ויקיטקסט hewikisource https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99 MediaWiki 1.47.0-wmf.16 first-letter מדיה מיוחד שיחה משתמש שיחת משתמש ויקיטקסט שיחת ויקיטקסט קובץ שיחת קובץ מדיה ויקי שיחת מדיה ויקי תבנית שיחת תבנית עזרה שיחת עזרה קטגוריה שיחת קטגוריה עמוד שיחת עמוד ביאור שיחת ביאור מחבר שיחת מחבר תרגום שיחת תרגום מפתח שיחת מפתח מקור שיחת מקור TimedText TimedText talk יחידה שיחת יחידה אירוע שיחת אירוע 0 164083 3078654 3024550 2026-08-23T12:07:09Z Motimn1 43943 3078654 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|עין איה על ברכות|ה|קג|קד|קה}} {{צתב|ההוא דנחית לקמיה דרבה, אמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו, א"ר כמה ידע האי צו"מ לרצוייה למריה, א"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה נמי לחדודי לאביי הוא רקבעי|ברכות|לג|ב}}. האיסור שבמשנה יתכן לפרשו שאומר בלשון שבח "על קן ציפור יגיעו רחמיך", שסיפור שבחיו של מקום ראוי שישקל בפלס האמת. אבל כשאומר בדרך בקשת רחמים לעורר כונת עצמו, ועיקר הדבר הוא מה שמסיים "אתה חוס ורחם עלינו", אין בכך כלום אם הפתיחה מה שמקדים אינה מכוונת להאמת, ועיקר התפילה מתקבלת לפי כונתה. וי"ל כיון שהוא לפי השקפתו מתפעל עי"ז בעד זו ומתעורר, שפיר דמי ומשובח הוא. אמנם אביי השיב כיון דמשתקין אותו, משמע שאין חוששין שמא לקח הדבר להצעה של בקשת תחנונים, א"כ נראה שבכל אופן אין זה משובח. ואולי לדינא כשמתכוין לבקשת רחמים ולא לסיפור שבח אין משתקין אותו, אלא שמ"מ אינו ראוי לשבח כיון שבסיפור של שבחו של מקום משתקין אותו, גם בבקשת רחמים נהי דאין משתקין אותו מ"מ יתרון אין בו ואינו ראוי שישובח. ויש בזה עוד צד ציור אחר, כי הרמב"ם במו"נ כשביאר טעם למצות בח"ג כתב ששילוח הקן הוא באמת מצד מדת הרחמים, ואמר שהמשנה שסוברת משתקין אותו כשאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", היא כדעת האומרים שאין טעם למצות ושראוי לתלות הכל רק ברצון וגזירה. אמנם הראוי לדון יותר שתהי' המשנה מסכמת עם הדעת שאלי' נוטה השכל הטבעי, שמתוך כך נמשך לזה הרמב"ם ז"ל, ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי מצות ודאי נתנו להדרש ולא נכתבו רק מפני התקלה. ונראה שהרמב"ם ז"ל תלי לה בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא. אמנם נכון מאד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצות, וזוהי שלימות השכל שהוא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא חלק גרול משלימות האנושי, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהם ולא מצד הטעם שימצא בהם. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה,וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי. ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדול מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעי, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו "כבוד אלהים הסתר דבר'" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירות מפסידות אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר ,' היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש'. {{סרגל ניווט|עין איה על ברכות|ה|קג|קד|קה}} <noinclude> [[קטגוריה:עין איה|ברכות ה קד]]</noinclude> 03bdzolp8imz1x79n8peti1ndhoj414 0 187379 3078771 558466 2026-08-24T07:51:43Z יוסף חפץ 44598 /* הלכה א */ 3078771 wikitext text/x-wiki {{רמב"ם פרק|ספר נזקים|הלכות חובל ומזיק|פרק ראשון|הלכות גזילה ואבידה יח|הלכות חובל ומזיק ב|b401|11|67|1|[[#דפוס|דפוס וורשא-ווילנא]] · [[#הגהה|הגהה על פי כתבי-יד]]}} {{קישורים מהמשנה תורה לספר המצוות}} {{קישור מהמשנה תורה לספר המצוות|עשה רלו|המצוה לקנוס את החובל בחבירו כמו שכתוב בתורה}} </div> ==דפוס== ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א א|הלכה א]]=== <קטע התחלה=א דפוס/>החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים ואלו הם. נזק וצער ורפוי ושבת ובושת. וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.<קטע סוף=א דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ב|הלכה ב]]=== <קטע התחלה=ב דפוס/>נזק כיצד. שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה [אז] וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. שנאמר עין תחת עין. מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא.<קטע סוף=ב דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ג|הלכה ג]]=== <קטע התחלה=ג דפוס/>זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר.<קטע סוף=ג דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ד|הלכה ד]]=== <קטע התחלה=ד דפוס/>וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו לכך נאמר לא תחוס עינך.<קטע סוף=ד דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ה|הלכה ה]]=== <קטע התחלה=ה דפוס/>ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא. שנאמר בו חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא. הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין. והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר איברים.<קטע סוף=ה דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ו|הלכה ו]]=== <קטע התחלה=ו דפוס/>ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני. כולן הלכה למשה* הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו.<קטע סוף=ו דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ז|הלכה ז]]=== <קטע התחלה=ז דפוס/>ומנין שמזיק בחבירו חייב בצער בפני עצמו [א] שהרי נאמר באונס תחת אשר ענה. והוא הדין לכל המצער את חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער.<קטע סוף=ז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ח|הלכה ח]]=== <קטע התחלה=ח דפוס/>ומנין שהוא חייב בשבת בפני עצמו וריפוי בפני עצמו שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא.<קטע סוף=ח דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ט|הלכה ט]]=== <קטע התחלה=ט דפוס/>ומנין שהוא חייב בבושת בפני עצמו שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה כל המבייש.<קטע סוף=ט דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א י|הלכה י]]=== <קטע התחלה=י דפוס/>המבייש אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין שנאמר ושלחה ידה אבל המבייש חבירו בלא כוונה פטור. לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור.<קטע סוף=י דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יא|הלכה יא]]=== <קטע התחלה=יא דפוס/>אדם מועד לעולם בין שוגג [ב] בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו. א אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו. זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע.<קטע סוף=יא דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יב|הלכה יב]]=== <קטע התחלה=יב דפוס/>מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. ואם נתהפך חייב בכל אף בבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב בבושת.<קטע סוף=יב דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יג|הלכה יג]]=== <קטע התחלה=יג דפוס/>שנים [ג] שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן. היה אחד מתכוין ואחד שאינו מתכוין זה שאינו מתכוין פטור מן הבושת.<קטע סוף=יג דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יד|הלכה יד]]=== <קטע התחלה=יד דפוס/>המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. נתכוון לבייש העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.<קטע סוף=יד דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א טו|הלכה טו]]=== <קטע התחלה=טו דפוס/>היתה לו אבן מונחת בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. א וכן אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה והזיק או שהזיק כשהוא ישן חייב בנזק ופטור מארבעה דברים.<קטע סוף=טו דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א טז|הלכה טז]]=== <קטע התחלה=טז דפוס/>המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים. ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור. ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין.<קטע סוף=טז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יז|הלכה יז]]=== <קטע התחלה=יז דפוס/>המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד. או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים. או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר. או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו. בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת.<קטע סוף=יז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יח|הלכה יח]]=== <קטע התחלה=יח דפוס/>כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור. שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק. אבל חייב הוא בבושת בלבד אפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו. א ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני. והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר.<קטע סוף=יח דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יט|הלכה יט]]=== <קטע התחלה=יט דפוס/>הברזל אין לו אומד אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק. הזורק אבן ולאחר שיצא מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.<קטע סוף=יט דפוס/> ==הגהה== {{אין טקסט מוגה במשנה תורה|נזקים|הלכות חובל ומזיק|פרק ראשון|הלכות גזילה ואבידה יח|הלכות חובל ומזיק ב|b401|11|67|1}} qswlxcqq3sw61lg5qa2z0vj08003txv 3078772 3078771 2026-08-24T07:53:06Z יוסף חפץ 44598 /* הלכה יא */ 3078772 wikitext text/x-wiki {{רמב"ם פרק|ספר נזקים|הלכות חובל ומזיק|פרק ראשון|הלכות גזילה ואבידה יח|הלכות חובל ומזיק ב|b401|11|67|1|[[#דפוס|דפוס וורשא-ווילנא]] · [[#הגהה|הגהה על פי כתבי-יד]]}} {{קישורים מהמשנה תורה לספר המצוות}} {{קישור מהמשנה תורה לספר המצוות|עשה רלו|המצוה לקנוס את החובל בחבירו כמו שכתוב בתורה}} </div> ==דפוס== ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א א|הלכה א]]=== <קטע התחלה=א דפוס/>החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים ואלו הם. נזק וצער ורפוי ושבת ובושת. וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.<קטע סוף=א דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ב|הלכה ב]]=== <קטע התחלה=ב דפוס/>נזק כיצד. שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה [אז] וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. שנאמר עין תחת עין. מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא.<קטע סוף=ב דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ג|הלכה ג]]=== <קטע התחלה=ג דפוס/>זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר.<קטע סוף=ג דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ד|הלכה ד]]=== <קטע התחלה=ד דפוס/>וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו לכך נאמר לא תחוס עינך.<קטע סוף=ד דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ה|הלכה ה]]=== <קטע התחלה=ה דפוס/>ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא. שנאמר בו חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא. הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין. והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר איברים.<קטע סוף=ה דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ו|הלכה ו]]=== <קטע התחלה=ו דפוס/>ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני. כולן הלכה למשה* הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו.<קטע סוף=ו דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ז|הלכה ז]]=== <קטע התחלה=ז דפוס/>ומנין שמזיק בחבירו חייב בצער בפני עצמו [א] שהרי נאמר באונס תחת אשר ענה. והוא הדין לכל המצער את חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער.<קטע סוף=ז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ח|הלכה ח]]=== <קטע התחלה=ח דפוס/>ומנין שהוא חייב בשבת בפני עצמו וריפוי בפני עצמו שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא.<קטע סוף=ח דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ט|הלכה ט]]=== <קטע התחלה=ט דפוס/>ומנין שהוא חייב בבושת בפני עצמו שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה כל המבייש.<קטע סוף=ט דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א י|הלכה י]]=== <קטע התחלה=י דפוס/>המבייש אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין שנאמר ושלחה ידה אבל המבייש חבירו בלא כוונה פטור. לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור.<קטע סוף=י דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יא|הלכה יא]]=== <קטע התחלה=יא דפוס/>אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו. אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו. זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע.<קטע סוף=יא דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יב|הלכה יב]]=== <קטע התחלה=יב דפוס/>מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. ואם נתהפך חייב בכל אף בבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב בבושת.<קטע סוף=יב דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יג|הלכה יג]]=== <קטע התחלה=יג דפוס/>שנים [ג] שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן. היה אחד מתכוין ואחד שאינו מתכוין זה שאינו מתכוין פטור מן הבושת.<קטע סוף=יג דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יד|הלכה יד]]=== <קטע התחלה=יד דפוס/>המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. נתכוון לבייש העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.<קטע סוף=יד דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א טו|הלכה טו]]=== <קטע התחלה=טו דפוס/>היתה לו אבן מונחת בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. א וכן אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה והזיק או שהזיק כשהוא ישן חייב בנזק ופטור מארבעה דברים.<קטע סוף=טו דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א טז|הלכה טז]]=== <קטע התחלה=טז דפוס/>המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים. ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור. ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין.<קטע סוף=טז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יז|הלכה יז]]=== <קטע התחלה=יז דפוס/>המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד. או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים. או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר. או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו. בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת.<קטע סוף=יז דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יח|הלכה יח]]=== <קטע התחלה=יח דפוס/>כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור. שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק. אבל חייב הוא בבושת בלבד אפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו. א ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני. והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר.<קטע סוף=יח דפוס/> ===[[רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יט|הלכה יט]]=== <קטע התחלה=יט דפוס/>הברזל אין לו אומד אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק. הזורק אבן ולאחר שיצא מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.<קטע סוף=יט דפוס/> ==הגהה== {{אין טקסט מוגה במשנה תורה|נזקים|הלכות חובל ומזיק|פרק ראשון|הלכות גזילה ואבידה יח|הלכות חובל ומזיק ב|b401|11|67|1}} r4rka3leyycioduothctdst7h7objqe 0 212050 3078681 2865824 2026-08-23T18:11:55Z ~2026-46195-01 46294 תיקנתי שגיאת כתיב, במילה נקבה 3078681 wikitext text/x-wiki התחילה התורה בב', כי הא' [היא ראשונה] רומז לאצילות והב' [היא שניה] רומז לבריאה שהוא עולם השני, וגם א' תחלת תיבת אצילות וב' תחלת בריאה. גם ידוע דאמא מקננא בכורסייא וע"כ התחילה בב' דהיינו ר"ת בינה, וזהו בתשרי נברא העולם שהוא שמאלו תחת לראשי כי אבא לעולם ימין ואמא שמאל. ואותיות בראשית הוא בא' תשרי וע"כ נזכר כאן ל"ב אלקים, כי ל"ב נתיבות דאבא הם ל"ב הויות ובאמא הם ל"ב אלקים, וראשית רמז לאבא ראשית חכמה והיינו ב מבראשית דהיינו נקודה בהיכלי' או"א שוין יחד, וע"כ אמר ברא לשון בריאה ואלהים הוא אמא וכן עולה אלהים מנין הכס"א דאמא מקננא בכוסייא, ואמר ברא אלקים אמא דבריאה בכח אמא דאצילות שנתלבשה בה וזהו בראשית שהוא אמא דאצילות בכח זה ברא אלהים דבריאה את השמים ואת הארץ זו"נ דבריאה, וז"ס בירור המלכים הראשונים שמתו כנודע כי בכל עולם ועולם ה' בחי' המלכים שמתו, וזהו הארץ היה תוהו ובוהו שהוא שבירת הכלים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהוא החיות שלא היו הכלים יכולין לקבל, וז"ס התגין שע"ג האותיות שהוא אור הרוחף עליהם. ויאמר אלהים יהי אור הוא סוד חסד עילאה דהיינו מלך הח' הדר שע"י נתקנו, ותחלה הוברר הפסולת והקליפה קדמה כדרך שהקליפה קודמת לפרי וזהו ישרצו שרץ נפש חיה וכן כולם עד יום הששי שנברא אדם שהוא האוכל הנשאר, וע"כ בשבת נאסר ברירת הפסולת מתוך האוכל מפני שזה היה דרך ברירות למעל הפסולת מתוך האוכל ובשבת לא היה הבירור, אבל אוכל מתוך הפסולת לעולם מותר מפני שזה לא היה למעלה: יש להקשות בבריאת זו"נ וכן בבריאת אדם שהוכפלו במעשה בראשית פעמים, כי תחלה אמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי זו"נ ואח"כ הז' ימים הם הז"ק דזו"נ כנודע ואח"כ ביום ו' אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה והפסיק ביום ז' בינתים שאמר ויכולו השמים, ועלולם הוזכרו זכר ונקבה למעלה והכא בצווי לא נזכר נקבה כלל ואם לא צוה אלא על אדם למה נענשה חוה (ועוד) כי אחר הצווי היה הבריאה של נוקבא כי אח"כ אר ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם. ונבאר זה כי להיות שמאדם קדמון לכל הקדומים לא נתגלה ע"ב אלא הס"ג התחיל להתגלות דרך הפה והחוטם וכו' וע"כ התחיל בב' שהוא בחי' ס"ג וכשהיא בחי' ס"ג יוצא היה בחי' הנקודות דס"ג ובסוד מלכים הראשונים וז"ס את השמים ואת הארץ שהם הז' מלכים שהיה בהם השבירה ולפי שה' בחי' ס"ג הוזכרה בהם ה' "השמים "הארץ" ואמר את ואת לכלול זו"נ דבחי' עשיה שבאצילות דאחר התיקון דהכל היה השורש שלהם כאן. ולפי שעיקר הנפילה היה בנוק' לכך אמר והארץ היתה תהו וכו' עשה עיקר ממנה ונזכר הז"א ברמז בו' דכתיב "והארץ. ואמר תהו ובהו וחושך שהוא השבירה ולפי שהי' בחי' הרבה שזו נפלה למטה מזו לכך אמר תהו ובהו כו' ולפי שבכאן היה כלול בחי' ב"ן כי מן הס"ג הזה שנשברו הכלים נעשה אח"כ תיקון עם המ"ה שהוא המתקן והוסר סיגים מן ס"ג וזהו ס"ג לשון סיגים הכל ס"ג יחידו נאלחו והוברר הב"ן שנתקן, נמצא שהב"ן היה כלול בס"ג וע"כ הוזכר כאן ב"פ תוהו כי "והארץ "היתה "תהו ובהו ר"ת למפרע תהו א' כנגד הס"ג וא' כנגד הב"ן, וידוע שהכלים הנשברים ירדו אל מקום הבריאה וזהו חשך על פני תהום [ס"ת כלים] כי שם בראש הבריאה הוא פני תהום כי משם ולמטה הוא המים. ורוח אלהים מרחפת כו' הוא האור שלא היו הכלים יכולין לקבלו וזהו ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים שלא ירד מן האור אל הכלים רק רפ"ח ניצוצין וזהו מרחפת מ"ת רפ"ח שהם גי' ע"ב רי"ו ואחר השבירה נזדווגו הס"ג עם הע"ב העליון [דא"ק] ויצא המ"ה החדש דרך מצח העליון והוא היה המתקן וז"ש ויאמר אלהים יהי אור שהוא המ"ה המתקן והיהי אור ואז נעשה התיקון והוא ז' ימי בראשית, וע"כ נאמר בסוף כי בו שבת מכל מלאכתו כי לא היתה המלאכה אלא באצילות כי כל שאר עולמות בי"ע אינן אלא חותם אצילות וע"כ כי בו שבת מכל מלאכתו, ועד עתה לא הוזכר אדם אלא שמים וארץ למעלה בס"ג, והמים הוא התיקון כנ"ל, ואחר שנשלם התיקון באצילות משם ולהלאה התחיל שם אדם בז"א דבריאה ודיצירה ודעשיה כאשר נאמר ביום ו' ויברא אלהים את האדם בצלמו על אדם דבריאה. ומ"ש בתחלה נעשה אדם שהוא עשיה ואח"כ בריאה מתחלה בצלמינו כדמותינו ואח"כ בצלמו לבד, כי הדיבור היה מזו"נ דאצילות ולא שאל אלא על אדם דעשיה שהוא עתיד לחטוא כנזכר בזוהר ע"ז שאל ואמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כי זה הוא אמירת אמא דבריאה לאבא דבריאה ע"י התלבשות בהן זו"נ דאצילות, וצלם ודמות הכל מן הנקובא אמא שהיא המלבשת את הולד דהיינו אצלם ע"כ צלם עולה אהי"ה דיודין שהוא בחי' נוקבא אלא שהצלם הוא מה שנותן אמא לדכורא ודמות שיש בו צורה יותר הוא מה שנותן אמא לנוקבא, ולפי שכונתו היה לעשיה, ולעולם התחתון יש לו כח כל מה שלמעלה ובעליון אין בו בחי' התחתון ולפיכך אמר בצלמינו כדמותינו כל על עשיה, ואע"פ שאמרו בזהר צלם בדכורא הכונה הוא צלם לז"א דעשיה ודמות לנוק' דעשיה אכן הכל ע"י אמא דבריאה לעשיה שהכל בחי' נוקבא הרי שכל השאל ההי העל אדם דעשיה, ואח"כ אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו דהיינו אדם דבריאה ולכןא מר ויברא, ואדם דעשיה לא הוצרך להזכיר דנעשה דפשיטא כיון ששאל עליו די הדיבור בזה לעשותו וזש"ה בדבר ה' שמים נעשו והיינו אדם דעשיה לא הוצרך אליו מעשה אלה השאלה והדיבור בהם מספיק, ואמר בצלם אלהים ברא אותו הם המוחי' הבאים אליו מלובשים בנה"י דאמא הנקרא צלם כנודע, ולאדם זה דבריאה לא היה צווי שלא יאכל מעץ הדעת כי להיות זה העולם ברור מקליפות לא היה בו חשש כלל ולכך נאמר ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לכם יהי הלאכלה כלומר אפילו עה"ד שבתוך הגן כי באדם זה אין בו חשש. ומה שנזכר בריאת אדם זה דבריאה ביום ו' פי' שיהיה ראוי להיות בריאתו אחר יום הז' שהוא נוק' דז"א דאצילות אלא משום דלעולם יום הז' שהוא נוק' והו' שהוא יסוד אינם מתפרדים כי היסוד ממלכות אין להם פירוד לעולם, והנה א"כ ביום ו' שם הוא כלול הנוק' ג"כ, ועוד שעיקר הדכורא הוא יסוד כי הנוק' אינ רק בית קיבול לקבל הטפה שנותן בה יסוד והיא אספקלריא דלא נהירא וגם כי בהוזכר יום הששי בה' משא"כ בשאר ימים הורה שכבר הנוק' נתקנה ולא חסרה רק חזרת פב"פ להזדווג וז"ש כאן כיון שנכנס שבת דהיינו הכניסת שבת ממש בסוד הזיווג הכנסת כלה לחופה. ואמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בכאן הודיע כי כשנברא אדם דבראי' נעשה שם גם אדם דעשי' וזה להיות כי בריאה בחי' ה' וה' לעולם כפולה ב' ההין כזה ה"ה הא' בריאה והב' עשיה ויצירה עדיין לא נתגלה שכן היה כוונה תחלה להיות אשת חיל עטרת בעלה יהה"ו ה' על ו' וב' ההין אמא וברתא שהוא כפול הה' ואח"כ בעבור החטא ירדה ה' אחרונה למטה ונעשה יהו"ה, וזש"ה אלה תולדות השמים והארץ דהינו זו"נ דבריאה וז"ש בהבראם שהוא הבריאה וה' קטנה משום שבריאתם היה ע"י מלכות דאצילות שהיא ה' קטנה וזה היה ביום עשו"ת ה' אלקים ארץ ושמים, בבריאה הוזכר בהן השמים והארץ ובעשי' ארץ ושמים בלא ה' משום שבריאה היא ה' ראשונה הנרגשת והב' הוא עשי' הה' כפולה שאינה נרגשת בפה והיא נעלמת. ואמר בבריאה שמים תחלה ובעשיה ארץ תחלה משום שהבראי' שהיתה ע"י זו"ן דאצילות בהתלבשותם שהיא עלמא דדכורא לכן שמים קודמין שהוא ו' של השם ובעשי' שהיא עלמא דנוק' דשלטא נוק' בדכורא לכן ארץ [ה'] קדמה ואח"כ שמים וגם זהו טעם ב' למה נעשה העשיה עם הבריאה קודם היצירה משום שהיא נוק' בחינת ה' שהיא ד' על ו' והד' שהוא עשיה נגלית שם והיצירה לא היה וזהו שנחלקו ב"ש וב"ה אם שמים נבראו תחלה או ארץ ואמר רשב"י תמהני איך נחלקו, כוונתו כי בוודאי לעולם לא נחלקו אלא בבריאה השמים קדמו דהיינו מן הטעם שאמרנו שהוא עלמא דדכורא ולשכלול דהיינו עולם העשיה שהוא שכלול ותשלום הכל שם הארץ קדמה מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי: וכל שיח השדה טרם יצמח עדיין לא היה צמח בעולם העשיה מפני שלא המטיר הבריאה על הארץ מפני שאדם דיצירה אין להעלת מ"נ מלמטה למעל האל הבריאה כדי שימטיר מיין עילאין, כי לא זו בלבד אלא ואד יעלה מן הארץ שהוא א"ד מאדני חצי השם כי לא הי' עדיין עולם היצירה שהוא דכורא אלא עולם העשיה שהוא נוק' והיתה מעלה מ"נ מצד הנוק' לבד כי לעולם אנו צריכין מ"ן מלמטה מזכר ונוק' ועכשיו לא היה אלא החצי כי דכורא עדיין לא היה, וז"ש וא"ד יעלה מן האר"ץ דהיינו עשיה ושם בחינת אלקים ואלקים דאלפין עולה אר"ץ ומשם הי המעל המ"ן ומשקים את כל פני האדמה דהיינו הבריאה וזהו האדמ"ה אדם ה' כי הבריאה היא ה' והעלאת מ"ן היה אל האדם דבריאה, ועד עתה נברא אדם דבריאה ועעשיה כנ"ל אבל של יצירה לא, ועתה אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ הויפח באפיו נשמ"ת חיים מן בריאה שהיא בחינת נשמה וכל עולמות כולם דלעילא הן דאצילות הן קודם דאצילות הן הבחינה הנ"ל הי' זכר ונקבה שמים וארץ בבריאה, ארץ ושמים בעשיה חוץ מיצירה שעלה תחלה במחשבתה להיות העשיה נקבה ליצירה וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מ"ל שביצירה והעון גרם לירד, וז"ש וייצר ה' אלקים את האדם ולא הוזכרה נוק' אע"פ שהיתה בכאן בכח, וז"ש וייצר בב' יודין ב' יצירת כמ"ד זנב היתה: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם [גן עשיה, בעדן בריאה, מקדם קודם יצירה] שהיא חיצוניות עולם הבריאה [בינה] בו"ת שלו שהוא בחינת הת"ת אשר שם בחינת גן, [אח"כ] וישם שם את האדם אשר יצר שהוא אדם [מ"ה] דיצירה וז"ש אשר יצ"ר: ויצמח ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע, לאדם דיצירה לא צוה שלא לאכול מעץ משום שגם הוא היה מבורר ולא היה הצווי רק לאדם דעשיה משום ששם נשארו ונאחזות בו הקליפות ואם יאכל יתוקנו ג"כ הקליפות הנאחזות בו, ושם ביצירה הוא עולם המלאכים שם הד' מחנות שכינה וזהו ומשם [מבריאה] יפרד והיה לד' ראשונים [דיצירה] והם ד' נהרות [בעשיה]: ויקח ה' אלקים את האדם דעשיה כי על האדם דיצירה כבר אמר לעיל וישם שם את האדם אשר יצר ועכשיו אמר על האדם דעשיה כי לקחו מן הבריאה אשר היה שם ויניחהו בג"ע דיצירה להיות בחי' נוק' אל היצירה, וז"ש בה לעבדה ולשמרה כי בזה שייך עבודה וצריך שמירה משום שבו נאחזות הקליפ' ולזה צוה מכל עץ הגן אכול תאכל שיתקן ויהנה מכל שאר הבחי' אבל מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו משום שבזה יתהנו הקליפות ממנה ויהיה להם חיות, וסמך פסוק לא טוב היות האדם לבדו אל הציווי לפי שמיד כשיצא הדבר מפיו היה מוכרח שיאכל ויחטא וירד [העשיה] למטה כמאמר ז"ל נורא עלילה על בני אדם לזה סמך לומר ויאמר לא טוב היות האדם לבדו אדם דיצירה לבדו בלא נוק' כי עד עתה עלה במחשבה להיות כל העשיה נוק' לזה [דיצירה] אכן השתא בהכרח תרד דהעשיה למטה ולא טוב שיהי' [יצירה] בלא נוק' לבדו לכן הקדים רפואה למכה אז ויפל ה"א תרדמה על האדם דיצירה, ויבן ה' אלקים כי ע"י בינה דיצירה היה זה וזהו ויבן. ויאמר האדם דיצירה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי כי עד עתה היתה הנוקבא שלו מעולם אחר למטה ממנו שהוא עשיה אבל זאת הפעם עצם מעצמי לזאת ודאי יקרא אשה כי כשהוא ראוי אל הזווג שהוא כבר בן כ' שנה אין צריך לאו"א שכבר נטל כל המוחין הראוין אליו וצריכין לו כי עד עתה היה צריך כל שעה לעלות יותר ולוקח יותר מאביו ואמו אכן כשהגיע לבן כ' שנה כבר ירש הכל. ואכלו מפרי העץ אדם דעשי' ונוק' שירדו למטה, וזהו ויעשו להם חגורות דהיינו התלבשות זה עולם הגשמי ועל זה נאמר לו וקוץ ודרדר, ויעשלהם כתנות עור הלבוש הגשמי: וישלחהו ה"א מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו הבריאה לתקן בתפלתו כמ"ש, ואפשר לומר עוד מה שסמך לא טוב היות האדם לבדו לצווי כשנאמר כי זה היה על אדם דעשיה משום דעד עכשיו היו כל העולמות אב"א ורצה הקב"ה לתקן אדם דעשיה בסוד הנסירה ובהתקנה זו יתוקנו כל העולמות, לכן אמר אעשה לו עזר כנגדו שיהיה כנגדו ולא באחור, ולפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיןו שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם ועל כן אמר לא טוב היות האדם לבדו שא"א שיהיה קיים באיש לפחות יהיה קיים במינו ולכן הוצרך לו אשה וגם מפני שאם היה הכרח שיאכל וימות היה בעודו כן בלא אשה אכן אחר הנסירה פנים חדשות בלא לכאן ולא היה הדיבור ע"ז ואפשר שלא יחטא ולכך אמר עזר כנגדו זכה עזר לא זכה כגדו והוא לא זכה ששימשו מטתו שלא בזמנו קודם השבת. וז"ש ויהיו שניהם ערומים וכשארז"ל שראה הנחש עסוקים בתשמיש ונתאוהל הם וזהו ולא יתבוששו מפני שלא היה בוש"ת נטפל להם נחש, ושבת אותיות בשת מפני שאם היה ממתין ביום שבת אין בו שליטת נחש כלל ומפני שלא יתבוששו שלא המתין לשבת שהוא הבושת לכך סמך אליו מיד והנחש היה ערום וכיון שחטאו ראו עצמן ערומים שלא היו יכולין לקבל או היצירה ונשארו בלא לבוש וירדו למטה י"ד מעלות ד' דיצירה וי' דעשיה ואז נתגשמו יותר ויעשו להם חגורות, וז"ש ואירא כי עירום אנכי שלא הייתי יכול לקבל אור היצירה ואיני מכוסה ואז נתקללו ונתגרשו מג"ע לעבוד אדמה בתפלתו כנ"ל: למה התחילה תורה בב' ולא בא' והניח הא' להתחיל בה י' דברוח אנכי להורות שיש בה ב' בחי' פשט וסוד כי התורה שהיה הקב"ה משתעשע בה וגם הלימוד שלומדין בה הצדיקים בג"ע הוא בחלק הסוד וזהו התורה ראשונה אשר שם בג"ע ולהורות כי זאת התורה היא תורה שניה שנתלבשה לכן התחילה תורה בב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט כב' שהיא שניה לא"ב. ולפי שלפני א' אין רשות לדבר שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה לכן התחיל התורה בב' שהוא נגד עולם הבריאה שהוא עולם הב' להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה לכן אמר הלשון ברא כי בזה העולם יש רשות לדבר. ולכן התחיל התורה בב' ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר וכ"ש בשלמעלה הימנו לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות אין שייך בו רק מחשבה כי יש באדם ד' דברים מחשבה ואח"כ מהרהר להוציא משפתים זה המחשבה וזה קרוב לדיבור ואחריו הדיבור ואחריו מעשה והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב {{פסוק||איוב|כח|כז}}: {{פסוק|אז ראה}} מחשבה, {{פסוק|ויספרה}} הרהור, {{פסוק|הכינה}} דיבור, ו{{פסוק|גם חקרה}} מעשה, אחר כך: {{פסוק|ויאמר לאדם|איוב|כח|כח}}: א"נ מה שהתחילה התורה בב' לפי שהב' פרצתה א' ומחיצתה ג' וצורתה כמו העולם לכן התחילה התורה מב'. והיה הכוונה שאם יעשה אדם עצמו אלוה שיאמרו לו שיעשה הוא רוח הד' (כענין קליגוליס) וזה הרוח הפרוץ הוא צפון וזש"ה נוטה צפון על תהו. כי הרקיע הנטוי על רוח הצפון הוא נטוי על תוהו כי שאר הרוחות מזרח ומערב דרום הרקיע בנויה עליהם ואינו על תוהו שעשה ית' כמין כיפה במחיצות ורוח צפון לבדו הוא נטוי על תוהו והראיה ע"ז יורדי הים שרצונם ללכת בם ברוח מזרחית צפונית למערב בהם מסבבים בים האקינוס כל ג' רוחות העולם המזרח ודרום וכל רוח המערב עד שמגיעין לקצה רוח המערב לצפון שהוא מערבית צפונית ואם היו יכולין ללכת ברוח צפון היה קרוב להם מאוד שלא היו צריכין לילך באותו דרך כלל אלא רוח אחד שהוא פון לבד. אלא שאותו רוח הוא פרוץ ואין אניות יכולין לעבור בו כי הוא עיר פרוצה אין חומה. והנה כל עובי הארץ בערך הים אקינוס הוא כגרגר חרדל כי ים האקינוס ת"ק שנה והארץ מהלך שבע שנים לבד. או נאמר כשנקשה קראי אהדדי פסוק א' אומר מצפון תפתח הרעה. נראה שרוח צפון הוא הגיהנם ופסוק אחד אומר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וצפונך תמלא בטנם שהוא ג"ע. כי שם הטוב הגנוז לצדיקים וכה"א אומר לצפון תני לע"ל טובות לצדיקים, אלא האמת כך הוא להיות רוח צפון כנגד הגבורה שהדרום ימין נגד אברהם שהוא חסד כי שם הוא היסוד מים שלעולם המים נמשכים משם וכן היה אברהם עושה חסד לעל העולם. לא כן יצחק שהוא גבורה נגד יסוד אש שהוא ברוח צפון שלא רצה לברך את יעקב ואפילו לעשו לא רצה לברכו אלא בשכר הביאה לי ציד ואוכלה בעבור תברכני נפשך. וכמו שמיצחק יצא יעקב ועשו כן ברוח צפון יוצא גיהנם וג"ע. ולהיות שג"ע הוא א' מן הדברים שקדמו לעולם כמש"ה גן בעדן מקדם וכן גיהנם קודם לעולם כמד"א כי ערוך מאתמול תפתה לכן אמר בראשת כלומר ב' דברים שהן מצד צפון הפרוץ היו ראשית לעולם וזהו בראשית ב' ראשית להורות השכר והעונש לצדיקים העושים התורה והמתבטלים ממנה: או נאמר כי לכך התחילה תורה בב' לומר כי ב' דברים היו ראשית וזהו ב' ראשית השמים והארץ היו שניהם ראשית השמים נבראו תחלה והארץ נבראת תחלה. וביאור המחלוקת ב"ש וב"ה שנחלקו בה ויתישבו הכתובים כתוב אחד אומר השמים ואח"כ הארץ וכן לקמן אלה תולדות השמים והארץ וכתוב א' אומר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכן כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ותו דתחלה אמר אף ידי וכו' יראה דתחלה נברא שמים ואח"כ אמר וימיני פטחה שמים ו' דוימיני מורה אחר שידו יסדה ארץ אח"כ ימינו טפחה שמים אלא בעולם הבריאה שמים קדמו כי באותו העולם גוברת הקדושה ודבר רוחני ובעולם עשיה ארץ קדמה וז"ש ולשכלול ארץ קדמה כי שם גבר החומרי יותר. כי כל כוונות עולם עשיה הי' להגשים הדברים לכן שם ארץ קדמה, וז"ש אלה תולדות שמים והארץ בהבראם בעולם הבריאה היו כן אבל ביום עשות דהיינו בעולם עשיה היו ארץ ושמים ארץ תחלה ואח"כ שמים, וז"ש אף ידי יסדה ארץ ר"ל שמים נבראו תחלה ואף הארץ זהו בבריאה. אבל בעשיה הארץ נעשה תחלה ואח"כ וימינו טפחה שמים, אמר טפחה ר"ל טפח ה' כי בטפח הש"י שיש בו ה' אצבעות וכ"א ק' אלף ולכן הם ת"ק אלף שנים וז"ש ושמים בזרת תכן שיש בה ה' אצבעות, וז"ש את השמים כי את לרבות שמים אחרים דעולם עשיה, את הארץ לרבות ארץ אחרת דעולם (הבריאה) [עשיה]: הנה באדם יש ארץ ושמים כי הטרפש המפסיק בין אברי נשימה ובין אברי המאכל לבדם הוא הרקיע הנטוי על הארץ. לכן למעלה הן כל אברים הרוחניים הלב והריאה והמוח וכיוצא ולמטה כל אברי הגשמיים החומריים נמצא האדם חצי העליון נגד שמים וחצי תחתון נגד הארץ. כי האדם עולם קטן הוא ואמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו וגו' כי בצלמנו הוא בחי' נשמה שהיא נקרא אדם כמ"ש על בשר אדם לא ייסך והגוף אינו אדם אלא בשר אדם ומלת נעשה אמר על הגוף שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים לעולם הזה עולם התחתון מתלבשים [בגוף] בעוה"ז החומרי לכן אכלו בבית אברהם וכן נשמת האדם מתלבשת באויר עולם הזה לכן אמר נעשה לשון רבים. כי ע"י שמתלבשת הנשמה שהיא מאתו ית' באויר העלומות אמר נעשה אדם נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם שהי אהנשמה ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו שהוא התלבשות שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן, הרי שי שבה האדם ב' בחינות אדם עליון שהוא הנשמה ואדם התחתון שהוא הגוף הרי ב' מיני אדם זת"ז, ובזה יובן פ' שופך דם האדם באדם כי דם אדם הוא נפש אשר בתוך האדם הוא הגוף וידוע כי הדם הוא הנפש. ולז"א כשהורג אדם עיקר הנזק הוא לגוף ואמר טעם לזה כי בצלם אלקים עשה את האדם ולא אמר כי בצלם ודמות כמ"ש בפסוק אחר בצלמינו כדמותינו כי לפי שכל עונש הרוצח הוא על הרע ועל ההיזק שעשה לנפש אדם הוקשה לו כי אדרבה אם עושה היזק לגוף החומרי לנפש טובה גדולה עושה שהוציאה מבית האסורים כי הנשמה חלק אלוה ממעל והיא מתאוה תמיד לעלות אל בית אביה אלא שהוא עוליב' ובע"כ היא אוסרה בגוף החומרי וא"כ ראוי לשכר ולא לעונש, ולזה השיב כי בצלם אלקים עשה את האדם שהיא הרוחינות של מעלה עשה האדם כי כשיורדת בעוה"ז היא מתלבשת באויר העוה"ז כנ"ל ושכינה בתחתונים צורך גבוה היא כי שכינת עוזו מתאות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד ע"ז גורם שתסתלק שכינה מישראל וישאר העוה"ז כגוף המת כן עון זה הרוצח הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מעוה"ז כאלו גרם להסתלק שכינה מישראל כי בצלם אלהים עשה את האדם כמו שמסלק השכינה ראוי לעונש כן המסלק נפש האדם שהוא חלק אלקים ממעל ראוי לעונש. נמצא שיש באדם השמים וארץ באופן אחר מאותו שאמרנו לעיל. כי יש בו בחי' הנשמה שהוא נגד שמים שהוא הרוחניות מן השמים ויש בו בחי' גוף שהוא נגד הארץ לאלו אמר ב' ראשית כי ב' דברים אלו היו ראשית הבריאה שמים וארץ מדבר הכתוב על בריאת אדם, שמים אמר על בריאת נשמה ואת הארץ על הגוף הנקרא ארץ. ובפסוק זה יש ז' תיבות נגד חיי אדם ע' שנה ואח"כ מת וזש"ה והארץ היתה תוהו שהוא הגוף הנקרא ארץ היתה תהו ר"ל תימה שאדם מתמה מאוד כשראה צורת הגוף אחר מותו שהיה בחור אדמוני ויפה עינים ואח"כ אחר מותו נשתנה לירקון ומסריח שמתמי' ומבהיל את האדם כשרואה פני האדם שהוא בוהו והאדם יחשוב כי אחרי ימותו אבדה תקותו ח"ו ולא ישוב עוד לחיות וז"ש ובוהו ואמר שאינו כמו שהוא חושב כי אותו עצם הלו"ז עדיין בו הנשמה מחופפת עליו עד יום התחיה ואין המיתה זו אלא כישן ויקץ, וז"ש וחושך על פני תהום אותיות תהו"ם המו"ת כי האדם במותו אינו אלא כיושב חשך ואח"כ יצא לאורה, כי רוח אלקים מרחפת כלומר הנשמה אינו מניחחו כי כשהיתה בתוכו ממש הי' מחיה אותו בעצם ואם היה מסתלק ממנו לגמרי לא היה עוד שום תקוה כי היה עצמותיו נרקבין והולכין ואף הלו"ז לא היה נשאר בו ועכשיו רוח אלקים דהיינו נשמתו מרחפת על עצמות, וז"ש מרחפת על פני המים בזכות התורה שלמד חופף עליו, ועל המים דקאמר היא התורה כמו הוי כל צמא לכו למים, א"נ המים דקאמר הוא הלו הנשמה חופפת עליו על העצמות וממתנת ע"פ המים שאז יאיר אורו כענין כי טל אורות טלך הנאמר בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כי היה בחשך ואז יאיר אורו באותו הטל והוא ית' שומר אותו העצם שהוא הלו"ז שארז"ל שנשאר באדם לעולם כי משם הוא שב להבנות בזמן התחיה וזה שא"ה ובוהו כי בו עדיין לחלוחית לשוב ולהחיות ע"י אותו העצם ואותו העצם אינו מתקיים אלא בכח הנשמה החופפת עליו כדאמרן. וזה שאמר בתהלכך תנחה אותך בשעת פטירתך מזה העולם, בשכבך תשמור עליך קבר. בזכות התורה שלומד הנשמה מופפת על העצמות, וכן בשעת פטירתו יש בעוה"ז דרך אחד חשוך מאוד וכשנפטר האדם נכנס נשמתו באותו הדרך החשוך ואז הנשמה אינה יודעת איזה הדרך אשר תלך בה רק התורה שעסק בעוה"ז מאירה לפניו וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור. וז"ש בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך בזכות התורה הנשמה שומרת העצמות שלא ירקבו ור"ל שמירה האמור כאן הוא על העצמות שנאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה שהי אאחת המיוחדת אותו עצם כנ"ל, וכיון שלא נתרקב כל העצמות עומדים ואח"כ בא זמן התחיה. וז"ש ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור דהיינו האור שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כנ"ל אז החשך שהי' על פניו בזמן המות יוסר מעליו ויהי אור אחר התחיה והיינו באלף הז' לא יהיה עוד חושך כלל אבל לילה כיום יאיר, וז"ש ויהי ערב ויהי בקר היינו לילה ויום יהיה הכל יום אחד וכן לא יהיה עוד חשך המות, וז"ש הנער בן ק' שנים ימות הוא בא"ה אבל בישראל יהיה חירות ממ"ה וכמ"ש בלע המות לנצח וגו': ראוי לדעת כי כל העולמות וכל הנבראים כולם נבראו בצרופי שמות הקדושים והשרש העליון הוא שם בן ד' כי יש בו ד' אותיות וי"ב צרופים ג' לכל אות הרי מד' נעשה י"ב וי"ב נעשה מכ"א מהם ו' הרי ע"ב שמות היוצאים מג"פ ויסע ויבא ויט. וכנגדם יש במרכבה עליונה ד' דגלים שהם מיכאל גבריאל רפאל אוריאל וכ"א יש בו ג' כי עם מיכאל ג' עם גבריאל ג' כו' הרי י"ב וכ"א יש עמו ו' אחרים שהם ע"ב ואלו הם ב"ד העליון שמהם נאחזים ע' שרים דא"ה ולכן בחג שהוא נגד ע' שרים דא"ה אנו נוטלין לולב שהוא עם ד' אותיות גי' ע"ב ונגדם היו האבות ד' עם דוד וי"ב שבטים וע' נפש הבאים מצרימה, וכנגדם היו ד' דגלים במדבר ועם כל דגל ג' שבטים הרי י"ב. וע' זקנים ומשה ואהרן. וכן עד סנהדרין וב' סופרים א' כותב כזכות ואחד חוב. וכנגדן ד' רוחות העולם ומהן יוצאים י"ב מיני רוחות שמכל רוח ג' רוחות כי מאמצע רוח מזרחית יוצא רוח מזרח ומב' קצותיו מן קצה רוח מזרח הסמוך לדרום יוצא רוח מזרחית דרומית ומן הסמוך לצפון יוצא מזרחית צפונית וכן מהדרום מהאמצעי יוצא רוח דרומית ומב' קצותיו מקצה הסמוך למזרח יוצא דרומית מזרחית ומסמוך למערב דרומית מערבית, והפרש שבין מזרחית דרומית לדרומית מזרחית, שבדרמית מזרחית הדרום גובר על מזבח ובמזרחית דרומית מזרח גובר על דרום וכעד"ז במערב ובצפון הרי י"ב מיני רוחות וכ"א מתחלק לו' הרי ע"ב מיני רוחות יש בעולם, וכן כל הנבראים שבעולם הם ע"ב. מיני דשאים ע"ב, מיני בהמות חיות ועופות וכיוצא כולם הם ע"ב, מפני שנבארו על ידי ע"ב צרופי השמות וכנגד ד' אותיות שם בן ד' הם ד' יסודתו כי יו"ד שבשם נגד יסוד המים נגד אברהם חסד דרום ה"א יסוד אש יצחק גבורה צפון. וא"ו יסוד רוח יעקב ת"ת מזרח. ה"א יסוד עפר דוד גבורה תתאה מערב דינא רפיא. ויצחק הוא דינא קשיא ולפיכך אות ה' נכפלת בשם בן ד' שמילוי ה"ה היא ה' אחרת. ומילוי ה' ראשונה של שם היא ה' שני' של שם וממנו יוצאת ובזאת הה' זעירא נברא העוה"ז לכן ה' דהבראם היא ה' זעירא לפי שהא נבלעת תוך הראשונה ואינה נכרת בקריאת' אלא הראשונה לבד וזו היא מילוי ה"ה, וכן ד' יסידות עיקרם אינו אלא ג' שהם מים אש רוח כי העפר אינו אלא משריפת אש יצא האפר שהוא יסוד עפר וכן מן ה' ראשונה שהוא יסוד אש ממנה יצא העפר שהוא ה' אחרונה וכנגד ד' אותיות השם עשה הש"י ד' עולמות אבי"ע והיתה הכוונה כי להיות תכלית הרוחניות לא הי' אפשר לעשות זה העולם הגשמי כ"א ע"י מרחק רב, והנה בעולם האצילות אין שם לא מלאך ולא שרף אלא שמו לבדו וכמו המלך מתיחד בחדר פנימי לבדו ויש לו עוד מקום שמתגלה לדבר עם שריו ועבדי שרוצה לנהיג מלכותו ואלו הן שאר העולמות ובעולם האצילות כבר הוא נזכר בשם והשם בהכרח מורה איזה גבול אבל למעלה מזה אין רשות אפי' להזכיר שם ח"ו, וכנגד עולם האצילות אמר כל הנקרא בשמ"י כי שם יש קריאת שם ולכן אמר בו כל כי כל שאר עולמות תלויין בזה ואח"ז ברא עולם הבריאה הנקרא כסא הכבוד כי שם נתגלה על ידי התלבשות כי שם כסא וזה כבודו כענין ר"י קרא למאני' מבדותי ולזה אמר ולכבודי בראתיו, ואם יצא עולם הבריאה ממקומו ויעלה מעט בגובל עולם האצילות יתבטל מיד וישרף ואינו מתקיים כ"א במקומו ובועלם היצירה אם יתקרב לעולם הבריאה ישרף ויתבטל וע"ז אמר הכתוב יצרתיו, וכנגד עולם העשי' אמר אף עשיתיו והיתה הכוונה בד' עולמות להסתיר עצמו לבוש אחר לבוש כדי שיולכין עולם הנבראים להתקיים. וזש"ה כבוד אלדי' הסת"ר דב"ר כי בדבר ה' שמים נעשו ואם הי' דברו יוצא מגולה לא הי' אפשר לעולם הגשמי להעשות אלא ע"י העלם והסתר שהעלם והסתר דבריו מלבוש אל לבוש יכולין העולמות להעשות ולהתקיים והוא כדמיון אש השורף ויש דברים שיוכלו להתקרב אליו ולא ישרפו מהרה כאבנים וכיוצא בהן ואם היה שם במקומו קש או תבן ישרוף מיד אבל אם יתרחק התבן והקש מהראש שיעור רב אזי לא ישרוף מיד: בראשית פי' בר"א שי"ת ו"ק נבראו ע"י באר הענליון שהוא שם ב"ן קנ"א וז"ש בראשית. ברא אלהים פירש כי אלדים שהוא המלכות נבראת על ידי בא"ר התחתון שהוא גי' הויה אלהים הויה אדני, והענין כי השם שממנו נמשכים ו"ק כנ"ל הוא יותר העליון כיהלא ד' בני"ם הם והם גימ' ק"ד ק"ד ב"ן ד' באמא עילאה. והנה מ"ש לעיל סוד בראשית זהו כשהמלכות אב"א עמו אכן כשהיא פב"פ עמו אז בר"א נעשית אבר שהוא היסוד הקודש ושי"ת נעשה סוד מ"ה שהוא הוי"ה דאלפין ונתחבר אבר עם מ"ה ונעשה אב"רה"ם כי מן בראשית עצמו נעשה אברהם גם מן ברא אלדי' את שהוא בר"א שני כנ"ל מן ברא נעשית אבר וזה היסוד שבה נעשה לקבל מן דכורא ומן אלדי' נעשה ה"ג מנצפ"ך העומדים ונתונים בבאר הנ"ל שהוא נקודת ציון שבה לעורר הזווג: והארץ היתה תהו ובהו כבר הודעתיך בס' הדרושים שער א"ק כי קודם הז"ת שהם ת"ת ומ"ל היו ז' מלכין קדמאן לאדום שהם סוד ת"ת ומ"ל קודם התיקון ואז הארץ היתה תה"ו ובהו וזהו היתה לשעבר ואח"כ ויאמר אלדים יהי אור שהם ז"ת מחסד ולמטה הנקרא אור קדמאה שהוא אחר התיקון. ורוח אלדים מרחפת על פני המים דע כי סוד ש"ך ניצוצין הם רפ"ח היצוצין הנודעים עם ל"ב אלדים יעלה ש"ך וזהו ורוח אלדים מרחפת מ"ת רפ"ח עם רוח אלדים שהם ל"ב אלדים: ויאמר אלהי' תדשא הארץ דשא כו' עץ פרי. ארז"ל עץ שטעם עצו ופריו שוה והארץ לא הוציאה רק עושה פרי לבדו אמנם הענין כי כוונתה הי' לטובת אדה"ר כדי שלא יטעה בצווי הקב"ה לומר על העץ שצוה הקב"ה שלא לאכול ולא על הפרי כי זה עצמו היה הערמת נחש והצווי היה לאדם מכל העץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל ועץ הדעת טעם עצו ופריו שוה. והנחש הי' ערום ויאמר אל האשה אף כי אמר אלדים מכל עץ הגן וכו' פירש העץ צוה הש"י מעץ הדעת לא תאכל אך הפרי עצמו מותר באכילה וחוה השיבה לו כי גם הפרי נאסר לנו וז"א מפרי עץ אשר בתוך הגן אך אח"כ ותרא האשה כי טוב, כאשר ראתה כי עץ הדעת טוב ועצו ופריו שוין אז אמרה באמת אל הנחש וז"ש ותרא כי טוב העץ עצמו למאכל ולא אמר' כי טוב פרי עץ. ועי"ז נתפתו מדבר הנחש, כ"א לא הי' טוב העץ למאכל רק הפרי א"כ אעפ"י שהקב"ה לא פירש לאמר מפרי עץ הדעת לא תאכל רק אמר מעץ הדעת ע"כ היו ידועים שע"כ לא צוה אלא על הפרי ולא על העץ שאינו ראוי לאכילה אבל עתה כראותה כי טוב העץ למאכל אז אמרה א"כ ודאי לא צוה הקב"ה רק על העץ כיון שלא פירש ואמר מפרי העץ אחר היות שגם העץ טוב למאכל. וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ולא אמר ותקח מעצו כאשר התחיל בלשונו תחלה: ויאמר אלהים נעשה אדם, הנה מתשרי שהוא עת העיבור עד ניסן ששה חדשים כי יש יולדת לז' ויולדת למקוטעין אף שלא נשלם זמן כל החודש הז' והעובר גדל באלו החדשים בבטן אמו ע"י ז' כוכבי לכת כי הוא ית' מסר העולם בידם שהם מערכת השמים, ועם זה מתורץ תירוץ א' על קושית המינים שאמר נעשה בלשון רבים כי אל המערכת אמר כי הם המגדלים כ"א בחדשו אמר להם נעשה, א"נ תירוץ אחר כמארז"ל עם נפשותיהן של צדיקים נמלך וזו להיות בריאת אדם חובה כמארז"ל נוח לו שלא נברא ואין חבין לאדם שלא בפניו לכן נמלך עמהם תחלה ואמר נעשה אדם ברשותכם ועל דעתיכם: בראשית הנה יש למלה זו כפי הכלל שמסר לנו בעל ס"י תש"ך צירופים והם סוד שם ע"ב גי' חסד י' פעמים חסד עולה תש"ך הרי י"ס י' מאמרות שבחכמה למתק ברי"ת וא"ש שהוא סוד שם ב"ן גבורה שבו נברא [עולם] הנקודות היוצאים מן העין בסוד שנקראו חכמים עיני העדה: בראשית פי' חכמה נקרא ראשית אלהים בינה וכתיב בר"א ולא כתיב האצי"ל דחכמה היינו אילות ובינה היינו בריאה בסוד אבי"ע שבאצילות: בפסוק בראשית יוצא שם קדוש צמ"רכ"ד דהיינו מס"ת הפסקים הארץ" המים" אור" החשך" אחד" ופי' צמ"ר שהוא כתר שנאמר רישיה כעמר נקי מאיר את כ"ד צרופי אדני: וכל שיח השדה, דע כי המלכות נקרא שדה בבחי' נה"י שבה כי שם הוא סוד שדה ולא בית אך אינו מדבר כי המדבר הוא חיצונית אך השדה הוא בר זריעה, וכבר ביארתי בספר פע"ח פ"ב משבת ענין שדה של תפוחים איך נשארת המ"ל במקום נה"י כשעולה בליל שבת נשאר מקום פנוי ונקרא שדה אמנם נה"י שבה נקרא שי"ח השדה כי שי"ח היא אותיות "שם "חם "יפת כי שם ויפת הוא נ"ה שבה וחם היסוד שבה ששם תוקף הגבורה שבה אמנם כנגד אלו יש בית השחי באדם תחת זרועות והסוד כי הלא נה"י שבת"ת עלה אח"כ בבחי' הזרועות והגוף ולכן אותן שערות הנמשכות שם נקרא בית השחי. וכל שיח הנה חג"ת נה"י נקרא שי"ח ש' חג"ת י"ח נה"י ג' ווין ואלו מאירין בסוד הטפה בנוק', וטרם יהי' בארץ וירדו הו"ק לא הי' בה כח להוליד תולדות בי"ע: אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל כי תהו הנרמז בר"ת תולדות השמים והארץ והתיקון שלהם הוא בהבראם ר"ל בה' פרצופים סוד התיקון: ויבן ה' אלהים את הצלע, ז"ס הנסירה הנעשה בר"ה והוא שיוצאין המוחין מז"א ונכנסין בנקודת מלכות ונבנית ונגדלת, גם ויבן גימ' חיים שהם המוחין דז"א הנק' חיי המלך שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גי' חיים וע"י אלו המוחין נבנית הנוק' כי עתה נתונים אליה, ויש מוחין דאבא ויש מוחין דאמא ועל שניהן הוא אומר ויבן ה' אלהים או"א את הצלע בחי' נקודה לבדה כלולה מי' ואח"כ נבנית ואז ויביאה אל האדם ז"א שבו מ"ה גי' אדם: ויבן ה' אלהים אמרו רז"ל מלמד שבאשה ניתן בינה יתירה יותר מבאיש, פי' זה מדבר ביעקב ורחל כי מן החסדים של יסוד דבינה אשר נתפשטו בגוף דז"א אין יעקב לוקח כלל אמנם רחל נוטלת ב' חסדים וב"ש מן החסדים האלה במוחין שלה כי מלבד שחו"ב שלה נעשה מהתפשטות המוחין תוך נה"י דאמא המגעת עד רחל עכ"ז זולת זה לוקחת ב' חסדים המתפשטים תוך נה"י דז"א ששרשם מיסוד דאמא ולא מנ"ה ועכ"ז נוטלתם גם רחל הרי כי נתנה בינה במוחין של האשה יותר משל איש כי חסדים אלו מבינה הנק' אימא יצאו: דע כי הצלע שנבנית ממנה היא צלע החמישית בסוד נקבה נקב ה' כי מהצלע החמישית יצאה: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, הנה ארז"ל שאדה"ר קודם בריאת חוה היה לו אשה אחרת חוה ראשונה לילית ומה ענינה, דע כי אדה"ר דמיון ז"א והנה ז"א יש לו שתי נקבות לאה ורחל וכבר ביארנו כי לאה דיני' קשים עד מאד מפני שהיא אחוריי' של הבינה וגם כי היא עומדת למעלה במקום הסתום, אך רחל היא נמתקת כי