הגות הנפש/יסודות/מבוא

<mediawiki xmlns="http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11/" xmlns:xsi="http://www.w3.org/2001/XMLSchema-instance" xsi:schemaLocation="http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11/ http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11.xsd" version="0.11" xml:lang="he">
  <siteinfo>
    <sitename>ויקיספר</sitename>
    <dbname>hewikibooks</dbname>
    <base>https://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99</base>
    <generator>MediaWiki 1.47.0-wmf.23</generator>
    <case>first-letter</case>
    <namespaces>
      <namespace key="-2" case="first-letter">מדיה</namespace>
      <namespace key="-1" case="first-letter">מיוחד</namespace>
      <namespace key="0" case="first-letter" />
      <namespace key="1" case="first-letter">שיחה</namespace>
      <namespace key="2" case="first-letter">משתמש</namespace>
      <namespace key="3" case="first-letter">שיחת משתמש</namespace>
      <namespace key="4" case="first-letter">ויקיספר</namespace>
      <namespace key="5" case="first-letter">שיחת ויקיספר</namespace>
      <namespace key="6" case="first-letter">קובץ</namespace>
      <namespace key="7" case="first-letter">שיחת קובץ</namespace>
      <namespace key="8" case="first-letter">מדיה ויקי</namespace>
      <namespace key="9" case="first-letter">שיחת מדיה ויקי</namespace>
      <namespace key="10" case="first-letter">תבנית</namespace>
      <namespace key="11" case="first-letter">שיחת תבנית</namespace>
      <namespace key="12" case="first-letter">עזרה</namespace>
      <namespace key="13" case="first-letter">שיחת עזרה</namespace>
      <namespace key="14" case="first-letter">קטגוריה</namespace>
      <namespace key="15" case="first-letter">שיחת קטגוריה</namespace>
      <namespace key="100" case="first-letter">שער</namespace>
      <namespace key="101" case="first-letter">שיחת שער</namespace>
      <namespace key="104" case="first-letter">מדף</namespace>
      <namespace key="105" case="first-letter">שיחת מדף</namespace>
      <namespace key="710" case="first-letter">TimedText</namespace>
      <namespace key="711" case="first-letter">TimedText talk</namespace>
      <namespace key="828" case="first-letter">יחידה</namespace>
      <namespace key="829" case="first-letter">שיחת יחידה</namespace>
      <namespace key="1728" case="first-letter">אירוע</namespace>
      <namespace key="1729" case="first-letter">שיחת אירוע</namespace>
    </namespaces>
  </siteinfo>
  <page>
    <title>הגות הנפש/יסודות/מבוא</title>
    <ns>0</ns>
    <id>28957</id>
    <revision>
      <id>180978</id>
      <parentid>175271</parentid>
      <timestamp>2026-10-12T12:29:53Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Pashute</username>
        <id>7150</id>
      </contributor>
      <comment>/* הרוח המניעה את העלים */</comment>
      <origin>180978</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="36690" sha1="9kjgwhnixh4zx11sbxrf1060eyu3xtf" xml:space="preserve">{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

'''מבוא לויקיספר הגות הנפש'''

(ראו בהרחבה על [[/ההשתלשלות הלשונית]] של מונחי הגות הנפש)

== הרוח המניעה את העלים ==
בעולם הקדום היתה חלוקה לחומר מול רוח ולגוף מול נפש. 

בסוף מגילת קהלת נכתב: 
::כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים...
::...יָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, 
::וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
::הֲבֵל הֲבָלִים! - אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.

את הרוח לא רואים, אבל היא מנפחת את הריאות, היא &quot;נקיה&quot; ו&quot;זכה&quot; כלומר שקופה, ויש הבדל בין רוח טובה לרוח רעה. אויר טוב אחרי הגשם הראשון בסתיו. רוח טובה נקיה מכל אבק, עם ראות טובה מאופק עד אופק, רוח הנושאת בחובה ריחות משכרים של פרחי הדר או יסמין. ולעומתה רוח רעה בעלת ריח רע, רוח עם ריח טחב ועשן שריפה. רוח רעה היוצאת מהפה עם ריחות אוכל מעוכל, או מפי הטבעת שמתחת. 

הריח הטוב והריח הרע נישאים ברוח, ומתקבלים באף של האיש או האישה הנושם את הרוח פנימה ומריח. 

הרוח גם נושאת איתה את אדי המים המתגשמים והופכים לענני גשם היורדים כטיפות, שעדיין אינם ממש חומר מוצק או קפוא שאפשר למשש ממש, אבל כבר אפשר לחוש אותם ולהרגיש בהם, ואף לשקול אותם. 

בעת העתיקה האדם ראה עלים נישאים ברוח, וחילק את העולם לשניים:
* ל'''ממשי מוחשי''', שאפשר למשש אותו בידיים ולראותו. 
* ל'''רוחני''' - שאין רואים אותו, אין למשש אותו או לאחוז בו, אך הוא קיים, ומניע את העולם. 
אף על פי שהוא לא יכל לאחוז ברוח, הרוח אחזה בחומר והניעה אותו. 

היתה זו אותה הרוח המניעה עלים בחורף, נושמת ונושפת בהרים, אך גם בתוך אפם גרונם ופיהם של בעלי החיים, כל עוד החיים בהם.

ואז בא המדע והודיע שהוא בדק ובחן וחקר וכעת הוא יודע מהי הרוח. התברר שכמו הטבע המוחשי שיש לו התנהגות קבועה על פי חוקים משלו, גם הרוח הוא חומר ממשי, אלא שהוא מפוזר בחלקיקים קטנים הרחוקים אלו מאלו. אם נקרב אותם האחד לשני הם אפילו יתגשמו לנוזל, ואחר כך ניצוק לכלי ונקפיא אותם עד שיהיו מוצקים. הכל פשוט ומובן. מדובר בסך הכל ב&quot;מצבי צבירה&quot;. ב&quot;צורה&quot; או ב&quot;תצורה&quot;. אדי המים, וכוס המים, והקרח, הם אותם מים, והים הוא אותו ים כמו העננים. זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הכל בנוי מאותם רכיבי יסוד. פרודות (המילה העברית למולקולות) של מים, שהמבנה שלהם קבוע. לכל פרודת מים שמונה תת חלקיקים (פרוטונים) מקובצים יחדיו הנקרא חלקיק היסוד של חמצן, ועוד שני תת חלקים נפרדים, שכל אחד מהם לכשעצמו הוא חלקיק היסוד של מימן. 

אבל אז בא המדע החדש וקלקל. התברר שהחלקיקים בנויים מחלקיקים שבנויים מחלקיקים שאין להם באמת מקום או זמן, ושבעצם גם החומר המוחשי והממשי איננו כלום אלא תיאור של אוסף התנהגויות ו... ו... ו... טוב עוד נגיע לזה. בואו נחזור לימי קדם, כשהכל היה פשוט ורוחני יותר. 

בימי קֶדֶם, את ההתרגשות הפחד והאומץ אפשר היה להרגיש בהאצת דופק הלב, בפעילות המוגברת של המעיים והכליות - כשמשתינים מפחד וכשהבטן מתהפכת. את הכבוד והיראה הרגישו בכבד, וגם שם חשו בדם הדופק בעורקים בקצב הלב המואץ, וניכר היה שיש הבדל בין דם של אדם נושם לדם שאין בו רוח. 
::רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם, 
::כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ -
::וְלֹא תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם הַבָּשָֽׂר!

הדמיונות, המראות שנראים באור, המחשבות והבינה - גם אלה נקשרו לרוח הלא נראית. אותה הרוח, רוח האדם הוציאה מן הכח אל הפועל, עזרה לו לתכנן, להתבונן, להביט ולהבין, ואף להניע את הגוף. כפי שכתב הרצל בגרמנית בסוף ספרו: ...אבל אם תרצו, זאת רק אגדה. ומה בכך? כל המעשים הגדולים החלו כחלומות. (ציטוט מדומיין בעיני רוחו של הכותב, אל תחפשו את המקור)

וכמובן החלומות והשגעון - אף הם נקשרו לרוח, הדיבוק שנכנס באדם ההוזה או חוזה, אחרי שאכל פטריה, צמח, או עובש, או קיבל מכה בראש. 

וכך נוצרה גם התפישה של רוחות רפאים - המדברות איתנו מעולם המתים, והאמונה בהישארות ה&quot;נפש&quot; או ה&quot;נשמה&quot;. בימינו, באיוריו הנהדרים של סימור פליישמן לספר הילדים &quot;[https://www.arvindguptatoys.com/arvindgupta/friendly-ghost.pdf רפי - רוח הרפאים הידידותית]&quot; מאת ג'יין ת'אייר, רוח הרפאים מופיעה כדמות מקווקוות מואנשת - כלומר בעלת צורה אנושית, היכולה לעבור מבעד לקירות. לפי הסיפור רפי (גאס באנגלית - במשחק מלים עם גוסט - רוח רפאים, ועם גאסט - רוח פתאומית קצרה הטופחת לפתע על פני אדם) מדליק אש ומכין ארוחה לידידו העכבר באמצעות &quot;מילות רפאים&quot; אף שלעולם אינו רעב או חש צינה, וכולם אוהבים אותו אף על פי שאיש מהדמויות בסיפור זה אינו מאמין בקיומו, וכך גם לא ההורים המספרים וקוראים את הספר לילדיהם, ולא הילדים, המסרבים להירדם כי הסיפור כל כך יפה.

== הנפש - מהות החיים ==

כפי שהראתה הדוקטור מרי מידגלי במאמרה, במדע בכלל ובמיוחד בתחום הפילוסופיה היתה מגמה להבדיל בין &quot;הרוח האנושית&quot; לבין חייהם ופעילותם הרגשית והשכלית כאחד של בעלי החיים. על זלזול זה בבעלי חיים, וביכולותיהם הרגשיות והמחשבתיות, מצאה מידגלי תיעוד רב, בכלל החברה, ובספרות המדעית בפרט. (המאמר הוקרא בפי בנה מרטין בעת קבלת פרס המלחמה בטפשות, פרס הניתן על ידי הירחון המדעי פילוסופיה עכשיו {{הערה|1=(באנגלית) [https://philosophynow.org/issues/89/The_Philosophy_Now_Festival קבלת פרס המלחמה בטפשות] נאום מרטין מידג'לי בשם אמו מרי, הירחון פילוסופיה עכשיו, כרך 89. (באתר הירחון)}}

רעיון (שגוי אולי) זה מופיע בחלוקה המקובלת שבעברית על פי הוגה הדעות היווני הקדום אריסטו: '''דצח&quot;ם''': '''ד'''ומם, '''צ'''ומח, '''ח'''י, '''מ'''דבר. למעשה, הוא דיבר על היעדרות נפש חיה בדומם, קיום נפש ניזונה (פסיכה פיטיקון) בצמח, הנפש המרגשת (פסיכה אֵיסת'טיקון) בבעלי החיים, והנפש ההוגה (פסיכה לוגיקון) באדם.

אך יש לשים לב שכבר אריסטו היה בין הנזהרים שלא להפריד לחלוטין בין רמות החיים על פי פשטות תגובותיהם. וכך מופיע בספרו על הנפש (החיה), בתרגום חדש לעברית, כאן ועכשיו:{{הערה|1=(באנגלית) [https://psychclassics.yorku.ca/Aristotle/De-anima/de-anima2.htm אריסטו על סוגי הנפש החיה], דה אנימה - על הנפש החיה, כרך ב, פרק ג', דף 414ב' שורות 1-10}}:
::בין הממשויות - כלומר הישויות הקיימות במציאות לפי המוסכמות, יש את '''הגופים''', ובראשם הגופים הטבעיים שהם היסוד לכל הגופים כולם. 
::יש מהגופים אשר להם רוח '''חיים''' - כלומר הם מזינים את עצמם, והם צומחים וגדלים. 
::הנפש אינה הגוף, אלא היא תכונה של הגוף (או בעברית החדשה: '''מאפיין''' של הגוף). 
::'''ממשות''' היא מציאות, וכך הנפש היא התממשות החיים בתוך הגוף. 
::...'''הַצֶּּמַח''', על אף פשטותו, הוא גוף אשר לו חיים, והוא מאורגן באיברים בדיוק כמו שלבעלי חיים יש איברים...
::הגוף והנפש, כמו החומר והצורה, נפרדים בהגדרה, ואין מקום כלל לשאול אם הם אחד. 
::...ולפיכך הנפש אינה קיימת בנפרד מגוף

(ובחלק ב')
::...הנפש הנמצאת בגוף מבדילה בין '''דומם''' - שאין בו חיים, לגוף חי. 
::...'''הצמח'''... גדל בכל כיוון ובכך למעשה נע בתנועה מוגבלת... מזין את עצמו ומתארגן באיברים...
::...החושים והתחושות הם המגדירים את '''בעל החי''' אף אם הוא אינו מש ממקומו.  אפילו לנמלה... ואם יש לו תחושות אזי בוודאי יש לו גם דמיונות וציפיות.
::...ויש בעלי חיים בעלי יכולת נוספת... '''בעלי שכל''' המסוגלים לחשוב...

== האיש הקטן שבעין ==
::שׇׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת עָ֑יִן!  בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי!

שמור עלי כמו שאנו שומרים על האיש הקטן היושב בתוך העין שלנו והנראה על ידי מי שמשוחח איתנו. שהרי כאשר מישהו מתקרב מידי, מיד העפעפיים נעצמים ושומרים על האישון. 
כך מבקש משורר התפילה המוקדשת לדוד או מיוחסת אליו: תפילת &quot;שִׁמְעָה ה' צֶדֶק&quot;, הרשומה בספר תהלים.   

האיש הקטן - האישון, נעלם כאשר בן האדם מת. כל עוד הוא חי, העין (הלחה) נותרת עם &quot;ניצוץ&quot; חיים &quot;הניתז&quot; ממנה, והאישון הקטן יושב בתוך העין. אך ברגע שהבן אדם מת, לחלוחית הדמעות והחיים נעלמת, ואיתה נעלם האיש הקטן. 

