיטס ונוויס {{ש}} 149. ממלכת ספרד {{ש}} 150. רפובליקת סרביה {{ש}} 151. הרפובליקה הדמוקרטית הסוציאליסטית של סרי לנקה {{ש}} 152. סולטנות עומאן {{ש}} 153. רפובליקת עיראק {{ש}} 154. הממלכה הערבית הסעודית {{ש}} 155. רפובליקת פולין {{ש}} 156. הרפובליקה הפורטוגזית {{ש}} 157. רפובליקת פינלנד {{ש}} 158. רפובליקת פלאו {{ש}} 159. רפובליקת פנמה {{ש}} 160. המדינה העצמאית של פפואה ניו גינאה {{ש}} 161. הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן {{ש}} 162. רפובליקת פרגוואי {{ש}} 163. רפובליקת פרו {{ש}} 164. רפובליקת צ'אד {{ש}} 165. רפובליקת צ'ילה {{ש}} 166. הרפובליקה הצ'כית {{ש}} 167. הרפובליקה הצרפתית {{ש}} 168. רפובליקת קובה {{ש}} 169. רפובליקת קולומביה {{ש}} 170. רפובליקת קוסטה ריקה {{ש}} 171. רפובליקת קוריאה (דרום קוריאה) {{ש}} 172. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (צפון קוריאה) {{ש}} 173. רפובליקת קזחסטן {{ש}} 174. מדינת קטר {{ש}} 175. הרפובליקה הקריגזית (קירגיסטן) {{ש}} 176. רפובליקת קיריבטי {{ש}} 177. ממלכת קמבודיה {{ש}} 178. רפובליקת קמרון {{ש}} 179. קנדה {{ש}} 180. רפובליקת קניה {{ש}} 181. רפובליקת קפריסין {{ש}} 182. רפובליקת קרואטיה {{ש}} 183. רפובליקת רואנדה {{ש}} 184. רומניה {{ש}} 185. רפובליקת קונגו {{ש}} 186. ממלכת שוודיה {{ש}} 187. הקונפדרציה השווייצרית {{ש}} 188. ממלכת תאילנד {{ש}} 189. הרפובליקה התוניסאית {{ש}} 190. הרפובליקה התימנית 191. הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור {{ש}} 192. הרפובליקה הפדרליץ של גרמניה {{ש}} 193. הרפובליקה הארמנית {{ש}} ===מדינות משקיפות באומות המאוחדות=== מדינת משקיפה שאינה חברה (Non-member Observer State) באומות המאוחדות הוא סטטוס המוענק על ידי העצרת הכללית של האו"ם לישויות ריבוניות שאינן חברות מלאות בארגון. ====מה משמעות המעמד?==== '''זכות נאום''': למשקיפות יש רשות להשתתף בדיוני העצרת הכללית ולשאת דברים.{{ש}} '''השתתפות בהצבעות''': ניתן להשתתף בהצבעות פרוצדורליות מסוימות, אך אין להן זכות הצבעה על החלטות מהותיות או הצעות החלטה רגילות בעצרת.{{ש}} '''גישה למסמכים''': יכולת להגיש הצעות נוהל ולהפיץ מסמכים רשמיים כחלק מהדיונים. {{ש}} '''היעדר חברות מלאה''': המשקיפות אינן חברות במועצת הביטחון ואינן משתתפות בהצבעות תקציביות או בבחירת גופים מרכזיים באו"ם כמו של חברה מלאה. ====רשימת מדינות משקיפות באומות המאוחדות==== 1. הכס הקדוש (קריית הותיקן) {{ש}} 2. הרשות הפלסטינית (אש''ף היה גוף משקיף עוד ב1974 ומ2012 שודרג המעמד למדינת פלסטין) ===מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות=== מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות הן ישויות ריבוניות או אזורים בעולם שאינם חברות בארגון האו"ם. {{ש}} ====סיבות אי-החברות באו"ם==== '''היעדר הכרה דיפלומטית''': חלק מהישויות מתפקדות כמדינות עצמאיות בשטחן, אך אינן זוכות להכרה רחבה מצד הקהילה הבין-לאומית או ממועצת הביטחון של האו"ם עקב סכסוכים פוליטיים. {{ש}} '''בחירה וניטרליות''': מדינות מסוימות בוחרות מרצון שלא להצטרף לאו"ם כדי לשמור על ניטרליות פוליטית מוחלטת (כגון וותיקן, שבעבר בחרה להיות משקיפה בלבד ואינה חברה מלאה, או שווייץ שהצטרפה רק ב2002). {{ש}} '''קריטריונים פרוצדורליים''': קבלת חברה חדשה דורשת החלטה של העצרת הכללית בהמלצת מועצת הביטחון, תהליך שעלול להיחסם באמצעות זכות וטו של אחת המעצמות. ====רשימת מדינות שאינן חברות באומות המאוחדות==== 1. הרפובליקה של אבחזיה {{ש}} 2. רפובליקת דרום אוסטיה – מדינת אלניה {{ש}} 3. הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (קפריסין הטורקית) {{ש}} 4. הרפובליקה הסינית (טאיוואן) {{ש}} 5. הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה (טרנסניסטריה) {{ש}} 6. רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (שולטת על 20 אחוז משטח סהרה המערבית) {{ש}} 7. הרפובליקה של סומלילנד {{ש}} 8. הרפובליקה של קוסובו {{ש}} 9. מדינת וה {{ש}} 10. צ'ינלנד {{ש}} ==אוטונומיה== '''אוטונומיה פוליטית''' היא המצב שבו ישות מדינית,חבל ארץ או קבוצה חברתית נהנים מחופש ניהול עצמי וקבלת החלטה עצמאית בנושאי פנים, אך עדיין כפופים לריבונות חיצונית גדולה יותר (כמו מדינת אם או ממשל מרכזי) בנושאים (כמו הגנה ויחסי חוץ). {{ש}} העיר הונג קונג בסין שנחשבת כעיר אוטונומית נחשבת כאוטונומית לכאורה על ידי ארצות הברית מאז 2020<ref>https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5738093,00.html</ref> ==הערות שוליים== ec2mk0l6gi5egf3godbbxnk23h86te8 0 31046 180637 2026-09-27T06:50:45Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180637 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי''' מחבר: לב קריביצקי רישיון: CC BY-SA 4.0 מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 == כרכים == * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|כרך 1]] 7r45btxsjdbs3edhqqfo0hduo9nxooe 0 31047 180638 2026-09-27T06:50:52Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180638 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 הספר מוקדש להצגתם ולפיתוחם של היסודות השקפתיים והעולמיים הפונדמנטליים של הידע המדעי-טבעי המודרני. בצורה פשוטה ונגישה (אך לא מפושטת או וולגרית-פופולרית) מוצגת התכנים האבולוציוניים של מדעי הטבע המודרניים – פיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, קוסמולוגיה, גאולוגיה, ביולוגיה, אנתרופולוגיה היסטורית. כל מדע הטבע המודרני מוצג בספר אחד. הספר יכול לשמש הן כאנציקלופדיה של הישגי מדעי הטבע והן כספר לימוד השלם ביותר בנושאי התפיסות של מדע הטבע המודרני. בו מוצגת ההיסטוריה של הטבע מהתהוות היקום שלנו – המטהגלקסיה – ועד להשלמת תהליך ההיווצרות של האדם המודרני, יציאתו מממלכת החיות. על בסיס מכלול הדיסציפלינות המדעיות פותחו היסודות הפילוסופיים של התאוריה הכללית של האבולוציה. בבסיס הספר מונחת הגישה הניודית-אבולוציונית (המוביליזציונית), שלפיה הכוחות המניעים של התהליכים האבולוציוניים הפועלים ברמות הקיום השונות ביותר – בטבע הדומם והחי, בחברה האנושית ובתרבות – הם מה שנקרא מבני ניוד (מוביליזציה) מסוגים שונים, המסוגלים, באמצעות קליטת משאבים חומריים-אנרגטיים מהסביבה החיצונית, לבצע עבודה אבולוציונית מסוימת של סידור חלקים שונים של החומר ולגייס את משאביהם הפנימיים לשימור ושחזור של הרכיבים העיקריים של מבנים אלה במאבק תחרותי עם מבנים אחרים. בהיותו בה בעת פרסום מדעי-פופולרי ומדעי-פילוסופי, הספר מיועד למעגל הרחב ביותר של קוראים המתעניינים בבעיות המדע המודרני ובהשקפת העולם המדעית, ושואפים להעמיק את הבנתם את העולם. הוא יהיה שימושי לסטודנטים, לתלמידי תואר שני, למרצים, למדענים הפועלים בתחומי ידע מגוונים ביותר ומבקשים למצוא חוט מנחה במסעותיהם החיים והמדעיים, הנמצא בתחום השקפת העולם. הספר אינו רק יצירה מדעית-פילוסופית, אלא גם סיפור מרתק, שגיבורו הוא האבולוציה. ״מהי אבולוציה – תאוריה, מערכת, השערה?.. לא, משהו גדול יותר מכל אלה: היא התנאי הבסיסי, שעליו יצייתו מעתה כל התאוריות, ההשערות והמערכות, אם הן רוצות להיות הגיוניות ואמיתיות. האור המאיר את כל העובדות, העיקול שבו חייבות להתאחד כל השורות – הנה מהי אבולוציה.״ פייר טיאר דה שארדן. ״עידן הנסים חלף, ואנו נאלצים לחפש סיבות לכל מה שמתרחש בעולם.״ ויליאם שייקספיר. ״אנו בני אדם, וגורלנו להכיר עולמות חדשים ומסתוריים ולפלוש אליהם.״ ברנרד שו. ״האדם והאדם העליון״. ״רבים חושבים שמדע הוא רק ידע. זה לא נכון. מדע הוא גם תודעה.״ ואסילי קליוצ'בסקי. ״בעיית הבהרת התנאים להיווצרות סדר מתוך תוהו ובוהו – משימה מספר אחת של המדע המודרני.״ג'ון וילר. ״כי הגיע, ככל הנראה, הזמן שבו הפילוסופיה תוכל שוב לסמוך על תשומת לב ואהבה, הזמן שבו המדע הכמעט שותק הזה זוכה להרים שוב את קולו ויש לו הזכות לקוות שהעולם, שהחריש לתורותיה, ישוב ויטָה אוזן אליה.״ גאורג וילהלם פרידריך הגל, ״הרצאות לתולדות הפילוסופיה״. ״מחשבתו של הפילוסוף מהירה מטבעה, כאילו יש לה כנפיים.״ פלוטינוס, ״אנאדות״. ״הטבע הוליד ויצר אותנו למעשים משמעותיים יותר.״ מרקוס טוליוס קיקרו. ״עשיתם דרך מן התולעת אל האדם, אבל רבות בכם עוד נותר מן התולעת. פעם הייתם קוף, ואפילו עתה האדם הוא קוף יותר מכל קוף אחר.״ פרידריך ניטשה. ״האנושות הגיעה לנקודה כזו של התפתחות ביולוגית שבה היא אחראית לאבולוציה שלה. הפכנו למבצעי אבולוציה עצמית… אנשים המממשים את עצמם (אלה מביניהם שהגיעו לרמה גבוהה של התפתחות, בגרות ובריאות) יכולים ללמד אותנו כה הרבה, שלעתים הם נראים כגזע אחר של יצורים אנושיים.״ א. מאסלו. ״האדם אינו אלא אבולוציה שהגיעה למודעות עצמית.״ג'וליאן האקסלי. ״רק אם הפרטים, ככוחות רוחניים, יפעלו לשלמותם של עצמם ושל החברה, יתאפשר לפתור את הבעיות שהמציאות מייצרת ולהבטיח קידמה חברתית מיטיבה מכל בחינה.״ אלברט שוויצר. ״תרבות ואתיקה״. ״האמת תעשה אתכם חופשיים.״ישו. כרך 1. האבולוציוניזם האוניברסלי כמערכת9 מבוא10 תקציר25 פרק 0. האבולוציוניזם האוניברסלי כבסיס לתפיסת העולם המודרנית: פילוסופיה, מדע, אורח חיים34 התנאים המוקדמים לגיבוש האבולוציוניזם האוניברסלי במערב34 לידתם והתפתחותם של רעיונות האבולוציוניזם הגלובלי והאוניברסלי ברוסיה50 האבולוציוניזם האוניברסלי בפרשנותו של נ׳ מואיסייב68 האבולוציוניזם האוניברסלי ואיום האפוקליפסה האקולוגית82 האבולוציוניזם האוניברסלי וסיכויי האבולוציה היצירתית של האדם102 האבולוציוניזם האוניברסלי ובעיות החברה החדשנית המודרנית122 האבולוציוניזם האוניברסלי והגישה המגויסת-אבולוציונית144 הגישה המגויסת-אבולוציונית וההסבר האבולוציוני של ההיסטוריה158 הגישה המגויסת-אבולוציונית וההסבר האבולוציוני של הטבע180 פרק 1. האבולוציוניזם הקוסמי כבסיס הפילוסופי של התיאוריה הכללית של האבולוציה195 הפרולוג ״בשמיים״195 האבולוציוניזם הקוסמי והקוסמיזם של החשיבה הפילוסופית197 האבולוציוניזם הקוסמי והפרשנות הגיאוצנטרית של האבולוציוניזם199 הזיקה בין האבולוציוניזם הקוסמי, הגלובלי והאוניברסלי205 האבולוציוניזם הקוסמי והרדוקציוניזם215 האבולוציוניזם הקוסמי והאקולוגיזם219 החשיבה האקולוגית החדשה ועקרונותיה223 פרק 2. מושג האבולוציה228 אבולוציה ומדע228 התהוות מושג האבולוציה230 אבולוציה כמחזור232 המחזוריות של התהליכים האבולוציוניים236 אבולוציה והתפתחות241 מושג האבולוציה במובן הרחב והצר244 אבולוציה וקידמה248 אבולוציוניזם והיסטוריציזם250 פרק 3. אבולוציוניזם ובריאתנות254 היסודות הדתיים-פילוסופיים של הבריאתנות254 הבריאתנות המודרנית מול האבולוציוניזם258 הטיעונים של הכומר קלוץ274 הפרשנות המיתולוגית להופעת הקוסמוס מהכאוס279 הופעת הקוסמוס מהכאוס בתורות הקוסמוגוניות המזרחיות288 בריאת העולם במסורות הדתיות האירופיות294 ההיסטוריה המקראית של בריאת סדר העולם, קוסמוגוניה וקוסמולוגיה של התנ״ך300 כרך 2. יקום המדע, מערכות קוסמיות וחוץ-ארציות ציוויליזציות310 פרק 4. אבולוציית ההכרה של הקוסמוס והיקום הלא-גיאוצנטרי310 פרק 5. קוסמיזם לא-גיאוצנטרי349 פרק 6. היסטוריית הארגון העצמי הקוסמי436 פרק 7. חיפוש ציוויליזציות קוסמיות459 פרק 8. ״הנדסה קוסמית״ וסדר בקוסמוס521 פרק 9. מבנה ואבולוציה של מערכות קוסמיות586 כרך 3. ההיסטוריה הגאולוגית והביולוגית של כדור הארץ676 פרק 10. כדור הארץ676 פרק 11. הופעת החיים ומקורם735 פרק 12. היסטוריית החיים, התפתחותם והתקדמותם780 כרך 4. מקור האדם ואבולוצייתו929 פרק 13. מקור האדם והתנאים המוקדמים להיווצרותו929 פרק 14. היסטוריית הולדתו והיווצרותו של האדם1098 14.5 ניאנדרטלים ואנשים מהסוג המודרני1196 14.6. אנשים מהסוג המודרני, קרומניונים, ניאואנתרופים, או הומו סאפיינס1226 כרך 5. אבולוטיקה כתאוריה מדעית-פילוסופית ומתודולוגיה לחקר האבולוציה: אבולוציוניזם פילוסופי ומדעי כללי1261 פרק 15. אבולוטיקה כמדע1261 פרק 16. אבולוטיקה ואבולוציוניזם פילוסופי1295 פרק 17. אבולוטיקה ודיאלקטיקה. ביקורת התבונה הדיאלקטית1390 פרק 18. אבולוטיקה וקיברנטיקה1484 פרק 19. אבולוטיקה והגישה המערכתית1521 פרק 20. אבולוטיקה וסינרגטיקה1538 כרך 6. האבולוציוניזם הקלאסי בביולוגיה1617 פרק 21. התגבשות התאוריה הביולוגית של האבולוציה. תאוריית האבולוציה של לאמארק1617 פרק 22. תורת האבולוציה של דרווין. דרוויניזם קלאסי1708 כרך 7. אבולוציוניזם גנטי1884 פרק 23. התגבשות הגנטיקה והתפתחות האבולוציוניזם הגנטי1884 פרק 24. גנטיקה ואבולוציה. תפקוד מבנים גנטיים1984 כרך 8. התאוריה הסינתטית של האבולוציה2227 פרק 25. התאוריה הסינתטית של האבולוציה בביולוגיה כמערכת2227 פרק 26. התאוריה הסינתטית של האבולוציה והאלטרנטיבה הנאולמארקיסטית2418 כרך 9. המשבר של התאוריה הסינתטית של האבולוציה2519 פרק 27. ביקורת התאוריה הסינתטית של האבולוציה והמיתוס על מיושנות הדרוויניזם2519 פרק 28. המשבר של התאוריה הסינתטית של האבולוציה והתהוות גישות אלטרנטיביות. סיכויי סינתזה חדשה2597 כרך 10. סיכויי התפתחות האבולוציוניזם הביולוגי2716 פרק 29. התאוריה הסינתטית של האבולוציה ומורפולוגיה אבולוציונית2716 פרק 30. התאוריה הסינתטית של האבולוציה ובעיות המין (הווידוא)2883 סיכום2996 אחרית דבר3035 == פרקים == * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/מבוא]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/תקציר]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/פרק 0. האבולוציוניזם האוניברסלי כיסוד ההבנה המודרנית של העולם: פילוסופיה, מדע, דרך חיים]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/פרק 1. האבולוציוניזם הקוסמי כיסוד פילוסופי של התיאוריה הכללית של האבולוציה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/פרק 2. המושג אבולוציה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1/פרק 3. אבולוציוניזם וקריאציוניזם]] 53fprhi28devo9k24hkilzkdlzb1kwj 0 31048 180639 2026-09-27T06:50:57Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180639 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == מבוא == הספר שפתחתם כעת, קורא יקר, הוא בלתי רגיל למדי ושאפתן מאוד. הוא פרי של יותר מארבעים שנות הגות של מחברו, פילוסוף-אבולוציוניסט, ומאמצים מתמשכים להבנת מידע על כל מה שקרה וקורה בעולם. כתוצאה מכך נוצרה מערכת פילוסופית חדשה ביסודה של אבולוציוניזם אוניברסלי, גובשו ופותחו היסודות הפילוסופיים של התאוריה הכללית של האבולוציה (הת''אה). הספר הנוכחי הוא בו-זמנית פרסום מדעי-פופולרי ומדעי-פילוסופי. בהתאם לאוריינטציה המדעית-פופולרית שלו ממלא הספר שליחות נאורה, ומשמש כאנציקלופדיה פופולרית של ידע מדעי על טבע היקום. הוא מכיל הצגה פופולרית (אך לא פשטנית) של היסטוריית הטבע מהיווצרות היקום שלנו — המטהגלקסיה ועולמות אפשריים אחרים — ועד לסיום תהליך התהוות האדם על גרגר החול הזעיר של היקום — כוכב הלכת כדור הארץ. נעביר את הקורא ברחבי הקוסמוס האינסופי כולו, כפי שהוא נגלה לעיני המדע העכשווי המתרחב אל הקוסמי. נבקר במקומות המגוונים ביותר של המטהגלקסיה האינסופית שלנו ובעולמות המקבילים לה, בחורים שחורים ולבנים, בליבות גלקסיות ובמעמקי כוכבים, בכוכבי לכת שונים ובכדור הארץ שלנו בתקופת התפתחות החיים; נצפה כיצד קמו החיים והתפשטו, כיצד קם והתהווה, בצאתו ממצב החיה, נזר האבולוציה — האדם. נפגוש, כמובן, בהשערה גרידא, נציגי תרבויות מחוץ לכדור הארץ, ונראה כמה הם שונים מאיתנו. לא, את כל זה לא נוכל לראות רק בדמיון, שכן בהתהלכויותינו נמריא על כנפיים שהעוצמה התאורטית של המדע המודרני והפילוסופיה המדעית-אבולוציונית מעניקים לנו. כמחקר מדעי-פילוסופי מציב הספר הזה בפניו שורה שלמה של מטלות, התואמות את מטרתו העיקרית – ביסוס התאוריה הכללית של האבולוציה ובניית היסודות מדעי-הטבע של השקפת עולם אבולוציונית-הומניסטית. המחבר רואה את שליחותו החיונית ביצירת מעין אנציקלופדיה של השקפת עולם מדעית. הספר מכיל היסטוריה של ההוויה המדעית-מוכחת, ולא מיתולוגית, ומגלה את מקורותיהם האבולוציוניים, ולא הקריאציוניסטיים, של כל מה שקיים בעולם. בכך הוא מראה במה יכול להאמין האדם המודרני, אם באמונותיו הוא עומד על קרקע של ידע אמיתי שהושג בידי המדע, ולא על עלילות פנטסטיות ואגדות קדומות על ניסי יצורים מיתולוגיים על-טבעיים. אם כן, מטרתו העיקרית של ספר זה כמחקר מדעי-פילוסופי מניחה שאיפה להכללה פילוסופית של הישגי המדע המודרני, קביעת על בסיסה את אחדות הידע המדעי והאמונה ההומניסטית ושל חופש המחשבה הפילוסופי, וכן שאיפה לחידוש מדעי, המתבטא ביצירת היסודות הפילוסופיים של התאוריה הכללית של האבולוציה, הגישה המוביליזציונית-היסטורית והחידושים ההשקפתיים הקשורים בהם. השגת המטרה המוצבת מחייבת פתרון של המטלות המחוברות זו לזו הבאות: האנושית הטבעית של תפיסת התופעות ושל הדרכים המלאכותיות של התפיסה שמעצב המדע; היסטוריית הטבע, שמצאה המשך והתפתחות בהיסטוריה של החברה האנושית, עיצבה את האדם כיצור טבעי לא מושלם במידה קיצונית, הטילה עליו את חותם האבולוציה הספונטנית, הבלתי-יצירתית-מאורגנת. נסיבות אלו קשורות בצדקה היחסית של הדוקטרינה הקריאציוניסטית על חטאתיותו הראשונית של האדם, המובאת בראשיתו של המקרא במיתוס המפורסם על חטא אדם וחוה. עם זאת, משתקפת בו המחשבה על אי-התאמתה של דמותו של האדם האמיתי כיצור חברתי-טבעי בלתי-מושלם לתאוריה על בריאתו בידי ישות כל-יכולה וכל-מושלמת – אלוהים, בצלמו ובדמותו. בכך כבר במיתוס החטא נכלל ניסיון לפצות על הכשל הכללי של הדוקטרינה הקריאציוניסטית כולה, ומודעות לכשל זה בעת חוסר ידע להסברת הסיבות האמיתיות של אי-שלמותו של האדם, היצור המושלם ביותר בקוסמוס הסובב. האדם אינו מושלם לא משום שאכל תפוח מגן העדן בניגוד לאיסור על ידיעת טוב ורע, אלא דווקא משום שהוא צאצא של אבות קדמונים דמויי-קוף ועדיין מייצג במובנים רבים חיה חמושה היטב. מוצאו של האדם מעולם החי בתהליך אנתרופוגנזה מכוונת-אבולוציה הטיל חותם על עצם מהותו של האדם, על כל יחסיו החברתיים. האדם חולה כמו החיות, הוא נוטה פעמים רבות לאופטימיזציה של פעילותו החיונית בשיטות לא-אנושיות, כמו החיות. שלמות האנתרופוגנזה הטבעית באדם מהסוג המודרני מגבילה את אפשרויות המשך התפתחות הציוויליזציה. לפיכך מהות האמונה המדעית טמונה ברעיון השיפור העצמי של האדם. העולם זקוק היום לאנתרופוגנזה חדשה, שבלעדיה אי-אפשר להמשך שיפור הומני של הציוויליזציה. האדם שאינו יודע ואינו רוצה להשתפר מכלילה את הציוויליזציה שלו בצורה בלתי-מושלמת ביותר. ההישגים הגדולים ביותר של התבונה המדעית, של הקידמה המדעית-טכנית, מופנים פעמים כה רבות בידי הכוח האנוכי של הטבע הספונטני של האדם לרעת האדם, עד שבשכבות שונות של החברה האנושית התפשטו ברחבה רבה ביותר חוסר אמון שמרני ביותר הן במדע והן ברעיון הקידמה עצמו. עצם המחסור באנושיות בקהילות בני אדם מכין את התנאים המוקדמים ליצירת היסודות המדעיים של קידמת האדם. חיי האדם מורעלים מאי-שלמותו של האדם במדינות השונות ביותר ובכל הציוויליזציות המקומיות ללא יוצא מן הכלל. במדינות הנחשלות סובלים בני האדם מהתנכלות לזכויותיהם, מהיעדר חירויות אזרחיות, מהשתלטות הבירוקרטיה, מדיכוי היזמות, משכר עבודה נמוך, מהתפשטות רחבה של העוני, מתזונה לקויה, מדיור ירוד וכדומה. עשוי להיראות שבמדינות הדמוקרטיות המפותחות והמשגשגות ביותר נפתרו כל הבעיות הללו בעיקרן. אכן, במדינות אלה גבוה בהרבה רמת הרווחה של שכבות אוכלוסייה רחבות, שכר העבודה, הביטחון הסוציאלי של האזרחים, החופש והיעילות של היזמות, הבטחת זכויות האדם והחירויות האזרחיות. אך הדמוקרטיה, מדינת החוק והכלכלה השוקית המפותחת אינן מצילות מנגעים אחרים, מחלות, אישיות וחברתיות – סמים, פשע, חמולות מאפיה, כתות טוטליטריות, שחיתות פקידים, התנגשויות בין-לאומיות, טרור, תחרות לא הוגנת, שעבודו של האדם לחמדנות בלתי-מרוסנת ולצרות אופקים צרכנית של אינטרסים, שפע מצבי לחץ הפוגעים בבריאות האדם, קצב חיים גבוה מדי, זיהום הסביבה, בדידות וניכור של אדם מאדם. מספר עצום של תושבי המדינות המתקדמות מטופלים ממתח אצל פסיכיאטרים ופסיכואנליטיקאים. הדתות המסורתיות אינן מסוגלות לעזור לבני אדם להתגבר ביעילות כלשהי על הזוועות הללו של הקיום האנושי. למרות הצלחות הרפואה, חיי האדם ובריאותו נתונים תחת איום מתמיד. בני אדם חולים אינם יכולים ליצור ולקיים חברה בריאה באמת. מחלות הציוויליזציה ״מתבגרות״ בקצב מסחרר, התקפי לב, שבץ ו מחלות אונקולוגיות פוגעות כבר בצעירים לגמרי, מיליוני בני אדם חיים רק בתמיכה מתמדת של רפואה ופרמקולוגיה. כל זה אומר שהאנושות מתדרדרת פיזית, ואם לא ישנה את המצב, יופעל תהליך של הכחדה המונית. להציל את האדם מהכחדתו כמין יכול רק שיפור עצמי פסיכופיזי סדיר, שקיבל אופי המוני. בני אדם אינם יודעים לאכול נכון, לנשום, לנוע, לנוח, לתקשר, ליהנות, ליצור את חייהם שלהם. את כל זה יכול ללמוד רק אדם המשתפר בסדירות. לגייס בני אדם לשיפור עצמי פסיכופיזי מתמיד, מכוון-יצירתיות, ליצירת אדם מושלם יותר, להקנות לאדם את יכולתו של יוצר אבולוציה הומנית, יכולה רק אמונה מדעית, המבוססת על השקפת עולם אבולוציונית-הומניסטית. בלי אמונה זו, בלי השקפת עולם זו ובלי שיפור עצמי זה תישאר הציוויליזציה האנושית מלאה בברבריות, אכזריות, עוינות של בני אדם זה לזה, וחיי האדם יהיו לא-שלמים, חסרי צבע, תלויים בעבדות בנסיבות מקריות. ברפורמות פוליטיות וכלכליות אפשר לעשות את חיי המוני בני אדם חופשיים ואמידים יותר, אך אי-אפשר להפוך אותם להומניים ומאושרים יותר. את זה יכול להשיג רק האדם עצמו, במאמציו שלו, המשנה יום יום באופן חיובי את עצמו ואת העולם שסביבו. גם ההתמכרות לסמים, וגם השכרות, וגם התשוקה לרווח בלתי-מרוסן המולידה פשעים מגוונים, וגם הנטייה לאלימות חסרת חוק, ושאר ״החטאים״ הקטלניים של בני חברות מתורבתות – הם פיתויים שאי-אפשר לדכא בפעילות של מבני כוח ובתוכחות של הדתות המסורתיות עם פנייתן ל״יד הענישה״ של כוחות אשלייתיים, מעבר-לאנושיים, הנעלמים מעבר לגבול. בחייהם האמיתיים אינם מוצאים בני האדם עדויות להתערבותם של כוחות אלה, ואף האמונה הנלהבת ביותר בהם ו המוביליזציה העל-אנושית המוענקת על ידי אמונה זו, במשך אלפי שנים לא רק שלא הצילה את האנושות ממומים אלה, אלא לא אחת רק הכפילה אותם בהפצת חוסר סובלנות דתי. אפילו גידול החופש בתנאי הדמוקרטיה המודרנית, המצמצם את אפשרויות השעבוד של קבוצות חברתיות מסוימות בידי אחרות, פותח, למרבה הצער, אפשרויות חדשות לניצול לרעה של החופש. רק שיפור עצמי סדיר ועזרה הדדית ביצירה עצמית של מיליוני בני אדם, המגויסים באמונה מדעית, יכולים לתרום להתחדשות ההומנית של האדם, ובהתאם לכך להתגברות הדרגתית על מחלות הציוויליזציה הללו דרך ריפוי עצמי והשבחה של גופו ורוחו של האדם. הכוחות האדירים התורמים לכך אינם נמצאים מעבר לעננים, האמונה המדעית עוזרת לטפח ולעצב אותם בתוך עצמך. אדם בריא בגוף וברוח, שהשקיע שנים על שנים בשיפור רמת בריאותו ויצר בהשקעות אדירות של עבודה תחושות עצמיות נפלאות של הרמוניה פנימית, מתייחס בבוז לפיתויי ההיי המלאכותי, כמו גם לאמצעים לא טבעיים אחרים של סיפוק צרכים. לצורך כך חייבים בני האדם ללמוד להתאחד, כדי לעזור זה לזה בדרך הארוכה והקשה של השיפור העצמי. לאחד אותם יכולה רק האמונה המדעית ופיתוח מדע על הדרכים, השיטות והצורות של השיפור האנושי. כל עוד השאיפה לשיפור מתמיד לא תמצא הד בלבבות מיליוני בני אדם ולא תאחוז באליטות היצירתיות של חברות שונות, החלום הנצחי של בני האדם על סדר חברתי הומני וצודק יישאר רק חלום. עיוות מחריד של חלום זה וסילוף דתי-אוטופי מפלצתי של האמונה המדעית הייתה האידיאולוגיה של הטוטליטריזם הקומוניסטי. הפילוסופיה של האבולוציוניזם האוניברסלי והתאוריה הכללית של האבולוציה הנבנית על בסיסה יכולה לשמש יסוד רוחני-השקפתי לאינטגרציה של המדע, לסינתזה של הידע, הנתון כיום לפיזור כאוטי במערכת הפקת הידע המתמחה, המבדילה את עצמה ומסתבכת לאין שיעור כל הזמן. הפילוסופיה של האבולוציוניזם האוניברסלי מייצגת ניסיון לשוב, ברמה החדשה שהושגה בידי המדע, לסוג הקלאסי של מערכות פילוסופיות, ליצירת מערכת אוניברסלית של הסבר יסודות כל מה שקיים. ניסיונות כאלה של תפיסת עולם גלובלית מערכתית לא נעשו כבר יותר ממאה שנה, מסוף המאה ה-19. אך אין זו קלאסיקה מסורתית, כי אם גישה נאו-קלאסית, מודרנית לסינתזת הידע. יצירה ופיתוח של האבולוציוניזם האוניברסלי מסמנים את סיום עידן הפוסט-מודרן והפוסט-מודרניזם הפילוסופי, את תחילת עידן הסינתזה הנאו-קלאסית של הידע והאוניברסליזם ההשקפתי החדש. בהתאם לכך עולה שאלת תחיית הסוג הקלאסי של אינטגרציית הידע, השבת תפקידו של הידע הפילוסופי בסינתזת ידע ואינטגרציית המדעים. ניסוח היסודות הפילוסופיים של התאוריה הכללית של האבולוציה קשור בהכללת ידע שהושג במדעים המגוונים ביותר, המתמלאים בזמננו בתכנים אבולוציוניים מגוונים יותר ויותר. כוח ההסבר של כל תאוריה בכל מדע תלוי ישירות במידת השלמות שבה היא חושפת את האבולוציה של התופעות שהיא חוקרת ושל סביבתן. כי דווקא האבולוציה היא סיבת הסיבות של כל הוויה. ידוע היטב תפקידם המאחד והאיריסטי במדע של תאוריות כלליות – תאוריית היחסות הכללית של איינשטיין בפיזיקה ובקוסמולוגיה, הניסיונות ליצירת תאוריית שדה מאוחדת בפיזיקה, המערכה התקופתית של היסודות של מנדלייב בכימיה, התאוריה הכללית של המערכות של ברטלנפי, התאוריה הסינתטית של האבולוציה בביולוגיה וכדומה. חשובה עוד יותר עלולה להיות הניסיון למצוא מגמות כלליות ולנסח את עיקרי התאוריה הכללית של האבולוציה כגורם מדעי-כללי והשקפתי של אינטגרציה אוניברסלית של הידע. יצירת הגישות הפילוסופיות לתאוריה הכללית של האבולוציה מתאפשרת בהצלחות המודרניות של המדעים המגוונים ביותר, אשר, למרות הפיצול וההיפותטיות של מתחמים רבים של מידע על מושאיהם, חושפים במלואם יותר ויותר את מהלך האבולוציה בתחומי הידע שלהם, משחזרים את ההיסטוריה של המטהגלקסיה, של עצמים אסטרונומיים, של כוכב הלכת כדור הארץ, של עולם הצומח והחי, של האדם, של תודעתו ונפשו, של מבני השפה, של המדע, הטכניקה, האמנות, הדת, ולבסוף של החברה האנושית ושל כל מוסדותיה ומבניה המגוונים. האבולוציוניזם האוניברסלי כמערכת של חשיבה פילוסופית, המבוססת על תוצאות חקר התהליכים האבולוציוניים בכל מערכת המדעים, שואף לחשוף את החוקיות הכללית של תהליכים אלה, את התנאים המוקדמים שלהם בתהליך האבולוציוני המוכלל אונטולוגית. כמובן, אין זה אומר שחוקיות האבולוציה החברתית מצטמצמת לחוקיות ביולוגית, זו לחוקיות כימית, ואז לפיזית וכדומה. מערכת האבולוציוניזם האוניברסלי כיסוד פילוסופי של התאוריה הכללית של האבולוציה התאפשרה הודות לחשיפתם, על בסיס ניתוח של התהליכים האבולוציוניים המגוונים ביותר, של מבנים מיוחדים, אשר הסדרם הפנימי קושר את החומר הסובב, מביא בו לארגון מסוים של תנועה, ומסדר ארגון זה ״בצלמו ובדמותו״ של מבנים כאלה. מבנים דומים קיבלו בקונספציה המוצעת על ידינו של האבולוציוניזם האוניברסלי את השם מוביליזציוניים (מגייסים). מבנים מוביליזציוניים, בהשיגם על בסיס של אינטראקציות מגוונות ביותר סדר מסוים, בולעים את אנרגיית האינטראקציות הללו, ולאחר מכן משתמשים באנרגיה זו, מגייסים משאבי אנרגיה חיצוניים ופנימיים, חומריים-ממשיים ומידעיים לצורך הפיכת החומר הסובב אותם, לבנייתו בסדר שרכשו. הם מבצעים עבודה אבולוציונית, המסוגלת להביא רווח אבולוציוני, ודווקא זה מסביר את הקידמה. התהוות של סוגים שונים של מבנים כאלה מתרחשת ספונטנית גם בתהליכים קוסמיים מגוונים, גם בגופים פיזיקליים, וגם ב תרכובות כימיות, וגם באורגניזמים חיים, וגם בקהילות אנושיות. בהיותם התנאי החשוב ביותר ליצירת סדר מתוך אי-סדר, קוסמוס מתוך תוהו ובוהו, מבנים כאלה והאינטראקציות שלהם פועלים כגורם החשוב ביותר של האבולוציה הקוסמית ושל כל צורותיה ומיניה המגוונים. הגורם המוביליזציוני ככוח מניע של האבולוציה הפרוגרסיבית מהווה את החוליה החסרה של תאוריית האבולוציה, שבלעדי התחשבות בה כל הסבר של תהליכים אבולוציוניים מתברר כבלתי-שלם ובלתי-מדויק. זהו גורם חיובי, המעניק כיווניות מסוימת לברירה הטבעית. על בסיסו יש לתקן ברצינות את הייצוגים המקובלים כיום על האבולוציה הביולוגית, שלפיהם התרחשות תכונות חדשות מתבצעת על בסיס מוטציות מקריות של המנגנון הגנטי, והאופי היצירתי של הברירה הטבעית מצטמצם לריכוז תדירויות גנים מועילות באוכלוסיות בלא קשר לאופי ולתוכן של העבודה הביולוגית שמבצעים האורגניזמים עצמם. המוביליזציוניזם כקונספציה מרכזית של האבולוציוניזם האוניברסלי הוא המפתח להסבר מלא יותר של תהליכים אבולוציוניים בטבע החי דרך ניתוח של התהוות ותפקוד של מבנים מוביליזציוניים ותחרותם המתמדת לא רק על הישרדות ועל סיכוי להשיג צאצאים, אלא גם על אופטימיזציה של פעילות החיים. הגורם המוביליזציוני, אף שבאופן אחר, פועל גם בתחום החברתי, והתפתחות ותחרות הדדית של מבנים ומוסדות מוביליזציוניים מאורגנים חברתית פועלת ככוח מניע של האבולוציה ההיסטורית. ההתעלמות מהגורם המוביליזציוני הייתה הסיבה העיקרית לכישלונות של תוכניות יסודיות רבות להסבר אבולוציוני של ההיסטוריה האנושית, אשר הצטמצמו או לניסיונות לבסס גישה ביולוגיזטורית לתופעות התחרות (סוציאל-דרוויניזם), או לאנלוגיות רעועות ביותר בין מדינות לאורגניזמים חיים (גאופוליטיקה), או ליישום של אנלוגיות דומות למחזור החיים של ציוויליזציות מקומיות (הגישה הציוויליזציונית), או להחלטת יתר של תפקיד דרכי הייצור, יחסי הכלכלה והמאבק המעמדי (המרקסיזם). בכל אחת מהתוכניות היסודיות הללו יש הישגים משלה וגרעינים רציונליים משלה, אך הסינתזה היצירתית שלהם והשחזור המערכתי של ההיסטוריה כאבולוציה חברתית אפשריים רק על בסיס התחשבות בתחרות המבנים המוביליזציוניים ובהשפעתם המארגנת על החברה. במקביל, בשלבים המוקדמים והמאוחרים של התפתחות הציוויליזציות ביסוד החיים הממלכתיים של חברות עומדים מבנים מוביליזציוניים צבאיים, והכלכליים-מוביליזציוניים, הפוליטיים, הדתיים-אידיאולוגיים, התרבותיים והחברתיים-פסיכולוגיים (המנטליים) תלויים בהם ומתפתחים תחת פיקוחם, השפעתם ולחצם המתמידים. נסיבה זו, תחרות המבנים המוביליזציוניים ושאיפתם לדומיננטיות, היא הסיבה למלחמות הכמעט-בלתי-פוסקות, ולא חטאתיות מיתית ו״תוקפנות טבעית״ כביכול של האדם. דווקא הצורך בפיתוח מבנים מוביליזציוניים וביצירה על בסיסם של מערכות מוביליזציוניות תחרותיות מהדק את האתנויות ומביא, במצב של מאבקם ההדדי המתמיד על הגמוניה, לכפיפות ולהכנעה של עמים אחרים, לכיבוש שטחים והתגבשויותיהם הממלכתיות, ליצירת אימפריות גדולות ושאיפתן לכיבוש עולמי. דווקא הפעילות המוביליזציונית המותנית היסטורית, ולא ה״פסיונריות״ המיתית, הנובעת כביכול מצריכה מוגברת של אתנויות לאנרגיה מיוחדת כלשהי מהקוסמוס שמחוץ לכדור הארץ, היא המקור הארצי לדומיננטיות של אתנויות מסוימות בתקופות היסטוריות מסוימות. ביסוד הצלחתו של אתנוס בהשגת דומיננטיות כזו עומדים, ככלל, בניגוד לתאוריית הפסיונריות של ל. גומיליוב, משאב מוביליזציוני משמעותי ומשאבים אחרים המתקבלים בדרך של הוצאתם מהכלכלה, רפורמה מוביליזציונית, המבוססת על חידוש מוביליזציוני צבאי, הצורך המוגבר של החברה בזרימה מבחוץ של משאבים חומריים מגוונים, פוטנציאל מוביליזציוני גבוה, הכולל פולחן הגבורה, ההיערכות האידיאולוגית של החברה למאבק בלתי-מתפשר ולהבאת קורבנות מכל הסוגים למען הניצחון. התפתחות המבנים המוביליזציוניים הצבאיים, תחרותם ההדדית והאינטרסים החברתיים הקשורים בהם מהווים מגמה מובילה של ההיסטוריה העולמית גם בחברה המסורתית וגם בחברה התעשייתית. במאה ה-20 הם מביאים לשתי מלחמות עולם עקובות מדם להחריד ולהכנת מלחמה שלישית, תרמו-גרעינית, שהייתה עלולה להפוך לאסון של האנושות. על בסיס זה נוצר גם מה שנקרא טוטליטריזם, אשר, מנקודת המבט של תאוריית המבנים המוביליזציוניים, נכון יותר לכנותו אולטרהמוביליזציוניזם. בחברה אולטרהמוביליזציונית (טוטליטרית) כל הכלכלה, הפוליטיקה, האידיאולוגיה ועצם חייו של כל אדם כפופים לצורכי המוביליזציה הטוטלית, נבנים על יסוד מוביליזציוני, ולא רק בתקופות מלחמה, אלא גם בעת שלום. נוצרת כלכלה מוביליזציונית, הבנויה על עקרונות הקדמת ייצור אמצעי הייצור על פני ייצור מוצרי צריכה ופיתוח עדיף של התעשייה הצבאית. לאחר קריסת ברית המועצות, במקום תחרות המבנים המוביליזציוניים הצבאיים כמגמה המובילה של התהליך האבולוציוני-היסטורי העולמי באה, כפי שכבר נאמר, תחרות המבנים הכלכליים-מוביליזציוניים (מבנים יזמיים ותאגידים). במקום עידן העימות של שתי המערכות בא עידן המלחמות המקומיות והטרור הגלובלי, שמקורו העיקרי הוא הקנאות הדתית. בקושי עצום ובהמון תהליכים חוזרים מתרחשת ההתפשטות הגלובלית של הדמוקרטיה והחלפת מדינת האלימות, שמטרתה העיקרית הייתה הגנה על נתיניה, הבטחת הציות וכיבוש שטחים של מדינות אחרות – במדינת רווחה דמוקרטית, שמטרתה העיקרית הופכת לויסות הכלכלה לטובת האזרחים והעלאת איכות חייו של כל אדם. ההתפשטות הגלובלית של הדמוקרטיה בפרספקטיבה רחוקה פותחת בפני האנושות סיכוי להתפתחות שלווה, שכן מדינות דמוקרטיות לעולם אינן לוחמות זו בזו. הבחינה של ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית, הצבאית, החברתית, הדתית, התרבותית-ציוויליזציונית, המדעית-טכנית של האנושות ושל כל מדינה תחת זווית הראייה של התפתחות ותחרות מבנים מוביליזציוניים מאפשרת, באופן הולם, בלי לעוות את ההיסטוריה בפיזיקליזם וולגרי וביולוגיזטוריות, להכניס למתודולוגיה של ניתוח תהליכים חברתיים-היסטוריים את כל הישגי התאוריה המודרנית של האבולוציה – הקונספציות של ברירה טבעית ומאבק על הקיום, הקטגוריות הסינרגטיות של סדר ותוהו ובוהו, אטרקטורים, מצבי התפצלות (ביפורציה), מבנים דיסיפצטיביים וקוהרנטיים, את הגרעינים הרציונליים של הקיברנטיקה, הטמונים בחקר תהליכי ניהול עם האלגוריתמים הנלווים להם, את עיקרי תאוריית המידע, המבוססים על התייחסות למידע כאל הסרת אי-הוודאות, כלומר הכנסת סדר מוביליזציוני לתהליכים סימניים-סמליים כאוטיים, את הגישה השלמותית של התאוריה הכללית של המערכות, המתבטאת בהתייחסות להבדל העקרוני בין מערכת מורכבת למכלול מרכיביה וכדומה. אפשרויות רחבות עוד יותר של הגישה האבולוציונית-מוביליזציונית נפתחות בקשר לסינתזה ולתיקון, על בסיס גישה זו, של גישות שכבר עובדו במדע החברתי-היסטורי ובפילוסופיית ההיסטוריה להסבר האבולוציה ההיסטורית – הגאופוליטיקה כתאוריית האינטרסים הגאופוליטיים והמגמות הגאואסטרטגיות, הגישה הציוויליזציונית עם תשומת לבה הצמודה להיווצרות, תפקוד והתפוררות של ציוויליזציות מקומיות, וכן לחשיפת ההבדלים ביניהן, קונספציית הפסיונריות של ההיסטוריון הרוסי ל. גומיליוב, תאוריית המנטליות של האסכולה ההיסטורית הצרפתית ״האנאליסטים״ (אנאל), הקטגוריות והחוקים של מה שנקרא דיאלקטיקה, שעבדו מחדש במסגרת התאוריה הכללית של האבולוציה, התאוריה ההיסטורית-מטריאליסטית של תפקיד הבסיס הכלכלי ומבנה העל, דרכי הייצור, האינטראקציה של כוחות הייצור ויחסי הייצור, ההיווצרות והחלפה של פורמציות חברתיות-כלכליות, קונפליקטים בין-מעמדיים, זעזועים וזעזועים מהפכניים וכדומה, כלומר התאוריה המרקסיסטית הקלאסית של החברה בפרשנותה המודרנית, הגישה האבולוציונית-מוסדית ואסכולות אחרות של התאוריה הכלכלית המודרנית, כמה רעיונות של הקונספציה של פוסט-אינדוסטריאליזם וחברת המידע וכיוונים אחרים של תאוריית התהליכים החברתיים. אף אחת מהתאוריות האבולוציוניות של התהליך ההיסטורי אינה צריכה להידחות. כולן צריכות לעבור עיבוד יצירתי ולהפוך במערכת האבולוציוניזם האוניברסלי. את כל הגישות והכיוונים הנ״ל של המחשבה המדעית-תאורטית יש לנצל ליצירת יסוד מתודולוגי של התאוריה הכללית של האבולוציה, לשחזור הולם של תהליכים אבולוציוניים-היסטוריים בחברה, בטבע החי והדומם. במובן זה הגיוני להניח שכוח ההסבר והיכולות הסינתטיות של התאוריה הכללית של האבולוציה ייצרו את התנאים המוקדמים ההשקפתיים-מתודולוגיים הדרושים למהפכה מדעית חדשה וליצירת תמונת עולם חדשה, מערכתית-אבולוציונית. כידוע, התפתחות הידע המדעי הביאה ליצירת שלוש תמונות עולם שהחליפו זו את זו ברצף – הגאוצנטרית, המכניסטית והקוונטית-רלטיביסטית. כל שלושת המודלים הללו של מבנה הקוסמוס נוצרו על בסיס מחקרים פיזיקליים-אסטרונומיים, כשהגורם המוביל, המוביליזציוני, ביצירתם היה התפתחות הייצוגים הפיזיקליים-מתמטיים. ואילו הפיזיקה, עד לזמן האחרון ממש, הייתה מדע על תנועה, ולא על אבולוציה. החומר המדעי שעמד לרשות המדענים במחצית השנייה של המאה ה-20, כולל בפיזיקה עצמה, העיד באופן משכנע שבניית התמונה המדעית של העולם על בסיס חקר חוקיות התנועה והאינטראקציות הפיזיקליות כבר סובלת כעת בבירור מחוסר שלמות מובהק. יש לבנות את המערכת המדעית-השקפתית של ההכרה על בסיס אבולוציוני-היסטורי. כל המתודולוגיה המדעית-כללית של ההכרה נבנית כבר עכשיו על מושגי המערכתיות, המבניות, המורכבות, הסדר, הארגון, הניהול, המידע וכדומה, ואילו התמונה המדעית הקוונטית-רלטיביסטית השלטת של העולם, במהותה, אינה משתמשת במושגים אלה. לכן אפשר להניח שהמהפכה המדעית החדשה והפיכת התמונה המדעית של העולם מוכנות כבר לא מצד המחקרים הפיזיקליים-אסטרונומיים, כי אם מצד המתודולוגיה המדעית-כללית וההבנה הפילוסופית-השקפתית שלה. אנו מקווים שהקונספציה של התאוריה הכללית של האבולוציה, המוצעת בספר זה, תמלא תפקיד ראוי בתהליך זה. כדי להכיר לקוראים את מלוא ההיקף של התכנית והתוכן העיקרי של כל עשרת הכרכים של הספר הנרחב הזה, אנו מקדימים לכרך הראשון תקציר מפורט. riqzq24r6shzhrv89z9rukpdmv1x34o 0 31049 180640 2026-09-27T06:51:03Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180640 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == תקציר == בתחילת הספר מנוסחים ההוראות והעקרונות החשובים ביותר של האבולוציוניזם האוניברסלי כיסוד פילוסופי של התאוריה הכללית של האבולוציה (הת''אה), יחסו לתאוריות אחרות של תהליכים אבולוציוניים. האבולוציוניזם האוניברסלי מאופיין כמערכת מדעית-פילוסופית אוניברסלית, המורכבת מתת-מערכות של אבולוציוניזם קוסמי, ביולוגי וחברתי-היסטורי. מוגדרים המושגים של אבולוציה, התפתחות וקידמה, מוצג הקשר ההדדי של מושג האבולוציה עם מושגי החומר והתנועה, המרחב והזמן. מנוסחים החוקים והקטגוריות של האבולוטיקה כמדע על האבולוציה, הכולל לוגיקה אבולוציונית, מתודולוגיה של היסטוריציזם ומטפיזיקה מודרנית (ליתר דיוק, מדע-על). ניתנת ביקורת על הדיאלקטיקה הקלאסית כשילוב פרדוקסלי של רעיונות מדעיים-אבולוציוניים ודתיים-מיתולוגיים. בפרקים הראשונים מוצג היחס בין המושגים והמודלים התאורטיים של אבולוציוניזם אוניברסלי, קוסמי, גלובלי ופלנטרי, קוסמיזם וגאוצנטריזם, השקפת עולם אבולוציונית ואקולוגית, אבולוציה, התפתחות וקידמה, התפתחות והתדרדרות, סדר ותוהו ובוהו, אבולוציה במובן הרחב והצר, אבולוציוניזם והיסטוריציזם, אבולוציוניזם וקריאציוניזם. נבחנו התכונות והתנאים המוקדמים העיקריים של הקריאציוניזם כאלטרנטיבה דתית לאבולוציוניזם המדעי. שוחזרה ההיסטוריה של תורות קריאציוניסטיות במיתולוגיות של העמים המגוונים ביותר. נותח בפירוט הקריאציוניזם המקראי ותפקידו בהתפתחות הידע. זוהו אלמנטים של סוג חשיבה אבולוציוני בקריאציוניזם המקראי, התואמים את רמת הידע שהתגבשה בעידן יצירת המקרא. ניתנה ביקורת על הקריאציוניזם ה״מדעי״ המודרני, הוצגה מהותו המיתולוגית ואי-התאמתו ל מערכת הידע המדעי ולהשקפת העולם המדעית-אבולוציונית. הוצגה התמונה הגאוצנטרית הקדומה של העולם. הוצגה התפתחות הייצוגים הגאוצנטריים על הקוסמוס, הכוללים רעיונות של לוקוצנטריזם, ביוצנטריזם, זואומורפיזם, אנתרופוצנטריזם ואנתרופומורפיזם מיתולוגי. זוהו מקורות התהוות הגאוצנטריזם המפותח בתמונת העולם הקדומה. הוצג האנתרופומורפיזם של התאוצנטריזם של השקפת העולם הדתית ושיאו בימי הביניים. ההיסטוריה של הקוסמולוגיה נבחנת כהעמקה רצופה של ייצוגים לא-גאוצנטריים על בסיס התגברות על צורות הגאוצנטריזם שקדמו להם. נעקבת ההיסטוריה של התהוות התמונה המכניסטית של העולם של העידן החדש בתהליך התגברות על הגאוצנטריזם הקדום. הוצגו תפקידם ומשמעותם של המערכת ההליוצנטרית של קופרניקוס, המהפך הקופרניקאי בהשקפות על מבנה היקום, הקונספציות של היקום האינסופי של ג'ורדנו ברונו, חוקי קפלר, התגליות הפיזיקליות-אסטרונומיות של גלילאו, מאבקם של מדענים אלה בגאוצנטריזם האפלולנטי התוקפני, שהפך לאחת מאבני היסוד של האידיאולוגיה הדתית. נקבעה תרומתה של תאוריית ניוטון להתהוות התמונה המכניסטית של העולם ולרמת הלא-גאוצנטריות שהושגה בה, וכן תרומתו של לפלס (הדטרמיניזם הלפלסיאני) ליסודות ההשקפתיים של תמונה זו של העולם. נחשפת המהות הלא-גאוצנטרית של התמונה הקוונטית-רלטיביסטית של העולם של המאה ה-20. מוצגים הספקות הכואבים של המדענים, שנאלצו בלחץ העובדות ליצור קונסטרוקציות תאורטיות שאינן ניתנות לצמצום לדימויים החזותיים של התמונה המכניסטית של העולם. נעקבת ההיסטוריה של יצירת תאוריית היחסות ומכניקת הקוונטים, ההתהוות ההדרגתית במסגרת תאוריות אלה של דרכי תפיסה מלאכותיות, כלומר ״איברים״ תיאורטיזציים של האדם, המאפשרים לשקף באופן הולם תהליכי מיקרו- ומגה-עולמות, שאינם נתפסים בדרך התפיסה האנושית הטבעית, מאחר שהיא נוצרה בתנאים הספציפיים של הטבע הארצי ו הותאמה לייצוג של גופים מקרוסקופיים. בצורה פשוטה ונגישה הוצגה מהות תאוריית היחסות של איינשטיין ומכניקת הקוונטים. מוצגת ההיסטוריה של התהוות הקוסמולוגיה המדעית המודרנית. מוצגות תכונות המודלים של היקום המעוקל במרחב-זמן של איינשטיין, היקום המתרחב או המתכווץ של פרידמן, היקום המתרחב של האבל, ״אטום האב״ והמפץ הגדול בפרשנות של למטר. מוצגות ההתהוות והמצב המודרני של המודל הסטנדרטי (הייחוסי) של היקום שלנו – המטהגלקסיה, התוכן הקוסמולוגי של מודל זה. נחשפים צדדים מהותיים של מודלים אחרים, אלטרנטיביים. נבחנו הייצוגים הקוסמולוגיים המודרניים על עולמות אחרים, על ריבוי עולמות מעבר למטהגלקסיה. ניתנה אפיון כללי של היקומים ה״אקזוטיים״ – יריעות רב-שכביות, אוטונים ועולמות אוטוניים, אנטי-עולמות, חורים שחורים, לבנים ואפורים במרחב-זמן, פלנקיונים, פרידמונים, טכיונים וברדיונים. מתוארות תוצאות פיתוח בעיות הלא-גאוצנטריות והקוסמיזם במדע ובפילוסופיה הרוסיים. מוצגת תרומתם של חלוצי הקוסמיזם הרוסי ק. ציולקובסקי, ו. ורנדסקי ומספר חוקרים אחרים. מוצגות הקונספציות של נציגי האסכולה הפטרבורגית של הפילוסופיה ו.פ. ברנסקי, א.ס. קארמין ו-ו.ו. אילין, פיתוחם על ידם של תאוריית הלא-גאוצנטריות האונטולוגית והאפיסטמולוגית, וכן פיתוח בעיות הקוסמיזציה של המדע המודרני והציוויליזציה בכללותה בעבודות הפילוסופים הרוסיים א.ד. אורסול, ו.ו. קזיוטינסקי, יו.א. שקולנקו וא.ת. פאדייב. מובססת הקונספציה של המחבר על דרך התפיסה, שלפיה הגאוצנטריות של הדרך הטבעית של תפיסה אנושית מתגברת במדע המודרני במבנים תיאורטיזציים – דרכים מלאכותיות של תפיסה. המחבר מבחין בשלוש דרכים כאלה – רלטיביסטית, קוונטית-הסתברותית ומערכתית-קיברנטית. התהוות מאוחרת יותר היא הדרך הסינרגטית, אשר נבחנת בפרק הרלוונטי של הספר, המוקדש לסינרגטיקה ולתרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל. הובססו ייצוגים חדשים על ציוויליזציות קוסמיות, הנובעים מהקונספציה של דרך התפיסה. מוצגות התקוות והאכזבות של הקשר הרדיו, כישלונות החיפוש אחר ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, ניסיונות להסביר את ״שתיקת הקוסמוס״, מוצגות תאוריות של ״ניסים קוסמיים״, של ייחודיות הציוויליזציה האנושית ביקום, של מגוון הציוויליזציות הקוסמיות, של סוגים אפשריים של התפתחות ציוויליזציות. מוכחת הבלתי-נמנעות של שוני דרכי התפיסה הטבעיות של יצורים תבוניים, שהתגבשו בתנאים קוסמיים שונים, והאפשרות לכינון קשר בין ציוויליזציות באמצעות יצירת דרכי תפיסה מלאכותיות. לשם ביסוס רעיון זה מושוות דרכי התפיסה של מינים שונים של אורגניזמים ארציים החיים בסביבות שונות והתגבשויות חומריות של הקוסמוס, המתגלות באסטרונומיה גלי-הכל תוך שימוש בחלקים שונים של ספקטרום התנודות האלקטרומגנטיות. מובעת ההנחה שהיקום מיושב בציוויליזציות בצפיפות גדולה בהרבה משאנו יכולים לדמיין בשל מחסור בעובדות, אך עיקר הציוויליזציות קיים בשכבות חומר הנמצאות מחוץ לשדה ראייתנו, לטווח התפיסה. מתוארת ההיסטוריה של המטהגלקסיה, מובחנים העידנים בהתהוותה והתפתחותה. המצב המודרני של היקום שלנו נבחן כשלב חוקי של קוסמוגנזה שנמשכה מיליארדים ומיליארדים של שנים. מוצגות גם ה״טכנולוגיות״ הכימיות של האבולוציה הקוסמית. לאחר מכן מתוארים על-צבירות, צבירות וקבוצות גלקסיות, מינים ומבנים של גלקסיות, תנועתן בקוסמוס, מבנה הגלקסיה שלנו – שביל החלב, התהוות ליבות גלקסיות, האינטראקציה שלהן. מסופר על טבעם ואבולוציית הכוכבים, מיניהם, לידתם מענני גז-אבק, ״התכת״ יסודות כימיים במעמקיהם. מוצגת אבולוציית מערכת השמש, השמש, הדיסקות הפרוטופלנטריות עננים, כוכבי לכת. נבחנים כוכבי הלכת והירחים של הקבוצה הארצית, תכונות טבעם, ולאחר מכן כוכבי הלכת והירחים מעבר לחגורת האסטרואידים. מאופיין כדור הארץ כעצם אסטרונומי, מקורו, אבולוצייתו, תכונות הטבע הייחודיות, שכבות האטמוספרה, המבנה הפנימי. מתואר כדור הארץ כעצם גאולוגי, התהוותו, תנועת היבשות, תקופות ועידנים שונים של ההיסטוריה הגאולוגית שלו, תכונות האבולוציה הכימית. נעקבו נסיבות מקורם והתהוותם של החיים. מנותחים המודלים של אופרין, הולדיין, אייגן, וניתנת הערכתם מנקודת המבט של הגישה המוביליזציונית-אבולוציונית. שוחזרו שלבי ההיסטוריה של הביוספרה. מוצגת התהוות החיים באוקיינוס הקדמון, הופעת אצות מיקרוסקופיות פשוטות, חיידקים ואורגניזמים שכבתיים, הופעת אצות כחולות-ירוקות, התהוות תאים גרעיניים, המעבר להשגת אנרגיה באמצעות נשימה אירובית, ההתחלקות לצמחים ובעלי חיים, התהוות מושבות של תאים והתפתחות רבת-תאיות, התהוות חלוקת הזוויגים ורבייה מינית, התמקצעות האיברים, התהוות חלל הפה, מערכת העיכול, מערכת העצבים, יצירת שלד בצורת שריון, קונכיות וקוצים, התפתחות חסרי חוליות, הופעת חולייתנים-דגים, התהוות לסתות בחלל הפה. מתוארת יציאתם של צמחים ובעלי חיים ממי האוקיינוס והתיישבותם על יבשת, התפתחות החולייתנים מדגים לדו-חיים, שהפכו לאדוני היבשה המתקדמים ביותר באבולוציה, אך עדיין תלויים במים. מוצגים היתרונות האבולוציוניים של הזוחלים, שאיפשרו להם לדחוק משמעותית את הדו-חיים ולהפוך לאדונים חדשים של היבשות. בכל הפרטים הדרושים שוחזר עידן שליטת הדינוזאורים, המפלצות האיומות הללו שהן, עם זאת, אבותיהם של בעלי החוליות החיים כיום ואבותינו הרחוקים. מוצג מוצאם של עופות ויונקים מזוחלים קטנים. מוארת בעיית ההכחדה הטוטלית של הדינוזאורים, ששיחררה את הפלנטה לפיתוח נרחב של יונקים ועופות. מופנית תשומת לב להתפתחותם של קרנפים ענקיים חסרי קרניים, היפופוטמים, שוורים, איילים, פילים וסוסים קדומים, וכן לטורפים האדירים – המחאירודוסים. לאחר מכן ההתקררות הגלובלית מובילה להתפתחותם של ממותות צמודי פרווה, קרנפים, דובים, זאבים, איילי קרניים גדולות, ביזונים, שורי-בר וחיות אחרות העמידות היטב לקור. בוצעה השוואה בין הסתגלויות החיים של הדינוזאורים והיונקים, נחקרת בעיית הקידמה הביולוגית, כוחותיה המניעים והקריטריונים שלה. נבחנים ההתהוות וההתפתחות של סדרת הפרימטים, המבטיחה מנקודת המבט של הגיוון האבולוציוני. מנותחים התנאים המוקדמים של מקורו והתהוותו של האדם. האדם מאופיין כיצור טבעי, אחת מתוצאות הלוואי של האבולוציה הספונטנית של הקוסמוס, כיצור ביולוגי, תוצאה של קידמת האבולוציה הספונטנית של הביוספרה, כצאצא של דו-חיים, זוחלים, יונקים, קופים קדומים, כיצור חברתי, שכל הבדליו מהחיות הם תוצאות של אבולוציה ביולוגית תחילה, ולאחר מכן חברתית. מובאות הוכחות שהמדע גילה למקורו החייתי של האדם, שאינן מוטלות בספק כה רב, שרק קנאים מושרשים ביותר יכולים להכחישן או להתעלם מהן. משוחזרת ההיסטוריה האבולוציונית של סדרת הפרימטים כתנאי מוקדם להופעת האדם. מוצגים גם הדמיונות וגם ההבדלים של בני אדם מקופים ומחיות אחרות. מוסבר המקור האבולוציוני של הבדלים אלה. נחקרים הגורמים והכוחות המניעים של האנתרופוגנזה, מוערך תפקידם של גורמים גנטיים ושל העבודה הביולוגית, שצמחה לעבודת אנוש. מסודרים הנתונים המדעיים על העבודה הביולוגית של החיות כתנאי מוקדם לפעילות האדם. מתוארת פעילות הכלים של החיות, דרכי ה״תקשורת״ שלהן והעברת המידע, תכונות הביואינטלקט, היחס בין המולד לנלמד בהתנסות בארגון התנהגותן. מובאות תוצאות ניסויים בני שנים של מדענים, שלימדו קופי-אדם בשפת בני האדם באמצעות שימוש באותות תקשורת מחוות של חירשים-אילמים. מוצג תפקיד ההחתמה המוקדמת (האימפרינטינג) בהתהוות תרחישי התנהגות של חיות ושל אדם. מתוארות תכונות ההתנהגות הדמוית-חברתית של מינים שונים של קופי-אדם ושל מיני חיות אחרים, אלמנטים של פעילות ״משקית״, ״משפט״ ו״מוסר״ בקהילות חיות. לאחר מכן נבחנת בפירוט ההיסטוריה של התהוותו והתהוות האדם. נעקבת ההיסטוריה של תגליות ארכאולוגיות, שאיפשרה לשחזר את האירועים והשלבים העיקריים של האנתרופוגנזה, דרכי עיבוד האבן ותכונות כלי העבודה של תקופת האבן, הטרנספורמציות המורפופיזיולוגיות של שלדים וגולגולות בדרך מקוף לאדם על בסיס נתוני הכרוניקה הארכאולוגית. מוארים בפירוט ארבעת שלבי ההתהוות של האדם כמין ביולוגי וכחברה: שלב הקופים – בני-אדם-קדומים אוסטרלופיתקים, שלב בני-האדם הקדמונים ביותר ארכאנתרופים הומו ארקטוס, שלב בני-האדם הקדומים פלאואנתרופים ניאנדרטלים ושלב התהוות בני אדם מהסוג המודרני ניאואנתרופים קרומניונים. מוצג התפקיד האבולוציוני של ההליכה הזקופה, יצירת כלים, התפתחות הגפיים, עמוד השדרה, הגולגולת בכללותה, הלסתות, המצח, המוח. מוסקת המסקנה שלא המוטציות הגנטיות, כי אם העבודה שהושקעה בעצמו, הפכה את הקוף לאדם. מודגשת חשיבות ההגירה מאזור האקלים הטרופי החם של אפריקה ואסיה לאזור הקרוב לקרחון של אירופה, תפקיד הקור בשימוש באש, המצאת הבגדים, סידור המגורים, קידמת פעילות הכלים, הליקוט והציד אחר חיות גדולות. מוכח שרק אירופה יכלה להיות הסביבה הטבעית להתהוות האנושות בשלבים המסיימים של האנתרופוגנזה. מוצעת מודל להפיכת הניאנדרטלים האירופיים לבני אדם מהסוג המודרני בהשפעת עבודה ביולוגית, ההופכת בהדרגה לעבודת אנוש. זוהו הסיבות ל״בכורתה״ של אירופה בהתפתחות האנושות בתנאי משק ציידים-לקטים ופיגורה אחרי יבשת אסיה עם הופעת החקלאות המוקדמת והגידול. משוחזרות תכונות הגירת בני האדם מהסוג המודרני וכיבושם את מרחבי הקוסמוס הארצי – האזורים הקשים לגישה של אסיה, אפריקה, אוסטרליה ואמריקה. מוצגת קידמת התעשייה הפלאוליתית, יצירת הכלים וכלי הציד, התרבות והאמנות הקדמונית, הציד ההמוני, הבטחת הקהילות האנושיות במזון ובחומרים לסידור חיי המשק והתרבות. הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים ליסודות המתודולוגיים והמדעיים-תאורטיים של האבולוטיקה – דיסציפלינה פילוסופית ומדעית-כללית גם יחד, שמושאה הוא האבולוציה בגילוייה ובחוקיותיה הכלליים והפרטיים כאחד. נקבעו תכונות מושא האבולוטיקה, קשריה עם דיסציפלינות אחרות. מנקודת מבטה של האבולוטיקה נותחו הישגיה ובעיותיה של המדע המודרני, מוערך התוכן האבולוציוני של האבולוציוניזם הפילוסופי, הדיאלקטיקה הקלאסית, הקיברנטיקה, האינפורמטיקה, התאוריה הכללית של המערכות, התרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל, הסינרגטיקה והתאוריה הביולוגית של האבולוציה. בחלק הספר המוקדש להתפתחות האבולוציוניזם הביולוגי נבחנות בעיות הביולוגיה האבולוציונית הקלאסית והמודרנית. מוצגת התהוות התאוריה הביולוגית של האבולוציה, נחשפת מהות ההשערות האבולוציוניות המוקדמות, תאוריית לאמארק, הישגיה וחסרונותיה. בכל הפרטים הדרושים נבחנה תורת האבולוציה של דרווין, בסיס ההוכחות שלה, התפתחות הדרוויניזם הקלאסי בעבודות חבריו וחסידיו. מוצגות הסיבות למשבר הדרוויניזם בתחילת המאה ה-20 ו הופעת הנאודרוויניזם, נעקבת התהוות הגנטיקה והתפתחות הייצוגים המודרניים על תורשתיות, תכונות התפקוד של מבנים גנטיים. שוחזרה ההיסטוריה של יצירת התאוריה הסינתטית של האבולוציה, מתוארים יסודותיה, מאופיינים הסלקציוניזם הגנטי והגנוצנטריזם הטמונים בה. זוהו מקורות המשבר המודרני של התאוריה הסינתטית של האבולוציה והנאודרוויניזם כאידיאולוגיה שעליה היא מבוססת. ניתנת ביקורת על הקונספציות והגישות האנטי-דרוויניסטיות המודרניות, על מה שנקרא אבולוציה ״לא לפי דרווין״, מוכח הצורך ברפורמה של הדרוויניזם ובסינתזה חדשה של ידע בביולוגיה האבולוציונית. מוצגים חולשות וחסרונות של הקונספציות והתאוריות האלטרנטיביות ביחס לדרוויניזם – הגנוצנטריזם והמוטציוניזם, הסלטציוניזם המודרני, הנאולמארקיזם, תאוריית הניטרליות, תאוריית שיווי המשקל המופסק, ההחלטת-יתר של התפקיד האבולוציוני של ההעברה האופקית של מידע גנטי. מודגמות האפשרויות והסיכויים של המורפולוגיה האבולוציונית בהסבר תהליכים אבולוציוניים, בסינתזה המודרנית של ה״חתכים״ הגנטי והביולוגי-כללי של הידע המדעי. מוכחת יעילותה של הגישה המוביליזציונית-אבולוציונית בהסבר מנגנוני האבולוציה הביולוגית, הצורך בבחינת האינטראקציה של העבודה הביולוגית והברירה הטבעית כיסוד למקורם והפיכתם של מינים, לכוחות המניעים של האבולוציה הביולוגית. מוצעת קונספציית המעבר של קונסרברים לטרנספורמרים ובחזרה להסבר הקשר ההדדי של שינויים איטיים, רציפים והפיכות קפיצתיות (אך לא סלטציוניות) בעלות משמעות אבולוציונית בהיסטוריה של הטבע החי. בסיכום מסוכמות תוצאות המחקר שבוצע. ms18gakz86facqcbkzl1f4f3n3og9ox 0 31050 180641 2026-09-27T06:51:11Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180641 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == פרק 0. האבולוציוניזם האוניברסלי כיסוד ההבנה המודרנית של העולם: פילוסופיה, מדע, דרך חיים == ==== התנאים המוקדמים להתהוות האבולוציוניזם האוניברסלי במערב ==== רגעי החשיבה האבולוציונית מחלחלים בכל הכרת האדם את העולם. הם מתבטאים בניסיונות לתת תשובות לשאלות על מאין נוצרה תופעה זו או אחרת, להסביר את מקורה, לשחזר במושגים את ההיסטוריה שלה ולהבהיר את הדרך למצבה הנוכחי. כך נוצרות היסטוריות מיתולוגיות, המשקפות את רמת הבנת העולם של בני חברות מסורתיות. הן מקובעות במסורות, מקודשות ומועברות מדור לדור בצורת ייצוגים קריאציוניסטיים על בריאת כל דבר בעולם בידי כוחות על-אנושיים אדירים, המגולמים בדימויים מיתולוגיים. הקריאציוניזם המסורתי הוא, אם כן, לא יותר מאשר גילוי של אבולוציוניזם אשלייתי, פרימיטיבי, בדוי, לא-אמיתי. ככל שהפילוסופיה מתנצלת מהדת ומהמיתולוגיה שלה בקשר עם התפרקות האי-חלוקה, הסינקרטיזם של החשיבה המסורתית, מתרחשת הפרדה הדרגתית של האבולוציוניזם מהקריאציוניזם וגילוי שלו כאלטרנטיבה לקריאציוניזם. ההבנה הפילוסופית של העולם מגלה את עצמה כאבולוציוניזם מקומי, יוצרת בצורות שונות ייצוגים על ההיסטוריה של הקוסמוס, החיים ובני האדם כתהליך של אינטראקציה של כוחות טבעיים, ראשיתויות. עם הופעת המדע והתפתחותו מתרחבת צעד אחר צעד תחום השימוש באבולוציוניזם המקומי ומתחילה הדחקה הדרגתית של הקריאציוניזם המיתולוגי מתחום הבנת העולם האנושית. הדחקה זו משקפת את הדרך הארוכה, הקשה עד מאוד, הזיגזגית, הכוללת נסיגות ונפילות רבות, אך בכל זאת התקדמותית וחוקית היסטורית, אך לעולם לא מסתיימת, של האנושות מהחברה המסורתית לחברה החדשנית. ולמרות אי-הנוחות המובהקת מהאובדן בידי המוני בני אדם של ההיערכות הפסיכולוגית שלהם לתמיכה משמיים, נטייתם להגן על ערכים מסורתיים ולהימלט מהחירות, לקריאציוניזם בחברה החדשנית המפותחת אין סיכויים, הוא מוחלף לאט אך בבטחה באבולוציוניזם. במקביל, האבולוציוניזם המקומי, המגלה את עצמו עכשיו בהתמקצעות המדעים, אך מתרחב ומעמיק ללא הרף, הופך לאבולוציוניזם אוניברסלי, כללי, בלתי-מוגבל. כמובן, אין כאן דיבור על ״עקירת״ המסורות הידועה לשמצה במטרת מה שנקרא ״התגברות על הנחשלות״, כפי שקרה בחברות טוטליטריות, שהיו למעשה נחשלות ביותר ומסורתיות בדרכן שלהן. להיפך, האבולוציוניזם האוניברסלי כאסטרטגיה של הכרה והתפתחות של החברה החדשנית דורש הגנה, ולפעמים אף שיקום של ערכים ומסורות המושרשים בחברה, גם אם פיגרו במידה מסוימת אחרי רמת ההתפתחות הכללית של החברה ברגע נתון של ההיסטוריה שלה. שהרי המסורות עוזרות לבני אדם להתגבר על עומסי היתר הקשורים בהגשמה סוערת של חדשנות, המולידה ״זעזועים מהעתיד״ מגוונים. במובן זה מכיל האבולוציוניזם האוניברסלי אלמנטים של מסורתיות ושמרנות. עם זאת, לאחר שנולד בתחום המדעי-קוגניטיבי כהכללה של הישגי המדע בענפי ההכרה המגוונים ביותר, האבולוציוניזם האוניברסלי כמערכת השקפות היה מכוון מלכתחילה להגשמת חדשנות ולהפיכת המסורות המקבילה, ליצירת מסורות וערכים התואמים את רוחה של החברה המתחדשת. ניסיונות ראשונים ליצירת מערכת של אבולוציוניזם אוניברסלי נעשו כבר במאה ה-19. לאבולוציוניזם האידיאליסטי של הגל, לאבולוציוניזם המכניסטי של ספנסר, לאבולוציוניזם הדיאלקטי של מרקס הייתה משמעות עצומה להתהוות רעיונות האבולוציוניזם האוניברסלי, הם היו קודמיו הקלאסיים. אך פניית מערכת המדעים לחקר האבולוציה החלה עם הופעתה וההכרה החברתית הרחבה בתאוריית האבולוציה של דרווין בביולוגיה. תאוריית דרווין הייתה תאוריית אבולוציה פרטית ולא יכלה להפוך ליסוד של אבולוציוניזם אוניברסלי כמערכת של הבנת עולם. כדי שהאבולוציוניזם האוניברסלי כמערכת של הבנת עולם יתקיים, היה צורך בהצטברות של תוכן אבולוציוני בכל מערכת המדעים. וזה אכן קרה במאה ה-20. כל מערכת המדעים עלתה על דרך חקר האבולוציה, הולכת בדרך זו ולא תרד ממנה לעולם. כי, כפי שמוכיחות תוצאות מכלול המחקרים המדעיים, רק דרך זו מובילה לאמת, וכל השאר מרחיקים ממנה. במאה ה-20 מקבלת הפיזיקה אופי אבולוציוני. מימי הרנסנס, כלומר מההופעה של מדעי הטבע הנסיוניים השיטתיים, תופסת הפיזיקה עמדה מובילה במדעי הטבע, ביצירת התמונה המדעית-טבעית של העולם. הפיזיקה בברית עם האסטרונומיה הייתה בחוד המדע בקונפליקט אכזרי ומסוכן עם תומכי התמונה הדתית-מיתולוגית של העולם, ששלטה בחברה המסורתית. למרות הקורבנות הכבדים, מותם על המוקד ותחת עינויים של מדענים מצטיינים, המדע ניצח, והיום אנו יודעים את הקוסמוס כפי שהוא נגלה לפנינו במחקרים מדעיים ובתצפיות מחלליות, ולא מעלילות מיתולוגיות על בריאת הרקיע, חיבור המאורות אליו וכדומה, על עשיית ההוויה בדרך לא-אבולוציונית. אך הפיזיקה, כמו גם בעלת בריתה האסטרונומיה, עד לזמן מסוים לא הייתה מדע אבולוציוני. היא הייתה מדע על תנועות, אינטראקציות ומבנה של התגבשויות חומריות מגוונות, וכן על תכונות שדות פיזיקליים. רק ההשערה הקוסמוגונית של קאנט-לפלס הייתה הניסיון הראשון, עדיין חלש, לפרשנות אבולוציונית של התהליך הקוסמי. ככל שהתגבשה במאה ה-20 הקוסמולוגיה המדעית אבל הפיזיקה, כמו שותפתה האסטרונומיה, עד לזמן מסוים לא הייתה מדע אבולוציוני. היא הייתה מדע של תנועות, של אינטראקציות ושל מבנה של מגוון תצורות חומריות, וגם של תכונות של שדות פיזיקליים. רק ההשערה הקוסמוגונית של קאנט-לאפלס הייתה הניסיון הראשון, עדיין חלש, לפרשנות אבולוציונית של התהליך הקוסמי. ככל שהתגבשה במאה ה-20 המדעית באותה עוצמה עוברת אבולוציזציה וקוסמיזציה גם הכימיה. בביולוגיה, למרות היחלשות סמכותה והשפעתה של התאוריה הסינתטית של האבולוציה, נמשך חיפוש אינטנסיבי אחר מודלים אבולוציוניים חדשניים ומצטברים התנאים לסינתזה אבולוציונית חדשה. נמשכים ניסיונות הפיכה אבולוציוניסטית לא רק של מדעי הטבע, אלא גם של מדעי החברה, יצירת היסטוריה, כלכלה, אתיקה, אסתטיקה, בלשנות אבולוציוניות וכדומה. ככל שמדעים פרטיים, קונקרטיים מתמלאים בתוכן אבולוציוני ומתפתחות תאוריות אבולוציוניות פרטיות, נוצרת מגמה וגובר הצורך בפיתוח אבולוציוניזם אוניברסלי כהכללה של הישגי צורות שונות של אבולוציוניזם מקומי. מגמה זו מתבטאת גם ברמת ההכרה המדעית-כללית במהלך התפתחות הקיברנטיקה, התאוריה הכללית של המערכות ובמיוחד הסינרגטיקה. המעבר משורה של אבולוציוניזמים מקומיים ותאוריות אבולוציה פרטיות לאבולוציוניזם אוניברסלי מתברר כמורכב ביותר בשל התמקצעותה הקיצונית של המדע ואי-עיבודה של השקפת העולם המדעית-פילוסופית. אך תהליך זה מתקיים גם ברמת הקשרים הבין-תחומיים, גם בתחום השבחת התמונה המדעית של העולם, וגם בדרכים של חיפושים פילוסופיים בלתי-נלאים. החוקר הרוסי מ. קונאשב מציין בהקשר זה, באפיון תקופת ההתפתחות הפוסט-דרוויניסטית של המדע: «החלה טרנספורמציה גדולה של ייצוגי האדם על עצמו ועל העולם, שניתן לכנותה מהפכה אבולוציונית, ואחת מתוצאותיה הייתה שינוי התמונה המדעית של העולם, שהופכת יותר ״החלה טרנספורמציה גדולה של ייצוגי האדם על עצמו ועל העולם, שאפשר לכנותה המהפכה האבולוציונית, ואחת מתוצאותיה הייתה שינוי התמונה המדעית של העולם, כל עצם הצגת השאלה על אוניברסליות האבולוציה דורשת בהתמדה חיפוש תשובות, הקשורות בהכללת תוצאות תאוריות האבולוציה הפרטיות. ״במידה,״ – כותב הלאה מ. קונאשב – ״שבכל אבולוציה פרטית קיימים תכונות, סגולות ואטריבוטים מסוימים של האבולוציה הכללית, התאוריה של אבולוציה פרטית זו מכילה בתוכה מושגים המשקפים את התכונות, הסגולות והאטריבוטים של האבולוציה הכללית. כל עוד תאוריות האבולוציה הפרטיות מכילות מושגים אלה, תאוריות אלה, אף בצורה לא-מלאה, חלקית, שעדיין לא-נפרשה, מכילות גם תנאים מוקדמים ואלמנטים של התאוריה העתידית, שעדיין לא-נוצרה, אך כבר קיימת בכוח, של האבולוציה הכללית (האוניברסאלית)״ (שם, עמ' 302). עצם הצגת השאלה על אוניברסאליות האבולוציה דורשת בהתמדה חיפוש תשובות, הקשורות בהכללות של תוצאות התאוריות הפרטיות של האבולוציה. ״במידה ההיא, - כותב בהמשך מ׳ קונשב, - שבה בכל אבולוציה פרטית יש תכונות, סגולות ומרכיבים מסוימים של האבולוציה הכללית, התאוריה של האבולוציה הפרטית הזו מכילה בתוכה מושגים, המשקפים תכונות, סגולות ומרכיבים של האבולוציה הכללית. ככל שבתאוריות הפרטיות של האבולוציה כלולים המושגים הנתונים, התאוריות האלה, אמנם בצורה בלתי-מלאה, חלקית, שעדיין לא מפותחת, מכילות גם את התנאים המוקדמים ואת היסודות של התאוריה העתידית, שעדיין לא נוצרה, אבל כבר קיימת באפשרות, של האבולוציה הכללית (האוניברסאלית)״ (שם, ע׳ 302). במטאתאוריה, המתגבשת על בסיס רעיון האבולוציוניזם האוניברסלי, באים לאחדות אורגנית הפילוסופיה, מערכת המדעים והרמה המדעית-כללית של המחקרים המדעיים. באבולוציוניזם האוניברסלי מוצאים הגשמה והתפתחות ייצוגים פילוסופיים עתיקים מאוד על הקשר ההדדי הכללי ואחדות העולם, ואחדות ללא ספק חומרית. זה ללא ספק מטריאליזם, ומטריאליזם עמוק בהרבה ממה שנקרא מטריאליזם דיאלקטי של המרקסיסטים. הוא אינו מתיר פרשנויות פוליטיות טוטליטריות, כמו המטריאליזם של מרקס – אנגלס – לנין – סטלין. זהו מטריאליזם אבולוציוני עקבי. לא מהפכות עקובות מדם ודיקטטורות של הפרולטריון, כי אם הגשמות עקביות בחברות של סדר וחירות הן האמצעים למימוש החברתי של רעיון האבולוציוניזם האוניברסלי. באבולוציוניזם האוניברסלי כפרשנות אבולוציונית-מטריאליסטית של האוניברסום אינם נדחים כלל הרעיונות הפוריים של האבולוציוניזם האידיאליסטי. כל האסכולות הפילוסופיות שהתקיימו אי פעם נכנסות כאן לדיאלוג. נדחים, או ליתר דיוק, מתגברים רק על ניסיונות של פרשנות מיתולוגית, קריאציוניסטית של האבולוציה, הקשורים בייצוג על התערבות במהלכה של האבולוציה של כוחות אנתרופומורפיים לא-חומריים, מעבר-לעולם, הפועלים מחוץ לאבולוציה. האבולוציה היא כללית, וכלום אינו קיים מחוץ לה או מעליה. האבולוציה היא causa sui, סיבת עצמה, סיבת הסיבות. האבולוציה היא אוניברסאלית, וכלום אינו מתערב במהלכה. כל העולם הוא חומר מתפתח, והתחום הרוחני של יצורים תבוניים, כמה שיהיו ביקום, הוא תולדה שלו. כך מתפתחת ומתממשת באבולוציוניזם האוניברסלי הרעיון הקלאסי של שפינוזה על הסיבה הראשונית של כל הוויה, על הסיבה הראשונה של העולם, שאינה מתירה שום סיבה ראשונה אחרת מלבד האבולוציה הכללית, הכוללת, הנעה-עצמה. בהתאם לכך, האבולוציוניזם האוניברסלי אינו מתיר קיום ממשי של שום דמויות אגדתיות-מיתולוגיות – לא אלים, לא מלאכים, לא שדים, לא יערונים, לא רוחות מים, לא מתים קמים, לא יכולות או חפצים מופלאים, ולא תופעות ויצורים על-טבעיים אחרים, שהדמיון האנושי המגויס דתית מאכלס בהם את העולמות השמיימי, הארצי והתת-קרקעי. תאלץ לבחור: או שאתה חושב באמת, כאבולוציוניסט, או שאתה מענג את עצמך באשליות על עולם הבא, נצחיות הנפש והגירתה מגוף מתפתח לעולם פנטסטי שמעבר לאבולוציה. זכותך לבחור באחרון, אבל אז כל חייך יעברו בכפיפות עבדות למסורות ודעות קדומות ארכאיות, בהמתנה למוות ולגמול שבעולם הבא, ולא בפיתוח מתמיד של יכולותיך הגופניות והרוחניות. חקר התהליך האבולוציוני האוניברסאלי, או, כפי שהתבטאו חוקרים, האבולוציה הגלובלית, החל במדינות המערב בעיקר ברמת פתרון בעיות מדעיות-כלליות, בין-תחומיות. בארה״ב קמה אסכולה של מה שנקרא ״אבולוציוניזם חדש״, שרעיונותיה התפשטו למערב אירופה, אך נהנו מהשפעה לא משמעותית. בשנות ה-50 – ה-60 של המאה ה-20 חשפה התפתחותה הסוערת של הקיברנטיקה את האפשרויות של ניהול לא-אלוהי של תהליכים בטכניקה, בתחום החברתי, בטבע החי ואף הדומם. הקיברנטיקה הראתה את חשיבות המידע ממוצא לא-אלוהי בניהול תהליכים אבולוציוניים. התפשט הרעיון של ניהול עצמי, ניהול ספונטני, הפועל אוטומטית בתהליכים ובעצמים ברמות מורכבות שונות. התפשטות האופנה לתאוריה הכללית של המערכות, שנוצרה עוד בשנות ה-30 על ידי הביולוג-הנאולמארקיסט ל. ברטלנפי, לא רק דחפה מדענים רבים לחיפוש גילויי מערכתיות בהתפתחות מושאי המחקר, אלא גם הצביעה על המשותף במבנה מערכות ברמות שונות, על אוניברסאליות יצירת המערכות בכל רמות ההוויה ועל אי-הצמצום העקרוני של שלמות המערכות למכלול פשוט של מרכיביהן. הבנת העולם המערכתית ניתכה על הדוגמנות הקיברנטית, שבה ניתנה חשיבות מיוחדת לקשרים ישירים והפוכים, חיוביים ושליליים, והרעיון של ״קופסה שחורה״ כיוון את החוקרים לחקר מערכות מורכבות דרך ניתוח פרמטרי קלט ופלט, משום שמערכות כאלה אינן מגיבות בצורה הולמת לחלוטין וצפויה במדויק להשפעות חיצוניות. אך ההבנה הישירה של העולם ברמה המדעית-כללית כ מערכת מערכות מתפתחת החלה עם יצירת התרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל והסינרגטיקה. ביסוד הבנה כזו הונח רעיון הארגון העצמי, המבוצע באמצעות סידור ספונטני של התוהו ובוהו. בעבודות יוצר התרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל איליה פריגוז'ין הובסס הצורך בדיאלוג חדש של האדם עם הטבע, המאפשר לקבוע מגמות כלליות בהתפתחות תהליכים אבולוציוניים. אם התרמודינמיקה הקלאסית במסקנותיה ההשקפתיות הגיעה להכרה בבלתי-נמנעות של התדרדרות כללית של החומר, התפרקות הגיוון ומוות חום של היקום, הרי שהתרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל של פריגוז'ין, המבוססת על ניתוח מערכות פתוחות, הגיעה למסקנות הפוכות. היא הראתה את האפשרות העקרונית של העלאה עקבית של גיוון המערכות הקוסמיות, כיווניות האבולוציה לסיבוך הארגון והשגת שינויים פרוגרסיביים. מה שכמובן אינו שולל גם כיווניות הפוכה של שורה של תהליכים אבולוציוניים. כאשר המדען הגרמני הרמן האקן הכליל ברמה המדעית-כללית את גילויי תהליכי הארגון העצמי והציע לחקירתם ולדוגמנותם דיסציפלינה מדעית חדשה, שנקראה על ידו סינרגטיקה, דיסציפלינה זו החלה להתיימר להסבר מנגנוני האבולוציה לא רק בטבע הדומם, אלא גם בחומר החי, וגם בחברה האנושית. על ידי תומכי הסינרגטיקה החלה האבולוציה להיתפס כארגון עצמי כללי. בהישענו על רעיון הארגון העצמי, המדען האמריקאי אריך יאנץ, באנלוגיה לניסיונות יצירת תאוריית שדה מאוחדת בפיזיקה, הציע את הקונספציה שלו של תאוריה אחידה של האבולוציה. ספרו «היקום המארגן את עצמו: השלכות מדעיות והומניסטיות של הפרדיגמה המתהווה של האבולוציה», המוקדש לבעיה זו, זכה לפרסום נרחב ותורגם לשפות רבות של העולם. (Jantsch E. The self-organizing Universe: Scientific and human implications of the emerging paradigme of evolution. Oxford: Pergamon press, 1980 – 343 p.). האינטליגנציה הרוסית, ש למרבה הצער, לא זכתה אף פעם לפרסום הספר הזה ברוסית. בספר מראה יאנץ את הדמיון בין המנגנונים והדינמיקות השונים של הארגון העצמי, ומאפיין דמיון זה כיסודי. הארגון העצמי בטבע החי ובחברה, לפי יאנץ, הוא המשך והפיכה של הארגון העצמי הקוסמי. הוא מציב לעצמו את המטלה ״לתת קווי מתאר של פרדיגמה אחידה, המסוגלת להאיר באור בלתי-צפוי את תופעת האבולוציה הכוללת״ (שם, עמ' 4). יאנץ מגלה היררכיה של רמות הארגון העצמי, שכל אחת מהן מאופיינת בספציפיות של אינטראקציות, תקשורות וקשרים קואבולוציוניים. יאנץ מאפיין את האבולוציה כקואבולוציה רבת-אספקטים ורבת-רמות, כלומר התפתחות מחוברת של צורות שונות, היוצרת ״פריסות אוניברסאלית״ ותהליך טבעי-היסטורי חוקי (שם, עמ' 4). האבולוציה הקוסמית, בהתאמה מלאה לפיזיקה המודרנית, נבחנת בידי יאנץ כזירת פעולתם של ארבעה כוחות קוסמיים עיקריים – אינטראקציות גרביטציוניות, אלקטרומגנטיות, חזקות וחלשות. בהתאם לכך בתהליך הטבעי-היסטורי של אבולוציית המערכת הקוסמית שלנו, המטהגלקסיה, יוצאים לזירה זו בזו כוחות שונים. לאחר המפץ הגדול מתחילה ההיסטוריה הקוסמית בפעולת כוחות גרעיניים, ככל שהמטהגלקסיה מתרחבת נוצרות אינטראקציות גרביטציוניות, ולאחר מכן בתהליך יצירת הכוכבים מתרחשת קואבולוציה של אינטראקציות גרביטציוניות וגרעיניות. הפרת הסימטריות הנוצרת כאן נבחנת בידי יאנץ כמקור לשינויים אבולוציוניים. בהתפתחות החיים מייחס יאנץ תפקיד מיוחד למידע, שהיה לא רק יסוד התורשתיות בצורת מבנים של חומצות גרעין, אלא שימש גם כהוראות מגוונות לארגון עצמי. גורם מכריע נוסף של התפתחות החיים, לפי יאנץ, הוא חילוף החומרים. ברמת האבולוציה הסוציו-תרבותית הקשרים התקשורתיים מובטחים בהתפתחות מבנים נוירוניים. התבונה כצורה של ארגון עצמי מולידה תקשורות חדשות, השונות בעקרון מקשרים גנטיים ומטבוליים. המוסר האנושי, התודעה הדתית, עצם רעיון האלוהים – הם תולדות של ארגון עצמי, דומות למבנים דיסיפצטיביים. במקביל, התבונה כאיכות חדשה של ארגון עצמי מאופיינת בידי יאנץ כשלב של השבחת התבונה המטבולית הכללית. יאנץ מאמין בקיומה של תבונה יקומית, שאיבריה הם תהליכים טבעיים. כמובן, אמונה כזו מרחיקה את המדען לא רק מההבנה האוניברסאלית של האבולוציוניזם, אלא גם מהאבולוציוניזם בכלל. האבולוציוניזם של יאנץ בעל היקף גלובלי של ההוויה ואפשר לכנותו גלובלי, אך הוא ללא ספק אינו אוניברסאלי מספיק. בהשתדלותו לאחד את ״הטכנולוגיה״ של הארגון העצמי של מערכות ביולוגיות וחברתיות עם אבולוציית המערכות הקוסמיות, יאנץ אינו מתחשב בעליל בהשפעות הארגון הלא-גאוצנטרי של הקוסמוס. בניסיונו לצייר תמונה גרנדיוזית של ארגון עצמי אבולוציוני כללי, אינו יוצא יאנץ אל מחוץ למסגרות הסינרגטיקה בהבנת היסודות המבניים של תהליכים אבולוציוניים. הוא מצמצם את הבנת המקורות המבניים של האבולוציה להיווצרות מבנים דיסיפצטיביים, באנלוגיה לפעולתם הוא מדמיין ארגון עצמי ברמות הארגון הגבוהות יותר. אך העברה כזו של מנגנוני האבולוציה מתהליכים תרמיים לטבע החי ולחברה אינה נכונה. המבנים הדיסיפצטיביים של פריגוז'ין, כמו גם המבנים הקוהרנטיים של האקן, מהווים דוגמאות להיווצרות ספונטנית של סדר אלמנטרי מתוך תוהו ובוהו דינמי בדרך של ״השלכת״ תנועות לא-מסודרות ממערכות פתוחות לסביבה ושל מבנה החומר על בסיס ריבוי צירופים מקריים של תנועות כאוטיות. יאנץ אינו הולך רחוק יותר מהתרמודינמיקה של חוסר שיווי המשקל והסינרגטיקה בהבנת התנאים המוקדמים המבניים של היווצרות והפיכת הסדר. להיפך, הוא מנסה להפיץ את המנגנונים התרמודינמיים והסינרגטיים על כל האבולוציה בכללותה. לכן את הפרויקט שהציע של תאוריה אחידה של האבולוציה אנו רואים כלא-בר-קיימא. אי-אפשר לצמצם את האבולוציה לארגון עצמי ספונטני ולהיווצרות מבנים ספונטניים ישירות מתוך מסה של תנועות כאוטיות. התנאים המוקדמים המבניים של האבולוציה מגוונים ביותר וקשורים ביכולתם של מבנים מסוימים ליצור סדר התואם את הארגון הפנימי שלהם, כלומר לבצע עבודה אבולוציונית לסידור הסביבה. זה אומר שהאבולוציה אינה מצטמצמת לארגון עצמי ספונטני, שמנגנוניה מהווים אחדות של ארגון עצמי וארגון, המכוון בפעולתם של מבנים מסדרים המתחרים ביניהם. אנו קוראים למבנים כאלה מוביליזציוניים. דווקא הם, ולא איזו תבונה קוסמית מעבר-לגבול, מגייסים את החומר הדומם לאבולוציה, הפועלים מתוך החומר, ולא מחוצה לו. מחאה נחרצת נגד ״השלמת״ תאוריית האבולוציה בהכרה בקיומה של תבונה יקומית ובתאוריית ״התכנון התבוני״ כלולה בעבודות הביולוג-האבולוציוניסט האנגלי ריצ'רד דוקינס. דוקינס בוחן את האבולוציוניזם כקריטריון לבשלות של ציוויליזציות. ״כמובן, החיים על כוכב לכת זה או אחר,״ – הוא סבור, – ״מגיעים לבשלות, כשנושאיהם לראשונה מבינים את משמעות קיומם שלהם. אם יצורים עליונים מהקוסמוס אי פעם יבקרו בכדור הארץ, השאלה הראשונה שישאלו, כדי לקבוע את רמת הציוויליזציה שלנו, תהיה: ״האם הם כבר הצליחו לגלות את האבולוציה?״ (דוקינס ר. הגן האנוכי – מ.: מיר, 1993 – 318 עמ', עמ' 14). הפובליציסטיות החדה של ספרי דוקינס תרמה לא מעט להפצת העניין בבעיות אבולוציוניות במערב. ואולם האבולוציוניזם של דוקינס נושא אופי פשוט בקצה, המחושב לתפיסה המונית, אפשר לומר, פופוליסטי. ביסודו עומד פולחן של דרוויניזם המובן בצורה מוזרה ביותר. דוקינס בונה את קונספציית האבולוציה שלו על אפולוגטיקה של האגואיזם הביולוגי. לפי דוקינס, ההתנהגות האנוכית של אורגניזמים חיים במאבק על הקיום תורמת להישרדות ולרבייה המועדפת של אורגניזמים בעלי סט גנים אופטימלי. זהו המקור של הברירה הטבעית ככוח מניע של האבולוציה הביולוגית. בהטפת פרשנות כזו של האבולוציה הביולוגית בספר ״הגן האנוכי״, דוקינס מצמצם בכוונה את מערכת התאוריה הסינתטית של האבולוציה, הידועה לו היטב, לצורה פשוטה עד נאיביות של הסבר גנוצנטרי, כדי להפוך את האבולוציוניזם לדוקטרינה נגישה להטמעה בידי מה שנקרא אנשים פשוטים. הגנים אצל דוקינס לא רק יוצרים יתרונות בברירה, אלא גם מכתיבים לאורגניזמים נורמות התנהגות. ״התזה העיקרית של ספר זה,״ – מסביר דוקינס, – ״היא שהאדם וכל שאר החיות הם מכונות, שנוצרו בידי גנים. כמו המאפיוזים המצליחים של שיקגו, הגנים שלנו הצליחו לשרוד בעולם שבו שולטת תחרות אכזרית ביותר... אני טוען שהאיכות השלטת של גן מצליח חייבת להיות אגואיזם חסר רחמים. האגואיזם הגנטי בדרך כלל נותן התחלה לאגואיזם בהתנהגותו של הפרט״ (שם, עמ' 15). גנוצנטריזם וולגרי כזה, כלומר הענקת מידע תורשתי לפונקציות שאינן אופייניות לו של שליטה מוחלטת וקביעה מראש של התפתחות והתנהגות האורגניזמים, אופייני לא רק לדוקינס. הוא הפך לנגע ממש של האבולוציוניזם הביולוגי של המאה ה-20 והציף את התודעה ההמונית, דחף אותה לראות בכל גילוי של תכונות אינדיבידואליות תוצאה קטלנית של שילוב מבנים גנטיים. אך אם הברירה מטפחת רק אגואיסטים, מאיפה אפוא נובעת הנטייה להתנהגות אלטרואיסטית? כדי לענות על שאלה זו, דוקינס נאלץ להכיר בשגיאתו של הגנוצנטריזם הפטאליסטי, הנובעת מהייצוג שלו עצמו על אגואיזם הגנים ודומיננטיותם באבולוציה. הוא מצהיר: ״הייצוג על תכונות תורשתיות גנטית כעל משהו קבוע ובלתי-ערער הוא שגיאה, דרך אגב, נפוצה מאוד. הגנים שלנו יכולים לפקוד עלינו להיות אגואיסטים, אבל איננו חייבים כלל לציית להם כל החיים. רק ללמוד אלטרואיזם בנסיבות אלה עשוי להיות קשה יותר מאשר אילו היינו מתוכנתים גנטית לאלטרואיזם. האדם הוא היצור החי היחיד שעליו מופעלת השפעתה של התרבות, הנרכשת כתוצאה מהלמידה והעברה לדורות הבאים״ (שם, עמ' 16). כאן מוצב פער מלא בין ביולוגיה לתרבות, בין אבולוציה ביולוגית לחברתית-היסטורית. בפער כזה ובהיעדר כל רציפות אין לדבר על אוניברסאליות של האבולוציוניזם. דוקינס מחפש את מקורות האגואיזם ברמה המולקולרית, בגנים שנשמרו בברירת פרטים. לכן דוגמאות רבות של התנהגות אלטרואיסטית של חיות עליו להסביר בשאיפות אגואיסטיות, מה שלא תמיד תואם את המציאות. העניין הוא שהמניעים לגילוי דחפים אגואיסטיים או אלטרואיסטיים בעולם החי נעוצים כלל לא בגנים, כי אם בתכונות של התנהגות קבוצתית, שאותן חוקרת לא הגנטיקה, כי אם האתולוגיה והסוציוביולוגיה. תכונות אלה, שנרכשו בתהליך אבולוציית הנפש, פועלות במידה מסוימת כאחת התנאים המוקדמים של ההתנהגות החברתית, המאורגנת תרבותית, המתורבתת של בני האדם. כמובן, בסביבה החברתית נוצרים גם מניעים ותנאים מוקדמים אחרים של התנהגות אגואיסטית ואלטרואיסטית, המתייחסים לרמה גבוהה יותר של האבולוציה. דוקינס סבור שהברירה הטבעית היא גורם מכוון לא רק של האבולוציה הביולוגית, אלא של כל אבולוציה בכלל. הוא משוכנע ש״הכל בעולם מתפתח תחת פעולת הברירה הטבעית״ (שם, עמ' 304). יחד עם זאת, הגנים, הנוצרים ורוכשים כיווניות אגואיסטית תחת פעולת הברירה, מוענקים בשאיפות וכוונות משל עצמם. ״נממש,״ – קורא דוקינס, – ״למה שואפים הגנים שלנו עצמם, ואז לפחות תהיה לנו הזדמנות להפר את כוונותיהם״ (שם, עמ' 16). אך בהתאם ללוגיקה זו, אם נפר את ״כוונות״ הגנים שלנו, בהתפתחותנו בדרך של הומניזם ואלטרואיזם, הדבר יוביל לברירת הפחות-מותאמים ולהתנוונות הטבע הביולוגי של האדם. שטות כזו נובעת מאי-אוניברסאליות של האבולוציוניזם, מהייצוג על היעדר רציפות בין מדרגות האבולוציה. ספרי דוקינס ״הגן האנוכי״, ״השען העיוור״, ״האל כאשליה״ מייצגים ערך עצום בהגנה על האבולוציוניזם, בשכנועיות, בפעילות המוביליזציונית בתעמולת יתרונות השקפת העולם המדעית-אבולוציונית. אך לאבולוציוניזם של דוקינס חסר בעליל אוניברסאליזם. מתוך הבנה שרק ברמת האבולוציה הביולוגית ובמסגרת של הדרוויניזם המתפרש ״אגואיסטית״ אי-אפשר לעמוד בפני התקפות קריאציוניסטיות על המדע, הוא בספר ״האל כאשליה״ פונה לבחינת האבולוציה הפרה-ביולוגית והקוסמית. בפולמוס עם קריאציוניסטים, המצביעים ללא הרף על ההסתברות הנמוכה של התהוות חיים מכימיה לא-ביולוגית, המונחת בראשיתם, דוקינס רואה אפשרות להניח שהופעת החיים ״הייתה אירוע בלתי-סביר ביותר, בכמה סדרי גודל פחות סביר מכפי שרוב בני האדם סבורים״ (דוקינס ר. האל כאשליה – מ.: קוליברי, 2009 – 560 עמ', עמ' 195). אך המספר העצום של תהליכים ביקום, שיכלו להיות דומים לתהליך היווצרות החיים על כדור הארץ, הופך את האירוע הבלתי-סביר ביותר הזה לסביר מאוד. בסביבה הכימית, שקדמה להיווצרות החיים, לא יכול היה להיות ברירה טבעית ״אגואיסטית״ כמנוע של האבולוציה הביולוגית. אך היה נוכח חוק המספרים הגדולים, שפעולתו דומה במידת מה לעקרון הברירה של דרווין. ״חושב,״ – כותב דוקינס, – ״שבגלקסיה שלנו קיימות מ-1 עד 30 מיליארד גלקסיות. אם נזרוק לקפדנות גדולה יותר של החישובים, נקבל מספר מוקטן של כוכבי לכת ביקום – מיליארד מיליארד. נדמיין שהתהוות החיים... כה בלתי-סבירה, שהיא יכולה להתרחש רק בכוכב לכת אחד מתוך מיליארד... ובכל זאת, למרות חלק ההסתברות האבסורדי-קטן, היא אומרת שהחיים יווצרו על מיליארד כוכבי לכת, שאחד מהם, כמובן, הוא כדור הארץ שלנו״ (שם, עמ' 199). דוקינס מתנגד באופן קטגורי גם לכך שברירה תימנה בין תהליכים הסתברותיים גרידא, הפועלים על בסיס חוק המספרים הגדולים. הוא סבור שהשקפה כזו היא ״אחת מאי-ההבנות החמורות ביותר של הדרוויניזם״ (שם, עמ' 201). ״התהוות החיים הייתה (או יכלה להיות) אירוע ייחודי, שדי היה לו שיתרחש פעם אחת. ואילו ההסתגלות האדפטצית של מינים לסביבות מחיה – זהו מיליוני אירועים המתרחשים מדי יום. מובן שעל פני כל פני כוכב הלכת כדור הארץ – בכל היבשות, בכל האיים – מתרחש ברציפות תהליך של אופטימיזציה של מינים״ (שם, עמ' 202). מניע תהליך זה הוא הברירה הטבעית, אשר, כפי שסבור דוקינס, ״אין לה כבר שום דבר משותף עם מקריות״ (שם). ״הברירה הטבעית פועלת, משום שהיא מייצגת דרך מצטברת וחד-כיוונית להשבחה״ (שם, עמ' 203). מובן שדוקינס פשט והפרימיטיזציה עד קצה את תהליך היווצרות והתפתחות החיים, כדי להגישו בצורה מרתקת ואינה דורשת מחשבה לקוראים הרחוקים מהמדע. למעשה, שיטות השכנוע שלו אינן שונות מאוד משיטות הוולגריזציה של המדע, שבהן משתמשים קריאציוניסטים כדי להשמיץ את האבולוציוניזם. הברירה, מנקודת המבט של המדע, אינה כלל דרך מצטברת וחד-כיוונית גרידא להשבחה, שאין לה דבר משותף עם מקריות. להיפך, זו דרך רבת-כיוונים, מתפתלת, מסתעפת, הכוללת פניות רבות לאחור ועוברת דרך מסה עצומה של מקריות. בבחינת האבולוציה הקוסמית דוקינס אפילו אינו מזכיר את בעיות הארגון העצמי. מעניינת אותו רק העימות הישיר עם הקריאציוניזם, המשתמש לביסוס רעיון של ״התכנון התבוני״ בהיווצרות היקום במה שנקרא עקרון אנתרופי. הקריאציוניסטים טוענים שהמאפיינים של הקבועים היסודיים, שנתגלו בידי המדע, כאילו הותאמו במיוחד להתהוות חיים על כדור הארץ ולאדם, מוכיחים קיומו של בורא שהתאימם. למעשה, כפי שיוצג בספר זה, לא היקום הותאם להתהוות חיים מסוג ארצי ולאדם, כי אם החיים מסוג ארצי ודרך התפיסה של האדם הותאמו למאפיינים הנתונים של היקום הסובב. דוקינס, החושב דווקא בכיוון זה, משמיע השערה שעשוי להתקיים איזה מנגנון המכוון את אבולוציית היקום כמו שברירה מכוונת את התפתחות החיים על כדור הארץ. ״כאשר סוף סוף ננסח את תאוריית הכול המיוחלת,״ – סבור דוקינס, – ״נראה שכל ששת הקבועים תלויים זה בזה או במשהו אחר, שעדיין לא ידוע, בדרך שעדיין אינה מובנת לנו. עשוי להתברר שששת הקבועים קשורים זה בזה כמו היחס בין היקף המעגל לקוטרו... ואז אלוהים-המכוונן לא יהיה נחוץ, כי לא יהיה מה לכוון״ (שם, עמ' 208-209). למרות קלות-הדעת והפשטות מסוימת, האבולוציוניזם של דוקינס עוזר לעבודת המחשבה, שכבר מתנהלת במדינות המערב על גיבוש רעיונות האבולוציוניזם האוניברסלי. ==== התהוות ופיתוח רעיונות האבולוציוניזם הגלובלי והאוניברסלי ברוסיה ==== פרולוג מיוחד להתהוות ברוסיה – ברית המועצות של מכלול רעיונות האבולוציוניזם הגלובלי היה המחקר המקיף של מה שנקרא בעיות גלובליות של המודרנה, שהתפתח במסגרת הגלובליסטיקה המכוונת מרקסיסטית. יוזם המחקר הזה היה הפילוסוף איוון פרולוב, בעל השפעה בהנהגת המפלגה. הוא הצליח ״לפרוץ״ נושא זה במרומי ה-CPSU (המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות), למרות התנגדות אינטנסיבית של אידיאולוגים זקנים, שהביעו ספקות באשר לכדאיות, לצורכי ״הסוציאליזם האמיתי״, של חקר בעיות, שנוצרות מטבעו של הקפיטליזם ה״נידון״. ואילו נידון בפועל התברר כסוציאליזם הסובייטי. כבר מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 פרש א.ת. פרולוב פעילות סוערת לתעמולת הכיוון החדש במדע. כתב העת ״שאלות פילוסופיה״, שערך, פרסם חומרים רבים של ״שולחנות עגולים״ על גלובליסטיקה. המדענים הגדולים ביותר קיבלו בהתלהבות את הופעת הכיוון הבין-תחומי הזה ונכללו בפיתוחו, משום שהוא איפשר להם לעסוק בעבודה חיה, שפתחה אפשרויות גדולות לחידוש מדעי והיתה בלתי נגישה ללחץ ישיר של אידיאולוגיה אגרסיבית. עד מהרה עלו על נתיב חקר הבעיות הגלובליות מוסדות מדעיים גדולים כמו המכון לכלכלה עולמית ויחסים בינלאומיים, המכון הכלל-בריתי למחקר מדעי של מחקרים מערכתיים, המרכז החישובי של האקדמיה למדעים של ברית המועצות. מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה לבצע את תיאום העבודות על חקר הבעיות הגלובליות המועצה המדעית של האקדמיה למדעים של ברית המועצות לבעיות פילוסופיות וחברתיות של המדע והטכניקה, שיו״ר שלה מונה א.ת. פרולוב. הוצעה על ידו סיווג של בעיות גלובליות, שחילק אותן לשלוש קבוצות עיקריות. בראשונה נכללו בעיות יחסי הגומלין בין קהילות חברתיות גדולות של האנושות – דו-קיום בשלום של מערכות עם סדר חברתי שונה, מניעת אסון תרמו-גרעיני, הפסקת מרוץ החימוש, התגברות הפער בתחומים הכלכליים והחברתיים בין המדינות המפותחות והמתפתחות וכו'. לקבוצה השנייה ייחס פרולוב את בעיות יחסי האדם עם סביבות מחייתו, כולל מזעור הזיהומים הטכנוגניים של הסביבה האקולוגית, אופטימיזציה של ניהול הטבע והשימוש במשאבי טבע, התגברות קשיי האנרגיה-חומרי הגלם והמזון, חקר החלל החיצון. הקבוצה השלישית כיסתה את בעיות יחסי האדם עם החברה – שימוש לטובת האדם בהישגי המהפכה המדעית-טכנית, השבחת מערכות הבריאות והחינוך, יצירת תנאים אופטימליים להתפתחות חברתית ואינטלקטואלית של האישיות, ולבסוף, תופעת האדם, לחקר שלה ייסד פרולוב והוביל מכון נפרד. מאז עבר לא מעט זמן, והסיווג של בעיות גלובליות, ובהתאם גם של איומים גלובליים, שהציע פרולוב, התיישן במידה רבה. התמוטטות המחנה הסוציאליסטי ביטלה את הבעיות הקשורות בעימות בין שתי המערכות ובאיום מלחמת עולם שלישית, המלחמה הקרה הסתיימה, במקום האיום של אסון תרמו-גרעיני גלובלי באו עימותים מקומיים במדינות לא-מפותחות ועל קווי התפר בין ציוויליזציות מקומיות, איום הטרור קיבל אופי גלובלי, חריפותן של בעיות אקולוגיות במקומות מסוימים ירדה ובמקומות אחרים אף החריפה עוד יותר וכו'. גברה ההבנה שפתרון בעיות גלובליות דורש מאמצים גלובליים, שתהליכי הגלובליזציה המתרחשים על פני הפלנטה לא ישאירו איש בצד, שאף מדינה, אפילו המפותחת ביותר, אינה יכולה לפתור את בעיותיה לבדה ונדרש שיתוף פעולה גלובלי עד כדי ויתור של מדינות על חלק מריבונותן והעברת סמכויות מסוימות לגופים בין-מדינתיים אינטגרליים. דווקא בדרך זו הלך איחוד העמים של המשפחה האירופית במסגרת האיחוד האירופי. קמו גם איחודים אינטגרציוניים אחרים, שעדיין הרבה פחות מוצלחים. אך יצירת איחודים אינטגרציוניים אזוריים ושיתוף הפעולה ביניהם יכולים רק לרכך את חריפותן של בעיות גלובליות, אך לא לתרום לפתרונן היסודי. לפתרון כזה נדרשת גישה אוניברסלית-אבולוציונית, המניחה יצירת מבנים גלובליים מפקחים ואף בעלי סמכויות ניהוליות. כך נולדת ומתקדמת הרעיון של מדינת עולם עם ממשלת עולם ופרלמנט עולמי, שמתקבלת בעוינות על ידי הרוב העצום של האזרחים, כולל מדענים, ובעיקר על ידי תיאורטיקנים בעלי חשיבה מסורתית, ומוגדרת כאוטופיה מזיקה ולא מציאותית. ואכן, בהתחשב בסתירות הקשות בין המדינות השונות, ביריבותן על משאבי טבע שהולכים ומתכלים ומתייקרים, על איזו אינטגרציה ושיתוף פעולה כלל-עולמיים יכול להיות כאן דיבור? קמה אפילו תנועה של אנטי-גלובליזם, שאיחדה לא רק שוליים של מדינות ועמים שונים, אלא גם כמה אינטלקטואלים בעלי חשיבה מסורתית. ובכל זאת, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. תהליכי שיתוף פעולה בינלאומי בתחומי חקר החלל, שמירת הסביבה, המלחמה בפשע ובטרור תופסים תאוצה. והעיקר – מתרחשת גלובליזציה של תהליכי המידע והתפשטות של רעיונות דמוקרטיים. מנהיגי משטרים רודניים, המטילים אימה על נתיניהם, עצמם רועדים מפחד מהבלתי-נמנע של הגמול. יותר ויותר אנשים מבינים את זכויותיהם ואת משמעות מימושן להתפתחות ארצם. המגמה נראית לעין. הרעיון האוטופי של אינטרנציונליזם פרולטרי הולך לעבר, רוח הרפאים של הקומוניזם נטמנה יחד עם המשטר הטרוריסטי שהפיץ אותו. במקומם בא רעיון ומגמה ממשית של אינטגרציה בינלאומית, איחוד גלובלי לפתרון בעיות גלובליות ולהתגברות על איומים גלובליים על הפלנטה הכחולה הקטנה. למרות שרוח רפאים זו עדיין לא איבדה את היכולת לפרוץ מהקבר כדי לתפוס את החיים. לבין הבעיות החשובות והקשות ביותר לפתרון ביניהן אנו משייכים את אי-שלמותו של הטבע האנושי. זו, מנקודת מבטנו, בעיית הבעיות, שמפתרונה תלוי פתרון כל יתר בעיות האנושות. פתרון בעיות גלובליות עם התפתחותה של החברה החדשנית אפשרי רק על בסיס התפשטות השקפת עולם מדעית-אבולוציונית ומדעית-הומניסטית, שקיבלה ברוסיה את השם אבולוציוניזם אוניברסלי. עובדת מיקומה החלוצי של האבולוציוניסטיקה אינה מעידה רק על איזה פוטנציאל אינטלקטואלי עצום יש למדינה העצומה הזו. עובדה זו מעידה גם על איזה פוטנציאל עצום של פיתוח חדשני יש למדינה השקועה בפשע ושחיתות, שפיגרה (אפילו אחרי סין) מבחינה תעשייתית, שהורדה לרמה של נספח אנרגיה-חומרי גלם. העולם צריך רוסיה גדולה באמת, ולא נחשלת, שקועה בתסביך נחיתות, הסובלת ממגלומניה ומשאיפות אימפריאליות. רוסיה כזו מסוכנת בראש ובראשונה לעצמה. דרכה של רוסיה לרכישת מעמד מכובד בעולם, התואם את הפוטנציאל האנושי שלה, אינה עוברת דרך עימות עם המערב, לא דרך שיקום הסדרים הסובייטיים ומסורות הארגון האוטוקרטי-ביורוקרטי של המדינה, אלא דרך עסקים ציוויליזציוניים, כלכלה חדשנית, דמוקרטיה תחרותית, השתתפות אינטנסיבית בתהליכי גלובליזציה. הגלובליזציה היא תהליך אובייקטיבי, וככל שקסנופובים-מסורתיים יגדפו אותו, זהו תהליך אמנם לא בלתי-בעייתי, אך חיובי. ההיקפים שהושגו בעולם של תנועת הון וכוח עבודה, של חידושים מדעיים-טכניים וכלכליים, היווצרות ותפקוד שוק העבודה העולמי, היקף הסחר הבינלאומי, התהוות תקשורת תחבורתית מהירה, הופעת הרשת האינפורמטיבית העולמית – כל אלה מרכיבים של תהליך גלובליזציה אחד, עוצמתי והולך ומתחזק, שאי-אפשר לעצור אותו או להפוך את כיוונו. להתחמק ממנו, להישאר בצד, אפשר באופן עקרוני, אבל משמעות הדבר רק להחמיץ זמן יקר ואז להדביק זמן רב את השכנים שהקדימו אותנו. אנו יודעים איזו אופוזיציה מסורתית חזקה ורבת-משתתפים נוצרה ברוסיה לגלובליזציה ולליברליזציה הקשורה בה. אנשים אלה מציגים את עצמם כפטריוטים, אבל למעשה גוררים את רוסיה לאחור, לא לשיקום עוצמתה, אלא לחיזוק הנחשלות. הביטוי האינטלקטואלי של תהליך הגלובליזציה בתחום השקפת העולם, תפיסת העולם, הביסוס האסטרטגי והאידיאולוגי של התפתחות החברה החדשנית הוא האבולוציוניזם הגלובלי, האוניברסלי. ברוסיה היה הפיתוח האינטנסיבי של רעיונות האבולוציוניזם האוניברסלי בראש ובראשונה תוצאה של שאיפתם של מדענים רבים בעלי חשיבה חדשנית לשמר את הצד הרציונלי של המרקסיזם ששלט קודם לכן, תוך ויתור על הצד הדוגמטי שלו, שהבטיח את התנאים המוקדמים השקפתיים של האידיאולוגיה הטוטליטרית (האולטרה-מוביליזציונית), כלומר של מעין דת של הסדר הטוטליטרי. חשוב לציין שהאבולוציוניזם האוניברסלי ברוסיה החל להתפתח רק בתקופת השחרור של הפילוסופיה מכבלי הדוגמטיקה הטוטליטרית. לפני כן כל הפילוסופים נצטוו לראות כבר בתורת ההתפתחות הכללית הממומשת את הדיאלקטיקה, שאומצה כסמל של אמונה. לאבולוציה לא היה מקום במנגנון המושגי-קטגוריאלי של הדיאלקטיקה הקנונית, היא נמצאה איפשהו בצד ודרשה הסברים על פי דרישות הדיאלקטיקה. בהיותה בעלת מונופול על הפרשנות של ההתפתחות, הדיאלקטיקה הדיאמאטית היתה, במהותה, תורה על יתרונותיו של סוג הפיתוח הסובייטי. מתוך ״אלגברה של מהפכה״ היא התפתחה לתיאוריה של פיתוח מונחה, בלתי-חופשי. המשימה העיקרית של הדיאלקטיקה הדיאמאטית היתה להוכיח שכל שינוי שיתרחש בעולם וכל גילוי שיתגלה במדעי הטבע, כולם מתבצעים בהתאם ליעדיה ומצייתים לחוקיה. הדבר קבע את הקפאון והמטאפיזיות של הדיאלקטיקה, את התאבנותה על אותם עקרונות שהיו בעבר פרוגרסיביים ושנרכשו בפילוסופיה של סוף המאה ה-19. ניסיונות לרפורמה רצינית של הדיאלקטיקה דוכאו על ידי ההנהלה האידיאולוגית. בתנאים אלה דרישות החידוש המדעי ופיתוח הבעיות הדיאלקטיות של מדעי הטבע והחברה ברוב המוחלט של המקרים הובילו בהתאם לחוק לתיאורטיזציה סכולסטית, מה שנקבע אף בקונגרסים של ה-CPSU. אבל אי-שביעות הרצון הגוברת במדינה וההתנגדות הרוחנית לסדרים הטוטליטריים השפיעו גם על מוחם של הפילוסופים, ודחפו כמה מהם למעבר לעמדות של אבולוציוניזם עקבי. בהיותה הבסיס האידיאולוגי של סדר חברתי ריאקציוני, שדיכא כל מחשבה חברתית חופשית, הדיאלקטיקה הדיאמאטית הציגה עצמה כתורה מהפכנית, העומדת בניגוד לצורות הרפורמיסטיות, האבולוציוניות-העקביות של תמורות חברתיות. שינויים אבולוציוניים נתפסו רק כשלב הכנה לקפיצות מהפכניות, המובילות לשבירת המערכות הקודמות ולבניית על חומרן מערכות פרוגרסיביות יותר. סלטציוניזם כזה לא היה צריך להתפשט על מערכת ״הסוציאליזם האמיתי״ עצמה, שהתפתחה כביכול בצורה מתוכננת ופרופורציונלית בהתאם ליעדיהם החכמים של המפלגה והממשלה. ובכל זאת המערכת קרסה במהלך של מעין מהפכה, משום שגם ה״עליונים״ וגם ה״תחתונים״ לא יכלו לא לחיות ולא לנהוג כבעבר (אך לא ידעו גם בדרך חדשה). סביבה חברתית כזו קבעה במידה רבה את התפתחות האבולוציוניזם ברוסיה. אחת הספרים הראשונים שהוקדשו ברוסיה לבעיות האבולוציוניזם ״הגלובלי״ היתה עבודתה של א. צ'רניקובה, שפורסמה ב-1987 (צ'רניקובה א.ב. אבולוציוניזם גלובלי: ניתוח פילוסופי-מתודולוגי – טומסק: הוצאת אוניברסיטת טומסק, 1987 – 182 עמ'). ממש בתחילת הספר פונה צ'רניקובה לאותם פיתוחים בתחום ההבנה של תהליכים אבולוציוניים, שבוצעו בברית המועצות בתקופה ש״לפני הפרסטרויקה״. ״לרוב,״ – מציינת א. צ'רניקובה, – ״מפרשים את האבולוציה כאחת מצורות ההתפתחות, תוך העמדתה בניגוד למהפכה והדגשת האופי הרציף וההדרגתי של השינויים האבולוציוניים. קיימת גם דעה, שלפיה האבולוציה היא צורת שינוי מורכבת יותר מהתפתחות, כאשר נוצרים ונעלמים לא רק דברים בודדים – מערכות, כי אם גם מינים, סוגים ורמות של דברים-מערכות״ (שם, עמ' 7). ואכן, אם מכירים במונופול של הדיאלקטיקה הדוגמטית על פרשנות ההתפתחות, הגיוני לחלוטין לפרש את האבולוציה כצורה של התפתחות, ולא להיפך. כאן נופלים המטריאליסטים-הדיאלקטיקאים למעין קריאציוניזם, משום שההתפתחות, המוענקת באוניברסאליות, צומחת מקטגוריה מופשטת לבורא-מעין של העולם, הפועל באמצעות תמורות קפיצתיות, בעוד האבולוציה, הנשללת מהאוניברסאליות, הופכת לאמצעי המכין את התמורות המהפכניות של בורא זה. בהתוותה את רעיון האבולוציוניזם הגלובלי, כלומר האוניברסאלי, א. צ'רניקובה, בניגוד לדעתם של רוב עמיתיה בסדנת הפילוסופיה, מכירה בכך ש״תחת אבולוציה מובנים לא רק שינויים הדרגתיים, כי אם גם קפיצתיים, איכותיים״ (שם). עם זאת היא מצהירה: ״המושג 'התפתחות' הוא קטגוריה פילוסופית ומציין תכונה אוניברסאלית של החומר. המושג 'אבולוציה' אין לו מעמד פילוסופי, והוא מדעי-טבעי, וכפי שיוצג, אינו בעל האוניברסאליות הטבועה בקטגוריות הפילוסופיות״ (שם). אבל במקרה כזה, על איזה אבולוציוניזם גלובלי, על אחת כמה וכמה אוניברסאלי, אפשר לדבר, אם המושג המרכזי שלו נשלל מהמעמד הקטגוריאלי ואין לו אוניברסאליות? בפילוסופיה אבולוציוניסטית מושג האבולוציה הוא הקטגוריה המפתח, הצירית. הדיאלקטיקה הדוגמטית, המסרבת למושג האבולוציה במעמד של קטגוריה פילוסופית, בכך מודה שאינה פילוסופיה אבולוציונית. היא יוצאת כאידיאולוגיה של אי-חופש, תיאוריה פרושה גלובלית ומהוללת של הכורח באי-הזכויות של האדם מול הדמיורג-המדינה הכול יכול. דיאלקטיקה כזו לבניית מערכת של אבולוציוניזם אוניברסלי אינה מתאימה בעליל. יש לציין שרעיונות האבולוציוניזם הגלובלי החלו להבשיל כבר בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 במאמרים בודדים של נציגים גדולים של הפילוסופיה הרוסית של מדעי הטבע. מדוע גלובלי ולא אוניברסאלי? לאוניברסאליזם בפילוסופיה זו היה עוד רחוק. האבולוציוניזם הגלובלי היה תשובתה של המחשבה האבולוציונית הרוסית לבעיות הגלובליות של המודרנה, לבעיות הבוערות והקשות לפתרון, שברית המועצות, כאחת משתי מעצמות-העל הגלובליות, נטלה בהן חלק ישיר ביותר, בניסיון לאשר את הגרסה שלה לפתרונן. קמה והתפשטה בפילוסופיה רחבה הפרובלמטיקה של הגלובליסטיקה – דיסציפלינה, המיועדת במיוחד לבחינת בעיות גלובליות. הגלובליסטיקה בברית המועצות כבר הוכשרה וקיבלה מעמד של מדע, המפיץ את הדיאלקטיקה האידיאולוגית על ההתפתחות הגלובלית. הדבר איפשר ״להכניס״ לגלובליסטיקה, כביכול דרך הדלת האחורית, את האבולוציוניזם. חלוצי הגישה הזו היו הקוסמולוג ו. קזיוטינסקי והפילוסופית של הביולוגיה ר. קארפינסקיה. בבחנם את האבולוציוניזם הגלובלי, הם ציינו בראש ובראשונה את משמעותו המתודולוגית לפיתוח מדעי הטבע, כמו גם את משמעותו ההשקפתית הכללית העולה על אפשרויותיהם של ייצוגים אבולוציוניים בודדים במדעים הקונקרטיים (קזיוטינסקי ו.ו., קארפינסקיה ר.ס. רעיון ההתפתחות בהכרת מבנה החומר – שאלות פילוסופיה, 1981, מס' 9, עמ' 117-132; קארפינסקיה ר.ס., אושקוב א.ב. ביולוגיה ורעיון האבולוציוניזם הגלובלי – בתוך: ביולוגיה ויסודות מדעי הטבע – מ.: INION, 1981, עמ' 107-130). בהבאת הפיתוחים הללו ובהסתמך עליהם, א. צ'רניקובה בספרה בוחנת את האבולוציוניזם הגלובלי בעיקר כפילוסופיה של מדעי הטבע. ״במונח 'אבולוציוניזם גלובלי',״ – היא מבהירה, – ״מסומנת שאיפתן של הדיסציפלינות האבולוציוניות של מדעי הטבע לאינטגרציה ואקסטרפולציה של החוקיות והמנגנונים של האבולוציה... במחקרנו האבולוציוניזם הגלובלי מאופיין בראש ובראשונה מנקודות מבט של הישגי המדעים הקונקרטיים – ביולוגיה, גיאולוגיה, אסטרונומיה, כימיה, תרמודינמיקה אבולוציונית; מתבססת השאיפה של מדעי הטבע להבין את האבולוציה כתהליך כולל, אוניברסאלי״ (צ'רניקובה א.ב. אבולוציוניזם גלובלי: ניתוח פילוסופי-מתודולוגי – טומסק: הוצאת אוניברסיטת טומסק, 1987 – 182 עמ', עמ' 10-11). מכאן נראה היטב עד כמה אבולוציוניזם גלובלי כזה אינו אוניברסאלי, אף שמקרב אותו להצבת בעיות האבולוציוניזם האוניברסלי. האבולוציה מוכרת כתהליך כולל, אוניברסאלי, אך מחקרה מוגבל לאבולוציה בטבע. האבולוציה החברתית-היסטורית נופלת מתחום המחקר של האבולוציוניזם הגלובלי. חלקית זה מוסבר בכך שבתנאי המערכת הסובייטית כל שאלות ההתפתחות החברתית עברו מונופוליזציה בהחלטות קונגרסי ה-CPSU ובנאומי מזכיריה הכלליים, והפילוסופים נצטוו להעמיד תחתיהן בסיס דיאלקטי, הטוען נוסף לכך למשמעות גלובלית. אך למרות זאת ו. קזיוטינסקי, ר. קארפינסקיה, א. צ'רניקובה, ואחריהם נ. מויסייב הניחו את התנאים המוקדמים המחשבתיים הדרושים להתהוות האבולוציוניזם הגלובלי ברוסיה, להסתעפותו מהדיאלקטיקה האורתודוקסית של ההתפתחות, ומכאן גם למעברו המאוחר יותר לאבולוציוניזם אוניברסלי. להתבססות האבולוציוניזם הגלובלי ברוסיה, להתנתקותו מהדיאלקטיקה האורתודוקסית של ההתפתחות, ומכאן גם לצמיחתו המאוחרת יותר לאבולוציוניזם אוניברסלי. ״מדע הטבע המודרני,״ – כותבת א. צ'רניקובה, – ״מגיע להבנת התהליך האבולוציוני כתהליך אוניברסאלי, הכולל בתוכו את האדם כמרכיב וכגורם ספציפי של האבולוציה״ (שם, עמ' 63). בהצבת בעיות כזו של האבולוציוניזם הגלובלי נותר רק צעד אחד להפיכתו לאבולוציוניזם אוניברסלי. אך צעד זה אי-אפשר לעשות בהיעדר הסבר אבולוציוני של ההיסטוריה, בלי בחינת בעיות הכלכלה האבולוציונית, בלי יצירת תיאוריה כללית של האבולוציה. בהקשר זה האבולוציוניזם האוניברסלי יוצא כתהליך של אוניברסליזציה של האבולוציוניזם הגלובלי. אם האבולוציוניזם הגלובלי מכוון בעיקר להכללת ההישגים האבולוציוניים של מדעי הטבע ולבחינת הבעיות הגלובליות של האנושות, הרי האבולוציוניזם האוניברסלי, הנשען על המאמצים שננקטים במסגרת הגלובלי, מכוון ליצירת תמונת עולם אבולוציונית אוניברסאלית ולרפורמה הן של תפיסת העולם והן של יצירת העולם של האנושות. לכן אין להזהות את האבולוציוניזם הגלובלי והאוניברסלי. אך גם אין להעמידם זה מול זה. יתרון משמעותי של ספרה של א. צ'רניקובה הוא בכך שהיא בונה את התפיסה שלה של האבולוציוניזם הגלובלי לא רק על תיאוריית הארגון העצמי (כפי שראינו בספרו של א. יאנץ ״היקום המארגן את עצמו״ ובעבודותיהם הרבות של א. פריגוז'ין, ג. האקן וחסידיהם), כי אם גם תוך התחשבות בניסיונות להרחיב על האבולוציה הקוסמית כמה פיתוחים של האבולוציוניזם הביולוגי, ובמיוחד – תיאוריית הברירה של דרווין. הדבר חשוב במיוחד היום, כאשר בתקופת המשבר הנוסף של הדרוויניזם נשמעים יותר ויותר קולות ספקנים, הדורשים הוכחות ליעילות הברירה כגורם של האבולוציה הביולוגית. במדעי הטבע הלא-חי מצטברים יותר ויותר עובדות המעידות על יעילות הברירה באבולוציה של מערכות קוסמיות, גיאולוגיות, כימיות. גדול עוד יותר ערך הברירה והתחרות באבולוציה של מערכות ומוסדות חברתיים. הברירה אוניברסאלית, כמו האבולוציה עצמה, וההוכחה העיקרית ליעילותה היא בכך שהאבולוציה בכלל מתרחשת ובהתפרסותה נבררים מערכות ומבנים, המארגנים באופן היעיל ביותר את התנועה בתוכם, את השגת מהסביבה את המשאבים, המוגבלים תמיד, המאריכים בזכות זאת את קיומם ויוצרים בכך רציפות מסוימת לאחר מותם הבלתי-נמנע. כמובן, גלקסיות ה״מתחרות״ על כוכבים או כוכבים הנכנסים ל״תחרות״ על ענני גז-אבק, נתונות לצורות ברירה שונות לגמרי מאשר אורגניזמים חיים הנכנסים לתחרות על משאבי מזון או מבנים יזמיים, היוצאים לשוק עם סחורותיהם. אך בכל המקרים הללו מתרחשת ברירה של אלה שמתאימים ביותר לקיום בתנאים הנתונים. כל מה שקיים עובר את מבחן האבולוציה, ותוצאת מבחן זה היא ברירת מה שעמד במבחן היכולת להמשכת הקיום. הברירה לא תמיד תומכת בטוב ביותר. אך בסינון הבלתי-מתאים לקיום ובמעבר דרך מסת מקריות, היא לבסוף בוררת את מה שיש לו יתרונות במאבק התחרותי. אך היתרונות הללו עצמם אינם נוצרים רק בידי הברירה, הם נוצרים בסיוע הברירה על ידי תנועה עצמית, ארגון עצמי, תמורה עצמית בתוך המערכות החומריות המשתנות ללא הרף, באדקווטיות של תגובותיהן להשפעות חיצוניות. הבלתי-אדקווטי נהרס. אדקווטיות זו היא התנאי המוקדם להסתגלות, והישרדות המותאם ביותר יוצאת כהתנאי המוקדם של ההתפתחות והקדמה. ניסיונות להרחיב את תיאוריית הברירה על חומר דומם נעשו כבר מהופעת תורתו של דרווין. ג. ספנסר ראה בברירה הטבעית שינוי של מבנה בקו ההתנגדות המועטה ביותר. יוצר ״מדע הארגון״ א. בוגדנוב בתחילת המאה ה-20 ראה בברירה גורם התורם למימוש עקרון התכנון האופטימלי. את יכולתה של הברירה לתמוך, לא רק בצורות ספציפיות אלא גם כגורם אוניברסאלי, ביצירת מבנים יציבים המשתמשים באנרגיה בצורה אופטימלית, הדגיש א. יאנץ. הוצעו לא מעט הסברים נוספים לתפקיד הברירה בתפקודו של המנגנון האוניברסאלי של האבולוציה. המושג אבולוציוניזם אוניברסלי החל להתפשט במדע הרוסי משנת 1988. כפי שניתן להבין, המונח ״אבולוציוניזם אוניברסלי״ השתמש בו לראשונה ולדימיר קוטירב, מרצה בכיר במחלקה לפילוסופיה של בית הספר המפלגתי הגבוה של גורקי, במאמר שפורסם בכתב העת ״טבע״. בכל מקרה, מתוך מאמר זה שאל את המונח נ. מויסייב, שהעניק לגרסה שגיבש של האבולוציוניזם האוניברסלי אופי מערכתי ובמידה הרבה ביותר תרם לכך שבפילוסופיה ובמדע הרוסי רעיון האבולוציוניזם האוניברסלי רכש תמיכה רחבה וסמכות גבוהה. ככל שזה פרדוקסלי, בהיותו מחבר המונח ״אבולוציוניזם אוניברסלי״, ולדימיר קוטירב היה המבקר הראשון והיריב העקרוני של רעיון האבולוציוניזם האוניברסלי. אם הפרופסור האמריקאי א. יאנץ בנה את התפיסה האבולוציונית שלו על סינתזה של רעיונות הארגון העצמי והקו-אבולוציה, הרי ו. קוטירב העמיד ישירות את רעיון הקו-אבולוציה מול מכלול רעיונות האבולוציוניזם האוניברסלי. מאמרו התכנתי נקרא כך: ״אבולוציוניזם אוניברסלי או קו-אבולוציה?״ (קוטירב ו.א. אבולוציוניזם אוניברסלי או קו-אבולוציה? – טבע, 1988, מס' 8, עמ' 4-10). קוטירב מכיר במשמעות העצומה וההולכת וגדלה של האוניברסליזציה של האבולוציוניזם במדע המודרני. ״התפשטות רעיונות האבולוציה ב-10-15 השנים האחרונות,״ – הוא קובע, – ״מזכירה מצעד ניצחון. כמעט כל ענפי הידע הכריזו על עצמם כאבולוציוניים. אילו במדע היה נהוג לערוך מצעדי להיטים, בחמישיית הפופולריות היו נכנסות עבודות, הקשורות כך או אחרת לפרובלמטיקה של האבולוציוניזם. מצב זה מצא ביטוי טרמינולוגי: כעת בספרות מדברים רבות על ״אבולוציוניזם גלובלי״. בהתחשב בכך שרעיונות ההתפתחות המכוונת נטמעו היטב בתרמודינמיקה, במיקרו-ואסטרופיזיקה, בקוסמולוגיה ובתחומים רבים אחרים של המדע, נכון יותר, כנראה, לכנותו אבולוציוניזם אוניברסלי... האבולוציוניזם האוניברסלי – מעין פרדיגמה של המדע היסודי של סוף המאה ה-20, המשפיעה עצומה על כל שאר תחומי התרבות״ (שם, עמ' 4). מתוך הכרה, כך, באבולוציוניזם האוניברסלי, במהותו, כבסיס תפיסת העולם של המדע המודרני, המשפיע עצומה על כל תחומי התרבות, ו. קוטירב חש באותה עת אי-נוחות מהפצת השקפת העולם המדעית על התרבות. הוא חש צורך להקים מעין חומה, מחסום להפצה כזו. קוטירב שואף לסגור את השקפת העולם המדעית בתוך המדע ולמנוע את התפשטותה אל הסביבה החברתית, ההמונית. למה? מה יש כל כך רע בהשקפת העולם המדעית, שיכול לשמש עילה לאיסור על הפצתה מעבר לגבולות הידע שלנו על העולם האמיתי? האם, חס וחלילה, הפצת האמת תוביל להשחתת הנוער, כפי שהואשם בזמנו סוקרטס? ״האם יש,״ – שואל עצמו מחבר המאמר, – ״להכיר בהתאמה חד-משמעית בין תפקידו התוך-מדעי וההשקפתי, התרבותי-הכללי של הגישה האבולוציונית? כיצד היא נשברת מחוץ למדע והאם יש לה אלטרנטיבה? אם כן, במה היא? במילים אחרות, האם הגישה האבולוציונית חייבת, האם יש לה זכות להיות באמת גלובלית ואוניברסאלית? אומר מיד: אני סבור שלא. בלי לגרוע מערכה של הגישה האבולוציונית בהכרה המדעית, ננסה להבין את כיווניות התפשטותה על כל התרבות, את הנזק של פרשנות מרחיבה כזו, ולהעמיד מולה כפרדיגמה את רעיון הקו-אבולוציה, המבטא אוריינטציה לאוניברסאליות של התנועה, ולא של התפתחות החומר (שם, עמ' 4-5). לפי קוטירב, הגישה האבולוציונית, הנשענת על יסוד איתן של הידע המדעי, צריכה להסתפק בתחום המדע, אך להכניס ידע לתרבות – חלילה! את התרבות יש לשמר בבורות ובטעות. אז הדבר הראשון שאינו מוצא חן בעיני, כביכול, הסנדק של הרעיון של האבולוציוניזם האוניברסלי – היא ההתמדה של החשיבה הפילוסופית בהכרה באוניברסאליות, באטרבוטיביות לא רק של התנועה, כי אם גם של ההתפתחות. זה, לפי דעתו של ו. קוטירב, גורר הכרה באוניברסאליות של הקדמה. ״הליבה של האוריינטציה לאוניברסאליות ההתפתחות,״ – הוא סבור, – ״היא למעשה אוריינטציה ל'התפתחות פרוגרסיבית'... האבולוציוניזם האוניברסלי – זה פרוגרסיזם״ (שם, עמ' 4-5). העובדה שהאבולוציוניזם האוניברסלי כאידיאולוגיה של החברה החדשנית קשור באסטרטגיית הפיתוח, ההימור על השגת קדמה, ולא על קיצוץ ההתפתחות והפסקת הקדמה הכלכלית, המדעית-טכנית והחברתית-פוליטית – נכון לחלוטין. אך העובדה שהאבולוציוניזם האוניברסלי גורר הכרה באוניברסאליות של הקדמה ויוצא כפרוגרסיזם ישר-קו, ביקורתי – אינה תואמת את המציאות. האבולוציוניזם האוניברסלי קשור בהכרה באפשרות הקדמה ובאפשרות, רק על בסיסה, לפתור ברצף אפילו בעיות גלובליות בלתי-פתירות ברמת הפיתוח הנתונה, ואינו קשור כלל בשכנוע באוניברסאליות הקדמה או בפתרון כל הבעיות רק על בסיס קדמה טכנית. אוניברסאליות האבולוציה אינה אומרת לא אוניברסאליות של הקדמה, ולא פתרון אוטומטי עם הקדמה של כל הבעיות האנושיות. גם את הקדמה יש צורך לווסת, בלי להתיר שהקדמה של הטכניקה והחומר הבטחת האספקה נכנסה לעימות עם קדמת האנושיות, לוותה בגידול של ברבריות ציוויליזציונית ובהרס הטבע. למרבה הצער, האפשרויות לרגולציה גלובלית עדיין חלשות מדי, אך הן יכולות לגדול רק על בסיס קדמה נוספת. האנטי-פרוגרסיזם, המובע בידי מחבר המאמר ורבים מדומיו, הוא מבוי סתום בהתפתחות החשיבה הגלובלית, הטומן בחובו מבוי סתום בהתפתחות הציוויליזציה. הוא ביטוי של ברבריות ציוויליזציונית כמו זיהום הסביבה הטבעית, שאליו הוא מתייחס ללא הרף כאל טיעון המצדיק את הפחד מהקדמה. הוא ביטוי של מסורתנות אגרסיבית, שהפכה פופולרית בצורה בלתי-רגילה ברוסיה כתוצאה מהתמוטטות הצורה הסובייטית של דחף הקדמה. האנטי-פרוגרסיזם כתכנית שולל מהציוויליזציה האנושית כל סיכויים, גוזר על האנושות קיום קודר בתוך כל מיני איסורים והגבלות, שמזכירים מאוד את הסדרים של הסוציאליזם ה״אמיתי״. מי שאינו מאמין בקדמה, אין לו עתיד. המסורתנים חיים בעבר, יש להם פוביה מחידושים. האדם אינו יכול פשוט לשרוד. הוא רוצה לקוות לטוב ביותר. לכן השאיפה המסורתנית לעצור את הקדמה אינה אלא אוטופיה רדרטוגרדית. לאבולוציוניזם האוניברסלי מעמיד ו. קוטירב את ההבנה המסורתנית של הקו-אבולוציה. תוך כך הוא אומר דברים נכונים: ״המושגים של מכלול, קו-אבולוציה – המדרגה החשובה ביותר בהבטחת אפקט השלמות של מערכות מורכבות. הם ישימים להבנה גם של השקפת העולם וגם של המדע, של אינטראקציה בין-תחומית במהלך מחקרים קולקטיביים, של אינטראקציה של צורות ידע חברתיות, טבעיות, טכניות״ (שם, עמ' 10). לקריאה זו לחזק את המרכיב הקו-אבולוציוני בהתפתחות הציוויליזציה אפשר לחתום. אך כיצד אפשר לקרוע את הקו-אבולוציה מהאבולוציה האוניברסאלית, להעמידה מול רעיון הקדמה? רעיון הקו-אבולוציה כחלק בלתי-נפרד מהאבולוציוניזם צריך לשרת את קדמת הציוויליזציה, ולא להפריע לה. הקו-אבולוציה של הציוויליזציה עם הטבע, שאליה מתייחסים ללא הרף אקולוגים בעלי חשיבה מסורתנית, יכולה להתבצע רק על בסיס קדמה מכוונת הומניסטית ונתמכת ללא הרף, ולא על חשבון עצירת הקדמה ברמה הנוכחית, שבה האפשרויות לקו-אבולוציה כזו עדיין מוגבלות מדי. כמובן, את הקדמה הטכנית באזורים שבהם היא הורסת את האקולוגיה ומונעת את הקו-אבולוציה, יש צורך להאט משמעותית הן באמצעים רגולטוריים והן באמצעים מגבילים. צריך לעשות זאת דווקא בשם קדמת הציוויליזציה האנושית, ולא בניגוד לה. התנגדות רצינית לאבולוציוניזם האוניברסלי ולשאיפתו להפצת השקפת עולם מבוססת מדעית היא התזה על אי-צמצום השקפת העולם למדע, שנוסחה במדויק בידי ו. קוטירב. הוא כותב: ״הפרקטיקה האנושית אינה מוגבלת כלל למדעית. ניפוח תפקידה של האחרונה מוביל בהכרח לסיינטיזם, שהביטוי הטיפוסי שלו הוא התפיסה של האבולוציה האוניברסאלית. הסיינטיזם אינו מתחשב בכך שבמבט על העולם (ובאופן רחב יותר – באינטראקציה עמו) מתגלמים כך או אחרת הערכים השולטים בחברה, ייצוגים על הטוב והיפה. יחסיו של האדם לעולם אינם רק קוגניטיביים, כי אם גם חושניים, רוחניים, אמנותיים. לגיבוש השקפת העולם תורמים אמנות, נורמות מוסריות ומשפטיות, אינטרסים פוליטיים וכו'. בהיותה ביטוי קיומי של האישיות, השקפת העולם מבטאת את שאיפותיה והאוריינטציות החיוניות שלה. בני אדם אינם בעלי ידע מוחלט אף פעם, לכן השקפת העולם מעניקה להם אנרגיית שכנוע ואמונה, שמפצות על אי-שלמות התיאוריות ומאפשרות לפעול״ (שם, עמ' 9-10). כל זה נכון לחלוטין, חוץ מהאשמת האבולוציוניזם האוניברסלי בצמצום סיינטיסטי ובניסיונות לצמצם כל שקפת עולם למרכיב המדעי שלה, לשתול סיינטיזם בכל השקפת עולם. מטרת האבולוציוניסטים המודרניים שונה לגמרי. אנו שואפים לדפוק על תודעתם של אנשים עם נקודות מבט שונות על החיים, על העולם, ולהראות להם כיצד למעשה הוא, העולם הזה, מסודר וכיצד אפשר לבנות חיים, תוך הנחיה על ידע ועל שאיפה לאמת, ולא על אשליות ודעות קדומות. אנו מציעים לתאם בין אמונה לידע, ולא למיתוסים ופנטזיות של מאות שעברו מזמן. ברמה הגלובלית, האנושית-הכללית, האבולוציוניזם האוניברסלי הוא אסטרטגיה לפתרון בעיות גלובליות, אסטרטגיה לפיתוח חברה חדשנית, אלטרנטיבית למסורתנות, המתאימה לפתרון בעיות של חברות מסורתיות. האבולוציוניזם האוניברסלי קשור בהפצת ערכים אנושיים-כלליים ובהתגוננות על זכויות האדם, המוגבלות ונפגעות בחברות מסורתיות. ברמה האנושית-הקונקרטית הוא אסטרטגיית חיים של אדם, השואף לסדר את חייו בחברה חדשנית, לחיות על פי האמת, בהתאם לאידיאלים של אנושיות, סדר דמוקרטי וחירות. האבולוציוניזם האוניברסלי הוא הפצת מערכת האמיתות המדעיות על תחום התרבות, על תחום השקפת העולם האנושית. כל אחד רשאי לדחות את האמת עם כל ההשלכות הנובעות מכך לחיים ולפעילות. האבולוציוניזם האוניברסלי הוא צורת הסתגלות של האדם המודרני לאתגרים, לקשיים, ללחצים ולעומסים של החברה החדשנית, צורת הסתגלות כזו המאפשרת להביט לאמת בעיניים, ולא לטבול את הראש בחול, פותחת סיכויים חדשים, מאפשרת לקבל כבסיס לחיי הפעילות ולהגן על המוסר של סובלנות, חירות ואנושיות, ולא על המוסר של קסנופוביה, איסורים והגבלות. אתיקה של אחריות באה במקום אתיקה של תלות. בהקשר זה האבולוציוניזם האוניברסלי דווקא הפוך לסיינטיזם הפוזיטיביסטי ולרציונליזם היבש. הסיינטיזם הפוזיטיביסטי היה קשור מראשיתו בפגיעה בזכויות הפילוסופיה להסבר אינטגרלי של העולם, אפיין את עצם האפשרות של הסבר כזה כמטאפיזיקה מיושנת. הסיינטיזם הפוזיטיביסטי היה אנטי-היסטורי. הוא ניסה לנסח פעם ולתמיד יסודות לוגיים-מתודולוגיים של מחקרים מדעיים, תקפים בכל מקום. הסיינטיזם הפוזיטיביסטי מאחורי מערכת האבסטרקציות רבת-הרמות, הנחוצות למחקרים קונקרטיים, לא ראה את השלם, בתחום השקפת העולם הוא הפיץ רציונליזם פורמלי, שתרם רק לביסוס התנהגות אגואיסטית ולמרדף בלתי-מרוסן אחר רווחה חומרית. רציונליזם כזה והפורמליזם הקשור בו כבל את השכל האנושי כמו שמיתוסים מסורתניים, פוביות וביטויי אי-רציונליזם כבלו. מאחורי היובש של התיאוריה הוא לא ראה את העץ הירוק של החיים. האבולוציוניזם האוניברסלי הוא לא רק תופעה מדעית, פילוסופית, כי אם גם תרבותית-כללית. הוא אינו מוגבל לאי-אמונה באמיתות התפיסה המיתולוגית של העולם, אלא מתפשט גם לתחום האמונה. לכן בספר זה אנו מציעים מערכת של אמונה מדעית, כי רק אמונה המבוססת על ידע יכולה לעזור לתרבות האנושית לעמוד מול הברבריות התוך-ציוויליזציונית ולעזור לאנשים במאמציהם היצירתיים להפוך את עצמם ואת העולם הסובב לטובים יותר משהיו עד כה. תרבות המתרחקת מהאמת, נופלת ללא הרף לחוסר-תרבות ומובילה לניצחון הברבריות בכל ציוויליזציה. בדיבורו על ערכים, טוב ויפה, ו. קוטירב שכח להזכיר את האמת. וזה לא מקרי. הוא מנסה להעניק לערכים אופי נצחי, בלתי-תלוי בהתפתחות האמת ובמציאות החברתית, אופי חוץ-אבולוציוני. זהו מבט מסורתני טיפוסי בתחום תורת הערכים, באקסיולוגיה. אך האמת אינה זרה ביחס לערכים, לטוב וליפה. לפני בני אדם עומדות ללא הרף שאלות גורליות על מהי אמת, על אמיתות הערכים, הטוב ואפילו היופי. כי גילוי אמיתות חדשות דוחק אותנו להעריך מחדש ערכים. שאיפה שגויה לטוב מתהפכת לרוע הנורא ביותר. מאחורי יופי חיצוני, במעטפת מבריקה, עשויה להסתתר ממש המכוער. את האמת ברמה היומיומית כל אחד משיג לעצמו. את האמת ברמה האנושית-הכללית אפשר להשיג רק על בסיס ידע מדעי. האבולוציוניזם האוניברסלי הוא דרך לחבר בין אמיתות התודעה האינדיבידואלית לאמיתות של הידע האמיתי, ולא המיתולוגי, שצברה האנושות. כמובן, דרך האמת קשה, כמו החיים האנושיים עצמם. הגישה המכלולית לפתרון בעיות גלובליות, הקו-אבולוציה, שיתוף הפעולה, הדיאלוג, שאותם ו. קוטירב בוחן כאלטרנטיבות לאבולוציוניזם האוניברסלי, למעשה יוצאות כצורות של ביטויו ומימושו. את התרומה המשמעותית ביותר לפיתוח רעיונות האבולוציוניזם האוניברסלי ברוסיה תרם המדען הרוסי המוסמך נ. מויסייב, ששאל את המונח עצמו ממאמרו של ו. קוטירב. את התפיסה של נ. מויסייב נבחן בחלק הבא. ==== האבולוציוניזם האוניברסלי בפרשנותו של נ. מויסייב ==== המושג אבולוציוניזם אוניברסלי ברוסיה מקושר לעתים קרובות בשמו של ניקיטה מויסייב, שהרים אותו על נס, דן בו בעבודותיו הרבות וממש ״הדביק״ במכלול רעיונות זה חוקרים אחרים. אבולוציית החשיבה של נ. מויסייב בכיוון האבולוציוניזם האוניברסלי החלה מהשתתפותו בפיתוח תיאוריית הבעיות הגלובליות – תנועה מדעית של שנות ה-70 – ה-90 של המאה ה-20, שמנהיגה המוכר ברוסיה היה הפילוסוף איוון פרולוב. במרכז החישובי של האקדמיה למדעים, בהנהגת נ. מויסייב, פותחה מערכת של מודלים ממוחשבים לסימולציה של תהליכים דינמיים של אבולוציית הביוספרה. הדבר איפשר להניח בסיס מדעי-קונקרטי תחת העיון הפילוסופי במשבר האקולוגי הגלובלי ולבסס גישה חדשה לחקר תהליכים אקולוגיים בהיקף פלנטרי. גישה כזו פתחה אפשרויות לפרוגנוסטיקה מדעית מהימנה של אבולוציית הביוספרה באינטראקציה עם התפתחות האנתרופוספרה המואצת ולגיבוש המלצות לאבולוציה המכוונת שלהן. זה היה מעין מקפצה, שממנה אפשר היה לקפוץ קפיצה גבוהה לחקר האבולוציוניזם הגלובלי, ולאחר מכן גם האוניברסלי. בקפיצה זו מויסייב נשאר במידה רבה איש מדעי-טבע, נשען בתחום הפילוסופיה על מתודולוגיה של מודלים פיזיקליים-מתמטיים וסינרגטיים. ״בשלב מסוים של מחקרי היציבות של הביוספרה, שנערכו מתחילת שנות ה-70 במרכז החישובי של האקדמיה למדעים של ברית המועצות,״ – מסביר מויסייב את בואו לרעיון האבולוציוניזם האוניברסלי, – ״הגעתי להבנת הכורח בגיבוש תכנית מחקר כללית מספיק, המכילה, נוסף לאמצעים מתודולוגיים, תמונת עולם קונספטואלית מסוימת. דווקא במטרה אוטיליטרית כזו נקטתי ניסיון לבנות סכמה של תהליך ההתארגנות העצמית העולמי... מאוחר יותר התחלתי לכנות סכמה זו 'אבולוציוניזם אוניברסלי', מונח שכבר היה בשימוש בספרות״ (מויסייב נ.נ. אבולוציוניזם אוניברסלי (עמדה והשלכות) – שאלות פילוסופיה, 1993, מס' 3, עמ' 3 – 28, עמ' 3). מתוך ששאל את המונח מעבודתו של קוטירב, על כך מצביע מויסייב שוב ושוב בעבודות שונות, הוא הרחיב סכמה זו, או קונסטרוקציה, הבאה לידי ביטוי בספר ״אלגוריתמי ההתפתחות״ ובעלת אופי עזר בתחילה, והיא צמחה לתפיסה המרכזית של מחקר חדש, השוכן ״על הגבול בין מדעי הטבע לפילוסופיה״ (שם). האוניברסאליות המוגבלת, הלא-מלאה, ומכאן גם הבלתי-מספקת של הסכמה הראשונית של האבולוציוניזם של מויסייב, השוכנת על הגבול בין מדעי הטבע לפילוסופיה, באה לידי ביטוי מיד, ברגע שהוא מתחיל לפתח סכמה זו ברמה הפילוסופית. זה עדיין יותר אבולוציוניזם מדעי-טבעי מאשר פילוסופי. מויסייב עצמו מכנה את הסכמה שלו פיזיקליסטית, משום ש״ביסודה מונחות השקפות, מסורתיות לפיזיקה ולכל מדע הטבע המודרני״ (שם, עמ' 5). הדבר מתגלה ביחסו של מויסייב לדוקטרינה הקריאציוניסטית ולאמונה בעל-טבעי. הוא כותב: ״אי-הוודאות העקרונית הקיימת ותפקיד ההתחלה החושנית בייצוגינו על העולם הסובב הוא בו-זמנית גם מקור לאמונה בכוחות על-טבעיים, – ליתר דיוק, לריבוי אמונות. כל אחת מהדתות היא תופעה היסטורית, אך ההרגשה הדתית, האדמה לצמיחת אמונה בכוחות על-טבעיים, כנראה, טבועה אורגנית באנושות. ותלווה אותה, כל עוד היא קיימת ביקום. אבל אדם קונקרטי יכול להחזיק בה או לא להחזיק – זו כבר שאלה אחרת... מתוך הבנת נסיבות אלה אינני יכול להחשיב עצמי לאתאיסט. אך באותה עת אני יכול לשייך את עצמי לאלה, שמתאים לכנותם 'לא-תאיסט'. אין לי עילות אמפיריות ולוגיות מספקות להחשיב כנעדר התחלה, שאינה נגישה לשכלי. אך גם אין הרגשה פנימית בכורח קיומה״ (שם). אבולוציוניזם, המפקפק באוניברסאליות האבולוציה ומתיר קיום של על-טבעי מעבר לגבולות העילות האמפיריות והלוגיות, אינו יכול להיחשב לאוניברסאלי. הוא מסתפק במערכת מדעי הטבע, שאינה מוצאת בתחום מחקריה שום דבר על-טבעי ועל-אבולוציוני. הגישה הפיזיקליסטית של נ. מויסייב לקיום כוחות מעבר לגבולות האבולוציה מוגבלת, כפי שהוא עצמו מדגיש, בתערו של אוקאם, הפוקד לא להרבות ישויות שלא לצורך, וגם בתזת לפלס, שעל שאלת נפוליאון מדוע לא מצא בספרו את רעיון האל, ענה שלא נזקק להשערה כזו (שם). מובן שעמדה כזו פירושה רק התחמקות אלגנטית מהשאלה על אוניברסאליות, על כוליות האבולוציה. מאחורי התחמקות זו עומדת עם זאת תשובה ממש מוגדרת, רק שאינה מפורסמת בפומבי: איננו יודעים מה קיים מעבר לגבולות ההתחלה החושנית של ייצוגינו, ואיננו יכולים לדעת זאת. עמדה כזו קיבלה בהיסטוריה של הפילוסופיה את השם אגנוסטיציזם, שאופיין במסורת המרקסיסטית כמטריאליזם ביישן. איננו שותפים ליחס הפנאטי, האגרסיבי של המרקסיזם לדת, שהוביל לדיכוי חופש המצפון ולנטיעה רפרסיבית של אתאיזם. לא שותף לו גם מויסייב. ״בהתייחסי בכבוד עמוק לכל שכנוע כנה,״ – הוא מעיר, – ״אני סבור שגם האתאיזם הלוחמני, וגם כל סוג של פונדמנטליזם ופנאטיות, במידה שווה אינם תואמים את עקרונות החברה המתורבתת״ (שם). בכך מויסייב צודק לחלוטין, אך הוא מבלי שיבחין בעצמו מחליף את השאלה על אוניברסאליות האבולוציה ועל אפשרות קיומו של העל-טבעי מנקודת מבטו של האבולוציוניזם האוניברסלי בשאלות על יחס מתורבת לחופש המצפון ולחופש האמונה. בהקשר זה מויסייב חושב כבולוציוניסט ביישן. אין לנו מפני מה להתבייש באבולוציוניזם שלנו. להיפך, אנו גאים בו ומאמינים באפשרויותיו העצומות להבטחה אינטלקטואלית של ההתפתחות ההומניסטית של החברה החדשנית. האבולוציוניזם הביישן אינו יכול להיות אוניברסאלי. זה אבולוציוניזם מקומי, המוגבל במתודולוגיה ואמפיריה מדעית-טבעית. האבולוציוניזם האוניברסאלי לעומת זאת נשען על כל מערכת הידע האנושי על העולם ועל יחסים מעשיים עם עולם זה. הוא נשען לא רק על מדעי הטבע, כי אם גם על כל מערכת מדעי הרוח, כולל תיאוריה והיסטוריה של הדתות, המשחזרת את אבולוציית התמונה הדתית-מיתולוגית של העולם, על הסבר אבולוציוני של ההיסטוריה של חברות אנושיות, על כלכלה אבולוציונית, מדעי המדינה, לוגיקה, אתיקה, אסתטיקה, בלשנות, פדגוגיה, תולדות האמנות וכו'. אנו איננו מוצאים שום דבר על-טבעי בשום מקום, מלבד בחשיבה הממיתוסת, המונעת בידי אוריינטציה פסיכולוגית מתאימה. האבולוציוניזם האוניברסאלי כהשקפת עולם שלמה, מערכתית, מבוססת מדעית מוציא באופן די מוכח את עצם האפשרות של העל-טבעי כבסיס השקפת עולם מיתולוגית ומאשר את מקורו של כל מה שקיים בעולם באמצעות אבולוציה, ורק אבולוציה. תפיסת העולם האוניברסאלית-אבולוציונית נשענת על כל מגוון הידע שלנו, בעוד שתפיסת העולם הדתית – על מגוון ייצוגים מיתולוגיים, שגם הם נתונים לאבולוציה עקבית, אך מוגבלים בקפדנות בסמל האמונה. לתפיסות העולם הדתית-מיתולוגית והמדעית-אבולוציונית טבע גנוסיאולוגי שונה לגמרי, אי-אפשר לחברן על אדמה מדעית, אפשר רק להפרידן, להבדילן, מה שמתבצע בתהליך החילון והופך אותן לנושא של בחירה חופשית. כל ניסיון לראות באל כהשערה הוא חילול קודש מנקודת מבט דתית ובלתי-עמיד מנקודת מבט מדעית-אבולוציונית. קריאציוניזם מדעי בלתי-אפשרי כמו קנטאור או כימרה, שרכשו ״מציאות״ וירטואלית במיתולוגיה היוונית העתיקה. האבולוציוניזם האוניברסאלי של נ. מויסייב מתבסס בראש ובראשונה על הכרה במערכתיות, בקשר ההדדי של הכול עם הכול. ״ביסוד הסכמה שאני מכנה אבולוציוניזם אוניברסאלי,״ – מבהיר מויסייב, – ״מונחת 'השערת על-מערכת'. כל היקום שלנו מייצג מעין מערכת אחת מאוחדת – כל מרכיביה קשורים זה בזה״ (שם). הוא בוחן הוראה זו כתוצאה של הכללה אמפירית, משום שבניסיוננו אין שום דבר שסותר אותה. כך, מויסייב בוחן את האבולוציוניזם האוניברסאלי כמבוסס על השערת על-מערכת, כלומר הכרה בקשר ההדדי האוניברסאלי של התופעות. את יתרון השערת על-המערכת הוא רואה בכך ש״כל השערות על אופיו הלא-מערכתי של היקום אינן ניתנות לבדיקה עקרונית, הן אינן יכולות לשנות את המסקנות מהשערת על-המערכת ולכן על בסיס עקרון אוקאם צריכות להיקטע״ (שם, עמ' 6). מתוך הבנה שאי-אפשר לצמצם למערכתיות היקום ולקשר ההדדי האוניברסאלי של התופעות את ביסוס האבולוציוניזם האוניברסאלי, מוסיף מויסייב לכך את עקרון השונות האוניברסאלית. אך עקרון זה ידוע בפילוסופיה עוד מימי הרקליטוס, ועקרון הקשר ההדדי האוניברסאלי והמערכתיות של ההוויה נוסח בצורה קלאסית בידי הגל. מה אם כן חדש מביאה תפיסת האבולוציוניזם האוניברסאלי? נ. מויסייב מנסה להסביר זאת, נשען על אדמה מדעית-טבעית הקרובה לו. בראש ובראשונה הוא מעביר על חומר דומם את מנגנון הפעולה של השלישייה הדרווינית: שונות, תורשה, ברירה. מויסייב אפילו אינו מבהיר שאת התורשה אפשר לבחון מחוץ לחיים רק כרציפות, משום שמורשת כשלעצמה בטבע הדומם אינה קיימת. את המנגנונים הדרוויניים הוא מחשיב לפשוטים ביותר, משום שהוא רואה בהם ביטויים של דטרמינציה חד-משמעית. לכיתה של מנגנונים דרוויניים הוא משייך אינטראקציות מכניות. ״משום שבמציאות הסובבת אותנו,״ – מנמק מויסייב, – ״הכול ותמיד נתון לפעולת מקריות ואי-ודאויות, הרי אפילו במקרה של תהליכים מסוג דרוויני אי-אפשר לדבר על דטרמינציה מלאה. אפשר רק לראות מגמות, אם תרצו, 'תעלות אבולוציה'. דוגמאות לתהליכים כאלה הן תהליכי סלקציה של בעלי חיים או תנועת חללית. בתכונות אלה מחזיקים תהליכים רבים, שיש לנו עמם עסק בחיי היומיום ואשר מאפשרים לנו איכשהו לחזות את תוצאות פעולותינו הפעילות ולבצע את הבחירה המכוונת שלהן. כך, מנגנונים מסוג דרוויני הם הבסיס לפעילותו המודעת של האדם״ (שם, עמ' 7). עד כמה מוצדק עירוב כזה של תיאוריית דרווין עם דטרמיניזם מכניסטי, עם בעיית ״תיעול״ התהליכים האבולוציוניים ועם דטרמינציית הפעילות האנושית, שישפוט הקורא. יש בהם גרעין רציונלי מסוים בקירובם, משום שכולם ביטויים של תנועה ברמה המקרוסקופית של החומר. אך הם מייצגים צורות תנועה שונות עקרונית, ובהתאם, גם מנגנונים שונים לחלוטין בפעולתם. הברירה פועלת גם בטבע הדומם, אך בצורה שונה לגמרי מאשר במאבק הקיום של אורגניזמים השואפים פעיל לשרוד. אותו הדבר אפשר לומר על השונות והתורשה. המנגנונים הדרוויניים אינם פשוטים יותר, כי אם מורכבים יותר מהפיזיקו-מכניים. סוג אחר של מנגנוני אבולוציה, שבו מבחין מויסייב, הם תהליכים שהוא מכנה ביפורקדיים. פעולתם של תהליכים כאלה, כפי שמדגיש מויסייב, בלתי-צפויה עקרונית. בתיאור מנגנונים כאלה מויסייב מתייחס ללאונרד אוילר ואנרי פואנקרה, שהציעו תיאור מתמטי של ביפורקדיות, אך אינו מתחשב כלל בעבודות הרבות וזכות הפרסום הרחב של יוצר הסינרגטיקה הרמן האקן. כנראה, מויסייב לא היה מכיר אותן בתקופה זו או הכיר מפה לאוזן, משום שהוא מקשר את תפיסת האבולוציוניזם האוניברסאלי שלו לתיאוריית הארגון העצמי. לא היה מכיר, כנראה, גם את תיאוריית התרמודינמיקה הבלתי-שיוויונית של איליה פריגוז'ין, משום שבהזכירו להלן את החוק השני של התרמודינמיקה, הוא אינו נוגע כלל בפרשנות חוק זה בתרמודינמיקה של מערכות פתוחות, אף שהוא מגיע למסקנות דומות למסקנותיו של פריגוז'ין. מנגנונים ביפורקדיים, לפי מויסייב, בניגוד לדרוויניים, טבועים באבולוציה של מערכות מורכבות. ככל שהמערכת מורכבת יותר, כך נוצרים בה יותר מעברי ביפורקדיה, כלומר תופעות של ארגון מחדש מהיר ורדיקלי של אופי התפתחות המערכת. מנגנונים ביפורקדיים הם ביטוי של הסטוכסטיות של העולם. הם קובעים את הבלתי-צפיות והאי-הפיכות של האבולוציה (שם, עמ' 8). אכן, ככל שהמערכת מורכבת יותר, כך היא מגיבה פחות בקו ישר להשפעות חיצוניות. אך הקביעה על קשר מורכבות המערכת לנטייתה למעברי ביפורקדיה די שנויה במחלוקת. מערכות עם מנגנוני ויסות מפותחים מאוד, ככלל, מסוגלות להימנע מביפורקדיות ואסונות, שבהם הסדר, הנתמך במערכת הנתונה, מתפרק. לדוגמה, מערכות חברתיות דמוקרטיות, שבהן רוכשים אופי קבוע רפורמות ומגוון רגולטורים מוסדיים כמו בלמים ואיזונים, מתבררות כיציבות באופן בלתי-נמנע יותר מאשר משטרים טוטליטריים ואוטוריטריים נוקשים, ששינויים בהם מפעילים מנגנונים ביפורקדיים ולעתים קרובות מובילים לאסונות חברתיים. נוסף לכך, מנגנונים דרוויניים בהבנתם הדרוויניסטית, ולא במובנה הספציפי של מויסייב, פועלים ברמת הטבע החי, בעוד ששינויים ביפורקדיים אופייניים בראש ובראשונה לתופעות של כאוס דינמי בטבע הדומם, שבו הסדר נוצר ישירות מהכאוס ונושא אופי פרימיטיבי ביותר, בלתי-יציב. כמובן, ביפורקדיות ואסונות מתרחשים גם בטבע החי, וגם במערכות חברתיות, אך כאן התהוות מצבים ביפורקדיים נבלמת בידי מנגנונים רגולטיביים של שמירת סדר והפיכתו העקבית. מויסייב לעומת זאת מתעקש על קיומה של ״מגמה חשובה נוספת – ירידת יציבות המערכות ככל שגוברת מורכבותן״ (שם, עמ' 10). על קיומה של מגמה הפוכה הוא אינו חושב כלל. זה גם מעיד על הצרות, אי-האוניברסאליות של חשיבתו האבולוציונית. הקבוצה השלישית של מנגנונים אבולוציוניים, שבה מבחין מויסייב, נקראת על ידו מנגנוני הרכבה. ״הטבע מאופיין בקואופרטיביות, – הוא סבור, איחוד אלמנטים למערכות. כתוצאה, למערכת הנוצרת עשויים להיווצר תכונות חדשות״ (שם, עמ' 8). כדוגמה הבולטת ביותר להרכבה כזו מויסייב מביא את פעולתו של החוק השני של התרמודינמיקה. אך ההרכבה העצמית של מבנים דיסיפטיביים, שנחקרה בידי א. פריגוז'ין, נובעת לא ישירות מהחוק השני של התרמודינמיקה, כי אם מהתרמודינמיקה של מערכות פתוחות, המסוגלות לפרוק אנטרופיה, כלומר תנועה בלתי-סדורה, אל הסביבה החיצונית. ישירות מהחוק השני של התרמודינמיקה נובע לא סידור מבני, כי אם הצטברות אי-סדר ואבולוציה לאחור, להתפוררות כל סידור ולמוות התרמי של היקום. במה אם כן מורכבת המשמעות האבולוציונית של אפקט ההרכבה? מויסייב מסביר זאת כך. בהיותו אחד החוקים היסודיים ביותר של הפיזיקה, לחוק השני של התרמודינמיקה אין משמעות לחלקיקים בודדים, למולקולות בודדות. ״הוא מתבטא רק ברמת צבריהם: רק בכמות מספקת של חלקיקים אינטראקטיביים נוצרות תכונות מערכתיות חדשות עקרונית. נוצרת אפשרות להכניס מאפיין חדש של המערכת – אנטרופיה, וגם לגלות שהיא גדלה עם הזמן. זו תוצאה טיפוסית של 'הרכבה', התהוות של תכונות מערכתיות חדשות של העולם הסובב״ (שם, עמ' 9). דוגמה גרועה ביותר. זוהי דוגמה יותר של ״פירוק״ של מערכות קיימות, מאשר של הרכבה של מערכות המתעוררות בתהליך האבולוציה. גידול האנטרופיה הורס את הסדר, המבטיח את האינטראקציה ״הקואופרטיבית״ של אלמנטים בתוך מערכות. בסופו של דבר כל מולקולה נעה בצורה בלתי-סדורה. מויסייב נוקט בדוגמה זו ללא פנייה לתרמודינמיקה של מערכות פתוחות, שבה התהליך מקבל כיוון הפוך, לא במקרה. האבולוציוניזם האוניברסאלי שלו נשען על רעיונות של ארגון עצמי ספונטני ומערכתיות, הוא מתמצה ברעיונות אלה. ״במאה העשרים,״ – כותב מויסייב, – ״חודרים אלינו במידה הולכת וגוברת רעיונות המערכתיות והארגון העצמי (סינרגטיקה), להם אנו מעניקים משמעות רחבה יותר ויותר. אנו מתחילים לראות קשרי גומלין חדשים, והיקום לאור ידע חדש וניסיון חדש נגלה לפנינו כמערכת אחת, המתפתחת כיחידה אחת״ (שם, עמ' 18). לכן לתהליך הארגון העצמי מויסייב משייך גם את הדקונסטרוקציה של כל ארגון. כמובן, התהליך האבולוציוני האוניברסאלי כולל גם ארגון עצמי וגם דיסאורגניזציה, שהיא התנאי המוקדם לארגון עצמי חדש. אך הארגון העצמי, כמו בסינרגטיקה של האקן, מובן בצמצום, כתהליך של יצירת מבנים מהכאוס הדינמי ודקונסטרוקטוריזציה ספונטנית לא פחות לאחר הפסקת זרימת האנרגיה המכוונת. תוך כך לא מתחשבים כלל בתהליך ייצור הסדר בידי מבנים המתארגנים עצמית, בתפקידם כמקורות ומעוררי ארגון נוסף. אילו האבולוציה התמצתה בארגון עצמי ספונטני, כאוטי, ובדיסאורגניזציה ודקונסטרוקטוריזציה ספונטניות, כאוטיות לא פחות, שום קדמה לא הייתה אפשרית. אבולוציוניזם, המתבסס על תהליכים סינרגטיים ומתמצה בהם, אינו יכול להיות אוניברסאלי. הארגון העצמי הכאוטי, שנחקר בידי הסינרגטיקה, הוא רק התנאי המוקדם של ארגון וריאורגניזציה המותנים מבנית. צמצום האבולוציה להיווצרות ספונטנית של קישוריות ולהיווצרות סטוכסטית של מבניות הוא חיסרון יסודי של האבולוציוניזם של המאה ה-20. וחיסרון זה טבוע במלואו באבולוציוניזם של נ. מויסייב. בייצוגים המכוונים פיזיקליסטית על ארגון עצמי נעדרים ויסות עצמי, ריאורגניזציה מבנית עצמית והתגייסות עצמית, המהווים תנאי מהותי של כל אבולוציה. וכאשר מנסים להרחיב את הייצוגים על ארגון עצמי, השאובים מהפיזיקה, על האבולוציה הביולוגית והחברתית- היסטורית, מתקבלת לא תיאוריה כללית של האבולוציה, שהיא ההישג החשוב ביותר של תפיסת העולם האוניברסאלית-אבולוציונית, כי אם רק צורה נוספת של רדוקציוניזם, כלומר הסבר של המפותח יותר מתוך הפחות מפותח. הדרך הביפורקדית של תמורות אבולוציוניות מוקצנת בעליל בידי מויסייב. הוא בוחן מנגנונים ביפורקדיים כמעבר מתיעול חד-משמעי של ההתפתחות להתהוות ריבוי של ״תעלות״, כשהבחירה על ידי המערכת של אחת התעלות להתפתחות המשך מתרחשת כתוצאה מאירוע מקרי גרידא וחסר חשיבות לחלוטין. אך במציאות בחירת ״התעלה״ בדרך כזו מתבצעת רק במערכות פרימיטיביות ביותר מסוג תנועה טורבולנטית של גזים ונוזלים, שבהן המורכבות נקבעת על ידי אי-יציבות קיצונית של המערכת ומתהפכת להיווצרות מערבולות מאורגנות כאוטית. במערכות מורכבות מפותחות ביותר, ככלל, כלומר ברוב המוחלט של המקרים, אפילו במצב בלתי-יציב קיצוני, מעברי, של המערכת, התנועה באחת התעלות מתבררת כה מוכנה יותר ברציפות ההתפתחות, והכוחות, המתרכזים במבנים המבטיחים את היווצרות ה״תעלה״ הזו, כה עולים על אפשרויות ״התעלות״ האחרות, עד ששום מקריות אינה יכולה לזעזע את התנועה בתעלה זו. הכורח לא רק פורץ דרך מסת המקריות העצומה ולא רק מעלה את ההסתברות של אירועים התורמים למימושו. שינויים הכרחיים, שהבשילו אבולוציונית, מובילים לצורות כאלה של יצירת מבנים, שבסופו של דבר (אך לא במישרין ולא באופן ישיר) מארגנים את עיקר המסת של המקריות והופכים דרך התפתחות אחרת לבלתי-סבירה בכלל. דרך כזו מתבטאת רק במגמות אלטרנטיביות, ב״מוסכמים״ של תהליכים היסטוריים. משמעות המקריות באבולוציה אינה כה גדולה, כפי שנדמה היה ליוצרי התיאוריות המדעיות-טבעיות של המאה ה-20, השקועים בחקר תהליכים סטוכסטיים. מהעובדה שתהליכים אלה מאפשרים רק תיאורים הסתברותיים נובע רק שהם נמצאים במצב של כאוס דינמי. משמעות המקריות אינה כה גדולה, משום שבתהליך האבולוציה נוצרים בהכרח מבנים, שארגונם בתנאים הנתונים תחרותי יותר מאשר ארגון מתחריהם. ההכרה בנסיבה זו אינה אומרת חזרה לדטרמיניזם מכניסטי. היא קשורה במעבר לדטרמיניזם אבולוציוניסטי, המתחשב בתפקיד המקריות והתהליכים הסטוכסטיים כמידת הכאוטיות, הנוכחת תמיד בכל סדר, בכל ארגון מבני, ומלווה, ומגוונת, ומשנה את דרך המימוש של כל כורח המותנה אבולוציונית. תוך כך ההכרחי מתממש כתוצאה מתחברת של אינספור מקריות, וזה יוצר את המראית שכאילו הוא נובע מהמקריות, מורכב מהן. בהכרה בתנודות אקראיות קטנות, הנוצרות במצבים ביפורקדיים, כיסוד הבחירה בדרך ההתפתחות של מערכות מורכבות, של הארגון העצמי והאבולוציה שלהן, מתבטא החיסרון המתודולוגי העיקרי לא רק של הפיזיקליזם של מויסייב, כי אם גם של תיאוריית הארגון העצמי, המקובלת בסינרגטיקה. מצבים ביפורקדיים וסטיות אקראיות נוצרים באבולוציה ללא הרף. בזה מויסייב ותומכי הגישות הקשורות בסינרגטיקה צודקים לחלוטין. אך ברוב המוחלט של המקרים מהלך ההתפתחות של מערכות מורכבות מונחה לא בידי תנודות אקראיות קטנות, כי אם בידי יתרונות תחרותיים גדולים של מבנים מתגייסים המתפתחים ברצף. בספר ״העלייה אל התבונה״ (מואיסייב נ.נ. העלייה אל התבונה. הרצאות על אבולוציוניזם אוניברסאלי ויישומיו – מ': הוצ' אט, 1993 – 192 עמ') מויסייב מגדיר שוב את האבולוציוניזם האוניברסאלי כסכמה, המייצגת פיזיקליזם מזוקק, ומנסה להסביר, מתוך סכמה זו, את כל מגוון האבולוציה. ״האבולוציוניזם האוניברסאלי, הסינרגטיקה, תיאוריית הארגון העצמי,״ – הוא סבור, – ״כל המונחים הללו כמעט נרדפים. הם משקפים את ייצוגנו על כל התהליכים ההולכים 'מעצמם', ללא כוונוניות של 'אצבע מורה'״ (שם, עמ' 26). אכן, הסינרגטיקה כתיאוריית ארגון עצמי חושפת אחד מההיבטים של השינוי העצמי הספונטני והתהוות של סדר ראשוני מהכאוס הדינמי. אך לאבולוציוניזם האוניברסאלי זה אינו מספיק. תמורות מבניות של מערכות מורכבות ברמות ארגון שונות אינן מצטמצמות לארגון עצמי כאוטי. הן כוללות ריאורגניזציות מבניות מורכבות, שבהן בהתאם למבנים הראשוניים מתבצעת סידור מחדש של הסדר הקודם. סידור מחדש כזה אינו מכוסה בידי הסינרגטיקה והסכמה הפיזיקליסטית של הארגון העצמי בכלל. כיצד אם כן יכול אבולוציוניזם ״אוניברסאלי״ המכוון פיזיקליסטית לעלות מתהליכים פיזיקו-כימיים לתהליכים ביולוגיים וחברתיים, האם יש לו זכות להפיץ את סכמתו להבנת האבולוציה בטבע החי ובחברה? נ. מויסייב עונה על שאלה זו כך: ״האבולוציוניזם האוניברסאלי מאפשר לבחון את התפתחות התהליך האבולוציוני העולמי בכל ממדיו… שום דבר חי אינו מסוגל להפר את חוקי הפיזיקה או הכימיה, ובאותה עת עקרונות הברירה, הקובעים את התפתחות החומר החי, כלומר חוקי התפתחות העולם החי, אינם מצטמצמים רק לחוקי התפתחות הפיזיקה או הכימיה (ליתר דיוק – איננו יכולים, ואולי גם איננו יודעים, לצמצם אותם לחוקים היסודיים שדיסציפלינות אלה חוקרות)״ (שם, עמ' 37). נוסף לכך, כפי שמגדיר מויסייב, ״ההתפתחות החלקה, הכמעט צפויה״ של התהליך האבולוציוני, אשר נסכים לכנותה אבולוציה דרווינית״ (שם, עמ' 28) מהווה, לדעתו, רמה נמוכה יותר של אבולוציה מאשר המנגנונים הביפורקדיים והקואופרטיביים, הנכנעים לחוקים היסודיים של הפיזיקה והכימיה. כמובן, עם פרשנות פיזיקליסטית ונאיבית-רדוקציוניסטית ממש כזו של האבולוציוניזם האוניברסאלי אין אנו יכולים בשום אופן להסכים. כאשר גופים נעים תחת פעולת הכבידה, למשל נופלים מגובה אל האדמה בתאוצה 9.8 מ'/שנ'2, הם נמצאים לגמרי תחת פעולת חוק פיזיקלי בלי קשר לשאלה אם הם חיים או דוממים. אך האבולוציה שלהם כוללת חוקים אלה רק בצורה מותמרת אבולוציונית, כפופה. לכן על שום צמצום של אבולוציה ביולוגית לחוקים היסודיים של תנועה בטבע הדומם לא יכול להיות דיבור. האבולוציה הדרווינית בהבנת הדרוויניזם עצמו, ולא בהבנה ״הפיזיקליסטית״, מורכבת לאין שיעור מהרמה הפיזיקו-כימית של האבולוציה. הניסיון שעשה נ. מויסייב לבניית פילוסופיית היסטוריה מעמדות האבולוציוניזם נשען על אותם יסודות. הוא מבין את ההיסטוריה כתהליך סינרגטי, שבו יש להפריד את האוניברסאלי מהאינדיבידואלי. האוניברסאלי משתנה יחסית לאט וכולל מאפיינים של תהליכי ארגון עצמי, שהפיזיקאים מכנים אינווריאנטים אדיאבטיים של תהליכים דינמיים. ״גישה כזו,״ – מתוודה המחבר, – ״היא גם צורה מיוחדת של רציונליזם, שנולד במדע המודרני הלא-קלאסי, משום שהמחבר אינו מסוגל לקבל שום דבר אחר מלבד פיזיקליזם״ (שם, עמ' 70). אך אי-יכולת, כמו גם אי-ידיעה – טיעון גרוע. כמובן, כמה אנלוגיות שימושיות אפשר לנצל בדרך זו. אך הסבר ההיסטוריה באמצעות הפיזיקה בקושי אפשר לכנות אבולוציוני. מויסייב רואה את ההבדל רק בפעילות הפעילה של אנשים, המשתתפים בתהליכים היסטוריים. במציאות הבדל זה הוא דווקא אוניברסאלי. נ. מויסייב היה מדען מוכשר והוגה מקורי, לו אנו חבים את ההתפשטות הרחבה של המושג אבולוציוניזם אוניברסאלי. ביוזמתו רכש מושג זה פופולריות רחבה בקהילה המדעית הרוסית, נכנס כמעט לכל ספרי הלימוד על שאלות פילוסופיות של מדעי הטבע. אך הסכמה הפיזיקליסטית שהציע אינה יכולה להיחשב אבולוציוניזם אוניברסאלי אמיתי. היא נשארת פיזיקליזם, שהופץ על תחומים, שבהם כל תהליך פיזיקלי וכימי רק משרת צורות אבולוציה ספציפיות. באשר לספרי הלימוד, שיצאו לאור ברוסיה על בעיות פילוסופיות של מדעי הטבע, שקלטו מנ. מויסייב את רעיון האבולוציוניזם האוניברסאלי ופיתחו, עיבדו אותו באופן מהותי, אנו מייחסים להם משמעות יוצאת דופן. הם ממלאים, ככלל, לא רק תפקיד הוראה, כי אם גם תפקיד השכלה, בהפיצם תפיסת עולם מדעית-אבולוציונית, הומניסטית, בהדריכם את הנוער הסטודנטיאלי ברוח חיפוש השקפת עולם עצמאי, בריווים בידע כבסיס להיפטרות מדעות קדומות. מתוך שלושה עשרות ספרי הלימוד, שחקרנו, על בעיות אלה רק אחד מכיל פרשנות תיאולוגית, קריאציוניסטית, תפוסה בשיער, של עובדות מדעיות. אך גם היא מתנדפת, ברגע שהמחבר עובר להצגת העובדות. כמובן, ספרי לימוד לבדם אינם מספיקים. דרושה תנועת השכלה רחבה, שמגויסת באמונה מדעית. ==== האבולוציוניזם האוניברסאלי והאיום של האפוקליפסה האקולוגית ==== אבן דרך מסוימת בהתפתחות האבולוציוניזם האוניברסאלי ברוסיה הייתה הופעתו ב-2011 של הספר ״רעיון האבולוציה בביולוגיה ובתרבות״ (מ': קנון+, 2011 – 640 עמ'). בספר מיוצג צבע המדע הרוסי – הפילוסופים, הגנטיקאים, האקולוגים, הביולוגים-האבולוציוניסטים והתרבותולוגים הגדולים ביותר. הוא מהווה מעין מועדון דיונים, שבו תומכי התיאוריה הסינתטית של האבולוציה בביולוגיה מתפלמסים עם מתנגדיה, הדרוויניסטים – עם האנטי-דרוויניסטים, הפרוגרסיסטים המושבעים – עם טרדיציונליסטים נלהבים. כבר בהקדמה לספר המנהיג המוכר של הפילוסופיה הרוסית ויאצ'סלב סטפין אפיין את רעיון האבולוציה כאוניברסאליה יסודית של התרבות, שעברה בגרסאות שונות לאורך כל תולדותיה ובמידה רבה קבעה ״את האופי והספציפיקה של ההבנה האנושית של ההוויה ושל הכרתה״ (שם, עמ' 6). זה קבע מראש את חשיבותה המיוחדת של תפיסת האבולוציוניזם האוניברסאלי, שיצירתה, כפי שמציין סטפין, הייתה תולדה טבעית של הפתרון המודרני של משימות הקשורות בהבנת ״האבולוציה המשותפת והמחוברת של הטבע והאדם, הביוספירה והנואוספירה, הטבע והתרבות״ (שם). היינו רוצים למקד את תשומת לב הקוראים בשני מאמרים מספר זה, המציגים השקפות חלופיות על מימוש עקרונות האבולוציוניזם. אחד מהם בוחן את בעיות האבולוציוניזם הגלובלי מעמדות של אקולוגיזם טרדיציונליסטי, והשני שואף לצייר את סיכויי התפתחות הציוויליזציה מעמדות האבולוציוניזם האוניברסאלי. שני המאמרים אופייניים מאוד כביטויים של קיטוב המנטליות הרוסית לטרדיציונליזם קיצוני ואבולוציוניזם חדשני. הראשון מבין המאמרים נכתב בידי ל. פסנקובה וא. דריאבינה (פסנקובה ל.ו. דריאבינה א.ד. אקולוגיה בשיח של בעיות אבולוציוניות – בתוך: רעיון האבולוציה בביולוגיה ובתרבות – מ': קנון+, 2011, עמ' 477-494). בתחילת המאמר עצמו מחבריו מעבירים ביקורת חריפה על המודלים המקובלים של ״התפתחות בת-קיימא״ ועל הייצוגים על הדרך ה״נואוספירית״ של התפתחות האנושות. ההכחשה של תפיסות כה מכובדות וסמכותיות דרשה, ללא ספק, לא מעט אומץ ואף ייאוש. המחברים סבורים ששום דיבור על התפתחות בת-קיימא לא יכול להיות, אם כל צעד בהתפתחות הכלכלית והמדעית-טכנית של הציוויליזציה האנושית מלווה לא רק בזיהום הסביבה הסובבת את האדם, כי אם בהעמקה קטלנית לביוספירה של המשבר האקולוגי הפלנטרי הכללי. יש לציין, שגם תפיסת ההתפתחות בת-הקיימא, וגם תפיסת הנואוספירה של ו. ורנאדסקי מספקות לחלוטין לא רק אבולוציוניסטים מודרניים, כי אם גם אקולוגיסטים מסוג טרדיציונליסטי, הרואים בתפיסות אלה אלטרנטיבה לחברה החדשנית המתפתחת בסופה ופורשים יציבות של התפתחות וניצחון התבונה על הפלנטה כהכרח של ויסות פלנטרי כללי של ההתפתחות על מנת להימנע מאסון אקולוגי. הוויכוח הולך רק על צורות וגבולות של ויסות כזה. כמובן, אזהרות האקולוגים על אפוקליפסה אקולוגית מתקרבת מועילות לאבולוציה של דעת הקהל במדינות שונות, כשם שאזהרות המדענים על אפוקליפסה גרעינית מתקרבת היו מועילות למניעתה בתקופת העימות הגרעיני של מעצמות-העל. אילולא מאמצי המדענים-האקולוגים, הנתמכים בידי הציבור, ממשלות ופרלמנטים של מדינות מפותחות לעולם לא היו נחרצים לאמצעים כה נחושים של ויסות ההתפתחות הכלכלית במטרה לשפר את מצב הסביבה הטבעית, שהינם אלה שננקטו במדינות אלה החל מסוף שנות ה-60 והביאו לתוצאות חמורות למדי, הניתנות לרישום אמפירי. תפיסות ההתפתחות בת-הקיימא, הקו-אבולוציה, הנואוספורוגנזה התחשבו באופי החיובי, אף שאינו מספיק דיו, של תוצאות אלה והיו מכוונות להרחבתן והעמקתן הרציפה, האבולוציונית. יציבות ההתפתחות בשום פנים אינה אומרת עצירתה והפסקתה. יחד עם זאת בתנועה האקולוגית נצפה גם זרם שולי, שמאחורי עמדותיו האידיאולוגיות הסתתרה אי-קבלה טרדיציונליסטית של הקדמה כשלעצמה, אימה לפני בעיות החברה החדשנית, שאיפה להחזיר את האבולוציה אחורה ולחזור לסטריאוטיפים המוכרים לא רק של יחסי הגומלין בין האדם לטבע, כי אם גם של יחסי הגומלין הפטריארכליים בין אנשים. בעיות ייעול יחסי הגומלין בין האדם לטבע מוחלפות בהפצת מצבי רוח פאניקיים, שהתודעה ההמונית קולטת בקלות ורוכשים פופולריות הולכת וגוברת. נוצר מצב פרדוקסלי: מצד אחד יחס צרכני לחיים ומרוץ בלתי-מרוסן אחר טובין חומריים מדרבן מרוץ בלתי-מרוסן לא פחות אחר הרחבת הייצורים ודיכוי מקביל של הסביבה הטבעית, ומצד שני מאותם צרכנים נשמעים מכל עבר קינות צבועות על נזק הקדמה וקרבת האסון. הקטרסטופיזם טבוע באישיות מכוונת-צרכנות, משום שדרך חייהם רצופת אסונות מגוונים, ובראש ובראשונה – עם הבריאות. את כל מכלול הבעיות הזה מעלים מחברי המאמר. לפי ייצוגיהם, האסון האקולוגי כבר מתרחש, השפלת הסביבה הטבעית קיבלה אופי גלובלי, ובקרוב תקבל גם בלתי-הפיך, הטבע גווע, ובעקבות גסיסת הטבע יבוא בהכרח גם גסיסת האנושות. את מה שהאנושות עושה למניעת גסיסתה שלה, מחברי המאמר מחשיבים לבלתי-מספק לחלוטין, אף לבלתי-מקובל, הן במובן הקונספטואלי והן במובן המעשי. גם תפיסת הנואוספירה של ורנאדסקי, וגם תפיסת ההתפתחות בת-הקיימא, שבהן מתמצה ההבטחה הקונספטואלית של הגנת הביוספירה, אינן בעלות, לדעת המחברים, פוטנציאל מניע מספיק לפתרון הבעיות שנוצרו. באפיונם את תפיסת הנואוספירה של ו.י. ורנאדסקי, ל. פסנקובה ו א. דריאבינה כותבים: ״ו.י. ורנאדסקי סבר שהתבונה חרוטה באבולוציה, מתפתחת לפי חוקיה וממלאת את מטרותיה. מכאן נובעת אי-הניתנות-להתגברות של התהוות הנואוספירה כשלב טבעי של התפתחות הביוספירה. נואוספירה – תחום התבונה – מכנה המדען את הביוספירה, שהפכה בידי הפעילות התבונית של האדם. התבונה (לפי ורנאדסקי) – השלב הגבוה ביותר של הכוח המתבונן והתכליתי, המסדר את הטבע. היא צריכה לשכלל את תחום מושבה לפי חוקי האבולוציה, בהפיכתה את הביוספירה לנואוספירה. תוך כך מונח שתהליך הנואוספורוגנזה יהיה במקביל גם השתכללות רוחנית של האדם… הייצוגים המודרניים על הנואוספירה מקורם בהשקפות ו.י. ורנאדסקי על תפקיד המחשבה המדעית כגורם פלנטרי ועל הגעת עידן התבונה, שיחליף את התודעה המודרנית הלא-מושלמת של האנושות״ (שם, עמ' 477). מחברי המאמר מחשיבים תפיסה זו לאוטופיה, ואת התקוות הקשורות בה – לחלומות בלתי-ניתנים להגשמה. אוטופיים לא פחות הם בעיניהם גם השקפות המדענים המקומיים המודרניים, המתבססות על תפיסת הנואוספירה, ובפרט נקודת המבט של נ. מויסייב על הכורח ליצור מוסריות חדשה, התואמת לדרישות הנואוספורוגנזה, והעמדה של ו.י. סטפין על האדם כשלב טבעי וטבעי בהתפתחות היקום, האחראי למצב העולם, שאליו הוא שקוע. אינם מאמינים מחברי המאמר גם בהגעת רפורמציה רוחנית חדשה וגיבוש מערכת ערכים חדשה כתנאי מוקדם לנואוספורוגנזה, שאת אפשרותה מצביע ו. סטפין (שם, עמ' 478). אפילו השקפות א. פצ'אי, אחד המייסדים והתאורטיקנים של מועדון רומא, שבמסגרתו גובש הייצוג על גבולות הצמיחה וההתפתחות הכלכלית של הציוויליזציה האנושית, אינן מספקות את מחברי המאמר. ״א. פצ'אי,״ – הם מעירים, – ״מכוון לייצוגים על טבעו התבוני וההומני של האדם. בפרויקטים שלו של טרנספורמציית התודעה הם (כלומר תאורטיקני מועדון רומא – ל.ק.) נשענים על טובו הפנימי, על הקביעה שכל הרע שבו קשור בהשפעה חברתית, שהאדם טוב ואלטרואיסטי מטבעו. מכאן נובעים הרעיונות שהכריזו על ״התודעה ההומניסטית״ ועל המהפכה ההומניסטית״ (שם, עמ' 480). באי-קבלתם של התקוות להומניות ראשונית, לתבוניות ולאלטרואיסטיות של טבע האדם, או לרפורמציית התודעה ולהופעת התחלה מוסרית חדשה, המעוררת אחריות למצב הטבע, מחברי המאמר צודקים לחלוטין. טבע האדם דואלי, הוא כולל גם את ההתחלה התבונית וגם את החייתית. במשך אלפי שנים רבות בני אדם הרגו זה את זה כדי להשיג משאבים לקהילותיהם, להכניע ולשעבד אנשים אחרים. על אחת כמה וכמה טבעית להם הייתה ונשארה המלחמה נגד הטבע, שממנו הם שאבו משאבים מאז ומעולם, בהשאירם אחריהם מדבריות. אך הם בעמלם גם יצרו טבע חדש, ולא רק מלאכותי, כי אם גם טבעי. הם עיבדו שדות, נטעו עצים, דאגו לחיות שבייתו. האדם מסוגל גם להרוס את הטבע, וגם לשחזרו. הוא מסוגל לשחזר גם את טבע הפרא, אם הדבר תואם את צרכיו ואינטרסים. לכן אין לסמוך על התהוות מוסריות ותבוניות, הסותרת את הצרכים והאינטרסים. הנואוספורוגנזה תלויה ישירות בגיוס צרכים ואינטרסים, המכוונים להבראת הסביבה הסובבת את האדם, לשיקום וחיזוק המנגנונים הטבעיים של הארגון העצמי של הביוספירה. בצורה שונה לחלוטין מנמקים מחברי המאמר במנטליות הטרדיציונליסטית הטבועה בהם. את מקור הטעויות והתקוות הבלתי-מוצדקות, המפריעים להכרה בהיקפים האמיתיים של האסון המאיים, הם רואים באמונה בכוח הבורא של התבונה, בקדמה, באפשרויות האבולוציה של האדם, שחלק אותה ו. ורנאדסקי ואשר בזמננו קיבלה ביטוי מוכלל ברעיון האבולוציוניזם האוניברסאלי. ״גישה כזו לבעיית האדם,״ – הם סבורים, – ״נשענת על ייצוגים השקפתיים על חוק טבע אחד, אוניברסאלי, שבו האדם עם תבונתו מהווה את פסגת ההתפתחות הפרוגרסיבית של החומר. היום עמדה כזו קיבלה את השם אבולוציוניזם גלובלי (אוניברסאלי). ייצוגים אלה מבוססים על ההשקפה האבולוציונית, ובאיכות זו הם נכללו בתודעה ההמונית של המודרניות וקיבלו התפשטות רחבה ביותר במנטליות המודרנית״ (שם, עמ' 481). במקביל לאבולוציוניזם האוניברסאלי כתוצאה מודרנית של התפתחות ההשקפה המדעית, מחברי המאמר מפריכים גם את הדרך עצמה, שבמהלכה הגיעה המחשבה האירופית המכוונת מדעית להכרת האוניברסאליות של האבולוציה ורעיון הקדמה הקשור בה. ״הבנה כזו של טבע האדם,״ – מזכירים ל. פסנקובה וא. דריאבינה, – ״גובשה עוד בעידן הנאורות והזמן החדש. זהו האדם של הולבך, רוסו וולטר. היא התפשטה בהרחבה במנטליות הציבורית של המאות ה-19-20 ונקלטה בידי המחשבה האקולוגית המודרנית. כך, ביסוד המודל של הנואוספירה, כה אופנתי היום, מונחת תפיסה עתיקה, רציונליסטית, של האדם״ (שם, עמ' 481). בשאיפה לתאר את הרציונליזם האירופי כמודל עתיק, כלומר כיום, בעידן המשבר האקולוגי הגלובלי, מיושן, של התפתחות, המחברים שוכחים שמודל זה ענה על הקדמה האמיתית של החברה, שהושגה בזמן החדש, ובא במקום האוטופיה הדתית-קריאציוניסטית, ששלטה בעידן ימי הביניים, שלפיה האפוקליפסה והדין האחרון ישימו קץ לאנושות הטבועה בחטאים ויקבעו בדרך קטסטרופלית את מלכות האלוהים לעולמי עד. כדי להראות את האוטופיות דווקא של המודל המדעי-רציונליסטי של ההתפתחות, המחברים מדגישים את קרבתו לפרויקטים אוטופיים של יצירת חברה אידיאלית: ״תורות רבות על החברה הצודקת העתידית קמו במשך כמה מאות שנים. מפליאה האחידות של הייצוגים על האדם בפרויקטים אוטופיים אלה. מדינות שונות, תקופות שונות, והייצוגים על האדם – זהים. בכל מקום כבסיס מקובל טבעו ההומני והתבוני, היכולת לבנות חברה אידיאלית על יסוד רציונלי. ייצוגים אלה חיו במשך מאות שנים בתודעתם של אנשים מתקופות שונות וממדינות שונות. כנראה, הם נוצרים כתוצאה של הצורך הארכיטיפי של האדם באישור עצמי ובתקווה לניצחון הצדק בחברה האידיאלית של העתיד, כלומר כהשלכה של תקוות ותשוקות אנושיות״ (שם). בהתאם, גם כל ייצוג על האופי החיובי של אבולוציית הציוויליזציה האנושית, לדעת המחברים, אוטופי לא פחות, הם מבוססים רק על השלכה של תקוות ותשוקות אנושיות, הם נשענים לא על המדע, כי אם נובעים ״מהייצוג ההשקפתי על האדם, מבלי לדרוש ביסוס תאורטי״ (שם). ל. פסנקובה וא. דריאבינה צודקות בדבר אחד: אי-אפשר לבנות תחזיות מדעיות והשקפת עולם מדעית-אבולוציונית על עקרונות של סוף טוב, הממתין לאנושות באופן קטלני, אשר במוקדם או במאוחר תתעשת, תזכור את טבעה ההומני ותבנה חברה אידיאלית של שיתוף פעולה וצדק כללי. ייצוגים כאלה אכן בנויים רק על אמונה, ויתר על כן על אמונה אוטופית, לא מדעית. הניבוי המדעי והייצוגים המדעיים על אבולוציית הציוויליזציה האנושית חייבים להתחשב באיומים הגלובליים שנוצרו ובהסתברות התרחשותן של תוצאותיהם השליליות, כדי לגבש אסטרטגיות ריאליסטיות למניעתם ולהתגברות עליהם. את תוצאות האמונה האוטופית בחברה אידיאלית של העתיד כבר חווינו על עצמנו, כשחיינו בחברה, שבנתה קומוניזם באמצעות אלימות טוטלית נגד החירות וזכויות האדם. גם עכשיו אנו עדיין חווים את תוצאותיה ואת הרציפות של אוטופיה זו. כל אוטופיה, לאחר שמומשה, הופכת לאנטי-אוטופיה אנטי-הומנית, פרט אולי לאותן אוטופיות, שנועדו איכשהו לקשט באמת את חיי האדם (למשל, אוטופיית עיר-הגן, שיצרו האדריכלים של המאה ה-20). אך מחברי המאמר רחוקים מההבנה שכל אוטופיות נושאות אופי אנטי-אבולוציוניסטי, שייצוגים לא-אוטופיים, אבולוציוניסטיים על סיכויי האנושות בנויים על יסוד שונה לחלוטין וכוללים אמונה ריאליסטית שונה לחלוטין, הקשורה בתפיסת העולם המדעית-אבולוציונית. ייצוגים כאלה משקפים תוצאות של קדמה אמיתית בטבע ובחברה, בוחנים את האדם לא רק כיצור תבוני, כי אם גם כיצור המתקדם עם התקדמות הציוויליזציה. שגוי לפרש אוטופית גם את הקדמה, משום שכל קדמה קשורה בהכרח ברגרסיה יחסית כלשהי, וכל התפתחות – בדגרדציה מסוימת. וכלום יכול היה להיות אחרת: הרי לכל תנועה קדימה באבולוציה מלווה בהכרח שינוי של מה שהיה לפני כן, ומכאן גם הפרה של מה שהתייצב קודם. התפתחות החברה החדשנית גוררת פרידה מיתרונות רבים של החברה המסורתית, מה שמטראום את התודעה השמרנית. אך אין זה אומר שעלינו לעצור ולהפסיק לנוע קדימה. יתר על כן, כל האטה של ההתפתחות האינטנסיבית של הציוויליזציה, המוכתבת בידי שאיפה להגביל את הקדמה המדעית-טכנית, הייתה גוררת בתנאים שנוצרו רק האצה נוספת של ההתפתחות האקסטנסיבית, הרחבת ייצורים מיושנים, מה שהיה מביא לתוצאות כבדות עוד יותר למצב הביוספירה. מחברי המאמר מחשיבים לבלתי-יעילים את כל האמצעים, המיושמים בעולם להגנת הסביבה הטבעית, ואת המאמצים, המושקעים לשיפור המצב בתחום זה, לבלתי-פרודוקטיביים, בלתי-מספקים, אף לפליאטיביים גרידא. בעולם אין מחסור בקיום אירועים מגוונים רחבי-מסכים. מתקיימות ללא הרף ועידות אקולוגיות, כינוסים, סימפוזיונים, דיונים על זכויות הטבע, מתפרסמות קריאות של מנהיגי המדינות המובילות בעולם, פוליטיקאים סמכותיים, מדענים, נציגי תרבות, יוצאים לאור ספרים וכתבי עת רבים בכוון האקולוגי, נוצרים גופים מייעצים ממשלתיים וממשלתיים-חוץ שונים להגנת הסביבה הסובבת את האדם. בכל זה, כפי שסבורים המחברים, מתבטא יותר ״אקו-דמגוגיה״ מאשר תוצאות אמיתיות. אבל למרות זאת, המצב האקולוגי הגלובלי על הפלנטה ממשיך להידרדר. לדעת המחברים, האנושות כבר עברה את גבולות הצמיחה ואינה יכולה לשמר את עקרונות ההתפתחות בת-הקיימא, משום שהיא נמצאת מחוץ לתחום היציבות. ״צוינה דגרדציה הולכת וגוברת של הסביבה: דלדול שכבת האוזון, שינוי אקלים, אובדן המגוון הביולוגי, התגברות תהליכי המדבור והבהרת היערות. זה אומר, שההשפעות האנתרופוגניות על הסביבה, שאסור להן לחרוג מגבול מסוים – היכולת הכלכלית של הביוספירה, הופרו״ (שם, עמ' 483). כך, האפוקליפסה האקולוגית לא רק מתקרבת, היא לדברי המחברים כבר הגיעה, אף שרק האקולוגיסטים שמו לב אליה. בהתאם מאופיינים גם ההישגים האמיתיים בתחום האקולוגיה, שגם האקולוגיסטים השמרניים ביותר אינם יכולים שלא להכיר בהם: ״בעולם התרחש שינוי עצום ביצירת תשתית להגנת הסביבה. מתפתחות תוכניות לאומיות חזקות למדיניות אקולוגית גלובלית ברוב המדינות. נוצרה תוכנית ממלכתית 'שינויים גלובליים של הסביבה הטבעית והאקלים' גם ברוסיה. ועם זאת, הציבור האקולוגי נאלץ לקבוע שתוצאות האירועים רחבי-ההיקף הללו בלתי-פרודוקטיביות״ (שם). מי אם כן אשם בחוסר-הפרודוקטיביות של כל האירועים – גם הממשיים וגם האידיאולוגיים? לצד הפילוסופים, המאמינים באפשרות של קדמה מאורגנת תבונית, אשמים, לדעת מחברי המאמר, בראש ובראשונה נציגי העסקים הגדולים. ״הקריאות לחוס על העולם הטבעי נשארות רק על הנייר. הפיתוחים המדעיים, המוכיחים את קטלנות השרירותיות המהפכנית ביחס לטבע, אינם נלקחים בחשבון בידי הנהגת רוב מדינות העולם. האינטרסים של המונופולים מתגלים כחזקים יותר… היום יש לדבר לא על תבוניות האנושות בכללותה, כי אם על אינטרסים קבוצתיים של אילי התעשייה של הפלנטה – האשמים העיקריים של התוקפנות נגד הטבע״ (שם, עמ' 484, 482). כאן התבטא הציר המרכזי של הנמקים האפוקליפטיים בעניין בעיות אקולוגיות. הוא יוצא מגבולות האקולוגיה עצמה ונע באזור המנטליות האנטי-קפיטליסטית, שנפוצה בהרחבה במנטליות הטרדיציונליסטית בכל העולם ופופולרית מאוד ברוסיה הפוסט-סובייטית עם התפתחותה המוזרה מאוד של היזמות ועם שימור של דעות קדומות טוטליטריות רבות, המפריעות להתפתחות נורמלית. הציוויליזציה הטכנוגנית, חדורת רוח היזמות, החדשנות והקדמה, מקור רווחת העמים, מצילת מהקור והרעב, מפיקת טובין ושירותים איכותיים, הבסיס החומרי של הנוחות האנושית, נוחות החיים, סיפוק הצרכים, שגשוג הכלכלה, עוצמת המדינה – מוכרזת כאויבת האנושות, מחריבה את קיומה, כתנאי מוקדם לגסיסתה ההכרחית תוך כך האקולוגיסטים הרדיקליים עצמם אינם מוותרים כלל על ברכות הציוויליזציה, שיוצרים ומספקים ״המונופולים״ המתחרים זה בזה, ״אילי התעשייה״, המנצלים במלואו את הישגי הקדמה המדעית-טכנית, את הניהול החדשני, המספקים עבודה ושכר גבוה למיליוני שכירים, ובאמצעות בסיס המיסוי שלהם – את מימון התוכניות החברתיות, ובכך – את מימוש הצדק החברתי, כמה שרק אפשר בכלכלת שוק ללא התפשטות המונית של יאזמוטות על צוואר משלמי המסים. לפי השכנוע של מחברי המאמר, שום קדמה מדעית-טכנית בעקרון אינה מסוגלת להביא לשיפור או לפחות לייצוב של המצב שנוצר. להפך, היא רק תגביר התפשטות טכנוגנית נוספת לתוך הסביבה, התפשטות בה של חומרים שלא היו ידועים לה קודם וכו'. ״התודעה של החברה,״ – הם קוראים, – ״מהופנטת בידי הקדמה הטכנית. האדם המודרני נתון במרות החשיבה הטכנוקרטית, המולידה את רעיון האפשרויות הבלתי-מוגבלות של טרנספורמציה לא רק של הטבע, כי אם גם של הסטטוס של עצמו, הגופני והנפשי״ (שם, עמ' 486). אך דווקא הישגי המדע המודרני נותנים לכך יסודות רציניים למדי, אף שהציפיות מהנדסה גנטית ומטכנולוגיות כימיות ל״ניסים״ מהירים ובלתי-רגילים, ללא ספק, מוגזמות מאוד. ומצד שני, ההתפתחות הסוערת בזמננו של טכנולוגיות המידע כבר יוצרת ניסים אמיתיים, שלא חלמו עליהם נביאים וקוסמים. הורס את הטבע לא הקדמה המדעית-טכנית כשלעצמה, כי אם ניצולה הברברי בתנאים הכלכליים שנוצרו אובייקטיבית. למרות כל הצלחות ההתפתחות הציוויליזציונית, אותה ציוויליזציה, הקיימת על הפלנטה שלנו, עדיין נושאת אופי לא-מפותח. היא מבטיחה להמוני אנשים קיום צרכני, אך אינה מסוגלת עדיין להעיר בהם אפשרויות רחבות לאבולוציה יצירתית. הציוויליזציה הארצית כבר חזקה דיה כדי ליצור איומים הולכים וגדלים לסביבת מושבה, אך היא עדיין חלשה מדי מכדי, מבלי לפגוע בזכות האדם לקיום ראוי, לבצע הבראה טוטאלית של הסביבה הסובבת את האדם, שיקום גלובלי של זכויות הטבע החי שקופחו בידי האדם. אבל הרבה אנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו. מהות מה שאפשר לעשות אינה בצמצום ההתפתחות הכלכלית, ביצירת חסימות להתפתחות הקדמה המדעית-טכנית, כפי שמציעים האקולוגיסטים הרדיקליים, כי אם דווקא להיפך – להעלות את עוצמת ההתפתחות הכלכלית ולכוון בקנה מידה הולך וגדל את הישגי הכלכלה החדשנית והקדמה המדעית-טכנית אל הבראת הסביבה הסובבת את האדם ושיקום המנגנונים הטבעיים של אבולוציית הביוספירה. ומה מציעים מחברי המאמר המנותח על ידינו, לאחר שביקרו, ותוך כדי כך במידה מסוימת של צדק, את כל מה שמוצע ונעשה להצלת הטבע בתנאים שנוצרו אובייקטיבית? לאחר שאפיינו כאוטופיות את כל התנאים המוקדמים ההשקפתיים הקיימים לתמורות אבולוציוניות בתחום הגנת הסביבה הטבעית, המחברים שוב מקשרים את השינוי האמיתי של המצב הנראה להם כמעט חסר-תקווה עם תמורה יסודית של השקפת העולם. ״אז, המשימה, העומדת היום לפני האקולוגיה, ברורה,״ – מסכמות את הרהוריהן ל. פסנקובה וא. דריאבינה, – ״לבצע מהפך בתודעה ההמונית, לשנות את תודעתם של מיליונים ומיליארדים, לשנות את השקפת עולמם, להבטיח החלפה של נורמות התנהגות וצירי ערך. ההיקפים – פלנטריים״ (שם, עמ' 487). אך האם אין זו אוטופיה? ומדוע את טרנספורמציית השקפת העולם ברוח התפתחות הנואוספירה מאפיינים המחברים כאוטופיה, ואילו את פרויקטם להנחלת השקפת עולם אקולוגית לתודעה ההמונית הם ממקמים כאלטרנטיבה לגישה האוטופית? כדי להתגבר על ספקות מוצדקים למדי בממשות המשימה שהוצבה, הם משווים את המהפך שהם מציעים בתודעה ההמונית למבנה מחדש המוני של התודעה הציבורית בהתפשטות הנצרות. האידיאלים של הטוב והאהבה, שהוכרזו בידי הנצרות, הבטיחו את המעבר להשקפת עולם חדשה ולנורמות התנהגות חדשות. המחברים מכירים באי-התאמת הנורמות והערכים, מטרות החיים והמשימות, המקובלים בדת הנוצרית, לאלה הקשורים בהשקפת העולם האבולוציונית המודרנית, כולל האקולוגית. לכן הם מציעים להעמיד למבנה מחדש יסודי לא פחות מאשר את האבולוציוניזם הגלובלי, האוניברסאלי המודרני. אנחנו חבים לל. פסנקובה וא. דריאבינה הגדרה טובה מאוד של המשמעות, שאותה רוכש האבולוציוניזם האוניברסאלי בתפיסת העולם המודרנית ובהבנת הבעיות החברתיות המודרניות ובהבטחה האינטלקטואלית של פתרונן המעשי. הן כותבות: ״השקפת עולמנו רוויה בייצוגים אבולוציוניים על העולם. האבולוציוניזם המודרני – אינו רק מכלול של תיאוריות מדעיות והכללותיהן. זה – אופן הוויה, הנמצאת במצב התפתחות, זה גם חשיבה אבולוציונית, וגם הלך רוח, שבו מתבטא השאיפה להבין את העולם במונחים של תהליך והתהוות״ (שם, עמ' 490). נפלא, לא כן? והנה כיצד מתייחסים בייצוג המחברים הרעיונות היסודיים של השקפת העולם הדתית והאוניברסאלית-אבולוציוניסטית זה לזה: ״בהשקפת העולם של ימי הביניים רעיון האלוהים היה העמדה היסודית. זה היה עקרון ההסבר המרכזי של העולם, שמחוצה לו הכול איבד את משמעותו. בהשקפת העולם המודרנית תפקיד זה ממלא דימוי האבולוציה הגלובלית – תהליך אבולוציוני שלם, שבמהלכו מתפתחים ברצף תחילה אובייקטים של העולם הלא-אורגני, אחר כך של העולם האורגני, ולבסוף של עולם המערכות החברתיות. האבולוציוניזם הגלובלי מציב אוריינטציות הסבריות ומשמעותיות של תקופתנו. הוא מונח ביסוד רעיון אחדות העולם. מקובל שהאבולוציוניזם הגלובלי הוא היסוד של התמונה המודרנית של העולם״ (שם, עמ' 491). אך אם כל זה נכון, אז כיצד, והעיקר – מדוע, יש לשבור את התמונה האבולוציונית הגלובלית-אוניברסאלית של העולם, כדי להעמידה תחת השקפת עולם אקולוגית הבנויה ספציפית? המחברים שואפים ״לתקן״ את האבולוציוניזם האוניברסאלי, בהשלימו בייצוגים על מחזוריות סגורה והיררכיות נוקשה, הטבועה, כפי שהם סבורים, במאפייני המערכת של אבולוציית הביוספירה. אך האם אבולוציוניזם ״מתוקן״ כזה, באמצעות קטיעה של רעיון הקדמה, יהיה באמת אבולוציוניזם? והאם הוא יוכל לשקף את אבולוציית הביוספירה ואת מקומו של האדם בה? ״הטרנספורמציה של האבולוציוניזם הגלובלי,״ – מבהירות ל. פסנקובה וא. דריאבינה, – ״חייבת להתחיל בפופולריזציה של מבט מערכתי על העולם, המכוון לאינטראקציות 'פונקציונליות' בין חלקי השלם ולבנייה ההיררכית של המערכת, בהפצת מבטים אלה בתודעה ההמונית… האדם הוא רק אלמנט, רק חלקיק של השלם, רק בורג במכשיר הכללי – הביוספירה. קיומו מחוץ לביוספירה חסר משמעות כמו קיומו של מכסה קומקום בלי הקומקום. הגישה המערכתית ממקדת את תשומת הלב בהרמוניות ובתכליתיות של הטבע, נושאת הרגשת תלות בו והרגשת קשר בל-ינתק עמו… ייצוגים אלה ישנו מהותית את דמות האבולוציוניזם האוניברסאלי״ (שם, עמ' 492). לעניין זה אפשר לומר את הדברים הבאים. הגישה המערכתית מהווה צד מהותי מאוד של האבולוציוניזם האוניברסאלי, כך שאין כל צורך להנהיגה מחדש לצורכי התודעה האקולוגית. אך היא מובנת דווקא אבולוציונית, ולא כדמות של היררכיה קפואה כלשהי, שבה האדם – רק בורג, חלק תלוי, מכסה של קומקום. האדם – לא בורג ולא מכסה של קומקום. הוא אינו תופס מקום שהוקצה לו פעם אחת ולתמיד באבולוציה הטבעית. האדם עצמו הוא אבולוציה, המשנה ומייעלת את הטבע ואת עצמו. הוא מכיל בתוכו את הפוטנציאל של אבולוציה יצירתית, אף שהוא יכול לממשו רק במסגרת התנאים שנוצרו אובייקטיבית, אבולוציונית, במסגרת רמת ההתפתחות של ציוויליזצייתו. כן, האדם תלוי בטבע. אך משימתו אינה רק להשתלב במחזורים שנוצרו בו, בהיררכיה של התהליכים המתפתחים בו, כי אם גם לייעל את יחסי הגומלין שלו עמו. וזה, למורת רוחם של האקולוגיסטים השמרנים, מניח, אמנם זהירות מאוד, אך בכל זאת התערבות מהותית בתהליכיו. הביוספירה הארצית במשך מיליונים ומיליארדי שנים השתנתה והסתגלה להתערבות של תהליכים קוסמיים, גיאולוגיים, גיאו-קלימטיים. מהות הבעיות האקולוגיות, שחווה היום האנושות, היא בכך שהציוויליזציה האנושית הופכת לגורם קטלני עוצמתי לא פחות של השפעה על הביוספירה, כמו אלה שכבר היו בתולדותיה. ויתר על כן, אולי עוד עוצמתי הרבה יותר. ״צריך להבין,״ – קובעות בצדק מוחלט ל. פסנקובה וא. דריאבינה, – ״שהעניין איננו רק בהשמדת מיני בעלי חיים, כריתת יערות ובזיהום ההולך וגובר של האוקיינוס העולמי, אלא שהעניין הוא בהפרת היציבות של מחזורי הביוספרה הגלובליים והביוצנוזות של הפלנטה״ (שם, עמ' 491). לאחר שחוותה בתולדותיה הקשות לא מעט אסונות, הביוספירה הסתגלה להם ולא רק שרדה, כי אם בגמישות וביכולת ההסתגלות הטבועות בכל חי לא רק שלא גססה, כי אם גם הבטיחה קדמת חיים מואצת והולידה את האדם – פסגת אבולוצייתו, שמעליה היא, ללא ספק, אינה מסוגלת לעלות. היום הביוספירה ללא ספק מדרדרת גם תחת פעולת הציוויליזציה המאורגנת ברבריות, וגם כתוצאה מכך שפוטנציאל האבולוציוני שלה, אולי, מתקרב למיצויו. זוהי עובדה. אך האדם אינו יכול להרשות לעצמו להשתלב בדגרדציית הביוספירה, שהציוויליזצייתו מקבלת ומאיצה. האדם אינו יכול להישאר זמן רב מדי גורם קטלני, בדומה לאלה שהפרו בעבר את יציבות הביוספירה ועוררו או דיכאו את אבולוצייתו. אינו יכול, משום שזה מערער את יסודות קיומו וקיום ציוויליזצייתו, מאיים במיצוי משאבי הטבע ובמרכיביהם העיקריים – אוויר צח, מים נקיים וסביבת מחייה בריאה. האדם לא רק יתאים את עצמו לביוספירה הארצית, כפי שמתעקשים האקולוגיסטים צרי המחשבה, כי אם גם בקנה מידה הולך וגדל יתאים אותה לעצמו. ולצורך כך נחוצים הוצאות עצומות, בלתי-ניתנות להשוואה ליכולות של היום, והולכות וגדלות עמל על הבראת וויסות הביוספירה. כשם שבכלכלת השוק המודרנית מנגנוני הוויסות העצמי של השוק משולבים עם מנגנוני ויסות ממלכתיים המכוונים דמוקרטית, כך ביחסי האדם עם הביוספירה הכרחי שילוב אופטימלי של ויסות עצמי וויסות מכוון תבונית. לשם כך יש להקצות שטחים גדולים מאוד לשיקום מנגנוני הוויסות העצמי של טבע הפרא. כמה מהר ויעיל הטבע משקם את כוחותיו, מראה הניסיון של יצירת אזורי פינוי של אנשים בשטחי אוקראינה ובלארוס כתוצאה מאסון צ'רנוביל. בתנאי הזיהום הרדיואקטיבי המבעיתים את האדם צפיפות ההתפשטות כאן של צמחים ובעלי חיים גבוהים עברה את כל הציפיות והתחזיות המוצדקות מדעית. כוח הרבייה של הטבע החי גבוה לאין שיעור מכפי שסוברים האקולוגיסטים החושבים קטסטרופיסטית. הוא מתפתח בהתקדמות גיאומטרית, כפי שהראה דרווין אחרי מלתוס ב ״מקור המינים״. הוא מוגבל רק בידי נוכחות משאבים ותחרות בין המינים. נסיבה זו מבטיחה עתודת כוח אדירה של הביוספירה, אם כי גם היא, כמובן, אינה בלתי-מוגבלת. לכן יש לתת לכוח הרבייה של הטבע חירות להתבטאות, להבטיח לו את המשאבים הדרושים, כולל ובראש ובראשונה מרחב, חופשי מהפעילות הכלכלית של האדם. ולעשות זאת לא פשוט מאוד. ערינו גדלים, האוכלוסייה גדלה כמעט באותה התקדמות כמו כוח הרבייה של הטבע, משום שבאדם מונח אותו כוח עצמו, המובטח במשאבי הכלכלה. האדמה מתייקרת. לכן פתרון בעיית שחרור כוח הרבייה של הטבע מהדיכוי שלו בידי האדם יכול להיות קשור לא בהגבלת, בלימת או אפילו עצירת ההתפתחות הכלכלית והקדמה המדעית-טכנית, כי אם דווקא להיפך, באינטנסיפיקציית ההתפתחות הכלכלית, שתאפשר להתגבר ביעילות על הזחילה האקסטנסיבית של הכלכלה, הממלאת שטחים חדשים וחונקת את הטבע החי. ככל שמתעצמת ההתפתחות הכלכלית, מתאפשר להוציא ממחזור כלכלי שטחים גדולים דיו, לגדל בהם צמחייה וליישב בהם בעלי חיים, ובכך להפכם לאזורים חופשיים מהתערבות האדם ולתורמים להגנת זכויות טבע הפרא. ככל שמתעצמת ההתפתחות הכלכלית, מופיעה ומתרחבת גם האפשרות להבראת הסביבה הטבעית של הערים. יש לקבל נורמות משפטיות בינלאומיות להבטחת גידול הערים בגידול תואם של שטחים, המוקצים לנטיעות ירוקות. רק הבטחת ערינו בכמות מספקת של מערכי יער וגנים, לצד הגוונת התעשייה, יכולה לתרום להבראת הסביבה העירונית הסובבת את האדם. אדם חופשי ובריא בלתי-אפשרי ללא טבע חופשי ובריא. בעיית הייעור הירוק של הערים ברמות שונות של המרחב העירוני רלוונטית מאוד לזמננו. ניסיונות לפתרונה נעשו בתולדות האנושות פעמים רבות. הדוגמאות הבולטות ביותר של ניסיונות כאלה הן הגנים התלויים של בבל בבבל הקדומה ואומנות הגינון של יפן. אינטנסיפיקציית ההתפתחות הכלכלית לא רק מאפשרת לשחרר לשיקום הטבע את המרחב הדרוש, כי אם גם להבטיח את עבודות הייעור הירוק ושחזור הטבע החי בכוח עבודה דרוש, ככל שמשתחררים עובדים מהתעשייה. חלוקה מחדש של מאמצי העבודה לרביית הטבע החי הייתה יכולה לתרום לא מעט לפתרון בעיית גידול האבטלה. ומה מציעות ל. פסנקובה וא. דריאבינה כמימוש השקפותיהן על פתרון הבעיות האקולוגיות ועל הטרנספורמציה התואמת של מכלול רעיונות האבולוציוניזם האוניברסאלי ? ״אנו מקוות,״ – הן כותבות, – ״ליצירת אידיאל חברתי חדש, המסוגל לא במילים כי אם במעשים לשנות את אוריינטציית הערך של האדם. הקבלה הפנימית של רגולטורים ערכיים חדשים עשויה לאלצו ללכת נגד עצמו, נגד אינטרסיו, נגד התועלת האישית של היחס הטורפני לטבע. זו תהיה השקפת עולם חדשה, האוסרת על הרס משכננו – הביוספירה״ (שם, עמ' 493). הנה זה בדיוק אוטופיה טהורה ביותר. להכריח את התודעה ההמונית ללכת נגד עצמה, נגד אינטרסיה לא פשוט לא-ריאלי. זה גם לא מוסרי. אנשים רוצים לחיות טוב יותר, שיהיה להם סיכוי בחיים. הם מאמינים שהתפתחות נוספת של הציוויליזציה תפתח לפניהם אפשרויות חדשות, תתרום לסיפוק מלא יותר של צרכיהם ואינטרסים, להשגת תנאים לחיים מלאים יותר, עשירים ומעניינים יותר. לגזול מהם את התקווה לכך – משמעותו להרוג בהם את הגירויים לעבודה יעילה, את הצימאון ליצירתיות ואת השאיפה לחיפוש חדש. זה היה אומר שקיעת הציוויליזציה האנושית, ולא הצלת הטבע. תעמולת ויתור על ברכות הציוויליזציה הייתה יכולה לרתק חבורת אידיאליסטים מהאינטליגנציה, בעלי רגש אשמה מוגבר ונטייה לאסקהות. אך להכריח המוני אנשים ללכת נגד עצמם ואינטרסיהם בכל זאת אפשר. אך לא בדרך של הגבלה עצמית מרצון, המושרשת בתעמולה של אידיאלים מנותקים מהחיים ובחינוך של רגשות ונדחפים הסותרים אינטרסים, כפי שמניחות מחברות המאמר. לממש פרויקטים אוטופיים של הגבלת צרכי המוני אנשים בשם כינון שיווי משקל אקולוגי עם הסביבה אפשר רק בדרך של אלימות אכזרית נגד אנשים אלה, בדרך של יצירת מערכת, שאנו מכנים טוטליטריזם אקולוגי. במסגרת, או ליתר דיוק בסגי, של מערכת כזו תופענה להגבלות הקשוחות ביותר כל דבר והכול ינורמל ויוגבל. כל מה שמעל לנורמה ייחשף לקשוחות ביותר איסורים, והפרתם – להיענש בעונשים הקשים ביותר. צריכה של כל משאב, כמות המזון, השימוש בחשמל, דלק, מים, לידת ילדים – הכול יופקע לרגולציה ברורה ולעיצוב חוקי. פקידי המשרד האקולוגי יקבלו זכות לחדור לחייך האישיים ולשלוט בהתנהגותך, להאזין לשיחות טלפון ולבצע תצפית ויזואלית על המתרחש במעונך. האם הייתם רוצים עתיד כזה לעצמכם ולצאצאיכם? כמובן, זוהי רק אנטי-אוטופיה, הראויה לעטם של סופרי-פנטזיה מקצועיים. אך האם אנטי-אוטופיה זו כה אוטופית? האין חיינו בתקופה הסובייטית בחברה, הדומה מאוד לזו שתיאר אורוול ברומן שלו ״1984״? ״אבל הכוח היה חזק וכולם פחדו ממנו״, כפי שעדיין מוערך בתודעה ההמונית של מיליונים. נדמיין לעצמנו שפתרון הבעיות האקולוגיות ילך בדרך ההגבלות על ההתפתחות הכלכלית והמדעית-טכנית. בצאתם לדרך של איסורים והגבלות, בלתי-אפשרי להגיע לשום דבר אחר, פרט למינון החיים עצמם ולמלחמות על משאבים, לשלטון המחלק כל טוב. זהו הטוטליטריזם האקולוגי. כדי להימנע ממנו, יש לא להגביל, כי אם לגדל את התפתחות הציוויליזציה, ולגדל במקביל את מאמצי הציוויליזציה לייעול מצב הביוספירה. תוך כך, הגבלות סבירות ומינון נוקשה עדיין הכרחיות. בנסיבות חירום עשויות להפוך להכרחיות גם אמצעי חירום. אך האמצעי העיקרי והמכריע למניעת אסונות אקולוגיים והאסון הגלובלי הוא האבולוציה היצירתית של האדם ושל ציוויליזצייתו בחברה החדשנית. ==== האבולוציוניזם האוניברסאלי וסיכויי האבולוציה היצירתית של האדם ==== האפשרויות והסיכויים של האבולוציה היצירתית של האדם מתגלים במאמר אחר מאותו קובץ, המוקדש ישירות לבעיית התפתחות האבולוציוניזם האוניברסאלי – במאמרו של מ. קונאשב ״התיאוריה האבולוציונית והתרבות האבולוציונית״ (קונאשב מ.ב. התיאוריה האבולוציונית והתרבות האבולוציונית – בתוך: רעיון האבולוציה בביולוגיה ובתרבות – מ': קנון+, 2011, עמ' 301-325). בו מפתח המחבר השקפות הפוכות, אלטרנטיביות ביחס למאמרם של ל. פסנקובה וא. דריאבינה, על האבולוציה ועל סיכויי יחסי הגומלין בין הציוויליזציה לביוספירה. סיכויים אלה הוא מקשר לא עם הפצת השקפת עולם אקולוגית מיוחדת כלשהי, המבוססת על הגבלה עצמית של האדם וסותרת את צרכיו ואינטרסים הכלכליים, כי אם עם יצירה ופיתוח בראש ובראשונה של כלכלה אקולוגית, המכוונת לשחזור וייעול המנגנונים הטבעיים של אבולוציית הביוספירה. הוא בוחן את הכלכלה האקולוגית כאלמנט הכרחי של הכלכלה האבולוציונית, שבניגוד לכלכלה הטרום-אבולוציונית, מעצבת באופן פעיל ומכוון את התנאים המוקדמים החומריים של האבולוציה היצירתית של האדם. כמובן, גם הכלכלה ״הטרום-אבולוציונית״ מתפתחת ללא הרף, אך היא מתפתחת ומשחזרת את הציוויליזציה האנושית ואת האדם עצמו בעיקר על חשבון הטבע, ולא באמצעות רבייה משותפת עמו. ״בכלכלה הטרום-אבולוציונית,״ – כותב מ. קונאשב, – ״האדם משחזר את עצמו ואת כל התנאים הקרובים, ההכרחיים, של קיומו בעיקר על חשבון הטבע, ותרומתו שלו לרבייה זו חלקית בלבד, ובהרבייה זו של עצמו הוא בכל זאת עדיין כפוף לטבע ואינו מבין את סיבות הכפיפות הזו, אף שכבר מודע לעובדת הכפיפות עצמה, למשל בצורה דתית… ב כלכלה אקולוגית (ועקב כך, בהתאמה, גם בתרבות אקולוגית) הטבע כבר אינו רק מקור חומרי, לעתים אף חינם או כמעט חינם, של הכלכלה, כי אם כבר הופך גם למטרה, למוצר״ (שם, עמ' 320). כמובן, המונח ״כלכלה אבולוציונית״ עצמו אינו מוצלח דיו. אך הוא מבטא מגמה אמיתית של התפתחות הכלכלה המודרנית לוויסות יחסי הגומלין שלה עם הטבע ולצורות שותפות, לא פיקודיות-ביורוקרטיות, של ויסות יחסי הגומלין הכלכליים בין בני אדם. אין ספק, שמגמה זו עדיין חלשה מאוד. אך היא כבר מתבטאת בחקיקה האקולוגית, במתודולוגיית הניהול המודרני, בחלוקה מחדש של הכנסות, המכוונת לצרכים אקולוגיים וחברתיים, בהתפתחות הרחבה של יזמות קטנה, בצמיחה המובילה של תעשיית הטכנולוגיות הגבוהות. תחת ״כלכלה אבולוציונית״ מחבר המאמר מתכוון לכווניות הכלכלה החדשנית המודרנית ליצירת מוסדות ודרכים של ויסות ווויסות עצמי, אשר בסיכוי עתידי מסוגלות לעזור לאדם להשתלט על אבולוציית ציוויליזצייתו, ולא להישאר ״הגלגל והבורג״ שלה, חוליה פונקציונלית, ובמידה מסוימת אף קורבן. מ. קונאשב מודע לחלוטין לסכנות, המתעוררות במעבר מדרך ״הטרום-אבולוציונית״ של התפתחות יחסי הגומלין הכלכליים אל ״האבולוציונית״. אמצעי הייצור מתפרסים אקסטנסיבית, והאפשרויות להשתלטות על אבולוציית הציוויליזציה, לשיפור ולבריאת האבולוציה האנושית עוד חלשות מדי, ומתעורר שורה שלמה של איומים, הקשורים בחוסר האונים של האדם בפתרון מספק של הבעיות הגלובליות של המודרניות, כולל הבעיה האקולוגית. ״בשלב ההתהוות של התרבות האבולוציונית,״ – סבור קונאשב, – ״כאשר האבולוציה של האדם עצמו הובילה את האדם אל סף כזה, כזו, לעבור ולהתגבר עליה הוא יכול רק אם יחליף את מודוס ההוויה עצמו, את סוג הרבייה עצמו מטרום-אבולוציוני לאבולוציוני, כאשר יותר ויותר נושא הפעילות העיקרי של האדם הופך לשלמות העולם הסובב כולו ושל עצמו, כאשר האדם כבר במודע, במכוון, בורא את עצמו, את אבולוצייתו שלו ואת האבולוציה של כל העולם הנגיש, התלוי בו, בפעילותו המשנה, היוצרת הזו, משתנה קיצונית יחד עם מידת חירותו גם מידת אחריותו. הרי זה כבר כל החירות וכל האחריות של האדם, הבורא אבולוציה״ (שם, עמ' 321). כמובן, העמדות, שמגן עליהן מ. קונאשב ונושאות אופי מדעי נוקשה, אינן באותה עת מוכחות דיין, כי אם היפותטיות בלבד וחדורות באמונה הומניסטית עמוקה. אמונה זו אינה דתית, כי אם מדעית, אינה אוטופית, כי אם ריאליסטית. היא נובעת לא מחלומות ופנטזיות עקרים על העתיד, כי אם מאקסטרפולציה של מגמות אמיתיות, המתגבשות בהתפתחות הציוויליזציה המודרנית. אך למגמות אלה מתנגדות גם מגמות אחרות, הפוכות, הנובעות מהמצב הברברי של מרכיבים רבים של מבנה הציוויליזציה, ומימוש אמונה זו יהיה תלוי בהתפשטותה, אך לא רק באמונה, כי אם גם ביכולת של קהילות אנושיות כה שונות להתפתחות חדשנית של הכלכלה, הדמוקרטיה, התרבות ההומניסטית. התרבות ההומניסטית האבולוציונית – אינה פרי הרהורי סרק של תודעה אוטופית, היא נוצרת ככל שמתפשטים הידע המדעי, החינוך המכוון מדעית, היא מתבססת על השקפת העולם המדעית-אבולוציונית, על ההתפתחות המודרנית של הדמוקרטיה, מדינת החוק והבטחת זכויות האדם. הדמוקרטיה מטבעה הומניסטית ואבולוציונית, חדורת אחריות ומתממשת ברפורמות עוקבות. היא תואמת לעקרונות המדעיות, התבוניות והאנושיות. אך היא תמיד בלתי-מושלמת, כשם שהאדם עצמו בלתי-מושלם. השכלול הנוסף של הדמוקרטיה תלוי לא רק בהתפתחות המוסדות הדמוקרטיים, כי אם גם ביכולת האנשים לעלות על הדרך הקשה של שיפור עצמי, להיחד באמונה מדעית-הומניסטית ובתרבות אבולוציונית. רק בהשקעת עמל יומיומי בשיפורו הפסיכופיזי, האדם יכול לזכות בבריאות מושלמת ובשמחת חיים. רק בשיפור תרבותו, האדם יכול להעלות את יכולותיו היצירתיות ולזכות בכוחות מוסריים לעמידה מול הברבריות והחוסר תרבות. רק בהעלאת רמת אחריותו, הוא יכול להפוך לחופשי באמת ומוכן לשיפור אמיתי של חייו שלו, ולא ליצירת אשליה של שיפור כזה כתוצאה ממעשים לא ישרים ודיכוי כבודו ומצפונו שלו. חוסר אחריות במוקדם או במאוחר מוביל לניצול לרעה של החירות ולאורח חיים בלתי-חופשי, ברברי. ״רק האחריות,״ – קובע מ. קונאשב, – ״באמת עושה את האדם לחופשי. אדם בלתי-אחראי – זהו עבד, אם של המקרה ואם של שרירותו שלו. ואילו האדם היוצר, ובמיוחד יוצר האבולוציה, – זהו אדם כבר מעצם הגדרתו חופשי, חופשי ביצירתו ובזכות היצירה. אך דווקא בשל כך גם אחראי לנברא ולנוצר על ידו. לכן במיוחד, הוא יותר מכל אלוהות שיצר בדמיונו, חופשי ואחראי ממנו… הבורא, שפוסק על ידו האדם, אינו מתפתח בעצמו ואינו משתתף באבולוציה של העולם כביכול שנברא על ידו. בניגוד לו, האדם עצמו מתפתח, ובבוראו את אבולוציית שאר העולם, מתפתח יחד עמו״ (שם, עמ' 322). בחברה החדשנית יכולתו של האדם לברוא את חייו שלו ואת העולם הסובב אותו, ללא ספק, גדלה. היא גדלה ככל שמתפתחת חברה זו. האדם בחברות חדשניות זוכה בחירות שלא נראתה קודם, בחירות כזו שלא יכול היה אפילו לחלום ושנשלל ממנה האדם של החברות המסורתיות. אך מהאופן שבו ינצל האדם את חירותו, תלויה חירותם של אנשים אחרים ויכולתם לברוא את העולם הזה אנושי וחופשי יותר מכפי שהיה עד כה. ככל שהאדם עצמו הופך ליוצר, לנושא של בריאת האבולוציה, הוא מפסיק להיות יצור, אובייקט וקורבן של אבולוציה ספונטנית. בהפיכתו עצמו ליוצר, לנושא של אבולוציה יצירתית וברוכשו אורח חיים יצירתי, האדם מאבד ברצף ובאופן טבעי את האמונה בבורא השמימי, שכלי-מעשו ויציר-כפיו הוא ראה עצמו בכל החברות המסורתיות. כמובן, ברמת ההתפתחות, שהגיעה אליה היום החברה החדשנית, בני אדם עדיין שקועים מאוד בתלות בנסיבות החיים המתעוררות ספונטנית, ורבים מאוד זקוקים לעזרה מלמעלה, בהיותם בלתי-מסוגלים להתמודד עם נסיבות אלה. האמונה הדתית מעניקה להם תקווה והצלה מיגונות וכישלונות, מתבוסות ואסונות, מפחדים מפני מחלות ומוות בעולם הטראגי-קרוע ומתפתח ספונטנית זה. בזה טמונים המשמעות והחשיבות של תפקודן של כנסיות, מסגדים, מקדשים ושאר בתי אלוהים ומוסדות דתיים המגוונים ביותר בפרופילם ובייעודם. הם משווים לאנשים דמויות של יצורים טובים מכל, ממלאים את תודעתם בהרגשת הרמוניה, שנשללה מהם בעולם האכזרי, שנוצר באבולוציה ומטראום ללא הרף את האדם. אך האופן שבו נוצר העולם הזה, מעורר ללא הרף גם אצל אנשים מאמינים בקנאות ספקות בקיום האלוהות. הפילוסופים הדתיים והתאולוגים ממציאים תאודיצאות שונות, הצדקות-אל, שהן חילול קודש מבחינה דתית ובלתי-עמידות מבחינה מדעית. הם שואפים להצדיק את הבורא, ובכך מפרים את עקרונות אי-התחקות הרצון האלוהי ואת ההשתחוות ביראת כבוד לפניו. הם ינסו להסביר ולנמק באופן תבוני, מדוע בורא טוב מכל יצר עולם כה רע, אכזרי, לא-תבוני ולא-הרמוני. נכנס לשימוש הטיעון המרכזי: האדון העניק לאנשים חירות, והם בחרו בדרך החטא, בגדו בבוראם. הנה הם סובלים מחטאותם שלהם. הם אשמים. מ. קונאשב כותב בעניין זה: ״אם הבורא, שפוסק על ידו האדם, כל-יכול ובורא לפי שרירותו, לפי גחמה, ואינו אחראי לפני יצירי-כפיו על שעשה, הוא חסר אחריות ובלתי-חופשי. גרוע מכך, הוא משית על יצירי-כפיו, תוך התכסות בהאשמה בביצוע חטאים כביכול, את פיספוסיו, ליקוייו, וכביכול, את עלויות בריאתו. ואילו האדם, הבורא אבולוציה, ללא ספק הופך לאחראי על כל שעשה, על כל ההישגים והכישלונות של אבולוציה זו. הוא חופשי במידה שהוא אחראי, במידה שהשתלט על חוקי היצירה והרמונייתה, על מדע האמנות של היצירה, וליתר דיוק של ההתהוות, משום שבתהליך יצירה זו לצדו, יחד עמו, משתתף גם כל העולם הסובב״ (שם, עמ' 322). כבר עצם הצורך ב״הצדקת״ האלוהים נובע מההכרה העקיפה בטבעיות, באבולוציוניות של ההוויה. אלוהים לא יכול היה לברוא עולם אחר, משום שעולם זה היה נטול טבעיות, חירות, הגדרה עצמית. התאודיציאה של ג. לייבניץ מציירת את העולם הזה כטוב שבאפשרויות העולמות. אך טוב יותר יכול לעשות את העולם הזה רק האדם, שהכיר את המקור האבולוציוני של העולם והפך למסוגל לשיפורו האבולוציוני. התנ״ך מתאר את דמות האלוהים ככזו אכזרית, דספוטית, כיד מענישה, כקנאי המדכא את חופש המצפון ואת ההתקשרות לאמונות אחרות. בזה באה לידי ביטוי מציאותו של העולם ההיסטורי של האדם, חדור האכזריות, האלימות, רצח העם. בנצרות האמונה בבורא טוב מכל מתווספת בעקרון ההומניסטי של אהבת לרע והצלה מחטאים באמצעות השתכללות מוסרית מתמדת. זהו – צעד ענק קדימה בדרך ההתפתחות האבולוציונית של האמונה הדתית. אך ההומניזם הנוצרי אוטופי, משום שבלתי-אפשרי לאהוב את כולם ללא הבחנה. האהבה – רגש אינטימי, אינדיבידואלי, ומי שמנסה לאהוב את כולם, בדרך כלל אינו אוהב איש. ההומניזם הנוצרי מונע בידי העבודה לאלוהים, ולא בידי השאיפה לעשות את העולם האנושי חופשי, מפותח והומני יותר. אלטרנטיבה להומניזם הדתי מהווה ההומניזם האבולוציוני. ״ההשקפה האבולוציונית,״ – סבור מ. קונאשב, – ״הכוללת באופן טבעי והכרחי את הייצוג על החירות והאחריות האבולוציונית של האדם, כוללת בכך גם את ההומניזם האבולוציוני. כבר בשל כך ההומניזם האבולוציוני הוא חלק בלתי-נפרד של התרבות האבולוציונית״ (שם, עמ' 323). מחבר המאמר בוחן את התפתחות האנושיות כתהליך אבולוציוני, שחווה לא מעט נסיגות ורגרסיות, אך עם זאת תמיד ליווה את אבולוציית הקהילות האנושיות. הוא מציין: ״האנושיות, שנוצרה במהלך האבולוציה, תחילה עוד אצל בעלי חיים בצורת פרוטו-אנושיות כדאגה לצאצאים, לחברים האחרים של המשפחה החייתית, הלהקה וכו', ואחר כך כבר כאנושיות ממש עוד בשלב המוקדם של אבולוציית האדם עצמו, בהיותה תחילה תוצר של הסתגלות ביולוגית טהורה, של אבולוציה פרוטו-תרבותית, ואחר כך תרבותית של האדם, גם היא התפתחה, גדלה יחד עם האדם כאיכות ההסתגלות החדשה שלו, כיכולתו החדשה, לא רק שהעניקה לו יתרונות אבולוציוניים, כי אם גם הרוממה, ומרוממת אותו מעל לכל שאר העולם הביולוגי. למרות כל הרגרסיות והנסיגות באבולוציית האדם, האנושיות, התפתחותה הופכות יותר ויותר לאחת המגמות המהותיות העיקריות, ואחר כך לעיקרית, של אבולוציית האדם״ (שם, עמ' 324). הקדמת האנושות בצורה זו או אחרת ליוותה את הקדמת הציוויליזציה האנושית, אך היא, כמובן, לא זרמה חלק ובקו ישר, בהיותה מתבטאת על רקע חוסר-האנושיות האכזרי ביותר, שנוצר במאבק הקיום כמעט דרוויני בין קהילות אנושיות ובתחרות נוקשה על גישה למשאבי השלטון והרווחה החומרית בין בני אדם. דווקא קדמת האנושות, שנשענה על העלאת אפשרויות האדם עם התקדמות הציוויליזציה האנושית, לא נלקחה בחשבון כלל בידי מה שמכונה סוציאל-דרוויניזם וסימנה את חוסר האונים שלו בהסברת תהליכים חברתיים. המאבק על קיום האנושות נגד חוסר-האנושיות מהווה את התכולה העיקרית של התרבות האנושית. הצימאון לאנושות, הצורך בה תמיד היה אחד הצרכים הדוחקים של האדם, חשוב לא פחות מהצורך במשאבים חומריים, במזון, בלבוש, בדיור ובנוחות. הוא מהווה את עצם מהותו של האדם כיצור חברתי. בהיעדר סיפוק מלא בחיי החברה, הוא נדחק לתחום התרבות, מומש בדת, באמנות, בפנטזיות ובפרויקטים אוטופיים של סדר חברתי אידיאלי. אך ככל שעוברת הציוויליזציה האנושית ממערכות חברתיות מסורתיות לחדשניות, הצורך באנושות גדל ללא הרף ומקבל יותר ויותר אפשרויות לסיפוקו. חוסר-האנושיות החדשה, החודרת את החברה החדשנית בשלבים המוקדמים של התהוותה, רק מחזקת צורך זה. אבולוציית האנושות בחברה החדשנית מקבלת ביטויה בהתפשטות הדמוקרטיה, בהגנת זכויות האדם, בהיעדר סכסוכים צבאיים עולמיים, בהופעת אפשרויות רחבות יותר לשיפור עצמי של האדם. היא מתבטאת גם בקבלתם על ידי אנשים מתקדמים אבולוציונית וחושבים חדשני, כבסיס השקפת עולמם, של האמיתות שהושגו בידי המדע ושל ההכללה השיטתית שלהן בתורה המדעית-פילוסופית של האבולוציוניזם האוניברסאלי. האבולוציוניזם האוניברסאלי מופיע לא רק כאימוץ רציונלי של הישגי כל המדעים הקונקרטיים, כי אם גם כאידיאולוגיה של החברה החדשנית, הפותחת דרך לאורח חיים חדש, לשיפור האבולוציוני של האדם, לאמונה חדשה, המתבססת על הידע, לאנושות חדשה, המוצאת לה תמיכה בתרבות האבולוציונית ובהישגי הציוויליזציה המודרנית. מ. קונאשב חושף זווית חשובה של האבולוציוניזם האוניברסאלי, בבוחנו אותו כתיאוריית רבייה של מערכות חומריות. הוא נשען תוך כך על תיאוריית רביית ההון ודרכי הייצור, שהציע ק. מרקס. כמובן, אין אנו יכולים לבחון הוגה זה של המאה ה-19 כמייסד האבולוציוניזם האוניברסאלי ואף לא כאבולוציוניסט עקבי. המרקסיזם שייסד מרקס היה תורה נושאת אופי דואלי, הכוללת הן מרכיבים אבולוציוניים והן מרכיבים אנטי-אבולוציוניים בעליל. אך תיאוריית הרבייה של מרקס, על אף כל ביטויי המנטליות האנטי-קפיטליסטית, האנטי-יזמית שבה, המובילים לפרויקטים שגויים לחלוטין, אוטופיים ובלתי-אנושיים של תמורות חברתיות בעלות אופי אנטי-אבולוציוני, מכילה שורה של גרעינים רציונליים, אשר עשויים לשמש לפיתוח תיאוריית האבולוציוניזם האוניברסאלי. זה מנסה לעשות מ. קונאשב, בהכלילו את המושגים ייצור ורבייה ובהפיצו אותם במידה מסוימת של הסכמה על כל העולם המתפתח למגוון. ״במקרה זה,״ – כותב קונאשב, – ״בקירוב הראשון, הגס ביותר, החומר בכללותו וצורותיו הבודדות מייצגים ייצור-עצמי, והאבולוציה בכללותה ושלביה וצורותיה הבודדים הם התפתחות של ייצורים-עצמיים אלה, מעבר בין מערכות חומריות המשתכפלות עצמית ומתפתחות עצמית, ובאותה עת גם טרנספורמציה של מערכות אלה, התהוותן של מערכות אחדות מאחרות, של הבאות לאחריהן מקודמותיהן״ (שם, עמ' 304). הקוסמוס נבחן מעמדות אלה כ״מפעל״ אדיר, המייצר מגוון עצום של מערכות חומריות. מערכות אלה משתכפלות עצמית באמצעות ארבעה סוגי אינטראקציות – גרביטציוניות, אלקטרומגנטיות, חזקות וחלשות. אחר כך הן נהרסות ונבלעות בידי מערכות אחרות, הבאות אחריהן, המתפתחות על בסיס מערכות קודמות. למשל, כוכבים משתכפלים באמצעות בליעת מימן מענני גז ואבק, בהפיכם את תכולתם לדלק גרעיני. כאשר משאבים אלה מתרוקנים, הכוכבים בסופו של דבר הופכים לננסים שחורים – שרידים שרופים של גופי אור שזרחו פעם. גלקסיות משתכפלות עצמית באמצעות אינטראקציה גרביטציונית, ״מתחרות״ זו בזו על משאבי כוכבים. תוך כך מתבצעת גם ברירה של הגלקסיות היציבות ביותר, שליבותיהן בעלי הגרביטציה העוצמתית ביותר. אטומים של כל חומר משתכפלים באמצעות אינטראקציות אלקטרומגנטיות, חזקות וחלשות. וכן הלאה. דרכי הייצור וההשתכפלות העצמית נקבעות בטבע הדומם באופי התהליכים הפיזיקו-כימיים. כל תהליך כזה יכול להיות מוצג כ ״טכנולוגיה״ מיוחדת, שבאמצעותה מתבצעת השתכפלות עצמית של מערכות דוממות. ״ברביות כאלה, מהוות הכוכבים, המייצגים טכנולוגיות טבעיות, טבעיות ויוצרות-עצמית, הליום ומימן, הנכנסים לתגובה תרמו-גרעינית, הם באותה מידה חומר גלם ראשוני, ובמקביל נושא ואובייקט של רבייה זו״ (שם, עמ' 307). ברמה הביולוגית של התפתחות החומר מופיע הנושא המרכזי של הרבייה – האורגניזם החי, השואף לשרוד, לייעל את פעילות חייו, ובהתאם, המסוגל להתרבות עצמית כדרך חדשה, שאינה ידועה בטבע הדומם, של השתכפלות עצמית. תוך כך הרציפות של ההתפתחות, הקיימת גם בהשתכפלות העצמית של מערכות הטבע הדומם, הופכת לתורשה – דרך רביית החומר החי על בסיס טכנולוגיות שכפול של חומצות ריבונוקלאיות. במאבק הקיום מיני האורגניזמים ״ממציאים״ טכנולוגיות חדשות, המאפשרות להם לא רק לשחזר את עצמם, כי אם גם ליצור מינים חדשים, בעלי חיים יותר ומותאמים יותר בתנאים חדשים, כלומר במהותו, לבצע רבייה מורחבת של החומר החי. להתפתחות הביוספירה אופייני מגוון עצום של טכנולוגיות כאלה ושלל עצום של דרכי רבייה השונות זו מזו. מ. קונאשב מבחין בכמה מהן היסודיות ביותר: ״באבולוציה של העולם האורגני, של הצורה הביולוגית של החומר, יש מיד כמה דרכי רבייה מיוחדות, ביולוגיות – רבייה על ידי מינים, מערכות אקולוגיות, ביוספירה, של הצורה הביולוגית של החומר בכללותה של עצמן… כך, חיידקים לשם רבייתם ״למדו״ להשתמש בחמצן, ביסודות כימיים ותרכובות אחרות, ובכך הפכו לא רק למינים חדשים אחרים, כי אם גם לסוגי חיידקים חדשים עקרונית, יישבו את הסביבות המגוונות ביותר״ (שם, עמ' 305, 306). חידושים טכנולוגיים פותחים אפשרויות לגיבוש כל מין חדש – גם של מיקרואורגניזמים, וגם של צמחים, ושל בעלי חיים. במהותו, כל מין בעל דרך רבייה ספציפית משלו. דרך הרבייה האנושית שונה ביסודה מדרכי הרבייה של מיני בעלי חיים, אף שבשל היותו יצור בעל גוף ביולוגי, האדם משחזר גוף זה בדרך דומה לחיות. האדם כיצור מתורבת משחזר את עצמו בדרך, הכוללת ייצור וחליפין מאורגנים חברתית. בחברה החדשנית דרך רביית האדם נשענת יותר ויותר על הישגי המדע, על הכרת חוקי הטבע ועל יצירת על בסיס מדעי טבע חדש בדמות חומרים מלאכותיים ואף יצורים. אבולוציית דרך הרבייה האנושית מובילה את האדם למחסום חדש בהתפתחות הציוויליזציה האנושית, שמעבר לו נפתחות גם אפשרויות חדשות, שלא נראו קודם, וגם סכנות חדשות, המאיימות על עצם קיומו של האדם. ״לפני האדם (האנושות),״ – סבור מ. קונאשב, – ״נעמדה בחירה נוקשת, לגמרי ברוח תיאוריית דרווין: או להתחיל להפוך לנושא אמיתי, ליוצר, לבורא של אבולוצייתו שלו ושל אבולוציית כל העולם הנגיש לאדם, או להישאר רק אובייקט של תהליכים אלה, כשמשלמים מס עצום, לעתים מופרז, עם תוצאות טראגיות, לדעות הקדומות שלו עצמו, לבורותו שלו ולעברו האבולוציוני שלו. לצערנו, היום כמו אתמול, הבחירה הזו, שממנה בכל מקרה אין לאן להימלט ואין לאן לברוח, מסיבות רבות טרם נעשתה… האדם הגיע לשלב כזה, שבו נקלע לפני הכורח לא רק להכיר בעובדת האבולוציה, בראש ובראשונה של שלו עצמו, כי אם גם להשתלט על אבולוציה זו. אחרת ממתין לו גורלם של מינים אחרים רבים, שכבר נכחדו או נכחדים״ (שם). צדקתן של אמירות אלה של מחבר המאמר ברורה לחלוטין לכל אלה שיבחנו ללא משוא פנים את בעיות הציוויליזציה המודרנית. המדינות, השקועות בטרדיציונליזם, בקנאות דתית ובאי-רציונליזם של החשיבה החברתית, מפגרות היום יותר ויותר אחרי המדינות המתקדמות, המפותחות, הן בהתפתחות המדע, והן ביצירת טכנולוגיות גבוהות, והן בהתפתחות התעשייה, החקלאות, המסחר, תחום השירותים, והן ברווחת עיקר האוכלוסייה. בבואן להשיג הכנסות עצומות ממכירת משאבי אנרגיה-חומרי גלם, הן מנצלות אותן בצורה בלתי-יעילה ביותר. כספים אלה מתבזבזים בעיקר על רווחה מנופחת של צמרת החברות המסורתיות, ושארית כספים אלה מגיעה לסיפוק ציפיות היאזמוט של השכבות החברתיות הנמוכות. תוצאה של ארגון חברות כזה היא הפרות המוניות של זכויות האדם, אי-יציבות חברתית, נטייה לזעזועים מהפכניים, כלומר מה שממנו נמלטו מזמן המדינות בעלות הכלכלה החדשנית המפותחת . תוצר לוואי של חברות מסורתיות הוא גם הטרור הדתי. הכלכלנים היום מהרהרים על התופעה של ״קללת המשאבים״, המרחפת על מדינות בעלות פוטנציאל אנרגיה-חומרי גלם טבעי עשיר, המקבע את סדרי החברה המסורתיים שלהן. לצערנו, לקללה זו נתונה היום גם רוסיה. מתי היה שרוסיה מפגרת מבחינה תעשייתית אחרי סין? זהו בושה לאומית. הפוצ'בניקים הרוסים והאולטרה-פטריוטים עם חשיבתם הטרדיציונליסטית האוטופית חולמים על תחיית רוסיה האימפריאלית, שהפילה פחד על העולם הסובב. למעשה, פעילותם המתגייסת פועלת נגד רוסיה, משום שהיא יוצרת מכשולים להתפתחות הדמוקרטיה והחברה החדשנית. מדוע אם כן מ. קונאשב סבור שהבחירה, העומדת לפני האנושות על סף הכניסה לחברה חדשנית אבולוציונית מתפתחת, היא נוקשת ודרווינית טהורה? הוא עצמו עונה על שאלה זו: אם לא נשתנה, נכחד, כשם שנכחדו בתולדות הביוספירה מינים ביולוגיים רבים מאוד, שלא עמדו בניסיון הברירה. ובראש ובראשונה יכחדו אלה, הדוחים את מציאות החברה החדשנית ואינם מסוגלים אבולוציונית, על בסיס מדעי, לשנות את עצמם ואת העולם הנתון לשינוי. כמובן, אם להביט בלי ״משקפיים ורודות״ על החברה החדשנית של היום, שעדיין לא-מפותחת, יש להכיר בכך שהיא עדיין ערוכה מעט לשינויים הומניסטיים המוצדקים מדעית. המנטליות, חדורת הטרדיציונליזם התוקפני, של המוני אנשים גדולים, פוגשת בהתנגדות נוקשה את נבטי ההשקפה החדשנית המדעית-אבולוציונית. בהיותם שקועים באינסטינקטים צרכניים, אנשים אלה חיים בחברה החדשנית, נהנים מפירות חידושים שתוכננו מדעית, אך באמונותיהם והעדפותיהם, בהשקפת עולמם, רבים מהם לא הרחיקו לכת מעידן ימי הביניים. ״אפשר לא להאמין בידע המדעי שהושג,״ – כותב בעניין זה מ. קונאשב, – ״אפשר על יסודות שונים לא להאמין בתיאוריית האבולוציה, כשם שפעם לא האמינו בתיאוריית החסינות וסירבו לחיסונים. אך השלילה של כל תיאוריה מדעית מוכחת, כולל תיאוריית האבולוציה, אינה פוטרת מתשלום על הוויתור על הידע המדעי ומעל פעולות ופרקטיקות הכרחיות אובייקטיבית, כולל אלה שהבשילו מזמן, המבוססות על ידע זה״ (שם). החשיבה האבולוציונית והתרבות ההומניסטית-אבולוציונית הופכות לאמצעים החשובים ביותר של הסתגלות האדם למורכבויות ועומסי היתר של החברה החדשנית המתפתחת. מורכבויות ועומסי יתר אלה עם הזמן, ללא ספק, רק יגברו, כמו גם האפשרויות לפיצויים יעילים יותר ויותר ולהתגברות עליהם במאמצים אנושיים. לשווא יהיו הניסיונות לגדור את עצמם מהם בדרכים שהומצאו בחברות מסורתיות באמצעות פנייה ליצורים מיתולוגיים. הם לא יעזרו בשל היעדרם במציאות ונוכחותם רק בדמיון מאורגן מערכתית ובסוגסטיה של פרקטיקות דתיות. הכרחי לבצע בחירה מורכבת ואחראית ביותר בין התרבות החדשנית האבולוציונית המודרנית, המעודדת את האדם לשיפור עצמי קבוע ושיטתי, לבין התרבות הטרדיציונליסטית, שהופכת בפועל לחוסר-תרבות אבולוציוני. נסכים: זה, כמובן, אינו אומר ויתור על מסורות סבירות של העבר, שעמדו במבחן הזמן וקובעו בתרבות הלאומית והאנושית הכללית. להיפך, מסורות אלה יש לשמור בקפידה, לתמוך, להחיות ולהוציא מהשכחה, כדי שההתפתחות הסוערת של החברה החדשנית לא תדכא ותשמיד אותן, כשם שמנגנון מסתובב שובר יד שנכנסה לתוכו. בזמן הנוכחי כבר ישנם לא מעט אנשים, המוכנים לקליטה ולפיתוח של התרבות האבולוציונית המודרנית. הידע המדעי, הנרכש מספסל הלימודים בידי המוני אנשים עצומים ומתקבע בקבלת השכלה גבוהה, מקרב אותם בהדרגה לנטייה להשקפה מדעית ולמבט אמיתי על הדברים. אך הידע המדעי מתקבע בהשקפת עולמם של אנשים רבים, לצערנו, באופן שטחי מאוד, בין אם במותירו מקום לדעות קדומות מסוגים שונים, ובין אם במגבילו את השקפת עולמם לרציונליזם יבש, לחוסר אמונה בהיעדר מוחלט של גיוס הנפש, שהאמונה מעניקה. את הוואקום הרוחני הזה נועדה למלא התרבות האבולוציונית והאמונה המדעית-הומניסטית – אמונה, שאינה מבוססת על מיתוסים של חברות מסורתיות, כי אם על ידע מודרני, התואם לרמת ההתפתחות של החברה החדשנית ולאפשרויות שהיא פותחת לאורח חיים יצירתי ולשיפור עצמי של האדם. האדם-הצרכן של ערכים שהושגו על בסיס מדעי יכול ומסוגל להפוך את עצמו לאדם-היוצר, המנצל ערכים אלה להתפתחות עצמית ולייעול יחסי הגומלין שלו עם העולם החיצון, לטרנספורמציה חדשנית של העולם הסובב לפי אמות המידה היצירתיות שלו. ״המאפיין המרכזי של ההוויה האבולוציונית החדשה הזו של האדם,״ – משכנע את קוראו מחבר המאמר, – ״הוא בכך שהאדם לא רק מודע לעובדת האבולוציה הכללית, כולל אותה באבולוצייתו שלו, אלא גם על בסיס הכרת האבולוציה הזו הופך לא רק לסוכן מודע שלה, כי אם ליוצר המרכזי שלה, לבוראה. בכך הוא נכנס לשלב חדש של הוויתו, ומחליף סופית את כל האלוהים שברא… אך מעמדו החדש הזה, ה'אלוהי', מציב לו גם דרישות אחרות לגמרי, ויתר על כן קיצוניות בנוקשותן, 'אלוהיות'… האדם אכן חייב להיות 'אלוהים' ולתאים לכל התכונות שלו, וליתר דיוק, לעלות על המוחלט המחשבתי שהומצא על ידו כ'קב אבניים רוחני'. המעמד החדש הזה הוא היסוד של התרבות האבולוציונית החדשה, הכוללת השקפת עולם אבולוציונית חדשה, אתיקה אבולוציונית חדשה ופרקטיקה אבולוציונית חדשה״ (שם, עמ' 312). כמובן, בשלב נתון זה של התפתחות החברה החדשנית האדם עוד חלש מדי, מכדי ליצור במלואו את איכויותיו הגופניות והרוחניות ודרכן להשפיע מהותית על אבולוציית העולם הסובב. התביעה למעמד ״אלוהי״ נראית, מתוך המציאות של היום, אוטופית למדי. על אחת כמה וכמה, שבתולדות האנושות ישנן דוגמאות איומות רבות לאופן שבו אנשים, שטיפסו לפסגת השלטון, ניכסו לעצמם מעמד ״אלוהי״ והפכו לפוסקים בגורל האנשים הנתונים למרותם, ובעשותם לפי שרירותם הפקרות פרועות, התעללות והרג המוני. התודעה הדתית, הכבולה בדוגמה של עבדות לפני האלוהים, נחרדת באופן בלתי-מתואר מתביעת האדם למעמד ״אלוהי״ ומהשאיפה לוויתור על ״קביים רוחניים״, ההכרחיים לסדר החיים הטרדיציונליסטי של האדם. המטיפים הדתיים מצביעים בצדק על התוצאות הנוראות של ניסיונות שליטים דספוטיים לנכס לעצמם מעמד אלוהי, ועל חוסר-הסיכוי של אורח החיים הסובייטי, הקשור באידיאולוגיה אגרסיבית-אתאיסטית ובניסיונות ״לברוא״ חברה שמחה חדשה לחלוטין על חורבותיה של החברה המסורתית שנהרסה ביסודיות, עד היסוד. הם לא מתחשבים, במודע או במזיד, בעובדה ש״בניית הקומוניזם״ נשענה על ״קביים רוחניים״ אוטופיים, דומים למדי בפנטסטיות שלהם ובאנטי-אבולוציוניזם שלהם לאלה, שעליהם נשענים הרועים והאדפנטים של כל הדתות הקיימות על פני כדור הארץ. ואילו צמיחת עוצמתו של האדם, אפשרויותיו ביצירת חייו שלו, בהשפעה על הנסיבות הסובבות, בבריאת החברה החדשנית, היא תהליך אובייקטיבי, עובדה, חוק בלתי-ניתן-להפרה של ההתפתחות ההדרגתית של הציוויליזציה האנושית. בעקיפין מכירים בכך גם האנשים, העוסקים ב״עסקים רוחניים״. ההיררכיות הדתיות אינן מוותרות כלל על שירותי הרפואה המודרנית, בביסן את תקוותיהן על עזרת האל. בעולם המודרני, חדור הברבריות הציוויליזציונית, דרכו של האדם, שעלה על דרך יוצר תמורות אבולוציוניות, קשה בצורה בלתי-רגילה. ברוב המקרים הוא מבצע את המעבר האמיץ מצרכן ליוצר בבדידות מוחלטת, ללא תמיכת הסובבים. השלב הראשון בדרך זו הוא שיפור פסיכופיזי עצמי מאורגן מערכתית וקבוע, המבוסס על עקרונות מדעיים-אבולוציוניים. האנשים הסובבים מתעניינים בכך, מכירים בכך ש״כדאי היה לעסוק בזה״, משום שהבריאות בגדה בהם והרופאים לא עוזרים, אבל ״אין להם זמן״. שום תעמולה של אורח חיים בריא ויוצר בריאות אינה עוזרת, משום שאנשים שקועים לגמרי בסיפוק האינטרסים הצרכניים שלהם. במקרה הטוב הם מבקרים שלוש פעמים בשבוע במדורי ספורט כלשהם, ואחר כך ברוב המקרים נושרים מחוסר זמן או בשל הרעת מצב בריאותם, שנגרמה ממאמצים בלתי-ממונים והצטברות עייפות. לעזור בהפצת היצירה העצמית של האדם יכולה רק אמונה מדעית ותרבות הומניסטית מדעית-אבולוציונית. ואילו תוצאות השינוי המחודש של הגוף האנושי וחיזוק הרוח האנושית בתהליך השיפור הפסיכופיזי העצמי פשוט פנטסטיות. לאחר שעברו ניסיונות רבים, אפילו אנשים חולים מאוד למשך זמן ארוך מאוד מאבדים לחלוטין את היכולת לחלות, זוכים בגוף יפה, ברצון מתאזן בצורה בלתי-רגילה, ביכולת עבודה מדהימה וביכולות יצירתיות בלתי-מוגבלות. האין זו התקרבות לאידיאל ״האלוהי״? כמובן, אפשרויות האדם מוגבלות בטבעו הביולוגי ובזמניות קיומו על פני כדור הארץ. האדם – לא אלוהים, הוא בן-תמותה, וכל תביעה לכל-יכולות אלוהית מגוחכת ו בלתי-אנושית. בהפוכו ליוצר, על האדם להתחשב במגבלת אפשרויותיו ובניגודיות העקרונית שלו לדמויות הפנטסטיות של האלים. אחרת הוא יערער את כוחותיו במאמצים מופרזים, והטבע ״יענישו״ במהירות על התביעה לעוצמה אלוהית. אך מה שהאדם הופך למסוגל לו בתהליך של שיפור עצמי בלתי-נלאה, אכן עולה על אפשרויות של אנשים רגילים ומקרב צעד אחר צעד את האדם לאותן תכונות, שאנשים בזמנים שונים ייחסו לאלים. אין לנו ספק שככל שיתפתחו היסודות המדעיים של השיפור הפסיכופיזי העצמי, האדם ילמד לא רק להתגבר ביעילות על חסרונותיו הטבעיים ומחלותיו, כי אם גם להאריך משמעותית את חייו שלו. השיפור הפסיכופיזי העצמי הוא רק הצעד הראשון בדרך הטרנספורמציה ההומניסטית של העולם, יצירת התרבות, האתיקה והפרקטיקה האבולוציונית. ״האלמנט הראשון של התרבות האבולוציונית,״ – סבור מ. קונאשב, – ״הוא דווקא ההשקפה האבולוציונית, שבסיסה מכלול אחיד של תיאוריות אבולוציוניות פרטיות וכללית… כבר פ.