היא במקום הגלוי של החסדים, והנה ז"א נקרא אדם כי הוא סוד שם מ"ה גימ' אדם, והנה נודע כי הפשוט שבשם הוא עיקר כי המלוי הוא בחי' נוקב' כי מלו"י גי' אלהים דין שהיא נוק' שכולה דינים. וגם נק' מלוי שכל כח הנוק' ועצמותיה ואורותי הוכחותיה כולם גנוזים תוך ז"א כי עטרה דגבו' תוך הז"א ואח"כ יוצא ממנו לחוץ באופן שהנוק' הוא מלוי ז"א כי המלוי צ"ל דמות הגוף הממלא בתוכו סוד העובר והולד שבתוכו לכן סוד המלוי מורה על הנוק'. אמנם מלוי של שם מ"ה הוא גי' י"ט כמנין חוה הרי איך חוה אשת אדם והיתה בשר מבשרו, אמנם כבר ביארנו כי ז"א יש בו ב' בחי' א' הוא עד החזה ושם יש לו בחי' יסוד הראשון ששם מזדווג עם לא הוחצי האחרון מהחזה ולמטה בסוד הגלוי ונמצא כי יש בו ב' בחי' שמות של מ"ה וכנגדם יוצאים ממנו ב"פ מלוים שהוא גימ' ב"פ חוה, והנה חוה ראשונה היא לאה וחוה הב' היא רחל. והנה להיות בחי' לאה דינין קשי' עד מאד אע"פ שבעולם העליןו הוא ממותק עד מאד עכ"ז בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה לצאת לאה ממותקת ויצאה דיני' קשים מאוד בסוד קליפה וזהו חוה ראשונה ואח"כ יצאה חוה הב' ממותקת ונשארה עם אדה"ר, אח"כ ביעקב שתקן פגם אדה"ר הוא לקח כל הב' לאה ורחל ונמתקה ע"י לאה וזשארז"ל כי לאה [היתה ראוי' להיות] בחלו של עשו לולי ריבוי תפלותיה ודמעותיה וסז"ש ועיני לאה רכות מן הדמעות, והנה מצינו באדה"ר כתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וביארו בתיקוני' שהם ב' נשים א' מעצם וא' מבשר. והענין כי לאה היא עצם דינים קשים והוא סוד הצלע כי לאה אחורי הצלעות יוצאה, אך רחל היא בשר מבשרי דינא רפיא במקום גילוי החסדים וכוונת אדם כי ב' נשים הי' לו עצם ובשר אך לזאת הב' יקרא אשה ולא ראשונה שאינה נמתקת: [[קטגוריה:ליקוטי תורה]] q3z5yfz1z5vi95ong5cldo8mvt882kd 3078682 3078681 2026-08-23T18:14:47Z ~2026-46195-01 46294 /* */ 3078682 wikitext text/x-wiki התחילה התורה בב', כי הא' [היא ראשונה] רומז לאצילות והב' [היא שניה] רומז לבריאה שהוא עולם השני, וגם א' תחלת תיבת אצילות וב' תחלת בריאה. גם ידוע דאמא מקננא בכורסייא וע"כ התחילה בב' דהיינו ר"ת בינה, וזהו בתשרי נברא העולם שהוא שמאלו תחת לראשי כי אבא לעולם ימין ואמא שמאל. ואותיות בראשית הוא בא' תשרי וע"כ נזכר כאן ל"ב אלקים, כי ל"ב נתיבות דאבא הם ל"ב הויות ובאמא הם ל"ב אלקים, וראשית רמז לאבא ראשית חכמה והיינו ב מבראשית דהיינו נקודה בהיכלי' או"א שוין יחד, וע"כ אמר ברא לשון בריאה ואלהים הוא אמא וכן עולה אלהים מנין הכס"א דאמא מקננא בכורסייא, ואמר ברא אלקים אמא דבריאה בכח אמא דאצילות שנתלבשה בה וזהו בראשית שהוא אמא דאצילות בכח זה ברא אלהים דבריאה את השמים ואת הארץ זו"נ דבריאה, וז"ס בירור המלכים הראשונים שמתו כנודע כי בכל עולם ועולם ה' בחי' המלכים שמתו, וזהו הארץ היה תוהו ובוהו שהוא שבירת הכלים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהוא החיות שלא היו הכלים יכולין לקבל, וז"ס התגין שע"ג האותיות שהוא אור הרוחף עליהם. ויאמר אלהים יהי אור הוא סוד חסד עילאה דהיינו מלך הח' הדר שע"י נתקנו, ותחלה הוברר הפסולת והקליפה קדמה כדרך שהקליפה קודמת לפרי וזהו ישרצו שרץ נפש חיה וכן כולם עד יום הששי שנברא אדם שהוא האוכל הנשאר, וע"כ בשבת נאסר ברירת הפסולת מתוך האוכל מפני שזה היה דרך ברירות למעל הפסולת מתוך האוכל ובשבת לא היה הבירור, אבל אוכל מתוך הפסולת לעולם מותר מפני שזה לא היה למעלה: יש להקשות בבריאת זו"נ וכן בבריאת אדם שהוכפלו במעשה בראשית פעמים, כי תחלה אמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי זו"נ ואח"כ הז' ימים הם הז"ק דזו"נ כנודע ואח"כ ביום ו' אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה והפסיק ביום ז' בינתים שאמר ויכולו השמים, ועלולם הוזכרו זכר ונקבה למעלה והכא בצווי לא נזכר נקבה כלל ואם לא צוה אלא על אדם למה נענשה חוה (ועוד) כי אחר הצווי היה הבריאה של נוקבא כי אח"כ אר ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם. ונבאר זה כי להיות שמאדם קדמון לכל הקדומים לא נתגלה ע"ב אלא הס"ג התחיל להתגלות דרך הפה והחוטם וכו' וע"כ התחיל בב' שהוא בחי' ס"ג וכשהיא בחי' ס"ג יוצא היה בחי' הנקודות דס"ג ובסוד מלכים הראשונים וז"ס את השמים ואת הארץ שהם הז' מלכים שהיה בהם השבירה ולפי שה' בחי' ס"ג הוזכרה בהם ה' "השמים "הארץ" ואמר את ואת לכלול זו"נ דבחי' עשיה שבאצילות דאחר התיקון דהכל היה השורש שלהם כאן. ולפי שעיקר הנפילה היה בנוק' לכך אמר והארץ היתה תהו וכו' עשה עיקר ממנה ונזכר הז"א ברמז בו' דכתיב "והארץ. ואמר תהו ובהו וחושך שהוא השבירה ולפי שהי' בחי' הרבה שזו נפלה למטה מזו לכך אמר תהו ובהו כו' ולפי שבכאן היה כלול בחי' ב"ן כי מן הס"ג הזה שנשברו הכלים נעשה אח"כ תיקון עם המ"ה שהוא המתקן והוסר סיגים מן ס"ג וזהו ס"ג לשון סיגים הכל ס"ג יחידו נאלחו והוברר הב"ן שנתקן, נמצא שהב"ן היה כלול בס"ג וע"כ הוזכר כאן ב"פ תוהו כי "והארץ "היתה "תהו ובהו ר"ת למפרע תהו א' כנגד הס"ג וא' כנגד הב"ן, וידוע שהכלים הנשברים ירדו אל מקום הבריאה וזהו חשך על פני תהום [ס"ת כלים] כי שם בראש הבריאה הוא פני תהום כי משם ולמטה הוא המים. ורוח אלהים מרחפת כו' הוא האור שלא היו הכלים יכולין לקבלו וזהו ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים שלא ירד מן האור אל הכלים רק רפ"ח ניצוצין וזהו מרחפת מ"ת רפ"ח שהם גי' ע"ב רי"ו ואחר השבירה נזדווגו הס"ג עם הע"ב העליון [דא"ק] ויצא המ"ה החדש דרך מצח העליון והוא היה המתקן וז"ש ויאמר אלהים יהי אור שהוא המ"ה המתקן והיהי אור ואז נעשה התיקון והוא ז' ימי בראשית, וע"כ נאמר בסוף כי בו שבת מכל מלאכתו כי לא היתה המלאכה אלא באצילות כי כל שאר עולמות בי"ע אינן אלא חותם אצילות וע"כ כי בו שבת מכל מלאכתו, ועד עתה לא הוזכר אדם אלא שמים וארץ למעלה בס"ג, והמים הוא התיקון כנ"ל, ואחר שנשלם התיקון באצילות משם ולהלאה התחיל שם אדם בז"א דבריאה ודיצירה ודעשיה כאשר נאמר ביום ו' ויברא אלהים את האדם בצלמו על אדם דבריאה. ומ"ש בתחלה נעשה אדם שהוא עשיה ואח"כ בריאה מתחלה בצלמינו כדמותינו ואח"כ בצלמו לבד, כי הדיבור היה מזו"נ דאצילות ולא שאל אלא על אדם דעשיה שהוא עתיד לחטוא כנזכר בזוהר ע"ז שאל ואמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כי זה הוא אמירת אמא דבריאה לאבא דבריאה ע"י התלבשות בהן זו"נ דאצילות, וצלם ודמות הכל מן הנקובא אמא שהיא המלבשת את הולד דהיינו אצלם ע"כ צלם עולה אהי"ה דיודין שהוא בחי' נוקבא אלא שהצלם הוא מה שנותן אמא לדכורא ודמות שיש בו צורה יותר הוא מה שנותן אמא לנוקבא, ולפי שכונתו היה לעשיה, ולעולם התחתון יש לו כח כל מה שלמעלה ובעליון אין בו בחי' התחתון ולפיכך אמר בצלמינו כדמותינו כל על עשיה, ואע"פ שאמרו בזהר צלם בדכורא הכונה הוא צלם לז"א דעשיה ודמות לנוק' דעשיה אכן הכל ע"י אמא דבריאה לעשיה שהכל בחי' נוקבא הרי שכל השאל ההי העל אדם דעשיה, ואח"כ אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו דהיינו אדם דבריאה ולכןא מר ויברא, ואדם דעשיה לא הוצרך להזכיר דנעשה דפשיטא כיון ששאל עליו די הדיבור בזה לעשותו וזש"ה בדבר ה' שמים נעשו והיינו אדם דעשיה לא הוצרך אליו מעשה אלה השאלה והדיבור בהם מספיק, ואמר בצלם אלהים ברא אותו הם המוחי' הבאים אליו מלובשים בנה"י דאמא הנקרא צלם כנודע, ולאדם זה דבריאה לא היה צווי שלא יאכל מעץ הדעת כי להיות זה העולם ברור מקליפות לא היה בו חשש כלל ולכך נאמר ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לכם יהי הלאכלה כלומר אפילו עה"ד שבתוך הגן כי באדם זה אין בו חשש. ומה שנזכר בריאת אדם זה דבריאה ביום ו' פי' שיהיה ראוי להיות בריאתו אחר יום הז' שהוא נוק' דז"א דאצילות אלא משום דלעולם יום הז' שהוא נוק' והו' שהוא יסוד אינם מתפרדים כי היסוד ממלכות אין להם פירוד לעולם, והנה א"כ ביום ו' שם הוא כלול הנוק' ג"כ, ועוד שעיקר הדכורא הוא יסוד כי הנוק' אינ רק בית קיבול לקבל הטפה שנותן בה יסוד והיא אספקלריא דלא נהירא וגם כי בהוזכר יום הששי בה' משא"כ בשאר ימים הורה שכבר הנוק' נתקנה ולא חסרה רק חזרת פב"פ להזדווג וז"ש כאן כיון שנכנס שבת דהיינו הכניסת שבת ממש בסוד הזיווג הכנסת כלה לחופה. ואמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בכאן הודיע כי כשנברא אדם דבראי' נעשה שם גם אדם דעשי' וזה להיות כי בריאה בחי' ה' וה' לעולם כפולה ב' ההין כזה ה"ה הא' בריאה והב' עשיה ויצירה עדיין לא נתגלה שכן היה כוונה תחלה להיות אשת חיל עטרת בעלה יהה"ו ה' על ו' וב' ההין אמא וברתא שהוא כפול הה' ואח"כ בעבור החטא ירדה ה' אחרונה למטה ונעשה יהו"ה, וזש"ה אלה תולדות השמים והארץ דהינו זו"נ דבריאה וז"ש בהבראם שהוא הבריאה וה' קטנה משום שבריאתם היה ע"י מלכות דאצילות שהיא ה' קטנה וזה היה ביום עשו"ת ה' אלקים ארץ ושמים, בבריאה הוזכר בהן השמים והארץ ובעשי' ארץ ושמים בלא ה' משום שבריאה היא ה' ראשונה הנרגשת והב' הוא עשי' הה' כפולה שאינה נרגשת בפה והיא נעלמת. ואמר בבריאה שמים תחלה ובעשיה ארץ תחלה משום שהבראי' שהיתה ע"י זו"ן דאצילות בהתלבשותם שהיא עלמא דדכורא לכן שמים קודמין שהוא ו' של השם ובעשי' שהיא עלמא דנוק' דשלטא נוק' בדכורא לכן ארץ [ה'] קדמה ואח"כ שמים וגם זהו טעם ב' למה נעשה העשיה עם הבריאה קודם היצירה משום שהיא נוק' בחינת ה' שהיא ד' על ו' והד' שהוא עשיה נגלית שם והיצירה לא היה וזהו שנחלקו ב"ש וב"ה אם שמים נבראו תחלה או ארץ ואמר רשב"י תמהני איך נחלקו, כוונתו כי בוודאי לעולם לא נחלקו אלא בבריאה השמים קדמו דהיינו מן הטעם שאמרנו שהוא עלמא דדכורא ולשכלול דהיינו עולם העשיה שהוא שכלול ותשלום הכל שם הארץ קדמה מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי: וכל שיח השדה טרם יצמח עדיין לא היה צמח בעולם העשיה מפני שלא המטיר הבריאה על הארץ מפני שאדם דיצירה אין להעלת מ"נ מלמטה למעל האל הבריאה כדי שימטיר מיין עילאין, כי לא זו בלבד אלא ואד יעלה מן הארץ שהוא א"ד מאדני חצי השם כי לא הי' עדיין עולם היצירה שהוא דכורא אלא עולם העשיה שהוא נוק' והיתה מעלה מ"נ מצד הנוק' לבד כי לעולם אנו צריכין מ"ן מלמטה מזכר ונוק' ועכשיו לא היה אלא החצי כי דכורא עדיין לא היה, וז"ש וא"ד יעלה מן האר"ץ דהיינו עשיה ושם בחינת אלקים ואלקים דאלפין עולה אר"ץ ומשם הי המעל המ"ן ומשקים את כל פני האדמה דהיינו הבריאה וזהו האדמ"ה אדם ה' כי הבריאה היא ה' והעלאת מ"ן היה אל האדם דבריאה, ועד עתה נברא אדם דבריאה ועעשיה כנ"ל אבל של יצירה לא, ועתה אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ הויפח באפיו נשמ"ת חיים מן בריאה שהיא בחינת נשמה וכל עולמות כולם דלעילא הן דאצילות הן קודם דאצילות הן הבחינה הנ"ל הי' זכר ונקבה שמים וארץ בבריאה, ארץ ושמים בעשיה חוץ מיצירה שעלה תחלה במחשבתה להיות העשיה נקבה ליצירה וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מ"ל שביצירה והעון גרם לירד, וז"ש וייצר ה' אלקים את האדם ולא הוזכרה נוק' אע"פ שהיתה בכאן בכח, וז"ש וייצר בב' יודין ב' יצירת כמ"ד זנב היתה: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם [גן עשיה, בעדן בריאה, מקדם קודם יצירה] שהיא חיצוניות עולם הבריאה [בינה] בו"ת שלו שהוא בחינת הת"ת אשר שם בחינת גן, [אח"כ] וישם שם את האדם אשר יצר שהוא אדם [מ"ה] דיצירה וז"ש אשר יצ"ר: ויצמח ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע, לאדם דיצירה לא צוה שלא לאכול מעץ משום שגם הוא היה מבורר ולא היה הצווי רק לאדם דעשיה משום ששם נשארו ונאחזות בו הקליפות ואם יאכל יתוקנו ג"כ הקליפות הנאחזות בו, ושם ביצירה הוא עולם המלאכים שם הד' מחנות שכינה וזהו ומשם [מבריאה] יפרד והיה לד' ראשונים [דיצירה] והם ד' נהרות [בעשיה]: ויקח ה' אלקים את האדם דעשיה כי על האדם דיצירה כבר אמר לעיל וישם שם את האדם אשר יצר ועכשיו אמר על האדם דעשיה כי לקחו מן הבריאה אשר היה שם ויניחהו בג"ע דיצירה להיות בחי' נוק' אל היצירה, וז"ש בה לעבדה ולשמרה כי בזה שייך עבודה וצריך שמירה משום שבו נאחזות הקליפ' ולזה צוה מכל עץ הגן אכול תאכל שיתקן ויהנה מכל שאר הבחי' אבל מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו משום שבזה יתהנו הקליפות ממנה ויהיה להם חיות, וסמך פסוק לא טוב היות האדם לבדו אל הציווי לפי שמיד כשיצא הדבר מפיו היה מוכרח שיאכל ויחטא וירד [העשיה] למטה כמאמר ז"ל נורא עלילה על בני אדם לזה סמך לומר ויאמר לא טוב היות האדם לבדו אדם דיצירה לבדו בלא נוק' כי עד עתה עלה במחשבה להיות כל העשיה נוק' לזה [דיצירה] אכן השתא בהכרח תרד דהעשיה למטה ולא טוב שיהי' [יצירה] בלא נוק' לבדו לכן הקדים רפואה למכה אז ויפל ה"א תרדמה על האדם דיצירה, ויבן ה' אלקים כי ע"י בינה דיצירה היה זה וזהו ויבן. ויאמר האדם דיצירה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי כי עד עתה היתה הנוקבא שלו מעולם אחר למטה ממנו שהוא עשיה אבל זאת הפעם עצם מעצמי לזאת ודאי יקרא אשה כי כשהוא ראוי אל הזווג שהוא כבר בן כ' שנה אין צריך לאו"א שכבר נטל כל המוחין הראוין אליו וצריכין לו כי עד עתה היה צריך כל שעה לעלות יותר ולוקח יותר מאביו ואמו אכן כשהגיע לבן כ' שנה כבר ירש הכל. ואכלו מפרי העץ אדם דעשי' ונוק' שירדו למטה, וזהו ויעשו להם חגורות דהיינו התלבשות זה עולם הגשמי ועל זה נאמר לו וקוץ ודרדר, ויעשלהם כתנות עור הלבוש הגשמי: וישלחהו ה"א מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו הבריאה לתקן בתפלתו כמ"ש, ואפשר לומר עוד מה שסמך לא טוב היות האדם לבדו לצווי כשנאמר כי זה היה על אדם דעשיה משום דעד עכשיו היו כל העולמות אב"א ורצה הקב"ה לתקן אדם דעשיה בסוד הנסירה ובהתקנה זו יתוקנו כל העולמות, לכן אמר אעשה לו עזר כנגדו שיהיה כנגדו ולא באחור, ולפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיןו שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם ועל כן אמר לא טוב היות האדם לבדו שא"א שיהיה קיים באיש לפחות יהיה קיים במינו ולכן הוצרך לו אשה וגם מפני שאם היה הכרח שיאכל וימות היה בעודו כן בלא אשה אכן אחר הנסירה פנים חדשות בלא לכאן ולא היה הדיבור ע"ז ואפשר שלא יחטא ולכך אמר עזר כנגדו זכה עזר לא זכה כגדו והוא לא זכה ששימשו מטתו שלא בזמנו קודם השבת. וז"ש ויהיו שניהם ערומים וכשארז"ל שראה הנחש עסוקים בתשמיש ונתאוהל הם וזהו ולא יתבוששו מפני שלא היה בוש"ת נטפל להם נחש, ושבת אותיות בשת מפני שאם היה ממתין ביום שבת אין בו שליטת נחש כלל ומפני שלא יתבוששו שלא המתין לשבת שהוא הבושת לכך סמך אליו מיד והנחש היה ערום וכיון שחטאו ראו עצמן ערומים שלא היו יכולין לקבל או היצירה ונשארו בלא לבוש וירדו למטה י"ד מעלות ד' דיצירה וי' דעשיה ואז נתגשמו יותר ויעשו להם חגורות, וז"ש ואירא כי עירום אנכי שלא הייתי יכול לקבל אור היצירה ואיני מכוסה ואז נתקללו ונתגרשו מג"ע לעבוד אדמה בתפלתו כנ"ל: למה התחילה תורה בב' ולא בא' והניח הא' להתחיל בה י' דברוח אנכי להורות שיש בה ב' בחי' פשט וסוד כי התורה שהיה הקב"ה משתעשע בה וגם הלימוד שלומדין בה הצדיקים בג"ע הוא בחלק הסוד וזהו התורה ראשונה אשר שם בג"ע ולהורות כי זאת התורה היא תורה שניה שנתלבשה לכן התחילה תורה בב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט כב' שהיא שניה לא"ב. ולפי שלפני א' אין רשות לדבר שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה לכן התחיל התורה בב' שהוא נגד עולם הבריאה שהוא עולם הב' להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה לכן אמר הלשון ברא כי בזה העולם יש רשות לדבר. ולכן התחיל התורה בב' ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר וכ"ש בשלמעלה הימנו לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות אין שייך בו רק מחשבה כי יש באדם ד' דברים מחשבה ואח"כ מהרהר להוציא משפתים זה המחשבה וזה קרוב לדיבור ואחריו הדיבור ואחריו מעשה והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב {{פסוק||איוב|כח|כז}}: {{פסוק|אז ראה}} מחשבה, {{פסוק|ויספרה}} הרהור, {{פסוק|הכינה}} דיבור, ו{{פסוק|גם חקרה}} מעשה, אחר כך: {{פסוק|ויאמר לאדם|איוב|כח|כח}}: א"נ מה שהתחילה התורה בב' לפי שהב' פרצתה א' ומחיצתה ג' וצורתה כמו העולם לכן התחילה התורה מב'. והיה הכוונה שאם יעשה אדם עצמו אלוה שיאמרו לו שיעשה הוא רוח הד' (כענין קליגוליס) וזה הרוח הפרוץ הוא צפון וזש"ה נוטה צפון על תהו. כי הרקיע הנטוי על רוח הצפון הוא נטוי על תוהו כי שאר הרוחות מזרח ומערב דרום הרקיע בנויה עליהם ואינו על תוהו שעשה ית' כמין כיפה במחיצות ורוח צפון לבדו הוא נטוי על תוהו והראיה ע"ז יורדי הים שרצונם ללכת בם ברוח מזרחית צפונית למערב בהם מסבבים בים האקינוס כל ג' רוחות העולם המזרח ודרום וכל רוח המערב עד שמגיעין לקצה רוח המערב לצפון שהוא מערבית צפונית ואם היו יכולין ללכת ברוח צפון היה קרוב להם מאוד שלא היו צריכין לילך באותו דרך כלל אלא רוח אחד שהוא פון לבד. אלא שאותו רוח הוא פרוץ ואין אניות יכולין לעבור בו כי הוא עיר פרוצה אין חומה. והנה כל עובי הארץ בערך הים אקינוס הוא כגרגר חרדל כי ים האקינוס ת"ק שנה והארץ מהלך שבע שנים לבד. או נאמר כשנקשה קראי אהדדי פסוק א' אומר מצפון תפתח הרעה. נראה שרוח צפון הוא הגיהנם ופסוק אחד אומר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וצפונך תמלא בטנם שהוא ג"ע. כי שם הטוב הגנוז לצדיקים וכה"א אומר לצפון תני לע"ל טובות לצדיקים, אלא האמת כך הוא להיות רוח צפון כנגד הגבורה שהדרום ימין נגד אברהם שהוא חסד כי שם הוא היסוד מים שלעולם המים נמשכים משם וכן היה אברהם עושה חסד לעל העולם. לא כן יצחק שהוא גבורה נגד יסוד אש שהוא ברוח צפון שלא רצה לברך את יעקב ואפילו לעשו לא רצה לברכו אלא בשכר הביאה לי ציד ואוכלה בעבור תברכני נפשך. וכמו שמיצחק יצא יעקב ועשו כן ברוח צפון יוצא גיהנם וג"ע. ולהיות שג"ע הוא א' מן הדברים שקדמו לעולם כמש"ה גן בעדן מקדם וכן גיהנם קודם לעולם כמד"א כי ערוך מאתמול תפתה לכן אמר בראשת כלומר ב' דברים שהן מצד צפון הפרוץ היו ראשית לעולם וזהו בראשית ב' ראשית להורות השכר והעונש לצדיקים העושים התורה והמתבטלים ממנה: או נאמר כי לכך התחילה תורה בב' לומר כי ב' דברים היו ראשית וזהו ב' ראשית השמים והארץ היו שניהם ראשית השמים נבראו תחלה והארץ נבראת תחלה. וביאור המחלוקת ב"ש וב"ה שנחלקו בה ויתישבו הכתובים כתוב אחד אומר השמים ואח"כ הארץ וכן לקמן אלה תולדות השמים והארץ וכתוב א' אומר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכן כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ותו דתחלה אמר אף ידי וכו' יראה דתחלה נברא שמים ואח"כ אמר וימיני פטחה שמים ו' דוימיני מורה אחר שידו יסדה ארץ אח"כ ימינו טפחה שמים אלא בעולם הבריאה שמים קדמו כי באותו העולם גוברת הקדושה ודבר רוחני ובעולם עשיה ארץ קדמה וז"ש ולשכלול ארץ קדמה כי שם גבר החומרי יותר. כי כל כוונות עולם עשיה הי' להגשים הדברים לכן שם ארץ קדמה, וז"ש אלה תולדות שמים והארץ בהבראם בעולם הבריאה היו כן אבל ביום עשות דהיינו בעולם עשיה היו ארץ ושמים ארץ תחלה ואח"כ שמים, וז"ש אף ידי יסדה ארץ ר"ל שמים נבראו תחלה ואף הארץ זהו בבריאה. אבל בעשיה הארץ נעשה תחלה ואח"כ וימינו טפחה שמים, אמר טפחה ר"ל טפח ה' כי בטפח הש"י שיש בו ה' אצבעות וכ"א ק' אלף ולכן הם ת"ק אלף שנים וז"ש ושמים בזרת תכן שיש בה ה' אצבעות, וז"ש את השמים כי את לרבות שמים אחרים דעולם עשיה, את הארץ לרבות ארץ אחרת דעולם (הבריאה) [עשיה]: הנה באדם יש ארץ ושמים כי הטרפש המפסיק בין אברי נשימה ובין אברי המאכל לבדם הוא הרקיע הנטוי על הארץ. לכן למעלה הן כל אברים הרוחניים הלב והריאה והמוח וכיוצא ולמטה כל אברי הגשמיים החומריים נמצא האדם חצי העליון נגד שמים וחצי תחתון נגד הארץ. כי האדם עולם קטן הוא ואמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו וגו' כי בצלמנו הוא בחי' נשמה שהיא נקרא אדם כמ"ש על בשר אדם לא ייסך והגוף אינו אדם אלא בשר אדם ומלת נעשה אמר על הגוף שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים לעולם הזה עולם התחתון מתלבשים [בגוף] בעוה"ז החומרי לכן אכלו בבית אברהם וכן נשמת האדם מתלבשת באויר עולם הזה לכן אמר נעשה לשון רבים. כי ע"י שמתלבשת הנשמה שהיא מאתו ית' באויר העלומות אמר נעשה אדם נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם שהי אהנשמה ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו שהוא התלבשות שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן, הרי שי שבה האדם ב' בחינות אדם עליון שהוא הנשמה ואדם התחתון שהוא הגוף הרי ב' מיני אדם זת"ז, ובזה יובן פ' שופך דם האדם באדם כי דם אדם הוא נפש אשר בתוך האדם הוא הגוף וידוע כי הדם הוא הנפש. ולז"א כשהורג אדם עיקר הנזק הוא לגוף ואמר טעם לזה כי בצלם אלקים עשה את האדם ולא אמר כי בצלם ודמות כמ"ש בפסוק אחר בצלמינו כדמותינו כי לפי שכל עונש הרוצח הוא על הרע ועל ההיזק שעשה לנפש אדם הוקשה לו כי אדרבה אם עושה היזק לגוף החומרי לנפש טובה גדולה עושה שהוציאה מבית האסורים כי הנשמה חלק אלוה ממעל והיא מתאוה תמיד לעלות אל בית אביה אלא שהוא עוליב' ובע"כ היא אוסרה בגוף החומרי וא"כ ראוי לשכר ולא לעונש, ולזה השיב כי בצלם אלקים עשה את האדם שהיא הרוחינות של מעלה עשה האדם כי כשיורדת בעוה"ז היא מתלבשת באויר העוה"ז כנ"ל ושכינה בתחתונים צורך גבוה היא כי שכינת עוזו מתאות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד ע"ז גורם שתסתלק שכינה מישראל וישאר העוה"ז כגוף המת כן עון זה הרוצח הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מעוה"ז כאלו גרם להסתלק שכינה מישראל כי בצלם אלהים עשה את האדם כמו שמסלק השכינה ראוי לעונש כן המסלק נפש האדם שהוא חלק אלקים ממעל ראוי לעונש. נמצא שיש באדם השמים וארץ באופן אחר מאותו שאמרנו לעיל. כי יש בו בחי' הנשמה שהוא נגד שמים שהוא הרוחניות מן השמים ויש בו בחי' גוף שהוא נגד הארץ לאלו אמר ב' ראשית כי ב' דברים אלו היו ראשית הבריאה שמים וארץ מדבר הכתוב על בריאת אדם, שמים אמר על בריאת נשמה ואת הארץ על הגוף הנקרא ארץ. ובפסוק זה יש ז' תיבות נגד חיי אדם ע' שנה ואח"כ מת וזש"ה והארץ היתה תוהו שהוא הגוף הנקרא ארץ היתה תהו ר"ל תימה שאדם מתמה מאוד כשראה צורת הגוף אחר מותו שהיה בחור אדמוני ויפה עינים ואח"כ אחר מותו נשתנה לירקון ומסריח שמתמי' ומבהיל את האדם כשרואה פני האדם שהוא בוהו והאדם יחשוב כי אחרי ימותו אבדה תקותו ח"ו ולא ישוב עוד לחיות וז"ש ובוהו ואמר שאינו כמו שהוא חושב כי אותו עצם הלו"ז עדיין בו הנשמה מחופפת עליו עד יום התחיה ואין המיתה זו אלא כישן ויקץ, וז"ש וחושך על פני תהום אותיות תהו"ם המו"ת כי האדם במותו אינו אלא כיושב חשך ואח"כ יצא לאורה, כי רוח אלקים מרחפת כלומר הנשמה אינו מניחחו כי כשהיתה בתוכו ממש הי' מחיה אותו בעצם ואם היה מסתלק ממנו לגמרי לא היה עוד שום תקוה כי היה עצמותיו נרקבין והולכין ואף הלו"ז לא היה נשאר בו ועכשיו רוח אלקים דהיינו נשמתו מרחפת על עצמות, וז"ש מרחפת על פני המים בזכות התורה שלמד חופף עליו, ועל המים דקאמר היא התורה כמו הוי כל צמא לכו למים, א"נ המים דקאמר הוא הלו הנשמה חופפת עליו על העצמות וממתנת ע"פ המים שאז יאיר אורו כענין כי טל אורות טלך הנאמר בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כי היה בחשך ואז יאיר אורו באותו הטל והוא ית' שומר אותו העצם שהוא הלו"ז שארז"ל שנשאר באדם לעולם כי משם הוא שב להבנות בזמן התחיה וזה שא"ה ובוהו כי בו עדיין לחלוחית לשוב ולהחיות ע"י אותו העצם ואותו העצם אינו מתקיים אלא בכח הנשמה החופפת עליו כדאמרן. וזה שאמר בתהלכך תנחה אותך בשעת פטירתך מזה העולם, בשכבך תשמור עליך קבר. בזכות התורה שלומד הנשמה מופפת על העצמות, וכן בשעת פטירתו יש בעוה"ז דרך אחד חשוך מאוד וכשנפטר האדם נכנס נשמתו באותו הדרך החשוך ואז הנשמה אינה יודעת איזה הדרך אשר תלך בה רק התורה שעסק בעוה"ז מאירה לפניו וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור. וז"ש בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך בזכות התורה הנשמה שומרת העצמות שלא ירקבו ור"ל שמירה האמור כאן הוא על העצמות שנאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה שהי אאחת המיוחדת אותו עצם כנ"ל, וכיון שלא נתרקב כל העצמות עומדים ואח"כ בא זמן התחיה. וז"ש ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור דהיינו האור שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כנ"ל אז החשך שהי' על פניו בזמן המות יוסר מעליו ויהי אור אחר התחיה והיינו באלף הז' לא יהיה עוד חושך כלל אבל לילה כיום יאיר, וז"ש ויהי ערב ויהי בקר היינו לילה ויום יהיה הכל יום אחד וכן לא יהיה עוד חשך המות, וז"ש הנער בן ק' שנים ימות הוא בא"ה אבל בישראל יהיה חירות ממ"ה וכמ"ש בלע המות לנצח וגו': ראוי לדעת כי כל העולמות וכל הנבראים כולם נבראו בצרופי שמות הקדושים והשרש העליון הוא שם בן ד' כי יש בו ד' אותיות וי"ב צרופים ג' לכל אות הרי מד' נעשה י"ב וי"ב נעשה מכ"א מהם ו' הרי ע"ב שמות היוצאים מג"פ ויסע ויבא ויט. וכנגדם יש במרכבה עליונה ד' דגלים שהם מיכאל גבריאל רפאל אוריאל וכ"א יש בו ג' כי עם מיכאל ג' עם גבריאל ג' כו' הרי י"ב וכ"א יש עמו ו' אחרים שהם ע"ב ואלו הם ב"ד העליון שמהם נאחזים ע' שרים דא"ה ולכן בחג שהוא נגד ע' שרים דא"ה אנו נוטלין לולב שהוא עם ד' אותיות גי' ע"ב ונגדם היו האבות ד' עם דוד וי"ב שבטים וע' נפש הבאים מצרימה, וכנגדם היו ד' דגלים במדבר ועם כל דגל ג' שבטים הרי י"ב. וע' זקנים ומשה ואהרן. וכן עד סנהדרין וב' סופרים א' כותב כזכות ואחד חוב. וכנגדן ד' רוחות העולם ומהן יוצאים י"ב מיני רוחות שמכל רוח ג' רוחות כי מאמצע רוח מזרחית יוצא רוח מזרח ומב' קצותיו מן קצה רוח מזרח הסמוך לדרום יוצא רוח מזרחית דרומית ומן הסמוך לצפון יוצא מזרחית צפונית וכן מהדרום מהאמצעי יוצא רוח דרומית ומב' קצותיו מקצה הסמוך למזרח יוצא דרומית מזרחית ומסמוך למערב דרומית מערבית, והפרש שבין מזרחית דרומית לדרומית מזרחית, שבדרמית מזרחית הדרום גובר על מזבח ובמזרחית דרומית מזרח גובר על דרום וכעד"ז במערב ובצפון הרי י"ב מיני רוחות וכ"א מתחלק לו' הרי ע"ב מיני רוחות יש בעולם, וכן כל הנבראים שבעולם הם ע"ב. מיני דשאים ע"ב, מיני בהמות חיות ועופות וכיוצא כולם הם ע"ב, מפני שנבארו על ידי ע"ב צרופי השמות וכנגד ד' אותיות שם בן ד' הם ד' יסודתו כי יו"ד שבשם נגד יסוד המים נגד אברהם חסד דרום ה"א יסוד אש יצחק גבורה צפון. וא"ו יסוד רוח יעקב ת"ת מזרח. ה"א יסוד עפר דוד גבורה תתאה מערב דינא רפיא. ויצחק הוא דינא קשיא ולפיכך אות ה' נכפלת בשם בן ד' שמילוי ה"ה היא ה' אחרת. ומילוי ה' ראשונה של שם היא ה' שני' של שם וממנו יוצאת ובזאת הה' זעירא נברא העוה"ז לכן ה' דהבראם היא ה' זעירא לפי שהא נבלעת תוך הראשונה ואינה נכרת בקריאת' אלא הראשונה לבד וזו היא מילוי ה"ה, וכן ד' יסידות עיקרם אינו אלא ג' שהם מים אש רוח כי העפר אינו אלא משריפת אש יצא האפר שהוא יסוד עפר וכן מן ה' ראשונה שהוא יסוד אש ממנה יצא העפר שהוא ה' אחרונה וכנגד ד' אותיות השם עשה הש"י ד' עולמות אבי"ע והיתה הכוונה כי להיות תכלית הרוחניות לא הי' אפשר לעשות זה העולם הגשמי כ"א ע"י מרחק רב, והנה בעולם האצילות אין שם לא מלאך ולא שרף אלא שמו לבדו וכמו המלך מתיחד בחדר פנימי לבדו ויש לו עוד מקום שמתגלה לדבר עם שריו ועבדי שרוצה לנהיג מלכותו ואלו הן שאר העולמות ובעולם האצילות כבר הוא נזכר בשם והשם בהכרח מורה איזה גבול אבל למעלה מזה אין רשות אפי' להזכיר שם ח"ו, וכנגד עולם האצילות אמר כל הנקרא בשמ"י כי שם יש קריאת שם ולכן אמר בו כל כי כל שאר עולמות תלויין בזה ואח"ז ברא עולם הבריאה הנקרא כסא הכבוד כי שם נתגלה על ידי התלבשות כי שם כסא וזה כבודו כענין ר"י קרא למאני' מבדותי ולזה אמר ולכבודי בראתיו, ואם יצא עולם הבריאה ממקומו ויעלה מעט בגובל עולם האצילות יתבטל מיד וישרף ואינו מתקיים כ"א במקומו ובועלם היצירה אם יתקרב לעולם הבריאה ישרף ויתבטל וע"ז אמר הכתוב יצרתיו, וכנגד עולם העשי' אמר אף עשיתיו והיתה הכוונה בד' עולמות להסתיר עצמו לבוש אחר לבוש כדי שיולכין עולם הנבראים להתקיים. וזש"ה כבוד אלדי' הסת"ר דב"ר כי בדבר ה' שמים נעשו ואם הי' דברו יוצא מגולה לא הי' אפשר לעולם הגשמי להעשות אלא ע"י העלם והסתר שהעלם והסתר דבריו מלבוש אל לבוש יכולין העולמות להעשות ולהתקיים והוא כדמיון אש השורף ויש דברים שיוכלו להתקרב אליו ולא ישרפו מהרה כאבנים וכיוצא בהן ואם היה שם במקומו קש או תבן ישרוף מיד אבל אם יתרחק התבן והקש מהראש שיעור רב אזי לא ישרוף מיד: בראשית פי' בר"א שי"ת ו"ק נבראו ע"י באר הענליון שהוא שם ב"ן קנ"א וז"ש בראשית. ברא אלהים פירש כי אלדים שהוא המלכות נבראת על ידי בא"ר התחתון שהוא גי' הויה אלהים הויה אדני, והענין כי השם שממנו נמשכים ו"ק כנ"ל הוא יותר העליון כיהלא ד' בני"ם הם והם גימ' ק"ד ק"ד ב"ן ד' באמא עילאה. והנה מ"ש לעיל סוד בראשית זהו כשהמלכות אב"א עמו אכן כשהיא פב"פ עמו אז בר"א נעשית אבר שהוא היסוד הקודש ושי"ת נעשה סוד מ"ה שהוא הוי"ה דאלפין ונתחבר אבר עם מ"ה ונעשה אב"רה"ם כי מן בראשית עצמו נעשה אברהם גם מן ברא אלדי' את שהוא בר"א שני כנ"ל מן ברא נעשית אבר וזה היסוד שבה נעשה לקבל מן דכורא ומן אלדי' נעשה ה"ג מנצפ"ך העומדים ונתונים בבאר הנ"ל שהוא נקודת ציון שבה לעורר הזווג: והארץ היתה תהו ובהו כבר הודעתיך בס' הדרושים שער א"ק כי קודם הז"ת שהם ת"ת ומ"ל היו ז' מלכין קדמאן לאדום שהם סוד ת"ת ומ"ל קודם התיקון ואז הארץ היתה תה"ו ובהו וזהו היתה לשעבר ואח"כ ויאמר אלדים יהי אור שהם ז"ת מחסד ולמטה הנקרא אור קדמאה שהוא אחר התיקון. ורוח אלדים מרחפת על פני המים דע כי סוד ש"ך ניצוצין הם רפ"ח היצוצין הנודעים עם ל"ב אלדים יעלה ש"ך וזהו ורוח אלדים מרחפת מ"ת רפ"ח עם רוח אלדים שהם ל"ב אלדים: ויאמר אלהי' תדשא הארץ דשא כו' עץ פרי. ארז"ל עץ שטעם עצו ופריו שוה והארץ לא הוציאה רק עושה פרי לבדו אמנם הענין כי כוונתה הי' לטובת אדה"ר כדי שלא יטעה בצווי הקב"ה לומר על העץ שצוה הקב"ה שלא לאכול ולא על הפרי כי זה עצמו היה הערמת נחש והצווי היה לאדם מכל העץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל ועץ הדעת טעם עצו ופריו שוה. והנחש הי' ערום ויאמר אל האשה אף כי אמר אלדים מכל עץ הגן וכו' פירש העץ צוה הש"י מעץ הדעת לא תאכל אך הפרי עצמו מותר באכילה וחוה השיבה לו כי גם הפרי נאסר לנו וז"א מפרי עץ אשר בתוך הגן אך אח"כ ותרא האשה כי טוב, כאשר ראתה כי עץ הדעת טוב ועצו ופריו שוין אז אמרה באמת אל הנחש וז"ש ותרא כי טוב העץ עצמו למאכל ולא אמר' כי טוב פרי עץ. ועי"ז נתפתו מדבר הנחש, כ"א לא הי' טוב העץ למאכל רק הפרי א"כ אעפ"י שהקב"ה לא פירש לאמר מפרי עץ הדעת לא תאכל רק אמר מעץ הדעת ע"כ היו ידועים שע"כ לא צוה אלא על הפרי ולא על העץ שאינו ראוי לאכילה אבל עתה כראותה כי טוב העץ למאכל אז אמרה א"כ ודאי לא צוה הקב"ה רק על העץ כיון שלא פירש ואמר מפרי העץ אחר היות שגם העץ טוב למאכל. וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ולא אמר ותקח מעצו כאשר התחיל בלשונו תחלה: ויאמר אלהים נעשה אדם, הנה מתשרי שהוא עת העיבור עד ניסן ששה חדשים כי יש יולדת לז' ויולדת למקוטעין אף שלא נשלם זמן כל החודש הז' והעובר גדל באלו החדשים בבטן אמו ע"י ז' כוכבי לכת כי הוא ית' מסר העולם בידם שהם מערכת השמים, ועם זה מתורץ תירוץ א' על קושית המינים שאמר נעשה בלשון רבים כי אל המערכת אמר כי הם המגדלים כ"א בחדשו אמר להם נעשה, א"נ תירוץ אחר כמארז"ל עם נפשותיהן של צדיקים נמלך וזו להיות בריאת אדם חובה כמארז"ל נוח לו שלא נברא ואין חבין לאדם שלא בפניו לכן נמלך עמהם תחלה ואמר נעשה אדם ברשותכם ועל דעתיכם: בראשית הנה יש למלה זו כפי הכלל שמסר לנו בעל ס"י תש"ך צירופים והם סוד שם ע"ב גי' חסד י' פעמים חסד עולה תש"ך הרי י"ס י' מאמרות שבחכמה למתק ברי"ת וא"ש שהוא סוד שם ב"ן גבורה שבו נברא [עולם] הנקודות היוצאים מן העין בסוד שנקראו חכמים עיני העדה: בראשית פי' חכמה נקרא ראשית אלהים בינה וכתיב בר"א ולא כתיב האצי"ל דחכמה היינו אילות ובינה היינו בריאה בסוד אבי"ע שבאצילות: בפסוק בראשית יוצא שם קדוש צמ"רכ"ד דהיינו מס"ת הפסקים הארץ" המים" אור" החשך" אחד" ופי' צמ"ר שהוא כתר שנאמר רישיה כעמר נקי מאיר את כ"ד צרופי אדני: וכל שיח השדה, דע כי המלכות נקרא שדה בבחי' נה"י שבה כי שם הוא סוד שדה ולא בית אך אינו מדבר כי המדבר הוא חיצונית אך השדה הוא בר זריעה, וכבר ביארתי בספר פע"ח פ"ב משבת ענין שדה של תפוחים איך נשארת המ"ל במקום נה"י כשעולה בליל שבת נשאר מקום פנוי ונקרא שדה אמנם נה"י שבה נקרא שי"ח השדה כי שי"ח היא אותיות "שם "חם "יפת כי שם ויפת הוא נ"ה שבה וחם היסוד שבה ששם תוקף הגבורה שבה אמנם כנגד אלו יש בית השחי באדם תחת זרועות והסוד כי הלא נה"י שבת"ת עלה אח"כ בבחי' הזרועות והגוף ולכן אותן שערות הנמשכות שם נקרא בית השחי. וכל שיח הנה חג"ת נה"י נקרא שי"ח ש' חג"ת י"ח נה"י ג' ווין ואלו מאירין בסוד הטפה בנוק', וטרם יהי' בארץ וירדו הו"ק לא הי' בה כח להוליד תולדות בי"ע: אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל כי תהו הנרמז בר"ת תולדות השמים והארץ והתיקון שלהם הוא בהבראם ר"ל בה' פרצופים סוד התיקון: ויבן ה' אלהים את הצלע, ז"ס הנסירה הנעשה בר"ה והוא שיוצאין המוחין מז"א ונכנסין בנקודת מלכות ונבנית ונגדלת, גם ויבן גימ' חיים שהם המוחין דז"א הנק' חיי המלך שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גי' חיים וע"י אלו המוחין נבנית הנוק' כי עתה נתונים אליה, ויש מוחין דאבא ויש מוחין דאמא ועל שניהן הוא אומר ויבן ה' אלהים או"א את הצלע בחי' נקודה לבדה כלולה מי' ואח"כ נבנית ואז ויביאה אל האדם ז"א שבו מ"ה גי' אדם: ויבן ה' אלהים אמרו רז"ל מלמד שבאשה ניתן בינה יתירה יותר מבאיש, פי' זה מדבר ביעקב ורחל כי מן החסדים של יסוד דבינה אשר נתפשטו בגוף דז"א אין יעקב לוקח כלל אמנם רחל נוטלת ב' חסדים וב"ש מן החסדים האלה במוחין שלה כי מלבד שחו"ב שלה נעשה מהתפשטות המוחין תוך נה"י דאמא המגעת עד רחל עכ"ז זולת זה לוקחת ב' חסדים המתפשטים תוך נה"י דז"א ששרשם מיסוד דאמא ולא מנ"ה ועכ"ז נוטלתם גם רחל הרי כי נתנה בינה במוחין של האשה יותר משל איש כי חסדים אלו מבינה הנק' אימא יצאו: דע כי הצלע שנבנית ממנה היא צלע החמישית בסוד נקבה נקב ה' כי מהצלע החמישית יצאה: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, הנה ארז"ל שאדה"ר קודם בריאת חוה היה לו אשה אחרת חוה ראשונה לילית ומה ענינה, דע כי אדה"ר דמיון ז"א והנה ז"א יש לו שתי נקבות לאה ורחל וכבר ביארנו כי לאה דיני' קשים עד מאד מפני שהיא אחוריי' של הבינה וגם כי היא עומדת למעלה במקום הסתום, אך רחל היא נמתקת כי היא במקום הגלוי של החסדים, והנה ז"א נקרא אדם כי הוא סוד שם מ"ה גימ' אדם, והנה נודע כי הפשוט שבשם הוא עיקר כי המלוי הוא בחי' נוקב' כי מלו"י גי' אלהים דין שהיא נוק' שכולה דינים. וגם נק' מלוי שכל כח הנוק' ועצמותיה ואורותי הוכחותיה כולם גנוזים תוך ז"א כי עטרה דגבו' תוך הז"א ואח"כ יוצא ממנו לחוץ באופן שהנוק' הוא מלוי ז"א כי המלוי צ"ל דמות הגוף הממלא בתוכו סוד העובר והולד שבתוכו לכן סוד המלוי מורה על הנוק'. אמנם מלוי של שם מ"ה הוא גי' י"ט כמנין חוה הרי איך חוה אשת אדם והיתה בשר מבשרו, אמנם כבר ביארנו כי ז"א יש בו ב' בחי' א' הוא עד החזה ושם יש לו בחי' יסוד הראשון ששם מזדווג עם לא הוחצי האחרון מהחזה ולמטה בסוד הגלוי ונמצא כי יש בו ב' בחי' שמות של מ"ה וכנגדם יוצאים ממנו ב"פ מלוים שהוא גימ' ב"פ חוה, והנה חוה ראשונה היא לאה וחוה הב' היא רחל. והנה להיות בחי' לאה דינין קשי' עד מאד אע"פ שבעולם העליןו הוא ממותק עד מאד עכ"ז בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה לצאת לאה ממותקת ויצאה דיני' קשים מאוד בסוד קליפה וזהו חוה ראשונה ואח"כ יצאה חוה הב' ממותקת ונשארה עם אדה"ר, אח"כ ביעקב שתקן פגם אדה"ר הוא לקח כל הב' לאה ורחל ונמתקה ע"י לאה וזשארז"ל כי לאה [היתה ראוי' להיות] בחלו של עשו לולי ריבוי תפלותיה ודמעותיה וסז"ש ועיני לאה רכות מן הדמעות, והנה מצינו באדה"ר כתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וביארו בתיקוני' שהם ב' נשים א' מעצם וא' מבשר. והענין כי לאה היא עצם דינים קשים והוא סוד הצלע כי לאה אחורי הצלעות יוצאה, אך רחל היא בשר מבשרי דינא רפיא במקום גילוי החסדים וכוונת אדם כי ב' נשים הי' לו עצם ובשר אך לזאת הב' יקרא אשה ולא ראשונה שאינה נמתקת: [[קטגוריה:ליקוטי תורה]] cp6fd1v57wq4vrkigf2ab9gr4zmt70e 0 239677 3078756 3010640 2026-08-24T04:07:04Z Dovi 1 בפסוק י"ב, הוספת הערה על חטף באות לא-גרונית בכתר. 3078756 wikitext text/x-wiki <noinclude>{{ניווט טעמים|דברי הימים ב|לד}} {{טעמי המקרא באינטרנט}} {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא}} </noinclude><קטע התחלה=פרק לד/>{{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|א}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=א/>בֶּן־שְׁמוֹנֶ֥ה שָׁנִ֖ים יֹאשִׁיָּ֣הוּ בְמׇלְכ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=א/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ב|סדר=כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ב/>וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ בְּדַרְכֵי֙ דָּוִ֣יד אָבִ֔יו וְלֹא־סָ֖ר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃<קטע סוף=ב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ג/>וּבִשְׁמוֹנֶ֨ה שָׁנִ֜ים לְמׇלְכ֗וֹ וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ נַ֔עַר הֵחֵ֕ל לִדְר֕וֹשׁ לֵאלֹהֵ֖י דָּוִ֣יד אָבִ֑יו וּבִשְׁתֵּ֧ים עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֗ה הֵחֵל֙ לְטַהֵ֗ר אֶת־יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֔}}ם מִן־הַבָּמוֹת֙ וְהָ֣אֲשֵׁרִ֔ים וְהַפְּסִלִ֖ים וְהַמַּסֵּכֽוֹת׃<קטע סוף=ג/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ד/>וַיְנַתְּצ֣וּ לְפָנָ֗יו אֵ֚ת מִזְבְּח֣וֹת הַבְּעָלִ֔ים וְהַחַמָּנִ֛ים אֲשֶׁר־לְמַ֥עְלָה מֵעֲלֵיהֶ֖ם גִּדֵּ֑עַ וְ֠הָאֲשֵׁרִ֠ים וְהַפְּסִלִ֤ים וְהַמַּסֵּכוֹת֙ שִׁבַּ֣ר וְהֵדַ֔ק וַיִּזְרֹק֙ עַל־פְּנֵ֣י הַקְּבָרִ֔ים הַזֹּבְחִ֖ים לָהֶֽם׃<קטע סוף=ד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ה/>וְעַצְמוֹת֙ כֹּֽהֲנִ֔ים שָׂרַ֖ף עַל־{{קו"כ|מזבחותים|מִזְבְּחוֹתָ֑ם}} וַיְטַהֵ֥ר אֶת־יְהוּדָ֖ה וְאֶת־יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ה/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ו/>וּבְעָרֵ֨י מְנַשֶּׁ֧ה וְאֶפְרַ֛יִם וְשִׁמְע֖וֹן וְעַד־נַפְתָּלִ֑י {{מ:כו"ק מיוחד|בחר בתיהם|בְּחַרְבֹתֵיהֶ֖ם|סוג=כו"ק כתיב תרתין מילין וקרי מילה חדה}} סָבִֽיב׃<קטע סוף=ו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ז/>וַיְנַתֵּ֣ץ אֶת־הַֽמִּזְבְּח֗וֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִ֤ים וְהַפְּסִלִים֙ כִּתַּ֣ת לְהֵדַ֔ק וְכׇל־הַחַמָּנִ֥ים גִּדַּ֖ע בְּכׇל־אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֖שׇׁב לִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ז/> {{פפ}} <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ח/>וּבִשְׁנַ֨ת שְׁמוֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ לְמׇלְכ֔וֹ לְטַהֵ֥ר הָאָ֖רֶץ וְהַבָּ֑יִת שָׁ֠לַ֠ח אֶת־שָׁפָ֨ן בֶּן־אֲצַלְיָ֜הוּ וְאֶת־מַעֲשֵׂיָ֣הוּ שַׂר־הָעִ֗יר וְ֠אֵ֠ת יוֹאָ֤ח בֶּן־יֽוֹאָחָז֙ הַמַּזְכִּ֔יר לְחַזֵּ֕ק אֶת־בֵּ֖ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃<קטע סוף=ח/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ט/>וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־חִלְקִיָּ֣הוּ{{מ:לגרמיה-2}} הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל וַֽיִּתְּנוּ֮ אֶת־הַכֶּ֘סֶף֮ הַמּוּבָ֣א בֵית־אֱלֹהִים֒ אֲשֶׁ֣ר אָסְפֽוּ־הַלְוִיִּם֩ שֹׁמְרֵ֨י הַסַּ֜ף מִיַּ֧ד מְנַשֶּׁ֣ה וְאֶפְרַ֗יִם וּמִכֹּל֙ שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִכׇּל־יְהוּדָ֖ה וּבִנְיָמִ֑ן {{נוסח|{{כו"ק|וישבי|וַיָּשׁ֖וּבוּ}}|2==א{{ש}}ל-קרי=וַיָּשֻׁ֖בוּ (וכן הכריעו קורן וברויאר לשיטתם; אמנם כאן יש תופעה נוספת בקרי, ולכן ראוי להביא אותו בשלמותו ככתיבתו בהערה שבכתר.)}} יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=ט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|י}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=י/>וַֽיִּתְּנ֗וּ עַל־יַד֙ עֹשֵׂ֣ה הַמְּלָאכָ֔ה הַמֻּפְקָדִ֖ים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּתְּנ֨וּ אֹת֜וֹ עוֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה לִבְדּ֥וֹק וּלְחַזֵּ֖ק הַבָּֽיִת׃<קטע סוף=י/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יא/>וַֽיִּתְּנ֗וּ לֶחָֽרָשִׁים֙ וְלַבֹּנִ֔ים לִקְנוֹת֙ אַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב וְעֵצִ֖ים לַֽמְחַבְּר֑וֹת וּלְקָרוֹת֙ אֶת־הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִשְׁחִ֖יתוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃<קטע סוף=יא/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יב/>וְהָאֲנָשִׁים֩ עֹשִׂ֨ים בֶּאֱמוּנָ֜ה בַּמְּלָאכָ֗ה וַעֲלֵיהֶ֣ם{{מ:פסק}}מֻ֠פְקָדִ֠ים יַ֣חַת וְעֹבַדְיָ֤הוּ הַלְוִיִּם֙ מִן־בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י וּזְכַרְיָ֧ה וּמְשֻׁלָּ֛ם מִן־בְּנֵ֥י {{נוסח|הַקְּﬞהָתִ֖ים|א=הַקֳּהָתִ֖ים (חטף קמץ)}} לְנַצֵּ֑חַ וְהַ֨לְוִיִּ֔ם כׇּל־מֵבִ֖ין בִּכְלֵי־שִֽׁיר׃<קטע סוף=יב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יג/>וְעַ֣ל הַסַּבָּלִ֗ים וּֽמְנַצְּחִים֙ לְכֹל֙ עֹשֵׂ֣ה מְלָאכָ֔ה לַעֲבוֹדָ֖ה וַעֲבוֹדָ֑ה וּמֵֽהַלְוִיִּ֔ם סוֹפְרִ֥ים וְשֹׁטְרִ֖ים וְשׁוֹעֲרִֽים׃<קטע סוף=יג/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יד/>וּבְהוֹצִיאָ֣ם אֶת־הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה מָצָא֙ חִלְקִיָּ֣הוּ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־סֵ֥פֶר תּוֹרַת־יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃<קטע סוף=יד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|טו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טו/>וַיַּ֣עַן חִלְקִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּתֵּ֧ן חִלְקִיָּ֛הוּ אֶת־הַסֵּ֖פֶר אֶל־שָׁפָֽן׃<קטע סוף=טו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|טז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טז/>וַיָּבֵ֨א שָׁפָ֤ן אֶת־הַסֵּ֙פֶר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּ֨שֶׁב ע֧וֹד אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־נִתַּ֥ן בְּיַד־עֲבָדֶ֖יךָ הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃<קטע סוף=טז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יז/>וַיַּתִּ֕יכוּ אֶת־הַכֶּ֖סֶף הַנִּמְצָ֣א בְּבֵית־יְהֹוָ֑ה וַֽיִּתְּנ֗וּהוּ עַל־יַד֙ הַמֻּפְקָדִ֔ים וְעַל־יַ֖ד עוֹשֵׂ֥י הַמְּלָאכָֽה׃<קטע סוף=יז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יח/>וַיַּגֵּ֞ד שָׁפָ֤ן הַסּוֹפֵר֙ לַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר סֵ֚פֶר נָ֣תַן לִ֔י חִלְקִיָּ֖הוּ הַכֹּהֵ֑ן וַיִּקְרָא־ב֥וֹ שָׁפָ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃<קטע סוף=יח/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|יט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יט/>וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֑ה וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃<קטע סוף=יט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כ/>וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֡הוּ וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָ֠ן וְאֶת־עַבְדּ֨וֹן בֶּן־מִיכָ֜ה וְאֵ֣ת{{מ:לגרמיה-2}} שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר׃<קטע סוף=כ/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כא/>לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־יְהֹוָ֜ה בַּעֲדִ֗י וּבְעַד֙ הַנִּשְׁאָר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִיהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֥י הַסֵּ֖פֶר אֲשֶׁ֣ר נִמְצָ֑א כִּֽי־גְדוֹלָ֤ה חֲמַת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נִתְּכָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְר֤וּ אֲבוֹתֵ֙ינוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֕וֹת כְּכׇל־הַכָּת֖וּב עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃<קטע סוף=כא/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כב/>וַיֵּ֨לֶךְ חִלְקִיָּ֜הוּ וַאֲשֶׁ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ אֶל־חֻלְדָּ֨ה הַנְּבִיאָ֜ה אֵ֣שֶׁת{{מ:לגרמיה-2}} שַׁלֻּ֣ם {{נוסח|בֶּן־{{קו"כ|תוקהת|תׇּקְהַ֗ת}}|2==ל ובדפוסים{{ש}}א-כתיב=בֶּן־תׇּוקְהַ֗ת (אין הערת קרי){{ש}}מ"ק-א=<ל' ומל'>}} בֶּן־חַסְרָה֙ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּגָדִ֔ים וְהִ֛יא יוֹשֶׁ֥בֶת בִּירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֖}}ם בַּמִּשְׁנֶ֑ה וַיְדַבְּר֥וּ אֵלֶ֖יהָ כָּזֹֽאת׃<קטע סוף=כב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כג/>וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִמְר֣וּ לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃<קטע סוף=כג/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כד/>כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֽוֹשְׁבָ֑יו אֵ֤ת כׇּל־הָֽאָלוֹת֙ הַכְּתוּב֣וֹת עַל־הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֣ר קָֽרְא֔וּ לִפְנֵ֖י מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃<קטע סוף=כד/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כה/>תַּ֣חַת{{מ:לגרמיה-2}} אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי {{כו"ק|ויקטירו|וַֽיְקַטְּרוּ֙}} לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֙עַן֙ הַכְעִיסֵ֔נִי בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֣י יְדֵיהֶ֑ם וְתִתַּ֧ךְ חֲמָתִ֛י בַּמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃<קטע סוף=כה/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כו/>וְאֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה הַשֹּׁלֵ֤חַ אֶתְכֶם֙ לִדְר֣וֹשׁ בַּיהֹוָ֔ה כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּ אֵלָ֑יו{{סס|פסקא באמצע פסוק}}כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתָּ׃<קטע סוף=כו/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כז/>יַ֠עַן רַךְ־לְבָ֨בְךָ֜ וַתִּכָּנַ֣ע{{מ:לגרמיה-2}} מִלִּפְנֵ֣י אֱלֹהִ֗ים בְּשׇׁמְעֲךָ֤ אֶת־דְּבָרָיו֙ עַל־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וְעַל־יֹ֣שְׁבָ֔יו וַתִּכָּנַ֣ע לְפָנַ֔י וַתִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדֶ֖יךָ וַתֵּ֣בְךְּ לְפָנָ֑י וְגַם־אֲנִ֥י שָׁמַ֖עְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃<קטע סוף=כז/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כח/>הִנְנִ֨י אֹסִפְךָ֜ אֶל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרוֹתֶ֘יךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָרָעָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י מֵבִ֛יא עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֹֽשְׁבָ֑יו וַיָּשִׁ֥יבוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר׃<קטע סוף=כח/> {{סס}}<קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|כט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כט/>וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֶת־כׇּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ָ|ֽ}}ם׃<קטע סוף=כט/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|ל}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ל/>וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְ֠הֹוָ֠ה וְכׇל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֗}}ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכׇל־הָעָ֖ם מִגָּד֣וֹל וְעַד־קָטָ֑ן וַיִּקְרָ֣א בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃<קטע סוף=ל/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לא/>וַיַּעֲמֹ֨ד הַמֶּ֜לֶךְ עַל־עׇמְד֗וֹ וַיִּכְרֹ֣ת אֶֽת־הַבְּרִית֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ לָלֶ֜כֶת אַחֲרֵ֣י יְהֹוָ֗ה וְלִשְׁמ֤וֹר אֶת־מִצְוֺתָיו֙ וְעֵדְוֺתָ֣יו וְחֻקָּ֔יו בְּכׇל־לְבָב֖וֹ וּבְכׇל־נַפְשׁ֑וֹ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבִ֖ים עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃<קטע סוף=לא/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לב/>וַיַּעֲמֵ֕ד אֵ֛ת כׇּל־הַנִּמְצָ֥א בִירוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֖}}ם וּבִנְיָמִ֑ן וַֽיַּעֲשׂוּ֙ יוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁל{{מ:ירושלם|ַ|֔}}ם כִּבְרִ֥ית אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃<קטע סוף=לב/> <קטע התחלה=סימן/>{{מ:פסוק|דברי הימים ב|לד|לג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לג/>וַיָּ֨סַר יֹאשִׁיָּ֜הוּ אֶת־כׇּל־הַתֹּעֵב֗וֹת מִֽכׇּל־הָאֲרָצוֹת֮ אֲשֶׁ֣ר לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַֽיַּעֲבֵ֗ד אֵ֤ת כׇּל־הַנִּמְצָא֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲב֖וֹד אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם כׇּל־יָמָ֕יו לֹ֣א סָ֔רוּ מֵאַחֲרֵ֕י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃<קטע סוף=לג/><קטע סוף=פרק לד/><noinclude> {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ==הפרק ללא אותיות הפסוקים== {{מ:טעמי המקרא}} {{#בלי קטע:{{שם הדף המלא}}|סימן}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}}</noinclude> [[קטגוריה:דברי הימים ב לד]] btqsy7v35xnb6jiaibped4us45p3jts 0 264122 3078778 2922884 2026-08-24T11:52:41Z 1אברהם1 4446 /* בית יוסף */ 3078778 wikitext text/x-wiki {{טור|אורח חיים|רמח|רמט|רנ|}} ==טור== אין צרין במלחמת הרשות על עיירות של עובדי כוכבים אלא אם כן התחילו ג' ימים קודם השבת, ואם התחילו אין מפסיקין, אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת. אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות כדי שיגיע למלון בעוד היום גדול ויכול להכין צרכי סעודה לשבת, לא שנא אם הולך לביתו או לבית האושפיזא. אין קובעין סעודה בע"ש משום כבוד שבת, ומותר לאכול עד שתחשך ומ"מ אסור לקבוע בו סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. לשון הרמב"ם: מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו. ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר. גרסינן בפרק השולח (לח:) א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ב' משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת - פירוש בשעת בית המדרש - ושתיהן נעקרו. ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום, כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין {{ממ|ערובין|מ|ב}} הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, אלמא שדרך ת"ח להתענות בע"ש. ולענין בעיין אסיקנא {{ממ|ערובין|מא|א}} והלכתא מתענה ומשלים, פירוש אם ירצה, ולא הוי כמתענה בשבת, וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קבל עליו תענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית צריך להשלים עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור. והר"מ כתב שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה, שהוא מפרש מתענה ומשלים עד אחר התפלה. אבל אם מתענה בע"ש תענית חלום, מתענה עד צאת הכוכבים, כיון שיכול להתענות אפילו בשבת כ"ש שמשלים עד הלילה. ==בית יוסף== אין צרין במלחמת הרשות וכו' ברייתא בפ"ק דשבת (יט.) אין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג"י קודם השבת וכתבו הרי"ף והרא"ש דטעמא משום דלא מתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג' ימים הראשונים משום טרדא ופחדא דליבא ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקיימי ליה לעונג שבת וכ"כ הרמב"ם פ"ל: ומ"ש ואם התחילו אין מפסיקין ג"ז שם וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה' שבת ופ"ו מהלכות מלכים: ומ"ש אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת נלמד ממה שנתבאר בסימן שקודם זה דאע"ג דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת משום ביטול עונג שבת לדבר מצוה מותר ומפורש הוא בירושלמי ספ"ק דשבת אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג"י קודם השבת הדא דתימא במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת: אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות וכו' בריש פרק לולב וערבה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אמר איבו משום ר"א ב"ר צדוק אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיך א"ד לא נצרכה אלא אפילו לביתיה ואמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי וכתבו זה הרי"ף והרא"ש בספ"ק דשבת ומשמע דכלישנא בתרא נקטינן וכן פסק הרמב"ם בפ"ל וכך הם דברי רבינו ונ"ל דהיינו כשהוא במקום יישוב שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שא"א להכין צרכי שבת מוטב שיבא לביתו אולי יוכל להכין צרכי שבת משישאר שם שודאי לא יוכל להכין צרכי שבת ואף ע"פ שהוא הולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה ואע"פ שכתב הרמב"ם שטעם האיסור כשמתארח אצל אחרים הוא מפני שמביישן מפני שלא הכינו דבר הראוי לאורחים כיון שהוא במקום שלא יוכל להכין צרכי שבת אין לחוש לכך ואפילו אם יש עמו צידה כדי צרכי שבת אם אינו עומד בשבת במקום יישוב בטוח מותר לילך כמה פרסאות דמקום יישוב בעינן דאילו עומד בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה וכתב רבינו ירוחם בח"א ונראה כי הכל לפי הענין שאם שלח שליח לפניו או צוה קודם לביתו להכין לו אין זה מן הכלל וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב שהרי אין בני ביתו יודעים שהיום יבא כדי להכין לו ופשוט הוא: אין קובעין סעודה בע"ש וכו'. אע"ג דקי"ל דבע"ש מותר לאכול עד הלילה כרבי יוסי דאמר בפ' ע"פ ([[פסחים צט ב|צט:]]) אוכל והולך עד שתחשך כלומר מתחיל לאכול עד שתחשך וכן פי' הר"ן שם דברי הרי"ף וכ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן שכך הוא דעת הרי"ף וכן הסכים הרא"ש ודלא כבה"ג שכתב דאפי' רבי יוסי מודה דמט' שעות ולמעלה אסור להתחיל. מפרש רבינו דה"מ אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום מההיא דהשולח דבסמוך ולשון הרמב"ם שהביא רבינו הוא בפ"ל אע"פ שהוא בסגנון אחר ונחלק עליו רבינו מדגרסינן בהשולח אחת קבעה סעודתה בע"ש ומדקאמר בע"ש סתמא משמע דכל היום נמי אסור וכתב הגאון מהרי"א ז"ל וז"ל ואח' בשבת פי' בשעת ביה"מ זה הפירוש הוא מלשון הגמרא שאומר ואחת בשבת בעידן בי מדרשא. ואולי המחבר מביא ראיה שע"ש הוא סתמא מלשון הגמרא שאמר בע"ש ובשבת פירש בשעת בית המדרש ובע"ש לא פירש כלל נראה שהוא סתמא ע"כ ואע"פ שבגמרא לא באו לפרש דהאי בשבת בעידן בי מדרשא הוא אלא ממילא משמע, דהכי איתא בגמרא אמר רבה בהני תלת מילי בעלי בתים נחתי מנכסייהו וכו' ודקבעו סעודתייהו בעידן בי מדרשא דא"ר יוחנן ב' משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בע"ש ושתיהם נעקרו, מ"מ דייק רבינו דמאחר שמתוך דברי רבה למדנו דאיסור זה שקבעה סעודתה בשבת היינו דוקא בעידן בי מדרשא אם איתא דאיסור זה שקבעה סעודתה בע"ש אינו כל היום ה"ל לבעל הגמרא לפרושי, ואע"פ שאין זה כדאי להכריע מ"מ סובר מהרי"א דנקטיה רבינו לגלויי מילתא בעלמא. ודע שלשון הרמב"ם בפ"ל הכי איתא אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואע"פ כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ופירש ה"ה שסעודה ומשתה שאינה נהוגה בימות החול אסור לעשותה בע"ש וכל היום בכלל האיסור ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל כרבי יוסי דפרק ע"פ ולקבוע סעודה שרגיל בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה לפי שסובר דקי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך והיינו דוקא בלי קביעות סעודה עכ"ל. ורבינו שסתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל והכי קאמר אסור לקבוע סעודה ומשתה ופירש שאין איסור זה דין דמדינא כל היום מותר לאכול כלומר אפילו בקביעות סעודה ופי' עוד שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה ולמעלה ופי' ה"ה נראה בעיני. ומתוך דברי ה"ה תבין שמנחה האמורה כאן היא מט' שעות ולמעלה אבל הראב"ד כתב דמחצות ולמעלה אסור לקבוע סעודה ויש סעד לדברי הרב המגיד מדתנן בפר' ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ופירשו בגמ' דסמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה ומיהא חצי שעה קודם לזמן מנחה בעינן כמו בע"פ ומש"ה שבקיה המ"מ ללישנא דהרמב"ם דקתני מנחה וכתב מט' שעות למימרא דמן המנחה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר. וכתב שם ה"ה בשם המפרשים שאע"פ שמותר לאכול עד שתחשך ואפי' להתחיל נמי ה"מ לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת עכ"ל: ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום פירוש כדי שיכנסו לשבת כשהם תאבים והראיה שהביא אינה מוכרחת וממקום אחר ה"ל להביא ראיה מבוארת דגרסינן בירושלמי פ"ב דתענית רבי אבין ציים כל ערובא שבא: ולענין בעיין אסיקנא והלכתא מתענה ומשלים פירוש אם ירצה כלומר אבל אינו חייב להשלים כן פירשו התו' והמרדכי בס"פ בכל מערבין והרא"ש בספ"ב דתענית וגם כ"כ הגהות מיימוניות בפ"א מהל' תענית ולא כראבי"ה והרוקח שכתבו שצריך להשלים וה"ה כתב בפ"ה בשם הראב"ד שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוס' שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתוס' שבת שוב אינו רשאי להתענות עכ"ל <i data-commentator="Darchei Moshe" data-order="1"></i>: ומ"ש רבינו וכיון שיכול להשלים אם ירצה וכו' צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית וכו' הם דברי הרא"ש בסוף פ"ב דתענית: ומ"ש רבינו בשם הר"מ כתב המרדכי בפ' בכל מערבין וז"ל כתב ר"מ דהשלמת תענית בע"ש סגי עד לאחר תפלת ערבית שמפלג המנחה ואילך וכן כתב הגהות בפ"א מהלכות תענית שאפילו לדברי האומרים שצריך להשלים היינו שמתענה עד אחר קבלת שבת ותפלת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה ואפי' אם עוד היום גדול מיקרי שפיר השלמה אבל אין כן דברי הרא"ש בספ"ב דתענית כמו שנתבאר בסמוך וכתב עוד המרדכי פעם אחת אירע י' בטבת יום ו' וכשרצה ר"י לילך לב"ה טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה <i data-commentator="Darchei Moshe" data-order="1"></i> ותימא הא קאמר הכא מתענה ומשלים וי"ל דאיבעיא להו מהו להשלים ומסיק דמתענה ומשלים כלומ' יכול הוא להשלים אם ירצה ומיהו טוב שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ואם באו הציבור מב"ה מבע"י מותר לאכול מיד דכיון דכבר התפללו א"כ כבר קבלו שבת עליהם: ומ"ש אבל אם מתענה בע"ש תענית חלום וכו' כ"כ בהגהות פ"א מה' תענית וז"ל אבל תענית חלום בע"ש יש להתענות עד צאת הכוכבים כיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע אין להקל בו שמא לא יועיל לבטלו אם לא יתענה עד הלילה ותדע כי אפי' ביום שבת מתענה לכתחילה אבל בהגהות אשיר"י פ"ק דתעניות כתב בשם א"ז דבתענית חלום א"צ להמתין עד שקיעת החמה אלא מיד בצאתו מב"ה ערבית מותר לאכול <i data-commentator="Darchei Moshe" data-order="1"></i> גרסינן בירושלמי פרק משילין אסור לארס אשה ע"ש הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס ודבר פשוט הוא דלא אסר אלא לעשות סעודת אירוסין לסעוד בע"ש עצמו אבל להכינה מערב שבת לשבת שרי וכן נהגו <i data-commentator="Darchei Moshe" data-order=""></i>: ==בית חדש (ב"ח)== {{המרת או.סי.אר}} אין צרין במלחמת הרשות וכו' ברייתא פ"ק ד[[שבת יט א|שבת (דף י"ט)]] וגם כאן פי' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן בג' ימים ולא יהו מבוהלים וטרודים בשבת ויקיימו לעונג שבת באכילה ובשתייה ולהרז"ה הוי טעמא נמי כיון דמקום סכנה הוא וצריך לחלל שבת משום פיקוח נפש כל ג' ימים קמי שבתא מיקרי ונרא' כמתנה לדחות את השבת כדפי' לעיל גבי ספינה ולפי זה ה"ה למפרש במדבריות ובכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל את השבת ולכן כתב רבינו דין זה אע"ג דישראל אין הולכים האידנא להלחם ולצור על העיירות נפקא מינה להיכא דמפרש במדברות וכיוצא בזה דאסור תוך ג' ימים דמדין עיירות נלמדנו ולפי זה בעינן ג' ימים גמורים דלא יפרש למדברות אלא ביום ג' אבל ברביעי אסור ואפשר דאף להרי"ף והרמב"ם והרא"ש איכא למימר דנ"מ למפרש במדברות דכל שלשה ימים הראשונים לא תתיישב דעתן עליהם ולא מקיימי למצות עונג שבת ולדבריהם לא בעינן שלשה ימים גמורים וברביעי נמי מותר כדפי' לעיל גבי ספינה עוד יש לפרש דאע"ג דאין ישראל הולכים האידנא להלחם על העיירות היינו ישראל לבדם אבל שכיח דישראלים מתי מספר נמצאים בין אנשי המלחמה שהולכים על העיירות וגם אלו הם בכלל זה דאין צרין וכו' וכן למלחמת מצוה כגון שנשבו עכו"ם וישראלי' מותר לילך עליה' עם העכו"ם אפי' בשבת דמלחמת מצוה היא להציל אחיהם: אין הולכים בע"ש יותר מג' פרסאות וכו' בפרק לולב וערבה (דף מ"ד) אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות א"ר כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך איכא דאמרי לא נצרכה אלא אפי' לביתיה ופרש"י לא יהלך וכו' אלא ישבות לו מבע"י גדול ויכין לו סעודת שבת. אלא לביתיה שהולך לביתו והן אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצרכו והוא כועס עליהם אבל לאושפיזיה אינו סומך על בני הבית ונישא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך עכ"ל ולפי זה אם אין בידו כדי צרכו גם לאושפיזא אסור ללישנא קמא אבל הר"ן פי' פ"ק דשבת אמאי דנקיט אושפיזיה סמוך כלומ' דכיון דבעה"ב שם דאין דרך ליכנס לאושפיזא אם אין שם בעה"ב הילכך מכינים הרבה וכו' לפי זה אין חילוק בין יש עמו כדי צרכו בין אין עמו כדי צרכו מותר לילך לאושפיזיה יותר מג' פרסאות ללישנא קמא ודעת הרמב"ם בפ"ל לפסוק כלישנא בתרא לחומרא וכמ"ש רבינו וכ"פ הרוקח בסימן ל' וכן פסק הר"ר ירוחם בח"א אבל הסמ"ג בעשה ל' (דף קי"ו) פסק כלישנא קמא לקולא. ונראה דבהא פליגי דהסמ"ג ס"ל כריב"א דכל איכא דאמרי שבתלמוד כטפל לגבי העיקר ולר"י ור"ת נמי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל ולפי זה יש להקל גם כמו שפי' הר"ן ללישנא קמא ולא כפי' רש"י שהוא חומרא כדפרישית אבל הרמב"ם ס"ל כרש"י דבשל סופרים הלך אחר האחרון אי נמי כרב האי גאון דבכל דוכתא הלכה כלישנא בתרא וכמו שמבואר בתוספתא פ"ק דע"ז ובאשיר"י לשם ע"ר ה"ר יצחק גיא"ת דבכל מקום הלכה כלישנא בתרא שהוא העיקר אבל הרשב"א כ' שרב אלפס ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון אחרון ואיני יודע מה נשתנו ד"מ משל תורה אבל אם קבלה היא נקבל עכ"ל הר"ן ולפי זה כיון שהרי"ף הביא כאן שתי הלשונות ולא פסק כלום דעתו דהלכה כלישנא בתרא לחומרא וכיון שהרא"ש כתב ג"כ הלשון הרי"ף משמע דס"ל לחומרא וזה טעמו של רבינו דפסק לחומרא כלישנא בתרא ועיין בפסק שנדפס בספר בית חדש על היורה דעה ולענין הלכה נראה דדין זה דוקא בהולך ברגליו ומשום הכי כתב רמב"ם דאלו שלש פרסאות הם מתחלת היום ויש להורות לחומרא בזה כי כך נראה מדעת רוב פוסקים כדפרישי' ועוד דגדול עונג שבת כמ"ש ?רבינו [[טור אורח חיים רמב|בתחלת סימן רמ"ב]] שיש ליזהר מאד שלא לעבור עונג שבת אבל בהולך בעגלה או רוכב סוס נהגו העולם להקל והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ומכל מקום צריך ליזהר שלא יהלך עד עת ערב אפי' ממהר כדי לבא לעירו ולביתו כי הרבה פעמים נכשלים שמחללין שבת שאינם באים לעיר עד הלילה אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מן העיר בכפר ולא יחלל שבת: אין קובעין סעודה בע"ש וכו'. כתב ב"י אע"ג דקי"ל בפ' ע"פ כר' יוסי דמתחיל לאכול בע"ש עד שתחשך מפרש רבינו דה"מ אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום מההיא דהשולח דבסמוך עכ"ל ואח"כ הביא לשון הרמב"ם שפתב אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואעפ"כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ"ל ופי' ה' המגיד דמ"ש הרמב"ם ומצוה שימנע אדם וכו' היינו אף סעודה שרגיל בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה וקודם זה אינו אסור להרמב"ם אלא סעודה ומשתה שאינו רגיל בה. וכתב על זה ב"י דמדסתם רבינו דבריו ולא חילק בין קביעו' סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל וה"ק וכו' ותימה גדולה הלא דברי הרמב"ם מפורשים כמו שפירשם הר' המגיד ולמה יפרש אותם רבינו כמי שמכלכל דבריו שלא במשפט לומר אסור לקבוע סעודה ואיסור זה אינו דין כו' ואם אינו דין למה הטיל עליו שם אסור. ועוד מדכתב תחלה בסתם אוסר בע"ש ואח"כ כתב שימנע מן המנחה ולמעלה אלמא דמחלק בין קודם מנחה דאסור ולאחר מנחה אינו אסור ולכן השיג עליו רבינו דאף קודם מנחה נמי אסור כדמשמע בההיא דהשולח ועוד דב"י בתחלת דבריו כתב לפרש לדעת רבינו דר' יוסי לא קאמר דמותר להתחיל ולאכול אלא אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בחול אסור כל היום מההיא דהשולח אלמא דס"ל דהך דהשולח דוקא בסעודה שאינו רגיל בה בימות החול ואח"כ כתב בהפוך דרבינו סתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל בה עוד הביא ב"י דברי מהר"י אבוהב שפי' שמה שכתב רבינו ואחת בשבת פי' בשעת בית המדרש אולי הוא לראיה דמדפירש בשבת בשעת ב"ה ובע"ש לא פי' כלל נראה שהוא סתמא ע"כ והקשה עליו ב"י לאחר שתיקן את דבריו ואמר שאין זה כדאי להכריע וכן הוא האמת שאין דברים כאילו כדאים לרב גדול כמוהו וא"כ צריכים למודעי לאיזה צורך כתב רבינו כאן האי פי' בשעת ב"ה ועל כן נראה לפע"ד הדבר פשוט שגם רבינו הבין מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני כמו שפי' ה' המגיד דקביעות סעודה ומשתה שאינו רגיל בה אסור כל היום וקביעות סעודה הרגיל בה בימות החול מותר וא"צ למנוע ממנה קודם מנחה ומצוה היא שימנע אף מקביעות סעודה זו לאחר מנחה ולכן לא הביא הדין הראשון ע"ש הרמב"ם מפני שהוא פשוט לדברי הכל בלא שום ראיה דפשיטא היא שהקובע סעודה ומשתה שאינו רגיל בה בע"ש הוא מזלזל בכבוד שבת וזהו שכתב רבינו זה הדין בסתם אין קובעין סעודה בע"ש משום כבוד שבת והיינו קביעות סעודה ומשתה שאינו רגיל בה ואח"כ כתב ומותר לאכול עד שתחשך פי' אכילה בעלמא דרך עראי פחות הרבה ממה שרגיל בה בחול מותר ומ"מ אסור לקבוע בו סעודה דאף סעודה שרגיל בה בחול אסור כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב וזהו שהביא לשון הרמב"ם מצו' שימנע מלקבוע סעודתו פי' סעודתו הרגיל בה מן המנחה ולמעלה והשיג עליו דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר בפ' השולח דלפי שקבעה המשפחה סעודתה בע"ש נעקרה ומסתמא משמע סעודתה הרגילה בה בימות החול קבעה לה תמיד בע"ש כשאר ימות החול והביא ראיה שאף קודם מנחה אסור דכיון דאמר אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת קבעה בשבת דתרוייהו מיירי בזמן קביעות סעודה קודם מנחה דכי היכי דאותה דקבעה בשבת צריך לפרש בשעת ב"ה דאל"כ למה נעקרה וכדאיתא להדיא בגמ' בעידן בי מדרשא וכיון דבשעת ב"ה אינה אלא קודם מנחה כמ"ש הרמב"ם לשם פ"ל הלכה עשירי' אף אותה שקבעה בע"ש מיירי בקודם מנחה. ומיהו אין דברי רבינו נראין במ"ש דבפ' השולח מיירי בסעודה הרגיל בה בימות החול אלא אדרבה משמע דאותה דקבעה סעודתה בע"ש הוי דומיא דאותה דקבעה סעודתה בשבת דמיירי בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה בחול שהיא באה כדי לענג את השבת אף אותה דקבעה סעודתה בע"ש מיירי בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה וכמו שפי' רבינו בעצמו דהוי דומיא דשבת לענין קודם מנחה כדפי' והכי נקטינן דאף קודם מנחה אסור בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה אבל בסעודה שרגיל בה מותר קודם מנחה ולאחר מנחה מצוה היא שימנע מלקבוע סעודה כלל אבל אין בו איסור מן הדין אלא שאנשי מעשה נוהגים דאף קודם מנחה אינן קובעין בסעודה הרגיל בה בימות החול אלא מפחית ממנה הרבה כגון פת לחם עם צנון וכיוצא בו בלחוד למאן דאפשר. כתב הרב המגיד דסבר הרמב"ם דקי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו בלא קביעות סעודה ולכן כתב הרמב"ם שימנע מקביעות סעודה בע"ש מן המנחה ולמעלה ע"כ וצריך עיון מנין לו להרמב"ם כך דאע"ג דבה"ג כתב כך הלא כל הפוסקים דחו דבריו מהלכה ונלע"ד דלמדה הרמב"ם מלשון הרי"ף שכתב בע"פ והילכתא כר' יוסי דקי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ומתני' דע"פ דברי הכל היא דמודה ר"י בע"פ משום חיובא דמצה ובע"ש ובעי"ט היכא דהתחיל לה מקמי ט' שעות ואימשך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה למפה וכו' והקשו הרמב"ן והר"ן והרא"ש בפרק ע"פ למה כתב היכא דאתחיל מקמי ט' אפי' בתר ט' נמי מתחיל ונדחקו לתרץ אבל הרמב"ם מפרש דאע"ג דהילכתא כר"י היינו להתחיל באכילה בלא קביעות סעודה אבל קביעות סעודה אסור להתחיל ולכן לא הזכיר הרי"ף בדבריו לשון סעודה אלא כאן שכתב היכא דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה וכו' ובזה נמי איכא יישוב הגון לדברי בה"ג שהביא הסמ"ג בעשה כ"ט (דף קטו) וז"ל ת"ר בפרק ע"פ לא יאכל אדם בע"ש ובעי"ט מט' שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך ואפי' ר' יוסי לא קאמר אלא שאם התחיל לא יפסיק אבל לאתחולי לא יתחיל זו דברי ה"ג אבל ליתא דהא בפירוש אמרינן בתחילת ע"פ ושווין שמתחילין וכו' עכ"ל אבל למאי דפי' ניחא דדעת ה"ג דלא קאמר ר' יוסי מעולם דמתחילין בקביעות סעודה אלא נקט לשון אכילה והילכך מסתברא לומר דר' יוסי מודה דלא יתחיל בקביעות סעודה אלא דרך עראי יכול להתחיל לאכול אחר ט' שעות אלא מיהו אם התחיל אפי' בקביעות סעודה לא יפסיק דבברייתא דפליגי בהפסקה קאמר התם ומעשה ברשב"ג ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום וכו' דמדקאמר מסובין משמע דהיו בקביעות סעודה אעפ"כ קאמר ר' יוסי דא"צ להפסיק וז"ש הרי"ף היכא דאתחיל מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה וכו' וכ"כ הרמב"ם שימנע מן המנחה ילמעלה מלקבוע סעודה והיינו ט' שעות כפי' ה"ה וכמ"ש הרי"ף ט' שעות אבל קודם ט' שעות מותר אפי' לר' יהודה אף לקבוע סעודה. אבל באכילה דרך עראי בלא קביעות סעודה מודה ה"ג דשרי לר' יוסי דהלכה כמותו אבל התוס' והמרדכי והרא"ש ע"ש הר"י דטראנ"י כתבו דמ"ש ה"ג ואפי' ר' יוסי לא קאמר אלא שאם התחיל לא יפסיק וכו' ה"ק ואפי' לר' יוסי לא קאמרי דס"ל כוותיה אלא היכא דאתחיל וכו' דלהתחיל לא ס"ל כוותיה וכו' והנה עיניך הרואות שאין זה יישוב הגון לפרש לשון ואפי' ר"י לא קאמר וכו' כלומר ואפי' לר' יוסי לא קאמרינן אנן דהלכתא כוותיה וכו' אבל לדידי הלשון מבואר כפשוטו ומשמעו וכן יתיישב היטב מה שהקשה הרא"ש וז"ל תימה הוא על לשון הרי"ף שכתב שמודה ר' יוסי בע"פ שלא יתחיל בסעודה מט' שעות ולמעלה אלמא דס"ל לר"י דבע"ש שרי אף להתחיל ופסק הלכה כמותו והדר תו קאמר וע"ש ועי"ט היכא דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואימשיך ליה בסעודתיה וכו' אמאי נקיט מקמי ט' שעות ע"כ אלמא דהרא"ש הבין מדברי הרי"ף דפוסק כר"י בע"פ שלא יתחיל בסעודה וכו' ולכן הקשה קושיא זו אבל למאי דפי' ניחא דמדלא הזכיר הרי"ף בדבריו לשון סעודה אלא בסוף דבריו וכדפרי' ל"ק מידי וכך היא דעת בה"ג. ויותר הוא מפורש במ"ש הרא"ש דברי ה"ג וז"ל אבל בה"ג כתב מן ט' שעות דמעלי שבתא ומעלי י"ט לא מתבעי ליה לאיניש מיתחיל בסעודתא דתניא לא יאכל אדם וכו' ואפי' ר' יוסי לא אמר אלא דאי אתחיל לא מפסיק אבל לכתחלה לא יתחיל ע"כ הרי שלא כתב ה"ג דאסור מט' שעות אלא דוקא סעודה וזהו ממש כמ"ש הרמב"ם וכך היא דעת הרי"ף וכך היא מסקנת המרדכי וז"ל ולפ"ז נכון להחמיר שלא לאכול מט' שעות ולמעלה בע"ש ובעי"ט אם לא התחיל לאכול קודם ט' עכ"ל ור"ל להתחיל בקביעות אכילה בסעודה אסור מט' ולמעלה אבל קודם ט' מותר דלא כדברי רבינו והכי נקטינן כדפרי' בסמוך ולפי זה הא דכתב הרב המגיד בשם המפרשים דאע"פ שמותר לאכול עד שתחשך ואפי' להתחיל נמי ה"מ לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת עכ"ל צריך עיון בהאי לצורך שעה דקאמר אם רצונו לומר שהוא רעב לאכול והוא מט' שעות ולמעלה אפי' עושה כן תמיד אין שם נדנוד איסור כשאוכל דרך עראי בלא קביעות סעודה הרגיל בה כדי לשבור רעבונו ואם דעתו לקבוע סעודה הרגיל בה אחר ט' שעות הלא מצוה היא שימנע מקביעות סעודה כלל כדפי' ואין זה צורך שעה כיון שיכול לאכול לשבור רעבונו באכילת עראי בלא קביעות סעודה ואם קודם ט' שעות קאמר הלא מותר הוא לקבוע סעודתו הרגיל בה אפי' עושה כן תמיד ואם בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה קאמר הלא אף קודם ט' שעות וכל היום נמי בכלל האיסור אפי' בבוקר ואפי' אינו עושה כן תמיד ועוד מאי צורך שעה איכא להסב בסעודה ומשתה ואם היא סעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן כיון שזמנה בע"ש פשיטא דמותר ואם אפשר היה לזמן אחר פגון סעודת אירוסין ונשואין הלא פשיטא דאסור כיון דקבעה לכתחלה בע"ש בשעת איסור קביעות משתה וכדאיתא בירושלמי הביאו ב"י והרוקח בסי' ל"ז ואפשר לומר דמיירי בסעודת ברית מילה ופדיון הבן דלכתחילה צריך להתחיל קודם ט' שעות זמניות אלא דאם לא התחילו קודם ט' שעות יכול להתחיל אחר ט' והיינו צורך שעה והכי נקטינן והרב בהגהת ש"ע כתב בסתם ברית מילה ופדיון הבן מותר ולפעד"נ דלכתחלה יש ליזהר שלא יתחיל לסעוד בה אלא קודם ט' שעות: ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות בע"ש כל היום וכו' מיהו ברוקח סי' ל"ו כתב דאין להתענות לכתחלה בע"ש דאמרי' בשלהי מגילת תענית הנשבע להתענות בע"ש ה"ז שבועת שוא שמקצת ע"ש כשבת עכ"ל וע"ל [[טור אורח חיים תרפו|בסימן תרפ"ו ס"ד]] ובמ"ש לשם. ומ"ש ולענין בעיין וכו' כ"כ התוס' לשם דכיון דהבעיא היא אי שרי להשלים דבמה שנכנס לשבת כשהוא מעונה לא חשיב כמתענה בשבת או שמא אסור להשלים דחשיב כמתענה בשבת דכך מוכח הסוגיא לשם דהכי קמיבעיא ליה א"כ הא דמסיק הילכתא מתענה ומשלים היינו נמי אם ירצה להשלים וכ"כ המרדכי לשם: וכיון שיכול להשלים וכו' כ"כ הרא"ש בספ"ב דתענית ומשמע דלשון שקעה החמה היינו צאת הכוכבים דר"ל סוף שקיעה וכ"כ המרדכי ע"ש ראבי"ה לשם ופי' שקעה עליו חמה ר"ל שקעה לגמרי כדאמר בריש ברכו' וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים ומהתחלת שקיעה עד הלילה ה' מילין ע"ש אלא דבהגהות סמ"ק סי' צ"ו כתב צ"ע בסוף פרק ב"מ דמשמע בגמר שקיעה אז מתחיל ב"ה דהיינו קודם צ"ה ושמא לפי שאין העולם בקיאין בגמר שקיע' להכי נהגו להמתין עד צאת הכוכבים וגם פי' ר"א פוק חזי מה עמא דבר ואין לסור מן המנהג דסברא הוא דאין לעמוד על בירור סוף השקיעה כ"א בצ"ה דהא לר' נחמיה ליכא כי אם חצי מיל מגמר שקיעה עד צ"ה ומסתמא אין אדם יכול לעמוד בזה עכ"ל: ומ"ש והר"ם כתב שיכול לאכול אחר התפלה וכו' כ"כ המרדכי בשם הר"ם ס"פ בכל מערבין דסגי עד לאחר תפילת ערבית שמפלג המנחה ואילך וכ"כ בהגהת מיימוני פ"א מה' תענית וכ"כ בתשובת מהר"י סג"ל מולי"ן סי' ל"ג משם הר"מ מפלג המנחה ואילך אפי' עוד היום גדול עכ"ל אבל בספר תשב"ץ בתחלתו כתב וז"ל מהר"ם רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה ואינו ממתין ממש עד הלילה וגם אינו אוכל מיד כשבאים מבהכ"נ בעוד היום גדול וכו' ואפי' כשהוא מתענה אוכל עם שקיעת החמה וכו' כי כן הפירוש מתענה ומשלים עד לאחר בהכ"נ ובלבד שלא יאכל בעוד היום גדול וכו' ונראה דרצונו לומר דכיון דהיה רגיל לעולם לאכול עם שקיעת החמה הילכך גם כשהי' מתענה כיון שלאחר יציאת ב"ה קרוי השלמה היה נזהר מהר"ם לאכול עם שקיעת החמה דכיון דזה הוא השלמת התענית אסור לו להתענות שוב בשבת אם לא למי שנוהג שלא לאכול בליל שבת עד צאת הכוכבים גם כשאינו מתענה דאז ממתין כשהוא מתענה ג"כ עד צאת הכוכבים ולענין הלכה פסק מהר"י סג"ל מולין בתשובותיו סי' ל"ג וסי' קנ"ז דתענית יחיד דהיינו דיחיד גזר על עצמו להתענות בע"ש שפיר הוי השלמה מיד אחר תפלת ערבית כמ"ש מהר"ם אבל צבור שגזרו תענית כגון בשביל גזיר' לא רצה להתיר לאכול ביום והיה אומר לעלמא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד אבל לעצמו היה מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירין עכ"ל וכתב בהגהת ש"ע דבתענית יחיד לא ישלים וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ובתענית ציבור ישלים והכי נהוג עכ"ל ומיהו נלפע"ד דיש להחמיר בתענית יחיד אם לא פירש בשעת קבלת התענית שלא לאכול בעוד היום גדול אלא אוכל עם שקיעת החמה דמסתמא לא פליג התשב"ץ אמ"ש רבוותא ע"ש מהר"ם דאפי' בעוד היום גדול מותר אלא דס"ל דלא אמר כך אלא להלכה אבל לא עשה מעשה ולא היה אוכל עם שקיעת החמה נ"ל והכי משמע באשיר"י פ"ב דתענית וע"ל [[טור אורח חיים תקעב|בסימן תקע"ב]]: אבל אם מתענה בע"ש תענית חלום וכו' כ"כ בהגהת מיימוני פ"א דה' תענית אבל בהגהת אשיר"י פ"ק דתענית וכן המרדכי לשם בשם ראבי"ה משם ראב"ן זקנו וכן בהגהות תשב"ץ כתבו דאפי' בתענית חלום א"צ להמתין עד שקיעת חמה אלא יאכל מיד בצאתו מב"ה ערבית. ועל מה שאמר מהר"ם דאתא בק"ו משבת עצמו כתב מהר"י סג"ל בסי' ל"ג דיש שכתבו שא"כ לפי זה צריך למיתב תענית לתעניתו ולא נהגינן כוותייהו משום דאינהו ס"ל דצער בעלמא קיבל עליה והא ציער נפשיה ואנן ס"ל דאין להקל בו דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל חלום רע שמא לא יועיל לבטלו אם לא יתענה ממש עד הלילה וכן פסק בש"ע והמתענין יאר צייט אם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע ביום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיאר צייט הוי כמו נדר כדתנן בנדרים הריני כיום שמת בו אבא כיום שמת בו גדליה וכיון שלא השלים בתחלה שוב א"צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח"כ ביום ו': ==דרכי משה== {{ד"מ|(א)}} ונראה דמתחלת שקיעת החמה קאמר וע"ל סי' רס"א: {{ד"מ|(ב)}} והיה נ"ל דמ"ש הטור לעיל מתענה ומשלים אם ירצה דהיינו בדברי ר"י אבל ב"י פירש דבא לאפוקי דאינו מחויב להשלים לאפוקי מדברי ראבי"ה ורוקח דס"ל דמחויב להשלים וכמ"ש ומ"ש שר"י אכל בי' בטבת הר"ן ספ"ב דתענית כתב דצריך להשלים בי' בטבת שחל להיות בע"ש וכן הוא בתא"ו ני"ח ח"א. ומהרי"ל כתב דת"צ ישלימו עד הלילה אבל תענית יחיד לא ישלים אלא אוכל מיד בצאתו מב"ה: {{ד"מ|(ג)}} והמנהג כדברי הטור ולפי דברי הג"א אפי' בחול א"צ להמתין כמו שמבואר שם: {{ד"מ|(ד)}} כתב בא"ז וז"ל כתב רא"ם דמצוה על כל ישראל לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם צריך למיכלי' לתיאבון לכן כל בן ברית אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא יאכל עיקר סעודת שבת לתיאבון והעושהו לא ניתן להשבון עכ"ל. והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור להתחיל אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל מותר לאכול אחר המנחה ש"מ דא"צ לאכול סעודת שבת לתיאבון, ולכן מותר לאכול אלו הגרימז"ל מבע"י. וכ"כ בתשובה דע"ש לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני ר' קלונימוס ושאר הזקנים והיו מברכין עליהם בורא מ"מ ואח"כ ברכה א' מעין ג' כדי להרבות ולהשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך הסעודה: 4qjc3yqqjtoesef231uv03hb770bno5 4 265103 3078757 3025747 2026-08-24T04:14:48Z Dovi 1 /* מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות */ 3078757 wikitext text/x-wiki {{תבנית:טעמי המקרא באינטרנט (עליון)}} {{מבוא למקרא על פי המסורה|פרק ה. קביעת הנוסח בנביאים וכתובים: המקומות הקיימים בכתר}} ==הסבר קצר על קביעת הנוסח במקומות הקיימים בכתר== '''נוסח הנביאים והכתובים במהדורה זו (חלוקת הפרשות וצורת השירות, האותיות והתיבות, הניקוד והטעמים והגעיות) מיוסד על [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/מפתח לכתר ארם צובה|כתר ארם צובה]] במקומות שהוא קיים. במקומות מעטים וחריגים שבהם נוסח הכתר אינו חד משמעי, או ייתכן שנפלה בו טעות, הבאנו את הנתונים בשלמותם בתיעוד הנוסח והכרענו ע"פ שיקול הדעת. לאחר קביעת הנוסח נעשו התאמות קלות בהתאם ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב במהדורתנו]].''' לפרטים נוספים על שיטת ההגהה והעריכה לנוסח הכתר (במקומות שהוא קיים) ראו בסעיפים הבאים. למידע על הנוסח בנביאים וכתובים במקומות שכתר ארם צובה אינו קיים בהם, ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|בפרק הקודם]]'''. ==יסודות הנוסח ותיעודו== במקומות שכתר אדם צובה קיים, נוסח המקרא במהדורתנו מיוסד ישירות עליו. מכיוון שמדובר על כתב־יד אחד בלבד, שהוא מדויק ובהיר ועקבי להפליא, יש הרבה פחות צורך לדון בנוסחו של הכתר ולהשוות אותו אל כתבי־יד מקבילים, מאשר במקומות המיוסדים על כתי"ל. בכל זאת, לעתים יש בו אות, ניקוד, טעם או עניין אחר הראוי לציון (אף אם קיבלנו את נוסחו), וזה דורש תיעוד של הנתונים לגביו, ולפעמים אף דיון והשוואה אל מקורות מקבילים.{{הערה|ברוב פרקי הנביאים והכתובים, במקומות המיוסדים על הכתר, יש ממוצע של 1-2 הערות נוסח בלבד בפרק אחד, וברוב ההערות הללו יש רק תיעוד קצר של זוטות. בספרי אמ"ת יש יותר הערות נוסח בממוצע, אך רובן עוסקות בפרטים הקטנים של טעמי אמ"ת.}} במקומות האלה השתמשנו באותה שיטה טכנית לתיעוד הנוסח כמו במקומות החסרים בכתר; ראו בהסבר המפורט בתוך '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#תיעוד הנוסח|פרק המבוא לנוסח התורה]]'''. במקרים המעטים יחסית שבהם היה צורך להשוות את הכתר לכתבי־יד אחרים, השתמשנו באותם כתבי־יד נבחרים שהוזכרו ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#יסודות הנוסח ותיעודו|פרק הקודם]], לספרי ה'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לנביאים|נביאים]]''' ולספרי ה'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/נספחים#כתבי־היד לכתובים|כתובים]]'''. ==המהדורות האחרות לפי כתר ארם צובה== כתר ארם צובה הוא כתב־יד בהיר ומדויק ועקבי. מתוך '''למעלה ממליון''' אותיות וסימני ניקוד וטעמים וגעיות בספרי הנביאים והכתובים (במקומות שהכתר קיים), יש '''פחות ממאתיים''' מקומות בלבד (!) שצריך בכלל להעיר בהם מבחינת קביעת הנוסח של סימן אורתוגרפי מסוים. ורק בחלק מהמקומות האלה חייב העורך להפעיל את שיקול דעתו לגבי כוונתו של הסופר, וכיצד יש להציג את הממצאים במהדורה של המקרא. עובדה מספרית פשוטה זו היא הסיבה לכך שכל המהדורות היפות של התנ"ך שיצאו לאור עד היום ע"פ כתר ארם צובה – כמעט זהות אחת לשנייה, אות באות ותָו בתָו (לגבי קביעת הנוסח, ולמעט עניינים התלויים בשיטות העיצוב של המהדירים). מדובר בעיקר על שלושת מהדורותיו של הרב ברויאר ומהדורת מכון ממרא, ועל מקראות גדולות הכתר.{{הערה|אפשר גם להוסיף את הכרכים הבודדים שיצאו לאור במסגרת "מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל). ועם קצת הסתייגות אפשר עוד להוסיף גם את מהדורת "סימנים" של פלדהיים.}} כל אחת מהמהדורות הללו זהה לכל חברותיה כמעט לגמרי לגבי קביעת הנוסח (אבל לא לגמרי מבחינת עיצוב הטקסט). '''אך בכל אחת מהמהדורות היפות הנ"ל יש שני מרכיבים מקוריים וחשובים:''' #'''קביעת עצם הנוסח ע"פ שיקול הדעת במקומות חריגים.''' יש מקומות שבהם משמעותו של כתב־היד אינה ברורה לגמרי, כגון: אות שאולי סותרת את כתיב המסורה (וייתכן שנפלה טעות נדירה); ניקוד או טעם חריג שסותר את דרכו של הכתר במקומות אחרים (וייתכן שמדובר על טעות); נקודה או קו קטן של ניקוד או טעם שכתוב באופן בהיר ובלי סימני מחיקה, אך ניתן לפרש אותו ביותר מדרך אחת; מקום מטושטש או שיש בו סימני מחיקה (ולכן לא ברור לגמרי מה הייתה כוונתו של המסרן). כל מהדיר חייב להפעיל את שיקול דעתו במקומות אלה. כאמור, מדובר על פחות מ-200 סימנים אורתוגראפיים בלבד (אותיות, ניקוד וטעמים) בכתב־היד כולו. #'''עיצוב המהדורה בשביל הקורא.''' כלומר: עד כמה מעתיקים את כל איפיוני כתב־היד לפרטי פרטיהם, גם כשהם אולי לא מתאימים לצרכיו של הקורא? כמה דוגמאות: האם חובה להביא בפני הקורא את נוסח סימן ה"רפה" שבכתר או שניתן לוותר עליו? האם צריך למסור רק את קביעת '''סוג''' חלוקת הפרשות שבכתב־היד (פרשה פתוחה או סגורה), או אף את '''צורת''' חלוקתן לפי השורות והרווחים? בתיבה שטעמה מלעיל, האם חובה לסמן את טעם הפשטא הכפולה בדיוק לפי שיטת הכתר, או שניתן לסמן אותו בכל תיבה כזו בעקביות (כמו שנעשה במהדורות ברויאר)? לגבי ה'''עיצוב''' במהדורתנו (2), הוא יהיה לפי השיטה המנומקת היטב לעיל ב'''[[../פרק ב|פרק השני של המבוא]]'''. שיטה עצמאית זו שונה במידה ניכרת משיטותיהן של שאר המהדורות, לפחות באותה מידה שגם הן בעצמן שונות אחת מהשנייה (ואף יותר). אמנם לגבי '''קביעת הנוסח''' במהדורתנו, במקומות המועטים יחסית בכתר שצריך להפעיל בהם את שיקול הדעת, נבחן כל מקום מחדש ונגיע להחלטה עצמאית לאחר הבאת כל הנתונים. בין המקומות האלה: #כ־25 אותיות וצירופי תיבות בכתיב של כתר ארם צובה, שיש ספק כלשהו לגבי קביעתם, וייתכן (אפילו בספק) שלפי קביעה מסוימת הכתיב יהיה מנוגד למסורה הטברנית. #טעויות קלות נדירות יחסית בכתב־היד בענייני ניקוד וטעמים, מהסוגים שפירט ישראל ייבין בפרק הראשון של ספרו, ועוד כמה צורות חריגות שיש לדון בהן (גם אם אינן טעויות מובהקות).{{הערה|ייבין, א.5 עמ' 16 דווח על "למעלה מ-50 טעויות סופר", אבל ראו גם בסוגים הנוספים שמנה ב-א.6.}} #סימני ניקוד וטעמים וגעיות שניתן לפרש אותם ביותר מדרך אחת, ו/או שהם מטושטשים ו/או לא ברורים ו/או שיש בהם סימני מחיקה (נדירים יחסית). #סימני ניקוד וטעמים וגעיות שלא ברור לגמרי עד כמה הם מסכימים בעקביוּת לשיטת המסורה והכתר עצמו (כגון מרכא בתיבת תביר). #אותיות גדולות וקטנות המוזכרות בספרות המסורה הקדומה או המאוחרת, שבדרך כלל אינן באות לידי ביטוי בנוסח הפנים של הכתר (ואף לא בנוסח הפנים של כתבי־היד הקרובים לו). כאן מדובר על חלק משיטת העיצוב במהדורתנו, שהרי בעידן כתבי־היד לא היו אותיות אלו עניין של חובה. '''למרות נדירותם, מוכרח כל מהדיר להפעיל את שיקול דעתו במקומות אלה.''' במהדורתנו נדון בכל אחד מהם במקומו (בתוך תיעוד הנוסח שבדף העריכה על ידי השימוש ב[[תבנית:נוסח]]). בגלל שהמקומות האלה מעטים יחסית, יהיו הרבה פחות הערות נוסח בדפי העריכה בספרים שהכתר קיים בהם, מאשר בספרים המבוססים על כתב־יד לנינגרד (כיוון שהכתר חסר בהם). לסיום צריך להוסיף ולומר, שעצם העובדה הברוכה שקיימות כל כך הרבה מהדורות משובחות ומדויקות על פי כתר ארם צובה מאפשרת לנו את השוואתן אחת לשנייה, ואת כולן ביחד לצילום כתב־היד. ניתן ללמוד מהשוואה כזו המון על אופייה של כל אחת מהמהדורות האחרות, וגם להפיק ממנה תובנות חשובות על הכתר עצמו ובשביל מהדורתנו, וכך עשינו. ==ספר ישעיהו כדוגמה ליישום השיטה== הספר הראשון בנביאים וכתובים שבוצעה בו עריכה מלאה במהדורתנו, כולל הגהה ע"פ כתר ארם צובה ו[[../פרק ב|עיצוב לפי שיטתנו]], היה [[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר ישעיהו|ספר ישעיהו]]. ספר זה נבחר בגלל שהוא [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/מפתח לכתר ארם צובה#ספר ישעיהו|נשתמר בשלמותו בכתר ארם צובה]], ובגלל שהוא ספר גדול מבחינה כמותית (כך שהיו בו מספיק דוגמאות למקומות חריגים כדי להמחיש את השיטה, והוא היווה מקרה בוחן ראוי לשיטת העבודה). כדי לבצע את הגהת הנוסח באופן מיטבי השתמשנו בכמה מקורות ביחד: בצילום הכתר, במהדורותיו של הרב ברויאר, במהדורת מכון ממרא (שהיא כמעט זהה למהדורות ברויאר{{הערה|הבדל קטן בין קביעת הנוסח במהדורת מכון ממרא לבין מהדורות ברויאר נמצא בתחום הגעיות. בעבודתנו על עשרת הפרקים הראשונים בספר ישעיהו מצאנו שני מקומות שבהם חסרה געיה במכון ממרא שקיים בכתר (ועל פיו במהדורות ברויאר): "מִֽי־בִקֵּ֥שׁ" ([[ישעיהו א/טעמים#א ט|א ט]]), "וּנְשֽׂוּא־פָנִ֖ים" ([[ישעיהו ט/טעמים#ט יד|ט יד]]). לא ברור אם מדובר על טעות או על עניין שבשיטה. החל מפרק י"א הפסקנו לתעד את הגעיות החסרות (למרות שמידי פעם מצאנו עוד), אבל מחשבון פשוט לפי התדירות בעשרת הפרקים הראשונים נראה שיש כתריסר געיות חסרות במהדורת מכון ממרא לספר ישעיהו. יש גם מקומות מעטים במהדורת מכון ממרא שהגעיה נמצאת באות אחרת מאשר בכתר, וגם במקומות האלה לא תיעדנו את התופעה אלא פשוט סימנו את הגעיה כמו שהיא בכתר.}}), ובמקראות גדולות הכתר. השימוש בצילום כתב־היד עצמו לצידן של כמה מהדורות מדויקות המבוססות עליו עזר לנו להעלות את דיוקה של ההקלדה, ואף תרם להבנתנו את שיטתה המיוחדת של כל אחת מהמהדורות האחרות. כדי להמחיש את העבודה על קביעת הנוסח בספר ישעיהו צריך להביא סטיסטיקות של ממש, ונתחיל עם רשימת המילים החריגות של הרב ברויאר במהדורת '''כתר ירושלים''' (מתוך "נוסח כתב היד" בסוף הכרך). ברשימה זו הביא ברויאר את כל המקומות שבהם הוא נמנע מלהביא את נוסח הכתר במהדורתו, או שיש בהם ספק מסוים לגבי נוסח כתב־היד. כאשר מסתכלים על הפריטים ברשימתו לפי סוגיהם השונים, רואים קודם כל ש-[[#חטפים באותיות לא-גרוניות בישעיהו|53 מילים]] מתוך 68 בספר ישעיהו הן כולן מקרים של חטף באות לא גרונית (כ-78%).{{הערה|למרות שלעתים רחוקות מצאנו מקום שבו ברויאר לא ציין חטף באות לא גרונית, רשימותיו בדרך כלל מהווֹת תיעוד שלם ואובייקטיבי לתופעה זו בכל המקרא. להסבר כללי של התופעה ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''.}} לגבי שאר המקומות החריגים (רק 15 במספר בספר ישעיהו), נמצא שהם מ-5 סוגים שונים: #ספק קל לגבי קביעת אות אחת בכתר: "מְרִימָ֔[י]ו" ([[ישעיהו י/טעמים#י טו|י,טו]]). #ספקות בקביעת הניקוד והטעמים והגעיות בכתר (3 מקומות, שאחד מהם ספק מקף בתיבת משרת [ראו סוג 5 דוגמה ג.]). #מקומות חריגים בשיטת הניקוד בכתר (2 מקומות). ב[[ישעיהו יז/טעמים#יז ט|יז,ט]] א="מָעוּז֗וֹ" (במקום ק=מָעוּזּ֗וֹ וכן בדפוסים [ל=מָעֻזּ֗וֹ]); ב[[ישעיהו כז/טעמים#כז ה|כז,ה]] א="בְּמָעוּזִ֔י" במקום ל,ק=בְּמָעוּזִּ֔י [דפוסים=בְּמָֽעֻזִּ֔י]). מצד אחד דגש חסר הוא אחד מהסוגים של הטעויות הקלות שנפלו בכתר לעתים רחוקות למרות דייקנותו{{הערה|ראו ייבין א.5, עמ' 16-17.}}, אבל חסרונו באותה תיבה פעמיים אולי רומז על עיקרון כלשהו. מצד שני גם אם הדבר נעשה בכוונה – עדיין אין עקביות בעניין זה בכתר. והשוו: "מָעוּזִּ֖י" ([[שמואל ב כב/טעמים#כב לג|שמ"ב כב לג]]), "מָעוּזִּֽי׃" ([[תהלים לא/טעמים#לא ה|תהלים לא,ה]]), "מָ֝עוּזָּ֗ם" ([[תהלים לז/טעמים#לז לט|תהלים לז,לט]]), "מָעוּזִּי֮" ([[תהלים מג/טעמים#מג ב|תהלים מג,ב]]), "מָע֫וּזּ֥וֹ" ([[תהלים נב/טעמים#נב ט|תהלים נב,ט]]). #חריגים בניקודו של ה"כתיב" (4 מקומות): "עֲנִוִים֙" (עֲנִיִּים֙ קרי; [[ישעיהו לב/טעמים#לב ז|לב,ז]]), "חֹראָיהָ֗ם" (צוֹאָתָ֗ם קרי; [[ישעיהו לו/טעמים#לו יב|לו,יב]]), "אֵאֵ֥ שַׁיְנֵיהֶ֖ם" ([מֵימֵ֥י] רַגְלֵיהֶ֖ם קרי; [[ישעיהו לו/טעמים#לו יב|לו,יב]]), "מֵי־אִתִּֽי׃" (מֵאִתִּֽי׃ קרי; [[ישעיהו מד/טעמים#מד כד|מד,כד]]). #מקף בתיבת משרת (4-5 מקומות): א. "נָ֣בֵֽל־צִ֔יץ" ([[ישעיהו מ/טעמים#מ ז|מ,ז]]); ב. "וַתּ֤וֹשַֽׁע־לוֹ֙" ([[ישעיהו נט/טעמים#נט טז|נט,טז]]); ג. "ר֥וּחַ־יְהוָ֖ה"? ([[ישעיהו נט/טעמים#נט יט|נט,יט]] לפי ברויאר, וכך נראה יותר מעיון בכתב־היד, וכן הוא גם בכתבי־היד הקרובים לכתר [ל,ש1,ק,ל-א,ק25] ובדפוסים; אבל אולי צריך לקרוא רֽוּחַ־יְהוָ֖ה כמו שקבעו במקראות גדולות הכתר); ד. "וַתּ֤וֹשַֽׁע־לִי֙" ([[ישעיהו סג/טעמים#סג ה|סג,ה]]); ה. "אִם־יִוָּ֥לֵֽד־גּ֖וֹי" ([[ישעיהו סו/טעמים#סו ח|סו,ח]]). לגבי שלושת הסוגים האחרונים (10-11 מקומות), נוסח הכתר ברור לגמרי בכמעט כולם (למעט "ר֥וּחַ־יְהוָ֖ה" ב[[ישעיהו נט/טעמים#נט יט|נט,יט]] כספק מקף בתיבת משרת), ובכולם מדובר על נטייה רווחת בכתר (ולא בטעות סופר) או לפחות על חוסר עקביות בשיטת הניקוד. נטיות אלו אינן עניין של חובה (כי אף הכתר עצמו אינו עקבי לגמרי לגביהן). ולכן לגבי מקף בתיבת משרת ולגבי ניקודו של תיבת הכתיב, במהדורתנו נעצב את המקומות האלה לפי [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עיצוב הניקוד והטעמים במהדורתנו|שיטתנו]], ונציין את השינויים בתיעוד הנוסח. ולגבי שתי המילים "מָעוּז֗וֹ" (במקום מָעוּזּ֗וֹ) ו"בְּמָעוּזִ֔י" (במקום "בְּמָעוּזִּ֔י"), בשתיהן אות הזי"ן תהיה דגושה, כמקובל לא רק בכתבי־היד הקרובים לכתר ובדפוסים, אלא גם בכתר עצמו במקומות אחרים, וכך נשמור על עקביות למען הקורא ובהתאם למטרת העיצוב במהדורתנו.{{הערה|גם הרב ברויאר במהדורותיו החליט כך, וכנראה מאותן סיבות. אך במקראות גדולות הכתר קבעו "מָעוּז֗וֹ" ו"בְּמָעוּזִ֔י" כדי להעביר את נוסח הכתר בדיוק למרות חריגותו וחוסר העקביות שבו.}} אמנם לגבי שלושת הסוגים הראשונים (כלומר ארבעת המקומות בספר ישעיהו שבהם יש ספק כלשהו לגבי קריאת כתב־היד או לגבי כוונתו של המנקד, ואם כן יש קושי מסוים בקביעת עצם הנוסח), נצטרכנו להכריע בעצמנו על פי עיון חוזר בכתב־היד ועל פי שיקול הדעת. בארבעת המקומות האלה בספר ישעיהו החלטנו כך: #ספק קל לגבי אות אחת: בתיבת "מְרִימָ֔יו" ([[ישעיהו י/טעמים#י טו|י,טו]]) נמחק החלק התחתון ביו"ד הראשונה, אבל האות קיימת ברובה. גם בכתבי־יד אחרים הקרובים לכתר (ל,ק,ש1) נכתבה התיבה מלאה עם יו"ד פעמיים. ייתכן שהמוחק ויתר על המחיקה באמצע, אבל לא שב כדי להשלים את החלק המחוק. ובכל מקרה האות קיימת בפועל בכתר כמו בכתבי־היד ובדפוסים (וכך גם במהדורות ברויאר, במקראות גדולות הכתר, ובמכון ממרא). לכן תופיעה במהדורתנו "מְרִימָ֔יו" בכתיב מלא בלי שום ציון; שאר המידע לגבי האות המסופקת יהיה בתיעוד הנוסח, והמילה תופיעה ב[[#נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה|רשימת המקומות החריגים בנוסח הכתיב בכתר]]. #ספק לגבי טעם ([[ישעיהו נה/טעמים#נה ה|נה,ה]]): "וְלִקְד֛וֹשׁ" או "וְלִקְד֥וֹשׁ"? הצורה השנייה מתאימה יותר לכללי הטעמים: "לְמַ֙עַן֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵֽאֲרָֽךְ׃", וכך מופיע בכתבי־היד האחרים הקרובים לכתר (ל,ק) ובדפוסים; וכן הכריעו ברויאר ומג"ה.{{הערה|כמעט שאין טעויות בכלל במערכת הטעמים בכתר; ראו על כך בייבין, כא.2 (עמ' 197), וייתכן שיש להוסיף את התיבה הזו בתור ספק לשני המקומות שכבר ציין (גם בהם מדובר על נקודת תביר בטעם שצפוי להיות מרכא). אך מהצבע והצורה של הנקודה ייתכן שיש כאן כתם דיו ולא נקודה שהסופר כתב אותה בכוונה, ואם כן מדובר על מרכא ואין טעות.}} #טעמים לא ברורים ([[ישעיהו מה/טעמים#מה ו|מה,ו]]): "אֲנִ֥י יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃" או "אֲנִֽי־יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃"? במהדורתנו קיבלנו את הגרסה הראשונה לאחר עיון בכתב־היד (בדומה למקראות גדולות הכתר, ולפי זה אין צורך לתיקון בספק של ברויאר). #ספק געיה ([[ישעיהו יד/טעמים#יד ב|יד,ב]]): "בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל" או "בֵּית־יִשְׂרָאֵ֗ל"? הגעיה מטושטשת ואף ייתכן שהיא לא קיימת, אבל מעיון בצילום כתב־היד נראה לנו יותר שהסימן קיים; ולכן במהדורתנו באה הגעיה בהתאם לדעתו של ברויאר ובניגוד למקראות גדולות הכתר. כל המקומות הנ"ל מצויינים ברשימת השינויים של ברויאר. אבל יש עוד מספר מקומות בספר ישעיהו הדורשים הסבר או תיעוד (והם אינם מובאים כלל ברשימת ברויאר אלא תוקנו או שונו במהדורתו בלי שום הערה): #טעויות סופר מובהקות בניקוד (ע"פ ייבין): ##ב[[ישעיהו יד/טעמים#יד יא|יד,יא]] בתיבת "וּמְכַסֶּ֖יךָ" חסרה נקודת השורוק (א=ומְכַסֶּ֖יךָ). ##ב[[ישעיהו יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] בתיבת "ר֧וּחַ" (השנייה) חסרה פתח גנובה (א=ר֧וּח). #תופעות של "קרי וכתיב" הקיימים בכתבי־היד הקרובים לכתר, וכן בדפוסים ובמהדורות ברויאר, אבל אינם מצוינים בכתר עצמו; ברובם מדובר על כתיב מלא בוי"ו במקום שיש קמץ (קטן): "אֶשְׁקֳוטָ֖ה" ([[ישעיהו יח/טעמים#יח ד|יח,ד]]); "עַד־יַֽעֲבָור־זָֽעַם׃" ([[ישעיהו כו/טעמים#כו כ|כו,כ]]); "יִסְגָּוד־ל֤וֹ" ([[ישעיהו מד/טעמים#מד יז|מד,יז]]). בשלושת המקומות האלה ציין ברויאר קרי וכתיב אע"פ שאין ציון כזה בכתר, ולמרות שמדובר על [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#"קרי וכתיב" של אֵם קריאה|קרי וכתיב של אֵם קריאה]] (ו'). והשוו גם: "הֹבִ֔אישׁ" ([[ישעיהו ל/טעמים#ל ה|ל,ה]]). #אותיות גדולות וקטנות: "אֹ֖רֶ{{אות-ק|ן}}" בנו"ן זעירא ([[ישעיהו מד/טעמים#מד יד|מד,יד]]), "{{אות-ג|צֹ}}פָ֞ו" בצד"י גדולה ([[ישעיהו נו/טעמים#נו י|נו,י]]). במהדורתנו נביא את שתי האותיות המיוחדות בהתאם לשיטתנו ע"פ המנהג.{{הערה|בניגוד למקראות גדולות הכתר, בו ויתרו על הצד"י הגדולה ב"צֹפָ֞ו" ([[ישעיהו נו/טעמים#נו י|נו,י]]) שאין לה סימוכין במסורת הכתר.