באיורון מצחיק משנות ה-80 נראה מחשב אישי מקינטוש שפתחו אותו ובתוכו איש קטן דחוס בתנוחה לא נוחה הכועס וצועק: אמרו לכם אף פעם לא לפתוח את זה!!

בספרו של הפרופסור דניאל דנט &quot;מוּדעוּת מוסברת&quot; (Consciousness Explained) מקדיש דנט חלק ניכר מהספר להפרכת התפישה השגויה שיש איש קטן בתוך הראש היושב ומנהל את העניינים. 

'''אין איש קטן בתוך המוח'''. אין אישון היושב בתוך אולם ההצגות וחוזה במרחב. אין [https://thinkonthesethingstoo.files.wordpress.com/2011/04/homunculus.jpg?w=520 הוֹמוּנקוּלוּס היושב בתיאטרון הקרטזי] שבמוח.

במקום זה דניאל דנט מוכיח שלמעשה יש גרסאות שונות של כל הרכיבים המרכיבים יחדיו את התפישות התחושות והפעולות, גרסאות המתחרות זו בזו, או המחזקות ומסייעות זו לזו, עד שמופק הדיבור או מופעלים השרירים, או עד שהזיכרון על רכיביו נשמר במוח.

= עליונות האדם או לא = 
בימינו חוקרים רבים מאמינים בעליונות איכותית של האדם על שאר מיני החי. כך, ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בנושא חקר הלשון, פותח בפרק מקוצר על הבדלי הלשון האנושית לעומת התקשורת של כל שאר מיני בעלי החיים (ומאליו ברור שאין דנים כלל בצמחים או חידקים). 

המסקנות של רוב החוקרים, לפי ספרי האו&quot;פ (לדוגמא הספר חקר השפה, אירנה בוטוויניק ונורית מלניק, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2017 עמודים 31-40) הן שבניגוד למה שהוצג בשנות השישים ותחילת שנות השבעים על קופים שיכלו לתקשר בשפת סימנים, או על יונקים ימיים המסוגלים לפתור בעיות ממוחשבות, ועל תקשורת מתוחכמת בתוך זן ציפורים זה או אחר,  ועל פענוח תקשורת הדבורים או חרקים אחרים, בשנים שלאחר מכן התברר שתקשורת זו היתה מוגבלת ולא מתחילה להתקרב לרמת התחכום והמופשטות שאליה הגיעה השיחה האנושית בחברה המתורבתת, שפה אשר לדברי חוקר הלשון (ואיש השמאל הקיצון) נעם חומסקי וחבריו, עיקרה מוּלדת באדם - גדלה בתוך מבנה מוחו וכמו שסוס הולך על רגליו עם הלידה, כך האדם מסוגל להתחיל בתהליכי למידת הדיבור (והחשיבה הנלווית לכך, או לחשיבה ולתהליכי הדיבור הנלווים לכך), מרגע לידתו.   

כפי שנראה בהמשך, בחלקים מתוך ספר מקוון זה, גם בתחום הגות הנפש - כלומר בחקר התחושות והרגשות הבאים יחד עם המחשבות ושאר הפעילות המודעת והפנימית של המוח בשיתוף עם אברי הגוף, הוגים רבים סבורים שיש לנו לבני האדם עדיפות שכלית ויכולת מחשבתית העולה לאין שיעור והשונה מהותית מכל סוג של עיבוד מוחי או תקשורתי שיש לבעלי החיים. (וראו [[הגות הנפש/יסודות/בעלי חיים]] להרחבה על כך.) 

יש המוסיפים להבדלים המהותיים בין בני האדם לשאר עולם החי את הרגשות ו&quot;התכונות הנפשיות&quot; ולפי זה התמנון או אפילו הכלב והחתול אינם יכולים לחוש את הצבע או להרגיש צער כפי שבני אדם חווים זאת. עוד נשוב לעניין זה בכמה &quot;נסויי מחשבה&quot; שהם משחקי מחשבה שנועדו לשכנע את הקוראים להסכים עם דעת הוגה ה&quot;ניסוי&quot; לכאן או לכאן.  

מצד שני היו שהקצינו לכיוון הפוך ונטו לקבל את הדיעה שאין כל הבדל בין האדם על &quot;רגשותיו&quot; הייחודיים כביכול, לבין בעלי חיים ואפילו - באופן תיאורתי, לבין יצור מלאכותי כמו רובוט (או יצור תיאורטי, כמו זומבי), בתנאי שיהיו לו את מערכות ההגבה הדומות לאלו האנושיות או החייתיות. (ראו להלן רשימת הוגים שדנו בהשוואה בין רגשות האדם לבעלי חיים ויצורים קיימים או אפשריים אחרים).

בעניין זה אנו מכירים את הויכוח התלמודי אם &quot;צער בעלי חיים דאוריתא או לא&quot; - כלומר אם ההתחשבות שראינו אצל חז&quot;ל ברגשות בעלי חיים הוא ציווי מקראי, ראיון מאוחר יותר, או עקרון שבכלל אין נכון לשמרו. שאלות דומות נשאלו גם בפילוסופיה היוונית. (להרחבה ראו הפרק [[הגות הנפש/יסודות/החוויה/בעלי החוויה|על בעלי החוויה]]) אריסטו, לדוגמה, הגיע למסקנה שלצורך הטיפול המוסרי הנכון ברגשות על ידי אדם ממוזג, כלומר מאוזן בצורה טובה, אדם שקול ואמיץ ישתמש בכעס רק כאשר הוא זיהה עלבון אמיתי, ויתמודד עם פחד בהערכה שכלתנית מודעת ומחושבת של המצב לאשורו. מכיוון שלדעת אריסטו בעלי החיים מגיבים מאליהם על פי הרגע, ללא הערכה שכלית מחשבתית, אין להם את רגשות האדם.{{הערה|1=ראו באנגלית [https://www.jstor.org/stable/26307269 על חיות רגשות ומוסר] ויליאם פורטנבאוך, מתוך כתב העת המדעי לספרות קלסית ''ארתוסה'', בהוצאת מכללת ג'ון הופקינס (אתר כתבי העת המדעיים JSTOR, לבעלי הרשאה בלבד))}}

בספרו (באנגלית, אינקוגניטו...) &quot;בסתר - חיי השכל הסודיים&quot; מאת דוד איגלמן (ספר עם כריכה צהובה בלתי נשכחת) על הרצון ועל בחירה חפשית לאור מדעי המוח וחקר המחשבה והתפישה השכלית בפסיכולוגיה קוגניטיבית, מובאות דוגמאות של הענשת בעלי חיים שפגעו באדם ובהם חשמול פיל שהשתולל ורמס בני אדם למוות בניו יורק. (שנתיים אחרי שכתבתי את זה כאן, מצאתי שנכתב על כך ספר, ומעבדות אדיסון תיעדו את ההוצאה להורג באחד מסרטי התיעוד המוקדמים. הפיל נקרא טופּסי וזה היה בשנת 1903). גם במקרא ובחוקי המזרח הקדום מתועד הרג שור שהרג אדם. 
::וְכִי יִגַּח שׁוֹר - אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה, וָמֵת? (כלומר והאיש או האשה מתו) 
::סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר (כלומר יש להרוג אותו תחת גל אבנים שיזרקו עליו), 
::וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.  
::- וּבַעַל הַשּׁוֹר - נָקִי. 

::וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ? 
::וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה?! 
::הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת! 

::אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו? וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. 

בימינו, במלחמת החקלאים נגד עורבים התוקפים את התרנגולות בלול, נוהגים לתפוס עורב ולקעקע אותו מת ופרוס כנפיים על הגג &quot;למען יראו וייראו&quot; כלומר כדי להפחיד אותם. 

באילוף כלבים מקובל לדבר אל הכלבים וניכר שהכלב מסוגל לזהות ולהבין (וגם להביע) רגשות כמו טון נוזף, וטון מתחנן. 

== התנשאות האדם על הטבע ותוצאותיו ==
החוקרת [[w:he:מרי מידג'לי|מרי מיג'לי]] עסקה במחקר נרחב על סוג של &quot;תפיסה דתית&quot; ו&quot;אמונה&quot; באדם המדעי והטכנולוגי &quot;העליון&quot;, כפי שעלה מקריאת הפרקים האחרונים של רבים מספרי הלימוד של התקופה, משנות החמישים והלאה. אמונה זו היתה שהאדם בעל יכולת השליטה בתופעות לאחר שהבין אותן כראוי, הוא אדם עליון &quot;טוב ומשובח יותר&quot;, &quot;שיכבוש&quot; את כל הבלתי נודע, ויביא את האדם לשליטה ידענית (וממילא גם טובה וחסרת מעצורים) בעולם. יחד עם עמדה זו, באה גם תפיסה אתנו-צנטרית, שהחי והטבע כולו נועד לשרת את האדם, עמדה שלפיה לבעלי החיים, או לחיים בכלל אין כל חשיבות מעבר לשאלת ההישרדות החמרית. בסדרה של מאמרים פולמוסיים מתוקשרים התמודדה עם כותרת ספרו של ריצ'ארד דוקינס, &quot;הגן האנוכי&quot; ולמרות מחאותיו שהיא מעמידה את דבריו באור שאינו נכון, היא התפלמסה גם עם תוכן דבריו הכתובים בעמדה &quot;שוביניסטית&quot; כלפי שאר עולם החי. יחד עם זה הראתה בסדרת מאמרים שהפכה לשני ספרים בנושא, שהחוקים בעולם והחברה האנושית בכללה, הרסניים כלפי הטבע, ואפילו עוינים לחי ולצומח המתורבת והמוכפף לו - בעיקר לחיות מחמד.   


חוקרים רבים מאשימים את האדם ברבים מההכחדות בעידן ההלוקן הכולל את תקופת הקרח האחרונה, וראשית תקופת האבן, כולל הכחדת הממותות, לוויתנים גדולים מיני עצים וציפורים ועוד, הכחדה הנמשכת גם בימינו בעקבות התנהגותנו המתנשאת. (ראו בהרחבה [[w:he:ארוע ההכחדה בהלוקן|על הכחדת הטבע בידי אדם בעידן ההלוקן: מתקופת האבן ועד ימינו]] על פי רעיונות שהוצגו לראשונה בידי המדען אך הגזען ג'ורג'ה קוּביֶר והוצגו בידי עיתונאית המדע אליזבט קולבר בספרה '''ההכחדה השישית'''.{{הערה|בעניין ההכחדה ראו בויקיפדיה באנגלית על הספר: [[w:en:The Sixth Extinction: An Unnatural History]]}}

== החשיבה השכלית הגופנית - במוח ובשאר הגוף ==
בעת העתיקה זיהו לרוב באופן שגוי, את הרגשות התחושות המחשבות והדמיונות, בחלקי גוף שונים כמו הלב הכבד הכליות וכיס המרה. 

בתחילת העת החדשה הרפואה התקדמה מספיק כך שידעו על תפקיד הלב העיקרי ומערכת הדם, ובכל זאת הכירו בכך שלגוף על בלוטותיו ותגובותיו יש חלק בתפישה, והיא אינה רק תוצר של המוח. רנה דקארט וגוטפריד לייבניץ כתבו על זה. 

ככל שעובר הזמן מסתבר שהבלוטות - אברי הבלוטה, (לא &quot;הבלוטוס&quot;), ומערכת הלימפה - מערכת העברת ההורמונים, אותם חמרי ההשפעה הנפשית, מרכזיים אף הם, וכך גם אברי החישה, ואברי המטרה - השרירים, ואפילו השערות הסומרות, הם חלק מתהליך החשיבה, ואין לראות רק את המוח כ&quot;מקום השכל&quot; ואין בלתו. כך טען הרופא ד&quot;ר ריצ'רד ברגלנד בספרו מרקם השכל (The Fabric of Mind) יצא בשנת 1985. כיום רבים מחוקרי התפישה אוחזים בעמדה זו, ויש לה תימוכין מהמחקר העצבי ובעיקר מתחום הדימות. בין ההוגים והחוקרים: הוברט דרייפוס (נפטר 2017) ואנטוניו דמאסיו שניהם מאונ' קליפורניה, וחתן פרס נובל ג'רלד אדלמן מארה&quot;ב וממכון ויצמן בישראל (נפטר 2014). 

=== יצירת שפה, רגשות, וריבוי מימושים ===
את יצירת השפה וחלקיו ניתן להשיג ב&quot;חומרה ותוכנה&quot; שונים מאלו של האדם, תופעה הנקראת '''ריבוי מופעים''', או '''ריבוי מימושים'''. 

דוגמאות לזה ניתן לראות בתקשורת בעלי חיים: במוחם של עופות אין כלל אונה קדמית, שם נמצא אזור ברוקה - אחד מאזורי הדיבור החשובים של האדם, ולמרות זאת הם מייצרים רכיבי דיבור בשכלם, למשל, בתקשורת בין עורבים לבין עצמם הם מפיקים מילים מובחנות, ובתקשורת עם בני אדם הם מסוגלים לשמוע פקודות, לנתח את הדברים הנאמרים להם ולפעול על פיהם. 

כך גם ריבוי-מימושים שכלי של תקשורת מתקבלת בין נמלים, המעבירים מסר יחד עם הזדהות זה עם לזה, באמצעות חמרי ריח וזירוז. 
[https://www.youtube.com/watch?v=5CAjWaZx2Ks ראו כאן נמלים מתקשרות אלו עם אלו באמצעות חומרי ריח ומזון]. יש גם עדות [https://www.youtube.com/watch?v=Couu-KZ7O1c לתקשורת קולית של נמלים] באמצעות תיפוף רגליים וקולות צרצור הנוצרים בחיכוך של עור הבטן. 