ג. דובז'אנסקי, בבוחנו את המשמעות ההומניטרית, התרבותית-כללית של התיאוריה האבולוציונית, ציין בגאווה ובשמחה שהתיאוריה המודרנית של האבולוציה מחזירה את האדם למרכז העולם. נכון, בניגוד לייצוגים ולתמונות העולם הטרום-אבולוציוניים, זהו לא המרכז המרחבי שלו, כי אם דווקא המרכז המשמעותי שלו״ (שם, עמ' 313). האנתרופוצנטריזם החדש הזה, בניגוד לאנתרופוצנטריזם הישן, שהיה תוצאה של מחסור בידע על כדור הארץ והקוסמוס, פותח לפני האדם אופקים חדשים. מ. קונאשב אינו עושה ניסיון אפילו לשרטט את קווי המתאר של התרבות האבולוציונית החדשה. יש לציין, שציר כל תרבות הוא ההבנה הפילוסופית של העולם. הבעייתיות הפילוסופית-השקפתית מחלחלת גם למדע, וגם לכל הענפים והסוגים של האמנות, וגם לתרבות הפוליטית, וגם לדת. בעידן העת העתיקה התרבות והאמנות היו נתונות להשפעת הרעיון ההשקפתי של ההרמוניה הקוסמית. בימי הביניים עמדות השליטה תפס רעיון האל. תרבות הרנסנס שינתה את הרעיון הזה, והשלימה אותו ברעיון ההומניסטי של גדולת האדם כיציר האל, שניחן בניצוץ של חכמה אלוהית. מחזותיו של הדרמטורג הגדול ביותר של כל הזמנים והעמים, ויליאם שייקספיר, – הם, למעשה, פילוסופיה רצופה, המגולמת בדימויים אמנותיים. בבסיסה עומד הרעיון, שלפיו ההשגחה העניקה לאדם חופש וזכות בחירה בין טוב לרע. בבוחרו ברע, בעשותו פשעים למען בצע והשגת שלטון, האדם משיג יתרונות לא מעטים, אך זמניים בלבד. מהלך ההיסטוריה עצמו, השתלשלות הנסיבות מביאה לכך ששלטונו מתמוטט, והמעללים, שהביאוהו לשלטון וחיזקו אותו, במוקדם או במאוחר פונים נגדו. הרעיון הזה מתגלה כרלוונטי למדי גם לזמננו, אף על פי שידוע לנו שתפקיד ההשגחה ממלאות החוקיות של האבולוציה ההיסטורית. בעידן הנאורות בתרבות החלו לפתח מכלול רעיונות, הקשורים בליברליזציה ההדרגתית של החברה. במרכז תשומת הלב עמד הרעיון של ניצחון התבונה על הדעות הקדומות. רעיון זה המשיך להתפתח במשך כל העת החדשה. ידוע איזה תפקיד עצום בתרבות המאה ה-20 מילאו הפילוסופיות של הפסיכואנליזה והאקזיסטנציאליזם. פילוסופיית המרקסיזם גם היא מילאה תפקיד לא מבוטל בתרבות המאה ה-20, אף על פי שבברית המועצות, בשל הנסיבות ההיסטוריות, היא הולידה את התרבות הסרווילית של הריאליזם הסוציאליסטי. הגיוני להניח, שהתהוותה והתפתחותה הנמשכת בימינו של פילוסופיית האבולוציוניזם האוניברסלי מסוגלת לפתוח שלב חדש בהתפתחות התרבות העולמית, תוך הקצאת תשומת הלב של יוצרי התרבות להבנה ולתיאור אמנותי של האבולוציה היצירתית של האדם, מורכבויותיה ובעיותיה, הטבע האבולוציוני של הנסיבות ההיסטוריות, אליהן שקוע האדם, הטרגדיה של האדם-היוצר, החווה התנגדות של נסיבות הנראית בלתי-ניתנת-להתגברות, ובסופו של דבר, את ניצחון האבולוציה היצירתית, ככל שמתפתחת החברה החדשנית, על הנסיבות היורדות אל העבר. אנו מקווים, מאמינים, ומשוכנעים בכך שהתרבות האבולוציונית, חדורת הפילוסופיה של האבולוציוניזם האוניברסלי, תבוא במקום התרבות הנוכחית המכוונת לצרכנות, ותגרום לגל עוצמתי של תרבות גבוהה, המקרבת הן את האליטה והן את המוני האנשים לערכים הומניסטיים, לאורח חיים יצירתי, לשיפור עצמי קבוע ולהתפתחות אנושית, הגיונית של החברה החדשנית. כל אדם המשתפר מקיף יכול להיות מסוגל לעשות במלאכתו דבר גדול, דבר בעל משמעות-כללית לכלל האנושות. בזה טמון המשמעות העליונה של חייו של כל אדם. האמונה המדעית מעודדת את האדם להתרומם מעל הצמחייה בעולמו הקטן והצר ולבצע הישג יצירתי למען הטרנספורמציה ההומניסטית של עולם האדם. ההישג היצירתי, בניגוד להישג הצבאי, אינו טמון בכך לסכן את החיים ולתת אותם לניצחון על אנשים אחרים, כי אם בכך להקדיש אותם לטרנספורמציה אנושית של עצמו ושל העולם הסובב בכל תחום פעילות נבחר. הישג צבאי יכול להימשך כמה דקות, ואילו הישג יצירתי, בונה נמשך כל החיים. האמונה המדעית מגייסת את האדם למלחמה שלווה נגד כל ביטויי הברבריות הציוויליזציונית. האדם המאמין מדעית הופך ללוחם של התרבות. הוא משתפר ללא הרף באומנותו הצבאית. הוא מאמן את בריאותו, את יכולותיו הפולמיות, את כוחו היצירתי, את הפוטנציאל המוסרי, ההכרתי והתרבותי שלו. הוא מכוון תדיר לחדשנות ולקליטת ידע אוניברסלי, התורם להשגתם. משמעות האמונה המדעית והגישה המדעית-אבולוציונית לחיים טמונה בשיפור המשותף של האנשים ובשיפורם המשותף של החברה החדשנית המתפתחת. שיפור עצמי, העובר לשיפור משותף, הוא צורת אבולוציה, הטבועה רק באדם ואינה מתרחשת בשום מקום בעולם הקוסמי הנשקף לעינינו. היא הצורה העליונה של האבולוציה. היא יוצרת מסורות חדשות, המבוססות על חיפוש חדשני של צורות ודרכים לטרנספורמציה אבולוציונית של עולם האדם. המסורות של החברות המסורתיות, המקובעות ומקודשות על ידי הדתות המסורתיות, מגלות את חיוניותן גם בחברה החדשנית, ומסייעות לאנשים להסתגל לעומסי-היתר הפסיכולוגיים ולמורכבויות של הסביבה החברתית המשתנה בעוצמה. אך קשיחות המסורות האלה, התאמתן למציאויות חברתיות שנעלמו, אי-התאמתן לרמת הידע האנושי שהושגה אינם מאפשרים להן לספק באמת את הצרכים הרוחניים של האדם של החברה החדשנית. הן קשורות לעבר ואינן יכולות להפוך לגירוי להמשך האבולוציה של עולם האדם. גירויים כאלה יכולה ליצור רק אמונה מדעית-הומניסטית והמסורות הקשורות בה של השיפור החדשני של ההוויה האנושית. וחיי הנצח? לא, זה לא קיום בעולם-הבא בגן עדן, שבו אין צורך לעשות כלום ורק להשתובב ולפאר את הישות העל-טבעית, הודות לעבדות העינוג כלפיה בחיים הקצרים שלנו, כביכול, אנו זוכים באושר נצחי כגמול. חיי הנצח – זהו תרומתנו לאבולוציה של האדם, ואת הגמול על כך אנו יוצרים בעצמנו, לא בשמים, כי אם כאן, על פני כדור הארץ. ==== האבולוציוניזם האוניברסלי ובעיות החברה החדשנית המודרנית ==== בחברה המסורתית כל אדם חי בתלות חזקה ביותר, המכבידה עליו, בסביבתו החברתית – בחמולה שלו, ביישוב, בתאגיד המקצועי, במעמד, באצולה, במדינה, בהשתייכות הלאומית והמקצועית. חירותו הייתה מוגבלת בקפדנות על ידי מכלול של התנהגות מוסדרת חברתית, דוגמות דתיות, כללים מוסריים ועמדות משותפים לכול. היציאה אל מעבר לגבולות ההגבלות הללו הייתה נתונה לגינוי חברתי, הפכה את האדם למנודה של החברה, נענשה באכזריות, ויכלה להסתיים בגירוש מהקהילה. ומכיוון שפעילות אישית מחוץ לקהילה, בשל ההתפתחות החלשה של הייצור והחליפין, לא יכלה לספק לאדם ולמשפחתו את כל ההכרחי לחיים, גירוש כזה בפועל היה משמעותו מוות ברעב. ואילו להתקבל על ידי קהילה אחרת היה קשה מאוד למנודה, וגם אם הדבר הצליח, הוא נשאר בקהילה החדשה הזו אדם סוג ב', לא היו לו זכויות של חברי אותה קהילה, שתמיד התייחסו לזרים בבוז ובחשדנות. אפילו באתונה הדמוקרטית התגבש הנוהג של האוסטרקיזם, שלפיו על סמך הצבעה באספת העם את האנשים הטובים ביותר, שהביאו תועלת לא-ניתנת-להערכה לפוליס, יכלו לשלוח לגלות, אם עלה חשד קלוש ביותר שדלפותם הגוברת עלולה ליצור איום על המשטר הדמוקרטי. באותה אתונה התקיים חוק אכזר על העלבת האלים והשחתת הנוער, שעל פיו נידון למוות סוקרטס הגדול. האשמה דומה הוגשה נגד אריסטו, שנאלץ להימלט מאתונה, כדי, כפי שהסביר, לא לחשוף את האתונאים לפיתוי לבצע בפעם השנייה פשע נגד הפילוסופיה. הרדיפות של הנוצרים באימפריה הרומית נמשכו זמן רב למדי, עד שאימוץ הנצרות כדת רשמית לא הביא לרדיפות דומות של עובדי האלילים העקשנים. דוגמה קלאסית לרדיפת המחשבה החופשית ו אי-הסובלנות הדתית היו העינויים בקמרונות האינקוויזיציה והשריפות על המוקדים באירופה של ימי הביניים של מה שנקרא כופרים. לכיתת הכופרים צורפו כבר בעידן הרנסנס גם הנציגים הגדולים ביותר של המדע הקונקרטי ההתהווה ושל הפילוסופיה המכוונת-מדעית – ג'ורדנו ברונו וגליליאו גליליי. ברונו לאחר עינויים אכזריים הועלה במוקד ב-1600 ברומא בכיכר הפרחים, וגליליי כפר ברעיונותיו, כדי לשרוד ולהמשיך במחקר המדעי. לברבריות כזו היה גם בסיס רציונלי משלה. הרי החברה המסורתית של אותה תקופה החזיקה מעמד על אחדות הייצוגים הדתיים, וכל ויתור לייצוגים אחרים יכול היה להביא לקריסת סמכות הכנסייה, לזעזועים חברתיים ולמלחמות עקובות מדם. התפתחות הרפורמציה המאוחרת יותר התגלגלה לתוצאות ממש כאלה: מלחמות בלתי-פוסקות בין קתולים לפרוטסטנטים רוקנו ממש את דמה של מערב אירופה. ובשנת 1648, כשנחתם שלום וסטפליה, שהפסיק את מלחמת שלושים השנה, המלחמה הדתית אחזה גם במזרח אירופה, והחלה במרד הקוזקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי. ההומניזם הדתי נשכח בקלות בהתנגשויות של אמונות שונות. בשל חוסר-התפתחותו הוא מתהפך לביטויים של ברבריות דתית, אכזריות, קנאות, מלחמות דת, ג'נוסייד, טרוריזם. הרי מה לא תעשה למען מטרה עליונה! מאפיין מהותי של החברה המסורתית הוא גם יחסה החשדני או אף העוין לחדשנות חברתית, טכנית וכלכלית. ידוע איזו התנגדות הפעילה החברה המסורתית לרפורמות של פיוטר הראשון ברוסיה, מה שגרם לתגובה נגדית של המדינה שבה שלט, בדמות רדיפות קשות ביותר נגד מתנגדים. פיוטר לא חס גם על בנו שלו, הצארביץ' אלכסיי, כשחש בצדק מלא איום של נסיגה של הרפורמות במקרה של עליית האחרון לשלטון. הפילוסוף הרוסי הידוע ויאצ'סלב סטיופין, במחלוקתו עם הפוצ'ווניקים-הטרדיציונליסטים על דפי כתב העת ״שאלות הפילוסופיה״, מביא טקסט סקרן למדי מתוך הכרוניקה של הצאריות המוסקבאית, המאפיין בצורה החיה ביותר את יחס החברה המסורתית לחדשנות. אין לנו כרגע אפשרות למצוא את הטקסט הזה ולשחזרו במדויק. לכן אנו מצטטים מהזיכרון ומבקשים מראש סליחה מהקוראים על אי-התאמות אפשריות עם המקור: ״איוושקו ניפח בכדור בעשן עשן מגונה ועף מעל מגדל הפעמונים. על כך הוכה בשוטים ללא רחם והושם בכבלים״. ו. סטיופין מפרש אירוע זה כך: מאתיים וחמישים שנה לפני המונגולפייה, איש רוסי המציא את כדור הפורח ובפועל הגשים רעיון זה. כך הגיבה הציוויליזציה המסורתית לחדשנות. בניגוד אליה, התפתחות הציוויליזציה הטכנוגנית לא רק מקבלת חדשנות, כי אם גם מתבססת עליה. ההיגיון הזה של סטיופין מקרב אותנו להבנת מהות החברה החדשנית, הקשורה בהתפתחות הציוויליזציה הטכנוגנית. יש לנו ספקות גדולים באמינות הדיווח של הכרוניקאי המוסקבאי על המצאת כדור הפורח, שהקדימה בהרבה את המצאת המונגולפייה. נמוכה מדי הייתה רמת ההתפתחות הטכנית של אותה תקופה, כדי ליצור מנגנון כזה של אוויראוטיקה. אך העובדה נשארת עובדה: החדשן נענש באכזריות על הניסיון ליצירת מנגנון זה, גם אם בפועל לא הצליח לעוף מעל מגדל הפעמונים. החברה המסורתית חושבת במיתולוגיה, ולעתים קרובות מקבלת את הכוונה כמעשה, ואת השמועות – כאירועים ממשיים. במשך מאות שנים חלמו אנשים על מעוף באוויר, אך ניסיונות ההגשמה של חלום זה עמדו בסתירה לאידיאולוגיה של החברה המסורתית, שלפיה הפררוגטיבה של יכולת המעוף ניתנה רק לישויות על-טבעיות, ומעופו של אדם נחשב כביטוי לקשר שלו לכוח שטני. אכן, החברה החדשנית בניגוד לחברה המסורתית, ככל שהיא מתהווה מהמסורתית, משתמשת במידה רחבה יותר ויותר בחדשנויות מגוונות להתפתחותה. עם זאת, בתוך החברה החדשנית זמן רב נשמרות גישות ומוסדות טרדיציונליסטיים, המפריעים להגשמת החדשנויות. למחברי החדשנויות לא פעם נאלץ במאמץ עצום להתגבר על השמרנות של מוסדות פוליטיים, כלכליים ומדעיים, כדי להוכיח את נחיצות השימוש בהם. וככל שרעיון מסוים חדשני יותר, כך התנגדות עקובה יותר הוא מעורר לא פעם אפילו בחוגים מדעיים. מחבר שורות אלה הגן על עבודת דוקטורט בפילוסופיה בשנת 1986. עם זאת הוא נאלץ להגן על עבודה זו פעם שנייה בוועדת הוואק של ברית המועצות, משום שמומחי הוועדה הגבוהה להסמכה הגיעו למסקנה ש״מחבר עבודת הדוקטורט מתיימר לרמה גבוהה מדי של חידוש מדעי״. הפגם הבלתי-נתיק של פעילותנו המדעית, אם אפשר לכנות זאת פגם, הוא דווקא בכך שאנו תמיד מתיימרים לרמה גבוהה של חידוש מדעי ובבוז דוחים כל ניסיון למינון החידוש ביצירה המדעית. אך כל חידוש, אפילו בחברה חדשנית המתהווה, ואפילו אם לחידוש זה יש הצדקה מדעית ומעשית מקיפה, ואינו פרוייקטריות ריקה, זוכה להכרה ציבורית בקושי רב מאוד. לשם כך צריכים להתבשל תנאים חברתיים מתאימים ולהתגבש צורך חברתי תואם. אף על פי כן, החברה החדשנית, שככל שהיא מתפתחת מקבלת ביתר חפץ ליישום ומשתמשת בפועל בחדשנויות, יוצרת אפשרויות עצומות והולכות ומתרחבות לרווחה ולקיום נוח של המוני ענק של האנשים החיים בה. אך החברה החדשנית המודרנית – אינה כלל גן עדן ואינה אוטופיה מוגשמת. היא מלאה במגמות שליליות ובבעיות קשות, שרבות מהן יכולות להיפתר בצורה מספקת רק ככל שהתפתחותה תימשך. זאת ועוד, החברה החדשנית מתפתחת מהר יותר וביעילות רבה יותר, ללא השוואה, מכל חברה מסורתית. החברה החדשנית עצם התפתחותה הסוערת ושינוי הנסיבות הסובבות את האדם מולידה בו אי-נוחות, פחדים, עצבנות, דיכאון. רק בקושי הסתגל האדם לנסיבות הסובבות אותו, סידר את החיים, יצר לפי טעמו וצרכיו את הסביבה הנחוצה לו, ומיד הכל מסביב משתנה. מתבררים כמעורערים גם העבודה, וגם המשפחה, וגם יחסי המינים, וגם היחסים עם ההורים והילדים. בכל מקום שינויים, תמורות, רה-אורגניזציות. נניח, אדם עבד בפירמה, קשר עימה את עתידו, והפירמה נסגרה, והאדם נזרק אל הלא-נודע. האדם מרגיש עצמו כישלון, הכל נראה לו מגעיל, מתחילים קונפליקטים במשפחה וכן הלאה. החיים בחברה החדשנית מלאים סיכונים. בנהיגה במכונית, אדם בכל רגע מסתכן להיקלע לתאונה או בשל פיזור תשומת לבו, או מסיבות שאינן תלויות בו. האדם נמצא במצב של סטרס רצוף, שלעולם אינו פוסק. החיים בערים גדולות מכתיבים לאדם קצבים נוקשים, ומצד שני נורא לא-קצביים. המוני ענק של אנשים קמים בבוקר, בלא שישנו כלל. צלצול שעון המעורר בשיא השינה לעתים קרובות מפחיד אותם, גורם ללחץ מוגבר בכלי הדם, וכתוצאה מכך – לעוויתות כלי דם, לכאב ראש או להפרעה בפעילות הלב. וכך כל יום עבודה. אי-הקצביות של החיים נגרמת מהכורח להספיק לעשות את כל ההכרחי, אך בשל מליאות החיים בהרבה יותר מדי חובות וצרכים הם לעולם אינם מספיקים, תמיד ממהרים ומאחרים. הם לא תמיד מספיקים לאכול כראוי, לנוח בזמן, למצוא זמן לחיים אישיים. החיים עוברים במצב של מרוץ מתמיד. האדם עומד בפני הבחירה: במה להקריב, כדי לבצע את ההכרחי ביותר. הטרדיציונליסטים הפילוסופיים לעתים קרובות מאשימים את אנשי החברות החדשניות בשאיפה לבצע, במרדף אחר מזומנים, בדומיננטיות של הצורך במשאבים כספיים. כמובן, התשוקה הבלתי-מרוסנת להתעשרות, לקבלת הכנסות-על, להצטברות משאבים כספיים מעייפת את האדם, הופכת אותו לעבד של הצרכים החומריים. אך יש לזכור, שהמון עצום של אנשים רואה במשאבים הכספיים שנצברו מעין הצלה מהסיכונים של החברה החדשנית, כרית ביטחון, עתודה, שניתן להשתמש בה במקרה של תמורות חיים שליליות. בכסף, בכלכלת שוק, ניתן לרכוש כל מה שרוצים, חוץ מאהבה אמיתית. אך רכישות גדולות דורשות גם כסף רב, למשל רכישה והשבחה של דיור איכותי מאוד. זאת ועוד, השאיפה לשכר גבוה, אם רק אין היא קשורה בפשע, מובילה לתרומת מאמצי עבודה גבוהה בהתאמה של האדם להתפתחות החברה החדשנית, משום שכל עבודה מועילה מצטברת בציוויליזציה האנושית ותורמת להתפתחותה. תוצאה של המרוץ המתיש של אנשי החברה החדשנית אחרי הצלחה בעסקים ורמת צריכה גבוהה הם אורח החיים הצרכני והמרדף אחר תענוגות בלתי-מכבידים. צמצום חיי האדם לסיפוק צרכים חומריים מעצב את דימוי הצרכן – סובייקט, שהפך לאובייקט של צרכיו שלו, המצמצם את כל פעילותו החיונית למרדף אחר סיפוק צרכים, והפך כתוצאה מכך לעבדם. המוני ענק של אנשים, המנהלים אורח חיים צרכני טהור, מבחינים במוקדם או במאוחר שבקיומם נוצר ואקום, המורכב באחידותה העגומה של החיים. החיים זורמים בשעמום ובחוסר-משמעות, נשפכים בין האצבעות, בלא להשאיר סיפוק רוחני. כדי למלא את הוואקום הזה, הם פונים לתרבות, אך לתרבות כזו, שאינה דורשת עבודת חשיבה לצורך הבנתה והבנתה, מביאה עונג חושי, רחוק למדי מהתענגות אסתטית אמיתית. הצרכנים מתייחסים לתרבות כאל אובייקט של צריכה. כל אחד מהם בוחר את אובייקטי התרבות לעצמו לפי הטעם. מתוך יצירות אמנות הקולנוע הם בוחרים סרטי אקשן, קומדיות ומלודרמות, תוך התעלמות מוחלטת מקולנוע רציני, בעייתי. הם בוחרים לעצמם קריאה תואמת, מעוטרת בעטיפות בוהקות ועלילות פשוטות, רחוקות מהמציאות. בשל המוניותם הצרכנים הופכים למחוקקים בתחום תרבות ההמונים, אשר צעד אחר צעד בולעת ודוחקת את התרבות הגבוהה. סופרים, קולנוענים, מלחינים, זמרים, שחקנים, ציירים נאלצים ללכת אחריהם כשורד, להתחנף לטעמיהם, תוך המצאת טריקים שונים, כדי לשמח במשהו ולמשוך צרכנים של תוצרתם. הדבר לעתים קרובות מאוד, אם כי לא תמיד, מוביל לפרופנציה, לפרימיטיביזציה של האמנות. לא הכל, כמובן, רע גם בצרכן. ברוכשם סחורות איכותיות, הצרכנים מעודדים את התפתחות הכלכלה החדשנית. המון הצרכנים כולל אנשים בעלי טעמים, העדפות, אינטרסים מגוונים ביותר. בתקופה הסובייטית הביקורת על הצרכנות עזרה לאידיאולוגיה הטוטליטרית להתמודד עם חוסר שביעות הרצון ההולך וגובר של המוני אוכלוסייה גדולים ממחסור בסחורות ההכרחיות ביותר במסחר וממחסור בשירותים ההכרחיים ביותר. בחברה החדשנית המון הצרכנים לא רק מגוון בצורה קיצונית, אלא גם דינמי למדי. ככל שהחברה החדשנית מתפתחת וטכנולוגיות המידע מתפשטות, גדלה המודעות של המון הצרכנים, ואחריה עולה גם הרמה התרבותית של נציגים רבים שלו, מתעדנים הצרכים הרוחניים שלהם, גוברת נטייתם לקליטת רעיונות חדשים. חשיבות עצומה יש למחשביזציה הטוטאלית של החברה החדשנית ולהופעת האינטרנט. האינטרנט לא רק מספק לאנשים מידע מכל הסוגים, כי אם גם מאפשר לאנשים לתקשר ביניהם ללא תלות במרחקים המפרידים ביניהם, למצוא חברים וחברות חדשים. אך גם לזה יש צד שלילי משלו, צל. מתרוקנים השורות של ״נרקומני המחשב״, ילדים אי-אפשר שעות לקרוע מהמחשבים, הם כל כך מחוברים למשחקי המחשב, עד שהם מאבדים קשר עם המציאות ומתחילים לחיות בעולם וירטואלי הנתפס חושית. הם לא רק מקלקלים את עיניהם, כי אם גם רוכשים הפרעות בנפשם המתהווה. מהם, אגב, אינם מפגרים בכך מבוגרים רבים מאוד. בעיה גדולה בחברה החדשנית המתפתחת מהווה גם השינוי ביחסים האישיים בין האנשים. בחברה הפטריארכלית המסורתית ראש המשפחה היה בהגדרה גבר. לאישה הוקצה מעמד כפוף, גורלה היה לידת ילדים, הטיפול בהם, ניהול משק הבית ופינוק הגבר במין. בחברה החדשנית הכל התהפך. הנשים קיבלו אפשרות לעבוד בתחומים המגוונים ביותר, לקבל השכלה בשווה עם הגברים, רבות מהן רוצות לבנות קריירה, לרכוש סמכויות שלטון בחברות ובמבני המדינה. זו, ללא ספק, הישג עצום של החברה החדשנית, המקרב אותה למימוש העיקרון ההומניסטי הגדול של שוויון אפשרויות החיים של נשים וגברים. אך במקביל מתחדדות בחדות הבעיות, הקשורות באסימטריה הטבעית של גברים ונשים. אסימטריה זו מתבטאת בהבדלים עקרוניים ביניהם בארגון הגופני, בפסיכולוגיה, בתחום הרגשי, בהעדפות ובשאיפות מיניות. במקום להשלים זה את זה בהרמוניה, גברים ונשים במקרים רבים, אם לא ברוב, מדירים זה את זה הדדית בשל האסימטריות הבלתי-ניתנת-להסרה הזו. כתוצאה מכך יחסיהם, ועל אחת כמה וכמה החיים המשותפים, לעתים קרובות הופכים לסיוט. גדל מספר הגירושים, הילדים במשפחות חד-הוריות, אימהות חד-הוריות, אנשים בודדים. לצד המשפחה הגרעינית הקלאסית מופיע שפע של סוגים מגוונים ביותר של תחליפים ליחסי משפחה. ההבדל המרכזי שלהם – היעדר מגורים משותפים קבועים, רכוש משותף ורישום רשמי של הנישואין. חינוך ילדים במשפחות חד-הוריות יכול ליצור בעיות להתפתחותם המלאה, משום שבגיל המוקדם חשובה במיוחד ההשפעה של שני המרכיבים, הנשי והגברי, של ברית ההורים. הסולידריות של האב והאם בתהליך החינוכי חוסמת גחמות וקונפליקטים של ילדים עם ההורים, שלעתים קרובות הם השתקפות של קונפליקטים ביניהם. הילדים מעתיקים בהתנהגותם את ההורים גם את הטוב וגם את הרע, ובונים בהקשר זה מודלים של התנהגותם שלהם. לעתים קרובות מאוד אנשים, שנפטרו מקשרי המשפחה או אפילו שומרים על שרידים מהם, נכנסים לקשרים מיניים מזדמנים, מרבים להחליף פרטנרים בחיפוש אחר סיפוק מיני. בחברות מסורתיות התנהגות כזו הייתה נתונה לגינוי מוסרי, ואילו בחברה החדשנית היחס של הסובבים לזה נעשה סובלני ומבין. החוגים הדתיים, המונעים על ידי השקפת עולם טרדיציונליסטית, מכשירים זאת כהפקרות, בסברם שהחברה המודרנית שקעה בחטאים ורק פנייה לאמונה הדתית יכולה להציל את האנשים מחיי חטא. אך הדרשות של האהבה הנוצרית משפיעות מעט אפילו על המאמינים. לאחר שיצאו מהכנסייה והרגישו את צדקת הדרשות, הם בכל זאת ממשיכים באורח החיים המקובל עליהם בתנאים שנוצרו. החירות יוצרת בעיות רבות ויש לה עלויות רבות, אך זו חירות. לאנשים יש זכות בחירה – לשמור על קביעות המשפחה הקלאסית או להיפרד בזמן, אם קשרי המשפחה הפכו להם לכבלים. כמובן, היעדרו של חבר נאמן קבוע מהמין השני, הגר תחת קורת גג אחת ושותף לבעיות החיים, המוכן תמיד לעזרה, לתמיכה, לשיתוף כנה, לעתים קרובות מוליד תחושת בדידות, אבודנות. אבל עדיף כך, מאשר, תוך ציות למוסר הטרדיציונליסטי או לדוגמות דתיות, לחיות בנישואין שהפכו לכלא, שבו היחסים בין גבר לאישה חדורי שנאה, שבו אין מנוחה מקונפליקטים וסקנדלים מתמידים, מהאשמות הדדיות, שבו כל רגשי אהבה הדדית כבו מזמן והתהפכו להפכם. והאם סקנדלים של ההורים פוצעים את הילדים פחות ממגורים נפרדים ומפגשים שלווים סדירים להשתתפות בחינוך המשותף? מלחמת הבית משפיעה על האנשים יותר גרוע מאשר בדידות זמנית. ועם זאת יצירת יחסים הרמוניים בין גברים לנשים אפשרית. אפשרי גם חיזוק של משפחות, החיות בחברה החדשנית. אבל זו דרך קשה, המתחילה בבחירה אחראית של פרטנר, נמשכת בפעילות יצירתית משותפת – לא בהכרח בתחום המקצועי – כי אם בעיקר בתחום היצירה העצמית תוך שיתוף הילדים בה. היצירה המשותפת של עצמם ושל הסביבה, הפעילות המשותפת והעמדה המשותפת מול נסיבות החיים הקשות מקרבת בין האנשים יותר טוב מכל דרשות והטפות. אויב נורא של יחסי המשפחה הוא השעמום, השגרה. הילדים עם בכיים ודרישותיהם הנצחיים, המתרחשים גם בחינוך נכון, מתישים את הנפש של ההורים ומעודדים החלפת סביבה. לכן הופכים הכרחיים יציאות קבועות אל החברה. לעקרונות של יחסי המשפחה החדשים חייבות להפוך החירות והאחריות. בפועל משמעות הדבר שביחסי המשפחה הכרחית גילוי-לב מלא ואיסור מוחלט על קנאה. אנו יודעים כמה קשה זה. זאת ועוד, קשרים מיניים זרים או לפחות חשד בהם הם אזור סיכון ולעתים קרובות הופכים למחריבי המשפחה. אך המציאות היא שיחסים מיניים עם אותו פרטנר במוקדם או במאוחר הופכים לשגרה ואינם מביאים סיפוק הדדי. הכרחי לזכור זאת לאנשים הנכנסים לנישואין. אך מין בריא הוא אמצעי חשוב להבראת הגוף והנפש, במיוחד אם הוא מביא לסיפוק הדדי. הוא מביא גם תענוג אסתטי, מהווה פריקה נפשית ומרומם את מצב הרוח. והטבע הביולוגי של האדם דורש ללא הרף גיוון מיני. עצות הפסיכולוגים והסקסולוגים להשגת גיוון במין המשפחתי עוזרות מעט. לכן נעשה הכרחי החלפת פרטנרים במינון, בהסכמה הדדית, בצורות המגוונות ביותר. מה, אנו מטיפים לחוסר-מוסריות גלויה? הירגעו, שומרי המוסר המסורתי! החיים בחברה החדשנית דורשים ויתור על דעות קדומות מיושנות. ההקפדה עליהן הכרחית רק לאנשים בעלי אופי שמרני. אך זו הבחירה שלהם, ולא ציווי קטגורי, החל על כל חברי החברה. לחברה החדשנית הכרחי מוסר של חירות ואחריות, סובלנות ופשרה, ולא מוסר של איסורים והגבלות, מצוות וחוקי התנהגות נוקשים, ההכרחי בחברה המסורתית והנשען על דוגמות דתיות. אך האדם שאינו משתפר אינו מסוגל לעמוד במשא החירות והאחריות, הוא בוודאי ייכשל במשהו ויהפוך את הטוב לרע, את החירות לכפייה ואת האחריות לסיפוק האגואיזם שלו. רק שיפור פסיכופיזי, מוסרי ויצירתי עצמי קבוע יכול להפוך את האדם למוסרי באמת, הוא מחזק את הנפש וחוסם התפרצויות רגשיות, ביטויי כעס, תורם ליישוב קונפליקטים מספק הדדית, המרעילים את חיי המשפחה. לאמצעי המרכזי של חיזוק המשפחה המודרנית אנו רואים את השיפור העצמי המשותף, כלומר את האבולוציה המכוונת של חיי האדם. המוסר האבולוציוני מתייחס להפלות בצורה שונה לגמרי, מאשר המוסר הדתי, הטרדיציונליסטי. במדינות רבות ההפלות אסורות בחוק מטעמים דתיים. מהנקודה הדתית של הראיה ההפלה היא רצח של יציר אלוהים, כלומר פשע, המבוצע בשותפות של האישה ההרה והרופא המבצע את ההפלה. כמובן, היריון בלתי-רצוי הוא ביטוי של חוסר-אחריות של גבר ואישה, הנכנסים לקשר מיני. אך ללמוד לנהל את היחסים המיניים לסיפוק הדדי ובביטחון מלא אינו פשוט. כאן דרוש ניסיון מסוים. ובגיל הצעיר בהתנהגות המינית של אנשים שולטים יותר ההורמונים, מאשר התבונה. ואז נעשה הכרחי ההפלה, שנידונה על ידי החשיבה הטרדיציונליסטית. לבצע הפלה בכל זאת עדיף, מאשר להביא ילד בלתי-רצוי. כמובן, ההפלה אינה משפיעה טוב על בריאות האישה, אך מה נעשה. מהנקודה האבולוציונית של הראיה, בניגוד לדתית, העובר האנושי הוא רק התחלה של התהוות האדם, ולא האדם עצמו. הוא כרגע מהווה אוסף של תאים מתרבים, הממוקם בגוף האישה ושייך לגוף זה. בחברה חופשית לאישה זכות לנהוג בגופה. זו זכותה הבלתי-ניתנת-להפרדה והקדושה. אנו רואים, שכל מכלול הבעיות של החברה החדשנית קשור הן בחוסר-השלמות, בחולשת ההתפתחות של חברה זו בשלב המודרני, והן בחוסר-שלמותו של האדם, בחוסר ידיעת חייו, בחוסר הידיעה ובאי-הרצון לשפר את עצמו ולהפוך את המציאות הסובבת בצורה הומניסטית. אנשים לא-מושלמים נכנסים ליחסים לא-מושלמים, מגיבים באופן לא-מושלם לנסיבות הסובבות ומחריפים את חוסר-השלמות של החברה, שבה הם חיים. הנשיות, הדינמיות והבעייתיות של החברה החדשנית המודרנית משפיעה באופן מעיק על הנפש של האדם, מולידה פחדים שונים, פוביות, סטרסים כרוניים, פוצעת את מערכת העצבים, גורמת למחלות עצבים מגוונות ואף לנפשיות. אנשים שואפים להימלט מהמציאות, להסיר את הסטרסים בכל דרך שהיא – על ידי שקיעה במציאות וירטואלית, בצריכת אלכוהול או סמים, בפולחנים דתיים אורתודוקסיים או בלתי-אורתודוקסיים וכו'. גוברת ומתפשטת בקרב המוני האנשים השאיפה לפחות בחלקה לחזור אל החברה המסורתית, להכפיף את עצמם לכוח חיצוני כלשהו, להשפעה פטרנליסטית. משאות החירות, עלויותיה מביאים לתופעה המונית של בריחה מהחירות, שנחקרה לעומק בפסיכואנליזה של אריך פרום. אנשים חווים צורך בהשתייכות לחמולה כלשהי, לקהילה, המסוגלת לפצות על בדידותם האקזיסטנציאלית. גובר ומתפשט בקרב המוני האנשים חוסר-האמון והיחס החשדני להתקדמות, למדע, למסקנות ההשקפתיות שלו, ולאבולוציוניזם במיוחד. חוסר-אמון זה מלהיטים הטרדיציונליסטים הפילוסופיים, הקריאציוניסטים, שלא מפספסים הזדמנות, כלשונו של האבולוציוניסט האנגלי ריצ'רד דוקינס, ״לרמוס את השדה המדעי הירוק במגפיהם המלוכלכים״. הדתות העולמיות אינן מספקות תושבים רבים של חברות חדשניות דווקא במסורתיותן, בכך שהן מטיפות אותו דבר במשך אלפי שנים. הם דורשים מסורתיות, אך רוצים בה גם משהו חדש, חריף, עם פלפל. והם נזרקים אל חיק כתות הנסתר החדשות, שמבטיחות קשר עם כוחות על-טבעיים בקלות ובמהירות, כביכול, ביעילות ובחדשנות. כתות חדשות כאלה גוררות לשורותיהן מיליוני מאמינים בכל העולם, יוצריהן צוברים הון של מיליונים. הכתות החדשות מתפתחות לפי עקרונות שיווק רשתי, ומתפשטות בעולם כמו גרורות. חלק מהכתות מהוות איום ממשי על הסדר הציבורי. אלה מה שנקרא כתות טוטליטריות. דוגמאות – ״האחווה הלבנה״ ברוסיה ובאוקראינה, ״אום שינריקיו״ ביפן. נפוצות מאוד גם אמונות קוואזי-דתיות, המתחפשות למדע. אלה מה שנקרא פראמדע, שלפי מהותו הוא מדע-מדומה, ובמידה ניכרת – אנטי-מדע. הפראמדע עוסק בתופעות מה שנקרא פראנורמליות, כלומר כאלה, שקשה מאוד לצפות בהן ולחקרן ניסויית, משום שהן אינן קיימות בטבע. פראמדענים רבים, תוך רכישת תוארי מדען במדעים טכניים, טבעיים או פילוסופיים, חוקרים עשרות שנים תופעות פראנורמליות, בתקווה להוכיח את קיומן. הם חושבים עצמם למהפכנים במדע, לגאונים בלתי-מוכרים, תוך שהם מחניפים במחקריהם המדעיים-למראה לשרלטנות ובורות. לתופעות הפראנורמליות, הנחקרות על ידם, שייכות קריאה והעברה של מחשבות למרחק (תופעות פראפסיכולוגיות), הזזת חפצים במאמצי מחשבה (טלקינזיס), ראיית אצבעות (פרוסקופיה), מעבר דרך קירות והעברת גופים למרחקים גדולים (טלפורטציה), צפייה וניבוי העתיד (ראיית-הנסתר), אפקטים רעשיים ואחרים בלתי-מזוהים בדיור (פולטרגייסט), עצמים מעופפים בלתי-מזוהים (עב״ם), המתפרשים כפלישה של חייזרים, וכן חטיפת אנשים על ידם, פראפנומנים, הכלולים בתורה שלפיה חייזרים הגיעו לכדור הארץ בעבר הרחוק והתערבותם הניחה את היסודות של הציוויליזציה הטכנוגנית וכו'. לבחינה בלתי-משוחדת ברור לחלוטין שכל אלה והפראפנומנים הדומים להם מייצגים תופעות על-טבעיות, שהם מייצגים דימויים של מיתולוגיה מיוחדת, שבעידן המדע קיבלה צורה מדעית-למראה ומתחפשת למדע, תוך התכסות בסמכותו. מובן שתופעות פראנורמליות לא יכולות היו להיווצר אבולוציונית, שהאמונה בהן סותרת את כל הידע, שהושג על ידי הפיזיקה, המכניקה, הפסיכולוגיה המדעית, ושבאמונה זו טבוע אנטי-אבולוציוניזם אגרסיבי ובור למדי. כך, האגדות על חטיפת אנשים בידי חייזרים משחזרות בדיוק את הסיפורים הקדומים על מכשפים וערפדים. הסופר-הרפתקן האמריקאי אריך פון דניקן בזמנו הרוויח מיליוני דולרים ממכירת הספרים ״זיכרונות על העתיד״, ״זריעה וקוסמוס״ ועשרות אחרים, שרכשו פופולריות עצומה בקרב אוהבי המיתולוגיה המדעית-למראה. אין, כנראה, מדע כזה, שעליו לא הייתה טפילה הפראמדע. כך, הפראפסיכולוגיה מייצגת פסיכולוגיה מעוותת, תיאוריית הטלקינזיס והטלפורטציה – פיזיקה ומכניקה מדומות, הפרוסקופיה – פיזיולוגיה מדומה, תיאוריית ראיית-הנסתר – פרוגנוסטיקה מיתולוגית, האסטרולוגיה – אסטרונומיה מדומה, האלכימיה – כימיה מדומה, תיאוריית העב״ם – אסטרונאוטיקה מדומה, תורתו של פון דניקן – היסטוריה מדומה אנטי-אבולוציונית וכו'. להיסטוריה המדומה שייכים גם כתבים רבים של המתמטיקאי פומנקו. מדוע אם כן המוני אנשים גדולים קונים את הטריקים הזולים האלה? מדוע נשים כל כך נופלות בתחזיות אסטרולוגיות ובהבלים של מגדות עתידות ורואי-הנסתר? כיצד יכול אדם שפוי להאמין שמיקום הכוכבים והקבוצות, הנמצאים במרחקים עצומים מכדור הארץ, מסוגל בדרך כלשהי להשפיע על מסלול החיים של אנשים, שנולדו ביום מסוים בשנה, תוך התחשבות בכך שהשנים עצמן נקבעות בסיבוב כדור הארץ סביב השמש? והרי כל האנשים האלה – אינם משוגעים, הם בדרכם החיים מתנהגים באופן נורמלי ופרגמטי למדי, בוחרים בעצמם את הדרך הזו ואינם נכנעים לצו הכוכבים. המשיכה של אנשים לעל-טבעי, כולל גם בצורה מדעית-למראה, מוסברת באי-הוודאות של הקיום האנושי, בתלותו בנסיבות חיצוניות שאינן נשלטות על ידי האדם. הנסיבות האלה בתודעת האנשים מימי קדם מוצגות כמיסטיות וגורליות, מיסטופיקציות ומופיעות בתפקיד כוחות על-טבעיים, שעליהם ניתן להשפיע רק באמצעות פעולות מאגיות אי-רציונליות באותה מידה. אי-הוודאות של קיום האדם בחברה החדשנית אפילו גבוהה משמעותית, מאשר בחברה המסורתית. האדם נמצא תחת הגנת הרפואה המודרנית, יש לו אמצעים מובטחים לחיים, במקרה הגרוע, בצורת עזרה סוציאלית. אך האדם הלא-מושלם עדיין תלוי מדי בנסיבות, הוא אינו יכול לווסת ביעילות את יחסיו עימן. האדם של החברה החדשנית במסה שלו עדיין טרדיציונליסטי מדי, מסורתי, עוין לחדשנות. זה גם מה שגורם לצרכו בבריחה מהמורכבויות של החברה החדשנית אל אימוץ של צורות שונות של אמונה בעל-טבעי. האנשים חיים הרחק מהמדע, מחיפושיו והישגיו הבלתי-נלאים. הם רק נהנים מפירותיו. אפילו מדענים, העוסקים בענפי מדע מיוחדים שונים, לעתים קרובות אינם מכירים כלל את המדע בשלמותו העצומה. לכן מסת האנשים, כולל גם כמה מדענים, נוטה למיתולוגיזציה של המדע ולהפיכתו בתודעתם למעין דמוי של טקס מאגי. מידע על חיפושים מדעיים והישגים שאבי האנשים בעיקר מספרים מדעיים-פופולריים ומתוכניות טלוויזיה. בהם הישגים מדעיים מוגשים בעטיפה שיווקית, ונראים כמעין נסים, מתובלים בהבטחות לנסים גדולים עוד יותר בעתיד. כך, מביוטכנולוגיה והנדסה גנטית מצפים ליצירה בעתיד הלא-רחוק של יצורים חיים, שתוכננו על ידי האדם, של איברים אנושיים להחלפת חלקי גוף שהזדקנו או חולים ללא-מרפא וכו'. אז מדוע שלא להאמין בנסים, שהובטחו על ידי הפראמדע? כתבנו את הספר הזה כדי שאנשים, לאחר שיקראו אותו, יבינו מהו באמת העולם, הנגלה לפני המדע, כיצד הוא מתפתח אבולוציונית וכיצד יכול להתפתח האדם, המסוגל להשפיע באופן חיובי על האבולוציה של העולם האנושי. המציאות קשה, אך זו המציאות. אנו יכולים לשפר אותה בעקביות, תוך השקעת מאמצים לא מבוטלים. אנשים, החיים באשליות, הנמלטים מהמציאות, מאבדים את היכולת לשפר את חייהם הממשיים ואת חייהם של האנשים הסובבים אותם. כתוצאה מכך המציאות מופיעה לפניהם עוד יותר אכזרית, מאשר היא באמת. האבולוציוניזם האוניברסלי נועד לא רק כדי לתת למדע חוט מנחה לחיפוש יצירתי, כי אם גם כדי לעזור לאנשים להיפטר מאשליות, המתאימות לחיים בחברה הקפואה. אי-אפשר שלא לומר גם על המיתולוגיה הפראפוליטית, הנפוצה בכל העולם, אך פופולריות ואגרסיביות מיוחדת רכשה ברוסיה הפוסט-סובייטית, ומעכבת ברצינות את התפתחותה החדשנית. כאן הפופולריות שלה ניזונה מקריסת השאיפות האימפריאליות, מחיוניות המסורות הסובייטיות וממרירות השכבות השוליות, כולל גם שוליים מהאינטליגנציה, שמתוך התמורות שאירעו, בעל כורחם, נקרעו מ״גן העדן״ הסובייטי השבע והנח, והושלכו אל האדמה החוטאת. מיתולוגיה כזו מייצגת דוגמה טיפוסית של בריחה מהחירות וביטוי של מנטליות אנטי-קפיטליסטית. לפראמדע צמודה ישירות מה שנקרא קונספירולוגיה, כלומר תורה על כך שההיסטוריה נעשית על ידי כוחות נסתרים, אפלים, מיסטיים, מזיקים, דמוניים, המפעילים השפעה על מדינאים לגיטימיים למימוש אינטרסים אגואיסטיים שלהם. למספר כוחות כאלה מיוחסים ארגונים סודיים, מוסווים היטב, של הבונים החופשיים, וכן יהודים, שכביכול שואפים להקים מדינת עולם תחת שלטונם ולשם כך חודרים בחשאי למבני המדינה של מדינות שונות. לתפקיד הנבל הקונספירולוגי הראשי הועלה המיליארדר האמריקאי ממוצא יהודי דייוויד רוקפלר, שעל כספו הקים את מה שנקרא מועדון בילדרברג במטרה לדון בבעיות הגלובליות של המודרניות ובאפשרויות ליצירת, לפתרונן, ממשלה עולמית, פרלמנט, משטרה אקולוגית ומבנים אנטי-טרוריסטיים. כיוון חשוב של המיתולוגיה הפראפוליטית המודרנית הוא האנטי-אמריקניזם הלוחמני. החוגים השולטים של ארה״ב מואשמים בשאיפה להשתלטות עולמית, בפעילות חתרנית נגד רוסיה ובעלות בריתה, בפיתוח תוקפנות בקנה מידה גלובלי למימוש אינטרסים רווחיים שלהם והשגת גישה למשאבי נפט וחומרי גלם אחרים. המשטרים הדיקטטוריים הפושעיים של מנואל נורייגה בפנמה, סלובודן מילושביץ' בסרביה, סדאם חוסיין בעיראק, הטליבאן באפגניסטן מוצגים ככבשים תמימים, קורבנות תוקפנות, לוחמי עצמאות. עוצמתה והתפתחותה הכלכלית של ארה״ב מוסברות בכך שהאמריקאים מוציאים בכמויות עצומות דולרים, ומכיוון שדווקא הדולר התקבל כמטבע עולמי, אמריקה מתעשרת, פשוט בכך שהיא מדפיסה שטרות ירוקים. לאגדות כאלה מאמינים אפילו כמה מדענים ופילוסופים גדולים. הנסיבות, שבזכות התפתחות ממושכת של עסקים, השקעות ענק במדע, בכלכלה חדשנית ארה״ב השיגה עליונות טכנולוגית והתרחקה משמעותית בהקשר זה ממדינות אחרות, כאילו אינן ידועות למפיצי המיתוסים האלה. שיהשוו את מצב המדע בארה״ב וברוסיה, שבה על מחקרים ניסיוניים מוציאים סכומים זעומים, ומדענים בקושי מכסים את ההוצאות. אין פלא, שמדענים מכל מדינות העולם מקבלים הזמנות לעבודה בארה״ב, שבה נוצרים להם תנאים נורמליים לעבודה ולחיים. ואילו מפיצי המיתוסים אינם מוותרים כלל על סחורות אמריקאיות, שהן מוצרים של טכנולוגיות גבוהות. נזכיר, שסחורות סיניות זולות מיוצרות ברוב המקרים בטכנולוגיות, שפותחו ואושרו בארה״ב. אגב, זילות הסחורות הסיניות מוסברת בניצול אכזרי של עובדי המפעלים הסיניים, אשר מזמן עבר אל העבר והפך לבלתי-מותר במדינה מתורבתת. דווקא בארה״ב הומצא והופעל האינטרנט, שפתח לכל העולם את הכניסה לעידן המידע. מעניין, כיצד היו נראים המחשבים ומערכות המידע שלנו, אלמלא הפיתוחים האמריקאים? אגב, נדע זאת, אם נשווה מחשבים, שיוצרו בארה״ב בעת פעולת האמברגו על אספקתם לברית המועצות, עם מחשב ה-מין ״מינסק-1״, שהיה התוצאה המתקדמת ביותר של המחשבה המדעית-טכנית הסובייטית והתפשט בכל המחנה הסוציאליסטי. ואילו בברית המועצות יוצרו בשווה לארה״ב טילים בליסטיים טובים ופצצות מימן על חשבון הגירעון הקבוע של סחורות צריכה עממיות. יש לציין, שהאנטי-אמריקניזם נפוץ במידה רחבה גם במערב אירופה, אך מסיבה אחרת לגמרי. אירופאים רבים נדחים מהיהירות של אמריקאים מסוימים, שאיתם הם נכנסים לקשרים עסקיים, מחוסר-התרבות ההומניטארי שלהם לעתים, מצרות האינטרסים, מההרגל למדוד הכול במספר הדולרים, מהפרגמטיזם המזויף. אנו רחוקים מאידיאליזציה של ארה״ב. מדינה זו, כמו כל מדינה אחרת, נמצאת תחת כובד ענק של אינספור בעיות שהצטברו. אך כעת היא המנהיגה העולמית הבלתי-מותנית בהתפתחות הכלכלה החדשנית והחברה החדשנית. ולאליטה הרוסית, אם היא באמת ובתמים מתכוונת לתרום להתפתחות החדשנית של רוסיה, הגיע הזמן לוותר על המיתוסים של האנטי-אמריקניזם ולהתאים למציאות הרוסית כמה מנגנונים, שפועלים מזמן בארה״ב והכרחיים באבולוציה של כל חברה חדשנית. מיתוס נפוץ במידה רחבה בכל העולם הוא הייצוג על אודות המהות המזיקה של התאגידים הטרנס-לאומיים. חדשות סנסציוניות על פעילות לא-נקייה, או אפילו פושעת, של נציגי תאגידים בודדים מתפשטות מיד על כל התאגידים הטרנס-לאומיים וגורמות לאנשים הנתונים לפוביות מצב של אימה מיסטית. פוביית התאגידים הטרנס-לאומיים קרובה מאוד במקורה לקונספירולוגיה. התרחיש של מיתוסים כאלה פשוט וחסר-יומרה: שם, מאחורי גורדי שחקים מזוגגים, מתאספים ארגונים של עשירים, שרק חושבים כיצד לסחוט על חשבון מדינות אחרות הכנסות-על נוספות. הם מלכלכים את הסביבה של המדינות, שבהן עובדים הסניפים שלהם, הם מעבירים למדינות אלה פסולת רעילה ומסוכנת-קרינה של ייצורם וכו'. אכן, כך קורה לפעמים, אך ההסקה המיתולוגית הופכת בקלות את ה״לפעמים״ ל״תמיד״. מפיצי המיתוס הזה עוצמים בקפידה את עיניהם בפני העובדה, שהאנושות חייבת לתאגידים הטרנס-לאומיים לא רק סחורות מעולות, המתפשטות בכל העולם, כי אם גם את הרמה הכללית של ההתפתחות הטכנולוגית, שהושגה בחברה החדשנית המודרנית. טכנולוגיות גבוהות, שפותחו על ידי מדענים במעבדות התאגידים הטרנס-לאומיים, משמשות במפעלים גם ברוסיה, גם בסין, וגם במדינות הכי לא-מפותחות. התאגידים הטרנס-לאומיים מוציאים על מחקרים מדעיים בתחום שבחרו מיליארדי דולרים, מה שלא יכולות להרשות לעצמן אפילו ממשלות המדינות המפותחות ביותר, השומרות על כספי משלמי המסים. עושים זאת התאגידים הטרנס-לאומיים לא מתוך אהבה לאנושות הסובלת, כי אם לניצחון בתחרות החריפה, במרוץ ההקדמה עם תאגידים אחרים. צרכני המיתוסים מכנים אותם מונופולים, תוך אי-הבנה מוחלטת או אי-רצון להבין, באיזו תחרות נוקשה מתרחש מאבקם להישרדות והשגת רווחים. אחד המיתוסים המזיקים, הנבלים והמביישים ביותר, המפריעים להתפתחות החברה החדשנית, הוא המיתוס על מה שנקרא ״מיליארד הזהב״. מיתוס זה מטופח בפעילות רבה ברוסיה המודרנית. תומכי מיתולוגיה זו, בהתבססם על מספרים שנבחרו במיוחד, טוענים שאוכלוסיית המדינות המפותחות ביותר, המהווה ביחד את ״מיליארד הזהב״ הזה, חיה לא לפי יכולתה, על חשבון ניכוס משאבי המדינות הפחות-מפותחות, שהיא בונה את רווחתה על עומס מופרז על הביוספירה, על זיהומה בפלטות תעשייתיות ומכוניות של כל כדור הארץ. מכאן נעשית המסקנה, שהכניסה של אוכלוסיית המדינות האחרות ל״מיליארד הזהב״ סגורה לעולם, שאם מדינות אחרות היו עולות ברווחתן לרמת ״מיליארד הזהב״, כוכב הלכת היה נלכד באסון אקולוגי. ומסקנה אחרת, מאיימת עוד יותר: המדינות המפותחות ביותר מבחינה תעשייתית, דמוקרטית וחברתית עצם רווחתן סוגרת את הדרך להתפתחות לכל שאר מיליארדי תושבי כדור הארץ. קשה לקבוע, מה יותר בבנייה המדעית-למראה הזו – קנאה, שנאה לדמוקרטיה או הצדקה של הפיגור של מדינתו. על ניצול חסר-רחמים של משאבי טבע מדברים ברוסיה – מדינה, אחת העשירות ביותר במשאבי טבע. האם לא מוטב היה להשתמש ברוב הכספים העצומים, המתקבלים ממכירת מקורות אנרגיה, לצרכי פיתוח במקום לאכול אותם ולהעשיר את צמרת האליטה הבירוקרטית? ואז, אולי, אחרי זמן מה יהפכו ל״מוזהבים״ מיליוני אזרחים רוסים, ויקנאו בהם, תוך הצבעה עליהם כחלק ה״מוזהב״ של האנושות. הביורוקרטיזם, השחיתות, הדיכוי של היזמות, המיושנות של מכונת המדינה, השכיחות במנטליות של מיתוסים ודעות קדומות טרדיציונליסטיים – זה מה שמפריע לרוסיה להיכנס למספר המדינות המפותחות ביותר, ולא החברה החדשנית של מדינות ״מיליארד הזהב״. והאם יש ברוסיה מעט אנשים, החיים ברמה של ״מיליארד הזהב״? מתפתח ומתרחב ״המעמד הבינוני״, אנשים נמרצים, על אף כל המחסומים הביורוקרטיים, מעלים את רווחתם, פותחים מקומות עבודה חדשים, מייצרים סחורות מועילות. העסקים ברוסיה קרימינליזציים מאוד. והעסקים המתורבתים סובלים משני צדדים – מהביורוקרטיה ומהפשע. אך האשם בכך אינו ״מיליארד הזהב״ המיתי, כי אם הסדרים הרוסיים המסורתיים, שכבר הולידו בעבר את מפלצת הדיקטטורה הקומוניסטית וממשיכים ממש לחנוק, ״למשוך ולא לתת״ את התפתחות החברה החדשנית במדינה שלהם. והמיתוס על ״מיליארד הזהב״ עוזר היטב לחניקת כל החדש הזה. לאנשים הכרחי לפקוח את העיניים ולהפסיק לשעשע את עצמם במיתוסים ואשליות. אחרת הם הופכים לקורבנות של החברה החדשנית, המתפתחת כזו או אחרת, ולא ליוצריה החופשיים והאחראיים. עם כל בעיותיה המודרניות, מורכבויותיה וסתירותיה החברה החדשנית פותחת לפני האדם סיכויים מרתקים. צריך לדעת לנצל את הסיכויים האלה, תוך שיפור עצמם וחברתם. ==== האבולוציוניזם האוניברסלי והגישה האבולוציונית-הגיוסית ==== הגישה האבולוציונית-הגיוסית שהצענו היא ניסיון לשפר את מערכת האבולוציוניזם האוניברסלי, תוך הכנסת מושגים וכלים מתודולוגיים חדשים לתוכה. כאן הכרחי לעבור מה״אנחנו״ המקובל בהבעת עמדת המחבר לכנוי האישי ״אני״. נולדתי לעולם הזה בלתי-בר-קיום לחלוטין, כשהייתי נתון ללא-הרף לכאבים ומחלות, ולפני זמן רב לא הייתי כבר בעולם, אלמלא העבודה היומיומית העקשנית על שחזור פעילות תקינה של כל איבר, של כל מערכת של האורגניזם. החלו צרותי מרגע הלידה עצמה. לעובר שלי הייתה ראש גדול באופן לא-פרופורציונלי, ולא יכולתי בשום פנים במשך כמה ימים ולילות להיחלץ לעולם הזה, תוך ייסורים מוחלטים של אמי. כבר רצו להוציא אותי בניתוח, בחתך קיסרי, שלאחריו בקושי רב הייתי שורד. אך לעזרה בא קרובנו, גניקולוג מנוסה. סיפרו לי, שהוא ביצע איזו פעולה אסורה, ולבסוף נולדתי. נכון, לאמי לאחר מכן שמו תפרים רבים. לאחר לידה כזו חליתי כל הזמן, בלא-הפסקה. לא הייתה מחלת ילדים כזו, שלא חליתי בה. נורא היה במיוחד מה שנקרא שיעול נובח, שהתעורר בהצטננויות בלתי-פוסקות, ובהופעתו נחנקתי בלילות ולא יכולתי לישון. עזרה רק שאיפת אדים מעל הקומקום דרך צינורית נייר, אך אחרי זמן מה הכל התחיל מהתחלה. ככל שהתבגרתי, נחתו עלי מחלות חדשות וחדשות. עוד העצמתי אותן באורח חיי הלא-נכון. משהוסרחתי לקריאה מגיל מוקדם, חלמתי רק על כך, איך מהר יותר לעשות את השיעורים ולשקוע בספר. צמא בלתי-נלאה לידע השתלט עלי ולא עזב אותי כל החיים. האם מפליא, שהתחילו אצלי כאבי ראש גיהנומיים, והחיים הפכו לסבל רצוף. לא עזבו אותי גם מחלות אחרות, שהוחרפו באורח החיים היושבני. רק בגיל 23, כשסיימתי את האוניברסיטה, הבנתי שכך אי-אפשר להמשיך. עד אז בדוגמאות רבות כבר ידעתי, שרופאים אינם יכולים לעזור לי. הם מטפלים ומטפלים באורגניזם בלתי-מתאים לחיים לחלוטין, אך להפוך אותו לבר-קיום ובריא יכול רק אני עצמי ואף אחד אחר. ונטלתי על עצמי את העבודה הקשה והמגעילה למדי מבחינתי בתחילתה על עצמי, תוך ניתוק עצמי מהספרים במאמץ עצום. בתקופה זו נאלצתי לנסוע לכפר לפי ההפצה, שבו לימדתי היסטוריה ומדעי החברה בבית ספר. החיים בכפר היו עבורי מיוסרים בצורה שלא-אתאר, משום שנמנעתי מהנוחות העירונית ההכרחית לי בשל מחלתנותי, והעיקר, לא יכולתי לבקר בספריות הגדולות. במהרה רכשתי ברונכיטיס קשה ביותר וחזרתי לעיר, לאחר שעבדתי בכפר רק שנה אחת. הצלחתי להתקבל כמרצה לאסתטיקה טכנית בבית ספר מקצועי-טכני. אך זה היה בית הספר ההוליגני ביותר בעיר. בימי קבלת המשכורת התלמידים השתכרו ושברו את החלונות בכל הרובע. המורות, לאחר שיעורים שבהם התעללו בהן תלמידים בריאים וחזקים, לא פעם בכו בחדר המורים. אחד המאסטרים של ההכשרה היצרנית, שהוערך מאוד על ידי ההנהלה על המשמעת המופתית, ששררה בקבוצה שבפיקוחו, הנחיל משמעת זו בדרך לא-אורתודוקסית למדי. בהיותו איש חזק בצורה בלתי-רגילה, הוא פשוט הוריד את חגורת המכנסיים והצליף בתלמידים שחטאו על החלק האחורי. הייתי צריך איכשהו לשרוד בתנאים הפראיים האלה. ומצאתי מוצא. לאחר שהסברתי במהירות את החומר החדש לפי תוכנית הלימודים, וראיתי שתשומת הלב של התלמידים מתחילה לברוח, רוב זמן השיעור סיפרתי להם סיפורים מעניינים מתוך הספרים שקראתי. השקט היה כזה, שזבוב שעף יכול היה להיראות כרעם. המנהל והרשמית, שהציצו שוב ושוב לקהל, כל הזמן חקרו אותי אחרי השיעורים: ״כיצד אתה משיג משמעת כזו? אתה מכה אותם?״ מה יכולתי לומר להם? מודה אני, עניתי: ״מה פתאום, הרי אני פדגוג. כיצד אוכל להכות את תלמידיי. פשוט אני רותק את תשומת לבם בהצגה מעניינת ופופולרית של החומר״. אגב, לא אעמיס עוד על הקוראים בסיפור צרותי (נזכיר, שכך נקרא ספרו של הפילוסוף-הרציונליסט הצרפתי הנפלא של ימי הביניים, אבלר). צרותי נמשכו במשך כל תקופת ברז'נייב, ולאחר מכן אנדרופוב וצ'רננקו בהיסטוריה הסובייטית. אומר רק, שתחת אנדרופוב כמעט ונפלתי למחנות המורדוביים הנוראים, שבהם אנשים לא שרדו. ב-1984 (נזכיר, שכך נקרא הרומן הידוע של אורוול על זוועות הסוציאליזם) התחלתי להתכתב עם חבר, שעבר לעיר הליטאית קלייפדה. ידעתי, שהמכתבים נבדקים על ידי עובדי הקג״ב, אך הכוח לסבול את האיוולת הסובבת כבר לא היה. היה צורך לחלוק את מחשבותיי עם אדם אמין ומבין. בנוסף, כתבתי ספר, שבו על בסיס ניתוח מקורות רבים ותצפיות משלי קבעתי מסקנה בלתי-מעורערת: השלטון הסובייטי לא יקיים יותר מעשר שנים. ספר זה התחיל להתפזר בסאמיזדאת. והנה אחרי זמן מה במכון, שבו עבדתי, הגיעו שני קציני קג״ב, אחד מהם בדרגת קולונל, והשני – קפטן. הם זימנו אותי למשרדו של הקומנדנט של הבניין הראשי והציגו לי חבילת צילומי-העתק של מכתביי לחבר וקטעים מספרי עם הפסאז'ים האנטי-סובייטיים הצבעוניים ביותר. החקירות נמשכו גם בהמשך, כבר בבניין הקג״ב. הציגו לי מסמכים, שמהם עלה שמתכוננים לעצור אותי, לשפוט אותי ולדון אותי למאסר במחנות המורדוביים, שבהם הוחזקו הדיסידנטים הפעילים ביותר. אך ב-1985 לשלטון הגיע גורבצ'וב, ואת עובדי הקג״ב לא ראיתי עוד, לשמחתי הרבה. מכל הצרות והאי-סדרים האלה הצילו אותי העבודה על עצמי ועל ההבנה היצירתית של המתרחש בעולם. התרגולים הסדירים של השיפור הפסיכופיזי העצמי החלו להניב פירות. התאזן הרצון, עלתה העמידות לסטרסים, החלו לסגת המחלות. כל זה אני אומר לא כדי שהקוראים יזדהו עמי, כי אם כדי להראות, באיזו סביבה נאלצתי ליצור את ראשית המדע על יצירת הבריאות. והבריאות סוף סוף הגיעה אחרי שבע שנים מתחילת העבודה. תוך עיסוק בריפוי עצמי, במקביל קראתי ולמדתי רבות את הספרות בבעיות, הקשורות באורח חיים בריא, שולטתי במכלולי אימון שונים, בדקתי את פעולתם בפועל. בהדרגה הצטברו ידע וניסיון, ולעתים קרובות יותר נודעו גם מיוחדות האורגניזם שלי. זה התאים לאמרה היוונית-העתיקה הידועה, האהובה על הפילוסופים: כדי להכיר טוב יותר את העולם, הכר את עצמך. או, כפי שאמר הפילוסוף הסיני הגדול, מייסד אסכולת הטאואיזם לאו-דזה: מי שמכיר את עצמו, יכול להכיר את העולם, מבלי לצאת מחצרו. הרעיון המרכזי, שהנחתי בסינתזה שעשיתי של מסורות המערב והמזרח של ריפוי עצמי, היה רעיון הגיוס. מההתחלה עצמה הבנתי, שאם אני רוצה להשיג עבודה תקינה של איברי המותשים ממחלות, עלי לגייס אותם למלחמה נגד פגמיהם באמצעות השקעה בהם של עבודה ביולוגית-אקטיבית מסוימת ושל עבודה אנושית מכוונת. רעיון זה והוא שנעשה לתא הראשוני של הגישה האבולוציונית-הגיוסית ושל תיאוריית האבולוציה הכללית, שהוצעה בהמשך על בסיסה. למעשה, הדיבור היה בתקופה זו על אבולוציה מכוונת של האורגניזם והנפש האנושיים באונטוגנזה. במהרה נולדו לי ילדים – ילד וילדה, מישנקה וליזונקה. בניגוד אלי, הם היו ילדים בריאים לחלוטין. אף על פי כן, מגיל שבעה ימים התחלתי להתאמן איתם לחיזוק בריאותם. השתמשתי בעיסוי, עבדתי איתם לפי מערכת אימונים של תינוקות, שאושרה ברפואה, ולאחר מכן של ילדים צעירים, המצאתי תרגילים חדשים ומועילים. בגיל המוקדם ביותר הם ערכו איתי טיולים ארוכים ביער, שצמח לא הרחק מדירתנו. גייסתי את ילדיי לחיים בריאים. הם מוקדם יותר מילדים אחרים התחילו ללכת ולדבר. אוי, הזמן הבלתי-נמנע זורם מהר מדי, הילדים התבגרו ועזבו לחו״ל. ליזה עברה לאיטליה וחיה ברומא, מישה עם אשתו הביאו לעולם ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות. יהי שלום ובריאות עמם! חושב אני, שזה היה הניסיון הראשון של שיפור פסיכופיזי של ילדים מגיל המוקדם ביותר. לפחות ניסויים אחרים אינם ידועים לי. משהושגו תוצאות חיוביות מהניסוי רב-השנים שלי על גיוס האורגניזם האנושי לתפקוד בריא, התחלתי לחשוב על מהות תהליכי הגיוס ומשמעותם בטבע ובחברה. לכך הביא אותי דווקא הניסוי שלי על עצמי, על ילדיי ועל כמה תלמידים, שכמוני, תוך התעמלות סדירה, נפטרו ממחלותיהם. זה היה, ללא ספק, ניסוי פילוסופי, שמטרתו הייתה הכרת של אפשרויותיי והבנת ההוויה האנושית. הפילוסופיה מעולם לא הייתה מדע ניסויי, ואף על פי שהנסיבות החיצוניות לא פעם מעמידות אותנו בסיטואציות ניסוייות, ניסוי פעיל של שינוי מחודש אבולוציוני של החיים יכול ללמד אותנו הרבה. תוך ניתוח תוצאות הניסוי הזה, חשבתי כך: אם גיוס האורגניזם לעבודה ביולוגית-אקטיבית, בעלת משמעות אבולוציונית יכול להשיב סדר באורגניזם הזה, פירושו של דבר, שלגורם הגיוס יש משמעות גדולה הרבה יותר באבולוציה, ממה שיוחסה לו בעבר. מילדותי התעניינתי ללא הרף בהיסטוריה העולמית. שיטת עבודתי עם הספרות קשורה בכך, שלעולם איני סומך על מקור אחד. לפני שאבטא איזו שיפוט, עלי ללמוד את כל הספרות העומדת לרשותי. עזרה שלא-תסולא בפז בכך נותנות לי תערוכות החיבורים החדשים של הספריות הגדולות, שאני מבקר בהן בקביעות משנת 1974. אין לי תענוג גדול יותר מאשר להזין את המוח במידע מגוון. זה אפילו טעים יותר מהמזון המובחר ביותר. תוך לימוד הספרות ההיסטורית המגוונת, השתכנעתי איזה תפקיד עצום ממלאות באבולוציה של חברות שונות תהליכי הגיוס והמבנים הקשורים בהם. גיוס כוחות למלחמה, גיוס אנשים לעבודות במשקים, גיוס הרוח למימוש פעולות בעלות משמעות היסטורית, רפורמות גיוס, עליות וירידות של פוטנציאל הגיוס של החברה בהיווצרות איומים חיצוניים ובהתפשטות לשטחים, שנכבשו על ידי חברות אחרות – לכל זה יש משמעות עצומה בהיסטוריה. וכל זה דורש עיצוב ארגוני על בסיס יצירת מבני גיוס, הבנויים באופן מסוים. מכאן היה רק צעד להבנה, שמבנים אלה הם גנרטורים של סדר גם בתחום הממלכתי, וגם בצבאי, וגם בכלכלה. המדינה עצמה אינה אלא מבנה גיוס של הרמה הגבוהה ביותר, המחולל סדר בחברה ו מגייס את כוחות החברה לפתרון בעיותיה. כל אליטה, המתבלטת מהחברה בנסיבות היסטוריות קונקרטיות, נוצרת במידה רבה מאוד כצוות שירות של מבנה הגיוס של המדינה. הריבוד של החברות המסורתיות למעמדות מתרחש על ידי חלוקת העבודה בין אנשים, העוסקים בשירות מבנה הגיוס של המדינה, לבין אנשים, שנקלעו לפריפריית הגיוס, המספקים למבנה זה ולפונקציונרים שלו משאבים חומריים. מכאן נעשה ברור שגוייה התיאוריה המרקסיסטית על המאבק המעמדי הנצחי, שהוא כביכול מנוע האבולוציה ההיסטורית. כמובן, אנשים וההתארגנויות המעמדיות שלהם לעתים קרובות מפגינים אי-שביעות רצון ממעמדם התלוי והכפוף, מרמת החיים הנמוכה. אך המרידות והמרדים שלהם תוך הקמת מבני גיוס אלטרנטיביים למדינה – נדירות גדולה. הם מייצגים קטקלזמות, תהליכים הרסניים, השוברים את הסדר במדינה, מטביעים את החברה בכאוס ומעכבים במשך זמן רב את התפתחותה. מנועי האבולוציה ההיסטורית הם התמורות של מבני הגיוס, המתבטאות ברפורמות גיוס וכלכליות הקשורות בהם. הן מתרחשות על רקע תחרות קבועה של מבני גיוס, מאבק קיום כמעט דרוויני של מדינות עם סוגים שונים של מבני גיוס. תחרות זו גורמת לקהילת האינטרסים של מעמדות שונים במדינה. המעמדות הנמוכים מעוניינים לא פחות מהגבוהים בהבטחת הסדר בחברה ובהגנה מפני התקפה מבחוץ. לכן על אנטגוניזם פרמננטי בין המעמדות לא יכול להיות דיבור. ללא ספק, המדינה והמעמדות הגבוהים מנצלים את המעמדות הנמוכים, המספקים גם משאבים חומריים לתפקוד ללא-הפרעות של תהליכי הגיוס. זה מוביל להבדלים גדולים מאוד בהכנסות. אך גם המעמדות הנמוכים מנצלים את המעמדות הגבוהים והמדינה, המבטיחים ארגון רציונלי של העבודה, רכושיים, יחסים, יחסית ביטחון, פעילות חיים, מגייסות למקסום של העודף של המוצר. בבעיית הניצול יש לעצור בפירוט. זוהי בעיה מורכבת, מושכת לסוציאליסטים מכל הגוונים, שלא פותחה באמת. למדתי את שני הכרכים הראשונים של ״הקפיטל״ של מרקס עוד בכיתות י'-י״א של בית הספר והגעתי להתלהבות מלאה. ראשית, הייתה לי מובנת כל מילה, מה שלא ציפיתי. שנית, כבשו אותי המדעיות הקפדנית, ההוכחתיות והשכנועיות של כל עמדה, של כל משפט. הו, ההתפשטויות הלוגיות האלה, המאפשרות לחדד את תשומת הלב על תהליך מוגדר בקפדנות! עבורי זה היה מודל של יצירה מדעית בהכרה ההומניטארית. אפילו התמרמרתי נגד אלה, הרואים בלתי-אפשרי ידע מדויק בתחום ההומניטארי. בכל פרק, בכל סעיף של ״הקפיטל״ כציר מרכזי, כמסגרת הנושאת של הניתוח, הופיע הרעיון המרכזי: הקפיטליסטים מנכסים את ערך העודף, המיוצר בעבודת הפועלים, ומוציאים אותו לפי שיקול דעתם – על הגדלת ההון שלהם ועל העשרתם שלהם. מכאן, שהם בלי משים כאילו גונבים או שודדים את היצרנים הישירים, הופכים אותם לפרולטרים, שאין להם שום רכוש ושום סחורה למכירה בשוק, חוץ מכוח העבודה שלהם עצמם, מהנכונות לעבודה. מכאן נבע בבירור מוחלט, שאם להפקיע את המפקיעים האלה, היצרנים הישירים יתחילו מיד לחיות טוב יותר וטוב יותר, יופיעו בהם גירויים חדשים לפעילות יעילה והם ייצרו חברה אידיאלית של עבודה חופשית. חברה כזו, שבה לא יהיה רכוש פרטי, שבה כל האנשים יחיו באחדות אחווה ושיתוף פעולה, שבה לא יהיה כסף והמדינה תימוט, מרקס בעבודות אחרות אפיין בקווים הכלליים ביותר, בצבעים ורודים, וקרא לה קומוניזם. שבוי בלוגיקה של ״הקפיטל״, בתחילה האמנתי גם ברעיון המרכזי שלו. עם זאת, ככל שהצטבר ניסיון החיים ותוך התבוננות במציאות של החברה הסובייטית, שבה יושם הרעיון הזה, נהרס לחלוטין הרכוש הפרטי והופקע לרכוש המדינה ההון הפרטי, התחלתי להתפכח גם מרעיון זה. המדינה ללא הון פרטי גם היא בעלת ההון, אך בעלים קשוח הרבה יותר, מאשר יזמים פרטיים. היא מנכסת את כל ערך העודף, המיוצר במדינה, ומתנהלת בו לפי שיקול דעתם של הפקידים של המנגנון הביורוקרטי המנופח. העובדים חיים לא טוב יותר, כי אם גרוע הרבה יותר, מאשר תחת המפקיעים-הקפיטליסטים. גוספלאן מתכנן הכל עד למסמר האחרון, והפעילות היצרנית מסתכמת בביצוע תוכניות ללא התחשבות במיוחדות האישיות של הייצור. נוסף לכך, קיימת הטיה קבועה לכיוון התעשייה הכבדה, קודם כל הצבאית, תוך ייצור-חסר קבוע של סחורות צריכה עממיות. מכאן – גירעונות כרוניים של הסחורות ההכרחיות ביותר, תורים, ״פרוטקציה״, ״שוק שחור״, גירויים נמוכים לעבודה בהיעדר מוחלט של חירות יצירתית ובהתערבות חצופה בחיי האישיים של האזרחים. המסקנה יכולה הייתה להיות רק אחת: המערכת הסובייטית מיצתה את עצמה ואינה יכולה להתקיים זמן רב. אך מה יעשה אז עם הרעיון המרכזי, ובהתאמה עם כל הבנייה התיאורטית האדירה של ״הקפיטל״? בהדרגה הגיעה ההבנה, שביצירת ״הקפיטל״ מרקס גייס את כשרונו היצירתי האדיר ואת האירודיציה הענקית בעיקר כדי להעמיד על בסיס מדעי-אבולוציוני אידיאולוגיה אוטופית ואגרסיבית ביותר, דת קומוניסטית מיוחדת. זה הוביל לתיאור ניצול בלתי-מבוסס לחלוטין. בעלי ההון, ללא ספק, מנצלים את עבודת הפועלים, במיוחד בשלבים הראשונים של התפתחות הקפיטליזם, כשהוא עדיין לא יצא לחלוטין ממעמקי מבנה הגיוס הפיאודלי של המדינה. אך ככל שמתפתח הקפיטליזם וההתחמשות הטכנית של העבודה, הופך לבעלי ההון לבלתי-רווחי ניצול-היתר של העובדים והפרולטריזציה שלהם, משום שזה מוריד את איכות העבודה. הראשון שהבחין בכך היה ה״רוויזיוניסט״ המרקסיסטי אדוארד ברנשטיין, מה שעורר התמרמרות סוערת של חבריו מקרב המרקסיסטים המאמינים בלהט. אך העניין הוא לא רק ואף לא בעיקר בזה. שגויה ההפשטה המקורית של מרקס, שלפיה היצרן הישיר מייצר את כל הערך ואת כל רכוש העודף. מרקס עצמו ציין, שהאדם, בניגוד לדבורה, אינו עושה דבר ללא פרויקט, שרטוט, סכמה, מודל מובנה אידיאלית. ואילו בתיאוריית הניצול יצא, שהיצרן הישיר יוצר את הערך בעבודתו הלא-מיומנת לעתים קרובות, ועבודת המתכנן, השרטט, המהנדס, המדען, היזם עצמו, היוצרים את היסודות של תהליכי הייצור ומארגנים את הייצור, היא רק תוצר לוואי של עבודת הפועלים, ומשולמת מתוך ערך העודף, שנוצר על ידם. שטות מוחלטת! למעשה, כל פועל רק מעביר למתכת, עץ, פלסטיק, בטון וכו' את הערך, שלא הוא יצר. אותו יצרו לפניו מומחים טכניים, המשתמשים בהישגים האחרונים של הציוויליזציה, ויזמים, וכן המנהלים שלהם, הדואגים ליעילות עבודת המפעל והניהול שלו, למכירת תוצרתו, להבטחת כושר התחרות ולצמיחת הרווח, ההולך להבטחת רווחתם הכללית של היזמים וכל עובדי הפירמה, להצטיידות הטכנית של הייצור וכו'. דווקא התפתחות הקפיטליזם יוצרת את התנאים המוקדמים ומבטיחה את המעבר מהחברה המסורתית לחדשנית. מכאן, שמעמד הפועלים מנצל באותה מידה את יזמיו ומנהליו, ואיתם גם צבא ענק של אנשים משכילים – מומחים טכניים בדרגות שונות, ממדענים ועד מאסטרים, מנהלים, פיננסים, יזמים. ההבדל בין הפועלים ליזמים טמון גם בכך, שאף על פי שגם אלה וגם אלה שואפים להרוויח כמה שיותר ובכך להעלות את רמת חייהם, הפועלים מקבלים את הכנסתם ישירות מההון של היזמים, והיזמים – מלקוחות הפירמה, להם הם מוכרים את סחורותיהם ושירותיהם. זה גורם לאינטרס הישיר של היזמים בהצלחת הפירמה, באיכות התוצרת והשירותים. מכאן – ההוצאות הגדלות ללא הרף על שיווק, פרסום, הבטחת היציבות הפיננסית של המפעל, הצטיידותו הטכנית וכו'. היזמים יוצרים מבני גיוס-ניהול של ארגוניהם. ועכשיו נשליך את כל זה על התורה המרקסיסטית על האבולוציה ההיסטורית – המטריאליזם ההיסטורי. המרקסיסטים משוכנעים בכך, שהמדינה מתעוררת כתוצאה מההתחלקות של החברה למעמדות, ככוח על-מעמדי כלשהו ובאותה עת משרת את המעמדות הגבוהים, ההכרחי כדי שהמעמדות האנטגוניסטיים לא יטרפו זה את זה במאבק ההדדי. גרעין רציונלי בכל זה ללא ספק יש. אך בה בעת נעלמת לחלוטין מהעין הספירה הגיוסית, לה אני קורא גיוסיות. המדינה לא רק מקבעת את היחסים בין המעמדות, כי אם גם מגייסת את החברה לפתרון כל המשימות העומדות לפניה – הבטחת כושר ההגנה, ארגון ורה-ארגון של הצבא, ניהול מלחמות, גבייה סדירה של מסים, שיפור הבסיס החקיקתי של כל צורות הפעילות האנושית, ויסות יחסי הרכוש, ארגון הכלכלה וכו'. המרקסיזם רואה את כל זה במונחים של בסיס ובנייה-על. הבסיס הכלכלי קובע את התפתחות החברה, והבנייה-על, שאליה שייכים כל התופעות הפוליטיות, המשפטיות, התרבותיות, האישיות, משפיע סכמה פשוטה מדי של התהליך החברתי-היסטורי. הכלכלה מופיעה בתפקיד הבסיס, משום שהיא מספקת משאבים חומריים לתפקוד מבני הגיוס ומשפיעה על מיוחדותם המבנית, על רה-אורגניזציה ורה-סטרוקטוריזציה שלהם. ההצטברות האיטית, אך הבלתי-נלאית של הפוטנציאל הכלכלי של החברות, הנגרמת מהשקעות קבועות של עבודה אנושית, רביית-יתר מורחבת, צמיחה והתפתחות של כוחות הייצור, יוצרת את התנאים המוקדמים לכל צורות הקידמה החברתית, כולל גם לקידמת מבני הגיוס. אך התהליך הקונקרטי-היסטורי מתגבש בכל זאת דווקא על ידי מבנים אלה, בעלי רמת חירות גבוהה, עצמאות יחסית, אך רחבה מאוד מהבסיס. במידה ידועה הם קובעים, מארגנים ומעצבים את הבסיס. בהיסטוריה פועלים, ובצורה ידועה יוצרים אותה בני אדם חיים, ולא בובות, שמושכים אותן בחוטים אינטרסים כלכליים ומעמדיים. בני אדם אלה ניחנו באינטרסים אישיים וקבוצתיים, שאינם תואמים לחלוטין את האינטרסים של המעמדות. הרה-אורגניזציה שיוצאת מהם של מבני הגיוס נתמכת על ידי קבוצות חברתיות מסוימות וגורמת להתנגדות עקובה של אחרות. כפי שכבר ציינו קודם, החברה המסורתית בכלל חשדנית, ואף לעתים קרובות מאוד עוינת, לחדשנות, משום שהיא מאיימת להפר את אורח החיים המסורתי, את הסדר במדינה, לגרום לקונפליקטים סביב אמונות דתיות. לא בכדי אומר הפתגם הסיני הידוע: אוי למי שחי בעידן של שינויים. אך התחרות בין המדינות בתחום הצבאי, המאבק הקבוע ביניהן על משאבים המוגבלים תמיד – טריטוריה, אוכלוסייה חייבת-מס, תוצרת ייצור, מחסני טבע – מאלץ ללכת למימוש חדשנויות גיוס. מבני הגיוס של המדינות שואבים מהבסיס הכלכלי של מדינותיהם מקסימום משאבים, כדי לחמש, לארגן, לספק בכל הדרוש כוחות מזוינים מרובים ועוצמתיים ככל האפשר. במקרה של ניצחון במלחמה ההוצאות האלה מושבות ברווח גדול על חשבון ניכוס משאבי העמים המובסים או אף הנכבשים. המדינה, שהצליחה ליצור מבנה גיוס-צבאי הפועל ביעילות הרבה ביותר, שהוא תת-מבנה של מבנה הגיוס הכללי, מנצחת וכובשת מדינות רבות והופכת לאימפריה. האימפריה חזקה לא רק בעליונות מבנה הגיוס-הצבאי שלה, ביתרונות האסטרטגיים והטקטיים של חייליה, באומנות המלחמה של מפקדיה. היא נהנית מהבסיס הכלכלי של כל המדינות שכבשה, ועל הבסיס הזה מגדילה את עוצמתה. היא תומכת בפוטנציאל הגיוס ובפעילות הגיוס לא רק של חייליה, כי אם גם של עמה. אך בתולדות האימפריות בלתי-נמנע מגיע שלב, שבו מבנה הגיוס מתיישן, ממצה את עצמו, הפוטנציאל והפעילות שלו יורדים ונופלים ללא-עצירה. מתרוקנות האפשרויות לכיבושים נוספים ולזרם משאבים מהגבולות החיצוניים, לוחמי האימפריה כבר לא רוצים לסכן את חייהם במלחמות בלתי-פוסקות, להיפצע ולחוות את אימת המלחמה, המחסור והאי-נוחות של החיים הצבאיים. הם רוצים לחזור לכלכלה וליהנות מפירות המעללים והניצחונות של פעם. בשלב זה, או מרגע זה, מתחילה קריסת האימפריה. הקיסרים מנסים בעוויתות לתקן את המצב, עורכים ניסויים שונים של רה-אורגניזציה של מבנה הגיוס, אך מערכת הגיוס שמיצתה את עצמה של האימפריה כבר אינה מאפשרת חדשנויות גדולות. היא מאבדת סופית את כושר התחרות. בשלב זה בלתי-נמנע משבר הגוברת והולך של הצמרת, שבעקבותיו המאבק באליטה השלטת על השלטון מוביל להדחת קיסרים, שזה עתה התוו כמה צעדים להצלת האימפריה. לבסוף, האימפריה מתה. האימפריות האחרונות בהיסטוריה, שנלחמו על התפשטות בלתי-מרוסנת והשתלטות עולמית, היו האימפריות של היטלר וסטלין. באימפריות האלה כל החיים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, האישיים של האנשים היו כפופים לצורכי מבנה הגיוס-הצבאי. לכן אני קורא למערכת כזו אולטרה-גיוסיות, אף על פי שהחוקרת האמריקאית חנה ארנדט הציעה את המונח ״טוטליטריזם״, שהפך למקובל בכל העולם. חושב אני, שהמונח שהצעתי משקף בצורה מלאה יותר את מהות מבני הגיוס של המערכות הפושעות האלה, מאשר מושג הטוטליטריזם. באולטרה-גיוסיות הופכים לגיוסיים גם הכלכלה, וגם הפוליטיקה, וגם החיים האישיים של האנשים. אחרי שתי מלחמות עולם במאה ה-20 החל תהליך בלתי-הפיך של דה-אימפריאליזציה של המדינות. המדינות האירופאיות בהתנדבות או תחת השפעת התנועות הלאומיות-המשחררות ויתרו על האימפריות הקולוניאליות שלהן. ככל שהתפתחו הכלכלות החדשניות, הפך לרווחי יותר לקנות משאבים, מאשר לנכס אותם בדרך כוחנית, חוץ-כלכלית. החל תהליך של ירידת התפקיד והמשמעות בחברות של מבני הגיוס-הצבאי ועליית התפקיד והמשמעות של מבני הגיוס-הכלכלי. במשפט הבינלאומי ובפוליטיקה הבינלאומית מתקבע העיקרון של איסור תוקפנות ואי-הפעלת כוח ביחסים הבינלאומיים, אף על פי שעיקרון זה עדיין מופר לא פעם בקונפליקטים מקומיים. הכוח והעוצמה של המדינות נקבעים כעת לא במספר ובאיכות הכוחות המזוינים, כי אם ברמת ההתפתחות של הכלכלה החדשנית. מההצטיידות הטכנית והמקצועיות שנגרמו ממנה תלויה לחלוטין רמת היעילות של הצבאות המודרניים. כך נראית בהבנתי, מנקודת המבט של הגישה האבולוציונית-הגיוסית שהצעתי, הסכמה הכללית של הדטרמינציה של התהליך החברתי-היסטורי, שבה אני משתמש להסבר אבולוציוני של ההיסטוריה. כמובן, זו רק סכמה ראשונית, כביכול התא הראשוני של ההסבר של ההיבט הגיוסי של האבולוציה ההיסטורית היא נראית פרימיטיבית, עד שלא תיפרש למערכת של הסבר אבולוציוני של ההיסטוריה. ==== הגישה האבולוציונית-הגיוסית וההסבר האבולוציוני של ההיסטוריה ==== כעת הכרחי לגעת בקצרה ביחס של הגישה האבולוציונית-הגיוסית לגישה הציוויליזציונית, בתיאוריית האתנוגנזה והפאסיונריות של לב גומיליוב, הצמודה אליה, במודל הגיאופוליטי ובתיאוריית המנטליות של האסכולה הצרפתית ״אנאל״. כל הגישות התיאורטיות האלה במידה כזו או אחרת מתיימרות להסבר אבולוציוני של ההיסטוריה. הגישה הציוויליזציונית ריכזה את תשומת הלב בהבדלים באבולוציה של ציוויליזציות מקומיות, מה שללא ספק מהווה ראייה חשובה והכרחית בחקר האבולוציה ההיסטורית של האנושות. אך המסקנה הסופית של ניתוח הציוויליזציות המקומיות בכל הווריאנטים של הגישה הציוויליזציונית היא התזה על אי-המדידות של ציוויליזציות אלה, על קיומן של דרכי התפתחות מבודדות לחלוטין שלהן. הבידודנות הזו אינה מאפשרת לראות את החוקיות הכללית של התפתחות הציוויליזציה האנושית הגלובלית, מה שבעידן הגלובליזציה מפוקפק מאוד ומאוד. כמובן, תורתו של סמואל הנטינגטון על התנגשות הציוויליזציות מוצאת אישושים עובדתיים מסוימים בטרוריזם המוסלמי, בחיכוכים בין רוסיה למדינות המערב, בסתירות בין הצפון לדרום וכו'. אך אלה, כמובן, לא רק התנגשויות, כי אם גם תוצאות של מהירויות שונות של מעבר הציוויליזציה האנושית מהחברה המסורתית לחדשנית. הטרדיציונליסטים-הפוצ'ווניקים ברוסיה קיבלו בהתלהבות עצומה את הגישה הציוויליזציונית, משום שהיא אפשרה להצדיק את ״הדרך המיוחדת״ של רוסיה, את אי-הקבלה של המוסדות והערכים הדמוקרטיים. הם מסרבים בתוקף להכיר בכך שאלה ערכים אוניברסאליים-אנושיים, שכל ציוויליזציה זקוקה להם. הם מקובעים בהכרזת זכויות האדם ובאמנות, שאליהן ברמה הרשמית הצטרפה רוסיה. כן, רוסיה בינתיים עדיין הולכת ב״דרכה המיוחדת״. דרך זו הובילה אותה לשורשיות האוטוקרטיה, לאסון 1917, למחנות של סטלין, לעוני הנוכחי של המוני האוכלוסייה העיקריים ולעושר הלא-הגון בתנאים אלה של ״הרוסים החדשים״, לגילויי הביורוקרטיזם, השחיתות והפשע. לתומכים רבים של הגישה הציוויליזציונית לא נתפס, ״החירות טובה יותר מחוסר-החירות״, או, כלשון היזם הרוסי של תחילת המאה ה-20, ״החירות עדיפה על השעבוד״, כלומר יעילה יותר. כך הוא אמר, תוך השוואת עבודת איכרים הצמיתים לעבודת העובדים השכירים. תוך הכחשת ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם על סמך ״הייחודיות״ של הציוויליזציה המזרח-אורתודוקסית, הטרדיציונליסטים הרוסים בכך מצדיקים את חוסר-הזכויות, את חוסר-החירות, את היעדר הגירויים לעבודה אינטנסיבית וליזמות, ההכרחיים להתפתחות הכלכלה החדשנית והחברה החדשנית. עוד החלוץ של הגישה הציוויליזציונית, הסלאבופיל הרוסי ניקולאי דנילבסקי, בתיאוריית הטיפוסים התרבותיים-היסטוריים שלו, שהוצגה בספר ״רוסיה ואירופה״, כיוון את מאמציו העיקריים להוכחה שרוסיה – אינה אירופה ולעולם לא תלך בדרך האירופאית של הפיתוח. לא ניתן לו היה להבין, שהתיאוריזציות הסלאבופיליות הפסאודו-פטריוטיות שלו הן למעשה עלבון לתרבות הרוסית, יריקה בפניו של כל אדם רוסי משכיל אירופאית. כדי להוציא את רוסיה מאירופה, הכרחי להעמיד את חלקה האירופאי על גלגלים ולהסיע אותו אל מעבר לרכס אורל. אך ספק אם החלום הזה של הטרדיציונליסטים יתגשם אי-פעם. מימי פיוטר הראשון רוסיה הייתה חלק בלתי-נפרד מיחסי החוץ האירופאיים. היא שיחקה בהם תפקיד רחוק מהאחרון. אך ההבדלים הציוויליזציוניים, כמובן, קיימים, ומשמעותיים למדי. הם מתבטאים קודם כל בנוסחת אובארוב הידועה: ״אורתודוקסיה – אוטוקרטיה – עממיות״. ההקפדה על נוסחה זו גוררת אחריה פיגור נצחי, היעדר מוסדות דמוקרטיים מפותחים. הגישה הציוויליזציונית מסתפקת בניתוח מיוחדויות של ציוויליזציות מקומיות ומתעלמת לא רק מקיומה של ציוויליזציה גלובלית, כי אם גם מקיומם במסגרת המקומיות גם של הבדלים ציוויליזציוניים בין העמים, כלומר של ציוויליזציות אתניות. הנציגים הגדולים ביותר של הגישה הציוויליזציונית אוסוולד שפנגלר וארנולד טוינבי סברו, שבבסיס ההבדלים הציוויליזציוניים מונחים הבדלים באמונות דתיות. למעשה, ההבדלים הציוויליזציוניים אינם נקבעים על ידי האמונות הדתיות, כי אם להפך, בעצמם קובעים אותם, קובעים את אימוץ האידיאולוגיות הדתיות השונות. כמובן, האידיאולוגיה הדתית, שאומצה על ידי ציוויליזציה מקומית, משפיעה בצורה חזקה מאוד על האבולוציה ההמשכית שלה. אך אבולוציה זו נקבעת על ידי מכלול רחב של תנאים מוקדמים היסטוריים, שבהם נכללים המיקום הגיאוגרפי, האקלים, תבליט השטח, ההבטחה במשאבים, מערכת הכלכלה והניצול של הטבע, ההיסטוריה הקודמת, מיוחדות התרבות, מבנה המערכות הגיוסיות-פוליטיות. הדת השלטת – רק אחד מהגורמים האלה, אף על פי שהוא משפיע למדי. בחברה המסורתית היא מקבעת את ההבדלים הציוויליזציוניים, אך ככל שמתהווה החברה החדשנית מתבצעת החילון ודחיקת המוסדות הדתיים על ידי מוסדות חילוניים מהיסודות של המערכות הציוויליזציוניות. הניסיונות של הפונדמנטליסטים להחזיר את הדת ליסודות אלה מסוכנים ביותר לציוויליזציות עצמן וחסרי-סיכוי בהמשך מהלך ההיסטוריה. פגם נוסף של הגישה הציוויליזציונית הוא הייצוג על האבולוציה של ציוויליזציות מקומיות לפי האנלוגיה עם אורגניזמים חיים, שנולדים, גדלים, מתבגרים, מזדקנים ומתים. נראה שהייצוג הזה מבוסס על עובדות, אם לשפוט לפי כך שכל הציוויליזציות העתיקות הגיעו לשקיעה ומתו, ובשטחים שתפסו פעם קיימות ומתפתחות ציוויליזציות מודרניות. אך האנלוגיה הזו צולעת לא על רגל אחת, כי אם על שתי הרגליים. ההתפתחות האישית, כלומר האונטוגנזה של אורגניזם חי מקובעת בטבעו הביולוגי ויש לה גבולות משותפים לכל המין של ההתפשטות בזמן. עד כמה שלא יישתנו מועדי החיים של אנשים שונים, את הגבול של 160 שנה עדיין איש לא חצה. ואילו ההתפתחות ההיסטורית של ציוויליזציות היא לא אונטוגנזה, כי אם פילוגנזה, כלומר תהליך היסטורי, המורכב מהרבה אונטוגנזות אנושיות. תהליך זה אפשר להשוות דווקא לקיום של מין, שאין לו גבולות מוגדרים בבירור ויכול להימשך מיליוני שנים, עד שהזיקה ההדדית של הנסיבות החיצוניות והפנימיות לא תעמיד את המין בפני האלטרנטיבה – להשתנות או להיכחד. כל הציוויליזציות העתיקות ייצגו חברות מסורתיות, שמבני הגיוס שלהן נשאו אופי שמרני ביותר, שקשה להיכנע לשינויים. חדשנויות רבות היו עבורן הרסניות. רפורמות רבות גרמו לקונפליקטים חברתיים והתבצעו רק במהלכם של מלחמות אזרחים. השתמשו בעבודת עבדים בלתי-יצרנית, לא-חופשית ונטולת גירויים פנימיים. אופי עיבוד האדמה והייצור המלאכותי לא השתנה במשך מאות שנים. מבני הגיוס של החברות העתיקות לא הזדקנו פיזית, כי אם התיישנו חברתית. באשר לציוויליזציות המודרניות, בהתאם לתיאורטיקנים של הגישה הציוויליזציונית, גם הן חייבות להזדקן ולמות. מחשבים אפילו את מועדי החיים הממוצעים של ציוויליזציות מקומיות. עם זאת, זה אבסורד. הציוויליזציות המודרניות בדרכים שונות, במהירויות שונות מאוד ועם בעיות גדולות עוברות להתפתחות של חברות חדשניות. כעת קפיאת הפיתוח מובילה לקונפליקטים אזרחיים ולמלחמות פנים, כפי שאירע ב-2011 במצרים, לוב, תוניסיה, סוריה, תימן ומדינות אחרות של המזרח הערבי. החברות המודרניות נעשות דינמיות יותר ויותר, טרנספורמטיביות. כדי לא להתיישן, הכרחי להתחדש כל הזמן כל זה מראה, שלמרות הזכויות הבלתי-מעורערות של הגישה הציוויליזציונית בחקר האבולוציה של ציוויליזציות מקומיות, מייסדי גישה זו הציעו במובנים רבים הסברים מוטים של אבולוציה זו. הסבר אבולוציוני מערכתי של ההיסטוריה לא יצא להם. הישג משמעותי של הגישה הציוויליזציונית של ארנולד טוינבי, עם זאת, היה קביעת התפקיד של האליטה, אשר, במענה לבקשות האקטואליות של ההיסטוריה, מגלה אחריות או חוסר-אחריות, ובמקרה של חוסר-יכולתה לתת מענה הולם, מביאה את ציוויליזציה שלה לקריסה ומוות. עמדה זו, כמו גם הייצוג על התפקיד ההרסני של הפרולטריון החיצוני והפנימי, עומדים מול התורה המרקסיסטית האוטופית על השליחות ההיסטורית והתפקיד המשחרר של הפרולטריון. למעשה, האליטה בהבנת טוינבי מבצעת את הפונקציה של מבנה גיוס, התומך בסדר בחברה ונתון לטרנספורמציה במפנים ההיסטוריה. תיאוריית האתנוגנזה של לב גומיליוב צמודה ממש לגישה הציוויליזציונית, אך מתרכזת לא בציוויליזציות מקומיות, הכוללות קבוצות קרובות של עמים, כי אם בהתארגנויות אתנו-ציוויליזציוניות, מה שמשלים מהותית את הגישה הציוויליזציונית. הרעיון המרכזי בתיאוריית האתנו-ציוויליזציות של גומיליוב הוא הקונספציה של הפאסיונריות. אם האליטה של ארנולד טוינבי שואפת לשמירת היציבות של המערכת החברתית, הרי שהפאסיונרים של לב גומיליוב, להיפך, מתנגדים בהתמסרות לשמירת היציבות של הסביבה החברתית והטבעית. הם בזים להתנהגות היומיומית הפלשתינית, הקשורה באינסטינקט השימור העצמי של האדם. בכך באה לידי ביטוי המנטליות האנטי-צרכנית הרדיקלית של גומיליוב, שחי בתנאי האולטרה-גיוסיות הסובייטית. הפאסיונרים ניזונים מפליטות אנרגיה מקריות מהקוסמוס, מקרינות לא-מובנות כלשהן, שאינן ידועות למדע ומהוות רק המצאה פנטסטית של ההיסטוריון. הזרמות האנרגיה האלה נשפכות על אותו חלק של הביוספירה, שעליו נמצא אתנוס נתון, וטוענות את הפאסיונרים, שמגייסים באנרגטיות שלהם את החלק העיקרי של האתנוס. כתוצאה מכך כל האתנוס מגלה מתח פאסיונרי, כלומר אנרגיה פוטנציאלית, ואחר כך האנרגיה הזו עוברת טרנספורמציה לקינטית, מתחילות תזוזות, כיבושים, התפשטות תרבות. בכך לא מובן לחלוטין, מדוע אנרגיית הקוסמוס נשפכת בתחילה רק על הפאסיונרים, ולא על כל האתנוס, החי בשטח נתון. האתנוס שבא לתנועה מבצע כיבושים גדולים, כובש עמים אחרים, מקים אימפריות, עד שיתרוקן מאגר האנרגיה הפאסיונרית שנצברה. ואז מתחילה הירידה. הפאסיונריות של גומיליוב – זו למעשה פעילות גיוס, רק שמיועדת במונח מפוקפק למדי, אם כי זכיר היטב. לא סוד שמקור המונח הזה קשור בכינוי פאסיונריה – של התעמולנית הקומוניסטית הנסערת דולורס איבארוּרי בזמן המהפכה בספרד בשנות ה-30. מכאן, שהוא קשור ב״הצד הרומנטי״ של האולטרה-גיוסיות הסובייטית, ששיחד אפילו את אותם נציגי האינטליגנציה הסובייטית, ששנאו את הסטליניזם. למעשה, לפעילות הגיוס יש מקור לא קוסמי ולא אלוהי, כי אם ארצי לחלוטין. מקורה הוא הקיום בקהילות אנושיות של מבנים מיוחדים, להם אני קורא גיוסיים. מבנים אלה מתגבשים גם בחברות ברבריות על בסיס שפע של מבני חמולה, שכללו קרובים וחברי משפחותיהם מחמולות אחרות. בריתות השבטים, או הצ'יפדומים, נועדו להגנה מפני התקפות חיצוניות או לתקיפה על שבטים אחרים, וכן ליישוב קונפליקטים בין חמולות על ידי מימוש עמדות המשפט המנהגי. בתפקיד שופטי בוררות בסכסוך קרובים הופיעו זקני החמולות, ו בסכסוך בין חמולות – מנהיגי השבטים. פלוגות השבטים התאספו בצורה בלתי-סדירה ביותר, מבני הגיוס להקמתן נוצרו על ידי המנהיגים. זו לא משימה כל כך קלה, כמו שיכול להיראות. בני הקהילה החופשיים מתנתקים באי-רצון מהמשקים שלהם והולכים לסכן את החיים. פעילות הגיוס שלהם נופלת במהירות. היא עולה רק באיום ישיר על קיום השבט. קבוצות הקרובים עוקבות בערנות, שבהתנגשויות צבאיות החמולה שלהם לא תסבול יותר מדי ולא תיחלש יותר מחמולות אחרות. בכך טמונים החולשות של כל צבא ברברי. עם זאת, עם גידול היישובים והפיכתם לערים, מתעורר צורך בצבא סדיר קבוע. לצד המיליציות השבטיות מתעוררים קונטינגנטים צבאיים קבועים בהנהגת המנהיגים. מבני הגיוס מקבלים סדירות, לגיוס הלוחמים מופעל הכפייה – תכונה בלתי-נפרדת של השלטון המדיני. ערכם של קהילות החמולה נופל, ושל הקהילות השכנות – עולה. בני הקהילה החופשיים מועלים במסים על אחזקת הצבא וצורכי הניהול. על בסיס זה נוצרת המדינה. כוחם של המנהיגים מושאל על ידי חמולה מסוימת, נעשה תורשתי, מקבל צורה של מונרכיה. הקונגלומרט של השבטים עובר טרנספורמציה לאתנוס. נוצרת זכות בעלות על השלטון. מתגבשת אריסטוקרטיה חמולתית. מבנה הגיוס של המדינה מקים צבא סדיר ומנגנון פקידותי. הוא תומך בפעילות הגיוס ברמה מקסימלית גבוהה. היעילות הכלכלית של הכיבושים נעשית גבוהה יותר מהיעילות של ייצור התוצר המקומי הגולמי. המצביאים והלוחמים המיומנים מוקפים בכבוד, הם תופסים משרות מדינה גבוהות. נוצרת רומנטיקה צבאית. על גיבורי המלחמות מחברים אגדות, שרים שירים, מלחינים אפוסים. הנושא הצבאי דומיננטי בכל התרבות של האתנוס המדינתי. הכיבושים הגדולים, עם זאת, מתחילים לא מקבוצת פאסיונרים, כי אם, ככלל, מרפורמת גיוס, הכוללת איחוד הצבא, חימושו על חשבון המדינה, חלוקה לזרועות צבא – פרשים, חיל רגלים, רוכבי מרכבות, יחידות אי-סדירות של המיליציה וכו', קביעת אספקה סדירה של מזון ועוד הרבה מאוד. הניצחונות מעלים את רמת ה״פאסיונריות״, והיתרונות החומריים והשלל הצבאי שמתקבלים בזכותם, כמו גם האפשרות לבזוז ולעשות אלימות בערים שנכבשו, גוברים מבחינת ה״פאסיונרים״ על הסכנות הקשורות באפשרות לקבל פציעות או למות מנשק האויב. כך שאנרגיית הקוסמוס כאן אינה קשורה כלל. פעילות הגיוס היא פונקציה של מבני הגיוס התחרותיים ביותר בתנאים ההיסטוריים הנתונים. ככל שמתפתחת המדינה מתגבשת תחושת המולדת, מתחזקת חלוקת העולם לשלו וזר. עם ההתקרבות לחברה החדשנית המלחמות לא רק שאינן פוסקות, כי אם נעשות אכזריות והרסניות יותר ויותר. ההכנה והניהול של המלחמות נשארים הפונקציה החשובה ביותר של מבנה הגיוס של המדינה. פעילות הגיוס כבר לא רק מנוצלת כמו בעידני האתנוגנזות, היא מיוצרת על ידי תעמולה, חינוך, אמצעי מידע. השיא של ה״פאסיונריות״ הוא האולטרה-גיוסיות הטוטליטרית, שהגיעה להיקף מיוחד בשתי מדינות, שספגו תבוסה גורלית במלחמת העולם הראשונה – גרמניה ורוסיה. פעילות גיוס בלתי-נתפסת, שסובבה בשתי המדינות והפכה אותן לשני מחנות צבאיים מאוחדים, הוזנה כל הזמן ברגשות רוונגיסטיים. אחרי מלחמת העולם השנייה הכלכלה הגיוסית גילתה יותר ויותר את אי-יעילותה ופיגרה במירוץ מול הכלכלות היזמיות של המדינות הדמוקרטיות. במקביל התנוונו מבני האולטרה-גיוס. זה הכריע את הקריסה הבלתי-נמנעת של מערכת האולטרה-גיוסיות. כל זה מראה, שתיאוריית הפאסיונריות של גומיליוב חושפת רק ראייה צרה של התהליכים הגיוסיים ובנוסף לכך לא מפרשת אותה נכון לגמרי. אלה שהוא מכנה פאסיונרים נצפו על ידו בחייו תחת שלטון המערכת האולטרה-גיוסית בבריה״מ בימי ההתלהבות המנופחת של מה שנקרא ״הבנייה הסוציאליסטית״. פעילות גיוס והתמסרות של אנשים אכן הכרחיות לא רק בתחום הצבאי, כי אם גם במדע, בתרבות, בכלכלה. רוסיה של היום חיה על גחלים כבויים ואפר של ״פאסיונריות״ שנשרפה היא זקוקה היום להרמה חדה של פעילות הגיוס, אך כבר לא לעימות צבאי ולא לשאיפות אימפריאליות, כי אם לפיתוח הכלכלה החדשנית ולקידום החברה החדשנית. הקונספציה של הפאסיונריות של גומיליוב, עם כל הכבוד לאינטלקט שלו, מבוססת על הבנה צרה של פעילות הגיוס, הקשורה בראש ובראשונה בשאיפות התוקפניות-הכובשות של אתנוסים ומדינות, ובחלק התרבות הכפוף לשאיפות אלה. היא שמרנית במהותה, ולכן כל כך מהללים אותה הטרדיציונליסטים המודרניים. בנוסף, האוריינטציה האנטי-אירופאית, האירו-אסייתית, הפרו-אסייתית של ייצוג ההיסטוריה של רוסיה, שהביאה אותו אפילו להלל בתפקיד הזה של עדר הזהב והעול הטטרי-מונגולי, רחוקה מאוד מהמציאות ומכילה את אותו ייצוג מעוות של רוסיה, שמזין את ה״פאסיונריות״ של מתנגדי הדמוקרטיה. הדטרמיניזם הגיאוגרפי בהסבר ההיסטוריה אופייני גם לתיאוריית הגיאופוליטיקה. הרעיון המקורי של הגיאופוליטיקה היה קשור לא רק בהחדרה להסבר הדטרמינציה של התהליכים ההיסטוריים של הגורם הגיאוגרפי כיסודי, כי אם גם בניסיון להחיל על ההיסטוריה את התיאוריה האבולוציונית של דרווין, מה שקיבל את השם סוציאל-דרוויניזם. מייסדי הגיאופוליטיקה ראו במדינות יצורים חיים, המקבלים משאבים משטח מסוים ונאבקים על הקיום עם מדינות אחרות. תוצאת המאבק הזה היא ברירת החזקים ביותר ו בעלי כושר-הקיום. בהסתמך על שיקולים אלה, הגיאופוליטיקה הצדיקה מלחמות תוקפניות כביטויים של המאבק הטבעי על הקיום, המוביל לקדמה בדרך של הישרדות המותאמים ביותר. הגיאופוליטיקה קמה בגרמניה בתקופת התחזקות רצופה של שאיפותיה הכובשות וצמיחת הרגשות השוביניסטיים בחברה הגרמנית. מייסדה היה האנתרופו-גיאוגרף הגרמני פ. רצל, ויוצרה של הווריאנטה השנואה ביותר שלה – הגיאופוליטיקאי הנאצי קרל האוסהופר. במאה ה-20 קונספציות גיאופוליטיות החלו להיווצר במדינות השונות ביותר של העולם. לא אעסוק בקונספציות הגיאופוליטיות, שנוצרו בגרמניה, אנגליה, ארה״ב ומדינות אחרות במחצית הראשונה של המאה ה-20. רבות מהן די פנטסטיות ורחוקות מהמציאות. הגרעין הרציונלי של הגיאופוליטיקה, עם זאת, הוא בכך שהאינטרסים המדיניים-החיצוניים של המדינות קשורים במיקומן הגיאוגרפי, והאפשרויות למימוש אינטרסים אלה תלויות בקיום משאבי טבע, במיוחדויות ובכמות האוכלוסייה, בהרכבה האתני, באופי האקלים, הקרקעות, תבליט השטח, גודל הטריטוריה. הבדלים גיאופוליטיים משמעותיים והבדלים באופי העמים יש למדינות ימיות ויבשתיות, מישוריות והרריות, מיוערות וערבה, צפוניות ודרומיות, מערביות ומזרחיות וכו'. כל זה ללא ספק משפיע גם על אופי האבולוציה של המדינות. לבסוף, מנקודת המבט של הגיאופוליטיקה (והמוביליטיקה) חשיבות עליונה ביותר יש לסביבה הגיאוגרפית של המדינה: אילו מדינות ומושאים גיאוגרפיים, מרחבים או התארגנויות גיאו-כלכליות ממוקמים סביב גבולותיה. נזכיר, שאחד העקרונות האסטרטגיים החשובים ביותר של ההתנהגות הגיאופוליטית של האימפריה הבריטית הובע בתזה: לאנגליה אין אויבים או חברים קבועים, לאנגליה יש רק אינטרסים קבועים. הגיאואסטרטגיה של כל מדינה התגבשה בהתאם לאינטרסים הגיאופוליטיים שלה, אשר, כמובן, לא היו כל כך קבועים, כי אם השתנו והופנו מחדש ב התאם לפרספקטיבות הגיאואסטרטגיות שהתווה. עם זאת, לאורך כל התקופה ההיסטורית העצומה של קיום החברה המסורתית והתקרבותה לחדשנית, בכל אחת מהמדינות החזקות מבחינה גיאופוליטית היה בשימוש רק עיקרון גיאואסטרטגי אחד – עיקרון הרחבת הגבולות בדרך של כיבוש שטחים סמוכים או מעבר-לים. בהתאם לכיוון במימוש העיקרון הזה נבחרו בעלי-ברית או יריבים. מאזן הכוחות באזורים גיאופוליטיים הוביל להיווצרות מערכות מסוימות של שיווי-משקל בין כוחות אלה. המערכת הידועה והאפקטיבית ביותר מסוג זה בהיסטוריה העולמית הייתה מערכת שיווי-המשקל האירופאי. היא כללה בכך, שבמקרה של התחזקות חדה והופעת תביעות להגמוניה באזור של אחת המדינות האירופאיות, היא איבדה בעלי-ברית ורכשה יריבים, אשר ביחד החזיקו במשאב גיוס חזק לאין-ערוך משל אותה מדינה. מאז תקופת פיוטר הראשון רוסיה הייתה חברה מלאה במערכת שיווי-המשקל האירופאי. רוסיה שימשה משקל-נגד כבד מאוד לכל ניסיון של המדינות שהתחזקו יתר על המידה ביבשת אירופה להקים שלטון באירופה. משקל-נגד נוסף הייתה אנגליה. שוודיה של קרל ה-12, פרוסיה של פרידריך הגדול, אימפריית נפוליאון ערערו בכוחן, כשנסחבו למלחמות נגד רוסיה. וכשרוסיה, שנהפכה לז'נדרם של אירופה, החלה לתבוע הגמוניה בה, היא קיבלה את מלחמת קרים וספגה בה תבוסה מבישה מהאיחוד של המדינות המפותחות יותר מבחינה כלכלית וטכנית – אנגליה וצרפת. התפתחות רוסיה תמיד נקבעה על ידי התחרות עם מדינות אחרות של אירופה, מה שמעולם לא הבינו האירו-אסייאתים, המנסים, כמו מבקשי רעתה ממדינות אחרות, לייצג את רוסיה כמדינה אסייתית, שרק סמוכה לאירופה. בשתי מלחמות עולם מכלות-דם רוסיה המדממת שוב מילאה תפקיד של משקל-נגד לשאיפה של המיליטריזם הגרמני ל שלטון באירופה. שתי המדינות שילמו במלואן על שאיפותיהן הגיאופוליטיות האולטרה-גיוסיות, המיליטריסטיות. אך רוסיה שילמה לאין-ערוך יותר. גרמניה זכתה בדמוקרטיה מפותחת ביותר ונכנסה לליבתו של האיחוד האירופאי האדיר. ואילו רוסיה נהפכה לספקית אנרגיה וחיה בשוליים של אירופה, מתענגת על שאיפות גיאופוליטיות ישנות ושומרת על עריכה חדשה של האוטוקרטיה. רוסיה החדשה זקוקה שוב לרפורמות העמוקות ביותר, הנחרצות ביותר, אך לא למהפכה חדשה, וכדי לבצען, הכרחי לנצל את אותם מנופים אדירים, שכבר קיימים אצל השלטון הנוכחי, אך לשם כך דרוש רצון אדיר, פעילות גיוס נסערת ותמיכה ״פאסיונרית״ מתמסרת של החלק היצירתי ביותר של האליטה. זו ההזדמנות היחידה של רוסיה לצאת מהמבוי הסתום האבולוציוני הנוכחי, להעלות את משמעותה הגיאופוליטית ולהיות לאחד המנהיגים של האנושות המתפתחת חדשנית. איש לא יוכל להכתים את ההישג הגיאופוליטי של הגיבורים, אשר בתנאים מפלצתיים של התמודדות של שני משטרים אכזריים, אחרי תבוסות חסרות-תקדים, שנבעו מהעדר-הכשרון של ההנהגה הסטליניסטית ומהפשעים שקדמו לה, הצליחו לעצור את החיה הנאצית, ובקירות בגופותיהם המתות את המרחב הגיאופוליטי ממוסקבה ועד ברלין, הביאו שלום ושלווה לעמי אירופה. אך לא לעצמם ולא לאלה, שנמצאו כתוצאה מהניצחון במאי 1945 תחת העקב הברזל של ההתפשטות הגיאופוליטית של המשטר הסטליניסטי התוקפני. ה״שחרור״, שבא מכיוון המערכת האולטרה-גיוסית, הפך במהרה לשעבוד חדש של עמי מרכז ומזרח אירופה ולכבילתם למנגנון גיאופוליטי ענק, המופנה נגד המדינות הדמוקרטיות. הניסיונות להשתחרר מ״מחנה הריכוז הסוציאליסטי״ נשפכו למהפכות לאומיות-משחררות בהונגריה ב-1956, בצ'כוסלובקיה – ב-1968, בפולין – ב-1983, אך דוכאו באכזריות. הגיאופוליטי התנגשות שתי מערכות עם משטרים חברתיים-מדיניים אלטרנטיביים, עם הסלמת החימוש והופעת נשק ההשמדה ההמונית, יכלה להפוך לאסון גרעיני עולמי. הציל את העולם מקריסה גיאופוליטית רק הירידה בפעילות הגיוס בבריה״מ, שכבשה גם את הביורוקרטיה השלטת, כמו גם התבוסה המוחצת במלחמה הקרה ובתחרות הכלכלית מול הקפיטליזם. גורמים אלה, באופן חוקי לגמרי, ולא במקרה, כמו שחושבים לאקדמיות של הגיאופוליטיקה התוקפנית, המתפקדות ברוסיה, הובילו ל״פרסטרויקה״ של גורבצ'וב ולקריסה המלאה של מחנה הריכוז הגיאופוליטי. הניצחון הגיאופוליטי של המשטר האולטרה-גיוסי במלחמת העולם השנייה עדיין מנוצל על ידי מתנגדי הדמוקרטיה ברוסיה ובמרחב הפוסט-סובייטי, כדי לקריאות ניצחון וצווחות תעמולה לחנוק את שאיפת האנשים לחירות ולהקמת מוסדות דמוקרטיים. המשבחים הזעופים של הניצחון הזה מנסים לקחת אותו מגיבוריו ומקורבנותיו, כדי לשמר אותו למען התליינים – ל״מנהיג העמים״ עצמו, למשטרו הטרוריסטי ולמנגנון הענישה שלו. ככל שזה פרדוקסלי, מנגנון הענישה הזה אכן שיחק תפקיד מרכזי במימוש אופן הגיוס האולטרה-גיוסי של ניהול המלחמה: הוא החדיר פחד גדול עוד יותר באנשים, שניסו בתנאים בלתי-נתפסים לשמר את חייהם, משהייה תחת קליעים, פגזים ופצצות של האויב. בכך, בפקודת המנהיג, ערב המלחמה מנגנון הענישה השמיד את כל צמרת הצבא ואת הרוב העצום של כוח הקצינים המנוסה, והשליך את החלק הנותר לחוסר-יוזמה מוחלט והשתאות. ללמוד את אמנות המלחמה הקצינים והגנרלים החלו כבר אחרי הפלישה, תחת קליעים, פצצות ופגזים. רבים לא למדו. כמעט עד סוף המלחמה הגנרלים והמרשלים של הניצחון דחפו את הלוחמים תחת מקלעים, שם אלפים נקטלו בקליעים בהתקפות חסרות-טעם ובלתי-מוכנות, והכל כדי שהמפקדה תוכל לדווח על כיבוש הגבעה או של היישוב ולקבל שבחים מהמפקדה העליונה, ולפעמים אף עיטור על החזה. בין ההיסטוריונים והגיאופוליטיקאים ברוסיה המודרנית לא פוסקים הוויכוחים על הבעיה, שהעלה המהגר ויקטור סובורוב-רזון: האם התכוון סטלין להקדים את היטלר ובכך להשיג את היוזמה האסטרטגית בדרך של התקפת פתע על הרייך הגרמני? קרוב לוודאי שהתכוון. השאיפות הגיאופוליטיות של שני המשטרים האולטרה-גיוסיים היו שוות-ערך ואסימטריות. שניהם שאפו לשלטון עולמי: האחד להבטחת מרחב המחיה הגיאופוליטי של האומה הגרמנית, האחר – ל״אושרם״ הכפוי של כל העולם בדרך של התפשטות עולמית של הדיקטטורה הטרוריסטית. כבסיס למימוש התוכניות הגיאופוליטיות העולמיות היה דרוש היבשת האירופאית. לשם כך כל האמצעים היו טובים. המלחמה, כמו תמיד, הייתה מימוש הפוליטיקה באמצעים אחרים. לאמצעים אלה השתייך גם הטרור חסר-הרסן נגד אנשי ארצו, כשסטלין הלך בעניין זה הרבה יותר רחוק מהיטלר. למימוש תוכניותיו הגיאופוליטיות המדינה העצומה, שהורכבה מחמש-עשרה מדינות העצמאיות כיום, שאוחדו ביד ברזל לברית המועצות הכפויה, ייצרה טנקים, מטוסים, תותחים, מקלעים. מיליוני אנשים במשך עשרות שנים נשללו מהם מזון תקין, ביגוד איכותי, הם התיכו מתכת, יצקו קליעים, הרכיבו מקלעים, והכל למימוש התוכניות הגיאופוליטיות ההזויות של ההנהגה הקומוניסטית ושל הפונקציונרים שלה: לשאת דגלים אדומים בכל העולם ולשחרר את הפרולטריון מעול ההון. זו הייתה השאיפה הגיאופוליטית לשלטון עולמי, רק שבוטאה לא בצורה ישירה, כמו אצל היטלר, כי אם בצורה אלגורית, מהועפת. טיעון משכנע לחלוטין של תומכי הקונספציה של סובורוב הוא הריכוז שנעשה בהוראת סטלין חסר-התקדים בהיסטוריה של הטכניקה הצבאית, הכוחות והאמצעים בקרבת גבול המדינה תוך זלזול מוחלט במקומות השיבוץ של אמצעים אלה בהקמת מבני ביצור. אם סטלין התכוון לנהל מלחמת מגננה ולשאת דגלים אדומים לאירופה אחרי שחיקה ממושכת של האויב בקווי ההגנה, התמונה הגיאואסטרטגית של פעולות הצבא האדום הייתה שונה לגמרי. בסדר דחיפות רגיל לאולטרה-גיוסיות היו מקימים ביצורים רב-רצועתיים, חופרים תעלות, יוצרים בונקרים מבטון עם נקודות מקלע מכוונות, עמדות ארטילריה וכו'. במקרה זה היה צריך לחזק את האזורים המבוצרים בריחוק מסוים מהגבול, ולא לפרק את קו ההגנה, ששר התעמולה של היטלר גבלס קרא לו קו סטלין. נזכור, שההתקפה על פינלנד החלה בפרובוקציה (הפגזה ארטילרית), שהתסריט שלה דמה מאוד לתסריטים של הפרובוקציות של היטלר. בכל זאת, התוכניות הגיאואסטרטגיות של ההנהגה הסטליניסטית בתוכנית שנחשפה ופורסמה לעיון הציבור ״גרוזה״ היו צנועות למדי ולא תואמות לגמרי את השיבוץ האמיתי של הקורפוסים הממוכנים הענקיים. לכבוש חלק מפולין, מפרוסיה המזרחית, להסתנן לרומניה. האם זה תואם את המטרות האמיתיות של מלחמה טוטאלית אוריינטדית-גיאופוליטית, תקינה לאולטרה-גיוסיות? כפי הנראה, זו הייתה רק תוכנית-חלום של איזה אנשי המטה הכללי, מעין סקיצה או שרטוט של התוכנית הגנרלית האמיתית, שאו מוסתרת מהציבור באוספים סודיים של הארכיונים, או הושמדה, אך בכל מקרה לא נפתחה לחקר היסטורי חופשי. אפשר להניח, שהמטרה הסופית של התוכנית הזו הייתה כיבוש ברלין. כמובן, הכוונות הגיאואסטרטגיות שטרום-המלחמה של ההנהגה הסטליניסטית נידונו לכישלון. רזון תורם את חלקו ל האדרת סטלין, כשהוא משער, כאילו מימוש הרעיון של התקפת מנע יכול היה להפוך את מהלך האירועים לכיוון ההפוך ולהוביל לניצחון הצבא האדום על הוורמאכט כבר ב-1941. הצבא האדום אכן היה בלתי-מוכן לחלוטין למלחמה, אך מסיבות שונות לגמרי מאלה, שעליהן משקרים בזיכרונותיהם המפקדים הסובייטים, שהוכו פעמים רבות. העליונות העצומה של הצבא האדום בטנקים, מטוסים, מתקנים ארטילריים וכו' הייתה תוצאה של התיעוש המואץ, מימוש של השאיפה המאנית לעליונות גיאופוליטית בדרך של צבירת מדדים כמותיים. הטנקיסטים, הטייסים, התותחנים, המפקדים של הצבא האדום היו בלתי-כשירים לחלוטין למלחמה מודרנית, ועובי השריון וכמות הטנקים הולידו אצל ההנהגה אשליית עליונות, אוטופית לא פחות מאשר אשליית העליונות של המשטר הסובייטי. אך לאשליה הזו הספיק כדי לנסות ״בדם מועט, במכה אדירה״ למחוץ, להשמיד את ה״אויב״. נניח, שיורשי סטלין יצליחו להסתיר לנצח מהציבור את ההנחיה האסטרטגית שטרום-המלחמה שלו, וההיסטוריונים לא יצליחו להוכיח ב-100% את כוונתו להקדים את בעל-בריתו לשעבר, היריב הגיאואסטרטגי והתאום שלו. מה, מזה תיעשה לא-ידועה הטבע הגיאופוליטי התוקפני של המשטר הזה, שאיפתו לשלטון עולמי ומהותו שונאת-האדם? כלום. היא באה לידי ביטוי מספיק גם בכיבושים הטריטוריאליים של מדינות עצמאיות אחרי חלוקת אירופה עם היטלר לפני המלחמה, וגם בתביעות הגיאופוליטיות אחרי סיומה. מאחורי גדר התיל של מחנה הסוציאליזם אחרי מלחמת העולם השנייה נמצאה חלק משמעותי מאוד של הטריטוריה של אירופה וגם של אסיה. אם נבחן את תוצאות מלחמת העולם השנייה מנקודת המבט הגיאופוליטית, אפשר לומר בביטחון, שלמרות שהניצחון הושג במאמצים משותפים של בריה״מ ובעלי-בריתה, והסיוע החומרי-טכני מצידם שיחק תפקיד עצום, אם לא מכריע, בהבטחת החיילים הסובייטים, המלחמה הזו מבחינת השגת היתרונות הגיאופוליטיים נצחה רק על ידי המשטר הסטליניסטי, וכל הדמוקרטיות של העולם ספגו בה אחרי הניצחון תבוסה איומה ואכזרית. מערב אירופה שכבה בחורבות, ורק הסיוע של ארה״ב לפי תוכנית מרשל אפשר לה להתחיל בשיקום של כלכלת שוק מושלמת טכנית לפי המושגים של אותם זמנים. מעמדה הגיאופוליטי המוביל בעולם נחרב ואובד לגמרי, הוא עבר לשתי מעצמות-על – ארה״ב ובריה״מ. קבוצה קטנה של מדינות דמוקרטיות אירופאיות נשארה בשטח קטן מאוד בקצה המערבי של אירופה, כשהיא מוקפת ממזרח בשטחים עצומים של מחנה הריכוז הסוציאליסטי החדש-שנולד. וממערב כל חצי האי האיברי עד גיברלטר היה כבוש על ידי שני משטרים דיקטטוריים – של פרנקו וסלזר. השריונות הטנקיים של סטלין יכלו תוך שבועות ספורים לתפור את שאריות אירופה ולהשליך את הדמוקרטיה למי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. מהפיתוי הזה של השליט הסובייטי ריסנו רק הירידה החדה בפעילות הגיוס של האנשים אחרי המלחמה הטוטאלית, החורבן המלא בכלכלה והופעת נשק הגרעין כטיעון של שלום. בכך שבתכניות הגיאופוליטיות של סטלין נכלל שחרור מלחמת העולם השלישית ברגע הנוח ביותר מבחינה גיאואסטרטגית, אני לא מטיל ספק ולו לרגע. כשהמושל הגיאופוליטי שלו קים איל סונג תקף את קוריאה הדרומית והחלה המלחמה הקוריאנית, מנהיג חצי העולם השמיע משפט סקרמנטלי על כך שלא צריך לפחד מהמלחמה עם ״האימפריאליזם״, שכן ברגע נתון גרמניה עדיין לא התאוששה מהתבוסה, ואנגליה וארה״ב אינן מוכנות מספיק למלחמה כזו. הציל את העולם רק כך, שהאימפריה הסטליניסטית עד מות אדונה לא הייתה מוכנה למלחמה גרעינית. השאיפות הגיאופוליטיות חסרות-הרסן של ההנהגה הסטליניסטית שולבו עם הזלזול בגיאופוליטיקה כבתורת ״פסאודו-מדעית, המצדיקה אגרסיה אימפריאליסטית״. בסופו של דבר במקום הסטליניסטית באה הדוקטרינה הגיאופוליטית של ברז'נייב, שמהותה הייתה שמירת ״ההישגים של הסוציאליזם״ בצירוף התפשטות גיאופוליטית למדינות המתפתחות. אחרי הקמת נאט״ו והסכם ורשה המתח הגיאופוליטי בעולם נשמר כל הזמן, לפעמים נחלש מעט, לפעמים עולה שוב בכוח עצום. הסכנה הגדולה ביותר של האסון הגרעיני, כידוע, הייתה כרוכה בקונפליקט הקריבי, שהתלקח סביב אספקת הטילים הסובייטים לקובה. העימות הגיאופוליטי נמשך בכל היבשות, הימים והאזורים של הפלנטה. המקורות הגיאופוליטיים של האסון הגרעיני, שריחף מעל האנושות, הוסרו רק אחרי ההתפרקות ההיסטורית-בלתי-נמנעת של אותה התארגנות מלאכותית ואלימה, שייצגה ״הברית הנצחית״ והתלות הואסלית בה של המדינות שהוכנעו על ידה באירופה ובאסיה. זה באופן חוקי לגמרי הוביל לשינוי באופי ובתוכן של הגיאופוליטיקה כמכלול של קונסטרוקציות תיאורטיות התובעות מדעיות. הגיאופוליטיקה המודרנית – זה לא מה שחושבים על גיאופוליטיקה הלוחמים המקומיים נגד ״האימפריאליזם״ בפרישה או במדים, עם תוארי מדע או בלעדיהם. הרי ראשם החכם, בחוסר-התאמה מוחלט לחומריזם ההיסטורי שאהבו קודם, מייצר את הקביעות על כך שברית המועצות נפלה קורבן לבגידה ולחבלות אידיאולוגיות, שהרעיונות של גלסנוסט ו ״פרסטרויקה״ הושלכו על ידי שירותי המודיעין של מדינות המערב, שהרעיונות של דמוקרטיה וזכויות אדם מנוצלים כדי להחליש גיאופוליטית את רוסיה, לפרק אותה ולהכניע אותה סופית, לכבוש את עושר מינרליה, ולהעמיד אותה במעמד של חצי-קולוניה. וכדי שזה לא יקרה, הכרחי לדעתם החזרה לאוריינטציה הגיאופוליטית שנהרסה על ידי ה״דמוקרטים״ ולעימות ״הדמוקרטים״ לאוריינטציה הגיאופוליטית ולעימות הגיאופוליטי הגיאופוליטי. אך אלה הישנות של האוריינטציה הגיאופוליטית הקודמת, שכבר חלפה. הגיאופוליטיקה רק היום נפטרת מהאוריינטציות הקונפרונטציוניות, התוקפניות, הצבאיות-גיוסיות, רוכשת אינטראקציה הדוקה עם הגיאו-כלכלה, נעשית תיאוריה, המשרתת לא את שאיפות הכיבוש של המדינות, כי אם את ההתפשטות האזורית ואפילו הגלובלית של סחורות ושירותים, את נדידת הייצורים, את הגישה למקורות חומרי גלם תמורת כסף, ולא בדרך של שוד המחצבים של המדינות שנכבשו. הראייה הגיאופוליטית הכרחית ביצירת מערכת של הסבר אבולוציוני של ההיסטוריה. אך בשימושה יש להיפרד מהאוריינטציות הגיאופוליטיות הקסנופוביות ולהסתכל בעיניים פקוחות בפני ההיסטוריה. הכרחי לשמור על האובייקטיביות המדעית, תוך ויתור על ההרגל הקודם של גיאופוליטיקאים לייצג את ארצם כגיבור או קורבן, ואת כל המדינות האחרות – כנבלים או אפסים. הגיאופוליטיקה הקודמת חטאה בסרויליות, בשרות-מלכותי לשלטון על פי העיקרון: ״מה תבקשו?״. באותה חטא חטאו תחומים רבים אחרים של המדע והתרבות. הכרחי לקטוע את המסורת הישנה הזו. אני שואף לאחד את הראייה הגיאופוליטית של מה שהתרחש בהיסטוריה עם הגישה האבולוציונית-גיוסית, המבוססת על עקרונות האובייקטיביות, הדטרמיניזם האבולוציוני, הבחינה הקונקרטית-היסטורית, הקדמה המותנית-אבולוציונית, היעילות הכלכלית, המצב והתחרות של מבני הגיוס. הווקטור החשוב ביותר בגיאופוליטיקה המודרנית של רוסיה, על רקע רב-וקטוריות כללית של המדינה כאחת המעצמות המובילות בעולם, אני רואה את הווקטור האירופאי-אמריקאי. שם טכנולוגיות גבוהות, כלכלות חדשניות מפותחות, מוסדות דמוקרטיים, צורות ציוויליזציוניות קרובות לא רק במיקום הגיאוגרפי, כי אם גם במסורות, בתרבות, בערכים החומריים. אפילו מנקודת המבט הגזעית הרוסים – הם אירופאים טבעיים. אם רוסיה רוצה לפתח באינטנסיביות חברה חדשנית ולהיות מדינה חזקה באמת, ולא להישאר בשוליים של אירופה כספקית משאבי גלם, היא צריכה להשאיר בעבר את המסורות העבדיות ולשקם בעצמה את האירופאיות. ההתקרבות של שני הגושים האינטגרציוניים האירופאיים – האיחוד האירופאי ומה שנשאר מחבר העמים – מועילה ושימושית בראש ובראשונה לרוסיה. הנשיא הצרפתי, בעבר הלוחם הבלתי-נלאה בפשיזם שארל דה גול, חלם על איחוד אירופה מגיברלטר עד אורל. פרויקט גיאופוליטי כזה בתנאי העימות הגלובלי נשאר רק חלום. היום די אקטואלית נעשית האידאה של אירופה מגיברלטר עד ולדיווסטוק. הו לא, אינני חולם ריק, לא פנטזיונר ולא אוטופיסט. אני מבין מצוין, כמה רחוקה רוסיה מאירופה לא במיקום הגיאוגרפי, כי אם בארגון המדיני ובמנטליות. אך זה אומר רק, שהגיעה העת לחזור. כך שעכשיו הגיע הזמן לבחון את תיאוריית המנטליות – האחרונה מבין הקונסטרוקציות התיאורטיות, שיכולות להיות בשימוש בהסבר האבולוציוני של ההיסטוריה לצד המרקסיזם, הגישה הציוויליזציונית, תיאוריית הפאסיונריות והגיאופוליטיקה. המילה ״מנטליות״ נובעת מהלטינית ״מנטליס״ – שכלי. המושג של המנטליות מכסה את כל המכלול של תופעות התודעה ההמונית של אנשים של חברה מסוימת. אפשר להגדיר את המנטליות כמכלול של פנומנים חברתיים-פסיכולוגיים, המכתיבים את רוח-הזמן השלטת, את היחס למתרחש, את קבלת ההחלטות ואת הפעולות המעשיות של המון האנשים, השייכים לקהילה מסוימת. למרות שהמושג של מנטליות שימש לראשונה על ידי ר. אמרסון עוד ב-1856 ומאז שימש שוב ושוב גם על ידי היסטוריונים וגם על ידי פילוסופים, את המשמעות האמיתית של המנטליות בהתפרשות התהליכים ההיסטוריים הראו החוקרים הצרפתים מארק בלוק ולוסיאן פבר, שייסדו את האסכולה ההיסטורית של האנאל ופרסמו כתב-עת באותו שם. חוקרים אלה העמידו את הקטגוריה של המנטליות מול הקטגוריה של התודעה החברתית של החומריזם ההיסטורי המרקסיסטי, אשר, למרות אופייה הפעיל, נקבעת בכלל ובפרט על ידי ההוויה החברתית. הם ראו במנטליות מוסד חברתי-פסיכולוגי, המתפתח לפי חוקיו שלו ובמובנים רבים קובע את ההוויה החברתית ואת התהליך ההיסטורי. הם התעקשו על האופי האובייקטיבי והיציב של המנטליות כמוסד, על קיומן בה של מגמות מגוונות, שחלקן נכנעות לשינויים ולתנודות מהירים, ואחרות מחזיקות מעמד בעקשנות ומשתכפלות, למרות כל השינויים בחיים החברתיים. תיאוריית המנטליות מפותחת באופן פעיל על ידי ההיסטוריון והתרבותן הצרפתי ז'אק לה גוף, שהוא כיום המנהיג הבלתי-מעורער של הכיוון הזה. הוא רואה במנטליות חוליה מקשרת בין האבולוציה של הציוויליזציה החומרית לבין התנהגות האנשים בתהליכים ההיסטוריים. בניתוח ההיסטוריה של אירופה, לה גוף מרכז את תשומת הלב על כך, כיצד רעיונות שונים, שהובעו בזמנים שונים על ידי הוגים ונציגי תרבות אירופאים, נשברו במנטליות שכבר התגבשה במהלך האבולוציה ההיסטורית, התקבעו במסורות, ובהשגת משמעות פאן-אירופאית, כיוונו את המשך מהלך האירועים ההיסטוריים. כך הפילוסופיה מסוגלת להשפיע מהותית על התהליכים ההיסטוריים דרך יצירת קונסטרוקציות מנטליות והשפעתן על המנטליות. מנקודת המבט של הגישה האבולוציונית-גיוסית המנטליות היא גורם חשוב של האבולוציה ההיסטורית. היא מסוגלת גם להאיץ וגם לעכב רפורמות גיוסיות וכלכליות, להתנגד לפעולות השלטונות בדרך של אי-מימוש המוני של חוקים, לצבור חוסר-שביעות-רצון, הפורץ באקטים של מחאה. המנטליות מייצגת מערכת מורכבת, שנכנעת רק בחלקה לסקרים סוציולוגיים. התגובות של המנטליות יכולות להיות בלתי-צפויות ביותר. בהיותה תופעה המונית, המנטליות נכנעת במידה מסוימת לניהול באמצעות טכנולוגיות סוגסטיביות, כלומר כאלה הפועלות באמצעות הסגה, ולא שכנוע רציונלי. לראשונה את הפסיכולוגיה ההמונית עוד בסוף המאה ה-19 חקר הפסיכולוג הצרפתי לה בון בספר ״פסיכולוגיה של ההמונים״. בטכנולוגיות סוגסטיביות מחזיקים היטב הפופוליסטים, המכשירים בזריזות את מעשיהם לציפיות ולמצבי הרוח, השולטים במנטליות ההמונית. הם מסוגלים לנהל את המנטליות ובעזרת מכונת התעמולה לגייס תמיכה ואמון של קהל המוני, שיכול באופן פנומנלי ארוך לא לייחס חשיבות למציאות ההיסטורית המורכבת ולראות רק את מה שמראים בטלוויזיה. בדינמיקה של המנטליות עצומה המשמעות של הגורם הגיוסי. בפעילות גיוס נמוכה המנטליות יכולה לקבל אופי קיפאוני. רמה גבוהה של פעילות גיוס לעומת זאת יכולה לתרום לדינמיקה גבוהה של המנטליות ולהיות מנוצלת גם להתפרצויות אלימות אולטרה-גיוסיות, וגם לשינויים חברתיים חיוביים. אז, הגישה האבולוציונית-גיוסית שואפת להשתמש ולסנתז את הפיתוחים הרציונליים של גישות אחרות, שהתגבשו בפילוסופיה של ההיסטוריה – החומריזם ההיסטורי, הגישה הציוויליזציונית, תיאוריית הפאסיונריות, הגישה הגיאופוליטית ותיאוריית המנטליות, וגם לזהות ולהתגבר על חסרונותיהן. דרך ההיסטוריה מורכבת, וחיי האדם קצרי-מועד. אני כבר לא כל כך צעיר, כמו שהייתי רוצה. הרצון הגדול ביותר שלי הוא לראות את ההתפשטות של הרעיונות המובאים בספר הזה ובספרים אחרים, כדי להשתכנע שהם מביאים תועלת למדענים בחיפושם הבלתי-נלאה אחרי האמת וכמה ש רחב יותר למעגל האנשים, השואפים לשפר את עצמם ואת חברתם. מקומות רבים בספר הזה בניתי במודע כך, כדי לעורר, ואפילו לפרובוקר, דיון פעיל. שיביקרו, ואפילו ינזפו או יעוותו את מה שכתבתי. רק שלא ישתקו. אני איש-דיון, ובדווקא בתקשורת חיה בדיונים אני מוצא גם עונג יצירתי, וגם זרימת רעיונות, אינטנסיבית עוד יותר מאשר בדיאלוג עם טקסטים של מחברי ספרים שנקראו. ==== הגישה האבולוציונית-הגיוסית וההסבר האבולוציוני של הטבע ==== משהו דומה לתהליך הטבעי-היסטורי, למרות שברמה שונה לגמרי, מתרחש גם בטבע. המשותף לדטרמינציה של התהליכים האבולוציוניים בחברה ובטבע, מנקודת המבט של הגישה האבולוציונית-גיוסית, הוא התפקוד של מבני גיוס המתנגשים וכאילו מתחרים ביניהם, המכניסים סדר מסוים לפריפריה הגיוסית ונמצאים בעימות קבוע עם מבנים אחרים. את הקוסמוס אכן, בהתאם לקונספציה של מ. קונאשב, אפשר בהסתייגות מסוימת לייצג כייצור מיוחד של מערכות חומריות המתנגשות ביניהן. מנקודת המבט שלי זה אומר, שמבני גיוס הנוצרים באופן ספונטני של התארגנויות חומריות שונות מייצרים עבודה אבולוציונית ספונטנית וחסרת-מטרה מסוימת, והעבודה הזו מסוגלת לייצר רווח אבולוציוני, המוביל לשיפור, לארגון מחדש של מבנים אלה ומבטיח את האפשרות של קדמה. את ליבות הגלקסיות, הכוכבים, הפלנטות, האטומים אפשר לייצג כמבני גיוס, המייצרים סדר במערכותיהם באמצעות התפשטות של אינטראקציות גרוויטציוניות, אלקטרומגנטיות, חזקות וחלשות. לכן אני קורא להן ליבות גיוס, מתוך כוונה למשמעות המונח ״גיוס״ ככיוון וארגון של התנועה. בטבע הדומם מבני הגיוס אינם ניחנים בשאיפה לשמר ולשחזר את המצב של עצמם, עבודתם האבולוציונית ספונטנית, שגרתית, בלתי-יצרנית, הרווח האבולוציוני שלהם נמוך מאוד ומקרי. אך גם רווח נמוך כזה יכול להפוך לתנאי מוקדם להופעת חומר חי בהתהוות תנאים מסוימים. עם הופעת החיים והתפתחותם על פני כדור הארץ נוצר סוג חדש לגמרי של מבני גיוס, שאינם אדישים למצב של עצמם, שואפים כל הזמן לאופטימיזציה של פעילות החיים של אורגניזמיהם, מייצרים סדר, המקדם את ההישרדות והשחזור של מבנים אלה בתחרות קבועה על משאבי חיים ובמאבק על הקיום עם מבנים אחרים. העבודה האבולוציונית של מבנים אלה ושל האורגניזמים שגויסו על ידם מקבלת אופי של עבודה ביולוגית. ההבנה של משמעות מבני הגיוס והעבודה הביולוגית באבולוציה של עולם החיים הובילה אותי להכרה בצורך להחדיר טרנספורמציות מתאימות לביולוגיה האבולוציונית. בביולוגיה האבולוציונית משנות ה-80 של המאה ה-20 שורר משבר כבד. התיאוריה הסינתטית של האבולוציה, ששלטה משנות ה-30, שנוצרה במאמציהם של עשרות מדענים מצוינים ממדינות שונות, הותקפה בביקורת קשה והוגנת למדי, שציינה על התיישנותה ועל התאמה לא מלאה לעובדות, שנחשפו על ידי המדע. הופיע שורה שלמה של תיאוריות אלטרנטיביות, התחזקו ההתקפות על הדרוויניזם, במיוחד על תיאוריית הברירה ככוח המניע של האבולוציה. בלא להיות ביולוג מקצועי, עיבדתי ולמדתי ביסודיות את כל הספרות על הביולוגיה האבולוציונית, שהייתה זמינה בספריות הגדולות שהיו נגישות לי. כתוצאה הגעתי למסקנה, שהסיבה העיקרית למשבר בביולוגיה האבולוציונית היא הגנוצנטריזם – צורה של חשיבה תיאורטית, המעמידה במרכז הטרנספורמציות האבולוציוניות שינויים בגנים, ולא בעבודה הביולוגית של האורגניזמים ובברירה של העובדים היעילים ביותר. הסיבה להתפשטות הכללית של הגנוצנטריזם בביולוגיה האבולוציונית היו ההצלחות של הגנטיקה של המאה ה-20. גילוי הסליל הכפול של ה-DNA והקוד הגנטי, שמשמש את כל היצורים החיים ללא יוצא מן הכלל לייצור חלבונים וריבוי תאים, יצר רושם של מעין השלמה בידיעת יסודות התורשה. ההצלחות של הביוטכנולוגיה וההנדסה הגנטית כאילו אישרו את הרושם הזה והפיצו אותו בקהל ההמוני. עם זאת, התורשה נמצאה מורכבת הרבה יותר, מכפי שסברו הגנטיקאים. ההתפתחות עצמה של הגנטיקה והביוכימיה, פענוח הגנומים של האדם ומספר סוגים אחרים של אורגניזמים הראו, כמה מעט אנחנו עדיין יודעים על טבע התורשה. בכל זאת, הסמכות של הגנטיקה, במידה מסוימת בצדק, התבססה במדע הביולוגי בגובה כזה, שמחברי הקונספציות בביולוגיה האבולוציונית החלו להישען על מסרים על מניפולציות עם חומר גנטי במבחנות ופיפטות עם חומר גנטי, ושכחו את האורגניזמים החיים. השאיפה להסביר את האבולוציה, מתוך התפתחות האורגניזמים החיים, הטבועה במייסד הגדול של התיאוריה האבולוציונית צ'ארלס דרווין, קיבלה את השם אורגניזמוצנטריזם והחלה להיחשב כהשערה מיושנת ונדחית. עם זאת, בהסתמך על עובדות של האמבריולוגיה, ביולוגיית ההתפתחות, הפלאונטולוגיה והמורפולוגיה האבולוציונית, אני קובע, שדווקא השינויים של האורגניזמים תחת פעולת העבודה הביולוגית המשתנה בתנאים חדשים, הנתמכים על ידי הברירה, עומדים בבסיס השינויים הגנטיים, ולא להפך. דווקא הם הם מקור הטרנספורמציה של המינים. כך, נתוני האמבריולוגיה המודרנית וביולוגיית ההתפתחות מראים, שהתפתחות העוברים אינה נקבעת על ידי החומר הגנטי, הכלול בגרעין של התא המופרה הראשוני (הזיגוטה), כי אם תלויה באינטראקציות קונקרטיות של תאים בתהליך ההתפתחות, כלומר, למעשה, בגיוסם לספציאליזציה ב עבודה ביולוגית קונקרטית של האורגניזם. מה שנקרא המארגן, שגילה האמבריולוג שפמן, כלומר מבנה תאי, הקובע את כיוון התפתחותם של מבנים אחרים, אינו אלא מבנה גיוס טיפוסי, המניע את התארגנויות התאים לעבודה ביולוגית מסודרת. נתוני הפלאונטולוגיה והמורפולוגיה האבולוציונית מראים באופן משכנע, שסנפירים שריריים של דגי האונודה יכלו לעבור טרנספורמציה לכפות של חולייתני היבשה רק כתוצאה של שינוי בעבודה הביולוגית, הקשור בתנועה ביבשה. הברירה הותירה לחיים ולרבייה את האורגניזמים העובדים והנעים ביעילות ביותר, ולא פשוט את אלה שניחנו בקומפלקסי גנים שנבחרו במקרה, שהורכבו בהצלחה על ידי צבירת מוטציות קטנות. את אותו הדבר אפשר לומר על כל הטרנספורמציות המיניות של האיברים והאורגניזמים השלמים ללא יוצא מן הכלל. פרסות הסוסים נוצרו מהכפות והאצבעות הרכות של אבות היער של הסוסים בדרך של נקישה מתמדת באדמת הערבה. התחיל התהליך הזה ביצירת יבלות. הקיבות של אוכלי העשב נוצרו באמצעות התאמה על ידי עבודה ביולוגית לעיכול של מזון עשבוני קשה. הכפות של הטורפים הן תוצאה של הליכה גנבנית ואופן תנועה של דחיפה. לכן אצלם לעולם לא נוצרות פרסות. כנפי העופות הן תוצאה של טרנספורמציה של הכפות הקדמיות של אבותיהם, שנעו בקפיצות בדרך של תנועות דחיפה של הכפות האחוריות עם ניפופים חדים עזריים של הכפות הקדמיות. רגליו של האדם הן תוצאה של הליכה זקופה, מה שהופך לברור בהשוואה לכפות של אבותיו המאובנים. ידיו של האדם – תוצאה של הפסקת העבודה של טיפוס על עצים ועבודה קבועה עם חפצים. האדם עצמו הוא תוצאה של עבודה ביולוגית, שעברה בתהליך האבולוציה לעבודה שיטתית. כמובן, האיברים אינם עוברים טרנספורמציה על ידי העבודה הביולוגית מעצמם, הטרנספורמציה שלהם – רק חלק מורכב של הטרנספורמציה של האורגניזמים העובדים בדרך חדשה. המורפולוגיה האבולוציונית, מדע הטרנספורמציות של צורות הצמחים ובעלי החיים, שמייסדיה היו המדענים הרוסים המצוינים א.נ. סברצוב (לא לבלבל עם נכדו א.ס. סברצוב, גם הוא ביולוג-אבולוציוניסט) ותלמידו א.י. שמלגאוזן, ריכזה את תשומת הלב במחקריה רבת-השנים דווקא על זיהוי הדינמיקה והיחס של הצורות באבולוציה של האורגניזמים. איוון שמלגאוזן הראה, שהשינוי של הצורות באבולוציה מתרחש על בסיס תהליכים רגולטוריים באורגניזמים השלמים. הוא התקרב ממש להבנת התפקיד המוביל ברגולציה של הבטחת-החיים ושינוי-החיים של העבודה הביולוגית, ואף השתמש שוב ושוב בספריו במילה ״עבודה״. וכן, איך יכול היה להיות אחרת? התפקיד המוביל באבולוציה של האינטראקציה של העבודה הביולוגית והברירה קופץ לעיניים ישירות בניתוח השינויים המורפולוגיים. שמלגאוזן חקר קורלציות, כלומר תלות-הדדית של חלקים ומערכות-משנה במערכות של אורגניזמים שלמים. הקורלציות התגלו ונחקרו בתחילה על ידי הביולוג-קריאוציוניסט הצרפתי הגדול ז'ורז' קיווייה. קיווייה ראה בקורלציות מימוש של תוכנית הבורא, המחדיר לכל חי פרופורציונליות והרמוניה למימוש מועיל של תהליכי החיים. שמלגאוזן בדרך של ניתוח חומר עובדתי עצום הדגים בצורה מוחשית, שהטרנספורמציה של המינים מתרחשת בדרך של התפרקות של מערכת הקורלציות הקודמת והיווצרות מתואמת של קורלציות חדשות. ומה מבטיח את התיאום של הטרנספורמציות האלה? כמובן, לא תוכנית חדשה של הבורא, כי אם תהליך רגולטורי של אינטראקציה מערכתית של חלקים ומערכות-משנה באורגניזמים שלמים. כלומר, במילים אחרות, ארגון חדש של העבודה המשותפת של האיברים ומערכות-המשנה של האורגניזמים להתאמה לתנאים שהשתנו מהותית, הנתמך ומלוטש על ידי הברירה. איוון שמלגאוזן היה אחד מאותם עשרות מדענים ממדינות שונות, שתרמו ליצירת התיאוריה הסינתטית של האבולוציה. הוא הכניס לתיאוריה הסינתטית את המושג של הברירה המייצבת, המסננת (מחסלת) את כל הפרטים, אשר בתכונותיהם המורפולוגיות סוטים מהנורמה הכלל-מינית שהתבססה תחת פעולת הברירה המניעה. לוחם בלתי-נלאה בליסנקואיזם, שמלגאוזן במשך שנים רבות הגן על הישגי הגנטיקה בתנאי המשטר הטרוריסטי של סטלין וההפשרה הקשוחה של חרושצ'וב. בהיותו איש של זמנו, הוא ככל שיכל ניסה לשלב את ההבנה של התפקיד המוביל באבולוציה של הטרנספורמציות המורפולוגיות, המתבטאות בשינויים מודיפיקציוניים בלתי-תורשתיים של המינים ומרוכזים על ידי הברירה, עם ייצוגי התיאוריה הסינתטית של האבולוציה על התפקיד המוביל של הברירה של שינויים מוטציוניים קטנים שנצברו במאגרי הגנים של אוכלוסיות. את שאלת התורשה של הטרנספורמציות המורפולוגיות שנצברו פתר שמלגאוזן ברוח הגנוצנטריזם, אך בכך שלל קטגורית, שטרנספורמציות כאלה אינן בעלות משמעות לאבולוציה. הוא סבר, שהשינויים המודיפיקציוניים, הנוצרים במבנה ובתכונות של האורגניזמים תחת השפעת הסביבה החיצונית במסגרת נורמות התגובה שקובעו גנטית על ידי הברירה המייצבת, רק מצביעים על הכיוון לברירה המובילה, ובזה מסתיים תפקידם המוביל. בהמשך הברירה המובילה, המניעה, בוחרת לחיים ולרבייה אורגניזמים עם קומפלקסי הגנים (הגנוטיפים) המבטיחים ביותר, וזה מאפשר לרשת את הסימנים המורפולוגיים המבטיחים ביותר להישרדות בתנאים חדשים. זה מוצא מאוד שנון מהמצב, המאפשר לפצות על אי-ההתאמה הברורה של ההסברים הגנוצנטריים של האבולוציה לעובדות המורפולוגיה האבולוציונית. היתרון של הניסיון הזה לשלב בין הבלתי-נתפס נמצא גם בכך, שהוא מאפשר להכניס את התגליות של המאה ה-20 לתיאוריית דרווין ולהדגיש את הכישלון של התיאוריה של האבולוציוניסט הרצוף הראשון בתולדות הביולוגיה וכל המדע העולמי – למארק. שמלגאוזן צדק לגמרי בכך, שהאבולוציה מתרחשת לפי דרווין, ולא לפי למארק. למארק בנה את תיאוריית האבולוציה שלו בראש ובראשונה על הייצוג של השאיפה של כל חי לשלמות, שהונחה על ידי הבורא. למארק לא היה לו מושג כלל על התפקיד באבולוציה של הברירה הטבעית. העמדה העיקרית של תיאוריית למארק ושל תלמידיו הניאו-למרקיסטים הייתה התזה על תורשה של סימנים נרכשים. את התזה הזו במהדורות המאוחרות של ״מוצא המינים״ קיבל גם דרווין. אז איש לא פקפק בצדקתה של התזה הזו. עם זאת, בתחילת המאה ה-20 הדרוויניסט הנלהב אוגוסט וייסמן הוכיח את חוסר-האפשרות של תורשה כזו. הוא הראה את הכורח של בידוד איתן של מבני התורשה מהתהליכים, המתרחשים בשאר החלק הסומטי של האורגניזם. במקרה אחר כל פציעה שננשאה בחיים, תוצאות מחלות, חסרונות נרכשים היו מטביעים חותם על כל שרשרת הדורות הבאים. עוברים בתורשה רק מחלות תורשתיות, שנגרמו על ידי הפרעה במבני התורשה, שקיבלו מאוחר יותר את השם מוטציות. בנו של אתלט לעולם לא נעשה אתלט מלידה, לשם כך יש צורך לבצע מחדש אימונים מתישים. הקונספציה של וייסמן על אי-התורשה של סימנים שנרכשו בחיים הפכה לתנאי מוקדם חשוב של התפתחות הגנטיקה והתיאוריה הסינתטית של האבולוציה. העמדה שבוססה בקונספציה הזו על קיומו של בידוד חזק בין כל גוף האורגניזם לבין מבני התורשה המבשילים בגוף זה, המופרדים ממנו על ידי קליפות תאים, קיבלה את השם מחסום וייסמן. מחסום וייסמן ללא ספק אטום, והסימנים שנרכשו על ידי האורגניזמים ללא ספק אינם עוברים בתורשה בהעברה ישירה. כל הניסיונות של הניאו-למרקיסטים להוכיח בניסויים שהועלו באופן מגוון העברה כלשהי של השפעות לצאצאים של מיוחדויות שנרכשו על ידי הפרטים ההורים לא הוכתרו בהצלחה. עם זאת, אנחנו יודעים, שבעולם לא קיימים מחסומים אטומים לחלוטין. בפיזיקה הודגם קיומו של מה שנקרא אפקט המנהור, בהתאם לו אלקטרונים מחלחלים בתנאים מסוימים דרך מחסומים בלתי-ניתנים-לחצייה. ברברים חדרו גם דרך החומה הסינית הגדולה, וגם דרך סוללות אדריאנוס וטראיאנוס באימפריה הרומית. כמובן, למארק טעה. הקונספציה שלי על התפקיד המוביל באבולוציה של האינטראקציה של העבודה הביולוגית והברירה אינה למרקיסטית, למרות שההאשמות בלמרקיזם של מבקריה הבאים, כפי הנראה, בלתי-נמנעות. למארק הבין בצורה צרה ופרימיטיבית לחלוטין את תפקיד העבודה הביולוגית, וצמצם אותה למאמצים מכניים בודדים. דוגמה קלאסית – התארכות הצוואר אצל ג'ירפות, הנמתחות אחרי עלים שגדלים גבוה, שהביאה, לדעתו, לקיבוע תורשתי של צווארים ארוכים לא-פרופורציונלית. רק ברירה של גנוטיפים של הפרטים ארוכי-הצוואר ביותר, שדור אחר דור עבדו על קטיפת העלים שגדלים גבוה, יכלה ליצור קורלציה כה יוצאת-דופן של איברים. בנוסף אי-ההבנה של התפקיד האבולוציוני של העבודה הביולוגית הובילה לכך, שהחוקרים, כולל למארק, אינם מבחינים כלל ביתרון אדפטיבי אחר, לא פחות חשוב, של צוואר הג'ירפות, הפותח פרספקטיבות לעבודה ביולוגית של הישרדות. הרי צוואר הג'ירפות לא רק ארוך, כי אם גם גמיש, בזכותו נפתחת תצפית מעגלית לגילוי טורפים שמתגנבים, הוא משמש להשגת כל חלק בגוף, כדי לשחרר אותו מלכלוך, מטפילי מציצת דם וכו'. למארק הראשון דיבר על התפקיד המכריע של אורח החיים במבנה האורגניזמים החיים, מה שהקדים זמן רב את פיתוח המורפולוגיה האבולוציונית. אך ברוח החומריזם המכני של המדע של זמנו הוא כלל לא שם לב, שהעבודה הביולוגית תמיד רב-פונקציונלית, כמו כל איבר שנוצר על ידה, ושהנטייה המוקדמת של איבר זה או אחר לשינויים אבולוציוניים (פראדפטציה) מביאה בתהליך השינויים האלה לגיוס וטרנספורמציה של אורגניזמים שלמים, ולא של איברים בודדים. ההבדל של הקונספציה שלי מכל הווריאנטים של הלמרקיזם נמצא בראש ובראשונה בכך, שאני מכיר בהתאם ליסודות הגנטיקה המודרנית בתפקיד עצום באבולוציה של שינויים גנטיים ובאטימות המוחלטת בתנאים הרגילים של המין של העבודה הביולוגית בסביבתו של מחסום וייסמן. אך שווה לשנות מהותית את התנאים האלה או להתרחש הגירת המין לסביבה שונה איכותית, ומתרחשת ביחס לסביבה החדשה שינוי קרדינלי של העבודה הביולוגית. העבודה הביולוגית בתנאים חדשים מייצרת מיוחדויות ״המצאות״, שאני קורא להן חידושים גיוסיים. אורגניזמים מימיים, שהיגרו ליבשה, הופכים את סנפיריהם לכפות. אורגניזמים יבשתיים, שהיגרו למי האוקיינוס, רוכשים צורה אווירודינמית וסנפירים-משוטים – מעין אנלוגים של סנפירים. מה זה, תוצאה של בחירה מקרית של מוטציות קטנות מועילות? אבסורד מוחלט! הם היו נאכלים על ידי טורפים עוד בתחילת הטרנספורמציות האבולוציוניות שלהם, שכן היו מגלים חוסר-אונים מוחלט בסביבה זרה להם, אם לא היו עובדים ביעילות, עם גיוס מקסימלי ומתח כוחות על שליטה בה. אם לא היה שינוי שורשי של הצורות והדרכים של העבודה הביולוגית, שום צבירת מוטציות באוכלוסיות לא הייתה מובילה להופעת מינים חדשים. הברירה המייצבת בהתמדה בלתי-מתפשרת משמידה כל סטייה מהנורמה שהתבססה. הברירה מתוך הצורות המגוונות גנטית עוזרת לשמר את הקביעות של האוכלוסייה, אך לעולם אינה מובילה לטרנספורמציה שלה למין חדש. אך איך בכל זאת להיות עם מחסום וייסמן, הנועל כל השפעה של העבודה הביולוגית על מבנים גנטיים? כבר איוון איוונוביץ' שמלגאוזן הראה בבהירות מלאה, שכל אורגניזם מתגבש ומתפתח כשלם, שהשינוי וההתפתחות שלו מייצגים תהליך רגולטורי. האם נושרות לחלוטין התאים, המכילים חומר גנטי, מהשלמות המקושרת של האורגניזם, המוקפים במחסום וייסמן? בשום פנים ואופן. המדע המודרני קבע בתוקף, שכל התהליכים הרגולטוריים באורגניזמים מטופלים על ידי חומרים ספציפיים – הורמונים ואנזימים, החודרים בחופשיות דרך קליפות תאי המין ומסדרים בכך בגרעיניהם. תאי המין עצמם אינם קיימים אחרת, מאשר בטבילה בנוזלים הורמונליים. ההורמונים מייצגים חומרים פעילים ביולוגית, המופרשים על ידי בלוטות ההפרשה הפנימית או אסופות של תאים מומחשים. הם מבטיחים את הגדילה וההתפתחות של האורגניזם, את ההבדלים המיניים, את תהליכי ההסתגלות, ממריצים תהליכי חילוף-חומר, עיכול ואינטראקציה מינית. גדילת השרירים, הכרחית בשינוי העבודה הביולוגית, מעוררת על ידי הורמון הגדילה והטסטוסטרון. אתלטים, העוסקים בקביעות בתרגילים לגדילת מסת השרירים, צוברים בכך באורגניזמיהם הורמון גדילה וטסטוסטרון, ובכך משנים את המבנה ההורמונלי של האורגניזם שלהם. השינויים האלה ללא ספק פועלים על המבנים הגנטיים של כל התאים, כולל תאי המין, אך בקנה מידה מינימלי, שאינו מאפשר לקבע את השינויים האלה בגנומים ולהעביר אותם לצאצאים. אך שינויים רדיקליים של העבודה הביולוגית של קבוצות גדולות של אורגניזמים, אוכלוסיות או מינים שלמים אינם יכולים שלא להוביל ובוודאי מובילים לצבירת שינויים מתאימים של המערכת ההורמונלית ולהשפעותיהם על מבני הגנומים, על מרחביהם העצומים הרזרביים, המלאים ב-DNA שאינו מקודד חלבונים. במהלך העבודה הביולוגית המאורגנת מחדש החוזרת של דורות רבים הצבירה הזו מתחילה בהדרגה להשפיע על התפקוד של המבנים הגנטיים, בעיקר דרך שינוי העבודה של גני הרגולציה. בסופו של דבר הצבירה הכמותית של ההשפעות ההורמונליות הרגולטוריות מובילה להשלכת DNA עודף ולטרנספורמציה קפיצית של הגנומים. מעין אנלוג של התהליך הזה, ליתר דיוק, המודל שלו, יכולים לשמש המטמורפוזות של חרקים, דו-חיים, דגים וסוגים אחרים של אורגניזמים. התפתחות הזחל בגיל מוקדם מובילה לצבירה באורגניזם שלו של הורמונים מסוימים, וברגע שמצטברת כמות מספקת של הורמונים ומשתנה המבנה ההורמונלי של האורגניזם, מתרחשת טרנספורמציה קפיצית של כל המבנה, יכולות התנועה, ההתנהגות והמראה החיצוני של האורגניזם הזה, כשהאחרון משתנה עד חוסר-הכרה מוחלט. אפשר להניח, שהתמורה הדומה מתרחשת בדרך של קיבוע בהתפתחות האישית (האונטוגנזה) של התהליך האבולוציוני, שהתרחש בהתפתחות ההיסטורית של המין הנתון (הפילוגנזה). יש לקחת בחשבון, שהשינוי של המבנים ההורמונליים של קבוצות גדולות של אורגניזמים בתהליך ההשתלטות שלהן על צורות ודרכים חדשות של עבודה ביולוגית בסביבה חדשה מתרחש בהכרח בתנאים של מתח כרוני. מחבר תיאוריית המתח הנס סליה הראה באופן משכנע, שבתנאים של השפעה קיצונית של הסביבה מתבצעת התארגנות מחדש אדפטיבית של כל המערכת הנוירו-הורמונלית של האורגניזם. הנסיבות האלה מחזקות את הקונספציה שלי של יצירת מינים פעילה-גיוסית. ניסיתי להכניס למחזור המדעי עוד רעיון לא-סטנדרטי אחד. הצעתי להבחין בין מינים-קונסרברים למינים-טרנספורמרים. המינים-הקונסרברים דומים לחברה המסורתית בעולם האנושי, הם שמרניים במבנם, בגנטיקה שלהם ואינם מוכנים לשינוי העבודה הביולוגית בתנאים חדשים. בשינויים מהותיים של התנאים מספר עצום של מינים כאלה נכחד, בלי כוח גם להסתגל וגם להשתנות. שינוי המבנה של מינים כאלה ב שינוי יציב ולא קשוח מדי של התנאים, שנגרם על ידי שינוי מתאים של העבודה הביולוגית והווקטור של הברירה, מתרחש לאט, ברצף, בגרדואלית. אך צבירת השינויים האלה בקבוצות גדולות של אורגניזמים בשרשרת ארוכה מספיק של דורות יכולה להפוך קונסרברים לטרנספורמרים. הטרנספורמרים מוכנים על ידי האבולוציה הקודמת לשינויים גדולים של העבודה הביולוגית ומסוגלים לעבור טרנספורמציה למינים חדשים בקפיצה. יש להדגיש, שטרנספורמציה קפיצית כזו מתרחשת לא בדרך של מוטציה גדולה והיווצרות של ״מפלצות מבטיחות״, כפי שמניחים בתיאוריות של הסלטיציוניסטים. זו לא קפיצה מקרית, כי אם חוקית, מוכנה אבולוציונית. כל מוטציה גדולה לעומת זאת מורידה עד קצה גבול את כושר-החיות של האורגניזם, והמוטנטים המכוערים מוסרים במהירות מהחיים ומדרך האבולוציה על ידי הברירה המייצבת. ההשערה של הקונסרברים והטרנספורמרים – זה הניסיון שלי לענות על השאלה, שמולידה ויכוחים אינסופיים בין תומכי הייצוג על הטרנספורמציה האיטית, ההדרגתית של המינים (הגרדואליסטים, שאליהם השתייך דרווין וחסידי התיאוריה הסינתטית של האבולוציה) לבין תומכי הייצוג על הטרנספורמציה המהירה, הקפיצית (הסלטיציוניסטים). הופעת התיאוריה של שיווי-המשקל המקוטע, שיצרה לראשונה תחרות אמיתית לתיאוריה הסינתטית של האבולוציה, עוררה ויכוחים אינסופיים של מומחים על האופי הגרדואלי או הקפיצי של השינויים האבולוציוניים. לכן התיאוריה הזו קיבלה את השם פונקטואליזם. בין הסיבות, הגורמות לשינויים מהירים, הפונקטואליסטים מדגישים בראש ובראשונה את הגנטיות, כלומר שוב מוטציות גדולות. ההשערה של טרנספורמרים וקונסרברים יכולה להכניס בהירות לשאלה הזו, בלי להיעזר בהסברים גנוצנטריים מומצאים וחסרי-הוכחה. הנה אותו קומפלקס של הגיגים מדעיים-כלליים, שהוביל אותי לפיתוח היסודות הפילוסופיים של התיאוריה הכללית של האבולוציה. אני מקווה ומאמין, שעבודתי הארוכה והעקשנית, שהונחה ביסודו של הספר הזה, לא תישאר בלתי-מובחנת, שהיא תביא תועלת למדענים, העובדים בתחומים המגוונים ביותר של הידע, שהיא תניע אנשים רבים בגילים ובמקצועות המגוונים ביותר להכיר טוב יותר את העולם, שבו הם חיים, להאמין באפשרות של שיפור חייו הפרטיים דרך שיפור עצמם ודרך שיפור עצמי פסיכו-פיזי קבוע לעבור לטרנספורמציה יצירתית אבולוציונית של יחסיהם עם העולם הזה. גופנו, משכן הרוח, המשפיע על הרוח הזו הן בהשפעה ישירה והן בהשפעה עקיפה, – הרי גם הוא התקן שמרני מאוד, מסורתי. הוא התגבש בתהליך האבולוציה הביולוגית, ואז הושלם על ידי העבודה הביולוגית, שצמחה לעבודת האדם. ואז הוא הגיע לפסגת התפתחותו, שסימנה את האפיון המיני של המין הומו ספיינס, ועצר בפסגה הזו, רק מתוקן קלות במגוון של אוכלוסיות האדם. גופנו במצבו הנוכחי אינו מוכן לעומסים ומתחים אפילו של החברה החדשנית הבלתי-מפותחת של היום. הוא עם ההתקן המסורתי שלו מעניש אותנו באכזריות בסבלים ובעינויים עצומים על כל עוון נגדו, ולפעמים אף בלי כל אשמה. בגופנו קיימת כאילו אינקוויזיציה פנימית, שמכריחה אותנו להודות בחטאים, שביצענו או אפילו לא ביצענו. לא לחינם נאמר, שבריאות אינה הכל, אך הכל בלי בריאות – כלום. דווקא לכן אנו קובעים, שהשיפור העצמי הפסיכו-פיזי הקבוע, היומיומי הוא השלב הראשוני והיסוד של האבולוציה הנוספת של האדם, ההופכת אותו לכשיר לאבולוציה הומניסטית נוספת של הציוויליזציה שלו בתנאי החברה החדשנית. לפני שינוי לטובה משהו בעולם, האדם חייב ללמוד לשנות את עצמו בצורה חיובית. בלי זה הוא לא רק שלא יהיה מוכן לחיים בחברה החדשנית, החברה החדשנית המתפתחת בסערה תהפוך עבורו לגיהנום, והאדם הבלתי-מושלם יעשה הכל כדי להפוך אותה לגיהנום, לאנטי-אוטופיה, לסיוט. השיפור העצמי הפסיכו-פיזי מניח את היסודות גם לשיפור עצמי מוסרי אפקטיבי, וגם לאבולוציה יצירתית של האדם בכל תחומי הפעילות, וגם לאורח חיים ישר. אורח חיים ישר, נכון – זה לא מה שמבינים בזה מטיפים דתיים. הסגפנים הדתיים, החיים בתנאים לא-אנושיים, הניזונים מארבה וחגבים או בכלל ממה שייזדמן, המתישים את עצמם בתפילות, מנהלים דווקא אורח חיים עוון, לא-נכון, לא-בריא. אורח חיים באמת ישר, בריא, בריאותי-יוצר טמון בכך, לחיות חיים מלאים, יצירתיים, פעילים-חברתית, מבלי לסבול שום פראות-יתר, להיזון ממזון מלא, מאוזן היטב, להתפתח מדי יום בשם שיפור עצמי ושיפור העולם האנושי. האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא בו-זמנית קריאוציוניזם אנושי, הומניסטי. עם זאת, בשונה מכל הצורות הקודמות של הקריאוציוניזם, כולל הסובייטי, זה קריאוציוניזם אוניברסאלי-אבולוציוני ואוניברסאלי-הומניסטי. הוא מעמיד על היכולות היצירתיות והפוטנציאל האבולוציוני של האדם עצמו, ולא על כוחות-על אנושיים המנוכרים ממנו, שניחנו בכוח-על, יהיה זה המפלגה שתפסה את השלטון, דיקטטורה של אדם יחיד במדינה כלשהי על פני כדור הארץ או של האדון השמימי עליה. העולם נוצר על ידי האבולוציה, והאדם יכול לטרנספורמציה הומניסטית ורצופה אותו רק בתנאי, שהוא עצמו יוכשר לאבולוציה, בשיפור עצמו ובהפיכה להתגלמות של האבולוציה היצירתית. האבולוציוניזם האוניברסאלי כתורה כולל שלושה מדורים – קוסמי אבולוציוניזם, אבולוציוניזם ביולוגי ואבולוציוניזם חברתי-היסטורי. בהמשך אנו עוברים להצגה מפורטת של שני הראשונים שבהם. kj75dtxmcqdihubyi67ut2me1a3dmjj 0 31051 180642 2026-09-27T06:51:19Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180642 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == פרק 1. האבולוציוניזם הקוסמי כיסוד פילוסופי של התיאוריה הכללית של האבולוציה == ==== פרולוג ״בשמיים״ ==== בפרולוג בשמיים מתחיל היצירה האלמותית של גתה ״פאוסט״. ״הפרולוג בשמיים״ לאבולוציית האנושות, המתבטאת בהיסטוריה העולמית של הציוויליזציה האנושית, כמו של כל ציוויליזציה קוסמית אחרת, הוא האבולוציה של היקום. טוב מאוד על כך כתב הפילוסוף והתרבותן הגרמני המצוין א. הרדר. ״הפילוסופיה של ההיסטוריה של המין האנושי, – הדגיש הוא, – חייבת להתחיל בשמיים, כדי להיות ראויה לשמה. מכיוון שביתנו – כדור הארץ אינו ניחן מעצמו ביכולת ליצור ולשמר יצורים אורגניים, לא עצמו הסתדר ורכש את צורתו, וכל זה – הצורה, ההתקן, היכולת להוליד יצורים – מקבל מהכוחות, החודרים את היקום שלנו, הרי שיש לבחון את כדור הארץ קודם כל לא בנפרד, כי אם במקהלת העולמות, שבה הוא מוצב״ (הרדר א.ג. רעיונות לפילוסופיית ההיסטוריה של האנושות. – מ.: נאוקה, 1977, עמ' 13). להרדר גם שייכת הקדימות בתיאור האבולוציה הקוסמית כתהליך של עלייה מהפשוט למורכב, מהנמוך לגבוה, מהנמוך-מאורגן לגבוה-מאורגן. כמובן, בימי הרדר אפשר היה רק לתעד את התנאים המוקדמים של ההיסטוריה האנושית באבולוציה הקוסמית. עניים מדי היו עוד הידע על האוניברסאליות של האבולוציה, ואת ההיסטוריה אפשר היה לבחון רק במסגרת התמונה הדתית של העולם, כהשפעה דירקטיבית של ״השמיים״ על ״האדמה״. נכון, כבר אז, ואף קודם לכן, אחרי התגליות של ג'ורדנו ברונו נודע, שכדור הארץ – אי קוסמי כזה כמו מרקורי או מאדים, והשמש שלנו – כוכב רגיל, שאינו, כמו כדור הארץ, מרכז היקום. אבל ההיסטוריה הקוסמית היא פרולוג להיסטוריה של האנושות גם במובן זה, שהיא האחרונה מייצגת אבולוציה של קהילת האנשים כמעין יצורים קוסמיים. הכפילות של טבע האדם נמצאת, בראש ובראשונה, בכך, שהוא – בו-זמנית יצור ארצי וקוסמי, הנקרע בחייו בין מהותו הארצית לקוסמית. וכדור הארץ שלנו – מבודד על ידי האטמוספרה, שכבת האוזון שלה, פלנטה מאוד מיוחדת, ייחודית, ובו-זמנית – חלק אורגני של אבולוציית הקוסמוס. ״אני בגופי בעפר מתבלה, בשכלי ברעמים מצווה״, – כך תיאר את הכפילות הזו המשורר הרוסי גברילה דרז'בין. הרדר גם הוא התכוון לכפילות הזו של הטבע האנושי, כשכתב על הכורח של פרולוג להיסטוריה האנושית ״בשמיים״. ידידו של המשורר-פילוסוף הגרמני הגדול גתה, הרדר זכר את ״הפרולוג בשמיים״, המתואר בטרגדיה האלמותית ״פאוסט״, שבה אלוהים ומפיסטופל מתווכחים על מהות האדם. ההתחלות הגבוהות, הקוסמיות, והנחותות, הצרכניות, תמיד נוכחות בטבע האדם ובתרבותו. אך היום עלינו לחשוב מחדש על הגיגיהם של קודמינו הגדולים, שחיו בגרמניה במאה ה-19, שכן הפרולוג הקוסמי של ההיסטוריה האנושית – לא רק פרולוג, כי אם גם מעין פתיח, ואחר כך גם המשך של ההיסטוריה הזו בכל רגע של אבולוציית האנושות. שהרי אבולוציית האנושות – גם היא תהליך יוצר-קוסמוס. מכאן, שבחינת האבולוציה החברתית-היסטורית כשלב חוקי של האבולוציה הקוסמית מותנית בטבעו של האדם כיצור ארצי ובו-זמנית היוצר קוסמוס מיוחד. בעיצוב כדור הארץ, האדם כבר בכך הופך את היקום. ולא לדבר על כך, שהיום הוא יותר מאי-פעם נמשך אל היקום גם במדעו, גם בצעדיו הראשונים בהשתלטות על הקוסמוס, וגם בתפיסת עולמו. שכן יצירת קוסמוס הומאני, מהוהה-אנושות, רוחני יותר ויותר מתיישבת בתודעת האדם כמטרה החשובה ביותר והמשמעות העמוקה ביותר של חיי האדם. התהליך האבולוציוני, החודר את כל מה שקיים מהיקום העצום ועד חיפושית קטנטנה ועד האדם – הוא קוסמי תהליך, ואת התורה עליו אנחנו מכנים אבולוציוניזם קוסמי. ==== האבולוציוניזם הקוסמי והקוסמיזם של החשיבה הפילוסופית ==== האבולוציוניזם הקוסמי כמערכת של הסבר העולם יש לו כתנאי מוקדם את הקוסמיזם – כיוון של המחשבה הפילוסופית, שבבסיסו מונחת ההכרה באחדות האדם והקוסמוס, במהות הקוסמית ובטבעו של האדם, במשמעות הקוסמית של חיי האדם, ביכולתו לדעת ולשנות את הקוסמוס. הקוסמיזם היווני הקדום מתבסס על הכרת הקוסמוס כסיבה-ראשונה של כל מה שקיים, כולל האלים האלמותיים, כסדר הרמוני, שנוצר כחלופה לכאוס, מתוך ארגונו ויצירת התארגנויות כדוריות אידיאליות. האידיאליזציה של הקוסמוס הובילה לייצוג שלו כנושא ההרמוניה העולמית והיופי העליון, התגלמות התבונה העולמית – הלוגוס. בימי הביניים הקוסמיזם העתיק מפנה מקום לתיאוצנטריזם, אבל תקופת הרנסנס מחיה גם את תפיסת העולם הקוסמית בדמות ייצוג על אחדות שני העולמות – המיקרוקוסמוס – עולם האדם והמקרוקוסמוס – היקום. בעידן החדש מתפתח בסערה הקוסמיזם המכני, המבוסס על התגליות המדעיות היסודיות של קופרניקוס, גלילאו, ברונו, ניוטון ועל ההכללות הנטורפילוסופיות של דקארט, פונטנל, לפלס, לייבניץ, קאנט, הגל ואחרים. עידן חדש בהתפתחות הקוסמיזם פתח הקוסמיזם הרוסי, שבו מבחינים בשני זרמים עיקריים – הדתי-פילוסופי והמדעי-טבעי. הקוסמיזם הדתי, המיוצג בשמותיהם של פילוסופים רוסים מצוינים כמו ו. סולוביוב, נ. פיודורוב, ס. בולגקוב ואחרים, מתבסס על הרעיון האורתודוקסי של ״האלהת״ הקוסמוס, כלומר מעבר תחת השפעת אנרגיות הלוגוס האלוהי של ההתפרצות הקוסמית הבלתי-מנוהלת והאדישה לאדם למצב של מלאות באהבה ובחסד. בהתאם להשקפות אלה ביצוע חטא-הקדמון על ידי האדם עיוות גם את התפתחות הקוסמוס, והעניק לסדר הקוסמי מבנה מכני, שבעקבות כך האדם, שגורש מגן-עדן, נידון לחיות בעולם לא-מסודר, אכזרי, מלא ברע. כדי להחזיר את האדם ואת הקוסמוס המקיף אותו לאלוהים, לתת לו דוגמה של כפרת החטא, נשלח לאדמה ישו. אך לא קבלה פסיבית של קורבן ישו, כי אם רק עבודה קבועה על שינוי הקוסמוס ושל עצמו, יכולה לתרום להאלהת הקוסמוס, ליצירת הרמוניה עולמית, להומאניזציה של העולם הארצי, למילויו באהבה והסכמה. למרות המיסטיקה, האוטופיות והפנטסטיות של ייצוגים רבים של הקוסמיזם הדתי הרוסי, שדוגמה להם היא הרעיון של נ. פיודורוב על האפשרות של תקומת המתים לחיים ארציים מדור לדור בדרך טבעית, לאופטימיות הקוסמית של הכיוון הזה של המחשבה הפילוסופית יש גם גרעין רציונלי. הוא טמון בביסוס היכולת של האדם להפוך ליוצר העולם, לשנות ולשפר גם את העולם המקיף וגם את עצמו על עקרונות האנושיות, האהבה, שיתוף הפעולה ומימוש המשימה הקוסמית של האדם. במובן זה הקוסמיזם הדתי הרוסי מגיע לפסגתו בפילוסופיית היצירתיות של נ. ברדיאייב. הצד האוטופי של השקפות אלה בצירוף הרעיונות המרקסיסטיים של הפקעת המפקיעים, המהפכה המטהרת-כול והדיקטטורה של הפרולטריון הוגשם למציאות על ידי הקומוניזם הרוסי, הפך לאחת מאבני הפינה של האידיאולוגיה האתאיסטית-דתית שלו. זה הביא השלכות איומות. אבל החלום האנושי-כללי הגדול על שיפור עצמי של האדם ושל כל סדר-העולם לא יכול מזה להיות מוכתם. המשמעות של הקוסמיזם הרוסי בכך, שנציגיו לא רק ביטאו את החלום הזה בדמות של משימה-על החשובה ביותר והמשמעות של הקיום האנושי, כי אם גם ציינו דרכים מסוימות להעלאת התפקיד הקוסמי של האדם, למימוש המשימה-העל הזו, כשהם מחברים את הרעיון של השיפור העצמי עם הרעיון של שיפור סדר-העולם. תפקיד מיוחד בשיפור הידע המדעי על האפשרויות הקוסמיות של האדם שיחק הקוסמיזם הרוסי המדעי-טבעי, שנציגיו הבולטים ביותר היו ק. ציולקובסקי, ו. ורנאדסקי, א. צ'יז'בסקי ונ. חולודני. בהיותם מודרכים על ידי הרעיון המשותף לקוסמיסטים הרוסים על אי-השלמות של ההוויה הארצית ועל הכורח לשפרה בדרך של פיתוח אמצעים קונקרטיים של השפעת התהליכים הקוסמיים על כדור הארץ, ק. ציולקובסקי מפתח מודלים של טכניקת הטילים (שנועדו לא רק להפקת משאבים מהקוסמוס, כי אם גם להפצת התבונה ביקום), ו. ורנאדסקי יוצר את התורה על הביוספירה והפיכתה לנואוספירה (שבה הארגון התבוני של כל המרחב שסביב-כדור-הארץ יהפוך ליסוד של אינטראקציה הרמונית של האדם והטבע), א. צ'יז'בסקי חוקר את השפעת התהליכים הקוסמיים על ההיסטוריה של האנושות ועל בריאות האדם. האבולוציוניזם הקוסמי מייצג שילוב עמוק של קוסמיזם ואבולוציוניזם. כמובן, המילה עצמה ״קוסמי״ מנוצלת על ידינו לא במובן המיסטי, כי אם במובן השאול – כביטוי של השאיפה של האדם לארגון מחדש של העולם לפי מידות אנושיות, לסידור מחדש של הקוסמוס הנגיש. האדם עצמו הוא אבולוציה, המהווה-אנושות את הקוסמוס. ==== האבולוציוניזם הקוסמי והפרשנות הגיאוצנטרית של האבולוציוניזם ==== אז, האבולוציוניזם הקוסמי הוא, קודם כל, גישה פילוסופית-תפיסתית-עולמית, המכוונת את הידע המדעי לחיפוש חוקיות כללית של האבולוציה של התהליכים הקוסמיים המגוונים ביותר, כולל כדור הארץ כמושא קוסמי ואת האדם כלא רק יצור ארצי, כי אם גם גורם של האבולוציה הקוסמית. עוד, האבולוציוניזם הקוסמי הוא קוסמיזם לא-גיאוצנטרי, כלומר תפיסת עולם קוסמית כזו, הבוחנת את האבולוציה של הידע האנושי ו הפרקטיקה תחת זוית הראייה של היציאה מעבר לגבולות המוגבלות הארצית, הגיאוצנטרית, מגן על האפשרויות הקוסמיות של האנושות המתפתחת. בעניין זה אופייניות מאוד הניסיונות להעמיד מול האבולוציוניזם הקוסמי את הווריאנטה הגיאוצנטרית של האבולוציוניזם הפלנטרי. האבולוציוניזם הפלנטרי, כלומר הכוונת הידע לזיהוי האבולוציה של כוכב הלכת כדור הארץ, מקבל את התפתחותו המקיפה רק מתוך עמדות של בחינת כדור הארץ כחלקיק של הקוסמוס, שתהליכיו האבולוציוניים מייצגים וריאנטה, אמנם מיוחדת, ייחודית בדרכה, אך וריאנטה של האבולוציה הקוסמית. הווריאנטה הגיאוצנטרית של האבולוציוניזם הפלנטרי, ראשית, מצמצמת את האבולוציה הקוסמית של האנושות, לכל היותר, לכיבוש המרחב שסביב-כדור-הארץ, ושנית, מציגה אותה ״בצלם ובדמות״ של האבולוציה הארצית. כך, מחבר התקציר ״ייחודיות האבולוציה הפלנטרית״ (בספר: קונספציות של מדעי הטבע המודרניים. התקצירים הטובים ביותר – רוסטוב-על-דון: פניקס, 2002 – 352 עמ', עמ' 169-170) רואה את אחת המשמעויות המתודולוגיות החשובות ביותר של האבולוציוניזם הפלנטרי בכך, שהוא, בהשגת ידע חדש ובשיטתו, עוזר להתגבר על סטריאוטיפים שהתקבעו בהבנת המציאות. ״אחד מהסטריאוטיפים כאלה, – הוא סבור, – הוא הייצוג של האדם כמדרגה העליונה של האבולוציה הארצית, הניחן ביכולת של שיפור עצמי והתפשטות בלתי-מוגבלים, גם במרחב וגם בזמן. הציוויליזציה האנושית כאנתרופוספירה היא אחת מתכונות החומר הפלנטרי. שלביותה ההיסטורית מותנית בסופיות הקיום של כל מערכת חומרית, כלומר לתכונה הזו יש אזור מקומי של מרחב-זמן, הייחודי רק לה. הפנטזיות על היכולת של האדם להשתלט על עולמות קוסמיים אחרים… אין להן דבר משותף עם המציאות. מרחב הקוסמוס הקרוב – הנה אותו קטע מקומי של היקום, שהאדם מסוגל להשתלט עליו ולקולוניזציה״. בקריאה המחושבת למדי הזו להגביל את האבולוציה של האנושות לגבולות כדור הארץ והמרחב שסביב-כדור-הארץ בולט ביותר האבולוציוניזם הגיאוצנטרי כחלופה לאבולוציוניזם הקוסמי, כתוכנית של אבולוציוניזם לא-קוסמי ואף אנטי-קוסמי. תוכנית כזו מבוססת על קיבוע ואקסטרפולציה ישירה של הנסיבות, שנתקל בהן המדע בסוף המאה ה-20 – תחילת המאה ה-21. היציאה לחלל וההשתלטות ההולכת ומתחזקת על המרחב הקוסמי שסביב-כדור-הארץ הראו יחד עם זאת את הקשיים העצומים של השתלטות על קוסמוס מרוחק יותר אפילו בגבולות מערכת השמש. הגידול המעריכי של ההוצאות על השתלטות אפילו על החלל הקרוב ואי-ההחזר שלהם בפרספקטיבה הנראית דורשים הקרבה מסוימת מהחברות של המדינות המפותחות ביותר, נכונותן ״לקרוע״ מהבטחת רווחתן אמצעים משמעותיים מאוד ולהעצים בכל דרך את שיתוף הפעולה הבינלאומי בסיכויים מעורפלים מאוד לקבל איזושהי תועלת מוחשית מהמאמצים האלה. כתוצאה כבה האופוריה, שבה בשנות ה-60-70 ואף ה-80 ליוו את הטיסות לחלל, כשנראה היה, שהאדם יוכל באותה קלות להשתלט על כל מרחבי החלל, כמו שהצליח להתגבר על ״החיבוק״ הגרוויטציוני של אמא-אדמה. בנוסף, נעלם הצורך במירוץ שאפתני על השתלטות על החלל, שבמידה מסוימת הצדיק את עצמו כחלק ממירוץ החימוש במאבק על הישרדות בין מבני הגיוס של המערב והמזרח, ארה״ב ובריה״מ. נבלמה בעקבות קשיים אובייקטיביים גם ההשתלטות לא רק על המקרוקוסמוס, כי אם גם על המיקרוקוסמוס, ועל התהליכים האבולוציוניים, המתנהלים על כוכב הלכת שלנו. כל השיהוי והפסקות בשלבי העלייה בהתפתחות הרצופה של הידע גורמים למצבי משבר בהבטחה התפיסתית-עולמית של המדע וכתוצאה, להתפרצויות של פסימיות, ספקנות ואגנוסטיות ביחס לאפשרויות הידע וליכולת של הציוויליזציה האנושית לפרוץ מעבר לגבולות של גבולות בלתי-ניתנים-לחצייה אי-אילו. החשיבה הגיאוצנטרית, כולל בתחום המתודולוגיה של האבולוציוניזם הפלנטרי, תמיד, בסופו של דבר, נתקלת בייצוג על קיומם של גבולות בלתי-ניתנים-לחצייה, הקשורים במוגבלות העקרונית של צורות הידע והפרקטיקה הגיאוצנטריות. זה מזכיר את האפוריה המפורסמת של זנון על אכילס והצב: אכילס הנע במהירות לעולם לא ישיג את הצב הזוחל לאט, אם מסלול התנועה של הצב נחשב כמגבלה בלתי-ניתנת-לחצייה לתנועת אכילס. אך ברגע שאנחנו מרשים לעצמנו את האפשרות של אופי שונה איכותית של תנועה, שנפתחת מעבר לעמדת הצב, אכילס מתקדם בחופשיות הלאה, והצב נשאר הרחק מאחור, תוך כדי המשך, בכל זאת, לשמש אידיאל של החשיבה ״הצבוצנטרית״. הנה גם בהצגה המכילה למדי שנבחנה על ידינו לעיל של הווריאנטה הגיאוצנטרית של האבולוציוניזם הפלנטרי יש לשים לב לעמדות הבאות שהמחבר מגן עליהן: האבולוציוניזם הקוסמי כמערכת חשיבה, המועמידה עקרונית את עצמה מול הגיאוצנטריזם, שואף לבסס אנטיתזות על כל העמדות שנוסחו לעיל. ראשית, האדם הוא דווקא המדרגה העליונה של האבולוציה הארצית והמדרגה העליונה או אחת מהמדרגות העליונות של האבולוציה הקוסמית. האדם הוא כוח קוסמי עוצמתי, המסוגל לשנות את כדור הארץ כגוף קוסמי ולסדר אותו מחדש בדרך אנושית, שלא לדבר על שאיפתו של האדם לחלל במטרה לשנותו לפי חוקי האנושיות. בזאת טמונה אחת המטרות החשובות ביותר של ציוויליזציה מפותחת מאוד, בעוד שציוויליזציה מפותחת פחות נאלצת להיסגר באבולוציה פלנטרית. שנית, דווקא היכולת לשיפור עצמי בלתי-מוגבל היא התנאי המוקדם החשוב ביותר הן של האבולוציה הפלנטרית והן של האבולוציה הקוסמית של האנושות. כמובן, מגבלות יש, אבל הן מוחלטות רק במסגרת רמה מסוימת של התפתחות היסטורית, והאבסולוטציה שלהן אינה משמעה דבר אחר מאשר שלילת אילו-שהם סיכויים של התפתחות כזו, מה שעומד מול העובדות של ההתפתחות הפרוגרסיבית של האנושות מימי קדם ועד ימינו. שלישית, האדם הוכיח את יכולתו להתפשטות כמעט בלתי-מוגבלת במרחב-זמן לפחות כבר בכך, שבימי קדם של ההיסטוריה שלו התיישב על פני כל הכוכב, ובכך נתן את הבסיס לאבולוציה הפלנטרית של האנושות. ספק אם לאנשים הפרימיטיביים היה קל יותר לנוע לאזורי כדור הארץ, תוך סבל מקור, רעב וחסרים מגוונים, מאשר לאנשים המודרניים, היוצרים מודלים חדשים יותר ויותר של טכניקה חדשנית, לבצע תנועות חדשות וחדשות בחלל הקוסמי בחיפוש אחר משאבים ותגליות. רביעית, המדע כבר הוכיח את היכולת של האדם לצאת מעבר לגבולות החומר הפלנטרי, שממנו הוא עצמו בנוי, לפחות כבר בכך, שחדר בידיעתו אל המיקרו- והמגה-עולם, העולמות הלא-גיאוצנטריים, המסודרים בצורה שונה לחלוטין מגופו של האדם הנתון למוות. חמישית, אין שום הוכחה לבלתי-נמנעות הקטלנית של כליונה של האנושות. בלתי-נמנעות כזו דווקא נוצרת בעקבות מיצוי המשאבים של הכוכב הקטן שלנו במקרה, שהאבולוציה הפלנטרית של האנושות לא תצליח ליצור תנאים מוקדמים לאבולוציה הקוסמית שלה. השלבים ההיסטוריים של התפתחות האנושות דווקא מראים את הרחבת היכולת של האדם להתגבר על הגבולות, המותנים במוגבלות הגופנית שלו. למשל, בהתקדם מהשימוש בכוח הסוסים והשוורים, אחר כך – קיטור, בנזין, חשמל, ולבסוף – לשימוש בעוצמת האטום המפוצל, מנועי סילון ומנועי טילים. שישית, אין שום אזור מקומי סגור של מרחב-זמן, שנקבע מראש להתפשטות הציוויליזציה הפלנטרית. הרחבת אזור ההתפשטות תלויה בעוצמת המנועים, בציוד הטכני ובהבטחת המשאבים של התנועות, והגורמים האלה משתפרים עם הזמן. ולבסוף, שביעית, האדם כבר החל לממש את ״הפנטזיה חסרת-הבסיס״ הוותיקה שלו – את החלום על השתלטות על עולמות קוסמיים אחרים. הקשיים של השתלטות כזו גדולים מאוד, וצריך ללמוד אותם. אבל אין שום יסוד לחשוב אותם לבלתי-ניתנים-לחצייה לחלוטין. אנשים התגברו כבר באבולוציה שלהם על כל כך הרבה קשיים שהיו בעבר בלתי-ניתנים-לחצייה, שכמעט ואין טעם לאדם המודרני להכריז על כל קושי חדש כעל בלתי-ניתן-לחצייה. קשיים בלתי-ניתנים-לחצייה נוצרים בכל שלב של התגברות על קשיים שהיו בעבר בלתי-ניתנים-לחצייה. בהתאם לכך ניתן לראות באבולוציוניזם הקוסמי מתודולוגיה של התגברות על הקשיים ״הבלתי-ניתנים-לחצייה״ ופתרון הבעיות ״הבלתי-פתירות״ של ההווה. כי האבולוציוניזם הקוסמי מבטא פעילות גיוס גבוהה של התבונה האנושית, המכוונת לידיעה ולהשתלטות על העולמות הקוסמיים ״המעבר לגבולות״ ורמות ההתפתחות ההומניסטית של הציוויליזציה האנושית. ==== הזיקה ההדדית של האבולוציוניזם הקוסמי, הגלובלי והאוניברסאלי ==== האבולוציוניזם הקוסמי כקונספציה פילוסופית-תפיסתית-עולמית נמצא בקשר בלתי-נפרד עם הקונספציות של האבולוציוניזם הגלובלי והאוניברסאלי. האבולוציוניזם הגלובלי יכול להיקרא גם אבולוציוניזם מטא-גלקטי. הוא מתבסס על עובדות האבולוציה של כל העולם הנצפה על ידי האדם במסגרת היקום שלנו – המטא-גלקסיה. ההיווצרות של המטא-גלקסיה באמצעות המפץ הגדול מתוך מצב סינגולרי מיוחד, ההתפשטות שלה, היווצרות מבנים חומריים שונים – חלקיקים יסודיים, אטומים, מולקולות, צבירי גלקסיות, כוכבים, כוכבי לכת, מערכת השמש, כדור הארץ, הביוספירה, האנושות – מייצגת מנקודת המבט של האבולוציוניזם הגלובלי תהליך אבולוציוני אחיד, הכולל בתוכו שורה שלמה של תהליכים אבולוציוניים מובדלים יחסית, אך קשורים זה בזה. לכל התהליך האבולוציוני הגלובלי בכללותו אופייני הברירה הטבעית, שמירת המבנים התפקודיים היעילים ביותר, דחיית מבנים וצורות בלתי-תחרותיים. התהליך האבולוציוני הגלובלי משפיע על התהליכים האבולוציוניים המקומיים, המתנהלים באזורים המקומיים המגוונים ביותר של המטא-גלקסיה. זה מתבטא, בפרט, בעקרון האנתרופי כביכול, שלפיו הקבועים הפיזיקליים ותכונות המטא-גלקסיה שלנו הם כאלה, שאילו היו מעט שונים, האדם על כדור הארץ פשוט לא היה יכול להיווצר. האחדות של האבולוציה ההיסטורית של היקום שלנו, הביוספירה והאדם, המתבטאת בעקרון האנתרופי, מאפשרת לאבולוציוניזם הגלובלי להפוך ליסוד מתודולוגי לזיהוי חוקיות חדשות וקשרים הדדיים של התהליכים האבולוציוניים הגלובליים והמקומיים. האבולוציוניזם הקוסמי, הקולט לתוכו את התוכן הרציונלי של האבולוציוניזם הגלובלי והעקרון האנתרופי, יחד עם זאת עומד מול הפרשנות הגיאוצנטרית שלהם. היקום אינו מסודר ״בצלם ובדמות״ של כדור הארץ שלנו, הוא כולל מגוון בלתי-נדלה של עולמות קוסמיים. העקרון האנתרופי פועל רק בשכבה הגיאוצנטרית של החומר של המטא-גלקסיה, המקבילה ליכולת התפיסה האנושית של התופעות שהתגבשה בתנאי כדור הארץ. ההכללה של האבולוציוניזם הגלובלי והעברת מסקנותיו היסודיות מתיאור היקום שלנו – המטא-גלקסיה – אל היקום כאוניברזום, כשלמות, הכוללת בתוכה את כל מה שקיים, את כל העולמות הלא-גיאוצנטריים האפשריים, יוצרת יסודות לקונספציה של האבולוציוניזם האוניברסאלי, שיש לה משמעות קוגניטיבית, הוריסטית ומתודולוגית עצומה. הרעיון הראשי של האבולוציוניזם האוניברסאלי טמון במודעות לאוניברסאליות, לכלליות של האבולוציה ובהתאם, בפיתוח ייצוגים על אבולוציה של היקום כשלמות (אוניברזום) על בסיס העלאת לכלליות את אותן החוקיות הכלליות, המתחקות בתהליכים האבולוציוניים ההטרוגניים ביותר של הטבע החי והדומם, החברה והאדם. ההבדל של האבולוציוניזם האוניברסאלי מהאבולוציוניזם הגלובלי טמון בכך, שאם במסגרת האבולוציוניזם הגלובלי מדענים מנסים לשחזר את האבולוציה בעולם הנצפה, הנחקר, שהפך למושא מחקרים מדעיים, עליו אנחנו מקבלים מידע מסוים, הרי שברמת האבולוציוניזם האוניברסאלי נעשה ניסיון לתאר את האבולוציה בכל העולם חסר-הגבולות, האינסופי, הבלתי-נדלה איכותית – האוניברזום. בצד זאת האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא תורה פילוסופית, מכוונת-עולם, על כלליות האבולוציה ועל אי-האפשרות של אילו-שהם שינויים בדרך חוץ-אבולוציונית, נסית. את המשימה, שא. קאנט בתחילת המאה ה-19 ראה כבלתי-מושגת לחלוטין, – ידיעת עולמות שמימיים, בלתי-נתפסים, מנסים היום לפתור, עם חלק גדול למדי של התניה, כמובן, דרך אוניברסאליזציה של העקרונות ומנגנוני האבולוציה, הפועלים בתהליכים האבולוציוניים המקומיים של העולם המוגבל הגיאוצנטרית הנגלה לפנינו בתצפיות, בתפיסות, במדידות ובהכללות תיאורטיות – אותו עולם, הנדע מכוכב הארץ הקטן שלנו – ומוגבל לא רק במאפייני התנועה של החומר הטבועים בו, כי אם גם ביכולת הידיעה המאורגנת בדרך-ארצית שלנו. האבולוציוניזם ניצב כטלסקופ תיאורטי עוצמתי שמאפשר לידיעה האנושית לגלות את התכונות המהותיות ביותר של עולמות אחרים, בלתי-נתפסים, של האוניברזום בכללותו. כמובן, ״התמונה״ שאנחנו מקבלים ב״תפיסה״ התיאורטית של העולמות האלה יוצאת מעורפלת מאוד, עם תערובת משמעותית של מאפיינים, היוצאים מהמבנה של דרך התפיסה שלנו. אך המשמעות של האבולוציוניזם האוניברסאלי כניסיון לפרוץ מעבר לגבולות היכולת האנושית המוגבלת מטבעה של ידיעה היא עצומה. עצומה וגם ביחס התפיסתי-עולמי, וגם במתודולוגי, ואף בפסיכולוגי, מכיוון שהאוניברסאליזם של החשיבה המדעית והמדעית-פילוסופית מאפשר לבנות עד לרמה הגבוהה ביותר את התמונה המדעית של העולם, לפתח את אותם העקרונות והאידיאלים של הידיעה, שבמסגרתם במצב הידיעה הנתון ״מוארת״ המציאות האובייקטיבית ואשר מאפשרים לתאם את ההבנה של קטעי המציאות, הנחקרים ברמות המגוונות ביותר של המדע הקונקרטי. בלעדי זה המדע פשוט יתפורר שוב להמון ״רסיסים״ ספציפיים, לניסויים אקראיים, להיפותזות לא-מעובדות, להסברים לא-קשורים, והמדענים יעבדו בניתוק מוחלט ממדענים אחרים, מה שבמידה מסוימת גם קורה במדע הלא-קלאסי וה״פוסט-לא-קלאסי״ . אוניברסאליזם טבוע בכל תמונת עולם בכלל, הוא התכונה הבלתי-נפרדת שלה, האטריבוט שלה. לתמונת העולם העתיקה היה טבוע האוניברסאליזם הגיאוצנטרי ובאותו זמן הקוסמיזם הגיאוצנטרי. תמונת העולם של ימי הביניים, בהיותה עקרונית לא-מדעית, התייחדה בתיאולוגיזם אוניברסאלי ובאנטי-קוסמיזם תיאולוגי. דווקא זה דחף את ההנהגה של החברה של ימי הביניים, שבה הכנסייה שיחקה את תפקיד ההתחלה המאחדת, לרדוף אחרי המדענים (ולא ההבדלים בין הסכמה האריסטוטלית-תלמית והסכמה הקופרניקית של תנועות גרמי השמיים). התמונה המדעית של העולם של העידן החדש ייצגה מכאניציזם אוניברסאלי. התמונה המדעית של העולם, שהתגבשה במאה ה-20, הייתה ונשארה קוונטית-רלטיביסטית, כלומר אופיינית לה אוניברסאליזציה של הייצוגים הקוונטיים-מכאניים על המיקרועולם והייצוגים הרלטיביסטיים על המגה-עולם, היוצאים מהתורה היחסותית הכללית. האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא כיוון של אוניברסאליזציה של ייצוגים על האבולוציה, הופעתו כבר כשלעצמה מעידה על התגבשות של תמונת עולם מדעית חדשה ושל תפיסת עולם מדעית חדשה, המייצגת חיבור של אוניברסאליזם ואבולוציוניזם. לנגד עינינו מתרחשת התהוות של תמונת עולם אבולוציונית עקבית. היא שוב, כמו בעידנים הקודמים של ההיווצרות וההתפתחות של תמונות עולם, כוללת בתוכה את ההישגים החשובים ביותר של התמונות הקודמות. היא גיאוצנטרית בדרכה, מכיוון שהיא מאברסאלית את הייצוגים על האבולוציה, שהושגו, בעיקר, מתוך הצטברות הידע על האבולוציה הארצית. היא רואה באבולוציה מעין בורא של היקום, רק לא אנתרופומורפי, לא על-טבעי, כי אם קוסמי, טבעי. היא קשורה בשאיפה לזהות את המנגנון האוניברסאלי של האבולוציה ומכירה כבלתי-מערערים את ההישגים של האוניברסאליזם המכאניסטי בתחום האינטראקציות המכאניות בין הגופים המקרוסקופיים, העמדות על אינסופיות החומר וריבוי העולמות. היא נשענת על הייצוגים הקוונטיים-מכאניים והמרחביים-זמניים בשחזור האבולוציה של המטא-גלקסיה ובניסיונות יצירת ייצוגים על עולמות חוץ-מטא-גלקטיים. הסינרגטיקה של היום משחזרת ייצוגים על ההיווצרות של סדר מתוך הכאוס, שהיו כלולים בצורה פרימיטיבית כמעט בכל הדוקטרינות הקריאיוניסטיות של הדתות המסורתיות המגוונות ביותר. באמת, שום דבר בידיעה אינו הולך לאיבוד, אינו נדחה לחלוטין; חוק שימור ההישגים של הידיעה אוניברסאלי לאבולוציה של המדע כמו חוק שימור האנרגיה לאבולוציה של החומר. והרי עוד מאשימים את המדע בכך, שמחר הוא מפריך את מה שהוא מאשר היום! מפריך בפרטים, כדי לתקן ולהעמיק בכללות. המשכיות הידע היא מקרה פרטי של המשכיות האבולוציה. האבולוציוניזם האוניברסאלי המודרני שומר בתוכו בצורה בלתי-מזוהה אלמנטים של תפיסת עולם גיאוצנטרית, אנתרופומורפית, שניתן לזהותם רק ברמה חדשה של התפתחות תפיסת העולם הקוסמית. כל צעד חדש בזיהוי התוכן הגיאוצנטרי של האבולוציוניזם האוניברסאלי יתרום להתפתחותו בכיוון התוכן הלא-גיאוצנטרי, הקוסמי, של מודל המציאות הקוסמית, המקביל יותר למציאות עצמה, המשקף ביתר פירוט ובפחות עיוותים את מאפייניה. תמונת העולם היא בכלל לא יותר מאשר ״דיוקן״ של המציאות הקוסמית, הנוצר בצבעים אנושיים ועל פני ״בד״ המסודר בדרך-ארצית. בהתאם לכך יש להבין את יחסי הגומלין של האבולוציוניזם האוניברסאלי והקוסמי, את תפקידם בפיתוח תמונת העולם האבולוציוניסטית. האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא חיבור של אוניברסאליזם ואבולוציוניזם, הוא תוצאה של אוניברסאליזציה של התוכן האבולוציוני של המדע. האבולוציוניזם הקוסמי מייצג חיבור של אבולוציוניזם וקוסמיזם, הוא תוצאה של קוסמיזציה של הידע והציוויליזציה האנושית, צורה של התגברות על הגיאוצנטריזם ופיתוח של אוניברסאליזם לא-גיאוצנטרי במתודולוגיה של הידיעה המדעית, בבסיס התפיסתי-המתודולוגי שלה (במילים אחרות, במבנה הגיוס). כל זה קובע מראש גם את הזהות וגם את ההבדל של האבולוציוניזם הקוסמי והאוניברסאלי. האבולוציוניזם הקוסמי אוניברסאלי מנקודת המבט של הכרת האוניברסאליות של האבולוציה, יצירת היסודות ופיתוח התורה הכללית של האבולוציה. אבל האבולוציוניזם הקוסמי מכוון לזיהוי המוגבלות הגיאוצנטרית של הצורה המודרנית של האבולוציוניזם האוניברסאלי, כמו גם של כל צורות האוניברסאליזציה של מנגנוני ההפיכות האבולוציוניות. הבדל אחר, משמעותי עוד יותר, של האבולוציוניזם הקוסמי מהוריאנטה המודרנית של האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא השאיפה המודעת של האבולוציוניזם הקוסמי לשחזר ולזהות חוקיות כלל-קוסמיות של הפיכת הכאוס לסדר ואת המנגנונים המקבילים של סידור, וכן את התפקיד והמבנה הפנימי של אותם המבנים, שהופכים בתנאים מסוימים למקורות של סידור ומעבר מארגון עצמי לארגון שיטתי, לשחזור ולהפצה של סדר כזה או אחר. נזכיר, שעצם מקורו של המושג ״קוסמוס״ קשור במושג הסידור, הבנייה ויצירת חלופה למושג הכאוס. האבולוציוניזם האוניברסאלי המודרני, כמו גם הקוסמי, נושא בתוכו רעיונות חדשים, הנוגעים ליצירת סדר קוסמי, מקים גשרים בין התורה הסינתטית של האבולוציה בביולוגיה, ההיסטוריה של המטא-גלקסיה בקוסמולוגיה, ההיסטוריה של כדור הארץ בגיאולוגיה, ההיסטוריה של מדעי הטבע והטכניקה, וגם של הסינרגטיקה, המתבססת על הקריאה המודרנית של התרמודינמיקה, תהליכי הארגון העצמי הפיזיקו-כימיים והתיאור המתמטי שלהם. של האבולוציוניזם האוניברסאלי, הנטייה הטמונה בו לרדוקציוניזם, כלומר לניסיונות להסביר את האבולוציה החברתית בביולוגית, את הביולוגית לצמצם לכימית, את הכימית – לפיזיקלית וכו'. בעניין זה האבולוציוניזם הקוסמי אינו פחות אוניברסאלי מהאוניברסאלי בהוריאנטה הזו, שנדונה ומועלית כעת כפרדיגמה מדעית חדשה. האחרון מתפתח בבידוד ממדעי הרוח, החברה, מחקר הצורה הגבוהה ביותר של האבולוציה – ההיסטוריה של האנושות. ההיסטוריזם המדעי-טבעי, שהתגלם באבולוציוניזם הסינרגטי, טוען להסבר טוב יותר של ההיסטוריה, ממה שמתפתח בדיסציפלינות ההיסטוריות עצמן ובפילוסופיה של ההיסטוריה. ואף שהגישה הסינרגטית מאפשרת להכניס כמה אלמנטים יקרי-ערך למערכת הייצוגים על האבולוציה ההיסטורית, התהליך ההפוך, כלומר השימוש בייצוגים מטא-היסטוריים על אבולוציה של קהילות אנושיות להסבר התהליכים האבולוציוניים בטבע החי והדומם, יכול לתת הרבה יותר להתפתחות הייצוגים המדעיים-טבעיים על האבולוציה. יותר מכיוון, שבצורה המפותחת יותר של האבולוציה, בצורה החברתית-היסטורית, מוצגים בצורה הבולטת ביותר, התבלטת, השיטתית, ההיבטים החשובים ביותר של האבולוציה האוניברסאלית, כמו קידמה, תחרות, חדשנות, ארגון, ניהול, דומיננטיות, שיטתיות, השתקפות, מידע, גיוס וכו'. נחוצה רפורמה של האבולוציוניזם האוניברסאלי, שבה האבולוציוניזם הקוסמי, הביולוגי והחברתי-היסטורי ייכללו במערכת האבולוציוניזם האוניברסאלי כתתי-מערכות שלו. האבולוציוניזם האוניברסאלי בצורה, שבה הוא מוצג בספר הנוכחי, מייחס חשיבות מיוחדת לגורם הגיוס, שבו הוא רואה את הכוח המניע של ההפיכות האבולוציוניות, ההכרחי להפיכת השינויים הכאוטיים להתפתחות פרוגרסיבית. ההפיכות האקראיות של תהליכים כאוטיים למסודרים לא יכולות, מנקודת המבט של הגישה האבולוציונית-הגיוסית, להוליד זרימה שיטתית של אבולוציה מכוונת, כל עוד לא ייווצרו תנאים להיווצרות המונית של מבני גיוס, המסוגלים לייצר סדר וליצור תחרות מתוחה בין הסוגים השונים של הסדר. וזה משמעו, שלא רק הגורם השלילי של דחיית על ידי ברירה טבעית של מבנים לא-קיימים מתוך המועמדים האקראיים לקיום, כי אם גם הגורם החיובי של גיוס כל סוגי המשאבים לסידור מחדש של הארגון הוא מכריע ביצירת נטייה יציבה להתפתחות פרוגרסיבית. שינויים אקראיים ותהליכים סטוכסטיים מסוגלים רק להכין ולפרות את הקרקע להיווצרות ושיפור של מבני גיוס, שעל הקרקע הזו הופכים למנגנון המוביל של האבולוציה הקוסמית. ההערכה החסרה של גורם הגיוס מובילה למתיחות רבות בהסבר התהליכים האבולוציוניים, עושה לבלתי-משכנעים שורה שלמה של עמדות של האבולוציוניזם המדעי-טבעי הטוען לאוניברסאליות. כמות גדולה של אקראיות רק אז יוצרת הגדרה איכותית לא-אקראית, כאשר מאחורי ההצטברות הזו של אקראיות עומדות נטייה, תוכנית, אלגוריתם, חוקיות, מנגנון, המותנים בתפקוד של מבני גיוס. בלעדיהם האקראיות עיוורת, והאבולוציה לא-פרודוקטיבית. האבולוציוניזם הקוסמי הוא תורה על הופעת הקוסמוס מתוך הכאוס על בסיס תפקוד מתמיד של מבני גיוס. הסדר בלתי-אפשרי בלי הכאוס, כמו הכאוס בלי הסדר. לכן אוניברסאליים, נוכחים-בכל, חדירים-לכל, מנקודת המבט של האבולוציוניזם הקוסמי, יכולים להיחשב רק הראשית הכללית האטריבוטיבית של ההוויה: החומר בכל המגוון הבלתי-נדלה של צורותיו, התנועה, האבולוציה, האינטראקציה של סדר וכאוס. באשר למרחב ולזמן, הם מייצגים צורות של סדר התנועה במערכת קוסמית מסוימת – למטא-גלקסיה, ואין שום יסוד לייחס להם אוניברסאליות. במערכות קוסמיות אחרות אפשריות צורות מרחביות-זמניות אחרות, או אפילו צורות אחרות בכלל של סידור התנועה, שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין לעצמנו. צורות הסדר הן תולדה של האבולוציה הקונקרטית של מערכת גלובלית קונקרטית ויכולות להיחשב במסגרת האבולוציוניזם הגלובלי, ולא האוניברסאלי. לכן הייצוג של המטריאליזם הדיאלקטי על המרחב והזמן כצורות כלליות של תנועת החומר אינו אלא תוצאה של אוניברסאליזציה גיאוצנטרית של צורות גלובליות. את אותו הדבר ניתן לומר גם על הארגון העצמי, שהאבולוציוניזם המדעי-טבעי במסגרת תורת הסינרגטיקה שואף לייחס לו את תפקיד היסוד של האבולוציוניזם האוניברסאלי. מנקודת המבט של האבולוציוניזם הקוסמי צודקים אותם החוקרים, המציינים ש״ארגון עצמי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק לאבולוציה, כי האחרונה מתאפיינת גם בהמשכיות וכיווניות, ולכן יצירת תורה אוניברסאלית של ארגון עצמי אינה משמעה עדיין יצירת קונספציה של אבולוציוניזם אוניברסאלי״ (קונספציות של מדעי הטבע המודרניים. התקצירים הטובים ביותר – רוסטוב-על-דון: פניקס, 2002 – 352 עמ', עמ' 288). נציין בעניין זה, שמדעי הטבע בכללותם והסינרגטיקה בפרט אינם יכולים לטעון ליצירת תורה אוניברסאלית של ארגון עצמי, מכיוון שהרמה הגבוהה ביותר של ארגון עצמי נמצאת מחוץ לתחום המחקר של מדעי הטבע, בתחום יחסי החברה. וגם עצמה התורה הסינרגטית של ארגון עצמי בתחום הנגיש למחקר מדעי-טבעי רחוקה מאוניברסאליות ואף לא לגמרי ללא-דופי מבחינה מתודולוגית, מכיוון שהיא מנסה לייחס אוניברסאליות לתהליכי ארגון עצמי, הנובעים מסידור עצמי ספונטני של כאוס מוחלט. וכאוס כזה אינו קיים בשום מקום ומעולם לא היה. זהו מיתוס כמו הכאוס הקדמון בפואמה של הסיודוס ואותה הפשטה כמו הגוף השחור המוחלט. הכלליות, האי-היבריות והאי-השמדות של האבולוציה, שהיא התנאי המוקדם הראשי של האבולוציוניזם האוניברסאלי, מניחה את יחסיות הכאוס ואת יחסיות של כל סדר. הכל הוא כאוס, והכל הוא סדר ביחס מסוים ובמידה מסוימת. לכן הטענות לאוניברסאליות של תורת הארגון העצמי, שנוצרה על בסיס חקר התהליכים האנטרופיים במערכות פתוחות, בקושי מוצדקות. זה לא ממעיט במעט את התרומה, שהכניס לתורת הארגון העצמי המדען הדגול של המאה ה-20 איליה פריגוז'ין עם עמיתיו, ואחריו מייסד הסינרגטיקה הרמן האקן. אבל לא-מבוססות הן גם הטענות של תורת ארגון עצמי מקומית כזו לתפקיד יסוד בבניית המערכת של האבולוציוניזם האוניברסאלי. הסינרגטיקה הכניסה תרומה משמעותית מאוד להתפתחות האבולוציוניזם המודרני. אבל היא אינה בכוחה להסביר את ההמשכיות והכיווניות של האבולוציה, כולל גם את הנוצרת בתהליך הארגון העצמי. אוניברסאליזציה מתודולוגית נכונה של כמה מההישגים החשובים ביותר של הסינרגטיקה אפשרית רק בהקשר פילוסופי-תפיסתי-עולמי רחב יותר של האבולוציוניזם הקוסמי. אבל לגלות את תוכן ההקשר הזה נוכל רק בחלקים הבאים של הספר הנוכחי. כאן נציין, שהתפתחות האבולוציוניזם האוניברסאלי על כל חוסר-השלמות וההיפותטיות שלו היא אחד הכיוונים הפוריים ביותר של המחקרים. בו מתמזגים לתוך אחד תורות הקוסמוגנזה, הגיאוגנזה, הביוגנזה, האנתרופוגנזה, הסוציוגנזה, הסינרגטיקה, הקיברנטיקה, תורת המידע, התורה הכללית של המערכות, התורה המתמטית של קטסטרופות וביפורקות וכו'. ההיתוך הזה, שמוכן על ידי האבולוציה של מדעי הטבע ויציאתן של הדיסציפלינות המדעיות-טבעיות המבודדות בעבר לזירה המדעית-כללית, נחוץ מאוד לידיעה ההומניטרית ליצירת תורה הומניסטית חדשה על החברה, התרבות והאדם. האבולוציוניזם המדעי-טבעי הטוען לאוניברסאליות בצדק גמור מייחס אוניברסאליות למאפיינים כאלה של המציאות הטבעית, כמו שיטתיות, מבניות, השלשה הדרוויניסטית – שונות, תורשתיות, ברירה טבעית, וכן גם אדפטיביות של המערכות המתפתחות לסביבה החיצונית, קיומן של משוב חיובי ושלילי, נטייה לשיווי-משקל, נטייתן של מערכות לא-שוות-משקל לביפורקות וכו'. אבל האוניברסאליזם, המתבסס על האבולוציוניזם המדעי-טבעי, בעקרון אינו יכול להיות מלא ומקיף, ולכן להיחשב כאוניברסאליזם במלוא מובן המילה. הוא צריך להיתוסף ולהתוקן על ידי האבולוציוניזם ההומניטרי, המדעי-חברתי, שהתפתחותו מאפשרת לבסס העברה הפוכה של המאפיינים האבולוציוניים – מהחברה כצורת האבולוציה הגבוהה ביותר אל צורותיה הטבעיות, המאורגנות נמוך יותר. העברה כזו הייתה במשך זמן רב בלתי-אפשרית עקב אי-התפתחות של האבולוציוניזם ההומניטרי, דומיננטיות של האבולוציוניזם המדעי-טבעי עליו. האבולוציוניזם הקוסמי, המגלם בתוכו את האחדות של הידע המדעי-טבעי והמדעי-חברתי, מגיע לבניית תורה כללית של האבולוציה, שבמסגרתה מקבל תנופה חדשה האוניברסאליזם האבולוציוני. במובן זה המושגים של האבולוציוניזם הקוסמי והאוניברסאלי שלובים זה בזה הדוקות ובמסגרות מסוימות יכולים להיחשב זהים. ==== האבולוציוניזם הקוסמי והרדוקציוניזם ==== עצם הרעיון של תורה כללית של האבולוציה יכול להיראות לאנשי המדע בהתחלה כבלתי-נכון בידיעה מראש, מכיוון שהם מזדהים עם הרעיון הזה עם רדוקציוניזם בלתי-מוגבל. רדוקציוניזם (מלטינית ״רדוקציה״ – הקטנה, צמצום, צמצום) – שיטה מדעית, הטמונה בהעברת חוקיות, שהתגלו על ידי מדעים מסוימים, לתחום החקר של מדעים אחרים. ידוע, שבאורגניזמים של יצורים חיים בכל הרמות של תפקודם פועלות הפיכות כימיות, הכפופות לחוקים הכימיים ונחקרות בשיטות הכימיה. הרדוקציוניזם בביולוגיה לכן טמון בחקר החי דרך אינטראקציות כימיות ובהתאם בבחינת החיים כתחום פעולה של חוקיות כימית. אבל לא-מוצדק לצמצם את חקר החי לגילוי חוקיות כימית, אף שפיתוי כזה די לגיטימי עולה אצל כימאים רבים העוסקים בתחום הביולוגיה, ולפעמים גם אצל ביולוגים, שנשבו באפשרויות של הכימיה בהסבר תהליכים ביולוגיים. לא-מוצדק, קודם כל, מכיוון שלאבולוציה החיה יש חוקיות משלה, שאינן ניתנות-לצמצום לחוקיות כימית, שהאורגניזמים החיים נוצרו כתוצאה של זינוק באבולוציה, הרמת האבולוציה לרמה גבוהה יותר, למדרגה גבוהה יותר, שהם מאורגנים לאין-שיעור גבוה יותר מהתהליכים הכימיים, המתרחשים בהם. כל רדוקציוניזם בעקרון מוגבל עקב ההבדלים העקרוניים של רמות האבולוציה, ואילו למישהו היה עולה לראש להסביר את כל תנועת ההיסטוריה האנושית בחוקיות פיזיקו-אסטרונומית של החומר הקוסמי, בחוקיות של ביולוגיה או פסיכולוגיה, הרי שהשקפה פילוסופית כזו לא הייתה מייצגת יותר מאשר רדוקציוניזם לא-מוצדק, לא-ביקורתי, נאיבי, מורחב יתר-על-המידה ומואבסולוט. האבולוציוניזם הקוסמי, עם זאת, אינו טמון כלל בכך, לצמצם את החוקיות של התהליך ההיסטורי לחוקיות של פיזיקה, קוסמולוגיה, כימיה, ביולוגיה או פסיכולוגיה. להפך, רדוקציה כזו – התרחקות מאבולוציוניזם עקבי. ההיסטוריה במסגרת האבולוציוניזם הקוסמי נחשבת כפעילות יוצרת-קוסמוס של האדם, כמדרגה חוקית של אבולוציה של הקוסמוס, כסוציוקוסמוס מארגן-עצמו, המגלם באבולוציה שלו את הנטייה להתרוממות מתמדת של הארגון. התוצאות של פעילות יוצרת-הקוסמוס הזו נצברות בציוויליזציה האנושית-כללית, מתגלמות בתחרות מתמדת של מבני הגיוס השונים של הציוויליזציות המקומיות, ההתגבשויות הממלכתיות והחברתיות-כלכליות. הביוספירה של כדור הארץ – היא לא רק תופעה ארצית, כי אם גם קוסמית. בהתאם, גם האנתרופוספירה של כדור הארץ נושאת את חותם הדואליות של הארצי והקוסמי. כל אדם נקרע בין הארציות של מטרותיו היומיומיות לבין השאיפה הקוסמית של הציוויליזציה האנושית. הרי הסדר החברתי של הציוויליזציה האנושית הוא, כמובן, קוסמוס מיוחד, הנוצר על ידי בני אדם ברמות שונות, עם מעבר רציף לרמות גבוהות יותר בתהליך האבולוציה ההיסטורית של האנושות. לעקוב אחרי התהליך הזה של יצירת-הקוסמוס, לגלות את מקורותיו האנרגטיים, לחשוף את חוקיותו האבולוציונית – זו המשימה של האבולוציוניזם הקוסמי, משימה, הניתנת לפתרון, כמובן, לא בדור אחד של אנשי מדע. המשימה שלנו טמונה בפתיחת כיוון המחקר, אך ממש לא במיצויו. הפילוסופיה של האבולוציוניזם הקוסמי, כך, אינה טמונה בהתיימרות של התבונה הפילוסופית להסביר את כל מה שבעולם בעזרת רדוקציוניזם שנקלט לא-ביקורתית, כי אם בשאיפה לשחזר בתורה אחת את התהליך האחיד של האבולוציה הקוסמית. הקוסמוס באינטראקציה הטבעית המתמדת שלו עם הכאוס נחשב באבולוציוניזם הקוסמי כיוצר היחיד של כל מה שמתרחש בשמיים ובארץ. יוצר, שבדבר-מה דומה, ובכללות שונה לחלוטין, מהישות האנתרופומורפית, שבני האדם העלו לכס היקום בשם אלוהים. היוצר הלא-אלוהי הזה של היקום הוא עצמו היקום הזה, החומר ביקום, שגם הוא מתפתח תמידית בתהליך האבולוציה של כל יצירותיו. והאבולוציה יוצרת גם את היקום עצמו, וגם את כל מה שקיים בו. אבל גם היא עצמה נוצרת על ידי האבולוציה של כל מה שקיים. האבולוציה אינה דבר-מה חיצוני ביחס ליקום, הקוסמוס כשלמות – אינו תחליף לבורא, היושב על עננים ומנהל את כל מה שבעולם. להפך, כל מה שבעולם הוא קוסמוס, האבולוציה מתרחשת בכל – וגם במטא-גלקסיה העצומה, וגם בעלה-עשב קטן, ובכל אדם. אבל זה לא פנתאיזם, כי אם פאנאבולוציוניזם ופאנקוסמיזם. מהות האבולוציוניזם הקוסמי טמונה ממש לא בכך, לצמצם את ידיעת האדם לחוקיות של קוסמוס דומם, כמו גם לא בכך, להפוך את הייצוג על הקוסמוס לאיזושהי דמות של אלוהים, תבונת היקום, או סובסטנציה רוחנית פנתאיסטית, תבונית בטבעה ודוחפת את האבולוציה שלו. ניסיונות כאלה כבר נעשו שוב ושוב והראו את טבעם התיאולוגי, האנטי-אבולוציוניסטי ואת אי-התאמתם עם המדע. האבולוציוניזם הקוסמי שואף לזהות את אותו המשותף, שקיים באבולוציה של הקוסמוס ושל האדם ושואף ללמד את האדם להפוך לישות קוסמית, יוצרת את האבולוציה שלה. באותו זמן במספר דיסציפלינות מדעיות-טבעיות, כולל כזו החשובה למחקרנו כמו הסינרגטיקה, נצפית נטייה ברורה לאבסולוטציה של אפשרויות הרדוקציוניזם. על בסיס חקר התרמודינמיקה במערכות פתוחות מנסים לבנות תורה כללית של ארגון עצמי, תוך הפצת מנגנון ספציפי מאוד של הארגון העצמי הפרימיטיבי ביותר על כל ארגון עצמי אחר, כולל גם על הארגון העצמי של קהילות אנושיות. ואילו דווקא הארגון העצמי של הקהילות האלה עם מבני הגיוס הפעילים שלהם, שבתחרותם הבלתי-פוסקת מולידים נטיות להתפתחות פרוגרסיבית, נותן את המפתח לארגון העצמי של הקוסמוס, ולא החומר המת. זה, כמובן, לא ממעיט בזכויות הסינרגטיקה כמשענת מדעית-טבעית של האבולוציוניזם המודרני, אבל דוחק לראווזיה יסודית של הבסיס הפילוסופי של הסינרגטיקה כמדע, הטוען היום לדומיננטיות בתחום תפיסת העולם האבולוציונית. רדוקציוניזם לא-מוצדק הם גם ההסברים הגנוצנטריסטיים של האבולוציה הביולוגית. היעדר הסבר אבולוציוני הולם של ההיסטוריה כתחום של תחרות של מבני גיוס, המעצבים בנסיבות שהתגבשו סדרים חברתיים מסוימים, דוחק באבולוציוניזם המדעי-טבעי להסביר את האבולוציה ההיסטורית, מתוך ארגון עצמי של אטומים ומולקולות או מתוך הטבע הביולוגי של האדם. ==== האבולוציוניזם הקוסמי והאקולוגיזם ==== האבולוציוניזם הקוסמי, השואף לבסס חשיבה אבולוציונית חדשה, קוסמית חדשה והומניסטית חדשה, מבטא גם את הצורך בחשיבה אקולוגית חדשה. האקולוגיזם המסורתי קם כתגובה לזיהום המאיים של הסביבה בפסולת אנתרופוגנית, בפסולת הייצור, התחבורה ובפליטות של פעילות החיים של האדם. הוא היה גם תגובה ליחס האכזרי, הברברי לטבע מצד אותם האלמנטים של הציוויליזציה הטכנוגנית, שניכסו ללא-תמורה ובזבזו ללא-טעם משאבים טבעיים עצומים, הרעילו את הסביבה המקיפה את האדם, תוך גרימת נזק בלתי-הפיך גם לטבע וגם לאדם. יחס שודדי כזה לטבע הועלה על הנס והופץ ללא-הרף בברית-המועצות בצירוף פרוגרסיזם רדיקלי, כשהוא מתבטא בסיסמה המפורסמת של מיצ'ורין: ״אנחנו לא יכולים לחכות לחסדים מהטבע, לקחת אותם ממנו – זו המשימה שלנו!״ עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 המצב בסביבה הטבעית של מגורי האדם הפך כבר לא פשוט מאיים, כי אם בכלל בלתי-נסבל. הסביבה הטבעית של המדינות המתועשות הפכה לתעלת-ביוב של הציוויליזציה, והמות של הטבע הטיל ספק בהישרדות האנושות. בתקופה הזו החרדה, שהרימו האקולוגים, והתנועות האקולוגיות תרמו לפנייה לבעיות האקולוגיות של הפרלמנטים והממשלות של המדינות עם כלכלת שוק מפותחת ולקבלת אמצעים יעילים להגנת הסביבה. לזהם את הסביבה האקולוגית הפך ללא-כדאי ואף להרסני, מה שבתנאי הכלכלה היזמית, שבהם כל סובייקט כלכלי אחראי לעסקו שלו בכיסו, החל להוביל להגנה לשינויים חיוביים מהירים ומשמעותיים בתחום שמירת הטבע. הריין והתמזה, שבשנות ה-60-70 שימשו דוגמה טיפוסית של ״ביוב הציוויליזציות״, בשנות ה-80-90 התבררו עד כדי כך, שמתחילים לגדל בהם סוגי דגים יקרי-ערך. כמובן, לדבר על ניצחון מלא על התהליכים ההרסניים, הנובעים מזיהומים אנתרופוגניים, יהיה לא-נכון, אבל גם לא התגשמו התחזיות של האקולוגים, שחזו התקרבות מהירה של קטסטרופה אקולוגית גלובלית. התחזיות של ״המועדון הרומי״, שנערכו על בסיס חישובי מחשב בשיטת אקסטרפולציה של גידול מדדי הצריכה של סוגי משאבים שונים, הובילו למסקנה על מיצוי הסוגים העיקריים של המשאבים בעתיד הנראה ועל הבלתי-נמנעות של ״רעב המשאבים״. בהיותם במרכז תשומת הלב של דעת הקהל העולמית בשנות ה-70, לדוחות של ״המועדון הרומי״ הייתה השפעה משמעותית על המדיניות האקולוגית של המדינות המפותחות. יחד עם זאת הכישלון המדעי של שורה של עמדות יסוד של האקולוגיזם המסורתי מצא ביטוי בעבודות רבות של חברי ״המועדון הרומי״ ובמיוחד בקונספציית ״הגידול האפסי״, שמחברה ומגינה היה הפרופסור ד. מדוז. הספר שפורסם ב-1972 ד. מדוז ״גבולות הגידול״ הכיל מסקנות חד-משמעיות על הבלתי-נמנעות של, כבר בעוד 75 שנה (כלומר בערך ב-2047), במקרה של שמירת הקצבים הקודמים של התפתחות הייצור והגידול של האוכלוסייה, הרס של הסביבה האקולוגית, מיצוי המשאבים הטבעיים עם כל ההשלכות הקשות ביותר הנובעות מכך לכל האנושות. בספר הזה ובעבודה שפורסמה ב-1974 ״דינמיקות הגידול בעולם מוגבל״ מדוז עשה ניסיון לבסס את הכורח של עצירת הגידול הכלכלי וקבלת האסטרטגיה של ״הגידול האפסי״, ובסופו של דבר – עצירת הקידמה המדעית-טכנית והחברתית. למרות שהקונספציות של מדוז קיבלו תמיכה מצד אקולוגים ופובליציסטים אקולוגיים לא רק ב״מועדון הרומי״, כי אם כמעט בכל העולם, הם גרמו גם ביקורת חריפה גם מצד כלכלנים וטכנוקרטים, וגם מצד אקולוגיסטים רבים. צוין, בפרט, על המוגבלות של שיטת האקסטרפולציה עצמה, המתאימה רק להערכות כמותיות, להמשכת פעולתן של נטיות שכבר התגבשו בעבר, אבל אינה מסוגלת לקחת בחשבון את השינויים האיכותיים הבלתי-נמנעים בהתפתחות הציוויליזציה. בפרט, הובאה דוגמה של אקסטרפולציה של גידול התחבורה העגלה-משוכה בלונדון בתחילת המאה ה-20, שלפיה בעוד 10 שנים לונדון הייתה אמורה להימצא מתחת לשכבת זבל סוסים בגובה מאתיים מטר. אבל במקום המתיחה של הסוסים הגיע מנוע השריפה הפנימי, מה שהוליד בעיה חדשה – זיהום סביבת האוויר בפליטות של תוצרי השריפה במנועי המכוניות והוצאת מתכת לייצור מרכבי המכוניות. ביקורת חדה על תורת ״הגידול האפסי״ נשמעה גם משורות האקולוגים. בפרט, האקולוג האמריקאי ב. קומונר בספר ״המעגל הסגור״ הציג שורה שלמה של טיעונים שאין לערער עליהם נגד הקפאת הקידמה המוצעת על ידי מדוז וחברים אחרים של ״המועדון הרומי״. נקודת המבט של האבולוציוניזם הקוסמי על הבעיה הזו קרובה לדעותיו של קומונר. איום על קיום האנושות מייצג לא רק הפרת הבטיחות האקולוגית, כי אם גם ההאטה של הקידמה (ועוד יותר – הקפאתה או עצירתה, המתבטאת ב״גידול אפסי״ של הבסיס הייצרני של הקידמה). מדעני ״המועדון הרומי״ וחסידיו ברחבי העולם צודקים לחלוטין בכך, שמדובר בהצלת האנושות מקטסטרופה אקולוגית, ממיצוי בסיס המשאבים של הציוויליזציה האנושית, מהשלכות הקידמה הישרה. אבל האנושות תהיה אכן אבודה, אם היא לא תצא ממסגרת קידמה כזו, אם תעצור את התפתחותה ברמת הקידמה שהושגה, כלומר תפעל בהתאם לאסטרטגיה של הגבלות ההתפתחות, שהוצעה על ידי ד. מדוז ונתמכה על ידי תומכים אחרים של האקולוגיזם המסורתי. האפשרות של הצלה אינה טמונה בהגבלת ההתפתחות באותה רמה אקסטנסיבית, שבה תפסה אותה התחזית, שנעלה על שיטת האקסטרפולציה הישרה, כי אם בהבטחת תנאים אופטימליים לאינטנסיפיקציה לא-גיאוצנטרית של הקידמה. שינוי כזה של צורת הקידמה ידרוש גיוס ואינטגרציה של המאמצים ברמה כלל-פלנטרית. רמת ההתפתחות המדעית-טכנית של היום אינה מאפשרת להבטיח את רווחיות הייצור, יעילות כלכלית של העבודה והעלאת איכות חיי האנשים בלי זיהום מסוים של הסביבה ועומס אנתרופוגני על הטבע. צריך לשאוף למינימיזציה של ההשלכות המזיקות של לחץ הציוויליזציה על טבע כדור הארץ, אבל להימנע מהם לחלוטין בלתי-אפשרי. בהתאם צריך למקסס את המאמצים וההוצאות על חיפוש וריאנטות אופטימליות של שימוש בסוגי אנרגיה חלופיים, על הגנת ושיקום הסביבה הטבעית, יציאה לחלל וסיור משאבים של הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ של מערכת השמש. רק האבולוציה המשתפרת הלאה של האנושות, הן על כדור הארץ והן בחלל, יכולה להציל את האנושות מהשלכות המוגבלות הגיאוצנטרית שלה עצמה וממוגבלות הטבע הארצי. יש לזכור, שקבלת האסטרטגיה של ״הגידול האפסי״ הייתה מובילה לטוטליטריזם אקולוגי, כלומר לצורה כזו של גיוס חברתי, שבה קיים רדיפה אכזרית על ייצור מעל-לנורמה של מוצרים, קבלת רווח, חריגת-הוצאות של אילו-שהם משאבים, לידת ילדים לא-מאושרים על ידי הרשויות. החיים בחברת ״הגידול האפסי״ היו הופכים לסיוט אכזרי וחסר-טעם, והשליטה בחייו הפרטיים של האדם, ההתערבות של מבני הכוח בהם הייתה עולה על כל מודל של דספוטיזם טוטליטרי של העבר. הקונספציה של אבולוציה משתפרת, המתפתחת במסגרת הפילוסופיה של האבולוציוניזם הקוסמי, מניחה גיוס של מקסימום הכוחות והאמצעים של הציוויליזציה האנושית לא על הגבלת ההתפתחות, כי אם על שיקום הסביבה הטבעית. שטחים עצומים של ערים ובמיוחד של מגה-ערים צריכים להיות מיועדים ליערות וגנים, כיסוי הצמחייה של הכוכב צריך להתרחב ללא-הרף. שטחי שמורות הטבע הפראי צריכים גם הם להתרחב ללא-הרף ולהרכיב חלק משמעותי למדי משטחיה של כל מדינה. מדינה, שתעקוף מדינות אחרות באטרקטיביות של הסביבה הטבעית שלה, תוכל לפצות על חלק משמעותי מההוצאות על חשבון עידוד עולמי של תיירות אקולוגית ומשיכת נופשים לאזורי הנופש שלה. האוטופיה של ״עיר-גן״, שהתפתחה בחשיבה האדריכלית בסוף המאה ה-19, צריכה להפוך למציאות ולהתממש על פני כל הכוכב, ככל שמאפשרים האמצעים, שמבטיחים הקידמה האקולוגית והמדעית-טכנית. ==== החשיבה האקולוגית החדשה ועקרונותיה ==== המעבר לאבולוציה משתפרת מניח יישום בפועל של החשיבה האקולוגית החדשה. היא מניחה את אחריותו של האדם ושל קהילותיו הקונקרטיות למצב הסביבה הטבעית. לא הטבע, כי אם בני האדם מכאן ואילך נושאים באחריות לניקיון, לבריאות, להישרדות, לשימור, להתאמה של האלמנטים הטבעיים, המינים והאוכלוסיות של היצורים החיים, הנמצאים על שטחם. זהו עקרון האחריות, וקודם כל – האחריות החומרית. העקרון השני של החשיבה האקולוגית החדשה – אחדות הטבע והתרבות, או עקרון הגידול. חלפו אותם הזמנים, שבהם הביוספירה יכלה לשקם לחלוטין ולשנות את הפוטנציאל שלה בעצמה ובאופן ספונטני רק ועל-סמך חוקי האבולוציה הביולוגית בלבד. היום היא זקוקה לעזרה מתמדת וקבועה בשחזור של חומר חי איכותי מצד הציוויליזציה. אם בעבר האדם הותאם לסביבה הטבעית, הרי שעכשיו את הטבע יהיה צורך להחדיר לתוך הווית האדם ובקנה-מידה הולך וגדל לעזור בפעיליות לשחזורו. על זה צריכים להיות מוקצים כספים גדולים ועבודת יום-יום של מיליוני מקצוענים. אם איזה-שהוא מין הוכנס ל״ספר האדום״, צריך לא לאנח על האובדן, כמו שעושה היום רוב האקולוגים, כי אם מיד להתחיל לגדל אותו ובהתאם להתרבות לשכן. המילה ״תרבות״ באה, כידוע, מהשורש, שציין בשפה הלטינית את המושג ״גידול״. הטבע בהיקפים הולכים וגדלים יהפוך לחלק מהתרבות האנושית, למושא גידול ולתחום מימוש של ההומניזם הטבוע בתרבות האנושית. העקרון השלישי – אחדות הטבע והאמנות. האדם חייב ליצור את הטבע על פי חוקי היופי, תוך כדי למידה בעת-ובעונה-אחת מהטבע את ההרמוניה והסדר הטמונים בו. אבני-המידה של יצירה כזו אפשר למצוא באמנות של עמים שונים, כולל באמנויות היפניות של יצירת גני אבנים ושילוב הפרחים בסימבוליקה של הפרחים איקבנה. העקרון הרביעי – קדימות הטבעי על המלאכותי. איפה שאפשר לשחזר את הטבעי, המלאכותי למותר, אפשר להשתמש בו רק כאמצעי לשחזור הטבע החי. איפה שהטבעי בלתי-אפשרי לשחזור, יש צורך ליצור את תחליפו בדרך מלאכותית. דוגמה: אם בלתי-אפשרי לשמר בעלי חיים בסביבת המחיה הטבעית שלהם, יהיה צורך ליצור להם תנאים מלאכותיים או להחיל ברירה מלאכותית. אם בלתי-אפשרי לשמר את הסביבה הטבעית, יש ליצור סביבה מלאכותית, המקורבת למקסימום לתנאים הטבעיים. העקרון החמישי – היוצר חשוב יותר מהמשמר. את הטבע צריך לא רק לשמר, כי אם גם ליצור. גינון של ערים יעזור יותר לשמר ולשפר את הסביבה הטבעית, מקנסות על חריגה מהרמה המותרית של גזי הפליטה במכונית (אף שגם הם נחוצים). העקרון השישי – התפתחות חדשנית במקום הגבלה עצמית. שום הגבלה עצמית מודעת בשימוש בטובות במטרה להשיג אילו-שהם טובות רוחניות מיתיות בהמוני האנשים בלתי-אפשרית, היא גוזלת מהם את משמעות החיים והעבודה היעילה. הגבלה עצמית – נחלתם של הסגפנים, שתמיד היו מעטים. במציאות אפשרית רק הגבלה אלימה, אבל אז אנשים יתחלקו מיד לאלה, שמוגבלים ואלה, שמגבילים. זה משמעו חזרה לימי הביניים או יצירה של צורה כלשהי של משטר טוטליטרי. הדמוקרטיה בנויה על שוויון אפשרויות, תחרות על תוצאות והתרוממות בלתי-מוגבלת של צרכים. אם הטובות מחולקות לפי קופונים, אובד הטעם ביצירתן ובהתאם יורדת כמותן ואיכותן. קטסטרופה תגיע לא ממיצוי משאבים, כי אם מאי-שימוש בהם או משימוש לא-יעיל בהם. המדיניות של הגבלה כללית תוביל לכורח של רגולציה טוטלית, מעקב ובקרה, הענישות האכזריות ביותר על חריגה מהמגבלות. זו קטסטרופה אינטלקטואלית, מוסרית ורוחנית מלאה. כשהאדם אין לו למה לשאוף, הוא מנוון ויורד, מאבד את הפעילות הגיוסית. ספק אם יש טעם להציל את הטבע במחיר הניוון והמות של האדם. אבל פעילות כזו חוזרת מיד, ברגע שמופיעים אויבים. האוטופיה של הצלת הטבע בדרך של הגבלות, שהכובלות את האדם, תסתיים, כמו שזה כבר היה בהיסטוריה לא פעם, באנטי-אוטופיה של מלחמות השמדה על משאבים עם שימוש בלתי-מוגבל בנשק השמדה המוני. ספק אם יש טעם לנסות להגן על הטבע מההשפעות האנתרופוגניות במחיר הניוון והמות של האדם, ועוד יותר, שגם הטבע לא ישרוד, אם בחברה המוגבלת תפרוץ טבח בלתי-מוגבל על עושר טבעי. רק הכוונה להתפתחות חדשנית יכולה לתרום לאבולוציה משותפת (קו-אבולוציה) של הטבע והאדם, שעליה כותבים כל כך הרבה האקולוגים. העקרון השביעי – זכותו של האדם להפיכה יצירתית ושיפור של הטבע, אבל בלי אלימות כלפיו. הקריטריון של שיפור הוא העלאת רמת הבריאות של היצורים המשופרים, וקריטריון האלימות – דגרדציה ומחלות בעקבות התערבות הרסנית של האדם בתהליכים טבעיים. לשיפור עומד גם האדם עצמו, האקולוגיה של האורגניזם שלו דורשת שיפור מתמיד במאמציו שלו בעזרת שיטות מדעיות. העקרון השמיני – אומץ נחוץ בהפיכת הטבע לא פחות מאשר זהירות. אי-אפשר לנצח לרעוד מפחד מהסיכויים המזעזעים של מחקרים מדעיים ולדכא את היוזמה של המדענים באיסורים חסרי-טעם. האמת צריכה להיקבע בדיונים מדעיים, ולא בסעיפי חוק העונשין. ניסויים ביוטכנולוגיים אכן מכילים חלק מסוים של סכנה, אבל סכנה גדולה עוד יותר נושאת בתוכה הירידה למחתרת, ההסמכה-בסוד ואי-הפומביות בעריכת ניסויים כאלה. את החיפוש המדעי לא יעצרו בכל אופן שום הגבלות, איסורים וענישות. צריך, להפך, להנהיג פרסום חובה של נתונים על אילו-שהם ניסויים מסוג כזה עם דיון רחב ביותר של הנתונים האלה על ידי מומחים על בסיס גישה משולבת. רק במקרה של גילוי אילו-שהן השלכות שליליות מותרת התערבות הרשויות, וגם היא בדמות מוראטוריום על עריכת מחקרים עד לבירור המצב. העקרון ״הטבע יודע יותר טוב״, שנוסח על ידי האקולוג האמריקאי המפורסם ב. קומונר, צריך להיתוסף על העקרון התשיעי: ״האדם מסוגל לדעת ולעשות יותר טוב״. אם בעבר האדם רק העתיק את הטבע, תוך השתלבות בסדר המערכתי המסובך בצורה פנטסטית שלו, הרי שעכשיו הוא מקבל כמה, עדיין חלשות מאוד ומוגבלות, אפשרויות לכך, לעבור אותו, ״לייצר״ תהליכים טבעיים לפי מידות אנושיות, לווסת מערכות טבעיות ולהשתיל בהן קשרים הדדיים אנתרופוגניים מועילים לטבע ולאדם. יש לנטוש את האידיאליזציה של הטבע ואת הפחד ממנו. הרגולטורים הטבעיים הם לא-מספקים-עצמם כמו הוויסות העצמי של השוק הספונטני בכלכלה האנושית. צריך להימנע רק מרגולטורים כאלה, שמפרים את פעולת מערכת הוויסות העצמי ולשנות ללא-הרף את עקרונות הוויסות בהתאם לנסיבות שהתגבשו. הוויסות לא צריך להפריע לתחרות, שהיא התנאי החשוב ביותר של התפתחות. הטבע בכללותו אכזרי, אדיש, פרימיטיבי, אגואיסטי גם ביצירותיו וגם בדרכי הסידור והוויסות העצמי. לכן העקרון העשירי טמון בהרחבת על הטבע של כמה ביטויים של הומניזם אנושי. האדם צריך לקחת על עצמו את האחריות לבריאות הטבע החי, להגנה על הנציגים החלשים של הפלורה והפאונה, לשימור הטבע הפראי בצורתו הבתולית, ולטבע ״המואנש״ – תחת הגנה ובעזרת הציוויליזציה האנושית. יש להרחיב את הפונקציה המגנה של הציוויליזציה האנושית על ״אחינו הקטנים״. אותם צריכים, לפי הצורך, לטפל, להציל, לספק אוכל, אפילו לאמן. הדיבור הוא, כמובן, על אותם המקרים, שבהם נותנים כשלים מנגנונים טבעיים של הבטחת הישרדות. האדם צריך לקחת על עצמו את הדאגה לאוכלוסייה החוץ-אנושית של הגלובוס. גידול האוכלוסייה של כדור הארץ צריך ללוות בגידול מתאים, ולא בירידה, של ״האוכלוסייה״ החייתית והצמחית. המאבק במחלות ובמוות צריך להיתרחב לאוכלוסיות של בעלי חיים וצמחים. האדם יכול לשרוד על כדור הארץ רק ביחד עם עולם החי והצומח, ולא על חשבון הדגרדציה והמות שלו. srjuieu8fv71witsa62rj2lxwf2q9hc 0 31052 180643 2026-09-27T06:51:25Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180643 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == פרק 2. המושג אבולוציה == ==== האבולוציה והמדע ==== המושג אבולוציה הוא המפתח לתפיסת העולם המדעית, שמטבעה מתבטאת כמדעית-אבולוציונית, אבולוציונית-הומניסטית. לתפיסת העולם המדעית המושג אבולוציה משמעותו כמו לתפיסת העולם הדתית – המושג בורא. ואם לוקחים בחשבון, שדווקא תפיסת העולם של המדען היא הגורם המפתח בלידתם והעלאתם של רעיונות מדעיים, קל לדמיין את משמעות האבולוציה כמושג מדעי-כללי להתפתחות הידע שלנו, ובהתאם, לאבולוציה של הציוויליזציה האנושית, הפרקטיקה, כל ההיבטים של חיי האדם. האבולוציה מנהלת את כל התהליכים של הטבע, החברה והתודעה האנושית. לכן לדעת את החוקיות של האבולוציה – משמעו ללמוד לנהל את התהליכים האלה לטובת האדם, כלומר לא רק לקבל ידע עמוק, כי אם גם לרכוש את האפשרות לנהל את האבולוציה, לשפר תהליכים אבולוציוניים. בפעם הראשונה תורה מדעית-אבולוציונית שיטתית הופיעה בביולוגיה על בסיס חקר האבולוציה הביולוגית. בצורה ממוקדת יחסית היא נוצרה על ידי צ'. דרווין במחצית השנייה של המאה ה-19. המשכנעות והפופולריות של התורה האבולוציונית של צ'. דרווין, ההוריסטיות העצומה והערך התפיסתי-עולמי שלה עשו את התורה הביולוגית של האבולוציה לאבן-מידה לשחזור אבולוציה בתחומי ידיעה אחרים. מאז ״האבולוציוניזציה״ (כלומר חדירת ההבנה האבולוציונית של העולם לרקמת התהליכים הקוגניטיביים) כיסתה את כל מערכת המדעים. את המדעיות והאבולוציוניות של הבנת העולם אפשר היום לראות כמילים נרדפות. בחשיפת האבולוציוניות של כל ההוויה הנגלית לידיעה, המדע ברצון או בעל-כורחו מעמיד את עצמו מול כל האמונות המיתולוגיות ללא תלות בכך, אם נתונים המדענים עצמם לאמונות אלה. קיומן של אמונות דתיות-מיתולוגיות אצל מדענים גדולים רבים משמעו רק זאת, שאותם מדענים בתפיסת עולמם חולקים כבוד למוסדות החברה המסורתית, ששורשיהם נעוצים במעמקי אלפי שנים. בתחום המחקר הקונקרטי שלהם הם חושבים ופועלים כאבולוציוניסטים. לפער הפרדוקסאלי בין תפיסת העולם היומיומית למדעית אצל מדענים רבים תורם גם הפיתוח הבלתי-מספק של בעיות תפיסת העולם המדעית, שניתן להביאה למערכת אחידה רק בדרכי התפתחות האבולוציוניזם האוניברסאלי. ההתפתחות המודרנית של התורות האבולוציוניות המדעיות-פרטיות כבר הכינה לכך את כל התנאים המוקדמים ההכרחיים. המונח ״אבולוציה״ מיושם בתחומים שונים של הידיעה המדעית. באסטרונומיה נצברו נתונים מגוונים על אבולוציה של המטא-גלקסיה, הגלקסיות, הכוכבים, כוכבי הלכת; בגיאולוגיה – של כדור הארץ שלנו, יבשותיו, אייו, הריו, ימיו ואוקיינוסיו; בפיזיקה – של אטומים, מולקולות; בכימיה – של יסודות ותרכובות כימיים; בביולוגיה – של אוכלוסיות, מינים, איברים, רקמות, תאים, פרטים, אורגניזמים, מבנים גנטיים; במדעים הטכניים – של מכונות, מנגנונים; בבלשנות – של סוגים שונים של מבנים לשוניים, שפות וקבוצות שפות; בסוציולוגיה – של מערכות חברתיות, קבוצות, שכבות ומעמדות חברתיים; בהיסטוריה – של אתנוסים, מדינות, בריתותיהן, האנושות בכללותה; בכלכלה – של מערכות כלכליות, מבנים ומוסדות ברמות שונות; במדע המדינה – של משטרים פוליטיים, מפלגות ותנועות; בתורת הידיעה – של רעיונות מדעיים, תורות, תוכניות מחקר, פרדיגמות; בפסיכולוגיה – של תהליכים נפשיים, במדעי הדת – של פולחנים, ארגונים וזרמים דתיים, אמונות וכו'. שחזור האבולוציה של מושא המחקר בכל מדע הוא היסוד של ההסבר של התנהגותו, התוצאה הסופית של הידיעה, המטרה הראשית של המחקרים המדעיים. לצערנו, מחקרי האבולוציה בכל אחד מהמדעים מתנהלים בבידוד, במקרה הטוב הדיבור מגיע רק לאינטגרציה של תחומי ידיעה שכנים. על תורה כללית של אבולוציה אפילו לא מעלים את השאלה. הנסיבות האלה הן הסיבה לפרגמנטריות, לחוסר-המספיקות של תפיסת העולם המדעית, מורידות את התחרותיות שלה ביחס לכל מיני ספקולציות חוץ-מדעיות ופסאודו-מדעיות, מונעות את ההתהוות והאבולוציה של אמונה הומניסטית מבוססת-מדעית, קושרות בחוזקה את תפיסת העולם המדעית עם אי-אמונה, תוך הגבלתה בשלילת אמונות לא-מדעיות במקום לקשור אותה עם אמונה גבוהה יותר, המבוססת על ידע ומתפתחת יחד עם התפתחות הידע שלנו. ==== התהוות המושג אבולוציה ==== המונח ״אבולוציה״ מגוון מאוד וקשה להגדרה. הגדרות של אבולוציה הוצעו לא פחות מאשר הגדרות של תרבות, והגדרות כאלה מתרבות לא רק במדע החברתי המקומי שלנו, המצויד בסכולסטיקה, כי אם גם בספרות המדעית-פילוסופית של מדינות המערב. המילה ״evolutio״ שימשה כבר ברומא העתיקה ומתחילה את מקורה מהשורש הלטיני, שציין ״פירוק״, ״פריסה״. קיקרו יישם את המילה הזו לפריסה, פתיחה של ספר (כיוון שספרים בימי קדם נשמרו במצב מגולגל, בדמות מגילות). סופרים לטיניים אחרים משתמשים בה לאפיון פריסת מערך הצבא. במדע הצבאי של המדינות והעמים המגוונים ביותר המונח ״אבולוציה״ מיושם לציון ההתארגנויות מחדש המגוונות ביותר של יחידות צבאיות. במובן הזה יש לציין את הקשר הסמנטי של המונח ״אבולוציה״ עם המושג קוסמוס, מכיוון שהמילה ״קוסמוס״ אצל היוונים הקדומים במקור גם כן ציינה מערך צבאי, סדר קרב. את מעמד הקטגוריה הפילוסופית המילה ״אבולוציה״ רכשה לראשונה אצל ניקולאוס קוזאנוס, שיצר את התורה של פריסה (אקספליקציה) של העולם מהאלוהים וקיפול (קומפליקציה) של העולם החומרי כמערכת של דברים ותהליכים סופיים מגוונים באחדות האלוהית. האבולוציה נחשבת על ידי קוזאנוס כסינתזה כלשהי של פריסת המהות האלוהית בעולם הדברים המגוונים וקיפול העולם הזה של דברים סופיים באינסופיות ובנצחיות של המהות האלוהית. קוזאנוס יצר גם את המערכת ההיסטורית הראשונה של קטגוריות פילוסופיות הקשורות באבולוציה, שבה בצד הפריסה והקיפול יושמו יציאה מעבר לגבולות (טרנסצנדנציה - transcensus), עלייה (ascensio), העברה (transumptio), קפיצה (transilire). כך, למושג האבולוציה במקור הייתה משמעות מיסטית, הוא נתפס כפריסה לעולם וקיפול לתוך עצמו של ידיעת האלוהים. לא בכדי המיסטיקן הגרמני יעקב בוהם, שתרגם את המילים ״פריסה״ ו ״קיפול״ לגרמנית, השתמש בהן כקטגוריות הראשיות של תורתו המיסטית. תפקיד עצום בהתהוות המושג אבולוציה שיחק ב. שפינוזה, שניסח את המושג סיבה-עצמית (causa sui – סיבת עצמה), שבו הבין את הקשר ההדדי האוניברסאלי הכללי של הדברים, כלומר את העולם בכללותו. המושג אבולוציה הופיע גם ביצירות של הנאורות האנגלים, הצרפתים והגרמנים של המאה ה-18. משמעות קרובה למודרנית למונח ״אבולוציה״ נתן הפילוסוף הגרמני א'-פ' וולף והביולוג ק'-פ' וולף. הם הבינו את האבולוציה כמקור של הפיכות איכותיות וייחסו למערכת הקטגוריות האבולוציוניות את ההיווצרות (formatio), ההפיכה (transformatio), הייצור (productio), וכן את ההתהוות והאפיגנזה. הפילוסוף האנגלי ה. ספנסר לראשונה נתן למושג האבולוציה אופי אוניברסאלי, העלה את המונח הזה לדרגת הקטגוריה הפילוסופית היסודית ביותר. צ'. דרווין, שבצדק נחשב למייסד האבולוציוניזם כגישה מדעית, השתמש במשך זמן רב במושג הזה רק בשיחות פרטיות, ורק במהדורה השישית, האחרונה בחייו, של ״מוצא המינים״ עבר לשימוש שיטתי במושג הזה ששאל מספנסר . בתורו, ה. ספנסר, בהשראת ההצלחות של התורה הדרוויניסטית של האבולוציה, הניח את הקטגוריה הזו ביסוד תורתו הפילוסופית ועשה את הניסיון ההיסטורי הראשון להפיץ את תורת האבולוציה על הסבר של תהליכים חברתיים-היסטוריים. בהיסטוריה של הביולוגיה ובהמשך נעשו ניסיונות רבים להחליף את המושג אבולוציה במושגים של טרנספורמיזם, טרנסמוטציה, נומוגנזה, אורתוגנזה, אפיגנזה וכו'. כך, המושג אבולוציה רחוק מלהיות מיד רכש את התוכן והמשמעות המדעית הנוכחיים. ביחס למושגים מדעיים אחרים וקטגוריות פילוסופיות הוא התגבש יחסית מאוחר, כאשר הידיעה המדעית רכשה לכך כוח הסברתי-הוכחתי מספק וכיסוי של תופעות המציאות. הפיתוח וההתפתחות של המושג אבולוציה הלך בצורה לא-שווה ותלוי במצב הידע במדעים כאלה ואחרים, ביכולתם לשחזר את ההיסטוריה של המושאים הנחקרים על ידם. נסיבות אלה מדגישות את הקשר הבלתי-נפרד של האבולוציה עם ההיסטוריה הטבעית והחברתית, והגישה האבולוציונית עם ההיסטוריזם. שניהם באחדות הרמונית, צעד אחר צעד, הופכים לציר של המתודולוגיה הקונקרטית-מדעית והמדעית-כללית, וגם של הפילוסופית, של המחקרים, לליבה של תפיסת העולם המדעית-פילוסופית. ==== האבולוציה כמחזור ==== כבר האטימולוגיה של המילה ״אבולוציה״, מקורה מהמילה הלטינית, המציינת ״פריסה״, קבעה מראש את הקשר ההדדי הפנימי העמוק שלה עם המושג סיבוב, הייצוג על האופי המחזורי של השינויים, המהלך הלא-ישר של התהליכים האבולוציוניים והחזרה החוזרת ונשנית באיכות חדשה למצבים קודמים של המושאים המתפתחים. בעניין זה המושג אבולוציה דומה לייצוגים העתיקים מאוד על מהלך השינויים, המעבר ממצבים אחדים לאחרים. ייצוגים כאלה מתחילים להתגבש כבר עם המצאת הגלגל. אנלוגיות בין סיבוב הגלגל למחזוריות השינויים, המתרחשים במשך פרקי זמן מסוימים, אנשים החלו לערוך, ככל הנראה, עוד מתקופת הניאולית, בצפותם בזריחה ושקיעה יומיומית של השמש, בהחלפת יום ולילה, בשטפון ובגאות מי הנהרות, בחזרת עונות השנה, בהחלפת לידה, יַלדות, נעורים, זקנה ומוות, בהחלפת שאיפה ונשיפה, פעימות לב האדם וכו'. על בסיס זה התגבש הרעיון של חזרה נצחית, של חזרה מלאה למצבים שכבר עברו, שהיה פופולרי במיוחד במזרח עקב האופי הקפוא של החברות הדספוטיות, ההשפעה השלילית של השינויים החברתיים היסודיים על חיי האנשים. הרעיון הזה מצא ביטוי והתגלמות סמליים בייצוג של נחש הנושך את זנבו, המעבר ההדדי של יין ליאנג ובחזרה וכו'. משמעות לא-מבוטלת היה לרעיון החזרה גם בתפיסת העולם של עמי אירופה, כשהוא מוצא התגלמות גם בפולחנים הפגניים וגם במסורות הנוצריות. ידוע היטב התזה החוזרת ונשנית מספר קהלת שבתנ״ך על שהכל הבל-הבלים ואין כל חדש תחת השמש. עם זאת, כבר מתחילת העת העתיקה בתודעת עמי אירופה בקשר לשאיפתם המתמדת להתפתחות עצמאית של מוסדותיהם החברתיים, ליישום שיפורים טכניים וחברתיים, חודר ומתקבע הרעיון של שינויים מכווני-מטרה והתערבות אקטיבית במהלכם של אירועים להשגת רמה איכותית חדשה. כמובן, הרעיון הזה נוכח גם במנטליות של החברות המזרחיות, אבל האישור וההשרשה שלו מתערערים על ידי קטסטרופות מחזוריות, המובילות להרס יסודי של הישגי הציוויליזציה, התפוררות של מדינות וכו'. ההתפתחות הסוערת של הטכניקה והשיפורים החברתיים בעידן התעשייתי אפשרה להוגים האירופים להעניק פופולריות רחבה לרעיון הקידמה, למושג שעליו אין כבר שורשים אטימולוגיים, הקשורים במושג הסבב. המושג קידמה, שהתקבע בהדרגה במנטליות של עמי אירופה, מציין גידול עקבי של הכוחות והאפשרויות של האדם, שהתבטא בהישגים החומריים-טכניים, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים המגוונים ביותר, בשינויים כמותיים מועילים ובמעבר שלהם לאיכות חדשה, בצבירת טובות ובהבטחת איכות הולכת ועולה של חיי האדם, בסיפוק הצרכים האנושיים ההולכים וגדלים וכו'. תוך איבוד הקשר האטימולוגי עם הייצוג על הסבב, המושג קידמה סופג לתוכו תוכן, היוצר אצל הוגים רבים אשליה של ישרות הקידמה, כלומר, בסופו של דבר, של עצמאותה מחוקיות האבולוציה. החזרה לשלבים שכבר עברו של האבולוציה נחשבת בקשר למושג ריגרס, כלומר לתופעות משבר, דגרדציה ושינוי שלילי של המערכת כתוצאה משבירת המנגנונים, המבטיחים את הקידמה. כאשר הרמה המושגת של הקידמה אובדת ומתרחשת חזרה למצב הראשוני, נוצר מעגל בהתפתחות. דווקא בתקופת הקידמה הסוערת של החברות התעשייתיות, שיוצרת אשליה של ישרות הקידמה, מופיע וכובש עמדות חזקות יותר ויותר במדע גם המושג אבולוציה. הוא רוכש משמעות בקשר הדוק עם המושגים התפתחות וקידמה, כשהוא נבדל מהם, קודם כל, בהכרת המהלך הטבעי, הספונטני, המאורגן-עצמו של התהליכים האבולוציוניים, בעוד שהתפתחות וקידמה, הנובעות מהאבולוציה ומהתנאים המוקדמים שנוצרים על ידה, יכולות להאיץ את האבולוציה, לשנות את מהלך באופן מכוון על בסיס פעילות אקטיבית של אנשים, קהילותיהם או סובייקטים אחרים של פעילות. זה מתבטא בהבדל של בניינים סמנטיים עם הפעלים ״לפתח״ ו ״לאבולוציונריזציה״. חברה או אילו-שהם תהליכים חיוביים אפשר לפתח, לתרום לקידמתם, אבל בשום פנים לא ״לאבולוציונריזציה״ או ״לאבולוציוניזציה״. הם אבולוציוניזציים ומתקדמים רק לבדם, אם כי מהמאמצים האנושיים תלוי, איך הם יאבולוציוניזציו, ואם יתקדמו. מכאן גם נוצרת גם האשליה של אפשרות ״לבנות״ שינויים פרוגרסיביים בדרך של אלימות על האבולוציה. אבל הפסאודו-בעיה עצמה של ״דחיפת״ האבולוציה להבטחת האצה אלימה של הקידמה יכולה להיווצר רק אז, כאשר הציוויליזציה האנושית נכנסת לשלב כזה של האבולוציה הטבעית-היסטורית שלה, שבו היא מסוגלת במידת מהימנות משמעותית לבצע ויסות של תהליכים אבולוציוניים, ניהול של כמה מהם, ובסופו של דבר – ליצור תנאים מוקדמים לשיפור האבולוציה. הבעיה הזו יכולה להיפתר רק תוך התחשבות במחזוריות של האבולוציה, בסגירות המחזורים הפרטיים שלה, בספירליות של האבולוציה הפרוגרסיבית, עם מודעות לגבולות, שמעבר להם פתיחת המחזורים האבולוציוניים ו״יישור״ ההזזות האבולוציוניות יכולים להוביל לתוצאות הפוכות – למשברים, דגרדציה, ירידות, רגרס של המערכות המתפתחות. המושג עצמו של האבולוציה אבולוציוניזציה בכיוון של אבולוציה משתפרת. אבולוציה משתפרת – זה כבר לא פשוט תהליך ספונטני טבעי-היסטורי, זה תוצאה של התפתחות מכוונת-מטרה וקידמה מכוונת-הומניסטית תוך התחשבות, באותו זמן, במחזורים הטבעיים ובמהלך הספונטני של התהליכים האבולוציוניים, ידיעה ושימוש במנגנונים הפנימיים של האבולוציה. המושג אבולוציה כ״פריסה״, ״פרישה״ של תהליכים מגוונים, כשיש לו שורה שלמה של יחסים סמנטיים עם המושגים התפתחות, שינוי, קידמה, מתייחס גם למושג רבולוציה (מלטינית revolutio – הפיכה, מהפכה), שגם בו קבוע הקשר הסמנטי עם המושג סיבוב. המושג רבולוציה כקרע של ההדרגתיות והרציפות של מהלך האבולוציה לא-נדיר מנוגד למושג אבולוציה בגלל האופי הדואלי של השינויים המהפכניים. מצד אחד, המהפכה ניצבת כהאצה חדה ופורסינג של התהליכים האבולוציוניים, קפיצה איכותית בהתפתחות המנגנון האבולוציוני, דרך של חיסול מהיר ואקטיבי של מכשולים בדרכם של תהליכים אבולוציוניים שהבשילו כחוק. מצד שני, זה תהליך הרסני, משבר של התהליכים האבולוציוניים, קטסטרופה של המערכת המתפתחת, שבמהלכו היא שופכת כמות עצומה של אנרגיה ולא-נדיר בהתרוקנות פנימית מלאה חוזרת לרמה המקורית של התפתחותה, תוך חוויית אפקט הרסטורציה. לפיכך, הניסיונות ״לקפוץ מעל״ המהלך הרציף של האבולוציה באמצעות ארגון מכוון של מהפכות מובילים, בסופו של דבר, לא להאצת התהליכים האבולוציוניים, כי אם, להיפך, להאטתם. רוח המרד במוקדם או במאוחר מנוונת לריאקציונית ביותר, והדרך המהפכנית של התפתחות כחלופה לדרך האבולוציונית יוצרת רק מחזור רחב יותר בקוטרו של האבולוציה עם אנרגיה עצומה בהתחלה ועם מיצויה בסוף המחזור האבולוציוני. זה, עם זאת, לא משמעו, שההתפרצויות המהפכניות תמיד ובכל דבר מזיקות לאבולוציה החברתית, הפוליטית, הכלכלית, התרבותית, הדתית והמדעית. להפך, החלטה נחרצת של המצב בתנאים, שבהם המערכות שהתגבשו אינן יכולות לפתור את הבעיות העומדות בפניהן, נחוצה, והשינויים האלה יכולים לקבל אופי מהפכני. מהפכות כמעבר לרמות חדשות של התפתחות הן בלתי-נמנעות ומועילות, אבל עדיפות מהפכות ״קטיפתיות״, שבמשך הזמן הולכות ובאות יותר ויותר במקום המהפכות העקובות-מדם של העבר, שהתפתחו, ככלל, למלחמות אזרחים ובינלאומיות ארוכות. המהפכנות נושאת בתוכה פוטנציאל חדשני עצום, אבל הוא יכול להיות מנוצל ביעילות, רק בהיותו מובנה בתהליך אבולוציוני שכבר הבשיל. ==== המחזוריות של התהליכים האבולוציוניים ==== סיבוב, פריסה, התהפכות, הפיכה, מעבר של ליפופים, חזרה להתחלה והתגברות על תקיעות-במעגל לא במקרה מאפיינים את המודל המחשבתי, המונח ביסוד המושג האבולוציה. כי האבולוציה תמיד מחזורית, והמילה ״מחזור״ גם כן מציינת ״מעגל״. ההתחלה והסוף של כל מחזור תמיד מתאפיינים במשברים, שבהם מופר סדר התפקוד של המערכת. אם הסדר, המחזק את המערכת, נהרס בלתי-הפיך, המחזור מסתיים במות המערכת, במעברה למצב כאוטי, שקדם להיווצרות של איכות חדשה. המחזוריות של השינויים בטבע, בחברה ובחיי האדם יוצרת קשר נצחי של סוף עם התחלה, שבזמנים עתיקים במסורת המזרחית מצא ביטוי ציורי-סמלי בדמות נחש הנושך את זנבו. במקביל הדימוי הזה ביטא את ההפיכות של השינויים, האופי הסגור, המעגלי של כל מה שבעולם, מה שהיה קשור באי-אמונה באפשרות של התפתחות פרוגרסיבית. בספר הקדוש של סין העתיקה ״א-ג'ינג״ – ״ספר השינויים״ – המחזוריות של השינויים נחשבה כיסוד של חיזוי וראיית הנולד של העתיד, מה שמצד אחד, הניח שימוש בספר לניחוש, ומצד שני, משמעו ניסיון של יצירת הקונספציה הפרוגנוסטית הראשונה בעולם. בעניין זה הספר ״א-ג'ינג״ יכול להיות מלמד גם עבור הפרוגנוסטיקה המדעית המודרנית, שבה לעתים קרובות מייחסים חשיבות גדולה מדי לאקסטרפולציות, ולא תמיד במידה מספקת נלקחים בחשבון השינויים המחזוריים והשינויים האיכותיים. על כל תקיעותם של הייצוגים המזרחיים העתיקים על האופי ההפיך, המעגלי של השינויים, ייצוגים על הקשר של התחלה עם סוף וסוף עם התחלה, על סבב השינויים, על הפיכת תופעות אחדות לאחרות יוצאים מהבנה עמוקה, חכמה ומדויקת למדי של המחזוריות של מהלך התהליכים האבולוציוניים, ההפיכות במהלכם של השינויים הבלתי-הפיכים ביותר. הבעיה של הפיכות ואי-הפיכות של ההזזות האבולוציוניות והתנועה בכללותה, שתפסה, כידוע, מקום כה חשוב בפיזיקה המודרנית, הועלתה ונפתרה על ידי ההוגים-הציקליסטים מימי קדם ועד זמננו. הצורך ב פתרון הבעיה הזו הוביל לשכנוע בקיומם של שלבים, מדרגות, פאזות, תקופות בכל השינויים וההפיכות. והאטימולוגיה של המילים, המציינות את המושגים ״פאזה״, ״תקופה״ ו ״הפיכה״ גם כן קשורה בייצוג על סיבוב, הפיכות וסופר-הפיכות של כל התהליכים האבולוציוניים. האחרונה, סופר-הפיכות, נוצרת בתהליך ההתפתחות ומניחה את האפשרות של קידמה. היא קשורה בהרחבה משמעותית של מחזורי ההתפתחות, בהעלאת האנרגטיקה של המערכת המתפתחת, יציבותה ביחס לסביבה המקיפה, השפעתה על הסביבה הזו והתחרותיות שלה ביחס למערכות אחרות. זה מושג באמצעות יצירת סדר חדש וארגון איכותי יותר של התפקוד של המערכת הזו, רמת גיוס גבוהה יותר של משאבי המערכת הנתונה לשימור וחיזוק שלה. סופר-הפיכות, כלומר הפיכות עם היווצרות איכות חדשה, מניחה את האפשרות של הפיכות, כלומר מעברים חדים, קפיציים, לעתים מהפכניים של המערכת לאיכות חדשה. מעברים כאלה וההפיכות המקבילות להם הופכים לאפשריים כתוצאה של מצבים מיוחדים, ביפורקות כביכול, שבהן היחלשות הסדר והארגון של תפקוד המערכת גורמת לאפקט גבוה במיוחד של שינוי האיכות בשינויים כמותיים נמוכים יחסית. אפקט כזה מוביל ל״יישור״ זמני של המחזורים האבולוציוניים. במובן זה ניתן להגדיר את האבולוציה כסבב של סדר וכאוס, הכולל הפיכת כאוס לסדר וסדר לכאוס, היווצרות סדר חדש בדרך של סידור הכאוס והחלפת סדרים אחדים באחרים, מאורגנים גבוה יותר או מאורגנים פרימיטיבית יותר. בסבב הזה של סדר וכאוס ניתן, בחלק מסוים של התניה, להבחין במחזורים הבאים. הפיכת הכאוס לסדר ניתן לציין כמחזור התפתחות. הפיכת הסדר לכאוס – כמחזור דגרדציה. החלפת סדר פרימיטיבי יותר בסדר מאורגן גבוה יותר – כמחזור קידמה. החלפת סדר מאורגן גבוה יותר בפרימיטיבי יותר – כמחזור רגרס. את התהליך האבולוציוני כסבב של סדר וכאוס אין לראות כהחלפה כאוטית ובלתי-מסודרת לחלוטין של מחזורי התפתחות ודגרדציה, קידמה ורגרס, סדר וכאוס. האבולוציה, בסופו של דבר, יוצרת נטייה לסידור עצמי, ארגון עצמי, שיחזור עצמי והתפתחות עצמית של סוגים מסוימים של סדר, להיווצרות מבנים, המסוגלים להפוך למקורות של סדר מאורגן גבוה יותר. נוצרות מערכות מתקדמות ברצף, שבהן החלפת סדר בכאוס, התפתחות בדגרדציה, קידמה ברגרס פועלת, בסופו של דבר, כהחלפת מחזורים של התפתחות פחות-יעילה במחזורים של התפתחות יעילה יותר. הרגרס במערכות כאלה הוא רק דרך ואמצעי למימוש קידמה נוספת. למספר המערכות האלה שייכת האנושות. למשל, החלפת מחזור הקידמה של העולם העתיק אחרי הדגרדציה הארוכה שלו בעידן התפוררות האימפריה הרומית הוחלפה במחזור (פאזה) של רגרס ארוך, אבל דווקא הרגרס הזה הוביל להיווצרות מערכת המדינות האירופיות, שגרמה לאפשרות ההיווצרות של הציוויליזציה הטכנוגנית התעשייתית. בכלכלת השוק המחזורים הבינוניים מורכבים, ככלל, מפאזות של משבר, דיכאון, התעוררות ועלייה. והעלייה מוחלפת במשבר חדש, ויכול להיראות, שההתפתחות תקועה במעגל ומסתובבת כמו סנאי בגלגל, באותו המקום. אבל, ככלל, המחזור הבא מוביל לרמת התפתחות גבוהה יותר של הכלכלה, מהקודם, וכל משבר לא רק הורס רבים מהישגי המחזור הנתון, כי אם גם תורם לברירה טבעית, לסילוק של מבנים כלכליים בלתי-קיימים ולחידוש הכלכלה בכללותה. למרות הירידות המשבריות בין המחזורים נצפה גידול כלכלי. את ההבדל בין המחזור הקודם והבא ניתן לציין כרווח אבולוציוני. לכן צודקים אותם ההוגים, שמבססים פתיחות מסוימת של מחזורי האבולוציה של המערכות המתקדמות, מציינים את התפתחותן לא במעגל סגור, כי אם באליפסה ובספירלה. אבל את הספירלה הזו אין לפרש ברוח התורה הסופר-אופטימיסטית של קידמה ישרה. בכל ליפוף של התפתחות ספירלית נוצרות בעיות בלתי-פתירות בליפוף הנתון, נצפית ירידה יחסית או אפילו משמעותית מאוד ורגרס, יכול להגיע משבר של מעבר, שרק התגברות אופטימלית עליו יכולה להבטיח קידמה או אפילו הישרדות של המערכת המתפתחת הנתונה. כל מחזור אבולוציוני בכללותו מורכב, ככלל, משלב עלייה ומשלב ירידה. כל שאר הפאזות ניתנות להבחנה רק בדרך של ניתוח המאפיינים האיכותיים של השלבים האלה. האבולוציה הפרוגרסיבית ביחס הכמותי מובטחת על ידי חריגת המדדים הכמותיים של פאזת העלייה של המחזור הבא על פאזת העלייה של המחזור הקודם. ביחס האיכותי האבולוציה הפרוגרסיבית טמונה בהבטחת חיים-תפקוד אופטימלי יותר של הסובייקטים של התהליך האבולוציוני ואינה מסתכמת במדדים כמותיים. בקשר לכך ניתן להבחין במערכות, המתפתחות בקו עולה ויורד של התפתחות, וגם במערכות אדישות להתפתחות, שאבולוציה שלהן זורמת באטיות, באווירה של שיווי-משקל יחסי של סדר וכאוס. יש לציין, שבעולם החברתי תקיעה ארוכה מדי של המערכת במסגרות מסוימות של אבולוציה, כלומר התפתחות במעגל, גורמת רק לפיגור בהתפתחות, להקטנת התחרותיות של המערכת ביחס למערכות אחרות, אבל לא עוצרת את הקידמה בכללותה. האיטיות של הקידמה מעמידה את המערכת בעמדה כפופה ביחס למערכות המתפתחות בסערה, עושה אפשרית את בליעתה, יוצרת איום של התפוררות ומות שלה. המחזוריות של האבולוציה מתבטאת גם בתהליכי תנודה מגוונים ביותר, כולל גם אלה, שנחקרים במחקרים הפיזיקו- מכאניים והפיזיקו-חשמליים. נראה, שהפיזיקה והמכניקה, כולל המכניקה הקוונטית, באיזה-שהוא נס מתפשטות מהמושג אבולוציה ואינן מציבות לעצמן את המשימה הישירה להראות את האבולוציה של המושאים הנחקרים על ידן. אבל התוכן האבולוציוני חודר לתוכן דרך חקר התנועה, המבנה הפנימי והמבנה של התהליכים הפיזיקליים, מנגנוני האינטראקציה שלהם ותהליכי התנודה, שלא רק נוצרים בגופים הפיזיקליים המגוונים ביותר, כי אם לעתים קרובות גם מחלחלים דרכם וקובעים את אופי התנועה הטבוע להם. התנועה המאורגנת בכללותה היא צורת ביטוי של האבולוציה, והסיבוב של המושאים האסטרונומיים סביב צירם וסביב מקורות גרוויטציה עוצמתיים יותר הוא ביטוי של המחזוריות של האבולוציה. ביטוי כזה של המחזוריות של האבולוציה משמש גם כל תהליך תנודה. ולא רק בפיזיקה, כי אם גם בהיסטוריה של החברה. התנודות של אישים ושכבות חברתיות פרטיים, התנודות של הצלחות צבאיות, נצחונות ותבוסות – כל זה תוצאה וביטוי של המחזוריות של התהליכים האבולוציוניים. הכל בעולם אבולוציוניזציה והכל מחזורי, הכל מתנודד באמפליטודות ומהירויות שונות. תנועה קדימה אפשרית רק על בסיס יצירת-מחזורים אינטנסיבית יותר. ==== האבולוציה וההתפתחות ==== רוב משמעותי של ההגדרות המרובות ביותר של האבולוציה מקשר את המושג הזה עם המושג התפתחות. השדה הסמנטי של שני המושגים מבוסס על המושג סיבוב, הוא סופג לתוכו ייצוגים על חזרה למצב הראשוני עם התקדמות מסוימת קדימה, על מחזוריות, על האופי הפועם של התהליכים, על ליפופים, כלומר על תנועה לא-ישרה אל שינויים איכותיים עמוקים. המילה ״אבולוציה״ בתרגום מלטינית באחת הווריאנטות פירושו מילולית ״התהפכות״, ״פריסה״, בעוד ש״התפתחות״ פירושו מילולית ״פריסת-הליפופים״, מימוש של ליפופים, אבל העיקר – התרת-ברגים של מה-שמעוקל, מוברג, תוצאה של הברגה קודמת, הפוכה להברגה עצמה, לעיקול, התפתחות של מה שהוברג בעבר, הפסקת העיקול, שלילתו כך, שהעיקול הזה יוצר כוח מניע לאישור ההתפתחות. משמעות דומה למילה הרוסית ״התפתחות״ התגבשה גם בשפות אירופיות אחרות. המילה הגרמנית Entwicklung מתורגמת כהתפתחות, פרימת-גליל, פיתוח, יצירה. פרימת-גליל – תהליך, הפוך לגלילה, לליפוף, לעטיפה. ליפוף בגרמנית – Wicklung. התפתחות – פרימת-גליל של מה שנעטף בעבר. המילה הצרפתית developpement מתורגמת כהתפתחות, פריסה, גידול. המילה הזו, כמו גם המילה המקבילה באנגלית, ניחנת במשמעות, הקרובה למילה הרוסית ״פתילה-במהירות״, כלומר במשמעות, הפוכה למילה ״סלילה-במהירות״. כדי לפרום, צריך קודם לסלול בכוח, והפרימה הזו נותנת כוח להתפתחות. בתורו, הפועל הצרפתי ״evoluer״ משמעותו לא רק ״לאבולוציוניזציה״, כי אם גם ״להתפתח״, וגם ״לנוע קדימה״. בקשר לקרבת המושגים אבולוציה והתפתחות כמות עצומה של הגדרות של אבולוציה מסתכמת בקביעת היחס של המושגים האלה. יש מחברים שמזהים אבולוציה והתפתחות, אחרים מתארים את האבולוציה כמושג פחות כללי מההתפתחות, תוך שלילת בכך של הכלליות של האבולוציה ושל האבולוציוניזם האוניברסאלי. נקודת המבט האחרונה הייתה אופיינית במיוחד לפילוסופים הסובייטיים, ששאפו להוכיח את העדיפות של השינויים המהפכניים, הקפיצות על פני האבולוציוניים, ההדרגתיים, הרציפים, ובהתאם, גם את העליונות של ההתפתחות המנוהלת בפקודה על פני האבולוציה הטבעית. ״האבולוציה צרה משמעותית מההתפתחות, – כתב, למשל, הפילוסוף האוקראיני ו. קריסצ'נקו, – והיא מימוש שלה ביחס לתחום מוגבל כלשהו של המציאות״ (קריסצ'נקו ו.ס. ניתוח פילוסופי של האבולוציוניזם – קייב: נאוק. דומקה, 1990 – 216 עמ', עמ' 20). עם הקביעה המוזרה הזו הסכימה כמעט מחצית מהפילוסופים הסובייטיים, שעסקו בפיתוח הבעיות התפיסתיות-עולמיות והלוגיות-מתודולוגיות של האבולוציוניזם המודרני. אבל אם האבולוציה לא כללית, אם היא מתרחשת רק בתחום מוגבל של המציאות, אז את ההתפתחות מנהל איזה-שהוא כוח, העומד מחוץ לאבולוציה ואינו כפוף לחוקיה. להפך, התפתחות אינה אלא צורת ביטוי של האבולוציה, המבטיחה שינויים של ההגדרה האיכותית של המערכת בכיוון קונקרטי כזה או אחר. הכיווניות הקונקרטית של השינויים – זה העיקר, המבדיל את ההתפתחות מהאבולוציה. במובן זה יש להבחין בין התפתחות מבחוץ ומבפנים, המסומנות בפעלים ״לפתח״ ו ״להתפתח״. הראשונה מובטחת על ידי פעולתו של מנגנון ניהולי מכוון-מטרה כלשהו, בעוד שהשנייה – על ידי המנגנון האבולוציוני הטבעי הפועל במערכת, מה שקיבל את השם התפתחות עצמית. אחדות האבולוציה וההתפתחות היא מורכבת וסותרת. ההתפתחות יכולה להינתק מהאבולוציה ולהפר את מהלכה הטבעי. האבולוציה מולידה ענפים מתים רבים של התפתחות, מעצבת עודף של הוריאנטות והצירים המגוונים ביותר של התפתחות. בתהליך ההתפתחות מתרחשת ברירה של וריאנטות, המתאימות להמשך קיום, דחיית הבלתי-מתאימות והיווצרות דרכים ראשיות של התפתחות, שעליהן מובטחת אופטימיזציה של ההתפתחות וגדלים בחדות הסיכויים להישרדות המערכת. אבל במחזור מסוים של אבולוציה שינוי הסביבה החיצונית והתגבשות וריאנטות ״ניסיוניות״ חדשות של ההגדרה האיכותית יכולה להוביל לדה-מיינסטריליזציה של הדרך הראשית של התפתחות, לדגרדציה ומות של מערכות שהתפתחו בעבר בהצלחה. והענפים הצדדיים משתתפים ללא-הרף ב״תחרות״ על הכניסה לדרך הראשית ודוחפים את הנמצאים עליה להמשך התפתחות. בעבודתו של האנתרופולוג הרוסי המפורסם א. זובוב על בסיס ניתוח האנתרופוגנזה הוכנסו ונחקרו המושגים מיינסטריליזציה ודה-מיינסטריליזציה ותפקיד היווצרותם של ענפים צדדיים, הסוטים מהדרך הראשית הכללית של התפתחות, בתהליך האבולוציוני (זובוב א.א. מיינסטריליזציה ודה-מיינסטריליזציה במהלך התהליך האבולוציוני. אקראיות והכרח בתהליך הראשי – שאלות אנתרופולוגיה, 1985, גיליון 75, עמ' 14-15). בהבחנה הזו של האבולוציה הראשית והלא-ראשית מתבטא היטב גם ההבדל של המושגים אבולוציה והתפתחות. האבולוציה בעודף עצום מייצרת צורות מגוונות של סידור, הגדרות איכותיות, המסוגלות להתפתחות של מערכת. וההתפתחות של המערכות האלה זורמת באווירה של מחסור מתמיד במשאבים להבטחת קיומן. התחרות על משאבים מוגבלים והברירה הטבעית משאירות סיכויי קיום רק לאותן המערכות, שמסוגלות לגייס בצורה אופטימלית משאבים פנימיים להארכת הקיום והמשך התפתחות, להבטיח את זרימתם מהסביבה החיצונית ולצאת בזכות כך לדרך הראשית של התפתחות. על בסיס זה נוצרת נטייה כלל-קוסמית, המבטיחה את האפשרות של התפתחות וקידמה אופטימלית. ==== המושג אבולוציה במובן הרחב והצר ==== היחס של המושג אבולוציה למושגים שינוי, התפתחות וקידמה הוא מושא ויכוחים מתמידים בין פילוסופים, הנוטים או להרחיב, או להיפך, לצמצם לפרש את המושגים האלה, כתוצאה מכך מתרחשת או הזדהות מלאה של המושגים האלה, או פער לא פחות מלא ביניהם, או שחלקם משמשים כביטויים פרטיים של אחרים, כלליים יותר. סיבת הדיונים האלה היא הנזילות האמיתית של המושגים האלה, שינוייהם האבולוציוניים, ריבוי הגישות ליישומם, אי-הוודאות והניידות של הגבולות בפירושם באינטראקציה עם מושגים אחרים. ביחס למושג ההתפתחות מתבטאת הדו-משמעות של המושג אבולוציה, שהתגבשה היסטורית במקביל לחדירת המושג הזה לדיסציפלינות מדעיות שונות ולרכישתו של תפקיד של מעין ציר תפיסתי-עולמי של כל אחת מהדיסציפלינות האלה. הדו-משמעות הזו היא שגורמת לוויכוחים שאינם שוקטים, הנוגעים לתוכן המושג הזה. נצפית כפילות של תוכן המושג אבולוציה, ביטוי של האבולוציה כשינוי מותנה-אבולוציונית, שמחוצה לו שום דבר אינו קיים ואינו יכול להתקיים, ואבולוציה כהתפתחות, המתבצעת בדרך של ברירה טבעית ומובילה, בסופו של דבר, לקידמה של כמה מערכות מתפתחות. בהתאם, יש להבחין בין אבולוציה במובן הרחב והצר של המילה, ודווקא אי-ההבחנה של המובנים האלה מובילה לבלבול מתודולוגי בהגדרת המושגים. במובן הרחב האבולוציה היא תכונה כללית (אטריבוט) של ההוויה, היא מכסה לא רק את החומר, כי אם גם את התודעה. מה שלא עובר אבולוציה, אינו קיים ואינו יכול להתקיים. כל ניסיון להוציא משהו מהאבולוציה, להציג משהו כקיים מחוץ לאבולוציה, מוביל להכרה בקיום על-טבעי של כוח או ישות כלשהי, המתפקדים מלבד האבולוציה, מעליה, המסוגלים בצורה חוץ-אבולוציונית (כלומר על-טבעית, נסית) לנהל תהליכים טבעיים (כלומר אבולוציוניים). במובן הרחב המושג אבולוציה משמש אנלוג של המושג ״הוויה מותנית-טבעית״, אבל האנלוגיה הזו אינה מלאה, משום שהמושג אבולוציה קשור לא רק להכרה בקביעות הטבעית של כל קיום, כי אם גם ביכולת ליצור סדר מתוך כאוס. את הקביעות הטבעית של כל קיום כעיקרון הגנו כבר המטריאליסטים הקדומים, במיוחד לוקרטיוס, שניסח את העיקרון הזה בנוסחה ״אין כלום מאין...״. והמושג אבולוציה במובן הרחב קשור גם לדרך האבולוציונית של הסבר של מדוע שום דבר אינו יכול להיווצר מאין ולהפוך לאין מוחלט ואינו יכול, בהתאם, להיות מותנה בצורה על-טבעית, נסית. אינו יכול משום שהכל נוצר וקיים בתהליך האבולוציה, מצורות שהיו קיימות בעבר ועברו אבולוציה בצורה מסוימת, כולל מתוך הפיכת הכאוס (חוסר-הצורה היחסי) לסדר מסוים. האבולוציה במובן הרחב מכסה כל שינוי בכלל, משום שכל השינויים מותנים-אבולוציונית (כולל גם שינויים מהפכניים, שניתן להעמיד מול אבולוציוניים רק במובן היחסי, המושאל). ההכרה בכלליות האבולוציה במובן הרחב של המילה הזו קיבלה בספרות המדעית את השם אבולוציוניזם אוניברסאלי. האבולוציה במובן הרחב כוללת גם הופעת סידורים שונים, וגם את הריסתם, וגם שינוי בקו עולה, וגם בקו יורד, וגם דגרדציה, התנוונות של המערכת המתפתחת, וגם משבר שלה, שבר, הזדקנות, ולבסוף, מוות, מות. עבור מערכת נתונה ובמסגרת קיומה האבולוציה מסתיימת, אבל היא נמשכת במערכת של המערכות, כולל דרך שרשרת של מותים ולידות של מערכות חדשות. הכלליות של האבולוציה במובן הרחב מבטיחה את האינסופיות, הנצחיות והאי-מיצוי האיכותי של העולם החומרי בכללותו, את אי-הבריאה ואי-ההשמדה של החומר בכלל. האבולוציה במובן הצר מהווה ״חיתוך״ מסוים של האבולוציה במובן הרחב, המכסה את הצד הפרודוקטיבי, היוצר, ״בורא״ של האבולוציה. הכל בעולם נוצר וקיים באמצעות אבולוציה במובן הרחב, אבל התפתחות חיובית וקידמה מובטחות על ידי אבולוציה במובן הצר, כלומר הופעת נטיות מותנות-אבולוציונית להיווצרות מערכות מפותחות יותר. במובן הצר המושג אבולוציה מתקרב באופן מקסימלי למושג התפתחות פרוגרסיבית. האחרונה היא צורת אבולוציה, המבטיחה עלייה אבולוציונית, מעבר מהרמות הנמוכות של האבולוציה לגבוהות, מצורות פשוטות ופרימיטיביות למורכבות ומאורגנות גבוה. התפתחות יכולה להתגלם באבולוציוניזציה פרוגרסיבית, בהתפתחות עצמית של המערכת, המניחה שיפור של המבנה שלה, הגברת דרגת הסידור וחיות. הגעה לרמת התפתחות גבוהה יותר, הנרכשת על ידי המערכת על בסיס אבולוציה במובן הצר, יכולה להיות מלווה בהתפשטות שלה לסביבה החיצונית, הרס ו(או) בליעה של מערכות אחרות. היא יכולה להתרחש גם בתהליך של קו-אבולוציה של המערכות, התפתחותן המבטחת זו את זו. הגעה של מערכת אחת לרמת התפתחות גבוהה יותר יכולה להפוך לגירוי להתפתחות של אחרת. במקביל יש לקחת בחשבון, שלא כל התפתחות פרוגרסיבית, שהפרוגרסיביות של ההתפתחות יחסית, כלומר מתבטאת רק ביחסים מסוימים, בעוד שביחסים אחרים יכול להיצפות רגרס. יחסיות כזו נצפית גם במושג אבולוציה במובן הצר, שכן, תוך אבולוציוניזציה ביחס אחד, המערכת יכולה לדגרדציה ביחס אחר. במובן זה המושג אבולוציה מועמד מול המושג דגרדציה, שהוא, כפי שצוין קודם, חלק וצד אורגני של האבולוציה במובן הרחב. ככזו, האבולוציה במובן הצר מועמדת מול אינוולוציה (מהמילה הלטינית, המסמנת ״כיווץ״), כלומר תהליך, הפוך לאבולוציה כפריסה של הפוטנציות המהותיות של מערכות שונות. בהתאם, למושג אינוולוציה יש משמעות, הניתנת לפרשנות כאנלוג של המושג אנטי-אבולוציה. מכאן ברור, שתנועת המחשבה ממושג למושג יוצרת משמעויות, המאפשרות לחלק שינויים לאבולוציוניים ולא-אבולוציוניים (ואפילו אנטי-אבולוציוניים). ללא חלוקת המושג אבולוציה למובן הרחב והצר זה היה פירושו הצורך בשלילת הכלליות של האבולוציה. זה מתרחש משום ש האופי האבולוציוני של השינויים, המתרחשים במערכת קונקרטית, יחסי באותה מידה, כמו האופי הפרוגרסיבי של השינויים. מה שמייצג אבולוציה במובן הרחב, יכול להתברר כאינוולוציה ביחס למערכת הנתונה, המוגבלת בפוטנציאל האבולוציוני שלה, כלומר לתרום לא לאבולוציוניזציה פרוגרסיבית נוספת שלה, כי אם לרגרס, דגרדציה והפסקת קיומה כמערכת. היחסיות הזו של האבולוציוניזציה מתבטאת במושג אבולוציה במובן הצר. במיוחד בולט מואר קו-המים בין ההגדרות של המושג אבולוציה במובן הצר והרחב דרך היחסות שלהם למושגים סדר ואי-סדר, קוסמוס (כהוויה מסודרת יחסית) וכאוס (כנטייה לאי-סידור). אבולוציה במובן הרחב היא תהליך כלל-קוסמי כללי, המכסה את כל הקיים, של אינטראקציה בין סדר וכאוס, הפיכת הכאוס לסדר ולהפך. אבולוציה במובן הצר היא תהליך כללי באותה מידה של היווצרות סדר מתוך כאוס יחסי והחלפה טבעית של סדרים פרימיטיביים, כאוטיים יותר בסדרים מאורגנים גבוה יותר או מותאמים יותר לנסיבות. אבולוציה במובן הצר היא נטייה של האבולוציה במובן הרחב לסידור ולהתפתחות פרוגרסיבית של ההוויה. ==== האבולוציה והקידמה ==== המתגלמת בהתפתחות, האבולוציה, בסופו של דבר, רוכשת אופי פרודוקטיבי, יוצר ומולידה קידמה, כלומר הופכת לאבולוציה פרוגרסיבית ומעצבת התפתחות פרוגרסיבית. כקריטריון של קידמת ההתפתחות האבולוציונית במדע המודרני נחשב לא רק סיבוך הארגון (הקידמה יכולה להתבטא גם בפישוט של סדר מורכב מדי), כי אם גם רכישת ארגון-גבוה במובן רחב יותר, כתוצאה של יצירה או שיפור של סדר מותאם-אבולוציונית, הכולל שיפור של היכולת לארגון עצמי, סידור האינטראקציה של היסודות במערכת מסוימת, העלאת רמת החופש של התפקוד של כל יסוד במסגרת התפקוד של המערכת בכללותה וכו'. הסידור של החופש והחופש של הסידור משמשים כגירויים החשובים ביותר של התפתחות פרוגרסיבית, והסדר בחיבור אורגני עם חופש – כקריטריונים החשובים ביותר שלה. ההתפתחות יכולה להיות מואצת או מואטת, אבולוציונית או קפיצית, רציפה ואינטנסיבית, פרוגרסיבית ורגרסיבית, ראשית ומבוי-סתום. כל אחד מהמאפיינים האלה נקבע על ידי אופי התהליך האבולוציוני הנתון, שבמסגרתו מתרחשת התפתחות כזו או אחרת. בתהליך האבולוציה מובחנים ונוצרים שלבים, או רמות, שעליהם זורמת ההתפתחות. כל אחד מהשלבים האלה קשור לצורת תנועה מסוימת של החומר, אבל אינו מסתכם בה. הקידמה בהתפתחות מבטיחה האצה חדה יותר ויותר של מהלך האבולוציה ומעבר מהשלבים הנמוכים של התפתחות לגבוהים. קידמת ההתפתחות תמיד מיישרת את מהלך האבולוציה, מפרקת חלקית ומעניקה צורת אליפסה לסבב של התהליכים האבולוציוניים. מכאן נובעת גם האשליה של קידמה ישרה והשאיפה לפתור על ידי הנחלת הקידמה את כל הבעיות של ההתפתחות האבולוציונית. אבל ניסיונות כאלה, ככלל, מסתיימים בסיבוב לאחור ובחזרה למצב ההתחלתי ברמה חדשה, לא אחת נמוכה יותר, משום שהורדת הרמה נגרמת על ידי הוצאות חומריות-ממשיות ואנרגטיות עצומות, המושקעות בניסיונות לדחוף את הקידמה. אבל זה אינו אומר את התמימות וחוסר-הצורך של השאיפה לקידמה, המאבק למענה, גיוס מאמצים להתגברות על מכשולים, העומדים בדרכה של הקידמה. בספרות המדעית על בסיס עבודותיהם של ק. בר, ג. ספנסר, ל.ס. ברג התבססה מסורת של הגדרת הקידמה הביולוגית כהעלאת רמת המורכבות. אבל הסיבוך אינו כשלעצמו קידמה, זה רק אמצעי להשגת הקידמה. לא אחת כאמצעי להשגת הקידמה משמש גם תהליך הפוך – הפישוט. הסיבוך אינו יכול להיחשב גם כקריטריון של פרוגרסיביות של יצורים חיים. למרות שבכללות יצורים חיים פרוגרסיביים יותר מאורגנים בצורה מורכבת יותר, האבולוציה הפרוגרסיבית אינה טמונה בסיבוך הארגון, כי אם בהעלאת דרגות החופש של הארגון הנתון ביחס לסביבה, ביכולת שלו להפוך את הסביבה במידות המין שלו ולשקף בצורה הולמת את הסביבה הזו לניהול הקשרים ההדדיים איתה וההתנהגות העצמית שלו. לכן אינו צודק ו. ברדניקוב, אשר בספרו ״אבולוציה וקידמה״ (נובוסיבירסק: נאוקה, 1991 – 192 עמ') כותב על האופי היחסי של קריטריוני הקידמה הביולוגית, על המיתולוגיות והאנתרופומורפיות של הקריטריונים האלה (עמ' 182-183) והייצוגים על קידמה. הקידמה אבסולוטית באותה מידה, כמו שהיא יחסית, בלתי-מוגבלת באותה מידה, כמו שהיא מוגבלת. ==== אבולוציוניזם והיסטוריזם ==== כבר מהזמנים הקדומים ביותר הציר הנושא של כל ניסיונות לבסס יסודות של תפיסת-עולם אבולוציונית היה ההיסטוריזם של החשיבה, כלומר ההכרה בכך, שהכל בעולם יש לו היסטוריה משלו וצריך להיות מוסבר היסטורית, בדרך של חשיפת חוקיות טבעית מותנת-היסטורית, ולא כתוצאה של ביטויי כוח על-טבעי, הופעות נסיות והפיכות. ההיסטוריזם של החשיבה קשור לשאיפה לחשוף את ההיסטוריה של ההופעה וההתפתחות של כל מושאי ההכרה המדעית ללא יוצא מן הכלל, לחשוף תנאים-מוקדמים טבעיים-היסטוריים של כל מה שקיים בכל התחומים של העולם הממשי, הנחקרים על ידי המדעים הקונקרטיים. הוא קשור לאמונה בכך, שהכל בעולם יש לו היסטוריה משלו, והמטרה הסופית של כל אחד מהמדעים היא שחזורה וההסבר המבוסס על עובדות. האבולוציוניזם הרציף טמון בייצוג על הופעה טבעית-היסטורית של כל מה שקיים בעולם, והאבולוציה הטבעית-היסטורית של העולם הזה עצמו, האוניברסס, היקום כשלם, כל מערכת היקום על כל המגוון האינסופי, הבלתי-מיצוי של תת-המערכות המתפתחות בבידוד יחסי הנכללות בה. ההיסטוריזם של החשיבה – תופעה עתיקה מאוד ונראית בבירור כבר בייצוגים הקריאציוניסטיים-מיתולוגיים על תחילת העולם ובריאתו הרציפה בהתאם לצווים של השליט העולמי. אבל הייצוג על התערבותו של השליט הזה או קבוצת האלים במהלך האבולוציה ההיסטורית סותר את ההיסטוריזם, משום שהוא מניח את האפשרות של היסטוריה לא-אבולוציונית של העולם והאנושות, היסטוריה קדושה, ולא ממשית, של התהליכים הטבעיים והחברתיים. הדוגמאות הבולטות ביותר של הפרות שרירותיות כאלה של ההיסטוריזם הם ההיסטוריה הקדושה של התנ״ך והשיר של הומרוס ״איליאדה״. היסטוריזם פרימיטיבי נובע מהשאיפה הנצחית של אנשים לדעת, מניין הכל בא, איך התקיים קודם, מה היה ואיך הפך למה שקיים עכשיו. בהיסטוריה הקדושה של התנ״ך היסטוריזם עמוק, הכלול בתיאורים של ההיסטוריה של העם היהודי, מופר על ידי ניסיונות נמתחים בעליל לפרש את ההיסטוריה הזו כתוצאה של תנודות מתמידות בין כניעה ואי-כניעה לאלוהים, המעניש את האי-כניעה ומתגמל את הכניעה. וכאשר עובדות ההיסטוריה הממשית מתחילות לסתור בעליל ממש את הפרשנות הזו של התהליך ההיסטורי, מופיעה התזה האגנוסטית בעליל על אי-אפשרות-החיקור של דרכי ה', כלומר על חוסר היכולת של האדם להכיר את הסיבות הסופיות של התהליכים ההיסטוריים, וגם על כך, שעונש החוטאים וגמול הצדיקים מתייחסים לא לעולם ההיסטורי הממשי, כי אם לעולם הבא. ב״איליאדה״ של הומרוס אלי האולימפוס, הנלחמים זה בזה והזורעים מזימות לפני כס זאוס, מתפצלים לשתי מפלגות, שאחת מהן תומכת בהלנים, והאחרת – בטרויאנים. האלים במישרין או בעקיפין מתערבים במהלך הקרבות, ולעתים אלמותיים סופגים מהלומות כבדות מגיבורים עצומים, הזוכים לכוחות על-אנושיים ותופסים עמדת ביניים בין האלים לבני-תמותה פשוטים. בכללות ההיסטוריה של מלחמת טרויה כל כך ריאליסטית, שהיא חדורה בהיסטוריזם עמוק וחושפת לפני החוקרים סתירות עמוקות בין מנהיגי המדינות היווניות של העידן המיקני, שהתאחדו לכיבוש טרויה. האנטי-היסטוריזם טמון, אם כן, בייצוג על התערבות בתהליך ההיסטורי של כוחות וולונטריסטיים על-היסטוריים, ניחנים בכוח על-טבעי, ללא תלות בכך, אם הכוחות האלה מוענקים לאלי האולימפוס, לאל יהוה או למפלגה הקומוניסטית. להיסטוריזם יש היסטוריה משלו, הוא עובר שורה שלמה של שלבים של האבולוציה שלו. יסודות שונים של החשיבה ההיסטורית בצורה בלתי-מופגנת כלולים בכל יצירותיהם של ההיסטוריונים הקדומים ובכרוניקות ההיסטוריות של כל העמים, בהיותם בצירופים שונים עם המגוונים ביותר של האנטי-היסטוריזם. ההיסטוריזם מתפתח במקביל להתפתחות הידע הפילוסופי ובקשר להתפתחות המדע הקונקרטי. במקביל להתפתחות הידע מתברר, שלא רק החברה האנושית, כי אם גם הטבע, גם החי וגם הדומם, יש לו היסטוריה משלו. הבנת העובדה הזו מצאה ביטוי בשם ספרו של חוקר-הטבע הצרפתי בופון ״ההיסטוריה הטבעית״ ובספרים של המחברים העתיקים. ההיסטוריה מתחלקת לשני סוגים – טבעית וחברתית. כל היסטוריה אינה אלא תיאור והסבר של האבולוציה של הטבע הדומם, הטבע החי או הטבע החברתי (התהליך הטבעי-היסטורי). לפי דבריו של ההיסטוריון הצרפתי מישלה, ההיסטוריה היא תחיית-המתים. תחיית-המתים לא רק של גורלות האנשים והשתתפותם בתהליך ההיסטורי, לא רק של התהליכים האלה עצמם, כי אם גם, מנקודת המבט שלנו, של התהליכים המגוונים ביותר של האבולוציה הקוסמית, הן בטבע והן בחברה. במאה ה-20 התפתחות משמעותית קיבל האנטי-היסטוריזם, הקשור באנטי-פרוגרסיזם ובפסימיזם היסטורי, שנגרמו על ידי הקטסטרופות של המלחמות העולמיות ופעולותיהם של המשטרים הטוטליטריים. האנטי-היסטוריזם התבטא, במיוחד, בהתפשטות הרחבה של אי-אמונה באפשרות של הסבר מדעי-פילוסופי של ההיסטוריה. הביקורת הצודקת על ההיסטוריציזם, שננקטה, למשל, על ידי הפילוסוף האנגלי המפורסם קארל פופר, הובילה להזדהות של ההיסטוריציזם עם ההיסטוריזם בכלל ופורשה ברוח האנטי-היסטוריזם. אבל אם ההיסטוריציזם מהווה ייחוס דוגמטי להיסטוריה של חוקים בלתי-משתנים, הפועלים פטאליסטית, שנובעים מאידיאולוגיה אגרסיבית, אז ההיסטוריזם כשלעצמו הוא תהליך היסטורי של התפתחות ההסבר האבולוציוני של ההיסטוריה, אשר נחוץ להתמצאות האנשים בעולם החברתי. rkq54n6oeiylcxnc3or5gml0jclbfkn 0 31053 180644 2026-09-27T06:51:31Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180644 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 1|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 1]] == פרק 3. אבולוציוניזם וקריאציוניזם == ==== היסודות הדתיים-פילוסופיים של הקריאציוניזם ==== האבולוציוניזם כבסיס של תפיסת-עולם מדעית מהווה דרך הסבר של העולם, אלטרנטיבית לקריאציוניזם (מלטינית ״creatio״ - בריאה, יצירתיות), לפיה העולם בכללותו, התהליכים והתופעות המתגלים בו מוסברים על ידי פעילות יוצרת, בונה והשפעות ניהוליות של ישויות מחוץ-עולמיות – האל האחד, הפנתיאון של האלים או איזושהי-שהיא אחרת של סובסטנציות רוחניות (ברהמן בהודו, דאו בסין וכו'). הקונפליקט המתמיד של האבולוציוניזם עם הקריאציוניזם נקבע על ידי כך, שהראשון מביניהם מבוסס על ידע ומהווה תוצאה של כל התהליך הרב-פנים של הכרת העולם, בעוד שהשני נובע מהמסורת המיתולוגית ומבוסס על אנתרופומורפיזם נאיבי ועל אמונה בניסים. למעשה, בבסיס הקריאציוניזם טמונה לא כל כך האמונה ביכולות היצירתיות הבלתי-מוגבלות של הישות המיתולוגית העליונה, כי אם ביכולתה ליצור מאין, להפוך מילים, מחשבות או פעולות עבודה למושאים חומריים ועולמות שלמים, להחשיב את רצונה, ליצור לפי צו את מה שמתוכנן, ולאחר מכן לקבוע, אם זה טוב או לא טוב. מובן, שההסברים הקריאציוניסטיים נוצרים בדרך של העתקה של הפעילות היצירתית האנושית. הרי היצירתיות, לפחות בביטוייה האנושיים, זורמת בהתגברות מתמדת על קשיים, בספקות, במאבק עם עצמו, בקונפליקט עם החומר ועם היצירות של עצמו. התזה על כל-יכולתו של הישות היוצרת, ככלל, שוללת את הצורך ביצירתיות. יותר נכון מדובר בכוח רודני, שאינו זקוק לייסורי היצירתיות ועושה מה שהוא רוצה, לא מציית לחוקים ומיד מגלם מילה בחוק. אבל התמונה המיתולוגית המקראית של העולם, המוצגת בהתחלה ממש של התנ״ך ו שהיא המקור הראשי של ההסבר הקריאציוניסטי של העולם, מלאה דרמה וטרגיזם מיוחד של אישיות האל כישות טובה לחלוטין, שבראה עולם, שאינו תואם את ציפיותיו, ואדם, אשר, בהיותו צלם ודמות של אלוהים, מבצע חטא-קדמון ויוצר עולם חברתי, שבו יש כל כך הרבה רע. מכאן לקריאציוניסטים נוצר הצורך בתאודיציאה, כלומר בהצדקת האל על נוכחות הרע בעולם. כבר בהצדקה כזו עצמה טמונה חילול-הקודש, יחס בלתי-מכבד לאל, רוויזיה פילוסופית מיוחדת של הקריאציוניזם המקראי. אבל התיאולוגים והפילוסופים הדתיים מבצעים את חילול-הקודש הזה בעקבות הצורך להסביר את אי-ההתאמה הלוגית בין התכונות של האל ככל-יכול, יודע-כל וישות טובה לחלוטין לבין נוכחות הרע בעולם ובאדם. בסופו של דבר הצורך עצמו בתאודיציאה נוצר בעקבות אי-החפיפה הבוטה של התמונה הקריאציוניסטית של העולם עם העולם הממשי כתוצר של אבולוציה טבעית. לפי התאודיציאה הקלאסית, האל סובל את הרע רק משום שהעניק לאדם חופש רצון וברא עבורו (לפי לייבניץ) את העולם הטוב ביותר מבין האפשריים. מובן, שהשקפות והצדקות כאלה נוצרות רק תחת לחץ של המדע, הדורש בתום עידן ההשכלה הסבר הגיוני, ולא תיאור של ניסים. תחת לחץ המדע הקריאציוניזם נאלץ למעשה לפרש באופן רציונליסטי את דמות האל, שברא עולם, שאינו תואם כלל את הפוטנציאל היצירתי של ישות טובה לחלוטין וכל-יכולה. אחד מההצדקות האלה הוא נוכחות השטן, אשר, בהתמרדו נגד האל כמו המורדים הארציים, מגלם בתוכו את הרע המוחלט, מקלקל את מבנה היקום ומפתה את האדם למעשים רעים. בכך מוסרת מהאל האחריות על האכזריות והספונטניות של העולם הטבעי והחברתי, היא מועברת לכתפי האדם בזכות הבחירה החופשית שלו בין טוב לרע. עוד תכסיס של החשיבה הקריאציוניסטית – התייחסות לרע כעונש של האנשים על חטאים ודבקות ברע. המיתוס על אל טוב לחלוטין ויודע-כל, אשר למבחן של בני-האדם מניח לשטן, שולח מזימות ומגפות, מפיל בג'נוסייד עמים שלמים, סותר את ההיגיון ואינו עומד בשום ביקורת. דרכי ה' באמת אינן ניתנות לחיקור. כל זה מדגים בעליל את אי-התאימות של ההיגיון עם האמונה הדתית, של ההסברים הרציונליים הקריאציוניסטיים עם האמונה בניסים. התאודיציאה אינה בת-קיימא מנקודת המבט הרציונלית, קריאציוניזם יכול להיבנות רק על אמונה עיוורת. לקריאציוניזם בכללותו טבועות התכונות הבלתי-נפרדות הבאות, הקובעות את טיעוניו והתקפותיו נגד האבולוציוניזם: של הכרה ממשית, הנשענת על פרקטיקה, טכניקה, מתודולוגיה מדעית ובסיס ניסיוני; יש לציין, שעצם ההכרה באבולוציה כגורם, הקובע את המאפיינים האיכותיים של מושאי הטבע החי והדומם, אינה גוררת שלילה אוטומטית של הקריאציוניזם ושל רעיון האל כישות עליונה נוכחת-בכל, יוצרת-העולם. האל יכול להיחשב כערכאה ניהולית, המשקיפה על מהלך האבולוציה וקובעת את המהלך הזה, או ״מתקנת״ אותו בהתערבותה. כך, אצל הגל, את האבולוציה של התופעות קובעת האבולוציה הרוחנית של הרעיון המכיר-עצמו, אצל א. ברגסון – האבולוציה היצירתית על בסיס זרם התודעה של הבורא, אצל טייהר דה שארדן – האבולוציה הנקבעת-מראש מ״נקודת אלפא״ אל ״נקודת אומגה״ וכו'. תקופה ארוכה בהתפתחותם של המדעים המגוונים ביותר שרר צירוף פרדוקסלי של הסברים קריאציוניסטיים ואבולוציוניים של התופעות שמגלה המדע. דווקא צירוף כזה עמד בבסיס ״תורת הקטסטרופות״ של קיווייה ועמיתיו ומתנגדיו הרבים בפרשנות העובדות של המדע הגיאולוגי. ההיסטוריה של הביולוגיה של המאה ה-19 מעידה, שמדענים מצטיינים כאלה, כמו ל. אגאסיס, תלמידו ג'. לה קונט, א. ברוניאר, א. סדג'וויק, א. ד'אורביני, בהיותם תומכי קריאציוניזם ומפיצי קטסטרופיזם תיאולוגי, ניסו להביא תחת ביסוס ההשקפות האלה את עובדות המדע שמצאו. ומה התוצאה? תוך ביקורת האבולוציוניזם וניסיון להפריכו, הם, עם זאת, תרמו תרומה משמעותית מאוד להיווצרותו והתפתחותו. האבולוציה של הכוחות היצירתיים, הבונים של האנושות במדע ובפרקטיקה מרחיקה עוד ועוד את ההסברים המיתולוגיים לתחום הבלתי-נודע ומובילה, בסופו של דבר, לרעיון האבולוציה כמקור היחיד, היחיד-אפשרי של כל מה שקיים. המושג עצמו של האבולוציה מכוון את הבסיס התפיסתי-עולמי של האדם ההכרה בחיפוש מקורות התהליכים והתופעות של העולם הסובב בתוך העולם הזה עצמו, ולא בביטויים של רצון יצירתי של ישויות אנתרופומורפיות, ניחנות בכוח על-טבעי ובמעמד של אלוהויות. ההסברים האבולוציוניים נתמכים על ידי כל מערכת הידע שכבר נצבר ומתחדש ללא-הרף, בעוד שלקריאציוניסטיים יש כמקור את אי-הידיעה בצורת או אי-שלמות של הידע המדעי, או בורות ביחס לידע שכבר הושג על ידי המדע, או ספקות לא-מוצדקים באמינות של הידע הזה. ==== הקריאציוניזם המודרני נגד האבולוציוניזם ==== הקריאציוניזם המודרני מהווה סדרה של ניסיונות מגוונים ״לעשות-מדע״ ולעדכן את הדוגמה התיאולוגית על בריאת העולם על ידי אלוהים מאין בהתאם להיסטוריה המקראית של בריאת העולם, וגם על בריאת כל נפש אנושית על ידי אלוהים. הדוגמה הזו מתגלמת בתזה היסודית של התאוריות הפילוסופיות, המתנגדות לאבולוציוניזם בהסבר מקור הקוסמוס הסובב את האדם (הקוסמוגוניה) ומבנה היקום (הקוסמולוגיה). תוך אימוץ בתחרות עם תפיסת-העולם המדעית-אבולוציונית בהשפעת עובדות שמגלה המדע כמה יסודות של האבולוציוניזם, הקריאציוניסטים מתעקשים על ניהול האבולוציה על ידי ההשגחה האלוהית ועל כפיפות התהליכים האבולוציוניים ליעוד ולתוכנית האלוהיים. החל משנות ה-30 של המאה ה-20 מתגבש מה שנקרא קריאציוניזם מדעי, השואף להשתמש במתודולוגיה מדעית להפרכת המדע האבולוציוני ולביסוס ניהול על-טבעי של תהליכים טבעיים. ספר שראה אור ב-1961 בארה״ב של התיאולוג ד. וויטקומב ומהנדס ההידראוליקה ג. מוריס ״המבול מספר בראשית״ היווה את הניסיון היסודי ביותר לשלב את ההיסטוריה המקראית עם הגיאולוגיה המדעית בהסבר ההיסטוריה של כדור הארץ. בכך, כמו גם בביקורת הביולוגיה האבולוציונית, צוין על מוגבלות הידע, המשמש בסיס למסקנות אבולוציוניות, על נוכחות של איזה-שהוא כוח עליון, המקדם את התהליכים האבולוציוניים, שידע עמוק יותר עליו קבוע בתנ״ך. הספר עמד ביותר מ-40 מהדורות וזכה להצלחה משוגעת. ב-1963 בהנהגת ג. מוריס בסן-דייגו (קליפורניה) נוצרת החברה הקריאציוניסטית למחקר והמכון למחקרים קריאציוניסטיים, אגודות דומות נוצרות גם במדינות אחרות. לאחר מכן על מדפי חנויות הספרים נשפך זרם עצום של ספרות קריאציוניסטית. פרסום מיוחד זכו הספרים הבאים של מנהיג הקריאציוניזם ה״מדעי״ ג. מוריס עם השמות הפופוליסטיים. ב-1963 פורסם ״אבולוציה בדמדומים״, ב-1970 – ״הקוסמולוגיה המקראית והמדע המודרני״, ב-1971 – ״לתנ״ך יש תשובות״, ב-1974 – ״קריאציוניזם מדעי״. ריבוי של ״הפרכות״ מדעיות של המדע פרסמו גם עמיתיו של ג. מוריס במאבק באבולוציוניזם. יש לציין, שה״קריאציוניזם המדעי״ פיתחו נציגים של כמה קונפזיות פרוטסטנטיות. הקונפזיות האלה מימנו מדי שנה פרסום של עשרות ספרים וחוברות, המושלכים לשוק במחירים נמוכים. נוסדה גם שורה שלמה של כתבי-עת, שקידמו את ההישגים האחרונים של הקריאציוניזם ה״מדעי״: ״הקריאציוניסט״, ״חדשות המדע המקראי״, ״מעשים ועובדות״, ״הרבעון של החברה למחקרים קריאציוניסטיים״ וכו'. במהרה הקריאציוניזם התחיל לחקות את המדע גם פונקציונלית. בארגונים קריאציוניסטיים נשמעו דוחות והודעות, הוגנו דיסרטציות, הוענקו תוארי מדע. עד סוף שנות ה-70 – תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 החיבורים הקריאציוניסטיים זכו לפופולריות רחבה לצד החיבורים הפסאודו-מדעיים באותה מידה של אסטרולוגים, פאראפסיכולוגים, מומחים לטלפתיה, טלקינזיס, פולטרגייסט, ״צלחות מעופפות״, ״אנשים כחולים״ ושאר תופעות מיסטיות. אבל בשנות ה-80 גל הפופולריות של כל הצורות האלה של לעג למדע ירד. מה יכלו להציע לקהל הרחב הקריאציוניסטים? רק סט סטנדרטי של ציטוטים, טיעונים, ספקות באמינות העובדות והתאוריות המדעיות, ביקורת רוטנת, הדגשת הסתירות בין אסכולות מדעיות שונות וחזרה משעממת על ייצוגים תפיסתיים-עולמיים עתיקים, שהנאיביות שלהם הוכחה על ידי כל מהלך התפתחות ההכרה המדעית. כל זה איבד את ההילה של סנסציוניות והתחיל להעיק ואפילו לעצבן את הקהל החושב רציונלית. ההתפשטות של הקריאציוניזם בפרסומים המודפסים לוותה בהתפשטות אגרסיבית באותה מידה בתחום החינוך. עימות קשה במיוחד בין תומכי הקריאציוניזם לדרוויניזם התפרץ סביב הוראת הדרוויניזם בארה״ב. רק ב-1967 במדינת טנסי הוכנסו תיקונים בחוק החינוך, שביטלו את האיסור על הצגת תורת דרווין בבתי הספר. עוד ב-1925 לפי החוק הזה הועמד לדין פלילי מורה לביולוגיה בבית ספר, שאשר, למרבה המזל, בזכות התערבות הציבור הרחב הסתפק בקנס כספי. תזוזות רציניות החלו רק במחצית השנייה של שנות ה-80, כאשר בית המשפט החוקתי של ארה״ב הוציא החלטה על אי-הקבילות בהתאם לחוקה של איסורים על הוראת תורת האבולוציה ופגיעה בזכויות ההוראה, גם של תורת הבריאה וגם של תורת האבולוציה. ברמה החקיקתית, אם כן, שתי מערכות ההשקפות הופיעו כשתי תאוריות שוות-זכויות. אבל בכך הוכרה גם אי-הקבילות של גינוי תורת האבולוציה בתהליך הוראת תורת הבריאה בבתי הספר הממלכתיים. על אי-הקבילות של ביקורת מדעית על הקריאציוניזם במסמך הזה לא נאמר. למרות החלטה זו של הערכאה החוקתית העליונה האגודות הקריאציוניסטיות במספר מדינות של ארה״ב מ-1995 בפעילות גדולה עוד יותר החלו לשאוף לאימוץ אמצעים חקיקתיים לסילוק הדרוויניזם מקורסי הוראת הביולוגיה ב מוסדות החינוך הממלכתיים. ב-1999 הם השיגו את שלהם באישור תוכניות הלימודים במדינת קנזס. אבל המחאות של מדענים מהמדינות המגוונות ביותר והתערבות העיתונות אילצו את החוגים השמרניים במיוחד לסגת, ובאוגוסט 2002 האבולוציה חזרה לתוכניות בית הספר של המדינה. במדינה אחרת – אלבמה – מ-1995 פועל חוק, שבהתאם לו כל פרסום, המציג את תורת האבולוציה הביולוגית, חייב לכלול מדבקה, המאפיינת את הדרוויניזם כתאוריה שנויה במחלוקת, המוכרת על ידי כמה מדענים להסבר הופעת היצורים החיים. על מה כל זה מדבר? בראש ובראשונה – על המשמעות התפיסתית-עולמית הגבוהה של האבולוציוניזם, על כוחו השכנוע העצום והתחרותיות הגבוהה ביותר, המניעים את תומכי התפיסות המיושנות, המרגישים את חוסר-האונים שלהם בדיון הוגן, להיזקק לתחבולות של תחרות לא-הוגנת, לניסיונות הכנסת צנזורה, לכל מיני תכסיסים וסופיזמות, להונאה ישירה. אפילו בארה״ב, המדינה של הפיתוח הגבוה ביותר של מדע וטכניקה, שבה טריליוני דולרים מושקעים במחקרים ופיתוחים חדשניים, לא פוסקות עד היום הניסיונות להשתמש במוסדות הדמוקרטיים ללובי של שיטות מימי-הביניים של עקירת רעיונות אבולוציוניים. כל זה קורה דווקא בגלל המשמעות התפיסתית-עולמית המרכזית של הרעיונות האלה. לאף אחד הרי לא יעלה על הדעת לזרוק מספרי הלימוד איזה-שהם פרקים של פיזיקה, כימיה, מתמטיקה או המדעים הטכניים. אחת מהתחבולות החוזרות תכופות של הקריאציוניזם היא התזה על כביכול אי-מוסריות של התורה האבולוציונית. האדם בא מהקוף, ולא נברא בצלם ובדמות של אלוהים – משמע, יש לו כביכול זכות מוסרית להתנהג כמו קוף, ללכת אחרי האינסטינקטים החייתיים שלו, להזניח נורמות מוסריות ורוחניות גבוהה, שמעניקה לאדם כביכול רק האמונה בבורא כל-יכול. החופש, שהשקפת-העולם האבולוציונית מעניקה לאדם הוא חופש מאלוהים, ומשמע – חופש לחטא. מי שאינו עבד אלוהים, הוא עבד החטא. אבל הפסיכולוגיה העבדית והפחד מהשלטון מעולם לא היו ולא יהיו מקור של מוסר גבוה. ללא תלות בכך, אם יסודות הגישה הזו למוסר מוצגים בכתבי-הקודש או ב״קוד המוסרי של בוני הקומוניזם״ הידוע לשמצה. נוכחת החלפה בולטת של התזה – הפרת היגיון, שנחשפה עוד על ידי אריסטו. השאלה על אמיתות התורה הקריאציוניסטית או האבולוציונית, על התאמת התאוריה לעובדות מוחלפת בשאלה על המשמעות המוסרית של ההוראות האלה או האחרות. אבל דווקא האמיתות של תפיסת-העולם האבולוציונית, ולא הטעויות של הקריאציוניזם, סוללת את הדרך לישועה המוסרית של האנושות, לאבולוציה של המוסר, ליצירת ערכים מוסריים, שבבסיסם טמונה האתיקה של חופש והומניזם. תחבולה אהובה אחרת של הקריאציוניזם היא הזדהות של תפיסת-העולם האבולוציונית עם האידיאולוגיה הטוטליטרית. בכך מצוין תמיד על התמיכה בתורת דרווין בברית המועצות, על תפקיד התורה האבולוציונית כאחת מאבני היסוד של האתאיזם המרקסיסטי, על הפגיעות בברית המועצות בעיקרון חופש המצפון, ברדיפות של הקונפזיות הדתיות וכו'. הזדהות כזו של תפיסת-העולם האבולוציונית עם האידיאולוגיה הטרוריסטית של הקומוניזם הסובייטי מהווה השמצה ישירה של האבולוציוניזם המדעי. כן, האידיאולוגיה הטוטליטרית ניכסה לעצמה את הזכות לדבר בשם תורה מדעית עד הסוף, היחידה-הנכונה, ההופכת את העולם. ובאותו הבסיס, על איזה בסיס הקריאציוניסטים מנכסים לעצמם את הזכות לידע של אמת מוחלטת, משום שהיא כלולה בכתבי-הקודש. למעשה בברית המועצות השימוש במספר הישגים מדעיים מצטיינים, כולל גם תורת האבולוציה, התנהל בהקשר של התגבשות והתפשטות של דת פנטסטית ביותר, אולטרה-גיוסית, שהרבה מאוד שאלה מ הקריאציוניזם המסורתי. הרס מלא, טוטלי של הישן ובנייה על חורבותיו של עולם חדש של ״עתיד מזהיר״ אין לו שום דבר משותף עם תפיסת-העולם המדעית-אבולוציונית. זה – קריאציוניזם טיפוסי, המחקה את המדע והופך את המפלגה ומנהיגיה לדמיורגים של המציאות. למאבק של צורת הקריאציוניזם הזו באמונות אלטרנטיביות שירת האתאיזם האגרסיבי, שאין לו שום דבר משותף לא עם הגישה המדעית-אבולוציונית לדת, ולא עם תפיסת-העולם האבולוציונית בכלל. השילוב של התורה האבולוציונית במערכת האידיאולוגיה הטוטליטרית הוביל למוטציה של תורת האבולוציה, להפיכתה לתאוריה קריאציוניסטית טיפוסית, אנטי-מדעית – ליסנקואיזם, שיצרה ביסוס אידיאולוגי לרדיפות האסכולות המדעיות, שעסקו בגנטיקה ובברירה של צמחים, הבטיחה לחולל ניסים של הפיכת הטבע בדרך של אלימות שיטתית כלפיו וכך גם סיימה את קיומה בבזיון, כמו הדיקטטורה הסטליניסטית עצמה, שהאכילה אותה וגדלה אותה. כן, האבולוציוניזם הרציף אינו זקוק לאלוהים או לישויות על-טבעיות אחרות להסבר הטבע וההיסטוריה, הוא במובן הזה משמש בסיס להיווצרות אמונות מטריאליסטיות ואתאיסטיות. אבל זה מטריאליזם ואתאיזם שונים לגמרי, תפיסת-עולם שונה לגמרי, אידיאולוגיה אחרת ואמונה אחרת. בהתפתחות התורה האבולוציונית תורמים תרומה נכבדה גם מדענים, הנמנים עם המאמינים של הדתות המסורתיות. האבולוציוניזם הרציף אינו תואם רדיפת מתנגדים ורדיפות בגין אמונות. האבולוציוניזם האוניברסאלי הוא בו-זמנית גם ״קריאציוניזם״ מבוסס-מדעית, משום שהוא קשור באמונה ביכולות היצירתיות של האדם, ביכולתו ליצור את העולם הסובב לפי חוקי האנושיות, הטוב והיופי. דומה לדת הקומוניסטית? רק אם יש רצון גדול מאוד לבלבל. מטבעו האמונה האבולוציונית-הומניסטית וה״קריאציוניזם״ הקשור בה דווקא אלטרנטיביים לכל הניסיונות להציג את תהליך ״הבריאה״ של העולם כמימוש של רצון דיקטטורי, אלים, ממי שלא יהיה הרצון הזה – משליט השמיים או מכל שליט ארצי. אופייני מאוד, שאחרי סיום מלחמת העולם השנייה בגרמניה הקריאציוניסטים עשו ניסיונות חוזרים ונשנים להזהות את הדרוויניזם עם האידיאולוגיה הנאצית, בטענה, שמוצא האדם מהקוף הונח כבסיס של אותו מאבק-קיום גס, חייתי, שהנאציזם העלה לדרגת מטרה ראשית של האומה הגרמנית. התפשטות רחבה יותר ויותר של תפיסת-העולם האבולוציונית, גידול הפופולריות שלה והשפעתה על המוני אנשים רחבים במדינות המפותחות-תעשייתית מעודד תומכים רבים של הקריאציוניזם לשנות את האסטרטגיה והטקטיקה של המאבק באבולוציוניזם, לעבור להכרה מוגבלת באבולוציה כדי להעמיד אותה בתלות בהשגחה האלוהית. מקלט אחרון של הטענות למדעיות של הדוקטרינה הקריאציוניסטית משמשת התאוריה של ״התוכנית האלוהית״, שבהתאם לה מתרחש ניהול התהליכים האבולוציוניים. מ-1992 בשטח ארה״ב מתגבש ומתפשט למדינות אחרות זרם חדש ב״קריאציוניזם״ המדעי – קריאציוניזם של תכנון הגיוני, המציב לעצמו למטרה לחשוף את השתתפות תוכניות הבורא בגיבוש החוקיות של התהליכים האבולוציוניים. במקום הכוח המניע של האבולוציה, הפועל בטבע עצמו, מוצב אלוהים, המממש את תוכניותיו ורעיונותיו דרך התהליכים האבולוציוניים הטבעיים, מנהל אותם כביכול מאחורי הקלעים. ״החידוש הלא-מדעי״ והיתרון של גישה כזו טמון בכך, שהבורא כל-יכול כבר אינו מועמד מול האבולוציה כמערכת וולונטריסטית עוינת לה, כי אם מכוון את האבולוציה בהתאם לרעיונותיו, לתוכניותיו ולתוכניותיו במטרה להתגבר על הכאוס, ליצירת הסדר הטוב ביותר ולהבטחת קידמה. ובחוגים הדתיים מתפשטת בהדרגה ההבנה של הצורך באימוץ וריאנט של קריאציוניזם, תואם לתורת האבולוציה, שתוקנה בהתאם. עוד באמצע המאה ה-20 במסגרת הפילוסופיה הדתית, הקרובה לקתוליות, נעשה ניסיון ייחודי לשלב את התורה האבולוציונית עם אמונה באלוהים. מדובר בעבודותיו של המדען-הפילוסוף המצטיין, הפלאונטולוג, האנתרופולוג, הארכיאולוג והביולוג טייהר דה שארדן, חבר במסדר הישועים, שבהן מתבטאת התורה על אלוהים כצורה הגבוהה ביותר של האבולוציה. האבולוציה, לפי שארדן, מתחילה בנקודת אלפא ועוברת את השלבים של ״קדם-חיים״ (טבע אורגני), ״חיים״ (טבע אורגני), ״מחשבה״, ״נואוספרה״ (החברה האנושית והעולם הרוחני של האדם), ולבסוף, עוברת לנקודת אומגה (אלוהים). אבל באותה תקופה התפיסות הפילוסופיות המודרניסטיות, שהתעקשו על ליגליזציה של רעיון האבולוציה ברמה הכנסייתית, שאחת הרדיקליות ביותר ביניהן הייתה התפיסה של טייהר, נדחו על ידי הכנסייה הקתולית ככפירה. החוגים הגבוהים של ההיררכיה הכנסייתית חשו איום מצד הניסיונות למודרניזציה, המסוגלים לערער את הבניין הבלתי-מעורער של הדוגמטיקה הדתית במשך אלפי שנים, לגרום לדיונים פנימיים וכתוצאה – לפרוטסטנטיות חדשה, לפילוג ולקטסטרופה של הארגון הכנסייתי. הכנסייה הקתולית העדיפה לשמר את הקנוניזציה של הבסיס הפילוסופי שלה על העקרונות, שגובשו על ידי תומאס אקווינס, התאוריה שלו של האמת הכפולה. מהות התאוריה טמונה בחלוקה נוקשה של האמת לרוחנית, קבועה לנצח בכתבי-הקודש, ולמותנית-חומרית, שגילויה נגיש להכרה המדעית המתפתחת. על הניסיונות המודרניסטיים, שיזם הטיירדיזם, ענה האפיפיור פיוס ה-12 ב-1950 במכתב חוזר תחת השם הנלהב ״כמה ייצוגים שגויים, המחלישים את יסודות התורה הקתולית״. במכתב הזה נאמר, שהמאמינים במשיח אינם חייבים להיצמד לנקודות מבט, שאינן תואמות את התנ״ך, שכמה מדענים, העובדים בתחום הביולוגיה, האנתרופולוגיה וההיסטוריה (מבלי להזכיר שמות!) מפרים במתכוון את ההוראות וההזהרות הכנסייתיות. האפיפיור הכיר, שמחברי הברית הישנה נעזרו באגדות עממיות, על מה ניתן לשפוט מהטקסט שלו. אבל, לדעתו, הם עשו זאת בעזרת האל, שהגן עליהם מטעויות בבחירה והבעת שיפוט על כל מסמך. יחד עם זאת דווקא הכנסייה הקתולית בלחץ הנסיבות התבררה כמסוגלת ביותר לאבולוציה לכיוון אימוץ ההוראות העיקריות של תורת האבולוציה. באוקטובר 1996 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז, שתורת האבולוציה מנקודת המבט של האמונה הקתולית חייבת להיחשב מקובלת. ״הצעד המכריע״ הזה עדיין לא שינה דבר. אבל הוא הפך לנקודת-ציון בדרך הסיבוב הבלתי-נמנע של הדתות המסורתיות והקריאציוניזם הקשור בהן להכרה באמיתות התורה האבולוציונית והענקת לקריאציוניזם צורות, המאפשרות לדור בכפיפה אחת עם תפיסת-העולם המדעית המתפתחת. בהקשר זה הכנסייה הקתולית גם עברה דרך אבולוציה עצומה מהברבריות של ימי-הביניים, שהתבטאה בדיכוי האינקוויזיציה, לגיבוש מנגנונים אידיאולוגיים מסתגלים, המשקפים את האוריינטציות התפיסתיות-עולמיות של האנשים באלף השלישי לספירה. אבל הקריאציוניזם נידון להמשיך ולסגת מול העוצמה ההולכת וגדלה, הכוח ההסברתי והשכנועי של תפיסת-העולם המדעית, וההכרה ב״קבילות״ של התורה האבולוציונית, כמו גם הניסיונות של שילוב קריאציוניזם ״למעלה״ עם אבולוציוניזם ״למטה״, מעידים רק על אי-הכשירות של הקריאציוניזם, על חוסר-התחרותיות שלו בהשוואה למערכת של תפיסת-העולם המדעית-אבולוציונית. במאות ה-15-17 הקריאציוניסטים טענו את העמדה המרכזית של כדור הארץ ורדפו מדענים על הפצה ופיתוח של התורה של קופרניקוס. במאה ה-20 עידן הטיסות הקוסמיות אילץ להכיר בצדקת האסטרונומיה המדעית ולהתנצל רשמית על הדיכוי של האינקוויזיציה. מסוף המאה ה-19 הקריאציוניסטים פתחו ב״מאבק אידיאולוגי״ נגד התורה האבולוציונית. בסוף המאה ה-20 נאלצו לגלות ענווה נוצרית ולהכיר בקבילות האבולוציוניזם. מהות הבעיה הרי אינה מסתכמת כלל בהכרה או שלילה של הוראות פרטיות של איזה-שהן תאוריות. היא טמונה באי-התאימות העקרונית של התמונה המיתולוגית והמדעית-אבולוציונית של העולם בכללותו. ומי שרוצה להשיג את שילובן, נאלץ לחטוא נגד ההיגיון ולעוות באופן שרירותי את העובדות שהשיג המדע (וגם, אגב, לעוות את כתבי-הקודש) בשאיפה הבלתי-מרוסנת שלו למודרניזציה של תפיסת-העולם העתיקה ולהתאים אותה לעובדות המדע. בעקבות הקתוליות הכנסייה האנגליקנית בבריטניה הגדולה נקטה צעדים משמעותיים ליישב את יחסיה ההדדיים עם הדרוויניזם ולסנכרן את הדוגמות שלה עם תורת האבולוציה. הדיונים סביב הכרה מוגבלת או שלילה מלאה של האבולוציוניזם התעוררו בשנים האחרונות גם בחוגי התאולוגים האורתודוקסים, ההיררכים ואנשי הכמורה. בפולמוס עם התאולוג היווני אלכסנדר קלומירוס, שטען על אי-הפרדה של כתבי-הקודש והחשיבה האבולוציונית, הירומונאך סרפים בעבודה ״המבט האורתודוקסי על האבולוציה״ טוען (ובצדק מוחלט!) על אי-הפרדה של האורתודוקסיה והקריאציוניזם. הוא רואה באבולוציוניזם פילוסופיה שקרית, שהומצאה במערב כתגובה לתיאולוגיה הקתולית-פרוטסטנטית. הפילוסופיה הזו רק מתחזה למדע (ראה: בצל הדרוויניזם. תאוריות אבולוציה אלטרנטיביות במאה ה-20 – סנט פטרבורג: פינדה-פרס, 2003 – 248 עמ', עמ' 150-152). תוך פולמוס, בתורו, עם האב סרפים, הדיאקון אנדריי קוראייב בעבודה ״האם אורתודוקס יכול להיות אבולוציוניסט?