}} #שם הוי"ה: ב[[ישעיהו ל/טעמים#ל א|ישעיהו ל,א]] נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה (א*=נְאֻם־יְהֹוָ֔ה) עוד נקודות טכניות לגבי התצוגה של ספר ישעיהו: *לגבי תצוגת הניקוד בתיבת "ירושלם" (חסרת-יו"ד), ולגבי צורות חריגות שלה כגון "יְרוּשָׁלַ֛[יְ]מָה" ([[ישעיהו לו/טעמים#לו ב|לו,ב]]), ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#הניקוד בתיבת "ירושלם"|כאן]]'''. *יש מנהג יפה בדפוסים לסיים ספר במקרא בדבר טוב, על ידי חזרה על פסוק טוב שבא קצת לפני הפסוק האחרון (בסוף הספרים ישעיהו, מלאכי, איכה, קהלת). במהדורות ימינו המנהג קיים בדפוס קורן ואף במהדורת דותן (למרות שהמנהג אינו קיים בכתי"ל). שמרנו על המנהג היפה הזה במהדורתנו, ואת הפסוק הנוסף הדפסנו כמקובל באותיותיו בלבד (בלי ניקוד וטעמים) כדי להמחיש שהוא לא חלק מנוסח המסורה. בתיעוד הנוסח שבדף המסורה ציינו שהמנהג אינו קיים בכתבי־היד. '''תהליך העריכה של ספר ישעיהו, כמו שהוא מתואר כאן, שימש בתור מודל גם עבור עריכתם של שאר ספרי הנביאים והכתובים הקיימים בכתר ארם צובה.''' ==מסורת הסופרים בנביאים וכתובים== ===נוסח האותיות והתיבות בכתר ארם צובה=== נוסח האותיות בכתר ארם צובה מדויק להפליא. אך אפילו בו יש – לעתים רחוקות – כתיב מסוים שלא ברור לחלוטין אם הוא מתאים לנוסח המסורה. ברוב המקומות מדובר רק בספק, ואפילו בספק קלוש, לגבי זהותה של אות מסוימת בכתר. אבל יש גם מקומות אחדים ונדירים שבהם הכתיב בכתר חורג מהמסורה בסבירות גבוהה. המבחן עבור "התאמה למסורה" נשען על השיטה שעסקנו בה '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הסופרים בתורה: נוסח האותיות והתיבות|בפרק השלישי]]''' של המבוא למהדורתנו (על נוסח הכתיב בתורה): אם לוקחים בחשבון את הערות המסורה מצד אחד, ואת הכתיב הנמצא ברוב כתבי־היד הקרובים לכתר מצד שני, אז ניתן להגיע אל נוסח מוסכם כמעט בכל האותיות בתנ"ך. נוסח זה מסכים בפועל לנוסח האותיות בכתר ארם צובה (במקומות שהוא קיים) כמעט בכל מקום, והיוצאים מן הכלל נדירים ביותר. להלן רשימה של כל המקומות האפשריים בכתר שיש בהם ספק, ואפילו ספק קל עד קלוש, לגבי התאמה למסורה. הטבלה מציגה שני סוגים שונים של ספקות בנוסח הכתיב: #ספק לגבי אות אחת בכתר (24 מקומות); #ספק לגבי צירוף בין שתי תיבות בכתר, כגון "מַלְכִּישׁ֔וּעַ" או "מַלְכִּי'''־'''שׁ֔וּעַ" (3 שמות ב-7 מקומות). בעמודה הימנית בטבלה מצוין מספר הפסוק ביחד עם קישור לדף של הפרק. בעמודה האמצעית מופיע הנוסח הבעיתי בכתר (אפילו בספק), ובצד שמאל נוסח אחר שאולי מתאים יותר למסורה. הנוסח המופיע במהדורתנו לגבי כל פריט מסומן בכוכבית (*).{{הערה|למידע מלא לגבי כל פריט יש לראות את תיעוד הנוסח הנמצא בתוך דף העריכה של הפרק (יש קישור ישיר לפרק בעמודה הימנית של הטבלה). לא הבאנו ברשימה זו את [[#אותיות גדולות וקטנות|האותיות הגדולות והקטנות במהדורתנו]], השונות ברובן ממה שמופיע בכתר.}} {| border="1" align=center |+ '''מקומות חריגים בנוסח הכתיב בכתר ארם צובה''' |- |colspan=3 align=center|'''נוסח האותיות''' |- !פסוק !הנוסח בכתר !נוסח אחר |- |[[יהושע ח/טעמים#ח ח|יהושע ח,ח]] |'''בְּ'''תָפְשְׂכֶ֣ם? |'''כְּ'''תׇפְשְׂכֶ֣ם* |- |[[יהושע י/טעמים#י יד|יהושע י,יד]] |'''בַּ'''יּ֤וֹם? |'''כַּ'''יּ֤וֹם* |- |[[יהושע טו/טעמים#טו סא|יהושע טו,סא]] |וּסְ'''בָ'''כָֽה? |וּסְ'''כָ'''כָֽה* |- |[[שופטים ז/טעמים#ז יז|שופטים ז,יז]] |'''בַ'''אֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂ֖ה? |'''כַ'''אֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂ֖ה* |- |[[שמואל א ח/טעמים#ח כ|שמ"א ח,כ]] |מַלְכֵּ֙'''י'''נוּ֙? |מַלְכֵּ֙נוּ֙* |- |[[שמואל ב ז/טעמים#ז כב|שמ"ב ז,כב]] |'''כְּ'''כֹ֥ל? |'''בְּ'''כֹ֥ל* |- |[[מלכים א ג/טעמים#ג כ|מל"א ג,כ]] |יְשֵׁ'''י'''נָ֔ה? |יְשֵׁנָ֔ה* |- |[[מלכים א ו/טעמים#ו כט|מל"א ו,כט]] |וְתִמֹר֔'''וֹ'''ת! |וְתִמֹרֹ֔ת* |- |[[ישעיהו י/טעמים#י טו|ישעיהו י,טו]] |מְרִימָ֔ו? |מְרִימָ֔'''י'''ו* |- |[[ירמיהו לג/טעמים#לג כו|ירמיהו לג,כו]] |כתיב=אָשִׁ֥'''י'''ב?<br>(אין קרי) |כתיב=אָשִׁ֥'''ו'''ב*<br>(קרי=אָשִׁ֥יב)* |- |[[ירמיהו מט/טעמים#מט ח|ירמיהו מט,ח]] |הֶעְמִ֣'''י'''קוּ* |הֶעְמִ֣קוּ |- |[[יחזקאל כד/טעמים#כד כד|יחזקאל כד,כד]] |בְּב'''וֹ'''אָ֕הּ* |בְּבֹאָ֕הּ |- |[[יחזקאל כט/טעמים#כט ז|יחזקאל כט,ז]] |'''כְּ'''תָפְשָׂ֨ם? |'''בְּ'''תׇפְשָׂ֨ם* |- |[[יחזקאל לא/טעמים#לא יא|יחזקאל לא,יא]] |'''בְּ'''רִשְׁע֖וֹ? |'''כְּ'''רִשְׁע֖וֹ* |- |[[יחזקאל לה/טעמים#לה ט|יחזקאל לה,ט]] |כתיב=תָ'''ו'''שֹׁ֑בְנָה? |כתיב=תָ'''י'''שֹׁ֑בְנָה* |- |[[יחזקאל לז/טעמים#לז י|יחזקאל לז,י]] |וַיִּֽ'''הְ'''י֗וּ? |וַיִּֽ'''חְ'''י֗וּ* |- |[[הושע ו/טעמים#ו יא|הושע ו,יא]] |'''כְּ'''שׁוּבִ֖י? |'''בְּ'''שׁוּבִ֖י* |- |[[עמוס ה/טעמים#ה כז|עמוס ה,כז]] |וְהִגְלֵ'''י'''תִ֥י* |וְהִגְלֵתִ֥י |- |[[מיכה ו/טעמים#ו ב|מיכה ו,ב]] |מ֣'''וֹ'''סְדֵי* |מֹ֣סְדֵי |- |[[נחום ג/טעמים#ג יז|נחום ג,יז]] |וְנֹדַ֔ד |וְנ'''וֹ'''דַ֔ד* |- |[[דברי הימים א ח/טעמים#ח ו|דה"א ח,ו]] |אֵ'''ה֑'''וּד? |אֵ'''ח֑'''וּד* |- |[[דברי הימים א יז/טעמים#יז כ|דה"א יז,כ]] |'''כְּ'''כֹ֥ל? |'''בְּ'''כֹ֥ל* |- |[[דברי הימים א כז/טעמים#כז יב|דה"א כז,יב]] |לַבֵּ֣נ'''י'''׀יְמִינִי כתיב (!)<br>(לַבֵּ֣ן{{מ:פסק}}יְמִינִ֑י קרי)* |לַבֵּ֣נ׀יְמִינִי כתיב*<br>(לַבֵּ֣ן{{מ:פסק}}יְמִינִ֑י קרי)* |- |[[דברי הימים ב כח/טעמים#כח יח|דה"ב כח,יח]] |וְאֶת־גִּמְז֖וֹ (וְאֶת־)[וּ]בְּנֹתֶ֑יהָ (!) |וְאֶת־גִּמְז֖וֹ וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ* |- |colspan=3 align=center|'''שמות מורכבים / תיבות מחוברות'''{{הערה|1=לגבי תיבות מורכבות במקרא, יש רשימה [https://archive.org/details/tanakh-ms-sassoon-1053-color-images/page/n119/mode/1up?view=theater במסורה הגדולה של כתי"ש1 על במדבר א'], אותה העתיקו מתוך כתר ארם צובה: "[מלין] דכתב' חדה וכן קורין '''ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג''''...". קבענו את הנוסח לפי רשימה זו גם אם יש מקף בין שתי התיבות בכתר.}} |- |[[שמואל א יד/טעמים#יד מט|שמ"א יד,מט]]<br>[[שמואל א לא/טעמים#לא ב|שמ"א לא,ב]]<br>[[דברי הימים א ח/טעמים#ח לג|דה"א ח,לג]]<br>[[דברי הימים א ט/טעמים#ט לט|דה"א ט,לט]]<br>[[דברי הימים א י/טעמים#י ב|דה"א י,ב]] |וּמַלְכִּי'''־'''שׁ֑וּעַ<br>מַלְכִּי'''־'''שׁ֖וּעַ<br>{{=}}מַלְכִּישׁ֔וּעַ*<br>מַלְכִּי'''־'''שׁ֔וּעַ<br>מַלְכִּי'''־'''שׁ֖וּעַ |וּמַלְכִּישׁ֑וּעַ*<br>מַלְכִּישׁ֖וּעַ*<br>{{=}}מַלְכִּישׁ֔וּעַ*<br>מַלְכִּישׁ֔וּעַ*<br>מַלְכִּישׁ֖וּעַ* |- |[[זכריה יב/טעמים#יב יא|זכריה יב,יא]] |הֲדַד'''־'''רִמּ֖וֹן* |הֲדַדְרִמּ֖וֹן |- |[[איוב יח/טעמים#יח טו|איוב יח,טו]] |מִבְּלִי־ל֑וֹ |מִבְּלִיל֑וֹ* |} ===אותיות מיוחדות במהדורתנו=== {{עוגן|אותיות גדולות וקטנות}}'''א. אותיות גדולות וקטנות:''' [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#אותיות גדולות וקטנות|כמו בתורה]], לרוב אין ביצוע של אותיות גדולות וקטנות בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו, אפילו במקומות שהאות המיוחדת מוזכרת במפורש ברשימות המסורה והערותיה. האזכורים בספרות המסורה והביצוע בכתבי־היד נראים קצת יותר מובהקים לגבי האותיות הקטנות מאשר לגבי האותיות הגדולות. כתיבת האותיות (הקטנות לפני הגדולות בדרך כלל כנראה) התקבלה באופן הדרגתי בכתבי־היד ובדפוסים, ובמשך הזמן הפכה להיות אחד מסימני ההיכר של "נוסח המסורה", למרות שהיא לא הייתה כך בהתחלה. הרשימה הבאה מכילה אוסף מקסימלי של האותיות הגדולות והקטנות בספרי הנביאים והכתובים.{{הערה|היא מבוססת בעיקר על הרשימה המובאת [http://www.jewishencyclopedia.com/articles/13809-small-and-large-letters באנציקלופדיה היהודית] (1906), וכוללת כמעט כל אות אפשרית.}} רוב האותיות ברשימה זו מופיעות גם בדפוס קורן, ולכן הן מופיעות בפועל גם במהדורתנו (ברשימה זו הן מסומנות בכוכבית).{{הערה|אותיות גדולות וקטנות שאין להן ביצוע בדפוס קורן, אבל מופיעות בכתבי־יד או בדפוסים אחרים, צוינו בתיעוד הנוסח בתור "יש דפוסים".}} אותיות שבאות לידי ביטוי של ממש בתוך כתבי־היד מצוינות ברשימה. #'''(ג)''' [[יהושע יד/טעמים#יד יא|יהושע (יד,יא)]]: [כְּכֹ֥חִי]* / [{{מ:אות-ג|כְּ}}כֹ֥חִי] #'''(ק)''' [[שמואל ב כא/טעמים#כא יט|שמואל (שמ"ב כא,יט)]]: [בֶּן־יַעְ{{מ:אות-ק|רֵ֨}}י]* #'''(ג)''' [[מלכים ב יז/טעמים#יז לא|מלכים (מל"ב יז,לא)]]: [נִבְחַ֖{{מ:אות-ג|ז}}]*=ל?,ש1{{הערה|ראו עוד בתיעוד הנוסח וב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#ספר מלכים כתיב|הערות על נוסח האותיות בספר מלכים בכתי"ל]].}} #'''(ק)''' [[ישעיהו מד/טעמים#מד יד|ישעיהו (מד,יד)]]: [אֹ֖רֶ{{מ:אות-ק|ן}}]*=מ"ק-א #'''(ג)''' [[ישעיהו נו/טעמים#נו י|ישעיהו (נו,י)]]: [{{מ:אות-ג|צֹ}}פָ֞ו]* #'''(ק)''' [[ירמיהו יד/טעמים#יד ב|ירמיהו (יד,ב)]]: [וְ{{מ:אות-ק|צִ}}וְחַ֥ת]* #'''(ק)''' [[ירמיהו לט/טעמים#לט יג|ירמיהו (לט,יג)]]: [וּנְבֽוּשַׁזְבָּ{{מ:אות-ק|ן֙}}]* #'''(ק)''' [[נחום א/טעמים#א ג|נחום (א,ג)]]: [בְּ{{מ:אות-ק|ס}}וּפָ֤ה]* #'''(ג)''' [[מלאכי ג/טעמים#ג כב|מלאכי (ג,כב)]]: [{{מ:אות-ג|זִ}}כְר֕וּ]* #'''(ק)''' [[תהלים כד/טעמים#כד ד|תהלים (כד,ד)]]: [לַשָּׁ֣וְא]* / [לַשָּׁ֣{{מ:אות-ק|וְ}}א] #'''(ג)''' [[תהלים עז/טעמים#עז ח|תהלים (עז,ח)]]: [הַ֭לְעוֹלָמִים]* / [{{מ:אות-ג|הַ֭}}לְעוֹלָמִים] #'''(ג)''' [[תהלים פ/טעמים#פ טז|תהלים (פ,טז)]]: [וְ֭{{מ:אות-ג|כַ}}נָּה]* #'''(ג)''' [[תהלים פד/טעמים#פד ד|תהלים (פד,ד)]]: [{{מ:אות-ג|קֵ֥}}ן]* #'''(ג)''' [[משלי א/טעמים#א א|משלי (א,א)]]: [{{מ:אות-ג|מִ֭}}שְׁלֵי]* #'''(ק)''' [[משלי כח/טעמים#כח יז|משלי (כח,יז)]]: [אָ֭{{מ:אות-ק|דָ}}ם]* #'''(ק)''' [[משלי ל/טעמים#ל טו|משלי (ל,טו)]]: [הַ֤{{מ:אות-ק|ב}}]* #'''(ק)''' [[איוב ז/טעמים#ז ה|איוב (ז,ה)]]: [ו{{מ:אות-ק|ג}}יש (כתיב) וְג֣וּשׁ (קרי)]* #'''(ג)''' [[איוב ט/טעמים#ט לד|איוב (ט,לד)]]: [שִׁבְ{{מ:אות-ג|ט֑}}וֹ]* #'''(ק)''' [[איוב טז/טעמים#טז יד|איוב (טז,יד)]]: [עַל־פְּנֵי־פָ֑רֶ{{מ:אות-ק|ץ}}]* (פרץ [2]) #'''(ק)''' [[איוב לג/טעמים#לג ט|איוב (לג,ט)]]: [{{מ:אות-ק|חַ֥}}ף]* #'''(ג)''' [[שיר השירים א/טעמים#א א|שיר השירים (א,א)]]: [{{מ:אות-ג|שִׁ֥}}יר]* #'''(ג)''' [[רות ג/טעמים#ג יג|רות (ג,יג)]]: [לִ֣י{{מ:אות-ג|נִ}}י]* #'''(ק)''' [[איכה א/טעמים#א יב|איכה (א,יב)]]: [{{מ:אות-ק|ל֣}}וֹא]* #'''(ק)''' [[איכה ב/טעמים#ב ט|איכה (ב,ט)]]: [{{מ:אות-ק|טָ}}בְע֤וּ]* #'''(ק)''' [[איכה ג/טעמים#ג לו|איכה (ג,לו)]]: [לְ{{מ:אות-ק|עַ}}וֵּ֤ת]* #'''(ג)''' [[קהלת ז/טעמים#ז א|קהלת (ז,א)]]: [{{מ:אות-ג|ט֥}}וֹב]* #'''(ג)''' [[קהלת יב/טעמים#יב יג|קהלת (יב,יג)]]: [{{מ:אות-ג|ס֥}}וֹף]* #'''(ג)''' [[אסתר א/טעמים#א ו|אסתר (א,ו)]]: [{{מ:אות-ג|ח֣}}וּר]* #'''(ק)''' [[אסתר ט/טעמים#ט ז|אסתר (ט,ז)]]: [פַּרְשַׁנְדָּ֛{{מ:אות-ק|תָ}}א]* #'''(ק)''' [[אסתר ט/טעמים#ט ט|אסתר (ט,ט)]]: [פַּרְמַ֙{{מ:אות-ק|שְׁ}}תָּא֙]* #'''(ג,ק)''' [[אסתר ט/טעמים#ט ט|אסתר (ט,ט)]]: [{{מ:אות-ג|וַ}}יְ{{מ:אות-ק|זָֽ}}תָא]* #'''(ג)''' [[אסתר ט/טעמים#ט כט|אסתר (ט,כט)]]: [וַ֠{{מ:אות-ג|תִּ}}כְתֹּ֠ב]* #'''(ק,ג)''' [[דניאל ו/טעמים#ו כ|דניאל (ו,כ)]]: [בִּשְׁ{{מ:אות-ק|פַּ}}רְ{{מ:אות-ג|פָּ}}רָ֖א]* #'''(ג)''' [[דברי הימים א א/טעמים#א א|דברי הימים (דה"א א,א)]]: [{{מ:אות-ג|אָ}}דָ֥ם]* {{עוגן|אותיות מנוקדות}}'''ב. אותיות מנוקדות:''' [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#אותיות מנוקדות|כמו בתורה]], יש ביצוע מובהק לאותיות המנוקדות בכתבי־היד בהתאם לרשימות המסורה והערותיה. מתוך 15 תיבות סה"כ בתנ"ך (שיש בהן אות מנוקדת אחת או כמה אותיות מנוקדות), 5 מהן נמצאות בספרי הנביאים והכתובים. לפעמים יש אי־הסכמה מודעת לגבי פרטים מסוימים בכתבי־היד העיקריים שעליהם מבוססת מהדורתנו (הכתר וכתי"ל), והם מתועדים ברשימה זו. #[[שמואל ב יט/טעמים#יט כ|שמואל (שמ"ב יט,כ)]]: [יָׄצָ֥אׄ]*=א / ל=יָׄצָ֥ׄאׄ (=מ"ס-ל) #[[ישעיהו מד/טעמים#מד ט|ישעיהו (מד,ט)]]: [הֵ֗ׄמָּׄהׄ]*=א,ל #[[יחזקאל מא/טעמים#מא כ|יחזקאל (מא,כ)]]: [הַׄהֵׄיׄכָֽׄלׄ]*=א,ל #[[יחזקאל מו/טעמים#מו כב|יחזקאל (מו,כב)]]: [מְׄהֻׄקְׄצָׄעֽׄוֹׄתׄ]*=א,ל #[[תהלים כז/טעמים#כז יג|תהלים (כז,יג)]]: [לׅׄוּׅׄלֵׅׄ֗אׅׄ]*=א / ל=[לׅׄוּלֵׅׄ֗אׅׄ] (=מ"ק-ל) / מ"ס-ל=[לׅׄוּׄלֵׅׄ֗אׅׄ] {{עוגן|נו"ן הפוכה}}'''ג. נו"ן הפוכה:''' תופעת הנו"ן ההפוכה או המנוזרת (׆) נמצאת בנביאים וכתובים ב[[תהלים קז/טעמים|מזמור ק"ז שבספר תהלים]] (שבע פעמים), ואילו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#נו"ן הפוכה|בתורה]] היא נמצאת סביב [[במדבר י/טעמים#י לד|פרשה אחת]] (סה"כ פעמיים בהתחלה ובסוף הפרשה). מקומן וצורתן בתהלים נקבעה במהדורתנו על בסיס כתר ארם צובה, בהתאמה קלה לעיצוב שבמהדורתנו. תצוגת נו"ן הפוכה במהדורתנו ובמקורות הנוסח: #'''[[תהלים קז/טעמים#קז כג|במהדורתנו]] (מזמור ק"ז, בשבעת הפסוקים הבאים: כג, כד, כה, כו, כז, כח; מ)''' #'''[https://archive.org/details/Aleppo_Codex/page/n524/mode/1up בכתר ארם צובה]''' #[https://manuscripts.sefaria.org/leningrad-color/BIB_LENCDX_F389A.jpg בכתי"ל] [http://tanach.us/Tanach.xml?Ps107:1-107:43 (הקלדת וסטמינסטר)] #[https://archive.org/details/tanakh-ms-sassoon-1053-color-images/page/n679/mode/1up בכתי"ש1] #[https://archive.org/details/BL_Or2375_02Psalms/page/n118/mode/1up בכתי"ב1] #במ"ג דפוס ונציה: [https://archive.org/details/second-rabbinic-bible-venice-1525-color-full-images/page/n1437/mode/1up עמוד ראשון] | [https://archive.org/details/second-rabbinic-bible-venice-1525-color-full-images/page/n1438/mode/1up עמוד שני] {{עוגן|אותיות תלויות}}'''ד. אותיות תלויות:''' תופעת האותיות התלויות נמצאת בארבעה מקומות בספרי הנביאים והכתובים, ואינה קיימת כלל בתורה. #[[שופטים יח/טעמים#יח ל|שופטים (יח,ל)]]: [בֶּן־מְ{{אות תלויה במקרא|נַ|שופטים יח ל}}שֶּׁ֜ה]*=א,ל #[[תהלים פ/טעמים#פ יד|תהלים (פ,יד)]]: [מִיָּ֑{{מ:אות תלויה|עַ|תהלים פ יד}}ר]*=א,ל #[[איוב לח/טעמים#לח יג|איוב (לח,יג)]]: [רְשָׁ{{מ:אות תלויה|עִ֣}}ים]*=א,ל #[[איוב לח/טעמים#לח טו|איוב (לח,טו)]]: [מֵרְשָׁ{{אות תלויה במקרא|עִ֣|איוב לח טו}}ים]*=א,ל ===תוספת פסוקים בכתבי־היד ובדפוסים=== לעתים רחוקות יש תוספת פסוקים בנ"ך, בכתבי־היד המאוחרים (אך לא בכתבי־היד הטברנים והקרובים לכתר) ובדפוסים הנפוצים. יש בתוספות הללו מילוי של פרטים בקטסט לפי פסוקים מקבילים. '''א.''' ב[[יהושע כא/טעמים|יהושע פרק כ"א]] יש תוספת של שני פסוקים (אחרי פסוק ל"ה) שנדפסה בדפוסים רבים. התוספת מבוססת על הפסוקים המקבילים בספר דברי הימים ([[דברי הימים א ו/טעמים#ו סג|דה"א ו,סג2-סד]]), והיא נמצאת בחלק מכתבי־היד מימי הביניים.{{הערה|1=כך במספר כתבי־יד ספרדים, לדוגמה: [https://archive.org/details/tanakh-national-library-of-france-paris-ms-hebr-25-images/page/n247/mode/1up?view=theater כת"י פריז Heb 25] ובהערה לצדו ("אלו שני פסוקים לא נכתבו בספר הלל"); ב[https://archive.org/details/cervera-bible-images/page/n267/mode/1up?view=theater תנ"ך סירבירה] ובהערה לצדו ("אלו שנים פסוקים אינם בהללי ואין ראוי לכתבם"); ב[https://archive.org/details/harley-catalan-bible-images/page/n254/mode/1up תנ"ך קטלוניה] ובהערה לצדו ("במקרא מדוייקת לא מצאנו אלו השני פסוקים וכן כתב גם הקמחי"); ב[https://archive.org/details/lisbon-bible-images/page/n428/mode/1up?view=theater תנ"ך ליסבון] ובהערה לצדו ("אלו שני הפסוקים אינם כתובי' בהללי"). אמנם ב[https://archive.org/details/tanakh-ms-sassoon-82-images/page/n103/mode/1up?view=theater כתר שם טוב] התוספת לא נכתבה, ובהערה צוין: "ויש ספ'[רים] שכתו'[ב] כאן וממטה ראובן, ואת קדמות, הכתו'[בים] בד'[ברי] הי'[מים] ורבנו האיי גאון ז"ל כ[ת]'[ב] שאין נכתבי'[ם] כאן וכן בהללי ובס'[פר] הבבלי ובש' שתי אחיות." בכתי"ב1 מתימן [https://archive.org/details/bl-or-2210-2211-2375-prophets-and-writings-images/page/n51/mode/1up?view=theater התוספת לא נמצאת], אך יד מאוחרת הוסיפה אותה בשוליים בשני תיגאן נוספים: [https://archive.org/details/prophets-bodleian-library-ms-oppenheim-add-4-97b-c-images/page/n58/mode/1up?view=theater כאן] ו[https://archive.org/details/neviim-with-targum-1483-images/page/n170/mode/1up?view=theater כאן]; ובעוד אחד הוא [https://archive.org/details/BL_Or1471_Former-Prophets-with-Targum-Jonathan_COMPLETE/page/n112/mode/1up?view=theater כתוב בסוגריים].}} אך היא לא נמצאת כלל בכתבי־יד טברניים מובהקים כגון א,ל,ק,ש1 (בהם הטקסט הזה נמצא בדברי הימים בלבד), והיא גם לא משתקפת בסכומי הפסוקים בספר יהושע; '''לכן התוספת לא מופיעה במהדורתנו''' (וראו עוד ב[https://mg.alhatorah.org/Dual/Minchat_Shai/Yehoshua/21.35#m6e0nf מנחת שי]). ברוב הדפוסים שבהם מופיעה התוספת, יש קיצור לעומת הפסוקים בדברי הימים, ולעומת האזכורים האחרים של ערי המקלט ביהושע. אך יש גם נוסח מורחב יותר שכולל את המלים "את עיר מקלט הרצח" (כמו ביהושע) ו"את בצר '''במדבר'''" (כמו בדברי הימים). להלן הנוסח של התוספת (הנוסח המורחב מובא בסוגריים עגולים): {{מ:טעמי המקרא}} :<קטע התחלה=תוספת של שני פסוקים/>וּמִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן (אֶת־עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ) [אֶת־בֶּ֖צֶר / (אֶת־בֶּ֥צֶר בַּמִּדְבָּ֖ר)] וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ (וְ)אֶת־יַ֖הְצָה וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃ (וְ)אֶת־קְדֵמוֹת֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ (וְ)אֶת־מֵיפַ֖עַת וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃<קטע סוף=תוספת של שני פסוקים/> {{מ:טעמי המקרא-סוף}} תוספת זו נדפסה בתחתית הדף מחוץ לרצף הפסוקים (בלי מספרים) במהדורותיהם של [https://archive.org/details/librijosuaeetjud00baer/page/33/mode/1up בֶּר], [https://archive.org/details/Letteris_Tanakh/page/n394/mode/1up לטריס], דותן וקורן. בכולן נדפס הנוסח '''הקצר''', חוץ מבער שהדפיס '''שילוב בין שני הנוסחים''' (בדומה למה שעשינו למעלה). במהדורות גינצבורג התוספת הקצרה נדפסה בתוך רצף הפסוקים, ושני הפסוקים שבתוספת ממוספרים. בהערותיו ציין גינצבורג את כתבי־היד שבהם התוספת קיימת או לא קיימת, והצביע על הבדלים בין הנוסח הארוך לנוסח הקצר; ראו ב[https://archive.org/details/massoreticocriti00gins/page/433/mode/2up מהדורתו הראשונה] וב[https://archive.org/details/prophetaepriores00gins/page/55/mode/1up מהדורתו השניה]. בדפוסים כגון [https://archive.org/details/torahneviimukhet0000unse/page/386/mode/1up ליסֶר], המיוסדים על דפוס ון דר הוט (אמסטרדם, 1705) לא נדפסה התוספת. הם מציינים בהערה: :בקצת ספרים יש כאן ב' פסוקים וממטה ראובן וגומר וטעות הוא ואינם ראויים להיות עיין בפירוש הרד"ק ובמסרה וכן נמצא בג' ספרים ישנים מדויקים כתיבת יד. למרות שהתוספת לא קיימת בכתבי־היד הטברנים המובהקים, ובכתי"ל בפרט, היא מובאת בדפוסים המבוססים ישירות על כתי"ל. במהדורות דותן היא מובאת בתחתית העמוד. ב-BHS היא מובאת בפנים הטקסט (בתור פסוקים 36-37), אך באותיות קטנות, ויש הערה שמסבירה את המקורות של הטקסט. גם בהקלדה הדיגיטלית של כתי"ל (UXCL) היא [https://tanach.us/Tanach.xml?Josh21:1-21:45 מובאת בפנים הטקסט] (בתור פסוקים 36-37), אך בגופן אפור, ויש הערת "X" אדומה לפני כל אחד משני הפסוקים המסביר שהטקסט אינו קיים בכתי"ל. הנימוק להשאיר את התוספת בפנים הטקסט הוא כדי לשמור על המספור הקיים הפסוקים, וגם פרויקטים נוספים שנעשה בהם שימוש ב-UXLC מנסים לשמור על המספור הקיים (ביניהם [https://www.sefaria.org.il/Joshua.21.35?lang=he ספריא]). התוספת מובאת באתר "[https://mg.alhatorah.org/Tanakh/Yehoshua/21.35#m7e0n6 על התורה]" אחרי פסוק ל"ה בסוגריים מרובעים ("במקצת נוסחאות"). '''ב.''' ב[[נחמיה ז/טעמים|נחמיה פרק ז']] יש תוספת של פסוק אחד (אחרי פסוק ס"ז), הנמצאת בכתבי־יד מסוימים{{הערה|1=ראו לדוגמה בכתב יד פריס Heb 25, בו היא [https://archive.org/details/tanakh-national-library-of-france-paris-ms-hebr-25-images/page/n796/mode/1up?view=theater נכתבה ואח"כ נמחקה], וכמו כן ב[https://archive.org/details/cervera-bible-images/page/n797/mode/1up?view=theater תנ"ך סירבירה].}} ובדפוסים רבים. יש דיון לגבי התוספת הזאת ב[https://mg.alhatorah.org/Dual/Minchat_Shai/Nechemyah/7.67#m7e0n6 מנחת שי], ולגבי דיוקם של כתבי־היד שבהם היא מופיעה. התוספת נמצאת בדפוסים רבים, לדוגמה: [https://archive.org/details/torahneviimukhet0000unse/page/1258/mode/1up?view=theater ליסֶר] (פסוק 68), [https://archive.org/details/Letteris_Tanakh/page/n1265/mode/1up?view=theater לטריס] (פסוק 68), [https://archive.org/details/textummasoreticu12baer/page/n90/mode/1up?view=theater בֶּר] (עיגול מסורה אחרי פסוק 67 מפנה אל התוספת המובאת בהערת שוליים בתחתית העמוד); במהדורות גינצבורג הפסוק הנוסף מובא רק בהערה המציינת כתבי־יד ודפוסים שבהם הוא נמצא ([https://archive.org/details/massoreticocriti00gins/page/1659/mode/1up?view=theater מהדורה ראשונה], [https://archive.org/details/massoreticocriti00gins/page/1659/mode/1up?view=theater מהדורה שנייה]). מדובר על פריט מתוך רשימת העולים לציון, המופיע ב[[עזרא ב/טעמים|עזרא ב]] וב[[נחמיה ז/טעמים|נחמיה ז]] במקביל. הפסוק הנוסף ברשימה השנייה (נחמיה ז') לקוח מהרשימה הראשונה ('''[[עזרא ב/טעמים#ב סו|עזרא ב,סו]]'''): {{מ:טעמי המקרא}} :{{#קטע:עזרא ב/טעמים|סו}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} בחלק מהדפוסים אף מציינים גרסה אחרת של סוף הפסוק בתוספת האות ו': {{מ:טעמי המקרא}} :מָאתַ֖יִם (וְ)אַרְבָּעִ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ {{מ:טעמי המקרא-סוף}} התוספת נמצאת גם במהדורות קורן ודותן (בתחתית הדף). לעומת התוספת בספר יהושע, היא לא נמצאת בגוף הטקסט ב-BHS (רק הערת נוסח מפנה אל עזרא ב,סו), ולא באתרים [https://hcanat.us/Tanach.xml?Neh7:1-7:72 UXLC], ב[https://www.sefaria.org.il/Nehemiah.7.67?lang=he ספריא], ו"[https://mg.alhatorah.org/Tanakh/Nechemyah/7.67#m7e0n6 על התורה]". ==מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה== <קטע התחלה=מבוא לרשימת הניקוד והטעמים/><קטע התחלה=מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים/>'''להלן רשימות של המקומות שבהם חרגנו מנוסח הניקוד והטעמים<קטע סוף=מבוא 1 לרשימת הניקוד והטעמים/> והגעיות שבכתב־היד, ומקומות נוספים הראויים לציון, לפי סדר ספרי הנביאים והכתובים שבו.''' <קטע התחלה=מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים/>א. בחלק מהמקומות מדובר על '''טעות ודאית''' בכתב־היד, ובחלק מדובר על '''ניקוד חריג'''{{הערה|ניקוד חריג יכול להיות שריד של שיטת ניקוד אחרת, ויש דוגמאות רבות לכך בכתי"ל (לדוגמה חילופי סגול-פתח, או השמטת דגש באות יו"ד אחרי וי"ו ההיפוך). בכל זאת ניקוד כזה אינו מתאים לשיטת הניקוד שבוצעה ע"י המסרן בעקביות ברוב המכריע של אותו כתב־היד, ולכן הוא נחשב לחריג.}} או ב'''הטעמה חריגה'''. ציינו פריטים כאלה בסימן קריאה ('''!'''). ב. בחלק מהמקומות החריגה בנוסח כתב־היד היא '''רק בספק''', בגלל שכתב־היד מטושטש, או בגלל שכוונתו של המסרן בסימון הניקוד או הטעם אינה חד-משמעית, או בגלל שבוצע תיקון בתוך כתב־היד (ע"י המסרן עצמו או ע"י יד מאוחרת). ציינו פריטים כאלה בסימן שאלה ('''?'''). ג. ברשימות הללו מובאות '''גם''' תופעות מיוחדות או ראויות לציון בנוסח הניקוד והטעמים בכתב־היד, אף אם '''לא''' חרגנו מנוסחו. אם הבאנו את נוסח כתב־היד במהדורתנו אז הפריט מסומן בכוכבית ('''*'''). ד. הרשימות '''אינן כוללות''' שינויים מנוסח כתב־היד בעקבות '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב|מדיניות העיצוב הכללית במהדורתנו]]'''. <קטע סוף=מבוא 2 לרשימת הניקוד והטעמים/>יש רשימות עצמאיות לחלק מהשינויים האלה משני סוגים, שהם נפוצים במיוחד ונמצאים במאות מקומות בתנ"ך: ראו את רשימת [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות|החטפים באותיות לא גרוניות]], ואת הרשימה ל[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה#מסורת הקוראים בנ"ך: עיצוב כללי לטעמי אמ"ת|עיצוב טעמי אמ"ת]]. <קטע התחלה=מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים/>ה. בסוף כל פריט ציינו בקצרה את הסוג של הטעות או של התופעה המסוימת המופיעה בו, אך לא הבאנו את הנתונים המלאים לגביו. למידע מלא לגבי כל פריט המובא ברשימות, כולל השוואה לכתבי־יד נוספים, יש לעיין בהערת הנוסח הרלוונטית. הערות הנוסח ניתנות לצפייה '''[https://bdenckla.github.io/MAM-with-doc/ בקישור הזה]''', או על־ידי לחיצה על "הצג הערות נוסח" (המופיע בפינה הימנית העליונה של כל דף פרק). לכל פריט ברשימה יש קישור ישיר אל הפסוק בהקשרו בתוך דף הפרק המלא, ובראש הדף אפשר למצוא "הצג הערות נוסח".<קטע סוף=מבוא 3 לרשימת הניקוד והטעמים/><קטע סוף=מבוא לרשימת הניקוד והטעמים/> ו. לרשימות דומות על הספרים וקטעי הספרים '''שאינם קיימים בכתר ארם צובה''', ראו '''ב[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מסורת הקוראים בנ"ך: נוסח הניקוד והטעמים בכתי"ל|פרק הרביעי של המבוא]]'''. ===ספר יהושע=== '''[[ספר יהושע/טעמים|ספר יהושע]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' <קטע התחלה=כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים/>טעויות מובהקות וספקות בנוסח הניקוד והטעמים, ניקוד חריג או הטעמה חריגה, ועוד מקומות מיוחדים או ראויים לציון:<קטע סוף=כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים/> #[[יהושע א/טעמים#א ז|א,ז]] (א?=כְּכׇל־הַתּוֹרָ֔ה): בשתי נקודות לטעם זקף קטן (במקום נקודה אחת לרביע)? #[[יהושע ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (א?=קֻ֤ם): טעם מהפך במקום יתיב? #[[יהושע ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (א?=וַיָּנֻס֖וּ): מקום הטעם באות סמ"ך? #[[יהושע יד/טעמים#יד ז|יד,ז]] (א*=עִם־לְֽבָבִֽי): געיה בלמ"ד #[[יהושע טו/טעמים#טו נד|טו,נד]] (א?=וְחֻמְטָּ֗ה): טי"ת דגושה? #[[יהושע כא/טעמים#כא ה|כא,ה]] (א!=וּֽמִּמַּטֵּה־דָ֞ן): דגש מיותר באות מ"ם הראשונה #[[יהושע כא/טעמים#כא כב|כא,כב]] (א!=עָר֖ים): חסרה נקודת החיריק באות רי"ש{{הערה|שם=ייבין}} #[[יהושע כג/טעמים#כג ז|כג,ז]] (א=תִֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית ===ספר שופטים=== '''[[ספר שופטים/טעמים|ספר שופטים]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[שופטים ב/טעמים#ב יב|ב,יב]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שופטים ב/טעמים#ב יז|ב,יז]] (א=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[שופטים ז/טעמים#ז ז|ז,ז]] (א*=הַֽמֲלַֽקֲקִים֙): שתי געיות בתיבה אחת{{הערה|הגעיה הראשונה פונטית והשניה געיה קלה; השוו "הַֽמְלַקֲקִ֤ים" בפסוק הקודם. בתיבה זו יש גם שני חטפים להורות על התנעת השווא, וראו להלן ב[[#חטפים באותיות לא-גרוניות בשופטים|רשימת החטפים]].}} #[[שופטים ח/טעמים#ח י|ח,י]] (א*=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[שופטים ט/טעמים#ט מח|ט,מח]] (א!=אֶת־הַקַּרְּדֻּמּ֜וֹת): רי"ש דגושה #[[שופטים יח/טעמים#יח יט|יח,יט]] (א*=וַיֹּ֩אמְרוּ֩): טעם כפול בכתב־היד #[[שופטים יח/טעמים#יח כב|יח,כב]] (א!=הִרְחִ֖יקו): חסרה נקודת השורוק{{הערה|שם=ייבין}} #[[שופטים כ/טעמים#כ ב|כ,ב]] (א*=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[שופטים כ/טעמים#כ לה|כ,לה]] (א*=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[שופטים יט/טעמים#יט ג|יט,ג]] (א-כתיב=לַהֲשִׁיבָ֔ו [א-קרי=לַהֲשִׁיבָ֔הּ]): חסרה נקודה במקביל למפיק בה"א ===ספר שמואל=== '''[[ספר שמואל/טעמים|ספר שמואל]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}}{{הערה|1=רשימה זו לא כוללת את [[שמואל ב ז/טעמים#ז י|שמ"ב ז,י]] (א=וְלֹֽא־יֹסִ֤יפוּ); ברויאר ציין שם ספק געיה ביו"ד בכתר, אבל לא נראה כך כלל.}} #[[שמואל א א/טעמים#א ג|שמ"א א,ג]] (א?=מִיָּמִ֣ים יָמִ֔ימָה): חסר פסק? #[[שמואל א ז/טעמים#ז יא|שמ"א ז,יא]] (א?=וַיִּרְדְּפ֖וּ): אין געיה באות וי"ו? #[[שמואל א יא/טעמים#יא ג|שמ"א יא,ג]] (א=יָמִ֗ים): נקודה אחת לטעם רביע, ולא שתי נקודות לטעם זקף קטן #[[שמואל א יד/טעמים#יד נב|שמ"א יד,נב]] (א?=וְרָאָ֨ה שָׁא֗וּל): הטעמה חריגה של קדמא ורביע (במקום קדמא ואזלא)? #[[שמואל א טו/טעמים#טו א|שמ"א טו,א]] (א*=יְהֹוָה֙ [1]): בכתב־היד נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה #[[שמואל א טו/טעמים#טו יא|שמ"א טו,יא]] (א!=כׇּל־הַלָּֽילָה): חסר שווא באות יו"ד #[[שמואל א יז/טעמים#יז לד|שמ"א יז,לד]] (א!=לאָבִ֖יו): חסר שווא באות למ"ד #[[שמואל א יח/טעמים#יח ח|שמ"א יח,ח]] (א!=נָ֤תְנוּ [1]): מקום הטעם באות נו"ן הראשונה #[[שמואל א יח/טעמים#יח יט|שמ"א יח,יט]]: (א*=בְּעֵ֛ת תֵּ֛ת): תביר ותביר #[[שמואל א יט/טעמים#יט יז|שמ"א יט,יז]] (א!=שַׁלְּחֵ֖נִי): צירה באות חי"ת במקום חיריק #[[שמואל א כא/טעמים#כא ב|שמ"א כא,ב]] (א!=נ֔בֶה): חסרה נקודת החולם{{הערה|שם=ייבין}} #[[שמואל א כג/טעמים#כג יז|שמ"א כג,יז]] (א=אֶהְיֶה־לְּךָ֣): אין געיה #[[שמואל א כה/טעמים#כה יא|שמ"א כה,יא]] (א?=לְֽגֹזֲזָ֑י): געיה באות למ"ד במקום גימ"ל? #[[שמואל א כט/טעמים#כט ו|שמ"א כט,ו]] (א!=וַיֹּ֤אמֶר): בטעם מהפך #[[שמואל ב א/טעמים#א יט|שמ"ב א,יט]] (א!=גִּבּוֹרִֽים): גימ"ל דגושה #[[שמואל ב ג/טעמים#ג ז|שמ"ב ג,ז]] (א?!=פִּלֶּ֔גֶשׁ): דגש באות למ"ד? #[[שמואל ב ז/טעמים#ז ט|שמ"ב ז,ט]] (א=וְעָשִׂ֤תִֽי־לְךָ֙): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[שמואל ב ח/טעמים#ח טז|שמ"ב ח,טז]] (א!=וְיהוֹשָׁפָ֥ט): שווא באות וי"ו #[[שמואל ב ח/טעמים#ח יח|שמ"ב ח,יח]] (א?!=וְהַכְּרַתִ֖י): פתח באות רי"ש? #[[שמואל ב יא/טעמים#יא יא|שמ"ב יא,יא]] (א!=וַאֲדֹנִ֨י): חטף פתח באות אל"ף #[[שמואל ב יא/טעמים#יא כה|שמ"ב יא,כה]] (א=בְּעֵינֶיךָ֙): חסר פשטא מלעיל בניגוד לדרכו #[[שמואל ב יא/טעמים#יא כו|שמ"ב יא,כו]] (א!=ותִּסְפֹּ֖ד): חסר פתח באות וי"ו{{הערה|שם=ייבין}} #[[שמואל ב יב/טעמים#יב א|שמ"ב יב,א]] (א!=אֶל דָּוִ֑ד): חסר מקף #[[שמואל ב יב/טעמים#יב יא|שמ"ב יב,יא]] (א=לְּרֵעֶ֑יךָ): למ"ד דגושה #[[שמואל ב יט/טעמים#יט מב|שמ"ב יט,מב]] (א!=וְאֵת־בֵּיתוֹ֙): אל"ף בצירה #[[שמואל ב כב/טעמים#כב ז|שמ"ב כב,ז]] (א!=מֵהֵֽיכָלו֙): חסרה נקודת החולם{{הערה|שם=ייבין}} #[[שמואל ב כב/טעמים#כב מ|שמ"ב כב,מ]] (א?=וַתַּזְּרֵ֥נִי): זי"ן דגושה? #[[שמואל ב כג/טעמים#כג יג|שמ"ב כג,יג]] (א!=עַדֻלָּ֑ם): חסרות נקודות החטף בעי"ן #[[שמואל ב כג/טעמים#כג כד|שמ"ב כג,כד]] (א!=אֶלְחָנָן): חסר טעם המרכא #[[שמואל ב כד/טעמים#כד ב|שמ"ב כד,ב]] (א!=אַשֶׁר־אִתּ֗וֹ): חסרות נקודות החטף באל"ף #[[שמואל ב כד/טעמים#כד ג|שמ"ב כד,ג]] כד,ג (א!=המֶּ֔לֶךְ): חסר פתח בה"א{{הערה|שם=ייבין}} ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[שמואל א ה/טעמים#ה ו|שמ"א ה,ו]] (א-כתיב=בַּעְפֹלִ֔ים [א-קרי=בַּטְּחֹרִ֔ים]): חסרה נקודה במקביל לדגש בטי"ת #[[שמואל א ה/טעמים#ה יב|שמ"א ה,יב]] (א-כתיב=בַּעְפֹלִ֑ים [א-קרי=בַּטְּחֹרִ֑ים]): חסרה נקודה במקביל לדגש בטי"ת #[[שמואל א י/טעמים#י ז|שמ"א י,ז]] י,ז (א=תָבֹ֛אינָה): אין הערת קרי #[[שמואל א יד/טעמים#יד כז|שמ"א יד,כז]] (א-כתיב=וַתָּרְאֹ֖נָה) #[[שמואל א יט/טעמים#יט יח|שמ"א יט,יח]] (א-כתיב=בְּנָויֹֽת) #[[שמואל א יט/טעמים#יט יט|שמ"א יט,יט]] (א-כתיב=בְּנָויֹ֖ת) #[[שמואל א יט/טעמים#יט כב|שמ"א יט,כב]] (א-כתיב=בְּנָויֹ֥ת) #[[שמואל א יט/טעמים#יט כג|שמ"א יט,כג]] (א-כתיב=אֶל־נָויֹ֖ת) #[[שמואל א יט/טעמים#יט כג|שמ"א יט,כג]] (א-כתיב=בְּנָויֹ֥ת) #[[שמואל א כז/טעמים#כז ח|שמ"א כז,ח]] (א-כתיב=וְהַגִּרִ֖זְי) #[[שמואל ב ה/טעמים#ה ב|שמ"ב ה,ב]] (א-כתיב=הָיִ֛יתָהַ֯ מּ֯וֹצִ֥יא) #[[שמואל ב ח/טעמים#ח ג|שמ"ב ח,ג]] (א-כתיב=בִּֽנְהַר־֯ ): חסרים המקף לתיבה "בנהר", והרווח והניקוד לתיבה "פְּרָֽת" הנקראת ואינה נכתבת. #[[שמואל ב יב/טעמים#יב כד|שמ"ב יב,כד]] (א-כתיב=וַיִקְרָ֤א [א-קרי=וַתִּקְרָ֤א]): חסר דגש במקביל לתי"ו של הקרי #[[שמואל ב טז/טעמים#טז כג|שמ"ב טז,כג]] (א-כתיב=יִשְׁאַל־֯ ): יש רווח צר בלבד ואין ניקוד לתיבה "אִ֖ישׁ" הנקראת ולא נכתבת #[[שמואל ב יח/טעמים#יח יב|שמ"ב יח,יב]] (א-כתיב=וְלֻ֨א [א-קרי=וְל֨וּ]) #[[שמואל ב יח/טעמים#יח כ|שמ"ב יח,כ]] (א-כתיב=כִּֽי־עַל־֯ ): אין רווח לתיבה "כֵּ֥ן" הנקראת ולא נכתבת, אבל נכתבו הניקוד והטעם בין התיבות למטה #[[שמואל ב יט/טעמים#יט ז|שמ"ב יט,ז]] (א-כתיב=לֻ֣א [א-קרי=ל֣וּ]) #[[שמואל ב כ/טעמים#כ יד|שמ"ב כ,יד]] (א-כתיב=וַיִּקָּ֣ל֔הֲוּ) #[[שמואל ב כא/טעמים#כא יב|שמ"ב כא,יב]] (א-כתיב=תְּלָוֻ֥ם) #[[שמואל ב כא/טעמים#כא יב|שמ"ב כא,יב]] (א-כתיב=שָׁםָּ ה֙פְּלִשְׁתִּ֔ים): הערת קרי אחת לשתי התיבות #[[שמואל ב כד/טעמים#כד טז|שמ"ב כד,טז]] (א-כתיב=הָאֲוְרֲ֥נָה) #[[שמואל ב כד/טעמים#כד יח|שמ"ב כד,יח]] (א-כתיב=אֲרַ֥נֳיה) ===ספר מלכים (חוץ מהקטע החסר בכתר)=== '''קטע חסר בכתר:''' {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|חלק חסר במלכים}} למידע על החלק החסר בספר מלכים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#ספר מלכים (הקטע החסר בכתר ארם צובה)|כאן]]'''. א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[מלכים א ב/טעמים#ב כא|מל"א ב,כא]] (א!=לַאֲדֹנִיָ֥הוּ): חסר דגש ביו"ד #[[מלכים א ב/טעמים#ב כח|מל"א ב,כח]] (א?!=וַיָ֤נָס): כנראה חסר דגש ביו"ד #[[מלכים א ד/טעמים#ד ז|מל"א ד,ז]] (א!=וְכִלְּכְּל֥וּ): למ"ד דגושה #[[מלכים א ו/טעמים#ו ח|מל"א ו,ח]] (א=הַיְּמָנִ֑ית): יו"ד דגושה #[[מלכים א ז/טעמים#ז לג|מל"א ז,לג]] (א!=וְחִשֻּׁקֵּיהֶ֛ם): קו"ף דגושה #[[מלכים א ז/טעמים#ז לז|מל"א ז,לז]] (א=לְכֻלָּֽהְנָֽה): קווים לסילוק וגעיה #[[מלכים א ח/טעמים#ח ז|מל"א ח,ז]] (א=מִלְּמָֽעְלָה): למ"ד דגושה #[[מלכים א ח/טעמים#ח יא|מל"א ח,יא]] (א*=כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה): בכתב־היד נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה #[[מלכים א י/טעמים#י כד|מל"א י,כד]] (א!=וְכָל־הָאָ֔רֶץ): אין מתיגה #[[מלכים א יד/טעמים#יד ג|מל"א יד,ג]] (א!=עֲשָׁרָ֨ה): נקודת שי"ן ימנית{{הערה|שם=ייבין}} #[[מלכים א יז/טעמים#יז יב|מל"א יז,יב]] (א=אִם־יֶשׁ־לִּ֣י): למ"ד דגושה #[[מלכים א יז/טעמים#יז יג|מל"א יז,יג]] (א=עֲשִׂי־לִֽי־מִ֠שָּׁ֠ם): טעם כפול בכתב־היד #[[מלכים א יח/טעמים#יח לג|מל"א יח,לג]] (א=וַיְּנַתַּח֙): יו"ד דגושה #[[מלכים א יח/טעמים#יח מג|מל"א יח,מג]] (א=שֻׁ֭ב): מקום הטעם לימין (כמו דחי בטעמי אמ"ת) #[[מלכים א כ/טעמים#כ כט|מל"א כ,כט]] (א?=<נֹֽכַח־אֵ֖לֶּה>* או <נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה>): "נֹכַח" מוקפת ובגעיה או בטעם מרכא? #[[מלכים ב ה/טעמים#ה יב|מל"ב ה,יב]] (א!=דַּמֶּ֗שֶׂקּ): נקודה באות קו"ף #[[מלכים ב ח/טעמים#ח ו|מל"ב ח,ו]] (א=מִיּ֛וֹם עָזְבָ֛הֿ): תביר ותביר{{הערה|שם=תביר ותביר|לדעתו של ייבין יש כאן ובעוד מקום טעות נדירה ואף ייחודית בנוסח הטעמים בכתר (כתר, כא.2, עמ' 197) של נקודת תביר בטעם מרכא. אמנם יש להשוות את [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#תביר ומרכא|אותה התופעה בדיוק במגילת קֹהלת בכתי"ש1]]. לכן ייתכן שיש כאן שיטה מודעת של הטעמה שאין כדוגמתה בכתבי־היד האחרים וגם לא בנוסח המקובל, ושיטה זו חריגה משיטת ההטעמה בשאר המקרא אף בכתר. אמנם יש עוד לשים לב ש'''אין''' פעמיים תביר בכתי"ש1 בשני הפסוקים כאן בספר מלכים (כלומר גם אם הסופר של כתי"ש1 בחר במודעות לאמץ את השיטה הזו ולא מדובר על טעות, אז הוא לא הצליח ליישם אותה במלואה). במהדורתנו בחרנו להטעים את התיבות במלכים ובקֹהלת בתביר ומרכא בעקביות, בהתאם למגמתה של המהדורה ובעקבות דרך ההטעמה המקובלת בשאר המקרא. כך עשה גם הרב ברויאר, בניגוד למג"ה שבו הטעימו פעמיים תביר במלכים ואף בקֹהלת.}} (ובעניין נוסף: השארנו כאן את סימן הרפה במהדורתנו) #[[מלכים ב י/טעמים#י י|מל"ב י,י]] (א!=אֶלִיָּֽהוּ): אל"ף בסגול #[[מלכים ב יד/טעמים#יד ז|מל"ב יד,ז]] (א-כתיב=המֶלַח֙ [א-קרי=מֶלַח֙]): חסר פשטא מלעיל בניגוד לדרכו #[[מלכים ב יט/טעמים#יט טז|מל"ב יט,טז]] (א=וּֽשֲׁמָ֔ע) #[[מלכים ב כ/טעמים#כ ט|מל"ב כ,ט]] (א*=יְהֹוָ֔ה [1]): בכתב־היד נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה #[[מלכים ב כ/טעמים#כ יא|מל"ב כ,יא]] (א!=וַיִּקְרָ֛א יְשַׁעְיָ֛הוּ): תביר ותביר{{הערה|שם=תביר ותביר}} ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[מלכים א ז/טעמים#ז מה|מל"א ז,מה]] (א-כתיב=הָאֵ֔הלֶּ) #[[מלכים א ט/טעמים#ט ט|מל"א ט,ט]] (א-כתיב=וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ֥) #[[מלכים ב ב/טעמים#ב טז|מל"ב ב,טז]] (א-כתיב=הַגֵּיאָוֺ֑ת) #[[מלכים ב ד/טעמים#ד ב|מל"ב ד,ב]] (א-כתיב=לָ֖כי [א-קרי=לָ֖ךְ]): אין שווא במקביל לקרי #[[מלכים ב ד/טעמים#ד ג|מל"ב ד,ג]] (א-כתיב=שְׁכֵנָ֑כִי [א-קרי=שְׁכֵנָ֑יִךְ]): אין שווא במקביל לקרי #[[מלכים ב ד/טעמים#ד ז|מל"ב ד,ז]] (א-כתיב=נִשְׁיֵ֑כי [א-קרי=נִשְׁיֵ֑ךְ]): אין שווא במקביל לקרי #[[מלכים ב ד/טעמים#ד ז|מל"ב ד,ז]] (א-כתיב=בֻ͏ָנַ֔יִכי [א-קרי=וּבָנַ֔יִךְ]): נקודות הקובוץ עוד לפני האות בי"ת מימין למטה, ואין שווא במקביל לקרי #[[מלכים ב ה/טעמים#ה,יח|מל"ב ה,יח]] (א-כתיב=יִסְלַח־נא יְהוָ֥ה): "נא" קרי ולא כתיב, ו"יִסְלַח־" מוקפת בקריאתה אל ה' #[[מלכים ב י/טעמים#י כז|מל"ב י,כז]] (א-כתיב=לְמֹחָרא֖וֹת) #[[מלכים ב יא/טעמים#יא ב|מל"ב יא,ב]] (א-כתיב=הַמֻּ֣מָותִ֔תים) #[[מלכים ב יד/טעמים#יד ז|מל"ב יד,ז]] (א-כתיב=-המֶלַח֙ [א-קרי=מֶלַח֙]): חסר פשטא מלעיל בניגוד לדרכו #[[מלכים ב יח/טעמים#יח כז|מל"ב יח,כז]] (א-כתיב=חֹרָיהָ֗ם [א-קרי=צוֹאָתָ֗ם]): השוו ישעיהו לו,יב #[[מלכים ב יח/טעמים#יח כז|מל"ב יח,כז]] (א-כתיב=<ֵשֵׁ֥נַיְֵהֶ֖ם> [א-קרי=מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם]): שתי נקודות הצֵרי הראשונות של "קרי ולא כתיב" דחוסות ברווח הצר בין התיבות; והשוו ישעיהו לו,יב #[[מלכים ב כא/טעמים#כא כ|מל"ב כא,יב]] (א-כתיב=שֹׁ֣מְעָ֔יו) ===ספר ישעיהו=== '''[[#ספר ישעיהו כדוגמה ליישום השיטה|ראו לעיל.]]''' ===ספר ירמיהו (חוץ מהקטע החסר בכתר)=== '''קטע חסר בכתר:''' {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|חלק חסר בירמיהו}} למידע על הקטע החסר בספר ירמיהו ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#ספר ירמיהו (הקטע החסר בכתר ארם צובה)|כאן]]'''. א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[ירמיהו יב/טעמים#יב טז|יב,טז]] (א?=לְֽהִשָּׁבֵ֖עַ [2]): ספק געית שווא #[[ירמיהו כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (א!=וְלִקְלָ֔לָה): מקום הטעם באות למ"ד הראשונה #[[ירמיהו מב/טעמים#מב ב|מב,ב]] (א?=כִּֽי־נִשְׁאַ֤רְנֽוּ־מְעַט֙): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה? #[[ירמיהו מח/טעמים#מח כב|מח,כב]] (א?=דִּבְלָתָ֛יִם׃): קו ונקודת תביר במקום סילוק? #[[ירמיהו נב/טעמים#נב כב|נב,כב]] (א!=נְחֹשֶׁת [1]): חסרה נקודת הטעם לרביע ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[ירמיהו ב/טעמים#ב יב|ב,יב]] (א=חֳרְב֥וּ): קמץ קטן במהדורתנו #[[ירמיהו מט/טעמים#מט כח|מט,כח]] (א=וְשֳׁדְד֖וּ): קמץ קטן במהדורתנו ג. הניקוד בתוך הכתיב: #[[ירמיהו ב/טעמים#ב כד|ב,כד]] (א-כתיב=נַפְשָׁו֙): בלי נקודה מקבילה למפיק בה"א בקרי "נַפְשָׁהּ֙" #[[ירמיהו ג/טעמים#ג ב|ג,ב]] (א-כתיב=שֻׁגַ֔לְתְּ): בלי דגש בגימ"ל במקביל לכ"ף בקרי "שֻׁכַּ֔בְתְּ" #[[ירמיהו טו/טעמים#טו ד|טו,ד]] (א-כתיב=לְזַוָעֲ֔ה) #[[ירמיהו כד/טעמים#כד ט|כד,ט]] (א-כתיב=לְזַוָ֣עֲה) #[[ירמיהו לד/טעמים#לד יז|לד,יז]] (א-כתיב=לְזַוָ֔עֲה) #[[ירמיהו לא/טעמים#לא לז|לא,לז]] (א-כתיב=יָמִ֥ים [֯] נְאֻם־יְהוָ֑ה): חסר ניקוד ברווח המיועד ל"בָּאִ֖ים" (קרי ולא כתיב) #[[ירמיהו לא/טעמים#לא לח|לא,לח]] (א!=קָ֤וְה): הכתיב מנוקד בשווא למרות שהקרי הוא "קָ֤ו" #[[ירמיהו נ/טעמים#נ טו|נ,טו]] (א-כתיב=אָשְׁויֹתֶ֔יהָ) #[[ירמיהו נ/טעמים#נ כט|נ,כט]] (א-כתיב=אַל־יְהִי־[֯] פְּלֵיטָ֔ה): חסר ניקוד ברווח המיועד ל"לָהּ֙" (קרי ולא כתיב) ===ספר יחזקאל=== '''[[ספר יחזקאל/טעמים|ספר יחזקאל]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[יחזקאל א/טעמים#א ד|א,ד]] (א*=וְנֹ֥גַֽהּ־ל֖וֹ): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[יחזקאל ג/טעמים#ג יב|ג,יב]] (א*=כְּבוֹד־יְהֹוָ֖ה): בכתב־היד נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה #[[יחזקאל ה/טעמים#ה טו|ה,טו]] (א*=בַּעֲשׂ֩וֹתִי֩): טעם כפול בכתב־היד #[[יחזקאל י/טעמים#י יא|י,יא]] (א!=הָרֹ֙אשׁ֙): במעין טעם פשטא מלעיל #[[יחזקאל יב/טעמים#יב יב|יב,יב]] (א?=לַעָ֛יִן): נקודה מטושטשת או מחוקה שנראית כמו נקודת קמץ #[[יחזקאל טז/טעמים#טז יב|טז,יב]] (א*=וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[יחזקאל טז/טעמים#טז לג|טז,לג]] (א=וְאַ֨תְּ נָתַ֤תְּ אֶת־נְדָנַ֙יִךְ֙ לְ'''כׇ֨'''ל־מְאַֽהֲבַ֔יִךְ): מתיגה חריגה לאחר פשטא #[[יחזקאל כ/טעמים#כ לא|כ,לא]] (א*=נִטְמְאִ֤֨ים): המקום היחיד בכל המקרא שיש בה שני טעמים מחברים בהברה אחת (הקדמא קודמת למהפך בקריאה) #[[יחזקאל כח/טעמים#כח יז|כח,יז]] (א!=גָּ֤בַהּ): מקום הטעם באות גימ"ל{{הערה|ראו גם ייבין, כתר, עמ' 16.}} #[[יחזקאל כח/טעמים#כח כב|כח,כב]] (א!=אֲדֹנָ֣י יְהֹוָ֔ה): שם הוי"ה בניקוד של שם אדנות בשווא וקמץ, במקום ניקוד של אֱלֹהִים בשווא וחיריק, ובתוספת של נקודת חולם באות ה"א הראשונה בדומה לניקוד הרגיל של אֱלֹהִים בשם הוי"ה בכתר #[[יחזקאל כח/טעמים#כח כב|כח,כב]] (א!=בַּעֲשׂ֥ותִי): חסרה נקודת החולם{{הערה|שם=ייבין|הערת ייבין; הפריט חסר ברשימות ברויאר.}} #[[יחזקאל לה/טעמים#לה טו|לה,טו]] (א!=וְכׇל־אֶד֣וֹם): חסרות שתי הנקודות של חטף סגול #[[יחזקאל לט/טעמים#לט ה|לט,ה]] (א!=הַשָׂדֶ֖ה): חסר דגש בשׂי"ן #[[יחזקאל מו/טעמים#מו ח|מו,ח]] (א!=הַשַּ֙עַר֙): חסרה נקודת שׁי"ן ימנית{{הערה|שם=ייבין}} #[[יחזקאל מו/טעמים#מו ט|מו,ט]] (א!=הַשַּ֙עַר֙): חסרה גם כאן נקודת שׁי"ן ימנית{{הערה|שם=ייבין}} #[[יחזקאל מח/טעמים#מח י|מח,י]] (א=וּ{{מ:גרש ותלישא גדולה}}לְאֵלֶּה): גרש ותלישא גדולה בראש התיבה בכתר כדרכו (הטעמה כפולה בהברה המוטעמת במהדורתנו) ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[יחזקאל טו/טעמים#טו ד|טו,ד]] (א?=לְאֳכְלָ֑ה): קמץ קטן במהדורתנו #[[יחזקאל לב/טעמים#לב כ|לב,כ]] (א=מֳשְׁכ֥וּ): קמץ קטן במהדורתנו ג. הניקוד בתוך הכתיב: #[[יחזקאל ו/טעמים#ו ג|ו,ג]] (א-כתיב=וְלַגֵּיאָ֗וֹת) #[[יחזקאל ט/טעמים#ט יא|ט,יא]] (א-כתיב=כְ֖אֲשֶׁ֥ר) #[[יחזקאל יד/טעמים#יד יד|יד,יד]] (א-כתיב=דָּנִֵ֣אל) #[[יחזקאל יד/טעמים#יד כ|יד,כ]] (א-כתיב=דָּנִֵ֣אל) #[[יחזקאל כא/טעמים#כא כח|כא,כח]] (א-כתיב=כִּקְסׇום־שָׁוְא֙) #[[יחזקאל כח/טעמים#כח ג|כח,ג]] (א-כתיב=מִדָּֽנִֵּ֑אל) #[[יחזקאל לו/טעמים#לו יד|לו,יד]] (א-כתיב=תְּכְּשַׁלִי־ע֑וֹד) #[[יחזקאל מב/טעמים#מב טז|מב,טז]] (א-כתיב=חֲמֵשׁ־אֹ֥מֵות) ===ספר תרי עשר (חוץ מהקטעים החסרים בכתר)=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|חלק חסר בתרי עשר}} למידע על הקטעים החסרים בספר תרי עשר ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#ספר תרי עשר (הקטעים החסרים בכתר ארם צובה)|כאן]]'''. א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[הושע ד/טעמים#ד יח|הושע ד,יח]] (א?!=הַזְנֵה): טעם המונח מטושטש בכתב־היד (אבל ניתן להבחין בו) #[[יואל ב/טעמים#ב כה|הושע ב,כה]] (א!=אֶת הַשָּׁנִ֔ים): חסר מקף #[[מיכה ה/טעמים#ה ב|מיכה ה,ב]] (א=עַל־בְּנֵ֥י־יִשְׂרָאֵֽל): המקף השני בתיבת משרת #[[חבקוק ב/טעמים#ב ז|חבקוק ב,ז]] (א?=וְיִקְּצ֖וּ): קו"ף דגושה? #[[צפניה ב/טעמים#ב טו|צפניה ב,טו]] (א*=זֹ{{מ:גרשיים ותלישא גדולה}}את): גרש ותלישא גדולה בראש התיבה בכתר כדרכו (הטעמה כפולה בהברה המוטעמת במהדורתנו) #[[זכריה יב/טעמים#יב יג|זכריה יב,יג2]] (א!=וּנְשֵׁיהֵ֖ם [2]): ה"א בצירה במקום סגול #[[מלאכי ב/טעמים#ב ז|מלאכי ב,ז]] (א!=יְהֹֽוָה־צְבָא֖וֹת): געיה באות ה"א הראשונה של שם הוי"ה ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[עמוס ח/טעמים#ח ח|עמוס ח,ח]] (א-כתיב=וְנִשְׁקֳהָ֖) #[[נחום ב/טעמים#א ג|נחום א,ג]] (א=וּגְדׇול־כֹּ֔חַ): אין הערת קרי #[[נחום ב/טעמים#ב א|נחום ב,א]] (א=לַעֲבׇור־בָּ֥ךְ): אין הערת קרי ===ספר דברי הימים=== '''[[ספר דברי הימים/טעמים|ספר דברי הימים]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[דברי הימים א ד/טעמים#ד ח|דה"א ד,ח]] (א?!=וַיָּ֣עַשׂ): קמץ באות יו"ד? #[[דברי הימים א ד/טעמים#ד ט|דה"א ד,ט]] (א!=נִכְּבָֿ֖דֿ): כ"ף דגושה במקום בי"ת וגם סימן הרפה נכתב מעל שתי האותיות בי"ת-דל"ת באמצע #[[דברי הימים א ה/טעמים#ה מא|דה"א ה,מא]] (א!=נְבֻכַדְנֶאצַֽר): חסר דגש בצד"י #[[דברי הימים א ו/טעמים#ו מה|דה"א ו,מה]] (א!=וְאֶת־מִגְרָשֶׁיהָ֙ [1]): חסר פשטא מלעיל #[[דברי הימים א טז/טעמים#טז ט|דה"א טז,ט]] (א?=שִׁ֤ירוּ־לוֹ֙): מקף בתיבת משרת? #[[דברי הימים א יז/טעמים#יז ו|דה"א יז,ו]] (א!=צִוִ֛יתִי): חסר דגש באות וי"ו #[[דברי הימים א יח/טעמים#יח ד|דה"א יח,ד]] (א?=וְעֶשְׂרִֽים־אֶ֖לֶף): "וְעֶשְׂרִֽים־" מוקפת ובגעיה (במקום טעם עצמאי של מרכא)? #[[דברי הימים א יח/טעמים#יח יז|דה"א יח,יז]] (א=לְיַ֥ד־הַמֶּֽלֶךְ): מקף בתיבת משרת #[[דברי הימים א כא/טעמים#כא ה|דה"א כא,ה]] (א*=שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב [2]): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[דברי הימים א כא/טעמים#כא יב|דה"א כא,יב]] (א!=וְדֶבֶר֙): חסר פשטא מלעיל בניגוד לדרכו #[[דברי הימים א כא/טעמים#כא כט|דה"א כא,כט]] (א!=בַּבָּמָּ֖ה): מ"ם דגושה #[[דברי הימים א כב/טעמים#כב י|דה"א כב,י]] (א!=וְהַכִ֨ינוֹתִ֜י): שווא באות וי"ו ופתח באות ה"א, ואולי ייתכן שהנקודות בוי"ו נחשבות לחטף בה"א וחסר כל ניקוד בוי"ו. #[[דברי הימים א כה/טעמים#כה לא|דה"א כה,לא]] (א!=שְׂנֵ֥ים): בנקודת שי"ן שמאלית{{הערה|שם=ייבין}} #[[דברי הימים א כח/טעמים#כח י|דה"א כח,י]] (א!=לִבְנֽוֹת־בַּ֥ית): חסרה נקודת חיריק ביו"ד{{הערה|שם=ייבין}} #[[דברי הימים א כח/טעמים#כח יז|דה"א כח,יז]] (א!=וְהַקְשָׂוֺ֖ת): חסר דגש בקו"ף #[[דברי הימים ב ו/טעמים#ו טז|דה"ב ו,טז]] (א!=לְעַבְדְּ֨ךָ): טעם הקדמא באות דל"ת במקום בכ"ף סופית #[[דברי הימים ב ו/טעמים#ו כ|דה"ב ו,כ]] (א!=לִשְׁמוֹעַ֙): חסר פשטא מלעיל בניגוד לדרכו #[[דברי הימים ב ח/טעמים#ח יא|דה"ב ח,יא]] (א*=אֲשֶׁר־בָּ֥אָֽה־אֲלֵיהֶ֖ם): המקף השני בתיבת משרת ונחוץ לקריאה #[[דברי הימים ב ט/טעמים#ט כד|דה"ב ט,כד]] (א!=וּבְשָׁמִ֔ים): בנקודת שי"ן ימנית #[[דברי הימים ב י/טעמים#י י|דה"ב י,י]] (א!=אֵלֶ֜יךְ): שווא במקום קמץ בכ"ף סופית{{הערה|שם=ייבין}} #[[דברי הימים ב יא/טעמים#יא כג|דה"ב יא,כג]] (א?=הֲמ֥וֹן־נָשִֽׁים): מקף בתיבת משרת? #[[דברי הימים ב יד/טעמים#יד ו|דה"ב יד,ו]] (א*=וַיָּ֥נַֽח־לָ֖נוּ): מקף בתיבת משרת הנחוץ לקריאה #[[דברי הימים ב כה/טעמים#כה א|דה"ב כה,א]] (א!=מִירושָׁלָֽיִם): חסרה נקודת השורוק{{הערה|שם=ייבין}} #[[דברי הימים ב ל/טעמים#ל כא|דה"ב ל,כא]] (א!=הַלְוִיִ֧ם): חסר דגש ביו"ד{{הערה|שם=ייבין}} #[[דברי הימים ב לג/טעמים#לג כה|דה"ב לג,כה]] (א!=תַֿחְתָּֽיו): תי"ו רפויה בסימן רפה אחרי טעם מפסיק #[[דברי הימים ב לה/טעמים#לה ט|דה"ב לה,ט]] (א?=וּשְׁמַעְיָ֨הוּ): בלי געיה במ"ם? #[[דברי הימים ב לו/טעמים#לו כג|דה"ב לו,כג]] (א!=כּֽה־אָמַ֞ר): חסרה נקודת החולם בכ"ף{{הערה|שם=ייבין}} ב. חטף קמץ לסימון תנועת קמץ חטוף: #[[דברי הימים ב ו/טעמים#ו ז|דה"ב ו,מב]] (א=זֳכְרָ֕ה): קמץ קטן במהדורתנו ג. הניקוד בתוך הכתיב: #[[דברי הימים א א/טעמים#א מו|דה"א א,מו]] (א-כתיב=עֲיוִֽת) #[[דברי הימים א ג/טעמים#ג כד|דה"א ג,כד]] (א-כתיב=הוֹדַיָ֡וְהוּ) #[[דברי הימים א ט/טעמים#ט ד|דה"א ט,ד]] (א-כתיב=־בָּנִ֔ימִן־ [א-קרי=<־בָּנִ֔י מִן־>]): "כתב מלה חדה וקר' תרת' מלין" (בין שני מקפים) #[[דברי הימים א כז/טעמים#כז כט|דה"א כז,כט]] (א-כתיב=שִׁטַ֖רְי) #[[דברי הימים א כז/טעמים#כז יב|דה"א כז,יב]] (א-כתיב?!=לַבֵּ֣ני{{מ:פסק}}יְמִינִי [א-קרי=<לַבֵּ֣ן{{מ:פסק}}יְמִינִ֑י>]): "כתיב מלה חדה וקרי תרת' מילין"{{הערה|ראו גם ב[[#מסורת הסופרים בנ"ך: נוסח האותיות והתיבות|רשימת הכתיב בכתר]] לגבי אות יו"ד הראשונה.}} #[[דברי הימים ב כט/טעמים#כט ח|דה"ב כט,ח]] (א-כתיב=לְזַוָעֲה֙) #[[דברי הימים ב ו/טעמים#ו ז|דה"ב לד,כב]] (א-כתיב=בֶּן־תׇּוקְהַ֗ת): אין הערת קרי ===ספר תהלים (חוץ מהקטע החסר בכתר)=== '''קטע חסר בכתר:''' {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|חלק חסר בתהלים}} למידע על הקטע החסר בספר תהלים ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#ספר תהלים (הקטע החסר בכתר ארם צובה)|כאן]]'''. א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[תהלים ה/טעמים#ה ב|ה,ב]] (א!=יְהוָ֑֗ה): רביע ואתנח ביחד באות וי"ו #[[תהלים ו/טעמים#ו ג|ו,ג]] (א=אֻמְלָ֫ל): נקודת קמץ בלמ"ד, במקום פתח #[[תהלים ז/טעמים#ז ו|ז,ו]] (א*=יִ֥רַדֹּֽף־אוֹיֵ֨ב ׀): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים יא/טעמים#יא א|יא,א]] (א!=לְדָ֥֫וִד): טעם ה"יורד" נכתב לפני החיריק מתחת לאות דל"ת ביחד עם ה"עולה" #[[תהלים יב/טעמים#יב ו|יב,ו]] (א*=יָפִ֥יחַֽ־לֽוֹ): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (א*=יְהֹוָֽה): בכתב־היד נכתבה נקודת חולם בשם הוי"ה #[[תהלים כז/טעמים#כז ה|כז,ה]] (א=יְרוֹמֲמֵֽנִּי): דגש מיותר באות נו"ן #[[תהלים לז/טעמים#לז יד|לז,יד]] (א?=פָּ֥תְח֣וּ* או פָּֽתְח֣וּ): מרכא ומונח או געיה ומונח? #[[תהלים לז/טעמים#לז יז|לז,יז]] (א!