בהקשר זה, נהוג גם לצרף את ה'''תחושות''', ה'''רגשות''', ו'''ההרגשות''', לשיח המדעי על '''שפה, מחשבה ותבונה'''. השאלה היא האם גם הקוף, הכלב, העורב, התמנון, האמֶבה או חד תאיים אחרים, ורובוטים &quot;מרגישים&quot; או מסוגלים לחוש תחושות כמונו, להרגיש ולהתרגש. ראו למשל [https://www.youtube.com/watch?v=laod4t3woeU בסרטון לא מעמיק זה על רגשות בעלי חיים]. 

==== דוגמאות לריבוי מימושים ====
'''התמנון''' למשל, שמוחו מבוזר בזרועותיו, זרועות שמגיבות לעתים ברפלקס - תגובה לא רצונית מאליה כמו מצמוץ העפעפיים באדם, אך אף על פי כן התמנון גם משתף את רכיבי המוח המפוזרים, מסוגל לחשב ולזכור דרכי מילוט מסכנה, ומגיב במה שנראה ככאב לגירויים שעלולים לפגוע בו כמו צריבה חומצית או חום שורף. 

'''האמבה''', יצור זעיר חד-תאי, חסרת הצורה הקבועה, משנָה את כיוון תנועתה ומתכווצת למגע עם חומרים צורבים, תוך שימוש במנגנון לא פשוט, אף שבעבר מדענים שיערו שזו תגובה פשוטה ביותר הדומה לתגובת טיפה של שמן כשזו באה במגע עם סבון. ראו למשל בספרו של ראלף בוקסבוים &quot;חיות ללא עמוד שדרה&quot; שמהדורתו הראשונה יצאה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1911, זמן רב לפני פענוח הדנ&quot;א ומנגנוני התורשה. בספר הוא מספר על ה'''[[W:he:סנדלית|סנדלית]]''', אף היא יצור חד תאי פשוט, אשר בגלל שאיבה מתמדת של חומר הנמצא לפני פיה אל גופה, ופליטתו מאחוריה, לנבא מה תהיה הסביבה בהמשך, סביבה שהסנדלית טרם הגיעה אליה, ולהגיב בצורה פשוטה על ידי שינוי כיוון, במקרה שתיתקל בחומרים שעלולים להזיק לה. בכך היא לכאורה נוקטת ב&quot;תכנית מילוט&quot; (אסטרטגיית הימנעות) מתוחכמת לכאורה, שמונעת ממנה להיכנס לאיזורים המסוכנים. יש הסבורים שכמו שאין תחכום בהתנהגות הסנדלית, כך אין תחכום מיוחד אף בהתנהגות מסובכת כמו אלו של בעלי חיים עיליים ואפילו לא של האדם, אלא אוסף תגובות מותאם עם הזמן והניסיון, בצירוף יכולות שהועברו בתורשה, בתהליך של סינון איטי והיזון חוזר עצמי משך מאות אלפי רבבות שנים. 

'''צרעת הספיקס''': לעומתם החוקר היהודי דוגלאס הופשטטר (כותב הספרים גדל אשר ובאך, והספר אני ועין המוח The minds eye) הדגים הדרגתיות בין רמות ההתנהגות התבונית לכאורה של בעלי חיים, כששם את צרעת הספיקס בתחתית הרשימה. צרעה זו פועלת על פי תכנית מתוחכמת לכאורה, בה היא מביאה זחל פרפר משותק אל הקן שלה, זחל שימשיך לחיות וישמור כך על &quot;טריותו&quot; עת הביצים שהטילה בו יבקעו, והוא ישמש מזון חי לצאצאים הרכים והרעבים. הבאת הזחל אל הקן גם הוא מתוחכם: היא גוררת את הזחל אל פתח המערה שחפרה בחול, נכנסת פנימה לסיבוב ובודקת שהכל תקין, ואז מושכת את הזחל לתוך המערה, מטילה את הביצים בזחל, ואוטמת את הקן על הזחל והביצים שבו. אלא שכאן מתבררת ההתנהגות העוברת בתורשה ללא תבונה. אם בשלב שהיא נכנסת לתוך המערה לצורך הבדיקה מזיזים אפילו בקצת את הזחל מהמקום שבו הוא הונח, הצירעה האם תחזיר אותו למקום המדוייק בו היה, ושוב תיכנס לסבב בדיקה במערה. הופשטטר (שלקרוביו חנות ישנה למכונות תפירה ליד כיכר הדוידקה בירושלים) קורא להתנהגות כזו &quot;ספיקסית&quot;, והוא מזהה אותה בכלבים העומדים ונובחים במקום לחפש חור בגדר, ובאנשים המכורים להימורים או היושבים קפואים במקומם וצופים בסרטים בטלוויזיה ובמחשב, מבלי יכולת להבחין בקיבעון שלהם עצמם. 

'''מחשבים''': כיום המחשבים מסוגלים לנתח דיבור ולהפיק אותו{{הערה|1=ספר זה החל להיכתב בשנת 2019, ארבע שנים לפני מהפיכת הבינה המלאכותית וצ'ט ג'י.פי.טי (טרם צאת הגפ&quot;ת)}}, חלק מהתהליכים דומה לתהליכי החשיבה והתחושה שבאדם, אך המימוש הוא בחומרה ותוכנה אחרים לחלוטין מן המוח על עצביו, כמובן. מצד שני, ישנם נסיונות לדמות את אופני החישוב המוחי, במערכות הנקראות &quot;רשתות עצביות מלאכותיות&quot; או לפחות לדמות חלק מן התהליכים ואופן ייצוגם באותות העצביים, בהנחה שהפעולה העצבית קשורה רק ל&quot;ירי&quot; אות עצבית או המנעות מן הירי, או לקצב הירי, ואין סוגים שונים של קשרים, אף שיש סוגים שונים של חומרי הולכה עצבית העוברים במרווח העצבי - הסינפסה, וגורמים להמשך האות החשמלית בעצב הבא.{{הערה|1=בימים אלה ממש, באביב התשפ&quot;ד, ובארבעת השנים שקדמו להם, שקד ושוקד כותב שורות אלו על מערכת הבנה מלאכותית, &quot;אוברסטנד&quot;, שתידע להגיב באופן הגיוני ורגשי הדומה לתגובה האנושית המודעת, ההישגית והלכידה - קונסיינטית, קונגרואנטית, וקוהרנטית, ותוכל להבין את מה שהיא אומרת ומה שאחרים אומרים לה.}}

'''אנשים שונים''': אפילו בין אדם אחד למשנהו יש הבדלים, ועם כל הדמיון והאחידות שיש בין כל בני האדם, סביר שיש כאלו המבצעים את ההבנה, את החשיבה, ואת הפקת הדיבור באופן שונה מאחרים. רוב האנשים הכותבים בעט אוחזים בו בקצות אצבעות יד ימין, אך יש שעושים זאת אחרת: באגרוף יד שמאל או בין אצבעות הרגל למשל. הסבירות לכך שקיים שוני משמעותי באופן ההבנה, אופן החשיבה, ואופן הפקת הדיבור, גדולה עוד יותר כשמגיעים להבדלים בין גברים לנשים, להבדלים בין חברה לחברה, בין קבוצות שחונכו בדרכים שונות זו מזו, בין מאמיני דתות שונות, בין שבטים ולאומים, וכמובן להבדלים בין הדיבור בשפות שונות, וברמות שונות של שפה - דיבור ילדי לעומת דיבור מבוגרים, דיבור רגשני לעומת דיבור מקצועי או מדעי וכו'.

== רשימת תרגילי חשיבה - השוואת שכל האדם לאחרים ==
להשלים ולקשר

הוגים רבים בני ימינו השוו ומשווים בין רגשות היצורים השונים בדרך כלל בלי להכחיש את עצם קיומן של הרגשות. רבים מהם כתבו תרגילי חשיבה משכנעים לכאן או לכאן:  
* '''על דו שיח בין בת קול לבן תמותה''' - של '''רימון שמוליאן'''. המאמר קורא לסופר לחבק עצים ולדבר אליהם. נמצא בספרו של '''דוגלאס הופשטטר''' - The minds eye אני ועין מוחי. תורגם לעברית, (אחרי שתרגמתי למגירה, תרגום שלענ&quot;ד היה טוב יותר) 
* '''איך זה להיות עטלף''' - של '''תומס נייגל'''. על כך שאין באמת אפשרות לדעת זאת ברמה שאנו חושבים שאנו חוווים חווייות של אדם אחר. יצויין שד&quot;ר '''טמפל גרנדין''' טוענת שהיא יכולה כאוטיסטית &quot;להזדהות&quot; עם בעלי חיים, שלדעתה אוטיסטים כמוה.  
* '''החדר של מרי''' - היודעת הכל על אדום חוץ מן החוויה - של '''פרנק ג'קסון''', 
* '''החתול של שרדינגר''' - בגירסתו המקורית בה הגיוני שבכל רגע נתון הוא באחד המצבים: או חי או מת,  וזו בעיית ידיעה בלבד,  ובגירסתו החדשה - בה הנמשל גם חי וגם מת בו זמנית, כמסקנה מהממצאים. 
* '''החדר הסיני''' - הברגים הקטנים העיוורים למשמעות הכוללת במשימת תרגום - של ג'ון צירל. 
* '''הסוֶפר ספרטנים''' - ספרטאי העל, החיים בספרטה ומנותקים מכל תגובה למרות התחושות,- של האיש הילארי פוטנם, 
* '''מוח העם הסיני''' - מאמר נגד פונקציונליות, לפיו כל סיני ייצג תא עצב מסויים במוח אנושי- של נד בלוק, 
* שאלת '''חלומות התמנונים על דיונון חשמלי''' - של '''ג'פרי סמית'''', הדן בסוג מאוד שונה של מבנה חיצוני של המוח, ולמרות זאת מסוגל לנתח ולחשב, והמציג התנהגות הדומה לכאב, לערנות למציאות, ועוד.

== הערות ==
{{הערות שוליים}}

{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

[[קטגוריה:הגות הנפש]]</text>
      <sha1>9kjgwhnixh4zx11sbxrf1060eyu3xtf</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>180979</id>
      <parentid>180978</parentid>
      <timestamp>2026-10-13T09:58:00Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Pashute</username>
        <id>7150</id>
      </contributor>
      <comment>/* עליונות האדם או לא */</comment>
      <origin>180979</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="37642" sha1="k9nhtupk8jmlfjcs6zj90s0h7kgoizv" xml:space="preserve">{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

'''מבוא לויקיספר הגות הנפש'''

(ראו בהרחבה על [[/ההשתלשלות הלשונית]] של מונחי הגות הנפש)

== הרוח המניעה את העלים ==
בעולם הקדום היתה חלוקה לחומר מול רוח ולגוף מול נפש. 

בסוף מגילת קהלת נכתב: 
::כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים...
::...יָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, 
::וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
::הֲבֵל הֲבָלִים! - אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.

את הרוח לא רואים, אבל היא מנפחת את הריאות, היא &quot;נקיה&quot; ו&quot;זכה&quot; כלומר שקופה, ויש הבדל בין רוח טובה לרוח רעה. אויר טוב אחרי הגשם הראשון בסתיו. רוח טובה נקיה מכל אבק, עם ראות טובה מאופק עד אופק, רוח הנושאת בחובה ריחות משכרים של פרחי הדר או יסמין. ולעומתה רוח רעה בעלת ריח רע, רוח עם ריח טחב ועשן שריפה. רוח רעה היוצאת מהפה עם ריחות אוכל מעוכל, או מפי הטבעת שמתחת. 

הריח הטוב והריח הרע נישאים ברוח, ומתקבלים באף של האיש או האישה הנושם את הרוח פנימה ומריח. 

הרוח גם נושאת איתה את אדי המים המתגשמים והופכים לענני גשם היורדים כטיפות, שעדיין אינם ממש חומר מוצק או קפוא שאפשר למשש ממש, אבל כבר אפשר לחוש אותם ולהרגיש בהם, ואף לשקול אותם. 

בעת העתיקה האדם ראה עלים נישאים ברוח, וחילק את העולם לשניים:
* ל'''ממשי מוחשי''', שאפשר למשש אותו בידיים ולראותו. 
* ל'''רוחני''' - שאין רואים אותו, אין למשש אותו או לאחוז בו, אך הוא קיים, ומניע את העולם. 
אף על פי שהוא לא יכל לאחוז ברוח, הרוח אחזה בחומר והניעה אותו. 

היתה זו אותה הרוח המניעה עלים בחורף, נושמת ונושפת בהרים, אך גם בתוך אפם גרונם ופיהם של בעלי החיים, כל עוד החיים בהם.

ואז בא המדע והודיע שהוא בדק ובחן וחקר וכעת הוא יודע מהי הרוח. התברר שכמו הטבע המוחשי שיש לו התנהגות קבועה על פי חוקים משלו, גם הרוח הוא חומר ממשי, אלא שהוא מפוזר בחלקיקים קטנים הרחוקים אלו מאלו. אם נקרב אותם האחד לשני הם אפילו יתגשמו לנוזל, ואחר כך ניצוק לכלי ונקפיא אותם עד שיהיו מוצקים. הכל פשוט ומובן. מדובר בסך הכל ב&quot;מצבי צבירה&quot;. ב&quot;צורה&quot; או ב&quot;תצורה&quot;. אדי המים, וכוס המים, והקרח, הם אותם מים, והים הוא אותו ים כמו העננים. זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הכל בנוי מאותם רכיבי יסוד. פרודות (המילה העברית למולקולות) של מים, שהמבנה שלהם קבוע. לכל פרודת מים שמונה תת חלקיקים (פרוטונים) מקובצים יחדיו הנקרא חלקיק היסוד של חמצן, ועוד שני תת חלקים נפרדים, שכל אחד מהם לכשעצמו הוא חלקיק היסוד של מימן. 

אבל אז בא המדע החדש וקלקל. התברר שהחלקיקים בנויים מחלקיקים שבנויים מחלקיקים שאין להם באמת מקום או זמן, ושבעצם גם החומר המוחשי והממשי איננו כלום אלא תיאור של אוסף התנהגויות ו... ו... ו... טוב עוד נגיע לזה. בואו נחזור לימי קדם, כשהכל היה פשוט ורוחני יותר. 