״ מגן על התזה על התאימות של תפיסת-העולם האורתודוקסית גם עם קריאציוניזם וגם עם אבולוציוניזם. תורת האבולוציה אינה נוגעת בשאלות הישועה, לא נידונה במועצות, אינה סותרת דוגמות, אלא רק מעוררת חילוקי דעות בין אבות כנסייה שונים. קוראייב רואה ב״קריאציוניזם״ המדעי דבר זר למסורת האורתודוקסית, ושייך למסורת הפרוטסטנטית, הזרה לאורתודוקסיה (שם, עמ' 152). הוא סבור כבלתי-נפרדים מהתמונה המקראית שלוש תזות עיקריות: החיים, כמו גם כל העולם, נוצרים בהדרגה; העולם מסוגל להגיב בצורה יצירתית לקריאות האל; ללא תבונה מנחה האבולוציה עצמה של היקום לא הייתה מובילה לשום דבר (שם, עמ' 151). כל שלוש התזות האלה – אינן אלא קריאציוניזם טיפוסי. בכללות בין הקריאציוניסטים האורתודוקסים לפסאודו-אבולוציוניסטים ההבדלים לא מרובים מאוד. בכלל למודרניזם המודרני טבועה קיפאון והתמעטות של המחשבה הפילוסופית. יוצא דופן הוא, כנראה, רק האב אלכסנדר מן, שבספריו נחשפת בצורה עמוקה מאוד האבולוציה של הרעיונות הדתיים. היא נחשבת כהתפתחות פרוגרסיבית, ששיאה היא הנצרות בדמות האורתודוקסיה. בכך לפילוסופיה של החשיבה הדתית מותר האבולוציוניזם. אבל אם הדת עצמה עברה אבולוציה והתפתחה פרוגרסיבית, אז למה לא לאפשר אבולוציה כזו בטבע ובהיסטוריה האנושית? בעשור הראשון של המאה ה-21 ההתפשטות של הקריאציוניזם לתודעה ההמונית שוב זכתה להצלחה מסוימת. ניתן להצהיר על מחזוריות מסוימת בתחרות הנצחית של הרעיונות השמרניים-מסורתיים והליברליים-חופשיים-חושבים תוך דחיקה הדרגתית מותאמת-אבולוציונית של הראשונים והתפשטות של האחרונים. הרוונט היחסי של הפונדמנטליזם הקריאציוניסטי נקבע על ידי היחלשות נוספת של עמדות התאוריה הסינתטית של האבולוציה, גידול המשבר של האבולוציוניזם הביולוגי וסיבוב מסורתי נוסף בתודעה ההמונית (במיוחד ב מדינות פוסט-סובייטיות). המדען הרוסי א. קולצ'ינסקי מביא את הסיכום הבא של נתוני מחקרים סוציולוגיים, המעיד על נפיצות הרעיונות הקריאציוניסטיים והאבולוציוניים בתודעה ההמונית של אזרחי מדינות שונות: ״לפי סקרי דעת הקהל בארה״ב עמדות הפונדמנטליסטים יציבות למדי וכ-57% רואים את עצמם דווקא קריאציוניסטים (אבל דוחים בתוקף את תורת צ'. דרווין רק 30%). יותר מתנגדים לתורת האבולוציה רק בטורקיה – כ-90%. באירופה וביפן כ-80% מקבלים את הקונספציה של האבולוציה. חזקות במיוחד עמדות תורת הברירה הטבעית באנגליה ובצרפת, שם יותר ממחצית האוכלוסייה ניצבים כתומכים משוכנעים של הדרוויניזם ורק 10% משייכים את עצמם למתנגדיו המוצקים, ו-12% נוטים לרעיון של ״התכנון ההגיוני״. ברוסיה תומכי דרווין ותורת ה ״אלוהי״ של מוצא האדם בשווה – 24% כל אחד. 35% סבורים, שהתמצאות בשאלה הזו אינה בכוחם של לא המדע ולא הדת. בכך 70% מהנשאלים ניצבים בעד שמירת תורת דרווין בתוכנית בית הספר. את ההתעוררות של הניאו-קריאציוניזם בארה״ב, מערב אירופה ורוסיה מסבירים מחברי הסקרים הסוציולוגיים בירידה חדה של רמת החינוך הבית-ספרי בכל המדינות״ (קולצ'ינסקי א.י. מיובל ליובל: הסינתזה האבולוציונית במרחב החברתי-תרבותי והקוגניטיבי בחצי המאה האחרונה – בתוך: רעיון האבולוציה בביולוגיה ובתרבות – מוסקבה: קנון, 2011 – 640 עמ', עמ' 32 - 33). לא ידוע, עד כמה מדויקים הנתונים המובאים בסיכום הזה, אבל בכללותם עם השגיאות הידועות הם משקפים את מאזן הכוחות בשדה הקונפליקט האידיאולוגי בין ההבנה-העולמית המסורתית והמדעית. להתפשטות הקריאציוניזם בתודעה ההמונית תורם גם הניתוק של המדע מהקהל ההמוני, ירידת רמת הפעילות הגיוסית של אנשי המדע בהגנה על הידע האמיתי. המדע המיוחד הבלתי-קלאסי העמיק בחקר בבעיות ולעתים קרובות חווה זלזול מוטיבציה-פוזיטיביסטית בבעיות תפיסתיות-עולמיות כבאיזושהי-שהיא פרובלמטיקה מטאפיזית, מנותקת מפתרון משימות קונקרטיות. מדענים רבים אינם רוצים להיכנס לקונפליקטים עם המוסדות הדתיים, לא אחת משתייכים לקונפזיות דתיות כאלה או אחרות או פשוט באירוניה או באדישות מתייחסים לכל מה שמתרחש מחוץ לפעילות המדעית. ירידת הפוטנציאל הגיוסי עולה למדע ביוקר, מגבילה את המשמעות החברתית שלו ואת השפעתו על הקידמה החברתית. מוגבלת מתבררת גם הפונקציה החינוכית-השכלתית של המדע. בכל זאת בתנאי החברה החדשנית המתפתחת באינטנסיביות המדע ניחן באמצעים מספיקים, כדי להגן על עמדותיו בחינוך ובתרבות. ב-2006 האקדמיות למדע של 68 מדינות יצאו בפנייה משותפת לציבור, שבה ציינו על סכנה קיצונית להתפתחות הכלכלה, הטכניקה, המדע והתרבות של הניסיונות לכפות דוגמות קריאציוניסטיות על מערכת ההשכלה הגבוהה. אופייני מאוד, שהאקדמיה הרוסית למדע הצטרפה לפנייה הזו רק ב-2009. ב-2007 האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה קיבלה החלטה מיוחדת ״הסכנה של הקריאציוניזם לחינוך״, שבה אופיין הקריאציוניזם כדרך חשיבה, אשר ״מטילה אתגר על הידע המוכח היטב על הטבע, האבולוציה, המוצא שלנו ומקומנו ביקום״ (שם, עמ' 32). במדינות הדמוקרטיות הניסיונות של הקריאציוניסטים לחדור למערכת החינוך החילוני נידונים לכישלון לא רק בזכות פעולתן של סיבות מדעיות, כי אם גם פוליטיות. הזכות החוקתית של המדינות האלה כוללת את עיקרון החילון ומניחה הפרדת הכנסייה מהמדינה ומערכת החינוך החילוני מהכנסייה. כל הפרה של העיקרון הזה הייתה פוגעת בזכות האדם לבחירת דת, בחופש המצפון, בזכות להצהיר על כל דת או לא להצהיר על שום דת. במהות, הטענות הקריאציוניסטיות למדע אינן אלא פגיעה בחופש המצפון, חופש ההשקפות המדעיות, כפיית אמונה מסוימת על מערכת החינוך החילונית, ניסיון להפיל את המוסדות הדמוקרטיים, הקשורים בחילון וחזרה לסדרים של ימי-הביניים ודיכוי חופש-החשיבה. וכל זה מוגש ברוטב של שוויון-זכויות של התאוריות. איזה שוויון-זכויות יכול להיות בין דעות-קדומות מימי-הביניים, המוצגות כתאוריה מדעית, לבין הישגי ההכרה הממשית, שנרכשו על ידי האנושות בזכות המאמצים הסגפניים של דורות רבים של מדענים? מצב נוח מאוד להתפשטות הקריאציוניזם נוצר ברוסיה. בעשור האחרון של המאה ה-20 החברה עייפה משינויים, מהתמוטטות דרך-החיים הרגילה ומהאי-סדר שהצטבר במדינה. לכן העשור הראשון של המאה ה-21 עבר בסימן המסורתיות. הרסטורציה של הדתיות המסורתית כיסתה המוני אוכלוסייה רחבים, וכך גם נפוצו רדיקלית-בסיסיות ושמרנות קיצונית מהסוג המגוון ביותר. גידול הפופולריות של הקריאציוניזם ברוסיה היה קשור גם בפיגור בהתפתחות הכלכלה החדשנית, בחולשת המודרניזציה המדעית-טכנית של התעשייה, באופי האוליגרכי של העסקים הגדולים, בתלות רווחת החברה ביצוא נושאי-האנרגיה ובאופי הקיפאון של החיים החברתיים. כל הנסיבות ההיסטוריות האלה חפפו למשבר של האבולוציוניזם הביולוגי ולרמה הנמוכה של מימון הפעילות המדעית. המאפיין האופייני של רוסיה היה הנסיבות הפרדוקסליות, שה״קריאציוניזם״ המדעי בה שודר לא מהקונפזיות הדתיות, כי אם ממעמקי המדע עצמו, כתוצאה משאיפתם של שורה שלמה של מדענים גדולים למדי לשלב אבולוציוניזם עם קריאציוניזם, ולמעשה – להקריב את האבולוציוניזם לקריאציוניזם, מתוך הסימפתיות המסורתיות שלהם. כך, האקדמאי ו. סטרומינסקי בעבודה על מוצא החיים טען, ש״את החומר החי, את העולם החייתי והצומח הולידה התחלה רוחנית״ כדי שעל הבסיס הזה ״להוליד אנושות יצירתית-פעילה״ (סטרומינסקי ו.ו. איך ומדוע נוצרו החיים על כדור הארץ ועל כוכבי-לכת אחרים של הקוסמוס – ירחון האקדמיה הרוסית למדעים, 1995, כרך 65, מס' 1 – עמ' 38-51). במדריך הלימודי למורים של הגנטיקאי הרוסי הגדול ל. קורוצ'קין, שנכתב בשיתוף עם מ. יבגנייב, כלולה קריאה לתת מענה ״לאתאיסטים מכל הסוגים״, לא לתת אמון לא לקנאות הדתית ולא למטריאליסטית, ותוך דחיית הפרשנויות הליטרליות של התנ״ך, לחשוב מחדש את הוראותיו על בריאה והתפתחות החיים מעמדות מדעיות (קורוצ'קין ל.י., יבגנייב מ.ב. אבולוציוניזם ו ״קריאציוניזם״ מדעי (ספר למורה) – מוסקבה: מיו״או, 2003 – 104 עמ', עמ' 16, 59). א. חלבוסולוב ב״הרצאות על תורת האבולוציה״ מציע להגדיר את המושג אבולוציה בצורה הכללית ביותר ״כתהליך יצירתי של יצירה והתפתחות של העולם, שמטרתו הסופית נקבעת על ידי התכנון האלוהי, הבלתי-נודע לנו עדיין״. דווקא הגדרה כזו של האבולוציה, לפי דעתו של חלבוסולוב, חייבת להפוך ליסוד ליצירת תורת אבולוציה חדשה. בכך מחבר ההרצאות בהצטערות מכיר, ש״להגדרה הזו של האבולוציה אין כיום יסודות עובדתיים מוצקים במדע״ (חלבוסולוב א.י. הרצאות על תורת האבולוציה – מוסקבה: מרכז הוראה ״פרספקטיבה״, 2004 – 264 עמ', עמ' 20). אבל אם אין יסודות להגדרה כזו של האבולוציה במדע, מותר לשאול, מניין נלקחים יסודות כאלה? והאם יש להם איזושהי-שהיא התייחסות לאבולוציוניזם? הביולוג הרוסי המצטיין וההיסטוריון של המדע ו. נזרוב בספר ״אבולוציה לא לפי דרווין״ הציע סיכום מועיל ביותר לחוקרים של הקונספציות והגישות הלא-דרוויניסטיות להסבר התהליכים האבולוציוניים. למרות שהקונספציות והגישות האלה סותרות לא רק את הדרוויניזם, כי אם גם זו את זו, הוא רואה אותן במצטבר כהפרכה של הדרוויניזם בכללותו ומציע להחליף את הדרוויניזם בתורת האבולוציה ״מלמעלה״, לפיה הדחפים להתפתחות אינם מגיעים ״מלמטה״, מהאורגניזמים, האוכלוסיות והמינים, כי אם אך ורק מהקוסמוס והביוספרה אל הגנוטיפים. פרשנות כזו של האבולוציוניזם הקוסמי מניחה, שהאבולוציה מנוהלת מהשמיים, ומכאן נובעת בצורה חד-משמעית למדי המסקנה, ש״בהסבר של שורה שלמה של חוקיות ושל תופעת החיים עצמה המיטב של ההגות האנושית מיצה את אפשרויות הגישה המטריאליסטית והתקרב ממש להכרה בסמכות העליונה של התחום הרוחני״ (נזרוב ו.י. אבולוציה לא לפי דרווין: החלפת המודל האבולוציוני – מוסקבה: קום-קניגה, 2005 – 520 עמ', עמ' 83). לחלק מסוים מהאינטליגנציה החושבת רציונליסטית אופייני איזושהי-שהיא שארית של ייצוגים דתיים בצורת אמונה בתבונה הקוסמית, המכוונת ומשכללת את האבולוציה. קוסמיזם כזה רחוק מהדוגמטיקה הקונפזיונלית, נציגיו אינם משתתפים בטקסים דתיים, אינם מכבדים קדושים, רואים בהנהגות הכנסייתיות דעות-קדומות ויחד עם זאת – השתקפות מיתולוגית של ״הסדר-העולמי האמיתי״. אבל עצם הצמצום של האבולוציה לפעולת התבונה העולמית מעמיד אותם ״מעבר לצד״ של האבולוציוניזם האוניברסאלי. דווקא אבולוציוניזם כזה, מוגבל על ידי קריאציוניזם, אופייני לו. נזרוב ולמעריצים אחרים של ״התבונה הקוסמית״. את הסידור האבולוציוני הם מקבלים כ״תבוניות״. תוך ויתור על הדרוויניזם, נזרוב אינו מוצא דרכים של הסבר אבולוציוני עקבי של האבולוציה הביולוגית ונאלץ לפנות להסבר אל ״הסמכות העליונה של התחום הרוחני״. הקריאציוניזם, עם זאת, בקושי מתאים לתפקיד של מושיע האבולוציוניזם וההבנה-העולמית המדעית מהמשברים שלו. בסופו של דבר התאוריות הקריאציוניסטיות מסתכמות בכך, שהן מצביעות על השמיים ו אומרות: ״כזה הוא רצון האל!״. אבל האם המדע יכול להסתפק בהסברים כאלה? והאם הם יספקו את הצימאון האנושי להכרה בחברה המודרנית? אנו סבורים כחשוב ביותר, שדווקא ברוסיה לצד ההתפשטות הסוערת הברורה של הקריאציוניזם ה״מדעי״ והלא-מדעי הפיתוח האינטנסיבי ביותר על בסיס הפוסט-מרקסיזם קיבל האבולוציוניזם האוניברסאלי. תמיד האמנו בעתיד הדמוקרטי של רוסיה, בכך שחופש-החשיבה של האינטליגנציה הרוסית בסופו של דבר ינצח ויעזור לרוסיה ולמדינות חבר העמים להתגבר על הנחשלות הנוכחית וליצור חברה חדשנית משגשגת. ==== הטיעונים של הכומר קלוץ ==== בספרו של הכומר הלותרני ג'ון קלוץ ״מבריאת העולם״ (קלוץ ג'. ו. מבריאת העולם – מינסק: המורשת הלותרנית, 1998 – 251 עמ') מפורטים הטיעונים החשובים ביותר של הקריאציוניזם המודרני נגד תורת האבולוציה. ההבדל העיקרי של הקריאציוניזם המודרני מהמסורתי דווקא טמון בכך, שהוא נאלץ להשתמש במדע נגד המדע, ליישם פרשנויות מסוימות של הידע המדעי נגד המסקנות התפיסתיות-עולמיות של כל מערכת הידע המדעי. המטרה הסופית של כל קריאציוניזם, כמו קודם, כך ועכשיו, היא השאיפה להגביל (או אפילו להכפיש) את המדע, כדי לפנות מקום לאמונה פנטסטית. לכן קלוץ מתחיל את ספרו בניתוח המתודולוגיה המדעית, שמטרתו להוכיח, שהמדע מתעסק לא עם המציאות ככזו, כי אם רק עם כמה הנחות, המבוססות על תצפיות וניסויים, וההנחות האלה נוטות להשתנות ואפילו להתחלף בהפוכות לחלוטין. קלוץ רואה בתנ״ך מעין יצירה מדעית, שבה ניתנת סיווג של היצורים החיים, ובשום אופן לא גרועה מהסיווג של ק. לינאוס. יותר מכך, התנ״ך נחשב כמעין מקור היסטורי, המאיר באופן מהימן (״מפי הבורא עצמו״) את ההיסטוריה של בריאת העולם. ״ברור לחלוטין, – כותב קלוץ, – שהתורה המקראית על הבריאה מובנת ובשום אופן אינה דו-משמעית. היא מבוארת שוב ושוב מספר בראשית עד ספר ההתגלות. הכותבים הקדושים יוצאים מכך, שאלוהים באמת הוא בורא השמיים והארץ. ברור גם, שהכתובים רואים בסיפור ספר בראשית על הבריאה דבר מהימן היסטורית״ (שם, עמ' 66). קלוץ מגדיר בצורה ברורה מאוד את ההבדלים בין הקריאציוניסטים לאבולוציוניסטים בשאלת מוצא העולם. הקריאציוניסטים סבורים, שהחומר (והאנרגיה) נברא בסמכות האל כל-יכול, בעוד שהאבולוציוניסטים משוכנעים, שהוא התפתח מצורות פרימיטיביות יותר בדרך טבעית. הקריאציוניסטים דוחים את נצחיות החומר, סבורים, שהיה לו התחלה. האבולוציוניסטים מתעקשים על האינסופיות והנצחיות של החומר. הקריאציוניסטים גוזרים את חוקי קיום החומר מההתנחויות האלוהיות, האבולוציוניסטים – מהתנועה והאבולוציה. מנקודת המבט של הקריאציוניסטים החומר הדומם הפך לחי ברצון האל ומההתחלה רכש מגוון עצום של צורות. האבולוציוניסטים משחזרים את ההיסטוריה הטבעית של התפתחות צורות החיים. הקריאציוניסטים סבורים, שהאדם נברא על ידי אלוהים במיוחד, ולא התפתח מאורגניזמים נמוכים. לפי התורה האבולוציונית, האדם בא מאבות קופיים. לפי דעת הקריאציוניסטים, אלוהים יצר חוקים טבעיים, לפיהם הוא מנהל את היקום, אבל הוא יכול לפי רצונו לשנותם, להפרם ולהחליפם. לכן הם מתפללים, ומבקשים מאלוהים לכוון את האירועים ביקום כך, שאם יהיה רצון האל, הרצונות שלהם יוכלו להתגשם, גם אם הם אינם יכולים להתממש בדרך טבעית. האבולוציוניסטים לא רק שוללים שינויים נסיים של חוקיות טבעית, הם משוכנעים באפשרויות של האדם להפוך את העולם בדרך טבעית, לממש פונקציות של בורא ככל שמתקדמת האנושות. תוך הגנה על דוגמות הקריאציוניזם, קלוץ מעלה בנאיביות את המיתוס המקראי לדרגת תאוריה מדעית תחרותית, תוך התעלמות מוחלטת מההבדל העקרוני של החשיבה המיתולוגית מההסבר המדעי. אם להתייחס כך לאמונות הקריאציוניסטיות, אז למה לא להכיר כמת אמת בלתי-ניתנת-לערעור את הווריאנט של בריאת העולם, הכלול לא במיתולוגיה העברית-הקדומה, כי אם במיתולוגיה המצרית-הקדומה, ההודית-הקדומה, הסינית או היוונית-הקדומה? כתוצאה מגישה כזו קלוץ דן ברצינות בשאלה, האם עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים היו מינים נפרדים, או שמא אלוהים ייעד לאחד מהצמחים את תפקיד עץ המבחן. בהמשך קלוץ חוקר את הכתובים דווקא כמקור היסטורי על בריאת העולם והאדם, ומביע שורה של השערות מדעיות-למראית בעניין זה. הוא מוחה בתוקף נגד סיווג ההיסטוריה המקראית של בריאת העולם למיתולוגיה, כלומר מכחיש את כל מכלול הידע הדתי-מדעי בעניין זה. מכחיש בתוקף הוא גם את הניסיונות ״לפיוס״ של הקריאציוניזם עם האבולוציוניזם, המתבטאים, למשל, בייצוגים על ימי הבריאה כתקופות היסטוריות שלמות באבולוציה של כדור הארץ, הביוספרה והאנושות. הוא דורש הבנה מילולית של ימי הבריאה, כלומר שמירת הקריאציוניזם בצורתו הטהורה, שאינה מעורפלת על ידי האבולוציוניזם, ועוד אימוץ שלו כמת, משכנעת יותר מאמת מדעית. למטרה זו הוא מקדיש חלק משמעותי מספרו לחיפוש וסיפרור של בעיות בלתי-פתורות ביסודות המדעיים של תורת האבולוציה. במדע, בניגוד לדת, תמיד יש בעיות בלתי-פתורות, שאלות שנויות במחלוקת, תחומים של בלתי-נודע, המניעים את המדע לתנועה קדימה, להשגת ידע מדעי, להרחבת תחום הנודע, להעמקת הידוע. לעומת זאת בדוקטרינה הקריאציוניסטית עם זה הכל בסדר: הכל ידוע על בסיס ידע דמיוני המקובל על אמונה, כל הבעיות נפתרות בדרך של ציטוט מקורות-ראשוניים שנושם אלוהים, סמכות הכתובים מאפשרת רק הבדלי פירושים, הוויכוחים מתנהלים רק על אודות נכונות ההבנה וההסבר של הסתירות הרבות (שבמדע הדת מוסברים בהבדל של שכבות מיתולוגיות). הטיעונים, שמפעיל קלוץ נגד מהימנות הידע המדעי, אופייניים מאוד לקריאציוניזם בכללותו. ראשית, הם מכוונים לא כל כך נגד המדע, כי אם נגד תפיסת-העולם המדעית והאמונה המדעית. המדע ללא מסקנות תפיסתיות-עולמיות יכול בהחלט להתפרש ברוח הקריאציוניזם, במיוחד, אם הידע שהושג על ידו נלקח בהתנתקות מהידע המדעי כמערכת. בקשר לכך, שנית, קלוץ מוחה בתוקף במיוחד נגד הייצוג של מדענים רבים על ״אל החללים״, כלומר על כך, שהמדע נעזר במושג אלוהים במקום, שבו אינו מוצא הסברים אבולוציוניים, ושוככל שיש פחות חללים בידע המדעי, כך רעיון האל נדחק עוד יותר אל מחוץ לגבולות הידוע, בהדרגה מאבד את משמעותו. שלישית, קלוץ מכחיש לחלוטין את יכולת המדע, כמו גם בימי ניוטון, להסביר סיבות סופיות של התופעות הנחקרות. ידוע, שניוטון ב״עקרונות הפילוסופיה הטבעית״ שלו, לאחר שניסח את חוק הכבידה העולמי, סירב לאפשרות להסביר את המקור הראשוני של הכבידה, ושייך אותה לרצון האל. לפי דעת קלוץ, כך קורה במדע גם עכשיו. ״המציאות היא כזו, – טוען הכומר, – שוויתרנו על הניסיונות להסביר את מה שהפיזיקאים מכנים 'המצב הראשוני'. פעם נחשב ללא-עוררין, שתופעות כאלה, כמו חשמל, מגנטיות וגרוויטציה יכולות להיות מוסברות על בסיס קשרים סיבתיים. היום אנו מבינים, שלעולם לא נוכל להסביר את התופעות האלה. במקרה הטוב, בכוחנו רק לתאר אותן״ (שם, עמ' 103). מהציטוט הזה נראה היטב, שהתמיכה של הקריאציוניזם המודרני היא ידע בלתי-מספיק על מצב המדע (שהתקדם רחוק בהסבר התהליכים הטבעיים האלה והחומר בכללותו), וגם אגנוסטיציזם ברור, כלומר ביטחון בכך, שהמדע לעולם לא יידע את הסיבות הראשוניות של התופעות הטבעיות. אבל סיבה ראשונית כזו מנקודת המבט של הידע המדעי כמערכת דווקא היא האבולוציה. אבל הגישה האגנוסטית דווקא פירושה הכרה ב״אל החללים״ בידע, נגד דמותו מחבר הספר רק זה עתה מחה בתוקף. החללים מתמלאים באמצעות חקר מנגנוני האבולוציה, שאין להם שום קשר ליד האל. בסופו של דבר, עצם התפתחות הידע המדעי משמשת בסיס לקריאציוניזם החדש לשלילת תורת האבולוציה והמסקנות התפיסתיות-עולמיות הנובעות ממנה. הרי ההתפתחות קשורה בוויתור על ייצוגים קודמים רבים. אמנם, ביקורת לא-הולמת בעליל וטוטלית של המדע מצד התודעה המעורבת-דתית יכולה בעמדות מסוימות להתגלות כמועילה. ובמיוחד, שלצורך הביקורת יש לעמוד על הקרקע המדעית ולהעמיד גישות של מדענים אחדים מול אחרים. לצערנו, הביקורת הזו כמעט תמיד נושאת אופי בור, פופוליסטי ושמרן בקצה. כל התהליכים האבולוציוניים הקריאציוניסט מסביר ב״תוכנית אלוהית״. בכך מוסבר גם ״הדמיון בין האדם לקוף״: ליצירתם אלוהים יכול היה להשתמש בתוכנית דומה. בכך שוב נעשה ניסיון להפוך את כל מה שידוע מהמדע נגד המסקנות מאותו המדע. כתוצאה מול המדע מועמדים לא מסקנות, כי אם השערות-הבלים, המבוססות שוב על שירות ״לאל החללים״! לטיעוני הקריאציוניסט יש תמיד את אותו המבנה: אם מדענים מתווכחים על איזושהי-שהיא סיבה, משמע, המדע אינו יודע שום דבר על מה שגילה, הכתובים לעומת זאת יודעים, משום שנשמו אלוהים. בסופו של דבר, הקריאציוניזם אינו מוצא שום דבר טוב יותר, מאשר להאשים את האבולוציוניזם בשלילת-המשמעות של הקיום. ובמידה מסוימת ההאשמות האלה צודקות בעקבות חוסר-הבנייה-עד-הסוף של תפיסת-העולם המדעית, היעדר בה של מערכת, היעדר אמונה מדעית בוהקת וחופשית-חשיבה, המעניקה משמעות להוויה האנושית, עוזרת להבינה, מכניסה תרבות ופעילות גיוסית לעולם הרוחני הפנימי של האדם. ללא אמונה מבוססת-מדעית וצבועה-אמנותית המשימה הזו אינה ניתנת למימוש. בינתיים, לגבש יסודות של אמונה, שאינה סותרת את הידע, כי אם מתבססת עליו, לחשוף את המשמעות האמיתית, ולא האשלייתית של הקיום האנושי וההיסטוריה האנושית יכול רק האבולוציוניזם המדעי-הומניסטי. שכן בעולם אין ואין יכול להיות שום דבר מחוץ לאבולוציה וחוץ מהאבולוציה, לא יכול להיות גם משמעות מחוץ לאבולוציה ומעליה. משמעות החיים דווקא טמונה באופטימיזציה של התהליכים האבולוציוניים ואופטימיזציה על הבסיס הזה של חיי-התפקוד האנושיים והסביבה החברתית. תוך טענה להסבר של הכל, מה שבא, הקריאציוניזם, במהות, אינו מסביר דבר. להיפך, הוא רק שולל הסברים טבעיים, תוך הצבת במקומם את רצון הבורא. שום ידע חדש וידע בכלל ההסברים האלה אינם נותנים, מה שכבר שם לב אליו צ'. דרווין, תוך ביקורת ההשקפות, המתבטאות בצורה הבולטת ביותר בעמדת ג'. לה קונט על כך, ש״כל מין הוכנס בדרך של התערבות נסית ישירה של התבונה העליונה״. ״מי שמאמין במעשי בריאה נפרדים ואינספוריים, – הדגיש מייסד הביולוגיה האבולוציונית, – יכול לומר, שבמקרים האלה הבורא ראה לנכון, שהישות מסוג ידוע יתפוס את מקום הישות מסוג אחר, אבל נראה לי, שזה יהיה חזרה פשוטה על העובדה, רק בסולם גבוה יותר״ (דרווין צ'. מוצא המינים בדרך של ברירה טבעית – כתבים נבחרים ב-9 כרכים, מוסקבה – לנינגרד, 1939, כרך 3, עמ' 253-666, עמ' 401). ==== הפרשנות המיתולוגית של הופעת הקוסמוס מהכאוס ==== העבודות היסודיות של א. פריגוג'ין במאה ה-20 יצרו מודל של תהליכים אבולוציוניים, הטמון בהולדת סדר מהכאוס, קוסמוס מסודר מתוצאות התנועה הכאוטית, הספונטנית של החומר באמצעות היווצרות ותפקוד של מה שנקרא מבנים דיסיפטיביים. בכך על בסיס התאוריה הפיזיקלית המודרנית של האנטרופיה בוססה הקונספציה המדעית-כללית של האבולוציה, שניתן לראותה כהמשך ופיתוח של הייצוגים המיתולוגיים והפילוסופיים-טבעיים המוקדמים על הופעת הקוסמוס מהכאוס. ייצוגים כאלה היו כלולים במיתולוגיה של עמים וציוויליזציות שונים, בהיותם מחוברים בדרך המוזרה ביותר עם ייצוגים קריאציוניסטיים על בריאת העולם. כבר עצם השילוב הזה של יסודות של החשיבה האבולוציונית המוקדמת עם ייצוגים אנתרופומורפיים על עבודה, פעילות יצירתית של ישויות חזקות, הפועלות מחוץ לניסיון האנושי, פירושו לא רק כובד-משקל של החשיבה של האנשים של אותה תקופה לאנלוגיות פנטסטיות, מה שכשלעצמו חשוב מאוד, אם לקחת בחשבון את תפקיד הדמיון והפנטזיה בהשתלטות היצירתית על העולם. בייצוגים המיתולוגיים על בריאת העולם על כל הפנטסטיות שלהם והניתוק מהמציאות היו כלולים ארבעה רגעים חיוביים, שקירבו למציאות הזו. ראשית, עצם הניסיון לספק את הצורך בהסבר רציונלי של העולם הניח את הצורך בחשיפת שלבים ופאזות באינטראקציה בין סדר וכאוס קדמוני, בהתגברות על הכאוס והופעת ממנו סדר. בכך ניסיון כזה העיר איזושהי-שהיא תנאים-מוקדמים של מדעיות וחשיבה אבולוציונית, שעם האבולוציה של ההכרה היו צריכים להתפתח לתורות פילוסופיות על ראשית-דברים, ולאחר מכן לאבולוציוניזם מבוסס-מדעית. שנית, הייצוגים המיתולוגיים הקדומים על הופעת סדר מהכאוס היו מבוססים על תצפיות ופעולות מעשיות של האנשים על המושאים של העולם הממשי, ובפעולות המעשיות האלה היו כלולים כבר יסודות של מעין ניסוי עם הדברים והתהליכים הסובבים, נצבר ידע ״טכני״ על יצירת כלי עבודה, הטיפול בהם וכו', מה שהוליד, אפילו פרימיטיבית, הבנה של הרצף בהתגברות על הכאוס ו יצירת סדר אובייקטיבי של היקום, בלתי-תלוי באדם ובאנושות. שלישית, נוצרה הבנה של תפקיד העבודה, היצירתיות, היצירה בסידור העולם על ידי האדם, יצירת העולם האנושי, כלומר קדם-ציוויליזציה, ולאחר מכן ציוויליזציה עם התרבות המיוחדת הטבועה להן. בהבנה הזו במידה מסוימת מצא ביטוי הייצוג הנאיבי על עבודה אבולוציונית. רביעית, כבר מלכתחילה, תוך ניתוח הטבע ויחסיו ההדדיים שלו איתו, האדם הגיע לאמונה בנוכחות של סדר קוסמי וכאוס, שהאינטראקציה ביניהם מולידה את כל היקום ואת כל מה שקיים בו, כולל גם את האדם. כלומר נוצר הייצוג על קוסמוס וכאוס כראשית-דברים של ההוויה, שהאינטראקציה ביניהם נושאת אופי היסטורי אבולוציוני. כך, כבר בעת העתיקה העמוקה השכל הישר של האדם וידע המציאות שנצבר בחוויה קשה רמזו לו גישות שונות לביסוס ה״גרעין״ ההתחלתי של האבולוציוניזם הקוסמי. כמובן, הגישות האלה היו פרימיטיביות, ושיקפו לא רק את ידיעות האנשים של אותה תקופה, ניסיונם המעשי, כי אם גם את תלותם בכוחות הטבעיים הספונטניים, את מוגבלות הידע הזה. מכאן – הצורך בהשלמת הפעולות הרציונליות-השכליות בהשערות פנטסטיות, גיבוש מושגים ״ריקים-לוגית״ על דמויות מיתולוגיות, שביצעו מעשי בריאה בלתי-נגישים לאדם של העולם המסודר על חומר של חומר ספונטני וכאוטי, בלתי-מנוהל על ידי איש. כך, במיתולוגיה של סין ההיסטוריה הקוסמוגונית הייתה טמונה בסיפור על כך, שהאב-קדמון פו-סי הופיע בביצה קדמונית, שהיוותה בתחילה את היקום, הוא תפס גרזן שהופיע מאין יודע מנין ובקע אותה לשניים, לאחר מכן החלק העליון של הביצה התרומם למעלה ויצר את רקיע השמיים, והתחתון ירד למטה ויצר את כדור הארץ. אשתו נוי-ווה, האמא-הראשונית של כל מה שקיים, יצרה את כל מה שיש בכדור הארץ – צמחים, בעלי-חיים ואנשים. השאלה, למה כדור הארץ כתוצאה של מקורו מהביצה התברר כקמור, ולא שקוע, על ידי החשיבה המיתולוגית הנאיבית פשוט לא הוצגה, כמו שלא הוצגה גם השאלה, מניין נלקח הגרזן להפרדת השמיים מכדור הארץ. הונח, שהם, בני-השמיים, יודעים יותר טוב. הקונספציה כזו, ייחודית בנאיביותה, של היווצרות סדר קוסמי מהכאוס הראשוני טובה כבר בכך, שהיא הניחה היסטוריה מסוימת של בריאת-הקוסמוס, תיארה את הנבט של תמונת העולם, שבה לסדר השמימי היה הבדל עקרוני מהסדר הארצי, הראתה את מעשה בריאת הסדר העולמי מהכאוס הראשוני לא כמימוש מיידי של רצון האלוהות, כי אם כפעילות עבודה, המכוונת לביצה-הראשונית של היקום, כעיבוד של היווצרות חומרית, ממשית, באנלוגיה לעבודת איכר. אנלוגיה כזו עוד יותר ברורה בפעילותה של האמא-הראשונית נוי-ווה, שיצרה צמחים, בעלי-חיים ואדם בהתאמה מלאה לכך, איך בחצר איכר מגדלים יבול, מגדלים חיות בית, מגדלים ילדים. העמים הקדומים שאפו לתאר את המעשה הקוסמוגוני הראשוני כפעולה פשוטה, המכוונת להפרדת צורות הוויה גלובליות מסוימות מאחרות. כך, הבבלים הקדומים, כמו גם הסינים, ראו במעשה הראשוני של סידור הכאוס את הפרדת השמיים מכדור הארץ, הפרסים הקדומים – הזורואסטרים – את חלוקת הטוב והרע. אצל הזורואסטרים חלוקה כזו ביצע וממשיך לבצע יוצר העולם אחורה-מאזדה (אורמוזד), והאנטיפוד שלו, נושא הראשית ההרסנית אנגרה-מאניו (אהרימן) שואף להשליך את העולם למצב של כאוס ראשוני בדרך של ערבוב טוב עם רע, כתוצאה מכך פעולות רבות של האנשים בשם טוב אשלייתי, בסופו של דבר, מתגלות כרע. התנ״ך העברי-הקדום מתאר את הכאוס הראשוני כארץ, שהייתה ״תהו ובהו״, והראשית המסדרת מתייחסת למילת הבורא כל-יכול. נציין, שההפיכה הנסית הישירה של מילים והמושגים העומדים מאחוריהן להיווצרויות חומריות הקיימות במציאות אינה פירושה כלל את הקלות והמיידיות של תהליך הבריאה, כי אם רק מעבירה את טרדות התהליך הזה מהעבודה הפיזית, כפי שהוצגה אצל הבבלים והאשורים הקרובים להם, לעבודה שכלית, יצירתית. זה פירושו לאותה תקופה צעד ענק קדימה בהתפתחות הייצוגים הקריאציוניסטיים. הבורא במונותאיזם היהודי – אינטלקטואל גדול בהרבה, מעמיתיו בפנתיאונים של עמים קדומים אחרים, אבל כך המשימה שלו מורכבת יותר, כך הסתירות שלו עם העולם שנברא ומסודר חזקות יותר. לא בכדי ביום השביעי של הבריאה הבורא נאלץ לנוח מהמתח העצום, שקשור בכך, שלא לעשות טעויות גורליות ותוך מבט על הנברא לראות לאחר מכן, שזה טוב. אבל הכאוס, למרות כל מאמצי הבורא, ממשיך להתקיים בעולם המסודר בצורה מקסימלית, ככל שניתן, ומתגלם בפעולה הבלתי-נשלטת של הכוחות הספונטניים, בנוכחות בעולם של רע מגוון, בחטאות של האנשים, שנבראו בצלם ודמיון חלקי של אלוהים, באי-הכניעה של ״העם הנבחר״, בסבל הצדיקים, בנוכחות של ישויות חזקות (הנחש, המלאך הנופל, צבאות השטן), הזוממים מזימות נגדו ונגד המין האנושי. במיתולוגיה הנוצרית תהליך הסידור והשיפור של העולם ממשיך בן האלוהים ישו, התגלמות הבורא בגוף אנושי, המופיע בפני האנשים, כדי להראות להם את דרך הישועה מהרע ובסבל הבלתי-נתפס שלו לכפר על חטאי האדם, לשחרר את האנושות מהמוות והסבל. מובן, שהמשימה הקוסמית הגרנדיוזית כזו אינה ניתנת למימוש בעולם, שנברא בשבעה ימי בריאה. היא אינה תואמת את הריאליות של העולם הזה, משום שהוא לא נברא לא במידות אנושיות ולא אלוהיות. המשימה הזו יכולה להיפתר רק בסדר-עולמי אוטופי, בעולם של אהבה מוחלטת והתמזגות עם האלוהות, כלומר בעולם, שממנו סולק לחלוטין האבולוציה. מכאן נובעת בצורה אבסולוטית לוגית רעיון האפוקליפסה, שמשמעותו אינה אלא ג'נוסייד ביחס לאנושות ה״חוטאת״, השקעתה בכאוס מוחלט של השמדה טוטלית בשם יצירת סדר אלוהי עם השמדה מלאה ומוחלטת של הכאוס, הפסקת ההיסטוריה של האנושות וכל אבולוציה. הכל מסתיים במשפט הנורא על האנושות. הנצרות נוצרה והתפתחה כתנועת מחאה נגד הסדר, שהתגבש באימפריה הרומית בתקופת שליטתה על כל עמי הים התיכון בחוסר-משמעות מלא של המאבק לעצמאות מהסדר הזה באמצעים צבאיים. הפופולריות ורוחב התפשטות האידיאולוגיה והפרקטיקה הרוחנית של הנצרות דווקא הוסברה בכך, שהיא שיקפה את אי-השביעות-רצון של המוני האוכלוסייה הרחבים מהסדרים הרומיים ובו-זמנית הראתה את חוסר-השלמות של הסדר החברתי של כל ציוויליזציה, תוך שיוך האידיאלים של הסדר החברתי לאבולוציה של הרוח של השליט השמימי. מכאן – הרדיקליזם של האפוקליפסה, שהתבטא בהצדקת הטבח העולמי, חיזוי וציפייה לקטסטרופה גלובלית, שנועדה להרוס עד היסוד את הוריאנט הכושל של סדר-העולם, מעין שטח-ניסוי לבדיקת האנושות, ובמקומו ליצור את עיר האלוהים, תוך הושבת בה את הצדיקים שעמדו במבחן. יחד עם זאת ההיסטוריה המקראית של בריאת העולם הייתה בעלת משמעות עצומה לגיבוש הנטייה של הסוג האירופי של החשיבה הרציונלית להסבר אבולוציוני של העולם. ההיסטוריה הקדושה של התנ״ך שימשה פרולוג לשחזור ההיסטוריה האמיתית של הטבע והחברה. המילה ״קוסמוס״ שואבת את מקורה מהמילים היווניות, שסימנו מבנה, סידור, קישוט. אחת המשמעויות המרכזיות של המילה הזו היא, אם כן, סידור, סדר בכל, הן בשמיים והן בכדור הארץ. היררכיה, סידור, מבניות, ובו-זמנית הרמוניה ויופי – תכונות כאלה הכניסו היוונים הקדומים לתוכן המושג הזה. לא בכדי מאותו השורש נגזרה גם המילה ״קוסמטיקה״. המילה ״כאוס״ נגזרה מהיוונית ״חאסקו״ - ״פותח לרווחה״, ומשמעותה אינה אלא ״פעירת-לוע״. ״לפעור״ יכולה תהום, שיש בה סכנה ליפול, ו״לפעור לוע״ יכול מפלצת, חיה, המאיימת לנשוך או אפילו לבלוע. כך, בגיבוש המושג כאוס הייצוג על סכנה קדם לייצוג על היעדר סידור, מבנה מסוים ויופי, כלומר על הניגודיות של הכאוס לקוסמוס. כדי שהניגודיות הזו תרכוש צביעה תפיסתית-עולמית, היה צורך להישען על דמות, השאובה מהתחום הצבאי-גיוסי – הייצוג על מערך צבאי. לראשונה המילה ״קוסמוס״ נפגשת ב״איליאדה״ של הומרוס, שם הצבא, המוכן לקרב, נבנה ״לפי פילות ופרטריות״, כלומר לפי קבוצות משפחתיות (המילה ״פילה״ נובעת מהיוונית ״אהבה״) וכפי שסבורים מספר חוקרים, לפי אגודות לוחמים, שמקורן במה שנקרא ״בתי גברים״. הלוחמים בפילות ובפרטריות היו חיילי-רגל, ובראש המבנים האלה עמדו לוחמים אצילים, שרכבו על מרכבות. דווקא את הקוסמוס הצבאי כזה הומרוס מכנה יפה. המושג עצמו של קוסמוס, אם כן, מבוסס בתחילה על אנלוגיה בין המבניות של פיזורי-הכוכבים, הנראים בעין בלתי-מזוינת, לבין הסידור התכליתי של המערך הצבאי. בהמשך, אחרי פלישת הברברים-הדוריים ומות הציוויליזציה המיקנית-אכאית, על בסיס המבנה ההיררכי כזה הציוויליזציה ההלנית, שבאה תחתיה, יצרה את הפלנקס. המערך הזה, הפלנקס, נחשב כאלטרנטיבה לכאוס של ההמון הברברי, שאין לו מבנה וארגון ברורים. בהתאם, הניגודיות של הכאוס לקוסמוס הייתה קשורה גם בניגודיות של הברבריות לציוויליזציה. במערך הפלנקס השתקף הסידור של הציוויליזציה ההלנית, בעוד שהחבורות הברבריות לחמו, ככלל, ללא מערכי קרב סדירים, נבנו בגזרות נפרדות או אפילו תקפו ללא מערך, בהמון בלתי-סדיר. כזה היה אפשרי, כמובן, רק אצל העמים הברבריים באמת, כלומר אלה, שעדיין לא יצרו ציוויליזציה מסוימת. היוונים קראו ברברים לא רק לעמים, שנמצאו בשלב ההתפתחות הטרום-מדינתי, הטרום-ציוויליזציוני, כי אם גם לכל הציוויליזציות הלא-יווניות, בראש ובראשונה, המזרחיות. בהתאם, הניגודיות של קוסמוס וכאוס התמלאה במשמעויות גם על בסיס הניגודיות של המשטר החברתי-פוליטי הרפובליקני של הפוליסות היווניות למונרכיה הדספוטית המזרחית (ו, בראש ובראשונה, הפרסית). אם ביוון אזרחים חופשיים גיבשו וסידרו מבני שלטון, אז בתנאי הדספוטיה, לפי ייצוגי היוונים, אפילו הפקידים והשרים הבכירים היו עבדי הדספוט. מכאן נבע הייצוג על סדר חברתי אמיתי ומדומה, שהתבטא בניגודיות של הסדר החברתי החופשי והסדר הדספוטי, המבוסס על כניעת עבדים לדספוט ועל הוולונטריזם של השלטון הדספוטי, שהובילו לכך, שהסדר הדספוטי הנוקשה התהפך לכאוס ולשרירות של השליטים וסביבתם הקרובה. לפי אחת הגרסאות, המילה ״ברברים״ בשפה היוונית-הקדומה נגזרה מהשורש, המסמן ״ממלמלים״, כלומר המדברים בשפה בלתי-מובנת (לפי גרסה אחרת, היא קשורה למילה, המסמנת זקן ומתורגמת כ״מזוקנים״, כלומר לא גוזזים ולא מגלחים זקנים, הנושאים זקנים שגדלו ללא סדר). ייצוגים דומים, שהביעו את הניגודיות של העם שלהם כנושא סדר מפותח-גבוה ושל הברברים החיים בכאוס, היו גם אצל הסינים, היהודים ועמים אחרים. כך, המושג ״גויים״, הנפגש בתנ״ך ללא-הרף, נובע במקור מהעברית המילה, שסימנה עמים, המדברים בשפות בלתי-מובנות ואינם מאמינים באל האחד. היוונים הקדומים הכירו ללא-הרף בעליונות הציוויליזציה שלהם על הברבריות דווקא כסדרה של יתרונות מותנים-אבולוציונית, המתבטאים בחופש האישיות, באפשרות להשפיע על הסדר החברתי, לשנות חוקים ולבחור את בעלי התפקידים של המדינה. כבר בייצוגים האלה היתה טמונה באורח סמוי השערה על אפשרות שיפור הסדר בפוליס בדרך של התאמת האינטרסים החברתיים של בעלי-הרכוש החופשיים. על הבסיס הזה נבנתה גם המערכת הגיוסית של גיבוש הצבא. הדת היוונית, המבוססת על מיתולוגיה, שיקפה גם מאפיינים מסוימים של הסדר החברתי, הנבנה על התאמת האינטרסים החברתיים והעמדות העצמאיות של הפרטים. זה התבטא בוויכוחים המתמידים של האלים עם זאוס ובמיוחד בעמדת המחאה של פרומתאוס, שגנב מהאלים את סודות השיפורים הטכניים והעביר אותם לאנשים. כמובן, המסורות המיתולוגיות, הנמשכות עד לעידן המיקני, עודדו לתאר את הפנתיאון של האלים היווניים כמונרכיה אבסולוטית של זאוס, כשלטון, המבוסס על כוח, ולא על הרצון המשותף של האלים, שישבו על פסגת האולימפוס. בכל זאת כל האלים, כולל זאוס, היו כפופים לחוקי הגורל, שהטוו הנורות הקוסמיות מוירה. בשירו של המשורר היווני-הקדום היסיודוס נעשה הניסיון הראשון של הסבר מיתולוגי שיטתי של מוצא כדור הארץ וכל היקום הקוסמי. ההסבר הזה התבסס דווקא על מוצא הסדר הקוסמי מהכאוס הקדמוני. בקריאציוניזם של היסיודוס, בכך, הושתת היסטוריזם ואבולוציוניזם, אמנם נאיבי, אבל מבוסס-פילוסופית, והתאוגוניה שלו, כלומר הסיפור על מוצא האלים, אישרה את עצמה כקוסמוגוניה הראשונה בהיסטוריה, כלומר היסטוריה של היווצרות הקוסמוס, ושל כל מה שממלא אותו, הטוענת למופת. היסטוריזם כזה היה הקודם והמבשר העתיק של האבולוציוניזם הפילוסופי האירופי, החל מהעידן החדש. ==== הופעת הקוסמוס מהכאוס בתורות הקוסמוגוניות המזרחיות ==== כמעט בכל מערכת דתית מפותחת דיה יש, אמנם לא כל כך מפורטים, כמו אצל היהודים והיוונים הקדומים, מיתוסים קוסמוגוניים, אשר, תוך ביטוי השערות קונספציות על בריאת העולם על ידי אלים או אל יחיד, מתארים תמונה מסוימת של גיבוש והתפתחות של הכל בעולם. בתמונות האלה קריאציוניזם ואנתרופומורפיזם משתלבים עם היסטוריזם, עם ניסיונות לשחזר את ההיסטוריה של הופעת העולם והאדם. בכך המוטיב החוזר בקוסמוגוניות של כל העמים והציוויליזציות היה ההיסטוריה של הופעת הסדר הקוסמי מהכאוס הקדמוני. האלים – הם, במהות, יוצרים ונושאים אנתרופומורפיים של הסדר העולמי, לכן כל הקוסמוגוניות הקדומות שזורות בתאוגוניות – היסטוריות מיתולוגיות של מוצא ופעילות הבריאה של האלים. המיתולוגיה הקוסמוגונית של מצרים הקדומה נשתמרה רק בצורת טקסטים מקוטעים והשתנתה בהתאם לתקופות ההיסטוריות של תפקוד הציוויליזציה המצרית-הקדומה. נוסף לכך היא הכילה וריאנטים שונים מאוד בהתאם למקום ולמרכז הדתי, שהיה המוביל בתקופה ההיסטורית הנתונה. בהליופוליס כבורא העולם כובד האל רע, שיצר את סדר-העולם בכך, שהצביע לכל דבר על מקומו הראוי. בממפיס כדמיורג נחשב פטה, שהאניש את כדור הארץ. הוא יצר את השמיים במילתו מפיחת-החיים, כשנשא את רעיון בריאת העולם בליבו הלוהט. אל אחר, סת, יצר את הירח בדרך של הפרדת האור מהחשכה הלילית. האל תות, בהתבססו על פאזות הירח, הפך לבעל הזמן ולמונה השנים. הסדר העולמי נוצר במאמצי האלה מאעת, המגלמת את האמת, הצדק, החוקיות. אחרי מות כל אדם מאעת שקלה את ליבו על מאזני הצדק. כמתווך בין האלים לאנשים נחשב הפרעה, האחראי לסדר במצרים כמרכז המסדר של הציוויליזציה האנושית. השומרים הקדומים ראו בבורא העולם את האל אנליל – אל האדמה. הוא יצר את הסדר העולמי, כשניצח בקרב מדמם את התגלמות הכאוס, האשה-המפלצת תיאמת, שמלכה על יסוד המים. בזכות הניצחון הזה הוא ברא מהמים את היבשה, את האדמה ואת האנשים. לפי גרסה אחרת, את האנשים ברא אל השמיים אנו. בבבל הקדומה הושאלה המיתולוגיה של קודמיו, השומרים. אבל בבבל אנליל פורש מחדש כאל המרחב שמעל-לאדמה, המאחד את השמיים והאדמה. מימי המלך-המחוקק חמורבי כאל כל האלים הוכרז מרדוך, פטרון בבל. דווקא על ידו, ולא על ידי אנליל, הובסה תיאמת ונוצר העולם מגופה. מאותו החומר נוצרו גם החיות והאנשים. מתברר, שלא די ברצון אחד של אל לבריאת העולם, יש צורך בחומר, הנמצא במצב כאוטי. בפרס הקדומה על בסיס תורתו של הנביא הגדול זרתוסטרא והכתבים הקדושים שיצר ״האבסטה״ כבורא הסדר העולמי כובד האל אחורה-מאזדה, שגילם את הראשית הטובה וסידר את הכאוס, בהפרידו טוב מרע. האנטיפוד של אחורה-מאזדה, נושא הכאוס והראשית הרעה אנגרה-מאניו שואף להרוס את סדר-העולם בדרך של ערבוב טוב ורע, תוך הצגת הרע כטוב, הכאוס כסדר. ההתמודדות שלהם ממלאת גם את חיי האדם, וגם את כל ההיסטוריה האנושית. היא גם מסבירה אותם. בהודו הקדומה הכתבים הקדושים של שבטי הארים שכבשו אותה ״הוודות״ (״הידיעה״) תיארו את יצירת סדר-העולם כתוצאה של ניצחון אל הרעם אינדרה על נושא הכאוס, הנחש העולמי וריטרה. לאחר שהרג את וריטרה באלת הרעם וג'רה, אינדרה בה עצמה הצליח לפצח את הסלע, שהיה באוקיינוס הקדמוני, שעליו שכב הנחש. בסלע הזה על ידי הנבל וריטרה נכלאו השמש, שאר המאורות, המים המתוקים של הנהרות, החיות והטובות שבהן, הפרות, שהארים סגדו להן כ התגלמויות של הטוב והסדר. בהמשך תהליך בריאת-העולם נמשך ספונטנית, ללא פעילות היצירתית של אינדרה בעקבות אופיו הפרוע, הנוטה לאלימות, הלוחמני והנוטה לביטוי ספונטני של רגשות. התכונות האלה מנעו מאינדרה להפוך לראשית המסדרת של היקום, והוא התפתח והסתדר בעצמו, בדרך של הפיכה רציפה של הכאוס לסדר. כך, האין-הוויה הפכה להוויה, השמיים נפרדו מהאדמה ונוצר מרחב ביניים ביניהם, נוצר ציר הסיבוב של העולם, והתגבש הסדר העולמי (ריטה). בהמשך בהבאת סדר לעולם השתתף האל וישנו, שאיחד את חלקי היקום המפוזרים ותומך באחדותם. אחדות העולם נקבעת גם על ידי הישות הבלתי-אישית החודרת-לכל – הברהמן, החודר דרך כל ההיווצרויות החומריות ותומך בשלמותן. החומר עצמו הוא חומר כפוף לברהמן, משתנה עם שינויו, או אפילו אשליה של תפיסה אנושית – מאיה. החומר נוצר לאחר שהתגלמות הכוח הקוסמי פורושה הקריב את עצמו, כתוצאה מכך המצב הכאוטי של היקום התחיל לגדול למסודר. לפי אחד מהוריאנטים של המיתולוגיה הוודית שומר הסדר הקוסמי ריטה הוא אל ממלכת התהום וארונה, השופט את נשמות האנשים הנכנסים לשם אחרי המוות. בריג-ודה, החלק המאוחר ביותר של ״הוודות״, תיאור הכאוס הקדמוני מתבטא בצורה פואטית בצורת שאלות, המראות את חוסר האפשרות של שחזור מדויק של אי-הסדר המוחלט בעקבות אי-הוודאות המלאה שלו והיעדר מידע מהימן עליו. הכאוס מצויר כתהום עמוקה, מלאה במים, אבל לא ידוע מה היו המים האלה והאם הם דומים למים של היום. בתהום הזו לא היה לא קיים ולא לא-קיים, לא שמיים ולא אדמה, לא חיים ולא מוות, לא אלמוות, לא יום ולא לילה וכו'. האלים הופיעו בדרך של בריאת העולם הזה. אבל מי יודע, מאיפה הופיע הבריאה עצמו? אולי הוא יצר את עצמו, ואולי לא. רק מי שמשגיח על העולם הזה מהשמיים, יודע זאת, ואולי גם לא יודע. אם הוא בכלל קיים. בהמנון המפורסם הזה של הריג-ודה משתקפים השאיפה לידיעה מהימנה והשילוב הטבוע בקוסמוגוניה ההודית-הקדומה של אמונה בכוח היצירתי של אלים שונים עם הנחת ההתגבשות הספונטנית של הסדר הקוסמי בדרך של סידור חוקי של הכאוס. בפרשנות כזו האלים עצמם מתבררים כתוצאות של בריאת סדר מתוך הכאוס, הם מייצגים רק כוחות אנתרופומורפיים, המשפיעים השפעות מגוונות על שינויי הסדר הקוסמי. מנקודת המבט של הדאואיזם הסיני, ״בורא״ ומשנה של כל הקיים היא הישות הרוחנית הנצחית, לא-נבראת ובלתי-ניתנת-להשמדה, המשתנה באופן ספונטני, הבלתי-נתפסת בחושים – הדאו. הכל נוצר מהדאו, כדי, לאחר ביצוע מחזור מסוים, לחזור אליו שוב. הדאו מעניק לכל הקיים את האנרגיה הראשונית צ'י, במיצויה כל גוף, כולל גוף אנושי, מהר מאוד מתפרק וגווע. בקונפוציאניזם הכוח הרוחני העליון, היוצר ומשנה את העולם, נחשב השמיים עם המוני האלים. ציוויי השמיים מסדרים את הכל בכדור הארץ בדרך של הקמת היררכיה. הפרת חוקי השמיים מובילה לאסונות טבע בטבע ולמהומות בחברה, משליכה את הממלכה התיכונה לכאוס. בבודהיזם מכל הסוגים והכיוונים בעיית יחסי הכאוס והסדר היא המרכזית. העולם נברא ללא-הרף בדרך של היווצרות שילובים וצירופים שונים של יסודות-העל הרוחניים, חלקיקים מיוחדים – דהארמות. התפרקות כל שילוב מובילה למות המערכת, ומהתנהגותה בתקופת הקיום תלוי השילוב החדש של הדהארמות, ומכאן גם מה היא תהפוך אחרי הלידה-מחדש. בהתאם, האדם אחרי המוות יכול להיוולד-מחדש כאדם אחר, כחיה, כחרק, או ככל עצם בלתי-חומרי. הסדר העולמי מנוהל על ידי חוק הקארמה, כלומר התלות של הקיום הבא בקודם. בהתאם מלך החי ברשע הופך לעבד או אפילו לחיה מתועבת ונאלץ לשלם את חוב הקארמה שלו. החיים בכלל הם כאוס וסבל רציפים, ולשחרר מהסבל אפשר רק בדרך של התגברות על התשוקות, התנהגות מידותית, היצמדות בכל המעשים לידיעת הבודהיזם וחתירה מתמדת להארה בדרך של מדיטציות ותרגולים פסיכופיזיים מגוונים. לפנינו תמונה מוזרה של אבולוציה, אולם, רחוקה מאוד מהאבולוציוניזם המבוסס-מדעית. אולי ייראה, שבתמונה הזו אין שום קריאציוניזם, היות שנעדרים יצורים אנתרופומורפיים אדירים-כוח הבוראים את העולם. חוקרים רבים אכן סבורים כך, ומזהים בצורה לא-ביקורתית את הבודהיזם עם צורה כלשהי של ידיעה מדעית. לבודהיזם יש, כמובן, זכויות גדולות לפני האנושות בתחום גילוי דרכי השיפור-העצמי של האדם. כמו גם, אגב, לשאר המערכות הדתיות. אבל אין לשכוח, שבכל אסכולות הבודהיזם מסדרי-העולם האדירים-הכוח, המאופיינים-בדמות-אנוש, קיימים. זהו בודהה עצמו והאווטארים שלו – התגלויות על פני האדמה, הכוללות פנתיאון שלם של בודהות, בודהיסטוות, כולל גם האלים של כל המדינות, שבהן התפשט הבודהיזם. באסלאם פעילות בניית-העולם של אללה תוארה בהשפעה חזקה של המסורת היהודית-נוצרית, המקובעת בתנ״ך. לפי הקוראן, אללה בורא את העולם, כשבעל כס המלכות, הנשען על יסוד המים. כמו בתנ״ך, סדר-העולם נוצר במשך שבעה ימים, כשבמשך שישה ימים הוא מספיק לברוא את השמיים, ואת האדמה, ואת כל מה שביניהם, וביום השביעי מפסיק את תהליך הבריאה, היות שהכל כבר נברא. אבל יש גם הבדלים מהותיים, אם כי מעט-מורגשים. כל באדמה ובשמיים נוצר בהתאם לפקודות הקטגוריות של אללה, ולא כתוצאה מהגשמה ומימוש של דימויים-מילים, או צורות-מחשבה. הוא בעצמו יוצר את הנחלה, שבה הוא עומד לנהל ושבהכל בה יתנהל לפי רצונו. לכן אחרי ששת מעשי בניית-העולם הוא לא נח, כמו אלוהים המקראי, אלא מתבסס בגאווה על הכס. העולם החומרי, שקיבל מאללה את הקביעות האיכותית והסידור שלו, נתמך לא בתמיכות פיזיות, הנצפות בסביבה הארצית של האדם, אלא רק ברצונו של אללה. רקיע השמיים, שנוצר על ידי אללה, אוחז במרחב הריק שבין שמיים לאדמה רק בזכות רצון אללה, ואם לא – הוא יתמוטט ברגע וימחץ את כל סדר-העולם השברירי הזה. המחשבה על תמיכת סדר-העולם רק על בסיס הרצון-הכול-יכול מתאימה במלואה למציאות האבולוציה של הטיפוסים המגוונים ביותר של החברה המזרחית: לא רק ביטול, אלא אפילו היחלשות של השלטון האבסולוטי מובילה לכאוס מוחלט במדינה ולתוצאות כבדות לנתיניה. הסדר בעולם החברתי נתמך בכניעה לאללה. אללה ברא את האדם בשיטה, שכבר נוסתה בהתגלויות הבבליות והיהודיות-הקדומות. הוא יצר אותו מחימר, נפח רוח מרוחו, לאחר מכן הפעולה המסדרת של רוח האלוהים פתחה באדם את פעולת אברי החושים והכריחה את הלב לפעום (אשר בגלל אי-החקירה של תפקיד המוח נחשב למשכן הרוח). בהתאם, נוצרה דואליות של טבע האדם, הרוח חסרת-הבשר שלו שואפת לכניעה לציוויי אללה, בעוד שהמבנה הגופני מטה אותו לפיתויים. כל חיי האדם צריכים להתאים לציוויי אללה, ברגע שהוא יוצא ממרות ומכניעה לאללה, הוא נופל תחת פעולת הכוח ההרסני-הכל של הכאוס, שהתגלמותו הוא השטן איבליס (מהיוונית ״דיאבוליס״), הוא גם שייטן (שטן). יחד עם זאת, מאחורי כל האביזרים האלה, בצורה סמויה, בלתי-מפותחת, כלולה הרעיון על כלליות תהליך הניהול, על הצורך בתהליכי גיוס לתמיכה ופיתוח של הסדר ביקום ובחברה האנושית. כל מה שיוצא מתחת לרצון העליון, מיד מתפרק והופך לכאוס. כל מה שלא מגויס, מתפרק. ==== בריאת העולם במסורות הדתיות האירופיות ==== ייצוגי היוונים הקדומים על בריאת העולם סודרו, ובחלקם גם שונו, בשיר של היסיודוס ״תאוגוניה״, לאחר מכן התפשטו ברחבי הלאס והפכו למעין נורמה של האמונות הדתיות, ליתר דיוק, של ההצדקה הפילוסופית-רציונליסטית שלהן. הערך הנצחי של ההסבר הרציונלי הזה של גיבוש היקום, השזור בסיפור על מוצא האלים, מורכב ברעיון הופעת הקוסמוס מהכאוס בביטויו הקלאסי, הברור ביותר. ובמיוחד חשוב להדגיש, שהקוסמוס מהכאוס נוצר לפני הולדת האלים, והאלים עצמם היו בתחילה תולדות של סדר-עולם שהתגבש באופן ספונטני והתגלמויות של צדדיו השונים. אצל היסיודוס לא נאמר זאת ישירות, אבל מסיפורו עולה, שגם האלים, וגם האנשים שיצרו, וכל העולם מייצגים שילוב מסוים של קוסמוס וכאוס, סדר ואי-סדר, סידור וספונטניות. לפי היסיודוס, הכאוס נולד ביקום קודם כל, כלומר הכאוס ראשוני, והקוסמוס משני. אחרי הכאוס נולדה גאיה רחבת-החזה, כדור הארץ, שהפך למקלט בטוח לכל החי. במקביל לכדור הארץ במעמקיו נולדה ממלכת התהום – הטרטר. ובאותו הזמן נוצר באופן ספונטני ארוס כתכונה כללית של יצורים חיים, שהתגבשה עוד לפני הופעתם, יש לחשוב,, מתוך הפוטנציה הפוריה של כדור הארץ. אחרי היווצרות כדור הארץ הכאוס לא הפסיק ליצור ישויות קונקרטיות, הוא הוליד את הלילה השחור ואת הערפל האפל. בתורו, הלילה הוליד את היום ואת האתר, כלומר את המרחב סביב-כדור-הארץ. גאיה ילדה את שמי הכוכבים, השווים לה ברוחב. נשים לב לכך, שבניגוד למיתוסים הקוסמוגוניים המזרחיים, כאן התחתון מוליד את העליון, האפל מוליד את הבהיר, כדור הארץ מוליד את השמיים, והלילה מוליד את היום. המתודולוגיה של ההסבר הרציונליסטי כזה פשוטה: התופעות והתכונות הנצפות של העולם החומרי בדרך של האנשה הופכות לאלים, ואז האלים האלה, בציותם לארוס, באים במגע מיני עם אלות, וכתוצאה נולדים האלים של הדור השני, ולבסוף, השלישי, המרכיבים את הפנתיאון הקנוני. כך, אורנוס, שנולד מגאיה ומגלם את השמיים, הוליד את קרונוס, המגלם את הזמן, שהפך לאדון השמיים אחריו. קרונוס הודח על ידי בנו זאוס – רועם-השמיים, שתפס כתוצאה מכך את כס השמיים ושולט בפנתיאון האלים. את ניצחון האלים על הטיטאנים בקרב הקשה, המתואר על ידי היסיודוס, אפשר לראות כניצחון נושאי הסדר על התגלמויות האדירות, אך הבלתי-הגיוניות של הכאוס. לאחר שתיאר את השלכת הטיטאנים לעולם התחתון, היסיודוס שואף להציע תיאור ״פיזי״ של המרחקים מהשמיים לאדמה ומהאדמה לממלכת התהום. המרחקים האלה, לפי היסיודוס, שווים בדיוק. הוא קובע אותם לפי מהירות נפילת גוף פיזי. לפי היסיודוס, אם לוקחים סדן נחושת ומשליכים אותו מהשמיים, הוא יגיע לאדמה בעוד תשעה ימים. ואותו הזמן הוא יעוף משטח האדמה עד לממלכת התהום טרטר. בניגוד לאלים, שנוצרו בדרך ״טבעית״ בתהליך גיבוש הקוסמוס מהכאוס, את האנשים בראו האלים עוד בתקופת מלכות קרונוס על כס השמיים. כך החל תור הזהב, התקופה הגן-עדנית בחיי האנושות. האנשים חיו כמו אלים, לא עבדו ובילו את כל חייהם במשתים, האדמה עצמה נתנה להם יבולים שופעים, והם אספו כמה שרצו ועסקו בפעילות מועילה, כמה שנראה להם, כרצונם. היו להם עדרים שופעים, כלומר אפשרות של שילוב מאוזן של מזון צמחי ובעלי-חיים. לפנינו מקורות-השורש הטיפוסיים של הרעיונות האוטופיים האירופיים בצורת אידיאליזציה של משק ניכוס והצגת חברה, חופשית מעבודה כהכרח כלכלי ושומרת על העבודה רק כצורך חיים טבעי. אולם בהמשך, ככל שאובדן הקשרים הישירים של האנשים עם האלים, תור הזהב הוחלף בכסף, ולאחר מכן בברזל, שבו היסיודוס מבין את החברה בת זמנו. אם האנשים של תור הזהב לא ידעו עמלים כבדים, חיו בנפש שלווה, לא ידעו זקנה, כל החיים היו מלאי כוח, ומתו, כמו שנרדמו, אז אנשי תור הברזל נמצאים תמיד תחת כובד העמל הקשה, הדאגות, הצער והאסונות, הקונפליקטים הבלתי-פוסקים בין האנשים, המלחמות והאלימות. הבושה נעלמת, לרשעים מחלקים כבוד, והכוח קובע את הצדק. לנגד עינינו אחד מהוריאנטים של הסבר ההיסטוריה, הדומה מאוד לתמונה המקראית של הגירוש מגן-עדן. מכאן לא רחוק גם לייצוג על מות העולם וחזרתו לכאוס. אצל הסקנדינבים הקדומים, כמו אצל היוונים, ייצוגים על ראשית העולם הכילו את הרעיון, שהיא התרחשה לפני הולדת האלים, כלומר לא כללו ידיעות על מעשה בריאה ונשאו במקביל אופי חומרני, ואנתרופומורפי. הכאוס הראשוני ייצג את התהום העולמית, ריקות חסרת-תחתית, שהחלה מסיבה בלתי-מוסברת להתמלא בגופו הגדל של סדר-העל הקוסמי, הענק ימיר. בהיותו דו-מיני, ימיר הפרה את עצמו, נכנס להריון והתחיל ללדת יצורים עוצמתיים מגוונים. בתחילה נולדו הענקים האדירים – התגלמויות של יסודות טבע מגוונים. לאחר מכן הגיעה לעולם הפרה אודומלה (כנראה, הד מהזכרונות על התקופות, שבהן העיסוק המרכזי של הארים היה מרעה של בקר). בהמשך נולד בורי ובתו של ימיר, בורי הוליד את בור, שהתחתן עם הבת הזו ונתן חיים לשלושה אלים גדולים – אודין (בוריאנט הגרמני-המשותף - ווטן), וילי ווה. התהליך היצירתי של בריאת העולם אצל הגרמנים הקדומים מתחיל ב רצח. באיחוד כוחות, אודין ואחיו הרגו את ימיר, קצצו את גופו ויצרו מהבשר את האדמה, מהעצמות – את ההרים, מהדם – את המים, הימים, האגמים, הנהרות, מהשער – את היער, מהגולגולת – את רקיע השמיים. הם הפרידו את החושך מהאור, את היום מהלילה. הם הצליחו לנצח את הענקים (אנלוג של הטיטאנים היוונים) בקרב קשה, לאחר מכן גירשו אותם לעולם נפרד. בהמשך הם עסקו ביצירת האנשים. מעץ המילה הקשה האלים עשו את הגבר, מהאלנוס הגמיש – את האשה. כזו היא התמונה של גיבוש העולם בווריאנט הסקנדינבי, המתוארת ב״אדה הבכירה״ על ידי המשורר האיסלנדי סמונד סיגפוסון וב״אדה הצעירה״ על ידי סנורי סטורלוסון. האלים החיוביים, בראשות אודין, התיישבו באסגארד (עיר האסים), אליה הם שואפים למשוך את כל היצורים האמיצים ואנשי-הגיבורים אחרי יציאתם מהעולם הארצי. הנופלים בקרב נכנסים לארמונות אודין, שם הם משתהים ליד שולחנות רחבים ועוזרים לאסים להילחם באויבי האסים – הענקים והאלים-הוואנים הערמומיים. המאבק של האסים והוואנים – אנלוג של מאבק האסורות עם הדאוות במיתולוגיה ההודו-איראנית. אופייני מאוד, שמחברי המיתולוגיה הגרמנית-הצפונית מעבירים את הרעיון של ריבוי עולמות. עולמות כאלה הם מונים שבעה: עולם האסים, הענקים, הגמדים, הטרולים וכו'. האלים-היוצרים, המגינים על סדר-העולם שיצרו בקרבות בלתי-פוסקים, מחזיקים את הנציגים העל-טבעיים של כוחות הרשע, התגלמויות הכאוס, או במעצר, או בכבלים (קשורים), או בגלות (בעולמות מיוחדים), או בממלכת התהום, אליה נשלחות נשמות של האנשים חסרי-הערך והרשעים. בכך הם שומרים במצב של סדר יחסי גם על העולם האנושי הארצי שלנו. הסדר באסגארד הופר ברצינות, כאשר אחד מהאסים, אל האש הערמומי וההפכפך לוקי, שניחן באופי כאוטי, הדומה ללהבה הסוערת, הרג את אל האביב והפוריות, באלדר הבהיר. האסים לא הבינו את משמעות האירוע הזה בגורלם ובגורל העולם, והמשיכו לשמור על הסדר ביקום. אבל אם העולם נוצר מאין ולאחר מכן נוצר על ידי מישהו, הוא חייב להיות גם סוף משלו. את מות סדר-העולם סמונד מתאר בפרק הראשון של ״האדה הבכירה״ - ״נבואת הוולווה״ (הנביאה). בה גם כלולים מיתוסים קוסמוגוניים אחרים. ייצוג-הסוף הגרמנו-סקנדינבי נקרא ״רגנארוק״ (״גורל האלים״). כוחות הכאוס, שהובסו על ידי האלים, מתכוננים לקרב האחרון. שוב ייאספו בכוחות הענקים, בני ימיר. ישתחררו מהמעצר בממלכת התהום המפלצות העולמיות – הזאב פנריר, כלב השמירה על הכניסה לגיהנום גרם, הדרקון הענק פפניר. בעקבותיהם גואה אלת המוות והממלכה התחתית הקודרת הלס, המובילה אחריה המוני מתים רעים, אחריה מתקרב הספינה הנוראה של המתים, שהבוגד באסים לוקי נוהג בה. ואז הכל יתחיל להתמוטט: האנשים יתחילו לתקוף זה את זה עם נשק ביד, בריב הדמים אח יהרוג את אחיו. השמש תשחיר, הכוכבים יתחילו להיקרע כלפי מטה מהגובה, בכל מקום תתלקח אש ויופץ אד, לבסוף, כל הארצות ייטבעו בים וייעלמו במצולות הים. אבל אחרי מות העולם יתחיל מחזור חדש של יצירת סדר: באלדר הבהיר יתפרץ מהממלכת המתים, אליה נעלה אותו האלה הלס, הוא יוליד דור חדש של אלים ואנשים, לאחר מכן יתחיל תחייתה של העולם על בסיס חדש וטוב יותר, מהנוכחי. כזה הוא הווריאנט של קבוצת השבטים הגרמנית-הצפונית, שעברו לסקנדינביה והופרדו משאר הגרמנים על ידי הים הבלטי והצפוני. נוסף לכך הווריאנט הזה – תוצאה של סידור וסתימות שיטתית-פואטית, שהתרחשה תחת השפעת הנצרות כבר בעידן ימי-הביניים המוקדמים. וריאנטים מעט שונים של הקריאציוניזם הגרמני-הקדום נשתמרו בקטעים לא משמעותיים בכתבי טקיטוס, פאולוס הדיאקון, בדה הנכבד, באפוס ״שיר הניבלונגים״ וכו'. לפי ידיעת טקיטוס, בזמנו הגרמנים היללו את טויסטון, לשפוט לפי מקור השם, אל דו-מיני, שנולד על ידי נרטה (כדור הארץ). הלומברדים כיבדו את נרטה כאלת פוריות. טויסטון, כפי הנראה, לאחר שהזדווג עם עצמו, הוליד את האל-הבן מנוס, שהרבה שבטים גרמניים כיבדו כמולידם. טויסטון מזכיר בבירור את הענק ימיר מהמיתולוגיה הגרמנית-הצפונית. המקוטעות של הידיעות על המיתולוגיה הקוסמוגונית הגרמנית-הקדומה מעידה לא רק על הפרגמנטריות של תצפיות המחברים העתיקים, כי אם גם על האופי עצמו של המיתולוגיה הזו. לפני כיבושם של מערב אירופה במהלך הריסת האימפריה הרומית הגרמנים היו ברברים, כלומר לא הייתה להם ציוויליזציה משלהם, במשך מאות שנים נמצאו במצב טרום-ציוויליזציוני. בהתאם, לא היה להם כתב, לא היו זקוקים לרישום קבוע של ייצוגים דתיים ולסידורם השיטתי בצורת עריכת קובצי-החוקים שלהם – כתבים קדושים. שבטים שונים, שהתפזרו על פני מרחב עצום, יצרו וסיפרו מפי מספרים את גרסאותיהם על מוצא האלים ויצירת הסדר הקוסמי. לאחר שהתיישבו בשטח האימפריה הרומית, הם התחילו לקבל את הנצרות ובמהירות לאבד את הייצוגים התפיסתיים-עולמיים המקוריים על ראשית העולם, הולדת ומות האלים. עוד יותר גרוע נשתמרו באנדרטאות העמים המתורבתים של אותו זמן הידיעות על הייצוגים הקוסמוגוניים של הסלאבים הקדומים, ויש לשחזר אותן בדרך אנליטית, תוך השלמת העובדות בניחושים ובהנחות. כמו עוד הרבה סופר-אתנוסים, הסלאבים ראו בשמיים את האב, ובאדמה – את האם של כל הקיים. על כך שהסלאבים ייחדו את אל הרעם כעליון, כמעט האל היחיד, אנו למדים ממחברים מגוונים, כמו המקור הביזנטי של המאה ה-6 פרוקופיוס מקיסריה והכרוניקן הקתולי הגרמני של המאה ה-12 הלמולד. אל כזה היה פרון, שפסלו בצורת ראש זהב עם שפם כסף הנסיך הרוסי ולדימיר שמש-האדומה ציווה להציב על גבעה בקייב לצד אלים אחרים בדרגה נמוכה יותר, כשערך את הסידור השיטתי המתורבת של הפנתיאון של אלוהויות סלאביות. אגב, לפי אחת הגרסאות, את השמיים חישל אל הנפח סבארוג (אנלוג של הפייסטוס היווני). לצד הכוח הנורא (של הרעם!) ״התמחותו״ של אל הרעם מניחה גם תכונות אחרות, יוצרות, כולל אספקת גשם להבטחת פוריות האדמה. מכאן – הנחות של כמה חוקרי דתות על כך שהרעיון הקוסמוגוני המרכזי של הסלאבים הקדומים כלל במוצא העולם מנישואי שליט השמיים פרון עם מוקוש, המגלמת את אם-האדמה-הלחה של הבילינות והסיפורים. הכוח יולד-החיים של מוקוש (השם קשור למושגים של לחות, רטיבות, רטוב) כולל בתכונות של האדמה הרוויה בלחות, שיולדת בשפע לחם, מזינה את כל החי באדמה. ==== ההיסטוריה המקראית של בריאת סדר-העולם, קוסמוגוניה וקוסמולוגיה של התנ״ך ==== בתחילת הסיפור המקראי על בריאת העולם עומדת התזה על מה שנברא בראשית, כלומר תיאוריה מסוימת של הראשית. כראשית העולם נקבע אלוהים. בהתאם, כל פילוסופיה, המכילה ייצוג אחר כלשהו על הראשית, שוללת את התזה המקורית של התנ״ך ושל כל דת המבוססת עליו. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת האדמה, כלומר את ראשיות ההוויה הנצפות, שבלעדיהן לא יכול להסתדר גם הייצוג הקריאציוניסטי על הבסיס המקורי של סדר-העולם. בהקשר זה התמונה המקראית של העולם חופפת במלואה לתמונות המיתולוגיות של כל העמים והציוויליזציות הקדומים, למרות שבכמה סיפורים על בריאה קיום האדמה והשמיים הבלתי-מופרדים זה מזה קודם לפעילות או אפילו לקיום עצמו של האלים. בהמשך בא תיאור מדעי למדי למצב הידע הקדום של הכאוס הקדמוני, המורכב מהסעיפים הבאים: צורה קעורה, בזמן שרקיע שמיים ריק דומה כמובן, היה בעל צורה קמורה, כלומר ייצג כיפה, שהתנשאה מעל האדמה, רק, כמו שנלמד מהתנ״ך מאוחר יותר, לא מוצקה, אלא לחה. אז, המאפיינים החשובים ביותר של אי-הסדר המוחלט הראשוני הם: החד-גוניות, חוסר הנאותות של המראה החיצוני (היעדר מרכיב אסתטי, המאפיין את היקום המסודר), הריקות, קיום תהום פעורה, שעליה שום דבר אינו יכול להישען, החשכה המוחלטת, קיום יסוד המים, שהתנועה בו הייתה בלתי-סדורה או אפילו בכלל נעדרה לחלוטין, האינרטיות המוחלטת של כל התופעות החומריות שהוזכרו לעיל, שאינן מסוגלות לשום שינויים ספונטניים, לבסוף, קיום רוח האלוהים, שהכינה וביצעה שינויים כאלה מבחוץ. חשוב מאוד לקחת בחשבון, שהכאוס המוחלט מצויר כאן לא בצורת תנועה בלתי-סדורה מסוג בראוני, כי אם בצורת אינרטיות מלאה, אי-תנועה ו״תוהו״, חוסר-איכות של החומר הראשוני. נשים לב גם, שלשפוט לפי התיאורים לעיל, רוח אלוהים ריחפה במרחב, המוגבל על ידי הרקיע של ״הביצה הקדמונית״, שנוצרה באחדות השמיים והאדמה. ומה יכול להיות הכאוס מחוץ למרחב הזה, תשובה לא נמצא. המעשה הראשון של בריאה על הפיכת הכאוס הראשוני לסדר ראשוני היה, לפי התנ״ך, הופעת האור. האור נוצר בדרך של הפיכת דבר האלוהים והדמות של התודעה האלוהית הקשורה בו לגורם חומרי ללא שום אינטראקציה חומרית. בכך שוב מודגש עוצמת הכוח האלוהי הרוח, שלא הייתה זקוקה לפעילות היצירתית באינטראקציות חומריות מסוימות. אבל כאן גם כלול הייצוג הנאיבי על האופי הבלתי-חומרי של האור. בהמשך התהליך היצירתי של בניית-העולם רוכש אופי של הפרדת ראשיות מנוגדות כשיטה של סידור. אלוהים מפריד את האור מהחשכה וקורא לאור יום, ולחשכה – לילה. זה לא בגלל, שיוצרי התנ״ך לא ראו את הקשר בין היום לתנועת השמש, כמו שחשבו הרבה ״אתאיסטים מדעיים״. כאן בהחלט צודקים התאולוגים, כשהם כותבים, שבשלב הזה של הבריאה, לפי התנ״ך, נוצרו לא הלילה והיום, כשלעצמם, כי אם רק תוכנית היצירה של היום והלילה על בסיס הסימונים המילוליים שלהם במטרה להגשים את הסימונים האלה במציאות אחרי יצירת השמש, הירח והכוכבים. בזה הסתיים השלב הראשון של הבריאה, שנקרא על תנאי יום. נהרהר על כך, עד כמה על תנאי, ובמיוחד שזה הנושא של ״ימי הבריאה״ צף ללא-הרף בוויכוחים בין קריאציוניסטים ואבולוציוניסטים. מצד אחד, אם מבינים מילולית, כאן שטויות רצופות, אבסורד, שעליו התאולוג מימי-הביניים טרטוליאנוס התבטא: ״מאמין, משום שזה לא-הגיוני״. היום והלילה נוצרו בפרויקט, בשם, בתהליך הפרדת האור מהחשכה, ובכל זאת, כבר קיים יום, שסיומו מעודד את אלוהים לדחות את מלאכת הבריאה למחר. ספק אם את חוסר-ההיגיון הזה, הנובע מערבוב המושגים של יום ושלב בריאה, לא הבחינו יוצרי המיתוס ועורכי התנ״ך. כפי הנראה, הם רצו להדגיש את העוצמה והיכולות המסדרות של אלוהים, שבונה את רצף הבריאה ככל שהתעוררו התכניות האלוהיות, והתכניות האלה מקובצות לשלבים מסוימים בקשר למושג הימים שנוצר בתודעה האלוהית. ״יום״ כזה יכול להיות לא רק ״אלף שנה״ או עידן שלם, כמו שטוענים הקריאציוניסטים תחת לחץ הביקורת הרציונליסטית, כי אם גם רגע אחד, שבריר. אבל, קרוב לוודאי, זה בכל זאת יום, יממה, מה שמאושר על ידי הקבוע בטקסט של הכתוב בקיום ערב ובוקר. יום ולילה עוד לא היו במציאות, אבל הם, לפי מחשבת יוצרי המיתוס המקראי, כבר היו בתודעת אלוהים. לכן יום הבריאה – זה לא מידת זמן אמיתי בכלל, לא רגע, לא יום, לא אלף שנה, לא מיליארד ולא עידן אבולוציוני. זה – שלב של בריאה אלוהית, המתאים למידת הפעילות הרוחנית של הבורא, שהתאימה למושג היום שכבר נוצר על ידו במעשה הפרדת האור והחשכה. כלומר, לפי מידות ארציות, בביטוי החומרי הבא, זה דווקא יממה (״ויהי ערב ויהי בוקר״, ואם הם היו, אז עבר גם הלילה). אבסורד אחר נוצר ביום השני. אלוהים יוצר את השמיים שכבר נוצרו על ידו. את האבסורד הזה גם אפשר, אם רוצים, לפרש רציונליסטית. המים כסביבה חומרית נזילה ושאינה שומרת על צורתה-עצמה, אבל מוכנה לקבל כל צורה של כלי מגביל אותם, נראו ליוצרי התנ״ך כיסוד המתאים ביותר לתיאור הכאוס הראשוני, שממנו אלוהים בפקודותיו יכול היה ״לפסל״ כל צורה. נוסף לכך המים לכל עמי אסיה הקרובה, כולל גם ליהודים הקדומים, היו חומר מחייה, המשאב החשוב והנדיר ביותר. החלופה למים הייתה הרקיע. כמעט באופן דומה נימק גם הפילוסוף היווני-הקדום טלס, כשיצר את התורה הראשונה בעולם הבלתי-קריאציוניסטית על ראשית העולם. טלס ראה במים סביבה חומרית החודרת-לכל, שעיבוייה יוצרים את כל הצורות החומריות המוצקות. באשר לאלוהים היהודי-הקדום, הוא פעל דווקא לא לפי טלס, כי אם לפי הגל. הוא יצר את הרקיע לא מהמים, כי אם בתוך המים, משום שהוא יצר את העולם לא מחומר, כי אם רק על בסיס התבוננות על החומר שכבר נוצר, מתוך השאיפה לגוון אותו, בראש ובראשונה, בשיטה של יצירת חלופות פשוטות. בחלופות מסוג ״אור – חשכה״, ״יום – לילה״, ״נוזל – מוצק״ מתחילה השרשרת הארוכה של החלופות, שהן חודרות גם לקוסמוגוניה והקוסמולוגיה המקראית, וגם למקראית ״ביולוגיה״, כלומר תורה על יצירת החיות, ו״אנתרופולוגיה״, וההיסטוריה הקדושה. מאחורי החלופות האלה נסתר הרעיון השאול מהזורואסטריזם על יצירת סדר מהכאוס על ידי הבורא בדרך של הפרדת הראשית המסדרת מהבלתי-מסודרת, החיובי מהשלילי, הטוב מהרע. ועירבובם מוביל להרס הסדר, לשיחזור הכאוס ולניצחון כוחות הרשע. אי אפשר אפילו לשלול, שעורכי התנ״ך עיבדו תרגום עברי-קדום שנקלע לידיהם של איזה טקסט זורואסטרי, ולאחר מכן שינו ועיבדו אותו ברוח הקונספציה השלטת בכל התנ״ך של הבורא של סדר-העולם, השואף להדריך לדרך האמת את האנושות, שנבראה בצלמו ובדמותו, אבל שקעה בחטא. אז, אלוהים יצר את הרקיע בתוך המים, הפריד בו את המים, שהיו מתחת לרקיע, מהמים שמעל הרקיע, וקרא לרקיע הזה שמיים. כזו היא הפיזיקה והמטאורולוגיה של התנ״ך. אלוהים החליף את השמיים הלחים בכיפה מוצקה, ובכך הפריד את הלחות שמתחת-לשמיים מהלחות שמעל-לשמיים. בזה כלל לא חובה לייצג את כיפת השמיים כשקופה, עשויה קריסטל, כמו שהשלימו בימי-הביניים, כשנלמדו ליצור מוצרים מזכוכית איכותית. רקיע השמיים לפי ייצוגי מחברי הטקסטים המקראיים היה, קרוב לוודאי, אטום, ועשוי מאיזו מתכת קשה במיוחד. המחברים האלה ייחסו ליצירת הרקיע חשיבות גדולה מאוד, משום שהקדישו לזה יום עבודה אלוהי שלם. ביום השלישי אלוהים השתמש ביצירת הרקיע לגיבוש היבשה. לשם כך הוא ציווה על המים, הנמצאים מתחת לשמיים, להיאסף, והפך אותם ליבשה בדרך של שינוי פשוט של השם. בהתאם, הוא הפריד את היבשה מהימים, וראה, שזה טוב. ה״טוב״ הזה אומר, שהבורא פעל בשיטה של ניסוי וטעייה, אף על פי שטעה לעיתים נדירות, מה ששולל את אמיתות התזה על אומניפוטנציה וידיעה-כל. כך, לאלוהים נדרשו בסך הכל יומיים וחצי כדי ליצור את כל הקוסמוס כבסיס חומרי של ההוויה, משום שחלק שני או חלקו של היום השלישי הוא הקדיש ליצירת הצמחייה. בכך, היום השלישי הביא את האבסורד השלישי: הצמחייה נוצרה לפני יצירת השמש, ויכלה לתמוך בקיומה לא באנרגיית השמש, כי אם בברכת אלוהים. ביום הרביעי ה׳ ברא את מאורות השמיים להפרדה אמיתית, וכבר לא רק אידיאלית, כמו קודם, של היום מהלילה. בכך הוא הניח את היסוד לזמן, שבתנאי היעדר קטגוריה פילוסופית ברורה-מובעת של זמן, נתפס על ידי יוצרי התנ״ך כחיבור פשוט של ימים לשנים ושינוי של עונות אחת באחרת. אופייני מאוד גם הציון של יוצרי התנ״ך על כך, שאחת המטרות החשובות ביותר, המושגות ביצירת המאורות, הייתה העברת מסרים מאלוהים באמצעות אותות. המאורות היו רק שניים: השמש, המאור הגדול יותר, לניהול היום, והירח, המאור הקטן יותר, לניהול הלילה. שני המאורות האלה נקראים בתנ״ך מנורות גדולות, מה שמבדיל אותם מהכוכבים כמנורות קטנות. כולם היו מחוברים לרקיע השמיים במיוחד, כדי להאיר על האדמה. כך הסתיים היום הרביעי של הבריאה. נוצר, לפי הייצוגים המקראיים, כל סדר-העולם. נשאר לאכלס אותו ביצורים חיים ובכתר הבריאה – באדם. נסכם תוצאות ראשוניות. הצמחייה בכדור הארץ נוצרה לפני הקוסמוס השמיימי, שייצג כיפה מוצקה, שאליה להארה ושליחת אותות חוברו המנורות, כשלכך השמש הייתה והינה מנורה בגודל גדול יותר, המיועדת להארת כדור הארץ ביום, והירח – מנורה בגודל קטן יותר להארת כדור הארץ בלילה. הכוכבים היו מפוזרים על פני הרקיע כמנורות בגודל קטן בהרבה, מהשמש והירח. אם אכן אלוהים נתן השראה ליוצרי התנ״ך לתאר תמונה כזו של הבריאה, אז ברור שהוא לא החזיק במידע על היקום מחוץ לגבולות כדור הארץ. ביום החמישי אלוהים רצה, שהמים יפיקו זוחלים ודגים, החיה אותם, כלומר ניחן בנשמה והשיכן במים. בהמשך הוא הגשים את הרצון על הופעת הציפורים ויכולתן לעוף מעל האדמה ועל פני רקיע השמיים. הוא, כפי הנראה, שכח, שלרקיע היו מחוברים השמש, הירח והכוכבים, או, אולי, הוא חיבר אותם בצד החיצוני של הרקיע, אבל אם הרקיע היה אטום, אז איך הם יכלו לחדור דרכו? אבל אפילו בעין בלתי-מזוינת אפשר להבחין, שהציפורים עפות נמוך יותר, מהשמש, והירח, והכוכבים, כך שהציפורים, כשהן עפות על פני הרקיע, לא צריכות להקיף את מאורות השמיים. האבולוציוניזם האינטואיטיבי, הגלום בסיפור המבולבל הזה, קשור בהכרה בכך, שהדגים והציפורים מאורגנים פחות גבוה, מחיות היבשה, משום שנבראו ״יום״ מוקדם יותר. ביום השישי אלוהים ציווה על כדור הארץ להפיק נפשות חיות של מיני חיות שונים, כולל בהמות, רמשים וחיות-בר. לנגד עינינו סיווג מוזר של טיפוסי יצורים חיים – מימיים, שמימיים וארציים. האחרונים, עוד פעם נציין, מתחלקים לבהמות, רמשים וחיות-בר. בכך הבהמות נוצרו במקביל לחיות הבר, ולא קמו בדרך של ביות כמה מינים של ״חיות״. באותו יום אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, ומינה אותו לשלוט בדגים, ובציפורים, ובבהמות, וברמשים. לאחר שברא במקביל את הגבר והאשה, אלוהים בירך אותם והנחה אותם לפרות ולרבות, למלא את כדור הארץ ולכבוש אותו, ולשלוט בו. חוקרי דתות ציינו זה מכבר, שכאן נצפה אי-התאמה של מיתוסים, השאולים ממקורות שונים, משום שהמיתוס על בריאת האדם סותר בבירור את המיתוס על הגירוש מגן-עדן אחרי חטא אדם וחוה. לעורכי התנ״ך, ללא ספק, היה חשוב יותר התוכן המוסרי-הדרכי של הסיפור הקוסמוגוני, מאשר חוסר-הסתירות של הצגתו. לכן הם הרכיבו בקפדנות את המקורות, שהיו ברשותם, למרות חוסר התאמתם הברור המוחלט. ביום השביעי ה׳ שבת ממלאכת בריאת השמיים והאדמה, החיות והאדם. יש לציין, שאלה היו דווקא מעשים, ולא רק מילים, המילה שימשה רק כאמצעי, ככלי לייצור דברים אמיתיים. לכן בהחלט צודק גתה, כשהוא קורא ב״פאוסט״: ״בראשית היה המעשה!״ הפרקטיקה של יצירה, כמו גם אצל האנשים, גרמה למאמץ-יתר של המרכיב הטבעי של הכוחות היצירתיים, מה שדרש מנוחה לשיקומם. אלוהים בירך את היום הזה, ואיתו את עתיד העולם, שהוא ברא. בדיוק כך יש להבין את המילים על כך, שאלוהים בירך גם כל שיח שדה, שעדיין לא היה על האדמה, וכל עשב שדה, שעדיין לא צמח. הצמחייה, שכבר נוצרה לפני יצירת השמש, נתמכה באד, שעלה מהאדמה והשקה את פניה, משום שאלוהים עוד לא שלח גשם על האדמה. ואיזו פילוסופיה עומדת מאחורי התמונה הקוסמוגונית הסותרת הזו? היא טמונה, בראש ובראשונה, בניסיון הסבר רציונלי של הופעת כל התופעות הנצפות. זה אומר, שלפנינו לא רק מיתולוגיה, כי אם טרום-מדע מיתולוגי, המאחד בצורה סינקרטית (בלתי-מופרדת) מרכיבים אנתרופומורפיים-קריאציוניסטיים, פילוסופיים-טבעיים ונצפים-מוכחים. הקונספציה המובילה, השאולה, כפי הנראה, מהזורואסטריזם, או שנוצרה באופן בלתי-תלוי לפי אותה סכמה, כלולה בייצוג על הכאוס כאחדות בלתי-מופרדת של ניגודים. החומר כהשזירה כאוטית של כוחות ספונטניים לא יכול היה בעצמו להוליד סדר, ונדרש כוח רוחני יצירתי, יוצר, כדי להקים את הסדר הזה בדרך של ״אנטי-דיאלקטיקה״ מוזרה, הפרדת הניגודים והקמת גבולות ברורים ביניהם. הכוח הזה בעל שליטה אבסולוטית על ההיווצרויות החומריות, אבל בעצמו מגביל את רצונו, כדי לסדר את העולם ״טוב״. הוא, ללא ספק, אינו ניחן בידיעת-כל, ורק לאחר ביצוע פעולה מסוימת, משתכנע, שזה ״טוב״. הכוח הזה אינו הרעיון האבסולוטי ברוח הגל, הוא לא מממש את תוצאות פעילותו החודרת-לטבע, הוא רק מפעיל את המילה ככלי רוחני, כדי ליצור אלטרנטיבה לכאוס הטבעי (״יהי אור, ויהי אור״) ולעצב סדר בדרך של הפרדת יסודות מעורבים (הפריד ״אור מחשכה״, ״רקיע ממים״, ״שמיים מאדמה״, ״יבשה מימים״, ״ירק ממים״, ״יום מלילה״, ״דגים ממים״, ״ציפורים משמיים״, ״חיות מאדמה״, ״אדם בצלמו ובדמותו״, כלומר מעצמו). זמן קצר לאחר הבריאה המקבילה ביום השישי של הגבר והאשה יוצע וריאנט אחר בצורת הפרדת האשה מהגבר בדרך של ״פעולה כירורגית״ ב״שינה עמוקה״ בדרך של הוצאת צלע מגוף הגבר וסגירתה לאחר מכן בבשר. את האדם אלוהים ברא מעפר האדמה, ונפח בו נשמת חיים, כלומר החיה אותו בנשימתו והעביר לו חלקיק מעצמו. יצירה מעפר – אמצעי אמנותי-פילוסופי נפלא, שנועד להראות את זעירותו של גוף האדם, הנוטה לחטא, ולהצליל את הפוטנציאל של הרוח האנושית, המגיע מאלוהים. לשם כך בעריכת העלילה, השאולה, כפי הנראה, מהמסורת הבבלית, המילה ״חימר״ הוחלפה במילה ״עפר״, והמושג המקורי של חימר הושמע בשמו של האדם-הראשון אדם, שפירושו אינו אלא ״חימר״. כפי שלא נתייחס לצד הפיזי-ביולוגי של הסיפור המקראי על ראשית העולם, אשר גם לתקופתו היה הישג של חשיבה רציונלית, הצד האמנותי-פילוסופי של הסיפור הזה, ללא ספק, גאוני וראוי להערצה. אף לאום לא הצליח ליצור תמונה בוהקת, משכנעת, יסודית ודרמטית יותר של בריאת העולם. זו לא רק קוסמוגוניה מיתולוגית, כי אם מערכת תפיסתית-עולמית רציפה (למרות כל הסתירות), הרמונית, עמוקה של קריאציוניזם קוסמי. לא בכדי היא שומרת על הרלוונטיות שלה עד לזמננו, למרות שבזכות עמלם הבלתי-נלאה של המדענים אנחנו יודעים כיום על הקוסמוס מיליארדי פעמים יותר, והוא מופיע לפנינו שונה לגמרי, ממה שהתגלה בזמני יצירת התנ״ך. תחילת ספר בראשית, המוקדש לבריאת העולם, נותנת את הדחף התפיסתי-עולמי לכל הספר הגדול הזה ולכל המסורת המקראית, כלומר משמשת כראשית קוסמוגונית לא רק של המסורת הדתית היהודית-נוצרית, כי אם גם המוסלמית, ומכסה, בכך, בהשפעתה לא רק את המערב, כי אם גם את החלק של המזרח המקיים עמו קשר מתמיד. התמונה הדתית הזו של העולם יקרה גם בשירתה, היא מרכזת בעצמה לא רק תיאור אמנותי-גבוה של מקור ומהות העולם, כי אם גם הבנה עמוקה ביותר של האדם, את הפסיכולוגיה של יחסי הגבר והאשה, את ההתמודדות בתודעת האדם של הסדר הקוסמי והכאוס הקדמוני, המהות היצירתית והחטאיות, הטוב והרע, היפה והמכוער, הנשגב והנחות וכו׳. התפיסה העולמית של הקריאציוניזם הקוסמי, המתבטאת בתנ״ך, ספגה גם שורה של רעיונות אבולוציוניים, שהתקדמו לתקופה ההיא. בריאת העולם בתנ״ך – לא מעשה חד-פעמי ולא רצף של פעולות פשוטות, כמו במיתולוגיות של עמים רבים אחרים. בריאת העולם עוברת שורה של שלבים רציפים – שבעת ימי הבריאה, אבל היא נמשכת גם ביחסי אלוהים עם האדם והעולם בכל השלבים הבאים של ההתפתחות היחסית-עצמאית של גם העולם, וגם האדם. הרעיון של בריאה מתמדת, של התהליך היצירתי כיסוד-הראשון של ההוויה, של דיאלוג מתמיד של האדם עם אלוהים – זה גם במלואו בזכות התנ״ך. בתהליך הבריאה הרציפה משתנה אבולוציונית גם העולם, וגם האדם עצמו. במובן הזה הקריאציוניזם הקוסמי של התנ״ך משמש כמבשר של האבולוציוניזם בכלל וכמבשר-הקדם של הקוסמי האבולוציוניזם בפרט. האלוהים המקראי – זה, במהות, התגלמות ממוסכת-פרסונה ואנתרופומורפית של הגורם הגיוסי, המבריא ללא-הרף סדר בעולם ומבטיח את האפשרות עצמה של התפתחות פרוגרסיבית, גם בטבע, וגם בהיסטוריה האנושית. במובן הזה האבולוציוניזם הקוסמי אינו אלא המשך והתפתחות אבולוציונית של המסורת התרבותית של הקריאציוניזם הקוסמי. דווקא האבולוציוניזם הקוסמי, ככל שזה פרדוקסלי, הוא היורש והממשיך של המסורת הגדולה הזו, ולא מה שנקרא ״קריאציוניזם מדעי״ עם ניסיונותיו המגוחכים לקבע את הידיעה האנושית על הרמה, שהושגה לפני יותר משלושת אלפים שנה. 0v2digxo1sv1k4p5uj3n5dz4he2r4fd 0 31054 180645 2026-09-27T06:52:05Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180645 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 לב קריביצקי לב קריביצקי אבולוציוניזם אוניברסלי. תולדות הטבע והתאוריה הכללית של האבולוציה אבולוציוניזם אוניברסלי. תולדות הטבע והתאוריה הכללית של האבולוציה כרך שני. יקום המדע, מערכות קוסמיות וציוויליזציות חוץ-ארציות כרך שני. יקום המדע, מערכות קוסמיות וציוויליזציות חוץ-ארציות 2005-2011 2005-2011 תוכן עניינים פרק 4. אבולוציית חקר הקוסמוס והיקום הלא-גיאוצנטרי3 תמונת העולם הגיאוצנטרית3 תמונת העולם המכניסטית21 תמונת הקוסמוס הקוונטית-יחסותית34 פרק 5. הקוסמיזם הלא-גיאוצנטרי42 אבולוציית הקוסמולוגיה ומודל הייחוס של היקום42 עולמות קוסמיים אחרים64 אבולוציית הקוסמיזם הלא-גיאוצנטרי90 פרק 6. תולדות הארגון העצמי הקוסמי129 היקום שלנו – המטאגלקסיה129 אנרגטיקת הקוסמוס132 היקום ה״מואר״135 הארגון העצמי של הקוסמוס והחום ביקום137 טכנולוגיות כימיות של האבולוציה הקוסמית143 חוקיות כללית של האבולוציה ה״דוממת״146 העיקרון האנתרופי149 פרק 7. חיפוש ציוויליזציות קוסמיות152 תקוות ואכזבות של מגע רדיו152 אי-גיאוצנטריות ציוויליזציונית170 עולמות ״חושיים״ אחרים177 טיפוסים אחרים של מערכות ביולוגיות191 נתיבי אבולוציה אחרים198 פרק 8. ״הנדסה קוסמית״ והסדר בקוסמוס214 בעיית הקדימות של הכאוס או הקוסמוס214 מבנים מגויסים כגנרטורים של סדר וקטגוריות מפתח של התאוריה הכללית של האבולוציה222 אינטראקציות יסודיות והיסוד המיקרוסקופי של הסדר הקוסמי231 קבועי העולם והמבנה המגויס של המטאגלקסיה240 הנדסה קוסמית וכאוס במיקרוקוסמוס242 תנועה בעולם הקוונטי כתנאי מוקדם לסדר קוסמי252 חומר בלתי נראה262 אנרגיה נסתרת268 התאוריה המאוחדת של השדה כפרויקט לתיאור פיזיקלי של סדר העולם273 פרק 9. מבנה ואבולוציה של מערכות קוסמיות279 גלקסיות279 גלקסיית שביל החלב290 קבוצות גלקסיות וצורות האינטראקציה ביניהן295 צבירי וצבירי-על של גלקסיות299 כוכבים304 מערכת השמש317 השמש325 כוכבי לכת וירחים של הקבוצה הארצית332 כוכבי לכת וירחים מעבר לחגורת האסטרואידים348 כוכבי לכת של כוכבים רחוקים362 == פרקים == * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 4. אבולוציית חקר הקוסמוס והיקום הלא-גיאוצנטרי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/תמונת העולם הגיאוצנטרית]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/תמונת העולם המכניסטית]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/תמונת הקוסמוס הקוונטית-רלטיביסטית]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 5. הקוסמיזם האי-גיאוצנטרי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/התפתחות הקוסמולוגיה והמודל האטלוני של היקום]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/עולמות קוסמיים אוטוניים]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/התפתחות האי-גיאוצנטריזם הקוסמי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 6. היסטוריה של הארגון העצמי הקוסמי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/היקום שלנו – המטאגלקסיה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/אנרגטיקת הקוסמוס]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/היקום ״המואר״]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/הארגון העצמי של הקוסמוס והחום ביקום]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/טכנולוגיות כימיות של האבולוציה הקוסמית]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/חוקיות כללית של האבולוציה ״הדוממת״]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/העיקרון האנתרופי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 7. חיפוש ציוויליזציות קוסמיות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/תקוות ואכזבות של קשר הרדיו]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/האי-גיאוצנטריזם הציוויליזציוני]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/עולמות ״חושיים״ אחרים]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/סוגים אחרים של מערכות ביולוגיות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/דרכי אבולוציה אחרות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 8. ״ההנדסה הקוסמית״ והסדר בקוסמוס]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/בעיית הראשוניות של הכאוס או הקוסמוס]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/המבנים הגיוסיים כמחוללי סדר וכקטגוריות מפתח של התיאוריה הכללית של האבולוציה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/האינטראקציות היסודיות והיסוד המיקרוסקופי של הסדר הקוסמי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/הקבועים העולמיים והמבנה הגיוסי של המטא-גלקסיה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/ההנדסה הקוסמית והכאוס במיקרוקוסמוס]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/התנועה בעולם הקוונטי כתנאי מוקדם לסדר קוסמי]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/החומר הבלתי נראה]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/האנרגיה הנסתרת]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/תורת השדה המאוחדת כפרויקט של תיאור פיזיקלי של סדר העולם]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/פרק 9. מבנה ואבולוציה של מערכות קוסמיות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/גלקסיות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/גלקסיית שביל החלב]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/קבוצות גלקסיות וצורות האינטראקציה ביניהן]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/צבירים וצבירי-על של גלקסיות]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/כוכבים]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/מערכת השמש]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/השמש]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/כוכבי הלכת והירחים של הקבוצה הארצית]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/כוכבי הלכת והירחים שמעבר לחגורת האסטרואידים]] * [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2/כוכבי הלכת של הכוכבים הרחוקים]] fbr419yuzd7ivf9mayvez3z8rulo4lf 0 31055 180646 2026-09-27T06:52:10Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180646 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 4. אבולוציית חקר הקוסמוס והיקום הלא-גיאוצנטרי == cm34fe1or6vtmrq3rseq0bzdzi1f70d 0 31056 180647 2026-09-27T06:52:16Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180647 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == תמונת העולם הגיאוצנטרית == האסטרונומיה הייתה, למעשה, המדע הראשון שנוצר על פני הפלנטה שלנו. מימי קדם העמוקים החל האדם לתהות מה הוא העולם שבו הוא חי, אותו יקום עצום ומסתורי, שאחוז קטן ממנו הוא מהווה. אבל מה גרם לראשונה לאבותינו הרחוקים להינתק מהמציאות היומיומית הקשה, שהתנהלה במאבק בלתי פוסק על הקיום, ולהפנות את מבטם אל השמיים? האם יופיו המסתורי של שמי הלילה, הזרועים בשרבובי כוכבים פנינתיים? או שוויוניותם ה״נצחית״ כביכול? ואולי גם הצורך הפנימי של הכרה, המתפתח עם התעצמות המוח בעבודת הקיום הבלתי פוסקת. כל זה, כנראה, מילא את תפקידו. ואולם, הכורח להכיר את העולם הסובב נכפה גם על ידי צרכים מעשיים מיידיים של בני האדם, שסיפוקם דרש רכישה של ידע ומיומנויות חדשים וחדשים. נאיבית, פרימיטיבית וסותרת הייתה ההבנה הראשונית של ה״אסטרונומים״ הקדומים לגבי תופעות שמימיות רבות. ובכל זאת היא הייתה אותו הבסיס שעליו התאפשרה הופעת ההבנות המדעיות הראשונות ממש, שהיו להן כיוונים שונים בהתאם לסוג הפעילות שהיה דומיננטי ומכריע אצל עם זה או אחר. לדוגמה, לנוודים היה חשוב לדעת לנווט היטב במרחב – בערבות ובמדבריות האינסופיים עם אחידותם והיעדר פרטים בולטים וקבועים של הנוף. אחידות זו של סביבת המחיה, כמו גם ארעיות חיי הנוודים – היום כאן, מחר שם – דרשו משהו יציב, קבוע ובלתי משתנה. כזה היה בהבנת הקדמונים, כמובן השמיים עם כוכביהם ה״נייחים״. לפיהם, כמו גם לפי הנקודות האופייניות של זריחות ושקיעות השמש, היה נוח מאוד לנווט. האם לא משום כך מקורם של שמות רוב הכוכבים הבהירים באסטרונומיה המודרנית הוא ערבי? כמובן, זה לא היה קורה אלמלא העלייה המגויסת של הציוויליזציה הערבית החל מהמאה השישית לספירה. לעומת זאת, חייהם של עמי החקלאות היו קשורים קשר הדוק מאוד לתנועות המחזוריות של השמש והירח על פני הכדור השמימי ולחילופי מופעי הירח. והאסטרונומים הקדומים למדו לחשב ולחזות תופעות שמש וירח רבות בדיוק מעורר קנאה כבר כמה אלפי שנים לפני הספירה, המציאו לוחות שנה מדויקים להפליא, המהווים את הבסיס של לוחות השנה המודרניים שלנו. כבר דוגמה זו מראה את הפרקסאוצנטריות הייחודית של שליטת אבותינו בעולם (מיוונית ״פרקסיס״ – פרקטיקה). על כך עוד נדבר בהרחבה. אבל גם אנחנו, בני המאה העשרים ואחת, שסומנה בפריחה חסרת תקדים של כל המדעים, הקדומים והמודרניים גם יחד, לא התרחקנו כאן הרבה מהמדענים הקדומים. אנחנו, כמוהם, מתבוננים בעולם, קודם כל, דרך הפריזמה של פעילותנו המעשית ושל אותם תצפיות שמתאפשרות בזכות פעילות זו. אז כבר בתקופות פרהיסטוריות רחוקות, ה״תאוריה״, כמיטב יכולתה, השיגה את הפרקטיקה החברתית המתפתחת של בני האדם, וצברה בהדרגה תשובות לשאלות הדוחקות ביותר של חייהם: מתי להתחיל להוציא את הבקר למרעה, לבצע זריעה או קציר וכו׳. וכבר אז עמדה בפני בני האדם, בכל מורכבותה הבלתי נדלית, השאלה מה נמצא מעבר לאותו עולם קטן וצר שבו שקוע האדם עם חיי היומיום שלו, דאגותיו ותחושותיו. מטבע הדברים, לכולנו היקום ניתן באופן שווה. הוא ניתן כפי שהוא נצפה מכדור הארץ כבר על ידי האדם הפרימיטיבי. בני האדם עומדים בשתי רגליהם על כדור הארץ, סביבם עד קו האופק משתרע פניו – עצומים ובלתי ניתנים לתפיסה. ביום כל זה מואר על ידי השמש, שגודלה ביחס לכדור הארץ נראה שולי. כמה היכן שלא יחיה האדם, וכמה שלא יזכור את האנשים שחיו לפניו, השמש תמיד זרחה בבוקר בקצה אחד של כדור הארץ, ושקעה בקצה האחר – הנגדי. כאשר היא הסתתרה מאחורי האופק, הופיעו מאורות אחרים. הירח הופיע כבר עם קרני השמש האחרונות. עכשיו אפשר היה להשוות אותם בגודל ולהחליט שהירח קטן מהשמש. אבל בכמה פעמים? השמש תמיד נראית זהה, ואילו הירח – פעם גדול יותר, פעם קטן יותר. וכאשר כבו הקרניים האחרונות של המאור היומי, המאור הלילי – הירח – נעשה בהיר ונתן בלילה מספיק אור כדי לנווט בדרך. כמובן, אם השמיים הנפרשים מעל כדור הארץ לא היו מכוסים בעננים. עננים יכלו להסתיר גם את השמש, ואת העובדה שהם שטים, מונעים על ידי הרוח מעלינו, אך בכל זאת נמוכים בהרבה מהמאורות השמימיים, אפשר היה להסיק לפחות מכך שהקרוב מסתיר מהעין את הרחוק, ולא להפך. חוץ מזה, תושבי ההרים לא פעם ראו עננים מתחת לרגליהם. אבל העומק האמיתי של השמיים נגלה לאדם דווקא בלילה, כשבחשכה, מסתוריים ומושכים מאיזה מרחק בלתי ידוע, זרחו לאדם שרבובי כוכבים אינספור. העולם שמעל ראשו של האדם נראה עצום בדיוק כמו העולם שמתחת לרגליו, ודורש חקירה לא פחות. איך הוא, העולם השמימי הזה, מה משותף לו עם העולם הארצי ומה מבדיל ביניהם, רצה האדם לדעת כדי להשלים מעל ומעבר את תפיסותיו על העולם הארצי. העולם הארצי בעל המשמעות המעשית, שהתמצאות נכונה בו תלויה בו כל חיי האדם. אז, עבור האדם היו קיימים שני עולמות – העולם הארצי והעולם השמימי. הראשון היה היסוד, השני – כביכול ״מבנה־על״. הראשון נראה שטוח, השני – קמור, בצורת כיפה. אבל אם עם עצמי העולם הארצי האדם נתקל בפעילותו, עסק בהם ישירות, הרי שהעולם השמימי נגלה לו רק בתצפיות. כבר נסיבה זו גרמה לאדם להעריך את תופעות העולם השמימי באנלוגיה לתופעות ארציות, בהרחיבו עליו את הניסיון הארצי ואת ההבנות הארציות. היה צורך, למשל, לברר מאיזה חומר מורכב הכיפה השמימית ומדוע חומר כזה אינו קיים על פני כדור הארץ. כך, כבר עם הניצוצות הראשונים של ההכרה האנושית את היקום, נולדה ההכרה בכך שהוא בנוי באנלוגיה לעולם הארצי. אבל כבר אז ההבדל בין שני העולמות היה ברור מדי. העולם הארצי – מקום מושבנו, הוא אטום, בעל תבליט, גוף כדור הארץ קרוב במשהו לגופנו. כיפת השמיים אינה נגישה לחדירה ישירה, היא שקופה, כל הגופים הנראים עליה – בעלי צורת כדור נכונה, דמויי אש, פולטים אור, והשמש אפילו חום. כדור הארץ מלא גופים בעלי צורה לא נכונה, כביכול שברים ממנו, כל הגופים הארציים נופלים למטה, אל אדמתו, בעוד שהגופים השמימיים נאחזים במשהו במרומים. כאלה הן ההבנות הראשוניות, המקוריות, של האדם על היקום. ילדם של הטבע, האדם התבונן בו כפי שהוא נגלה לתפיסתו הנתונה לו מטבעו. ולתפיסה הוא תמיד נגלה ממרכז מסוים, הנקבע על ידי מקומו של האדם בעולם, על ידי קיומו הארצי. כל מה שאנו יכולים לסקור ביקום, בעין בלתי מזוינת או בעזרת המכשירים המודרניים ביותר, מסודר עבורנו סביב כדור הארץ – קרוב יותר או רחוק יותר ממנו, דומה או לא דומה לכל מה שאנו מוצאים עליו. מכאן נובע כבר בעת העתיקה תופעה קוגניטיבית המכונה גיאוצנטריות. היא קיימת גם בזמננו, משתנה מעידן לעידן. ותמשיך להתקיים, כשהיא משקפת הן את היחס האובייקטיבי של העולם הנחקר לבני האדם החוקרים את העולם מכדור הארץ, והן את היחס הסובייקטיבי של ישויות אלה לעולם הנחקר על ידן. גיאוצנטריות – זו, קודם כל, ההבנה על העולם (או מערכת הבנות), לפיה כדור הארץ הנצפה על ידי בני האדם הוא מרכז היקום, והעולם הארצי הוא דוגמה למבנה היקום. ״אבל סלח לי, – ישאל הקורא הקשוב, – מי בכלל חושב כיום שכדור הארץ הוא מרכז היקום, שכל הגופים השמימיים סובבים סביבו? כולם יודעים שכך חשבו לפני קופרניקוס, עכשיו אפילו ה בור המופלג ביותר, כל עוד הוא שפוי בדעתו, יודע מילדותו שכדור הארץ סובב סביב השמש, והשמש – כוכב רגיל, רק הממוקם קרוב יותר אלינו״. הקורא, כמובן, צודק. אבל גיאוצנטריות – לא רק הצבת כדור הארץ במרכז היקום, אלא גם הצגת היקום ״לצלמו ובדמותו״ של כדור הארץ ושל התהליכים הטבעיים המתרחשים עליו, כמו גם ה ״ריכוז״ הידע שלנו על היקום סביב העולם המאקרוסקופי הדמוי-ארצי. הגיאוצנטריות במשמעות הראשונה מתוך אלו נספתה בקרב אכזרי עם המדע המתחדש כתוצאה מהמהומה הקופרניקאית כביכול. במשמעות השנייה היא מתגברת בקשיים עצומים עד היום. במשמעות השלישית היא צד הכרחי של ההכרה, המתפתח ככל שהמדע מתפתח וככל שמתבססות בו הבנות יותר ויותר לא-גיאוצנטריות. האי-גיאוצנטריות המפותחת ביותר של הבנותינו על העולם בכל עידן קונקרטי, כך או כך, היא גיאוצנטרית. בניגוד לגיאוצנטריות, האי-גיאוצנטריות – ההבנה על העולם (או מערכת הבנות), לפיה כדור הארץ אינו מרכז היקום לא במובן של מרכז סיבוב הגופים השמימיים, ולא במובן של מרכז להבנות על העולם בכללותו. העולם הארצי אינו יכול לשמש דוגמה נצחית למבנה היקום, ומכאן שחייבים להתקיים ואכן קיימים עולמות שאינם דמויי-ארצי, הבנויים באופן שונה לחלוטין. המאבק וקשר הגומלין בין שתי הגישות המנוגדות – גיאוצנטריות ואי-גיאוצנטריות – מחלחל לאורך כל ההיסטוריה של הכרת האדם את העולם ה״מעל-ארצי״. גם הגיאוצנטריות וגם האי-גיאוצנטריות מהוות בסיס להתמצאות האדם בעולם, מעין יסוד של המתודולוגיה של הכרת היקום. ההבנות הגיאוצנטריות מכוונות את התהליך הקוגניטיבי לגילוי אובייקטים בעלי אופי ארצי, להסברת תופעות באמצעות ישויות ותהליכים דמויי-ארצי ו תהליכים. הכול בעולם – כמו בכדור הארץ, דומה למה שקיים בכדור הארץ, שום דבר אחר אינו יכול להתקיים, או, לפחות, הכול מוסבר באופן אנלוגי, – כך הוא אופן ההתמצאות הגיאוצנטרי של ההכרה. האופן האי-גיאוצנטרי, להפך, מכיר בישויות הגיאוצנטריות כמקרה פרטי של תהליכים שונים איכותית. קל להבחין שהאופן הראשון כופה חזון מסוים של העולם, המוגבל למערך הנתונים הקיים באותה עת, ואילו השני מכוון את ההכרה לחיפוש דרכים ואמצעי הכרה שונים איכותית, נותן לה מבט רחב ועמוק יותר על העולם. ההיסטוריה של ההכרה מראה שכבר הגיאוצנטריות במובן האמיתי של המילה לא הייתה ההשקפה הראשונית, הפרימיטיבית ביותר של האדם על העולם הסובב. בהשקפת העולם הפרה-מדעית קדמו לה אופנים צרים עוד יותר של ״ריכוז״ העולם סביב האדם וסביב המציאויות הנתונות לו ישירות: לוקוצנטריות, ביוצנטריות, זואוצנטריות, אנתרופוצנטריות. הלוקוצנטריות (מלטינית ״לוקוס״ – מקום) מתבטאת בכך שהשבטים והעמים הקדומים ראו במקום מושבם את מרכז העולם בכלל. עם זאת, ההבנות הלוקוצנטריות מצמצמות את כל העולם הסובב לעולם הארצי, ובמובן זה הן לא רק גיאוצנטריות, אלא, אפשר לומר, על-גיאוצנטריות. הלוקוצנטריות מילאה תפקיד חשוב בגיבוש הידע הגיאוגרפי של הקדמונים. עד לעידן התגליות הגיאוגרפיות הגדולות, במרכז כל המפות הגיאוגרפיות הוצב תמיד מולדתם של מעצבי המפה. רק בעידן שלאחר קולומבוס נצחה בגיאוגרפיה האי-לוקוצנטריות. אגב, הדים של אותו אופן תיאור גיאוגרפי של כדור הארץ, שבו במרכז נמצא תמיד ארץ מעצב המפה, ואילו המדינות האחרות מסודרות סביבה במעגל, תואמים לא רק את ההשקפה הפרימיטיבית על העולם, לפיה כל מה שמחוץ למקומו של האדם בעולם הוא דבר לא נודע, ולכן – עוין ואפל (ארץ המפלצות, משכן הכאוס, מושב האנשים בעלי ראשי הכלבים וכו׳). הלוקוצנטריות כבר אז מאפשרת להתרכז במה שכבר ידוע, לתאר ולהציג אותו בכל הפרטים הניתנים לדמיון, והרי תמיד ידוע יותר מה שקרוב יותר, מה שעוסקים בו כל העת. כל השאר כבר פחות מהותי, וניתן להציגו בקווים מסוימים, להשלימו באגדות ושמועות, לחזקו בדיווחים מהימנים של נוסעים ובהנחות והשערותיהם הם. כך שגם הלוקוצנטריות הקרטוגרפית היא השתקפות ייחודית, לעתים מיסטיפיקטית, של ה״פרקסאוצנטריות״ של התפיסה האנושית, ובסופו של דבר – של שליטת העולם והפיכתו. אבל להשקפות העולם המפותחות והמחושבות האלה, ללא ספק, קדמו הבנות ״צנטריסטיות״ פרימיטיביות עוד יותר. הקדומה ביותר מבין ההבנות המתועדות של הארגון השבטי של החברה האנושית היא, אולי, הטוטמיזם. מרכזי הטוטם של השבט היו כביכול נקודת הכובד של כל היקום, ובמקביל היקום לא היה יותר מאשר תולדה והשתקפות של הטוטם, ככלל, של חיה כלשהי, מייסדת השבט ויוצרת כל הנמצא. הטוטמיזם הקדום הזה, המוחל על כל היקום, היה הבסיס השקפתי של ההבנות ה״ביוצנטריות״ של המודל הזאומורפי הדמוי-חי של הקוסמוס. האחרון הוצג פשוט כיצור חי עצום, ובמיוחד כחיה: זאב, נחש, צב, עורב וכו׳. הזואוצנטריות – זו ההבנה המיתולוגית של היקום כיצור כלשהו, ושל התהליך העולמי – כהתגשמות של איזו פעילות חיים. כאן נכללים המיתוסים על הדרקון האוניברסלי, הביצה הקדמונית, שממנה כביכול נוצר העולם, כשהתפצל לשני חצאים – ארץ ושמיים, וכו׳. הבנה זו הייתה כה יציבה, עד שהיא השתקפה גם בפולקלור, וגם במסורת הפילוסופית (נזכור את הדיאלוג האפלטוני ״טימאוס״). את הביטחון בכך שגיבורי התרבות של עם זה או אחר צאצאי הטוטמים, אנו מוצאים באגדות על האינדיאני היאאוותה, הנסיך-הקוסם הבלארוסי וסלאב פולוצקי וכו׳. והאגדות האלה שייכות לזמנים לא כל כך רחוקים. בהדרגה, במקום הטוטמיזם והזואומורפיזם, כשהם נרבדים עליהם ומשתרגים עמם בצורה מוזרה, באות השקפות אנתרופומורפיות דתיות ומיתולוגיות. והזואומורפיזם הקוסמולוגי הפרימיטיבי מפנה את מקומו לאנתרופומורפיזם הקוסמולוגי. ללא ספק, זה יכול היה לקרות כבר ברמת התפתחות גבוהה למדי של החברה ושל צורות החשיבה הפרימיטיבית שקדמו למושגים. עד ימינו הגיעו הבנות הקדמונים הסינים על האדם הקדמון פאן-גו, של ההודים הקדמונים על ה״אדם הקדמון״ פורושה, של הגרמנים הקדמונים על הענק ימיר, החובקים את כל הנמצא ומרכיבים את כל הנמצא הזה. מחלקי היצור הקדמון הזה נוצרים כל היסודות של העולם הנראה. כך, עיניו של פאן-גו הופכות לשמש ולירח, דמו – לנהרות, נשימתו – לרוח, שערו – לצמחים וכו׳. אנלוגי הוא גם המיתוס על פורושה. אפשר להניח שהחלפת ה״פרדיגמה״ הזאומורפית באנתרופומורפית התרחשה רחוקה מלהיות בדרך של שלום. ייתכן שהיא השתקפה וליוותה את המהפכה הגדולה הראשונה בהיסטוריה – התפרקות החברות השבטיות של העת העתיקה והחלפת הארגון המטריארכלי של החברה בארגון השבטי הפטריארכלי. בכל מקרה, נציין שבמיתולוגיות עובדה זו מתוארת בצורה של קרב ישיר. הגיבור האנתרופומורפי – האל, המסמל את כינון הסדר הקוסמי, הורג בהכרח את המפלצת הזאומורפית המגלמת את הכאוס הקדמוני, ככלל, את הדרקון: אינדרה שולל חיים מווריטרה, מרדוך הורג את תיאמת וכו׳. האנתרופוצנטריות מהווה בסיס למיתולוגיה המפותחת. היא מתבטאת בהצגת התהליך העולמי כתוצאה של פעילות כוחות אנתרופומורפיים, יצורים דמויי-אדם, מאבקם ויחסי הגומלין הדמויי-חברתיים. האלמנט הבלתי נמנע, המבצבץ בכל ההשקפות האנתרופוצנטריות על העולם, הוא אותו ה״פרקסאוצנטריות״ שצוינה לעיל, המשקפת, כמובן, בצורה מיסטיפיקטית, את האופי האנושי הספציפי, המשנה-מאובייקט, של שליטת העולם והבנתו. אכן, בכל הגרסאות המגוונות של המיתוס על בריאת הארץ והשמיים אין שום דרך בלי איזו ״דמות שלישית״ – גיבור או, מאוחר יותר, אלוהות, – היוצר את הקוסמוס מתוך הכאוס באמצעות פעילותו התכליתית. כך, אצל הסינים הקדמונים אלו האלוהויות יאנג ויין. אצל היהודים הקדמונים – אלוהים. אצל המצרים הקדמונים – האל מאו. אצל השומרים הקדמונים – האל מרדוך (או אנליל). אצל ההודים הקדמונים – אינדרה או ברהמה. אצל הסלאבים הקדמונים – סווארוג (או פרון). מתועד השימוש של רבים מה״יוצרים״ הללו בכלי בריאה מיוחדים. במיוחד, אינדרה משתמש ב״וואג׳רה״, שבעזרתה הוא מבקע את הגבעה הקדמונית בתוך המים, ומשני חצאיה נוצרים הארץ והשמיים. הסלאבי סווארוג והיווני הקדמון הפייסטוס משתמשים בכלי נפח כדי לזייף את רקיע השמיים. ואלו הבנות עתיקות מאוד. כנראה, מאוחר יותר הועבר הדגש ליכולות אנושיות אחרות – קודם כל, שכליות. כוח המילה היוצרת או כוח התבונה היוצרת – זה מהווה את ה״כלי״ העיקרי של המצרי מאו, של האלוהים היהודי (המילה עצמה, כידוע, פירושה ״אלוהים״ ברבים, אבל נשתמש בה כאן במשמעות קיבוצית). האלים – יוצרי היקום – בעלי צורה אנושית בהכרח. הם אנתרופומורפיים, אם כי במיתולוגיה אנו מוצאים יחס הפוך: האדם נוצר ״לצלמו ובדמותו״ של האל. כמעט בכל הבניות הקוסמולוגיות של הקדמונים, היקום נשא את חותם האזור שבו נוצרו הבנות מסוג זה, ושל פעילות כלכלית מסוימת של בני האדם. כך, אצל ההודים הקדמונים מבנה הקוסמוס הוצג בצורת שני גלגלי מרכבה המחוברים בציר, שסימלו שלושת האזורים הראשיים של העולם: הארץ, השמיים ומרחב האוויר הבינוני (אנטאריקשה). אצל הבבלים כדור הארץ – זהו אי באוקיינוס, עליו נשענת כיפת השמיים עם המאורות המחוברים אליה. והסינים הקדמונים ייצגו את כדור הארץ בצורת לוח שטוח ומלבני, שמעליו עמודים תומכים את השמיים העגולים. יש לציין שבבחינה מדוקדקת, ההבנות הפרה-גיאוצנטריות מתבררות כיסודות בלבד של הבנות גיאוצנטריות מפותחות בצורה חלשה ולכן מוגזמות. כך, הלוקוצנטריות מניחה קיומו של רק עולם ארצי שמרכזו במקום מושב השבט. הזואוצנטריות מציירת את היקום כחיה מיתולוגית, שתכונותיה ״הועתקו״ מחיות ארציות מסוימות. ההצגה האנתרופומורפית והאנתרופוצנטרית של היקום העבירה אליו את התכונות והיחסים של נציגי האנושות הארצית. ואולם, אם הלוקוצנטריות מגבילה לחלוטין את יחס האדם לעולם למקום הארצי שהאדם תופס, ומתבדלת מהשאלות על מה שיכול להתקיים מעבר לגבולות אלה, הרי שהשקפת העולם המיתולוגית, עם ההבנה הטמונה בה על האופי הדמוי-אנושי והדמוי-חייתי של כל מה שמקיף את האדם, תמיד משאירה מקום לטבע לא-גיאוצנטרי, אף שמוגשם לא בדרך ממשית אלא מופלאה ביצורים מיתיים אנתרופומורפיים רבי-עוצמה. נוסף על כך, החשיבה המיתולוגית פועלת ללא הרף עם הניגוד בין ארץ ושמיים, מה שמאפשר להשלים את ההבנות הגיאוצנטריות בהשערות על אירועים ותופעות ״לא-ארציים״. כידוע, היחס הדתי-מיתולוגי לעולם נובע מה״הנשמה״ של חפצים שונים, אובייקטים ארציים (הרים, יערות, מערות וכו׳), ולאחר מכן גם של תופעות שמימיות. בתחילה, עבור האדם כדור הארץ היה עולמו היחיד. כפי שכבר נאמר, הגיאוצנטריות הפרימיטיבית ביותר מזהה את העולם הארצי עם העולם בכלל. השמיים נחשבים כתוספת לכדור הארץ. אדמת הארץ – בסיס העולם האנושי, יסודו, והשמיים מעל הראש – חלק אורגני של הטבע הארצי. אבל עם התפתחות ההבנה המיתולוגית של העולם, בני האדם מתחילים להעביר קו גבול חד בין הארץ והשמיים, מה שהיה, ללא ספק, צעד פרוגרסיבי לעומת תפיסת העולם הפרה-מיתולוגית. הארץ כמעט בכל מקום מושפלת בערכה, מוערכת כמקום מושבם של יצורים הנתפסים בחושים, ״עמק הבכי״, השמיים – מקום מושבם של שוכני מרומים אנתרופומורפיים, המגלמים בתחילה את כוחות הטבע האלמנטריים, ולאחר מכן הופכים ליוצרים, דמיאורגים, הבוריים לפי רצונם את הארץ ואת כל מה שמתגלה עליה. מטבע הדברים, העולם השמימי, בניגוד לארצי, היה בלתי נגיש, מסתורי, מסעיר את הדמיון. והדמיון האנושי מאכלס אותו ביצורים מגוונים: גיבורי אגדות או אלים כל-יכולים. דווקא למעשיהם יוחס כל מה שלא מצא הסבר מספק על בסיס הניסיון המוגבל של בני האדם: ברקים, רוח, תנועות השמש והכוכבים ותופעות רבות אחרות. פעולות הכוחות האלמנטריים, עבור היחס האנושי הבלתי מפותח לעולם, הוסברו באופן הטבעי ביותר באנלוגיה לפעולות של יצורים אנושיים. והנה, כביכול רוכב על האנתרופומורפיזם הנאיבי הזה, האדם מרחף בדמיונו אל המרחב השמימי, הפתוח תמיד למבטו הסקרן. הוא מתנתק מכדור הארץ, עולה למרומים, יוצר סיפורים על מעופות של אלים, על התרוממות של בני אדם. מיתוסים כאלה היו בבבל העתיקה, בהודו, אבל התפשטו במיוחד ביוון העתיקה. מעופותיו של דדאלוס, של איקרוס, של פאתון משמשים עד היום כסמל לצמא הבלתי ניתק למעוף, לשאיפת האדם למרומים. בהיעדר אפשרות לסקור את העולם שמעל האדמה במציאות, הוא עולה ונכנס אליו בעזרת הדמיון. נכון, הדמיון מעביר לו לא בדיוק את מה שיש באדם עצמו, ביחסו לחברה ולעולם, מה שמתרחש בכדור הארץ הנדרס ברגליים, המושפל, אך בכל זאת כה קרוב ויקר לו. חשוב שבהסברי העולם, האדם כבר אז מחפש ישויות חוץ-ארציות, אפילו על-כוכביות, ובכך הוא מיד פולש לתחום החזון הנאיבי-לא-גיאוצנטרי של העולם. אבל חזון זה מוסתר על ידי הפנטסטיות של היצורים המיתולוגיים ורק מעביר לשמיים את הקשרים והיחסים הארציים, האנושיים, החברתיים, מבלי שיש לו עוד כוח ויכולת לגלות בקשרים וביחסים עצמם את סיבותיהם האמיתיות, הארציות. בכל המיתולוגיות העולם הארצי מתברר כאובייקט בריאה של ישויות-אלים אנתרופומורפיות, לא-ארציות, מעבר לגבולות ההכרה האנושית הישירה, הניחנות בעוצמה על-טבעית, השולטות ביצירותיהן באמצעות יחס די ארצי של שליטה וכניעה, החודר לחברה האנושית. ככל שבני האדם מתחילים להתעניין בשאלת מקורו של העולם הזה, מתעוררות השערות נועזות על הופעתם הספונטנית של כל הטבע, הארץ והשמיים. ואולם, הן, מטבע הדברים, לא יכלו באותה תקופה לקבל אישוש והתפתחות משמעותיים, ולכן שלטו דעות שונות לגמרי. ככלל, כל העולם הוצג כנברא על ידי יצור על-יכול כלשהו – הבורא – הדמיאורג – האל. מנקודת מבטו של המקרא, כל הבריאה הסתיימה תוך שישה ימים בלבד והייתה תוצאה של דחף יצירתי אחד של האל. בסופו של דבר – נבראו העולם הארצי והשמימי, הצמחים, החיות, בני האדם. הבנות דומות היו קיימות לא רק אצל תושבי מערב אסיה: ההבנות על הארץ השטוחה ורקיע השמיים, על האוקיינוס הקדמון ועל העמודים התומכים את הארץ, מצויות במערכות הדתיות של עמים רבים בעולם בשינויים אלה ואחרים. ואילו השימור של ההשקפות הדתיות-המיתולוגיות, על כל נאיביותן, היה בעל משמעות חברתית-היסטורית עצומה. הוא אפשר לשמור על יציבות בחברה, כשהקדיש את שליטת האליטות השלטות והעניק לה אופי של ערך מוסרי נצחי. הדת והמיתולוגיה מקורן בהנשמה, בהאנשה של הטבע, כלומר בהענקת תכונות גיאוצנטריות ביותר לעצם המהות, לטבעם של הדברים. אבל הן גם רואות את מהות הטבע כ עולם שמעבר, בלתי נגיש למבטנו הארצי. החשיבה הדתית-המיתולוגית מעלה לראשונה את רעיון ריבוי העולמות, כשהיא מציגה ריבוי זה כמקום מושבם של יצורים מסתוריים, לא-ארציים, על-אנושיים ועל-טבעיים. כך, במיתולוגיה הנורדית הקדומה הובחנו תשעה עולמות: עולם בני האדם, עולם הגמדים, הענקים, האלים וכו׳. במיתולוגיה היוונית העתיקה, לעולם האלים השוכנים באולימפוס הועמד מולו עולם הטיטאנים, עולם הקנטאורים וכו׳. כולם, מלבד עולמנו, נמצאים מעבר לגבולות בני האדם, מאוכלסים ביצורים בולטות באי-דמיונם לבני אדם, שאף באי-דמיונם נושאים תכונות של אב-הטיפוס האמיתי שלהם – האדם. כבר בצעדיו הראשונים, השליטה הפילוסופית בעולם, הטוענת למדעיות, שואפת להתגבר על אותה חיצוניות ואנתרופומורפיות, לבנות את העולם בהתאם למה שאנו מוצאים בו, ובאותה עת להציגו עמוק יותר מהחזון הישיר שלנו. בפילוסופיה היוונית העתיקה, בעקבות המיתולוגיה, מתגבש רעיון הקוסמוס, כלומר הסדר האוניברסלי, היקום המאורגן והמסודר בצורה מסוימת. הקוסמוס נוצר כניגוד לכאוס, כארגון מסוים, כסדר עולם מסוים, הנפוץ בכל מקום ומקיף הכול. להבנה הפילוסופית של רעיון הקוסמוס קדמה המסורת המיתולוגית, המוצגת בצורה השלמה ביותר בפואמה של הסיודוס ״תאוגוניה״. אבל כבר אצל הסיודוס מסורת זו עברה עיבוד פילוסופי משמעותי, רציונליזציה וסיסטמטיזציה. הרעיון שמהכאוס הקדמון, הנצחי, נולד הקוסמוס הקדמון וה״גאיה רחבת-החזה״ כגוף קוסמי – זה כבר הכללה פילוסופית, ולא עלילה מיתולוגית. אופייני שהמונח עצמו ״קוסמוס״ נוצר כשינוי של משמעות המונח הצבאי, המציין צבא בנוי נכון ומסודר. צבא כזה אצל היוונים הקדמונים היה הפלנקס, מערך של חיילים במספר שורות, גב אל גב, עם חניתות מונפות ומגנים. הומרוס דיבר על ה״קוסמוס היפה״ של האכאים, שהתייצבו לקרב עם בני טרויה. כבר בהעברת למבנה היקום של המילה המציינת מבנה צבא, ניתן לראות שאיפה לצייר את הסדר של היקום בהתאם לסדר הנגיש להבנה האנושית, המאורגן באופן ארצי. לא בכדי עלה בדעתם של היוונים הקדמונים הרעיון על הסדר ה״בנוי״ של היקום. הסדר הנראה של ״שרבובי״ הכוכבים, אותם ״לוחמים״ של שמי הלילה, התנועות הנראות של ״גיבורי״ השמיים הללו, השמש והירח, הזכירו מאוד את התפיסה היוונית העתיקה של אמנות הלחימה. בניגוד לפלנקס המאוחר יותר, צבא האכאים נבנה בפלוגות שבטיות, שהובילו לקרב ראשי השבטים המקומיים. אבל ההבנה על הסדר המכני, מלכתחילה, אינה מספקת את היוונים הקדמונים. הם רוצים לדעת, ״ממה עשוי״ כל מה שקיים, מהו היסוד הראשוני שלו, מאיפה הוא מגיע. הבעיה המרכזית של פילוסופיית הטבע העתיקה היא אפוא דווקא בעיית יסוד ראשוני זה, או ראשית ההוויה. רק צעד אחד נעשה מהבעיה המיתולוגית של בריאת העולם האנתרופומורפית לבעיה הפילוסופית של הופעתו החוקית מתוך ראשית כזו. אבל צעד עצום בגודלו ובמשמעותו. החומר הראשוני ל״ייצור״ העולם נלקח על ידי הפילוסופים מהעולם עצמו, מקשריו ויחסיו שלו. חומר ראשוני זה, כמובן, היה חומרו של העולם הקונקרטי, הארצי, – פשוט לא היה מאיפה יותר ״להשיג״ אותו. הקוסמוס של הקדמונים התברר כ״עשוי״ מחומר ארצי, הנמצא מתחת לרגליים, ממים, אוויר, אש או אדמה. אבל כבר האפיירון של אנכסימנדרוס (בתרגום אפיירון פירושו ״הבלתי מוגבל״) מכיל בתוכו ניסיון להסביר את החומר כחומר ראשוני כזה, השונה מהותית מה״חומרים״ הארציים ואינו מתגלה בשום נסיבות בחפצים ובגופים הסופיים של העולם הסובב אותנו. מאוד סקרניות הן ההשערות הגיאוצנטריות העתיקות של פילוסופיית הטבע על טבעו של הקוסמוס. הן נבדלות מההסברים המיתולוגיים לאו דווקא ביסודיות רבה יותר. רבות מהן לא פחות פנטסטיות, מאשר המיתוסים. פשוט, במקום יצורים אנתרופומורפיים רבי-עוצמה, הן מושכות כסיבות לתופעות הנצפות מצבי חומר וצורות גיאומטריות של חפצים דמויי-ארצי. כך, אנכסימנדרוס סבר שהשמיים הם שפה מלאה באש. שפה זו גדולה פי 28 מכדור הארץ. השמש מהווה חור בשפה זו. היא שווה בגודלה לכדור הארץ. כדור הארץ, התופס את העמדה המרכזית בקוסמוס, בעל צורת גליל, שרוחבו גדול פי שלושה מגובהו. הוא דומה לעמוד אבן ונייח לחלוטין, כיוון שהוא נמצא בשיווי משקל. ההישג העיקרי כאן – התרחקות החשיבה הרציונלית, ההכרה העיונית, מהנראות הישירה של האובייקטים האסטרונומיים. אנכסימנס סבר שהשמש היא גוף דמוי-ארצי, העולה באש כתוצאה מתנועה מהירה והתחממות. כל המאורות השמימיים, לפי השקפתו, מוצאם מכדור הארץ. הכוכבים מכילים גופים דמויי-ארצי המסתובבים סביב צירם. כדור הארץ שטוח. הוא מרחף באוויר, וכל הגופים השמימיים הלוהטים, הודות לצורה השטוחה, תלויים באוויר. אצל אנכסימנס, אם כן, ניכרת נטייה להסברים פיזיקליים של התהליכים הנצפים. קסנופנס מקולופון העלה השערה שהשמש נוצרת מדי יום מתוך הצטברות של ניצוצות קטנים, את כדור הארץ הוא סבר כבלתי מוגבל ושאינו מוקף לא באוויר ולא בשמיים מוצקים. בהשערה זו טמון הרעיון של המרחב הקוסמי חסר האוויר. אבל הקוסמוס הוצב על ידו כולו על ״בסיס״ ארצי. את קוסמוסו בנה באופן אי-גיאוצנטרי עוד יותר אנכסגורס. הוא שיער שהשמיים עשויים מאבנים, כל המאורות – אינם אלא אבנים לוהטות, השמיים נאחזים למעלה הודות לסיבוב, כמו סביבון, ואם הסיבוב ייפסק, הם יקרסו על כדור הארץ. אנכסגורס העלה השערה נועזת לאותה תקופה, שהשמש בגודלה גדולה מהפלופונסוס. הירח, לפי דעתו, בעל אופי דמוי-ארצי, עליו יש תהומות ומישורים. הוא ניחש נכון שהירח מאיר באור מוחזר, אותו הוא מקבל מהשמש. מנקודת מבטו של דמוקריטוס, כדור הארץ בתחילה נע, נדד בקוסמוס, ורק לאחר מכן רכש מצב נייח, הנראה מובן ליצורים ארציים. כדור הארץ שטוח, ומשום כך הוא נייח, אינו מפזר את האוויר הטמון בו. דמוקריטוס לראשונה ביסס את רעיון ריבוי העולמות, שחלקם עשויים להיות לא דומים לעולם הארצי, למשל, ללא שמש וירח. הביסוס הסתכם בשילובים שונים של אטומים וריק. לבסוף, אריסטרכוס מסאמוס לראשונה הציע מודל הליוצנטרי פרימיטיבי של העולם. המעבר מהתבוננות להסבר מדעי של התופעות הנצפות מתרחש ביוון העתיקה, ומסתיים ביצירת תמונת עולם שזכתה לשם ״היקום של אריסטו-תלמי״, על שמם של ההוגים הדגולים של העת העתיקה שפיתחו אותה, אריסטו (המאה ה-4 לפני הספירה) וקלודיוס תלמי (המאות ה-1-2 לספירה). לפי תורתו של אריסטו, מרכז כל היקום הוא כדור הארץ הנייח. דווקא משום כך מערכת העולם שלו זכתה גם לשם גיאוצנטרית. סביב מרכז הקוסמוס – כדור הארץ – סובבים על פני הכדורים שלהם הירח, השמש, חמשת הפלנטות הידועות באותה תקופה – מרקורי, מארס, יופיטר, שבתאי, ואת כל הבנייה סוגרת כדור ה״כוכבים הנייחים״, שמעבר לו שוכנת משכן ה״מאושרים״. כנגד אלה שסברו שבעצם כדור הארץ, יחד עם הפלנטות האחרות, סובב סביב השמש הממוקמת בנייחות במרכז, העלה אריסטו את ההתנגדות הבאה: אם כדור הארץ היה נע סביב השמש או פשוט בחלל, הדבר היה מביא להסטת מיקום הכוכבים בשמיים, מה שבעצם אינו נצפה; לכן לעובדה הניסיונית – ״הנייחות״ של הכוכבים – מתאימה יותר ההשערה על מיקומו המרכזי של כדור הארץ ביקום. היום אנו, כמובן, יודעים שההסטה הפרלקטית השנתית של הכוכבים כתוצאה מהתנועה האורביטלית של כדור הארץ סביב השמש אכן קיימת. אבל תופעה זו התגלתה רק באמצע המאה התשע-עשרה, יותר מאלפיים שנה לאחר הופעתה על האיר בתורתו של אריסטו. מטבע הדברים, מנקודת מבטם של האסטרונומים הקדמונים, מערכת העולם של אריסטו, לאחר שקלודיוס תלמי העניק לה צורה מתמטית קפדנית, נראתה המדעית ביותר והתואמת ביותר למציאות. למרות שורה של השערות לא-גיאוצנטריות, הקוסמיזם היווני הקדמון היה בכלליותו גיאוצנטרי. תמונת העולם האריסטוטלית-תלמאית הייתה מערכת גיאוצנטרית מושלמת, שבה כדור הארץ תפס לא רק עמדה אמצעית, אלא היה במובן האמיתי היסוד, הבסיס של הקוסמוס, ואילו ה״מאורות״ הסובבים סביבו – מעין מבנה-על הנשען על יסוד זה. היקום הגיאוצנטרי היה מוגבל ונייח כמעט. הוא כלל גם מערך מוגבל של גופים – השמש, הירח והפלנטות, שגבולו הקיצוני היה ״כדור הכוכבים הנייחים״. הגיאוצנטריות העקבית של תמונת העולם הקדומה התבססה על הזדהות העולם הנראה עם העולם הממשי. החומר שממנו ״עשוי״ הקוסמוס, הסתכם בארבעה ״יסודות״ ארציים נראים – אדמה, מים, אוויר ואש. הגופים השמימיים ״סבו״ מעל כדור הארץ על גבי כדורים מוצקים, שקופים ונייחים לחלוטין. וממה יכלו להיות עשויים כדורים אלה, אם לא מהמוצק ביותר מבין החומרים השקופים הנפוצים בכדור הארץ – בדולח? זוהרם של כל אחד מהגופים השמימיים הוסבר בנוכחות בהם של אש בלתי כבויה, שאינה שונה, כנראה, מהאש שבערה באח הבית. בקיצור, ״תכנון הקוסמוס״ על ידי המדע הקדום היה פעילות ״הנדסית״ ייחודית, הדומה מאוד לפעילות של ארכיטקט בבניית הגדול שבמקדשים. והיחס ליקום אפילו אצל חושבי החופש המושבעים ביותר היה בערך זהה: היקום הוא המקדש בצורת כיפה הגדול בעולם, המיועד לחיי בני אדם ואלים, להלל את הכוח היוצר של בוראי הקוסמוס ושל כל מה שקיים בו. בימי הביניים, במקום הקוסמוס העתיק בתמונת העולם המקובלת תופס את המקום ה״תאוס״ – הבורא הכל-יכול, הכל-יודע, כל-טוב של היקום. הגיאוצנטריות האריסטוטלית-תלמאית עוברת קנוניזציה, הופכת לדוגמה מחייבת. הסטייה ממנה מוכרזת ככפירה, נחשבת כפשע פוליטי, כערעור לא רק של האידיאולוגיה השלטת, אלא של עצם יסודות הסדר החברתי. הוויכוח המדעי מועבר לאישיותו של היריב, ומאיים על כל חושב חופש בגירוש מהחברה, בעינויים איומים ובהוצאה להורג מבישה. במהות לא-ארצית, לא-גיאוצנטרית, ניחן האל, אבל דווקא כתוצאה מכך ה״עולם השמימי״ הופך לאסור עבור האדם כמקום מושבו של האל, וההכרה כבולה בקשר צמית לכדור הארץ. בעידן הרנסנס מתרחשת גם תחיית הקוסמיזם, וגם ניסיונות ליצירת מודלים לא-גיאוצנטריים של מבנה העולם. כוחות הייצור הגדלים של החברה, התקדמות הכלכלה והתרבות מובילים לצורך להרחיב את החיפוש המדעי לתחום התופעות הקונקרטיות, להפיק מהטבע ידע באופן מעשי, ניסיוני, מוחשי, להתרחק מבניות עיוניות, חסרות הוכחה, סכולסטיות, הן בתיאוריות בודדות והן בתמונת סדר העולם בכללותו. המשבר של תמונת העולם האריסטוטלית-תלמאית מוכן על ידי חישוביהם של עשרות אסטרונומים, המצוידים במכשירים ובטכניקות מדידה משופרים בהרבה. ערעור המודל הגיאוצנטרי המוחלט של היקום, הצטברות אי-התאמות ואבסורד בחישובים העוקבים אחרי האפיציקלים התלמאיים, הצורך להתאים את הטבע יותר ויותר להסברים הקיימים – כל אלה מכינים בתורם את יצירת המודל הלא-גיאוצנטרי המבוסס הראשון בהיסטוריה של האנושות בתחום התופעות האסטרונומיות. לא-גיאוצנטרי, נכון, רק במובן הישיר והמיידי ביותר של המילה, כמערכת של תנועה ״שמימית״, השוללת את עמדתו המרכזית של כדור הארץ, המאשרת את עמדתו הלא-מרכזית ואת תנועתו סביב מרכז אחר. na5z8xg9yovgt8suj2et5b104jw56tt 0 31057 180648 2026-09-27T06:52:22Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180648 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == תמונת העולם המכניסטית == תחילת ההתקפה הגרנדיוזית של המדע על השקפת העולם הדוגמטית ועל המודל הגיאוצנטרי של העולם הונחה בעבודה ההיסטורית של האסטרונום הפולני הגאוני ניקולאי קופרניקוס ״על סיבובי הכדורים השמימיים״. בתורה החדשה של נ׳ קופרניקוס נטען שבמרכז היקום נמצא לא כדור הארץ, אלא השמש; סביב כדור הארץ סובב רק הירח, ואילו כל הפלנטות סובבות סביב השמש. כיוון שמרכז מערכת העולם של קופרניקוס הוא השמש, המערכת עצמה זכתה לשם הליוצנטרית (שמש – ביוונית, הליוס). כך בהיסטוריה של המדע הופיעה תמונת ״היקום של קופרניקוס״. לעבוד על תיאוריית תנועת המאורות השמימיים החל נ׳ קופרניקוס בשנות העשרים של המאה השש-עשרה, כאשר החריפו מאוד בעיות עריכת לוח השנה, שנבעו מדיוק בלתי מספיק של חישובי תנועת השמש והירח. המנגנון המתמטי של תיאוריית תלמי היה למטרות אלה מסורבל ולא נוח מדי. קופרניקוס מנסה למצוא פשטות והרמוניה בכל התופעות השמימיות, בהיותו משוכנע שדווקא ההגיוניות והפשטות של יסודות התיאוריה עשויים לאפשר לפתור את הבעיות הדוחקות של האסטרונומיה של אותה תקופה. וזה עלה בידי נ׳ קופרניקוס. בחקרו את בעיית תנועת הגופים השמימיים, גילה קופרניקוס שאת כל החישובים אפשר לעשות פשוטים ומסורבלים פחות באופן משמעותי, אם בבסיס התיאוריה יונחו ההשערות הגאוניות של הוגים עתיקים רבים, ובמיוחד של אריסטרכוס מסאמוס (המאה ה-3 לפני הספירה), שכדור הארץ סובב סביב השמש, ולא להפך. המדען יוצר תיאוריה מתמטית הרמונית, שממנה נבע שכל מאפייני התנועה הנראית של הפלנטות, השמש והירח על הכדור השמימי ניתנים לראות באופן טבעי כתוצאה של התנועה העצמית המורכבת של הפלנטות ושל כדור הארץ סביב השמש וסביב ציריהם. למרות שההנחות העיקריות של התיאוריה פותחו על ידי קופרניקוס מהר יחסית, יצירתו העיקרית של המדען, בשל הצורך להתגבר על מכשולים רבים ולטשטש את התכנים השקפתיים של התורה, ראתה אור רק בשנת מותו, 1543. הספר ״על סיבובי הכדורים השמימיים״ הספיק לצאת בשלוש מהדורות, לפני שהדוגמטיקנים הכנסייתיים הצליחו לזהות את הסכנה של התורה החדשה. ל״רשימת הספרים האסורים״ היצירה האלמותית של ניקולאי קופרניקוס הוכנסה רק ב-1620, כאשר בידיהם של חסידיו הגאוניים היא הפכה לנשק מאיים של המדע במאבק נגד הדוגמטיות הדתית. המשמעות ההיסטורית, המהפכנית, של תיאוריית קופרניקוס היא, כמובן, לא ביתרונותיה המתמטיים על פני תיאוריית תלמי, אלא באותה מהפכה בכל מערכת ההשקפות על היקום שבאה בעקבותיה. המערכת ההליוצנטרית של קופרניקוס הייתה היסוד הממשי שעליו יכלו להתפתח הענפים המגוונים ביותר של מדעי הטבע שזה עתה נולדו. היא הראתה בבירור שהעולם ניתן להכרה, שבין ״העולם הארצי״ ל״עולם השמימי״ קיים קשר הרמוני ומוחשי למדי, שאינו שייך כלל לתחום ה״השגחה האלוהית״. תכונות אלה ואחרות הנפלאות של יצירתו של קופרניקוס היו בדיוק הסיבה לכך שהכרזת המערכת ההליוצנטרית של העולם נכנסה להיסטוריה של המדע כתחילתה של המהפכה הגדולה במדעי הטבע. הישגו האדיר של ניקולאי קופרניקוס היה שבירת תמונת העולם האריסטוטלית-תלמאית ממש במרכזה – בתחום ההבנות על מבנה מערכת האובייקטים האסטרונומיים וכפיפותם. רק על ידי שבירת הגיאוצנטריות העתיקה הברורה מאליה בדרך זו, אפשר היה להתקדם הלאה – לתיאור מדעי של העולם הארצי והשמימי. קופרניקוס היה מודע לחלוטין למה הוא פוגע, כשהוא מפריך את הגיאוצנטריות הישירה, ואיזו סערה תעורר רעיונו. ״ביחידות עם עצמי, – כתב, – חשבתי זמן רב, עד כמה אבסורדית תיראה הקונספציה שלי לאלה שעל סמך שיפוטים של מאות שנים רבות רואים כמוצק לחלוטין שכדור הארץ ממוקם בנייחות באמצע השמיים, בהיותו כביכול מרכזם״. (קופרניקוס נ׳. על סיבובי הכדורים השמימיים, – מ׳: נאוקה, 1964, עמ׳ 14). המוח האדיר של המדען באמת ביצע עבודה ענקית; בחישוביו ובהסקותיו הוא הפך את החזון הקוסמי של האנושות, עצר את השמש והזיז את כדור הארץ. אבל בתחילה הסכימה הקופרניקאית נכנעה לסכימה התלמאית בדיוק התיאורים והחיזויים של מיקום הגופים השמימיים. הסיבה לכך הייתה הענקת צורה כדורית אידיאלית למסלולי הסיבוב של גופים אלה, שהיה כשלעצמו לא יותר מאשר כפיית צורות מבנה ותנועה גיאוצנטריות על הטבע. רק תגליותיו של קפלר אפשרו לקבוע את צורת האליפסה של מסלולי סיבוב הפלנטות סביב השמש, ובכך להפוך את אופן ההסבר הקופרניקאי של התופעות השמימיות לעדיף בהחלט על הישן, התלמאי. מרגע זה, למרות התמיכה הפוליטית והאידיאולוגית החזקה של בעלי השלטון, המערכת התלמאית מתחילה לשקוע ולאבד את המוניטין המדעי שלה. קפלר כל חייו חיפש בעקשנות בלתי רגילה את ההרמוניה של העולם וחלקיו, שאותה ניסה לבטא באמצעות מספר ומידה. עד לאותה תקופה נצבר חומר תצפיתי עצום על התנועות הנראות של הפלנטות הידועות אז, שדרש הבנה תיאורטית והסבר מדויק. חומר זה עבר לקפלר מהמבוגר ממנו בדור ומורו, האסטרונום הדני המפורסם טיכו ברהה. לעבד את כל מערך הנתונים היה יכול רק מתמטיקאי יוצא דופן, וקפלר, למרות קיום חצי מורעב, כמעט קבצני, לוקח על עצמו משימה קשה זו ביותר. והנה שמונה שנים לאחר מותו של טיכו ברהה, ב-1609, יוצאת לאור יצירתו של קפלר ״אסטרונומיה חדשה״, המסכמת שנים רבות של עבודה, ובה המדען לראשונה, בכל בהירות וקפדנות מתמטית, ניסח שני חוקים עיקריים של תנועת הגופים השמימיים. החוק הראשון קובע שכל פלנטה נעה על אליפסה, שבאחד ממוקדיה נמצאת השמש. כבר התוכן של החוק הראשון הזה מראה בבירור את ההבדל בגישות של קופרניקוס וקפלר בבניית המערכות ההליוצנטריות. בהחליפו את המסלולים המעגליים של הפלנטות באליפטיים, הסיר קפלר מהתיאוריה של קופרניקוס יסודות מיותרים ומלאכותיים, ששאולים עוד מהמערכת התלמאית להסברת מאפייני תנועת הפלנטות. קפלר הוכיח ללא עוררין שהתחשבות באליפטיות של מסלולי הפלנטות מאפשרת להסביר במדויק רב את כל המאפיינים של תנועות הגופים השמימיים. תוכן החוק השני של המכניקה השמימית מסתכם בכך שהפלנטות נעות סביב השמש כך שוקטור הרדיוס ממרכז השמש לפלנטה, בפרקי זמן שווים, מתאר שטחים שווים. מחוק זה נובע שהפלנטות נעות במהירות משתנה במסלוליהן, וכך, החוק עצמו קובע כמותית את אופי השינוי במהירות תנועת הפלנטה במסלול אליפטי. את החוק השלישי, החשוב ביותר, לפי מחשבתו של קפלר, המאחד למערכת הרמונית אחת את תיאוריית תנועות הפלנטות, הצליח המדען לנסח רק לאחר עשר שנים של חיפושים וחישובים אינסופיים. חוק זה, שהפך לנחלת המדע ב-1619 לאחר צאתה לאור של יצירתו של קפלר ״הרמוניות העולם״, קבע: ריבועי תקופות הסיבוב של הפלנטות פרופורציונליים לקוביות הצירים הראשיים למחצה של מסלוליהן. במתן הסברים לחוק שגילה, קפלר באותו ספר מבטא השערות גאוניות רבות: על כך שהשמש היא מקור הכוח המניע את הפלנטות; על כך שבין הפלנטות קיימת משיכה הדדית; על כך שסיבת הגאות והשפל של האוקיינוסים הארציים היא השפעת הירח על כדור הארץ. עבודותיו של קפלר הנחיתו מכה אחר מכה על השקפת העולם הדוגמטית, ולכן ספריו נכנסו כמעט מיד ל״רשימה המאיימת של הספרים האסורים״. אפשר רק להתפעל מהעקשנות של המדען ומן האומץ המדעי שלו. ספריו נשרפו, והוא כתב חדשים, והם, כמובן, לא יכלו שלא למצוא קוראים אסירי תודה. קפלר עצמו מת בעוני בלתי נתפס ב-1630, בגיל 59. ואולם, החוקים שגילה במכניקה השמימית היו אותו יסוד ממשי שעליו התאפשרה השלמתה של אותה מהפכה בהשקפות על העולם, שהתחיל אותה קופרניקוס הגדול. בשורה של אלה שעם שמותיהם קשורה ההתבססות וההתפתחות הנוספת של השקפת העולם החדשה, בגודל ובאומץ בלתי ניתן לערעור בולט חסידו הגאוני של קופרניקוס – המדען האיטלקי, הפילוסוף, המשורר ג׳ורדנו ברונו. גורלו של אדם זה נסתיים בטרגדיה. את הקריירה המדעית שלו הוא התחיל כנזיר דומיניקני. השקידה והצימאון לאמת של ברונו הצעיר זוכים להכרה ראויה: הוא מקבל תואר דוקטור מכובד של התאולוגיה הקתולית-הרומית ונחשב בצדק למלומד ביותר שבין הדומיניקנים. עם זאת, הפילוסוף עובר אכזבה מהירה. במפתיע לעצמו הוא מגלה שההיגדים המסולסלים והרמוניים למדי של התאולוגים הבולטים ביותר מייצגים רק עשן, המסווה את דלות המחשבה, ושאין באמירות אלה אמת, על אחת כמה וכמה. בלא רצון לרמות את עצמו ואת אחרים, ברונו יוצא בגלוי נגד הדוגמטיות המדעית והבורות, ובכך מעורר את מורת רוחם החזקה ביותר של האידיאולוגים הכנסייתיים. מתחילים חיי גלות מלאי צרות. ברונו עובר ממדינה למדינה ומלמד את תורתו באוניברסיטאות הגדולות בעולם. סטודנטים ממש פורצים להרצאות של הפרופסור הצעיר. ועוד איך! הרי בהן הם יכולים לשמוע דברים פשוט בלתי נתפסים, מה שלא העזו לבטא בפומבי אפילו המדענים הנועזים ביותר של אותה תקופה. מה שזכה להצלחה אצל החלק המתקדם ביותר של החברה, קבע, עם זאת, סיום שונה לחלוטין, טרגי. רעיונותיו של ג׳ורדנו ברונו הקדימו משמעותית את זמנו ובמובנים רבים הניחו את היסוד לתגליות המדעיות העתידיות. אבל ההפלה של יסודות בתיאוריה עוררה שנאה מטורפת של אלה שהיו מעוניינים בשימורם בפועל. לכן, כאשר ברונו חזר בסתר למולדתו איטליה, הוא נתפס על ידי ה״קדושה״ האינקוויזיציה בעקבות הלשנה נבזית של תלמידו. שבע שנים נמק המדען במאסר. הוא עמד בעינויים בלתי נתפסים ובעינויים המתוחכמים ביותר, אבל לא ויתר על השקפותיו. בהיותם בלתי מסוגלים לשבור את רצונו של ההוגה האמיץ, החליטו הכנסייתיים להשמידו פיזית. ג׳ורדנו ברונו נשרף בעודו בחיים על המוקד, בכיכר הפרחים ברומא. כיום במקום ההוא ניצבת אנדרטה צנועה, שהוקמה על ידי צאצאים אסירי תודה, ועל הכן חקוקה הכתובת: ״ג׳ורדנו ברונו, מהמאה שחזה, במקום שבו בער המוקד״. ניצחון מערכת קופרניקוס על השקפת העולם של ימי הביניים הרחיב בצורה בלתי נתפסת את אופקי הכרת היקום. לאחר שניפצה את ״כדורי הבדולח״, לאחר שקרעה את הכבלים הגיאוצנטריים, המדע פתח לעצמו את הדרך להתרחבות אינטנסיבית פוטנציאלית בלתי מוגבלת ולהגדלת הידע האסטרונומי. עם זאת, החיסרון הגדול של מערכת קופרניקוס היה גם הוא, למעשה, ניסיון גיאוצנטרי (אבל כבר במובן הרחב, ולא המילולי) להחליף את ההבנה על עמדתו המרכזית של כדור הארץ ביקום בהבנה על עמדתו המרכזית של השמש. למאור ה״ארצי״ אצל קופרניקוס יש אותה עמדה מיוחדת ומובחנת בקוסמוס, שהייתה לכדור הארץ אצל תלמי. הגיאוצנטריות מוחלפת בהליוצנטריות, כלומר בתורה על השמש כמרכז היקום ועל מערכת השמש כמקיפה את כל היקום. בכך אופי הקוסמי של השקפת העולם שוב רוכש אופי מוגבל, גיאוצנטרי בדרך חדשה. ואולם, כעת הגיאוצנטריות המוגבלת הזו, העומדת ברעיון המרכזי הלא-גיאוצנטרי, משמשת להכרה כנקודת מוצא לקפיצה גרנדיוזית חדשה בהתפתחות ההבנות הלא-גיאוצנטריות על היקום. כיוון שכדור הארץ ככזה לא רק איבד את עמדתו המרכזית הישירה במודל היקום, אלא גם הפך לאחת מהפלנטות הסובבות סביב השמש, פלנטה רגילה של מערכת השמש, נדרש רק היקש באנלוגיה ואקסטרפולציה נוספת של הידע שהושג, כדי לייחס גם את השמש לשורת הכוכבים, להציגה ככוכב רגיל, המובחן משורה זו רק במיקומו הקרוב לכדור הארץ שלנו. את הצעד הפשוט הזה ובו זמנית האדיר בהסבר היקום עשה ג׳ורדנו ברונו. המודל של היקום, הבנוי בדרך זו, כלל ריבוי אינסופי של כוכבים ודרש הבנה נועזת באופן אינסופי של אינסופיות היקום במרחב ובזמן. הוא הוביל לשלילת כל מרכז מוחלט של היקום ולהכרה רק במרכזי סיבוב חומריים יחסיים ומוגבלים – הכוכבים. רעיון ברונו על אינסופיות היקום ועל ריבוי העולמות הבלתי מוגבל היה מהפכני לא רק בתחום ההבנות על היקום, אלא גם בתחום החברתי. בו טמון הרעיון של שוויון זכויות בני האדם באנלוגיה לשוויון המאורות. ג׳ורדנו ברונו הנועז מנולה, באי-גיאוצנטריות הרדיקלית שלו, איים לא רק על האידיאולוגיה הכנסייתית, אלא גם על השלטון החילוני, על כל סדר העולם החברתי של החברה הפיאודלית, על הצנטריזם הצבאי-הביורוקרטי שלה. בכך התבטא אחד הצדדים החשובים של האי-גיאוצנטריות כהתפרסות והרחבת רעיונות מתקדמים של התפתחות חברתית על הקוסמוס. אפילו בזמננו, צד זה רוכש אקטואליות חדשה, ואנו צופים בשילוב הרמוני בפילוסופיה המודרנית של אי-גיאוצנטריות בתחום הכרת הקוסמוס וחופש המחשבה בתחום החברתי. עבור ברונו, שבירת ההבנות המהפכנית הזו על עמדת האנושות הארצית והקוסמית הסתיימה בטרגדיה: רעיונותיו הוכרזו ככפירה, והוא, כחוטא בלתי חוזר בתשובה, שלא התכחש לשגיאותיו, נידון והוקיע בפומבי. ב-1600 הוא נשרף, והאפר פוזר ברוח. אבל גם אז, כמו היום, אי אפשר לעצור את כדור הארץ בתנועתו החוקית. התוכנית הלא-גיאוצנטרית הגרנדיוזית של היקום של ג׳ורדנו ברונו הייתה, באותה עת, למעשה, הרחבה לאינסוף של עולמות דמויי-ארצי המאורגנים הליוצנטרית. מהלך מחשבתו של הנולאני הגדול, כפי שהוא נקרא על פי מקום הולדתו, הוביל להבנה שסביב אינספור כוכבים דמויי-שמש סובבות פלנטות דמויות-ארצי, שכל אחת מהן מיושבת ביצורים דמויי-אדם. קל להבחין שהאי-גיאוצנטריות מוגבלת כאן רק לאקסטרפולציה אינטנסיבית אל הקוסמוס של הקוסמוס ההליוצנטרי הסובב-ארצי, ובמובן האינטנסיבי בקוסמוס של ברונו ממשיך לשלוט אינסוף מונוטוני, אחיד, מוגבל גיאוצנטרית. פרויקט כזה של סדר עולם לא הניח שום סוף או קצה לעולם הדמוי-ארצי. בכל זאת, המחשבה הפילוסופית בשום תקופה לא השלימה עם אחידות זו. המדען הצרפתי פונטנל, הנשען על הסקותיו של ברונו, שקל באופן הפוך בתכלית. עבור פונטנל, כמו עבור ברונו, כל כוכב הוא עולם נפרד. אבל כל עולם כוכבי אצל פונטנל מתפתח על פי חוקיו שלו, הנוצרים במקרה, ״במזל״, ללא תלות בתכונות האחרים. פונטנל מכנה טעות של דמיון את הדעה שתושבי העולמות הללו ״נחתכו״ על פי דוגמתנו: רעיון הגיוון האינסופי של צורות החומר, שפונטנל הגן עליו, היה אחד הביטויים העקביים ביותר בתחום הפילוסופיה של האי-גיאוצנטריות המדעית-הטבעית, שאפשר היה להעלות רק במסגרת תמונת העולם המכניסטית שהייתה בהתהוותה וצברה באותה תקופה עמדות חזקות יותר ויותר. ואולם, למרות סטיות בודדות, שהדוגמה להן יכולה להיות תיאוריית פונטנל, המהפכה הקופרניקאית במדע בכללותו סימנה התפתחות עקרונית חדשה של הדוקטרינה הגיאוצנטרית, שכללה ביצירה מחשבתית של היקום על ידי האדם ״לצלמו ו בדמותו״ של כדור הארץ, ואת העולמות המיושבים כביכול – לצלמו ובדמותו של האנושות. החוקים שהתגלו על בסיס חקר הטבע הארצי התגלו כמתאימים לחקר הקוסמוס. הושם קץ לניגוד המוחלט בין השמיים והארץ: כדור הארץ הופיע לפני החוקרים כאחת מאינסוף הדוגמאות של טבע חומרי אחד, מקיף ומאורגן, כגוף קוסמי המתאים להשגת ידע על גופים קוסמיים דומים, רחוקים ככל שיהיו ממנו. זה היה לא אחר מאשר ניצחון חדש של הגיאוצנטריות, אבל רק מפותחת יותר מזו שלפני קופרניקוס. גיאוצנטריות זו הפכה ליסוד המכריע של תמונת העולם המכניסטית. אחד החסידים המדהימים ביותר של קופרניקוס, שעם שמו מקושרת התגבשות הפיזיקה כמדע קונקרטי, הוא ללא ספק הפיזיקאי, המתמטיקאי, המהנדס, האסטרונום האיטלקי הגדול גלילאו גליליי (1564-1642). את תרומתו של מדען זה להתפתחות מדעי הטבע קשה להפריז: הוא גילה את חוקי הקינמטיקה העיקריים בעזרת ניסויים מדויקים מאוד; ניסח את חוקי הסטטיקה; הניח את היסוד למכניקה השמימית; הכריז על הניסוי כקריטריון העיקרי לאמיתותה של תיאוריה מדעית; בתגליותיו האסטרונומיות נתן מענה נחרץ להתקפות על תיאוריית קופרניקוס. התגליות האסטרונומיות של גלילאו לא יכלו שלא לזעזע את בני דורו. לראשונה נגלה לעין האנושית עולם שהיה עד כה בלתי נראה, בלתי נגיש לעין הפשוטה. בינואר 1610 מכוון גלילאו בפעם הראשונה את הטלסקופ שבנה אל שמי הכוכבים וכמעט מיד עושה תגלית מדהימה אחר תגלית. התברר שהירח השמימי ניחן בפגמים ״ארציים״ לגמרי: פניו לא שוויוניים מאוד; כמו בכדור הארץ, יש שם גם עמקים וגם הרים. באותה מידה במפתיע התברר ששביל החלב המסתורי, שהסעיר במשך מאות שנים פילוסופים ומשוררים, מייצג למעשה הצטברות של ריבוי עצום של כוכבים, אשר, כביכול מתמזגים לאחד, לעין הבלתי מזוינת נראים כפס בהיר וערפילי בשמיים. הו אנושות קצרת ראייה! וכאשר גלילאו כיוון את הצינור שלו אל השמש הזוהרת, גילה, לא בלי הפתעה, שפני השטח של סמל ה״טוהר השמימי״ הזה רחוקים משלמות בדיוק כמו פני הירח: על פני השמש נצפו בבירור כתמים כהים. תגלית זו היא שאיפשרה לגלילאו לצאת באחת מיצירותיו בביקורת על טיעוני אריסטו והתאולוגים על השלמות האלוהית של העולם השמימי. אבל חשובות במיוחד לאישוש המערכת ההליוצנטרית של קופרניקוס היו שתי תגליות טלסקופיות אחרות של גלילאו: גילוי ארבעה ירחים סביב צדק ושינוי מופעי נוגה. גילוי ירחי צדק הפריך את ההבנה שרק כדור הארץ יכול להיות מרכז סיבוב, ובאופן מסוים חיזק את ההשערות הנועזות של ברונו על קיום אפשרי של מערכות אחרות בעלות מרכז סיבוב משלהן. והעובדה שנוגה מחליפה מופעים, כמו הירח, הוסברה בצורה הטובה ביותר בתיאוריית קופרניקוס, שכן תופעה כזו אפשרית רק בתנאי שנוגה סובב סביב השמש, ולא סביב כדור הארץ. את תגליותיו והשקפותיו החשובות ביותר על מבנה היקום מציג גלילאו ביצירות ״השליח הכוכבי״ ו״דיאלוג על שתי המערכות החשובות ביותר של העולם, התלמאית והקופרניקאית״. הספרים זוכים לעניין רחב מצד המדענים האירופיים, אבל אינם נשארים גם ללא תשומת לב מיוחדת מצד הצנזורה האידיאולוגית. גלילאו מואשם בהפצת התורה האסורה של קופרניקוס. הזקן בן השבעים מוזמן לרומא למשפט, ולאחר שנחשף ארבע פעמים להליך חקירות משפיל, נאלץ להתכחש בפומבי להשקפותיו המדעיות. לא סביר שגלילאו אמר אי פעם את הביטוי המפורסם המיוחס לו: ״ובכל זאת היא מסתובבת!״ אבל ידוע בוודאות שגם לאחר בית הדין המביש רוחו של המדען לא נשברה, וגלילאו עסק במדע עד ימי חייו האחרונים, ובפרט פיתח את היסודות העיקריים של המכניקה. רק במאה העשרים, ב-1979, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, כשהוא נוקט מדיניות של מודרניזציה זהירה של הקתוליות, שיקם את המדען הגאוני הזה. למזלנו, המדע של המאה העשרים כבר אינו זקוק להצדקה מצד הכנסייה. חופש האמונה, כמו גם חופש הדיעה השונה, הפך לאחת מאבני הפינה של הדמוקרטיה המודרנית. אבל מערכת מאוחדת ומלאה באמת של מכניקה ארצית ושמימית (עם חוקי אינרציה, דינמיקה, פעולה ותגובה משותפים) נוצרת לראשונה רק על ידי הפילוסוף, המתמטיקאי, הפיזיקאי, האסטרונום האנגלי הדגול אייזק ניוטון (1643-1727). קשה אפילו פשוט למנות את כל אותם תחומים של מדעי הטבע בני זמנו, שמדען זה קידם רחוק קדימה בעבודותיו. ניוטון עצמו ציין פעם בזקנתו, שאם הגיע לתוצאות חשובות במדע, הרי זה רק משום שעמד על כתפי ענקים. ובאמירה זו טמונה משמעות עמוקה ביותר. הרי מערכת המכניקה של ניוטון הייתה המשך והשלמה לוגית וחוקית של אותה עבודת הכנה גרנדיוזית שנעשתה על ידי ההוגים הגאוניים של תקופת הרנסנס האירופי. קופרניקוס, ברונו, גלילאו, קפלר, ניוטון – זהו קו ההמשכיות בהתפתחות המדע האסטרונומי והפיזיקלי. אבל בין יתרונותיו המדעיים הרבים של ניוטון יש אחד, שלמעשה מאפיל על כל האחרים: זהו גילוי וניסוח חוק הכבידה האוניברסלית. חוק זה נוסח על ידי המדען בעבודתו העיקרית ״היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע״, שיצאה לאור ב-1687. עיקרו של חוק הכבידה האוניברסלית הוא זה: כל הגופים נמשכים זה לזה בכוח היחסי ישר למסותיהם והפוך לריבוע המרחק ביניהם. כוח זה הוא אוניברסלי, ופעולתו חלה על כל גופי היקום ללא יוצא מן הכלל. כך הוכח בקפדנות מתמטית שהעולם הארצי והעולם השמימי אינם נבדלים מהותית, וששניהם קיימים ומתפתחים על פי אותם חוקים. מתיאוריית ניוטון נבע ישירות שכוכבי הלכת והשביטים נמשכים לשמש, והירחים – לכוכבי הלכת. ניוטון מצא שכתוצאה מהשפעתם ההדדית של הגופים השמימיים אפשריות סטיות מחוקי קפלר. על בסיס תיאורייתו הוא הצליח להסביר את ייחודיות תנועת הירח, את הפרצסיה, את הגאות והשפל, את הפחיסות של צדק ועובדות אחרות שהיו לא מובנות באותה תקופה. התיאוריה הפיזיקלית של ניוטון השלימה את התמוטטות הגיאוצנטריות האסטרונומית, משום שחשפה את חוסר האפשרות המוחלט של סיבוב השמש המסיבית והאינרטית סביב כדור הארץ הקל באופן לא דומה. במקום מרכז הסיבוב המתבלט של היקום באה ההבנה על כוח המשיכה הנוכח בכל, הפועל בין מרכזי הכובד של כל הגופים ללא יוצא מן הכלל ומאלץ גופים פחות מסיביים ליפול על מסיביים יותר. הסיבוב של הגופים השמימיים מנקודת מבט זו התברר כלא יותר מאשר נפילה, אבל מסובכת ב״החמקה״ של הגוף הקל יותר במשיק, בעקבות מיקומו המרוחק למדי וחלוקת הכוחות בשיווי משקל. ההכרה בתיאוריית ניוטון משמעה גם היעדר כיוון מתבלט בתהליך העולמי, היעדר בטבע של עליון ותחתון גיאוצנטרי מוחלט. התחתון אינו תכונה ייחודית של כדור הארץ, העליון אינו תכונה של ״השמיים״ כחומר כלשהו המנוגד לכדור הארץ. בכל פלנטה וכוכב יש ״תחתון״ משלו, הנוצר על ידי שדה הכבידה שלו. אבל, תוך הרחבת הכבידה הארצית על כל העולם, תוך הענקת לה משמעות של עיקרון הכבידה האוניברסלית, נתקלה תיאוריית ניוטון בחוסר האפשרות של הסבר גיאוצנטרי של עיקרון זה. ניוטון נאלץ אפילו ממש בסוף ״היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע״ לפנות לאלוהים כסיבה ולמקור של הכבידה האוניברסלית. האנתרופומורפיזם של הסבר כזה לא זעזע את בני דורו של ניוטון. אבל כל ההיגיון של החיפוש המדעי-הטבעי קם נגד ״אי-גיאוצנטריות״ על טבעית כזו, כיוון למטרה לגלות מקור אי-גיאוצנטרי לא אנתרופומורפי של הכבידה. החוקים שניסח ניוטון במכניקה וחוק הכבידה האוניברסלית קבעו מראש את המשך התפתחותה של כל המדע הפיזיקלי ליותר משתי מאות, ובאסטרונומיה הם שימשו את אותו הבסיס שעליו נפרדה לענף מיוחד של המדע האסטרונומי המכניקה השמימית – מדע תנועת הגופים השמימיים. להתפתחות מדע זה קשר ישיר ביותר היו מדענים נכבדים כמו האלי, קלרו, ד&#x27;אלמבר, לגראנז&#x27;, אוילר ואחרים. המכניקה השמימית, בצורה שהיא קיימת כיום, קיבלה את השלמתה בתחילת המאה התשע עשרה בעבודותיו של בן תקופתו ומשתתף המהפכה הצרפתית הגדולה פייר סימון לפלס. כך, במאה התשע עשרה הוקם בעיקרו היסוד של הפיזיקה והאסטרונומיה הקלאסית. קמה תמונת עולם מכניסטית קלאסית, גרנדיוזית ומקיפה, שבאה במקום התמונה העתיקה, אבל, כמו היא, טענה לאמיתות נצחית ומוחלטת. ביסוד תמונת העולם המכניסטית עמדה האמונה שהעולם בנוי על פי החוקים שהתגלו על ידי המכניקה הקלאסית, ושחוקי המכניקה הקלאסית הם חוקים אוניברסליים של הטבע עצמו, שהתגלו על ידי המדע. הכל בעולם נע ומקיים אינטראקציה על פי החוקים הללו. הבסיס הפילוסופי של המכניציזם הפך לדטרמיניזם הלפלסיאני כביכול. העיקרון העיקרי של סוג הבנה זה של התלות החוקית של היקום נוסח על ידי החוקר הטבעי, הקוסמולוג והפילוסוף הצרפתי הדגול פ&#x27; לפלס ב-1795 בעבודה ״ניסיון בפילוסופיה של תורת ההסתברויות״. ״עלינו לראות את מצב היקום הנוכחי״, כתב, ״כתוצאה של מצבו הקודם וכגורם של הבא אחריו. שכל, שהיו ידועים לו לרגע נתון כל הכוחות המניעים את הטבע ומיקומם היחסי של כל חלקיו, היה חובק בנוסחה אחת את תנועות הגופים הגדולים ביותר של היקום בשווה לתנועות האטומים הזעירים ביותר״ (לפלס פ.ס. ניסיון בתורת ההסתברויות. – מ., 1908. עמ&#x27; 9). כפי שניתן לראות מהקטע המובא, עבור הדטרמיניזם הלפלסיאני אופייני, קודם כל, הטענה לתיאור היקום כולו, למיצויו בסכום של אינטראקציות מכניות. כל תנועה ביקום כפופה לאינטראקציה של סיבות, כלומר לקשר ההדדי של כוחות מניעים הפועלים מכנית. היקום כולו, ללא שארית, מורכב מגופים מכניים, המתנגשים זה בזה, מושכים זה את זה, או נכנסים לאינטראקציות מכניות אחרות. כל אחת מהאינטראקציות הללו ניתנת לתיאור באמצעי הגיאומטריה הווקטורית. היקום של המכניציסטים דומה לשעון שהופעל אחת ולתמיד, וטבעי לחלוטין שבידיעת ברגע נתון את המיקום, הכיוון והתנע של הגופים הנעים, ניתן לחשב את מצב היקום בכל הרגעים הבאים. הגיאוצנטריות של תמונת עולם כזו שוכנת, קודם כל, בצמצום הנאיבי של כל האינטראקציות הטבעיות ללא יוצא מן הכלל למנגנון דמוי-ארצי של אינטראקציות, ב״האדמה״ המכנית של היקום. השקפה זו על הדברים הניבה הצלחה אחר הצלחה, כל עוד המדע אכן התעסק בגופים מקרוסקופיים הנעים מכנית. חוקיות מכנית שונות יכולות היו להתיישם גם להפרעות מכניות שנגרמו מכבידת פלנטה שעדיין לא התגלתה, וגם להתנגשויות של מולקולות בגז, וגם למבני בניין על כדור הארץ. mzqemh7z9wn8nt1jfrbxf6ypaxeis9s 0 31058 180649 2026-09-27T06:52:28Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180649 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == תמונת הקוסמוס הקוונטית-רלטיביסטית == בתחילת המאה העשרים משך המדע אל מסלול חקר שלו תופעות ותהליכים, שביחס אליהם דרך ההסבר והתיאור המכניסטית, שניחנה, כפי שנדמה, באוניברסליות מוחלטת ובכול-יכולת, נתקעה לפתע במפתיע. זה קרה לראשונה ב-1900, כשמקס פלאנק הכניס לשימוש המדעי את הקבוע המפורסם שלו. כשלא הצליח להתאים את התופעות המיקרוסקופיות לדרך התיאור הרגילה, הציע פלאנק, מבלי להתכוון לשום רע עבור השקפת העולם המכניסטית, נוסחה מקורית, ש השתלבו בה היטב העובדות העומדות לרשות המדענים, אבל שהייתה טמונה בה מוזרות מסוימת. פלאנק התחיל לכמת את המכניקה של התהליך עצמו, כלומר להתייחס אליה לא כבלתי תלויה בתהליך המתואר מכנית, אלא כתלויה במנה מסוימת, בקוונטה של פעולה. ידוע לכול שניתן לפרק גוף מקרוסקופי לכל חתיכות, גדולות או קטנות, אם מפעילים על גוף זה אנרגיה הגדולה מכוח ההתנגדות שלו. אבל במיקרוקוסמוס, כפי שעלה מהנוסחה, האנרגיה מתחלקת רק במנות מסוימות, קוונטות. מבלי להבין זאת, גילה פלאנק את הקוונטיות האי-גיאוצנטרית של המיקרוקוסמוס. הוא זמן רב ראה בקשיים של שיקום הרציפות המקרוסקופית קשיים זמניים וניתנים להתגברות מוחלטת על ידי המשך התפתחות המדע. הוא עצמו השקיע בכך מאמצים לא מעטים, והחוקרים הבאים חזרו על טעותו זמן רב, תוך ניסיונות בכל הכוח להשליך את המכניקה הקלאסית הטובה הישנה אל התחום שאינו נכנע לה של תופעות הקוונטים, ובכך להשיב לזכויות את השקפת העולם המכניסטית, שכשלה על כס המלכות, ואיתה גם את הגיאוצנטריות הישנה הנעימה והמוכרת היטב לשכל. רק הרבה יותר מאוחר הבין פלאנק שבקוונטת הפעולה שהכניס היה טמון דבר שלא נשמע עד אותה תקופה, המסוגל לשנות מן היסוד את החשיבה הפיזיקלית. ובשעתו המכובדת על גבול המאות הוא היה כה צנוע, שהכיר בעצמו רק בגילוי של תופעה פיזיקלית ממשית כלשהי. אבל הסיבה לכך לא הייתה צניעות מיוחדת מנצחת כלשהי, לא הגבלה עצמית כתכונת אישיות, אלא המכניציזם והגיאוצנטריות שהכבידו על השקפת עולמו של המדען. האדם היחיד שהגן על ממשות הקוונטות היה באותה תקופה אלברט איינשטיין. ואחרי 1900 זרמו התגליות המערערות את הקנונים המכניסטיים בזרם, והיוו את תוכנה של המהפכה המדעית של תחילת המאה העשרים. גילוי הרדיואקטיביות, המבנה המורכב של האטום, האלקטרון כ חלקיק יסודי, שאינו נכנס בשום אופן לתכנית המכניסטית של התנועה בשל חוסר המקרוסקופיות העקרוני שלו, הכניסו בתחילה מהומה איומה, שאין דומה לה, לראשי המדענים. תוצאות ה״משוגעות״ של הניסויים כפי שבמתכוון הסתכמו בכך שאנשים המוסמכים במדע יאבדו את ההתמצאות בעולם שהובן היטב לפני כן. חלק מהפיזיקאים התחיל לחפש מקלט להשקפת עולם ״מבולבלת״ באידיאליזם, – בעיקר סובייקטיבי. וזה לא במקרה. האובייקטים עצמם התנהגו כאילו ביטוייהם הם תוצר של הסובייקט האנושי עצמו. השאלות שעמדו לפני המדענים ממש בתחילת המאה היו רק פרלוד לשאלות קשות עוד יותר, שהציב המדע עד עצם היום הזה. פתרון השאלות הללו, שהמדע זכה בו בקושי גדול עוד יותר מהצגתן, סימן את ההרס העקבי של תמונת העולם המכניסטית ושל השקפת העולם המדעית המקבילה לה. אחד השלבים החשובים ביותר בדרך זו היה יצירת תורת היחסות, שהגרסה הראשונה שלה פורסמה על ידי א&#x27; איינשטיין ב-1905. כבר תורת היחסות הפרטית הכילה ״משוגעות״ עמדות ורעיונות ההופכים מקצה לקצה את הראייה הארצית הקודמת של העולם הפיזיקלי. בראייה זו לא השתלבו בשום אופן היעדר החיבור של המהירויות בתנועה לעבר האור וממנו, היחסיות של הזמן בנקודות שונות של המרחב, כלומר הוויתור על הזמן הניוטוני המוחלט, התקף לכל תחומי היקום וכביכול מצמיד את זמנם של כל האובייקטים ללא יוצא מן הכלל לקיומנו הארצי. ה״השפלה״ של הזמן הדמוי-ארצי עוררה את ההתנגדות הגדולה ביותר של בני הדור, למרות ההכרה הנרחבת במדע בהוכחתיות ובכוח ההסבר של התיאוריה החדשה. מה שנקרא ״פרדוקס התאומים״ הועלה בתחילה כדי להפריך את התיאוריה הזו, מתוך הטענה שנדמתה אבסורדית לחלוטין על ההבדל בגילאי אנשים בני אותו גיל, אחד מהם שהה על כדור הארץ, ואחר נע במהירות גבוהה, בהיותו במסע קוסמי. ההכללה הנוספת של תורת היחסות, יצירת תורת היחסות הכללית (GR) הובילה לתוצאות אי-גיאוצנטריות מסעירות עוד יותר. רצף המרחב-זמן הארבע-ממדי, שנוצר על ידי שילוב של המרחב התלת-ממדי והזמן החד-ממדי למרחב-זמן אי-גיאוצנטרי אחד, שבנוסף גם מעוקם ומפותל בצורה מוזרה בקני מידה קוסמיים גדולים, היה מרד נגד הגיאוצנטריות לא פחות גרנדיוזי מתיאוריית קופרניקוס. ההתמוטטות של האבסולוטציה הגיאוצנטרית של הזמן, של ההתדלדלות המקרוסקופית שלו, קביעת קשר ההדדיות המוחלט שלו עם המרחב משמעה תבוסה של אחת האמונות הגיאוצנטריות היציבות ביותר, שנבעו מכל מכלול הניסיון הארצי האנושי. אבל לא היחידה. המאפיינים היציבים ביותר של הגופים המקרוסקופיים, הביטויים האינטימיים ביותר של הגופניות המקרוסקופית, שתחום מהם הם הנפח, המסה, האורך, איבדו עכשיו את קביעותם. אורך גוף במהירויות גדולות מתקצר בכיוון התנועה! וזה קורה בלא אובדן של ״פיסה״ מתאימה של הגוף או בלא עיוותו במרחב האוקלידי הישר. ״מתעוות״ המרחב-זמן עצמו, מתכווץ העולם האובייקטיבי עצמו! מה יכול להיות כופר יותר למראה הארצי על הדברים? הרי שום השפעה מכנית טהורה הגוף אינו חווה בכך. כל האפקטים שהושגו על ידי תורת היחסות מתגלים בקני מידה קוסמיים, העולים על הארציים בסדרי גודל רבים. הם נוצרים במהירויות ובמסות החורגות משמעותית מתנאי התנועה במסגרת העולם המקרוסקופי הארצי. משום כך אפקטים אלה נותרו בלתי מורגשים עד איינשטיין. אי אפשר כלל להעבירם מכדור הארץ אל הקוסמוס כמו שקרה ביצירת חוק הכבידה האוניברסלית. תורת היחסות ולכבידה האוניברסלית לראשונה נתנה הסבר אי-גיאוצנטרי. תיאוריית ניוטון לא הסבירה, אלא יותר הדגימה חזותית את הכבידה האוניברסלית. רק העקמימות של המרחב-זמן הארבע-ממדי, שאינה מורגשת בראייתנו המרחבית הארצית המישורית, הראתה באופן מספק את אותו ״מלכודת״, שאליה נופלים כל הגופים ״הכובדים״. ובכך קיבלה גם חוסר הסיום האי-גיאוצנטרי של תיאוריית ניוטון משמעות חדשה: גופים כובדים זה אל זה ״מושכים״ לא איזה כוח מסתורי, אלא עקמימות המרחב-זמן, שהם עצמם יוצרים במסתם, מעין שקע ארבע-ממדי בגוף היקום שלנו. ב-1917 מרחיב איינשטיין את תיאורייתו אל הקוסמולוגיה – התיאוריה הפיזיקלית-אסטרונומית של הקוסמוס. הישגו המדעי של איינשטיין פתח לבני האדם יקום חדש, מטוהר מהשכבות הגיאוצנטריות המישוריות שנדבקו אליו במשך מאות שנים. את מהות תגליתו הציג איינשטיין עצמו באופן הבא. חיפושית הזוחלת על כדור אינה מבחינה בעקמימותו, בהיותה בטוחה שהיא זוחלת על מישור. לדעתו של איינשטיין, תרומתו הסתכמה בכך שהוא הצביע לבני האדם על דמיונם לחיפושית זו. רק בזכות המדע השתכנעו בני האדם גם בכדוריות כדור הארץ, הנראה לתפיסה היומיומית שטוח. תוך שהעניק לבני האדם ראייה חדשה של הקוסמוס, הצביע איינשטיין בפניהם על אופי שונה לחלוטין של היקום ממה שחשבו קודם. בהתאם לצפיפות החומר היקום צריך להיות מעוקל בצורה מיוחדת במרחב-זמן, להיות או סגור או פתוח, להתרחב, להתכווץ או ״לפעום״ (להתרחב או להתכווץ לסירוגין). איינשטיין עצמו סבר שהיקום בהכרח סגור, אבל המדען הרוסי המצוין פרידמן הראה את טעותו, וקבע שהיקום, בהתאם לנוסחאות תורת היחסות, יכול להיות מגוון יותר ממה שסבר יוצר התיאוריה הגדול עצמו. בהשקפת עולמו של איינשטיין עצמו, שהפך בכיוון האי-גיאוצנטרי את ידיעותינו על הקוסמוס, היה טמון גם גיאוצנטריות ייחודי למדי. איינשטיין בכלל הכחיש את אפשרות קיומם של עולמות מרובים, והתעקש על קיומו של יקום הרמוני אחד, הבנוי על פי חוקי תורת היחסות. עמדה זו לא איפשרה לו עד סוף חייו להבין את הייחוד העקרוני של המיקרוקוסמוס, והפכה אותו למתנגד קבוע לחוקיות של מכניקת הקוונטים, אשר להתפתחותה הוא גם תרם תרומה משמעותית מאוד. והמדע על המיקרוקוסמוס צבר באותה תקופה כוח גדל והולך והראה יותר ויותר בבירור את אי-הצמצום של אובייקטיו לייצוגים מקרוסקופיים עליהם. כל צעד חדש בדרך הכרת המיקרוקוסמוס עורר אצל המגלים הגדולים עצמם של מכניקת הקוונטים ספקות מפלצתיים, נדנודים ויסורי מצפון מדעי, ייסורים לא רק בעלי אופי יצירתי-רציונלי, אלא גם מסדר מוסרי. ולמעשה כל צעד חדש בהתפתחות התיאוריה החדשה התחיל בניסיון עוויתי להשיב לזכויות את התיאור המכני הקלאסי ובכך לשקם את המראה הארצי על הדברים. וכל ניסיון כזה הסתיים בכך שהטבע הכחיש קונקרטית וללא סתירה את מהותו הגיאוצנטרית ואילץ, כביכול בכוח, את חוקריו ליצור דרכים מתמטיות מוזרות יותר ויותר להצגתו האי-גיאוצנטרית. תוך התנגשות במהירויות עצומות ופיצול אטומים, מגלה רתרפורד ב-1911 את גרעין האטום. מיד נוצרת המודל הפלנטרי של האטום. הצלחה מלאה! האטום פורש כמערכת הליוצנטרית קטנה, הדומה מאוד לזו שבה אנו חיים. אי-הנוחות מהחלוקה של האטום, ששמו עצמו כבר משייך אותו לגופים מקרוסקופיים בלתי ניתנים לחלוקה נוספת, נדמה, הובס לנצח על ידי הסידור הגיאוצנטרי של מבנהו הפנימי. אבל התיאוריה האלקטרומגנטית הקלאסית של מקסוול הטילה על תמונה אידילית זו צל מורגש מאוד: מהנוסחאות עלה שגוף טעון חשמלית, – במקרה זה כוכב-לכת-זעיר האלקטרון, – הנע בשדה של גוף טעון חשמלית אחר, – חייב היה בהכרח לאבד אנרגיה ובסופו של דבר ליפול אל ״שמשו״ – אל הגרעין. ב-1913 המדען הדני הדגול נילס בוהר הסיר קושי זה, והסביר את הקוונטיות והפלנטריות. אבל באיזה מחיר! שוב, כמו אצל פלאנק, המיקרוקוסמוס התמלא בשטן אי-גיאוצנטרי. בתנועתם במסלוליהם לא היו האלקטרונים אמורים לאבד שום אנרגיה, עד שלא קרנו אותה במנה קוונטית שלמה, ולאחר מכן עברו למסלול קרוב יותר. המודל של בוהר לא פגע בגיאוצנטריות של הייצוג על האלקטרונים הפלנטריים, אבל הוא מילא בהבנה אי-הליוצנטרית את מבנה האטום בכללותו. בשנות ה-20 הוסיף א&#x27; איינשטיין לקוונטיות את השיטה הסטטיסטית של הצגת מיקרו-תהליכים, ויצר את הסטטיסטיקה של בוזה-איינשטיין כביכול. זה נעשה כדי להסיר את הקריעה הקוונטית הבלתי מובנת של תופעות המיקרוקוסמוס, כדי לקשר את הקוונטיות הרציפה-למחצה (הקונטינואליות) של תורת היחסות. והכל הסתבך לגמרי אחרת. ב-1923 לואי דה ברוי, בהשפעת רעיונותיו של איינשטיין ומתוך צו מצפונו המדעי שלו, החליט לאחד על בסיס סטטיסטי את הנתונים על הקוונטות כחלקיקים יוצאי דופן מאוד, ובמקביל כגלי אור בעלי אורך מסוים. אבל מה שיצא לו היה עוד יותר בלתי ייאמן ומוזר מנקודת מבט מקרוסקופית מאשר הקוונטות עצמן. יצא מעין קנטאור יווני קדום, יצור עם גוף של סוס ובמקביל של אדם. יצא לא זה ולא זה, לא חלקיק ולא גל, אלא משהו המגלה תכונות כאלה או אחרות בכל מקרה קונקרטי. ב-1926 גזר שרדינגר את משוואת הגלים העיקרית של מכניקת הקוונטים. הנחתה אותו שאיפה עזה להעניק לתופעות הקוונטיות אופי דינמי מוצג חזותית. אבל לשם כך נאלץ להמציא משהו עוד יותר פנטסטי מהקנטאורים או מה כימרות, – ״גלי-טייס״. לבסוף, ב-1927 ניסח הייזנברג את יחס האי-ודאות המפורסם שלו, והוכיח את חוסר האפשרות המוחלט, העקרוני, של מדידה מדויקת בו-זמנית, עד כמה שניתן, של מקום ותנע של חלקיקים. הסיבה לכך הייתה אי-הוודאות המקרוסקופית של האובייקטים של המיקרוקוסמוס עצמם, המגיבים עם אמצעי התצפית המקרוסקופיים באופן בלתי צפוי מראש. זה חשף גם את אופי המקרוסקופיות עצמה, ההגדרתיות המקרוסקופית, שהתבררה כתוצאה של מספר עצום של אינטראקציות מיקרוסקופיות, שאינן ניחנו בעצמן בהגדרתיות כזו. אבל מדענים רבים ורבים המשיכו לראות ביחס האי-ודאות תוצאה של חוסר דיוק וסובייקטיביות של ידיעותינו על אובייקטי המיקרוקוסמוס עצמם. הם לא הפסיקו את ניסיונות השיקום של הייצוגים המקרוסקופיים על אובייקטים מיקרוסקופיים. אחד הניסיונות האחרונים כאלה עשה הפיזיקאי האמריקאי הנודע ד&#x27; בוהם, בשאיפה לגלות במיקרו-תהליכים פרמטרים מקרוסקופיים נסתרים. אבל הטבע שיבר בעקביות את החלום הגיאוצנטרי הוורוד על תכונות מקרוסקופיות נסתרות של מעמקי החומר, וחשף בפני החוקרים, להיפך, עוד ועוד תכונות ויחסים לא מקרוסקופיים, מפתיעים יותר ויותר. במאה העשרים הטבע עצמו הפך עבור חוקריו, ללא תלות ברצונם וברתיעתם, לאבן בוחן של השקפת העולם האי-גיאוצנטרית. no70oby704yxmtfp7y6gcoxxlgaup07 0 31059 180650 2026-09-27T06:52:33Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180650 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 5. הקוסמיזם האי-גיאוצנטרי == nvi2k8bw4mhdvoerzqzamzy8ks25867 0 31060 180651 2026-09-27T06:52:39Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180651 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == התפתחות הקוסמולוגיה והמודל האטלוני של היקום == ההיסטוריה של התפתחות ההבנות על מבנה היקום מראה שהתפתחות זו עוברת שלושה שלבים עיקריים, המקבילים לשלוש תמונות מדעיות של העולם, שהחליפו זו את זו ברציפות על במת ההכרה האנושית. הראשונה בתמונות אלה הייתה גיאוצנטרית לחלוטין. היא קיבלה את כדור הארץ כמרכז מוחלט של היקום, השמש וכוכבי הלכת נחשבו כסובבים סביבו על גבי ספירות כדוריות אידיאליות. בתמונת העולם העתיקה היה במחזור מושג גיאוצנטרי טהור של עליון ותחתון מוחלטים, המילוי החומרי של העולם הצטמצם לשילוב של ארבעה יסודות, או סטיכיות, המצויים על כדור הארץ, – אדמה, מים, אוויר ואש. במקביל, הפילוסוף-האנציקלופדיסט הגדול של העת העתיקה אריסטו סבר שהמאפיין האופייני של שני הראשונים שבהם, – אדמה ומים, – היא השאיפה למטה, של השניים האחרים, – אוויר ואש, – השאיפה למעלה. ואריסטו עצמו יצר את הקוסמולוגיה השיטתית המקיפה הראשונה בעולם. היא נשענה על רעיון הזרימה הקונצנטרית של גופים זוהרים, המחוברים בקשיחות למסלוליהם, של הספירה השמימית. את כל אי-ההתאמות וחוסר ההתאמה של נתוני התצפית לתמונה כזו פיצה ממשיך דרכו של אריסטו, האסטרונום הגדול של העת העתיקה קלאודיוס תלמי. הוא הסביר את הסטיות במיקום ה״מאורות״ מהמקומות שהוקצו להם על פי התכנית האריסטוטלית במה שנקרא אפיציקלים. אם המאור לא נמצא במקום שהוקצה לו על פי אריסטו, משמע, מסיבות מסוימות, שאי אפשר היה לבררן, הוא ״הטה״ הצידה, ״הסתובב״ במסלול נוסף שהונח לצידו, שלא נודע מאין בא. מערכת תלמי הייתה מערכת של סדר לראייה הגיאוצנטרית. היא דחסה את העובדות למיטת סדום של מאפיינים תיאוריים, המתקבלים על ידי צופה ארצי, והסברים של התופעות הגבילה לתיאור סכמתי של תנועות הגופים בהתאם למיקומיהם, המתגלים על ידי צופה זה. כל אי-התקינויות שנבעו מהתכנית הגיאוצנטרית של מבנה הקוסמוס הוסברו בשילובים של תנועות מעגליות אחידות. ״כך הוא נע״, – זה כל ההסבר, שעליו הייתה מסוגלת המדע הקונקרטי שעושה את צעדיו הראשונים. כשהמציאות לא נכנסה לתכנית, נותר להזעיק לעזרה או ייצוג ספקולטיבי על הכאוס, או השפעתם של אלים טובים. התמונה המדעית השנייה של העולם, שנוצרה על ידי בני האדם, תמונת העולם המכניסטית של העת החדשה, הייתה סדר כבר לא של הראייה הגיאוצנטרית, אלא של המציאות החוץ-ארצית, סדר שוב גיאוצנטרי ואנתרופומורפי. העולם כבר לא הוגבל עכשיו לראייתו של מרכז תנועה מוחלט של אובייקטים, הנוצר מעמדתו הארצית של האדם-הצופה, אלא הוא הוגבל לאובייקטים הנראים, הנעים באנלוגיה לאובייקטים ארציים והמהווים חזרות אינסופיות של המערכת ההליוצנטרית. התמונה המדעית השלישית של העולם, שקמה במאה העשרים, תמונת העולם הקוונטית-רלטיביסטית של העת החדשה ביותר בתולדות האנושות, הרסה גם אשליה זו. היא הדגימה את המבנה האי-גיאוצנטרי של העולם, את ריבוי האיכויות וריבוי הרמות של תהליכים שונים, את אופיו המורכב ביותר והלא-טריוויאלי של האחדות האבולוציונית של העולם. בחקר היקום כאובייקט כלשהו הקיים מחוץ לנו, בביטוייו ובתכונותיו שעדיין אינן מתבטאות, עוסק מדע מיוחד – קוסמולוגיה. עצם שמו של מדע זה מעיד על כך שהוא שואף ליצור תורה אחידה, מלאה עד כמה שניתן ומבוססת אמפירית על הקוסמוס, על המערכת והמבנה של היקום. כפי שכבר צוין, המילה ״קוסמוס״ היא ממוצא יווני עתיק, בשפת הלס היא לא התכוונה רק ״עולם כשלעצמו״, אלא סדר מסוים, מסומן על ידי האדם, מבנה, מערך (למשל, אצל הומרוס – סידור של צבא). ובמיוחד צוירה מבניות זו, הגדרתיות זו, סידוריות זו דווקא כהפך המוחלט לשינוי אבסולוטי בלתי מסודר, בלתי חוקי, בלתי מותנה סיבתית – לכאוס. מראשית הולדתה ברקמת התרבות העתיקה הושלמה הקוסמולוגיה בתורה על הופעת אובייקטי הקוסמוס, על מקורו והתפתחותו של הקוסמוס הנצפה על ידינו עצמו – בקוסמוגוניה. לאחר שקמו בעת העתיקה על בסיס השקפת העולם הדתית-מיתולוגית, הצטמצמו הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה להסבר נאיבי-פנטסטי, אנתרופומורפי של העולם הסובב את האדם, וזה האחרון, עם המציאויות המשפיעות על חושי האדם, צויר על ידי בני האדם ככלל ארצי, גיאוצנטרי. אצל כל העמים העתיקים וימי הביניים, ללא יוצא מן הכלל, ביסוד הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה עומד הקריאציוניזם – התורה על בריאת העולם ברצונם ופעילותם של האלים, יצורים אנתרופומורפיים, הניחנים בכוח לא אנושי ובידיעה נעלה על האדם. בהנתקם מחבל הטבור הדתי-מיסטי, הפכו הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה לתורות פילוסופיות-טבעיות, המתחשבות בנתוני המדע הקונקרטי, אבל הנבנות ביסודותיהן על תאורזציה ספקולטיבית. והספקולציה הכי פרועה, ברגע שהיא מתנתקת מהעובדות, מתבססת שוב על הניסיון הארצי התצפיתי וההיסטורי, מקורקעת על ייצוגים גיאוצנטריים ואנתרופוצנטריים, הנגזרים מניסיון זה. זה, כמובן, אינו ממעיט מערכה של הכיוון המדעי-קונקרטי של הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה של העת החדשה. כפי שכבר נאמר, המודל הקוסמולוגי העיקרי של העת החדשה היה היקום האינסופי במרחב האוקלידי המישורי והנצחי בזמן הניוטוני המוחלט, בלתי ניתן לבריאה ובלתי ניתן להריסה, המלא בריבוי בלתי מוגבל של כוכבים דמויי-שמש עם מערכות משלהם של פלנטות דמויות-ארצי. כל בו, מהאטום הזעיר ביותר ועד למערכת הכוכבים הגדולה ביותר, נחשב נע על פי חוקי המכניקה הקלאסית, שנגזרו מניסויים ותצפיות ארציים. הקוסמוגוניה של תקופה זו ביחס לקוסמוס הסובב אותנו כשלם הייתה, למעשה, אנטי-קוסמוגוניה: היא הכירה בקוסמוס כקיים לנצח, בלתי ניתן לבריאה ובלתי ניתן להריסה. כמובן, ייצוג כזה של היקום כעולם בכללותו היה הישג חשוב של האבולוציוניזם שעדיין נאיבי, שזיהה את ״החתך״ הגיאוצנטרי של הקוסמוס המופיע לפנינו ישירות עם כל חומר היקום. עולם הומוגני מבחינה איכותית כזה ייצג אינסוף גרוע, שנכפה על הטבע על ידי מגבלת הידיעה. במקביל, שורת רעיונות קוסמוגוניים של אותה תקופה, במיוחד התיאוריה הקוסמוגונית של קאנט-לפלס על מקור כדור הארץ ושאר הפלנטות מענני גז שהתעבו, הכניסה לקוסמוגוניה ראייה היסטורית, משמע ניצחון חשוב של המחקר הקוסמוגוני המדעי-קונקרטי של היקום. כדור הארץ עצמו מנקודת מבט זו התברר כנוצר מערפילית גז לוהטת שאינה דמויית-ארצי. לא בכדי שמרה תיאוריית קאנט-לפלס על חיוניותה עד היום, בעוד שמאות ייצוגים תיאורטיים מכובדים יותר הפכו בזמן זה רק לשרידים היסטוריים, לאתמול של המדע או אפילו לשלום שלפניו. לקראת סוף המאה התשע עשרה מושלם בכל הכיוונים הבניין הגרנדיוזי של המדע הקלאסי, שאחד מיסודותיו המרכזיים הוא המודל הקוסמולוגי המושרש והמקובל על הכל. אינסופי והומוגני במרחב ובזמן, סטציונרי, כלומר יציב וקבוע, נטול שינויים גלובליים ומקיפים, מודל זה מיקם את הקוסמוס במרחב האוקלידי המישורי האין-סופי, אבל הזהה בכל מקום, ובזמן הניוטוני הזורם באחידות, הבלתי תלוי באופי מהלכם של תהליכים פיזיקליים, הזהה לחלוטין ושווה לעצמו, המקיף את הכול. היקום במודל זה לפי מאפייניו המרחביים-זמניים ופיזיקליים אחרים הוצג כמעין העתק של העולם הארצי, וזה לא מפתיע, שכן המדע של אותה תקופה היה עדיין חסר אונים להציג תהליכים קוסמיים אחרת מאשר בביטוייהם הארציים, עקביים מקרוסקופית, לחלוטין. אבל כבר בסוף המאה הבחינו התאורטיקנים בשורת אי-התאמות, שהטילו ספק, לפחות, בעקביות הלוגית של המודל הקלאסי. קשיים אלה, שהתבטאו כפרדוקסים של האינסופי והסופי, היו קשורים בכך שהקוסמוס הטריוויאלי-אינסופי, המורכב על פי עקרונות מודל זה, היה נראה לצופה הארצי ומשפיע על כדור הארץ באופן שונה לחלוטין ממה שיש לנו במציאות. הראשון בקשיים אלה, שזכה לשם הפרדוקס הפוטומטרי, התבסס על ההסקה הבאה. בסידור אחיד של מספר אינסופי של כוכבים, החומר הזוהר היה חייב למלא את כל הספירה השמימית, ובמקרה זה כל השמיים היו זוהרים בעוצמה כזו, שאפילו השמש הייתה נראית על רקע זה ככתם שחור. מכאן עלה, או שמספר הכוכבים אינו אינסופי, כלומר היקום עצמו אינו אינסופי ובמקום כלשהו מסתיים בצורה מוזרה, או – ובזה במיוחד לא רצו להאמין – המודל הקלאסי אינו משקף את המציאות, והיקום בנוי אחרת איכשהו. ב-1896 ניסח האסטרונום הגרמני זליגר את הפרדוקס השני, שנקרא על שמו, אבל ידוע גם בשם ״הפרדוקס הגרביטציוני״. לפי זליגר, מספר אינסופי של כוכבים וערפיליות צריך ליצור פוטנציאלים גרביטציוניים אינסופיים ואנרגיית אינטראקציה אינסופית בין כל גוף מקרוסקופי ליקום כולו. לשני פרדוקסים אלה, שהכניסו מהומה לא קטנה לראשי החוקרים, יש להוסיף גם את הפרדוקס התרמודינמי, שלפיו כל סוגי האנרגיה ביקום של המודל הקלאסי היו אמורים לעבור לחום, וכתוצאה מכך היקום היה מת מזמן ב״מוות תרמי״. התפלגות אחידה של חום הייתה יוצרת בקוסמוס המאורגן גיאוצנטרית ״מדבר תרמי״ רציף, שמשמיד את עצם האפשרות של קיום החיים ואפילו של הקוסמוס עצמו כבנייה מסוימת של היקום, שלושה פרדוקסים כלווח אש ריחפו מעל המודל הקוסמולוגי המושרש, ומנבאים לו מוות בלתי נמנע, משום שהיעדר כל מודל חלופי הוכחתי הפך את האי-גיאוצנטריות הטמונה בו לבלתי פגיע. חלופה אמיתית למודל, המתבסס על הצגה גיאוצנטרית ומישורית-מקרוסקופית של האינסוף, יכלה להוות רק מודל כזה שיגש לציור מגוון-אי-גיאוצנטרי של האינסוף. ולשם כך היה צריך ליצור אמצעי ציור חדשים עקרונית, שנמצאו רק במנגנון המתמטי של תורת היחסות. שלב חדש עקרונית בהתפתחות הקוסמולוגיה החל במאה העשרים. אפשר לציין בדיוק מוחלט את השנה שבה זה קרה. ב-1917 הרחיב אלברט איינשטיין אל הקוסמולוגיה את מסקנות תורת היחסות הכללית שיצר קודם לכן, ובכך הניח את היסודות לתיאוריית קוסמוס אי-גיאוצנטרית בדרך חדשה. זה היה הישג מהפכני, שפתח את הדרך לשורה שלמה של הישגים מהפכניים אחרים, שחידשו את עצם היסוד של ייצוגינו על היקום. היקום של איינשטיין ייצג ספירה תלת-ממדית, מפותלת במרחב-זמן ארבע-ממדי וסגורה על עצמה. נפחו של יקום זה היה סופי. הוא היה אמור להיות סטציונרי, כלומר בלתי משתנה בזמן. מודל כזה של היקום עורר סערה שלמה בראשי בני הדור. כמו תורת היחסות בכלל, הוא התקבל על ידי רבים בתמיהה ואי-הבנה. איך זה? היקום סגור. כלומר, הוא אינו אינסופי? אבל אז מה נמצא מחוץ לגבולותיו? שאלות כאלה אפשר היה להכפיל עד אינסוף. היקום תמיד זהה? כלומר, העולם בכללותו נשאר ללא שינוי? וכמובן, מיד נמצאו תאורטיקנים, שעשו מזה מסקנות על אי-ההתאמה של הקוסמולוגיה המדעית-קונקרטית עם האבולוציוניזם. הסגירות של היקום פורשה כלא-אינסופיות של החומר, כמגבלתו, כהוכחה לקיומו מאחורי הגבולות המדומים של רוח-אלוהים חסרת גבולות. והסטציונריות נתפסה על ידי תאורטיקנים אלה כחוסר אפשרות של התפתחות. כמובן, הצגה כזו של מסקנות הקוסמולוגיה המדעית-קונקרטית התבססה על עיוותה המוחלט. התיאוריה המדעית הניחה דווקא את היעדרו של כל דבר מחוץ לגבולות היקום הסגור, ולא כלל את מגבלת החומר של היקום. והמודל הסטציונרי של איינשטיין עצמו היה רק נקודת המוצא להמשך התפתחות הקוסמולוגיה הרלטיביסטית (כלומר, המבוססת על מסקנות מתורת היחסות). המודל של היקום של איינשטיין היה לא-ניוטוני ולא-אוקלידי, הוא ייצג כמעין ״ביצה״ ראשונית, שממנה היה אמור לבקוע מודל אי-גיאוצנטרי מגוון יותר של הקוסמוס. ב-1922 עשה א.א. פרידמן מתורת היחסות מסקנות קוסמולוגיות, שונות איכותית ועמוקות יותר מאשר איינשטיין עצמו. הוא גילה שעל פי תורת היחסות היקום אינו צריך להישאר זמן רב במצב של שיווי משקל סטטי, אלא בהתאם לצפיפות הממוצעת של החומר יתרחב, יתכווץ או ״יפעום״ בתקופה מסוימת, לסירוגין מתרחב ומתכווץ. עד מהרה נאלץ איינשטיין להכיר בצדקת פרידמן. ועוד ארבע שנים לאחר מכן נמצאה גם התשובה לשאלה, באיזה כיוון משתנה באמת היקום הסובב אותנו. ב-1929 חקר האסטרונום האמריקאי האבל את הספקטרומים של גלקסיות שונות בעזרת ספקטרוסקופ, מכשיר שהיסוד העיקרי שלו הוא המנסרה המוכרת לכול מניסיונות ניוטון, שנכנסה לכל קורסי הפיזיקה בבתי הספר, המפרקת את האור הלבן לשבעת הצבעים המרכיבים אותו. מילדות שיננו היטב צבעים אלה ולעתים קרובות אנו רואים אותם בתופעות ארציות: בקשת בענן, בשלולית עם טיפת בנזין, בסדקים של זכוכית החלון מהספקטרומים של גלקסיות רחוקות, המדען נדהם. בספקטרומים של גלקסיות רבות התברר שקווי הספקטרליים הוזזו משמעותית לכיוון האדום באותו גודל! ובנוסף, גודל ההזזה גדל עם הגדלת המרחק לגלקסיה. איך היה להסביר את ה״הזזה האדומה״ הזו? ההסבר עלה מעצמו בקשר לאפקט דופלר, הידוע זה מכבר לפיזיקאים, שנקבע דרך ניסויים ארציים לגמרי בתופעות ארציות. הרי דופלר, שעל שמו נקרא אפקט זה, הוכיח מזמן שגוף זוהר המתרחק מהצופה צריך ליצור הזזה אדומה של הספקטרום. ובגוף מתקרב צריך להתעורר שינוי לכיוון הנגדי של הספקטרום – הזזה סגולה. תוך יישום נוסף של עיקרון דופלר לחקר תנועת הגלקסיות לאורך קו הראייה, קבע האבל חוקיות מסוימת. כל הגלקסיות, מלבד שלנו ושלוש הקרובות ביותר, מתרחקות מאיתנו במהירויות עצומות, ומהירותן גדולה יותר ככל שהן רחוקות מאיתנו. קמה פיתוי חזק לפרש את ״התפזרות הגלקסיות״ הזו ברוח הגיאוצנטריות. אבל מדען של המאה העשרים כבר לא יכול היה ללכת בדרך זו. הוא חונך על כל הניסיון הקודם של התפתחות הידע והיה בעל ידע, המאפשר לבחור מיד את ההתמצאות הנכונה הן בפירוש העובדות והן בהשקפות על הקוסמוס. הוא ניתח את המצב באופן מערכתי והגיע למסקנה הנכונה היחידה על האופי הגלובלי של ה״התפזרות״ שגילה, על כך שהיא תוצאה של התרחבות היקום הנראה לעינינו כולו, ולא של עמדתנו המרכזית בו. על פי תצפיות האבל, שאושרו כיום, נקבעה העובדה המדהימה שהתפזרות הגלקסיות מתרחשת איזוטרופית, כלומר בכל מקום ובכל הכיוונים, ואין לה שום מרכז התפשטות, שכן מכל נקודה של המטאגלקסיה אמורה להיראות אותה תמונה: ככל שהגלקסיה קרובה יותר לצופה, כך היא מתרחקת ממנו מהר יותר. מהירות התרחקות הגלקסיות יחסית ישר למרחק אליהן, ללא תלות במיקום הצופה. לפי הערכותיו הראשוניות של האבל עלייה זו היא 160 ק״מ לשנייה על כל מיליון שנות אור. לפי נתונים מודרניים ומדויקים יותר, גודל זה קטן פי 5-10. הקבוע הזה של גודל הפרופורציונליות נקרא קבוע האבל והוא גודל יסודי, הקובע את מהירות התרחבות המטאגלקסיה. בנוסף, ההומוגניות של התפלגות צבירות הגלקסיות בקני מידה גדולים (לא פחות מ-100 מגה-פרסק, בקני מידה קטנים יותר, כמובן, מתגלה מבנה מסוים של הצבירות ושל הגלקסיות עצמן) קיבלה במדע אישוש נוסף, וכך קיבל את ביסוסו מצד האסטרונומיה התצפיתית עקרון ההומוגניות והאיזוטרופיות של היקום הסובב אותנו. רעיון התפזרות הגלקסיות התקבל בזמנו כ״משוגע״, כלומר בלתי ראוי לחלוטין מנקודת מבט מקרוסקופית. לעומתו קמו מיד שורה של הסברים חלופיים, או ליתר דיוק, ניחושים וספקולציות מגוונים ביותר, שמחבריהם ניסו להציל את הסטציונריות של מודל היקום. כך, הפרופסור הסובייטי א.פ. בוגורודיצקי העלה השערה, שלפיה את ההזזה האדומה יש לייחס לאמצעי התצפית שלנו, לפוטונים עצמם, ש, כביכול, ״מזדקנים״, בעוברם מרחקים בין-כוכביים. ולמרות שהשערה כזו התבררה כבלתי סבירה בעליל, משום שבמקרה זה הייתה מתרחשת ״מריחה״ של התמונות בתצלומי הגלקסיות, מאמינים ותיקים רבים של המדע המשיכו להיאחז בה, משום שהיא הבטיחה השבת זכויות למודל הקוסמולוגי הטוב הישן, העולה אל המכניקה של ניוטון וגלילאו. בכל זאת, גם תגלית האבל מתפרשת לא פעם ממש ברוח הגיאוצנטריות שלפני איינשטיין, כהתרחבות מכנית של איזה ״חתיכת חומר״ מקרוסקופית, מעין גומי נמתח. על שגיאתיות פירוש כזה מצביעים המומחים הרוסים הידועים לשאלות פילוסופיות של מדעי הטבע ל&#x27; באז&#x27;נוב ומ&#x27; אחונדוב. באז&#x27;נוב מדגיש שהתפזרות הגלקסיות איננה כלל תוצאה של סיבות דינמיות מיוחדות, הפועלות בזמן הניוטוני ובמרחב האוקלידי, ולכן חסר תועלת לחפש או להמציא הסברים כאלה. היא ביטוי לטבע אחר של המרחב-זמן. ולכן הסבר ה ״התפזרות״ הזה, שניתן על ידי הקוסמולוגיה הרלטיביסטית, דומה להסבר של אפקטי קיצור האורך והאטת הזמן ה״בלתי ייאמנים״ מנקודת מבט מכניסטית (באז&#x27;נוב ל.ב, הפילוסופיה של מדעי הטבע – בספר: הפילוסופיה של מדעי הטבע, גיליון 1 – מ.: נאוקה – 432 עמ&#x27;, עמ&#x27; 196). מ&#x27; אחונדוב מבהיר שלא הגלקסיות מתפזרות במרחב הבלתי משתנה, אלא המרחב-זמן עצמו, שבו שוכנות הגלקסיות, מתרחב (אחונדוב מ.ד. מרחב וזמן בהכרה הפיזיקלית – מ.: מיסל, 1982 – 246 עמ&#x27;, עמ&#x27; 145). אבל על איזו דרך התפתחות של היקום הנצפה העידה תגלית האבל, אם מציבים אותה בקשר לוגי עם העמדות של הקוסמולוגיה הרלטיביסטית, שכבר הוכרו על ידי הקהילה המדעית, אם כי לא בלי התנגדות? אם כיום הגלקסיות ״מתפזרות״, המרחב-זמן של היקום שלנו נמתח ללא הרף, הרי לתהליך אבולוציוני חד-כיווני זה היה, כמובן, נקודת מוצא מסוימת, שממנה החלה ההתרחבות הנזכרת. אם משהו מתרחב, הוא מתרחב ממצב דחוס מסוים, מה שמתאים לחלוטין לייצוגים הנובעים מאופן התפיסה הטבעי המקרוסקופי שלנו של תופעות. אבל במקרה זה גם ההתרחבות וגם הדחיסה שקדמה לה נושאות אופי לא מקרוסקופי, אי-גיאוצנטרי. כבר בשנה שלאחר תגלית האבל, 1927, האב פסטר הגיאומטר והפילוסוף הדתי הבלגי ז&#x27; למטר, לאחר שניתח את הקצב והאופי של התרחבות היקום הרלטיביסטי, העלה השערה חדשה ״משוגעת״. הוא שיער שהיקום כזה יכול היה להיווצר על ידי פיצוץ גדול מ״אטום-אב״ כמעט נקודתי, שבו התרכזה המסה הכוללת של כל הגלקסיות (כ 2,14•1055ג׳). על מקור הפיצוץ הזה האידיאליסט למטר לא חשב זמן רב, וראה בו לא אחר מאשר הוכחה מדעית-קונקרטית לגילוי האנרגיה חסרת הגבולות של הבורא הכל יכול של היקום. הוא ניסה גם לבסס מבחינת השקפת עולם את הקריאציוניזם, כשהוא רואה מעתה ואילך את בריאת העולם מתוך איזה חומר-ראשון מואצר אלוהית כמאושר מדעית. קריאציוניזם זה, לצד התביעה למדעיות, הכיל יסודות של אמונות נאיביות בצביון מיתולוגי: הולדת חומר יש מאין, ייצוג על הרצון האלוהי כמנוע ראשון של מהפכים חומריים, ייצוג על התחלה מוחלטת של העולם, שנברא על ידי האל במרווח זמן קצר ביותר, ייצוג על הסופיות והמגבלת בזמן של היקום כשלם אוניברסלי וכו׳. אבל הוכחה קריאציוניסטית כזו לקיום האל, עם שימוש בנימוק מדעי-למראה, מתבררת כבלתי נסבלת לחלוטין גם מנקודת מבט מדעית, וגם כבלתי מקובלת להשקפת העולם הדתית המסורתית. האל המקראי, הפועל הגדול הזה והבורא של היקום, מופיע כאן בתפקיד לא מחמיא ומחולל כביכול של מכין הפיצוץ הגדול. כל עוד תיאוריית למטר נשארה על אדמת המדע, עלה ממנה שהחומר של היקום הידוע לנו נוצר לא מרצון ריק או מתהליך אידיאלי כלשהו, אלא מהיות אחר של החומר, והכוח היצירתי כאן לכל הפחות לא קשור לעניין. רק עיוות גיאוצנטרי ואנתרופומורפי של נתונים מדעיים-קונקרטיים כפה על ״חתיכת החומר״ הלא-טריוויאלית של היקום שלנו מוצא אלוהי. למודל למטר של התרחבות היקום קדם המודל של הפיזיקאי ההולנדי דה-סיטר, שבו הוסברה התרחבות זו רק ביישום מסוים של משוואות איינשטיין. ״המודל של למטר״, – כותב הסופר-המדע בדיוני המפורסם אייזק אסימוב, – ״התרחב כתוצאה מתופעה פיזיקלית – פיצוץ, השונה מפיצוץ על כדור הארץ במימדיו, אבל לא בטבעו. המודל של למטר קל להבנה, הוא קונקרטי, מרשים ונשען על ייצוגים מוכרים״ (אסימוב א. היקום – מ.: מיר, 1969 – 368 עמ&#x27;, עמ&#x27; 252). כפי שאנו רואים, אסימוב מדגיש את הגיאוצנטריות היחסית של המודל למטר. אבל עם כל הגיאוצנטריות והמרשימות המקרוסקופית שלו, הפיצוץ הגדול של למטר הכיל בתוכו מטען אי-גיאוצנטרי חזק ביותר, או, ליתר דיוק, היה תוצאה שלו. בסיבות גיאוצנטריות, מכניות, לא ניתן היה להסבירו. אבל דווקא בשל הגיאוצנטריזם הנראה לכאורה, זכה המודל של למטר להכרה מיידית. המפיץ והמפופולריזציה הראשון שלו היה הפיזיקאי המפורסם אדינגטון. והמשך התפתחותו ושיפורה בוצע על ידי האסטרופיזיקאי האמריקאי, רוסי במוצאו, ג&#x27;ורג&#x27; גאמוב, שהפך מראשית הדרך לתומכו הנלהב. בשנים 1946-1948 פיתח גאמוב את התיאוריה של השלב הראשוני של התפתחות היקום מיד לאחר הפיצוץ הגדול של למטר. על פי תיאוריה זו, בשלבים המוקדמים של קיומו היקום היה חם מספיק כדי שיוכלו להתרחש בו תגובות תרמו-גרעיניות. כך, ההתרחבות הייתה אמורה להתחיל ממצב חם על-צפוף, שבו התרחש הסינתזה של גרעיני הליום. בראשית התפתחותו היקום ייצג פצצה תרמו-גרעינית מפלצתית. הכל מהפצצה בא, ובפצצה יסתיים? אבל מסקנה פסימית כזו הייתה כמובן בלתי קונסטרוקטיבית ומוקדמת. קודם כל, היקום שלנו ״בקע״ לא מ״ביצה״ מקרוסקופית טריוויאלית, המכילה בתוכה מטען תרמו-גרעיני, אלא ממצב חומר אי-גיאוצנטרי לחלוטין, שזכה לשם סינגולריות. בתרגום מלטינית המילה ״סינגולרי״ משמעה ״מיוחד״, ״מוזר״, ״שונה מהכל״. בהגיעם לתופעת הסינגולריות, התאורטיקנים רק המשיכו לוגית את מהלכי למטר על בסיס תורת היחסות הכללית ושאר תופעות של הפיזיקה המודרנית. הם שקלו באופן הבא. אם כיום הגלקסיות מתפזרות, היה רגע שבו היה קיים מצב עם צפיפות מקסימלית, המקבילה לדחיסה קיצונית. זהו ה״אטום-אב״ המוכר לנו של למטר. אבל הבה ננסה לתאר את ה״אב״ הזה של היקום במשוואות איינשטיין של שדה הכבידה. יוצא, כפי שנראה, שטות טהורה ביותר, שבמובן מסוים משחזרת את הפרדוקס הגרביטציוני שכבר תואר על ידינו למעלה. משום מקום מופיעים מספרים עם ערכים אינסופיים. החומר מתברר כדחוס ומאוחה לגוש יחיד בלתי מופרד לחלוטין עם צפיפות אינסופית. עקמימות מרחב-זמן מסוג מקרוסקופי אינה קיימת. זה נתן בסיס לאסטרופיזיקאי המודרני הידוע וילר לדבר על מצב קדם-גיאומטרי של חומר. ומכיוון שעקמימות המרחב-זמן אינסופית, וכוח האינטראקציה הגרביטציונית לפי תיאוריית איינשטיין נקבע על ידי עקמימות זו, הרי אינסופי גם כוח הכבידה, הפועל על כל החומר ומצמית אותו לנקודה שאין לה כל התפשטות. ואם מוסיפים לכך את הטמפרטורה האינסופית של כל החומר הדחוס בנקודה זו, התמונה של קדרה אי-גיאוצנטרית גיהינומית, שממנה נמלטה בלידתה הגשמיות המקרוסקופית הידועה לנו, הופכת למדהימה עוד יותר. בתחילה, כשקיבלו במשוואות את הסינגולריות, המדענים ראו בה תוצאה בלתי סבירה לחלוטין, בלתי ריאלית, של המשוואות, וניסו להיפטר ממנה. תחילה ניסו להחיל טכניקות מתמטיות שונות ואפילו טריקים, אבל שום דבר מעניין ושימושי להכרה לא יצא מזה. אז התחילו לומר שהמטאגלקסיה ההומוגנית והאיזוטרופית המתרחבת היא רק אידיאליזציה, שהתחשבות באי-הומוגניות, באי-איזוטרופיות תאפשר איכשהו להתחמק ממצב כה לא נוח של המדע, שבו הוא נאלץ לחקור אינסוף אי-גיאוצנטרי, שאינו נכנע לתיאור בעזרת כל אמצעים מקרוסקופיים. אבל גם הניסיון הזה לא צלח. בשנים 1965-1970 הצליחו ר&#x27; פנרוז וס&#x27; הוקינג להוכיח שורת משפטים, שמהם עלתה ההכרחיות של הסינגולריות. ובשנת 1972 המדענים הרוסים ו&#x27; בלינסקי, י&#x27; ליבשיץ וא&#x27; חלטניקוב, שקיבלו פתרון יציב כללי עם סינגולריות, הוכיחו בכך שאי אפשר להישמר מהסינגולריות גם ב״חפירות״ באי-הומוגניות של החומר הקוסמי. בסינגולריות הייתה להרבה שכל ישר דרמטי למה להתפרע. בקבר הגרביטציוני המפלצתי הזה, בתהום ללא תחתית, בגיהינום הטמפרטורה נעלמת כל הגדרתיות מקרוסקופית שהיא. ההגדרתיות היחידה מתבררת כהעדרה המוחלט של כל הגדרתיות דמויית-ארצי, וכפי שמציין הפילוסוף הרוסי הידוע א.מ. מוסטפנקו, בסינגולריות ״כל קווי הגיאודזיה ״נקטעים״, כל אובייקט כביכול מפסיק להתקיים״ (מוסטפנקו א.מ. מרחב-זמן והכרה פיזיקלית, – מ.: אטומיזדאט, 1975, עמ&#x27; 189-190). ״הסינגולריות״, – קובע גם האסטרופיזיקאי האנגלי הבכיר ס&#x27; הוקינג – ״היא מקום שבו נהרס המושג הקלאסי של המרחב והזמן, כמו גם כל החוקים הידועים של הפיזיקה, שכן כולם נוצרים על בסיס המרחב-זמן הקלאסי״. (חורים שחורים. – מ: נאוקה. 1978, עמ&#x27; 169). הנה, מסתבר, איך נוצר עולמנו המקרוסקופי האהוב! הוא ״נמלט״ מ״גוש״ לא מקרוסקופי של חומר ועדיין ממשיך ״להיבראות״, תוך שמירת הדחף להתרחבות שהתקבל באותה תקופה. אבל לא רק אי-ההפרכה של הסינגולריות, אלא גם תפקידה המיוחד בתמונה המדעית המודרנית של העולם, האפשרויות המסקרנות שהיא פותחת בפני חוקריה להמשך פיתוח הייצוגים על היקום, מושכים אליה היום את תשומת לב המדענים. לא בכדי מתעקש האסטרופיזיקאי האנגלי המפורסם ר&#x27; פנרוז שהסינגולריות היא תכונה ממשית של היקום שלנו, בתנאי שמתקיימות משוואות איינשטיין (פנרוז ר. מבנה המרחב הזמן. – מ.: מיר, 1972. עמ&#x27; 174), והאסטרופיזיקאי הרוסי הגדול י.ב. זלדוביץ&#x27; מציין שלמרות שבמשך עשורים רבים התייחסו התאורטיקנים לסינגולריות כילד בלתי רצוי, שנולד מנישואי תורת היחסות הכללית והתצפיות, כיום רבים מהם מאושרים כשהם חוקרים את משמעות האינסופיות הללו. (זלדוביץ&#x27; י.ב. נאום בפתיחה החגיגית של הכנס – בספר: קוסמולוגיה. תיאוריה ותצפיות. – מ.: מיר, 1978. עמ&#x27; 11). חקר הסינגולריות הראשונית מאפשר להסיק מסקנות על התהליכים הפיזיקליים והחוקיות המתרחשים ״בקרבת הסינגולריות״, מיד לאחר הפיצוץ הגדול. המדענים חוקרים כיום את המטאגלקסיה בשלוש הדקות הראשונות לקיומה, בשעות ובשבועות הראשונים, בחודשים ובשנים הראשונים. כפי שנחשב כיום, בקרבת הסינגולריות נוהלה התפתחות המטאגלקסיה על ידי חוקיות קוונטית-גרביטציונית אחרת, ולא כמו היום. לאחר שצירפו את קבוע האבל, כלומר את המהירות הקבועה של התרחבות היקום שלנו, קיבלו המדענים אפשרות ייחודית לחשב את משך קיומו מרגע הפיצוץ הגדול, כשהוא היה דחוס לנקודה עם רדיוס מקרוסקופי אפס, ועד עצם היום הזה. החישובים מראים שאם שופטים לפי ההתרחבות, גיל היקום שלנו מלידתו צריך להיות 13-18 מיליארד שנה, ובכל מקרה, לא יותר מ-20 מיליארד שנה. הרבה זה או מעט? ככל הנראה, מעט מאוד, מעט מדי, כדי שניתן יהיה לרכוש ביטחון כלשהו. מסקנה כזו אפשר להסיק תוך השוואת נתוני הגיל של היקום המקרוסקופי עם נתוני מדעים אחרים על גיל אובייקטיו. כך, לפי נתוני הגיאולוגיה גיל כדור הארץ הוא 5-6 מיליארד שנה. היה, כמובן, בעייתי מאוד אם גיל כדור הארץ היה גדול מגיל המטאגלקסיה. יש, עם זאת, לציין שגילו של גרגר החול-כדור הארץ, המהווה בערך רבע ממשך קיומו של הענק-המטאגלקסיה, מדכא לא פחות, מאשר אילו נדמה שכדור הארץ מבוגר יותר. אבל במטאגלקסיה ידועים גם אובייקטים, הקיימים לפי הנתונים המודרניים לתקופות ארוכות יותר מאלה שהתיאוריה מקצה לקיומה של המטאגלקסיה עצמה. כך, את גיל שורת גלקסיות אסטרונומים מחשבים בתקופות של לא פחות מ-20 מיליארד שנה. הכוכבים העתיקים ביותר של הגלקסיה שלנו בני כ-10 מיליארד שנה. יש להכיר בכך שמועדי הופעת היסוד של היקום המקרוסקופי והנחת ״הלבנים״ לבנייןו עד הקומות העליונות ביותר מתחברים ביניהם בצורה גרועה מאוד. נסיבות אלה דורשות המשך שיפור התיאוריה, שינוי של כמה מרגעיה המהותיים. אבל כבר כעת ברור שהתהליכים והאובייקטים המקרוסקופיים לא סביר שישמשו גורם לאי-ההתאמה הזו, ושיש לחפש הסברים באובייקטים לא מקרוסקופיים על בסיס העמקה אי-גיאוצנטרית של ידיעותינו. בפרט, כבר עכשיו, כדי להסביר את טבעם של הקוואזרים, נאלצו ״לעכב״ את התרחבות היקום. האסטרופיזיקאים הרוסים א.ס. שקלבסקי ונ.ס. קרדאשב בתחילת שנות ה-80 הביאו טיעונים משכנעים בעד תמונת התרחבות עם עיכוב. אצל הקוואזרים, האובייקטים המוזרים ביותר של האסטרונומיה המודרנית, המתאפיינים בפליטות אנרגיה מפלצתיות באמת, שעדיין לא מוסברות תיאורטית, התגלה עוד תכונה מוזרה של הספקטרומים של קרינתם וקליטת האור שלהם. קווי הקרינה בספקטרומים שלהם מראים הזזה אדומה גדולה מ-1.95, ולפי קו הקליטה היא שווה ל-1.95. שקלבסקי וקרדאשב הסבירו תופעה זו בעיכוב בהתרחבות המטאגלקסיה, שאירע בעידן שממנו אנו מקבלים אור עם הזזה אדומה השווה ל-1.95. (ראו: נוביקוב א.ד. התפתחות היקום. – מ.: נאוקה. 1983, עמ&#x27; 64). עכשיו צריך לגלות את התהליכים שעשויים לשמש גורם לעיכוב זה. אבל אם לגבי התקופות והתהליך עצמו של ההתרחבות המודל הקוסמולוגי המודרני מעורר שורת ספקות ותמיהות, הרי בתחום הייצוגים על התהליכים הפיזיקליים והקשריהם ההדדיים השימוש בו הוביל לשורת הצלחות שובות דמיון. אישוש משכנע קיבלה התיאוריה של היקום החם המתרחב רק ב שנות ה-60, כשהתגלתה הקרינה המיקרוגלית הרקומבינוטית כביכול. עד אז התחולל במדע הקוסמולוגי מאבק פנימי בלתי ניתן לפיוס בין התכניות התיאורטיות העיקריות, שכל אחת מהן הסבירה לכול את עובדת ההתרחבות, שכבר כמעט לא ניתנת לערעור בפועל. ב-1950 צוין על ידי התאורטיקנים, שאם התפתחות המטאגלקסיה התרחשה בהתאם למודל פרידמן-למטר, כלומר עם התרחבות על פי חוקי תורת היחסות ממצב התחלתי כלשהו, ואם נכונה תיאוריית המצב החם הראשוני שהציע גאמוב, הרי מעידן המצב החם, מאותן זמנים ראשוניים, ביקום הנוכחי אמורה להישמר קרינה רקומבינוטית, כלומר שארית, בעלת ספקטרום של גוף שחור מוחלט, כלומר תרמית, עם טמפרטורה של כ-300 קלווין, המגיעה לכדור הארץ מהקוסמוס מכל הכיוונים, באחידות קיצונית (איזוטרופית), ומהווה לכן רקע מיקרוגלי אחיד. והנה, 15 שנה אחרי התחזית, ב-1965, התגלה אכן רקע מיקרוגלי כזה של 2.7 מעלות, ותכונותיו תאמו כמעט אידיאלית את הנחזות. את התגלית הזו עשו האסטרונומים האמריקאים פנזיאס ווילסון, שזכו עבורה בפרס נובל. ההסבר הסביר היחיד לקרינה כזו הוא מקורה מרגעי ההתרחבות הראשוניים של המטאגלקסיה, כשהקרינה הצליחה ״להיפרד״ מהחומר, כלומר היקום הפך ״שקוף״ לגלי אלקטרומגנטיים. ברגע זה היקום ייצג ״כדור אש״ עם טמפרטורה של כ-30000 קלווין (לפי נתונים אחרים – כ-50000 קלווין), מימדיו היו קטנים פי אלף מהמודרניים, גילו לאחר הפיצוץ הראשוני היה כמה מאות אלפי שנים, והחומר ייצג פלזמת מימן-הליום. בטמפרטורה כה גבוהה היה קיים שיווי משקל בין החומר לקרינה. ההתרחבות ממצב זה ועד למצב הנוכחי הובילה לקירור הקרינה, והיא הפכה למבשרת הרגעים הראשונים של התרחבות היקום – הפיצוץ הגדול. תמונה שובת לב באמת! אותנו מקיפים כיום פוטונים, שלפני כ-20 מיליארד שנה נמצאו ב״מרק״ הראשוני האי-גיאוצנטרי, שממנו נוצרה כל המטאגלקסיה הנצפית (והלא נצפית). לאחר מכן התקבלו גם עדויות אחרות, עדינות עוד יותר, בעד מודל הפיצוץ הגדול, למשל, התכולה הגבוהה בהליום ובדאוטריום ביקום הסובב אותנו, הנצפית על ידי האסטרונומים. מסיבות אחרות את יצירת הכמות הזו של היסודות האלה אי אפשר להסביר בשום אופן, ובפיצוץ הגדול טמפרטורות ולחצים על-גבוהים היו צריכים לתרום לסינתזה תרמו-גרעינית, וכפי שמראים החישובים, דווקא של גרעינים אלה, ולא כבדים יותר. כל זה אינו אומר, כמובן, שהמודל הנזכר יכול לטעון לאמת מוחלטת. להיפך. המשך התפתחות המדע יכניס, ללא ספק, לייצוגינו את התיקונים שלו. ולא מן הנמנע שזה יקרה עוד בחיי דורנו: מהירים מאוד קצבי ההתפתחות, וממילא גם השינוי של ידיעותינו. אבל ברור שהשינויים האלה יקרו בכיוון של העלאה נוספת של האי-גיאוצנטריות של מערכת הידע, של מציאת מקורות אי-גיאוצנטריים יותר ויותר של התפתחות עצמית של הקוסמוס, ולא בדרכי חזרה לייצוגים הישנים, המקרוסקופיים-מכניים. וטבעי לחלוטין שרק המודל, הנובע מהעמדות התיאורטיות של פרידמן-למטר, המועשר בקונספציה ה״חמה״ של גאמוב, המפותח על בסיס הייצוגים הפיזיקליים המודרניים ומקבל אישושים נסיוניים כבדי משקל יותר ויותר, תופס בקוסמולוגיה המודרנית את העמדה המרכזית. למרות שהמודל הזה, בניגוד למודל הקוסמולוגי הקודם, המכניסטי, אינו היחיד, המוכר לחלוטין על הכול, המכסה לחלוטין את כל היסוד של הקוסמולוגיה המודרנית, וכיום, להיפך, קיים ריבוי לא ניתן לספירה של מודלים חלופיים לו, אף אחד מהאחרונים אינו יכול להעמיד מולו טיעונים משכנעים ממש. לכן הוא זכה לשם המודל האטלוני, הסטנדרטי, וממלא בקוסמולוגיה המודרנית את תפקיד ה״תנור״, שממנו ״רוקדים״ בייצוגיהם התיאורטיים גם האסטרופיזיקאים וגם האסטרונומים ואפילו המיקרופיזיקאים, המתקנים את תיאוריותיהם כדי שיתאימו לאטלון הקוסמולוגי הקיים. המשך פיתוח המודל האטלוני הולך בכיוון של אקסטרפולציה של אותם מהפכים פיזיקליים שחומר המטאגלקסיה עבר בתהליך התפתחותו לאחר הפיצוץ הגדול, אל מצבו הנוכחי, אל העתיד הקרוב והמרוחק יותר. כך, היום קיבלו הקוסמולוגים אפשרות לחקור את ההיסטוריה ואפילו לחזות את המשך התפתחות היקום הסובב אותנו. הראייה ההיסטורית מתפשטת בכך על כל העולם הקוסמי הסובב את האדם. זה קורה בזכות כך שהמודל האטלוני מתפקד כמודל של היקום החם המתפתח, שרעיונו בצורתו הראשונית הועלה על ידי ג.א. גאמוב, ובשנות ה-70 פותח מכל הכיוונים על ידי המדענים הרוסים א.פ. דורושקביץ&#x27;, י.ו. זלדוביץ&#x27; וא.ד. נוביקוב. האחרונים, בהידחם מעובדת הטמפרטורה של הרקע הרקומבינוטי שנמדדה על ידי פנזיאס ווילסון, עקבו אחר ההיסטוריה התרמית של המטאגלקסיה אחורה בזמן, ובקשר עם הנתונים המיקרופיזיקליים המודרניים על מהפכי גרעין ומהפכי חלקיקים יסודיים. זה איפשר לעקוב גם אחר מהפכי הגרעין ביקום בן כמה דקות בלבד. פרספקטיבות שובות לב באמת נפתחו לפני החוקרים – לדעת מה נעשה ביקום המקרוסקופי שלוש דקות לאחר הופעתו! הם חישבו את תהליכי יצירת הגרעינים המורכבים ככל שהופרדו מה״גוש״ הראשוני האי-גיאוצנטרי. יצא שכ-27% מהנוקליאונים הראשוניים (חלקיקים בגרעיני האטומים) היו אמורים להתאחד לגרעיני הליום. בהמשך, תוך שימוש באותן שיטות, אפשר לשחזר את ההיסטוריה של יצירת כל יסודות הטבלה המנדלייבית וכל האובייקטים האסטרונומיים הידועים. עם זאת, עולה שאלה חוקית לחלוטין: עד כמה בכלל מותרת קוסמוגוניה אוניברסלית כזו, האם המדע לא חורג רחוק מדי מעבר לגבולות אפשרויותיו הקונקרטיות של היום, בשאיפתו הבלתי נדלית להשיג את האמת? בשאלה זו אין אחדות במחנה המדע. האסטרופיזיקאי השוודי הידוע ה&#x27; אלבבן מאפיין את כל הקוסמולוגיה האבולוציונית כ״מיתוס, המעוטר בנוסחאות מתמטיות סופיסטיות, מה שהופך אותו ליוקרתי יותר, אבל לא בהכרח ראוי לתשומת לב גדולה יותר״ (אלבבן ה&#x27;. איך יש לגשת לקוסמולוגיה. – בספר: שאלות של פיזיקה ואבולוציה של הקוסמוס. ירוואן, 1978, עמ&#x27; 48). אבל השלילה הניהיליסטית של פריצותינו המודרניות הנועזות להיסטוריה של הקוסמוס אינה נותנת למדע כלום ומתבררת כבלתי פורייה תיאורטית. פרוספקטיבית וריאליסטית יותר נראית הגישה של האסטרופיזיקאי האמריקאי הגדול סטיבן ויינברג. ״כמובן״, – כותב ויינברג, – ״ייתכן בהחלט שהמודל האטלוני שגוי חלקית או מלאה. אבל ערכו אינו בצדקתו הבלתי מעורערת, אלא בכך שהוא משמש בסיס לדיון במגוון עצום של נתונים נצפים. דיון בנתונים אלה בהקשר של המודל הקוסמולוגי האטלוני עשוי להוביל להבנת משמעותם לקוסמולוגיה, ללא תלות באיזה מודל יתברר כנכון בסופו של דבר״ (ויינברג ס&#x27;. גרביטציה וקוסמולוגיה. – מ.: מיר, 1975, עמ&#x27; 503). המודל האטלוני מאפשר להבחין בשלבים, בשלבים העיקריים בהיסטוריית החומר של המטאגלקסיה: תחילה היווצרות מפלזמת מימן-הליום של חלקיקים יסודיים ואטומים, לאחר מכן – השלב הכוכבי והגלקטי של התפתחות חלקיקים ואטומים, ולבסוף – שלב ההתפתחות של המורפולוגיה הקוסמית כביכול, הכולל כוכבים, המאוגדים לגלקסיות, גלקסיות, היוצרות צבירות גלקסיות, צבירות, היוצרות מסה כמעט הומוגנית, מעין גז קוסמי ייחודי. ומכאן עולה שאלה מעניינת ביותר על עתיד המטאגלקסיה, על גורלה הנוסף, וממילא על גורלו הנוסף של חלקיק זעיר של המטאגלקסיה – כדור הארץ, ושל התרבות האנושית הנחה עליו, העושה בקוסמוס רק את צעדיה הראשונים. משוואות פרידמן מובילות לשתי אפשרויות להמשך התפתחות המטאגלקסיה – פתוחה וסגורה. בשני המקרים המרחב-זמן אין לו גבולות מוחלטים, אבל במקרה הפתוח המטאגלקסיה תתרחב לנצח, ובמקרה הסגור – ההתרחבות תוחלף בהתכווצות, כלומר המטאגלקסיה תתברר כפועמת. הכל תלוי בצפיפות החומר במטאגלקסיה. חושב, שאם צפיפות החומר תגיע לגודל הקריטי כביכול, כלומר לכ-1029 ג׳/סמ״ק, האינטראקציה הגרביטציונית של החומר תגבר בהדרגה על הדחף להתרחבות שניתן על ידי הפיצוץ הגדול, וה״התפזרות״ של החומר תיבלם ללא הרף, לאחר מכן תיעצר, ולבסוף תוחלף בהתכווצות. לפי נתוני התצפיות המודרניות, הצפיפות הממוצעת נמוכה במקצת, היא מהווה כ-10-31 ג׳/סמ״ק, לכן רוב המדענים נוטים למודל הפתוח, לאפשרות של התרחבות ללא גבולות. אבל לא מן הנמנע, ויש לכך בסיס מסוים, שהצפיפות האמיתית של החומר עשויה להתברר גבוהה יותר, ובנוסף, גבוהה משמעותית ממה שאנו יכולים לשפוט לפי נתוני התצפיות המקרוסקופיות שלנו. אז המטאגלקסיה כבר עכשיו הופכת למערכת סגורה. כפי שמציין ד.פ. גריבאנוב, ״התשובה על גודל הצפיפות הממוצעת של החומר תלויה בכמה מלאה יילקחו בחשבון כל המצבים והצורות האמיתיים של החומר ביקום״ (גריבאנוב ד.פ. בעיות פילוסופיות של תורת היחסות – מ.: נאוקה, 1983. עמ&#x27; 35). העניין הוא שלמדענים יש בסיס להניח ביקום הנצפה קיומה של מסה נסתרת כביכול, הנוצרת על ידי אובייקטים שאינם נתונים לתצפית בשל טבעם הלא מקרוסקופי, אבל הנכנסים לאינטראקציה גרביטציונית עם החומר הסובב. לא מן הנמנע אפילו שהמסה הנסתרת עולה משמעותית על הנצפית, וש, ממילא, מצב החומר האי-גיאוצנטרי גובר אפילו במבנה המקרוסקופי של היקום. בעצם, העולם הקוסמי המוכר לנו מתצפיות מכדור הארץ נגלה לפנינו דווקא משום שהמרחב הבין-כוכבי מלא בסביבה מקרוסקופית מדוללת ביותר. סביבה חסרת אוויר זו מכילה רק גז עם תערובת מסוימת של חלקיקי אבק. כך, ערפיליות גז-אבק צפופות למדי, הבולעות אור, גורמות ל״התפצלות״ הידועה בחלק הצפוני של השמיים. צריך לשים לב במיוחד לסימני הסביבה הבין-כוכבית, כל כך חלשים הם מתבטאים במרחבים חסרי הגבולות של הקוסמוס הנראה לעינינו. כך, גם המשך חקר היקום שלנו במצבו הנוכחי, וגם קונקרטיזציה של תחזיות מבוססות מדעית לעתיד, תלויים בהעמקת ידיעותינו על המבנה האי-גיאוצנטרי של הקוסמוס ובגילוי אובייקטים שאינם נצפים ישירות, נסתרים מצופים אנתרופומורפיים, אקזוטיים ביותר. ואולי, לא רק אובייקטים, אלא עולמות קוסמיים שלמים. כמובן, גילוי אובייקטים כאלה, עולמות כאלה, קשה הרבה יותר מגילוי אובייקטים אסטרונומיים רגילים. בהיותם נסתרים מעינינו המסודרות בצורה ארצית, המחומשות בכל מגברים ראייה חזקים ככל שיהיו – מכשירים אסטרונומיים, אובייקטים ועולמות אי-גיאוצנטריים אלה יכולים להתגלות על ידינו רק לפי נתונים עקיפים בעזרת ניתוח תיאורטי מגוון ביותר ומספר גדול מאוד של תצפיות מקרוסקופיות. במובן מאוחר במקצת נחזור עוד לבעיית ״המסה הנסתרת״ של היקום, היא כיום מוצגת ונפתרת בקשר לתחום מחקר חדש, שצץ לאחרונה ואולטרה-מודרני – התיאוריה של ה״אוטונים״ כביכול, או ״העולמות האוטוניים״. התיאוריה האוטונית מוציאה אותנו מעבר לגבולות המטאגלקסיה שלנו, זו תיאוריה סופר-מטאגלקטית מטבעה. תוך עיסוק באוטונים, המדענים עושים ניסיון להציג, כפי שנראה, את הבלתי ניתן להצגה עבור האדם כיצור ארצי: לשחזר תהליכים, שעל פי עצם טבעם נופלים לא רק משדה הראייה של האדם, אלא גם מהיקום שלו. חלקיק זעיר של יקום זה, האדם מעז היום כבר להיחלץ בהכרה מעבר לגבולותיו. ougj211od1wiqxmakla922q84zadsvd 0 31061 180652 2026-09-27T06:52:45Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180652 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == עולמות קוסמיים אוטוניים == המונח ״אוטונים״ הוכנס לראשונה במונוגרפיה של האסטרופיזיקאים הרוסים י.ב. זלדוביץ&#x27; וא.ד. נוביקוב ״תיאוריית הכבידה והתפתחות הכוכבים״ (מ.: נאוקה, 1971. עמ&#x27; 441). הוא נוצר מקיצור ״OTTO״, תורת היחסות הכללית, בתוספת הסיומת הלטינית ״ן״, המציינת מעמד מיוחד כלשהו של אובייקטים חומריים. אבל האוטונים אינם רק תצורות חומריות מסוימות, שקיומן מונח על בסיס תורת היחסות הכללית ומתואר בשפתה המתמטית. הם עולמות שלמים עם גיאומטריה וטופולוגיה לא-טריוויאלית, שאינה מצויה בעולם הארצי, עם תכונות מרחביות-זמניות מוזרות. מנקודת מבט של הניסיון הארצי המקרוסקופי, העולמות האוטוניים הם מפלצות אמיתיות של היקום, הבולעות או מעוותות את ההגדרתיות המקרוסקופית המוכרת לנו. לכן כל כך קשה לגלותם, להוכיח את קיומם לא תיאורטית, אלא מעשית ואמפירית. המילה ״אוטונים״ נוצרה כשם סוגי, המאחד את כל סוגי הגופים עם שדה כבידה רלטיביסטי, הנמצאים בתוך ״אופק האירועים״ כביכול או מתקרבים אליו אסימפטוטית. בהגדרה המפורסמת הזו של זלדוביץ&#x27; ונוביקוב טמון המושג ״אופק אירועים״, כלומר גבול כלשהו, המפריד בין אירועי העולם המקרוסקופי המוכר לנו, לבין אירועים הנסתרים מאיתנו וכביכול נופלים מעולם זה בזכות שדה הכבידה החזק של האוטונים ומתוך עקמימות המרחב-זמן המתרחשת כתוצאה מהשפעת שדה זה. כך, אופקי האירועים הם משטחים מיוחדים בתכונותיהם המרחביות-זמניות, המפריעים לחדירה חופשית של אותות אור ואחרים אינפורמטיביים מאזור אחד לאחר. להיות בתוך ״אופק האירועים״ משמעו להתקיים מחוץ למרחב המקרוסקופי, הנצפה היטב בעזרת מכשירים אופטיים, ואפילו מחוץ ליחסי סיבה-מסובב הניתנים לקביעה ישירה על ידי מכשירים אלה. לאוטונים שייכים, קודם כל, כל מיני ״חורים״ במרחב-זמן: שחורים, לבנים, אפורים. אבל בשנים האחרונות התרחב המושג אוטונים משמעותית וכלל את האובייקטים המגוונים ביותר, שמודלים שלהם יכולים להיבנות על בסיס תורת היחסות הכללית: עולמות סגורים וחצי-סגורים, פרידמונים, פלנקאונים, גאונים, סינגולריות חשופות וצורות מסתוריות אחרות של עולמות גיאומטרית שונים. ההבדל העקרוני בין אוטונים לבין כל שאר האובייקטים האסטרופיזיקליים הקלאסיים הוא בכך, שכפי שמדגיש הפילוסוף הבלארוסי א.פ. טרופימנקו, עבור האחרונים תורת היחסות הכללית או אינה מהותית, או נותנת רק תיקונים כמותיים. (טרופימנקו א.פ. היקום והתפתחות. – מינסק.: נאוקה וטכניקה, 1982, עמ&#x27; 27). יישום תורת היחסות הכללית נותן אפשרות ״לצייר״ מגוון טבע חדש לחלוטין, אי-גיאוצנטרי, ולאחר מכן להמשיך ולחקור מגוון זה בכל השיטות הפיזיקליות-אסטרונומיות. האוטונים הראשונים, שקיומם נבע מהרחבת תוצאות תורת היחסות על המציאות האובייקטיבית, היו החורים השחורים (בקיצור – ח״ש). אופייני שייצוגים מסוימים על אפשרות של אובייקטים כאלה נולדו כבר זמן רב לפני הופעת תורת היחסות הכללית והקוסמולוגיה הרלטיביסטית, על בסיס תיאוריית הכבידה של ניוטון. הראשון שחוזה את תופעת החור השחור היה הפיזיקאי האנגלי ג&#x27;ון מישל. הוא הקדים בשלוש עשרה שנה את הקוסמולוג והפילוסוף הצרפתי הדגול לפלס, שב-1796, ללא תלות בו, ביסס את אפשרות קיומם של אובייקטים מסיביים ביותר ובשל כך בלתי נראים. לפלס שקל בפשטות ובשנינות. הכוח הפועל בשדה גרביטציוני צריך לגדול ללא גבול עם הגדלת מסת המקור והקטנת המרחק למרכז הכבידה. אבל למצב, שהוא במהותו אי-גיאוצנטרי, יש רק דמיון חיצוני לבעיית החורים השחורים, שכן במסגרת התיאוריה הניוטונית אובייקטים כאלה הם רק בורות גרביטציוניים עמוקים, אפילו עמוקים מאוד ו״כהים״, שאינם קשורים כלל לתכונות המרחב-זמן. התחלת המדע על האוטונים בצורת תורה על חורים שחורים רלטיביסטיים הונחה ב-1916 על ידי המדען הגרמני קרל שוורצשילד. נציין שזה קרה מיד לאחר ניסוח עקרונות היסוד של תורת היחסות הכללית על ידי איינשטיין, ובמקצת לפני פרסום עבודתו של איינשטיין שהניחה את ההתחלה לקוסמולוגיה הרלטיביסטית. שוורצשילד השיג לראשונה פתרון מדויק של משוואות איינשטיין עבור מה שנקרא ״סימטריה ספרית״, כלומר עבור התפלגות חומר סימטרית-ספרית מסוימת המתוארת מתמטית. במהלך הפתרון התברר שבהתפלגות כזו צריך להיווצר כדור כלשהו עם תכונות ספציפיות ביותר. אם באזור המרחב-זמן המוגבל על ידי כדור זה תתרכז מסת חומר מסוימת, שום אובייקט אינו יכול לעזוב אותו. ולא רק אובייקט, אלא גם שום נשא חומרי של מידע על האובייקט. באמצעי הציור של תורת היחסות הכללית תיאוריית שוורצשילד ״ציירה״ בור גרביטציוני בעומק אינסופי, שכן זהו למעשה לא בור, אלא חור, התהוות ללא תחתית במרחב-זמן עצמו. עקמימות המרחב-זמן בקרבת הכדור הנזכר מתבררת כל כך חזקה, שהיא כביכול פורצת, משתנות בחדות לא רק תכונותיו המטריות, אלא גם הטופולוגיות. לדמיין זאת במידת מה ויזואלית אפשר, כשלוקחים דף נייר ותוקעים בו מחט. עד רגע מסוים הדף יתעקם, ולאחר מכן – ינוקב או מישורו ייקרע. מקום הנקב – הוא מעין אנלוג של כדור שוורצשילד על המישור של הדף הדו-ממדי, וקצוות הנקב הזה – אופק האירועים. שום גוף חומרי, ההולך על הדף, לא יוכל לנוע הלאה, אם נפל מעבר לאופק זה. הוא בהכרח נופל ונושר מ מרחב הדף. החור השחור הוא, קודם כל, אובייקט שאינו נצפה ישירות, ש״בולע״ בעצמו את קשריו המקרוסקופיים עם העולם החיצון. הוא יכול ליצור סינגולריות, הדומות לזו שממנה ״נמלטה״ בקפיצה המטאגלקסיה ברגע הופעתה. הוא, לבסוף, מהווה מלכודת גרביטציונית, שבה יכולים להיעלם ברגע עבור צופים מקרוסקופיים חיצוניים אובייקטים מקרוסקופיים שונים, – גם אם אלה אובייקטים בקני מידה גרנדיוזיים. אבל איך בכלל יכולות להיווצר שקעים גרביטציוניים ״נפלאים״ כאלה מנקודת מבט מקרוסקופית, קטסטרופליים למראה המישורי-מתבונן על הקוסמוס? תיאוריית התפתחות הכוכבים, שנוצרה בעבודות ל.ד. לנדאו וס&#x27; צ&#x27;נדראסקאר, הראתה שחורים שחורים צריכים להיווצר כתוצאה מהתפתחות נורמלית של כוכבים רגילים רבים, הנראים היטב בעינינו. כל כוכב ״בוער״ ומפיץ את נצנצו המסתורי, כל עוד במעמקיו מתרחשת תגובה תרמו-גרעינית, המוזנת ללא הרף על ידי חומר הפלזמה של הכוכב. אבל הנה ״הדלק״ המימני מגיע לסיומו, – כי לכל דבר, אפילו לתופעות גרנדיוזיות כמו כוכבים, מגיע במוקדם או במאוחר קץ. ברגע שפוקק החומר המזין את הכוכב, מתרחשת עמו קטסטרופה בלתי נמנעת – הקריסה הגרביטציונית כביכול. את הכוכב הגוסס – הקולפסאר – מצפה דחיסה בלתי נשלטת תחת השפעת שדה הכבידה שלו. החישובים מראים שכוכבים, שמסיביים פי 5 מהשמש שלנו, ידחסו ללא הגבלה ובהכרח יהפכו לחורים שחורים. כוכב עם מסת השמש, בינתיים, היה מצטמצם לגודל של כדור עם רדיוס של רק 3 ק״מ, בעוד שהיום רדיוס הפוטוספירה של השמש הוא 0.7 מיליון ק״מ. מסת הכוכב, בינתיים, נשארת זהה. במקום הכוכב המת נמצא קבר גרביטציוני עם תכונות ספציפיות ביותר. במרחקים קרובים מקבר זה מסלוליהם של כל האובייקטים המקרוסקופיים בהם גם האור, חווים סטיות מהותיות מאלה שבהן הם נעים בקרבת אובייקטים צפופים ביותר אחרים, למשל, כוכבי נייטרון. במרחק של רדיוס גרביטציוני וחצי האור יכול להיתפס במסלול מעגלי ולהפוך ל״ירח״ של החור השחור; ובקרבה הישירה של כדור שוורצשילד בכלל אין מסלולים יציבים לגופים פיזיקליים, הם לא יכולים להפוך לירחים ובהכרח נבלעים על ידי החור השחור. בנוסף, בקרבת כדור זה יש מקום להאטה רלטיביסטית חזקה של הזמן ולהזזה אדומה אינסופית אצל האותות הנפלטים מסביבת החור השחור. זה אומר שעבור צופה מרוחק, כלומר עבורנו, חלקיק הנופל לחור השחור ייעצר בהדרגה, וכל התהליכים הקשורים אליו יואטו, ולאחר מכן יקפאו לגמרי. כמו מת מקולל, החור השחור סביבו עוצר את הזמן, ואינו מאפשר מעבר של אותות ו״זעקות לעזרה״ אל העולם הסובב. שום מידע על האירועים בתוך ״הקבר הגרביטציוני״ לא ניתן לקבל. מסיבה זו קוראים לכדור שוורצשילד אופק האירועים. העולם מתחת לאופק קיים כביכול בכוחות עצמו, ואינו נגיש לעולם הגיאוצנטרי. ובכל זאת, למרות האי-השגה האי-גיאוצנטרית של החורים השחורים, נמצאה אפשרות לגלותם. דווקא בשל התכונות הבלתי רגילות של החורים השחורים אנו יכולים לקבל נתונים עקיפים על קיומם. קודם כל, חור שחור הוא אובייקט בלתי נראה, ששדה הכבידה החזק שלו משפיע משמעותית על החומר הסובב. הבלתי נראה מגלה את נוכחותו בהשפעתו על העולם המקרוסקופי הסובב, תוך השארת עקבותיו עליו. לגילוי חורים שחורים אסטרונומים מחפשים, קודם כל, מערכות ״כפולות״, המורכבות מחור שחור ומכוכב הנמצא בשדה הכבידה שלו. אם קיימות מערכות כוכבים כפולות, שאינן תופעה נדירה כלל בגלקסיה שלנו, מדוע שלא תתקיים זוג ״כוכב – חור שחור״? ובמקביל, הבוגדת הנצחית, החור השחור, תעשה בהכרח עם הכוכב האומלל שנקלע לזוג אתה את הבדיחה האכזרית שלה. חומר הכוכב יינשא בריקוד המרושע הזה ללא הרף אל כריסו חסר התחתית של החור. ובמקביל, כשהוא מסתובב ומתחמם למצב פלזמה, החומר שהתקרר קודם של הכוכב המתפורר יפלוט, לפי החישובים, קרינת רנטגן חזקה. תחזית כזו נעשתה עוד בשנות ה-60 על ידי המדענים הרוסים י.ב. זלדוביץ&#x27; ואו.ח. גוסיינוב. ובתחילת שנות ה-70, בעזרת טלסקופי רנטגן שהותקנו על הלוויין ״אוהורו״, התגלו כמה מקורות קרינת רנטגן במבנה מערכות כפולות. כמועמד הסביר ביותר לחור שחור הוכר המקור המפורסם ״ברבור-X-1״. מועמד סביר אחר הוא ״ברבור-X-3״. מבטיחים ונחקרים באינטנסיביות גם המודלים של חורים שחורים לא רק במערכות כפולות, אלא גם בגרעיני גלקסיות, קוואזרים וכו׳. נעשים ניסיונות לגלות חורים שחורים לפי קרינה אי-גיאוצנטרית כזו כמו גלי כבידה, אם כי בשל חולשת האינטראקציה הגרביטציונית אפקט ״האותות הגרביטציוניים״ קשה ביותר לגילוי בתנאים ארציים. קרינה גרביטציונית חזקה צריכה להיווצר בלידת חורים. חורים שחורים יכולים לגרום לאפקט ״עדשה גרביטציונית״, תוך עקמום של קרני האור בשדה הכבידה החזק שלהם והכפלת תמונות הכוכבים עבור הצופה הארצי. כתוצאה מהשפעת שדה הכבידה של החורים השחורים יכולות להיווצר ריכוזיות חזקה של כוכבים ב״בור הפוטנציאל״ כביכול סביב אופק האירועים. תחילת שנות ה-70 של המאה העשרים באסטרופיזיקה סומנה בהתפרצות סוערת של מחקרים עמוקים בבעיית המגוונים המרחביים-זמניים של שדות הכבידה של חורים שחורים וגילוים. נמשך החיפוש אחר ערוצי מידע אי-גיאוצנטריים חדשים, המסוגלים לחזק משמעותית את הפוטנציאל הקוגניטיבי של המדע האסטרונומי. התגלו קשרים עמוקים בין חוקי הפיזיקה של החורים השחורים לתרמודינמיקה הרגילה, שמושגיה העיקריים מקבלים תוכן אי-גיאוצנטרי חדש לחלוטין. לאחר עבודת החלוץ של הפיזיקאי-התאורטיקן האנגלי ס&#x27; הוקינג נפתח כיוון מחקר חדש לחלוטין במפגש תיאוריית הכבידה והפיזיקה הקוונטית. הוקינג הראה שחורים שחורים אינם בהכרח שחורים כה מוחלטים, כלומר מבודדים מהעולם המקרוסקופי, כפי שחשבו קודם. הם יכולים ״להתאדות״ ואפילו להתפוצץ, ובנסיבות מסוימות אפילו להקרין אור וזרמים של חלקיקים מגוונים ביותר. ב-1971 ביסס הוקינג את אפשרות קיומם של מיני-חורים שחורים, כלומר חורים שחורים בגודל ומסה קטנים יחסית. ב-1977 י.ב. זלדוביץ&#x27; העלה השערה על קיומם של מיקרו-חורים שחורים, שמאפיינים אותם קני מידה קוונטיים וחוקים המקבילים להם. אבל גם החור השחור הקלאסי, השוורצשילדסקי, מראה מפעם לפעם לחוקרים את מזגו העיקש, מדגים להם תכונות מסעירות יותר ויותר. בזכות עבודות קזנר, אדינגטון, למטר, סינג, נוביקוב, קרוסקאל וסקארש נסתבר שחור שחור שוורצשילדסקי יכול לטמין בתוכו לא מרחב-זמן אחד, אלא שניים שונים, שלכל אחד מהם יש אזור חיצוני משלו ואזור מתחת לאופק האירועים, ובסיכום יוצרים ארבעה אזורים, המתחברים באופקי האירועים, וכתוצאה מכך אין ביניהם קשר סיבתי דו-צדדי. לפנינו, אם כן, ציור לא מקרוסקופי מורכב ביותר של הקונפיגורציה המרחבית-זמנית בתוך החורים השחורים. גורלו של צופה שנפל אל העולם הלא מקרוסקופי של החור השחור, טרגי באמת. בתחילה הוא לא יגלה שום ייחודיות במהלך הזמן ולא יוכל אפילו לציין את עובדת חציית אופק האירועים. אבל עבור הצופה החיצוני הוא כבר נעלם. הקבר הגרביטציוני האיום בלע אותו, ואין כוחות כאלה שיעזרו להיחלץ ממנו. היקום המקרוסקופי גם הוא נעלם עבורו בלי חזרה, במקום כוכבים וגלקסיות בכל הכיוונים מבזיק אור. תמונה זו זהה לחלוטין לזו שצייר ל.נ. טולסטוי בסיפור ״מותו של איוואן איליץ׳״, בתיאור כיצד חולה חסר תקווה חש את מותו. הוא ייקרע יחד עם הרקטה שלו במה שנקרא כוחות גאות של החור השחור, או יחוש בגידול קטסטרופלי של משקלו ככל שיתקרב למרכז הכבידה ויימחץ ויילחץ לעוגה על ידי המסה שלו עצמו. אבל, למרות שחורתם חסרת התקווה והקודרת, חורים במרחב-זמן מסוגלים לשפוך אור על בעיות חשובות מאוד הקשורות למבנה היקום. בזכות החורים השחורים מצאו הקוסמולוגים, לבסוף, אובייקט שבו יכולה לשהות המסה הנסתרת של חומר היקום שלנו, ולא איזה חלק לא משמעותי מהמסה הכוללת של המטאגלקסיה, אלא כ-90% מהמסה הזו. יתרה מזאת, הופיעו בסיסים רציניים מאוד לראות בחורים השחורים לא רק ״מחסנים״ של המסה הנסתרת של היקום שלנו, נרחבים יותר מהמסה הכוללת של כל האובייקטים הנראים – גלקסיות, ערפיליות גז, זרמי קרניים קוסמיות וכו׳. כשבשנות ה-60 נבנו הדיאגרמות המפורסמות של קרוסקאל ופנרוז, המאפשרות בצורה מאוד ברורה ובמקביל מדויקת מתמטית לבצע מניפולציות עם אזורים לא-טריוויאליים של מרחב-זמן, זה פתח אפשרויות לייצוג עולמות פיזיקליים שונים גיאומטרית. והנה בדיוק כאן התברר שהחורים השחורים בתוך עצמם, כלומר מתחת לרדיוס הגרביטציוני, אינם מייצגים גופים אינרטיים וקפואים, אלא מגלמים תנועה לעולם שונה איכותית, אי-גיאוצנטרי. כל אחד מהם, אם התיאוריה נכונה, מייצג מעין פתח המוביל למרחב-זמן אחר, למטאגלקסיה אחרת. כך, החורים השחורים היו ונשארו אחד מהאובייקטים האי-גיאוצנטריים ביותר של המדע המודרני על היקום, וייתכן בהחלט שכל אחד מהם מייצג מנהרה המובילה ליקום אי-גיאוצנטרי עוד יותר. או, ליתר דיוק, לא מנהרה, אלא מעין פרצה בקיר הרציף של העולם המקרוסקופי המתמוטט במקומות מסוימים. ״מכל ההמצאות של השכל האנושי, מחדי-הקרן והכימרות ועד פצצת המימן״, – כותב האסטרופיזיקאי הידוע ק&#x27; תורן, – ״כנראה הפנטסטית ביותר היא דמותו של החור השחור: ובכל זאת, חוקי הפיזיקה המודרנית דורשים למעשה שחורים שחורים יתקיימו. אפשר שהגלקסיה שלנו בלבד מכילה מיליונים מהם״. (תורן ק&#x27;. חיפושים אחר חורים שחורים. – התקדמות המדעים הפיזיקליים, 1976, כרך 188, גיליון 3, עמ&#x27; 453). האנטיפוד של החורים השחורים הוא החורים הלבנים. אלה אנטי-קולפסרים, המתפוצצים לאחר הקריסה של כוכבים ויצירת חורים שחורים במרחב-זמן אחר, ״הנעלם״ של המטאגלקסיה שלנו. יש גם חורים אפורים, משהו בין השחורים ללבנים. אלה חורים לבנים, שלא הספיקה להם אנרגיה להתרחבות אל המרחב החיצון, ולכן ההתרחבות שהתחילה חוזרת שוב לקריסה. תמונה פנטסטית באמת מצטיירת בדמיון, אם מנתחים את מסקנות התיאוריה על גורל החומר הכובד: שני יקומים, המחוברים ביניהם בפתח, או, לפי הכינוי הציורי שהשתרש כיום, ״מחילת שומה״, מקיימים אינטראקציה דרך מחילה זו, תוך שהם נשארים חיצוניים זה לזה מעבר לגבולות מחילות כאלה. ובמקביל, חומר דרך החור השחור ביקום אחד מועבר ליקום השני, ויוצא אליו מהחור הלבן. עוד יותר הסתבכו ייצוגינו על ה״חורים״ במרחב-זמן, כשהמדענים החלו לשקול לא רק את המסה, שבה התאפיין האוטון השוורצשילדסקי הקלאסי, אלא גם את המטען החשמלי (או המגנטי), וגם את מומנט הסיבוב. כל שאר הפרמטרים המקרוסקופיים אצל חורים שחורים אינם קיימים, מה שהוכח בשורת משפטים מתאימים. זה נתן בסיס לפיזיקאי האמריקאי הידוע ג&#x27; וילר להעלות את ניסוחו הציורי המפורסם: ״לחורים השחורים אין שערות״. נכון, לאחר מכן התברר שחורים שחורים יכולים להיות בעלי שורת פרמטרים אקזוטיים, הבאים מהמיקרוקוסמוס של החומר המרכיב אותם. אליהם שייך, למשל, הצבע – המספר הקוונטי של הקווארקים. אבל את מבנה יחסי המרחב-זמן פרמטרים כאלה אינם משנים מהותית. לכן חורים שחורים נחקרים כיום באינטנסיביות מנקודת מבט הפרמטרים המקרוסקופיים ״חסרי השערות״ שלהם. חורים שחורים טעונים חשמלית קיבלו את השם ח״ש רייסנר-נורדסטרם על שם המדענים שתיארו אותם לראשונה בעזרת פתרון מסוים של משוואות איינשטיין. חורים שחורים ולבנים מסתובבים נקראו על שמו של ר.