=וְסוֹמֵ֖ך): חסר שווא בכ"ף סופית #[[תהלים לט/טעמים#לט ו|לט,ו]] (א?=אַ֥ךְ* או אַ֖ךְ): בטעם מרכא או בטעם טרחא? #[[תהלים מד/טעמים#מד ז|מד,ז]] (א?=וְחַרְבִּ֗י): חסר גרש בוי"ו? #[[תהלים מד/טעמים#מד כז|מד,כז]] (א?=ק֭וּמָֽה* או ק֭וּמָ֥ה) דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים נו/טעמים#נו ה|נו,ה]] (א!=דְּבָר֥֫וֹ): ה"עולה" מסומן באות רי"ש במקום באות בי"ת #[[תהלים נו/טעמים#נו יב|נו,יב]] (א=לֹּ֣א): למ"ד דגושה #[[תהלים נז/טעמים#נז ה|נז,ה]] (א!=וּלְשׁוֹנָ֗ם): חסר גרש #[[תהלים נז/טעמים#נז ט|נז,ט]] (א?=ע֭וּרָֽה* או ע֭וּרָ֥ה): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים ס/טעמים#ס יד|ס,יד]] (א*=בֵּאלֹהִ֥ים): בלי דחי{{הערה|ולא כספיקת ברויאר.}} #[[תהלים סד/טעמים#סד ח|סד,ח]] (א!=אֱ֫לֹהִ֥ים): סימון ה"עולה" באות אל"ף במקום באות למ"ד #[[תהלים סט/טעמים#סט,כט|סט,כט]] (א?=יִ֭מָּחֽוּ* או יִ֭מָּח֥וּ): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים עה/טעמים#עה ד|עה,ד]] (א!=נְֽמֹגִ֗ים־אֶ֥רֶץ): מקף בתיבת רביע #[[תהלים עח/טעמים#עח ז|עח,ז]] (א*=מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים פו/טעמים#פו ז|פו,ז]] (א?=צָ֭רָתִֽי* או צָ֭רָתִ֥י): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים פט/טעמים#פט ו|פט,ו]] (א!=וְ֘יוֹד֤וּ): הצינורית מסומנת באות וי"ו השווּאה #[[תהלים פט/טעמים#פט כ|פט,כ]] (א*=דִּבַּ֥רְתָּֽ־בְחָז֡וֹן): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים צב/טעמים#צב ח|צב,ח]] (א*=כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים צד/טעמים#צד יב|צד,יב]] (א=יָ֑הּ): אין דגש באות יו"ד #[[תהלים צח/טעמים#צח ז|צח,ז]] (א!=וְיֹ֣שְׁבֵיּ): נקודה באות יו"ד האחרונה{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[תהלים צח/טעמים#צח ח|צח,ח]] (א!=יְרַנֵּנֽוּ): מקום הסילוק #[[תהלים צט/טעמים#צט ה|צט,ה]] (א=וְֽ֭הִשְׁתַּחֲוּוּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[תהלים קו/טעמים#קו יט|קו,יט]] (א=וַ֝יִּשְׁתַּחֲוּ֗וּ): נקודה בוי"ו עיצורית #[[תהלים קו/טעמים#קו מג|קו,מג]] (א!=וַ֝יָּמֹכּוּ): חסרה נקודת הרביע #[[תהלים קו/טעמים#קו מח|קו,מח]] (א!=<מִן הָ֤עוֹלָ֨ם׀>): חסר מקף #[[תהלים קז/טעמים#קז ה|קז,ה]] (א!=תִתְעַטָּֽף): חסר דגש באות תי"ו הראשונה, וסימן הרפה תלוי בין שתי אותיות התי"ו. #[[תהלים קז/טעמים#קז יז|קז,יז]] (א?!=יִתְעַנּֽו׃): חסרה נקודת השורוק באות וי"ו? #[[תהלים קז/טעמים#קז יח|קז,יח]] (א!=עַד שַׁ֥עֲרֵי): חסר מקף #[[תהלים קח/טעמים#קח ג|קח,ג]] (א?=ע֭וּרָֽה* או ע֭וּרָ֥ה): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים קח/טעמים#קח ז|קח,ז]] (א!=וַעֲנֵֽניִ): יש הזזה שמאלה של נקודת החיריק באופן חריג, את שהיא ממוקמת מתחת לאות יו"ד. #[[תהלים קח/טעמים#קח יא|קח,יא]] (א?=יֹ֖בִלֵנִּי): נו"ן דגושה?{{הערה|יש גם לציין הזזה שמאלה באופן חריג של נקודת החיריק תחת האות נו"ן, אך זה נגרם בגלל הראש של הלמ"ד מהשורה למטה.}} #[[תהלים קי/טעמים#קי ה|קי,ה]] (א?=אֲדֹנָ֥י): נקודת חולם בכתב־היד? #[[תהלים קיח/טעמים#קיח י|קיח,י]] (א!=בְּ֭שֵׁ֥ם): קו מיותר של דחי באות בי"ת #[[תהלים קיט/טעמים#קיט יד|קיט,יד]] (א?*=שַּׂ֗שְׂתִּי): שי"ן דגושה? #[[תהלים קיט/טעמים#קיט קלח|קיט,קלח]] (וֶֽאֱמוּנָ֥֗ה): נקודת רביע מיותרת באות נו"ן בנוסף למרכא #[[תהלים קכד/טעמים#קכד ו|קכד,ו]] (א?=שֶׁלֹּ֥א* או שֶׁלֹּ֖א): טעם מרכא או טעם טרחא? #[[תהלים קכז/טעמים#קכז ב|קכז,ב]] (א*=לָכֶ֨ם): אין קו של לגרמיה #[[תהלים קלח/טעמים#קלח ג|קלח,ג]] (א?=קָ֭רָֽאתִי* או קָ֭רָ֥אתִי): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים קלט/טעמים#קלט ז|קלט,ז]] (א?=אָ֭נָֽה* או אָ֭נָ֥ה): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[תהלים קמ/טעמים#קמ ו|קמ,ו]] (א*=טָ֥מְנֽוּ־גֵאִ֨ים): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) #[[תהלים קמד/טעמים#קמד טו|קמד,טו]] (א*=שֱׁיְהֹוָ֥ה): חטף סגול באות שי"ן ושווא באות יו"ד ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[תהלים ט/טעמים#ט יט|ט,יט]] (א-כתיב=עֲ֝נִויִּ֗ם) #[[תהלים עג/טעמים#עג ב|עג,ב]] (א-כתיב=נָטָ֣וּי) #[[תהלים עט/טעמים#עט י|עט,י]] (א-כתיב=בַּגֹּייִ֣ם) #[[תהלים פט/טעמים#פט כט|פט,כט]] (א-כתיב=אֶשְׁמָור־ל֣וֹ): אין הערת קרי #[[תהלים קמה/טעמים#קמה ו|קמה,ו]] (א-כתיב=וּגְדֻלָּותְיךָ֥; א-קרי=וגדולתיך) ג. קמץ קטן:{{הערה|במקומות רבים במקרא יש קמץ שהוא קמץ קטן (חטוף) לפי המדקדקים המודרנים, ואילו לפי המסורת הספרדית הוא קמץ רחב (רגיל). תיעדנו את המקומות האלה במהדורתנו ע"י [[תבנית:מ:קמץ]]. אך בספר תהלים ב-3 מקומות יש מצב הפוך: לפי כללי הדקדוק מדובר לכאורה על קמץ רחב, או שיש ספק בכך, ואילו במסורת הספרדית מדובר על קמץ קטן.}} #[[תהלים יח/טעמים#יח ב|יח,ב]] (א=אֶרְחָמְךָ֖): לכאורה קמץ רחב לפני כללי הדקדוק, אבל המדקדקים הספרדים ציינו מסורת שהקמץ חטוף #[[תהלים מה/טעמים#מה ג|מה,ג]] (א=יָפְיָפִ֡יתָ): ספק לגבי קמץ קטן ביו"ד הראשונה אצל המדקדקים המודרנים, והקמץ קטן לפי המסורת הספרדית #[[תהלים פא/טעמים#פא ב|פא,ח]] (א=אֶבְחָנְךָ֨): לכאורה קמץ רחב לפני כללי הדקדוק, אבל המדקדקים הספרדים ציינו מסורת שהקמץ חטוף ===ספר איוב=== '''[[ספר איוב/טעמים|ספר איוב]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[איוב יב/טעמים#יב כד|יב,כד]] (א?!=וַ֝יַּתִעֵ֗ם): חסרה נקודה אחת של שווא באות תי"ו?{{הערה|ברויאר ציין א=וַ֝יַּתְעֵם (חסרה נקודת הרביע באות עי"ן), אך ניתן להבחין בנקודת הרביע בצילום למרות שהיא מטושטשת, וייתכן שנפלה טעות בהערתו.}} #[[איוב טז/טעמים#טז ח|טז,ח]] (א?=וַיָּ֥קׇם* או וַיָּ֖קָם): בטעם מרכא* או טרחא? #[[איוב יט/טעמים#יט טז|יט,טז]] (א!=בְּ֝מוֹ־פִ֗י): גרש בראש התיבה המוקפת שלא כדרכו #[[איוב כא/טעמים#כא טו|כג,טו]] (א!=מַה שַּׁדַּ֥י): חסר מקף{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[איוב כג/טעמים#כג ה|כג,ה]] (א?=מַה־יֹּ֥אמַר־לִֽי* או מַה־יֹּֽאמַר־לִֽי): המקף השני בתיבת מרכא* או שהקו מתחת לאות יו"ד געיה? #[[איוב כט/טעמים#כט טז|כט,טז]] (א?=אָ֭נֹכִֽי* או אָ֭נֹכִ֥י): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[איוב לא/טעמים#לא ב|לא,ב]] (א*=וּמֶ֤ה): אין קו של לגרמיה #[[איוב מא/טעמים#מא כב|מא,כב]] (א?=חַדּ֣וּדֵי־חָ֑רֶשׂ): מקף בתיבת משרת? ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[איוב לח/טעמים#לח יב|לח,יב]] (א-כתיב=יִדַּ֖עְתָּהַ שַּׁ֣חַר) ===ספר משלי=== '''[[ספר משלי/טעמים|ספר משלי]] קיים במלואו בכתר ארם צובה.''' א. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} #[[משלי ב/טעמים#ב יא|ב,יא]] (א!=תְּבוּּנָ֥ה): בכתר נכתבה נקודת השורוק באות וי"ו פעמיים{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר|פריט זה חסר ברשימות ברויאר.}} #[[משלי ג/טעמים#ג ל|ג,ל]] (א!=אַל {{קו"כ|תרוב|תָּרִ֣יב}}): חסר מקף{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[משלי ו/טעמים#ו ג|ו,ג]] (א?!=בְכַף־רֵעֶֽיךָּֿ): אות כ"ף סופית בסימן רפה ודגש וקמץ?{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[משלי ו/טעמים#ו כד|ו,כד]] (א?!=לֶָשׁ֥וֹן): קמץ וסגול באות למ"ד?{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[משלי ז/טעמים#ז יג|ז,יג]] (א?=בּ֖וֹ): בטעם טרחא (במקום דחי)? #[[משלי ח/טעמים#ח לד|ח,לד]] (א?=שֹׁמֵ֢עַֽ֫ לִ֥י* או שֹׁמֵ֢֫עַֽ לִ֥י): סימן ה"עולה" תלוי בין האותיות מ"ם ועי"ן #[[משלי י/טעמים#י יג|י,יג]] (א!=בְּשִׁפְתֵ֣י): נקודת שי"ן ימנית{{הערה|שם=ייבין}} #[[משלי יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (א?!=הוֹלֵ֣ך): חסרות נקודות שווא באות כ"ף סופית?{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} #[[משלי יב/טעמים#יב כג|יב,כג]] (א!=כְּ֝סִילִים): חסרה נקודת הרביע באות למ"ד #[[משלי יג/טעמים#יג כה|יג,כה]] (א?=אֹ֭כֵֽל* או אֹ֭כֵ֥ל): דחי וגעיה* או דחי ומרכא? (סימון מקום הטעם לדחי) #[[משלי כא/טעמים#כא ל|כא,ל]] (א!=עֵ֝צָה): חסרה נקודת הרביע באות צד"י #[[משלי כ/טעמים#כ כה|כה,כ]] (א*=מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד ׀): מקף בתיבת משרת (מרכא כטעם משני) ב. הניקוד בתוך הכתיב: #[[משלי כב/טעמים#כב ח|כב,ח]] (א=יִקְצׇור־אָ֑וֶן): אין הערת קרי #[[משלי כב/טעמים#כב,יא|כב,יא]] (א=טְהׇור־לֵ֑ב): אין הערת קרי #[[משלי כב/טעמים#כב יד|כב,יד]] (א=יִפׇּול־שָֽׁם): אין הערת קרי #[[משלי כג/טעמים#כג כו|כג,כו]] (א-כתיב=תִּרְצֹּֽנָה) ===מגילת רות=== '''[[מגילת רות/טעמים|מגילת רות]] קיימת במלואה בכתר ארם צובה.''' הניקוד בתוך הכתיב: #[[רות ג/טעמים#ג ה|רות ג,ה]] (א-קרי=אלי [קרי ולא כתיב]): יש רווח ניכר ובו עיגול מסורה להערה "אלי קרי", אבל חסרים ניקוד וטעמים לתיבה הנקראת ולא נכתבת. #[[רות ג/טעמים#ג יז|רות ג,יז]] (א-קרי=אלי [קרי ולא כתיב]): יש רווח ניכר ובו עיגול מסורה להערה "אלי קרי ולא כתב", אבל חסרים ניקוד וטעמים לתיבה הנקראת ולא נכתבת. ===מגילת שיר השירים עד "בְּנוֹת צִיּוֹן" (ג,יא)=== {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד|חלק חסר בשיר השירים}} למידע על החלק האחרון של המגילה שאינו קיים בכתר ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ד#מגילת שיר השירים החל מ"בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (ג,יא)|כאן]]'''. {{#קטע:ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ה|כותרת לרשימה עיקרית לניקוד וטעמים}} <קטע התחלה=תעוררו/>#ספק מרכא בתיבת תביר (בשלושה מקומות מקבילים):{{הערה|שם=תעוררו|1=ההתייחסות כאן היא רק לעניין הטעם בתיבה האחרונה (מרכא בתיבת תביר או געיה) ולא לשאלת החטף ("וְֽאִם־תְּע֥וֹרֲר֛וּ", "וּֽמַה־תְּעֹ֥רֲר֛וּ"). למידע מלא על הניקוד והטעמים בשלושת המקומות המקבילים (ב,ז; ג,ה; ח,ד) ראו בהערת הנוסח על [[שיר השירים ב/טעמים#ב,ז|שה"ש ב,ז]]. למידע נוסף על "מרכא בתיבת תביר" בכתר ומקורות נוספים ראו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#מרכא בתיבת תביר|בהפניות כאן]].}} ##[[שיר השירים ב/טעמים|ב,ז]]: א?,ש1,ק13,ל-א?,ק-מ=[אִם־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ]* / א?,ל=[אִם־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ] ##[[שיר השירים ג/טעמים|ג,ה]]: א,ק13,ל-א?,ק-מ=[אִם־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ]* / ל=[אִם־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ] ##[[שיר השירים ח/טעמים|ח,ד]]: ק13,ל-א,ק-מ=[מַה־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וּֽמַה־תְּעֹ֥רְר֛וּ]* / ל?=[מַה־תָּעִ֧ירוּ{{מ:פסק}}וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ]<קטע סוף=תעוררו/> #[[שיר השירים ב/טעמים#ב יז|שיר השירים ב,יז]] (א!=דְּמֵה־לְךָ): חסר טעם הקדמא ==מסורת הקוראים בנ"ך: חטפים באותיות לא גרוניות== להלן רשימה של '''חטפים באותיות לא גרוניות בספרי הנביאים והכתובים''' בכתר ארם צובה או בכתי"ל. חטפים אלה באים להורות על '''הנעת השווא''', ובמקומם הוספנו במהדורתנו סימן מיוחד מעל האות השווּאה (להסבר מפורט ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#חטפים באותיות לא גרוניות|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו). לרשימה של החטפים בתורה ראו '''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#מסורת הקוראים בתורה: חטפים באותיות לא גרוניות|כאן]]'''. {{מ:טעמי המקרא|12}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות ביהושע}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר יהושע|ספר יהושע]]''' (26 פריטים): [[יהושע א/טעמים#א יב|א,יב]] (א=הַֽמֲנַשֶּׁ֑ה); [[יהושע ד/טעמים#ד יב|ד,יב]] (א=הַֽמֲנַשֶּׁה֙); [[יהושע ו/טעמים#ו ט|ו,ט]] (א=וְהַֽמֲאַסֵּ֗ף); [[יהושע ו/טעמים#ו ט|ו,יג]] (א=וְהַֽמֲאַסֵּ֗ף); [[יהושע ו/טעמים#ו טו|ו,טו]] (א=סָבֲב֥וּ); [[יהושע ו/טעמים#ו כב|ו,כב]] (א=הַֽמֲרַגְּלִ֤ים); [[יהושע ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (א=הַֽמֲרַגְּלִ֗ים); [[יהושע ח/טעמים#ח כז|ח,כז]] (א=בָּֽזֲז֥וּ); [[יהושע יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (א=כִּֽנֲר֖וֹת); [[יהושע יא/טעמים#יא יד|יא,יד]] (א=בָּזֲז֥וּ); [[יהושע יב/טעמים#יב ו|יב,ו]] (א=הַֽמֲנַשֶּֽׁה); [[יהושע יג/טעמים#יג ז|יג,ז]] (א=הַֽמֲנַשֶּֽׁה); [[יהושע יד/טעמים#יד יג|יד,יג]] (א=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[יהושע יז/טעמים#יז יד|יז,יד]] (א=בֵּרֲכַ֥נִי); [[יהושע יח/טעמים#יח ז|יח,ז]] (א=הַֽמֲנַשֶּׁ֜ה); [[יהושע כא/טעמים#כא ד|כא,ד]] (א=הַקֳּהָתִ֑י [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא ה|כא,ה]] (א=קֳהָ֜ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא י|כא,י]] (א=הַקֳּהָתִ֖י [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא כ|כא,כ]] (א=בְּנֵֽי־קֳהָת֙ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא כ|כא,כ]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא כו|כא,כו]] (א=בְּנֵי־קֳהָ֖ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כא/טעמים#כא לד|כא,לד]] (א=אֶֽת־יָקְנֳעָ֖ם [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יהושע כב/טעמים#כב ו|כב,ו]] (א=וַֽיְבָרֲכֵ֖ם); [[יהושע כב/טעמים#כב ז|כב,ז]] (א=וַֽיְבָרֲכֵֽם); [[יהושע כב/טעמים#כב כא|כב,כא]] (א=הַֽמֲנַשֶּׁ֑ה); [[יהושע כב/טעמים#כב לג|כב,לג]] (א=וַיְבָרֲכ֥וּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשופטים}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר שופטים|ספר שופטים]]''' (24 פריטים): [[שופטים ב/טעמים#ג כו|ג,כו]] (א=הִֽתְמַהְמֳהָ֑ם [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[שופטים ה/טעמים#ה ב|ה,ב]] (א=בָּֽרֲכ֖וּ); [[שופטים ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (א=לְחוֹקֲקֵ֣י); [[שופטים ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (א=בָּרֲכ֖וּ); [[שופטים ה/טעמים#ה יא|ה,יא]] (א=מְחַֽצֲצִ֗ים); [[שופטים ה/טעמים#ה יב|ה,יב]] (א=וּֽשֲׁבֵ֥ה); [[שופטים ה/טעמים#ה יד|ה,יד]] (א=מְחֹ֣קֲקִ֔ים); [[שופטים ז/טעמים#ז ו|ז,ו]] (א=הַֽמְלַקֲקִ֤ים); [[שופטים ז/טעמים#ז ז|ז,ז]] (א=הַֽמֲלַֽקֲקִים֙ [{{קו תחתי|שני חטפים}}]);{{הערה|השוו "הַֽמְלַקֲקִ֤ים" בפסוק הקודם; וראו לעיל ב[[#ספר שופטים|רשימת החריגים]] לגבי שתי הגעיות.}} [[שופטים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (א=עֹלֲל֥וֹת); [[שופטים ט/טעמים#ט יג|ט,יג]] (א=הַֽמֲשַׂמֵּ֥חַ); [[שופטים ט/טעמים#ט לז|ט,לז]] (א=מְעוֹנֲנִֽים); [[שופטים ט/טעמים#ט נד|ט,נד]] (א=וּמ֣וֹתֲתֵ֔נִי); [[שופטים ט/טעמים#ט נז|ט,נז]] (א=קִֽלֲלַ֖ת); [[שופטים י/טעמים#י ח|י,ח]] (א=וַיְרֹֽצֲצוּ֙); [[שופטים יג/טעמים#יג כד|יג,כד]] (א=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ); [[שופטים טז/טעמים#טז טז|טז,טז]] (א=וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ); [[שופטים טז/טעמים#טז כד|טז,כד]] (א=וַֽיְהַלֲל֖וּ); [[שופטים כ/טעמים#כ לא|כ,לא]] (א=בַּֽמֲסִלּוֹת֙); [[שופטים כ/טעמים#כ לב|כ,לב]] (א=אֶל־הַֽמֲסִלּֽוֹת); [[שופטים כ/טעמים#כ מה|כ,מה]] (א=וַיְעֹלֲלֻ֙הוּ֙); [[שופטים כ/טעמים#כ מה|כ,מה]] (א=בַּֽמֲסִלּ֔וֹת); [[שופטים כא/טעמים#כא כג|כא,כג]] (א=מִן־הַמְּחֹלֲל֖וֹת). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשמואל}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר שמואל|ספר שמואל]]''' (30 פריטים): [[שמואל א ב/טעמים#ב כה|שמ"א ב,כה]] (א=וּפִֽלֲל֣וֹ); [[שמואל א ג/טעמים#ג יג|שמ"א ג,יג]] (א=כִּֽי־מְקַלֲלִ֤ים); [[שמואל א ד/טעמים#ד יז|שמ"א ד,יז]] (א=הַֽמֲבַשֵּׂ֜ר); [[שמואל א ז/טעמים#ז ג|שמ"א ז,ג]] (א=מִתּוֹכֲכֶ֖ם); [[שמואל א ט/טעמים#ט ו|שמ"א ט,ו]] (א=נֵ֣לֲכָה); [[שמואל א יג/טעמים#יג י|שמ"א יג,י]] (א=לְבָרֲכֽוֹ); [[שמואל א יז/טעמים#יז נא|שמ"א יז,נא]] (א=וַיְמֹ֣תֲתֵ֔הוּ); [[שמואל א יז/טעמים#יז נב|שמ"א יז,נב]] (א=חַֽלֲלֵ֤י); [[שמואל א יח/טעמים#יח כג|שמ"א יח,כג]] (א=הַֽנֲקַלָּ֤ה); [[שמואל א כד/טעמים#כד י|שמ"א כד,י]] (א=לַהֲרָגֲךָ֖); [[שמואל א כה/טעמים#כה ז|שמ"א כה,ז]] (א=גֹזֲזִ֖ים); [[שמואל א כה/טעמים#כה יא|שמ"א כה,יא]] (א=לְגֹזֲזָ֑י); [[שמואל א כה/טעמים#כה כו|שמ"א כה,כו]] (א=וְהַֽמֲבַקְשִׁ֥ים); [[שמואל א כו/טעמים#כו יא|שמ"א כו,יא]] (א=וְנֵלֲכָה־לָּֽנוּ); [[שמואל א ל/טעמים#ל טז|שמ"א ל,טז]] (א=וְחֹ֣גֲגִ֔ים); [[שמואל ב א/טעמים#א ט|שמ"ב א,ט]] (א=וּמֹ֣תֲתֵ֔נִי); [[שמואל ב י/טעמים#י ג|שמ"ב י,ג]] (א=הַֽמֲכַבֵּ֨ד); [[שמואל ב יג/טעמים#יג כג|שמ"ב יג,כג]] (א=גֹֽזֲזִים֙); [[שמואל ב יג/טעמים#יג כה|שמ"ב יג,כה]] (א=וַֽיְבָרֲכֵֽהוּ); [[שמואל ב יד/טעמים#יד י|שמ"ב יד,י]] (א=הַֽמֲדַבֵּ֤ר); [[שמואל ב טו/טעמים#טו ז|שמ"ב טו,ז]] (א=אֵ֣לֲכָה); [[שמואל ב טו/טעמים#טו ז|שמ"ב טז,ז]] (א=בְּקַֽלֲל֑וֹ); [[שמואל ב יט/טעמים#יט ו|שמ"ב יט,ו]] (א=הַֽמֲמַלְּטִ֤ים); [[שמואל ב יט/טעמים#יט מ|שמ"ב יט,מ]] (א=וַיְבָ֣רֲכֵ֔הוּ); [[שמואל ב כ/טעמים#כ יב|שמ"ב כ,יב]] (א=הַֽמֲסִלָּ֑ה); [[שמואל ב כ/טעמים#כ יב|שמ"ב כ,יב]] (א=מִן־הַֽמֲסִלָּ֤ה); [[שמואל ב כ/טעמים#כ יג|שמ"ב כ,יג]] (א=מִן־הַֽמֲסִלָּ֑ה);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.}} [[שמואל ב כ/טעמים#כ טו|שמ"ב כ,טו]] (א=סֹֽלֲלָה֙); [[שמואל ב כא/טעמים#כא ג|שמ"ב כא,ג]] (א=וּבָרֲכ֖וּ); [[שמואל ב כב/טעמים#כב יב|שמ"ב כב,יב]] (א=חַֽשֲׁרַת־מַ֖יִם). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות במלכים}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר מלכים|ספר מלכים]]''' (29 פריטים): [[מלכים א ד/טעמים#ד יב|מל"א ד,יב]] (א=לְיָקְמֳעָֽם [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[מלכים א ו/טעמים#ו לז|מל"א ו,לז]] (א=הָרֲבִיעִ֔ית); [[מלכים א ז/טעמים#ז כד|מל"א ז,כד]] (א=סֹבֲבִ֣ים); [[מלכים א ח/טעמים#ח לה|מל"א ח,לה]] (א=וְהִֽתְפַּלֲל֞וּ); [[מלכים א ח/טעמים#ח מד|מל"א ח,מד]] (א=וְהִתְפַּלֲל֣וּ); [[מלכים א ח/טעמים#ח מח|מל"א ח,מח]] (א=וְהִתְפַּלֲל֣וּ);{{הערה|פריט זה נשמט מרשימת ברויאר בכתר ירושלים.}} [[מלכים א ח/טעמים#ח סו|מל"א ח,סו]] (א=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[מלכים א יג/טעמים#יג ז|מל"א יג,ז]] (א=וּֽסֳעָ֑דָה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[מלכים א יד/טעמים#יד כא|מל"א יד,כא]] (א=וּֽשֲׁבַ֨ע); [[מלכים א יז/טעמים#יז יא|מל"א יז,יא]] (א=לִֽקְִחִי־נָ֥א [{{קו תחתי|'''חטף חיריק'''}}]); [[מלכים א יח/טעמים#יח כח|מל"א יח,כח]] (א=וַיִּתְגֹּֽדֲדוּ֙); [[מלכים א כא/טעמים#כא יט|מל"א כא,יט]] (א=לָקֲק֤וּ); [[מלכים א כא/טעמים#כא כ|מל"א כא,כ]] (א=הַֽמֲצָאתַ֖נִי); [[מלכים ב ב/טעמים#ב א|מל"ב ב,א]] (א=בַּֽסֳעָרָ֖ה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[מלכים ב ב/טעמים#ב יא|מל"ב ב,יא]] (א=בַּֽסֳעָרָ֖ה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[מלכים ב ב/טעמים#ב כד|מל"ב ב,כד]] (א=וַֽיְקַלֲלֵ֖ם); [[מלכים ב ג/טעמים#ג טו|מל"ב ג,טו]] (א=הַֽמֲנַגֵּ֔ן); [[מלכים ב ד/טעמים#ד כט|מל"ב ד,כט]] (א=תְבָרֲכֶ֔נּוּ); [[מלכים ב ו/טעמים#ו ב|מל"ב ו,ב]] (א=נֵלֲכָה־נָּ֣א); [[מלכים ב ו/טעמים#ו כח|מל"ב ו,כח]] (א=וְנֹאכֲלֶ֣נּוּ); [[מלכים ב ו/טעמים#ו כט|מל"ב ו,כט]] (א=וְנֹ֣אכֲלֶ֔נּוּ); [[מלכים ב ו/טעמים#ו לב|מל"ב ו,לב]] (א=בֶּן־הַֽמֲרַצֵּ֤חַ); [[מלכים ב ז/טעמים#ז ח|מל"ב ז,ח]] (א=הַֽמֲצֹרָעִ֨ים); [[מלכים ב ח/טעמים#ח יב|מל"ב ח,יב]] (א=וְעֹלֲלֵיהֶ֣ם); [[מלכים ב ט/טעמים#ט יז|מל"ב ט,יז]] (א=וּֽשֲׁלַ֥ח); [[מלכים ב י/טעמים#י טו|מל"ב י,טו]] (א=וַֽיְבָרֲכֵ֗הוּ); [[מלכים ב י/טעמים#י לג|מל"ב י,לג]] (א=וְהַֽמֲנַשִּׁ֑י); [[מלכים ב יב/טעמים#יב יב|מל"ב יב,יב]] (א=הַֽמֲתֻכָּ֔ן); [[מלכים ב יט/טעמים#יט טז|מל"ב יט,טז]] (א=וּֽשֲׁמָ֔ע). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בישעיהו}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר ישעיהו|ספר ישעיהו]]''' (53 פריטים): [[ישעיהו א/טעמים#א כג|א,כג]] (א=סוֹרֲרִ֗ים); [[ישעיהו א/טעמים#א ל|א,ל]] (א=וּֽכֲגַנָּ֔ה); [[ישעיהו ב/טעמים#ב ו|ב,ו]] (א=וְעֹנֲנִ֖ים); [[ישעיהו י/טעמים#י א|י,א]] (א=הַחֹֽקֲקִ֖ים); [[ישעיהו י/טעמים#י לא|י,לא]] (א=נָֽדֲדָ֖ה); [[ישעיהו יא/טעמים#יא יג|יא,יג]] (א=וְצֹרֲרֵ֥י); [[ישעיהו יז/טעמים#יז יד|יז,יד]] (א=לְבֹזֲזֵֽינוּ); [[ישעיהו יט/טעמים#יט ו|יט,ו]] (א=דָּלֲל֥וּ); [[ישעיהו יט/טעמים#יט כה|יט,כה]] (א=בֵּרֲכ֛וֹ);{{הערה|בטעות "יט,כו" ברשימת ברויאר בסוף תנ"ך כתר ירושלים.}} [[ישעיהו כא/טעמים#כא ו|כא,ו]] (א=הַֽמֲצַפֶּ֔ה); [[ישעיהו כב/טעמים#כב ג|כב,ג]] (א=נָֽדֲדוּ־יַ֖חַד); [[ישעיהו כב/טעמים#כב טז|כב,טז]] (א=חֹקֲקִ֥י); [[ישעיהו כג/טעמים#כג יג|כג,יג]] (א=עֽוֹרֲרוּ֙); [[ישעיהו כד/טעמים#כד יט|כד,יט]] (א=הִֽתְפּוֹרֲרָה֙); [[ישעיהו כד/טעמים#כד יט|כד,יט]] (א=הִֽתְמוֹטֲטָ֖ה); [[ישעיהו כד/טעמים#כד כ|כד,כ]] (א=וְהִֽתְנוֹדֲדָ֖ה); [[ישעיהו כו/טעמים#כו כ|כו,כ]] (א=וּֽסֲגֹ֥ר); [[ישעיהו כז/טעמים#כז ח|כז,ח]] (א=בְּסַאסֳּאָ֖ה [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[ישעיהו ל/טעמים#ל א|ל,א]] (א=סֽוֹרֲרִים֙); [[ישעיהו לא/טעמים#לא ח|לא,ח]] (א=תֹּאכֲלֶ֑נּוּ); [[ישעיהו לג/טעמים#לג ג|לג,ג]] (א=נָדֲד֖וּ); [[ישעיהו לג/טעמים#לג כב|לג,כב]] (א=מְחֹקֲקֵ֑נוּ); [[ישעיהו לג/טעמים#לג כג|לג,כג]] (א=בָּ֥זֲזוּ); [[ישעיהו לד/טעמים#לד טז|לד,טז]] (א=וּֽקֲרָ֔אוּ); [[ישעיהו לז/טעמים#לז יז|לז,יז]] (א=וּֽשֲׁמָ֔ע); [[ישעיהו לז/טעמים#לז לג|לז,לג]] (א=סֹלֲלָֽה); [[ישעיהו לח/טעמים#לח יח|לח,יח]] (א=יְהַלֲלֶ֑ךָּ); [[ישעיהו מ/טעמים#מ ד|מ,ד]] (א=וְהָרֲכָסִ֖ים); [[ישעיהו מ/טעמים#מ כ|מ,כ]] (א=הַֽמֲסֻכָּ֣ן); [[ישעיהו מב/טעמים#מב כד|מב,כד]] (א=לְבֹזֲזִ֖ים); [[ישעיהו מה/טעמים#מה יד|מה,יד]] (א=וּֽסֲחַר־כּוּשׁ֮); [[ישעיהו מה/טעמים#מה יח|מה,יח]] (א=כֽוֹנֲנָ֔הּ); [[ישעיהו מה/טעמים#מה כ|מה,כ]] (א=וּמִֽתְפַּלֲלִ֔ים); [[ישעיהו מז/טעמים#מז י|מז,י]] (א=שׁוֹבֲבָ֑תֶךְ); [[ישעיהו מח/טעמים#מח יד|מח,יד]] (א=וּֽשֲׁמָ֔עוּ); [[ישעיהו מח/טעמים#מח יז|מח,יז]] (א=מַדְרִֽיכֲךָ֖); [[ישעיהו נא/טעמים#נא ב|נא,ב]] (א=וַאֲבָרֲכֵ֖הוּ); [[ישעיהו נא/טעמים#נא יז|נא,יז]] (א=הִתְעוֹרֲרִ֣י [1]); [[ישעיהו נא/טעמים#נא יז|נא,יז]] (א=הִֽתְעוֹרֲרִ֗י [2]); [[ישעיהו נא/טעמים#נא כ|נא,כ]] (א=הַֽמֲלֵאִ֥ים); [[ישעיהו נב/טעמים#נב ו|נב,ו]] (א=הַֽמֲדַבֵּ֖ר); [[ישעיהו נג/טעמים#נג ז|נג,ז]] (א=גֹזֲזֶ֖יהָ); [[ישעיהו נז/טעמים#נז ג|נז,ג]] (א=עֹנֲנָ֑ה); [[ישעיהו נז/טעמים#נז כ|נז,כ]] (א=וְהָרֲשָׁעִ֖ים); [[ישעיהו נח/טעמים#נח ט|נח,ט]] (א=מִתּֽוֹכֲךָ֙); [[ישעיהו נט/טעמים#נט י|נט,י]] (א=נְגַשֲׁשָׁ֤ה); [[ישעיהו נט/טעמים#נט יט|נט,יט]] (א=נֹ֥סֲסָה); [[ישעיהו סב/טעמים#סב ט|סב,ט]] (א=וְהִֽלֲל֖וּ); [[ישעיהו סב/טעמים#סב י|סב,י]] (א=הַֽמֲסִלָּה֙); [[ישעיהו סג/טעמים#סג יח|סג,יח]] (א=בּוֹסֲס֖וּ); [[ישעיהו סד/טעמים#סד י|סד,י]] (א=הִֽלֲל֙וּךָ֙); [[ישעיהו סה/טעמים#סה יא|סה,יא]] (א=וְהַֽמֲמַלְאִ֖ים); [[ישעיהו סו/טעמים#סו טז|סו,טז]] (א=חַֽלֲלֵ֥י). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בירמיהו}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר ירמיהו|ספר ירמיהו]]''' (37 פריטים):{{הערה|1=רשימה זו אינה כוללת את הפריט [[ירמיהו מח/טעמים#מח לב|מח,לב]] (א=מִבֲּכִ֨י), המובא ברשימות ברויאר. נראה יותר שבכתר יש כאן שווא בלבד ("מִבְּכִ֨י"), או שהקו של הפתח נמחק; וכך הכריעו גם ב[https://www.mgketer.org/mikra/13/48/1/mg/106 מג"ה].}} [[ירמיהו ג/טעמים#ג כה|ג,כה]] (א=וּֽתֲכַסֵּנוּ֮); [[ירמיהו ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א=מִֽסֻּבֲּכ֔וֹ); [[ירמיהו ה/טעמים#ה א|ה,א]] (א=שׁוֹטֲט֞וּ); [[ירמיהו ה/טעמים#ה ה|ה,ה]] (א=אֵֽלֲכָה־לִּ֤י); [[ירמיהו ו/טעמים#ו ו|ו,ו]] (א=סֹֽלֲלָ֑ה); [[ירמיהו ו/טעמים#ו ט|ו,ט]] (א=יְעוֹלֲל֥וּ); [[ירמיהו ו/טעמים#ו כח|ו,כח]] (א=סוֹרֲרִ֔ים); [[ירמיהו ז/טעמים#ז יא|ז,יא]] (א=הַֽמֳעָרַ֣ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[ירמיהו ח/טעמים#ח ה|ח,ה]] (א=שׁוֹבֲבָ֜ה); [[ירמיהו ח/טעמים#ח כג|ח,כג]] (א=חַֽלֲלֵ֥י); [[ירמיהו ט/טעמים#ט ט|ט,ט]] (א=נָדֲד֖וּ); [[ירמיהו ט/טעמים#ט טז|ט,טז]] (א=לַמְקוֹנֲנ֖וֹת); [[ירמיהו יא/טעמים#יא טו|יא,טו]] (א=הַֽמֲזִמָּ֙תָה֙); [[ירמיהו יא/טעמים#יא כא|יא,כא]] (א=הַֽמֲבַקְשִׁ֥ים); [[ירמיהו יב/טעמים#יב י|יב,י]] (א=בֹּסֲס֖וּ); [[ירמיהו יב/טעמים#יב יב|יב,יב]] (א=שֹֽׁדֲדִ֔ים); [[ירמיהו כ/טעמים#כ יז|כ,יז]] (א=לֹא־מוֹתֲתַ֖נִי); [[ירמיהו כב/טעמים#כב טו|כב,טו]] (א=הֲתִֽמֲלֹ֔ךְ); [[ירמיהו כב/טעמים#כב כ|כב,כ]] (א=וּֽצֳעָ֔קִי [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[ירמיהו כב/טעמים#כב כח|כב,כח]] (א=הֽוּטֲלוּ֙); [[ירמיהו כה/טעמים#כה לג|כה,לג]] (א=חַֽלֲלֵ֤י); [[ירמיהו כה/טעמים#כה לו|כה,לו]] (א=וִֽילֲלַ֖ת); [[ירמיהו לא/טעמים#לא לב|לא,לב]] (ל=אֶכְתֲּבֶ֑נָּה);{{הערה|1=בן־נפתלי,'''ל''',ב1=אֶכְתֲּבֶ֑נָּה (חטף פתח); בן־אשר,מ"ש,דפוסים=אֶכְתֳּבֶ֑נָּה (חטף קמץ); ק=אֶכְתְּבֶ֑נָּה (שווא). הפריט אינו מופיע בספר החילופים מהדורת ליפשיץ; החילוף מוזכר ברד"ק, ודבריו הובאו במ"ש.}} [[ירמיהו לב/טעמים#לב ט|לב,ט]] (ל=וָֽאֶשְׁקֲלָה־לּוֹ֙); [[ירמיהו לג/טעמים#לג י|לג,י]] (א=הַֽנֲשַׁמּ֗וֹת); [[ירמיהו מ/טעמים#מ טו|מ,טו]] (א=אֵ֤לֲכָה); [[ירמיהו מא/טעמים#מא ה|מא,ה]] (א=וּמִתְגֹּֽדֲדִ֑ים); [[ירמיהו מד/טעמים#מד ט|מד,ט]] (א=הַֽשֲׁכַחְתֶּם֩); [[ירמיהו מו/טעמים#מו ט|מו,ט]] (א=וְהִתְהֹלֲל֣וּ); [[ירמיהו מח/טעמים#מח כ|מח,כ]] (א-קרי=וּֽזֳעָ֑קוּ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[ירמיהו מט/טעמים#מט ד|מט,ד]] (א=מַה־תִּתְהַֽלֲלִי֙); [[ירמיהו נ/טעמים#נ ו|נ,ו]] (א-קרי=שׁוֹבֲב֑וּם); [[ירמיהו נ/טעמים#נ י|נ,י]] (א=כָּל־שֹׁלֲלֶ֥יהָ); [[ירמיהו נא/טעמים#נא ב|נא,ב]] (א=וִיבֹקֲק֖וּ);{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} [[ירמיהו נא/טעמים#נא ז|נא,ז]] (א=יִתְהֹלֲל֥וּ); [[ירמיהו נא/טעמים#נא מט|נא,מט2]] (א=חַֽלֲלֵ֥י); [[ירמיהו נא/טעמים#נא נג|נא,נג]] (א=שֹׁדֲדִ֛ים). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות ביחזקאל}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר יחזקאל|ספר יחזקאל]]''' (55 פריטים): [[יחזקאל א/טעמים#א ז|א,ז]] (א=וְנֹ֣צֲצִ֔ים); [[יחזקאל ג/טעמים#ג יח|ג,יח]] (א=הָרֲשָׁעָ֖ה); [[יחזקאל ג/טעמים#ג יט|ג,יט]] (א=הָרֲשָׁעָ֑ה); [[יחזקאל ד/טעמים#ד ב|ד,ב]] (א=סֹלֲלָ֑ה); [[יחזקאל ד/טעמים#ד ט|ד,ט]] (א=תֹּאכֲלֶֽנּוּ); [[יחזקאל ד/טעמים#ד י|ד,י]] (א=תֹּאכֲלֶ֔נּוּ [1]); [[יחזקאל ד/טעמים#ד ט|ד,י]] (א=תֹּאכֲלֶֽנּוּ [2]); [[יחזקאל ד/טעמים#ד יב|ד,יב]] (א=תֹּאכֲלֶ֑נָּה); [[יחזקאל ד/טעמים#ד יב|ד,יב]] (א=בְּגֶֽלֲלֵי֙); [[יחזקאל ד/טעמים#ד טו|ד,טו]] (א=גֶּֽלֲלֵ֣י); [[יחזקאל ו/טעמים#ו ז|ו,ז]] (א=בְּתוֹכֲכֶ֑ם); [[יחזקאל ז/טעמים#ז טו|ז,טו]] (א=יֹאכֲלֶֽנּוּ); [[יחזקאל ט/טעמים#ט ח|ט,ח]] (א=וְנֵֽאשֲׁאַ֖ר); [[יחזקאל יג/טעמים#יג כ|יג,כ]] (א=מְצֹדֲד֨וֹת [1]); [[יחזקאל יג/טעמים#יג כ|יג,כ]] (א=מְצֹדֲד֥וֹת [2]); [[יחזקאל טז/טעמים#טז נא|טז,נא]] (וַתְּצַדֲּקִי֙); [[יחזקאל יז/טעמים#יז יז|יז,יז]] (ל=סֹלֲלָ֖ה); [[יחזקאל כא/טעמים#כא כז|כא,כז]] (א=סֹלֲלָ֖ה); [[יחזקאל כו/טעמים#כו ח|כו,ח]] (א=סֹֽלֲלָ֔ה); [[יחזקאל כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (א=וְשָׁלֲל֣וּ); [[יחזקאל כו/טעמים#כו יב|כו,יב]] (א=וּבָֽזֲזוּ֙); [[יחזקאל כו/טעמים#כו טז|כו,טז]] (א=וְשָׁמֲמ֖וּ); [[יחזקאל כו/טעמים#כו כא|כו,כא]] (א=וּֽתֲבֻקְשִׁ֗י); [[יחזקאל כז/טעמים#כז ד|כז,ד]] (א=כָּלֲל֖וּ); [[יחזקאל כז/טעמים#כז כז|כז,כז]] (א=וּבְכׇל־קֳהָלֵךְ֙ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יחזקאל כז/טעמים#כז לב|כז,לב]] (א=וְקוֹנֲנ֖וּ); [[יחזקאל כז/טעמים#כז לד|כז,לד]] (א=וְכׇל־קֳהָלֵ֖ךְ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יחזקאל כז/טעמים#כז לה|כז,לה]] (א=שָׁמֲמ֖וּ); [[יחזקאל כח/טעמים#כח ט|כח,ט]] (א=מְחַלֲלֶֽיךָ); [[יחזקאל כח/טעמים#כח טז|כח,טז]] (א=תוֹכֲךָ֛); [[יחזקאל כח/טעמים#כח יח|כח,יח]] (א=מִתּֽוֹכֲךָ֙); [[יחזקאל כח/טעמים#כח יט|כח,יט]] (א=שָׁמֲמ֖וּ); [[יחזקאל לא/טעמים#לא ד|לא,ד]] (א=רֹמֲמָ֑תְהוּ); [[יחזקאל לא/טעמים#לא ו|לא,ו]] (א=קִֽנֲנוּ֙); [[יחזקאל לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=בְּעוֹפֲפִ֥י); [[יחזקאל לב/טעמים#לב יב|לב,יב]] (א=וְשָֽׁדֲדוּ֙); [[יחזקאל לב/טעמים#לב טז|לב,טז]] (א=וְק֣וֹנֲנ֔וּהָ); [[יחזקאל לב/טעמים#לב כב|לב,כב]] (א=וְכָל־קֳהָלָ֔הּ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[יחזקאל לג/טעמים#לג כח|לג,כח]] (א=וְשָׁ֥מֲמ֛וּ); [[יחזקאל לה/טעמים#לה ו|לה,ו]] (א=יִרְדֲּפֶ֑ךָ [1]); [[יחזקאל לה/טעמים#לה ו|לה,ו]] (א=יִרְדֲּפֶֽךָ [2]); [[יחזקאל לה/טעמים#לה ז|לה,ז]] (א=לְשִֽׁמֲמָ֖ה); [[יחזקאל לה/טעמים#לה ט|לה,ט]] (א=שִֽׁמֲמ֤וֹת); [[יחזקאל לה/טעמים#לה יא|לה,יא]] (א=אֶשְׁפֲּטֶֽךָ); [[יחזקאל לו/טעמים#לו ד|לו,ד]] (א=הַשֹּֽׁמֲמוֹת֙); [[יחזקאל לו/טעמים#לו לה|לו,לה]] (א=וְהַֽנֲשַׁמּ֥וֹת); [[יחזקאל לט/טעמים#לט י|לט,י]] (א=וְשָׁלֲל֣וּ); [[יחזקאל לט/טעמים#לט י|לט,י]] (א=אֶת־שֹׁלֲלֵיהֶ֗ם); [[יחזקאל לט/טעמים#לט י|לט,י]] (א=וּבָֽזֲזוּ֙); [[יחזקאל לט/טעמים#לט י|לט,י]] (א=אֶת־בֹּ֣זֲזֵיהֶ֔ם); [[יחזקאל לט/טעמים#לט כז|לט,כז]] (א=בְּשׁוֹבֲבִ֤י); [[יחזקאל מ/טעמים#מ מג|מ,מג]] (א=וְהַֽשֲׁפַתַּ֗יִם); [[יחזקאל מג/טעמים#מג י|מג,י]] (א=וּמָדֲד֖וּ); [[יחזקאל מז/טעמים#מז כב|מז,כב]] (א=בְּתוֹכֲכֶ֔ם [1]); [[יחזקאל מח/טעמים#מח יא|מח,יא]] (א=הַֽמֲקֻדָּשׁ֙). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בתרי עשר}}'''[[מקרא על פי המסורה/נביאים#ספר תרי עשר|ספר תרי עשר]]''' (25 פריטים): [[הושע ז/טעמים#ז ה|הושע ז,ה]] (א=אֶת־לֹצֲצִֽים); [[הושע ז/טעמים#ז יג|הושע ז,יג]] (א=כִּֽי־נָדֲד֣וּ); [[הושע ט/טעמים#ט טו|הושע ט,טו]] (א=סֹרֲרִֽים); [[הושע ט/טעמים#ט יז|הושע ט,יז]] (א=נֹדֲדִ֖ים); [[יואל ג/טעמים#ג ג|יואל ג,ג]] (א=וְתִֽימֲר֖וֹת); [[עמוס ב/טעמים#ב יג|עמוס ב,יג]] (א=הַֽמֲלֵאָ֥ה); [[עמוס ד/טעמים#ד א|עמוס ד,א]] (א=הָרֹצֲצ֖וֹת); [[עמוס ה/טעמים#ה יב|עמוס ה,יב]] (א=צֹרֲרֵ֤י); [[עמוס ו/טעמים#ו ג|עמוס ו,ג]] (א=הַֽמֲנַדִּ֖ים); [[עמוס ח/טעמים#ח ח|עמוס ח,ח]] (א-כתיב=וְנִשְׁקֳהָ֖ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[מיכה ג/טעמים#ג ט|מיכה ג,ט]] (ל=הַֽמֲתַעֲבִ֣ים); [[מיכה ה/טעמים#ה יא|מיכה ה,יא]] (א=וּֽמְעוֹנֲנִ֖ים); [[מיכה ו/טעמים#ו ז|מיכה ו,ז]] (א=בְּרִֽבֲב֖וֹת); [[מיכה ז/טעמים#ז א|מיכה ז,א]] (א=אַ֣לֲלַי); [[מיכה ז/טעמים#ז א|מיכה ז,א]] (א=כְּעֹלֲלֹ֖ת); [[נחום ב/טעמים#ב ג|נחום ב,ג]] (א=בֹּֽקֲקִ֔ים); [[נחום ב/טעמים#ב ה|נחום ב,ה]] (א=יִתְהוֹלֲל֣וּ); [[נחום ב/טעמים#ב ח|נחום ב,ח]] (א=מְתֹפֲפֹ֖ת); [[חבקוק ג/טעמים#ג ו|חבקוק ג,ו]] (א=וַיִּתְפֹּֽצֲצוּ֙); [[חבקוק ג/טעמים#ג טז|חבקוק ג,טז]] (א=צָלֲל֣וּ); [[צפניה א/טעמים#א ט|צפניה א,ט]] (א=הַֽמֲמַלְאִ֛ים); [[צפניה ב/טעמים#ב א|צפניה ב,א]] (א=הִֽתְקוֹשֲׁשׁ֖וּ); [[צפניה ב/טעמים#ב יב|צפניה ב,יב]] (א=חַֽלֲלֵ֥י); [[זכריה ד/טעמים#ד יב|זכריה ד,יב]] (ל=שִׁבֲּלֵ֣י); [[זכריה יא/טעמים#יא ג|זכריה יא,ג]] (א=יִֽלֲלַ֣ת). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות במשלי}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר תהלים|ספר תהלים]]''' (171 פריטים): [[תהלים ה/טעמים#ה ו|ה,ו]] (א=ה֭וֹלֲלִים); [[תהלים ה/טעמים#ה ט|ה,ט]] (א=שׁוֹרֲרָ֑י); [[תהלים ו/טעמים#ו ח|ו,ח]] (א=עָשֲׁשָׁ֣ה); [[תהלים ו/טעמים#ו ח|ו,ח]] (א=בְּכׇל־צוֹרֲרָֽי); [[תהלים ז/טעמים#ז ה|ז,ה]] (א=צֽוֹרֲרִ֣י); [[תהלים ז/טעמים#ז ז|ז,ז]] (א=צוֹרֲרָ֑י); [[תהלים ז/טעמים#ז ח|ז,ח]] (א=תְּסֽוֹבֲבֶ֑ךָּ); [[תהלים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א=עוֹלֲלִ֨ים ׀); [[תהלים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א=צוֹרֲרֶ֑יךָ); [[תהלים ט/טעמים#ט יד|ט,יד]] (א=חָֽנֲנֵ֬נִי); [[תהלים ט/טעמים#ט יד|ט,יד]] (א=מְ֝רוֹמֲמִ֗י); [[תהלים י/טעמים#י ה|י,ה]] (א=כׇּל־צ֝וֹרֲרָ֗יו); [[תהלים יא/טעמים#יא ב|יא,ב]] (א=כּוֹנֲנ֣וּ); [[תהלים יב/טעמים#יב ז|יב,ז]] (א=אִ֥מֲר֣וֹת); [[תהלים יד/טעמים#יד א|יד,א]] (א=הִֽשְִׁחִ֗יתוּ [{{קו תחתי|'''חטף חיריק'''}}]); [[תהלים יד/טעמים#יד א|יד,א]] (א=הִֽתְִעִ֥יבוּ [{{קו תחתי|'''חטף חיריק'''}}]); [[תהלים יז/טעמים#יז יד|יז,יד]] (ש1=מִ֥מֲתִֽים־יָדְךָ֨ ׀); [[תהלים יח/טעמים#יח ז|יח,ז]] (ל=אֶ֥קֲרָ֣א); [[תהלים כו/טעמים#כו ו|כו,ו]] (א=וַאֲסֹבֲבָ֖ה); [[תהלים כז/טעמים#כז ה|כז,ה]] (א=יְרוֹמֲמֵֽנִּי); [[תהלים כז/טעמים#כז יא|כז,יא]] (א=שֽׁוֹרֲרָֽי); [[תהלים לא/טעמים#לא י|לא,י]] (א=עָשֲׁשָׁ֖ה); [[תהלים לא/טעמים#לא יב|לא,יב]] לא,יב (א=מִכׇּל־צֹרֲרַ֨י); [[תהלים לא/טעמים#לא יב|לא,יב]] לא,יב (א=וְלִ֥שֲׁכֵנַ֨י ׀); [[תהלים לא/טעמים#לא יב|לא,יב]] לא,יב (א=נָדֲד֥וּ); [[תהלים לב/טעמים#לב ז|לב,ז]] (א=תְּס֖וֹבֲבֵ֣נִי); [[תהלים לב/טעמים#לב י|לב,י]] (א=יְסוֹבֲבֶֽנּוּ); [[תהלים לד/טעמים#לד א|לד,א]] (א=וַ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ); [[תהלים לד/טעמים#לד ב|לד,ב]] (א=אֲבָרֲכָ֣ה); [[תהלים לד/טעמים#לד ד|לד,ד]] (א=וּנְרוֹמֲמָ֖ה); [[תהלים לה/טעמים#לה יח|לה,יח]] (א=אֲהַלֲלֶֽךָּ); [[תהלים לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (א?=<שִׁ֥מֳעָֽה{{מ:מקף אפור}}תְפִלָּתִ֨י ׀> [{{קו תחתי|חטף קמץ}}] או <שִׁ֥מֲעָֽה{{מ:מקף אפור}}תְפִלָּתִ֨י ׀> בחטף קמץ); [[תהלים מ/טעמים#מ יג|מ,יג]] (א=אָפֲפֽוּ־עָלַ֨י); [[תהלים מב/טעמים#מב יא|מב,יא]] (א=צוֹרֲרָ֑י);{{הערה|שם=חסר אצל ברויאר}} [[תהלים נג/טעמים#נג,ב|נג,ב]] (א=הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ [{{קו תחתי|'''חטף חיריק'''}}]); [[תהלים נג/טעמים#נג,ב|נג,ב]] (א=וְהִֽתְִעִ֥יבוּ [{{קו תחתי|'''חטף חיריק'''}}]); [[תהלים נה/טעמים#נה,יא|נה,יא]] (א=יְסוֹבֲבֻ֥הָ); [[תהלים נה/טעמים#נה,כב|נה,כב]] (א=וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ); [[תהלים נו/טעמים#נו ג|נו,ג]] (א=שׁ֭וֹרֲרַי); [[תהלים נט/טעמים#נט ז|נט,ז]] (א=וִיס֥וֹבֲבוּ); [[תהלים נט/טעמים#נט טו|נט,טו]] (א=וִיס֥וֹבֲבוּ); [[תהלים ס/טעמים#ס ט|ס,ט]] (א=מְחֹֽקֲקִֽי); [[תהלים סב/טעמים#סב ד|סב,ד]] (א=תְּה֥וֹתֲת֣וּ); [[תהלים סב/טעמים#סב ה|סב,ה]] (א=יְקַֽלֲלוּ־סֶֽלָה); [[תהלים סד/טעמים#סד ט|סד,ט]] (א=יִ֝תְנֹדֲד֗וּ); [[תהלים סד/טעמים#סד יא|סד,יא]] (א=וְ֝יִתְהַלֲל֗וּ); [[תהלים סה/טעמים#סה ה|סה,ה]] (א=תִּ֥בֲחַ֣ר); [[תהלים סה/טעמים#סה י|סה,י]] (א=וַתְּשֹׁ{{גלגל}}קֲקֶ֡הָ); [[תהלים סה/טעמים#סה יא|סה,יא]] (א=תְּ֝מֹגֲגֶ֗נָּה); [[תהלים סו/טעמים#סו ז|סו,ז]] (א=הַסּוֹרֲרִ֓ים ׀); [[תהלים סו/טעמים#סו ח|סו,ח]] (א=בָּרֲכ֖וּ); [[תהלים סו/טעמים#סו יב|סו,יב]] (א=לָרֲוָיָֽה); [[תהלים סז/טעמים#סז ב|סז,ב]] (א=וִיבָרֲכֵ֑נוּ); [[תהלים סז/טעמים#סז ז|סז,ז]] (א=יְ֝בָרֲכֵ֗נוּ); [[תהלים סז/טעמים#סז ח|סז,ח]] (א=יְבָרֲכֵ֥נוּ); [[תהלים סח/טעמים#סח ז|סח,ז]] (א=ס֝וֹרֲרִ֗ים); [[תהלים סח/טעמים#סח יט|סח,יט]] (א=ס֝וֹרֲרִ֗ים); [[תהלים סח/טעמים#סח כד|סח,כד]] (א=תִּ֥מֲחַ֥ץ); [[תהלים סח/טעמים#סח כז|סח,כז]] (א=בָּרֲכ֣וּ); [[תהלים סט/טעמים#סט כ|סט,כ]] (א=כׇּל־צוֹרֲרָֽי); [[תהלים סט/טעמים#סט לא|סט,לא]] (א=אֲהַלֲלָ֣ה); [[תהלים סט/טעמים#סט לה|סט,לה]] (א=יְֽ֭הַלֲלוּהוּ); [[תהלים עב/טעמים#עב טו|עב,טו]] (א=יְבָרֲכֶֽנְהוּ); [[תהלים עג/טעמים#עג ג|עג,ג]] (א=בַּהוֹלֲלִ֑ים); [[תהלים עג/טעמים#עג כח|עג,כח]] (א=קִ֥רֲבַ֥ת); [[תהלים עד/טעמים#עד ד|עד,ד]] (א=צֹ֭רֲרֶיךָ); [[תהלים עד/טעמים#עד ה|עד,ה]] (א=בִּסֲבָךְ־עֵ֝ץ); [[תהלים עד/טעמים#עד כא|עד,כא]] (א=יְֽהַלֲל֥וּ); [[תהלים עד/טעמים#עד כג|עד,כג]] (א=צֹרֲרֶ֑יךָ); [[תהלים עה/טעמים#עה ה|עה,ה]] (א=לַ֭הוֹלֲלִים); [[תהלים עו/טעמים#עו ו|עו,ו]] (א=אֶשְׁתּֽוֹלֲל֨וּ |);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר, אולי בגלל שהמקום מטושטש.}} [[תהלים עו/טעמים#עו יב|עו,יב]] (א=נִ֥דֲר֣וּ); [[תהלים פ/טעמים#פ ג|פ,ג]] (א=עוֹרֲרָ֥ה); [[תהלים פ/טעמים#פ יא|פ,יא]] (א=אַֽרֲזֵי); [[תהלים פג/טעמים#פג יג|פג,יג]] (נִ֣ירֲשָׁה); [[תהלים פד/טעמים#פד ה|פד,ה]] (יְֽהַלֲל֥וּךָ); [[תהלים פז/טעמים#פז ה|פז,ה]] (א=וּ֥לֲצִיּ֨וֹן ׀); [[תהלים פז/טעמים#פז ז|פז,ז]] (א=כְּחֹלֲלִ֑ים); [[תהלים צ/טעמים#צ יז|צ,יז]] (א=כּוֹנֲנָ֥ה); [[תהלים צ/טעמים#צ יז|צ,יז]] (א=כּוֹנֲנֵֽהוּ); [[תהלים צד/טעמים#צד י|צד,י]] (א=הַֽמֲלַמֵּ֖ד); [[תהלים צו/טעמים#צו ב|צו,ב]] (א=בָּרֲכ֣וּ); [[תהלים צז/טעמים#צז ז|צז,ז]] (א=הַמִּֽתְהַלֲלִ֥ים); [[תהלים צט/טעמים#צט ה|צט,ה]] (א=רוֹמֲמ֡וּ); [[תהלים צט/טעמים#צט ט|צט,ט]] (א=רוֹמֲמ֡וּ); [[תהלים ק/טעמים#ק ד|ק,ד]] (א=בָּרֲכ֥וּ); [[תהלים קג/טעמים#קג א|קג,א]] (א=בָּרֲכִ֣י); [[תהלים קג/טעמים#קג ב|קג,ב]] (א=בָּרֲכִ֣י); [[תהלים קג/טעמים#קג כ|קג,כ]] (א=בָּרֲכ֥וּ); [[תהלים קג/טעמים#קג כא|קג,כא]] (א=בָּרֲכ֣וּ); [[תהלים קג/טעמים#קג כב|קג,כב]] (א=בָּרֲכ֤וּ); [[תהלים קג/טעמים#קג כב|קג,כב]] (א=בָּרֲכִ֥י); [[תהלים קד/טעמים#קד א|קד,א]] (א=בָּרֲכִ֥י); [[תהלים קד/טעמים#קד ג|קד,ג]] (א=הַ֥מֲקָרֶ֥ה); [[תהלים קד/טעמים#קד ג|קד,ג]] (א=הַֽ֝מֲהַלֵּ֗ךְ); [[תהלים קד/טעמים#קד י|קד,י]] (א=הַֽמֲשַׁלֵּ֣חַ); [[תהלים קד/טעמים#קד יח|קד,יח]] (א=לַֽשֲׁפַנִּֽים); [[תהלים קד/טעמים#קד לה|קד,לה]] (א=בָּרֲכִ֣י); [[תהלים קד/טעמים#קד לה|קד,לה]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קה/טעמים#קה ג|קה,ג]] (א=הִֽ֭תְהַלֲלוּ); [[תהלים קה/טעמים#קה מה|קה,מה]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קו/טעמים#קו א|קו,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קז/טעמים#קז לו|קז,לו]] (א=וַ֝יְכוֹנֲנ֗וּ); [[תהלים קז/טעמים#קז לח|קז,לח]] (א=וַיְבָרֲכֵ֣ם); [[תהלים קז/טעמים#קז מג|קז,מג]] (א=וְ֝יִתְבּוֹנֲנ֗וּ); [[תהלים קח/טעמים#קח ט|קח,ט]] (א=מְחֹקֲקִֽי); [[תהלים קט/טעמים#קט כח|קט,כח]] (א=יְקַֽלֲלוּ־הֵמָּה֮); [[תהלים קט/טעמים#קט ל|קט,ל]] (א=אֲהַלֲלֶֽנּוּ); [[תהלים קיא/טעמים#קיא א|קיא,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קיב/טעמים#קיב א|קיב,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קיג/טעמים#קיג א|קיג,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קיג/טעמים#קיג א|קיג,א]] (א=הַ֭לֲלוּ); [[תהלים קיג/טעמים#קיג א|קיג,א]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּ); [[תהלים קיג/טעמים#קיג ט|קיג,ט]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קטו/טעמים#קטו יח|קטו,יח]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קיח/טעמים#קיח כח|קיח,כח]] (א=אֲרוֹמֲמֶֽךָּ); [[תהלים קיט/טעמים#קיט קטו|קיט,קטו]] (א=וְ֝אֶצֲּרָ֗ה); [[תהלים קיט/טעמים#קיט קעה|קיט,קעה]] (א=וּֽתְהַלֲלֶ֑ךָּ); [[תהלים קלד/טעמים#קלד א|קלד,א]] (א=בָּרֲכ֣וּ); [[תהלים קלד/טעמים#קלד ב|קלד,ב]] (א=וּ֝בָרֲכ֗וּ); [[תהלים קלה/טעמים#קלה א|קלה,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קלה/טעמים#קלה א|קלה,א]] (א=הַֽ֭לֲלוּ [1]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה א|קלה,א]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּ [2]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה ג|קלה,ג]] (א=הַֽלֲלוּ־יָ֭הּ); [[תהלים קלה/טעמים#קלה יט|קלה,יט]] (בָּרֲכ֣וּ [1]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה יט|קלה,יט]] (בָּרֲכ֥וּ [2]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה כ|קלה,כ]] (בָּרֲכ֣וּ [1]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה כ|קלה,כ]] (בָּרֲכ֥וּ [2]); [[תהלים קלה/טעמים#קלה כא|קלה,כא]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קלט/טעמים#קלט כא|קלט,כא]] (א=וּ֝בִתְקוֹמֲמֶ֗יךָ); [[תהלים קמ/טעמים#קמ ד|קמ,ד]] (א=שָׁ֥נֲנ֣וּ); [[תהלים קמג/טעמים#קמג יב|קמג,יב]] (א=כׇּל־צֹרֲרֵ֣י); [[תהלים קמד/טעמים#קמד א|קמד,א]] (א=הַֽמֲלַמֵּ֣ד); [[תהלים קמה/טעמים#קמה א|קמה,א]] (א=וַאֲבָרֲכָ֥ה); [[תהלים קמה/טעמים#קמה ב|קמה,ב]] (א=אֲבָרֲכֶ֑ךָּ [1]); [[תהלים קמה/טעמים#קמה ב|קמה,ב]] (וַאֲהַלֲלָ֥ה [2]); [[תהלים קמה/טעמים#קמה י|קמה,י]] (א=יְבָרֲכֽוּכָה); [[תהלים קמו/טעמים#קמו א|קמו,א]] (א=הַֽלֲלוּ־יָ֡הּ); [[תהלים קמו/טעמים#קמו א|קמו,א]] (א=הַֽלֲלִ֥י); [[תהלים קמו/טעמים#קמו ב|קמו,ב]] (א=אֲהַלֲלָ֣ה); [[תהלים קמו/טעמים#קמו י|קמו,י]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קמז/טעמים#קמז א|קמז,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קמז/טעמים#קמז ח|קמז,ח]] (א=הַֽמֲכַסֶּ֬ה); [[תהלים קמז/טעמים#קמז יב|קמז,יב]] (א=הַֽלֲלִ֖י); [[תהלים קמז/טעמים#קמז כ|קמז,כ]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח א|קמח,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קמח/טעמים#קמח א|קמח,א]] (א=הַֽלֲל֣וּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח א|קמח,א]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּהוּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ב|קמח,ב]] (א=הַֽלֲל֥וּהוּ [1]); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ג|קמח,ג]] (א=הַֽ֭לֲלוּהוּ [1]); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ג|קמח,ג]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּהוּ [2]); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ד|קמח,ד]] (א=הַֽ֭לֲלוּהוּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ה|קמח,ה]] (א=יְֽ֭הַלֲלוּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח ז|קמח,ז]] (א=הַֽלֲל֣וּ); [[תהלים קמח/טעמים#קמח יג|קמח,יג]] (א=<יְהַלֲל֤וּ ׀>); [[תהלים קמח/טעמים#קמח יד|קמח,יד]] (הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קמט/טעמים#קמט א|קמט,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קמט/טעמים#קמט ג|קמט,ג]] (א=יְהַלֲל֣וּ); [[תהלים קמט/טעמים#קמט ו|קמט,ו]] (א=רוֹמֲמ֣וֹת); [[תהלים קמט/טעמים#קמט ט|קמט,ט]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ); [[תהלים קנ/טעמים#קנ א|קנ,א]] (א=<הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀>); [[תהלים קנ/טעמים#קנ א|קנ,א]] (א=הַֽלֲלוּ־אֵ֥ל); [[תהלים קנ/טעמים#קנ א|קנ,א]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּהוּ); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ב|קנ,ב]] (א=הַלֲל֥וּהוּ [1]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ב|קנ,ב]] (א=הַ֝לֲל֗וּהוּ [2]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ג|קנ,ג]] (א=הַ֭לְלוּהוּ [1]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ג|קנ,ג]] (א=הַ֝לֲל֗וּהוּ [2]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ד|קנ,ד]] (א=הַ֭לֲלוּהוּ [1]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ד|קנ,ד]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּהוּ [2]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ה|קנ,ה]] (א=הַלֲל֥וּהוּ [1]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ה|קנ,ה]] (א=הַֽ֝לֲל֗וּהוּ [2]); [[תהלים קנ/טעמים#קנ ו|קנ,ו]] (א=הַֽלֲלוּ־יָֽהּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות במשלי}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר משלי|ספר משלי]]''' (12 פריטים): [[משלי ח/טעמים#ח טו|ח,טו]] (א=יְחֹ֣קֲקוּ); [[משלי כג/טעמים#כג כ|כג,כ]] (א=בְּזֹלֲלֵ֖י); [[משלי כד/טעמים#כד יט|כד,יט]] (א=בָּֽרֲשָׁעִֽים); [[משלי כו/טעמים#כו ב|כו,ב]] (א=קִֽלֲלַ֥ת); [[משלי כח/טעמים#כח ד|כח,ד]] (א=יְהַלֲל֣וּ); [[משלי כח/טעמים#כח ז|כח,ז]] (א=ז֝וֹלֲלִ֗ים); [[משלי כח/טעמים#כח כב|כח,כב]] (א=נִ֥בֳהָֽל); [[משלי ל/טעמים#ל יז|ל,יז]] (א=תִּ֥לֲעַ֣ג); [[משלי לא/טעמים#לא ד|לא,ד]] (א=לַֽמֲלָכִ֣ים [2]); [[משלי לא/טעמים#לא טז|לא,טז]] (א=זָֽמֲמָ֣ה); [[משלי לא/טעמים#לא כח|לא,כח]] (א=וַֽיְהַלֲלָֽהּ); [[משלי לא/טעמים#לא לא|לא,לא]] (א=וִיהַלֲל֖וּהָ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות באיוב}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר איוב|ספר איוב]]''' (28 פריטים): [[איוב א/טעמים#א ה|א,ה]] (א=וּבֵרֲכ֥וּ); [[איוב א/טעמים#א יא|א,יא]] (א=יְבָרֲכֶֽךָּ); [[איוב ב/טעמים#ב ה|ב,ה]] (א=יְבָרֲכֶֽךָּ); [[איוב ג/טעמים#ג ה|ג,ה]] (א=אֹֽרֲרֵי־י֑וֹם); [[איוב ג/טעמים#ג טו|ג,טו]] (א=הַֽמֲמַלְאִ֖ים); [[איוב ג/טעמים#ג טז|ג,טז]] (א=כְּ֝עֹלֲלִ֗ים); [[איוב ג/טעמים#ג כא|ג,כא]] (א=הַֽמֲחַכִּ֣ים); [[איוב ה/טעמים#ה יד|ה,יד]] (א=יְֽמַשֲׁשׁ֥וּ); [[איוב י/טעמים#י יא|י,יא]] (א=תְּשֹׂכֲכֵֽנִי); [[איוב יב/טעמים#יב ו|יב,ו]] (א=לְשֹׁ֥דֲדִ֗ים); [[איוב יב/טעמים#יב כה|יב,כה]] (א=יְמַֽשֲׁשׁוּ־חֹ֥שֶׁךְ); [[איוב יז/טעמים#יז ט|יז,ט]] (א=וּֽטֳהָר־יָ֝דַ֗יִם [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[איוב כ/טעמים#כ ז|כ,ז]] (א=כְּֽ֭גֶלֲלוֹ); [[איוב כו/טעמים#כו יג|כו,יג]] (א=חֹלֲלָ֥ה); [[איוב כז/טעמים#כז ז|כז,ז]] (א=וּמִתְקוֹמֲמִ֥י); [[איוב כט/טעמים#כט כה|כט,כה]] (א=אֶ֥בֲחַ֣ר); [[איוב ל/טעמים#ל כב|ל,כב]] (א=וּ֝תְמֹגֲגֵ֗נִי); [[איוב לא/טעמים#לא כ|לא,כ]] (א=בֵרֲכ֣וּנִי); [[איוב לא/טעמים#לא לז|לא,לז]] (א=אֲקָֽרֲבֶֽנּוּ); [[איוב לג/טעמים#לג כב|לג,כב]] (א=לַֽמֲמִתִֽים); [[איוב לג/טעמים#לג כה|לג,כה]] (א=רֻֽטֲפַ֣שׁ); [[איוב לד/טעמים#לד י|לד,י]] (א=אַ֥נֲשֵׁ֥י); [[איוב לו/טעמים#לו כד|לו,כד]] (א=שֹׁרֲר֣וּ); [[איוב לח/טעמים#לח לא|לח,לא]] (א=הַֽ֭תֲקַשֵּׁר); [[איוב לח/טעמים#לח לה|לח,לה]] (א=הַֽתֲשַׁלַּ֣ח); [[איוב מ/טעמים#מ כב|מ,כב]] (א=צִֽלֲל֑וֹ); [[איוב מ/טעמים#מ לא|מ,לא]] (א=הַֽתֲמַלֵּ֣א); [[איוב מב/טעמים#מב י|מב,י]] (א=בְּהִֽתְפַּֽלֲל֖וֹ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בשיר השירים}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#מגילת שיר השירים|מגילת שיר השירים]]''' (6 פריטים): [[שיר השירים ב/טעמים#ב ז|שיר השירים ב,ז]] (א=וְֽאִם־תְּע֥וֹרֲר֛וּ או  וְֽאִם־תְּעֽוֹרֲר֛וּ);{{הערה|ראו אותו פריט ב[[#מגילת שיר השירים עד "בְּנוֹת צִיּוֹן" (ג,יא)|רשימת הניקוד והטעמים]].}} [[שיר השירים ג/טעמים#ג ב|ג,ב]] (א=וַאֲסוֹבֲבָ֣ה); [[שיר השירים ג/טעמים#ג ג|ג,ג]] (א=הַסֹּבֲבִ֖ים); [[שיר השירים ג/טעמים#ג ה|ג,ה]] (א=וְֽאִם־תְּע֥וֹרֲר֛וּ); [[שיר השירים ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (א=כְּתִֽימֲר֖וֹת); [[שיר השירים ח/טעמים#ח ב|ח,ב]] (ל=אֶנְהָֽגֲךָ֗).{{הערה|וכמו כן לפי הסכמת בן־אשר ובן־נפתלי בספר החילופים.}} {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות ברות}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#מגילת רות|מגילת רות]]''' (פריט אחד): [[רות ב/טעמים#ב ב|ב,ב]] (א=אֵֽלֲכָה־נָּ֤א). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות באיכה}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#מגילת איכה|מגילת איכה]]''' (פריט אחד): [[איכה ב/טעמים#ב כ|ב,כ]] (ל=עֹלֲלֵ֣י). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בקהלת}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#מגילת קֹהלת|מגילת קֹהלת]]''' (2 פריטים): [[קהלת ה/טעמים#ה ה|ו,ב]] (ל=יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ); [[קהלת ט/טעמים#ט ז|ט,ז]] (ל=וּֽשֲׁתֵ֥ה). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות באסתר}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#מגילת אסתר|מגילת אסתר]]''' (אין פריטים). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדניאל}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר דניאל|ספר דניאל]]''' (11 פריטים): [[דניאל א/טעמים#א ו|א,ח]] (ל=וּֽלֲלַמְּדָ֥ם); [[דניאל ב/טעמים#ב יט|ב,יט]] (ל=גֲלִ֑י); [[דניאל ב/טעמים#ב לה|ב,לה]] (ל=לָא־הִשְׁתֲּכַ֣ח); [[דניאל ד/טעמים#ד ט|ד,ט]] (ל=צִפֲּרֵ֣י); [[דניאל ד/טעמים#ד יח|ד,יח]] (ל=צִפֲּרֵ֥י); [[דניאל ו/טעמים#ו כג|ו,כג]] (ל=וּֽסֲגַ֛ר); [[דניאל ז/טעמים#ז יט|ז,יט]] (ל=מַדֲּקָ֔ה); [[דניאל ט/טעמים#ט יח|ט,יח]] (ל=וּֽשֲׁמָע֒); [[דניאל ט/טעמים#ט יט|ט,יט]] (ל=הַֽקֲשִׁ֥יבָה); [[דניאל יא/טעמים#יא טו|יא,טו]] (ל=סֽוֹלֲלָ֔ה); [[דניאל יב/טעמים#יב י|יב,י]] (ל=יִ֠תְבָּֽרֲרוּ). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בעזרא}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר עזרא|ספר עזרא]]''' (11 פריטים): [[עזרא ח/טעמים#ח כו|עזרא ח,כו]] (ל=וָאֶשְׁקֲלָ֨ה); [[נחמיה ב/טעמים#ב ו|נחמיה ב,ו]] (ל=מַֽהֲלָכֲךָ֖); [[נחמיה ג/טעמים#ג יג|נחמיה ג,יג]] (ל=הָשֲׁפֽוֹת); [[נחמיה ז/טעמים#ז סז|נחמיה ז,סז]] (ל=מְשֹֽׁרֲרִים֙); [[נחמיה ז/טעמים#ז סז|נחמיה ז,סז]] (ל=וּמְשֹׁ֣רֲר֔וֹת); [[נחמיה ט/טעמים#ט ה|נחמיה ט,ה]] (ל=בָּרֲכוּ֙); [[נחמיה יא/טעמים#יא ב|נחמיה יא,ב]] (ל=וַֽיְבָרֲכ֖וּ); [[נחמיה יב/טעמים#יב כט|נחמיה יב,כט]] (ל=הַמְשֹׁ֣רֲרִ֔ים); [[נחמיה יב/טעמים#יב לו|נחמיה יב,לו]] (ל=מִֽלֲלַ֡י); [[נחמיה יב/טעמים#יב לו|נחמיה יב,לו]] (ל=גִּֽלֲלַ֡י); [[נחמיה א/טעמים#א ו|נחמיה יג,יט]] (ל=צָֽלֲלוּ֩). {{עוגן בשורה|חטפים באותיות לא-גרוניות בדברי הימים}}'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר דברי הימים|ספר דברי הימים]]''' (61 פריטים): [[דברי הימים א ב/טעמים#ב מד|דה"א ב,מד]] (א=יָרְקֳעָ֑ם [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ד/טעמים#ד י|דה"א ד,י]] (א=תְּבָרֲכֵ֜נִי); [[דברי הימים א ה/טעמים#ה טז|דה"א ה,טז]] (א=וּבְכׇֽל־מִגְרֲשֵׁ֥י); [[דברי הימים א ה/טעמים#ה כז|דה"א ה,כז]] (א=קֳהָ֖ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ה/טעמים#ה כח|דה"א ה,כח]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו א|דה"א ו,א]] (א=קֳהָ֖ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו ג|דה"א ו,ג]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו ז|דה"א ו,ז]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו יח|דה"א ו,יח]] (א=הַקֳּהָתִ֔י [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו כג|דה"א ו,כג]] (א=בֶּן־קֳהָ֔ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.}} [[דברי הימים א ו/טעמים#ו לט|דה"א ו,לט]] (א=הַקֳּהָתִ֔י [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.}} [[דברי הימים א ו/טעמים#ו מו|דה"א ו,מו]] (א=קֳהָ֜ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו נא|דה"א ו,נא]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו נג|דה"א ו,נג]] (א=וְאֶֽת־יָקְמֳעָם֙ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ו/טעמים#ו נה|דה"א ו,נה]] (א=לִבְנֵֽי־קֳהָ֖ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א ט/טעמים#ט לב|דה"א ט,לב]] (א=הַקֳּהָתִ֛י [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א טו/טעמים#טו ה|דה"א טו,ה]] (א=קֳהָ֑ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים. בכתר נכתב הקמץ מתחת לשווא, אך המשמעות ברורה.}} [[דברי הימים א טו/טעמים#טו יח|דה"א טו,יח]] (א=וֶאֱלִ֨יפֲלֵ֜הוּ); [[דברי הימים א טו/טעמים#טו יט|דה"א טו,יט]] (א=וְהַמְשֹׁ֣רֲרִ֔ים);{{הערה|פריט זה חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.}} [[דברי הימים א טו/טעמים#טו כא|דה"א טו,כא]] (א=וֶאֱלִֽיפֲלֵ֗הוּ); [[דברי הימים א טו/טעמים#טו כז|דה"א טו,כז]] (א=וְהַמְשֹׁ֣רֲרִ֔ים); [[דברי הימים א טו/טעמים#טו כז|דה"א טו,כז]] (א=הַמְשֹׁרֲרִ֑ים); [[דברי הימים א טז/טעמים#טז ה|דה"א טז,ה]] (א=בַּֽמֲצִלְתַּ֥יִם); [[דברי הימים א טז/טעמים#טז י|דה"א טז,י]] (א=הִֽתְהַלֲלוּ֙); [[דברי הימים א יח/טעמים#יח י|דה"א יח,י]] (א=וּֽלְבָרֲכ֗וֹ); [[דברי הימים א יט/טעמים#יט ג|דה"א יט,ג]] (א=הַֽמֲכַבֵּ֨ד); [[דברי הימים א כג/טעמים#כג ו|דה"א כג,ו]] (א=קֳהָ֥ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א כג/טעמים#כג יב|דה"א כג,יב]] (א=קֳהָ֗ת [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים א כו/טעמים#כו ה|דה"א כו,ה]] (א=בֵרֲכ֖וֹ); [[דברי הימים א כו/טעמים#כו טז|דה"א כו,טז]] (א=בַּֽמֲסִלָּ֖ה); [[דברי הימים א כו/טעמים#כו יח|דה"א כו,יח]] (א=לַֽמֲסִלָּ֔ה); [[דברי הימים א כו/טעמים#כו לב|דה"א כו,לב]] (א=הַֽמֲנַשִּׁ֔י); [[דברי הימים א כז/טעמים#כז כא|דה"א כז,כא]] (א=הַֽמֲנַשֶּׁה֙); [[דברי הימים א כז/טעמים#כז לא|דה"א כז,לא]] (א=הָרֲכ֔וּשׁ); [[דברי הימים א כח/טעמים#כח יח|דה"א כח,יח]] (א=וְסֹכֲכִ֖ים); [[דברי הימים א כט/טעמים#כט ב|דה"א כט,ב]] (א=וּֽכֲכָל־כֹּחִ֞י); [[דברי הימים א כט/טעמים#כט כ|דה"א כט,כ]] (א=וַיְבָרֲכ֣וּ); [[דברי הימים ב ה/טעמים#ה יב|דה"ב ה,יב]] (א=הַמְשֹׁרֲרִ֣ים); [[דברי הימים ב ה/טעמים#ה יג|דה"ב ה,יג]] (א=וְלַמְשֹׁרֲרִ֜ים); [[דברי הימים ב ו/טעמים#ו כא|דה"ב ו,כא]] (א=יִֽתְפַּלֲל֖וּ); [[דברי הימים ב ו/טעמים#ו כד|דה"ב ו,כד]] (א=וְהִתְפַּֽלֲל֧וּ); [[דברי הימים ב ו/טעמים#ו לח|דה"ב ו,לח]] (א=וְהִֽתְפַּֽלֲל֗וּ); [[דברי הימים ב ז/טעמים#ז יד|דה"ב ז,יד]] (א=וְיִֽתְפַּֽלֲלוּ֙); [[דברי הימים ב יב/טעמים#יב יג|דה"ב יב,יג]] (א=וּֽשֲׁבַ֨ע); [[דברי הימים ב טז/טעמים#טז ט|דה"ב טז,ט]] (א=מְשֹׁטֲט֤וֹת); [[דברי הימים ב כ/טעמים#כ יט|דה"ב כ,יט]] (א=הַקֳּהָתִ֖ים [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים ב כ/טעמים#כ כא|דה"ב כ,כא]] (א=מְשֹֽׁרֲרִים֙); [[דברי הימים ב כ/טעמים#כ כא|דה"ב כ,כא]] (א=וּֽמְהַלֲלִ֖ים); [[דברי הימים ב כ/טעמים#כ כה|דה"ב כ,כה]] (א=בֹּזֲזִ֥ים); [[דברי הימים ב כ/טעמים#כ כו|דה"ב כ,כו]] (א=בֵּרֲכ֣וּ); [[דברי הימים ב כא/טעמים#כא יז|דה"ב כא,יז]] (א=כׇּל־הָרֲכוּשׁ֙); [[דברי הימים ב כג/טעמים#כג יב|דה"ב כג,יב]] (א=וְהַֽמְהַלֲלִ֖ים); [[דברי הימים ב כג/טעמים#כג יג|דה"ב כג,יג]] (א=וְהַמְשֽׁוֹרֲרִים֙); [[דברי הימים ב כד/טעמים#כד יד|דה"ב כד,יד]] (א=וּֽכֲכַלּוֹתָ֡ם); [[דברי הימים ב כט/טעמים#כט יב|דה"ב כט,יב]] (א=הַקֳּהָתִי֒ [{{קו תחתי|חטף קמץ}}]); [[דברי הימים ב כט/טעמים#כט ל|דה"ב כט,ל]] (א=וַֽיְהַלֲלוּ֙); [[דברי הימים ב ל/טעמים#ל כז|דה"ב ל,כז]] (א=וַיְבָרֲכ֣וּ); [[דברי הימים ב לא/טעמים#לא ח|דה"ב לא,ח]] (א=וַֽיְבָרֲכוּ֙); [[דברי הימים ב לב/טעמים#לב לא|דה"ב לב,לא]] (א=הַֽמֲשַׁלְּחִ֤ים); [[דברי הימים ב לג/טעמים#לג יח|דה"ב לג,יח]] (א=הַֽמֲדַבְּרִ֣ים); [[דברי הימים ב לד/טעמים#לד יב|דה"ב לד,יב]] (א=הַקֳּהָתִ֖ים);{{הערה|פריט זה נשמט ברשימת ברויאר בכתר ירושלים, אך קיים ברשימה בדעת מקרא.}} [[דברי הימים ב לה/טעמים#לה ז|דה"ב לה,ז]] (א=מֵרֲכ֥וּשׁ);{{הערה|פריט זה נשמט ברשימת ברויאר.}} [[דברי הימים ב לה/טעמים#לה טו|דה"ב לה,טו]] (א=וְהַמְשֹׁרֲרִ֨ים). {{מ:טעמי המקרא-סוף}} ==מסורת הקוראים בנ"ך: עיצוב כללי לטעמי אמ"ת== להסבר מפורט על עיצוב טעמי אמ"ת, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עיצוב טעמי אמ"ת במהדורתנו|פרק השני]]''' של המבוא למהדורתנו. ===עולה ויורד=== להסבר מפורט על המדיניות כלפי "עולה ויורד" במהדורתנו, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עולה ויורד|פרק השני]]''' של המבוא. '''א. "עולה" ו"יורד" באות אחת:''' להלן רשימה של כל פסוקי אמ"ת (סה"כ 13) שבהם סימנו "עולה ויורד" באופן מלא (=תו של "עולה" ותו של "יורד") באות אחת, בהתאם למדיניות העיצוב שקבענו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עולה ויורד|בפרק השני של המבוא למהדורתנו]]. ברשימה מובא נוסחו של התיבה הרלוונטית בכתר ארם צובה, שמשמיט בעקביות את ה"עולה" בתיבות הללו (ייתכן מסיבות הקשורות לנגינתן). בעתיד נסמן את ה"עולה" בתיבות אלו ב{{צבע גופן|אפור|צבע אפור}} אם תהיה אפשרות טכנית לעשות כך. :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר תהלים|תהלים:]]''' [[תהלים ל/טעמים#ל יב|ל,יב]] (א=לְמָח֢וֹל לִ֥י); [[תהלים מב/טעמים#מב ג|מב,ג]] (א=לְאֵ֢ל חָ֥י); [[תהלים נה/טעמים#נה כ|נה,כ]] (א=קֶ֗דֶם סֶ֥לָה); [[תהלים סח/טעמים#סח כ|סח,כ]] (א=י֤וֹם{{מ:לגרמיה}}י֥וֹם); [[תהלים פו/טעמים#פו ב|פו,ב]] (א=כִּֽי־חָסִ֢יד אָ֥נִי); [[תהלים קט/טעמים#קט טז|קט,טז]] (א=עֲשׂ֢וֹת חָ֥סֶד); [[תהלים קכה/טעמים#קכה ב|קכה,ב]] (א=סָבִ֢יב לָ֥הּ). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר משלי|משלי:]]''' [[משלי כד/טעמים#כד כד|כד,כד]] (א=צַדִּ֢יק אָ֥תָּה); [[משלי ל/טעמים#ל טו|ל,טו]] (א=הַ֤ב{{מ:פסק}}הַ֥ב). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר איוב|איוב:]]''' [[איוב ח/טעמים#ח ו|ח,ו]] (א=וְיָשָׁ֗ר אָ֥תָּה); [[איוב ט/טעמים#ט כב|ט,כב]] (א=אַחַ֗ת הִ֥יא); [[איוב כט/טעמים#כט כה|כט,כה]] (א=וְאֵשֵׁ֢ב רֹ֥אשׁ);{{הערה|יושם לב שיש סימן למחיקה מעל האות רי"ש, ושמא נמחק ה"עולה" (ראו ייבין, מט.1, עמ' 330).}} [[איוב לד/טעמים#לד כ|לד,כ]] (א=וַחֲצ֢וֹת לָ֥יְלָה). '''ב. מקף בין שתי תיבות של "עולה" ו"יורד":''' להלן רשימה של כל פסוקי אמ"ת (סה"כ 55) שבהם ה"עולה" וה"יורד" באות בשתי תיבות סמוכות. אם אין בתיבת ה"עולה" טעם עצמאי, אז סימנו מקף בין תיבת ה"עולה" לתיבת ה"יורד", בהתאם למדיניות העיצוב שקבענו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עולה ויורד|בפרק השני של המבוא למהדורתנו]]. ואם יש טעם עצמאי בתיבת ה"עולה", והיא לא ראויה אם כן להיות מוקפת, אז מהדורתנו זהה לנוסח הכתר (בלי מקף) וסימנו את הדוגמה בכוכבית. ברשימה מובא נוסחו של כתר ארם צובה, שבדרך כלל משמיט את המקף;{{הערה| במקום אחד שבו הכתר לא קיים (תהלים יח,מד) הבאנו ברשימה את נוסחו של כתי"ל, שגם בו המקף מושמט בדרך כלל.}} דוגמאות יוצאות מן הכלל שבהן המקף מסומן בכתר '''מודגשות''', והן מופיעות במהדורתנו כמקפים רגילים. ואילו בשאר המקומות (שבהם אין טעם עצמאי בתיבת ה"עולה" אך המקף מושמט בכתר ארם צובה) סימנו את המקף ב{{צבע גופן|אפור|צבע אפור}} במהדורתנו.{{הערה|השתמשנו לשם כך ב[[תבנית:מ:מקף אפור]].}} :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר תהלים|תהלים:]]''' [[תהלים א/טעמים#א ג|א,ג]] (א{{=}}עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם); [[תהלים ב/טעמים#ב ז|ב,ז]] (א{{=}}אֶֽ֫ל חֹ֥ק); [[תהלים ד/טעמים#ד ז|ד,ז]] (א*{{=}}מִֽי־יַרְאֵ֢נוּ֫ ט֥וֹב); [[תהלים ו/טעמים#ו ג|ו,ג]] (א{{=}}אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי); [[תהלים ח/טעמים#ח ג|ח,ג]] (א*{{=}}יִסַּ֢דְתָּ֫ עֹ֥ז); [[תהלים יד/טעמים#יד ד|יד,ד]] (א*{{=}}כׇּל־פֹּ֢עֲלֵ֫י אָ֥וֶן); [[תהלים יח/טעמים#יח מד|יח,מד]] (ל*{{=}}מֵרִ֢יבֵ֫י עָ֥ם); [[תהלים כח/טעמים#כח ג|כח,ג]] (א*{{=}}וְעִם־פֹּ֢עֲלֵ֫י אָ֥וֶן); [[תהלים ל/טעמים#ל ח|ל,ח]] (א{{=}}לְֽהַרְרִ֫י עֹ֥ז); [[תהלים ל/טעמים#ל י|ל,י]] (א{{=}}אֶ֫ל שָׁ֥חַת); [[תהלים לא/טעמים#לא י|לא,י]] (א{{=}}צַ֫ר לִ֥י); [[תהלים לא/טעמים#לא יט|לא,יט]] (א{{=}}שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר); [[תהלים לא/טעמים#לא כא|לא,כא]] (א{{=}}מֵרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ); [[תהלים לז/טעמים#לז ז|לז,ז]] (א*{{=}}וְהִתְח֢וֹלֵֽ֫ל ל֥וֹ); [[תהלים מ/טעמים#מ יח|מ,יח]] (א{{=}}יַֽחֲשָׁ֫ב לִ֥י); [[תהלים מד/טעמים#מד ד|מד,ד]] (א*{{=}}לֹא־הוֹשִׁ֢יעָ֫ה לָּ֥מוֹ); [[תהלים מה/טעמים#מה ח|מה,ח]] (א{{=}}וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע); [[תהלים נג/טעמים#נג ה|נג,ה]] (א*{{=}}פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן); [[תהלים נג/טעמים#נג ו|נג,ו]] (א*{{=}}לֹא־הָ֢יָה֫ פָ֥חַד); [[תהלים נו/טעמים#נו ט|נו,ט]] (א*{{=}}סָפַ֢רְתָּ֫ה אָ֥תָּה); [[תהלים סב/טעמים#סב י|סב,י]] (א{{=}}בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ); [[תהלים ע/טעמים#ע ו|ע,ו]] ('''א{{=}}ח֫וּשָׁה־לִּ֥י'''); [[תהלים עג/טעמים#עג כח|עג,כח]] (א{{=}}לִ֫י ט֥וֹב); [[תהלים פ/טעמים#פ טו|פ,טו]] (א{{=}}שֽׁ֫וּב נָ֥א); [[תהלים פח/טעמים#פח א|פח,א]] (א{{=}}לִבְנֵ֫י קֹ֥רַח); [[תהלים פח/טעמים#פח י|פח,י]] (א{{=}}מִנִּ֫י עֹ֥נִי); [[תהלים צז/טעמים#צז י|צז,י]] (א{{=}}שִׂנְא֫וּ רָ֥ע); [[תהלים קב/טעמים#קב ג|קב,ג]] (א{{=}}צַ֫ר לִ֥י); [[תהלים קטו/טעמים#קטו א|קטו,א]] ('''א=לֹ֫א־לָ֥נוּ'''); [[תהלים קיח/טעמים#קיח כז|קיח,כז]] (א*{{=}}וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ); [[תהלים קמב/טעמים#קמב ז|קמב,ז]] (א*{{=}}כִּֽי־דַלּ֢וֹתִ֫י מְאֹ֥ד); [[תהלים קמד/טעמים#קמד ב|תהלים קמד,ב]] (א{{=}}וּֽמְפַלְטִ֫י לִ֥י); [[תהלים קמד/טעמים#קמד יג|תהלים קמד,יג]] (א{{=}}אֶ֫ל זַ֥ן); [[תהלים קמה/טעמים#קמה כא|קמה,כא]] (א{{=}}יְֽדַבֶּ֫ר פִּ֥י). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר משלי|משלי:]]''' [[משלי א/טעמים#א כב|א,כב]] (א{{=}}תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי); [[משלי ה/טעמים#ה יט|ה,יט]] ('''א=וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן'''); [[משלי ו/טעמים#ו כו|ו,כו]] (א{{=}}עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם); [[משלי ח/טעמים#ח יג|ח,יג]] (א{{=}}שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע); [[משלי ח/טעמים#ח לד|ח,לד]] (א*{{=}}שֹׁמֵ֪עַֽ֫ לִ֥י); [[משלי כג/טעמים#כג ז|כג,ז]] ('''א=כֶּ֫ן־ה֥וּא'''); [[משלי כד/טעמים#כד יב|כד,יב]] (א*{{=}}לֹֽא־יָדַ֢עְנ֫וּ זֶ֥ה); [[משלי כה/טעמים#כה ז|כה,ז]] (א{{=}}עֲֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה); [[משלי ל/טעמים#ל טז|ל,טז]] (א*{{=}}וְעֹ֢צֶ֫ר רָ֥חַם); [[משלי ל/טעמים#ל יז|ל,יז]] ('''א=לִֽיקְּהַ֫ת־אֵ֥ם'''); [[משלי ל/טעמים#ל יט|ל,יט]] ('''א=עֲלֵ֫י־צ֥וּר'''). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר איוב|איוב:]]''' [[איוב ג/טעמים#ג ד|ג,ד]] (א{{=}}יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ); [[איוב ג/טעמים#ג ו|ג,ו]] (א*{{=}}יִקָּחֵ֢ה֫וּ אֹ֥פֶל); [[איוב ז/טעמים#ז יא|ז,יא]] (א{{=}}אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י); [[איוב כא/טעמים#כא לג|כא,לג]] (א{{=}}רִגְבֵ֫י נָ֥חַל); [[איוב כד/טעמים#כד יג|כד,יג]] (א{{=}}בְּֽמֹרְדֵ֫י א֥וֹר); [[איוב לב/טעמים#לב ב|לב,ב]] (א*{{=}}מִמִּשְׁפַּ֢חַ֫ת רָ֥ם); [[איוב לג/טעמים#לג ט|לג,ט]] (א{{=}}בְּֽלִ֫י פָ֥שַׁע); [[איוב לד/טעמים#לד י|לד,י]] (א{{=}}שִׁמְע֫וּ לִ֥י); [[איוב לז/טעמים#לז ו|לז,ו]] (א{{=}}הֱוֵ֫א אָ֥רֶץ); [[איוב מב/טעמים#מב ג|מב,ג]] (א{{=}}בְּֽלִ֫י דָ֥עַת). {{עוגן|מקום העולה}}'''ג. מקום כתיבת ה"עולה" בתוך התיבה:''' להלן רשימה של כל פסוקי אמ"ת שיש בהם הברה הראויה לגעיה קלה בתוך תיבה של "עולה ויורד", ועוד רשימה של הפסוקים שיש בהם "עולה ויורד" בשם הוי"ה. דרכו של כתר ארם צובה על פי רוב לכתוב את ה"עולה" באות הראשונה של הברה הראויה לגעיה קלה (אם בתיבה יש הברה כזאת), ובאות יו"ד של שם הוי"ה (אותה שיטה בשם הוי"ה נמצאת בכתר לגבי כתיבתו של הטעם המחבר צינורית, וראו ב[[#צינורית|סעיף הבא]]). אך נוהג זה הוא בניגוד לדפוסים, שבהם מסומן ה"עולה" בקביעות בהברה שלפני הטעם, ובאות ה"א הראשונה של שם הוי"ה (וכמו כן במהדורות ברויאר). בהתאם למדיניות שקבענו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#עולה ויורד|בפרק השני של המבוא למהדורתנו]], סימן ה"עולה" מופיע בה בעקביות בהברה הראויה לגעיה ובאות יו"ד בשם הוי"ה. :'''הברה הראויה לגעיה קלה בתוך תיבה של "עולה ויורד":''' [[תהלים כח/טעמים#כח ז|כח,ז]] (א*=וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים לב/טעמים#לב ז|לב,ז]] (א*=תִּ֫צְּרֵ֥נִי [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים לב/טעמים#לב י|תהלים לב,י]] (א!=לָרָ֫שָׁ֥ע); [[תהלים לז/טעמים#לז מ|לז,מ]] (א*=וַֽיְפַ֫לְּטֵ֥ם [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים לט/טעמים#לט יג|לט,יג]] (א*=אַֽל־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים נ/טעמים#נ ג|נ,ג]] (א*=וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ); [[תהלים נ/טעמים#נ כג|תהלים נ,כג]] (א!=יְֽכַ֫בְּ֫דָ֥נְנִי [תיקון בכתב־היד שלא הושלם]); [[תהלים נב/טעמים#נב ט|תהלים נב,ט]] (א!=מָע֫וּזּ֥וֹ); [[תהלים נה/טעמים#נה כג|נה,כג]] (א*=יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים סב/טעמים#סב ד|סב,ד]] (א*=כֻ֫לְּכֶ֥ם [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים סח/טעמים#סח כא|תהלים סח,כא]] (א!=לְֽמוֹשָׁ֫ע֥וֹת); [[תהלים סח/טעמים#סח כב|סח,כב]] (א*=אֹ֫יְבָ֥יו); [[תהלים ע/טעמים#ע ו|תהלים ע,ו]] (א*=ח֫וּשָׁה־לִּ֥י); [[תהלים עא/טעמים#עא יח|תהלים עא,יח]] (א*=אַֽל־תַּ֫עַזְבֵ֥נִי); [[תהלים קכ/טעמים#קכ א|קכ,א]] (א*=הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת [לאחר תיקון בכתב־היד]);{{הערה|וכמו כן בכל מקום שתיבה זו מוטעמת ב"עולה ויורד".}} [[תהלים קכד/טעמים#קכד ז|קכד,ז]] (א*=י֫וֹקְשִׁ֥ים); [[תהלים קלז/טעמים#קלז ו|קלז,ו]] (א*=אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים קלז/טעמים#קלז ז|תהלים קלז,ז]] (א!=יְֽרוּשָׁ֫ל{{מ:ירושלם|ָ|֥}}ם); [[תהלים קלח/טעמים#קלח ח|תהלים קלח,ח]] (א*=בַּ֫עֲדִ֥י); [[תהלים קמד/טעמים#קמד ז|קמד ז]] (א!=מִמָּ֫ר֥וֹם [לאחר תיקון הפוך בכתב־היד]); [[משלי א/טעמים#א כג|משלי א,כג]] (א*=לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י); [[משלי ג/טעמים#ג ג|משלי ג,ג]] (א*=אַֽל־יַ֫עַזְבֻ֥ךָ); [[משלי ה/טעמים#ה יט|משלי ה,יט]] (א!=וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן);{{הערה|יש התחלה של כתיבת ה"עולה" גם מעל האות עי"ן; הסופר כנראה התחיל לסמן אותו שם, התחרט באמצע וסימנו מעל האות למ"ד, ולא מחק את הראשון.}} [[איוב ז/טעמים#ז כ|ז,כ]] (א*=הָ֫אָדָ֥ם); [[איוב יא/טעמים#יא ו|יא,ו]] (א*=לְֽת֫וּשִׁיָּ֥ה). :'''"עולה ויורד" בשם הוי"ה:''' [[תהלים כז/טעמים#כז יד|תהלים כז,יד]] (א*=אֶל־יְ֫הוָ֥ה); [[תהלים פד/טעמים#פד ג|תהלים פד,ג]] (א*=יְ֫הוָ֥ה); [[תהלים פה/טעמים#פה ט|תהלים פה,ט]] (א!=הָאֵ{{אתנח הפוך}}ל{{מ:פסק}}יְה֫וָ֥ה); [[תהלים קד/טעמים#קד א|תהלים קד,א]] (א*=אֶת־יְ֫הוָ֥ה [לאחר תיקון בכתב־היד]); [[תהלים קל/טעמים#קל ז|תהלים קל,ז]] (א*=אֶל־יְ֫הוָ֥ה); [[תהלים קמב/טעמים#קמב ו|קמב,ו]] (א*=יְ֫הוָ֥ה); [[משלי ל/טעמים#ל ט|משלי ל,ט]] (א!=יְה֫וָ֥ה). ===צינורית=== להסבר על המדיניות כלפי "צינורית" במהדורתנו, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#צינורית|פרק השני]]''' של המבוא. '''א. מקף אפור אחרי צינורית שהיא לבד בתיבתה.''' להלן רשימה מלאה של התיבות שבהן הוספנו מקף אפור אחרי צינורית הנכתבת לבד בתיבתה (15 מקומות): :[[תהלים ב/טעמים#ב ז|'''תהלים''' ב,ז]] (אָמַ֘ר{{מ:מקף אפור}}אֵלַ֥י); [[תהלים ה/טעמים#ה ה|ה,ה]] (כִּ֤י{{מ:לגרמיה}}לֹ֤א{{מ:מקף אפור}}אֵֽל־חָפֵ֘ץ{{מ:מקף אפור}}רֶ֥שַׁע{{מ:פסק}}אָ֑תָּה); [[תהלים יח/טעמים#יח א|יח,א]] (הִֽצִּיל־יְהֹוָ֘ה{{מ:מקף אפור}}אוֹת֥וֹ); [[תהלים יח/טעמים#יח כ|יח,כ]] (כִּ֘י{{מ:מקף אפור}}חָ֥פֵֽץ{{מ:מקף אפור}}בִּֽי); [[תהלים כב/טעמים#כב ט|כב,ט]] (כִּ֘י{{מ:מקף אפור}}חָ֥פֵֽץ{{מ:מקף אפור}}בּֽוֹ); [[תהלים לא/טעמים#לא כב|לא,כב]] (הִפְלִ֘יא{{מ:מקף אפור}}חַסְדּ֥וֹ); [[תהלים מט/טעמים#מט טו|מט,טו]] (וַיִּרְדּ֘וּ{{מ:מקף אפור}}בָ֤ם); [[תהלים סב/טעמים#סב ט|סב,ט]] (בִּטְח֘וּ{{מ:מקף אפור}}ב֤וֹ); [[תהלים סו/טעמים#סו כ|סו,כ]] (לֹֽא־הֵסִ֘יר{{מ:מקף אפור}}תְּפִלָּתִ֥י); [[תהלים צה/טעמים#צה ז|צה,ז]] (כִּ֘י{{מ:מקף אפור}}ה֤וּא); [[תהלים קמז/טעמים#קמז כ|קמז,כ]] (לֹ֘א{{מ:מקף אפור}}עָ֤שָׂה); [[משלי ו/טעמים#ו ג|'''משלי''' ו,ג]] (כִּ֘י{{מ:מקף אפור}}בָ֤אתָ); [[איוב יח/טעמים#יח יט|'''איוב''' יח,יט]] (לֹ֘א{{מ:מקף אפור}}נִ֤ין); [[איוב לב/טעמים#לב ה|לב,ה]] (כִּ֘י{{מ:מקף אפור}}אֵ֤ין); [[איוב לז/טעמים#לז כא|לז,כא]] (לֹ֘א{{מ:מקף אפור}}רָ֤אוּ). '''ב. צינורית בשם הוי"ה.''' להלן רשימה של כל פסוקי אמ"ת שיש בהם צינורית בשם הוי"ה (א*=יְ֘הוָ֤ה ב-7 מקומות, ובניקוד אֱלֹהִים במקום האחרון [א*=יְ֘הֹוִ֤ה]): :[[תהלים פ/טעמים#פ כ|'''תהלים''' פ,כ]]; [[תהלים פא/טעמים#פא יא|פא,יא]]; [[תהלים פד/טעמים#פד ט|פד,ט]]; [[תהלים צו/טעמים#צו י|צו,י]]; [[תהלים צט/טעמים#צט ה|צט,ה]]; [[תהלים צט/טעמים#צט ט|צט,ט]]; [[תהלים קו/טעמים#קו מז|קו,מז]]; [[תהלים קט/טעמים#קט כא|קט,כא]]. '''ג. חריגים:''' יש תיקון אחד בכתר בתוך תיבה שמשקלה דומה לשם הוי"ה: [[תהלים קלח/טעמים#קלח ב|קלח,ב]] (וְ֘אוֹדֶ֤ה [לפני תיקון], וְא֘וֹדֶ֤ה* [לאחר תיקון]). ובעוד תיבה שמשקלה דומה יש צינורית במקום חריג: [[תהלים פט/טעמים#פט ו|פט,ו]] (א!=וְ֘יוֹד֤וּ). במהדורתנו: וְא֘וֹדֶ֤ה, וְי֘וֹד֤וּ, כשיטתו העקבית של הכתר בשאר כל המקומות. ===הבחנה בין אתנח הפוך לגלגל=== להסבר על ההבחנה בין "אתנח הפוך" ל"גלגל" במהדורתנו, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#הבחנה בין אתנח הפוך לגלגל|פרק השני]]''' של המבוא. ===רביע מוגרש=== להסבר על המדיניות כלפי "רביע מוגרש" במהדורתנו, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#רביע מוגרש|פרק השני]]''' של המבוא. להלן רשימה של כל פסוקי אמ"ת (סה"כ 260) שבהם סימנו "רביע מוגרש" באופן מלא (=תו של "גרש מוקדם" ותו של "רביע") באות אחת בעקביות, בהתאם למדיניות העיצוב שקבענו [[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#רביע מוגרש|בפרק השני של המבוא למהדורתנו]]. ברשימה מובא נוסחו של התיבה הרלוונטית בכתר ארם צובה, שבדרך כלל משמיט את נקודת הרביע. דוגמאות יוצאות מן הכלל שבהן נקודת הרביע מסומנת '''מודגשות'''. במקומות שהכתר לא קיים (תהלים טו,א-כה,א) הבאנו את נוסחו של כתי"ל ב{{צבע גופן|אפור|צבע אפור}}; נקודת הרביע מסומנת בו בדרך כלל, והדגשנו דוגמה אחת יוצאת מן הכלל שבה היא מושמטת. :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר תהלים|תהלים:]]''' ז,א ('''א{{=}}עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ'''); ח,ז (א{{=}}כֹּ֝ל); יא,א (א{{=}}נודו נ֝וּדִי); יא,ב (א{{=}}בְּמוֹ־אֹ֝פֶל); יד,ג (א{{=}}אֵ֝ין); {{צבע גופן|אפור|טז,א (ל{{=}}אֵ֝֗ל); יז,ו (ל{{=}}לִ֝֗י); יז,י (ל{{=}}פִּ֝֗ימוֹ); יח,יב (ל{{=}}חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם); יח,טו ('''ל{{=}}רָ֝ב'''); יח,לא (ל{{=}}ה֝֗וּא); יח,לב (ל{{=}}צ֝֗וּר); כ,ט (ל{{=}}קַּ֝֗מְנוּ); כב,כא (ל{{=}}מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב); כג,ג (ל{{=}}בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק);}} כה,כא ('''א{{=}}כִּ֝֗י'''); כז,יב ('''א{{=}}עֵדֵי־שֶׁ֝֗קֶר'''); לא,כ (א{{=}}נֶ֝גֶד); לא,כב (א{{=}}לִ֝י); לא,כד (א{{=}}עַל־יֶ֝תֶר); לב,ט (א{{=}}בַּ֝ל); לב,י (א{{=}}חֶ֝סֶד); לג,ו (א{{=}}פִּ֝יו); לה,יד ('''א{{=}}כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם'''); לו,ה (א{{=}}רָ֝ע); לז,ב (א{{=}}דֶּ֝שֶׁא); לז,ג (א{{=}}שְׁכׇן־אֶ֝רֶץ); לח,יא (א{{=}}גַּם־הֵ֝ם); מ,ח (א{{=}}בִּמְגִלַּת־סֵ֝פֶר); מ,טז (א{{=}}לִ֝י); מד,טו (א{{=}}מְנֽוֹד־רֹ֝אשׁ); מה,ט (א{{=}}שֵׁ֝ן); מח,ז (א{{=}}חִ֝יל); מח,יא (א{{=}}צֶ֝דֶק); מט,ג (א{{=}}יַ֝חַד); מט,כ (א{{=}}עַד־נֵ֝צַח); נ,א (א{{=}}מִמִּזְרַח־שֶׁ֝מֶשׁ); נא,ב (א{{=}}כַּאֲשֶׁר־בָּ֝א); נב,ג (א{{=}}אֵ֝ל); נב,יא (א{{=}}כִי־ט֝וֹב); נג,ב (א{{=}}עָ֝וֶל); נג,ד (א{{=}}אֵ֝ין); נה,ד (א{{=}}אָ֝וֶן); נה,ה (א{{=}}מָ֝וֶת); נז,ב (א{{=}}עַ֝ד); נח,ט (א{{=}}אֵ֝שֶׁת); סא,ד (א{{=}}מִגְדַּל־עֹ֝ז); סב,י (א{{=}}הֵ֝מָּה); סב,יב (א{{=}}עֹ֝ז); סג,ט (א{{=}}בִּ֝י); סד,ז (א{{=}}אִ֝ישׁ); סה,ו (א{{=}}כׇּל־קַצְוֵי־אֶ֝רֶץ); סו,ו (א{{=}}שָׁ֝ם); סו,יד (א{{=}}וְדִבֶּר־פִּ֝י); סח,יג (א{{=}}בַּ֝יִת); סח,יח (א{{=}}בָ֝ם); סח,כט (א{{=}}ז֝וּ); סט,ג (א{{=}}בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝יִם); סט,יח (א{{=}}כִּי־צַר־לִ֝י); סט,לו (א{{=}}שָׁ֝ם); עא,יז (א{{=}}וְעַד־הֵ֝נָּה); עג,ו (א{{=}}יַעֲטָף־שִׁ֝ית); עג,יט (א{{=}}תַ֝מּוּ); עד,ה (א{{=}}בִּסְבׇךְ־עֵ֝ץ); עד,כ (א{{=}}מַחֲשַׁכֵּי־אֶ֝רֶץ); עה,ט (א{{=}}כֹּ֝ל); עו,יב (א{{=}}שַׁ֝י); עז,ט (א{{=}}אֹ֝מֶר); עז,יז ('''א{{=}}אַ֝֗ף'''); עח,כא (א{{=}}וְגַם־אַ֝ף); עח,ל (א{{=}}ע֝וֹד); עח,מב (א{{=}}י֝וֹם); עח,נד (א{{=}}הַר־זֶ֝ה); עח,ס (א{{=}}אֹ֝הֶל); עט,ה (א{{=}}כְּמוֹ־אֵ֝שׁ); פ,טז (א{{=}}וְעַל־בֵּ֝ן); פא,יא (א{{=}}הַרְחֶב־פִּ֝יךָ); פג,יא (א{{=}}דֹּ֝מֶן); פג,יג (א{{=}}אֵ֝ת); פד,ה (א{{=}}ע֝וֹד); פד,יב (א{{=}}יִמְנַע־ט֝וֹב); פה,ב (א{{=}}שַׁ֝בְתָּ); פו,ה (א{{=}}וְרַב־חֶ֝סֶד); פז,ד (א{{=}}זֶ֝ה); פט,מח (א{{=}}עַל־מַה־שָּׁ֝וְא); צ,י (א{{=}}חִ֝ישׁ); צד,ט (א{{=}}עַ֝יִן); צד,טז (א{{=}}לִ֝י); צו,ד (א{{=}}ה֝וּא); צז,ז (א{{=}}הִשְׁתַּחֲווּ־ל֝וֹ); צח,ג (א{{=}}אֵ֝ת); צח,ח (א{{=}}יַ֝חַד); צט,ב (א{{=}}ה֝וּא); ק,ד (א{{=}}הוֹדוּ־ל֝וֹ); קא,ד (א{{=}}רָ֝ע); קא,ו (א{{=}}ה֝וּא); קד,יד (א{{=}}לֶ֝חֶם); קד,יט (א{{=}}שֶׁ֝מֶשׁ); קה,ב ('''א{{=}}שִׂ֝֗יחוּ'''); קה,יא (א{{=}}חֶ֝בֶל); קו,יד (א{{=}}וַיְנַסּוּ־אֵ֝ל); קו,כ (א{{=}}שׁ֝וֹר); קו,כט (א{{=}}וַתִּפְרׇץ־בָּ֝ם); קז,לג (א{{=}}מַ֝יִם); קט,כ (א{{=}}רָ֝ע); קי,ו (א{{=}}רֹ֝אשׁ); קי,ז (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); קיג,ח (א{{=}}עִ֝ם); קטו,ב (א{{=}}אַיֵּה־נָ֝א); קטז,יד (א{{=}}נֶגְדָה־נָּ֝א); קטז,יח (א{{=}}נֶגְדָה־נָּ֝א); קיח,יד (א{{=}}וַֽיְהִי־לִ֝י); קיח,יט (א{{=}}אָבֹא־בָ֝ם); קיח,כא (א{{=}}וַתְּהִי־לִ֝י); קיט,יג (א{{=}}כֹּ֝ל); קיט,מט (א{{=}}עַ֝ל); קיט,סב (א{{=}}עַ֝ל); קיט,צ (א{{=}}אֶ֝רֶץ); קיט,צב (א{{=}}אָ֝ז); קיט,צג (א{{=}}בָ֝ם); קיט,קד (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); קיט,קיח (א{{=}}כִּי־שֶׁ֝קֶר); קיט,קכט (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); קיט,קלו (א{{=}}עַ֝ל); קיט,קסד (א{{=}}עַ֝ל); קכ,ד (א{{=}}עִ֝ם); קכ,ו (א{{=}}עִ֝ם); קכ,ז (א{{=}}הֵ֝מָּה); קכג,ב (א{{=}}עַ֝ד); קכג,ג (א{{=}}כִּי־רַ֝ב); קכד,א (א{{=}}יֹאמַר־נָ֝א); קכד,ד (א{{=}}נַ֝חְלָה); קכד,ו (א{{=}}טֶ֝רֶף); קכז,א (א{{=}}לֹא־יִשְׁמׇר־עִ֝יר); קכז,ד (א{{=}}כֵּ֝ן); קכח,ה (א{{=}}כֹּ֝ל); קכט,א (א{{=}}יֹאמַר־נָ֝א); קכט,ב (א{{=}}גַּ֝ם); קכט,ה (א{{=}}כֹּ֝ל); קלב,א (א{{=}}אֵ֝ת); קלב,יז (א{{=}}נֵ֝ר); קלה,ז (א{{=}}מֽוֹצֵא־ר֝וּחַ); קלה,יז (א{{=}}אַ֝ף); קלז,ג (א{{=}}לָ֝נוּ); קלז,ד (א{{=}}עַ֝ל); קלז,ו (א{{=}}עַ֝ל); קלז,ז (א{{=}}עַ֝ד); קמ,ג (א{{=}}כׇּל־י֝וֹם); קמג,יב (א{{=}}כִּ֝י); קמח,י (א{{=}}רֶ֝מֶשׂ). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר משלי|משלי:]]''' א,א (א{{=}}מֶ֝לֶךְ); ד,ה (א{{=}}וְאַל־תֵּ֝ט); ז,ט (א{{=}}לַ֝יְלָה); ז,כה (א{{=}}אַל־תֵּ֝תַע); ח,כז (א{{=}}ח֝וּג); ט,ב (א{{=}}אַ֝ף); ט,ד (א{{=}}חֲסַר־לֵ֝ב); ט,טז (א{{=}}וַחֲסַר־לֵ֝ב); יא,יג (א{{=}}וְנֶאֱמַן־ר֝וּחַ); יא,לא (א{{=}}אַ֝ף); יב,ח (א{{=}}וְנַעֲוֵה־לֵ֝ב); יד,כט (א{{=}}וּקְצַר־ר֝וּחַ); טו,א (א{{=}}וּדְבַר־עֶ֝צֶב); טו,ד (א{{=}}בָּ֝הּ); טו,יא (א{{=}}אַ֝ף); טו,יג (א{{=}}וּבְעַצְּבַת־לֵ֝ב); טו,טו (א{{=}}וְטֽוֹב־לֵ֝ב); טו,טז (א{{=}}רָ֝ב); טו,כד (א{{=}}ס֝וּר); יז,ז (א{{=}}אַ֝ף); יז,כז (א{{=}}וקר יְקַר־ר֝וּחַ); יח,ב (א{{=}}כִּ֝י); יח,ט (א{{=}}ה֝וּא); יח,יג (א{{=}}הִיא־ל֝וֹ); יט,י (א{{=}}אַ֝ף); יט,כב (א{{=}}וְטֽוֹב־רָ֝שׁ); יט,כד (א{{=}}גַּם־אֶל־פִּ֝יהוּ); יט,כו ('''א?{{=}}בֵּ֗֝ן'''); כ,א (א{{=}}בּ֝וֹ); כ,יד (א{{=}}ל֝וֹ); כא,ה (א{{=}}וְכׇל־אָ֝ץ); כא,כז (א{{=}}אַ֝ף); כד,ה (א{{=}}וְאִֽישׁ־דַּ֝עַת); כד,ח (א{{=}}ל֝וֹ); כד,ל (א{{=}}וְעַל־כֶּ֝רֶם); כה,כח (א{{=}}אִ֝ישׁ); כו,כז (א{{=}}אֶ֝בֶן); כז,ח (א{{=}}כֵּֽן־אִ֝ישׁ); כז,כד (א{{=}}וְאִם־נֵ֝זֶר); כח,טז (א{{=}}בֶ֝צַע); כח,כא (א{{=}}וְעַל־פַּת־לֶ֝חֶם); כח,כד (א{{=}}ה֝וּא); כט,ה (א{{=}}רֶ֝שֶׁת); כט,כג (א{{=}}וּשְׁפַל־ר֝וּחַ); ל,ה (א{{=}}ה֝וּא); לא,ח (א{{=}}אֶל־דִּ֝ין); לא,יב (א{{=}}כֹּ֝ל); לא,כו (א{{=}}חֶ֝סֶד). :'''[[מקרא על פי המסורה/כתובים#ספר איוב|איוב:]]''' ה,ז (א{{=}}וּבְנֵי־רֶ֝שֶׁף); ה,י (א{{=}}מַ֝יִם); ו,ג (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); ו,ה (א{{=}}יִגְעֶה־שּׁ֝וֹר); ו,ו (א{{=}}אִם־יֶשׁ־טַ֝עַם); ו,ז (א{{=}}הֵ֝מָּה); ו,כט (א{{=}}ע֝וֹד); ז,טו (א{{=}}מָ֝וֶת); ח,טו (א{{=}}בּ֝וֹ); ח,יח (א{{=}}בּ֝וֹ); ט,כ (א{{=}}תׇּֽם־אָ֝נִי); ט,כט (א{{=}}לָמָּה־זֶּ֝ה); יא,יא (א{{=}}וַיַּרְא־אָ֝וֶן); יא,יב (א{{=}}פֶּ֝רֶא); יב,יג (א{{=}}ל֝וֹ); יב,יד (א{{=}}עַל־אִ֝ישׁ); יב,טז (א{{=}}ל֝וֹ); יג,יב (א{{=}}לְגַבֵּי־חֹ֝מֶר); יד,יד (א{{=}}עַד־בּ֝וֹא); טו,לא (א{{=}}כִּי־שָׁ֝וְא); טז,י (א{{=}}יַ֝חַד); טז,יב (א{{=}}ל֝וֹ); יז,ג (א{{=}}ה֝וּא); יז,ד (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); יז,יב (א{{=}}א֝וֹר); יח,ד (א{{=}}וְיֶעְתַּק־צ֝וּר); יח,יז (א{{=}}ל֝וֹ); יט,טז ('''א!{{=}}בְּ֝מוֹ־פִ֗י''');{{הערה|ראו גם ב[[#איוב|רשימת החריגים בספר איוב]].}} כ,ט (א{{=}}וְלֹֽא־ע֝וֹד); כ,כא (א{{=}}עַל־כֵּ֝ן); כא,ב (א{{=}}וּתְהִי־זֹ֝את); כב,ג (א{{=}}וְאִם־בֶּ֝צַע); כב,ה (א{{=}}וְאֵֽין־קֵ֝ץ); כג,ו (א{{=}}אַךְ־ה֝וּא); כד,ה (א{{=}}לֶ֝חֶם); כה,ג (א{{=}}וְעַל־מִ֝י); כו,ד (א{{=}}וְנִשְׁמַת־מִ֝י); כו,ה (א{{=}}מַ֝יִם); כו,ז (א{{=}}אֶ֝רֶץ); כז,יב (א{{=}}וְלָמָּה־זֶּ֝ה); כז,כ (א{{=}}לַ֝יְלָה); כח,יב (א{{=}}זֶ֝ה); כח,כ (א{{=}}זֶ֝ה); ל,ג (א{{=}}אֶ֝מֶשׁ); ל,ל (א{{=}}וְעַצְמִי־חָ֝רָה); לא,מ (א{{=}}תַּ֝מּוּ); לד,יא (א{{=}}אִ֝ישׁ); לד,יג (א{{=}}שָׂ֝ם); לד,כב (א{{=}}שָׁ֝ם); לד,כג (א{{=}}אֶל־אֵ֝ל); לד,כה (א{{=}}לַ֝יְלָה); לה,טז (א{{=}}בִּבְלִי־דַ֝עַת); לו,יח (א{{=}}וְרׇב־כֹּ֝פֶר); לו,כא (א{{=}}כִּֽי־עַל־זֶ֝ה); לז,יז (א{{=}}אֶ֝רֶץ); לז,כ (א{{=}}אִ֝ישׁ); לט,יז (א{{=}}לָ֝הּ); לט,כח (א{{=}}שֶׁן־סֶ֝לַע); מא,ב (א{{=}}ה֝וּא); מא,יא (א{{=}}אֵ֝שׁ); מא,כג (א{{=}}יָ֝ם); מא,כו (א{{=}}ה֝וּא). ===טעם משני בתיבה הראויה להיות מוקפת=== למידע מפורט על התיבות הראויות להיות מוקפות בספרי אמ"ת, והוספנו להן מקף אפור, ראו ב'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ב#טעם משני בתיבה הראויה להיות מוקפת|פרק השני]]''' של המבוא. ==חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים== בניגוד ל'''[[ויקיטקסט:מבוא למקרא על פי המסורה/פרק ג#חלוקת הסדרים בתורה|חלוקת הסדרים בתורה]]''', חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים איננה עניינית אלא בעיקר כמותית. הסדרים אינם מתחילים בתחילת עניין בדרך כלל, וגם לא מסתיימים בסוף עניין, אלא במקומות שיש בהם דברי ברכה או נחמה או שבח לה'. הסיבה לחלוקתם של ספרי הנביאים והכתובים לסדרים אינה ידועה לנו; אמנם לפי הסבר רווח, תפקידה לסמן יחידות בשביל קריאה יומית כדי לסיים את כל המקרא בשנה אחת, כי לפי חישוב פשוט יוצא שמספר הסדרים קרוב או זהה למספר ימי החול בשנה עברית רגילה (למעט שבתות ומועדים).{{הערה|הסבר זה לחלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים התפרסם במיוחד בדברי הפתיחה למהדורת קורן: "על משמעותה של החלוקה לסדרים בספרי נביאים וכתובים אין לנו ידיעות ממקורותת קדמונים. הציון הבולט של הסדרים העסיק חכמים מחכמי ישראל בימינו, ובכללם ר' שאול קוסובסקי ז"ל. הוא התעמק בבעיה זו והציע פתרון מסתבר. הוא חישב את כמות הסדרים של כל הספרים ביחד והגיע למספר 293; זהו מספרם של ימות החול בשנה רגילה. סיכומם של ימות החול (293) וימי שבת וחג (71) הוא 364, כלומר, מנין ימיה של שנת השמש חסר יום אחד, כנגד תשעה באב, שהוא יום אסור בתלמוד תורה (קוראים בו ספר "איכה"); ויום זה אף הוא נקרא "מועד", ואין למנותו כאן בחשבון ימות החול. יוצא איפה שנקבע "סדר" קריאה מן התורה, הנביאים והכתובים, לכל יחיד ויחיד, לכל יום ויום מ-365 ימי השנה. וכך, כנראה, נהגו קדמונינו." לדיון מפורט בסדרים ראו פסח פינפער, '''מסורת התורה והנביאים''' (וילנה תרס"ו) עמ' 39-45.}} חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים יציבה בדרך כלל במקורות (יותר מחלוקת הסדרים בתורה). בחלוקה המקובלת שבדפוסים מוצאים 293 סדרים סה"כ, ויש רק כ-4 מקומות שבהם רשום סדר נוסף במקורות העתיקים:{{הערה|כל ארבעת הסדרים הנוספים מופיעים במהדורות ברויאר ע"פ ספר החילופים, וגם במקראות גדולות הכתר. אמנם לא כולם מסומנים בתוך כתר ארם צובה, ולא ברור מהם הנימוקים לסימונם במקראות גדולות הכתר.}} #"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" ([[יהושע ח/טעמים#ח א|יהושע ח א]]) = ד* (חסר בחלוקה המקובלת, אבל קיים בכתר ובגוף כתי"ל וברשימת כתי"ל ובספר החילופים). #"וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה" ([[ירמיהו יז/טעמים#יז כו|ירמיהו יז כו]]) = (ט*) (חסר בכתר ובגוף כתי"ל ובחלוקה המקובלת, אך קיים בספר החילופים ומחוק ברשימת כתי"ל). #"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" ([[שיר השירים ה/טעמים#ה ב|שיר השירים ה ב]]) = א* (חסר בחלוקה המקובלת, אבל קיים בגוף כתי"ל וברשימת כתי"ל ובספר החילופים; המקום של הפרשה חסר בכתר). #"יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ" ([[רות ב/טעמים#ב יב|רות ב יב]]) = [א*] (חסר בחלוקה המקובלת ובכתר ובגוף כתי"ל, אבל קיים ברשימת כתי"ל ובספר החילופים). מספרי הסדרים בספרי הנביאים והכתובים כדלהלן (המספרים לפי החלוקה המקובלת, והכוכביות מציינות סדר נוסף ע"פ המקורות העתיקים): *יהושע 14* | ד* *שופטים 14 *שמואל 34 *מלכים 35 *ישעיהו 26 *ירמיהו 31* | (ט*) *יחזקאל 29 *תרי עשר 21 **סה"כ נביאים 204 (206*) *תהלים 19 *משלי 8 *איוב 8 *שיר השירים 1* | א* *רות 1* | [א*] *איכה 1 *קהלת 4 *אסתר 5 *דניאל 7 *עזרא 10 *דברי הימים 25 **סה"כ כתובים 89 (91*) **סה"כ נביאים וכתובים 293 (297*) '''תחילת ספר:''' ציינו תחילת סדר גם בראש כל אחד מכ"ד ספרי המקרא (במספר הרצוף "א"), למרות שסימון כזה אינו מופיע בתחילת ספרי המקרא בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו. הסדר הראשון בתחילת כל אחד מכ"ד ספרי מקרא צוין במפורש בספר החילופים וברשימות הסדרים בכתי"ל ([https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n243/mode/1up תורה], [https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n655/mode/1up נביאים], [https://archive.org/details/Leningrad_Codex/page/n930/mode/1up כתובים]). '''התבנית:''' תחילת כל "סדר" מתוייגת בתיעוד הנוסח שבדפי העריכה בתוך '''[[תבנית:מ:פסוק]]''', ע"י השימוש בפרמטר "סדר=". תבנית זו נמצאת מיד לפני כל פסוק במקרא (בלי שום רווח ביניהם). כשיש בה פרמטר של "סדר=", מופיע מספר הסדר כחלק מסימני הניווט בשוליים הצדדיים של התנ"ך. ==הערות== <references/> 7hjqs4k710x2o129p6qiwkxj2zh0pf8 0 313222 3078764 3075980 2026-08-24T05:49:09Z Yack67 27395 3078764 wikitext text/x-wiki {{הור2|במקור מנהג הקהילות במדינות פולין גדול וקטן (עם כי נשארו מנהגים מקומיים באזורים מסויימים, כמו סביב עיר פוזנא). התפשט גם בכל מלכות פולין (מזוביה, וולהיניה, גליציה, פודוליה, אוקריינה, ואזורים מסויימים ברוסיה). כיום נהוג ברחבי העולם, בעיקר אצל מתפללי נוסח ספרד, עד שלפעמים מזוהה עם נוסח זה.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] ** [[ביאור:סליחות לימי התשובה/מנהג פולין/סליחות ליום ראשון|מהדורה מבוארת]] {{שלם|50}} * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה ברוב המקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|פולין}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] 7f4an4stomi5derzg2wa638zmw1ryw7 3078766 3078764 2026-08-24T06:09:41Z Yack67 27395 3078766 wikitext text/x-wiki {{הור2|במקור מנהג הקהילות במדינות פולין גדול וקטן (עם כי נשארו מנהגים מקומיים באזורים מסויימים, כמו סביב עיר פוזנא). התפשט גם בכל מלכות פולין (מזוביה, וולהיניה, גליציה, פודוליה, אוקריינה, ואזורים מסויימים ברוסיה). כיום נהוג ברחבי העולם, בעיקר אצל מתפללי נוסח ספרד, עד שלפעמים מזוהה עם נוסח זה (בניגוד למנהג ליטא המזוהה עם מנהג אשכנז).}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] ** [[ביאור:סליחות לימי התשובה/מנהג פולין/סליחות ליום ראשון|מהדורה מבוארת]] {{שלם|50}} * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה ברוב המקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|פולין}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] mg7oevt9qgcq66j8en02kv4wdd5b197 3078767 3078766 2026-08-24T06:29:42Z Yack67 27395 3078767 wikitext text/x-wiki {{הור2|במקור מנהג הקהילות במדינות פולין גדול וקטן (עם כי נשארו מנהגים מקומיים באזורים מסויימים, כמו סביב עיר פוזנא). התפשט גם בכל מלכות פולין (מזוביה, וולהיניה, גליציה, פודוליה, אוקריינה, ואזורים מסויימים ברוסיה). כיום נהוג ברחבי העולם, בעיקר אצל מתפללי נוסח ספרד, עד שלפעמים מזוהה עם נוסח זה (בניגוד למנהג ליטא המזוהה עם מנהג אשכנז). אולם יש גם קהילות מתפללי נוסח אשכנז שאומרים אותו.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] ** [[ביאור:סליחות לימי התשובה/מנהג פולין/סליחות ליום ראשון|מהדורה מבוארת]] {{שלם|50}} * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה ברוב המקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|פולין}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] 5zqdgxfryidyeyqrwdidtvbfu8lrub3 0 313623 3078765 3075993 2026-08-24T06:08:35Z Yack67 27395 3078765 wikitext text/x-wiki {{הור2|מנהג קהילות הדוכסות הגדולה של ליטא, הכוללת זאמוט, רוטניה (בלרוס עם אזורים בפולין ובאוקריינה), ומערב רוסיה (עם כי נשארו מנהגים מקומיים באזורים מסויימים כגון סביב העיר גרודנו). מנהג זה התפשט ברוסיה והמדינות הבלטיות, ובפרוסיה המזרחית. בעקבות הגירות שונות החל מתלמידי הגר"א הוא גם נהיה למנהג הדומיננטי בארץ ישראל ובארצות הברית, עד שכיום הוא לפעמים מזוהה עם מנהג אשכנז (בניגוד למנהג פולין המזוהה עם נוסח ספרד). אולם ישנן חצרות חסידים שמוצאם מאזורים אלו ואומרים סליחות כמנהג זה, והסליחות כמנהג חסידי חב"ד מבוססות על מנהג זה.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה ברוב המקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|ליטא}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] בדורות האחרונים אומרים ברוב המקומות הסליחות לתעניות צבור כ[[סדר הסליחות/מנהג פולין#סליחות לתעניות צבור|מנהג פולין]] הנדפסות בסדורים, אלא שמחליפים הפזמונים בשני קמא ובחמישי בהתאם למנהג ליטא, וכן פסוקי 'שמע קולנו' אומרים כמנהג ליטא. ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] eaj6jyynwtqoo123ivmtm8qzmnq6vk2 0 328050 3078769 3078536 2026-08-24T07:06:24Z Do2or 5565 3078769 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים א|טו|טז|יז|}} == ט"ז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.'''}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים{{ש}}כי רחק ממני מנחם משיב נפשי{{ש}}היו בני שוממים כי גבר אויב.'''}}}} הנה היופי נמשך אל האדם מצד החכמה, וכמ"ש הכתוב: חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א). והנה על סילוק החכמה אמר המקונן, על אלה אני בוכיה. וארז"ל (איכ"ר א, נא): על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. והנה על פסוק ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א). אז"ל (מגילה יד, ב): שלבשתה רוח הקדש. שהיא השכינה, ועל ידי זה הוסיף יופי על יופיה והדר על הדרה, א"כ בהסתלק השכינה מן האדם יסתלק היופי, וכן בהסתלק החכמה יסתלק זיו הפנים, וכשחטא אדה"ר נסתלק ממנו אותו היופי ואותה ההארה שעליה אמרו (ויק"ר כ, ב): תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכמשה רבינו ע"ה שלעולם זכה לתורה נאמר: לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז). וא"כ יאמר הכתוב על אלה אני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה אני בוכיה, ופי' ואמר מה טעם אני בוכיה על אלה כמ"ש, וגם מפני מה נסתלקו ממני, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי שהם ד"ת אשר עליהם נאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח). ואם נפרש על סילוק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, יאמר הכתוב על אלה דברי הברית, דומה למשז"ל: ריב"ל על ביטול תורה אני בוכיה וכו'. עיני עיני שהוא העיון התלוי בעין האדם בהסתכל באותיות בסוד אותיות מחכימות, עתה יורדה מים ובוכה ומתאנחת כי רחק ממני מנחם שהוא תורה שבכתב שהוא משיב נפשי, כי בעוה"ר אין אתנו יודע להביא ראיה מן התורה, ובזה היו בני שוממים כי גבר אויב. ובמקום כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו). עתה שאין יודע להביא ראיה מן התורה, הנה בזה היו בני שוממים כי גבר אויב שאומרי' ידינו רמה, וגם גבר אויב כמ"ש (זח"ג קכ"ג ע"א): כמה אינון דמערבלין מוחיה וכו'. וזהו כי גבר אויב. וכנגד זה אמר הנך יפה דודי אף נעים, כי בפיו ובגבורתו יעמד, והנה מהר"ש אלקבץ בס' איילת אהבי' פי' שכל דברי שיר השירים הם כדמיון החושק בתורה, ובפ' ישקני מנשיקות פיהו פי' שהם דברי התלמיד החושק בתורה, ואמר מי יתן ישקני הב"ה בעצמו מנשיקות פיהו, כי אעפ"י שאדם יכול ללמוד מפי סופרים ומפי ספרים מ"מ רצונו בזה לשמוע מפי הב"ה עכ"ל. א"כ אעפ"י שאני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה ועל הרחקת תורה שבכתב מתורה שבע"פ והיו בני שוממים כמ"ש, מ"מ עדיין יש לי נחמה גדולה כי הנך יפה דודי וכו'. ע"ד אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו). מלבד כי לעולם אהבתו גבן, ועדיין אנחנו מקוים יראה לנו את יפיו בגילוי סודות התורה ואז יהיה אף נעים, כי במקום שבהיותנו בגלות נאמר: וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבון ההלכה כמ"ש בזוהר (ח"א כ"ז ע"א), הנה כאשר הוא יגלה סודו אל יראיו אז התורה נעשית לו סם חיים וזהו אף נעים. ולפי דרכנו רמז משאז"ל (קה"ר ב, יב): על אף חכמתי וכו' (קהלת ב, ט). חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ג"כ כאן אף מה שלמדתי באף הוא נעים ומקובל אצלי, והטעם לכל זה הוא מפני כי אף ערשנו רעננה שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיה מטתו שלמה, והשכינה שורה על משפחות מיוחסות שבישראל. והגם כי היו בני שוממים וכו' רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם. ונוכל ג"כ לפרש היו בני שוממי' לא מצד עצמם ח"ו כי הם בתקפם וגבורתם עומדים, רק מפני כי גבר אויב, וכיון שכן הוא דבר ידוע כי דרך הטומאה לצאת והרע מכלה את עצמו, וגהינם כלה והם אינם כלים, ויחזרו לאיתנם כבראשונה, וזהו אף ערשנו רעננה ע"ד מ"ש ירמיהו כשנתנבא על גלות ישראל אמר: זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (ירמיה יא, טז). וע"ז אמרו במדרש פ' תצוה (שמו"ר) פ' ל"ו (א): וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד וכו'. נראה שהוקשה להם מ"ש כי מה ענין זה למ"ש למעלה: מה לידידי בביתי וכו' (ירמיה יא, טו). גם נראה שאין לו ענין למטה, גם אפשר לומר שהוקשה להם שאמר בלשון מיעוט: קרא ה' לשמך, היל"ל את כזית רענן כמ"ש הכתוב: ואני כזית רענן (תהלים נב, י). וזהו ששאל וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה וכו' אלא מה הזית הזה וכו' [עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואח"כ טוחנין אותן, ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן], כך ישראל באין א"ה וחובטים אותם ממקום למקום, וחובטין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם בקולרין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואח"כ עושין תשובה והב"ה עונה להם, מנין שנאמר: ויאנחו בני ישראל וכו' (שמות ב, כג). וכן בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלקיך וכו' (דברים ד, ל־לא). הוי זית רענן עכ"ל. והכוונה שכיון שרצה להיות מתנבא עליהם לרעה, ובפרט על ענין הגלות כמשז"ל (איכ"ר א, כ): על פ' מה לידידי בביתי שזה נאמר על חרבן הבית וגלות ישראל, המשילם לזית שע"י היסורין והגליות חוזרין בתשובה, א"כ הכל הוא לטובתם למען ישובו אל ה' כי אל רחום ה' וכו'. א"כ אעפ"י שהיו בני שוממין מפני כי גבר אויב, כיון שעל אלה אני בוכיה, שערי דמעות לא ננעלו, ועי"ז אף ערשנו רעננה. ומשורשת בהר אלקים עולם ועד, וכמ"ש הכתוב: ילכו יונקותיו (הושע יד, ז). מצד השכינה העומדת בבית המקדש, ראיה לדבר משאז"ל על שני שדיך שהם שני בדי ארון הנראים כב' שדים, ובזה היה ניכרת חבתם לפניו ית', ועתה אומר ילכו יונקותיו בגולה כי שכינה גלתה עמהם, ומ"מ ויהי כזית הודו. וכמ"ש וריח לו כלבנון. כשאז"ל (ברכות מג, ב): עתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון. א"כ אעפ"י שקרא עלי מועד לשבור בחורי ועל אלה אני בוכיה, וגם על מה שרחק ממני מנחם משיב נפשי, מ"מ והלכה יניקת השכינה והשפעתה אלינו בגלות, מ"מ ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וממכון שבתו ישגיח עלינו לרחמינו. אי נמי כאשר נפרש מהו סילוק שכינה וגלותה, ע"ד מה שפירש מהר"ש אלקבץ ז"ל בס' ברית הלוי פ' ו' ז"ל בענין גלות שכינה האריך הרבה, וקיצור דבריו המשל זה לניצוץ השמש המכה במראה לטושה או בזכוכית לבנה או במראה ההינדיי, וכל שכן בקיר טוחה בסיד ומלוטש בשמנים שונים יוכר האור שיעור רב, ואם יכה ניצוץ השמש במים העכורים יתעוות האור עד כי נראה שחשך השמש בצאתו מה שאינו, רק הוא כפי הכנת המקבלים, וכן הוא ענין הגלות כי תחת היותו ית' מראה פעולותיו על ידינו, הנה בעוה"ר עבר האור אל מוצא הסוסים ומראה פעולותיו ע"י זדים ארורים אשר לא יכירו ולא יבינו אל פעולות ה'. א"כ כלל העולה מדבריו כי גלות שכינה הוא כפי הכנת המקבלים, שאין ניכרת אורה ומעלתה ע"י, אבל היא מצד עצמה נאמר: כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). א"כ אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי שהיא השכינה, והיו בני שוממים מבלי שפע והארה להאיר להם, אדרבא כי גבר אויב ע"ד אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). מ"מ הנך יפה דודי אף נעים כי לא יגור במגורך רע. ועדיין הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה זה בית המקדש שלא זזה שכינה מכותל מערבי. ונחזור לענין, כי ע"י היות ערשנו רעננה ומושרשת בזרע קדש מצבתה באבות הקדושים, הנה עי"ז גם כי היו בני שוממים, אינו כלום ובני אקרון. והנה הם דומים לאילן ששרשיו מרובים כי אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וכמ"ש הכתוב: והיה עליהו רענן וכו' (ירמיה יז, ח). אי נמי פי' בזוהר פ' פקודי (ח"ב רל"ו ע"ב) על אלה אני בוכיה. מאי טעמא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה וכו'. גם מהר"א גלאנטי הביא מאמר של בראשית ז"ל (בהקדמה דף ב' ע"א): ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקים עילאה וכו'. ופי' בקצור כי אין השכינה נקראת בשם אלקים בשם הבינה, רק ע"י הראות כל זכר בעליית ג' רגלים ע"ש. והנה האר"י זלה"ה פי' המאמר הזה לפי דרכו באופן, עיין שם בפי'. והצריך לעניינינו הוא כי בהתחבר הבינה הנקראת מ"י עם ו' קצוות ז"א הנקראי' אל"ה אז נקראת אלקי'. ובהיות בינה משאלת כליה, ו"ק שלה אל המלכות, ומתלבשת בו"ק הזכר העליון ואז כאמא כן ברתא ואז ג"כ נקראת אלקים. ובעת עשיית העגל כוונתם היתה להמשיך ו"ק הזעיר הנקראי' אל"ה בהסתלקות הבינה, אל המלכות הנקראת י"ם, וזהו עשה לנו אלקים (שמות לב, א). וזה היה ע"י אהרן איש החסד, ואילו יצאה מחשבתם לפועל היה התגברות גדול לס"א ח"ו, וזה היה קצוץ בנטיעות כמו שפי' האר"י זלה"ה, וזהו שאומר על אל"ה ו"ק ז"א, שנסתלקו מהם אותיות מ"י שהם מהבינה, אני שהיא מלכות, בכיה שנשפעו בה סוד הדינים שהם בגימטריא הב"ל כמנין בכי"ה, וזה כמו שפירש האר"י זלה"ה כי קין והבל הן הם שני דמעין שנמשכו למטה במלכות, קין שרש הקליפות והבל שרש הדינים. עוד אמר ז"ל: והבל אתבסם בשקועא דימא רבא, והוא חכמה התחתונה דמבסמא דמעין עילאין, אבל קין למטה דינא תקיפא, שקעיה בתהומא רבא ולא אתבסם כלל. עוד אמר וב' נקבי החוטם הם מקום לשני שרשים אלו, שכלם נמצאים במלכות בין למטה בין למעלה, וכאשר יתקנו התחתונים עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם, והב' נקבים יהיו רחמים, ולהיות שבהוד שרש הקליפות, בחרבן הבית שבו משלו הקליפות נאמר: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). כל היום דוה (איכה א, יג). עכ"ל. ועיין בדרושו על מאמר הזוהר שאו מרום עיניכם וכו' שבפ' בראשית, ומשם תבין כל מה שנפרש בפסוק זה, והוא כמ"ש על אל"ה ו' קצוות ז"א, שנסתלקו מהם הבינה. ונשארו אל"ה ועי"ז אין העולם שהם ו' קצוות ז"א מתקיימים אלא במ"י. ועתה על אל"ה כמ"ש אני בוכיה. מאי טימא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, וזה היה בסיבת עון העגל שאז נתגברה ס"א באמרם אלה אלקיך ישראל. וזה גרם אח"כ ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה, רזא דמלה על אלה, דא סטרא דמסאבא דאתיהיב להון רשו לשלטאה. פי' כי כיון שנסתלקה הבינה ונסתלקו אותיות מ"י, אז נשארו אדם ואשתו, זו"ן שניהם ערומים ונתגברו ו"ק דס"א הנקראי' ג"כ אל"ה, ועיין בדרוש הקליפות פ"ד. וזהו דאתיהיב לון רשו לשלטאה וע"ז אני בוכיה דא רוח קדשא דאקרי אני, שירדו ט' נקודות אל הקליפות, ונעשית מלכות הקליפה בת י', וכמ"ש: אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). וע"ז בכיה יען נשפעו בה סוד הדינים כמנין בכי"ה, כמנין הב"ל כמ"ש. וגם בכיה כי ע"י הדמעות, שערי דמעות שהם נ"ה