בימי קֶדֶם, את ההתרגשות הפחד והאומץ אפשר היה להרגיש בהאצת דופק הלב, בפעילות המוגברת של המעיים והכליות - כשמשתינים מפחד וכשהבטן מתהפכת. את הכבוד והיראה הרגישו בכבד, וגם שם חשו בדם הדופק בעורקים בקצב הלב המואץ, וניכר היה שיש הבדל בין דם של אדם נושם לדם שאין בו רוח. 
::רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם, 
::כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ -
::וְלֹא תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם הַבָּשָֽׂר!

הדמיונות, המראות שנראים באור, המחשבות והבינה - גם אלה נקשרו לרוח הלא נראית. אותה הרוח, רוח האדם הוציאה מן הכח אל הפועל, עזרה לו לתכנן, להתבונן, להביט ולהבין, ואף להניע את הגוף. כפי שכתב הרצל בגרמנית בסוף ספרו: ...אבל אם תרצו, זאת רק אגדה. ומה בכך? כל המעשים הגדולים החלו כחלומות. (ציטוט מדומיין בעיני רוחו של הכותב, אל תחפשו את המקור)

וכמובן החלומות והשגעון - אף הם נקשרו לרוח, הדיבוק שנכנס באדם ההוזה או חוזה, אחרי שאכל פטריה, צמח, או עובש, או קיבל מכה בראש. 

וכך נוצרה גם התפישה של רוחות רפאים - המדברות איתנו מעולם המתים, והאמונה בהישארות ה&quot;נפש&quot; או ה&quot;נשמה&quot;. בימינו, באיוריו הנהדרים של סימור פליישמן לספר הילדים &quot;[https://www.arvindguptatoys.com/arvindgupta/friendly-ghost.pdf רפי - רוח הרפאים הידידותית]&quot; מאת ג'יין ת'אייר, רוח הרפאים מופיעה כדמות מקווקוות מואנשת - כלומר בעלת צורה אנושית, היכולה לעבור מבעד לקירות. לפי הסיפור רפי (גאס באנגלית - במשחק מלים עם גוסט - רוח רפאים, ועם גאסט - רוח פתאומית קצרה הטופחת לפתע על פני אדם) מדליק אש ומכין ארוחה לידידו העכבר באמצעות &quot;מילות רפאים&quot; אף שלעולם אינו רעב או חש צינה, וכולם אוהבים אותו אף על פי שאיש מהדמויות בסיפור זה אינו מאמין בקיומו, וכך גם לא ההורים המספרים וקוראים את הספר לילדיהם, ולא הילדים, המסרבים להירדם כי הסיפור כל כך יפה.

== הנפש - מהות החיים ==

כפי שהראתה הדוקטור מרי מידגלי במאמרה, במדע בכלל ובמיוחד בתחום הפילוסופיה היתה מגמה להבדיל בין &quot;הרוח האנושית&quot; לבין חייהם ופעילותם הרגשית והשכלית כאחד של בעלי החיים. על זלזול זה בבעלי חיים, וביכולותיהם הרגשיות והמחשבתיות, מצאה מידגלי תיעוד רב, בכלל החברה, ובספרות המדעית בפרט. (המאמר הוקרא בפי בנה מרטין בעת קבלת פרס המלחמה בטפשות, פרס הניתן על ידי הירחון המדעי פילוסופיה עכשיו {{הערה|1=(באנגלית) [https://philosophynow.org/issues/89/The_Philosophy_Now_Festival קבלת פרס המלחמה בטפשות] נאום מרטין מידג'לי בשם אמו מרי, הירחון פילוסופיה עכשיו, כרך 89. (באתר הירחון)}}

רעיון (שגוי אולי) זה מופיע בחלוקה המקובלת שבעברית על פי הוגה הדעות היווני הקדום אריסטו: '''דצח&quot;ם''': '''ד'''ומם, '''צ'''ומח, '''ח'''י, '''מ'''דבר. למעשה, הוא דיבר על היעדרות נפש חיה בדומם, קיום נפש ניזונה (פסיכה פיטיקון) בצמח, הנפש המרגשת (פסיכה אֵיסת'טיקון) בבעלי החיים, והנפש ההוגה (פסיכה לוגיקון) באדם.

אך יש לשים לב שכבר אריסטו היה בין הנזהרים שלא להפריד לחלוטין בין רמות החיים על פי פשטות תגובותיהם. וכך מופיע בספרו על הנפש (החיה), בתרגום חדש לעברית, כאן ועכשיו:{{הערה|1=(באנגלית) [https://psychclassics.yorku.ca/Aristotle/De-anima/de-anima2.htm אריסטו על סוגי הנפש החיה], דה אנימה - על הנפש החיה, כרך ב, פרק ג', דף 414ב' שורות 1-10}}:
::בין הממשויות - כלומר הישויות הקיימות במציאות לפי המוסכמות, יש את '''הגופים''', ובראשם הגופים הטבעיים שהם היסוד לכל הגופים כולם. 
::יש מהגופים אשר להם רוח '''חיים''' - כלומר הם מזינים את עצמם, והם צומחים וגדלים. 
::הנפש אינה הגוף, אלא היא תכונה של הגוף (או בעברית החדשה: '''מאפיין''' של הגוף). 
::'''ממשות''' היא מציאות, וכך הנפש היא התממשות החיים בתוך הגוף. 
::...'''הַצֶּּמַח''', על אף פשטותו, הוא גוף אשר לו חיים, והוא מאורגן באיברים בדיוק כמו שלבעלי חיים יש איברים...
::הגוף והנפש, כמו החומר והצורה, נפרדים בהגדרה, ואין מקום כלל לשאול אם הם אחד. 
::...ולפיכך הנפש אינה קיימת בנפרד מגוף

(ובחלק ב')
::...הנפש הנמצאת בגוף מבדילה בין '''דומם''' - שאין בו חיים, לגוף חי. 
::...'''הצמח'''... גדל בכל כיוון ובכך למעשה נע בתנועה מוגבלת... מזין את עצמו ומתארגן באיברים...
::...החושים והתחושות הם המגדירים את '''בעל החי''' אף אם הוא אינו מש ממקומו.  אפילו לנמלה... ואם יש לו תחושות אזי בוודאי יש לו גם דמיונות וציפיות.
::...ויש בעלי חיים בעלי יכולת נוספת... '''בעלי שכל''' המסוגלים לחשוב...

== האיש הקטן שבעין ==
::שׇׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת עָ֑יִן!  בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי!

שמור עלי כמו שאנו שומרים על האיש הקטן היושב בתוך העין שלנו והנראה על ידי מי שמשוחח איתנו. שהרי כאשר מישהו מתקרב מידי, מיד העפעפיים נעצמים ושומרים על האישון. 
כך מבקש משורר התפילה המוקדשת לדוד או מיוחסת אליו: תפילת &quot;שִׁמְעָה ה' צֶדֶק&quot;, הרשומה בספר תהלים.   

האיש הקטן - האישון, נעלם כאשר בן האדם מת. כל עוד הוא חי, העין (הלחה) נותרת עם &quot;ניצוץ&quot; חיים &quot;הניתז&quot; ממנה, והאישון הקטן יושב בתוך העין. אך ברגע שהבן אדם מת, לחלוחית הדמעות והחיים נעלמת, ואיתה נעלם האיש הקטן. 

באיורון מצחיק משנות ה-80 נראה מחשב אישי מקינטוש שפתחו אותו ובתוכו איש קטן דחוס בתנוחה לא נוחה הכועס וצועק: אמרו לכם אף פעם לא לפתוח את זה!!

בספרו של הפרופסור דניאל דנט &quot;מוּדעוּת מוסברת&quot; (Consciousness Explained) מקדיש דנט חלק ניכר מהספר להפרכת התפישה השגויה שיש איש קטן בתוך הראש היושב ומנהל את העניינים. 

'''אין איש קטן בתוך המוח'''. אין אישון היושב בתוך אולם ההצגות וחוזה במרחב. אין [https://thinkonthesethingstoo.files.wordpress.com/2011/04/homunculus.jpg?w=520 הוֹמוּנקוּלוּס היושב בתיאטרון הקרטזי] שבמוח.

במקום זה דניאל דנט מוכיח שלמעשה יש גרסאות שונות של כל הרכיבים המרכיבים יחדיו את התפישות התחושות והפעולות, גרסאות המתחרות זו בזו, או המחזקות ומסייעות זו לזו, עד שמופק הדיבור או מופעלים השרירים, או עד שהזיכרון על רכיביו נשמר במוח.

= עליונות האדם או לא = 
בימינו חוקרים רבים מאמינים בעליונות איכותית של האדם על שאר מיני החי. כך, ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בנושא חקר הלשון, פותח בפרק מקוצר על הבדלי הלשון האנושית לעומת התקשורת של כל שאר מיני בעלי החיים (ומאליו ברור שאין דנים כלל בצמחים או חידקים). 

המסקנות של רוב החוקרים, לפי ספרי האו&quot;פ (לדוגמא הספר חקר השפה, אירנה בוטוויניק ונורית מלניק, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2017 עמודים 31-40) הן שבניגוד למה שהוצג בשנות השישים ותחילת שנות השבעים על קופים שיכלו לתקשר בשפת סימנים, או על יונקים ימיים המסוגלים לפתור בעיות ממוחשבות, ועל תקשורת מתוחכמת בתוך זן ציפורים זה או אחר,  ועל פענוח תקשורת הדבורים או חרקים אחרים, בשנים שלאחר מכן התברר שתקשורת זו היתה מוגבלת ולא מתחילה להתקרב לרמת התחכום והמופשטות שאליה הגיעה השיחה האנושית בחברה המתורבתת, שפה אשר לדברי חוקר הלשון (ואיש השמאל הקיצון) נעם חומסקי וחבריו, עיקרה מוּלדת באדם - גדלה בתוך מבנה מוחו וכמו שסוס הולך על רגליו עם הלידה, כך האדם מסוגל להתחיל בתהליכי למידת הדיבור (והחשיבה הנלווית לכך, או לחשיבה ולתהליכי הדיבור הנלווים לכך), מרגע לידתו.   

הקומיקאי הףיני איסמו לאיקולה לעג לחכמת הדולפינים שמוחם גדול ממוח האדם, אך אין להם ידיים, ולכן אינם יכולים לעשות שום דבר עם חוכמתם. 

כפי שנראה בהמשך, בחלקים מתוך ספר מקוון זה, גם בתחום הגות הנפש - כלומר בחקר התחושות והרגשות הבאים יחד עם המחשבות ושאר הפעילות המודעת והפנימית של המוח בשיתוף עם אברי הגוף, הוגים רבים סבורים שיש לנו לבני האדם עדיפות שכלית ויכולת מחשבתית העולה לאין שיעור והשונה מהותית מכל סוג של עיבוד מוחי או תקשורתי שיש לבעלי החיים. (וראו [[הגות הנפש/יסודות/בעלי חיים]] להרחבה על כך.) 

יש המוסיפים להבדלים המהותיים בין בני האדם לשאר עולם החי את הרגשות ו&quot;התכונות הנפשיות&quot; ולפי זה התמנון או אפילו הכלב והחתול אינם יכולים לחוש את הצבע או להרגיש צער כפי שבני אדם חווים זאת. עוד נשוב לעניין זה בכמה &quot;נסויי מחשבה&quot; שהם משחקי חשיבה שנועדו לשכנע את הקוראים להסכים עם דעת הוגה ה&quot;ניסוי&quot; לכאן או לכאן.  

מצד שני היו שהקצינו לכיוון הפוך ונטו לקבל את הדיעה שאין כל הבדל בין האדם על &quot;רגשותיו&quot; הייחודיים כביכול, לבין בעלי חיים ואפילו - באופן תיאורתי, לבין יצור מלאכותי כמו רובוט (או יצור תיאורטי, כמו זומבי), בתנאי שיהיו לו את מערכות ההגבה הדומות לאלו האנושיות או החייתיות. (ראו להלן רשימת הוגים שדנו בהשוואה בין רגשות האדם לבעלי חיים ויצורים קיימים או אפשריים אחרים).

בעניין זה אנו מכירים את הויכוח התלמודי אם &quot;צער בעלי חיים דאוריתא או לא&quot; - כלומר אם ההתחשבות שראינו אצל חז&quot;ל ברגשות בעלי חיים הוא ציווי מקראי, האם הוא רעיון מאוחר יותר, או עקרון שבכלל אין נכון לשמרו ומעולם לא נקבע, לא במקרא ולא מאוחר יותר בסוף ימי בית שני ולאחר החורבן השני והגולה. שאלות דומות נשאלו גם בפילוסופיה היוונית. (להרחבה ראו הפרק [[הגות הנפש/יסודות/החוויה/בעלי החוויה|על בעלי החוויה]]) אריסטו, לדוגמה, הגיע למסקנה שלצורך הטיפול המוסרי הנכון ברגשות על ידי אדם ממוזג, כלומר מאוזן בצורה טובה, אדם שקול ואמיץ לא יתן לכעס לשלוט בו, וישתמש בכעס רק כאשר הוא זיהה עלבון אמיתי. אדם שקול ומחושב לא יתן לפחד לשלוט בו, ויתמודד עם פחד בהערכה שכלתנית מודעת ומחושבת של המצב לאשורו. מכיוון שלדעת אריסטו בעלי החיים מגיבים מאליהם על פי הרגע, ללא הערכה שכלית מחשבתית, אין להם את רגשות האדם.{{הערה|1=ראו באנגלית [https://www.jstor.org/stable/26307269 על חיות רגשות ומוסר] ויליאם פורטנבאוך, מתוך כתב העת המדעי לספרות קלסית ''ארתוסה'', בהוצאת מכללת ג'ון הופקינס (אתר כתבי העת המדעיים JSTOR, לבעלי הרשאה בלבד))}}

בספרו (באנגלית, אינקוגניטו...) &quot;בסתר - חיי השכל הסודיים&quot; מאת דוד איגלמן (ספר עם כריכה צהובה בלתי נשכחת, על הרצון ועל הבחירה החפשית לאור מדעי המוח וחקר המחשבה והתפישה השכלית בפסיכולוגיה קוגניטיבית), מובאות דוגמאות של הענשת בעלי חיים שפגעו באדם ובהם חשמול פיל שהשתולל ורמס בני אדם למוות בניו יורק. (שנתיים אחרי שכתבתי את זה כאן, מצאתי שנכתב על כך ספר, ושמעבדות אדיסון תיעדו את ההוצאה להורג באחד מסרטי התיעוד המוקדמים מעולם. הפיל נקרא טופּסי וזה היה בשנת 1903). גם במקרא ובחוקי המזרח הקדום מתועד הרג שור שהרג אדם. הנה:
::וְכִי יִגַּח שׁוֹר - אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה, וָמֵת? (כלומר והאיש או האשה מתו) 
::סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר (כלומר יש להרוג אותו תחת גל אבנים שיזרקו עליו), 
::וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.  
::- וּבַעַל הַשּׁוֹר - נָקִי. 

::וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ? 
::וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה?! 
::הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת! 

::אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו? וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. 

בימינו, במלחמת החקלאים נגד עורבים התוקפים את התרנגולות בלול, נוהגים לתפוס עורב ולקעקע אותו מת ופרוס כנפיים על הגג &quot;למען יראו וייראו&quot; כלומר כדי להפחיד אותם. 

באילוף כלבים מקובל לדבר אל הכלבים וניכר שהכלב מסוגל לזהות ולהבין (וגם להביע) רגשות כמו טון נוזף, וטון מתחנן. 

נסיים חלק זה ברוח טובה, עם טעות ההדפסה בש&quot;ס וילנא (שנובעת מפתיחת קיצור) - לפיה המשנה השניה בפרק החובל אומרת: &quot;הבהמה מוּעֶדֶת לאכול... '''ואם נהנית משלמת מה שנהנית!&quot;  לפי גירסה זו לא רק שיש לבהמה הנאה על פי החוק, אלא שהיא גם משלמת על התענוג. 

== התנשאות האדם על הטבע ותוצאותיו ==
החוקרת [[w:he:מרי מידג'לי|מרי מיג'לי]] עסקה במחקר נרחב על סוג של &quot;תפיסה דתית&quot; ו&quot;אמונה&quot; באדם המדעי והטכנולוגי &quot;העליון&quot;, כפי שעלה מקריאת הפרקים האחרונים של רבים מספרי הלימוד של התקופה, משנות החמישים והלאה. אמונה זו היתה שהאדם בעל יכולת השליטה בתופעות לאחר שהבין אותן כראוי, הוא אדם עליון &quot;טוב ומשובח יותר&quot;, &quot;שיכבוש&quot; את כל הבלתי נודע, ויביא את האדם לשליטה ידענית (וממילא גם טובה וחסרת מעצורים) בעולם. יחד עם עמדה זו, באה גם תפיסה אתנו-צנטרית, שהחי והטבע כולו נועד לשרת את האדם, עמדה שלפיה לבעלי החיים, או לחיים בכלל אין כל חשיבות מעבר לשאלת ההישרדות החמרית. בסדרה של מאמרים פולמוסיים מתוקשרים התמודדה עם כותרת ספרו של ריצ'ארד דוקינס, &quot;הגן האנוכי&quot; ולמרות מחאותיו שהיא מעמידה את דבריו באור שאינו נכון, היא התפלמסה גם עם תוכן דבריו הכתובים בעמדה &quot;שוביניסטית&quot; כלפי שאר עולם החי. יחד עם זה הראתה בסדרת מאמרים שהפכה לשני ספרים בנושא, שהחוקים בעולם והחברה האנושית בכללה, הרסניים כלפי הטבע, ואפילו עוינים לחי ולצומח המתורבת והמוכפף לו - בעיקר לחיות מחמד.   


חוקרים רבים מאשימים את האדם ברבים מההכחדות בעידן ההלוקן הכולל את תקופת הקרח האחרונה, וראשית תקופת האבן, כולל הכחדת הממותות, לוויתנים גדולים מיני עצים וציפורים ועוד, הכחדה הנמשכת גם בימינו בעקבות התנהגותנו המתנשאת. (ראו בהרחבה [[w:he:ארוע ההכחדה בהלוקן|על הכחדת הטבע בידי אדם בעידן ההלוקן: מתקופת האבן ועד ימינו]] על פי רעיונות שהוצגו לראשונה בידי המדען אך הגזען ג'ורג'ה קוּביֶר והוצגו בידי עיתונאית המדע אליזבט קולבר בספרה '''ההכחדה השישית'''.{{הערה|בעניין ההכחדה ראו בויקיפדיה באנגלית על הספר: [[w:en:The Sixth Extinction: An Unnatural History]]}}

== החשיבה השכלית הגופנית - במוח ובשאר הגוף ==
בעת העתיקה זיהו לרוב באופן שגוי, את הרגשות התחושות המחשבות והדמיונות, בחלקי גוף שונים כמו הלב הכבד הכליות וכיס המרה. 

בתחילת העת החדשה הרפואה התקדמה מספיק כך שידעו על תפקיד הלב העיקרי ומערכת הדם, ובכל זאת הכירו בכך שלגוף על בלוטותיו ותגובותיו יש חלק בתפישה, והיא אינה רק תוצר של המוח. רנה דקארט וגוטפריד לייבניץ כתבו על זה. 

ככל שעובר הזמן מסתבר שהבלוטות - אברי הבלוטה, (לא &quot;הבלוטוס&quot;), ומערכת הלימפה - מערכת העברת ההורמונים, אותם חמרי ההשפעה הנפשית, מרכזיים אף הם, וכך גם אברי החישה, ואברי המטרה - השרירים, ואפילו השערות הסומרות, הם חלק מתהליך החשיבה, ואין לראות רק את המוח כ&quot;מקום השכל&quot; ואין בלתו. כך טען הרופא ד&quot;ר ריצ'רד ברגלנד בספרו מרקם השכל (The Fabric of Mind) יצא בשנת 1985. כיום רבים מחוקרי התפישה אוחזים בעמדה זו, ויש לה תימוכין מהמחקר העצבי ובעיקר מתחום הדימות. בין ההוגים והחוקרים: הוברט דרייפוס (נפטר 2017) ואנטוניו דמאסיו שניהם מאונ' קליפורניה, וחתן פרס נובל ג'רלד אדלמן מארה&quot;ב וממכון ויצמן בישראל (נפטר 2014). 

=== יצירת שפה, רגשות, וריבוי מימושים ===
את יצירת השפה וחלקיו ניתן להשיג ב&quot;חומרה ותוכנה&quot; שונים מאלו של האדם, תופעה הנקראת '''ריבוי מופעים''', או '''ריבוי מימושים'''. 

דוגמאות לזה ניתן לראות בתקשורת בעלי חיים: במוחם של עופות אין כלל אונה קדמית, שם נמצא אזור ברוקה - אחד מאזורי הדיבור החשובים של האדם, ולמרות זאת הם מייצרים רכיבי דיבור בשכלם, למשל, בתקשורת בין עורבים לבין עצמם הם מפיקים מילים מובחנות, ובתקשורת עם בני אדם הם מסוגלים לשמוע פקודות, לנתח את הדברים הנאמרים להם ולפעול על פיהם. 

כך גם ריבוי-מימושים שכלי של תקשורת מתקבלת בין נמלים, המעבירים מסר יחד עם הזדהות זה עם לזה, באמצעות חמרי ריח וזירוז. 
[https://www.youtube.com/watch?v=5CAjWaZx2Ks ראו כאן נמלים מתקשרות אלו עם אלו באמצעות חומרי ריח ומזון]. יש גם עדות [https://www.youtube.com/watch?v=Couu-KZ7O1c לתקשורת קולית של נמלים] באמצעות תיפוף רגליים וקולות צרצור הנוצרים בחיכוך של עור הבטן. 

בהקשר זה, נהוג גם לצרף את ה'''תחושות''', ה'''רגשות''', ו'''ההרגשות''', לשיח המדעי על '''שפה, מחשבה ותבונה'''. השאלה היא האם גם הקוף, הכלב, העורב, התמנון, האמֶבה או חד תאיים אחרים, ורובוטים &quot;מרגישים&quot; או מסוגלים לחוש תחושות כמונו, להרגיש ולהתרגש. ראו למשל [https://www.youtube.com/watch?v=laod4t3woeU בסרטון לא מעמיק זה על רגשות בעלי חיים]. 

==== דוגמאות לריבוי מימושים ====
'''התמנון''' למשל, שמוחו מבוזר בזרועותיו, זרועות שמגיבות לעתים ברפלקס - תגובה לא רצונית מאליה כמו מצמוץ העפעפיים באדם, אך אף על פי כן התמנון גם משתף את רכיבי המוח המפוזרים, מסוגל לחשב ולזכור דרכי מילוט מסכנה, ומגיב במה שנראה ככאב לגירויים שעלולים לפגוע בו כמו צריבה חומצית או חום שורף. 

'''האמבה''', יצור זעיר חד-תאי, חסרת הצורה הקבועה, משנָה את כיוון תנועתה ומתכווצת למגע עם חומרים צורבים, תוך שימוש במנגנון לא פשוט, אף שבעבר מדענים שיערו שזו תגובה פשוטה ביותר הדומה לתגובת טיפה של שמן כשזו באה במגע עם סבון. ראו למשל בספרו של ראלף בוקסבוים &quot;חיות ללא עמוד שדרה&quot; שמהדורתו הראשונה יצאה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1911, זמן רב לפני פענוח הדנ&quot;א ומנגנוני התורשה. בספר הוא מספר על ה'''[[W:he:סנדלית|סנדלית]]''', אף היא יצור חד תאי פשוט, אשר בגלל שאיבה מתמדת של חומר הנמצא לפני פיה אל גופה, ופליטתו מאחוריה, לנבא מה תהיה הסביבה בהמשך, סביבה שהסנדלית טרם הגיעה אליה, ולהגיב בצורה פשוטה על ידי שינוי כיוון, במקרה שתיתקל בחומרים שעלולים להזיק לה. בכך היא לכאורה נוקטת ב&quot;תכנית מילוט&quot; (אסטרטגיית הימנעות) מתוחכמת לכאורה, שמונעת ממנה להיכנס לאיזורים המסוכנים. יש הסבורים שכמו שאין תחכום בהתנהגות הסנדלית, כך אין תחכום מיוחד אף בהתנהגות מסובכת כמו אלו של בעלי חיים עיליים ואפילו לא של האדם, אלא אוסף תגובות מותאם עם הזמן והניסיון, בצירוף יכולות שהועברו בתורשה, בתהליך של סינון איטי והיזון חוזר עצמי משך מאות אלפי רבבות שנים. 

'''צרעת הספיקס''': לעומתם החוקר היהודי דוגלאס הופשטטר (כותב הספרים גדל אשר ובאך, והספר אני ועין המוח The minds eye) הדגים הדרגתיות בין רמות ההתנהגות התבונית לכאורה של בעלי חיים, כששם את צרעת הספיקס בתחתית הרשימה. צרעה זו פועלת על פי תכנית מתוחכמת לכאורה, בה היא מביאה זחל פרפר משותק אל הקן שלה, זחל שימשיך לחיות וישמור כך על &quot;טריותו&quot; עת הביצים שהטילה בו יבקעו, והוא ישמש מזון חי לצאצאים הרכים והרעבים. הבאת הזחל אל הקן גם הוא מתוחכם: היא גוררת את הזחל אל פתח המערה שחפרה בחול, נכנסת פנימה לסיבוב ובודקת שהכל תקין, ואז מושכת את הזחל לתוך המערה, מטילה את הביצים בזחל, ואוטמת את הקן על הזחל והביצים שבו. אלא שכאן מתבררת ההתנהגות העוברת בתורשה ללא תבונה. אם בשלב שהיא נכנסת לתוך המערה לצורך הבדיקה מזיזים אפילו בקצת את הזחל מהמקום שבו הוא הונח, הצירעה האם תחזיר אותו למקום המדוייק בו היה, ושוב תיכנס לסבב בדיקה במערה. הופשטטר (שלקרוביו חנות ישנה למכונות תפירה ליד כיכר הדוידקה בירושלים) קורא להתנהגות כזו &quot;ספיקסית&quot;, והוא מזהה אותה בכלבים העומדים ונובחים במקום לחפש חור בגדר, ובאנשים המכורים להימורים או היושבים קפואים במקומם וצופים בסרטים בטלוויזיה ובמחשב, מבלי יכולת להבחין בקיבעון שלהם עצמם. 