פ. קר, המתמטיקאי האמריקאי, שהצליח לראשונה ב-1963 למצוא לאובייקטים כאלה פתרון של משוואות שדה הכבידה. כיום נעשים ניסיונות לסווג חורים שחורים לפי פרמטרים אלה ואפילו ליצור מעין ״טבלה מנדלייבית״ לאוטונים כאלה. השילוב המוזר של פרמטרים מקרוסקופיים ולא מקרוסקופיים מסתבך עוד יותר בבעיית הסינגולריות ה״חשופה״ כביכול. כך שהסינגולריות, ששכבה בראשית היקום שלנו, יכולה להסתתר גם היום באובייקטים כה לא מקרוסקופיים כמו חורים שחורים, אינו מעורר שום הפתעה מיוחדת אצל אף אחד. אבל מתברר שהסינגולריות הזו יכולה בנוסף להיות גם ״חשופה״, כלומר להיות במגע ישיר עם העולם המקרוסקופי שלנו! בעולם רווי בסינגולריות ״חשופות״ הייתה מתקיימת ״אי-חיזוי״ מהותית של תופעות פיזיקליות. לכן התאורטיקנים בכל הכוח מנסים לחסום את מסקנות התיאוריה, המנבאת קיומן של סינגולריות ״חשופות״, ולתקן את התיאוריה כך שיימוגגו אפשרות קיומם של תכונות ״אבסורדיות״ כאלה, מנקודת מבט מקרוסקופית, של אובייקטים לא מקרוסקופיים – אוטונים. ר&#x27; פנרוז המציא לשם כך את השערת ה״צנזורה הקוסמית״, שלפיה הסינגולריות של חורים שחורים צריכות להיות בהכרח מובדלות מהמקרוקוסמוס, כלומר מופרדות ממנו באופקי אירועים בלתי חדירים לאינטראקציות פיזיקליות. כבר קמים, עם זאת, מודלים של קריסה גרביטציונית עם סינגולריות ״חשופות״ לחלוטין, בלתי מכוסות בכלום. האי-גיאוצנטריות חסרת הגבולות ממשיכה לחדור לתיאוריית הקוסמוס דרך כל צנזורה, אפילו קוסמית. בכל זאת, אותו ר&#x27; פנרוז, בהתייחסו לחורים השחורים המסתובבים הקריים, מצא דרך להוציא מהם עבור העולם המקרוסקופי החיצוני אנרגיה. אם גוף מסוים בהתקרבו לחור שחור יתפצל לשני חלקים, וחלק אחד ייפול לחור, הרי השני יכול לשאת חלק מאנרגיית הסיבוב של החור. מי יכול היה לחשוב שחור שחור, המפלצת הזו הבולעת חומר ללא שוב, יכול בעקרון לשמש מקור נדיב של אנרגיה עם מאגרים כמעט בלתי נדלים. כך, היום כבר נוצרו אפילו ראשית של אנרגטיקה אי-גיאוצנטרית! כמובן, שאלת המימוש המעשי של מנגנון כזה, אפילו במקרה של גילוי חור שחור במרחק קרוב ממערכת השמש, יש לייחס לעתיד רחוק מאוד. אבל הרי גם בימי ניסויי קירי עם רדיואקטיביות שאלת השימוש המעשי בה כמקור אנרגיה לא הועלתה ישירות. והיום האנרגטיקה האי-גיאוצנטרית של ההתפרקות האטומית, על כל הסכנה שבה עבור היצור הגיאוצנטרי – האדם, משרתת בצייתנות יצור זה, ויכולה להזיקו רק אז, כשהאדם עצמו הופך ליצור לא אנושי, מוגבל חברתית, המסוגל לפעול לרעת כדור הארץ והאנושות. אז קמות קטסטרופות מגוונות, שסמלן הפכה התחנה הגרעינית צ&#x27;רנוביל. אם קיומם של חורים שחורים נחשב כיום כמבוסס תיאורטית וניסיונית, הרי עם החורים הלבנים (ח״ל) אין עדיין בהירות מספקת, למרות שבניגוד לשחורים הם אינם בלתי נראים, אלא יכולים להראות את קיומם במקרוקוסמוס הנגיש אסטרונומית, שכן הם מקורות לחומר מתפזר ומתפוצץ. העניין הוא שקיומם של חורים לבנים יכול היה לאיים בקטסטרופה האולטרה-סגולה כביכול, שהייתה אמורה להוביל להפיכה מהירה של חורים לבנים לחורים שחורים. בניגוד לחורים השחורים, בעלי ההזזה האדומה האינסופית באופק האירועים, שאינה מאפשרת לראות את ביטוייהם, חורים לבנים באופק שלהם צריכים להיות בעלי הזזה סגולה אינסופית. אבל על חשבון הלידה הקוונטית של חלקיקים בקרבת הסינגולריות החור הלבן היה נאלץ להיגמל מהר מאנרגייתו ולמות בקטסטרופה אולטרה-סגולה, תוך הפיכה לחור שחור. נכון, התיאוריה המודרנית של המגוונים המרחביים-זמניים המורחבים מצילה חורים לבנים מהכרחיות הקטסטרופה האולטרה-סגולה. מנקודת מבט של תיאוריה זו החור הלבן הוא תוצר חוקי של התפתחות החומר הכובד עם מבנה מרחבי-זמני מורכב. בעזרת חורים לבנים מוצע כיום להסביר שורה של תופעות קוסמיות מורכבות. אולי דווקא בהם טמונה פתרון החידה של שחרורי האנרגיה האדירים, שהתגלו על ידי האסטרונומים בקוסמוס הסובב אותנו. הרי את שחרורי האנרגיה של הקוואזרים, של הגרעינים הפעילים של הגלקסיות, של התפרצויות קרני גמא חזקות, אי אפשר להסביר בשום מנגנון אחר מלבד חורים לבנים. ההסבר הרגיל, שניתן, למשל, למאגרי האנרגיה של הכוכבים, ברמה הזו כבר לא עובד. התגובה התרמו-גרעינית, שבה מוסבר קיומם של כוכבים מקרינים ללא הרף, אינה יכולה, לפי החישובים, ליצור שחרורי אנרגיה כה חזקים בשל הגיאוצנטריות הגדולה מדי עדיין שלה. רק בהתרחבות נפיצה של חורים לבנים אפשר להסביר את נושאי האנרגיה העל של הקוסמוס הסובב אותנו. ובעזרתם קל להסביר בנוסף את מקורם של הוואידים כביכול – החללים העצומים בהתפלגות הגלקסיות, שהתגלו בשנות ה-70 של המאה העשרים. אבל המשמעות החשובה ביותר של החורים הלבנים לבניית התמונה האי-גיאוצנטרית המודרנית של הקוסמוס נעוצה בכך שהם יהוו שליחים ישירים של אותם עולמות אחרים, יקומים, מטאגלקסיות, שעימם, ייתכן בהחלט, דווקא דרכם מתקשרת המטאגלקסיה המוכרת לנו. לפיכך, דווקא חקר החורים הלבנים יכול לתת לנו מידע מהימן על העולמות האי-גיאוצנטריים ״שבמעבר לגבול״ עבורנו. ה״חורים״ במרחב-זמן מובילים אותנו אל עולמות מופלאים, השונים מעולמנו המקרוסקופי כשם שכדור הארץ שלנו שונה מהכוכב המזין אותו באנרגיה – השמש. חור שחור מסתובב, בעל מטען חשמלי, שנקרא על שם חוקריו ח״ש קר-ניומן, מדהים אותנו בכך שהוא מניח כניסה ליקום אנטי-גרביטציוני, כלומר ליקום כזה שבו לכל הגופים יש לא מסה חיובית, אלא מסה שלילית, ולכן הם לא מושכים, אלא דוחים זה את זה. הסינגולריות בחור שחור כזה מייצגת לא נקודה, שבה נדחסה בשל העקמומיות חסרת הגבולות של המרחב-זמן מסה פוטנציאלית חסרת גבולות של חומר, אלא טבעת, הנמצאת במישור קו המשווה של הסיבוב. במעבר דרך הטבעת הסינגולרית האובייקט נכנס לממלכת האנטי-גרביטציה, לעולם שבו לכל הגופים יש מסה שלילית ומרכזים לא של משיכה, אלא של דחייה. ניוטון של העולם הזה, אם היו בו יצורים תבוניים, היה מגלה את חוק הדחייה העולמית. ככל שהשאלה על מסות שליליות ועקמומיות שלילית של המרחב-זמן פרדוקסלית מנקודת מבט של השכל הישר הגיאוצנטרי, יש לה בסיסים פיזיקליים מסוימים. בפיזיקה המודרנית אין שום חוק האוסר קיומן של מסות שליליות. ומה שלא אסור בחוק, חייב להיות מותר. וככל שהניסיון הארצי מתנגד לייצוג של המציאות הפיזיקלית של מסות שליליות, המחקרים בכיוון זה נמשכים. בשנים האחרונות מדענים רבים מציעים לגייס את תיאוריית המסות השליליות להסבר של שחרורי האנרגיה האדירים, המתגלים בקוסמוס. הכל בעולם הוא יחסי. אם יש גרביטציה, חייבת להיות גם אנטי-גרביטציה, אם כי לא בהכרח ביקום שלנו. אם גשושית, הזוחלת על גבי דף נייר מעוקל, תעבור דרך החור ל הצד הנגדי של הדף, היא תגיע לדף עם עקמומיות שלילית. ועקמומיות שלילית של המרחב-זמן – זו היא האנטי-גרביטציה. וייתכן מאוד שבצד ההפוך של ה״דף״ המרחבי-זמני היקום יהיה לא רק לא כובד, אלא דוחה, אלא גם לא מתרחב, אלא מתכווץ. אפשרות קיומה של אנטי-גרביטציה נובעת מהעקרונות הבסיסיים של תורת היחסות הכללית. תחילת המחקר התאורטי של תופעה היפותטית מעניינת ביותר זו הונחה ב-1957, כשג&#x27; בונדי בחן את בעיית התנועה לאורך ישר אחד של שני גופים עם מסות שונות בסימן, כלומר מושך ודוחה. גוף עם מסה חיובית יידחה מהגוף בעל המסה השלילית ויפול ממנו, ובמקביל יגרור אותו במשיכתו אחריו. גם הגוף הכובד ה״נרדף״ וגם ה״רודף״ האנטי-גרביטציוני שלו ינועו בתאוצת הנפילה החופשית. המושג אנטי-גרביטציה מוכנס לפיזיקה באנלוגיה בין תיאוריית הכבידה לתיאוריית השדה האלקטרומגנטי. הגנרטור של האנטי-גרביטציה יכול להיות זרם של מסות מואצות, דומה לזרם החשמלי המשתנה בסולנואיד עגול. אפשרות קיומה של אנטי-גרביטציה גוררת אחריה מסקנות קוסמולוגיות מעניינות מאוד. הנחה כזו מניחה את הרציונליות של מודל המטאגלקסיה עם מסה כוללת השווה לאפס. אז ייתכן מאוד שהחומר הכובד מרוכז באובייקטים הקוסמיים הנצפים, ואילו החלקיקים האנטי-גרביטציוניים ממלאים באופן אחיד את כל המטאגלקסיה. (ראה: טרלצקי י.פ. מסקנות קוסמולוגיות של השערת המסות השליליות. – בקובץ: בעיות הגרביטציה. טביליסי: מצניארבה, 1965, עמ&#x27; 238-241). ההכרה בדו-קיום של גרביטציה ואנטי-גרביטציה יוצרת שורה של פרדוקסים חשובים להרהור הפיזיקאים. במיוחד, בסידור מסוים של מסות כובדות ואנטי-גרביטציוניות נוצר אפקט של החזרת אור ספציפית מאוד. אור יכול להישתקף לחלוטין אל נקודת פליטתו. ב-1981 פ&#x27; אלזופון הציע רעיון ליצירת מנגנון, הפועל על עקרון האנטי-גרביטציה. את בעיית האנטי-גרביטציה, על כל ההיפותטיות שבה, אי אפשר להציג כמעין המצאה פנאי, שנולדה רק ממשחק השכל של המדענים. זו אינה חידה פיזיקלית, אלא בעיה מדעית אמיתית, רצינית, שפתרונה, על כל חולשתנו כיום בתחום הבדיקה הניסיונית, מעשיר את המדע ברעיונות חדשים, בטכניקות, בשיטות מחקר, ומכין את הקרקע לתגליות עתידיות. בעיה דומה אחרת – אפשרות קיומם של אנטי-עולמות – תצורות חומריות, המורכבות מאנטי-חומר. בבעיה זו המדענים נתקלו כבר בחייו של איינשטיין. אינטראקציה מזערית ביותר של אובייקטים, המורכבים מחומר ואנטי-חומר, מביאה למה שנקרא אנניהלציה, פיצוץ עם חיסול הדדי של האובייקטים ושחרור גדול של אנרגיה. המוגבלות של המטאגלקסיה שלנו כיחסית לעולם אוניברסלי, גיאוצנטרי, באה לידי ביטוי במהירות הגבולית, שמעליה, לפי תורת איינשטיין, לא יכול לנוע שום גוף מקרוסקופי. אם המכניקה הקלאסית הישנה אינה מכירה שום הגבלות על מהירות תנועת החפצים, כשם שאינה מכירה גם את ההבדל המרחבי-זמני של העולמות, הרי תורת היחסות מכניסה איסור על מהירויות על-אוריות. בקשר לאיסור זה התקבעה לאורך זמן ההבנה על חוסר האפשרות של תנועה על-אורית בכלל. עם זאת, כיום מבשיל ומתחזק שיכנוע המדענים שייצוג כזה נובע רק מהפרשנות הגיאוצנטרית של תורת היחסות, פרשנות המגבילה שלא כדין את משמעותה האמיתית. על איזה בסיס ועבור אילו אובייקטים תורת היחסות מכירה בחוסר אפשרות של תנועה מהירה יותר ממהירות האור? עבור גופים פיזיקליים מסוג מקרוסקופי, על הבסיס שבמידה ומהירותם מתקרבת למהירות האור מתקרבת לאינסוף מסתם, והחומר עצמו הממלא את הגוף הופך לבלם מקרוסקופי מוחלט של התזוזה המכנית. אבל בכך העולם, מנקודת מבט של מהירות, פשוט מתחלק לשני חלקים: לגיאוצנטרי, הכולל את מערכת התנועות האיטיות היחסית, וליום התנועות העל-אוריות, הנפרש מעבר לגבולות האינטראקציות הטבועות בו. ומכיוון שאי אפשר להחליף את הפוסטולט על קיומה של מהירות יסודית של התפשטות אינטראקציות בפוסטולט על מהירות מקסימלית של כל התנועות האפשריות, עולה מיד השאלה על חקר התנועות העל-אוריות ושל אותן אינטראקציות לא מקרוסקופיות שעשויות להיות קשורות אליהן. אחד מהחוקרים הראשונים של תנועות על-אוריות היה הפיזיקאי הרוסי הידוע, פרופסור טרלצקי. כבר בשנות ה-50 – ה-60 הוא פרסם שורה של עבודות, שבהן פעל עם גדלים ממש בלתי נתפסים – מסה מדומה ושלילית. המסקנה של טרלצקי הייתה חד-משמעית: אובייקט עם מסה מקרוסקופית רגילה, דמוית ארצית, אינו יכול בעקרון לנוע מהר יותר מאור. אבל השילוב של תרמודינמיקה עם משוואות איינשטיין מאפשר לתאר, לחקור אובייקטים עם אופי אחר של מסה. אובייקט עם מסה מדומה יכול לנוע במהירות על-אורית. בשנות ה-60, כשהתחממה אצל הפיזיקאים-התאורטיקנים היחס למהירויות על-אוריות, נושאיהן האפשריים קיבלו שם מיוחד. הם הוטבלו בשם ״טכיונים״, שמקורו מהיוונית ״טכיס״ – מהיר. ואילו נושאי המהירויות הרגילות התת-אוריות של תנועה ואינטראקציה נקראו ברדיונים, שביוונית פירושו ״איטיים״. ואובייקטים, הנעים במהירות האור, נקראו לוקסונים (מהלטינית ״לוקס״ – אור). אחת מהסיבות לפניית המדענים לבעיה זו הייתה שבמודלים רבים של תיאוריות שדה הופיעו פתרונות, המניחים אצל מיקרו-אובייקטים תכונות דמויות-טכיון. בנוסף, האי-גיאוצנטריות של אובייקטים אסטרונומיים רבים ותיאוריהם בעזרת תיאוריה פיזיקלית העלתה את הרעיון לגייס טכיונים להסברם. ואף שהניסיונות החלשים, שעדיין מועטים, של חיפוש ניסיוני אחר טכיונים לא נתנו תשובה חיובית על קיומם, והתיאוריות, שהוצעו על ידי חוקרים מארצות שונות, הכילו סתירות בלתי ניתנות להסרה, הפופולריות של ההשערות הטכיוניות לא רק שלא ירדה שוב לאפס, אלא ממשיכה לגדול. העמיקה תיאוריית התהליכים הטכיוניים בעיקר בקשר ליצירת מה שנקרא תורת היחסות המורחבת, שאחד מיוצריה הוא הפיזיקאי הרוסי ו.ס. אולחובסקי. יחד עם עמיתים איטלקיים – קבוצה בהנהגת פרופסור רקָמי – הוצעה על ידו גישה חדשה, שהתפתחה לתיאוריה העקבית היחידה כיום של אובייקטים על-אוריים. לפי תיאוריה זו טכיון מתנהג במערכת תת-אורית כברדיון, ואילו ברדיון במערכת על-אורית – כטכיון. רק לוקסון בכל מערכת נשאר אובייקט הנע במהירות האור. עקרון זה, שנקרא עקרון הדואליות, יוצא דופן מאוד. בהתאם לו ברדיונים, כלומר אובייקטים של עולמנו (ואנחנו עמכם), אם ייכנסו למערכת טכיונית, יהפכו לטכיונים. כל הצרה היא שהם לא יוכלו להיכנס לשם בשום נסיבות, כיון שמסתם שלהם לא תאפשר להם לפרוץ את מחסום האור. בהיותם כך ״סימטריים״ לברדיונים, הטכיונים הפוכים להם בתכונותיהם. אם כדי להאיץ ברדיון צריך להוסיף לו אנרגיה, הרי טכיון מואץ בפיזור אנרגייתו. ובהפעלת אנרגיה עליו מבחוץ הוא יתקרב יותר ויותר למהירות האור, שהשגתה אפשרית רק בהפעלת אנרגיה אינסופית. ובמקביל, טכיון נטול אנרגיה לחלוטין ינוע במהירות אינסופית. טכיונים כאלה – הם נקראים טרנסצנדנטיים – בעלי תכונות מופלאות באמת. אלה אובייקטים אי-גיאוצנטריים במידה עליונה, אלופים אמיתיים של אי-גיאוצנטריות. בכל רגע נתון כל אחד מהם נמצא בכל נקודות היקום, כולל המטאגלקסיה שלנו. עבור טכיונים טרנסצנדנטיים אין שום מרכז, נקודה נבחרת במרחב, הם בכל מקום ובשום מקום, עבורם הכל אחד: גם האדם, גם הכוכב, גם החור השחור. האין הם מהות הקשר של הכל עם הכל, האריג הנצחי של היקום? אין תשובה ישירה לשאלה זו, ולא יכולה להיות במדע של ימינו, אבל השאלה על היסוד הקדמון האי-גיאוצנטרי המגוון לאין שיעור של כל היקום ושל עולמנו המקרוסקופי בפרט רחוקה מלהיות בטלה. אבל לא רק טרנסצנדנטיים, אלא גם ״רגילים״ טכיונים הם יוצאי דופן ביותר. הם לא מקרוסקופיים לא רק במהירות התנועה, אלא גם בצורתם. גם אם במערכת טכיונית הטכיון הוא קומפקטי, למשל כדורי, בהגיעו למערכת ברדיאונית הוא הופך לבלתי ניתן למיקום באזור קומפקטי, כשהוא מקבל קווי מתאר גיאומטריים מהיפרבולואיד דו-חללי ועד חרוט כפול. אבל גם בכך רשימת התכונות הסנסציוניות של הטכיון לא מסתיימת. המעבר ממערכת טכיונית למערכת ברדיאונית ובחזרה מוביל לא לחזרה של האובייקט המקורי, אלא להופעת אנטיפוד שלו לפי מאפיינים כמו מטען, מסה, מספר באריוני, לפטוני, קוונטי וכו&#x27;. אם לעולמנו יצא, למשל, אלקטרון על-אורי, בחזרה הוא יחזור כבר כפוזיטרון. החלקיק ייהפך לאנטי-חלקיק וכו&#x27;. אנטי-טכיונים ואנטי-ברדיונים מסבכים מאוד את תמונת האינטראקציות של העולמות הסופרלומינליים (כלומר על-אוריים) והסובלומינליים (תת-אוריים). ייצוגים סופרלומינליים כבר פולשים באינטנסיביות לניתוח של תופעות העולם המקרוסקופי המוכר לנו. הם משמשים להסבר תופעה נפוצה כל כך על כדור הארץ, כמו המשיכה והדחייה המגנטית. אנחנו משוכנעים שיודעים מה הן הסיבות למשיכה הארצית ולשריפת הכוכבים, אבל אין לנו הסבר מספק למה דווקא בידינו מגנט מושך חתיכת ברזל. במקום הסבר כזה המדע מכיל כמה עשרות השערות סבירות, אך שאינן מפותחות ואינן נבדקות כראוי. הסיבה לכך היא האופי הלא מקרוסקופי של מקור ההשפעה המגנטית הראשוני. אחת הדרכים האפשריות לגילוי מקור זה היא פתרון בעיית המונופול המגנטי, כלומר אנלוג מסוים של מטען חשמלי בתחום התופעות המגנטיות. בטבע עד היום לא התגלו מונופולים, למרות שהחיפושים אחר ״עקבות״ קיומם נמשכים מאז חיזוים על ידי הפיזיקאי-התאורטיקן האנגלי הידוע פ&#x27; דיראק. ידוע שמגנט כמקור מקרוסקופי של שדה מגנטי הוא תמיד דו-קוטבי עם קווי כוח סגורים; שום חיתוך או גריסה מקרוסקופית של המגנט לא יכולה להפוך אותו לחד-קוטבי, כלומר למונופול. קיימים מודלים תיאורטיים רבים, המנסים לשחזר את איכויות המונופולים המגנטיים ואת אי-מקרוסקופיותם המופלאה. ובמסגרת תיאוריית האינטראקציות העל-אוריות המונופולים המגנטיים מקבלים הסבר פשוט ויפה ביותר: הם אינם אלא מטענים חשמליים על-אוריים, כלומר טכיונים טעונים חשמלית. כמובן, עבורנו, יצורים איטיים, ״לתפוס״ טכיון במלכודת ניסיונית קשה כמו לתפוס ברשת: ארנבת. אבל עצם תהליך ה״תפיסה״ עוזר לנו להבין הרבה לא רק בהרגלי הטכיונים, אלא גם בעולם הברדיוני הסובב אותנו. בפיתוח ייצוגים על תהליכים על-אוריים, המדענים החלו לחקור באינטנסיביות מרחבים רב-ממדיים כתחום הפצה אפשרי של טכיונים. בחדירת מחשבתם לעולמות אפשריים, רחבים ומגוונים יותר מהמגה-עולם שלנו 3+1-ממדי, הם פותחים למחשבה זו אופקים חדשים. הצורך בבחינת מרחבים מממדים גבוהים יותר נובע מהפרת הקאוזליות המקרוסקופית בקשר ההדדי של העולמות הברדיוני והטכיוני. העניין הוא שאירועי העולמות הברדיוני והטכיוני מתרחשים כביכול בממדים שונים. הקשר הסיבתי של תופעות יכול להפר באופן מהותי בשדות גרביטציוניים חזקים מאוד ובתנועה עם תאוצות גדולות. כפי שכבר נאמר, שדות הגרביטציה של חורים שחורים ולבנים יכולים להשפיע על קשר הסיבה והמסובב. מתחת לאופק האירועים, שנוצר על ידי אובייקטים כאלה, ברדיונים הופכים לטכיונים, טכיונים – לברדיונים. במערכת טכיונית חור שחור של העולם הברדיוני מתגלה כלבן, לבן – כשחור, הקריסה בעולם אחד מתגלה כאנטי-קריסה באחר. גשר נוסף בין העולמות הטכיוני והברדיוני הוא, כמובן, האצת תנועת הברדיונים והאטת הטכיונים. קביעת תורת היחסות הפרטית על חוסר האפשרות של השגת מחסום האור בעלת אי-ערעוריות מוחלטת רק במסגרת המגה-עולם שלנו 3+1-ממדי. אם מסתכלים על התהליך הזה מהמגוון המרחבי-זמני המורחב, הרי המעבר דרך מחסום האור מייצג רק סוג של תנועה דרך אופק אירועים, תהליך אנלוגי ל״נפילה״ אל חור שחור. יתרה מזאת, התמורות ההדדיות האקזוטיות ביותר של טכיונים וברדיונים יכולות להופיע בתנועה בשדות גרביטציה של חורים שחורים ולבנים מסוג קר-ניומן, כלומר מסתובבים וטעונים חשמלית. כך, הדרך אל העולם הטכיוני האי-גיאוצנטרי ביותר יכולה לעבור דרך אופקי אירועים. עולמנו – המטאגלקסיה – מנקודת מבט זו מייצג רק מעין חתך אחד ביקום הרב-ממדי עם מרחב-זמן מורכב. ה״חתך״ הזה מבודד ממערכות אחרות במקרה כזה רק בדרך תנועה מוגדרת מקרוסקופית, במצב חומר כזה שבו מוגבלת האינטראקציה של אובייקטים וחדירתם ל״מישורים״ אחרים של הקיום. והאם אפשר לאשר או להפריך למעשה תמונה כזו של היקום האי-גיאוצנטרי? האם נועד לה לנצח להישאר דוקטרינה פילוסופית ספקולטיבית, בלתי ניתנת לבדיקה ניסיונית? מסתבר שכבר היום אפשר להציע דרכים לבדיקה תצפיתית של הייצוגים החדשים על היקום. לשם כך דווקא יש לנתח את האפשרויות של ביטוי תצפיתי של המעברים ההדדיים בין העולמות הטכיוני והברדיוני, ואם לחשוב באופן כללי יותר – בין אזורי המרחב-זמן, המופרדים באופקי אירועים. ביטויים כאלה יכולים להיות התפוצצויות של חורים לבנים במטאגלקסיה שלנו, אשר, בשפכם חומר אל אזורנו המוגבל של המגוון המרחבי-זמני, לוקחים אותו כתוצאה מקריסה מאזור אחר. החור הלבן יוצא מתחת לאופק האירועים, עובר, לפי הפרשנות הרב-ממדית, מממד אחד למשנהו. תהליך האנטי-קריסה חייב להוביל לשחרור אנרגיה אדירה בדמות הבזק בטווחים שונים של גלי האלקטרומגנטיים. החיפוש והחקר של חורים לבנים, וגם של תוצאותיהם במטאגלקסיה שלנו, יכול לתת לנו ידע על חומר של העולמות שמחוץ למטאגלקסיה. תוצאות כאלה יכולות להיות התפרצויות חזקות של קרינת גמא קוסמית, מקורות רנטגן קצרי-טווח, קוואזרים, חללים עצומים בהתפלגות הרחבה של צבירי גלקסיות וכו&#x27;. האנרגיה, המשתחררת בקטקליזמות קוסמיות מסוג חורים לבנים, יכולה בעקרון לחרוג מכל ה״מאגרים״ האנרגטיים והחומריים של המטאגלקסיה שלנו. לכן, לחיפוש ביטויים של יקומים אחרים, כמו גם לחיפוש ביטויים של ציוויליזציות חוץ-ארציות, מומלץ החיפוש אחר מה שנקרא ״נסים קוסמיים״ – תופעות שאינן נכנסות למסגרות הרגילות של ה״חתך״ הגיאוצנטרי שלנו של היקום. בסיפרנו לעיל על עולמות אוטוניים, הגבלנו את עצמנו לאלה מהם שיכולים להיות אבודים במרחבים חסרי הגבולות של הקוסמוס הרחק מכדור הארץ. אבל האם הם לא מסתתרים מאיתנו לא רק בגדול לאין שיעור, אלא גם בקטן לאין שיעור? השערות על קשר בין הרמה היסודית ביותר של החומר לקני המידה הגדולים ביותר הושמעו יותר מפעם אחת. כבר הפילוסוף היווני הקדום אנקסגורס אמר שכל הומאומריה (כלומר החלקיק היסודי של ההוויה כפי שהוא הבינו במיוחד) מכילה בתוכה תכונות של יקום שלם שלם. ״יקום רב-קומתי״ כזה, לאור ההצלחות של האטומיסטיקה של המאות ה-19 וה-20, נראה ייצוג נאיבי לחלוטין. עם זאת, עם הופעת תורת היחסות הכללית הופיע לא רק צידוק לייצוגים ספקולטיביים על חלקיקים-עולמות, אלא גם בסיס תאורטי, המאפשר לתאר ולפרט עבורנו את החוקיות הפנימית של קיום אובייקטים כאלה. ההיבט החדש, שהכניסה תורת היחסות הכללית לבעיות הקשר בין היסודי לרחב-הקנה, מורכב, בראש ובראשונה, בגיאומטריזציה של המרחב-זמן. העקמומיות של המרחב-זמן יכולה להיות כה חזקה, שאזורים מסוימים, המכילים חומר, מתגלים כסגורים על עצמם ומבודדים מאזורים אחרים בגיאומטריה המרחבית-זמנית שלהם. נזכיר לפחות את המודל הפרידמני של המטאגלקסיה, שיהיה סגור אם צפיפות החומר בו תהיה גדולה מ-10⁻²⁹ ג&#x27;/ס\"מ³. אם נתחשב בכך שלצורך קביעת הצפיפות לא נלקח בחשבון כל חומר היקום, וחלק ניכר, הקיים בצורת ״מסה נסתרת״, נייטרינו וכו&#x27;, יכול להתגלות כבלתי נצפה, הרי ייתכן בהחלט שהמטאגלקסיה אכן היא כזו, כפי שצייר אותה א&#x27; פרידמן. אבל אם נפעל לפי ההיגיון הזה – והוא, מנקודת מבט של ידיעותינו היום, אינו ניתן להפרכה – יכולים להתקיים מטאגלקסיות אחרות, שאינן קשורות בשום אופן לזו שלנו במרחב-זמן הארבע-ממדי. לדבר על ממדים חיצוניים של עולם כזה ועל היחס ההדדי של עולמות שונים זה לזה אפשר, אבל רק בהצגתם כמוכנים במרחב-זמן מממד גבוה יותר. עולמות סגורים, שבתוכם תקפות משוואות פרידמן, הפיזיקאים המודרניים כינו פרידמונים, ואף שבעקרון חוקי התנהגות החומר בהם יכולים להיות שונים מאוד מהפרידמניים, שם זה התקבע על כל העולמות הסגורים. מחקרים של הפיזיקאים הרוסים מ.א. מרקוב וו.פ. פרולוב הראו שעולמות סגורים אינם נגישים כל כך, ויכולים ״להיפתח חלקית״. בכך הם מראים את עצמם בדרך מסוימת עבור העולם החיצון לא עוד כעולמות מקרוסקופיים, אלא כחלקיקים יסודיים טעונים. מסתם העצומה עבור הצופה החיצוני חווה את מה שנקרא פגם גרביטציוני ומתגלה כשווה לחלקיק מאית הגרם, והרדיוס שלהם, שוב מה״נקודת מבט״ החיצונית, מהווה בקירוב 10⁻³² ס\"מ. מגלה הפרידמונים וה״סנדק״ שלהם מ.א. מרקוב מעלה שאלה הגיונית לחלוטין: האם כל החלקיקים היסודיים המוכרים למדע אינם סוגים שונים של פרידמונים? אובייקט מיקרו-מגה היפותטי כזה, הקשור בפתח צר למטאגלקסיה שלנו, מייצג נס אמיתי של פיזיקה אי-גיאוצנטרית. הרי גם המטאגלקסיה שלנו יכולה להתגלות כחלקיק יסודי, המשמש בניסויים של איזה פיזיקאי טרנסמטאגלקטי. לא בכדי ו.ס. בראשנקוב מאפיין את הפרידמונים כ״אובייקטים המוזרים ביותר, שיצרה דמיונו של האדם״ (בראשנקוב ו.ס. האם קיימים גבולות למדע. מ.: מיסל, 1982, עמ&#x27; 77). במהותו, הפרידמון מייצג לא רק הכלאה של מקרוקוסמוס ומגה-יקום, אלא גם הכלאה של מדע מדויק ופנטזיה מדעית חסרת מעצורים. ב-1970 פרופסור ק.פ. סטניוקוביץ&#x27; נתן תיאור מעט שונה של עולמות חצי-סגורים אפשריים. הוא קרא להם פלנקיאונים לכבוד החלוץ של התיאוריה הקוונטית מ&#x27; פלנק. שם כזה נובע מכך שגודלם מנקודת מבט של צופה חיצוני קרוב לאורך פלנק – 10⁻³³ ס\"מ. בהתחשב במסות הפנימיות העצומות של עולמות חצי-סגורים כאלה, אפשר להגיע למסקנה שחלקיקים יסודיים כאלה מכילים בתוכם אנרגיה אדירה, שאינה נכנסת לשום השוואה לא רק עם תרמו-גרעינית, אלא אפילו עם זו המשתחררת בפיצוץ של מיקרו-חורים שחורים. אולי, אי שם ביקום נצפה אכן שחרור של אנרגיה כזו, ובמיוחד שהמטאגלקסיה שלנו שחרורי אנרגיה אדירים אינם כזה דבר נדיר. ב-1973 סטניוקוביץ&#x27; עוד סיבך את תיאוריית הפלנקיאונים שלו. בהסתמך על רעיון האקדמאי אמברצומיאן על מצב החומר העל-צפוף ה״קדם-כוכבי״, הוא הציע קונספציה של התפתחות המטאגלקסיה, לפיה התוצרים של הפיצוץ הראשוני היו דווקא הפלנקיאונים. ההתפתחות הבאה של המטאגלקסיה הייתה צריכה להוביל להיררכיה של פלנקיאונים, הנבדלים ביניהם במסה בסדרי גודל רבים. ביניהם – פלנקיאון, השווה במסתו למטאגלקסיה (10⁵⁵ ג&#x27;), פלנקיאונים, השווים במסתם לכוכבים, המזוהים עם קוואזרים או פולסרים (10³⁵ ג&#x27;), פלנקיאונים עם איזו מסת ביניים היפותטית (10¹⁵ ג&#x27;). (סטניוקוביץ&#x27; ק.פ. שדה גרביטציוני והמטאגלקסיה. – בספר: עבודות הקונגרס ה-5 של וואגו. – מ.: נאוקה, 1973, עמ&#x27; 55-73). אגב, אובייקטים במסה של בערך 10⁻⁵ ג&#x27; מופיעים גם בתיאוריית הפרידמונים של מ.א. מרקוב, שבה הם מייצגים חלקיקים מיוחדים, מקסימליים במסתם עבור הצופה החיצוני – מקסימונים. גם הפלנקיאונים של סטניוקוביץ&#x27; וגם המקסימונים של מרקוב יכולים להופיע כתוצאה מ״התאדות״ של חורים שחורים. הם מגוונים את תמונת ההתפתחות של המטאגלקסיה. אבל המשמעות העיקרית של ההשערות הפרידמוניות-פלנקיאוניות היא השקפתית: הפיזיקה של המיקרוקוסמוס והיקום מופיעים באחדות, והחלוקה הגיאוצנטרית המוכרת של עולמות לפי קני המידה האנתרופוצנטריים שלהם מראה את יחסיותה ומוגבלותה. מתאפשר גיוון עצום של יקומים. אם במטאגלקסיה שלנו הדומיננטי ברמה המקרוסקופית הוא האינטראקציה הגרביטציונית, יכולות להתקיים מטאגלקסיות עם אינטראקציה חזקה, אנטי-גרביטציוניות, טכיוניות, אנטי-חומריות וכו&#x27;. אנחנו חודרים למעין מעגל של היקום: בירידה למיקרוקוסמוס, אנו נכנסים למרחבים הקוסמיים, ביציאה אל היקום, אנו מוצאים את עצמנו במיקרוקוסמוס. בתחילת שנות ה-80 לחיקורמיקומים החלו להשתמש בתיאוריית היקום המתפשט, הפועלת במונח ״בועות״ שנלקח מחיי היומיום. מכלול הבועות, כפי שאומרים, יוצר ״קצף״ מרחבי-זמני, וכל המרחב-זמן הגלובלי של היקום מייצג שזירה מורכבת של אזורים מעוקלים, מתרחבים, ובמקומות מסוימים גם מתכווצים, המחוברים ביניהם ב״מחילות שומה״, ״מעברים״ וכו&#x27;. נפנה עכשיו לתיאוריה זו, שנוצרה במאמציהם של אסטרופיזיקאים רוסים (ל.ד. לינדה, א.א. סטרובינסקי) ואמריקאים (א&#x27; גוס ואחרים). בהכנסה לקוסמולוגיה את החוקיות המוכרות מהפיזיקה של חלקיקים יסודיים, תיאוריה זו זכתה לפופולריות ניכרת ומוצדקת. תיאוריה זו יוצאת, בראש ובראשונה, מניסיון לשחזר את התפתחות היקום בשלב המוקדם ביותר של קיומו, בגיל של לא יותר מ-10⁻³⁵ שניות לאחר לידתו ברגע המפץ הגדול. הרעיון המרכזי של התיאוריה הוא שבמשך זמן מגוחך קצר לאחר ההשלכה ממצב הסינגולריות הראשונית – פחות מ-10⁻³⁵ שניות – היקום התרחב במהירות יוצאת דופן, לפי חוק אקספוננציאלי, כלומר, פשוטו כמשמעו, התפח. וזה מובן: המפץ הגדול הוא התהליך הסוער ביותר מכל התהליכים ביקום שלנו. במשך זמן זה היקום מספיק להתפח עד רדיוס ענק, שלפי החישובים, יכול לחרוג בסדרי גודל רבים מממדיה של המטאגלקסיה שלנו. אחר כך ההתרחבות מואטת. ה״בועה״ הענקית היחידה מתגלה כלא יציבה, היא מתפוצצת ומתפרקת להרבה קטנות יותר, ואלה האחרונות במהלך התרחבותן יוצרות מטאגלקסיות רבות, כולל שלנו. במקביל מתרחשת גם מבנה מחדש של הוואקום, נולדים חלקיקים יסודיים שונים. בקשר לסצנריו של ״היקום המתפשט״ זכתה להכרה ההשערה על לידת חומר מוואקום. התיאוריה הקוונטית של השדה מרשה לגמרי לידה כזו, ומנקודת מבט פילוסופית היא מייצגת לא פחות מאשר הפיכת ״אין״ ל״הכול״, ואחר כך מ״הכול״ – ל״משהו״. ברור שהתמונה, שתוארה בקצרה, של היקום המתפשט אינה סותרת את הקוסמולוגיה של פרידמן-למטר, המונחת בבסיס המודל האתלוני של הקוסמולוגיה המודרנית, אלא רק משלימה אותה לשלבים המוקדמים של ההתרחבות. היקום ה״מבעבע״ רק למראית עין דומה לגיאוצנטרי. הוא מעשיר את הקוסמולוגיה בייצוגים מקוריים על מכלול המטאגלקסיות, שאינן בהכרח צריכות להיות דומות למטאגלקסיה שלנו. בסוף המאה העשרים, ממש נשפך אל דפי כתבי העת הפיזיקליים זרם של עבודות, שבהן ממדיות המרחב-זמן של היקום יוצגה כגדולה בהרבה מ-3+1. כמה פיזיקאים שוקלים היום עולמות 256-ממדיים. בבסיס רוב המבנים הללו מונחת ההשערה של קלוצה וקליין, שנוסחה בשנות ה-20 של המאה העשרים, אך כמעט נשכחה במהרה. לפי השערה זו, הממדים הנוספים מראים את עצמם רק במרחקים קטנים במיוחד, לא יותר מ-10⁻³³ ס\"מ. במקרוקוסמוס הם כמעט לא באים לידי ביטוי, אבל לעומת זאת משחקים תפקיד ניכר בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות היקום, עוד לפני תחילת התפחותו. תיאוריית העולמות האוטוניים מאפשרת להכניס לייצוגים אלה גיוון אי-גיאוצנטרי גדול יותר מאשר תיאוריית היקום המתפשט. הקריסה והאנטי-קריסה של חומר באוטונים פותחים אפשרות להעברת חומר מ״דף״ אחד של המגוון המרחבי-זמני לאחר. ואף שהטרמינולוגיה, המשתמשת במושגים של ״דפים״ של מרחב-זמן, יוצאת מתוך פישוט ידוע, בהכנסה לשם בהירות את האנלוגיה למישור המעוקל הדו-ממדי של דף נייר רגיל, הייצוג על מגוונים מרובי-דפים, כלומר עולמות שונים גיאומטרית, הוא בעל משמעות עצומה לחקר היקום האי-גיאוצנטרי. מתקבל מרחב-זמן ״מרובה-דפים״, שלכל דף שלו מתאימה מטאגלקסיה משלו, המופרדת מהאחרת באופקי אירועים. מתבססת ומתפרטת הקונספציה של ריבוי העולמות, מתגברים על ייצוגים על ״המוות התרמי״ של היקום, על מבוי סתום אבולוציוני וכו&#x27;. הקונספציה של עולמות אוטוניים מובילה להפיכת תמונת היקום החם המתפשט ל תמונת היקום בעל הטופולוגיה הלא-טריוויאלית. הקונספציה האוטונית הולכת בחלוץ חקר היקום האי-גיאוצנטרי. היא הופכת את השקפותינו על היקום כמו תיאוריית קופרניקוס. ובמקביל מבשיל אצל המדענים שיכנוע שגם התיאוריות המתקדמות ביותר של עולמות מרובים מקיפות בכל זאת לא את כל היקום כולו, אלא רק חלק זעום ממנו – את הטרנסמטאגלקסיה. 0gjb4u11ggzvt6iinvgj3xakarnp8pf 0 31062 180653 2026-09-27T06:53:22Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180653 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == התפתחות האי-גיאוצנטריזם הקוסמי == למרות שכפי שכבר נאמר, הפילוסופים זה מכבר סימנו לעצמם עולמות הבנויים שלא בדרך ארצית והגו עליהם עמוק ורציני בדרכם, הרהוריהם האי-גיאוצנטריים סבלו משורה שלמה של חסרונות משמעותיים ביותר. ראשית, גם כשהם התבססו על תגליות מדעיות של תקופתם, היה בלתי נמנע הניתוק מהבסיס המדעי הקונקרטי, הטבילה בתחום המבנים הספקולטיביים-פילוסופיים-טבעיים. את הפערים בידיעות המדעיות הקונקרטיות של תקופתם השלימו הפילוסופים-הטבעיים לא פעם בהנחות פנטסטיות, בדיוק כשם שקודמיהם הקדומים וימי הביניים השלימו את חוסר הידיעות הגיאוגרפיות בהמצאות על יצורים חיים פנטסטיים (למשל, לוטופאגים, אנשים עם ראשי כלבים וכו&#x27;), המאכלסים כביכול ארצות שלמות בטריטוריות שעדיין לא נחקרו. שנית, כל הניסיונות של ההסבר האי-גיאוצנטרי היו, בשל מוגבלות הידיעות המדעיות הקונקרטיות, בשל המכניסטיות של התמונה המדעית של העולם של העת החדשה, שוב יותר מדי גיאוצנטריים ואנתרופומורפיים. בכך הפילוסופים-האידאליסטים בנו את מהות היקום בצלם ובדמות התודעה האנושית עם התהליכים הנפשיים הטבועים לה, ואילו המטריאליסטים הפכו למוחלט את החומר הארצי הסובב אותם. המאה העשרים הייתה עידן של שורה שלמה של מהפכות מדעיות, ובמקביל תקופה של מהפכה ״קבועה״ כביכול במדע, שבמהלכה ההכרה האנושית פלשה לאזורי הוויה, השונים איכותית מסביבת המחיה והארגון המקרוסקופית של האדם עצמו – הן הפסיכופיזיולוגית והן ההכרתית. האדם בתהליך ההכרה שלו, במניפולציה על אמצעים ניסיוניים ומבני הכרה, הפך ליצור אי-גיאוצנטרי. ובאותו זמן הוא הופך, במובן האמיתי ולא הספקולטיבי, ליצור קוסמי, ליצור, השולט בקוסמוס במציאות, ולא רק במחשבות ובפנטזיות, ומשקף אותו קונקרטית. כל זה דרש הכוונה מחדש מקבילה של הפילוסופיה. בייסורים נולדת השקפת עולם קוסמית חדשה. אביה – המדען הרוסי הגדול ק.א. ציולקובסקי. ציולקובסקי, ״ההוגה מקאלוגה״, אדם שרבים חשבוהו פשוט למוזר, ביסס את הכורח של יציאת האדם אל הקוסמוס הפתוח בעזרת סוג מיוחד של כלי טיס, הוא גילה את העקרונות המרכזיים של מבנה כלים אלה ונתן הארה תיאורטית לשורה של בעיות העולות בקשר לכך. כל זה ידוע היטב לקורא. אבל יש תחום של מחקר תאורטי, שבו ציולקובסקי גם ביצע תגליות גדולות ביותר, ואשר, בכל זאת, אינו ידוע לקורא הרחב. תחום זה – הפילוסופיה של הקוסמוס והקוסמיזציה של האנושות. בראש ובראשונה, ציולקובסקי עמד על הכורח של חקר ההיסטוריה של האנושות, הן שעברה והן העתידית – בקשר להיסטוריה של היקום. ״אי אפשר לשפוט את חיי האדם והחיות״, – טען, – ״בהתבסס רק על הכרת כדור הארץ. זו נקודת מבט צרה. היא מובילה למסקנות שגויות רבות. בין היתר – למבט הנואש ביותר על גורל האנושות ההווה והעתידי״ (ציולקובסקי ק.א. כיוון העבודות. ארכיון האקדמיה למדעים של בריה״מ, פ.555, אופ.1, יח.545, דף 2). לפי דעת המדען, כדור הארץ כתוצאה של היסטוריית היקום קבע את הצורה הקונקרטית, שבה התגלם האדם וחזון היקום הספציפי אנושי שלו. האדם חלקי, הוא נולד מהיקום, מהתפתחותו ומהגדרתו העצמית כתוצאה מסוימת, המוגבלת בחומר ההוא, החומר הארצי, שנתן לו חיים. ככל שהאנושות מתפתחת, היא מכירה במוגבלות זו ושואפת להתגבר עליה. היא נשלחת אל הקוסמוס, מנסה להשיג אוניברסליות, תוך פריצת גבולות כדור הארץ, עריסתה, תוך שימוש במשאבי הסביבה הקוסמית ושינוי עצמה. רק בזכות החדירה אל הקוסמוס האנושות יכולה להשיג עוצמה אמיתית, הכרה עצמית והומניזם. אנשים יפגשו את אחיהם לתבונה, ייכנסו עימם בברית, ישתפו עימם פעולה. אבל מהות יחסיהם העתידיים – לא רק השלמה הדדית ועזרה הדדית. בכל אחד מהם מגולם חלקיק זעיר של היקום, והם כולם יחד הם התבונה של היקום, האמצעי להחזרת היקום אל עצמו ויעדה הסופי של התפתחותו. המחשבה היא גורם בהתפתחות הקוסמוס, היא משנה את הקוסמוס בתבונה, תהפוך אותו לאמצעי לפריחת החיים ולניצחון התבונה. בקוסמיזם של ציולקובסקי מתגלה גישה חדשה מהותית להכרה ולהבנה הפילוסופית של היקום. מהתאורטיזציה הספקולטיבית על הקוסמוס לפרויקט של כיבושו המעשי באמצעים חומריים-טכניים, מייצוגים על הכורח של ״השבי הארצי״, שבו צריכה האנושות לדעוך עד לרגע המוות הגורלי יחד עם ההרס החוקי של כדור הארץ, לייצוג על העתיד הקוסמי של האנושות – כזה הוא הקפיצה ההשקפתית, שביצע ״המוזר מקאלוגה״. בביססו את הכורח של חדירת אנשים לעולמות קוסמיים שאינם דומים לארצי, ציולקובסקי הראה לראשונה את ישימותו המעשית של הידע האי-גיאוצנטרי. לצד ציולקובסקי את רעיון הקוסמיזם פיתחו תאורטיקנים לא דומים זה לזה, כמו מייסד תיאוריית הביוספירה ו.י. ורנדסקי, חוקר הטבע נ.ג. חולודני, ההוגה הדתי נ.פ. פיודורוב, עמיתו של ציולקובסקי, יוצר תיאוריית ההשפעה הקוסמית על בריאות האדם צ&#x27;יז&#x27;בסקי, ניקולאי, סוויאטוסלב ואלנה רריך. לפי ו.י. ורנדסקי, ״החיים והחי… הם ביטוי כללי של הקוסמוס״ (ורנדסקי ו.י. כתבים נבחרים. כרך ה&#x27;. מ&#x27;, 1962. עמ&#x27; 120). בהתייחסו לביוספירה הארצית כתופעה קוסמית מיוחדת במינה, ורנדסקי הגיע למסקנה שבתנאים פיזיקליים-כימיים ראשוניים אחרים, על כוכבי לכת אחרים ותצורות חומריות אחרות, צריכות להיווצר ביוספירות שונות איכותית ונושאי נפש ותודעה שונים איכותית. בעקבות ציולקובסקי, אם כן, ורנדסקי הניח את היסודות לייצוגים האי-גיאוצנטריים המודרניים על חיים ותבונה ביקום. מנקודת מבט של נ.ג. חולודני, האדם חייב לכבוש את הקוסמוס כדי להפוך להומניים את סביבת קיומו שלו (ראה: חולודני נ.ג. הרהורי דארוויניסט על הטבע והאדם. ירוואן, 1944. עמ&#x27; 35, 38 וכו&#x27;). הוא קורא להשקפת עולמו אנתרופוקוסמיזם. זכותו החשובה של האנתרופוקוסמיזם של חולודני היא בכך שהוא שוקל וחוקר לא רק את אפשרויות ה״קוסמיזציה״ של האנושות, אלא גם של האנושות של הקוסמוס, הפיכתו לסביבת מחיה גיאוצנטרית של האדם. עבור נ.פ. פיודורוב האיחוד עם הקוסמוס הוא הרחבת העסק המשותף של האנושות אל הנצח, האמצעי להשגת אלמוות אמיתי על ידי בני האדם. החיפושים הקוסמיים של מדענים ופילוסופים רוסים, על כל ההבדלים המתודולוגיים וההשקפתיים ביניהם, היו בעלי משמעות גדולה להמשך פיתוח ההשקפות על האנושות ועתידה הקוסמי. הם סללו דרך, מצד אחד, לאסטרונאוטיקה המעשית, מצד שני – למבט רחב ועמוק יותר על הקוסמוס כסביבת מחיה אי-גיאוצנטרית של האנושות. לגיאוצנטיריזציה של הקוסמוס הסובב ולסלול לעצמם דרך אל השכבות האי-גיאוצנטריות המסתוריות, המושכות, החידתיות של הקוסמוס, הופך מעתה למשימה ההיסטורית של האנושות. הכמיהה הקוסמית חודרת לתודעה הרגילה של בני האדם, מעירה את דמיונם, מעוררת הכללות אמיצות של סופרי הפנטזיה והכללות תאורטיות כמעט פנטסטיות, שנראות מטורפות, של המדענים. על בסיס של שורה שלמה של דיסציפלינות מדעיות, בעיקר אסטרונומיה ואסטרופיזיקה, קמה הקוסמולוגיה המודרנית, התורה המדעית הקונקרטית על הקוסמוס, מבנהו והתפתחותו. לצדה – ובקשר הדוק עימה – קמה ומתפתחת הקוסמוגוניה המודרנית, גם היא דיסציפלינה מדעית קונקרטית, השואפת לענות על השאלה על הופעתה ומקורה של אותה סביבה קוסמית, המקיפה את כדור הארץ שלנו ונגישה לתיאור המחומש בכלים של בני הארץ. כבר עצם קיומה של הקוסמולוגיה והקוסמוגוניה המדעית הקונקרטית משמעותו הישג עצום של המדע של המאה העשרים, תוצאה של התגברות אינטנסיבית על המוגבלות הגיאוצנטרית של ההכרה האנושית. הופעת הקוסמולוגיה הרלטיוויסטית, המודל הקוסמולוגי הסטנדרטי המוכח, הקשר ההדדי העמוק ביותר של הידיעות המיקרופיזיקליות, האסטרונומיות, האסטרופיזיקליות על המיקרוקוסמוס, ולבסוף, הופעת המודלים הקוסמולוגיים ״האוטוניים״, הנותנים תיאורים קונקרטיים של ריבוי עולמות אי-גיאוצנטריים – כל זה יצר בסיס מדעי-טבעי איתן להכללות פילוסופיות נוספות. כל ההישגים הנ״ל של ההכרה המדעית-הטבעית של המאה העשרים, הגידול האדיר של אפשרויות ותוצאות הכרה זו שימשו בסיס לשלב חדש מהותית בפיתוח האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי. הזכות להעלות ולפתח קונצפציה חדשה של אי-גיאוצנטריזם, המקבילה לרמה ולאפשרויות של המדע של המאה העשרים, שייכת במלואה לפילוסופיה הרוסית. אופייני שהפילוסופיה המערבית המודרנית, שנמצאת גם היא תחת השפעתן של אותן תגליות מדעיות-טבעיות יוצאות דופן ומנתחת אותן בקפדנות מנקודות מבט שונות ביותר, לא פיתחה קונצפציות אי-גיאוצנטריות מפותחות דיין, ונשארת בתחום זה ברמה של ניחושים מעטים, שהתקבלו מוכנים מחוקרי הטבע ואינם קשורים לשום מערכת מפותחת במידה כזו או אחרת. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 בברית המועצות, סביב ניסוח חדש של שורה של בעיות פילוסופיות, הקשורות דווקא לכוון האי-גיאוצנטרי של ההכרה המדעית המודרנית, התגבשה אסכולת פילוסופים, שקיבלה את השם לנינגרדית (כיום – פטרבורגית). אגב, נבהיר שלמרות שבספרות הפילוסופית שם זה מופיע לא כל כך נדיר, קיומה של אסכולה מיוחדת כזו מעולם לא הוכר רשמית ולא נכנס לשום ספרי לימוד ואנציקלופדיות. האסכולה הלנינגרדית (הפטרבורגית) של פילוסופים הייתה מוקדית-קונספציונית, היא עסקה בפיתוח האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי. הופעת קונצפציה זו חפפה את ה״התחממות״ בחיים הציבוריים, הקשורה בחשיפת ״פולחן האישיות״ של סטלין. וזה לא צירוף מקרים. האווירה החברתית שקמה לזמן קצר במדינה נתנה חיים לשורה של רעיונות פילוסופיים פרוגרסיביים, שהעלתם בתנאים אחרים הייתה נתפסת ככפירה ומינות, כהפרת הקאנונים של האידאולוגיה הרשמית, מה שהיה גורר למחברי הרעיונות האלה קלון ורדיפות מצדה. פילוסופים מלנינגרד (פטרבורג) – ו.פ. ברנסקי, א.ס. קארמין, ו.ו. אילין ושורה של אחרים – העזו להגן על קונצפציה חדשה מהותית, ולא איפה שהוא, אלא בתחום הפילוסופיה, שבו לאחר הופעת ״שאלות הלניניזם״ של סטלין כל השאלות השנויות במחלוקת נחשבו לפתורות, ודיונים הותרו רק בשאלה כיצד להבין אמירות מסוימות של הקלאסיקונים, כולל ״הידיד הגדול של המדענים״ עצמו. רק הנסיבות, שבמקביל לסמכותו של ״מנהיג העמים״ הופלה מהכן ההיסטורי גם האמת ה״מוחלטת״, המקודשת בסמכותו, נתנו אפשרות להתחיל גם בפילוסופיה לעשות משהו שאינו חופף לדוקטרינה הרשמית וסותר את אחדות ההשקפות שנכפתה מנהלית. פעילות זו של קבוצת הפילוסופים, בני דורנו, הייתה ללא ספק קדם-חיזוי של השינויים הדמוקרטיים העתידיים. וכמובן, תרומתם יוצאת הדופן של פילוסופים אלה למדע אינה מוערכת כלל ברמה כה גבוהה כפי שמגיע לה. אולי עוד לא הבנו עד תום תרומה זו. הגרסה הראשונית של קונצפציית האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי הוצגה על ידי פרופסור ו.פ. ברנסקי במאמר ״על המשמעות הפילוסופית של ״בעיית ההיתכנות להמחשה״ בפיזיקה המודרנית״, שפורסם ב-1957 ב ״עלון אוניברסיטת לנינגרד״. ברנסקי מתחיל בכך שהוא מנסח בצורה מודרנית את בעיית היתכנות ההמחשה של הידע, שנשארת גם כיום נושא לדיונים פילוסופיים חריפים. מדוע במאה העשרים איבד הידע את היתכנות ההמחשה שלו, את ייצוגיותם החזותית של תיאוריו והסבריו? על שאלה זו, שייסרה את כולם ללא יוצא מן הכלל, את חוקרי הטבע הגדולים ביותר ופילוסופים רבים של תקופתנו הסוערת, דווקא ברנסקי נותן את התשובה המבוססת, המוכחת, המנומקת ביותר. זה לא משום שהמדע חלש, שאינו מקיף במלואו את אובייקטיו, כפי שחשבו מדענים רבים מאוד, שייסרו את מצפונם המדעי וניסו להתגבר על אי-ההיתכנות להמחשה כעל כביכול חוסר שלמות של המדע. פשוט האובייקטים, שנגררו לתחום ההכרה המדעית, שונים לחלוטין מאלה שעמדו בפני ההכרה קודם. אם עד סוף המאה ה-19 ההכרה מתעסקת באובייקטים של העולם הגיאוצנטרי-מקרוסקופי, המאפשרים תיאור בדימויים מוחשיים, גיאוצנטריים-מקרוסקופיים, הרי מתחילת המאה העשרים ההכרה מתעסקת באובייקטים, שאינם ניתנים לתיאור בעקרון בעזרת מבני הכרה כאלה, הקרובים ביותר נפשית לאדם. ניסוח כזה של השאלה, סבור ברנסקי, דורש מבט חדש מהותית על אטריבוטי החומר. כלומר, הוא, במהותו, דורש מהפך חדש בהשקפות האנושיות על העולם ומה שקיים בו. אופייני, מציין ברנסקי, ש״גם אריסטו, גם דקארט, גם קאנט, גם הגל ואף אחד מהפילוסופים, שעסקו רבות בניתוח התוכן האוניברסלי של אטריבוטי החומר״, לא העלה את השאלה עד כמה התוכן האוניברסלי של אטריבוטי החומר נכנס לתמונה הגיאוצנטרית הזו של תוכן זה, ששלטה ב ייצוגי העולם של בני תקופתם. (ראה: ברנסקי ו.פ. על המשמעות הפילוסופית של ״בעיית היתכנות ההמחשה״ בפיזיקה המודרנית – בספר: עלון אונ&#x27; לנינגרד, סדרת הכלכלה, הפילוסופיה והמשפט, 1957, גיליון 1, מס&#x27; 5, עמ&#x27; 88). אטריבוטי החומר, תכונותיו האוניברסליות (מרחב, זמן, איכות, כמות, קאוזליות וכו&#x27;) אינם מסתכמים בייצוג הגיאוצנטרי עליהם. ״למעשה, על בסיס הכללת התוצאות, שהתקבלו מתורת היחסות והמכניקה הקוונטית, אפשר להסיק שצורות המרחב, הזמן, התנועה, האיכות והשינוי האיכותי, הכמות והשינוי הכמותי, החוק, האפשרות, המקריות, ההכרח, הקאוזליות וכו&#x27;, במובן האונטולוגי, בלתי נדלות כשם שבלתי נדלים במובן המדעי-הטבעי האטום והאלקטרון״ (שם. עמ&#x27; 90). ב-1962 ו.פ. ברנסקי מוציא את ספרו הראשון, שיצא בשם זהה לשם המאמר שצוטט לעיל. בספר מתרחבות, מעמיקות ומתפרטות התוצאות שהתקבלו במאמר. בראש ובראשונה, ברנסקי מנסח את עקרון האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי (עא״א). לפי עקרון זה, המציאות האובייקטיבית (החומר) מטבעה, בהוויה הפנימית שלה, אינה יכולה להיות חד-טיפוסית, אינה יכולה להסתכם בסוג הגיאוצנטרי, ההולם, התואם את טבענו שלנו. לפיכך, צריכים להתקיים סוגים שונים של מציאות אובייקטיבית, המאופיינים בסוג מיוחד של מרחב, זמן, תנועה, אינטראקציה וכו&#x27;. סוגי מציאות אלה כוללים בתוכם עולמות שונים אונטולוגית, כלומר עולמות שכל האטריבוטים, כל התכונות הבלתי נפרדות שלהם, שונים מעולם גיאוצנטרי, ולכן הם נבדלים ממנו ביסודות הקיום שלהם עצמם. פיתוח נוסף קיבלה הקונספציה של האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי בספרו של ו.פ. ברנסקי ״היסודות הפילוסופיים של בעיית הסינתזה של העקרונות הרלטיוויסטיים והקוונטיים״, שיצא ב-1973. עקרון האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי אינו אלא פירוט של עקרון אי-הנדלות האיכותית של החומר ברמה שהושגה על ידי המדע המודרני. לצד אי-הנדלות הגיאוצנטרית, המראה את עצמה במגוון האינסופי של המינים והצורות, כלומר, בלשון הפילוסופית, של האופנים (הסוגים) של החומר, היא, ככל שהאדם מכיר אותה, מראה גם אי-נדלות אי-גיאוצנטרית עמוקה יותר, מגוון אינסופי של האטריבוטים עצמם. אבל איך אפשר להכיר את העולמות האלה השונים אונטולוגית, השונים מאיתנו איכותית אפילו בתוכנם האטריבוטי, כלומר המקיף את כל מכלול האיכויות והתכונות? איך נוכל, יצורים גיאוצנטריים, המשקפים את הטבע ישירות בדימויים גיאוצנטריים, להעז לשקף תהליכים שאינם ניתנים לתיאור בדימויים אלה? על שאלה זו אמור, לפי ברנסקי, לענות האי-גיאוצנטריזם האפיסטמיולוגי, שהוא התוצאה וההמשך האורגני של האונטולוגי בתחום תורת ההכרה. הכרת עולמות שונים אונטולוגית, לפי ברנסקי, אפשרית רק על בסיס ייצוגים ומושגים שונים אפיסטמיולוגית. אבל כיצד הם יכולים להיווצר, אם נפש האדם פועלת מלכתחילה רק עם דימויים מוחשיים-גיאוצנטריים? תשובה לשאלה זו ברנסקי מוצא במדע המודרני. בניתוח מושגים כמו חלקיק-גל, יחס האי-ודאות, מרחב-זמן ארבע-ממדי, עקמומיות המרחב-זמן, הפילוסוף מראה שמושגים אלה נוצרו בדרך של שילוב מיוחד של דימויים מקרוסקופיים, גיאוצנטריים-מוחשיים. דימויים-כימרות, דימויים-קנטאורים – הנה מה זה. במיתולוגיה היוונית הקדומה, כזכור, הקנטאורים ייצגו יצורים משולבים, המורכבים מחיבור, שאינו מתרחש לעולם בטבע, של סוס ואדם. הכימרות, להפך, כללו גוף אדם, שעליו הורכב ראש של כלב או חיה. דווקא בשילוב תכונות שונות באטריבוטים, ביצירת צירופי איכויות שאינם מתרחשים לעולם ב עולם המקרוסקופי, התואמים את הביטויים הנרשמים בניסיון של עולמות שונים אונטולוגית בעולמנו הגיאוצנטרי, מסוגל האדם להכיר את העולמות האי-גיאוצנטריים המורכבים ביותר והמרוחקים ביותר ממנו בקיומם ובתכונותיהם הבלתי נפרדות. אי-גיאוצנטרית הופכת לא רק המבנה הדימויים, אלא גם הבסיס הניסיוני-הניסויי של הכרת הקוסמוס והמיקרוקוסמוס, מה שמושג בדרך של שילוב אינטראקציות של אובייקטים מקרוסקופיים עם אובייקטים לא מקרוסקופיים. תרומה חשובה להמשך פיתוח הקונספציה של האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי והאפיסטמיולוגי תרם דוקטור לפילוסופיה, פרופסור אנטולי סולומונוביץ&#x27; קארמין. התכונות המבדילות החשובות ביותר של התכנית הקארמינית לפיתוח האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי והאפיסטמיולוגי היו קשרה לתיאוריות המדעיות הקונקרטיות של עולמות אוטוניים, פנייתה לתורה האי-גיאוצנטרית על האינסוף, וגם דיוק והעמקת על בסיס זה של מושג היקום. נקודת המוצא של התיאוריה הפילוסופית של קארמין הפכה ביקורת ההבנה הגיאוצנטרית של האינסוף, העולה כתוצאה מהפצה אקסטנסיבית (אקסטרפולציה) אל האינסוף של מאפיינים, שהתקבלו דרך חקר איזשהו ״חתך״ סופי, גם אם גדול מאוד, אפילו המקיף את כל האובייקטים הידועים ברגע נתון לאנושות, של ההוויה החומרית. כזה ״חתך״, המקיף את כל האובייקטים הפיזיקליים והאסטרונומיים ללא יוצא מן הכלל, הוא היום המטאגלקסיה. קארמין מפגין ללא הרף נגד ההבנה של האינסופי פשוט כסופי היפרטרופי, ״שהוא כה ענק (או, להפך, קטן) עד שהגבול נמצא במרחק לא מוגדר, מעבר לגבולות הנגיש בניסיון״ (קארמין א.ס. הכרת האינסופי. מ.: מיסל, 1986, עמ&#x27; 36). זה רק ייצוג מדולדל, חד-גוני-גיאוצנטרי של האינסוף, רק אינסוף ״רע״. האינסוף האמיתי איכותית בלתי נדלה לא רק באותו ״חתך״ גיאוצנטרי, שבו הוא נראה בתיאור הישיר-הניסיוני, הוא הרי הוא אי-הנדלות האיכותית של החומר במובן האי-גיאוצנטרי. לכן, קארמין מציב כמטרתו המודעת מחקר פילוסופי של טבעו האי-גיאוצנטרי של האינסוף, אשר על בסיס ניתוח של כל המערכת והמגמות השלטות של ההכרה המדעית הקונקרטית המודרנית שואף להקדים הכרה זו ולתת למדע הבנה של הדרכים המבטיחות ביותר להמשך התפתחותו. ״אנו מדברים רבות על אינסופיות הטבע״, – מציין קארמין, – ״אבל עד עכשיו נשאר חקור מעט מאוד טבעו של האינסוף. ובמקביל, בשאלה מהו האינסוף וכיצד יש להבינו, נתקעות שאלות רבות אחרות, העומדות בפני ההכרה המדעית״ (קארמין א.ס. ספר על בעיית הסופי והאינסופי – ״שאלות הפילוסופיה״, 1960, מס&#x27; 2, עמ&#x27; 163). שום ידע מדעי-קונקרטי על האינסוף לא ניתן להזדהות עם האינסוף כשלעצמו. הזדהות כזו היא רק האבסולוטיזציה הבלתי ביקורתית של הרמה הנוכחית של הידע, הקשורה בטענה לא מוצדקת למיצוי על ידי המדע של היסודות המוחלטים של ההוויה. טענה כזו היא תמיד בלתי מבוססת ומטאפיזית. היקום, שהפך לאובייקט של המדע המודרני, אינו מנצה לעולם את היקום האינסופי, את העולם החומרי כולו. תחת היקום, שמתוארים על ידי כל המודלים הקוסמולוגיים המודרניים, יש להבין לא את כל הקיים, אלא רק חלק מסוים, המקביל לאפשרויות ההכרה שנמצאו כיום. הם מתארים את היקום הקטן שלנו – את המטאגלקסיה. התכונה האופיינית והתוצאה החשובה של ההכרה המדעית המודרנית מתבררת כחלוקת מושג היקום עצמו, היקום המדעי-הקונקרטי מתברר כלא זהה ליקום הפילוסופי. היקום הקטן – המטאגלקסיה – ככל שהידע מתפתח, מראה בצורה מלאה יותר את סופיותו (ראה: קארמין א.ס. בעיית אינסופיות היקום והקוסמולוגיה. בספר: בעיות ההכרה המדעית. ל.: הוצאת אונ&#x27; לנינגרד, 1978, עמ&#x27; 114). שורה של נקודות של הקונספציה האי-גיאוצנטרית החדשה של האינסוף, שמפותחת על ידי א.ס. קארמין, נומקה והוארה במקוריות על ידי ו.י. סווידרסקי, א.י. מוצ&#x27;אלוב, וגם על ידי הפיזיקאי והמתודולוג הידוע של המדע ג.מ. אידליס. חשוב מאוד, במיוחד, הטיעון של אידליס על הכורח של כל איכות קונקרטית להיות בעלת מידה כמותית מוגדרת משלה ועל חוסר האפשרות שלה להקיף את כל היקום האינסופי. ״לכן״, – מסכם ג.מ. אידליס, – ״שום מערכת קוסמית קונקרטית (כולל המטאגלקסיה שלנו) אין להזדהות מראש עם כל היקום״ (אידליס ג.מ. אינסופיות היקום מנקודת מבט של תורת הקבוצות. בספר: אינסוף ויקום. מ.: מיסל, 1969, עמ&#x27; 179). השערה מעניינת על המבנה האי-גיאוצנטרי של האינסוף מנקודת מבט של התגלותו על ידי הסובייקט האנושי המכיר העלה הפילוסוף-הקוסמיסט הידוע מקזחסטן ק.ח. רחמטולין. הוא מבחין בחמישה תחומים טיפולוגיים של הוויה – חמישה עולמות, ששלושה מהם כבר ידועים (מיקרוקוסמוס, מקרוקוסמוס, מגה-יקום), ושניים נוספים נמצאים מעבר לגבולותיהם, ומייצגים התגלמות שונה איכותית של האינסוף. הראשון מביניהם, שנקרא על ידי רחמטולין היפו-עולם (מהיוונית ״היפו״ – מתחת, למטה), מורכב מחומר עדין עוד יותר ממכניקה קוונטית, והוא ״מוזר״ ובלתי מקרוסקופי עוד יותר מהמיקרוקוסמוס. האחר, המכונה היפר-עולם (מהיוונית ״היפר״ – מעל, מעבר), כולל בתוכו חומר של התצורות הקוסמיות השונות ביותר מעבר למטאגלקסיה. שני ה״עולמות העל״, לפי ייצוגיו של רחמטולין, צריכים להיות עוד יותר אי-גיאוצנטריים משני העולמות – המיקרו- והמגה-עולם – הגובלים בקוסמוס המקרוסקופי ומכילים בתוכם כמה רגעים של מקרוסקופיות (רחמטולין ק.ח. המטריאליזם הדיאלקטי והאסטרונומיה המודרנית. אלמה-אתא: קזחסטן, 1965, עמ&#x27; 106-107). תרומה חשובה ביותר לפיתוח ההיבט המרחבי-זמני של קונספציית האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי והאפיסטמיולוגי תרם דוקטור לפילוסופיה, פרופסור של אוניברסיטת לנינגרד (פטרבורג) הממלכתית אלכסנדר מיכאילוביץ&#x27; מוסטפננקו. אופייני שמדען זה התנער רשמית מקונספציה זו, בהצהירו על אי-הסכמתו עימה, אולם אובייקטיבית תרם להתפתחותה. גם תרומתו של מוסטפננקו לקונספציית ריבוי העולמות משמעותית, שלפי מהותה, תמיד מובנת על ידו כריבוי אי-גיאוצנטרי – אף שהוא עצמו נמנע בכל דרך מהמונח ״אי-גיאוצנטרי״. בהשוואת הרעיון הפילוסופי הקלאסי על עולמות אפשריים לוגית עם שורה של קביעות דומות באסטרופיזיקה המודרנית ובפיזיקה של המקרוקוסמוס, הוא חוקר את שאלת האפשרות של קיום עולמות פיזיקליים (מטאגלקסיות), שבהם התכונות היסודיות (כלומר, למעשה, האטריבוטים של החומר) יתגלו כשונות איכותית ביחס ל״יקום שלנו״ – למטאגלקסיה. לפרופסור מוסטפננקו שייכות הרבה מאוד רעיונות בוניים, שהעלו אותו לשורות הראשונות של חוקרי היקום האי-גיאוצנטרי, ללא תלות בדעותיו והעדפותיו שלו בשאלה זו. חשוב מאוד לחקר ההיבט האי-גיאוצנטרי של הכרת היקום הוא ספר הפילוסופים האוקראינים ס.ב. קרימסקי וו.י. קוזנצוב ״קטגוריות השקפת עולם במדעי הטבע״, שיצא בקייב ב-1983. אף שמחברי הספר עוקפים את הטרמינולוגיה של האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי והאפיסטמיולוגי, הם מפנים את עיקר תשומת הלב לביסוס הרעיון של ריבוי עולמות אי-גיאוצנטרי. העולם החומרי נתפס כאוניברזום מקיף, המורכב ממספר אינסופי של עולמות מיוחדים הנבדלים זה מזה שיטתית, כשכל אחד מהם מנצה שכבה מסוימת של הוויה וקשור לאחרים דרך קפיצה-מעבר איכותית מסוימת. מנקודת מבט זו המטאגלקסיה מייצגת אוניברזום נגלה, אוניברזום ״לנו״. ״בעצמו״ האוניברזום אי-גיאוצנטרי ו כל פריצת הכרה חדשה מעבר לגבולות ההתגלות הגיאוצנטרית של האוניברזום כביכול ״חושפת״ אותו כפי שהוא. שלב שלם של התפתחות האי-גיאוצנטריזם האפיסטמיולוגי קשור בשמו של פרופסור ו.ו. אילין. במאמרו של ו.ו. אילין, שנכתב יחד עם ו.ב. בורשצ&#x27;ב ופ.ז. רוכלין, לא רק שהמונח ״אי-גיאוצנטריזם אפיסטמיולוגי״ בשימוש לראשונה, אלא גם מצויות שורה של קביעות חשובות מהותית, הנחוצות לפיתוח הן של האי-גיאוצנטריזם האפיסטמיולוגי והן של האונטולוגי. משמעותו של המאמר הנ״ל, שיצא עוד ב-1961 בקאזאן, מורכבת, בראש ובראשונה, בכך שהפרובלמטיקה האי-גיאוצנטרית מפותחת בו לא רק על בסיס המכניקה הקוונטית ותורת היחסות, אלא גם הקיברנטיקה המודרנית. המאמר נקרא ״האם מכונה יכולה לחשוב״, והחלק הראשון שלו, המוקדש לביסוס חוסר האפשרות, גם בעתיד הרחוק ככל שיהיה, של יצירת מכונות החושבות אנתרופומורפית, הוא, בכלל, קטגורי מדי. אבל במקביל, הרעיון המפותח על אפשרויות המחשבים כאמצעים קיברנטיים, הממשיכים את יכולות ההכרה של האדם אל עולמות אי-גיאוצנטריים הזרים לו אפיסטמיולוגית, הוא צעד חדש מהותית בפיתוח הייצוגים האי-גיאוצנטריים. בונה מאוד מתבררת גם הגישה החומרית-אנרגטית; וגם הגישה האינפורמטיבית לחקר עולמות שונים אונטולוגית. במובן זה הם מופיעים להכרה לא רק כמרחבית שונה, אנרגטית שונה, אלא גם אינפורמטיבית שונה, וההיבט הזה של החקר, ככל שמתפתחת טכניקת המחשב, מקבל פרספקטיבות מבטיחות יותר ויותר. ו.ו. אילין מפתח לא רק את הצד האפיסטמיולוגי-קיברנטי של הקונספציה האי-גיאוצנטרית. הוא מבין את האי-גיאוצנטריזם האפיסטמיולוגי גם כגישה מתודולוגית, המסוגלת לתת להכרה אמצעי מחקר דימויים והגיוניים חדשים איכותית של המציאות. מכיוון שכל לוגיקה וכל מערכת דימויים היא במידה ניכרת תוצאה של התאמת סובייקטים מסוימים לעולם מסוים, שבו עוברת פעילותם, חקר העולמות השונים אונטולוגית מניח רמה חדשה איכותית של התאמה כזו, יצירת מערכות דימויים חדשות מהותית ולוגיקות אי-גיאוצנטריות. ובמקביל, אפשרויות המבנים ההכרתיים כאלה מקושרות על ידי ו.ו. אילין לבעיית הבינה המלאכותית ולפיתוח טכניקת המחשב. הוא סבור שיצירת מה שנקרא לוגיקות לא קלאסיות ושפות אלגוריתמיות יוצרת בסיס להופעת דרכים שונות אפיסטמיולוגית לבנייה לוגית וביטוי של מחשבות אנושיות, העונה לצורכי הכרת העולמות האי-גיאוצנטריים. עולמות אלה אינם הגיוניים מנקודת מבט מקרוסקופית. מכאן נובע הצורך בבניית לוגיקה אי-גיאוצנטרית. שלב חשוב בהתפתחות האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי המודרני קשור בפיתוח בעיות הקוסמיזציה של המדע. הפילוסופים-הקוסמיסטים א.ד. אורסול, י.ד. פדייב, יו.א. שקולנקו ושורה של אחרים עברו לחקר היחס בין ההיבטים הגיאוצנטריים והאי-גיאוצנטריים בתהליך כיבוש הקוסמוס. האקדמאי של האקדמיה למדעים של מולדובה ארקדי דמיטרייביץ&#x27; אורסול נתן תמונה מפורטת של הקוסמיזציה האי-גיאוצנטרית של הידע. בעבודה ״כיבוש הקוסמוס״, שיצאה ב-1967, הוא מגדיר את הקוסמיזציה כ ״תהליך הופעת מינים חדשים מתמיד של אי-גיאוצנטריזם כתוצאה מהתגברות על הגיאוצנטריזם״ (אורסול ו.ד. כיבוש הקוסמוס. מ.: מיסל, 1967, עמ&#x27; 24). במיוחד, האי-גיאוצנטריזם של הידע המתמטי מקדים את האי-גיאוצנטריזם של מדעי הטבע בכלל ומוביל להיווצרות עולם מתמטי אי-גיאוצנטרי מיוחד, שכל תחומיו משקפים חוקיות קוסמיות כלשהן, אולי עוד לא ידועות (שם. עמ&#x27; 23). מסקנתו של אורסול היא: כל המדעים בעקרון נמצאים בשלבים שונים של התגברות על הגיאוצנטריזם, ואי אפשר לציין מדע שאינו נתון כיום לתהליך זה (שם). ואילו הקוסמיזציה הבלתי אחידה של המדעים המיוחדים מתבטאת ב קוסמיזציה בלתי אחידה של המדע הפילוסופי (שם. עמ&#x27; 42). מתרחשת התנגשות בין גיאוצנטריזם לקוסמיזם, הרוויה באי-גיאוצנטריזם של הפילוסופיה המודרנית. היא מקדימה במובן זה את המדעים האחרים. זה מתרחש על בסיס הקוסמיזציה של כל הפרקטיקה האנושית. הופעת הטכנולוגיה הקוסמית, השימוש בסוגי אנרגיה אי-גיאוצנטריים, בתהליכים תת-אטומיים של עיבוד חומר, במתקני ניסוי מיוחדים (סינכרופאזוטרונים וכו&#x27;) מתאים את תודעת האנשים, דרך הפעילות היומיומית, להשתלטות בדרכים אי-גיאוצנטריות של כיבוש העולם. אי-גיאוצנטרי הופך עצמו הבסיס האינפורמטיבי של ההכרה של המאה העשרים (שם. עמ&#x27; 43-57). בעבודה ״האנושות. כדור הארץ. היקום״ אורסול מבסס את הקונספציה של הגיאוצנטריזם הקוסמי, או הגיאוקוסמיזם, המורכבת בכיבוש הקוסמוס למען כדור הארץ ובהתאמת הקוסמוס הסובב לצורכי פעילות החיים של האדם (ראה: אורסול א.ד. האנושות. כדור הארץ. היקום. מ.: מיסל, 1977, עמ&#x27; 13-136). מתוך הכרה בנכונות ובתועלת הבלתי מותנית של האוריינטציה האנתרופו-גיאוקוסמית של כיבוש הקוסמוס על ידי האדם בגרסתה האורסולית, יש לציין שהגיאוצנטריזם של אוריינטציה זו הוא תופעה הכרחית באותה מידה, ובמקביל רק חולפת וראשונית, כמו הגיאוצנטריזם של האוריינטציה הראשונית של הכרת הקוסמוס על ידי האדם. כשהאנושות תצא סופית מהעריסה הגיאוצנטרית שלה, היא, בלא לשלול את האוריינטציה על ההפיכה, הנחוצה לפעילות החיים האנושית, של הקוסמוס הסובב לסביבה דמוית ארץ, תצא ללא ספק בדרך של אוניברזליזציה אי-גיאוצנטרית של האדם עצמו. האדם ייצור אמצעים לחיים נוחים בסביבה אי-גיאוצנטרית. הייצור יהפוך בבסיסו לאי-גיאוצנטרי. יתרה מזאת, הפיתוח המודרני של הביוטכנולוגיה מאפשר להניח שהייצור יהפוך בבסיסו לאורגני, ואחר כך יקבל צורות אורגניות אי-גיאוצנטריות. זה אומר שהאדם ילמד לגדל מכונות ביוטכנולוגיות, בהתאימו אותן לעולמות השונים אונטולוגית שהוא כובש. עולם האדם ייפתח כבר לא רק בהכרתו, אלא גם במעשה, האדם יהפוך כבר לא רק ליצור גיאוקוסמי, אלא גם ליצור קוסמי-אוניברזלי. הוא יאוניברזל את עצמו גם בקשר שלו עם ציוויליזציות שונות אונטולוגית ואפיסטמיולוגית. ואז במקום הגיאוקוסמיזם תבוא אוריינטציה קוסמית חדשה של הפרקטיקה של האנושות – האי-גיאוקוסמיזם כגרסה ראשונית של הקוסמיזם האוניברזלי. אבל כבר עכשיו עלינו לקחת בחשבון באוריינטציה ההכרתית שלנו לא רק את הגיאוקוסמיזם (שבו מציע האקדמאי אורסול להסתפק, מה שמוביל אותו, במיוחד לאחרונה, לייצוג על מעין שוויון או אפילו יתרון של הקוסמיזם הגיאוצנטרי ביחס לאי-גיאוצנטריזם), אלא גם את הקוסמיזם האוניברזלי מסוג אי-גיאוצנטרי. מאפיין מעניין של הקוסמיזציה האי-גיאוצנטרית של המדע נתן הפיזיקאי, האסטרונום והפילוסוף-הקוסמיסט הרוסי הידוע י.ט. פדייב. את התכונה הראשונה, או הייחודיות של ההתגברות על הגיאוצנטריזם המדעי, הוא רואה בהפיכת האסטרונומיה למדע קוסמי אמיתי לאחר קופרניקוס. התכונה השנייה מתגלה במפנה המאה העשרים, כשהאובייקט של ההכרה המדעית-הקונקרטית הפכו המיקרו-והמגה-קוסמוס, ולדרך הקוסמיזציה נכנס כל מדעי הטבע. התכונה השלישית מתגלה במחצית השנייה של המאה העשרים וקשורה בהופעת ענפי ידע קוסמיים מובהקים, בחקר נסיבות ואובייקטים חוץ-ארציים, בהופעת האסטרונאוטיקה התאורטית והמעשית. התכונה הרביעית קמה עכשיו ומאופיינת בשזירה ההדדית ההדוקה, באינטגרציה של מדעי המחזור האסטרונומי עם הפיזיקה האי-גיאוצנטרית, הקוסמולוגיה, הפילוסופיה. התכונה החמישית מורכבת בחקר הגלובלי של כוכב הלכת שלנו, המאפשר לזהות תכונות גיאוצנטריות של אובייקטים בגרסתם הראשונית עבורנו (פדייב י.ט. קוסמונאוטיקה וחברה. ח\"א. מ.: זנאנייה, 1970, עמ&#x27; 7-8). ״ברור״, – מניח פדייב, – ״שתהליך הקוסמיזציה תופס כך או אחרת את כל המדע, שיתגבר סופית על שאריות הגיאוצנטריזם״ (שם. עמ&#x27; 13). המדע נפרד מעברו הגיאוצנטרי ומשתנה על יסודות קוסמיים. אבל הקוסמיזציה של מדעי הטבע אינה מורכבת בניתוק מענייני הארץ, אלא בשינוי זווית הראייה, שבה נשקלת הטבע. מתרשמת גם האפשרות של קוסמיזציה של המדעים החברתיים, ההומניטריים, למשל, הופעת פסיכולוגיה וסוציולוגיה קוסמיות (פדייב ו.ט. כמה בעיות פילוסופיות של כיבוש הקוסמוס. בספר: המטריאליזם הדיאלקטי ושאלות מדעי הטבע. מ.: הוצאת אונ&#x27; מוסקבה. עמ&#x27; 175). אשר לתחזית על התגברות סופית של המדע על הגיאוצנטריזם, היא בקושי תתגשם אי פעם. נחקר עמוק על ידי פדייב תהליך הקוסמיזציה של הפרקטיקה האנושית. האדם שם לעצמו לשירות יותר ויותר כוחות טבע מסדר קוסמי (שם. עמ&#x27; 179). כך, התעשייה של יסודות כימיים מלאכותיים טרנס-אורניים ואחרים מתפרשת על ידו כענף טיפוסי מתקוסמס של התעשייה, העוסק בחומרים שאינם על כדור הארץ ורק לאחרונה החלו להתגלות במעטפות כוכבים (שם. עמ&#x27; 180). כך, בעודו חי על כדור הארץ, האנושות במידה הולכת וגדלה מקוסמסת את פעילותה היצרנית. פדייב מתקרב ממש למסקנה שכיבוש המרחבים העצומים של הקוסמוס יכול להתאפשר רק עם יצירת טכניקה קוסמית אי-גיאוצנטרית. במקביל, הקונספציה שהציע פדייב של מה שנקרא ״סדרת ההתפתחות״ נושאת אופי גיאוצנטרי מובהק, ונסגרת בתחום האונטולוגיה עם הקונספציה של הרמות המבניות של החומר בגרסתה הגיאוצנטרית ביותר, בנויה-מקרוסקופית. מה שנקרא סדרת ההתפתחות האינסופית של פדייב כוללת רצף מדרגות מתרוממות: קדם-כוכבית, כוכבית, פלנטרית, ביולוגית וחברתית. וגם מעל ומתחת למנויות הוא מניח אינסוף מדרגות אחרות, אף שאינו ברור מה הן יכולות להיות (שם. עמ&#x27; 175). פנייה כזו אל האינסוף יכולה להיראות כביטוי העליון של האי-גיאוצנטריזם; מכיוון שמעבר לגבולות הרמות המבניות הידועות, שבהן החומר מתגלה לנו, מונח אינסוף של אחרות, רמות מבניות אי-גיאוצנטריות יותר ויותר. הפילוסוף-הקוסמיסט הרוסי א.י. דרונוב אף סבור כך, כשהוא מעמיד באחד ממאמריו הראשונים שפורסמו את הקונספציה של הסוציוגיאוקוסמיזם של א.ד. אורסול (הצגתה ראה לעיל), שהוא מבקר על הגיאוצנטריזם המופרז שלה, מול הקונספציה של סדרת ההתפתחות האינסופית של י.ט. פדייב ככביכול אי-גיאוצנטרית לחלוטין (ראה: דרונוב א.י. מהגיאוצנטריזם לקוסמיזם: מקורות השקפת עולם של הפעילות הקוסמית. בקובץ: אדם, פילוסופיה, תרבות. מ.: נאוקה, 1984, עמ&#x27; 114). אך קונספציית פדייב, למרות סיסמאותיה האי-גיאוצנטריות, מגינה למעשה על חד-סדרתיות, חד-מעמדות גיאוצנטרית של התפתחות העולם החומרי. היא מצמצמת את העולם החומרי והתפתחותו לאותו חתך גיאוצנטרי שבו הם נגלים לנו כיום. מסתבר שהעולם, ככל שאנו יכולים להקיף את התפתחותו, מטבעו גיאוצנטרי, ורק מעבר לגבולות התפתחות זו משאיר פדייב מקום למדרגות התפתחות אי-גיאוצנטריות. האי-גיאוצנטריזם, כך, כביכול נשלח ל״גלות״, מושלך מעבר לגבולות העולם הידוע לנו, אל תחום הנסתר. אבל אי-ידיעה אינה טיעון. אנו רואים כמה קשה ניתן לקוסמיסטים המודרניים הטיפוס אל פסגות השקפת עולם קוסמית אמיתית. כל צעד שגוי – והם גולשים אל הגיאוצנטריזם הפרימיטיבי והקרוב ביותר, לעתים בלא לשים לב לכך, תוך דמיון שהם בפסגה העליונה. תלול ומורכב הטיפוס הזה, ומעט עדיין עבורו נקודות משען! בניגוד למבט הגיאוצנטרי על העולם, אחר הפילוסוף-הקוסמיסט הידוע יו.א. שקולנקו מכניס את המושג קוסמוצנטריזם. קוסמוצנטריזם (במהותו, מילה נרדפת לאי-גיאוצנטריזם) נשקל על ידו כקוסמיזם אוניברזלי, חשיבה ״יקומית״. (שקולנקו יו.א. פילוסופיה, אקולוגיה, קוסמונאוטיקה. מ.: מיסל, 1983, עמ&#x27; 27). חסרונו של המונח הוא הדגש על ה״צנטריזם״, בעוד שהאי-גיאוצנטריזם האמיתי קשור בייצוג על היחסיות של כל ההשקפות המרכזות על היקום (אף שהוא מכיר בצורך ובכורח של ריכוז כזה בכל רמת הכרה קונקרטית). במקביל, הייצוג על אי-גיאוצנטריזם כקוסמיזם אוניברזלי מעשיר בצורה נכונה לחלוטין את הקונספציה האי-גיאוצנטרית בגוונים חדשים. דווקא באוניברזליות, בכוון אל העתיד, מורכבת היתרון העיקרי של השקפת העולם האי-גיאוצנטרית. ובתכונות אלה קשורה ההאוריסטיות ההולכת וגדלה שלו, כלומר היכולת לדחוף מדענים לפתרונות חדשים של הבעיות העומדות בפני המדע. כל המחברים הנ״ל של קונספציות פילוסופיות, על כל ההבדל בהעדפות והגדרותיהם התיאורטיות, מבססים כך או אחרת את הרציונליות של הגישה האי-גיאוצנטרית לחקר וכיבוש הקוסמוס. מספר ניכר של מדענים תחת השפעת תגליות המדע של המאה מכיר כיום באפשרות קיומם של ריבוי עולמות שונים במובן האי-גיאוצנטרי, כלומר סבור שחייבים להתקיים לא רק עולמות מאורגנים גיאוצנטרית. במקביל קיימת קבוצה די חזקה ומשפיעה של מדענים, השוללת את עצם האפשרות של קיום עולמות שונים מהמטאגלקסיה שלנו. הם מזדהים את היקום שלנו – המטאגלקסיה – עם היקום בכללותו. את היחידיות והבלעדיות של המטאגלקסיה הם מנסים לבסס, בהישענם על ״תערו של אוקאם״ מיוחד, אמצעי לוגי, הקובע שאין להרבות את הישויות שלא לצורך, אין להעניק קיום למה שאי אפשר לגזור מנתוני התצפית. כל ניסיון לתאר לעצמו עולמות אי-גיאוצנטריים אפשריים מטופל על ידם כספקולציה פילוסופית-טבעית, כניתוק מנתוני המדע הקונקרטי. למתנגדי הקונספציה של ריבוי עולמות שונים אונטולוגית שייכים האסטרונום האנגלי הידוע ד&#x27; שאמה והקוסמולוג הרוסי הגדול א.ל. זלמנוב. ״אנו לא יכולים״, – סבור שאמה, – ״להתיר קיום של עולמות רבים: מתרחבים, מתכווצים, הומוגניים יותר, פחות הומוגניים וכו&#x27;, שתכונותיהם הכלליות יכולות להיקבע מהתצפיות, ואז להיחקק כחוקי טבע. קיים רק יקום אחד, כך שבמקרה זה חשובה ההתנהגות האמיתית של התופעה היחידה במינה הזו״ (שאמה ד&#x27;. קוסמולוגיה מודרנית. מ.: נאוקה, 1970, עמ&#x27; 139). לפי א.ל. זלמנוב, היקום הוא ״העולם החומרי, הנשקל מנקודת מבט אסטרונומית; הוא יחיד, בלעדי, קיים רק בעותק אחד, מכיוון שהעולם החומרי אחד״ (זלמנוב א.ל. גיוון העולם החומרי ובעיית אינסופיות היקום. בספר: אינסוף ויקום. מ.: מיסל, 1969, עמ&#x27; 277). אופייני שהשאיפה להגביל את כל העולם החומרי הקיים לגבולות המטאגלקסיה מנומקת על ידי א.ל. זלמנוב בשיקולים פילוסופיים כלליים. אבל כשהוא מדבר על אחדות העולם במובן הבלעדיות והיחידות של המטאגלקסיה, הוא מבצע שגיאה, הידועה בלוגיקה כהחלפת מונח. עקרון אחדות העולם אינו אומר הגבלת העולם לאחדות של איזו מערכת חומרית קונקרטית. להפך. העולם אחד לא במובן של איזו אחידות. זלמנוב, בלא שיבחין בעצמו, מחליף את מושג האחדות המגוונת לאין שיעור של העולם במושג אחדות מוגדרת איכותית ובכך מוצה איכותית, שאינה מגוונת לאין שיעור. זו הבנה גיאוצנטרית מוגבלת, צרה, המהפכת למוחלט את הידע על היקום, שהשגנו בסיטואציית ההכרה הקונקרטית הנתונה. עמדת פשרה תופס בשאלה זו הידוע הפילוסוף-הקוסמולוגיסט הרוסי ו.ו. קזיוטינסקי. מתוך הכרה באפשרות קיומם של יקומים רבים מעבר למטאגלקסיה, הוא מפגין נגד ה״גלובליות״ של הצבת הבעיה הקוסמולוגית, השוקלת את היקום בכללותו כאובייקט יחיד, הקיים רק ״בעותק אחד״. החלופה היחידה המקובלת לייצוג על הופעתה המקרית, הבלתי-חוקית של המערכת שלנו הוא רואה בייצוג על קיומן של מערכות אחרות, אנלוגיות, אבל עבורנו רצוי לשקול את ״היקום בכללותו״ כמערכת פיזיקלית בסולם וסדר הגדול ביותר (קזיוטינסקי ו.ו. קוסמולוגיה, תמונת עולם והשקפת עולם. בספר: אסטרונומיה. מתודולוגיה. השקפת עולם. מ.: נאוקה, 1979, עמ&#x27; 231). החיצוניות, הניתוק של מערכות קוסמיות דומות בסולם וסדר הגדול ביותר מוביל לצורך להכיר את המערכת שלנו, כאילו הייתה המערכת היחידה. כך, לקונספציות של ריבוי העולמות בפרשנותן המודרנית, האי-גיאוצנטרית, מתנגדת כיום, בראש ובראשונה, הקונספציה של בלעדיות המטאגלקסיה, המזדהית אותה עם היקום בכללותו על הבסיס שהמדע הקונקרטי מקיף כביכול במבניו התאורטיים את כל מכלול התופעות של הטבע, והשאלה על ההוויה הופכת לשאלת אמון במדע הקונקרטי. בתחום הפילוסופי קונספציה זו היא ביטוי של גיאוצנטריזם אונטולוגי, ובתחום המדע הקונקרטי תומכיה מטרידים בכל דרך את ההשערות ״האוטוניות״, מנסים להתגאות עליהן, לכנותן פנטזיות דמויות-מדע, קוסמולוגיות רומנטיות, המצאת עולמות וכו&#x27;. עם זאת, תחת כל הרעש הזה קונספציות קוסמולוגיות חדשות כובשות עמדות חזקות יותר ויותר, פורצות דרך להשקפות חדשות על העולם ולסערה מדעית-קונקרטית חדשה של היקום האי-גיאוצנטרי. תומכי ההשקפות החדשות מגנים גם על פרשנות הפוכה קוטבית של התמונה המדעית-הטבעית של היקום. כך, ג.מ. אידליס שולל את עצם האפשרות של קיום מטאגלקסיה ״בודדה״. מקרוקוסמוס בודד, לפי השתכנותו, בלתי אפשרי דווקא מנקודת מבט מדעית-קונקרטית, הוא רק תוצאה של עיוות אשלייתי של הידע שנצבר במדע. בעולם, המורכב ממטאגלקסיה אחת בלבד, הייתה צריכה להתרחש אנניהלציה הדדית של חלקיקים ואנטי-חלקיקים ו״השוואה״ של תהליכים אחרים הפוכים בכיוונם. לכן ״את המקרוקוסמוס שלנו (ואגב, כמו כל אחר) פשוט אין לראות כיחיד, הממצה את כל היקום או סגור לחלוטין בעצמו; הוא רק אחד מהרגעים המקושרים הדדית של היקום הבלתי נדלה מבחינה מבנית״ (אידליס ג.מ. עקרון אי-הוודאות והקוסמולוגיה המודרנית. בספר: 50 שנה למכניקה הקוונטית. מ.: נאוקה, 1979, עמ&#x27; 110-111). אולי דווקא ה״אי-סימטריות״ של כל אחד מהעולמות, המבוטאת, למשל, בהתרחבות המטאגלקסיה שלנו, היא עדות לחלקיותו, ל״נפרדותו״, לסופיותו. ״המטאגלקסיה שלנו״, – סבור ל.או. גורביץ&#x27;, – ״אינה בעלת שום תכונות יוצאות דופן, שיצביעו בוודאות על בלעדיותה. להפך, היעדר תכונות כאלה הופך לסביר את ההשערה על קיומן של מטאגלקסיות אחרות, הנבדלות בתכונותיהן משלנו״ (גורביץ&#x27; ל.או. על בעיה יסודית אחת בקוסמולוגיה. בספר: תפקידה ההאוריסטי של המתמטיקה בפיזיקה ובקוסמולוגיה. ל.: הוצאת אונ&#x27; לנינגרד, 1975, עמ&#x27; 45). כמובן, המטאגלקסיה שלנו היא יוצאת דופן, יחידה במובן זה שהיא, ללא ספק, בעלת לפחות כמה תכונות מוגדרות לחלוטין, שכבר התגלו על ידי המדע המודרני. היא מתרחבת, היא בעלת מערכת מוגדרת לחלוטין של מאפיינים פיזיקליים ושל מה שנקרא קבועים יסודיים. ״הכורח של מערכת הקבועים הפיזיקליים היסודיים״, – כותב א.ל. רוזנטל, – ״מעמיד שאלה רצינית ביותר: מדוע הטבע ׳בחר׳ דווקא את המערכת הזו. עד עכשיו הסביר ביותר הוא התשובה: קיים ריבוי של יקומים, ו ולמערכת הזו יש אופי ״מקרי״. (רוזנטל א.ל. חוקיות פיזיקלית וערכים מספריים של קבועים יסודיים. בספר: התקדמות המדעים הפיזיקליים, 1980, כרך 131, גיליון 2, עמ&#x27; 253). מערכת קבועים אחרת הייתה נותנת לנו יקום אחר, עולם ממשי שונה איכותית. כך, אם בעולמנו הייתה מהירות אור אחרת, וגופים מקרוסקופיים היו יכולים לנוע במהירות העולה על מהירות זו, כל איכויות הדברים היו אחרות. אבל בעולם שונה איכותית לא יכלו להתקיים גם אנשים דומים לנו. בקשר לכך צברה פרסום ניכר אמירתו של א.ל. זלמנוב. ״כנראה״, – הוא מעיר בשנינות, – ״אנחנו עדים רק לסוגים מסוימים של תהליכים משום שתהליכים מסוגים אחרים מתרחשים בלי עדים״ (זלמנוב א.ל. היבטים אפיסטמיולוגיים של קוסמולוגיה. בקובץ: חומרים לסימפוזיון על שאלות פילוסופיות של האסטרונומיה המודרנית, המוקדש ל-500 שנה להולדת נ&#x27; קופרניקוס. גיליון 2. מ.: נאוקה, 1972, עמ&#x27; 24). או, נוסיף מעצמנו, הם מתרחשים בנוכחות עדים מסוג שונה לחלוטין מאיתנו. את ההגדרה האיכותית של עולמנו (המטאגלקסיה) עם ההגדרה האיכותית של עצמנו כיצורים, המכירים את העולם הזה וחיים בו, מקשר מה שנקרא העיקרון האנתרופי, שזכה לאחרונה בפילוסופיה לפופולריות יוצאת דופן. השאלה כיצד לפרש עיקרון זה ומה הן תוצאותיו לקוסמולוגיה, נידונה ללא הרף וקיבלה חדות יוצאת דופן. העיקרון האנתרופי מורכב במעין ״התהפכות״ של המבט על היקום דרך פריזמת יחסי הגומלין עימו של האדם. בחינת יחסים אלה תמיד שמה את הדגש על בירור מה הן התכונות המהותיות של היקום, שאינן תלויות באדם ובאנושות. בהנחיית העיקרון האנתרופי, החוקרים מעבירים את הדגש לבירור מה הן התכונות של היקום, המתואמות למבנה הפיזיקלי והפסיכופיזיולוגי של האדם. כמובן, זה אינו מונע, אלא מקדם את הכרת הטבע ואת האמת האובייקטיבית על אותו, הבלתי תלויה יחסית באדם ובאנושות. האדם הוא בן היקום, ולשפוט על היקום הוא יכול לא רק על בסיס שיקוףו על ידי אנשים, אלא גם על בסיס שיקופו של היקום את תכונותיו שלו – את אלה, שתרמו להיווצרות העולם הארצי והאדם כנציגו. יכול להיראות שהעיקרון האנתרופי הוא מעין התחדשות, ברמה החדשה שהושגה על ידי המדע, של האנתרופומורפיזם בהשקפות על הטבע ושל הגיאוצנטריזם האונטולוגי. על אחת כמה וכמה שחוקרים החושבים גיאוצנטרית מעמידים את העיקרון האנתרופי מול עקרון האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי, מול המבט האי-גיאוצנטרי על היקום. היקום הסובב אותנו הוא אנתרופי, – הם סבורים, – לפיכך, הטבע במהותו גיאוצנטרי. אבל זה – רק עיוות אנתרופומורפי של העיקרון האנתרופי. השקפת עולם מדעית מפותחת דוחה את הפרשנות האנתרופומורפיסטית של המאפיינים האנתרופומורפיים של היקום שלנו. היא רואה בו רק שכבה של חומר, המקבילה לסוג השיקוף הגיאוצנטרי וליכולות השיקוף של האדם שנוצרו על בסיסו. והאדם כבר מפתח את יכולות ההכרה שלו מעבר ליכולת הישירה לשיקוף הדברים, שהוענקה לו מטבעו הארצי. הוא מעלה את השאלה על ריבוי מטאגלקסיות, השונות מהאנתרופית שלנו. בכך העיקרון האנתרופי מקבל צליל אי-גיאוצנטרי, לא אנתרופומורפי, הופך לעדות עקיפה לריבוי העולמות האי-גיאוצנטרי. כמובן, את השיכנוע ביחידות של המטאגלקסיה האנתרופית הרבה יותר קשה להתגבר מאשר את השיכנוע בבלעדיות הגלקסיה שלנו. ההבדל של המטאגלקסיה הוא בכך שההוויה שלה יוצאת מעבר ל״קצוות״ העולם הנצפה על ידינו. על מה שמעבר לקצוות אלה אפשר רק לנחש, תוך חשיבה מופשטת וספקולטיבית ביותר. לכן ה״מטאצנטריזם״ הוא הסוג הקשה ביותר להתגברות של השקפת עולם גיאוצנטרית, המופיע כבר כאיזו ״קוסמיזם קיצוני״, ״קוסמוצנטריזם״, סינתזה עליונה של כל התצורות הקוסמיות הנצבות בפני האדם. הוכחה משכנעת לניתנות-ההתגברות של גם המחסום הגיאוצנטרי-קוסמי הזה בדרך ההכרה של האנושות נותנות לא רק ההשערות ״האוטוניות״, המציירות לנו כמה תכונות של עולמות קוסמיים לא אנתרופיים, אלא גם ניתוח דרך ההכרה של הקוסמוס עצמה מהגיאוצנטריזם הנאיבי לאי-גיאוצנטריזם המפותח. כפי שראינו מהסקירה ההיסטורית שניתנה לעיל, את המקום המרכזי בתמונות העולם המוכללות שמגבשים אנשים איבדו ברצף: 1) מקומו של האדם על כדור הארץ; 2) כדור הארץ כמרכז היקום; 3) השמש כמרכז היקום; 4) הכוכבים כמרכזים אינספוריים, אנלוגיים לשמש; 5) הגלקסיה שלנו – שביל החלב; 6) הגלקסיות כאיים כוכביים אינספוריים; 7) צבירי-העל של גלקסיות במבנה רחב-הקנה של היקום; 8) המטאגלקסיה כמערכת החומרית היחידה האפשרית, המקיפה את כל היקום. הגיוני להניח שתהליך זה אינו בעל גבולות מוחלטים, נתונים אחת ולתמיד, שבעתיד הוא ייכבש בגילוי של רמות אי-גיאוצנטריות חדשות ו״שכבות״ של הוויה המגוונת לאין שיעור. האסטרונום האנגלי המפורסם הארלו שפלי הבחין בהתפתחות הידיעות האסטרונומיות של האנושות בשלבים הבאים: 1) טופוצנטרי; 2) גיאוצנטרי; 3) הליוצנטרי; 4) גלקטיקוצנטרי; 5) מטאגלקטי; 6) סופרמטאגלקטי (שפלי ח&#x27;. כוכבים ואנשים. מ.: הוצאת ספרות זרה, 1962, עמ&#x27; 72). אופייני שבבסיס המחזוריות של הידע האסטרונומי האסטרונום המודרני המוביל שם את דרך ה״ריכוז״ של התופעות הקוסמיות. ד&#x27; שראם קורא לעקרון ההתגברות על הגיאוצנטריזם באסטרונומיה ובקוסמולוגיה העיקרון הקופרניקאי הקיצוני (שראם ד&#x27;. היקום המוקדם ופיזיקת האנרגיות הגבוהות – בספר: פיזיקה בחו״ל. מ.: מיר, 1984, עמ&#x27; 29). אבל מה שהוא מבין בעיקרון זה, הוא רק ביטוי חלש, לא מנומק פילוסופית, של עקרון האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי. לצד הקונספציה של הבלעדיות והיחידות של המטאגלקסיה, לאי-גיאוצנטריזם הפילוסופי המודרני מתנגדת גם הקונספציה של הרמות המבניות של החומר והמודל האונטולוגי הסובסטרטלי כביכול הקשור עימה. קונספציה זו, המתחרה באי-גיאוצנטריזם השיטתי בהסבר של רב-הרמות של התופעות המעורבות בתחום המדע, כוללת בתוכה ספקטרום מגוון ביותר של רעיונות, בעלי כוון גיאוצנטרי וגם אי-גיאוצנטרי. הרגע הפרוגרסיבי של קונספציה זו מורכב דווקא בהעלאת השאלה על רב-הרמות האי-גיאוצנטרית של הקוסמוס. אבל להיפתר שאלה זו יכולה בצורה שונה מאוד, ולעתים קרובות כל ההבדל של הרמות נכנס למסגרות המטאגלקסיה ומשמש ביסוס לטענות על בלעדיות עולמנו הקוסמי, על ייחודיותו ומוחלטותו. הביטוי האופייני ביותר של קונספציית הרמות המבניות של החומר הוא סולם המבנה-קנה המידה, שנבנה על ידי א.ל. זלמנוב. לרמות המבניות זלמנוב מתייחס, בראש ובראשונה, למטאגלקסיה כרמה העליונה, אחר כך לצבירי-על וצבירים של גלקסיות, גלקסיות, צבירים ואסוציאציות כוכביים, כוכבים, מערכות פלנטריות ולווייניות, גופים קוסמיים, גופים מקרוסקופיים, מולקולות, אטומים, גרעיני אטום, חלקיקים יסודיים, גרעינים (ראה: זלמנוב א.ל. גיוון העולם החומרי ובעיית אינסופיות היקום. בספר: אינסוף ויקום. מ.: מיסל, 1969, עמ&#x27; 225). סה״כ רמות כאלה שתים עשרה. קונספציית הרמות המבניות בגרסתה הזלמנובית שוקלת את רמות קיום החומר כחיצוניות זו לזו, התופסות מקום מוגדר בהחלט בסולם המבנה-קנה המידה. והסולם הזה עצמו, שכל אחת ממדרגותיו מורכבת מתופעות ידועות היטב למדע המודרני, יוצא במרומז מ קני מידה אנושיים, נבנה בדרך של החלת קני מידה ומדדים, האופייניים לרמת הגופים המקרוסקופיים. המבנן עצמו של הקוסמוס כאן הוא מקרוסקופי, עובד לפי העיקרון ״גדול – קטן״. בגישה כזו נמחקים ההבדלים בין המגה-, המאקרו- והמיקרו-יקום, עולמות שונים אונטולוגית מופיעים כקטעים או, במקרה הטוב, גרסאות של העולם המקרוסקופי המחולק באופן אחיד. רמות יש הרבה, השוני האיכותי של החומר כביכול מוכר, אבל מצויר מעמדות גיאוצנטריות. העולם אחד במובן הגיאוצנטרי, אף שרמות אי-גיאוצנטריות יש הרבה. מבנה הקוסמוס מקובץ במרומז סביב ״מרכז״ מקרוסקופי, שבו נמצא האדם. בהצגתו של הפילוסוף הידוע של התקופה הסובייטית, האקדמאי ב&#x27; קדרוב, קונספציית הרמות המבניות נבנית באנלוגיה למעין ״עץ״ קוסמי, שבו כל רמה גבוהה יותר כביכול ״נובטת״ מתוך נמוכה יותר; ״כל רמה גבוהה יותר של ארגון מבני של החומר קמה מהרמה הנמוכה יותר, יכולה להיחקר... בטכניקות ודרכים הקשורות בחקר הרמה הנמוכה יותר״ (קדרוב ב.מ. לנין והדיאלקטיקה של מדעי הטבע של המאה העשרים. מ.: נאוקה, 1971, עמ&#x27; 183). לכל הרמות המבניות ללא יוצא מן הכלל טבועה אותה תכונה מבנית – בנייה מגרעין ומעטפת (שם. עמ&#x27; 221-222). האחדות המבנית של העולם נשקלת כאן, כמו אצל זלמנוב, לפי הדגם המקרוסקופי, האנתרופוצנטרי. במקביל, כאן מודגשת אחת מהתכונות המבניות החשובות ביותר של מערכות מורכבות. הפיזיקאי הצרפתי ז&#x27;אן-פייר ויז&#x27;ה רואה בתיאוריית הרמות המבניות שורה של רעיונות חדשים מהותית. לפי ויז&#x27;ה, מספר הרמות המבניות אינסופי. הן מתגלות ברצף על ידי ההכרה (ויז&#x27;ה ז&#x27;-פ. תיאוריית הרמות והדיאלקטיקה של הטבע. – שאלות הפילוסופיה, 1962, מס&#x27; 10, עמ&#x27; 94). הפרשנות של הרמות המבניות של ויז&#x27;ה פרוגרסיבית במשהו, מכיוון שהיא מובילה לשלילת הייצוגים על כך ש המטאגלקסיה – הרמה האחרונה של ההוויה, הזהה ליקום בכללותו. אבל היחס בין הרמות הללו עצמן מובן בצורה מכניסטית מדי. ההבדלים בין הרמות מוסברים אצל ויז&#x27;ה בכיווניות שונות של כוחות, לחלוטין ברוח המכניקה הקלאסית והקלאסיקה הפילוסופית המכניסטית. כשאחד הכוחות גובר, הטבע, לפי ויז&#x27;ה, משתנה איכותית, קמות סתירות חדשות, שלא היו קודם. בזה הוא רואה את ״מהות טבע התנועה״ (שם. עמ&#x27; 102-103). הניסיון להסביר את ההבדלים האיכותיים בין רמות החומר בשילובים שונים של כוחות מייצג, כמובן, אנכרוניזם טהור, עוד ניסיון אחד למצוא הסבר מקרוסקופי לחוקיות המיקרוקוסמוס. באותו כוון ״עבדה״ גם הקונספציה המבנית של הפיזיקאי האמריקאי הידוע ד&#x27; בוהם. בוהם מגייס את הרמה התת-קוונטית-מכניסטית (כלומר הרמה, הנמצאת עמוק יותר מהמיקרוסקופית הידועה לנו) כדי להסביר ולהתגבר על האופי הבלתי-מקרוסקופי של יחס אי-הוודאות של הייזנברג. (בוהם ד&#x27;. קאוזליות ומקריות בפיזיקה המודרנית. מ.: הוצאת ספרות זרה. 1959, עמ&#x27; 157). ״בסיכום״, – קובע בוהם, – ״הייצוג על אינסופיותה האיכותית של הטבע מאפשר לנו לשמר את כל ההישגים החיוביים של המכניציזם״ (שם. עמ&#x27; 198). כך, לכל סוגי תיאוריית הרמות המבניות של החומר אופיינית סידור ליניארי של הרמות כחלקים נפרדים של עולם חד-טיפוסי אונטולוגית, התעלמות מהגיוון האונטולוגי, ולא רק המיני, של העולם החומרי, הכרה באי-גיאוצנטריות של הרמות רק בתופעות, אך לא במהות. ״בניגוד לקונספציית הרמות המבניות של החומר״, – מציין א.ס. קארמין, – ״קונספציית ׳האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי׳ מניחה שהעולמות יכולים להימצא ביניהם ביחסים המגוונים ביותר (כלומר, לא בהכרח ביחסי ׳חלק – שלם׳ או ביחסים של סדר ליניארי של היררכיה)״ (קארמין א.ס. הכרת האינסופי. – מ.: מיסל, 1981, עמ&#x27; 136). בבסיס קונספציית הרמות המבניות של החומר מונח מה שנקרא המודל הסובסטרטלי של החומר. הוא מורכב בייצוג על איזושהי סובסטרט חומרי, ראשית חודרת כל, החודרת בכל החומר, ככל שיימתח אל האינסוף. מהות המודל הסובסטרטלי מורכבת בשיכנוע עתיק מאוד, שמקורו עוד בפילוסופיה העתיקה, שהאחדות החומרית של העולם נשענת על חומר-סובסטרט מוגדר, החודר הכל ומגוון רק בתופעותיו לנו, אך לא במהותו. הגיאוצנטריזם של המודל הסובסטרטלי ברור: הוא מצייר את כל החומר בצלם ובדמות ההוא, המופיע לנו בהוויה הארצית שלנו. אופיינית גם העמידות של מודל זה, המרשימה במיוחד אם משווים את רמת ההתפתחות של הידיעות המדעיות בימי תאלס ממילטוס, שהשמיע את ההנחה שהכל בעולם מורכב ממים, עם עידן המהפכה המדעית-טכנית, כשהעוצמה ההכרתית של האדם גדלה ללא שיעור, כשהאדם חדר במציאות, ולא בהגיגים, אל מעמקי האטום, אל מרחבי היקום. תומכי קונספציית הרמות המבניות של החומר מפרשים את האינסופיות המבנית של היקום ברוח המודל הסובסטרטלי: היקום אינסופי, מכיוון שהוא מורכב מאינספור רמות מבניות, שלכל אחת מהן איכות מיוחדת משלה בתופעותיה, אבל כולן יחד הן ביטויים של חומר זהה באטריבוטיו. אחרי האטום בא האלקטרון, אחרי האלקטרון – הגרעין או הקווארק, אבל כולם, שונים מאוד בתופעותינו, במהותם אינם נבדלים יותר מאשר כדור מגומי נקבובי מכדור ביליארד. תומכי האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי מעמידים מול המודל הסובסטרטלי את המודל האטריבוטי של ההוויה. להוויה אין סובסטרט חומרי אחיד אחד. אחדות העולם אינה נשענת על איזו אם-חומר מוגדרת, כמה מגוונת שתהיה בביטוייה החיצוניים. היקום אחד בגיוונו, והגיוון הזה במהותו אי-גיאוצנטרי. זה אומר שהיקום כעולם בכללותו הוא מערכת של מערכות, השונות לא רק בביטוייהן (או, בלשון הקלאסית, באופניהן), אלא גם בתכונותיהן הבלתי נפרדות, המהותיות ביותר – באטריבוטיהן. כל אחת מהמערכות האלה – של עולמות שונים אונטולוגית – מתייחסת לעולמות אחרים גם כן במגוון רב, והיחסים האלה בלתי נדלים איכותית. סובסטרט חומרי כללי, מוחלט, בין אם מים, אדמה וכו&#x27;, כפי שחשבו בעת העתיקה, מכלול שדות קוונטיים או שדה קוונטי אחד, רמה יסודית מטאגלקטית מוחלטת וכו&#x27;, כפי שרבים סבורים כיום – אינו קיים. ״אם-חומר״ כזו היא רק תוצאה של העלאת לדרגת כלליות ומוחלטות של תכונות בלתי נפרדות של עולמנו הגיאוצנטרי, של חומר מאורגן בדרך ארצית. קונספציית הרמות המבניות של החומר והרגעים הקשורים עימה – הייצוג על בלעדיות המטאגלקסיה והמודל הסובסטרטלי של החומר – הם לא פחות מאשר הביטוי הפילוסופי של הגיאוצנטריזם המדעי-הטבעי המודרני. חולשתו העיקרית מורכבת בכך שהיותו אי-גיאוצנטריזם ביחס לתופעות שמגלה המדע המודרני, הוא הופך, לעתים בלא שיבחינו בכך התאורטיקנים עצמם, לגיאוצנטריזם אונטולוגי בהבנת המהות. האי-גיאוצנטריזם המדעי-הטבעי אינו אוניברזלי מספיק, להפך, בתחום הבנת ההוויה האוניברזלית הוא הופך לגיאוצנטריזם. ההכרה המדעית-הטבעית המודרנית זקוקה לאי-גיאוצנטריזם עמוק יותר, אוניברזלי, מפותח פילוסופית. אנשי מדעי הטבע, שבפעילותם היומיומית מונחים כיום רק על ידי אי-גיאוצנטריזם מדעי-טבעי, בהגיעם אליו על בסיס אופי התופעות הנצבות בפניהם, נמנעים בכך ממבט שלם יותר על האובייקטים המוכרים. כיום ההכרה אינה יכולה להישאר במסגרות ההבנה הצרה של תהליכי ההוויה, היא יוצרת ומשכללת את האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי האוניברזלי בהשקפות על היקום ומקומו של האדם בו. עוד בשנות ה-80 נעשה ניסיון לחשוף ולחקור היבט שלא היה ידוע קודם של האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי. הועלתה קונספציה של אופן התפיסה, המאפשרת, כפי שאנו סבורים, להתבונן מחדש ביחס בין יכולות ההכרה הראשוניות של האדם לתהליכים האי-גיאוצנטריים ביקום. לפי קונספציה זו, תפקיד משמעותי מאוד בזה שיצור תבוני רואה את היקום, ממלא אופן התפיסה הטבוע לו. מכיוון שבתהליך התפיסה מתרחש הפיכת ההשפעות על האדם של העולם החיצון לדימויים שלמים, משמעותיים נפשית, דווקא תהליך התפיסה הוא הראשוני בהיווצרות המבנה הדימויים-חזותי-המגייס של ההכרה האנושית. הנפש האנושית מתעסקת בעולם החיצון, המועבר אליה דרך אברי החישה בצורת דימויים של תפיסה. העולם אינו נתון לתודעה בשום צורה אחרת, מאשר בצורה המסופקת לאדם בתפיסה, ולכן קמה אשליית ההתאמה המוחלטת של מבנה הנפש, הנוצר על בסיס אופן התפיסה הטבוע לאדם, ומבנה העולם בכל גיוונו. המושאיות של התפיסה יוצרת אצל האדם מראית עין שאופן התפיסה שלו הוא אוניברזלי מוחלט, שהוא מסוגל לתת שיקוף הולם של כל מה שקיים בעולם, ושום דבר אינו מסוגל להסתתר ממנו. למעשה, בהיותו נוצר בתנאי כדור הארץ, בהיותו תוצר של התפתחות ארוכה של הביוספירה הארצית, אופן התפיסה האנושי הוא מלכתחילה גיאוצנטרי. לתפיסה ניתנים בדימויים, ולכן, עבור האדם נגלים כתופעות ישירות, רק אותם תהליכים של העולם המגוון לאין שיעור, התואמים לטבע הארצי המקרוסקופי ולארגון אברי החישה האנושיים. לפיכך, על בסיס אופן התפיסה הארצי, המקרוסקופי שלו, האדם ״מאיר״ רק ״שכבה״ מסוימת של טבע הקוסמוס, המקבילה לארגון הנפשי הפנימי של האדם עצמו. כך, אנתרופומורפיזם וגיאוצנטריזם חודרים להכרה האנושית לא רק דרך מבנים מעשית-דטרמיניסטיים של ההכרה המאורגנת חברתית, אלא גם דרך הארגון הנפשי הפנימי של האדם כיצור ביולוגי ארצי, מבנהו של המנגנון הפיזיולוגי שלו והיכולת הישירה לשיקוף המבוססת עליו. מאפייני התהליכים האידאליים, שמקורם במקור הזה, מטילים לאחר מכן חותם על הפרקטיקה ועל ההכרה, שתמיד יש להן תפיסת צורתם של גופים חומריים כהנחת יסוד. כמובן, ההתפתחות ההיסטורית של האדם הופכת את התפיסה, היא הבסיס של קידום האידאלי בכלל. האדם חושב על אובייקטים במגוון רב יותר ותופס בהם לאין שיעור יותר, מאשר כל יצור ארצי אחר. אבל הדרך שבה ניתנים לתודעה הדימויים ישירות, האופן הטבעי של תפיסת האדם, נשאר ביסודותיו הפיזיים והפיזיולוגיים כפי שהורש מאבותינו החייתיים, כלומר מקרוסקופי וגיאוצנטרי, מותאם בצורה מקסימלית לשיקוף רק של אותה סביבה שבה נוצר האדם. תלות אופן התפיסה בסביבה הביולוגית מתבטאת בבהירות בהשוואת אופני התפיסה של חיות יבשה, שלכל מין מהם עולם חושי מיוחד משלו, המבטיח התמצאות אופטימלית וחיפוש של אובייקטים חיוניים. דוגמאות אופייניות – ״העולם הנשמע״ של הדולפין, העולמות האינפרא-אדומים של דגי מעמקים, הראייה הפולריזציונית של הדבורים, העולם האולטראסוני של העטלפים וכו&#x27;. יש לציין, שהיסטורית התיאוריה הראשונה של אופן התפיסה הועלתה ונומקה על ידי מייסד הפילוסופיה הקלאסית הגרמנית, א. קאנט, בחיבורו המפורסם ״ביקורת התבונה הטהורה״. היא שימשה נקודת מוצא למערכת הפילוסופית האגנוסטית שלו (כלומר, השוללת את יכולת ההכרה הבלתי-מוגבלת של העולם). קאנט שקל את אופן התפיסה כמחיצה, חומה, גבול בלתי עביר לחלוטין, המפריד בין עולם הדברים כשלעצמם לבין הדברים עבור נו. עולמנו הוא רק עולם התופעות הנתפסות, שאין לו שום קשר לדברים, כפי שהם מחוץ לתחום, ״המואר״ על ידי אופן התפיסה שלנו. אופן התפיסה כביכול מקנה לדברים מרחביות וזמניות, ולפיכך אלה האחרונים הם רק צורות סובייקטיביות של החושניות שלנו, ולא מאפיינים אובייקטיביים של עולמות ממשיים, הקיימים מחוץ לאדם ובלתי תלויים בו. אם נעקוב אחר ההיגיון של קאנט, אנו בעקרון איננו מסוגלים להכיר דבר מלבד עולמנו הגיאוצנטרי; עולמות אחרים – קאנט קורא להם עולמות שכליים – אינם נתפסים על ידינו, ולפיכך אינם קיימים עבורנו, אינם נגלים בקווים קונקרטיים כלשהם. מעניין, שקאנט מניח קיומם של יצורים תבוניים, בעלי אופני תפיסה אחרים משלנו. אבל אנחנו בשום נסיבות, כפי שסובר קאנט, לא נוכל לדעת דבר קונקרטי עליהם ועל עולמם, והם – עלינו ועל עולמנו. לעולם לא נוכל אפילו לייצג זה את זה במידה כלשהי של ודאות. פילוסופים, מהגל והלאה, התווכחו עם קאנט בדרכים שונות, כשהם מבססים פרשנויות אופטימיות יותר משלו ליכולות ההכרה האנושית. את הבסיס המדעי-הטבעי להתגברות נוספת על האגנוסטיות הקאנטיאנית יצרה התפתחות המדע המודרני. וזה מאפשר לבסס קונספציה חדשה של אופן התפיסה, הקשורה לקונספציית האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי והאפיסטמי. קונספציה זו מניחה גם פתרון מודרני יותר של בעיית יכולת ההכרה של העולם. ואכן. כיצד יכול אדם, שניחן באופן תפיסה טבעי גיאוצנטרי ובמבנה דימויים-חזותי של הנפש המקביל לו, לשקף תהליכים ועולמות שלמים, שאינם נכנסים למבנה זה, בעלי מבנה אי-גיאוצנטרי וארגון עצמי פנימי? על שאלה זו אנו עונים בדרך הבאה. העלאת אובייקטים, שאינם נכנסים למבני דימויים רגילים, מאורגנים תפיסתית, לתחום ההכרה המדעית, מובילה בתחילת המאה העשרים למשבר בפיזיקה ולהופעת צורך דחוף ביצירת מבני דימויים חדשים איכותית, שאי אפשר היה לעצבם במסגרת אופן התפיסה הטבעי. צורך זה סופק בדרך של התאמת התיאורים המתמטיים לניתוח הנתונים הניסיוניים ויצירת לשם כך אובייקטים מתמטיזים, קונסטרוקטים, המתייחסים רק בעקיפין לאובייקטים ממשיים. אחר כך נוצרות מערכות דימויים מיוחדות, תאורטיזציות, המותאמות לשיקוף של תופעות סותרות, ״מטושטשות״ במיוחד של אובייקטים לא-מקרוסקופיים בעולם המקרוסקופי. ״העותקים״ האי-גיאוצנטריים האלה של אובייקטים ומערכות דימויים שלמות מסוג חדש נוצרים על בסיס תופעות אפיסטמיות מיוחדות, שאנו קוראים להן אופני תפיסה מלאכותיים. אנו מזהים ארבעה אופנים מלאכותיים כאלה של תפיסה תאורטיזציה של אובייקטים – רלטיביסטי-גיאומטרי, קוונטי-הסתברותי, מערכתי-קיברנטי וסינרגטי. הראשון מבין האופנים האלה קם בתהליך יצירתה והתפתחותה של תורת היחסות של איינשטיין. הרצף המרחבי-זמני הארבע-ממדי של איינשטיין הוא תוצאה של שילוב אפיסטמי מיוחד, של צירוף המרחב האוקלידי התלת-ממדי של העולם המקרוסקופי והזמן הניוטוני החד-ממדי הזורם ברצף. צירוף דומה אחר, המשנה מן היסוד את מבנה הדימויים של ההכרה האנושית בדרך של ניתוק לוגי של המאפיינים האטריבוטיים של העולם המקרוסקופי בתהליך התאמתו של מבנה זה למגה-עולם, השונה אונטולוגית מהמאקרו-עולם ונבנה מעליו, הוא הצירוף של מרחביות ועקמומיות. אופן התפיסה הרלטיביסטי-גיאומטרי, שקמבדבריחד של תורת היחסות, מייצג כביכול טלסקופ תיאורטי מיוחד, המופנה אל המגה-עולם. אי-המקרוסקופיות של המגה-עולם, האופי המיוחד החוקיות הטמונה בו, הוכח דווקא בזכות ״טלסקופ״ זה, שהומצא על ידי איינשטיין. מכשיר תאורטיזציה נוסף לייצור דימויים לא-מקרוסקופיים, מיקרוסקופ תיאורטי מיוחד, המופנה אל המיקרו-עולם, הומצא במכניקת הקוונטים. החלק העיקרי של מכשיר זה, ״העדשה״ השוברת שלו, היה גם כן שילוב אפיסטמי – צירוף של השיקוף הקוונטי, המעתיק את האי-רציפות הבלתי-מקרוסקופית, והתיאור ההסתברותי, המשחזר את האי-עיצוביות הגופנית, את אי-היציבות של יחסי מיקרו-אובייקטים עם מאקרו-מכשירים. צירוף זה מאפשר לשקף תנועה נטולת מסלול, התגלות גופנית בלתי מוגדרת של מיקרו-אובייקטים במאקרו-עולם. ב״מכשיר״ התפיסה הקוונטי-הסתברותי, גוף מוגדר מקרוסקופית מתגלה כתוצאה של אינטראקציות של מספר עצום של מיקרו-אובייקטים בלתי מוגדרים מקרוסקופית. היציבות המקרוסקופית והרציפות המקרוסקופית של גופים דמויי-כדור-הארץ הם תוצאה של שכבת אינספור מיקרו-אובייקטים, שבעצמם בעלי אי-יציבות ואי-רציפות (קוונטיות) בלתי-מקרוסקופית. המכשיר החזק השלישי לייצור דימויים ״בלתי-מוחשים״ היה אופן התפיסה, שקמבקיברנטיקה. הוא מיועד לשיקוף של מה שנקרא מערכות על-מורכבות במכונות קיברנטיות – מחשבים. עם אופן תפיסה זה מקושרות כיום תכניות ותקוות מרחיקות לכת. בראש ובראשונה, על בסיס אופן תפיסה זה אפשרית העצמת הראות המשנית של הדימויים, הנוצרים באופני התפיסה המלאכותיים שתוארו לעיל, וכן יצירת מערכות דימויים חדשות. פרספקטיביות ביותר בעניין זה מערכות הגרפיקה הממוחשבת, המאפשרות להעצים ולקונקרטיזציה בחדות את הראייה הגיאומטרית של האדם, להפוך ניתנים לייצוג חזותי את התהליכים הקוונטיים וההסתברותיים. לתת אובייקט בחתך, לסובב אותו לכל כוון, למקם אותו בכל נקודה במרחב ולהראות את השינויים המתרחשים בו – כל זה מושג לא בייצוג האידאלי הפנימי, הדועך במהירות, של האדם, אלא בתמונה ממשית על מסך התצוגה. בכך נפתחות אפשרויות עצומות לפני הראייה המרחבית האי-גיאוצנטרית של האדם, וקמה היכולת להתבונן ישירות ב״עולמות האטונים״. יש כל יסוד לסבור שהשימוש במערכות מחשב יאפשר לשקף לא רק אובייקטים שונים גיאומטרית, אלא גם עולמות שונים אינפורמטיבית, כלומר עולמות, שהמידע עצמו בהם בעל מבנה אחר ונושאים חומריים אחרים מאשר בעולמנו. אבל כבר כיום השימוש בתיאורים מערכתיים-מבניים ואינפורמטיביים-קיברנטיים מאפשר לשקף מערכות מורכבות בסדרי גודל רבים יותר, מאשר אלה שלשיקוף הישיר שלהן מותאמת הנפש האנושית. מערכות על-מורכבות נחקרות בפיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה וכו&#x27;. הן קיימות ומגיבות להשפעות חיצוניות בצורה שונה לחלוטין, מאשר אובייקטים, הנגישים לתפיסה הישירה שלנו. האובייקטים הנתונים לנו בתפיסה הם מערכות, המשנות את תכונותיהן הניתנות להגדרה חושית בהתאמה להשפעות הניתנות להגדרה חושית, ושינויים אלה אינם כל כך מורכבים כדי לצאת מגבולות התפיסה על ידי הנפש האנושית. מערכות על-מורכבות לעומת זאת משתנות ״בתוך עצמן״, מבלי להראות את שינוייהן לתפיסה האנושית, ומשתנות לא בכמה תכונות, אלא במאות, אלפים, ולעתים במספר גדול יותר של פרמטרים שונים. לכן מאפיין אופייני של תיאורן ושיקופן הוא עקרון ״הקופסה השחורה״, המורכב ברישום ובסיסטמטיזציה של כל מכלול ההשפעות על ״המבוא״ של המערכת ושל כל מכלול התגובות על ״המוצא״ שלה. אופן התפיסה הסינרגטי קשור בטרנספורמציה של הכאוס לסדר. לצד אופני התפיסה המלאכותיים התאורטיזציים במדע המודרני משמש גם שורה של אופני תפיסה מלאכותיים אמפיריים. אליהם שייכים אופני התצפית באסטרונומיה מחוץ לתחום האופטי של תדירויות התנודות האלקטרומגנטיות, מיקרוסקופיה אלקטרונית וכו&#x27;. השמיים הארציים בקרני תחום תדירויות אחר נראים בצורה שונה לגמרי, מאשר אותם שמיים בקרניים, הנקלטות בעין האנושית. העין האנושית מדגימה בכך את גיאוצנטריותה, וההכרה האנושית – את היכולת לצאת מגבולות גיאוצנטריות זו. קונספציית אופן התפיסה – תיאוריה אפיסטמית, אבל יש לה שורה של מסקנות אונטולוגיות. אליהן שייכות ההיפותזה על רב-שכבתיות אי-גיאוצנטרית של ההוויה החומרית וההיפותזה על קיום יצורים תבוניים, בעלי אופני תפיסה שונים איכותית. כל עוד דרך אופן התפיסה הטבעי הארצי שלנו הקוסמוס נגלה לנו רק במישור גיאוצנטרי מסוים, אנו מתגלים כעדים ישירים רק של אותו ״שכבה״, או ״חתך״ של הקוסמוס, המונח במישור זה. אופני התפיסה המלאכותיים נותנים לנו אפשרות להרחיב שכבה משוקפת זו, אבל ברור שבשל אי-התכלות האיכותית של החומר שכבות כאלה יכולות להיות אין-ספור, והן צריכות להיות שונות איכותית זו מזו. ייתכן, שהמטאגלקסיה מייצגת לא פחות מאשר ״שכבה״ של הקוסמוס, המקבילה לאופן התפיסה שלנו. לא נשלל גם שדווקא נסיבות אלה מסבירות את העיקרון האנתרופי שתואר לעיל, כלומר את ההתאמה המדהימה של הפרמטרים הפיזיים של יקומנו למאפיינים הפיזיים, הדרושים לקיום הביוספירה והאדם בה. יכולת ההכרה של שכבות אי-גיאוצנטריות ועולמות שונים אונטולוגית יכולה להיות מובטחת תיאורטית ואמפירית על ידי יצירת אופני תפיסה מלאכותיים חדשים יותר ויותר, ועל בסיסם – תהליכים ומערכות אי-גיאוצנטריים חדשים יותר ויותר. קונספציית הרב-שכבתיות האי-גיאוצנטרית מאפשרת לערוך שורה של תחזיות לגבי התפתחות נוספת של מדעי הטבע ותמונת העולם המדעית. עימה קשור קריטריון מתודולוגי מיוחד, המתאים להערכה ולבחירה של ההיפותזות, הקמות במדע, לקביעת סיכוייהן. מתוך שתי היפותזות, בעלות כוח הסברי שווה או שווה בקירוב, יש להעדיף את זו התורמת ליצירת היבט חדש של אופן התפיסה המלאכותי, צירוף אפיסטמי חדש, ובכך פותחת למדע גישה לשכבה אי-גיאוצנטרית חדשה של תופעות הטבע, או מאפשרת ״להאיר״ טוב יותר, בולט יותר, שכבה ידועה כבר. תמונת העולם המדעית הקוונטית-רלטיביסטית המודרנית (או הקוונטית-שדית) נשקלת מנקודת מבט זו כווריאנט הראשון, עדיין מאוד לא-מושלם ומוגבל של תמונת העולם האי-גיאוצנטרית-רב-שכבתית, הנוצרת על בסיס פיתוח אופני תפיסה מלאכותיים שונים אפיסטמית. בהולידו קונספציות וגישות מתודולוגיות חדשות יותר ויותר, ובעיקר, בהסבירו לעומק ובצורה מקיפה את התופעות של התפתחות מדעי הטבע המסתקוסמוסים ואת התהליכים הטבעיים הנגלים בפניהם, האי-גיאוצנטריזם הפילוסופי המודרני מוכיח את אפקטיביותו המעשית ואת ישימותו היוריסטית. זה אומר שהוא מאפשר לא רק להסביר בצורה מספקת את הידיעה הקיימת כבר, אלא גם לגלות חדשה. i3km4u0i36a0g786icjv0ccxp62jrfh 0 31063 180654 2026-09-27T06:53:28Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180654 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 6. היסטוריה של הארגון העצמי הקוסמי == sra3t9fjuz26777fxiorih0vb7zg9bg 0 31064 180655 2026-09-27T06:53:34Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180655 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == היקום שלנו – המטאגלקסיה == אנו חיים במערכת קוסמית, שמבחינתנו ממצה כיום את כל היקום הנגיש לחקר, ולכן היא נקראת היקום שלנו, או המטאגלקסיה. אנו יצורים מטאגלקטיים, ועצם מבנה אמצעי ההכרה שלנו, שקמבתהליך ההתאמה לתנאי כדור הארץ, מותאם לקבלת מידע רק על תופעות, שאינן יוצאות ממסגרות המטאגלקסיה. יש יסוד לחשוב שגם המטאגלקסיה אינה יחידה, שמחוץ לגבולותיה קיים מספר לא-אין-ספור של מערכות קוסמיות אחרות, יקומים אחרים. אבל אנו יכולים כעת רק לנחש עליהם, כשאנו מייצגים את הקונפיגורציות המרחביות-זמניות המגוונות ביותר שלהם, המכונות במדע המודרני מגוונים מרובי-יריעות. יקומים אחרים מייצגים עבורנו, לפי ביטויו החריף של קאנט, עולמות שכליים, שעליהם איננו יודעים דבר קונקרטי, מכיוון שהם יוצאים ממסגרות התופעות הנגישות לאופן התפיסה שלנו. אנו יכולים לבנות עליהם ניחושים, תוך הגיון בדרך השלילה. אם ליקום שלנו טבוע חוק המשיכה האוניברזלי, והאנטי-גרביטציה לא נתגלתה בשום מקום, הרי ליקומים אחרים יכול להיות טבוע חוק הדחייה האוניברזלי. ביקום שלנו מהירות האור ושליחת התנודות היסודיות האחרות היא כ-300 אלף ק״מ בשנייה. ביקומים אחרים אפשריים עולמות טכיונים, כלומר כאלה שבהם מהירות התנועה יכולה לעלות על מהירות האור, שהיא מקסימלית ליקום שלנו. אפשרי קיום של אנטי-עולמות, עולמות-פרידמונים סגורים וחצי-סגורים ופלנקאונים, שעבור צופה חיצוני מייצגים חלקיקי-מיקרו, ומבפנים קיימים כיקומים שלמים. אבל כל זה רק היפותזות על עולמות אפשריים (לפי ביטויו של לייבניץ), הנבנים על בסיס תורת היחסות הכללית. כמה העולמות האפשריים האלה ממשיים, איננו יודעים כיום, ואיננו יכולים לדעת, ואפילו איננו יודעים כיצד נוכל אי פעם לדעת על כך. המודל השולט בקוסמולוגיה המודרנית הוא המודל האטקלני (או הסטנדרטי) של יקומנו-מטאגלקסיה. מודל זה נקרא אטקלני משום שהוא מייצג מערכת אטקלנית, מופתית של עמדות מדעיות על מבנה ואבולוציה של המטאגלקסיה, הנובעת מכל מה שידוע לנו כיום על הקוסמוס. זה לא אומר שבקוסמולוגיה אין מודלים אחרים של יקומנו, המתחרים במודל הסטנדרטי. להפך, מודלים כאלה הומצאו מאות, ובכל שנה הם הולכים ומתרבים. אבל כל המבנים ההיפותטיים האלה אינם תחרותיים בהשוואה למודל האטקלני, מכיוון שזה האחרון נשען על כל סכום הידיעות הנוכחיות שלנו, ולא רק על הסבר היפותטי של תופעה זו או אחרת של האסטרופיזיקה. לפי המודל האטקלני, האבולוציה של יקומנו-מטאגלקסיה התרחשה בדרך הבאה. לפני כ-15-20 מיליארד שנה המטאגלקסיה ייצגה גיהנום של ממש, המכונה המצב הסינגולרי (בתרגום מלטינית – מיוחד, אחר). כל החומר של המטאגלקסיה היה דחוס במרחב-זמן עם רדיוס אפס, עם טמפרטורה אינסופית, צפיפות אינסופית של החומר ועוצמת אינטראקציה גרביטציונית. זו הייתה באמת ראשית הראשית, מכיוון שזמן ומרחב כשלעצמם עוד לא היו קיימים, הם קמו רק בפריסה שלאחר מכן של המטאגלקסיה. ומכיוון שלא היה זמן, לא היו גם שינויים, ולהפך. אחר כך בכל זאת התרחש שינוי, אולי כתוצאה מהשפעה מבחוץ, ומשם הגיע אותו ״אחר כך״. הטמפרטורה הראשונית בתוך הסינגולריות ירדה ל-1013 מעלות קלווין, וצפיפות החומר ירדה ל-1093 גרם/ס״מ מעוקב. ואז רעם המפץ הגדול. החומר של יקומנו פרץ מתוך הסבך הגיהינומי של הסינגולריות והחל להתרחב במרחב-הזמן הנוצר על בסיס התפשטות זו. כבר כעבור 0.01 שנייה מתחילת המפץ צפיפות החומר ירדה ל-1010 גרם/ס״מ מעוקב. בתנאים אלה קמו פוטונים, אלקטרונים, פוזיטרונים, נייטרינים, אנטי-נייטרינים, וכן כמות קטנה של נוקלאונים (פרוטונים ונייטרונים). כעבור 3 דקות מהמפץ מנוקלאונים נוצרת תערובת של גרעינים קלים – 2/3 מימן ו-1/3 הליום. שאר היסודות הכימיים נוצרו כתוצאה מתגובות גרעיניות. עם הופעת האטומים הנייטרליים של מימן והליום החומר של היקום שזה עתה נולד התגלה ״שקוף״ לפוטונים, והם החלו להיקרן אל המרחב העולמי. תהליך זה הגיע לזמננו בצורת הקרינה השרידית (השיירית), שתגליתה הייתה אחת ההוכחות ליכולת החיזוי של המודל האטקלני. עובדת ההסחה לאדום של קווי הספקטרום של האור, הבא מגלקסיות רחוקות, המעידה על ההתפשטות המרחבית-זמנית של המטאגלקסיה ומונחת בבסיס המודל האטקלני, מעידה עוד על כך שיקומנו מתפתח באמצעות אקספנזיה מרחבית-זמנית. זהו יקום צעיר מאוד (רק כ-15-20 מיליארד שנה), אגרסיבי מאוד, המתפתח, אולי, על חשבון בליעת חומר של יקומים אחרים. במשך כ-10 מיליארד שנה האבולוציה של יקומנו התרחשה בצורת מיקרו-אבולוציה, ורק כעבור תקופה זו האינטראקציה של כמויות עצומות של חלקיקי מיקרו, שאין להן לוקליזציה ברורה במרחב-זמן, הובילה להיווצרות מולקולות והפעילה את המנגנונים של אבולוציית המאקרו-עולם. הגופים המאקרו-קוסמיים, שנוצרו על בסיס המולקולות ונעים לפי חוקי המכניקה הקלאסית, יצרו בהדרגה את המערכות המגוונות ביותר, החל מהמבנה הגדול-קנה-המידה של היקום עם חלליו העצומים (ווידים) וצבירי-העל של גלקסיות, דרך צבירים של גלקסיות וסוגי גלקסיות שונים, וכלה בכוכבים וכוכבי לכת מגוונים. כעבור כ-700 אלף שנה מהמפץ, האבולוציה של המיקרו-עולם של המטאגלקסיה הובילה לשחרור הכוחות הגרביטציוניים. זה התאפשר בדרך של הריסת הסימטריה שלהם עם האינטראקציות הגרעיניות החזקות, ותרם להפרדת המאקרו-עולם מהמיקרו-עולם, כלומר עולם הקביעות היחסית, הקישוריות המבנית, הוודאות החזקה והגופניות הברורה מעולם הטבע המקרי-כאוטי, ההסתברותי-הבלתי-מוגדר. המאקרו-עולם של יקומנו עם מבנהו המורכב – זה, בראש ובראשונה, תוצאה של אינטראקציות גרביטציוניות. יקומנו מנקודת המבט של מבנהו המקרוסקופי – זה, קודם כל, יקום גרביטציוני. ביקום זה מסות עצומות של חומר, המסתובבות במרחבים עצומים של הריק הקוסמי, נמשכות למרכזי הסיבוב. כל מסה יוצרת עקמומיות של המרחב-הזמן של יקומנו, וככל שמסת הגוף המאקרו גדולה יותר, כך עקמומיות מרחב-הזמן שהיא יוצרת גדולה יותר. כל הגופים במטאגלקסיה, ללא תלות בתכונותיהם ובתכונות הסביבה שבה הם נמצאים, חווים משיכה הדדית, פרופורציונלית ישירות למסותיהם ופרופורציונלית הפוך לריבוע המרחק ביניהם. מרכוז זה של העולם, שהתפתח ביקום המתפשט תמיד, כמובן קשור איכשהו להתפשטות זו: כל המסות מתרחקות זו מזו ובמקביל מתרוצצות למרכז הכבידה שלהן. מרכוז זה של כל הגופים המקרוסקופיים ביקומנו הוא אחת התנאים הקוסמיים החשובים ביותר של כל סוגי האבולוציה הארצית, החל מהאורגניזמים הפשוטים ביותר וכלה בסובייקטים של ההיסטוריה האנושית. התחרות הנצחית של הכוחות הצנטריפטליים והצנטריפוגליים, ההרגשה הנצחית של האדם את עצמו ואת סביבתו כמרכז מוחלט של ההוויה, נובעים מהחיים ביקום גרביטציוני זה. 4a59m0spu529mao80zwm2vk2njs20em 0 31065 180656 2026-09-27T06:53:39Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180656 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == אנרגטיקת הקוסמוס == המונח ״אנרגיה״ נתקל לראשונה אצל אריסטו. האנרגיה אצל אריסטו – זהו המעבר מהאפשרות הפוטנציאלית של פעולה כלשהי למימושה, למשל, מכוונת בניית הפרתנון לבנייתו. את התנועה אריסטו הבין כמימוש של ההשפעה הדוחפת של אחד על השני. אצל אריסטו גוף נע רק בנוכחות השפעה חיצונית עליו, ברגע שההשפעה פוסקת, הגוף עוצר. בהבנה כזו אנרגיה – היא הדחף הפעיל לתנועה מבחוץ, ומה שנע, נשאר תמיד פסיבי. התנועה, המובנת כך, זקוקה למניע הראשוני – לאל, לו צריך להיכנע הקוסמוס הפסיבי והמונע. מאוחר יותר הבנה זו של התנועה הופרכה על ידי גלילאו, שהראה שגוף נמצא במצב מנוחה, או נע, מבלי לשנות כוון ומהירות, אם עליו לא מופעלת השפעה חיצונית כלשהי. עמדה עקרונית זו, שזכתה לשם עקרון גלילאו, או עקרון האינרציה, הובילה להבנה חדשה עקרונית של האנרגיה. העקרון של אריסטו קבע: שום דבר לא יזוז, אם לא מזיזים אותו. העקרון של גלילאו התבסס, כביכול, על חזקת התנועה: הקוסמוס עצמו הוא תנועה, הוא אינו זקוק למניע הראשוני; כל גוף ישמר את התנועה, עד שתעצור אותו השפעה מעכבת, התנגדות של גופים אחרים. בהתאם, האנרגיה החלה להיות מובנת כמדד של התנועה המכנית של גופים מאקרו, המתבטאת בהעברת כמות תנועה מוגדרת מגופים אחדים לאחרים. בתמונת העולם המכנית שלט הייצוג על האופי הכוחני של התנועה. זה היה קוסמוס של אלימות מתמדת של גופים אחדים על אחרים. כל התנועה בקוסמוס היתה קבועה מראש על ידי האינטראקציה המכנית של הכוחות ויכולתם של כוחות גדולים להתגבר על התנגדות של קטנים יותר. בתחילה במקום המונח ״אנרגיה״ השתמשו במדע במונח ״כוח חי״, שהנהיג לייבניץ. ״הכוח החי״ הזה הובן ככוח הנמצא בתוך הגוף הנע ומשפיע פעיל על העולם החיצון, בניגוד ל״כוח המת״, המתבטא בהתנגדות של הגוף הנח, ביכולתו לעמוד מול תנועה או לצבור בתוכו יכולת לתנועה (כמו, למשל, בקפיץ דחוס, אך לא מופעל). רק בשנת 1807 יאנג הכניס למחזור המדעי את המונח ״אנרגיה״, כשהוא שואל מושג זה מאריסטו ומפרש אותו מחדש בהתאם. וזמן קצר לאחר מכן, ז&#x27; פונסלה הכניס למכניקה הקלאסית את מושג העבודה. לאחר מכן האנרגיה במסורת האירופית החלה להיות מובנת כיכולת לבצע עבודה מוגדרת, והעבודה – כמדד לשינוי האנרגיה. במסגרת המכניקה הקלאסית הובחנה אנרגיה קינטית ופוטנציאלית. אחר כך ההתקדמות הנוספת של מושג האנרגיה והבנת האנרגטיקה הקוסמית התרחשה בקשר לחקר צורות תנועה שונות והאינטראקציות ביניהן. מרעיון האלימות המכנית כיסוד ראשון של הקוסמוס המדענים החלו לעבור לרעיון של היפוך הדדי של צורות תנועה שונות – העתקה מכנית, חום, תופעות כימיות, חשמל, מגנטיות וכו&#x27;. האנרגיה החלה להיות מובנת כמדד אחיד של צורות תנועה שונות. ככל שהמדע שלט בצורות אלה, כך האנושות הולכת ונעשית ציוויליזציה צורכת אנרגיה. חקר ההיפוכים ההדדיים של סוגי האנרגיה השונים הוביל, בסופו של דבר, לגילוי חוק שימור האנרגיה, כלומר להבנה שהתנועה יכולה לעבור לצורות שונות, אבל היא אינה נוצרת משום מקום וללא מעבר אינה נעלמת לשום מקום. אפשריות שתי דרכים של העברת אנרגיה מגוף מקרוסקופי אחד למשנהו – בצורת עבודה או בצורת חום (חילופי חום). כך נעשה עוד צעד אחד, המערער את האמונה בניסים. במאה העשרים, חקר האנרגיה הגרעינית, העמקת הידיעות בתחום האנרגיות המגוונות ביותר הובילו לשינוי חד באופי הציוויליזציה עצמו. האנרגטיקה נעשית לאחד המנועים החזקים של הקידמה, המבטיחים את הקוסמיזציה של הציוויליזציה הארצית. במקביל, הסינתזה המואצת של תרבויות המערב והמזרח הובילה להתחזקות העניין בהבנה המזרחית של האנרגיה כסובסטנציה אנרגטית נוכחת בכל (פראנה ההודית, הצ׳י הסיני וכו&#x27;). החלו להתפתח שיטות פסיכו-פיזיות לחיזוק בריאות האדם, שביניהן באפקטיביות ניכרת בולטים דימויים מדיטטיביים של קליטה, חלוקה והעברה של אנרגיה קוסמית. התפתחות השיטות האלה השפיעה גם על הגישות השקפתיות למציאות של האדם המודרני, הן במערב והן במזרח. 8qxsayqzhr40emgjnm7p94o32ynusmi 0 31066 180657 2026-09-27T06:53:45Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180657 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == היקום ״המואר״ == בדתות המגוונות ביותר כמקור ראשון של הסדר העולמי נשקלת האור האלוהי. לולא יכולת העין האנושית לקלוט את שבירות אור השמש, שנוצרה בתנאי כדור הארץ עם הגנת האטמוספרה שלו מקרינות קוסמיות קשות, לא היינו יודעים דבר על היקום. השמש עם אורה המעורר התפעלות והמחייה – המקור הראשוני של כל סוגי האנרגיה על כדור הארץ. האור – זה לא רק כוח מאשר-חיים, אלא גם הסביבה שבה חי האדם, ובלעדיה אינו מסוגל להתמצא באופן מלא במרחב. במקביל, האור מייצג את אחת התופעות הפיזיקליות המדהימות ביותר, שחקרה הרס את הייצוגים האנושיים השטוחים-מקרוסקופיים על הטבע. האור התברר למדע כמוליך אל מעבר לגלוי לעין. כבר בסוף המאה התשע עשרה הפיזיקאים השלימו את תמונת העולם המכניסטית בתמונה האלקטרומגנטית. בחקרם את האינטראקציה של התופעות החשמליות והמגנטיות, הם יצרו את התיאוריה האלקטרומגנטית, ששינתה באופן נחרץ את הייצוגים על הקוסמוס. לצד התהליכים החומריים נתגלו שדות פיזיקליים מגוונים, דרכם התרחשה העברת אנרגיה ללא מגעים חומריים ישירים. הפיזיקאי האנגלי ד&#x27; מקסוול הוכיח ששינויי השדה האלקטרומגנטי מתפשטים במהירות מוגדרת, שנקבעה בניסויי מעבדה עם אינדוקציה אלקטרומגנטית והתבררה כשווה למהירות האור. צירוף מקרים כזה בין המהירות שנתגלתה בניסויים עם תופעות אלקטרומגנטיות לבין מהירות האור, שנמדדה קודם לכן בצורה עצמאית לחלוטין, העלה במדענים את הרעיון שהאור הוא רק מקרה פרטי של התנודות האלקטרומגנטיות. בהתאם לאורך גליהן התנודות האלה יכולות להופיע בצורת גלי רדיו או תופעות אור, אבל כולן, כפי שהראה מקסוול, מתפשטות באותה מהירות – מהירות האור. מאפיין של האור הגלוי הוא יכולתו לתת דימויים ברורים של גופי המאקרו השוברים אותו, בעוד שגלי רדיו נותנים רק דימויים לא ברורים, מטושטשים. נושאי האור, הפוטונים, התבררו במחקרם המעמיק כמעין ״קנטאורים״ של הקוסמוס, כשהם מראים בהתאם לאופי האינטראקציות תכונות של חלקיק או גל. לגל האור להתפשטותו אין צורך בשום סביבה מיוחדת. זה מפתיע מאוד לאנשים, שרגילים בתנאים ארציים להתבונן בגלי ים, ויודעים שגל ים – הוא גלי המים, ולמשל, גל קול מתבטא כגלי אוויר, אם כי יכול להתפשט גם בנוזל, גם בגופים מוצקים. להסברת התנודות של גלים אלקטרומגנטיים המדענים המציאו סביבה מיוחדת, מה שנקרא אתר. אבל בהמשך התברר שהגל האלקטרומגנטי – האור הוא בעצמו סביבה, שהוא במהירות קבועה מתפשט בכל סביבה שקופה, ושום אתר מיוחד אינו קיים. קביעות מהירות האור נקבעה בניסוי המפורסם של א&#x27; מייקלסון ו-וו&#x27; מורלי. אי-התלות של מהירות האור בתנועת המקור או הצופה הוכחה תיאורטית על ידי א&#x27; איינשטיין ו וקיבלה את השם עקרון היחסות. עקרון זה שימש כנקודת מוצא בתורת היחסות הפרטית, שנוסחה על ידי א&#x27; איינשטיין ב-1905. קביעות מהירות האור ביקומנו היא אחת מהתכונות הבסיסיות ביותר שלו, המאפשרות את הסדר הקוסמי בו ומגבילות במחסום תת-אורי את אבולוצייתו מאבולוציית היקומים האפשריים האחרים. במשך כל חייו האדם, במובן הישיר והמושאל, שואף לאור, להתגברות על החושך, הנובע מהצל של כוכב הלכת מולדתו ושל כל הגופים הטבעיים והמבנים המלאכותיים המוכרים לו. mg59ae310rxxgk2e4dupy0qr58tgskh 0 31067 180658 2026-09-27T06:53:51Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180658 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == הארגון העצמי של הקוסמוס והחום ביקום == חקר התהליכים התרמיים בתרמודינמיקה הקלאסית והמודרנית הוביל לגילוי פרטים לא פחות מדהימים על התמרות החום, מאשר חקר האור בתחומים אחרים של הפיזיקה המודרנית. לשם שמירת חייו האדם זקוק לחום. אחד מהגורמים החשובים לקידום האדם בדרך הציוויליזציה היה ההתנגדות לקור באזורי אקלים ממוזג וקר. תפקיד עצום בהתבלטות האדם מעולם החיות מילא השימוש באש, ואחר כך גם הפקת האש. אבל לממש התחילו בני האדם לחקור את המהות העמוקה של התופעות התרמיות רק מאמצע המאה השמונה עשרה. זמן רב להסברת תופעות אלה המדענים השתמשו בהיפותזה על הפלוגיסטון – נוזל נטול משקל, שכביכול נכנס לכל גוף ככל שהוא מתחמם. בתורו, להסברת הופעת האש המדענים המציאו גז מיוחד, שקראו לו פלוגיסטון. בסופו של דבר הפלוגיסטון, כמו גם הפלוגיסטון, התבררו כמיתוס מדעי, כמו האתר כסביבה להופעת והתפשטות גלי האור. התיאוריה הקינטית של החום, הרואה בתנודות המולקולות את סיבת החום, בסופו של דבר ניצחה ודחקה את התיאוריה הסובסטנציאלית, שהסבירה חום בדרך של חדירת הפלוגיסטון. רק אז, כשהמדענים התחילו לחקור את תהליכי ייצור מכונות החום (הקיטור) ושיפורן, הם החלו להתעניין בקביעות בהפיכת החום לעבודה מכנית ולהפך. אחרי המצאת מכונת הקיטור של ג&#x27; וואט, יוצר ספינת הקיטור פולטון ומסילת הברזל הראשונה סטפנסון, קמה צורך דחוף ביצירת מודלים תיאורטיים של שימוש יעיל בחום להפיכתו לעבודה מכנית. מייסד התרמודינמיקה הפך המהנדס הצרפתי סאדי קרנו, שערך ניסוי מחשבתי עם מכונת חום אידיאלית (אידיאליזציה). הוא הגיע למסקנה שמקדם הפעולה המועיל של מכונת החום האידיאלית תלוי רק בטמפרטורות המחמם והמקרר, ומקדם הפעולה של כל מכונה ממשית יהיה תמיד קטן יותר ממקדם הפעולה של האידיאלית. מכאן נבע החוק השני המפורסם של התרמודינמיקה, שקבע את אי-האפשרות של העברת חום מגוף קר יותר לגוף חם יותר והשגת מקדם פעולה של מאה אחוז על ידי מכונת החום. בשנת 1865 ר&#x27; קלאוזיוס, בהתבססו על עבודות קרנו, הכניס את המושג ״אנטרופיה״ (מהמילה היוונית, שפירושה סיבוב, הפיכה). אנטרופיה – הפיזור הכאוטי של החום אל המרחב הסובב, המתעורר בהכרח בהעברתו מגוף מחומם לגוף קר יותר. הפיזיקאי האוסטרי לודוויג בולצמן העניק למושג האנטרופיה משמעות קוסמית, כשפירש את האנטרופיה כהפרת הסדר של תנועת המולקולות במערכת. בולצמן הראה שהאנטרופיה במערכת, המבודדת בצורה מספיק אמינה מהסביבה החיצונית כך שאינה מחליפה עם הסביבה לא אנרגיה ולא חומר, תגדל בקביעות. מערכות כאלה יתפתחו בהכרח בכוון הגדלת האי-סדר, הכאוס, עד שיגיעו לנקודת שיווי המשקל התרמודינמי, כלומר למצב כזה של המערכת, שבו ייצור עבודה מכנית כלשהי נעשה בלתי אפשרי. ההשקפה הטרגית של בולצמן יחד עם היחס הספקני של העולם המדעי לעבודותיו הובילו לכך שבשנת 1906 הוא שם קץ לחייו. בולצמן חלם להיות הדרווין של האבולוציה של החומר הדומם, כשחיבר בין התרמודינמיקה לדינמיקה. בכינויו את המאה התשע עשרה כמאה של דרווין, בולצמן שאף להתגבר על מצב שבו, בניגוד לתורתו של דרווין בביולוגיה על אבולוציה של מערכות חיות בכוון התנשאות הארגון והגדלת המורכבות, החוק השני של התרמודינמיקה בפיזיקה מוביל למסקנות הפוכות על ההכרח של הריסת כל סדר ושיווי משקל מת של כל מערכת חומרית. כדי למצוא מוצא ממצב כזה, בולצמן הציע את תיאוריית התנודות (פלוקטואציות), לפיה סטיות אקראיות משיווי המשקל באזורים מוגבלים שונים של היקום יכולות למנוע את האי-הפיכות של אבולוצייתו אל הכאוס וליצור תנאי מוקדם להופעת מערכות מתפתחות פרוגרסיבית. קל להבחין שהסיכוי לאבולוציה פרוגרסיבית אצל בולצמן הופיע כתוצאה מהתמודדות מקומית של כאוס מול כאוס, שעל בסיסה בלבד יכלה להיות מובטחת אבולוציה פרוגרסיבית זמנית של מערכות קוסמיות, יכול לקום סדר מקומי המתמודד מול הכאוס האוניברזלי. ביסוס כזה של אפשרויות האבולוציה רק נראה כלא-אבולוציוני, למעשה הוא קולט נכון את הצד המעשי של כל אבולוציה. אבל יש גם צד אחר, אופטימיזציוני, של האבולוציה, הקשור בפתיחות ובהגדלת רמת החופש של מערכות קוסמיות, ביכולתן להשתמש בכאוס באופן חוקי לייצור סדר קוסמי. אבל בימי בולצמן עוד לא נוצרו תנאי מוקדם מספיקים לחקר הצד השני, האופטימיזציוני הזה, של האבולוציה. לכן מחבר מושג האנטרופיה ר&#x27; קלאוזיוס צדק לחלוטין, כשבהתבססו על שורה של עמדות של בולצמן, הפיץ את חוקי התרמודינמיקה לתחום הקוסמולוגיה והעלה את הקונספציה הטרגית של ההכרחיות של המוות התרמי של היקום. קונספציה זו התבססה על שתי הנחות של ר&#x27; קלאוזיוס: 1) האנרגיה של היקום תמיד קבועה, ו-2) האנטרופיה של היקום תמיד גדלה. מיד מרגע העלאת קונספציה זו החלו ניסיונות להפריך את התחזיות הקודרות שבה ולבסס השקפות אופטימיות יותר על עתיד היקום. הומצאו התכניות המגוונות ביותר להצלת היקום. בפרט, הפילוסופיה הרשמית הסובייטית של הדיאמט במשך עשרות שנים הכתימה את קונספציית המוות התרמי של היקום על אופייה האנטי-אבולוציוני, והאשימה את תומכי הקונספציה ב״פסימיזם בורגני״, בכך שהם מעבירים את ההכרחיות של האסון של החברה הבורגנית אל היקום כולו. כנראה, פילוסופי הדיאמט היו חלשים מאוד בתחום החיזוי ולא חשו את ההכרחיות של אסון דווקא של החברה הסובייטית, שהייתה גם לפני התפרקותה אסון רציף. המניע להצלת על ידי הדיאמטיים את היקום הגווע מהמוות התרמי הייתה הצורך לשמר את החומר של יקום זה לבנייה קומוניסטית רציפה. בהפריכם את קונספציית המוות התרמי של היקום, הדיאמטריאליסטים בדרך כלל הצביעו על אינסופיות החומר ביקום, ולכן על קיום בו משאבי חום בלתי נדלים. נאמר גם על אי-התכלות איכותית של החומר, על מעבר לאנרגיית חום של סוגי אנרגיה אחרים. אבל האבולוציוניזם הסובייטי לפיכך נחל כישלון, כי הוא השיג אבולוציה על בסיס אלימות מאורגנת ושיטתית, דרש ביצוע של מודלים של אבולוציה ללא קידום של פתיחות וחופש. ההתגברות האמיתית על החד-צדדיות של הראייה האנטרופית של העולם והפיתוח הנוסף של המרכיב האבולוציוני של התרמודינמיקה היה קשור דווקא בחקר המערכות הפתוחות, כלומר כאלה שאינן רק מסוגלות להחליף עם הסביבה אנרגיה, חומר ו מידע, אלא גם להשתמש בכאוס לשינוי עצמי וסידור מחדש עם הגבהה בסדר עצמו של רמת העצמאות, ההגדרה העצמית והחופש. בשנות ה-60 של המאה הקודמת על בסיס ניתוח מערכות כאלה נוצרת מה שנקרא תרמודינמיקה אי-שוויונית (ולא-ליניארית). מייסד הכוון הזה היה המדען הבלגי (רוסי ממוצא) איליה פריגוז&#x27;ין, שהתעניינותו המדעית התרכזה בתיאור המתמטי של הפקת סדר מהכאוס. לתיאור כזה פריגוז&#x27;ין יישם משוואות מתמטיות לא-ליניאריות, כלומר משוואות כאלה, שבהן נכללים משתנים בחזקה גבוהה מהראשונה (הדרגה הליניארית כביכול). הקשר ההדדי המורכב ורב-הרמות של המשתנים, המתנשא מעל הארגון הליניארי, המקושר בבירור, מאפשר למערכות אי-שוויוניות לחלץ סדר מהכאוס באמצעות ארגון עצמי. מחקרים בהנהגת פריגוז&#x27;ין הראו שבמערכות פתוחות אי-שוויוניות קמים באופן חוקי אפקטים, המובילים להעלאת רמת המורכבות, וכתוצאה מכך עצם הגידול באנטרופיה מוביל למצב, המועדף ביותר להיווצרות סדר חדש ואי-שיוויון תרמודינמי. מערכות כאלה הן מווסתות עצמית, אי אפשר לכפות עליהן נתיב התפתחות מבלי להרוס אותן עד היסוד. בלתי אפשרית גם הקמת פיקוח נוקשה עליהן, שיהיה בו זמנית פיקוח שאינו הורס. הניהול שלהן נושא אופי הסתברותי בתנאים של חוסר מידע בלתי נמנע ויהיה אפקטיבי רק במקרה של תרומה למגמות הפנימיות, החבויות מהתצפית הישירה, של התפתחותן ולמנגנון הוויסות העצמי. אחרת מערכות כאלה יגיבו להשפעות הניהול בדרך בלתי נשלטת. מערכות שונות מתנודדות כל הזמן מהמצב השוויוני או השוויוני-חלש למצב אי-שוויוני ובחזרה. לשם שמירת המצב היציב (הסטציונרי) של המערכת יש צורך בשמירה של פרמטרי ניהול מוגדרים בהחלט. שינוי הפרמטרים האלה מוציא את המערכת מהמצב השוויוני, וכתוצאה מכך היא מתחילה להתפתח אל נקודה קריטית מסוימת, שזכתה לשם נקודת הביפורקציה. בהגיעו לנקודת הביפורקציה על מהלך אבולוציית המערכת יכולות להשפיע בצורה גורלית גם תנודות (פלוקטואציות) זעירות אפילו, אפילו כאלה שבמצב השוויוני אי אפשר היה לעקוב אחריהן. במצב הביפורקציה המערכת יכולה לבחור נתיב התפתחות, המוכתב על ידי השפעות ניהול חלשות מאוד, הרוכשות עוצמה מהתאמתן למצב המערכת. כשהכוח הזה גדל ככדור שלג, הוא יכול לקבוע מראש לעתים ארוכות את האבולוציה הנוספת של המערכת. ברור שיצירת התרמודינמיקה הלא-קלאסית המודרנית מסוגלת להעשיר את הבנתנו את מנגנוני האבולוציה בתחומים המגוונים ביותר של המדע, ובראש ובראשונה, בתחום ההכרה המטא-מדעית, הפילוסופית. ולא רק משום שחום ותהליכים תרמיים קיימים ביקומנו בכל מקום, ובביולוגיה ובהיסטוריה פועלים אורגניזמים בעלי דם חם. בתרמודינמיקה הלא-קלאסית במודל הפשוט ביותר של העברת חום הוצגו החוקיות האבולוציוניות הכלליות, הפועלות בכל רמות התהליך האבולוציוני הקוסמי, החל מהטבע הבלתי-אורגני וכלה בהיסטוריה. תוך אינטראקציה מתמדת עם הכאוס וצבירתו בתוכו, הקוסמוס מנתב את האבולוציה דרך ארגון עצמי של מערכות מסתבכות ברציפות. כל מה שאינו מתאים לאבולוציה נדחה ויוצא אל האבדון. לא לחינם ההצלחות בפיתוח התרמודינמיקה הלא-קלאסית הובילו ליצירת המדע החדש על הארגון העצמי – הסינרגטיקה. אבל הסיבה הישירה ליצירת הסינרגטיקה היה חקר התהליכים האנרגטיים (והתרמיים), המתרחשים בלייזר. המילה ״סינרגטיקה״ נגזרת מהמילה היוונית, המציינת פעולה משותפת, מתואמת. כך קרא לכיוון מחקריו הפיזיקאי הגרמני הרמן האקן, שחקר את התהליכים של מה שנקרא קוהרנטיות בלייזר. ״השאיבה״ של הלייזר באנרגיה, הבאה מבחוץ, מובילה לכך שתנועות התנודה הכאוטיות של החלקיקים ברגע מסוים מובאות לתנועה מתואמת, מסודרת. נקבעת פאזה זהה של תנודותיהם, וכתוצאה מכך עוצמת הקרינה גדלה פעמים רבות. הקרינה הקוהרנטית קמה כתוצאה מ ״פשרה״ מיוחדת בין היסודות המרכיבים אותה, שכל אחד מהם עד לכך התנודד בדרכו, כרצוי. תהליכים אנלוגיים של ״קוהרנטיות״ נצפים גם בכימיה, גם בביולוגיה, גם בפסיכולוגיה חברתית, וגם בהיסטוריה. הקרינה הקוהרנטית היא תוצאה של הופעת מבנים קוהרנטיים, שנעשים מקורות של ארגון עצמי וסדר. הצורה העליונה של הארגון העצמי היא היכולת האנושית לשיפור עצמי, המאפשרת לאדם להתפתח בכוון הנבחר על ידו. p2i2flu6r1pa3uqv2hozpoch4ckv2yt 0 31068 180659 2026-09-27T06:53:56Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180659 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == טכנולוגיות כימיות של האבולוציה הקוסמית == הסדר הכימי של יקומנו באחדותו ההרמונית עם הסדר הפיזי יוצר כביכול את היסוד הטכנולוגי של כל סוגי האבולוציה. מימי קדם הודות לתמורות כימיות ולתכונות הכימיות של חומרים שונים האדם מקבל חומרים לאבולוציה הציוויליזציונית שלו. בדרך דומה הקוסמוס מקבל חומרים להיווצרויות מגוונות, המועברות לאחר מכן לתהליך הארגון העצמי האבולוציוני שלעולם אינו מסתיים. הסדר הכימי יוצר מחסום אמין של הקוסמוס מול הכאוס, בו אפילו תהליכים כאוטיים מתפרסים בצורה מסודרת. הפרה-כימיה הנטורפילוסופית העתיקה ידעה רק ארבעה יסודות-ראשונים חומריים (סטיכיים, אסנסים וכו&#x27;) – אדמה, מים, אוויר ואש. הפרה-כימיה הדאואיסטית, שקמה בציוויליזציה הסינית, ייחדה בנוסף ליסודות אלה עוד חמישי – מתכת. שילובים שונים של יסודות אלה, לפי השקפות הכימאים הקדומים וימי הביניים, הרכיבו את כל מה ש״עשוי״ ממנו הקוסמוס. האדם ״בנה״ את הקוסמוס מחומרים, עימם נתקל ישירות על כדור הארץ. גילוי המבנה היסודי האמיתי של האבולוציה הכימית היה תוצאה של עבודה של כמעט ארבע מאות שנה של הכימאים, החל מרוברט בויל, שהעלה את ההיפותזה על קיום גופים, או חומרים, פשוטים בלתי ניתנים לפירוק מוחלט, וכלה בדמיטרי מנדלייב, שבנה את הטבלה המחזורית של היסודות ובכך השלים את בניית התכנית הקונספטואלית של הסדר הכימי של יקומנו. כיום המדע מכיר 112 יסודות כימיים, כלומר החומרים הפשוטים ביותר, שאינם נתונים לפירוק כימי נוסף. מחומרים אלה כמו מקוביות מרכיבים בקוסמוס את כל החומרים הכימיים האחרים, המייצגים מגוון של צירופי יסודות. תכונות החומרים תלויות במידה רבה בהרכבם הכימי, הנובע מהיסודות הנכללים בהם. אבל תפקיד חשוב בקביעת תכונות אלה ממלאים גם הסוגים השונים של קשר הדדי ואינטראקציה של יסודות אלה בתגובות כימיות. כל חומר כימי הוא בדיד, רציף, מובנה, הוא אינו מייצג מסה הומוגנית לחלוטין, כפי שזה נראה לתפיסתנו, אלא מורכב מחלקיקים נפרדים, מקושרים הדדית והנמצאים במרחקים מיקרוסקופיים זה מזה – מולקולות, שכל אחת מהן בתורה נוצרת מאטומים, ואלה – מחלקיקים יסודיים, ההופכים הדדית זה לזה, אך בלתי ניתנים לפירוק נוסף. סוגי האטומים – אלה הם היסודות הכימיים, ידועים מהם 112, סוגי המולקולות לעומת זאת נקבעים על ידי כל השילובים האפשריים של צירופי אטומים, שלהם נמנים כמיליון. הקשרים ההדדיים והמעברים ההדדיים של מבנים אטומיים-מולקולריים יוצרים את העוצמה והיציבות המקרוסקופית של ההיווצרויות הקוסמיות, את יכולתן להגיב לשינויים חיצוניים בדרך צפויה. דווקא העיצוביות המסודרת של מבנים כאלה יוצר את היסוד הפיזיקו-כימי של האבולוציה. ״הטכנולוגיות הכימיות״ של האבולוציה הקוסמית מובטחות, בראש ובראשונה, על ידי היכולת הראקטיבית של החומרים. המהירות והמאפיינים של מהלך התגובה הכימית, הנחקרים על ידי הקינטיקה הכימית, תלויים בטמפרטורה, בלחץ, בריכוז הריאגנטים והטומאות, בנוכחות חומרים, המאיצים ומעצימים את התגובה, אך אינם משתתפים בה. הקטליזה, כלומר האצת התגובה בעזרת קטליזטורים, משחקת תפקיד גדל והולך בטכנולוגיות הכימיות המודרניות. תפקיד לא פחות חשוב תהליך זה שיחק, ככל הנראה, גם ביצירת הטכנולוגיות האבולוציוניות הקוסמיות, למעבר מדרגות אבולוציה אחתות לאחרות, גבוהות יותר. בפרט, המעבר מהאבולוציה הכימית לביולוגית והמשך מהלך האבולוציה הכימית היו בלתי אפשריים ללא הופעת אנזימים – קטליזטורים אורגניים של תגובות כימיות. תפקיד חשוב בטכנולוגיות הכימיות של ייצור החיים שיחקה גם נוכחות הממסים, במיוחד של ממס אוניברזלי כזה, שהוא המים על כדור הארץ. כבר בשלב הפרה-ביוטי של האבולוציה הכימית החלו להתבטא תהליכי הארגון העצמי הכימי, אחד מהם נחקר על ידי הכימאים הרוסים ב&#x27; בלוסוב וא&#x27; ז&#x27;בוטינסקי ושימש חומר אמפירי לביסוס התרמודינמיקה הלא-קלאסית והסינרגטיקה. בניסויים של בלוסוב וז&#x27;בוטינסקי נתגלתה היכולת של שורה של מערכות כימיות לארגון עצמי עם שינוי מחזורי של הצבע, היווצרות של מבנים מרחביים ספונטניים על חשבון הזרמת ריאגנטים כימיים חדשים, הוצאת המשומשים והשתתפות קטליזטורים. hatb2cytw1d9xc7hpsp8zb6irn25g8c 0 31069 180660 2026-09-27T06:54:02Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180660 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == חוקיות כללית של האבולוציה ״הדוממת״ == עד להופעת החיים התהליך האבולוציוני במטאגלקסיה שלנו מתנהל במסגרת האבולוציה ״הדוממת״, כלומר של פריסה כזו של מבנים ואינטראקציות מסדרים, שבה נעדרת המרכיב האופטימיזציוני. הדחף לאבולוציה, שניתן על ידי המפץ הגדול, הוביל להתפשטות המטאגלקסיה, למיקרו-אבולוציה שלה בצורת הופעה ספונטנית של אינספור חלקיקים יסודיים בלתי ממוקמים, שעל בסיסה החלו להיווצר גופים מקרוסקופיים מאורגנים מורכבות והחל התהליך של האבולוציה המקרוסקופית. את דרך ההופעה העצמית האבולוציונית של הקוסמוס מהכאוס אפשר להגדיר כהצטברות ספונטנית. גורם סידור חשוב של האבולוציה ״הדוממת״ היה הגרביטציה, שבאמצעותה התרחשה חלוקת המסות הנמשכות, התרוצצותן למרכזי הכבידה. מרכוז כזה היווה תנאי מוקדם להיווצרות מערכות מבודדות יחסית ולחלוקת התהליך האבולוציוני הקוסמי הכללי למערכות, זרמים וענפים המתפתחים בנפרד. בתנאי סביבה קוסמית מאורגנת בדרך מוגדרת התנועה גם כן רוכשת אופי מאורגן. היא מופיעה כאנרגטיקה קוסמית, הנותנת דחף אנרגטי להסתבכות נוספת של הארגון. הארגון רוכש בקוסמוס אופי שיטתי, על בסיס מערכות מאורגנות מורכבות מסוימות נוצרות מערכות מאורגנות מורכבות עוד יותר, כשהן מפעילות, בסופו של דבר, את מנגנוני הארגון העצמי. החוקיות החשובה ביותר של האבולוציה ״הדוממת״ הוא חוק המספרים הגדולים. כדי להוליד מערכת מאורגנת מורכבת אחת, דרושות מיליארדי אינטראקציות כאוטיות של מיליארדי מערכות מאורגנות פשוטות. במיליארדי מערכות קמים תנאי מוקדם להסתבכות הארגון, אבל תנאים אלה מתממשים רק בצורות מעטות. כל השאר מתגלים כ״פסולת״ של התהליך האבולוציוני, חומר מסורב של האבולוציה. במקביל, אפילו המערכות המעטות שחוו את ההתנשאות האבולוציונית להסתבכות והתנשאות ארגונן, יוצרות בתוכן ומסביבן סביבה נוחה להסתבכות ולהתנשאות הארגון, להיווצרות בתוכן של מערכות מאורגנות מורכבות בקנה מידה קטן יותר כיסודות מנותקים. נוצרת סביבה אנרגטית-אינפורמטיבית של הארגון, שבה רמת הארגון שהושגה כבר אינה נעלמת עם השמדת המערכת המאורגנת-גבוהה הנתונה, אלא הופכת לצורות ארגון אחרות. כך קמים מנגנוני קבעון של רמות הארגון שהושגו. אבל האבולוציה ״הדוממת״ נטולת מניעים פנימיים לארגון אופטימלי, לאופטימיזציה ולשיפור עצמי של מערכות. ההבדל העיקרי של אבולוציה כזו מכל סוגי האבולוציה ״החיה״ הוא היעדר מערכת של גירויים להיווצרות מנגנוני גיוס פנימיים של ארגון עצמי. כל יצור חי נבדל ממערכת דוממת, גם אם מאורגנת מורכבות, לא רק ביכולת לשחזר דומים לו, לא רק בחילופי חומר עם הסביבה ובקביעות הסביבה הפנימית, לא רק בנוכחות מבנה של מידע גנטי. יצור חי הוא סובייקט פעיל, ולא רק אובייקט פסיבי של האבולוציה, וככזה הוא מאופיין בנוכחות בתוכו של מבנה גיוס מיוחד, המקנה לו את האבולוציה העצמית שלו. הישרדות בלתי אפשרית ללא גיוס כל הכוחות והאמצעים של האורגניזם לשחזור ואופטימיזציה של פעילות חייו. האבולוציה ״הדוממת״ יוצרת תנאי מוקדם להופעת מנגנוני גיוס כאלה בצורת ארגון עצמי פרה-ביוטי, כלומר יכולת לשחזור של היסודות המבניים של מערכות פתוחות בתנאים של חילופיהן הממונים עם הסביבה בחומר, אנרגיה ומידע. אולם גם באבולוציה ״הדוממת״ מורגשת, אם כי בצורה מוחלשת, פעילות גיוס כלשהי, כיווניות, כאילו הונחה בבסיסה תכנית כלשהי. בקיבוע תשומת הלב על תכנית זו, המתפרשת כרציונליות ותכליתיות של ההוויה, מורכבת הצד הרציונלי של האידיאליזם. ייתכן שכיווניות זו של אבולוציית המטאגלקסיה נובעת מהשלב הקוסמי הקודם, הקדם-מטאגלקטי, של האבולוציה הקוסמית, ושה״תכנית״ של פריסת התהליכים האבולוציוניים נכללה בצורת מידע ״תורשתי״ כלשהו עוד במצב הסינגולרי של המטאגלקסיה. מנקודת המבט הקוסמית-אבולוציונית הסבר זה נראה משכנע מאוד. שכן בספק אם יצירה כה קצרת-חיים כמו המטאגלקסיה – בסך הכול לא יותר מ-20 מיליארד שנה – ממצה בתוכה את האבולוציה הקוסמית. האינטראקציה של הקוסמוס והכאוס, תהליך התפתחות הקוסמוס מהכאוס, אין לו, כפי הנראה, התחלה וסוף, הוא נצחי, אם כי הוא מתרחש, קרוב לוודאי, בצורות ארגוניות (מרחביות-זמניות) המגוונות ביותר. המטאגלקסיה שלנו – רק אחת מצורות כאלה, אחת מהמערכות הקוסמיות המוגבלות, שכמו כל מערכת מוגבלת יש לה התחלה, סוף, מאפייני אבולוציה משלה, וצורה קודמת לה. וסביר מאוד שעצם תהליך האבולוציה הקוסמית במסגרת המטאגלקסיה היה לו כתנאי מוקדם צבירה במצב הפרוטו-מטאגלקטי של אותן צורות ארגוניות ועקרונות של אבולוציה, שהופקו בשלבים הפרה-גלקטיים של האבולוציה והונחו בצורת תכנית אבולוציה מקוצרת כלשהי. במובן זה המצב הסינגולרי יכול להתפרש באנלוגיה לזרע, שממנו לפי תכנית גנטית מוגדרת מתפתח הצמח הבוגר. כמובן, האבולוציה אינה זקוקה לתכנית כזו, יש לה את הספיקות העצמית של תהליכי הארגון העצמי. אבל כל אבולוציה היא רציפה, ויקומנו בקושי מהווה יוצא מן הכלל מכלל זה. p7xz9nnbawrle4esvbqx556p4m0mcfq 0 31070 180661 2026-09-27T06:54:38Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180661 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == העיקרון האנתרופי == על ״רציפות״ כזו של האבולוציה, על קיומם של מבני גיוס-ארגון מסוימים של האבולוציה כבר ביסוד עצמו של יקומנו מעידות התופעות של הסדר הקוסמולוגי, שניתוחן הביא את המדע המודרני להעלאת הקונספציה של מה שנקרא ״ההתאמה העדינה״ של היקום והעיקרון האנתרופי הקשור עימה. בפיזיקה ובקוסמולוגיה המודרנית תפקיד עצום ממלאים מה שנקרא קבועים פיזיקליים, או קונסטנטים, שערכיהם המספריים הושגו בזמנים שונים על בסיס ניסויים שונים מאוד באופיים ובאופן בלתי תלוי זה בזה. למשל, מהירות האור ושל כל התנודות האלקטרומגנטיות היא כ-300 אלף ק״מ בשנייה, היא קבועה, ואי אפשר לגרום לפוטונים לנוע במהירות אחרת במערכת חומרית זו. גדלים יציבים באותה מידה, שבהם תלויות התכונות הבסיסיות של יקומנו, הם הקבוע הגרביטציוני, קבוע פלאנק, המטען והמסה של האלקטרון, מסת הפרוטון. הניסוי המחשבתי, שמטרתו לדמיין כיצד היה נראה יקומנו, אם הערכים המספריים של הקבועים הפיזיקליים היו שונים מעט ממה שהם במציאות, הוביל את המדענים למסקנות ״מטאפיזיקו-אידיאליסטיות״ מפתיעות מאוד. התברר שהקבועים האלה כביכול ״מותאמים״ בגבולות צרים מאוד באופן שמבטיח סדר כזה של היקום, היוצר תנאים לאבולוציה פרוגרסיבית, להופעת חיים ואדם על כדור הארץ. ״בשמיים״ מישהו כביכול עזר מאוד להופעתנו, וגם עשה זאת זמן רב לפני הופעתנו, כשהמטאגלקסיה הייתה בשלב התפתחות שבו לא יכולנו להתקיים אפילו בתכנית. ואכן, אם קבוע פלאנק היה גדול רק ב-15% או שמסת הפרוטונים הייתה גדולה ב-30%, הפרוטון לא היה יכול להתאחד עם הנייטרון, היוותה בלתי אפשרית היווצרות גרעיני האטומים, ולפיכך, גם של גופים מקרוסקופיים. והקטנת אותם קבועים רק ב-10% הייתה מובילה לשריפת כל המימן כבר בשלבים המוקדמים של היווצרות המטאגלקסיה. וללא מימן על כדור הארץ לא הייתה נוצרת הביוספירה. על אחת כמה וכמה לא הייתה נוצרת ללא הפחמן, שהוא הבסיס של החומר האורגני על כדור הארץ. שינוי במיקום רמות האנרגיה של גרעין החמצן היה מוביל להפיכת כל גרעיני הפחמן לחמצן. חומר בניין להופעת חיים ולהיווצרות חומרים דליקים לא היה קיים בטבע, במקומו היה יותר גז, התומך בעירה ומשמש לבעלי חיים לנשימה. יוצא שקבועים שונים בדייקנות ניכרת ובסטיות לא גדולות מאוד ״מותאמים״ זה לזה, כדי להבטיח גיוון מספיק של היקום, ועל בסיסו – היווצרות של תהליכים ויצורים אבולוציוניים, מאורגנים גבוה יותר מפיזיקו-כימיים. ומי הוא הארכיטקט הזה של היקום, שהניח בדייקנות כזו את יסודו ויצר את תכנית ההסתבכות ההדרגתית שלו? החשיבה המיתולוגית מיד תשמח לגייס להסבר יצור אנתרופומורפי, מכר ותיק – את האל המקראי. אבל כאן גם אין צורך להסביר כלום: ״הוא אמר: יהי אור, ויהי אור״. הקוסמוס המתפתח, אולם, אינו זקוק לכך שמישהו יפקד עליו. ״הארכיטקטורה״ של כל מערכת קוסמית יכולה להינתן בחלקה על ידי שלבי האבולוציה הקודמים שלה ובשאר להיווצר בדרך של ארגון עצמי וברירה טבעית. כל שלב של האבולוציה הקוסמית מייצג, כמובן, לא מעשה בריאה, אלא ניסוי קוסמי גרנדיוזי, שבו הארגון והארגון העצמי של כל יקום הבא חוזר על חלק מההישגים של רמות ההתפתחות הקודמות של הקוסמוס המתפתח לנצח. קיומה של ״ההתאמה העדינה״, או ״ההתאמה״ של הסדר ביקומנו לאפשרות הופעת האדם בו, קיבל בשנות ה-70 את השם עיקרון אנתרופי. העובדה שיקומנו מסודר באופן כזה כדי להבטיח את הופעת האדם, עוררה בזמננו ויכוחים פילוסופיים אין-ספור. איך שלא תתפרש העיקרון האנתרופי, הוא נכון להיום, ללא ספק, מעיד לטובת האבולוציוניזם הקוסמי, כשחושף קשר הדדי עמוק בין אבולוציית האדם לאבולוציית היקום. בתהליך זה האדם וכל רגשותיו הסתגלו לתנאי כדור הארץ, כדור הארץ – לתנאי מערכת השמש, מערכת השמש – לתנאי המטאגלקסיה, והמטאגלקסיה – לתנאי היקום כאוניברזום, להשפעת עליו של ריבוי המטאגלקסיות הגובלות עמו, ואולי – גם לתנאי של איזושהי סופר-מטאגלקסיה, שבה המטאגלקסיה שלנו היא רק חלקיק זעיר. 11xf0849jhz8zou2xvhigytl2pednfg 0 31071 180662 2026-09-27T06:54:45Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180662 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 7. חיפוש ציוויליזציות קוסמיות == n1wihr86li4ioxhl9sj03ozjbfdc46b 0 31072 180663 2026-09-27T06:54:50Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180663 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == תקוות ואכזבות של קשר הרדיו == הדרך הארוכה והקשה, שעבר המדע מהייצוגים הילדותיים-נאיביים, האנתרופו-גיאוצנטריים על הקוסמוס אל הייצוגים האי-גיאוצנטריים המפותחים, הייתה רוויה עד הקצה בחומר אמפירי מגוון, בניתוח תוצאות התצפיות והמדידות. אבל יש בידיעתנו על הקוסמוס תחום אחד, שעומד עדיין משאר התחומים לחלוטין לבדו. זהו תחום חקר הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. איננו מתבוננים ישירות באף ציוויליזציה מחוץ לכדור הארץ, ואם מדברים על ציוויליזציות קוסמיות בכלל, אנו מתבוננים בביטויים של רק אחת מהן – שלנו. האם יש להתפלא שמסקנותינו האינדוקטיביות על האופי האפשרי של ציוויליזציות, הנובעות מהביטויים הממשיים, הנצפים, של אובייקט יחיד אחד, הציוויליזציה האנושית, מכילות בתוכן העברה ישירה או עקיפה של מאפייני אופייה שלנו לציוויליזציות אחרות. לכן הידיעה שלנו על אובייקטים כאלה, כמו ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, היא לא רק מופרזת והיפותטית ובלתי מוגדרת. היא בהכרח שומרת בתוכה רמה גבוהה בהרבה של גיאוצנטריזם נאיבי ואנתרופומורפיזם, מאשר הידיעה הקוסמית הכללית. היא נשארת במובן מסוים ספקולטיבית באותה מידה, כמו בימי דמוקריטוס, ברונו ופונטנל, לא פחות ספקולטיבית ממה שהייתה בימיהם הידיעה על האטום. אבל דווקא בזמננו, למרות היעדר הנתונים הישירים, התרחשה העשרה נפלאה של הייצוגים שלנו על ציוויליזציות, הספקטרום של הרעיונות המדעיים הבונים גדל לאין שיעור. דווקא בזמננו הונח הראשית לחיפוש המדעי-קונקרטי של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ על בסיס מעשי, טכני. נסיבות אלה, כמו גם הקידום הענק של הידיעות הקוסמולוגיות-אסטרונומיות ו האסטרופיזיקליות, יוצרות בסיס יציב יותר ויותר גם ל העלאת רעיונות חדשים לא-טריוויאליים, וגם ליצירת כוונים חדשים פרספקטיביים של הכרה. בשנת 1931 האסטרונום האמריקאי קרל ינסקי גילה בקוסמוס מקור של קרינת רדיו. התגלית הזו מיד מתפרשת כגילוי זרם של אותות רדיו מכווניים מעולמות אחרים. ואת הסבורים כך אפשר להבין. מאז שב-1895 א.ס. פופוב ומרקוני, בלתי תלויים זה בזה, הציעו את הדרך של שימוש בגלי רדיו להעברת זרם הודעות, כוכב הלכת של בני האדם הפך לזירת של קשר רדיו גלובלי, שקירב מדינות ויבשות שונות, שהתגבר על מרחקים עצומים בקני מידה ארציים. הציוויליזציה הארצית הראתה את עצמה כציוויליזציית רדיו, כאחדות פלנטרית כללית כלשהי, המסוגלת לתקשורת מרחוק. אבל האם לא לוגי להניח שגם קהילות ציוויליזציוניות אחרות משתמשות באותה תופעה טבעית לקשרים האינפורמטיביים שלהן? והאם אין להכיר בכך שציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ יכולות, ויותר מכך, חייבות להשתמש בקשר רדיו ליצירת קשרים זו עם זו? בבנותנו משדר חזק מספיק, נוכל, במקרה כזה, להעביר את הודעותינו לתושבי הכוכבים הרחוקים, ובבנותנו מקלט רגיש מספיק – לדבר עימם לא גרוע מאשר עם בעלי תחנות הרדיו הארציות, החיים אלפי ק״מ מאיתנו. שהרי גלי הרדיו מכסים בזמן הקצר ביותר מרחקים עצומים, ואין ביקומנו שום דבר, שיכול להקדים אותם. רדיו-גיאוצנטריזם זה מלכתחילה היה מקור של אופטימיות-יתר חסרת מעצורים בסוגיית יצירת קשרים עם ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. בשנות ה-30 החולשה הטכנית של טכניקת הרדיו לא אפשרה לעבור לחיפוש אותות רדיו מחוץ לכדור הארץ. אבל דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה, שעוררה קידום עצום של הרדאר, חיפוש קשרי הרדיו רכש אופי מעשי. הוא בתחילה נראה עניין פשוט וטכני בלבד. לבנות משדר, לכוון אותו לגל של ציוויליזציה מחוץ לכדור הארץ, לפענח בעזרת דרכי הפיענוח שהומצאו בזמן המלחמה, והנה – הקשר נוצר, אפשר לתקשר. כמובן, מדענים רציניים, ואיתם גם סופרי המדע הבדיוני, כבר אז הבינו את כל מורכבות בעיית הקשר עם צורות תבונה שונות איכותית. אבל גם אצלם שלטה אופטימיות-יתר, שהונחה בתחילה בבסיס אסטרטגיית החיפוש שנבחרה על ידי בני האדם. התוצאות של אסטרטגיית אופטימיות-היתר היו מול העיניים. לעתים קרובות כל רצף מסודר של רעשי רדיו התפרש כמערכת אותות רדיו ממוצא מלאכותי. אולם עד מהרה התברר שהקוסמוס ממש מלא בקרינת רדיו ממוצא שונה. אפשר אפילו לחקרו בעזרת גלי רדיו. כך הונח הראשית לרדיו-אסטרונומיה כמדע. נוצרו רדיו-טלסקופים, המסוגלים לגלות זרמים חלשים מאוד של קרינה אלקטרומגנטית בטווח רחב של אורכי גל. עובדה זו מאלצת להיצמד לווריאנט סלקטיבי יותר של אסטרטגיית החיפוש של אותות רדיו ממוצא מלאכותי, הבאים מ״אחים לתבונה״ הדומים לנו, ציוויליזציות קוסמיות, שהשתלטו על גלי הרדיו. איזה גל לבחור לחיפוש זה? ב-1959 המדענים האמריקאים קוקוני ומוריסון הציעו להשתמש לשם כך בקרינת הרדיו של המימן הבין-כוכבי באורך גל 21 ס״מ. ומכיוון שהיקום הסובב אותנו מורכב בעיקר ממימן, ציוויליזציות רבות, כפי ששיערו המדענים, בהכרח יפנו את תשומת ליבן לעובדה זו וינסו להיכנס לקשר רדיו זו עם זו דווקא על אורך גל זה. בנוסף, השימוש בו מקל על כך שהוא נופל ל״בור הרעש״, שבו רמת הרעשים הקוסמיים נמוכה בהרבה מאשר עבור גלים אחרים. החלו עבודות על מימוש מעשי של רעיון זה. ב-1960 הרדיו-אסטרונום האמריקאי פרנסיס דרייק ערך את החיפושים הראשונים של אותות מציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ בעזרת רדיו-טלסקופ 7 מטר. הוא קרא לפרויקט שלו אוזמה ובמשך כמה חודשים ניסה לגלות אותות רדיו משני כוכבים – טאו קיטי ואפסילון ארידאן. מדוע נבחרו דווקא כוכבים אלה? ראשית, הם הכוכבים הקרובים ביותר אלינו, שהמרחק אליהם הוא רק 10-11 שנות אור (שנת אור אחת – זהו המרחק שהאור עובר בשנה אחת). שנית, כוכבים אלה לפי מחלקת הספקטרום G – קרובים לשמש שלנו. לפיכך, אם לשמש יש מערכת פלנטרית וציוויליזציה תבונית, שהשתלטה על גלי הרדיו, הרי שגם לכוכבים אחרים כאלה יהיו ציוויליזציות אנלוגיות, המסוגלות להיכנס לדיאלוג. שוב גיאוצנטריזם, רק שעכשיו כבר בצורת הליוצנטריזם! ההיסטוריה חוזרת. הצעד מהייצוג ״הכל כמו על כדור הארץ״ לייצוג ״הכל דומה למערכת השמש״ כבר נעשה בסוף המאה השש עשרה ביחס למודל מבנה הקוסמוס המקובל במדע. במאה העשרים אותו צעד נעשה גם ביחס למודל חיפוש הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. אבל במאה העשרים המדע עשה מהר מאוד את הצעד הבא והלך הרבה יותר רחוק. אולם, למרות כל המאמצים שננקטו וההוצאות הגדולות למדי לאותם זמנים, שום מידע סמנטי ברור כלשהו, מלבד רעשים, מאותם כוכבים דמויי-שמש פרנסיס דרייק לא הצליח לגלות. כישלון פרויקט אוזמה לא ייאש את החוקרים. הרדיו-אסטרונומים של כל העולם הצטרפו לחיפוש אותות רדיו מהקוסמוס מ״אחים לתבונה״. קמה בעיית חיפוש החיים התבוניים ביקום – בעיית SETI. מדענים ומומחים, נציגי מדעים שונים החלו לדון בבעיה זו בסימפוזיונים ובוועידות שונות (1971, 1974, 1975, 1981, 1987). בויכוחים סוערים עובדו פרויקטים ופתרונות חדשים, תכניות וקונספציות חדשות. להערכת מספר הציוויליזציות התבוניות בגלקסיות דומות לשלנו, פר&#x27; דרייק הציע את הנוסחה המפורסמת שלו: N = nxg1xg2xP1xP2xP3xτ T כאשר n – מספר הכוכבים בגלקסיה (יותר מ-150 מיליארד); g1 – חלקם של הכוכבים, שיש להם כוכבי לכת; g2 – חלקם של כוכבי הלכת, שנכנסו לאזור החיים; P1 – ההסתברות של הופעת חיים על כוכב הלכת; P2 – ההסתברות של הופעת חיים תבוניים; P3 – ההסתברות של יצירת קשר עם התושבים התבוניים; τ T – היחס בין זמן קיומה של הציוויליזציה התבונית לזמן קיומה של הגלקסיה. לפי הערכות פר&#x27; דרייק מספר ציוויליזציות כאלה רק בגלקסיה שלנו הוא כ-1000. כך ניתנה הערכה אופטימית למדי של מספר הציוויליזציות התבוניות אפילו בגלקסיה אחת, בעוד שביקום מספרן נמדד במיליארדים. זה עורר השראה באנשי חובבים רבים של הבעיה הנדונה ומשך את תשומת לבם של מדענים ומומחים שונים. משנת 1968 מחקרים אנלוגיים התפרסו גם בברית המועצות. ליד העיר גורקי (כיום – ניז&#x27;ני נובגורוד) נבנה מצפה רדיו-אסטרונומי מיוחד, שעמד בראשו ו.ס. טרויצקי. החלה ״האזנה״ לעשרות ומאות כוכבים וגופים שמימיים אחרים. אבל הקוסמוס לא הראה שום סימן חיים, לפחות בטווחי הרדיו של החיפוש. כתוצאה מניתוח הכישלונות בשימוש בקשר הרדיו הגיע ההכרה שלפנינו לא בעיה פשוטה, אלא בעיה מורכבת ביותר וגרנדיוזית, שניתן לפותרה רק במאמצים משותפים של רדיו-אסטרונומים, אסטרופיזיקאים, קוסמולוגים, ביולוגים, מתמטיקאים, מפתחי הטכניקה הקוסמית, פלנטולוגים, אקולוגים, ביולוגים, היסטוריונים, פילוסופים ונציגים נוספים של המדעים, כלומר במאמצי כל הפוטנציאל המדעי של הציוויליזציה הארצית שלנו. התחזיות האופטימיות, הנתונים המעודדים של המדעים העלו תקווה להצלחה, אבל הקוסמוס עדיין שתק, ליתר דיוק הוא חי את חייו המדודים והמסתוריים, מלאי הדרמה, שאת סימני התבונה שלו לא הצלחנו בשום אופן לגלות. בהדרגה האופטימיות הסוערת, שהתקיימה בשנות ה-60, הוחלפה בספקנות ואכזבה. בהשפעת המצב שנוצר כמה מדענים החלו להביא טיעונים שונים, המסבירים את שתיקת הקוסמוס כתוצאה של אירוע נדיר ומקרי ביותר של הופעת חיים ותבונה בקוסמוס, שזה התאים, לפי שכנועם, לבדידותנו המוחלטת ביקום (שקלובסקי א.ס. על ייחודיות אפשרית של החיים התבוניים ביקום. ״שאלות הפילוסופיה״. 1976, מס&#x27; 9, עמ&#x27; 80-93). הכישלונות בחיפוש ״אחים לתבונה״ וקשיי כיבוש הקוסמוס עוררו גל של מצבי רוח אנטי-קוסמיים (מ&#x27; בורן, א&#x27; ויינברג, פ&#x27; הויל, ח&#x27; שפלי), שכיסו מומחים גדולים רבים בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והטכניקה הקוסמית. הם העמידו בחדות את ההישגים הקוסמיים של האנושות מול ענייניה הארציים. ״היציאה לחלל, הכיבוש האינטנסיבי שלו, הוא טעות, שגיאה, גחמה, בזבוז חסר מעצורים ומוצדק לא בשום אופן״, – הם טענו. כשבחוקרי בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ התמעטה האופטימיות, מיד, כמובן, התמעטה גם ההתלהבות. אבל האופטימיות הישר-הקוית הייתה קשורה בחשיבה ישרה מדי, ולכן האכזבה מהאפשרות של גילוי ישיר וקל של האובייקטים המבוקשים גירו את החוקרים לחיפוש רעיונות וכוונים חדשים. קמה השאלה, שלא נידונה קודם כהלכה, על איפה ואת מי לחפש. ו.ס. טרויצקי הציע לחפש ציוויליזציות קרוב ככל האפשר לכדור הארץ שלנו, כלומר ביסס מודל גיאוצנטרי של מקום החיפוש. הוא נימק כך. מכיוון שהתפתחות הציוויליזציה יכולה ללכת רק במדרגות קטנות, העוצמה האנרגטית, המאפשרת לציוויליזציה להכריז על עצמה לכל היקום, יכולה לקום בתקופות זמן עצומות כאלה, ששום ציוויליזציה לא תחכה להפיכתה לציוויליזציית-על. היא ככל הנראה תנסה להודיע על קיומה לפחות לכוכבים הקרובים ביותר אליה. ותחפש אותות של ציוויליזציות אחרות גם כן במרחק מינימלי ממנה. מכיוון שבסביבה הקרובה של השמש ברדיוס 15 שנות אור נמצאים כ-40 כוכבים, דווקא שם יש לחפש את אותות הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ (טרויצקי ו.ס. כמה שיקולים על חיפוש אותות תבוניים ביקום. – בספר: ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. ירוואן: האקדמיה למדעים של ארמניה, 1965, עמ&#x27; 108). טיעון נוסף בעד נקודת מבטו טרויצקי ראה בעיוות אפשרי של האותות אפילו בסביבות הקוסמיות הדלילות ביותר במרחקים על-רחוקים. בפיתוח רעיונותיו של טרויצקי כבר בשנות ה-80, ל.ס. מארוצ&#x27;ניק ול.מ. מוחין ניסחו ״עיקרון אנתרופוצנטרי גלקטי״, לפיו ציוויליזציות טכנולוגיות מסוגנו יכולות לקום בגלקסיה שלנו בעיקר באזור טבעתי צר, הכולל את מסלול הגלקסיה של השמש. אזור זה נמצא בתנאים ספציפיים, מכיוון שעוברת בו טבעת הקורוטציה – אזור מובחן של הגלקסיה. לידת ומות ציוויליזציות צריכות להתרחש בזרועות הרחבות של גלקסיות כתוצאה מהתפרצויות סופרנובות. זמן חייה של ציוויליזציה מוגבל על ידי המעבר במסלול הגלקסיה בין הזרועות הרחבות השכנות. לציוויליזציה שלנו עד הכניסה לזרוע פרסאוס נשארו 3.3 מיליארד שנה. בגלקסיה היחס בין המספר הסביר של ציוויליזציות מפותחות יותר למפותחות פחות שווה ל-≈ 0.7 (מארוצ&#x27;ניק ל.ס., מוחין ל.מ. חגורת החיים הגלקטית. – טבע, 1983, מס&#x27; II, עמ&#x27; 52-57). עם הזמן כל אחד מהחוקרים המציא שיטות חיפוש משוכללות יותר ויותר, שלפי שכנועו, רק צריך ליישמן, והן אמורות להביא הצלחה מהירה ובטוחה. פ.ו. מאקובצקי סבר שיש צורך לנהל את החיפוש לפי הכוון ולפי הזמן של קליטת והעברת הודעות רדיו, תוך שימוש ב״סינכרו-קישורים״ – התפרצויות של כוכבים חדשים וסופרנובות (מאקובצקי פ.ו. הברבור החדש – אות סינכרון לציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. ״הכתב העת האסטרונומי״ מס&#x27; 2. כרך 54, 1977). הוצעו רעיונות של שימוש בתדירויות מיוחדות, כפולות, למשל, של גדלים של הקבועים היסודיים וכו&#x27;. הופיעו מאמרים של ר&#x27; ברייוזוול, ששקל את האפשרות של הוצאת גשושיות קיברנטיות לחלל, המסוגלות לאסוף מידע על אותות רדיו אפשריים ממוצא מלאכותי. הושמעה אפילו ההנחה שייתכן שגם במערכת השמש שלנו עשויים להימצא גשושיות אנלוגיות – שליחים של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. פורסמו מאמרים רבים, המוקדשים לפעילות האסטרו-הנדסית של ציוויליזציות קוסמיות, שתאם את מצב המדע, הטכניקה והטכנולוגיה בתקופה זו. הציוויליזציה האנושית עצמה החלה ליצור בחלל, נכון, עדיין בקנה מידה לא משמעותי, מעבדות ותחנות קוסמיות, החוקרות את פני הירח, נוגה, מאדים וגופים שמימיים אחרים. עוד ק.א. ציולקובסקי שקל את פעילות ההפיכה של יצורים תבוניים על כוכב הלכת עצמו ומחוצה לו כתנאי טבעי והכרחי לקיום ולהתפתחות של ציוויליזציה. לפיכך, קמה השאלה אם פעילות אסטרו-הנדסית כזו יכולה להתגלות במעמקי היקום. לשאלות אלה הוקדשו עבודותיו של פ&#x27; דייסון ושל ג&#x27; אוניל. זה אפשר להתבונן מחדש בשורה של ייצוגים על סוגי ציוויליזציות, הנבדלות באנרגטיקה. נ.ס. קרדשב הציע שלושה סוגים של ציוויליזציות כאלה: I – המשתמשות באנרגיה, המקבילה לרמת ציוויליזציה מהסוג הארצי בהווה; II – המשתמשות באנרגיית הכוכב שלהן, למשל השמש; III – המשתמשות באנרגיית כל הגלקסיה. (קרדשב נ.ס. העברת מידע על ידי ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. – ״הכתב העת האסטרונומי״. גיליון 2. כרך 41, 1964). מתוך שיקולים תרמודינמיים ומהתנאי של שמירת סביבת המחיה של הציוויליזציה, הוצע לחשוב שמקורות השחרור והקרינה האנרגטית החזקים יוצאו אל מעבר לגבולות סביבת המחיה אל החלל. לפיכך, ניתן יהיה לגלותם בעזרת מכשירים ידועים. מקורות כאלה, שמשכו את תשומת לב המדענים, הפכו האובייקטים הכמו-כוכביים – הקוואזרים, בעלי קרינת רדיו חזקה, אף שהם מרוחקים מאיתנו במרחקים של סדר מיליארדי שנות אור, כשהם נמצאים כביכול בפריפריה של החלק הנצפה של היקום – המטאגלקסיה. קוואזרים – אובייקטים מדהימים, שעוד לא גילו עד הסוף את סודותיהם. למשל, הקוואזר CTA-102 (דומים לו כיום נתגלו כעשר) לא רק מקרין גלי רדיו, אלא גם בעל שונות קרינה (שולימיצקי ג.ב. פלוקטואציות של הזרם של CTA-102 בגל 32.5 ס״מ. – ״הכתב העת האסטרונומי״. גיליון 3. כרך 42, 1965). נידונה בהרחבה השאלה שיש לחפש לא ציוויליזציות מסוג I, כצורכות פחות אנרגיה, אלא ציוויליזציות מסוגים II ו-III, כלומר ״ציוויליזציות-על״. עקבות של פעילות של ציוויליזציות-על כאלה אפשר לנסות למצוא, כפי שסברו המדענים, בקרבת גרעיני גלקסיות. הוצעה גם המתודיקה של חיפושן. כעבור זמן מה נתגלו אותות מסתוריים, שקיבלו את השם המסקרן – ״אותות האנשים הירוקים״. אותות אלה באו מהקוסמוס והזכירו הודעות רדיו תקופתיות קצרות. אולם גם הפעם הטבע שיחק בנו בדיחה אכזרית: ״אותות האנשים הירוקים״ התבררו כאותות ממוצא טבעי, הם באו מכוכבנית נייטרונית זעירה, אך צפופה מאוד, המסתובבת במהירות – פולסאר, שייר צפוף של כוכב מסיבי שהתפוצץ. קרני קרינת רדיו צרות, הנפלטות על ידי הכוכב הנייטרוני, נכנסות במקרים רבים ל״שדה הראייה״ של רדיו-טלסקופים קרקעיים, ואז אנו מתבוננים באותות תקופתיים קצרים, שתקופת החזרה שלהם שווה לתקופת הסיבוב של הפולסאר. הקריסה של אסטרטגיית אופטימיות-היתר הובילה חוקרים רבים ל שכנוע בכך שיש צורך לא רק בהפעלת החיפוש של ביטויים ישירים של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, אלא גם ביצירת אסטרטגיות מושלמות יותר של חיפוש זה. את אחת האסטרטגיות האלה פיתח והחל להפיץ, משנות ה-70, החוקר הרוסי הידוע נ.ס. קרדשב. קרדשב מתחיל את ביסוס אסטרטגייתו בביקורת על קודמיו. הסקר המקיף ביותר של הקוסמוס הסובב את כדור הארץ בגל 1 ס״מ נערך על ידי האסטרונומים האמריקאים ב&#x27; צוקרמן ופ&#x27; פאלמר במצפה הרדיו ארסיבו. תוך שימוש ברדיו-טלסקופ החזק ביותר באותה תקופה, הם בחנו כ-600 כוכבים קרובים. אבל ברוחב העצום של המחקר האקסטנסיבי, זמן הבחינה של כל כוכב היה רק כמה דקות. בניתוח ניסיון זה, קרדשב מוכיח שהוא היה נידון לכישלון מראש. בראש ובראשונה, ברורה ההסתברות הזעומה ביותר לכך שדווקא בדקות אלה במערכת הפלנטרית הנחקרת יופעל משדר עוצמתי-על והאנטנה תהיה מכוונת לכדור הארץ. חוסר חמור עוד יותר של מחקרים כאלה קרדשב רואה בכוון האקסטנסיבי של החיפוש, בהתמצאותו אל ״דומים לו״. קונספציה נאיבית-גיאוצנטרית כזו של החיפוש הוא קורא היפותזת ״השוביניזם הארצי״. בדומה לשוביניזם הלאומי, השוביניזם הקוסמי מורכב בהכרה בעצמנו כאידיאל הקיום. כל השאר חייבים להיות דומים לנו. קונספציית ״השוביניזם הארצי״ מניחה ש״עלינו למצוא דומים לנו, ויתרה מכך, בעלי טכנולוגיה מודרנית כמו שלנו״ (קרדשב נ.ס. על אסטרטגיית החיפוש של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. – שאלות הפילוסופיה, מס&#x27; 12, 1977, עמ&#x27; 44). במהותו, אנו מחפשים בקוסמוס... את עצמנו. ודומים לנו לחלוטין פשוט ייתכן שלא נמצאים שם. קרדשב רואה את המוצא מהמצב הלא קל שנוצר בחיפוש אחר ציוויליזציות-על, ״בעלות משדרים חזקים יותר ופעילות הנדסית מפותחת מאוד״ (שם. עמ&#x27; 50). אולם אסטרטגיית חיפוש זו מתגברת על אסטרטגיית ״השוביניזם הארצי״ גם על אדמה גיאוצנטרית לחלוטין: היא יוצאת מהאפשרות של קשר רדיו מהסוג הארצי ומבניית על ידי ציוויליזציות-על של מבנים הנדסיים גם כן מהסוג הארצי, אבל רק חזקים יותר בהשוואה לארציים. כאן התבטא שוב הגישה האקסטנסיבית להתפתחות ציוויליזציות, שנקראה על ידי סופר המדע הבדיוני הפולני המפורסם ס&#x27; לם אורתו-אבולוציונית (מיוונית אורתוס – ישר, כלומר המאשרת המשך ישיר של התפתחות הציוויליזציה בדרך של גידול אקסטנסיבי של צריכת האנרגיה, הגדלת מסת המבנים ההנדסיים ופליטות מידע). במקביל, קרדשב צודק לחלוטין בהתמצאות חיפוש הציוויליזציות אל אובייקטים שונים אבולוציונית, ״פיצוצים״ ציוויליזציוניים חזקים. להיות בולטים בקוסמוס עבור ציוויליזציה עדיין כה ״חלשת-ראייה״, כמו הארצית, יכולות רק ציוויליזציות, שעזבו מזמן את ״עריסותיהן״ הפלנטריות, שיצרו פעילות אסטרו-הנדסית מפותחת כבר לא בקנה מידה פלנטרי, אלא כוכבי או אפילו בין-כוכבי, המייצרות פליטות אנרגיה ומידע חזקות ביותר בקני מידה קוסמיים כלליים. קרדשב מציע לחפש ציוויליזציות-על בדרך של גילוי מקורות של קרינת גוף שחור בעוצמה מקסימלית בטווח גלי המילימטר. לפי דעתו, זה היה מאפשר להתבונן ולהוכיח בדיוק את קיומם של מבנים גדולים מאוד. בנוסף, אפשר היה לנהל חיפוש של אותות מקושרים, היוצאים מאובייקטים חשודים (קרדשב נ.ס. על אסטרטגיית החיפוש של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. – כתב העת של האגודה הכימית הכלל-סובייטית ע״ש ד.י. מנדלייב, 1980, מס&#x27; 4, עמ&#x27; 459). אולי, את התזה של קרדשב צריך להפוך. ציוויליזציות מפותחות יותר, כנראה, מוצאות ביתר קלות מפותחות פחות, מאשר להפך. אסטרטגיית קרדשב, המוכוונת לחיפוש ״ניסים קוסמיים״, כלומר ציוויליזציות-על, שהגיעו בהתפתחותן לרמה כזו שהן נבדלות בחדות מ״התהליכים הקוסמיים הרגילים״, הייתה מחושבת לטווח ארוך. אבל אי-הגילוי של ״ניסים״ כאלה בקוסמוס הסובב אותנו רוב החוקרים קלט כקריסה גם של אסטרטגיה זו, רחוקה מלהיות אופטימית-יתר. כמו תמיד בתקופות של אכזבות גדולות, הבאות אחרי דעיכת תקוות גדולות, מוטלת בספק, בראש ובראשונה, הכדאיות של הפעילות, שהולידה תקוות אלה. החל נסיגה מבעיית SETI של המומחים הטובים ביותר, קיצוץ בהקצבות, סירוב בהקצאת הטכניקה המודרנית ביותר וכו&#x27;. נשארו האנשתוסיאסטים, המסורים ביותר, כוססי השיניים, המוכנים לחפש כל החיים, גם ביודעם שבחייהם שלהם בקושי יצליחו למצוא משהו. אבל תוצאה שלילית במדע – גם היא תוצאה, ודווקא קיומן של תוצאות שליליות גדולות לא במעט תרם לחידוש הבעיה, להחייאת העניין התיאורטי בה, לזרימת כישרונות יצירתיים, להעלאת רעיונות מקוריים. החשיבה מחדש של ההשקפות על הבעיה, באופן טבעי, הובילה, בראש ובראשונה, להטלת ספק בעצם הבעיה. הועלה מה שנקרא הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי (פרדוקס א״ס), ששינה את הייצוגים על תיאוריית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. בספרות המדעית המערבית פרדוקס זה מכונה לרוב ״הפרדוקס של פרמי״. נ.ס. קרדשב מנסח פרדוקס זה בקצרה קיצונית בצורת השוואה בין המצופה לממשי: ״ההסתברות הגדולה של התפשטות ציוויליזציות בכל היקום והעדר בהווה של ביטויים נצפים כלשהם של ציוויליזציות קוסמיות״ (קרדשב נ.ס. ההיבט האסטרופיזי של בעיית הקשר הבין-כוכבי – מ.: נאוקה, 1969, עמ&#x27; 29). בפרשנותו של מ&#x27; הארט הפרדוקס מקבל צליל שונה לחלוטין. ״אם בגלקסיה היו קיימים יצורים תבוניים אחרים״, – מהרהר הארט, – ״הם בזמן מוגדר היו מיישבים את כל הגלקסיה, כולל כדור הארץ. מכיוון שאנו לא מוצאים בקוסמוס הסובב, ועל אחת כמה וכמה על כדור הארץ, עדויות אחרות לקיום ציוויליזציות, הציוויליזציה הארצית – הראשונה והיחידה בגלקסיה״ (מובא מתוך: רובצוב ו.ו., אורסול א.ד. בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ – קישינב: שטיניצה, 1984, עמ&#x27; 39-40). תהליך ההתפתחות היה צריך להגיש לנו את האינטראקציה עם ציוויליזציות על מגש, ללא מאמצים מיוחדים מצדנו. מכיוון שהתפשטות אקסטנסיבית כזו של ציוויליזציות איננו מתבוננים, משמעות הדבר שהן אינן קיימות ומעולם לא היו. החוקר היווני ד&#x27; פאפאיוואניס ב-1982 הולך עוד יותר רחוק. הציוויליזציה הראשונה שקמה בגלקסיה, לפי דעתו, הייתה צריכה ליישב את כל הגלקסיה. את הזמן הדרוש להפצת הפעילות הטכנולוגית של ציוויליזציה כזו על כל הגלקסיה הוא מעריך ב-100 מיליון שנה – גיל זעום בהשוואה לקיום הגלקסיה. שורה של מחברים מפרשת את הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי כפרדוקס ״האינסוף המוטל על ראשו״. לפי דעתם, אם קיום הציוויליזציה אינו נקטע באסון כלשהו, הרי משקמה, הציוויליזציה רוכשת אינסופיות פוטנציאלית של התפתחות, ומכיוון שהיקום בכללותו נצחי, בלתי ניתן להריסה ובלתי ניתן להשמדה, הרי מאחורי ציוויליזציות רבות הייתה צריכה להתפרש היסטוריית התפתחות פוטנציאלית אינסופית. והיסטוריה כזו בהכרח הייתה הופכת אותן לנצפות עבורנו. לאן נעלמו האריכי-החיים החזקים של היקום, מדוע ביטוייהם אינם מגיעים אלינו? כפי שנראה מהאמור לעיל, הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי מכוון בקצו אל האופטימיות-היתר, שליוותה את הניסיונות הראשוניים לגילוי ציוויליזציות בקוסמוס. אבל הוא מטיל ספק גם בעצם קיום הציוויליזציות, וגם ביכולתן להישרדות, וגם ביכולתנו לחפש ולמצוא אותן בהצלחה, וגם בדמיון שלהן אלינו. הסבר הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי אפשרי בדרכים הבאות: 1) הכרה בייחודיות האנושות (א.ס. שקלובסקי, שורה של מומחים מערביים); 2) הכרה בהכרחיות של מות כל הציוויליזציות הקמות (פון הורנר); 3) התזה על אי-הבנתן של ציוויליזציות זו את זו בשל ההבדלים הסובייקטיביים שלהן ואי-האפשרות מסיבה זו לבודד בצורה אמינה את ביטויי הציוויליזציות מהתהליכים הפיזיקליים ב יקום (ב.נ. פאנובקין); 4) הכרה בהבדלים האונטולוגיים-אפיסטמיים של ציוויליזציות בקוסמוס אי-גיאוצנטרי-רב-שכבתי (קונספציית האי-גיאוצנטריזם). בהשפעת הכישלונות המעשיים ואי-ההתאמה התיאורטית הקשורה בהם, המתבטאת בפרדוקס האסטרו-סוציולוגי, ואשר, כך נראה, שמה קו תחת עצם העלאת השאלה על ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, כמה מדענים החלו להסביר את שתיקת הקוסמוס המסתורית בשלילה פשוטה של האובייקטים המבוקשים, כתוצאה של בדידותנו המוחלטת ביקום. נקודת מבט כזו על הייחודיות, היחידות של האנושות קיבלה את השם יוניקליזם. היא נומקה, בראש ובראשונה, בכך שעצם קיום האנושות, הופעתה על כדור הארץ, היה אירוע יחיד בעולם ביקום, שהתרחש כתוצאה מצירוף מקרים בלתי סביר לחלוטין של נסיבות נדירות ביותר. שלילת החוקי, אישור האופי המקרי המוחלט של מוצא החיים והתבונה מרחיקה את היוניקליזם מהמדע, חושפת את המשמעות הנטורפילוסופית של קונספציה זו. לאנושות היה מזל בלתי רגיל עם השמש ככוכב ייחודי, עם כדור הארץ ככוכב לכת ייחודי, עם התהליכים הגיאולוגיים, שקמו עליו, עם המצב הרדיואקטיבי, התפרצויות הרי הגעש וכו&#x27;. את כל הטיעונים האלה אסף התאורטיקן הרוסי הידוע של הקוסמוס, אחד מחלוצי הרדיו-אסטרונומיה א.ס. שקלובסקי, שהיה למנהיג הבולט ביותר של הקונספציה היוניקליסטית. היוניקליזם קשור בפתרון מוגדר לחלוטין, פסימי ואנתרופוצנטרי של הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי. הנה הניסוח הקלאסי של שקלובסקי, המבטא גישה זו: ״התמונה הנתפסת על ידינו של היקום הקיים אובייקטיבית, הכפוף לחוקיותיו, שוללת נוכחות בו של פעילות תבונית כלשהי בקנה מידה קוסמי. שכן אינו יכול התבונה להפוך כך אובייקטים קוסמיים, שפעילותו לא תהיה גלויה לנו״ (שקלובסקי א.ס. על ייחודיות אפשרית של החיים התבוניים ביקום. – שאלות הפילוסופיה, 1976, מס&#x27; 9, עמ&#x27; 92). מדוע החיים התבוניים המרוחקים מאיתנו במרחקים עצומים, האבודים בין המגוונים האין-קציים של היקום, ואולי גם לא דומים לשלנו, חייבים בהכרח להיות ״גלויים לנו״, להיות מונחים לפנינו כמו על כף היד? בהיותו חלוץ ואנשתוסיאסט שלא מתקרר של האסטרונומיה רב-הגלית, שקלובסקי אבסולוטיזציה את הישגיה המרגשים באמת, הביא את האמפיריזם, הנפוץ כל כך בקרב חוקרי טבע, עד להזדהות מוחלטת של מה שמוחזק, נצפה בטבע, עם הטבע כשלעצמו. הוא סבור שהבחינה של הקוסמוס בטווח התדירויות רב-הגלי היא ערובה לכך ששום אובייקט ביקום ממש אין לאן להתחבא מהמבט החקרני של מתבוננים ארציים רבים. כפי שקל לשכנע, הפסימיות של שקלובסקי ביחס לקיום ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ מתבססת על התפיסה האופטימית מדי שלו את יכולות האסטרונומיה רב-הגלית ומדעי הטבע המודרניים בכללותם. כל החומר ביקום, לפי שקלובסקי, התפתח 10-15 מיליארד שנה. ולמרות שכל הזמן הזה התרחש סיבוך מתמשך של המבנה שלו, עד לדרגת החיים התבוניים הגיע הסיבוך הזה רק בזמן האחרון ממש – בתקופת חיי האנושות (שקלובסקי א.ס. בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ והחיים התבוניים המלאכותיים. – בתוך: קיברנטיקה. סיכויי ההתפתחות – מ.: נאוקה, 1981, עמ&#x27; 158). לשם היווצרותן של ציוויליזציות עתיקות ומפותחות יותר, אם לעקוב אחרי ההיגיון הזה, החומר עצמו ביקום לא היה מספיק מורכב. א.ס. שקלובסקי מכיר במישרין במקורות הגיאוצנטריים והאנתרופוצנטריים של הקונספציה היוניקליסטית. ״אם היינו מתבררים כייחודיים ביקום״, – הוא כותב, – ״הרי זה, למעשה, היה משמעותו חזרה אפילו לא כל כך לפילוסופיה ״גיאוצנטרית״, אלא ״אנתרופוצנטרית״, כמובן, ברמה גבוהה לאין שיעור מזו שהייתה בימי הביניים״ (שקלובסקי א.ס. בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ וההיבטים הפילוסופיים שלה. – שאלות הפילוסופיה, 1983, מס&#x27; 2, עמ&#x27; 93). אבל כמו כל ביטוי של גיאוצנטריזם ואנתרופוצנטריזם, הדוקטרינה היוניקליסטית מייחדת רק את תנאי הקיום של האדם עצמו, את מעמדו בקוסמוס. אין לה כמעט כל ערך הוריסטי, כלומר ערך המסייע לגילוי אמיתות חדשות, מאחר שהיא מטילה מעין איסור אפילו על חיפוש קונספטואלי אחר ״אחים לתבונה״, לא כל שכן על חיפוש מעשי שלהם. בסברם שהחיפוש הנוסף חסר משמעות לחלוטין, תומכי הדוקטרינה הזו מציעים רק להתבונן באדם עצמו כבכביכול הילד הטוב והיפה ביותר של הקוסמוס. ובזה גם מורגש אופטימיות-יתר ביקורתית. ספק אם האדם ייעשה טוב והומני יותר מכך שיחוש עצמו יצור תבוני יחיד וייחודי ביקום. בהרגישו את כל החסרונות האלה של הדוקטרינה הפילוסופית היוניקליסטית, א.ס. שקלובסקי בסוף ימי חייו ממש מגיע לצורך ברוויזיה מסוימת של הקונספציה שתמך בה מאמצע שנות ה-70 של ״היוניקליזם הנוקשה״. ״כמובן״, – הוא כותב במאמר שפורסם לאחר מותו, – ״אם ביקום מסוגלים להתקיים מוקדי חיים נפרדים, מדוע שלא יהיו מוקדי חיים תבוניים?״ (שקלובסקי א.ס. האם קיימות ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ? – כדור הארץ והיקום, 1985, מס&#x27; 3, עמ&#x27; 77). עכשיו הוא מעלה את הקונספציה של ״היוניקליזם המרוכך״, המניחה ש״הציוויליזציות המבוקשות או אינן מתממשות כלל, או, בשל סיבות פנימיות של התפתחותן... יש להן זמן קיום קצר מאוד״ (שם. עמ&#x27; 79). הוא מכיר בכך שזו אינה קונספציה אופטימית כלל (שם. עמ&#x27; 80). עם כל הרגעים השליליים שצוינו לעיל של הקונספציה היוניקליסטית, הייתה לה גם משמעות ידועה בהתפתחות ההשקפות על ציוויליזציות קוסמיות כמעין פוטנציאל שלילי, שבנוכחותו תורם גם לחיזוק הפוטנציאל החיובי, וגם להגדלת, דרך הפרש הפוטנציאלים, של התפוקה האמיתית של האנרגיה – במקרה זה האנרגיה המחשבתית של הבנת הבעיה. הטיעונים של שקלובסקי העשירו את הארסנל התאורטי של המדע, גרמו לייצור מוגבר של זרם שלם של טיעוני-נגד. אבל תפקיד חשוב במיוחד מילאה התזה שהעלה שקלובסקי בוועידת ביוראקן על מה שנקרא ״חזקת הטבעיות״. היא כללה בהכרה של כל תהליך כטבעי, כל עוד לא הוכח מקורו המלאכותי. לעיקרון ״חזקת הטבעיות״ בפרקטיקה של חיפוש ציוויליזציות קוסמיות יש אותה משמעות כמו לעיקרון ״חזקת החפות״ בפרקטיקה השיפוטית. הודות ליישום עיקרון ״חזקת החפות״ מקבלת המשפטיות מנוף משפטי להריסת מיתוס ההאשמה של החקירה והפרקליטות. יישום עיקרון ״חזקת הטבעיות״ קבר סופית את המיתוס האופטימי-יתר, שכלל בהענקת מקור מלאכותי לכל סדרה שהיא קצת נכונה של רעשים קוסמיים. כך, ו.י. פסנקו ב-1984 פירש כ״נס קוסמי״ את מיקומה של הערפילית הפלנטרית מס&#x27; G6543 בקבוצת הכוכבים דרקון סמוך לקוטב הצפוני של האקליפטיקה. לפי דעתו, ייתכן שהאובייקט הזה נוצר מלאכותית לפני כמה אלפי שנים כ״מגדלור קוסמי״ (פסנקו ב.י. נס קוסמי מיוחל? – גורקי, 1984. 8 עמ&#x27;. כתב-יד שהופקד בוויניטי ב-4 באפריל 1984, מס&#x27; 1895-34 דפ&#x27;). ואולם הנחה זו, שנקלעה ״תחת אבני הריחיים״ של חזקת הטבעיות, גררה הפרכות מוצדקות מאוד. בשנות ה-70 נכנסה למרכז תשומת לבם של חוקרי בעיית הציוויליזציות הקוסמיות האפשרות של קשר עם נציגי תבונה מחוץ לכדור הארץ באמצעות שידור תמונות. בזמן זה מתפתחת בזעף תקשורת הרדיו הקוסמית, הטלוויזיה הקוסמית, המאפשרת באמצעות פירוק תמונות ל אלפי נקודות הנבדלות בבהירותן ושידור רציף של נקודות אלה לשחזר בצורה איכותית מאוד את דמותם של גופים, ולשלוח אותה, בעיקרון, למרחקים גדולים ככל שנרצה. בהקשר זה עלה מיד שפע של הצעות על ארגון שידורי טלוויזיה אל הקוסמוס ויצירת סדרת תוכניות טלוויזיה עבור צופים קוסמיים היפותטיים על אודות ייחודיות החיים הארציים והתכונות המהותיות ביותר של הציוויליזציה האנושית. אבל מה בדיוק לשדר? איך לעשות את התוכניות מובנות עבור צופי טלוויזיה שאינם בני אדם? והאם יש טעם בשידור תמונות למי שאינו חי על כדור הארץ ולא בהכרח מתאר את העולם כמו שעושים תושבי כדור הארץ? סביב השאלות האלה בדיוק פרץ הוויכוח. רוב החוקרים התבטאו בעד כדאיות שידור התמונות. כך, פרופ&#x27; ב&#x27; אוליבר (ארה״ב) סבור שמינים תבוניים אחרים ככל הנראה גם הם בעלי ראייה, ושביכולת הטכנית לשדר מסרים, שמפוענחים בצורת תמונות״ (בעיית SETI. קשר עם ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. בעריכת ס.א. קשטן – מ.: מיר, 1975, עמ&#x27; 317). ״לא שורת סמלים פשוטה, ולא אוסף של סימונים מתמטיים, כשלעצמם, יוכלו להיות תוכן המסר״, – סבור בן-ארצו של אוליבר, פרופ&#x27; פ&#x27; מוריסון, – ״לתפקיד זה מתאימה ביותר סרט קולנוע באורך מלא, סטריאוסקופי, בקנה מידה נכון״ (שם. עמ&#x27; 318). עוד יותר רחוק הולך בביטחונו בתפקיד האוניברסלי של התמונות א.ס. שקלובסקי. הוא סבור שהשיטה היעילה ביותר ליצירת קשר בין ציוויליזציות חוץ-ארציות היא שידור תמונות, שכל היצורים התבוניים, המאכלסים כוכבי לכת מגוונים, צריכים להיות בעלי ראייה. אבל על סמך מה? על סמך כך שאצלנו על כדור הארץ בראייה נתונה כמות עצומה של מיני יצורים חיים, מהנמוכים ועד הגבוהים ביותר, ושהיא אמצעי החזק ביותר להשגת מידע מהעולם החיצון (שקלובסקי א.ס. היקום, החיים, התבונה – מ.: נאוקה, 1973, עמ&#x27; 267). באופן דומה חושב גם י.פ. קוזנצוב, המכיר בכך ששידור תמונות הוא אמצעי פשוט ואמין ליצירת קשר, מאחר ששפת הדימויים צריכה להיות מספיק אוניברסלית (קוזנצוב י.פ. אותות של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ – כיצד הם יכולים להיות? – כדור הארץ והיקום, 1972, מס&#x27; 1, עמ&#x27; 30). עד מהרה נעשתה סדרה שלמה של ניסיונות לשידור תמונות אל מרחקי הקוסמוס. te46748jd29ev9n4av4rez1vdzh8w9f 0 31073 180664 2026-09-27T06:54:57Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180664 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == האי-גיאוצנטריזם הציוויליזציוני == ביקורת נפלאה על גיאוצנטריזם ציוויליזציוני מסוג זה נתן הרדיו-אסטרונום הרוסי הידוע ב.נ. פאנובקין. הוא מדגים את הנאיביות של הניסיונות לשדר אל ״עולמות אחרים״ תמונות-ציורים של העולם החוץ-ארצי, של האדם עצמו. לא פחות נאיביים הוא רואה גם ניסיונות לשידור סמלים מתמטיים ארציים, יחסים יסודיים, סמלים אסטרונומיים, פיזיקליים, מתמטיים, הכשרים כביכול ״לכל היצורים התבוניים״ (פאנובקין ב.נ. אובייקטיביות הידע ובעיית חילופי המידע הסמנטי עם ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. – בתוך: בעיות פילוסופיות של האסטרונומיה של המאה ה-20 – מ.: נאוקה, 1976, עמ&#x27; 242). עצם האבולוציה של ציוויליזציות, שנוצרו בתנאים שונים, לא הייתה יכולה שלא להוביל, באופן חוקי לחלוטין, למכלול שלם של הבדלים בדרכי הייצוג של הדברים עצמן. במיוחד, הבדלים בפרקטיקה היו גוררים בהכרח את ההבדלים הבולטים ביותר גם בסמליות המתמטית, וגם בסמליות היומיומית, ובאופי הסימנים, המערכות הסמליות, ובתהליכים הפיזיקליים, המשמשים להפעלת מכשירי התצפית. פאנובקין מעלה מחשבה חשובה ביותר על כך שהעולם, המופיע בתצפית לכל יצור חושב, תלוי בהתקן המידעי של אברי התפיסה החושית-קולטנית של אותו יצור, וזה האחרון תלוי בטבעו של הגוף הקוסמי הראשוני, שעליו התרחשה היווצרות הציוויליזציה וששאליו מותאמים גם תחושותיה, וגם חייה המעשיים. והמסקנה, שפאנובקין מסיק מכאן, פסימית במפורש. ״ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ״, – הוא כותב, – ״אינן אובייקט, הכלול במערכת הפעילות המעשית של הסובייקט – החברה האנושית. ולכן יוכלו להיות במערכת הידע רק קונספט תיאורטי, היפותטי, ולא מושא של מחקר אמפירי״ (שם. עמ&#x27; 265). הפסימיות הזו מכוונת לא לקיום ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, כמו אצל שקלובסקי, אלא לנגישותן למחקר אמפירי. בלשונו של פאנובקין, הציוויליזציות החוץ-ארציות הן עבורנו ״קופסאות שחורות ללא כניסות״ (פאנובקין ב.נ. כמה שאלות כלליות של בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. בתוך: ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. בעיות הקשר הבין-כוכבי – מ.: נאוקה, 1969, עמ&#x27; 426). לפנינו כאן גם מעין יוניקליזם משונה, אבל כזה שמאשר לא את הייחודיות כיחידות של האנושות ביקום, אלא את הייחודיות כיחידות של האנושות במינה, ביחס לציוויליזציות אחרות, כתוצאה מכך הקשר הממשי מתגלה כבלתי אפשרי, ואפשר לבנות רק השערות תיאורטיות זו על אודות זו. אופייני שא.ס. שקלובסקי, שהוא, כפי שצוין, פסימי ביחס לקיום ציוויליזציות חוץ-ארציות, מאשים את פאנובקין בפסימיות קיצונית ביחס לידיעותיות הציוויליזציות. הוא רואה בפסימיות של פאנובקין עמדה מוצדקת פחות, כמו גם את העמדה האופטימית הקיצונית של אותם חוקרים, שאינם רואים כלל בבעיית פיענוח אותות קוסמיים שום בעיה. שקלובסקי, לא בלי סיבה, מקרב את עמדת פאנובקין לתזה הקאנטיאנית על אי-ידיעותיות העולם (שקלובסקי א.ס. בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ וההיבטים הפילוסופיים. – שאלות הפילוסופיה, 1973, מס&#x27; 2, עמ&#x27; 89-90). לא בלי סיבה, מאחר שהכרתו של פאנובקין באפשרות של הבנה תיאורטית-קונספטואלית בלבד של ציוויליזציות אכן מזכירה את התזה של קאנט על עולמות מובני-השכל, שאפשר להכירם רק בהגות, מאחר שהם מונחים מחוץ לתחום היכולת הקוגניטיבית האנושית. ואולם הערות הביקורתיות הצודקות של שקלובסקי אינן יכולות לערער את משמעותה של הקונספציה של פאנובקין. עוצמתו של פאנובקין איננה באיזה ביסוס קונספטואלי של מצב אפשרי של ציוויליזציות, אלא בשחזור המדעי של ההבדלים הסבירים ביניהן ושל הקשיים, בהם מתנגשים החיפושים הממשיים אחר אחים לתבונה. חשוב מאוד גם אופן ההסבר של הכישלונות שחוו בתחום זה. פאנובקין צודק לחלוטין בכך שציוויליזציות הנבדלות מהותית לא רק שיכולות להתקיים, אלא שבכלל לא בהכרח חייבות לחיות בעולם הגיאוצנטרי הנצפה על ידינו. הן יכולות להתקיים ולהתפתח בעולמות שונים, הבנויים אחרת (פאנובקין ב.נ. הסבר מדעי והוכחה בבעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. – בתוך: כיבוש הקוסמוס וקשר הדדי של המדעים – מ.: נאוקה, 1980, עמ&#x27; 19). בכך הקונספציה של פאנובקין לא רק מתקרבת עד כדי כך לקונספציית האי-גיאוצנטריזם האונטולוגי, אלא גם תורמת תרומה מועילה ביותר לפיתוח קונספציה זו. תרומה חשובה לא פחות לייצוגים האי-גיאוצנטריים על ציוויליזציות, אבל כבר מנקודת מבט אפיסטמית, תורם מנהיג ידוע אחר של הפיתרון התאורטי לבעיית הציוויליזציות הקוסמיות – לב גינדיליס. גינדיליס מוחה, בראש ובראשונה, נגד הייצוג הרווח על האוניברסליות של ההקפה הראייתית של המציאות, המיוחדת לאדם והמשמשת ליצירת קשר עם ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ. אפילו על כדור הארץ התמצאות מרחבית ולוקליזציה מרחוק של אובייקטים, בניית המודלים המרחביים שלהם מושגת על ידי פיתוח של אברי ראייה שונים באיכותם. מנגנוני בניית התמונות יכולים להתבסס על לוקליזציה קולית, כמו אצל דולפינים, על קיטוב אור, כמו אצל דבורים וכו&#x27;. לאין שיעור מגוונים יותר יכולים להיות מנגנונים אלה אצל יצורים, המאכלסים עולמות קוסמיים שונים. בהתאם, אותן צורות חומריות, אשר ״נסקרות״ בעזרת מנגנונים אלה, יכולות שלא להתאים לאלה, שנקלטות על ידינו ב תהליך הייצוג ונראות לנו כיחידות האפשריות. כדי להציג זאת בבהירות רבה יותר, גינדיליס משתמש באנלוגיה הבאה: ״נוף עשיר מסתתר בחשכה מוחלטת. קרן זרקור חוטפת מתוכו פרטים בודדים (פרגמנטציה של העולם). זרקור אחר מאיר את אותו נוף בזווית שונה לחלוטין. הוא תלוי בהתקן הזרקור, בטכנולוגיית ייצורו. לא פלא שהעולם בקרני הזרקורים האלה ייראה שונה מאוד״. (גינדיליס ל.מ. ציוויליזציות קוסמיות (בעיות הקשר עם תבונה מחוץ לכדור הארץ) – מ.: זננייה, 1973, עמ&#x27; 54). ב״האירה״ של שכבה רחבה יותר ויותר של ההוויה, כל אחת מהציוויליזציות יוצרת תנאים מוקדמים אמינים יותר ויותר לקשרה עם ציוויליזציות אחרות. ההבדל בין עולמות הניתנים לייצוג אמפירי, אשר, ככל הנראה, טבועות בהם ציוויליזציות שונות, איננו, לפיכך, מכשול מוחלט להכרתן המלאה של היקום המשותף להן ושל זו את זו. אבל ככל שפחות מפותחת, כלומר יותר ״צנטרית״ ביחס לתנאי קיומה, כל אחת מהציוויליזציות, כך היא נוטה יותר לאבסולוטיזציה של עולמה האמפירי-הנצפה שלה, להזדהות שלו בתיאוריות שלה עם העולם כשלעצמו, עם היקום בכללותו. ״תמונת עולמי – היא תמונת העולם היחיד האפשרי, לפיכך, תמונת עולם, אחידה לכולם״, – מהרהר האדם. אבל בדיוק כך, אולי, מהרהרים יצורים תבוניים, ה״מאירים״ בעולם החומרי האין-סופי-המגוון את עולמותיהם המוגבלים אמפירית ויוצרים על בסיסם את תמונותיהם של ״העולם כשלעצמו״. המודעות לנסיבות אלה פורצת את דרכה בחשיבה הפילוסופית ככל שגדלות אפשרויות הקוסמיזציה והשאיפה הקוסמית של יצורים תבוניים. אוריינטציה מחודשת כזו של התודעה מתרחשת לא פעם בזמן הקצר ביותר אצל אותם תאורטיקנים ממש. ״קשה להסכים עם כך שלציוויליזציה קוסמית אחרת, השונה מהותית משלנו, תהיה תמונת עולם שונה לחלוטין משלנו״, – טען, למשל, א.מ. מוסטפננקו במונוגרפיה משנת 1974 (מוסטפננקו א.מ. מרחב וזמן בעולם המאקרו, המגה והמיקרו – מ.: פוליטיזדאט, 1974, עמ&#x27; 15). ב-1979 אותו פילוסוף כותב על הצורך לגשת בצורה מדעית יותר לשאלת הקשר עם ציוויליזציות חוץ-כוכביות, תוך התגברות על ״האנתרופוצנטריזם מהסוג השני״. האנתרופוצנטריזם הזה, שעדיין מאפיין את תרבותנו, נגרם על ידי הארגון הפסיכופיזי שלנו ומאפייני המערכת הקוסמית שלנו. לכן במחקר של יחסי הגומלין בין היקום הבלתי-אזל באיכותו לבין הקביעות האיכותית של ציוויליזציות כאלה ואחרות יש צורך לקחת בחשבון את האי-ייחודיות של אותו מבט על העולם, שנולד מתנאים פרטיים של קיום ציוויליזצייתנו (מוסטפננקו א.מ. האדם והיקום. – בתוך: בעיות מתודולוגיות של חקר האדם בפילוסופיה המרקסיסטית – ל.: הוצאת אוניברסיטת לנינגרד, 1979, עמ&#x27; 138-139). א.ס. קארמין, בבואו לדון באותה שאלה, מצביע על ההכרחיות של ההבדל בין התודעה ה״אי-גיאוצנטרית״ לבין ה״גיאוצנטרית״. הבדל זה יכול להתבטא באמצעים אחרים של יצירת דימויים חזותיים, בדרכי עיבוד מידע מיוחדות, בלוגיקה מיוחדת כלשהי, ״אי-גיאוצנטרית״, הנגזרת ממאפייני יחסי הגומלין עם מציאויות שונות באיכותן וכו&#x27;. כל זה הופך את שאלת חילופי המידע בין הציוויליזציה ה״גיאוצנטרית״ לבין הציוויליזציות ה״אי-גיאוצנטריות״ לשאלה רחוקה מלהיות פשוטה, כפי שהוצגה לאופטימיסטי-העל. הרי אפילו אופי הדימויים, המשקפים את אותה מציאות ממש, עלול היה להתגלות שונה מהותית (קארמין א.ס. הכללת רעיון האי-גיאוצנטריזם בהכרה המדעית. – בתוך: שאלות מתודולוגיות של הפיזיקה, גיליון II. טרטו: הוצאת אוניברסיטת טרטו, 1975, עמ&#x27; 57-58). בירור כל המכלול של ההבדלים האפשריים בין ציוויליזציות הוא בעל, ללא ספק, משמעות עצומה לבניית מערכת של חיפושן המדעי, ליצירת כיווני חיפוש חדשים מיסודם. רק קוסמיזציה נוספת של ההכרה והיכולות הקוגניטיביות של האדם יכולה לפתוח את האפשרות לקשר עם ציוויליזציות אי-גיאוצנטריות. בהקשר להבדלים האפיסטמיים בין ציוויליזציות עולה בעיית התאמתן. חוקרים מעריכים התאמה כזו באופן שונה מאוד. י.א. שקולנקו מבדיל בסוגיה זו שני סוגי קונספציות – מינימליסטיות ומקסימליסטיות. המינימליסטים סבורים שההשפעה ההדדית של ציוויליזציות יכולה להיות רק קלה, מינימלית, ש״ציוויליזציה חוץ-ארצית מפותחת לא תשפיע על האנושות בשום השפעה מהותית או שהאנשים לא יקלוטו אותה בשל המאפיינים האישיים של תפיסתם והתפתחותם״ (שקולנקו י.א. פילוסופיה, אקולוגיה, קוסמונאוטיקה – מ.: מיסל, 1983, עמ&#x27; 24). ואילו המקסימליסטים מקווים לפריחה מהירה של הציוויליזציה הארצית בהשפעת ״האחים לתבונה״. כנגדם מציע שקולנקו את ההשערה ה״אופטימליסטית״: בהשפעת ציוויליזציה מפותחת יותר אנשים יקלטו ויפנימו רק את מה שתואם את היכולות ואת הכיווניות של ציוויליזצייתם שלהם (שם). ו.ו. אילין, ו.ב. בורשצ&#x27;ב ו-פ.ז. רוכלין, כהוכחה לאי-גיאוצנטריות של התבונה של ציוויליזציות, שנוצרות בתנאים שאינם ארציים, מביאים את הטיעון שסן״בסיס חומרי הזהה לחלוטין למוח של התודעה לא יכול להיות״ (אילין ו.ו., בורשצ&#x27;ב ו.ב., רוכלין פ.ז. האם מכונה יכולה לחשוב. – בתוך: שאלות פילוסופיות של מדעי הטבע המודרניים – קאזאן: הוצאת אוניברסיטת קאזאן, 1961, עמ&#x27; 78). האי-גיאוצנטריזם האפיסטמי, לפי שכנועם, הוא, בראש ובראשונה, בהכרה בכך שההבדל האיכותי של אובייקטי הייצוג במרכז האי-גיאוצנטרי של היווצרות הציוויליזציה צריך להוליד גם הבדל איכותי של הדימויים, שבהם משתקף העולם. ואם כך הדבר, הרי שישתקף על ידם קוסמוס שונה לחלוטין, לא זה שנגלה לנו דרך מערכת הדימויים שלנו. וגם עצם אופי הפעלת הדימויים האלה, אופי הקשרים הלוגיים צריך להיות שונה לחלוטין. שכן הלוגיקה אינה ניתנת אפריורי לתודעה החושבת, היא דרך של מעקב המחשבה, הנקבעת על ידי מערכת יחסי הגומלין של סוג התודעה הזה עם העולם שנגלה לו. לעיל כבר פירטנו כמה יסודות של הקונספציה האי-גיאוצנטרית שגיבשנו של דרך התפיסה. הגיוני להניח שנציג של ציוויליזציה, שדרך התפיסה שלו נוצרה על ״פיסת חומר״, שונה באיכותה משלנו, על כדור הארץ, ״מאיר״ את העולם החומרי ב״מישור״ שונה באיכותו משלנו. אבל אז גם אותו ״שכבה״ של חומר, שבה התנהלה פעילות חייו ופרקטיקתו, הייתה שונה לחלוטין. שונה היה גם המידע שבו השתמש, המערכות הסמליות שלו, הנשאים החומריים של מערכות סמליות אלה ואמצעי הייצוג של החשיבה. הוא יכול היה להשתמש, נניח, לא בתקשורת רדיו, אלא באנלוגים שלה בעולם המוכר לו. שונה יכול היה להיות גם אוסף האלמנטים החומריים-סובסטרטיים, המתבטא בגרסה הארצית שלו בטבלת מנדלייב. במקרה כזה נציגי ציוויליזציות שונות יכולים היו להימצא בקרבה מרחבית זה לזה, אבל בכך פשוט לא לקלוט זה את זה, או לקלוט בעולם החושי שלהם רק את הביטויים הפיזיקליים של פליטות האנרגיה של ״האחים לתבונה״ שלהם. השיקול הפשוט הזה מסבך בחדות את הייצוגים שלנו על חיפוש ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ ועל אובייקטי החיפוש הזה. הווייתם של ציוויליזציות יכולה להתנהל ב״שכבות״ שונות של העולם החומרי. ״שכבות״ אלה יכולות להצטלב ביניהן, להתלכד, או לעבור בנפרד יחסית זו מזו. הקונספציה של דרך התפיסה מקשרת את אפשרויות גילוי ציוויליזציות אי-גיאוצנטריות עם יצירת דרכי תפיסה מלאכותיות, המרחיבות את ״השכבה״ של כיסוין של החומר הקוסמי ומשנות מיסודו את תפיסת עולמנו. נעשה זאת, כפי שכבר נאמר, על ידי צירוף אפיסטמי של הדימויים הראייתיים שלנו ויצירת מערכות חדשות כל העת של דימויים סמליים-תיאורטיים. בהתאמת סוג הדימויים המיוחד לו לעולמות שוניים אונטולוגית, האדם מסוגל להתאים גם את חשיבתו לקליטת דימויים אפיסטמיים של ציוויליזציות אי-גיאוצנטריות. ב״תפירת״ החומר בכיוונים מגוונים ביותר, אמצעים קוגניטיביים חדשים יאפשרו לחדור לשכבות אי-גיאוצנטריות של המציאות ולתאר את תושביהן. במשך מאות שנים ניסו סופרי מדע בדיוני לתאר תושבים שונים באיכותם של עולמות קוסמיים. הם עשו זאת, מתוך הכרח, בהישענות על המציאות הארצית, ולכן דימויים של ״חייזרים״ יצאו אצלם גיאוצנטריים טהורים. כדי להתרחק מהדמיון לאדם, הם רק הגבירו את הדמיון לארץ: תארו פולשים חוצניים בצורת יצורים ארציים מעוררי גועל: דו-חיים וחרקים מגוונים, זוחלים ובעלי שמונה רגליים, במיוחד לטאות ועכבישים, קניבלים מרובי גפיים או בעלי זרועות רבות. אהובות במיוחד היו גם מודיפיקציות שונות של המראה האנושי: יצורים מכונפים דמויי מלאכים, בני כלאיים של אנשים עם טורפי לילה, אנשים קטנים כחולים וכו&#x27;. אי-גיאוצנטריים יותר היו הניסיונות לתאר סוגים שונים של מה שנקרא התבונה הסינתטית: עננים חושבים, עובש, קנה, אוקיינוס וכו&#x27;. אבל אם נחפור בכל אחד מהייצוגים האלה, נמצא בהם אותו דמיון לארץ. המדע כיום מתברר כפנטסטי לאין שיעור מכל מדע בדיוני. הוא מנסה לצייר יצורים חושבים, הנטושים בדרך כלל מהדימויים דמויי הארץ. לשם כך יש לו אמצעי ייצוג משלו, הבנויים מחשבתית. 7c1j7ocqadcylhodc80jsqfi36y1r1t 0 31074 180665 2026-09-27T06:55:02Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180665 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == עולמות ״חושיים״ אחרים == הבדל דרכי התפיסה וההבדל הקשור בו של ״העולמות החושיים״ של יצורים חיים מורגש כבר בתנאי כדור הארץ. המגוון העצום של דרכים ועולמות אלה מתואר בספרו של א. אקימושקין ״גילוי החוש השישי״. לנמלים יש התמצאות חוש-ריח, הן מסמנות את דרכיהן בחומרים ריחניים. דבורים משתמשות להתמצאות בתופעת קיטוב האור, שאינה נתפסת על ידי בני אדם. תחושות הטעם הן יסוד העולם החושי של תולעים שטוחות. הן מכירות את העולם מנקודת המבט של מה טעמו. דג המורמירוס (פיל המים), החי במים עכורים, פולט תנודות אלקטרומגנטיות ותופס אותן, מזהה את תבליט הקרקעית ואת שינוי הסביבה לא גרוע מכאילו היה בעל ראייה חדה ביותר. ינשופים רואים קרני חום, הנפלטות מגופי בעלי חיים. ״התרמוגרפים״ שלהם – זה לא רק אמצעי ראיית לילה, הם ״מאירים״ בעולם, בעיקר, טרף אפשרי ודימויים של אויבים. כמה דיונוני ים עמוק בעלי ״עיניים״ תרמוסקופיות, המפוזרות כנקודות רבות על הזנב. ״עיניים״ אלה מצוידות במסנן אור, החדיר רק לקרני אינפרא-אדום, ובעדשה-גבישית מחזירה, המרכזת את הקרניים האלה על המרכז הקולט. תרמולוקטורים לציד בעלות גם נחשים ארסיים בעלי פנים מגן. ידועים היטב אקו-לוקטורים של עטלפים. הם פולטים דרך הגרון ״צרחות״ אולטראסוניות, מ-5 עד 60 בשנייה. אחר כך הם תופסים את ההד של צרחותיהם מגופי העולם הסובב באוזניהם הגדולות, ומתמצאים במתרחש בדיוק מוקפד. איבר ההובלה של העטלפים ניחן גם במיוחדות כזו, שהוא תופס את זרימת הזמן באופן לא אנתרופוצנטרי. הרי משך כל דחף-צרחה נמשך מ-2 עד 5 אלפיות השנייה. והדיוק המרחבי של ״מכשירים״ אלה הוא כזה, שהוא מאפשר ״לאתגר״ חפצים בקוטר של רק 0.1 מ״מ. במרחקים גדולים למדי משתמשים באקו-לוקטורים ללא הרף דגים, עופות ולווייתנאים. אצל כמה מיני רכיכות נמצא מצפן מגנטי (אקימושקין א.י. גילוי החוש השישי. מ.: נאוקה, 1964). טרמיטים וחיפושיות מאי גם הם מסוגלים להתמצא לפי קווי שדה מגנטיים. חיידקים, כרישים, דבורי דבש ויונים מסוגלים לקבוע את כיוון השדות הגיאומגנטיים. מוט מגנטי או זוג סולנואידים, המוצמדים לראשה של יונה, משבשים לחלוטין את התמצאותה (שדות אלקטרומגנטיים בביוספרה. כרך 2. – מ.: נאוקה, 1984, עמ&#x27; 35). עיניהן של כמה זבובים ושפיריות מצוידות ב״זכוכית מגדלת של זמן״. מאחר שהישרדותם תלויה במהירות התגובה, הן מסוגלות בפרקי זמן קצרים להגדיל את ראקטיביותן על חשבון הרחבת התפיסה הסובייקטיבית של הזמן (שובן ר. חייהם והליכותיהם של חרקים – מ.: נאוקה, 1960, עמ&#x27; 24). דגים נחשבו זמן רב ל״חרשים-אילמים״. למעשה, חרשים-אילמים ביחס לעולמות הקוליים המגוונים להפליא של הדגים אנחנו הם. שלפוחית השחייה, המקושרת לאוזן הפנימית, מאפשרת רגישות קולית עדינה להפליא. כל אחד מהדגים ניחן בעולם קולי מיוחד, שלא פעם אינו ניתן להשוואה עם עולמות של דגים אחרים, ועל אחת כמה וכמה – עם עולם האדם. כך, דג ההריון שומע צלילים מ-40 עד 60 אלף הרץ, הדג השחור 800-900 הרץ (פולאטוב א.מ., ניקיפורוב א.ס. פלאי הטבע – דושנבה: אירפון, 1972, עמ&#x27; 56-57). קיימים בטבע גם דרכי תפיסה אקזוטיות לחלוטין. אברים דמויי גומה של צפרדע הטפרים האפריקאית, המרופדים בשיערות מיקרוסקופיות, רגישים כל כך שהם מאפשרים אפילו לצפרדע עיוורת לתפוס חרקים ואת זחליהם. והרגישות הזאת נוצרת הודות לכיפוף השיערות האלה בתנועות המים הקלות ביותר, הנוצרות על ידי גופים שחולפים (טינברחן נ. התנהגות בעלי חיים – מ.: מיר, 1985, עמ&#x27; 41). אבל אמצעי מושלם במיוחד של התמצאות מרחבית לא אנתרופומורפית ניתן, ככל הנראה, לראות בלוקטורים האקוסטיים של דולפינים. דולפינים לא רק מקשיבים לצלילים היוצאים מחפצים, אלא גם מנהלים ״ראיית קול״, ״ממששים״ באופן פעיל את הסביבה בצלילים שונים. הקול, המושמע בדרכי הנשימה העליונות, מוחזר על ידי המשטח הקדמי הקעור של הגולגולת וממוקד בכרית המצח, נאסף לקרן מכוונת צרה. לצורך גילוי אובייקטים הנמצאים במרחקים גדולים, הדולפין משמיע נקישות דמויות רעם, דומות בעוצמת הקול ליריות אקדח. הרי הצליל שנשלח חוזר כשהוא מוחלש במיוחד. ככל שהאובייקט קרוב יותר, כך ״הצרחה״ חלשה יותר. משתנה גם תדירות הצליל. ה״עבודה״ הקולית של הדולפין מאפשרת ״להאיר״ את התנהגות האובייקט בכל פרטיה (סופין א.י. במרכז תשומת הלב – הדולפין – מ.: זננייה, 1983, עמ&#x27; 41). ״אפשר״, – כותב א&#x27; סופין, – ״בלי לחשוש מהגזמות, לומר שהלוקטור האקוסטי של הדולפין – אחת מיצירות הטבע הבולטות ביותר. הודות לו לפנימי הדולפינים פתוח עולם, שאינו ידוע ובלתי מובן לנו: העולם הנשמע, שבו לכל חפץ יש קול משלו, דימוי קולי משלו״ (שם. עמ&#x27; 42). אם כן, העולמות החושיים של חיות ארציות שונות לא רק נבדלים ביניהם בחדות יוצאת דופן ואינם דומים לעולם החושי של האדם, אלא גם לעתים קרובות מאוד אינם ניתנים לגילוי זה לזה. עצם מוגבלותם היא תנאי ליעילות ההישרדות של בעליהם. ״למרות ההגבלות״, – כותבים ל.ג&#x27;. ומ. מילן, – ״העולם החושי של כל מין בעלי חיים צריך לשרת את הישרדותם... כל צעד חדש בחקר המנגנונים העצביים של בעלי חיים יוביל ככל הנראה להרחבת גבולותיו של העולם החושי של האדם עצמו״ (מילן ל. ג&#x27;., מילן מ. חושים של בעלי חיים ואדם – מ.: מיר, 1966, עמ&#x27; 294, 302). כל דרך תפיסה, שמפיקות חיות בתהליך האבולוציה, – אינה אמצעי אוניברסלי, אלא דווקא מעין ״זרקור״, המאיר צורות משמעותיות ביולוגית של תופעות ומתאים בצורה הטובה ביותר לסביבת המחיה של האורגניזם. יחד עם זאת, עם כל ההבדלים, כל העולמות החושיים של יצורים חיים על כדור הארץ כוללים מציאויות מסוג ארצי, ביוספרי, ובתוכנם הם חד-טיפוסיים. סביבת המחיה המשותפת של כל האורגניזמים הארציים היא הביוספרה הארצית. כל דרכי התפיסה של יצורים ארציים גיאוצנטריות בדרכים שונות, הן כוללות בתחום ראייתן (ליתר דיוק – בתחום הייצוג) את אותה שכבת חומר ארצית-ילידית. גם הקולטנים המכניים, והתרמיים, והחשמליים, והאלקטרומגנטיים, המכשירים הפיזיולוגיים להפקת תפיסה מכוונים כך שיתארו בצורה הטובה ביותר עבור מין היצורים החיים הזה את הטבע הארצי, שיתמצאו בו. צודק לחלוטין, לפיכך, האסטרונום הידוע ח&#x27; שפלי, כשטוען ש״ההסתברות לקיום תחושות ואברי חישה, שאינם ידועים כיום לאדם, גבוהה״, ש״תכונות רבות של המציאות האובייקטיבית יכולות להיות מעבר לתפיסתם של תושבי כדור הארץ פשוט משום ש״הציוד״ של האדם באברי חישה מוגבל״ (שפלי ח&#x27;. כוכבים ואנשים – מ.: הוצאת ספרות זרה, 1961, עמ&#x27; 24). אי-האוניברסליות של דרכי התפיסה של יצורים חיים על כדור הארץ מאפשרת לא רק להניח, אלא גם במידה מסוימת לבסס את אי-האוניברסליות של דרכי התפיסה של יצורים תבוניים ביקום, את ההבדלים הגדולים לאין שיעור בדרכי התפיסה שלהם, מאשר אלה שנוצרו בתנאים היחסית בני-השוואה של הביוספרה הארצית. ומכאן – גם את קיומו של היקום שאינו נתפס על ידינו, וגם קשיים ניכרים בנתפסותם של יצורים תבוניים, הניחנים בדרכי תפיסה שונות באיכותן. דרכים אלה, שנוצרו ב״שכבות״ בלתי-נתפסות יחסית של ההוויה החומרית, יכולות להיות גם בלתי-נתפסות יחסית זו ביחס לזו. אם דרכי התפיסה של יצורים ארציים נבדלות ביניהן רק במין, אבל מתכנסות בסוג המציאויות שהן מגלות, הרי שדרכי התפיסה של תושבי קוסמוס שונים, ככל הנראה, שונות אפיסטמית בסוגיהן. ובמקביל יכולים להיות סוגים אפיסטמיים קרובים ורחוקים מאוד זה מזה והן ״שכבות״ חומר קוסמי התואמות להם. ״סביר לחלוטין״, – כותבים א&#x27; לאונוב ו-ו&#x27; לבדב, – ״שבתנאים שונים מיסודם של התפתחות אבולוציונית הארגון החושי (בכלל פסיכופיזיולוגי) של יצורים חיים, הדרוש לייצוג הולם של המציאות, בנוי אחרת״ (לאונוב א.א., לבדב ו.י. תפיסת המרחב והזמן בקוסמוס – מ.: נאוקה, 1968, עמ&#x27; 9). כל אחת מדרכי התפיסה של ציוויליזציות קוסמיות ״צנטרית״ ביחס לסביבת המחיה הטבעית שלה – ה״אקומנה״ הקוסמית שלה. בלשונו של ו.פ. ברנסקי, אם בסביבות הכוכב ביטלג&#x27;וז מצויה ציוויליזציה קוסמית, העולם ייראה לה ביטלג&#x27;וז-צנטרי. כל ציוויליזציה, כבר לפי סוג הייצוג של העולם המיוחד לה, אקומנה-צנטרית, היא מכירה את העולם, תוך העברה אליו בהכרח של תנאי קיומה שלה. ואם לא, לא דרך אייקומנזציה מתמדת של ההוויה והתגברות על האקומנה-צנטריזם שלה על ידי פיתוח אוניברסליזם קוסמי, העולם בכלל אינו ניתן להכרה עבור אף אחד. לפיכך, לצורך בירור היחסים בין ציוויליזציות יש להכליל את המושג גיאוצנטריזם למושג אקומנה-צנטריזם. המונח ״אקומנה״ הוכנס על ידי אנתרופולוגים לציון מקום המגורים הראשוני על כדור הארץ של אבות האדם, מולדת הקדומים של האנושות. האקומנה הארצית של האנושות – לפי הייצוגים המודרניים, ככל הנראה, אפריקה, אבל אולי גם אסיה. ואילו האקומנה הקוסמית של האנושות – היא כדור הארץ. מנקודת המבט של ״ההארקה״ של הציוויליזציה על אזור היווצרותה הראשוני (האקומנה) כדאי להכניס את המושג ״דרגת האקומניות״. עבור הציוויליזציה האנושית דרגת האקומניות מתבטאת בדרגת הגיאוצנטריות. ברור שדרגת האקומניות של כל ציוויליזציה היא מאפיין של דרגת התפתחותה, ביחס הפוך לדרגת הקוסמיות, לרמת הקוסמיזציה של פעילותה הקוגניטיבית. כל ציוויליזציה מתקוסמסת מאקומנזת בהכרח את הקוסמוס הסובב אותה, מתאימה אותו לתנאים נוחים לה. אבל בו זמנית היא גם מתקוסמסת את תנאי קיומה שלה, והופכת את הקוסמוס הסובב אותה ל״נס קוסמי״ עבור ציוויליזציות, הקרובות לה בדרך התפיסה. ככל שציוויליזציה יוצאת יותר, במובן האונטולוגי והאפיסטמי, מעבר לגבולות שכבת האקומנה-צורה שלה של החומר הקוסמי, כך גדלים סיכוייה למצוא ביטויים של הוויה תבונית של דומים לה. אפשר להציע מיון היפותטי של ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ לפי דרגת התאמת דרכי התפיסה שלהן לציוויליזציה הארצית. מנקודת מבט זו ציוויליזציות יכולות להתייחס לסוגים הבאים: כמובן, מיון זה לא רק שאינו שלם, אלא גם סובל מהמוגבלות הגיאוצנטרית, האופיינית לנו ברמת התפתחות הידע הנתונה. יתרונו הוא, ככל הנראה, רק בכך שהוא נותן ייצוג על ההבדלים והסיבוכים, העולים לצורך גילוי הדדי של ציוויליזציות שונות-תפיסתית (הקולטות באופן שונה). הקונספציה של דרך התפיסה והעיקרון המתודולוגי הקשור בה של התאמת שכבת המציאות, שאותה כובשת ההכרה, לאופי ולקביעות האיכותית של דרך התפיסה, יכולות לשמש לגיבוש שורה של ייצוגים היפותטיים מבטיחים על ציוויליזציות קוסמיות והצעות לאינטנסיפיקציה של חיפושן. מהקונספציה של דרך התפיסה נובעת הקונספציה של רב-שכבתיות ההוויה של הציוויליזציות הקוסמיות, המסוגלת להסביר גם את תופעת ״שתיקת הקוסמוס״, וגם את הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי, כלומר במידה ידועה להתגבר על הקשיים המשמעותיים ביותר של התיאוריה המודרנית של היקום המיושב. לפי הסבר זה איננו מתבוננים בציוויליזציות לא משום שהן כביכול אינן קיימות, אלא משום שדרך התפיסה שלנו, שבאמצעותה אנו עורכים תצפיות, עדיין גיאוצנטרית מדי. כל ציוויליזציה כובשת ומאכלסת בתחילה רק את אותה שכבת מציאות, אשר ״מוארת״ באמצעות דרך התפיסה הטבעית, המיוחדת לנציגיה, וזו האחרונה היא תוצר של התאמת היכולת המשקפת לתנאים החומריים של סביבת המחיה הראשונית של הציוויליזציה, האקומנה הקוסמית שלה. ככל שמתפתחת הציוויליזציה היא לא רק מבצעת אקספנציה אקסטנסיבית אל הקוסמוס הסובב במסגרת שכבת החומר הטבעית לה, אלא גם מכסה, תחילה בהכרה, ואחר כך גם בפעילות מעשית, שכבות חדשות כל העת על בסיס יצירת דרכי תפיסה מלאכותיות חדשות וצורות ייצוג חדשות של תופעות. מכאן נובעת האפשרות להעלות את יעילות החיפוש אחר ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ, למצוא למטרה זו דרכים ואמצעים חדשים. ניתן לקשור את הביצוע המעשי של גילוי ציוויליזציות עם חדירה עמוקה יותר של ההכרה האנושית אל שכבות ה״אי-גיאוצנטריות״ של הקוסמוס על ידי יצירת דרכי תפיסה מלאכותיות חדשות והסינתזה הרב-צדדית שלהן. מנגנון יצירת דרכי התפיסה המלאכותיות תואר לעיל. הגיאוצנטריות של דרך התפיסה שלנו באה לידי ביטוי יפה בהשוואה לאותן צורות של אובייקטים, הנגלות לתפיסה באסטרונומיה האופטית המודרנית. על כך התחלנו לדעת לאחרונה יחסית. המוגבלות הגיאוצנטרית של דרך התפיסה הטבעית של האדם נגרמת, בראש ובראשונה, על ידי ״החלון האופטי״ של האטמוספירה הארצית. האטמוספירה מעבירה קרינה באורכי גל מ-0.4 עד 0.75 מיקרון. קרינה קשה יותר, הרסנית ליצורים החיים על כדור הארץ, היא עוצרת. קליפת מגן כזו, הבולעת קרינה אולטרה-סגולה קצרת-גל וקרני רנטגן, לא רק קבעה את קיום הביוספרה הארצית, אלא גם הייתה לגורם מהותי, שאליו הסתגלה הביוספרה הזו בהתפתחותה במשך מיליוני שנים (ראו: פאנובקין ב.נ. ההתקדמויות של רדיו-אסטרונומיה – מ.: זננייה, 1966, עמ&#x27; 6). האדם עם תפיסתו הספציפית הוא אחת התוצאות החוקיות של התפתחות זו והסתגלות זו. הפיזיקאי הרוסי ס.י. ואווילוב ציין שעקומת הראייה של הראייה היומית של האדם חופפת לעקומת ההתפלגות של אור השמש, הנקלט על ידי צמחי הארץ. (ואווילוב ס.י. העין והשמש – מ.: נאוקה, 1961, עמ&#x27; 102). עין האדם, כמו עיני בעלי החיים, התפתחה על בסיס רגישות-האור של כל הגוף, של תאיו. ואווילוב הדגיש את התלות העמוקה ביותר של הראייה ושל כל האורגניזם של בעלי החיים ובני האדם בחילופי היום והלילה, המתרחשים על כדור הארץ. מעבר ל״חלון״ האופטי לקוסמוס יש מבנה שונה לחלוטין ואפילו אסתטיקה שונה, מאשר בייצוגו בעיניים אנושיות. כך, בקרני רדיו, בהתאם לאורכן, תמונת שמי הלילה הייתה שונה מאוד ובכל המקרים חריגה מאוד עבורנו. את הרגע הזה חושף נפלא ב.נ. פאנובקין. ״אם עינינו היו רגישות לגלי רדיו״, – הוא מציין, – ״לעין הייתה נגלית תמונת שמיים שונה לגמרי מזו שאנו רואים כיום. אובייקט רדיו בוהק הייתה נשארת השמש שלנו. אבל היו מתלקחים ״כתמי רדיו״ לא פחות בוהקים בקבוצות הכוכבים קשת, קסיופאה, ברבור ושור. הם היו ממוקמים במקום שבו התצפית האופטית אינה מגלה אובייקטים בעלי בהירות ניכרת. בנוסף, היה מדהים אותנו העובדה הבאה: בקרני רדיו השמיים לא היו חשוכים, הם כולו היו זוהרים באור רציף חלש מאוד. ובאורכי גל שונים השמיים היו נראים אחרת. בגלים של הטווח הסנטימטרי והדצימטרי השמיים היו זוהרים לא חזק במיוחד, בטווח המטרי זוהר הרקע היה מתגבר בחדות, אבל בהירים יותר היו מנצנצים גם השמש וגם המקורות בקסיופאה ובברבור. לבסוף, אם היינו יכולים לראות את השמיים בגלי רדיו באורך של כמה עשרות ומאות מטרים, היינו רואים תמונה מדהימה לחלוטין, השמיים נראו כה מסנוורים, שהשמש הייתה נראית כעיגול שחור על רקע מבהיק״ (פאנובקין ב.נ. אותות הרדיו של היקום – מ.: זננייה, 1963, עמ&#x27; 27). אופייני שעבור שמי הרדיו, בשונה משמי האופטיקה, מצב הזוהר קיים תדיר, המתואר על ידי מה שנקרא הפרדוקס הפוטומטרי. הם זוהרים תמיד, מה שמאוד לא נוח לייצוג מקרוסקופי של אובייקטים. זה לא יוצר רקע חשוך מנוגד, הדרוש להבחנה ברורה של גופי מאקרו. אפילו אובייקטים נקודתיים בייצוג רדיו מפוזרים בצורה לא-מקרוסקופית. במילים אחרות, רק התפיסה בקרני האור הנראה מאפשרת לייצוג האנושי להסיר בהצלחה את הרעש האנרגטי ו האינפורמטיבי, ליצור תנאים לסינון הפרעות המעוותות את הייצוג ההולם. אבל אם נביט בצורה האנושית הזו של ייצוג הדברים כמו מבחוץ, ננסה לראות אותה לא בעיניים אופטיות, אלא בעיני רדיו של תושבי עולמות אחרים, נבחין בקשיי הקשר ההדדי, שאינם נגלים לתפיסה ישירה. ברור שאותות הרדיו שלנו, שנקלטו על ידי יצור תבוני, הניחן בעיני רדיו ומביט אל שמיים עם אטמוספירה המעבירה רק קרני רדיו, ייקלטו על ידי אותו יצור כקרינה, המעידה על פליטת אנרגיה, על מיקום של גוף חומרי, ולא על נוכחות סדרה משמעותית של אותות. בדיוק כך היינו קולטים מאיתם זרם של קרני אור. ובשל אי-התאמתנו הראייתית לייצוגי רדיו היינו מבינים אותם בצורה שונה לחלוטין מכפי שהשכנים שלנו לרדיו בקוסמוס. הרי גם להם אובייקטי המאקרו שלנו היו נגלים כמטושטשים, בלתי ניתנים ללוקליזציה ובלתי מנוגדים. אישור לכך אנו מוצאים גם אצל ב.נ. פאנובקין. ״ייצוגי רדיו של השמיים בהשוואה לייצוגים בטלסקופים אופטיים״, – הוא כותב, – ״מטושטשים יותר, חלקים יותר, אינם מאפשרים לחקור פרטים קטנים של התפלגות ״הבהירות-הרדיו״, והמקורות של קרינת הרדיו אפילו בגדלים מינימליים, ״נקודתיים״, נגלים ככתמי רדיו״ (פאנובקין ב.נ. רדיו-אסטרונומיה – מ.: זננייה, 1973, עמ&#x27; 22). ברור שאנו בעלי ראייה חלשה בעולמות, המתגלים באמצעות ייצוגי רדיו. תמונה מעניינת לא פחות ומלמדת מציג הקוסמוס כשהוא נשקף בקרני רנטגן. ״איזה מראה נפלא זה היה״, – קורא פ&#x27; רמנויל, – ״אם יכולנו לראות בעינינו את השמיים בקרני רנטגן!״ (רמנויל פ. השמיים בקרני רנטגן. – מ.: נאוקה, 1984, עמ&#x27; 219). בשמי רנטגן יש רק 700 כוכבים, הנראים ללא הגדלה, בעוד שבשמיים האופטיים יש מהם כ-6 אלף. הכוכב הבוהק ביותר בקרני רנטגן מאיר לא פחות מבקרניים אופטיות ונוס. אבל בשונה מכוכבים אופטיים, כוכבי רנטגן בלתי יציבים במיוחד, בשינוייהם הם עולים בהרבה על ההתפרצויות הקטסטרופליות של סופרנובות. הם מתלקחים וכבים מחזורית, אבל בפרקי זמן שונים: אחדים – בשניות, אחרים – בדקות, שלישיים – בשעות. יש כוכבים, המתלקחים וכבים אלפי פעמים ביממה, יש גם כאלה, שנהיים נראים לא יותר מפעם אחת בשבועות או חודשים. ״היינו רואים״, – מציין רמנויל, – ״ערפיליות בוהקות וקשתות קרינה עצומות – אין שום דבר דומה ברקיע האופטי. נכון, בשמי רנטגן אין פס ערפילי בוהק של שביל החלב – השמיים כמעט זוהרים באופן אחיד בכל חלקיהם. היינו רואים ריבוי של כוכבים חלשים, הפזורים על פני השמיים, ויודעים שאלה אובייקטים רחוקים מאוד – בשמיים אופטיים העין הבלתי מזוינת אינה מסוגלת לראותם. כוכבי רנטגן מתקבצים לקבוצות כוכבים, שאיש לא נתן להן שמות״ (שם). שמי הרנטגן, אם כן, נראים לא פחות מדהימים משמיים ביהלומים, שאותם חלם לראות אחד מגיבורי א.פ. צ&#x27;כוב. תושב עולם הרנטגן – רואה-הרנטגן – היה קולט לא רק שמיים שוני-איכות ו קבוצות כוכבים שונות באיכותן, הוא היה רואה במישרין את המבנה הפנימי של גופינו ושל אובייקטי המאקרו, אבל לא היה מבחין בקליפותיהם. מעניינת ביותר היא גם ראיית העולם האינפרא-אדומה, מאחר שהיא מאפשרת לגלות אובייקטים, שאינם פולטים גלים של הטווח האופטי היליד לנו, כלומר מנקודת מבטנו עולמות קרים ובלתי-קורנים, בדומה לעולם הארצי שלנו. כך, בעזרת טלסקופ אינפרא-אדום שהוצא למסלול ״נרשם זוהר חלש של חומר מוצק קר במערכת השמש, בגלקסיה וביקום בכללותו״ (הארם ג&#x27;., נייבאואר ג&#x27;. שמיים אינפרא-אדומים. – בעולם המדע, 1985, מס&#x27; 1, עמ&#x27; 17). ראיית העולם האינפרא-אדומה מאפשרת לצפות במסת היקום שלנו ה״נסתרת״ מהראייה האופטית, ואף כזו בעלת תכונות גיאוצנטריות. מאחר שאובייקטים קרים, מוצקים, חשוכים ואטומים מנקודת מבט אנושית פולטים קרני ״חשכה״ בלתי נראות לעין האנושית, הראייה, שבה היו ניחנים תושבי עולם קר, חשוך, קודר, הרואים באמצעות קרינה אינפרא-אדומה, הייתה מעבירה להם את כדור הארץ שלנו ככדור חם זוהר – כוכב קטן. תוך שליטה ב״ראייה״ האינפרא-אדומה, אנו גם מגלים את הזוהר של עולמות ״מעבר לעבר״ של האור הנראה לנו. ״סביב אחד הכוכבים, הקרובים יחסית לשמש״, – מדווחים האינפרא-אסטרונומים ג&#x27;. הארם וג&#x27;. נייבאואר, – ״נמצאה קליפה צפופה למדי של חומר מוצק המסתובב סביבו; הקליפה, אולי, מייצגת שלב מוקדם בהיווצרות מערכת פלנטרית... בין הגלקסיות האחרות שנרשמו יש כאלה, שבהירותן גבוהה יותר מפי 50 באזור האינפרא-אדום מאשר באזור הנראה... במקומות רבים נצפו כוכבים נולדים, שעוד מוקפים ״בצעיף״ של גז ואבק, שממנו הם התעבו״ (שם. עמ&#x27; 27). אם כן, עולמות פרוטופלנטריים, פלנטריים, כוכביים וגלקסיים, הנמצאים מעבר לעברנו, נהיים מכאן והלאה. בדיוק כך, ככל שמתפתחות ציוויליזציות, הן נהיות ״מכאן והלאה״ זו עבור זו. משני צדיו של האזור הזעיר של גלים אלקטרומגנטיים, שאותו מכסה הראייה הארצית שלנו, מונחים מרחבי ייצוג עצומים, המאופיינים בטווחים שונים של תנודות אלקטרומגנטיות. אם נמקם אותם בסדר עולה של אורך הגל, תתקבל פירמידה, שקצהּ הם הקרניים הקצרות והחדות ביותר – מה שנקרא קרניים קוסמיות, בעלות אנרגיה ותוקפנות עצומות, הפורצות אל שולי האטמוספירה הארצית. אחריהן מונח אזור הקרינות הרדיואקטיביות, לאחר מכן – ״היקום״ הרנטגני, ולבסוף – אולטרה-סגול, הגובל באור הנראה. מצידו האחר של טווח האור נמצאות תנודות אינפרא-אדומות. בבסיס הפירמידה מונחים גלי רדיו – אולטרה-קצרים, קצרים, בינוניים וארוכים. (ראו: פרילינג ג&#x27;, אאואר ק&#x27;. אדם – צבע – מרחב – מ.: סטרויזדאט, 1973, עמ&#x27; 20). תמונה מרשימה! ״הצופה״ הקוסמי ה״חם״, המתבונן בעולם בעזרת ראייה אולטרה-סגולה ומעלה במעלה הפירמידה, היה מגלה בטבע מבנים שונים כל כך מאלה של ״הצופה״ ה״קר״, המשקף את העולם בראייה אינפרא-אדומה או בקרינת רדיו, שלהם פשוט לא היו באזור הטבעי שלהם נקודות מגע משותפות. גם אם היו נמצאים זה לצד זה, נניח, במרחב הסמוך לכדור הארץ, הם לא רק שלא היו קולטים זה את זה, אלא גם פיזית לא היו יכולים לשאת זה את זה, מאחר שההתקרבות הזו הייתה גורמת להרס הדדי של הנשאים החומריים של תבונתם – גופיהם. ובכל זאת קשר אפשרי ואף בלתי נמנע בעזרת הגוף הלא-אורגני של כל ציוויליזציה, אמצעיה הטכניים. כבר כיום אנו רוכשים את האפשרות ״למשש״ את הקוסמוס בגלי רדיו ארוכים, דבר המבשר גילוי מבנים גסים גדולים במיוחד, שאינם נגישים לקרינות עדינות יותר, ובנייטרינו החודרים-לכל, שהן לגבינו ולגבי כדור הארץ שלנו כה ״שקופות״ וחדירות, שהפולש מהקוסמוס עם התקן ״עיניים״ נייטריני לא היה מבחין כלל בכלום בעולם הגיאוצנטרי. ומה כבר אפשר לומר על תושבי אנטי-עולמות ומגווני מרחב-זמן אחרים, המופרדים מאיתנו במחסום אנרגטי או גיאומטרי. העולם אינו נגמר, וכך גם תושביו אינם נגמרים. האי-אזלות האי-גיאוצנטרית של העולם והיצורים המאכלסים אותו צריכה להפוך ליסוד מתודולוגי של חיפושם וחקרם. אבל גם החלק הזעיר שלנו של ראייה ישירה של דברים באור ובצבע טומן בחובו אפשרויות רבות. ובתחום זה האדם נהיה יותר ויותר ״רואה״ ורואה את עצמו מבחוץ טוב יותר ויותר. המדובר הוא לא רק על טלסקופים אופטיים, אלא גם על ספקטרוסקופיה, המביאה לנו ידע לא פחות מלא ורב-צדדי מכמה מהמושלמים ביותר מבין הטלסקופים המודרניים. הודות לספקטרוסקופיה אנו מכירים טוב יותר ויותר את הכימיה של הקוסמוס וחודרים לעולמות שוני-כימיה. וזו – הדרך הבטוחה להכרת ביוספרות שונות-כימיה ויצורים שוני-ביולוגיה. הספקטרוסקופיה כיום נהיית גם רב-גלית, רוכשת את היכולת לייצג מבנים ואלמנטים של החומר הקוסמי הנמצאים מעבר לגבול עבור אברי הייצוג הטבעיים שלנו. 1j4a0nzgki6cn1u60ah2yxlbbi8a3cq 0 31075 180666 2026-09-27T06:55:08Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180666 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == סוגים אחרים של מערכות ביולוגיות == השאלה על המגוון האי-גיאוצנטרי של סוגי המערכות הביולוגיות הועלתה כבר על ידי ו.י. ורנאדסקי. האסטרונום האנגלי הידוע, מנהל מצפה גריניץ&#x27; ג&#x27; ספנסר-ג&#x27;ונס הגן על עמדה חשובה על כך שצורות החיים בעולמות שונים צריכות להתאים לתנאים הקונקרטיים של התפתחות עולמות אלה, ולא בכלל לתנאים הארציים. בעולמות כאלה בעיקרון בלתי אפשריים לא רק חיים וציוויליזציה מסוג ארצי, אלא גם דבר שתואם לחלוטין לייצוגינו הארציים על חיים (ספנסר-ג&#x27;ונס ג&#x27;. חיים על עולמות אחרים – מ.-ל.: גוסטחיזדאט, 1946, עמ&#x27; 26). ל.ו. פסנקוב ב-1979 מבסס את האפשרות של קיום חיים אי-גיאוצנטריים. הוא מזכיר שמודלים של חיים חוץ-ארציים, הבנויים בקיברנטיקה, מניחים את האפשרות של קיום אורגניזמים שאינם חלבוניים (פסנקוב ל.ו. היבטים מתודולוגיים של בעיית החיים ביקום. – בתוך: אסטרונומיה. מתודולוגיה. תפיסת עולם – מ.: נאוקה, 1979, עמ&#x27; 280). לפי שכנועו, צורות חיים חדשות באיכותן צריכות לגלות את אי-הספיקות של מערכת המושגים הביולוגית הקיימת. יצירת אקזוביולוגיה ניסיונית תהיה משמעותה שלב חדש מיסודו בהתפתחות הביולוגיה, המשנה את עצם יסודות הייצוגים שלנו על חיים (שם. עמ&#x27; 281). ואולם האי-גיאוצנטריזם בתחום הייצוגים על חיים, – כמו גם בייצוגים על הטבע הדומם, – בניהולו השגוי מתודולוגית מסוגל להפוך לפסאודו-אי-גיאוצנטריזם, כלומר לגיאוצנטריזם מוסווה בטרמינולוגיה אי-גיאוצנטרית. כך קרה עם חבר-מתכתב של האקדמיה למדעים של ברית המועצות מהעיר אלמה-אטה ג.א. טיחוב. בביקורתו על הגיאוצנטריזם הביולוגי כצמצום של כל הסוגים האפשריים של חיים לסוג הארצי המוכר לנו, טיחוב מכנה את הביוגיאוצנטריסטים מוגבלי חשיבה פילוסופית. אצל הביוגיאוצנטריסטים יוצא שכדור הארץ ורק הוא הוא הגוף המופתי, הראוי להיווצרות ושימור חיים, ולפיכך, כדי לגלות חיים, צריך לחפש בקוסמוס רק גופים דמויי-ארץ. או שחיים מלבד כדור הארץ כלל אינם יכולים להיות. אבל טיחוב ותלמידו מ.פ. פרוורטון נפלו לקיצוניות ההפוכה. הם טענו ואף ראו כמוכח בתצפיות את קיום החיים על כל או, לפחות, על כמה מכוכבי הלכת של מערכת השמש. פרוורטון פירש את השינויים העונתיים בצבע של אזורים שונים של מאדים כהוכחה לקיום ביוספרה עליו. (ראו: טיחוב ג.א. גיאוצנטריזם בביולוגיה המודרנית. – שאלות הפילוסופיה, 1957, מס&#x27; 5, עמ&#x27; 246). למעשה, טיעונים כאלה כבר אז היו ביטוי של גיאוצנטריזם מיושן, המאפיין את תמונת העולם המכניסטית. בהנחת האיכלוס של כל כוכבי הלכת, תפיסת העולם המכניסטית מעבירה עליהם, בלי משים, את הייצוגים הארציים. ההנחה על אפשרות קיום ביוספרה אי-גיאוצנטרית במערכות קוסמיות שונות היא אי-גיאוצנטריזם. ההנחה על הכרחיות קיום ביוספרה אי-גיאוצנטרית על גופים חומריים מסוג גיאוצנטרי היא גיאוצנטריזם לכל דבר, הקובע לטבע ״חובות״ מסוימות לפני הסובייקט האנושי. הטבע לא חייב דבר לאף אחד, הוא אף פעם לא ממלא ״התחייבויות״ כאלה, במוקדם או במאוחר מפריך את הציפיות הגיאוצנטריות ומגיש להן הפתעות מכניסות-מבוכה. החיים הארציים שלנו הם תוצר של רק אחד מהענפים הרבים של אבולוציית החומר. ייחודם הוא בכך שהם מתבססים על האבולוציה הפרוגרסיבית של מסתבכים כל העת תרכובות פחמניות ומערכות אורגניות רב-מולקולריות שנוצרו מהן. כל התפקידים החשובים ביותר מהסוג הארצי מבוססים על תכונות המיוחדות רק לתרכובות פחמן. עולמנו, שבו אנו חיים, הוא עולם אורגני. היסוד של עולם זה הם תרכובות שונות של פחמן, חנקן, צורן, ברזל ואחרים. כיצד הופיעו על כדור הארץ כל התרכובות האורגניות האלה? הופיעו הן על כוכב הלכת שלנו כתוצאה מתהליכים אבולוציוניים על הכוכב עצמו או כתוצאה מהשפעת הקוסמוס? מחקרים הראו שתרכובות פחמניות, למשל, הופיעו הרבה לפני היווצרות קרום כדור הארץ והביוספרה. מחקרי רדיו-אסטרונומיה מודרניים אפשרו לקבוע נוכחות במרחב הבין-כוכבי של תרכובות פחמן מגוונות, למשל, נמוכות-מולקולריות: פורמלדהיד, חומצה ציאנית, פחמימנים, אלכוהולים וכו&#x27;. כיום קיימים נתונים על נוכחות בקוסמוס גם של תרכובות פחמן גבוהות-מולקולריות, שיכלו להיווצר רק על פני חלקיקי אבק קוסמי. כל התרכובות האורגניות שנתגלו בקוסמוס מורכבות מ ״סט״ של יסודות כימיים כבדים. יסודות כימיים כבדים ״נולדים״ במעמקי כוכבים מסיביים. תפקיד מיוחד ממלאים כאן התהליכים הנפיצים, כתוצאה מהם היסודות, שהצטברו במעמקי כוכבים כאלה, נזרקים אל המרחב הבין-כוכבי. כך מצטבר בהדרגה בקוסמוס מעין ״חומר בניין״ – היסוד של כוכבי הלכת העתידיים ושל החיים עצמם עליהם. אם כן, אבולוציית הכוכבים קשורה ישירות לאבולוציית החיים והתבונה על כדור הארץ. אבל כדי שיווצרו החיים עצמם, עדיין אין די בנוכחות של יסודות כימיים כבדים. לשם כך דרושים עוד תנאים מסוימים. ותנאים כאלה לחיים מהסוג הארצי יכולים להיווצר רק על גופים מוצקים – כוכבי לכת בעלי פרמטרים מסוימים. האנושות הרי גם היא חיה על כוכב הלכת הנפלא עבורנו כדור הארץ, שעליו נוצרו בדיוק התנאים המועדפים האלה להיווצרות והתפתחות חיים ותבונה. האפשרות של קיום אקזוביוספרה אי-גיאוצנטרית (כלומר ביוספרה חוץ-ארצית, מלטינית אקזו – חוץ) קשורה במדע המודרני ביסוד שונה באיכותו, בסובסטרט חיים שונה-כימית. עוד ב-1909 החוקר האנגלי ד&#x27; ריינולדס העלה את ההשערה על קיום ״פרוטופלזמה בטמפרטורה גבוהה״, המכילה צורן במקום פחמן, זרחן במקום חנקן וגופרית במקום חמצן. ב-1963 בספרו של המדען האנגלי ו&#x27; פירסוב פותחה כבר מערכת שלמה של ייצוגים על טבע החיים על בסיס צורן. נקודת המוצא של תיאוריה זו שימש הדמיון במבנה האלקטרוני של הצורן לפחמן, – היסוד הכימי של החיים הארציים, – וגם יכולת הצורן ליצור מגוון עשיר של תרכובות. ומאחר שתרכובות אלה עמידות יותר בחום מתרכובות הפחמן, עלה הרעיון על חיים בטמפרטורה גבוהה. מנקודת המבט של תפיסת העולם האי-גיאוצנטרית המודרנית זהו רעיון פורה מאוד. בעולם החיים הצורני הממס האוניברסלי, האנלוגי למים הארציים, היה סולפיד הזרחן, הקופא ב-+1730 מעלות ורותח ב-4070 מעלות. קשה לנו לדמיין ״ניבתן״ של עולם הצורן, המתרחץ בים סולפיד-זרחני קופא בטמפרטורה, שבה כל תושב ארץ היה מתבשל עד סוף. אגב, חיים צורניים אפשריים גם בטמפרטורות גבוהות יותר (מעל 10000 מעלות) ובלחצים מפלצתיים מנקודת מבט ארצית. הרי דווקא בלחצים כאלה מבני הצורן נהיים ראקטיביים ביותר. חיים צורניים בטמפרטורות גבוהות דורשים תוספות מסוימות של פחמן. ייתכן שהם נפוצים בהרבה מהפחמניים, מאחר שהיווצרותם אינה דורשת מבנים ספציפיים כל כך, כמו כוכבי לכת נמוכי-טמפרטורה מסוג ארצי. לא נשלל שדווקא כוכבי לכת דמויי-ארץ הם נדירים למדי ביקום, ושההיווצרות עליהם של חיים ותבונה קשה מאוד בשל טבעם הקשוח, האקלים והמשטח המוצק, המונע גיוס של שכבות עמוקות יותר של האקומנה לתהליכי הביוספרה. בנוסף, איש עוד לא הוכיח שהסובסטרט הפחמני של החיים נותן יתרונות כלשהם ביצירת והעברת מידע חיוני. הרי יכולת הצורן להיות נשא מצוין של מידע מוכחת על ידי האלקטרוניקה הארצית שלנו, שעברה בזמנו למעגלים מודפסים צורניים בשל קומפקטיותם ואמינותם. שורה של חוקרים, עם זאת, שוללת לחלוטין את עצם האפשרות של חיים צורניים, מוכיחה את אי-עמידותם מנקודת המבט של כימיה קוונטית. כך, חתן פרס נובל ג&#x27;. וולד סבור שצורן אינו יכול למלא תפקיד נשא של חיים משלוש סיבות. ראשית, קשריו עם אטומים אחרים חלשים משמעותית מקשרי הפחמן. שנית, הוא יוצר פולימרים אינרטיים ענקיים, מה שמקשה על מחזור החומרים בטבע. ולבסוף, שלישית, שרשראות צורן נהיות בלתי יציבות בנוכחות חמצן, אמוניה ומים. אבל כל זה רק אומר שחיים צורניים היו מפצים על אי-עמידותם החומרית ואינרטיותם בסיבוך ובמוביליות קיצוניים של קשרי הגומלין. חיים פחמניים ארציים וחיים צורניים חוץ-ארציים היו לא רק בלתי דומים, אלא גם קטלניים זה לזה כבר בעצם מגעם. כמובן, אם מגע זה לא היה מובטח בנוכחות מערכות הגנה חזקות לתמיכת חיים. התפוצה הרחבה של הצורן הופכת אותו לאחד המועמדים הסבירים לתפקיד סובסטרט של חיים אי-גיאוצנטריים. ו.י. ורנאדסקי, בבוראו את תורתו הקלאסית על הביוספרה, הדגיש ששום אורגניזם חי אינו יכול להתקיים ללא צורן. אם חיים על בסיס צורן אפשריים, הרי ש״חומר הבניין״ עבורם בנצפה לנו בחלק היקום יש יותר ממספיק (ראו: וורונקוב מ.ג., קוזנצוב א.ג. צורן בטבע החי – נובוסיבירסק: נאוקה, 1984, עמ&#x27; 20, 23). התפתחות הייצוגים על השלמות של העולם האורגני הובילה באופן חוקי להופעתה במאה ה-20 של התורה על הביוספרה כקליפה הגיאולוגית החיצונית של כדור הארץ. ביסוד התורה על הביוספרה עמד הייצוג, שפותח על ידי ו.י. ורנאדסקי, על התפקיד הגיאוכימי הפלנטרי של החומר החי ועל המאורגנות של הביוספרה כתוצאה מההיסטוריה הגיאולוגית המורכבת של כדור הארץ. ״... הביוספרה, המכוסה לחלוטין בחומר חי״, – כתב ו.י. ורנאדסקי, – ״מגדילה, ככל הנראה, במידות בלתי מוגבלות את כוחו הגיאולוגי, ובהיותה מעובדת על ידי המחשבה המדעית של האדם התבוני, עוברת למצב חדש – אל הנואוספרה״ (ו.י. ורנאדסקי. מחשבות פילוסופיות של חוקר טבע – מ.: ״נאוקה״, 1988, עמ&#x27; 32). לפי דעתו של ו.י. ורנאדסקי, החיים נוצרו לא כסוג אחד כלשהו של אורגניזמים, אלא כמכלול של מינים מגוונים, כלומר בצורת ביוצנוזיס פרימיטיבי. הביוספרה, בהיותה תוצר של הטבע הארצי, היא בו זמנית היווצרות קוסמית ספציפית. ״החיים... במידה גדולה בהרבה הם תופעה קוסמית יותר מאשר ארצית״, – כתב חלוץ הגליוביולוגיה א.ל. צ&#x27;יז&#x27;בסקי. – ״הם נוצרו בהשפעת הדינמיקה היוצרת של הקוסמוס על החומר האינרטי של כדור הארץ. הם חיים על הדינמיקה של כוחות אלה, וכל פעימה של הדופק האורגני מתואמת עם פעימת הלב הקוסמי – המכלול הגרנדיוזי הזה של ערפיליות, כוכבים, השמש וכוכבי הלכת״. אם כן, הנואוספרה – לא רק מצב חדש של הביוספרה, המעובד על ידי המחשבה המדעית, אלא גם גורם פלנטרי-כללי וקוסמי-כללי. ״הקוסמוס״, – סבר ק.א. ציולקובסקי, – ״מלא עד גדותיו בחיים אפילו גבוהים מהאנושיים״ (ציולקובסקי ק.א. מוניזם היקום, קאלוגה, 1925). ואולם לאיכלוס הזה יש, כפי שאנו סבורים, אופי לא גיאוצנטרי, לא חד-שכבתי, לא ״שטוח״, אלא רב-מפלסי, מגוון באיכותו. ייצוג כזה של רב-מפלסיות אי-גיאוצנטרית של ההוויה יכול לשקף גם את רב-המפלסיות האי-גיאוצנטרית של הווייתם של נושאי התבונה בקוסמוס. לצד הקוסמוביולוגיה מתחילה כיום להתפתח הקוסמואינפורמטיקה. בחוברת ״האדם והיקום״ א.ד. אורסול ו-י.א. שקולנקו מנתחים את המושגים ״מאפייני המידע של ציוויליזציה״ ו״המהות האינפורמטיבית של ציוויליזציה״ (אורסול א.ד., שקולנקו י.א. האדם והיקום – מ.: זננייה, 1980, עמ&#x27; 29). הודות לריקות הקיצונית של הסביבה הקוסמית היא מהווה מוליך מידע נפלא. ללא עיוותים מיוחדים המידע עובר מרחקים עצומים במהירות הגבוהה ביותר עבור המערכת החומרית שלנו – מהירות האור. העברת המידע קלה לאין שיעור, מהירה יותר ו״רחוקת-טווח״ יותר מאשר ההובלה הישירה של גופים מקרוסקופיים. לפיכך י&#x27; שקולנקו סבור נכון שהתקופה האינפורמטיבית של כיבוש הקוסמוס תהיה ארוכה מאוד. (שקולנקו י.א. פילוסופיה, אקולוגיה, קוסמונאוטיקה – מ.: מיסל, 1983, עמ&#x27; 63). הקשר האינפורמטיבי צריך להקדים במידה משמעותית את הקשר החומרי הישיר של ציוויליזציות. כל ציוויליזציה מפותחת צריכה, ככל הנראה, להחזיק באקזוספרה חזקה מספיק (ספירה של השפעה אינפורמטיבית חיצונית על הקוסמוס). אבל ברור שהאקזוספרה של כל ציוויליזציה צריכה להתאים לדרך התפיסה שלה. עבור ציוויליזציה אחרת האקזוספרה שלה יכולה להתברר רק כספירה של הפצת תהליכים פיזיקליים מסוימים. לכן בחיפוש אחר ציוויליזציות יש צורך לקחת בחשבון את דרגת ההתאמה של האקזוספרות האינפורמטיביות. תשומת לב רבה הוקדשה גם לפיתוח קריטריונים, שלפיהם ניתן היה לשפוט על המלאכותיות של האותות המתקבלים על רקע אותות מגוונים ממקור טבעי. אצל המדען הבלארוסי ו.מ. צוריקוב, למשל, קריטריון כזה הוא הפרה מסוימת של חוק טבע ידוע, למשל, הופעה בספקטרום הקרינה של אובייקט כלשהו בו-זמנית של הסחה ״אדומה״ ו״כחולה״ (צוריקוב ו.