'''מחשבים''': כיום המחשבים מסוגלים לנתח דיבור ולהפיק אותו{{הערה|1=ספר זה החל להיכתב בשנת 2019, ארבע שנים לפני מהפיכת הבינה המלאכותית וצ'ט ג'י.פי.טי (טרם צאת הגפ&quot;ת)}}, חלק מהתהליכים דומה לתהליכי החשיבה והתחושה שבאדם, אך המימוש הוא בחומרה ותוכנה אחרים לחלוטין מן המוח על עצביו, כמובן. מצד שני, ישנם נסיונות לדמות את אופני החישוב המוחי, במערכות הנקראות &quot;רשתות עצביות מלאכותיות&quot; או לפחות לדמות חלק מן התהליכים ואופן ייצוגם באותות העצביים, בהנחה שהפעולה העצבית קשורה רק ל&quot;ירי&quot; אות עצבית או המנעות מן הירי, או לקצב הירי, ואין סוגים שונים של קשרים, אף שיש סוגים שונים של חומרי הולכה עצבית העוברים במרווח העצבי - הסינפסה, וגורמים להמשך האות החשמלית בעצב הבא.{{הערה|1=בימים אלה ממש, באביב התשפ&quot;ד, ובארבעת השנים שקדמו להם, שקד ושוקד כותב שורות אלו על מערכת הבנה מלאכותית, &quot;אוברסטנד&quot;, שתידע להגיב באופן הגיוני ורגשי הדומה לתגובה האנושית המודעת, ההישגית והלכידה - קונסיינטית, קונגרואנטית, וקוהרנטית, ותוכל להבין את מה שהיא אומרת ומה שאחרים אומרים לה.}}

'''אנשים שונים''': אפילו בין אדם אחד למשנהו יש הבדלים, ועם כל הדמיון והאחידות שיש בין כל בני האדם, סביר שיש כאלו המבצעים את ההבנה, את החשיבה, ואת הפקת הדיבור באופן שונה מאחרים. רוב האנשים הכותבים בעט אוחזים בו בקצות אצבעות יד ימין, אך יש שעושים זאת אחרת: באגרוף יד שמאל או בין אצבעות הרגל למשל. הסבירות לכך שקיים שוני משמעותי באופן ההבנה, אופן החשיבה, ואופן הפקת הדיבור, גדולה עוד יותר כשמגיעים להבדלים בין גברים לנשים, להבדלים בין חברה לחברה, בין קבוצות שחונכו בדרכים שונות זו מזו, בין מאמיני דתות שונות, בין שבטים ולאומים, וכמובן להבדלים בין הדיבור בשפות שונות, וברמות שונות של שפה - דיבור ילדי לעומת דיבור מבוגרים, דיבור רגשני לעומת דיבור מקצועי או מדעי וכו'.

== רשימת תרגילי חשיבה - השוואת שכל האדם לאחרים ==
להשלים ולקשר

הוגים רבים בני ימינו השוו ומשווים בין רגשות היצורים השונים בדרך כלל בלי להכחיש את עצם קיומן של הרגשות. רבים מהם כתבו תרגילי חשיבה משכנעים לכאן או לכאן:  
* '''על דו שיח בין בת קול לבן תמותה''' - של '''רימון שמוליאן'''. המאמר קורא לסופר לחבק עצים ולדבר אליהם. נמצא בספרו של '''דוגלאס הופשטטר''' - The minds eye אני ועין מוחי. תורגם לעברית, (אחרי שתרגמתי למגירה, תרגום שלענ&quot;ד היה טוב יותר) 
* '''איך זה להיות עטלף''' - של '''תומס נייגל'''. על כך שאין באמת אפשרות לדעת זאת ברמה שאנו חושבים שאנו חוווים חווייות של אדם אחר. יצויין שד&quot;ר '''טמפל גרנדין''' טוענת שהיא יכולה כאוטיסטית &quot;להזדהות&quot; עם בעלי חיים, שלדעתה אוטיסטים כמוה.  
* '''החדר של מרי''' - היודעת הכל על אדום חוץ מן החוויה - של '''פרנק ג'קסון''', 
* '''החתול של שרדינגר''' - בגירסתו המקורית בה הגיוני שבכל רגע נתון הוא באחד המצבים: או חי או מת,  וזו בעיית ידיעה בלבד,  ובגירסתו החדשה - בה הנמשל גם חי וגם מת בו זמנית, כמסקנה מהממצאים. 
* '''החדר הסיני''' - הברגים הקטנים העיוורים למשמעות הכוללת במשימת תרגום - של ג'ון צירל. 
* '''הסוֶפר ספרטנים''' - ספרטאי העל, החיים בספרטה ומנותקים מכל תגובה למרות התחושות,- של האיש הילארי פוטנם, 
* '''מוח העם הסיני''' - מאמר נגד פונקציונליות, לפיו כל סיני ייצג תא עצב מסויים במוח אנושי- של נד בלוק, 
* שאלת '''חלומות התמנונים על דיונון חשמלי''' - של '''ג'פרי סמית'''', הדן בסוג מאוד שונה של מבנה חיצוני של המוח, ולמרות זאת מסוגל לנתח ולחשב, והמציג התנהגות הדומה לכאב, לערנות למציאות, ועוד.

== הערות ==
{{הערות שוליים}}

{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

[[קטגוריה:הגות הנפש]]</text>
      <sha1>k9nhtupk8jmlfjcs6zj90s0h7kgoizv</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>180980</id>
      <parentid>180979</parentid>
      <timestamp>2026-10-13T10:43:51Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Pashute</username>
        <id>7150</id>
      </contributor>
      <comment>/* עליונות האדם או לא */ תקשורת תת חייתית</comment>
      <origin>180980</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="39036" sha1="fbh0n5dqcr1kzbku5mjw6ht635okds7" xml:space="preserve">{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

'''מבוא לויקיספר הגות הנפש'''

(ראו בהרחבה על [[/ההשתלשלות הלשונית]] של מונחי הגות הנפש)

== הרוח המניעה את העלים ==
בעולם הקדום היתה חלוקה לחומר מול רוח ולגוף מול נפש. 

בסוף מגילת קהלת נכתב: 
::כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים...
::...יָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, 
::וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
::הֲבֵל הֲבָלִים! - אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.

את הרוח לא רואים, אבל היא מנפחת את הריאות, היא &quot;נקיה&quot; ו&quot;זכה&quot; כלומר שקופה, ויש הבדל בין רוח טובה לרוח רעה. אויר טוב אחרי הגשם הראשון בסתיו. רוח טובה נקיה מכל אבק, עם ראות טובה מאופק עד אופק, רוח הנושאת בחובה ריחות משכרים של פרחי הדר או יסמין. ולעומתה רוח רעה בעלת ריח רע, רוח עם ריח טחב ועשן שריפה. רוח רעה היוצאת מהפה עם ריחות אוכל מעוכל, או מפי הטבעת שמתחת. 

הריח הטוב והריח הרע נישאים ברוח, ומתקבלים באף של האיש או האישה הנושם את הרוח פנימה ומריח. 

הרוח גם נושאת איתה את אדי המים המתגשמים והופכים לענני גשם היורדים כטיפות, שעדיין אינם ממש חומר מוצק או קפוא שאפשר למשש ממש, אבל כבר אפשר לחוש אותם ולהרגיש בהם, ואף לשקול אותם. 

בעת העתיקה האדם ראה עלים נישאים ברוח, וחילק את העולם לשניים:
* ל'''ממשי מוחשי''', שאפשר למשש אותו בידיים ולראותו. 
* ל'''רוחני''' - שאין רואים אותו, אין למשש אותו או לאחוז בו, אך הוא קיים, ומניע את העולם. 
אף על פי שהוא לא יכל לאחוז ברוח, הרוח אחזה בחומר והניעה אותו. 

היתה זו אותה הרוח המניעה עלים בחורף, נושמת ונושפת בהרים, אך גם בתוך אפם גרונם ופיהם של בעלי החיים, כל עוד החיים בהם.

ואז בא המדע והודיע שהוא בדק ובחן וחקר וכעת הוא יודע מהי הרוח. התברר שכמו הטבע המוחשי שיש לו התנהגות קבועה על פי חוקים משלו, גם הרוח הוא חומר ממשי, אלא שהוא מפוזר בחלקיקים קטנים הרחוקים אלו מאלו. אם נקרב אותם האחד לשני הם אפילו יתגשמו לנוזל, ואחר כך ניצוק לכלי ונקפיא אותם עד שיהיו מוצקים. הכל פשוט ומובן. מדובר בסך הכל ב&quot;מצבי צבירה&quot;. ב&quot;צורה&quot; או ב&quot;תצורה&quot;. אדי המים, וכוס המים, והקרח, הם אותם מים, והים הוא אותו ים כמו העננים. זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הכל בנוי מאותם רכיבי יסוד. פרודות (המילה העברית למולקולות) של מים, שהמבנה שלהם קבוע. לכל פרודת מים שמונה תת חלקיקים (פרוטונים) מקובצים יחדיו הנקרא חלקיק היסוד של חמצן, ועוד שני תת חלקים נפרדים, שכל אחד מהם לכשעצמו הוא חלקיק היסוד של מימן. 

אבל אז בא המדע החדש וקלקל. התברר שהחלקיקים בנויים מחלקיקים שבנויים מחלקיקים שאין להם באמת מקום או זמן, ושבעצם גם החומר המוחשי והממשי איננו כלום אלא תיאור של אוסף התנהגויות ו... ו... ו... טוב עוד נגיע לזה. בואו נחזור לימי קדם, כשהכל היה פשוט ורוחני יותר. 

בימי קֶדֶם, את ההתרגשות הפחד והאומץ אפשר היה להרגיש בהאצת דופק הלב, בפעילות המוגברת של המעיים והכליות - כשמשתינים מפחד וכשהבטן מתהפכת. את הכבוד והיראה הרגישו בכבד, וגם שם חשו בדם הדופק בעורקים בקצב הלב המואץ, וניכר היה שיש הבדל בין דם של אדם נושם לדם שאין בו רוח. 
::רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם, 
::כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ -
::וְלֹא תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם הַבָּשָֽׂר!

הדמיונות, המראות שנראים באור, המחשבות והבינה - גם אלה נקשרו לרוח הלא נראית. אותה הרוח, רוח האדם הוציאה מן הכח אל הפועל, עזרה לו לתכנן, להתבונן, להביט ולהבין, ואף להניע את הגוף. כפי שכתב הרצל בגרמנית בסוף ספרו: ...אבל אם תרצו, זאת רק אגדה. ומה בכך? כל המעשים הגדולים החלו כחלומות. (ציטוט מדומיין בעיני רוחו של הכותב, אל תחפשו את המקור)

וכמובן החלומות והשגעון - אף הם נקשרו לרוח, הדיבוק שנכנס באדם ההוזה או חוזה, אחרי שאכל פטריה, צמח, או עובש, או קיבל מכה בראש. 

וכך נוצרה גם התפישה של רוחות רפאים - המדברות איתנו מעולם המתים, והאמונה בהישארות ה&quot;נפש&quot; או ה&quot;נשמה&quot;. בימינו, באיוריו הנהדרים של סימור פליישמן לספר הילדים &quot;[https://www.arvindguptatoys.com/arvindgupta/friendly-ghost.pdf רפי - רוח הרפאים הידידותית]&quot; מאת ג'יין ת'אייר, רוח הרפאים מופיעה כדמות מקווקוות מואנשת - כלומר בעלת צורה אנושית, היכולה לעבור מבעד לקירות. לפי הסיפור רפי (גאס באנגלית - במשחק מלים עם גוסט - רוח רפאים, ועם גאסט - רוח פתאומית קצרה הטופחת לפתע על פני אדם) מדליק אש ומכין ארוחה לידידו העכבר באמצעות &quot;מילות רפאים&quot; אף שלעולם אינו רעב או חש צינה, וכולם אוהבים אותו אף על פי שאיש מהדמויות בסיפור זה אינו מאמין בקיומו, וכך גם לא ההורים המספרים וקוראים את הספר לילדיהם, ולא הילדים, המסרבים להירדם כי הסיפור כל כך יפה.

== הנפש - מהות החיים ==

כפי שהראתה הדוקטור מרי מידגלי במאמרה, במדע בכלל ובמיוחד בתחום הפילוסופיה היתה מגמה להבדיל בין &quot;הרוח האנושית&quot; לבין חייהם ופעילותם הרגשית והשכלית כאחד של בעלי החיים. על זלזול זה בבעלי חיים, וביכולותיהם הרגשיות והמחשבתיות, מצאה מידגלי תיעוד רב, בכלל החברה, ובספרות המדעית בפרט. (המאמר הוקרא בפי בנה מרטין בעת קבלת פרס המלחמה בטפשות, פרס הניתן על ידי הירחון המדעי פילוסופיה עכשיו {{הערה|1=(באנגלית) [https://philosophynow.org/issues/89/The_Philosophy_Now_Festival קבלת פרס המלחמה בטפשות] נאום מרטין מידג'לי בשם אמו מרי, הירחון פילוסופיה עכשיו, כרך 89. (באתר הירחון)}}

רעיון (שגוי אולי) זה מופיע בחלוקה המקובלת שבעברית על פי הוגה הדעות היווני הקדום אריסטו: '''דצח&quot;ם''': '''ד'''ומם, '''צ'''ומח, '''ח'''י, '''מ'''דבר. למעשה, הוא דיבר על היעדרות נפש חיה בדומם, קיום נפש ניזונה (פסיכה פיטיקון) בצמח, הנפש המרגשת (פסיכה אֵיסת'טיקון) בבעלי החיים, והנפש ההוגה (פסיכה לוגיקון) באדם.

אך יש לשים לב שכבר אריסטו היה בין הנזהרים שלא להפריד לחלוטין בין רמות החיים על פי פשטות תגובותיהם. וכך מופיע בספרו על הנפש (החיה), בתרגום חדש לעברית, כאן ועכשיו:{{הערה|1=(באנגלית) [https://psychclassics.yorku.ca/Aristotle/De-anima/de-anima2.htm אריסטו על סוגי הנפש החיה], דה אנימה - על הנפש החיה, כרך ב, פרק ג', דף 414ב' שורות 1-10}}:
::בין הממשויות - כלומר הישויות הקיימות במציאות לפי המוסכמות, יש את '''הגופים''', ובראשם הגופים הטבעיים שהם היסוד לכל הגופים כולם. 
::יש מהגופים אשר להם רוח '''חיים''' - כלומר הם מזינים את עצמם, והם צומחים וגדלים. 
::הנפש אינה הגוף, אלא היא תכונה של הגוף (או בעברית החדשה: '''מאפיין''' של הגוף). 
::'''ממשות''' היא מציאות, וכך הנפש היא התממשות החיים בתוך הגוף. 
::...'''הַצֶּּמַח''', על אף פשטותו, הוא גוף אשר לו חיים, והוא מאורגן באיברים בדיוק כמו שלבעלי חיים יש איברים...
::הגוף והנפש, כמו החומר והצורה, נפרדים בהגדרה, ואין מקום כלל לשאול אם הם אחד. 
::...ולפיכך הנפש אינה קיימת בנפרד מגוף

(ובחלק ב')
::...הנפש הנמצאת בגוף מבדילה בין '''דומם''' - שאין בו חיים, לגוף חי. 
::...'''הצמח'''... גדל בכל כיוון ובכך למעשה נע בתנועה מוגבלת... מזין את עצמו ומתארגן באיברים...
::...החושים והתחושות הם המגדירים את '''בעל החי''' אף אם הוא אינו מש ממקומו.  אפילו לנמלה... ואם יש לו תחושות אזי בוודאי יש לו גם דמיונות וציפיות.
::...ויש בעלי חיים בעלי יכולת נוספת... '''בעלי שכל''' המסוגלים לחשוב...