מ. חיקוי אירועים בלתי סבירים במטרה למשוך תשומת לב של ציוויליזציות אחרות. המושב המדעי הכלל-בריתי ה-XXXIII, המוקדש ליום הרדיו. תקצירים ותזות של דו\"חות. מ., 1978). המעניין ביותר היה שאובייקט כזה אכן נתגלה עד מהרה. התברר שהוא האובייקט הכוכבי המסתורי בקבוצת הכוכבים נשר – SS433. אבל למרות נפילתו של אובייקט זה תחת הקריטריון שנחזה, ניתנה לו הסבר טבעי, אם כי עדיין לא לגמרי נחקר, המסתכם בכך ש-SS433 הוא אובייקט כוכבי כפול – זוג כוכבים צפוף, ששותפיו, כפי שמניחים מדענים, הם כוכב נייטרונים קומפקטי וצפוף או ״חור שחור״ וכוכב-ענק, בעל צפיפות זעומה עד אין קץ. oethkfxibqi8uysw3e93k3r1xftetfp 0 31076 180667 2026-09-27T06:55:14Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180667 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == דרכי אבולוציה אחרות == תחום חשוב של גיבוש ייצוגים אי-גיאוצנטריים חדשים על ציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ הוא המחקר ההיפותטי של סוגי תבונה אפשריים. לפי דבריו של הסופר הפולני המפורסם סטניסלב לם, ״את הנוכחות הקוסמית של התבונה אנו עלולים שלא להבחין בה לא משום שהיא אינה נמצאת בשום מקום, אלא משום שהיא מתנהגת לא כפי שאנו מצפים״ (לם ס&#x27;. סיכום הטכנולוגיה – מ.: מיר, 1968, עמ&#x27; 101). לפי לם, ביטויי התבונה הקוסמית יכולים לעקוץ את דמיוננו (שם. עמ&#x27; 102). לם עורך ניסיונות רבים להציג, או ליתר דיוק – לדמיין תבונות לא-אנתרופוצנטריות. כמובן, ההנחה של לם על כך שהעידן הטכנולוגי של התפתחות האנושות נוצר בשל אופיו המיוחד של הסביבה הארצית ושב-ציוויליזציות אחרות מתפתחות בדרך ״אינטנסיבית״, כלומר בדרך של שכלול המבנה הגופני שלהן, התאמתן לסביבה (שם. עמ&#x27; 103), לא נראית משכנעת במיוחד. אבל עם כל הפנטסטיות של הנחות כאלה, יש כאן גרעין רציונלי חשוב. הוא כלול בניסיון לפחות לדמיין ציוויליזציות שונות-טכנולוגית, ובהתאם, את התפקוד של תבונות שונות-אפיסטמית. מכאן נובעת המסקנה על ההבדל האיכותי בדרכי גיבוש והעברת המידע. לם רואה כפשרי את כך שטלסקופי הרדיו שלנו כבר מזמן קולטים בצורת רעשים קטעים של ״שיחות בין-כוכביות״ (שם. עמ&#x27; 108). אבל ברור שבאקזוספרה אינפורמטיבית יכולות להחזיק רק ציוויליזציות מפותחות-טכנולוגית. פוריים ביותר גם המחשבות של לם, של פנטסטים ופוטורולוגים אחרים על האפשרות של התפתחות ציוויליזציות על בסיס יצירת מה שנקרא ״תבונה סינתטית״, כלומר חומר-מה, המאפשר לאחד תבונות נפרדות של יצורים מתורבתים לתבונה אחת של הציוויליזציה. האוקיינוס של לם, ״הענן״ של הויל, מאות ניסיונות פחות מוצלחים של פנטסטים לתאר תבונה כזו משקפים מגמה ממשית של הציוויליזציה הארצית המודרנית לאיחוד מאמצי המחשבה של אנשים באמצעות טכניקת המחשבים. בעתיד מגמה זו, ללא ספק, לא תיחלש, אלא רק תתחזק. שנוי במחלוקת מאוד הוא הרעיון של לם על מה שנקרא הדרך הניאו-אורתואבולוציונית (העקיפה) של התפתחות ציוויליזציות. דרך זו קשורה לא בגידול אקסטנסיבי של ממדי ההתפשטות של ציוויליזציות בקוסמוס, בגידול צריכת האנרגיה והמשאבים, בהרחבת מבני אסטרו-הנדסה, באקספנציה לכוכבי לכת אחרים, אלא בגידול הקומפקטיות של ציוויליזציות. לא תאבון האנרגיה והגדלת האיכלוס, סבור לם, מאפיינים את ההתפתחות האינטנסיבית של ציוויליזציות, אלא רמת ההתאמה של הציוויליזציה לעולם החיצון (שם, עמ&#x27; 87-88). ו.ו. רובצוב וא.ד. אורסול מבקרים את הגישה ה״ניאו-אורתואבולוציונית״ של לם כקיצוניות מסוימת. ״אין לשכוח״, – הם כותבים, – ״גם על האבולוציה הבלתי נמנעת של גידול צריכת האנרגיה, המרחב המנוצל, כמות המידע המופק וכו&#x27;״ (רובצוב ו.ו., אורסול א.ד. היבטים מתודולוגיים של בעיית הציוויליזציות מחוץ לכדור הארץ: המצב הנוכחי וכמה סיכויים. – בתוך: אסטרונומיה. מתודולוגיה. תפיסת עולם – מ.: נאוקה, 1979, עמ&#x27; 369). כמובן, הקיצוניות ההפוכה – גישה אקסטנסיבית טהורה להתפתחות ציוויליזציות, אקסטרפולציה ישירה לעתיד של הצמיחה האקסטנסיבית המודרנית של הציוויליזציה האנושית. אקסטרפולציה כזו היא גיאוצנטריזם טהור. כאן ניגשנו לבעיה חשובה ביותר עבור חיפוש הציוויליזציות החוץ-ארציות – לבעיית האבולוציה הקוסמית. כדי באמת למצוא ציוויליזציות, יש צורך לפחות בקירוב להציג לעצמנו את דרכי התפתחותן האפשריות. בראש ובראשונה עולה השאלה על היחס בין רמות ההתפתחות של ציוויליזציות. ככל שמתפתחות ציוויליזציות הן מתקוסמסות ונהיות יותר ויותר אי-גיאוצנטריות לא רק בתיאוריה, אלא גם בפרקטיקה. לפחות, כך קורה עם הציוויליזציה שלנו. משמעות הדבר שגם ציוויליזציות אנתרופומורפיות, הדומות לנו בהיסטוריה הראשונית שלהן, נהיות בלתי ניתנות לזיהוי עבורנו, מאחר שבמהלך התקדמותן הן שולטות בהכרח בתהליכים, שאינם מעורבים כלל בתחום ההכרה שלנו. תוך התפתחותה, הציוויליזציה נהיית לא רק מובנת פחות עבור שיפוטנו הבלתי מואר, אלא גם רחבה מתחום ראייתנו. כך, בהארכת תקופת הווייתן ובכבישה כזו כביכול של הזמן, נציגי ציוויליזציות מפותחות יכולים להשתמש לצורכי קשריהם באמצעים, שאינם נגישים למתבוננים קצרי-החיים. על כך הצביע ב-1980 פ&#x27; דרייק. אם כן, פתרון הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי בקשר לקונספציה האי-גיאוצנטרית מקבל כיוון חדש לחלוטין. ככל שמתפתחת הציוויליזציה יותר זמן, כך היא נהיית בולטת יותר. בזה צודקים תומכי הגישה האורתואבולוציונית. אבל את העולם הסובב היא משנה כבר לא לפי אמות המידה של ציוויליזציה מפותחת-פחות, אלא לפי אמות המידה שלה עצמה. בזה טמונה צדקתה של הניסוח הניאו-אורתואבולוציוני של השאלה. בניגוד להשערה על התחזקות ההבדלים האונטולוגיים של ציוויליזציות קוסמיות במהלך התפתחותן, פ.א. ציצין מנסה לבסס את ההשערה על אבולוציה קונברגנטית של ציוויליזציות בקוסמוס. אחרי היציאה אל הקוסמוס, שבו, לפי דעתו, התנאים החיצוניים צריכים להיות כמעט זהים עבור כל ציוויליזציות, כולן יתפתחו בכיוון ההתכנסות של הסימנים המורפולוגיים (ציצין פ.א. קוסמוס ויצורים תבוניים. – פרירודה, 1965, מס&#x27; 11, עמ&#x27; 28). למרות שאפשרות של קונברגנציה מסוימת (כלומר יצירת סימנים דומים בתנאים דומים) לא ניתן לשלול, פרשנות כזו של התפתחות ציוויליזציות, ללא ספק, שטוחה-גיאוצנטרית. היא קשורה בשכנוע נאיבי-גיאוצנטרי בכך שהקוסמוס של הכרתנו – הקוסמוס היחיד האפשרי, המשותף לכולם, שאין ואין יכול להיות מערכות קוסמיות שונות-אונטולוגית וציוויליזציות תואמות להן, הטבועות בהן. אחד הסימנים לקיום ללא ספק של ציוויליזציות יכול להוות הקריאציוניזם הקוסמי (מלטינית ״קריארה״ – לברוא) – שינוי העולם החיצון על ידי ציוויליזציות ויצירת מבנים מובהקים שאינם טבעיים. לפי דעת רוב המדענים, גורם האצת הקידמה צריך להוביל להתפשטות מואצת של ציוויליזציות מתפתחות-עצמית בקוסמוס הסובב אותן. אבל קיימת גם נקודת מבט הפוכה, המבוססת על המודל של ״האקספנציה האיטית״. לפי דעת מחברי המודל הזה ק&#x27; סאגאן וב&#x27; ניימן, לצורך בידול ברור של ציוויליזציות לפי הסימן של הקריאציוניזם הקוסמי דרושים לא פחות מ-10 מיליארד שנה. זה בערך פי 250 אלף יותר מקיום האדם מהסוג המודרני – היוצר של הציוויליזציה הארצית המודרנית. כמה זמן דרוש לציוויליזציה כדי להכריז על קיומה בקוסמוס שבו היא מתיישבת. ידוע שפעילות האדם על כדור הארץ כיום דומה בהשלכותיה לתהליכים גיאולוגיים. לצורך גילוי-עצמי מובטח הציוויליזציה (או ברית ציוויליזציות) צריכה להגיע לממדים קוסמיים באמת גרנדיוזיים, בהשוואת יכולתה ליצירה לתהליכי היווצרות כוכבים ואף להיווצרות גלקסיות. אבל גם במקרה זה היא תהיה בולטת רק עבור ציוויליזציות הדומות לה. ההתפתחות הראשונית של ציוויליזציה קוסמית חוץ-ארצית, כמו ההתפתחות הראשונית של הציוויליזציה האנושית, ככל הנראה, צריכה להיות מונוצנטרית, כלומר לנבוע ממרכז אחד, ממקור אחד – מה שנקרא האקומנה. במהלך התפתחותה הציוויליזציה הארצית המונוצנטרית הפרימיטיבית התפשטה בכל הכיוונים, יישבה יבשות שונות של כדור הארץ, נהייתה פוליצנטרית, על מה שמעידה קיום הגזעים הארציים. הגיוני להניח שבמהלך התפתחותה הציוויליזציה הקוסמית של בני הארץ גם היא תהפוך עם הזמן לפוליצנטרית. יווצרו גזעים קוסמיים. המדען האמריקאי הידוע פ&#x27; דייסון, מתוך הקונספציה שהעלה על ״בידוד תרבותי פורה״, מניח את התפוררותה של האנושות בעתיד לשורה של ערי-מדינות קוסמיות, בדומה לפוליס העתיקות ולערים מימי הביניים, של מושבות מבודדות יחסית, דו-קיום, שכל אחת מהן תחזיק בעקרונות ייחודיים משלה של סידור חברתי וכיבוש הטבע (דייסון פ&#x27;. עם: בחלל. – העיתון הספרותי, 1970, 4 בינואר, עמ&#x27; 11). כמובן, להסכים עם מבנה ״פיאודלי״ כזה של עתיד האנושות אי אפשר בשום אופן. הפעילות הגיאוצנטריפוגלית של האדם בעתיד צריכה, ככל הנראה, לרכוש אופי של פוליצנטריזם תלוי-הדדי. תקום ברית של אנושויות מתקוסמסות מקושרות הדדית – אבל בו זמנית גם ענפים שונים של אנושות אחת. ההתפתחות הביולוגית עצמה תזוז מהנקודה המתה. גזעים קוסמיים של האנושות יהיו נבדלים יותר זה מזה, מאשר הארציים. יווצר פולימורפיזם של האנושות (כלומר ריבוי צורות התפתחות). ההתאמה של אנשים לחיים בקוסמוס יכולה להתרחש בשני כיוונים מקושרים הדדית: 1) התאמת הקוסמוס לאנשים – גיאוצנטריזציה של הקוסמוס ו-2) התאמת האנשים לקוסמוס – קוסמיזציה של האנושות. בניגוד לרעיון האבולוציוניזם הקוסמי, שורה של חוקרים מעלה את הקונספציה של הקטסטרופיזם הקוסמי. פרסום מיוחד זכתה קונספציה זו בניסוחו של פון הורנר. פון הורנר סבור שבעצם ההתפתחות של כל ציוויליזציה וטכניקה מסתתרות סיבות, המובילות אותה למות בלתי נמנע. אליהן נמנים הפיצוץ הדמוגרפי, זיהום הסביבה, דלדול המאגר הגנטי, ולבסוף, הצמיחה הענקית של הכוח ההרסני, המופעל במוקדם או במאוחר וגורר השמדה עצמית טוטאלית. הפיצול של הציוויליזציה לשני מחנות עוינים מעניק להשמדה העצמית הזו אופי של חוקיות בלתי נמנעת. אבל אובדנה של כל החי למוות, לפי פון הורנר, קיים ללא תלות בדרכי ההתפתחות הקונקרטיות של הציוויליזציה. במישור הפילוסופי הכללי הוא, לפי דבריו, יוצא מעמדה כללית מאוד: ״שום דבר אינו נמשך לנצח״. אם כן ההתפתחות, לפי הורנר, היא רק תנאי מוקדם להשמדה בלתי נמנעת, ולא להמשך התפתחות. המוגבלות והסופיות של התצורות החומריות מואבסולוטזות על ידי הורנר, מאחר שמתעלמים מהנצחיות ואי-ההשמדה של החומר בכללותו. וציוויליזציות – הן אובייקט, התופס ומקשר בהתפתחותו יותר ויותר חומר וחומר מגוון יותר ויותר לצורך רבייה מורחבת של קיומו. עצם האי-מוגבלות ואי-ההשמדה של החומר משרתת לפיכך כתנאי מוקדם להתפתחות פוטנציאלית אינסופית של ציוויליזציות, שברשותן עצמן היכולת ליצור ולהעלות סיכויים להתגברות על משברים ומוגבלות של קיומן שלהן. כמובן, תנאי מוקדם זה להישרדות ציוויליזציות הוא הכרחי, אבל לא מספיק-בעצמו. הפרדוקס הקוסמו-סוציאלי של פון הורנר, עם זאת, מכיל בחובו לא מעט אמיתות מרות. הורנר לא רק מאבסולוטז, אלא גם תופס את הסתירות הממשיות של ציוויליזציות מפותחות-פחות, בדומה לשלנו. סתירות אלה לא בתיאוריה, אלא בפרקטיקה יכולות להוביל להשמדה עצמית של ציוויליזציות. כיום, כשכוכב הלכת שלנו עדיין מאוים באסון צבאי, אקולוגי, דמוגרפי, אינפורמטיבי, או כל אסון אחר, להתעלם מהנבואות של הורנר, לכל הפחות, אינו הגיוני. ס&#x27; לם סבור שהחסרון העיקרי של השערת הורנר על הקוסמוס כמכונה, המייצרת בסדרה טבח אטומי, אינו בפסימיות ובקטסטרופיזם, לא באנטי-הומניזם המפחיד, אלא בנאיביות המופרזת. נאיביות זו כלולה בהנחה הבלתי סבירה שכל דרכי התפתחות הציוויליזציה חייבות לחפוף ביניהן (לם ס&#x27;. סיכום הטכנולוגיה – מ.: מיר, 1968, עמ&#x27; 86). למעשה לם מבקר את פון הורנר על הגיאוצנטריזם, על הניסיון ״לדחוס״ את המגוון של התפתחות הציוויליזציה למסגרות של המשבר המודרני של הציוויליזציה הארצית. צדקתו של הורנר – באזהרה על האובדניות של הקונפליקט בין ציוויליזציה לתרבות, בין אדם לטבע, בין ציוויליזציות מקומיות שונות. קריסת הטוטליטריזם בקנה מידה פלנטרי הגדילה בחדות את סיכויי האנושות להישרדות והנמיכה את ההסתברות של התגשמות נבואות הורנר. הצלת עולמנו – בהתפתחות הגלובלית של הדמוקרטיה ובמעבר ממדינות אלימות למדינות רווחה, המתבססות על כלכלה פתוחה. אותו סוג מקדם גם אינטגרציה שוויונית עם סיכוי ליצירת מדינה עולמית. לא נשלל, כמובן, שבהיותם בלתי מסוגלים להתגבר על משבר, דומה לזה שפקד כיום את הציוויליזציה שלנו, רוב הציוויליזציות, אפילו הרוב המכריע, לא שורד. הגיוני להניח שמשבר כזה בשלב מסוים של התפתחות אורב לכל ציוויליזציה, ואולי להתגבר עליו מסוגלות רק מעטות מהן. ובכל זאת הקטסטרופיזם הקוסמי אינו מכשול בלתי ניתן להתגברות עבור האבולוציוניזם הקוסמי. בבחינת הסיבות החיצוניות האפשריות למות ציוויליזציה – אסונות קוסמיים, יש צורך להכיר שגם הם אפשריים, ושהם אכן מתרחשים בקוסמוס, בהיותם קשורים בעיקר למות כוכבים ותהליכים אחרים. אנו חיים במערכת השמש, ו הכוכב הקרוב ביותר אלינו הוא השמש (מרחק של כ-150 מיליון קילומטרים). האם יכולה למות השמש שלנו וכמה מהר? השמש נוצרה לפני כ-5 מיליארד שנים ולפי נתונים מודרניים תמשיך להאיר ולתת לנו את חומה עוד כ-5-6 מיליארד שנים. לאחר מכן היא תתכווץ ותהפוך לכוכב קטן – ננס לבן, שמידותיו יהיו שוות למידות כדור הארץ. אבל מועד זה, 5-6 מיליארד שנים, גדול דיו כדי לדבר על אובדן בלתי נמנע של ציוויליזציה כתוצאה מאבולוציה של כוכבים כמו השמש שלנו. כמובן, לא כל הכוכבים חיים כל כך הרבה זמן. מתברר שככל שכוכב קטן יותר במסתו הראשונית, כך הוא חי יותר זמן, ולהפך, ככל שכוכב מסיבי יותר, כך חייו קצרים יותר. דווקא כוכבים אלה מתפוצצים, משאירים במקום מותם ערפיליות ושאריות צפופות – כוכבי נייטרונים-פולסארים. בהתפוצצות כוכבים כאלה משתחררת אנרגיה עצומה בטווח רחב של קרינת הספקטרום האלקטרומגנטי, כולל אולטרה-סגולה, רנטגן וקרינת גמא, המשפיעות הרסנית על כל החי. טבעי להניח שאם בסביבה הקרובה של השמש שלנו היה פתאום מתפוצץ כוכב כזה, הציוויליזציה האנושית הייתה מפסיקה את קיומה גם כציוויליזציה קוסמית. אבל למרבה המזל, בסמוך לשמש שלנו אין כוכבים ״חשודים-מסוכנים״ כאלה. משמעות הדבר שמועד הקיום ההליוצנטרי של הציוויליזציה הקוסמית שלנו נקבע רק על ידי אורך חייו של הכוכב שלנו – השמש. ואם נדמיין עתיד מרוחק כלשהו, אז נוכל לטעון שהתבונה האנושית, ואולי גם המאוחדת עם התבונה של ציוויליזציות קוסמיות אחרות, תוכל לנהל את השמש ואת הכוכבים, ותאריך את חייהם בעוד מיליארדי שנים רבים. בזה, ככל הנראה, תתבטא המשימה הראשית של ציוויליזציות קוסמיות, של החברה הקוסמית – התודעה-היוצרת והפעלתנות-ההומניסטית. לא נשללת גם הגירה המונית של ציוויליזציות מסביבות כוכבים כבויים לאיים כוכביים חדשים. יש לזכור שגם בהתפתחות הציוויליזציה האנושית קיימים גורמים, המעכבים את הישרדות האנושות ללא תלות בפעולות הפוליטיות הקונקרטיות של בני האדם. אנו חיים על כוכב לכת קטן עם משאבים מוגבלים, שניתן להשמידו בקלות על ידי הפוטנציאלים העצומים של הנשק המצטבר. עולם בני האדם היה רק לאחרונה שסוע לשני מחנות עוינים, שביחסים ההדדיים שלהם תקופות קצרות של הפשרת מתחים שימשו רק כסבבים להאצת תקופות ארוכות חדשות של מרוץ חימוש בלתי מרוסן. עד היום לא היה בהיסטוריה מקרה שבו עימות עוין כזה לא הסתיים בטבח מפלצתי. היום, למרבה המזל, המצב השתנה. אין, אם כן, מנגנון הפועל אוטומטית, המבטיח לנו הישרדות בעשורים הקרובים. אבל אין גם אבדן בלתי נמנע קטלני של כל ציוויליזציה ברוח פון הורנר. האיום להפוך את כדור הארץ שלנו בעזרת המפלצת התרמו-גרעינית לחתיכת חומר אי-גיאוצנטרית היווה אחד הגירויים החזקים של מדיניות הפירוק מנשק. האפשרות להתגבר על המשבר הגלובלי של האנושות גוררת אחריה אפשרות של גל התפתחות חדש של הציוויליזציה בכיוון של כיבוש חומר אי-גיאוצנטרי. מתוך העלייה בכוחה של האנושות על כדור הארץ והתבססות הנואוספרה (כדור החיים התבוניים) כגורם החזק ביותר גיאולוגי, ביוכימי, ובעתיד גם יוצר-ביוספירה, א.נ. קובלוב מניח שצורת התנועה החברתית של החומר תהפוך לגורם קוסמי, קוסמולוגי וקוסמוגוני, המכריע את גורלות היקום (קובלוב א.נ. הקונספציה הדיאלקטית של ההתפתחות בפיזיקה. בתוך: פילוסופיה של בעיות גבוליות של המדע. גיליון 8. החיים: יסודות פיזיקו-כימיים וביטויים חברתיים – פרם: הוצאת הספרים של פרם. 1975, עמ&#x27; 34). הפיכת האנושות לגורם של אבולוציית הגלקסיה, ולאחר מכן של המטא-גלקסיה, הייתה משמעותה פנייה מועילה, או ליתר דיוק, מהפכה בהתפתחות החומר המוכר לנו. האם תוכל האנושות לבצע את המהפכה הזו, האם לא תתברר כענף ללא מוצא בהתפתחות התהליך הציוויליזציוני ביקום, האם תעלה בהתפתחותה לרמה, המאפשרת לכרות ברית עם ציוויליזציות אחרות לצורך כיבוש תהליכים כה גרנדיוזיים, זו, כמובן, שאלה גדולה. אבל אי אפשר גם לפסול על הסף אפשרות כזו, לזלזל בה כבבלתי ניתנת למימוש ואוטופית מראש, מאחר שהיא פותחת מטרה על-רחוקה בהתפתחות האנושות, את דרכה לעולם עם משאבים ומקורות התפתחות בלתי מוגבלים פוטנציאלית. ובלי חקירת המטרות העל-רחוקות התבונה אינה יכולה לממש באופן מלא את עצמה ולפעול באופן מודע לחלוטין בהגשמת מטרותיה הקרובות יותר. ההגבלה הגיאוצנטרית של מטרות האנושות מובילה לקבלת אסטרטגיות מדעיות קצרות-רואי כבר היום. תופעה חדשה בתחום החיפוש אחר ציוויליזציות חוץ-ארציות כיום היא הגישה האסטרו-סוציולוגית (האקסו-חברתית) והמדע הקשור בה, למרות שעדיין נמצא בחיתוליו – אסטרו-סוציולוגיה (מלטינית אסטרה – כוכב). מדע זה מסתכם כיום בניסיונות שיטתיים פחות או יותר להצגת תהליכים סוציולוגיים חוץ-ארציים. לצד ההסבר של הפרדוקס האסטרו-סוציולוגי, האסטרו-סוציולוגיה המודרנית עוסקת בבעיית ההישרדות של ציוויליזציות ובאפשרויות של התפתחותן הבלתי מוגבלת פוטנציאלית. חוקרים רבים חולקים עקרונית על עצם האפשרות של התפתחות בלתי מוגבלת של ציוויליזציות. ״כפי שסופי כל תהליך קונקרטי בתנועה האינסופית של החומר״, – כתבו ב-1966 ו.י. סווידרסקי וא.ס. קרמין, – ״כך סופי גם תהליך ההיסטוריה האנושית. רוח המרקסיזם זרה לכל אבסולוטזציה של צורת הוויה קונקרטית כלשהי של החומר. כל מה שקיים ראוי לאובדן, על הכל ובכל רואה הדיאלקטיקה חותם של נפילה בלתי נמנעת, ואנגלס צודק לחלוטין בהרחיבו את העמדות הכלליות והבסיסיות האלה של תפיסת העולם הדיאלקטית גם על החברה האנושית כצורה קונקרטית מסוימת של תנועת החומר״ (סווידרסקי ו.י., קרמין א.ס. הסופי והאינסופי. ההיבט הפילוסופי של הבעיה – מ.: נאוקה, 1966, עמ&#x27; 245-246). אופייני שהנציגים הגדולים ביותר של הקונספציה הפילוסופית האי-גיאוצנטרית נמקו אז, במהות, באופן גיאוצנטרי טהור. כן, אנושות גיאוצנטרית, אנושות שאינה מתפתחת בדרך של כיבוש תהליכים אי-גיאוצנטריים חזקים, אבד עליה הכלח, ראויה לאובדן, בהכרח תיחנק ממחסור במשאבים ומזיהום. הצלת האנושות אינה בקיפאון, לא בהגבלה עצמית, – למרות שגם מרכיב של הגבלה עצמית היום, ללא ספק, הכרחי, – אלא בתנועה קדימה, בהפיכת עולם עמוקה והגיונית יותר לטובת האדם, ברפורמה של היסודות החברתיים של הציוויליזציה האנושית. בדעה על הסופיות הבלתי נמנעת של קיום כל ציוויליזציה באה לידי ביטוי המוגבלות הגיאוצנטרית של המרקסיזם הקלאסי. א.א. קזקוב דוחה את עצם האפשרות של אינסופיות פוטנציאלית של הקידמה החברתית דווקא כדוקטרינה אופטימית-יתר. ״כמעט כל המחברים״, – הוא מציין, – ״מדברים על אינסופיות הקידמה החברתית כעל דבר המובן מאליו. פעם הסיקו מסקנה זו מתוך הטענה על האופי האוניברסלי והמוחלט של ההתפתחות ההתקדמותית של החומר... אבל עצם העמדה הראשונית שגויה. לאחרונה מחברים רבים מוכיחים בצדק שרעיון ההתפתחות ההתקדמותית ביחס לכל החומר אינו בר-קיימא, כמו גם הרעיון העומד מולו של ההתפתחות הרגרסיבית האוניברסלית של העולם״ (קזקוב א.א. האם הקידמה החברתית אינסופית. – בתוך: בעיות המטריאליזם ההיסטורי. גיליון I. ל.: הוצאת אוניברסיטת לנינגרד, 1971, עמ&#x27; 124). האופטימיות-היתר בשאלת האפשרות של התפתחות בלתי מוגבלת פוטנציאלית של ציוויליזציות אינה בת-קיימא, לפני הכל, משום שהיא יוצאת מההשקפה על הישירות של הקידמה, מהעלאה לאינסוף של המאפיינים הנוכחיים של התפתחות הציוויליזציה האנושית האופטימיסטים-יתר, וגם הפיניטיסטים (מלטינית פיניס – סוף), המנבאים את הסופיות של התפתחות כל ציוויליזציה, במהות, מאבסולוטזים את אותה צורה גיאוצנטרית של התפתחות ציוויליזציה, שאותה הם מוצאים בתקופה הקצרה של חייהם. רק האופטימיסטים-יתר מאבסולוטזים את הצד החיובי של התפתחות זו, ואילו הפיניטיסטים – את השלילי. האופטימיות-היתר לפיכך נאיבית פילוסופית כמו הפיניטיזם, והפיניטיזם מוגבל בתיאור האינסופיות כמו האופטימיות-היתר. פוטנציאלית אינסופית בהתפתחותה ציוויליזציה יכולה להפוך רק במעבר לאיכות חדשה עקרונית, בהסתבכות לא רק גיאוצנטרית, אלא גם אי-גיאוצנטרית, בהפיכה מאובייקט, ארצי במקורו והתפתחותו, לאובייקט אי-גיאוצנטרי. מנקודת המבט של א.ד. אורסול, וגם של חוקרים רבים אחרים, האפשרות של הישרדות והתפתחות בלתי מוגבלת של ציוויליזציה תלויה בעיקר בתהליכים טבעיים, ובמיוחד – קוסמולוגיים. אפשרות זו או קיימת או אינה קיימת, וזה נקבע על פי מהו טבעו של הקוסמוס, ולא על פי מהו טבעם ומאפייניהם של הציוויליזציה עצמה. לפי אורסול, המודל של היקום האינסופי המתרחב נותן בסיס למסקנה על האפשרות של התפשטות בלתי מוגבלת בקוסמוס של צורת התנועה החברתית של החומר. אבל אם יוצאים ממודל אחר – ״היקום המתנודד״ – אז אין טעם לדבר על התפתחות אינסופית של האנושות או של ציוויליזציה, שנולדה בכל מקום אחר של הקוסמוס. ״הרי האנושות הייתה ותמיד תישאר חלק מהטבע האינסופי״, – כותב אורסול, – ״היא לא תוכל להשפיע על כל היקום בכללותו, ולכוון את מהלך התהליכים הקוסמוגוניים בנתיב נוח לעצמה״ (אורסול א.ד. האנושות. כדור הארץ. היקום – מ.: מיסל, 1977, עמ&#x27; 213). להשיב לאקדמאי אורסול ניתן את הדבר הבא. כן, האנושות – חלק מהטבע. אבל היא – הצורה הגבוהה ביותר של התפתחות הטבע, ההופכת, בתורה, את הטבע לחלק משלה ולתנאי של התפתחות מתקדמת. לפיכך האנושות עקרונית מסוגלת להפוך לכוח קוסמוגוני, בדיוק כמו שהיא הפכה כבר היום לכוח גיאולוגי. עניין אחר, שהיכולת הזו עלולה שלא להתממש בגלל הסתירות הפנימיות של האנושות עצמה. ואם במטא-גלקסיה המתרחבת והמתכווצת לסירוגין יתברר התהליך הקוסמוגוני הגדול כמעל לכוחותיה של האנושות, שעדיין לא התפתחה דיה, או שיאיימו עליה במפורש כוחות קוסמיים שליליים אחרים, היא תאלץ לארגן את התפתחותה בהתחשב בכוחות אלה, או להיגרר למקומות אחרים של הקוסמוס. גם אם האנושות עצמה לא תוכל להשפיע על תהליכים קוסמיים בכיוון נוח לעצמה, אין כל בסיס לטעון שקהילת ציוויליזציות לא תוכל לעשות זאת. קהילה הכוללת ציוויליזציות ברמת התפתחות נמוכה, וגם גבוהה יותר מזו הארצית. את בעיית האפשרות של התפתחות בלתי מוגבלת של ציוויליזציות יש לפתור לא באופן כללי, לא מנקודת מבט של איזו אמת נטור-פילוסופית נתונה אחת ולתמיד ובלתי ניתנת לערעור, אלא בדרך של פנייה לנתונים קונקרטיים, תוך שקלול ודיון בכל המגמות הקיימות באמת. בלי הסיכוי של התפתחות בלתי מוגבלת פוטנציאלית של האנושות, חייו של כל אדם בודד חסרי משמעות ובלתי מוצדקים: מטרתם מסתכמת בצורך לחיות כדי להוליד שרשרת של דורות אבדונים על הכחדה בלתי נמנעת. אסון טוטאלי היה שולל משמעות מקיומם של כולם: החכם היה משתווה לטפש, הטוב לרע, הראוי לבלתי-ראוי. טובת האנושות הייתה ונשארה ההצדקה העליונה של המוסר, מטרת התהליך ההיסטורי, אם הכול יסתיים – הכול יתברר כחסר משמעות, כל המטרות והמניעים יהפכו לאבק. עכשיו ניגשנו לקו הגבול, שבו נכרע עבורנו הכול. או-או: או מוות בלתי נמנע כתוצאה מחוסר יכולת להתפתח, או התפתחות בדרך של התגברות על גבולות, שהוצבו על ידי המצב המודרני של הציוויליזציה. שלישי לא ניתן. וגם רביעי. באותה צורה, שבה קיימת האנושות כעת, ב צורה גיאוצנטרית, היא לא יכולה להבטיח התפתחות ארוכה כרצוננו. ציוויליזציה יכולה להישמר רק בתנאי שהיא תצליח בזמן לעבור לרמות התפתחות גבוהות יותר. רק התפתחות מתקדמת בלתי מוגבלת יכולה להוות תנאי מוקדם לקיום בלתי מוגבל. ורק הקוסמוס מסוגל לתת את התנאים המוקדמים החומריים של ההתפתחות הבלתי מוגבלת הזו. הוא, כפי שכתב ק.א. ציולקובסקי, ״עצמו מוליד לעצמו את הכוח, השולט בו. הוא אדיר יותר מכל שאר כוחות הטבע״ (ציולקובסקי ק.א. המוניזם של היקום – קלוגה, 1931, עמ&#x27; 81). א.ד. אורסול ו-יו.א. שקולנקו מציינים שבאדם טמונות אפשרויות עצומות של ארגון, הסתבכות, המתנגדות לדיזאורגניזציה ולכוחות ההרס של הטבע, ובהתחשב באפשרויות אלה כיום אין כבר צורך ״לגזור על״ האנושות מוות בלתי נמנע (אורסול א.ד., שקולנקו יו.א. היקום המיושב – מ.: זנאנייה, 1976, עמ&#x27; 56-57). כמובן, הישרדות על כוכבית קטן, בעל משאבים מוגבלים ביותר ומרחב מחיה זעום – משימה קשה מאוד. כדור הארץ עצמו עלול להתגלות כתנאי מוקדם בלתי מספיק להישרדות ולהתפתחות בלתי מוגבלת של האנושות. ומכאן גם טבעו של האדם כיצור ארצי יכול להפוך למכשול להבטחת עתיד סביר למין האנושי. אבל גם עבור הציוויליזציה הארצית הכול יהיה תלוי בנסיבות הקונקרטיות של ההיסטוריה שלה, ביכולת לשרוד וליצור מערכות חברתיות, המתאימות להמשך התפתחות, ביכולת להתגבר על משברים וסתירות בלתי נמנעים של קיומה שלה. ובנוסף לכך – וביכולת להתגבר על הגיאוצנטריזם בחשיבה ובפרקטיקה, לעבור מהמצב הגיאוצנטרי למצב אי-גיאוצנטרי. חשובה ביותר בתיאוריה של יחסי הגומלין בין ציוויליזציות היא בעיית התאימות החברתית-פוליטית שלהן. האם המגע בטוח? האם לא ישמידו ציוויליזציות זו את זו אחרי המפגש המיוחל שלהן? האם לא תשמיד המפותחת יותר מביניהן, מרצון או שלא מרצון, את המפותחת פחות? האם לא תפרוץ מלחמה קוסמית – מלחמת העולמות? האם לא יהפכו הפולשים הקוסמיים את כדור הארץ שלנו למושבה, ואת בני הארץ לעבדים חסרי זכויות, באנלוגיה לכך שהם עצמם נהגו בזמנם בעמיהם המתורבתים פחות? כל השאלות האלה מוכתבות ממש לא מסקרנות סרק, מאחר שאם הייתה קיימת סכנה כזו לציוויליזציה כל כך מפותחת-פחות, כמו הארצית, היה זה טירוף טהור עבורה עצם העריכת חיפוש נרחב וגילוי עצמי בקוסמוס. לעמוד מול ההשערה על הסכנה הקוסמית יכולה רק הקוסמיזציה של רעיון ההומניזם עצמו, התפשטות ההומניזם על החיים בקוסמוס האי-גיאוצנטרי. בהתאם לפרשנות זו אפשר לנסח את עקרון ההומניזם הקוסמי (ע.ה.ק). במצב עוברי הכיל עקרון זה כבר הרעיון של ציולקובסקי על האזרחות ביקום. את עקרון ההומניזם הקוסמי אפשר לנסח באופן הבא. לא סביר שברמת ההתפתחות של כוחות הייצור, המאפשרת לציוויליזציה לעבור לכיבוש הקוסמוס הרחוק, לא נוצרו תנאים חברתיים, התואמים את כוחות הייצור האלה, וממילא לא היו הופכים לאנכרוניזם קשה להבנה תופעות ״נורמליות״ כאלה של הווייתנו החברתית הארצית, כמו מלחמות, רצח עם, מצוקה חומרית, דיכוי, דיקטטורה, יחס לא-הומני לטבע ולאדם, כפייה לא-כלכלית, פגיעה בזכויות אדם ושאר תענוגות, שהתרגלנו אליהם כל כך, שאפילו לא חושבים על חברה בלעדיהם. החברתיות המאוחדת של ציוויליזציות שונות באופיין (וברמת התפתחותן) יוצרת, ככל הנראה, צורת הוויה גבוהה יותר של החומר, מאשר החברתיות המבודדת, הנפרדת, האקומנוצנטרית. סוג כזה של חברתיות בלתי אפשרי ללא רמה אי-גיאוצנטרית לחלוטין של עזרה הדדית ותבוניות. האסטרונום האמריקאי ח&#x27; שפלי הכניס את המושג של אתיקה קוסמית. בעקבותיו ניסה א&#x27; פזן לבנות מערכת היפותטית של משפט קוסמי ו״מטא-אתיקה״. א&#x27; פזן מכחיש שמבניו אנתרופומורפיים ואנתרופוצנטריים, הם, לפי ביטויו, ״תבונה-צנטריים״ וצריכים להיות משותפים לכל התבונות האפשריות. בדומה לקבועים הפיזיקליים, הם צריכים להוות קבועים של פעילות תבונית. הפוסטולאט הראשי של הקוסמו-אתיקה של פזן קובע: ״לכל המינים התבוניים של היקום עקרונית זכויות וערכים שווים״ (פזן א&#x27;. יחסים עם תבונות זרות. ברלין, 1970, עמ&#x27; 75). משמעות הדבר שככל שתהיה מפותחת ציוויליזציה, בהנמיכה את ערכי הציוויליזציה המפותחת פחות וברמיסת זכויותיה, היא תפעל באופן אנטי-הומני ופעילותה בברית תוערך כפרימיטיבית יותר, מאשר פעילותה של הציוויליזציה המפותחת פחות. במעבר למצב אי-גיאוצנטרי, האנושות בהכרח צריכה לאוניברסליזציה של ההומניזם הטמון בה, ליצירת מערכות חברתיות, המותאמות לסובלנות מקיפה ולשיתוף פעולה. בלי זה לא על כדור הארץ, ולא בקוסמוס האי-גיאוצנטרי, לשרוד עקרונית בלתי אפשרי. אחדות זו של ההומניזם האוניברסלי והקוסמיזם האי-גיאוצנטרי מהווה אחד המאפיינים המהותיים של האנושות העתידית. ועד מהרה, אולי, על השאלה המרגשת אותנו: ״היכן אתם, אחים קוסמיים?״, נקבל תשובה מרגשת לא פחות: ״אנחנו כאן! אנחנו שועטים אליכם!״ אבל לשם כך עלינו עוד להשתנות בעצמנו, להפוך את אופי הציוויליזציה שלנו, להתגבר על המגמות הברבריות בהתפתחותה. לפרוץ בידע ובפעילות ליקום האי-גיאוצנטרי ולהפוך את החיים על כדור הארץ לאנושיים יותר. rqqdrcalmj7fs5b9aq02lxjidiihx4i 0 31077 180668 2026-09-27T06:55:21Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180668 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 8. ״ההנדסה הקוסמית״ והסדר בקוסמוס == bjx6mpdvmfwrkhbufs2pq2ioxkimd53 0 31078 180669 2026-09-27T06:55:57Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180669 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == בעיית הראשוניות של הכאוס או הקוסמוס == התהליך האבולוציוני, המקיף את כל המערכות הקוסמיות בלי יוצא מן הכלל, מותנה בהפרדה מתמדת של הקוסמוס מהכאוס. הקוסמוס כתחילת ההוויה יוצרת-המערכות מופק ללא הרף מהכאוס בדרך של חד-כיווניות מקרית וחזרתיות של מספר עצום של אינטראקציות לא מסודרות, כאוטיות. כל מערכת קוסמית בעלת מובהקות איכותית, שנוצרה מחוסר הוודאות של הכאוס ושומרת על עצמה באמצעות ארגון עצמי מול השפעות ההרס התמידיות של חוסר הוודאות הזה. הכאוס תמיד נראה נרחב יותר, בכל-מקומי יותר, חסר גבול יותר מהקוסמוס. מכאן – הבעיה הנצחית של שימור הקוסמוס מול ההשפעה ההרסנית של הכאוס. במידה מסוימת האבולוציוניזם המודרני משחזר את ההשקפות הקוסמוגוניות הקדומות ביותר על מקור הקוסמוס מהכאוס, המשתקפות הן במיתולוגיה של עמים שונים, והן בפילוסופיה המזרחית, והן בפילוסופיה, באמנות ובספרות היוונית העתיקה. המדע המודרני חוזר בהדרגה להשקפות אלה, ולא רק בתחום מדעי הטבע, אלא גם בתחום ההומניטרי. במובן זה האבולוציוניזם הקוסמי מהווה סינתזה של התרבויות המדעית-טבעית וההומניטרית, של המדע והאמונה, של הפוזיטיביזם והמטאפיזיקה, של פילוסופיית המדע והכיוון האנתרופולוגי בפילוסופיה. בתפיסת העולם העתיקה רעיון הכאוס היה קשור בפעילות ההרסנית של כוחות הטבע העיוורים, בשבטים ברבריים, המתנגדים לציוויליזציה, במלחמה, רעב, העדר שלטון, ברע בכלל. הכאוס הראשוני צויר לדמיונם של בני העת העתיקה בצורת תמונות מוחשיות של תהום פעורה, פֶּרֶץ, מצולה, אופל בלתי חדיר, של תערובת מבשרת רעות וקטלנית של הכול עם הכול, שנשגבה מהתפיסה. כ האנשה של הכאוס נוצר דימוי התגלמות הרע – השטן, אחרימן בדת הזורואסטרית כאי-ההבחנה בין טוב לרע, בעל-זבוב אצל היהודים הקדמונים כרוח הנשגבה מהעולם הזה, השטן אצל הנוצרים, השייטן אצל המוסלמים וכו&#x27;. בניגוד לכאוס, הקוסמוס צויר כסידור הרמוני, כמובהקות מוחשית והרמוניות של העולם הסובב, כשדוגמה לסידור כזה שימש הצבא שנערך לקרב. ב ״איליאדה״ של הומרוס נקרא קוסמוס יפה מערך האכאים: לפנים – הבסיליאוס והגיבורים, אחריהם – הלוחמים הרגילים. התחום הצבאי-גיוסי יוצג כדוגמה של קוסמיות וסידור. וזה לא במקרה. המסורת היוונית המיתולוגית והפילוסופית ראתה בכאוס דבר הקודם לכל קוסמוס, הן הפיזי והן האלוהי. ״בראש וראשונה נוצר הכאוס״, – כתב הסיודוס. את ראשוניות הכאוס ומשניות הקוסמוס המסודר הגנו פילוסופים יוונים רבים. במובן זה, במהות, הכאוס הופיע כראשית הראשיות, ללא תלות באופן שבו נתפסו אותן ראשיות קוסמיות – כמים, אוויר, אדמה, אש או אפיירון בלתי מוגדר, אבל קובע הכול. כולם נתפסו כיסודות, ומשמעות הדבר שספגו לתוכם את התכונות, שייחסה ההכרה המיתולוגית לכאוס הראשוני. תכונות אלה – חוסר סדר, אי-חומריות, חוסר צורה, אי-גשמיות, חוסר יציבות – אפילו על ידי ההכרה המיתולוגית לא נלקחו מההסבר האנתרופומורפי של הטבע, אלא מהעולם הממשי, שבו כל סדר עם הזמן נהרס, בהיותו נתון להשפעה אגרסיבית של כוחות יסוד גם מבחוץ וגם מבפנים. בפילוסופיה, עם זאת, הכאוס מתפרש עד מהרה כאלטרנטיבה לסידור, כגורם הרסני, המתקיים לצד הקוסמוס ומערער כל קיום חומרי, המוביל אותו למוות. כך, אצל אפלטון, הכאוס מופיע כאלטרנטיבה לעולם הרעיונות המסדר. אי אפשר לזהותו עם אף אחד מהיסודות החומריים, ואת האחרונים אי אפשר לראות כראשיות של הקוסמוס. עליו אפילו קשה לחשוב, מאחר שהוא אינו ניתן לביטוי באף רעיון קונקרטי. ״להפך, בציינו אותו כסוג המקבל-הכול, המשתתף באופן מוזר ביותר במחשבה ובלתי נתפס עד הקצה, לא נטעה מאוד״, – אומר סוקרטס בדיאלוג של אפלטון (אפלטון. כתבים ב-3 כרכים, כרך 3, מ&#x27;, 1971, עמ&#x27; 492). אצל אפלטון, אם כן, הקוסמוס והכאוס מתקיימים יחד, וההתחלה המסדרת בצורת רעיונות הקיימים באופן אובייקטיבי פועלת דרך התגברות על הכאוס, הנוכח תמיד בקוסמוס. לשם כך דרושה פעולה פעילה של נושא הרעיונות – הדמיורג, היוצר את העולם. כמו אבולוציוניסטים רבים שבאו אחריו, אפלטון אינו לוקח בחשבון את הגורם הגיוסי, הפועל במבנים הקוסמיים עצמם. הוא מחשיב גורם כזה כחיצוני לקוסמוס, וזה מה שמוביל ליצירת אחת הגישות הקריאציוניסטיות הראשונות בתולדות הפילוסופיה. חלפו מאות שנים, אבל בעיית מקור הקוסמוס מהכאוס נשארה בתפיסת העולם הפילוסופית מתואמת עם קודמתה – המיתולוגיה הקריאציוניסטית. הכאוס ראשוני, הקוסמוס משני. כדי לסדר את הקוסמוס, דרוש כוח חיצוני ביחס אליו. המחשבה על העדר כוח כזה, האופיינית לתפיסת העולם המדעית, מובילה אותה לפסימיות לגבי יכולתו של הקוסמוס לשמר את קיומו מול ההשפעה האגרסיבית של הכאוס. היוצר הגדול של הקיברנטיקה נ&#x27; וינר, כידוע, חלק את התיאוריה של מוות תרמי של היקום והתייחס בספקנות לרעיון הקידמה. מנקודת מבטו, הסדר – תופעה זמנית וחולפת, קידמת הסדר והתנועה מכאוס לסדר מקיפות רק את ״האיים״ המוגבלים במרחב ובזמן של החומר, שבהם האבולוציה מתנהלת בסדר הפוך ביחס ליקום בכללותו. אבל גם ״האיים״ האלה אבדון עליהם לשחיקה והתפוררות בעקבות הסתברות גדולה יותר של הכאוס והסתברות קטנה יותר של הסדר (בהתאם לגרסת תורת ההסתברות, שנוסחה על ידי וילארד גיבס ב ארה״ב ולגרסת התרמודינמיקה, שנוסחה על ידי לודוויג בולצמן באוסטריה). ״ככל שהאנטרופיה גדֵלה״, – כתב וינר, – ״היקום וכל המערכות הסגורות ביקום, באופן טבעי, נוטים לשחיקה ואובדן המובהקות שלהם ושואפים מהמצב הפחות סביר למצב סביר יותר, ממצב הארגון והדיפרנציאציה, שבו קיימים הבדלים וצורות, למצב של כאוס ואחידות. ביקום של גיבס הסדר הוא הפחות סביר, והכאוס הסביר ביותר. עם זאת, בזמן שהיקום בכללותו, אם אכן קיים יקום כשלמות, טבועה בו נטייה לאובדן, הרי בעולמות המקומיים כיוון ההתפתחות, ככל הנראה, הפוך לכיוון התפתחותו של היקום בכללותו, ובהם קיימת נטייה מוגבלת וזמנית לצמיחה וארגוניות. החיים מוצאים מקלט בחלק מהעולמות האלה. דווקא מתוך עמדות אלה החלה את התפתחותה מדע הקיברנטיקה״ (וינר נ&#x27;. קיברנטיקה וחברה – בתוך: קיברנטיקה וחברה. יוצר ורובוט – מ.: טיידקס קו, 2003 – 248 עמ&#x27;, עמ&#x27; 28). נשים לב שדווקא רעיון היקום ההסתברותי, שבא, לפי דעת וינר, במקום רעיון הדטרמיניזם המכניסטי והופך לבסיס של תמונת העולם המודרנית, משמש גם בסיס למסקנות פסימיות על הבלתי נמנעות, כלומר צורך דטרמיניסטי טהור, אפילו קטלני, של מות היקום עצמו ושל כל איי הסדר, שבהם נצפית תנועה הפוכה, על ״התמוססותם בים הכאוס חסר הגבולות, שממנו יצאו ואליו ישובו שוב״. והעמדה הזו עצמה נחשבת כמקור השקפת-עולם של הקיברנטיקה כמדע. הכאוס קדמוני, בכל-מקומי, ומוחלט, ואילו הקוסמוס משני, מוגבל ואבדון עליו להתפוררות והפיכה לכאוס. למסקנה כזו מוביל עצם המודל של היקום המקרי, כלומר של היקום, שבו נוצר הסדר מהכאוס בדרך של שילוב מסוים של מקריות. ידוע שהקיברנטיקה של וינר שימשה לצד התרמודינמיקה הקלאסית אחת מנקודות המוצא של הסינרגטיקה המודרנית, שביססה את המהלך ההפוך של תהליכים אבולוציוניים במערכות פתוחות: מכאוס לסדר. עם זאת הבסיס ההשקפתי הראשוני נשאר הקודם ומתאים לחלוטין להשקפות הקריאציוניסטיות הקדומות על העולם, שמצאו ביטוי בכל הדתות: הכאוס ראשוני, הקוסמוס משני. אבל בהעדר דמיורג, המכוון את מהלך ההתפתחות לפי חוקי התבונה והצדק, לדמיורג כזה הופך הכאוס באמצעות אחת מההיפוסטזות שלו – הארגון העצמי המקרי. עם זאת במובן זה אדיש לחלוטין, אם הסדר, הנוצר במקרה בעולם, יוחלף בהכרח בכאוס, או שהכאוס באמצעות היצנפות מקרית המונית מוליד סדר זמני ורפה: מהכאוס הכול נוצר, לכאוס וישוב. במקרה כזה הכול בעולם, וגם הסדר, והקוסמוס, והאבולוציה, וחיי האדם, נשללים ממשמעותם העמוקה. תפיסת עולם, המתיימרת להיות מדעית, המאבסולוטזת את הכאוס והמקריות, שוללת מכל סדר, הן הקוסמי והן האנושי (כגרסה של הקוסמי), כל סיכוי להארכה בלתי מוגבלת של קיומו באמצעות חידושים מסדרים. משוחזרת תפיסת העולם של קהלת, אבל רק בלי התקווה ליוצר כל-יכול: אין חדש תחת השמש, הכול מהעפר נוצר, לעפר וישוב. או, בלשונו של הנחש משירו של גורקי: ״עוף או זחל, הסוף ידוע: הכול יקבר באדמה, הכול יהיה לעפר!״ התמונה ההסתברותית של היקום בפרשנות כזו, בהכחישה את הדטרמיניזם, הופכת לפטליזם. העובדה שמהכאוס בדרך אבולוציונית דרך ארגון עצמי בכל רגע של קיום היקום נוצרת סדר מסוים – זו אמת, המהווה הישג גדול של הסינרגטיקה המודרנית. וגם העובדה שהכאוס בכל-המקום בכל רגע של קיום היקום בדרך אבולוציונית גם הוא מערער את יסודות כל סדר וכל מה שקם, במוקדם או במאוחר ״מתבלה״ ונהרס בעקבות המוגבלות של החומר והאנרגיה, הנקשרים על ידי הסדר – גם זה נכון לחלוטין. נצחי, בלתי-נברא ובלתי ניתן להשמדה הוא רק היקום כאוניברסום, ואילו ״היקומים״ הקטנים מסוג המטא-גלקסיה וכל הסדרים, שנוצרים בהם, יש להם התחלה, אפוגיאה וסוף. אבל לא הכאוס, אלא הקוסמוס באמצעות האבולוציה יוצר את כל מה שקיים בעולם הזה. יוצר משום שהוא חדור סדר, שסדר הוא מצב טבעי של הקוסמוס בדיוק כמו הכאוס. גם הכאוס חדור סדר, וההיווצרות הספונטנית של סדר מהכאוס היא, במהות, הפיכה של אוסף הסדרים הבלתי-שיטתי, הכלול בכאוס, לסדר אחד שיטתי, שבבסיסו מבנה מסוים, המגייס חומר ומשתמש באנרגיה לצורך יצירה, שמירה, רבייה והפצה של סדר. כל מערכת במובן זה אבדון עליה למוות והתפוררות, להחלפה במערכת אחרת, חדשה, פרט לאותה אחת, שמחדשת את עצמה לחלוטין ויוצרת במקום הישנה סדר חדש לגמרי. ביחס זה הציוויליזציה תופסת עמדה מיוחדת לחלוטין בקוסמוס, מאחר שבעצם מהותה היא מהווה לא יותר ולא פחות מאשר הפיכת הקוסמוס לתרבותי ומתורבת. הציוויליזציה מסוגלת לייצר סוג משלה של אבולוציה קוסמית – אבולוציה מכוונת-מטרה, מועילה. מנפח ותוכנה של אבולוציה כזו תלויים גם סיכויי קיומן של ציוויליזציות. ככל שמתקוסמסת ונוצרת חברת חדשנות המשפרת את עצמה, הציוויליזציה הופכת לסדר מתרבת, המייצר בעצמו סדר קוסמי ומפיץ אותו מעבר לגבולות חדשים וחדשים. מהיכולת שלה לכך תלוי הסיכוי שלה להארכת קיומה. היא או משתווה למערכת קוסמית מקומית ואבדה, או משתווה ליקום כאוניברסום ומשחזרת בעצמה את קיומה, תוך התחדשות מתמדת. כדי לשרוד בקוסמוס, החדור בתהליכים כאוטיים ספונטניים, האנושית הציוויליזציה צריכה להפוך בעצמה לדמיורג של הקוסמוס, ללמוד ליצור ולהפיץ סדר קוסמי חדש, לעצב את הקוסמוס לפי אמות המידה ההומניסטיות של האדם, לשפר באופן שיטתי את האבולוציה הקוסמית ואת האדם עצמו כאובייקט שלה ובו זמנית כסובייקט. בייצוג זה האבולוציוניזם הקוסמי מתמזג עם קריאציוניזם אנתרופולוגי מיוחד. כמובן, לזמננו סיכוי כזה – אובייקט לא של מדע קפדני, אלא של אמונה מדעית, אבל דווקא אמונה מדעית, המבוססת על היכולת הקדמונית של הציוויליזציה לסדר את העולם למען האדם. בעיית הראשוניות של הכאוס או הקוסמוס אינה יכולה להיפתר לטובת הייצוג המיתולוגי הנאיבי-מוחשי של ראשוניות הכאוס ומשניות של סדר העולם הקוסמי. פתרון כזה שגוי באותה מידה כמו הייצוג הנאיבי-מוחשי, העומד בבסיס תמונת העולם האריסטוטלית-תלמית העתיקה עם עמדתה המרכזית של כדור הארץ בקוסמוס וסיבוב המאורות סביבו. שגוי באותה מידה, חדור קריאציוניזם ואנתרופומורפיזם, הוא גם הייצוג על הראשוניות של הקוסמוס. הכאוס נצחי כמו הקוסמוס, האבולוציה היא הפיכה הדדית נצחית של הכאוס והקוסמוס, החומר המתפתח בלתי-נברא ובלתי ניתן להשמדה. הקוסמוס בעל סדר מסוים, הנוצר מהכאוס, עם זאת במהותו הוא התנגשות נצחית ובלתי פוסקת, מעין ״דו-קרב״ ובו זמנית אינטראקציה, חדירה הדדית, קביעה הדדית של הסדר וחוסר הסדר. כל מה שיש בעולם, נוצר על ידי האבולוציה בתהליך של הפיכה הדדית בלתי פוסקת של סדר וכאוס. האבולוציה היא הראשית האמיתית, יסוד ההוויה הבסיסי, המופיעה בשלישות אחת עם החומר והתנועה. לא השילוש האלוהי, אלא שלישות החומר, התנועה והאבולוציה יוצרת את כל מגוון הקוסמוס באמצעות אינטראקציה ומחזור של הראשיות האקטואליות – סדר וכאוס. לא קיים (פרט אולי בהפשטה) סדר מוחלט, ולא כאוס מוחלט. הסדר הקוסמי והכאוס יחסיים ומתואמים זה לזה. הסדר הוא מבנה מבני, המבטיח רבייה סדירה של תכונות שלמות מסוימת, של תנאי התנועה בתוכה ומסביבה, של המאפיינים והאופי של התהליכים המתנהלים בה, את הימצאות מרכיביה המבניים במקומות מסוימים ביחס זה לזה ואת שינויים באלגוריתם מסוים. ואילו הכאוס הוא מצב של הסביבה, המייצג תערובת של מבנים שונים, שאין לו מובהקות ברורה של איכויות ותכונות, שאינו יוצר שלמות סגורה, שאינו מבטיח מהלך סדיר של תהליכים, בניית האינטראקציה ביניהם, הימצאותם במקומות המופצים באופן מסוים, יחס של מקומות אלה ורצף מסוים בזמן. תכונות הסדר: שיטתיות, שלמות, מבניות, סדירות, יציבות, קביעות, מובהקות, מופצות, ארגון, ניהול, רב-ייצור, חלוקה, פונקציונליות, קישוריות, קיום של מיקום מובע ברור במרחב ורצף בזמן, מגמתיות, פרופורציונליות, מידתיות, מחזוריות, הרמוניות, גיוס משאבים וכוחות וכו&#x27;. שורה של מחברים רוסים לא בלי השפעה עקיפה של הדיאלקטיקה-מט מציעה להכיר כאייטריבוט של החומר את השיטתיות, ובכך להמשיך את ההתאמה לדיאלקטיקה של תורת המערכות הכללית. אבל השיטתיות, עם היקף המערכות הנראה אוניברסלי, היא תכונה לא של כל חומר, אלא של חומר המסודר באופן מסוים. ואילו החומר הבלתי מסודר כאוטי, וממילא חסר שיטה. תנאי הכרחי לקיום מערכת הוא המבנה הגיוסי שלה. דווקא משום כך בכל מערכת, במיוחד במערכת מורכבת, טמון עקרון השלמות, או ההוליזם: המערכת אינה מסתכמת בסכום או במכלול המרכיבים הנכללים בה דווקא משום שהיא מורכבת מגרעין מגייס, מניע, מווסת ו פריפריה מגויסת, מונעת, מווסתת. כך משוכללת, מסודרת, מגויסת גם הגלקסיה, גם מערכת השמש, גם האטום, וגם התא החי, וגם כל קהילה אנושית. ניהול, ארגון, גיוס – תהליכים מכוונים, הם אינם מתבטאים בסכום החלקים. הכאוס הפיזיקלי מושרש לא רק בתהליכים אנטרופיים. לא מסודרת וכאוטית היא התנועה המולקולרית בגזים (המילה ״גז״ נגזרה מהמילה היוונית ״כאוס״) ובגופים מקרוסקופיים, התנועה הבראונית, האזורים הבלתי יציבים (הסטוכסטיים) של המרחב הפאזי, שנחקרו בעבודות של א&#x27; פואנקרה ובתורת הקטסטרופות, והעיקר – עצם היסוד של החומר, הכלול באי-ודאות מיקרוסקופית של תנועת כל החלקיקים היסודיים, הנחקרים על ידי מכניקת הקוונטים, שהערמותיהם העצומות במספר זו על זו מולידות אטומים, מולקולות וכל הגופים המקרוסקופיים. תהליכים כאוטיים מתנהלים גם במערכות אינפורמטיביות, וגם בגנים בצורת הסחפים והמוטציות שלהם, וגם בתהליכים חברתיים המוניים, וגם בביטויי הרצון של אנשים, המשתתפים בפוליטיקה. כל התהליכים האלה מתוארים על ידי חוקיות סטוכסטית, הסתברותית, אבל קיים גם גורם, המעניק להם דטרמינציה דינמית (אבל לא בהכרח מכנית). אלה – המבנים הגיוסיים, הפועלים בכל הרמות של האבולוציה ובשאיפתם לסידור (וברמת החיים – לשימור עצמי ואופטימיזציה של פעילות החיים) מעבירים את ״המסילות״ של האבולוציה לנתיבי ההתפתחות הפרוגרסיבית. תפקידם באבולוציה גובל בקריאציוניזם, הוא דומה לפעילות האלים, אבל רק לא של אלים אנתרופומורפיים ולא על-טבעיים. ch1ofwb8qdeejg19x2wg4lbxvhfacdz 0 31079 180670 2026-09-27T06:56:02Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180670 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == המבנים הגיוסיים כמחוללי סדר וכקטגוריות מפתח של התיאוריה הכללית של האבולוציה == המבנים הגיוסיים – תופעה קוסמית מורכבת, שלתופעות מורכבות כמו כל התופעות המורכבות, יש הגדרות וביטויים מגוונים רבים, המבוטאים בניסוחים מילוליים שונים הפשוטה ביותר מהם היא כזו. המבנים הגיוסיים – מבנים, המארגנים ומסדרים את תנועת החומר ובכך מגייסים את החומר לאבולוציה. כאן דרושה שורה שלמה של הבהרות. ראשית, האבולוציה במובן הרחב מתנהלת גם בלי השתתפות מבנים גיוסיים, היא אוניברסלית, מקיפה את כל מה שקיים ומייצגת מחזור נצחי של סדר וכאוס מתואמים. ואילו המבנים הגיוסיים נוצרים ספונטנית במהלך האבולוציה במובן הרחב, עוברים דרך התפתחות מסוימת, ובזמן זה מכוונים גם את התפתחות החומר המגויס על ידם, נהרסים תחת פעולת הכאוס הפנימי והחיצוני, ומבטיחים תנאים מוקדמים ליצירת מבנים חדשים. שנית, החומר מגויס לאבולוציה במובן הצר, ליצירה והפצה (תרגום) של סדר, ליצירה והתפתחות של סידורים ארגוניים, מה שמאפיין ומבטיח את הצד היוצר של האבולוציה. בתורה, האבולוציה במובן הצר היא גיוס של החומר ליצירת סדר מהכאוס ויצירת סדר חדש מהסדר שהתדרדר והפך לכאוס. הגיוס הוא תוצאה של תנועת החומר, של הפעילות בכל-מקומית של החומר, שבאמצעות ערבוב מתמיד של צירופים שונים של חומר ואנרגיה יוצרת אווירת ברירה, שבמהלכה נוצר בדרך מקרית מבנה כאוטי וארגון עצמי של החומר, ועל בסיס זה נוצרים מבנים גיוסיים מגוונים, המסוגלים לארגן תנועה בצורה מסודרת. בהיותו תוצאה של פעילות החומר, התגלמותו במבנים מסדרים, הגיוס בו זמנית הוא תהליך של הפיכת החומר, הוא מכוון את תנועת החומר ליצירה מתמשכת של סדרים מאורגנים יותר ויותר. בגורם גיוסי זה של היצירה העצמית של החומר כלול מרכיב של צדקת הקריאציוניזם. החומר, התנועה, הקוסמוס, האבולוציה הופכים ל״יוצרים״, ל״בוראים״, ״דמיורגים״ באמצעות תפקוד המבנים הגיוסיים. האטימולוגיה של המילה ״גיוס״ עצמה, מקורה מהשורש הלטיני, המציין ״תנועה״, מעניקה לה משמעות, שמתורגמת לרוסית במילה שנבנתה במיוחד ״אודוויז&#x27;יוואנייה״, או בצירוף ״הבאה לתנועה״. אבל הגיוס הוא לא רק הבאה לתנועה של איזו מסה של סביבה חומרית אינרטית. הגיוס כקטגוריה של התיאוריה הכללית של האבולוציה נובע מהמילה, המציינת לפני הכל תהליך של יצירת התגייסויות צבאיות בדרך של קריאת חייבי-גיוס, נתינים של מדינות, לשירות צבאי. אבל כבר בשימוש הדיבור הרגיל, המשמש כל הזמן בשפה המדעית, המילה ״גיוס״ מקבלת משמעות מושאלת, כשמתלבשת בצירופים כמו ״גיוס משאבים״ לצורך ביצוע איזשהו דבר, איזושהי פעילות. בעולם החברתי המילה ״גיוס״ מזוהה, עם זאת, כל הזמן עם קריאה למלחמה, היא ״מיליטריזציה״ של האוכלוסייה האזרחית, העלאתה למאבק כדי להתנגד לאיזשהם כוחות עוינים. אבל מאחר שהגיוס מוביל לארגון צבאי-ברור של כל החברה, מתרגם את הסדר הגיוסי לארגון של החיים האזרחיים והמבנה הממלכתי של החברה, נוצר באופן טבעי פירוש מורחב של מושג הגיוס כמאפיין של צורות שונות ביותר של פעילות גיוסית לצורך יצירה, שמירה והפיכה של סדר. הגיוס, ולא האנרכיה – אם הסדר, אין גיוס (או שמבנה התומך ומתרגם את הסידור מתברר כבלתי-כשיר), והסדר מתדרדר, נהרס, הופך לכאוס. דווקא בגיוס מושרשת היכולת היוצרת, הבונה של מערכות פעילות, ואפילו של היצירה הראשונית של מערכות כאלה בתהליך התפקוד הבלתי פוסק של הקוסמוס כ ״מכונת מבנה״ מיוחדת במינה. מכאן הגיוני נראה הפירוש הנוסף, עוד יותר מורחב, של מושג הגיוס, התפשטותו על המרכיב הפונקציונלי של התהליך הקוסמי, וכתוצאה מכך מושג הגיוס מתנשא לרמת קטגוריה, מושג יסוד של התיאוריה הכללית של האבולוציה בהתאם לעקרונות תפיסת העולם של האבולוציוניזם הקוסמי. את מושג הגיוס במובן זה, בגדילתו לתפקיד של קטגוריה של האבולוטיקה כדיסציפלינה פילוסופית-מדעית כללית, החוקרת את חוקיות האבולוציה, יש צורך לקשור למושג ״ההנדסה הקוסמית״, המוכנס לראשונה למחזור המדעי. צירוף מילים זה נוצר גם הוא בדרך של הענקת משמעות מושאלת למושגים ״קוסמוס״ ו״הנדסה״. הקוסמוס – לא אישיות, לא אל ולא מהנדס. אבל הוא ״דמיורג״ אמיתי של כל מה שקיים בתהליך של אבולוציה שמעולם אינה נפסקת, והאבולוציה – ״הדמיורג״ של הקוסמוס ושל כל מה שנוצר וקיים באוניברסום של היקום. הקוסמוס – לא מהנדס בעל תבונה, אבל הוא יוצר ספונטנית בנייני הנדסה אין-ספור, ומיליארדי שנים ללא לאות ״עובד״ על יצירת מבנים שונים. אחד ממבני אלה הוא כוכב הלכת כדור הארץ, הביוספרה שעליו והציוויליזציה האנושית. בנייני ההנדסה של ״הבנאי הקוסמי״ מגוונים עד אין קץ. ביצירתם אפשר להבחין בשלוש רמות – 1) כאוס יחסי, חדור סדר ומייצג ערבוב בלתי מוגדר ותנועה לא מאורגנת של מבנים שונים, 2) סידור יחסי, הנוצר על בסיס ארגון עצמי כאוטי, מקרי ומייצג ארגוניות חוזרת, סידור אחיד ומגמתיות של תהליכים ספונטניים (דווקא אותו חוקרת הסינרגטיקה) ו-3) הופעה והתפתחות על בסיס ארגון עצמי ספונטני של מבנים גיוסיים מגוונים, המשתמשים במשאבים החומריים-אנרגטיים של הסביבה החיצונית והפנימית לצורך סידור, שמירה והפצה של סדר מסוים ב״בנייני ההנדסה״ של הקוסמוס. ברמה הראשונה והשנייה של אלה נצפית פעולה פסיבית, ספונטנית של ״ההנדסה הקוסמית״, מונעת על ידי פעילות החומר וברירה לעמידות של המבנים הנוצרים על ידי ההשפעה האגרסיבית של הסביבה הסובבת, ובניית מרכיבים מסודרים, המהווה תנאי מוקדם לכל סוג של התפתחות. באמצעות פעולת המבנים הגיוסיים האבולוציה הופכת להתפתחות, וההתפתחות רוכשת יכולת לקידמה. כך ״ההנדסה הקוסמית״ בסופו של דבר מובילה לסידור מגויס. לכל דבר בעולם הזה יש גרעין גיוסי ופריפריה מגויסת – ולאטומים של כל חומר, ולמערכות פלנטריות, ולגלקסיות, ולתאים של יצורים חיים, ולאורגניזמים שלהם, ולקהילות אנושיות, המתפקדות בהיסטוריה. אבל המבנים הגיוסיים – לא רק מרכיבים מכניים של מערכות שונות, הם מהווים מחוללי סידור, מסדרי תצורות קוסמיות, ״אדריכלים״, הכרחיים להקמת בנייני קוסמי-מסודרים, כוחות המניעים של התהליכים האבולוציוניים. בהיווצרם בסביבה לא שיוויונית ולא יציבה בתהליכי ארגון עצמי סינרגטי של הכאוס, המבנים הגיוסיים כבר לא פשוט מפזרים אנרגיה משומשת למרחב הסובב, הם ״שואבים״ משאבים חומריים-אנרגטיים מהסביבה הסובבת ומהפריפריה המגויסת, כדי לשנות את מבנה החומר הסובב לפי ״דמותם וצלמם״. תכונה זו של בנייה מחדש של החומר הסובב לפי דמות המבנה הפנימי שלהם הופכת את המבנים הגיוסיים ל״דמיורגים״ של המציאות, מכתיבה את האקספנציה התמידית שלהם למרחב הסובב ותחרות על ניצול משאבים חומריים-אנרגטיים קרובים טריטוריאלית. את ״ההנדסה הקוסמית״ כתהליך של יצירה ותפקוד של מבנים גיוסיים מגוונים יש להבחין מתופעה אחרת של האבולוציה הקוסמית, שאותה אנו מכנים ״הטכנולוגיה הקוסמית״. שתי התופעות האלה קשורות עמוק ומקיף זו לזו ושתיהן מאפיינות את האבולוציה הקוסמית כמעין ״מפעל״, הפועל אוטומטית ועוסק ב״ייצור״ מערכות מסודרות. ״הטכנולוגיה הקוסמית״ של ה״ייצור״ האבולוציוני כוללת את ה״טכנולוגיים״ הבאים תהליכים: ל״כשירות חיים״; בשימוש ב״טכנולוגיות קוסמיות״ מתפתחת ״ההנדסה הקוסמית״, שהמוצר הסופי שלה הוא קידמת המבנים הגיוסיים. תחת גיוס אנו מבינים את ארגון התנועה בהתאם למבנה של המערכת המגייסת . המבנים הגיוסיים בתהליך של ״ההנדסה הקוסמית״ ויצירת ״הטכנולוגיות הקוסמיות״ מבצעים עבודה אבולוציונית מסוימת. למושג העבודה האבולוציונית כקטגוריה של התיאוריה הכללית של האבולוציה יש, לדעתנו, משמעות מפתח דומה להבנת התהליכים האבולוציוניים, כמו למושג המבנים הגיוסיים. העבודה במובן האבולוציוני, המבוצעת על ידי המבנים הגיוסיים, שונה מהעבודה במובן הפיזיקלי, המבוצעת בתהליכי התנועה, בכך שתוצאת העבודה האבולוציונית היא יצירה וטרנספורמציה של כאוס מסוים במערכות קונקרטיות. המוצר הסופי של העבודה האבולוציונית של מבנים אבולוציוניים מגוונים ביותר הוא הופעת חידושים גיוסיים, שיפור והתנשאות של ארגון הסדרים בתחומים המגוונים ביותר של הקוסמוס חסר הגבולות. עם הופעת החיים העבודה האבולוציונית של מבנים גיוסיים של חומר אינרטי עוברת טרנספורמציה לעבודה ביולוגית, ועם יצירת האדם עוברת טרנספורמציה לעבודת האדם. בדומה לעבודת האדם בכלכלה, העבודה האבולוציונית של המבנים הגיוסיים בכל רמות האבולוציה מביאה בסופו של דבר לרווח אבולוציוני מסוים, המבוטא באיכות גבוהה יותר של הסדרים, המיושמים בסביבה התחרותית של האבולוציה הקוסמית. את מושג הרווח האבולוציוני ניסחנו על בסיס עבודותיו של הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדיאייב, שכפי שידוע, דחה מכל וכל את האבולוציוניזם והכריז על צורה מיוחדת של קריאציוניזם במסגרת מה שנקרא תפיסת העולם הדתית החדשה. ברדיאייב יצא עם תוכנית של קריאציוניזם חדש, שבה הוא מציע כביכול להתגבר על המונופול של האל על בריאת הקוסמוס ובהתאם לרצונו של היוצר עצמו, לוותר על מונופול כזה ולהעניק את האפשרות של בריאת עולם חדש לאדם היוצר. בהתאם לכך ברדיאייב משאיר את מושג האבולוציה לעולם החומרי החוטא, ואת הקוסמוס המרוחנן מחשיב לתוצאה של התפתחות יוצרת במאמצים משותפים של אל ואדם. ההתפתחות היוצרת, לפי ברדיאייב, יוצרת רווח יוצר, מבטיחה אפשרות של שיפור עקבי של העולם והאדם. בשאילת מושג הרווח מהכלכלה, ברדיאייב מעניק לו משמעות מאוד ספציפית, במהות, אבולוציונית. הרמיזה של ברדיאייב מועילה מאוד להבנה נכונה של האבולוציה. היא מכילה אנלוגיה חשובה ביותר עם ההתפתחות הכלכלית. כמו שעבודת האדם, המצטברת בסחורה, מבטיחה העלאה של ערך העלות וערך הצריכה של הסחורה, וכתוצאה מכך במימושה נוצר רווח במובן הכלכלי של המילה, כך העבודה האבולוציונית, המבוצעת על ידי מספר אין-ספור של מבנים גיוסיים, בסופו של דבר מבטיחה רווח אבולוציוני, המבוטא בהופעת מבנים מושלמים יותר, תחרותיים ופרוגרסיביים יותר. וכמו שהגידול במסת הרווח הכלכלי בסופו של דבר מוביל לצמיחה כלכלית, הצטברות הרווח האבולוציוני מובילה להתפתחות פרוגרסיבית של הקוסמוס. ולהפך: ירידת מסת הרווח האבולוציוני, שנגרמה על ידי ירידה בפעילות הגיוסית של המערכת הקוסמית, מובילה לדגרדציה של מערכת זו. כמו בכלכלה, שבה לא כל המבנים היזמיים תחרותיים, כלומר מסוגלים בתחרות עם מבנים אחרים להבטיח רמת רווח מספיקה לקיומם, ובמקרה של העדר רווח פושטים רגל, נתונים לפעולת הברירה הטבעית ויורדים מהשוק, כך בקוסמוס לא כל המבנים הגיוסיים יוצרים בעבודתם האבולוציונית רווח, המספיק לקיומם. הם נדחים על ידי הברירה הטבעית ומפסיקים את קיומם, מבלי שהבטיחו איזשהו רווח אבולוציוני מהותי. אבל במסת המבנים העצומה בכל זאת מובטחת, למרות המשברים, מסה מסוימת של רווח אבולוציוני, וזה מה שיוצר אפשרות של התפתחות פרוגרסיבית. ובהתקלות בנסיבות נוחות אפשרות זו הופכת בחוקיות למציאות. כמובן, רווח – מאפיין כמותי, אבל הוא מבטא את איכות ה״סחורה״, המגיעה אל ״השוק״ של האבולוציה, וממומשת בתהליך של חילופי חומר-אנרגיה בין משתתפיו – מבנים גיוסיים של רמות שונות. אם כן, הקטגוריות העיקריות של האבולוטיקה, המאפשרות ליצור את היסודות הפילוסופיים והמדעיים-הכלליים של התיאוריה הכללית של האבולוציה, הן: סדר וכאוס, מבנים גיוסיים, תחרות, ברירה, הנדסה קוסמית, טכנולוגיות קוסמיות, עבודה אבולוציונית, חידושים גיוסיים ורווח אבולוציוני. מערכת הפוסטולאטים העיקרית של התיאוריה הכללית של האבולוציה, שאנו מבססים ומגנים עליה, מורכבת מהעמדות הבאות: התצורות הקוסמיות המוכרות למדע לגרעינים גיוסיים ופריפריה מגויסת, גורמים למשך מסוים של שמירת הסדר המופק על ידם, מה שמתבטא ביצירה ושמירה של ״בנייני״ ״ההנדסה הקוסמית״ המגוונים. ezwgbhrckcs4o4dcuy47uzio1pw1e3c 0 31080 180671 2026-09-27T06:56:08Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180671 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == האינטראקציות היסודיות והיסוד המיקרוסקופי של הסדר הקוסמי == הסדר והכאוס במבנה הקוסמוס הנצפה על ידינו נוצרים על יסוד מיקרוסקופי, המשמש מעין יסוד לבניית כל ״הבניין״ של סדר העולם, שהתגבש במטא-גלקסיה בתהליך ביצוע ״ההנדסה הקוסמית״. כגורם החשוב ביותר, הקובע את אופי החומרים, החוזק והיציבות של ה״יסוד״ הזה, משמשים ארבעה סוגי אינטראקציות יסודיות – חזקה, חלשה, אלקטרומגנטית וגרביטציונית. האינטראקציה החזקה נקראת לפעמים גרעינית, מאחר שהיא מתגלה אך ורק בגרעיני אטום ומהווה לא יותר ולא פחות מאשר משיכה הדדית, קישור, או ״הידבקות״ של חלקי הגרעין, של החלקיקים המרכיבים אותו – הנוקליאונים (מלטינית ״נוקלאוס״ – גרעין), שאליהם נמנים הפרוטונים בעלי מטען חיובי והנייטרונים הנייטרליים, חסרי המטען. האינטראקציה החזקה מונעת את התפוררות גרעיני האטום, מאחר שאם היא לא הייתה קיימת או אם לא הייתה כל כך עוצמתית, הגרעינים היו מתפרקים תחת פעולת הדחייה ההדדית של הפרוטונים טעוני המטען החשמלי הזהה. כתוצאה מהאינטראקציה החזקה גרעיני האטומים הופכים ליציבים ביותר, המבטיחה חוזק גבוה ביותר גם לאטומים עצמם כ ״חומר בנייה״ מיוחד במינו של התצורות המבניות המגוונות ביותר וכאילו ״בנייני הנדסה-קוסמיים״. יציבות האטומים מובטחת על ידי יציבות הגרעינים, מאחר שמשיכת הגרעין של כל אטום יוצרת סידור מבני של הקליפות. דווקא הוא מהווה בסיס למאקרוסקופיות כתכונה של החומר הגלם של הפעילות ה״בנאית״ של ״ההנדסה הקוסמית״, שמעולם אינה נפסקת, תכונה המבוטאת במובהקות המכנית-דינמית של חומר זה, באופיו החומרי, ביכולתו להתגבש לגופים דיסקרטיים. בלי המובהקות המאקרוסקופית של החומר לא היה אפשרי שום סדר ושום הנדסה. האינטראקציה החזקה היא קצרת-טווח. היא מתחילה להתבטא במרחקים קטנים מאוד מסדר 10⁻¹³ ס״מ ויורדת בחדות לאפס מעבר לתחום זה. האינטראקציה החזקה התגלתה על ידי א&#x27; רתרפורד ב-1911 בו זמנית עם גילוי הגרעין האטומי. בקיום הכוחות הגרעיניים הוסבר פיזור חלקיקי האלפא במעברם דרך החומר. לפי הייצוגים המודרניים, האינטראקציה החזקה מתבצעת על ידי גלואונים (מהמילה האנגלית, המציינת ״דבק״). כל מה שאנו יודעים על גלואונים, מסתכם בכך שהחלקיקים האלה הוכנסו על ידי פיזיקאים למחזור המדעי דווקא כדי להסביר את חוזק הקשרים התוך-גרעיניים. מקובל להניח שהגלואונים קושרים ביניהם קווארקים, הנכללים בהרכב הפרוטונים, הנייטרונים וחלקיקים אחרים. מסת המנוחה של הגלואונים, כמו של הפוטונים, מוכרת כשווה לאפס. האינטראקציות של הקווארקים נוצרות על ידי שמונה סוגי גלואונים. האינטראקציה החלשה, כמו החזקה, גם היא גרעינית וקצרת-טווח, היא מתבטאת במרחקים מ-10⁻¹⁵ עד 10⁻²² ס״מ. היא גורמת לסוגים מסוימים של התפרקויות גרעיניות, כולל התפרקות ביתא. היא גורמת גם להמון מהפכים מגוונים של חלקיקים יסודיים אחדים באחרים ומשתקפת לא כל כך בקשרים ותנועות של חלקיקים, כמה בהפיכותיהם ההדדיות. אי-היציבות וההפיכות ההדדיות של רוב החלקיקים היסודיים לפי הייצוגים המודרניים מוסברים דווקא באינטראקציות החלשות. בהתפרקות ביתא, שנגרמת על ידי האינטראקציה החלשה, מתרחשת הפיכת נייטרון לפרוטון, אלקטרון ואנטי-נייטרינו. תהליך זה גורם ל״בעירה״ ארוכה של השמש ושל כוכבים אחרים, מה שבתורו מבטיח אנרגיה מסופקת ללא הרף למרחב המקיף-כוכבים ולמערכות פלנטריות, כולל כדור הארץ עם החיים המתפתחים עליו. האינטראקציה החלשה מתבצעת על ידי מה שנקרא בוזונים חלשים. האינטראקציה האלקטרומגנטית, בניגוד לאינטראקציות הגרעיניות החזקה והחלשה, פועלת לא רק במיקרוקוסמוס, אלא גם ברמה המאקרו, למרות שהיא נגרמת על ידי הטעינה החשמלית של מיקרו-חלקיקים. היא שונה עוד בכך שבהיותה חלשה בערך פי מאה עד אלף מהחזקה, היא ארוכת-טווח, כלומר אינה יורדת לאפס מעבר למרחקים מיקרוסקופיים. האינטראקציה האלקטרומגנטית יוצרת משיכה הדדית של חלקיקים בעלי מטענים מנוגדים (חיוביים ושליליים נמשכים) ודחייה הדדית של חלקיקים בעלי מטענים זהים (חיוביים דוחים זה את זה, שליליים – שליליים). כוחות האינטראקציה בין מטענים תלויים במיקום ובתנועה של האובייקטים הטעונים. אובייקטים טעונים נייחים נכנסים לאינטראקציה חשמלית, שעוצמתה נקבעת על ידי חוק קולון. כוחות מגנטיים תלויים בתנועה של האובייקטים הטעונים ובתנועתם ההדדית. באינטראקציה המגנטית משתתפים זרמים חשמליים, שכיוונם משתנה בתנועה המטענים שהולידו אותם. האחדות של האינטראקציה החשמלית והמגנטית מהווה את האינטראקציה האלקטרומגנטית, המתוארת על ידי חוקי האלקטרוסטטיקה והאלקטרודינמיקה, ובצורה המלאה ביותר תיאור של אינטראקציה זו ניתן בתיאוריה של מקסוול, שמשוואותיה מקשרות בין השדות החשמליים והמגנטיים. בסדר הקוסמי האינטראקציה האלקטרומגנטית משחקת תפקיד עצום. היא קושרת בין גרעיני אטום בעלי מטען חיובי לאלקטרונים, ומבטיחה את יציבות האטומים, ואת האטומים – למולקולות. היא גורמת לאינטראקציות בין-מולקולריות ובכך למצבי הצבירה של החומר – מוצקים, נוזליים וגזיים – וגם לחיכוך וגמישות, מתח פנים, תכונות אחרות, שהן החשובות ביותר בתנועה ובאינטראקציה המכנית של גופים מאקרוסקופיים. חשיבות רבה יש לאינטראקציה האלקטרומגנטית בתהליכים כימיים וביולוגיים. כל התגובות הכימיות כך או אחרת קשורות באינטראקציות אלקטרומגנטיות, הן ביטוי שלהן. הן מתרחשות כתוצאה מחלוקה מחדש של קשרים בין אטומים במולקולות, מארגון מחדש של קליפות האלקטרונים של אטומים ומולקולות, משינוי בהרכב ובכמות האטומים במולקולות של חומרים שונים. בתחום הביולוגי ״הטכנולוגיות״ האלקטרומגנטיות עובדות ברמה הגנטית, משרתות את הקשרים במאקרומולקולות, את ההעתקה וההעברה של המידע התורשתי. דחפים חשמליים עומדים בבסיס התפקוד של מערכת העצבים, משרתים את פעילות המוח. בתהליך האינטראקציה האלקטרומגנטית מתרחשת פליטה וקליטה של חלקיקי אור – פוטונים. האור, שבוראי התנ״ך חשבוהו ליסוד ההוויה, גם הוא תוצאה של האינטראקציה האלקטרומגנטית. הפוטונים, שהם נושאי האינטראקציה הזו, מהווים קוונטים של השדה האלקטרומגנטי. הם עצמם אין להם לא מטען חשמלי ולא מסה, כשהם מתפשטים במרחב ב מהירות הגבוהה ביותר עבור המערכת החומרית שלנו – מהירות האור. נושאי המידע החשובים ביותר, המבטיחים את דרך התפיסה הטבעית של האדם, בעלי אופי אלקטרומגנטי. אור, גלי רדיו, חשמל, שבלעדי השימוש בהם לא נתפסת הציוויליזציה האנושית המודרנית, נמנים על התופעות האלקטרומגנטיות. כל אמצעי הקשר האנושיים, מקורות המידע, המכשירים האלקטרוניים, מערכות המחשב פועלים על נושאים אלקטרומגנטיים. בלי האינטראקציה האלקטרומגנטית לא היה קיים לא רק אור, אלא גם חום. האינטראקציה הגרביטציונית גם היא ארוכת-טווח, היא נחשבת לחלשה ביותר ואינה נלקחת כלל בחשבון בתיאוריות המיקרוקוסמוס. אבל היא מקיפה את כל הסוגים והמצבים של החומר ונמצאת בהתאמה למסה של גוף זה או אחר. האינטראקציה הגרביטציונית מטבעה מאקרוסקופית, היא מתפקדת במרחב-זמן רציף מאקרוסקופית, ומבטאת את כיפופיו, עקמומיותיו ותצורותיו. דווקא משום כך היא שונה עקרונית משלושת הסוגים האחרים של אינטראקציות, הטבועים במיקרוקוסמוס ומתפקדים בתנאים ובקנה מידה, שאינם מבטיחים רציפות מאקרוסקופית של מרחב-זמן. המילה ״גרביטציה״ נובעת מלטינית ״גרביטאס״ – כבדות. מאחר שבכבדות מחזיקים כל הגופים המאקרוסקופיים, הקיימים על כדור הארץ, כולל גם גופי בני האדם, כשהם נתקלים בגרביטציה יום-יום ובבניית מבנים ומתקנים, ובספנות, ובענייני צבא, בני האדם החלו להתעניין בטבעה של תופעה זו. במשך מאות שנים רבות הגרביטציה הייתה האינטראקציה היסודית היחידה, שנחקרה. פילוסופיית הטבע העתיקה, במסגרתה נולדה ההכרה המדעית, הסבירה את הכבדות בשאיפה ראשונית של כל הגופים למקומם. כך בדיוק הסביר את תופעת הגרביטציה אריסטו, שהרהר על כך שגופים כבדים בעקבות נטייתם הטבעית, שואפים מטה, לכדור הארץ, ואילו קלים – מעלה, לשמיים. בהנחיית צרכים מעשיים, ארכימדס יצר את תיאוריית המנוף, המאפשרת לפעול עם גופים כבדים לצורך הזזתם בכל כיוון. הוא אמר שאם היו נותנים לו מנוף באורך מספיק, הוא היה יכול להזיז את כדור הארץ. אמרה זו משמעותה הרחבת מושג הכבדות על אובייקטים בקנה מידה קוסמי. ארכימדס הניח גם את היסודות להבנת פעולת הגרביטציה בסביבה מימית, בהראותו שעל גוף בסביבה זו פועל כוח דחיפה, השווה למשקל המים שנדחקו. גילוי זה כל כך זעזע את ארכימדס, שכהכרת תודה לאלים על החוק שנתפס על ידו, שהצאצאים קראוהו על שמו, הוא הקריב בקורבן מאה שוורים. בתקופה החדשה של ההיסטוריה החקירה המדעית-הטבעית של הכבדות הוכתרה בתגלית הגדולה ביותר – בניסוח על ידי י&#x27; ניוטון של חוק הכבידה האוניברסלית. הוכחה האוניברסליות של הגרביטציה ונקבעה התלות המכנית של כוח הכבידה במסת הגופים ובמרחק ביניהם. על כל גוף בקו ישר, המחבר את מרכזי הכובד שלהם, פועל כוח משיכה, פרופורציונלי ישירות למכפלת מסותיהם ופרופורציונלי הפוך לריבוע המרחק ביניהם. המושג מסה במכניקה הקלאסית במובן מסוים טאוטולוגי, מאחר שהוא תואם למושג המשקל של הגוף. כוח המשיכה גדל פרופורציונלית ישירות למסה, שנמדדת בעצמה במשקל ככוח משיכה. יחד עם זאת, המושג מסה נושא בתוכו תוכן פילוסופי עמוק. כמו בתחום הסוציולוגיה, שבו המושג מסה משמעותו איחוד של המון אנשים, המושג מסה בפיזיקה מציין המון מרכיבים חומריים, המרכיבים ביחד גוף זה או אחר. גוף מסיבי יותר כולל כמות גדולה יותר של חומר, וכמות זו יכולה להיות מרוכזת בנפח קטן יותר. המסה מכילה, הגוף מחזיק, הנפח מתפשט. המסה מבטאת, במהות, את אותה פעילות גיוסית, שבעזרתה הגוף בעל המסה, חתיכת החומר, פועל על גופים אחרים – גם הם חתיכות חומר. המסה היא מידת גיוס של החומר למשיכת חומר מהמרחב הסובב. בהתאם לכך הגרביטציה היא צורה של ״הנדסה קוסמית״, המהווה תנאי מוקדם לפעילות הגיוסית של החומר. היא מחברת ומושכת צורות חומריות למרכזי כובד מסוימים, ומכינה אותן לאינטראקציה והתנגשות ממשית. היא – בסיס השלמות והקישוריות של תצורות קוסמיות. בלי האינטראקציה הגרביטציונית לא היו קיימות לא גלקסיות, לא כוכבים, ולא כוכבי לכת. בהיותה גורם מאחד של האבולוציה הקוסמית, הגרביטציה היא אחת התנאים המוקדמים הראשוניים של ״ההנדסה הקוסמית״, היא מארגנת את התנועה במטא-גלקסיה, יוצרת אלטרנטיבה להתרחבות המרחב-זמן, ל״בריחה״ של הגלקסיות ותורמת לחלוקת החומר לגרעינים גיוסיים ופריפריה מגויסת. לאינטראקציה הגרביטציונית יש דמיון מסוים לאלקטרומגנטית. עוצמת האינטראקציה הגרביטציונית, כמו גם האלקטרומגנטית, נחלשת בהדרגה עם ריבוע המרחק, כלומר התלות, שנתגלתה על ידי ניוטון, דומה במובנים רבים לתלות, שנתגלתה כעבור מאה שנה על ידי קולון. אבל האינטראקציה הגרביטציונית חלשה משמעותית, ברמת המיקרו היא זניחה לחלוטין, ובין גופים מאקרוסקופיים בעלי מסות קטנות יחסית היא כמעט בלתי נראית. הגרביטציה אוניברסלית, ואילו האלקטרומגנטיזם פועל רק בין גופים טעונים. הגרביטציה במערכת הקוסמית שלנו רק מושכת גופים, ואילו מטענים חשמליים יכולים להימשך ולהידחות. המודל של איינשטיין לגרביטציה בניגוד לזה של ניוטון, קשור בתיאור האינטראקציה הגרביטציונית לא כתוצאה של משיכה מכנית של גופים בקווים ישרים במרחב אוקלידי, אלא בעקמומיות של המרחב-זמן תחת פעולת המסות הנמשכות. בשדה הכבידה גופים נעים בקווי גיאודזה, מסלולים עקומים, לא משום שפועל עליהם כוח משיכה מכני, אלא משום שמסלולים כאלה הם הקצרים ביותר במרחב-זמן המעוקם על ידי הכבידה. מאחר שהעקמומיות של המרחב-זמן תלויה בכמות החומר, המבוטאת במסה, והחומר מופץ במטא-גלקסיה באופן לא אחיד, המרחב מתעקם בצורות שונות, והזמן בחלקים שונים של המטא-גלקסיה זורם במהירויות שונות. המודל של איינשטיין לגרביטציה חורג מזה של ניוטון רק בשדות כבידה חזקים, לגבי חלשים הם מתלכדים. חריגות אלה אושרו פעמים רבות בתצפיות אסטרונומיות ובניסויים פיזיקליים. לטובת המודל של איינשטיין מעידים אפקטים של עקמומיות קרני האור ליד גופים בעלי מסות גדולות, האטת הזמן בשדות כבידה ובתנועה בתאוצות גדולות, סטיות בזמן ההתפרקות של גרעינים אטומיים לא יציבים וכו&#x27;. עוצמת הכבידה נחשבת לחלשה רק במובן היחסי, מנקודת המבט של היחס למסות ולמרחקים של הרמה המיקרוסקופית. אבל גם במיקרוקוסמוס היא יכולה לגדול בחדות ולהיות דומה בפעולתה לאינטראקציות החזקה, החלשה והאלקטרומגנטית. זה קורה בשתי סיטואציות ספציפיות. ראשית – בצפיפות על-גבוהה של חומר, המגיעה לא פחות מ-10⁹⁴ גרם/ס״מ³. צפיפות כזו הייתה תופעה נפוצה בכל מקום בשלבים המוקדמים של האבולוציה של המטא-גלקסיה, וכיום נשמרת רק בכמה אובייקטים אסטרונומיים על-צפופים, למשל, בכוכבי נייטרונים. שנית – באנרגיות גדולות מאוד ומרחקים על-קטנים – מ-10⁻³³ ס״מ ומטה. בתנאים אלה מתבטאות תכונות הוואקום הפיזיקלי, המבוטאות בפעולת חלקיקים וירטואליים. חלקיקים וירטואליים מסיביים יוצרים שדה כבידה חזק דיו, שמעקם בחזקה את המרחב-זמן ברמת המיקרו, כתוצאה מכך מתחילים ״לעבוד״ האפקטים של תורת היחסות הכללית. יש לציין שזה יכול להתרחש בתנאים, דומים גם לשלבים הראשוניים של קיום המטא-גלקסיה. במובן המוחלט בחלק היקום הנצפה על ידינו אין כוח חזק יותר מהגרביטציה. היא ״מניעה״ כוכבים, גלקסיות, צבירי גלקסיות, מבטיחה מצב יציב של מערכות כוכבים ופלנטריות, ״מצמידה״ אל פני כדור הארץ את כל מה שנוצר עליו, ואלמלא היא, הכול היה מתפזר למרחב הקוסמי חסר הגבולות. במיוחד עומדת שאלת קיומם של קוונטים של שדה הכבידה – מה שנקרא גרביטונים. מצד אחד, הגרביטונים אינם משתלבים בתורת היחסות הכללית ובמודל ההסבר שלה לגרביטציה, מאחר שמנקודת המבט של תורת הגרביטונים הגרביטציה מהווה לחץ, המופעל על ידי תנועתם המכוונת (כמו שזרם חשמלי מהווה תנועה מכוונת של אלקטרונים). באופן דומה מנסים להסביר את השדה המגנטי, תוך צמצומו לתנועה מכוונת של מונופולים מגנטיים. לא גרביטונים ולא מונופולים נתגלו בניסוי, למרות מאמצים מרובים של פיזיקאים. בעקבות אי-האישור של קיומם הם מסווגים כחלקיקים היפותטיים. עם זאת, מקובל להניח שגרביטונים וגלי הכבידה הקשורים בהם לא מצליחים לגלות בעקבות אופיים הזעיר במיוחד. לגלי כבידה, אם הם קיימים, יש אמפליטודה קטנה מאוד בעקבות החולשה היחסית של האינטראקציה הגרביטציונית. תומכי תורת הגרביטונים סבורים שהיא מוצאת אישור עקיף, ושהשדה הגרביטציוני מתפשט במהירות האור בצורת גלי כבידה. הם מקווים לרשום גלי כבידה, הנוצרים בהתפוצצות כוכבי-על ובהתכווצות קולפסרים, ומסבירים את הכישלונות בגילוי גלי כבידה בכך שהם כה קטנים, שהם נשארים מעבר לגבולות הרגישות של המכשירים המודרניים. עם זאת ניסיונות לגילוי של סוכנים מיקרוסקופיים של שדות כבידה יכולים להיות חסרי הצלחה דווקא בעקבות אי-קיומם בטבע. מאחר שמהותן של האינטראקציות הגרביטציוניות קשורה בתכונות המרחב-זמן, את גילוי המהות הזו יש לחפש במאפיינים המרחביים של המיקרוקוסמוס. r6zwmukd6buzzfpotv2grde0i1xsarb 0 31081 180672 2026-09-27T06:56:14Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180672 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == הקבועים העולמיים והמבנה הגיוסי של המטא-גלקסיה == לארבע האינטראקציות היסודיות טבועים ארבעה קבועים עולמיים, כלומר ערכים קבועים של הפרמטרים הכמותיים של האינטראקציות, המבטיחים יציבות יחסית של הסדר הקוסמי וקביעות של הסביבה הקוסמית. הסדר, שהתגבש במטא-גלקסיה כתוצאה מהאבולוציה שלה, הוא תוצאה של התאמה קפדנית למדי של הקבועים, שזכתה בספרות המדעית לשם ״הכיוונון העדין״ של היקום שלנו ושימשה בסיס להעלאת העיקרון האנתרופי. שינוי בלתי משמעותי למדי בערכים המספריים של קבועים אלה ואחרים היה מוביל להפרת התאמתם ובהתאם לכך להרס חד ביותר של הסידור המבני של היקום הנצפה. כך, הקטנה בלבד במספר סדרי גודל של הקבוע של האינטראקציה החזקה הייתה מובילה לכך שבתהליך האבולוציה של המטא-גלקסיה היו נוצרים רק יסודות כבדים, אטומים ואיזוטופים רבים היו מתבררים כלא יציבים, ואי-היציבות של הדאוטריום הייתה מובילה להיעדר מקורות אנרגיה קבועים. ואילו הגדלת הקבוע הזה הייתה הופכת את הביפרוטון ליציב ומובילה לשריפה מלאה של המימן. התחזקות של כמה אחוזים בלבד של האינטראקציה החלשה הייתה מובילה להקטנת זמן החיים של נייטרונים חופשיים, וכתוצאה מכך לא היה נוצר הליום והייתה הופכת לבלתי אפשרית התגובה של התמזגות חלקיקי אלפא לסינתזה של פחמן. פחמן לא היה נוצר, והיסוד הנפוץ ביותר היה מימן. ואילו היחלשות בלתי משמעותית של האינטראקציה החלשה הייתה יוצרת יקום הליום והופכת את התגובות הגרעיניות בכוכבים לבלתי אפשריות. להקטנת הקבוע של האינטראקציה האלקטרומגנטית הייתה תוצאה חוסר האפשרות של פעולת כוחות קולון, המבטיחים דחייה הדדית של פרוטונים בגרעיני אטום. בסופו של דבר הייתה נפגעת יציבות האטומים. ואילו הגדלת עוצמת האינטראקציה האלקטרומגנטית הייתה מושכת את האלקטרונים אל גרעיני האטום והופכת לבלתי אפשרית את מהלכם של כל התגובות וההיפוכים הכימיים. הקטנה בכמה אחוזים של האינטראקציה הגרביטציונית הייתה שוללת את האפשרות של מהלך התגובות הגרעיניות בכוכבים. במדע המודרני מוצעים עוד ועוד ניסויי מחשבה חדשים, המראים את תלות סדר העולם של היקום שלנו בערכים המספריים של הקבועים העולמיים ובהתאמה ביניהם. הניתוח של הידיעות שדלה המדע על האבולוציה של המטא-גלקסיה מאפשר להניח שהיא מתפתחת לפי ״תוכנית״ מסוימת, שפותחה, ככל הנראה, בתהליך השלב הפרה-סינגולרי של ההתפתחות ומותנית בחוקיות של ״ההנדסה הקוסמית״. אפשר גם להניח שפיתוח זה ומימוש ״תוכנית״ זו מנוהלים על ידי איזשהו מבנה גיוסי, שנפרש בתקופת המפץ הגדול ומכיל בתוכו בצורה מגולגלת את תוצאות השלב שקדם למצב הסינגולרי של האבולוציה של החומר המטא-גלקטי. הספקולציות התאולוגיות, שתפיסת מבט זו עלולה לייצר, חסרות בסיס לחלוטין, כמו שחסרות בסיס גם הספקולציות התאולוגיות, שנוצרות על ידי מה שנקרא ״הכיוונון העדין״ של היקום שלנו והעיקרון האנתרופי של סידורו. ה״דמיורג״ היחיד של כל מערכת קוסמית הוא האבולוציה במובן הרחב והמבנים הגיוסיים מסוגים שונים, הנוצרים בתהליכים אבולוציוניים האוניברסליות של האבולוציה אינה משאירה מקום ליצירת אישיות אלוהית, שתנהל את היקום מבחוץ, כמו שאישיותו של האדם מנהלת את מעשיו והתנהגותו. ״ההנדסה הקוסמית״ אינה פונקציה של איזה מהנדס קוסמי, שניחן בתודעה אנושית-דומה, היא מתגבשת על בסיס התהליכים האבולוציוניים המבניים-חומריים, המקיפים את כל היקום, מהאטום הקטן ביותר ועד למגה-עולם העצום ולכל המון העולמות המגוונים. ״ההנדסה הקוסמית״ של המטא-גלקסיה מתגבשת על בסיס ארבעה סוגים של אינטראקציות יסודיות, אשר גורמים לפרמטרים העיקריים של הסדר, האופייניים למערכת חומרית מתפתחת ומספקת-עצמית יחסית זו. סוג האינטראקציה קובע את הקבועים, הערכים הקבועים, הגורמים לאופי התנועה וקובעים את ההגבלות של סדר התנועה, הטבועים במטא-גלקסיה כמערכת חומרית מסוימת וסביר להניח, לא יחידה של הקוסמוס. 021100m5d9nsw9nawsrmx6dgdr4mgdp 0 31082 180673 2026-09-27T06:56:20Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180673 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == ההנדסה הקוסמית והכאוס במיקרוקוסמוס == כיום בניסויים פיזיקליים זוהו כבר יותר מ-400 סוגים של חלקיקים יסודיים, ומספרם הולך וגדל. קשה מאוד בעת זאת המיון של חלקיקים אלה, מאחר שלפי סימנים מסוימים הם נופלים למחלקות מסוימות, ולפי אחרים – למחלקות שונות לחלוטין. לפי אחד המיוןים, כל החלקיקים היסודיים מתחלקים להאדרונים, כלומר משתתפים באינטראקציות חזקות, וללפטונים – חלקיקים בעלי אינטראקציה חלשה. אז אל ההאדרונים אפשר למנות מזונים ובריונים (מיוונית ״בארס״ – כבד), וגם חלקיקים, המרכיבים את גרעיני האטום – נייטרונים ופרוטונים (נוקליאונים, מיוונית ״נוקלאוס״ – גרעין). לכאן נמנים מנקודת מבט זו גם היפרונים (מיוונית ״היפר״ – על), מאחר שהם כבדים יותר מהפרוטונים, גבוהים מהם במסה. כל הפירמידה המיוןית הזו יש לה בבסיסה קווארקים – חלקיקים, המולחמים בחוזקה על ידי גלואונים ולכן, כפי שמניחים, אינם מופיעים במצב חופשי, מה שמבטיח את האינטראקציה החזקה. אל הלפטונים נמנים אלקטרונים, מיואונים ונייטרינו. עם זאת מיון כזה כדי להבטיח את יופיו נאלץ להתעלם מהפוטונים – קוונטים של השדה האלקטרומגנטי, שאין להם מסת מנוחה ואינם משתתפים לא באינטראקציות חזקות ולא בחלשות, אבל מהווים בסיס של האינטראקציות האלקטרומגנטיות ומספקים לנו את מקור המידע העיקרי – האור. הלפטונים (מיוונית ״לפטוס״ – קל) משתתפים באינטראקציות חלשות, אבל אלה מהם, שיש להם מטען חשמלי, נכנסים גם לאינטראקציות אלקטרומגנטיות. דוגמה קלאסית הם האלקטרונים – חלקיקים קלים במיוחד בעלי מטען שלילי, שאין להם לא לוקליזציה ברורה במרחב, ולא מסלול תנועה מוגדר מאקרוסקופית. אבל לא נשכח שהתנועה המכוונת של אלקטרונים יוצרת זרם חשמלי. החומר הזה, הזורם בחוטים, בעל כוח כזה, שמניע את כל המכשירים החשמליים ויכול להרוג כל יצור חי, שנקלע למתח גבוה. עם עוצמת הזרימה הזו, המרוכזת במרחב צר, לא יכולה להשתוות אפילו נהר הררי, שמימיו מונעים על ידי גרביטציה. ובינתיים הטורבינות של תחנות הכוח, המונעות על ידי נפילת המים, מייצרות זרם חשמלי כתופעה מאקרוסקופית, המותנית בתנועה משותפת של מסות עצומות של אלקטרונים. הסיבה לעוצמה זו היא האופי האלקטרומגנטי של האלקטרונים, המטען החשמלי שלהם. הם עצמם כלפטונים, משתתפי האינטראקציות החלשות, בהיכנסם להרכב האטומים, מהווים את החוליה החלשה שלהם, הקליפה החיצונית של הגרעין, עוברים ממסלול למסלול בקפיצות תחת השפעת מנות מסוימות של אנרגיה חיצונית מופעלת. המבנים הגיוסיים של האטומים הם הגרעינים, הם, המותכים באינטראקציות חזקות, מצדיקים במידה מסוימת את שמם של האטומים כיסודות בלתי ניתנים לחלוקה, ראשוניים של העולם המאקרוסקופי, הם קובעים את אופי התנועה באטומים. האלקטרונים, המרכיבים את קליפות האטומים, הקשורים אל הגרעין במשיכה אלקטרומגנטית של הפרוטונים ובאינטראקציות חלשות זה עם זה, יכולים להינתק ולהפוך לחופשיים, לעבור למצב כאוטי של תנועה ואינטראקציה. גרעיני האטומים הם אחד המרכיבים החשובים ביותר של הסידור המבני של החומר. קבוצות מיוחדות בשורות הנייטרוניות של חלקיקים יסודיים מהווים הבוזונים, שהתנהגותם מחושבת בסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, והפרמיונים, המחושבים בסטטיסטיקת פרמי-דיראק. אל הבוזונים נמנים פיא-מזונים (פיונים), קא-מזונים (קאונים) ופוטונים. אל הפרמיונים – אלקטרונים, פרוטונים, נייטרונים, מיואונים והיפרונים. מנקודת המבט של קיום מסת מנוחה החלקיקים היסודיים מתחלקים לקלים – לפטונים (אלקטרון, פוזיטרון ובמיוחד פוטון, שאין לו כלל מסת מנוחה, וגם נייטרינו, שבהם נתגלתה לאחרונה מסת מנוחה קטנה מאוד), בינוניים – מזונים (מיוא-מזונים, פי-מזונים), כבדים – בריונים (פרוטונים ונייטרונים) וכבדים במיוחד – היפרונים. חלקיקים שונים יכולים להתקיים גם בתוך הקשרים של האטומים, בהיכנע לניהול של אנרגיות הקשרים הגרעיניים, וגם במצב חופשי. בהישארם מחוץ ל״שליטת״ האטומים, בלי ארגון גיוסי מצד הגרעינים האטומיים, החלקיקים היסודיים מוצאים את עצמם במצב של כאוס לא-מאקרוסקופי, שהוא, ככל הנראה, ביטוי של איזה סדר אחר, לא-גיאוצנטרי, הנוצר על ידי מבנים גיוסיים שונים אונטולוגית ברמה הלא-גיאוצנטרית של ״ההנדסה הקוסמית״. חלקיקים יסודיים חופשיים, המופשטים מאינטראקציות קבועות, אינם יותר מאשר הפשטות מתמטיות, הבנויות בדמות ובדמיון של גופים מאקרוסקופיים מבודדים הפעלה של הפשטות אלה כמרכיבים של הדרך המלאכותית הקוונטית-מכנית של תפיסה בניתוח נתוני הניסויים מראה שהחלקיקים האלה לא רק עוברים תמורות, אלא נמצאים כל הזמן בתהליך של תמורות, השולל מהם קיום עצמאי, מוגדר בבירור, דיסקרטי. רוב החלקיקים נוצרים (״נולדים״) בהתנגשות עם חלקיקים אחרים במהירויות גבוהות מאוד. חלקיקים מסוימים בתנאים אלה הופכים לאחרים. כך, פרוטון הופך לנייטרון (מאבד מטען) תוך פליטת פיא-מזון. חלקיקים אחרים ״מתפרקים״: נייטרון – לאלקטרון, פרוטון ואנטי-נייטרינו, פיא-מזון נייטרלי – לשני פוטונים. חלקיקים מקיימים אינטראקציה מתמדת עם הוואקום, בולעים או פולטים חלקיקים וירטואליים, יוצרים סביבם ״ענן״ של חלקיקים וירטואליים. מאחר שהחלקיקים היסודיים יוצרים ״מריחה״ המשתנה ללא הרף של מסה, מטען חשמלי ומומנט מגנטי, ההופכת צפופה יותר אל מרכז החלקיק, אפשר לדבר על קיום בהם של ליבה מרכזית צפופה יחסית, המכונה קרן (או גרעינון), ופריפריה רפויה. עם זאת בניגוד לאטומים בחלקיקים אין מרכיבים מובחנים מבנית, התופסים מקום מסוים במרחב: ה״מריחה״ משתנה כל הזמן בחלקיקי שנייה מיקרוסקופיים, מבלי ליצור אפילו צורות מרחביות יציבות יחסית. השאיבה של ה״מריחה״ נמשכת כל הזמן בעקבות ההשפעה המתמדת של שדות ואקום, חלקיקים וירטואליים ומיקרו-אובייקטים אחרים. הקרנים של חלקיקים יסודיים אינם מסוגלים להפוך למבנים גיוסיים, המסדרים תנועה, המארגנים קביעות יחסית של מבנים ואינטראקציותיהם. אין להם בשביל כך מספיק מסה, מטען ובעיקר יכולת לאינטראקציות חזקות. לכן המצב החופשי מהשפעת גרעיני האטומים הופך עבורם לאובדן סדר ולפירוד של התכונות המאקרוסקופיות. מצב כאוטי מיוחד של חלקיקים נוצר בריק, המאופיין בהיעדר חומר ובהיווצרות של מה שנקרא חלקיקים וירטואליים. הוואקום הפיזיקלי מאופיין לא בהיעדר מוחלט של חומר, אלא במצבו המיוחד, המצב הנמוך ביותר של השדה, שבו נעדרים חלקיקים אמיתיים. גופים הנעים במרחב הקוסמי הריק, למשל, טילים קוסמיים או כוכבי לכת, המסתובבים במסלולים בלתי משתנים מזה אלפי שנים, אינם חשים כמעט חיכוך או שהוא זניח, מה שאומר היעדר בוואקום של סוגים רגילים של חומר. הוואקום הקוסמי כה ריק, שאור, הבא מגלקסיות מרוחקות במשך מיליונים או מיליארדי שנים, אינו נחסם ואינו מעוות על ידי החומר המפריד בינינו. ובזאת היעדר מוחלט כזה של חומר אינו מלווה בהיעדר מרחב, הנחוץ למעבר האור ולתנועתם של גופים קוסמיים. הרי המרחב יכול להיחשב גם כמעין בד חומרי, כה הומוגני, שעליו יכול לנוע כל דבר, בלי להיתקל, בהיעדר מילוי חומר, בשום התנגדות. אם המרחב-זמן כמעין סינתזה של היחסות הדדית והרצף אכן מסוגל להתעקם על ידי מסות גרביטציוניות, משמע, הוא מעין ״יריעה״, שיש לה נושא חומרי, שהביטוי שלו הוא שדה הכבידה. אבל אז מעבר ל״יריעה״ המרחבית-זמנית המרובעת-ממדית הזו אמור להתקיים עולם רב-ממדי יותר וכו׳. במקרה כזה לצורת ההסדר המרחבית של החומר יש נושא חומרי משלה, המשתנה עם הזמן, והתהליכים הווירטואליים בוואקום הפיזיקלי אינם אלא תנודות אקראיות, פלוקטואציות, של הנושא הזה. הפלוקטואציות של הוואקום יוצרות קוונטים של שדות גלים רלטיביסטיים, שנקראים חלקיקים וירטואליים. תהליכים וירטואליים נצפים, למשל, בתזוזת קווי הספקטרום באטומים בעקבות תנודות מתמשכות של האלקטרונים הנעים במסלוליהם תחת השפעת התנודות ״האפסיות״ של הסביבה הוואקואומית. הכאוס בתנועת הקליפות האלקטרוניות, הנמצאות תחת השפעת גרעינים אטומיים, מותנה בפעולה עליהן של תנודות כאוטיות של הסדר המרחבי של הסביבה הוואקואומית, כלומר אפשר, של אותו ״חומר״, שממנו ״יוצר״ המרחב התלת-ממדי. ייתכן גם שהחומר הזה התגבש בתהליך של ״ההנדסה הקוסמית״ תחת פעולת המפץ הגדול וההתפשטות הרציפה לכל הכיוונים של החומר של המטא-גלקסיה. ולא נשלל שההנדסה הקוסמית התנהלה לפי ״תוכנית״ וברצף, שהתגבשו בשלב הפרה-מטא-גלקטי של האבולוציה. תנודות מתרחשות בחומרים המגוונים ביותר, הן מתרחשות גם בחומר, שממנו ״עשוי״ היקום. הבד המרחבי-זמני של ההוויה חזק מאוד, ולכן אינו מורגש לאלה, שחומר גופם מונח אף הוא על בד זה, כלומר לנו, בני האדם. הוא מגלה את עצמו רק בתהליכים וירטואליים בוואקום. לפחות זאת ההנחה שלנו, המובאת כמתנה לפיזיקאים מצד הפילוסופיה. מתישהו המודל הסובסטרטלי הזה שלנו של המרחב-זמן יאושר או יופרך. אבל הוא נראה לנו לגיטימי לחלוטין מנקודת המבט של הידע המדעי של ימינו, וחוץ מזה הוא פותח אפשרויות מסוימות להסברת תהליכי שדה ופעולה-מרחוק של גופים פיזיקליים. החלקיקים הווירטואליים נבדלים מהאמיתיים בכך שבמראם מופר היחס הרלטיביסטי בין אנרגיה לתנע, וכאילו מושהה זמנית פעולת חוק שימור האנרגיה, מאחר שהאנרגיה נוצרת מהריק, ממה שנראה כאין. למעשה לא חוק שימור האנרגיה מופר, אלא האנרגיה רק כביכול נלקחת בהשאלה כתוצאה מיחס אי-הוודאות בין אנרגיה לזמן, מה שיכול להתרחש רק במרווחי זמן קצרים מאוד, בחלקיקי שנייה מיקרוסקופיים, ולאחר מכן האנרגיה חוזרת לוואקום ונבלעת בו. חלקיקים וירטואליים נוצרים ברגעים קצרים של מעברים הדדיים ואינטראקציה. כך, באינטראקציה של אלקטרונים אחד מהם פולט פוטון וירטואלי, והאחר בולע אותו. האינטראקציה של נוקליאונים – פרוטונים ונייטרונים – מתבצעת באמצעות פליטה ובליעה של מזונים וירטואליים. כל נוקליאון עטוף בענן של פיונים וירטואליים, שעל בסיסו מתגבש שדה האינטראקציות הגרעיניות. בתורת הפיזיקה המודרנית תכונות מבניות רבות מאוד של חלקיקים יסודיים מוסברות ומתוארות בעזרת ההצגות על הופעה, בליעה או התפרקות של חלקיקים וירטואליים. עצם הקוונטיות של חלקיקים יסודיים ווירטואליים נובעת, ככל הנראה, מקריעות הרצף המרחבי-זמני, מהקרעים או ״החספוסים״ של אותו ״קיר״ רציף, שבו ״ההנדסה הקוסמית״ של התהליך האבולוציוני הפרידה את המטא-גלקסיה ממערכות קוסמיות אחרות. אנחנו איננו מבחינים בקיר הזה, מאחר שדרך התפיסה שלנו מותאמת להצגת רק אותם אובייקטים, שיש להם תכונות ואיכויות תואמות תנאים ארציים. אי-האוניברסליות של דרך התפיסה הזו נחקרה על ידינו בדוגמאות המגוונות ביותר, אבל באופן בולט במיוחד היא מתבטאת במה שנקרא חומר ״נסתר״, שקיומו אינו מתגלה כלל בתמונות, המובאות מעצמים קוסמיים לעינינו, אלא מתגלה רק בהתנהגות ״לא נכונה״ של עצמים קוסמיים, המעידה על הופעתם מהריק של שדות גרביטציוניים אדירי עוצמה. גם חלקיקים יסודיים וגם וירטואליים בעלי יכולת להיוולד ולהיהרס, להיפלט ולהיבלע בתהליכי אינטראקציה עם חלקיקים אחרים. ההופעה לכאורה הזו מאין וההיעלמות לאין מותנים באי-השליטה של המעברים ההדדיים, באי-בהירות הגבולות ובטשטוש הוודאויות ברמת המיקרו. לפי ״זמן החיים״ החלקיקים מתחלקים ליציבים וללא-יציבים. חלקיקים יסודיים יציבים יש רק חמישה: אליהם נמנים אלקטרון, פוטון, פרוטון ושני סוגי נייטרינו. שאר יותר מ-400 סוגי החלקיקים אינם יציבים, הם מתקיימים חלקיקי שנייה זעומים, לעתים רחוקות דקות, כמו נייטרון במצב חופשי, ואז מתפרקים. ודאות וסידור מאקרוסקופיים יוצרים המבנים הגיוסיים של הגרעינים האטומיים. הם נוצרים מהכאוס של חלקיקים יסודיים חופשיים בתהליכי ארגון-עצמי אלמנטריים בשלב מסוים של האבולוציה של ״ההנדסה הקוסמית״ של המטא-גלקסיה. הכאוס של התמורות במיקרוקוסמוס, היעדר דיסקרטיות מובהקת של צורות גופניות בנוכחות דיסקרטיות קוונטית, קריעות של תצורות שדה, שבעולם המאקרוסקופי, בהיכנסן זו על זו, יוצרות אחדות רציפה (קונטינואומית), מוביל לתופעה הנודעת היטב של קיום אצל מיקרו-חלקיקים של תכונות חלקיק וגל. נקודה נכונה מאוד בעניין זה השמיע הפיזיקאי והפילוסוף האמריקאי הנודע הרמן וייל. ״לפי ההצגות על מבנה החומר ותורת השדה, – הוא מציין, – חלקיק חומרי, נניח, אלקטרון, – אינו אלא קטע קטן של השדה החשמלי, שבתחומו עוצמת השדה מגיעה לערכים פנטסטיים, מה שמעיד על ריכוז של כמות גדולה של אנרגיה בנפח קטן של מרחב. גוש אנרגיה כזה, שאין לו גבולות ברורים על רקע שאר השדה, כמו גל על פני מאגר מים, נע במרחב הריק; לכן איננו יכולים לטעון שהאלקטרון מורכב מאותה סובסטנציה מוגדרת – פשוט אין כזו״ (Weyl H. Philosofi of Mathematics and Natural Science. Princeton: Princeton University Press, 1949, עמ׳ 171). אין מבנה גיוסי – אין גם סובסטנציה קבועה, יש פרגמנט של שדה, המתחלק בהסתברות מסוימת בסביבה, תופס או עוזב את סובסטנציה שלה, את תכולתה החומרית. ובה בעת יש לזכור, שאם במאקרוקוסמוס יש לנו עסק בחומר שנוצר ברמה האטומית-מולקולרית, הרי במיקרוקוסמוס נגלה לנו חומר, שאין לו צורה הניתנת ללוקליזציה במרחב, מאחר שאין גבולות, המפרידים היווצרות אחת מאחרת. מיקרו-אובייקטים – זה מעבר רציף ממצב אחד למשנהו. את המיקרוקוסמוס מאפיינת כמיטב יכולתה דמות הנהר, שהשתמשו בה הפילוסופים היוונים הקדומים להדגמת השינוייות האוניברסלית של הראשית של כל מה שקיים בעולם. זה ״נהר״, שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים, מאחר שבו כבר יהיו מים אחרים, אבל אי אפשר להיכנס אליו גם פעם אחת, מאחר שבמשך זמן הכניסה הוא ישתנה לחלוטין. בהיעדר צורות יציבות יחסית החומר נעשה תלוי לחלוטין בתנועה, הוא לא פשוט זורם ומשתנה, הוא אינו קיים מחוץ לזרימה ולשינוי. עם זאת כבר ברמת המיקרו מונחות התנאים המוקדמים ליציבות, סידור וארגון-עצמי מאקרוסקופיים. הם מתבטאים בתנועה מכוונת של מסות גדולות של חלקיקים, בחוקיות התנהגותם, הניתנות לתיאור הסתברותי, בגילוי תכונות חלקיק או גל. ״הטכנולוגיה הקוסמית״ של המיקרוקוסמוס מתפקדת במצב חופשי של מיקרו-חלקיקים בניתוק מ״ההנדסה הקוסמית״, שמתבטאת רק תחת פעולה מגייסת של הגרעינים האטומיים. היסודי ביותר, ובו בזמן ההיפותטי והפרדוקסלי ביותר מכל החלקיקים היסודיים, הנחקרים על ידי הפיזיקה, הוא הקווארק. החלקיק המסתורי הזה, בעל ההתנהגות הלא-מאקרוסקופית ביותר, נחשב גם ליסודי ביותר, לקטן ביותר, שאינו מכיל מנקודת המבט של הרמה המודרנית של הידע חלקיקים קטנים יותר הנכללים בהרכבו. קיומם של קווארקים הניח הפיזיקאי האמריקאי מ. גל-מאן, שהכניס מושג זה דווקא כקונסטרוקציה תיאורטית נוחה, המאפשרת לפחות במידה מסוימת לסדר את התיאור הפיזיקלי של אותה תערובת כאוטית ססגונית של יותר ממאתיים חלקיקים יסודיים, שזוהתה על ידי הפיזיקה כבר בתחילת שנות ה-60. קווארקים נחשבו כפונקציה תיאורטית, תוצאה של משחק במשוואות, עד שב-1968 במעבדת אוניברסיטת סטנפורד בארה״ב ״ההפגזה״ של אלקטרונים על ״מטרת״ פרוטונים נתנה תוצאות, השונות מההצגות הקודמות על פרוטונים כחלקיקי גרעין, שאינם מורכבים מהיווצרויות קטנות יותר. ובסדרת ניסויים זו פיזור האלקטרונים הראה שבפנים הפרוטונים ״יש משהו״. כך הקונסטרוקציה התיאורטית של גל-מאן מצאה אישור ניסיוני, ומחברה עצמו זכה בפרס נובל כבר ב-1969. בשנים הבאות זוהו שישה סוגים של קווארקים, שקיבלו שמות אקזוטיים, ברוח העולם התופעות הנתפס על ידינו. אליהם נמנים קווארקים ״עליון״, ״תחתון״, ״מוזר״, ״קסום״, ״יפה״ ו״אמיתי״. הקווארק האחרון, ״האמיתי״, זוהה בשנים 1994-1995 במעבדה הלאומית ע״ש א. פרמי בשיקגו (ארה״ב) במהלך ניסויים על ״טבטרון״ – באותו רגע המאיץ החזק בעולם עם אורך האצה של 6.3 ק״מ. לאחר מכן הפיזיקאים נשמו בהקלה. בשילוב האינטראקציות של הקווארקים בעזרת נוסחאות, מעתה אפשר היה לתאר ואף להסביר את התנהגותם של כל החלקיקים המשתתפים באינטראקציות חזקות. חידה נותרו רק הקווארקים עצמם. עוצמת המשיכה ההדדית שלהם גדלה לא ביחס הפוך, אלא ביחס ישר למרחק ביניהם, ואף גדלה בפרופורציה גבוהה מאוד. לכן השגת קווארקים בודדים על ידי קריעת הקשרים הבין-קווארקיים נותרת משימה בלתי אפשרית. מניחים שבמטא-גלקסיה החדשה-נולדה בתנאי צפיפויות וטמפרטורות עצומים קווארקים התקיימו במצב אינדיבידואלי, אבל ככל שהתקרר והתדלדל החומר נדבקו ליחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. ובה בעת ״הדבקות״ של שלושה קווארקים יוצרת פרוטונים ונייטרונים, גרעיני אטום, ושל שניים – פיונים וקא-מזונים (קאונים). ב-2003 זוהה חלקיק, המורכב מחמישה קווארקים, שנקרא פנטקווארק. הוא לא יציב ביותר, ובשלנו קיים רק חלקיקי שנייה זעומים. החוקרים מציידים את הקווארקים ב״צבע״ ו״ארומה״ – תכונות, השאולות מעולם התופעות הנתפס, אבל מאפיינות את מידת ואופי ההשתתפות באינטראקציות חזקות. המטען ״הצבעוני״ של הקווארקים קובע את השתתפותם באינטראקציות חזקות, כמו שהמטען החשמלי קובע השתתפות באינטראקציות אלקטרומגנטיות. ובה בעת המטען של הקווארקים אינו שלם, אלא שברירי. להסברת ההדבקות המונוליתית של הקווארקים הוכנסו למחזור המדעי חלקיקים מיוחדים – גלואונים (מאנגלית ״דבק״). טבעם ההיפותטי מורכב דווקא בכך ש״מדביקים״, לוחצים את הקווארקים זה אל זה, לא נותנים להם לרכוש קיום אינדיבידואלי, מופרד. 0nv5kb2zesjg4o5s1kul315pz0zgc9f 0 31083 180674 2026-09-27T06:56:26Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180674 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == התנועה בעולם הקוונטי כתנאי מוקדם לסדר קוסמי == פרשנות מעניינת מאוד, אף שאינה חפה מפגמים, של התנועה בעולם הקוונטי הציע הפיזיקאי הרוסי ו. יאנצ&#x27;ילין. חשובה לא רק הפרשנות, אלא גם הגותו של המחבר על הבנת הסדר האלמנטרי של העולם הקוונטי. הנה כיצד מתאר המחבר את המצב הראשוני בדרך להסבר המוצע על ידו של תהליכים קוונטיים: ״כשבאוניברסיטה למדתי מכניקה קוונטית וניסיתי לברר מה בעצם מתארים תהליכיה, לא יכולתי להבין כלום. אותו הדבר אפשר היה לומר גם על חברי לספסל הלימודים. לפחות הבנו אותה פחות מפיין-מאן, שלדבריו הוא עצמו לא הבין את המכניקה הקוונטית. ואילו המרצים, מצדם, ניחמו אותנו ואמרו בערך כך: ״אל תנסו להבין משהו במכניקה הקוונטית, במקום זאת למדו לעבוד עם המנגנון המתמטי, וההבנה תבוא אחר כך״. אבל, למרות הבטחות כאלה, ההבנה לא באה. באה לא הבנה, אלא רק התרגלות לנוסחאות״ (יאנצ&#x27;ילין ו.ל. ההיגיון של העולם הקוונטי והופעת החיים על פני כדור הארץ – מ.: המרכז החדש, 2004 – 151 עמ׳, עמ׳ 89). אי-ההבנה דחפה את המחבר להרהורים מתמידים, אליהם בנוסף דחפה אותו אשתו פיריוזא, שביקשה להסביר כיצד בכל זאת באמת נע האלקטרון. כתוצאה מכך המחבר ניסה לבסס במידה מסוימת מודל מוחשי של תהליכים בלתי מוחשיים עקרונית של המיקרוקוסמוס, מה שהוביל אותו למושג של תנועה דיסקרטית. תנועה כזו, לדעת המחבר, מותנית בתכונת האלקטרון (ושל חלקיקים יסודיים אחרים) להיעלם מנקודה אחת של המרחב ולהופיע באחרת. היעלמות והופעה מסוג זה הוא מפרש כקפיצות קוונטיות. האלקטרון נע בתוך ענן וירטואלי, שנפחו מוגבל על ידי אותו אזור של מרחב, שבו פונקציית הגל שונה מאפס (שם, עמ׳ 92). כפי שסבור ו. יאנצ&#x27;ילין, פונקציה זו נקבעת דווקא ביכולת האלקטרון להיעלם ולהופיע רק בתחומי הענן הזה, ואף להיעלם ולהופיע בכל הנקודות של הענן הווירטואלי, כשלכל פעם תנע שונה. במשך הזמן הקצר ביותר, שבו האור עובר מרחק השווה לגרעין האטום, האלקטרון מספיק להיעלם ולהופיע מספר אינסופי של פעמים, וכתוצאה מכך הוא נמצא בבת אחת בכל הנקודות של מרחב אחד. זמן זה מהווה בערך 10⁻²³ שניות, מאחר שבתנועה בזמן קצר יותר תופר מהירות האור וייווצר סתירה עם תורת היחסות הכללית. יש לציין, שהניסיון להפוך למוחשי תהליך בלתי מוחשי עקרונית של תנועת האלקטרון בעזרת ההצגה על היעלמותו ממקום אחד והופעתו באחר ובתנע אחר לתנועה, כאן לא הצליח במיוחד. כל עוד לא נענה על השאלה כיצד הוא נעלם וכיצד מופיע, לא תתקבל שום מוחשיות. מימי לוקרציוס ידוע לנו ״כלל הזהב״ של הפילוסופיה המטריאליסטית, שהונח ביסוד ההכרה המדעית: ״מאין אין כלום״, כלומר שום דבר לא נעלם אל תוך האין ולא מופיע מאין. על זה מבוסס חוק שימור האנרגיה וכל תורה אבולוציונית. לכן, בהישארנו על הקרקע המדעית, אי אפשר בשום אופן להיפטר מהשאלות, לאן האלקטרון נעלם ומאין הוא מופיע, ממה הוא נוצר ואל מה הוא הופך וכו׳. קודם לכן הוכחנו שהתשובות לשאלות אלה נמצאות מעבר לגבולות הדרך הטבעית האנושית של תפיסה, וניתן לקבל אותן על בסיס הדרך המלאכותית הקוונטית-מכנית של תפיסה. כאן עומדת לפנינו משימה שונה לחלוטין: להראות, כיצד מהכאוס של תנועה חסרת-מסלול, בלתי ניתנת לייצוג מוחשי עקרונית, נוצרים מרכיבי סדר ומבנים גיוסיים ״נדיפים״, המתפוררים מיד, שהם תנאי מוקדם לסידור קוסמי ברמה היסודית ובמסות גדולות במיוחד יוצרים סידור מאקרוסקופי של החומר. יאנצ&#x27;ילין קורא לפרק בחוברת שלו ״הסבר מוחשי של פרדוקסים קוונטיים״. אנחנו לא שואפים להסבר מוחשי של תופעות ופרדוקסים קוונטיים. המשימה שלנו – לחשוף את המנגנונים של האבולוציה ולהראות כיצד למעשה כבר ברמת המיקרו מסודר הכאוס. ו. יאנצ&#x27;ילין מכיר בכך שהאלקטרון קיים בדמות ענן אלקטרוני, אבל הענן הזה עצמו, לדעתו, נוצר על ידי היעלמויות והופעות של האלקטרון כחלקיק בנקודות שונות של הענן, כשחלוקת המהירויות של האלקטרון קובעת את צורת הענן ואת תנועתו. בעקבות הופעות והיעלמויות מתמידות של האלקטרון מחוץ לגבולות הענן, המבוצעות בהסתברות נמוכה, אבל בכל זאת שונה מאפס, הענן האלקטרוני, הנוצר בקפיצות של האלקטרון, מתפשט במהירות מספקת, מתרחב ותופס נפח, המוגבל במחסומים מסוימים, למשל, קיר, מסך בלתי חדיר וכו׳. כך, תנועת האלקטרון בענן כאוטית לחלוטין, אבל הוא בזמן קצר, כשיש לו רדיוס משלו של לא יותר מ-10⁻¹⁶ ס״מ, מספיק להימצא בכל הנקודות של הענן, שנתפס על ידי תנועתו הדיסקרטית. אם נתעלם מרצף ההופעות וההיעלמויות של האלקטרון בחלקים שונים של הענן, אז בעקבות הזמן הקצר במיוחד של ״הקפתו״ את הענן אפשר במידה מסוימת של קונבנציונליות להסיק שהאלקטרון כביכול נמצא בכל הנקודות של הענן בעת ובעונה אחת. האלקטרון כחלקיק מתלוקליז ברגע מסוים בנקודה מוגדרת של הענן הווירטואלי, כדי ברגע הבא לעזוב אותה. האלקטרון כגל, המופיע בנקודות שונות של הענן בהסתברות מסוימת, מתפשט בגלית אל מעבר לגבולות הענן, מקיף מחסומים שונים ותופס מרחב, המוגבל במחסומים בלתי חדירים, מה שנקרא התפשטות של חבילת גלים. אם את המרחב הסגור הזה מאירים, הפוטונים שפרצו אליו ייצרו הסתברות של התנגשות אחד מהם באלקטרון היוצר את הענן. במקרה של התנגשות כזו תתרחש רדוקציה של פונקציית הגל ו״התמוטטות״ מיידית של הענן, הקטנת ממדיו. אנרגיית הפוטון וכיוון תנועתו ישתנו, והאלקטרון יקבל לרגע מיקום מדויק (שם, עמ׳ 97). ובה בעת ההקטנה החדה של אזור הלוקליזציה של האלקטרון תגרום לעלייה חדה לא פחות של גודל השדה האלקטרומגנטי, שנוצר על ידי מטענו, לוקליזציה של השדה בנפח קטן במיוחד. זה יוביל להגדלה חדה לא פחות של אי-הוודאות של תנע האלקטרון. לכן אי אפשר בו-זמנית למדוד ולתאר במדויק גם את התנע וגם את מיקומו של האלקטרון. ככל שהתנע נעשה מוגדר יותר, כך המיקום בענן מתברר פחות מוגדר, ולהפך, מה שתואם ליחס אי-הוודאות של הייזנברג. באותה קלות מסביר המחבר פרדוקס אחר של המכניקה הקוונטית – מעבר של אלקטרון ״נקודתי״ דרך שני חורים בו-זמנית. הנה כיצד מתאר ו. יאנצ&#x27;ילין תופעה זו: ״האלקטרון בדמות ענן וירטואלי עף החוצה מהמקור ו נע אל המסך עם שני חורים. ובה בעת הענן הווירטואלי גדל ללא הרף בממדיו. כשהענן מגיע למסך, חלק ממנו עובר דרך חור אחד, חלק – דרך אחר, וחלק מוחזר מהמסך ונע בכיוון ההפוך… אם בתנועה נוספת חבילות גלים אלה מתחברות על הגלאי, תתרחש התאבכותן. אף שהאלקטרון כאן רק אחד. תנועתו של כל אובייקט קוונטי אחר (למשל, פוטון) תתרחש בדומה״ (שם, עמ׳ 101). כך מוסבר הדואליזם חלקיק-גל ועיקרון ההשלמה של בוהר. הרבה מסביר גם הדוגמה של מקרה ״הזליגה״ של אובייקט קוונטי דרך מחסום פוטנציאלי. הענן הווירטואלי מתרחב כלפי מעלה, ובה בעת צפיפותו, שפרופורציונית ישירות להסתברות לגלות את החלקיק, פוחתת בהתאמה לגובה המכשול ולנפח הענן. ובה בעת האנרגיה הכוללת של החלקיק נשארת קבועה. ככל שהמחסום גבוה יותר, כך צפיפות הענן בגובה רב נמוכה יותר וככל שהענן יזלוג דרכו זמן רב יותר. אבל הגורם האנרגטי משמעותי יותר מצפיפות וקשור אליה ישירות. ככל שהצפיפות נמוכה יותר, כך אנרגיית השדה האלקטרומגנטי נמוכה יותר. דווקא האנרגטיקה, מוגבלות משאב האנרגיה אינה מאפשרת לענן האלקטרוני להתרחב ללא גבול. כדוגמה לזליגת חלקיק יסודי דרך מחסום פוטנציאלי מביא המחבר את ההתפרקות הרדיואקטיבית עם פליטת חלקיקי אלפא. הוא מציין, שאילו היה החלקיק אובייקט קלאסי (כלומר מאקרוסקופי), הוא לא היה יכול לעולם להתגבר על המחסום הפוטנציאלי של הכוחות הגרעיניים ולעוף החוצה מהגרעין. כוחות המשיכה הגרעיניים (האינטראקציה החזקה) חזקים בהרבה מכוחות הדחייה האלקטרומגנטיים, אבל הם פועלים במרחקים קצרים מאוד. בתוך הגרעין לחלקיק האלפא אין אנרגיה להתגברות על הכוחות הגרעיניים. רק מאחר שחלקיק האלפא מהווה אובייקט קוונטי, הוא ״מחלחל״ בהדרגה מהגרעין בהתאם לדוגמה, המתארת את ״הזליגה״ של חלקיק דרך מחסום (שם, עמ׳ 111). כך, כמובן, אפשר להסביר גם את מה שנקרא ״אפקט המנהור״, כלומר מעבר של אובייקטים קוונטיים דרך מחסומים בלתי חדירים. הניסויים המחשבתיים, שהביא ו. יאנצ&#x27;ילין, חשובים מאוד להבנת התנהגותם של אובייקטים קוונטיים. אבל המודל להסברתם – תנועה דיסקרטית של מיקרו-אובייקטים – הוא פנטסטי למדי. פנטסטיקה לא מדעית כזו מגלה את עצמה בהסברת תנועת האלקטרון בעננים וירטואליים מופרדים זה מזה, כלומר בתנאי פיצול של חבילת הגלים. המחבר שם מחשבתית את האלקטרון במרחב מוגבל, שמתמלא על ידי ענן וירטואלי, ואז מפריד את המרחב הזה במחסום בלתי חדיר. ״אז, – כותב ו. יאנצ&#x27;ילין, – קיבלנו שתי חדרים מבודדים זה מזה, שבתוכם נע בדיסקרטיות (כאוטית) רק אלקטרון אחד. ואם נתחיל להרחיק את החדרים האלה זה מזה, האלקטרון ימשיך לנוע כאוטית, בהימצאו עדיין בשני החדרים… את המרחק בין החדרים אפשר לעשות גדול כרצוננו – האלקטרון ימשיך לנוע בשני חדרים״ (שם, עמ׳ 101). ויתרה מזאת, לדעת המחבר, את חבילות הגלים אפשר לפזר אפילו למרחקים בין-פלנטריים או קוסמיים כלשהם, האלקטרון (או כל מיקרו-חלקיק אחר) ״יקפוץ״ מחבילה אחת לאחרת, וייצור בכך ענן וירטואלי בשתי החבילות. כיצד הוא מצליח לא לחצות את המחסום העל-אור והאיסור, המוטל על מהירות על-אורית על ידי תורת היחסות הכללית? ופשוט מאוד. הרי הוא לא נע, נניח, בין כדור הארץ, שבו נמצאת חבילה אחת, למאדים, שאליו הועברה אחרת. הוא פשוט נעלם ומופיע: ״יש לציין, שתורת היחסות מטילה הגבלה רק על המהירות הקלאסית של תנועת אובייקטים פיזיקליים ואילו התנועה הכאוטית (הדיסקרטית) של האלקטרון אינה מביאה למהירות אינסופית במובן הקלאסי, מאחר שהיא מתבטאת רק באי-הוודאות של תנועתו״ (שם, עמ׳ 97-98). ברור שתנועה כזו בלתי נתפסת ומופלאה לא פחות מיצירת העולם החומרי מאין על ידי האל הכל-יכול. כל-יכולתו של האלקטרון, המסוגל כמעט ברגע לחצות מרחקים עצומים, פשוט בהיעלמו מחבילה אחת ובהופעתו באחרת, אינה מסבירה את התנועה בעולם הקוונטי שפיר לא פחות מאשר בריאת העולם בשבעה ימים. אין פלא, שיוצא מדמות ״התנועה״ הדיסקרטית הזו המחבר מנסה להסביר את טבע החיים ואת הופעת החיים על פני כדור הארץ. מסתבר, שהתנאי הפיזיקלי המוקדם של כל חי על כדור הארץ הוא ביומסה, שנוצרה בעקבות החלפת חבילות גלים ומהווה יחידה אחת. לכן כשאדם ישן, הוא משקם לא פשוט את משאבי האנרגיה של גופו, אלא את איחודו עם הביומסה בדרך של החלפת חבילות גלים. אבל נעזוב במנוחה את הביומסה ואת האלקטרונים המופלאים, המנקבים אותה. נחזור לשאלות האמיתיות, שמעלה המחבר ומוביל אל פתרונן בכישרון מובהק ובגיוס לחיפוש חידשני. בעיית אי-הוודאות, אי-הלוקליות והתנועה חסרת-המסלול של מיקרו-חלקיקים מוצבת ונפתרת על ידי ו. יאנצ&#x27;ילין בזווית חדשה לחלוטין, שתורמת, ללא ספק, לפרשנות עמוקה יותר של המכניקה הקוונטית, המאפשרת לענות על השאלה הראשית: כיצד מהכאוס של תנועות לא-ודאיות של מיקרו-חלקיקים נוצרים מרכיבי סדר וודאות. נפנה שוב לטקסטים של ו. יאנצ&#x27;ילין, להיגיון מחקרו ולהצגת הבעיה: ״הבעיה לא הייתה להבין את אי-הוודאות הזו, אלא להבין כיצד היא נוצרת. למשל, האלקטרון בעל ממדים קטנים מאוד, פחות מ-10⁻¹⁶ ס״מ, ולכן אפשר בדיוק טוב לראותו כנקודתי. אבל מצד שני, בגלל אי-הוודאות בתנועה האלקטרון יכול לתפוס נפח גדול למדי. נניח, באטום המימן האלקטרון קיים בדמות ענן, שממדיו בערך 10⁻⁸ ס״מ. דווקא ממדי הענן האלקטרוני קובעים את ממדי האטום. כיצד האלקטרון מצליח למלא נפח, הגדול מממדו פי 10²⁴? האלקטרון צריך לנוע במהירות אינסופית כדי למלא נפח כזה של מרחב. אבל מהירות האלקטרון קטנה מאוד, היא קטנה משמעותית ממהירות האור״ (שם, עמ׳ 90). אלה הם מקורות הגותו של המחבר, שעל בסיסם הוא עושה את ״הקפיצה הקוונטית״ אל ביסוס רעיון התנועה הדיסקרטית שלו. נקווה שהקורא יסלח לנו על הציטוטים הארוכים, שבהם אנו משתמשים בחלק זה של עבודתנו, כדי, בהישעננו על הגותו המקורית ביותר של המחבר המצוטט, להתקרב להבנת המשמעות האבולוציונית של הפרדוקסים הקוונטיים. כפי שכבר ראינו, המחבר פותר את בעיית התנועה של מיקרו-חלקיקים בדרך של חיבור דמות מוחשית של תהליך בלתי מוחשי: ״אז, אם האלקטרון ייעלם ויופיע במהירות מספקת (יבצע ״קפיצות קוונטיות״), הוא יוכל בזמן קצר מאוד להימצא בכל הנקודות של אזור גדול למדי״ (שם, עמ׳ 91). אז, הענן הווירטואלי לפי יאנצ&#x27;ילין נוצר על ידי תנועות כאוטיות של האלקטרון, שאינו נע במהירות עצומה בענן שנוצר על ידו, אלא פשוט במהירות עצומה נעלם ומופיע בנקודותיו השונות, ואז גם מעבר לגבולותיו, מה שתורם להתרחבות הענן – להתפשטות חבילת הגלים. נדמה לי שהכול הוא בדיוק להיפך. לא היעלמויות והופעות של האלקטרון יוצרות את הענן האלקטרוני, אלא היעלמויות והופעות של חלקיקים וירטואליים בענן יוצרות עיבויים זמניים ונדיפים, המתפוררים במהירות, המאפשרים לראות באלקטרון חלקיק. ההופעות וההיעלמויות מתאימות לטבעם של חלקיקים וירטואליים, הנבדלים משאר החלקיקים היסודיים בכך שהם נולדים על ידי הבדלי אנרגיה של הוואקום הפיזיקלי, הריק הבלתי-חומרי, האין החומרי. לגביהם אנחנו, לפחות, יכולים להביע השערה, מאין הם באים ולאן נעלמים. הם נוצרים מהחומר, שממנו בתהליך ״ההנדסה הקוסמית״ מתגבש המרחב-זמן של המטא-גלקסיה שלנו, שיש לה, כמו לכל חומר, מידות מסוימות של תנועה בדמות פליטות אנרגיה מינימליות. הפליטות האלה אינן מתכוונות כלל להפרת חוק שימור האנרגיה, מאחר שהן נגרמות על ידי פלוקטואציות, סטיות אקראיות במצב החומר של הוואקום, שממנו ״נארג״ המרחב-זמן של היקום שלנו (ואשר מפריד בין המטא-גלקסיה לבין יקומים אחרים). כל מיקרו-חלקיק מהווה קוונט של השדה היוצר אותו, כלומר של ענן החלקיקים הווירטואליים, הפלוקטואטים ללא הרף, מתנקזים אקראית לקונדנסאטי ואקום בנקודה מסוימת של הענן ומיד מתפזרים, כדי כאן שוב להינקז בנקודה אחרת. מכאן באות ההופעות וההיעלמויות לכאורה של האלקטרון כחלקיק. האלקטרון כחלקיק הוא קוונט של השדה האלקטרוני, כמו שהפוטון – קוונט של השדה האלקטרומגנטי, הבוזון – קוונט של האינטראקציה החלשה של השדה הבוזוני, הגלואון – קוונט של האינטראקציה החזקה של השדה הגלואוני, הגרביטון, אם הוא קיים, – קוונט של השדה הגרביטציוני וכו׳. קוונט הוא קרע קצר-מועד של הרצף המרחבי-זמני ברמת המיקרו. לכן המעבר מקוונט לקוונט יכול להתרחש רק בקפיצות. קרעים כאלה נוצרים על ידי ניקוזים אקראיים של חלקיקים וירטואליים בחלקים שונים של ״העננים״ השדיים הנוצרים על ידיהם. והמכניקה עצמה של הופעת והיעלמות ניקוזים כאלה מתוארת על ידי ו. יאנצ&#x27;ילין באופן ללא דופי לחלוטין. האלקטרון כענן מורכב מחלקיקים וירטואליים, שבהופעות והיעלמויות שלהם יוצרים את הכאוס, שקובע את התנאים המוקדמים הסטטיסטיים של הופעת והיעלמות האלקטרון כחלקיק קוונטי במקומות שונים, בלתי מוגדרים מראש, של הענן. הענן מתפשט בגלית, בהתאם ל״אריזתם״ של חלקיקים וירטואליים לחבילות גלים. חבילות אלה שונות בצפיפות ובמשאב האנרגיה. לחבילת הגלים יש נטייה להתרחב, למלא מרחב מוגדר, שאת הקונפיגורציה שלו קובעים שדות כוח או כל מחסומים אחרים, בלתי חדירים לחבילה. התרחבות החבילה מזכירה דיפוזיה של נוזל, והתפשטותו דרך מחסומים שונים דומה לזליגת נוזל דרך חורים בכלי. אבל התפשטות הענן אינה בלתי מוגבלת, את גבולותיה קובע המאגר של אנרגיית החלקיקים הווירטואליים, שבפעולת התנגדות הסביבה יורדת לאפס ומכבה את הסתברות התפשטות החלקיקים הווירטואליים אל מעבר לגבולות החבילה. הרדוקציה של פונקציית הגל, המובילה להיעלמות כמעט מיידית של הענן האלקטרוני בהתנגשות האלקטרון כחלקיק בחלקיק אחר (למשל, בפוטון), מוסברת בכך שהשדה האלקטרומגנטי, המפוזר בענן, באותו רגע משנה בחדות את הלוקליזציה שלו ומתרכז בנפח האלקטרון כחלקיק, וכתוצאה מכך אספקת האנרגיה להופעת חלקיקים וירטואליים מחוץ לנפח הזה מתבררת כמוצתה. האלקטרון כחלקיק, בהתאם, ממלא את התפקיד של מבנה גיוסי בענן הווירטואלי היוצר אותו. הוא מופיע מהכאוס של חלקיקים וירטואליים בדרך של ארגון-עצמי אקראי שלהם ומארגן את תנועת הענן הווירטואלי בסדר מוגדר בהתאם לתנאי הסביבה ועל בסיס אקספנזיה אל העולם החיצון (ככל שמאפשרים משאבי האנרגיה של השדה האלקטרומגנטי שלו). אבל המבנים הגיוסיים של חלקיקים יסודיים – הכי לא אמינים ולא יציבים בעולם. בהיווצרם במקום אחד של הענן היוצר אותם, הם מיד מתפרקים ומיד נוצרים באחר, ומבטיחים הכפפה של מכניקת התנועה במיקרוקוסמוס לחוקים הסתברותיים. בזכות הגמישות ואי-היציבות של העננים האלקטרוניים, היכולת הייחודית של חבילות גלים לעקוף כל מיני מכשולים ולחלחל דרך היווצרויות חומריות, מסות עצומות של חלקיקים יסודיים, בהיכנסותן זו על זו, רוכשות יכולת לבנות את הסדרים המגוונים ביותר של הרמה המאקרוסקופית. כך המבנים הגיוסיים הלא-יציבים של חלקיקים יסודיים הופכים לתנאי מוקדם של הסדר הקוסמי. knrx5n38hru55qlp8suk3boczj97hh7 0 31084 180675 2026-09-27T06:56:32Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180675 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == החומר הבלתי נראה == התגלית של מה שנקרא חומר ״אפל״, כלומר בלתי נראה, בסוף המאה ה-20 הכניסה בלבול נורא במודל של המטא-גלקסיה והעמידה לפני המדע בעיה, שאין לה עדיין פתרון מניח את הדעת ולו במידה כלשהי. חומר זה, שבמקורות שונים קוראים לו גם נסתר, אפל, לא ידוע או מוזר, מכסה, כפי שהתברר, 95% ממסת החומר של המטא-גלקסיה. השם האנגלי ״חומר אפל״ (dark matter) אינו מוצלח לחלוטין, מאחר שחומר כזה שקוף לחלוטין לכל קרינה. הידיעות הראשונות על קיומו של חומר כזה התקבלו במדידת מהירות הסיבוב של מספר גלקסיות ספירליות. בהתאם לחוקי קפלר גרעיני הגלקסיות אמורים להסתובב מהר יותר מהפריפריה. עם זאת היעדרו של אפקט זה הראה שהגלקסיות האלה נתונות לפעולת הגרביטציה של איזושהי צבירות חומר בלתי נצפות. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נתגלה בתצפיות אסטרונומיות צביר עצום של גלקסיות באורך של כ-700 מיליון שנות אור, שקיבל את השם החומה הגדולה. בהכילו אלפים רבים של גלקסיות, החומה הגדולה הזכירה קצף סבון, ומבנהו לא הותיר ספק בכך שהוא יכול היה להיווצר רק תחת השפעת מקורות גרביטציה בלתי נראים. בהמשך נחקרו שדות הגרביטציה של כוכבים וצבירות אבק כוכבים נראים רבים ונקבע ששדות אלה אינם מספיקים לתנועתם במסלולים הנצפים. בעשור האחרון תצפיות בעזרת הטלסקופ החזק ביותר האבל הראו קיום ליד צבירות גדולות של גלקסיות של סטיות אור, הבא ממערכות כוכבים הנמצאות מאחוריהן. סטיות אלה, שקבלו צורה של קשתות זוהרות, עיגולים או חצאי-עיגולים, התבררו כגדולות לא פחות מפי 60 מהמסה הכוללת של הצבירות האלה. האסטרונומים קבעו שהמסה הבלתי נראית מקיפה גם את הגלקסיה שלנו בכדור עצום, כך שמסביבה ובתוכה נמצאת עוד גלקסיה אחת, בלתי נצפית. החומר הבלתי נראה אינו מגלה את עצמו בכלום, מלבד השפעה גרביטציונית על החומר הנראה, הזוהר. הוא אינו פולט שום תנודות אלקטרומגנטיות ואינו מחזיר אותן, אינו נצפה במכשירי האסטרונומיה רבת-הגלים, אינו קולט זרמי חלקיקים ואינו מסתיר את האור, הבא מכוכבים וגלקסיות. כיום הועלו עשרות השערות, שנועדו להסביר את קיומו של החומר הבלתי נראה ואת השפעתו על הסדר בחלל. השערות אלה יוצאות בראש ובראשונה מניסיונות להסבר המבנה החומרי החריג של החומר הבלתי נראה, האופי הספציפי של מיקרו-החלקיקים המרכיבים אותו. ב-1984 א. ויטמן הניח שהחומר הבלתי נראה מורכב ממספר עצום של קווארקים, שבגלל ממדים קטנים ותכונות ספציפיות מסוגלים ליצור חומר על-צפוף. לפי חישובי ויטמן, חומר בנפח כדור טניס היה שוקל 10¹² טון. דווקא בגלל ריכוז המסות העצומות בנפח קטן החומר הבלתי נראה אינו יכול להתגלות בתצפיות אסטרונומיות. האסטרונומים קיבלו השערה זו כבלתי סבירה ביותר. אילו 95% מחומר המטא-גלקסיה היה מורכב מחומר על-צפוף כזה, הוא היה מתגלה כך או אחרת אם לא בטווח האור, הרי באמצעי אסטרונומיית האינפרה-אדום או הרדיו. מועמדים לתפקיד החומר הבלתי נראה היו מה שנקרא ננסים חומים, או חומים-כהים – היווצרויות קוסמיות, התופסות כביכול עמדת ביניים בין כוכבים לכוכבי לכת. את אפשרות קיומם ביסס האסטרופיזיקאי האמריקאי, ההודי במוצאו, שיב קומאר ב-1963. לננסים חומים בעקבות היעדר המסה הנחוצה אצלם אינה מתרחשת, כמו בכוכבים רגילים, תגובה תרמו-גרעינית של הפיכת מימן להליום, ואילו תגובות תרמו-גרעיניות בהשתתפות דאוטריום וליתיום מתחילות, אבל לאחר זמן מה נפסקות בעקבות מיצוי הדלק הרדיואקטיבי. ב-1998 הננס החום הראשון נתגלה בעזרת טלסקופ. מניחים שהננסים החומים נפוצים במטא-גלקסיה כמו הכוכבים הזוהרים הרגילים. עם זאת חישובי האסטרופיזיקאים מראים שמסות הננסים החומים בבירור אינן מספיקות כדי להסביר את כל העוצמה הגרביטציונית העצומה של החומר הבלתי נראה. הרי החומר הזוהר, המרוכז בכוכבים, מהווה לא יותר מ-5% מהמסה הגרביטציונית במטא-גלקסיה. הופרכה גם השערת הנייטרינו של הופעת החומר הבלתי נראה. מדידות מדויקות ביותר של קרינת הרקע הקוסמית, שבוצעו ב-2001, הראו שהחומר הבלתי נראה אינו יכול להיות מורכב מנייטרינו, מאחר שבמקרה כזה הוא היה מתחמם לטמפרטורות גבוהות ומתגלה בתצפיות ובמדידות. בין החלקיקים היסודיים הידועים למדע אין כאלה שיכלו להוות את המסה העצומה של החומר הבלתי נראה. רוב החוקרים מקשרים את קיומו של החומר הבלתי נראה עם חורים שחורים – פריצות במבנה המרחבי-זמני של החומר. בשנים האחרונות החורים השחורים נחשבים יותר ויותר למעין ״מסדרונות״, המחברים את המרחב-זמן של מטא-גלקסיה אחת עם אחרת. בכך מוכר לא רק קיומם של עולמות רבים, אלא גם קיומה של סביבה מרחבית-זמנית ספציפית של המטא-גלקסיה, שיכולה לבוא במגע עם הסביבה המרחבית-זמנית של מטא-גלקסיה אחרת, שכנה, ולחוש בהשפעתה. לדעת החוקר הנודע של חורים שחורים, האסטרופיזיקאי האנגלי ר. פנרוז, עם הגיאומטריה של המרחב-זמן של המטא-גלקסיה שלנו מתרחש משהו חריג, והחריג הזה קשור בהשפעתה של איזושהי מטא-גלקסיה אחרת, המוגבלת משלנו בגיאומטריה אחרת של מרחב-זמן. את כל זה אפשר לפרש לא רק בהקשר פיזיקלי, אלא גם בהקשר תפיסתי-עולמי. המטא-גלקסיה שלנו – יקום צעיר יחסית (לא יותר מ-20 מיליארד שנות חיים, אף שהמספר הזה, שנקבע במסגרת המודל האמותני, מעורר ספקות רבים יותר), פעיל מאוד ואף ״אגרסיבי״, המתפתח בדרך של התפשטות מהירה מאוד של המרחב-זמן שלו. המבנה הגיוסי שלו מכוון לאקספנזיה, מה שמניח התנגדות של המערכת המרחבית-זמנית הסמוכה של מטא-גלקסיה אחרת, אולי ותיקה יותר ולכן מצטמצמת. ההתנגדות של המטא-גלקסיה השכנה יכולה להתבטא בעקמומיות הדדית של הרצפים המרחביים-זמניים של כל אחת מהמערכות המתחרות. בהישטחות על הרציפות המרחבית-זמנית השכנה, המטא-גלקסיה שלנו יכולה לחוש דפורמציות של הגיאומטריה המרחבית-זמנית שלה, שיכולות, כמו כל עקמומיות של מרחב-זמן, להשפיע השפעה גרביטציונית חזקה על החומר שמסביב. השפעה זו תהיה שקולה להשפעה של איזשהו חומר בלתי נראה. ובה בעת בהחלט לא הכרחית השתתפותם של חורים שחורים. אלה יכולים להיות עיקולים של המרחב-זמן, ״גבעות״ ו ״בורות״ מרחביים-זמניים, ויתרה מזאת ״בורות״, שאינם יוצרים קרעים או נקבים של ״היריעה״ המרחבית-זמנית, אלא רק מקשתים אותה. בהתנגשות מטא-גלקסיות אפשריות העקמומיות המוזרות ביותר של הרצפים המרחביים-זמניים, שעבור תצפיות ארציות יכולות להראות כאיזושהי גלקסיות אפלות או כוכבים בלתי נראים. מנקודת מבט זו יכול להתקיים גרביטציה לא-חומרית, המתבטאת בעקמומיות חזקות של הרצף המרחבי-זמני של המטא-גלקסיה שלנו, וכל חומר בלתי נראה אינו קיים. אבל תפקידו של החומר הבלתי נראה כמעין ״מוט״, המבטיח בהשפעתו הגרביטציונית החזקה את חוזקם של גלקסיות וצבירותיהן, וגם את אפשרות קיומם של גלקסיות, המורכבות מחומר בלתי נראה, יכול להעיד על כך שלפנינו בכל זאת מסה, המפעילה השפעה מגייסת על החומר הזוהר. צורות של חומר בלתי נראה יכולות היו להיות מקורות גיוסיים של היווצרות גרעיני גלקסיות וכוכבים. אלה יכולות היו להיות חורים שחורים עצומים, השואבים חומר זוהר ומשאבים אותו למטא-גלקסיה אחרת. ובפרט, שגלקסיות ספירליות רבות נראות בדיוק כאילו את החומר הזוהר שלהן שואב לאיזו משפך אדיר. ייתכן גם שחלק משמעותי מהחומר הבלתי נראה מורכב מהיווצרויות חומריות, המורכבות מאיזושהי חלקיקים יסודיים לא ידועים, שלא נתגלו על פני כדור הארץ. חלקיקים אלה יציבים, אין להם מטען אלקטרומגנטי, יש להם שדה גרביטציוני משמעותי מאוד. ואילו במיקרוקוסמוס הארצי, כידוע, איננו מוצאים מיקרו-חלקיקים כבדים כאלה. הרי האינטראקציה הגרביטציונית במיקרוקוסמוס הארצי כה בלתי משמעותית, שאפשר להזניחה. אבל זה לא אומר שגיוון ״ההנדסה הקוסמית״ לא יכול היה להתבטא בהיווצרות חלקיקים כאלה בקוסמוס חסר הגבולות. מסה גדולה מאוד הייתה מונעת ממיקרו-חלקיקים להיות חלקיקים יסודיים בהבנה הארצית של תופעה זו. אבל העולם הקוסמי שונה מהארצי, וככל שנלמד עליו יותר, כך נגלה בו יותר הבדלים אלה. בעקרון, אין שום דבר בלתי אפשרי בקיומו של סופר-גרביטון – קוונט של השדה הגרביטציוני בעל מסה כבדה פי מיליארדים מהגרביטון, שהפיזיקאים מנסים לגלות על פני כדור הארץ. סופר-גרביטון – חלקיק מוזר מאוד, כזה מנקודת מבט ידיעותינו הנוכחיות לא יכול כלל להתקיים. אבל ידיעותינו יתרחבו ויעמיקו ככל שהמדע והאנושות יתקוסמו של האנושות. כבר ב-1933 האסטרופיזיקאי האמריקאי ממוצא גרמני פריץ צוויקי ערך חישובי יציבות של גלקסיות שונות והגיע למסקנה, שעוצמת הכבידה, המלוכדת את הגלקסיות האלה ואינה מאפשרת לחלקיהן להיסחף בטנגנס אל המרחב שסביב, חייבת להיות גדולה בעשרות ואף מאות פעמים מזו שנוצרת על ידי המסה הכוללת של העצמים הזוהרים של הגלקסיות האלה. ובגלקסיה הספירלית שלנו, הנודעת בשם הפואטי שביל החלב, מספר עצום של כוכבים, הנמצאים במרחק מהגרעין, מסתובבים במהירות כזו, ששימורם בהרכב הגלקסיה מובטח, ללא ספק, על ידי כבידת החלק הבלתי נראה, המסיבי ביותר שלה. אז, החומר הבלתי נראה מלכד את החומר הנראה ליחידה אחת, אינו נותן לו להתפרק ולהתפורר לחלקים, יוצר גושי מערכת דיסקרטיים של גרעין ופריפריה, שבהם בתנאים יציבים יחסית נפרשים תהליכים אבולוציוניים מגוונים ומגווני-אופי. אמצעי של ״הרכבה״ כזו של גושי מערכת כתנאי מוקדם לסידור הקוסמוס היא הגרביטציה. תפקידה בהבטחת חוזקם של היווצרויות מאקרוסקופיות דומה במובנים רבים לזה, שממלא במיקרוקוסמוס האינטראקציה הגרעינית החזקה. החומר הבלתי נראה יכול להתקיים גם בדמות מה שנקרא סופר-מיתרים. הרעיון המרכזי של תורת הסופר-מיתרים הועלה ב-1968 על ידי הפיזיקאי האנגלי מ. גרין והפיזיקאי האמריקאי ג׳. שוורץ. בהירהוריהם על בעיית האי-מדידה של תורת היחסות הכללית והמכניקה הקוונטית הגיעו שוורץ וגרין למסקנה, שהסיבה לאי-מדידה זו היא ההצגה על חלקיקים יסודיים כאובייקטים נקודתיים. אבל אם לראותם כאובייקטים, המתוחים על חוטים דקים במיוחד (ממדים 10⁻³⁵ ס״מ) וארוכים מאוד, המקיפים את המגה-עולם, אז יימצא החוליה המחברת בין מיקרו-למגה-עולם. כל החלקיקים היסודיים מנקודת מבט זו מהווים תנודות, ויברציות של המיתרים הבלתי נראים האלה. לכל אחד לכל חלקיק מתאים טון קוונטי מוגדר. כל המבנים הקוסמיים נוצרים כתוצאה מתנודות אלה, אף שכדי שתנודות אלה ייעשו נגישות לתיאור מתמטי, נחוץ לא קוסמוס תלת-ורביע-ממדי, אלא עשרה-ממדי. לפי התורה, סופר-מיתרים יכולים היו להיווצר בשלבים המוקדמים של קיומה של המטא-גלקסיה. הם יכולים להיות בעלי אורך של מיליוני שנות אור ולצבור מסות עצומות, שאינן נופלות מגלקסיות. לגלות את המיתרים האלה אי אפשר בגלל הקוטר המיקרוסקופי של החתך שלהם, שממדיו נעים בין גודל קווארקים לגודל אטומים. כמו חורים שחורים, סופר-מיתרים אפשר לגלות רק לפי אפקטים עקיפים, למשל, לפי הפרעה גרביטציונית, המופעלת על החומר שמסביב, או לפי הסטת האור, כלומר אפקט עדשת כבידה. כמובן, מפתה להסביר את החומר הבלתי נראה בקיום מיתרים דקים, הממלאים תפקיד של דמיורג של מערכות קוסמיות. אבל ההסבר הזה מהודק יתר על המידה (ליתר דיוק, על המיתרים), כדי להיות אמיתי. החומר הנסתר, סביר ביותר, קשור בעקמומיות של המרחב-זמן בכללותו, ולא בתנודות מיתרים, הרוטטים במרחב-זמן זה. אפקטי תנודה, ככל הנראה, יוצרים לא מיתרים, אלא מבנים פנימיים, דקים ביותר, של ״היריעה״ המרחבית-זמנית, שעליה מתפתח החומר של המטא-גלקסיה. p3jclnnrk72eqj1hfdymyw2ca8z3rgx 0 31085 180676 2026-09-27T06:56:38Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180676 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == האנרגיה הנסתרת == בצד החומר הבלתי נראה במטא-גלקסיה, כפי שהתברר, פועלת גם אנרגיה נסתרת, שכיוונה הפוך בקוטריות לחומר הבלתי נראה. היא נתגלתה רק ממש בסוף המאה ה-20. ב-1998 האסטרופיזיקאי האמריקאי משיקגו מייקל טרנר קרא לאנרגיה הזו ״אפלה״. השם הזה מוצדק לא רק בנסתרות מנגנון פעולת האנרגיה הזו על החומר, אלא גם בחוסר ההבנה של טבעה. עד לגילוי האנרגיה הנסתרת נחשב שהמרחב-זמן של המטא-גלקסיה לאחר המפץ הגדול מתפשט כביכול מתוך אינרציה, בהתאם לדחף-הלם החד-פעמי האדיר שנקבע על ידי המפץ. אנטי-גרביטציה נחשבה להמצאה תיאורטית טהורה, הוכרה כאפשרית בעולמות אחרים, אבל במטא-גלקסיה שלנו עם חוק הכבידה האוניברסלית הטבוע בה, לאנטי-גרביטציה, כך נראה, פשוט לא נשאר מקום. לא נתגלתה היא גם בתצפיות אסטרונומיות. ורק על סף המאה העשרים החולפת כבר והעשרים ואחת הנוכחית נתגלה והוכח, שאם לחלקים שונים של היקום שלנו טבוע חוק הכבידה האוניברסלית, הרי למטא-גלקסיה בכללותה טבוע חוק הדחייה האוניברסלית. הוכחות לקיומה של האנרגיה הנסתרת אספו האסטרונומים מיד בשני כיוונים: בחקירת התלקחויות כוכבים חדשים-במיוחד ובניתוח קרינת הרקע הקוסמית. ב-1998 מחקרים של שורה שלמה של כוכבים מתפוצצים (סופרנובות), בעלי אותה בהירות, הראו שהכוכבים האלה מאירים חלש יותר, מאשר אילו נקבעה תנועתם רק על ידי כוח המשיכה הגרביטציונית. ומשמע, מאחר שהבהירות פוחתת ככל שמתרחק האובייקט הזוהר, הם נמצאים מאיתנו רחוק יותר משמעותית ומתרחקים בתאוצה מסוימת. אבל לתת תאוצה כזו, תוך התגברות על המשיכה, יכלה רק האנרגיה הנסתרת, המבוססת על אנטי-גרביטציה. האסטרונום האמריקאי אדם רייס בחקר התמונות, שהתקבלו בעזרת הטלסקופ האורביטלי הנודע ע״ש האבל, גילה את קיומו של הכוכב המתפוצץ הרחוק ביותר מאיתנו. בהירותו של כוכב זה, הנמצא במרחק 10 מיליארד שנות אור, התבררה כתואמת בדיוק לחישובים התיאורטיים, הבנויים על בסיס ההצגות על התרחקות מואצת של אובייקט כזה מהצופה. דבר זה נחשב לאישור ניסיוני של קיומו של ״כוח דוחף״, הגורם לתאוצה משמעותית כזו. לדעת רייס, האבולוציה של המטא-גלקסיה התנהלה לסירוגין תחת פעולה מכרעת של תחילה הגרביטציה, ואחר כך האנטי-גרביטציה. המאבק של שתי ראשיות אלה קבע מראש את המבנה רחב-ההיקף של היקום שלנו, את בנייתו על בסיס חילופי מרחבים, המלאים בחומר זוהר ובלתי נראה, עם חללים אדירים – ווידים. לפני כחמישה מיליארד שנים, כלומר בקירוב לתחילת היווצרות כוכב הלכת כדור הארץ, האנרגיה הנסתרת זכתה בניצחון סופי על כוח הגרביטציה, ומאז היקום שלנו מתפשט במהירות הולכת וגדלה. כמובן, מחקרי הסופרנובות לא נתנו בסיס איתן לקביעת תפקידה ומשמעותה של האנרגיה הנסתרת באבולוציית המטא-גלקסיה, הערכת עוצמתה ותכולתה ביקום שלנו. מחקרי קרינת הרקע, שהתנהלו במקביל למחקרי הסופרנובות, לא רק אישרו את מסקנות האסטרונומים על קיומה של אנרגיה נסתרת, אלא גם אפשרו להעריך כמותית את תכולתה במטא-גלקסיה. לפי ניתוח ממוחשב של נתונים, שנאספו על בסיס מחקרים אלה, המטא-גלקסיה מורכבת ב-70% מאנרגיה נסתרת אנטי-גרביטציונית, ב-25% – מחומר בלתי נראה ורק ב-5% – מחומר נראה, זוהר ומנצנץ בבהירות בחשכה. כמובן, הערכות אלה נכנסות בסתירה להערכות לעיל של כמות החומר הגרביטציוני הבלתי נראה, שבהתאם להן הוא מהווה לא פחות מ-95% ממסת היקום שלנו. זו שאלה שנויה במחלוקת. אבל קיומה במטא-גלקסיה של אנרגיה נסתרת אדירת עוצמה, המובילה להאצת התפשטות המרחב-זמן, כיום איש אינו מעז לערער עליו. ההוכחות הובאו משכנעות ורבגוניות למדי: על בסיס התנהגות ומיקום כוכבים מתפוצצים, קרינת רקע וענני גז. ב-2002 להוכחות אלה נוספו מסקנות מחקרים של קוואזרים ושל מה שנקרא מייזרים קוסמיים, שהתנהגותם הנצפית משתלבת היטב בתמונה של התפשטות מואצת של המטא-גלקסיה תחת פעולת האנרגיה הנסתרת. בהתאם התגבשו שתי גרסאות מתחרות של האבולוציה העתידית של היקום שלנו. לפי אחת מהן, המשליכה את המצב הנוכחי אל העתיד, המטא-גלקסיה תמשיך להתפשט בהאצה, וכתוצאה מכך בעוד בערך 30 מיליארד שנה תתפזר ותתפרק לחלקים קטנים יותר ויותר. לפי גרסה אחרת, בעקבות עידן שלטון האנרגיה הנסתרת שוב יבוא עידן של דומיננטיות הגרביטציה, ואז המטא-גלקסיה תאט את התפשטותה ואף תתחיל להתכווץ, כמו שפועם לבו של האדם. פתוחה נשארת גם השאלה על הסיבות והמקורות של האנרגיה הנסתרת. בניגוד למסה הבלתי נראית, שמבנהו דיסקרטי והיררכי בדיוק כמו מבנה החומר הזוהר, האנרגיה הנסתרת מחולקת במרחב באופן הומוגני. דבר זה קבע מראש את הניסיונות לזהות את האנרגיה הנסתרת עם אנרגיית הוואקום. אבל חישובי התיאורטיקנים הראו שצפיפות האנרגיה, שנוצרת על ידי תהליכים קוונטיים וירטואליים, נמוכה בהרבה מזו שמפתחת האנרגיה הנסתרת. למעשה, האנרגיה הנסתרת יכולה להיחשב כסוג החמישי במספר והספציפי ביותר של אינטראקציה יסודית. אחת הדרכים ההגיוניות ביותר להסבר מקורה ומוצאה של האנרגיה הנסתרת היא התנייתה בתכונות המרחב-זמן. כידוע, א. איינשטיין, ביוצרו את יסודות הקוסמולוגיה הרלטיביסטית ב-1917 בדרך של הרחבת תורת היחסות הכללית על ההצגות על מבנה והתפתחות היקום, הרהר על התכונות הקוסמולוגיות של המרחב-זמן. מאחר שתורת היחסות הכללית קישרה את הגרביטציה עם עקמומיות המרחב-זמן, נראה לאיינשטיין ראוי להכניס לנוסחה את מה שנקרא הקבוע הקוסמולוגי – כוח, שאיזן את הגרביטציה ואיפשר ליקום להתפתח ללא תלות בצפיפות ובחומר המרכיב אותו. למעשה, מדובר היה באנרגיה, הטבועה במרחב-זמן כ סובסטנציה חומרית נפרדת מהחומר. לאותה תקופה זה היה רעיון מטורף מדי, ואיינשטיין עצמו לא רק ויתר עליו, אלא אף כינה אותו טעותו הבלתי-נסלחת והשטות הגדולה ביותר. כיום, בקשר לגילוי האנרגיה הנסתרת, הקבוע הנשכח של הקוסמולוגיה של איינשטיין שב וזוכה לאקטואליות. הפיזיקאי הגרמני גינטר הזינגר, שערך מחקרים של האנרגיה הנסתרת, בנאומו בקבלת פרס ע״ש לייבניץ לשנת 2005 קרא להכנסת הקבוע הזה הניצחון האחרון של איינשטיין. ואכן, יותר מדי בגילויי המדע של סוף המאה ה-20, ועכשיו כבר גם של תחילת המאה ה-21, מראה שהמבנה המרחבי-זמני של המטא-גלקסיה הוא לא פשוט דרך חלקה לתנועת גופים, לא פשוט צורה למקום משכן, להיחסות הדדית ולרצף של מהלכם של תהליכים ביקום. בכל מקרה, ל״דרך״ הזו, לצורה הזו יש מאפיינים חומריים משלה, שונים מאלה של היווצרויות הגופניות החומריות הממלאות אותה. היא מתעקמת, שוקעת תחת כובדן של מסות גרביטציוניות, יש לה אנרגיה משלה, הפועלת כאנטי-גרביטציה. בניגוד לגרביטציה, המייצגת מנקודת מבטה של תורת היחסות הכללית עקמומיות חיובית, בליטה של המרחב-זמן של המטא-גלקסיה שלנו, האנטי-גרביטציה נוצרת על ידי עקמומיות שלילית, שקיעות של ״היריעה״ המרחבית-זמנית של המטא-גלקסיה. בהתאם אפשר להניח שמצדו ההפוך של ״היריעה״ הזו נמצאת איזושהי מטא-גלקסיה אחרת, סמוכה, ש״היריעה״ המרחבית-זמנית שלה מצטמצמת ללא הרף ושלה טבוע חוק הדחייה האוניברסלית. שתי המטא-גלקסיות הסמוכות מתקשרות ביניהן ומחליפות חומר ואנרגיה דרך חורים שחורים, לבנים ואפורים במרחב-זמן של שתי ״היריעות״. אבל אפשרית גם פעולה ישירה של שתי ״היריעות״ המרחביות-זמניות זו על זו, הנוצרת בעת ״השטחות״ של המטא-גלקסיה המתפשטת שלנו והמפנה את מקומותיה לא בלי התנגדות של המטא-גלקסיה הסמוכה, שהפוטנציאל האנרגטי שלה מוצה והיא שוקעת בהדרגה. כל זה אומר שהמרחב אינו נוצר על ידי מילוי בגופים, כפי שנחשב במדע הקלאסי. החומר של ״היריעה״ המרחבית-זמנית והחומר של היווצרויות גופניות פועלים הדדית זה על זה, והאינטראקציה הזו משתתפת בהיווצרות הסדר במערכת הקוסמית שלנו, הנקראת מטא-גלקסיה. הרציפות המרחבית-זמנית היא אחד התנאים המוקדמים החשובים להיווצרות סדר, תנועה חופשית של היווצרויות גופניות והאינטראקציה ביניהן. על בסיס זה נוצרת המבניות של החומר, יכולתו ליצירת מבנים גיוסיים ברמות שונות, ומשמע, גם היכולת להפיכת הסדרים הנוצרים. ״היריעה״ המרחבית-זמנית היא לא רק זירה של פעולת מבנים מתפתחים, אלא גם משתתף בפעולה זו, ומגן עוצמתי, המגן על הסדר הקוסמי במטא-גלקסיה מפני פלישות מעולמות קוסמיים אחרים. l6ysec9bdgwnvidsowtmr7fro46srzq 0 31086 180677 2026-09-27T06:57:14Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180677 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == תורת השדה המאוחדת כפרויקט של תיאור פיזיקלי של סדר העולם == מושג השדה נוצר בפיזיקה בעקבות כך שההסבר המכני המוחשי של התנועה בהשפעת מגע ישיר של גופים נעים מסוימים על אחרים התברר כבלתי ישים לתופעות גרביטציה, חשמל ומגנטיות, שבהן ההשפעה נוצרת ללא מגע מכני ישיר. המרחב, שנתפס על ידי השפעה כזו, ונקרא שדה. בהתאם החומר מנקודת מבט פיזיקלית מופיע בשלושה ביטויים – כחומר, כשדה וכוואקום פיזיקלי. כל שלושת הביטויים האלה קשורים בקשר עמוק ביותר. אחת הדרכים לקביעת חוקיות הסדר ביקום היא תורת השדה המאוחדת, שניסיונות יצירתה נעשים מימי איינשטיין. את שנות חייו האחרונות איינשטיין הקדיש לפיתוח תורה, המאחדת את תורת היחסות הכללית ואת המכניקה הקוונטית. אפקטים קוונטיים ניסה איינשטיין להסביר בפלוקטואציות של המרחב-זמן, בשאיפה לנסח תורת גרביטציה קוונטית. אבל ללא הצלחה. המשימה, שהוצבה על ידי איינשטיין, התבררה כבלתי אפשרית אפילו עבור מחדש-מדע הטבע הדגול הזה, לא רק בגלל חוסר הידיעות שנצברו בתקופת חיפושיו בכיוון זה. המגה-עולם והמיקרו-עולם כבר באותה תקופה גילו את ההבדלים העקרוניים שלהם, שציין נילס בוהר בפולמוסו המתמיד עם איינשטיין. ואילו איינשטיין, שתרם תרומה עצומה לפיתוח המכניקה הקוונטית, שאף בכל הכוחות לצמצם את חוקיות המיקרוקוסמוס לחוקיות המגה-עולם שגילה. בזה התבטאה גם האוריינטציה הקריאוציוניסטית של תפיסת עולמו של המדען הגאוני הזה, שהיה משוכנע שגילה בתורת היחסות שניסח את כוונת הבורא, שלפיה נברא העולם. מכאן – הכחשתו של איינשטיין את ריבוי וגיוון העולמות, השאיפה בניגוד לעובדות לבנות מחדש את המכניקה הקוונטית בהתאם לתורת היחסות. תנאי מוקדם לחיפושי האפשרויות ליצירת תורת שדה מאוחדת הייתה תורת מקסוול, שמשוואותיה אפשרו לאחד חשמל ומגנטיות למודל יחיד של אינטראקציה אלקטרומגנטית. מקור האמונה במוצדקות החיפושים המודרניים בתחום יצירת תורת שדה מאוחדת הם הנסיבות הבאות. ראשית, כל אחד מסוגי השדה, הקשור בסוג כזה או אחר של אינטראקציה יסודית, יש לו בבסיסו סוג מוגדר של קוונטים, הגורמים לדיסקרטיות השדה וקובעים את התנועה בו. כך, הקוונטים של האינטראקציה החזקה הם שמונה גלואונים, הקוונטים של החלשה – שלושה בוזונים, הקוונטים של האלקטרומגנטית – פוטונים, שאין להם מסת מנוחה ומטען חשמלי, מה שמבטיח אופי ליניארי ורדיוס פעולה בלתי מוגבל של האלקטרומגנטיזם. לבסוף, קוונט של השדה הגרביטציוני נחשב הגרביטון, שקיומו מעורר כיום ספקות גדולים. שנית, הקבועים העולמיים, הנקבעים על ידי אופי האינטראקציות היסודיות, שביניהם יש הבדלים כמותיים משמעותיים ביותר, לפי ההצגות המודרניות בשלבים המוקדמים של האבולוציה של המטא-גלקסיה יכלו להיות שווים. ואם כך, הרי שהקבועים אינם קבועים לחלוטין, הם משתנים ככל שמתפתח הסדר ביקום ורוכשים קביעות כזו או אחרת בהתאם לשלב ולמצב של התהליך האבולוציוני. נחשב שבתנאים קיצוניים של המטא-גלקסיה החמה ועל-הצפופה כל ארבעת הקבועים היו אחדים ואחדים כל ארבעת סוגי השדות. מכאן מוסקת המסקנה, שכל ארבעת סוגי הכוחות, הנוצרים על ידי ארבעה סוגי שדות, הם רק ביטויים של כוח-על אחד יחיד. נבנים פרויקטים ליצירת במאיצים תנאים, המקורבים לתנאי השלב המוקדם של אבולוציית המטא-גלקסיה, מה שיאפשר בניסוי לעקוב אחר פעולת כוח-העל ולחשוף את הקונקרטיקה של תפקוד השדה המאוחד, המאחד את המאפיינים של כל ארבעת סוגי השדות. חישובים מתמטיים מראים שאיחוד כזה או אחר של ארבע האינטראקציות היסודיות אמור להתרחש בטמפרטורות גבוהות מאוד ובהתאמה, באנרגיות, בהתאם לרמת האנרגיות האלה. באנרגיה בגודל 100 מיליארד אלקטרון-וולט מתאחדות האינטראקציה האלקטרומגנטית והחלשה. אנרגטיקה כזו, כפי שמניחים, הייתה טבועה במטא-גלקסיה מכוח מצבה החם במיוחד כבר כעבור 10⁻¹⁰ שניות אחרי המפץ הגדול. באנרגיה 10¹⁵ מיליארד אלקטרון-וולט מתאחדות האינטראקציות החלשה והאלקטרומגנטית עם החזקה. לבסוף, באנרגיה 10¹⁹ מיליארד אלקטרון-וולט כל ארבעת סוגי האינטראקציות מתמזגים לאחד. ככל שהתקרר ורמת האנרגיה של חומר המטא-גלקסיה ירדה בהתאמה, התרחש, כפי שמניחים, הפיצול של האינטראקציה האוניברסלית המאוחדת (כוח-העל), שממשיך להישאר בבסיס כל ארבעת סוגי האינטראקציות היסודיות. בהתאמה לתנאים המוקדמים התיאורטיים האלה התנהל החיפוש אחר אפשרויות ליצירת תורת שדה מאוחדת, שבו נטלו ונוטלים חלק מדענים רבים וצוותים מדעיים שלמים ממדינות שונות ביותר בעולם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 ר. פיין-מאן, י. שווינגר וס. טומונאגה ללא תלות זה בזה יצרו אלקטרודינמיקה קוונטית, שבנו אותה בדרך של קביעת הקשר של המכניקה הקוונטית עם האפקטים, הנובעים מתורת היחסות. זה אפשר להסביר שורה של פנומנים, שהתבטאו בניסויים פיזיקליים על אטומים וקרינתם. עם זאת הפיזיקאים הרוסים (אז – סובייטים) הנודעים ל. לנדאו, י. פראדקין וא. פומרנצ&#x27;וק הראו את ישימותה המוגבלת של האלקטרודינמיקה הקוונטית, מאחר שבמרחקים של 10⁻³⁵ ס״מ כל המטענים מתאפסים ונוצרים סתירות, אנומליות וסטיות בלתי ניתנות להסרה של גדלים פיזיקליים. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ס. ויינברג, א. סלאם וש. גלשו הצליחו לאחד בתורה את האינטראקציות האלקטרומגנטית והחלשה, בהציעם ב-1967 מודל של אינטראקציה אלקטרו-חלשה. בכך הונחו היסודות של מה שנקרא המודל התקני של המיקרוקוסמוס, הנמצא בקשר הדוק עם המודל התקני (האמותני) של אבולוציית המטא-גלקסיה ובתלות בו. כנושאים של אינטראקציות חלשות קבעו מחברי המודל התקני קבוצת חלקיקים, שנקראו בוזונים וקטוריים בינוניים. החוליה ההתחלתית הזו של תורת האינטראקציה האלקטרו-חלשה אושרה בניסוי בשנים 1982-1983. חקר האפקטים, הנוצרים בהתנגשויות על מאיץ אלומות פוגשות של פרוטונים ואנטי-פרוטונים, הראה עקבות של בוזונים בינוניים, שכמותם הייתה בהסכמה קרובה עם תחזיות התורה. תורת ויינברג-סלאם-גלשו, שקבלה את השם כרומודינמיקה קוונטית, נבנתה על ההנחה שהאינטראקציות האלקטרומגנטית ו החלשה נוצרות תחת פעולת כוח אלקטרו-חלש יחיד. בהתאמה כנושאים של אינטראקציה חזקה נקבעו קווארקים, הקשורים בחוזקה בגלואונים ונתונים למה שנקרא קונפיינמנט (מהמילה האנגלית, המציינת שבי). על רעיונות אלה נבנה המודל התקני של חלקיקים יסודיים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 בהישען על המודל התקני החלו נעשים ניסיונות לאחד את האינטראקציות החזקה, החלשה והאלקטרומגנטית לאינטראקציה בסיסית אחת, שטבוע לה קבוע חסר-מימד. הבאה לאחדות כזו של שלושת סוגי האינטראקציות קבלה את השם האיחוד הגדול. כיום ידועות השערות רבות מתחרות של האיחוד הגדול, שלכל אחת מהן יש השלכות קוסמולוגיות משלה, אבל היא מזכירה מיטת פרוקרוסט, שבה מנסים מחברי המודלים להניח ולדחוס את כל הגיוון והסתירות של העובדות, שהתקבלו במחקרים ניסיוניים. משימה קשה עוד יותר מהווה האיחוד מחדש של שלוש האינטראקציות היסודיות עם הרביעית – הגרביטציה. איחוד מחדש כזה קיבל את השם איחוד-על. אבל הגרביטציה כצורה היסודית ביותר של ״ההנדסה הקוסמית״ מתנגדת בבירור לניסיונות להכפיפה לצורכי האיחוד-על. נחלצת לעזרה תורת כוח-העל, הפועלת עם גרביטונים כקוונטים של השדה הגרביטציוני, נושאיו, שאין להם בעצמם מסה, כלומר אינם משתתפים באינטראקציה הגרביטציונית. השדה הגרביטציוני נוצר לעומת זאת על בסיס תנועתם הכיוונית. תורת כוח-העל שואפת לאחד את תורת הכבידה, הנובעת מתורת היחסות הכללית, עם ההצגות המודרניות על הוואקום הפיזיקלי. בוואקום נולד ונעלם מיד ב״מרקם״ המרחב כמות אדירה של חלקיקים וירטואליים, שיוצרים במסתם שדה כבידה נוסף ובהתאמה יוצרים עקמומיות נוספות של המרחב-זמן. בהתאמה התכונות הגיאומטריות של המרחב-זמן נתונות לשינויים אקראיים קטנים אין-ספוריים – לתנודות (פלוקטואציות). מנקודת מבט זו הגרביטון, המאחד בתוכו את תכונות החלקיק היסודי והגל, חודר את המרחב-זמן ומעניק לו קוונטיות, רציפות-קטועה, הנכבית ברמת המאקרו. תומכי תורת כוח-העל סבורים שבשלבים המוקדמים של אבולוציית המטא-גלקסיה המרחב-זמן שלה היה דיסקרטי, קוונטי, ורק בתום שורה של שלבים נוצרה רציפות אחידה – הרצף המרחבי-זמני. תנודות המרחב-זמן כיום עשויות ליצור קונדנסטים ואקואיים – התעבויות של חלקיקים וירטואליים, המפרות את מצב הוואקום כסביבה, שבה ערך האנרגיה הממוצע של כל שדות פיזיקליים שווה לאפס. פיזיקאים העוסקים בבעיות איחוד-העל טוענים ליצירה על בסיסו של תיאוריית הכל (TOE). הזמן יראה עד כמה מוצדקות הטענות של תורת השדה המאוחד לתאר ולהסביר את כל סוגי השדות. ואולם בכל הנוגע לתיאוריית הכל, היא בלתי אפשרית משלוש סיבות. ראשית, האבולוציה והסדר המובנה על ידה מגוונים לאין-סוף והם אינם יכולים להיתפס על ידי תורה אחת אחת ולתמיד. שנית, אי אפשר ליצור תיאוריה של הכל, היוצאת אך ורק מהרמה הפיזיקלית של תנועת החומר. שלישית, אי אפשר ליצור אפילו תיאוריה מוכללת מקסימלית, מופשטת של הכל, בלא לפנות לתורת האבולוציה הכללית. עם זאת ניסיונות ליצירת תיאוריה פיזיקלית של הכל עשויים להוביל לתוצאות חשובות ביותר למדע. n9r7xoho21ap6x3z8fvgrmwlfkgefjz 0 31087 180678 2026-09-27T06:57:19Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180678 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == פרק 9. מבנה ואבולוציה של מערכות קוסמיות == 379gvnlcm60id5elqjirdcep9enn70k 0 31088 180679 2026-09-27T06:57:25Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180679 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == גלקסיות == במבט אל שמי הלילה הם נראים לנו שלווים ומרגיעים. הכוכבים המנצנצים כאילו קפאו בהדרם האילם. חולפות מאות, אלפי שנים, ועל השמיים אפשר למצוא את אותן קבוצות כוכבים, אותם כוכבים שולחים לנו את אורם היום, כמו ששלחו אותו למצרים הקדומים ולשומרים עם שחר הציוויליזציה. בהביטו בשמיים, האדם נרגע בנפשו ונותן דעתו להגות פילוסופית ולמצבי מדיטציה. הוא מתנתק מהמולת החיים ורואה בקוסמוס מופת של שלווה נצחית. ובזמן הזה, הקוסמוס – תחום של מהירויות עצומות, שינויים תמידיים, תנועה בסדרי גודל כה גרנדיוזיים, עד שהם בלתי נתפשים לחלוטין בהשוואה לתנועות שנראות לנו כר-מהירות על כדור הארץ הקטן שלנו. בלתי נתפשים בעצומים גם ממדי המערכות הקוסמיות, גם המרחקים ביניהן, גם האנרגיות, גם הקטסטרופות, גם צורות האינטראקציה, גם המבנים של החומר הקוסמי. כאן הכל נסחף במהירויות שאין לתארן, נכנס לתגובות סוערות, נתון לפעולת טמפרטורות גיהינומיות ושדות גרביטציוניים אדירים. כך, מערכת השמש שלנו נעה במהירות 400 ק״מ לשנייה בכיוון קבוצת הכוכבים אריה, אבל עבורנו, הרואים במהירויות מכונית או מטוס כה עצומות, מהירות אדירה כזו נשארת בלתי מורגשת לחלוטין. בקוסמוס מתנהל ללא הרף מאבק דרמטי בין שני כוחות פנטסטיים בעצומים – התרחבות המרחב-זמן, המונעת על ידי האנרגיה הנסתרת, והגרביטציה. התרחבות המרחב-זמן מובילה ל״התרחקות״, ל״נתזות״ של הגלקסיות, להגדלת המרחקים ביניהן ולהיחלשות מקבילה של האינטראקציה הגרביטציונית, מאחר שכוחה פועל ביחס הפוך לריבוע המרחק בין המסות הנמשכות. אבל הגרביטציה בכל זאת נוטלת את שלה בזכות המסות האדירות של ההתהוויות החומריות-אנרגטיות של הקוסמוס: היא מכוונת את התנועה בקו ישר בין מרכזי הכובד של הגופים הפועלים זה על זה. כתוצאה מאינטראקציות של המוני מסות נמשכות התנועה בקוסמוס מתבצעת במסלולים מגוונים ביותר ובו בזמן יוצרת קטגוריות דומות של עצמים. בהתקרב לאזור של מסה נמשכת גדולה, התהוויות קטנות יותר או נופלות עליה, או נעות במשיק והופכות ללווייניה, תוך תפיסת מסלול סיבוב מוגדר. כוח נוסף, המשפיע על התנועה בקוסמוס, הם השדות המגנטיים הבין-כוכביים. קיומם הוכח ב-1962. הם יוצרים לצד הכבידה ענני גז-אבק של התווך הבין-כוכבי, שעיבוים בתנאים נוחים מוביל להיווצרות כוכבים. ייתכן שהשדות המגנטיים ממלאים תפקיד חשוב יותר בתנועת המערכות הקוסמיות מזה שמוקצה להם בקוסמולוגיה המודרנית, מתוך אפשרויות האסטרונומיה התצפיתית. הגיוני להניח ששדות מגנטיים חזקים דיים יש להתהוויות המבניות השונות ביותר של המטא-גלקסיה, אם כי מבחינת הידע האסטרופיזיקלי המודרני זה נשאר רק הצעה. ההיררכיה המבנית של היקום שלנו מורכבת מהרכיבים הכפופים הבאים: מטא-גלקסיה – המבנה התאי הגדול-הקנה שלה – צבירי-על של גלקסיות – צבירים של גלקסיות – קבוצות של גלקסיות – צבירים של כוכבים – כוכבים – כוכבי לכת. וכל אחת מהמערכות האלה מורכבת מגרעין גיוסי ומפריפריה מונעת, מגויסת. לכל אחת מהמערכות הקוסמיות יש היסטוריה משלה של מוצא והתפתחות, שאנו משחזרים מתוך השוואות, עמידות מול נתונים, נתונים חלקיים ועקיפים. ובכל זאת אנו יודעים על האבולוציה של מערכות אלה כבר לא מעט. בכל מקום בקוסמוס אנו מוצאים עדויות לאבולוציה של מערכות קוסמיות, כולן נוצרות בצורה מוגדרת, יוצרות סדר מוגדר, עוברות דרך של התהוות והתפתחות ו נהרסות, שוקעות בכאוס, או משתנות למערכות אחרות. המרכיבים המבניים החשובים ביותר של המטא-גלקסיה הם הגלקסיות. עצם השם מטא-גלקסיה משמעו שהיא מאגדת את כל הגלקסיות, מהווה מבנה על-גלקטי, סופר-גלקטי. והמילה ״גלקסיה״ באה מיוונית ״גלקטיקוס״ – ״חלבי״. היוונים הקדומים כינו את שביל החלב גלקטי, כלומר מעגל חלבי. הוא נראה להם לבן, כמו חלב, בשל הזוהר הלבן של המוני הכוכבים, שנראים לעין בלתי מזוינת כרעלה בהירה רציפה, הדומה לחלב שנשפך. הגלקסיה שלנו – שביל החלב – הייתה הראשונה שנחקרה. כבר דמוקריטוס ניחש שה״מעגל החלבי״ מורכב מהמון אדיר של כוכבים, שאי אפשר להבחין בהם בנפרד מפני שהם ממוקמים קרוב בשמים ביחס לזווית הראייה של המתבונן, ובעקבות זאת מתמזגים לאחד. הניחוש הזה אושר בתצפיותיו של גליליאו, שראה כוכבים נפרדים בטלסקופ הראשון בתולדות העולם. אחר כך ויליאם הרשל, שבדק שיטתית בטלסקופ חלקים שונים של הגלקסיה שלנו, מצא את דמיונה לכביש, שמשני צדדיו נטועים עצים. דמיון זה נובע מכך שבכיוון קבוצת הכוכבים הרקולס הכוכבים כאילו נדחקים, ובצד הנגדי – מתקרבים. כך הפך המעגל החלבי לשביל החלב. הרשל גם עשה ראשון את הניסיון לקבוע את ממדי הגלקסיה שלנו. לרוע המזל, בלא ידיעה על קיומו של הגז הבין-כוכבי, הבולע את קרינת הכוכבים, הוא הקטן את קנה המידה של הגלקסיה בכמעט פי 15. מיקומה האמיתי וגבולותיה של הגלקסיה נקבעו במאה ה-20, אם כי כמה פרטים מתבררים עד היום ויתבררו ככל שתתקדם אבולוציית המדע. שביל החלב נראה היטב במיוחד בלילה נטול עננים ונטול ירח. הוא נמתח מקצה אחד של האופק לקצה השני כפס זוהר מעורפל ולבנבן, שבו אפשר להבחין בחלקים שונים. צורתו, הנצפית בעין בלתי מזוינת, מזכירה כדור פחוס, מה ששמו לב בימיהם היוונים הקדומים, שחשבו דווקא את הצורה הכדורית למושלמת והרמונית ביותר. עצומותו וקרבתו היחסית של שביל החלב, שחלק ממנו הם מערכת השמש וכדור הארץ שלנו, כאילו מסתירה מאיתנו גלקסיות אחרות, שבגלל המרחקים האדירים המפרידים בינינו, נראות ככתמי אור מעט מרוחים בתצלומים, שצולמו אפילו דרך הטלסקופים החזקים ביותר. עם זאת פעילותם הבלתי נלאית של דורות רבים של אסטרונומים ואסטרופיזיקאים, החמושים בטכניקת התצפית המודרנית ביותר ובשיטות תפיסה תיאורטיות, חושפת צעד אחר צעד את קנה המידה האמיתי, המבנים וייחודי התנועה של ענקי היקום הללו. הם נחקרו ונחקרים בהשוואה לגלקסיה שלנו ובהתאם לנתונים, שהתקבלו בחקרה. סיווג פשוט ומוכלל ביותר של גלקסיות לפי צורתן הנראית נתן האסטרונום הגדול ביותר של המאה ה-20 א. האבל. על בסיס חקר של יותר מאלף גלקסיות, הוא ב-1925 הבחין בגלקסיות ספירליות, אליפטיות, עדשתיות ופקאלריות (כלומר בעלות צורה בלתי סדירה). הוא גם קבע בקירוב גדול את היחס הכמותי של תדירות הופעתם של סוגים אלה. לפי האבל, גלקסיות ספירליות נמנות כ-50%, אליפטיות – כ-25%, עדשתיות – כ-20% ופקאלריות – כ-5%. כיום קיימות סטיות משמעותיות בין המומחים בקביעת יחסי האחוזים האלה. לצד הסוגים האלה מובחן גם סוג של גלקסיות כדוריות, סופריות. נחשב, למשל, שגלקסיות ספירליות קיימות עד 80% מהמספר הכולל, אליפטיות – כ-17% ו ״בלתי סדירות״ – לא יותר מ-3%. לאלה האחרונות אין גרעין מובחן בבירור. לצד הצורה והמראה החיצוני, גלקסיות נבדלות בממדים, במספר הכוכבים ובבהירות, וגם בשורה של מאפיינים פיזיקליים אחרים. הן מהוות מערכות כוכבים מסתובבות אדירות, המכילות בתוכן עשרות או מאות מיליארדי כוכבים. לצד הכוכבים, גלקסיות מקיפות גם את החומר הבין-כוכבי – גז, אבק, חלקיקי קרינות קוסמיות וכו׳. גלקסיות בשדה הכבידה האדיר שלהן בונות המוני חומר עצומים וקובעות את סדר התנועה בחלק של המטא-גלקסיה שהן מקיפות. גלקסיות נבדלות במגוון אדיר של צורות, ממדים, תנועה. הן מגוונות בדיוק כמו הכוכבים ה״מאכלסים״ אותן. גרעיני הגלקסיות יכולים להיחשב כמבנים גיוסיים, הקושרים את החומר ההיקפי וקובעים את התנועה בתחומי הגלקסיה הנתונה. בגלקסיות בעלות צורה סדירה לפריפריה המגויסת יש מבנה כדורי, הנוצר או בצורת ענפים ספירליים עצומים (״זרועות״), או בצורת דיסקים אליפטיים. כאן נמצאים הכוכבים הבהירים והחמים ביותר וענני גז מסיביים. גלקסיות ספירליות, ככלל, מהוות מערכות המורכבות משתי תת-מערכות מובחנות בבירור – גרעין וספירליים ״זרועות״. בגרעינים נצפה המון גדול של כוכבים, הנמצאים בצבירה הדוקה ביותר. סיבוב הגרעין גורר אחריו את הענפים, שמתפתלים סביבו בספירלה. לגרעין יש זוהר בהיר ביותר, מאחר שהחומר הזוהר בו ארוז בצפיפות רבה, ואילו ב״זרועות״ חומר זה מפוזר בכאוטיות ומשאיר רושם של מערבולת או טורנדו, הנשאב אל תוך המשפך שנמצא בגרעין. גלקסיות אליפטיות דומות במובנים רבים לספירליות, אבל יש להן רק ״זרועות״ קטנות יחסית. זה קורה משום שאין להן מאגרים גדולים של גז בין-כוכבי, שהיה נמשך בזנבות ארוכים אחרי שדה הכבידה של הגרעין וממנו היו יכולים להיוולד בכמות גדולה כוכבים חדשים. נחשב שהגלקסיות האליפטיות הן העתיקות ביותר, מאחר שהן איבדו, ככל הנראה, את ה״זרועות״ שהיו להן בעבר, ולחומר הזוהר בהן יש גוון אדמדם, המעיד על משמעותי על שריפת דלק גרעיני. על זקנתם וחולשת התהליכים הגיוסיים, המסוגלים לשמר סדר נאות, מעידות גם מהירויות הסיבוב הנמוכות יחסית, המגיעות ללא יותר מ-100 ק״מ לשנייה, שהוא מעט מאוד בקנה מידה קוסמי. כתוצאה ממאמצים גיוסיים נמוכים בגלקסיות כאלה מתרחשות תנועות כאוטיות של כוכבים במסלולים אליפטיים מוארכים מאוד. גלקסיות בעלות צורה ״בלתי סדירה״ כאוטיות עוד יותר, מה שבא לידי ביטוי גם בצורתן וגם בתנועה המתרחשת בהן. הסיבה לכאוס הזה היא היעדר גרעינים מובחנים בבירור. לגלקסיות כאלה יש, ככלל, ממדים קטנים יחסית, מסה ושדה כבידה לא משמעותיים. הטיפולוגיה של הגלקסיות, שהבחין בה האבל, כמו כל סיווג, אינה מקיפה מאפיינים מהותיים רבים של המגוון האדיר של מבניהן. שהרי רק בקוסמוס הנגיש לתצפית מספרן נאמד במאות מיליארדים. כמה מהן נותרות מעבר לאופק התצפית, איננו יודעים. לצד ארגון התנועה, תפקידם הגיוסי של גרעיני הגלקסיות הוא בזרימה רציפה של מימן, גז, שהוא אחד מחומרי הבנייה החשובים ביותר של ״ההנדסה הקוסמית״. אטום המימן, המורכב מפרוטון אחד בגרעין ומענן אלקטרוני אחד במסלול, יכול להיחשב כ״לבנה״ הפשוטה ביותר, שממנה נבנים אטומים מורכבים יותר בתגובות גרעיניות, המתרחשות בכורי הפלזמה של הכוכבים. גרעיני הגלקסיות פעילים ביחס לפריפריה. פעילות זו יכולה להתבטא בזרימה רציפה של זרמי חומרים שונים, בפליטות של ענני גז אדירים, שמסתם עולה על מיליוני מסות שמש, ביריית גושי גז, בקרינות לא-תרמיות מהמרחבים הסמוכים לגרעין. בקירוב 1% מהמספר הכולל של גרעיני גלקסיות מהווים מה שנקרא גרעינים גלקטיים פעילים, שנבדלים לא רק בפעילות, אלא בסופר-פעילות ו מהווים את מקורות האנרגיה החזקים ביותר במטא-גלקסיה בשלב זה של אבולוצייתה. הם נבדלים בפליטות גדולות במיוחד של ענני גז ענקיים ופלזמה חמה. הבהירות שלהם יכולה לחרוג בעשרות אלפי מיליארדי פעמים מהבהירות של גרעיני גלקסיות רגילים, כולל של זה שלנו. הם פולטים זרמים חזקים ביותר של גלים אלקטרומגנטיים בתחום הרחב ביותר, כולל קרינת רדיו, חלקיקי גמא, קרינות אינפרא-אדומות ואולטרה-סגולות. קיימות גם גלקסיות רדיו, שקרינתן בתחום הרדיו חזקה בהרבה מזו שבתחום הנראה (לדוגמה – לברה A). ב-1943 האסטרונום האמריקאי ק. סייפרט גילה 12 גלקסיות עם גרעינים פעילים במיוחד, שקבלו את השם גלקסיות סייפרט. כיום ידועות מהן כ-100. ב-1963 האסטרונום הסובייטי ב. מרקריאן זיהה כ-600 גלקסיות עם גרעינים סופר-פעילים וקרינה אולטרה-סגולה חזקה. הן נושאות את שמו של מגלן אותן – גלקסיות מרקריאן. גילוים ב-1963 של קוואזרים על ידי האסטרופיזיקאי ההולנדי מ. שמידט הראה שבמטא-גלקסיה קיימים מקורות קרינה, הדומים לכוכבים, שבפליטות האנרגיה שלהם ניתנים להשוואה לגרעינים הפעילים ביותר של גלקסיות. הם נקראו קוואזרים, כלומר מקורות קרינה דמויי-כוכב, כמעט-כוכבים. כיום זוהו על ידי אסטרונומים כבר יותר מאלף קוואזרים. לפי ההצגות המודרניות, קוואזרים הם גרעינים סופר-פעילים של גלקסיות רחוקות מאיתנו או הופכים להיות כאלה בעתיד. במרכז הקוואזרים, כמו במרכזי גרעיניהן של גלקסיות רבות, יכולים להימצא חורים שחורים מסיביים במיוחד. בכל המקרים גרעיני הגלקסיות הם מקורות האנרגיה העיקריים, המבטיחים תהליכים אבולוציוניים מגוונים. הגרעינים מהווים התהוויות ראשוניות, שסביבן מקובצת מסת הגלקסיות. בגרעינים מרוכזים הכוכבים העתיקים ביותר, את הפריפריה לעומת זאת מאכלסים כוכבים צעירים או בני גיל בינוני. כוכבים והתהוויות חומריות-אנרגטיות אחרות של גלקסיות נעים במסלולים מורכבים למדי, הנגרמים על ידי סיבוב הגלקסיות סביב צירים, שנוצרו מכבידת הגרעינים, פעולת שדות הכבידה של כוכבים אחרים וצורות אחרות של חומר, השתתפות כל המרכיבים של המערכת הגלקטית בהתרחבות המטא-גלקסיה וכו׳. בזמן זה בגרעיני הגלקסיות מרוכזים רק כ-10% ממסתן, ולעתים אף פחות. ככל הנראה, משיכת הגרעינים ושלמות הגלקסיות מובטחות על חשבון המסה האדירה של חומר נסתר מתצפית. עוד ב-1944 האסטרונום האמריקאי ממוצא גרמני ו. באאדה הציע מודל של יחס ושל אינטראקציה בין חלקים שונים של גלקסיות ספירליות. הוא הנהיג את המונח ״אוכלוסיית כוכבים״, ובכך ערך אנלוגיה בין המחקר האסטרונומי למחקרים בתחום הסוציולוגיה והדמוגרפיה. ל״אוכלוסיית הכוכבים״ של ההתעבויות של גלקסיות ספירליות, היוצרות דיסקים, כולל גרעיני הגלקסיות, הוא העניק את השם ״דיסקו״, ואת הפריפריה הדלילה יחסית, המקיפה את הגלקסיות ב״מעטפת״ כדורית אדירה, כינה ״הילה״. אוכלוסיית הדיסקו ״מתגוררת״ בעיקר במערכות כוכבים מפוזרות, ואילו אוכלוסיית ההילה – בצבירים כדוריים של כוכבים. ההילה מהווה, למעשה, פרבר גלקטי שומם, שבו ״יישובים״ נדירים מתחלפים בצבירים כדוריים אדירים, הנוצרים כתוצאה ממתיחת החומר על ידי הגרביטציה וכוללים מיליוני כוכבים. שדה הכבידה של הגלקסיות מונע את המעבר של ״אוכלוסיית הדיסקו״ אל ״אוכלוסיית ההילה״, ולהפך. נוצרת, כך, חלוקה ברורה של אוכלוסיית הגלקסיות ל״תושבי מרכז״ ו״תושבי פרברים״. הקשיים לחדירת ״אוכלוסיית ההילה״ אל ״אוכלוסיית הדיסקו״ קשורים בכך, שכוכבים, הנכללים בהילה, מכילים הרבה יותר יסודות כימיים כבדים ופחות קלים. כדי להיכנס לדיסקו על כוכבי ההילה לשנות מהותית את ההרכב הכימי שלהם. באופן אחר מתרחשת תנועת ענני הגז בתווך הבין-כוכבי. הם עוברים בחופשיות מהילה לדיסקו ובחזרה, תוך שינוי רק של טמפרטורתם. חילופי חומר כאלה מאפשרים גם לחדש את ״אוכלוסיית הכוכבים״, מאחר שבענני הגז הענקיים מתרחשים באופן אינטנסיבי תהליכי היווצרות כוכבים. ההילה מסתובבת לאט יותר מהדיסקו, היא כאילו מתערבבת על ידם. בזמן זה כ-70% מהכוכבים נוצרים בזרועות הספירליות ורק כ-10% בהילה. הצבירים הכדוריים של ההילה מאוכלסים בכוכבים עתיקים מאוד, שגילם נמדד במיליארדי שנים. המודל הזה של אינטראקציית ״אוכלוסיית הכוכבים״ שומר עד היום על עמדותיו בהסבר המשמעות האבולוציונית של הדיסקים והפרברים של הגלקסיות, סדר התנועה והיווצרות הכוכבים, כולל בגלקסיה שלנו. מבנה הגלקסיות, המבטיח את השפעת ההסדרה של הגרעינים על הפריפריה ואת תנועת הפריפריה, המוסדרת על ידי השפעות גרעיניות גרביטציוניות וזרימות, מניח התפשטות של הארגון הגלקטי אל הסביבה החיצונית, לכידת גלקסיות קטנות יותר במסה על ידי גלקסיות גדולות, הפיכת האחרונות ללוויינים או אפילו התמוססות מלאה של גלקסיות קטנות בחומר של גלקסיות-ענק. גלקסיות קטנות, הנידונות ל״אכילה״ ולבליעה על ידי גדולות, קרויות לפעמים בהומור גלקסיות-מיסיונריות (מאחר שחלק מהשבטים הפראיים של אפריקה, שמנהגיהם כללו קניבליזם, לפעמים אכלו מיסיונרים ממדינות אירופה, שניסו להטיף בקרבם לאמונה הנוצרית). ההצגות המודרניות על הופעתן ואבולוציה של גלקסיות נמצאות בקשר הדוק עם ההצגות על מוצאן ואבולוציה של המטא-גלקסיה. תחילת היווצרות הגלקסיות הונחה בתהליך ההבניה של המטא-גלקסיה על בסיס תנודות והתעבויות של חומר שהיה קודם הומוגני ומדולל. את המנגנון של התעבויות ודחיסות כאלה הפעילה האינטראקציה הגרביטציונית, שהתנגדה להתרחבות המטא-גלקסיה בכללותה. חישובים, שנערכו בשנות ה-50 של המאה ה-20, הראו שהתעבויות חומר משמעותיות די במסה בתחילה אמורות לפגר אחרי התרחבות המטא-גלקסיה בכללותה, ואחר כך להפסיק לגמרי להתרחב ולהתחיל להידחס תחת פעולת הגרביטציה העצמית. זה יוצר תנאים מוקדמים להיווצרות פרוטוגלקסיות – קודמותיהן של המבנים הגלקטיים המודרניים. פרוטוגלקסיות ייצגו ענני גז כדוריים קרים, שנמצאו בתהליך דחיסה תחת פעולת הגרביטציה בהשתתפות חומר בלתי נראה. הדחיסה מפעילה את תהליך היווצרות הכוכבים, ועקב כך ענן הפרוטוגלקסיה מתחמם בהדרגה. כתוצאה מכך בו עולה הלחץ הפנימי, הוא גובר על כוח הגרביטציה ומביא להתרחבות הענן. כתוצאה מכך מתרחשת פרגמנטציה והבניה של ענן הפרוטוגלקסיה על בסיס ארגון-עצמי של החומר בחלקיו השונים. עובר זמן רב, והחלק ההיקפי של הענן מתקלף וניתז מהענן המסתובב אל הסביבה, ואילו החלק המרכזי נדחס, יוצר גרעין ומפעיל תהליך משני של היווצרות כוכבים. אחר כך בתהליך הסיבוב הענן נדחס לדיסק ומתחיל תהליך היווצרות הכוכבים של תת-המערכת הדיסקית. כזה הוא תרחיש פיזיקלי סביר ביותר של דרך האבולוציה של היווצרות גלקסיות. נראה לי, שמתוך הרעיון המרכזי של תורת האבולוציה הכללית שאנו מציעים, יש לתקן אותו ברצינות, מאחר שהוא אינו מתחשב דיו בתפקיד הגרעין בתהליכים הגיוסיים-ארגוניים של היווצרות הסדר. ארגון-עצמי של ענן הפרוטוגלקסיה כמערכת פתוחה יוצר תהליך של מבנה-עצמי, שבעקבותיו מתרחשת הפרדת הגרעין מהפריפריה. האבולוציה הנוספת של הפרוטוגלקסיה, הפיכתה לגלקסיה וההתפשטות אל המרחב הסובב עוברות תחת פעולת הכוחות והתכונות של מבנה הגרעין. באינטראקציה עם חומר בלתי נראה, הגרעין יוצר כוח גרביטציוני מספק להבאת תנועתם של מרכיבים שונים של הגלקסיה לאחידות. הסכמה הגיוסית של היווצרות הסדר פועלת במטא-גלקסיה בכל מקום, כולל בחומר הדומם של מערכות גרנדיוזיות כאלה כמו גלקסיות. היא מהווה בסיס של ״ההנדסה הקוסמית״ – הבנייה-עצמית של מערכות קוסמיות והפעלת מנגנונים אבולוציוניים בתוכן. הגרעין של כל גלקסיה מהווה את החלק הבהיר ביותר, הזוהר ביותר, בעל, בהתאמה, האנרגטיקה והכוח הגרביטציוני החזקים ביותר, המסוגל, בחיבור עם החומר הבלתי נראה (ייתכן, בצורת חור שחור מסיבי) לנהל את התנועה ולגרום לסיבוב סביב עצמו של כל הפריפריה הגלקטית המגוונת. גרעיניהן של גלקסיות ספירליות, כולל של זו שלנו, הם רב-שכבתיים. לדיסק השטוח, הדומה לכנפי מטוס, עומדת מולו הבליטה הגלקטית, או הבלג&#x27;. זוהי התהוות כמעט כדורית, הכוללת מיליוני כוכבים אדומים, כתומים ולבנים. מחקרים, שנערכו בתחילת המאה הנוכחית, הראו שככל שצפיפות החומר של גרעין הגלקסיה גבוהה, הגרעין אינו כשלעצמו עצם על-צפוף כזה, שיכול להבטיח השפעה גרביטציונית על הפריפריה. בתצפית על ערפילית אנדרומדה במרכז גרעינה התגלתה התהוות על-צפופה, שקבלה את השם גרעינון. מסת הגרעינון של ערפילית אנדרומדה מהווה 13 מיליון מסות שמש. הוא מסתובב סביב צירו, ומהווה אנלוג פלזמי של גוף קשיח. מחזור ההקפה – כ-500 אלף שנים. בגלקסיה שלנו יש גם גרעינון, שזוהה במחקרים בתחום הרדיו. הוא מהווה רק 6 פרסקים בקוטר. גרעינוני הגלקסיות מהווים פנומנים מפליאים ביותר של ״ההנדסה הקוסמית״. הם מתנהגים באופן בלתי תלוי לחלוטין בחומר המרכזי של הגרעין וחריגים בהרבה משאר חלקי הגרעין גם בצפיפות, גם באנרגטיקה, וגם בייחודיות הקונסטרוקטיבית שלהם. הגרעינון כאילו מנהל את פעולת הגרעין, והגרעין מנהל את התנועה הפריפריה. 1d062uin0fhcd5xj4tp2mcaytzwvjc6 0 31089 180680 2026-09-27T06:57:32Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180680 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == גלקסיית שביל החלב == הגלקסיה שלנו, שביל החלב – גלקסיה ספירלית טיפוסית ודי רגילה, הכוללת לפי הערכות שונות בין 150 ל-200 מיליארדי כוכבים, המוני צבירים של כוכבים, ענני גז ענקיים. אילו יכולנו להביט בגלקסיה שלנו מלמעלה, היינו רואים ספירלה זוהרת ענקית, דומה לזו שנצפית מכדור הארץ בערפילית אנדרומדה. את הספירלה יוצרות שתי זרועות ענקיות הנמתחות אחרי גרעין הגלקסיה. ב-2005 אסטרונומים אוסטרלים גילו עוד אחת, שלישית, ״זרוע״, המורכבת כמעט כולה ממימן ונמתחת למרחק של כמעט 77 אלף שנות אור ובכמה אלפי שנות אור ברוחב. בהתבוננות מהצד לעומת זאת הגלקסיה מהווה דיסק עם עיבוי, הנוצר על ידי הגרעין שנמצא במרכז. הגרעין בזווית זו מהווה אליפסה, ושני החלקים הכמעט סימטריים של הדיסק, היוצאים ממנו, מזכירים כנפיים של מטוס נוסעים הממריא. מודל כזה של שביל החלב הציע האסטרונום הדגול של המאה ה-20 הארלו שפלי. הוא גם עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20 קבע לראשונה את מיקומה של מערכת השמש בגלקסיה, תוך הישען על העובדה, שהצבירים הכדוריים הענקיים של כוכבים נמצאים רק באזור אחד של שביל החלב, שהוא מרכזו. מכאן נובע, שמכדור הארץ, שבו נמצאים המתבוננים, עד למרכז הגלקסיה רחוק מאוד. האסטרונומיה המודרנית אישרה את מסקנותיו של שפלי וקבעה על בסיס שורה של חישובים, עד כמה רחוקים אנו ממרכז הגלקסיה שלנו. המרחק הזה התברר כשווה ל-3400 שנות אור. הוא כה עצום, עד שהוא מסוגל לצנן את השאפתנות שלנו, את תחושתנו שאנו מרכז היקום. כדי להפוך לכזה צריך עוד להראות את עצמך בהיסטוריה של הקוסמוס. ואילו כל קוטרו של הדיסק הגלקטי מהווה 100 אלף שנות אור, ועוביו – 1.5 אלף שנות אור. הגלקסיה שלנו די עתיקה, גילה, כ-14 מיליארד שנים, דומה לגילו של המטא-גלקסיה (אם כי החישובים הנוכחיים של זמן קיומה של מערכת אדירה כזו כמו המטא-גלקסיה נראים מעט מבוססים). הגלקסיה מסתובבת סביב צירה, העובר במרכז הגרעין. סיבוב זה מתבצע בשתי דרכים: דיפרנציאלית ומישורית (או ״גוף-קשיח״). כלומר, הרוב המשמעותי של הכוכבים משלים הקפות סביב גרעין הגלקסיה במסלולים בלתי תלויים במסלולי כוכבים אחרים, ומהירות סיבובם יורדת ככל שגדל המרחק מהמרכז. החלק האחר של הדיסק מסתובב במישור מוגדר, כמו תקליט גרמופון על פטיפון. בזמן זה ה״מובחרות״ של מיקום כדור הארץ בגלקסיה נובעת רק מכך, שהוא, כפי שכבר צוין לעיל, מסתובב סביב גרעין הגלקסיה במה שנקרא מעגל קורותציה – מקום, שבו משתוות מהירויות הסיבוב הדיפרנציאלי והמישורי. זהו המקום השליו והיציב ביותר בגלקסיה הן מבחינת תהליכי היווצרות הכוכבים, והן מבחינת היעדר קטסטרופות, התנגשויות כוכבים ומעברים ממסלול למסלול. מערכת השמש משלימה הקפה סביב מרכז הגלקסיה במהירות של כ-250 ק״מ לשנייה, כלומר פי 300 מהר יותר ממהירות כדור שנורה מרובה מודרני. הקפה מלאה, אם הכול יהיה בסדר, היא תשלים תוך 250 מיליון שנים. כ-20 הקפות היא כבר השלימה. בספירלה הגלקטית מערכת השמש נמצאת במרחק שווה בקירוב משתי הזרועות הספירליות הסובבות אותה. כאן אין גז בין-כוכבי, המסוגל לכבות את להבת החיים. השלווה הפרובינציאלית של סביבות השמש מתבטאת גם בנדירות היחסית של כוכבים כאן, בפיזורם על מרחקים אדירים. בהיותנו רחוקים מתהליכים גיוסיים, המבטיחים את הסדר בגלקסיה ובאותה עת בהיותנו תוצר של סדר זה, אנחנו יכולים להשתמש בשלווה וביציבות של מעמדנו הפרובינציאלי הרחק מהתהליכים הגרנדיוזיים של אבולוציית הגלקסיה, כדי לבנות סדר הומניסטי משלנו ולהשתלט בהדרגה על החלק של הגלקסיה הסובב אותנו, תוך הפצת סדרנו על מערכות קוסמיות רחוקות יותר ויותר. ״ההנדסה הקוסמית״ של הגלקסיה, שנוצרה על בסיס ״ההנדסה הקוסמית״ של המטא-גלקסיה, נתנה אפשרות להיווצר לשמש שלנו, ללוויינה – כדור הארץ, ולכל מה שהתפתח ומתפתח עליו. עכשיו תורנו ליצור גרעין גיוסי להסדרה ואבולוציה של הקוסמוס הסובב לפי מידות אנושיות ועל בסיס ״ההנדסה הקוסמית״ האנושית. כן, אנו קטנים, חלשים ובלתי נתפשים בהשוואה לקולוסוס של הגלקסיה עם מאות מיליארדי הכוכבים שלה. אבל הרי ממש לאחרונה כוחות האנושות היו קטנים, חלשים ובלתי נתפשים בהשוואה לעצומותו של הכוכב שלנו. ועכשיו הוא נעשה לנו צפוף, ואנו מהרהרים על כמה עשורים יספיקו המשאבים שנצברו בו. כמובן, משאביה של זקנת כדור הארץ אינם כה קטנים, כפי שנראה לאקולוגים רבים. נוסף על כך המדע מסוגל לגלות אפשרויות של יצירה מלאכותית של משאבים קוסמיים על כדור הארץ. אבל במוקדם או במאוחר האנושות הגדלה תיחנק על גרגר כה קטן של היקום, כמו כדור הארץ שלנו. לצד מטרות ארציות יש לאנושות גם את משימתה הקוסמית, הנובעת מכך שהיא צריכה להפוך לגרעין גיוסי חדש של אבולוציית הגלקסיה, ליצור מחדש ״הנדסה קוסמית״ לפי מידות, נורמות ומטרות האדם. ואנו מאמינים שהיא תלמד להדליק כוכבים ולווסת את תנועת הגופים הקוסמיים, אם כי לצורך זה יהיה צורך במרווחי זמן, הדומים לזמן קיומה של הגלקסיה. יש להבין שאנו לא ילדים, אלא בני חורגים של הגלקסיה. הקוסמוס שמעבר לכדור הארץ הרסני עבורנו. המבנה הגיוסי של הגלקסיה גרם לסדר, שתרם בדרך עקיפה להופעתה ואבולוציה של החיים על כדור הארץ. אבל הגלקסיה אינה מותאמת לקיומנו. זרימות גזים מהגרעין, שתרמו להופעת השמש, או התנגשויות עם גופים קוסמיים כלשהם, יכולות להשמיד אותנו בכל רגע. ואין שום אלוהים טוב, שברא אותנו או יכול להגן עלינו. רק העובדה שנוצרנו ב״פרובינציה״ שקטה ולא פעילה יחסית של הגלקסיה באמצע בין שתי זרועות חמות אפשרה לנו להתפתח ומאפשרת להתקיים. ורק אנחנו עצמנו, תוך שיפור הציוויליזציה הארצית שלנו, יכולים להאריך את קיומנו, תוך הפיכה לאדונים ולשותפי בריאה של הקוסמוס. גרעין הגלקסיה שלנו, שקובע את סדר התנועה בה, נחקר מעט, מאחר שהוא כמעט לגמרי מוסתר מתצפיות מכדור הארץ על ידי העכירות של התווך הבין-כוכבי, הבולע את קרני האור הנראה. זה טבעי לחלוטין, אם מתחשבים בכך, שככל שמתקרבים לגרעין, כך במישור התצפית מצויות יותר פליטות גזים ואבק קוסמי מגוונות. נחלצות לעזרה אמצעי האסטרונומיה הרב-גלית, המאפשרים לצפות בגרעין הגלקסיה בספקטרים המגוונים ביותר של תנודות אלקטרומגנטיות, מה שנותן אפשרות לפצות במידה מסוימת את אי-הבהירות של התמונות. בזכות תצפיות בתחום הרדיו והאינפרא-אדום נקבע ממד הגרעין, שהתברר כשווה רק מ-2 עד 4 קילופרסקים, כלומר מ-6520 עד 13040 שנות אור. זה מעט ביותר, אם מתחשבים בכך, שהגרעין מנהל את תנועת הדיסק בקוטר 100000 שנות אור ומפיץ את השפעתו בתחום בקוטר 300000 שנות אור. אבל זה אינו מפליא, מאחר שצפיפות הכוכבים בגרעין מהווה כ-100 מיליון כוכבים לפרסק מעוקב, בזמן שבסביבות השמש צפיפות זו מאופיינת בדלילות קיצונית: כוכב אחד בלבד על 10 פרסקים מעוקבים. כמובן, ציוויליזציה מסוג ארצי לעולם לא הייתה קמה במרכז הגלקסיה: בצפיפות כוכבים כזו טמפרטורת הסביבה המקיפה אותם הייתה שוללת את אפשרות היווצרותם של כוכבי לכת, הנכללים במערכת השמש. לכן אפשר לומר, שדווקא המעמד הלא-מרכזי בגלקסיה של מערכת השמש יצר תנאים להופעת החיים והאנושות. מלבד צפיפות הכוכבים, השפעת הכבידה של גרעין הגלקסיה על אוכלוסיית הכוכבים שלה מתבצעת, ככל הנראה, באמצעות החומר הנסתר. זה במידה מסוימת מאושר על ידי קיומו במרכז הגלקסיה של מקור רדיו חזק קשת A, מה שנותן עילה לחשוד בקיומו של חור שחור עם שדה כבידה גדול מאוד. מאחר שלצפות בגלקסיה שלנו לאורך מישור הדיסק קשה מאוד בעקבות ענני גז-אבק אדירים, הנמצאים במישור זה בחלל הבין-כוכבי, על מבנה הגלקסיה שלנו שופטים לפי גלקסיות אחרות, המופנות אלינו בצורתן הספירלית, ולא בדיסק. את המידע העיקרי על מבנה הגלקסיה שלנו ואופי גרעינה נותנת תצפית על הגלקסיה הספירלית הקרובה ביותר אלינו M31 – ערפילית אנדרומדה. הגלקסיה הזו היא לא רק אחות-תאומה של שלנו, אלא גם מתקרבת אליה במהירות עצומה, ועקב כך בעוד כמה מיליארדי שנים סביר מאוד התנגשותן. כיצד מתרחשת התנגשות חזיתית של שתי גלקסיות ספירליות, אנו יכולים לשפוט לפי תצלומים של התנגשות כזו, המתרחשת בקבוצת הכוכבים דגים. ההתנגשות הזו החלה לפני כ-300 מיליון שנים ונמשכת עכשיו. הגלקסיות נכנסות זו בזו, כוכביהן מתערבבים, חלקם, ככל הנראה, מתנגשים, לחץ הגז הבין-כוכבי גובר, תוך הפעלת תהליכי היווצרות של כוכבים חדשים וצבירים כדוריים. אותו דבר יכול להתרחש בהתמזגות שביל החלב עם ערפילית אנדרומדה, ועקב כך יכולה להיווצר גלקסיה אליפטית חדשה, גדולה עוד יותר. אבל לא ידוע, אם התנגשות כזו תהיה חזיתית, או ששביל החלב בדיסקו ינקוב את הספירלה של ערפילית אנדרומדה, ושתי הגלקסיות יתחברו בצורה של צלב, תוך גרימת כאוס נורא באוכלוסיית הכוכבים שלהן. אבל לאנושות יש עוד לפחות שני מיליארד שנים, כדי ליצור דרכים להגן על עצמה מפני קטסטרופה זו וקטסטרופות קוסמיות אפשריות אחרות. למרות גילה המופלג (14 מיליארד שנים, אם לא יותר), הגלקסיה שלנו ממשיכה ״לבלוע״ גלקסיות קטנות, תוך הגדלת על חשבונן את מסתה ושימוש באנרגיה שלהן לשמירת מאזן האנרגיה. במשך ההיסטוריה שלה, החל מהגיל הצעיר ביותר, גלקסיית שביל החלב הייתה מוקפת בכמות גדולה מאוד של גלקסיות קטנות, אבל היא בתחילה הפכה אותן ללוויינים, תוך השפעה בשדה הכבידה האדיר שלה, ואחר כך ממש בלעה אותן אל תוכה, תוך בליעת החומר והאנרגיה שלהן, תוך שינוי סדרן לסדרה שלה. הלוויינים של הגלקסיה שלנו כיום הם ענני מגלן. ענן מגלן הגדול, שדיסקו מהווה כ-40 אלף שנות אור, נמצא במרחק של כ-170 אלף שנות אור מאיתנו. למרות הממדים המרשימים, הגלקסיה הזו קטנה פי 15 משלנו במסה ויכולה להיות ״נבלעת״, ״מתעכלת״ ו״נספגת״ על ידי שביל החלב. ענן מגלן הקטן מרוחק מאיתנו 210 אלף שנות אור וגם הוא בעקבות קטנותו ייבלע על ידי הענק. ijw25ylo6wc6uy465ln4olbn08nnsi6 0 31090 180681 2026-09-27T06:57:37Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180681 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == קבוצות גלקסיות וצורות האינטראקציה ביניהן == בהתבוננות בהתהוויות קוסמיות גרנדיוזיות כאלה כמו גלקסיות, יש לציין שגם הן מהוות רק חלקיקים קטנים בהשוואה לרכיבים מבניים גדולים עוד יותר של היקום שלנו. הרוב העצום של הגלקסיות נכנס להרכב של צורות יציבות יחסית גדולות בהרבה של חומר קוסמי – קבוצות גלקטיות, צבירים וצבירי-על שונים. הגלקסיה שלנו נכנסת למה שנקרא הקבוצה המקומית של גלקסיות, שחבריה לצדה הם ערפילית אנדרומדה (M31), הגלקסיה הספירלית M33, הנראית בקבוצת הכוכבים משולש, ועוד 36 גלקסיות. הגלקסיה M33 נמצאת קרוב מספיק לערפילית אנדרומדה ובמרחק של כ-2.5 מיליון שנות אור משביל החלב, מה שהופך את תצפיתה לקשה למדי. ערפילית אנדרומדה גדולה בהרבה בנפח משביל החלב, רדיוס דיסקה מהווה כ-300 אלף שנות אור. עם זאת בזמן האחרון הופיעו נתונים על כך ש במסה היא נופלת משביל החלב, נתונים, שנויים במחלוקת למדי, בכל זאת. יתר 36 הגלקסיות, הנכללות בהרכב הקבוצה המקומית, יש להן ממדים ומסות קטנים מאוד. הן מהוות או אליפטיות קטנות, או צורות בלתי סדירות. גילוי הגלקסיות – חברי הקבוצה המקומית נמשך, והמספר הכולל של גלקסיות ידועות לנו, הנכללות בה, מתקרב לארבעים. נזכיר שהמספר ״40״ בשפות רבות של העולם, כולל ברוסית, הוא סמל של קבוצה קומפקטית. כך, ב-1994 התגלתה קרוב מאוד אלינו גלקסיה ננסית, שנקראה בהתאם לממדיה ננסית בקשת. אילו לא הייתה עטופה בענני גז-אבק ענקיים, היא הייתה מאירה בהיר יותר משני ענני מגלן, מאחר שהיא נמצאת במרחק קטן פי שניים מהשמש. אבל מסך הגז-אבק התברר כצפוף כל כך, עד שהננסית לא רק שאינה נצפית בעין בלתי מזוינת, אלא שגם זמן רב לא יכלה להתגלות על ידי הטלסקופים המודרניים ביותר. הננסית בקשת כבר נמצאת בתוך הגלקסיה שלנו ובהדרגה ״נאכלת״ על ידה, מה שנותן עוד עילה לחוקרים לדבר על ״קניבליזם גלקטי״. מצפה לה בליעה מלאה, קומפוזיציה מחדש והכללה במבנה הגלקסיה שלנו בעוד מיליארד שנים בקירוב. הבאות בתור – ענני מגלן, שהם כיום לוויינים של הגלקסיה, אבל ייבלעו על ידה בעוד כמה מיליארדי שנים. כך שמספר חברי הקבוצה המקומית לא רק גדל, אלא גם קטן בקשר לבליעתם על ידי גלקסיות גדולות. ב-1999 התגלתה עוד גלקסיה, השייכת לקבוצה המקומית. היא זוהתה כצורה ספרואידית קטנה וקבלה את השם צטוס. זה מעלה את המחשבה, שחברי הקבוצה המקומית של גלקסיות יכולים להיות יותר בהרבה. פשוט האסטרונומים, ה״מסרקים״ את השמיים בכיוונים ובתחומים שונים, עדיין אינם מסוגלים לזהות אותם בעקבות המגבלה הטכנית של אמצעי התצפית בתקופת זמן נתונה והספציפיות של תנאי התצפית. השם קבוצה מקומית, שהוכנס למחזור המדעי על ידי א. האבל, ישים גם ליחסים בקבוצות גלקסיות אחרות, שגם הן יכולות להיחשב מקומיות (רק באות קטנה, באנלוגיה להבחנה בין הגלקסיה שלנו לגלקסיות אחרות). הקבוצה המקומית שלנו אינה קהילה קומפקטית ואין לה מבנה גיוסי אחיד, הקובע את סדר התנועה ואופי האינטראקציה של הגלקסיות הנכללות בה (אם כי לא נשלל, שכל זה עדיין נמצא מעבר לגבולות ידיעתנו). ידוע שכל הקבוצה המקומית על כל גלקסיותיה מסתובבת סביב מרכז מסה משותף, שהוא ציר הסיבוב. ציר זה נמתח בין מרכזי שביל החלב וערפילית אנדרומדה בעקבות המסיביות הגדולה ביותר של שתי גלקסיות-האחיות האלה. קבוצות גלקסיות נוצרות במהלך אינטראקציה של גלקסיות הקרובות זו לזו במרחב, וכתוצאה מכך נוצר שדה כבידה משותף. גלקסיות המקיימות אינטראקציה לא בהכרח מקיפות זו את זו במלואן בשדות הכבידה שלהן. הן יכולות למשוך רק את החלקים והאזורים הקרובים להן ביותר, תוך עיוות בכך כל גלקסיה כשלמות. האינטראקציה של גלקסיות בקבוצות מקומיות יכולה להתרחש לפי תרחישים שונים. לרוב גלקסיות גדולות בולעות קטנות וגדלות עוד יותר על חשבונן. אבל לפעמים גלקסיה ננסית, בעלת אנרגיה ומהירות תנועה משמעותיות, מתנגשת בגדולה, מנקבת אותה מקצה לקצה, קורעת מגופה המון כוכבים ונושאת אותם עמה. בדיוק כך עשתה הגלקסיה ״גלגל עגלה״ בקבוצת הכוכבים פסל. גלקסיות מתנגשות זו בזו לא כל כך לעתים רחוקות, מאחר שהמרחקים ביניהן עולים על ממדיהן רק בעשרות או מאות פעמים, ומהירויות תנועתן גבוהות למדי. חושב ש במהירות, שקדמה להתנגשות, של כ-200 ק״מ/שניה, גלקסיות, ככלל, מתנגשות, במהירות של כ-600 ק״מ/שניה הן פורצות זו דרך זו ומתפזרות, תוך נשיאת חלקים של חומר כוכבי וגז-אבקי. ואם המהירות מגיעה ל-1000 ק״מ/שניה בכיוונים מתכנסים, שתי הגלקסיות מתפרקות עם קרע לחלקים מרכיבים. האינטראקציה הגרביטציונית של שתי גלקסיות או יותר יכולה להוביל לדחיסת ענני הגז-אבק, הנכללים בהן, מה שמפעיל את מנגנון היווצרות הכוכבים. לכן בהתנגשות של גלקסיות ספירליות אינטנסיפיקציה של תהליכי היווצרות הכוכבים יכולה להוביל לדלדול חומר הגז-אבק של הזרועות ובמקומן תיווצר גלקסיה אליפטית אחידה עם עלייה ברמת הבהירות בכמה פעמים. בספרות המדעית מובאים לא מעט דוגמאות של אינטראקציה בין גלקסיות במסגרת קבוצות מקומיות. כך, הגלקסיה M51 מערבולת בקבוצת הכוכבים כלבי ציד שואבת זרוע מלוויינה ומקרבת אותה, תוך סיבובה, כמו ספירלה. היא מושכת אותה יותר ויותר ומתכוננת לבלוע אותה. בקבוצת הכוכבים כלב גדול שתי גלקסיות מקיימות אינטראקציה ומעוותות הדדית את מבני זו של זו. אחת מהן, בעלת גרעין גדול בהרבה, כאילו גוברת על השנייה עם גרעין קטן יותר, אבל גם עצמה מתעוותת מהשפעתה של המתחרה. בקבוצת הכוכבים פגסוס נצפית קבוצה של חמש גלקסיות מקיימות אינטראקציה, שקבלו את השם חמישיית סטפן. האינטראקציה שלהן לא רק משפיעה על מיקום הזרועות, אלא גם מעוותת את גרעיניהן. בקבוצת הכוכבים עורב שתי גלקסיות כמעט שוות בממדים עם גרעינים בהירים וחזקים יצרו זרוע ענקית אחידה ונעות זו לקראת זו. בעוד כמה מיליארדי שנים יתרחש המיזוג שלהן בדרך של איחוד הגרעינים ותהליך חזק של היווצרות כוכבים בפריפריה. תהליכי האינטראקציה בין גלקסיות מתרחשים במהירויות אדירות, אבל עבור מתבוננים ארציים הם כמעט בלתי מורגשים בעקבות כך, שתהליכים אלה תופסים מיליוני או מיליארדי שנים – מרווחי זמן, בלתי דומים לחיי אדם ולמיוחדות התפיסה האנושית. המגבלה של סוג התפיסה הארצי מפוצה על ידי מידול ממוחשב, שבעזרת גרפיקה ממוחשבת מעניק נראות לתהליכים, שהדינמיקה שלהם מתממשת אחרי אלפי אלפי שנים אחרי מותם של אלה, שעכשיו משחזרים במחשבים את עתיד הגלקסיות ואת תוצאות האינטראקציה הקבוצתית שלהם. כבר זה מראה את גדולת המדע, את יכולתו לעקוב אחר גורלות המערכות הקוסמיות. המדע יודע הרבה דברים, שלא חלמו עליהם שום נביאים. ef75gnp6hkhva81od29cpzwg7mppzle 0 31091 180682 2026-09-27T06:57:43Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180682 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == צבירים וצבירי-על של גלקסיות == צבירים של גלקסיות, או, באנגלית, קלאסטרים גלקטיים, קושרים ביניהם קבוצות של גלקסיות, וכמו בקבוצות, החוליה המקשרת היא האינטראקציה הגרביטציונית. הרוב העצום של הגלקסיות נכנס להרכב הצבירים, שלהם כיום ידועים למדע אלפים ואלפים. צבירים של גלקסיות הם ״עשירים״ ו״עניים״, סדירים ובלתי סדירים, בעלי קרינה חזקה ונוכחות גלקסיות בהירות במרכז וחסרי מאפיינים אלה. צבירים ״עשירים״ מגוונים מאוד, הם כוללים מאות או אפילו אלפי גלקסיות של הקונפיגורציות והאינטראקציות הקבוצתיות המגוונות ביותר. אבל אם קיימים ״עשירים״, הרי שבחלוקה לא שווה של חומר ואנרגיה צריכים להתקיים גם ״עניים״. צבירים ״עניים״ אחידים יותר, חסרים את הברק של גלקסיות בהירות ומאחדים בשדה כבידה אחיד גלקסיות מעטות בהרבה. עשיר למדי הוא הצביר הקרוב אלינו ביותר בתולה, הנמצא בקבוצת הכוכבים בתולה ומתפרס על שורה של קבוצות שכנות. הוא מכיל כמה אלפי גלקסיות ומקיף מרחב של קצת פחות מ-10 מיליון שנות אור, כשנמצא במרחק של כמעט 50 מיליון שנות אור מהקבוצה המקומית שלנו. הוא מורכב מגלקסיות מהסוגים המגוונים ביותר בעקבות כך הוא נמנה עם ״העשירים״. באותה עת יש לו צורה בלתי סדירה, הכוללת שורה שלמה של התעבויות. עשיר הצביר הזה גם בגלקסיות-ענק. רק גלקסיה אחת M87, בצורה אליפטית, בממדיה עולה על כל הקבוצה המקומית. יש עילות לחשוב שהקבוצה המקומית שלנו גם היא פרבר של צביר בתולה. צבירים סדירים לא רק מכילים כמות גדולה מאוד של גלקסיות, אלא גם בעלי צורה כדורית סדירה, נבדלים ביציבות וסימטריה משמעותיות. בהם נצפית עלייה משמעותית מאוד בריכוז החומר מהפריפריה למרכז. זה אומר שלצבירים כאלה יש מבני מרכז עצמאיים, שבזכות הצפיפות והמסה הגבוהים של החומר מכפיפים לעצמם את תנועת הגלקסיות ההיקפיות ומסדירים את האינטראקציה שלהן, תוך השפעה של שדה הכבידה הכללי (ה״קואופרטיבי״) גם על התהליכים הפנימיים, המתרחשים בגלקסיות. במרכזם של צבירים כאלה ממוקמת בדרך כלל גלקסיה אחת, שתיים או קבוצה שלמה של גלקסיות מסיביות ובהירות, שהן כאילו מוט המבנה של הצביר. על המוט הזה ״מתפתל״ חומר מגוון, המאורגן בהתאם לדרכי האבולוציה שעבר. ״ההנדסה הקוסמית״ של האבולוציה בונה את החומר הזה לסדר קוסמי כללי, שבו מרכזים גיוסיים עם צפיפות גדולה יותר של חומר ואנרגיה קובעים את תנועתה של הפריפריה המפוזרת יותר ורוויית האנרגיה, ומערכות ברמה גבוהה יותר מסדירות בגבולות מוגדרים את האינטראקציה של מערכות ברמה נמוכה יותר. צבירים סדירים במידה מסוימת חוזרים במבניהם על גלקסיות סדירות. רק במקום גרעין בהיר ומסיבי במרכזיהם נצפות גלקסיה אליפטית בהירה ומסיבית אחת או שתיים. צבירים סדירים לרוב ״עשירים״, הם מאחדים המון אדיר של הגלקסיות המגוונות ביותר. דוגמה טיפוסית של צביר גדול סדיר ו״עשיר״ הוא הצביר בקבוצת הכוכבים שערות ברניקה. הוא מאחד כמעט 40000 גלקסיות, מקיף מרחב בגודל של יותר מ-13 שנות אור ומרוחק מאיתנו במרחק של כ-326 מיליון שנות אור. לצבירים בלתי סדירים יש צורה בלתי סדירה, הבנויה בכאוטיות. צורה זו נוצרת על ידי אינטראקציה גרביטציונית של הגלקסיות המגוונות ביותר והופעת התעבויות חומר מגוונות בתנאי אינטראקציה זו. צבירים בלתי סדירים נבדלים מגלקסיות בלתי סדירות בכך, שלאחרונות יש מגבלות בנפח והן לעתים קרובות קטנות יחסית או אפילו ננסיות, ואילו הראשונות יכולות להיות גם קטנות יחסית וגם ענקיות. צבירים של גלקסיות נכנסים להרכב של על-התהוויות גרנדיוזיות עוד יותר, או סופר-קלאסטרים. בשונה מצבירים, צבירי-על נוצרים לא בדרך של משיכת חומר על ידי הגרביטציה, אלא בדרך של דחיפת חומר לפריפריה של חללים ריקים ענקיים – ווידים קוסמיים בתהליך התרחבות המרחב-זמן של המטא-גלקסיה. המבנה הגדול-הקנה של המטא-גלקסיה מזכיר בועות סבון, שדפנותיהן הדקיקות ממולאות בצבירי-על, ובתוכן לא אוויר, כמו בבועות סבון, אלא ריק קוסמי, מדבר ואקואי, שבו לעתים רחוקות מאוד, קרוב יותר לקצוות, נתקלים בגלקסיות ננסיות. סביר מאוד, שבהיווצרות הווידים משתתפת גם האנרגיה הנסתרת, השקולה לאנטי-גרביטציה. הגלקסיה שלנו שביל החלב יחד עם הקבוצה המקומית של גלקסיות, שחלק ממנה היא מהווה, נמצאת בחלק ההיקפי של צביר-העל המקומי של גלקסיות. מאחר שמרכזו של צביר-על זה נמצא בצביר הגלקסיות בקבוצת הכוכבים בתולה, צביר-העל המקומי שלנו אסטרונומים אחדים מכנים צביר-העל של בתולה. צביר-העל של בתולה ממוקם בקצה של הוואקום הענק של רועה הדובים. הוויד הזה התגלה על ידי האסטרונום האמריקאי רוברט קירשנר. קוטר הוויד מהווה כ-13 מיליון שנות אור. חיפוי הווידים בדפנות, המורכבות מצבירים של גלקסיות, גם קובע מראש את התאיות (או הרשתיות) של המבנה הגדול-הקנה של המטא-גלקסיה. צבירי-על מהווים פרגמנטים מובחנים בבירור של הדפנות האלה, הקשורים ביניהם בקשרים מיוחדים, שבהם נמצאים, ככלל, הצבירים הגלקטיים הגדולים ביותר. בזמן זה אם אורך הצבירים מגיע עד 3 מיליון שנות אור, הרי שצבירי-על נמתחים על מרחקים של 100-200 מיליון שנות אור ויכולים להכיל עשרות או אפילו מאות צבירים. לצד צבירי-על רגילים – דפנות הווידים מובחנים גם צבירי-על ענקיים, שקבלו את השם קירות גדולים. ב-1984 התגלה הקיר הגדול הראשון, שאורכו מהווה, לפי הערכות שונות, מ-500 עד 750 מיליון שנות אור ומקיף מ-5 עד 10% מכלל החומר הנצפה של המטא-גלקסיה. קיר גדול נוסף באורך של יותר מ-600 מיליון שנות אור התגלה בתחילת המאה הנוכחית בקבוצת הכוכבים אריה. צביר-על זה מפריד בינינו במרחק של כ-6.5 מיליארד שנות אור. עצם קוסמי גרנדיוזי עוד יותר התגלה בחקר מה שנקרא אזור ההימנעות – מרחב, העטוף בצפיפות באבק קוסמי ובלתי נגיש למחקר באמצעות טלסקופים אופטיים. שימוש בטלסקופ רדיו באורך מאה מטרים אפשר לגלות את קיומו של מרכז כבידה אדיר אפילו בקנה מידה קוסמי, שהוא צביר-על של גלקסיות, המקיף מרחב מקבוצות הכוכבים ההודי והטווס ועד קבוצת הכוכבים מפרשים. מרכז כבידה זה גורם לתנועה משותפת של קבוצות גלקסיות, הנמצאות באזורים שונים לחלוטין של המרחב הקוסמי. מרכז זה קיבל את השם המושך הגדול (מהמילה האנגלית, המציינת ״משיכה״). המושך הגדול מושך אליו כמעט חצי מהגלקסיות של החלק הגלוי לנו של המטא-גלקסיה. הקבוצה המקומית שלנו של גלקסיות יחד עם שביל החלב, צביר בתולה וצביר-העל של בתולה טסה בכיוון אל המושך במהירות של כ-600 ק״מ בשנייה. במהירות כזו מרחק של 300 מיליון שנות אור הגלקסיה שלנו תעבור תוך 150 מיליארד שנים, ולאחר מכן, אם במשך הזמן הזה לא תתפורר המטא-גלקסיה, יתרחש האיחוד מחדש של שביל החלב עם המושך הגדול. גדולתו של המושך נובעת לא רק מכוח משיכה שאין לו אנלוגים, אלא גם מתפקידו כמסדיר התנועה בחלק היקום הנראה לנו. סביר מאוד, שהכוח הטיטאני של משיכת המושך הגדול נגרם לא על ידי צביר-על של גלקסיות שלא התגלה על ידי רדיו-אסטרונומים, אלא על ידי מה, שקיומו נחזה זה מכבר על ידי אסטרונומים ונקרא צביר של צבירים. ההבדל המהותי בין מושגים אלה טמון בכך, שצביר הצבירים ההיפותטי מתאסף לאחד בכוח הכבידה, הנובע מאיזשהו מרכז, ואילו צבירי-העל נוצרים ב״הצטברות״ והשתקעות של חומר בקצוות החללים הקוסמיים. יתכן גם, שבמושך הגדול נמצא איזשהו מרכז של חלק ניכר של המטא-גלקסיה, גרעין של צביר צבירים, המונע את התפרקותה ואת קרע המרחב-זמן. המאבק הדרמטי של שני טיטאנים קוסמיים – החומר הבלתי נראה והאנרגיה הנסתרת – מתרחש ביתרון ברור של האחרונה. המטא-גלקסיה מתרחבת בתאוצה, אבל באזורים מקומיים החומר נדחס. כל זה כרוך בקרע של ה״יריעה״ המרחבית-זמנית (הרצף, כלומר ההמשכיות) של המטא-גלקסיה בהגיעו לסף קריטי מסוים. עם זאת קיים גם סף מסוים של תצפיתנו, הנקרא אופק המחקרים. האופק הזה של הראייה הקוסמית של האנושות מתרחב ללא הרף ככל שמשתכללת הטכניקה והמתודולוגיה של התצפיות. כיום הוא מהווה 10-13 מיליארד שנות אור מכדור הארץ. מה שמעבר לאופק הזה, איננו יודעים, אבל עם כל שנה אנו יודעים יותר. אופק התצפית של העין האנושית הבלתי מזוינת מקיף כ-6 אלף כוכבים. המכשירים המודרניים של האסטרונומיה הרב-גלית מאפשרים לצפות בכ-מיליארד גלקסיות, שכל אחת מהן מכילה מיליארדי כוכבים. אבל גם המטא-גלקסיה הזו, הנראית כה גרנדיוזית בעיני יצור כה זעיר כמו האדם – רק גרגר חול של היקום, חלקיק של חומר מגוון לאין-סוף, וריאנט של ״ההנדסה הקוסמית״ בתהליך האבולוציוני האינסופי של היקום כאוניוורסום. גדולתו והגרנדיוזיות של היצור הזעיר והחלש פיזית הזה, האדם, היא דווקא בכך, שבהכירו את היקום הבלתי נתפס זה בקנה המידה, הוא נעשה שווה לו. ובשיפור, על בסיס הידע שהושג, של השקפת עולמו, של עצמו ושל עולמו, תוך הפיכתו להומני וחופשי יותר, האדם עולה על היקום האין-סופי הזה עם החומר הדומם והמרחבים חסרי החיים שלו. בהישען על ידיעותיו, האדם מתברר כמסוגל לשפר את האבולוציה, ליצור יקום משלו על כדור הארץ ומחוצה לו. אבל לא רק לפי חוקי הפיזיקה, אלא לפי חוקי האנושות. 991goztglsn0guvmc1blovx0zps397r 0 31092 180683 2026-09-27T06:57:49Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180683 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == כוכבים == אם גלקסיות מהוות את המרכיבים המבניים ההמוניים העיקריים של הקוסמוס שלנו, הרי שכוכבים – הם ה״סולנים״ של שמי הכוכבים, שעבור האדם מסמלים את שאיפתו הנצחית לנשגב, לנהדר, למה שמתרומם מעל הקיום הארצי היומיומי של האדם ומתאים לטבעו הקוסמי, לניסיונותיו להסדיר את העולם הסובב לפי מידות האדם ולפי חוקי ההרמוניה הקוסמית, היופי והשלמות. המשיכה של שמי הכוכבים לאדם, שאיפתו לטיסה, לכוכבים היא פנומן פסיכולוגי, השקול לפנומן הפיזיקלי של המשיכה הארצית. בשאיפה לכוכבים מתבטא המהות הקוסמית של האדם, אי-גבולותיות מחשבותיו ואוריינטציות הערכים שלו. כוכבים עבורנו – לא רק עצם פיזיקלי, לא רק כדורי פלזמה זוהרים ענקיים בהשוואה אלינו. יש להם משמעות אסתטית, אתית והשקפתית אדירה. הם – נותני חום ואור, מבשרי עולמות רחוקים, המסתירים מאחורי ברקם המסתורי איים קוסמיים בלתי ידועים לנו, אולי מאוכלסים ביצורים בלתי ידועים לנו. הם – התגלמות האידיאלים שלנו של אור טהור, המפזר את חושך הלילה, סמל של שאיפתנו הנצחית להישגים חדשים, המבוטאת בפתגם העתיק ״דרך קוצים – אל הכוכבים!״. הם עם האנרגיות האדירות שלהם קרובי משפחה לנו כיצורים השואפים לחום ואור. הם – סמל הנצח של הסדר העולמי הקוסמי, אם כי הם עצמם רחוקים מלהיות נצחיים ועוברים, אם כי במרווחי זמן גדולים מאוד, את אותם השלבים, כמו חיי האדם: לידה, נעורים, בגרות, זקנה ומוות. כוכבים – הם הגורם הגיוסי של היקום שלנו, המתאים למאמצים הגיוסיים, שאנו מגלים במשך חיים כה קצרים ומלאי תהפוכות. למרות משמעותם הרומנטית, הפואטית והסמלית לאדם, כוכבים מהווים כעצמים פיזיקליים תופעה פרוזאית ואוטיליטרית ביותר. הם נולדים מענני אבק וגז כתוצאה מהתכווצותם והתעבותם ההדרגתית תחת פעולת כוח הכבידה שלהם עצמם. עננים מולקולריים ענקיים מורכבים בעיקר ממימן וכה גדולים, עד שלעתים קרובות עולים פי מיליונים על מסת השמש. ענני הגז-אבק, שהם חומר הגלם להיווצרות כוכבים, כפי שכבר צוין, מורכבים בעיקר ממימן, שאטומיו הם כביכול ״המקור הראשוני״ של אותו סוג עולם, שהתגבש בתהליך האבולוציה במטא-גלקסיה שלנו. רק בגלקסיה שלנו נמנים כ-20 אלף עננים כאלה, מתוכם כאלף במסתם עולים פי מיליונים על מסת השמש. אלה עננים קרים מאוד, חומרם במרחב הקוסמי שאינו מחומם מקורר כמעט עד האפס המוחלט. בסביבה קרה כזו מימן יוצר מולקולות H2, ולכן בעבודות מדעיות ענני גז-אבק נקראים לא פעם עננים מולקולריים ענקיים (GMC). ה-GMC נעים ללא הרף במרחב הבין-כוכבי וחסר הכוכבים תחת פעולת מרכזי כבידה שונים. בכמויות אדירות את מאגרי המימן במרחב הקוסמי ממלאות פליטות מגרעיני גלקסיות, וגרעינים אלה בתורם הם פרי של GMC גדולים במיוחד. התעבויות של ה-GMC והן מקורות היווצרות הכוכבים והיווצרות הגופים הקוסמיים המאירים-עצמית המגוונים ביותר. האסטרונום והאסטרופיזיקאי האנגלי ד. ג&#x27;ינס תיאר בפירוט את המנגנון ההתחלתי של תופעה זו. הפעלת מנגנון זה מתרחשת ב-GMC כתוצאה מתנודה, דחיסה אקראית באיזשהו אזור של הענן, למשל, בנוכחות חלקיקי אבק קשים, פליטות סופרנובות וכו׳. מאחר שהסביבה של גז-אבק, שקודם הייתה מדוללת והומוגנית, בעלת אי-יציבות גרביטציונית, כל התעבות נפחית יוצרת מסת חומר, המספיקה למשיכת חומר הגז-אבק הסובב, שגם הוא תחת פעולת הגרביטציה נדחס ומתחיל למשוך את חומר הגז-אבק בכוח משיכה גדול עוד יותר. ההתעבות גדלה כמו כדור שלג ומושכת לתוכה אזורים חדשים וחדשים של ענן הגז-אבק. היווצרות דחיסה גרביטציונית באזור אחד של הענן האדיר מעוררת היווצרות תנודות דומות באזורים אחרים. הדחיסות האלה בתורן מפרות את ההומוגניות של הענן ויוצרות איים של התעבויות באזורים הסובבים אותן. התהליך הזה נקרא פרגמנטציה מדורגת של הענן ומוביל לכך, שחלק ניכר של הענן או אפילו הוא כולו בכללותו מתפרק לפרגמנטים, שבהם מתחיל תהליך היווצרות הכוכבים. זה מסביר, מדוע כוכבים נולדים לרוב לא בעותקים יחידים, אלא בקבוצות, צבירים מפוזרים או מדוכסים, ומדוע מסותיהם נבדלות בגבולות צרים למדי. כאשר מסת הפרגמנט הנתון של הענן, שגדלה ללא הרף, צוברת גודל קריטי מוגדר, הדחיסה הגרביטציונית נפסקת. נוצר שיווי משקל זמני בין לחץ הגז, הנוצר על ידי תנועת המולקולות הכאוטית, לבין משיכת הגוש הצפוף ביותר במרכז ה״כדור״ של גז-אבק. כך נוצר גוף קדם-כוכבי יציב יחסית, שקבל את השם פרוטוכוכב. הפרוטוכוכב מורכב מגרעין צפוף דיו וממעטפת גז אטומה המקיפה אותו, שצפיפותה פוחתת ככל שמתרחקים מהגרעין. אם במצב ההתחלתי של ענן הגז-אבק חומר הענן היה מקורר כמעט עד האפס המוחלט, הרי שבפרוטוכוכב הוא מתחיל להתחמם בהדרגה. התהוות פרוטוכוכבים מקיפה מרווחי זמן משמעותיים מאוד מנקודת מבטנו, אבל קצרים מאוד בקנה מידה קוסמי – מ-100 אלף עד מיליון שנים. כל הזמן הזה מתרחש חימום הפרוטוכוכב ממצב קר מאוד למצב חם מאוד. מקור החימום הוא מצבם הדחוס של המולקולות והאטומים של המימן, המונע את תנועתם הכאוטית החופשית. במצב דחוס אנרגיית ההתנגשויות של מולקולות המימן מפצלת אותן לאטומים, והתנגשויות האטומים עולות על גבול יציבותם, הם עוברים או למצב קוונטי מעורר, או חוזרים לקודם, תוך פליטת פוטונים. החלק השטחי של פריפריית המימן של הפרוטוכוכב מתחיל להפיץ אור. עם זאת ככל שממשיכה הדחיסה תחת פעולת הגרעין, מעטפת הפרוטוכוכב נעשית אטומה לקרינתו העצמית. בגרעין בזמן זה האטומים מתקרבים זה לזה כל כך, שמעטפות האלקטרונים שלהם נתקלות זו בזו, האלקטרונים נתלשים והפליטה של כל אורכי הגלים מתעצמת, הנפלטת על ידי אלקטרונים הנעים בחופשיות אצל גרעיני אטומים דחוסים. עם זאת פליטת התנודות האלקטרומגנטיות הגדלה אינה מוצאת מוצא בעקבות אטימות המעטפת, מה שמוביל להאצה חדה של החימום (אפקט החממה). הגרעין מתחיל ״להמיס״ את המעטפת ולהגדיל את מסתו על חשבונה, מה שמגביר עוד יותר את הבהירות והחימום. אחר כך מגיע הרגע, שבו הלחץ הגדל של הגלים האלקטרומגנטיים מוביל להשלכת שאריות המעטפת ויכול לגרום להופעת גל הדף, המסוגל בתורו להפעיל מנגנוני היווצרות כוכבים באזורים שכנים של הקוסמוס, המלאים בענני גז-אבק. טמפרטורת גרעין הפרוטוכוכב בזמן זה מגיעה לחמש, ואחר כך עולה עד עשרה מיליון מעלות צלזיוס, מה שמוביל להופעת תגובות תרמו-גרעיניות באטומי המימן עם סינתזה של הליום, כלומר להופעת בתוך הפרוטוכוכב מקור אנרגיה חדש וחזק. במקום המעטפת האטומה הישנה נוצרת מעטפת זוהרת חדשה. מהרגע הזה הפרוטוכוכב הופך לכוכב. מעטפתו, המגויסת על ידי אנרגיית הגרעין, פולטת זוהר נפלא, מייצרת תנודות אלקטרומגנטיות בכל התחומים ובחשכה והריקנות הקוסמית מעידה לכל העולם: ״נולדתי, אני חמה, אני נוצצת!״. אבל היופי הארצי של הסולנית הזו של היקום נולד במהלך קטסטרופה נוראה של סינתזה תרמו-גרעינית, הכוכב יוצא ממעמקי הפרוטוכוכב בלהבות הגיהינום של קטסטרופה תרמו-גרעינית. מות הפרוטוכוכב בקטסטרופה התרמו-גרעינית של לידת הכוכב מביא את החומר של הכוכב שנולד למצב שיווי משקל חדש, המבטיח חיים ארוכים ליילוד. מגיעה תקופת יציבות, שבה הדחיסה הגרביטציונית, המופעלת על ידי הגרעין, מאוזנת על ידי כוחות האלסטיות של לחץ הגז, הנוצרים בתגובות תרמו-גרעיניות של הפיכת מימן להליום. התנור הגרעיני בגרעין מחמם את מעטפת הכוכב לטמפרטורה בטווח של 2 עד 50 אלף מעלות. שריפת המימן – תהליך ארוך מאוד, והיא יכולה להספיק למיליארדי שנים. שיווי המשקל נתמך על ידי מערכת ויסות-עצמי, הנוצרת בכוכב על בסיס מנגנון פיזיקלי של אינטראקציה בין הגרעין למעטפת. הטמפרטורה בגרעין יכולה לעלות בעקבות כניסה נוספת ל״כור״ של דלק גרעיני. אז הגרעין מתנפח ו״משחרר קיטור מהדוד״ בצורת פליטות נוספות של גז אל ״האטמוספרה״ של הכוכב. ואם יתחילו תקלות בכניסת דלק המימן, והטמפרטורה תרד, הגרעין יתחיל להידחס, ה״דוד״ שבו יתחמם והמאזן בין הטמפרטורה ללחץ יוחזר. בתהליך ״ההנדסה הקוסמית״, כך, נוצר מעין שסתום ביטחון להבטחת פעולתם של כורים גרעיניים טבעיים. נוכחות כור גרעיני בגרעין, הזנה אנרגטית של המעטפת ומנגנון הויסות-העצמי מבטיחים התפשטות ארוכה של הכוכב אל המרחב הסובב בדרך של פליטות יציבות יחסית של חום ואור, קרינות קוסמיות מגוונות. מרשימה החיסכוניות של ה״דודים״ התרמו-גרעיניים, העובדים ללא תקלות בכוכבים במשך מיליארדי שנים. ערך החימום של תגובת סינתזת ההליום מהמימן כזה, שהיא מאפשרת לכוכבים לקבל כ-150 מיליון קילוקלוריות ב״שריפת״ של רק קילוגרם אחד של דלק מימני. זה גדול פי שניים מערך החימום של אורניום מתבקע ופי 20 מיליון מערך החימום של פחם נשרף. שהות נוספת של הכוכב במה שנקרא ״רצף ראשי״, כלומר שמירת יציבותו היחסית, המותנית בשיווי משקל בין גרביטציה ללחץ גז, הנתמך באנרגיית התגובות התרמו-גרעיניות, תלויה במסת הכוכב. ככל שהמסה גדולה יותר, כך יותר מימן על הכוכב לבזבז לשמירת חייו, המותנים בתגובות גרעיניות במעמקיו. וככל שהמסה הזו של המימן נשרפת מהר יותר, תוך יצירת בהירות וברק גדולים יותר. נחשב שכוכבים במסה הגדולה פי 50 מהשמש חיים ברצף הראשי רק 3-5 מיליון שנים, במסה הקטנה פי 10 – 30 מיליון, בפי אחד וחצי – 3 מיליארד, השווה לשמש – 10 מיליארד, הקטנה פי 10 מהשמש – טריליון שנים. גורלו הנוסף של הכוכב, אחרי ״מותו האזרחי״, כלומר נפילתו מהרצף הראשי הרצף הראשי בעקבות דלדול הדלק הגרעיני, גם הוא תלוי במסתו. אם המסה אינה עולה על 1.44 מסת שמש, הכוכב באבולוציה שלו עובר את השלבים של ענק אדום – ננס לבן – ננס שחור או חום. המדד 1.44 מסת שמש נקרא גבול צ&#x27;נדרסקהר (של האסטרופיזיקאי ההודי) ומאפיין כוכבים במסה בינונית. הירידה מהרצף הראשי מוכנה על ידי התנוונות הגרעין. אותו ״מפעל״ של הפיכת מימן להליום, התומך בקיום הכוכב, הופך בסופו של דבר את גרעין הכוכב, המימני בעיקרו, לגרעין הליומי. שאריות המימן ממשיכות לתמוך בתגובות תרמו-גרעיניות רק בשכבה השטחית של הגרעין. הגרעין נדחס לאט, אבל אם קודם דחיסה זו קוזזה על ידי כניסה נוספת של מימן, עכשיו משאבי המימן מודלדלים, ומנגנון הויסות-העצמי, שהבטיח את יציבות השחזור במשך מיליונים או מיליארדי שנים, מפסיק לפעול. כתוצאה מכך גרעין ההליום מתחמם יותר ויותר, וכשהטמפרטורה של הגרעין מגיעה למאה חמישים מיליון מעלות צלזיוס, מתחילה תגובת הפיכת ההליום לפחמן, ואחר כך נוצרים יסודות כימיים כבדים יותר ויותר, כולל ברזל. ככל שטמפרטורת גרעין ההליום עולה והוא נעשה דחוס יותר, גדל גם לחץ הגז. הוא ״דוחק״ את מעטפת הכוכב, וזו מתחילה להתנפח. המעטפת המתנפחת מתקררת בהדרגה, מה שיוצר הפרש טמפרטורות עצום בין הגרעין החם מאוד למעטפת החיצונית המתקררת. המעטפת החיצונית שהתקררה והתנפחה מעניקה לכוכב צבע אדום, והכוכב עצמו הופך לענק אדום. רדיוס הכוכב גדל עשרות מונים, ובהירותו – מאות מונים. ענקים אדומים אינם חיים זמן רב, רק מכמה עשרות עד כמה מאות אלפי שנים. החימום המתמשך של הגרעין מוביל לגידול ההתנכרות בין הגרעין לגוף הכוכב, המתרחק יותר ויותר מהמרכז. התפוררות הענקים האדומים מזכירה נפילת אימפריות. בעקבות עליית הטמפרטורה בגרעין הענק האדום, גרעיני ההליום באים במגע עם גרעיני הפחמן, הנוצר מההליום. מגע זה מפעיל סוג חדש של תגובות גרעיניות עם יצירת חמצן מארבעה גרעיני הליום. הופעת החמצן מעודדת עלייה גדולה עוד יותר של הטמפרטורה, וכתוצאה מכך נוצר סינתזה של כמות גדלה והולכת של גרעיני הליום, המפיקים ניאון, מגנזיום, צורן, גופרית ויסודות אחרים, ולבסוף ברזל. בסופו של דבר הגרעין המתנוון מאבד את היכולת להחזיק את המעטפת, היא נקרעת ויוצאת אל המרחב הבין-כוכבי. לאחר שאיבד את המעטפת, הגרעין הלוהט פולט אור לבן, נפחו נשאר קטן מאוד, בקוטר קטן מכדור הארץ. כך מהענקים האדומים נוצרים ננסים לבנים. בממדים כה קטנים מסת הננסים הלבנים יכולה להיות דומה למסת הננסים הצהובים, כמו השמש שלנו. מסה כה משמעותית של כוכב כה קטן נובעת מהצפיפות העצומה והדחיסות של החומר בגרעין של הענק האדום לשעבר. סנטימטר מעוקב אחד של חומר כזה יכול לשקול יותר מטון. בננסים לבנים האלקטרונים כבר אינם נמצאים במסלולים סביב גרעיני האטומים, אלא דחוסים ומעוכים לתוכם. אבל למרות הצפיפות העצומה, חומר הננסים הוא גז. גז מיונן זה מורכב מגרעיני אטומים, הדחוסים זה לזה בצפיפות, ומאלקטרונים מעוכים. לגז הזה פשוט אין לאן להמשיך להידחס, וכתוצאה מכך הטמפרטורה יורדת בהדרגה והתגובות הגרעיניות נרגעות. הפעילות הגיוסית נוצלה בשלבים הקודמים של אבולוציית הכוכב, מקורות ההתמלאות באנרגיה נוצלו, ולננס הלבן נותר רק לכבות ולהתקרר לאט, לאט מאוד. תוך כדי התקררות הננס הלבן ממשיך להאיר עוד מאות מיליוני שנים על חשבון מאגרי האנרגיה התרמית העצומים שנצברו בו. כל עוד נכנסת מהסביבה הבין-כוכבית כמות מסוימת של מימן, הננס הלבן מקבל עוד אנרגיה נוספת מסוימת מתגובות גרעיניות, המתרחשות בסביבת הגז המקיפה אותו. אבל כיבויו בלתי נמנע. תוך כדי התקררות הננס הלבן מצהיב, אחר כך מאדים ולבסוף הופך לננס שחור – גווייה אפלה וקרה של כוכב מת. גורל כזה ממתין לכוכבים דמויי שמש, כלומר לאלה שמסתם בתקופת השהות ברצף הראשי אינה עולה על 1.44 מסת שמש. כשמסת הכוכב גדולה יותר, אבל נמצאת בתחום עד 2.5 מסות שמש, גורלו מתברר כטרגי עוד יותר. המסה הגדולה של הפריפריה לוחצת על הגרעין, ואינה מאפשרת לו להתרחב וליצור ענק אדום. אבל הגרעין הכדורי המובהק, ההכרחי ליצירת ננס לבן, אינו יכול להישמר תחת הלחץ החזק של הפריפריה. תוך מעיכת הגרעין, חומר הכוכב תחת פעולת הגרביטציה העצמית נדחס לממדים קטנים מאוד, רק מאחד עד כמה עשרות קילומטרים בקוטר. צפיפות הכוכב גדלה כל כך, שמשקלו של סנטימטר מעוקב אחד מתברר כלא פחות ממיליארד טון. כך נוצר כוכב נייטרונים, שחומרו מורכב מנייטרונים דחוסים זה לזה (מכאן – גם שמו). הדחיסה המהירה מובילה לחימום חזק של כוכבי נייטרונים, אבל כשהדחיסה נפסקת בעקבות ה״אריזה״ הצפופה ביותר של הנייטרונים, מתחיל קירור אינטנסיבי. בכוכבי נייטרונים אריזה כזו נעשית אפשרית דווקא בגלל שבתקופת הדחיסה המהירה נמעכים מסלולי האלקטרונים, הם נבלעים על ידי הגרעינים ה״ערומים״, ובליעה כזו מנטרלת את החלקיקים בעלי המטען החיובי של הגרעינים – הפרוטונים. הפרוטונים הופכים לנייטרונים ואינם מפריעים במטענים האלקטרומגנטיים שלהם למעוך את גרעיני האטומים כך, שהם יהיו דחוסים זה לזה בצורה הדוקה ביותר. הרי האינטראקציה האלקטרומגנטית ״חזקה״ מהגרביטציונית, והדחייה של מטענים שווי-סימן לא הייתה מאפשרת לדחוס את החומר לדרגה כזו, כמו שקורה בכוכבי נייטרונים. הדחיסה המהירה לממדים קטנים מאוד תוך שמירה על מסה גדולה מאוד גורמת גם לאפקט מדהים נוסף – סיבוב מהיר ביותר של כוכבי נייטרונים סביב צירם. בהתאם לכך נוצרת פעימות קרינה, שאיפשרה לזהות חלק מהם עם פולסארים – מקורות של אותות רדיו פעימתיים, הבאים מהקוסמוס. הפולסארים הם כוכבי נייטרונים עם שדה מגנטי חזק ביותר, אשר בדומה לרוטור במתקני הזרם החילופין שלנו, יוצר שדות חשמליים חזקים. בזמן זה החלקיקים הטעונים, שנצברו על פני הכוכב, מואצים למהירויות גבוהות מאוד, כמו שקורה גם במאיצים ארציים, שבהם גם כן משתמשים במגנטים, הממוקמים בטבעת בקוטר גדול. בהתאם לכך בכל הכיוונים נפלטות גלי רדיו, הנקלטות על ידי טלסקופי הרדיו שלנו ובמשך זמן מה התקבלו כהודעות רדיו לא מפוענחות של אחינו התבוניים. אבל הפולסארים פולטים לא רק גלי רדיו, אלא גם קרינת רנטגן, קרני גאמא ואור נראה, כלומר פועלים בתחומים שונים של תנודות אלקטרומגנטיות. סיבוב כוכבי הנייטרונים – הפולסארים יוצר קפיצות קרינה תקופתיות בחרוט צר בכיוון הצירים המגנטיים, המוגדרות כקרינה פעימתית, או פעימת קרינות. תדירות הפעימות האלה יכולה להיות כמה פעמים בשנייה או פעם אחת בכמה שניות בהתאם למהירות סיבוב הפולסאר. כיום מתגלים בקוסמוס הסובב אותנו בסך הכל כשלוש מאות פולסארים. אבל לפי הערכות של מספר מדענים אמורים להיות מהם כ-700 אלף רק בגלקסיה שלנו. כך מסתיימים חייהם של כוכבי הרצף הראשי עם מסות מגבול צ&#x27;נדרסקהר (1.44 מסת שמש) עד גבול של 2.5 מסת שמש. כוכבים מסיביים יותר ממתינה קטסטרופה קשה עוד יותר בסוף חייהם הסוערים, החמים והמסנוורים-בהירים. הם או מתפוצצים מעודף אנרגיה עצמית, כשאנו צופים בהם ככוכבים חדשים או כסופרנובות, או חווים קולפס מעודף מסתם, הקורע את המרחב-זמן של המטא-גלקסיה והופך לחורים שחורים. הכוכבים המסיביים המתפוצצים בתום תקופת חייהם קיבלו את השם כוכבים חדשים או סופרנובות. ״חדשים״ כינו את הכוכבים המתפוצצים האסטרונומים בזמנים שבהם טכניקת התצפיות לא אפשרה לקבוע, שאלה אינם חדשים, אלא כוכבים שחיו את חייהם ברצף הראשי, שרק נראים כאילו נוצרו מחדש בעקבות ההתפרצויות הבהירות ביותר שלהם שמושכות תשומת לב. חדשים הם לא הכוכבים עצמם, אלא ההתפוצצויות, שהופכות אותם לנראים למתבוננים. התפרצויות של ״חדשים״ מתרחשות בכוכבים בעקבות דחיסתם הסוערת תחת פעולת המסה העצמית ויצירת אי-יציבות מסיבות שונות ביותר. התפרצויות נוצרות, ככלל, בכוכבים חמים, על כך מעיד צבעם הלבן (הם לוהטים לא לאדום, אלא ללבן). הכוכב הלבן, שלא התבלט קודם מכלל המסה ״מתלקח״ פתאום והברק שלו גדל עשרות אלפי מונים. ברק כה חזק נשמר, ככלל, לא יותר מיממה, ואחר כך מתחיל לכבות. הכיבוי יכול להתרחש בחלקות או בקפיצות, במשך כמה שנים, לאחר חלוף אשר הכוכב מקבל ברק, הדומה לזה שהיה לו לפני ההתפרצות. מאחר שהרבה מאוד, ואולי כל החדשים הם משתתפים במערכות זוגיות הדוקות, מדענים רבים מסבירים את התפרצויות החדשים בכניסת מימן מהמעטפת של הכוכב השכן. כתוצאה מכך נוצרת תגובה תרמו-גרעינית, המסתיימת בהתפוצצות של ״פצצת מימן״ לא מעשה ידי אדם בעלת עוצמה עצומה. תופעות גרנדיוזיות עוד יותר – התפוצצויות סופרנובות. הן במידה מסוימת מקבילות למפץ הגדול, המונח ביסוד היקום שלנו. הן, כמו הוא, ממלאות תפקיד מוביל ב״בריאת״ היקום הזה. הסופרנובות מפזרות את היסודות הכבדים מהליום שנצברו בהן במהירות של כמה אלפי קילומטרים בשנייה על מרחקים עצומים, ומספקות אותם לענני גז-אבק ולכוכבים של דורות חדשים הנוצרים בעננים אלה. הן גם יוצרות ענני גז-אבק חדשים, רוויים ביסודות כימיים מגוונים. הגורמים להתפוצצויות סופרנובות קשורים דווקא לייצור במעמקיהן של יסודות כימיים מגוונים, שבהם הן אחר כך מעשירות ובמקביל מזהמות את הסביבה. הגורם העיקרי הוא אי-יציבות המבנה של כוכבים מסיביים בשלב הסופי של אבולוצייתם, וקודם כל – התנוונות מהירה של גרעיניהם. בכוכבים מסיביים מתרחשת שריפה מהירה של מימן – הדלק החיסכוני והיעיל ביותר בעולם הכוכבים. רק תוך 2.5 מיליון שנים המימן בגרעינים מוחלף בהליום. תחת לחץ המסה הגדולה של פריפריית הכוכב הגרעין מתחיל להידחס ולהתחמם עד כמה מיליוני מעלות. זה מפעיל את מנגנון הסינתזה התרמו-גרעינית, שבה חיבור גרעיני הליום מפיק פחמן. אחר כך גרעיני הפחמן, כשהם מצרפים עוד גרעין אחד של אטום הליום, מפיקים חמצן. באותה דרך ב״מפעל״ הכימי של הכוכב בתהליך ״הטכנולוגיה הקוסמית״ מסונתזים יסודות מניאון ועד צורן, ולאחר מכן הגרעין הבוער של הכוכב נדחס עוד יותר ומתחמם עד 3-10 מיליארד מעלות. בטמפרטורות כה עצומות הסינתזה של יסודות חדשים מואצת כל הזמן עד להופעת אטומי הברזל. הופעת גרעיני הברזל יוצרת מצב נפיץ בגרעין הכוכב. כתוצאה מכך הפרוטונים והאלקטרונים מתאחדים לנייטרונים תוך פליטת נייטרינו. זרמים גדולים של נייטרינו, הנפלטים לכל הכיוונים, מורידים בחדות ובמהירות את הלחץ בגרעין, התנגדות הגרעין יורדת, ועליו מתנפלת המעטפת העצמית שלו. פגיעתה בגרעין מובילה לשחרור אנרגיה עצום. מהרגע הזה הכוכב הוא פצצה בגודל מפלצתי, המוכנה להתפוצץ בשינוי קל של התנאים. יציבות הברזל והיווצרות מתמשכת של יסודות כבדים עוד יותר הם הגורם ל״הסלגה״ גדלה והולכת של גרעין הכוכב, שבו הפחמן והחמצן החדשים שנוצרו מחליפים בהדרגה את ההליום. בהיותו ערב דחיסה קטסטרופלית (קולפס גרביטציוני), גרעין הכוכב יוצר תנאים להתלקחות מיידית של פחמן. החימום החזק החדש של החומר הנופל בתהליך הדחיסה המהירה מוביל להתפוצצות תרמו-גרעינית אדירה. התפוצצויות סופרנובות, ככלל, מרסקות את הכוכב המסיבי המקורי לרסיסים. במקומו נוצרת ערפילית סיבית, ובמקרים נדירים נותר כוכב נייטרונים קטן. כך בדיוק קרה עם התפוצצות הסופרנובה, שנצפתה על ידי אסטרונומים סיניים ב-1054. לפי עדותם, כוכב כזה נראה במשך 23 יממות אפילו בשעות היום ובגודל הנראה השתווה לנוגה. הסופרנובה הזו הולידה את ערפילית הסרטן, שאינה אלא חומר מתפזר מתמשך של הכוכב שהתפוצץ. במקום ההתפוצצות נותר כוכב נייטרונים קטן. התפוצצויות הסופרנובות הגדולות ביותר תועדו על ידי אסטרונומים, לצד המתוארת לעיל, גם בשנים 1572 ו-1604. ב-1572 האסטרונום הדני טיכו ברהה צפה בהתפרצות סופרנובה בקבוצת הכוכבים קסיופאה וחיבר עליה הורוסקופ. כמו קודמתה ב-1054, כוכב זה השתווה לנוגה בבהירות זוהרו. מאחר שעוצמת הזוהר של כוכבים כאלה גדולה עשרות מונים מזוהר מה שנקרא חדשים, כוכבים אלה התחילו להיקרא סופרנובות. את התפרקות הסופרנובה, שאירעה ב-1604, צפה קפלר. כיום תועדו במחקרים שיטתיים כבר יותר מ-500 כוכבי סופרנובה. תוך סינתזה במעמקיהן של יסודות כבדים, כוכבי הסופרנובה זורקים את תוצרי ״פעילות חייהם״ אל המרחב הבין-כוכבי, שם הם חודרים לענני גז-אבק המשוטטים בקוסמוס. ברזל, זהב, עופרת, אורניום, ויחד איתם פחמן וחמצן מתערבבים עם המימן של עננים מולקולריים ענקיים. כשבעננים אלה נוצרים כוכבים של הדורות הבאים, כבר בלידתם הם מכילים תערובות של היסודות הכימיים המגוונים ביותר. מקור נוסף לחידוש דורות הכוכבים הבאים בכל מגוון היסודות של הטבלה המחזורית הוא, ככל הנראה, לא רק הכוכבים החדשים והסופרנובות המתפוצצים, אלא גם כוכבים רבים של הדורות הקודמים שירדו מהרצף הראשי. חילוף החומרים בקוסמוס עדיין נחקר חלש מאוד. אחד הכוכבים שירש מקודמותיו עושר מסוים של יסודות כימיים הוא השמש. אבולוציית הכוכבים מלווה באבולוציה של יסודות כימיים, אשר בתנאים מתאימים נכנסים לתגובות ויוצרים את התרכובות המגוונות ביותר. מהן מורכבים הגופים הקוסמיים המגוונים, כוכבי הלכת, כדור הארץ שלנו, כל היצורים החיים עליו וכל אחד מאיתנו. 5ve5myq3tyzbzu4xthe9j4ivv177wr7 0 31093 180684 2026-09-27T06:57:56Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180684 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == מערכת השמש == כמו כל כוכב, השמש נוצרה מענן גז-אבק בדרך של התעבותו, דחיסה גרביטציונית וחימום עד להפעלת תגובות תרמו-גרעיניות והפיכת הפרוטוכוכב לכוכב. כבר בתהליך היווצרותה השמש התחילה לשחק תפקיד של אוסף החלק הנותר של הענן, שלא היה מעורב בתהליך הדחיסה הקיצונית ולכן היה קר יותר. בסוף המאה ה-20 – תחילת המאה ה-21 התקדמות המחקרים האסטרונומיים אפשרה לדייק ולממש באופן משמעותי את התיאוריה הנבולרית הקלאסית של היווצרות מערכת השמש וכוכבי הלכת שלה, תוך השלכת תיאוריה זו במקביל על האופק המתרחב של ההשקפות האסטרופיזיקליות והאסטרו-כימיות. התיאוריה הישנה המסורתית לא התחשבה דיו בתפקיד האבק הבין-כוכבי ביצירת מערכות פרוטו-פלנטריות. באמת התברר שהם נלשו מהאפר הקוסמי! המרחב של הגלקסיה שלנו, כמו של גלקסיות אחרות, מלא גז ומאובק משאריות של חדשים שהתפוצצו וסופרנובות, מהסחף ומההתנגשויות של ענני גז-אבק. כתוצאה מכך הוואקום הקוסמי על כל טוהרו וריקנותו האידיאליים לפי מושגים ארציים, לצד מיקרו-חלקיקים וירטואליים, כולל כמות עצומה של חלקיקים מקרוסקופיים, תוצאות של התפזרות והדבקות של תצורות חומריות שונות בכל שלבי אבולוציית המטא-גלקסיה. תוך הדבקות זה בזה, חלקיקי האבק הקוסמי יוצרים גושים, המורכבים מחומרים אבניים מוצקים, תצורות בוץ, חומרים קפואים בקור הקוסמי, אשר באטמוספרה הארצית מצויים כגזים, ובמרחב שאינו מחומם על ידי כוכבים יוצרים קרח. בראשית מערכת השמש עמד ענן גז-אבק רגיל בהיווצרות כוכבים, שאיבד את שיווי המשקל והכאוטיות של אינטראקציות המולקולות כתוצאה מהרכבה-עצמית ויצירת גושים של החומר המגוון הממלא אותו. אחר כך המסיבי שבגושים אלה התחיל לגדול על חשבון הדבקות של חלקיקי גז-אבק בדומה לכדור שלג. בתנאי שיווי משקל הענן הסתובב קלות, כמו כל תצורה מקושרת בחלל הפתוח, השומרת זמן רב אפילו על ההשפעה החלשה ביותר בכיוון המשיק. ככל שמסת הגוש ההתחלתי גדלה, גדלה השפעתו הגרביטציונית על שאר החלקים המובנים של הענן, והוא התחיל להפוך למרכז משיכה ומרכז סיבוב. וככל שהוא גדל יותר, כך חזקה יותר נהייתה הדחיסה והחימום של הענן, וכך מהר יותר תוך התעבות נהיה סיבובו. כך נוצרה הערפילית הפרוטו-שמשית. בתחילה ערפילית זו בצורתה הזכירה מלפפון, לאחר כמאה אלף שנים הופרד גרעין צפוף ורחב, ועוד מאה אלף שנים אחר כך נוצר הדיסק הפרוטו-שמשי, שבדמותו דומה מאוד לגלקסיה שלנו, הנצפית מהצד. ככל שהגרעין התחמם, הוא התחיל לזרוח חלש, ואחר כך, לאחר שריכז בתוכו כמות עצומה את רוב המסה של הערפילית הפרוטו-שמשית, התחיל לזרוח יותר ויותר והפך לפרוטוכוכב, המוקף בערפילית פרוטו-פלנטרית. פרוטוכוכבים דומים, המוקפים בערפיליות פרוטו-פלנטריות, אפשר למצוא בגלקסיות המגוונות ביותר במסגרת צבירי כוכבים מפוזרים. אבל לעתים קרובות במיוחד הם מתגלים על ידי אסטרונומים בערפילית אוריון, שבה עוברים תהליכי היווצרות כוכבים אינטנסיביים מאוד. תוך התחממות לטמפרטורה ההכרחית להופעת תגובות גרעיניות של הפיכת מימן להליום, הפרוטוכוכב השמשי רכש מקור אנרגיה אדיר וממנו נולדה השמש החדשה. מסתה מהווה 99.97% מהמסה של כל מערכת השמש. החלקים החיצוניים של הדיסק לעומת זאת עברו פרגמנטציה, כלומר יצרו התעבויות נפרדות, שנעו במסלולים שונים סביב השמש והפכו לעוברים של כוכבי הלכת השונים. כך הערפילית הפרוטו-פלנטרית התחילה להפוך למערכת פלנטרית. ההוכחות למהלך אירועים כזה בדיוק מגוונות ואינן ניתנות לערעור. ראשית, מסלולי כוכבי הלכת עוברים כמעט במישור אחד. שנית, כוכבי הלכת מקיפים את השמש באותו כיוון, שבו השמש מסתובבת סביב צירה. שלישית, רוב הירחים של כוכבי הלכת, המקיפים את השמש, עוקבים סביב כוכבי הלכת אלה באותו כיוון, שבו האחרונים מסתובבים סביב צירם. היוצאים מן הכלל לכלל זה מעידים רק על כך, שאותו כוכב לכת ״לכד״ ירח בשדה המשיכה שלו מהמרחב הסובב והוא נע באדישות, שקיבל מהדחף ההתחלתי של תנועתו. רביעית, כל כוכבי הלכת, מלבד מרקורי ופלוטו, נעים סביב השמש במסלולים אליפטיים, הקרובים לכדור מושלם כמעט, מה שמעיד על אחדות מוצאם מהערפילית הפלנטרית. חמישית, הם נמצאים במרחקים גדולים מאוד זה מזה בהשוואה לנפחיהם וקטריהם שלהם, מה מראה את הבידוד היחסי של שדות המשיכה של כוכב לכת אחד מהאחר. שישית, נצפה הבדל ברור וקבוע בין כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית, הנמצאים בסמיכות ישירה לשמש, לבין כוכבי הלכת-הענקים, המקיפים במרחק ממנה. באותה עת, למרות הפשטות הנראית לעין, תהליך היווצרות מערכת השמש היה מורכב ודרמטי. מרחבה היה מלא באשפה מגוונת בצורת תצורות של חלקיקי אבק שנדבקו וגזים שהתעבו בגדלים ובתצורות המגוונים ביותר. התצורות האלה נמצאו בתנועה כאוטית מתמדת ולעתים קרובות מאוד התנגשו זו בזו. כתוצאה מהתנגשויות כאלה חתיכות הלכלוך הקוסמי נדבקו זו לזו, התדבקו אחת על השנייה, יצרו שכבות שלמות, שמסתן ונפחן גדלו עם הזמן. על בסיס זה אחרי מאה אלף שנים הגיעה תקופת הפלנטוזימלים – כוכבי לכת קטנים בקוטר מכמה קילומטרים עד כמה עשרות קילומטרים. גידול מסת הפלנטוזימלים הוביל להתחזקות האינטראקציה הגרביטציונית ביניהם, ומכאן ההתנגשויות עוד יותר התחזקו והפכו תכופות יותר. הדבקות בין הפלנטוזימלים שהתנגשו הובילה לכך, שהגדולים שבהם אחרי כמה עשרות אלפי שנים גדלו עד כמה עשרות אלפי מטרים והרכיבו את מה שנקרא עוברים פלנטריים, כלומר עוברים של כוכבי הלכת הקיימים כיום. תקופת העוברים הפלנטריים כבר התאפיינה בנדירות קיצונית של התנגשויות, מאחר שהעוברים הגדולים שאבו לתוכם יותר ויותר חומר של הערפילית הפלנטרית לשעבר, המרחקים ביניהם גדלו, ובמרחב הבין-פלנטרי נותרו רק חלקיקי אבק קטנים. אבל ההתנגשויות הנדירות האלה רכשו כוח עצום וקיבלו את השם השפעות ענקיות. בהשפעות הענקיות שני העוברים הפלנטריים יכלו להתפורר, אבל יכלו גם להתמזג לאחד. התנגשויות חזקות הובילו לפליטת אנרגיה תרמית, שהמיסה את פני השטח של שני העוברים וסייעה לחדירת החלקים הצפופים יותר למעמקיהם, והפחות צפופים – אל פני השטח של הפרוטופלנטה שנוצרה. כך התחיל תהליך הבידול של התצורות הפרוטו-פלנטריות, שבמהלכו נוצרו כוכבי הלכת מהסוג הארצי. להם אופייני גרעין צפוף, המוקף במעטפת אבנית. אחר כך לתהליך היווצרות כוכבי הלכת נכנסו האינטראקציות הכימיות והתהליכים הגיאולוגיים, שהעניקו לכוכבי הלכת מהסוג הארצי את המבנה הנוכחי שלהם. ההפצצה של כוכבי הלכת ב״אשפה״, שנשארה מתקופת היווצרות מערכת השמש, נמשכת מיליארדי שנים, ומותירה על גופם שקעים עמוקים, שקבלו את השם מכתשי השפעה. על פני כדור הארץ נמנים כ-130 מכתשי השפעה ממקור פגיעה-נפץ. כך, מכתש אריזונה הוא בקוטר 1.2 ק״מ ובעומק 174 מ׳. הוא נוצר בנפילה לפני 50 אלף שנים של אסטרואיד במסה 500 אלף טון, שהתפוצצותו הייתה שוות-ערך להתפוצצות 250 פצצות מימן מגה-טוניות. ההבדלים החדים באנרגיה, המגיעה מהשמש, הובילו להבדלים חדים באותה מידה בין כוכבי הלכת של מה שנקרא הקבוצה הפנימית, אותה מרכיבים כוכבי הלכת מהסוג הארצי, לבין הקבוצה החיצונית, שאליה נכללים כוכבי הלכת-הענקים. כוכבי הלכת מהסוג הארצי הם בעלי ממדים קטנים יחסית, צפיפות גבוהה, שליטה של יסודות כבדים בהרכב הכימי, אטמוספרות קומפקטיות, תקופות סיבוב ארוכות סביב ציריהם וכמות קטנה של ירחים. כוכבי הלכת-הענקים מאופיינים בצפיפות נמוכה יחסית, יש להם ירחים רבים, הם מסתובבים מהר סביב צירם, מורכבים בעיקר מיסודות כימיים קלים. ״דמויי-ארץ״ מחולקים כמעט שווה בשווה במערכת השמש עם כוכבי הלכת-הענקים: לראשונים שייכים מרקורי, נוגה, כדור הארץ ומאדים, לשניים – צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. פלוטו, שמתשעת כוכבי הלכת המקיפים את השמש מרוחק ממנה ביותר, לא יכול בשום פנים להיות משויך לענקים, זה, להפך, כוכב הלכת הקטן ביותר של מערכת השמש, אם כי הוא נמצא בקצה הקבוצה החיצונית: קוטרו קטן מ-1/5 מקוטר כדור הארץ, ומסתו – 70% ממסת כדור הארץ. כמה חוקרים לא בלי סיבה משייכים את פלוטו לקבוצה הארצית. עוד ב-1772 האסטרונומים א. טיציוס וא. בודה, כשחקרו את המרחק אל השמש של כוכבי הלכת המקיפים אותה, השוו את המרחקים האלה והסיקו כלל, שקבל את השם כלל טיציוס-בודה, לפיו המרחקים בין מסלולי כוכבי הלכת ככל שמתרחקים מהשמש מוכפלים. ולמרות שכוכבי הלכת האמיתיים נעים במסלולים, שמתאימים לכלל זה בקירוב גס ומשוער מאוד, כבר עצם קיומה של המגמה, שהובילה להצגת הכלל הזה, מאפיין חוקיות מסוימת של היווצרות ואבולוציה של מערכת השמש. מערכת זו מייצגת סדר מסוים, המיוצר על ידי הגרעין המרכזי בדמות כוכב צהוב קטן, שבשדה המשיכה שלו מסודרים מסלולי כוכבי הלכת, הנמצאים במרחק הולך וגדל ביחסיות זה מזה. השמש מסובבת את הכדור סביב עצמה, תנועת כוכבי הלכת והירחים שלהם משקפת לעומת זאת את ההיסטוריה שלהם עצמם, המלאה בהתנגשויות, לכידות של שדות גרביטציוניים, האינטראקציה ביניהם וכו׳. במקביל מערכת השמש מהווה קבוצה ״מסודרת״ על ידי השמש של גופים שמימיים, שונים מאוד גם בממדים, וגם בהרכב כימי, וגם במבנה פיזיקלי. קבוצה זו כוללת את השמש עצמה, תשעה כוכבי לכת המקיפים אותה, עשרות ירחים שלהם, אלפי כוכבי לכת קטנים-אסטרואידים, מאות שביטים ומיליוני מטאוריטים. מערכת השמש היא מערכת מורכבת, שכל מרכיב שלה בעל עצמאות יחסית ביחס ל ההשפעות ה״ניהוליות״ מצד המאור המרכזי. הממדים והמסה של השמש עולים במספר עצום של פעמים על הממדים והמסה של שאר מרכיבי מערכת השמש, מה שמאפשר לשמש לקבוע את יסודות הסדר במערכתה. מסת השמש גדולה פי 750 מהמסה של כל כוכבי הלכת המקיפים אותה, ביחד, וגדולה פי 330 אלף ממסת כדור הארץ. קוטר השמש גדול פי 109 מקוטר כדור הארץ, ובתוך היקף השמש היה נכנס 1,300,000 היקפים של כדור הארץ. הממדים של מערכת השמש נקבעים לפי המרחק מהשמש אל מסלולו של כוכב הלכת המרוחק ביותר – פלוטו. המרחק הזה מהווה כ-5.5 שעות אור. עם זאת ב-2003 האסטרונומים של מצפה הכוכבים פאלומאר בארה״ב גילו כוכב לכת קטן, המקיף את השמש במרחק, הגבוה פי שלושה מרדיוס מסלולו של פלוטו. כוכב לכת זה, שקבל את השם סדנה לכבוד אלה אסקימואית של הים, הוא בקוטר של רק 1700 ק״מ ומקיף את השמש במסלול, הנמצא רחוק פי 80 מהשמש, ממסלול כדור הארץ. בגלל ריחוק זה של 13 מיליארד ק״מ הטמפרטורה הממוצעת על פני סדנה היא 2400- מעלות. כיום מהימנות התגלית הזו עדיין נבדקת על ידי קבוצת העבודה של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי. אם היא תאושר, הממדים של מערכת השמש ייקבעו רחוק פי שלושה ממסלולו של פלוטו. בין מסלולי מאדים וצדק, כאילו מפריד בגבול חד את כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית מכוכבי הלכת-הענקים, שוכנת חגורת האסטרואידים – כוכבי לכת קטנים, המייצגים שאריות של תהליכי היווצרות מערכת השמש. כיום ידועים למדע כ-10 אלף אסטרואידים, וכשבכל שנה ממשיכים להתגלות ולקבל שמות אקזוטיים אסטרואידים חדשים של חגורה זו. האסטרואידים מגוונים מאוד גם בממדיהם, וגם בצורתם ובמבנהם. הגדולים שבהם – קרס ווסטה – בעלי מסה כה גדולה, שהגרביטציה העצמית העניקה להם צורה כדורית כמעט קבועה, כיאה לכוכבי לכת אמיתיים. לאסטרואיד אידה יש אפילו ירח משלו, הנקרא דקטיל. עם זאת האסטרואידים הקטנים יותר, ככלל, בעלי צורה אובאלית, דמוית תפוח אדמה, ולעתים קרובות עוד יותר – בלתי קבועה, השומרת בתוכה סימנים של התנגשויות קודמות. שברי ההתנגשויות האלה גם הם מקיפים את השמש בחגורת האסטרואידים. התנגשויות כאלה בחגורה זו נמשכות ללא הרף. מעת לעת האסטרואידים ושבריהם בצורת מטאוריטים תחת פעולת התנגשויות נזרקים מחגורת האסטרואידים ומפציצים את כוכבי הלכת של מערכת השמש. חלק מהם פוגעים גם בכדור הארץ, ויוצרים איום על יציבות האבולוציה הביוספרית. מחוץ לחגורת האסטרואידים לפי הערכות מומחים נעים במשטר כאוטי כ-170 אלף מה שנקרא אסטרואידים מסוכנים פוטנציאלית ושברי מטאורים שלהם. במרץ 1998 הודעות סנסציוניות רבות של עיתוני העולם הסתובבו, שהאסטרואיד הקטן שהתגלה באותה שנה עלול ב-2028 להיכנס לכדור הארץ. זה שימש בסיס לסרטי הקטסטרופות האמריקאיים הידועים ״ארמגדון״ ו ״התנגשות עם התהום״, וגם חימם את המגמות האפוקליפטיות של כמה קהילות דתיות. עם זאת עד מהרה תצפיות נוספות וחישובים של מדענים הראו, שהאסטרואיד הזה יחלוף די רחוק מכדור הארץ. חגורת אסטרואידים נוספת שוכנת מעבר למסלול נפטון וקבלה את השם חגורת קויפר לכבוד האסטרונום האמריקאי ג&#x27;ררד קויפר, שעוד ב-1951 ביסס את ההשערה על קיומה. רק ב-1992 התגלה האובייקט הראשון של חגורה זו בקוטר של כ-280 ק״מ. כיום לפי הערכות מומחים בחגורת קויפר נמנים מ-35 עד 70 אלף אובייקטים בקוטר של כ-100 ק״מ והמון עצום של גופים קטנים יותר. מ-1992 בחגורה זו התגלו כ-200 אסטרואידים. הגדולים שבהם – קוואוואר, איקסיון, וארונה, כאוס וסדנה. יש יסודות להניח, שפלוטו לפי מוצאו גם הוא הגדול בכוכבי הלכת של חגורת קויפר, והירח של נפטון טריטון, בעל ממדים גדולים יותר מפלוטו, גם הוא הופיע מחגורת קויפר ונלכד על ידי שדה המשיכה של נפטון. ועוד יותר רחוק, בקצה ממש של מערכת השמש, נמצא ענן אורט. הוא נקרא לכבוד האסטרונום ההולנדי יאן אורט, שב-1951 העלה את ההשערה, שמערכת השמש מוקפת בענן ענק של שביטים וגופים פרוטופלזמיים, הנמצאים ב מרחק מהשמש הגדול פי 20,000 מזה של מסלול כדור הארץ. כיום קיומו של ענן אורט אושר על ידי תצפיות אסטרונומיות. הוא מייצג מזבלה ענקית של אשפה קוסמית, שנשארה מתקופת היווצרות מערכת השמש. לפי כמה הערכות מומחים, הענן כולל כטריליון גופים פרוטו-פלנטריים ושביטיים, וגם כל מיני שברים, אבנים וחתיכות קרח. מורכבותה של מערכת השמש עומדת בניגוד לפשטות הסדר שנתקבע בה, מאחר שכל תשעת כוכבי הלכת העיקריים, כפי שכבר נאמר, מקיפים את השמש בכיוון אחד וכמעט במישור אחד, המכונה מישור המילקה. בזאת למספר כוכבי לכת יש ירחים משל עצמם: לכדור הארץ ולפלוטו – אחד, למאדים ולנפטון – שניים, לאורנוס – 5, לשבתאי – 32 ולצדק – 39. כוכבי הלכת מייצגים, למעשה, כוכבים שלא יצאו אל הפועל, מאחר שהם בעלי מסה בלתי מספקת להמשך דחיסה והפעלת תגובות תרמו-גרעיניות במעמקיהם. ממש מעט חסרה מסה לתחילת תהליך היווצרות כוכבים לכוכב-ענק כמו צדק. הוא ומייצג את מערכת השמש במיניאטורה, ענק גזי, בעל 39 ירחים – הרבה יותר מאשר לשמש. אבל אם צדק היה הופך לכוכב, קיומה של מערכת כוכבים זוגית היה גורם לשינויים כאלה, שהחיים הארציים בקושי היו מתבררים כאפשריים. חומו של כוכב כה קרוב היה יכול לאדות את האוקיינוסים, לדלדל את משאבי המים ולהפוך את כדור הארץ למדבר עקר, כמו שהם, למעשה, כל כוכבי הלכת של מערכת השמש, מלבד כדור הארץ. ״ההנדסה הקוסמית״ של מערכת השמש כלל אינה מותאמת לקיומנו. אנחנו – תוצר הלוואי שלה. אבל אנחנו – הכוח הפעיל היחיד במערכת זו, שיכול לשנות את מהלך האבולוציה ולהפוך את המדבר הזה לראוי למחיה. 6ccpqlsjc31itd7fmq82ri1yvmii2ou 0 31094 180685 2026-09-27T06:58:32Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180685 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == השמש == מקור החום, האור, השמחה והאנרגיה הזה – הוא לכל היותר כוכב רגיל כוכב, אשר חוקרים אחדים מאפיינים אותו כננס צהוב, ואחרים – ככוכב בממדים בינוניים. בזכות שיגרתיותו הכוכב הקרוב אלינו הזה הוא ארוך-חיים למדי, מבזבז בחסכנות את הדלק הגרעיני, מה שגרם להיווצרות מערכת פלנטרית מגוונת ביותר, שבממדים ומסה גדולים יותר של השמש פשוט לא הייתה יכולה להיווצר, הייתה נמשכת לתנור הגרעיני ונשרפת שם. השמש – כדור גז ענק (בהשוואה לכדור הארץ), די מדולדל מבחוץ ודחוס מבפנים. מה שאנו צופים, כשאנו מביטים בשמש, נקרא פוטוספירה, כלומר כדור של אור נראה, פני שטח הפולטים אור. הטמפרטורה הממוצעת של פני השמש כ-6000 מעלות. הפוטוספירה מקבלת את האנרגיה שלה מגרעין השמש, שבו מתרחשות תגובות גרעיניות של הפיכת מימן להליום בטמפרטורות עד 16 מיליון מעלות. קוטר אזור ייצור האנרגיה מהווה כ-346 אלף ק״מ. השמש מפיקה אנרגיה במהירות ובעוצמה עצומות, שאינן ניתנות להשוואה עם תנאי כדור הארץ. האנרגיה, המופקת על ידי גרעין השמש רק בשנייה אחת, שוות-ערך להתפוצצות של 92 מיליארד פצצות תרמו-גרעיניות מגה-טוניות. הגרעין מתחלק לשני אזורים – אזור ייצור האנרגיה בקוטר של כ-346 אלף ק״מ ואזור הקרינה. כל קוטר הגרעין מהווה 988 אלף ק״מ. עוד יותר שוכן אזור ההסעה, שדרכו בלחץ חזק נסחפים זרמים של גזים לוהטים. לאחר שפרצו החוצה, הם מתקררים מעט ושוב נמשכים על ידי הגרעין, ושומרים עליו מפני התחממות יתר. הטמפרטורה של מעמקי השמש באזור ההסעה מהווה כ-2.2 מיליון מעלות. מעל אזור זה ונמצאת הפוטוספירה, שבה אנו צופים, כשאנו קולטים את האור המסנוור הפורץ ממנה. בקצה כדור השמש ממוקמת הכרומוספרה, שפה ורודה, הנראית היטב בזמן ליקויי שמש על ידי הירח או דרך מסננים מיוחדים. הטמפרטורה שלה גבוהה מטמפרטורת הפוטוספירה, ומהווה יותר מ-100,000 מעלות. חמה עוד יותר היא העטרה השמשית, שגם היא נראית היטב בליקויים מלאים של השמש. הטמפרטורה שלה מגיעה למיליון מעלות. הגורמים לתופעה זו נידונים באופן פעיל על ידי מדענים כבר במשך כמה עשורים. מושמעות ההסברים המגוונים ביותר, מדוע הכרומוספרה ובמיוחד העטרה חמות משמעותית יותר מהפוטוספירה, השוכנת קרוב יותר לגרעין ומחוממת על ידו בעוצמה. מאחר שתופעה כזו טבועה בשמש, היא אמורה להיות אופיינית גם לכוכבים אחרים, שאיננו יכולים לחקור כל כך בפירוט בעקבות ריחוקם הגדול מאמצעי התצפית. מדענים רבים מכנים תופעה דומה ״סוד״ של השמש, שפתרונו עשוי לתרום להמשך אבולוציית התיאוריות האסטרופיזיקליות. אחרים מסבירים את עליית טמפרטורת גז העטרה השמשית ככל שהגזים האלה מתרחקים מהגרעין בהופעת והתחזקות של גלי הדף, המיוצרים על ידי אפקטים ״רעשיים״ על פני השמש. בפוטוספירה גלים אלה נכבים על ידי הצפיפות של הגז הזוהר, שהאנרגטיות שלו מתבזבזת על קרינות אלקטרומגנטיות. גזי העטרה השמשית, תוך התקררות הדרגתית ככל שמתרחקים מהשמש אל המרחב הבין-פלנטרי, ממלאים את כל המרחב הזה ויוצרים את מה שנקרא ״רוח השמש״. המילוי של מרחב מערכת השמש מוביל להוצאות חומר ענקיות לפי מושגים ארציים. לכל הכיוונים מכדור השמש נשלחים 14,000 מיליארד טון חומר מדי שנה. אבל בקנה המידה של השמש זה ערך כה קטן, שהוצאות כאלה יכולות להוביל לאובדן מסת השמש רק ב-1% במשך 100 מיליארד שנים. בלתי נדלית גם ״הנדיבות״ של השמש בתחום אספקת האנרגיה לכוכבי הלכת של מערכתה. כדור הארץ מקבל רק שני-מיליארדית אחת של אנרגיה זו. אבל גם זה לפי מושגים ארציים ערך ענק, המתבטא בכמות של 2.5·1015 קילוקלוריות בדקה. בהשוואה אליו הערך הכולל של מקורות האנרגיה הארציים, שאנו מחשיבים גרנדיוזיים, פשוט זניח. חוץ מזה, המאגרים הארציים של פחם, נפט, גז, משאבי מים, חומרים רדיואקטיביים – אינם אלא צורות מומרות של אנרגיה סולארית. בלי אנרגיה זו החיים הארציים, הביוספרה שלהם לא היו מתקיימים אפילו הזמן הפעוט ביותר. על כל מטר מרובע של שטח ארצי נופלים 1.386 קילוואט של אנרגיה סולארית. ערך זה קיבל את השם קבוע השמש. כולנו חיים רק בגלל שקיימת השמש, שהיא יציבה יחסית שולחת לנו זרמי חום ואור. בינתיים על כל היציבות של הפרמטרים העיקריים שלה. השמש היא אובייקט משתנה עוד יותר משריפת יער על כדור הארץ. במשהו צדק הרקליטוס, כשאמר שהשמש – אש, הנדלקת במידות ונכבית במידות. באטמוספרה השמשית מתרחשות פליטות של מה שנקרא מסות עטרה, המפיקות תופעות כמו לפידים, כתמים, פלוקולות, בולטות, התפרצויות וכו׳. לפידים – תצורות בהירות חמות, הבולטות מעל רמת הפוטוספירה. ברגע שנוצרו, הם יכולים להישאר ללא כל שינויים ניכרים שבועות שלמים או אפילו חודשים, ואחר כך נעלמים במהירות. כתמי השמש כהים מהפוטוספירה, ויש להם גבולות חדים. הם מופיעים בקבוצות. בהירותם קטנה פי 10 משאר הפוטוספירה, והטמפרטורה קרה ב-20,000 מעלות. בכתמים יש אדי מים, שחוממו ל-10,000 מעלות. הפלוקולות מייצגות כתמים בהירים על הכרומוספרה, הנוצרים בהופעת כתמים כהים ולפידים. התפרצויות – עלייה מהירה של בהירות הפלוקולות, אשר תוך פחות מדקה מתפשטת על עשרות אלפי קילומטרים. למעשה התפרצויות מייצגות התפוצצויות ענקיות, שתוצאותיהן בצורת עלייה מקומית של בהירות נעלמות תוך כמה עשרות דקות. הבולטות מזכירות התפרצויות של הרי געש ארציים ומייצגות פליטות ענקיות של גזים מפני הפוטוספירה. גובהן מגיע למאות אלפי קילומטרים, ורוחבן – 6-10 אלף ק״מ. הופעת הבולטות מתרחשת בקשר הדוק עם הופעת הכתמים. כל התופעות האלה מייצגות גילויים של פעילות סולארית מוגברת, אשר, ככל הנראה, מורכבת בהפעלת תגובות גרעיניות במעמקי השמש. בדומה לקומקום שרתח, החומר המחומם יתר על המידה פורץ את המעטפת של הפוטוספירה ותחת לחץ עצום זורק מזרקות ענקיות של גזים, אדים ועננים קרים יותר. כמו בכל כוכב, בשמש פועל מנגנון ויסות-עצמי, המגן מפני התפוצצות ומבטיח יציבות יחסית של עבודת הכור בתנאים של גם עודף, וגם מחסור בכניסת דלק מימני. עודף האנרגיה מוזרם דרך אזור ההסעה ונפלט למרחב הקוסמי. בתקופות של פעילות סולארית מוגברת המנגנון הרגיל של הויסות-העצמי אינו עומד בעבודתו, ועל פני השמש נוצרות מיקרו-קטסטרופות. למעשה אפשר לדבר על משברים מחזוריים בתפקוד השמש, שבמהלכם היא מתחדשת ונכנסת לשלבים רגועים יותר של המחזורים, שנמשכים בממוצע 11 שנים. כמה חוקרים מבחינים גם במחזורים ארוכים יותר, מעין גלים ארוכים של קונדרטייב בתחום הכלכלה. בתקופות משברים, המאופיינים במקסימום של פעילות סולארית, תופעות טבע משבריות נצפות גם על כדור הארץ. גדל בחדות מספר האסונות הטבעיים – התפרצויות הרי געש, רעידות אדמה, צונאמי, שיטפונות, הוריקנים וכו׳, גדל גם מספר התחלואים והמוות. המדען הרוסי הדגול הקוסמיסט א.א. צ&#x27;יז&#x27;בסקי בנה את הקוסמוביולוגיה שייסד על קביעת מתאמים בין מחזורי הפעילות הסולארית לבין שורה שלמה של תהליכים בביוספרה, כולל מגפות ופנדמיות, נדידות בעלי חיים, מוטגנזה וכו׳. מתאם דומה צ&#x27;יז&#x27;בסקי הרחיב גם על התהליך ההיסטורי, כשהתייחס למשברים על השמש כגורמים למשברים בהיסטוריה העולמית – מלחמות, מהפכות, הגירות עמים וכו׳. ולמרות ש הבנה כזו מובילה להתעלמות מגורמים שאולים של משברים חברתיים-היסטוריים, השמש בשינוייה, ללא ספק, משפיעה על החיים הארציים בכלל ועל האנושיים בפרט. מה שמכנים פעילות סולארית, אינו צורה של פעילות גיוסית של הבאת סדר במערכת, אלא מתברר כתוצאה של דה-סטביליזציה מחזורית של הסדר, גילוי של הטבע הכאוטי של התהליכים, המפיקים את אנרגיית השמש. עם זאת מנגנון הויסות-העצמי הכוכבי עונה למשבר הסדר שנוצר בפליטת עודפי דלק, והסדר משוחזר בהדרגה, ומעניק למתבוננים הארציים שמש רגועה יחסית ומתחדשת. עם זאת גם שמש כזו משתנה מאוד ובלתי קבועה, היא זורקת מהעטרה שלה זרמים ענקיים של פלזמת מימן מיונן, שקבלו את השם ״רוח השמש״. רוח השמש, הנפלטת מהעטרה בעקבות החולשה היחסית והמתיחות הגדולה של קווי השדה המגנטי של השמש ״נושבת״ במהירות מ-100 עד 1000 ק״מ בשנייה ומתפשטת על כל מערכת השמש עד למרחקים, הגדולים פי יותר מ-100 מהמרחק מהשמש למסלול כדור הארץ. רוח השמש מפריעה כל הזמן למגנטוספירה של כדור הארץ. הפרעות אלה קיבלו את השם מזג אוויר קוסמי. מזג האוויר הקוסמי מנוטר כל הזמן בעקבות השפעתו על מזג האוויר הארצי ובריאות האנשים. במיוחד מתדרדר מזג האוויר הקוסמי בתקופות של פעילות סולארית מוגברת, כלומר ברגעי אי-סדר על השמש. התפרצויות השמש זורקות למרחב מערכת השמש זרמים של פלזמה מחושמלת, שמסתם מגיעה למיליארדי טונות. מתחזקת בחדות רוח השמש, אשר, כשמגיעה לכדור הארץ, מתנגשת בשדה הכוח המגן של המגנטוספירה ומרעידה אותו, וכתוצאה מכך נוצרות סופות גיאומגנטיות, ובקטבים של כדור הארץ נצפות זוהרות קוטביות צבעוניות ומעט מעוררות יראה. סופות גיאומגנטיות יכולות להוביל לתאונות ברשתות חשמל, לתקלות ב מערכות אלקטרוניות, כולל גם אלה המווסתות את פעולת צינורות הגז והנפט. יכולות גם להפריע מערכות השליטה בלווייני כדור הארץ המלאכותיים, להיווצר הפרעות רציניות בקשר הרדיו וכו׳. סופות גיאומגנטיות מסוכנות במיוחד לאנשים הסובלים ממחלות לב, השפעתן על כלי הדם של הלב והמוח יכולה לגרום להתקפי לב, שבץ. תוך הפרת הפוטנציאל החשמלי של מערכת העצבים, הן יכולות לעורר מצבים דיכאוניים, סכסוכים, התמוטטויות עצבים אצל אנשים עם נפש לא מאומנת, ואצל אנשים עם הפרעות נפשיות – לגרום להתקפי סכיזופרניה או פרנויה. השמש המעוררת יראה, התרמו-גרעינית, המחוממת לכדי גיהינום, המלאה בקטסטרופות – החבר היחיד שלנו בכל היקום האין-סופי. בזכות ריחוקה מכדור הארץ, היא שולחת לנו זרמי חום ואור מבורכים, יוצרת מצב רוח שמח ותחושת שמחת חיים. הכוכב הזה שולח לנו אנרגיה, ולא בכדי אצל כל העמים הקדמונים הוא שימש מושא לפולחן דתי, ובבדתות העולם המודרניות אורו הוא סמל של טוב, חסד וקדושה של שליט היקום. בכוח קוצר החיים האנושיים ראייתנו את השמש מוגבלת מאוד, והיא נראית לנו נצחית ודולקת במיוחד עבורנו. עם זאת אובייקט ״ההנדסה הקוסמית״ הזה – כוכב קטן רגיל, שנוצר לפני 4.5-5 מיליארד שנים מסיבה פרוזאית מאוד – התעבות של ענן גז-אבק, שכמותם בחלק היקום הנראה בטלסקופים יש מיליארדים, ויש מיליארדים על מיליארדים של כוכבים מגוונים, שכבר נולדו מעננים דומים. וכמו כוכבים אחרים הכוכב שלנו, הלא גדול במיוחד, השיגרתי ולכן די ארוך-חיים, כמו כל יצירי האבולוציה הקוסמית, נידון למוות. זהו אפוקליפסה מבוססת מדעית, ולא פנטסטית ובערת. רק בעוד חמישה מיליארד שנים – מועד, שאינו ניתן להשוואה עם קוצר החיים הטבעי האנושי, אבל די קצר מנקודת מבט היסטורית – יגיע מועד המוות של הכוכב הזה. כפי שהוא מגיע מדי שנייה לאחד מהכוכבים האין-ספורים במטא-גלקסיה שלנו. לאחר שדלדל את מאגרי דלק המימן הגרעיני, שמשאביו נותרו מענן הגז-אבק הראשוני, השמש תתחיל להתנפח, ותהפוך לענק אדום. ואז חום בלתי נתפס יאחז בכדור הארץ, האוקיינוסים יתחילו להתאדות, השמש תסתיר חצי שמיים וכדור הארץ יהפוך למדבר עקר. השמש תשרוף את מרקורי, תמיס את נוגה ולבסוף תגיע לכדור הארץ, ותשמיד ללא רחם את יצירתה הטובה ביותר – את הביוספרה ואת כל החיים הארציים. יש לנו רק חמישה מיליארד שנים, כדי ללמוד לשלוט בשמש, ללמוד ליצור שמשות מלאכותיות, לגרור את כדור הארץ או לעבור בעצמנו לאיים כוכביים אחרים, המתאימים ביותר. אבל לשם כך האנושות חייבת להפוך לכוח קוסמי, להשתפר בעצמה ולזכות ביכולת לשפר את היקום הסובב. ליצור אבולוציה לפי מידות האדם, תוך הפצת ההומניזם הקוסמי – זוהי ייעודו העיקרי של האדם. 3qgj1oa5au0eoz6zrdmf23kc0nhpbst 0 31095 180686 2026-09-27T06:58:38Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180686 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == כוכבי הלכת והירחים של הקבוצה הארצית == כל כוכבי הלכת – ירחי השמש וירחי ירחיה – נבדלים מאוד זה מזה ובאותה עת יש ביניהם הרבה במשותף. אחדים הם קודם כל בכך, שהם מייצגים מנקודת מבט ארצית מדבריות עקרות וחסרות חיים, שבהן חיים מהסוג הארצי בלתי אפשריים לחלוטין ללא אמצעים מיוחדים, וההתיישבות בהם תדרוש הוצאות בלתי נתפסות, שהאנושות המודרנית אינה יכולה להרשות לעצמה. הסכנות, האורבות לאנשים בסביבה העוינת, התקלות המתמדות בציוד הקוסמי שעוד יותר מדי מורכב ופרימיטיבי, הופכים את המסעות הקוסמיים להישגים הרואיים ודורשים גיוס בלתי נתפס של מאמצים ואמצעים מהמדינות המבצעות אותם. לאחר הפסקת ״המלחמה הקרה״ אבד גם חלק מהמניעים, שדחפו את המעצמות הגדולות למרוץ הקוסמי, עם זאת גם עכשיו אחד המניעים העיקריים הוא התחרות בין המדינות בתחום המדעי-טכני והשאפתנות הלאומית הקשורה בה. תפקיד לא קטן ממלא גם ניסוי במרחב אזרחי של מערכות, המתאימות לפיתוח טכנולוגיה צבאית-קוסמית. העניין הבלתי נדלה של השכבות המשכילות והתגובה החריפה של האנשים הפשוטים לכל פרט, הנוגע לכוכבי הלכת של מערכת השמש, גם הוא מזין ללא הרף את השאיפה לחקירתם השלמה ביותר. השאיפה האנושית הנצחית להכרה מעוררת את החיפוש המדעי, שבתחום זה מוקף בתשומת לב אסירת תודה ומעורר סקרנות של הציבור הקורא, והופך כל תגלית מדעית בתחום זה לסנסציה עולמית. ואשר ליעילות הכלכלית של חקר כוכבי הלכת, אפשר לומר שההוצאות הבלתי נתפסות אינן מחזירות את עצמן ועוד הרבה זמן לא יחזירו. אבל יעילות כלכלית כבר טבועה בפרויקטים הקוסמיים סביב-כדור-הארץ ועם הזמן יש לה נטייה לגדול. קבלת משאבים מכוכבי הלכת כיום מייצגת בעיה בלתי פתירה, עם זאת לפתור את הבעיה הזו בכל זאת יהיה צורך, וערובה לפתירותה הוא ההתקדמות המהירה של הטכניקה והכלכלה הארצית בתנאי היעדר מלחמות עולם וקיומם של תהליכי גלובליזציה. הירח – כוכב הלכת הקרוב אלינו ביותר, וטבעי שההתיישבות בו הכרחית קודם כל. למעשה, כדור הארץ עם ירחו מהווים מערכת פלנטרית זוגית, והשפעת הירח על התהליכים הארציים, על מחזורי הביוספרה והפיזיקה של כדור הארץ עצומה, אם כי לא תמיד היא מודעת. ההתיישבות בירח נראתה עניין פשוט למדי, עד שנתקלו בכל מכלול הבעיות הקשורות בכך. המרחק מכדור הארץ לירח מהווה 384,400 ק״מ, וכבר כדי להגיע לשם ולחזור חזרה, צריך להבטיח תהליך מורכב ביותר של יציאה מדויקת למסלול נתון, נחיתה על הירח, עגינות ופריקות של חלליות, הבטחת קיום חיים על הירח, תהפוכות הדרך חזרה וכו׳. די שתיווצר תקלה לפחות בחלק כלשהו בחוליה, ומותם של האסטרונאוטים הופך לבלתי נמנע. רמת הסכנה לא קטנה, ואפילו גדולה יותר, מאשר בקרבות האין-ספורים של המלחמות הארציות. אבל, ככל הנראה, מכלול הבעיות הקשה ביותר לפתרון אינו מהווה הבעייתיות התחבורתית, אלא הירח עצמו, כוכב לכת נטול אטמוספרה עם אקלים איום ופני שטח שאינם מותאמים לחיים לחלוטין. בהשוואה לירח אפילו אנטארקטיקה או מדבר גובי מייצג גן עדן ארצי אמיתי, נס אמיתי של נוחות ובטחון לאדם, מעין אתר נופש מפואר. על הירח כמעט אין לא אטמוספרה, ולא מים, יש רק ״עקבות״ של מימן, הליום וקצת גזים אחרים. במכתשים בקטבי הירח יש קרחונים של מים, שנכנסו לשם, ככל הנראה, בפגיעות של שביטים. כ-60% מפני הירח תופסים הרים, הנראים מכדור הארץ ומחלליות כשטחים בהירים בעקבות תאורתם הטובה יותר על ידי השמש. הם קיבלו באנלוגיה לכדור הארץ את השם יבשות. כ-40% מהשטח הירחי מהווים שקעים עצומים, המשחירים על רקע השטחים הבהירים. הם קיבלו את השם ימים. בהיותם מלאים בלבה כהה ואבק ירחי, הם נראים דומים לימים ואוקיינוסים ארציים. האסטרונומים של המאה ה-17, כשבחנו את הירח באנלוגיה לכדור הארץ, נתנו ל״ימים״ האלה שמות גיאוצנטריים: אוקיינוס הסערות, ימי הגשמים, העננים, הבהירות, השלווה וכו׳. למתבוננים אחדים של אותה תקופה בהשפעת היפנוזה עצמית אפילו הצליח לראות על הימים חסרי המים האלה ספינות! פני הירח מכוסים בעיקר ברגולית – חומר עם מוליכות תרמית נמוכה במיוחד. בדיוק בזה מוסבר הפרש הטמפרטורות החזק כל כך. כדור הארץ ממלא עבור הירח תפקיד של מאור לילה, אבל מאיר פי 40 יותר בהיר מהירח על כדור הארץ. קוטר הירח קטן מקוטר כדור הארץ פי 4, והמסה – פי 81. המשיכה הגרביטציונית על הירח קטנה פי 6 מאשר על כדור הארץ. פני הירח, שאין להם הגנה אווירית, מופצצים ללא הרף בגופים וחלקיקים קוסמיים שונים, נתונים להשפעת קרינות קשות. בשעות היום השריפה חסרת הרחמים של השמש בהיעדר מוחלט של הגנה אטמוספרית מובילה לכך, שטמפרטורת פני הירח עולה ל-100-130 מעלות. בלילה לעומת זאת הסביבה הקוסמית מקררת את פני הירח ל-150-180- מעלות. ומאחר שהיום הירחי בעקבות איטיות הסיבוב סביב צירו נמשך כ-15 יממות ארציות, וכמוהו גם הלילה, חום היום וקור הלילה דורשים מאמצים בלתי נתפסים להבטחת קיום החיים. חוץ מזה היום והלילה מגיעים על הירח ללא כל מעבר, מיידית, מיד עם הופעת או היעלמות התאורה והחימום הסולאריים. אין לא בוקר, ולא ערב, שעל כדור הארץ יוצרים מעבר חלק בין היום ללילה בעקבות קיום האטמוספרה והארתה בקרני השמש האלכסוניות. תקופת הסיבוב של הירח סביב צירו שווה בדיוק לתקופת ההקפה של הירח סביב כדור הארץ. לכן הירח תמיד מופנה לכדור הארץ בצד אחד, והיממה הירחית שווה לשנה הירחית. דיוק מיוחד כזה של התאמת היממה הירחית לשנה הירחית מוסבר בדרך כלל בסנכרון התנועה של הירח הקרוב תחת פעולת כוחות הגאות של משיכת כוכב הלכת. עם זאת הסנכרון הזה יכול להיות מוכר גם כטיעון בעד היווצרות משותפת של הירח וכדור הארץ מאותו חלק של ענן הפרוטו-פלנטרי. אם הפרוטו-ירח היה נקרע מהפרוטו-כדור-הארץ כתוצאה מהתנגשות עם כדור הארץ של גוף פרוטו-פלנטרי אחר כלשהו, כפי שמניחים מדענים רבים, ההסתברות של צירוף מקרים כזה של סיבוב הירח עם מסלוליו הייתה קטנה מאוד. גם ההשערה על ״לכידת״ הירח על ידי כדור הארץ מהמרחב הקוסמי הסובב נראית בלתי סבירה. כמובן, ההרכב המינרלוגי של הירח נבדל משמעותית מהארצי, אבל זה, ככל הנראה, תוצאה של אבולוציה נפרדת הבאה של כדור הארץ והירח. בפרט, על הירח יש משמעותית פחות ברזל, אבל לעומת זאת בצדו הרחוק יש מאגרים עצומים של אנורתוזיט – סלע, עשיר במיוחד באלומיניום. החומר הזה על כדור הארץ נדיר ביותר. מתישהו חברות האלומיניום יקבלו את המתכת הנפלאה הזו ישירות על הירח וישלחו אותה לכדור הארץ בספינות תובלה ענקיות. ואז ההתיישבות בירח תהפוך לכדאית מבחינה כלכלית. ללא ספק, הירח יהיה הראשון בכוכבי הלכת של מערכת השמש, שהציוויליזציה הארצית תהתיישב בו. עם זאת לשם כך יהיה צורך זמן די ארוך להתחיל להתיישב בירח, תוך סבל מהפסדים עצומים, מחסורים קשים ואסונות. לאחר שנחתו על פני כוכב הלכת, יצטרכו ליצור מבני הגנה חזקים מסוג כיפות, המסוגלים לבודד את האנשים מהחום האיום של היום והקור של הלילה, מההפצצות המתמדות של מטאוריטים, מקרניים קוסמיות מסוכנות, ליצור מתחת לכיפות האלה אטמוספרה מלאכותית ולהחליף אותה ללא הרף, ברגע שהיא תהפוך לבלתי ראויה לנשימה. יהיה צורך להביא ממש הכל, כולל גם מים מתוקים, שהם כבדים למדי ויתפסו מקום רב בספינות התובלה. כפי שכבר צוין, במכתשים עמוקים בקטבי הירח התגלו קרחוני מים, אבל לא ידוע מה האיכות של המים שם ואם אין במים הקוסמיים האלה תערובות, רעילות לאדם. אספקת המזון ואמצעי הבטחת קיום החיים האחרים צריכה להיות קצובה בקפדנות. תקלה קטנה ביותר של ספינת תובלה, והמתיישבים הראשונים על הירח ימצאו עצמם במצב נואש, על סף מוות. יש צורך להחזיק בכוננות טילים עתודתיים לאפשרות של פינוי תושבי ״עיר הירח״. עם זאת, בארה״ב כבר מתוכננת הקמת תחנת קבע על הירח, נחשבה אומדן ההוצאות ומתנהלת עבודה ליצירת האמצעים הטכניים לפרויקט הגרנדיוזי הזה. מעט מאוד זמן נותר עד להתיישבות הראשונית של שכנתנו הקרובה ביותר בחלל. ומישהו מהמתיישבים הראשונים, אולי, יתאהב בבת-לוויה המוזרה הזו של כדור הארץ עם נופיה הפראיים בצורה יוצאת דופן, הדומים כל כך למדבריות ארציים ובאותה עת כל כך לא-ארציים בעקבות היעדר האטמוספרה. על כדור הארץ בהצלחה עצומה יוקרנו סרטים, היוצרים אפקט של נוכחות הצופים על הירח. ואז הם יראו את המישורים חסרי החיים האלה, המכוסים באבק ורגולית, גבעות והרים, מוארים בבהירות על ידי השמש ומתווים בניגוד ביום על רקע שמיים כהים עם כוכבים בוערים בבהירות. הרי שמי הכוכבים על הירח נצפים ביום בעקבות היעדר אטמוספרה, אשר על כדור הארץ מפזרת את אור השמש ומסתירה את הכוכבים מתצפית. למישהו ייראו מרתקות טיולים על פני חספוסי אדמת הירח בחליפת מגן רב-שכבתית, המגנה מפני קרינות תוקפניות, בכוח משיכה הקטן פי 6 מאשר על כדור הארץ. מישהו יתלהב מתצפית במכתשי הירח, ממעברים על פני ימי הירח חסרי המים, המכוסים בלבה עתיקה של הרי געש שנכחדו מזמן, מטיפוס על ההרים הירחיים הגבוהים ביותר. תיירות אקסטרימלית תכסה חלק גדל והולך של ההוצאות על ההתיישבות בירח. ועכשיו נעבור למרקורי, כוכב לכת, שבמאפיינים רבים דומה לירח. מרקורי – כוכב הלכת הקרוב ביותר לשמש. הדיסקה הסולארית ממרקורי נראית גדולה פי שלושה מאשר מכדור הארץ. לכן ביום מרקורי על כוכב לכת זה שורר חום כה נורא, כמו בשום כוכב לכת אחר של מערכת השמש: +427-+440 מעלות. בטמפרטורה כזו נמסות מתכות כמו בדיל, אבץ ועופרת. קשה מאוד ליצור הגנה על קיום חיי האדם מפני ״מלחם״ כה לוהט. בלילה לעומת זאת הטמפרטורה על פני הכוכב יורדת ל-170- –185- מעלות. בזאת היממה המרקורית נמשכת 58 יממות ארציות ו-16 שעות, וסיבוב אחד של מרקורי סביב השמש מהווה 88 יממות ארציות. יממה כה ארוכה מוסברת בקרבת מרקורי לשמש, שהשפעתה הגרביטציונית מאיטה את סיבוב כוכב הלכת סביב צירו. והשנה הקטנה כל כך קשורה לא רק לקרבה לשמש, אלא גם לכך, שמרקורי דוהר במסלולו סביב השמש כמעט פי שניים מהר יותר, מאשר כדור הארץ מקיף במסלולו. מרקורי ונקרא על ידי האסטרונומים הקדמונים על שם שליח האלים, מאחר שנע בחלק הנראה של השמיים מהר הרבה יותר מכל כוכב לכת אחר, ובנוסף מקומו על הכדור השמימי משתנה כל יום. היוונים קראו לכוכב לכת זה הרמס, והרומאים – מרקורי. הדמיון של מרקורי לירח קופץ לעין מיד. כמו הירח, מרקורי – כוכב לכת קטן, קטן ממנו רק פלוטו. אופייני מאוד, שמערכת השמש מתחילה ומסתיימת בכוכבי לכת קטנים. מרקורי גדול רק פי אחד וחצי מהירח. רדיוס מרקורי קטן פי שלושה בערך מהארצי. מרקורי, כמו הירח, אין לו אטמוספרה, מה שגורם להפרש העצום בין טמפרטורות היום והלילה, אם כי על מרקורי הפרש זה תלול הרבה יותר. על מרקורי נצפים עמקים עגומים חסרי מים, מכוסים באבק ובחומר צורני כלשהו, המזכיר רגולית. וגם מסיבי הרים דומים, והמון עצום של מכתשים – תוצאות של הפצצת מטאוריטים על כוכב הלכת, שאינו מוגן בסביבת גז. עם זאת יש גם הבדלים מהותיים של מרקורי מהירח. התבליט של מרקורי אפילו יותר משובץ במכתשים בגדלים המגוונים ביותר – מקטנים מאוד ועד עצומים. המכתש הגדול ביותר על מרקורי, המכונה בטהובן, הוא בקוטר 625 ק״מ. ההרים על מרקורי נמוכים יותר מאשר על הירח, כמעט אין ״ימים״ גדולים, שעל הירח מכוסים בלבה ונגרמו מפעילות סייסמית עתיקה, התפרצויות של הרי געש ענקיים. מרקורי נחשב לכוכב לכת אינרטי במובן הגיאולוגי, לא התגלו עליו עקבות של פעילות געשית פעילה כלשהי. אין על מרקורי גם הבדלים חדים כאלה בין רמות, שעל הירח נראות בצורת כתמים בהירים, המשקפים את אור השמש, ובין שפלות, הנראות בצורת כתמים כהים. פני מרקורי כמעט אחידים בגוון. רק על מרקורי נתקלים במה שנקרא אסקרפים – מצוקים וסדקים עצומים, המפרידים ביניהם אזורי פני שטח שכמעט אינם נבדלים זה מזה. מאחר שקשה מאוד לצפות במרקורי מכדור הארץ בעקבות זרימת קרני השמש הנגדית ביחס לקו התצפית, הידע על מרקורי התקבל בעיקר בעזרת החללית ״מרינר-10״, שחלפה שלוש פעמים על פני מרקורי בשנים 1974-1975. ב-2004 אל מרקורי שוגרה עוד חללית אמריקאית – התחנה האוטומטית ״מסנג׳ר״. הקולוניזציה של מרקורי, ככל הנראה, תהיה קשה להפליא, ומרקורי ייכבש מאוחר יותר מכוכבי הלכת האחרים מהסוג הארצי בעקבות טמפרטורותיו המפלצתיות. כדי לשלוט במרקורי, יש צורך להמציא חומרי בידוד תרמי עמידים בחום במיוחד וללמוד ליצור מבודדת על ידם סביבת אוויר משוכפלת-עצמית. אפשרי מאוד, שלמבנים כאלה ישמש אותו הרגולית, בעל תכונות בידוד תרמי חזקות מאוד ונפוץ בהרחבה על הירח. חומר דומה, כפי שכבר צוין, נמצא בשפע גם על מרקורי. בניגוד למרקורי (והירח), נוגה, בהיותה כוכב הלכת השני מהשמש, בעלת אטמוספרה, ויתרה מזאת, אטמוספרה כה חזקה, שהיא מבודדת את כוכב הלכת גם מתצפית על פניו, וגם מהעברת חום, וכתוצאה מכך על נוגה שורר תמיד חום בלתי נתפס, וגם מהפצצת מטאוריטים. כוכב הלכת, שנקרא על ידי היוונים לכבוד אלת האהבה והיופי, אינו נגיש לחיים לא בגלל שאינו מוגן באטמוספרה, אלא להיפך לחלוטין – בעקבות אופייה הבלתי נגיש של האטמוספרה. שמי נוגה בגובה בלתי נתפס – כ-47 ק״מ מפני כוכב הלכת מכוסים בעננים כה צפופים, שה״לבוש״ הענני הזה אינו משאיר שום אפשרות לתצפיות על גופה של האלה עצמה. האטמוספרה של נוגה מורכבת מתערובת של פחמן דו-חמצני, גז חנק רעיל לחיים הארציים, מימן פלואורי וכלורי, כמות קטנה של אדי מים, חנקן וחמצן. האטמוספרה יש, אבל אין מה לנשום. העננים של נוגה מורכבים מטיפות של חומצה גופרתית, המומסת ב אדי מים. גשמי חומצה גופרתית מכלים כל תצורה על פני כוכב הלכת. סופות ברקים אדירות מרעידות את האטמוספרה, ברקים ענקיים פוגעים באדמה, ובנוסף ללא שום הפסקות בין המטענים, מאחר שהמטענים עוקבים במהירות של כ-25 בשנייה אחת. תדירות סופות הברקים קשורה גם להתפרצויות עוצמתיות של הרי געש, שגם בממדים גדולים משמעותית מהארציים. כל היסודות הנוראים לאדם, כך נראה, התאחדו על נוגה, כדי לא להכניס לשם את האדם! בגלל אפקט החממה, הנוצר על ידי השכבות הצפופות של האטמוספרה, הטמפרטורה הממוצעת על פני השטח מהווה 467 מעלות. ובנוסף טמפרטורה כזו כמעט קבועה ומשתנה מעט מאוד מקו המשווה לקטבים ומיום ללילה. לכן מתכות רבות, כולל בדיל, אבץ, עופרת, קדמיום, נמצאות על נוגה במצב מותך. בשכבות העליונות של האטמוספרה הנוגית, בגובה 10-50 ק״מ נושבות רוחות מפלצתיות, חזקות פי 30-40 מאשר על פני השטח. גשמים חמים הנשפכים ללא הרף של חומצה גופרתית גם אינם מגיעים לפני השטח, מאחר שמתאדים בנפילה. הלחץ האטמוספרי על נוגה גבוה פי 93 מאשר על כדור הארץ. לחץ כזה אינו משאיר תקווה להישרדות כאן של אדם ללא מבנים טכניים במורכבות בלתי נתפסת. התאורה של פני השטח על נוגה קטנה פי 10 מאשר על כדור הארץ. הכל כאן היה נראה לעין האנושית בצבע כתום-אדום או אדום-חום. את התבליט של נוגה קשה מאוד לחקור בתחום האופטי בשל אי-שקיפותן של השכבות העליונות של האטמוספרה. לכן הוא נחקר ומופה בעזרת מכשירי מכ״ם, במיוחד עם התחנה הבין-כוכבית האוטומטית האמריקאית ״מגלן״. על נוגה מעט מאוד עקבות של הפצצת מטאוריטים, מה שמוסבר בצפיפות הגבוהה של האטמוספרה ובפעילות געשית פעילה, שבה הלבה הנפלטת הציפה את המכתשים שנוצרו קודם. כ-65% מפני נוגה – הם מישורים, המייצגים מדבר אבני. מסיבי ההרים מגיעים לגובה 11 ק״מ ולפי הרכב סלעי ההרים קרובים לבזלטים הארציים. נוגה היא כמעין תאומה של כדור הארץ, אבל עם מאפייני התנאים הפיזיקו-כימיים, המבדילים אותה בחדות מכדור הארץ וקטלניים לכל צורות החיים הארציים. שני כוכבי הלכת קרובים מאוד גם בממדים, וגם במסה, לשניהם יש אטמוספרות חזקות. נוגה לא בכדי נקראה בשם אלת האהבה והיופי, היא עבור כדור הארץ – המאור הבהיר ביותר אחרי השמש והירח, המופיע בשמיים בבוקר המוקדם ובערב המאוחר. אסטרונומים קדמונים אפילו קבעו בה שני כוכבים שונים, כשהם נותנים לכוכב הבוקר את השם ״פוספור״, ביוונית – נושא אור, ולכוכב הערב – ״הספר״ – ערבי. ובמקביל כוכב הלכת היפה הזה, הדומה לכדור הארץ, הקרוב יחסית לכדור הארץ, מייצג, ככל הנראה, את האובייקט הכי פחות נגיש לקולוניזציה על ידי בני אדם אחרי מרקורי במערכת השמש. אפילו חקר כוכב הלכת הזה כרוך בקשיים בלתי נתפסים. היפהפייה הבודדה הזו, שאין לה אף ירח אחד, באגרסיביות בלתי רגילה מקבלת את הפלישות מבחוץ. רכבי הנחיתה יכולים להחזיק מעמד באטמוספרה שלה לא יותר מ-20 דקות, ולאחר מכן הציוד נכשל והעברת המידע נפסקת. אובייקט מוזר ביותר הוא נוגה גם מנקודת מבט המאפיינים הדינמיים שלה. הקרבה לשמש, השפעתה המעכבת, הגדירה מראש אצל נוגה, כמו אצל מרקורי, סיבוב איטי ביותר סביב צירה. היא מבצעת סיבוב סביב ציר בתקופת זמן, השווה ל-243 יממות ארציות. תקופת ההקפה סביב השמש לעומת זאת, שעל כדור הארץ קוראים לה שנה, מהווה אצל נוגה 225 יממות ארציות. בהתאם לכך היממה על נוגה נמשכת יותר משנה. לכן היום, שעל כדור הארץ נקבע לפי מיקום השמש מעל האופק, על נוגה מגיע בהתאם למשך ההקפה סביב השמש. מוזרות נוספת של נוגה מורכבת בכך, שהיא, כמו אורנוס, אבל בניגוד מוחלט לשאר ירחי השמש, מסתובבת סביב צירה ממזרח למערב. זה אומר, שהשמש על נוגה זורחת במערב, ושוקעת במזרח. כדי לכבוש את נוגה ולהשתמש במשאביה, יצטרכו לשנות בדרך המשמעותית ביותר את הסביבה הטבעית שלה. לשם כך יידרש פיתוח בלתי נתפס לפי המושגים של היום של הטכניקה והגברת הכוח הטכני של הציוויליזציה האנושית בהתאם. האקולוגים של היום, אולי, יתנגדו לעצם העיקרון של שינוי תכליתי של הסביבה הפלנטרית. אבל מתישהו יצטרכו לעשות זאת למען הישרדות האנושות. מכשירים ביוטכנולוגיים בעלי עמידות עצומה יובאו לנוגה, כדי לכרות התכת עפרות מתכת. בניגוד לנוגה, מאדים לפי קוטרו קטן מכדור הארץ פי 2 ומסתו קטנה פי 10 מהארצית. בהתאם לכך אדם, השוקל 80 ק״ג, ישקול על מאדים רק 8 ק״ג ויוכל, תוך הידחקות מהפני השטח, לקפוץ לגובה של יותר מ-10 מטרים. אם נוגה מקיפה את השמש קרוב יותר מאשר כדור הארץ, הרי מאדים – משמעותית רחוק יותר. מסלולו מרוחק מהארצי ב-1.52 יחידות אסטרונומיות, כלומר ביותר מפי אחד וחצי מהמרחק מכדור הארץ לשמש. זה משפיע על האקלים של מאדים, שבניגוד לנוגה החמה תמיד, קר מאוד. הטמפרטורה הממוצעת על פני מאדים היא 40- מעלות, ובנוסף בקיץ היא עולה ל-14- מעלות, ובחורף יורדת ל-120- מעלות. למרות כפורים כאלה, מאדים הוא המועמד השני אחרי הירח להתיישבות כאן של אדם, מאחר שפרמטרים שלו מכל כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית, לא לדבר על האחרים, הם הקרובים ביותר לארציים. כמו כדור הארץ ונוגה, למאדים יש אטמוספרה, אבל היא, לצערנו, דקה מאוד, מדולדלת ומורכבת בעיקר מפחמן דו-חמצני, המהווה כ-96%. לצדו האטמוספרה מכילה 2.7% חנקן, 1.6% ארגון. חמצן לעומת זאת רק 0.13%, ואדי מים – 1.6%. כך שאין מה לנשום על מאדים. בעקבות הלחץ האטמוספרי הנמוך המים על מאדים היו רותחים כבר ב-2 מעלות, אם טמפרטורה כזו הייתה נוצרת על פני כוכב הלכת, ולא רק באטמוספרה, שבה בדיוק בגלל זה יש כמות קטנה של אדי מים. בכל זאת מים על מאדים בכל זאת יש. מאגרי מים, ודי גדולים, עשויים להימצא מתחת לשכבת האדמה. שעל מאדים בזמנים עתיקים היה הרבה מאוד מים ישירות על פני השטח, אין ספק לשום מדען. בתצלומים הרבים, שנשלחו לכדור הארץ על ידי חלליות, נראים אפיקים רבים של נהרות שיבשו ומפולות ענקיות, המעידות על כך, שבתקופה מסוימת של אבולוציית כוכב הלכת אדמת המאדים נמצאה במצב חצי-נוזלי. פירוש הדבר, שצפופה יותר הייתה אז גם האטמוספרה המאדימית, חם ומתון יותר היה גם האקלים. רוחבם של כמה אפיקים של נהרות שיבשו על מאדים מגיע עד 200 ק״מ. מול נהרות כאלה הוולגה והאמזונס הארציות נראות כנחלים זעירים. היו, ככל הנראה, על מאדים גם אוקיינוסים, למשל, בעמק המרינר של היום, שאורכו כ-400 ק״מ, ורוחבו – 120 ק״מ. היה קיים במקרה כזה בשלב מסוים של אבולוציית כוכב הלכת גם מחזור מים פלנטרי, או מחזור הידרודינמי, שבו המים מתאדים מפני השטח, יוצרים עננים ונופלים בצורת גשמים. שאריות של מחזור זה נצפות גם עכשיו בהמסת הקרחונים הקוטביים העצומים. כמו על כדור הארץ, על מאדים מתרחשת החלפת עונות השנה, בקשר לנטיית ציר הסיבוב של כוכב הלכת. ובנוסף ההפרש בטמפרטורות החורף והקיץ אפילו גדול יותר מאשר על כדור הארץ. עם זאת הצפיפות הנמוכה של קרני השמש מונעת את התחממות פני השטח. עם בוא האביב המאדימי הכיפות הקוטביות מתחילות להפשיר וקטנות מאוד בממדיהן. הן מורכבות ממה שנקרא קרח יבש, כלומר פחמן דו-חמצני קפוא עם תערובות של כפור מים וכמות עצומה של אבק. ככל שמפשירים הקרחונים, הפחמן הדו-חמצני שוב מקבל צורה גזית, ופליטות ענקיות של גז גורמות לרוחות קרח חזקות ביותר, המגיעות למהירות 50-90 מ׳/שנ׳, ולמערבולות אבק ענקיות, החובקות את כל כוכב הלכת ולכמה שבועות, עד שהאבק שוקע, מכסות את פני השטח במסך צפוף. סופות האבק יוצרות הפרעות לא קטנות לחקר מאדים. בגלל סופה חזקה על סף כישלון נמצאה תוכנית המחקר של החללית האמריקאית ״מרינר-9״. בסתיו, כשמתחיל ההתקררות, בשמי מאדים מופיעים ענני נוצה כחלחלים-לבנים די מרובים. עם התקרבות החורף הכיפות הקוטביות מתחילות להתרחב במהירות, וחובקות את כדור המאדים עד לרוחב 60- בצפון וגם בדרום. בערך אותו הדבר היה גם על כדור הארץ בתקופות של התקרחויות גדולות. שכבת הקפאון הנצחי לעתים מגיעה לעובי של קילומטר. הדמיון של מאדים לכדור הארץ משלים גם העובדה, שהיממה המאדימית מהווה 24 שעות 37 דקות – כמעט כמו הארצית. עם זאת השנה המאדימית נמשכת 687 יממות ארציות – מעט פחות משנתיים ארציות. בהתאם לכך עונות השנה על מאדים גדולות כמעט פי שניים מאשר על כדור הארץ. הסביבה המאדימית קשוחה מאוד. כמעט כל פני מאדים תופסים מדבריות אבניים קרים נורא וחסרי מים. מורכב ומגוון תבליטו של מאדים, הכולל מישורים רחבים שטוחים, רכסי הרים גבוהים, רמות, הרי געש. הפסגה הגבוהה ביותר של מאדים – הר הגעש אולימפוס – מגיעה ל-27 ק״מ, כלומר גבוהה כמעט פי 3 מהאוורסט הארצי. אבל על כל קשיחותה הסביבה המאדימית בכל זאת הרבה פחות אגרסיבית מנקודת מבט אפשרות המעבר לכאן של אדם. צריך רק ליצור מבנים מבודדים להגנה מפני קור והבטחת אפשרות הנשימה. מתישהו – כיום אפשר רק להאמין בכך – הציוויליזציה האנושית תגיע לרמה כזו של עוצמה טכנית ואנרגטית, שהיא תוכל ״להחיות״ את מאדים, להחזירו למצב שאבד מזמן עם אקלים מתון, משאבי מים בלתי נדלים, נהרות מלאי מים ואוקיינוסים. לשם כך יש צורך ליצור אטמוספרה מלאכותית ולשחרר אל פני השטח את מאגרי המים התת-קרקעיים. מאדים חשוב לארציים עוד גם במאגרי ברזל עצומים. בדיוק בזה מוסבר הצבע האדמדם של אדמת המאדים, המעניק לכל כוכב הלכת זוהר כתום-אדום. בדיוק הזוהר ה״העקוב מדם״ הזה דחף את המתבוננים הקדמונים להקדיש את מאדים לאל המלחמה. לכן הכשדים קראו לו נרגל, היוונים – ארס, הרומאים – מרס. בעיית קיום החיים על מאדים החלה להידון במדע, בעיתונות ובשיח היום-יומי משנת 1877, כשהאסטרונום האיטלקי ג&#x27;ובאני סקיאפארלי גילה על מאדים וצייר פסים כהים ארוכים, החוצים את פני כוכב הלכת. הוא הניח, שזו תעלות, שנחפרו על ידי תושבי מאדים כדרכי מים מלאכותיות לתקשורת. האסטרונום האמריקאי ו. פיקרינג הלך אפילו רחוק יותר מסקיאפארלי ותיאר נוכחות של נווה מדבר במקומות החיתוך של התעלות, ואסטרונום אמריקאי אחר, פ. לואל ניסה לבסס את הטענות, שתעלות אלה מיועדות לאחסון והובלת מים בתקופות של בצורת מאדימית. הופעת טלסקופים חזקים יותר הראתה, שכל הרישומים וההשערות האלה מבוססים על הטעיית התפיסה, שנוצרה על ידי קיומה של גישה פסיכולוגית. עם זאת עד אמצע המאה ה-20 מדענים דנו בשאלת נוכחות צמחייה על מאדים, תוך הסתמכות על עובדות שינויי צבע עונתיים של פני השטח. לצערנו, הגורם האמיתי לשינויים אלה התברר כרחוק מאוד מביטויי חיים: השינויים נגרמו על ידי סופות אבק מפלצתיות. סימני החיים המאדימיים ממשיכים לסעיר את תודעתם של אנשים ממדינות שונות, תוך יצירת כל מיני מיתוסים וסנסציות. חקירות מאדים בעזרת החלליות ״וויקינג״ הולידו כמה סנסציות כאלה. התגובה הכימית של המים הארציים ואדמת המאדים התקבלה כביטוי של פעילות ביולוגית. באחת התמונות של פני מאדים קווי המתאר של פני השטח התבררו דומים ל פני אדם. מיד הומצא האגדה על גילוי אנדרטה לחוצנים. התצלומים שהתקבלו מאוחר יותר הראו, שאין לצורת פני השטח הזו שום קשר משותף עם פני אדם. ב-1996 בוצע ניתוח כימי של המטאוריט שנמצא באנטארקטיקה, אשר, כפי שמניחים, נשבר ממאדים כתוצאה מפגיעת אסטרואיד ונפל לכדור הארץ. אחר כך בעיתונים החלו להבהב הודעות על גילוי במטאוריט העתיק של מיקרואורגניזמים מאובנים ממוצא מאדימי. הטכנולוגיה של סנסציות כאלה פשוטה. כמה מדענים, שברצונם למשוך עניין לעבודתם, מדווחים לעיתונאים על דמיון מסוים של התוצאות שהתקבלו למבנים ביולוגיים. העיתונאים לעומת זאת, המעוניינים במשיכת עניין לעבודתם, הופכים מיד את האפשרות למציאות. אבל לא כל כך קל לרמות את המדע. עד מהרה בדיקות ניסיוניות של מדענים ביקורתיים הראו את המהות הכימית, ולא הביולוגית, של המבנים שנחקרו. כיום אין קיימות שום עדויות מהימנות פחות או יותר לקיום חיים על מאדים או על איזה כוכב לכת אחר. רוב המדענים, תוך הסתמכות על המידע שהתקבל על מציאות מאדים וכוכבי הלכת האחרים של מערכת השמש, סבורים, שקיום חיים על כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית בלתי סביר ביותר, וקיום ציוויליזציות – שלול לחלוטין. ובוודאי שזה נוגע לכוכבי הלכת של הקבוצה החיצונית. עם זאת החיפוש נמשך. התחום הסביר ביותר מנקודת מבט אפשרות החיים החוץ-ארציים נחשב עדיין מאדים. ב-2004 רכבי המאדים האמריקאים גילו על פני הכוכב האדום עקבות של מלח גבישי, אשר, אולי, נותר לאחר התאדות מי ים. הם גם דיווחו נתונים מדויקים על תנאי מזג האוויר בכוכב הלכת. בהתאם למדידות שנערכו הטמפרטורה היוםית בתקופת הקיץ המאדימי עלתה ל-20 מעלות, והלילית ירדה ל-120- מעלות, ובנוסף הפרש הטמפרטורות המפלצתי כזה התרחש ממש תוך כמה דקות. כתוצאה מהפרש כזה נוצרת סופת אבק, שבה מהירות הרוח עולה עד 100 מ׳/שנ׳. כך שגם מאדים לא נמנע מהפרש הטמפרטורות הבלתי נסבל מנקודת מבט החיים הארציים. מתנהל חיפוש אחר מתאן, שנוכחותו עשויה להעיד על קיומם של אורגניזמים חד-תאיים, שתוצר פעילות חייהם הוא יכול היה להיות. באותה שנת 2004 התחנה האוטומטית האירופית ״מאדים אקספרס״ גילתה על מאדים קרח מים. איזשהו סיכוי לגילוי של צורות חיים פשוטות, ראשיתיות, כמובן, אי אפשר לשלול. אנחנו יודעים עדיין מעט מדי על פרטי ההתרחשות של תהליכי טבע בחלקים המגוונים ביותר של כוכבי הלכת האלה. ידיעה שטחית אינה נותנת זכות למסקנות קטגוריות. עם זאת בקווים כלליים דרכי האבולוציה של כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית ידועים לנו. והן מעט מבטיחות גם מבחינת קיום חיים מהסוג הארצי, וגם מהסוג הלא-גיאוצנטרי. תוך יציאה מהלוגיקה של ההתפתחות האבולוציונית של כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית, אפשר לנטות לדעה, שאם עליהם הייתה יכולה להיווצר חיים, הרי שהיא עם כמה סטיות הייתה משחזרת מאפיינים מהותיים רבים מהסוג הארצי. וזו אינה גיאוצנטריות, אלא הבנה של גיאוצנטריות האבולוציה של כוכבי הלכת האלה. כל כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית וירחיהם התפתחו בכיוון דומה. איזשהו סיכוי להיווצרות צורות חיים מסוימות היה לכל אחד מהם. הברירה הטבעית פסלה את כולם, מלבד כדור הארץ, שעליו להופעת החיים סייע צירוף של שורה שלמה של נסיבות, ובנוסף לא רק מקריות, אלא גם נובעות מהמהלך התקין של אבולוצייתו. הכי הרבה סיכויים היה, כמובן, למאדים, אולם מחסור במסה ובאנרגיה סולארית הוביל לאובדן שכבת ההגנה של האטמוספרה, ובעקבות זאת – לאובדן שאר הגורמים החשובים ביותר של הבטחת החיים – מים, אנרגיה תרמית, חילוף חומרים-אנרגיה סדיר ברמה הפלנטרית. אותם גורמים, המעמידים בספק את עצם אפשרות קיום החיים על מאדים, יוצרים מכשולים אובייקטיביים ומהותיים מאוד לקולוניזציה שלו על ידי האדם. ב-2004 נשיא ארה״ב ג׳ורג׳ בוש בהשפעת הצלחותיה של התוכנית האמריקאית לחקר מאדים הצהיר על תחילת יישום התוכנית של נחיתה על מאדים ועל הכוונה להתחיל ביצירת תחנת חלל להתיישבות בני אדם על מאדים בעוד 10-20 שנה. אין ספק בכך, שההתיישבות של בני אדם על הירח ועל מאדים תדרוש מאמצים הרואיים והוצאות כספיות אסטרונומיות באמת. עוד רחוק מאוד, מאוד מהזמן ההוא, שעליו הושר בשיר האופטימי ביותר של התקופה הסובייטית, שבו הובטח, ש״על מאדים יפרחו עצי תפוח״. אבל חשוב מאוד, שהאנרגיה הגיוסית והמאמצים ההרואיים, שבמשך מאות ואלפי שנים הושקעו במלחמות כיבוש, יעברו עכשיו לכיבוש החלל. כבר זה – גורם חיובי, המסוגל להצדיק כל הוצאה. סמלי מאוד, שמעבר כזה של האנרגיה האנושית קשור בכיבוש מאדים – כוכב לכת, שאפילו בשמו משקף את המסורת של הפולחן לאל המלחמה. הדמויות המיתולוגיות המלוות את האל הזה אצל היוונים הקדמונים קיבלו את השם פובוס ודיימוס – פחד ואימה. בדיוק כך נקראים ירחי מאדים, שהתגלו על ידי אסטרונומים ב-1877. שני הירחים האלה מייצגים תצורות מאובנות בצורה בלתי קבועה, שבמראם החיצוני מזכירים תפוחי אדמה חיים. גופם משובץ לחלוטין בסימני פגיעות של מטאוריטים. ממדיהם ומסתם קטנים: אורכו של פובוס – 28 ק״מ, של דיימוס – 16 ק״מ. אולי, הם מייצגים אסטרואידים, שנכלאו על ידי מאדים מחגורת האסטרואידים, הנמתחת בין מאדים לצדק ומפרידה בין כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית לכוכבי הלכת-הענקים. qmtap9h6sguysnbek8j13hvhcrqc7q5 0 31096 180687 2026-09-27T06:58:44Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180687 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == כוכבי הלכת והירחים שמעבר לחגורת האסטרואידים == שני סוגי כוכבי הלכת של מערכת השמש – כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית ו כוכבי הלכת-הענקים – מופרדים זה מזה בחגורת האסטרואידים, כלומר למעשה בגרוטאות ובאשפה, שנשארו לאחר היווצרות מערכת השמש בצורתה הנוכחית. מעבר לחגורת האסטרואידים מתחילה ממלכת כוכבי הלכת של מה שנקרא הקבוצה החיצונית, אשר נבדלים מכוכבי הלכת של הקבוצה הארצית במידה חזקה, כמו שאלה האחרונים – מהאסטרואידים. הראשון מעבר לחגורת האסטרואידים בא צדק – הענק של הענקים, כוכב לכת, שקבל את שמו מהאל הרומאי הראשי – המקביל של זאוס היווני. צדק עולה על כדור הארץ פי 318 במסה ופי 11 – בקוטר. צדק – המאור הרביעי בברק של שמי הארץ אחרי השמש, הירח ונוגה. מסתו קטנה בערך פי 1000 מהשמשית. זה כדור גז ענק, אשר כמו השמש, מורכב בעיקר ממימן והליום. הוא היה הופך לכוכב, אם מסתו הייתה גדולה פי 80-90 בערך מהנוכחית. הוא גם עכשיו במסתו עולה על כל כוכבי הלכת של מערכת השמש, ביחד. אבל כוכבי הלכת נבדלים מהכוכבים מנקודת מבט היסטוריית היווצרותם והתפתחותם בכך, שהפרגמנט ההוא של ענן הגז-אבק, שממנו הם נוצרים, אינו מסיבי דיו, כדי ליצור מאמץ גרביטציוני לדחיסה מתמדת וחימום מתאים עד להפעלת תגובות תרמו-גרעיניות. הגרעינים אצל כוכבי הלכת חמים תמיד, אבל אינם חמים דיו, כדי להבטיח את התפקוד של הכור הגרעיני. באי-יכולתו להפוך לכוכב, צדק, בכל זאת, לא הפך גם לכוכב לכת במובן הארצי של המילה. אין לו פני שטח קשים, שעליהם יכולה הייתה לדרוך רגל של אסטרונאוט או לנחות גשושית חלל. אין, בהתאם, גם תבליט של שטח, הרים ועמקים, שניתן היה למפות. יש רק גידול ענק של לחץ הגז ככל ששוקעים מהשכבות העליונות של האטמוספרה העצומה לעומק, שבו ברמה מסוימת הגז, שהתעבה בעקבות גידול הלחץ, נעשה בלתי עביר. שכבת העננים השטחית על צדק, היוצרת את מראהו החיצוני של כוכב הלכת הזה, היא בטמפרטורה של 149- מעלות ובלחץ נמוך יחסית. אבל ככל ששוקעים לעומק האטמוספרה הלחץ והטמפרטורה גדלים מונים על מונים. אם כוכבי הלכת של הקבוצה הארצית מקבלים כמעט את כל האנרגיה התרמית שלהם מהשמש, הרי צדק כחצי מהאנרגיה הזו מפריש ממעמקיו בצורת קרינת אינפרה-אדומה חזקה. כתוצאה מכך ברמה של כ-10 אלף קילומטרים משכבת האטמוספרה השטחית לחץ הגז האטמוספרי על צדק עולה על הארצי כמעט פי מיליון, והטמפרטורה מגיעה לערכים, הטבועים בפוטוספירה של השמש. בטמפרטורות ולחצים כאלה המימן הופך למתכת ומתקיים בצורת מימן מתכתי נוזלי, מה שבלתי אפשרי לחלוטין בתנאים ארציים. זרמי חום, הבאים מהשמש, פולשים לעומקי האטמוספרה של כוכב הלכת, וזרמי חום, המיוצרים במעמקים בדחיסת הגזים, נזרקים על פני האטמוספרה. כתוצאה מכך נוצרות תנועות כאוטיות של זרמי אוויר ענקיים, המפיקות סופות והוריקנים מפלצתיים. הם משתוללים על צדק ללא הרף בקנה מידה כזה, שעל כדור הארץ אפילו קשה לדמיין. מערבולות אטמוספריות משנות ללא הרף את מראהו החיצוני של כוכב הלכת. אחת מהסופות השטחיות האלה היא הכתם האדום הגדול המפורסם, שבממדיו גדול משמעותית מכדור הארץ. הכתם או גדל, או פוחת מעט בממדיו, או נעשה בהיר יותר, או מאפיר, או נתקע במקום אחד, או נע על פני האטמוספרה. אבל הוא אינו נעלם במשך עשורים, ואולי, גם מאות שנים. המערבולת הזו מסתובבת סביב צירה בתדירות של כ-6 יממות. וצדק עצמו, שגם במשהו מזכיר מערבולת, מסתובב סביב צירו במהירות עצומה. היממה הצדקית נמשכת רק 9 שעות 55 דקות, כלומר משמעותית פחות מאשר אצל כדור הארץ ומאדים, לא לדבר על מרקורי ונוגה. זה מעורר פליאה, אם מתחשבים בממדים העצומים של צדק. שנת צדק נמשכת זמן רב מאוד: הוא מקיף את השמש ב-4333 יממות ארציות, כלומר כמעט ב-12 שנים. מהירות הסיבוב הגבוהה של כוכב הלכת סביב צירו ״מורחת״ על פני האטמוספרה פסים ארוכים של עננים, העוטפים את כל האטמוספרה של כוכב הלכת במקביל לקו המשווה. לכן בתצלומים, המשקפים את שכבת העננים העליונה, צדק נראה פסי. משקיפים מונים עד 20 שכבות של עננות, היוצרות את הפסים האלה. הם משתנים ללא הרף, כפי שראוי לעננים שמימיים – נודדים נצחיים. במקביל חלק מהתצורות האלה מכות בפלא הקביעות שלהן, שלא פוגשים לעולם בזרמים מערבולתיים. באטמוספרה של צדק משתוללים ברקים באורך אלפי קילומטרים. זה באמת אל-הרעם! מנקודת מבט הידע המודרני שלנו נחיתת אדם על צדק נראית בלתי נתפסת, וחוץ מזה גם חסרת טעם. בהיחלצם לתוך האטמוספרה העצומה ובטיסתם בה 10000 קילומטרים, אנשים ואמצעים טכניים היו שוקעים באוקיינוס של מימן רותח, שבו כל חומר מוצק יותך, ובמהרה יעבור גם למצב גזי. אבל עוד לפני זה לחץ אטמוספרי מפלצתי ימית את כל היצורים החיים, ומשיכה גרביטציונית לא פחות מפלצתית תחילה תעשה את החזרה בלתי אפשרית, ואחר כך ככל שהמשקל גדל תמחץ לעוגה תחת כובד משקלו העצמי גם את הציוד וגם את האנשים. עם זאת יש צורך להמשיך בחקירתו של כוכב לכת לא-גיאוצנטרי מקורי כל כך. עליו עשויים להמצא משאבים, בעלי חשיבות ענקית להתקדמות הציוויליזציה הארצית. וההתקדמות של הרובוטקה והביוטכנולוגיה יכולה להפוך את ההתפתחות ההדרגתית של צדק לבעיה טכנו-כלכלית אקטואלית. כמו כוכבי הלכת-הענקים האחרים, לצדק יש ירחים רבים. זה כמו עוד מערכת שמש אחת במיניאטורה. לצדק יש 52 ירחים שכבר התגלו על ידי המדע, בעוד שלשמש יש רק תשעה, כולל צדק עצמו. ארבעה מהגדולים שבהם גילה וצפה בהם עוד גליליאו, שהקדיש את תגליתו לפטרוניו הפיאודליים – למשפחת הדוכסים מדיצ׳י. לפי המסורת הם נקראים כך – ירחי מדיצ׳י. אלה הם איו, אירופה, גנימד וקליסטו. איו – כוכב הלכת של הרי הגעש. פני השטח שלו מחורצים ביותר ממאה הרי געש עצומים בקוטר של יותר מ-25 ק״מ. מתוכם תשעה הרי געש פעילים, הם פולטים עמודי עשן לגובה של עד 300 ק״מ במהירות של כקילומטר לשנייה. כל כוכב הלכת מכוסה לבה, שצבועה במגוון הצבעים הרחב ביותר: שחור, חום, אדום, כתום, צהוב, לבן וכו׳. הסיבה לצביעה הבהירה והמנוקדת כזו היא נוכחות הגופרית, אשר בטמפרטורות שונות מקבלת צבעים שונים. הפליטות הגעשיות קובעות את האטמוספרה של איו, שמלאה גזים זוהרים וטעונה חשמלית נורא. התפרקויות חשמליות מאיו מגיעות עד האטמוספרה של צדק, ויוצרות בקוטביו זוהרות קוטב. אירופה – כוכב לכת-אוקיינוס, מכוסה קרח סדוק. הסדקים נמתחים לאלפי קילומטרים, ורוחבם מגיע ל-20-40 קילומטרים. הטמפרטורה הממוצעת של פני אירופה היא 150- מעלות. בכל זאת מדענים רבים אינם שוללים נוכחות מתחת לקרחי אירופה של צורות חיים פשוטות ביותר או אפילו של יצורים חיים אקזוטיים, לא-גיאוצנטריים, בלתי נתפסים. ההסקה, עליה הם נשענים, פשוטה מאוד: אם יש מים, אז ייתכן שיש גם חיים. חוץ מזה האטמוספרה של אירופה מורכבת מחמצן מולקולרי. פני הקרח החלקים של אירופה, ״שרוטים״ בסדקים, מופרים גם במה שנקרא כאוסים – תצורות כאוטיות, שנוצרו כתוצאה מהתמוססות מקומית של מעטה הקרח תחת פעולת פליטות חום ממעמקי כוכב הלכת החמים. אחר כך התמוססויות הקרח קפאו שוב ויצרו ערימה של גלישים וקרחונים בממדים עצומים, עד 30 ק״מ באורך וברוחב. בשאר אירופה מתאפיינת בפני שטח חלקים, הדומים מהחלל לכדור ביליארד. הכדור הזה אינו לבן, אלא כתום, כיוון שבקרחי אירופה מצויים תערובות של גופרית וצורן. למעשה חסרים אפילו מכתשים מפגיעות מטאוריטים, אשר ממש ניקבו את פני השטח של כוכבי הלכת האחרים. ככל הנראה, זה קורה כיוון שהנקבים של המטאוריטים מוחלקים על ידי גידולים חדשים של קרח, וגופי המטאוריטים עצמם ממיסים את השריון הקפוא ושוקעים מתחת לקרח. אולי, הם יוצרים גם חלק מהכאוסים. אירופה מקיפה את צדק במהירות גבוהה מאוד – כ-13.7 ק״מ בשנייה – ועוברת מרחק עצום במשך 3.5 יממות ארציות בלבד. ומכיוון שתקופת הסיבוב שלה סביב צירה היא גם כן 3.5 יממות ארציות, היא, כמו הירח ביחס לכדור הארץ, פונה תמיד אל צדק באותו צד. נראה לי, שחפיפה כזו אינה מקרית, שהיא מעידה על היווצרות צדק ואירופה מאותו חלק של ענן הגז-אבק. הגדול מבין ירחי צדק, גנימד, דומה לאירופה במובנים רבים. אותו מכסה שכבת קרח בגובה 100 ק״מ. הטמפרטורה הממוצעת של פני השטח היא 130- מעלות. אם פני אירופה מכוסים בסדקים, הרי על פני גנימד נמתחים תלמים מקבילים ארוכים, ברוחב של עד 15 ק״מ ובאורך של עד כמה עשרות קילומטרים. בשונה מאירופה, פני גנימד משובצים מכתשים מפגיעות מטאוריטים. אבל במקומות, שבהם עוברים התלמים, מכתשים למעשה חסרים. ככל הנראה, פועל אותו אפקט כמו על אירופה. קליסטו, כמו אירופה, פונה תמיד אל צדק באותו צד. תקופת ההקפה שלה סביב צדק היא 16.7 יממות ארציות, ובדיוק כל כך נמשכת תקופת הסיבוב שלה סביב צירה העצמי. פני קליסטו מכוסים בכמות עצומה של מכתשים מפגיעות מטאוריטים, ועל הצד הפונה אל צדק ישנו אגן עגול עצום שממנו מתפצלים טבעות קונצנטריות. ככל הנראה, זה תוצאה של פגיעת אסטרואיד גדול. ירחי צדק הקטנים פחות מעניינים לחקירה משמעותית מירחי מדיצ׳י. הם אינם נבדלים בשום דבר מהאסטרואידים ובעלי צורות וממדים מגוונים. לצד הירחים לצדק יש טבעות דקות, המורכבות משברים מגוונים. שבתאי – כוכב הלכת-הענק השני בגודלו אחרי צדק. כמו צדק, הוא מייצג כדור גז עצום, המורכב בעיקר ממימן והליום, כלומר שומר בתוכו בצורה לא מעובדת מספיק את החומר של אותו ענן גז-אבק, שממנו הוא נוצר. שבתאי נבדל מצדק ומכוכבי הלכת האחרים בצפיפות חומר נמוכה ביותר, הצפיפות הממוצעת שלו נמוכה מצפיפות המים. בעקבות הצפיפות הנמוכה ומהירות הסיבוב המהירה ביותר סביב צירו, כדור הגז של שבתאי פחוס מאוד בקוטבים, ובקו המשווה בולט החוצה. קוטר שבתאי בקוטבים קטן מהקוטר בקו המשווה בעשרה אחוזים שלמים! בעוד שחלק משבתאי, הממוקם בקו המשווה, מסתובב סביב הציר ב-10 שעות 13 דקות, ובקוטבים – ב-10 שעות 38 דקות. בכך מופרת שלמות כוכב הלכת. שנת שבתאי לעומת זאת ארוכה מאוד, היא שווה ל-29.5 שנים ארציות. בהימצאו רחוק פי שניים מהשמש מאשר צדק, ופי 9.5 רחוק יותר מאשר כדור הארץ, שבתאי מקבל פי 90 פחות אנרגיה סולארית מאשר כדור הארץ. עם זאת החימום של שבתאי מבפנים מביא פי 2.5 יותר אנרגיה מאשר כוכב הלכת מקבל מהשמש. בעקבות התנועה הבלתי פוסקת של הזרמים התרמיים מפני השטח אל הגרעין ומין הגרעין אל פני השטח על שבתאי נושבות ללא הרף רוחות אכזריות כל כך, שלא נצפות אפילו על צדק. מהירותן מגיעה ל-180 ק״מ לשעה. הוריקנים כאלה מסוגלים להפיל כל מבנה של אדם, לו היה יכול להיות על כוכב לכת, שבו אין פני שטח קשים והבדלים ברורים בין האטמוספרה לפני השטח. סופות, הוריקנים, מערבולות – המצב הנורמלי של אטמוספרת שבתאי. על שבתאי, כמו על צדק, אין שום דבר יציב, אין תמיכה קשה – קליפה, שהייתה יכולה להפוך לבסיס להיווצרות של איזושהי מבנים קבועים. הכל נסחף ונעלם, חוץ מהמערבולות עצמן, שאינן כה קבועות כמו הכתם האדום הגדול של צדק, אבל יכולות בעוצמה בלתי נחלשת להשתולל כמה שנים. התנגשויות ענק של המסות האטמוספריות ממש מוחצות כל גוף קשה, הנכנס מהחלל. וכל מה שנשאר, שוקע ב קלחת רותחת של מימן מתכתי. זה באמת גיהנום, שעליו מתאימה ההערכה של דנטה הגדול: ״עזבו כל תקווה הנכנסים הנה!״. אבל אנחנו מאמינים, שיום אחד האנושות תכריח לעבוד למענה גם את הגיהנום עצמו, תשאב ממנו את המשאבים ההכרחיים, ואולי, תעביר לכאן חלק מהייצורים. הרי תנורי ההתכה הארציים שלנו – גם הם מעין סניפים של הגיהנום, כמו גם תהליכים טכנולוגיים רבים אחרים. ובכל זאת תחת שליטתו של האדם הם מספקים לו את המשאבים ההכרחיים והמוצרים המוכנים. הפרט הבולט ביותר של שבתאי הוא טבעותיו, שבזכותם הוא נופל רק במעט מצדק בברקו בשמי הלילה של כדור הארץ. לשבתאי יש שלוש טבעות ראשיות וארבע משניות. כולן מסתובבות במישור המשווני של כוכב הלכת ומורכבות מאלפי טבעות קטנות, שביניהן רווחים ריקים, מה שמעניק למראה הכללי של הטבעות דמיון לתקליטים הארציים של גרמופון. חלקיקי הטבעות מכוסים קרח וכפור, מאובקים באבק, הגדולים שבהם בממדים של 1 עד 15 קילומטרים. טבעות שבתאי עצומות בממדיהן, תופסות כ-200 אלף ק״מ, וצרות מאוד – כמה עשרות מטרים בלבד. לפני כן נחשב, שהן נוצרו משאריות של ירח שבתאי, שנהרס בהתנגשות, בקוטר של לא פחות מכמה מאות קילומטרים. עם זאת לפי הנתונים של החלליות האמריקאיות ״ויאג׳ר״ ניתן להסיק, שהטבעות נוצרו מענן גז-אבק גדול, שהקיף את שבתאי. חלק אחד של הענן יצר את הטבעות, אחר – את ירחי שבתאי, שכמותם הידועים למדע לפי הנתונים האחרונים לא פחות מ-30. הירח הגדול ביותר של שבתאי הוא טיטאן. בממדיו הוא גדול ממרקורי ומכל ירחי כוכבי הלכת של מערכת השמש נופל רק לגנימד, הירח של צדק. טיטאן מוקף אטמוספרה צפופה, שלחץ גדול בערך פי 1.5 מפני הקרקע הארצית. אטמוספרת טיטאן מורכבת בעיקר מחנקן ומתאן. צפיפות האטמוספרה מפריעה לתצפית על פני השטח. מחקרים רדיומטריים מאפשרים לשער נוכחות של אוקיינוס מחנקן נוזלי. טמפרטורת פני השטח של טיטאן היא 178- מעלות. סביב טיטאן ממוקמת עננת מימן בממדים משמעותיים מאוד. התכונה הבולטת מאוד של כמעט כל ירחי שבתאי מלבד שלושת המרוחקים ביותר היא שוויון תקופות ההקפה סביב שבתאי והסיבוב סביב הציר העצמי, בעקבות כך הם מופנים אל שבתאי תמיד רק בצד אחד. החזרה התכופה כל כך של הפנומן הזה, כמובן, אינה מקרית. הפניית הירחים לכוכב הלכת בצד אחד בעקבות שוויון תקופות ההקפה והסיבוב סביב הציר נפגשת אצל הירח, ירחי צדק אירופה וקליסטו, ירחים רבים של שבתאי. הפנומן הזה נחקר כמובן לא מספיק וכמעט אינו מושך את תשומת לבם של המומחים, שמסתפקים רק בציון העובדה. בינתיים, התאמה כזו, מדויקת עד שנייה, של הסיבוב להקפה, כך שגם במשך אלפי שנים לא מתרחשות שום סטיות, מתרחשת בוודאות בקשר עם המוזרויות של האבולוציה של הירחים ומשקפת את ההשפעה המנחה עליהם של כוכב הלכת, סביבו הם מקיפים. ניתן לשער, שהפנומן הזה מוסבר באינטראקציה של כוכב הלכת והירח עוד בשלב של ענן הגז-אבק הפרוטופלנטרי, שממנו הם נוצרו. אוראנוס – כוכב לכת כחלחל-ירקרק בצורת כדור כמעט מושלמת, דבר שאינו אופייני לענקי הגז, שלמספרם הוא נמנה. הצבע הכחלחל-ירקרק של אטמוספרתו, המורכבת, כמו אצל הענקים האחרים, בעיקר ממימן והליום, מוסבר בתערובת מתאן, אשר, כמו המימן, בולע את הצבעים האדומים והכתומים, אבל מעביר את הכחולים והירוקים. הכדוריות של אוראנוס, כה מפתיעה לענק גז (שבדרך כלל פחוסים בקוטבים ומורחבים בקו המשווה מסיבוב מהיר סביב צירם) קשורה, ככל הנראה, במסה קטנה יותר מאשר אצל צדק ושבתאי ובגרעין מסיבי יחסית, אשר במשיכתו אינו מאפשר לגזים להאיץ בסיבוב. למרות שצפיפות אוראנוס גבוהה מזו של שבתאי ובערך כמו אצל צדק, המסה הכוללת הקטנה אינה תורמת להיווצרות מימן מתכתי, ומתחת לשכבה החיצונית של מימן-הליום של האטמוספרה נמצאת תערובת של מתאן ואמוניה עם פחמן, חנקן, מימן מולקולרי והליום. מתחת לשכבה הזו ממוקם גרעין אבן חזק בטמפרטורה של כ-7000 מעלות. אוראנוס מקיף את השמש כאילו שוכב על צדו. ציר הסיבוב של כוכב הלכת יש לו נטייה של 98 מעלות, כלומר כמעט לחלוטין חופף למישור המסלול של ההקפה סביב השמש. חוץ מזה אוראנוס, כמו נוגה, מסתובב סביב צירו בכיוון ההפוך לתנועה סביב השמש. האסטרונומים מסבירים את הפנומן הזה בהתנגשות חזקה, שאותה אוראנוס חווה, ככל הנראה, עוד בתקופת היווצרותו. שנת אוראנוס, כלומר סיבוב מלא של אוראנוס סביב השמש מהווה מעט יותר מ-84 שנים ארציות, והיממה האוראנית, כלומר הסיבוב המלא סביב צירו העצמי – 17 שעות 14 דקות. בגלל ״השכיבה״ של ציר הסיבוב החלפת עונות השנה על אוראנוס מיוחדת מאוד. 21 שנה ארציות השמש נמצאת מעל הקוטב הצפוני של אוראנוס ובאותו זמן מעל הדרומי, בשאר 42 השנים אל השמש מופנה קו המשווה. לכן בקוטבי אוראנוס שנה ארצית נמשך יום אור, ושנה – ליל קוטב. ומכיוון שאוראנוס נמצא רחוק מאוד מהשמש, השמש ממנו נצפית לא ככדור המוכר לנו, אלא ככוכבון בהיר, וחום מהכוכב הזה אוראנוס מקבל מעט. לפי חישובי האסטרונומים, השמש מקצה לאוראנוס פי 400 פחות אור וחום, ממה שהיא מעניקה לכדור הארץ. גרעין אוראנוס לעומת זאת אינו חם מספיק, כדי לחמם את כוכב הלכת על חשבון מקורות אנרגיה פנימיים ולהתמודד עם הקור הקוסמי. בשונה מצדק ושבתאי, אוראנוס אינו מסיבי מספיק, כדי להתחמם במידה מספקת מבפנים. הענק הזה גדול מכדור הארץ בנפח רק פי 62 ומשהו, ובמסה פי 14. בהתאם לכך עם כל חולשת החימום הסולארי אוראנוס מקבל 70% מהחום דווקא מהכוכב שלנו ו-30% מופרשים ממעמקיו. לכן על אוראנוס שוררים ללא הרף דמדומים נצחיים וקור נורא: הטמפרטורה הממוצעת של פני השטח שלו שווה ל-210- מעלות. לפי הנתונים האחרונים, סביב אוראנוס מקיפים 21 ירחים. כל מסלוליהם ממוקמים במישור המשווני של אוראנוס, ובהתאם, כמעט בזווית ישרה למישור המסלול של אוראנוס עצמו. חוץ מהירחים, במישור המשווני של אוראנוס ממוקמות כמה טבעות דקות. חמשת הירחים הראשיים של אוראנוס – אוברון, טיטניה, אומבריאל, אריאל ומירנדה – מכוסים קרח, מחורצים מטאוריטים ונושאים על עצמם עקבות של פעילות געשית. נפטון – כוכב לכת כחול, שאטמוספרתו, כמו על אוראנוס, מורכבת ממימן, הליום ומתאן, הבולעים את החלק האדום של הספקטרום. נפטון מרוחק מהשמש פי 30 רחוק יותר מאשר כדור הארץ. תקופת הקפתו סביב השמש, כלומר שנת נפטון שווה כמעט ל-165 שנים ארציות, ותקופת הסיבוב סביב צירו, כלומר יממת נפטון מהווה מעט יותר מ-16 שעות. נפח נפטון גדול פי 57.6 מנפח כדור הארץ, והמסה – גדולה פי 17.1 ממסת כדור הארץ. הממדים של נפטון דומים לאוראנוס, אבל הסופות נוראיות הרבה יותר. אם על אוראנוס הרוחות נושבות במהירות של כ-600 ק״מ לשעה בעיקר לאורך ההקבלות, הרי על נפטון מהירות הרוחות מגיעה לעוצמה כוללת-מחסלת ולמהירות של 2000 ק״מ לשעה. בדומה לצדק, על אוראנוס נוצרות מערבולות פעילות ללא הרף. אנלוג לכתם האדום הגדול על צדק הוא על אוראנוס הכתם הכהה הגדול – סופת טורנדו ענקית בגודל כוכב הלכת כדור הארץ. הוא מבצע סיבוב מלא ב-10 יממות ארציות. כמו אוראנוס, נפטון בעל צורה כדורית קפדנית בעקבות נוכחות של גרעין אבן מוצק מסיבי מאוד, ה״מושך״ במשיכתו את האטמוספרה ואינו נותן לה להיפחס בסיבוב. השכבה העליונה מורכבת מעננים לבנים נוצתיים של מתאן. אחר כך באות עננים כהים ממימן גופרתי, אמוניה ומים. עוד יותר למטה ממוקמת המסה העיקרית של העננים, שנעים במהירות עצומה, נרדפים על ידי רוחות בעוצמה בלתי נתפסת. הטמפרטורה הממוצעת של פני נפטון היא 220- מעלות. מכיוון שנפטון ממוקם פי 30 רחוק מהשמש מאשר כדור הארץ, השמש ממנו נראית כוכבון בהיר עוד פחות מאשר מאוראנוס, שנמצא רק פי 19 רחוק מכדור הארץ מהכוכב הזה. בהתאם לכך נפטון מקבל מהשמש מעט מאוד חום. אבל הגרעין החם החזק והתהליכים הקונבקטיביים הנובעים ממנו יוצרים זרמים תרמיים, הבאים מהמעמקים. הם בדיוק מקור הרוחות החזקות באופן בלתי רגיל. בזמן הנוכחי ידועים 11 ירחים של נפטון וחמש טבעותיו. טבעות נפטון – מאוד מוזרות. הן כמו קרועות ובעלות מראה של מעגלים לא שלמים, בעוד בולטים קשתות נפרדות, מה שנקרא קשתות. ככל הנראה, הקרעים של הטבעות נוצרים במשיכתם של ירחים קטנים, שעוד לא התגלו, של נפטון. הירח הגדול ביותר של נפטון הוא טריטון. טריטון מקיף את נפטון במסלול, שקרב לנפטון יותר משהירח לכדור הארץ, ובמסה הוא עולה על הירח פי שניים. לכן האינטראקציה הגרביטציונית של נפטון וטריטון משמעותית מאוד. טריטון מקיף את נפטון בכיוון ההפוך לסיבוב נפטון סביב צירו. ככל הנראה, טריטון נכלא על ידי המשיכה החזקה של הענק מהסביבה החיצונית, סביר יותר להניח, מחגורת קויפר, שבה הצטברה כמות רבה של אסטרואידים בממדים שונים וכל מיני פסולת פרוטופלנטרית. מבנה פני השטח של טריטון מגוון מאוד – קרחים, מרחבים סלעיים, מכתשים, פסגות, בקעים ארוכים, קניונים עמוקים וכו׳. טריטון – אחד מכוכבי הלכת הקרים ביותר של מערכת השמש, הטמפרטורה הממוצעת של פני השטח שלו היא 235- מעלות. בטמפרטורה כזו קופאים והופכים לקרח חנקן ומתאן. ובכל זאת מפתיע יותר לכוכב לכת כה קר היה הגילוי עליו של גייזרים חזקים, המפיקים פליטות של קרח, גז ואבק לגובה של 7-10 ק״מ. בשונה מכדור הארץ, הגייזרים של טריטון מתפרצים לא במים חמים וסלעים מותכים, אלא בקרח יבש ממתאן קפוא, חנקן ותחמוצת פחמן, וגם בכמות מסוימת של קרח מים. התופעה הזו קבלה במדע את השם קריוגעשיות. אפשר לדמיין את עוצמת הפעולה של פעילות געשית כזו, אם במצב קפוא החומר נזרק לגובה של 8-10 קילומטרים! ירחי נפטון – מדבריות קרח קרים, קשים, מחורצים מטאוריטים. אטמוספרה חלשה ונדירה במיוחד קיימת, ככל הנראה, רק אצל טריטון. היא מורכבת בעיקר ממתאן. התשיעי והאחרון מכוכבי הלכת של מערכת השמש – פלוטו האפלולי, משכן הקור והאפלה, אשר לא בכדי קבל את שמו משם האל של הממלכה התת-קרקעית – האדס, לאן, לפי אמונתם של היוונים הקדמונים, הגיעו לאחר המוות נשמות המתים. יחד עם ירחו כארון (כך אצל היוונים הקדמונים נקרא נושא הנשמות האפל אל ממלכת האדס) הוא מהווה כמו כוכב לכת כפול באותה משמעות, שמקנים למושג מערכת כוכבים כפולה. כמו הרבה כוכבים כפולים, פלוטו וכארון יוצרים טנדם, שבו נצפית השפעה הדדית של שדות גרביטציוניים, ולא ניהול בלתי מותנה של שדה גרביטציוני של כוכב הלכת את תנועת הירח. פלוטו – הקטן ביותר מבין תשעת כוכבי הלכת של מערכת השמש. נפחו מהווה 5 אלפיות מנפח כדור הארץ, והמסה – 2 אלפיות מהמסה הארצית. כארון נופל רק פי 2 מפלוטו בגודלו, והמסה שלו מהווה 0.10-0.12% מהמסה של פלוטו. לשם השוואה יש לציין, שהירח מהווה רק 0.012% מהמסה של כדור הארץ, ובכל זאת השפעתו על התהליכים הארציים גדולה מאוד. כארון לעומת זאת נמצא קרוב משמעותית לפלוטו, משהירח לכדור הארץ. פלוטו וכארון ממוקמים כל כך קרוב זה לזה, שהתמזגו לגוף אחד בתצפיות אסטרונומיות מכדור הארץ. לכן זמן רב לאחר גילוי פלוטו ממדיו נראו גדולים משמעותית מאשר במציאות. כארון התגלה רק ב-1978, לאחר מכן נעשו מובנים הממדים האמיתיים של פלוטו והמוזרויות של המערכת ״פלוטו-כארון״. פלוטו וכארון קרובים מאוד זה לזה ובעקבות אינטראקציה גרביטציונית חזקה קשורים כל כך חזק, כאילו קיים ביניהם חבל בלתי נראה. תקופת ההקפה של כארון סביב פלוטו שווה בדיוק לתקופת הסיבוב של פלוטו סביב צירו. בהתאם לכך כארון מרחף ללא הרף מעל אותה נקודה של פלוטו. שני כוכבי הלכת האלה, הקיימים על הפריפריה הרחוקה של מערכת השמש, מצדיקים לגמרי את שמותיהם העגומים. הם נמצאים במרחק מהשמש, גדול כמעט פי 40 מהמרחק מהשמש עד לכדור הארץ. נכון, פלוטו מקיף את השמש במסלול מאוד מוארך, בעקבות כך זמנית נכנס מאחורי המסלול של נפטון ונמצא מהשמש במרחק, רק פי 29 גדול מהמרחק מהשמש עד לכדור הארץ. בשנים 1979 עד 1999 פלוטו היה קרוב יותר לשמש מנפטון, אבל לפני תחילת המאה הארצית ה-21 הוא שוב חצה את המסלול של נפטון וכל המאה הזו יתרחק מהשמש לכיוון חגורת קויפר – משכן של שברים קפואים של עידן היווצרות מערכת השמש. שנת פלוטו בעקבות המרחק העצום, המפריד בין כוכב הלכת לשמש, מהווה 247.7 שנים ארציות, והיממה הפלוטונית בגלל הסיבוב האיטי ביותר סביב צירו – 6.38 יממות ארציות. במרחק עצום כזה השמש מקצה לפלוטו פי 1600 פחות אנרגיה, ממה שהיא מעניקה לכדור הארץ. היא נראית מפלוטו ככוכב רגיל, רק בהיר יותר ומסוגל לתרום להארת כוכב הלכת. אם עד לכדור הארץ אור השמש מגיע ב-8 דקות, עד לפלוטו – ב-6 שעות. לא פלא, שגם פלוטו וגם כארון שרויים בקור נורא ואפלה. טמפרטורת פני השטח של פלוטו היא 228- מעלות. היא לעולם אינה עולה מעל 200- מעלות. פלוטו כולו מורכב מאבן וקרח. פני השטח שלו מורכבים ממתאן קפוא ומים. אפילו המעטפת של פלוטו קפאה, וגרעין האבן שלו גם כן מקורר ומכיל קרח. לאור כל האמור לעיל שיתעשתו אלה, הרואים באדם את כתר הבריאה, את משמעות ומטרת התפתחות היקום. אנחנו – רק תוצר לוואי של אבולוציית החלל, שנוצר בפריפריה של תהליכים קוסמיים גרנדיוזיים וחסר יכולת לחלוטין להשפיע על מהלכם העצמאי מאיתנו. החלל אדיש לחלוטין אלינו, אפילו החלל הקרוב של מערכת השמש המולדת שלנו חסר חיים ותוקפני ביחס לכל חיים. מרחקים עצומים, תנאי סביבה בלתי נסבלים, היעדר אוויר לנשימה, מים לשתייה, כל סוגי המזון, חום גיהנומי או קור בלתי נסבל, לחצים ורוחות, המסוגלים לרסק כל גוף – הנה מה שמחכה לנו על כוכבי הלכת האחרים. בהשוואה למדבר הקוסמי המדבר הארצי הגרוע ביותר יכול להיראות כגן עדן. אין חיים אמיתיים, בעצם, גם על כדור הארץ. כוכב לכת קטן עם משאבים מוגבלים – כמה מאות שנים הוא עוד יכול להבטיח התפתחות אקספוננציאלית של האנושות? כל ההיסטוריה של האנושות – היסטוריה של מאבק אינסופי ואכזרי על משאבים מוגבלים. ההתכלות של משאבי כדור הארץ הקטן מניחה גיוס כוחות ומשאבים של הציוויליזציה הפלנטרית להפיכתה לציוויליזציה קוסמית. רק אנחנו עצמנו יכולים בעתיד להפוך את הפריפריה של הגלקסיה לגרעין הגיוס שלה. רק אנחנו יכולים להחיות את כוכבי הלכת המתים ולהפוך אותם למתאימים לחיים. ולשאוב מהם את המשאבים, ההכרחיים להפצה ואופטימיזציה של החיים. 832xjuvssfmd1gcyqx4dn8ecwvuuyje 0 31097 180688 2026-09-27T06:58:50Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180688 wikitext text/x-wiki [[אבולוציוניזם אוניברסלי/כרך 2|אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 2]] == כוכבי הלכת של הכוכבים הרחוקים == בעיית קיום כוכבי הלכת מחוץ למערכת השמש נדונה בעיקר על ידי פילוסופים בקשר לבעיית ריבוי העולמות. השיטה העיקרית, שבה נעשה שימוש בעיצוב ההשקפות האלה, הייתה שיטת ההזדהות. מהלך המחשבה של הפילוסופים, החל מג׳ורדנו ברונו, היה הבא: כיוון שהשמש – כוכב רגיל, וכדור הארץ – כוכב לכת רגיל, פירושו של דבר, שלהרבה, אם לא לכל הכוכבים, יש כוכבי לכת כאלה, ועל הרבה, אם לא על כל כוכבי הלכת נוצרו ציוויליזציות, דומות לארצית. לאור הידע, שהופק על ידי המדע המודרני, הגישה הגיאוצנטרית כזו נראית נאיבית מאוד. ובמקביל המגוון העצום והפיזור המקיף של צורות הסדר הקוסמי, הנוצרות ומתפקדות בתהליך האבולוציה, יוצר ביטחון בכך, שגם מבחינה סטטיסטית טהורה הצורות מפיקות החיים לא יכולות שלא לחזור על עצמן במגוון הרחב ביותר של וריאנטים. הכלליות של תהליכי הגיוס, המונחים בבסיס האבולוציה במובן הצר, מחזקת את הביטחון הזה, מתוך שיקולים לא של חזרתיות מקרית של הצורות מפיקות החיים, אלא מתוך דינמיקת היווצרות הסדרים הקוסמיים, התנגשויותיהם, ברירה טבעית של היציבים ביותר מביניהם והגברת השמירה על הצורות, המסוגלות לשיכפול עצמי ולשימור עצמי. החלל – מעבדה בלתי נדלית, שבה מתרחש ניסוי שאינו פוסק לעולם לעיבוד חיים ותבונה. כוכבי לכת עם פני שטח קשים, שכבת הגנה של אטמוספרה, מגוון של משאבי טבע, הבטחת אנרגיה, המגיעה מהכוכב המרכזי, הם המועמדים הסבירים ביותר להיווצרות חיים, לפחות של סוג כזה, שדומה בפרמטרים מסוימים לארצי. מכאן – העניין הבלתי נדלה של בני כדור הארץ בחיפוש מערכות פלנטריות בעולמות כוכבים אחרים. בסוף המאה ה-20 – תחילת המאה ה-21 בכיוון הזה הושגו ההצלחות המעודדות הראשונות. הניסיונות לגילוי אקזופלנטות (כלומר כוכבי לכת, המסתובבים סביב ״שמשות״ אחרות) מתנהלים מתחילת המאה ה-20. עוד ב-1916 האסטרונום האמריקאי אדוארד ברנרד הצהיר על גילוי כוכב לכת, המסתובב סביב כוכב ומשפיע על תנועתו. ההודעה עוררה סנסציה מדעית גרנדיוזית. תצלומי כוכב ברנרד, שקבל את שמו לכבוד מגלה כוכב הלכת, פורסמו שוב ושוב במהדורות של המדינות המגוונות ביותר במשך עשורים רבים. מחבר התגלית הפך למפורסם עולמי. לצערנו, המסקנות של ברנרד התבררו כשגויות, כוכב לכת אצל הכוכב ברנרד לא היה. אבל הבדיקה האמינה עצמה של נוכחות כוכב לכת התבררה אפשרית רק אז, כשהתפתחה כל כך טכניקת התצפיות, שהיא החלה להבטיח גילוי אמיתי של אקזופלנטות והוכחה, אמנם עקיפה, של נוכחותן, וגם של פרמטרים פיזיקליים הטבועים להן. יש לציין, שתעתוע ברנרד, כמו תעתוע סקיאפארלי, שראה על מאדים תעלות, שלא היו, נבע לא מהשאיפה ״להרעים״ בקהילה המדעית, אלא מגישה פעילה, שהשפיעה על התפיסה, דיכאה את החשיבה הביקורתית ודחקה את ההנמקות החלופיות. הגישה כזו, כשמילאה את תפקיד מבנה הגיוס של התפיסה, אילצה לקבל את הדמיון כעובדה. עם זאת במדע אפילו התעתועים הופכים לאמצעי לגילוי האמת, לממריץ לחיפוש חלופי. זה בא לידי ביטוי גם בתנאים, שבהם הגילוי הישיר של האובייקטים, המעניינים את האנושות עמוקות, זמן רב נשאר בלתי אפשרי, ואת נוכחותם צריך לגלות ולבדוק בדרך עקיפה. החיפוש אחר כוכבי לכת חוץ-סולאריים (מחוץ למערכת השמש) מתבצע בעיקר על בסיס גילוי האפקטים, המתרחשים עם ה ״אמהות״-הכוכבים שלהם. הקפות כוכבי הלכת סביב כוכביהם מתגלות על פי תנודות לא בולטות של מיקום הכוכבים, המתוקנות באמצעות ספקטרוסקופים רגישים-על. בהתאם לאפקט דופלר קווי הספקטרום של זוהר הכוכב נעקרים לגוון אדום או כחול בכיוון, שבו נמצא כוכב הלכת. על ידי בניית גרף של עקירה כזו, האסטרונומים מקבלים סינוסואידה ולפיה מחשבים את תקופת ההקפה של כוכב הלכת סביב הכוכב הנתון. כמובן, השיטה הזו נותנת מידע מועט, הינו רוצים לדעת יותר. אבל בגלל המרחקים העצומים והמגבלה הזמנית התמידית של האמצעים הטכניים עדיין לא ניתן להציע שום דבר טוב יותר. כבר בשנות ה-70 של המאה ה-20 נעשה אפשרי לגלות טבעות אבק, המקיפות כוכבים צעירים רבים, דרך השפעתן על הספקטרום האינפרה-אדום של הכוכבים האלה. באמצע שנות ה-80 הופיעו התצלומים הראשונים של טבעות האבק. הטבעות האלה יכולות להיות ערפיליות פרוטופלנטריות, שמהן בעתיד תיווצר מערכת פלנטרית, כמו שזה קרה במערכת השמש. אבל הן יכולות להיות גם שאריות של היווצרות המערכת, מעין חגורת קויפר, כלומר מזבלה מסלולית של פסולת ״בנייה״ ואבק, ששקעו בפריפריות לאחר שההשפעה המסדרת של הגרביטציה משכה את החומר של ענן הגז-אבק למבנים קוסמיים מוגדרים בבירור. המידע המאומת הראשון על אקזופלנטות התקבל על ידי ארצו של קופרניקוס, האסטרונום הפולני אלכס וולצ׳אן ב-1991. בצפייה בפולסר רדיו, הממוקם במרחק של כאלף שנות אור מהשמש שלנו, וולצ׳אן גילה נוכחות של הפסקות בפליטת הרדיו, שמעידות ללא ספק על כך, שפליטת האותות מוסתרת על ידי כוכב לכת, המקיף את הפולסר. המחקרים, שנערכו בשנים 1991-1996, אפשרו לגלות סביב הפולסר הזה מערכת פלנטרית, שבמובנים מסוימים דומה למערכת השמש. כוכב הלכת הראשון במסה של 0.2 מסת כדור הארץ מקיף את הפולסר במהירות של 25 יממות ארציות, השני במסה של 4.3 מסות ארציות – ב-67 יממות, השלישי במסה, הגדולה פי 3.6 מהארצית – ב-98 יממות והרביעי, מסיבי פי 95 מכדור הארץ – ב-170 שנים ארציות. נראה, שהכל נפלא. על בסיס הנתונים שהתקבלו אפשר לשער נוכחות אצל הפולסר של שלושה כוכבי לכת מקבוצת ״הארצית״ וכוכב לכת-ענק אחד במסת שבתאי. עם זאת הנתונים האלה אינם משתלבים במה שהמדענים כבר יודעים על הפיזיקה של הפולסרים, המייצגים כוכבי נייטרונים עם מסה עצומה וממדים קומפקטיים מאוד. לא מובן, איך שדה המשיכה החזק של כוכב הנייטרונים לא משך את כוכבי הלכת האלה לתנור התרמו-גרעיני. ובטח לא מובן, איך בכלל שרדו כוכבי הלכת האלה בפיצוץ הסופרנובה, שבעקבותיו נוצרים כוכבי נייטרונים. לכן התגלית של וולצ׳אן נחשבת מעניינת ביותר, אבל שנויה מאוד במחלוקת. לא פחות מוזרה היא התגלית של מדענים שוויצריים ב-1995 של מה שנקרא ״צדק חם״. התגלית הזו קיבלה הכרה כתגלית הראשונה בהיסטוריה של האנושות של אימות בלתי מוטל של אקזופלנטה. במהלך מחקרים רחבים עובדי מצפה ז׳נבה מדדו את התנודות של תנועות של 142 כוכבים, שנבחרו לפי העיקרון של קרבה יחסית לשמש והדמיון לה בפרמטרים הפיזיקליים החשובים ביותר. בעוד שהכוכב 51 במערכת הפגסוס התגלו תנודות של מהירות רדיאלית, המעידות על נוכחות של כוכב לכת-ענק, השווה במסה לצדק. תקופת ההקפה של כוכב הלכת הזה סביב הכוכב שווה רק ל-4 יממות ארציות, והמרחק מהכוכב – כ-7 מיליון קילומטרים, כלומר פי 8 קרוב יותר, מאשר המסלול של מרקורי מהשמש ופי 20 קרוב יותר מהמסלול של כדור הארץ. בקרבה כזו טמפרטורת פני השטח של כוכב הלכת צריכה להיות לא פחות מ-700 מעלות, בהתאם לכך כוכב הלכת קבל את הכינוי ״צדק חם״, ואותו הכינוי החל להיות מיושם על אובייקטים דומים. בזמן הנוכחי ״צדקים חמים״ התגלו כבר בסביבתם של יותר מ-150 כוכבים שונים. וגם בתגלית הראשונה, וגם בתגליות הבאות כאלה יש הרבה, שלא נכנס לתוך ההשקפות, שנוצרו על בסיס מחקרי מערכת השמש המולדת שלנו. מתוך הידע שלנו על מערכת השמש, מאוד מוזרה נראית היווצרות כוכבי לכת-ענקים בקרבה מיידית למאור. השינוי לכיוון גילוי כוכבי לכת-ענקים וקודם כל ״צדקים חמים״ מוסבר בחוסר שלמות של הציוד המודרני, הדורש דיוק קיצוני של מדידות של ההסחות הספקטרליות ומאפשר הכי בקלות למצוא כוכבי לכת מסיביים מאוד, המקיפים במרחקים מינימליים מהכוכבים. הקטן מכוכבי הלכת, שהתגלו עד 2004, בעל מסה של 40% מהמסה של צדק, מקיף כוכב, שעולה פי שניים בברק על השמש במרחק של 4.6% מהמרחק של מסלול כדור הארץ ביחס לשמש, עם תקופת הקפה של 3.5 יממות ארציות. אפשר רק לנחש, איזה גיהנום שורר על כוכב הלכת הזה! ב-2004 מדענים פורטוגזים על טלסקופ הממוקם בצ׳ילה גילו כוכב לכת במסה, שגדולה רק פי 14 ממסת כדור הארץ, כלומר בערך שווה לאוראנוס. צדק לעומת זאת במסה שווה לכ-318 מסות כדור הארץ, מה שלא מיותר להזכיר לשם השוואה. כוכב הלכת הזה מקיף כוכב במערכת המזבח, נמצא במרחק מהכוכב הזה, גדול פי 10 פחות מהמרחק מכדור הארץ עד השמש. בהתאם לכך טמפרטורת פני השטח שלו מהווה לא פחות מ-650 מעלות. בכל זאת מגלי כוכב הלכת סבורים, שיש לו פני שטח קשים והוא אינו ענק גז. עד הזמן הנוכחי התגלה רק כוכב אחד, אפסילון אנדרומדה, שיש לו מערכת של כמה כוכבי לכת (אם, כמובן, לא מחשיבים את הפולסר שהוזכר לעיל). שלושה כוכבי לכת, המקיפים אותו, גם כן גדולים מאוד וחמים. הראשון שבהם במסה של 0.7 מסת צדק נמצא מהכוכב במרחק של 6% מהמרחק מכדור הארץ עד השמש, תקופת הקפתו – 4.6 יממות ארציות. השני במסה גדולה פי 2.1 מצדק בעל מסלול במרחק של 8% מהמסלול של כדור הארץ מהשמש ותקופת הקפתו 241 יממות ארציות. השלישי במסה של 4.6 מסות צדק, עם מסלול – 2.5 מהמרחק מהשמש עד לכדור הארץ ועם תקופת הקפה של 1267 יממות. הכוכב החם ביותר מכל ״הצדקים החמים״ שהתגלו בזמן הנוכחי מקיף כוכב במערכת הפגסוס, הממוקם במרחק 150 מיליון שנות אור מהשמש. כוכב הלכת הזה, בנפח גדול מצדק, במסה, המהווה 0.69 ממסתו, ממוקם כל כך קרוב במסלולו לכוכב, שמחומם עד 1000 מעלות. התצלום הראשון של אקזופלנטה התקבל ב-2007 בקרני אור ואינפרה-אדום על הטלסקופ הגדול מאוד בצ׳ילה. כוכב הלכת הזה, במסה, הגדולה פי 5 מצדק, מקיף ״גמד חום״, הממוקם במערכת ההידרה במרחק 225 שנות אור מהשמש. מעשית כל שנה מביאה סנסציות חדשות בגילוי אקזופלנטות. מבשילות גם פריצות דרך חדשות בשיטות המחקר, שמבטיחות דרכים מתקדמות יותר של תפיסת אקזופלנטות. אחת השיטות המבטיחות נחשבת אינטרפרומטריה, דרך של השכבה הדדית של האותות, שהתקבלו על ידי טלסקופי חלל, לעריכת תמונה שלמה וגילוי פרטים קטנים. ב-2005 יצאה לדרך משימת האינטרפרומטריה של נאס״א (ארה״ב), הפותחת פרספקטיבות לגילוי כוכבי לכת, שעולים רק פי כמה על ממדי כדור הארץ. ל-2012 מתוכננת תוכנית משותפת של נאס״א והסוכנות האירופית לחלל, שקבלה את השם ״אינטרפרומטר חלל אינפרה-אדום״. מטרתה – גילוי אקזופלנטות מהסוג הארצי, קביעת הרכב האטמוספרה שלהן בשיטות של אינטרפרומטריה וספקטרוסקופיה. בעשר השנים הקרובות ישנה כוונה לשגר גשושית חלל אל אחד הכוכבים הקרובים במטרה להעביר לכדור הארץ מידע על האובייקטים הקיימים שם. לגשושית כזו יידרשו לא פחות מ-20 שנה של מסע חלל, עד שתעבור את המרחק הבין-כוכבי. הדרך האחרת ליצירת אפשרויות לתצפית על אקזופלנטות – יצירת טלסקופים חזקים-על במתחם עם טכנולוגיות מחשב ומכשירים רב-גליים, המוציאים אל מעבר לאטמוספרה הארצית. הבסיס של טלסקופי העתיד יימתח על מרחקים עצומים ובאותה מידה עצומים יהיו המרחקים, שבהם ייערכו בעזרתם התצפיות. יש ביטחון בכך, שכבר בעוד 20-30 שנה אנשי כדור הארץ יוכלו לצפות ולחקור אקזופלנטות מהסוג הארצי, לקבל מידע מלא על מערכות פלנטריות של כוכבים רחוקים רבים. ויש תקווה, שיבוא הרגע, שבו על אחד מכוכבי הלכת האלה נגלה סימני קיום ציוויליזציה. מהרגע הזה תתחיל עידן חדש – עידן השותפות הקוסמית. ספרות אזימוב א. היקום. – מ.: מיר, 1969. – 368 עמ׳. אקימושקין א.א. גילוי החוש השישי. – מ.: נאוקה, 1964. אלפן ח. כיצד יש לגשת לקוסמולוגיה // שאלות הפיזיקה והאבולוציה של הקוסמוס. – ירוואן, 1978. אחונדוב מ.ד. מרחב וזמן בהכרה הפיזיקלית. – מ.: מיסל, 1982. – 246 עמ׳. באז׳נוב ל.ב. פילוסופיה של מדעי הטבע // פילוסופיה של מדעי הטבע, גליון 1. – מ.: נאוקה. – 432 עמ׳. ברשנקוב ו.ס. האם קיימים גבולות למדע. – מ.: מיסל, 1982. בום ד. סיבתיות ומקריות בפיזיקה המודרנית. – מ.: הוצאת ספרות זרה, 1959. ברנסקי ו.פ. על המשמעות הפילוסופית של ״בעיית המובהקות״ בפיזיקה המודרנית // עלון אונ׳ לנינגרד, סדרת הכלכלה, הפילוסופיה והמשפט, 1957, גליון 1, מס׳ 5. ברנסקי ו.פ. היסודות הפילוסופיים של בעיית הסינתזה של העקרונות היחסותיים והקוונטיים. – 1973. ואוילוב ס.י. העין והשמש. – מ.: נאוקה, 1961. ויינברג ס. גרביטציה וקוסמולוגיה. – מ.: מיר, 1975. ורנדסקי ו.י. כתבים נבחרים. כרך ה׳. – מ., 1962. ורנדסקי ו.י. מחשבות פילוסופיות של נטורליסט. – מ.: נאוקה, 1988. ויז׳ה ז.-פ. תורת הרמות והדיאלקטיקה של הטבע // שאלות הפילוסופיה, 1962, מס׳ 10. וינר נ. קיברנטיקה וחברה // קיברנטיקה וחברה. יוצר ורובוט. – מ.: טיידקס קו, 2003. – 248 עמ׳. וורונקוב מ.ג., קוזנצוב א.ג. צורן בטבע החי. – נובוסיבירסק: נאוקה, 1984. גינדיליס ל.מ. ציוויליזציות קוסמיות (בעיות המגע עם התבונה החוץ-ארצית). – מ.: זנאניה, 1973. גריבנוב ד.פ. בעיות פילוסופיות של תורת היחסות. – מ.: נאוקה, 1983. גורביץ׳ ל.או. על בעיה יסודית אחת בקוסמולוגיה // התפקיד ההאוריסטי של המתמטיקה בפיזיקה ובקוסמולוגיה. – ל.: הוצאת אונ׳ לנינגרד, 1975. דייסון פ. עם: בחלל // העיתון הספרותי, 1970, 4 בינואר. דרונוב א.י. מגיאוצנטריות לקוסמיזם: המקורות השקפתיים של הפעילות הקוסמית // קובץ: אדם, פילוסופיה, תרבות. – מ.: נאוקה, 1984. זלדוביץ׳ י.ב. נאום בפתיחה החגיגית של הכנס // קוסמולוגיה. תיאוריה ותצפיות. – מ.: מיר, 1978. זלדוביץ׳ י.ב., נוביקוב א.ד. תורת המשיכה והאבולוציה של הכוכבים. – מ.: נאוקה, 1971. זלמנוב א.ל. ההיבטים הגנוזאולוגיים של הקוסמולוגיה // קובץ: חומרים לסימפוזיון על השאלות הפילוסופיות של האסטרונומיה המודרנית, המוקדש למלאת 500 שנה להולדת נ. קופרניקוס. גליון 2. – מ.: נאוקה, 1972. זלמנוב א.ל. ריבוי העולם החומרי ובעיית האינסוף של היקום // קובץ: אינסוף ויקום. – מ.: מיסל, 1969. אידליס ג.מ. אינסוף היקום מנקודת מבט של תורת הקבוצות // קובץ: אינסוף ויקום. – מ.: מיסל, 1969. אידליס ג.מ. עקרון אי-הוודאות והקוסמולוגיה המודרנית // קובץ: 50 שנה למכניקה הקוונטית. – מ.: נאוקה, 1979. אילין ו.ו., בורשצ׳ב ו.ב., רוחלין פ.ז. האם מכונה יכולה לחשוב // קובץ: שאלות פילוסופיות של מדעי הטבע המודרניים. – קאזאן: הוצאת אונ׳ קאזאן, 1961. קזאקוב א.א. האם הקידמה החברתית אינסופית // קובץ: בעיות המטריאליזם ההיסטורי. גליון 1. – ל.: הוצאת אונ׳ לנינגרד, 1971. קזיוטינסקי ו.ו. קוסמולוגיה, תמונת עולם והשקפת עולם // קובץ: אסטרונומיה. מתודולוגיה. השקפת עולם. – מ.: נאוקה, 1979. קרדשב נ.ס. ההיבט האסטרופיזי של בעיית הקשר הבין-כוכבי. – מ.: נאוקה, 1969. קרדשב נ.ס. על האסטרטגיה של חיפוש ציוויליזציות חוץ-ארציות // שאלות הפילוסופיה, מס׳ 12, 1977. קרדשב נ.ס. על האסטרטגיה של חיפוש ציוויליזציות חוץ-ארציות // עיתון החברה הכימית הכלל-איחודית על שם ד.י. מנדלייב, 1980, מס׳ 4. קרדשב נ.ס. העברת מידע על ידי ציוויליזציות חוץ-ארציות // העיתון האסטרונומי, גליון 2, כרך 41, 1964. קרמין א.ס. ספר על בעיית הסופי-אינסופי // שאלות הפילוסופיה, 1960, מס׳ 2. קרמין א.ס. הכללה של רעיון האי-גיאוצנטריזם בהכרה המדעית // קובץ: שאלות מתודולוגיות של הפיזיקה, גליון 2. – טרטו: הוצאת אונ׳ טרטו, 1975. קרמין א.ס. הכרת האינסופי. – מ.: מיסל, 1981 (והוצאת 1986). קרמין א.ס. בעיית אינסוף היקום והקוסמולוגיה // קובץ: בעיות ההכרה המדעית. – ל.: הוצאת אונ׳ לנינגרד, 1978. קדרוב ב.מ. לנין והדיאלקטיקה של מדעי הטבע של המאה ה-20. – מ.: נאוקה, 1971. קובלוב א.נ. ההשקפה הדיאלקטית על ההתפתחות בפיזיקה // קובץ: פילוסופיה של בעיות הגבול של המדע. גליון 8. חיים: היסודות הפיזיקו-כימיים וביטויים חברתיים. – פרם: הוצאת פרם, 1975. קופרניקוס נ. על סיבובי הספירות השמימיות. – מ.: נאוקה, 1964. קרימסקי ס.ב., קוזנצוב ו.י. קטגוריות השקפת-עולם במדעי הטבע. – קייב, 1983. קוזנצוב יו.פ. אותות של ציוויליזציות חוץ-ארציות – איך הם יכולים להיות? // כדור הארץ והיקום, 1972, מס׳ 1. לפלאס פ.ס. ניסיון של תורת ההסתברויות. – מ., 1908. לם ס. סכום הטכנולוגיה. – מ.: מיר, 1968. לאונוב א.א., לבדב ו.י. תפיסת המרחב והזמן בחלל. – מ.: נאוקה, 1968. מקובצקי פ.ו. ניו ברבור – אות-סנכרון לציוויליזציות חוץ-ארציות // העיתון האסטרונומי מס׳ 2, כרך 54, 1977. מרוצ׳ניק ל.ס., מוחין ל.מ. חגורת החיים הגלקטית // הטבע, 1983, מס׳ 11. מילן ל.ג׳., מילן מ. רגשות של בעלי חיים ואדם. – מ.: מיר, 1966. מוסטפננקו א.מ. מרחב-זמן והכרה פיזיקלית. – מ.: אטומיזדאת, 1975. מוסטפננקו א.מ. מרחב וזמן בעולם המקרו-, מגה- והמיקרו. – מ.: פוליטיזדאת, 1974. מוסטפננקו א.מ. האדם והיקום // קובץ: בעיות מתודולוגיות של חקר האדם בפילוסופיה המרקסיסטית. – ל.: הוצאת אונ׳ לנינגרד, 1979. נוביקוב א.ד. אבולוציית היקום. – מ.: נאוקה, 1983. פנובקין ב.נ. הסבר מדעי והוכחה בבעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות // קובץ: פיתוח החלל והזיקה בין המדעים. – מ.: נאוקה, 1980. פנובקין ב.נ. כמה שאלות כלליות של בעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות // קובץ: ציוויליזציות חוץ-ארציות. בעיות הקשר הבין-כוכבי. – מ.: נאוקה, 1969. פנובקין ב.נ. אובייקטיביות הידע ובעיית חילופי המידע הסמנטי עם ציוויליזציות חוץ-ארציות // קובץ: בעיות פילוסופיות של האסטרונומיה של המאה ה-20. – מ.: נאוקה, 1976. פנובקין ב.נ. רדיואסטרונומיה. – מ.: זנאניה, 1973. פנובקין ב.נ. אותות הרדיו של היקום. – מ.: זנאניה, 1963. פנובקין ב.נ. הישגי הרדיואסטרונומיה. – מ.: זנאניה, 1966. פנרוז ר. המבנה של מרחב הזמן. – מ.: מיר, 1972. אפלטון. כתבים ב-3 כרכים, כרך 3. – מ., 1971. בעיית SETI. קשר עם ציוויליזציות חוץ-ארציות / בעריכת ס.א. קשטאן. – מ.: מיר, 1975. פולאטוב א.מ., ניקיפורוב א.ס. פלאי הטבע. – דושנבה: אירפון, 1972. ראמנואל פ. (אמנואל פ.ר.) השמיים בקרני רנטגן. – מ.: נאוקה, 1984. רחמטולין ק.ח. מטריאליזם דיאלקטי ואסטרונומיה מודרנית. – אלמה-אטה: קזחסטן, 1965. רוזנטל א.ל. חוקיות פיזיקלית וערכים מספריים של הקבועים היסודיים // הישגי המדעים הפיזיקליים, 1980. כרך 131, גליון 2. רובצוב ו.ו., אורסול א.ד. היבטים מתודולוגיים של בעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות: המצב המודרני וכמה פרספקטיבות // קובץ: אסטרונומיה. מתודולוגיה. השקפת עולם. – מ.: נאוקה, 1979. רובצוב ו.ו., אורסול א.ד. בעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות. – קישינב: שטיניצה, 1984. סווידרסקי ו.י., קרמין א.ס. סופי ואינסופי. ההיבט הפילוסופי של הבעיה. – מ.: נאוקה, 1966. ספנסר-ג׳ונס ה. חיים על עולמות אחרים. – מ.-ל.: גוסטחיזדאת, 1946. סטניוקוביץ׳ ק.פ. השדה הגרביטציוני והמטהגלקסיה // קובץ: עבודות הקונגרס ה-5 של ואגו. – מ.: נאוקה, 1973. סופין א.י. במוקד תשומת הלב – הדולפין. – מ.: זנאניה, 1983. טרלצקי י.פ. מסקנות קוסמולוגיות של ההשערה על מסות שליליות // קובץ: בעיות הגרביטציה. – טביליסי: מטסניירה, 1965. טינברחן נ. התנהגות של בעלי חיים. – מ.: מיר, 1985. טיחוב ג.א. גיאוצנטריזם בביולוגיה המודרנית // שאלות הפילוסופיה, 1957, מס׳ 5. תורן ק. חיפוש חורים שחורים // הישגי המדעים הפיזיקליים, 1976, כרך 188, גליון 3. טרויצקי ו.ס. כמה שיקולים על חיפוש אותות תבוניים ביקום // קובץ: ציוויליזציות חוץ-ארציות. – ירוואן: אנ של הס״סר הארמני, 1965. טרופימנקו א.פ. היקום וההתפתחות. – מינסק: מדע וטכניקה, 1982. אורסול א.ד. פיתוח החלל. – מ.: מיסל, 1967. אורסול א.ד. האנושות. כדור הארץ. היקום. – מ.: מיסל, 1977. אורסול א.ד., שקולנקו יו.א. היקום המיושב. – מ.: זנאניה, 1976. אורסול א.ד., שקולנקו יו.א. האדם והיקום. – מ.: זנאניה, 1980. פדייב י.ת. קוסמונאוטיקה וחברה. חלק 1. – מ.: זנאניה, 1970. פדייב י.ת. כמה בעיות פילוסופיות של פיתוח החלל // קובץ: מטריאליזם דיאלקטי ושאלות מדעי הטבע. – מ.: הוצאת אונ׳ מוסקבה. פסנקו ב.י. הנס הקוסמי המיוחל? – גורקי, 1984 (כתב יד שמור בוויניטי ב-4 באפריל 1984, מס׳ 1895-34 דפ׳). פסנקוב ל.ו. היבטים מתודולוגיים של בעיית החיים ביקום // קובץ: אסטרונומיה. מתודולוגיה. השקפת עולם. – מ.: נאוקה, 1979. פרילינג ג., אאואר ק. אדם – צבע – מרחב. – מ.: סטרוייזדאת, 1973. חרם ג׳., נייבאואר ג׳. השמיים האינפרה-אדומים // בעולם המדע, 1985, מס׳ 1. הוקינג ס. חורים שחורים. – מ.: נאוקה, 1978. חולודני נ.ג. מחשבות של דרוויניסט על הטבע והאדם. – ירוואן, 1944. ציאולקובסקי ק.א. המוניזם של היקום. – קאלוגה, 1925 (1931). ציאולקובסקי ק.א. כיוון העבודות. – אאן ברית המועצות, פ׳ 555, אופ׳ 1, יח׳ ארכיון 544. ציצין פ.א. החלל ויצורים תבוניים // הטבע, 1965, מס׳ 11. צוריקוב ו.מ. חיקוי אירועים בלתי סבירים במטרה למשוך את תשומת הלב של ציוויליזציות אחרות // המושב המדעי הכלל-איחוד ה-33, המוקדש ליום הרדיו. תקצירים ותיזות של ההרצאות. מ., 1978. שמה ד. קוסמולוגיה מודרנית. – מ.: נאוקה, 1973 (בטקסט לא נכון 197). שפלי ח. כוכבים ואנשים. – מ.: הוצאת ספרות זרה, 1961 (ו-1962). שקלובסקי א.ס. יקום, חיים, תבונה. – מ.: נאוקה, 1973. שקלובסקי א.ס. על הייחודיות האפשרית של החיים התבוניים ביקום // שאלות הפילוסופיה, 1976, מס׳ 9. שקלובסקי א.ס. בעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות וההיבטים הפילוסופיים שלה // שאלות הפילוסופיה, 1983, מס׳ 2 (וגם הוצאת 1973). שקלובסקי א.ס. בעיית הציוויליזציות החוץ-ארציות והחיים התבוניים המלאכותיים // קובץ: קיברנטיקה. פרספקטיבות התפתחות. – מ.: נאוקה, 1981. שקלובסקי א.ס. האם קיימות ציוויליזציות חוץ-ארציות? // כדור הארץ והיקום, 1985, מס׳ 3. שקולנקו יו.א. פילוסופיה, אקולוגיה, קוסמונאוטיקה. – מ.: מיסל, 1983. שובן ר. החיים ונימוסי החרקים. – מ.: נאוקה, 1960. שולימיצקי ג.ב. תנודות של שטף STA-102 על גל של 32.5 ס״מ // העיתון האסטרונומי. גליון 3, כרך 42, 1965. שרם ד. היקום המוקדם והפיזיקה של האנרגיות הגבוהות // קובץ: פיזיקה בחו״ל. – מ.: מיר, 1984. שדות אלקטרומגנטיים בביוספירה. כרך 2. – מ.: נאוקה, 1984. יאנצ׳ילין ו.ל. הלוגיקה של העולם הקוונטי והיווצרות החיים על כדור הארץ. – מ.: מרכז חדש, 2004. – 151 עמ׳. בשפות זרות Fasan E. Relations with Alien Intelligences. – Berlin, 1970. Weyl H. Philosophy of Mathematics and Natural Science. – Princeton: Princeton University Press, 1949. r8g87uy7sj5ulo92zpkdqkkpp0zf4mr 0 31098 180689 2026-09-27T06:58:55Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180689 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 3''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == qy9wrz83u0544993wedsch5b5aol9b3 0 31099 180690 2026-09-27T06:59:02Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180690 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 4''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 לב קריביצקי אבולוציוניזם אוניברסלי. תולדות הטבע והתאוריה הכללית של האבולוציה כרך רביעי. מוצאו ואבולוציית האדם 2005-2011 תוכן העניינים פרק 13. מוצא האדם והתנאים המוקדמים להיווצרותו3 האדם כיצור טבעי3 האדם כצאצא הקוף18 הראיות למוצא החייתי של האדם27 הסימנים והקריטריונים להבחנת בני האדם מבעלי החיים42 הגורמים והכוחות המניעים של האנתרופוגנזה65 העבודה הביולוגית של בעלי החיים כתנאי מוקדם לפעילות האדם87 תקשורת בעלי החיים ושפת האדם102 התנאים המוקדמים החייתיים של האינטלקט האנושי114 הארגון הביוסוציאלי והיחסים המיניים של הפרימטים131 ביואקונומיקה, ביופוליטיקה, ביומישפט וביומוסר155 פרק 14. תולדות הופעתו והיווצרותו של האדם172 הפלאולית ושלבי האנתרופוגנזה172 המבשרים, הפרוטואנתרופים, או האוסטרלופיתקים187 האנשים הקדומים ביותר, הארכאנתרופים, או הומו ארקטוס215 האנשים הקדומים, הפלאואנתרופים, או הניאנדרטלים243 14.5 הניאנדרטלים ובני האדם מהסוג המודרני270 14.6. בני האדם מהסוג המודרני, הקרומניונים, הניאואנתרופים, או הומו סאפיינס300 פרק 13. מוצא האדם והתנאים המוקדמים להיווצרותו האדם כיצור טבעי האבולוציה המוקדמת של האדם מסמנת את נקודת החיבור בין תולדות הטבע לתולדות החברה. האדם נוצר הודות להתקדמות החיים, והוא עצמו התקדמות מגולמת. האדם הוא אופן קיום של מבני גיוס המהווים את הרמה השלישית של האבולוציה הקוסמית. את הרמה הראשונה, הטבע הדומם, מארגנים ומסדרים מבני גיוס השולטים בתנועה. את השנייה, הטבע החי, יוצרים מבני גיוס מיוחדים שאינם אדישים למצבם שלהם ומכוונים את פעילותם, בדמות עבודה ביולוגית, לייעול מצב זה. הרמה השלישית, האדם, היא אופן קיום של מבני גיוס שאינם אדישים לא רק למצבם שלהם, אלא גם למצב החברה ולמצב הקוסמוס הסובב, ומכוונים את פעילותם, בדמות עבודה סדירה, לשינוי העולם ושל עצמם לפי אמות מידה אנושיות משל עצמם. בסופו של דבר זה יוצר את התנאים המוקדמים להפיכת האדם לכוח קוסמי, המסוגל לנהל את האבולוציה ולברוא עולם אנושי. במובן זה, האדם הוא התוצאה של אבולוציה ממושכת של הטבע, התגלמותו העליונה. אבל, כמובן, לא של הטבע כולו בכלל, אלא של השכבה ה&#x27;דמוית-האדם&#x27; שלו, של הסביבה הקוסמית האנתרופומורפית. מתוך אבולוציה, האדם והציוויליזציה שיצר מרחיבים בהדרגה את גבולותיה של סביבה זו. האדם כיצור טבעי הוא תוצאה ובמקביל תוצר לא רק של תולדות הקופים הקדומים, ואף לא רק של תולדות החיים על פני כדור הארץ ושל כדור הארץ עצמו, אלא גם של תולדות הקוסמוס. האבולוציה של היקום הולידה מערכת ייחודית – המטהגלקסיה, האבולוציה של המטהגלקסיה – את הגלקסיה הספירלית שביל החלב, האבולוציה של הגלקסיה, בפריפריה הרגילה למדי שלה, הולידה כוכב רגיל עוד יותר, את השמש, ואת המערכת הסובבת סביבה, האבולוציה של מערכת השמש הולידה כוכב לכת ייחודי, את כדור הארץ, אבולוציית כדור הארץ – את הביוספרה, אבולוציית הביוספרה – יצור חי ייחודי – את האדם, אבולוציית האדם – ציוויליזציה ייחודית. עם זאת, ביקום, בשל מגוונו הבלתי מוגבל, כל דבר ייחודי הוא רגיל, וכל דבר רגיל הוא ייחודי. גם האדם, על כל ייחודיותו, הוא תוצאה רגילה למדי של אבולוציית היקום – יצור המסוגל להכיר את היקום וליצור מבני גיוס המבטיחים את הסידור מחדש היצירתי של הקוסמוס. לכך אינם מסוגלים לא גלקסיות עצומות, לא כוכבים עתירי אנרגיה, ואף לא הביוספרה של כדור הארץ. אותה האצה אדירה של הקידמה, הקשורה לפעילותו של האדם, מלמדת על הפוטנציאל העצום של האדם בשינוי החלק הסובב של היקום, והיקום המשונה הזה ימשיך להתרחב ולגדול באותה האצה שבה התקדמו החיים מהמבנים התאיים הקדומים ועד לאדם, ומהקופי-האדם הקדומים ועד לציוויליזציה הקוסמית המודרנית. את נס ההאצה הזו הדגיש יפה המדען-האבולוציוניסט הצרפתי הדגול, ובמקביל הפילוסוף הקתולי, פ. טייאר דה שארדן: &#x27;שלושים אלף שנה. תקופה ארוכה בסולם חיינו. שנייה אחת לאבולוציה&#x27; (טייאר דה שארדן פ. תופעת האדם – מ.: נאוקה, 1987, עמ&#x27; 162). ובמהלך אותה שנייה, המהווה, ליתר דיוק, כארבעים אלף שנה, אירע המעבר ממגרדות אבן ועד למחשבים ולחלליות. אכן, לא אלוהים, אלא האדם – הוא מחולל הנסים האמיתי ביקום הדומם הזה. בהיותו יצור טבעי וקוסמי באמת, קוסמי יותר, מכוח יכולתו להתקדמות, מאשר הגלקסיות המתות העצומות הגלקסיות, האדם הוא בעת ובעונה אחת חלק מהטבע ומושא לפעולתם של חוקיו. ככזה, הוא מושא לחקירת מדעי הטבע, מערכת מדעי הטבע – הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה. האדם הוא תולדה של כדור הארץ ושל הביוספרה שלו. מוצאו אינו רק מהקופים הקדומים, אלא גם מאבות קדומים יותר. אבותיו דמויי-הקוף של האדם נוצרו מהיונקים הקדומים, שנוצרו מהזוחלים, שנוצרו בתורם מדו-חיים קדומים עוד יותר, ואלה – מדגים בעלי סנפירים בשרניים, הדגים – מחסרי חוליות, וכך הלאה, עד לאורגניזמים הפרוקריוטיים החד-תאיים הקדומים והפרימיטיביים ביותר. בני האדם, וכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, הם צאצאים של הפלנטסימלים הקדומים, שמהם נטווה כדור הארץ שלנו. אנחנו – ילדי השמש, יורשי הקוסמוס, ברואי האבולוציה. כל היצורים החיים על פני כדור הארץ הם קרובים, כולם משתייכים לעץ החיים המסועף. קשה, כמובן, לזהות את קרובינו בנמלה או בלטאה, אבל עלינו לדאוג גם לקרובים הרחוקים האלה, כדי שלא יידלדל מגוון החיים, ושלא יגווע האדם עצמו. כיצור טבעי הנחקר על ידי מדעי הטבע, האדם נושא בתוכו את מאפייני השלבים הקודמים של האבולוציה. הוא יצור פיזיקלי, נושא שדות פיזיקליים, מבצע תנועות מכניות מורכבות, בעל גוף פיזי ומבנה גופני מורכב. האדם הוא יצור כימי. בגופו מתרחשות תגובות כימיות מורכבות, המרות ואינטראקציות. האדם הוא יצור ביולוגי. הוא תוצאה של אבולוציה ביולוגית, יצור חי שאוכל, שותה, מפריש, נושם, זקוק לחום ולמנוחה, ובעל צורך מיני, כמו יונקים אחרים. מוח האדם הוא תוצאה של התפתחות מערכת העצבים המרכזית, שהתפתחה במשך מיליארדי שנים, החל מרכיכות. המוח הוא המבנה הגיוסי הראשי של האדם, אשר במהלך האבולוציה עבר הסבה מביצוע פונקציות חיות טהורות לפונקציות חיות מהומנות ולפונקציות אנושיות טהורות, לתהליכים אידיאליים המבוצעים באמצעות המילה. כל האלים, החל מהעתיקים ביותר וכלה במודרניים, נוצרו על ידי האדם בצלמו ובדמותו של המוח האנושי: הם בוראים את העולם באמצעות המילה והדמיון. החומר האפור הלא בולט הזה – הוא האל האמיתי היחיד, יצירת המופת הגדולה ביותר של אבולוציית הקוסמוס. אין אל מלבד המוח, והאדם הוא בעליו. בו טמון כוח גדול, המסוגל להפוך את היקום במציאות, ומדי יום הופך אותו באופן אידיאלי. על הכוח הקוסמי היצירתי העליון הזה אין להתפלל, אלא יש לפתחו, לטפחו, לעוררו ולהעלותו מדי יום, תוך טיפוס לפסגות האבולוציה מסיפוק צרכים חייתיים ברמה האנושית אל בריאת עולם קוסמי טוב יותר מהקיים. עלינו לחנך בעצמנו את האל האמיתי, לגדל אותו ולשפר אותו ללא הרף, כדי שהאדם יוכל להמשיך ולהתפתח, ולהפוך בהדרגה מיצור טבעי, הנתון לכל תלאות האבולוציה הטבעית, ליצור "על-טבעי" הבורא עולם, המסוגל לשלוט באבולוציה ולייעל אותה. בזאת טמונה משימת-העל של האנושות, הנובעת מפתרון משימותינו היומיומיות והשגרתיות. זוהי אמונה מבוססת מדעית בעל-טבעי, שהוא למעשה גם טבעי במידה העליונה וגם אנושי במידה העליונה. בראו את עולמכם בצלמכם ובדמותכם, ואם תעשו אותו הומני ומתקדם, תראו כי טוב! מוח האדם כמבנה הגיוסי העליון של החלק המוכר לנו ביקום הוא תוצאה של אבולוציה ארוכה של מבני גיוס של אורגניזמים חיים, מראשית החיים לפני 3.6 מיליארד שנים. ההבדל המקורי בין מבנים אלה לבין מבנים של ישויות דוממות טמון באי-אדישות למצבם העצמי, ביכולת לקבוע מצב זה כחיובי או כשלילי בהתאם לאופי הגירוי החיצוני, ולהגיב לגירויים אלה על פי תוכנית מובנית מסוימת באמצעות גילוי פעילות מסוימת. תכונה זו של מבני גיוס, המהווה קריטריון לקיומם של חיים, נקראת רגישות לגירוי (irritability). על בסיס הרגישות לגירוי, ככל שמתקדמים המינים וקבוצות האורגניזמים החיים, מתפתחות כל דרכי שיקוף המציאות, כל סוגי התגובה לגירויים חיצוניים ואף כל תפקודי האיברים. לדוגמה, הן רבייה אל-מינית והן רבייה מינית נוצרות על בסיס רגישות לגירוי, ולא רק באמצעות שילוב מכני של מבני חומצות גרעין. בראשית החיים עמדו מבני גיוס בעלי תכונת הרגישות לגירוי, והם הם שעיצבו את המקרומולקולות של חלבונים וחומצות גרעין באופן שאפשר העתקה של המבנים הראשוניים, שהפכה לבסיס הרבייה. משום כך, מחסום וייסמן (Weismann barrier), המפריד בין החלק הרבי של האורגניזם לחלק הסומטי, הופך לחדיר בעבודה ביולוגית ממושכת בכיוון מסוים: רגישות מתמדת לגירוי מובילה להעתקה על ידי המנגנון הגנטי של אותן תכונות שפותחו בקנה מידה של המין. הדרך שעברה הטבע החי מרגישות פשוטה וריאקטיביות לתודעה האנושית היא אכן עצומה. הרגישות לגירוי כשלעצמה אינה אלא התפתחות של שיקוף בטבע הדומם ושל ריאקטיביות באינטראקציות בין חומרים כימיים, המתבטאת בתגובות כימיות מוגדרות בהחלט. הרגישות לגירוי נושאת גם את המנגנון של ריאקטיביות כימית, שכן השפעה שלילית על האורגניזם הופכת בו לפעולה מגרה של חומר כימי על פני השטח הרגיש של איבר, ומניעה לתנועה הרחק מהגירוי, ואילו גירוי חיובי נושא אנרגיה גורם באופן דומה לתנועה לעברו. תגובות כאלה של צמחים ובעלי חיים נמוכים נקראו טקסיסים (taxes). בצמחים גבוהים יותר, הרגישות לגירוי מתבטאת בטרופיזמים (tropisms) ובנסטיות (nasties). טרופיזמים הם תגובות גדילה, ונסטיות הן תנועות מחזוריות בעקבות שינויים במצב הסביבה החיצונית. בהמשך, על בסיס הרגישות לגירוי, נוצרת העוררות (excitability) – היכולת לשמר גירויים שהתקבלו כעוררויות יציבות יחסית, מעין "עקבות" של גירויים ברקמות המגורות. העוררות סוללת את הדרך לרמה הבאה – הרגישות החושית (sensibility), כלומר היכולת לשקף תכונות בודדות של גירויים כתחושות, בצורה המותנית במבנה איברי החישה. ייצור תחושות מובטח על ידי עבודה ביולוגית של תאי עצב מובחנים של אורגניזמים רב-תאיים. רמה גבוהה עוד יותר היא התפיסה (perception), כלומר שיקוף הסביבה החיצונית בדימויים שלמים של תפיסות. אף שדרכי התפיסה של יצורים חיים תלויות בצורתן במבנה איברי החישה, התפיסה היא הרמה הראשונה של שיקוף המעבירה ליצורים חיים תמונה שלמה של המציאות, עצמאית יחסית מתחושות, שכן היא מעבירה מידע על חפצים ויצורים שלמים במיקומם, בתנועתם, בפעולתם ובאינטראקציה ביניהם. התפיסה מובטחת על ידי מערכת עצבים ומוח מפותחים דיים, ואינה עוד יכולת מולדת, אלא נרכשת על בסיס ניסיון ופרקטיקה של התמודדות עם חפצים, ומהווה בסיס לתצפיות. היווצרותם של ייצוגים מתרחשת על בסיס הכללות אמפיריות של תכונות תופעות, המסופקות על ידי דימויים של תפיסות. ייצוגים נוצרים באמצעות שחזור במוח של דימויים מוכללים של תפיסות יחד עם תכונות ופעולות של אובייקטי התפיסה. הייצוגים מובטחים על ידי עבודה ביולוגית של המוח בנוכחות מערכת האותות הראשונה. תחושה, תפיסה וייצוג הם דרכים של השתקפות נפשית של המציאות, תהליכים נפשיים, הם מהווים את תוכן הנפש, הקיים בבעלי חיים גבוהים. אצל האדם, ייצוגים נוצרים לא רק באמצעות הכללות אמפיריות, אלא גם באמצעות הכללות מחשבתיות. הם חדורים במחשבה מתחילתם ועד סופם. התודעה קיימת רק באדם והיא תוצאה של שינוי עמוק של הנפש, שהתקבלה בירושה מבעלי חיים גבוהים. היא מתאפשרת בהשתתפות מערכת האותות השנייה, הנשענת על שפה, על מבנים מילוליים ועל חשיבה המפעילה אותם. התנאי המוקדם החשוב ביותר שלה הוא גם המעבר מעבודה ביולוגית לפעילות עבודה סדירה, לפרקטיקה של פעילות כלים. התודעה נוצרת ומתפתחת בסביבה חברתית. לתודעה יש לא רק צד השתקפותי, אלא גם צד פעולתי, היא פרקטיקה אידיאלית. התודעה אינה פונקציה של נשמה אלמותית לא-חומרית, היא פונקציה של איבר חומרי, המוח, ויש לה לא רק בסיס נפשי, אלא גם בסיס נוירופיזיולוגי. עם זאת, לתודעה יש אופי לא חומרי, אלא אידיאלי, מידעי-גיוסי. כידוע, יותר מ-80% מהמידע על העולם החיצון מגיע לאדם דרך הראייה – דרך השתקפות מרחוק, העומדת בבסיס אופן התפיסה האנושי של תופעות. הראייה עברה גם היא דרך אבולוציונית עצומה, המלווה בניסויים רבים ובחידושים גיוסיים (ארומורפוזות). עיניים פרימיטיביות של חסרי חוליות היוו צברים של תאי רגישות לאור המוקפים בפיגמנט. אפילו בחד-תאיים התפתח אזור רגיש לאור בציטופלזמה, הנושא מידע על תאורת הסביבה ועל נוכחות אנרגיית שמש. בכל האורגניזמים, הן הפשוטים והן המורכבים, בעת פיתוח איברי הראייה הושתקף מה שתרם להתמצאות של מבנים גיוסיים בסביבה למאבק על החיים. כל מה שמעבר להכרחי לחיים לא יכול היה להתפתח, וכל מה שחסר סונן על ידי הברירה. השתקפות אור השמש היוותה בסיס חומרי למיקום חזותי של תופעות. שלמות התפיסה החזותית בבעלי חיים עלתה ככל שהושגו רמות גבוהות יותר של התפתחות אבולוציונית, והיא אחד הקריטריונים החשובים ביותר להתקדמות הטבע החי. בריאתנים אינם מפסיקים לטעון שעל בסיס אבולוציה לא יכול היה להיווצר נס כמו העין האנושית. לעומת זאת, אבולוציוניסטים עוקבים אחר תהליך היווצרות כזה מהצורות הפרימיטיביות ביותר ועד למתנה היקרה ביותר של הטבע, המאפשרת לנו להתפעל מיופיו ולעוף במחשבות לעולמות שמעל הכוכבים. אלה "שערי התודעה" נושאים בתוכם "טביעת אצבע" ברורה של הטבע שבו הם נוצרו. קשה להניח שתהליך השינויים הפוטוכימיים של מולקולות פיגמנטים חזותיים והפיכתם לדחפים חשמליים הוא תופעה על-טבעית. התפתחות הראייה עוברת שורה של חידושים גיוסיים (ארומורפוזות), שכל אחד מהם מאפשר לשפר את איכות התמונה ולהעביר מידע מפורט יותר ויותר על תופעות העולם החיצון המוצגות, באמצעות סיבוך של איברי הראייה ויכולתם הגיוסית. אצל רוב חסרי החוליות, איברי הראייה עדיין אינם מסוגלים להעביר תמונות של חפצים ויצורים מהעולם הסובב, הם יכולים לרשום שינויים בתאורה, ובאמצעותם לשחזר שינויים בסביבה החיצונית. עכבישניים מבחינים בקווי מתאר של חפצים נעים. תפיסה חזותית שלמה מתחילה ברכיכות ראש-רגליים וקיימת בבעלי חוליות ובחרקים. התפיסה החזותית מותאמת לחלוטין לעבודה ביולוגית בסביבה מסוימת ומתפתחת כאמצעי להתמצאות מרחוק אופטימלית בה. מגורים קבועים בחושך מוחלט מובילים לניוון מלא או חלקי של איבר הראייה, והופכים את החיה לעיוורת או כמעט עיוורת, בשל היעדר עבודה ביולוגית באמצעות איברי הראייה. דוגמה טיפוסית לבעלי חיים כמעט עיוורים הם חפרפרות, המבצעות נפח גדול של עבודות חפירה בקרקע בחושך כמעט מוחלט. כמה דגי מעמקים, פרוטאוסים (דו-חיים), וחיפושיות רצנית עיוורים לחלוטין, מכיוון שהם חיים בחושך מוחלט ואינם זקוקים לאיברי ראייה. אבל לא החושך כשלעצמו הוא מקור הניוון של איבר חשוב זה, אלא רק חוסר הצורך בו, מיותרותו לביצוע עבודה ביולוגית לאופטימיזציה של פעילות החיים. ברגע שנוצר צורך בעבודת איבר הראייה בחושך מוחלט לצורך ציד או התמצאות במרחב, בתהליך העבודה הביולוגית איבר כזה מתפתח לא על בסיס האור הנראה לאדם, אלא על בסיס קרינה אינפרא-אדומה. כאלה הם איברי הראייה האינפרא-אדומה של כמה דגי מעמקים, דיונונים ונחשי רעשן. אצל בעלי חיים אחרים, החיים, הצדים או ניזונים מצמחים בתאורה חלשה מאוד, מתפתחות עיניים ענקיות המסוגלות לזהות עצמים בנוכחות של כמה קוונטים בודדים של אור. כאלה הם איברי הראייה של כמה דגי מעמקים, רכיכות ראש-רגליים וקרובינו הקופים – למורים, לוריסים וטרסיוסים, המנהלים אורח חיים לילי (צ&#x27;רנובה נ.מ., בילובה א.מ. אקולוגיה – מ.: פרוסוושצ&#x27;נייה, 1988 – 264 עמ&#x27;, עמ&#x27; 24-27). ראייה מרחוק מיוחדת יש לעיניים של ציפורים גבוהות מעוף, שעבורן ראייה למרחקים היא אמצעי הכרחי לחיפוש מזון ולהתמצאות במרחב במהלך נדידות ארוכות. עיניהן עולות בהרבה על עיני האדם בחדות ראייה ובראייה למרחק. אך עיני האדם, הנחותות מבעלי חיים רבים מבחינת התמחות, הן אמצעי אוניברסלי להשתקפות מקרוסקופית של הטבע בטווח מסוים של תנודות אלקטרומגנטיות. עיני האדם מותאמות לאופי האוניברסלי של העבודה האנושית. לעומת זאת, הפעילות הביולוגית של כל מין בעלי חיים היא, כך או כך, מתמחה ואינה פעילות אובייקטיבית במובן האנושי של המילה, במובן זה שבעלי חיים אינם הופכים אובייקטים, אלא רק משתמשים בתכונותיהם ומתאימים לכך את איבריהם, כולל איברי החישה. ההתמחות של איברי החישה אצל האדם מתרחשת בהתאם לסוג הפעילות, אך לא על ידי שינוי האיבר עצמו, אלא רק על ידי גיוס האיבר לביצוע עבודה מסוימת. הראייה כאיבר המרוחק המוביל להתמצאות האדם במרחב ובקוסמוס של כדור הארץ והיקום היא הבסיס לדרך התפיסה האנושית ובמידה מסוימת מורה לאיברי החישה האחרים. בהיותם צאצאים של קופי עצים (דריאופיתקוס), אין לבני האדם את חדות תחושות הריח האופיינית לבעלי חיים יבשתיים, במיוחד לכלבים וזאבים. אך הם ירשו את עיני הפרימטים, את ראיית העומק שלהם, המותאמת לתפיסת תבליט החפצים ותורמת לדיוק התנועות. כאשר אבות האדם עברו מיערות טרופיים למרחבים פתוחים של ערבות, תפקיד תחושות הריח אצלם המשיך לרדת, למרות המעבר לציד, שכן ביערות הריחות נשארים וניתן להתמצאות בסביבה, בעוד שבמרחבים פתוחים הם נסחפים במהירות ברוחות. אך במישורי הערבה נשמעים קולות למרחקים. כתוצאה מכך התחזקה מאוד התפקיד התקשורתי של אותות קוליים הנקלטים באיברי השמיעה, תפקיד הקיים גם במינים שונים של קופים. הצורך בתקשורת קולית בתהליך הפעילות הביולוגית שהפכה לעבודת אדם, בשילוב עם האפשרויות שנפתחו עם התפתחות הגרון בתהליך ההליכה הזקופה, הניחו את היסוד להתפתחות הדיבור האנושי המפורק. אצבעות האדם בחדות תחושות המגע אין להם שוויון בכל ממלכת החי. העולם החושי של האדם, המספק לו את כל מגוון המידע על הקוסמוס הקרוב והרחוק, הוא בעל מקור טבעי ומהווה תוצאה "אנושית" של אבולוציית הטבע הארצי. מרכיב טבעי יש גם לכל מגוון הציוויליזציה האנושית. למעשה, הציוויליזציה מייצגת "טבע שני", שנוצר על ידי האדם כדי לספק את צורכי האדם כיצור ביוסוציאלי, כלומר כפול, טבעי וחברתי. הציוויליזציה היא "טבע אנושי", אך היא נוצרת מחומרים טבעיים (גם אם הם נוצרו באופן מלאכותי על ידי האדם) ומייצגת פעילות אנושית "ממוטבעת" (ומוסדית). הציוויליזציה כוללת מבנים, מתקנים, טכנולוגיה, חפצים לשימוש אנושי, ייצור חומרי, תחבורה, תקשורת, אנרגיה, מסחר, שירותים, מדע, תרבות, אמנות, תחום מידע וכו&#x27;. כל זה מבוסס על נשאים חומריים הכפופים לחוקי הטבע. בנוסף, הציוויליזציה מכילה חומר חברתי, הבא לידי ביטוי במוסדות ובמסגרות מגוונות: מדינה, משפט, כלכלה, פוליטיקה, בירוקרטיה, גופי אכיפת חוק, בתי משפט, בתי כלא, צבא, מערכת נשק וכו&#x27;. כל זה מורכב מאנשים, קשריהם, יחסיהם, פעולותיהם, תוצאות עבודתם ומהווה טבע חברתי מיוחד, חדור מבנים חברתיים-גיוסיים. גוף האדם עצמו הוא גם תוצר טבעי: האדם נע, מספק את צרכיו הפיזיולוגיים, חולה, מזדקן ומת בכל מעמד חברתי, מקום ותפקיד בציוויליזציה. אך כל חיי אדם משאירים חותם בציוויליזציה, תרומה כזו או אחרת לאבולוציה שלה. תרומה זו יכולה להיות גדולה או קטנה יותר, אך היא תמיד קיימת, ובה נצחיות ואלמוות של הקיום הטבעי של האדם כנושא ומשנה של הציוויליזציה. הציוויליזציה האנושית הכללית מתחלקת לציוויליזציות מקומיות ציוויליזציות, כלומר מתחלקת, ולא מורכבת מהן, כפי שסוברים נציגי הגישה המקומית-ציוויליזציונית. ציוויליזציות מקומיות נוצרות בהשפעת הטבע הסובב ומיוחדותן נובעת ממאפייני המבנים החברתיים-גיוסיים המבטיחים את הישרדותן בסביבה החברתית והטבעית כאחד. ציוויליזציות מקומיות בולטות במרחב הטבעי והחברתי-תרבותי של כדור הארץ, ב"חתך" המרחבי של האבולוציה החברתית-טבעית. ב"חתך" הזמני ניתן להבחין בצורות של התפתחות ציוויליזציונית שנוצרו בארבעה שלבים של האבולוציה החברתית-טבעית של האנושות. אלה הם ביוציוויליזציות, פלאוציוויליזציות, פרוטוציוויליזציות וציוויליזציות במובן המלא. ביוציוויליזציות ופלאוציוויליזציות (או נטורציוויליזציות, כלומר ציוויליזציות טבעיות) נוצרות בשלבים האמיתיים של האנתרופוגנזה, היווצרות האדם כמין ביולוגי. אנתרופולוגים מעדיפים לכנותם "תרבויות". אך אלה הן בדיוק ביוציוויליזציות ופלאוציוויליזציות (מיוונית "פלאוס" - עתיק), שכן הן מאופיינות לא ביצירות תרבות, אלא בשרידי גולגולות ושלדים של אבות האדם המודרני, עצמות בעלי חיים שהרגו, כלי אבן או עצם שייצרו, ציוד, דוגמאות של טכנולוגיות עתיקות, שנשתמרו ב"כרוניקה" הפלאונטולוגית-ארכיאולוגית בשכבות גיאולוגיות שונות של קרום כדור הארץ. ביוציוויליזציות נוצרו על ידי אנשים שעדיין לא יצאו לחלוטין מממלכת החי. באשר לפרוטוציוויליזציות, הן קשורות לתצורות חברתיות ברבריות ולמבנים חברתיים-גיוסיים, אשר כיום נהוג לכנותם "צ&#x27;יפדומים". ציוויליזציות במובן המלא של המילה נוצרות עם הקמת המדינה, כלכלה עירונית, מערכת סדירה של גיוס וניהול החברה, תרבות משפטית ודתית מקודדת, כתב, צבא סדיר, מערכת מס, פעילות כלכלית מאורגנת וכו&#x27;. וככל שהתרבויות מתפתחות יותר, כך הן מבטיחות יותר את עצמאותו של האדם מן הטבע, אך עצמאות זו נשארת תמיד יחסית וחדירה. וככל שהאדם מתרחק מן הטבע, מסתתר מפניו מאחורי שכבת מגן של תרבות, כך הוא נעשה פגיע יותר לפעולת כוחותיו הבלתי מרוסנים, ולבד מזה, לכוחות בלתי מרוסנים אלה הוא עצמו מוסיף עוד זיהום, נזק ודלדול של הסביבה הטבעית של התרבויות. רק שיבה מתורבתת אל הטבע יכולה להציל את האדם מהידרדרותו כמין ביולוגי. רוב האנתרופולוגים סבורים כי מרגע היווצרותו של האדם המודרני לפני כ-40 אלף שנה, חדל האדם להתפתח כמין ביולוגי, והוא נשמר בצורתו הבלתי משתנה, בעוד שמתפתחים ומתקדמים התרבות שלו, היחסים החברתיים, הייצור, הטכנולוגיה, המדע, התרבות, החינוך וכו&#x27;. תפיסה זו עומדת בסתירה לאבולוציוניזם כיסוד השקפת העולם המדעית ואינה אלא מיתוס בעל צורה מדעית. מה שאינו מתפתח — מידרדר, שוקע ומוסר על ידי הברירה הטבעית. כן, הודות לתרבות למדה האנושות לעמוד בפני הברירה הטבעית, והיא עושה זאת בהצלחה גוברת ככל שהתרבות מתפתחת. אך למחלות הנגרמות על ידי הטבע נוספו מחלות התרבות, המרעילות את חיי האדם ומקצרות אותם, ולא רק שמשיבות את פעולת הברירה הטבעית, אלא שגם מכוונות אותה בהדרגה ובצורה בלתי מורגשת לא לשיפור, אלא להידרדרות מצבו של המין. בספרו של האנטומיסט והפליאונטולוג הרוסי א.פ. ביסטרוב "עברו, הווהו ועתידו של האדם" (לנינגרד: מדגיז, 1957 – 313 עמ&#x27;.) הוקדש הפרק השלישי לאפשרות המשך האבולוציה הביולוגית של האדם בעתיד. בפרק זה, תוך הפניה למספר מחקרים של מדענים זרים (שהומצאו על ידי המחבר עצמו), מובאים טיעונים בעד אי-הימנעות המשך האבולוציה של הומו סאפיינס לקראת יצירת מין ביולוגי חדש – הומו סאפיינטיסימוס ("האדם השכלתן ביותר"). כדי מין זה, לדברי ביסטרוב, מאופיין בגולגולת ענקית עם כמות מוח בלתי פרופורציונלית, פה חסר שיניים, בית חזה צר ורפה, גו זעיר וגפיים קטנות לצד אגן ירכיים חזק. עם זאת, בחלק המסקנות "מתכחש" המחבר לתחזית שהציע בעצמו ומביע את התנגדותו הנחרצת לפרספקטיבה מעין זו. "איני שותף לדעות האנטומיסטים באשר לגורלו הצפוי של האדם," כותב ביסטרוב, "ואיני סבור ששלדו, אפילו בעתיד רחוק מאוד, עשוי לקבל צורות מעוותות כאלה" (שם, עמ&#x27;. 298). אך לשם מה יזם מדען גדול שכזה מתיחה מן הסוג הזה, תוך סיכון שייחשף ויושפע לביקורת מוחצת מצד האורתודוקסים הקומוניסטים בגין סטייה מן ההשקפה האופטימיסטית על עתידו המזהיר של המין האנושי? כנראה, דווקא כדי להביע, אפילו בצורה סמויה, בלשון אזופית, תוך עקיפת הצנזורה, את דאגתו באשר לאורח החיים של האדם העירוני המודרני, שאינו מתפתח דיו מבחינה גופנית, עוסק בעבודת כתיבה ישבנית או כבול למכונה, ובשל כך נתון כצורת חיים בסכנת הידרדרות. כשהאדם מקיף עצמו במבנים מלאכותיים, במכונות ובמתקנים הדורשים מתח רב של מערכת העצבים המרכזית ופעילות ביולוגית מוגברת של המוח, אך בו בזמן כבול בגופו למבנים מלאכותיים אלה, כשהוא נתון במצב מלאכותי של חוסר תנועה ובתנוחה כפופה, הריהו מסתכן בהפיכה ליצור רפה, בעל שרירים מנוונים, בעל מבנה בלתי פרופורציונלי, ה"מתקדם" בדרך ישרה אל עבר הכחדה מוחלטת. והרי אין זה מה שמתרחש עכשיו? הרי הצעירים בימינו אינם חולים יותר ויותר במחלות של זקנים? הרי לא מתפשטות יותר ויותר מחלות התרבות לצד הגידול העצום בחימוש הטכנולוגי ובאמצעי התרופות של הרפואה? ובהתבוננות באנשים בעלי בטן, שפופים, חסרי שיניים, מזיעים תחת כמות לבוש בלתי נתפסת, עולים באופן בלתי נמנע בזיכרון האיורים מתוך ספרו של ביסטרוב, שבהם מופיע שלד של "בני האדם של העתיד", רק שהשם "הומו סאפיינטיסימוס" אינו מתאים להם כלל. שכן התפתחות אמיתית של השכל והתרבות אינה מובילה ליצירת מפלצות של אבולוציה ביולוגית, אלא לחשיפת מהותו העמוקה של האדם בדרך שלא תושלם לעולם של שיפור עצמי. האדם המודרני אינו מושלם כלל כיצור טבעי ואף אינו שכלתני לחלוטין כיצור חברתי. אם האדם אכן יעצור את האבולוציה שלו, הוא ללא ספק יידרדר וייכחד. האבולוציה הטבעית אכזרית ובלתי אנושית, אך היא מתאימה למאמצי הגיוס. היא לעולם אינה פוסקת: מה שאינו מתפתח — אינו קיים. ומה שאינו מתפתח, אינו מתגייס, אינו נטען באנרגיה — נובל ומתפרק, אינו עומד בתחרות ומושמד על ידי הברירה הטבעית. רק מאמצי גיוס קבועים וסדירים של האדם, המכוונים להתפתחות הרמונית של גופו ותודעתו, יכולים להבטיח את המשך האבולוציה המתקדמת שלו ובכך לשמרו בצורה מוסברת, משופרת וממוטבת. לכן הומו סאפיינטיסימוס העתידי אינו מפלצת רפה ומפחידה, אלא אדם בעל תרבות גופנית ורוחנית מן הגבוהות ביותר, שהפך בעת ובעונה אחת ליוצר של האבולוציה של עצמו ושל האבולוציה של הקוסמוס שסביבו. מינים ביולוגיים יכולים להתקיים במצב בלתי משתנה יחסית במשך מיליוני שנים, כך שאותם 40 אלף שנה עלובים שבהם קיים האדם המודרני – אינם טיעון מספק בעליל למסקנה על אי-השתנות האבולוציה הביולוגית שלו. באגדה של לואיס קרול «אליס בארץ הפלאות» מסופר על ממלכה שבה כדי לעמוד במקום, צריך לרוץ קדימה מהר מאוד. זו היא ממלכת האבולוציה. מי שאינו מתפתח, שאינו נע קדימה, אינו משתפר בכל המובנים, אינו מגביר את הפוטנציאל המובילי שלו, הוא מתנוון, גולש מטה לאורך קו האבולוציה ובסופו של דבר נכחד כמין. חלק האנושות שאינו משפר את טבעו באמצעות שיפור פסיכופיזי סדיר, יוצר תנאים מוקדמים להידרדרות בלתי נמנעת של חייו, ובטווח הארוך – לניוון ולהכחדה של האדם כמין. ישועתנו היא רק בשיפור עצמי, בחזרה תרבותית ומובילית לציוויליזציה ולטבע, בשיפור הטבע הביולוגי והפסיכולוגי של האדם. שיפור כזה פותח תנאים מוקדמים להמשך האבולוציה של האדם כמין, להמשך האנתרופוגנזה, לעלייה חדשה של האדם בסולם האבולוציוני, להפיכת האדם ליוצר של עצמו ושל טבע אנושי הומני ומפותח ביותר. מהומו סאפיינס להומו סאפיינס קריאנס (אדם נבון יוצר) וממנו – להומו סאפיינס קריאטור (אדם-יוצר). כך מתהווה התהוות המין הומו סאפיינטיסימוס, המשך דרכה של האבולוציה האנושית כמין, הנתמך בהישגי הביוטכנולוגיה, שאליהם אנו עושים כעת את צעדינו הראשונים. להפוך ליוצר של הקוסמוס ושל עצמו – זו היא ייעודו העליון של האדם, שהוכן על ידי כל מהלך האבולוציה של הטבע. לא אדם-על מיתי, אלא דווקא אדם במובן האמיתי וההומניסטי של המילה. האנתרופוגנזה נמשכת! האדם כצאצא של הקוף במקור, הופעת האדם, האנתרופוגנזה, לא הייתה יותר מאשר הפרדות של אחד הענפים של "עץ" האבולוציה של החיים המסתעף לרוחב. כיום, מצד חוגים קריאציוניסטים מתבצעת מתקפה חדשה על התורה המדעית-אבולוציונית על מוצא האדם. נטען כי המדע המודרני עצמו כבר הפריך את התזה על המוצא החייתי של האדם מאבות דמויי קוף, כי באוניברסיטאות מסוימות בארה"ב כביכול הפסיקו ללמד את תורת דרווין בעקבות זאת, כי היא אפילו בתקופת הופעתה הייתה רק השערה ולא אושרה על ידי מחקרים מדעיים חדישים וכו&#x27;. טענות כאלה, שמטרתן המוצהרת להונות אנשים המכירים את המדע רק מפי השמועה, נקלטות בשמחה על ידי כמה אמצעי תקשורת המונים ומופצות די נרחב, ויוצרות תמיכות פסאודו-מדעיות לתפיסות עולם קריאציוניסטיות מיושנות. טענות דומות מבוססות על בורות טהורה, ובנוסף הן מהוות חטא גדול כנגד אותן דתות שמנסות כך להגן על עצמן מפני עוצמתה של תפיסת העולם המדעית, שכן הונאה המונית של אנשים תמימים ופשוטים, המוטעים ונשארים בבורות, אכן ראויה לגיהינום! העובדה שחלק מהמדענים, המונעים על ידי אידיאולוגיה דתית, משקיעים מאמצים עקרים ככל שהם חסרי משמעות, כדי להפריך אמיתות מבוססות היטב, לבסס מיתוסים חדשים בעלי מראה מדעי, תוך עיוות או השתקה של שכבות שלמות של עובדות שהושגו על ידי המדע, אינה סוד לאיש. אבל מה הקשר למדע? העניין הוא דווקא הפוך: לא המדע מוותר על תורת מוצא האדם המוצדקת מכל היבט, אלא הדתות העולמיות נאלצות להתאים את עמדותיהן התפיסתיות להוראות מדעיות מוכחות ונפוצות. הדבר נכון במיוחד לגבי אותן דתות הפועלות במדינות מפותחות. כך, האנציקליקה של האפיפיור פיוס השנים-עשר, שפורסמה ב-1950, מאפשרת שאלוהים יכול היה לברוא לא אדם מוכן, אלא יצור דמוי קוף, תוך החדרת נשמה אלמותית לתוכו. רק לפני 300-400 שנה, כל מי שניסה להשמיע רעיון דומה היה מוכרז על ידי הכנסייה הקתולית ככופר ועולה על מוקד האינקוויזיציה. עוד יותר רחוק הלך איש דת בולט של הכנסייה הקתולית, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שב-1986 הכיר במוצא הגוף (אך לא הנשמה של האדם) בהתאם לתורת האבולוציה, ובאוקטובר 1996 אישר זאת ברמה הרשמית. השערות על מוצאו הטבעי של האדם הושמעו כבר בעת העתיקה. הפילוסוף היווני אנקסימנדרוס גזר את מוצא האדם מהרפש, והקרתגי חנון הצביע על הדמיון בין בני אדם לקופים. הרופא והאנטומאי הדגול גלנוס, שערך נתיחות של קופים שונים, בעיקר בבונים וקופי סנאי, כינה יצורים אלה "פרודיות על בני אדם". הדמיון הבולט בין קופים לבני אדם, שהתגלה בנתיחות, הפך לבסיס להשערה שהקופים אינם אלא בני אדם מנוונים, שאיבדו כל דבר אנושי ועברו לאורח חיים חייתי. בימי הביניים חשבו כך רבים מאוד, והעניקו לדמיון בין בני אדם לקופים גוון דתי, וראו בקופים ילדיו של אדם, שנענשו על ידי אלוהים על התמדתם בחטא. הסבר "אדוק" שכזה שמר על אמינותו עד המחצית השנייה של המאה ה-18, ואפילו הוגים גדולים של עידן הנאורות אפשרו אפשרות של הפיכת אדם לקוף. כך, ז&#x27;אן-ז&#x27;אק רוסו ראה צורך לחקור ביתר פירוט את האורנגאוטנים, שכן מחקרים כאלה עשויים להראות שאלה בכל זאת בני אדם. הוא הקדיש לשאלה זו פרשנויות נרחבות למדי. ב-1616 היה הרופא וההוגה האיטלקי ונינו וניני לראשון בעולם שנימק את הרעיון על מוצ האדם מן הקוף. גילוי זה עלה לו בחייו: ב-1619 הועלה על המוקד בחייו על ידי האינקוויזיציה בטולוז. אולם הדמיון האנטומי, שעליו ביסס וניני את רעיונו, עדיין לא יכול היה ליצור בסיס הוכחתי איתן למטרה זו. רק עם הופעת הטרנספורמיזם, כלומר הכיוון במדע המשחזר את מוצם של מינים מאוחרים ומפותחים יותר של יצורים חיים מתוך מינים קדומים ופרימיטיביים יותר, מתחיל הצטברותם של עובדות המקנות לרעיון זה נימוק איתן ומשכנע יותר ויותר. אולם היעדרן של ממצאים ארכיאולוגיים של שרידי אבותיו של האדם העניק להוכחות אלה אופי ספקולטיבי, ועורר התקפות גסות מצד מאמיני הבריאה נגד רעיון מוצ האדם עצמו. ב-1708 תיאר הקנון השוויצרי שייחצר ממצא של שלד על לוח צפחה ליד אגם קונסטנץ בשוויץ. הוא פירש שלד זה כשרידיו של אדם שנספה במבול העולמי. ב-1811 הוכיח ז&#x27;ורז&#x27; קיווייה, שעצמו החזיק באמונות בריאתניות, כי שלד זה השתייך לסלמנדרה ענקית. קיווייה, לעומת זאת, סבר כי האדם נוצר בו-זמנית עם הקוף, ולאישוש עמדה זו הצביע על היעדר מוחלט בזמנו של שרידי אדם השונים מן הטיפוס המודרני. תולדות גילוי מוצו החייתי של האדם אינן מתחילות בצ&#x27; דרווין, אלא בק ליניאוס, אשר ביצירת מיונו ושיטתו המקיפים של יצורים חיים בחיבור "מערכת הטבע", שראה אור ב-1735, שייך את האדם לעולם החי ומיקם אותו במיון לצד קופי האדם. ליניאוס היה בריאתן בהשקפת עולמו; הוא סבר כי המינים אינם משתנים, אלא קיימים מאז ומעולם בצורה שבה בראם הבורא. אולם האחדות השיטתית במבנה ובתפקוד הגוף הייתה כה ברורה, עד שכמדען ליניאוס סתר בעליל את מה שקבע בלחץ האידיאולוגיה. מלבד זאת, בסוף ימיו, בלחץ העובדות, הוא כבר לא היה קטגורי כל כך והודה באפשרות של שינוי מינים. וכיצד יכול היה להיות אחרת: השיטה של ליניאוס דומה לסרט מצויר מודרני, שבו שפע של תמונות נייחות מרכיבות תנועה מיצורים פרימיטיביים אל היונקים העליונים והאדם. לאחר מכן, במחצית השנייה של המאה ה-18, השוו המדענים הצרפתים ז&#x27; בופון ופ קמפר את מבנה האיברים העיקריים של האדם ושל קופי האדם העליונים, הראו את דמיונם ועקבו אחר דמיון איבריהם לאלה של בעלי חיים אחרים. הם גם הפריכו סופית את ההשערה כי קופים הם נציגים מנוונים של מין האדם. במחצית הראשונה של המאה ה-19 ערך המדען הצרפתי בושה דה פרת חפירות ארכיאולוגיות באתרי האדם הקדמון, מה שאיפשר לגלות כמות ניכרת של כלי עבודה מאבן ולהבחין בין תקופות הפליאולית והנאולית. ב-1809, בעת שנימק את תורת האבולוציה שלו, העלה לאמארק את ההשערה שהאדם התפתח ישירות מן השימפנזה. ב-1871 נימק צ&#x27; דרווין בספרו "מוצ האדם והברירה הזוויגית" על בסיס חומר עובדתי רחב ביותר את התפיסה האבולוציונית-השיטתית של מוצ האדם, שכללה שני יסודות מרכזיים: 1) האדם התפתח מאבות חייתיים; 2) האדם וקופי האדם המודרניים התפתחו מאבות קופיים משותפים. דרווין גזר יסודות אלה מנתונים עקיפים, מן הדמיון במבנה ובתכונות התפקודיות של האיברים בין האדם לבין קופי האדם המודרניים. עם זאת, לאחר שביסס את הגישה ההיסטורית-אבולוציונית בביולוגיה, העניק דרווין דחיפה רבת עוצמה להתפתחות עתידית של האבולוציוניזם האוניברסלי, המקיף את כל ענפי הידע, לרבות האנתרופולוגיה. הוא הגן בשכנוע עצום ובחריפות פובליציסטית על רעיון מוצ האדם, שאינו גורע כלל מן הכבוד ומן הפוטנציאל של האדם, אלא להפך, קשור באמונה ביכולות כאלה, ביכולתו של האדם לאבולוציה מתקדמת. בספר "מוצ האדם והברירה הזוויגית" הקדיש דרווין פרק נפרד להוכחות מוצו של האדם "מצורה נחותה כלשהי", כאשר את הצורה הקרובה אלינו ביותר הוא רואה בקופי האדם. דיון זה נתמך בטיעון מושלם. המדע המודרני לא זו בלבד שלא הפריך את טיעונו של דרווין, אלא הרחיב והשלים במידה ניכרת טיעון זה, וצירף אותו לארסנל ההשקפתי שלו. והנה הם, הטיעונים הקלאסיים של האבולוציונר הדגול: "קשה להפריז בחשיבות נקודות ההתאמה המבנית הכללית בבניית הרקמות, בהרכב הכימי ובחוקתיות בין האדם לבעלי חיים, ובמיוחד קופי האדם… האדם מסוגל לקלוט מבעלי חיים נחותים, למשל, מחלות מסוימות. עובדה זו מאשרת את דמיון הרקמות והדם שלהם, הן מבחינה מבנית והן מבחינה הרכבית, כפי שניתן לראות גם במיקרוסקופ וגם באמצעות ניתוח כימי. תרופות משפיעות עליהם באותה צורה כמו עלינו… האדם ובעלי החיים ההולכים זקוף בנויים על פי דגם משותף, עברו את אותן שלבי התפתחות ראשוניים, ושמרו על תכונות משותפות. לפיכך אנו יכולים לדבר בביטחון על מוצ משותף" (צ&#x27; דרווין, מוצ האדם והברירה הזוויגית – כתבים, כרך 5 – מוסקבה-לנינגרד, 1953 – 562 עמ&#x27;, עמ&#x27; 328-329). בהסתמך על טיעון בלתי ניתן להפרכה זה, דרווין מטיח האשמה באלה שבזמנו, כמו גם היום, מתוך אינטרסים רחוקים מהמדע, מנסים להעלות לדרגת ידע את המיתולוגיה של תקופות שעברו מן העולם מזמן. "רק דעה קדומה טבעית ויהירות," כותב דרווין, "מאלצות אותנו לחפש קרבת משפחה עם חצאי אלים. ואולם לא רחוק היום שבו ייראה מוזר שטבעונים, הבקיאים בתולדות ההתפתחות ההשוואתית של האדם, יכלו אי פעם להאמין שהאדם נוצר במעשה בריאה אחד" (שם, עמ&#x27; 329). תלמידו של דרווין, א. הקל, המשיך בפיתוח תפיסתו, והעלה השערה בדבר קיומו של מין חיות ביניים בין הקוף לאדם – פיתקנתרופוס, כלומר קוף-אדם. אבותיהם של קופי-האדם, לפי הקל, היו דריופיתקים (כלומר קופי עצים), שאחד מענפי האבולוציה שלהם הוליד את קופי האדם המודרניים (אנתרופואידים), והאחר עבר דרך הפיתקנתרופוסים אל האדם. חשיבותם של רעיונות אלה של הקל גדולה מאוד. הם יצרו עמדה תרבותית-השקפתית, שלפיה בהמשך התנהל החיפוש הפלאונטולוגי-ארכאולוגי אחר שרידי אבות האדם וקרוביהם, "ענפי הצד" של האבולוציה, שלא שרדו עד זמננו, ונכחדו בשלב של "קופי-אדם". התגליות הפלאונטולוגיות והארכאולוגיות שבאו לאחר מכן לא רק אישרו במלואן, אלא גם תיקנו, הבהירו ושיפרו את העבודות התאורטיות של דרווין ושל תלמידיו. נוצרה היסטוריה מבוססת מדעית של התפתחות החיים על פני כדור הארץ. העובדות שעליהן מבוססת היסטוריה זו לקוחות מהתיעוד הפלאונטולוגי וה ארכאולוגי, שתיעד בעובי קרום כדור הארץ אירועים ומבנים של תקופות רחוקות מאוד מאיתנו במידת מהימנות לא פחותה מזו שבה כרוניקות ומקורות כתובים אחרים מביאים אלינו אירועים ועובדות מההיסטוריה של החברה האנושית. גם הביולוגים האבולוציוניים וגם הפלאונטולוגים במסקנותיהם בדבר מוצא האדם מהקוף התבססו על דמיון מורפולוגי במבנה האיברים והאורגניזם של האדם לבין קופי אדם מאובנים ומודרניים. אך לא פחות משכנעים הם קווי הדמיון בהתנהגות ובתנאים המוקדמים לאורח החיים האנושי בקבוצות ביוסוציאליות של בני סדרת הפרימטים. אלה נחקרים על ידי האתולוגיה המודרנית – מדע ההתנהגות, אשר בעשורים האחרונים השיג הצלחות מבריקות והפך על פיה תפיסות רבות על התנהגות בעלי חיים, שמקורן בניסיון היומיומי ובתצפיות שטחיות. התנאים המוקדמים החשובים ביותר להומיניזציה, כלומר הפיכת סוג מסוים של קופים לאדם, היו הארגון הספציפי של קהילות הקופים, תפקידם העצום של יחסים אישיים בהישרדות ובאופטימיזציה של פעילות החיים, חשיבותם המוגברת של גורמים התנהגותיים, שאינם תורשתיים, בחיי הפרימטים, והדמיון העצום במנגנוני הגיוס וההסתגלות של קופים ושל בני אדם. כבר במחצית השנייה של המאה העשרים, ההצלחות המדעיות בחקר התנהגות הקופים מעוררות פיתוי ואף נותנות בסיס מסוים להסבר התנהגות האדם על סמך התנהגות הקופים. אם מדברים על התנאים המוקדמים הביולוגיים של ההתנהגות האנושית, בלי לשכוח את ההבדל העקרוני בינם לבין התנאים המוקדמים החברתיים-מגויסים, הרי שגישה רדוקציוניסטית כזו נראית מוצדקת למדי ופורייה דיה. בצורה שיטתית הובעה גישה זו בספרים שזכו לפרסום רב במערב בזמנם, פרי עטו של הזואולוג הבריטי דזמונד מוריס, "הקוף העירום" ו"גן החיות האנושי". הראשון מבין הספרים ראה אור לראשונה ב-1967, והשני – ב-1969. על הסנסציוניות של ספרים אלה מעידה כבר העובדה שלאחר פרסום "הקוף העירום" נאלץ המחבר לעזוב את אנגליה לזמן מה, בעקבות מבול ההאשמות והאיומים מצד הדיוטות בעלי נטייה קלריקלית, ותשומת הלב המעצבנת לא פחות מצד מעריצים. בעבודתו כאוצר מדעי של גן החיות הלונדוני, יכול היה מוריס לצפות מקרוב בהתנהגותם של קופים ובעלי חיים אחרים בשבי, מה שהוביל אותו ללא הרף להשוואות בין התנהגותם לבין התנהגות האדם ב "גן החיות האנושי" ולהשוואות עם התנהגותם של בעלי חיים אחרים בתנאי טבע. חקר האדם מעמדה זואולוגית מוביל אותו למסקנה שלמרות כל הישגיו, האדם "בפנים", בדחפיו, היה ונשאר מין מיוחד של קופים. מבין מאה תשעים ושלושה מינים של קופים קטנים וגדולים הקיימים על פני כדור הארץ ובעלי כיסוי שיער, האדם, לפי מוריס, נבדל בעיקר בכך שהוא – קוף עירום, בעל הפין הגדול ביותר ובעל יוהרה גדולה מאוד. לאחר שרכש דחפים נעלים רק במשך כמה אלפי שנים של קיומו המתורבת, קוף זה לא איבד אף אחד מהדחפים החייתיים והאינסטינקטים הקדומים שהנחו אותו מיליוני שנים באבולוציה שלו כיצור חי (מוריס ד. הקוף העירום – סנט פטרבורג: אמפורה, 2001 – 269 עמ&#x27;, עמ&#x27; 5). המחבר שואף במודע להתמקד באותם היבטים בחיי "הקוף העירום" הנראים בבירור בחייהם של מיני בעלי חיים אחרים. לפי דעתו של מוריס, "הקוף העירום" הוא כלאיים מתורבת, קוף-צייד, המשלב בתוכו תכונות של בעל חיים צמחוני ושל טורף. דואליות זו קובעת מראש את התנהגותו של האדם, אשר תחת לחץ הציוויליזציה שואף לדכא את דחפיו החייתיים, אך פעם אחר פעם נכנע לטבעו החייתי. הפיכתו של "הקוף העירום" ליצור מתורבת היא, לפי מוריס, בעלת אופי נראה יותר מאשר ממשי (שם, עמ&#x27; 218). המסקנה הסופית של יוצר "הקוף העירום" היא זו: "עם כל רעיונותינו הגרנדיוזיים ויוהרתנו הרבה, אנו יצורים צנועים, המצייתים לחוקי התנהגות בעלי החיים" (שם, עמ&#x27; 266). למרות השנינות, כושר ההתבוננות והערך היוריסטי של נימוקיו של ד. מוריס אודות ההנחות הזואולוגיות של ההתנהגות האנושית וחוקיות התפקוד של הציוויליזציה, הוא ללא ספק מפריז בנסיונו לצמצם את החברתי לביולוגי ולהסביר תופעות סוציולוגיות באמצעות גורמים ביולוגיים. האדם אינו קוף, אלא צאצא מתורבת של קוף מפותח ביותר, שהפך ללא-קוף מפותח תרבותית. אינסטינקטים ודחפים חייתיים, פראיים, קופיים נשברים בו דרך מנסרת הציוויליזציה ומומרים תחת השפעתם של מבני גיוס ספציפיים, שאינם ידועים בעולם החי. אם נשחק עם השנינות הספציפית של ד. מוריס, אפשר לומר שהאדם אינו קוף עירום, אלא צאצא לבוש חם מדי של קוף. האדם עירום מתחת לבגדיו משום שהגנה מלאכותית על הגוף באה במקום כיסוי השיער הטבעי, באנלוגיה מלאה לכך שחימוש מלאכותי בצורת אבנים מחודדות בא במקום החימוש הטבעי של ניבים וטפרים. השימוש והכנת הבגדים סימנו נקודת מפנה באבולוציה של האדם; האדם הפך לאדם כלא-קוף עירום, שהגן על עצמו מפני אכזריות הטבע באמצעות לבוש במובן הרחב, תוצרי פעילותו התכליתית. שום חיה, שום קוף, אינו מסוגל לעבודה שיטתית במובן האנושי של המילה, ולכן אפילו מתחת לפרווה העבותה ביותר, כולם, ודווקא הם, נשארים קופים עירומים. ואילו בני האדם, גם כשהם מתפשטים, נושאים עליהם את חותם הציוויליזציה. הוא טמון בדרך האנושית-ספציפית של גיוס לפעילות. הישגיו של צאצא הקוף השעיר אינם נפרדים ממהותו האנושית; הם תוצאות ישירות של מהות לא-קופית זו, של ההבדל העצום בין האדם לחיה, של התקדמות אדירה בדרך לשיפור עצמי. אין צורך, עם זאת, להעריץ את האדם: הוא בהתפתחותו נמצא רק באמצע הדרך מהקוף לאדם במובן האמיתי של המילה. שום חברה ושום ציוויליזציה לא יהפכו אותו לכזה, אלא רק הוא עצמו בתהליך של שיפור עצמי מתמשך ומכוון בשיתוף עם אנשים אחרים. רק אדם העובד על עצמו ללא הרף יכול לשפר את חברתו ואת ציוויליזצייתו, להתרחק בהתפתחותו ככל האפשר גם מהקוף, גם מהחיה, וגם מ"גן החיות האנושי", שלדעת ד. מוריס הפכה אליו הציוויליזציה המודרנית. כדברי צ&#x27;. דרווין, "הכוכב המסתובב על פי חוקי הכבידה הבלתי משתנים שלו מתפתח, החל מצורות פשוטות כדי להגיע לצורות יפות ומופלאות לאין שיעור". הוכחות למוצאו החייתי של האדם קביעתו של דרווין על מוצא האדם מאבות קדמונים דמויי קוף, המשותפים לקופי האדם המודרניים, החלה מיד להתפתח ולקבל ביטוי קונקרטי על ידי חסידיו הבולטים. ב-1863 פורסם ספרו של הביולוג האנגלי ת. הקסלי (או, לפי תעתיק אחר, האקסלי) "על מעמדו של האדם בסדרת היצורים האורגניים", שבו הרעיון של מוצא חייתי של האדם וקרבתו לקופים נתמך בשורה של עובדות בלתי ניתנות לערעור. ב-1868 יצא ספרו של הביולוג הגרמני א. הקל "תולדות הטבע של בריאת העולם", שהכיל מערכת הוכחות למוצא האדם מקוף קדום. כבר הקל ציין את המשותף בצורות מבנה הגוף, במורפולוגיה של האיברים, בקבוצות הדם (כלומר קיומו של קשר ביוכימי), ובשימור אטאוויזמים בצורה ובמבנה של איברים מסוימים. ההכרה בטבעו החייתי של האדם מצויה כבר בתפיסות העולם הדתיות השונות ביותר, כשהיא שכנה, למשל, בדתות הנוצריות וביהדות לצד התזה על בריאת האדם "בצלם אלוהים". כך, בספר קהלת המקראי נאמר: "אמרתי אני בלבי על דברי בני האדם לבררם האלהים ולראות שהם בהמה המה; כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחת לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" (קהלת ג, 18–19). כאן הצד החייתי של טבע האדם, המוכח כמעט בתצפיות ביולוגיות, משמש לבסס את עלבונו של העולם הזה ושל חיי האדם לעומת העולם האלוהי הנשגב. כל דת מסורתית היא צורה של ריסון הטבע החייתי של האדם, אך באמצעים עריצים, ברבריים, על-אנושיים. יחד עם זאת, הדתות המונותאיסטיות מכחישות בתוקף את המוצא החייתי של האדם, משום שזה סותר את התזה שהן מגינות עליה בדבר האדם כ"נזר הבריאה" של האל. אך המחשבה האנושית אינה יכולה לקפוא על השגי תפיסת העולם המיתולוגית בת ארבעת אלפי השנים; הארכאיות של תפיסת עולם זו לעומת תפיסת העולם המדעית המודרנית, המבוססת על עובדות ועל חיפוש יצירתי בלתי פוסק, ברורה מדי. תפיסת העולם המדעית המודרנית התרחקה אבולוציונית מתפיסת העולם המיתולוגית הקדומה כמעט כמו שהאדם המודרני התרחק מאביו הקדמון דמוי הקוף. ההוכחות למוצא החייתי של האדם כיום כה רבות ובלתי ניתנות לערעור, עד שניתן להעמיד מולן רק בורות קיצונית וחוסר רצון להביט בפני העובדות. אך בורות אינה טיעון, ואמונה עיוורת אינה הוכחה. עוד בתחילת המאה העשרים הדגיש המדען הרוסי הדגול א.י. מצ&#x27;ניקוב כי "תורת מוצא האדם יכולה להימנות בין התורות המדעיות החזקות ביותר". אבל אז בתחום זה לא היה ידוע אפילו מאית ממה שאנו יודעים כיום. הראיות למוצאו החייתי של האדם קשורות בראש ובראשונה למשותף בארגון, במבנה, ברבייה ובהתפתחות של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ. האדם, כמו גם האורגניזמים הפרימיטיביים ביותר (למעט נגיפים), מאופיין במבנה תאי, בחילוף חומרים, בנוכחות מנגנון גנטי של תאים הבנוי על בסיס DNA ו-RNA, בסינתזה של חלבונים ובנוכחות גוף חלבוני, בנוכחות מערכות אנזימטיות השולטות בסינתזה ובפירוק של תרכובות אורגניות וכו&#x27;. בעוברים אנושיים ניתן לעקוב בבירור אחר חוק הדמיון העוברי, שנוסח במאה ה-19 על ידי ק.מ. בר (Baer), ולפיו בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות עוברי בעלי החוליות מתגלים קווי הדמיון המדויקים ביותר בין אורגניזמים ממינים שונים. א. הקל (Haeckel) ניסח ב-1863 פרשנות נוקשה יותר לחוק זה, ולפיה האונטוגנזה, כלומר תולדות התפתחותו של האורגניזם, חוזרת על הפילוגנזה, כלומר על תולדות ההתפתחות של צורות האב הקדמוניות, מהחד-תאיים ועד לאבות הקדמונים הקרובים ביותר של האורגניזם המתפתח. כך, העובר האנושי בשלבים המוקדמים של התפתחותו משחזר את המאפיינים החשובים ביותר של החד-תאיים (בצורת ביצית מופרית), לאחר מכן של הדגים (שחייה בנוזל השפיר, הופעת מבנים דמויי חריצי זימים), של הדו-חיים, של הזוחלים, של יונקים קטנים, ולבסוף – של קופי האדם. כמובן, ניסוחו של החוק הביוגנטי של הקל הוא נוקשה מדי. תולדות התפתחותו של האורגניזם לעולם אינן חזרה מדויקת על תולדות התפתחות החיים על פני כדור הארץ, שכן המאפיינים הספציפיים של המין מכניסים תיקונים משמעותיים להיווצרות הצורות העובריות. כך, העובר האנושי אינו חוזר על צורותיהם הבוגרות של דגים, דו-חיים וזוחלים, אלא דומה רק לעוברים שלהם. אך גם ניסוחו של בר אינו משקף במלואו את מהותו של החוק הביוגנטי, שכן אין מדובר בדמיון פשוט בין עוברים, אלא בשחזור של שלבי ההתפתחות הקודמים של החיים בהתפתחות העובר באותו סדר שבו התרחש החילוף של שלבים אלה בהיסטוריה האמיתית של החיים, בהתאם לנתוני התיעוד הפלאונטולוגי. בהתפתחות העובר האנושי משתחזר, בצורה אנושית, מוצאו מאבות קדמונים רחוקים יותר אל קרובים יותר. לא משתחזרת הצורה, אלא המבנים המגויסים של האורגניזמים הקדומים. בגיל של מספר שבועות העובר האנושי דומה לדג השוחה בנוזל האימהי. יש לו אלמנטים של מנגנון זימים, מבנה דגי של מערכת הדם, צורת גוף הידרודינמית, זנב, וכפות ידיים גדולות המזכירות סנפירים. לאחר מכן מתפתחים בעובר מאפיינים של דו-חיים, ובהם קרומי שחייה בין האצבעות, שריד של קרום מצמוץ בזוויות הפנימיות של העיניים, ועצם מרכזית חופשית בפרק כף היד. לאחר מכן עוברת התפתחות העובר לשלב של זוחלים: נצפה דמיון במבנה הגפיים ובחיבורן לגוף, נוצר מבנה מוח דומה לזה של זוחלים, וכיסוי השיער של העובר, המכונה לאנוגו (lanugo), חוזר על תבנית הקשקשים. לבסוף, העובר מקבל מאפיינים של דמיון ליונקים קדומים, נוצר אצלו מבנה מוח פרימיטיבי למדי הדומה לשלהם, כמה זוגות של בלוטות חלב, רכסי חיך, כיסוי שיער ראשוני של הגוף וכו&#x27;. ולפני הלידה, ברחם האם, מתפתח פרימט. לאחר התפתחותו, פרימט זה שומר בינקותו על רפלקס האחיזה ומסוגל להיתלות על אצבעו של אדם מבוגר, למרות חולשתם הברורה של כפות הגפיים הקדמיות. בהתאם לטקסונומיה המודרנית, האדם שייך לבעלי החיים במערכת המיתרניים (Chordata), בתת-המערכה בעלי חוליות, במחלקת היונקים, בתת-המחלקה שלייתיים, בסדרת הפרימטים, במשפחת ההומינידיים, בסוג אדם, במין אדם נבון (Homo sapiens). למאפייני מערכת המיתרניים באדם שייכים נוכחות של מיתר גב וחריצי זימים בחלל הלוע בהתפתחות העוברית, התפתחות מערכת העצבים בצורת צינור מתחת למיתר הגב, סימטריה דו-צדדית במבנה הגוף, התפתחות הלב בצד הגחוני. למאפייני בעלי החוליות שייכים נוכחות של עמוד שדרה מפותח, גולגולת, שני זוגות גפיים, מערכת עצבים מרכזית בצורת צינור העוברת למוח. האדם הוא יונק טיפוסי, בעל כל המאפיינים של מחלקה זו: התפתחות תוך-רחמית של העובר, לידת ולדות חיים, הנקה בחלב, נוכחות בלוטות חלב, זיעה ובלוטות חלב, דם חם, כיסוי שיער, לב בעל ארבעה חדרים וקשת אבי העורקים השמאלית, מערכת נשימה הכוללת ריאות עם נאדיות, קנה נשימה, סימפונות, סרעפת, התפתחות טובה של המוח, שיני חלב ושיניים קבועות בשלוש קבוצות, מאפיינים אטאביסטיים ואיברים שרידיים. לאדם יש כ-70 מבנים שרידיים, מיותרים או כמעט חסרי תועלת לפעילות החיים השוטפת, אך שמורים כמורשת מאבות קדמונים פרימיטיביים יותר. ביניהם השרירים המניעים את האוזן, שרידי כיסוי השיער של הגוף, גבשושית בחלק העליון של האפרכסת, השן הטוחנת השלישית, רכסי החיך וכו&#x27;. שריד התנהגותי מובהק הוא יכולתם של תינוקות שזה עתה נולדו להיאחז בחפצים שונים ולקבע עליהם את כפות ידיהם, דבר שהיה הכרחי לאבות האדם הקדמונים בקיומם העצי. אילו קופים קטנים לא היו בעלי רפלקס זה מלידה, היה על הוריהם לתמוך בהם ללא הרף, או שהם היו נשברים ללא הרף בנפילתם ארצה. הם גם לא היו יכולים להיאחז בפרוות האם. כאשר הם מתפתחים לרמה של מצבים שאבדו לאדם בעבר בתהליך האנתרופוגנזה, האיברים השרידיים מקבלים אופי של אטאביזמים, כלומר איברים או מבנים האופייניים לאבותיהם החייתיים של האדם. אטאביזם טיפוסי הוא התפתחות של זנב בצורת גידול באזור העצה. שרידי שרירים הממלאים תפקידים של מיישרים ומכופפים של הזנב, נצפים אצל כמעט 10% מהאנשים. אטאוויזם הם גם בלוטות חלב נוספות, הנוצרות אצל 1-5% מהנשים עקב אי-סגירתם של יותר משני פטמים מתוך 8-10 זוגות, הקיימים תמיד בעובר האנושי בגיל 6 שבועות. אטאוויזם זה עבר בירושה מקופים נחותים, המניקים כך כמה צאצאים בו-זמנית. אטאוויזם מרשים אף יותר הוא שימור כיסוי שיער גוף מלא, הקיים בעובר של כל אדם, אך בדרך כלל נעלם במהלך ההתפתחות. אנשים שעירים כמו קופים תועדו בכרוניקות של עמים רבים. ידועות, למשל, הזמרת הלטינו-אמריקאית חוליה פסטרנה, האיכרים הרוסים יבטיחייב – אב ובן וכו&#x27;. לרוּדִימֶנְטִים של יונקים קדומים שייכים גם נוכחות תוספתן המעי העיוור, העפעף השלישי של העין, שבע חוליות צוואר, שלוש עצמות שמע, היעדר גרעינים בתאי דם אדומים בוגרים וכו&#x27;. לסימני תת-המחלקה של שלייניים שייכת נוכחות השליה, הזנת העובר דרך השליה. לסימני סדרת הפרימטים, הדומים לקופים אנושיים מודרניים (ומאובנים רבים), שייכים באדם מסת מוח גדולה, קליפת מוח קדמי מפותחת, ראייה דו-עינית, קבוצות דם משותפות ונטייה למחלות, גפיים מסוג אחיזה, תבניות פפילריות על האצבעות, כפות הידיים והרגליים, ציפורניים על האצבעות, ניגוד האגודלים בגפיים הקדמיות, הפחתת אזור הזנב של עמוד השדרה, נוכחות זוג אחד של בלוטות חלב ביתיות ומחזור חודשי אצל נקבות, תקופת הריון באורך 9 חודשים וכו&#x27;. בנוסף, מתגלה דמיון ברור בהרכב הדם, הכרומוזומים, המנגנון הגנטי והגנום. ניתן לעירוי דם של גורילה ושימפנזה לאדם, כך שמבחוץ איש לא ישים לב מי היה התורם – אדם או חיה. קבוצות דם דומות לאנושיות נמצאות אצל כל הקופים האנושיים, אך קבוצת דם אפס – רק אצל שימפנזים. לכל הקופים האנושיים יש 24 זוגות כרומוזומים, לאדם – 23, אובדן זוג אחד התרחש בתהליך האבולוציה האנושית. כמעט דמיון מלא במבנה החלבונים קיים בין אדם לשימפנזה, ההבדל ב-44 חלבונים פונקציונליים אינו עולה על 1%. וכ-90% מרצפי הנוקלאוטידים זהים מתגלים בין אדם לשימפנזה במולקולות DNA. דווקא השימפנזה הוא המין הקרוב ביותר לאדם הן מבחינת הגנטיקה והן ברמת המקרו. בנוסף לפרימטים, האדם הוא קרוב של כל האורגניזמים החד-תאיים, כולל חיידקים, כיוון שהוא מתפתח מתא מופרה אחד. האדם הוא קרוב של תולעים, שכן דווקא בשלב האבולוציה שהוליד תולעים מתפתחים פתח הפה, תעלת העיכול ופתח האנאלי, שעברו בירושה לאדם מאבות דמויי-תולעים. האדם הוא קרוב של כל האורגניזמים חסרי החוליות, שכן עורו נוצר מהשכבה החיצונית של האקטודרם של גופים דו-שכבתיים של חסרי חוליות, שמהם הוא התפתח. האדם הוא קרוב של כל בעלי החוליות, שכן לכל אחת מעצמות הגפיים של בעלי חוליות קדומים, החל מדגי סנפיר בשרני שחיו לפני 350 מיליון שנה, יש מקבילה בגוף האדם. כמו כל בעלי החוליות, לאדם יש עמוד שדרה המורכב מחוליות, צלעות להגנה על איברים פנימיים רכים, ואיברי החישה העיקריים מרוכזים בראשו. האדם הוא קרוב של דגים וצאצא של דגים קדומים. שרידי כיסוי העצם של דגי שריון בתהליך האבולוציה מדור לדור שקעו פנימה לתוך הגוף ויצרו את עצמות הבריח, עצמות החזה וחלק מהגולגולת האנושית. האדם הוא קרוב של זוחלים, ציפורניו נוצרו מקשקשים קרניים, הקווים הפפילריים על אצבעות הידיים והרגליים נוצרו מרכסים על כריות האצבעות, שהקלו על הליכה וטיפוס, והשיער נוצר מבליטות עור של זוחלים קדומים. אך רק המוצא מהפרימטים היה התנאי המוקדם החשוב ביותר להיווצרות האדם. הבנת חוקי האבולוציה האנושית אינה נפרדת מהתשובה לשאלה אילו מאפיינים של סדרת הפרימטים בעלת הפוטנציאל האבולוציוני הובילו לכך שהמוצא החייתי של האדם נקשר דווקא בסדרה זו, ולא בסדרה מתקדמת אחרת של יונקים. בספרות המדעית הפופולרית והמדעית נכתב רבות על היכולות השכליות יוצאות הדופן של דולפינים, דרכי התקשורת שלהם וכו&#x27;. אך הדולפינים נשארו חיות, אם כי מאוד מסוגלות לאילוף, אך לחלוטין לא מסוגלות ליצירת ציוויליזציה. מדוע האדם הנבון מוצאו דווקא מאבות דמויי-קוף, ולא מלווייתנאים, חתוליים או כלביים, שגם להם יש נפש מפותחת? בתשובה לשאלה זו יש לזכור שהתנאי המוקדם העיקרי למוצא האדם מאבותיו החייתיים היה התאמתם של אבות אלה לאורח חיים עצי, טיפוס ותנועה על עצים. לפי השערת למבר, שנוסחה ב-1991, הפרימטים הראשונים ניהלו בעיקר אורח חיים יבשתי. אלה היו בעיקר חיות קטנות, ששימשו מזון לטורפים שונים. לפני כ-60 מיליון שנה הם נדחקו לצמרות העצים על ידי מכרסמים שהתרבו מאוד, ומוקדם יותר נמלטו מטורפים בטיפוס על עצים גבוהים בעזרת כפות ושיניים. לפי השערה זו, הפרימטים הראשונים היו חצי-קופים, למורים ואדאפיסים, שפיתחו גפיים אחיזה בעלות חמש אצבעות ושיניים המותאמות לטחינת פירות, ניצני עצים ומזון צמחי אחר. קופים אמיתיים הופיעו לפני 30-35 מיליון שנה, ובזכות שפע המזון הצמחי הצליחו להגדיל משמעותית את ממדי גופם. בין אם השערה זו נכונה ובין אם לאו, אין ספק שאורח החיים העצי וסוג העבודה הביולוגית המתבצעת בו ברציפות הם שעיצבו את מבנה הגוף הייחודי, שמכל היצורים על פני כדור הארץ קיים רק אצל קופים וצאצאם המפואר, האדם. תחילתו של מבנה זה הונחה על ידי פעילות הסתגלותית, שכללה תנועה על ענפי עצים באמצעות גפיים אחיזה. הו, אותן גפיים אחיזה! באילו מזמורים, שירי הלל, אודות או מזמורי תהילה נהלל אותן? שכן הן עצמן היו ליוצרות האמיתיות (ולתנאי העיקרי להיווצרותו) של היצור התבוני הראשון בחלק הידוע לנו של היקום, של התפתחות מוחו ויכולתו לעבודה. גפיים אלה היו ייחודיות בממלכת החיות, כשם שייחודי היצור האנושי שנוצר כתוצאה משימוש בהן, כשם שכוכב הלכת כדור הארץ והביוספרה עליו ייחודיים. התכונה הייחודית הראשונה שלהן היא קיומן של חמש אצבעות, הנחוצות לאחיזה והחזקה של כל חפץ. חמש-האצבעות נוצרה במקור אצל בעלי החוליות הקדומים ביותר בעת מעברם ליבשה והייתה סימן היכר של יונקים קדומים. אך היא נשתמרה רק אצל פרימטים בזכות אורח החיים העצי, ותרמה לפיתוח כושר האחיזה של הגפיים, ניידותם הרבה ומגוון התנועות שלהם. בנוסף לחמש-האצבעות, יתרון עצום של גפי האחיזה של הפרימטים היה והינו ניגודו של האגודל לארבע האצבעות האחרות, קיומן של ציפורניים שטוחות במקום טפרים – אותו נשק טבעי מאיים של טורפי היבשה – וכן פיתוח כריות אצבעות עם תבניות עור בצורת חריצים ופסים, התורמות להגברת רגישות המישוש ומבטיחות מגע הדוק בין האצבעות לחפצים הנתפסים. כבר בעת התנועה על עצים התפתחה אצל פרימטים ניידות רבה של הגפיים הקדמיות, כתוצאה מביצוע תנועות של אחיזה ולפיתת ענפים, תנועות מישוש-התמצאות ובדיקת חוזקם, בעוד שהגפיים האחוריות, ששמרו על כוח ואורך גדולים יותר, שימשו לתמיכת הגוף. ניידות זו של הגפיים הקדמיות מובטחת על ידי יכולתה של עצם החישור להסתובב בחופשיות סביב עצם הגומד, ולבצע תנועות כיפוף ויישור הניידות של הגפיים הקדמיות, שהפכה לתנאי מוקדם חשוב לשימושן בפעילות עבודה, נובעת גם מקיומן של עצמות הבריח. במקביל, קיומן של עצמות הבריח מהווה מכשול לשימוש בגפיים הקדמיות לריצה על ארבע. אפילו קופים ארוכי-זרועות נעים על הקרקע בצורה מגושמת למדי ונחותים בבירור בריצה מטורפים ובעלי פרסות ההולכים על ארבע. יתר על כן, פרימטים נעים באמצעות הגפיים האחוריות, כשהם נשענים על כל כף הרגל, מה שמוביל גם הוא להתאמתם הפחותה לריצה מהירה בהשוואה לחיות יבשה ההולכות על קצות האצבעות – בעלי פרסות וטורפים. הצורך בדיוק גבוה ובאנרגטיות של תנועות בחיים ובתנועה על עצים הוביל להתפתחות ראייה דו-עינית אצל פרימטים, להיווצרות מוח גדול יחסית ולהגברת תפקידן של ההמיספרות הגדולות שלו. נוצר צורך בתיאום חזק מאוד ומדויק בין ראייה למישוש, שהפך לאחר מכן לתנאי מוקדם חשוב לפעילות עבודה. שהרי מחוקת העבודה הביולוגית באמצעות תיאום זה הייתה תלויה החיים: טעות קטנה ביותר באחיזת ענף או זרדים עלולה הייתה להוביל לנפילה מהעץ עם השלכות טרגיות. מטבע הדברים, גף האחיזה הפך למבנה הגיוס ההיקפי החשוב ביותר, אשר גירוי ונייד ללא הרף את מערכת העצבים המרכזית של החיה לניהול תנועה משוכלל יותר ויותר, וזה בתורו תרם להתפתחות מבנה הגיוס המרכזי, המוח, אשר ניהל תנועה זו, תוך ביצוע תיאום עם גפי האחיזה. כך, במשך כשלושה מיליון שנים, נוצרו התנאים המוקדמים להפיכת עבודה ביולוגית לפעילות עבודה, אשר עם זאת נותרו רק תנאים מוקדמים, כל עוד אבותיהם החייתיים של בני האדם חיו על עצים. במהלך תקופה זו פיתחו פרימטים ראייה חדה ו שמיעה, אך חוש הריח שלהם קהה, שכן לא נדרשו לבצע באופן שיטתי עבודה ביולוגית של הרחת עקבות, כפי שעושים טורפי יבשה. גפי האחיזה של פרימטים ניחנים לא רק ברגישות מישוש גבוהה, אלא גם בהתאמה למניפולציה של חפצים מגוונים. תזונה מפירות ואגוזים חיזקה אצל פרימטים רמת סקרנות גבוהה, הקשורה בשאיפה לחדור אל תוך העצמים הנבחנים, לקרוע את קליפת הפרי, לפצח את קליפת האגוז. כאשר הקליפה קשה מדי, קופים עליונים משתמשים בטכניקות מגוונות ובחפצים קשים כדי להתגבר על המכשול. הם פוצעים קליפות אגוזים באבנים, משתמשים בענפים לקריעת קליפות, ומבצעים ללא הרף מניפולציות על חפצים שונים. אין ספק שזו תשתית לפעילות כלים. קופים משתמשים בכלים חיצוניים גם כדי להשיג פרי התלוי גבוה, להפיל אגוז. הם מסוגלים לבנות "פירמידות" מחפצים שונים כדי להגיע לעצמים המעניינים אותם. המניפולציה בחפצים אצל קופים קשורה להתפתחות גבוהה של השאיפה לברר את תכליתו של החפץ ואת אפשרויות השימוש בו, ובכך הם מזכירים גם את האדם. הקופים מאופיינים לא רק במורכבות העבודה הביולוגית, אלא גם בגילויי חברתיות בעלת אוריינטציה ביולוגית, שבאה לידי ביטוי אצלם הרבה יותר חזק מאשר אצל בעלי חיים אחרים. הקופים חיים בלהקות (או בעדרים), שבהן נוצרים יחסי דומיננטיות, קשרים והיררכיה מורכבים בין הפרטים. כל קוף ממלא בלהקה תפקיד "חברתי" מסוים. הבעות הפנים של הקוף וביטוי הרגשות הם ביטוי לניוד ה"חברתי" שלהם ודומים מאוד לאלה של בני האדם. ידוע היטב אינסטינקט החיקוי של הקופים, שרבים טועים לחשוב שהוא סתם העוויות. למעשה, ל"קופיפות" הזו יש משמעות אבולוציונית עמוקה. היא מבטיחה הטמעה של דפוסי התנהגות, ובסופו של דבר – העברת ניסיון מצטבר לאורך דורות. החברתיות הביולוגית משולבת אצל הקופים עם מיניות מוגברת לצד פריון נמוך. הקופים איבדו את העונתיות של חיי המין ורכשו יכולת לקיום יחסי מין לאורך כל השנה. הקשרים המיניים של הקופים חדורים בחברתיות ביולוגית, הם כפופים ליחסי דומיננטיות והיררכיה בתוך הלהקה. נקבות הקופים מגיעות לאורגזמה בקלות יחסית במגע מיני עם זכרים, משום שהקו הישר של איבר המין הזכרי פוגע בקצות העצבים הרגישים של הנרתיק ונוגע בדגדגן. בכך נבדלים הקופים באופן משמעותי מבני האדם, שעבורם, כפי שמציינים סקסולוגים רבים וכפי שידוע מחיי היומיום, אורגזמה נשית מהווה בעיה לא מבוטלת. האנתרופולוגים מכנים תופעה זו "המחיר ששולם בעד הליכה זקופה". התיישרות עמוד השדרה בהליכה זקופה גרמה לבני האדם לאובדן החדירה הטבעית, האופיינית לקופים, של איבר הזכר אל רחם הנקבה. על ההליכה הזקופה שילם האדם גם במחלות רבות של עמוד השדרה – אוסטאוכונדרוזיס, סיאטיקה, וכאבי גב מסוגים שונים, שמציקים לאחר גיל ארבעים, ולפעמים גם מוקדם יותר, כמעט לכל אדם שאינו עוסק בקביעות בשיפור עצמי פסיכופיזי. הקופים, לעומת זאת, רחוקים מהבעיות האנושיות הללו, כמו גם מהפחד ממגע מיני בשל אפשרות של הריון לא רצוי. יחסי מין תכופים אצל קופים הם אמצעי להפגת מתחים או ביטוי ליחסי דומיננטיות. כך חודרים אל תוך הקשרים המיניים מניעים של כוח וכניעה, שאצל בני האדם הופכים לא פעם לאמצעי לביטוי עצמי ואף לבסיס לעוררות מינית. השילוב הפרדוקסלי של פעילות מינית גבוהה עם פריון נמוך מוביל לטיפול מוגבר בצאצאים, לפעילות "חינוכית" של ההורים כלפי הילדים, שגם היא ביטוי לחברתיות הביולוגית של הפרימטים. גור הפרימטים נולד חסר אונים לחלוטין, כמו ילדי בני האדם, ואלמלא הטיפול המתמיד במשך שנים רבות מצד ההורים, היו הקופים העליונים נכחדים תוך דורות ספורים. אינסטינקט ההורות מפותח אצל הקופים כמעט באותה עוצמה כמו האינסטינקט המיני. לבסוף, החברתיות הביולוגית של הקופים באה לידי ביטוי בתקשורת קולית פעילה ביותר. באשר הם שוכנים – בג&#x27;ונגל, בסוואנה, ואפילו בגן החיות – הם ממלאים את הסביבה בצווחות רגשיות אופייניות, בשאגות, בצפצופים, במלמול, בנהמות, ובהעברת אותות קוליים מגוונים. האותות הקוליים של הקופים נחקרו במיוחד על ידי מדענים רבים. כך, הגורילות, לפי תצפיותיו של האנתרופולוג שאלר, משתמשות ב-21 סוגים של אותות קוליים, ומתוכם 8 נמצאים בשימוש השכיח ביותר. אלה הם אותות סכנה, קריאה, מעבר לאזורי האכלה אחרים וכו&#x27;. תפקידם העיקרי של האותות הקוליים הוא משיכת תשומת לב עם עושר רגשי של המסר, והמצב מקבל פירוט ב"שפת" התנוחות והמחוות. האותות של הגורילות אינם צווחות רגשיות פשוטות, כפי שחשבו בעבר. הם נבדלים זה מזה בגובה הצליל, בעוצמה ובסדר רצף הצלילים. לפיכך, הם מכילים יסוד מוסכם מסוים, בעל משמעות לכלל האוכלוסייה. הזואולוגית ד&#x27; פוסי, שבילתה 300 שעות בלהקת גורילות, מציינת ש"התקשורת" של בעלי חיים אלה מתרחשת לא פעם באמצעות צירופי צלילים קבועים. לדוגמה, צירוף הצלילים "ניום, ניום" הוא מעין "מילה" המסמנת מזון, או לפחות קשורה אסוציאטיבית לאוכל. אצל שימפנזים בלהקה פראית הבחינו החוקרים בכ-20 אותות יציבים המבטאים רגשות ומצבים שונים של הגוף. אך אותות המבטאים רגשות עזים אינם ממצים את "שפתם" של השימפנזים. לעתים קרובות הרבה יותר משמיעים קופים אלה קולות במצב רגוע, נטול רגש נייטרלי. קולות אלה קיבלו מהאנתרופולוגים את השם "רעשי חיים". מכיוון שרעשים אלה מלווים ללא הרף את הפעולות השונות של תהליכי החיים, כולל פעילות אובייקטיבית, מספר מדענים מבססים את הטענה שמקור השפה האנושית הוא דווקא ברעשים מעין אלה, שהשמיעו אבותיהם הקופיים של בני האדם בתקשורת היומיומית ובביצוע עבודה ביולוגית. הצורך בתקשורת באמצעות אותות קוליים ומחוות נובע אצל קופי האדם דווקא מהמורכבות של עבודתם הביולוגית והחברתיות הביולוגית שלהם. הקופים אינם בונים סכרים כמו הבונים, אינם חופרים מחילות תת-קרקעיות כמו החפרפרות, אינם בונים קנים כמו הציפורים, אינם בונים תלי נמלים כמו הנמלים, אינם בונים חלות דבש כמו הדבורים, אינם צדים בלהקה כמו הזאבים, ואינם מתקינים מאורות כמו הדובים והשועלים. אך הם משתמשים ללא הרף בכלים חיצוניים במקרים שבהם החימוש הביולוגי שלהם אינו מספק. בהיותם בעלי יתרון ברור על פני בעלי חיים אחרים, כמו גפיים אוחזות, המכינות אותם ישירות לשימוש במגוון חפצים להשלמת החימוש הטבעי שלהם, קופים מתנסים כל חייהם לעיני חברי קבוצה אחרים בהמצאת טכניקות מגוונות לשימוש כזה, ואינסטינקט החיקוי מאפשר לקבע את הטכניקות המוצלחות שנמצאו בזיכרון הקולקטיבי של הלהקה ולהעניק להן אופי של רפלקסים מותנים. כמובן, זיכרון בעלי החיים הוא סיטואציוני ואינו נוטה לשמירה ארוכת טווח של חידושים שהושגו. אבל קופים כל הזמן "מאמנים" זה את זה לשחזר את ההישגים הטובים ביותר של עבודה ביולוגית. על כך מצביעים משקיפים רבים על התנהגות קופים בתנאי פרא. כך, קופים משתמשים בשתי אבנים לפיצוח אגוזים, אחת משמשת כ"פטיש" והשנייה כ"סדן". הם מסוגלים להשתמש בענפי עצים להפקת דבש של דבורי בר, ולשליפת נמלים וטרמיטים, להשתמש בעלים לניגוב לכלוך, לניקוי ממזון דביק, לניגוב, ולהנחה על פצעים מדממים. החוקרת ההולנדית ג&#x27;יין ואן לאוויק-גודול צפתה בשימפנזים מנקים עלים מענפים וקנוקנות ליאנה, על ידי העברתם דרך אגרופים קפוצים, כדי להכשירם לשימוש בתפקידים שונים. "זאת," היא כותבת, "אפשר לראות כדוגמה מתועדת ראשונה לכך שחיית בר לא רק משתמשת בחפץ ככלי, אלא משנה אותו בפועל בהתאם לצרכיה, ובכך מדגימה ראשית של ייצור כלים" (לאוויק-גודול ג&#x27;. ואן. בצל האדם – מוסקבה: מיר, 1974 – 324 עמ&#x27;, עמ&#x27; 37-38). אם כן, המשותף בין האדם לבעלי החיים מתבטא במגוון עצום של מאפיינים מורפופיזיולוגיים, גנטיים, התנהגותיים ואחרים. כל המאפיינים הללו מתווספים לזהות בתפקודים החיוניים המגוונים ביותר. האדם, כמו בעלי החיים, זקוק למזון, לשתייה, להגנה מפני קור, לסיפוק מיני, לרבייה, לטיפול בצאצאים, הוא מפריש, מזיע, מתלכלך, מפיץ ריחות, ומנקה את עצמו לפי דפוסים שנקבעו על ידי גופו החייתי. "בעלי החיים," ציין דרווין, "הם אחינו בכאב, במחלות, במוות, בסבל וברעב, עבדינו בעבודה הקשה ביותר, חברינו בהנאותינו." יחד עם זאת, כל התפקודים החייתיים של גוף האדם מתבצעים על ידי בני אדם בצורה אנושית, תוך התחשבות באופי החברתי של חיי האדם. עליהם מטביע את חותמו גיוס האדם לחיים בחברה, לחץ המוסדות החברתיים, חדירת מוסכמות שנקבעו חברתית למעמקי התודעה, למבני הגיוס של הנפש. וכאשר אדם שוקע, מתנוון מוסרית ופיזית, מפסיק לדאוג לעצמו, מאבד את הערכים המוסריים המוכרים חברתית, הוא נעשה דומה לחיה, ובמיוחד בביטויים הגרועים ביותר של החיה. חיה בריאה מגייסת את עצמה לעבודה ביולוגית, למאבק תחרותי על הישרדות ואופטימיזציה של פעילות החיים, ואילו אדם ששקע הופך לבלתי מסוגל לעבודה אנושית ומבצע עבודה ביולוגית רק כדי לספק אינסטינקטים חייתיים בסיסיים, להשיג הנאות נמוכות, שמהן נמחק התוכן האנושי. השפלה כזו, אבולוציה לאחור, רגרסיה וגלישה לרמת חיה – אינה תופעה נדירה כל כך בחברה האנושית. זה מראה שרק גיוס פנימי, צורך בשיפור עצמי, בתקשורת, ובפעילות שנקבעה חברתית הופך אדם לאדם. בלעדיו, האדם עובר מהר מאוד למצב בהמי, משחזר את התכונות הגרועות ביותר של אבותיו הפראיים. ולהפך: להיות אדם במלוא מובן המילה – פירושו להשתפר כל הזמן ולעבוד על עצמו. מחקרים פלאונטולוגיים-ארכיאולוגיים מסוף המאה ה-19 חושפים ראיות חדשות לקיומם של אבות קדמונים דמויי קוף של האדם, צורות ביניים וצורות ללא המשך, שנוצרו בדרך האבולוציונית מבעלי חיים לאדם. שרידיהם, שנמדדו ונחקרו מכל היבט על ידי אנתרופולוגים, כלי העבודה שלהם ועקבות של תרבות חומרית פרימיטיבית הם הראיות המשכנעות והבלתי ניתנות להפרכה ביותר למוצא החייתי של האדם, ומשחזרים את דרך האבולוציה מקוף לאדם במאפיינים ובשלבים המהותיים ביותר של דרך זו. כל המאפיינים שצוינו לעיל, המעידים על מוצאו החייתי של האדם, אינם רק אינדיקטורים לדמיון בין האדם לבעלי החיים, אלא גם תנאים מוקדמים שתרמו למוצאו האמיתי של האדם (אנתרופוגנזה) מאבות קדמונים חייתיים. מאפיינים וקריטריונים להבחנה בין בני אדם לבעלי חיים ההבדלים החדים בין האדם לכל עולם החי הוכרו על ידי בני אדם עוד בימי קדם ומצאו ביטוי הן בפילוסופיה והן באמנות. הבדלים אלה נתפסו לעתים קרובות כתוצאה של מעמדו האמצעי של האדם בין בעלי חיים לאלים. המחזאי היווני הגדול סופוקלס כתב: בעולם יש כוחות גדולים רבים, אבל חזק מהאדם אין בטבע איש. את מקור הכוח הוא ראה בעבודה יצירתית, המובילה להכנעת כוחות טבע מגוונים ביותר ומרוממת את האדם מעל הטבע הסובב וכל בריותיו. בפילוסופיה העתיקה הועלתה ופותחה מעמדות שונות ביותר בעיית טבעו הקוסמי של האדם. ההכרה באדם כקוסמוס קטן, מיקרוקוסמוס, הובילה להבנת ההבדל העקרוני בינו לבין בעלי החיים כנושאי טבע ארצי, שפל, ובאותה עת כחלק מהקוסמוס הגדול, המאקרוקוסמוס, סדר העולם הכללי. פרוטגורס ראה באדם את מידת כל הדברים, ובהתאם לכך העמיד את טבע האדם מול טבע בעלי החיים. אנכסגורס וסוקרטס היו הראשונים שהפנו את תשומת הלב למיוחדותה של יד האדם, שהבדילה את האדם מהקוסמוס הסובב אותו. סוקרטס ראה את ההבדל העיקרי של האדם בקיום התבונה והצביע על חוסר התבונה של יצורים חיים אחרים. אפלטון ראה באדם נושא של רוח, המתבטאת באינטראקציה בין נשמה לגוף, כאשר בגוף קיים יסוד חייתי, ואילו הנשמה שותפה לעולם האידיאות הטהורות, מקורותיו הראשוניים של הקוסמוס. נשמות בעלי החיים חסרות רוחניות, הן רק מחיות גופים וקשורות בעבדות לסיפוק צרכים גופניים. אריסטו הצביע על הבדלים כאלה בין האדם לבעלי החיים כמו הליכה על שתיים, יכולת דיבור וחשיבה, ומוח גדול ומקיף. בהתנגדותו לסוקרטס, הוא טען שלא היד המיומנת תרמה להופעת התבונה, אלא להיפך, התבונה הפכה את היד למיומנת. אריסטו הגדיר את האדם כחיה פוליטית (חברתית). הפילוסופיה האירופית של ימי הביניים ראתה את ההבדל בין האדם לבעלי החיים במסגרת הבריאתנות המקראית: האדם הוא יציר כפיו וצלמו של אלוהים, ואילו בעלי החיים נבראו כדי לשרת אותו ולספק את צרכיו הגופניים. בשרו של האדם הוא בעל אופי חייתי ומסיח את הדעת מעבודת האל. ההומניזם של תקופת הרנסנס קשור להבנת טבע האדם כיצור יצירתי, המסוגל ליצור בחופשיות את עצמו ואת עולמו האנושי שלו. דווקא היכולת ליצירתיות הופכת את האדם לשותף לאלוהים ומבדילה אותו מבעלי החיים, המסוגלים רק לצריכה. פילוסופיית הנאורות רואה בתבונה את התכונה העיקרית והמכרעת של האדם, דבר שבא לידי ביטוי בהגדרה שניתנה לאדם בטקסונומיה של בעלי החיים של קארל לינאוס, שבה עצם שמו של האדם מאפיין אותו כחיה רציונלית, או הומו סאפיינס – האדם הנבון. בתורתו של ר&#x27; דקארט, התכונה הראשונית של האדם, המעידה ללא עוררין על קיומו, היא החשיבה. האדם, לפי דקארט, מורכב משתי מהויות – מהות חושבת ומהות נמתחת, גופנית, כאשר המהות הגופנית אינה אלא אוטומט, מכונה הפועלת לפי חוקי המכניקה ואין לה הבדל מהותי מגופם של בעלי חיים. בהשפעת דקארט, פרשנות זו של האדם משוחזרת אצל ב&#x27; שפינוזה, ט&#x27; הובס וז&#x27; למטרי. האחרון פרסם יצירה שנכתבה מעמדה נטורליסטית בשם "האדם-מכונה". בהתבסס על רעיונותיהם של אנשי הנאורות הצרפתים והאנגלים, ב&#x27; פרנקלין העלה אחד מהקריטריונים החשובים ביותר להבדלת האדם מבעלי החיים, כשהגדיר את האדם כחיה המייצרת כלים. הבנה שונה של מהות האדם והבדלה ממהות בעלי החיים נולדת בפילוסופיה הקלאסית הגרמנית. א&#x27; קאנט רואה באדם יצור הנקרע בין שני עולמות – עולם הטבע ועולם החירות, בעוד שבעלי החיים שייכים לחלוטין לטבע. א&#x27; הרדר ראה באדם "בן חורין של הטבע", וראה את ההבדל שלו מבעלי החיים באוניברסליות של הארגון הגופני שלו, באי-התמחותם של איברי החישה, מה שהופך אותו למסוגל לעצב את עצמו וליצור תרבות. בספר "רעיונות לפילוסופיה של ההיסטוריה" הרדר רואה לראשונה באדם תוצאה של התקדמות הטבע, ומקשר את התעלות האדם מעל בעלי החיים עם התקדמותה ההיסטורית המותנית של החברה האנושית. הגל רואה באדם את הביטוי הגבוה ביותר של הרציונליות של המציאות עצמה, שבאמצעותו הרעיון המוחלט מכיר את עצמו. בהתאם לכך, ההבדל העיקרי בין האדם לעולם החי הוא הפעילות הקוגניטיבית המתפתחת היסטורית. במרקסיזם, מהות האדם באה לידי ביטוי במכלול יחסי החברה, והקריטריון העיקרי של הקיום האנושי הוא ייצורם המתפתח היסטורית של מוצרים חומריים. הישג חשוב של המרקסיזם הייתה תורת העבודה של האנתרופוגנזה. פ&#x27; ניטשה מתעקש על אי-שלמותו של היצור הביולוגי האנושי כביטוי של החיים; האדם אצל ניטשה הוא רק חוליית ביניים בהתפתחות החיים בין החיה לעל-אדם. ובמקביל, העל-אדם יהיה מושלם יותר מהאדם בדיוק כפי שהאדם מושלם יותר מהחיה. האקזיסטנציאליזם הכריז על מהותו של האדם כהוויתו (אקזיסטנציה), קיום חופשי, המועמד מול כל העולם הדברי, האובייקטיבי, החוקי, ובאותה עת חסר המשמעות והאבסורדי של הנסיבות. בעלי החיים אינם אלא עבדי נסיבות, ואדם הנכנע לנסיבות נשאר לא יותר מחיה חברתית. ביצירתו של מ&#x27; שלר "מקומו של האדם בקוסמוס", שיצאה לאור ב-1928 וסימנה את ראשיתה של מה שמכונה אנתרופולוגיה פילוסופית, ההבדל בין האדם לבעלי החיים נחשב כיכולת להתעלות מעל צרכים ביולוגיים וליצור קוסמוס משלו – קוסמוס של תרבות עם מרחב וזמן ייחודיים. פ&#x27; טייאר דה שארדן רואה בתופעת האדם שלב טבעי באבולוציה של הקוסמוס, העובר שלבים – קדם-חיים, חיים ומחשבה – בכיוון של על-חיים, יקום רוחני. בפילוסופיה הפוזיטיביסטית, הנאו-פוזיטיביסטית והפוסט-פוזיטיביסטית, כל הבעייתיות של האנתרופולוגיה הפילוסופית נחשבת מטאפיזית, מנותקת מהתבססות על עובדות הידע המדעי הקונקרטי המתפתח ללא הרף, ובהתאם לכך, בעיית ההבדל בין האדם לבעלי החיים נמצאת בסמכותם של המדעים הקונקרטיים. עם זאת, ברור שהתפתחות הידע הפילוסופי במשך אלפי שנים, במכלולה, כיסתה את כל הספקטרום הרחב ביותר של ההבדלים בין האדם לעולם החי, והאנתרופולוגיה המדעית-קונקרטית המודרנית רק משחזרת וממקדת על בסיס חומר עובדתי את אותם מושגים, עקרונות ותורות שהועלו ונדונו בפילוסופיה בצורה מופשטת יותר ובביטוי השקפתי. האנתרופולוגיה המדעית-קונקרטית, ככל האפשר, שוללת אלמנטים "מטאפיזיים", ספקולטיביים של החשיבה הפילוסופית, היא פועלת עם עובדות שמקורן בתיעוד הפלאונטולוגי-ארכיאולוגי, תוצאות של ניתוח רדיואיזוטופי, מדידות מדויקות ביותר של פרמטרים של שרידי מאובנים של הומינידים, השוואתם והצלבה שלהם, חקר התנהגותם של קופים מודרניים, חקר כלי העבודה של בני אדם קדומים, איסוף נתונים על הארגון החברתי של שבטים נחשלים, ניתוח דיווחים מכרוניקות היסטוריות עתיקות וכו&#x27;. כל זה גורם לריבוי כיווני מחקר, המתבצעים במערכת אחת, ולמרות הפיצול וחוסר האפשרות לפרשנות חד-משמעית של מקורות חשובים רבים, מאפשרים לבסס קשר בלתי נפרד בין השחזור המדעי של צורות ההפרדה של האדם מהסביבה החייתית. באנתרופולוגיה המודרנית, המאפיינים המיניים של הומו סאפיינס (Homo sapiens) מבוססים היטב, המבדילים אותו הן מבעלי חיים מודרניים והן מנציגי מאובנים של עולם החי ומאבותיו החייתיים. בין מאפיינים אלה, ראשית, רמת הפיתוח הגבוהה של המוח – המבנה המגייס העיקרי של האורגניזם, שהאבולוציה שלו הוציאה את האדם מהמצב החייתי והבטיחה את התפתחותה המתקדמת של הציוויליזציה והתרבות. המוח האנושי מאופיין בקליפת מוח רחבה עם מספר רב של חריצים ופיתולים, בפיתוח גבוה של האונות הקדמיות, הרקתיות והקודקודיות, שבהן מרוכזים המרכזים החשובים ביותר של פעילות נפשית ודיבור (מרכזי ברוקה, ורניקה וכו&#x27;). בהתאם לכך, לכל בני האדם יש מקדם צפליזציה גבוה מאוד (מיוונית: "קפלוס" – מוח), כלומר היחס בין משקל המוח למשקל שאר הגוף. ישנם בעלי חיים גדולים רבים שמסת המוח שלהם עולה על זו של האדם, אך אין כאלה שעולים על האדם ביחס של מבנה מגייס גדול זה לפריפריה הגופנית שהוא מגייס. לא במקרה התפתחותו של משכן תבונה זה לוותה בגידול בנפח הגולגולת – משכן המוח. כך, אצל "האדם המיומן" המאובן, נפח זה היה 509-752 סמ"ק, מעט יותר מאשר אצל קופי אדם (300-500 סמ"ק). אצל "האדם הזקוף" (הומו ארקטוס) הוא גדל ל-727-1225 סמ"ק. אצל האדם המודרני הוא 1000-2000 סמ"ק. זהו ההבדל היסודי הראשון בין בני אדם לבעלי חיים, המשמש בו-זמנית כקריטריון אנתרופולוגי להבחנה ביניהם בעת מציאת שלדים וגולגולות מאובנים. ההבדל היסודי השני טמון בייחודיותה של היד האנושית בהשוואה לכפותיהם של בעלי חיים, כולל הגפיים האחיזה של קופים. הניגוד של האגודל לארבע האצבעות האחרות בידיו של האדם שונה מזה שבגפיים הקדמיות של קופים, בשל התאמתם הביולוגית של הידיים לעבודה אנושית, לפעילות תכליתית בעלת אופי אוניברסלי, הדורשת אחיזה מגוונת ביותר בחפצים ובכלי עבודה. לא פחות חשוב ההבדל הוא אורך הגפיים הקדמיות. כך, אצל קודמיו הקרובים ביותר דמויי הקוף של האדם, האוסטרלופיתקים, הגפיים הקדמיות, ככל הנראה, היו אפילו ארוכות במקצת מהאחוריות. גם פרופורציות הגפיים היו שונות. החוקרים הרוסים י. חריסנפובה ופ. מז&#x27;וגה כותבים על כך את הדברים הבאים: "פרופורציות הגפיים ייחודיות מאוד. ניתן לשפוט אותן על בסיס אורכן של עצם הזרוע ועצם הירך. היחס ביניהן (מדד זרוע-ירך) הוא בערך 84, גבוה בהרבה מהממוצע אצל האדם המודרני (68.8-73.9). אך יש לקחת בחשבון שאצל קופי אדם ארוכי זרועות, מדד זה תמיד עולה במידה זו או אחרת על 100" (חריסנפובה י.נ., מז&#x27;וגה פ.מ. מסות על אבולוציית האדם – קייב: נאוקובה דומקה, 1985 – 256 עמ&#x27;, עמ&#x27; 49-50). כל קופי האדם הם בעלי ארבע רגליים, הגפיים הקדמיות שלהם, הממלאות תפקידים של ידיים בעת מניפולציה בחפצים, ממלאות תפקידים של רגליים בעת תנועה על הקרקע. להם תמיד נוח יותר, מהיר יותר וקל יותר לנוע על ארבע רגליים מאשר על שתיים. עבור האדם, לעומת זאת, תנועה על ארבע גפיים מהווה תרגיל גופני קשה מאוד בשל קוצר ידיו וזקיפות עמוד השדרה שלו. בהתאם לכך, האוסטרלופיתקים ייצגו צורת מעבר מוקדמת מאוד, היה להם נוח לנוע גם על שתי רגליים וגם על ארבע, וידיהם, שגויסו לעבודה ביולוגית כרגליים נוספות, עדיין לא היו בעלות אותה מיומנות שאפשרה לא רק להשתמש בחפצי טבע ככלים, אלא גם לעבד אותם באופן שיטתי ותכליתי, כפי שעושה האדם. שינוי הידיים גרר גם שינוי ברגליים. קופים הם בעלי ארבע רגליים כמו שהם בעלי ארבע ידיים: הגפיים האחיזה שלהם, הן הקדמיות והן האחוריות, מותאמות לאחיזת ענפים, הן בו-זמנית רגליים וידיים. דווקא רב-תפקודיות זו אפשרה לאבות האדם להתאים בעבר את הרגליים להליכה דו-רגלית, ואת הידיים לשחרר לעבודה. "הידיים" האחוריות של הקוף הפכו לרגליים אנושיות כתוצאה מעבודה ביולוגית ארוכה מאוד ואינטנסיבית של תנועה דו-רגלית, שבה משקל הגוף נשען בכל צעד על אחת הרגליים, והלחץ על כפות הרגליים השטיח את הסוליות ובהדרגה ביטל את ניגוד האגודל לארבע האחרות. גם אורך האצבעות קטן, שכן משקל הגוף נשען על המשטחים "כמו כף יד", והאצבעות קיבלו תפקיד של תמיכה נוספת בלבד בשמירה על שיווי המשקל. ההבדל היסודי השלישי, הקשור ישירות לשני, הוא התוצאות המורפו-פונקציונליות של הליכה זקופה עם הנחת כף הרגל מהעקב לבוהן. אלה כוללים כף רגל קמורה, עצם ירך חזקה, עקומות בעמוד השדרה, בית חזה שטוח ולא בצורת חבית כמו אצל קופים, שרירים חזקים של הגפיים התחתונות וכו&#x27;. עצם הירך האנושית עומדת בעומס של עד 1650 ק"ג. רק האדם מסוגל לאזן על שתי רגליים ואפילו לעמוד או לקפוץ על רגל אחת. ההבדל היסודי הרביעי הוא צורת הלסתות, מבנה השיניים ומיקומן. לרוב מיני הקופים, במיוחד קופי האדם, יש ניבים ארוכים וחותכים, אשר יכולים לשמש לנשיכות בהגנה ובהתקפה. באדם, הצורה החרוטית והגודל הגדול של הניבים אבדו. דרווין הסביר את הצמצום של הניבים בקיומן של ידיים המסוגלות להחזיק נשק, אשר קיבלו על עצמן את תפקידי ההגנה וההתקפה. מחברים רבים עורכים אנלוגיה בין הקטנת הניבים באדם לבין בעלי פרסות בעלי קרניים, שבהם לאחר התפתחות של נשק טבעי מאיים כמו קרניים, נעלם הצורך בניבים גדולים. עם זאת, לצד גורם זה, לדעתנו, תפקיד חשוב לא פחות מילאה עבודה ביולוגית ממושכת של לעיסת מזון ממושכת, שבה ניבים ארוכים הם רק מפריעים. שורת שיניים ישרה, שהיא תכונה אנושית ספציפית ויפה המתבלטת בהופעת חיוך זוהר, נוצרה עם התפתחות האוכל-כל, היכולת לשנות לחלוטין באמצעות לעיסה ממושכת גם מזון צמחי וגם מזון בשרי קשה. בכך, בניגוד לטורפים רגילים, הטרף להשגת מזון בשרי הומת לא על ידי לסתות עם ניבים, אלא על ידי גפיים קדמיות בעלות טווח רחב הרבה יותר, שבהן הוחזקו אלה או אבנים מחודדות. שורת שיניים ישרה ומרווחים קטנים ביניהן, לצד יתרונות ברורים בטחינת מזון מגוון, יצרו גם בעיות רבות בשל קלות החדירה וההתפשטות של מיקרואורגניזמים מחוללי מחלות. שיני האדם נרקבות לעתים קרובות מדי, נרקבות, גורמות לכאב בלתי נסבל, שיניים רקובות יוצרות סביבה נוחה בחלל הפה להופעת מחלות נשימה חריפות. בזקנה השיניים נושרות והטחינה התקינה של המזון הופכת לבלתי אפשרית. צריכה מתמדת של מזון בשרי לא השפיעה לטובה על מצב חלל הפה והמעיים של בני המין האנושי. הוויתור על הצמחונות הכמעט מלאה, האופיינית לאבות הקופיים, הוביל להופעתן של מחלות אנושיות ספציפיות. בירושה מאבות צמחוניים של מעי ארוך ומפותל, האדם נמצא במצב גרוע יותר מאשר חיות טורפות, בעלות מעי קצר ומותאמות לחלוטין לספיגת מזון בשרי. למזון בשרי יש מול הצמחי חיסרון ברור: הוא נתון לריקבון, ולא לתסיסה, ומכיל פחות ויטמינים. בשר נרקב בכל מקום – בשיניים, במעיים, באוויר הפתוח, במיוחד בחום. התוצאה היא קלקול שיניים, הרעלות מזון, הפרעות שונות בתפקודי איברי העיכול. יחד עם זאת, הזנה חלבונית תרמה ללא ספק לגידול מסת השריר של האדם, וכפי שמשערים, סייעה להגדלת מסת המוח. טורף חמוש בניבים קורע בקלות את הבשר לחתיכות, מכרסם סחוסים ועצמות. האדם, נטול הניבים הטורפים, נאלץ להשתמש לחיתוך הבשר בגרזנים וסכינים שונים, תחילה מאבן, ולרכך את הבשר באמצעות אש. ההבדל היסודי החמישי של האדם הוא קיומו של פנים אנושיות ספציפיות, אשר בולטות בניגוד ברור לחוטם הבולט של קופים, בעלי פרסות, טורפים ובעלי חיים אחרים. לצד פנים קטנות יחסית והיעדר בליטה שלהן בצורת חוטם עם ניבים, לאדם יש בליטת סנטר ואף גרמי, שאין לאף קוף. כפי שמציין האנתרופולוג ג&#x27;יי הריסון, בכל מיני הפרימטים, בניגוד לבעלי ארבע רגליים, גולגולת הפנים מפסיקה להיות המשך של גולגולת המוח, והפנים ממוקמות מתחת לגולגולת המוח. ההסטה של גולגולת הפנים ביחס לגולגולת המוח, לפי הריסון, קשורה לאימוץ ישיבה זקופה, להקטנת תפקיד חוש הריח ולהרעת ההתמצאות לפי ריחות. בכל הקופים לכן חלה התקצרות יחסית של החוטם, אשר הייתה בולטת עוד יותר אצל אבות האדם, והריסון מקשר זאת להליכה זקופה (הריסון ג&#x27;יי ואחרים, ביולוגיה של האדם – מ&#x27;: מיר, 1979 – 186 עמ&#x27;, עמ&#x27; 50-51). המשך רכישתו של האדם של פרופיל פנים ישר יחסית, בניגוד לפרופילים הבולטים קדימה של קופי האדם, מוסבר על ידי מדענים בדרכים שונות. נלקחים בחשבון גם ההליכה הזקופה המתמדת, גם תדירות הישיבה, גם ההקטנה הכללית של חלק הפנים בקשר לגדילת המוח, וגם אובדן תפקיד האחיזה של הלסתות. מנקודת מבטנו, כל הסיבות הללו יכלו לפעול רק במשולב. בקופי האדם נצפים אורך גדול ומשקל ניכר של הלסת התחתונה בהשוואה לאדם, ולסתותיהם בולטות חזק קדימה. ניתן להסביר זאת בחשיבות עבורם של גיוס הלסתות לעבודה ביולוגית הקשורה לתפיסה ואחיזה של מזון בנוסף לפעילות של גפיים אוחזות. שחרור הגפיים הקדמיות מתפקיד התנועה, התאמתן לפעילות מישוש עדינה יותר בתהליך העבודה, הפך למיותר את העבודה הביולוגית עם שימוש רגיל של כל בעלי החיים בלסתות לנעיצת ניבים או לתלישת מוצרים צמחיים מענפים וגבעולים. אילו הלסת התחתונה הייתה באדם מסיבית וגדולה כמו אצל גורילה או אורנגאוטן, הייתה בלתי אפשרית (כפי שהדגיש האנתרופולוג הרוסי ו&#x27; בונק) דיבור מפרק, הדורש תנועות מהירות ולא רחבות בפתיחה וסגירה של הפה. הופעת פנים אנושיים במקום פרצוף קופי קשורה אפוא בראש ובראשונה להופעת פה אנושי שבא במקום לוע קופי. מדענים רבים מסבירים את קיצור פני האדם ואת אובדן הלסתות הכבדות והמסיביות שלו במעבר ללעיסת מזון שהוכן במיוחד, עובד ועובד ברכות תחת השפעת אש. ככל הנראה, היווצרות בליטת הסנטר האנושית קשורה גם היא להקטנת הלסת התחתונה ולאובדן הצורך באחיזה ובקריעה של מזון קשה. עצמות הסנטר הופכות את הלסת למסיבית יותר לא על ידי בליטתה קדימה, אלא על ידי בליטתה מטה. לסתות הבולטות חזק קדימה הן מנופים הנותנים רווח במרחק על חשבון הפסד בכוח. עוצמת הנשיכה פרופורציונלית למסיביות השרירים המבטיחים את סחיטת הלסתות. האדם אינו זקוק לעוצמת ועומק נשיכה, אלא לסיבולת של שרירי הלעיסה, המובטחת על ידי משקל נגד בדמות בליטת הסנטר. בנוגע לבליטת האף הגרמי ממישור הפנים הובעה לא פעם הדעה שאפים כאלה תורמים לחימום אוויר קר, שבלעדיו בתקופות קרות ובתנאי אקלים קר איברי הנשימה היו נתונים לקירור יתר. ואולם לתושבי הדרום יש בדרך כלל אפים גדולים יותר מאשר לתושבי הצפון. ככל הנראה, כושר המעבר הגדול יחסית של מעברי האף ונפחם המשמעותי של חללי האף פותחו בתהליך של עבודה ביולוגית של האצת התנועה הדו-רגלית. ריצה אחר טרף או בריחה מטורפים בדרך תנועה כה מגושמת דרשה זרימת אוויר גדולה כדי להרוות את הגוף בחמצן. זרימת האוויר הנוספת סופקה על ידי האף הגדול. האף מספק זרימת אוויר גם כאשר הפה עסוק באכילה או בדיבור. האף ממוקם קרוב יותר למוח, מרווה טוב יותר את המוח הגדול בחמצן ושומר טוב יותר על פחמן דו-חמצני הננשף, המשמש בשאיפה כמוביל חמצן. לכן נשימת אף חיונית בשינה ובמצב מנוחה. עם התפתחות האף, דווקא הפה, ולא האף, הפך למקור חמצן נוסף בריצה או בפעילות שרירית אינטנסיבית של האדם. עיצוב הפנים האנושיים והגברת ההבדלים בינם לבין לוע קופי גרר אחריו גם השפעה הפוכה על מבנה הגולגולת. נוצר משטח חלק של חלק המוח של הגולגולת, נעלמו רכסי הגולגולת האופייניים לקופים, בליטות העל-גבות וכו&#x27;. נעלם הצורך בכוח גדול של שרירי הרקה והעורף, שבעבר היו מעוגנים על רכסים אלה. חלקות הגולגולת נובעת גם מהגידול העצום בנפח המוח בהשוואה לקופים ולאבות דמויי קוף. "מתיחת" הגולגולת בשילוב עם "כיווץ" חלק הפנים יצרו מצח אנושי גבוה ואצילי, הסירה "גבשושיות" ובליטות מפני השטח של הגולגולת. האדם "שילם" על אצילות המראה הזו בהיווצרות קלה של קמטים, המקלקלים מאוד את הפנים וחושפים את גילנו. היווצרות קמטים בפנים הוקלה גם על ידי הפסקת העבודה הביולוגית הקשורה בתפקוד האחיזה-נשיכה של הלסתות, והגבלת עבודת הלסתות לנשיכה ולעיסה של מזון מעובד ורך יחסית. לכן צודק, ככל הנראה, החוקר הבלארוסי ו&#x27; צ&#x27;רמנוב, המציע למתוח באופן שיטתי את עור הפנים על ידי פיתוח שרירים מתאימים באמצעות תרגילים מיוחדים המחקים את מה שמכונה "נשיכת קרב" (ראה צ&#x27;רמנוב ו.ס. התחדשות ושינוי צורת הפנים והצוואר בשיטות לא רפואיות – מינסק: טטרה-סיסטמס, 2007 – 288 עמ&#x27;). ההבדל היסודי השישי – רכישת תפקיד הדיבור הרהוט על ידי איברי הנשימה וחלל הפה. השינוי של איברים אלה לאיברי דיבור התבטא בראש ובראשונה במבנה הגרון. הגרון מורכב מכמה סחוסים. בין הסחוסים הארי-טנואידיים והתירואידיים מתוחים מיתרי הקול, וביניהם נמצא סדק הקול. הפקת קול מתרחשת על ידי רטט של מיתרי הקול, ודיבור רהוט מתבצע על ידי עבודת הלשון, השפתיים, החך הרך, הלחיים והאפיגלוטיס. הוויסות העצבי של הנשימה והפקת הקול מתבצע על ידי מרכז הנשימה הנמצא במוח המוארך. עבודה ביולוגית מתמדת של הגיית קבוצות צלילים מוכרות שינתה כל כך את גרונו של האדם, עד שמאפייני המבנה המשותפים עם גרון הקופים הגדולים נותרו רק רקע מיוחד שעליו בולטים הבדלים מגוונים. קצה הסחוס הארי-טנואידי אצל האדם חלק, כאילו מלוטש, מה שמאפשר סגירה הדוקה יותר של סדק הקול ובכך מבטל ערבוב של רעשים צרודים. שרירי הגרון אצל האדם מופרדים זה מזה בבירור, ואילו אצל הקופים הם מאוחים. עבודת שריר מופרד בין הסחוס הארי-טנואידי והתירואידי מאפשרת לווסת את המתח של מיתרי הקול. מיתרי הקול של האדם צפופים וחזקים הרבה יותר מאלה של הקופים הגדולים, הם בולטים רחוק לתוך חלל הגרון, מה שמבטיח ניקיון ודיוק בהגיית צלילים. מיקומו הנמוך של הגרון אצל האדם מאפשר ניצול מלא של מהוד הפה, ובמידת הצורך – חיבור חללי האף ואפילו עצם המצח כתהודי עזר. ההבדל היסודי השביעי – היעדר שיער אצל האדם, היעלמות כיסוי השיער הרציף על הגוף תוך שמירתו על הראש, הגבות, הערווה, וכן בצורת זקן ושפם אצל גברים. על קיומו של שיער עבה אצל אבות האדם מעידים אטביזמים – מקרים של כיסוי שיער רציף של הפנים והגוף (לדוגמה, אצל הזמרת הלטינו-אמריקאית יוליה פסטרנה). תופעות שאינן נדירות כל כך נחשבות חזה ובטן שעירים אצל גברים וכיסוי שיער לא נעים של ידיים ורגליים אצל נשים. צ&#x27;ארלס דרווין סבר כי אובדן כיסוי השיער באדם התרחש תחת השפעת הברירה הזוויגית, שכן זכרים ונקבות חסרי שיער מאבותיהם של בני האדם המודרניים זכו ליתרון בהזדווגות. הוא נימק זאת בכך שגם בקו המשווה קר למדי בלילות, ולכן אובדן הפרווה לא יכול היה להיגרם מהצורך להיפטר מהתחממות יתר בתנאי אקלים חם. עם זאת, ספק אם אבותיו דמויי הקופים של האדם היו בעלי רגשות אסתטיים כה חזקים עד שיכלו להשפיע על הברירה הזוויגית. הרי גם קופים שעירים מזדווגים בהצלחה רבה, ונשים מודרניות רבות מוצאות גברים שעירים מושכים מאוד, ולעתים קרובות דווקא בזכות תכונה זו הם זוכים ליתרון בברירה הזוויגית. הערתו של דרווין, שנאמרה בעידן הוויקטוריאני, שבו נחשב המין לפעילות מבישה של חיות תאוותניות, מזכירה מאוד את ההשקפה הפילוסופית-אנתרופולוגית על טבע האדם של ג. הגל, שראה בשלילת השיער, הפרסות, הניבים, הטפרים, הקוצים, השריונות, הקליפות, ההליכה על ארבע ושאר מאפייני מצב החי מאדם כתוצאה של ההכרה העצמית של הרעיון המוחלט, אשר ביצירתו את התגלמותו העליונה, האדם, הבין את הצורך בעיצוב אסתטי של פרויקטו. עם זאת, ה"קוף" העירום הזה נראה יפה ואצילי רק מנקודת מבטו של האדם; מנקודת מבטו של קוף רגיל, היעדר פרווה נראה ללא ספק כמום מגעיל, מעין קרחת, שכן לכל מין של קופים, כמו גם לבעלי חיים אחרים, יש סטנדרט משלו של משיכה מינית. אפשר היה לערוך ניסוי: לתפוס בעדר פראי את הגורילה המושכת ביותר, לגלח אותה ו לשחרר אותה חזרה לעדר. נראה כי הסבירות גבוהה מאוד שעד שתצמח לה פרווה, אותו פרט ייאלץ לוותר על ניסיונות למגע מיני בשל חוסר התקווה המוחלט של ניסיונות כאלה. הרי לפרווה אצל קופים (ואצל יונקים אחרים) יש משמעות ביולוגית עצומה. הגורים נאחזים בה בעת תנועת העדר. היא אמצעי הבידוד העיקרי מפני שינויי הסביבה בעת רכישת היתרון האבולוציוני החשוב ביותר של היונקים – דם חם. הזוחלים, כולל הדינוזאורים, היו עירומים ובעלי דם קר; עבורם בידוד היה משמעותו אובדן היכולת להיזון מאנרגיה תרמית ממקורות חיצוניים. דינוזאורים גדולים, כפי שכבר צוין, שמרו על קביעות הסביבה הפנימית של גופם בזכות גודל גוף עצום. הם יכלו להתקיים רק באקלים חם ויבש ונכחדו לאחר שינוייו הגלובליים. בקרב היונקים, שתי קבוצות בעלי חיים איבדו את כיסוי השיער. הלווייתנים, הדולפינים וההיפופוטמים הפכו ל"עירומים" לאחר ששבו לסביבה המימית, שבה משתלם יותר לבצע בידוד מקור באמצעות שכבת שומן תת-עורית. הפילים והקרנפים "התקרחו" בשל התחממות יתר מתמדת של גופם תחת קרני השמש היוקדות, בהיותם בעלי גוף נפחי למדי בעודם חיים בתנאי אקלים חמים בשטחים פתוחים, וכתוצאה מכך יש להם יחס לא מועיל לקירור הגוף בין שטח הפנים לנפח. קרוביהם מתקופת הקרחונים הגלובליים, הממותות והקרנפים הצמריים, לאחר ההתחממות הגלובלית לא הספיקו לאבד את פרוותם ונכחדו (אם כי לא רק מהתחממות יתר של הגוף, שמנעה חילוף אנרגיה תקין, אלא גם מסיבות אחרות). באנתרופולוגיה המדעית הקונקרטית התגבשו שני הסברים חלופיים להקטנת כיסוי השיער באדם – באנלוגיה ליונקים מימיים (לווייתן, היפופוטם) ובאנלוגיה ליונקים טרופיים (פיל, קרנף). ההסבר הראשון מבין אלה הוצע על ידי א. הארדי במאמר משנת 1960 ופותח על ידי י. לינדבלט בספר משנת 1991. בהתאם לכך, השערת המקור המימי של "חוסר השיער" בגוף האדם, ובהתאמה גם המקור המימי של האדם (הידרואנתרופוגנזה), קיבלה את השם השערת הארדי-לינדבלט. השערה "מימית" זו לא זכתה לתפוצה רחבה במדע המודרני, אולם טיעוני מחבריה כוללים לא מעט תצפיות יקרות ערך המסייעות להעמיק את הבנתנו את אבולוציית כיסוי השיער של אבות האדם. לפי השערה זו, לאחר מיליוני שנים רבות של חיים על עצים, אבות האדם מכוסי הפרווה שבו לסביבה המימית ובתהליך ההסתגלות אליה איבדו את כיסוי השיער, רכשו הליכה זקופה, אף גרמי ועמוד שדרה במצב אנכי. נביא את הטיעונים העיקריים של מחברי השערה זו ואת התנגדויותינו להם, המאפשרים להבהיר את המצב ולחשוף את הגורמים לשינויים ההסתגלותיים של האדם בעת היפרדותו מעולם החי. טיעונים אלה מובאים על פי ספרו של י. לינדבלט "האדם – אתה, אני והראשיתי" (מוסקבה: פרוגרס, 1991 – עמ&#x27; 74-83). אז הנה הטיעונים והתנגדויותינו: כיסוי השיער הראשוני והרך של האדם ממוקם באופן התואם השפעה של סביבה נוזלית. – עובר האדם הוא חיה השוחה במי שפיר ובשלב התפתחות מסוים דומה לדג. צורת האף האנושי מתאימה לשחיין, שכן גם כשהראש שקוע במים היא אינה מחדירה לחות פנימה, למקום שבו נמצא האפיתל הרגיש. אצל כל חיות המים הנחיריים מופנים כלפי מטה או יכולים להינעל באופן אמין. – צורת האף האנושי מותאמת לשחייה בצורה גרועה מאוד, הנחיריים אינם ננעלים ולעתים קרובות מאוד מחדירים מים לפה ופוגעים באפיתל הרגיש. קופי האדם חסרי אונים לחלוטין כשהם נופלים למים. – גם בני אדם חסרי אונים לחלוטין אם לא מלמדים אותם לשחות. לא נוצר אצלם בתהליך האבולוציה אינסטינקט שחייה, הקיים אפילו אצל כלבים. קוף החרטום (Proboscis monkey), בעל האף הארוך הדומה לאף אנושי, שוחה מצוין. – אבל גם הוא אינו ניזון מרכיכות וקיפודי ים במים רדודים, כפי שמניחים מחברי ההשערה לגבי אבות האדם. לאדם יש רעמת שיער מפוארת על הראש, שאין לאף קוף אדם, ושהיא נועדה להגן על ראשו של יצור מימי מפני השמש היוקדת. – לאף יצור מימי אין רעמת שיער על הראש. לעומת זאת, לאריה יש רעמת שיער מפוארת, ואי אפשר לסווג אותו כיצור מימי. ההליכה הזקופה נוצרה דווקא במים. טרף קטן נאכל בעמידה, ולאחר מכן נמשך החיפוש אחר מזון, ללא הפרעה מיותרת של עלייה לחוף. – הליכה זקופה לא יכלה להיווצר במים. אף מין מימי אינו נע במצב גוף אנכי, כולל אדם השוחה, שכן המים מפעילים התנגדות גדולה יותר מהאוויר, והתנועה בהם דורשת צורת גוף אווירודינמית. להיפך, העיקול בצורת S של עמוד השדרה האנושי הוא מעין קפיץ שנועד לפצות על כוח הכבידה ביבשה. השיניים הגדולות אצל אבות האדם הפכו למטרד, משום שאבות האדם ניזונו מרכיכות עדינות, כשהם שוברים את קונכיותיהן באבנים. – נתונים פלאונטולוגיים מעידים שאבות האדם חיו מציד ומליקוט, ולא ניזונו מרכיכות. אצל תינוקות אנושיים נשמר אינסטינקט של עצירת נשימה במים, המאפשר ללמד אותם לשחות לפני שילמדו ללכת. – הם יכולים לעצור את הנשימה, אבל יש ללמד אותם לשחות. אינסטינקט זה נעלם מהר מאוד, וילד המושלך למים ללא לימוד שחייה יטבע. עובי שכבת השומן התת-עורי אצל קופי אדם קטן בהרבה מאשר אצל בני אדם, במיוחד אצל נשים. ירכי נשים ושדיהן מוגנים היטב בשכבת שומן, בעוד קופים נשארים שטוחי חזה גם בזמן האכלת צאצאיהם. – שכבת השומן התת-עורי אצל האדם מפצה בצורה חלשה מאוד על אובדן השיער. לאחר שהייה במים לזמן קצר יחסית, האדם מתקרר ומתחיל לרעוד, וגופו מתכסה ב"עור ברווז", כלומר מופעלים שרירים שנועדו להרים את השיער שכבר אינו קיים. אצל בעלי חיים מימיים, לעומת זאת, שכבת השומן התת-עורי מאפשרת שהייה מתמדת בסביבה המימית בתחושת נוחות. נקודת מבט אחרת, מציאותית יותר, על אובדן כיסוי השיער המלא אצל אבות האדם מוצגת על ידי מחברים הסבורים שהסיבה לדילול ולנשירת השיער הייתה הצורך להיפטר מהתחממות יתר בעת המעבר מיערות טרופיים מוצלים אל מרחבי הערבות הפתוחים לקרני שמש ישירות של סוואנות אפריקה. כבר אצל שימפנזים וגורילות ניכר דילול בולט מאוד של השיער על החזה והגב. הפרווה התחתית, המסייעת לבידוד הגוף, נעלמת. תהליך דילול השיער דומה להנשירה של בעלי חיים החיים באקלים יבשתי. אבל השיער ש"הוסר" באקלים חם תמידית אינו צומח בחזרה, משום שהפעילות הביולוגית של האיברים בהתחממות יתר מתמדת של הגוף מכוונת להיפטר ממנו. באזור המשווני, טמפרטורת האוויר אינה יורדת מתחת ל-24°C לאורך כל השנה. תחת השמש החמה של קו המשווה היא נשמרת במשך חודשים רבים ברמה של 30-40°C ומעלה. לשרוד בתנאים כאלה, תוך צורך בפעילות אקטיבית להשגת מזון ב"מעיל פרווה" חם טבעי, קשה מאוד. מצב כמעט זהה קיים באזור הטרופי. בקיץ הטמפרטורה נשמרת כל הזמן ברמה של 25-30°C ומעלה, ובחורף היא יורדת ל-10-15°C עם רוחות קבועות, רוחות הסחר. אורח החיים הפעיל של אבות האדם, הצורך המתמיד לצוד או לעסוק בליקוט בתנועה דו-רגלית, היה צריך להוביל להתחממות יתר מתמדת של הגוף, ובלילות קרים ובתנאי ירידת טמפרטורה בחורף לעודד לא צמיחת שיער, אלא הצטברות שומן תת-עורי. בהתחממות יתר, בלוטות הזיעה היו צריכות לפעול בעוצמה רבה, והצורך בשתיית מים היה גדל בחדות. לכן אבות האדם נאלצו להתיישב ליד מקורות מים. שם אפשר היה גם להתקרר ברחצה ולשטוף את הלכלוך שהצטבר יחד עם תוצרי ההפרשה המאכלים של בלוטות הזיעה. אולם הצורך להיות בפעילות מתמדת כדי להשביע את הרעב, שדרש גיוס עצום של מאמצים, הוביל שוב ושוב להתחממות יתר של גופם של אבות האדם, שהפכו את הציד לבסיס השגת המזון, על אף מבנה גוף לא מוצלח במיוחד עבור טורפים. לא הייתה להם מהירות מספקת לרדוף אחרי טרף, ולא חימוש טבעי מספק כדי לגבור על בעלי חיים גדולים. הגוף בריצה דו-רגלית אחרי טרף תחת שמש יוקדת התחמם עד לנקודה קריטית, שבהגיעו אליה עלול היה להתרחש אובדן הכרה. כתוצאה מכך, כפי שסבורים תומכי תאוריית "ההתחממות היתרה", הצמחייה על גופם של אבות האדם החלה לדלל. הם גם מציעים הערכה של פרק הזמן שבו דילול זה יכול היה להפוך לאובדן כיסוי שיער רציף. "האדם", כותבים האנתרופולוגים הרוסים א&#x27; חומוטוב וס&#x27; קולבה, "בקושי יכול היה לאבד את כיסוי השיער לפני שרכש תנועה חופשית לחלוטין על שתי רגליים. גורמי קופים נאחזים בפרוות האם בעת הצורך בהחלפת מקום, וככל הנראה, נשיאה באמצעות הידיים התאפשרה רק במצב גוף זקוף. מצד שני, אובדן השיער על הגוף בקושי יכול היה להתרחש לאחר התפתחות תופעות הקרחונים או לאחר שהאדם התפשט לאזורים קרים יותר" (חומוטוב א.י., קולבה ס.נ. אנתרופולוגיה. ספר לימוד – רוסטוב-על-הדון: פניקס, 2006 – 384 עמ&#x27;, עמ&#x27; 223). הכל כאן נכון והגיוני, אך בכל זאת גם תאוריית "ההתחממות היתר" משאירה שאלות רבות ללא פתרון. הפילים והקרנפים הענקיים איבדו את כיסוי השיער בעיקר בשל היחס הלא-מועיל בין שטח הפנים לנפח הגוף, וכתוצאה מכך התחממות יתר הפכה לסכנה העיקרית לחייהם של בעלי חיים אלה. אך אבות האדם לא היו בעלי ממדי גוף גדולים. יתרה מזאת, בעלי חיים אחרים בעלי ממדי גוף קטנים יותר, כולל טורפים, אינם מאבדים כלל כיסוי שיער רציף, אף שהם קצרי-פרווה. "מעיל" צמרי חם יכול הרי לא רק להגן מפני קור, אלא גם לבודד מחום. דוגמה לבידוד כזה הם גם בני האדם. כך, רועי צאן טורקמנים בחום של ארבעים מעלות הולכים במעילי פרווה חמים ושותים תה ירוק חם, מבלי לחוות כלל התחממות יתר חזקה של הגוף. נראה לי שתאוריית "ההתחממות היתר" יכולה להסביר רק את דילול הפרווה, אך לא את אובדן כיסוי השיער. את ה"התקרחות" המהירה יחסית של גוף האדם יכולה להסביר רק לבישה קבועה של בגדים, ולא לפני אלא דווקא לאחר ההתפשטות לאזורים קרים יותר. יצור עם פרווה מדוללת, הסובל מקור בלילה ובעונה הקרה, נאלץ לעטוף את עצמו בענפים ועשב בעת הכנת מקום לינה. כבר אצל קופי אדם הבחינו חוקרים בבניית קן מענפים לשינה בלילה או במזג אוויר גרוע, אף שהפרווה אצל קופים אלה דוללה רק על החזה והגב. בתחילה, אבות האדם, ככל הנראה, פעלו באופן דומה. לאחר מכן החלו להשתמש לעטיפה בעורות של בעלי חיים שהרגו, אשר בשרם נאכל קודם לכן. כך נוצר הבגד, אשר התברר, ככל הנראה, כמזיק במיוחד לצמיחת השיער על הגוף. שאריות הפרווה, יש להניח, ניוונו כתוצאה משימוש ב"פרווה" מלאכותית, שהופשטה יחד עם העורות מבעלי החיים שניצודו. מתחת לבגד הפרווה "נשחקה", חומצות מאכלות בעת הזעה שיבשו את תפקוד זקיקי השיער, השערות הפכו שבירות ונשרו. נותרו שערות במקומות החופשיים מבגדים – על הראש, על הערווה בין הרגליים ובבתי השחי. כמו כן, נצפה כי גם לבישת כובעים משפיעה לרעה על כיסוי השיער: אלה שחובשים כובעים באופן קבוע, מתקרחים לעתים קרובות יותר. מאז שבני האדם איבדו את כיסוי השיער על גופם, תחושת הקור, כמו תחושת הרעב, הופכת לאחד הגורמים המגייסים אותם לפעילות חיים אקטיבית. כשהם נמלטים מהקור, כובשי כדור הארץ וכובשי היקום הללו מכסים את גופם בכל מיני "עורות" מלאכותיים, הנקראים בגדים, מעין "חליפות חלל" בהתאם למזג האוויר של אזורי האקלים השונים שבהם הם חיים. הם בונים מבנים מגוונים, ממחסומי רוח עם מדורות ועד גורדי שחקים רבי-קומות עם מזגנים, כדי להבטיח נוחות של תחושות טמפרטורה. צמרמורת קלה והרמת שיער שאינו קיים על ידי שרירים אטאביסטיים בצורת "עור ברווז" הם רואים כסבל בלתי נסבל וסכנה עצומה, בשל מה שהם מכנים "הצטננויות" שרודפות אותם ללא הרף. הם מחממים יתר על המידה את גופם, לובשים על עצמם עם מרווח גדול כמה שכבות בגדים, מזיעים ללא הרף מתחת ל"חליפות החלל" הללו, ומשטר הטמפרטורות של גופם מופר מרוח קלה ביותר. וככל שהם מתרחקים מהטבע, מבודדים את עצמם ממנו, כך הם חולים יותר ויותר, וחייהם נעשים לא נוחים יותר. דמוביליזציה של כוחות החיים של האדם, הפניית העבודה הביולוגית לסילוק מנגנוני ההסתגלות הפנימיים מובילה לניוון האדם כמין. האדם מתפתח בכיוון של הכחדה. יש לעצור מגמה זו ולהפוך אותה על רמה חדשה שהאדם השיג. ההבדל היסודי השמיני של האדם – היכולת לייצר כלי עבודה ולהשתמש בהם להשגת טובין חומריים. התנאים המוקדמים לשימוש בכלים לעבודה ביולוגית קיימים כבר אצל קופים. החוקרת האנגליה ג&#x27;יין ואן לאוויק-גודול, ששהתה תקופה ארוכה בלהקת שימפנזי בר, צפתה בדוגמאות רבות של שימוש של בעלי חיים אלה בחפצים שעובדו במיוחד. החוקרת מציינת שהשימפנזים "אספו ענפים קטנים או שריגי ליאנה, ולאחר שהעבירו אותם דרך אגרוף קפוץ, ניקו אותם מעלים, והפכו אותם למתאימים לשימוש". היא מאפיינת תצפית זו כדוגמה מתועדת ראשונה לכך "שחיית בר אינה רק משתמשת בחפץ ככלי, אלא משנה אותו בפועל בהתאם לצרכיה, ובכך מדגימה ראשית של ייצור כלים" (לאוויק-גודול ג&#x27;. ואן. בצלו של האדם – מ&#x27;: מיר, 1974, עמ&#x27; 37-38). אך אלה הם רק ראשית פעילות הכלים. ניסיונות רבים של חוקרים במדינות שונות לעודד קופים לייצר כלי אבן פשוטים נכשלו. לבעלי חיים אופייני שימוש מצבי בכלים, ולאדם – שימוש שיטתי. אף קוף אינו יכול להשתמש בכלי אחר לייצור כלי; במקרה הטוב, קוף מניח אבן מתחת לאגוז כדי לפצח את קליפתו באבן אחרת. הכלי של פעילות הכלים של קופים הוא תמיד החימוש הטבעי – שיניים, גפיים אוחזות, ציפורניים. אף קוף אינו יודע להכין חומר גלם ליצירת כלי, או להשתמש במספר פעולות שאינן קשורות ישירות להשגת מזון ליצירת כלי. מטרות הקוף קשורות לרגע הפעולה, ולכן פעולתו עם כלים אינה יכולה להיקרא פעילות תכליתית. הגדרת מטרה אפילו על ידי היצור האנושי הפרימיטיבי ביותר כוללת הפשטה ראשונית – הפרדת העתיד מההווה וריכוז, גיוס, יציבות מתמדת של קשב על השגת עתיד מרוחק יחסית, למשל, השגת מזון בעתיד, חימום הגוף בעתיד וכו&#x27;. קופים חיים בהווה ומניחים עתיד, אם הוא נמצא ישירות בתחום התפיסה שלהם ופועל על איברי החישה שלהם; תשומת לבם מפוזרת וקשורה לתחושות, כמו אצל ילדים קטנים. לכן, גם כשהם רודפים אחר מטרה מסוימת, הם פועלים בשיטת ניסוי וטעייה או מחקים פרטים דומיננטיים, בעוד האדם מתכנן לפחות רצף של פעולות ויוצר דימוי עתידי בהצגה אידיאלית, ללא צורך בניסיון ישיר ומיידי של הכלים הזמינים. עוד בתקופה הסובייטית ברוסיה, עובדי המעבדה הניסויית-טראסולוגית של מכון הארכיאולוגיה בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) ערכו סדרת מחקרים ניסיוניים לשחזור פעילות הכלים של אנשים קדומים. אנשים מודרניים, עובדי המעבדה, למדו לייצר מחומר צור כלים שהתאימו לממצאים הארכיאולוגיים באתרי אנשים פרימיטיביים. נמצא שכלים של קודמיו הקדומים ביותר של האדם (אוסטרלופיתקוס) דרשו לייצורם בין 3 ל-18 מכות; האנשים הקדומים ביותר (ארכנתרופוס) ייצרו מקצצים פרימיטיביים בעזרת פטיש וסדן אבן, תוך שימוש בין 8 ל-30 שברים. אנשים קדומים (ניאנדרטלים) ייצרו חודי אבן, תוך ביצוע בין 3 ל-5 פעולות בתהליך עיבוד רב-שלבי, וכל פעולה דרשה כ-100 תנועות מתואמות. בעיבוד האבן, נציגי התרבויות הפרימיטיביות שיפרו גם את ידיהם שלהם. גמישות האצבעות עלתה, היכולת לאחוז בכלי ולהחזיקו לאורך זמן במצב קבוע. כל זה מראה שמכלול ההבדלים היסודיים בין האדם לבעלי החיים, המהווה מערכת קריטריונים של האנתרופולוגיה המודרנית, לא נוצר במקרה, באמצעות מוטציה אקראית כלשהי תחת השפעת רדיואקטיביות או סיבות פיזיות אחרות, אלא נוצר באופן חוקי בתהליך של עבודה ביולוגית תחת השפעת גורם גיוס פנימי, ולבסוף נוצר רק כאשר העבודה הביולוגית הפכה לעבודת אדם, אך לא נעלמה בעבודה, אלא הפכה לחלק אורגני ממנה. בנוסף להבדלים היסודיים המשמשים כקריטריונים אנתרופולוגיים להבחנת האדם מאבותיו החייתיים, קיימים עוד הבדלים יסודיים רבים בעלי אופי חברתי-היסטורי, תרבותי-היסטורי וחברתי-פסיכולוגי. אלה כוללים קיומה של תודעה, דיבור, יצירתיות, צרכים ואינטרסים ספציפיים, תרבות, ציוויליזציה, מדע, חינוך, אמנות, דת, חברה, מדינה, משפט, מוסר, כלכלה, טכנולוגיה, פוליטיקה, תחום גיוס צבאי וכו&#x27;. גורמים וכוחות מניעים של האנתרופוגנזה גורמי האנתרופוגנזה – אחת הבעיות השנויות ביותר במחלוקת באנתרופולוגיה המדעית הקונקרטית המודרנית. מחלוקות המדענים מתנהלות בעיקר סביב השאלה אילו קבוצות גורמים, ביולוגיות או חברתיות, יש לראות כמובילות וקובעות בתהליך האנתרופוגנזה. היסודות של התפיסות המדעיות על גורמים ביולוגיים של האנתרופוגנזה הונחו על ידי צ&#x27;ארלס דרווין בספרו "מוצא האדם והברירה המינית". לגורמים העיקריים של האנתרופוגנזה הוא מנה את אותם גורמים שלפי התיאוריה הדרוויניסטית הם הכוחות המניעים של האבולוציה הביולוגית: תורשה, שונות, מאבק קיום, ברירה טבעית. יחד עם זאת, ניתנה חשיבות רבה ביותר לברירה מינית כצורה של ברירה טבעית. הנאו-דרוויניזם, שיצר את התיאוריה הסינתטית של האבולוציה, הוסיף לדרוויניזם הקלאסי גורמי אנתרופוגנזה כמו מוטציות, סחף גנטי, גלי אוכלוסין ובידוד. כגורם העיקרי של האנתרופוגנזה, למעשה, הוכרו מוטציות, טעויות העתקה אקראיות המתרחשות במנגנון הגנטי ומספקות חומר לשינויים תורשתיים, בעוד הברירה רק מקבעת שינויים מוצלחים. במוטציות מועילות מנסים להסביר גם את ההליכה הזקופה, וגם את גידול נפח המוח, ואת כל ההבדלים המורפופיזיולוגיים בין האדם לקוף. זה מובן: הרי התיאוריה הסינתטית של האבולוציה מטילה איסור מוחלט על עצם האפשרות של השפעת שינויים בחיי האורגניזם (הפנוטיפ שלו) על שינויים תורשתיים (הגנוטיפ). כתוצאה מכך, החידושים העצומים של גיוס (ארומורפוזות) שחלו באבות האדם בפרק זמן קצר בצורה חסרת תקדים בקנה מידה של היסטוריית היווצרות המינים מוסברים ברקע קרינה מוגבר באזור היווצרות האנשים הקדומים ביותר. דווקא הרדיואקטיביות המוגברת, שנוצרה עקב תפוצה רחבה של עפרות אורניום באפריקה במקומות שבהם נמצאו אוסטרלופיתקוס, הפכה לגורם מוטגני שגרם לשינויים תורשתיים. וכך, קוף שלא חשד בכלום, שנקלע לקרינה, הפך למוטנט קופי, לפריק בשם "אדם". את הפרשנות הברורה והחד-משמעית הזו של הגורמים המכריעים באנתרופוגנזה מבטאים עורכי האנתולוגיה השימושית מאוד באנתרופולוגיה, ל. ריבאלוב, ט. רוסולימו וא. מוסקווינה-טרחאנובה. "חשוב גם," הם קובעים, "שהממצאים האפריקאים יחד עם הישגי הגנטיקה מפריכים את התפיסות ששררו בעבר על שינוי הדרגתי של גוף האדם כתוצאה מפעילות עבודה. התגליות החדשות מלמדות שהליכה זקופה, הגדלת נפח המוח וסימנים &#x27;אנושיים&#x27; אחרים הופיעו מיליוני שנים לפני הופעת פעילות העבודה, ושהאדם לא הופיע כתוצאה מהתפתחות הדרגתית ומתקדמת, אלא כתוצאה מקפיצה כלשהי, ובמשך זמן רב הוא התקיים יחד עם אבותיו, האוסטרלופיתקים, שנכחדו לאחר מכן" (אנתרופולוגיה. אנתולוגיה – מ.: הוצאת המכון הפסיכולוגי-חברתי של מוסקבה, 2002 – 448 עמ&#x27;, עמ&#x27; 81). כך, הכלים העתיקים ביותר מגונה שבאתיופיה הם בני 2.7 מיליון שנה, בעוד שקופים הולכי-זקוף הופיעו לפני כ-6 מיליון שנה. תחילת חקר הגורמים החברתיים של האנתרופוגנזה הונחה בשנת 1876 עם פרסום עבודתו של פ. אנגלס "תפקיד העבודה בתהליך הפיכת הקוף לאדם". ברוח התפיסות המודרניות לחלוטין, הראה אנגלס שהאדם מוצאו מאבות קדמונים דמויי-קוף שחיו על עצים, שצמצום שטחי היערות אילץ אותם לעבור לאורח חיים יבשתי ועודד את המעבר להליכה זקופה, שההליכה הזקופה שחררה את הגפיים הקדמיות מתפקידי התנועה, יצרה תנאים מוקדמים לשיפורם בפעילות אובייקטיבית והובילה לייצור כלים. בסופו של דבר, העבודה הפכה לא רק לאמצעי לייצור מוצרים חומריים, אלא היא גם יצרה את האדם עצמו. דווקא בעבודה משותפת נוצר אצל בני האדם הצורך לומר משהו זה לזה. גם בעבודה של השמעת צירופי צלילים מגוונים, הגרון והמנגנון הפה של הקופים, שעדיין לא היו מפותחים, עובדו ו "לוטשו", והפכו בהדרגה לאיברי דיבור רהוט. בזכות העבודה נוצרה האפשרות להשתמש באש, שאיפשרה לבני האדם הקדמונים להתפזר באזורי אקלים קרים, לצרוך מזון בשרי שבושל על האש, אשר בתורו הוביל להזנה אנרגטית של המוח, תרם להגדלת נפחו ולהתפתחותו האיכותית. העבודה המשותפת תרמה להתפתחות יחסים חברתיים בין בני האדם, להיווצרות החברה כהתאגדות אנושית ספציפית של פרטים, שבאה במקום העדר הפרימיטיבי. כזו היא, בקווים כלליים ביותר, מודל העבודה של האנתרופוגנזה, שתחילתו הונחה על ידי פ. אנגלס, והמחקרים הבאים פיתחו והשלימו אותו. למעשה, מודל זה הוא אלטרנטיבי ביחס למודל הביולוגי, ואפשר בהחלט להאשים אותו בלאמארקיזם, אף שהוא נוצר, ללא ספק, בהשפעה חזקה של התיאוריה הדרוויניסטית. שהרי לפי מודל העבודה, פעילות העבודה עיצבה בהדרגה את האדם, והתכונות והמאפיינים המורפו-פיזיולוגיים שנרכשו בעבודה הועברו מ דור לדור, כלומר עברו בתורשה. מתוך הכרה בתורשת תכונות נרכשות, אנגלס היה בעניין זה לאמארקיסט, אך לא יותר מדרווין עצמו, שאף הציע מנגנון היפותטי של שינויים תורשתיים הנוצרים בתהליך אימון של איברים מסוימים, וכינה מנגנון זה פנגנזה. יוצא שאחת משתי אפשרויות, או-או: או שהעבודה עיצבה את האדם, או שמוטציות אקראיות שינו כל כך את המראה המורפו-פיזיולוגי של האדם, שבזכותן האדם נוצר מוכן לעבודה, ללא כל השתתפותו רכש את היכולת לעבוד, ואת כיוון התפתחותו קבע הברירה הטבעית. חוקרים מודרניים משקיעים מאמצים רבים כדי לחבר בין הבלתי-ניתן לחיבור, בין מודל המוטציות של האנתרופוגנזה למודל העבודה, בין האיסור הקטגורי על האפשרות של תורשת תכונות שנרכשו בעבודה לבין התפקיד המכריע, הברור לאור התגליות הפלאונטולוגיות, של העבודה וייצור כלי העבודה בתהליך הפיכת הקוף לאדם. בנוסף, כדי להקנות סדירות למוטגנזה בהסבר האנתרופוגנזה, יש צורך לגייס גורמים קטסטרופליים, בדומה לאלה שגויסו להסבר ההכחדה הגדולה של הדינוזאורים, מקור החיים וכו&#x27;. ואכן, מדוע המוטגנזה "עבדה" כל כך מהר, עד שכדי ליצור את הסוג האנושי (השונה באופן חד מכל עולם החי ומאותם מינים וסוגים שמהם הוא מוצאו) נדרש זמן כה קצר? האדם מהסוג המודרני קיים רק כ-40 אלף שנה, בעוד שמינים רבים קיימים מיליונים או עשרות מיליוני שנים. מוח האדם בתהליך האנתרופוגנזה גדל כל כך מהר, עד שגודל הגולגולת עקף את אפשרויות תעלת הלידה, המבטיחה את הופעת האדם לעולם. תוצאות המירוץ הזה אחר התבונה היו הכאבים בלידה ובעיות רבות המלוות את לידת האדם. כמובן, למודל המוטציות אין אמצעים אחרים הסברים לתופעות אלה, מלבד הפנייה להעצמה קיצונית של המוטגנזה, אשר כשלעצמה אינה ניתנת להסבר אלא באמצעות גיוס של ניסים קוסמיים מגוונים ותופעות קטסטרופליות על פני כדור הארץ. בכך מוחלף האבולוציוניזם בקטסטרופיזם קוסמי, והביולוגיה מצטמצמת לפיזיקה. ההסברים הפנטסטיים ביותר מבין אלה מגייסים להשתתפות באנתרופוגנזה חייזרים קוסמיים, הנכנסים למגע מיני עם נקבות ניאנדרטליות. ומכיוון שמוצאנו מ&#x27;אלים&#x27; מהחלל אינו ניתן להוכחה בדיוק כמו בריאת האדם הראשון ביום השישי לבריאה, לגורמי האנתרופוגנזה שגרמו לאבות האדם למוטגנזה מוגברת, מגויסים תקופות של פעילות שמש, היפוך קטבים של השדה המגנטי של כדור הארץ, ובמיוחד &#x27;צ&#x27;רנוביל&#x27; היפותטית במזרח אפריקה בתקופה שבה חיו שם אוסטרלופיתקוס. נטען כי באזור זה, מולדת האבות המשוערת (האקומנה) של האנושות, לפני כ-20 מיליון שנה, כתוצאה מפעילות סייסמית מוגברת (רעידות אדמה, התפרצויות געשיות וכו&#x27;) נוצרו סדקים בקרום כדור הארץ ומרבצי עפרות אורניום עלו לפני השטח. חשיפה מתמדת לקרינה במקומות אלה, שעדיין עשירים במרבצי אורניום, גרמה למוטציות רבות ומגוונות בקרב הקופים שחיו בקרבת מקום, מה שקבע מראש את הופעתן בצורה מוכנה של כל התכונות הדרושות לעבודה: קוצר ידיים, שהפך לתנאי מוקדם להליכה זקופה, גידול בנפח המוח, הגדלת מספר הקשרים העצביים במוח, אובדן כיסוי השיער של הגוף, היווצרות אף גרמי וכו&#x27;. לבקר הסברים כאלה, ככל הנראה, אין טעם; נותר רק לפרוש ידיים. התערובת הזו של קוסמולוגיה, פיזיקה, גאולוגיה ותיאוריה גנטית של מוטגנזה, שפורשה בצורה וולגרית, נשענת רק על קבלה בלתי-ביקורתית של עקרונות התיאוריה הסינתטית של האבולוציה, ומהווה מיתוס קטסטרופיסטי שיש לו מעט במשותף עם אבולוציוניזם. המסקנה התפיסתית-עולמית העיקרית ממיתוס זה היא: האדם הפך תחילה לאדם בזכות משחק נס של גנים, מקריות משמחת, ורק לאחר מכן החל ליצור כלים והגיע ליצירת ציוויליזציה. אכן, המקריות היא אלוהים למוחות מוגבלים ומבולבלים! בהמשך הדרך להבנת האדם כקוף שנפגע מקרינה, תומכי המודל ה"סינתטי" הזה של היווצרות האדם סבורים כי המתקפה הרדיואקטיבית על אבות האדם גרמה להם לתסמונת בּוּסִי-קְלִיבֶר, שהובילה למשבר של עצם אופן הקיום החייתי. עם תסמונת זו, התיאוריה "הסינתטית" של האנתרופוגנזה מתווספת גם בידע מתחום הרפואה. תסמונת בּוּסִי-קְלִיבֶר מתבטאת בכך שהקרינה פגעה באזורים מסוימים במוחם של אבותינו האומללים, כולל הגרעין האמיגדלי, הפיתול בחגורה (גירוס הצינגולי) והקמרון המוחי. זה הוביל לניוון של תפקוד האחיזה של הגפיים האחוריות, מה שהקשה מאוד על הטיפוס על עצים ואילץ תנועה דו-רגלית על הקרקע. בנוסף, הפצצת הגרעין האמיגדלי במוח באיזוטופים רדיואקטיביים של אורניום גרמה להיחלשות האינסטינקטים הקופיים, לשינויים בהתנהגות, ולהחלפת מחזורי הייחום ביכולת ללדת לאורך כל השנה. כך, האדם הוא לא רק קוף שנפגם גופנית, אלא גם קוף מטורף, והתבונה האנושית נוצרה כתוצאה מהרס ההתנהגות הנורמלית של הקופים. אחד התומכים והמפתחים של תפיסה זו, הגנטיקאי האיטלקי ב&#x27; קלארלי, כינה במפורש את האדם &#x27;פריק קופי&#x27;. לדעת קלארלי, פריק זה, בשל נחיתות הארגון המורפו-פיזיולוגי הקופי שלו, היה צפוי למוות בלתי נמנע. הוא הצליח להימנע מכך רק משום שהחל לעבוד, ליצור כלי עבודה, להשתמש באש, ובסופו של דבר הצליח לפצות על חולשתו ביצירת ציוויליזציה. אם כן, בהתאם למודל המוטציוני, הגורם העיקרי והכוח המניע העיקרי של האנתרופוגנזה היה המוטגנזה, אשר במקרה עיוותה את הקוף הנורמלי והעניקה לו מראה אנושי ללא כל מאמץ מצדו. העבודה הייתה רק גורם שפיצה על נחיתותו של המוטנט הזה והבטיח את הישרדותו בניגוד למצבו הטבעי. העבודה לא יצרה את האדם ואף לא תרמה להיווצרותו; היא רק מנעה מהברירה הטבעית להשמיד את מה שנשאר מהקוף הנורמלי בר-הקיום כתוצאה מטעויות בגנים. נשים לב שבפרשנות כזו מתבטלת גם הברירה הטבעית הדרוויניסטית כגורם מכוון של האבולוציה, ובמקומה הופכים תקלות אקראיות של המנגנון הגנטי לגורם המכוון היחיד. באשר למודל העבודה של האנתרופוגנזה, הוא נוצר על בסיס תורת דרווין וברמת הידע שהתבססה על חקר התכונות המורפו-פיזיולוגיות של אורגניזמים, הפנוטיפים שלהם. על גנוטיפים, מיקרו-אבולוציה וגנים לא היה אז דבר ידוע, ותורשה נתפסה כערבוב פשוט של תכונות אב ואם. ביצירת מודל העבודה של האנתרופוגנזה, פ&#x27; אנגלס הונחה על ידי אידאולוגיה מסוימת, אידאולוגיית המרקסיזם; הוא ביקש להוכיח שכל הערכים, כולל האדם עצמו, נוצרו ונוצרים על ידי עבודתם של היצרנים הישירים, אלה שעובדים בידיים. המעמדות הגבוהים, מנקודת מבט זו, נתפסו כשכבות שאינן עובדות, הנהנות מעבודתם של אחרים, החיות על חשבון ערך עודף שלא הם יצרו. זוהי תפיסת עולם מעוותת לחלוטין, המבוססת על אי-הבנה מוחלטת של הגורם המגייס של האבולוציה, של הטבע המגייס של המעמדות הגבוהים, של אליטת החברה. מכאן נובעים ההשערות המרקסיסטיות על מאבק המעמדות ככוח המניע של ההיסטוריה, על הצורך בגיוס הפרולטריון על ידי המפלגה המהפכנית כדי להפיל את שלטון הבורגנות, ושאר אידאולוגמות, אשר, כשמומשו בתנאי &#x27;הסוציאליזם המנצח&#x27;, הובילו לתוצאות טרגיות כל כך. עם זאת, הפוטנציאל המוביליזציוני הגבוה ביותר של חשיבתם של קלאסיקוני המרקסיזם הוביל לחדשנויות משמעותיות ובעלות ערך בתחום מדעי הרוח. בתחום הנדון כאן, המודל העבודה של האנתרופוגנזה של פ. אנגלס היה אכן גילוי גאוני, העטוי בניסוחים מדויקים, ברורים, חדים ומושלמים. הישג קלאסי לא פחות, בעל חשיבות יסודית לאנתרופולוגיה המדעית, היה ביסוס הטבע החברתי של האדם ותלותו של טבע זה בשינויים במערכות היחסים החברתיים. החסרון העיקרי של מודל העבודה של האנתרופוגנזה של פ. אנגלס היה שוב חוסר ההבנה של תפקיד הגורם המוביליזציוני ושל קיומה של תופעת העבודה הביולוגית, הנובעת מהאוניברסליות של תפקוד המבנים המוביליזציוניים, ומהווה בתורה אחד הגורמים החשובים ביותר באבולוציה של החיים בכלל ובאנתרופוגנזה בפרט. התאוריה המרקסיסטית מגדירה עבודה כפעילות תכליתית אנושית ספציפית. אך אם זו פעילות אנושית ספציפית, ובעלי חיים אינם בעלי יכולת לפעילות כזו, אז לא מובן כיצד עבודה יכלה להתקיים לפני הופעת האדם ואף להפוך לגורם המרכזי ביצירתו העצמית של האדם, לגורם הספציפי החשוב ביותר של האנתרופוגנזה. חוסר היגיון לוגי זה מעודד חוקרים רבים לבקר את מודל העבודה של האנתרופוגנזה על חוסר ביסוס הסיבות שהניעו את אבות האדם לעבודה שיטתית, ושוב לייחס סיבות אלה לגורם המוטציוני ולחשיפת עפרות אורניום רדיואקטיביות. לא ניתן כיום להתעלם לחלוטין ממודל העבודה של האנתרופוגנזה או לראותו כבלתי תקף, שכן הוא זכה למספר עצום של אישורים בלתי ניתנים לערעור במחקרים פלאונטולוגיים. בהם ניכרת בבירור התאמה בין התקדמות כלי העבודה לבין התקדמות התכונות המורפופיזיולוגיות בדרך מהקוף לאדם. אך אפשר, תוך ניצול חסרונות מודל העבודה, לראות במוטגנזה גורם ראשוני של האנתרופוגנזה, שהיה הסיבה הראשונית לפעילות העבודה כבר ברמה החייתית. וזאת למרות שתצפיות שיטתיות על בעלי חיים, כולל קופי אדם, קבעו באופן מהימן את חוסר יכולתם המוחלט לעבודה שיטתית במובן האנושי של מילה זו. אך מוטציות, מנקודת מבטם של תומכי המודל המוטציוני, מסוגלות לניסים. תקלה בתוכנית הגנטית יכולה כביכול להיות בעלת יכולת של אלוהים כל יכול: ליצור אדם ולהכריח אותו לעבוד, בזיעת אפו, להשיג את מזונו. אך לא מוטציות &#x27;דמויות אלוהים&#x27;, אלא עבודה ביולוגית, הנעשית על ידי כל היצורים החיים ללא יוצא מן הכלל כדי לקיים ולייעל את פעילות חייהם, הייתה התנאי המוקדם והגורם המניע לעבודה האנושית. הספציפיות של העבודה הביולוגית שנעשתה על ידי אבותיו הקופיים של האדם תרמה להפיכת הקוף לאדם ככל שעבודה זו עצמה הפכה לעבודה אנושית. תהליך זה ארך מיליוני שנים, ואם בתחילה אצל קופי-האדם הייתה העבודה אחת מצורות העבודה הביולוגית, הרי אצל בני האדם המודרניים השתלבה העבודה הביולוגית באופן הדוק עם עבודה שיטתית. ההתפתחות של העבודה הביולוגית של אבות האדם לעבודה אנושית התרחשה בהדרגה, עברה שורה של שלבים רצופים, ונעשתה בתורה תחת לחץ של גורמים טבעיים שונים. לאור רמת הידע המודרנית שלנו, אין ספק שהגורם הראשוני בטרנספורמציה של הקוף לאדם היה הליכה זקופה. היא בתורה נוצרה תחת לחץ של גורמים טבעיים – גנטיים, גאולוגיים, אקלימיים, אקולוגיים. אבותיו הקופיים של האדם לא היו חלוצים לא בשימוש בגפיים האחוריות להליכה דו-רגלית, ולא בשחרור הגפיים הקדמיות לתפקידים אחרים מלבד הליכה על הקרקע. עוד בעידן המזוזואיקון של תולדות כדור הארץ נעו דינוזאורים טורפים רבים על שתי רגליים, והגפיים הקדמיות שלהם הפכו ל&#x27;ידיות&#x27; קטנות עם טפרים, שנועדו להנחתת מכות מלמעלה על גבם של דינוזאורים צמחוניים ארבע-רגליים. עבודה ביולוגית מתמדת של הליכה דו-רגלית חיזקה את הגפיים האחוריות, שינתה את האגן של דינוזאורים אלה. ייתכן שמוטציות שיחקו תפקיד כלשהו, אך הן נשלטו בבירור על ידי העבודה הביולוגית המתמדת של כל אחד מהמינים הדו-רגליים, שנתמכה על ידי הברירה. חלוצים אחרים בשחרור הגפיים הקדמיות לתפקידים שאינם קשורים להליכה על הקרקע היו העופות. הגפיים הקדמיות שלהם הפכו לכנפיים, המיועדות לתעופה. וגם כאן נדרשו מיליוני שנים של שימוש בגפיים הקדמיות בעבודה ביולוגית של מעבר מענף לענף, וסיוע בקפיצות מהקרקע בתנועות הנפה, כדי שגפיים אלה יצמיחו נוצות ויהפכו למתאימים לתעופה. שוב, עבודה ביולוגית, ולא מוטציות אקראיות, הייתה הגורם המרכזי בטרנספורמציה של גפי ההנפה לכנפיים. המנגנון התורשתי, בצורות שעל המדע עדיין לגלות, רק הגיב להישגי העבודה הביולוגית ולברירה של אורגניזמים הפועלים ביעילות הרבה ביותר. נהוג לחשוב שהליכה זקופה של אבותיו הקופיים של האדם נכפתה על ידי שינויים בסביבה, שהמעבר להליכה דו-רגלית התרחש תחת לחץ של גורמים גאולוגיים, אקלימיים ואקולוגיים. העיקרי בין גורמים אלה נחשב לדילול היערות ולהיווצרות הערבות האפריקאיות – הסוואנות. הסבר זה תואם לחלוטין את התזה של ה. ספנסר על הישרדות המותאמים ביותר, ששולבה על ידי צ&#x27;. דרווין בתאוריית מוצא המינים שלו. הוא מאושש על ידי מחקרים גאולוגיים-אקלימיים ופלאונטולוגיים, המעידים על תפוצה רחבה של ערבות כתוצאה מהתפשטות צמחים חד-פסיגיים ו התייבשות מסוימת של האקלים. אולם רבות מאוד בהיסטוריה של הטבע החי (כולל עצם התפשטות הערבות) מעיד על כך שהרבה יותר פעמים מקורם של מינים חדשים, כולל הומו סאפיינס, אינו הסתגלות פסיבית לשינויים חדים בסביבה, אלא כיבוש פעיל של סביבה חדשה, הדורש גיוס מוגבר של מאמצים והפעלה חזקה של עבודה ביולוגית בהתאם לתנאי אותה סביבה. שינויים חדים בסביבה מביאים ברוב המקרים להכחדת מינים, ולא לשינוי מועיל שלהם, אף שזרם המוטציות גדל פי כמה. דוגמה קלאסית היא ההכחדה הגדולה של הדינוזאורים ושל סוגים אחרים של בעלי חיים ביבשה ובים כתוצאה משינויי אקלים גלובליים לא גדולים כל כך בסוף עידן המזוזואיקון. במקביל, דגי סנפיר (Coelacanthimorpha), בהיותם בעלי חיים מימיים לחלוטין, תקפו באופן פעיל את היבשה בחיפוש אחר מזון טוב יותר והפכו לאבותיהם של כל בעלי החיים היבשתיים, מדו-חיים וזוחלים ועד יונקים ואדם. הלווייתנים והדולפינים, בהיותם יונקים, עברו בשנית לסביבה הימית ובאמצעות עבודה ביולוגית מכוונת מתמדת פיתחו התאמות מועילות מתאימות, והפכו למעשה לבעלי חיים מימיים לחלוטין. וניתן להביא דוגמאות רבות כאלה. גם המהגרים שהתיישבו במרחבים העצומים של אזור הערבות וערבות-היער קיבלו דחף לא פחות גדול לאבולוציה מואצת מאבותיהם הרחוקים שעברו מהיבשה לסביבה המימית ומהגרים מהיבשה לסביבה המימית. "הופעת הערבות והסוואנות", כותב החוקר הרוסי נ. וורונצוב, "יצרה אזורים אדפטיביים חדשים על פני כדור הארץ. חלק מיונקי היער נשארו ביערות ששטחם הצטמצם, וחלק, שחווה אבולוציה מהירה יותר, החל לכבוש נופים פתוחים" (וורונצוב נ.נ. התפתחות הרעיונות האבולוציוניים בביולוגיה – מ.: מחלקת ההוצאה לאור של המרכז המדעי-חינוכי של אוניברסיטת מוסקבה, 1999 – 266 עמ&#x27;, עמ&#x27; 17). אבות האדם, קרוב לוודאי, גם הם לא גורשו מ"גן העדן" של בית הגידול הקדום אל אדמת החטא, אלא הפכו לכובשים ומכניעים של סביבת מחיה חדשה, כשעזבו את העצים כדי להשיג מקורות אנרגיה חדשים. ולו יהיו מקורות אלה לא כוכבים רחוקים, אלא רק חיות יבשה, שבצידן ניתן היה לקבל הזנה חלבונית לגוף, מי יודע, אולי המסע הכובש הראשון הזה היה קשה לא פחות מכיבוש החלל הקרוב והרחוק. כך או כך, אבות האדם כבשו לעצמם סביבה קוסמית חדשה, שכן הקוסמוס הארצי היה זר להם, תושבי העצים, לא פחות מאשר הירח או מאדים לנו. לפי תצפיות של אנתרופולוגים, קופי האדם המודרניים אינם צמחונים טהורים; הם ניזונים בעיקר מפירות עצים טרופיים, אך אינם מפספסים הזדמנות להתענג על איזו חיה קטנה המתרוצצת בקרבת מקום ואשר ניתן לתפוס אותה. קופים אינם צדים במיוחד, אך הם, כמו חיות אחרות, עסוקים כל הזמן בחיפוש מזון ומשתדלים בכל דרך להשלים את התזונה החלבונית שלהם. הם אינם בוחלים בחרקים, מפיקים דבש מדבורי בר, ולשם כך הם משתמשים בענפים ובזרדים של עצים, ומכינים אותם כדי להשיג מוצרים כאלה. מקרים כאלה של "ייצור" כלי "עבודה" תועדו על ידי אנתרופולוגים שצפו בלהקות קופי בר. עבודה ביולוגית כזו היא ההישג הגבוה ביותר של פעילות בעלי חיים, ואצל אבותיו הקופיים של האדם היא הפכה לתנאי מוקדם לעבודת אנוש. בדומה לקופים רגילים, אבות האדם ניסו בתחילה רק לגוון את תזונתם, אולם בתקופה זו, עקב התפשטות הערבות, מתרחש משבר בסדרת הפרימטים בכלל והתחרות על מזון צמחוני בעצים גוברת בחדות. המרחבים הפתוחים של הערבות וערבות-היער אפשרו, בתנאי שינוי אופן האכילה, לשרוד באמצעות ליקוט וציד. אך ההתאמה לטריפה אצל צאצאים אלה של קופי העצים (דריאופיתקוס) הייתה נמוכה ביותר. מהירות התנועה על ארבע הייתה נמוכה מדי אצל הטורפים החדשים הללו בהשוואה לטורפים רגילים. בתחילה הם הזדקפו על רגליהם האחוריות רק באופן אפיזודי, מה שאיפשר לאתר טרף ולהתגנב אליו בחשאי תוך שימוש בעשב הגבוה. הגפיים הקדמיות האחיזה שוחררו בכך מתפקיד התנועה לתפקיד תפיסת הטרף. בגפיים אלה הם תפסו חיות קטנות, קרעו אותן ואכלו אותן. הרעב עודד את אוכל-הכול שלהם ואילץ אותם להשתמש במזון בכל מה שניתן היה למצוא על פני הקרקע: פירות יער, פטריות, שאריות של סעודות טורפים, חרקים מסוימים, רכיכות וכו&#x27;. שחרור הגפיים הקדמיות לעבודה ביולוגית אילץ מעבר לתנועה קבועה על הגפיים האחוריות, ולא בעזרת הקדמיות. תנועה על הגפיים האחוריות במצב כפוף לאורך זמן הייתה בלתי אפשרית: השרירים התעייפו, הופיעו כאבים בשרירים, ברקמות הסחוס ובחוליות. היה צורך עכשיו להזדקף כל הזמן "על הרגליים האחוריות", תוך שימוש לעמידה זקופה לא בסיבי שריר שעומסים יתר על המידה, אלא בחוליות הנשענות על חוליות שמתחתיהן. השרירים שימשו עתה רק לשמירה על עמוד השדרה במצב זקוף. והם הרגישו שזה טוב. בדומה לבורא העולם המקראי, הם מצאו את האפשרות האופטימלית לאחר שניסו את כל החלופות. שהרי לפי הבהרת התלמוד היהודי, האל ברא את העולם 65 פעמים, אך ללא הצלחה, והשמיד את הנברא, ורק בפעם ה-66 ראה שזה טוב. המעבר למרחבים פתוחים של הערבות, לא רק אצל האדם אלא גם אצל מינים רבים של חיות ערבה, גורם להופעת נטייה קונברגנטית לזקיפות ולמצב גוף אנכי כדי לשפר את שדה הראייה מעל לים הסוער של עשבי הערבה הגבוהים. קונברגנציה, כלומר היווצרות מאפיינים דומים אצל מינים שונים באותה סביבה היא תוצאה של עבודה ביולוגית זהה, המחוזקת על ידי ברירה טבעית ומתרחשת תחת הפעולה המגייסת של תנאי הסביבה. קשה להאמין שהיכולת לזקיפות הושגה ללא כל מאמץ, כתוצאה ממוטציות אקראיות. את היכולת לשפר את שדה הראייה בנופי ערבה פתוחים רכשו, לצד האדם, גם בעלי חיים קטנים כמו סוריקטות, מרמיטות, סנאים קרקעיים, גרבילים ואחרים. הסוריקטות עמדו כשרגליהן האחוריות זקופות אנכית וזנבותיהן גמישים, ואילו כל האחרים ישבו למעשה על שרירי העכוז, תוך שמירה על יציבה זקופה באמצעות הזנבות והרגליים האחוריות הקצרות והמושטות אופקית על הקרקע. תנוחת ישיבה בעת סקירת הסביבה נוקטים בין הקופים גם הבבונים, שאצלם התפתח עכוז מסיבי כתוצאה מישיבה ממושכת. גם עכוז האדם, ככל הנראה, הוא תוצאה של ישיבה ממושכת על הקרקע של אבות קדמונים הולכי-על-שתיים, אך שרירי העכוז ממלאים בו-זמנית תפקיד של מיישר האגן, משקל נגד בהליכה וסימן מיני משני. אולם גם תנועה דו-רגלית עם עמוד שדרה זקוף לא פתרה את כל הבעיות. הגפיים הקדמיות הארוכות לחצו במשקלן על עמוד השדרה, אילצו את השרירים להתאמץ, ובעיקר הפחיתו את מהירות התנועה במרחב. הרחבת אופקי הראייה בהליכה זקופה אפשרה התמצאות טובה יותר במרחב, איתור טרף מרחוק, סקירת הסביבה תוך מציאת מזון, וגילוי מוקדם של טורפים מתקרבים. עם אופן תזונה ותנועה זה, היה צורך לעבור כל הזמן ממקום למקום, לעבור מרחקים ניכרים, תוך התמצאות מהירה במצבים חדשים שנוצרו ללא הרף. היציבה הזקופה בתנועה דו-רגלית לא הושגה בקלות. הגפיים האחוריות של הקוף, המותאמות לאחיזה בענפים עבים של עצים, היו מעין ידיים, והליכה עליהן ללא עזרת הגפיים הקדמיות תוך שמירה על שיווי משקל לא הייתה קלה. לפי למעשה, כפות רגליו של האדם הן כפות ידיים של הגפיים האחוריות של הקוף, שנדחסו תחת משקל הגוף בתהליך של עבודה ביולוגית של הליכה זקופה, ואיבדו את הניגודיות של הבוהן הגדולה עקב הצורך המתמיד ליצור תמיכה נוספת בכל חמש האצבעות בעת הליכה. בכך מוסבר גם קיצור אצבעות הרגליים והתארכות כף היד של הקוף, שהפכה בתהליך ההליכה לכף רגל אנושית. הכבידו על ההליכה הזקופה גם הגפיים הקדמיות שעדיין היו ארוכות מאוד, שהפריעו לשמירת שיווי המשקל, לחצו במשקלן על עמוד השדרה, אילצו את השרירים להתאמץ, ובעיקר הפחיתו את מהירות התנועה במרחב. הבעיה המרכזית בתנאים אלה היא מהירות התנועה הנמוכה. קודמיהם של הקופים הדו-רגליים בדרך ההליכה הזקופה, הדינוזאורים הטורפים, היו גם הם יצורים מגושמים, צעדיהם היו כבדים ואיטיים, ושיווי המשקל בהליכה נשמר באמצעות זנב ארוך וכבד. אך צעד אחד של ענקים אלה היה שווה כשבעה מטרים, ואילו צעדם של הציידים הדו-רגליים החדשים בערבה היה כחצי מטר, ובנוסף הזנב ניוון בהדרגה, וכדי לשמור על שיווי המשקל השברירי בהליכה נוצרו שרירי עכוז גדולים. הציד אחר חיות הערבה התנהל בתנאים שבהם הציידים הכושלים נחותים פי כמה וכמה מהטרף הפוטנציאלי במהירות התנועה. הסיכויים להתפרנס מרדיפה פשוטה אחרי הטרף היו קטנים מאוד. היה צורך להמציא דרכי עבודה ביולוגית שיאפשרו להגדיל באופן משמעותי סיכויים אלה ולהגביר את יעילות ענף הציד. זאבים מסוגלים לרדוף אחרי טרף בריצה על ארבע רגליים למרחק של יותר מ-40 קילומטרים. ברדלסים מפתחים מהירות עצומה במרחקים קצרים. אריות תוקפים ממארב או על ידי התקרבות לטווח קרוב, ואז מבצעים התפרצות קצרה. אף אחת משיטות אלה לא פתחה סיכויים כלשהם עבור יוצאי היער הדו-רגליים. הליכתם, בצעדים מעקב אל אצבעות, לא יכלה להתחרות במהירות עם בעלי הפרסות ההולכים על ארבע, הרצים בקלות ובחן על אצבעותיהם המאובנות. הצעדים היו כבדים למדי, וחיות הערבה הרגישות חשו בתנועתם באמצעות שמיעה למרחקים גדולים. ניסיונות רדיפה ממושכת תחת שמש קופחת, ב&#x27;לבוש מלא&#x27; – כיסוי שיער מלא – הובילו להתחממות יתר ויכלו להסתיים בהתעלפות. הריצה גרמה כל הזמן לקוצר נשימה חמור, שכן הגפיים האחוריות דרשו הרבה מאוד חמצן כדי לפצות על הוצאת האנרגיה, והגפיים הקדמיות היו עדיין ארוכות מדי והפריעו להאצת הריצה. הסרעפת נתקלה בהתנגדות במצב הזקוף של עמוד השדרה, החווה לחץ של הגוף, ולא יכלה למלא במלואה את תפקידה כמשאבה. ירידת הגרון שהחלה בתהליך ההליכה הזקופה והיווצרות סדק קולי צר הפחיתו את כושר המעבר של איברי הנשימה ולא אפשרו לספק לריאות כמות מספקת של חמצן בעת ריצה. הדרך היחידה שאפשרה להעלות את יעילות ענף הציד לרמה של טורפים רגילים ולהתחיל להשביע את הרעב לפחות לעתים קרובות יותר הייתה ציד דחיפה תוך שימוש בכלים. אך ציד דחיפה אינו עניין פשוט. הוא דורש ארגון, תיאום פעולות, חלוקת תפקידים, ניהול כל התהליך, החל מחלוקת כל הציידים לדוחפים ולמארבים, וכלה בחלוקת השלל לאחר מכן. בהתאם לכך, תפקידם של המנהיגים וההבחנה בדרגות בתהליך יצירת יחסי דומיננטיות גדל בחדות. יחסי הסוציאליות הביולוגית עולים לרמה חדשה. מתחילות להיווצר מבני גיוס, אשר בהדרגה מבדילים את אבות האדם מעולם החי. הם הופכים לגורם המכריע באנתרופוגנזה ולכוח המניע העיקרי של האנשת קופי ההליכה הזקופה. מבני גיוס דמויי-חברתיים מהווים את הסוג הרביעי של מבני גיוס באבולוציה הקוסמית. הראשון מבין סוגים אלה הוא מבני גיוס טבעיים, המארגנים תנועה בטבע הדומם, הלא-חי, ברמת התנועה הפיזיקלית-אסטרונומית והכימית של החומר. הסוג השני הוא מבני גיוס ביולוגיים, שמורכבות הקשרים בתוכם, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, אינה נופלת ממורכבות הקשרים של מבני הגיוס הטבעיים ומתקרבת לאינסוף, למרות שמבני הגיוס הביולוגיים מתפתחים על גרגר חול של היקום, כדור הארץ, ואילו מבני הגיוס הטבעיים – גם על כדור הארץ, גם בתוך היצורים החיים עצמם, וגם בקוסמוס האינסופי. הסוג השלישי הוא מבני גיוס עצביים, המתפתחים במוח האדם ובמערכת העצבים המרכזית שלו. במספר ובמורכבות של קשרים עצביים הם מתחרים בקשרים של סוגי מבני הגיוס הקודמים. לבסוף, מבני גיוס חברתיים, המתפתחים על בסיס כל סוגי המבנים הקודמים, במיוחד מבני הגיוס העצביים, מאחדים אנשים לחברה והם המאיץ החזק ביותר של הקידמה מכל מה שידוע לנו. בתחילה, היווצרות מבני גיוס חברתיים התנהלה על בסיס שינוי מבני של מבני גיוס ביולוגיים דמויי-חברתיים של קהילת קופי ההליכה הזקופה. אצל קופי האדם המודרניים נצפים ראשית של מבנים כאלה בדמות היררכיה מסוימת ויציבה למדי בקהילות בעלי חיים. באופן כללי, קהילות כאלה והמבנים דמויי-החברתיים הנוצרים בהן אצל קופים מגוונים מאוד, בעוד שאצל בעלי חיים אחרים הם, ככלל, די אחידים בכל מין וקבועים בקפדנות. כך, גיבונים והמדריאס חיים בקבוצות משפחתיות קטנות, בהנהגת מנהיג אחד, קהילות של שימפנזות פרא וגורילות מגיעות ל-70-80 חברים ומשתנות מעת לעת על חשבון קבוצות שכנות. לשימפנזות אופיינית במיוחד אי-יציבות של קשרים קבוצתיים, הם מתאספים בטריטוריה מסוימת, ניזונים בה במשך כמה שעות, ימים או שבועות, ואז נפרדים, עוברים ל קבוצות אחרות. מפגשים של מכרים ותיקים מלווים בחיבוקים ובסימני חיבה ידידותיים, כמו אצל בני אדם. אך שימפנזות יכולות לחיות גם בקבוצות נפרדות. בקבוצות סגורות חיות בבונים ורזוסים עם מספר גדול של חברים. בקהילות גדולות מאוד מתנהלים חיי הבבונים, ובקהילות של מקוקים יפניים שוררת היררכיה נוקשה ביותר, המזכירה עריצות מזרחית. היררכיה מסוימת יכולה להיווצר גם בין קבוצות בודדות. היררכיה תוך-קבוצתית נוצרת לא רק בין פרטים, אלא גם בין קבוצות קטנות של קופים. החוקר הרוסי ג. מטיושין, המסכם תצפיות של עמיתים זרים על קהילות גורילות, כותב בעניין זה: «לפי ההיררכיה, אחרי הזכרים עם הגב המאפיר באים זכרים בוגרים עם גב שחור, אשר, כמו הנקבות, עומדים מעל לבעלי החיים הצעירים. אחד מהזכרים מאפירי השיער הוא המנהיג. כולם מחקים את דוגמתו. אם הוא בונה קן מענפים על שיח או על האדמה, האחרים מיד מתחילים במלאכה; הוא יוצא לדרך – כולם הולכים אחריו» (מטיושין ג.