== האיש הקטן שבעין ==
::שׇׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת עָ֑יִן!  בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי!

שמור עלי כמו שאנו שומרים על האיש הקטן היושב בתוך העין שלנו והנראה על ידי מי שמשוחח איתנו. שהרי כאשר מישהו מתקרב מידי, מיד העפעפיים נעצמים ושומרים על האישון. 
כך מבקש משורר התפילה המוקדשת לדוד או מיוחסת אליו: תפילת &quot;שִׁמְעָה ה' צֶדֶק&quot;, הרשומה בספר תהלים.   

האיש הקטן - האישון, נעלם כאשר בן האדם מת. כל עוד הוא חי, העין (הלחה) נותרת עם &quot;ניצוץ&quot; חיים &quot;הניתז&quot; ממנה, והאישון הקטן יושב בתוך העין. אך ברגע שהבן אדם מת, לחלוחית הדמעות והחיים נעלמת, ואיתה נעלם האיש הקטן. 

באיורון מצחיק משנות ה-80 נראה מחשב אישי מקינטוש שפתחו אותו ובתוכו איש קטן דחוס בתנוחה לא נוחה הכועס וצועק: אמרו לכם אף פעם לא לפתוח את זה!!

בספרו של הפרופסור דניאל דנט &quot;מוּדעוּת מוסברת&quot; (Consciousness Explained) מקדיש דנט חלק ניכר מהספר להפרכת התפישה השגויה שיש איש קטן בתוך הראש היושב ומנהל את העניינים. 

'''אין איש קטן בתוך המוח'''. אין אישון היושב בתוך אולם ההצגות וחוזה במרחב. אין [https://thinkonthesethingstoo.files.wordpress.com/2011/04/homunculus.jpg?w=520 הוֹמוּנקוּלוּס היושב בתיאטרון הקרטזי] שבמוח.

במקום זה דניאל דנט מוכיח שלמעשה יש גרסאות שונות של כל הרכיבים המרכיבים יחדיו את התפישות התחושות והפעולות, גרסאות המתחרות זו בזו, או המחזקות ומסייעות זו לזו, עד שמופק הדיבור או מופעלים השרירים, או עד שהזיכרון על רכיביו נשמר במוח.

= עליונות האדם מחשבותיו ושפתו - או לא = 

בלי להעמיק בדבר, ניכר לעתים שבעלי חיים מסוגלים לתקשר אף עם בני אדם, בעיקר חיות מחמד, ולהביע את מה שמתפרש אצלנו כצער, תחנונים, שמחה ועוד. חלקם יכולים לתכנן ולפעמים גם לשתף את תכניתם באופן פשוט למדי, בעיקר על ידי הדגמה. ידוע בבירור שבעלי חיים יכולים להעביר אזהרות ולתאם תנועה (ומעוף בלהקות גדולות של ציפורים ודגים). 

יש גם טענות עממיות, חלקם מגוּבֶּה במדע, שתקשורת עוברת במהירות ברשת מתואמת של חלקי פטריות תת קרקעיים ושורשי צמח (על פי מחקרה של ד&quot;ר סוזן סִימָרד 1997 מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה), או שצמחים משוועים לעזרה בשעת פגיעה בהם (תחילה במחקריו של ג'אגדיש צ'נדרה בוז על תגובות חשמליות בתוך צמחים בשנת 1901, אחר כך במחקריהם של יאן בלדווין וג'ק שולץ בשנת 1983). 

ובכל זאת, בימינו חוקרים רבים מאמינים בעליונות איכותית של האדם על שאר מיני החי. כך, ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בנושא חקר הלשון, פותח בפרק מקוצר על הבדלי הלשון האנושית לעומת התקשורת של כל שאר מיני בעלי החיים (ומאליו ברור שאין דנים כלל בצמחים או חידקים). 

המסקנות של רוב החוקרים, לפי ספרי האו&quot;פ (לדוגמא הספר חקר השפה, אירנה בוטוויניק ונורית מלניק, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2017 עמודים 31-40) הן שבניגוד למה שהוצג בשנות השישים ותחילת שנות השבעים על קופים שיכלו לתקשר בשפת סימנים, או על יונקים ימיים המסוגלים לפתור בעיות ממוחשבות, ועל תקשורת מתוחכמת בתוך זן ציפורים זה או אחר,  ועל פענוח תקשורת הדבורים או חרקים אחרים, בשנים שלאחר מכן התברר שתקשורת זו היתה מוגבלת ולא מתחילה להתקרב לרמת התחכום והמופשטות שאליה הגיעה השיחה האנושית בחברה המתורבתת, שפה אשר לדברי חוקר הלשון (ואיש השמאל הקיצון) נעם חומסקי וחבריו, עיקרה מוּלדת באדם - גדלה בתוך מבנה מוחו וכמו שסוס הולך על רגליו עם הלידה, כך האדם מסוגל להתחיל בתהליכי למידת הדיבור (והחשיבה הנלווית לכך, או לחשיבה ולתהליכי הדיבור הנלווים לכך), מרגע לידתו.   

הקומיקאי הףיני איסמו לאיקולה לעג לחכמת הדולפינים שמוחם גדול ממוח האדם, אך אין להם ידיים, ולכן אינם יכולים לעשות שום דבר עם חוכמתם. 

כפי שנראה בהמשך, בחלקים מתוך ספר מקוון זה, גם בתחום הגות הנפש - כלומר בחקר התחושות והרגשות הבאים יחד עם המחשבות ושאר הפעילות המודעת והפנימית של המוח בשיתוף עם אברי הגוף, הוגים רבים סבורים שיש לנו לבני האדם עדיפות שכלית ויכולת מחשבתית העולה לאין שיעור והשונה מהותית מכל סוג של עיבוד מוחי או תקשורתי שיש לבעלי החיים. (וראו [[הגות הנפש/יסודות/בעלי חיים]] להרחבה על כך.) 

יש המוסיפים להבדלים המהותיים בין בני האדם לשאר עולם החי את הרגשות ו&quot;התכונות הנפשיות&quot; ולפי זה התמנון או אפילו הכלב והחתול אינם יכולים לחוש את הצבע או להרגיש צער כפי שבני אדם חווים זאת. עוד נשוב לעניין זה בכמה &quot;נסויי מחשבה&quot; שהם משחקי חשיבה שנועדו לשכנע את הקוראים להסכים עם דעת הוגה ה&quot;ניסוי&quot; לכאן או לכאן.  

מצד שני היו שהקצינו לכיוון הפוך ונטו לקבל את הדיעה שאין כל הבדל בין האדם על &quot;רגשותיו&quot; הייחודיים כביכול, לבין בעלי חיים ואפילו - באופן תיאורתי, לבין יצור מלאכותי כמו רובוט (או יצור תיאורטי, כמו זומבי), בתנאי שיהיו לו את מערכות ההגבה הדומות לאלו האנושיות או החייתיות. (ראו להלן רשימת הוגים שדנו בהשוואה בין רגשות האדם לבעלי חיים ויצורים קיימים או אפשריים אחרים).

בעניין זה אנו מכירים את הויכוח התלמודי אם &quot;צער בעלי חיים דאוריתא או לא&quot; - כלומר אם ההתחשבות שראינו אצל חז&quot;ל ברגשות בעלי חיים הוא ציווי מקראי, האם הוא רעיון מאוחר יותר, או עקרון שבכלל אין נכון לשמרו ומעולם לא נקבע, לא במקרא ולא בהלכה. שאלות דומות נשאלו גם בפילוסופיה היוונית. (להרחבה ראו הפרק [[הגות הנפש/יסודות/החוויה/בעלי החוויה|על בעלי החוויה]]) אריסטו, לדוגמה, הגיע למסקנה שבטיפול המוסרי הנכון ברגשות המתעוררים באדם ממוזג, כלומר מאוזן בצורה טובה, האדם ישקול את מעשיו באומץ, וישתמש בכעס רק כאשר הוא זיהה עלבון אמיתי. אדם שקול ומחושב לא יתן לפחד לשלוט בו, ויתמודד עם פחד בהערכה שכלתנית מודעת ומחושבת של המצב לאשורו. מכיוון שלדעת אריסטו בעלי החיים מגיבים מאליהם על פי הרגע, ללא הערכה שכלית מחשבתית, אין להם את רגשות האדם.{{הערה|1=ראו באנגלית [https://www.jstor.org/stable/26307269 על חיות רגשות ומוסר] ויליאם פורטנבאוך, מתוך כתב העת המדעי לספרות קלסית ''ארתוסה'', בהוצאת מכללת ג'ון הופקינס (אתר כתבי העת המדעיים JSTOR, לבעלי הרשאה בלבד))}}

בספרו (באנגלית, אינקוגניטו...) &quot;בסתר - חיי השכל הסודיים&quot; מאת דוד איגלמן (ספר עם כריכה צהובה בלתי נשכחת, על הרצון ועל הבחירה החפשית לאור מדעי המוח וחקר המחשבה והתפישה השכלית בפסיכולוגיה קוגניטיבית), מובאות דוגמאות של הענשת בעלי חיים שפגעו באדם ובהם חשמול פיל שהשתולל ורמס בני אדם למוות בניו יורק. (שנתיים אחרי שכתבתי את זה כאן, מצאתי שנכתב על כך ספר, ושמעבדות אדיסון תיעדו את ההוצאה להורג באחד מסרטי התיעוד הראשונים שהוסרטו מעולם. הפיל נקרא טופּסי וזה היה בשנת 1903). גם במקרא ובחוקי המזרח הקדום מתועד חוק לפיו יש להרוג שור שהרג אדם. הנה:
::וְכִי יִגַּח שׁוֹר - אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה, וָמֵת? (כלומר והאיש או האשה מתו) 
::סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר (כלומר יש להרוג אותו תחת גל אבנים שיזרקו עליו), 
::וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.  
::- וּבַעַל הַשּׁוֹר - נָקִי. 

::וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ? 
::וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה?! 
::הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת! 

::אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו? וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. 

בימינו, במלחמת החקלאים נגד עורבים התוקפים את התרנגולות בלול, נוהגים לתפוס עורב ולקעקע אותו מת ופרוס כנפיים על הגג &quot;למען יראו וייראו&quot; כלומר כדי להפחיד אותם. 

באילוף כלבים מקובל לדבר אל הכלבים וניכר שהכלב מסוגל לזהות ולהבין (וגם להביע) רגשות כמו טון נוזף, וטון מתחנן. 

נסיים חלק זה ברוח טובה, עם טעות ההדפסה בש&quot;ס וילנא (שנובעת מפתיחת קיצור) - לפיה המשנה השניה בפרק החובל אומרת: &quot;הבהמה מוּעֶדֶת לאכול... '''ואם נהנית משלמת מה שנהנית!&quot;  לפי גירסה זו לא רק שיש לבהמה הנאה על פי החוק, אלא שהיא גם משלמת על התענוג. 

== התנשאות האדם על הטבע ותוצאותיו ==
החוקרת [[w:he:מרי מידג'לי|מרי מיג'לי]] עסקה במחקר נרחב על סוג של &quot;תפיסה דתית&quot; ו&quot;אמונה&quot; באדם המדעי והטכנולוגי &quot;העליון&quot;, כפי שעלה מקריאת הפרקים האחרונים של רבים מספרי הלימוד של התקופה, משנות החמישים והלאה. אמונה זו היתה שהאדם בעל יכולת השליטה בתופעות לאחר שהבין אותן כראוי, הוא אדם עליון &quot;טוב ומשובח יותר&quot;, &quot;שיכבוש&quot; את כל הבלתי נודע, ויביא את האדם לשליטה ידענית (וממילא גם טובה וחסרת מעצורים) בעולם. יחד עם עמדה זו, באה גם תפיסה אתנו-צנטרית, שהחי והטבע כולו נועד לשרת את האדם, עמדה שלפיה לבעלי החיים, או לחיים בכלל אין כל חשיבות מעבר לשאלת ההישרדות החמרית. בסדרה של מאמרים פולמוסיים מתוקשרים התמודדה עם כותרת ספרו של ריצ'ארד דוקינס, &quot;הגן האנוכי&quot; ולמרות מחאותיו שהיא מעמידה את דבריו באור שאינו נכון, היא התפלמסה גם עם תוכן דבריו הכתובים בעמדה &quot;שוביניסטית&quot; כלפי שאר עולם החי. יחד עם זה הראתה בסדרת מאמרים שהפכה לשני ספרים בנושא, שהחוקים בעולם והחברה האנושית בכללה, הרסניים כלפי הטבע, ואפילו עוינים לחי ולצומח המתורבת והמוכפף לו - בעיקר לחיות מחמד.   


חוקרים רבים מאשימים את האדם ברבים מההכחדות בעידן ההלוקן הכולל את תקופת הקרח האחרונה, וראשית תקופת האבן, כולל הכחדת הממותות, לוויתנים גדולים מיני עצים וציפורים ועוד, הכחדה הנמשכת גם בימינו בעקבות התנהגותנו המתנשאת. (ראו בהרחבה [[w:he:ארוע ההכחדה בהלוקן|על הכחדת הטבע בידי אדם בעידן ההלוקן: מתקופת האבן ועד ימינו]] על פי רעיונות שהוצגו לראשונה בידי המדען אך הגזען ג'ורג'ה קוּביֶר והוצגו בידי עיתונאית המדע אליזבט קולבר בספרה '''ההכחדה השישית'''.{{הערה|בעניין ההכחדה ראו בויקיפדיה באנגלית על הספר: [[w:en:The Sixth Extinction: An Unnatural History]]}}

== החשיבה השכלית הגופנית - במוח ובשאר הגוף ==
בעת העתיקה זיהו לרוב באופן שגוי, את הרגשות התחושות המחשבות והדמיונות, בחלקי גוף שונים כמו הלב הכבד הכליות וכיס המרה. 