נ. במקורות האנושות – מ.: מחשבה, 1982, עמ&#x27; 56). כיבוש המרחבים הפתוחים של הערבות וערבות-היער דרש מאבות האדם הגדלה חדה של מספר חברי הקהילות וסיבוך יוצא דופן של יחסי הביו-חברתיים בקהילות אלה. כנראה אינם צודקים אותם חוקרים אשר, באנלוגיה ללהקות קופי האדם, מעריכים את מספר הקהילות הפרימיטיביות המוקדמות «בעשרות בודדות, ככל הנראה 20-30 חברים בוגרים», כפי שעושים, למשל, א. חומוטוב וס. קולבה (חומוטוב א.י., קולבה ס.נ. אנתרופולוגיה – רוסטוב-על-דון: פניקס, 2006 – 384 עמ&#x27;, עמ&#x27; 227). קרוב יותר לאמת, כפי שנראה, נקודת המבט של נ. וורונצוב, המצביע על חוקיות של גידול משמעותי במספר קהילות חיות הבר בערבות בהשוואה לתושבי היערות. «היציאה למרחבים פתוחים, כיבוש הערבות, – הוא מציין, – הובילה להגדלה חדה של גודל העדר, למעבר מאורח חיים משפחתי-קבוצתי לעדר-להקה» (וורונצוב נ.נ. התפתחות רעיונות אבולוציוניים בביולוגיה – מ.: מחלקת ההוצאה לאור של המרכז החינוכי-מדעי לחינוך מרחוק של אוניברסיטת מוסקבה, 1999 – 266 עמ&#x27;, עמ&#x27; 18). לשם השוואה, וורונצוב מביא קבוצות קטנות של אנטילופות הרים-יער ועדרי אלפי ראשים של צאגאקים ערבות, קבוצות משפחתיות של 20- 30 איילי יער ועדרים של אלפי ראשים של איילי טונדרה וכו&#x27;. רוחב האינסופי של הערבות דורש הרחבת טריטוריות לצורך אספקת מזון ויוצר תנאים לשיפור שרידות של קהילות עם מספר גדול של חברים. הגידול במספר הפרטים מביא לתוצאות כפולות: גם אי-הסדר ביחסים הביו-חברתיים גובר, וגם הצורך בהקמת צורות שונות של סדר והיררכיה. ההיררכיה הופכת לרב-שכבתית, הבהירות ביחסי הדומיננטיות נעלמת, ויש לבררם שוב או אפילו פעמים רבות, מה שמייצר קונפליקטים ומריבות רבים, שהסכנה שבהם גוברת עם תחילת השימוש בנשק. המאבק התוך-מיני על הקיום מקבל לא פעם אופי של מלחמת הכול בכול. אך קהילות כאלה, שבהן האנרכיה וההתנגשויות בין פרטים וקבוצות קיבלו אופי בלתי-נשלט, בדרך כלל לא שרדו וחוסלו על ידי הברירה הטבעית. רק אותן קהילות שרדו ורכשו יכולת התנגדות לברירה, שבהן לכוחות התוקפנות עמד כוחה של קבוצה מלוכדת ההולכת אחרי מנהיג. קבוצה כזו הפכה לליבה של המבנה המוביל. אך קהילות בעלות יכולת הישרדות יכלו להתפתח במסלולים שונים. הראשון שבהם יכול היה להיות כזה, שבו הקבוצה המובילה לא ניהלה את הקהילה כולה, אך הייתה לה יוזמה בארגון מסעות לציד, וחילקה את הפרטים המשתתפים בחופשיות בציד לקבוצות. היה לה תפקיד מגייס, אך לא מנהל. הגיוס לפעילות רק לעיתים נדירות הפך לפעילות מנהלת, אך מחוץ לפעילות המשותפת כל פרט היה חופשי ויכל להשיג מזון לפי שיקול דעתו. המסלול השני יכול היה להתבטא במנהיגות דספוטית נוקשה של מנהיג אכזרי ותוקפני ביותר, הנשען על קבוצה אכזרית ותוקפנית לא פחות. למבנה חברתי-מגייס כזה היו יתרונות והוא היה הכרחי בתנאים שבהם מזון צמחי היה דל, לא יכול היה להאכיל את הקהילה, והיה צורך להשיג מזון מן החי בכל האמצעים, כולל באמצעות קניבליזם, כלומר אכילת בני מינם. מבנה כזה, שנשען על דומיננטיות מוחלטת של המנהיג, היה החזק ביותר כל עוד היה לו יתרון כוח, אך כאשר נחלש מסיבה כלשהי או החל להזדקן, כל הקהילה שקעה בכאוס, אנרכיה והתנגשויות בין קבוצות יריבות. כך כבר בשחר המין האנושי יכלו להיווצר התנאים המוקדמים לסוג דספוטי של גיוס, שבו חברי הקהילה "גויסו" בכוח לביצוע תפקידים מסוימים. המסלול השלישי יכול היה להיות קשור לארגון עצמי של הקהילה, במיוחד בעת נדידה למקומות מחיה חדשים עם תנאי קיום מורכבים או בלתי רגילים. בתנאים אלה, עצם קיומו של כל חבר היה תלוי בלכידות הקהילה, והמנהיג הפך לא לחזק והתוקפני ביותר, אלא לפרט המנוסה והתקשורתי ביותר, המסוגל לאחד את מאמצי הכול לתועלת כל אחד. במסלול השלישי, יצירת כלים ויצירת תנאים נוחים לחברי החברה הפכו למוצלחים יותר. כל שלושת המסלולים יכלו להתחלף ברצף בהתאם לשינוי בתנאי הקיום. בהתאם לכך, אחת מהגורמים המכריעים להישרדותן של קהילות קדומות בתהליך האנתרופוגנזה הפכו תכונות המנהיג. המנהיג הוא חוליית החיבור של מבנים חברתיים-מגייסים שעדיין רפויים ולא יציבים, ובמידה רבה קובע את מצבם והישרדותם, ולכן גם את הסיכוי להמשך האנתרופוגנזה. שני הענפים העיקריים של "הכלכלה" הפרימיטיבית – ציד וליקוט – השלימו זה את זה הן כגורמי אנתרופוגנזה והן כגורמים ליצירת מבנים חברתיים-מגייסים ראשוניים. ההבדל בין ליקוט לציד מהווה קו גבול בין צדקתם של חוקרים המכנים את קהילת אבות האדם עדר פרימיטיבי או להקה פרימיטיבית. קהילות מלקטים היו עדר אמיתי, הנודד בערבה בחיפוש אחר מזון כדי להשביע רעב בכל דבר – פירות יער, פטריות, שורשים, חלזונות, חרקים, זרעי דגנים – ובכך לא נבדלו כמעט מקהילות אוכלי עשב. כאשר החלק הפעיל ביותר של המלקטים יצא לציד, כדי להשיג ולו סיכוי קטן ביותר להצלחה, הם כבר היו צריכים להיות מגויסים, חמושים, מאורגנים ומנוהלים בצורה מסוימת. ציד דחיפה של קהילות פרימיטיביות יכול במובן מסוים להיקשר ללהקת טורפים. אך טורפים משיגים את מזונם בעיקר במרדף אחרי טרפם. לא בכדי נאמר שרגליו של הזאב מאכילות אותו. להקת זאבים עם מנהיג מנוסה מסוגלת גם לדחוף טרף נרדף, להקיף אותו תוך כדי המרדף. אך אופי שונה לחלוטין היה לציד הדחיפה בקהילת הפרוטו-אנשים. בהיותם בלתי מסוגלים להתחרות בריצה עם מושאי הציד, קהילות אבות האדם נאלצו לחלק תפקידים בתהליך הציד, מה שהוביל לחלוקה קבועה פחות או יותר של תפקידים בין הציידים, לחלוקת עבודה ביולוגית, שהפכה בסופו של דבר לתנאי מוקדם לחלוקת העבודה. מבנים חברתיים-מגייסים ביו-חברתיים היו נחוצים לאבות האדם לא רק לצורך השגת מזון, אלא גם לצורך התפשטות והתקדמות מתמדת למקומות מחיה חדשים. קהילות אבות האדם, לאחר שמיצו את מאגרי המזון במקומות מסוימים, התקדמו למקומות אחרים. חלו שינויים גם בקהילות עצמן: מקהילות גדולות נפרדו בינוניות וקטנות, ולהפך, בינוניות וקטנות גדלו או התאחדו לגדולות. הנדידות הובילו לכיבוש סביבות מחיה חדשות והולידו גורם אנתרופוגנטי כזה, כמו התאמה אוניברסלית לתנאי קיום שונים. תפקיד חשוב כגורם באנתרופוגנזה מילא גם השימוש באש. לצד ייצור כלי עבודה, הוא נחשב לאחד הקריטריונים האמינים ביותר להפרדה הסופית של האדם מממלכת החי. שום חיה אינה מסוגלת להשתמש באש, שניתן לראותה ככלי טבעי במקורו של האדם, המספק אנרגיה תרמית. שברי עץ היו נושאי האנרגיה הראשונים, שאיפשרו לאדם המתהווה לכבוש אזורי מחיה חדשים, לשרוד באזורי אקלים קרים, בעונות קרות ובהתקררויות גלובליות, וכן לרכך מזון קשה על ידי בישולו באש, להפוך אותו לטעים ומזין יותר, קל יותר לעיכול, ולהפיק ממנו יותר אנרגיה, למרות אובדן מסוים של ויטמינים. עוד לפני שידעו להפיק אש באופן מלאכותי, אבות האדם תחזקו אותה במשך זמן רב על ידי השלכת עצים יבשים וענפים. כך, במערת ג&#x27;ואוקודיאן בסין, באתר של הסיננתרופוס, נמצאה שכבת אפר ופיח בעומק שבעה מטרים, מה שהעיד ללא ספק על תחזוקת אש במשך שנים רבות. האש יכלה לשמש גם כנשק במאבק נגד טורפים, שפחדו ממנה באופן פאניקתי. גניבת האש מהטבע הפכה לאחת התנאים המוקדמים החשובים להיווצרות פרוטו-ציוויליזציה, ועל בסיסה – גם ציוויליזציה. עם זאת, מחקרים ארכיאולוגיים-היסטוריים הראו כי השימוש באש, כמו גם ייצור כלי עבודה – הוא רק גורם באנתרופוגנזה, ולא עדות להשלמתה, לא קריטריון לחציית הגבול הסופי המפריד בין האדם לממלכת החי. צורות מעבר לאדם השתמשו באש וייצרו כלים פשוטים, אך הן היו חצי-חיות, חצי-אנשים, קופי-אדם, הן מבחינת הארגון המורפו-פיזיולוגי שלהן והן מבחינת מצב המבנים החברתיים- הגיוסיים, שעמדו בבסיס הקהילות הביו-חברתיות שלהן. לבסוף, מקום מסוים בין גורמי האנתרופוגנזה תפסו גם מאפייני יחסי המין, הגיוס המיני והברירה המינית בקהילות קדם-אנושיות ובקהילות אנושיות פרימיטיביות. הפעילות הביולוגית של בעלי חיים כתנאי מוקדם לפעילות האדם לחקר הפעילות הקוגניטיבית והטרנספורמטיבית של בעלי חיים יש היסטוריה ארוכה, והוא עבר דרך ארוכה של אבולוציה. ראשיתו של המחקר השיטתי של התנהגות בעלי חיים הונחה בעבודותיהם של אריסטו ומחברים אחרים של חיבורים היסטוריים-טבעיים מהעת העתיקה. מקור ההכללות הפילוסופיות-טבעיות והמסקנות הספקולטיביות בתקופה זו היו תצפיות ותיאורים, שנשאו אופי סלקטיבי, לעתים מקרי. ההסברים נשאבו מהתכנית הפילוסופית-השקפתית, שכל הוגה דעות דבק בה. בעידן החדש, את היסודות לחקר התנהגות בעלי חיים הניח ר&#x27; דקארט, שהציע מודל מכני לתפקוד מערכת העצבים ואת המושג של קשת רפלקס מסוג &#x27;פעולת גירוי – תגובה – פעולת תגובה&#x27;. דקארט ראה בבעלי חיים מעין מנגנונים, אוטומטים מכניים, נטולי תבונה; את האדם מבדיל מבעלי החיים קיומה של תבונה, חשיבה, אך יש גם דבר משותף המקשר בין האדם לבעלי החיים – קיומו של גוף. האדם כבעל חיים, לפי דקארט, תלוי בגוף, שהוא מכונה לפעילות חיים. הדחף שניתן על ידי תיאוריית דקארט הותיר חותם על כל חקר הנפש וההתנהגות של בעלי חיים לאחר מכן, כולל ההערכה החסרה המתמדת של יכולות נפש זו והתנהגות זו, שנשמרו במדע עד למחצית השנייה של המאה העשרים. במאה השמונה עשרה, מחקריהם של ז&#x27; בופון וא&#x27; קונדיאק הבהירו כמה היבטים של התנהגות אינסטינקטיבית של בעלי חיים. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, הזואולוג פרדריק קיווייה (אחיו של ז&#x27;ורז&#x27; קיווייה) יישם גישה השוואתית לחקר התנהגות בעלי חיים. בהיותו מנהל גן החיות של הגן הבוטני בפריז, פ&#x27; קיווייה השיג חומר תצפיתי עצום, שאיפשר לו להניח את היסודות למחקרים זואו-פסיכולוגיים השוואתיים. חשיבות עצומה למתודולוגיה של חקר התנהגות בעלי חיים היו לעבודותיו של צ&#x27; דרווין, שב&#x27;מוצא המינים&#x27;, וכן בעבודות &#x27;מוצא האדם והברירה המינית&#x27; ו&#x27;ביטוי הרגשות באדם ובבעלי חיים&#x27;, הוכיח את אחדות הדרך האבולוציונית של נציגי עולם החי והאדם. בהשפעת תיאוריית דרווין, שהראתה את קרבת האדם ובעלי החיים, מתעורר עניין של מדענים בביטויי היכולות הביו-אינטלקטואליות של בעלי חיים. כמה חוקרים, השואפים להתגבר על המגמה שמקורה בימי הביניים, ובחלקה גם מהקרטזיאניות, של הצגת בעלי חיים כאוטומטים חסרי נשמה, נופלים לקיצוניות ההפוכה: הם מייחסים לבעלי חיים קיומה של אינטליגנציה אנושית. כך, בשנת 1882, פורסם ספרו של הביולוג הדרוויניסט ד&#x27; רומנס &#x27;שכל בעלי החיים&#x27;, שבו הוצגו בעלי חיים כיצורים חושבים, שחסרים להם רק אמצעי ביטוי מילולי למחשבותיהם. מסקנותיו של רומנס התבססו לא על ניסויים מדעיים קפדניים, אלא על סיפורים שסופרו על ידי עדי ראייה שונים. עבורם, כמו גם עבור מחבר הספר, הייתה אופיינית יחס בלתי-ביקורתי ומתפעל כלפי המקרים המתוארים וגיבורי הנרטיבים שלהם. האידיאליזציה של בעלי חיים, הניסיונות להציגם כיצורים חכמים ביותר, אם כי חסרי דיבור, שלעתים אף חכמים ואנושיים יותר מהאדם, נמשכו פעמים רבות ונמשכים גם כיום. הם נחשפו לא פעם לביקורת מדעית רצינית והראו כישלון זהה לזה של ההערכה החסרה של היכולות האינטלקטואליות של בעלי חיים, ששלטה במדע במשך תקופה ארוכה מאוד של זמן. הדרוויניזם יצר בסיס אינטלקטואלי חזק לחקר הנפש של בעלי חיים ולמאפייני הביו-אינטליגנציה. בשנת 1863 יצא לאור ספרו של המדען הרוסי מ.י. סצ&#x27;נוב "רפלקסים של המוח", שבו הפעילות האינטלקטואלית של הנפש האנושית והחייתית הוסברה כפעילות רפלקסיבית של המוח. גישה זו פתחה אפשרויות רחבות למחקרים ניסיוניים של הנפש. יש לציין שסצ&#x27;נוב, כתלמידו של דרווין, היה המתרגם הראשון של "מוצא המינים" לרוסית והמפיץ הפעיל ביותר של רעיונות דרווין ברוסיה. האסכולה הרוסית לחקר הנפש הפכה למובילה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, דווקא בזכות מחקרים ניסיוניים של תגובות נפשיות של בעלי חיים. הניסויים המפורסמים של א.פ. פבלוב על כלבים אפשרו לבסס את תיאוריית הרפלקסים המותנים והבלתי מותנים, ולחשוף את ההבדל בין מערכת האותות הראשונה והשנייה. הם גם היוו בסיס לגישה ה"מכניסטית" לחקר הנפש, שהייתה אופיינית לביהביוריזם והמשיכה את הקו של דקארט בהבנה הפילוסופית של התנהגות בעלי חיים. בעבודות הביהביוריסטים נחקרה התנהגות בעלי חיים באמצעות רישום תגובות שהתקבלו בתגובה לגירויים מסוימים. בניגוד לפבלוב, הביהביוריסטים הותירו לבעלי החיים מינימום חופש, המספיק לבחירה מתוך מספר אפשרויות של פעולות אקטיביות. הפילוסופיה של ההתנהגות, הן של בעלי חיים והן של בני אדם, נשענה על תורתו של ההוגה האנגלי ג&#x27;רמי בנת&#x27;ם, שלפיה בתהליך גיבוש ההתנהגות תפקיד מרכזי ממלאים תגמול בהנאה על התנהגות נכונה וענישה בסבל על טעויות וטעויות. הביהביוריסטים בניסוייהם השתמשו בגירויים נעימים (מנות מזון וכו&#x27;) כתגמול וחיזוק חיובי להתנהגות נכונה, ובגירויים שליליים (הלם חשמלי וכו&#x27;) כעונש וחיזוק שלילי לפעולות לא נכונות. תוצאות המחקרים הביהביוריסטיים סוכמו על ידי ב.פ. סקינר בספר "התנהגות אורגניזמים". התיאוריה והמתודולוגיה של הביהביוריזם מילאו תפקיד משמעותי בזיהוי תגובות אופייניות של בעלי חיים להשפעות שונות המגיעות מהעולם החיצון. היא אפשרה להתגבר על תפיסות אנתרופומורפיות על בעלי חיים, שנוצרו בצורה של ייחוס תכונות אנושיות להם בשיטות מחקר תיאוריות. עם זאת, הן השיטות והן המסקנות התיאורטיות של הביהביוריסטים נבעו מהגישה המכניסטית לנפש ולא היו מסוגלות להסביר את מורכבות התהליכים הנפשיים המתרחשים בתנאים טבעיים, ולא בתנאי ניסוי שהוכנו במיוחד. ניסיונות ליישם שיטות של אילוף ניסיוני של בעלי חיים להוראת תלמידי בית ספר, למרות כמה הצלחות שהושגו, עוררו זעם בקרב תומכי הפדגוגיה ההומניסטית. בשנות ה-60 ספגו מחקרי האסכולה הביהביוריסטית ביקורת מקיפה, והמתודולוגיה של אסכולה זו מיצתה את עצמה בהדרגה והחלה לשמש פחות ופחות במדע הפסיכולוגי ובחקר התנהגות בעלי חיים. חלופה לביהביוריזם כבר בשנות דומיננטיות שלו במדע הפסיכולוגי הייתה פסיכולוגיית הגשטאלט. לאחר שעלתה בגרמניה, פסיכולוגיית הגשטאלט, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה להתפתח בארה"ב, לשם היגרו נציגיה הבולטים. במרכז תשומת הלב של אנשי הגשטאלט עמד המחקר הניסיוני של תהליכים יצירתיים והשוואת הצד היצירתי של קבלת החלטות אצל בעלי חיים ובני אדם במצבים שונים. כמובן, התפיסה שלבעלי חיים יש כמה ניצנים של יכולות יצירתיות עוררה ביקורת לעגנית מצד הביהביוריסטים, שראו בתפיסה זו אנתרופומורפיזם מובהק (כייחוס לבעלי חיים תכונות הטבועות רק באדם). מהפילוסופיה המזרחית שאלו אנשי הגשטאלט את מושג ההתגלות, וכינו אותו במונח "אינסייט". תחת אינסייט הם הבינו הצגה סינתטית פתאומית של המצב כ מערכת שאינה ניתנת לצמצום לסכום מרכיביה, המבטיחה יכולת לקבל החלטה מושכלת. אנשי הגשטאלט בניסוייהם הציבו בעלי חיים במצבים ניסיוניים שונים, אך לא במטרה לזהות את תגובותיהם לגירויים מסוימים, אלא במטרה לעקוב אחר יכולותיהם לפתור משימות מעשיות מורכבות. מושאי הניסוי המועדפים עליהם לא היו חולדות וארנבות, אלא קופים, ובעיקר שימפנזים, הקרובים ביותר אבולוציונית לאדם. בניסוי הקלאסי של מייסד פסיכולוגיית הגשטאלט, וולפגנג קוהלר, שימפנזה בונה פירמידה מארגזים שונים כדי להגיע לפיתיון – בננה בשלה התלויה מהתקרה. החל משנות ה-80 של המאה ה-20, במדע התנהגות בעלי החיים, המכונה אטולוגיה, הושגו הצלחות פנומנליות חדשות. שימוש במגוון שיטות ניסיוניות שפותחו על ידי הביהביוריסטים ואנשי הגשטאלט, בשילובים חדשים ובבסיס טכנולוגיות מודרניות, אפשר לחשוף תכונות ויכולות כאלה של בעלי חיים שנחשבו בעבר לזמינות רק לאדם, והן משמשות כתנאים מוקדמים להיווצרות פעילות אינטלקטואלית, שאפשרו את הפיכת הקוף לאדם. פריצות דרך משמעותיות בחקר התכונות ה"אנתרופומורפיות" של בעלי חיים התאפשרו משום שהאטולוגים והאטופסיכולוגים ריכזו את תשומת הלב בזיהוי אצל בעלי חיים, בתנאים טבעיים וניסיוניים, של אותם תהליכים וצורות פעילות הטבועים באדם בצורתם המפותחת ביותר, ובהסתמך עליהם הצליח הקוף הקדמון להפוך את עצמו לאדם קדמון. במדע המודרני נחקרה הפעילות הקוגניטיבית (ההכרתית) של בעלי חיים, יכולותיהם בייצור ושימוש בכלים, למידה והעברת מסורות "תרבותיות" בעולם החי, שפות ודרכי תקשורת, העברת מסרים אצל בעלי חיים שונים, והיכולות ה"אינטלקטואליות" של מינים שונים. ואם בעבר החוקרים נתקלו ללא הרף בתהום שהפרידה בין האדם לבעלי החיים, הרי שכעת הם הצליחו לגשר על התהום הזו, ולמעשה, לגלות את אותו גשר, שבאמצעותו רכש הקוף הקדמון במשך מיליוני שנים את התכונות, המאפיינים והיכולות של האדם. יש להדגיש שהפעילות הביולוגית של בעלי חיים בהתמודדות הנפשית עם המציאות ובהשפעה המשנה עליה היא תנאי מוקדם חשוב לא פחות לאפשרות האנתרופוגנזה עצמה מאשר המאפיינים המורפו-פיזיולוגיים של הקופים. וכדי לעקוב באופן מלא ומפורט יותר אחר הדרך מהקוף לאדם, יש צורך לעקוב במלואם ובפירוט מרבי אחר התכונות והיכולות דמויות-האדם אצל בעלי חיים שונים ביותר. לתכונות ויכולות כאלה, שהפכו למושאי מחקר מדוקדק בעשורים האחרונים, נמנות: פעילות כלים; שפה והעברת מידע; ביואינטליגנציה וכיווניות הפעילות; היחס בין למידה להתנהגות אינסטינקטיבית בה. פעילות הכלים של בעלי החיים מגוונת מאוד ואינה רק הסתגלותית אלא גם, במידה מסוימת, בעלת אופי משנה. בפעילות כלים, חפצים מהסביבה החיצונית משמשים כחימוש נוסף לאיברי הגוף, שלא התפתח בגוף עצמו, אך נדרש לבעל החיים כדי לבצע עבודה ביולוגית שוטפת של סיפוק צורך מסוים. במדע נהוג להבחין בין פעילות כלים לפעילות קונסטרוקטיבית. לפעילות הקונסטרוקטיבית נמנית בעיקר בניית מבנים "בנייניים", שאצל בני אדם מתבצעת בעזרת כלים ואמצעים שונים, ואילו אצל בעלי חיים – בעזרת איברי גופם הטבעיים, כלומר אינה תחום של כלים בפעילות. עם זאת, הפעילות הקונסטרוקטיבית של בעלי החיים מורכבת ורבת-פנים הרבה יותר מפעילות הכלים. נמלים מקימות מבנים מורכבים ביותר של קני נמלים, דבורים בונות משושים שעווה משוכללים, עכבישים טווים רשתות ציד מקורי קורים על בסיס הפרשות בלוטותיהם, ציפורים אורגות קנים מגוונים וכו&#x27;. בעבר, במדע, כל מערכות הפעילות הללו נחשבו אינסטינקטיביות לחלוטין, הטבועות בזיכרון הגנטי של המין. זה היה הסבר פשוט ובלתי משכנע באותה מידה כמו ההסבר המוטציוני למקור המינים בתורת האבולוציה הסינתטית: בעלי חיים הם כאלה כי כך נולדו, והברירה הטבעית השמידה את כל "הלא-כאלה". כיום, למרבה המזל, במהלך ניסויים ותצפיות קשים ביותר, השתכנעו המדענים כי מלידה ניתנת לבעלי החיים רק הגוף, מנגנון ביוטכנולוגי עם נורמת תגובות, דחפים וצרכים מוגדרים גנטית, הקובעים את הצד האינסטינקטיבי של ההתנהגות. אך כל פעילות מתבצעת גם בהשתתפות הצד השני – ניסיון נרכש, רפלקסים מותנים, למידה, הפנמת לקחים שנרכשו בפעילות זו. אפילו חרקים, שנחשבו זמן רב למעין אוטומטים ביולוגיים לפי המודל של דקארט, התגלו למעשה כיצורים בעלי התנהגות גמישה וחופשית למדי, למרות זעירות המבנה העצבי של המוח וקיומם של כמה מרכזי שליטה בגוף. כדי לבנות פלא כזה של אדריכלות חרקים כמו קן נמלים, עם מעברים תת-קרקעיים רבים, תוספות מחומרים מגוונים, ללא אדריכל ראשי, מכון תכנון, צבא של שרטטים ומחשבים, אינסטינקט אחד, כמובן, אינו מספיק. הערים מרובות-המיליונים האלה, המורכבות ממבנה אחד, נבנות הודות לרמה גבוהה של גיוס ביוסוציאלי, תקשורת מגוונת, למידה, פעילות משותפת חדורת עזרה הדדית, שאיפה לסדר ואפשרות לבחירה אופטימלית. הרבה ממה שנחשב בעבר לאינסטינקטים, מייצג סטריאוטיפים שנרכשו בפעילות קודמת. פעילות הכלים של בעלי החיים, שמעניינת אותנו כמבשרת פעילות העבודה שלנו, היא הרבה יותר פשוטה ופרימיטיבית. היא מתבצעת בעזרת אותם איברי אחיזה שהתפתחו בתהליך העבודה הביולוגית של הסתגלות לסביבה מסוימת. אצל קופים, איברי אחיזה כאלה הם הכפות, המיועדות בעיקר לאחיזה בענפי עצים, אצל פילים – החדקים, אצל ציפורים – המקורים, אצל כמה טורפים – הפיות וכו&#x27;. על ידי הידוק הכלים באיברי אחיזתם, בעלי החיים משתמשים בהם כהמשך ייחודי של איברים אלה כדי לחזקם או להעניק להם פונקציות חדשות שלא היו להם קודם. דווקא בפעילות הכלים האינסטינקטים ממלאים תפקיד פחות משמעותי בשל אי-הספציפיות של הכלים כ"איברים" מלאכותיים לפעולה של בעלי החיים עם איבריהם הטבעיים. שהרי כדי להשתמש בהתקן מלאכותי, השאול מהטבע הסובב עם מגוון הצורות העצום שלו, צריך ללמוד זאת ממישהו ללמוד. כושר ההמצאה של בעלי החיים בשימוש בכלים ואמצעים מגוונים מונחה על ידי אורח חייהם ודרכי העבודה הביולוגית היומיומית. כך, נמלים מעבירות חומרים אכילים למגה-ערים שלהן, לא רק על ידי בליעתם לתוך זפקיהן ואז החזרתם, אלא גם באמצעות נשיאת פיסות עלים, שבבים קטנים וגרגרי חול דבוקים. נמלים חייטות מדרום אפריקה ודרום אסיה "תופרות" את קניהן מעלים, תוך שימוש בחומר דביק מתקשה המופרש על ידי הזחלים שלהן ליצירת פקעות כחוטים. אם נוסיף לכך שמיני נמלים רבים "רועים" עדרי כנימות, "חולבים" אותן בשיטות מיוחדות ומשתמשים ב"חלב" המתוק שלהן למזון, התמונה של פעילות דמוית-אדם של בעלי חיים אולטרה-חברתיים אלה תהיה כבר מלאה. פעילות הכלים והפעילות הקונסטרוקטיבית מופיעות אצל הנמלים באחדות מסוימת אחדות. במעבר מהנמלים לפילים, ניתן לקבוע כי יונקים ענקיים אלה, שאיבדו את פרוותם, בדומה לבני אדם, עקב חיים באקלים חם, הם בעלי חיים חרוצים מאוד, אם כי "חד-זרועיים", שכן הם משתמשים לפעילות כלים ביולוגית, בדומה ליד, ב"אף" הארוך והצינורי שלהם – החדק. באמצעותו הם מבצעים מניפולציות מגוונות עם חפצים הודות לגמישותו, גודלו הרב וחוזק סיבי השריר. במגוון השימוש בכלים, "חד-זרועיים" אלה, ליתר דיוק, ענקי ה&#x27;חדק-יד&#x27; יכולים להתחרות בקופים בעלי ארבע הידיים. הם משתמשים בענפים ובמקלות למגוון תכליות: גירוד הגב, ניקוי מטפילים, הרחקת זבובים. בהשלכת אבנים, ענפים ומקלות הם מרחיקים תנים ונמרים. הם מעבדים בעזרת החדק והרגליים ענפים גדולים של עצים, והופכים אותם למעין &#x27;מניפות&#x27; לקירור הגוף והגנה מפני זבובים. חוקרים רבים נוטים לפרש פעולות אלה כייצור כלים, וכך גם את פעולות הקופים בנשיכת ענפים כדי לדלות נמלים וטרמיטים. עם זאת, &#x27;תעשייה&#x27; מעין זו, אין ספק, אינה חורגת מגבולות העבודה הביולוגית, שכן חפצים אלה, המשמשים ככלים, אינם משנים את תכונותיהם בתהליך ה&#x27;עיבוד&#x27;, אלא רק מותאמים לתפקיד מסוים. בשונה מהם, אפילו הכלים הפרימיטיביים ביותר של הפלאולית המוקדם רכשו תכונות חדשות ותרמו לגיוס הנפש של קופי-האדם הקדומים ביותר לשינוי דרכי התזונה, דבר שאינו מתרחש אצל אף בעל חיים. נכון יהיה לסבור שבעלי חיים אינם מייצרים כלים, אלא רק מכינים חפצי טבע לשימוש בהם כתוספת טבעית לאיבריהם. פילים מכסים בקפידה בענפים גוויות – הן של פילים והן של בעלי חיים אחרים – ככל הנראה כדי להימנע מריח הרקבון, המתפשט במהירות באקלים חם. פעילות כזו אפשר לראות בה תנאי מוקדם מסוים לנטייה, המתבטאת בעולם החי אצל בני האדם הקדומים, לקבורת המתים. מבין הטורפים, בשימוש תדיר בכלים נצפו רק הקלנים (לוטרות הים), הצדים חסרי חוליות ימיים ביותר מ-40 מינים. הקלנים משתמשים בקביעות באבנים לפציעת קונכיות הרכיכות. הם כורכים סביב גופם אצות, כדי להגדיל את משקל המים הנדחקים ולשכב על המים מבלי להתיש את השרירים בתנועות שחייה. גם מכרסמים מסוימים משתמשים באבנים לחפירת מחילות יעילה יותר. ציפורים הן משתמשות מיומנות מאוד בכלים. להן קשה יותר מאשר לקופים ולפילים, שכן איבר האחיזה היחיד שלהן, המקור, אינו גמיש, ואפשר לתפעל בו חפצים רק באמצעות סיבובי הראש. הציפורים משתמשות בכלים אף יותר תדיר מאשר הקופים, אבל ברגע שנעלמים הקשיים בהשגת המזון ואפשר להשיגו פשוט במקור, נעלם גם הצורך בפעילות הכלים, ופוסקת גם פעילות כזו עצמה. לשם מה להשיג חרקים בדרך מאומצת יותר, אם אפשר לעשות זאת בניקור פשוט של הכלי הטבעי – המקור? בתנאים קשים, כשהחרקים מסתתרים מתחת לקליפה או מנצלים יתרונות אחרים של גודל גופם הקטן, הציפורים נאלצות לגייס מאמצים ולשכלל את דרכי ההשגה כדי להשבע. כך, הפרושי נקר (woodpecker finch) החי באיי גלאפגוס, שזכה במדע לכינוי &#x27;פרושי דרווין&#x27; (כי דווקא חקרו הוא העלה בפני יוצרו הגדול של התאוריה הביולוגית של האבולוציה את הרעיון המרכזי של תורתו), התברר כמשתמש פעיל מאוד בכלים. אבל אודות יכולות אלה של מושא מחקרו דרווין לא ידע; הן התגלו בתהליך של תצפיות ממושכות רק בשנות ה-70 של המאה העשרים. נקרים אלה, שנקראים פרושיים רק בשל הדמיון החיצוני, כמו כל נקר, משיגים את מחייתם במאמץ גדול מאוד. שעות על שעות יש לנקר את הקליפה בעוצמה כזו, שהדפיקה נשמעת בכל היער כולו, כדי להבטיח לעצמם מזון. כדי להגביר את יעילות השגת החרקים ולהקל על העבודה הביולוגית, הנקרים משתמשים בענפים ובקוצי קקטוסים, כשהם דוקרים ושולפים את הטרף מתוך מנהרות שחופרים החרקים עצמם. מין אחד של עורבנים, החי בניו קלדוניה, הלך עוד יותר רחוק בדרך השימוש בכלי עץ. העורבנים מכינים מענפי מחטניים ומעלים חזקים מעין &#x27;ווים&#x27; ו&#x27;מגרפות&#x27;, שבהם הם שולפים חרקים מחורים וסדקים בקליפה. הכלים נחוצים להם עוד יותר מאשר לנקרים, שכן לנקירה ממושכת של מעטה העצים אינם מותאמים. מינים מסוימים של אנפות משתמשים בחפצים שונים כפיתיון לתפיסת דגים במקור. זכרי ציפורי-הסוכה האוסטרליות (bowerbirds) בונים &#x27;סוכות&#x27; מקושטות בקפידה כדי למשוך נקבות, ומסיימים את פעילות הבנייה הסבוכה הזו בפעילות כלים, בדמות שימוש בחתיכות קליפה לצביעת ה&#x27;סוכה&#x27; במיץ גרגרים. פעילות הכלים של הקופים, הן העליונים והן הנמוכים, מורכבת ומגוונת יותר באופן משמעותי, ולו רק משום שלכל קוף יש לא איבר אחיזה אחד, אלא ארבעה שלמים – יש להם ארבע רגליים הפועלות כידיים, כלומר מספר ה&#x27;ידיים&#x27; שלהם גדול פי שניים מזה של האדם. הם משחררים לעתים קרובות את הרגליים הקדמיות לפעילות כלים ולתפעול חפצים, ועבודה ביולוגית כזו מגורה אצלם גם בכך שלמושאי תזונתם, הפירות והאגוזים, יש קליפה בלתי אכילה ותוכן אכיל, וכדי להגיע לבשר האכיל יש להתגבר על קליפה קשיחה או על קליפה קשה. נסיבות אלה היו לגירוי אבולוציוני עוצמתי להתפתחות אצל הקופים של סקרנות עצומה, תשוקה ל&#x27;חקירות&#x27; ועניין &#x27;מחקרי&#x27; בחפצי העולם החיצון. הם קולטים טוב יותר מבעלי חיים אחרים את ההבדל בין המראה החיצוני, הקליפה השטחית, לבין התוכן הפנימי של הדברים. מכאן שאיפתם הנצחית לפרק חפץ שנפל לידיהם לחלקים המרכיבים אותו, לשבור אותו, לטעום אותו. שאיפה זו מתבטאת לעתים קרובות גם בגורי בני האדם, שבהם טבועים האינסטינקטים של קופים קטנים. לעיל כבר תיארנו סוגים רבים של פעילות כלים אצל קופים. הם משתמשים בענפים להשגת מזון, בעלים לנשיאתו, באבנים לפיצוח קליפות אגוזים, קונכיות ושריונות של חסרי חוליות. מינים רבים של קופים מקבלים את הופעת הטורפים במטר אבנים, וזהו אמצעי הגנה עצמית יעיל למדי במקרים שבהם נשק כזה נמצא "בהישג יד". את החימוש הטבעי של הנמר ושל הקופים אי אפשר אפילו להשוות: הטורף בתנועה אחת של לסתותיו או כף רגלו הטפרית יהפוך כל קוף לחתיכת בשר מדממת. הנשק העיקרי של הטורפים הוא הפחד שהם מטילים בקורבנות הפוטנציאליים. במהלך האבולוציה פיתחו הטורפים רמה גבוהה של חוסר פחד כלפי קורבנות פוטנציאליים, משום שבזמן הציד הורמון התוקפנות (נוראדרנלין) מתגייס בכמויות גדולות וחוסם על פי חוק הדומיננטה את שחרור הורמון הפחד (אדרנלין). נוסף על כך, רפלקס המזון המלווה בהפרשת רוק מאפשר לראות בקורבן חתיכת בשר חסרת הגנה שצריך רק לרדוף אחריה, להפילה ולתחוב לתוכה את הלסתות. בשל הפחד שהטורפים מטילים, עדרי פרסות מתפזרים בריצה בהתקרבם והופכים להתקהלות של בודדים הממהרים בטירוף, והקורבנות הם לרוב אלה שהפחד מונע מהם למצות את יכולות הריצה שלהם. אבל אם ללהקת קופים יש מנהיג סמכותי ואמיץ, תהליך הגיוס הקבוצתי של הכוחות חוסם את הפחד, ומול פני הטורף מתייצב המון של מפלצות צווחות, משיניות ומשליכות כל הבא ליד, שפרוותן סומרת ומכפילה את גודל גופן הנראה. במצב זה אי אפשר לקבוע על מי לתקוף, ההמון מקבל אחדות מאיימת ומעורר גם את התחושה שחוסר תועלת בתקיפה. זה חוסם גם את רפלקס המזון וגם את שחרור הנוראדרנלין. הטורף נסוג. סוג זה של גיוס ירשו בני האדם מאבותיהם הקופיים. וההגנה המשותפת בשטח פתוח תרמה לפיתוח פעילות הכלים, ככל הנראה, לא פחות מאשר השגת מזון יומיומית, ובמיוחד שבהשגת מזון עולות לקדמת הבמה דרכי ציד דומות, השונות בתכלית מפעולות הטורפים. האלופים המוחלטים בשימוש והכנת כלים בקרב הקופים הם השימפנזים. הם מוציאים בענפים שהוכנו במיוחד נמלים וטרמיטים, משיגים דבש של דבורי בר, מפצחים באבנים אגוזים, כשהם מניחים אותם על "סדנים" מאבן. קופי אדם אחרים – בונובו, גורילות ואורנגאוטנים משתמשים בכלים רק במקרים קיצוניים, כשהמזון אינו נגיש לאיברים הטבעיים. מתוך קביעת יכולות אלה של שימפנזים בתנאים טבעיים, הלכו הפרימטולוגים צעד נוסף והחלו לחקור את יכולותיהם בפתרון משימות "אינסטרומנטליות" בתנאי ניסוי. התברר שמשימות רבות של שימוש בכלים, שנפתרות בקלות יחסית על ידי האדם, קשות מאוד או אפילו בלתי אפשריות עבור קופים. מה אם כן מונע מ"אלופים" אלה של פעילות הכלים בעולם החי להשתוות לאדם בפתרון המשימות ה"אינסטרומנטליות" הפשוטות ביותר? קודם כל – ההיקשרות למצב, חוסר היכולת להסיח את הדעת מהחפץ שמשך את תשומת הלב ולמצוא אמצעים לפתרון ההולמים את תנאי המשימה. הקוף רואה בננה – רוצה בננה, רואה צעצוע בוהק – נמשך אליו. חפצים אחרים נדחקים מהנפש על פי חוק הדומיננטה, כמו אצל ילדים אנושיים קטנים. אם לוקחים מילד צעצוע שתשומת לבו טעונה בו ברגע, הוא מתפרץ בבכי. אבל אם מסובבים לפני עיניו צעצוע אחר או מעדן, הוא זונח את הראשון ולא זוכר אותו. בדיוק כך גם הקופים. הם פועלים בשיטת ניסוי וטעייה, ובוחרים לפתרון המשימות את הכלים שנקרים לעיניהם. הסיבה להתנהגות כזו היא, ככל הנראה, התפתחות לא מספקת של הקשרים העצביים הטמונים באונות המצח של המוח, התפתחות חלשה של האונות עצמן, המבטיחות שחזור של המציאות בכללותה, ולא רק במסגרת מצב מסוים. מכשול נוסף בפתרון משימות אינסטרומנטליות אצל שימפנזים הוא היעדר גיוס הולם למאמץ עבודה. לפי ביטויו של הפרימטולוג הגרמני קוהלר, השימפנזים עושים הכל ברשלנות קיצונית. המכשול השלישי – סטריאוטיפיות ההתנהגות. לאחר שמצאו פעם פתרון שהביא להצלחה, הקופים חוזרים עליו שוב ושוב בנסיבות שהשתנו ואינם שמים לב כלל למה שהשתנה ומה מונע השגת האפקט הרצוי. בקרב בני אדם התנהגות כזו אופיינית רק לדוגמטיים וריאקציונרים קיצוניים. שאלה שנויה במחלוקת הייתה ונשארה שאלת אופי הצבת המטרות אצל בעלי חיים בתהליך ביצוע פעילות כלים ופתרון משימות אינסטרומנטליות. כל עבודה היא תכליתית, ועבודה ביולוגית אינה יוצאת דופן במובן זה. היא דורשת גיוס מאמצים לביצוע פעולה קשה כלשהי להשגת תוצאה קונקרטית. האיבר הפועל משמש אז למטרה שונה מזו שלשמה נוצר אבולוציונית. כאן עולה הבעיה של קביעת ההבדלים העקרוניים בין פעולות הצבת מטרות של בעלי חיים לבין פעילות תכליתית של האדם. הפתרון הספקולטיבי ידוע זה מכבר. הוא טמון בקביעה שציון המטרה שמציבים בעלי חיים קשור לצורך קונקרטי ולביצוע פעולה. לכן הצבת המטרות של בעלי חיים אינה חורגת ממסגרת הדחפים המיידיים לפעולה. ידוע גם שהאדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגל לתכנן את פעילותם, ליצור פרויקטים מורכבים של תוצאותיה הביניים והסופיות, שבחברה האנושית שום דבר לא נעשה ללא תכנון אידיאלי ומטרה מודעת או לא מודעת, שכל פעילות אנושית חדורת מטרות מגוונות, אפילו כשהיא נראית חסרת מטרה ובלתי מודעת. עם זאת, ניסויים מודרניים, מבלי להפריך את הטענות הללו בכללותן, חושפים אצל בעלי חיים כמה מרכיבים של הצבת מטרות, הדומים במובנים רבים לאלה האנושיים. כל בעל חיים זקוק לתוצאה, והשאיפה לתוצאה מהווה מטרה. יתרה מזאת, ההתאמה התכליתית של מבנה כל אורגניזם נובעת לא רק מברירה טבעית, אלא גם מהעבודה הביולוגית של כל המין. ברוב המקרים אצל בעלי חיים המטרה קשורה לפעולה; לאחר קבלת התוצאה, בעל החיים שוכח את המטרה. המטרה מתעוררת לרוב בעת תפיסת מושא התשוקה ודועכת לאחר צריכתו או כשהוא בלתי נגיש בעליל, וכן בעת הסבת תשומת הלב למושא אחר, המדחיק מהנפש את הקודם. זה קורה על פי חוק הדומיננטה שגילה אוכטומסקי: הגירוי הדומיננטי תופס את נפש בעל החיים ומדכא אותות המגיעים מגירויים אחרים. עם זאת, ישנם גם מקרים תכופים של החזקת מטרה לאורך זמן, השגת מטרה מושהית, השגת מטרות ארוכות טווח וכדומה. למעשה, המדע המודרני, על סמך ניסויים מורכבים ביותר, מגיע למסקנה שבעלי חיים שונים מסוגלים לרבים מאוד, כמעט לכל מרכיבי התנהגות "דמויי-אדם", שנחשבו בעבר כבלתי נגישים להם, אך מתבטאים רק במצבי בעיה מסוימים. בהתאם, אפשר לדבר לא רק על קופי אדם, שהם קרובי משפחתו הקרובים ביותר של האדם, אלא גם על צורות התנהגות דמויות-אדם, המתבטאות בתהליך העבודה הביולוגית וקרובות לפעילות האנושית. פעילות כלים של בעלי חיים – היא הצורה הדומה ביותר לאדם ו קרובה ביותר לאדם של עבודה ביולוגית, שהפכה לצורת האב של הפעילות האנושית, לקודמתה החשובה ביותר ולתנאי המוקדם שלה. העובדות לחלק זה וכמה עובדות לחלקים הבאים של פרק זה שאובות מספרו המופלא של ז&#x27; א&#x27; רזניקובה "האינטליגנציה של בעלי חיים ושל האדם. יסודות האתולוגיה הקוגניטיבית" (מוסקבה: מרכז ההוצאה "אקדמקניגה", 2005 – 518 עמ&#x27;). תקשורת בעלי חיים ושפת האדם לצד פעילות הכלים, שהיא הקודמת והתנאי המוקדם החשוב ביותר לפעילות האנושית, הצורה הדומה ביותר לאדם של פעילות היא תקשורת "לשונית" כאמצעי להעברת מידע אצל בעלי חיים. כמו פעילות הכלים, גם היא אצל כל מין של בעלי חיים היא בעלת אופי הסתגלותי-משנה, חדורת מטרות הנוצרות מצבית, ונושאת חותם חזק ביותר של המבנה המורפופיזיולוגי של איברי האורגניזם החייתי כתוצאות של העבודה הביולוגית הקודמת של המין. בתחום חקר תקשורת כזו, המדע המודרני גם אילץ לשנות רבות מהתפיסות שהיו מקובלות בעבר ונראו כבלתי מעורערות. כבר ב-1923 הצליח המדען הגרמני ק&#x27; פון פריש לפענח את שפת תנועות ה"ריקוד", שבהן דבורי הדבש מעבירות מידע על מיקומם של מקורות הצוף. כך הועמדה לראשונה בספק התפיסה המסורתית בדבר "שפות" של בעלי חיים כביטויים בלעדיים של מצבים רגשיים, המשמשים אותות סכנה, נוכחות מזון, משיכת תשומת לב וכדומה. בשליש האחרון של המאה העשרים נעשו מאמצים עצומים של חוקרים לפענוח אותות מותנים של תקשורת קולית של מיני בעלי חיים שונים. הקשיים שעמדו בפני החוקרים התבררו כגדולים אף יותר מאלה שעמדו בפני שמפוליון בעת פענוח ההירוגליפים המצריים: שהרי אלמלא שפת הקופטים, שהכילה מקבילות למושגים המסומנים בהירוגליפים, משמעות ההירוגליפים לעולם לא הייתה נודעת. היעדר שפת-מתווך לתקשורת עם בעלי חיים או תרגום שפתם לשפה אנושית יוצר קשיים עצומים לחקר דרכי התקשורת של בעלי חיים. עם זאת, שיטות מחקר מודרניות מאפשרות לזהות צירופי צלילים קבועים בהשוואה למצבים שתועדו בניסויים (הופעת מזון, טורפים וכו&#x27;) כדי להרכיב "מילונים" של בעלי חיים. למרבה הצער, הדבר מצליח רק לגבי מספר קטן מאוד של "מילים", כלומר אותות מותנים המלווים שוב ושוב מצבים מסוימים. כמובן, אלה אינן מילים אמיתיות. אך גם אבות האדם דיברו פעם ב"מילים" כאלה. לכן חשוב כל כך להשקיע משאבים גדולים ואנרגיה עצומה בפענוח "מילונים" אלה. על בסיס חקר כזה אנו לומדים לא רק את התנהגות בעלי החיים, אלא גם את האבולוציה של האדם. באגדות של עמים רבים (למשל, באגדות הגרמניות של האחים גרים) הגיבור הראשי מקבל בדרך קסם את היכולת להבין את שפת בעלי החיים. ובהאזנה לשיחות בעלי החיים, הוא לומד את סודותיהם של גדולי העולם, שכן בעלי חיים חודרים גם לארמונות מלכים, גם למבצרי מצביאים, וגם לאוצרות עשירים. ומספרי האגדות צודקים באמת! ידיעת "שפות" בעלי החיים מאפשרת לנו לחדור אל סודות בני האדם – אל מהות האדם והאבולוציה שלו. הרי זהו הסוד הכמוס ביותר, שאנו חושפים מהטבע. השיטה העיקרית לזיהוי "אוצר המילים" של בעלי חיים היא יצירת הקלטות קול של כמות עצומה של קולות וצירופי קולות שהם משמיעים, תוך השוואתם להקלטות וידאו של תגובות למצבים שקולות אלה מבטאים. כמה מדענים מכנים את התגובות הקוליות החוזרות ונשנות להופעת גירויים חוזרים, שזוהו כך, אותות קטגוריאליים. כך, החוקר הגרמני מארלר, שחקר מינים שונים של ציפורי שיר, הצליח לזהות אותות יציבים המבטאים הופעת טורפים. אותות אחדים הושמעו בעת התקפת טורפים מהאוויר, ואחרים – בהתקרבות טורפים יבשתיים. בהמשך מחקריו בשנות ה-80 וה-90, כבר על תרנגולות בית, זיהה מארלר תגובות קוליות להופעת טורפים יבשתיים ואוויריים, וכן אות של "האוכל מוגש!", אותו משמיעים התרנגולים כשהם קוראים לתרנגולות אל המזון. החוקר האמריקאי ג&#x27;יי. ת&#x27;ברגה עם קבוצת נסיינים הוכיח בסוף שנות ה-60 את קיומם של אותות אקוסטיים קבועים אצל זאבים. במיוחד, זאב שנפרד מהלהקה מוסר על עצמו באמצעות מערכת צלילים מתאימה, שניתן לזהותה רק באמצעות מכשירים, בשל הבדלים פיזיולוגיים בין איברי השמיעה של הזאב ושל האדם, ויכולתה של אוזן הזאב להבחין בגוונים דקים ביותר של צלילים, שאינם נגישים לאדם. מערכת תקשורת קולית שונה לחלוטין מזו של האדם יש לבעלי חיים מימיים – דגים, לווייתנים ודולפינים. גם בתחום התקשורת הקולית, הקופים עולים בהרבה על יונקים ועופות אחרים. העניין הרב של מדענים בעריכת "מילונים" של אותות אקוסטיים של קופים זכה לעידוד בעקבות מחקרו המוצלח של טי. סטרוזייקר, אשר ב-1967 הצליח לזהות 25 "מסרים" יציבים המועברים על ידי קופי ורווט ירוקים (Chlorocebus pygerythrus) החיים במזרח אפריקה. כמו אצל עופות, המסרים היציבים ביותר מבחינה קולית אצל קופים אלה הם אותות האזעקה. יש להם אויבים רבים מאוד על העצים, על האדמה ובאוויר. בהתאם לכך, צירופי צלילים יציבים שונים הושמעו בהופעת נמרים, נחשים ועיטים. קבוצת המחקר של סטרוזייקר השמיעה הקלטות אלה לקופי הוורווט ועוררה תגובות מתאימות: הוורווטים הסתתרו מיד בעלווה הצפופה, תוך שימוש בצבעי ה"הסוואה" שלהם. מחקרים רבים נוספים של פרימטולוגים, שנערכו על מינים שונים של קופים, הראו יכולת אפילו של קופים נמוכים יותר לדרכי תקשורת הכוללות ציונים יציבים של אירועים שונים באמצעות אותות אקוסטיים קבועים. נערכו "גלוסריונים" מפורטים של אותות כאלה, הכוללים לא רק הקלטות קול של האותות אלא גם הקלטות וידאו של המרכיבים הנלווים להם. כך הוכח קיומם של שפות-קדם מעובדות ביולוגית, שהיוו תנאים מוקדמים ביולוגיים להיווצרות שפת האדם תוך היפרדותו מאבותיו דמויי הקוף. האותות נחקרו לא רק לפי חזרתיות של צירופי צלילים, אלא גם לפי הצביון הרגשי, גוון הקול, עוצמת הצליל, ומאפיינים אישיים של "הדוברים". זוהו אותות המקבילים לאנושיים: "שלום!", "זהירות!", "אראה לך!", "אני מפחד!", "בואו הנה!", "רק תיגע!", "כואב לי!", "אתה מוצא חן בעיני!", "אני רוצה אותך!", "בוא נסדר לך את הפרווה!", "בוא נשחק!", "הפסיקו לריב!", "איפה אתם?", "ילד חמוד!" וכו&#x27;. ב-1993 פרסמו החוקרים הרוסים מ. דריאגינה וס. וסילייב מאמר בשם "צורות תקשורת אצל פרימטים ומקור שפת האדם" (בקובץ: שפה באוקיינוס השפות – נובוסיבירסק: כרונוגרף סיבירי, 1993, עמ&#x27; 60-85), שבו ניתחו נתונים על התנהגות "דיבורית" של שמונה מיני קופים ועל היחס בין אמצעים קוליים לאמצעי מחוות והבעות פנים בהעברת מסרים. לפי נתוני מחברי המאמר, האותות הקוליים תופסים מקום צנוע למדי בזיהוי מסרים. החוקרים מנו אצל מיני קופים שונים בין ארבעה לתשעה אותות מזוהים בבירור. לעומת זאת, אותות מחווה אצל ארבעה מיני מקוק מונים בין 10 ל-25, אותות הבעת פנים בין 20 ל-24, אצל גיבונים אותות הבעת פנים – 36, אצל שימפנזים אותות מחווה – 51, ואותות הבעת פנים – 82. מכאן נראה שעושר "שפת" המחוות וההבעות הוא שיוצר אצל השימפנזים נטייה לרכישה ולשימוש בשפות-מתווכות של מחוות והבעות עבור חירשים-אילמים, שבהן הם מאומנים על ידי בני אדם. השימוש בשפות כאלה, שנבנו לצורך תקשורת עם חירשים-אילמים, בתקשורת עם קופי אדם פתח אופקים חדשים לחקר היכולות התקשורתיות והביו-אינטליגנציה של בעלי חיים. מתחילת המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות ללמד קופים שפה קולית אנושית. משנת 1909 לימד האתנוגרף האנגלי ויליאם פורנס שני אורנגאוטנים ושני שימפנזים יסודות של השפה האנגלית. במחיר מאמצים עצומים הוא הצליח ללמד נקבת אורנגאוטן לבטא את המילה "אבא". לשאלה שהופנתה אליה "איפה אבא?" היא הצביעה על פורנס או טפחה על כתפו. לאחר מכן הוא השקיע שנים כדי ללמד אותה את המילה "כוס" (באנגלית – cup). הוא הצליח בכך, אך עד מהרה חלתה התלמידה המוכשרת ביותר הזו בדלקת ריאות ומתה. אפילו בהזיות הגסיסה, כשהיא סובלת מצמא, השמיעה המסכנה את המילה "כוס". ניסיונות נוספים ללמד שימפנזה את המילה "כוס" במשך חמש שנים עלו בתוהו, ופורנס הסיק ששימפנזים נרגשים מדי, חסרי סבלנות ואינם נוטים לבצע פקודות, ולכן אינם מתאימים ללימוד דיבור אנושי. ב-1969 הראה הבלשן האמריקאי פ. ליברמן, בחקירת מאפייני מנגנון הדיבור של קופים, כולל אורנגאוטנים ושימפנזים, שמבנה הגרון שלהם ומיקומו בחלק העליון של מסלול הקול מונע את האפשרות עצמה לשנות את תצורת הלוע באמצעות תנועות הלשון. נסיבות אלה הן שהופכות את הארטיקולציה העדינה לבלתי אפשרית כבסיס מורפו-פיזיולוגי לדיבור מפורק. ואף שניתן לאמן קופים לחקות כמה מילים של דיבור אנושי, הם, למרות שפע צירופי הצלילים שהם משמיעים, יישארו אילמים מבחינת היכולת לרכוש שפה אנושית. נסיבות אלה והיכולת הטבעית של קופים לתקשורת מחוות והבעות פנים השפיעו על ההחלטה לבצע מחקר נסיוני של הביו-אינטליגנציה של קופים ויכולתם לרכוש דיבור אנושי באמצעות לימוד שפות החירשים-אילמים. שני נסיבות נוספות העניקו סיכוי להצלחת מפעל כזה. ראשית, הקופים שלימדו שפת סימנים לחירשים-אילמים, אף שלא היו בני אדם והיו "אילמים" במובן האנושי של המילה, לא היו חירשים ולא היו אילמים במובן הקופי של המילה, כלומר יכלו להשמיע קולות בדרך קופית ולשמוע קולות שבאים מבני אדם. מוחם של הקופים בנוי כך שהם אינם יכולים להעמיד את הקולות שהם משמיעים תחת שליטה רצונית, משום שקולות אלה קשורים קשר בל יינתק לרגשות שהם חווים באותו רגע, וזהו מכשול לא מורפו-פיזיולוגי אלא נפשי לרכישת שפה אנושית קולית. ניתן לומר את אותו הדבר גם על רכישת שפת הסימנים. אך שפת הסימנים מתאימה יותר למבנה מוחו של הקוף בשל המוחשיות של הסימנים המוצגים. שנית, הקופים שלימדו שפת סימנים גודלו מגיל צעיר מאוד במשפחות אנושיות בדומה לילדים אנושיים, מה שאיפשר לנצל את הזמן הנוח ביותר ללימוד שפה ולהפגנת יכולות רכישתה – זמן הילדות המוקדמת. בשנת 1966 קיבלו בני הזוג אלן וביאטריס גרדנר (Gardner) לאימון בגרסה האמריקאית של שפת החירשים-אילמים, אמסלן (ASL), נקבת שימפנזה בת עשרה חודשים, שאותה כינו וושו (Washoe), שפירושו בשפת שבט האינדיאנים המקומי במדינת נבדה הוא "אנשים". במשך ארבע שנות אימון רכשה וושו ביסודיות 132 סימנים ואף החלה לשלב בעצמה בין שניים לחמישה סימנים כדי ליצור משפטים פשוטים. הצלחת "פרויקט וושו" עוררה סנסציה עולמית וזכתה לפרסום נרחב לא רק בקרב חוקרים אלא גם בקרב לא-מומחים. נוצר שרשרת "תגובת שרשרת" של פרויקטים חדשים, שזכו לסיקור נרחב על ידי עיתונאים ומדענים פופולריים ברחבי העולם. עוזרם של בני הזוג גרדנר, רוג&#x27;ר פוטס (Fouts), היה למורה המקצועי הראשון של קופים לשפת סימנים. לאחר סיום "פרויקט וושו" בני הזוג גרדנר מסרו לו את הקוף שלהם להמשך ניסויים במכון הפרימטולוגיה באוקלהומה, והם עצמם לקחו לאימון קבוצת שימפנזות שגדלו בתקשורת מתמדת באמסלן עם אנשים חירשים-אילמים. פוטס הפך למורה הראשון לאמסלן של קופים שהשתתפו בפרויקטים אחרים שנערכו בשנות ה-70. הראשון שבהם היה "פרויקט לוסי", שנערך עם נקבת שימפנזה שלמדה אמסלן במשך 10 שנים במשפחתו של הפסיכואנליטיקאי מוריס טמפלין (Temerlin) ואשתו ג&#x27;יין. לאחר מכן באו פרויקטים עם השימפנזות שרה, לאנה, נים, הגורילות קוקו ומייקל, הבונובו מטאטה, מוליקה, טאמולי, פאנבאנישה וקנזי, האורנגאוטן צ&#x27;אנטק וכו&#x27;. הפרויקטים הלכו וגדלו ומשכו עוד ועוד חוקרים. הניסוי בהשתתפות וושו, בנה המאומץ לוליס וקבוצת שימפנזות אחרות נמשך במכון לתקשורת שימפנזה ואדם שהקים ר&#x27; פוטס. על סמך תוצאות הניסוי פרסם פוטס ב-1997 ספר בשם "קרוב המשפחה הקרוב ביותר: לקחים משימפנזות על מי אנחנו". כל מכלול הפרויקטים ללימוד קופים שפות סימנים, אמסלן וירקיש, קיבל את השם הכללי פרויקט "הקופים המדברים". חוקרים רבים הקדישו את כל חייהם ל"קופים המדברים". את העבודה הפורייה ביותר בניתוח וסינתזה של הניסויים עם קופים "מדברים" עשו דוויין רמבו (Rumbaugh) ועוזרתו, לימים אשתו, אמילי סו סוואג&#x27;-רמבו (Savage-Rumbaugh), העובדים במרכז הפרימטולוגי ירקס בעיר אטלנטה, מדינת ג&#x27;ורג&#x27;יה. הם הם שגידלו את "הקוף הגאוני" – שימפנזה ננסית (בונובו) בשם קנזי. אמילי סוואג&#x27;-רמבו, בשיתוף עם לוין, פרסמה ב-1994 ספר בשם "קנזי: קוף על סף התודעה האנושית". לאחר שרכש יותר מ-400 מילים של שפת סימנים, קנזי השתמש ביצירתיות בתפעול סימנים. לקראת סוף שנות ה-70 קמה בקהילה המדעית גל ביקורת חזק נגד פרויקטים של "קופים מדברים". בספרות המדעית נאמר שאין הקפדה מספקת בעריכת ניסויים מדעיים, ושהקופים משתמשים בסימנים רק כתגובה לפעולות הנסיינים, ללא כל הבנה של משמעות המילים בשפת הסימנים, ושחזרת הסימנים אצל הקוף נובעת רק מאימון, ולא מהבנת הקשר בין חפץ לסימן. את המבקרים והספקנים הוביל הבלשן הדגול של המאה העשרים, נועם חומסקי, שבמספר מאמרים הוכיח את חוסר יכולתם המוחלט של בעלי חיים לרכוש וליישם סדר של מבנים לשוניים. חומסקי יצא מנקודת הנחה משלו, שמבנים לשוניים, ובעיקר תחביריים, נתונים לאדם גנטית. עמדותיהם של מבקרים אחרים נבעו אף הן מהכחשת קיומם של תנאים מוקדמים לרכישת שפה אנושית אצל בעלי חיים. כך, ק&#x27; א&#x27; פברי (Fabri), שהכיר בערכם ובחידושם של פרויקטים "הקופים המדברים", סבר עם זאת שהסוציאליזציה של התנהגות הקופים והביולוגיזציה של התנהגות האדם פגעו באמינות הניסויים עם קופים "מדברים". לדעתו, התוצאות שהושגו אינן מעידות על יכולותיהם של קופי אדם בשליטה בדיבור אנושי, אלא אפשר לראות בהן רק תוצאות של שיטת אימון חדשה. פברי הפנה את תשומת הלב גם לכך שהופעלו על בעלי החיים הניסיוניים דרכי תקשורת אנושיות, שאינן טבועות בבעלי חיים בתנאים טבעיים. מבקרים רבים, אף שלא הכחישו שקופי אדם עליונים רכשו כמה מרכיבים של שפה אנושית, בכל זאת היו משוכנעים שהם רכשו רק גרסה מצומצמת של שפה, החסרה מאפיינים מרכזיים רבים של דיבור אנושי. עמדה זו, ככל הנראה, אינה חסרת בסיס. מבקרים אחרים הכחישו כליל את רכישת מרכיבי השפה על ידי קופים, והסבירו את התוצאות שהושגו רק בכך שבעלי החיים לומדו בשיטות של אילוף קרקס לדרך יעילה לבקש חטיפים ושאר טובות הנאה. בשנת 1979 הצטרף למבקרים החריפים ביותר של פרויקטי "הקופים המדברים" הרברט טרס – ראש "פרויקט נים". טרס עבד עם השימפנזה נים משנת 1973 במשך ארבע שנים, ובהצלחה מאוד. במהלך תקופה זו רכש נים 125 מילים של שפת הסימנים והרכיב בעצמו צירופים של שתי מילים. בקביעות נוהלו הקלטות וידאו של "אמירותיו" של נים. כתוצאה מכך נצברו יותר מ-20,000 הקלטות וידאו, שטרס ניתח ללא הרף. בסופו של דבר, תוצאות הניתוח היו הפוכות בתכלית מהציפיות הראשוניות, מה שהוביל את טרס לאכזבה מוחלטת והפך אותו מנלהב לפסימי. ראשית, טרס שם לב שכל אמירותיו של נים הסתכמו בבקשות למזון או למשחק. שנית, נים לרוב לא דיבר, אלא פשוט פלט את בקשותיו ללא כל רצון שיסופקו, ובקשות אלו רק נראו כאמירות בנויות כראוי, אך למעשה היו רצפים חסרי משמעות וכאוטיים של מילים. שלישית, ביותר מ-75% מהמקרים, "אמירותיו" של נים היו חזרות חלקיות או מלאות על אמירותיהם של האנשים שלימדו אותו את שפת הסימנים. כתוצאה מכך, בשנת 1979 פרסם טרס מאמר שבו הכחיש את עצם האפשרות שקופים יוכלו ליצור משפטים, והכיר רק ביכולתם לחקות אמירות אנושיות. אין ספק שתפקיד נכבד במעברו של טרס למחנה המתנגדים החריפים של פרויקטי "הקופים המדברים" מילאה הערצתו לסמכותו של נועם חומסקי. עוד בתחילת ניסוייו, הוא כינה את השימפנזה נים שימפסקי על שמו של נועם חומסקי, ברמזו שנים עשוי להפגין את היכולות הלשוניות שנחזה על ידי פסיכובלשן זה. כאשר חומסקי מתח ביקורת חריפה על פרויקטי "הקופים המדברים", טרס לא עמד בפיתוי. עם זאת, בהמשך טרס כבר לא היה כה קטגורי בשלילת תוצאות פרויקטים אלה. הוא הבין שנים, בניגוד ל"קופים מדברים" אחרים, גדל בסביבת תקשורת דלה, ולא נותר לו אלא לעסוק ב"קופיפות", בחיקוי מחוות ופעולות של המדריכים. במאי 1980, מבקרי פרויקטי "הקופים המדברים" בהשתתפות האקדמיה למדעים של ניו יורק ארגנו בניו יורק ועידה בינלאומית גדולה שנועדה להרוס את האשליה של שליטת בעלי חיים בכל צורה של שפה אנושית. הם אפיינו את תופעת "הקופים המדברים" כתופעת "הנס החכם", והשוו את הניסויים המדעיים עם "קופים מדברים" לטריקים הרמאיים של ההרפתקן ג. פון אוסטן, אשר בשנים 1900–1904 הטעה את הקהילה המדעית, כשהדגים את יכולותיו של סוסו בשם הנס לפעולות אנושיות שונות – ספירה, חילוץ שורש ריבועי, ותשובות לשאלות שונות ששאל הקהל. אוסטן הצליח להטעות בהצלחה חברי ועדות מדעיות שונות. הוא נחשף רק לאחר שאחד הספקנים, פסיכולוג מקצועי, גילה שהנס מסוגל לענות רק על שאלות שהתשובות עליהן ידועות לאוסטן. המיסטיפיקציה הענקית נחשפה וזוהו טריקי הקרקס שבאמצעותם בוצעה. בנאומה בוועידה, אמילי סאבאג&#x27;-רמבו הודתה שחלק מהניסויים עם "קופים מדברים" נערכו ללא חשיבה ביקורתית ראויה, ללא רישום ותיעוד של המצבים שבהם התרחשו אמירות הקופים. עם זאת, היא דחתה את ההשוואה בין "קופים מדברים" ל"הנס החכם", והצדיקה את החשיבות המדעית העצומה של שימוש ביכולות התקשורת המחוותיות של בעלי חיים כדי לתקשר איתם באמצעות שפות אנושיות. כל פעילותה הניסויית רבת השנים של חוקרת מופלאה זו הייתה תשובה מנומקת לטענות הספקנים. למעשה, חוקרי "הקופים המדברים" הקדישו לפעילות זו את כל חייהם. מעתה ואילך, מאמצי הנסיינים הופנו לא רק לתיאור נקודות הדמיון בין "קופים מדברים" לבני אדם, אלא גם לזיהוי ההבדלים היסודיים ביניהם. בניסויים עם השימפנזים שרמן ואוסטין, סאבאג&#x27;-רמבו השתמשה בלקסיגרמות המחוברות למחשב, מה שאיפשר להוכיח את יכולתם של קופים לקשר בין חפצים לייצוגים סמליים. לאחר סיום פרויקט "שרמן ואוסטין", היא עברה לעבודה עם בונובו – שימפנזים נמוכי קומה, המאופיינים בשלוותנות וחברותיות. כאן באה לידי ביטוי כישרונו של הבונובו החדשן קנזי, אשר, בעודו לומד ירקיש, החל, בהסתמך על סימני שפת הסימנים הזו, לזהות מילים באנגלית ששמע. התאמתו של מילים וביטויים באנגלית נבדקה בניסויים מיוחדים, כדי לשלול השפעת מצב ורמז סמוי בהתנהגות אנשים, אשר אצל בעלי חיות מחמד רבים מובילה לאשליה שחיות המחמד שלהם מבינות את דיבורם, ולא את הטון, הפקודות הנלמדות והתנהגות בעליהם. בדיקות מיוחדות הראו שקנזי מתאם במדויק ובאופן קבוע יותר מ-150 מילים אנגליות נשמעות למציאות, ומסוגל לתרגם אותן לשפת הסימנים ירקיש. בנוסף, קנזי משפר את כישוריו בשליטה בשפות לשם שמחת התקשורת עצמה, ולא לשם פרס של פינוקים או צעצועים. במקביל, קנזי שלט במקלדת ענקית המורכבת מלקסיגרמות המחוברות למחשב, המציינות חפצים שונים. בגיל חמש וחצי, קנזי רכש היטב 149 לקסיגרמות. כך הפך קנזי לחיה ה&#x27;אנושית&#x27; והבולטת ביותר בהיסטוריה העולמית. הוא ביצע באופן אישי את האנתרופוגנזה הקטנה שלו. וזו לא אשמתו שהאנתרופוגנזה הזו לא הייתה שלמה: חסרו לו רק כמה מיליוני שנים של אבולוציה. בין היתר, לימדו את קנזי לייצר כלי אבן על ידי סיתות אבנים. בסופו של דבר, קנזי עצמו הגיע לאפשרות של סיתות אבנים באמצעות אבנים אחרות והחל לייצר כלים הדומים לאאוליתים – כלי אבן מהתקופות המוקדמות ביותר של התהוות האדם. כך מאפיינים את פעילות הכלים של קנזי מחברי הספר הרוסי על &#x27;הקופים המדברים&#x27; ז. זורינה וא. סמירנובה, שרבים מהעובדות המובאות בו שימשו אותנו לפרק זה: &#x27;התנהגותו בתהליך ייצור כלי אבן מאופיינת ברוב התכונות שנמצאו אצל אנתרופואידים. הדבר היחיד שלא ניתן היה לצפות בו באף אחד מהניסויים הוא ייצור כלים באמצעות כלי אחר, כפי שהיה אופייני לאדם הקדמון. בניסויים של ג. פ. חרוסטוב, שנערכו במיוחד כדי לפתור שאלה זו, הוכח גם כן ששימפנזים מסוגלים לייצר כלים רק באמצעות ידיהם ושיניהם, אך לא באמצעות כלים אחרים. אז הוצע לראות בכך את &#x27;קריטריון האדם&#x27; העיקרי (כך נקרא ספרו של חרוסטוב, שיצא לאור ב-1994), את הרוביקון שרק האדם יכול היה לחצות. אולם התברר שקנזי חצה גם אותו&#x27; (זורינה ז. א., סמירנובה א. א. &#x27;על מה סיפרו הקופים המדברים: האם בעלי חיים גבוהים מסוגלים לפעול עם סמלים?&#x27; – מ.: שפות התרבויות הסלאביות, 2006 – 424 עמ&#x27;, עמ&#x27; 287). מה אם כן אפשר לקוף הננסי לחצות את הרוביקון הזה? (נזכיר שהאוסטרלופיתקים, קודמיו הראשונים של האדם, שהיו בעלי הליכה זקופה וסיתתו אבנים, היו גם הם נמוכי קומה – אורך גופם היה מעט יותר ממטר). נראה לי שהאנתרופוגנזה הקטנה שלו קנזי הצליח לבצע רק בזכות אותם מנופים חזקים שאינם פיזיים, אותם גורמים מגייסים להתפתחות הביו-אינטלקט, הכלולים בסימני השפה. המילים הן מבנים מגייסים של הנפש, שבעזרתם היא עולה להכללות ולהפשטות מכל מה שאינו מהותי ומעצבת ראשית של מציאות אידיאלית, שבה ניתן להשוות חפצים, להזיזם ולהפ�ם בטיעונים, ללא צורך במניפולציה חומרית בהם. בחקירת &#x27;הקופים המדברים&#x27;, מדענים חושפים את הדרכים שבהן התגבש בהדרגה אצל הקוף הזקוף אינטלקט קדם-אנושי. נראה לי שזו התוצאה העיקרית של ניסויי השפה עם קופי אדם, המידע היקר הזה שבני אדם קיבלו מ&#x27;הקופים המדברים&#x27;. והם יספרו לנו עוד הרבה מאוד חשוב על עצמם ועלינו. תנאים מוקדמים של האינטלקט האנושי בבעלי חיים כל אינטלקט, כולל הביו-אינטלקט של בעלי חיים, נוצר כתוצאה מפעילות קוגניטיבית מסוימת ומבוסס על צורה כלשהי של מציאות נפשית, שמושבה במוח וקשורה לסביבה החיצונית דרך איברי החישה. הפעילות הקוגניטיבית ותוצאתה, המציאות הנפשית עם התופעות המידעיות השוכנות בה, החבויות במעמקי המוח, אינן ניתנות לחקירה ישירה. כפי שמציינת ז&#x27; רזניקובה, אף שהתהליכים הקוגניטיביים עצמם אינם נגישים לתצפית, הם מתגלים בפעולות של בעלי חיים המוצבים בתנאי ניסוי מסוימים, וזיהוי כזה במסגרת הגישה הקוגניטיבית מתאפשר בזכות העובדה שתשומת הלב העיקרית מוקדשת לא לתגובות בעלי החיים לגירויים, אלא לשינויים בהתנהגות בהשפעת שינוי בקשרים מסוימים בין תופעות (רזניקובה ז&#x27; י. &#x27;אינטלקט ושפה של בעלי חיים ואדם. יסודות האתולוגיה הקוגניטיבית&#x27; – מ.: מרכז ההוצאה &#x27;אקדמקניגה&#x27;, 2005 – 518 עמ&#x27;, עמ&#x27; 62). מחברת הספר מדגישה שעצם הצגת השאלות הקשורות ליכולות הקוגניטיביות של בעלי חיים, ליכולתם &#x27;להפשיט, להשליך, לתכנן את תוצאות פעילותם, לקלוט ולהתחשב בקשרים סיבתיים&#x27;, התאפשרה רק כתוצאה משימוש ב&#x27;שפות-מתווכות&#x27; שאפשרו להיכנס לדיאלוג ישיר עם בעלי חיים (שם, עמ&#x27; 63). כבר בניסויים הביהביוריסטיים התגלתה יכולתם של בעלי חיים לבנות במציאותם הנפשית מה שנקרא מפות קוגניטיביות, המסייעות להם לצאת בהצלחה מכל מבוך. האלופים בהתגברות על מבוכים הם חולדות ונמלים, שחייהם עוברים במנהרות ובמחילות. עצמים החוזרים בתפיסה משמשים אצל בעלי חיים רבים כסימנים, כתוויות של הנפש, כאנלוגים מרוחקים של השפה האנושית. מחקרים של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אפשרו להפיג מיתוסים רבים על נחיתותם הנפשית של בעלי חיים. בפרט, אם בעבר מוחם של ציפורים וחרקים נחשב כבלתי מסוגל לפעילות נפשית מפותחת בשל נפחו הקטן והשוני מהמוח האנושי, כיום הגיעו הנוירופיזיולוגים למסקנה שייצוגים כאלה הם ביטויים של אנתרופוצנטריות: מוחם של ציפורים וחרקים, אף שהוא שונה, מסוגל, אם כי בדרך אחרת, לפתור משימות ביו-אינטלקטואליות מורכבות ביותר. כך, בעבודתם של המומחים האמריקאים ר&#x27; מנזל וג&#x27; ארבר, הודגם שמוח דבורת הדבש, שנפחו הוא רק כסנטימטר מעוקב אחד, מכיל כמעט 850,000 תאי עצב, שיעילותם מוגברת הודות לרב-תפקודיות שלהם. בשיטות אלקטרופיזיולוגיות זוהו נוירונים רב-מקטעיים, שכל מקטע שלהם יכול לבצע פונקציות נפרדות. גם הנמלים התגלו כ"חכמות" הרבה יותר ממה שחשבו בעבר. כמובן, בחרקים, בשל האוטונומיה של כמה מרכזי עצבים, תפקיד האינסטינקטים גבוה יותר מאשר בבעלי חיים גבוהים יותר. עם זאת, דווקא נסיבות אלה מאפשרות למינים רבים של חרקים להחזיק בתגובה מדהימה, במורכבות התנהגות גבוהה מאוד וברמת חלוקת עבודה ביולוגית גבוהה. לכן, מצב המדע הנוכחי אינו מאפשר לראות בנפח המוח קריטריון מוחלט להתפתחות ביו-אינטליגנציה, כפי שחשבו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. יחד עם זאת, יתרון עצום של האינטליגנציה האנושית על פני ביו-אינטליגנציות של בעלי חיים נובע מהתפתחות גבוהה של האונות הקדמיות של המוח, מה שנקרא האזור הפרה-פרונטלי. קופים עולים בהרבה על בעלי חיים אחרים בזיכרון ארוך טווח, הם שמחים במפגשים עם קופים אחרים שעברו לקהילות אחרות שנים רבות לאחר הפרידה. מצחיהם של הקופים, אף שהם משופעים, מכילים מספיק חומר מוחי כדי שהנוירונים המופעלים בחלק הקדמי של קליפת המוח יוכלו לשחזר דימוי חצי-נשכח ולהבטיח זיהוי. פגיעה בקליפת המוח הקדמית אצל קופים, כפי שהוכח בניסויים של ק&#x27; ג&#x27;ייקובסון, גורמת להפרעה בזיכרון במצבים של עיכוב, כאשר יש לפתור את אותן משימות לאחר ניתוק מהמצבים שבהם הוצגו. קופים עם קליפת מוח קדמית פגועה היו קשורים למצב עד כדי כך שהם שכחו מיד את המזון ברגע שנעלם משדה הראייה. בני אדם, כפרימטים בעלי מצח גבוה, הודות להתפתחות-יתר של הקורטקס הפרה-פרונטלי, מסוגלים להחזיק בזיכרון שרשראות ארוכות של מצבים, כשהם מבססים את האסוציאציות שלהם על מבנים לשוניים, מה שמבטיח רמה גבוהה יותר של עצמאות ההבנה מהתקשרות לקונקרטיות של מצבים ופותח אפשרויות לניהול התנהגות מודע ולא אימפולסיבי. רק האדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגל לגיוס נפשי קבוע, ולא מצבי. אף שהתנהגות אימפולסיבית אופיינית גם לאדם, האדם מסוגל להכפיף את תודעתו להגדרה מגייסת ולדבוק בה בניגוד למצבים שנוצרו. התפתחות האונות הקדמיות, אפוא, מעלה בחדות את יכולות הגיוס של המוח, וזהו ההבדל העיקרי בין האינטליגנציה האנושית לבין ביו-אינטליגנציות של בעלי חיים. התפתחות האונות הקדמיות באדם התרחשה בקשר הדוק עם ארגון מחדש של המוח כולו תחת השפעת עבודה ביולוגית שנכפתה תחילה ולאחר מכן מכוונת-גיוס של כל המין, כולל פעילות כלים, ציד מאורגן, פעילות דיבור, שכלי העבודה בה היו אותות דיבור, וכן פעילות ביו-חברתית מורכבת מאוד, שבה מעמדו של הפרט היה תלוי בפעילותו בהשגת משאבים לקהילה. במהלך עבודה כזו, שבוצעה על ידי אלפי דורות, הופעלו נוירונים במוח, הם רכשו קשרים חדשים וחדשים, כמות חומר המוח גדלה, שלא נכנס בגולגולת הצרה, והברירה הטבעית שמרה במקרים הולכים וגדלים רק על בעלי גולגולות בעלות קיבולת מספקת וגובה של האונות הקדמיות. להרחבת הגולגולות לרוחב היו גבולות, שנבעו מיכולת המעבר בתעלת הלידה בעת מעבר ראש העובר ברגע הלידה, והמוח החל לגדול כלפי מעלה, ויצר מצח גבוה במקביל לארגון מחדש של תפקודי המוח לשליטה בהתנהגות, חיזוק הרצון, ורכישת יכולות אינטלקט לניתוח מצבים מכוון. בבעלי חיים ממינים שונים, בתהליך של צורת העבודה הביולוגית האופיינית למינם, התפתחו תנאים מוקדמים שונים לפעילות אינטלקטואלית מסוג זה. אך הם לא התפתחו באוניברסליות האופיינית לאדם, בשל ההתמחות של עבודתם הביולוגית, הסתמכותה על שימוש באיברים טבעיים, ולא על התקנים מלאכותיים שנבחרו ועובדו במיוחד. גם שפת אותות קבועה ככלי אינטלקט, התואמת את הקביעות של פעילות הכלים, לא הייתה נחוצה לבעלי חיים. אפשר היה להסתפק באותות קבועים בודדים, המתאימים לציון אלמנטים חוזרים של פעולות הנחוצות להישרדות. לכן, פעילות ביו-אינטלקטואלית בכל מיני בעלי החיים נותרה ללא נשק, כל סוגי פעילות כזו נשענים על ייצוגים משמעותיים של חפצים, ולא על סימנים מופשטים מהחפצים, המאפשרים יצירת מושגים מתחדשים. מכאן – האופי המצבי של כל ההכללות. דווקא ייצוגים משמעותיים משמשים תמיכה בקבלת החלטות של בעלי חיים לגבי פעולות קונקרטיות, ומאפשרים להם לקבוע את הדינמיקה של תנועות עצמים בשיטת האקסטרפולציה. יש סיבות לראות ברפלקסים של אקסטרפולציה בסיס לפעילות השכלית של בעלי חיים, כפי שהדגיש לראשונה החוקר הרוסי ל&#x27; ו&#x27; קרושינסקי, שחקר את יכולת האקסטרפולציה של בעלי חיים בתנאי ניסוי מגוונים ביותר. בהסתמך על ייצוגים משמעותיים, בעלי חיים מסוגלים לקלוט דפוסים מגוונים ביותר, לבחור מתוך רצפים המוצעים להם את אלה שמבטיחים אפקט מקסימלי, למשל, בצורת קבלת מזון כפרס על תבונה. לכל מין של בעלי חיים יש את הייחודיות שלו בזיהוי דפוסים, הקשורה לאורח החיים הרגיל שלו. בעלי חיים מסוגלים באופן עקרוני לזהות תבניות, להשליך תנועה של עצמים, להבדיל בין עצמים לפי מחלקות וסוגים, כלומר "לסווג", להפשט מהלא-מהותי ולקבע את המהותי, לקבל החלטות מושכלות, להעריך עצמים מבחינת כמות, לקלוט קצב ביחסים כמותיים בין עצמים, לספור את מספר העצמים שהם פוגשים וכו&#x27;. אך הם עושים זאת אחרת מבני אדם. הייצוגים המשמעותיים שבהם הם מונחים ללא חיזוק של מבנים לשוניים, או שהם אובדים במהירות מהזיכרון, או שהם מתקבעים כסטריאוטיפים נוקשים או כטקסים, המובילים לפספוסים בדמות פתרון אחיד למשימות שונות מהותית וחוסר יכולת לצאת מגבולות השגרה ולמצוא דרך לפתרונות אופטימליים ופשוטים יותר. במדע נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להשוות את היכולות הביו-אינטלקטואליות של מיני בעלי חיים על בסיס מבחנים שונים ביותר וליצור סולם של אבולוציה אינטלקטואלית. אך בשל השוני באורחות החיים של בעלי החיים ובדרכי עבודתם הביולוגית, ניסיונות כאלה מובילים לתוצאות פרדוקסליות. מובן שיונקים גבוהים יותר קרובים לאדם ברמת התפתחות הנפש, אך בפתרון משימות אינטלקטואליות ספציפיות בתנאי ניסוי הם לא פעם נופלים מעופות ומחרקים. זה קורה במקרים שבהם אורח חייהם והסטריאוטיפים ההתנהגותיים שלהם אינם תואמים לסוג כזה או אחר של פעילות מכוונת-ביולוגית. הקרובים ביותר לאדם ברמת התפתחות האינטלקט, אברי הגוף, פעילות הכלים, יכולת התקשורת וכו&#x27; מבין המינים החיים כיום הם קופי האדם המודרניים (הומינידים), ובמיוחד השימפנזה והשימפנזה הננסית – הבונובו. אך שימפנזים, העוסקים בפעילות כלים באופן פעיל ביותר ואף מכינים לכך כלים פשוטים, אינם ניתנים להשוואה כלל לבונובו בתחום השימוש בסימנים בלמידת שפת החירשים-אילמים. והרי הבונובו במצב טבעי לא נצפו ביכולות לפעילות כלים. חתולי בית וכלבים נחשבים לחכמים מאוד בחיי היומיום, משום שהם, החיים זה לצד זה עם האדם, מאמצים אלמנטים רבים של התנהגות אנושית. עם זאת, טורפים מבויתים אלה, שאין להם גפיים אוחזות לפעילות כלים, מתגלים לא פעם כחסרי אונים, למרות התבונה הטבועה בהם, בפתרון המשימות הפשוטות ביותר, וזאת דווקא משום שהחסות האנושית, אף שלא נטלה מהם את העצמאות הטבעית הטבועה בהם, בכל זאת קהתה את היכולת לפתרונות לא-שגרתיים, והרגילה אותם לעשות הכל במבט אל האדם או בניגוד לו. תפקיד עצום בבחירת תקני ההתנהגות של בעלי חיים אלה מילא גם הברירה המלאכותית, שטיפחה תכונות של גזעים שונים הדרושות לאדם. זה הוביל להתמחות של ההתנהגות והמאפיינים המורפו-פיזיולוגיים של כל אחד מהגזעים, ולעתים קרובות התמחות זו הרחיקה לכת יותר מכפי שמותר בתנאי מחיה טבעיים. הדאגה, החסות והברירה מצד האדם הגבילו מאוד את התכונות הביו-אינטלקטואליות של חיות בית רבות, ובעיקר של אלה שגודלו לבשר או כבהמות עבודה. האדם עצמו מעריך נמוך מאוד את הביו-אינטלקט של אילים, תיישים, פרות, חזירים, חמורים, והופך את שמות המינים שלהם לקללות המופנות כלפי אדם אחר שעורר את חמתו. כל בעלי החיים האלה קיבלו שם כולל – בהמות. יחס שונה במקצת נוצר לאדם כלפי עופות בית, שגם הם אינם בולטים בביו-אינטלקט, משום שמעופות האדם אינטואיטיבית אינו מצפה לתכונות אנתרופומורפיות. ויחס שונה לחלוטין – לסוסים, שבשל תכונותיהם המהירות-כוחניות, עזרתם לאדם בעבודה והשתתפותם במלחמות האדם נחשבים לבעלי חיים אצילים. לבעלי פרסות אלה, כמו גם לטורפי הבית, מייחסים אנשים חוכמה, תושייה ויכולת "להבין" את האדם, ובמידה מסוימת זה תואם את המציאות בשל מגעים חברתיים-דמוייים הדוקים עם בני אדם, שבהם עוברים כל חיי בעלי חיים אלה. בדומה לירח, המאיר באור השמש המוחזר, כלבים, חתולים וסוסים משקפים את אור האינטלקט הנפלט מהאדם. לאדם עצמו טבועה במידה הגבוהה ביותר השקפה אנתרופומורפית על בני לוויתו וחיות המחמד שלו בעלות ארבע הרגליים, עם תוחלת חיים טבעית קצרה בהרבה. תוחלת חיים קצרה היא גם כן, ללא ספק, גורם מעכב בהתפתחות היכולות הביו-אינטלקטואליות של בעלי חיים אלה. הרי התהוות האינטלקט של האדם עצמו התרחשה בקשר הדוק עם הארכת תוחלת החיים הטבעית, שאיפשרה להאריך את תקופת הלמידה וההתגבשות של האינטלקט. אחרי הפרימטים וחיות הבית ב"היררכיה" של הביו-אינטלקט מבחינת הקרבה לאדם נהוג להדגיש את הטורפים, אחר כך את בעלי הפרסות, ואחריהם את המכרסמים, אחר כך עופות, דגים, ולבסוף חרקים. מצוינות במיוחד התכונות הביו-אינטלקטואליות של דולפינים, אך ייתכן שהן מוגזמות מאוד. דולפינים ידידותיים לאדם ומתאמנים היטב, אך הם כה רחוקים מפעילות כלים, מדרך התפיסה והמבנה המורפו-פיזיולוגי של האדם, עד ש האדרתם כיצורים כמעט תבוניים מוטלת בספק רב וסביר להניח שהיא אחד מאותם מיתוסים פסאודו-מדעיים החודרים כיום כל העת לתודעה ההמונית ומחליפים בהצלחה לאנשים רבים גם את השקפת העולם המדעית, גם את האמונה וגם את התרבות. עם זאת, "ההיררכיה" הנ"ל של ביו-אינטליגנציות היא יחסית ומותנית בלבד. מחקרים ניסיוניים על יכולות בעלי חיים לפתור משימות אינטלקטואליות מראים שהצלחת פתרון משימות כאלה תלויה בעיקר באורח החיים בתנאים טבעיים, בדרכי העבודה הביולוגית המתבצעת בתנאים אלה, ובהתאמת תנאי המשימה לנטייה האינסטינקטיבית של מין בעלי חיים מסוים. אינסטינקטים טבעיים של בעלי חיים מנוצלים כל הזמן על ידי מאלפי קרקס, שמטרתם העיקרית היא להציג בזירה התנהגות של בעלי חיים הדומה להתנהגות אנושית. לחיקוי כזה של התנהגות אנתרופומורפית, בעלי חיים לומדים בקלות רבה ביותר טריקים התואמים את התנהגותם הטבעית בתנאי טבע. לפעמים אימון בעל חיים לטריקים שאינם מותאמים לו במהלך העבודה הביולוגית של המין מתברר כבלתי אפשרי לחלוטין. תכונות הביו-אינטליגנציה של כל מין בעלי חיים תואמות למאפייני האבולוציה הקודמת שלו. לכן, ניסיונות רבים של מדענים לקבוע את רמת האינטליגנציה של בעלי חיים על סמך תפיסה אחידה כלשהי של אינטליגנציה, נכשלו, והסברים של ביו-אינטליגנציה היוצאים אך ורק מתפיסת האינטליגנציה האנושית – אינם מוצדקים. כמובן, האינטליגנציה האנושית שומרת על ערכה כסטנדרט בהערכת ביו-אינטליגנציות של בעלי חיים. עם זאת, לאובייקטיביות של הערכה כזו יש צורך להתגבר על האנתרופוצנטריות ולהתבסס על מאפייני המין והישגיו שלו, ולא רק על הישגי האדם הנבון, שנרכשו בתהליך של אבולוציה היסטורית מורכבת במיוחד, שאיפשרה להתרומם מעל עולם החי ולפתח אוניברסליזם שאינו אופייני לבעלי חיים. כל הביו-אינטליגנציות של בעלי חיים הן מתמחות, הן נועדו לקליטה מיטבית של הסביבה שבה הם חיים, ומותאמות לעבודה הביולוגית שהם מבצעים באמצעות איברי גוף, מנגנונים וכלים. את התנאים המוקדמים להיווצרות האינטליגנציה האנושית אנו מוצאים בכל עולם החי במצטבר, ולא במינים מסוימים בודדים שלו. לבעלי חיים מסוימים יש תכונות ביו-אינטליגנציה העולות בהרבה על התכונות המקבילות של האינטליגנציה האנושית. כך, עורבני קולומביה (Aphelocoma) בעלי זיכרון כה פנומנלי, עד שהם זוכרים כמה אלפי מטמונים שבהם החביאו בקיץ זרעים, רק ארבעה-חמישה זרעים בכל מטמון. כך הם אוגרים מזון לחורף ושומרים בזיכרון עד החורף את כל המטמונים. בחורף, בעת מחסור במזון, הם ניזונים מהמטמונים ועד סוף החורף מרוקנים אותם עד לגרגר האחרון. זיכרון יוצא דופן של מיקום המחסנים שלהם יש גם לירגזי שחור-ראש, לעורבני ארזים, לחולדות קנגורו, לסנאים ולשועלים. מינים רבים של בעלי חיים, במיוחד טורפים, בעלי מהירות תגובה פנומנלית, אינטואיציית ציד מפותחת המאפשרת למצוא פתרונות נכונים ברגע. ארנבות מבלבלות עקבות בצורה מעולה, מתחמקות מטורפים וכך נמלטות מהמרדף. אצל מינים רבים מפותחים סקרנות ונטייה ל "מחקרים". בהקשר זה בולטים במיוחד הקופים. המדע המודרני עבר שינויים משמעותיים גם בהערכת היחס בין מאפיינים מולדים, שנקבעו גנטית, לבין צורות התנהגות המתפתחות בתהליך החיים. העמקת הידע שלנו על אינסטינקטים הראתה שהם אינם נקבעים לחלוטין על ידי גורמים גנטיים, אינם צורות התנהגות מולדות לחלוטין, אלא מייצגים שילוב ייחודי של נטיות מולדות ולמידה מוקדמת מתנאי חיים קונקרטיים. משמעות הדבר היא שבעלי חיים, אפילו באינסטינקטים שלהם, אינם אוטומטים ברוחו של ר&#x27; דקארט, שהם נולדים רק עם נטיות לסוגי התנהגות מסוימים, ולא עם אינסטינקטים מוכנים, שכבר טבועים בגנים, שהאינסטינקטים האלה נוצרים לאחר הלידה בניסיון המוקדם של כל בעל חיים. הרבה מאוד במחקר ההתנהגותי ברמה המודרנית מעיד על כך שגם הנטיות עצמן, כלומר מה שמכונה נורמת התגובה של אורגניזמים ממין מסוים, אינן נקבעות באופן גנטי טהור, אלא מתפתחות בתהליך ההתפתחות העוברית תחת השפעת הסביבה החיצונית, אותה יוצר האורגניזם האימהי. כאשר הם נזרקים מהסביבה המועדפת הזו אל העולם החיצון, גורי בעלי החיים מונחים בהתנהגותם על ידי צרכים לתזונה וטיפול שאיבדו עם עזיבת רחם האם, וזה מה שקובע את התנהגותם האינסטינקטיבית, שנראית רק כידועה מראש כבר בביצית המופרית המקורית. בהתאם לכך ניתן להסיק שהאינסטינקט אינו זיכרון מיני, המועבר מדור לדור בירושה, שמושג "זיכרון" כזה הוא קטגוריה מיסטית יותר מאשר מדעית, הנובעת מפולחן הישגי הגנטיקה, ולא מהידע על התנהגות בעלי חיים ועל היווצרות תכונותיהם הביו-אינטלקטואליות. אינסטינקטים נובעים מהמבנה הביוטכנולוגי של הגוף, מצרכיו ותפקודיו, הדורשים בהתמדה מימוש. מתוכנתים גנטית רק העקרונות הכלליים של המבנה הביוטכנולוגי של האורגניזם, ולא איזה זיכרון מיני, שבצורה מוכנה כביכול קובע מראש את יסודות ההתנהגות. בתרגום קביעה זו לשפת תורת האבולוציה הכללית, המוצדקת בספר זה, ניתן לומר שגם תגובות מולדות של אורגניזמים של בעלי חיים מתפתחות בתהליך היווצרות המבנים המגויסים שלהם, והגנים נותנים רק את התוכניות הכלליות של אותו מבנה ביוטכנולוגי של הגוף, אשר בתהליך ההתפתחות האונטוגנטית האישית מתגייס להישרדות ולאופטימיזציה של פעילות החיים. כל תגובות ההתנהגות מתפתחות במהלך העבודה הביולוגית, ולא נקבעות על ידי איזו זיכרון גנטי של המין בצורה מוכנה. הדמיון של המבנים המגויסים השולטים באורגניזם ומגייסים אותו לעבודה ביולוגית, קובע את הדמיון של נורמות התגובה בסביבה מסוימת. נזכיר שהמיסטיקה של "זיכרון גנטי של המין" מועברת אל האדם בתיאוריה הפסיכואנליטית של קרל גוסטב יונג, שלפיה בבסיס הנפש האנושית נמצאים יסודות של הלא-מודע הקולקטיבי, מה שנקרא ארכיטיפים, שאינם נרכשים אלא עוברים בירושה דרך הנפש, ועוברים מדור לדור כדימויים של זיכרון קולקטיבי. בתיאוריה של יונג, הישג חשוב הוא עצם המושג של ארכיטיפים כמעין "שבלונות" של הנפש האנושית, המשפיעים מגייסים על התודעה. עם זאת, מקורם הניסיוני של דימויים של הזקן החכם, הלוחם האמיץ, הנערה היפה, נראה ברור למדי. אילו לא היו קיימים בחיים, לא היו קיימים גם בנפש. העובדה שתנועות מכניות מסוימות אצל מיני בעלי חיים שונים מאוד ובאדם מתבטאות מלידה, ואצל פרטים של אותו מין הן כמעט זהות, אינה אומרת שהן נקבעות גנטית, מותנות ב"זיכרונות" על כך שאבותיהם נעו כך. גוזלים של עופות שונים מבצעים תנועות ניקור כי הם רעבים וכי כך בנוי ומובטח על ידי מערכת העצבים מנגנון העיכול שלהם, ולא משום שהם, כביכול, אוטומטים מתוכנתים גנטית לניקור. אילו היו אוטומטים כאלה, המממשים בצורה מוכנה את זיכרון המין, הם לא היו עושים כל כך הרבה טעויות כתוצאה מהיעדר ניסיון. הניקורים הראשונים של גורי עופות אינם מדויקים ומגושמים, הם לעתים קרובות מחטיאים את המזון שמוגש על ידי ההורים או פוגעים לא במקור שממנו מתבצעת ההאכלה, אלא בחלקים שונים אחרים של גוף ההורים. רק עם רכישת ניסיון התנועות נעשות יותר מדויקות ובטוחות. דוגמאות כאלה אפשר להביא מהעבודה הביולוגית המוקדמת של כל מין של בעלי חיים ושל האדם. ומה שנראה כ"מתנת אלוהים" הטמונה במנגנון הגנטי, מתגלה בסופו של דבר כשילוב מורכב של דרישות של הארגון הגופני, המוסדרות על ידי המבנה המגייס של האורגניזם במערכת העצבים המרכזית, ושל ניסיון, למידה, אינטראקציה עם הסביבה, הטמעה של משוב של מערכת העצבים עם המציאות הקשה, עבודה ביולוגית בתנאים קונקרטיים, בלתי תלויים במאפייני הנפש. לפיכך, ביו-אינטליגנציה אינה נקבעת מראש גנטית, היא מתפתחת ונוצרת על בסיס הארגון הגופני, שרק התוכניות הכלליות ביותר של היווצרותו מתוכנתות במנגנונים המגייסים של מבנים גנטיים. המבנה המגייס של הנפש, המעצב את הביו-אינטליגנציה, מבוסס על מבנה מערכת העצבים המרכזית ומתכנת התנהגות, בהתבסס על ניסיון של עבודה ביולוגית ואינטראקציות אחרות עם הסביבה. אחד הכיוונים החשובים בחקר הביו-אינטליגנציה, שאיפשרו להתגבר על התפיסה הפשטנית של אינסטינקטים כפעולות אוטומטיות לחלוטין ממוצא גנטי, היה חקר ההחתמה (אימפרינטינג). תחת החתמה (מהמילה האנגלית שמשמעותה "הטבעה") מובנת היווצרות של סטריאוטיפ נפשי, המתקבע בנפש בתקופה הנוחה ביותר לכך בהתפתחות הפרט (מה שנקרא תקופה רגישה) תחת השפעת ניסיון מסוים, והופך למודל אמת בגיבוש כיוונים ומאפיינים מסוימים של פעילות נפשית. למעשה, כתוצאה מההחתמה, מוטבע בנפש מבנה מגייס מסוים, שעל פי חוק הדומיננטיות מדחיק את כל האחרים, תופס עמדות דומיננטיות בנפש ומתחיל לעצב, לפי דמותו וצלמו, את התהליכים הנפשיים המתאימים. את המושג החתמה ניסח לראשונה החוקר הגרמני ק. לורנץ, וסימן אותו במילה גרמנית המתורגמת כ "הטבעה". לאחר מכן א�צו אותו מדענים אמריקאים ואנגלים, שבכתביהם "ההטבעה" פורשה מחדש כ"החתמה". כבר ק. לורנץ הבחין בתכונות של החתמה, המאפיינות אותה כתופעה נפשית עוצמתית, המטביעה חותם על כל חייו הבאים של הפרט ועל אופי הביו-אינטליגנציה שלו. להן נמנות: עמידות, המבדילה את ההחתמה מרפלקסים מותנים, אשר, בהיותם משוללים מגירויים מחזקים, אובדים במהירות; יכולת להתחזק במקרים שבהם לא רק שאינם נוצרים גירויים מחזקים, אלא גם ביצוע ההתנהגות המוטבעת דורש התגברות על מכשולים, סבל, רגשות שליליים, אפילו סכנות; בלתי הפיכות, חוסר אפשרות להחלפה בגירוי או מגרה אחר; אפשרות של פער בזמן, ואף ארוך מאוד, בין ההחתמה לבין השפעת החתמה זו על האופי הסלקטיבי של התנהגות הפרט; מוגבלות זמן החשיפה להחתמה, אשר קיבלה את השם תקופה רגישה, או קריטית, בחיי הפרט. תפקיד מיוחד בחיי הפרט ממלאת החתמה שנרכשה בתחילת החיים, בניסיון המוקדם של יחסים עם ההורים והסביבה. היא מטביעה חותם חזק ביותר על אופי הפרט, יחסיו בקהילה, אסטרטגיות התנהגות. לא פעם, פרטים מאומצים או מאומצות בתקופה הרגישה מעבירים את חיבתם לנציגי המין המגדל, ואדישים לחלוטין למין שלהם, מתייחסים לנציגיו כאל זרים, ולהתנהגות זרים כאל בלתי מקובלת ואף מאיימת. תפקיד חשוב ביותר ממלאת ההחתמה (אימפרינטינג) גם בעיצוב התסריט המיני הבסיסי של בעלי חיים ושל האדם. החתמה כזו נוצרת לרוב בתקופת ההתבגרות המינית, אך יכולה להיווצר גם בתקופת הילדות. דוגמאות רבות להחתמה כזו מובאות בספרו של דזמונד מוריס "גן החיות האנושי" (סנט פטרבורג: אמפורה, 2004 – 287 עמ&#x27;). "בגן חיות אחד," כותב מוריס, "ראיתי שימפנזה זכר שישב בכלוב יחד עם נקבה במשך עשר שנים. בדיקות רפואיות הראו שבמובן המיני הזכר היה בריא לחלוטין, אך הנקבה, לפני שנכנסה לכלוב יחד איתו, גדלה בנפרד. מכיוון שהזכר היה חית בית שילדותו עברה בין בני אדם, הוא לא שם לב כלל לנקבה. הוא מעולם לא ישב לצידה, לא חיזר אחריה ולא ניסה לקיים יחסי מין. מנקודת מבטו, היא הייתה נציגה של מין אחר, ושנים של חיים לצידה לא שינו אותו כלל" (שם, עמ&#x27; 184). ההחתמה ממלאת תפקיד מכריע, אף שאינו מודע, בבחירת בן או בת הזוג המיניים. אירוע זניח כלשהו שהתרחש בילדות או בתקופת ההתבגרות המינית, שנשכח לאחר מכן לחלוטין או צף בזיכרון במעומעם, נחרט כל כך חזק במבנה הגיוס של המוח, עד שהוא קובע את התסריט המיני הבסיסי של בעל החיים ושל האדם כאחד. יש סיבות מוצקות מאוד להניח שדווקא ההחתמה עומדת בבסיס כל הסטיות המיניות, ושהיא נקודת המוצא להתפתחות של הומוסקסואליות, סדומזוכיזם, פטישיזם מיני, נרקיסיזם, אקסהיביציוניזם, וויזיוניזם וכו&#x27;. משחקי ילדות תפקידיים ויחסי הילדים עם הוריהם ממלאים תפקיד עצום בתהליך ההחתמה. אך החתמה יכולה להתרחש גם במפגש מקרי עם אנשים זרים שגרם למצב דחק (סטרס). אכזריות של הורים או השפעה שלילית של מבוגרים אחרים יכולה לתרום להופעתה של מאניה מינית ו להפוך אדם למניאק מיני, המסוגל להפיק עונג מיני רק מדרכי סיפוק מעוותות, מאלימות אכזרית ואף עד כדי התעללות מתועבת ורצח סדיסטי. לעיתים מקורן של תופעות כאלה יכול להיות החתמה שנרכשה בביטויים של קנאות דתית, שנאה לוהטת כלפי בני דתות אחרות וכלפי בעלי דעות שונות. החתמה כזו היא אחד האמצעים החזקים לגידול טרוריסטים. התחשבות בחשיבות העצומה של ההחתמה המוקדמת בעיצוב האופי, התכונות החברתיות והמוסריות של אישיות האדם הכרחית בחינוך. היסודות של התכונות החשובות ביותר של האדם, כמו אומץ, חריצות, יושר, עמידות בפני השפעות שליליות, שאיפה ליצירתיות, מונחים כבר בילדות המוקדמת במידה רבה בהשפעת הדוגמה של ההורים והמבוגרים הסובבים. את ההרגל לשיפור עצמי, לתרבות גופנית, אינטלקטואלית ורוחנית יש לעצב גם כן בתקופה המוקדמת, כדי לא לפספס את השפעת ההחתמה. כישורי דיבור רוכש הילד גם בתקופה רגישה, כאשר קליפת המוח ומערכת העצבים המרכזית הם בעלי אופי פלסטי, גמיש ונוטה להחתמה. כל שנה שהוחמצה מהתקופה הרגישה עלולה להוביל לקשיים ברכישת דיבור, לשגיאות כרוניות או לליקויים בדיבור, בכתיבה, לקהות אינטלקט. בילדות המוקדמת האדם הוא קוף קטן, שיש לו את היכולות הגבוהות ביותר להיווצרות תכונות אנושיות. אין להחמיץ את התקופה הרגישה, כדי שמהקוף הקטן הזה לא יצמח קוף דו-רגלי גדול, חיה בדמות אדם. אם כן, להחתמה של גורמי ההתנהגות המובילים והמגייסים יש משמעות גורלית לעיצוב התכונות הביו-אינטלקטואליות של בעלי החיים והאינטלקט של האדם. החתמה כזו בתקופות רגישות של החיים והאבולוציה של הפרט משותפת לנו עם כל עולם החי ומהווה תנאי מוקדם חשוב למעבר האדם מ מצב חיות להתפתחות אינטלקטואלית, להיווצרות תודעה, אופי ואינטלקט. והרבה ממה שנחשב בעבר למולד וקבוע גנטית, הוא למעשה תוצאה של למידה מוקדמת וניסיון, שעל בסיסם נטיות שנוצרו גנטית וביוטכנולוגית הופכות למבני גיוס וקובעות את בחירת תסריטי ההתנהגות. כמובן, למידה ורכישת ניסיון אינן מוגבלות לתקופות רגישות. הן נמשכות כל החיים, מהלידה ועד המוות. הן אצל בעלי חיים והן אצל האדם, בעיצוב היכולות הקוגניטיביות תפקיד ראשון במעלה ממלאים ההורים, פרטים המשמשים כמורים, בני גיל ושותפים למשחקים וכל הקהילה הסובבת. אפילו החתמות שנרכשו בתקופות רגישות ניתן לשנות או אף לשנות באופן מהותי בהשפעת ניסיון חדש וגירויים חזקים, המתאימים לרגישות של תקופות חיים בוגרות יותר. הגורם היסודי ביותר של למידה הוא היכולת לחיקוי, שבה ניחנו במידה הגבוהה ביותר בני אדם, קופים ותוכים, שאצל האחרונים היא מתבטאת ביכולת ייחודית לחקות דיבור אנושי, ואצל קופי האדם הגבוהים היא מאפשרת יכולת לרכישת שפת סימנים. חיקוי הסביבה ממלא תפקיד מכריע גם בבחירת מזון על ידי בעלי חיים, בלמידת הימנעות מסכנות, בהפצת פחד מטורפים, ובהתנהגות הטורפים כלפי טרפם. טורפים מלמדים את הדור הצעיר בתחילה באמצעות משחק אכזרי עם הטרף, משחררים אותו ותופסים אותו שוב. טכניקות רבות של תקיפה והגנה נרכשות במשחקים עם בני גיל. עם זאת, המורה העיקרי של הטורפים הוא השילוב של ניסיון אישי עם התבוננות בהתנהגות הציד של פרטים אחרים. העבודה הביולוגית של הטורפים דורשת אימון מתמיד של תכונות מהירות-כוח, זריזות, קואורדינציה של תנועות, גיוס הנפש והביו-אינטלקט ל ניצחון בקרב מול טרף ומתחרים. תכונות חשובות של טורפים הן אכזריות ותוקפנות, אשר אצל יונקים מתעודדות ומעוררות באמצעות נהמות, שאגות, שריקות, נביחות, ואצל עופות – באמצעות קריאות צרחה. בני אדם גם מעודדים את עצמם בהתקפה באמצעות קריאות ניצחון, הנשמעות באופן שונה בתרבויות שונות. התנהגות בעלי חיים ובני אדם ביחס לחידושים ולחדשנים דומה מאוד. "ככלל", מציין ז&#x27; רזניקובה, "בעלי חיים שמרניים בהתנהגותם, כולל באותם ביטויים שאינם מבוססים על חוקים מולדים אלא על חוקים נלמדים... פרטים העושים משהו בדרך בלתי רגילה עבור האחרים מושכים את תשומת לבם של האחרים, אך אין זה אומר שהם יחקו אותם ברצון. התנהגות בלתי רגילה של בן מין נצפית מרחוק ומתרחקים ממנה. קונפורמיזם ושמרנות בהתנהגות של בעלי חיים חברתיים מעניקים להם יתרונות מסוימים. במיוחד, פרטים בעלי התנהגות חריגה ובלתי רגילה מושכים ראשונים את תשומת לבם של טורפים." אולם אם פרט שרד והשיג הצלחה משמעותית, תוך שימוש, למשל, בדרך בלתי רגילה להשגת מזון או להגנה מפני סכנה, הוא יחזור על המודל המוצלח שוב ושוב... לפרטים כאלה עשויים להימצא חסידים שהיו עדים לכך שצורת ההתנהגות החדשה אינה גורמת נזק לחדשן, אלא להיפך, מובילה להצלחה" (רזניקובה ז&#x27; א. אינטלקט ושפת בעלי חיים ואדם. יסודות האתולוגיה הקוגניטיבית – מ&#x27;: הוצאת "אקדמקניגה", 2005 – 518 עמ&#x27;, עמ&#x27; 281). בעלי חיים, כמו בני אדם, נוטים לסטריאוטיפיזציה ולפולחניות של עבודתם הביולוגית והתנהגותם. הם מרבים להביא את ההיצמדות לסטריאוטיפים עד כדי חוסר משמעות מוחלט. עבורם, כמו עבור בני אדם, אופייני לנהוג כפי שנוהגים הפרטים הסובבים אותם, לאמץ את מאפייני ההתנהגות של העדר, הלהקה, הקהילה, לגלות חוסר החלטיות במצב של בחירה אינדיבידואלית אחראית, ולהעביר החלטות אחראיות לפרטים דומיננטיים, המוכרים כ מנהיגים, וללכת אפילו אחרי מנהיגים מטורפים, אם הם מגלים ביטחון ונחישות במצבים קריטיים. חוקרים נדהמים לעתים קרובות מטיפשותם ואבסורדיות התנהגותם של בעלי חיים, מחוסר יכולתם לפעול בדרך חדשה בנסיבות משתנות. הם מרבים להסביר זאת בתוכניות התנהגות מולדות, מתוכנתות גנטית. אך הרי גם זו הטבעה (אימפרינטינג)! פתרון מוצלח כלשהו לבעיה או תפיסת פעולותיהם של פרטים אחרים, התנהגותם הקבוצתית, נטבעים בנפש החיה והופכים לתוכנית של מבנה הגיוס של מערכת העצבים המרכזית שלו. כן, בעל החיים פועל כמו אוטומט, אך אוטומטיות זו אינה מולדת, אלא נרכשת בתהליך של הטמעת תוכניות ומודלים אופטימליים של פעולה של מבני גיוס השולטים בהתנהגות. לכן חידושים בעולם החי נקלטים ומתקבעים לא מיד, אלא בתהליך של עבודה ביולוגית שגרתית ממושכת, כאשר מתגלים יתרונות ברורים של דרכי התנהגות חדשות והצלחות בעבודה הביולוגית. אז שוב פועל מנגנון ההטבעה ונוצרת שגרת התנהגות חדשה. האדם ירש מבעלי החיים את כל מגוון התכונות הביו-אינטלקטואליות ופיתח אותן ברמה חדשה של גיוס הנפש, הייחודית רק לאדם. ארגון ביו-חברתי ויחסי מין אצל פרימטים. מחקרים אתולוגיים מודרניים של קהילות קופים מראים כי בארגונם הביו-חברתי פיתחו מינים שונים של פרימטים צורות יחסים כאלה, שרבות מהן קרובות מאוד לביטויים שונים של סוציאליות אנושית ויכלו להפוך, וככל הנראה לא יכלו שלא להפוך, לתנאים מוקדמים טבעיים שלה. בדומה לכך שהאינטלקט האנושי כצורה אוניברסלית של הנפש ירש, כביכול, את כל מכלול הצורות הממוקדות של ביו-אינטלקטים של עולם החי, כך הסוציאליות האנושית כצורה אוניברסלית של סוציאליות שיחזרה בהתפתחותה רבות ומגוונות מאוד של ביו-סוציאליויות של עולם החי, וחקר האחרונות עשוי לשפוך אור על צורות מוקדמות של סוציאליות אנושית ולסייע בסבירות גבוהה לענות על מספר שאלות שעדיין אין לנו עליהן תשובה או שאנו עונים עליהן בסבירות נמוכה של מוצדקות. הדבר נכון במיוחד לגבי "ממלכת הקופים", שבה הגיעו הגיוון והמורכבות של צורות הארגון הביו-חברתי להתפתחות הגבוהה ביותר. הניתוח שלנו של הארגון הביו-חברתי וההתנהגות של קופים יתבסס בעיקר על עובדות ומידע הכלולים בעבודה מסכמת של המומחים הרוסים הגדולים ביותר לאתולוגיית פרימטים, מ.ל. בוטובסקה ול.א. פיינברג, "במקורות החברה האנושית. היבטים התנהגותיים של אבולוציית האדם" (מ&#x27;: נאוקה, 1993 – 256 עמ&#x27;). בספר זה ניתן למצוא מידע על תוצאות מחקרים בתחום זה של חוקרים מארצות שונות בעולם, ומסקנות הספר תואמות במידה רבה לתרחיש האבולוציוני המוצע על ידינו במסגרת תורת האבולוציה הכללית. "ממלכת הקופים" הצליחה להפריש מתוכה את אבות האדם בעיקר בשל ההתפתחות הגבוהה של הארגון הביו-חברתי. עבור קופים ממינים שונים אופייניים מורכבות ארגון הקהילות, היררכיה רב-רמותית של פרטים, מגוון יחסים בנוגע למעמד בקבוצות, סלקטיביות של קשרים ויצירת יחסים הדוקים בתוך קבוצות. קופים, יותר מבעלי חיים אחרים, מחלקים את חברי קהילותיהם ל "קרובים" ו"רחוקים". אחד הגורמים החשובים ביותר להיווצרות קבוצות יציבות בתוך קהילות אצל פרימטים (כולל בני אדם) הם קשרי קרבה. במשך זמן רב הייתה נפוצה בספרות המדעית האמונה הרווחת כי שום בעל חיים אינו יכול לזהות את קרוביהם ולקבוע את מידת הקרבה, וכי אפילו בני אדם יכלו לקבוע את מוצאם בקו הזכרי רק לאחר שגילו את הקשר בין יחסי מין ללידה. המדע המודרני הפריך לחלוטין אמונה זו, שכן היא אינה מבוססת על עובדות אלא על הערכת חסר של יכולות בעלי החיים. תופעת הנפוטיזם והברירה השאריתית קיבלה ביסוס נרחב ביותר מעובדות מחייהם של מיני בעלי חיים שונים ביותר. נפוטיזם (מלטינית "נפוס" – נכד) – חסות ותמיכה בקרובים ובבני משפחה, העדפה הניתנת לפרטים קרובים על פני שאינם קרובים, וסלקטיביות של קשרים בקהילות על פי עקרון הקרבה. ברירה שאריתית (או ברירת קרובים) – צורה של ברירה טבעית הנגרמת מהתנהגות של בעלי חיים המקדמת את הישרדותם של קרוביהם וסיוע להם בהשארת צאצאים. מיינרד סמית&#x27;, שהציע את המונח ברירה שאריתית, יצא מהנחה שברירה כזו מעדיפה את שימור הגנים של הקבוצה הקרובה, למרות מותם או הרווקות הכפויה של חבריה הבודדים. מנקודת המבט של תורת הברירה השאריתית, דווקא ברירה כזו עומדת בבסיס האבולוציה של ההתנהגות החברתית. זיהוי קרובים מתרחש אצל מיני בעלי חיים שונים באמצעים ספציפיים לכל מין. לכל אחד ממינים אלה יש סימנים גנטיים משלו, הנגישים לדרכי התפיסה של פרטים ממינו. כך, אצל חרקים ומכרסמים סימנים אלה הם לרוב ריחות. לצרעות יש בנוסף סימן גנטי בדמות תבנית על הפנים. כמה מיני עופות שופטים על קרבה לפי מיקום כתמים על הכנפיים. כיני יבשה משתמשות בחוש המישוש, וממששות בליטות על הראשים. לדעת מומחים (וולטרס וסייפארט, שפרסמו את מחקרם ב-1987), לקופים יש יתרון ברוחב קשרי הקרבה בזכות התפתחות גבוהה ומגוון של יכולות זיהוי. כך, שימפנזים בניסויים ממיינים תמונות של קרוביהם לפי קווי קרבה שונים ולפי קבוצות משפחתיות, תוך הסתמכות על מאפיינים מסוימים של תווי פנים שאינם ניכרים לבני אדם. לצורך זיהוי קרובים, קופים משתמשים במגוון רחב יותר של אמצעים מאשר מינים אחרים. אלה כוללים אותות חזותיים, התנהגותיים, ריחיים וקוליים. בזכות התקדמות מערכות הזיהוי, מיני קופים רבים מסוגלים לא רק להבחין באם ובקרובים בקו האימהי, אלא גם לקבוע דרגות קרבה, לחלק קרובים קרובים ורחוקים, ליצור חמולות קרובות, ואף להתייחס באופן סלקטיבי לדודות, לבני דודים, לאחיינים ולסבתות. בספרות המדעית, למשל, מתוארת דאגה מרגשת שגילו זכרים צעירים של מקוק רזוס לסבתם, נקבה זקנה שלא יכלה להשיג מזון בכוחות עצמה. קרובים אצל קופים נוטים למגורים משותפים ולתנועה משותפת בחיפוש אחר מזון; הם אפילו בקהילות גדולות מבלים זה עם זה כמעט כל הזמן, עוסקים בעבודה ביולוגית משותפת, נחים יחד ומטפחים את עצמם. לעיתים קרובים מזוהים, למעשה, לפי המגורים המשותפים, המציינים השתייכות לחמולה מסוימת. מייסד הסוציוביולוגיה א&#x27; וילסון הבחין ביחסי הקרבה של פרימטים באלמנטים הבאים, האופייניים ביותר למינים שונים ביותר: יחסים מיוחדים בין הורים לילדים; דאגה לאחיינים ולאחייניות בנוסף לדאגה לצאצאים שלהם; אימוץ בנים ובנות מצד קרובים קרובים במקרה של אובדן הורים; סלקטיביות ביחס למושאי הטיפול (טיפוח); השמעת אותות אזעקה, שבעקבותיה, תוך הצלת קרובים, החיה חושפת את חייה שלה לסכנה הגדולה ביותר; הימנעות מקניבליזם, המותרת אצל מינים רבים כלפי שאינם קרובים; מגורים משותפים ותנועה משותפת, קרבה מרחבית; צמצום למינימום של קשרים מיניים בתוך קבוצת הקרובים ומעבר לקבוצות שאינן קרובות לשם הזדווגות. בנוסף לקשרי קרבה, בבסיס התקבצויות של פרימטים עומדים גם קשרי ידידות, חיבה הדדית, עזרה הדדית בכיבוש ושמירה על מעמד. קרבה ומגורים בקבוצה קרובה מעדיפים קשרי ידידות איתנים. קשרים כאלה נוצרים לרוב בגיל ילדות מוקדם על בסיס הטבעה (אימפרינטינג) ונשמרים לכל החיים, ומהווים סיוע רציני במאבק על מעמד, על עמדה בקהילה. חברים הם לרוב קרובים או מתגוררים באותה קבוצה קרובה, הם דומים בגיל ובמעמד, שבתחילת החיים נקבע רק לפי מוצא, ולרוב הם מאותו מין. עבור קרובים וחברים, המדד החשוב ביותר לחיבה ולהתנהגות ידידותית הוא טיפוח (גרומינג) – דאגה למראה החיצוני וסידור פרוותו של השותף למאבק החיים. הטיפוח, ככלל, מתחיל בחיפוש בפרווה במטרה להסיר טפילים וחתיכות עור קרניות. לאחר מכן מתבצע גירוד וליטוף, מעין עיסוי גוף. ההליך מסתיים בסירוק באצבעות ובסידור זהיר של השיער. הטיפוח, אם כן, כולל שירותי "תברואה והיגיינה" ו"ספרות", וכן ממלא תפקידים ביוסוציאליים וביופסיכולוגיים חשובים. בזכות הטיפוח מתבצעים יצירת קשרים ידידותיים או קשרי אהבה ושמירה עליהם, הרגעת התנהגות תוקפנית, אישוש מעמד, הפגת מתח עצבי, מנוחה, החלפת שירותים וכו&#x27;. הטיפוח הוא אחד האמצעים לביטוי אלטרואיזם ב בקהילות של בעלי חיים. אלטרואיזם כזה יכול להתבטא גם מחוץ לקבוצות קרבה, ולסייע באיחוד קבוצות לקהילות שלמות. בתורת האלטרואיזם ההדדי (reciprocal altruism) של הזואולוג האמריקאי ר&#x27; טרייברס, האלטרואיזם החייתי נבחן באנלוגיה לשוק שירותים. טיפוח (גרומינג) מתבצע לא פעם בתמורה לאוכל, לאזהרה מפני סכנה, לעזרה במאבק על מעמד או לחסימת תוקפנות מצד מתחרה חזק יותר וכו&#x27;. הטיפוח, אם כן, משמש מעין מטבע עובר לסוחר בשוק השירותים של הקופים. קבוצות קרבה בתוך קהילות אינן מבודדות זו מזו, אלא הן כמו כלים שלובים. בקהילות שונות נצפים מעברים מקבוצה אחת לאחרת עם הגיעם לבגרות מינית, בחיפוש אחר בני זוג מיניים. במהות הדבר, מדובר באנלוגיה חייתית לאקסוגמיה (מ&#x27;אקסו&#x27; – חוץ, &#x27;גאמוס&#x27; – בן זוג) – מנהגן של קהילות אנושיות החיות בתנאי שיטת השבט, להינשא מחוץ לקבוצת השבט של עצמם, אך בתוך הקהילה או השבט. כך, אצל שימפנזות עוברות הנקבות לקבוצות אחרות, אצל גורילות ובבונים – הזכרים, אצל מקוקים – תמיד רק הזכרים, אצל גיבונים – שני המינים, ואצל קופי מרטישקי וקופי הוסאר עוברים הזכרים מקבוצה לקבוצה פעמים רבות. חוקרים אחדים מסבירים מעברים אלה כהימנעות מגילוי עריות, כלומר מיחסי מין בין קרובי משפחה, המזיקים לבריאות הצאצאים. באופן דומה מנסים להסביר גם את האקסוגמיה בקהילות שבטיות של בני אדם. אולם הסברים כאלה בקושי יכולים להיחשב מוצדקים. במיוחד לאור העובדה שגילוי עריות בקבוצות קרבה אצל מיני קופים שונים אינו תופעה נדירה כל כך. יחסי מין מתקיימים בין אחים ואחיות, אבות ובנות, ובנים ואמהות. אף שמעברים מקבוצות קרבה אחת לאחרת, ללא ספק, ממזערים מגעים כאלה. החוקר הגרמני א&#x27; וסטרמרק הסביר מעברים אלה כתיעוב כלפי יחסי מין בין פרטים החיים בקרבה הדוקה משנות הנעורים המוקדמות. אולם תיעוב כזה אינו נצפה לא אצל קופים ולא אצל בני אדם, אף שטאבו גילוי העריות, כמו גם איסורים חוקיים על נישואים מסוג זה, נפוצים הן בקהילות לא מתורבתות והן בעמים מתורבתים. ככל הנראה, המניע העיקרי לעזיבת קבוצת הקרבה אצל קופים הוא הדחף האינסטינקטיבי לחידוש במגעים מיניים. למעברים מקבוצה לקבוצה למען מגעים כאלה יש גם חשיבות ביוסוציאלית רבה. הם מלכדים את הקהילה, מונעים את התפרקותה, ובעיקר מרחיבים את הרכב קבוצות הקרבה, ומאפשרים לזרים לזכות במעמד ביוסוציאלי גבוה יותר מזה שהיה להם בקבוצת הקרבה שלהם. בהסתמך על קבוצת הקרבה, זכרים שיצאו ממנה יכולים לתבוע מעמד גבוה בקהילה כולה ולפעול באופן פעיל להשגת מעמד זה. שאלת הרחבת קבוצות הקרבה בעת מעבר חבריהן לקבוצות אחרות אינה מטופלת כלל בספרות המדעית. הרי הרחבה כזו הייתה מובילה מהר מאוד להתפשטות קשרי הקרבה על פני כל הקהילה, מה שהיה פירושו הפסקת אקסוגמיה כזו. אקסוגמיה, הן אצל קופים והן אצל בני אדם, יכולה להיות מוסברת בסבירות גבוהה גם כשאיפה להימנע מעימותים על רקע מיני, שהיו מפרים את השלום בקבוצת הקרבה ומובילים לעימותים אלימים בין קרובי משפחה. הגעתם של חברים חדשים לקבוצת קרבה מאפשרת להפחית את חומרת העימותים, בשל אי-בהירות מעמדם של הבאים ומלוכדותה של קבוצת הקרבה, המסוגלת להראות לזר את מקומו. קיומן של קבוצות קרבה ויחסי הגומלין ביניהן הוא רק אחד המרכיבים, אם כי חשוב מאוד, של הארגון הביוסוציאלי של הפרימטים. על ארגון זה מטביעות את חותמן ללא הרף תנאי הסביבה, לרבות נוכחות טורפים, אפשרויות השגת מזון וגורמים אקולוגיים. ככל שמשאבי המזון דלים יותר והסביבה מסוכנת יותר, כך המבנה ההיררכי של הקהילה נעשה נוקשה יותר, העימותים על דומיננטיות, התחרות על נקבות והקרבות בין קהילות על החזקת טריטוריה. הבדלים בארגון החברתי של קהילות פרימטים ניתן לעקוב אחריהם במודל של בבוני אנוביס ומרטישקי החיים באזורי אוגנדה וקניה. ביערות הטרופיים ובסוואנת היער של אוגנדה נוצרו תנאים גן-עדניים ממש לחיי קופים, שבהם עצי פרי מספקים להם שובע מלא בזמן קצר. נותר להם זמן פנוי רב מעבודה ביולוגית מפיקת אנרגיה, אותו הם מנצלים לבילוי פנאי &#x27;תרבותי&#x27;. הם נחים כשהם שוכבים בצל, עוסקים בטיפוח ומשחקים. בתנאים הקשים של הסוואנה בקניה, אותם אנוביסים מתפזרים על פני שטח גדול כדי להשיג מזון וכמעט ברציפות עסוקים בחיפוש מזון. הם מפקירים למוות ודאי את קרוביהם שנשארו מאחור, שנטרפים עד מהרה על ידי טורפים. חיי גן העדן של מרטישקי אוגנדה מובילים אותם לקיום בטל ועצל, להיחלשות יחסי הדומיננטיות ולהיחלשות ההיררכיה הביוסוציאלית בקהילות. בקניה המרטישקי שונים לחלוטין; אצלם נצפה ארגון כמעט צבאי במאבק מתמשך על משאבי מזון, חומר ואנרגיה. שפע משאבים, ככלל, מרפה את בעלי החיים, מפחית את עוצמת העבודה הביולוגית, מטשטש את הארגון החברתי, הופך אותו לחלש ואמורפי, מוגבל ליחסי קרבה ומין. בגן העדן הטרופי רמת הקונפליקטים בתוך הקבוצה נעשית נמוכה מאוד: אין מה לחלוק, אין את מי להכריח למשהו. אך הדירוג לפי מעמד עדיין נשמר. בדיוק בסביבה כזו, לפי תצפיותיו ארוכות הטווח של ד. פוסי, חיים הגורילות. מבנה גוף אדיר וכוח עצום מסייעים להם להבטיח ביטחון יחסי מפני טורפים, שאינם מועטים במקומות מחייתם. הדרגה הגבוהה ביותר בקהילת הגורילות שמורה ל זכרים מעל גיל 13, כשבמין זה כבר מאפיר הגב. מנהיג הקהילה הוא אחד מהזכרים בעלי הגב הכסוף. כל הקהילה נעה ברצון אחרי המנהיג וממלאת את הוראותיו. הוא נותן אותות לתנועת הקבוצה, לחיפוש מזון ולסידורי הלינה. אליו מופנים אותות האזעקה, והוא, בליווי "יחידת קרב" של זכרים בוגרים, מזנק ללא היסוס לעבר הטורף. תוך כך הגורילות הולמות בחזה באגרופיהן העצומים, חושפות ניבים, ופרוותן סומרת, ומכפילה את ממדי גופן הנראים. הטורף מבין במהרה שלפניו לא עדר פרסות הנמלט למראהו, אלא להקת חיות מסוכנות בעלות עדיפות מספרית גדולה. בהמשך הוא יכול לסמוך על טרף רק בהתקפת פתע. מנהיג קהילת הגורילות מזדווג בדרך כלל עם כל הנקבות הבוגרות מינית. אך גישה להזדווגות יש לכל הזכרים, גם בעלי הגב הכסוף וגם בעלי הגב השחור. לכן בחיי היומיום הגורילות אינן יצורים אכזריים כלל, כפי שניתן לשפוט לפי מראה החיצוני וכפי שהן נעשות כלפי אויבים. הגורילות הן חברותיות ושלוות, בניגוד לשימפנזות המתרוצצות והעצבניות תמידית. קונפליקטים שמתעוררים מדי פעם מתפתחים במעורבות המנהיג. עד תחילת התצפיות ארוכות הטווח על קהילות גורילות, הן נחשבו לחיות הרמון. הרמונים אכן נוצרים אצלן, אך רק במקרה של היפרדות מקהילה של אחד מהזכרים בעלי הדרגה הגבוהה, שעם הזמן, יחד עם נקבות שהצטרפו אליו, הופך למייסד של קבוצת שארות חדשה. אורנגאוטנים הם חיות טריטוריאליות, הנוטות לבדידות ומתיישבות באזורים מסוימים. הזכרים מגינים על אזוריהם מפני זכרים, והנקבות – מפני נקבות, אך אזורי המחיה וההזנה של הזכרים חופפים לאזורי הנקבות. נקבות בוגרות מינית מעדיפות בבירור זכרים בעלי דרגה גבוהה עם מאפייני מין משניים מפותחים, ולעתים קרובות מתעלמות מהצעירים. עם זאת, הקשרים החברתיים של האורנגאוטנים עדיין נחקרו מעט בשל הקושי הרב בתצפית, וסביר מאוד שהקיום הנפרד של האורנגאוטנים יתגלה כאשליה של תצפית שטחית, כמו הארגון ההרמוני המלא של קהילות הגורילות. ספק אם מין כלשהו של קופים, במיוחד קופי אדם, מתקיים ללא קהילות, מגורים משותפים ותנועה משותפת. השימפנזים, קרובינו הקרובים ביותר בין בעלי החיים, חיים בתנאים טבעיים בהתאגדויות מגוונות מאוד בתוך קהילות. התאגדויות אלה יכולות להיות משתנות ונזילות, או יכולות להיות מאופיינות בקביעות ובמבנה נוקשה, שאליו לא מתקבלים זרים. באוגנדה, הנחשבת לטריטוריה נוחה מאוד למחיית קופים, קהילות השימפנזים מורכבות מקבוצות שארות בעלות אופי גמיש מאוד. כפי שמציין ג&#x27;. הריסון, חברי קבוצות אלה "מתאספים יחד, שוהים בטריטוריה אחת במשך שעות וימים, ולפעמים יותר, ואז נפרדים כדי להיפגש שוב לאחר זמן מה" (הריסון ג&#x27;. ביולוגיה של האדם – מ.: מיר, 1979, עמ&#x27; 115). כשהן פוגשות קרובי משפחה וחברים, הקופים מחייכים בשמחה, מחבקים ומנשקים, וטופחים זה על גבו של זה, כפי שעושים גם בני אדם. מובן ששום היררכיה נוקשה או מנהיגות לא יכולה להיות מוזכרת בנזילות כזו של קבוצות. בניגוד ליערות הלחים ועתירי הפירות של אוגנדה, בטנזניה שימפנזים חיים בקבוצות מבודדות ומתייחסים בעוינות לבני מינם החודרים לטריטוריה שהם תופסים באותו זמן. כמו אצל פרימטים אחרים, בארגון החברתי של השימפנזים ממלאים קשרים מיניים והתאגדויות תפקיד עצום. קשה לכנות התאגדויות כאלה משפחות; הן יותר אלטרנטיבה זמנית לקבוצות שארות, שכן קשרים מיניים מרחיקים את השימפנזים מהיסגרות בקבוצות שארות ויוצרים קבוצות שארות חדשות במסגרת הקהילה. שימפנזים ננסיים, או בונובו, חיים ביערות טרופיים לחים גבוהי גזע בצפון זאיר, ומבלים יותר זמן על הקרקע מאשר על העצים. החיים ביערות גבוהי גזע נוטים בדרך כלל לקיום יבשתי, שכן נוצרים קשיים בטיפוס, בטיפוס על עצים ובאכילה בגובה. חוקרים רבים רואים בבונובו משהו קרוב לאוסטרלופיתקוס, קודמיו של האדם, במיוחד לאור העובדה שגם לאוסטרלופיתקוס היה אורך גוף קטן מאוד, מעט יותר ממטר. עם זאת, האוסטרלופיתקוס היו יצורים הולכים זקוף, וכל הענף האבולוציוני העצום המוביל מקוף לאדם, וכלל לא מעט שושלות ללא מוצא, היה מורכב מקופים הולכי זקוף. הבונובו, לעומת זאת, לא רק שהם בעלי ארבע רגליים, אלא שבניגוד לשימפנזים, לא נצפו בשימוש בכלים. הביו-אינטליגנציה של הבונובו在某些 מובנים אף עולה על זו של השימפנזים; הם קולטים בקלות רבה יותר פעולות אנושיות, פחות עצבניים ויכולים להתרכז טוב יותר. כמו השימפנזים, הבונובו חיים בקבוצות שארות המשולבות בקהילות יציבות למדי. עם זאת, בניגוד לשימפנזים, הבונובו נוטים יותר ל ל״מטריארכיה״, צורת המגורים הרגילה שלהם היא משפחה אימהית, הכוללת בנות ובנים בגילאים שונים, עד לבגרות מלאה. כמו אצל השימפנזים, גם אצל הבונובו נקבות בוגרות מינית עוברות לקבוצות אחרות, בעוד שהזכרים נשארים במשפחות האימהיות, והנקבות מגיעות אליהם להזדווגות, ולאחר לידת הצאצאים מקימות משפחות אימהיות משלהן. כך, בארגון הביו-חברתי של קהילות כל מיני הקופים, קשרי קרבה וקשרים מיניים, וקבוצות הנוצרות על פי עקרון של קרבה משפחתית או אינטימיות מינית, מילאו תפקיד מכריע. התחום המיני משמש כמגייס עוצמתי וכממריץ פעילות בכל תחום של פעילות חיים, הן אצל בעלי חיים והן אצל האדם. תורתו של ז. פרויד אודות התפקיד המגייס של התחום המיני ב כל התפקודים של החיים הנפשיים תואמת במובן זה את המציאות. כבר בסוף המאה ה-19, כדי להסביר את היחסים המיניים בעדר האנושי הקדמון, העלה האנתרופולוג הגרמני הדגול באכהופן השערה בדבר הפקרות מינית (פרומיסקואיטי, מלטינית ״פרומיסקואוס״ – ״מעורב״, ״נגיש לכולם״), כלומר תפיסה בדבר אופיים המופקר, החופשי לחלוטין, הבלתי מוסדר והבלתי מוגבל של יחסי המין. השערה זו התבססה על הדחפים המיניים הטבעיים של בני האדם המודרניים, המוגבלים על ידי איסורים תרבותיים, מוסריים ומשפטיים שמטילה החברה, ועל צורכי החינוך המשפחתי של הצאצאים. ההנחה הייתה שבתנאי העדר הקדמון איסורים אלה לא פעלו, וכל פרט בהקשרים שלו הונחה רק על ידי צרכיו ואינסטינקטים שלו. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, התפיסה המדעית בדבר הפקרות מינית קדמונית בחברה הקדומה זכתה לעתים קרובות לביקורת, ואנתרופולוגים רבים כתבו על מיושנותה ועל אי-התאמתה לנתונים המדעיים, בטענה שבתחום הפרימטולוגיה, חקר קופי האדם ומיני קופים אחרים כביכול ביסס היטב את מגוריהם בקבוצות משפחתיות נוקשות, בהרמונים, עם רגולציה היררכית של קשרים מיניים, מה שכביכול הפריך לחלוטין את האפשרות של נטייה ראשונית של אבות האדם להפקרות מינית. עם זאת, כמה אנתרופולוגים גם אז התנגדו וטענו שמודלים של ברירה זוויגית, השאובים מחקר המשפחתיות של קופי היער, אינם יכולים לשמש טיעון מכריע השולל את ״המהפכה המינית״ שהתרחשה במעבר אבות האדם מיערות טרופיים למרחבי הערבה. בניגוד לשומרי המוסר האולטרה-שמרניים, אנתרופולוגים אלה טענו כי לא משנה כיצד מתייחסים לרעיון ההפקרות המינית בשלבים המוקדמים של האנתרופוגנזה, ברור שחופש בלתי מוגבל של יחסי מין יכול היה לאחד קהילות קדמוניות, להפחית את חומרת הקונפליקטים בין זכרים על החזקת נקבות, לתרום לחינוך המשותף של הדורות הצעירים ולחזק את פעולת הברירה הזוויגית, שכן בחירת בן זוג להזדווגות התבצעה לעתים קרובות יותר על בסיס משיכה מינית מאשר על בסיס המעמד בהיררכיית הקהילה ויחסי הדומיננטיות שנקבעו. כמובן, ההכרה באפשרות של הפקרות מינית קדמונית אינה שוללת קיומם של זוגות משפחתיים יציבים בקהילות הפקרות מינית, ושל לחץ מסוים של יחסי דומיננטיות על יחסי המין. מאפיין מאוד שדווקא בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, התצפיות השטחיות בחיי הקופים בטבע, שהולידו את אמונת הפרימטולוגים באורח החיים ה״משפחתי״ של הקופים, החלו להתחלף בתצפיות ארוכות טווח באמצעות טכנולוגיה מודרנית, שהראו מגוון עצום של צורות יחסי מין במינים שונים של ״קרובי משפחה״ קרובים ורחוקים של האדם. כיום המדע מחזיק במכלול רחב למדי של מידע מאומת על התנהגות מינית, על התאגדויות ״משפחתיות״ ועל העדפות של מיני קופים שונים ביותר, ומידע זה ממשיך להתווסף ולהתעדן. מחקרים מודרניים הראו שמשפחות הרמון והתאגדויות ״משפחתיות״ יציבות אחרות הן דווקא היוצא מן הכלל, ולא הכלל, בחיי המין של הפרימטים, והן נוצרות ונשמרות בעיקר בתנאים קיצוניים. זוגות נשואים הם בעיקר בעלי אופי זמני, והמגורים המשותפים, שבעבר נחשבו לאינדיקטור למשפחתיות, מייצגים צורה של קרבה משפחתית, ולא של קביעות בקשר מיני. קביעות כזו היא תופעה נדירה ביותר, ואם ניתן לפרשה כאנלוגיה כלשהי לנישואין, הרי זה רק בשל קשרי חיבה ארוכי טווח ושיתופיים, ולא כצורה של הסתגלות מינית. רק אצל מינים מסוימים קבוצות משפחתיות הן הנורמה של הסתגלות מינית וגם אז הן עשויות לייצג דווקא התאגדויות קבוצתיות שהתבלטו בתוך הקהילה. קשר מיני של זוגות הנמשך שנים קיים גם אצל קופים, אך לעתים רחוקות למדי. גיוס מיני ממלא תפקיד עצום בקהילות קופים בשל השתתפותם המתמדת של פרטים באינטראקציות קבוצתיות מורכבות. ייתכן שדווקא האופי ה״חברתי״ של פעילות החיים של הפרימטים מסביר את נטייתם הטבעית להפקרות מינית. כך, בבונים צ&#x27;אקma, בבונים אנוביס, מקוק רזוס, מקוק לפונדר, מקוק בורנזי, מקוק בונט ומקוק יפני, וסאימירי יוצרים זוגות זמניים, כלומר קשרי הפקרות מינית נוצרים באמצעות מערכות יחסים קצרות והחלפות רצופות של בני זוג. עם זאת, רק זוגות מעטים יכולים, בהסכמה הדדית, לשמור על קשרים מיניים לתקופות זמן ארוכות יותר. מיניות מוגברת של קופים ויכולת מתמדת למגע מיני משולבות בשימוש במין לפתרון בעיות ״חברתיות״, להפגת מתחים ולחסימת תוקפנות. הדבר גורם גם לתדירות מוגברת של מגעים מיניים. השימוש במין, אם כן, חורג בהרבה מצורכי ההולדה. כך, אצל מקוק לפונדר, תדירות יחסי המין בין זכר לנקבה יכולה להגיע ל-50 עליות בשעה. כפי שמציינים מ. בוטובסקה ול. פיינברג, זוג כזה אצל מקוק לפונדר יכול להישאר יחד עד 14 ימים. אצל קופי האדם – הגורילות והאורנגאוטנים – משך הזמן הממוצע של קשרי "זוגות נישואין" הוא 1-6 ימים, ומגעים מיניים נדירים בהרבה מאשר אצל הבבונים והמקוקים. מצד אחד, זכר ונקבה יכולים ליצור "זוג נישואין" למשך 1-28 ימים, ומצד שני – אותה נקבה או נקבה שאינה יוצרת "זוג נישואין" יכולה להזדווג עם זכרים שונים באותו היום עצמו (בוטובסקיה מ.ל., פיינברג ל.א. במקורות החברה האנושית – מ.: נאוקה, 1993 – 256 עמ&#x27;, עמ&#x27; 103-104). אותם מחברים מדגישים את הגיוון יוצא הדופן אצל הפרימטים בסוגי יחסי המין, שהטווח שלהם כה רחב עד שהוא כולל כמעט את כל האפשרויות: קבוצות הרמון, זוגות מונוגמיים וקשרים הפקריים (שם, עמ&#x27; 99). אולם ברור לפחות מהעובדות שהובאו לעיל, שלמרות כל הגיוון, כל זה אינו אלא סוגים שונים של הפקר מיני. מה היינו אומרים על זוג אנושי שהתחתן, אך החזיק מעמד רק 1-6 או 19 ימים? ובנוסף, הבעל והאישה קיימו מגעים מיניים עם בני זוג אחרים בכל יום שחיו יחד? כמובן, זהו הפקר מיני בצורות ובווריאציות שונות, וזוגות שמחזיקים מעמד אצל הקופים זמן ממושך למדי, וכן קבוצות הרמון, כפי שמעידים אותם מחברים על סמך מחקרים מגוונים ביותר, עוסקים גם הם כל הזמן במין "מחוץ לזוגיות". כך, בקבוצות הרמון של גורילות, זכרים עם גב כסוף אינם מונעים מנקבות ההרמון שלהם יחסי מין עם זכרים צעירים. זה שונה לחלוטין מההרמונים של סולטנים טורקים, ח&#x27;ליפים ערבים או קיסרים סיניים, שכל אחד מהם נשמר בקפדנות על ידי סריסים ושומרים, ואשה שנכנעה לפיתוי הוצאה להורג באכזריות. קרבות בין זכרים על החזקת נקבה הם כמובן תופעה שכיחה גם בקרב קופים, והרתיחה האלימה של הדם למראה זכר הלוקח נקבה, הנקראת אצל בני אדם קנאה ועלולה אף להוביל לרצח, קיימת כמובן גם אצל קופים. אך ככלל, קטטות על רקע מיני נוצרות על "גישה לגוף", ולא בעקבות גילוי "בגידה", ותוקפנות בין זכרים נוצרת לרוב בעקבות חוסר סבלנות, כאשר האקט המיני נמשך זמן רב מדי והשפיכה מאחרת לבוא (שם, עמ&#x27; 107). בסך הכול, ההפקר המיני תורם להפחתת תוקפנות, להפגת מתחים וליצירת יחסי ידידות (שם, עמ&#x27; 28). הגמישות ויכולת ההסתגלות של ההתנהגות המינית, הסובלנות והגיוון בצורות יחסי המין אצל קופים תורמים ליצירת כלאיים באמצעות קשרים מיניים בין מינים שונים של קופים, ולהקמת מחסום בידוד נמוך הן מבחינת תכונות מורפו-פיזיולוגיות והן מבחינת תכונות התנהגותיות (שם, עמ&#x27; 101). הקופים נבדלים בחדות מבעלי חיים אחרים, למשל מעופות, שאצלם שינויים זעירים בטקס החיזור או בשירה מונעים לחלוטין הזדווגות ויוצרים מחסומים נוקשים בין מינים. כך, ביערות הונג קונג נצפות קהילות מעורבות של מקוק רזוס, מקוק יווני ומקוק טיבטי, שבהן לא מעט פרטים כלאיים. הנקבות של מינים מסוימים משתתפות בטיפול בגורים של מינים אחרים. אכן, אם קיים מקום שבו יכולה להתקיים קומוניזם, הרי זה רק אצל הקופים! בנישואי תערובת בין מינים נצפו גם טמרינים ומינים אחרים של קופים. אך אלופי הסקס הבין-מיני הם ללא ספק המקוקים: בשמורת סוחומי נצפו כלאיים של שישה עשר מיני מקוק. זאת ועוד, כמעט כל הכלאיים אצל קופים, בניגוד לכלאיים של סוסים עם חמורים (פרדים), נמרים עם אריות ותפוחים עם אגסים, מתבררים כפוריים. זהו הישג אבולוציוני של הפרימטים (שם, עמ&#x27; 102). אין ספק שיכולתם הייחודית של הפרימטים להכליא בין מינים תרמה בתהליך האנתרופוגנזה לערבוב של מינים וצורות שונות של אבות האדם וליצירת מין אחד – הומו סאפיינס. אלה שלא התערבבו – נכחדו! אצל הרוב המכריע של מיני הקופים, מגעים מיניים יזומים על ידי הנקבות. כך קורה אצל כל הבבונים, המקוקים, הגורילות והאורנגאוטנים. אצל השימפנזים הנקבה יוזמת את האקט רק לעתים, ולעתים קרובות יותר הזכרים עושים זאת. אצל הסאימירי והטמרינים נצפה ייזום הדדי באמצעות הצגה, הרחת נגיעות הדדיות. גם דרכי העוררות המינית מגוונות מאוד אצל הקופים. נקבות היוזמות יחסי מין מפלרטטות עם הזכרים, מציגות עצמן ומראות את איברי המין. כך, אצל המקוקים הלפונדרים הידועים כנימפומנים, נקבות מעוררות זכרים בכך שהן מציגות עצמן, מושכות את הזכר ביד או ברגל, משמיעות קולות נשיקה, מלטפות את הפין או את שק האשכים (שם, עמ&#x27; 103). אמצעי חשוב לעוררות מינית אצל מיני קופים רבים הוא הטיפוח, הגרומינג. למעשה, החדירה אל מתחת לפרווה היא אנלוגיה לחדירה האנושית אל מתחת לבגדים, מה שגורם לאפקט מעורר עוצמתי. נזכיר שבני האדם ירשו מאבותיהם הקופיים גם נטייה לפעולות מסוימות. למשל, כאשר אשה, העומדת בגבה אל גבר, מתכופפת בחדות, הדבר מעורר לא פעם עוררות אצל הגבר, משום שהיא נוקטת תנוחת הצגה, האופיינית לפרימטים. ייתכן שהמהירות הגבוהה של השינויים האבולוציוניים בדרך מהקוף לאדם מוסברת גם היא בפרומיסקוויטט (זנותנות) של הפרימטים, שהעלה את עוצמת הברירה הטבעית וזירז את הברירה הזוויגית. אצל אבותיו הקדומים של האדם היו קיימות כמה אסטרטגיות פרומיסקוויטטיות (שם, עמ&#x27; 222-223). "לעיתים קרובות הטיעון המרכזי נגד קיומה של אבולוציה של ההומינידים," סבורים מ. בוטובסקאיה ול. פיינברג, "הוא הצורך בטיפול מתמשך בצאצאים… טיעון זה אינו משכנע. פרומיסקוויטט סלקטיבי יכול היה להבטיח תנאים די נוחים להישרדות הצאצאים… הנוהג המועדף של מונוגמיה אצל האדם המודרני הוא תוצאה של אבולוציה תרבותית מאוחרת. ניתוח הביולוגיה של מערכת הרבייה האנושית מעיד על נטייה ביולוגית לפרומיסקוויטט… בכל הפרמטרים, המיניות האנושית דומה יותר לתופעה המקבילה אצל מיני פרימטים פרומיסקוויטטיים מאשר אצל מונוגמיים… היא סותרת את ההשערה על מונוגמיות האדם בתקופה המוקדמת של התפתחותו" (שם, עמ&#x27; 224, 225). אבל האם רק בתקופה המוקדמת? המשיכה למגוון של סיפוק מיני בחברה האנושית היא בלתי נמנעת, ואף אמונות דתיות, נורמות מוסריות או רדיפות משפטיות אינן מסוגלות לחסום אותה לחלוטין. ככל שהחברה משתחררת, נורמות מיניות הופכות לפחות נוקשות, דבר שבתורו יוצר שפע של בעיות הקשורות לשמירה על רכוש ובמיוחד לאיכות חינוך הילדים. בחברה חופשית האדם נקרע ללא הרף בין שאיפתו למגוון מיני לבין אהבתו לילדיו. עם זאת, בחירה של אסטרטגיית התנהגות נבונה מאפשרת לשלב שני עקרונות מנוגדים אלה בתנאי של פשרה בריאה בין האב לאם הילדים. הליברליזציה של היחסים המיניים היא גורם המערער את המוסר הדתי ומסייע לאדם לבחור בעצמו את אסטרטגיית חייו, בלי תלות בקנונים שמכתיבה דת כזו או אחרת. הדבר אינו משמעו שהאדם צריך לשוב למצבו הבהמי, אלא שכל מעשיו צריכים להיות טבעיים יותר ובו-זמנית מכוונים באופן יצירתי, שיהיו חדורי תרבות גבוהה של יחסי הדדיות בין המינים. ולהגיע לכך יכולים לסייע אך ורק אמונה מבוססת מדעית ושיפור עצמי מתמיד. בשלבים המוקדמים של התהוות האדם, הפרומיסקוויטט הפרהיסטורי מילא תפקיד עצום בראש ובראשונה להישרדות הקהילות, להתגברות על קונפליקטים בתחום המין, לחינוך משותף של הצאצאים ולהעברת השיטות שנצברו לפעילות בכלי עבודה. אולם הפרומיסקוויטט של אבות האדם היה שונה מזה של הקופים. המסתורין של התחום המיני בחברה האנושית, היותו עטוף בהילה של אינטימיות וסגירות, הוא קרקע פורייה למגוון רחב של מיתוסים, למבנים קונספטואליים מלאכותיים ומומצאים. כך, הזואולוג הידוע דזמונד מוריס, בספרו שכבר צוין לעיל "הקוף העירום", טוען שנקבות הקופים לכאורה אינן חוות אף פעם אורגזמה, ושהאורגזמה הנשית מופיעה רק בתהליך האנתרופוגנזה. הוא מבסס טענה זו על התבוננות הבאה: "מבחינה מינית הנקבות בלתי-רוויות, אף אורגזמה אינה מביאה להן פורקן ואינה מספקת את צורכיהן המיניים. כל עוד הן בייחום, אסור להן לבזבז אף רגע, הן חייבות להזדווג בכל מחיר. אילו היו חוות אורגזמה עזה, הדבר היה גוזל מהן זמן יקר המיועד להזדווגות. עם סיום מגע מיני, כאשר הזכר פולט ויורד מהפרטנרית שלו, הנקבה אינה מגלה התרוממות רוח ובדרך כלל הולכת לדרכה כאילו דבר לא קרה" (מוריס ד. הקוף העירום – סנקט פטרבורג: אמפורה, 2001 – 269 עמ&#x27;, עמ&#x27; 83). התבוננות זו היא ללא ספק שטחית וסותרת תצפיות שיטתיות יותר וצילומי קולנוע של התנהגות מינית של קופים בתנאים טבעיים. צילומים תיעודיים של מגעים מיניים של קופי בר, שבוצעו על ידי קולנוענים אמריקאים בתחילת המאה ה-21 הנוכחית, מראים שנקבות קופים, להפך, חוות סיפוק מיני מלא כמעט בכל מגע מיני מרצון, והדבר מאשש את דעתם של רוב האנתרופולוגים (שבוטאה בצורה קלאסית על ידי האנתרופולוג הרוסי י. י. רוגינסקי) שלפיה דווקא הקביעות של האורגזמה היא שאבדה אצל נשים בשל מה שמכונה התשלום על הזדקפות. קושי באורגזמה אצל רוב ניכר של נשים מציינים גם סקסולוגים באופן תמידי. וגם בחיי היומיום, תופעות של אנאורגזמיה מובילות להרס של זוגות רבים. אצל מוריס הכל הפוך. מוריס מסביר את קיומה של אורגזמה אצל נשים באורך הרב של הפין הגברי (בעוד שהפין אצל שימפנזה קצר). בתנועת ההזזה הלוך-ושוב של הפין, הדגדגן של האישה יורד ועולה. אולם מוריס אינו מתייחס לכך שאצל יצורים זקופי-קומה הדגדגן נותר מחוץ לטווח תנועות הפין! ובאשר לאורך הפין, הוא רק לעיתים נדירות משפיע על האורגזמה הנשית. ייתכן שהאורגזמה העזה אצל נשים היא ביטוי לקושי באורגזמה, כאשר האנרגיה המינית מצטברת זמן רב, ואז פורצת כמו דרך סכר. אצל קופים, לעומת זאת, האורגזמה קלה ורב-מופעית. היא באה לידי ביטוי רק בהרפיית שרירי ההבעה, שרירי הצוואר והכתפיים. בנוסף, התצפית שערך מוריס בגן החיות של לונדון עוסקת רק בקופים שתקופת ההזדווגות שלהם מוגבלת. אולם הרוב המכריע של מיני הקופים, כפי שצוין לעיל, מסוגלים למגעים מיניים כמעט באופן מתמשך. האורגזמה אינה גוזלת זמן כלשהו מההזדווגות; ידוע שאצל נשים בעלות אורגזמה רב-מופעית, אורגזמה חוזרת מתרחשת לעיתים קרובות כבר תוך מספר דקות. לפי מוריס, האורגזמה הייתה הכרחית באבולוציה של הנשים גם משום שלאחר האורגזמה האישה נשכבה במצב אופקי למנוחה, מה שהעדיף את ההפריה, שכן בעמידה הזרע כביכול נשפך ממערכת המין. למרבה הצער, מחבר זה מגלה נאיביות מוחלטת בתחום הסקסולוגיה. קיום יחסי מין בעמידה אינו מונע כלל הריון. בניגוד לקופים, בני אדם במהלך יחסי מין מעדיפים לעתים קרובות יותר תנוחות שכיבה. עם זאת, הגברת הפעילות המינית של אבות האדם, שמוריס מניח כגורם באנתרופוגנזה, ככל הנראה אכן התרחשה. גורם זה תרם להתרבות, לגידול האוכלוסייה בקהילות פרימיטיביות, לנדידתן אל מעבר לאזורי המחיה, אל מרחבים לא נודעים של ערבות, הרים, יערות וכו&#x27;. מיניות מוגברת, ככל הנראה, הייתה קשורה לרכישת אוכל-כול. מוריס טועה לחלוטין גם בכך שהנישואין הזוגיים הם טבעיים לאדם. מוריס עצמו מביא עובדות רבות הסותרות דוגמה זו. אך הוא מסביר את השאיפה למגעים מיניים מחוץ לנישואין כשאיפה ליצירת זוג חדש ומושלם יותר. אך החלפת בני זוג מוסברת למעשה דווקא בדחף לחידוש הטבוע במבנה הגוף, בדעיכת העוררות המינית במהלך חיים משותפים ממושכים של זוגות נשואים, אשר מורעלת עוד יותר על ידי אינספור קונפליקטים הנובעים מהבדלים מהותיים בין טבע הנשים לטבע הגברים. וזוהי בדיוק השאיפה להפקרות מינית, המתבטאת כבר בצורות אנושיות, לא חיות. פשיטת הרגל המוחלטת של הסכמה המינית של מוריס מתבטאת בהודאתו הבאה: «ברור לחלוטין שהקהילות שלנו, שגדלו ללא פרופורציה, ינקטו באמצעים כלשהם כדי שהקונפליקטים החברתיים התכופים לא יובילו להתפתחות מסוכנת של קשרים מיניים מחוץ לברית הנישואין. אך האבולוציה של הקוף העירום כפרימט מיני ביותר אינה מסוגלת להתמודד עם בעיה זו. הטבע הביולוגי שלו מתמרד שוב ושוב» (שם, עמ&#x27; 95). אז לאן נעלמה כביכול הנטייה הביולוגית ליצירת זוגות נשואים? האמצעים שמוריס כותב עליהם יושמו לאורך כל ההיסטוריה של חברות מסורתיות. טווחם נע בין דרשות דתיות לבין סקילה באבנים על ניאוף. השליט הוולאכי הידוע לשמצה דרקולה נקט בעינויים והוצאות להורג אכזריים כלפי נשים «חוטאות». אך הדרשות על סגולה משפחתית הובילו רק לצביעות ולהונאה, כפי שהודגם היטב ביצירה הקלאסית של ד&#x27; בוקאצ&#x27;ו «הדקאמרון». ואפילו עינויים והוצאות להורג לא יכלו להשמיד את הדחף הטבעי של אנשים למלאות של סיפוק מיני. עם זאת, ההפקרות המינית שקמה בשלבים המוקדמים של האבולוציה של החברה הפרימיטיבית, שהתבססה על הפקרות מינית חיתית של קופים, הייתה שונה לחלוטין, והייתה במידה מסוימת שלילה והתגברות על ההפקרות המינית החייתית. הנתיב האבולוציוני להופעת האנושות החל בכך שקופים אפריקאים שעירים ירדו מהעצים והחלו לחפש במרחבי הערבות אחר מזון. על היבשה הם החלו לנוע על שתי רגליים, ושחררו את ידיהם לעבודה ביולוגית של חיפוש והשגת מזון. הם אכלו כל מה שהיה אכיל, אך הרעב ייסר אותם ללא הרף. ייתכן שהתנאים המוקדמים להליכה זקופה נוצרו אצלם עוד על העצים כתוצאה מהתמחות בטיפוס אנכי, כפי שסבר כבר בתחילת המאה ה-20 החוקר האמריקאי קיזס. אך את ההליכה הזקופה האמיתית הם רכשו הרבה יותר מאוחר בזכות עבודה ביולוגית מתמדת של תנועה דו-רגלית. ללא עזרתם של הגפיים הקדמיות שעדיין היו ארוכים למדי אך התקצרו מדור לדור. העומס על עמוד השדרה ועצמות האגן בהליכה כזו היה עצום. כבד היה גם המחיר על ההליכה הזקופה: כאבים בעמוד השדרה, אוסטאוכונדרוזיס, סיאטיקה, הפרעות מתמשכות בתפקוד המיני אצל נקבות, קשיים בלידה, ירידה ברמת ההורמונים בדם וחוסר יציבות מתאים של הדחף המיני, אובדן קביעות העונג בהחדרת הפין על ידי הזכרים. ההליכה הזקופה הפכה את קודמיו ואבותיו של האדם ל«קופים מקולקלים». לאחר שנקלעו לסביבה יבשתית זרה להם, הקופים ההולכים זקוף מצאו עצמם על סף הכחדה. מסביב הסתובבו להקות טורפים, מוכנים לתקוף את ה«קופים המקולקלים» המוגנים בצורה חלשה, שאינם מסוגלים לרוץ מהר, בקושי הולכים על שתי רגליים. לפי חישובי משקיפים, כ-34% מתמותת השימפנזים החיים בסוואנה האפריקאית נובעת מהתקפות נמרים. הנמרים נמנעים מהתקפה על המון שימפנזים צורחים וזורקים אבנים, אלא אורבים לקופים שפרשו מהעדר. הסכנה של התקפות טורפים דחפה את קהילות הקופים לאורח חיים צפוף, הדומה להחזקה בגן חיות. ידוע שבתנאים כאלה גוברת התוקפנות התוך-קבוצתית, המאבקים על דומיננטיות נעשים תכופים יותר, והם נעשים אכזריים ומסוכנים יותר לחיים. גם המאבקים בין הזכרים על החזקת נקבות נעשים תכופים וקשים יותר. כאשר החיים אילצו את ה«קופים המקולקלים» לעבור לסיבוך של פעילות כלים ולקחת לידיהם מקלות ואבנים, מאבקים כאלה העמידו בספק את עצם קיומם. ארכיאולוגים גילו מספר גדול מאוד של גולגולות של קודמיו המוקדמים של האדם עם גולגולות מנוקבות, ועוד עם סימני קניבליזם. בעלי הגולגולות הללו נהרגו במאבקים תוך-קבוצתיים, ולאחר מכן נאכלו על ידי בני השבט, אשר רסקו את עצמותיהם כדי לחלץ את המוח. בנוסף, גידול התוקפנות הוזן על ידי הגדלת הצריכה של מזון בשרי, שהושג בציד מצוד תחילה על חיות קטנות, ולאחר מכן על גדולות יותר, עם תוספת מסוימת של בשר של חיות שנפלו. אנתרופולוגים רבים מכירים באחד הגורמים החשובים של האנתרופוגנזה את המיניות המוגברת של אבות האדם, מגוון המזון, אוכל-כול, אכילת מזון נא, צריכת מזון בשרי עשיר בחלבונים ודם טרי של חיות שניצודו בציד. מזון בשרי, בינתיים, מעלה בבירור את הנטייה לתוקפנות, בעוד שמזון צמחוני מפחית אותה. אך המיניות המוגברת של אבות האדם לוותה במחיר של הליכה זקופה, שבעקבותיה גדלו בחדות הקשיים באורגזמה אצל נקבות, התפשטו באופן נרחב אנורגזמיה וקרירות, קור מיני, וירדה המוכנות להזדווגות. מוכנות כזו הפכה להיות תלויה במצב הרגשי של הנקבה, במילוי ההורמונלי של גופה, באטרקטיביות של הזכר ובגורמים רבים אחרים. עלה תפקיד החיזור, ובעיקר, גדלה בחדות התחרות על נקבות בין זכרים, שהחלה יותר ויותר להוביל לקרבות אכזריים בין זכרים תוך שימוש בנשק ציד ולהסתיים בפציעות קשות או במוות. קהילות שהתנהגו כך עברו ברירה טבעית ונכחדו, מבלי שהפכו לאבות האדם, ונשארו קודמיו. רק קהילות שיצרו קבוצות חזקות בעלות מעמד גבוה, שאיפשרו לדכא תוקפנות תוך-מינית, להפריד בזמן בין נלחמים ולהענישם, יכלו לשרוד ולהמשיך את הקו האבולוציוני המוביל לאדם. אמצעי חשוב לריכוך קונפליקטים תוך-מיניים היה הפקר מיני (פרומיסקואיטי). אף שהוא עדיין אמצעי חצי-חייתי לפתרון בעיות מיניות, פרומיסקואיטי זה בכל זאת מתגלה כאמצעי לא מבוטל ליציאה מהמצב החייתי. בפרומיסקואיטי של אבות האדם יורדת בהדרגה המרכיב של אי-סדר ועולה המרכיב של חופש. ניסיונות ליצירת זוגות נישואין או משפחות הרמון, ללא ספק, הופכים תכופים יותר, אך הקהילה עוקבת בדריכות אחר כך שמשחקים לפני נישואין לא יובילו לרצח. כתוצאה מכך נוצר חופש בחירת בן/בת זוג מיני ומעבר חופשי מבן זוג אחד לאחר. זה תורם להגדלת תדירות האורגזמה אצל נקבות, לשביעות רצון הדדית של נקבות וזכרים, להפגת מתחים ולחץ נפשי, הופך למאגר חשוב נגד תוקפנות תוך-מינית, מגייס את חברי הקהילה לעבודה ביולוגית משותפת אינטנסיבית. עולה גם רמת העזרה ההדדית בגידול ושימור הצאצאים. והעיקר, עולה הלכידות של הקהילה ויכולתה לעמוד יחד מול אכזריות הטבע הפראי. יחסי משפחה בחברה האנושית עברו דרך ארוכה של התהוות ואבולוציה, והרגולציה שלהם נקבעה עם הזמן על ידי ארגון חברתי ויחסי קניין, כולל הצורך בילדים משל עצמם. אוטופיסטים רבים הציעו בכלל "לבטל" את המשפחה ולהנהיג חינוך ציבורי לילדים. אשליה קומוניסטית זו שקולה להצעה לבטל את הציוויליזציה ולהחזיר את האדם למצב חייתי. אך המשפחה תמשיך להתפתח עם התפתחות החברה. הליברליזציה של יחסים מיניים בחברה המודרנית תימשך, למרות אנחות השמרנים והטפות מאיימות של אנשי דת. היא דורשת גישות חדשות לחיזוק המשפחה. לא באיומי עונשים שמימיים או ארציים ניתן לחזק את המשפחה המודרנית, אלא רק בהעלאת התרבות הפסיכולוגית והסקסולוגית של הפרטים המרכיבים אותה, בהפצת תפיסת עולם מדעית ואמונה מבוססת מדעית. המשפחה תמשיך להתפתח, תקבל צורות מגוונות, ותביא לכל אדם סיפוק מוסרי, פסיכולוגי ומיני. רק כך היא יכולה להפוך למה שהיא צריכה להיות – מקלט של חום, תמיכה הדדית, הגנה מפני סכנה, טיפול עדין זה בזה, טיפוח משותף של תכונות חיוביות בילדים, יחסי שותפות המסייעים בכל שלב של דרך החיים. אם אין זה כך, המשפחה אינה מוסרית. המין – כוח גדול, שלקח חלק בעיצוב האדם, מקור בריאות ושמחה. לראות בכוח זה חטא גם הוא לא מוסרי. יש להעניק לו אופי אנושי ויצירתי באמת, לכוון אותו לשיפור והארכת חיי האדם. ביואקונומיה, ביופוליטיקה, ביומישפט וביומוסר ביולוגים צופים ומזהים זמן רב אצל בעלי חיים אנלוגיות מסוימות לפעילות כלכלית אנושית, פוליטיקה, משפט ומוסר, אם כי תצפיות וניסויים אלה רחוקים עדיין מיצירת אפשרויות לתמיכה אינפורמטיבית בידע שיטתי של תופעות אלה. עם זאת, כבר נעשים ניסיונות למחקר שיטתי בכיוון זה. דוגמאות לניסיונות כאלה הן עבודותיו של החוקר האמריקאי פ. דה-ואל. ב-1982 בניו-יורק יצא לאור ספרו "הפוליטיקה של השימפנזים: כוח ומין אצל קופים". ב-1995 בעבודה אחרת ואל בחן מין וחברה אצל בונובו. ב-1996 בעבודה "מה טוב ומה רע אצל אדם ובעלי חיים אחרים" הוא נגע בשאלות של ביואתיקה. ב-1997 הוא תיאר את ראשית ה"כלכלה" והשירותים אצל שימפנזים. ב-2000 הוא הקדיש מאמר לקונפליקטים אצל פרימטים, ב-2001 – לראשית ה"תרבות" אצלם. ב-1991 יצא ספר של הפרימטולוגים האמריקאים ר. מאסטרס וג. שוברט "הפוליטיקה של הפרימטים". לעיל כבר ציינו שביואקונומיה, במיוחד אצל פרימטים, מסתכמת ב"שוק שירותים" מיוחד. בכך מוסברים במידה רבה גילויי אלטרואיזם מיוחד, "אהבת רע", אצל בעלי חיים רבים, המתבטאים בהאכלה, טיפוח פרווה (גרומינג), הגנה מפני תוקפנות וכו&#x27;. עם הצד ה"כלכלי" של פעילות בעלי חיים קשורה קשר הדוק הקפדה על "עקרונות אתיים" מסוימים. דוגמה טיפוסית לביואתיקה היא תופעת "המתופפים" שנקראה כך על פי התנהגות ארנבי בר, אשר למראה טורף, לפני שהם בורחים, הם מתופפים ברגליהם על הקרקע כדי להודיע לכל הקהילה. הם מסכנים בכך את חייהם, אך מצילים את הקהילה שלהם, את קרוביהם ואת יקיריהם, שבלעדיהם חיים מלאים בלתי אפשריים עבורם. לעתים קרובות, שירותים ניתנים כדי להעלות את מעמדם בקהילה. השגת מזון על ידי פרימטים היא בעלת אופי מגוון ביותר, הדורש חיפוש, טכניקות שונות, ופעילות מעין "מחקרית". לכן הביו-כלכלה שלהם מניחה שיתוף פעולה ייחודי בפעילות, חילוף אינטנסיבי של מוצרים ושירותים, חלוקת מזון באמצעות האכלה, האכלת צאצאים, וכן מעין "חלוקת עבודה", כלומר חלוקה מסוימת של תפקידים בעבודה הביולוגית. ה"חיים הפוליטיים" בקרב קופים מגוונים למדי, והם תואמים את הארגון הביו-חברתי שלהם ואת צורכי הביו-כלכלה. המערכת הביו-פוליטית של קופים נקבעת על ידי מערכת הדומיננטיות וחלוקת הדרגות בין הפרטים. כפי שמציין החוקר הרוסי יו. סמיונוב, "מערכת הדומיננטיות קובעת את כל המבנה של כל התאגדות של קופים. התנהגותו של כל בעל חיים החבר בהתאגדות תלויה במקומו במערכת הדומיננטיות, במעמדו... בהתאגדות... יכול להתרחש ומתרחש כל הזמן שינוי במעמדם של חבריה הבודדים. מערכת הדומיננטיות שהתבססה פעם בהתאגדות אינה נשארת ללא שינוי, היא נבנית מחדש כל הזמן" (סמיונוב יו.אי. כיצד נוצרה האנושות – מ.: הספרייה הציבורית ההיסטורית הממלכתית של רוסיה, 2002 – 790 עמ&#x27;, עמ&#x27; 139). מערכת ביו-פוליטית כזו מזכירה מאוד פוליטיקה אנושית עם מיקומם הקבוע של אנשים בסולם ההיררכי של הכוח, מאבק מתמיד על מעמד, דרכים שונות להבטחת קידום קריירה, כולל באמצעות הורים, קרובי משפחה, חברים, תככים שונים, סכסוכים, תוקפנות וכו&#x27;. חייהם של קופים, ה"חברתיים" ביותר מבין כל מיני עולם החי, עוברים בבירור יחסים מתמיד, הקובעים במידה רבה את המעמד, את המיקום בקבוצה ובקהילה. אצל בעלי חיים עדריים כאלה, כמו למשל אוכלי עשב, יש פחות משמעותית בירור יחסים וסכסוכים כאלה, אם כי אילים הנאבקים בקרניהם ו "קרבות טורניר" של זכרים על נקבות מדגימים בירור יחסים אפיזודי, אך לא שיטתי, של דומיננטיות. בהתאם, גם למערכת הדומיננטיות אין אופי כה גורלי. כל העדר עוקב בעיוורון אחרי המנהיג, גם אם המנהיג מוביל אותם אל מותם (גם זה מזכיר במידה מסוימת התנהגות פוליטית בחברה האנושית). מבנה ביו-פוליטי כזה של העדר נעוץ בביו-כלכלה. עדר אוכלי עשב חי בתנאים של שפע מזון, אין צורך להשיג אותו, הוא תמיד מתחת לפרסות, רק צריך לעבור ממרעה למרעה, לחפש מספוא עסיסי, וכאן אי אפשר בלי מנהיג מנוסה ונחוש. אם העדר יתחיל להתפזר או להתנגש על בחירת הדרך, צפוי לו מוות או מטורפים, או מנדודים ארוכים באזור שבו אין מספוא. לכן העדר נטול עצמאות, המבנה הביו-פוליטי שלו מזכיר המון של אנשים, והפסיכולוגיה של ההמון הופכת אנשים למשתתפים בעדר, המונהג על ידי מנהיג. בזה טמון ההבדל היסודי בין קהילת הקופים והקדם-אנשים המוקדמים לבין עדר אוכלי העשב. בספרות המדעית מקובלים המונחים "עדר קופים" ו"עדר פרימיטיבי". עם זאת, משמעותם של מונחים אלה עלולה להטעות. כבר קהילת הקופים בעלת ארגון שונה לחלוטין מזה של עדר אוכלי העשב. היא גם עדר, גם להקה, וגם קהילה דמוית-חברתית. לכן אנו משתמשים במונח "קהילה" כמושג הרחב והמקיף ביותר, ואנו רואים במונח זה את ההולם ביותר לתופעה הנחקרת. בקהילות קופים קיים ארגון ביו-פוליטי מורכב ודינמי למדי, ישנם פרטים "שאפתניים" השואפים כל הזמן להעלות את דרגתם בקהילה, ומשתמשים לשם כך במגוון רחב של דרכים, החל מכריתת בריתות ידידות ומגעים ידידותיים וכלה בתוקפנות ישירה כלפי מתחרים. ישנם גם פרטים הרחוקים מהביו-פוליטיקה, המרגישים טוב "תחת קורת הגג" של פרטים פעילים ונחושים יותר, ומפיקים ממעמדם הכפוף תועלת ביו-כלכלית לא מבוטלת. פרטים דומיננטיים, המרכיבים את הקבוצות שלהם, מתגלים כמגייסים, והקבוצות שלהם ממלאות תפקיד של מבני גיוס ביו-פוליטיים. פרטים כפופים בדרגה נמוכה הם המגויסים. בזה טמונה מהות מערכת הדומיננטיות. כפי שמציינת ז&#x27; רזניקובה, "התאגדויות של פרטים מובילות לכך שבקהילה נוצרת לא כל כך היררכיה של פרטים, אלא היררכיה של קבוצות. בקבוצות של קופים גבוהים ונמוכים גם יחד, שניים או שלושה זכרים יכולים להתאחד כדי להסיח את דעתו של הדומיננט, על ידי העמדת פנים של קטטה או ממצא מעניין, ובעוד הדומיננט מחזיר את הסדר, לקבל בתורם גישה למזון או אפילו להרחיק נקבה. זכרים בדרגה גבוהה יחסית יכולים להתאחד כל הזמן כדי להחזיק את האחרים בפחד, מה שבאופן יחידני בדרך כלל לא מצליח להם" (רזניקובה ז&#x27;.אי. אינטלקט ושפה של בעלי חיים ואדם. יסודות האתולוגיה הקוגניטיבית – מ.: אי.פי.קיי "אקדמקניגה", 2005 – 518 עמ&#x27;, עמ&#x27; 407). כמה זה מזכיר התנהגות של אנשים! בעלי חיים, ובעיקר קופים, מסוגלים ליצור קואליציות וחמולות ביו-פוליטיות. קבוצות קרובות, שמבנהן תיארנו בחלק הקודם, יכולות לשמש בסיס להיווצרות חמולות, ובהסתמך עליהן חברי החמולות יכולים לממש את צורכיהם ואינטרסים שלהם. "מלבד חמולות יציבות יחסית," כותבת ז&#x27; רזניקובה, "חברי הקהילה יכולים ליצור גם קואליציות זמניות, המכוונות או להשגת רווח מיידי, או כדי &#x27;ברצינות ולאורך זמן&#x27; להעלות את דרגתם המשותפת, אם קשה לשמור על דרגה אינדיבידואלית" (שם). כמו בקהילה האנושית, תמיכה של חמולה קרובה או קואליציה יכולה לספק לפרימט נתיב למעלה, לכיבוש ולחיזוק מעמד גבוה בקהילה. מעמד זה מבטיח סיפוק מועדף של צרכים תזונתיים ומיניים, שגשוג ביואקונומי של הפרט. אך על מעמד גבוה יש להילחם ללא הרף, וכל פעולה שגויה קלה לעיני קהל הקופים עלולה לגרור השלכות משמעותיות מאוד הקשורות לאובדן מעמד. בנוסף, אורח החיים של רוב מיני הקופים, הכרוך בהתמדה ביצירת קבוצות הנודדות בנפרד בחיפוש אחר מזון ולאחר מכן בהתמזגותן לקהילה אחת, מחייב חידוש של מערכת הדומיננטיות באמצעות בחינה מחודשת של יחסי המעמדות. לא פעם אצל קופים יש גם רכישת מעמד מלידה, כלומר מעין מקבילה למעמד תורשתי. עם זאת, ככל שהפרט מתבגר, עליו להשתלב במאבק על המעמד. קיימת חוקיות ברורה וניתנת למעקב בהתנהגות הביופוליטית של פרימטים: ככל שהם חיים בתנאי סביבה דלים יותר במשאבי מזון, כך התחרות התוך-קבוצתית על המשאבים חריפה יותר, רמת התוקפנות גבוהה יותר, המאבק על הדומיננטיות עז יותר, מידת העצמאות והחופש של הפרטים נמוכה יותר, שליטתם של בעלי החיים הדומיננטיים על הכפופים קשיחה יותר, וההיררכיה של המעמדות של כל פרט נוקשה יותר. המאבק בתוך הקהילה הופך לאכזרי עוד יותר במרחב מוגבל, בתנאי צפיפות או אוכלוסיית יתר; המאבק על המעמד הופך לקטל ממשי, דם נשפך, ומופיעות גופות. זהו מה שנקרא אפקט גן החיות, שתואר על ידי החוקר האנגלי ס. צוקרמן עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20. אפקט גן החיות נצפה על ידי צוקרמן בגן החיות הלונדוני בתנאי צפיפות קיצונית בכלובים, כך שאין להרחיב את דפוסי ההתנהגות המבעיתים שתיאר על יחסים ביופוליטיים של קופים בתנאים טבעיים. עם זאת, אותן תכונות התנהגותיות מתבטאות אצל פרימטים גם במצבים שונים של אסונות טבע – שריפות יער וערבות, שיטפונות, בצורות ממושכות וכדומה. אופיים של יצורים אלה, שהיו בעבר טובי מזג, מתקלקל לנגד העיניים. לפי תצפיותיו של ס. צוקרמן, בעלי החיים הדומיננטיים לוקחים מהכפופים את כל המזון, ואף שולפים אותו מכיסי הלחיים. בעלי חיים חלשים יכולים לאכול רק כאשר האדון שבע. לא פעם הם רעבים ועלולים למות מרעב. ככל שיהיו רעבים, הם אפילו לא מנסים לגעת במזון, כי מצפה להם ענישה אכזרית. הם ממתינים לעידוד מהדומיננט, בולעים רוק. כאשר בעל חיים כפוף מגיע למעמד דומיננטי, הוא נוהג בדיוק באותו אופן. אופיים של היחסים משתנה בחדות לא רק בתחום המזון אלא גם בתחום המיני. מגיע הקץ להפקרות הרגילה, הקהילה מתפצלת למשפחות הרמון השייכות לזכרים הדומיננטיים, והזכרים הכפופים בדרג נמוך נשארים בכפייה רווקים. «קרבות טורניר» על נקבות, הנדירים מאוד אצל קופים בתנאים נורמליים של סביבה טבעית, לא רק שהופכים תכופים יותר, אלא גם מתפתחים לדו-קרב עקוב מדם. לפי תצפיותיו של צוקרמן, כתוצאה מהתכתשויות מתמדות על החזקת נקבות, נמצאו עקבותיהן בצורת שריטות, חבורות ופצעים כמעט אצל כל הזכרים של גורילות, אורנגאוטנים, גיבונים ובבונים צ&#x27;אקma. צוקרמן מביא אפילו סטטיסטיקה של החזקת נקבות על ידי «האריסטוקרטיה» של הקופים. הוא צפה בשתי מושבות של קופים שחיו בשטח מוגבל בגן החיות הלונדוני. במושבה הראשונה חיו 100 קופים לא בוגרים מינית משני המינים, 25 זכרים בוגרים ו-25 נקבות. בזמן ש-5 זכרים בוגרים הכניסו להרמונים שלהם את כל 25 הנקבות, ואחד מהם החזיק בשבע נקבות. בהתאם, 20 זכרים בדרג נמוך יותר נשארו רווקים ואפילו לא העזו להתאחד כדי לכבוש מחדש את הזכות להנאה מינית. במושבה השנייה, עם 42 פרטים לא בוגרים, חיו 8 זכרים בוגרים ו-10 נקבות. בזמן ש-4 זכרים השתלטו על כל הנקבות, כאשר אחד החזיק בהרמון עם 4 נקבות, השני עם שלוש, השלישי עם שתיים, ולרביעי נשארה רק אחת, והוא יצר זוג מונוגמי. היווצרות הרמונים מובילה להתפרקות קהילת הקופים, להיווצרות אנטגוניזמים בין גבוהים לנמוכים, דומיננטיים לכפופים, בעלי כוח לחסרי כוח. הראשונים חיים ברווחה ובשובע, מספקים במלואם את האינסטינקטים המיניים, בעוד האחרונים נאלצים להסתפק בשאריות לאחר ארוחת הדומיננטים. מבני הרמון, הקורעים קהילות ומערערים את הסולידריות הביופוליטית, הופכים את הקהילות לחסרות אונים מול סכנות חיצוניות. יו. סמיונוב מכנה מצב זה «אינדיבידואליזם זואולוגי». עם זאת, הוא נצפה רק בתנאים קיצוניים, ובתנאים נוחים יותר הביופוליטיקה של קהילות קופים חוזרת במהירות למסלול של עבודה ביולוגית משותפת וחילופי שירותים. במקביל, העצמאות והאינדיבידואליזם הביולוגי של הפרטים רק גדלים. הרי עצם אורח החיים «החברתי» של פרימטים נוטה להתפתחות גבוהה בהרבה של אינדיבידואליות ממה שאפשרי עבור בעלי חיים אחרים. בהתאם, רמת שיתוף הפעולה, העזרה ההדדית וחילופי הפעילות גדלה אף היא. מקום חשוב ביותר בביופוליטיקה של קהילת הקופים תופסת המנהיגות. מנהיג קהילת הקופים שונה מהותית ממנהיג עדר פרסות. פרסות הולכות ללא היסוס אחרי מנהיגן, בעוד שמנהיג קהילת הקופים נאלץ לאשר ללא הרף את מעמדו הגבוה מול ניסיונות של מתחרים, קבוצות חלופיות ופרטים מתבגרים לתפוס את המעמד העליון בקהילה. כדי שזה לא יקרה, המנהיג נאלץ לנקוט ללא הרף פעולות המחזקות את מעמדו ואת מעמד הקבוצה התומכת בו. התכונה החשובה ביותר של מנהיג בקהילות בעלי חיים היא נחישות ופעילות בפעולות. בניסוי של הגרמני תפקידן של תכונות אלה הודגם באופן משכנע על ידי החוקר א. פון הולסט. בעריכת ניסוי על דגי גוליין, הולסט הסיר מאחד מהם את המוח הקדמי, השולט אצל דגים אלה ברפלקסים של התנהגות להקה. גוליין רגיל תמיד מתאם את תנועותיו עם הצורך להישאר בלהקה, שכן כשהוא פורש מהלהקה הוא חושף את עצמו לסכנת התקפה של דגים טורפים ועלול אף ללכת לאיבוד או לפגר אחרי הלהקה. אולם הגוליין המשותק, שנראה כלפי חוץ תקין לחלוטין, שחה בנחישות בחיפוש אחר מזון, מבלי להביט לאחור אל הדגים האחרים. כתוצאה מכך, כל הלהקה שחתה אחריו, והוא הפך למנהיג הקבוע של הקהילה שלו. דזמונד מוריס בספרו "גן החיות האנושי" (סנט פטרבורג: אמפורה, 2004 – 287 עמ&#x27;) מתאר בצורה מבריקה את התכונות ועקרונות ההתנהגות הנחוצים למנהיג פרימטים כדי לרכוש ולשמר את מעמדו הגבוה. הפגנת נחישות וביטחון מתבטאת באימוץ יציבה מלכותית, קומה רגועה, הליכה חשובה, תנועות איטיות ובאותה עת אנרגטיות. כך, מנהיג הבבונים מתמתח בעצלתיים כאשר קהילת הבבונים נמצאת במצב של דאגה, ובכך מפגין שפחד אינו ידוע לו והמצב נמצא בשליטה. אך הוא, כמו קפיץ דחוס, מוכן לעבור לפעולה נחרצת ברגע שהסכנה הופכת ברורה או שמישהו מהבבונים פולש למעמדו המנהיגותי (שם, עמ&#x27; 49). תפקיד הנחישות והביטחון כה גדול, משום שתכונות אלה הן בעלות אופי מגייס. "למנהיג," כותב מוריס, "חשוב הרבה יותר לקבל החלטות נחרצות מאשר נכונות... לא מה שאתה עושה חשוב, אלא איך אתה עושה זאת... מנהיג שעושה דברים שגויים בצורה נכונה יזכה במידה מסוימת להכרה רבה יותר וישיג הצלחה גדולה יותר מאשר מי שעושה דברים נכונים בצורה שגויה" (שם, עמ&#x27; 55). מנהיג חזק נוקט באגרסיביות רק כאשר יש התנגדות פעילה של הכפופים, כאשר סמכותו מאותגרת ברצינות. ב התנגדות פסיבית מספיקה מחווה מאיימת, מבט זועם, סיבוב ראש חד. הבעת כעס רק חושפת את חולשתו של המנהיג. עם זאת, מנהיג בבונים שמגלה לפתע אגרסיביות כלפי הכפופים ומשרה עליהם פחד, בכך רק מדגיש את עליונות מעמדו. בהיותו תמיד לעיני הקהילה, המנהיג מדי פעם מפגין את סמכותו (שם, עמ&#x27; 53-53). אולם מעמדו של המנהיג טומן בחובו תמיד סכנות. הן נובעות לא רק מזכרים בדרגה גבוהה השואפים לתפוס את מקום המנהיג, אלא גם מהכפופים, שבמקרים מסוימים יוצאים ממרות. אם איומים אינם עוזרים, יש לעבור להתקפה ישירה, מה שכשלעצמו כבר מערער את עמדות המנהיג ומטיל ספק ביכולתו להפעיל סמכות. אך מסוכן עוד יותר הוא להפסיד בקרב על הדומיננטיות או לנצח אך להיפצע פציעה חמורה שלא תאפשר למלא את תפקידי המנהיג. יתרה מזאת, הכפופים רבים, והם עלולים להתאחד (שם, עמ&#x27; 54). לכן מנהיג קהילת הבבונים או פרימטים אחרים מנסה להישען על קבוצה, קואליציה (או חמולה) של פרטים בדרגה גבוהה, שביניהם יש גם כאלה שקיבלו דרגה גבוהה הודות לסיועו של המנהיג ויהיו נאמנים לו, משום שמעמדם נשען על מעמדו של המנהיג. דווקא חברי הקבוצה המובילה מבצעים במקום המנהיג את תפקידי הענישה. את חברי קבוצה זו המנהיגים מעודדים, בכך שהם מרשים להם ליהנות בכל דרך מיתרונות מעמדם הגבוה. מכיוון שכל אחד מהם עשוי לתבוע את מקום המנהיג, יש לעודד התנגשויות ולתחזק איבה ביניהם. הפופולריות של המנהיג תלויה ביכולתו להגן על חברים חלשים בקהילה מפני רדיפה בלתי הולמת, לווסת את היחסים בתוך הקהילה, להפריד בין ניצים, לגלות פעילות נמרצת, לתמוך בחידושים מסוימים, לכוון את מחזורי החיים של הקהילה. "כאשר מנהיג הבבונים מחליט לצאת לדרך," מציין מוריס, "כל הלהקה הולכת אחריו; כאשר הוא נח – כולם נחים; כאשר הוא אוכל – כולם אוכלים" (שם, עמ&#x27; 59). אותו דבר נצפה בקהילות של גורילות ובמינים רבים אחרים של קופים. אחד התפקידים החשובים ביותר של המנהיג הוא הגנת הקהילה מפני איומים חיצוניים. הגרעין המגייס של המגינים הוא הקבוצה האליטיסטית הקרובה למנהיג. "מלחמה" נגד טורפים היא האמצעי הטוב ביותר להעלאת יוקרתו של המנהיג. אלה הם, לפי מוריס, העקרונות העיקריים של הפעלת סמכות אצל פרימטים, מבבונים ועד אדם. כמובן, מוריס טועה בכך שבבסיס הפעלת הסמכות בחברה האנושית עומדת התנהגות חיות. הדמיון בהתנהגות מנהיגי פרימטים ובני אדם מוסבר באופי המגייס של הפעלת תפקידי סמכות. אולם לא התנהגות חיות, אלא ארגון חברתי-מגייס מורכב ביותר של קהילות אנושיות עומד בבסיס הפעלת הסמכות בחברה האנושית. בחלק הקודם כבר תיארנו את תהפוכות חייהם של בני האדם הקדומים הראשונים, כאשר יצאו מהיערות אל המישור הערבות הרחב והחלו לנוע על גפיהם האחוריות. כאן מיד נוצר אפקט גן החיות: סכנות האורבות בכל צעד מהתקפות טורפים, בידוד עצמי של הקהילה מהסביבה החיצונית וצפיפות מגורים כתוצאה ממוות מתמיד של פרטים שנפרדו מהקהילה, מחסור כרוני במשאבי מזון, והצורך לדאוג כל הזמן למזון גרמו לאותם אפקטים ביופוליטיים שתוארו על ידי ס. צוקרמן בהחזקת חיות בצפיפות בגן החיות הלונדוני בשנים 1925-1930 ובתערוכת פריז ב-1931. המצב הביופוליטי היה טראגי באמת. קרבות דמים בלתי פוסקים בין זכרים על מזון ועל החזקת נקבות, מערכות דומיננטיות אכזריות ביותר, שבהן כפופים לעתים קרובות מתו מרעב כתוצאה מבליעת כל המזון על ידי הקבוצה הדומיננטית – זו הייתה ההשפעה הביופוליטית של החזקת בעלי חיים בסביבה לא טבעית, בשבי, בצפיפות במרחב מוגבל. כאשר קופי האדם הדו-רגליים התרגלו במידה מסוימת לטריטוריה שכבשו, הודות לשימוש מאולץ בחפצי טבע ככלי נשק מלאכותיים, הם עברו מלקטות לציד, והארגון הביופוליטי שלהם החל להיבנות מחדש בהתאם לפעילות הביו-כלכלית. אך בתנאים של הגבלת הפקרות מינית, קיומן של משפחות הרמון של זכרים בדרגה גבוהה שקרעו את הקהילה, ומספר גדול של רווקים בדרגה נמוכה, אי אפשר היה להשיג את אותה ארגוניות ולכידות שנדרשו לציד מוצלח. הדבר יצר מחסור מתמיד במשאבי מזון, במיוחד בחלבון, וכתוצאה מכך הזין בנוסף את אפקט גן החיות. יו. סמיונוב מתאר אפקט זה כך: «המריבות בעדרי הקדם-אנשים היו לא רק תכופות יותר מאשר אצל קופים, אלא גם בעלות אופי אכזרי יותר. קופים ברובם הם בעלי חיים אוכלי צמחים. הכלים היחידים שהם מפעילים במהלך מריבות הם ידיים, רגליים ושיניים. קדם-האנשים היו טורפים, שידעו להרוג חיות גדולות למדי עם אלות עץ וכלי נשק מעצם ואבן. אין ספק שהם השתמשו בכלים אלה במהלך מריבות ביניהם. השימוש באלות ואבנים במריבות היו לו השלכות חמורות ולעתים קרובות הוביל לתוצאות קטלניות» (סמיונוב יו.אי. כיצד נוצרה האנושות – מ.: הספרייה ההיסטורית הציבורית הממלכתית של רוסיה, 2002 – 790 עמ&#x27;, עמ&#x27; 188). בספרו של סמיונוב מובא מידע מעבודותיהם של החוקרים הדרום-אפריקאים ר. דארט ור. ברום, המשקף את תוצאותיה של מלחמת אחים בשחר קיומה של האנושות. הן מזעזעות לא פחות מזוועות מלחמות האזרחים בארה"ב וברוסיה. כמעט כל גולגולותיהם של קדם-האנשים המוקדמים (אוסטרלופיתקוס) נושאות סימני פגיעה, ופגיעות אלה דומות לחורים בגולגולותיהם של בבונים שהם צדו. סימני רצח והשחתה דומים התגלו על ידי ארכיאולוגים אצל מינים שונים לחלוטין של קופים קדם-אנושיים. הנה רשימה רחוקה מלהיות מלאה של מצב הגולגולות של מינים אלה: אוסטרלופיתקוס אפריקנוס – סימני מכה צדית; פלזיאנתרופוס – מכה דומה; פלזיאנתרופוס אחר – מכה מלמעלה; פלזיאנתרופוס שלישי – שבר בגולגולת ממכה מלמעלה עם עצם ארוכה של גפה של חיה בעלת פרסות; אוסטרלופיתקוס פרומתאוס – שבר ממכה אלכסונית כבדה על החלק העליון של הגולגולת, שלאחריה הופרדה עצם העורף; פראנתרופוס מסיבי – ניקוב עצם הגולגולת על ידי חתיכת אבן בקוטר של כ-5 ס"מ, שנתקעה בחלל הפנימי של הגולגולת וכו&#x27;. מטבע הדברים, עם אורח חיים כזה, קהילות של קודמיו של האדם שרדו לעתים רחוקות ביותר; הן השמידו את עצמן, בלשונו של ר. דארט, במאבק פנימי משמיד. את ההרס השלימו טורפים, שבתנאים רגילים פחדו אפילו להתקרב לקופים מסוכנים. «האנטגוניזם בין משפחת ההרמון לעדר, – קובע יו. סמיונוב, – שצוין אצל קופים, קיבל אצל קדם-האנשים צורות חריפות במיוחד. עבור אותם עדרים שבהם הוא הגיע לדרגת התפתחות כזו שהפך לאיום על עצם קיומם של קדם-האנשים, פתרון הסכסוך בין משפחת ההרמון לעדר הפך לצורך חיים חיוני. סכסוך זה יכול היה להיפתר או על ידי הריסת משפחות ההרמון והמסתן בעדר, או על ידי התפרקות העדר למשפחות הרמון עצמאיות נפרדות» (שם, עמ&#x27; 190). קהילות ומינים שהלכו בדרך הפיתוח השנייה נכחדו ויצרו ענפים אבולוציוניים ללא מוצא. הדרך הראשונה הובילה קהילות ליצירת קבוצות גיוס, שדיכאו את נטייתם של זכרים בדרגה גבוהה למונופול על נקבות בהרמונים, ואיתה גם את בירור יחסי הדומיננטיות עם נשק ביד. התמוססות משפחות ההרמון בקהילה גררה גם התמוססות חלקית של קבוצות קרובים וחמולות, אם כי אלה שרדו והמשיכו להשפיע באופן משמעותי על החיים הביופוליטיים של קהילות. כך התרחשה הפריצה הראשונה בהיסטוריה של האנושות המתהווה לשוויון ולחופש. זכרים רווקים ופרטים בדרגה נמוכה חדלו להיות פרטים סוג ב&#x27; והורשו לתחרות לא אלימה על נקבות ועל מוצרי מזון שהושגו במשותף. המערכת הנוקשה של דומיננטיות החלה בהדרגה להפוך לארגון ציד. כך, צורכי הביו-כלכלה, הקשורים בצורך הדחוף ליצור ארגון ציד יציב ומקיף את כל חברי הקהילה, הולידו מבני גיוס (קבוצות) מתאימים, שהנהיגו סדר ביופוליטי בקהילות וכיוונו את כל האנרגיה של חבריהן לכיבוש הטבע הפראי, להשגת ממנו משאבים לאופטימיזציה של פעילות החיים. הודות לחופש יחסי המין שהושג באמצעות הפקרות מינית, חלה עלייה בשיעור הילודה וגידול מהיר באוכלוסייה. אם קהילות קופים מונות עשרות או במקרה הטוב מאות חברים, קהילות קדם-האנשים גדלות לאלפים, אך ככל שמרחבים מסוימים מתרוקנים, הן נאלצות להתפצל לקהילות קטנות יותר ולנדוד למרחקים ניכרים בחיפוש אחר מזון. כך נוצר דחף לכבוש מרחבים מרוחקים יותר ויותר, להתפזר על פני כל הארץ. ארכיאולוגים מרבים לכתוב על קבוצות קטנות של בני אדם קדומים, ולעתים שוכחים שאלה רק שרידי מחנות שנשתמרו במערות. מאלה שחיו מחוץ למערות לא נשתמרו שרידים, כשם שלא נשתמרו שרידים מכלי עץ של ציידים קדומים, כל זה התפרק באדמה ללא שארית. הסדר הביופוליטי בקהילות תרם ללא ספק לגידול הדמוגרפי של קהילות אלה, לעבודה ביואקונומית מוצלחת של ליקוט תוצרי טבע אכילים, ולציד של חיות גדולות, בינוניות וקטנות. יד ביד עם הביופוליטיקה מתפתח גם הביומשפט. כבר בקהילות של קופי יער זוכה זכות ההחזקה להתפתחות הגדולה ביותר, מעין קודמת מוקדמת לזכות הקניין. לפי תצפיותיה של ג&#x27;יין לאוויק-גודול, זכות ההחזקה אצל שימפנזים עומדת אפילו מעל ליחסי דומיננטיות. כאשר פרט בדרג נמוך משיג חתיכת בשר לאחר שהרג חיה קטנה, או מוצא מעדן נדיר, אפילו פרטים בדרג גבוה אינם מנסים לחטוף את השלל. בעוד שמנהיגים אכזריים ביותר שכחו לזמן מה את מעמדם ואת שמירת עמדת הדומיננטיות שלהם. הם "התחננו" בהשפלה לחתיכה. אם מביטים בבעיית הביומשפט באופן רחב יותר, אפשר לומר שכל חלוקת שלל בקהילות חיות, במיוחד "חברתיות", היא בעלת אופי ביומשפטי. בחלוקת השלל, הביומשפט מבוסס על ביואקונומיקה ונתמך באמצעים ביופוליטיים. מזון שמושג על ידי פרט בודד נקנה על ידו בזכות החזקה ויכול להיאכל לבדו. אולם משיקולים ביופוליטיים, עדיף לחלוק חלק מהמזון עם הסובבים, ובכך לצבור נקודות במרחב הביופוליטי. במזון שהושג במאמצים משותפים של כמה פרטים, קופים חולקים ללא תנאי ובנכונות גדולה בהרבה מאשר במזון שהושג לבד. אצל קופים קיים גם עקרון שוויוני של חלוקת שלל, וגם עקרון שבו החלק הארי הגיע למנהיג ולקבוצת המנהיגות. אין ספק שכל העקרונות האלה של ביומשפט פעלו גם בקהילות של קדם-אדם וגם בקהילות פרימיטיביות מאוחרות יותר. ציידים, שיצאו לדרך ארוכה ומסוכנת אחרי שלל, השתמשו בזכות ההחזקה ואכלו לשובע. לאחר מכן הם יחד נשאו או גררו את פגרי החיות ההרוגות, כדי להאכיל את אלה שנשארו במחסות: נקבות, גורים, זקנים וחולים. כמובן, בחלוקת המזון, במיוחד בתקופות רעב בשנה, התנהלו קונפליקטים על משאבי מזון שהיה צריך לדכא בכוח. עקרון החלוקה השוויונית עמד כל הזמן בסתירה לזכות ההחזקה, ולכן ברגעי קונפליקט כאלה נאלצו מנהיגי הקהילות להפעיל לעתים קרובות במיוחד את סמכותם "השיפוטית". בקהילות קופים נקבעת ומתחזקת באופן ספונטני זכות הדומיננטיות, שעל בסיסה כבר בקהילות קדם-אנושיות נוצרת סמכות ביופוליטית של מנהיגים ושל קבוצות בדרג גבוה. הביומשפט מיושם על ידי קבוצות כאלה באמצעות איסורים: איסור על קטטות עם שימוש בנשק, איסור על הקמת הרמונים וכו&#x27;. מפרי האיסורים או שמוכים מיד, בלי לבדוק מי צודק ומי אשם, או שגורשים אותם כליל מהקהילה, וגוזרים עליהם מוות ודאי. בקהילות מסוימות יכלה להיות למנהיגים זכות חנינה. על בסיס ביואקונומיקה, ביופוליטיקה וביומשפט, כבר בקהילות חיות מתפתחת ביומוסריות מיוחדת במינה. חיות, כמו בני אדם, ניחנות ברגשות משפחתיים וידידותיים, חיבה, שאיפה להשיב טובה תחת טובה, עזרה הדדית, אלטרואיזם מיוחד. חלקית אלטרואיזם כזה מוסבר בחילופי שירותים, אך בשאר הוא נובע מאהדה של פרטים מסוימים כלפי אחרים. אומץ ונחישות מרבים פעמים להעלות פרטים לפסגות המנהיגות הביופוליטית. מדענים רבים רואים באמירה שחיות גבוהות אינן נטולות ניצנים של רחמים, חמלה, בושה, עלבון, תחושת אשמה ואפילו חוש צדק, אנתרופומורפיזם נאיבי. אולם שלילה מוחלטת של ניצנים כאלה משמעותה נפילה לקיצוניות ההפוכה, לתחושת עליונות מוחלטת של האדם כ"כתר הבריאה" ולניתוקו ובידודו מעולם החי כמובן, רגשות ומוטיבציות התנהגותיות בעלי צביון אתי אצל חיות הם אימפולסיביים, לא יציבים, לא עמידים, ולעתים קרובות הם מתחלפים בגילויי אכזריות, זעם, פחדנות, מה שנקרא "אינדיבידואליזם זואולוגי" (י&#x27; סמיונוב). אבל גילויים כאלה נפוצים גם אצל בני אדם. הסיבה לחוסר היציבות של הביואתיקה היא היעדר בקהילות חיות של מבני גיוס קבועים, הממריצים את פעולתם של מנגנוני מוטיבציה של הנפש, המכוונים להשגת מטרות חברתיות ארוכות טווח. עם זאת, ככל שמין הוא ביוסוציאלי יותר, כך נצפים אצלו יותר גילויי עזרה הדדית, שיתוף פעולה בהשגת מזון, בגידול גורים, בסידור המחיה, דרכים לבלימת תוקפנות תוך-קבוצתית, אבל גם קונפליקטים מסיבות שונות מתרחשים הרבה יותר. הדבר נכון במיוחד לגבי פרימטים. האופי הביוסוציאלי עצמו של קופים נוטה לעצבנות, לשימוש בחפצים שהם מושא לתביעות של קופים אחרים, לגיוס פנימי להגנה על דרך התנהגותם בקהילה. קופים מתקוטטים כל הזמן, מתפייסים, פותרים בעיות יחסים, ומשפיעים על קופים אחרים. חוקרים מונים כ-30 דרכים לכיבוי תוקפנות אצל מיני קופים שונים. אלה כוללים חשיפת שיניים סגורה, חשיפת שיניים עם צעקה, נשיקות, נקישות, תנועות שפתיים ולשון, הצגת הגב, ניקוי פרווה, הרחקה, כריעה, חיבוק, נגיעה ביד בגוף או בפין, גירוד האדמה ברגליים, הרמת זנב, הרחת, מניפולציה בחפצים, נשיקה, התערבות ידידותית של "מפשר" בדרג גבוה וכו&#x27;. לכל מיני הפרימטים אופייני גם החלוקה הנוקשה, הקיימת אצל בני אדם, של בני מינם ל"שלנו" ו"זרים". אוריינטציה כמעט אנושית ובלתי מוסרית על פי העיקרון "כלפי זרים הכל מותר" נצפתה על ידי ג&#x27;יין לאוויק-גודול אצל שימפנזים. כל הזמן ב&#x27;זרימתם&#x27; מקבוצה אחת לאחרת, בעלי חיים אלה דואגים לעתים קרובות לחברים החלשים בקהילתם, מטפלים בעדינות בגורים, אך רק בגבולות קהילתם. ברגע שמופיעים זרים, שימפנזים מאותו סוג, הזכרים השומרים על גבולות הטריטוריה עלולים להתנפל עליהם. לא נדירים מקרים של הריגת נקבות ואכילת גוריהן. במעקב אחר המניעים ומאפייני ההתנהגות של בעלי חיים, לאורך כל ההיסטוריה של עולם החי, ניתן לציין שהם חדורים במגמות מגוונות ביותר, שהובילו בסופו של דבר להיווצרות האדם. אך מגמות אלו לא היו מתממשות, אלמלא לפני כמה מיליוני שנים קהילות מסוימות של קופים לא עברו לקיום יבשתי ולא יצרו סוג של גיוס (מוביליזציה) שאיפשר להן לשרוד ביעילות בעולם החדש והמורכב מאוד הזה עבורן. פרק 14. תולדות הופעתו והתפתחותו של האדם התקופה הפלאוליתית ושלבי האנתרופוגנזה הופעתו והתפתחותו של האדם, התרחקותו מעולם החי, אשר קיבלה בספרות המדעית את השם אנתרופוגנזה, ארכה כמה מיליוני שנים – פרק זמן קצר מאוד בהשוואה למיליארדי השנים של הופעת החיים והתפתחותם על פני כדור הארץ, ובאותה עת ארוך מאוד מאוד בהשוואה לאלפי השנים של קיום הציוויליזציות האנושיות. מבחינה גיאולוגית, תקופת האנתרופוגנזה, כפי שכבר צוין, קיבלה את השם אנתרופוגן, ומבחינה ארכאולוגית – פלאולית, כלומר תקופת האבן העתיקה, המאופיינת בתחילה בשימוש, ולאחר מכן בייצור מיומן יותר ויותר של כלי אבן, &#x27;תעשיית&#x27; האבן. ייצור ושימוש בכלי אבן עיצבו במידה רבה גם את האדם עצמו, וניתן לומר שהאדם עיצב וכאילו &#x27;פיסל&#x27; את עצמו בתהליך של פעילות כלים וחברתית-משתנה המשתפרת ללא הרף. החומרים הראשונים ששימשו בפעילות כלים אפילו אצל אבות האדם המוקדמים ביותר היו, ללא ספק, לא רק אבן, אלא גם עץ ועצם. אך הם אינם יכולים להיחשב במידה כזו כחומרים &#x27;מעצבי אדם&#x27; כמו האבן, ולא רק משום שהיותם תוצרים של הטבע החי, הם התכלו ואיננו יודעים דבר על הכלים שיוצרו מהם. הם אינם יכולים להשתוות לאבן בחשיבותם בעיצוב האדם, בראש ובראשונה משום שהאבן, בזכות חוזקה, יכולתה להיסדק וליצור נתזים, ושכיחותה על פני הקרקע, הייתה עבור האנתרופוגנזה מה שהמתכת היא עבור הציוויליזציות המודרניות – עמוד השדרה של החימוש הטכני. אבני הפלאולית מביאות עד זמננו מידע מגוון על השלבים והצורות של התהוות האדם, פעילותו הכלכלית ויחסי הגומלין שלו. בחקר הפלאולית עברה המדע דרך ארוכה, קשה ועקומה. כל צעד בדרך זו ניתן במאמצים עצומים ודרש מאנשים שעסקו במחקר המדעי פעילות גיוס אדירה ומסירות כמעט דתית למדע. התגליות הראשונות של שרידי מאובנים של בני אדם קדומים עוררו התנגדות מצד חוגים מדעיים מסורתיים, שבנו את תפיסת עולמם על הסיפור המקראי של בריאת העולם. בשנת 1820 במערת גיילנראוש שבדרום גרמניה, לראשונה בתולדות הארכאולוגיה, התגלתה קבורה של שרידי אדם קדמון. באותה שנה בבריטניה, במערת סאפוק, נמצא גרזן צור מסותת, שהונח בסמוך לשרידיהם של בעלי חיים שנכחדו מזמן. בשנת 1822 חפר פרופסור לזואולוגיה מאוניברסיטת אוקספורד, ויליאם בקלנד, במערת פאבילנד שבוויילס שרידים של מה שכונה &#x27;הגברת האדומה&#x27; – שלד של אישה מכוסה באוקרה אדומה, שחיה, כפי שנקבע מאוחר יותר, לפני יותר מ-30 אלף שנה. לרוע המזל, בעת הגילוי יוחסו השרידים לתקופת רומא העתיקה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 החל רוקח מהרבון (צרפת) בשם טורנל לערוך בסביבתה חפירות רבות במטרה מודעת לגלות מידע על בני האדם הקדומים ביותר. תוצאות חפירות אלה היו גילוי של מספר גדול של עצמות אדם, מעורבות בשרידיהם של בעלי חיים עתיקים מאוד, שנכחדו מזמן במועד הגילוי. כל זה העלה את המחשבה שבני האדם המאובנים היו בני זמנם של בעלי החיים המאובנים בחייהם. חשיבות מיוחדת לגילוי העובדות מתקופת הפלאולית הייתה לפעילותו רבת השנים של החובב הצרפתי של חיפושים ארכאולוגיים, בושה דה פרת. בהיותו מפקד מכס, הוא ניצל את כל זמנו הפנוי לחיפוש כלי אבן של תושביה הקדומים ביותר של דרום צרפת על רמת הגיר שבעמק הסום. משנת 1837 עד 1846 הוא הצליח לאסוף יותר מאלף כלי צור. קשה עוד יותר היה להוכיח לקהילה המדעית שהכלים שאסף נוצרו על ידי בני אדם קדומים ביותר (&#x27;קדם-מבוליים&#x27;), בני זמנם של הממותות, הפילים הקדומים, השוורים, הביזונים והקרנפים. בתחילה התקבלו מסקנותיו של פרת על ידי העולם המדעי לא רק בספקנות, אלא גם בלעג גלוי. מצחיקים מאוד נראו לאנשי מדע רבים של אותה תקופה אנשים לבושים בעורות חיות, הרודפים אחר חיות ענק קדומות עם גרזני אבן בידיהם, ולא אי שם באפריקה, אלא בלב אירופה. אך תחת לחץ העובדות והטיעונים הבלתי ניתנים לערעור של בושה דה פרת והמדענים המוסמכים שתמכו בו, קהילות מדעיות של צרפת ובריטניה הכירו בהדרגה בצדקתו. מנקודה זו ואילך תפסה מקום של כבוד במדע התפיסה שהוצגה לראשונה בחיבור מהמאה הארבע־עשרה מאת המינרלוג של ימי הביניים מ&#x27; מרקטי, ולפיה אבנים מוזרות, שנמצאו כבר אז בנסיבות שונות, עובדו בידי בני אדם שחיו בעת העתיקה העמוקה ולא עמדו לרשותם כלים אחרים מלבד אבן. ואולם בושה דה פרת, כמו מרקטי, לא היה מסוגל להעלות אפילו השערה בדבר תקופות ההתפתחות של "תעשיית" האבן, ולא לקבוע אפילו בקירוב את גיל ממצאיו. חלקם ייחס לתקופה הקלטית בתולדות חלק זה של אירופה, ואת היתר – בהתאם למסורת המקראית – לימי "לפני המבול". בכך נותרה הידיעה המדעית, כבעבר, במעמד של הוכחה לצדקת התמונה הדתית של העולם. ואולם פרסום יצירותיו הגאוניות של דרווין שינה מן היסוד את המצב. התמונה המדעית־אבולוציונית של העולם החלה להתפתח במרץ, ומתחום הביולוגיה חדרה אל תחום יצירתה של תאוריה מדעית על מוצא האדם. האדם הוצג כמין שמקורו, באמצעות ברירה טבעית, מאבות קדמונים דמויי קוף, בדרך אבולוציונית. בכך הועמדה על בסיס מדעי גם בעיית התקופתיות של "תעשיית" האבן. כבר ב־1836 יצר ק&#x27;־יו&#x27; תומסן, אוצר המוזיאון הדני לעתיקות בקופנהגן, את התנאים המוקדמים לתקופתיות כזו, כשחילק את אוסף הממצאים שעמד לרשות המוזיאון לשלוש מחלקות – תקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. ב־1865 חילק החוקר הבריטי ג&#x27;ון לֶבּוֹק את תקופת האבן לפלאוליתית ולנאוליתית, וב־1892 הוסיף להן א&#x27; בְּרָאוּן את המזולית – תקופת האבן התיכונה, הנמתחת בין הפלאולית לנאולית. מייסד המחקר המקצועי של הפלאולית היה המדען הצרפתי גבריאל דה מוֹרְטִיֶّה. לו שייכת התקופתיות של הפלאולית, המבוססת על ניתוח של צורות קונקרטיות ודרכי יצירה של כלי אבן, על מיון שלהם ועל טיפולוגיה שלהם. בהתאם לכך נבנתה סכמת התפתחות של "תעשיית" האבן, המורכבת מתקופות שהחליפו זו את זו, שהוצגו באמצעות טיפוסים של ערכות כלים. טיפוסים אלה הובחנו, בתורם, לפי מקומות הממצא בדרום־מערב צרפת, שם יוצגו כמעט כל הזנים של תרבויות הפלאולית (פלאו־ציוויליזציות). כך נוצרה השיטה המפורסמת של מוֹרְטִיֶّה, שכללה 5 תקופות חשובות ביותר, ובאותה עת טיפוסי התפתחות של "תעשיית" האבן: שֶׁל, אַשֶׁל, מוּסְטְיֶה, סוֹלוּטְרֶה, מַדְלֶן. במאה העשרים, עם גידול היכולות הטכניות, מתרחשת התעצמות מתמדת של חקר הפלאולית, ולאט־לאט מתווים הרגעים המרכזיים של ההיסטוריה הפלאוליתית של האנושות. ההנהגה הבלתי מעורערת בחקר הפלאולית על סמך תגליות ארכאולוגיות במערב אירופה, מראשית המאה, הייתה שייכת לאסכולה הצרפתית לארכאולוגיה. בראשית המאה השלים אנרי בְּרֶיי את שיטת מוֹרְטִיֶّה בחקר התרבות האוֹרִינְיָאקִית, ובשנות השלושים הראה ד&#x27; פֵּיְרוֹנִי את ייחודה של תרבות פֶּרִיגוֹר. לאחר מלחמת העולם השנייה זכו לפרסום מיוחד חיבוריו של פרנסואה בּוֹרְד, "טיפולוגיה של הפלאולית הקדומה והתיכונה" ו"הפלאולית של העולם", שבהם הופעלו על חקר הטיפוסים של תרבויות הפלאולית שיטות מדויקות של תיאור סטטיסטי ושל ניתוח השוואתי. בהמשך לרעיונותיו ולפרקטיקה של בּוֹרְד, א&#x27; דה לוּמְלֶה החל ליישם בחפירות שיטות של אינפורמטיקה וסטטיסטיקה מתמטית, ועיבוד נתונים ממוחשב. הוא הכניס לארכאולוגיה הפלאוליתית מתודולוגיה של מחקר כוללני, כשגייס לחקר האתרים מומחים מתחומי מדע שונים ומגוונים. פרסום מיוחד זכו חיבוריו של אנדרה לֶרוּאָה־גוּרָאן, ששמו קשור במעבר מחקר טיפוסי הכלים לחקר מתחמי האתרים הפלאוליתיים במסגרת מה שמכונה "ארכאולוגיה של התיישבות". הניתוח הפלאו־אתנולוגי שהכניס לשימוש המדעי אפשר להפיק בחפירות כמות עצומה של מידע, שבעבר נותר בלתי־מורגש ופשוט אבד עקב ארגון פרימיטיבי של הוצאת ארטיפקטים (יצירות) של תרבויות הפלאולית מן האדמה. עם התרחבות ניכרת של הגאוגרפיה של החיפושים הארכאולוגיים, שבסופו של דבר כיסו מרחבים עצומים באפריקה, באסיה, במרכז ובמזרח אירופה, ההנהגה הצרפתית בתחום הארכאולוגיה הפלאוליתית, שהתבססה על חקר התרבויות העשירות ביותר של דרום־מערב צרפת, נשחקת בהדרגה בשל תחרות עם האסכולה האנגלו־אמריקנית ועם אסכולות מדעיות אחרות. לאסכולה האנגלו־אמריקנית אופיינית תשומת לב רבה יותר לאינטראקציה בין הפלאו־ציוויליזציות לסביבה, הרחבת השטחים שבהם מתנהלים החיפושים, חקר המאפיינים המקומיים וההבדלים מהטיפוסים שתוארו בידי מומחים צרפתים. תפקיד ניכר מילאה האסכולה האנגלו־אמריקנית בתהליך הגלובליזציה והבינאום של המחקר. המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה עת פריחתן של אסכולות לאומיות לחקר הפלאולית. אתרים פלאוליתיים נתגלו, בדרגה כזו או אחרת של צפיפות, בארצות שונות ומגוונות באירופה, באסיה ובאפריקה. הדבר אפשר להתחקות, בקווים הכלליים ביותר ובפרטים קונקרטיים רבים, אחר ההתפתחות המתקדמת של "תעשיות" הפלאולית, ולקשר את האבולוציה שלהן עם ההתפתחות המתקדמת של המאפיינים המורפו־פיזיולוגיים של האדם, עם התגברות על המאפיינים דמויי הקוף במבנה גופו, ובעיקר בגולגולתו. זוהו השלבים החשובים ביותר של התהוותו והתגבשותו של האדם כמין ביולוגי מיוחד, הקשורים ישירות להתהוותם ולהתפתחותם של מתחמי כלי הפלאולית ושל מערכות הפעילות הכלכלית. תולדות התהוות האדם כמין, הפיכתו מקוף, היו קשורות בכך שקבוצה שלמה של מיני יצורים עציים, קופים, נאלצה כתוצאה מתהליכים גיאולוגיים גלובליים לעזוב את תחום מחייתה, שאליו הייתה מותאמת באופן מושלם במשך מיליוני שנים, ולעבור למרחבים הפתוחים של הערבות. השפעת המעבר הזה הייתה כמעט כמו אם בני אדם מתורבתים מודרניים היו נשללים מקורת גג באופן המוני ומושלכים לערבה, ונאלצים להשיג מזון בכל דרך אפשרית. הכלים הטבעיים של קופים אלה לא יכלו לעזור להם בסביבה החדשה בשל התאמתם לעבודה ביולוגית על עצים, והמעבר לעבודה ביולוגית בעזרת "טפרי אבן" ו"כפות עץ" פתח בפניהם את הדרך היחידה האפשרית להישרדות בסביבה טבעית עוינת וחסרת מזון רגיל. טבע היבשה העניק בנדיבות לפני השטח של כדור הארץ שברי סלעים מגוונים, שנוצרו בתהליך האבולוציה הגיאולוגית של הפלנטה. לשברים אלה היו תכונות טבעיות שהפכו אותם למתאימים לשימוש כמתקנים מלאכותיים לפעילות כלים. תכונות אלה כוללות קשיות, יכולת ליצור קצוות חדים בעת שבירה, קיום תכונות פיזיקליות קבועות ומבנה חומר, התאמה לעיבוד באמצעות אבנים אחרות וכו&#x27;. בתחילה, קופי הערבה לא היו מסוגלים לעבד אבנים; הם השתמשו בהם כפי שנקרו בדרכם. בהתקפות טורפים, שהיו רבים מאוד בערבה הפתוחה, לא בהיותם ללא אפשרות להימלט מהם על עצים, הקופים תפסו אבנים וזרקו אותם לעבר התוקפים, ולאחר מכן השתמשו באבנים ובענפי עצים כדי להנחית מכות חבלות מכל הכיוונים. לאחר שחוו בפועל את היעילות של התנהגות כזו להגנה עצמית, הם החלו לערום אבנים בסמוך למחנותיהם. "מחסנים" כאלה התגלו על ידי ארכיאולוגים בחפירות של האתרים העתיקים ביותר של קודמיו של האדם. שברים אקראיים, שנוצרו מאבנים שנפגעו מאבנים, יכלו להיווצר במניפולציה משחקית באבנים, וכן בשימוש באבנים לפיצוח אגוזים באזור ערבה-יער. על ידי חבטת אבן באבן, קופים אלה קיבלו במקרה כלים נוחים לשימוש, ולאחר מכן החלו לשאוף לחזור על אותן פעולות כדי להשיג כלים כאלה בכוונה. הם מצאו שימושים חדשים ומגוונים להארכות ידיהם שהושגו כך. יד חמושה באבן חדה רכשה עוצמה העולה על כף טורף חמושה בטפרים טבעיים, "עצםיים". נשק כזה כבר ניתן היה להשתמש בו לא רק להגנה עצמית, אלא גם לציד קולקטיבי. לאחר שצדו כך חיה קטנה או הרגו טורף, ניתן היה להשתמש באבן החדה לגירוד או לחיתוך בשר, לריסוק עצמות ולהפקת מח עצם. כל זה הניע את אבות האדם דמויי הקופים לחפש אבנים מתאימות לעיבוד, לאסוף אותן, ולבצע עמן אינספור מניפולציות, תוך ניסוי וטעייה. בתחילה, לפעילות כלים השתמשו בחלוקי נחל ובסלעים – אבנים עם משטחים מעוגלים, שנאספו על גדות נהרות או הופקו ממרבצי חצץ וסלעים. מאוחר יותר החלו להשתמש בגושי צור ובלוחות, שנאספו במדרונות הרים. החומר הנפוץ ביותר בשימוש ב"תעשיות" הפלאוליתיות היה צור, הנפוץ בטבע ונותן בעת שבירה קצוות חדים אמינים למדי. לצד הצור השתמשו לעתים קרובות בפצלים צורניים שבירים יותר, באבן חול צורנית, באבן גיר צורנית ואפילו בעץ מסויד. לצד צור וחומרים צורניים השתמשו בקוורץ, קוורציט, כלקדון, אופל, יאשפה, גביש סלע, וכן בסלעים געשיים – אובסידיאן (זכוכית געשית), דיוריט, אנדזיטובזלת, טוף וחומרים אחרים. הדרכים הפשוטות ביותר לפיצול אבנים, ששימשו עוד את כובשי הערבה דמויי הקופים הקדומים ביותר, היו: זריקת אבן על אבן, תוך פיסוק רגליים לרווחה; שימוש במקבת קשה, שבה הוכו על האבן המעובדת כדי ליצור שברים; מכות של האבן המעובדת על "סדן" אבן לאותה מטרה; מכות מקבת על האבן המעובדת, המונחת על "סדן". בתחילה, כל פרט פיצל אבנים לעצמו. נוצרה כמות גדולה מאוד של פסולת וזבל. בכלים שהצליחו יותר השתמשו זמן רב יותר, בפחות מוצלחים זרקו. אצל חלק מהפרטים הפיצולים הצליחו יותר, והם ביצעו פיצולים תמורת מזון שנמצא בליקוט. עם זאת, מקצועיות בפיצול ועיבוד אבנים נוצרה רק לאחר מיליוני שנים. התקדמות עצומה לעומת פיצול פשוט הייתה טכניקת המקבת הרכה, שאיפשרה לנתק מהאבן המעובדת נתזים דקים ולוחות. במקרה זה, מקבת רכה, העשויה עצם, קרן או עץ קשה, שימשה כאזמל, ומלמעלה הוכה בה באבן, ששימשה כפטיש. בסוף הפלאולית החלה לשמש טכניקת לחיצה, שאיפשרה להגביר את הדיוק בהסרת נתזים. בטכניקה זו, במקום מכות, הופעלה לחיצה, מה שדרש כבר מקצועיות גבוהה ודיוק בתנועות. לאחר פיצול האבן, בוצע עיבוד משני שלה, בעיקר באמצעות מה שנקרא ריטוש. בתהליך זה תוקנו קצוות הפיצולים באמצעות מכות קלות. חודד האיבר העובד של הכלי, עוצבה הידית וכו&#x27;. לצד הריטוש, הופעלו גם ניתוץ, חיפוי, חיתוך, הסרה ופעולות אחרות. בתקופת הפלאוליתית המאוחרת (העליונה), נוספו לפעולות אלה טכניקות מורכבות כמו ליטוש, הברקה וקידוח, שהעניקו לכלי האבן מראה אסתטי ונוחות שימוש. בטכנולוגיות הקשה, ככל שהעיבוד התקדם, מספר המכות גדל מכמה בביוציוויליזציות הפרימיטיביות ביותר למאות רבות בפאלאוציוויליזציות הנאוליתיות. כל כלי הפלאולית, בהתאם לתפקידיהם, מחולקים באופן מותנה לסוגים עיקריים, שיש להם בתורם מגוון רחב של וריאציות. סוגים אלה כוללים מגרדים, מגרדות, חרטים, מקדחים, סכינים, חודנים, גרזנים, מקצועות, קליברים (בקעים) ועוד. הכלים הפרימיטיביים ביותר הם הצ&#x27;ופרים – כלים העשויים מחלוקי נחל עם עיבוד חד-צדדי. כל אלה יחדיו היוו מערכת מסודרת של ציוד כלכלי, המתאים לכל צורך. קבוצה מיוחדת של כלים כללה אבני שחיקה בצורת שוקת ועליים לטחינת דגנים. כל זה מראה כי הציוד הכלכלי של בני האדם בתקופת הפלאולית, יחד עם המגורים וההתיישבויות של הקהילות הפרימיטיביות, היווה את הבסיס החומרי לא רק של &#x27;תרבויות&#x27;, אלא דווקא של פאלאוציוויליזציות, שכן מבנים אלה היו מערכות שנוצרו על ידי האדם והוצבו בינו לבין הטבע כדי להגן מפני השפעותיו המזיקות, להבטיח נוחות מרבית ולייעל את פעילות החיים האנושית. כמובן, פאלאוציוויליזציה – אינה עדיין ציוויליזציה במובן המלא של המילה. אך לפאלאוציוויליזציות היה יתרון ברור על פני ציוויליזציות מסורתיות ואף מודרניות – היעדר מלחמות השמדה בין קהילות אנושיות. קונפליקטים היו כמובן, אך שפע המרחב והמשאבים הטבעיים סייע לרכך וליישב אותם. הקהילות נעו בחופשיות, התערבבו, התאחדו והתפרקו, תוך התגברות על מחסומי בידוד ויצירת אחדות של המין הומו סאפיינס. זה הוביל גם להתפשטות גלובלית של סוגי התרבויות הפלאוליתיות (פאלאוציוויליזציות), אף שכל אחת מהן נושאת בחובה חותם של מאפיינים מקומיים. מכאן – השמירה בגדול, בשלב הנוכחי של התפתחות מדע הפלאולית, על אותה סיווג וטיפולוגיה של פאלאוציוויליזציות שנוצרה בעיקר על סמך חומרים מתגליות ארכיאולוגיות בדרום-מערב צרפת, ואת יסודותיה הניח עוד בסוף המאה ה-19 גבריאל דה מורטייה. כמובן, ההתפתחות הסוערת של הארכיאולוגיה במאה ה-20 הובילה להשלמת טיפולוגיה זו. נוספו עוד כמה סוגים צרפתיים ונתגלתה התקופה האולדובאית במזרח אפריקה. לפי התפיסות המודרניות, הפלאולית החלה לפני כ-5 מיליון שנה. היא מתחלקת לפלאוליתית הקדומה (או התחתונה), התיכונה (או מזוליתית) והמאוחרת (או העליונה, העוברת לנאוליתית). הפלאוליתית הקדומה נפתחת בתקופה האולדובאית, הביוציוויליזציה הפרימיטיבית ביותר שהתקיימה אי פעם על פני כדור הארץ. ביוציוויליזציה זו נוצרה על ידי קופים הולכי-על שתיים, שלא ידעו עדיין להשתמש באש, אך כבר נאלצו להשתמש באבנים ואף לעבד אותן מעט בידיהם הבלתי מיומנות. הם יכלו רק לתקן את המצב הטבעי של הפיצולים, והכלים יצאו גסים ולא נוחים לשימוש. כלים אלה שימשו מינים רבים של קופים אפריקאים הולכי-על שתיים, שכבר עלו על דרך התמורות האנתרופומורפיות על בסיס עבודה ביולוגית מורכבת למדי, אך היו עדיין רק קודמים, ולא אבות אנושיים מובהקים. התאמות ביוציוויליזציוניות שנוצרו על ידי בעלי חיים אלה, אין להם מקבילות באסיה או באירופה, הם מהווים תופעות אפריקאיות ייחודיות. לפי התפיסות המודרניות, המבוססות על התיעוד הפלאונטולוגי-ארכיאולוגי, היווצרות האדם עברה ארבעה שלבים שהחליפו זה את זה ברצף. אלה כוללים: שלב הקודמים, כלומר השלב שבו נוצרו האבות המשותפים של האדם ושל קופי האדם המודרניים, שניהלו אורח חיים חצי-עצי, ולאחר מכן התפתחו צורות מעבר לאדם – פרוטואנתרופים, או אוסטרלופיתקוס, קופים שהאבולוציה שלהם התנהלה בקווים דומים לקו מוצא האדם; שלב האבולוציה של בני האדם הקדומים ביותר, ארכאנתרופים, או הומו ארקטוס, קופי-אדם, שהיו להם מאפיינים משותפים רבים עם קופים; שלב האבולוציה של בני האדם הקדומים, פלאואנתרופים, או ניאנדרטלים, ששמרו על כמה מאפיינים מורפו-פיזיולוגיים שיוריים של אבות קופיים; שלב הופעתו והתפתחותו הסוציו-תרבותית של האדם מהסוג המודרני, ניאואנתרופ, או קרומניון. התקופה האולדובאית הייתה תקופת האוסטרלופיתקוס, היא נמשכה מיליוני שנים והחלה להסתיים לפני כמיליון שנה לפני הספירה, כאשר החל התפשטות של קודמים דמויי-קוף &#x27;מיומנים&#x27; מאוד של האדם לדרום-מערב אסיה ולדרום-מערב אירופה. צ&#x27;ופרים ונתזים מעובדים בגסות נמצאו על ידי הארכיאולוג הצרפתי א. דה לומלי במערת ואלונה בהרי האלפים הימיים. גילם – כ-900 אלף שנה. ממצאים עתיקים אף יותר, בני עד מיליון שנה, התקבלו בשיאק ורוסיון (צרפת) בשנות ה-90 של המאה ה-20, אך תוצאות מחקרים אלה נותרו שנויות במחלוקת. אך לפני 900 אלף שנה – זהו הגבול שמעבר לו חדירת קדם-אנשים לאירופה מאושרת על ידי ממצאים של תעשיית צ&#x27;ופרים במספר מקומות נוספים המרוחקים זה מזה, ובהם סולייק (צרפת), איזרניה (איטליה), שנדליה (יוגוסלביה) ואחרים. לפני כ-700-650 אלף שנה באירופה, הציוויליזציה הביו-אולדובית מתחילה להתחלף בפלאו-ציוויליזציה של התקופה האשלית הקדומה, ובמקום קדם-האנשים באים האנשים הקדומים ביותר – ארכאנתרופוסים. הצ&#x27;ופרים מוחלפים בהדרגה במקבתות יד. אופייני מאוד שבמזרח ובדרום אפריקה התעשיות האשליות הופיעו מוקדם מאוד, לפני 1.6-1.3 מיליון שנה. אך הן התקיימו במקביל לכלי אולדובי במשך מאות שנים רבות, מה שמעיד על האופי הסטטי של הפלאו-ציוויליזציות האפריקאיות. באירופה, לעומת זאת, הארכאנתרופוסים נאלצו, תחת לחץ תנאי סביבה קשים, לשפר את כליהם בצורה אינטנסיבית יותר, ושיפור הכלים בתורו שיפר אותם עצמם. האשל הקדום, על פי התיאוריה הקלאסית של גבריאל דה מורטייה, סווג בעבר לתקופה השאלית, שנקראה כך על שם הפלאוליתית ה"תעשייה" שנמצאה ליד העיירה שאל בצפון צרפת. עבור ה"תעשייה" הזו, סוג הכלי העיקרי היה מקבת יד פרימיטיבית. זה היה כלי כמעט אוניברסלי, שיכל לשמש לחיתוך, לניסור, וכפטיש, תפקיד שמילא בעבר הצ&#x27;ופר. בדרך כלל, המקבת הייתה אבן גסה, מסותתת משני צדדים, באורך של 10 עד 20 ס"מ ובמשקל של 500 גרם עד 1 ק"ג. כיום, בעקבות גילוי מאפיינים מקומיים משמעותיים מאוד של "תעשיות" האבן, סט הכלים השאלי איבד את משמעותו כסוג וכשלב בהתפתחות הטכניקה הפלאוליתית, והשם "שאלי" הוחלף כמעט לחלוטין במונח "אשלי קדום". התקופה האשלית, שנקראה על שם הכפר סנט-אשל בצפון צרפת, התאפיינה בהתקדמות אינטנסיבית יותר של הטכניקה הפרימיטיבית מאשר התקופה האולדובית, ובמגוון גדול יותר של כלים. "התעשייה" האבנית האשלית התיכונה, כמו האשלית הקדומה (השאלית), יוצגה גם היא בעיקר על ידי מקבתות יד, אך מעובדות טוב יותר, בעלות צורה סדירה יותר, עם קצוות חדים ("להבים"), שעובדו בקפידה באמצעות ריטוש, כלומר סיתות רוחבי. באתרים אשליים תיכונים, בניגוד לאתרים אשליים קדומים (שאליים), ארכיאולוגים מוצאים ללא הרף עצמות רבות של חיות בר, כולל גדולות כמו ממותות וקרנפים, וכן עקבות של מוקדי אש. הפלאו-ציוויליזציה האשלית התיכונה הייתה נפוצה הרבה יותר מהאשלית הקדומה (השאלית), ושרידיה נמצאים בשכבות ארכיאולוגיות מאוחרות יותר ובמצב שימור טוב בהרבה. האשל המאוחר, או העליון, מתאפיין במגוון עצום של סוגי מקבתות יד. "לדעת חוקרים מודרניים רבים," כותבים מחברי ספר הלימוד הרוסי על פלאוליתולוגיה, "המגוון של מקבתות יד מאתרים סינכרוניים גיאולוגית כה גדול, עד שבתחום האשל אי אפשר לשרטט קו אבולוציוני אחד. ניתן לדבר יותר על דו-קיום ושזירה של מסורות תעשייתיות שונות." (דרביאנקו א.פ., מרקין ס.ו., וסילייב ס.א. פלאוליתולוגיה. מבוא ויסודות – נובוסיבירסק: הוצאת "נאוקה", 1994-288 עמ&#x27;, עמ&#x27; 162). אותם מחברים קובעים ששפע המקבתות היה אופייני לפלאו-תעשיות של מערב אירופה, בעוד "ככל שמתקדמים מזרחה, מספר הכלים הללו פוחת, ושיא התפוצה של המקבתות כאן נופל על תקופה מאוחרת יותר – תקופת האשל הסופי" (שם, עמ&#x27; 162-163). המעבר מהאשל לתקופה המוסטרית היה מורכב הרבה יותר מאשר בגרסה הצרפתית הקלאסית, שנוצרה במדע בהשוואת כלי אבן שנמצאו בסנט-אשל ובמערת לה מוסטייה בצרפת. מעבר זה ארך תקופה ארוכה והתרחש בדרכים שונות בחלקים שונים של אירופה ושל יבשות אחרות בעולם הישן. זה לא היה רק מעבר מסוג אחד של פלאו-ציוויליזציה אבנית לאחר, אלא דרך מורכבת מאוד, מלווה במשברים מגוונים, של אבולוציה פרוגרסיבית מהפלאולית התחתון המוקדם לפלאולית התיכון, מזולית. בדרך זו התרחש גם מעבר מסוג אחד של אנשים פרימיטיביים לאחר, מקוף-אדם, ארכאנתרופוסים, לפלאואנתרופוסים, ניאנדרטלים. הכלים המוסטריים, שנוצרו על ידי הניאנדרטלים, נושאים חותם של חריצות מוגברת משמעותית, רמה גבוהה יותר של גיוס לעבודה. העיבוד המאומץ של חומר האבן, הגדלת המגוון, האיכות, נוחות השימוש והאסתטיקה של מראה המוצרים היו תוצאה של התפתחות משמעותית של המוח, גידול בנפח החומר המוחי ובקיבולת הגולגולת. את התקופה המוסטרית נבחן בפירוט רב יותר כאשר נעסוק בבעיה הניאנדרטלית. הפלאו-ציוויליזציות של הפלאולית המאוחר (העליון) בצורתן הקלאסית נחקרו גם הן על סמך חומרים מחפירות בדרום-מערב צרפת. המשכיותן מהתקופה המוסטרית ברורה. בתחילה, הפלאו-תעשייה האבנית שומרת על מאפיינים מוסטריים רבים. "הגנזה של תרבות זו," מציינים המומחים הרוסים בתחום מדע הפלאולית, "מקושרת בדרך כלל לאבולוציה של המוסטייה עם המסורת האשלית. התעשייה האבנית שומרת בתחילה על מאפיינים מוסטרואידיים ברורים... תפקידם של האלמנטים הפלאוליתיים... כה גדול, עד שחוקרים מודרניים מסוימים נוטים לראות בתעשיות של תרבות זו חלק בלתי נפרד מהמכלול המוסטרי. טיעון נוסף עבורם הוא קבורת הניאנדרטל שהתגלתה בסן-סזר..." (שם, עמ&#x27; 205). ההמשכיות הישירה מהתקופה המוסטרית לפלאולית המאוחר היא טיעון חזק המפריך את היחס המעוגן במדע לניאנדרטלים כענף אבולוציוני ללא מוצא. על אף כל ההישגים העצומים של "המהפכה הנאוליתית", שיוצריה היו אנשים מהסוג המודרני, המעבר אליהם מהניאנדרטלים ומהמוסטייה לפלאולית המאוחר היה רציף למדי ולא פתאומי כלל, עבר שורה שלמה של שלבים, אך כמו כל התקדמות, היה כרוך בשורה של משברים וחזרות למצבים קודמים. בסכמה הצרפתית הקלאסית, הדרך מהמוסטייה לנאולית באה לידי ביטוי בהחלפת השלבים האופייניים ביותר, שהוגדרו על בסיס תגליות האתרים ליד הכפרים בדרום-מערב צרפת: מהאוריניאק לסולוטרה, מהמוסטריה למגדלן עם כמה חוליות ביניים וסטיות (הפריגורדיין, זניו השאטלפרון והגרבט ועוד). ההישגים הגדולים של הפלאולית המאוחר, שהחל לפני 40-35 אלף שנה, הכינו את היווצרותן של פרוטו-ציוויליזציות וציוויליזציות. סיום הפלאולית מקרב את התפתחות האדם לאורח חיים מתורבת. בהסתמך על תעשיית האבן הפלאוליתית, רכש האדם את הצורה הפיזית המודרנית, ביית כמעט את כל החיות שבויתו עד היום, למד לבנות מגורים, ליצור יישובים, לתפור בגדים, להשתמש ולהבעיר אש, יצר צורות מפותחות של ציד וליקוט, צורות ראשוניות של חקלאות וגידול בקר, אמנות ודת, רכש ראשית של חיים רוחניים, והתפזר על פני כל היבשות של כדור הארץ. אך טכניקת האבן כבסיס לייצור לא יכלה להעניק לאדם תוצר עודף ולתרום ליצירת מבני גיוס המסדירים את ניכוסו וחלוקתו. האדם עדיין צרך את כל מה שהפיק מהטבע הסובב והמדולדל יותר ויותר. כדי לייצר באופן קבוע עודפים של מוצרים חומריים, המתאימים להחלפה וליצירת כלכלה יצרנית, כדי להפוך את הפעילות הכלכלית הקדומה של ניכוס לכלכלה במובן האמיתי של המילה, נדרשה לא אבן, אלא מתכת. אבן, עץ, עצם וקרן היו חומרים שעל בסיסם ניתן היה ליצור כלכלה רק מסוג ניכוס, שכן חומרים אלה עצמם היו חומרים טבעיים, שנוכוסו על ידי האדם בצורתם המוכנה ורק עובדו בידי אדם כדי להעניק להם את הצורה הרצויה. רק טכנולוגיית התכת המתכות, ייצור חומרים, ולא שימוש בחומרים מוכנים, טכניקה המבוססת על מתכות שנוצרו על ידי האדם, ולא על פיסות סלע שנוצרו על ידי הטבע, יכלו להעניק לאדם את היכולת לרבייה מורחבת של מוצרים חומריים ואת הכוח המקביל על הטבע. ורכישת הכוח על הטבע דרשה יצירת מבני גיוס הפועלים באופן קבוע כדי לרכוש כוח על החברה. קודמים, פרוטואנתרופוסים, או אוסטרלופיתקים הבחנתם של ארבעה שלבים באנתרופוגנזה מאפשרת באופן כללי לעקוב אחר מהלך האבולוציה מקוף לאדם, אם כי בניית שרשרת אבולוציונית מלאה של היווצרות האדם אינה יכולה להתבצע באותה דיוק וקפדנות מדעית כמו הבחנת השלבים, בשל האופי המקוטע והדל של התיעוד הפלאונטולוגי-ארכאולוגי, האופי האקראי של שימור שרידי חייהם ופעילותם של אבותינו ושל אותם יצורים חיים שעלו על דרך האנתרופוגנזה, אך מסיבות שונות הצליחו לעבור רק חלק ממנה. תהליך האנתרופוגנזה היה מורכב מאוד וכלל מספר ניכר של ענפים אבולוציוניים ללא מוצא. איננו יכולים לקבוע בוודאות מוחלטת אם חלק מהגולגולות והשלדים המאובנים היו שייכים לאבותינו או לנציגים של אחד מהענפים הרבים של קודמי האדם, שהתברר כענף ללא מוצא ונגדע בשלב מסוים של התפתחותו. "כל הניסיונות להוכיח", כותב בעניין זה ר&#x27; לבונטין, "שמאובן זה או אחר הוא אבינו הישיר, משקפים תפיסה מיושנת של האבולוציה כתהליך ליניארי לחלוטין ושל כך שכל הצורות המאובנות צריכות להוות רצף אחיד כלשהו, המחבר בין העבר להווה" (לבונטין ר&#x27; אינדיבידואליות אנושית: תורשה וסביבה – מ&#x27;: פרוגרס, 1993, עמ&#x27; 193). העיקר הוא שאנו יכולים לעקוב בבירור אחר המגמה הכללית של מוצאו והיווצרותו של האדם, בעוד ששאלות הגנאלוגיה הישירה של האדם נותרות שנויות במחלוקת וניתנות לפתרון רק במידה מסוימת של הסתברות. אגב, דעתו הנ"ל של ר&#x27; לבונטין גם היא קטגורית מדי: הוויתור על תיאוריית הקידמה הישרה אינו פוטר אותנו מהצורך לברר את קרבתה של צורה מאובנת זו או אחרת לשרשרת האבולוציונית של האדם. לבונטין חושב לפי התבנית של הגישה הלא-ליניארית האופנתית במדע, שצמחה במסגרת הסינרגטיקה המודרנית. מגבלתה של גישה זו קשורה למגבלתה של הסינרגטיקה כדיסציפלינה פיזיקלית, הטוענת ליצירת מודל אחיד של אבולוציה. ריבוי האפשרויות של הקידמה וקיומם של מספר עצום של ענפים ללא מוצא ברוח הגישה הלא-ליניארית מתקיימים ללא ספק לא רק בפיזיקה, אלא גם באבולוציה של החיים ובהיסטוריה של האנושות. אך רק ברמה של הפיכה כאוטית של תהליכים קוסמיים, יצירה ספונטנית של סדר. ברגע שנוצרים מבני גיוס המסוגלים להפוך אנרגיה של הסביבה החיצונית להיווצרות, יצירה וחיזוק של סדר מסוים, מתחילה שליטתו של הסדר הפנימי של מבני הגיוס על שאר הגרסאות של סדר ראשוני. ואז הלא-ליניאריות מוחלפת באופן טבעי בקו האבולוציה הראשי, אשר, עם זאת, עובר תחת השפעה ובהשתתפות מסוימת של הענפים ללא מוצא שנדחו בתהליך האבולוציה. כך היה גם בתהליך האנתרופוגנזה בכל ארבעת שלביו שהוכחו על ידי המדע. ככל שעץ האבולוציה הסתעף, שהענף הגבוה ביותר שלו הוא האדם מהסוג המודרני, הקו הראשי המוביל לאדם הוא אחד, שכן האדם כמין הוא אחד. ארוך, מורכב ואבולוציוני הוא גם דרכו של המדע לחשיפת קו ראשי זה. בשחר האבולוציה של הסוג האנושי נוצרה תחרות על הישרדות בין מינים רבים של קופי אדם, שהיו מעורבים בתהליך האבולוציה הקדם-אנושית והרכיבו יחד את המכלול האנתרופוגני. רק חלק קטן ממינים וקווים אלה התורשה יצאה לדרך המרכזית של התפתחות, המובילה להיווצרות האדם המודרני. ענפים ללא מוצא נפסלו ונכחדו בכל ארבעת השלבים של האנתרופוגנזה – בשלב האוסטרלופיתקים, ובשלב קופי-האדם, ובשלב הניאנדרטלים, ובשלב הקרו-מניונים. הפסילה של ענפים ללא מוצא הייתה חשובה ביותר להבטחת יעילות פעולת הברירה הטבעית ומהירות התהליכים האבולוציוניים. הגורם העיקרי לעוצמת הקידמה הביולוגית ולהאצת האבולוציה היה העוצמה המוגברת של העבודה הביולוגית באינטראקציה שלה עם הברירה. וכך, לאנתרופוגנזה קדמה אבולוציה של מספר ניכר של מינים של קופי אדם, שאחת משושלות ההתפתחות שלהם הובילה להופעת האדם. את מוצאם של קופים אלה אנו יודעים בוודאות מסוימת, הנשענת על נתוני הפלאונטולוגיה המודרנית. משערים שאבותיהם היו פראפיתקים, קופי עצים, אשר בתורם התפתחו מיונקים אוכלי חרקים, הדומים לטופאיות המודרניות. לפני כ-35 מיליון שנה הפך אחד מענפי הפראפיתקים לצורת מוצא למספר מינים של דריופיתקים, קופי אדם קדומים ביותר. אף שהשם "דריופיתקים" פירושו "קופי עצים", קופים אלה, שנפרדו מאבותיהם לפני כ-15 מיליון שנה, לא ניהלו אורח חיים עצי לחלוטין, אלא עם הזמן עברו יותר ויותר לקיום חצי-יבשתי. רוב האנתרופולוגים רואים בדריופיתקים את המועמדים הסבירים ביותר לתפקיד אבות קופי האדם המודרניים והאדם. הדריופיתקים חיו בעדרים והתפשטו ביבשות שונות. הנציגים הפרימיטיביים ביותר שלהם נמצאו במצרים. שני מינים של דריופיתקים חיו באירופה, כאשר אחד מהם היה גדול משמעותית מהשני. דריופיתקים אלה, לפי כמה מאפיינים של מבנה השלד, קרובים לקופים המודרניים האפריקניים ואף קרובים יותר לאדם מהם. בשנת 1932, בצפון הודו, מצא הפלאונטולוג האנגלי ג&#x27;יי. לואיס שרידים של אחד מסוגי הדריופיתקים, להם נתן את השם ראמאפיתקוס לכבוד האל ההודי ראמה. חייו של קוף זה התרחשו לפני כ-14 מיליון שנה. בהמשך, צורות שונות של ראמאפיתקוס התגלו בהודו, בפקיסטן, בסין, בטורקיה, בהונגריה, ביוון, בקניה (מזרח אפריקה) ובשטחי מדינות אחרות. לראמאפיתקוס משייכים גם קוף ענק, שקיבל את השם גיגאנטופיתקוס. אם לשפוט לפי שיניו המסיביות, משקלו של קוף זה היה לא פחות מ-250 ק"ג, וגובהו הגיע עד 3 מטרים. האבולוציה של מין זה הלכה בדרך של הגדלת ממדים ומסת גוף, מה שנקבע ככל הנראה על ידי שפע מזון צמחי והעניק יתרונות מסוימים, והגן על הענק מפני התקפות טורפים. עם זאת, הענקיות, ככל הנראה, הפכה את המשך האבולוציה הפרוגרסיבית של פרימטים אלה למיותרת. לראמאפיתקים אחרים היה גובה של לא יותר ממטר, ניבים מוקטנים, הם ניזונו מפירות, גרעינים, שורשים, בילו את רוב הזמן על עצים, אך ירדו לעתים קרובות גם אל פני הקרקע, ויכלו לנוע על רגליהם האחוריות. החל מלפני כ-6 מיליון שנה נצפית פריחה חסרת תקדים של קופי אדם, שמספר המינים שלהם בחלקים שונים של יבשת-העל האירו-אסייתית-אפריקנית נמנה ביותר ממאה. כולם ניהלו אורח חיים חצי-עצי וחצי-יבשתי, הדומה מעט לשימפנזים ולגורילות המודרניים. התהליך הגלובלי של היווצרות ערבות – סוואנות, פרריות, פמפס – גרם נזק בלתי הפיך לאבולוציה של קופי האדם. האקלים נעשה יבש יותר, היערות הצפופים החלו להתדלדל, והשטח שתפסו הצטמצם בחדות. הרוב המכריע של מיני קופי האדם נכחד, מבלי שהצליח להסתגל לשינוי הסביבה, לצפיפות היתר של יערות שנותרו ולהיעלמות משאבי המזון שהיו בעבר בשפע. מצב קשה במיוחד נוצר באפריקה, שם עם היווצרות הבקע המזרח-אפריקני, הסוואנות עם עשביהם הגבוהים החלו לדחוק את היערות באופן פעיל במיוחד, וחלק ניכר מהיערות הטרופיים, הדורש כמויות גדולות של לחות לצורך תהליכי החיים, החל להתייבש ולמות. בתנאים אלה יכלו לשרוד רק אותם מינים של קופי אדם שעזבו את היערות הצפופים והפכו לכובשים פעילים של הסוואנות. אך כיבוש סביבה חדשה דרש ארגון מחדש מורפו-פיזיולוגי של כל האורגניזם. וכך נוצר הסוג המורפו-פיזיולוגי של קודמי האדם, שקיבל באנתרופולוגיה את השם אוסטרלופיתקים, כלומר קופים דרומיים. בסוואנה חיכו להם ניסיונות גדולים ומאבק קשה על הקיום. חיות מהירות רגליים, טורפים מסוכנים, נחשים, חום ממית ביום, קור בלילה, גשמים שוטפים, רוחות חודרות. כל זה איים בהכחדה מוחלטת והגביר את עוצמת הברירה הטבעית, כלומר המית במהירות את אלה שלא הצליחו להסתגל והביא להישרדותם של המגויסים ביותר, העלה את רמת הגיוס של השורדים. לאחר שעברו לסוואנה ועברו לאורח חיים יבשתי, קופים דרום-אפריקניים ומזרח-אפריקניים אלה נאלצו לשנות את אופן התזונה והשגת המזון שלהם. הם איבדו את "גן העדן" הטרופי עם פירותיו המתוקים ועציו המוצלים. הסביבה החדשה, המסוכנת והמורכבת מאוד, שבה נקלעו קופים אלה, נחקרה על ידי החוקרים על בסיס ניתוח שרידי צמחים, אבקה, סלעי משקע ומאובני בעלי חיים, וכן על ידי השוואת מידע זה לתנאי הסוואנה האפריקנית המודרנית ולנסיבות חייהם של תושביה. במידה מסוימת, אובדן "גן העדן" היערי עם מזונו הצמחוני ברובו פוצה עבור כובשי היבשה החדשים אלה בעושר העצום ובמגוון של אוכלוסיית החיות של הערבה העשבונית ובקיומו של מזון צמחי ספציפי מאוד. אם הפרנסה ביער הטרופי הייתה תלויה מעט בעונות השנה, הרי שבסוואנה שינויים עונתיים חדים בהרכב ובאופי המזון דחפו להסתגלות גמישה, אילצו להרחיב את טווח המזון הנצרך ובכך להזין את האורגניזם בחומרים מגוונים. עדרי ענק של פרסתנים שניזונו מעשבים שופעים, מגוון בלתי-רגיל של חיות קטנות, בעיקר מכרסמים, זוחלים רבים, ומינים שונים של טורפים שצדו את החיות הללו – כך נראתה אוכלוסיית החיות של סביבת הערבה. מגוון זה יצר תנאים נוחים להתפתחות של צורות הגנה מפני התקפות ודרכי ציד להשגת מזון חלבוני. יחד עם זאת, תנאי הסוואנה היו קשים מאוד עבור כל תושביה. החיים בסוואנה פתחו אפשרויות חדשות, אך אילצו מאמץ מתמיד. אחד המאפיינים העיקריים של טבע הערבות האפריקאיות הוא השונות בכמות המשקעים המרטיבים את האדמה. עד 10 חודשים בשנה נמשכת העונה היבשה, ובמשך כחודשיים יורדת כמות עצומה של גשמים טרופיים. כל היצורים החיים נאלצו להסתגל למשטר טבעי זה. בזמן הבצורת מואטת גדילת עשבי הערבה, הם מקבלים גוון חום, הגבעולים נעשים קשים ומאבדים מתכולת החלבון והוויטמינים שלהם. עדרי אוכלי העשב בתקופות היבשות נמשכים לגדות הנהרות והאגמים, אל מקורות המים ואל נוכחותם של עשבים עסיסיים. גם הטורפים פונים לשם לצורך ציד. אזורי המחיה של קופי הערבה היו אף הם סמוכים למקווי מים גדולים. בתקופות היבשות, לאחר שהעשבים התייבשו, יכלו קופים אלה להשתמש כמזון רק בזרעים, בקני שורש ובבצלים של צמחים. זה היה מזון קשה, שדרש לא רק לעיסה ממושכת, אלא גם הפקה במאמץ של הידיים. היה צורך לקטוף את זרעי צמחי הדגן מהגבעולים הקשים, ולחפור את השורשים והבצלים. בעבודה ביולוגית כזו נפצעו הידיים במהירות והחלו לכאוב, ולכן נוצר צורך בשימוש בחפצים שונים – חתיכות עץ, קליפות, אבנים ועצמות חיות. בסוף העונה היבשה הטילו עופות ערבה רבים את ביציהם, וחיות קטנות נכנסו לתרדמת חורף. נוצרה אפשרות להזין את עצמם בביצים, בחיות קטנות וברכיכות על גדות הנהרות והאגמים. כל זה יצר נטייה ל אוכל-כול. המחקר המדעי של קופי "הדרום" החל עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20. בשנת 1924 גילה פרופסור ר&#x27; דארט מאוניברסיטת יוהנסבורג במערת טאונג שבדרום אפריקה גולגולת של קוף מוזר, לא בוגר אלא בגיל ההתבגרות, שזכה לכינוי ההיתולי "התינוק מטאונג". נפח מוחו של נער זה היה 520 סמ"ק, בעוד שאצל שימפנזים בוגרים, קרוביו הקרובים ביותר של האדם, הוא מגיע ל-320-480 סמ"ק. לקוף היה מצח פחות משופע מאשר לקופים רגילים, קשתות הגבות שלו כמעט לא בלטו, ושיניו היו קרובות יותר לשיני אדם מאשר לשיני קופים רגילים. לאחר שביצע את המדידות הדרושות, הגיע דארט להכרה שמצא צורת ביניים בין קוף לאדם. דארט סיווג את ממצאו לסוג אוסטרלופיתקוס, כשגזר את השם מהלטינית "אוסטרליס" – דרומי ו "פיתקוס" – קוף. כך "התינוק מטאונג" פתח עידן שלם של חקר האוסטרלופיתקים. עם זאת, האנתרופולוגים בתחילה לא קיבלו את טענותיו של דארט בדבר קרבתו של קוף זה לאדם, כשציינו בצדק שתכונותיהם של קופי אדם צעירים תמיד דומות יותר לתכונות אנושיות מאשר אלה של הבוגרים, ולכן עד היום פופולרית ההשערה שהאדם התפתח באמצעות נאוטניה, כלומר קיבוע אצל הבוגרים של תכונות אינפנטיליות לא-מפותחות של האבות הקדמונים. למעשה, אצל גורמי קופים פשוט אין מספיק זמן להתפתח מאפיינים קופיים טיפוסיים של המראה החיצוני. כעבור שנתיים, מתוך תשוקה להוכיח את צדקתו, ערך דארט חיפוש חדש ומצא שרידים של פרט בוגר, שאותו כינה "אוסטרלופיתקוס אפריקנוס". ניתוח אנתרופולוגי הראה שמשקלו של פרט זה בחייו היה 35-55 ק"ג, שיניו דומות לשיני אדם, נפח מוחו קטן פי שניים מהנפח האנושי הממוצע, אך גדול מנפח המוח של קופי האדם העליונים. גיל שני הממצאים הוא בין 3 מיליון ל-2.3 מיליון שנים. בשנת 1936, מדען דרום-אפריקאי אחר, ר&#x27; ברום, במהלך עבודות פיצוץ במערת סטרקפונטיין, גם היא לא הרחק מ יוהנסבורג, מצא שברי גולגולת של אוסטרלופיתקוס, אך כבר ממין שונה לחלוטין, שנקרא פראנתרופוס מסיבי (המילה "פראנתרופוס" פירושה "קרוב לאדם"). בשנת 1947 גילה ברום שתי גולגולות נוספות, של בוגר ושל ילד, וכעבור שנה נוספת, במהלך עבודות הפיצוץ שנמשכו, נפלטה גולגולת נקבה שמורה היטב. לאחר תגליותיו של ברום, שאסף כמות די גדולה של שברי מאובני אוסטרלופיתקים, הכיר העולם המדעי בחשיבות חקר היצורים הללו למדע האנתרופולוגי, והחלו חיפושים פלאונטולוגיים-ארכיאולוגיים נרחבים אחר קופים אלה, שפנו לדרך האבולוציה האנושית, במדינות אפריקאיות שונות. העניין המדעי באוסטרלופיתקים התלקח במיוחד לאחר עבודתו של האנתרופולוג הנודע לה גרו קלארק, שפורסמה בשנת 1950. בעבודה זו הציג המדען המוסמך את תוצאות המחקר השיטתי של כל שרידי האוסטרלופיתקים שנתגלו עד אז, והוכיח שבתכונותיהם המורפו-פיזיולוגיות קרובים האוסטרלופיתקים לאדם הרבה יותר מכל מיני קופי האדם המוכרים למדע, הן המודרניים והן המאובנים. התנופה בחיפוש אחר אוסטרלופיתקים הביאה לתוצאות מדעיות משמעותיות מאוד. במדינות אפריקה – קניה, טנזניה, אתיופיה – נחפרו מאות שרידים של פרטי אוסטרלופיתקים, אלפי שברי גולגולות, עצמות, לסתות ועשרות אלפי שיניים. כיום נמצאו אוסטרלופיתקים גם מחוץ ליבשת אפריקה, בדרום ודרום-מזרח אסיה, מה שבוודאי יכניס תיקונים בתפיסות האנתרופולוגים באשר למקומות היווצרותם של קודמיו של האדם. המספר הכולל של שרידי האוסטרלופיתקים שנמצאו הגיע ל-400 וממשיך לגדול. האוסטרלופיתקים העתיקים והפרימיטיביים ביותר התגלו בשנים 1973–1976 על ידי משלחת צרפתית-אמריקאית בראשות ד. ג&#x27;והנסון במדבר עפר שבאתיופיה ובטנזניה. בהתאם לכך הם נקראו אוסטרלופיתקים אפאריים (Australopithecus afarensis). כולם היו נמוכי קומה וקלי משקל, מה שללא ספק תרם לרכישת הליכה זקופה. גובהם של קופים אלה ההולכים זקוף בבגרותם נע בין 100 ל-130 ס"מ. פרטים בוגרים מסוימים היו ממש ננסיים ושקלו רק כ-30 ק"ג. במראם החיצוני, כפי שעולה מהשרידים, הם לא נבדלו כלל מקופי אדם: מצח נמוך, בליטות מעל הגבות, היעדר אף בולט וסנטר, ולסתות בולטות קדימה מאפיינים את מהותם הקופית. נפח מוחם היה גדול במקצת מזה של שימפנזים מודרניים, וניביהם היו מוקטנים בהשוואה לקופים אחרים. בשנת 1974 נמצא ממצא חשוב מאוד – שלד של נקבה צעירה בשימור טוב יחסית: למרות ששרידיו של יצור זעיר זה שכבו באדמה כ-3 מיליון שנה, נשתמרו כ-40% מהעצמות, כולל חלקים גדולים למדי. האנתרופולוגים שחקרו את השרידים כינו בחיבה את הנקבה בשם הנשי לוסי, ובשם זה היא נכנסה להיסטוריה של האנתרופולוגיה. בזכות לוסי יכלו האנתרופולוגים לשחזר בדיוק ניכר את פרופורציות הגוף של נציגת היצורים העתיקים ביותר שעמדו על הדרך לשינוי בכיוון הדומה לזה שהוביל להופעת האדם. ללוסי היו גפיים קדמיות ארוכות בהרבה מאלה של בני אדם, אך קצרות משמעותית מאלה של קופי אדם מודרניים. כפות ידיה של לוסי, למרבה הצער, לא נשתמרו, אולם על פי השרידים העתיקים ביותר, כמו אלה של לוסי, שנמצאו במדבר עפר ושייכים למין האוסטרלופיתקוס האפארי, אנו יודעים שכפות הידיים של יצורים אלה עדיין היו שונות מאוד מאלה של בני אדם. דונלד ג&#x27;והנסון, שגילה יותר מ-30 שרידים כאלה, כינה אותם סמלית "המשפחה הראשונה". ההבדלים העיקריים בין ידיהם של בני "המשפחה הראשונה" לבין אלה של בני אדם הם בהתנגדות בלתי מספקת של האגודל לארבע האצבעות האחרות, בגודלו הקטן משמעותית מזה של בני אדם, ובעקמומיות של הגלילים. כל זה מעיד על כך שהאוסטרלופיתקים האפאריים, לאחר ששלטו בהליכה זקופה, עדיין שמרו על התאמה לטיפוס על עצים, שירשו מאבותיהם. אך העבודה הביולוגית האינטנסיבית של כל המין כבר הכניסה שינויים רציניים במראם החיצוני. בהשוואת תכונותיהם של האוסטרלופיתקים האפאריים עם נציגים מאוחרים יותר של סוג זה, מגיעים האנתרופולוגים למסקנה כי קיימת סבירות ניכרת שהאפאריים היו אבותיהם של אוסטרלופיתקים ננסיים אחרים. בשנת 1994 התגלה באתיופיה אב קדמון פוטנציאלי של האפאריים עצמם. יצור זה חי לפני כ-4.4 מיליון שנה והיה פרימיטיבי עוד יותר מלוסי ומשאר האוסטרלופיתקים האפאריים. הוא נקרא אוסטרלופיתקוס ראמידוס (Australopithecus ramidus). בשנת 1995 נמצא בקניה אוסטרלופיתקוס אנאמנסיס (Australopithecus anamensis), שחי לפני כ-4 מיליון שנה, גובהו היה כמטר אחד, ונפח מוחו 300–550 סמ"ק. אוסטרלופיתקים מוקדמים עוד יותר הם האורורין (Orrorin), שחי בשטח קניה לפני כ- 6 מיליון שנה, והסהלאנתרופוס (Sahelanthropus), ששרידיו, שנחפרו בצ&#x27;אד, מתוארכים לתקופה של 6 עד 7 מיליון שנה. כך המדע משקם בהדרגה את רצף הזמנים שנקרע ומגלה את קודמיהם של קודמינו. לפיכך, האוסטרלופיתקים המוקדמים התקיימו מלפני 7 עד 3 מיליון שנה והיו קודמיהם או, קרוב לוודאי, אבותיהם של האוסטרלופיתקים המאוחרים יותר, מה שנקרא גרסיליים (כלומר ננסיים, קטנים), שחיו מלפני 4 עד 2.5 מיליון שנה. לצידם מובחן סוג של אוסטרלופיתקים מסיביים, שגובהם היה 150–170 ס"מ, משקלם 50–70 ק"ג, נפח מוחם כ-520–550 סמ"ק, ולסתותיהם מסיביות. שיניהם הטוחנות, למרות שכבת אמייל עבה וחזקה, היו שחוקות מאוד, מה שנותן בסיס להניח שבסיס תזונתם היה מזון קשה, כולל גרעיני דגניים. לסוג האוסטרלופיתקים המסיביים, או האדירים, השתייך הפראנתרופוס (כלומר "ליד-אדם") שנתגלה על ידי ר. ברום, אולם כיום הם נקראים אוסטרלופיתקים רובוסטוס (אדירים). האוסטרלופיתקים המסיביים הופיעו לפני כ-2.5 מיליון שנה ונכחדו לפני כמיליון שנה. חוקרים רבים רואים בהם ענף ללא מוצא, משום שבעקבות גידול מסת הגוף הם החלו שוב להיעזר בגפיים הקדמיות בתנועה, מה שניתן להעריך כתחילת נסיגה מהליכה זקופה. הופעת ההליכה הזקופה של הקופים סימנה כביכול עריכת "ניסויים" טבעיים רבים ביצירת האדם, שרובם המכריע הסתיים בכישלון. אם כן, קו הגבול הראשוני בדרך האבולוציה מקוף לאדם היה ההליכה הזקופה הדו-רגלית. זה לא היה רק שינוי בתנוחת הגוף בעת תנועה. זה היה ארגון מחדש אבולוציוני מוחלט של גוף הקוף על בסיס עבודה ביולוגית אינטנסיבית למען הישרדות בסביבה טבעית זרה ואופטימיזציה של פעילות החיים בה. היא דרשה גיוס מאמצים חסר תקדים ב"ממלכת הקופים" והביאה עמה אפשרויות חסרות תקדים. השינוי המבני נגע כמעט בכל הגוף ובכל איבריו ומערכותיו. יישור הגו שינה את מיקומו של כל איבר ויצר יחסי גומלין חדשים ביניהם. ראשית כל, עמוד השדרה, מערכת השלד והשרירים, השתנו מהיסוד. תרגול מתמיד של שמירת עמוד השדרה במצב זקוף והתגברות כוח הכבידה בהתאם, חיזקו את מנגנון המפרקים והרצועות, הובילו לחיזוק שרירי הגב ושריר העכוז הגדול, שהתפתח כמיישר ירך מסיבי. אף קוף הנע על הקרקע על ארבע גפיים אינו בעל עכוז מסיבי, ואילו אצל אבות האדם הזקופים, שריר העכוז הגדול הפך לא רק לשריר הגדול ביותר בגוף, כמו אצל האדם, אלא גם לאזור הארוגני החזק ביותר, המעורר עוררות מינית ותורם להמשך המין. החזקת הגו במצב זקוף יצרה בעיה של שמירת שיווי משקל, וחייבה יצירת מייצבים, מערכת של איזונים ונגדים, המונעים מהגוף להתהפך תחת פעולת כוח הכבידה הקוסמי. המייצב המשמעותי ביותר מבין אלה היה העכוז. בנוסף, נוצרת קשת מותנית, עצם הכסל מתרחבת והחריץ הסיאטי הגדול גדל. עם האוסטרלופיתקים מתחיל מה שמכונה "המחיר של הליכה זקופה", שהיו לו השלכות טרגיות גם על האדם המודרני. "הגירוש מגן העדן" של תנועה על ארבע ביערות הטרופיים, כמעט בהתאם למיתוס המקראי, הוביל לא רק לצורך "בזיעת אפיים" להשיג מזון, אלא גם "בעצב תלדי בנים", לסבול מכל מיני ייסורים הנובעים ממצבו הזקוף של עמוד השדרה וממצבם של האיברים הפנימיים. דלקות שורש עצב, אוסטאוכונדרוזיס, פריצות דיסק בין-חולייתי, בקעי חוליות, צביטות עצבים, שפיפות, עקמומיות של עמוד השדרה, הפרעות יציבה, צניחת איברי האגן, צניחת פי הטבעת והרחם, רגליים שטוחות – כל אלה פוגעים בחיי האדם כיום ורדפו את אבות האדם לפני מיליוני שנים, בקשר ל"חטא הקדמון" – ההליכה הזקופה. עם אותו "חטא" קשורות גם מחלות לב וכלי דם רבות, ובמיוחד יתר לחץ דם. הצורך להניע דם לגובה רב, אל המוח, מוביל לשחיקה של שריר הלב, למאמץ יתר של השרירים החלקים של כלי הדם, לעוויתות שלהם, ובשילוב עם מתח מתמיד של השרירים התומכים בגו ומחסור כרוני בחמצן (היפוקסיה), מעורר עלייה בלחץ הדם ויוצר סכנה של התקפי לב ושבץ. הפיזיולוג האבחזי בלקניה, שעבד בתקופה הסובייטית במרכז הפרימטולוגיה בסוחומי, ערך ניסויים מיוחדים על קופים, שמטרתם הייתה להוכיח את התיאוריה שלו על ההליכה הזקופה כגורם החשוב ביותר לכל מחלות הלב וכלי הדם של האדם. הוא השתמש במתאמים מיוחדים, שהרכיב על רגליהם הקדמיות של מקוקים, מה שאילץ בעלי חיים אלה לנוע רק "זקופים", על רגליהם האחוריות. כתוצאה מכך, לאחר 2-3 חודשים, ממש אצל כל המקוקים שנבדקו התפתחה צורה חמורה של יתר לחץ דם. אך הרכישות הגדולות "מעץ הדעת טוב ורע", שהושגו בזכות ההליכה הזקופה, גברו בהרבה על ההשלכות השליליות של הדו-רגליות. הידיים שוחררו לפעילות כלים ולתקשורת מחוות, וזה עורר את התפתחות המוח הגדול. תוצר לוואי של ההליכה הזקופה היה גם הקושי בלידה. קופים יולדים בקלות ובפשטות, מכיוון שראש העובר עובר ישירות דרך תעלת הלידה. אצל האוסטרלופיתקים, ההסתגלות להליכה זקופה קיצרה וסובבה את עצמות הכסל, שינתה בחדות את צורת האגן, מה שלא יכול היה שלא לעוות את תעלת הלידה. היצרות תעלת הלידה, על אף רוחבה המספיק בכיוון הרוחבי, אילצה את ראש העובר, שהיה ממוקם לרוחב, להסתובב במעבר נוסף ב"מקום הצר" של תעלת הלידה. כתוצאה מכך נוצרו עוויתות שרירים, והחלו צירי הלידה הראשונים. במהלך האבולוציה הנוספת המצב רק החמיר. ככל שהתגבש הסוג אדם, החל גידול רציף בנפח הגולגולת. תעלת הלידה שוב החלה לקבל צורה מעוגלת, ובליטת עצמות הכסל פחתה. אך הדבר לא רק שלא הוביל לחזרה ל"גן העדן הקופי" האבוד בתחום הלידה, אלא אף הגביר פי כמה את ייסורי הלידה של נשים, בשל עליית משקל העובר ונפח ראשו, שמסתובב פעם נוספת לפני שהוא יוצא לאוויר העולם. האוסטרלופיתקים היו ללא ספק קופים. אך הם היו קופי אדם מסוג מיוחד. ההבדל החשוב והיסודי בינם לבין קופי אדם רגילים, הן בני זמננו והן מאובנים, טמון במכלול שלם של מאפיינים המעידים על הסתגלות שכבר התרחשה לתנועה דו-רגלית במרחב. בין מאפיינים אלה נמנים אגן קצר ורחב (אצל קופי אדם מודרניים, למשל אצל שימפנזים, הוא ארוך וצר), מבנה שלד הגו, כף רגל קמורה (אצל כל הקופים "ארבע-הרגליים" יש רגליים שטוחות מובהקות), היעדר ניגוד של אצבעות הרגליים הגדולות לארבע האחרות (מה שגרם לאי נוחות רבה בטיפוס על עצים, מכיוון שתפיסת ענפים ברגליים האחוריות הפכה לבלתי אפשרית). מבנה שלד הגו של האוסטרלופיתקים מזכיר את האדם בעיקולו דמוי ה-S של עמוד השדרה, ומיקומו של הנקב העורפי במרכז, ולא בחלק האחורי של בסיס הגולגולת, מבדיל אותם מכל מיני הקופים. מאפיינים אלה היו יוצרים אי נוחות עצומה, לו היו האוסטרלופיתקים, כמו שאר קופי האדם, מחליטים לנוע על כל ארבע הגפיים, תוך שימוש בזרועותיהם הארוכות עדיין. בחזרה לדרך התנועה הקופית הרגילה על הקרקע, היו נוצרים אצלם כאבים חזקים בצוואר ובעמוד השדרה, עקב צביטת חוליות וזרימת דם לא מספקת לחוליות הגב והצוואר, וכן לראש. במהלך האבולוציה של הפרימטים, חל שינוי משמעותי ביחס בין נפח הגולגולת למסת הגוף. במקביל, חל שיפור בתפקוד המוח, שהתבטא בעלייה בזרימת הדם למוח וירידה ביציאתו. עיניהם של פרימטים זקופי קומה במצב גוף זקוף רכשו אפשרויות חדשות לקבלת מידע על העולם הסובב. הידיים שוחררו לעבודה ביולוגית ממושכת של חיפוש מזון ושימוש בחפצים. קודמיהם של האוסטרלופיתקים בתנועה דו-רגלית היו דינוזאורים טורפים, שבזכות שחרור הגפיים הקדמיות רכשו אפשרויות נוספות לתקיפת דינוזאורים צמחוניים, שנותרו בעלי ארבע רגליים (כמו גם קופי אדם רגילים). חלק מהדינוזאורים הצמחוניים, שרכשו זקיפות של פלג הגוף העליון, קיבלו אפשרויות נוספות לשימוש בגפיים הקדמיות בעבודה ביולוגית המסייעת לתזונה. עובדה מרשימה ביותר היא גילוי עקבות רגליהם של אוסטרלופיתקים על ידי ארכיאולוגים בלטולי שבטנזניה, שגילם 3.2 עד 3.6 מיליון שנה, על אפר וולקני שהתקשה. הם הלכו בצעד שזור, ועקבות רגליהם בעת ההליכה השתלבו זה בזה. ניתוח המבנה הגרמי של כל מיני האוסטרלופיתקים ללא יוצא מן הכלל מראה שימור של מאפיינים רבים שתרמו לטיפוס על עצים. הדבר נכון במיוחד לגבי עצמות הגפיים. אך ההליכה הזקופה כבר הותירה את חותמה על כל המבנה הגרמי של האוסטרלופיתקים, על מבנה הלסתות ועל מאפייני מערכת השיניים. אצל קופי אדם רגילים הלסתות מוארכות קדימה, הן יוצרות שתי שורות שיניים כמעט מקבילות, ובקדמת כל לסת ישנם שני ניבים ארוכים וחזקים. ניבים אלה, בדומה לחרבות הנשאות בנדן, נכנסים בעת סגירת הפה לפתחים מיוחדים – דיאסטמות, היוצרות מרווחים בין הניבים לחותכות בלסת העליונה ובין הניבים לשיניים הקדם-טוחניות בלסת התחתונה. אצל האוסטרלופיתקים, לעומת זאת, הניבים קטנים יחסית, הדיאסטמות במינים השונים קטנות או נעדרות לחלוטין, וקשתות השיניים מעוגלות יותר. בנוסף, במבנה הלסתות של מיני אוסטרלופיתקים שונים שחיו בזמנים שונים, ניכרת מגמה ברורה של אבולוציה לכיוון התקרבות לסטנדרטים אנושיים. אם אצל אוסטרלופיתקוס אפרנסיס הלסתות עדיין היו מוארכות קדימה במידה ניכרת, הרי שאצל המין המאוחר בהרבה, אוסטרלופיתקוס אפריקנוס, הן רכשו צורה מוארכת רק במעט, וקשת השיניים הפכה כמעט פרבולית ועגולה. גם הניבים קטנו במידה ניכרת, והם חדלו לבלוט מעל לרמתם הכללית של השיניים. כדי לפצות על אובדן הניבים הגדולים, גדל מאוד עובי אמייל השן, דבר שהיה תוצאה של עלייה בעוצמת העבודה הביולוגית של הלעיסה של מזון קשה. אצל אוסטרלופיתקים רבים כתוצאה מעבודה כזו, אפילו אמייל שיניים עבה נשחק לחלוטין. על השיניים הקדמיות של האוסטרלופיתקים האפרנסיים הקדומים יותר נוצרו שקעים, שאנתרופולוגים מקשרים לעובדה שהשיניים שימשו לאחיזה, והידיים – רק להחזקת הטרף. לאוסטרלופיתקים היו שיניים טוחנות גדולות יחסית, ומבנה השיניים והמפרקים של הלסתות התחתונות שלהם מעיד על לעיסה בתנועות צדדיות, מה שמבדיל אותם מהותית מקופי אדם רגילים. דווקא ניתוח מבנה השיניים איפשר לאנתרופולוגים, ובעיקר לר. פולי, לקבוע כמה סיבות להבדלים בין האוסטרלופיתקים המסיביים למיניאטוריים (גרסיליים) באורח החיים, בדרך התזונה, ובהתאם לכך, במבנה ובגודל הגוף. החוקר הרוסי מ. דריאגינה, המפתחת את מסקנותיו של פולי, מציינת בעניין זה: «ההבדלים במורפולוגיה של האוסטרלופיתקים הגרסיליים והמסיביים קשורים לסוג התזונה של צורות אלה. ההתמחות בתזונה של מזון צמחי סיבי גס אצל האוסטרלופיתקים המסיביים הובילה להתפתחות של קומפלקס מורפולוגי מיוחד – שיניים טוחנות חזקות עם משטח טוחן, רכס גרמי שאליו נאחזו שרירי הלעיסה. בשל שיניו העצומות, אוסטרלופיתקוס בויזאי זכה לכינוי &#x27;מפצח האגוזים&#x27;. השיניים כה גדולות עד שהלסתות גדלו גם הן, התפתח מנגנון לעיסה גרמי-שרירי חזק, ושרירי לעיסה חזקים נאחזו בבליטות על הגולגולת – רכסים גרמיים. הגולגולת צרה בחדות באזור שמאחורי העיניים. הלסת התחתונה מסיבית מאוד. הצורות הגרסיליות – אוכלות כל, בעלות מבנה עדין... עם גולגולת מעוגלת ללא רכסים גרמיים ועם שיניים קטנות. זאת ניתן להסביר בכך שהביומסה של המזון הנצרך הייתה אצלן קטנה בהרבה, וערכה הקלורי גבוה יותר מאשר אצל האוסטרלופיתקים המסיביים. סביר להניח, שחוסר ההתחמשות הביולוגית אצל האוסטרלופיתקים הגרסיליים פוצה באמצעות שימוש בחפצים טבעיים ככלים לתקיפה והגנה» (דריאגינה מ.א. אנתרופולוגיה אבולוציונית: היבטים ביולוגיים ותרבותיים – מ.: הוצאת אוראו, 1999 – 208 עמ&#x27;, עמ&#x27; 63). זהו תיאור יקר ערך ביותר מכל הבחינות. לא רק הברירה הטבעית תרמה להגדלת ממדי הגוף של האוסטרלופיתקים המסיביים, אלא גם צריכת כמויות גדולות של מזון דל קלוריות והפניית העבודה הביולוגית של איברי החלק הפנים של הגולגולת לעיבודו וספיגתו המלאים. עבודה ביולוגית כזו הובילה גם להתפתחות יתר של מערכת הלעיסה על חשבון גידול נפח הגולגולת ומסת המוח. ההתמחות בסוג כזה של עבודה ביולוגית ובהבטחת ביטחון באמצעות גידול מסת הגוף והתחמשות טבעית הפכה את השימוש בכלים למיותר, הן להגנה עצמית מפני טורפים והן לציד. לעומת זאת, חוסר ההגנה של האוסטרלופיתקים המיניאטוריים, פיתוח יכולתם לצרוך מזון מגוון, אוכלי-כל, יצרו צורך להתנגד לפעולתה השלילית של הברירה הטבעית באמצעות פעילות כלים מגוונת, התפתחות מתונה של מנגנון הלעיסה וגידול של החלל המכיל את המוח. התוצאה הייתה &#x27;האדם המיומן&#x27;. כבר מגלה האוסטרלופיתקוס, ר&#x27; דארט, במסעו הבלתי נלאה אחר קודמיו של האדם שגילה, עשה את הצעדים הראשונים בחקר פעילותם הכלית. הוא בחן בקפדנות רבה יותר מ-7,000 עצמות שהתגלו במקפנסחט שבדרום אפריקה, והגיע למסקנה שעצמות אלה נותרו מיותר מ-400 בעלי חיים, שאולי ניצודו על ידי האוסטרלופיתקים בציד, ובשרם נגרס מהעצמות ונאכל. בין בעלי חיים אלה הבחין דארט בכ-100 צבאים, 40 אנטילופות, 20 חזירי בר, 6 ג&#x27;ירפות, 5 קרנפים והיפופוטמים, 4 סוסים קדומים, וכן שרידי צבים, סרטנים, דורבנים ו-45 קופי בבון. מתוך 45 הבבונים הללו, ל-42 היו חורים בגולגולת או סימני מכות, כאשר 27 מהם נגרמו מלפנים ו-6 מאחור. דארט שיער שהאוסטרלופיתקים או השתמשו בעצמות בעלי חיים ככלי נשק, או שחידדו אותן בכוונה. מכאן נבעה ההשערה על תרבות "אוסטאודונטוקרטית", כלומר תרבות עצם-שן-קרן של האוסטרלופיתקים, שקדמה לכל התרבויות הפלאונטולוגיות והתבססה על שימוש בכלי עצם הרבה לפני תחילת עיבוד האבנים. כיוון מחקר חדש של האוסטרלופיתקים נקבע על ידי התגליות הפלאונטולוגיות-ארכיאולוגיות של משפחת ליקי – לואיס, אשתו מרי ובנו ריצ&#x27;רד. בעת חפירות בערוץ אולדובאי שבטנזניה, גילה לואיס ליקי שורה שלמה של שלדים של אוסטרלופיתקים. בתקופת חייהם של אוסטרלופיתקים אלה, כלומר לפני 1.5–2 מיליון שנה, במקום ערוץ אולדובאי היה אגם גדול, שאליו התקבצו לשתייה בעלי חיים שונים מאוד וקודמיו של האדם. כאן היה גם המקום המבטיח ביותר לציד של יצורים זקופי קומה ולא מהירים אלה, ששרדו כטורפים רק משום שהיו רבים ומבנה גופם הזעיר לא דרש הרבה בשר. מזון צמחי הם השיגו בעבודה ביולוגית מתמדת, שדרשה שימוש בחפצים שנקרו בדרכם. עם השימוש בחפצים הם החלו לעבור לעיבודם הראשוני. היה צורך לחפור שורשים ופקעות, לפצח קונכיות של רכיכות ואגוזים בחורש הדל, לכתוש ולעבד מזון קשה. גם עצמות בעלי חיים שניצודו בציד נפצחו כדי להפיק מח עצם. לשם כך יכלו לעזור רק אבנים בשל קשיותן, במיוחד אם על ידי הכאת אבן באבן חידדו אותן מעט. אבנים היו נחוצות גם להפרדת הבשר מהעצמות. בשר נא קשה מאוד, וגם אותו יש לעבד איכשהו. בציד החלו האוסטרלופיתקים להשתמש באבנים, באלות ובעצמות של בעלי חיים שנהרגו. מפני התקפות של טורפים מסוכנים הם אספו אבנים, כדי שברד אבנים שהושלכו בידי ידיים רבות יבריחו את הטורפים ויאלצו אותם לסגת. כך נוצרה מה שנקרא תרבות החלוקים, שגילה לואיס ליקי. זו הייתה הביוציוויליזציה העתיקה והפרימיטיבית ביותר מכל אלה שהמדע גילה עד כה. קיומה שופך אור על פעילות כלית קדם-אנושית, תחילתו של התהליך הביוציוויליזציוני. כמובן, השימוש במונח "ציוויליזציה" אפילו עם התוספת "ביו" לקודמיו הקופיים של האדם הוא שנוי במחלוקת ועלול לעורר ביקורת של קפדנים. אך עוד פחות מתאים לאבנים אלה המונח "תרבות", המשמש בדרך כלל לציון פסולת כזו של קיום קדם-אנושי. הסכימו כי לחפצים חומריים אלה, תוצאותיה של פעילות ביולוגית מתקדמת מאוד לפי אמות מידה של בעלי חיים, אך פרימיטיבית מאוד לפי אמות מידה של אדם, מתאים יותר המושג של ציוויליזציה ביולוגית מאשר תרבות. שכן תרבות אינה יכולה להיות ביולוגית – היא תופעה חברתית ונוצרת עם הופעתו של החברה האנושית הפרימיטיבית ביותר, ואילו "החברה" של האוסטרלופיתקים הייתה בבירור עדיין ביולוגית. לביוציוויליזציה, במידה מסוימת של תנאי, ניתן לשייך את נושאי הפעילות החומריים. בתחילה, בעת חפירות בערוץ אולדובאי ב-1959, גילה לואיס ליקי שרידים של אוסטרלופיתקוס מסיבי עם מסת מוח רגילה לאוסטרלופיתקים ועצמות גדולות שהעידו על התפתחות שרירים ניכרת. ליקי כינה יצור זה זינג&#x27;אנתרופוס (זינג&#x27; – השם הערבי למזרח אפריקה). אולם מאוחר יותר שינה את שמו של סוג יצורים זה לאוסטרלופיתקוס בויזי (Australopithecus boisei) לכבוד איש העסקים האנגלי צ&#x27;ארלס בויז, שהשקיע כספים אישיים במימון המחקר. שרידי הזינג&#x27;אנתרופוסים נמצאו באדמה יחד עם כלי חלוקים, שהיו לא כל כך מעובדים אלא אבנים מתוקנות. בסמוך הייתה ערימה של אבנים שלא נגעו בהן כלל, שליקי כינה בשם המדעי מנופורטים (מ"מנוס" – יד, "פורט" – נשיאה), וציין את ייעודם לשכב בידיים, להיאחז או להינשא בידיים. הפרימיטיביות של מבנה הזינג&#x27;אנתרופוס משכה תשומת לב בגלל שיניים גדולות, שבגינן כונה היצור המאובן הזה "מפצח האגוזים". כעבור שנה, ב-1960, מצא ליקי שרידים של יצור שהפך לסנסציה עולמית והפך על פיה את התפיסות המדעיות בנוגע לאוסטרלופיתקוסים ולמוצא האדם. מכיוון שהשרידים נמצאו בשכבה גיאולוגית ששכנה מעט עמוק יותר מזו שבה נמצא הזינג&#x27;אנתרופוס, קרא לו ליקי פרה-זינג&#x27;אנתרופוס והחליט שזהו קודמו של הזינג&#x27;אנתרופוס בשושלת האבולוציונית. ואולם מחקרים אנתרופולוגיים הראו שקודם זה מתקדם יותר גם מהזינג&#x27;אנתרופוסים וגם משאר האוסטרלופיתקוסים. נפח המוח היה גדול יותר מאשר אצל אוסטרלופיתקוסים אחרים, והסתכם בכמחצית מנפח המוח האנושי; חלק הפנים של הגולגולת היה פחות בולט קדימה מאשר בפרצוף קופי רגיל; הבוהן לא הייתה מוסטת הצידה, מה שהקל על הליכה זקופה; והידיים היו קצרות מהרגליים. ומכיוון שבאותו מקום נמצאו קודם לכן שברי אבנים, החליט ליקי שהם היו שייכים לפרה-זינג&#x27;אנתרופוס, ושינה את שמו לאדם המיומן (בלטינית – הומו הביליס). ב-1964 הכריז ליקי, בשיתוף עם האנתרופולוג הנודע מדרום אפריקה פ. טובייס (או טוביאס), בפני העולם כולו על גילוי הנציג הקדום ביותר של הסוג "הומו" – הקודם הראשון שעמד על הדרך של ייצור כלים ומועמד להכרה כאבי האדם. העולם המדעי קיבל את הידיעה בהתלהבות רבה. ואולם נותרו ספקות. מדוע התרבות החלוקים נמצאה בשכבת הזינג&#x27;אנתרופוס בויזאי, ולא בשכבת האדם המיומן, ואילו האחרון שכב בשכבה עמוקה יותר, מה שתמיד מעיד על עתיקות גדולה יותר של הממצא. ייתכן, כמובן, שבמהלך התהליכים הגיאולוגיים של היווצרות ערוץ אולדובאי התערבבו שכבות אלה. אבל אז מדוע לא התערבב המכלול של תרבות החלוקים? רק 7 אבנים נמצאו בשכבת "האדם המיומן" שנשאו סימני הכאה. אגב, ליקי עצמו ייחס תחילה את כלי האבן לזינג&#x27;, אחר כך שינה את שמו של הזינג&#x27; לאוסטרלופיתקוס בויזאי, שנתן כסף לביצוע המחקרים, ולבסוף, כשמצא גולגולת חדשה, מבטיחה יותר, ייחס לבעליה את כלי העבודה שנמצאו קודם לכן. סביר מאוד שהתערבו כאן שיקולי אינטרס. שהרי דבר אחד הוא למצוא קוף מאובן ההולך זקוף, שרבים כאלה כבר נמצאו על ידי קודמיו, החל מדארט, ודבר אחר לגמרי הוא לגלות מועמד לאב קדמון, הנציג הקדום ביותר של הסוג "הומו", הראשון מבין יצרני הכלים הידועים לאנושות. הכסף להמשך המחקרים זרם מיד בשפע, וליקי עצמו הפך לארכיאולוג ולאנתרופולוג המפורסם ביותר של המאה העשרים. בהמשך החפירות בקניה, ממזרח לאגם רודולף, גילה לואיס ליקי תרבות חלוקים נוספת, שנוצרה לפני כ-2.6 מיליון שנה, כלומר עתיקה אף יותר מהאולדובאית. בסמוך נמצאו שרידים של אוסטרלופיתקוסים רגילים ו"מיומנים", שחיו גם הם לפני כ-2.6 מיליון שנה. ב-1972 חפר ליקי כאן גולגולת נוספת, שעלתה על גולגולת ההביליס האולדובאית בנפח המוח ביותר מחמישית, ובנוסף לא הייתה לה רכס על-גבי. גילוי ההביליסים החדשים אפשר להפיג את הספקות והביקורת שמדענים שונים השמיעו בנוגע לתגליותיו של ליקי. שהרי במדע הייתה דוגמה מדכאת עם מה שנקרא אאונתרופוס, כלומר "אדם השחר", שגם הוא עשה בזמנו סנסציה עולמית ונחשב בעיני אנתרופולוגים רבים כחוליית הביניים ה"חסרה" בין הקוף לאדם. ואילו לאחר מכן מחקר מדוקדק יותר הראה שהאאונתרופוס היה זיוף חצוף, שייצג גולגולת של אדם מודרני שעובדה במיוחד כדי להיראות עתיקה, ולסת של אורנגאוטן צעיר ששיניה שויפו. כמה חוקרים בדיון על תגליותיו של ליקי הביעו אפילו ספק אם ההיסטוריה עם "אדם השחר" חוזרת על עצמה, ואם ליקי זייף את הגולגולות ה"הביליסיות" שלו, ובנוסף, האם הוא עצמו או אחד מעוזריו ייצר את הכלים של תרבויות החלוקים. בדיקה אנתרופולוגית חוזרת של ארבע הגולגולות של הביליסים שמצא ליקי הראתה שנפח המוח הממוצע של גולגולותיהם הוא 642 סמ"ק, וזה גבוה באופן ניכר מאשר אצל אוסטרלופיתקוסים אחרים. חילוקי דעות משמעותיים עוררה הבדיקה החוזרת של נפח המוח של ההומו הביליס האולדובאי הראשון, שנמצא ב-1960. המומחה הגדול ביותר לחקר מוחם של פרימטים, ר. הולוויי, קבע שנפח מוחו הוא 700–750 סמ"ק, מה שאף עלה על נתוני השחזור של שותפו של ליקי, פ. טובייס. מומחה גדול אחר, מ. וולפוף, קיבל ערכים נמוכים בהרבה: בין 570 ל-605 סמ"ק. ולבסוף התברר שה"אדם המיומן" המפורסם הזה היה נער בן 11–12, ואצל קופים צעירים הגולגולת תמיד מכילה יותר מאפיינים "אנושיים" בשל חוסר התפתחותם של מאפייני הקוף. ואולם אפילו אצל נער זה נפח המוח היה גבוה יותר מאשר אצל הזינג&#x27;אנתרופוס המסיבי הבוגר, שנפח מוחו היה 530 סמ"ק. אבל כאן עולות אי-התאמות חדשות. אילו הנער "האדם המיומן" היה גדל והופך לבוגר, הוא היה הופך לאוסטרלופיתקוס מסיבי, ולא למיניאטורי (גרצילי), שאליו הוא סווג בשל קומתו הנמוכה, ומוחו לא היה קטן מזה של ההביליסים הקדומים יותר מאגם רודולף. ליקי עצמו ראה באוסטרלופיתקים ענף צדדי ללא מוצא באבולוציה, ואת הנציגים שמצא ממין ההומו הביליס (Homo habilis) שהגדיר, כראשוני בני הסוג הומו, כסוג המעבר הראשון מקוף לאדם. רוב החוקרים תומכים בנקודת מבט זו, אך מיעוט חולק עליה באופן קטגורי. האחרונים משייכים את ההומו הביליס לאוסטרלופיתקים מתקדמים, כלומר לקודמיו של האדם, ולא לאבותיו. אל יפתיעו הפערים הללו בין המדענים: במדע, בניגוד לדת, הכול נבחן ונתון לביקורת, ולא מתקבל על אמונה, אינו שייך למיסטיקה ואינו עובר קנוניזציה נוקשה. אין כמובן להכחיש את זכויותיו של לואיס ליקי, שהיה קנאי אמיתי לאנתרופולוגיה (במובן החיובי של המילה), ובמשך עשרות שנים של פעילות בלתי נלאית הצליח להאיר אור מסוים, אם כי לא בהיר במיוחד, על פעילות הכלים של קודמיו של האדם ועל הקשר בין אבולוציית המוח לפעילות זו לפעילות. ההיגיון של החשיבה המדעית, המבוסס על העובדות שגילה ליקי, פועל במידה רבה לטובת הפרשנות שלו לתגליתו. הסוג המורפולוגי הפרימיטיבי של זינג&#x27;נטרופוס (Zinjanthropus) מעיד על כך שעם מבנה גולגולת וגפיים כמו שלו, ספק אם היה יכול להיות ה&#x27;מחבר&#x27; אפילו של הכלים הפרימיטיביים האופייניים לתרבות אולדובאי. המבנה המתקדם יותר של הביליס היה טיעון רציני לכך שדווקא הוא הוכר כאחד מיוצרי הביו-ציוויליזציה הזו. מבנה גופם של הביליסים מגלה את קרבתם לאוסטרלופיתקים ומאופיין, כמו בכל צורות המעבר, בשילוב מוזר של תכונות ארכאיות ומתקדמות. בין התכונות הארכאיות יש לכלול ללא ספק רכסי גבה גדולים, עצמות אף שטוחות, מצחים משופעים והיעדר סנטר בולט. בין המתקדמות – צורת גולגולת מעוגלת יותר, ידיים קצרות יחסית ובעלות יכולת עבודה, ורגליים המותאמות היטב להליכה זקופה. מבנה הגולגולת מאפשר לשער קיומו של מרכז דיבור. הכלים של האוסטרלופיתקים ה&#x27;מתקדמים&#x27;, שזכו לכינוי המכובד &#x27;המיומנים&#x27;, היו גסים מאוד ולא מיומנים כלל. רובם היו חלוקי נחל וסלעים בגודל של 3-4 עד 7-10 ס"מ, שנשאו סיתותים קטנים על פני השטח, בעוד החלק ששימש כידית נותר ללא נגיעה. בשל כמות החלוקים הגדולה, ביו-ציוויליזציה זו נקראה תרבות החלוקים. לצד חלוקי הנחל נעשה שימוש בחתיכות קוורץ, קוורציט ולבה. הכלי העיקרי של תרבות החלוקים הוא הצ&#x27;ופר (chopper), או מקבת. הם יוצרו בסיתות באמצעות מכות אבנים מצד אחד או משני הצדדים. לצד הצ&#x27;ופרים היו לא מעט אבנים עם סימני מכות רבות, מסותתות מכל הצדדים וקיבלו צורה של פוליהדרונים לא סדירים, ספירואידים ומגרדות. לא מעט נמצאו גם סכינים משבבים, שיכלו לשמש להפשטת פגרי חיות שניצודו ולחיתוך חתיכות בשר. כפי שסובר ג&#x27;יי. קלארק, ייתכן שהצ&#x27;ופרים שימשו לחידוד מקלות, ששימשו לחפירת שורשים ולחפירת מחילות של חיות קטנות. הצ&#x27;ופרים שימשו גם לקציבת בשר ולפיצוח עצמות. הפוליהדרונים יכלו לשמש לעיבוד מזון, כולל כתישת גרעיני דגנים, חלקים סיביים של צמחים, פיצוח קליפות אגוזים ושבירת עצמות. לצד אבנים נעשה שימוש גם בעצמות חיות, כפי שמעידים סימני שחיקה, משטחים מחורצים ומלוטשים של עצמות מסוימות (קלארק ג&#x27;יי. די. אפריקה הפרהיסטורית – מ&#x27;, 1977, עמ&#x27; 62-63). בכלי הביליסים ניתן היה, אם כן, לקצוב, לחתוך, לגרד, לחפור, לכתוש, לפצח ולטחון. לצד כלי אבן, סביר להניח שנעשה שימוש במגוון רחב של כלי עצם, וכן באלות עץ, מקלות חדים וחתיכות קליפה לנשיאת מזון בפעילות הליקוט. בשל אופי החומרים, הם לא יכלו להישמר עד ימינו. החוקרת הרוסית י. דנילובה מדגישה את הפרימיטיביות הקיצונית של כלי האוסטרלופיתקים ה&#x27;מיומנים&#x27;. עצם מגוון הכלים, היעדר אלמנטים חוזרים, מגובשים ומעוגנים במסורת מעיד, לדעתה, על היעדר עיבוד שיטתי של אבן, על דומיננטיות של מוצרים אקראיים, מוצרים חד-פעמיים, ובסופו של דבר – על הבדל מהותי בין פעילותם של קודמיו החייתיים של האדם לבין עבודה אנושית. חוקר רוסי אחר, מ. אוריסון, מציין את היעדרם של קריטריונים מורפו-פיזיולוגיים ברורים, שעל בסיסם ניתן היה לשייך שרידי שלד מאובנים לנציגים המוקדמים והפרימיטיביים ביותר של הסוג האנושי, או לקופים מפותחים מאוד. ועם זאת, הייתה מגמה כללית של התקרבות הדרגתית של קודמיו של האדם למאפיינים האופייניים לסוג האנושי, אשר מצאה ביטוי בהגדלה רצופה של נפח המוח, בשינוי מבנה השלד לאופטימיזציה של ההליכה הזקופה, ובעיקר – ב ייצור, אף שעדיין לא שיטתי (אך גם לא חד-פעמי), של כלי עבודה, דבר שאף קוף אינו עושה. לפיכך אנו יכולים להכיר בכך שאם ה&#x27;מיומנים&#x27; אכן היו יצרני הכלים של תרבות החלוקים, הרי שהם היו כבר במידה מסוימת קופים שהפכו לאנושיים וייצגו חוליית ביניים בין קודמיו של האדם לבין אבותיו. דווקא ההביליסים (הומו הביליס, Homo habilis) הם שיצרו לפני כ-2.5 מיליון שנים את נס הטכניקה של זמנם – את האבן המעובדת הראשונה הידועה למדע, שממנה, למעשה, מתחילה ספירת זמן הפלאולית. בכך שהחלו את הפלאולית, אותם מעבדי הטבע המוקדמים ביותר החלו במקביל לעבד גם את מוחם שלהם. והעניין כאן אינו רק בהגדלת נפח הגולגולת. ניסויים מודרניים לשחזור הכלים הראשונים הראו שכולם היו ימניים. ייתכן שבקהילותיהם היו גם שמאליים, אך הם לא נטלו על עצמם את ייצור הכלים. וכיוון שידוע שהקופים פועלים באופן שווה לחלוטין בשתי ידיהם, אנו נתקלים כאן בהישג גדול באבולוציה של הפרימטים – בהיווצרות, במהלך פעילות הכלים, של א-סימטריה של ההמיספרות הגדולות של המוח. ניתן לראות בהישג נשגב זה &#x27;רוביקון מוחי&#x27;, המעיד על האנשת המוח בצורה ברורה יותר מאשר גידול נפחו. שכן בעבודה הביולוגית, הזורמת בצורה חלקה לעבודה אנושית, נוצר מבנה גיוס שמאלי-המיספרי, המנהל כבר לא פעולות אימפולסיביות, אלא פעולות רצוניות. רמת הפיתוח הגבוהה למדי של ההביליסים מודגשת גם בקיומם של מגורים מיוחדים, אתרים, עיסוקי ציד, חלוקת עבודה בין המינים וחלוקת משאבי מזון. &#x27;באולדובאי&#x27;, מציינת מ. דריאגינה, &#x27;נמצאו אבות-טיפוס של מגורים עתיקים של האדם המיומן, סך הכל נחשפו 10 בתים-בסיס. אלה הם צברים של עצמות וכלי אבן, המייצגים אולי אתרי ציד. תואר מבנה מגושי בזלת, המונחים בצורת מעגל בקוטר 3.5- 4.3 מ&#x27;. ההומינידים של אולדובאי היו לא רק לקטים, שניצלו בשר של טרף טורפים, כמו הצבועים, אלא גם ציידים אמיתיים. קיימים סימני מכות על גולגולות אנטילופות, חריצים שנעשו בנתזים, כלומר סימני פירוק פגרים... אצל הזכרים שלטו הציד וייצור הכלים, אצל הנקבות – הליקוט. תפקיד חשוב בסוציאליזציה הנוספת יכלה למלא הובלת הטרף לבסיסים וחלוקתו... סביר להניח שההביליסים הביאו את הטרף למחנה כדי לספק בשר לילדים ולנקבות&#x27; (דריאגינה מ.א. אנתרופולוגיה אבולוציונית: היבטים ביולוגיים ותרבותיים. – מוסקבה: הוצאת אוראו, 1999. – 208 עמ&#x27;, עמ&#x27; 91). בהיותם יצורים זקופים איטיים למדי, ההביליסים יכלו לצוד בהצלחה רק בדרך של ארגון מסוים של הציד, כשהם חוסמים את דרכם של בעלי חיים שברחו מקבוצה אחת עם קבוצה אחרת של ציידים. כל זה גורם לכך שהמדע המודרני רואה בהביליסים את המועמדים הסבירים ביותר לתפקיד אבותיהם של בני האדם הקדומים ביותר, הארכאנתרופים, ובכך, דרכם, גם אבות אפשריים, ולא רק מבשרים, של האדם המודרני. כמובן, ההסתברות הגדולה ביותר אינה משמעה ודאות של מאה אחוז וביטחון מוחלט. &#x27;שאלה מורכבת מאוד ורחוקה מפתרון&#x27;, מציין בצדק ל. וישניאצקי, &#x27;היא שאלת איזו מקבוצות ההומינידים המוקדמים שימשה מצע לאבולוציה הנוספת של האדם, כלומר נתנה את ראשיתו לסוג הומו, והאם קיימים בכלל שרידים של נציגי קבוצה כזו בחומר הפלאונטולוגי שנאסף עד כה&#x27; (וישניאצקי ל.ב. תולדות מקרה אחד, או מוצא האדם – פריאזינו: וק 2, 2005. – 240 עמ&#x27;, עמ&#x27; 31). ייתכן שתגליות חדשות ישנו, כלומר ישכללו, את מושגינו אודות מוצא האדם, אודות אבותיו ויוחסין שלו. נסיבה זו משמשת בסיס לכל מיני ספקנים ובריאתנים, כולל אלה מהסביבה המדעית, לשלילה גורפת של ידיעותינו אודות מוצא האדם, לטענות על היותן היפותטיות ו בלתי מוכחות. העיקר עבורם הוא להכפיש את רעיון המוצא האבולוציוני של האדם עצמו, אם לא בפני העולם המדעי, הרי לפחות בפני קהל רחב של קוראי ספרות פופולרית. עם זאת, אי-השלמות האובייקטיבית של ידיעותינו אינה יכולה לשמש בסיס להפרכתן. יהיו אשר יהיו השינויים הבאים בתפיסותינו אודות האנתרופוגנזה, תישאר בעינה ידיעתנו אודות המגמות העיקריות של האבולוציה מהקוף אל האדם. דיבר על כך יפה מאוד החוקר האמריקאי ס. אופנהיימר: &#x27;כוחות האבולוציה, שהפעילו בנו מנגנוני הסתגלות לקשיי החיים במרחבי הסוואנות האפריקאיות – הם הם המפתחות לטבענו ולתולדותיה המרתקות להפליא של האנושות. לא הושלכנו מגן-העדן אל העולם הזה, כביכול, &#x27;בצורה מוכנה&#x27; – כיצורים חושבים ומעוצבים היטב, בעלי מתנת הדיבור ובולטים משאר בעלי החיים. פעלו עלינו כוחות הברירה וגורמים עיוורים, חסרי רחמים וחסרי פנים של הסביבה. כמו אצל כל שאר מיני היצורים החיים, היו לנו אבות וקרובים קרובים, שהיו ניחנים בחלק מתכונותינו המולדות, אך הם לא השכילו לנצל אותן ונכחדו. ההסתגלות הפיזית וההתנהגותית שלנו התרכזה בהישרדות במאבק נגד אויבנו המושבע – האקלים&#x27; (אופנהיימר ס. הגירוש מגן עדן. כרוניקות של הפיצוץ הדמוגרפי – מוסקבה: אקסמו, 2004. – 637 עמ&#x27;, עמ&#x27; 17). ממצאי תרבויות החלוקים בצפון אפריקה (במרוקו ובתוניסיה) לאחרונה מאשרים את יכולתם של ההביליסים להגירות רחבות היקף במרחבים הגיאוגרפיים. חלק מהקהילות שלהם בהחלט יכלו לעבור לאסיה דרך אזור הלבנט (הכולל את שטחי ישראל, סוריה, פלסטין, לבנון וירדן). אזור זה שימש תמיד, כפי שנראה בהמשך, אזור מעבר לתנועות של קהילות אנושיות בין שלוש היבשות, ומחבר בין אפריקה, אסיה ואירופה ליבשת-על אחת. כמה חוקרים, על בסיס זה, לא רק משייכים את הומו הביליס לאבות הארכנתרופים, אלא אף מאחדים אותם עימם למין אחד. חוקרים אחרים משייכים אותם לאוסטרלופיתקים מתקדמים, וזו כנראה לא רק מסקנה פחות נמהרת וזהירה יותר, אלא גם מבוססת יותר. כל זה קשור לדיונים על האֶיקוּמֶנֶה (או אוֹיקוּמֶנֶה), מולדת האנושות הקדומה. הוויכוח הממושך בין הפוליצנטריסטים למונוצנטריסטים, כלומר בין תומכי הרעיון של מרכזים מרובים להיווצרות האנושות לבין תומכי התפיסה של מרכז אחד, אֶיקוּמֶנֶה אחת, שוכך, שכן כף המאזניים נוטה בבירור לטובת האחרונים. הרוב המכריע של החוקרים תומך בכך שהאֶיקוּמֶנֶה הראשונית הייתה בדרום ובדרום-מזרח אפריקה, דבר המאושש על ידי גילויי האוסטרלופיתקים והומו הביליס, וכן על ידי הקרבה הגדולה בהרבה לאדם של קופי האדם האפריקאים – השימפנזים והגורילות – בהשוואה לקופים האסייתים – האורנגאוטנים. יתרה מזאת, אילו היו אֶיקוּמֶנוֹת רבות, הייתה האנושות מתחלקת מבחינה אנתרופולוגית לא לגזעים, אלא למינים נפרדים, שביניהם לא היו אפשריים הזדווגות והולדת צאצאים תקינים, כלומר היו קיימים מחסומים מיניים בלתי עבירים. המיקום של האֶיקוּמֶנֶה הראשונית באפריקה הוא כיום תיאוריה מוכרת ורווחת, שנכנסה לכל ספרי הלימוד באנתרופולוגיה ובאנתרופוגנזה. אך אם אפריקה אכן הייתה מולדתם של בני האדם הקדומים ביותר, הארכנתרופים, הרי שבקושי יכלה להיות מקום היווצרותם של הפלאואנתרופים ובני האדם מהסוג המודרני. כדי להפוך לאדם במובן המלא של המילה, קודמיו של האדם היו צריכים להתפזר במרחבי מערב ודרום-מזרח אסיה, אירופה, לחוות את כל קשיי תקופות הקרח, לבנות מגורים, לצוד חיות גדולות, וליצור ביוציוויליזציות פחות ופחות פרימיטיביות. אפריקה נשארה מחוץ לנתיבים המרכזיים של האנתרופוגנזה. ב היה חם מדי ולא היו גירויים מגייסים להמשך התפתחות פרוגרסיבית של ביוציוויליזציות ושיפור כלי העבודה. ההומו הביליסים, ובוודאי האוסטרלופיתקים, מעולם לא למדו להשתמש באש; היה להם מספיק חום טבעי, אף שבחרו את מחנותיהם במערות, כנראה כדי להתחמם, שכן ייתכן שכבר איבדו חלק ניכר מכיסוי השיער על גופם וחשו אי-נוחות מקור הלילה, גשמים ורוחות. ספק אם אפילו אצל האוסטרלופיתקים המתקדמים ביותר יכלו להתגבש מבנים ביוסוציאליים-מגייסים יציבים: פעילותם המשותפת הייתה פרימיטיבית מדי. תרבויות החלוקים לא חצו עדיין את הקו המפריד בין עבודה ביולוגית לעבודת אדם, ונשארו על הגבול ביניהם. החיה ההולכת זקוף הפכה לאדם לא בזכות חיפוי אבנים לצרכיה המיידיים, אלא משום שהשתכללה ללא הרף תחילה בתהליך של עבודה ביולוגית יחד עם שיפור עבודה זו, ולאחר מכן בתהליך של עבודת אדם. העבודה, שהושקעה בעצמו, בסופו של דבר הפכה את הקוף לאדם. בני האדם הקדומים ביותר, ארכנתרופים או הומו ארקטוס קיומו של חוליית ביניים בין קוף לאדם ברמה ספקולטיבית נובא על ידי המדען הדגול – הדרוויניסט א. הֶקֶל, אשר בספרו בעל השם הרהוט «ההיסטוריה הטבעית של בריאת העולם» כינה סוג ביניים כזה פיתקנתרופוסים, כלומר קופי-אדם. אידאולוגיה זו נתנה השראה לרופא ההולנדי א. דוּבּוּאָה, אשר מיוזמתו ערך חפירות בין השנים 1891 ל-1993 ליד היישוב טריניל באי ג&#x27;אווה שבאינדונזיה. מקום החפירות נבחר אך ורק מתוך אמונה שיש לחפש את חוליית הביניים באזורים הטרופיים, שבהם חיים קופי אדם. אך במקרה כזה אפשר היה לחפור את כל השבילים ולא למצוא דבר. למזלו, היה לו מזל עצום. מאחר שהקל שגה בסברו שהקוף הקרוב ביותר לאדם הוא הגיבון, נסע דובואה למקום שבו חיו גיבונים, והחל לחפור. בשנת 1891 הוא גילה בעומק של 15 מטרים שבר של גולגולת, עצם ירך ושן טוחנת של יצור, לו נתן את השם פיתקנתרופוס ארקטוס, כלומר קוף-אדם זקוף. גילוי הפיתקנתרופוס, על אף חלקיותו, הייתה בעלת חשיבות עצומה להתפתחות האנתרופולוגיה. זו הייתה האישור העובדתי המשכנע הראשון לתיאוריית דרווין על מוצא האדם מאבות קדמונים דמויי קוף. בשנת 1948, לא הרחק מהיישובים מודז&#x27;וקרטו וסנגיראן בג&#x27;אווה, גילה החוקר ההולנדי ר. קניגסוולד עוד 5 גולגולות, שנפח המוח הממוצע שלהן הוא 860 סמ"ק. בשנות ה-70 נמצאה גולגולת נוספת שמורה היטב של פיתקנתרופוס מתקדם מאוד עם נפח מוח של 1029 סמ"ק. לפיתקנתרופוסים היו דפנות גולגולת עבות מאוד, עד 2 ס"מ. נפח המוח היה בערך באמצע בין גורילה, שאצלה הוא כ-500 סמ"ק, לבין האדם המודרני – כ-1400 סמ"ק. מבנה הגולגולת של הפיתקנתרופוסים שמר על מאפיינים קופיים רבים, מה שאישר גם כן את מעמדם כקופי-אדם. קמרון גולגולת נמוך, רכס על-גבי גבות גדול בצורת גגון, ולסת תחתונה מסיבית – כל אלה מעידים על נוכחות מאפיינים קופיים שהולכים ומתמעטים. באשר לשלד, הוא קרוב הרבה יותר לשלד אדם מאשר לשלד קוף. ההבדלים בין עצם הירך לזו האנושית מזעריים; אורכה ומבנהּ מעידים על עבודה ביולוגית ממושכת של הליכה זקופה; אורכה 45.5 ס"מ, מה שמתאים אצל האדם לגובה של 165-170 ס"מ. הליכה וריצה בגובה כזה היו מהוות קשיים גדולים עבור האוסטרלופיתקים בשל בעיות בשמירת שיווי המשקל ובתמיכה בעמוד השדרה במצב זקוף. הפיתקנתרופוסים חיו על פני כדור הארץ לפני כ-600 עד 800 אלף שנים. במשך זמן רב לאחר גילוי הפיתקנתרופוסים, החיפושים אחר קופי-אדם היו חסרי תוצאות. לבסוף, בשנת 1907, לא במקום מרוחק כלשהו, אלא באירופה, בשטח גרמניה, בחולות ליד הכפר מאואר (Mauer) סמוך לעיר האוניברסיטאית היידלברג, נמצאה לסת של יצור שחי לפני כ-700 אלף שנה. האנתרופולוג הגרמני או. שטנזק (O. Schoetensack) בחן לסת זו בקפדנות והעניק לבעליה את השם האדם ההיידלברגי. מה אפשר לומר על אדם לפי הלסת התחתונה שלו? מסתבר, הרבה מאוד. מדידה מדוקדקת של מבנה הלסת ושל כל שן ושן הראתה שהאדם ההיידלברגי הוא אכן קוף-אדם, כלומר נציג של חוליית הביניים בין הקוף לאדם, כמו הפיתקנתרופוסים מג&#x27;אווה. חשוב מאוד שניביו אינם בעלי צורה חרוטית, אינם בולטים מעל שורת השיניים הכללית, ואין דיאסטמות (diastema), כלומר התאמות לכניסת ניבים, המונעות פגיעה ברקמות הרכות בלסת הנגדית. עם זאת, הלסת ההיידלברגית מכילה מאפיינים קופיים רבים, היא מסיבית, בולטת קדימה במידה רבה, ומבנה השיניים עדיין רחוק מלהיות אנושי. גילוי לסת זו הראה שקופי-אדם לא נמצאו רק בג&#x27;אווה הטרופית הרחוקה מאירופה, אלא חיו גם במרכז אירופה, שם היה אקלים קר מאוד בתקופת חייהם. נכון, לאדם ההיידלברגי היה מזל: הוא חי בעידן בין-קרחוני בין הקרחונים של גינץ (Günz) ומינדל (Mindel). אבל גם אז, לשרוד באקלים כזה ללא פרווה עבה לא היה קל: היה צורך להתחמם באמצעים לא-ביולוגיים. בשנת 1927, בחקר מערות גיר ליד בייג&#x27;ינג, במערת ג&#x27;ואוקואודיאן (Zhoukoudian), גילה האנטומאי הקנדי ד. בלאק (D. Black) כמות גדולה של שרידי בעלי חיים שונים ושתי שיניים, שבאמצעותן ניזון קוף-אדם לפני כ-300–500 אלף שנה. זה דחף את בלאק לחפירות בקנה מידה גדול, שבמהלכן התגלתה תגלית בעלת חשיבות עולמית: נמצאו חלקים שונים של שלדים של יותר מ-40 פרטים משני המינים, זכר ונקבה. כולם קיבלו את השם סיננתרופוס פקיננסיס (Sinanthropus pekinensis), כלומר האדם הסיני הפקינאי. לגולגולות הסיננתרופוסים והפיתקנתרופוסים יש מאפיינים משותפים רבים, מה שמאפשר לראות בהם כשייכים לאותו מין. האנתרופולוג הגרמני הנודע ויידנרייך (Weidenreich) ביצע מחקר השוואתי קפדני ביותר של פרמטרי הגולגולות והשלדים של כל שרידי הסיננתרופוסים הפקינאים לעומת הפיתקנתרופוסים מג&#x27;אווה. התברר שלפי 57 מאפיינים מורפו-פיזיולוגיים מתוך 74, הסיננתרופוסים והפיתקנתרופוסים מגלים דמיון ישיר, ורק ב-4 מאפיינים נמצאו הבדלים משמעותיים. זה מאוד מאוד חשוב. אם האוסטרלופיתקוסים מסוגים שונים שאכלסו את דרום ומזרח אפריקה יש להם מעט מאוד במשותף ביניהם, הרי קופי-האדם שהתפזרו על פני מרחבים עצומים של יבשת-העל האירו-אסייתית-אפריקאית מגלים נטייה ברורה להתקרבות של מאפיינים מורפו-פיזיולוגיים, ונטייה זו, למרות ההבדלים המקומיים הטבעיים לחלוטין, מובילה להיווצרות מין אחד של האדם המודרני. כמובן, לסיננתרופוסים יש מספר מאפיינים מתקדמים יותר, קרובים יותר לאדם, מאשר לפיתקנתרופוסים מג&#x27;אווה. אבל הם גם חיו מאה-מאתיים אלף שנה מאוחר יותר. נפח המוח של הסיננתרופוסים גדול יותר משל הפיתקנתרופוסים, אף שקומתם נמוכה יותר. נפח זה נע בטווח שבין 850 סמ"ק אצל אחת הנקבות ועד 1220 אצל אחד הזכרים. חלק הפנים של הגולגולת היה קטן יותר אצל הסיננתרופוסים מאשר אצל הפיתקנתרופוסים, והוא לא בלט קדימה באותה מידה. עם זאת, הלסתות של הסיננתרופוסים בלטו קדימה במידה רבה, רכסי הגבות נתלו מעל העיניים כמו מצחיות מסיביות, והיה רק ראשיתו של סנטר רצוני, המעניק קסם לפנים האנושיות. אבל לפיתקנתרופוסים לא היו אפילו ראשית זו. כדי להחזיק את הראש זקוף ושלא ייפול מטה תחת משקל הלסתות המסיביות הללו, אצל הסיננתרופוסים חלה התפתחות מוגברת של עצם העורף ונוצר רכס עורפי כנגד משקל, וכן הייתה צריכה להתפתח שרירות עורפית וצווארית חזקה מאוד. על רמת ההתפתחות הגבוהה למדי של הסיננתרופוסים מעידה גם התרבות החומרית שלהם, הקומפלקס הביו-ציוויליזציוני. הסיננתרופוסים ייצרו כלים משוכללים בהרבה מאלה של האוסטרלופיתקוסים ה"מיומנים" האפריקאים, הם השתמשו באש באופן שיטתי, אף שלא ידעו להבעירה, וצדו חיות גדולות. עם הסיננתרופוסים קשורה העדות המהימנה הראשונה לשימוש של קופי-אדם באש. במערת ג&#x27;ואוקואודיאן נמצאה שכבת אפר בעובי שבעה מטרים, מה שמעיד לא רק על שימוש באש, אלא גם על תחזוקה ממושכת מאוד שלה. תחזוקה מתמדת של אש היא פעולה קשה ביותר, הדורשת פעילות מתואמת של חברי הקהילה. ללא איזושהי צורה מוקדמת של מבנה גיוס דמוי-חברתי המחבר את הקהילה, פעילות כזו הייתה בלתי אפשרית. בלתי אפשרית ללא קיומו של מבנה קבוע כזה הייתה גם הציד של חיות גדולות ומצוידות היטב מבחינה ביולוגית. קופי-האדם הפקינאים צדו בהצלחה קרנפים גדולים, שוורים, חזירי בר, איילים, סוסים, צבאים ונזונו מהם, והותירו במערתם מספר גדול של עצמות מכורסמות. אבל הם חיו בתקופת קרח קרה, ולעתים קרובות, כמו אנשים פרימיטיביים אחרים, רדף אותם רעב קשה. ככל הנראה, קשורים לכך סימנים ברורים של קניבליזם שנמצאו במערה, בדמות עצמות ידיים ורגליים של קופי-אדם שבורות, עצמות אחרות שנועדו לשבירה לשם הפקת מח עצם, וגולגולות עם בסיסים שבורים ועצמות מרוסקות גם כן לשם הפקת מח עצם. נראה שהסינאנתרופוסים (אדם פקין) היו בין הראשונים על פני כדור הארץ שריככו בשר של חיות שניצודו באמצעות אש. עם זאת, ב-1948 מצאו ר. דארט ופ. טוביאס בדרום אפריקה, במערות מקאפנסגאט, חלקי גולגולות של אוסטרלופיתקוס בשכבות שבהן נמצאו שרידי מדורות עתיקות ביותר. לכן הם העניקו ליצורים אלה שם יפה: אוסטרלופיתקוס פרומתאוס (Australopithecus prometheus), על שמו של גיבור המיתוס היווני העתיק, הטיטאן פרומתאוס, שגנב את האש מהאלים והעניק אותה לבני האדם. אך גם אם האוסטרלופיתקוס השתמשו באש, מה שסביר מאוד שלא, הם לא ידעו לתחזק אותה, שכן הדבר דרש פעילות שיטתית שאינה אופיינית לקופים הזקופים הללו, שעדיין היו כמעט קופים. האש מפחידה את כל בעלי החיים, גורמת להם למצב של פאניקה. היא גם גורמת לכוויות ולכאב נורא שנמשך זמן רב. השימוש באש דורש טכנולוגיה מסוימת, שסביר שהאוסטרלופיתקוס, עם ידיהם המגושמות ומוחם הלא מפותח, לא היו מסוגלים ליישם. לר. דארט, פ. טוביאס ול. ליקי, על אף כל תרומתם, יש נטייה כללית להפריז בקרבתם לאדם של השרידים שהם מצאו. הסינאנתרופוסים (אדם פקין), לעומת זאת, היו בבירור מתקדמים יותר מכל מיני האוסטרלופיתקוס, בדיוק כפי שהאוסטרלופיתקוס עלו בהתפתחותם על קופי האדם הרגילים. הם לא חיו באפריקה, שבה שורר חום ממוטט לאורך כל היום, אלא ליד בייג&#x27;ינג של ימינו, שם באותה תקופה עידן קרח נוסף גרם להתקררות כזו, שאי אפשר היה לעמוד בה באוויר הפתוח. צבא נפוליאון, שנסוג ממוסקבה, נספה במעברים בקור, אף שהחורף של 1812 לא היה כה חמור. הסינאנתרופוסים הסתתרו במערה מפני הקור, כפי שהסתתרו רבים מאוד מבני האדם הקדומים ביותר באסיה ובאירופה, ונציגי השלבים הבאים בהתפתחות החברות הפרימיטיביות. המחקרים שהפכו לקלאסיים על קופי-האדם, הפיתקאנתרופוסים והסינאנתרופוסים, היו רק צעדים ראשונים בדרך לגילוי העובדות על התפתחותם של הנציגים הקדומים ביותר של הסוג האנושי. האובדן הטראגי של המקוריים של שרידי הסינאנתרופוסים בתקופת הזעם המלחמתי של מלחמת העולם השנייה היה מכה קשה למדע האנתרופולוגי. המחקרים הנוספים על קופי-האדם של פקין נמשכו על סמך יציקות ששרדו, מה שעורר וממשיך לעורר ביקורת מצד ספקנים. במחצית השנייה של המאה העשרים, הודות לרמה הטכנולוגית הגבוהה יותר ולגידול בכמות ובאיכות המחקרים, התרבו הממצאים של בני האדם הקדומים ביותר והקיפו אזורים שונים ביותר באירופה, באסיה ובאפריקה. לאור ממצאים אלה, הפיתקאנתרופוסים והסינאנתרופוסים הופיעו כמקרה פרטי של ארכאנתרופוסים (מיוונית: ארכאיוס – עתיק, ישן, קדום ביותר, אנתרופוס – אדם). אתרי הארכאנתרופוסים הידועים ביותר נמצאו ליד בילצינגסלבן בגרמניה, ליד ורטנג&#x27;שלש בהונגריה, ליד פז&#x27;זלטיצה וסטרנסקה סקאלה בצ&#x27;כיה, ליד אמברונה וטוראלבה בספרד, ליד סנט-אשל וניס בצרפת, ליד פטרלונה ביוון, וכן בבריטניה הגדולה, במישור הרוסי, במולדובה, על נהר הדון, באזור ים אזוב, בטרנסקרפטיה, בגאורגיה, בקווקז, באזרבייג&#x27;ן, במרכז אסיה, באלטאי, באלג&#x27;יריה, בדרום ובמערב אפריקה, בהודו ובאזורים אחרים. רק בשטחה של ברית המועצות לשעבר נמצאו יותר מ-100 אתרים של ארכאנתרופוסים, אך באתרים אלה במשך זמן רב הצליחו למצוא רק שרידים של חפצים חומריים. רק באתר ליד הכפר אזיך באזרבייג&#x27;ן נחפרה לסת יחידה, הדומה ללסת ההיידלברגית. שום שרידי עצמות אחרים לא נמצאו. אולם בשנות התשעים של המאה העשרים, בתקופת התפרקות ברית המועצות, בגאורגיה ליד העיר דמניסי, נעשו תגליות חשובות ביותר, לא רק של "תעשיית" אבן, אלא גם של שרידי עצמות של יוצריה. השרידים עתיקים מאוד, עם נפח מוח של כ-800 סמ"ק, והכלים גם הם עתיקים מאוד, פרימיטיביים למדי, עשויים מבזלת, אבן געשית שחורה, והם מייצגים קופיצים (מקבתים) גסים, נתזים ומגרדות. כל זה מעיד באופן משכנע על כך שהארכאנתרופוסים, במשך תקופה ארוכה, התפשטו בכל האזורים האקלימיים של שלוש היבשות ולמדו לשרוד בתנאים הקשים ביותר, תוך התנגדות לברירה הטבעית באמצעים מלאכותיים. כמובן, הברירה הטבעית מילאה תפקיד עצום בהתפתחותם, והסירה את כל החלשים, החולים והזקנים. אך כוחה של העבודה הביולוגית גדל כל הזמן וככל שהפכה לעבודה שיטתית, הברירה החברתית והעזרה ההדדית החברתית הפכו לגורם התפתחות חשוב לא פחות מהברירה הטבעית. על דוגמת התהוות האדם ניתן לראות היטב שהעבודה הביולוגית אצל בעלי חיים והעבודה אצל האדם הם ספקים חשובים הרבה יותר של חומר התפתחותי וחדשנות גיוס (ארומורפוזות) מאשר מוטציות, טעויות אקראיות של מבנים גנטיים. כיום רוב החוקרים מסכימים שהארכאנתרופוסים השתייכו למין אחד, בניגוד לאוסטרלופיתקוס, שהתאפיינו בפיזור עצום של תכונות וסווגו על ידי המדענים למינים שונים. זה מעיד שוב על כך שהארכאנתרופוסים היו אבותיהם של האדם המודרני, בעוד שכמעט כל מיני האוסטרלופיתקוס היו רק קודמים, ענפים ללא מוצא של קופים זקופים, שנכחדו ולא הותירו צאצאים. יחד עם זאת, במדע המודרני ניתן לעקוב, אם כי בקו דק מאוד, אחר קו רצף מהאוסטרלופיתקוס אל ה&#x27;מיומן&#x27; (הומו הביליס) ומהם אל הארכאנתרופוסים הקדומים ביותר. בשל שכנועם של החוקרים במעמדם של הארכאנתרופוסים כנציגים הקדומים ביותר של הסוג האנושי, השם המקורי שניתן למין זה על ידי דובואה בג&#x27;אווה – פיתקאנתרופוס ארקטוס – הוחלף במדע המודרני בשם אחר המדגיש את השתייכותם של הארכאנתרופוסים לסוג הומו. כיום מוענק למין זה השם הומו ארקטוס, כלומר אדם זקוף, או הולך זקוף. אך לפי מבנם המורפופיזיולוגי הם בכל זאת יותר פיתקאנתרופוסים, כלומר קופים-אנשים. השם המיני "הומו ארקטוס" הוכנס לשימוש מדעי על ידי ב. קמפבל בשנת 1962. דרכם של בני האדם "ההולכים זקוף" ממולדתם האפריקאית הייתה ארוכה ומורכבת מאוד. כ-500 אלף שנה לאחר הופעתם, שהתרחשה לפני כ-1800 אלף שנה, הם חיו באפריקה. הצורות המוקדמות ביותר של הארכאנתרופוסים קיבלו במדע שם מיוחד – הומו ארגאסטר (מיוונית: "ארגאסטריון" – בית מלאכה, כלומר אדם מיומן, היוצר בתי מלאכה). ארכאנתרופוסים מוקדמים אלה התקיימו במשך זמן רב במזרח אפריקה יחד עם אוסטרלופיתקוסים מסיביים ועם "המיומנים". גם כליהם ייצגו במשך זמן רב דוגמאות טיפוסיות של תרבות "החלוקים", כמעט ללא הבדל מדוגמאות תרבות החלוקים האולדובאית, שיוצריהם היו "המיומנים" הומו הביליס. עם זאת, לפי ארגון גופם, הארכאנתרופוסים המוקדמים – הארגאסטרים – ניתנים להבחנה בקלות הן מההביליסים והן מהאוסטרלופיתקוסים. הם היו מותאמים לחלוטין להליכה זקופה, איבדו את שרידי ההתאמה לטיפוס על עצים, הפכו גבוהים יותר, שקלו יותר והיו להם שיניים פחות גדולות. קומתם הנמוכה ומשקלם הקל של קודמי האדם הקלו עליהם את המעבר מטיפוס על עצים להליכה זקופה. אך לאחר שעמדו איתן על רגליהם ורכשו יכולת לציד ולקט חמושים בכלים, קיבל קוף-האדם ההולך זקוף בסיס חומרי לגידול בנפח ובמשקל הגוף, ולהגדלת הגוף בגובה אנכי. ועכשיו האדם הוא הגבוה מבין הפרימטים המודרניים, במשקל הוא נופל רק מזכר הגורילה. הגובה הממוצע של בני האדם הקדומים ביותר היה כ- 1 מטר 70 ס"מ. אם משווים זאת לגובה של מטר של האוסטרלופיתקוסים הזעירים ושל הומו הביליס ולמשקלם של 30 ק"ג, ההתקרבות לסטנדרטים האנושיים הופכת ברורה. התקרבות ברורה לסטנדרטים האנושיים הייתה גם במבנה השלד של הארכאנתרופוסים המוקדמים. בהשוואה לכל מיני קופי האדם, ירכי הארכאנתרופוסים, כמו של בני האדם המודרניים, ארוכות בהרבה, והאמות של הגפיים הקדמיות – קצרות משמעותית. תכונות שלד כאלה נרכשו על ידי הארכאנתרופוסים בזכות עבודה ביולוגית מתמדת של תנועה דו-רגלית זקופה כבר לפני כמיליון וחצי שנים. אך אם שלדי קופי-האדם כבר כמעט בלתי ניתנים להבחנה מ שלדים אנושיים, לא ניתן לומר זאת על גולגלותיהם. העבודה הביולוגית לשיפור מבני המוח הייתה פחות אינטנסיבית ופיגרה בבירור אחרי העבודה הפיזית של תנועה במרחב. הדבר התבטא בצורת ראש ופנים עדיין פרימיטיבית ודמוית קוף. התקדמות נצפית גם כאן, והיא התבטאה בגידול בנפח המוח, שהגיע לגבול התחתון של הסטנדרטים האנושיים המודרניים – כ-1000 סמ"ק. בערך באותו משקל היה מוחו של הקלאסיקן של הספרות הצרפתית אנטול פראנס, מה שלא מנע כלל מסופר זה ליצור יצירות ספרותיות-פילוסופיות גאוניות. אך איכות מוחם של הארכאנתרופוסים הייתה עדיין נמוכה מאוד, דבר שהתבטא בצורת הגולגולת ובמבנה שלה. מצח משופע במיוחד עם עצם מצח נמוכה ומשופעת, רכס על-גבי ארובת העין בולט קדימה עצום, עובי גדול של עצמות הגולגולת מעידים על רמת התפתחות עדיין נמוכה למדי של הנושא החומרי של הביו-אינטלקט. אף שיש לציין כאן הסתייגות, שהצעד המכריע המפריד בין הביו-אינטלקט של קופי-האדם לבין הביו-אינטלקט של הקופים כבר נעשה. פני קופי-האדם תופסים גם הם עמדת ביניים בין פרצוף קוף לפנים אנושיות. לארכאנתרופוסים היו לסתות גדולות ובולטות קדימה, שיני לעיסה גדולות, אם כי קטנות יותר מאלה של האוסטרלופיתקוסים וההביליסים. מהירות התפשטותם של הארכאנתרופוסים המוקדמים במרחב הגאוגרפי במשך מאות אלפי שנים הייתה נמוכה ביותר, כמו גם מהירות התפתחות הביו-תעשייה שלהם. התנאים הספציפיים של אפריקה הטרופית לא תרמו להתקדמות ולרבייה מורחבת של ביו-ציוויליזציות. הסביבה הטבעית הייתה חמה ונוחה מדי מבחינת אספקת אנרגיה, היא לא אילצה לחיפוש חלופות ולגיוס מאמצים למימושן. החי השופע של הסוואנות סיפק אפשרויות מספיקות למחיה הן באמצעות ציד פעיל והן באמצעות אכילת בעלי חיים שנפלו או נהרגו על ידי טורפים והשמש האפריקאית הלוהטת בשעות היום יצרה בעיות יותר עם קירור הגוף מאשר עם חימומו. האופי הסטגנטי של חייהם ופעילותם של קופי-האדם המוקדמים הסתיים לפני כ-2 מיליון שנה במשבר אקולוגי. תחת השפעת תהליכים גאולוגיים גלובליים גברו הבצורות בסוואנות האפריקאיות, נוצרו ערבות פתוחות משניות והחל מדבור של חלק מהסוואנות. בכך הופר אורח החיים השמרני של קהילות בעלי החיים, חלקן נכחדו, והאחרות זזו ממקומות האכלה הרגילים ונמשכו אל מעבר לגבולות בתי הגידול הקודמים. בעקבות בעלי החיים החלו לנוע גם קהילות קופי-האדם. תנועותיהם לא היו בעלות כיוון ברור שנבחר מראש והתרחשו בחיפוש אחר מקומות לחים יותר, שבהם צמח עשב עסיסי והיו הרבה בעלי חיים. הנדידות התרחשו, ככל הנראה, לאורך זרמי הנהרות. תוך התקדמות בסוואנה היבשה, קהילות הארכנתרופים התיישבו על גדות מקווי מים גדולים, ולאחר מכן, ככל שמשאבי האזור התרוקנו או שהאוכלוסייה גדלה, חלקים שונים מקהילותיהם שוב החלו לנוע והתיישבו במקומות אחרים. בתחילה, קהילות הארכנתרופים כבשו את צפון אפריקה, ולאחר מכן החלו לזרום בהדרגה ובאיטיות רבה דרך חצי האי סיני וטריטוריית ישראל של ימינו אל מרחבי יבשת אסיה. כך החל היציאה הגדולה מאפריקה, אשר בהדרגה הובילה ליישוב אירואסיה. ההתפזרות הראשונית התרחשה תחילה באזורים הטרופיים המוכרים לארכנתרופים, ורק עם רכישת היכולת להשתמש באש הם החלו לפלוש לאזורים קרים יותר של האקלים הממוזג. כיום, על פי תיארוכים של אתרים שנחשפו על ידי ארכיאולוגים, ניתן לעקוב בקירוב אחר התקדמות הארכנתרופים מאפריקה לאסיה ולאירופה. בישראל, באתר תל עובידיה, נמצאו שרידי בעלי חיים, בני אדם וכלי אבן עתיקים בני 1.4 מיליון שנה. משם, הדרך הנוחה ביותר עבור המהגרים עברה בעמק הירדן. התפשטות הארכנתרופים במרחב שלוש היבשות הייתה בעלת אופי דיפוזי, וכך בדיוק מתפשט נוזל. אך אם התפשטות הארכנתרופים הייתה חלקה ודיפוזית, הרי שביכולתנו כיום לעקוב אחריה רק באופן חלקי, כמו במשיכות מכחול. לפני יותר ממיליון שנה, עם פיזור עצום בתאריכים (בשל קשיים ביישום שיטות תיארוך), הגיעו ארכנתרופים לחלקה המזרחי של גאורגיה ושרידיהם נחפרו בשכבות התחתונות של טירת דמניסי מימי הביניים. בדמניסי נמצאו כאלף כלי אבן פרימיטיביים מאוד מסוג אבן חלוקים מהתרבות האולדובאית. הגולגולות של הארכנתרופים שנמצאו כאן נושאות גם הן מאפיינים פרימיטיביים ביותר, הן פרימיטיביות אפילו יותר מגולגולות הארכנתרופים מאתר קובי פורה באפריקה, ובדומה במובנים רבים להומו הביליס. נפח המוח של גולגולות דמניסי היה רק 780 סמ"ק, כלומר בגבול התחתון ביותר שנרשם על ידי מדענים אצל ארכנתרופים. הגולגולות והשלדים של הארכנתרופים הפרימיטיביים בדמניסי נמצאו מוקפים בשרידי בעלי חיים אוהבי חום – פילים דרומיים, קרנפים אטרוסקיים, זאבים, דובים, נמרים בעלי שיני חרב, סוסי סטנון, פרסתנים רבים, יונקים קטנים, וכן יענים וצבים. ברור שאנשי הקוף של דמניסי סטו מהנתיב הראשי המשותף של הארכנתרופים לאסיה; הם נדדו צפונה, אל עבר הקווקז, הודות לאקלים החם שנמשך כאן אלפי שנים רבות. תנאי הקיום הנוחים, הכמעט אפריקאיים, קבעו מראש את היעדר התמריצים להתפתחות מואצת אצל אותם &#x27;צפוניים&#x27; ראשונים, ותוצאתם הייתה נחשלותם של נציגי אותו &#x27;ענף&#x27; מוקדם, אשר נידון להכחדה עם בוא קור הקרחונים. הנתיב העיקרי של הארכנתרופים בתקופה המוקדמת של תולדותיהם היה ישירות מזרחה, דרך מרחבי ערבות היער הטרופיים של יבשת אסיה. כאן היה חם ולח מספיק, עם אפשרויות רבות להשגת מזון צמחי ובעלי חיים. כשעברו מצפון לחצי האי ערב, הם הלכו לאורך שטחה של עיראק של ימינו, הקיפו את הנהרות הגדולים פרת וחידקל והתיישבו בחלקם על גדותיהם, ולאחר מכן יישבו את הרמה האיראנית והמשיכו הלאה להודו, סין ודרום-מזרח אסיה. הנקודה הקיצונית של התפזרותם הייתה האי ג&#x27;אווה, אשר יחד עם איים אינדונזיים אחרים היה מחובר ליבשת באמצעות גשרים יבשתיים. המזרח התיכון יושב על ידי ארכנתרופים כבר לפני יותר ממיליון וחצי שנים, כפי שמעידים ממצאים רבים של כלים מסוג פרימיטיבי ביותר. ולמרות שלא נמצאו שרידים של יוצרי הכלים הללו, ברור שהכלים לא הגיעו לכאן מעצמם כדי לשכב בשכבות האדמה העמוקות. התיארוכים של התקדמויות הארכנתרופים הבאות באסיה אינם מדויקים וסותרים מכדי שעל בסיסם ניתן יהיה כיום לשחזר את ההיסטוריה של כיבוש יבשת אסיה על ידי הארכנתרופים. בתחום זה נחוצים מחקרים נוספים ברמה גבוהה יותר של פיתוח טכנולוגי מזו הקיימת כיום. דבר אחד ניתן לקבוע בכל היסוד המדעי והמהימנות הנדרשים. כל עוד הארכנתרופים חיו בתנאי האזור הטרופי, הן באפריקה והן באסיה, הם היו פרימיטיביים בעצמם ויצרו כלים פרימיטיביים ביותר, שלא הרחיקו לכת בהתפתחותם מתרבות אבני החלוקים האולדובאית. אם לא נתחשב בנסיבות אלה, לא נבין דבר בהיסטוריה של הביו-ציוויליזציה של הארכנתרופים. כשחיו בחום, מוקפים בצמחים ובעלי חיים אוהבי חום, ההומו הקדומים ביותר נותרו אנשי קוף, שהשתמשו בביו-תעשיות של קופים-אנשים. הם הופכים לאנושיים במלואם רק ככל שהם פולשים לאזורי האקלים הממוזג, אשר גם הם נעים דרומה עם התקדמות הקרחונים, ואשר הופכים לנגישים רק ככל שהם שולטים תחילה באש. אילוף האש אינו לשווא מושווה בחשיבותו לשימוש במנוע הקיטור, בחשמל, באנרגיה אטומית ובטכנולוגיית טילים. אפשר לדמיין גם כיצד התרחשו ההשתלטות והכיבוש של האש. אנשי הקוף פחדו זמן רב מאש וברחו למראה אש. הניסיון הראשוני במגע עם אש טבעית היה שלילי ביותר: הכאב מכוויות והפחד גם הם לימדו להימנע מאש. אך כששהו בקרבת אש הם חוו חום נעים, וזה מה שהיה דרוש להישרדות לא פחות ממזון. עצים בערו, ונראה היה שהאש עוברת מענף לענף, ענפים וגזעים נשרפים. ניסיונות להכניס ענפים מתחת לאש הראו שהם נדלקים ושאפשר להתחמם לידם. הפעולה הבאה הייתה זריקת ענפים ויצירת מדורה, שסביבה התאספה כל הקהילה. אך כדי לשמור על אש במקום המגורים במשך שנים, היה צורך לחלק תפקידים לאיסוף עצי הסקה, לכריתת ענפים יבשים, ולגרירת חומרי עץ מתאימים למדורה אל מקום החניה. כל זה דרש ארגון קהילתי, שיכול היה לנבוע רק ממבנה גיוס חברתי בראשות מנהיג, מנהיג הקהילה. והטכנולוגיה עצמה של תחזוקת אש מתמדת עוררה יצירת מבנה כזה. השלב הבא היה ניסיונות לחמם על האש מזון קר, שהניבו תוצאה בלתי צפויה: המזון התרכך, נעשה טעים ומזין יותר, כלומר נתן יותר אנרגיה, היה קל יותר ללעיסה, אם כי, לפי התפיסות המודרניות, נפל ממזון נא בתכולת ויטמינים. כמובן, מזון שהוכן על אש גלויה נחרך במהירות ונעשה לא טעים, ולהחזיק אותו מעל האש בידיים חשופות היה גם קשה וגם מסוכן. אך טבחים פרהיסטוריים מצאו בשיטת ניסוי וטעייה דרכים לרכך בשר ומזון אחר על האש. זה השפיע בסופו של דבר על מצב שיניהם. מקלות ארוכים שגולפו בכלי אבן, שהוצתו מהמדורה, הפכו לנשק רב עוצמה, לפידים, שניתן היה להשתמש בהם בהצלחה בציד חיות גדולות. באמצעותם אפשר היה לא רק להפחיד את החיות הללו, ולהבטיח לעצמם ביטחון יחסי, אלא גם לגרום להן כוויות, לרתק את תשומת לבן, בעוד שחלק אחר של הציידים הכה מאחור באלות ובאבנים מחודדות. מוטות ארוכים שגולפו בכלי אבן וחודדו, שקצותיהם נשרפו וחוזקו בהשפעת אש, הפכו לחניתות פרימיטיביות, שבזכות אורכן היו נשק ציד יעיל יותר מאבנים. הקור השפיע מגייס על כל אנשי הקוף, הכניע אותם למשמעת עצמית, אילץ אותם לחפש ישועה בשיפורים טכניים. לרוץ יחפים בשלג ובעירום אחרי טרף היה גם כואב וגם מסוכן לחיים. החורף היה התקופה הקשה והרעבה ביותר בשנה. ייתכן שזה מסביר מקרים של קניבליזם, שארכיאולוגים מגלים בקהילות שונות ביותר של בני אדם קדומים. בזמן הרעב באזור הוולגה בשנות ה-20 ובאוקראינה בשנות ה-30 של המאה ה-20, באשמת הדיקטטורה הסובייטית, קניבליזם גם קיבל אופי המוני, מכיוון שהמוני אנשים גדולים היו על סף מוות מרעב. בלנינגרד הנצורה על ידי הנאצים מקרים כאלה היו נדירים יותר: אנשים העדיפו למות. לאבותינו הקדומים הייתה ברירה מוגבלת: או להיכחד, או לנצח את הקור והרעב, על ידי יצירת סביבה מלאכותית בינם לבין הטבע, תוך הבטחת מעבר מביו-ציוויליזציה לפאלאו-ציוויליזציה. הם החלו לעטוף את עצמם בעורות של חיות שנרצחו, לאחר שגירדו את הבשר באבנים מחודדות, וזו הפכה לצורת לבוש פרימיטיבית. הם החלו לעטוף או לחבוש גם את כפות הרגליים (או לחבר להן &#x27;סוליות&#x27; עור), כדי שגבישי שלג לא יחדרו אליהן ושלא יקפאו ממגע עם שכבת השלג, וזו הפכה לצורת נעליים פרימיטיבית. הם השתמשו באש לחימום ולציד. אין ספק שהם לא רק הסתתרו במערות בעונה הקרה, אלא גם חרפו בשטח פתוח, חפרו מאורות, יצרו ריצופים, בנו מחיצות רוח או בנו מעין אוהלים, משהו כמו יורטות, תלו עורות חיות על יתדות שננעצו באדמה או על עצמות של חיות גדולות. ובכל זאת, בסוף החורף ובחודשי האביב הראשונים חלק מהקהילה נכחד, והנותרים בקושי הזיזו את רגליהם. אכילת בני מינם, שמדענים מציינים אצל קופים אפריקאים הולכי זקוף וגם אצל אנשי קוף, הייתה לא רק תוצאה של רעב, אלא גם תוצאה של היעדר תרבות. התפתחות התרבות תרמה להתגברות על המנהג האכזרי הזה. בקשר הדוק עם השימוש באש, יצירת אמצעי הבידוד הפרימיטיביים ביותר של הגוף בצורות ראשוניות של לבוש ונעליים, נמצאת התקדמות הארכנתרופוסים בעקבות נדידות חיות לאזורים צפוניים יותר של אסיה וחדירתם לאירופה. הניסיונות הראשונים לכבוש את אירופה מתוארכים לזמן קדום מאוד. בדרך כלל מקובל שהחדירה של ארכנתרופוסים לאירופה החלה מאסיה בדרך עוקפת, לאורך חוף הים התיכון, דרך אסיה הקטנה, מצר הבוספורוס והדרדנלים, שהתייבשו בתקופות קרח גדולות, והלאה, דרך חצי האי הבלקני לאורך כל חלקה הדרומי של אירופה. דרך זו, ללא ספק, הייתה העורק הראשי, שבמשך מאות אלפי שנים חיבר את אירופה המותקפת על ידי קרחונים עם אזורים חמים יותר של יבשות אסיה ואפריקה, תרם לערבוב של קהילות אנושיות ומנע יצירת מחסומי בידוד ביניהן, המובילים להתפרקות האנושות למינים נפרדים. עם זאת, ספק אם צודקים אותם חוקרים השוללים את האפשרות של דרך קצרה יותר לחדור לאירופה ישירות מצפון אפריקה דרך גיברלטר. אכן, מצר גיברלטר עמוק מכדי ליצור מעבר יבשתי בין היבשות בדומה לבוספורוס בתקופות, כאשר כביסת מסות מים ענקיות בקרחונים הובילה להתקרחות הים התיכון. אך אותם קרחונים יכלו לכבוש בקרח את פני המים בין עמודי הרקולס, כפי שכינו את המצר הזה היוונים הקדומים, ועל קרח זה ניתן היה לעבור לכאן ולכאן מבלי להרטיב את הרגליים. נראה שדווקא בכך מוסברת התיישבותם המוקדמת של הארכאנתרופים בדרום ספרד ובעיקר בדרום-מערב צרפת, שעל שטחה התגבשו לאחר מכן תרבויות הפלאולית החזקות ביותר. הכלים העתיקים ביותר, בהם השתמשו הארכאנתרופים עוד בתקופה הפרה-אשלית, נמצאו בידי ארכיאולוגים דווקא בדרום אירופה, בעיקר בצרפת. ביניהם האתרים הצרפתיים קואבה דל וולונה, שייאק, סן-ואלה ולה רוש למבר, עם תיארוך מ-950 אלף ועד יותר ממיליון שנים. השרידים העתיקים ביותר של הארכאנתרופים האירופיים נמצאו בדרום ספרד, במחוז גרנדה. למרבה הצער, שרידים אלה מקוטעים מאוד, אך באותן שכבות התגלו כלי אבן פרימיטיביים למדי, המאפשרים לשפוט על קדמות ההתיישבות כאן של הארכאנתרופים. שרידים שלמים יותר ונגישים למחקר של הכובשים הראשונים של אירופה נמצאו בצ&#x27;פראנו (איטליה) ובמערת גראן דולינה באטאפויירקה (ספרד). האתר צ&#x27;פראנו נמצא במרחק של 24 קילומטרים בלבד מרומא. הגולגולת שנמצאה כאן הכילה נפח מוח לא גדול במיוחד – כ-1000 סמ"ק. אך היא נבדלה מהארכאנתרופים האסייתיים ברוחב גדול מאוד של עצם המצח. הארכאנתרופים הראשונים, שחדרו לאירופה והתיישבו בה, היו אפוא יצורים פרימיטיביים למדי, שהשתמשו בכלים פרימיטיביים מאוד. אך לשרוד באירופה מיליון שנה לפני הספירה, ללא התקדמות מואצת של הציוד הטכני ואמצעי חימום לצורך השגת נוחות תרמית, היה בלתי אפשרי כמו באירופה המודרנית. המהגרים הראשונים, שהשתלטו על חלקים שונים של האזור הסובטרופי הדרום-אירופי למגוריהם, היו עדיין בתנאים נוחים יחסית בתנאים. אך לאחר מכן, האירופים הראשונים, שחשו על עצמם את כובד ההתקררויות הקרחוניות, נאלצו להסתגל לא רק פיזיולוגית, אלא גם טכנית. בניגוד לאסיה ואפריקה, היבשת האירופית לא נתנה לארכאנתרופים אפשרות, עם בוא ההתקררויות, לנדוד דרומה, אל אזור הטרופי המוכר להם. הים התיכון, החובק את היבשת האירופית מדרום, הותיר לאותן קהילות, שנמאס להן מהקור, רק אפשרות אחת: לנדוד מהיבשת הקרה הזו לאחר דרך ארוכה על פני המישורים המושלגים אל המצרים המובילים לאסיה או אפריקה. ככל הנראה, התנועה של אוכלוסייה בין שלוש היבשות התקיימה כל הזמן, ותרמה לאחדות הגנטית והתרבותית של האנושות הקדומה ביותר. אך לצד החסרונות, הייתה לאירופה גם יתרון מובהק על פני יבשות אחרות מבחינת מגורי קהילות ציד: היה בה עולם חי עשיר במיוחד ומלא מינים. לשרוד באירופה – משמעו לשלוט בשיטות ובדרכי ציד יעיל של חיות גדולות, להשתמש בעורותיהן לחימום הגוף, ללמוד ליצור מחסה מפני הקור, להפיק ולתחזק אש, לצייד לפחות מגורים פשוטים ביותר, ליצור מוקדים וכו&#x27;. כל זה גרם למעבר המואץ מתרבות החלוקים הפרימיטיבית ביותר לסוג האשלי של הפלאו-תעשייה. הסוג האשלי המוקדם, שבימי קדם כונה שליי (Chelléen), התבסס על יצירת ביפאסים – כלי אבן המעובדים משני צדדים ובעלי שני מישורים מעובדים, היוצרים בחיבורם קצה חיתוך חד. כל ביפאס היה כלי אוניברסלי, שניתן היה להשתמש בו גם כסכין, גם כגרזן, גם ככף לחפירת שורשים, ואף כחוד חנית, אם עלה בידיהם לחברו בחוזק מספיק בשרף או ברצועות לקנה שנחצב מעץ. הציוויליזציה האשלית של הארכאנתרופים הייתה קשורה להמשך כיבוש האש, למעבר משימוש בה ותחזוקה מתמדת להפקה והדלקה. השגת האש הייתה תוצר לוואי של עיבוד אבנים. הניצוצות שנשרו כל הזמן מהאבנים הדליקו בקלות עשב יבש ונסורת שנשארה מהקצעת עץ. נוחים במיוחד להפקת ניצוצות היו זנים מסוימים של אבן – פיריט (השם מקורו ביוונית &#x27;פיר&#x27; – אש) וקולצ&#x27;דאן זוהר. לאחר שלמדו להבעיר אש מרצונם, החלו הארכאנתרופים לקשט את מדורותיהם באבנים מסודרות בקפידה, תוך יצירת המוקדים הראשונים. בעת יצירת המוקד, רכשו הארכאנתרופים יכולת לשרוד באקלים קר יותר, להתקדם צפונה מעבר לאזור הסובטרופי. בשעות החשיכה שימשו המדורות גם לתאורה. סביבם התאספו חברי הקהילה כדי להתחמם, לחלוק מזון, לסעוד ולהחליף מידע על אירועי היום. המוקדים תרמו לתקשורת, לפיתוח הדיבור שעדיין היה פרימיטיבי מאוד, לגיבוש הקהילה, להופעת ראשיתו של הארגון החברתי. בתקשורת סביב המוקדים התבססה סמכותו של אינדיבידואל זה או אחר, התקדמותו למעמד של מנהיג יחידת הציד, בחירת צוותו שלו לארגון מצוד על חיות גדולות, ובסופו של דבר – רכישתו של מעמד מנהיג הקהילה, שממנו יצא הגיוס של חברי הקהילה לביצוע מאורגן של כל סוגי הפעילות. יצירת המוקדים עוררה יצירה או שימוש בחללים סגורים, שבהם חום המוקדים לא התפזר ברוחות. רוב הממצאים של אבות המאובנים של האדם המודרני נמצאו במערות. לכן, בספרות הפופולרית נקבע השם "אנשי המערות", ובקוראיה נוצרה אשליה שבתי המגורים היחידים של בני האדם הקדומים היו תצורות טבעיות – מערות וגרוטות. ומכיוון שמערות, למעט חריגים נדירים, יכלו להכיל רק מספר קטן של חברי קהילות קדומות, אפילו במדע התפשטה האמונה שהקהילות הללו יכלו למנות רק כמה עשרות חברים, ולא יותר. ואילו מגורי המערות יכלו לספק מחסה רק לחלק קטן מבני האדם הקדומים ביותר, שהתפשטו על פני מרחבים עצומים בשלוש יבשות. פשוט במערות השתמרות שרידיהם הייתה גבוהה משמעותית מאשר במקומות אחרים, בשל המשטחים הסלעיים של תקרות ורצפות המערות, וגם ערבוב השכבות הגיאולוגיות, שהיה מוחץ ומפזר את השרידים השבריריים של יצורים אלה לאחר ריקבון הרקמות הרכות שלהם, היה קטן בהרבה. לדינוזאורים יש במובן זה יתרון עצום על פני בני האדם, שכן עצמותיהם הענקיות בעלות השתמרות טובה בהרבה. כתוצאה מכך, האבולוציה של הדינוזאורים מעוררת הרבה פחות בעיות שנויות במחלוקת מאשר האבולוציה של אבותינו הרחוקים שלנו. נראה לי שכדי לשחזר בצורה נאותה במדע את חיי הארכנתרופים (Archanthropes), יש להתנער מהחשיבה ה"מערתית" הצרה ולעבור מהעקבות הישירה אחר העובדות להשוואתן. קהילות שדחסו את עצמן במערות ומנו לא יותר מעשרות חברים, לא יכלו לצוד בהצלחה חיות גדולות וחזקות כל כך, בעלות החימוש הטבעי החזק ביותר, כמו הממותה, הקרנף, הנמר בעל הניבים הארוכים (שנחרבי) והדוב המערותי. לציד כזה נדרשו לפחות מאות אנשים, חמושים היטב, מגובשים לפחות בארגון חברתי כלשהו ובעלי חלוקת תפקידים מסוימת כדי להבטיח את הצלחת ענף הציד. את אורח חיי בני האדם הקדומים אנו למדים דווקא מחפירות במערות. שטח המערה חולק לאזור סביב האח ולמקומות שינה. לעתים קרובות היו כמה מוקדים. הרצפה במקומות השינה כוסתה בענפים, עשב ועורות בעלי חיים. המוקדים שימשו בו זמנית כמטבחים, חדרי אוכל ומקומות מפגש. לעתים קרובות, כדי לבנות את המוקדים, חפרו בורות, ריצפו אותם בלוחות אבן, ולאורך ההיקף נקבעו אבנים גדולות. לתאורה טובה יותר הושלכו לתוך האח ענפים של עצים נשירים. פתח המערה נסגר בווילון של עורות גדולים, שהוצב על תומכים מיוחדים. מסביב למערות, כדי לשכן את רוב חברי הקהילה, נבנו מגורי קבע מלאכותיים. מגורים כאלה נבנו גם בשטח פתוח, במקומות שלא היו בהם מערות. במקומות כאלה הקימו בני האדם הקדומים מחנות קבע ארוכי טווח. הם היו, ככל הנראה, מגוונים מאוד, אך רק דוגמאות מעטות הגיעו אלינו, ממש בנס. זה מובן, בהתחשב בחולשתם של מבנים אלה ובזמן העצום שחלף מאז. כך, במערת טרה-אמטה (Terra Amata) שבסביבת עיר הנופש ניס שבצרפת, מתחת לחולות החוף, התגלה מחנה ציד, שממנו נשתמרו שרידי יסודות של 21 בקתות ועקבות רבים של פעילות כלכלית של אנשים שחיו לפני כ-230,000 שנה. הבקתות היו מרווחות למדי, בצורת אליפסה, בגודל של כ-15x7.8x6 ו-6x4 מטרים בבסיס. הבורות שנותרו מהיתדות שננעצו באדמה מעידים על קיומו של שלד עץ גבוה, על הרצפה הונחו ענפים ועורות בעלי חיים. במרכז כל בקתה-סוכה הותקן מוקד. גרוטת לה-לזארה (Le Lazaret), הממוקמת גם היא בסמוך לניס, בשל קיבולתה הקטנה, הורחבה על ידי הארכנתרופים לפני יותר מ-130-150 אלף שנה במבנה שנבנה ממש בכניסה, שאורכו בבסיסו 11 מטרים ורוחבו 3.5 מטרים. שלד המבנה כלל 15 עמודים, עליהם חוזק גג מעורות, ובכניסה נבנה גם קיר אבן נמוך להגנה מפני הרוח. המבנה חולק לשני חדרים, ובמרוחק יותר מהכניסה בערו שני מוקדים. הרצפה כוסתה בעורות זאבים, שועלים ולינקסים, בעשב יבש ובאצות. האירופאים הקדומים ביותר, לראשונה בתולדות האנושות, החלו לצוד חיות ענק – ממותות, קרנפים צמריים דו-קרניים, איילים גדולי-קרניים, שורי בר, חזירי בר, דובי מערות ואריות מערות. אורך גופם של דובי המערות הגיע ל-2.5 מטרים, ואריות המערות חסרי הרעמה היו גדולים וחזקים יותר מהאריות של סוואנות אפריקה. כדי להילחם בטורפים כאלה, ולכבוש מהם את המערות, היה צורך לא רק בנשק איכותי, בריבוי ציידים, אלא גם בארגון חברתי מסוים, בשיטות ציד מפותחות היטב, המבוססות על ידיעת התנהגות בעלי החיים. עם חלוף הזמן מתחזקים המגעים בין תושביה הקדומים ביותר של אירופה לבין תושבי יבשות אחרות, ומתרחשת דיפוזיה של קהילות אנושיות וטכנולוגיות. בהדרגה נוצר מין אחיד של הומו ארקטוס, הכולל מגוון רחב של וריאציות מקומיות של ארכנתרופים מאוחרים על פני מרחבים עצומים בשלוש יבשות. תהליך היווצרותו של מין אחיד התנהל באיטיות ובמורכבות רבה. "בשטחי יבשת אסיה," מציין האנתרופולוג הרוסי ס. דרובישבסקי, "מידות הגולגולות ונפח המוח ברוב המוחלט של המקרים קטנים יותר מאשר באפריקה ובאירופה. עם זאת, כיוון השינויים האבולוציוניים נשמר זהה בכל האזורים המיושבים. ברור שזה מעיד על תהליכי ערבוב. כך, אם בתקופה של 0.8-1 מיליון שנה ההומינידים מאזורים שונים נבדלו זה מזה בחדות, הרי שבתקופה של כ-580-780 אלף שנה לפני זמננו אוכלוסיית יבשת אסיה כמעט לא נבדלה מאוכלוסיית אירופה ואפריקה. הדבר מעיד על עלייה בתדירות המגעים" (דרובישבסקי ס.ו. קודמים. אבות? ארכנתרופים. הומינידים, מעבר מארכנתרופים לפאלאונתרופים – מ.: אדיטוריאל URSS, 2004. – 344 עמ&#x27;, עמ&#x27; 19-20). עבורם לא הייתה קיימת בידוד מרחבי או ביולוגי. הם ניהלו אורח חיים נוודי, כובשים מרחבים חדשים ובלתי נודעים בחיפוש אחר מזון ותנאים נוחים יותר להתיישבות בשטח מסוים, וכשמצאו כאלה, הקימו אתרי מגורים ארוכי טווח, שבהם ציידו את כל הדרוש לסידור בנוחות מרבית וניהלו אורח חיים יחסית יושבני, תוך עיסוק בליקוט וציד בסביבה הקרובה במרחקים ניכרים. לאחר מכן, כשמשאבי האזור התדלדלו, המשיכו הלאה, ובאו במגע עם קהילות אחרות ו לעתים קרובות התערבבו עמן. ייתכן שכבר אז החלה ההפקרות הראשונית, כלומר יחסי מין בלתי מוסדרים, להתחלף בצורת הנישואין הקבוצתיים ההיסטורית הראשונה, אקסוגמיה (מיוונית: "אקסו" – חוץ, "גאמוס" – נישואין), שכללה ויתור על יחסי מין בתוך הקהילה הנתונה וקיומם בין קהילות שכנות כדי לקרב ביניהן וליצור קשרים ארוכי טווח. שמירת שלמות המין יכלה להיות מושגת רק באמצעות הכלאה בין קבוצות שונות שנדדו באזורים שונים ביותר של שלוש היבשות ונעו למרחקים קוסמיים ממש, אם מתחשבים במגבלות קצב ההליכה הרגלית. כמובן, השוני בתנאים המקומיים והעבודה הביולוגית בתנאים מסוימים הובילו להבדלים מקומיים משמעותיים בין קהילות של אנשי-קוף שחיו באזורים שונים. הארכנתרופים הסינים, שחיו בסביבות בייג&#x27;ינג המודרנית ונקראו סיננתרופים, היו בממוצע נמוכי קומה יותר מהפיתקנתרופים של ג&#x27;אווה. גובהם הממוצע היה כמטר וחצי, בעוד שאצל תושביה הקדומים ביותר של ג&#x27;אווה הגיע לכ-170 ס"מ. אך גם הסינים המודרניים ברובם נמוכי קומה; הדבר מעיד על השפעת התנאים הטבעיים של האזור על המאפיינים המורפו-פיזיולוגיים, דבר שהתבטא כבר אצל הסיננתרופים. בין הארכנתרופים של אירופה נמצאות גם צורות גדולות יותר. אצל הסיננתרופים, למרות קומתם הנמוכה יותר, נצפה בדרך כלל נפח מוח גדול יותר. אך הם גם חיו מאוחר יותר מתושבי ג&#x27;אווה. בעלי שיא בלתי מעורער בנפח המוח היו הארכנתרופים שהקימו אתר מגורים ליד ורטנגסלש המודרנית בהונגריה. מדידות וחישובים של האנתרופולוג ההונגרי א. תומה, שנערכו על שברי גולגולת של אחד מתושביה הקדומים ביותר של הונגריה, נתנו ערך של 1400 סמ"ק. לאף אחד מתושבי אתרי מגורים אחרים בשלוש היבשות לא היה מוח כה גדול. בסך הכול ניכרת מגמה ברורה, שלפיה ככל שהארכנתרופים חיו מאוחר יותר, כך היה להם מוח נפחי יותר. זוהי עדות נוספת בעד דעתם של רוב האנתרופולוגים, כי הארכנתרופים המאוחרים כבר חצו את הקו המפריד בין האדם לקוף, וכי הם ראויים להימנות עם הסוג הומו. ובכל זאת, מבחינות רבות מאוד הם היו עדיין אנשי-קוף. למרות ההבדלים האזוריים והמקומיים, לכל הארכנתרופים יש מכלול מקיף כזה של מאפיינים מורפו-פיזיולוגיים משותפים, המפריך לחלוטין את דעתם של אותם חוקרים הרואים בארכנתרופים לא מין אלא על-מין, על סמך הבדלים אלה. לכל הווריאציות של הארכנתרופים אופייניים מאפיינים, תכונות וסימנים פרימיטיביים ומתקדמים זהים. למאפיינים הפרימיטיביים, דמויי הקוף, נמנים מצח נמוך ומשופע, עצמות גולגולת עבות מאוד, רכס עורף כמעט קופי, גבה גבוהה ובליטת גבה בולטת קדימה, מעין מגן עצם מיוחד, וכן אף שטוח, לסתות מסיביות הבולטות קדימה עם חותכות עליונות גדולות, חלק פנים תחתון משופע ללא בליטת סנטר ברורה, ובליטה קדימה של חלק הפנים של הגולגולת בדומה לפנים קופיים. למאפיינים המתקדמים ניתן למנות מוח נפחי למדי, גדול משמעותית מזה של קופי אדם ואוסטרלופיתקוס, כולל הומו הביליס, קמר גולגולת קמור למדי, מידות קטנות יותר של חלק הפנים של הגולגולת מאשר אצל קודמיו של האדם, ובוודאי מאשר אצל קופים. קשת השיניים ומבנה השיניים היו קרובים יותר לאנושיים מאשר לקופיים, אצל כמה וריאציות היו ראשית בליטת סנטר, שלד הגו והגפיים כמעט בלתי ניתן להבחנה מזה של בני זמננו. ידיהם של הארקטוסים כבר לא היו ארוכות מידיהם של בני אדם מודרניים, ונבדלו מהן רק במידות גדולות יותר של כפות הידיים, באצבעות עבות יותר ובציפורניים באצבעות. דווקא בשלב הארכנתרופים אירעה אבולוציה של מערכת הנשימה, שאיפשרה את הופעתו של הצורה הפרימיטיבית ביותר דיבור רהוט ובהתאם לכך, מערכת האיתות השנייה, ששימשה כמתווכת בין התפיסות לנפש, ובהתאם, הייתה בעלת השפעה מגייסת עוצמתית על התפתחות הנפש ועל היווצרות התת-מודע. מכיוון שילד עם מסת מוח של כ-750 גרם מסוגל לרכוש דיבור באינטנסיביות, חריגה ממסה זו – ואצל ארכאנתרופוסים היא הייתה גבוהה בהרבה – נחשבת לקו גבול, לרוביקון, שמעבר לו נפתחת יכולת כזו. לפי שרידי העצמות, אצל הארכאנתרופוסים כבר התרחשו שינויים מורפופיזיולוגיים רבים, שאיפשרו צורות דיבור גסות ומגומגמות ביותר. היעדר אף גרמי בולט קדימה עדיין הפריע להפרדת אוויר הנשיפה לזרם אפי ופומי, מה שהפריע מאוד לשימוש בקול. הארכאנתרופוסים, ככל הנראה, דיברו באף בצורה בלתי רגילה. אף שטוח והיעדר חלל אף עמוק, המשמש כתהודה לצלילים המופקים על ידי מיתרי הקול, העניקו לקולם צליל עמום וצרוד. לסתות ענקיות הפריעו לשינוי הארטיקולציה ולהבטחת שטף הדיבור, ובנוסף היו מגושמות והפריעו להעלאת קצב הדיבור. אך סביר מאוד שהייתה עלייה בניידות הלשון, מה שכבר אפשר להבטיח מגוון מסוים של צלילים ניתנים לזיהוי. מודלים ממוחשבים של מנגנון הדיבור, שנערכו על ידי חוקרים על בסיס שיטות מורכבות ביותר של שחזור השרירים והרצועות הרלוונטיים, הראו בסבירות גבוהה שהארכאנתרופוסים, שמצאו מקלט במערות דרום צרפת לפני כ- 450 אלף שנה, כבר שלטו במגוון תנועות והיו מסוגלים לבטא צירופי צלילים פשוטים ביותר, כמו "רו", "צ&#x27;ן", "אאה". החל תהליך של בניית שמות לעצמים ולתופעות המציאות הנתפסים, ששימש כמנוף עוצמתי להכללתם, להבחנת התכונות המהותיות ולהפשטה מהלא-מהותיות כלומר, הוביל להיווצרות מושגים ראשוניים. כך נוצרו ראשית התודעה. החוקרים נדהמים מהאחידות של הביו-תעשייה, ייצור האבן של אנשי הקוף. מבחינת טכנולוגיית הייצור והמראה החיצוני, אי אפשר להבחין בין כלי האבן האשליים שנמצאו באתרי הארכאנתרופוסים מספרד ובריטניה ועד האי ג&#x27;אווה באינדונזיה, ומצפון אירופה ועד דרום אפריקה. הקדמה בביו-תעשיית האבן אפשרה ליצור כלים מגוונים לציד, שהיה אז (בשילוב עם ייצור כלים, הפשטת טרף, עיבוד עורות, שימוש בעצמות, שמירת אש) מעין אנלוגיה לתעשייה המודרנית, בעוד שליקוט פירות יער, פטריות, חפירת שורשים, ירקות, גרעיני דגנים, אצות, קונכיות רכיכות, לכידת חרקים מסוימים, לטאות, צפרדעים, נחשים וכו&#x27; יכול להיחשב כמעין אנלוגיה רחוקה לחקלאות. הקמת מקלטים, מחיצות רוח, סוכות, קירות אבן, מוקדי אש, חפירת מאורות, בידוד מערות בסוללות חול בכניסה הפכה לקודמת רחוקה של הבנייה המודרנית. הצורה העיקרית של אמנות הבנייה של הארכאנתרופוסים הייתה, ככל הנראה, מתחם סוכות, צורת הבנייה הקלה ביותר להגנה מפני קור. היה צורך רק לחצוב באבנים מספר מסוים של מוטות, לתקוע אותם בקצותיהם המחודדים בעזרת מקצצים באדמה או בבורות שנחפרו במיוחד, לכסות בענפים, ומחסה מצוין מוכן. מלמעלה ניתן היה לפרוס עורות של חיות גדולות, את רצפת המגורים לכסות בעורות או לסדר באבנים במעגל, ובפנים לשמור על אש, ורמת נוחות משמעותית לתושבי ה"בניין" מובטחת. ניתן היה לבנות מאות סוכות כאלה. כמובן, ארכיאולוגים לא ימצאו שרידים של מבנים כאלה, מכיוון שכל חלקי עץ וכלים מתפרקים ונרקבים מהר מאוד. אבל זה לא אומר שהם לא היו כלל. השם עצמו "פלאולית", כלומר תקופת האבן, שאליה שייכים הארכאנתרופוסים בתקופה המוקדמת, נוצר מכיוון שלאבנים יש עמידות כמעט בלתי ניתנת להריסה לאורך פרקי זמן עצומים, ורק שרידי ביו-תעשיית האבן מגיעים עד זמננו, בעוד שהחומר הגדול האחר, העץ, שתרם להישרדות האנושות המוקדמת, נעלם במהירות מפני כדור הארץ וכליו אינם ידועים לנו כלל. נראה לנו שאם כלי עץ היו בעלי עמידות דומה לכלי אבן, הם היו מופיעים לפנינו במגוון כזה, שבמקום השם "פלאולית" במדע היה משמש השם "עידן העץ". עץ ניתן לעיבוד קל בעזרת מקצצים ידניים, ממנו ניתן לייצר מוצרים והתקנים ארוכים ומגוונים הרבה יותר מאשר מאבנים. ניתן ליצור מוטות מחודדים ארוכים, המשמשים בציד כמו חניתות, אלה ציד, לפידים. במקל מחודד עם קצה שרוף לחיזוק ניתן לנקב עור של חיה, ואפילו, בזריזות, לתפוס דג במים רדודים, במיוחד אם בונים על הנהר סכר אבן קטן. עץ ניתן לשימוש במשק הבית: מקליפה ניתן להכין מגשים לנשיאת פירות יער ופטריות, מוצרי ליקוט אחרים. על ידי חלול חתיכות עץ גדולות, ניתן לייצר מעין קערה, צלחת להנחת אוכל. על ידי ניקוב חתיכת בשר בחנית עץ, ניתן לקבל התקן לצלייה והכנת מזון בשרי ללא סיכון להיכוות. הציד של הארכאנתרופוסים בתקופה זו, ללא ספק, הופך להמוני, דורש השתתפות של אנשים רבים, לפחות מאות פרטים, המאוחדים באינטרסים משותפים ומסוגלים להכין ולנהל מאבק מורכב, כמעט צבאי, על חיים ומוות עם חיות גדולות מאוד ואפילו ענקיות, שכל אחת מהן יכלה בקלות לגבור על המון שלם של אנשים קדומים. אפילו בתרבויות עתיקות ובימי הביניים, ציד של חיות גדולות ומצוידות היטב בטבע הציוד של החיות היה המוני. הרי אז עמדו לרשות הציידים סוסים, כלבים, קשתות ארוכות טווח עם חיצים, חניתות עם חודי מתכת וכו&#x27;. ציד המוני דרש כבר מהארכאנתרופוסים ארגון מסוים, חלוקת תפקידים, מערכת ניהול ראשונית, אם כי פרימיטיבית מאוד, שהתגבשה בציד אך לאחר מכן הועברה לפעילויות אחרות. כך נוצרו מבנים חברתיים-גיוסיים יציבים יחסית, שכמובן עדיין לא יכלו להבטיח ניהול יעיל לחלוטין של הקהילות. רובם המכריע של התפקידים שבוצעו על ידי חברי הקהילות היה מחוץ לסמכותם, ובוצע באופן ספונטני. אך הארגון של הקהילות היה כבר גבוה משמעותית מארגון להקת טורפים, שבו הכל נשען על יחסי דומיננטיות בין פרטים. מערכת הדומיננטיות הייתה קיימת גם כאן, אך היא הותמרה למערכת יחסים דמוית-חברתית והייתה תלויה הרבה פחות באגרסיביות ובתכונות הפיזיות של המנהיגים. מנהיגי הקהילה יכלו לגייס את הקהילות לביצוע תפקידים חיוניים מסוימים, תוך הסתמכות לא על כוחם שלהם, אלא על כוחה של הקבוצה הדומיננטית. קבוצות אחרות יכלו להתנגד לה, ובמקרה של סכסוכים חריפים הן יכלו לפלג את הקהילות ולגרום להגירת חלק מהן. כך הופעתה של הפלאו-ציוויליזציה הולידה את התפתחות הביופוליטיקה. ייצוג מסוים של יחסים ביופוליטיים וארגון חברתי של ארכאנתרופוסים קשור להשערת המנהיגות המפוצלת והרב-גוניות של המבנה החברתי בקהילות פרימיטיביות. השערה זו, שהוצעה על ידי מומחים מערביים לביופוליטיקה, באה לידי ביטוי בספרו של א. אולסקין "ביופוליטיקה". אולסקין סבור שבקהילות פרימיטיביות שונות נוצר מאוורר רחב של גרסאות מעבר בין שוויון מלא (אגליטריזם) בין חבריהן לבין קיומה של היררכיה נוקשה עם הכפפת כל חברי הקהילה למנהיג אוטוריטרי, הנשען על קבוצה מיוחסת של מקורבים בעלי מעמד גבוה הארגון החברתי הראשוני יכול היה להיבנות על פי עקרון המנהיגות המפוצלת. לדוגמה, מנהיג יחידת הציד יכול היה להיות הצייד המכובד והמנוסה ביותר, שלא יכול היה לתבוע מנהיגות בליקוט או בייצור כלים. "לציידים-לקטים, סבור אולסקין, היו במקרה זה מנהיגים. אך המנהיגים לא נהנו מפריבילגיות משמעותיות, לא דמו לדיקטטורים מונופוליסטיים, והתאפיינו באופי זמני ונסיבתי של המנהיגות. באותה קבוצה יכלו להתקיים במקביל כמה מנהיגים, שלכל אחד מהם הייתה סמכות מוגבלת" (אולסקין א.ו. ביופוליטיקה. הפוטנציאל הפוליטי של הביולוגיה המודרנית: היבטים פילוסופיים, מדעי המדינה ומעשיים – מ.: העולם המדעי, 2007 – 508 עמ&#x27;, עמ&#x27; 120). במקביל, חלק מהמנהיגים החלקיים יכלו רק לייצג את הקהילה במשא ומתן עם קהילות שכנות, אחרים – להחזיק בסמכויות "שיפוטיות" ביישוב סכסוכים ופיוס בין יריבים, ושלישיים – לארגן ציד, דיג או ייצור כלים בזכות סמכותם המוכרת בתחום פעילות ספציפי זה. בהשיגם ארגון חברתי אלמנטרי, הארכאנתרופוסים המאוחרים התפתחו, ורכשו תכונות האופייניות לפאלאואנתרופוסים המוקדמים. האנשים הקדומים, פאלאואנתרופוסים, או ניאנדרטלים אנשים עם שרידים מסוימים של מאפייני קופים התגלו עוד ב-1856 בגרמניה. במהלך כריית אבן גיר במערת פלדהופר בעמק ניאנדר על נהר הדיסל, ליד דיסלדורף, נחפרו גולגולת ושברי עצמות שלד של אדם קדום. מיד לאחר הגילוי הם תוארו על ידי המדען הגרמני ק. פולרוט, ובשנת 1864 נחקרו ביתר פירוט על ידי ו. קינג. האחרון כינה את בעליהם ניאנדרטל, ואת המין שאליו השתייך – הומו סאפיינס ניאנדרטלנסיס, כלומר אדם נבון ניאנדרטלי. הפיזיולוג והאנטומאי הגרמני הדגול ר. פון וירכו הכחיש באופן קטגורי את עתיקות הגולגולת של הניאנדרטל הראשון שהתגלה על ידי המדע, והסביר את המאפיינים הפרימיטיביים של הגולגולת בכך שבעליה היה אדם מודרני שסבל ממגוון רחב של מחלות שונות, שביניהן, לפי השערת וירכו, יכולות היו להיכלל עיוות מולד, רככת, דלקת פרקים, והגולגולת ספגה מכה מחפץ כבד כלשהו. יתר על כן, בהתאם לאבחנתו של וירכו, סובייקט זה היה אדם מוגבל שכלית, אידיוט גמור. רק התמיכה במחקר המעמיק של קינג סייעה להגן על תגליתו של פולרוט בפני הקהילה המדעית ולעורר עניין בלתי פוסק בשרידים עתיקים אלה. יש לציין כי עוד קודם לכן, ב-1848, התגלתה גולגולת של אדם קדום מסוג ניאנדרטלי בשטח מצודת גיברלטר – בסיס הצי הבריטי בספרד. עם זאת, העולם המדעי לא ייחס חשיבות לאירוע זה. על התגלית בגיברלטר נזכרו רק לאחר גילוי הניאנדרטל של דיסלדורף, ואחרת היו מכנים את כל האנשים הקדומים שהתגלו מאוחר יותר גיברלטרים. לאחר מכן, ב-1886, בבלגיה ליד העיירה ספי, נמצאו שני שלדים מסוג ניאנדרטלי, אם כי עם קמרון גולגולת גבוה מעט יותר, והם נמצאו באדמה יחד עם כלי אבן ועצמות של חיות נכחדות. ב-1908, בגרוטו ליד הכפר לה שאפל-או-סן, התגלה שלד של ניאנדרטל, שלימים הפך לסטנדרט בדיונים מדעיים, וכתוצאה מכך הנציגים האופייניים ביותר של הפאלאואנתרופוסים האירופיים החלו להיות מאופיינים כניאנדרטלים קלאסיים מסוג שאפל. באותה שנה, במערת לה מוסטייה, התגלה מגוון גדול של כלי אבן ושלד של ניאנדרטל צעיר, מה שכשלעצמו הוכיח שהכלים מסוג מוסטייה שייכים לניאנדרטלים. במהלך המאה ה-20 התגלו יותר מ-400 אתרים של אנשים מסוג ניאנדרטלי, או פאלאואנתרופוסים (מיוונית: "פאלאוס" – עתיק, &#x27;אנתרופוס&#x27; – אדם). בדומה לארכאנתרופים, גם צאצאיהם, הפלאואנתרופים, התפזרו על פני מרחבי שלוש היבשות – אירופה, אסיה ואפריקה, אך יישוביהם, שהתגלו בידי ארכיאולוגים, גדולים בהרבה במספרם, צפופים בהרבה באזורים המגוונים ביותר של העולם הישן ונותנים תמונה מלאה יותר של הגיאוגרפיה של התפזרות הנציגים הפרימיטיביים של הסוג האנושי. אין ספק שזה נובע לא רק מכך שקשה יותר למצוא את קבורות בני האדם הקדומים ביותר והזמן חסר הרחמים, במהלך אבולוציית קרום כדור הארץ, חשף את שרידיהם להרס חסר רחמים, אלא גם מכך שהקדמה של הפלאו-ציוויליזציה של בני האדם הקדומים הובילה להצלחות משמעותיות בהתגברות על כוחות הטבע, לגידול אוכלוסייה, לייצוב אזורים שלא היו מיושבים קודם, למגע הדוק יותר בין קהילות. בין התגליות המפורסמות והחשובות ביותר מבחינה מדעית של אתרי הניאנדרטלים נמנים לה-שאפל-או-סן, לה מוסטייה, לה פראסי, פונטשבווד בצרפת, סוונסקומב ליד לונדון באנגליה, ארינגסדורף, שטיינגהיים ליד שטוטגרט בגרמניה, סחול, טבון, אמוד בישראל, ברוקן היל בזמביה, סולו על ג&#x27;אווה באינדונזיה, שאנידר בעיראק, טשיק-תאש באוזבקיסטן, סטרוסליה בחצי האי קרים ועוד רבים אחרים. מניית המדינות שבהן נמצאו אתרי ניאנדרטלים מכסה את כל המפה הגיאוגרפית של שלוש היבשות מלבד האזורים הצפוניים ביותר, שהיו מכוסים בתקופת הקרחונים הריסי והוורמי במעטה קרח רציף. בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, כל מדינות חצי האי הבלקני, צ&#x27;כיה, סלובקיה, הונגריה, רוסיה, אוקראינה, בלארוס, טורקיה, מצרים, ערב הסעודית, עיראק, איראן, אזרבייג&#x27;ן, אוזבקיסטן, קזחסטן, הודו, סין, מדינות דרום-מזרח אסיה, אינדונזיה, יפן, כל המדינות האפריקאיות מלבד אלה שבאזור מרכז אפריקה – הנה, אולי לא מלאה, רשימת המדינות המודרניות שבשטחיהן לפני כ-50 אלף שנה חיו ונדדו הניאנדרטלים. האדמות שכבשו הניאנדרטלים במאבק הקיום הבלתי נלאה נגד הטבע האכזר היו עצומות באמת. הביואימפריה שלהם נמתחה מגיברלטר עד טוקיו ומהאיים הבריטיים עד כף התקווה הטובה. שום אימפריה בעולם המתורבת, אפילו האימפריה של ג&#x27;ינגיס חאן, אינה יכולה להשתוות לה לא בשטח ולא בהיקף הכיסוי של אזורים גיאוגרפיים שונים. היא נחותה רק בפני הביואימפריה של הדינוזאורים, שהתפזרו כמעט על פני כל העולם, וכיסו גם את אמריקה. אך הדינוזאורים נכחדו בהתקררות קטנה למדי ובהתפשטות של אקלים יבשתי, ואילו הפלאואנתרופים עמדו בקור הקשה ביותר של הקרחונים, התקשו בהם והתפתחו בהצלחה, ובהסתמך על עוצמת הגיוס הביוסוציאלי, איכות המוח הגדל והתהליך הפלאו-ציוויליזציוני, שאיפשר ליצור אמצעים וכלים להישרדות בתנאים הקשים ביותר. צפופים במיוחד היו אירופה (עד דרום אנגליה, למעט סקנדינביה) ומערב אסיה. אך הקרחונים שהתקדמו ונסוגו לסירוגין העמידו בסכנת הכחדה את אוכלוסיית הניאנדרטלים של אזורים שלמים וצמצמו במידה רבה את השטח המיושב. הדבר גרם להגברת זרמי ההגירה של הפלאואנתרופים דרומה, תרם לעירוב קהילותיהם ומנע בידוד גיאוגרפי וביולוגי. כתוצאה מכך, למרות התגברות ההבדלים הטריטוריאליים, נשמרה אחדות המין, שהושגה כבר ברמת הארכאנתרופים. לכך תרמה גם ניהול משק נוודי, שאילץ לעבור לשטחים חדשים לאחר שמוצו משאבי המזון של מקומות המגורים הקבועים. בעת הגירות קמו, כמובן, סכסוכים בין קהילות, אך בדרך כלל לא הגיעו הדברים להתנגשויות רציניות. לפלאואנתרופים לא היה מה לחלוק. לפניהם נפרשו מרחבים אין-סופיים של חלל כדור הארץ ושטחי ציד אינסופיים, שבהם היה מקום לכולם, ולאחר ניצול המשאבים של שטח אחד בכל מקרה היה צורך לעזוב אותו ולעבור לחדש. שגשוג היונקים נתן שפע של אפשרויות להפקת מזון, אך לא שפע של מזון, שכן עיסוק הציד לעולם אינו מבטיח הצלחה. בני אדם קדומים רעבו לעתים קרובות, חיפשו מקומות חדשים לציד מוצלח יותר ולליקוט שופע, אך בסופו של דבר דאגו לעצמם למזון. כמות גדולה של חיות מגוונות, עופות, דבורי בר, צמחייה שופעת היו נפוצים בכל אזורי המחיה של הניאנדרטלים בשלוש היבשות. באירופה, יערות עבותים וערבות קרחוניות שרצו ממש בחיות מגוונות. אלמלא זה, לא הייתה לניאנדרטלים שום אפשרות לשרוד בתקופות הקרחונים, עם פלאו-ציוויליזציה כה חלשה. בשל שפע אפשרויות הפקת המזון, סכסוכים בין קהילות הניאנדרטלים לא יכלו להוביל להתנגשויות צבאיות, ובמקרה הרע הסתיימו בקטטות בין פרטים או קבוצות בודדות. סכסוכים בתוך קהילות התרחשו, ככל הנראה, בתדירות גבוהה בהרבה. כל קהילות בני האדם הקדומים היו במאבק הישרדות מתמשך עם טבע קשה ולעתים קרובות ספגו בו תבוסות אכזריות. לכן, הצורך בשיתוף פעולה בין קהילות שכנות גבר לרוב על אי-השביעות הרצון ההדדית והתחזק בקשרים מיניים בין חברי הקהילות. אפשרי גם היה מעבר תדיר מקהילה אחת לאחרת, שכן המבנים החברתיים-מגויסים (הסוציו-מוביליזציוניים) היו עדיין רופפים מאוד ולא יכלו להחזיק בקהילות פרטים וקבוצות שהתגבשו בהן. העירוב המתמיד של הקהילות, תנועתן בהיקפים גיאוגרפיים נרחבים והצלבה של אוכלוסיות שונות מנעו את חלוקת האנושות למינים נפרדים, למרות שדווקא בתקופה זו חלה עלייה בהבדלים האזוריים והמקומיים במאפיינים המורפו-פיזיולוגיים של בני האדם הקדומים, והפולימורפיזם מתפתח בעוצמה רבה, כלומר ריבוי צורות של מבנה הגולגולת והעצמות, המשלב הן מאפיינים פרימיטיביים והן מתקדמים. הדברים מגיעים לכך ששרידי פלאואנתרופוסים, שנמצאו באותו אתר, באותה שכבה ארכאולוגית ומתוארכים על ידי "שעונים" רדיואיזוטופיים לאותו זמן, יכולים להיות משויכים לתקופות שונות של האבולוציה האנושית, אף שכולם, כך או כך, שייכים למין הניאנדרטלי. מתנהל מאבק בן אלפי שנים, הן ברמה הגנטית והן ברמה הסומטית, בין סימנים שיוריים של קוף לבין סימנים מתהווים של אדם. במקביל, תכונות ארכאיות מסוימות עשויות להיעלם, אך תכונות אחרות מתבטאות בעוצמה רבה יותר. ייתכן, למשל, שיופיע מצח גבוה, מוח נפחי, פנים ועורף שטוחים, יחד עם רכס על-גבי גדול, כמו אצל האדם ממערת סח&#x27;ול בהר הכרמל בישראל, שחי לפני כ-40 אלף שנה. יכול להיות שילוב של נפח מוח גדול ועורף מעוגל עם דפנות גולגולת עבות מאוד, כמו בגולגולת הנקבה מסוונסקומב שליד לונדון בבריטניה, שגילה כ-250 אלף שנה. יכולות להתקיים על אותה גולגולת מצח קופי משופע, רכס על-גבי וחותכות עבות, יחד עם פנים ועורף אנושיים מודרניים לחלוטין, כמו אצל האדם ממערת טבון בהר הכרמל בישראל. יכול להיות מוח קטן יחסית בנפח 1100 סמ"ק, גולגולת נמוכה ומשופעת, רכס על-גבי גדול, יחד עם שיניים קטנות שאינן ניתנות להבחנה משיניים מודרניות, פנים ועורף מודרניים לחלוטין, כמו אצל האדם משטיינגהיים שליד שטוטגרט בגרמניה, שחי לפני כ-300 אלף שנה. יכולה להיווצר גולגולת כמעט מודרנית עם מוח ענק בנפח 1740 סמ"ק, אך ללא סנטר, כמו אצל האדם ממערת אמוד ליד הכנרת בישראל. יכול להיות שילוב של מצח גבוה עם לסת בולטת ללא בליטת סנטר, ועליה שיניים קטנות מודרניות לחלוטין, כמו בגולגולת מארינגסדורף בגרמניה, שגילה כ-300 אלף שנה. בפונטשבו, במערב צרפת, נמצאו שברי גולגולות שגילם כ-150 אלף שנה, כאשר בחלק מהגולגולות יש רכסי על-גבי גדולים, ובאחרות הם נעדרים לחלוטין. אפילו אצל בני אדם מודרניים, מדי פעם, חולפות תכונות דמויות קוף. כל זה, מנקודת מבטנו, מעיד באופן משכנע שהאדם מהסוג המודרני לא היה דבר זר לחלוטין לניאנדרטלים. הוא לא רק נולד מניאנדרטלים או מקבוצה אזורית כלשהי של ניאנדרטלים, אלא הוא נוצר ללא הרף מניאנדרטלים בדרך אבולוציונית באינספור ניסויים של הטבע, שבהם בהדרגה תכונות אנושיות מודרניות דחקו את התכונות דמויות הקוף. ככל שנפח המוח גדל, בהשפעת עבודה ביולוגית מסובכת יותר שהפכה לעמל, התרחש ארגון מחדש של כל הגולגולת. תחילה, הגולגולת המשופעת של הקוף לא אפשרה למוח לגדול, ולכן הגולגולת גדלה לאחור, נעשתה מוארכת, בלטה בחלק העורפי והפכה לבליטת עורף. נפח המוח בגולגולת כזו יכול היה להיות אפילו גדול יותר מהמוח האנושי, אך מספר הקשרים העצביים במוח כזה נותר נמוך משמעותית מאשר אצל האדם המודרני. ככל שהקשרים העצביים גדלו, המצח הקופי המשופע התרומם בקושי רב, נוצרה גולגולת אנושית גבוהה-מצח, והתארכות הגולגולת לאחור עם בליטת העורף נפסלה על ידי הברירה, שכן לידת ילדים עם גולגולות כאלה הובילה לא פעם לקרע ברחם ולמוות של האם והילד גם יחד. לאחר מכן, גידול החלק המוחי של הגולגולת עם המצח הגבוה החל להקטין את החלק הפנים של הגולגולת, והאדם המתהווה נפרד סופית מפרצוף הקוף, הבולט רחוק קדימה ובעל לסתות מסיביות. ייתכן שגם הברירה הזוויגית סייעה לכך, שבה זכו ליתרון יפות ויפים עם פנים קטנות, שפתיים חושניות, עיניים גדולות ומצחים גבוהים. התרוממות המצח החלה להחליק את רכסי העל-גבי, עד שנעלמו כליל, והתכווצות הלסתות על ידי לחיצתן פנימה הובילה לסחיטת בליטת הסנטר החוצה ומטה. השיניים על הלסתות הללו, שהסתגלו לעבודה ביולוגית של לעיסת מזון מרוכך באש ומגוון מאוד של יצור אוכל-כול, איבדו את ההבדלים בהתמחותן. הניבים השתוו לחותכות ולשאר השיניים ויצרו את השורה האחידה המעניקה לאדם קסם כזה וכובשת את המין השני, כשהיא מוארת בחיוך קורן. ככל הנראה, הברירה הזוויגית מילאה תפקיד גם כאן, בשל העדפה יציבה ביחסי מין לפרטים בעלי חיוך כזה. כך האבולוציה "פיסלה" בהדרגה מהניאנדרטל את האדם מהסוג המודרני. תרחיש כזה של אבולוציה אנושית מאושש גם על ידי העובדה המביכה עבור החוקרים, ששרידי בני אדם מודרניים נמצאים לעתים קרובות בשכבות ארכאולוגיות עמוקות יותר מאשר שרידי ניאנדרטלים, או שהם מתקיימים יחד באותה שכבה. הדבר מוסבר לרוב בקיום מקביל ממושך של פלאואנתרופוסים עם בני אדם מודרניים בסוגי חברות שונים לחלוטין וחלופיים זה לזה. בינתיים, בעיית היחסים בין הניאנדרטלים לבני האדם המודרניים נותרה אחת הבעיות המעורפלות והשנויות במחלוקת ביותר באנתרופולוגיה, מוקפת ביער כה עבות של השערות, עד שלעתים קרובות הוא מסתיר את עצם האפשרות לפתור אותה. נטען, למשל, שהניאנדרטלים לא יכלו להיות אבותיהם של בני האדם המודרניים בשל הפער הגדול מאוד בין הטיפוסים המורפו-פיזיולוגיים של אלה ושל אלה. אך אם נעקוב אחר היגיון זה, אזי דו-חיים לא יכלו לנבוע מדגים, זוחלים מדו-חיים, ויונקים מזוחלים. תומכי השערה אחרת, נפוצה למדי, טוענים שבני האדם המודרניים נוצרו מקבוצה מקומית כלשהי של ניאנדרטלים, ואז האוכלוסייה שלהם, כתוצאה מיתרונות התנהגותם, החלה לגדול, הם החלו לדחוק את הניאנדרטלים ולבסוף השמידו אותם. חוקרים הדוגלים בתרחיש זה המציאו אפילו מעין קרב בקראפינה, שבו בני האדם המודרניים הביסו את הניאנדרטלים הקלאסיים באופן מוחץ ואז השמידו אותם ברחבי יבשת אירופה כולה. קראפינה הוא כפר ביוגוסלביה לשעבר שבקרבתו נמצאו שרידי ניאנדרטלים ובני אדם מודרניים השוכנים באותה שכבה ארכאולוגית. תרחיש זה קשור ללא ספק להשלכת רצח העם של תקופת מלחמת העולם השנייה ותופעות רצח עם אחרות מתולדות הציוויליזציות על האנתרופוגנזה. האנכרוניזם והפנטסטיות של הסבר כזה ברורים. תרחיש קטסטרופלי נוסף גורס שהניאנדרטלים השמידו זה את זה בשל היעדר אונות מוח קדמיות האחראיות להתנהגות, ונסיבות הקשורות בכך של התקפי תוקפנות. נפוץ מאוד ונכנס לספרי לימוד רבים תרחיש המבוסס על חלוקת הניאנדרטלים המוקדמים והמאוחרים, או הקלאסיים. מקובל לחשוב שהניאנדרטלים המוקדמים נוצרו מאוכלוסייה כלשהי של ארכאנתרופוסים לפני כ-300 אלף שנה והפכו לאבותיהם הן של הניאנדרטלים הקלאסיים והן של בני האדם המודרניים. משמעות הדבר היא שכל הניאנדרטלים המאוחרים היו ענף ללא מוצא, שנכחד לחלוטין לפני כ-30-40 אלף שנה, ומקומם נתפס על ידי בני אדם מודרניים, שכבשו מחדש את יבשת אירופה. עם זאת, כמה מתומכי תרחיש זה מודים שהתרחש מיזוג של שני הענפים וכי דחיית התכונות הקופיות נוצרה בדרך גנטית. גרסה נוספת של תרחיש זה היא שדווקא הניאנדרטלים המוקדמים הפכו לבני אדם מודרניים, ואילו הניאנדרטלים הקלאסיים התפתחו לא כל כך בכיוון שיפור כלי העבודה, אלא בקו של הגברת כוחם הפיזי והתפתחותם הגופנית, ולכן רק חלק קטן מהם הצליח לשרוד, תוך התמזגות עם הניאנדרטלים המוקדמים שהתקדמו במהירות. התנגדות זו בין התפתחות גופנית לשיפור הפלאו-ציוויליזציה היא גם אנכרוניזם, הנובע מהשלכה על העבר הרחוק של האנושות של המצב עם ההתפתחות הגופנית שנוצר בציוויליזציה המודרנית, אך יש להתגבר עליו ללא הרף באמצעות הפצה המונית של שיפור עצמי פסיכו-פיזי, כדי להימנע מהידרדרות ממושכת של הטיפוס הפיזי של האדם המודרני. יתר על כן, קשה מאוד להאמין שניאנדרטלים מוקדמים וחלשים יותר פיזית הפכו כל כך מהר למתקדמים יותר מהניאנדרטלים האירופיים המאוחרים והחזקים יותר. מי הם אותם ניאנדרטלים אירופיים קלאסיים נחשלים, שחוקרים רבים ממיינים אותם לתת-מין נפרד ושוללים מהם את עצם האפשרות להפוך לבני אדם מודרניים? הארכאנתרופוסים שעברו לאירופה והפכו לאבותיהם של הניאנדרטלים הקלאסיים נקלעו כאן לתנאי הטבע הקשים ביותר. הקור העז והקפאות ארבע תקופות הקרח האירופיות, שבאו בזו אחר זו והופסקו על ידי התחממות בין-קרחונית, דרשו מאמץ קיצוני של כוחות להישרדות ועוררו יוזמה מתמדת באספקה החומרית של החיים ובשיפור הפלאו-ציוויליזציה. הניאנדרטלים מהטיפוס הקלאסי, מראשית היווצרותם באמצעות התפתחות מתקדמת של הארכאנתרופוסים, היו יצורים שכיוונו את כל כוחות גופם ואת כל צורות פעילותם הבלתי נלאית להתנגדות לקור. במהלך הקרחון הוורמי, לפני 70-40 אלף שנה, רק ניאנדרטלים מהטיפוס הקלאסי אכלסו את מערב, מרכז, דרום וחלק ממזרח אירופה, כלומר אירופה מגיברלטר ועד אורל ואף כולל מערב סיביר. התפתחותם נמשכה בשני כיוונים. הראשון היה בפיתוח מואץ של הפלאו-ציוויליזציה, המסוגלת להגן עליהם מפני תנאי טבע בלתי נוחים, להשיג נוחות מסוימת ולהציל אותם מרעב, שרדף אותם באכזריות מלידה ועד מוות. קור ורעב דחפו אותם לעבודה ביולוגית ועבודה מתמדת. אמצעי ההצלה מהקור היו הדלקת אש, יצירת מחסות, בקתות וסוגים אחרים של מגורים, שהפכו ל&#x27;אבותיהם&#x27; של הבתים המודרניים, וכן יצירה ושיפור של בגדים ונעליים באמצעות עיבוד עורות ועורות של חיות. המאבק ברעב התנהל באמצעות שיפור ארגון הציד, חימוש הציידים בנשק משופר ללא הרף, והמלקטים – בכלים לאיסוף יעיל יותר של מתנות הטבע. כיוון התפתחות נוסף של הניאנדרטלים האירופיים היה התאמת סוגם הפיזי לקור העז ולחיפוש המזון הקשה והמתמיד. כן, הם היו לא יפים, אותם אירופים קדומים, במיוחד מנקודת מבטו של האירופי המודרני המתורבת. אבל אלה היו אבותיכם, רבותיי האירופים, אלה היו אנשי המערב, אשר ראשונים אכלסו את אירופה היפה והפכו אותה לנוחה למחיית אדם! היו להם תכונות קופיות מובהקות רבות, אבל הרי כולנו, לצערנו, לא נוצרנו על ידי בורא שמימי, אלא באנו מקוף ארצי צנוע. ובכל זאת, אולי זה לא רע, שכן זה מעודד אותנו להשתפר ולהתרחק ממנו באבולוציה ככל האפשר, כי עדיין לא התרחקנו הרבה. החוקר הבריטי הנודע ד&#x27; למברט מתאר כך את המאפיינים המורפו-פיזיולוגיים העיקריים של הפלאואנתרופוסים האירופיים: «לניאנדרטלי הקלאסי כביכול מאירופה הייתה גולגולת גדולה ומוארכת; מוחו היה גדול משלנו, ודפנות הגולגולת עבות יותר משלנו, אך דקות יותר מאלה של הומו ארקטוס. הניאנדרטל עדיין דמה במקצת לאדם הזקוף בקשתות הגבות הבולטות שלו ובמצחו המשופע. לניאנדרטל הייתה בליטת עורף בולטת דמוית גבשושית עם בסיס רחב, שאליה חוברו שרירי הצוואר. חלק הפנים הרחב בלט חזק קדימה… הניאנדרטלים הקלאסיים היו נמוכי קומה, שריריים ביותר וחסונים, עם מפרקים גדולים ברגליים ובידיים. בפרופורציות גופם הם דמו לאסקימואים, שמבנה גופם הצפוף עוזר להם לשמור על חום בתנאי אקלים קר… סביר שתכונות כאלה אצל הניאנדרטלים האירופיים התפתחו כתוצאה מהסתגלות לקור העז של תקופת הקרח» (למברט ד&#x27; האדם הפרהיסטורי: מדריך קיימברידג&#x27; – ל&#x27;: נדרה, 1991, עמ&#x27; 142-143). אותו מחבר משווה בין הפלאו-אירופים לפלאו-אסייתים, וההשוואה אינה לטובת ה״אירופוצנטריות״. אצל הניאנדרטלים האסייתים, ואף האפריקאים, לא היו התכונות הגסות של הפלאו-אירופים; לחלקם היו גפיים ישרות ודקות יותר, גולגולות קצרות ופחות מסיביות, ובחלק מהגולגולות נצפו מצחים גבוהים וקופסאות גולגולת גבוהות ועגולות. שרידים עם תכונות ניאנדרטליות טיפוסיות נמצאו רק באירופה ובדרום-מערב אסיה (בעיקר בשטח ישראל של ימינו). יתרה מזאת, לפני כ-40 אלף שנה, כפי שמעיד התיעוד הארכיאולוגי, בני אדם עם מאפייני גולגולת ניאנדרטלואידים ״התקיימו במקביל לבני אדם בעלי מראה מודרני לחלוטין״. (שם, עמ&#x27; 147). כל אלה טיעונים נכונים וצודקים, המבוססים על עובדות התגליות הארכיאולוגיות של המאה העשרים. אך הבה ננסה להתבונן בעובדות אלה מזווית ראייה אחרת. ד&#x27; למברט עצמו, שמספרו לקחנו את התיאורים שלעיל של גולגולות הניאנדרטלים, מראה בצורה משכנעת מאוד שלכולם היה שילוב מוזר ביותר של תכונות וסימנים פרימיטיביים (ארכאיים, דמויי קוף) ומודרניים אנושיים. ועתה נפנה את תשומת הלב לתיארוך, כלומר לזמן החיים שנקבע על ידי המדע של הפלאואנתרופוסים שאליהם השתייכו גולגולות אלה. הניאנדרטלים האירופיים: מלפני 100 עד 300 אלף שנה. הפלאואנתרופוסים הפרוגרסיביים, כמעט מהסוג המודרני, מדרום-מזרח אסיה: מלפני 40 עד 50 אלף שנה. יש הבדל? במשך הזמן שחלף מ-300 אלף שנה לפני הספירה ועד 40 אלף שנה לפני הספירה, הפלאואנתרופוסים מדרום-מזרח אסיה הספיקו להתפתח לרמה מורפו-פיזיולוגית של אדם כמעט מודרני. ומה עם הניאנדרטלים הקלאסיים האירופיים, שסבלו כל כך הרבה זמן מקור ומרעב, שרכשו תכונות גסות של מבנה מורפו-פיזיולוגי כדי לשמור על חום הגוף, ולבסוף זכו לזמנים חמים יותר ושופעי מזון של תקופת הפוסט-קרח? האם באמת 260 אלף השנים האלה עברו עליהם לשווא? כמובן, ההתמחות המורפו-פיזיולוגית בדמות הסתגלות לקור אינה פועלת לטובתם. אך האסקימואים שהסתגלו לקור אינם גרועים במאומה מאנשים אחרים מהסוג המודרני, למשל מאירופים מודרניים, ואינם מהווים תת-מין נפרד כלשהו. גם אצל הפלאו-אירופים, כתוצאה מההתמחות המורפו-פיזיולוגית, התבטאו תכונות גזעיות מסוימות. משמעות הדבר היא שהניאנדרטלים הקלאסיים אינם תת-מין שכמעט הפך למין נפרד, אלא רק גזע של תושבי צפון, שהתבלט מתוך המסה הכללית של הפלאואנתרופוסים כתוצאה מחיים ארוכים ביבשת האירופית, שהייתה אז ״תת-קוטבית״. וסביר מאוד שגם הניאנדרטלים של דרום-מזרח אסיה הם יוצאי אירופה הקפואה, צאצאיהם של אותם מהגרים אירופים של אותה תקופה, אשר, שלא יכלו לעמוד בכפור העז, נדדו לתנאי האקלים הנוחים יותר של מזרח הים התיכון בדרום-מערב אסיה. את הבוספורוס הם יכלו לחצות על קרח או על גבי גשרים יבשתיים שנוצרו בתקופות הקרח. נתיב זה ככל הנראה נסלל לפני זמן רב מאוד, ודרכו נעו מעת לעת זרמים גדולים של מהגרים לשם ובחזרה. אפילו בעלי חיים זוכרים היטב נתיבי נדידה כאלה. בכל מקרה, אירופה ודרום-מערב אסיה הן האזורים הגאוגרפיים הקרובים ביותר זה לזה, והן ככל הנראה ייצגו כלי תקשורת כבר בעת העתיקה העמוקה. יתר על כן, שטחה של ישראל של ימינו היה מבחינה גאוגרפית מעין מרכז שחיבר את הדרכים צפונה ומערבה, לאירופה, מזרחה, לאסיה, ודרומה, לאפריקה. לא בכדי עברו דרך ארץ זו הרבה יותר מאוחר כל גלי הכיבוש של האימפריות הגדולות של העת העתיקה וימי הביניים. דבר זה מאושש גם בעובדה שהחוליה הניאנדרטלית בהתפתחות מקופים-אדם לאנשים מסוג מודרני ידועה לנו בעיקר מממצאים באירופה ובדרום-מזרח אסיה. ניתן את רשות הדיבור לאותו ד&#x27; למבר, כי אין טוב ממנו: «עד שנות השמונים של המאה העשרים מצאו מדענים שרידים של כ-200 ניאנדרטלים או &#x27;פרוטו-ניאנדרטלים&#x27;; הממצאים נעשו ברובם במערות. אלה כוללים את השרידים הגדולים העתיקים ביותר של בני אדם מאובנים שנמצאו ביבשת כלשהי. מחלקם ניתן לראות שאפילו פרטים שחיו יחד באותה קבוצה נבדלו זה מזה באופן משמעותי במבנה הגולגולת והלסתות. יותר ממחצית מכל הפרטים שנמצאו מקורם בצרפת – אלה שברי שרידים של 116 בני אדם מכ-שלושים אתרים… מאפיינים האופייניים לניאנדרטלים קיימים גם בכ-עשרים פרטים מאתר קראפינה (יוגוסלביה), אחד-עשר מאיטליה, עשרה מבלגיה, שמונה מגרמניה… גיל הממצאים נע בין 250 ל-300 אלף שנה, אך הניאנדרטלים ה&#x27;בוגרים&#x27; ביותר שייכים למחצית הראשונה של הקרחון האחרון (הוורמי) לפני 70-30 אלף שנה» (שם, עמ&#x27; 142). אם כן, הניאנדרטלים האירופיים הקלאסיים ה&#x27;נחשלים&#x27; התבררו במחקר הארכאולוגי של כמעט כל המאה העשרים כשרידי האדם העתיקים ביותר הזמינים למחקר, ואלה שנמצאו ביבשות אחרות, כלומר באסיה ובאפריקה, חיו הרבה יותר מאוחר ואינם ניתנים למחקר מפורט באותה מידה משום שנשתמרו מהם רק שברים קטנים של עצמות וגולגולות. זה ראשית. שנית, כפי שכבר צוין קודם, פרטים שחיו באותה קבוצה היו בעלי שילובים מגוונים ביותר של מאפייני גולגולת דמויי-קוף ואנושיים, עם הבדלים כמעט בלתי מורגשים מאדם מודרני במבנה השלד. הסיבה לכך, כפי שכבר הבהרנו, הייתה שהשלד בכללותו כבר קיבל, הודות לעבודה ביולוגית מתמדת של הליכה זקופה ופעילות כלים, צורות אנושיות בעיקרן, ואילו המוח עדיין המשיך להתפתח באופן פעיל, תוך שהוא משנה ומעצב מחדש בהדרגה את כל הגולגולת. ושוב, הודות לעבודה ביולוגית אינטנסיבית מתמדת של ניהול פעילות, פיתוח כישורי דיבור, גיוס כוחות הגוף להתמצאות במצבים מורכבים, פיתוח אסטרטגיות התנהגות ובחירת פתרונות מיטביים בסביבה מתחברת. שלישית, הניאנדרטלים בגרסתם הקלאסית הופיעו לפני כ-250-300 אלף שנה והחלו להיעלם, כלומר חדלו להימצא בשכבות ארכאולוגיות המתוארכות לזמן של לפני 30-40 אלף שנה, ובמשך כ-10 אלף שנה הם חיו באירופה יחד עם אנשים בעלי גולגולות מסוג מודרני. רביעית, פלאואנתרופוסים &#x27;מתקדמים&#x27; יותר בכיוון יצירת גולגולות כאלה חיו לפני כ-30-40 אלף שנה באירופה, כולל אוקראינה ודרום רוסיה, בדרום-מערב אסיה, בעיקר בשטח ישראל המודרנית ובחלק ממערב אסיה. אלה העובדות שהושגו על ידי המדע. מהן יש להסיק מסקנות. אז לאן נעלמו הניאנדרטלים האירופיים הקלאסיים במחצית הראשונה של הקרחון הוורמי האחרון? ניאנדרטלים מסוג קלאסי חיו ביבשת אירופה לפחות 210 אלף שנה והיו באותה תקופה תושביה היחידים. זה פי 6 מ-40 אלף השנים שבהן קיים האדם מסוג מודרני, ופי 40 במשך הקיום מ-5 אלף השנים שבהן קיימת האנושות המתורבתת, מהציוויליזציות העתיקות ביותר ועד זמננו. בתקופה זו התרחשו קרחונים ארוכים, יערות התחלפו בערבות-טונדרה, ואז הגיעו תקופות בין-קרחוניות, אקלים קר התחלף בממוזג, בהמסת הקרחונים נוצרו הרבה מים מתוקים, ופריחת חיות הבר שיפרה את תנאי הציד. בהתקדמות הקרחונים נדדו הניאנדרטלים דרומה, אלה שנשארו נכחדו לא פעם, שלא עמדו באקלים הקשה. אך כשנסוגו הקרחונים, חדרו הפלאואנתרופוסים בעקבות נדידות החיות למרחבי ערבות-הטונדרה, והתקדמו בעקשנות צפונה. האחרון לקרחון הוורמי הייתה הפסקה בין-קרחונית שהחלה לפני כ- 50 אלף שנה ובשטח רוסיה קיבלה את השם &#x27;התקופה הבין-קרחונית הוולדאית התיכונה&#x27;. בתקופה זו התרחשה הטרנספורמציה של הניאנדרטלים לאנשים מסוג מודרני, שבה האחרונים נוצרו בתוך קהילות ניאנדרטליות וזכו ליתרון בברירה זוויגית. רעבונות תקופתיים, במיוחד בתקופת החורף-אביב, שאליהם אולצו הניאנדרטלים על ידי הטבע הקשה סביבם, הפכו אותם למסוגלים לשינוי עצמי מהיר יחסית. רעבונות הם לא רק לחץ המייצר מוטגנזה מוגברת ברוח התאוריה הסינתטית של האבולוציה, אלא גם טיהור הגוף עם שתיית מי קרחונים. סביר להניח שהעבודה הביולוגית של המנגנון הגנטי בייצור התאמות מועילות מתרחשת באופן אינטנסיבי במיוחד בהיעדר מזון. שחרור וסילוק רעלים, הוצאתם מהגוף עם מים, מעבר למשטר של חיסכון קפדני באנרגיה מגייסים את הגוף להגברת מגוון המנגנונים ההסתגלותיים, ואיתם גם הגברת מגוון הצורות. אך לצורך קיבוע צורות חדשניות יש צורך בתזונה מגוונת. לאחר שהעלו לרמה חדשה את מאמצי הגיוס להישרדות במאבק הקיום הבלתי פוסק, ויצרו את השיפורים הטכניים המתקדמים ביותר בעולם דאז, האם יכלו הניאנדרטלים האירופיים פשוט להיכחד כשהגיעו זמנים נוחים יותר? הרי הם כבר שרדו את תקופת הביניים הקרחונית ריס-וירם, כשגם אז התחמם, ושרדו, ואולי לא רק שרדו אלא אף שגשגו. לא, הם לא נכחדו, הם השתנו. כמו בני זמנם מדרום-מזרח אסיה, הם חוו עלייה אבולוציונית חדשה. הצמיחה הסוערת של הצמחייה לאחר השפל הקרחוני סיפקה להם שפע יחסי של מזון צמחי. דווקא המזון הצמחי, הצמחוני, ולא הבשרי, כפי שסברו רבים בעקבות אנגלס האנתרופולוגים הרוסים, הפך להזנה חדשה למוחם ולממריץ גדילה. אלה לא היו כבר פירות מתוקים של יערות טרופיים, שמהם ניזונים קופי האדם. זה היה מזון אוכל-כול של אקלים ממוזג, מגוון מאוד ועשיר בויטמינים שונים. בני האדם הקדמונים היו אוכלי-כול אף יותר מבני זמננו. הם צרכו כל מה שסיפק שובע כלשהו ולא היה רעיל. שינוי הסביבה והגדלה משמעותית של כמות המזון הצמחי בתזונה, כמו גם אפשרויות חדשות להשביע רעב והזנה סדירה יותר, גרמו להפרשה מוגברת של הורמון גדילה ולהאצה כללית של הניאנדרטלים. הם גדלו בהמוניהם ב-10-20 ס"מ, כלומר מ-140-160 ס"מ ל-160-180 ס"מ, וגם מסת גופם גדלה. אבל השינויים העיקריים התרחשו במוחם. הסתבכות הארגון הביו-חברתי ומערכות היחסים בקהילה דרשה צורות חדשות של שליטה מוחית בהתנהגותו של הפרט. העבודה הביולוגית העצומה של המוח לגיוס להתנהגות גמישה ומותאמת למצב, התפתחות הדיבור, והסתבכות צורות הפעילות הובילו להופעת מגמה כללית של גדילת האונות הקדמיות של המוח. בהתאם לכך החל ארגון מחדש של המוח, ואיתו גם של הגולגולת. חומר המוח, כבר ברמה הינקותית, בעובר ובפרי, החל "לזרום" מאחור לפנים, כלומר נוצר מצח גבוה, הבליטה בצורת איצטרובל בעורף ניוונה, ואורך הגולגולת מהעורף למצח התקצר. היווצרות המצח הגדול דרשה אספקה נוספת של חמצן לאונות הקדמיות והגנה מפני קור, מה שהוביל להיווצרות אף גרמי בולט קדימה. ובהתרחבות החדרים הפנימיים במעברי האף, השתפרו משמעותית יכולות התהודה של הדיבור והנזלת הקול נעלמה. זה בתורו הוביל לעלייה חדה ביכולות הפיזיולוגיות לשיפור הדיבור הרהוט. את השינויים בפנים ובלסתות כבר תיארנו לעיל. הקטנת מסת הלסתות, בעיקר התחתונה, הקלה משמעותית על הפקת הצלילים ותרמה לעלייה ניכרת בקצב הדיבור. והעבודה הביולוגית של דיבור מתמיד בין פרטים מתקשרים בקהילה גרמה לירידת הגרון ולארגון מחדש של הסחוסים. כך, מהניאנדרטלים הקלאסיים נוצר בהדרגה הטיפוס האנושי המודרני. האונות הקדמיות של המוח מילאו תפקיד של מבנה גיוס לכל הארגון מחדש. במקביל, תהליך "היעלמותם" של הניאנדרטלים ו"הופעתם" של בני אדם בעלי מבנה מודרני התרחש בצורה לא אחידה ביותר. כמו תהליכים אחרים של היווצרות או שינוי מין, זה לא היה תהליך דינמי טהור, אלא תהליך הסתברותי-סטטיסטי, שדינמיקתו נקבעה על ידי הברירה הטבעית. במהלך תהליך זה עלתה ההסתברות ללידת ילדים עם מצח גבוה, אך ילדים גם עם מצח גבוה וגם עם גולגולת ארוכה, ככלל, לא שרדו כבר בלידה, מכיוון שהמעבר בתעלת הלידה לא היה מספק, ותמותת התינוקות ותמותת האמהות בלידה הייתה גבוהה מאוד. כך נוצרה תכונה אנושית ספציפית, שבתנ"ך נחשבת לקללת אלוהים על אכילת פרי עץ הדעת: "בעצב תלדי בנים", "בזעת אפך תאכל לחם". למעשה, תכונה זו היא ברכה גדולה, הכוללת גם את ייסורי הלידה: להיות יצור חושב בעל מצח גבוה, העמל ויוצר את עולמו. ייסורי הלידה של האדם הם גם ברכה וגם תשלום, תשלום לא רק על ההליכה הזקופה, אלא גם על קיומה של גולגולת המכילה מוח חושב רב מאוד. כל זה מעודד מבט חדש על השאלה הנדונה תדיר באנתרופולוגיה בדבר האקומנה (אויקומנה), כלומר הטריטוריה שבה נולד האדם. ניתן להבחין באקומנה ראשונית, משנית ושלישונית. האקומנה הראשונית, שבה החל התהליך הארוך של האנתרופוגנזה, על פי התפיסות המדעיות המודרניות, המהוות מעין תיאוריית ייחוס, הייתה החלק הטרופי של אפריקה, ובעיקר בשטחי דרום אפריקה, קניה, זמביה ואתיופיה של ימינו. אבל ה"אוסטרלופיתקוסים" האפריקאים, כולל "המיומנים", היו רק קודמיו של האדם, קופים הולכי-זקוף, שחלקם החל להשתמש בכלים פשוטים ולייצרם, ולאחר מכן אולי היגרו לדרום-מערב אסיה והתפזרו בחלקים מסוימים של אסיה הקרובה, שם תהליך האנתרופוגנזה למעשה התחיל מחדש, על בסיס טבעי חדש. הארכאנתרופוסים, הומו ארקטוס, אנשי-הקוף, שעברו כבר מחצית מהמרחק בין קוף לאדם, החלו להתפזר מכאן חזרה לאפריקה, בעיקר לצפונה, וגם על פני מרחביה האינסופיים של יבשת אסיה. ככל הנראה דרך אסיה הקטנה ודרך מצר הבוספורוס הקפוא הם חדרו לאירופה. כאן הם התרבו והתפזרו על פני שטחים ניכרים, כמו באסיה, בהתיישבויות נדירות מאוד הפזורות על פני מרחבים גדולים מאוד. כך, האקומנה המשנית, ככל הנראה, הייתה דרום-מערב אסיה והחלק המערבי של המזרח הקרוב, כלומר שטחן של סוריה, ישראל ועיראק של ימינו. התפזרותם של בני האדם הקדומים ביותר מהאקומנה המשנית על פני שלוש היבשות לא יצרה מחסומי בידוד בלתי עבירים, שיכלו לפלג את המין האנושי למינים נפרדים. אך על פני המרחבים העצומים של יבשות אלה החלו להתגבש צורות מגוונות מאוד של פלאואנתרופוסים, ניאנדרטלים, שקיבלו את הצורה הקלאסית של המבנה המורפופיזיולוגי דווקא באירופה. האקומנה השלישונית, שבה התרחשה היווצרותם של בני האדם מהסוג המודרני, לדעתנו שכנה באירופה ובדרום-מערב אסיה. דווקא כאן, במאבק בקור וברעב, פיתחו בני האדם את השיפורים הטכניים המורכבים ביותר, למדו להשתמש באופן שיטתי באש ולהבעירה (ולא רק לשמרה), לייצר ביגוד והנעלה פשוטים, וליצור צורות ארגוניות קבועות יחסית לציד המוני של חיות גדולות. מאירופה ומדרום-מערב אסיה, המהוות מעין כלים שלובים, עבר תהליך האנתרופוגנזה הבוגר אל המזרח הקרוב וחלק מרכז אסיה, אליו, ככל הנראה, הופנו זרמים קבועים של מהגרים מאירופה ומדרום-מערב אסיה (מזרח הים התיכון). גישה זו לבעיית האקומנה של הולדת האדם המודרני נמצאת בזרם המחשבה של התפיסה של מונוצנטריות רחבה, שגובשה על ידי האנתרופולוג הרוסי הדגול י. י. רוגינסקי. תפיסה זו נוצרה כסינתזה של שתי תפיסות אלטרנטיביות של האקומנה – מונוצנטריות צרה, שלפיה האקומנה ייצגה אזור מבודד כלשהו באחת משלוש היבשות, ופוליצנטריות, שלפיה היו קיימים מרכזים רבים של היווצרות האדם על פני כל שלוש היבשות. אך אילו היו קיימים כמה מרכזים כאלה, הייתה האנושות נקרעת למספר מינים ביולוגיים, ונישואים בין בני אדם מחלקים שונים של העולם היו בלתי אפשריים בשל חוסר היכולת להמשיך את השושלת (או מה שנקרא עקרות כלאיים, כמו בפרדים). י. רוגינסקי מביא שורה שלמה של טיעונים בעד ה"שלב הניאנדרטלי" של האנתרופוגנזה, כלומר למעשה, לביסוס העובדה שהניאנדרטלים הקלאסיים האירופיים והמערב-אסייתיים היו אבותיהם של בני האדם המודרניים, ולא ענף צדדי שנכחד לחלוטין. ראשית, שרידי ניאנדרטלים נמצאים בשכבות ארכיאולוגיות מוקדמות יותר מאשר שרידי בני אדם מהסוג המודרני. נראה שטיעון זה רק מתחזק מכך ששרידים רבים של "מודרניים" נמצאו באותן שכבות או אפילו בשכבות מוקדמות יותר מאשר שרידי "קדומים". הדבר משקף את המורכבות והאופי ההסתברותי של אובדן המאפיינים דמויי-הקוף. שנית, שרידי התרבות החומרית של הניאנדרטלים נמצאים בשכבות מוקדמות ועמוקות יותר. שלישית, גולגולות של ניאנדרטלים מאובנים משקפות תהליכי מעבר, אך בסך הכל פרימיטיביות יותר. רביעית, שרידי בני אדם מהפליאולית המאוחר נושאים כמה מאפיינים ניאנדרטליים. חמישית, בין שרידי הניאנדרטלים האירופיים נמצאים ביטויים של מאפיינים מתקדמים יותר. שישית, נצפית רציפות מסוימת בתרבות החומרית של בני אדם בעלי מבנה מורפופיזיולוגי מודרני ביחס לתרבות החומרית של הניאנדרטלים (רוגינסקי י. י. בעיות האנתרופוגנזה – מ.: בית הספר הגבוה, 1977, עמ&#x27; 100-101). ואכן: כיצד ניתן, תוך הכרה בהומו ארקטוס כאבות האדם, לסרב להכרה זו לניאנדרטלים המתקדמים בהרבה. התרבות החומרית, או הביוציוויליזציה של הניאנדרטלים, קיבלה את השם תרבות מוסטרי על שם המערה לה-מוסטייה בצרפת, שבה נמצאו מרבצים ניכרים של כלי אבן וכלי עבודה של בני אדם קדומים. התרבות המוסטרית של הניאנדרטלים היא גם מאוחרת יותר וגם מתקדמת בהרבה מהתרבות האשלית. לתרבות המוסטרית אופייניים כלים מתמחים יותר, המיועדים לביצוע פונקציות מוגדרות בהחלט. ארכיאולוגים מבחינים בחמישה סוגים עיקריים של כלים כאלה: חוד, מגרדת, סכין, מסור ונתז עם חריץ. הכלי האופייני ביותר לתרבות המוסטרית היה החוד. משערים שהוא שימש כקצה חנית, כשהוא קשור לקנה עץ או מוכנס לתוך סדק. המגרדת שימשה לגירוד בשר, לעיבוד עורות ולפיצוח עצמות. בסכינים, שיוצרו מנתזים, חתכו תוך לחיצת יד על החלק האחורי הקהה, פשטו פגרים, ניתחו בשר, ויכלו לגרד ולחדד כלי עץ וכלי נשק לציד. בנתזים משוננים, בצורת מסורים, ניסרו חתיכות עץ, בשר וירקות. בנתזים עם חריצים שייפו מקלות עץ, והכינו אותם כחניתות לציד. כדי להכין את כלי האבן הללו נדרשו כבר מאות מכות מדויקות, מכוונות ומתורגלות תחת בקרת המוח, נדרשו דיוק, הערכת מרחק, הרגל, טכנולוגיה מתורגלת ותכנון פעולות. זו הייתה כבר עבודה אנושית, ולא עבודה ביולוגית ספונטנית המונחית על ידי צורך מיידי. הטכנולוגיה המוסטרית התפשטה באופן נרחב על פני שלוש היבשות, שאוכלסה באנשים. היא כללה כבר כלים לא רק מאבן ועץ, אלא גם מעצם. נראה כי לא מאבן, אלא דווקא מעצמות צינוריות יוצרו לעתים קרובות יותר ראשי חניתות, שהפכו מקלות מחודדים לנשק נורא, המסוגל לפגוע מצדדים שונים בחיה גדולה שנפרדה מהעדר. הדבר מפריך את ההשערות של כמה אנתרופולוגים, כאילו הניאנדרטלים רק אספו חיות שנפלו, אך לא יכלו לצוד אותן בשל חוסר שלמות הנשק. במכות חזקות של חניתות כאלה, המונחות מצדדים שונים, ניתן היה לחדור עור עבה, להחדיר את הנשק עמוק לתוך גוף החיה, לדמם אותה ולפגוע באיברים חיוניים. לכך תרמה חיזוק כף היד, שמאובחנת אצל הניאנדרטלים האירופיים על ידי אנתרופולוגים רבים. הביוציוויליזציה הניאנדרטלית משיגה התקדמות משמעותית גם ברכישת נוחות לאדם בעימותו הנצחי עם כוחות הטבע הסוערים. השימוש במערות ובידודן הפך לנפוץ. המערות, ככל הנראה, עוד מהקיץ רוצפו בעשב ובעלי עצים, כוסו בעורות, הכניסות נסגרו בווילונות מעורות, בתוכן הוקמו מוקדי אש והודלקה אש. אך המערות יכלו להכיל רק חלקים קטנים מהקהילות הגדלות ולאחר מכן מתפזרות, וחוץ מזה הן שכנו במקומות מוגדרים בהחלט ויכלו לשמש רק כמקלטים ארוכי טווח בתקופת החורף. התנועות הקבועות דחפו את האנשים לשפר את אמנות הבנייה. כמו, ככל הנראה, אצל הארכנתרופים, הסוג העיקרי של אמנות הבנייה של הניאנדרטלים היה יצירת סוכות. סוכות גדולות נבנו על בסיס שלדים ממוטות ארוכים שנחפרו באדמה ונקשרו ברצועות מעורות בעלי חיים. על השלדים הונחה שכבה של ענפים, אשר לאחר מכן כוסתה בעורות, והעורות חוזקו בעצמות ממותות ובעלי חיים גדולים אחרים. שרידי סוכות כאלה נמצאו, למשל, בשטח אוקראינה. אחת מהסוכות האלה אורכה היה 9 מטרים, רוחבה 7 וגובהה 3 מטרים. הטכניקה של יצירת "סוכות גדולות" הייתה, ככל הנראה, נפוצה מאוד, במיוחד באירופה, שכמעט כולה הייתה מכוסה ביערות עבותים ואזורי ערבות-יער. ייתכן גם בנייה של בקתות מיוחדות, חפירות, מאורות, מחיצות רוח, משטחים וכו&#x27;. כאשר לא הייתה אפשרות לבנות מחסה, הפלאואנתרופים פשוט התעטפו בעורות והתחממו ליד האש, מסתתרים מפני מזג האוויר. העלאת רמת הטכנולוגיה של ייצור כלים וארגון הציד באמצעות כלים הובילה לשינויים מכריעים בטכנולוגיה של יצירת אמצעי הגנה אישיים מפני קור, שאנו מכנים בגדים ונעליים. אם בעבר הפלאואנתרופים רק התעטפו בעורות ועטפו את כפות רגליהם ככל יכולתם, התפתחות התרבות המוסטרית מאפשרת להם להשתמש בסיכות פשוטות מעצם, המהדקות את קצוות העורות כדי שלא ייפלו, בשרוכים מגידים, שהושחלו לתוך חורים שנוקבו מראש בחרטומים מאבן או עצם, ולאחר מכן נתפרו במחטי עצם וכו&#x27;. חשוב ביותר להישרדות הניאנדרטלים בתנאי תקופות הקרח היה כיבוש כוח האש. נראה שצדק פ. אנגלס כאשר אפיין את השימוש והפקת האש על ידי אנשים קדומים כחשוב יותר להתפתחות האנושות מאשר גילוי ושימוש במנוע הקיטור. שליטת האש העניקה לאנושות מקור כמעט בלתי מוגבל של אנרגיה תרמית, שמצא שימושים מגוונים לחימום, בישול מזון, תאורת מגורים, ככלי ציד וכו&#x27;. האש הופקה על ידי הניאנדרטלים, ככל הנראה, על ידי הוצאת ניצוצות מחתיכות פיריט תוך שימוש בפתילה מענפים יבשים או פטריות-כוורת מיובשות. השינויים בטכנולוגיות ובמבנה המוח הובילו לגידול ביכולות הגיוס של האחרון. כבר אצל הניאנדרטלים המאוחרים נצפים ראשית דת ואמנות. יישום הטקסים הדתיים הפרימיטיביים ביותר התבטא בקבורת כמה מהמתים, אשר, על פי ממצאים מועטים, הונחו בתנוחת ישנים, צוידו באמצעים לחיים שלאחר החיים וכוסו בפרחים, ככל הנראה כדי להסיר את ריח הריקבון הנודף מהגופה. אופי פולחני היה, ככל הנראה, גם לחלקי שלדים וגולגולות של חיות שונות שהונחו בקפידה במערות. ראשית הדת, ללא ספק, התאפשרה רק על בסיס התפתחות דיבור כזו, שהצליחה כבר לא רק להצביע על תופעות המציאות, לקרוא להן בצירופי צלילים מסוימים, אלא גם לתאר בצורה הפשוטה ביותר את פעולותיהן, את התנהגותן. הדיבור הקולי תמיד מתחיל בשמות של חפצים ותופעות, שמות יציבים, המבוטאים בצירופי צלילים המקובעים להם, אשר בשפות מפותחות משמשים כשמות עצם. שמות העצם ממלאים תפקיד של מבני גיוס של מערכת האותות השנייה של האדם, מכיוון שהם מציינים גירויים קונקרטיים של מערכת האותות הראשונה. אך הצבעה ישירה על החפץ אינה מספיקה במצבי חיים שונים ביותר, וכתוצאה מכך נוצר צורך לציין כיצד הוא פועל. צורך זה מסופק על ידי הגדרת שמות לפעולות של גירויים חוזרים שונים. כך נוצר מה שבדיבור הפרימיטיבי משמש כפעלים. הצירוף של שם עצם ופועל במשפט קונקרטי הופך לנושא ונשוא, סובייקט ופרדיקט של האמירה. צירוף זה אומר שסובייקט מסוים מבצע פעולה, בהיותו מגויס למעבר למצב מסוים ו/או יצירת השלכות מסוימות עבור הצופה. כבר במשפט הפשוט ביותר, אם כן, כלול בצורה הפרימיטיבית והלא מפותחת ביותר מושג הסיבתיות. הסובייקט החיצוני פועל, כלומר הוא גורם להשלכות מסוימות. יתרה מזאת, כדי לקרוא בשם לסובייקט הפעולה, יש צורך להפשט מביטוייו הקונקרטיים בפעולות שונות ו לציין בשם אחד מחלקה שלמה של סובייקטים דומים (חפצים, תופעות). מכיוון שאפילו המבנים הלשוניים הפשוטים ביותר מייצגים ומתווכים לאדם את העולם הממשי, הם ניחנים בתכונה של החלפת עולם זה, הקשרים שהם כופים מוצבים במקום קשרי הגירויים הממשיים, והופכים בעצמם לגירויים, המילים עצמן הופכות לגורם גיוס. מכאן מתחילים גם האמנות וגם הדת. הופעת האמנות קשורה בשאיפה לתאר תופעות ופעולותיהן, ובכך להעביר אותן מהעולם הממשי אל עולמו של האדם, ובכך לייפות עולם זה, להפוך אותו לאנושי יותר ממה שהוא באמת, ולגייס את כוחות האדם לשיפור החיים. הצעדים הראשונים של האמנות הם מריחת כתמים צבעוניים על קירות מערות בצבעים טבעיים, חריטת שריטות על אבנים, עצמות, חתיכות עץ וכדומה. בתיאור, האדם כביכול מנכס לעצמו את סדר העולם הסובב, הופך אותו לנחלתו. הופעת התודעה הדתית קשורה בהאנשה, בהעברת אותם קשרים ויחסים, אותן מבני גיוס שכבר נוצרו ופועלים בקהילות אנושיות, אל התהליכים הטבעיים. הדת כדרך חשיבה אינה מתחילה בקסם ובפטישיזם, ולא באמונה בעל-טבעי – כל אלה תופעות מאוחרות יותר – אלא בהענקת טבעיות, תוכן ממשי, למשמעותם של מבנים לשוניים, למטאפוריות הכלולות בהם. החשיבה המיתולוגית, שבלעדיה אין כל דת, נוצרת הרבה לפני יצירת המיתוסים, על בסיס האנלוגיה בין עולם האדם לעולם הטבע, העברת סוג הגיוס והניהול האנושי אל הטבע דרך מבנים לשוניים. כך נוצר האנימיזם – האנשה כללית של הטבע. כל עצמי הטבע זוכים בחיות, בחיים הדומים לחיי האדם, ובכך נתפסים כסובייקטים פועלים או בלתי פועלים. הדת הקדומה נוצרת באחדות סינקרטית, בלתי-מחולקת, עם המדע הקדום, וחוקרת את הסיבות להתנהגותם של עצמים שונים, הנתפסים כסובייקטים של פעולה. בדומה לילד ה"שואל-למה", שזה עתה למד לדבר, האדם הקדמון, שעדיין לא ידע לנסח שאלות, הרהר בסיבות לפעולות המתוארות במבנים לשוניים. אם הרוח נושבת, הרי שיש משהו חי, שאינו נגיש לתצפית, שמניע אותה, בדומה לאופן שבו האדם עצמו שולט בגופו, מניע את איבריו. אותו דבר – עם כל עצם טבעי – השמש, הכוכבים, הסלעים, העצים, הרעם, העננים וכו&#x27;. אין זה אומר שהאדם לא ראה את ההבדל בין עצמים חיים לדוממים – לו, כיצור הקרוב לטבע, היה הבדל זה ידוע היטב. הדוממות של כוחות הטבע נתפסה בעיניו כמדומה, כתוצאה מחוסר-התצפיתיות של חיותם האמיתית, שכן הם פועלים, יש להם השלכות על האדם ועל הטבע הסובב. אותו דבר עם אדם מת. הוא נראה דומם, כל גילויי החיים עזבו אותו. אפשר היה להסביר את חוסר-תנועתו בשינה ארוכה, שבה גם האדם חסר תנועה. אך בשינה האדם נושם, אינו משתנה חיצונית ובסופו של דבר מתעורר בהכרח. המתים, לעומת זאת, אינם מתעוררים לעולם, משתנים חיצונית באופן מבעית, מתקשים, מפיצים ריחות ריקבון מגעילים ומקבלים מראה חיצוני מבעית ומפחיד. אותו דבר קורה לבעלי חיים לאחר המוות. זוהי שינה אחרת וחיים אחרים. כשאדם ישן, הוא חולם חלומות. בחלומות הוא עובר לחיים אחרים. אך חיים אלה נמצאים אי-שם בקרבת מקום, ולכן חוזרים מהם מיד. אך כשאדם מת, הוא הולך למקום מרוחק מאוד ומשתנה באופן מבעית, הופך לאחר לגמרי, מקבל מראה מאיים, מגעיל ומאיים. לכן יש לספק לו את כל הדרוש לדרך ארוכה – מזון, נשק, אמצעים להבערת אש וכו&#x27; – אך גם לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי שלא יחזור ולא יזיק לחיים. לכן, מצד אחד, הניאנדרטלים מגלים דאגה למתים. הם הניחו בסמוך לנפטרים את כל הדרוש לדרך ארוכה. לניאנדרטל הקלאסי מלא-שאפל הניחו ל"מחיה" רגל שור ענקית וחתיכת בשר אייל טובה. הניאנדרטל מלה-מוסטייה קיבל לדרך חתיכת פגר של שור בר, והניאנדרטל ממערת סחול שבשטח ישראל – לסת תחתונה של חזיר גדול. אך הכל נעשה גם כדי שה"מהגרים" לא יחזרו חזרה בצורת מתים אכזריים עם שיניים חשופות. אם כל דבר בטבע חי, מבצע פעולות הדומות לפעולות אנושיות, הרי שבני אדם לשעבר, שהפכו למתים מבעיתים ומכוערים, חיים עוד יותר עם מאפייני הפעילות החיונית הבלתי-מובנים שלהם, ולכן יכולים לקום וללכת, יכולים לנשוך את החיים, יכולים להמית אותם ולקחת אותם עמם. עם הסיפורים על מתים קמים לתחייה, אולי, מתחילים המיתוסים הראשונים, הפרימיטיביים ביותר, שמתקבעים בתרבות ומועברים מדור לדור, מקהילה לקהילה. לכן, הכבוד לחיים שעלה עם הופעת התרבות, המתבטא בדאגה להם כשמתו, משולב בפעולות מנע המכוונות למנוע מהם לחזור לאחור. הדאגה למתים מתבטאת בטקסי קבורה, באבלות הקרובים, בזיכרונות, בהכנת הקבר, בליווי למסע האחרון. אצל הניאנדרטלים המאוחרים, הקברים מוקפים בקרני יעלי סלע, משופדים באבנים ומכוסים בפרחים. הדבר מוכח, למשל, בממצאים ארכיאולוגיים במערת שאנידר בעיראק, במערת טשיק-תאש באוזבקיסטן ובמקומות נוספים. ולאחר מכן, לאחר שחולקים כבוד אחרון לחיים, המתבטא בשפה שעדיין לא מושלמת, מתחילים ביחס אכזרי לגופות המתים. תנוחות מקופלות של הקבורים מעידות על כך שנקשרו בחוזקה ברצועות חזקות שנחתכו מעורות בעלי חיים. כיסו אותם באדמה, ומעליהם הושלכו אבנים כבדות. ובכל זאת, יללת הזאבים, נהמת החיות בחשכה בחשכת הלילות שמחוץ לבתי המגורים העלובים גרמו פחד וחשש שזה או אחר מהמתים חזר כדי לטרוף את החיים. הפחד מפני כוחות הטבע, מפני טורפים, מתים, כישלונות בציד, מחלות היה ונשאר אחד המניעים הדוחקים של הפעילות הדתית. הופעת התפיסות הדתיות הראשונות קשורה לא רק באנימיזם, אלא גם באנתרופומורפיזם, בהעברת דרכי הגיוס, הצרכים החברתיים וביטויי החיים של בני האדם אל הטבע. זהו, כביכול, הנתיב הפיירבאכיאני להופעת הדת, שתואר על ידי הפילוסוף הקלאסי הגרמני לודוויג פיירבאך. הוא ראה כמקור העיקרי של התפיסות הדתיות את העברת התודעה של האדם עצמו, בתפיסות האנושיות, אל הטבע המקיף את האדם, אל העולם החיצוני. אך קיים נתיב אחר – נתיב הקסם, הקשור עמוקות ומקיף את מה שצוין על ידי פיירבאך. נתיב זה נבחן בחלקים הבאים. 14.5 הניאנדרטלים ובני האדם מהסוג המודרני מרגע גילוי הניאנדרטלים, המוניטין שלהם בתרבות הציוויליזציה המודרנית, במיוחד בתרבות ההמונים, היה נמוך ביותר. כבר הגולגולת הראשונה של הפלאואנתרופ שנמצאה בעמק ניאנדרטל אופיינה על ידי המדען הגרמני פון וירכו כשרידים של אדם מודרני שנפגעו במום מולד. למרות ההוכחה המדעית הנוספת של מעמד הניאנדרטלים בסולם האבולוציה כחוליה הכרחית במוצא האדם, הם המשיכו להיתפס בתודעה ההמונית כיצורים מכוערים דמויי חיה, קריקטורות של אדם יותר מאשר אבות נערצים. כבר במחצית השנייה של המאה העשרים, מיד לאחר גילוי הניאנדרטלים הראשונים, החלו להופיע בעיתונים של המדינות השונות תיאורים שלהם כיצורים גסים, אגרסיביים וטיפשים. הם נקראו אידיוטים בעלי גבות עבות. את חלקה בתמונה השלילית של הניאנדרטלים תרמה גם הספרות. &#x27;אנחנו, במהות, כמעט לא יודעים דבר על כך,&#x27; כיצד נראה הניאנדרטל&#x27;, כתב הסופר-הפנטזיסט הבריטי הדגול הרברט וולס בספרו &#x27;מתווה ההיסטוריה&#x27;, &#x27;אך הכול נותן בסיס להניח שהוא היה מכוסה בשיער גס, מכוער במראהו או אפילו מגעיל במראהו הלא-רגיל לנו, עם מצח משופע ונמוך, גבות עבות, צוואר קופי ודמות נמוכה וחסונה&#x27;. בנובלה &#x27;אנשי הגריזלי&#x27;, שנכתבה ב-1921, יצר וולס דמות דוחה עוד יותר של האדם הקדום. הניאנדרטל הפך לגיבור שלילי תדיר עוד יותר של יצירות ספרותיות, ועם המצאת הקולנוע – של סרטים עלילתיים ומדעיים-פופולריים, משנות ה-30 של המאה העשרים. הלחץ של התודעה ההמונית, &#x27;שחונכה&#x27; על ידי אינספור תיאורים של הניאנדרטלים כמפלצות חזקות אך מכוערות ומרושעות, מורגש במידה מסוימת גם במדע. ייתכן שהוא שיחק תפקיד כלשהו בשלילה הקטגורית על ידי אנתרופולוגים רבים של עצם האפשרות של טרנספורמציה אבולוציונית של האירופים הקדומים לבני אדם מהסוג המודרני. גורם נוסף, שהשפיע לרעה על תפיסת הניאנדרטלים כענף צדדי, ללא מוצא, של האבולוציה, הייתה האופנה האינטלקטואלית של שלילת מה שנקרא &#x27;אירופוצנטריזם&#x27;, שהתפשטה ברבים במערב אירופה ובארה"ב בשל הפופולריות של הגישה הציוויליזציונית (נ. דנילבסקי, או. שפנגלר, א. טוינבי ואחרים). תומכיה התעקשו על אי-ישימותו של סוג הפיתוח המערב-אירופי ושל הנורמות, הערכים והאידיאלים המקבילים לו לחקר ולפיתוח של ציוויליזציות מקומיות אחרות, בשל ההבדל העקרוני בדרכי האבולוציה של כל אחת מציוויליזציות אלה. בכך פנתה הביקורתיות של החשיבה, שגובשה במדע האירופי, נגד ההכרה בתפקידו האמיתי של אירופה והעולם המערבי בכללותו באבולוציה של האנושות. מגמה זו ניזונה גם מהשאיפה להיפרד מהעבר הקולוניאלי של המדינות האירופיות. ההשפעה הצדדית השלישית, שהשפיעה על חשיבתם של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים ששללו באופן קטגורי את האפשרות של טרנספורמציה של הניאנדרטלים לבני אדם מהסוג המודרני, הייתה התפיסה האירופוצנטרית שהתקבעה בדעתם של האירופים על אפריקה כמקור של צורות האבולוציה הקדומות ביותר וכאזור מחיה של שבטים נחשלים ובלתי מפותחים. על רקע עמדות פסיכולוגיות שהוכנו על ידי ההשפעות הצדדיות הנ"ל, התנהל המחקר הארכיאולוגי של אתרים אפריקאיים של בני אדם פרימיטיביים והתגבשה התפיסה היציבה של המוצא האפריקאי של בני האדם מהסוג המודרני, שהוציאה את הניאנדרטלים ממספר אבותיהם של בני האדם המודרניים, או לפחות ייחסה להם תפקיד שולי באנתרופוגנזה. תפיסה זו הוכרה במהרה על ידי רוב האנתרופולוגים כבסיס למודל הייחוס של מוצא האדם מהסוג המודרני. &#x27;לקראת תחילת הפליסטוקן העליון, כלומר דווקא לתקופה שבה מופיעים באירופה הניאנדרטלים&#x27;, מציין החוקר הרוסי ל. וישניאצקי, &#x27;באפריקה מסתיים בעיקרו גיבוש קומפלקס המאפיינים האנטומיים המאפיינים בני אדם מהסוג הפיזי המודרני. על כך מעידים ממצאי ההומו סאפיינס הקדומים ביותר, שנעשו בדרום ובמזרח היבשת. חלקם בני למעלה ממאה אלף שנה, ולאחרונה ממש, באתר חרטו באתיופיה, גילו מיד שלוש גולגולות, דומות מאוד למודרניות, אך מתוארכות לזמן של כ-160 אלף שנה אחורה&#x27; (וישניאצקי ל.ב. תולדות מקרה אחד, או מוצא האדם – פריאזינו: וק 2, 2005 – 240 עמ&#x27;, עמ&#x27; 45). ביקורת מקיפה ומשכנעת מאוד על תפיסת המוצא האפריקאי המוקדם של האדם מהסוג המודרני נכתבה בהקדמה למהדורה האחרונה של ספרו של חוקר רוסי אחר, יו. סמיונוב, &#x27;כיצד נוצרה האנושות&#x27; (מוסקבה: הספרייה הציבורית ההיסטורית הממלכתית של רוסיה, 2002 – 790 עמ&#x27;), על בסיס ניתוח של מספר רב של מקורות זרים. תפיסה זו בגרסתה הראשונית הייתה מוצעת עוד ב-1975 על ידי ר. פרוטש, ולאחר מכן פותחה ועובדה על פרשנות מסוימת של ממצאים אפריקאיים מגוונים ביותר בעבודותיהם של ר. ברויר, ק. גרובס, ד. ג&#x27;והנסון, ק. סטרינגר, ר. קליין ואנשי דעתם. &#x27;תומכי תפיסה זו&#x27;, מציין יו. סמיונוב, &#x27;מלכתחילה טענו שהיא מבוססת על עובדות ממצאי שרידי אנשים מהסוג הפיזי המודרני, שחיו באפריקה מדרום לסהרה, אם לא לפני 200 ו-150 אלף שנה, הרי לפחות לפני 100 אלף שנה&#x27; (שם, עמ&#x27; 20-21). באמצע שנות ה-90, רוב החוקרים ראה תפיסה זו כמאושרת מכל הבחינות בעובדות, והחלו לדבר עליה כעל מקובלת על הכול. הם התייחסו לממצאי שרידי אנשים, קרובים למודרניים במאפייניהם האנטומיים, בלאטולי ובמומבה (טנזניה), באליה ספרינגס (קניה), בבורדר קייב (דרום אפריקה) ואחרים. הניתוח שערך יו. סמיונוב על חומרי המקורות הבינלאומיים המוסמכים ביותר מראה שבזה ברשימה &#x27;המרשימה&#x27; הזו נעדר כל הוכחה וודאות הדרושים לאישור עובדתי של המוצא האפריקאי של בני האדם מהסוג המודרני. כל הממצאים המצוינים ברשימה זו או מכילים מאפיינים פרימיטיביים ארכאיים, או מקוטעים יתר על המידה כדי שניתן יהיה להסיק מהם מסקנות מבוססות כלשהן, או מתוארכים בהפרזה עצומה של קדמות השרידים המאובנים. זאת ועוד, תומכי תפיסת המוצא האפריקאי של ההומו סאפיינס עצמם ויתרו בעקביות על רבים מביסוסיהם העובדתיים הקודמים לתפיסה זו בשל אי-עמידותם המלאה של ביסוסים כאלה, וניסו למצוא ביסוסים בממצאים חדשים, כאשר ביסוסים אלה בהמשך, גם בבדיקה זהירה יותר, התבררו כלא עמידים באותה מידה. ניתן את רשות הדיבור ליו. סמיונוב: &#x27;את הממצאים של לטאטי-18 ושל אליה ספרינגס כל האנתרופולוגים המוסמכים מלכתחילה ראו כפרימיטיביים, רחוקים מבני אדם מהסוג המודרני. עם הערכה זו מסכימים כיום גם תומכי תפיסת המוצא האפריקאי המוקדם של בני האדם המודרניים. איש מהם כבר אינו מזכיר את הממצא במומבה. במהות, מדברים כיום רק על הממצאים בבורדר קייב, בקלייסיס ריבר מאוס קייב שבדרום אפריקה ובאומו קיביש&#x27; (שם, עמ&#x27; 190). עם זאת, לכל שלושת הממצאים באומו קיביש יש מאפיינים או ארכאיים בעליל, או פרימיטיביים בחלקם. ניתוח מפורט של הממצאים בבורדר קייב הוביל את הפלאואנתרופולוג ר. קוררוצ&#x27;יני למסקנה שהם רחוקים ממודרניות אנטומית מלאה. הממצאים בקלייסיס ריבר מאוס קייב מקוטעים מכדי שניתן יהיה לטעון לשייכותם לסוג המודרני. &#x27;סקירה זו&#x27;, כותב יו. סמיונוב, &#x27;מבהירה מדוע כמעט כל האנתרופולוגים, ללא קשר ליחסם לתפיסה, מכירים בכך שכל הממצאים האפריקאיים ששימשו בסיס לתפיסה זו, או בלתי ברורים מבחינה מורפולוגית, או שנויים במחלוקת בזמנם, או, לבסוף, פגומים משני ההיבטים גם יחד…&#x27; (שם, עמ&#x27; 23-24). למרבה הצער, אי אפשר לומר זאת על האנתרופולוגים המקומיים. תפיסת המוצא האפריקאי המוקדם של בני האדם מהסוג המודרני מוצגת כתיאוריה מבוססת עובדתית כמעט בכל ספרי הלימוד באנתרופולוגיה ובאנתרופוגנזה, היא ממלאת את דפי הפרסומים המדעיים-פופולריים, שבהם מוקצה לפלאואנתרופים של אירופה, במקרה הטוב, תפקיד של מושאי מטיזציה, כלומר עירוב גנטי עם &#x27;יוצאי&#x27; אפריקה &#x27;הפרוגרסיביים&#x27;. הניאנדרטלים נקראים &#x27;קרובינו הקרובים ביותר&#x27;, &#x27;בני דודים&#x27;, &#x27;בני דודים&#x27;, תוך שלילה קטגורית של עצם האפשרות של נתיבם האבולוציוני בכיוון של הומו סאפיינס, שהפך אותם לאבותינו הישירים והקרובים ביותר. &#x27;שלנו את שלנו לא הכירו&#x27;. קשה, כמובן, להבחין באב-הקדמון שלנו בדמותו הגרוטסקית של הניאנדרטל הקלאסי, בראשו ובפניו, השומרים עדיין כל כך הרבה מאפיינים קופיים. אך קשה עוד יותר לזהות את אב-הקדמון שלנו בקוף הזקוף, שהחל משתמש בכלי עבודה – ההתנגדות הפסיכולוגית להעריץ בו את אב-הקדמון הרחוק שלנו חזקה עוד יותר. ובכל זאת, המדע מוכיח בוודאות מוחלטת את מוצאנו מהקופים, וניתן שלא להכיר בכך רק בשל התעלמות עיקשת מהידע שצבר המדע או בשל לחץ אידיאולוגי המופעל על ידי אמונה עיוורת. טיעון כבד משקל המשמש את תומכי התאוריה של המוצא האפריקאי של הומו סאפיינס הוא ההפניה לעקרון אי-ההיפוכות של האבולוציה, שנוסח על ידי הביולוג הבלגי א. דולו. עקרון דולו גורס שאורגניזמים מתפתחים אינם יכולים לחזור לתכונות ולהתאמות הטבעיות של אבותיהם שאבדו במהלך האבולוציה. מעקרון זה, שאמיתותו הוכחה על ידי חומר עובדתי עצום מפלאונטולוגיה ומדעים ביולוגיים אחרים, נובעת ההכרה שאורגניזמים שפנו לדרך של התמחות אינם יכולים לחזור למצב הלא-מתמחה המקורי. ומכיוון שהניאנדרטלים הקלאסיים מוכרים כמין מתמחה או במקרה הטוב כתת-מין של הסוג האנושי, נותרים להם רק שני נתיבי אבולוציה – להתמחות עוד יותר או להיכחד. ומכיוון שצאצאים מתמחים יותר לא הותירו הפלאו-אירופאים הללו, הם נכחדו, ופינו את הדרך לאבולוציה של אפריקאים מתקדמים יותר. אולם בהסקה זו שגויה קודם כל ההנחה. הניאנדרטלים לא היו מין או תת-מין מתמחה בצמצום, התמחותם לתנאי אזור הקרחונים אינה גדולה מהתאמתם של נציגי הגזעים המודרניים לתנאי מחייתם. תושבי אפריקה השחורים מותאמים, אם תרצו, מתמחים לשמש היוקדת של יבשתם, נציגי הגזע המונגולואידי – לרוחות הערבות האינסופיות של מזרח אסיה. זה אינו מונע מהם להיות בני אדם מהסוג המורפופיזיולוגי המודרני. בדיוק באותו אופן, נציגי הגזע הקווקזואידי המודרניים "מתמחים" לאקלים ולמאפיינים הטבעיים של המרחב האירו-אסייתי. והניאנדרטלים האירופאים הקלאסיים לא היו מין או תת-מין מתמחה נפרד. הם היו טיפוס גזעי מעבר של פלאואנתרופים, מותאם הן ביולוגית והן באמצעות פעילות כלים לתנאים הקשים של היבשת האירופאית בת זמנם, שממנה התפשטו באמצעות נדידות גם לסיביר, למזרח התיכון, למרכז אסיה ולאפריקה. בשונה מגזעי בני האדם המודרניים, הגזע הניאנדרטלי שמר בתוכו תכונות קופיות רבות, אך במידה פחותה מאבותיהם הארכאנתרופים. אך אין לבלבל תכונות אלה עם התמחות לתנאי אזור הקרחונים, אלה הם שרידים משלבי אבולוציה קודמים. עצמות הגולגולת של הניאנדרטלים באירופה היו עבות מאוד, אך בכל זאת פחות עבות מאלה של הומו ארקטוס. המצח היה רחב יותר והעורף עגול יותר, ונעלמה ממנו הבליטה הזוויתית. המוח נעשה גדול בהרבה, ועלה בנפחו על נפח המוח של האדם המודרני, אך שמר על שרידי צורה ותצורה קופית. והעיקר, נוצר הפולימורפיזם האופייני לאדם כמין, שבא לידי ביטוי במגוון עצום של צורות גולגולת ושלד, והתבטא בניאנדרטלים בשילוב מוזר, כביכול "ניסיוני", של מאפיינים פרימיטיביים ומתקדמים, תכונות שמקורן בקופים, ותכונות האופייניות לבני אדם מהסוג המודרני. כל הניאנדרטלים הידועים למדע, מהעתיקים ביותר ועד האחרונים ביותר, נשאו עליהם את חותם המעבר מהקוף לאדם המודרני, עד שלבסוף, האחרונים שבהם איבדו לפני כ-30 אלף שנה כמעט את כל התכונות הפרימיטיביות, הקופיות, ורכשו כמעט את כל התכונות המודרניות, האנושיות. אבל נניח שהניאנדרטלים ביחס לבני האדם מהסוג המודרני ייצגו לא טיפוס גזעי מיוחד ואפילו לא תת-מין, אלא מין נפרד, הומו ניאנדרתלנסיס. במקרה זה חשוב עוד יותר לעקוב אחר הטרנספורמציה שלהם עם חיסול הדרגתי (הסרה) של תכונות קופיות והתאמות טבעיות. הרי במקרה כזה לפנינו מודל מוכן של הפיכת מינים. מדהים שעד כה אף אחד מהמדענים לא חשב על כך. כמה מאמצים הושקעו כדי למצוא צורות מעבר בין מיני אבות למיני צאצאים, כמה התקפות הופנו בשל כך כנגד תורת האבולוציה הדרווינית, כנגד ההנחה על הפיכה הדרגתית של מינים! והנה זה לפנינו, ההפיכה ההדרגתית הזו, כך נראות צורות המעבר הללו! רק שהמעבר הזה לא התרחש בקו ישר, אלא דרך זיגזגים רבים, הסתעפויות, דרך הופעתן בשרשרת ארוכה של דורות של תכונות מתקדמות תוך שמירה על קבוצה מסוימת של תכונות פרימיטיביות. ככל הנראה צדק ההוגה הגרמני מרקס כשכתב שאנטומיית האדם היא המפתח לאנטומיית הקוף. בחקר הפיכת הקוף לאדם, נוכל באנלוגיה להבין את הפיכת המינים לא רק של קופים, אלא גם של בעלי חיים אחרים, ולא רק של בעלי חיים. אלף אחר אלף שנה חלפו במרוצתם הבלתי פוסקת, כאשר התרחשה הפיכת הניאנדרטלים לבני אדם מהסוג המודרני. באלפים אלה התרחשה עבודה ביולוגית בלתי פוסקת לא פחות של הניאנדרטלים, שצמחה לעבודה אנושית. הם לא רק צדו, עסקו בליקוט ויצרו מקלטים מפני קור הקרחונים. בעשותם את כל זה, הם שכללו בעבודה את גפיהם, את מערכת השרירים והשלד. הם תקשרו, חשבו, הסבוכו מבני שפה ובכך שכללו את מנגנון הדיבור ואת מוחם. התוצאה הייתה יצור בעל מצח גבוה, האדם הנבון. תהליך הטרנספורמציה הסופית של הניאנדרטלים לבני אדם מהסוג המודרני התרחש על פני כל השטח העצום שאוכלס על ידי הפלאואנתרופים לפני 40 עד 30 אלף שנה. אך במיוחד בבירור ניתן לעקוב אחריו בדוגמת הממצאים בישראל. במערות הר הכרמל נשתמרו צורות מעבר בולטות במיוחד, אשר מאוד קרובים באנטומיה שלהם לאדם המודרני, אך שמרו על עקבות ברורים של מוצא ניאנדרטלי. אלה צורות מעבר אמיתיות, שנחקרו היטב, בניגוד לשלדים אפריקאים שגילם למעלה מ-100 אלף שנה, שסווגו כטיפוס אנושי מודרני תוך התעלמות מגמתית ממאפייניהם הפרימיטיביים. מה שנתפס כשרידי בני אדם מהטיפוס המודרני שנמצאו באפריקה, מייצג לרוב שרידים של פלאואנתרופוסים אפריקאים, שתכונותיהם הגזעיות נבעו מהתאמה לאקלים חם, ולכן נראים קרובים יותר לטיפוס המודרני מאשר הניאנדרטלים האירופיים. הנייטרליות המורפופיזיולוגית של תכונות הפלאואנתרופוסים האפריקאים יוחסה באופן מגמתי לפרוגרסיביות כביכול שלהם. נייטרליות זו נוצרה כתוצאה מהיעדר התאמה לתנאי טבע קשים יותר, ששימשו לניאנדרטלים האירופיים ממריץ עוצמתי לשיפור הפלאו-ציוויליזציה. לא הפלאואנתרופוסים האפריקאים, ללא כל ממריצי גיוס, הפכו לבני אדם מהטיפוס המודרני ודחקו, כשהגיעו לאירופה, את הפלאואנתרופוסים האירופיים שחיו שם, אלא להפך: הפלאואנתרופוסים האירופיים, תחת פעולת כוח עצום של ממריצי גיוס, רכשו במהירות רבה, תוך חמשת אלפים שנה בלבד, צורות מודרניות סופיות והחלו להתפשט במרחבים העצומים של אסיה ואפריקה. אבל &#x27;רק&#x27; זה יחסי מאוד, אם לוקחים בחשבון שכל ההיסטוריה של הציוויליזציות הארציות נמשכת &#x27;רק&#x27; 5-6 אלף שנה. התיאוריה על הגירתם של אפריקאים &#x27;פרוגרסיביים&#x27; לאירופה &#x27;נחשלת&#x27;, אשר כביכול הובילה להכחדת האוכלוסייה הניאנדרטלית המקומית, אינה מתיישבת כלל עם שורה של עובדות המאפיינות את התפתחותם הפרוגרסיבית של הניאנדרטלים הקלאסיים. &#x27;לגמרי לטובת ההכרה בניאנדרטלים הקלאסיים כאבותיו של האדם המודרני&#x27;, מציין יו. סמיונוב, &#x27;מעידים נתוני הארכאולוגיה... כל הפלאואנתרופוסים מטיפוס שאפל היו קשורים לתעשייה המוסטרית המאוחרת, המהווה חוליה מקשרת בין האשל המאוחר – מוסטר מוקדם, מצד אחד, לבין מוסטר סופי – מצד שני&#x27; (שם, עמ&#x27; 310). ברורה אפוא רציפות הפלאו-ציוויליזציות בין הארכנתרופוסים, הניאנדרטלים הקלאסיים ובני האדם מהטיפוס המודרני. ל. וישניאצקי הוא תומך בתיאוריית המוצא האפריקאי של הומו סאפיינס והתפשטותם לאחר מכן באירופה. הוא רואה בניאנדרטלים &#x27;כפילים&#x27; של הסוג האנושי, שלמרות תכונותיהם האנושיות, לא עמדו בתחרות עם המהגרים האפריקאים ונכחדו, ופינו להם את שדה האבולוציה. אולם העובדות שהוא מביא וההכללות שלהם סותרות מיסודן תרחיש כזה. &#x27;אם לשפוט לפי שפע ממצאי שלדי ניאנדרטלים והאתרים שהשאירו אחריהם&#x27;, מציין וישניאצקי בצדק מוחלט, &#x27;זה היה מין משגשג מבחינה ביולוגית, רב-מספרי וגמיש אקולוגית. מבחינה תרבותית, הניאנדרטלים, ככל שניתן לשפוט לפי נתונים ארכאולוגיים, גם הם צעדו בקצב תקופתם... בכל מקרה, במשך זמן רב מאוד הם כמעט לא נפלו מהומו סאפיינס. גם אלה וגם אלה, במשך עשרות אלפי שנים, הסתפקו בערך באותה ערכת כלים פלאוליתית תיכונה...&#x27; (וישניאצקי ל.ב. היסטוריה של מקרה אחד, או מוצא האדם – פריאזינו: וק 2, 2005 – 240 עמ&#x27;, עמ&#x27; 187). במקביל, מחבר ספר זה מנסה איכשהו להפריד, לבודד את בני האדם מהטיפוס המודרני מהניאנדרטלים, אך לא מצליח בכך. הוא מציין שגם אלה וגם אלה השתמשו בשיטות זהות לייצור כלים, &#x27;ארגנו את האתרים באופן זהה, צדו את אותם מיני בעלי חיים וכו&#x27;&#x27; (שם, עמ&#x27; 188). שום דבר, עם זאת, אינו מצביע על כך שאלה היו מינים מתחרים. הכול מעיד רק על כך שתהליך הסאפיינזציה המלאה של הניאנדרטלים התנהל בצורה לא אחידה ותלוי לא רק ברמת הפלאו-ציוויליזציה, אלא גם בגורמים גנטיים, ברקומבינציה של גנים. אבל גורמים סוציו-תרבותיים, פלאו-ציוויליזציוניים היו בכל זאת מכריעים. על כך מעידות העובדות שמביא אותו מחבר: &#x27;קשה להסביר במקריות פשוטה את העובדה שהתרבויות המוקדמות ביותר של הפלאולית העליון נוצרות שם ורק שם, היכן שחיו הניאנדרטלים. באזורים שבהם הם לא חיו – באפריקה שמדרום לסהרה, באוסטרליה, בדרום ובמזרח אסיה – הפלאולית העליון או שאינו קיים כלל, או שהוא מופיע שם מאוחר מאוד&#x27; (שם, עמ&#x27; 188-189). אבל אז מתברר לגמרי מי היה באמת נחשל ופרימיטיבי, ומי פרוגרסיבי ומתקדם. האפריקאים שחיו מדרום לסהרה, כך מסתבר, פיגרו בהרבה אחרי הניאנדרטלים ברמת התפתחות התרבות החומרית, לא הצליחו אפילו להתקרב לביו-ציוויליזציה של הפלאולית העליון, לא השתתפו ב «המהפכה הפלאו-תעשייתית של הפלאולית העליון». מה היה בהם פרוגרסיבי? רק דמיון מסוים לצורות גולגולות מודרניות. אבל מה אם כן היה הגירוי להתפתחות הפרוגרסיבית? זה יכול להיות רק מוטציות אקראיות, שנתמכו על ידי ברירה ברוח התאוריה הסינתטית של האבולוציה. אך במתן הסבר זה, תומכי המוצא האפריקאי של הומו סאפיינס רק מחליפים נעלם אחד באחר, שכן מוטציות הן אקראיות לחלוטין ואינן נקבעות על ידי דבר, ובהן אפשר "להסביר" כל דבר. אולם העליונות הברורה כל כך של הניאנדרטלים האירופיים על פני הפלאואנתרופוסים האפריקאים בפיתוח התרבות החומרית מעידה על עליונותם בתחום האינטלקטואלי, כלומר מפריכה לחלוטין את הטענה שפלאואנתרופוסים אפריקאים נחשלים, עצמאיים, שחיים בחום, יכלו להוליד אנשים מסוג מודרני. לפיכך, המועמדים היחידים האפשריים לטרנספורמציה לאנשים מסוג מודרני הם הניאנדרטלים האירופיים ואלה שהיגרו מאירופה. על היעדר גירויים להתפתחות פרוגרסיבית מצביע בעקיפין גם ל. וישניאצקי. "אם הסטייה של הקו המוביל ל ניאנדרטלים מהגזע האבותי, - הוא כותב, - אפשר לפחות בחלקה להסביר בהסתגלות לתנאי הטבע של הצפון, הרי היווצרות רוב המאפיינים המבדילים אנשים מסוג מודרני נותרת חידה. לא ידוע באיזה אזור בדיוק באפריקה הופיע לראשונה המין החדש של האנושות, באילו תנאים התרחשה היווצרותו, אילו דרישות סביבתיות גרמו ללחץ הברירה בכיוון המתאים" (שם, עמ&#x27; 46). לא ידוע, משום שכל זה לא היה, ותומכי התאוריה של המוצא האפריקאי של האדם המודרני לא הצליחו להוכיח דבר. אם תהליך הספיינטיזציה לא היה קשור לפיתוח התרבות, השפה, שיפור הכלים, צורות העבודה, הפעילות הכלכלית, תפירת הבגדים, בניית המגורים וכו&#x27;, אז כמובן תהליך זה יכול היה להתרחש בכל מקום, אפילו באפריקה הטרופית החמה מדרום לסהרה. אך אם היווצרות האדם המודרני התרחשה על בסיס פיתוח כל המכלול האנושי המובהק הזה של פעילות, אזי המוקד האפשרי היחיד, האקומנה של הספיינטיזציה, יכול להיות רק אירופה הקרחונית למחצה מגיברלטר ועד אורל, והמצע שלה, החומר האנושי – רק הניאנדרטלים הקלאסיים. הם הקדימו בהרבה את האזורים מחוץ לאירופה בפיתוח צורות עבודה ופעילות כלכלית, והחלו להתפשט לאזורים אלה, ושם, לאן שהגיעו, נמשך תהליך הספיינטיזציה. האנתרופולוגית הרוסית מ. דריאגינה, כמו ל. וישניאצקי, היא גם תומכת בתאוריית המוצא האפריקאי של אנשים מסוג מודרני. עם זאת, ניתוח מאפייני השרידים שהתגלו בדרום רוסיה, באוקראינה ובאוזבקיסטן מוביל אותה למסקנות שונות לחלוטין, הפוכות. כל השרידים שנמצאו בקבורות המפורסמות בשטחי מדינות חבר העמים – בגרוטת קייק-קובה ובסטארוסליה בחצי האי קרים, בגרוטת טשיק-טאש באוזבקיסטן, באתר סונגיר ליד העיר ולדימיר – מאופיינים על ידה כמעבריים מניאנדרטלים לאנשים מסוג מודרני. כפי שמודה מ. דריאגינה, בחלק מהשרידים הללו "שולבו מאפיינים ספיינטיים עם ניאנדרטליים, כשסימני הספיינטיזציה מתחזקים..." (דריאגינה מ.א. אנתרופולוגיה אבולוציונית: היבטים ביולוגיים ותרבותיים – מ.: הוצאת אוראו, 1999 – 208 עמ&#x27;, עמ&#x27; 121). "כל הממצאים הללו, - סבורה החוקרת, - מאפשרים להניח שמזרח אירופה, מרכז אסיה והקווקז נכללו גם הם באזור הספיינטיזציה, כלומר היווצרות האדם המודרני, אם כי תהליכים אלה לא הוגבלו לאזור אחד, אלא התנהלו בשטחים שונים והתאפיינו בשונות ניכרת של אנשים מסוג מעבר" (שם, עמ&#x27; 121-122). אבל אז מה המחיר של הסיפורים שהועלו לסטנדרט מדעי על כיבוש אירופה ה"נחשלת" על ידי אפריקאים "פרוגרסיביים" באלף ה-30–40 לפני הספירה, ועל הכחדה מוחלטת של אוכלוסייתה הניאנדרטלית המקומית כתוצאה מכך? בנוגע ל"היעלמות המסתורית" של הניאנדרטלים הקלאסיים, התגבש במדע שורה שלמה של גרסאות, הדומות יותר למיתוסים מאשר לבנייה מדעית-תאורטית מבוססת כלשהי. לנגד עיני האנתרופולוגים מתרחשת טרנספורמציה לא אחידה וארוכה של ניאנדרטלים לאנשים מסוג מודרני, והם, בעקבות מידע מפוקפק ביותר אך נפוץ על מוצא אפריקאי מוקדם של אנשים מודרניים, ממשיכים לחפש מקורות חיצוניים להופעת ההומו סאפיינס, וכבר כמה עשורים מנהלים דיונים על סיבות היעלמותם של הניאנדרטלים. הגרסה הראשונה והפופולרית ביותר – השמדה מוחלטת של הניאנדרטלים על ידי נציגי "הגזע העליון" – אנשים מסוג מודרני ששטפו מאפריקה, שלכאורה נוצרו שם, שעלו על "הילידים" של אירופה בצורת הגולגולת, אך לפי נתונים ארכיאולוגיים, פיגרו בהרבה אחריהם ברמת התרבות והפלאו-תעשייה. גרסה זו, שנוצרה ללא ספק בהשפעת רצח העם של תקופת מלחמת העולם השנייה, מעניקה באופן מרומז לרצח העם מעמד של מקור ראשי להופעת האנושות. אולם עובדות התיעוד הארכאולוגי לא רק שאינן מאשרות כלל "תיאוריית רצח עם" כזו, אלא אף מפריכות אותה לחלוטין. אף אחד מאתרי האדם הקדמון שנמצאו על ידי ארכאולוגים אינו נושא מידע כלשהו על מלחמה, ובוודאי לא על מלחמת השמדה בין קהילות אנושיות מתקופת הפלאולית. מקרים של קניבליזם נצפים, אך מעשי טבח המוניים המלווים כל מלחמה לא התגלו. מלחמות מתנהלות בדרך כלל על שליטה במשאבים מוגבלים, ואילו אנשי הפלאולית ניצלו משאבי טבע בלתי מוגבלים במרחבים עצומים של שלוש יבשות. סכסוכים בין קהילות, ככל הנראה, התרחשו מפעם לפעם, אך קהילות האדם טרם רכשו אופי סגור עם חלוקה נוקשה ל"אנחנו" ו"הם" ועם מבני גיוס המכוונים להגן על האינטרסים של "שלנו", שתחרות ביניהם על משאבים מוגבלים הופכת מלחמות לבלתי נמנעות. לכן, סכסוכים בין קהילות פרימיטיביות, קרוב לוודאי, התבטאו בקטטות ומריבות בין חברים בודדים של הקהילות, אך בדרך כלל לא הגיעו לעימות כולל. בשום מקום לא נמצאה צפיפות גבוהה של גופות המעידה על עימותים צבאיים. על היעדר חלוקה נוקשה ל"אנחנו" ו"הם" מעידה גם ערבוביה תכופה של קהילות, המוכחת על ידי קיומם של תכונות מורפו-פיזיולוגיות דומות, הן ניאנדרטליות והן מעבריות למודרניות, במרחבים עצומים מגיברלטר ועד סיביר וממזרח הים התיכון ועד מרכז אסיה. ערבוב גנטי כזה היה אפשרי רק בשל רפיון ונזילות של הקהילות, וקשירתן רק בצרכים ובאינטרסים זמניים ואקטואליים. בהקשר זה, המיתוס על מה שמכונה "הקרב בקראפינה" (Krapina), אשר כביכול התרחש בין ניאנדרטלים לבני אדם מודרניים ובמהלכו הניאנדרטלים שהובסו הושמדו כביכול לאחר מכן בכל רחבי אירופה. מה באמת קרה במקום שבו נמצאת כיום הכפר הקרואטי קראפינה? "שרידי ההומינידים המאובנים מקראפינה", מציינת מ. דריאגינה, "מייצגים את הערבוב הגדול ביותר של תכונות. יתרה מזאת, אצל פרטים מסוימים שלטו תכונות פרוגרסיביות – כיפת גולגולת גבוהה ונוכחות בליטת סנטר בלסת התחתונה. פרטים אחרים מאותה אוכלוסייה היו בעלי מכלול תכונות ארכאי – רכס על-אורביטלי חזק, מצח משופע ולסת חזקה. ככל הנראה, בקראפינה התקיימו יחד שני מינים של פלאואנתרופוסים – הקלאסי והפרוגרסיבי" (שם, עמ&#x27; 120). ובכל זאת, כנראה לשווא מניחה מ. דריאגינה דו-קיום שליו של שני סוגים שונים של פלאואנתרופוסים. הקרב בקראפינה אכן התרחש. אבל זה לא היה קרב בין ניאנדרטלים לגזענים מודרניים שהשמידו אותם, אלא מאבק השמדה בין תכונות מורפו-פיזיולוגיות ניאנדרטליות ארכאיות לבין תכונות מודרניות. התכונות המודרניות המנצחות התפשטו בתקופה זו ברחבי אירופה, ודחקו את תכונות הניאנדרטלים הקלאסיים. לאחר שספגו תבוסה חשובה מבחינה היסטורית בקראפינה, תכונות אלו ספגו תבוסה אחר תבוסה ברחבי אירופה, וגם בדרום-מערב אסיה. גרסה נוספת ל"היעלמות" הניאנדרטלים – ההנחה על השמדה עצמית שלהם בעימותים פנימיים בתוך קהילות כתוצאה מתוקפנות בלתי מוגבלת שלהם. סבורים כי הסיבה לתוקפנות כזו יכולה להיות חוסר התפתחות של האונות הקדמיות של המוח, האחראיות לשליטה בהתנהגות. חוסר היסוד המוחלט של גרסה זו, או ליתר דיוק ניחוש זה, מתגלה כבר בחקר התנהגותם של קופים. לקופים יש מצחים משופעים אף יותר ואונות קדמיות מפותחות פחות במוח, אך אצלם קיימים מחסומי תוקפנות חזקים, שהתפתחותם בתהליך האבולוציה קשורה לאופן קיומם הביו-חברתי. יתרה מזאת, הדבר נוגע לכל מיני הקופים ללא יוצא מן הכלל. כמובן, עם המעבר של קופים הולכי-על שתיים לעיסוק בציד, התוקפנות בהתנהגותם גוברת, אך גם המחסומים הביו-חברתיים לתוקפנות מתחזקים. אחד ממחסומים כאלה, כפי שצוין לעיל, היה המעבר להפקרות מינית (פרומיסקואיטי), שהפך למעין "מטה ברק" לרגשות הקשורים במאבק לסיפוק מיני. הניאנדרטלים המשיכו לנהל אורח חיים "עדרי", הארגון החברתי של קהילותיהם היה בעל אופי רפוי ובלתי יציב מבחינה מבנית. המבנים החברתיים של הניאנדרטלים נוצרו ופעלו על פי עקרונות של סינרגטיקה, כלומר על בסיס ארגון עצמי כאוטי. אלה היו קבוצות מגוונות שנוצרו סביב אנשים בעלי מעמד גבוה לצורך השגת מטרות מסוימות או על בסיס קשרים מסוימים – כלכליים (למשל, קבוצת ציידים או לקטים), משפחתיים, ביופוליטיים. בסביבה של הפקרות מינית טרם יכלו להיווצר חמולות משפחתיות יציבות, אשר הרבה מאוחר יותר, אצל בני אדם מודרניים, הפכו לבסיס של מה שמכונה סדר השבט. הניאנדרטלים, כמו גם צאצאיהם המודרניים, חיו בתנאים של העדר שלטון, אנרכיה חברתית, כאשר טרם יכל להיווצר כוח מנוכר מהחברה ועומד מעליה, המסדיר את כל היחסים החברתיים ומנהל אותם, המגייס את חברי הקהילה להשגת מטרות מסוימות. מצב חברתי נטול מדינה זה הגדיר הפילוסוף האנגלי הדגול תומאס הובס, לא בלי יסוד, כ"מלחמת הכול בכול". כמובן, זו לא הייתה מלחמה כשלעצמה, במובן המודרני של המילה, ו"מלחמה" זו לא הובילה להשמדת קהילות שלמות, כפי שטוענים תומכי הגרסה על "ההשמדה העצמית" של הניאנדרטלים. הניאנדרטלים אכלסו את אירופה לפחות 350 אלף שנה, ולא רק שלא השמידו זה את זה, אלא אף חוו גידול דמוגרפי משמעותי מאוד, והתפזרו הרבה מעבר ליבשת אירופה. אבל "מלחמת הכול בכול" אכן התנהלה מדי יום, והתבטאה באינספור קונפליקטים והתנגשויות, קטנים כגדולים, בין חברי הקהילות הפרימיטיביות. אין ספק שקונפליקטים כאלה, שעלולים היו להסלים להתנגשויות, היו מזיקים ומסוכנים יותר לחיים הפנימיים של הקהילות מאשר קונפליקטים חיצוניים בין קהילות. שכן לקהילות כמעט לא היה מה לחלק ביניהן, מרחבי ההתפשטות ומשאבי הטבע לניכוס היו כמעט בלתי מוגבלים, ואילו לחברי אותה קהילה היה מה לחלק, משום שהמשאבים שנוכסו על ידי הקהילה היו מוגבלים ומתכלים. המקור העיקרי לקונפליקטים, ללא ספק, היה חלוקת המשאבים. מפיקי המשאבים, למשל ציידים, שהרגו חיה גדולה תוך סיכון חייהם, שאפו לקבל חלק גדול בהרבה מהבשר, העור והצמר, ואילו שאר חברי הקהילה דרשו חלוקה שוויונית. היה צורך בנורמות מסוימות של פלאו-משפט, המעוגנות במנהג, שיפתרו את הקונפליקטים שהתעוררו ללא הרף בין הקבוצות ה"אנטגוניסטיות" הללו של הקהילה בדרך של פשרות המקובלות על שתי הקבוצות. אך הקבוצות שעסקו ביישום פשרות אלה היו בלתי יציבות מדי, הן השתנו, התפרקו והתארגנו מחדש, והקונפליקטים, הטעונים התנגשויות אלימות, צצו שוב ושוב. האדם בחברה הפרימיטיבית היה חסר הגנה לא רק מפני כוחות הטבע הסוערים, שאיתם התמודד איכשהו באמצעות שימוש בכלים ובמבנים מלאכותיים, אלא גם מפני שרירות לבם של חברים חזקים ותוקפניים בקהילתו שלו. הצורך בשיתוף פעולה במאבק בכוחות הטבע השליליים ובהשגת משאבים חיוניים ריכך, כמובן, את הנטיות התוקפניות של חברים בודדים בקהילות, ויצר בולמי זעזועים שונים לתוקפנות, יעילים יותר מאשר בקהילות קופים. אך הגנה קבועה ושיטתית על החלשים והשלווים יותר מבין חברי קהילה זו או אחרת מפני שרירות לב, עלבונות, התעללות ושוד של חפצים אישיים מצד פרטים חזקים ותוקפניים לא הייתה קיימת. לפיכך, כל חבר בקהילה שאף להבטיח את תמיכתם של הפרטים הסמכותיים ובעלי המעמד הגבוה ביותר, להפוך למשתתף בקבוצה כלשהי ולהיות תחת חסותה, או להקים קבוצה עם חברי קהילה אחרים לצורך הגנה עצמית בתנאי תוקפנות. העדויות לאלימות כלפי בני מינם ולקניבליזם, שנאספו על ידי ארכיאולוגים באתרים שונים של ניאנדרטלים, מקורן היה בנסיבות אלה דווקא, ולא באיזו תוקפנות-יתר טבעית מיוחדת הטבועה בכל הניאנדרטלים. בשל נסיבות אלה עצמן, הניאנדרטלים לא יכלו להשמיד זה את זה במאבק פנימי, כשם שבני האדם המודרניים לא השמידו זה את זה לא בתקופה הפרימיטיבית של אבולוצייתם, ולא בעשרות אלפי התנגשויות צבאיות מסוכנות לאין שיעור בחברות מתורבתות. שכן הכוחות היוצרים של החברות האנושיות תמיד עלו בהרבה על הכוחות ההרסניים הקשורים במלחמה, בתוקפנות ובאלימות. הגרסה השלישית ל"היעלמות ללא עקבות" של הניאנדרטלים היא מותם כתוצאה מאסון אקולוגי גלובלי כלשהו, מגפה או מחלה הקשורה בהשפעה סביבתית שלילית. ומכיוון שלא נצפה שום אסון גלובלי בתקופה שלפני 30 אלף שנה, צברה פופולריות ניסיון להצדקה "אקלימית" של גרסה זו. מוצגות כאן בעיות רבות בחיי הניאנדרטלים ביבשת הקפואה והנוראה הזו, כלומר אירופה. אלה כוללות מחסור בקרינת אולטרה סגול, במזון עשיר בוויטמינים, היפותרמיה של הגוף ומחלות נשימה. ב-1998, א. גילבורד, בהתבסס על מחקר מצב בריאותם של עמי הצפון הרחוק (חאנטים, מאנסים, ננצים, סלקופים), העלה השערה שהניאנדרטלים נכחדו כתוצאה מהתפתחות אצלם של מצב המופיע אצל חלק מנציגי עמים אלה. בהשפעת גורמי הסביבה הטבעית, מתפתחים אצלם תסמינים של התנהגות חריגה, המזכירים ביטויים מסוימים של סכיזופרניה, וכתוצאה מכך פתולוגיה התנהגותית זו זכתה לשם פאראסכיזואידיה (מ"פארה" – קרוב, כמעט, סכיזואידיה – ביטויים של סכיזופרניה). הפאראסכיזואידיה מתבטאת בהיעדר כמעט מוחלט של מחוות והבעות פנים, בתנועות רפות, בהליכה איטית ובביטויים אחרים של חיסכון קיצוני באנרגיה. תסמינים דומים נצפים גם אצל נציגי עמים אחרים, ובמיוחד אצל רוסים החיים זמן רב באותו אזור (שם, עמ&#x27; 122-123). בתשובה לשאלה האם הניאנדרטלים יכלו להיכחד כליל מפאראסכיזואידיה, מבלי להשאיר צאצאים, יש לזכור שעמי הצפון הרחוק חיים באזורם זה מאות שנים ואינם מתכוונים להיכחד. וגם מה"פאראסכיזואידיה" הנשמעת מפחידה זו לא מתים. ריקנות אנרגטית מסוג זה "מטופלת" היטב בוויטמינים, באמבטיות שמש ובתזונה מלאה. באשר לניאנדרטלים, הם חיו עשרות אלפי שנים באזור הקרחוני, ואכלסו את אירופה. ובכל זאת, אם להאמין לגרסה ה"אקלימית", עם בואם של בני האדם המודרניים הם חלו פה אחד ב"סכיזואידיה" ונכחדו, ופינו את אירופה לתושבים מתקדמים יותר מאפריקה שמדרום לסהרה, אשר, יש להניח, גם בחום האפריקאי לא חלו בכלום, ובהגיעם לאירופה, התאקלמו מיד ולא סבלו מ"פאראסכיזואידיה". נראה כי בתרחיש זה יש יותר מדי אי-התאמות, שאינן מאפשרות לו לטעון למעמד של הסבר מדעי. הגרסה הרביעית ל"היעלמות" הניאנדרטלים אינה רק בלתי מבוססת דיה, היא פנטסטית ומיתולוגית לחלוטין. היא גורסת שהניאנדרטלים האחרונים נסוגו אל ההרים, אל אזורים בלתי נגישים ובלתי ראויים למגורי אדם רגיל, והתפתחו ל"אנשי שלג". מחברי הסברים כאלה כבר עזבו כליל את שדה המדע ופנו אל "אנשי השלג" של מה שנקרא פארא-מדע, אשר במסווה של מדע מטפח אמונות טפלות שונות. מכיוון שכל הגרסאות של "היעלמות" הניאנדרטלים, שנסקרו לעיל, אינן מדעיות וחסרות הוכחות, ניתן להסיק בדרך השלילה שהניאנדרטלים לא נעלמו לשום מקום, אלא התפתחו באופן טבעי והדרגתי לבני אדם מהסוג המודרני. המחסור בקרינה אולטרה-סגולה הנשלחת מהשמש לשמי אירופה הפך לגורם חשוב ביותר בהיווצרות הגזע הקווקזאי, ולא רק בתכונות כמו עור לבן, אלא גם בתכונות כמו צורת שפתיים, אף, עיניים, מאפייני גוף וכו&#x27;. אין ספק שהניאנדרטלים בחייהם היו בעלי עור לבן, ואילו הפלאואנתרופוסים האפריקאים היו שחורי עור, כלומר סוג יותר מתמחה, המותאם לקרינה אולטרה-סגולה חזקה באמצעות יצירת שכבת מלנין מגנה על העור. סוג מתמחה כזה, שעבר לאירופה, לא היה יכול בשום אופן "להתפתח לאחור" ולהפוך לבעל עור לבן, דבר שהיה סותר את חוק אי-ההפיכות של האבולוציה (עקרון דולו). נזכיר כי שחורים החיים בארה"ב ובאירופה במשך מאות שנים אינם הופכים לבעלי עור בהיר יותר, ואילו קווקזים, כלומר נציגי הגזע הלבן, העוברים לאזורים עם קרינה אולטרה-סגולה חזקה, רוכשים גוון עור כהה. הוכחה לאי-ההתמחות של עור נציגי הגזע הלבן היא יכולתם לשיזוף ברונזה. נסיבות אלה הן טיעון נוסף לכך שבני אדם מהסוג המודרני יכלו לנבוע רק מהניאנדרטלים, ואילו היו נובעים מהפלאואנתרופוסים האפריקאים שחיו מדרום לסהרה, כל אוכלוסיית אירופה הייתה כיום כהת עור. כמובן, שיקולים אלה יכולים בקלות להיות מעוותים ולפורש ברוח האידיאולוגיה של הגזענות ותיאוריות העליונות הגזעית. כדי שזה לא יקרה, נדרשים כמה הבהרות. בהיותם מותאמים בצורה אופטימלית באמצעות ברירה טבעית ו עבודה ביולוגית של איברים לסביבה טבעית מסוימת, לכל גזע יש יתרונות מסוימים ביחס לסביבתו, אך נציגיו מסוגלים, שוב באמצעות עבודה ביולוגית, להסתגל לכל סביבה בכל אזור בכדור הארץ. ההתמחות הפחותה של עור נציגי הגזע הלבן, שנוצרה בתנאי מחסור בקרינה אולטרה-סגולה, יוצרת לא מעט בעיות באספקת האנרגיה לגוף, ובנזקי עור מקרינת שמש ישירה. אך היא גם מבטיחה האצת הסתגלות הגוף לסביבות אחרות. גופותיהם שטופי השמש של נציגי הגזע הכושי מחזיקים ביתרונות משמעותיים לא רק לחיים באקלים חם, אלא גם לאספקת האנרגיה לגוף באורח חיים בריא. עורם הצהבהב של נציגי הגזע המונגולי, שגם הוא היה צורה של כהות עור ומהווה התמחות מסוימת לתנאי קרינת השמש של אזור מזרח אסיה, מבטיח יתרונות רציניים באספקת האנרגיה לגוף לתנועות מדויקות מכנית, מה שבא לידי ביטוי גם בהתעמלויות המסורתיות של עמים אלה, וגם בחריצותם הפנטסטית בשדות האורז. עיניהם הצרות של נציגי הגזע המונגולי, המותאמות לעבודה ביולוגית של כיווץ עיניים מפני רוחות חזקות והתבוננות למרחקים האינסופיים של מרחבי הערבות במזרח אסיה, מבטיחות יתרונות מסוימים לראייה. כל המאפיינים הגזעיים של כדור הארץ נובעים מהשתייכותם של כל בני האדם מהסוג המודרני למין אחד, הומו סאפיינס, ואינם נותנים כל בסיס אמיתי לאידיאולוגיה שונאת האדם של עליונות גזעית. בשלב הפלאואנתרופוסים ההבדלים הגזעיים רק התוו, הם נוצרו במלואם רק במהלך 40 אלף שנות קיומם של בני האדם מהסוג המודרני. הרצף מהניאנדרטלים לבני אירופה ברור, אפוא, גם בתחום ציד (ציד חיות גדולות), וגם בתחום הפלאו-תעשייה (המעבר מתעשיית המוסטר לתעשיות הפלאולית המאוחר), ובהדרגתיות של הסאפיינטיזציה של הגולגולת (היעלמות שרידי תכונות קופיות והחלפתם בתכונות של בני אדם מהסוג המודרני), ואפילו בצבע העור. רצף זה ברור גם בתרבות. כפי שצוין לעיל, יצירת תרבות והתפתחות פעילות יצירתית אלמנטרית התאפשרה רק על בסיס היווצרות מבני דיבור פשוטים ביותר. בדומה לכך שבני אדם קדומים השתמשו בכלים ליצירת כלים, הם החלו להשתמש בצירופי צלילים חומריים באותה מידה לשחזור תרבותי ושינוי המציאות לפי אמות מידה אנושיות. הניצנים הראשונים של תרבות אנושית אמיתית נוצרים דווקא בסביבת הניאנדרטלים. אלמנטים של ביוקולטורה מופיעים כבר אצל בעלי חיים גבוהים יותר. דוגמה טיפוסית לביוקולטורה היא טיפוח (טיפוח, טיפול בגוף) אצל כל מיני הקופים. ביטויים ראשוניים של פרה-תרבות ניתן להגדיר בפעילות הכלים של הומו הביליס והארכאנתרופוסים, אך פרו-תרבות זו נשאה אופי תועלתני לחלוטין. לכן ניתן לדבר על "תרבויות" של הפלאולית הקדום רק במידה גבוהה מאוד של תנאי, עדיף להשתמש במונחים "ביוציוויליזציה" ו "פלאו-ציוויליזציה". התרבות מתחילה ביציאה ממסגרת הפעילות התועלתנית, כאשר הפעילות רוכשת מוטיבציה ערכית-כיוונית. בכניסתו למרחב התרבות, גם האדם שעדיין מתהווה משאיר מאחור את צרכיו הביולוגיים ואת גיוס הכוחות לסיפוקם. הוא מגייס את עצמו לחקירת קוסמוס אחר, אנושי, המוצב מול העולם האכזר וחסר הרחמים שבו הוא נולד, חי, חולה ומת. דווקא התרבות הופכת את האדם לאדם, דווקא היא, ולא פעולה ספונטנית של מוטציות גנטיות וברירה טבעית, הפכה למאיץ של האבולוציה הביולוגית, אשר על בסיס עבודה ביולוגית אינטנסיבית, עמל ודיבור מפרק הפכה את הניאנדרטל לאדם מהסוג המודרני. לניאנדרטלים אופייני היה סוג תרבות נמוך ביותר, עוברי. בהתנהגותם הייתה עדיין אותה כמות של אכזריות כמו המאפיינים הקופיים בפניהם ובגולגולותיהם. אך הרי לא רק לניאנדרטלים, אלא לכל חברה של בני אדם מהסוג המודרני אופייני שילוב זה או אחר של תרבות וחוסר תרבות, אכזריות ואנושיות, התחלות חייתיות ואנושיות. באמצעות התרבות מתעורר באדם ההומניזם, ההכרה במעמדו המיוחד בטבע, השאיפה להתייחס לאדם אחר כאל עצמו, לדאוג לאחרים, בידיעה שאחרים ידאגו גם לך. ההומניזם הוא עצם מהותה של התרבות כדרך של אופטימיזציה של פעילות החיים של האדם. התרבות מגייסת את האדם לדרך קיום שונה לחלוטין מזו הטבועה בכל עולם החי. העולם עבור האדם הופך לאחר. נוצרים יסודות של תפיסת עולם. מתפתח יחס אסתטי למציאות. ההתעלות הרגשית הטבועה בבעלי החיים, הקליטה השמחה של השפעה נעימה של תהליכי טבע על אברי החישה, מתווספת בקליטת המידתיות והיופי, המתווכת על ידי עבודה ותרבות. כתוצאה מכך עולה בררנותם של פרטים בתחום המיני, שהייתה מוגבלת לפני הופעת התרבות רק למאפיינים גיליים וביולוגיים בלבד של בני זוג פוטנציאליים. הפרומיסקואיטט (ההפקרות המינית) מופרת יותר ויותר על ידי קשרים יציבים יותר, הברירה המינית מקבלת אופי אינטנסיבי יותר, פרטים יפים יותר ובעלי מבנה גוף הרמוני יותר זוכים להעדפה במגעים מיניים ובהשגת צאצאים. זה בתורו משמש כמאיץ של הסאפיינטיזציה, שכן ככל שהפרמטרים של הפנים, הראש והדמות קרובים יותר לסוג המודרני, כך הם נראים הרמוניים, מידתיים ומושכים יותר, בהשוואה למאפיינים המשונים, דמויי הקוף, של פרטים השומרים על מאפיינים ניאנדרטליים פרימיטיביים. דחייה של בני זוג מיניים יכלו לגרום גם שילובים פרדוקסליים של מאפיינים פרימיטיביים ומתקדמים. החולשה והפרימיטיביות, האופי העוברי של התרבות של הניאנדרטלים המאוחרים, קבעו מראש גם שילוב פרדוקסלי בקהילותיהם של מודלים התנהגותיים חייתיים גרידא ומונחי תרבות. אתר הניאנדרטלים ליד הכפר הקרואטי קראפינה, עליו דיברנו לעיל, מציג בפנינו דוגמה טיפוסית לא רק לשילוב פרדוקסלי של מאפיינים ניאנדרטליים ומודרניים של גולגולות מאובנים, אלא גם לשימור מודלים חייתיים של התנהגות ברמת התפתחות גבוהה למדי, הנוטה ליצירת תרבות. דווקא אי-ההתאמה הבולטת לעין הזו בין הפרימיטיבי והמתקדם באותו מקום וכמעט באותו זמן הולידה את ההשערות על &#x27;הקרב בקראפינה&#x27; ו&#x27;השמדתם העצמית של הניאנדרטלים&#x27;. במציאות, לפנינו מקרה מצער, אך די שגרתי, של קניבליזם. שרידיהם של כ-20 ניאנדרטלים בקראפינה נופצו לחתיכות קטנות, הגולגולות רוסקו, עצמות הגפיים נבקעו לצורך הפקת מח עצם, חלק מהעצמות הוחרכו, ככל הנראה בעקבות צליית הבשר שעליהן. דוגמאות לקניבליזם ולהריגת בני מינם ניתן להביא על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים גם במקומות אחרים. אך הן הולכות ופוחתות במידה ניכרת לעומת התקופות הקודמות של האנתרופוגנזה, מתחילה להישמע פעולתה של התרבות. ליו. סמיונוב עלה לעקוב אחר מגמה ברורה, המאשרת את ההשפעה המגויסת של התרבות על הוויתור על הקניבליזם ועל פתרון דמים של סכסוכים בקהילות הפלאואנתרופים. כך, לארכיאולוגיה יש נתונים על התפשטות כמעט רחבה באותה מידה של רציחות וקניבליזם בקרב הפלאואנתרופים המוקדמים, כמו בקרב הפיתקאנתרופים. &#x27;עקבות של כמה פצעים, שנגרמו באלות ובכלי אבן חדים&#x27;, מציין יו. סמיונוב, &#x27;התגלו על הגולגולת מארינגסדורף. היא נפתחה לצורך הוצאת המוח. קניבלים (אוכלי אדם) ללא ספק היו הניאנדרטלים מקראפינה... ניזוקה במכה חזקה שגרמה למוות, ונפתחה גם הגולגולת משטיינגהיים. עקבות של פצע קטלני, שנגרם במכה של כלי כבד ובוטה, התגלו על אחת מהגולגולות של פונטשבווד. נפתחה לצורך הוצאת המוח אחת מהגולגולות מסאקופסטורה. נהרג במכה בראש נגאנונג V. ניזוקו במכות כבדות ונפתחו לצורך הוצאת המוח גם כל שאר הגולגולות של היאבאנתרופים&#x27; (סמיונוב י.א. כיצד נוצרה האנושות – מוסקבה: הספרייה הציבורית ההיסטורית הממלכתית של רוסיה, 2002 – 790 עמ&#x27;, עמ&#x27; 331). בכל מקום שבו התגלו שרידי הניאנדרטלים המוקדמים – בגרמניה, בצרפת, באיטליה, בקרואטיה או באי ג&#x27;אווה – בכל מקום נצפים עקבות של פראות פרימיטיבית, של יחס חייתי גרידא, אכזרי של בני אדם פרימיטיביים זה לזה. המצב משתנה באופן חד כבר בשלב הניאנדרטלים הקלאסיים. &#x27;בין הממצאים הרבים של הניאנדרטלים הקלאסיים&#x27;, כותב יו. סמיונוב, &#x27;רק שניים – מונטה צ&#x27;ירצ&#x27;או I והניאנדרטל – מגלים סימנים יותר או פחות מובהקים של מוות אלים ועקבות קניבליזם. בעובדות שיעידו על קיום קניבליזם בקרב הפלאואנתרופים המאוחרים ביותר, המדע אינו מחזיק&#x27; (שם, עמ&#x27; 332). יו. סמיונוב רואה בכך תוצאה של הוויתור על האינדיבידואליזם הזואולוגי. לדעתנו, זו תוצאה של התגברות על האנרכיה, על &#x27;מלחמת הכול נגד הכול&#x27;, ולא על האינדיבידואליזם, תוצאה של התפשטות הסדר והתרבות. צעד ענק בהתפתחות תרבותם של הניאנדרטלים יכול להיחשב גם התפשטות הדאגה למתים, שהיא המשך מובהק של הדאגה לחיים שכבר החלה בקהילות הניאנדרטלים, דאגת בני האדם זה לזה. שום בעל חיים, לאיזה מין שיהיה, אינו מגלה דאגה לנציגים המתים של מינו. פגרי בעלי החיים מונחים במקום שבו פגשו את מותם, והופכים למזון של חיות-נבלות. התנהגות חייתית כזו הייתה אופיינית גם לאוסטרלופיתקים, גם לאנשי-הקוף וגם לניאנדרטלים המוקדמים. רק הניאנדרטלים המאוחרים, שעברו כמעט לחלוטין למצב הסאפיינטי, החלו לדאוג למתים, החלו לקבור אותם בכבוד ובעצב והפסיקו לטרוף אותם. ניתן להניח שהם הגדירו מערכת צלילים למילה &#x27;מוות&#x27;, ומשמע, החלו לנחש על אי-הפיכות המוות ועל זמניות החיים בעולם הזה. בצפייה בהמון מקרי מוות המתרחשים בקהילותיהם, הם, יש להניח, גילו בהדרגה את האמת הנוראה על בלתי-נמנעות המוות, כולל מותם שלהם. חשיבתם של הניאנדרטלים המאוחרים, ככל הנראה, עדיין לא הגיעה לרמת הפשטה כזו, שיוכלו לפתח תפיסה על הנשמה. &#x27;מאפייני הקבורות הניאנדרטליות&#x27;, מציין בצדק יו. סמיונוב, &#x27;מעידים על כך שהחיים פחדו לא מרוחות המתים, אלא מהמתים עצמם, נקטו אמצעי הגנה לא מפני נשמות המתים, אלא מפני הנפטרים עצמם, מפני הגופות&#x27; (שם, עמ&#x27; 506). הנשמה – האנשה של החיות, גופת המת חסרת חיים, מכאן המסקנה שמה שהופך אותו לחי עוזב אותו, כלומר הנשמה. אך כדי להסיק מסקנה כזו, אין די בהעמדת החיים מול המוות ובבחירת צלילים ייעודיים למושגים אלה, יש צורך להעמיד מול הגוף החי כוח חיים כלשהו, שהוא חסר גוף ובו בזמן מסוגל לפעול, לנוע, לקלוט את הסביבה. לא סביר שבני אדם עם אונות מצח מפותחות בדלילות של המוח יוכלו להמציא מונח לציון כוח חיים חסר גוף, המנהל את פעולות הגוף. סביר יותר שהם רק חשדו שביטויי החיות עוד נסתרים בגופות חסרות החיים, ושהם יכולים להתעורר בצורה בלתי צפויה. בכל מקרה, כל אימת המוות וכל בלתי-נמנעותו נתפסו כבר על ידי הניאנדרטלים, הם הרגישו עצמם בני תמותה, וערך החיים האנושיים הפך למרכיב אינטגרלי בתרבותם. למרות שהניאנדרטלים לא יכלו עדיין להיות בעלי תפיסות מפותחות על העולם שלאחר המוות, אספקת הנפטרים במזון וכלים בקבורותיהם מעידה על קיומן של תפיסות הקשורות לחיים שלאחר החיים, כלומר אמונות דתיות עובריות. אמונות אלה נגעו לאפשרות החיים בגוף המת, ולא מחוץ לגוף. הרעיון העומד בבסיס המושג של הנשמה, אינו בקיומה של הנשמה בגוף, אלא באפשרות של הפרדתה מהגוף, קיום נפרד, מעבר אל העולם חסר הגוף, חיים מעבר לגוף כגוף רוחני מיוחד במינו. רעיון כזה אפשרי רק עם הגעה לרמת הפשטה כזו, המניחה קביעת הבחנות בין הרוחני והחומרי, דבר שלא היה נגיש לא רק לניאנדרטלים, אלא גם לבני אדם מהסוג המודרני עוד אלפי שנים רבות לאחר שהתפזרו על פני כל היבשות. למקור המגויס החזק ביותר של האמונות הדתיות הראשוניות, שהטביע את חותמו גם על התפיסות על החיים והמוות, ניתן לראות את קסם הציד. לקסם הציד אצל הניאנדרטלים היה אופי פרימיטיבי, עוברי, כמו לשאר צורות התרבות. הקסם נובע מהשאיפה לגייס את הטבע הסובב לאופטימיזציה של פעילות החיים של האדם. הכלי של גיוס כזה הוא הפעולה הקסומה, המשולבת בטקס קסום מסוים. ריטואליזציה של פעולות מוצלחות נצפית אצל כל בעלי החיים הגבוהים וקשורה במנגנון ההטבעה. הטבעה בקליפת המוח של רצף פעולות מסוים, שהביא עונג, סיפוק, השגת התוצאה הרצויה, הופכת להגדרה יציבה, שלפי עיקרון הדומיננטה מדחיקה כל נתיב חלופי להשגת אותה תוצאה. להפיכת ההגדרה הפסיכולוגית לסטריאוטיפ קשיח, לטקס התנהגותי מחייב, יש משמעות ביולוגית עצומה, שכן היא עוזרת לבעלי החיים להשיג את התוצאות הדרושות להם ללא הפעלת פעולות הכוונה חובבניות. אך ההטבעה של טקסים וריטואליזציה של פעולות שוללת מבעלי החיים, ובמידה מסוימת גם מבני האדם, את היכולת לשנות את פעולותיהם, את התנהגותם, עם שינוי הנסיבות. במנוסה מחדשנות נעוץ הצד השלילי הן של טקסים דתיים והן של טקסים פוליטיים. בסביבה חדשה, בעלי החיים ממשיכים לחזור אוטומטית על הטקסים שהוטבעו בהם, המונעים מהם לתאם את ההתנהגות עם המציאות. הדברים מגיעים לכך שהם אינם מבחינים כלל לא בשינוי הסביבה, לא באפשרויות השגת התוצאות הרצויות בדרך של השינוי הפשוט ביותר של אופן ההתנהגות, ולא בכך שהסטריאוטיפים שהוטבעו אינם מאפשרים להם להשיג תוצאות מועילות כלשהן. בהתבוננות בפעולות כאלה של בעלי חיים, בני האדם נדהמים מהשמרנות והטיפשות שלהם, מבלי להבחין שטקסיהם וסטריאוטיפי ההתנהגות שלהם הם אנלוג תרבותי של ההגדרות והמנגנונים הביולוגיים הממוקדים של ההתנהגות. וכשם שההטבעה מגייסת את נפשם של בעלי החיים לתפיסה מסוימת של המציאות ומארגנת את דרכי התפיסה שלהם, כך ההטבעה התרבותית מגייסת את תודעתן של קהילות אנושיות לתפיסה מסוימת של המציאות ומארגנת את דרכי התפיסה שלהם כך, שנתפס דבר שאינו קיים. שימור המאפיינים הקופיים של הגולגולות אצל הניאנדרטלים קשור באי-השלמות של גיבוש המבנה המורפו-פיזיולוגי של המוח האנושי, דבר שהשפיע, ללא ספק, על שימור כמה מאפיינים חייתיים של ויסות ההתנהגות. ההגדרות התרבותיות המתגבשות, במובנים מסוימים, נבעו מההטבעה הביולוגית של סטריאוטיפי התנהגות, שהובילו לתוצאות מוצלחות. הדבר התבטא במיוחד במצבים של עיסוק הציד, שבהם ההטבעה עוררה על ידי הפרשת אדרנלין ונוראדרנלין – הורמוני הפחד והתוקפנות. חיי ציידי הניאנדרטלים היו כל העת תחת איום. החיות העצומות והחזקות, שעליהן צדו, היו חזקות פי כמה מכל אחד מהם. גופם היה מכוסה בהמון צלקות, חוו טראומות רבות. מכה אחת של ניב, קרן או חט יכלה להרוג מיד את הצייד החזק ביותר או להפוך אותו לנכה עלוב, שאינו מסוגל להשיג מזון בכוחות עצמו וחי על חשבון הקהילה. כנראה, ציידים רבים ראו בחיים כאלה גרועים ממוות. מפגשים עם חיות בקרבות עד מוות היו מסוכנים ולעיתים טרגיים. אך היעדר ממושך של מפגשים כאלה היה מסוכן עוד יותר ויכול היה להיות טרגי עוד יותר. הקהילה נידונה לרעב, במיוחד בחורף ובאביב, כאשר אי אפשר היה להתפרנס מליקוט. נוצר צורך בוער בפעולות שיתרמו להצלחת פעילות הציד. אופיים ותוכנם של פעולות כאלה הוכתבו לאנשים על ידי ניסיון פעילותם היומיומית ועל ידי היכולת להכליל שהתפתחה על בסיסו. "בתהליך הפעילות," מציין יו. סמיונוב, "האדם משתכנע יותר ויותר שכדי להשיג תוצאה רצויה, עליו לפעול באותו אופן שבו פעל במקרים שבהם השיג תוצאה דומה לזו הרצויה... פעולות דומות, זהות, גוררות תוצאות דומות, זהות – זו הייתה ההכללה הרחבה הראשונה, שאפשר לכנותה חוק הדמיון בין פעילות לתוצאה" (שם, עמ&#x27; 454-455). הכללה זו משפיעה באופן מקיף על תרבותם של הניאנדרטלים, ולאחר מכן גם על בני האדם המודרניים, והיא הופכת לאחד היסודות הרעיוניים החשובים של תפיסת עולמם המתהווה. בבסיס תפיסת עולם זו הונחה התזה: "הדומה מושך את הדומה" (או: "כמו גורם כמו"). מקרים שבהם תזה זו לא פעלה, בדרך כלל התעלמו מהם, וניתן היה להסבירם באי-דיוק או באי-נכונות, בחוסר דמיון מספיק של הפעולות שבוצעו, אך מקרים שבהם פעולות דומות הביאו לתוצאות רצויות, נזכרו לאורך זמן ונחשבו לאישוש התזה. על בסיס זה, הניאנדרטלים, ואחריהם בני האדם המודרניים, מגיעים לצורך בביצוע טקסים מסוימים, המורכבים מפעולות מאגיות סמליות, כדי להשיג תוצאות דומות לתוצאות של פעולות אמיתיות בציד. הם מחקים ציד מוצלח, כדי ליצור באמצעות פעולות פולחניות תנאים לציד אמיתי מוצלח. מאגיית הציד של הניאנדרטלים הייתה פרימיטיבית למדי. מכיוון שעדיין לא היו מסוגלים לתאר בצורה מציאותית מספיק את החיות, שהן מושא פוטנציאלי לציד, הם הסתפקו בשימוש בחפצים דומים. כך, במערת המכשפות ליד ג&#x27;נובה של ימינו, הם חיקו ציד על ידי זריקת גושי חימר על נטיף דמוי צורה של גופי חיות שונות. באחת המערות בלבנון נמצאו שרידי אייל, מנותחים, מונחים על אבנים ומפוזרים באוכרה אדומה. הטקס של הריגת אייל שכבר נהרג, מכוסה בצבע, כדי לתת מראה של דם שזב, נועד ככל הנראה לקדם הצלחה בציד איילים לאחר ביצוע הטקס. עדות מעניינת מאוד למאגיית ציד היא אחסון גולגולות של דוב המערות על ידי הניאנדרטלים באזורים שונים של מערב אירופה. החיה העצומה והאדירה הזו נעה לעתים קרובות על רגליה האחוריות, והגיעה לגובה של כמעט שלושה מטרים, והייתה יריבתו של האדם על החזקת המערות. מחסני גולגולות כאלה נמצאו במערות דרכנלוך (שווייץ), פטרשל (גרמניה המערבית), קלוני (דרום צרפת), זלצהופן (אוסטריה) ובמקומות אחרים. הגולגולות והעצמות היו מסודרות בסדר מסוים, ולאחסון שימשו, בין היתר, ארגזים גדולים, או "תיבות", שנוצרו בצורת בורות שנחפרו במיוחד ומרופדים באבנים. החוקרים מקשרים את אחסון הגולגולות והעצמות של דובים שנהרגו עם אמונה בתחייתם, בהופעת דובים חדשים שנוצרו מהגולגולות שהושגו. חשוב מאוד שבמקומות שונים של תפוצת הניאנדרטלים, שרידי שוורים, ביזונים, איילים וחיות אחרות עברו אחסון פולחני דומה. התרבות הפרימיטיבית והראשונית של הניאנדרטלים קיבלה פיתוח נוסף אצל בני האדם המודרניים, אשר בכך הפכו לא רק לצאצאיהם המפותחים יותר בכל המובנים, אלא גם ליורשי תרבותם. 14.6. בני האדם המודרניים, הקרו-מניונים, הניאואנתרופוסים, או הומו סאפיינס בשנת 1868, במערת קרו-מניון בדרום-מערב צרפת (מחוז דורדון), נמצאו שרידי אדם, אשר, לפי שרידים אלה, בחייהם לא נבדלו באופן מהותי מבני אדם מודרניים, כך שאם היו מופיעים היום בהמון העירוני של עיר גדולה לבושים בבגדים מודרניים, לא היו מושכים כל תשומת לב. בהשוואה לניאנדרטלים, בני אדם מסוג זה, שקיבלו את השם קרו-מניונים, היו גבוהים יותר, לא בעלי מבנה גוף "גוץ" וגס כל כך, אלא רזים יותר, עם עצמות דקות יותר, עם ראש זקוף ומורם. גולגולות הקרו-מניונים כבר לא הכילו שאריות של מאפיינים קופיים, שהיו אופייניים לניאנדרטלים. הקרו-מניונים התאפיינו במצח גבוה, ראשים עגולים ולא מוארכים ומאורכים, היעדר בליטת עורף והיעלמות רכס הגבות, מכיוון שבליטת עצם זו התפצלה באמצע על ידי שקע לשתי קשתות גבות, הממוקמות מעל קצה ארובות העיניים. היו להם פנים שטוחות, ולא חוטם קופי בולט קדימה, אפים גרמיים בולטים, לסתות קטנות עם שורות שיניים ישרות וסנטר מפותח היטב. כל זה העיד על כך שתהליך האנתרופוגנזה אצל יצורים אלה, שחיו לפני כ-40 אלף שנה, הסתיים בכללותו ביצירת אדם מודרני, הנקרא גם ניאואנתרופוס, או אדם נבון. במבנה גולגולותיהם של הניאנדרטלים היו גם הבדלים מהסטנדרטים הביולוגיים המודרניים: קמרון גולגולת נמוך יותר, שיניים מסיביות יותר וכו&#x27;, אולם אלה סטיות קלות והן נמצאות בטווח ההבדלים האישיים בין בני אדם מודרניים עם זאת, אסור לשכוח שמבנה הגולגולת והעצמות משקף רק את הצד המורפופיזיולוגי של הזהות בין הקרו-מניונים לבני אדם מודרניים ואינו אומר דבר על הקשרים העצביים בתוך קופסת הגולגולת, אשר גם הם משפיעים על התפתחות האינטליגנציה. להיות אדם מסוג מודרני במראה החיצוני – עדיין אין פירושו להיות כזה ברמת האינטליגנציה. ככל הנראה, האבולוציה בכיוון זה עדיין נמשכה אז תוך פתרון משימות חיים מורכבות בעלות אופי אנושי טהור, התפתחות הדיבור, שיפור כלי העבודה והיחסים החברתיים. במידה מסוימת נמשך גם תהליך שינוי צורת הגולגולת. הגולגולת האנושית מדור לדור התקצרה והתעגלה, וניתן לראות בכך המשך התגברות על מאפיינים ניאנדרטליים. אנתרופולוגים כינו תהליך זה ברכיצפליזציה. ייתכן שהוא היה קשור לשיפור נוסף של מנגנון הדיבור, שהתרחש בעבודה ביולוגית מתמדת של דיבור ובעבודה שכלית של ניסוח מחשבות. הלוע, שהפך לתהודת נוספת להגייה ברורה יותר ולהוצאת קולות דיבור אל מרחב האוויר הסובב, מחובר לבסיס הגולגולת האנושית, אשר אצל בני אדם מסוג מודרני, בניגוד לארכנתרופים ולניאנדרטלים, הפך מעוקל ותרם לקיצור הכללי של הגולגולת. נקודת מבט זו הוצגה באנתרופולוגיה על ידי ד. פילבים. על המשך האנתרופוגנזה מעיד גם קיומם של שילובים מגוונים ביותר ולעיתים בלתי צפויים של מאפיינים בשרידי אנשים שחיו לפני 40 אלף עד 25 אלף שנה. דוגמה טיפוסית היא גילוי בכמה גולגולות שנמצאו במערת גרימלדי באיטליה של מאפיינים מסוימים של הגזע הכושי. הגזעים המודרניים עם מאפיינים יציבים נוצרו, ככל הנראה, לפני כ-25 אלף שנה. אך הסוג האנתרופולוגי כבר התגבש לפני 40 אלף שנה ופתח בפני האדם החדש אפשרויות חדשות, קוסמיות באמת והוא לא היסס לנצל אותן. מושא ההתפשטות של הניאנדרטלים היה כל כדור הארץ, מלבד אנטארקטיקה. לא הקור של ערבת הטונדרה הקרחונית ולא חום המדבריות האפריקאיים יכלו לעצור את האדם. האנושות בתקופה זו התחלקה לשתי קבוצות גדולות בהתאם לאזור המחיה. הראשונה מבין הקבוצות הללו, שניתן לכנותה באופן מותנה צפון-מערבית, כיסתה מרחב עצום משטחה של ספרד המודרנית ועד סיביר. המרכז הבלתי מעורער, גרעין המחיה של קבוצה זו, היה עוד מימי הניאנדרטלים שטחה של צרפת המודרנית, במיוחד חלקה הדרום-מערבי. בחלק זה התגלו האתרים החשובים והמשמעותיים ביותר לחקר אבני הדרך של האבולוציה האנושית, מכלולי כלי העבודה והציוד שלהם. אזור זה היה "עריסתו" של האדם האירופי, משם הוא התפשט מערבה לספרד, צפונה לבריטניה, דרום-מזרחה לאיטליה, מזרחה לגרמניה, והלאה דרומה ומזרחה ביבשת אירופה. כפי שציין החוקר הצרפתי ט. פרידו, תוך הדגשת תפקידו של דרום-מערב צרפת בהתפתחות האדם הקדמון, "נראה כי הכוחות הגיאולוגיים הכינו בכוונה את האזור הזה למגורי אדם: כאילו תכננו אדריכלים עלומים עיר ענקית ומשתרעת לרווחה וסללו בין מצוקי הגיר נתיבים של עמקים מצטלבים. נהרות ומפלים חצבו בגיר אולמות ומעברים, נוצרו בו מערות וגומחות, הוא יצר בליטות, קשתות וכיפות" (פרידו ט. האדם הקרו-מניוני – מ.: נאוקה, 1979, עמ&#x27; 14). כאן, ככל הנראה, הייתה צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר באירופה של אותה תקופה ונמצא אחד מראשי הגשר החזקים ביותר, שממנו עם נסיגת הקרחונים התפזרו בני האדם הקדמונים צפונה, ואליו נסוגו בעת קרחונים חדשים כדי לשרוד ולמצוא מקלט בטוח. עבור הקבוצה הצפון-מערבית (האירואסייתית) בכללותה אופיינה מגורים בתנאים קשים של אזור הקרח, התנגדות מתמדת לקור והתפתחות מקבילה מואצת של הפלאו-ציוויליזציה, שנכפתה על ידי הצורך לשפר ללא הרף את כלי הציד, הקמת מקלטים, שימוש והפקת אש, יצירת ביגוד וכו&#x27;. היתרון של החיים בסביבה קשה זו להישרדות היה שפע של חיות גדולות, שמיניהן חוו בתקופה זו פריחה חסרת תקדים, וסיפקו בתהליך הציד המתמיד אחריהן חומר נוח לפיתוח הפלאו-ציוויליזציה בדמות בשר ושומן, עצם וקרן, עורות ופרוות. אזור המחיה של הקבוצה האחרת, הדרום-מזרחית, השתרע מדרום אפריקה ועד מזרח הים התיכון, ומשם דרך אסיה הקרובה והמרכזית אל מזרח אסיה, לשטחן של הודו, סין, דרום-מזרח אסיה של ימינו ועד לאי ג&#x27;אווה. כאן חיו אנשים בתנאי אקלים מתון יחסית, חם או אפילו לוהט (למעט שטחה של סין, שאליו הגיע מדי פעם נשימה קרה של הקרחונים). עבור נציגי הקבוצה הדרום-מזרחית הייתה חשיבות קטנה בהרבה ליצירת אמצעי הגנה מפני קור, התפתחות איטית יחסית עד לזמן מה של הפלאו-ציוויליזציה, חשיבות קטנה יחסית של ציד וחשיבות גדולה יותר של ליקוט, ומגוון גדול יותר של מושאי ציד. היתרון של החיים בסביבה רחוקה מהאזור הקרחוני היה עושר טבע גדול לאין שיעור, פוריות קרקע ושפע של מזון צמחי. שתי הקבוצות הגדולות הללו של האוכלוסייה הפרימיטיבית בשלוש היבשות לא התקיימו בנפרד, במנותק זו מזו, אלא נעו ללא הרף, התערבבו ועברו מקבוצה אחת לאחרת באמצעות הגירות רחבות היקף. התקשורת העיקרית בין שתי הקבוצות עברה דרך הבוספורוס, אשר קפא בתקופות התקררות, אל דרום-מערב אסיה (מזרח הים התיכון). בתקופות של ירידת מפלס הים, כאשר המים נכלאו בקרחונים, נוצר מצר יבשתי במקום הבוספורוס והדרדנלים. כך, כבר בעת העתיקה העמוקה הזו, נוצר הבדל מהותי ב דרכי ההסתגלות לסביבה הטבעית ובדרכי ההתפתחות הציוויליזציונית (במקרה זה – פלאו-ציוויליזציונית), אשר בהמשך הוליד תחרות נצחית בין המערב למזרח, יריבות בין שתי דרכי אבולוציה אנושית חלופיות, המתקרבות זו לזו ולעתים מתרחקות. מקור התחרות הבלתי פוסקת הזו והשינוי התקופתי בקצבי ההתפתחות היה ההבדל העקרוני במבנים החברתיים-גיוסיים, שעמדו בבסיס קיום הקהילות האנושיות במזרח ובמערב. הבדל זה נכפה על ידי הסביבה הטבעית והצורך בגיוס מרבי של מאמצים לפתרון בעיות קונקרטיות העומדות בפני הקהילות. טכנולוגיות מתקדמות יותר וחופש פעולה גדול יותר של פרטים בקהילות, הקשור אליהן, אפיינו כבר בתקופה זו את היבשת האירופית, שבה טבע קשה דרש להישרדות האדם ריכוז מאמצים גדול יותר ביצירת אמצעי הגנה של הפלאו-ציוויליזציה, והסביבה הטבעית סיפקה יותר משאבים לציד, לבנייה וליצירת כלים, בשל נוכחותם של מספר גדול מאוד של בעלי חיים גדולים, המוגנים היטב על ידי חימוש טבעי. הניצחון על בעלי חיים כאלה דרש ארגון מורכב בהרבה של קהילות אנושיות, מאמץ שכלי אינטנסיבי יותר לפיתוח אסטרטגיות ציד, ומאמצי גיוס אינטנסיביים יותר לשיפור החימוש המלאכותי של האדם וליצירת כלי עבודה מגוונים. הישגי הפלאו-ציוויליזציה האירופית, בעת הגירות של אירופים לאסיה הקדמית ולאפריקה, התפשטו דרך מזרח הים התיכון אל כל הקבוצה הדרום-מזרחית. חלפו כמה עשרות אלפי שנים, לפני שהקרומניונים האירופים וכל הקבוצה הצפון-מערבית של האוכלוסייה החלו לאבד את מעמדם הבכיר ואת העליונות הטכנית שלהם, בעקבות משבר אקולוגי עמוק אקולוגי, שנגרם על ידי אותה עליונות והתחממות גלובלית שהתרחשה לאחר סיום תקופת הקרח האחרונה. האנתרופולוגים אינם מבחינים בבכורה הראשונית הזו של אירופה, משום שהם שקועים מדי במדידות גולגולות ובהשוואות של מדידות אלה, בקביעת עובדות מסדר ביולוגי, שלעתים קרובות מסתירות את ראיית התהליך ההיסטורי הכללי. יתר על כן, עם התפשטות הגישה הציוויליזציונית-מקומית, הפך לאופנה ולנוהג טוב במדע להימנע בכל דרך מאתנוצנטריות אירופית. כך יוצא שהאדם המודרני הגיע לאירופה מאיפשהו מבחוץ, בעיקר מאפריקה, והחל ליישב את אירופה, תוך דחיקת האירופים של אותה תקופה למעין שמורות. ואיש אינו מוטרד מכך שכל מכלול העובדות הארכיאולוגיות מנוגד לחלוטין לפנטזיות כאלה. שכן החברה של ציידים ולקטים הגיעה לפריחה הגבוהה ביותר הן ביצירת תרבות והן בייצור כלי עבודה דווקא באירופה, מגיברלטר ועד אורל, ובאסיה עד סיביר. עניין אחר הוא שהבכורה האירופית הזו החלה להישחק כתוצאה ממשבר אקולוגי רחב היקף לאחר סיום תקופת הקרח וורם, לפני 10-12 אלף שנה, ובמיוחד עם תחילת המהפכה הנאוליתית, כאשר פרוטו-ציוויליזציות אסיה עקפו בבירור בפיתוח הכלכלה את הפלאו-ציוויליזציה האירופית שקפאה על הציד והלקט. הבכורה התרבותית-פלאו-ציוויליזציונית של אירופה, הן בתקופה הנאנדרטלית והן בתקופה הקרומניונית, מאושרת על ידי כל מכלול העובדות שהושגו על ידי המדע, על ידי כל "דף" בתיעוד הארכיאולוגי. דווקא באירופה, לפני כ-35 אלף שנה, בעקבות ההצלחות בציד המוני של חיות גדולות, החל הפלאולית להפוך לאוסטאולית (אוסטאו – עצם), כלומר לפלאו-ציוויליזציה, שבבסיסה עמד ייצור כלים לא רק מאבן, אלא גם מעצם. יתר על כן, מעצם ומקרן יוצרו כבר כמחצית מכלי הקרומניונים ששימשו ככלים לייצור כלים אחרים, כולל מאבן. מתוך ידיעה על נסיבות אלה, האנתרופולוגים, בכל זאת, מתוך מסורת מושרשת, אינם מבחינים באוסטאולית כעידן נפרד של הפלאולית, דבר שאינו נכון לחלוטין מבחינה מתודולוגית. בתעשיית האבן-עצם של הקרומניונים, העצם מילאה תפקיד חשוב יותר מאבן, שכן היא הפכה לחומר העיקרי ליצירת תרבות, לשיפור נשק הציד, לייצור דברים שאנו מכנים כיום מוצרי צריכה, בעוד שהאבן המשיכה לשמש רק לצורכי ייצור ישירים. הרבה פחות נעשה שימוש בעצם מעבר לבוספורוס, בקבוצה הדרום-מזרחית של קהילות אנושיות, באקלים חם יותר בשטחי אפריקה ואסיה. שם נמשך בעיקר עידן האבן, אם כי המחסור בחומר גלם בדמות עצמות של חיות גדולות רק עיכב, אך לא יכול היה לעצור את ההתקדמות בתחום יצירת הכלים. ניתן לשער שהתפשטות טכנולוגיות העצם התרחשה גם היא בהשפעת יוצאי אירופה. לפי חישובי דמוגרפים, כמובן רק משוערים, צפיפות האוכלוסייה במערב אירופה באותה תקופה הייתה גבוהה לפחות פי 10-20 מאשר באזורים אחרים המאוכלסים עד אז על פני כדור הארץ. הגירות מאירופה ואל אירופה היו תכופות מאוד. מספר גדול מאוד של קהילות נהרו מאירופה לאזורים חמים עם צמחייה עשירה, ואל אירופה לאזורי ציד עשירים. הטכנולוגיות החדשות, שהומצאו ומצאו שימוש נרחב באירופה, הפכו לבסיס החומרי לאינטנסיפיקציה של תנועות הקהילות האנושיות ולכיבוש כל היבשה על ידי האדם, להכנעה מוחלטת של מרחבי הקוסמוס הארצי. טכנולוגיות פליאוליתיות מאוחרות אלה, אוסטאוליתיות, מציבות את הגבול המוחשי ביותר בין הקרו-מניונים לניאנדרטלים, הן בתחום התעשייה והן בתחום ההתפשטות הגאוגרפית. אף שהניאנדרטלים המאוחרים, בתהליך הפיכתם לנאואנתרופוסים, החלו כבר במעבר מהתעשייה הפליאוליתית המוסטרית לסוג הפליאוליתי המאוחר, השימוש בכלים דקים מעצם ומקרן אצלם היה זניח. היעדר מחטים ומרצעים לא אפשר להם לשפר את סוגי הלבוש, להתאימם לגוף, ליצור סוגי לבוש המאפשרים תגובה גמישה לשינויי טמפרטורה, לשרוד ללא מחסה ולצוד בהצלחה בכפור עז. גם אומנות הבנייה שלהם פיגרה. בהקימם מגורי סוגים שונים עם מוקדים גדולים, הקרו-מניונים נזקקו הרבה פחות למחסה טבעי ויכלו לבצע מעברים ארוכים מאוד בעקבות עדרי החיות. כתוצאה מכך, הטכנולוגיות החדשות אפשרו לקרו-מניונים להתפשט הרבה יותר צפונה באירופה, ואף לחדור לאזורים שמעבר לחוג הארקטי, בעוד הניאנדרטלים, כמו גם הקרו-מניונים המוקדמים, עם בוא הקרחונים או תחילת ההתקררות, נדדו דרומה או נכחדו מקור ורעב. הקידמה הטכנית תרמה גם להתגברות אינטנסיבית על המאפיינים הביולוגיים הניאנדרטליים ולהתבססות המאפיינים המודרניים. ההסתגלות הביולוגית לקור הפכה למיותרת עם הופעת אמצעי ההגנה שהעניקה לאנשים הציוויליזציה הפליאוליתית הפוסט-מוסטרית. ל"תגליות הגאוגרפיות הגדולות" של הקרו-מניונים תרמה גם טכנולוגיה משופרת של עיבוד אבן. אם הניאנדרטלים ייצרו כ-60 סוגי כלי אבן, הרי שהקרו-מניונים – יותר מ-200. אך ההישג העיקרי של הקרו-מניונים בתחום ייצור כלי האבן היה בהמצאת השיטה של להבים סכיניים, או להבי אבן דקים, ובשימוש נרחב בה. "שיטת הלהבים הסכיניים," כותב ט. פרידו, "הייתה לעזר רב לציידים שיצאו למסעות בני ימים רבים לאזורים שבהם כמעט לא נמצאו לא רק צור, אלא גם סלעים אחרים בעלי גרגר דק. הם יכלו לקחת עמם מלאי של להבים, כדי שיהיה במה להחליף ראשי חניתות שנשברו בזריקה לא מוצלחת... וקצוות סכיני הצור, שבהם חתכו מפרקים או גידים, נשברו והתקהו. בזכות שיטת הלהבים הסכיניים ניתן היה לייצר כלים חדשים במקום עצמו" (שם, עמ&#x27; 63). גם הקפדנות בייצור הכלים גדלה משמעותית. היא הובאה למעשה לרמת שלמות כזו, שלא ניתן היה להתעלות עליה גם באמצעים טכנולוגיים מודרניים. הדבר מעיד על רמה גבוהה של מקצועיות של אומני הקרו-מניון, ועל תחילתה של התמחות בתחום תעשיית האבן והעצם-קרן. "אם בוחנים את להבי האבן האלגנטיים והדקים," מציין המומחה האמריקאי רוברט מאייר, "קשה לדמיין כיצד ניתן היה לשפרם בימינו – ובכן, אולי מלבד חיתוך בלייזר" (מאייר ר. ג&#x27;. פרהיסטוריה של האנושות – מ&#x27;: אסט, אסטרל, 2006 – 301 עמ&#x27;, עמ&#x27; 145). כל זה תרם להצלחת צייד ומסחר ועודד תנועות רחוקות יותר ויותר במרדף אחר טרף המחולק בצורה לא אחידה ונודד ללא הרף. ההתיישבות של שלוש היבשות על ידי ארכאנתרופוסים ופלאואנתרופוסים לא הייתה רציפה; מחוץ להישג ידם נותרו אזורים גבוהים, מדבריות, ובאופן אופייני – יערות טרופיים, שבהם חיו בעבר אבותיהם דמויי הקופים. הנאואנתרופוסים השלימו את ההתפשטות הרציפה על פני היבשה, והם הצליחו לכבוש גם שתי יבשות חדשות – אוסטרליה ואמריקה. המעברים של אנשים ליבשות אלה הוקלו על ידי הקרחונים, שכבלו כמויות עצומות של מים בקרח. בשיא הקרחונים, מפלס הים ירד ב-100-150 מטרים, מה שגרם להתייבשות מדפי החוף ולהיווצרות מצרי יבשה בין איים. דרך מצרי יבשה אלה עברו אנשים לגינאה החדשה, אשר בתקופה זו, כפי שמשערים, לפני כ-35 אלף שנה, היוותה יחידה אחת עם יבשת אוסטרליה. לאחר שהתיישבו באזור החוף, המתיישבים הראשונים באוסטרליה עסקו במשך מאות שנים בעיקר באיסוף רכיכות, דיג וחיפוש צמחי מאכל. לאחר מכן, לאט מאוד, תוך כדי הליכה לאורך נהרות גדולים, הם החלו להתקדם אל פנים היבשת, עד שיישבו את כולה, כולל האזורים המדבריים. עם הופעת מחסום מים רחב בין אוסטרליה לדרום-מזרח אסיה, הם מצאו עצמם בבידוד מוחלט משאר האנושות ביבשת קטנה עם אקלים חם, הדומה לאקלים האפריקאי. הציד של קנגורו ובעלי חיים אחרים שאינם גדולים לא דרש שיפור מתמיד של כלי הנשק לציד, והאקלים החם והצמחייה השופעת לא עודדו פיתוח תעשייה. התוצאה הייתה שהילידים האוסטרלים, עד בואם של האירופאים, המשיכו לחיות בתקופת האבן, ורבים מהם עדיין חיים בתנאי פלאו-ציוויליזציה. במצב דומה בערך נמצאו גם תושבי אפריקה שמדרום לסהרה, אשר, כפי שמבטיחים, נתנו לעולם את האדם המודרני. על המודרניות של האדם יש לשפוט לא לפי צורת הגולגולת, אלא לפי מעשיו. המתיישבים הקדומים ביותר של אמריקה היו במצב טוב יותר, אך גם הם פיגרו. לרשותם של הילידים האמריקאים, שקיבלו מאוחר יותר את השם השגוי &#x27;אינדיאנים אמריקאים&#x27;, עמד יבשת ענקית עם משאבים כמעט בלתי נדלים ופריסה של אזורי אקלים מהארקטי ועד האנטארקטי. קולומבוסים קדומים אלה גילו את אמריקה מבלי להרטיב את רגליהם. הם נכנסו ליבשת האמריקאית בעקבות נדידות בעלי חיים בתקופות הקרח, כאשר מפלס המים באוקיינוס הקפוא ירד עד כדי כך שבמקום מצר ברינג נוצרה ברינגיה – רצועת יבשה שחיברה בין שתי היבשות. המעבר דרך ברינגיה יכול היה להתבצע רק מהמזרח הרחוק של שטחה הנוכחי של רוסיה לאלסקה, שטחה הנוכחי של ארצות הברית. מדענים חלוקים רבות בשאלת הזמן שבו התרחש מעבר זה. הזמן הסביר ביותר לתחילת המעבר הוא לפני כ-35 אלף שנה, בשיא הקור הקרחוני. ולמרות שבזמן זה עדיין לא הסתיים תהליך היווצרותו של האדם המודרני, כמעט כל המדענים מסכימים שההגירה בוצעה על ידי בני אדם מודרניים. הבסיס לביטחון זה הם ממצאים ארכיאולוגיים, ו גם העובדה שהתקדמות לאזורים הארקטיים הקרים ביותר הייתה אפשרית רק לבני אדם מודרניים, בשל הציוד הטכני הגבוה שלהם, כלומר קיומם של בגדים ונעליים איכותיים, ובניית מגורים מבודדים עם מוקדים גדולים. הניאנדרטלים, למרות התאמתם הביולוגית לטמפרטורות נמוכות, פשוט קפאו או מתו מרעב בקור כזה. סביר להניח שהיו כמה &#x27;גלים&#x27; של מהגרים מאסיה לאמריקה. העוצמה הגדולה ביותר של גלים אלה הייתה ככל הנראה בתקופות של לפני 25-20 אלף שנה ולפני כ-12 אלף שנה. העובדה שהמהגרים היו אסייתים מוכחת לא רק על ידי הקרבה הגאוגרפית של חלק זה של אסיה לברינגיה, אלא גם על ידי הדמיון במאפיינים הגזעיים בין נציגי הגזע המונגולואידי לבין האינדיאנים האמריקאים. המאפיינים העיקריים הם קיומן של עצמות לחיים רחבות, שיער שחור חלק, ואפיקנתוס, כלומר קפל עור של העפעף העליון בפינה הפנימית של כל עין. דמיון רב נצפה גם בצורת הכלים של קהילות אסייתיות ואמריקאיות. ככל הנראה, רוב המהגרים עברו משטחה של סין המודרנית, מונגוליה, סיביר הרוסית והמזרח הרחוק. הפשרת הקרחונים הביאה להצפת ברינגיה ולהפסקת המגעים בין אסיה לאמריקה. בינתיים, המתיישבים הראשונים של אמריקה המשיכו להתקדם מצפון לדרום מאלסקה לשטחה של קנדה וארצות הברית של ימינו, לאחר מכן לאזורים הסובטרופיים של מרכז אמריקה וליערות הטרופיים של דרום אמריקה, ולבסוף לאזור האנטארקטי של ארץ האש. לאחר הצפת ברינגיה, על הבידוד החיצוני של אמריקה מיבשות אחרות נוסף בידוד פנימי של קבוצות קהילות אחת מהשנייה. על כך מעיד בעיקר המספר העצום של שפות של האוכלוסייה הילידית של אמריקה. נדידות אוכלוסין, ללא ספק, התרחשו, כמו גם מגעים בין קהילות, כפי שמעיד, למשל, התפשטות בתקופה של לפני 12 אלף – 10 אלף שנה של ראש חנית רחב מקנדה ועד ארץ האש. ראשי חנית כאלה לא נמצאו בשום מקום ביבשות העולם הישן, זוהי המצאה אמריקאית מובהקת. ציד של חיות גדולות באמצעות חניתות עם ראשים כאלה תרם להתקדמות מסוימת בצפון אמריקה, בדומה לזו שנצפתה באירופה הקרחונית. לפני כ-20 אלף שנה, תושביה הילידים של צפון אמריקה צדו ממותות, מסטודונים, ביזונים, שורי מושק, איילי קריבו, סוסים, בונים ענקיים ועצלני קרקע, מה שגרם להם לשפר ללא הרף את הפלאו-ציוויליזציה שלהם, בדומה למה שהתרחש באירופה. ההתחממות הגלובלית שהחלה לפני 12-15 אלף שנה הביאה להכחדתם של רוב מיני החיות הגדולות, שהואצה והוחמרה ללא ספק על ידי השמדתם בציד נרחב של קהילות אנושיות. הגיע משבר אקולוגי חמור ביותר, שבצפון אמריקה, כמו באירופה, הוביל לקיפאון ממושך ביותר בהתפתחות ולמשבר של הפלאו-ציוויליזציות, אשר בתורן גרמו לפיגור של פלאו-ציוויליזציות אלה לעומת אלה שנוצרו באסיה ובדרום אמריקה. עם זאת, באמריקה לא היו מגעים כה הדוקים ויריבות מתמדת בין צפון לדרום, כמו אלה שהתרחשו בעולם הישן בין מזרח למערב, אשר גירו ואף דחפו ללא הרף את האבולוציה הפרוגרסיבית. לא היו גם תמריצים פנימיים חזקים באותה מידה להתפתחות. כתוצאה מכך, עד בואם של האירופאים בצפון אמריקה התרחשה התפתחות איטית ביותר של קהילות ציידים, שקפאה על רמה טרום-ציוויליזציונית ולא הובילה ליצירת ציוויליזציות. בדרום אמריקה קמו ציוויליזציות מקוריות של האצטקים, האינקים והמאיה, שדמו לציוויליזציות הקדומות ביותר של המזרח הקרוב, אך בפיגור במספר פרמטרים אפילו לעומתן. והרי הציוויליזציות של דרום אמריקה נוצרו ותפקדו לפחות אלפיים שנה מאוחר יותר, כאשר אירופה כבר הייתה על סף העת החדשה. למרבה הצער, ציוויליזציות אלה נסחפו בהתקפה האגרסיבית של האירופאים, ואיננו יודעים דבר על אפשרויות המשך התפתחותן. בידוד, היעדר מגעים מתמידים ותחרות של מבנים חברתיים-גיוסיים מובילים לקיפאון ולפיגור בהתפתחות. יחד עם זאת, בידוד יחסי, המאפשר הבשלה של גרסה עצמית של מבנים חברתיים-גיוסיים, כדי להפגין לאחר מכן את כושר התחרות שלהם במגעים חיצוניים, הוא ללא ספק מועיל לכל קהילה. &#x27;הארזה&#x27; משוכללת יותר של המוח אפשרה לאנשי קרו-מניון לשכלל במידה ניכרת את כליהם, ליצור מגוון עצום של כלים מיוחדים מבחינה תפקודית. ההישג הגדול ביותר של הטכניקה האוסטיאוליטית היה הופעתם ושכלולם ההדרגתי של כלים מורכבים, שייצגו חודי אבן או עצם המחוברים לידיות עץ או עצם. הדבר האריך במידה ניכרת את הכלים ואיפשר ניצול של אפקט המנוף. המצאת החנית הארוכה עם חוד קשה וחד הגדילה במידה ניכרת את יעילות הציד ואת בטיחותו משיניים וניבים של יונקים גדולים, שכן לאף אחת מהחיות לא היה נשק טבעי כה ארוך ובעל כוח חדירה כה נורא. הניבים של החתול בעל הניבים דמויי החרב (או ה&#x27;טיגריס&#x27;) היו גדולים מאוד ויכלו ללא מאמץ לנשוך כל חלק בגוף ולהוציא את המעיים מכל חיה. אך החנית עם חוד הצור הייתה ארוכה ומסוכנת בהרבה. החוד הורכב על הקנה (המוט) וחובר אליו בדבק מיוחד, שבושל על האש והורכב משרף בתוספת אוקר כמעבה. חניתות הניאנדרטלים, שייצגו מקלות מחודדים עם קצה שרוף לחיזוק, לא נכנסו לשום השוואה עם הנשק החזק הזה. הוא לא רק נקב את עור החיה, אלא גם חדר את הבשר, חודר אל האיברים החיוניים. באותה תקופה מופיע גם נשק מורכב המיועד להטלה, בצורת של חנית קצרה מוקללת, כידון (דרט) שמשקלו וצורתו נבחרו כך כדי להבטיח נוחות הטלה. כעת ניתן היה לפגוע בכל חיה בחניתות מרחוק, מבלי להתקרב אליה עד כדי חשיפה למכות הטפרים, הניבים או הקרניים שלה. הודות לשכלולים אלה, הציד הופך מוצלח יותר ויותר. לצד כיתור החיה בידי נושאי חניתות ומטילי כידונים, מיושמים יותר ויותר מצודים, מכלאות, מלכודות ובורות ציד, המוסווים בענפים ומצוידים ביתידות מחודדות הבולטות אנכית כלפי מעלה. תושבי האתר סולוטרה בצרפת, משנה לשנה ומדור לדור, הסיעו אל אותה תהום המון סוסים, שאיבדו את זהירותם מפחד, נפלו לתוכה ומתו. הפלאו-ציוויליזציה מהסוג האוריניאקו-סולוטראי יצרה את התנאים המוקדמים להרחבה משמעותית של הציד ההמוני של חיות גדולות. באתרים רבים ביבשת אירופה, ארכיאולוגים מוצאים מצבורי עצמות כה עצומים, שעולה השאלה של השמדה מוחלטת באזורים מסוימים של עדרים שלמים. כאן קבורים שרידים של אלפי פרטים. למעשה, זו הייתה מלחמה. מבלי לפתוח עוד במלחמות ביניהם, האירופים של אותה תקופה ניהלו מלחמת השמדה נגד ממלכת החיות שהקיפה אותם, ובכך ערערו, בסופו של דבר, את יסודות שגשוגם שלהם. מלחמה כזו התנהלה גם ביבשות אחרות, אך רק בקנה מידה קטן יותר בשל הפיגור בהתפתחות הפלאו-תעשייה. הציד ההמוני בהיקפים כאלה, לראשונה בהיסטוריה הפרימיטיבית של האנושות, יצר הבטחה מלאה של קהילות אנושיות במוצרי מזון, מוצרי צריכה, חומרים לייצור כלים, נשק, ציוד משקי, ביגוד ואפילו תכשיטים. מתקדמת המקצוענות של בני האדם ביצירת כלים, בעיבוד עורות, בתפירת בגדים, ביצירת תכשיטים, באמנות הפלסטית ובצורות אחרות של התרבות הפרימיטיבית. התרבות לראשונה נפרדת מהפעילות התועלתנית. ארכיאולוגים גילו שרידים של מחצבות אוסטיאוליטיות להפקת צור ושל &#x27;סדנאות&#x27; עתיקות ביותר, שבהן אוחסנו ניבי ממותות שהוכנו לעיבוד, נתחים מסוימים של אבן, עצם וקרן. למרות אופיו הטורפני, דמוי-המלחמה, של הציד ההמוני, עולם החי של הקרחון האחרון (הוורמי) עדיין היה מסוגל לשעתוק פשוט של מספרו, בזכות המזון השופע בערבות הטונדרה הקרחוניות, המספר ההתחלתי הגבוה של המינים וקצב ההתרבות הגבוה למדי. הטבע החי כבר אז שוקם בקושי עצום מפלישותיו של האדם החמוש, שלא חי כלל באיזון נחמד עם הטבע, כפי שסבורים אקולוגים רבים, אלא הרג וניצל את כל מה שחי, כל מה שעלה בידו להשיג. הציידים לא דאגו כלל לשעתוק מספר החיות, שממנו היה תלוי הצלחת עיסוק הציד ושגשוגן של הקהילות האנושיות. במספר אתרים גילו ארכיאולוגים שלדים של נקבות הרות ושל גורי חיות שונות. כבד וקוצני הוא נתיבו של האדם אל האנושיות והכבוד לחיים. הקדמה בתחום ייצור הבגדים והקמת המגורים התנהלה גם היא בדרך של &#x27;שוד&#x27; הטבע החי ויצירה על חומריו של כלים מורכבים שונים. למעשה, כלי מורכב הייתה מחט התפירה, שהומצאה לפני כ-20 אלף שנה. בני האדם &#x27;הפשיטו&#x27; את החיות ההרוגות והתאימו את ה&#x27;בגד&#x27; הטבעי שלהן לגופם שלהם. בתחילה, לקיבוע הגלימות מעורות מגורדים שימשו מרצעים מעצמות שבורות וחוטים גסים משיער סוסים או מסיבים צמחיים. החוטים נדחפו אל החורים שנעשו במרצעים בעזרת אמצעים מקרן, דבר שהיה גם לא נוח, גם איטי וגם מתיש. לאחר התפשטות הכלים המורכבים עלה הרעיון לחבר את החוטים למרצעים, מה שלא עלה בידם לעשות בפשטות מספקת בעזרת דבק. ואז החלו, בעזרת המרצעים, לנקוב את המרצעים עצמם, כדי להשחיל בהם את החוטים. כך, לפני כ-20 אלף שנה, נוצר נס הטכניקה האוסטיאוליטית – מחט התפירה, שבעזרתה בוצעה התעלות אבולוציונית אדירה בייצור הבגדים. בזכות המחט ובעמלם של החייטים הפרימיטיביים החלו בני האדם ללבוש בגדים מותאמים היטב לדמות, מעוצבים במגוון דרכים, שרוכשו בהדרגה אופי &#x27;של כלי מורכב&#x27; לחימום וקישוט הגוף בתנאי טמפרטורה שונים. לאחר שהפך למורכב, החל הבגד להתחלק ל&#x27;תחתונים&#x27; (הלבשה תחתונה), לגלימות ללבישה יומיומית ול&#x27;עליון&#x27; מסוג מעילי פרווה או מעילי עור כבש, שנלבשו עם בוא הקור. באשר לנעליים, שימשו כנעליים &#x27;גרביים&#x27; פרוותיות או &#x27;אוברולים&#x27; מסוג מוקסינים. לאחר מכן החלו להשתמש בסוליות מעורות קשים, שחוברו לכפות הרגליים ברצועות דקות מרצועות עור. כך נוצרו הסנדלים הראשונים. ככל הנראה יוצרו גם נעלי בסט (לאפטי). האופנתיים והאופנתיות הפרימיטיביים התלבשו במעילי פרווה ובמנטו, שלא כל אדם מודרני יכול להרשות לעצמו בשל יוקרם העצום של הפרוות הטבעיות. עם התפתחות התרבות הפרימיטיבית, מתחילים להעריך את יופי הבגד ואת שילובו עם צורות הגוף. באותה תקופה, תופעה נפוצה ביותר הופכת ייצור של תכשיטים מגוונים מצדפים, ניבים, עצם וקרן. בני האדם הפרימיטיביים אהבו מאוד חרוזים ושרשראות, ענדו אותם גם נשים וגם גברים. אם בייצור הכלים כבר מתגלות ראשית התמקצעות מסוימת, כמו גם בייצור התכשיטים, הרי עיבוד העורות והקמת המגורים הייתה פעילות משותפת, קולקטיביסטית לחלוטין, שדרשה השתתפות של כל החברים הבוגרים של הקהילה. עלייה משמעותית, לפני כ-20 אלף שנה, חלה בבניית המגורים. קהילות הציד החלו להקים אתרים קבועים (בסיסיים) ומחנות זמניים (עונתיים או קצרי-מועד), או מחנות. באתרים ארוכי-הטווח, ככלל, נבנו מבנים &#x27;יסודיים&#x27; יותר, שבהם בני האדם התמקמו בנוחות המקסימלית לאותה תקופה. אלה היו, קודם כל, בקתות מרווחות למדי עם מוקדים גדולים וקירות עבים למדי. בעיות גדולות התעוררו עם חומר הבנייה להקמת הקירות, שכן בני האדם עדיין לא ידעו לקצוע בולי עץ ולחברם, ובערבות הטונדרה של אירופה הורגשה כל העת מחסור בעץ. לכן, נפוצו כאן חפירות (זמליאנקות) וחצאי חפירות. ליצירת האחרונות נחפרו בורות בעומק של כמטר, ששוליהם שימשו חלק מהקירות. הרצפות כוסו בעשב או רוצפו באבנים, ומעל הונחו עורות בעלי חיים. באזורי ערבות-יער נבנו סוכות גדולות על שלדי מוטות ארוכים, הקשורים ביניהם ברצועות. המחנות הזמניים ייצגו צבר של מעין אוהלים או יורטות, שהוקמו במהירות ופורקו בקלות לצורך העברה למקומות אחרים. כיוון שבערבות הטונדרה גדלו מעט מדי עצים, והם לא הספיקו אפילו לייצור מוטות ארוכים מספיק, הורכבו השלדים של &#x27;ערי האוהלים&#x27; מניבי ממותות, קרני איילים ועצמות חיות גדולות. לכיסוי קירותיו של כל אוהל או יורטה נדרשו כמה עשרות עורות איילים או בקר, וליצירת השלדים נעשה שימוש בשלדים של עשרות חיות גדולות. מבנים אלה, במובן המילולי, נבנו על עצמות. אך גם לציידים הגיע &#x27;על העצמות&#x27;. שרידי העצמות של רבים מבני האדם של אותה תקופה, שהתגלו בידי ארכיאולוגים, שומרים עקבות של קרבות עם ענקי עולם החי בצורת שברים, ריסוקים, נקבים, מומים. במלחמה כמו במלחמה. רבים מהשברים התאחו היטב, כלומר עברו טיפול מלאכותי בדרך של לחיצת השברים וקיבוע הגפיים השבורות. חיי ציידים רבים היו קצרים. אך עליית רמת החיים, שהגיעה לפני כ-20 אלף שנה בזכות ההצלחות שהושגו בהתפתחות הפלאו-ציוויליזציה, החלה להוביל לעלייה הדרגתית בתוחלת החיים. חלק מהציידים חיו עד גיל 60 ויותר. התרחש גם גידול משמעותי של אוכלוסיית אירופה ואסיה הקרחונית אסיה. לארכיאולוגים, החוקרים תקופה זו של ההיסטוריה של האנושות ה&#x27;פרהיסטורית&#x27;, הופיעו ידיעות מהימנות על קיומן של קהילות המונות מאות אנשים. אחת מקהילות כאלה נתגלתה בצרפת, במחוז דורדון, שם בעמק נהר הווזר נשתמרו שרידים של מחנה עונתי גדול ומאוכלס מאוד של ציידי החיה הגדולה. ככל הנראה, לתקופה זו מתייחסת גם תחילת ההחלפה בין קהילות של מוצרי הפלאו-תעשייה שלהן, כלומר הופעתה של רמת פעילות כלכלית כזו, שהניחה רכוש קולקטיבי וראשית יחסים כלכליים, החורגים ממסגרת ההתפלגות הפשוטה של המוצרים. נזכיר שהחלפת שירותים מיוחדים במינם טבועה אפילו בקופים דמויי-האדם. היא תורמת בקהילותיהם לחסימת התוקפנות ולהתפשטות של מה שנקרא אלטרואיזם הדדי, כלומר עזרה הדדית המבוססת על החלפת פעילות המועילה לשני הצדדים המחליפים. עם התפתחות הקהילות האנושיות, האלטרואיזם רוכש אופי לא רק תועלתני, אינו מסתפק בהחלפת שירותים פשוטים ביותר. התהוות התרבות, כבר אצל הניאנדרטלים, מכניסה לחיי האדם את התפיסה של ערך, כולל ערך עבור הקהילה של אותם בני אדם, שבעקבות מומים או מחלות אינם יכולים בעצמם להבטיח את קיומם שלהם, אך יש להם משמעות תרבותית מסוימת עבור הקהילה: הם משפיעים עליה לטובה, פותחים בפני הקהילה אופקים מסוימים, מעבירים את ניסיון חייהם לדורות הצעירים, הופכים את חייהם של אנשים אחרים למשמעותיים יותר, מסוגלים בתורם ליצור ערכים כלל-משמעותיים כלשהם. דוגמאות טיפוסיות הן שרידיו של הניאנדרטל הקלאסי ממערת לה-שאפל-או-סן, שסבל מצורה קשה ביותר של דלקת פרקים (ארתריטיס), אך חי עד גיל מופלג, וכן של ניאנדרטל אחר ממערת שאנידר בעיראק, שחי עם יד ימין וכתף מעוותות, ונקבר בכבוד ב בגיל זקנה. בקהילות אנשי קרו-מניון, ככל שעולים רמת החיים ורמת התרבות, הדאגה לשמירה על חייהם של החולים והנכים מתפשטת יותר ויותר, הופכת כבר דווקא לכלל ולא לחריג. היווצרות חילופי חפצים התאפשרה רק עם התפתחות התרבות, הפצת תפיסות לגבי ערכים ויכולת הערכה של משמעות החפץ, הן התועלתנית והן הלא-תועלתנית. כדי שיתעורר חילופין, יש צורך קודם כל בקיום התנאים הבאים: שייכות של חפצים לפרטים מסוימים או לקהילות בכללותן, יכולת להשוות חפצים ולתאם את ערכיהם, התגשמות בחפצים של כמות ואיכות מסוימת של עבודה אנושית, קיומן של תכונות מסוימות בהם, תועלתם לצרכנים פוטנציאליים, ויכולתם לספק צרכים מסוימים, הן חומריים והן תרבותיים. בהתאם, אין לצמצם את תוצרי החילופין רק למשמעותם התועלתנית; תמיד מגולם בהם גם תוכן תרבותי-מגייס וסמלי-סימני. החילופין עצמם משמשים גם כגורם חזק הממריץ ייצור ומשפר את איכות החפצים, ויש להם פעולה מגייסת. ספק אם תרבות הקרו-מניון הייתה מגיעה לגבהים כאלה ללא הפעולה הממריצה והמגייסת של החילופין. קיומם של חילופין כבר בשלב הפלאו-ציוויליזציה האוריניאקית-סולוטראית, לפני כ-20 אלף שנה, מוכח על ידי התפוצה הרחבה ביותר של חפצי תרבות למרחקים גדולים מאוד. כך, מוצרים העשויים מקונכיות ים מתגלים במרחק של 600 ק"מ מהים, שם נמצא חומר הגלם לייצורם. הטכנולוגיות המתקדמות של אותה תקופה, חפצים משנהב ממותה וקישוטים מגוונים, מתפשטים באופן נרחב וללא תלות בהגירות אוכלוסין. הופעת יחסים כלכליים על בסיס חילופין מעוררת שאיפה פסיכולוגית לתועלת ולרווח אישיים, אשר בתורה, כבר 20 אלף שנה לפני זמננו, הופכת לגורם מגייס חזק של הפלאו-תעשייה, מייצרת עודפים מסוימים של מוצרי צריכה, מקדמת את התקדמות הטכנולוגיות ויוצרת תנאים חומריים להתפתחות התרבות, ראשית האלטרואיזם וההומניזם האנושי האמיתי. אך במקביל מתעוררת גם שאיפה צדדית – להשתלטות לא-שוויונית על מוצרים וערכים נחשקים באמצעות הונאה, גניבה או שוד. כתוצאה מכך, החברה נעשית מורכבת יותר, ומתחזקים קונפליקטים בנוגע לחלוקה, אשר לפתרונם דורשים קיומם של מבנים חברתיים-מגייסים יציבים יותר בקהילות, בדמות קבוצות בעלות מעמד גבוה, סמכות גבוהה וכוח. מכיוון שצורת הפעילות הכלכלית המובילה היא ציד, הליבה המגייסת של הקהילות הופכת לקבוצת הציד בראשות מנהיג. ארגון ציד המוני בקנה מידה גדול דורש כבר חלוקת תפקידים נחושה, ארגון אחיד ותכנון של מצוד על חיות גדולות. בתקופת הציד, התפקיד המגייס של המנהיג מתפתח לתפקיד ניהולי. לאחר מכן, התפקיד הניהולי מתרחב לתחום יישוב קונפליקטים. מנהיג קבוצת הציד משמש כבורר בהסדרת קונפליקטים, נשען לא רק על סמכותו אלא גם על כוחה של הקבוצה התומכת בו. כך, בהדרגה, הפיצול של המנהיגות מוחלף באחדות של ניהול חלקי ולא-סדיר. הופעת החילופין כגורם הממריץ עבודה והיחסים הכלכליים הנלווים בין אנשים יצרה תנאים מוקדמים להעמקת ההתמחות ולהבחנת אנשים העוסקים ביצירת כלים, במלאכות אמנותיות, בעלי מיומנות לפעילויות מסוג זה, ושחרורם החלקי, ולעתים אף המלא, מעבודה הקשורה בהשגת מזון. יצירת בגדים איכותיים, תכשיטים, ראשי חניתות, ידיות עץ, גילוף בעץ ובעצם דרשו ימים רבים של עבודה מאומצת ומיומנויות שנרכשו במשך שנים רבות. ככל הנראה, פעולות החילופין הראשונות היו קשורות בקביעת שווי-ערך מסוים בין חפצים ומוצרי מזון. החילופין הביאו לחיים תפיסות לגבי שייכותם של חפצים או מוצרים מסוימים לאנשים או קבוצות אנשים מסוימים, וביטוי של תפיסות אלה בכינויים כמו "שלי", "שלך", "שלנו", "שלכם". אלה אינם רק כינויים, לא רק מרכיבים של מבני דיבור, אלא מבני חשיבה מגייסים, שהפכו לביטוי של השינויים שהחלו להתרחש הן ביחסי אנשים לחפצים והן ביחסים ביניהם. כמובן, שייכות אינדיבידואלית של חפצים מסוימים לאנשים מסוימים, שהולידה אפשרות להחליפם בחפצים אחרים השייכים לאנשים אחרים, לא הייתה עדיין בעלות במובן המודרני של המילה. היא השתרעה רק על חפצים אישיים של כל אדם כחבר בקהילה מסוימת, שמחוצה לה לא הייתה לאדם אפשרות לא להאכיל את עצמו ולא לרכוש את החפצים המגוונים הדרושים לו לחיים. האדם עצמו, עם כל החפצים השייכים לו, היה שייך לקהילה מסוימת והיה בעלים קולקטיבי ומנכס של אותו "קטע" טבע שעליו ניזונה הקהילה ובזכותו התקיימה. כל עוד התקיים משק מנכס, לא יכלו להתעורר יחסי בעלות מפותחים. אך אלמנטים של יחסי בעלות התעוררו בתהליך של ניכוס קולקטיבי של מוצרי טבע וניכוס אינדיבידואלי של חפצים אישיים ומוצרי צריכה. יתר על כן, כבר המשק המנכס של הפלאו-ציוויליזציה האוריניאקית-סולוטראית מכיל כמות הולכת וגדלה של אלמנטים של משק מייצר, בדמות כלים משוכללים יותר ויותר, בגדים, תכשיטים, מגורים ומוצרי עבודה אחרים. ובמקום שיש ייצור, שם יש גם ניכוס – לא עוד של מוצרי טבע, אלא של מוצרי עבודה אנושית. התפתחותם של מרכיבי כלכלה יצרנית, יחסי שייכות וחליפין משנים בהדרגה את האופי העדרי של קהילות אנושיות, ומפרים יותר ויותר את האופי הפרומיסקואי של יחסי מין ואת האופי האקראי של הולדת ילדים. לעתים קרובות יותר ויותר נוצרות בתוך הקהילה זוגות יציבים, ונולדים להם ילדים "שלהם", מה שממחיש בבירור את הקשר בין יחסי מין להולדת ילדים. יחסי השייכות מתרחבים יותר ויותר אל בני אדם, והמשיכה לילדים "שלהם", לאחיות "שלהן", לסבתות, לסבים, לדודים ולדודות מתחזקת על ידי גורמים חברתיים. משיכה טבעית זו זוכה לחיזוק תרבותי בדמות עמדות פסיכולוגיות ויחסי אהבה. כך הופכות בהדרגה קהילות עדריות פרימיטיביות לקהילות חמולתיות, ומתחילים להיווצר יסודות של סדר חמולתי. כל הנסיבות הללו תורמות להישגים פרוגרסיביים חדשים של קהילות אנושיות, ובמקום הטיפוס האוריניאקו-סולוטראי של פלאו-ציוויליזציה בא הטיפוס המגדלני. טיפוס זה נקרא על שם האתר שהתגלה בלה-מדלן שבדרום-מערב צרפת. הפלאו-ציוויליזציה המגדלנית, יחד עם זו האוריניאקו-סולוטראית שקדמה לה, מהוות את הפלאולית העליון. הפלאו-תעשייה של התקופה המגדלנית מאופיינת בשיפור נוסף של מוצרי אבן, עצם וקרן, ובעלייה ניכרת במגוון ובאיכות העיבוד של מוצרים אוסטאוליטיים. גם כלי הציד זכו להתפתחות נוספת. הומצאו מטיל החנית וההרפון. מטיל החנית היה כלי עצם עם חריץ שבו הונחה חנית הטלה, ומעצור דמוי וו שבו נשען קנה החנית. חנית שנזרקה ביד מיומנת עפה פי שניים מהר ורחוק יותר מאשר ללא שימוש במטיל החנית. כלי זה אפשר להגדיל משמעותית את המרחק בין החיה הזועמת שדהרה לעבר הצייד לבין הנקודה שבה ניתן היה לפגוע בה בחנית ולהפילה. ובכך הוגברה בטיחות ענף הציד. מטיל החנית היה שימושי מאוד גם במרדף אחר חיות נמלטות. אל ראשי חניתות ההטלה הודבקו או נקבעו קוצים מיוחדים, כדי שהחיה שנפגעה מהחנית לא תוכל להיפטר ממנה ותאבד כוחות עקב דימום מתמשך. לאותה מטרה שימש ההרפון, שהיה חנית הטלה עם ראש מכוסה בשיניים בולטות. כשננעץ בגוף החיה, ההרפון נתקע בה ללא תקנה. החיה איבדה כוחות ולבסוף הפכה לטרף הרודפים. ההרפון התגלה כשימושי ביותר גם לציד דגים. עד מהרה, עם המצאת קרסי דיג פרימיטיביים, זכה גם הדיג להצלחות עצומות. כאשר הפעילות התועלתנית של בני האדם מגיעה למגוון גדול ולתוצאות גבוהות, נוצר להם זמן פנוי. הזמן הפנוי מפעילות תועלתנית והשיפור במיומנות הפעילות התועלתנית אפשרו את התפתחות האמנות. גם הניאנדרטלים ניסו להמציא דברים, אך האונות הקדמיות של מוחם לא היו מפותחות דיין כדי להתנתק מצורכי הפעילות התועלתנית ולרכוש יכולת לפעילות יצירתית. ראשית תרבותם הייתה המשך ישיר לפעילות השגת אמצעי הקיום. האמנות מתפתחת במקום ובזמן שבהם האדם חש צורך בפעילות חסרת תועלת, אשר בו בזמן מתבררת כמועילה ביותר לגיוס תודעתו להתגברות על נסיבות שונות השולטות בו בחיי היומיום שלו. בציור אובייקט, האדם כביכול שולט בו בדמיונו. בכל יצירת אמנות טמון איזה סיפור המספר על כוחן של הנסיבות ועל יכולתו של האדם לשלוט בהן. כתוצאה מכך נוצרת עמדה פסיכולוגית, שאריסטו כבר כינה אותה קתרזיס, ושהיא במהותה אינה אלא טיהור הרוח האנושית מתחושת חוסר האונים מול הנסיבות וגיוסה ליצירת קוסמוס אחר, אנושי יותר. שכן בהנאה האסתטית עצמה כבר קיים, באופן בלתי מורגש, גורם מגייס, תחושת ניצחון הסדר על אי-הסדר במאבקם ובחדירתם ההדדית שאינם פוסקים לעולם. ביצירת יצירות אמנות ובהנאה מהן, האדם חש באופן לא מודע שהוא בורא העולם והתפתחות מגולמת. קיימות אינספור השערות שונות על מקור האמנות. הצורך ביצירת אמנות מקושר, לא בלי הצדקה, למגוון פעילות העבודה, להסתבכות מבני השפה, לתהליכים פסיכופיזיולוגיים, לפעילות משחקית, לביצוע טקסי קסם וכו&#x27;. אולם כל אלה הם רק ביטויים פרטיים של הטבע המגייס של התרבות בכלל ושל האמנות בפרט. השאיפה לשליטה במושא הציור מקרבת בין אמנות לקסם. אך במהותם הם מנוגדים בתכלית (והניגודים נמשכים). האמנות אשלייתית בצורתה ופעילה, ריאליסטית בתוכנה. הקסם, לעומת זאת, פעיל, ריאליסטי בצורתו ואשלייתי בתוכנו. הקסם מוצא בדימויים של האמנות אובייקטיביות לפעולה, והאמנות מוצאת בקסם הצדקה לחוסר התועלתיות שלה מנקודת מבט תועלתנית. חברי קהילה רבים ודאי צחקו על האמנים הפרימיטיביים. "ולמה לכם למרוח קירות כל היום, מוטב שתצאו לצוד!" אבל הכפילים האלה של חיות על הקירות הזכירו מאוד את אלה שצדו בחיים האמיתיים. השליטה בחיות שבציורים החלה להיחשב כאמצעי לשליטה בהן בציד, ויצירת הציורים – כהמשך הציד באמצעים אחרים. עם זאת, לאמנות המתהווה היה גם הצדקה תועלתנית אחרת: היא קישטה את חיי היומיום של בני האדם, קיבלה אופי דקורטיבי-שימושי, נחשבה לקישוט החיים ולאחד ההיבטים של הנוחות החיונית שרכשו בני האדם. האמנות הפלסטית הפרימיטיבית מתחלקת לשתי צורות – ציור הסלע הבסיסי ומיניאטורות, המבוצעות לרוב בגילוף על עצם. התגליות הראשונות של האמנות הפרימיטיבית התרחשו במאה התשע-עשרה ונתקלו בעולם המדעי בספקות גדולים. ב-1836, אחד מהארכיאולוגים הראשונים של הפלאולית בצרפת, א. לרטה, גילה בגרוטת שאפו לוחית, שעליה נחרטו שתי איילות. ב-1879, הארכיאולוג-חובב מספרד, מרסלינו סאוטוולה, שבדק את מערת אלטאמירה עם בתו בת התשע, גילה על הקירות ועל התקרה ציורים מפוארים, שכיסו את הקירות והתקרה ותיארו חיות שונות. במיוחד הרשימו את הדמיון שני שוורים רצים, שבוצעו באוקר אדום. כיוון שעל פרסקאות אלטאמירה תוארו חיות של מינים שנכחדו זה מכבר, הסיק סאוטוולה מסקנה מבוססת שאלה פרסקאות הם יצירות של ציירים פרהיסטוריים. לאחר פרסום מאמרים של מחבר התגלית עם הצהרות סנסציוניות כאלה, הוא נחשד בזיוף. הונח שהפרסקאות האלה בוצעו או על ידו או על ידי אחד הציירים שהתארחו אצלו. רק עם הופעתן במאה העשרים של שיטות מדעיות לתיארוך הוכח שציורי אלטאמירה נוצרו בידי אמנים פרימיטיביים לפני כ-15 אלף שנה. ציורי סלע, חריטות ותמונות פיסוליות מתקופת הפלאולית המאוחרת התגלו ב-140 מדינות בעולם, בכל היבשות. לכל יצירות האמנות הפרימיטיבית אופייני זואוצנטריזם מיוחד במינו, כלומר ריכוז כמעט מוחלט בתיאור בעלי חיים. הארכיאולוג הצרפתי א. לרו-גורן, שסיכם את הנתונים על התמונות ב-66 מערות במדינות המגוונות ביותר בעולם, פרסם את תוצאות החישוב, לפיהן במערות אלה יצרו האמנים הפרימיטיביים את דמותיהם של 610 סוסים, 510 שוורים, 247 איילות וצבאים, 205 ממותות, 137 שורי-בר אירופיים, 84 איילי צפון, 36 דובים, 29 אריות ו-10 קרנפים. בכך, מתוך הכמות הכללית של כ-50 אלף תמונות, ציור הסלע מכיל רק 120 תמונות של דגים, כמה עשרות עופות ואף תמונה אחת של עצים, עשב, פרחים, נהרות, הרים, מגורים וכו&#x27;. על כך שהשוורים חוצים נהר, ניתן לנחש רק ממצב ראשיהם. בכל המערות המפורסמות, גם באלטאמירה, גם בשובה, גם בלסקו, גם בלה-מדלן, גם בפון-לה-גום וגם במקומות אחרים המכילים ציורי סלע, כמעט אך ורק חיות, חיות וחיות. בני אדם תוארו לעתים נדירות מאוד, נכתבים בקפדנות פחותה בהרבה וכביכול באופן סכמטי. לרוב אלה ציידים שהובסו על ידי חיות גדולות. חלקם פשוט לא גמורים, לחלקם ראשים מעוותים. בסך הכל, תמונות החיות בוצעו, אם כי לא תמיד, במיומנות גבוהה ומשקפות את המאפיינים המשמעותיים ביותר של כל מין חיות. מאפיינים אלה מאפשרים לשפוט על שייכותן של החיות למינים מסוימים ועוזרים למומחים לעקוב אחר התפוצה של מין זה או אחר בזמן מסוים ובשטחים מסוימים. זואוצנטריזם כזה מוסבר, כמובן, קודם כל בכיוונם של האינטרסים של הקהילות, שתפקיד מוביל בפעילות הכלכלית שלהן שיחק הציד, אל מושאי עיסוק הציד. בנוסף, הרושמים מריצתם של חיות חזקות, מעוצמתן ומהדר פראותן נחרטו בזיכרון הציידים לאורך זמן, כולל אלה שעסקו בציור הסלע. אך המשמעות האבולוציונית העמוקה של הזואוצנטריזם של האמנות הפלסטית הפרימיטיבית אינה מכוסה בהסברים כאלה. לאחר שיצר היסטורית את הפלאו-ציוויליזציה המפותחת הראשונה, המבטיחה רמת נוחות, הזנה ותרבות מספקת, מתחיל האדם מהסוג המודרני להפריד עצמו מהטבע ולהעמיד עצמו מול כוחו הפרוע והבלתי נשלט. הוא חש בו-זמנית גם את תלותו בטבע הפראי, המתבטא בצורה מרוכזת בחיות החזקות, וגם את יכולתו לנצח אותו במאבק החיים הקשה. החולשה ואי-האונים במאבק עם הטבע, חוסר היכולת לשלוט בתהליכים הבלתי נשלטים, אי-התלות של הצלחת הציד ממאמצי הציידים והתלות הקיצונית של קהילות הציד באספקת המשאבים מציד מוצלח, דחפו את בני האדם לחיפוש מתמיד אחר החוקיות המנהלת תהליכים בלתי נשלטים. חיפוש כזה של חוקיות היווה את הבסיס לפרה-מדע הפרימיטיבי. הוא התנהל בשני כיוונים והיה לו, בהתאם, שני צדדים. מצד אחד, נחקרו באופן פעיל הרגלי החיות, נתיבי הנדידה שלהם, מאפייני המין (האחרונים מצאו ביטוי ברור ביותר באמנות הפלאוליתית). תשומת לב עצומה מוקדשת ל&#x27;מיון&#x27; מיוחד במינו של חיות וצמחים: כל מין מקבל שם מיוחד. ידיעותיהם של בני האדם הפרימיטיביים באנטומיה של החיות, המושגות בעת פירוק הפגרים, יסודיות מאוד, וזה גם מצא ביטוי בציור הסלע. התנועות והמאפיינים המורפו-פיזיולוגיים של החיות מועברים בסיבובי הגוף, במתח שרירי הגפיים, במצבם. על אחת מתמונות הממותה מוצג מצב לבה. ה&#x27;גיאוגרפיה&#x27; הפרימיטיבית מוצאת ביטוי בהתמצאות המפוארת של הציידים בשטח, בשימוש בכל עצם בולט כנקודת ציון, בעריכת מפות מסלולים מיוחדות במינן במחשבה. חקר מקיף של שטח המגורים של הקהילה, עם הידרדרות ההתמצאות במקומות מרוחקים יותר, יצר לוקוצנטריזם, כלומר תפיסה של מקומות המולדת כמרכז המוחלט של כל מה שקיים. יכולת ההתמצאות בשטח, שממנה היה תלוי לעתים קרובות חיי הצייד, הייתה קשורה בשליטה באמנות העקבות – ביכולת לשחזר במחשבה לפי העקבות לא רק את תנועת החיות, אלא גם את כל תמונת האירועים המשתקפת בעקבות. בני האדם הפרימיטיביים לא הכירו כתב, לא ידעו לקרוא, אך הם הגיעו להישגים יוצאי דופן בקריאת ספר הטבע המשתנה. לפי הסימנים הם יכלו לחזות מזג אוויר, ובכך הניחו את היסודות למטאורולוגיה פרימיטיבית. בחקירתם בפועל של עולם הצומח, הם התעלו במובנים רבים על הבוטנאים המודרניים ומומחים אחרים בידיעה על חיי הצמחים של אזורם, ביכולת להשתמש במוצרים צמחיים להזנה ולריפוי מחלות. המתמטיקה הפרימיטיבית החלה בחריצות, שהציידים הותירו על עצמות חיות, כשהם סופרים את הימים שבילו בעיסוק הציד. לאחר מכן, הספירה נעשתה על אצבעות הידיים, שכן ההפשטה הבלתי מספקת של חשיבת בני האדם הפרימיטיביים דרשה הפעלה של אובייקטים קונקרטיים לביטוי יחסים כמותיים. לבסוף, החלו להשתמש בסימנים מיוחדים לציון כמויות של חיות ממין אחד. סימנים אלה הקדימו בהרבה את הופעת הכתב, וככל הנראה, דווקא הם תוארו בצורת חריצות ליד תמונות החיות בציור הסלע. הכיוון השני, או הצד השני של חיפוש החוקיות בטבע הפראי, היה בקביעת דמיון בין תופעות טבע בלתי נשלטות לבין היחסים בקהילות האנושיות. המדען הצרפתי הדגול לוי-ברול, על בסיס ניתוח חומרים אתנוגרפיים וחקר הצד השני הזה של הפעילות הקוגניטיבית הפרימיטיבית, הגיע למסקנה על האופי ה&#x27;פרה-לוגי&#x27; של חשיבתם של בני אדם החיים בתנאי הפלאולית. למסקנה כזו של החוקר דחפה הפנטסטיות הקיצונית של חשיבתם של בני אדם אלה, נוכחותם בה של המון דעות קדומות, אמונות ועמדות אבסורדיות. מסקנה זו, עם זאת, אינה עומדת בביקורת. להכנת התפיסות הדתיות הראשוניות של בני האדם לא הכשירה הפרה-לוגיות של חשיבתם, לא היעדר ההיגיון בה כתוצאה מחוסר התפתחות המוח או מיכולת בלתי מספקת למסקנות נכונות, אלא נוכחותם של שורה של נסיבות אובייקטיביות, המלוות כל העת את חייהם ומפעילות לחץ קשה על חשיבתם. בני האדם נמצאו כל העת במצבים שבהם הצלחת פעילותם הייתה תלויה לא במאמצים שהשקיעו, אלא בפעולתם של כוחות טבע חיצוניים בלתי נשלטים, שמקורותיהם לא ידעו, אך היו תלויים בהם לחלוטין. הגיוני לחלוטין היה להניח שכל הטבע, כל החיות האלה, הרוחות, הגשמים, סופות הרעם, הקרות, הנהרות, הגבעות, העצים, השמש, הירח, הכוכבים וצורות אחרות הנתפסות בחושים, מכוונים בכוונותיהם על ידי כוחות דומים לאנושיים, ועל כוחות אלה ניתן להשפיע באמצעות פעולות אנושיות מסוימות. האנתרופומורפיזם בתפיסת העולם של בני האדם הפרימיטיביים היה, אפוא, לא הפרעה בעבודת התבונה, אלא תוצאה טבעית של מצבי ההכרה והאינטראקציה המעשית של בני האדם עם הטבע הסובב. דרך התפיסה האנושית הטבעית אפשרה לבני האדם לקבל ידע קונקרטי, לכבוש את העולם הסובב ולהתמצא בו, תוך קבלת שלל ציד קונקרטי כתוצאה ממאמצים קונקרטיים, אך כשהם נמצאים במצב של מלחמה מתמדת עם כל עולם החי. במסגרת דרך תפיסה זו, בני האדם יכלו להפריד בצורה ברורה למדי בני אדם מחיות, חי מדומם, בעל נשמה מחסר נשמה. בעניין זה לא היו להם שום אשליות. אך אי-הוודאות הנוראה של הסיבות שבגללן מתרחשים שינויים, נוכחותם של המון מקריות, המקלקלות כל כך את חיי האדם, חוסר ההגנה של האדם בפני הכוחות החזקים של הטבע, דחפו אותם לפתח דרך מלאכותית מיוחדת במינה של תפיסה והצגה של תופעות, שהייתה תוצאה ישירה של אי-התפיסה העקרונית של סיבות אלה. בבסיסה של דרך התפיסה המלאכותית הזו, שהקדימה בעשרות אלפי שנים את יצירת דרכי התפיסה המלאכותיות במדע של המאה העשרים, עמד אנתרופומורפיזם מקיף. אנתרופומורפיזם זה היה גם בחלקו תוצאה של לחץ התרבות ומבני השפה, המציינים אובייקטים ופעולותיהם ומתנים את הכרת הטבע ואת תפיסת העולם של האדם הפרימיטיבי. התרבות נשאה אופי סינקרטי, המתיך באחדות לא מחולקת, לא ניתנת להפרדה, את ראשית תפיסת העולם הפילוסופית והדתית, הכרת הפרה-מדע, האמנות הפלסטית, האמנות המוזיקלית והמחולית. תרבות כזו לא יכלה שלא להיות אנתרופומורפית, המעבירה את היחסים בקהילות האנושיות אל כל העולם האובייקטיבי. חוקרי הדתות מציינים המון סיבות אונטולוגיות, גנוזולוגיות, פסיכולוגיות, מעשיות ואחרות להופעת הדת, לרליגיוגנזה. עם זאת, מחוץ לשדה ראייתם נותרת אחת מהסיבות הגנוזולוגיות המובילות – דרך התפיסה וההצגה (הפרשנות) האנתרופומורפית של תופעות, דרך של גיוס התודעה להכרת הבלתי ניתן לתפיסה בעיקרון. לסוג הכרה זה, למרות אשלייתיותו ופנטסטיותו (מה שמבדיל אותו מהותית מדרכי התפיסה המלאכותיות המדעיות המודרניות), הייתה משמעות מעשית עצומה עבור בני הקהילות הפרימיטיביות. האמונה בקשרים לא קיימים של תופעות, המבוססת על פסאודו-ידע ונתפסת כידע מוחלט, האנישה את הקוסמוס והפכה לציר תפיסת-עולם של התפתחות התרבות. אל הטבע הופץ האלטרואיזם ההדדי, שפעל כבר מזמן רב בקהילות אנושיות ואף פרה-אנושיות, בצורת החלפת שירותים מגוונים. בהתאם לכך, בפעולות הקסם בא לידי ביטוי לא רק חזרה על פעולות שהביאו הצלחה בפעילות האמיתית. בהן התבטאה השאיפה לשרת כוחות אנתרופומורפיים כלשהם, המנהלים את יסודות הטבע, ולהפוך אותם לנוטים לפעולות כאלה במציאות. אין צורך לטמטם את אבותינו הפרימיטיביים. אלמלא האנתרופומורפיזם של ההתמצאות התפיסתית-עולמית שלהם, הריגה פולחנית של חיות, כדי לתרום לציד מוצלח, או התזת מים כדי לגרום לגשם, הייתה נראית להם כשטות מוחלטת, כפי שהיא נראית לנו. ובכל זאת, מיליוני אנשים בעולם הציוויליזציוני, ולא אנשים מטופשים כלל, מתחננים אל ישות אנתרופומורפית שאינה קיימת להמטיר עליהם כל טוב, וזה כלל לא נראה להם (ואינו) שטות. זהו יסוד אורגני של גיוס כוחות אנושיים לחיים בעולם אכזר ובלתי אנושי, שבו השאיפות הטובות ביותר (ולעתים אף לא כל כך טובות), החשובות ביותר של האדם, נתקלות בהתנגדות קשוחה של הנסיבות, ונחוצה מאוד תמיכה מוסרית של כוחות אנתרופומורפיים אדירים, כדי לגייס את עצמו להתגברות על הנסיבות וליחס סבלני לקשיי החיים. להתפתחות ולהתבססות התפיסות האנתרופומורפיות של בני האדם הפרימיטיביים תרמה מצב המלחמה המתמדת עם עולם החי ועם כוחות הטבע הבלתי נשלטים. הצורך לגייס כוחות למלחמה הגלובלית הראשונה הזו בהיסטוריה האנושית דרש אידיאולוגיה מסוימת, שמצאה חיזוק בפרקטיקה של פעולות קסם ובביטוי באמנות המונומנטלית הפרימיטיבית. ההריגה הפולחנית של חיות מצוירות העניקה לציידים ביטחון בכוחותיהם, תרמה לגיוס הרוח לפני הציד, שבדרך כלל לא נבדל מקרב. בציור הסלע תוארו לעתים קרובות חיות גדולות בעמדות מלחמתיות, מנוקבות בחניתות. במערת שובה תוארו בעיקר החיות המסוכנות ביותר – חיות טרף וחיות ענק – ממותות, אריות ודובים של מערות, קרנפים צמריים. במערת לאסקו נמשכו טקסי הקסם כמה אלפי שנים. במערות רבות נתגלו חורים מחניתות בגופות של חיות מצוירות. נפוצים תיאורים של פצעים ושל דם היוצא מהם בצורת פסים. ליד תמונות החיות הוצבו תמונות של בורות – מלכודות, גדרות מיוחדות, ששימשו כמחסומים בלתי עבירים לבריחת החיות. כמה תיאורים שימשו, כביכול, כעזרים חזותיים למטילי החניתות. כזה היה, ככל הנראה, התיאור של ממותה עם ציור אנטומי נכון באוכרה אדומה של קו מתאר שריר הלב בתוך גופה. האנתרופומורפיזם בתפיסת הטבע הוביל גם לאמונה במהות אנושית המסתתרת מתחת לעור החיה, בבעלי החיים, באפשרות של שינוי צורה, כלומר הפיכת בני אדם ל לחיות ובחזרה, בקיומם של קשרי מין בין בני אדם לחיות עם הולדה כתוצאה מכך של חצי-אנשים – חצי-חיות, שרבים מהם מתוארים על קירות המערות. על בסיס זה, עם המעבר לארגון השבטי של הקהילות האנושיות, החל להתגבש הטוטמיזם – האמונה במוצאו של שבט זה או אחר מאב קדמון – חיה ואף צמח. נראה לי שפסלוני ה&#x27;וונוסים הפלאוליתיות&#x27; הנפוצים באמנות הפרימיטיבית – נשים עם שדיים וירכיים ענקיים – מתארים אף הם, בצורה סמלית, את האמהות – מייסדות של שבטים מסוימים. הדמויות המכוערות האלה לא היו, כמובן, סמלים של נשיות, הן תיארו בצורה מוגזמת את ההיריון וסימלו את הפריון כמקור להמשכיות השושלת. במידה שכלי הציד השתכללו, הציד נעשה בטוח יותר, והמלחמה עם עולם החי – הרסנית יותר ויותר. במשך זמן ארוך מאוד בתקופת הפלאולית המאוחרת (העליון), עדרי ענק של חיות של ערבת הטונדרה הקרחונית המשיכו, עם זאת, לפצות על האבדות שספגו ולהבטיח את שגשוגו המיני של יריבם העיקרי, האדם. אירופה נשארה יבשת שמבטיחה את הקידמה הגדולה ביותר של האדם, הן במובן הטכני והן במובן החברתי. &#x27;השקיעה של אירופה&#x27; הראשונה בהיסטוריה האנושית מתחילה עם תחילתה של התחממות גלובלית בלתי הפיכה, לפחות בקנה מידה של חמישה עשר אלף שנה. הו, החום המבורך הזה, שכל כך אהוב על צאצאי הקופים נטולי הפרווה! כמה חזק הוא היכה גם בחיות וגם בבני אדם! לצד תחושות הנוחות הוא הביא לבני האדם בעיות כבדות וגרם למשבר אקולוגי בעוצמה ובגודל כאלה, שחלקה האירופי של האנושות לא יכול היה להתאושש במשך אלפי שנים ונשאר במשך זמן רב בפריפריה של התפתחות הפרוטו-ציוויליזציות. האדם ניצח בבירור במלחמה נגד עולם החי, אך הניצחונות האלה הפנו עורף נגדו עצמו, והתבטאו בדלדול משאבי המזון ובנחשלות של הפלאו-ציוויליזציה. ההתחממות הגלובלית החלה לפני 12–15 אלף שנה ועברה בצורה לא אחידה מאוד, תוך שהיא מתחלפת מעת לעת בהתקררויות ארוכות למדי. אך למרות אי-האחידות הזו, היא שינתה עם הזמן מהיסוד את התנאים הטבעיים של צפון אירואסיה ואמריקה. ערבת הטונדרה הקרחונית, שהזינה עדרי אין ספור של יונקים גדולים, החלה להתכסות ביערות מעורבים. השינוי הרדיקלי של המצב האקולוגי הנחית מכה קשה מאוד על אוכלוסיית החיות של כל האזור הצפון-מערבי, המשתרע מספרד ועד סיביר. הקטסטרופה של הפאונה המותאמת לקור ולערבת הטונדרה הקרחונית הוחמרה והואצה באופן משמעותי על ידי הציד ההמוני של הקהילות האנושיות, שדומה יותר למלחמה כוללת. עם התפשטות הצמחייה המעורבת התאפשרה המצאת הקשת עם חצים – אחת מההישגים הטכניים הגדולים ביותר של הפלאו-ציוויליזציה. הקשתות הראשונות נתגלו בביצות הכבול של אירופה, בשטח גרמניה ודנמרק. הן החלו להיעשות לפני כ-11 אלף שנה. הקשת הייתה נשק איום, שאפשר לפגוע בקורבן ממרחק ניכר, תוך פעולה ממארבים, מה שהעלה מאוד את ביטחונם של הציידים. כמובן, הקשתות העתיקות ביותר היו פרימיטיביות למדי וכוח החדירה שלהן לא היה גדול יותר מאשר של חניתות מטילים. אך מבחינת גודל ומשקל, החץ לא היה בר השוואה כלל עם החנית, וכל צייד יכול היה לשאת עמו מלאי גדול של חצים. הדבר אפשר למחלקות הציד לירות אל החיות ענני חצים שלמים מכיוונים שונים, לפגוע בחלקי גוף פגיעים ובאיברים חיוניים, ובעיקר בעיניים. כשמאבדות את הראיה, החיות היו חסרות אונים, והיו מחסלים אותן בכל סוגי הנשק. בקושי ניתן להסכים עם טיעוני המדענים הרואים כבסיס או אף כסיבה היחידה להכחדת הממותות, הקרנפים הצמריים, שורי המושק, אריות המערות, הצבועים והדובים – את השמדתן על ידי האדם. בני אדם צדו חיות אלה במשך אלפי שנים, אך אוכלוסיותיהן לעתים אף גדלו. ורק הבלתי הפיכים שינויי האקלים, בשילוב עם היעילות הגוברת של ציד הכניסה וההקפה, גדילת מספרן של הקהילות האנושיות והופעת חימוש חזק יותר ויותר של הציידים, הביאו להפרה בלתי הפיכה של האיזון האקולוגי ולהכחדה טוטאלית של מינים, ששימשו במשך זמן רב כספקים עיקריים של משאבים מגוונים ביותר להישרדות ולהתפתחות של האנושות הפרימיטיבית. על היקף השמדת החיות האלה מעידות ברהיטות חפירות ארכאולוגיות. כך, באתר פרדמוסטי (Predmosti) שבשטח צ&#x27;כיה נתגלו שרידים של כאלף פרטים של ממותות, באתר וולצ&#x27;יה גריבה (Volchya Griva) שליד נובוסיבירסק שבשטח רוסיה – יותר מאלפיים. באזור שבין הנהרות פרוט ודנייסטר, בשטחי מולדובה ואוקראינה, נמצאו שרידים של כ-6 אלף פרטים של דוב מערות. באתר סולוטרה (Solutre) שבשטח צרפת זוהו שרידים של כ-10 אלף פרטים של סוסי פרא – טרפנים. באתר אמברוסייבקה (Amvrosievka) שבשטח אוקראינה נותרו מונחים שרידים של אלפי פרטים של ביזונים. במלחמה ההרסנית הזו נגד עולם החי, כמו במלחמות הבאות של בני אדם נגד בני אדם, ניצח האדם קודם כל את עצמו. דלדול עולם החי באירופה הביא לקיפאון בהתפתחות הקהילות האנושיות של יבשת זו ולפיגור שנמתח על פני אלפי שנים אחרי הקהילות של אסיה. כל אותם אלפי שנים, ברחבי היבשת האירופית שאיבדה את הבכורה בהתפתחות האנושית, המשיכו לנדוד שבטי ציידים-דייגים, שפעילותם הכלכלית הוגבלה לסוג המנכס של קבלת מוצרים, שגדלו בטבע ללא השתתפות האדם. הם צדו כבר חיות קטנות ובינוניות: למזלם, ביערות אירופה לא היו מעט חזירי בר, צבאים, שורי בר, כבשי בר ועיזים. גם כלי הציד, שנועדו לתפיסת חיות כאלה, נעשו קטנים יותר. במקום הסוג המדלני של הפלאו-תעשייה באה תקופת המיקרוליתים, שהיו להבים, אזמלים וקודקודים מאבן בגדלים קטנים. הקידמה ב ביצירתם של כלים כאלה התבטאה בליטוש יסודי בחול, ששחק את אי-האחידויות הקטנות והעניק למוצרים מראה מסודר ונוחות בשימוש. ובזמן זה באסיה, בשטחי המזרח התיכון, הודו וסין, החל מעבר הדרגתי לשיטות ייצור חדשות לגמרי, שנקראו על ידי המדענים המהפכה הנאוליתית. האזור המתקדם ביותר מבחינה טכנית וחברתית הופך לאזור של מה שנקרא &#x27;הסהר הפורה&#x27;, שכלל את שטחי טורקיה, ישראל, סוריה, ירדן, לבנון, עיראק ואיראן של ימינו. דווקא כאן החלה ביות חיות הבר וטיפוח הצמחים, שנתנו את ההתחלה לגידול בעלי חיים ולחקלאות. נכון, החיה המבויתת הראשונה, ככל הנראה, הייתה הכלב, שבוי שוב על ידי קהילות הציידים של אירופה. אך החלפת הציד בגידול חיות החלה דווקא במרחבי &#x27;הסהר הפורה&#x27;, ויתרה על כך, בתוצאות פעילותם של המטפחים הקדומים ביותר אנו ממשיכים להשתמש עד היום. כאן גם התרחשה הזרימה החלקה של הליקוט לחקלאות. קמה החקלאות, שסיפקה לאוכלוסיית האזור המתפתח באינטנסיביות כמות מסוימת של מוצר עודף. המעבר ממשק מנכס למשק מפיק, שצורתו ההיסטורית הראשונה הייתה הייצור החקלאי, נתן דחף להתפתחות הייצור הפרוטו-מלאכתי. הליטוש והקידוח של האבן לייצור כלים, ייצור גרזני אבן על ידיות עץ, המצאת העיצוב והשריפה של החימר ליצירת כלי חרס, בניית מגורים נוחים מעץ ומלבנים, שינו מהיסוד את חייהם של בני האדם והפכו את האדם ליוצר של הקוסמוס האנושי המאונפש שלו. בזה מסתיימת היסטוריית הטבע ומתחילה ההיסטוריה של היווצרות הציוויליזציה האנושית. == פרקים == 7jw49ht3bvmg9xc4m4bdytesbh8j8lm 0 31100 180691 2026-09-27T06:59:12Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180691 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 5''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == d2l295rly87vnuxkhncaytx1xuhtmoi 0 31101 180692 2026-09-27T06:59:18Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180692 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 6''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == mwokt3xvz1vuxh8ssjzik67xhqnh3w9 0 31102 180693 2026-09-27T06:59:54Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180693 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 7''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == ie3s4te6cy6gr2ehc8t05rqyip9vz1l 0 31103 180694 2026-09-27T06:59:59Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180694 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 8''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == q9etej7bicy3iogvp22kwahxsxmh97b 0 31104 180695 2026-09-27T07:00:06Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180695 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 9''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == b7kax1r4mtuic6gy14x5ze1mt9gts61 0 31105 180696 2026-09-27T07:00:11Z LevKrivickiy 25938 העלאת הספר «אבולוציוניזם אוניברסלי» (CC BY-SA 4.0) 180696 wikitext text/x-wiki '''אבולוציוניזם אוניברסלי — כרך 10''' מחבר: לב קריביצקי מקור: https://doi.org/10.5281/zenodo.22877303 רישיון: CC BY-SA 4.0 == פרקים == necr5ou2142lnt8kv97p6goj7qtex9l