בתחילת העת החדשה הרפואה התקדמה מספיק כך שידעו על תפקיד הלב העיקרי ומערכת הדם, ובכל זאת הכירו בכך שלגוף על בלוטותיו ותגובותיו יש חלק בתפישה, והיא אינה רק תוצר של המוח. רנה דקארט וגוטפריד לייבניץ כתבו על זה. 

ככל שעובר הזמן מסתבר שהבלוטות - אברי הבלוטה, (לא &quot;הבלוטוס&quot;), ומערכת הלימפה - מערכת העברת ההורמונים, אותם חמרי ההשפעה הנפשית, מרכזיים אף הם, וכך גם אברי החישה, ואברי המטרה - השרירים, ואפילו השערות הסומרות, הם חלק מתהליך החשיבה, ואין לראות רק את המוח כ&quot;מקום השכל&quot; ואין בלתו. כך טען הרופא ד&quot;ר ריצ'רד ברגלנד בספרו מרקם השכל (The Fabric of Mind) יצא בשנת 1985. כיום רבים מחוקרי התפישה אוחזים בעמדה זו, ויש לה תימוכין מהמחקר העצבי ובעיקר מתחום הדימות. בין ההוגים והחוקרים: הוברט דרייפוס (נפטר 2017) ואנטוניו דמאסיו שניהם מאונ' קליפורניה, וחתן פרס נובל ג'רלד אדלמן מארה&quot;ב וממכון ויצמן בישראל (נפטר 2014). 

=== יצירת שפה, רגשות, וריבוי מימושים ===
את יצירת השפה וחלקיו ניתן להשיג ב&quot;חומרה ותוכנה&quot; שונים מאלו של האדם, תופעה הנקראת '''ריבוי מופעים''', או '''ריבוי מימושים'''. 

דוגמאות לזה ניתן לראות בתקשורת בעלי חיים: במוחם של עופות אין כלל אונה קדמית, שם נמצא אזור ברוקה - אחד מאזורי הדיבור החשובים של האדם, ולמרות זאת הם מייצרים רכיבי דיבור בשכלם, למשל, בתקשורת בין עורבים לבין עצמם הם מפיקים מילים מובחנות, ובתקשורת עם בני אדם הם מסוגלים לשמוע פקודות, לנתח את הדברים הנאמרים להם ולפעול על פיהם. 

כך גם ריבוי-מימושים שכלי של תקשורת מתקבלת בין נמלים, המעבירים מסר יחד עם הזדהות זה עם לזה, באמצעות חמרי ריח וזירוז. 
[https://www.youtube.com/watch?v=5CAjWaZx2Ks ראו כאן נמלים מתקשרות אלו עם אלו באמצעות חומרי ריח ומזון]. יש גם עדות [https://www.youtube.com/watch?v=Couu-KZ7O1c לתקשורת קולית של נמלים] באמצעות תיפוף רגליים וקולות צרצור הנוצרים בחיכוך של עור הבטן. 

בהקשר זה, נהוג גם לצרף את ה'''תחושות''', ה'''רגשות''', ו'''ההרגשות''', לשיח המדעי על '''שפה, מחשבה ותבונה'''. השאלה היא האם גם הקוף, הכלב, העורב, התמנון, האמֶבה או חד תאיים אחרים, ורובוטים &quot;מרגישים&quot; או מסוגלים לחוש תחושות כמונו, להרגיש ולהתרגש. ראו למשל [https://www.youtube.com/watch?v=laod4t3woeU בסרטון לא מעמיק זה על רגשות בעלי חיים]. 

==== דוגמאות לריבוי מימושים ====
'''התמנון''' למשל, שמוחו מבוזר בזרועותיו, זרועות שמגיבות לעתים ברפלקס - תגובה לא רצונית מאליה כמו מצמוץ העפעפיים באדם, אך אף על פי כן התמנון גם משתף את רכיבי המוח המפוזרים, מסוגל לחשב ולזכור דרכי מילוט מסכנה, ומגיב במה שנראה ככאב לגירויים שעלולים לפגוע בו כמו צריבה חומצית או חום שורף. 

'''האמבה''', יצור זעיר חד-תאי, חסרת הצורה הקבועה, משנָה את כיוון תנועתה ומתכווצת למגע עם חומרים צורבים, תוך שימוש במנגנון לא פשוט, אף שבעבר מדענים שיערו שזו תגובה פשוטה ביותר הדומה לתגובת טיפה של שמן כשזו באה במגע עם סבון. ראו למשל בספרו של ראלף בוקסבוים &quot;חיות ללא עמוד שדרה&quot; שמהדורתו הראשונה יצאה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1911, זמן רב לפני פענוח הדנ&quot;א ומנגנוני התורשה. בספר הוא מספר על ה'''[[W:he:סנדלית|סנדלית]]''', אף היא יצור חד תאי פשוט, אשר בגלל שאיבה מתמדת של חומר הנמצא לפני פיה אל גופה, ופליטתו מאחוריה, לנבא מה תהיה הסביבה בהמשך, סביבה שהסנדלית טרם הגיעה אליה, ולהגיב בצורה פשוטה על ידי שינוי כיוון, במקרה שתיתקל בחומרים שעלולים להזיק לה. בכך היא לכאורה נוקטת ב&quot;תכנית מילוט&quot; (אסטרטגיית הימנעות) מתוחכמת לכאורה, שמונעת ממנה להיכנס לאיזורים המסוכנים. יש הסבורים שכמו שאין תחכום בהתנהגות הסנדלית, כך אין תחכום מיוחד אף בהתנהגות מסובכת כמו אלו של בעלי חיים עיליים ואפילו לא של האדם, אלא אוסף תגובות מותאם עם הזמן והניסיון, בצירוף יכולות שהועברו בתורשה, בתהליך של סינון איטי והיזון חוזר עצמי משך מאות אלפי רבבות שנים. 

'''צירעת הספיקס''': לעומתם החוקר היהודי דוגלאס הופשטטר (כותב הספרים גדל אשר ובאך, והספר אני ועין המוח The minds eye) הדגים הדרגתיות בין רמות ההתנהגות התבונית לכאורה של בעלי חיים, כששם את צירעת הספיקס בתחתית הרשימה. צירעה זו פועלת על פי תכנית מתוחכמת לכאורה, בה היא מביאה זחל פרפר משותק אל הקן שלה, זחל שימשיך לחיות וישמור כך על &quot;טריותו&quot; עת הביצים שהצירעה הטילה בו יבקעו, והוא ישמש מזון חי לצאצאים הרכים והרעבים. הבאת הזחל אל הקן גם הוא מתוחכם: היא גוררת את הזחל אל פתח המערה שחפרה בחול, נכנסת פנימה לסיבוב ובודקת שהכל תקין, ואז מושכת את הזחל לתוך המערה, מטילה את הביצים בזחל, ואוטמת את הקן על הזחל והביצים שבו. אלא שכאן מתבררת ההתנהגות העוברת בתורשה ללא תבונה. אם בשלב שהיא נכנסת לתוך המערה לצורך הבדיקה מזיזים אפילו בקצת את הזחל מהמקום שבו הוא הונח, הצירעה האם, משתסיים את הסיבוב שלה במערה, תגלה שהזחל אינו במקומו הראשון. היא תחזיר אותו למקום המדוייק בו היה, ושוב תיכנס לסבב בדיקה במערה. דבר זה יחזור על עצמו בכל פעם שהזחל יוזז ממקומו. הופשטטר (שלקרוביו חנות ישנה למכונות תפירה ליד כיכר הדוידקה בירושלים) קורא להתנהגות כזו &quot;ספיקסית&quot;, והוא מזהה אותה בכלבים העומדים ונובחים במקום לחפש חור בגדר, ובאנשים המכורים להימורים או היושבים קפואים במקומם וצופים בסרטים בטלוויזיה ובמחשב, מבלי יכולת להבחין בקיבעון שלהם עצמם. 

'''מחשבים''': כיום המחשבים מסוגלים לנתח דיבור ולהפיק אותו{{הערה|1=ספר זה החל להיכתב בשנת 2019, ארבע שנים לפני מהפיכת הבינה המלאכותית וצ'ט ג'י.פי.טי (טרם צאת הגפ&quot;ת)}}, חלק מהתהליכים דומה לתהליכי החשיבה והתחושה שבאדם, אך המימוש הוא בחומרה ותוכנה אחרים לחלוטין מן המוח על עצביו, כמובן. מצד שני, ישנם נסיונות לדמות את אופני החישוב המוחי, במערכות הנקראות &quot;רשתות עצביות מלאכותיות&quot; או לפחות לדמות חלק מן התהליכים ואופן ייצוגם באותות העצביים, בהנחה שהפעולה העצבית קשורה רק ל&quot;ירי&quot; אות עצבית או המנעות מן הירי, או לקצב הירי, ואין סוגים שונים של קשרים, אף שיש סוגים שונים של חומרי הולכה עצבית העוברים במרווח העצבי - הסינפסה, וגורמים להמשך האות החשמלית בעצב הבא.{{הערה|1=בימים אלה ממש, באביב התשפ&quot;ד, ובארבעת השנים שקדמו להם, שקד ושוקד כותב שורות אלו על מערכת הבנה מלאכותית, &quot;אוברסטנד&quot;, שתידע להגיב באופן הגיוני ורגשי הדומה לתגובה האנושית המודעת, ההישגית והלכידה - קונסיינטית, קונגרואנטית, וקוהרנטית, ותוכל להבין את מה שהיא אומרת ומה שאחרים אומרים לה.}}

'''אנשים שונים''': אפילו בין אדם אחד למשנהו יש הבדלים, ועם כל הדמיון והאחידות שיש בין כל בני האדם, סביר שיש כאלו המבצעים את ההבנה, את החשיבה, ואת הפקת הדיבור באופן שונה מאחרים. רוב האנשים הכותבים בעט אוחזים בו בקצות אצבעות יד ימין, אך יש שעושים זאת אחרת: באגרוף יד שמאל או בין אצבעות הרגל למשל. הסבירות לכך שקיים שוני משמעותי באופן ההבנה, אופן החשיבה, ואופן הפקת הדיבור, גדולה עוד יותר כשמגיעים להבדלים בין גברים לנשים, להבדלים בין חברה לחברה, בין קבוצות שחונכו בדרכים שונות זו מזו, בין מאמיני דתות שונות, בין שבטים ולאומים, וכמובן להבדלים בין הדיבור בשפות שונות, וברמות שונות של שפה - דיבור ילדי לעומת דיבור מבוגרים, דיבור רגשני לעומת דיבור מקצועי או מדעי וכו'.

== רשימת תרגילי חשיבה - השוואת שכל האדם לאחרים ==
להשלים ולקשר

הוגים רבים בני ימינו השוו ומשווים בין רגשות היצורים השונים בדרך כלל בלי להכחיש את עצם קיומן של הרגשות. רבים מהם כתבו תרגילי חשיבה משכנעים לכאן או לכאן:  
* '''על דו שיח בין בת קול לבן תמותה''' - של '''רימון שמוליאן'''. המאמר קורא לסופר לחבק עצים ולדבר אליהם. נמצא בספרו של '''דוגלאס הופשטטר''' - The minds eye אני ועין מוחי. תורגם לעברית, (אחרי שתרגמתי למגירה, תרגום שלענ&quot;ד היה טוב יותר) 
* '''איך זה להיות עטלף''' - של '''תומס נייגל'''. על כך שאין באמת אפשרות לדעת זאת ברמה שאנו חושבים שאנו חוווים חווייות של אדם אחר. יצויין שד&quot;ר '''טמפל גרנדין''' טוענת שהיא יכולה כאוטיסטית &quot;להזדהות&quot; עם בעלי חיים, שלדעתה אוטיסטים כמוה.  
* '''החדר של מרי''' - היודעת הכל על אדום חוץ מן החוויה - של '''פרנק ג'קסון''', 
* '''החתול של שרדינגר''' - בגירסתו המקורית בה הגיוני שבכל רגע נתון הוא באחד המצבים: או חי או מת,  וזו בעיית ידיעה בלבד,  ובגירסתו החדשה - בה הנמשל גם חי וגם מת בו זמנית, כמסקנה מהממצאים. 
* '''החדר הסיני''' - הברגים הקטנים העיוורים למשמעות הכוללת במשימת תרגום - של ג'ון צירל. 
* '''הסוֶפר ספרטנים''' - ספרטאי העל, החיים בספרטה ומנותקים מכל תגובה למרות התחושות,- של האיש הילארי פוטנם, 
* '''מוח העם הסיני''' - מאמר נגד פונקציונליות, לפיו כל סיני ייצג תא עצב מסויים במוח אנושי- של נד בלוק, 
* שאלת '''חלומות התמנונים על דיונון חשמלי''' - של '''ג'פרי סמית'''', הדן בסוג מאוד שונה של מבנה חיצוני של המוח, ולמרות זאת מסוגל לנתח ולחשב, והמציג התנהגות הדומה לכאב, לערנות למציאות, ועוד.

== הערות ==
{{הערות שוליים}}

{{הגות הנפש/ניווט|הקודם=יסודות|שםהקודם=יסודות|שםנוכחי=מבוא|הבא=יסודות/נפשי|שםהבא=התחום הנפשי}}

[[קטגוריה:הגות הנפש]]</text>
      <sha1>fbh0n5dqcr1kzbku5mjw6ht635okds7</sha1>
    </revision>
  </page>
</mediawiki>