דחכמה לא ננעלו. וכדי למתק הדינים עיני עיני יורדה מים בתמידות, ומ"מ לא הועילו הדמעות כלום, וזה מפני כי רחק ממני מנחם שהוא יסוד ז"א אי נמי יסוד אי'. אבל העיקר הוא סוד הדעת הנתון בין העינים, וזה כי ע"י הדמעות כאשר יתקנו התחתוני' עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם. וכאן הוא אומר שעיני עיני יורדה מים, כיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי. שאין מי שיעלה ריח טוב לפניו ית', אשר ע"י הריח היה משיב נפשי, כי עיקר הריח הוא להשיב נפש, גם ע"י התבסמות הדינים ע"י ריח טוב כמ"ש, הנה עי"ז היה מאיר אור הבינה בז"א ומיניה לנוק', וכיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי כמ"ש, היו בני שהם הנשמות שבה אי נמי נ"ה שלה שוממין כי גבר אויב, וכנגד זה אמר הנך יפה דודי כנגד ז"א שנמשך לו היופי מצד עתיקא קדישא שמשם בא היופי, אף נעים מצד הבינה שמשם בא הנועם העליון, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות, מטתו שלשלמה (שה"ש ג, ז). הנה היא רעננה ומושרשת בשרשים העליונים, ודרך רמז באומרו אף נעים אף ערשנו ב' פעמי' אף, על ב' נקבי החוטם המשפיעים דין, עתה יהפכו לרחמים, ובמלת 'נעים' נרמז נע־ים, פי' יתנועע הים העליון אותיות מ"י להתחבר עם ז"א ויעשה אלקי'. וזה ע"י אותיות נֻ' עַ' שהוא רמז לנֻ' שערי בינה, ולעַ' עטרין דנפקין מז' תיקוני א"א שמשם בא היופי והנועם. ובמדרש (שהש"ר א, סו): אף ערשנו רעננה. ר' עזריה בשם ר"י בר סימון, למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער עצמו ומדחק באבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח אבריו. כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים (דה"ב ה, ח). עכ"ל. הורה למ"ש כי בזמן שאין ב"ה קיים הוא דומה למלך וכו' פי' למלך ז"א, שיצא למדבר והוא מקום שמם כי אין לחם ואין מים, הוא מקום הקליפות, והביאו לו מטה קצרה שהיא מלכות שאינה נתקנת לגמרי. והענין הזה יובן כמה שאמרו בענין יום ז' של פסח, שהזווג הוא בסוד קטנות, והיא בסוד איילה שרחמה צר בסוד הגבורות בלבד, ואז הנחש העליון שהוא יסוד דבחי' קטנות מזדווג עמה, ולפי שהוא בבחי' קטנות נקראת נתיבה, ועיין בדרוש יום א' של פסח. והנה ז"ש הכתוב על אלה שהוא ז"א בעל ו' קצוות בלבד, אני שהיא מלכות, בוכיה עיני עיני יורדה מים, [מפני] שהיא מלובשת בגבורות. והטעם מפני כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. פי' אעפ"י שהיסוד מזדווג עמה אינו להשיב נפש מפני שהוא מבחי' קטנות, ובזה מדוייק אומרו מנחם משיב נפשי, כי נראה כי מנחם יש לה, אבל אינו משיב נפשה והוא כמ"ש. ועי"ז היו בני שוממים כי גבר אויב, כי יש סכנה פן יאחזו בה החצונים ובנשמות היוצאים ממנה, וזהו ג"כ שאומר המדרש: למלך שיצא למדבר, הביאו לו מטה קצרה כמ"ש, התחיל מצטער עצמו ומדחק אבריו שהוא ג"כ בסוד קטנות, ומדחק אבריו בסוד ו"ק, ולפעמים תלת בתלת כדי שלא יתאחזו בהם החצונים, כיון שנכנס למדינה שהיא בינה, ונקראת מדינה יען היא בעצמה רחמים גמורים אלא שדינין מתערין מינה וזהו מ'־דינה, אז נתחברו אותיות מ"י באל"ה ונעשה אלקי'. ונכנסו בו נה"י דבינה ונגדלו אברי ז"א. וגם המלכות נתקנה ונעשית בת י' ספירות שלמות, וכמבואר בסדר הגדלות, וזהו הביאו לו מטה ארוכה שהיא מלכות כנז'. ואז התחיל פושט עצמו ומותח אבריו כמ"ש. כך עד שלא [נבנה] ב"ה, שלא נעשית בנין המלכות הנקרא בית המקדש, וגם הבינה נקראת בית המקדש העליון, והכל א' כי זה תלוי בזה, ומקדש העליון מכוון כנגד המקדש התחתון, ואז היתה שכינה מתמצעת בין שני בדי ארון, שאפי' בעת הזווג היה אחורי נה"י, ומשנבנה ב"ה ויאריכו הבדים, שנתפשטו נה"י דז"א לתוכה, וגם נתפשטו נה"י דאי' בכל קומת הז"א עד הוד הב' שהיא במקומה ממש ועי"ז נעשית ג"כ בנין המלכות, וזש"ה הנך יפה דודי אף נעים, שפשט עצמו ונמתחו אבריו, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות רעננה וארוכה, שהיא נגדלת כמוהו, [שעלתה עד החכמה שלו שהיא בחי' הו' כנר' בענין ז' בחי' שיש אל הנוק'], וידוע כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה והכל א'. והנה המתרגם אפשר שרמז לזה באומרו ז"ל: אתיבת כנישתא דישראל קדם רבון עלמא. הנה כנסת ישראל יאמר על הנשמות המצויירות ונמצאות במלכות שהם ס' רבוא. וע"י היא מתייחדת למעלה, ובפרט בעלותם לראות כמ"ש, ואמרה קדם רבון עלמא הוא אפי' שהוא רבון העולמות שתחתיו, כמשאז"ל על רבון העולמים, ואם נפרש רבון עלמא באי' שהיא אדון ורבון של הז"א הנקרא עולם אי נמי באבא שהוא רבון אימא הנקראת ג"כ עולם, ואמרה קדם שהיא בא"א או בעתיק שהוא קודם רבון הנז', כמה יאי שכינת קדשך בעידן דאת שרי ביננא ומקבל ברעוא צלותנא, שהוא בעת עלותה אל או"א שהוא במוסף שבת. ואז הוא עת רצון, צלותא דרעוא אתגליא בצלותא דתתאי, ובעידן דאת משרי בפוריינא חיבתא. פי' שניתן במלכות סוד החסדים, ואז ובננא סגין עלוי ארעא, שהנשמות מתרבות בתוכה, ואנחנו פיישין וסגיין כאילן דנציב על עינא דמיא. שהוא עץ החיים, ז"א הנטוע על פלגי מים, שהוא יסוד אימא, ומתגדל וזהו די עפייה שפיר ואנביה סגי. שנתפשטו ענפיו ונתרבו ספירותיו והיו לעשר. והנה במדרש אמרו: על אלה אני בוכיה, על ע"ז על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. אפשר שכוונו לכל מ"ש, ומלבד זה ג"כ לפי פשוטו, אין לך שחרות גדול מזה יותר מעע"ז, וע"ז נאמר: אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו). וכמו שפי' ז"ל בפסוק זה, ועתה אומר אעפ"י שעל ע"ז אני בוכיה וכו' מ"מ הנך יפה דודי, ובמעט מים ומעט מן המרחצאות ישוב הדבר לכמות שהיה ויחזור ליופיו כבראשונה. ובמדרש על פסוק על אלה אני בוכיה מביא ז"ל (איכ"ר א, מה): אספסיאנוס מלא שלש ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון וכו' עד והשליכו עצמן לתוך הים, ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש לפרש על אלה על ששמרו מלעשות את כל התועבות האלה, וכן מביא על זה מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה ורוח הקדש צווחת וכו'. אפשר שכוונתם לומר על אותם ששמרו עצמם מלעבוד ע"ז שנאמר בה אלה אלקיך ישראל. א נמי אפשר לומר כי כיון שהצדיקים הללו לא היו ראוים לאותו מעשה, שהרי מסרו עצמם למיתה כדי שלא לעבור על ג"ע ועל ע"ז, א"כ מי הוא שנתן כח לאספסיאנוס ואחרי' לשלוט עליהם, הוא מפני אחרים רשעי ישראל שעברו על זה, וכמ"ש לא דיינו שהכעסנוהו בבית מקדשו אלא אף בחוצה לארץ. ולז"א על אלה שעברו על ע"ז וג"ע עתה אני בוכיה ושבה בתשובה שלמה לפניו ית'. וכנגד זה אמרה הנך יפה דודי אף נעים, שעי"ז שמסרו עצמן על יחוד ה' מוסיפים כח בגבורה של מעלה ושמו ית' מתגדל ומתקדש. וזה מפני כי אף ערשנו רעננה ומושרשת מצד אבותינו הקדושים, וכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מושרשת בידם. וכן אמרו (ס' חסידים סי' ק"ס): אם בא דבר עבירה ליד אדם וניצול אל יחזיק טובה לעצמו, אלא אימא מאבותיו שמסרו עצמם על הדבר ההוא. וזהו אף ערשנו רעננה מצד האבות שתקנו ענין ע"ז ג"ע וש"ד. עוד במדרש (איכ"ר א, מה): הביא ההוא עובדא של אנדריאנוס שחיק טמיא הושיב ג' משמרות וכו', עד והיה דמם מגיע לקיפרוס נהר. וכן ההוא עובדא דטרכינוס וכו', ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה. אפשר שכנגד זה אמר אף ערשנו רעננה. וארז"ל (שהש"ר א, סו): מה מטה זו אינה אלא לפריה ורביה, כך עד שלא נבנה ב"ה כל הקהל כא' ד' רבוא, משנבנה ב"ה פרו ורבו, דאר"י מגבת עד אנטיפטראס ששים רבוא עיירות היו והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים עכ"ל. א"כ אעפ"י שנהרגו כל אותם האוכלוסים בעוה"ר, מ"מ מהרה יבנה ב"ה ועי"ז אף ערשנו רעננה כמ"ש, ואז הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום בבי"א וכי"ר. עוד אמרו ז"ל בילקוט ז"ל (שה"ש רמז תתקפ"ד): הנך יפה דודי, מלך בשר ודם כשדן הליסטים אינו דן אותו בפני מי שמלמד עליו סנגוריא, אבל הקב"ה ברוגז רחם תזכור עכ"ל. הורה למ"ש כי אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי מ"מ הנך יפה דודי אף נעים, וברוגז רחם תזכור לרחם עלי ולהוציאני לחירות אכי"ר. עוד אמרו במדרש: על אלה אני בוכיה, על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה. ואפשר שכנגד זה נאמר הנך יפה דודי אף נעים וכו'. ע"ד שפי' מהר"ם אלשיך כי פסוק זה נאמר נגד העגל, ופי' הנך יפה דודי אף נעים באף שאתה מביא עלי וכו'. ואפשר לפרש ע"ד שהובא בדברי ר' יצחק הספרדי ז"ל אל הכוזר ז"ל (ס' הכוזרי א, צז): כי אעפ"י שעשו העגל לא פסק המן לרדת למזונם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם וכו'. וזהו הנך יפה דודי אף נעים אעפ"י שעשו העגל כנז', ומלבד זה אף ערשנו רעננה אלו הנשים שלא נשתתפו במעשה העגל כמו שפי' מהר"ם אלשיך זצוק"ל הנז'. והנה עי"ז אעפ"י שעל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה תמיד, שהרי נאמר (סנהדרין קב, א): וביום פקדי ופקדתי (שמות לב, לד). ואין לך צרה שאין בה פקידה מעון העגל. הנה בזה זכות הנשים צדקניות יעמוד לנו שלא נשתתפו כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. bvpy5qake2krz6vcp8qzv8jtdzuuo6l 3078770 3078769 2026-08-24T07:08:27Z Do2or 5565 3078770 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|שיר השירים א|טו|טז|יז|}} == ט"ז == {{טורים שווים | '''^{שיר השירים:}'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.'''}}|'''^איכה:'''{{ש}}{{גופן|5|סתם|'''על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים{{ש}}כי רחק ממני מנחם משיב נפשי{{ש}}היו בני שוממים כי גבר אויב.'''}}}} הנה היופי נמשך אל האדם מצד החכמה, וכמ"ש הכתוב: חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א). והנה על סילוק החכמה אמר המקונן, על אלה אני בוכיה. וארז"ל (איכ"ר א, נא): על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. והנה על פסוק ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א). אז"ל (מגילה יד, ב): שלבשתה רוח הקדש. שהיא השכינה, ועל ידי זה הוסיף יופי על יופיה והדר על הדרה, א"כ בהסתלק השכינה מן האדם יסתלק היופי, וכן בהסתלק החכמה יסתלק זיו הפנים, וכשחטא אדה"ר נסתלק ממנו אותו היופי ואותה ההארה שעליה אמרו (ויק"ר כ, ב): תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכמשה רבינו ע"ה שלעולם זכה לתורה נאמר: לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז). וא"כ יאמר הכתוב על אלה אני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה אני בוכיה, ופי' ואמר מה טעם אני בוכיה על אלה כמ"ש, וגם מפני מה נסתלקו ממני, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי שהם ד"ת אשר עליהם נאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח). ואם נפרש על סילוק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, יאמר הכתוב על אלה דברי הברית, דומה למשז"ל: ריב"ל על ביטול תורה אני בוכיה וכו'. עיני עיני שהוא העיון התלוי בעין האדם בהסתכל באותיות בסוד אותיות מחכימות, עתה יורדה מים ובוכה ומתאנחת כי רחק ממני מנחם שהוא תורה שבכתב שהוא משיב נפשי, כי בעוה"ר אין אתנו יודע להביא ראיה מן התורה, ובזה היו בני שוממים כי גבר אויב. ובמקום כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו). עתה שאין יודע להביא ראיה מן התורה, הנה בזה היו בני שוממים כי גבר אויב שאומרי' ידינו רמה, וגם גבר אויב כמ"ש (זח"ג קכ"ג ע"א): כמה אינון דמערבלין מוחיה וכו'. וזהו כי גבר אויב. וכנגד זה אמר הנך יפה דודי אף נעים, כי בפיו ובגבורתו יעמד, והנה מהר"ש אלקבץ בס' איילת אהבי' פי' שכל דברי שיר השירים הם כדמיון החושק בתורה, ובפ' ישקני מנשיקות פיהו פי' שהם דברי התלמיד החושק בתורה, ואמר מי יתן ישקני הב"ה בעצמו מנשיקות פיהו, כי אעפ"י שאדם יכול ללמוד מפי סופרים ומפי ספרים מ"מ רצונו בזה לשמוע מפי הב"ה עכ"ל. א"כ אעפ"י שאני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה ועל הרחקת תורה שבכתב מתורה שבע"פ והיו בני שוממים כמ"ש, מ"מ עדיין יש לי נחמה גדולה כי הנך יפה דודי וכו'. ע"ד אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו). מלבד כי לעולם אהבתו גבן, ועדיין אנחנו מקוים יראה לנו את יפיו בגילוי סודות התורה ואז יהיה אף נעים, כי במקום שבהיותנו בגלות נאמר: וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבון ההלכה כמ"ש בזוהר (ח"א כ"ז ע"א), הנה כאשר הוא יגלה סודו אל יראיו אז התורה נעשית לו סם חיים וזהו אף נעים. ולפי דרכנו רמז משאז"ל (קה"ר ב, יב): על אף חכמתי וכו' (קהלת ב, ט). חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ג"כ כאן אף מה שלמדתי באף הוא נעים ומקובל אצלי, והטעם לכל זה הוא מפני כי אף ערשנו רעננה שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיה מטתו שלמה, והשכינה שורה על משפחות מיוחסות שבישראל. והגם כי היו בני שוממים וכו' רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם. ונוכל ג"כ לפרש היו בני שוממי' לא מצד עצמם ח"ו כי הם בתקפם וגבורתם עומדים, רק מפני כי גבר אויב, וכיון שכן הוא דבר ידוע כי דרך הטומאה לצאת והרע מכלה את עצמו, וגהינם כלה והם אינם כלים, ויחזרו לאיתנם כבראשונה, וזהו אף ערשנו רעננה ע"ד מ"ש ירמיהו כשנתנבא על גלות ישראל אמר: זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (ירמיה יא, טז). וע"ז אמרו במדרש פ' תצוה (שמו"ר) פ' ל"ו (א): וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד וכו'. נראה שהוקשה להם מ"ש כי מה ענין זה למ"ש למעלה: מה לידידי בביתי וכו' (ירמיה יא, טו). גם נראה שאין לו ענין למטה, גם אפשר לומר שהוקשה להם שאמר בלשון מיעוט: קרא ה' לשמך, היל"ל את כזית רענן כמ"ש הכתוב: ואני כזית רענן (תהלים נב, י). וזהו ששאל וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה וכו' אלא מה הזית הזה וכו' [עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואח"כ טוחנין אותן, ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן], כך ישראל באין א"ה וחובטים אותם ממקום למקום, וחובטין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם בקולרין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואח"כ עושין תשובה והב"ה עונה להם, מנין שנאמר: ויאנחו בני ישראל וכו' (שמות ב, כג). וכן בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלקיך וכו' (דברים ד, ל־לא). הוי זית רענן עכ"ל. והכוונה שכיון שרצה להיות מתנבא עליהם לרעה, ובפרט על ענין הגלות כמשז"ל (איכ"ר א, כ): על פ' מה לידידי בביתי שזה נאמר על חרבן הבית וגלות ישראל, המשילם לזית שע"י היסורין והגליות חוזרין בתשובה, א"כ הכל הוא לטובתם למען ישובו אל ה' כי אל רחום ה' וכו'. א"כ אעפ"י שהיו בני שוממין מפני כי גבר אויב, כיון שעל אלה אני בוכיה, שערי דמעות לא ננעלו, ועי"ז אף ערשנו רעננה. ומשורשת בהר אלקים עולם ועד, וכמ"ש הכתוב: ילכו יונקותיו (הושע יד, ז). מצד השכינה העומדת בבית המקדש, ראיה לדבר משאז"ל על שני שדיך שהם שני בדי ארון הנראים כב' שדים, ובזה היה ניכרת חבתם לפניו ית', ועתה אומר ילכו יונקותיו בגולה כי שכינה גלתה עמהם, ומ"מ ויהי כזית הודו. וכמ"ש וריח לו כלבנון. כשאז"ל (ברכות מג, ב): עתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון. א"כ אעפ"י שקרא עלי מועד לשבור בחורי ועל אלה אני בוכיה, וגם על מה שרחק ממני מנחם משיב נפשי, מ"מ והלכה יניקת השכינה והשפעתה אלינו בגלות, מ"מ ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וממכון שבתו ישגיח עלינו לרחמינו. אי נמי כאשר נפרש מהו סילוק שכינה וגלותה, ע"ד מה שפירש מהר"ש אלקבץ ז"ל בס' ברית הלוי פ' ו' ז"ל בענין גלות שכינה האריך הרבה, וקיצור דבריו המשל זה לניצוץ השמש המכה במראה לטושה או בזכוכית לבנה או במראה ההינדיי, וכל שכן בקיר טוחה בסיד ומלוטש בשמנים שונים יוכר האור שיעור רב, ואם יכה ניצוץ השמש במים העכורים יתעוות האור עד כי נראה שחשך השמש בצאתו מה שאינו, רק הוא כפי הכנת המקבלים, וכן הוא ענין הגלות כי תחת היותו ית' מראה פעולותיו על ידינו, הנה בעוה"ר עבר האור אל מוצא הסוסים ומראה פעולותיו ע"י זדים ארורים אשר לא יכירו ולא יבינו אל פעולות ה'. א"כ כלל העולה מדבריו כי גלות שכינה הוא כפי הכנת המקבלים, שאין ניכרת אורה ומעלתה ע"י, אבל היא מצד עצמה נאמר: כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). א"כ אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי שהיא השכינה, והיו בני שוממים מבלי שפע והארה להאיר להם, אדרבא כי גבר אויב ע"ד אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). מ"מ הנך יפה דודי אף נעים כי לא יגור במגורך רע. ועדיין הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה זה בית המקדש שלא זזה שכינה מכותל מערבי. ונחזור לענין, כי ע"י היות ערשנו רעננה ומושרשת בזרע קדש מצבתה באבות הקדושים, הנה עי"ז גם כי היו בני שוממים, אינו כלום ובני אקרון. והנה הם דומים לאילן ששרשיו מרובים כי אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וכמ"ש הכתוב: והיה עליהו רענן וכו' (ירמיה יז, ח). אי נמי פי' בזוהר פ' פקודי (ח"ב רל"ו ע"ב) על אלה אני בוכיה. מאי טעמא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה וכו'. גם מהר"א גלאנטי הביא מאמר של בראשית ז"ל (בהקדמה דף ב' ע"א): ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקים עילאה וכו'. ופי' בקצור כי אין השכינה נקראת בשם אלקים בשם הבינה, רק ע"י הראות כל זכר בעליית ג' רגלים ע"ש. והנה האר"י זלה"ה פי' המאמר הזה לפי דרכו באופן, עיין שם בפי'. והצריך לעניינינו הוא כי בהתחבר הבינה הנקראת מ"י עם ו' קצוות ז"א הנקראי' אל"ה אז נקראת אלקי'. ובהיות בינה משאלת כליה, ו"ק שלה אל המלכות, ומתלבשת בו"ק הזכר העליון ואז כאמא כן ברתא ואז ג"כ נקראת אלקים. ובעת עשיית העגל כוונתם היתה להמשיך ו"ק הזעיר הנקראי' אל"ה בהסתלקות הבינה, אל המלכות הנקראת י"ם, וזהו עשה לנו אלקים (שמות לב, א). וזה היה ע"י אהרן איש החסד, ואילו יצאה מחשבתם לפועל היה התגברות גדול לס"א ח"ו, וזה היה קצוץ בנטיעות כמו שפי' האר"י זלה"ה, וזהו שאומר על אל"ה ו"ק ז"א, שנסתלקו מהם אותיות מ"י שהם מהבינה, אני שהיא מלכות, בכיה שנשפעו בה סוד הדינים שהם בגימטריא הב"ל כמנין בכי"ה, וזה כמו שפירש האר"י זלה"ה כי קין והבל הן הם שני דמעין שנמשכו למטה במלכות, קין שרש הקליפות והבל שרש הדינים. עוד אמר ז"ל: והבל אתבסם בשקועא דימא רבא, והוא חכמה התחתונה דמבסמא דמעין עילאין, אבל קין למטה דינא תקיפא, שקעיה בתהומא רבא ולא אתבסם כלל. עוד אמר וב' נקבי החוטם הם מקום לשני שרשים אלו, שכלם נמצאים במלכות בין למטה בין למעלה, וכאשר יתקנו התחתונים עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם, והב' נקבים יהיו רחמים, ולהיות שבהוד שרש הקליפות, בחרבן הבית שבו משלו הקליפות נאמר: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). כל היום דוה (איכה א, יג). עכ"ל. ועיין בדרושו על מאמר הזוהר שאו מרום עיניכם וכו' שבפ' בראשית, ומשם תבין כל מה שנפרש בפסוק זה, והוא כמ"ש על אל"ה ו' קצוות ז"א, שנסתלקו מהם הבינה. ונשארו אל"ה ועי"ז אין העולם שהם ו' קצוות ז"א מתקיימים אלא במ"י. ועתה על אל"ה כמ"ש אני בוכיה. מאי טימא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, וזה היה בסיבת עון העגל שאז נתגברה ס"א באמרם אלה אלקיך ישראל. וזה גרם אח"כ ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה, רזא דמלה על אלה, דא סטרא דמסאבא דאתיהיב להון רשו לשלטאה. פי' כי כיון שנסתלקה הבינה ונסתלקו אותיות מ"י, אז נשארו אדם ואשתו, זו"ן שניהם ערומים ונתגברו ו"ק דס"א הנקראי' ג"כ אל"ה, ועיין בדרוש הקליפות פ"ד. וזהו דאתיהיב לון רשו לשלטאה וע"ז אני בוכיה דא רוח קדשא דאקרי אני, שירדו ט' נקודות אל הקליפות, ונעשית מלכות הקליפה בת י', וכמ"ש: אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). וע"ז בכיה יען נשפעו בה סוד הדינים כמנין בכי"ה, כמנין הב"ל כמ"ש. וגם בכיה כי ע"י הדמעות, שערי דמעות שהם נ"ה דחכמה לא ננעלו. וכדי למתק הדינים עיני עיני יורדה מים בתמידות, ומ"מ לא הועילו הדמעות כלום, וזה מפני כי רחק ממני מנחם שהוא יסוד ז"א אי נמי יסוד אי'. אבל העיקר הוא סוד הדעת הנתון בין העינים, וזה כי ע"י הדמעות כאשר יתקנו התחתוני' עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם. וכאן הוא אומר שעיני עיני יורדה מים, כיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי. שאין מי שיעלה ריח טוב לפניו ית', אשר ע"י הריח היה משיב נפשי, כי עיקר הריח הוא להשיב נפש, גם ע"י התבסמות הדינים ע"י ריח טוב כמ"ש, הנה עי"ז היה מאיר אור הבינה בז"א ומיניה לנוק', וכיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי כמ"ש, היו בני שהם הנשמות שבה אי נמי נ"ה שלה שוממין כי גבר אויב, וכנגד זה אמר הנך יפה דודי כנגד ז"א שנמשך לו היופי מצד עתיקא קדישא שמשם בא היופי, אף נעים מצד הבינה שמשם בא הנועם העליון, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות, מטתו שלשלמה (שה"ש ג, ז). הנה היא רעננה ומושרשת בשרשים העליונים, ודרך רמז באומרו אף נעים אף ערשנו ב' פעמי' אף, על ב' נקבי החוטם המשפיעים דין, עתה יהפכו לרחמים, ובמלת 'נעים' נרמז נע־ים, פי' יתנועע הים העליון אותיות מ"י להתחבר עם ז"א ויעשה אלקי'. וזה ע"י אותיות נֻ' עַ' שהוא רמז לנֻ' שערי בינה, ולעַ' עטרין דנפקין מז' תיקוני א"א שמשם בא היופי והנועם. ובמדרש (שהש"ר א, סו): אף ערשנו רעננה. ר' עזריה בשם ר"י בר סימון, למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער עצמו ומדחק באבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח אבריו. כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים (דה"ב ה, ח). עכ"ל. הורה למ"ש כי בזמן שאין ב"ה קיים הוא דומה למלך וכו' פי' למלך ז"א, שיצא למדבר והוא מקום שמם כי אין לחם ואין מים, הוא מקום הקליפות, והביאו לו מטה קצרה שהיא מלכות שאינה נתקנת לגמרי. והענין הזה יובן כמה שאמרו בענין יום ז' של פסח, שהזווג הוא בסוד קטנות, והיא בסוד איילה שרחמה צר בסוד הגבורות בלבד, ואז הנחש העליון שהוא יסוד דבחי' קטנות מזדווג עמה, ולפי שהוא בבחי' קטנות נקראת נתיבה, ועיין בדרוש יום א' של פסח. והנה ז"ש הכתוב על אלה שהוא ז"א בעל ו' קצוות בלבד, אני שהיא מלכות, בוכיה עיני עיני יורדה מים, [מפני] שהיא מלובשת בגבורות. והטעם מפני כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. פי' אעפ"י שהיסוד מזדווג עמה אינו להשיב נפש מפני שהוא מבחי' קטנות, ובזה מדוייק אומרו מנחם משיב נפשי, כי נראה כי מנחם יש לה, אבל אינו משיב נפשה והוא כמ"ש. ועי"ז היו בני שוממים כי גבר אויב, כי יש סכנה פן יאחזו בה החצונים ובנשמות היוצאים ממנה, וזהו ג"כ שאומר המדרש: למלך שיצא למדבר, הביאו לו מטה קצרה כמ"ש, התחיל מצטער עצמו ומדחק אבריו שהוא ג"כ בסוד קטנות, ומדחק אבריו בסוד ו"ק, ולפעמים תלת בתלת כדי שלא יתאחזו בהם החצונים, כיון שנכנס למדינה שהיא בינה, ונקראת מדינה יען היא בעצמה רחמים גמורים אלא שדינין מתערין מינה וזהו מ'־דינה, אז נתחברו אותיות מ"י באל"ה ונעשה אלקי'. ונכנסו בו נה"י דבינה ונגדלו אברי ז"א. וגם המלכות נתקנה ונעשית בת י' ספירות שלמות, וכמבואר בסדר הגדלות, וזהו הביאו לו מטה ארוכה שהיא מלכות כנז'. ואז התחיל פושט עצמו ומותח אבריו כמ"ש. כך עד שלא [נבנה] ב"ה, שלא נעשית בנין המלכות הנקרא בית המקדש, וגם הבינה נקראת בית המקדש העליון, והכל א' כי זה תלוי בזה, ומקדש העליון מכוון כנגד המקדש התחתון, ואז היתה שכינה מתמצעת בין שני בדי ארון, שאפי' בעת הזווג היה אחורי נה"י, ומשנבנה ב"ה ויאריכו הבדים, שנתפשטו נה"י דז"א לתוכה, וגם נתפשטו נה"י דאי' בכל קומת הז"א עד הוד הב' שהיא במקומה ממש ועי"ז נעשית ג"כ בנין המלכות, וזש"ה הנך יפה דודי אף נעים, שפשט עצמו ונמתחו אבריו, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות רעננה וארוכה, שהיא נגדלת כמוהו, [שעלתה עד החכמה שלו שהיא בחי' הו' כנר' בדרוש ז' בחי' שיש אל הנוק'], וידוע כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה והכל א'. והנה המתרגם אפשר שרמז לזה באומרו ז"ל: אתיבת כנישתא דישראל קדם רבון עלמא. הנה כנסת ישראל יאמר על הנשמות המצויירות ונמצאות במלכות שהם ס' רבוא. וע"י היא מתייחדת למעלה, ובפרט בעלותם לראות כמ"ש, ואמרה קדם רבון עלמא הוא אפי' שהוא רבון העולמות שתחתיו, כמשאז"ל על רבון העולמים, ואם נפרש רבון עלמא באי' שהיא אדון ורבון של הז"א הנקרא עולם אי נמי באבא שהוא רבון אימא הנקראת ג"כ עולם, ואמרה קדם שהיא בא"א או בעתיק שהוא קודם רבון הנז', כמה יאי שכינת קדשך בעידן דאת שרי ביננא ומקבל ברעוא צלותנא, שהוא בעת עלותה אל או"א שהוא במוסף שבת. ואז הוא עת רצון, צלותא דרעוא אתגליא בצלותא דתתאי, ובעידן דאת משרי בפוריינא חיבתא. פי' שניתן במלכות סוד החסדים, ואז ובננא סגין עלוי ארעא, שהנשמות מתרבות בתוכה, ואנחנו פיישין וסגיין כאילן דנציב על עינא דמיא. שהוא עץ החיים, ז"א הנטוע על פלגי מים, שהוא יסוד אימא, ומתגדל וזהו די עפייה שפיר ואנביה סגי. שנתפשטו ענפיו ונתרבו ספירותיו והיו לעשר. והנה במדרש אמרו: על אלה אני בוכיה, על ע"ז על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. אפשר שכוונו לכל מ"ש, ומלבד זה ג"כ לפי פשוטו, אין לך שחרות גדול מזה יותר מעע"ז, וע"ז נאמר: אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו). וכמו שפי' ז"ל בפסוק זה, ועתה אומר אעפ"י שעל ע"ז אני בוכיה וכו' מ"מ הנך יפה דודי, ובמעט מים ומעט מן המרחצאות ישוב הדבר לכמות שהיה ויחזור ליופיו כבראשונה. ובמדרש על פסוק על אלה אני בוכיה מביא ז"ל (איכ"ר א, מה): אספסיאנוס מלא שלש ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון וכו' עד והשליכו עצמן לתוך הים, ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש לפרש על אלה על ששמרו מלעשות את כל התועבות האלה, וכן מביא על זה מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה ורוח הקדש צווחת וכו'. אפשר שכוונתם לומר על אותם ששמרו עצמם מלעבוד ע"ז שנאמר בה אלה אלקיך ישראל. א נמי אפשר לומר כי כיון שהצדיקים הללו לא היו ראוים לאותו מעשה, שהרי מסרו עצמם למיתה כדי שלא לעבור על ג"ע ועל ע"ז, א"כ מי הוא שנתן כח לאספסיאנוס ואחרי' לשלוט עליהם, הוא מפני אחרים רשעי ישראל שעברו על זה, וכמ"ש לא דיינו שהכעסנוהו בבית מקדשו אלא אף בחוצה לארץ. ולז"א על אלה שעברו על ע"ז וג"ע עתה אני בוכיה ושבה בתשובה שלמה לפניו ית'. וכנגד זה אמרה הנך יפה דודי אף נעים, שעי"ז שמסרו עצמן על יחוד ה' מוסיפים כח בגבורה של מעלה ושמו ית' מתגדל ומתקדש. וזה מפני כי אף ערשנו רעננה ומושרשת מצד אבותינו הקדושים, וכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מושרשת בידם. וכן אמרו (ס' חסידים סי' ק"ס): אם בא דבר עבירה ליד אדם וניצול אל יחזיק טובה לעצמו, אלא אימא מאבותיו שמסרו עצמם על הדבר ההוא. וזהו אף ערשנו רעננה מצד האבות שתקנו ענין ע"ז ג"ע וש"ד. עוד במדרש (איכ"ר א, מה): הביא ההוא עובדא של אנדריאנוס שחיק טמיא הושיב ג' משמרות וכו', עד והיה דמם מגיע לקיפרוס נהר. וכן ההוא עובדא דטרכינוס וכו', ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה. אפשר שכנגד זה אמר אף ערשנו רעננה. וארז"ל (שהש"ר א, סו): מה מטה זו אינה אלא לפריה ורביה, כך עד שלא נבנה ב"ה כל הקהל כא' ד' רבוא, משנבנה ב"ה פרו ורבו, דאר"י מגבת עד אנטיפטראס ששים רבוא עיירות היו והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים עכ"ל. א"כ אעפ"י שנהרגו כל אותם האוכלוסים בעוה"ר, מ"מ מהרה יבנה ב"ה ועי"ז אף ערשנו רעננה כמ"ש, ואז הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום בבי"א וכי"ר. עוד אמרו ז"ל בילקוט ז"ל (שה"ש רמז תתקפ"ד): הנך יפה דודי, מלך בשר ודם כשדן הליסטים אינו דן אותו בפני מי שמלמד עליו סנגוריא, אבל הקב"ה ברוגז רחם תזכור עכ"ל. הורה למ"ש כי אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי מ"מ הנך יפה דודי אף נעים, וברוגז רחם תזכור לרחם עלי ולהוציאני לחירות אכי"ר. עוד אמרו במדרש: על אלה אני בוכיה, על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה. ואפשר שכנגד זה נאמר הנך יפה דודי אף נעים וכו'. ע"ד שפי' מהר"ם אלשיך כי פסוק זה נאמר נגד העגל, ופי' הנך יפה דודי אף נעים באף שאתה מביא עלי וכו'. ואפשר לפרש ע"ד שהובא בדברי ר' יצחק הספרדי ז"ל אל הכוזר ז"ל (ס' הכוזרי א, צז): כי אעפ"י שעשו העגל לא פסק המן לרדת למזונם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם וכו'. וזהו הנך יפה דודי אף נעים אעפ"י שעשו העגל כנז', ומלבד זה אף ערשנו רעננה אלו הנשים שלא נשתתפו במעשה העגל כמו שפי' מהר"ם אלשיך זצוק"ל הנז'. והנה עי"ז אעפ"י שעל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה תמיד, שהרי נאמר (סנהדרין קב, א): וביום פקדי ופקדתי (שמות לב, לד). ואין לך צרה שאין בה פקידה מעון העגל. הנה בזה זכות הנשים צדקניות יעמוד לנו שלא נשתתפו כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. p8vfjojrv1ntsm3n6narzcmmxfcuees 2 356017 3078687 2956544 2026-08-23T19:21:26Z Joalbertine 19018 3078687 wikitext text/x-wiki ==משימות שהייתי רוצה להשלים מתישהו== ===הטמעת קטגוריות ברחבי האתר=== האפשרות למיין פריטים בקטגוריות ובתבניות תוכן היא חלק מהותי מהנגשת המידע של מיזמי ויקימדיה. בויקיפדיה ניתן לרוב למצוא מידע רלוונטי חדש רק באמצעות עיון בערך אחד ובכל הקטגוריות שאליו הוא משתייך. למרבה הצער, בויקיטקסט השימוש בקטגוריות כמעט אפסי. זה מצב שצריך לשנות באופן שיטתי ומחושב. ===דפי המצוות (נעצר)=== הפרויקט נעצר לעת עתה בשל מחלוקת מכוערת. התחלתי בפרויקט הרחבת דפי המצוות המפורטים ב[[מצוה:מפתח דפים]]. המטרה היא להעשיר את הדפים במקורות המכוננים של כל מצווה, מהתורה ועד לשולחן ערוך. בין הספרים שעליי להשלים או להתחיל את העבודה עליהם לצורך המיזם: * [[ספר המצוות עשה]] • [[ספר המצוות לאו]] * [[סמ"ג מצוות עשה]] • [[סמ"ג מצוות לא תעשה]] * [[סמ"ק]] * [[ספר המצוות רמב"ן]] * [[ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)]] * [[שער המצוות]] * ספר חרדים * [[דרך מצוותיך]] * [[מנחת חינוך]] ===פיסוק ועימוד של ספרי יסוד=== יצירת גרסאות קלות לקריאה של ספרי יסוד (בעיקר בתחום החסידות) באמצעות פתיחת ראשי תיבות, פיסוק על פי הנוהג המקובל בעברית המודרנית, חלוקה לפסקאות על פי נושאים וכו'. בין הספרים שחשבתי לעבוד עליהם: * כל תכני מקראות גדולות * מדרשים * [[תניא]] * [[פרדס רמונים]] * תורת מנחם ===הסדרת מהדורות המקרא=== באתר מופיעות מהדורות רבות של התנ"ך, על פי צרכים שונים. עצם קיומן של המהדורות השונות מבורך מאוד, אבל נראה שגורם במידה מסוימת גם לכפילות עבודה. נראה לי שיש צורך במהלך כולל בנושא: לבדוק אם יש מהדורות שאפשר לאחד (לדעתי זה המקרה במהדורות "ביאור" ו"עימוד"), לבחון פערים גדולים בעיצוב ולשקול סגנון אחיד, להנגיש מהדורות קיימות חבויות, ובמידת הצורך ליצור מהדורות חדשות לצרכים שלא ניתן להם מענה (לדעתי בולט היעדר מהדורה המחולקת לפי סדרים במקום פרקים נוצריים). ==בקשות לסיוע שטרם נענו== ===דפי המצוות=== ככל שהעבודה על מיזם המצוות התקדמה, צצו עוד ועוד בעיות טכניות שלא ידעתי לפתור. רובן בכתיבת {{תב|דף מצוה}}. אתחיל לאסוף אותן כאן לאט-לאט (בכל זאת עברו כמה שנים והספקתי לשכוח), שוליות ככל שאולי יישמעו: * כותרת מצווה בסמ"ג: ספר המצוות וספר החינוך מופיעים בדף המצווה ללא כותרת המצווה (המופיעה בדף המקורי). משום מה, הסמ"ג מופיע עם הכותרת. כיצד אפשר להסתיר את הכותרת בסמ"ג כפי שמופיע ביתר הספרים? * איך אפשר לגרום לכל הפרקים המוסתרים להופיע פתוחים באופן אוטומטי בטעינת הדף? למיטב זכרוני, בעבר חלק תמיד היו פתוחים אוטומטית וחלק תמיד סגורים אוטומטית, ולא ברור מה היה ההבדל ביניהם. * מקורות בראש הדף: צריך להוסיף לכולם אפשרות להציג טווח. למשל, במקום "הלכות כלאים פרק ה'", להציג "הלכות כלאים פרקים ה–ח". כנ"ל סעיפים בשולחן ערוך וכו'. * מקורות בראש הדף: לאפשר מקרים שבהם צריך באותו מקור שני טווחים נפרדים. למשל, "סעיפים א–ג, ו–ז" או "משניות ה–ו, ח–ט". ==בקשות לסיוע שכבר נענו== ===הפרשה היומית=== [[משתמש:Shalomori123|שלוםאורי]] הצדיק פתר את הבעיה במהירות מסחררת (ח' בטבת תשפ"ד). ――――――― הייתי רוצה להציג בעמוד הראשי את '''[[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]]''' בפרשת השבוע. יצרתי את '''{{תב|פרשה יומית נוכחית}}''' אך לא הצלחתי ליצור את ההצלבה הנדרשת בין '''{{תב|פרשת השבוע הנוכחית}}''' לבין היום בשבוע. בסופו של דבר, כוונתי הייתה לשלב את התבנית בתוך [[עמוד ראשי/אירועים בלוח העברי|אירועים בלוח העברי]]. אודה מאוד לכל מי שיצליח במקומי. ====קישורים==== * רשימת כל הטקסטים של הפרשה היומית: [[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]] * תבנית לעיצוב דף הפרשה היומית: {{תב|פרשה יומית}} * תבנית שאמורה להציג קישור לפרשה היומית של היום: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} * תבנית תקינה שמציגה קישור לפרשת השבוע: {{תב|פרשת השבוע הנוכחית}} ====קוד==== להלן כל מיני פיסות קוד שניסיתי לפצח: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} [[פרשת {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}} {{שם יום מקומי}}]] {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}}>999999|&#32;<small>(ב[[ארץ ישראל]])</small><br/>{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 1000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100}}}} <small>(בגולה)</small>}} <nowiki>{{#זמןמ:l}}</nowiki> <nowiki>{{החלף|{{#זמןמ:l}}|שבת|שביעי}}</nowiki> c76n880hw070oly9vf1rxyvtms9rcpj 3078689 3078687 2026-08-23T19:25:50Z Joalbertine 19018 3078689 wikitext text/x-wiki ==משימות שהייתי רוצה להשלים מתישהו== ===הטמעת קטגוריות ברחבי האתר=== האפשרות למיין פריטים בקטגוריות ובתבניות תוכן היא חלק מהותי מהנגשת המידע של מיזמי ויקימדיה. בויקיפדיה ניתן לרוב למצוא מידע רלוונטי חדש רק באמצעות עיון בערך אחד ובכל הקטגוריות שאליו הוא משתייך. למרבה הצער, בויקיטקסט השימוש בקטגוריות כמעט אפסי. זה מצב שצריך לשנות באופן שיטתי ומחושב. ===דפי המצוות (נעצר)=== הפרויקט נעצר לעת עתה בשל מחלוקת מכוערת. התחלתי בפרויקט הרחבת דפי המצוות המפורטים ב[[מצוה:מפתח דפים]]. המטרה היא להעשיר את הדפים במקורות המכוננים של כל מצווה, מהתורה ועד לשולחן ערוך. בין הספרים שעליי להשלים או להתחיל את העבודה עליהם לצורך המיזם: * [[ספר המצוות עשה]] • [[ספר המצוות לאו]] * [[סמ"ג מצוות עשה]] • [[סמ"ג מצוות לא תעשה]] * [[סמ"ק]] * [[ספר המצוות רמב"ן]] * [[ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)]] * [[שער המצוות]] * ספר חרדים * [[דרך מצוותיך]] * [[מנחת חינוך]] ===פיסוק ועימוד של ספרי יסוד=== יצירת גרסאות קלות לקריאה של ספרי יסוד (בעיקר בתחום החסידות) באמצעות פתיחת ראשי תיבות, פיסוק על פי הנוהג המקובל בעברית המודרנית, חלוקה לפסקאות על פי נושאים וכו'. בין הספרים שחשבתי לעבוד עליהם: * כל תכני מקראות גדולות * מדרשים * [[תניא]] * [[פרדס רמונים]] * תורת מנחם ===הסדרת מהדורות המקרא=== באתר מופיעות מהדורות רבות של התנ"ך, על פי צרכים שונים. עצם קיומן של המהדורות השונות מבורך מאוד, אבל נראה שגורם במידה מסוימת גם לכפילות עבודה. נראה לי שיש צורך במהלך כולל בנושא: לבדוק אם יש מהדורות שאפשר לאחד (לדעתי זה המקרה במהדורות "ביאור" ו"עימוד"), לבחון פערים גדולים בעיצוב ולשקול סגנון אחיד, להנגיש מהדורות קיימות חבויות, ובמידת הצורך ליצור מהדורות חדשות לצרכים שלא ניתן להם מענה (לדעתי בולט היעדר מהדורה המחולקת לפי סדרים במקום פרקים נוצריים). ==בקשות לסיוע שטרם נענו== ===דפי המצוות=== ככל שהעבודה על מיזם המצוות התקדמה, צצו עוד ועוד בעיות טכניות שלא ידעתי לפתור. רובן בכתיבת {{תב|דף מצוה}}. אתחיל לאסוף אותן כאן לאט-לאט (בכל זאת עברו כמה שנים והספקתי לשכוח), שוליות ככל שאולי יישמעו: * כותרת מצווה בסמ"ג: ספר המצוות וספר החינוך מופיעים בדף המצווה ללא כותרת המצווה (המופיעה בדף המקורי). משום מה, הסמ"ג מופיע עם הכותרת. כיצד אפשר להסתיר את הכותרת בסמ"ג כפי שמופיע ביתר הספרים? * איך אפשר לגרום לכל הפרקים המוסתרים להופיע פתוחים באופן אוטומטי בטעינת הדף? למיטב זכרוני, בעבר חלק תמיד היו פתוחים אוטומטית וחלק תמיד סגורים אוטומטית, ולא ברור מה היה ההבדל ביניהם. * מקורות בראש הדף: צריך להוסיף לכולם אפשרות להציג טווח. למשל, במקום "הלכות כלאים פרק ה'", להציג "הלכות כלאים פרקים ה–ח". כנ"ל סעיפים בשולחן ערוך וכו'. * מקורות בראש הדף: לאפשר מקרים שבהם צריך באותו מקור שני טווחים נפרדים. למשל, "סעיפים א–ג, ו–ז" או "משניות ה–ו, ח–ט". === הפרשה היומית === תיקון התקלה שנגרמת בשבתות מיוחדות. מצריך כנראה סנכרון מול המערכת הסבוכה של ויקיפדיה לחישוב תאריכים. ==בקשות לסיוע שכבר נענו== ===הפרשה היומית=== [[משתמש:Shalomori123|שלוםאורי]] הצדיק פתר את הבעיה במהירות מסחררת (ח' בטבת תשפ"ד). ――――――― הייתי רוצה להציג בעמוד הראשי את '''[[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]]''' בפרשת השבוע. יצרתי את '''{{תב|פרשה יומית נוכחית}}''' אך לא הצלחתי ליצור את ההצלבה הנדרשת בין '''{{תב|פרשת השבוע הנוכחית}}''' לבין היום בשבוע. בסופו של דבר, כוונתי הייתה לשלב את התבנית בתוך [[עמוד ראשי/אירועים בלוח העברי|אירועים בלוח העברי]]. אודה מאוד לכל מי שיצליח במקומי. ====קישורים==== * רשימת כל הטקסטים של הפרשה היומית: [[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]] * תבנית לעיצוב דף הפרשה היומית: {{תב|פרשה יומית}} * תבנית שאמורה להציג קישור לפרשה היומית של היום: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} * תבנית תקינה שמציגה קישור לפרשת השבוע: {{תב|פרשת השבוע הנוכחית}} ====קוד==== להלן כל מיני פיסות קוד שניסיתי לפצח: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} [[פרשת {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}} {{שם יום מקומי}}]] {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}}>999999|&#32;<small>(ב[[ארץ ישראל]])</small><br/>{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 1000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100}}}} <small>(בגולה)</small>}} <nowiki>{{#זמןמ:l}}</nowiki> <nowiki>{{החלף|{{#זמןמ:l}}|שבת|שביעי}}</nowiki> kqix5zjmrs9ywqh8u8hzufxdd6s8dyo 3078690 3078689 2026-08-23T19:31:39Z Joalbertine 19018 3078690 wikitext text/x-wiki ==משימות שהייתי רוצה להשלים מתישהו== ===הטמעת קטגוריות ברחבי האתר=== האפשרות למיין פריטים בקטגוריות ובתבניות תוכן היא חלק מהותי מהנגשת המידע של מיזמי ויקימדיה. בויקיפדיה ניתן לרוב למצוא מידע רלוונטי חדש רק באמצעות עיון בערך אחד ובכל הקטגוריות שאליו הוא משתייך. למרבה הצער, בויקיטקסט השימוש בקטגוריות כמעט אפסי. זה מצב שצריך לשנות באופן שיטתי ומחושב. ===דפי המצוות (נעצר)=== הפרויקט נעצר לעת עתה בשל מחלוקת מכוערת. התחלתי בפרויקט הרחבת דפי המצוות המפורטים ב[[מצוה:מפתח דפים]]. המטרה היא להעשיר את הדפים במקורות המכוננים של כל מצווה, מהתורה ועד לשולחן ערוך. בין הספרים שעליי להשלים או להתחיל את העבודה עליהם לצורך המיזם: * [[ספר המצוות עשה]] • [[ספר המצוות לאו]] * [[סמ"ג מצוות עשה]] • [[סמ"ג מצוות לא תעשה]] * [[סמ"ק]] * [[ספר המצוות רמב"ן]] * [[ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)]] * [[שער המצוות]] * ספר חרדים * [[דרך מצוותיך]] * [[מנחת חינוך]] ===פיסוק ועימוד של ספרי יסוד=== יצירת גרסאות קלות לקריאה של ספרי יסוד (בעיקר בתחום החסידות) באמצעות פתיחת ראשי תיבות, פיסוק על פי הנוהג המקובל בעברית המודרנית, חלוקה לפסקאות על פי נושאים וכו'. בין הספרים שחשבתי לעבוד עליהם: * כל תכני מקראות גדולות * מדרשים * [[תניא]] * [[פרדס רמונים]] * תורת מנחם ===הסדרת מהדורות המקרא=== באתר מופיעות מהדורות רבות של התנ"ך, על פי צרכים שונים. עצם קיומן של המהדורות השונות מבורך מאוד, אבל נראה שגורם במידה מסוימת גם לכפילות עבודה. נראה לי שיש צורך במהלך כולל בנושא: לבדוק אם יש מהדורות שאפשר לאחד (לדעתי זה המקרה במהדורות "ביאור" ו"עימוד"), לבחון פערים גדולים בעיצוב ולשקול סגנון אחיד, להנגיש מהדורות קיימות חבויות, ובמידת הצורך ליצור מהדורות חדשות לצרכים שלא ניתן להם מענה (לדעתי בולט היעדר מהדורה המחולקת לפי סדרים במקום פרקים נוצריים). ==בקשות לסיוע שטרם נענו== ===דפי המצוות=== ככל שהעבודה על מיזם המצוות התקדמה, צצו עוד ועוד בעיות טכניות שלא ידעתי לפתור. רובן בכתיבת {{תב|דף מצוה}}. אתחיל לאסוף אותן כאן לאט-לאט (בכל זאת עברו כמה שנים והספקתי לשכוח), שוליות ככל שאולי יישמעו: * כותרת מצווה בסמ"ג: ספר המצוות וספר החינוך מופיעים בדף המצווה ללא כותרת המצווה (המופיעה בדף המקורי). משום מה, הסמ"ג מופיע עם הכותרת. כיצד אפשר להסתיר את הכותרת בסמ"ג כפי שמופיע ביתר הספרים? * איך אפשר לגרום לכל הפרקים המוסתרים להופיע פתוחים באופן אוטומטי בטעינת הדף? למיטב זכרוני, בעבר חלק תמיד היו פתוחים אוטומטית וחלק תמיד סגורים אוטומטית, ולא ברור מה היה ההבדל ביניהם. * מקורות בראש הדף: צריך להוסיף לכולם אפשרות להציג טווח. למשל, במקום "הלכות כלאים פרק ה'", להציג "הלכות כלאים פרקים ה–ח". כנ"ל סעיפים בשולחן ערוך וכו'. * מקורות בראש הדף: לאפשר מקרים שבהם צריך באותו מקור שני טווחים נפרדים. למשל, "סעיפים א–ג, ו–ז" או "משניות ה–ו, ח–ט". === דף ראשי: היום בלוח העברי === * '''הפרשה היומית:''' תיקון התקלה שנגרמת בשבתות מיוחדות. מצריך כנראה סנכרון מול המערכת הסבוכה של ויקיפדיה לחישוב תאריכים. * '''אירועים:''' הפניה לטקסטים! ==בקשות לסיוע שכבר נענו== ===הפרשה היומית=== [[משתמש:Shalomori123|שלוםאורי]] הצדיק פתר את הבעיה במהירות מסחררת (ח' בטבת תשפ"ד). ――――――― הייתי רוצה להציג בעמוד הראשי את '''[[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]]''' בפרשת השבוע. יצרתי את '''{{תב|פרשה יומית נוכחית}}''' אך לא הצלחתי ליצור את ההצלבה הנדרשת בין '''{{תב|פרשת השבוע הנוכחית}}''' לבין היום בשבוע. בסופו של דבר, כוונתי הייתה לשלב את התבנית בתוך [[עמוד ראשי/אירועים בלוח העברי|אירועים בלוח העברי]]. אודה מאוד לכל מי שיצליח במקומי. ====קישורים==== * רשימת כל הטקסטים של הפרשה היומית: [[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]] * תבנית לעיצוב דף הפרשה היומית: {{תב|פרשה יומית}} * תבנית שאמורה להציג קישור לפרשה היומית של היום: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} * תבנית תקינה שמציגה קישור לפרשת השבוע: {{תב|פרשת השבוע הנוכחית}} ====קוד==== להלן כל מיני פיסות קוד שניסיתי לפצח: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} [[פרשת {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}} {{שם יום מקומי}}]] {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}}>999999|&#32;<small>(ב[[ארץ ישראל]])</small><br/>{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 1000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100}}}} <small>(בגולה)</small>}} <nowiki>{{#זמןמ:l}}</nowiki> <nowiki>{{החלף|{{#זמןמ:l}}|שבת|שביעי}}</nowiki> t4hbnv7x7pc5rfmmc1lky5pomwe32rr 3078696 3078690 2026-08-23T19:37:20Z Joalbertine 19018 3078696 wikitext text/x-wiki ==משימות שהייתי רוצה להשלים מתישהו== ===הטמעת קטגוריות ברחבי האתר=== האפשרות למיין פריטים בקטגוריות ובתבניות תוכן היא חלק מהותי מהנגשת המידע של מיזמי ויקימדיה. בויקיפדיה ניתן לרוב למצוא מידע רלוונטי חדש רק באמצעות עיון בערך אחד ובכל הקטגוריות שאליו הוא משתייך. למרבה הצער, בויקיטקסט השימוש בקטגוריות כמעט אפסי. זה מצב שצריך לשנות באופן שיטתי ומחושב. ===דפי המצוות (נעצר)=== הפרויקט נעצר לעת עתה בשל מחלוקת מכוערת. התחלתי בפרויקט הרחבת דפי המצוות המפורטים ב[[מצוה:מפתח דפים]]. המטרה היא להעשיר את הדפים במקורות המכוננים של כל מצווה, מהתורה ועד לשולחן ערוך. בין הספרים שעליי להשלים או להתחיל את העבודה עליהם לצורך המיזם: * [[ספר המצוות עשה]] • [[ספר המצוות לאו]] * [[סמ"ג מצוות עשה]] • [[סמ"ג מצוות לא תעשה]] * [[סמ"ק]] * [[ספר המצוות רמב"ן]] * [[ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)]] * [[שער המצוות]] * ספר חרדים * [[דרך מצוותיך]] * [[מנחת חינוך]] ===פיסוק ועימוד של ספרי יסוד=== יצירת גרסאות קלות לקריאה של ספרי יסוד (בעיקר בתחום החסידות) באמצעות פתיחת ראשי תיבות, פיסוק על פי הנוהג המקובל בעברית המודרנית, חלוקה לפסקאות על פי נושאים וכו'. בין הספרים שחשבתי לעבוד עליהם: * כל תכני מקראות גדולות * מדרשים * [[תניא]] * [[פרדס רמונים]] * תורת מנחם ===הסדרת מהדורות המקרא=== באתר מופיעות מהדורות רבות של התנ"ך, על פי צרכים שונים. עצם קיומן של המהדורות השונות מבורך מאוד, אבל נראה שגורם במידה מסוימת גם לכפילות עבודה. נראה לי שיש צורך במהלך כולל בנושא: לבדוק אם יש מהדורות שאפשר לאחד (לדעתי זה המקרה במהדורות "ביאור" ו"עימוד"), לבחון פערים גדולים בעיצוב ולשקול סגנון אחיד, להנגיש מהדורות קיימות חבויות, ובמידת הצורך ליצור מהדורות חדשות לצרכים שלא ניתן להם מענה (לדעתי בולט היעדר מהדורה המחולקת לפי סדרים במקום פרקים נוצריים). === הפרשה היומית === לשלב מפרשים מבלי שהם ישתלטו על הדף ויהרסו את הפשטות המכוונת בתצוגת הפסוקים. זה יצריך כנראה שילוב של רש"י בלבד, באופן נסתר ובכתב קטן. ==בקשות לסיוע שטרם נענו== ===דפי המצוות=== ככל שהעבודה על מיזם המצוות התקדמה, צצו עוד ועוד בעיות טכניות שלא ידעתי לפתור. רובן בכתיבת {{תב|דף מצוה}}. אתחיל לאסוף אותן כאן לאט-לאט (בכל זאת עברו כמה שנים והספקתי לשכוח), שוליות ככל שאולי יישמעו: * כותרת מצווה בסמ"ג: ספר המצוות וספר החינוך מופיעים בדף המצווה ללא כותרת המצווה (המופיעה בדף המקורי). משום מה, הסמ"ג מופיע עם הכותרת. כיצד אפשר להסתיר את הכותרת בסמ"ג כפי שמופיע ביתר הספרים? * איך אפשר לגרום לכל הפרקים המוסתרים להופיע פתוחים באופן אוטומטי בטעינת הדף? למיטב זכרוני, בעבר חלק תמיד היו פתוחים אוטומטית וחלק תמיד סגורים אוטומטית, ולא ברור מה היה ההבדל ביניהם. * מקורות בראש הדף: צריך להוסיף לכולם אפשרות להציג טווח. למשל, במקום "הלכות כלאים פרק ה'", להציג "הלכות כלאים פרקים ה–ח". כנ"ל סעיפים בשולחן ערוך וכו'. * מקורות בראש הדף: לאפשר מקרים שבהם צריך באותו מקור שני טווחים נפרדים. למשל, "סעיפים א–ג, ו–ז" או "משניות ה–ו, ח–ט". === דף ראשי: היום בלוח העברי === * '''הפרשה היומית:''' תיקון התקלה שנגרמת בשבתות מיוחדות. מצריך כנראה סנכרון מול המערכת הסבוכה של ויקיפדיה לחישוב תאריכים. * '''אירועים:''' הפניה לטקסטים! ==בקשות לסיוע שכבר נענו== ===הפרשה היומית=== [[משתמש:Shalomori123|שלוםאורי]] הצדיק פתר את הבעיה במהירות מסחררת (ח' בטבת תשפ"ד). ――――――― הייתי רוצה להציג בעמוד הראשי את '''[[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]]''' בפרשת השבוע. יצרתי את '''{{תב|פרשה יומית נוכחית}}''' אך לא הצלחתי ליצור את ההצלבה הנדרשת בין '''{{תב|פרשת השבוע הנוכחית}}''' לבין היום בשבוע. בסופו של דבר, כוונתי הייתה לשלב את התבנית בתוך [[עמוד ראשי/אירועים בלוח העברי|אירועים בלוח העברי]]. אודה מאוד לכל מי שיצליח במקומי. ====קישורים==== * רשימת כל הטקסטים של הפרשה היומית: [[:קטגוריה:פרשה יומית|הקריאה היומית]] * תבנית לעיצוב דף הפרשה היומית: {{תב|פרשה יומית}} * תבנית שאמורה להציג קישור לפרשה היומית של היום: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} * תבנית תקינה שמציגה קישור לפרשת השבוע: {{תב|פרשת השבוע הנוכחית}} ====קוד==== להלן כל מיני פיסות קוד שניסיתי לפצח: {{תב|פרשה יומית נוכחית}} {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} [[פרשת {{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} mod 100}}}} {{שם יום מקומי}}]] {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100>54|,}} {{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}}>999999|&#32;<small>(ב[[ארץ ישראל]])</small><br/>{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 1000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 100000000 mod 100}}}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100>54|,}}{{#חשב תנאי:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100|&nbsp;}}{{פרשה או שבת {{#חשב:{{פרשת השבוע {{CURRENTYEAR}}|{{יום בשנה}}}} div 10000000000 mod 100}}}} <small>(בגולה)</small>}} <nowiki>{{#זמןמ:l}}</nowiki> <nowiki>{{החלף|{{#זמןמ:l}}|שבת|שביעי}}</nowiki> hke857uafud4s0mct3ra5fo3xb2fgys 0 357876 3078673 986349 2026-08-23T17:12:24Z Nahum 68 3078673 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה||שער האהבה|שער התשובה|שער הקדושה|}} *'''[[ראשית חכמה/שער התשובה/פתיחה|פתיחה לשער התשובה]]''' *[[/פרק א/]] *[[/פרק ב/]] l1g4z9zllixdyurl1io58v53wekqz0h 0 379953 3078674 3077227 2026-08-23T17:13:31Z Nahum 68 3078674 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פתיחה|א|ב||}} '''פרק ראשון ''' קודם שנכנס בביאור מדות{{הערה|{{ק|נ"א:}} מהות}} התשובה, צריכין אנו לבאר כמה הערות יש לה. ובקרוא האדם דברים אלה ממאמרי רבותינו ז"ל יתעורר לבו לעשות תשובה, מפני היות הקדוש ברוך הוא רב חסד ובורא העולם בחסדו בנדבה בלי שום הכרח, מפני שמדתו להיטיב ורצה להיטיב לנמצאים ושיכירו גודלו, כי זה הוא עיקר בריאת העולם בגין דישתמודעין ליה, כדפירש ברעיא מהימנא ([[זהר חלק ב מב ב|פרשת בא דף מב ע"ב]]). ובריאת העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזהו "בראשית ברא אלהים", בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר {{ממ|ירמיהו|ב|ג}} "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" ([[מ"ג בראשית א א|רש"י על בראשית א, א]]). וראה הקדוש ברוך הוא בחכמתו יתברך היות צורך בריאת הנשמות על ידי יצר הטוב ויצר הרע, כדי שיקבל שכר טוב על פי מעשיו ועל פי הדין; ואם יברא בלי יצר הרע יהיה מלאך, ולזה כבר נבראו המלאכים. ועוד יש טעם אחר, ופירשו בזוהר ([[זהר חלק א כג א|פרשת בראשית דף כג]]), שכיון שנברא האדם על ידי יצר הרע – אי אפשר שלא יחטא. כי מעטים הם כפי סברת רבותינו ז"ל ([[בבא בתרא יז א|ב"ב יז.]]) שמתו בעטיו של נחש, שלא נמצא בהם חטא. ולזה הקדים התשובה לבריאת העולם, כדפירש בפרקי רבי אליעזר ([[פרקי דרבי אליעזר פרק ג|פרק ג]]) ששבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם הוא התשובה. וכן אמרו גם כן בזוהר ([[זהר חלק ג סט ב|פרשת אחרי מות דף סט:]]), תנינן: בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעא למברי בר נש. אמליך באורייתא, אמרה קמיה: תבעי למברי האי בר נש? זמין הוא למחטי קמך, זמין הוא לארגזא קמך. אי תעביד ליה כעובדוי, האי עלמא לא יכיל למיקם קמך, כל שכן ההוא בר נש. אמר להם: וכי למגנא אקרינא אל רחום וחנון ארך אפים? ועד דלא ברא קודשא בריך הוא עלמא ברא תשובה. אמר לה לתשובה: אנא בעינא למברי בר נש בעלמא, על מנת דכד יתובון לך מחוביהון, דתהוי זמינא למשבוק חוביהון ולכפרא עלייהו. ובכל שעתא ושעתא, תשובה זמינא לגבי בני נשא. וכד בני נשא תייבין מחובייהו, האי תשובה תבת לגבי קודשא בריך הוא וכפר על כלא, ודינין אתכפיין ומתבסמין כולהו ובר נש אתדכי מחוביה. אימתי אתדכי בר נש מחוביה? בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי, עד כאן לשונו. והנה עניין התשובה ציוונו הקדוש ברוך הוא בה בתורתו הקדושה על ידי משה רבינו ע"ה {{ממ|במדבר|ה|ו}}: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו". ואמר {{ממ|דברים|ד|ל}}: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך". ובפרשת אתם נצבים אמר {{ממ|דברים|ל|א}}: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו", ואמר אחר כך {{ק|([[דברים ל ח|שם, ח]])}}: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", וחזר ואמר: "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". והרמב"ן עליו השלום כתב בביאור התורה ([[רמב"ן על דברים ל יא|לדברים ל, יא]]), שגם פסוק "כי המצוה הזאת", אם הוא מדבר על התורה, היה ראוי שיאמר: 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' וגו'. ואף על פי שאין הקושיא קושיא, שהרי פירשו כל הפסוקים האלו על התורה שנקראת "זאת התורה", מכל מקום שבעים פנים לתורה; ואפשר ליישבו גם על התשובה, לפי כי גם מדת '''זאת''' נקראת תשובה. ולדעתי ישוב הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", היינו '''בפיך,''' וידוי דברים, שצריך להתוודות; '''ובלבבך,''' קבלת התשובה בלבו ועזיבת החטא; '''לעשותו,''' אם גזל – שישיב הגזלה וכיוצא. עוד העירה לנו תורתנו הקדושה הערת התשובה בפרשת משפטים בפסוקים אלו, "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא וגו' אם רעה בעיני אדוניה" {{ק|([[שמות כא ז|שמות כא, ז]]-ח)}}, ונתבאר בזוהר ([[זהר חלק ב צו ב|פרשת משפטים שלהי דף צו ע"ב]]) זה לשונו: ::אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא חמאת הכי, אזהרת לבני עלמא ואמרת: חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו! מרגליתא טבא דהות ליה, זבין לכון למגנא דתשתעבדון בה בהאי עלמא. "וכי ימכור איש" – דא קודשא בריך הוא. את בתו – דא נשמתא קדישא. לאמה – למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מינייכו, בשעתא דימטי זמנא לנפקא מעלמא – "לא תצא כצאת העבדים", דלא תפוק מלכלכא, לא תפוק מתטנפא בחובין, תיפוק בר חורין ברירא ונקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן, כמה דאת אמר {{ממ|ישעיהו|כח|יא}}: "והשביע בצחצחות נפשך", ודאי, כד תיפוק נקיה ברירא כדקא יאות. אבל "אם רעה בעיני אדוניה", מלוכלכא בטינופי חובין ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאיתאביד מההוא נשמתא לעלמין. בגין דכד נשמתין סלקין ברירן ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר: דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהי לההוא גופא דשבקת, וכדין כתוב "אשר לו יעדה", ל"ו בוא"ו. ::וכד נפקת "רעה בעיני אדוניה", דקא אסתאבת בחובין ובטינופא דחטאין, כדין "לא יעדה" באל"ף, ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה, בר ההיא דמארה אתרעי, בתיובתא דגופא. כדין כתיב "והפדה", כמה דאת אמר {{ממ|איוב|לג|כח}}: "פדה נפשו מעבור בשחת". "והפדה", האי איהו בר נש, דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא. ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא: "והפדה" בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא פדה לה מארחא דגיהנם. "לעם נכרי לא ימשול למכרה", מאן עם נכרי? עלובתא איהי נשמתא, כד נפקת מעלמא ובר נש אסטי אורחיה בהדה – היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דגן עדן ומשריין נכראין קיימין בההוא אורחא דגיהנם. זכתה נשמתא, כמה משריין קדישין קא מתעתדאן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן; לא זכתה, כמה משריין נוכראין מתעתדין באורחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה, זמינין למיעבד בה נוקמין. אתא קרא ואוכח, "לעם נכרי לא ימשול למכרה", אינון מלאכי חבלה. "בבגדו בה", דאיהי נטירא דקודשא בריך הוא, עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסא דנטירו עלה. ::"ואם לבנו יעדנה", תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא. דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה ואשתבח ביה בכל יומא בפמליא דיליה ואמר: חמו ברא קדישא דאית ליה בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירא, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה: דא היא נשמתא דפלניא ברי, ודא הוא דכתיב: "ואם לבנו יעדנה", עד כאן לשונו. :זו היא הערה אל האדם בדרך השכל, שאחר שהנשמה היא בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומסרה הקדוש ברוך הוא לאדם בעולם הזה על כרחה, כמבואר שם. והנה האדם משתמש על ידי הנשמה בצרכי הגוף, ולא היה ירידתה לעולם הזה אלא לתיקון התורה והמצוות, כנודע. וזהו שאמר: מרגליתא טבא דהוה ליה – זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא; לפחות מה שביקש הקדוש ברוך הוא ממנו הוא שלא לטנף פקדונו על ידי לכלוכי העברות, ואם נטנפה – שיפדה אותה מיד הקליפות, שנאמר "והפדה", ובזה לא ישליט בה עם נכרי בגיהנם: וזו '''הערה שנית''' אל האדם, שראוי שיחמול על המרגלית [ה]נקיה שנתן לו הבורא, שאין ראוי שיטנפנה כדי שתצטרך ללכת לגיהנם להתלבן. זה שאמרו במסכת שבת ([[שבת קנב ב|קנב:]]) על פסוק "והרוח תשוב אל האלהים" {{ממ|קהלת|יב|ז}}, תנה לו כמו שנתנה לך. והכוונה – לשלול לכלוכי העוונות, אבל לא שיתנה לו בלי קישוטי תורה ומצוות; שאם תחזור כמו שבאה, מה הרוויחה בבואה לעולם? עוד '''הערה שלישית,''' ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסיבתנו, כדכתיב {{ממ|ישעיהו|כ|א}}: "ובפשעיכם שולחה אמכם", והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתנו; למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה, להקל מעליה עול הגלות ולהאיר מה שפגם בה? כמו שהארכנו בשער היראה, היאך אנו פוגמים בה ואנו מאריכין הגלות. ובחינה זו ביארו בתיקונים, זה לשונם: :ווי לון לבני נשא, דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואיתמר בה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ופורקנא דילה, דאיהי תשובה, אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון, דאיהי חמשין תרעין דחירו עמה, לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא. דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באילין חמשין אתוון, דמייחדים ליה בכל יומא פעמים "שמע ישראל", דאית בהו כ"ה וכ"ה אתוון, "וירא כי אין איש" דאתער לה בגינייהו, ואיהו "משגיח מן החלונות", דאתמר בהון {{ממ|מלאכי|א|ט}}: "חלו נא פני אל ויחוננו", לההיא דאיתמר ביה {{ממ|במדבר|יב|יג}} "אל נא רפא נא לה", דאסוותא דיליה בידיה, דאיהי פשוטה לקבל שבים. "וירא כי אין איש", ואיהי "בעד החלון נשקפה ותייבב", בתרועה דאיהי יבבא, דאתמר בה {{ממ|בראשית|ח|ו}} "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עלאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא, דביה אור ותורה אור, ואיהו אור הגנוז. "ויפן כה וכה", "מציץ מן החרכים", אלו עשרת ימי תשובה, "וירא כי אין איש". ועוד "משגיח מן החלונות", אילין חלונות דבי כנשתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותיה עלייהו ויהיב לון מזונא. "ויפן כה וכה", אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב {{ממ|ישעיהו|מט|ט}}: "לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו". "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אלא "איש לדרכו פנו", בעסקין דילהון, באורחין דילהון, "איש לבצעו מקצהו", בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסטרא דאילין דאתמר בהון {{ממ|שמות|יח|כ}} "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע", אלא "וירא כי אין איש", אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים "הב", הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים. ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודת אלילים, דצווחין לגביה ולית לון בשת אנפין. דלא אית מאן דקרא לון בתיובתא, דיחזיר הקדוש ברוך הוא שכינה לגביה בגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים, דאתמר בהו {{ממ|תהלים|קו|לה}} "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", ואינון ערב רב, דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עכ"ל. הרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה, להקימה מהגלות, לא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לעכו"ם כנזכר במאמר. ועוד פירש הרשב"י עליו השלום במאמר זה, שהוא עז פנים, הבא בראש השנה ויום הכפורים לומר "כתבנו לחיים" ולשאול סליחה וכפרה בלי התעוררות תשובה. על דרך זה בכל יום ויום גם כן, שאנו שואלים בתפילתנו כמה שאלות, שהם י"ג אמצעיות, שיאמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואתה בא לשאול שאעשה לך זה וזה, מה היא התשובה שעשית? ואף על פי שאנו שואלים: "השיבנו אבינו לתורתך" ו"סלח לנו": וכן מצינו בויקרא רבה בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע": מצינו בתורה בנביאים ובכתובים, שאין חפץ בקילוסו של רשע. בתורה דכתיב {{ממ|ויקרא|יג|מו}}: "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". בנביאים דכתיב {{ממ|מלכים ב|ח|ה}}: "ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת" וגו' "זאת האשה וזה בנה". וכי לאחורי תרעא הוו קאי? רבנן אמרין: אפילו היו בסוף העולם, הסיטן הקדוש ברוך הוא והביאן, שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים דכתיב {{ממ|תהלים|נ|טז}}: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", עכ"ל. ולכן צריך לשוב בתשובה, שלא תהיה תפילתו ושבחו נמאס. ואף על פי שאנו אומרים "השיבנו", "סלח לנו", בהכרח צריך התעוררות תחתון, כאומרו {{ממ|מלאכי|ג|ז}}: "שובו אלי ואשובה אליכם": ובזה יובן מאמרם ז"ל במדרש איכה בפסוק {{ממ|איכה|ה|כא}} "השיבנו ה' אליך ונשובה", זה לשונם: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! שלך הוא, השיבנו. אמר לה: שלכם הוא, שנאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם". אמרה לפניו: רבונו של עולם, שלך הוא, שנאמר {{ממ|תהלים|פה|ה}}: "שובנו אלהי ישענו", לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", עכ"ל. והיינו כי ישראל שואלים שיפתח להם הקב"ה הרהורי תשובה, כעניין הכרוז שמכריז, שהם הרהורי תשובה הבאים. והקב"ה משיב כי צריך התשובה במעשה, שיתחילו בה. ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים, אמר רבי יוסי {{ממ|שיר השירים|ה|ב}}: "פתחי לי אחותי רעיתי". אמר הקב"ה: פתחו לי פתח כחדודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו. רבי חנינא שאל את רבי שמואל בר נחמני: מהו {{ממ|תהלים|סה|ו}} "מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים"? אמר לו: נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחין, עכ"ל: עוד '''הערה רביעית,''' כי בראות האדם מיתת החיים פתאום כאומרו {{ממ|איוב|לד|כ}}: "רגע ימותו" וגו', ולא ידע מתי יקראוהו לדין ולחשבון, ראוי שיקום ויזדרז כדי להכין צדה לדרכו. שאין אדם בטוח בחיים אפילו יום אחד, כמו שאמרו ([[משנה אבות ב י]]): שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו ([[שבת קנג א]]): ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה. ונמצא תוכחת גדול לעניין זה ([[משנה אבות א יד|באבות פרק קמא]]) במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, ופירש החסיד הר' יוסף יעבץ עליו השלום זה לשונו: ולעניין כוונת המשנה הורה שלשה עניינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלימותו. '''הא',''' כי כמו שחיי האדם תלויים באדם עצמו ולא בזולתו, "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני" {{ממ|קהלת|ב|כה}}, כך הדבר בחיי הנפש; אם לא יחוש על נפשו לבלתי שחתה, מי ירחם עליה? ולכן "ודלא יליף קטלא חייב" ([[משנה אבות א יג]]), כי בן מות הוא על אשר כבש את נפשו ההדורה תחת רגלי נפשו הבהמית, ועל אשר לא חמל עליה. '''הב',''' כבר אמרו: אסור להתלוות [ל]עם הארץ בדרך שמא יהרגנו, ונתנו טעם: על חיי עצמו לא חס, על חיי חברו לא כל שכן. ועל זה אמר: אם אין אני לי מי לי, וכולי האי ועדיין אולי, הוא אומרו: וכשאני לעצמי מה אני; יורה כי יצמא לעולם אל התורה ולא ישבע ממנה. '''הג',''' שלא יאבד רגע מזמנו, שאימתי יבא רגע זה אשר אתה בו ולא אפילו כמוהו, כי הקודם זכה, ישא ברכה. ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא, ומצא עת נכונה לבקשתו, הידחנה? אם לחיי הגוף הנגוף כך, לחיי הנשמה על אחת כמה וכמה. או יאמר: הנני מחויב לעבוד את האל יתברך כל ימי, ומתי אשלים מה שאחסר עתה? כי אין ראוי להתהלל ביום מחר, כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו. וכן אמר פרעה לישראל {{ממ|שמות|ה|יג}}: "כלו מעשיכם דבר יום ביומו". ואל תתהללו ביום מחר, כי גם הוא, מי התירו לכם? הלא אתם מחויבים לעשות למחר כיום הזה, אם כן אימתי תמלאו החסרון? והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן' שושן ז"ל, עד כאן לשונו. וכן אמר דוד המלך עליו השלום {{ממ|תהלים|קמד|ד}}: "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". ואמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתקסו), שלמה אמר {{ממ|קהלת|ז|ב}}: "כי מי יודע מה טוב לאדם" וגו'{{הערה|המשך הפסוק: "ויעשם כצל".}} לאיזה צל, ולא פירש, ופירש דוד אביו: "ימיו כצל עובר"; אם תאמר כצל של כותל, יש בו ממש, צלו של דקל יש בו ממש; לאיזה צל? אמר רב הונא בשם רבי אחא: לצל של עוף דהוא עובר וצלו עובר, ושמואל אמר: כצלו של דבורה שאין בה ממש, עד כאן לשונם. ובפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום בדברי הימים א' ([[דברי הימים א כט ט|כט, ט]]): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", ואמרו בבראשית רבה: "כי צל ימינו", הלוואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף, שנאמר: "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים. אברהם אמר {{ממ|בראשית|טו|ב}}: "ואנכי הולך ערירי", יצחק אמר {{ממ|בראשית|כז|ד}}: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות", יעקב אמר {{ממ|בראשית|מז|ל}}: "ושכבתי עם אבותי", עכ"ל. ובתנחומא בפסוק "הן קרבו ימיך למות" אמרו זה לשונם, זהו שאמר הכתוב {{ממ|משלי|יא|לא}}: "הן צדיק בארץ ישולם" וגו'. כנגד מי אמרו מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק, שלא היה כמוהו בכל הנביאים ולא בכל החכמים, שהרי הקדוש ברוך הוא העיד עליו לאחר מותו {{ממ|דברים|לד|י}}: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואף על פי כן לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה, כל שכן שאר בני אדם. וכן דוד אמר: "כי גרים אנחנו לפניך" וגו' "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה". והלא כבר נאמר {{ממ|תהלים|כז|יד}}: "קוה אל ה'"; מה תלמוד לומר: "אין מקוה"? אמר דוד: לכל מידות אדם מקוה, עני עד שיעשיר, חלש עד שיהיה גיבור, חולה עד שיתרפא, חבוש שהיה בבית אסורים – עד שיצא. אבל יום המיתה אין לה תקוה, שהרי הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה פנים אל פנים ולא יכול להציל עצמו מן המיתה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה {{ממ|קהלת|ט|ב}}: "הכל כאשר לכל" וגו', עד כאן לשונו לענייננו. ולכן אדם צריך לשוב בתשובה בעוד שהנשמה נתונה בתוך גופו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום {{ממ|קהלת|ט|י}}: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", ואמרו ז"ל במדרש: עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק, תן לו שמן עד שלא יכבה; כבר הנר, אין השמן מועיל לו כלום, עכ"ל. והרי מבואר כי השמן לנר הוא התורה והמצות, כעניין {{ממ|קהלת|ט|ח}} "ושמן על ראשך אל יחסר" שפירשתי בשער האהבה. וכיוצא בפירוש הזה פירשו בזוהר ([[זהר חלק ג קצז ב|פרשת מקץ דף קצז]]) עיין שם. ועוד אמרו במדרש בפסוק "שמע[ה] ה' צדק", אמר הקב"ה לישראל: בני, עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר {{ממ|משלי|ו|לה}} "לא ישא פני כל כופֶר", עד כאן לשונו. ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי על פסוק "לך אל נמלה עצל" {{ממ|משלי|ו|ו}}: אמר רבי יהודה, עתידים הרשעים לומר לפני הקב"ה: הניחנו ונעשה תשובה; והקב"ה משיבם: שוטים שבעולם, העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת; אם אין אדם מכין מערב שבת, מה יאכל בשבת? וכן דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים. וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים: אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים? עוד היה לו ללמוד מן הנמלה, שנאמר: "לך אל נמלה עצל". דבר אחר: הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל, אלא בחכמתה עושה הכל, ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם ולא עשיתם תשובה? לפיכך אמר שלמה {{ממ|משלי|י|ט}} "עד מתי עצל תשכב", עכ"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי, אחר השלשה האמורים בעולם הזה ובעולם הבא, אמר עוד: עולם שהייתם בו דומה לפרזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ובאלה הדברים רבה (ה,ב) והובא שם בילקוט ([[ילקוט שמעוני/משלי/רמז תתקלח|רמז תתקל"ח]]) בביאור הכתוב, אמר שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה חטה וחצי. ואמר: מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור. לפיכך אמר שלמה: והתקן לך מצוות בעולם הזה לעולם הבא. מהו "ראה דרכיה וחכם"? דרך ארץ שבה, שהיא בורחת מן הגזל. אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולם באות ומריחות אותה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, באת אותה שהיתה שלה ונטלה אותה. אף על פי כן אין לה לא שופט ולא שוטר, שנאמר: "אשר אין לה קצין שוטר ומושל"; אתם שמניתם לכם שוטרים, על אחת כמה וכמה! הוי "שופטים ושוטרים". רבי שמעון בן אלעזר אומר: עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אילו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד, עכ"ל. וראוי שיזדרז הרבה במעשה העבודה. ועל זה נאמר ([[משנה אבות ב טו]]): היום קצר והמלאכה מרובה, וכן אמרו בגמרא: זוודין קלילין ואורחא רחיקא. שהרי למהלך שנה צריך להכין סעודה חודש או שני חדשים למהלך כמה שנים; אחר מותו, כמה וכמה צריך להכין! ועוד אמרו בפסוק "במתים חפשי" {{ממ|תהלים|פח|ז}}, אמר רבי יוחנן: כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצוות, והיינו דקאמר דוד {{ממ|תהלים|קטו|טו}}: "לא המתים יהללו יה". לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת – בטל מן המצוות ומן התורה, ואין לו להקדוש ברוך הוא שבח בו, עכ"ל: והתשובה המקובלת היא בזמן בחרותו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" {{ממ|קהלת|יב|א}}. ואמרו רבותינו ז"ל במדרש: תנן ([[משנה אבות ג א|אבות פ"ג מ"א]]), עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי, שלשתם דרשו תיבה אחת: בוראך, בארך, בוריך. בארך זה ליחה סרוחה, בוריך זה רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. '''בימי בחורותיך,''' תני רבי שמעון בן אלעזר: עד שאתה מוצא ומצוי לך. '''עד אשר לא יבואו ימי הרעה,''' אלו ימי הזקנה. '''והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ,''' אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. '''עד אשר לא תחשך השמש''' זה הפדחת וכו', עכ"ל לענייננו. ובוויקרא רבה (פרשה יח) הוציא המאמר הזה ואמר שם: '''בימי בחורותיך,''' בימי טליותך, עד דחילך עלך. ועוד אמרו במסכת עבודה זרה [[עבודה זרה יט א|פרק קמא]] בפסוק "אשרי איש ירא את י"י" זה לשונם: '''אשרי איש,''' ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, עכ"ל. ופירש רש"י: '''כשהוא איש,''' כשהוא בחור בכוחו, כלומר, ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גיבור, עכ"ל. והחילוק שבין רבי יהושע בן לוי לרב הוא, דלרבי יהושע בן לוי אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו; ולרב, דווקא כשהוא בחור. וכן פירשו בזוהר ([[זהר חלק ג פז ב|סוף פרשת קדושים]]) בפסוק "מפני שיבה תקום", זה לשונם: ותו תנינן, האי קרא לדרשא הוא דאתא, '''מפני שיבה תקום,''' כמא דאתערו ביה חברייא: '''מפני שיבה תקום,''' אזהרה לבר נש, עד לא אסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי, דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ולא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב. ושלמה מלכא צווח ואמר {{ממ|משלי|כ|יא}}: "גם במעלליו יתנכר נער" וגו'; כגוונא דא כתיב {{ממ|קהלת|יב|א}}: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" וגו'. וכיוצא בזה אמרו במדרש: "כי הילדות והשחרות הבל" {{ממ|קהלת|יא|י}}, אמר רבי יצחק: דברים שאדם עושה בשחרותו משחירים פניו לעת זקנותו, עכ"ל. וברעיא מהימנא ([[זהר חלק ג רכז א]]) כתבו טעם אחר לעניין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל, וזה רומז ליצר הרע. אמרו ז"ל: והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובזמנא דאגוזא איהי רכיכה – אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא; ובזמנא דאגוזא איהי יבשא, קשה לבר נש לאעברא ליה מתמן, כי עדיין הקושיא שבמקומה עומדת. ובגין דא מני{{הערה|פקד}} קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע. הדא הוא דכתיב: '''מפני שיבה תקום,''' קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו. והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה {{ממ|משלי|כט|ט}}: "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון". והעבד הזה הוא היצר הרע, שהוא עבד עבדים; ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגי העולם, '''ואחריתו יהיה מנון''', שר עליו, ויהיה קשה עליו להכניעו: '''הערה חמישית''' אל התשובה הוא עניין הכרוז המכריז למעלה בכל יום על התשובה. וזה נתבאר בכמה מקומות בזוהר פרשת לך לך ([[זהר חלק א רטז ב]]), שאמר שם שבחצי הלילה, בבוא הקב"ה אל גן עדן התחתון, כרוזדא קריא בחיל ואמר: לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי למשמע וכו', ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון, לא ידעי ולא מסתכלאן אן יקומון בדינא, דחושבן אתפקד כד אסתאב גופא, ונשמתא שטיא על אנפי דאוירא דטיהרא וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחין מתגלגלן כאבנין בגו קוספיתא. ווי לון, מאן יתבעי לון דלא יקומון בעדונא דא בגו דוכתי דעינוגי דצדיקיא, אתפקדן דוכתייהו אתמסרן בידא דדומה, נחתי ולא סלקי. עלייהו כתיב {{ממ|איוב|ז|ט}}: "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה", עכ"ל. עוד בפרשת ויצא ([[זהר חלק א קסא א]] בסתרי תורה) זה לשונו: קל קלא דקליא אתער מעילא לתתא, אנן פתחן עיינין הוינן, גלגלא אסחר מעילא לכמה סטרין, קל נעימותא, אתערו ניימין דמיכין דשינתא בחוריהון ולא ידעי ולא מסתכלאן ולא חמאן, אטימן אודנין כבדין דליבא, ניימין ולא ידעין, אורייתא קיימא קמייהו ולא משגיחין ולא ידעי במא מסתכלן, חמאן ולא חמאן, אורייתא רמאת קלין, אסתכלו טפשין, פתחו עיינין ותנדעון, לית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה, עד מה תהוון בגו חשוכא דרעותייהו, אסתכלו למנדע ויתגלי לכון נהורא דנהיר בזמנא דיעקב שלימא מגו עאקו דארעא, ורשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה ואחסנתיה, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ואוקיר ליה למאריה כד הוה קאים ברשותא דאל אחר, ע"ד "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" {{ממ|ישעיהו|כט|יב}}, ע"כ. עוד בזוהר ([[זהר חלק א רג ב|מקץ דף רג ע"ב]]) זה לשונו: תא חזי, בכל יומא ויומא כד נהורא סלקא, מיתער חד ציפרא באילנא דגנתא דעדן וקרי תלת זמנין, ושרביטא יזדקף וכרוזא קרי בחיל: לכון אמרין הורמני דבורייכי, מאן מנכון דחמי ולא חמי, דקיימי בעלמא ולא ידעי על מה קיימי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, אורייתא קיימא קמייהו ולא משתדלי בה, טב לון דלא יתברון, על מה יקומון בלא סוכלתנו, ווי לון כד יתערון יומי דרע עלייהו ויטרדון לון מעלמא, עכ"ל לענייננו. ובפרשת תרומה ([[זהר חלק ב קל א|דף קל]]) ביאר הרשב"י ע"ה הכרזת התשובה בכל יום, זה לשונו. כתיב {{ממ|ישעיהו|כא|יב}}: "אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו". האי קרא אוקמוה ליה על גלותא דישראל דיתבי בגו בני שעיר, וישראל אמרו לקוב"ה: "שומר מה מלילה", מה תהא עלן מן גלותא דדמי לחשוכא דליליא! מה כתיב? "אמר שומר" דא קוב"ה, "אתא בקר", כבר נהירנא לכו ואסיקנא לכו לפולחני בגין דתזכון לחיי עלמא, שבקתון אורייתא "וגם לילה", אעילנא לכון בגלותא כמלקדמין. "אם תבעיון בעיו", כמה דאת אמר {{ממ|ישעיהו|לד|טז}}: "דרשו על ספר ה' וקראו", ותמן תשכחון במא תליא גלותא דילכון וגאולה דילכון; וכד תתבעון בה היא תימא ותכריז קמייכו "שובו אתיו", שובו בתשובה שלימתא ומיד אתיו ואיתקריבו לגבאי, עכ"ל. ולקמן אמר פירוש אחר בעניין '''אמר שומר אתא''' וגו' זה לשונו: "אמר שומר" דא מטטרו"ן, "אתא בקר" דא צלותא דשחרית, דאיהו שולטנו דיממא ההוא דשליטא על לילא. ואי תימא דאיהי אתי בלחודוי ואתפרש זכר מן נוקבא, הא כתיב "וגם לילה", תרוייהו כחדא ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין, וקלא דא קרי במלין אלין: "אתא בקר וגם לילה" תרוייהו זמינין לגבייכו. מכאן ולהלאה "אם תבעיון בעיו", אם תבעיון בעותכון ותובו לגבי מאריכון "אתיו", כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, אוף הכי קודשא בריך הוא, בוקר וגם לילה קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא דמאריהון בעי לון וקרא לון לקרבא לון לגביה, כדין עמא קדישא בעאן לאתחברא בבי כנשתא וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא, עכ"ל לענייננו. הרי בפירוש ששומר מטטרו"ן מכריז על התשובה בזמן תפלת שחרית ואומר: "אתא בקר וגו' שובו אתיו", וכן קודשא בריך הוא ושכינתיה הנקראת ממשלת היום וממשלת הלילה המכונים בפסוק בוקר ולילה הם מכריזים ואומרים "שובו אתיו". וזה שאמר הרשב"י ע"ה בלשונו, "אוף הכי קודשא בריך הוא בקר וגם לילה קרא ואמר שובו אתיו". ולפי זה, שתי ההכרזות האמורות בפסוק הם אחד ממטטרו"ן ואחד מהקב"ה ושכינתיה, ושתיהם לפי האמת הכרזה אחד שמטטרו"ן מכריז ואומר שהקדוש ברוך הוא ושכינתיה, "בקר וגם לילה", קוראים לבניהם ואומרים "שובו אתיו". ודברי הרשב"י באמרו: אף קודשא בריך הוא בקר וכו' – הכי פירוש הפסוק, אוף הכי הכוונה גם כן נזכר בפסוק הכרזת הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, שבוקר ולילה קורין ואומרים אתיו. ועוד נמצינו למדים מכלל המאמר, שעיקר התפלה שאנו מתפללין הוא לרצות את קוננו שימחול עונותינו ושנשוב בתשובה שלימה לפניו. וזהו שאמר: "אם תבעיון בעיו", "אם תבעיון בעותכון קמי מלכא קדישא בעיו צלו ותובו לגבי מאריכון". ועוד נלמוד מהפסוק באמרו "אם תבעיון בעיו שובו אתיו", אם תרצו לבקש שאלות מהקדוש ברוך הוא להתפלל – שובו בתשובה קודם ואחר התפללו, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר {{ממ|ישעיהו|א|יב}}: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה מדוקדק לשון הפסוק שאמר "אם תבעיון", דהוה ליה למימר "בעיו שובו אתיו", למה "אם תבעיון"? הכוונה כדפירשנו. ועוד נלמד מהמאמר שלא יתקרב לקונו אלא אחר שובו מעוונותיו והשליכו מעליו כל פשעיו, וזה שאמר "שובו אתיו", ואמר הרשב"י ע"ה בלשונו: שובו בתשובה שלימה ומיד אתיו ואתקריבו לגבאי. ומסוף המאמר נלמד עוד רחמיו יתברך על ישראל עם סגולתו, שאומר להם "אתיו" כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, והוא כמשל האב האומר לבן שנתרחק ממנו: בוא אצלי כי הנני מוכן ומזומן לקבלך. ומי הוא אשר יקרא דברים אלו ולא יכנע לבבו הערל וישוב לאביו שבשמים? הואיל ואביו הוא רחמן ורוצה שהבן יתקרב אצלו, ראוי שלא יתרחק ח"ו ושלא יקשה ערפו, ויקום בזריזות משנתו לבא להתחנן לפני השכינה בבית הכנסת בדמעה ובתפילה כדי שיקבלוהו, הואיל ותפילת שחרית היא שעת רצון כמו שנתבאר לעיל מזה [[ראשית חכמה/שער האהבה/פרק יא|בשער האהבה פרק יא]], עיין שם: עוד עניין הכרזת מטטרו"ן ביאר הרשב"י ע"ה לקמיה בפסוק "שומע בקול עבדו" {{ממ|ישעיהו|נ|י}} ז"ל, אמר שם בעניין המקדים לבית הכנסת, שאם יום אחד לא בא – הקב"ה שואל בעבורו ואומר: "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו", זה לשונו: והא אתערנא בהאי על מה דכתיב {{ממ|ישעיהו|כב|יא}}: "אלי קורא משעיר", דהא דרגא בתר דרגא גו דרגא ההוא שומר קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו "שומע בקול עבדו" דא מטטרו"ן, עכ"ל: '''הערה שישית''' אל התשובה, בקרוא ספרי הנביאים וימצא שכולם מכריזים על התשובה. הושע מכריז "שובה ישראל" {{ממ|הושע|יד|א}}; ישעיה אומר: "אם תבעיון בעיו שובו אתיו" {{ממ|ישעיהו|כב|יב}}, "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני" וגו' {{שם|ישעיהו|א|טז}}; ירמיה אומר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" {{ממ|ירמיהו|ג|יד}}, וכיוצא באלו הרבה. יחזקאל האריך ופירש בענייני התשובה יותר מכל הנביאים, אמר {{ממ|יחזקאל|יח|כא}}: "הרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות", "כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" וגו', "החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה"; "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בי ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה כי לא אחפוץ במות המת" {{שם|יחזקאל יח||ל}}. ואמרו חכמינו ז"ל: "במות המת", כי הרשע בחייו קרוי מת, ואף על פי כן "והשיבו וחיו". עוד בפרשה אחרת {{שם|יחזקאל|לג|י}}: "ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום אדני ידו"ד אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו", ושאר הפרשה האמורה שם, שמענה ואתה דע לך. וכן כל הנביאים שעמדו להם לישראל, לא עמדו להם אלא להחזירם בתשובה. וכיון שדבריהם כתובים לפנינו, הרי הוא כאילו היה הנביא חי ועומד ומלמד לנו דרכי תשובה. ועל בחינת הערה זו אמרו ז"ל בפסיקתא על עניין תשובה: '''שובה ישראל.''' משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד, והיה מזהיר לכל בני המדינה. וכל מי שישמע לו יהיה ניצול, וכל מי שאינו שומע לו, הגייסות באות עליו והורגות אותו. ולפיכך הנביא צווח ואומר '''שובה ישראל.''' ותניא בשם רבי אליעזר: "מקוה ישראל ה'" {{ממ|ירמיהו|יז|יג}}, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בתשובה, לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם: '''שובה ישראל''': '''וכלל שש הערות אלו''' שהערנו אל התשובה, כללם הרשב"י ע"ה במאמר קצר ([[זהר חלק ג נז ב|זוהר פרשת אחרי מות סוף דף כה]]) זה לשונו, אמר רבי שמעון: תווהנא על בני עלמא, דהא לית להון עיינין למחזי וליבא לאשגחא, ולא ידעון ולא שוויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון היך ניימין ולא מתער משינתהון עד דלא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכה וקבלא, ויתבע ההוא מאריה דפקדונא חושבנא מינייהו. וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא וליליא, ואורייתא ארימת קלין לכל עובר מכרזת ואומרת {{ממ|משלי|א|כב}}: "עד מתי פתיים תאהבו פתי"; "מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" {{שם|משלי|ט|ד}}, ולית מאן דירכין אודניה ולית מאן דיתער לביה, עכ"ל. השלוש הערות הראשונות שפירשתי כלולות בדבריו, באומרו: "ולא שויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון", כי רצונו יתברך שנתקן נשמותינו, שה' חלק ממנו, ושנעשה תשובה כדי שלא נצטרך לליבון גיהנם, וכן שנתקן גלות שכינתו. ואמר: "תווהנא על בני עלמא", על אותם שכל מגמת פניהם בעסקי העולם הזה ולא בעסק עולם העליון, "דהא לית לון עיינין למחזי", פירוש, שבחינם נבראו בהם העינים והלב, כי העינים עיקרם נבראו שיהיה אדם צופה בהם ברוחניים כדפירש בשער הקדושה בפרק ח, והלב להיות דבק ברצון הפשוט שבו בהשם יתברך, כמו שפירש בזוהר ([[זהר חלק ב קכח ב|פרשת ויקהל דף קכח ע"ב]]) בעניין ידבנו לבו. ונעתיק לשונו בעניין התפילה בעזר ה'. הערה הרביעית מעניין הימים, אמר: "היך ניימין ולא מתערין עד דלא ייתי ההוא יומא" וכו'. הערה החמישית, מהכרוז, אמר וכרוזא. ועל השישית, אורייתא ראמת קלין לכל עיבר, כי בתורה כתוב עניין כמה ייעודין יעדנו על ידי הנביאים על התשובה. ועוד הוסיף '''הערה שביעית,''' שהיא הנשמה המעידה בו בכל יום, והיינו הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, שאין לך רשע מישראל שלא יהרהר תשובה, אלא שיצרו מתגבר עליו ומפתהו אחר כך, וכן לפעמים יעורר הנשמה איזה חלום רע לעוררו בתשובה. '''הערה השמינית''' הוא שראוי שיחשוב בכמה שמצינו שעשו תשובה ונתקבלו. ראשונה אדם הראשון, אמרו בפרקי רבי אלעזר: באחד בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צווארו והתענה שבע שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה ואתה מקבל תשובת שבים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? פשט יד ימינו והעביר את חטאתו מעליו וקבל תשובתו, שנאמר: "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי" וגו' "נשאת עון חטאתי סלה" {{ממ|תהלים|לב|ט}}, סלה מן העולם הזה וסלה מן העולם הבא, עכ"ל: וכן אמרו בשבת בפרק רבי אליעזר שמזמור שיר ליום השבת אדם הראשון אמרו, שבערב שבת גורש מגן עדן, ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון וכו'. ואמר לקמן, זה הפסוק {{ממ|תהלים|צב|ב}} "טוב להודות לה'" אדם הראשון אמר, וכן ילמדו כל הדורות, שכל מי שיודע פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר "טוב להודות", עכ"ל לענייננו. עוד אמרו בבראשית רבה, "ועתה פן ישלח ידו" {{ממ|בראשית|ג|כב}}, אמר רבי אבא בר כהנא: מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, שנאמר '''ועתה פן ישלח,''' וכתיב: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" {{ממ|דברים|י|יב}}. ועוד גרסינן בבראשית רבה: "ויצא קין מלפני ה'" {{ממ|בראשית|ד|יז}}, להיכן יצא? רב הונא בשם רב הונא בר יצחק אמר: יצא שמח, כמה דאת אמר: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" וגו' {{ממ|שמות|ד|יד}}. פגע בו אדם הראשון, אמר לו: ומה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופרשתי, התחיל אדם מטפח על פניו ואומר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו', עכ"ל לענייננו. עוד אמרו בפסיקתא: תשובתו של אחאב קיבלתי ותשובתכם לא אקבל? שנגזר עליו גזירה קשה, הדא הוא דכתיב ([[מלכים א כא]]): "ויהי דבר ד' אל אליהו התשבי וגו' רד לקראתו אחאב וגו' כה אמר ה' צבאות במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה". "ויהי כשמוע אחאב ויקרע בגדיו וגו' ויהלך אט". מהו '''ויהלך אט'''? אמר ר' יהושע בן לוי, שהיה מהלך יחף. מה כתיב תמן? "הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו' לא אביא הרעה בימיו". תשובת אנשי ענתות קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתיב ([[ירמיה יא]]): "כה אמר ה' הנני פוקד עליהם וגו' ושארית לא תהיה להם". וכיון שעשו תשובה זכו להתייחס, כמפורש בעזרא. תשובת אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתיב ([[יונה ג]]): "ויחל יונה לבוא בעיר וגו' ויאמינו אנשי נינוה באלהים", וכתיב: "מי יודע ישוב ונחם האלהים". תשובתו של יכניה קבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליו גזירה קשה, דכתיב ([[ירמיה כב]]): "העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו". ובוויקרא רבה פרשה עשירית אמרו רז"ל, ר' אחא ור' אבין בר בנימין בשם ר' אבא: גדול הוא כחה של תשובה, שמבטלת את הגזרה ומבטלת את השבועה. שבועה דכתיב ([[ירמיהו כב]]): "חי אני נאם ה', כי אם יהיה כניהו בן יהויקים וגו' חותם על יד ימיני". ומבטלת גזירה, "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי", וכתיב: "ובני יכניה אסיר (בנו) שאלתיאל בנו" {{ממ|דברי הימים א|ג|יז}}, '''אסיר,''' שהיה אסור בבית האסורים. '''שאלתיאל בנו,''' שממנו הושתלה מלכות בית דוד. אמר ר' תנחום בר ירמיה: '''אסיר''' זה הקדוש ברוך הוא, שאסר עצמו בשבועה. '''שאלתיאל,''' ששאל אל לבית דינו של מעלה על נדרו, עכ"ל. וכן אמרו בזוהר (משפטים קו) בסבא בעניין זה מיכניהו, שהתשובה בטלה השבועה והגזירה, זה לשונו: אתר דמאריהון דתיובתא סלקין, אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן. ובגין כך, כיון דתב בתיובתא, קב"ה מקבל ליה ודאי מיד. תנינן, לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה, ולכלא קב"ה הוא מקבל ודאי, ואי תב בתיובתא הא איזדמן לקבליה ארח חיים, אף על גב דפגים מה דפגים כולא אתקן וכולא אתהדר על תקוניה, דאפילו על מה דאית אומאה קמי קב"ה, דאל צבאות קרי ביה יעץ ומי יפר, דא איהי רזא סתימאה. וזו דכד קב"ה אומי אומאה לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא, והא לית פתגמא דקיימי קמי תיובתא, ועל כולא מכפר קב"ה, כד עבדין תיובתא שלימתא קב"ה מקבל, דכתיב: "חי אני נאם ה' אם יהיה כניהו" וגו' וכתיב: "כתבו את האיש הזה ערירי", ובתר דתב בתיובתא כתיב: "ובני כניהו אסיר בנו", מכאן דתשובה מתבר כמה גזיזין ודינין וכמה שלשלאין דפרזלא ולית מאן דקיימא קמי תיובתא. ועל דא כתיב ([[ישעיה סו]]): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", "אשר פשעו" בי לא נאמר אלא '''הפושעים בי,''' דלא בעאן לאתבא בתיובתא ולאיתנחמא על מה דעבדו, אבל כיון דאיתנחמו, הא מקבל להון קוב"ה. בגין כן בר נש אף על גב דפשע ביה ופגים באתרא דלא איצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה וחס עליה, דהא קב"ה מליא עליה רחמים ואיתמלי רחמין על כל עובדוי, כמא דאת אמר ([[תהלים קמה]]): "ורחמיו על כל מעשיו". ואפילו על בעירי ועופי מטון רחמוי, אי עלייהו מטון רחמוי, כל שכן על בני נשא דידעין ואשתמודען למאריהון דרחמוי מטוי עלייהו ושראן עלייהו. ועל דא אמר דוד ([[תהלים קיט]]): "רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני". אי על חייבין מטון רחמין, כל שכן על זכאין. אלא מאן בעי אסוותא? אינון מארי כאיבין, ומאן אינון מארי דכאיבין? אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא ורחמי ורחים קב"ה עלייהו דלא יהון שביקין מניה ואיהי לא איסתלק מנייהו ויתובון לקבליה. כד מקרב קב"ה בימינא מקרב, וכד דחי בשמאלא דחי. ובשעתא דדחי, ימינא מקרב, מסטרא דא דחי ומסטרא דא קריב, וקוב"ה לא שביק רחמי מנייהו. תא חזי, מה כתיב ([[ישעיהו נז]]): "וילך שובב בדרך לבו", וכתיב בתריה: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו". '''וילך שובב,''' אף על גב דחייבין עבדין מה דעבדין בזדון, דאזלין באורחא דלבייהו עבדין בהו התראה ולא בעאן לציית לון, בשעתא דתייבין בתיובתא ונטלן ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבלא לון. השתא אית לאיסתכלא, אי על חייא אמר קרא או על מיתייא אמר קרא, דהא רישא דקרא לאו איהו סיפא וסיפא לאו איהו רישא, רישא דקרא אחזי על חייא וסופיה אחזי על מיתייא. אלא קרא אמר בעוד דבר נש איהו בחייו, והכי הוא '''וילך שובב בדרך לבו,''' בגין דיצר הרע דביה תוקף אתקיף ביה, ועל דא אזיל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא. קב"ה חמי אורחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא, אמר קוב"ה: אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הדא הוא דכתיב (שם נז): "דרכיו ראיתי וארפאהו", דקא אזלין בחשוכא אנא בעי למיהב ליה אסוותא וארפאהו. קוב"ה אעיל בלביה אורחוי דתיובתא ואסוותא לנשמתיה, '''ואנחהו,''' כמא דאת אמר ([[שמות לב]]): "נחה את העם", אנהיג ליה קב"ה באורח מישור כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא. '''ואשלם נחומים לו ולאבליו,''' האי אתחזי דבמיתא איהו? אלא ודאי מיתא איהו וקיימא בחיין, דהואיל והוא רשע, מיתא אקרי. מהו '''ואשלם נחומים לו ולאבליו'''? אלא קב"ה עביד טיבו עם בני נשא, וכיון דעאל מי"ג שנין והלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין, עכ"ל, ושאר לשונו העתקנו בשער היראה. ועם היות שהארכנו בהעתקת המאמר, הוא מפני ריבוי תועלתו לתשובה, כי דבריו מכניעים את הלב, וממנו תראה כמה מעלות התשובה וכמה רחמי ה' על בריותיו להכניס בלבם דרכי התשובה ולהעלותם מחושך לאור וממוות לחיים. ובזה יתעורר השב שיהיה שב מאהבה, שכיון שהקב"ה באהבתו אותו הכניס בלבו התשובה או נתן לפניו דרכי התשובה, אז ראוי שיאהבהו ויעשה חפצו. וכן כתב החסיד בחובת הלבבות (שער האהבה ז'): מן הדברים המעוררים את האהבה הוא בשיחשוב חסד אלהים עליו להאריך לו על פשעיו ומחילתו לו. וכן דרשו במדרש רבה (פרשה נט) זה לשונו: "חכו ממתקים", זה הקדוש ברוך הוא. ראה מהו אומר ([[עמוס ה]]): "כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו", ויש לך חיך מתוק מזה? "חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע" וגו' ([[יחזקאל לג]]), ויש לך חיך מתוק מזה? "ובשוב רשע" וגו', אמר רשב"ל: ובלבד בתוהה על הרשע. הא כיצד? תני רשב"י ע"ה: הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הוא נאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה". אמר ר' יוחנן: ולא עוד אלא כל עבירות שעבר, הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכויות. הדא הוא דכתיב ([[תהלים מה]]): "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך", כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות בזמן שהן קציעות הבגידות, ואומר: "עליהם הוא יחיה", עכ"ל. ובלי ספק שעניין זה, שיחשבו העוונות כזכויות, הוא בשב מאהבה, כדפירשו במסכת יומא: עוד מאותם שעשו תשובה ונתקבלו הוא מנשה בן חזקיה. אמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מג): רבי יהושע אומר: תדע לך כח התשובה. בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם, והרבה לעשות הרע בעולם וזבח לאלהים אחרים, שנאמר ([[דברי הימים ב לג ו]]): "והוא העביר את באש בגיא בן הנם וגו' הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", והוא יצא לירושלים, מפריח יונים וזובח לכל צבא השמים. ובאו שרי גדודי אשור ואחזו אותו במינקת ראשו והורידו אותו בבלה, ונתנו אותו במחבת אש, ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם, ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו. אמר: אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלהי אבותיו נעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר ([[דברי הימים ב לג יג|שם,יג]]): "ויתפלל אליו ויעתר לו". באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין: עוד במדרש רות, זה לשונם: דבר אחר, "גושי הלום", מדבר במנשה. '''גושי הלום,''' קרבי למלכות. '''ואכלת מן הלחם,''' זה לחמה של מלכות. '''וטבלת פתך בחומץ,''' שלכלך מעשיו כחומץ ממעשיו הרעים. '''ותשב מצד הקוצרים,''' שנולדה מלכותו לשעה, דכתיב ([[דברי הימים ב לג י]]): "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים". ר' אבא בר כהנא אמר, כדי מניקאה. אמר ר' לוי בר חייתה: עשו לו כילה של נחושת להיות מסיקים האור תחתיו, והיה צווח: צלם פלן, צלם פלן, שיזבי! כיון שראה שלא הועילוהו, אמר: זכור הייתי שהיה אבא מקרא אותי, "בצר לך ומצאוך כל הדברים" וגו', "כי אל רחום ה' אלהיך". אנא צווח ליה, אי עני, טב, ואי לא עני, הא כלא חדא היא, כל אפייא שווין. באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אדם שהעמיד צלם בהיכל, אתה מקבל בתשובה וכו'? אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל פתח בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו, ממקום שאין מלאך יכול לשלוט. הדא הוא דכתיב ([[דברי הימים ב לג יג|שם,יג]]): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו". א"ר לוי, בערביי צווחין לחתירה עתירה, עכ"ל. עוד אמרו בספרי: "ונשב בגיא מול בית פעור" ([[דברים ג כט]]). אמר משה לישראל: ראו איזו עבירה שעברתי, וכמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי. ראו עבירות שעברתם, ואומר לכם הקדוש ברוך הוא: עשו תשובה ואני מקבל. ר' יהודה אומר, מגיד שבכמה מקומות באו ישראל לידי עבירה חמורה ואמר להם הקדוש ברוך הוא: עשה תשובה ואני מקבל, שנאמר ([[דברים ד א|שם ד,א]]): "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים" וגו'. עוד אמרו בוויקרא רבה: "וזאת תורת האשם" ([[ויקרא ז א]]). כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני הוא שאמרתי לכם, אין חפצי אלא ברנה, ובמי שאין בו עבירה. חזרתי בדברי, אפילו יעשה אדם כמה עבירות זו למעלה מזו, ויחזור בתשובה וישפיל עצמו כארץ, ויראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה, ונותן לו בנים זכרים עוסקים בתורה ובמצוות וישמרו דברי תורה בפיהם, שנאמר: "וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח" {{ממ|ישעיהו|נג|י}}, עכ"ל: וכיון שמעלת התשובה גדולה כל כך לכפר על מה שעשה האדם, כמבואר במאמרים הקודמים, אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה, כי ימינו פשוטה לקבל שבים והפתח פתוח לעולם. ומי שאינו שב עונשו גדול בעולם הבא. והמשילו רבותינו ז"ל במדרש קהלת על פסוק "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם" ([[איוב יא ב]]) משל נאה לעניין התשובה, אמרו: משל לכת לסטים שמרדה במלך. תפשם וחבשם בבית האסורים. מה עשו? חתרו חתירה אחת ויצאו להם. היה שם אחד שלא ברח. לשחרית מצאו המלך, אמר לו: שוטה! החתירה לפניך ולא היית בורח? כך אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים: תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים? הדא הוא דכתיב: '''ומנוס אבד מנהם,''' עד כאן לשונו. ודע, שהחתירה הזו שהמשילו רבותינו ז"ל במדרש הזה הוא הפתח הקטן שבהם, כדאמרינן במנחות ([[מנחות כט ב|כ"ט ע"ב]]): מפני מה נברא העולם הזה בה״א? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעייל ליה, ולעייליה בהך? לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" ([[משלי ג לד]])? בא ליטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו. מאי טעמא אית ביה תגא? אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי, עד כאן לשונו. נמצא כי הכנסו בפתח העליון הצר הוא כדי שיהא נסתר מבעלי הדין. וכן פירשו בתיקונים (תיקון סב דף צד, ב) כי על ידי התשובה נסתר מבעלי הדין, זה לשונם עוד: "ואירא כי עירום אנכי ואחבא" ([[בראשית ג ח]]), ובמאי נסתר בר נש מאלין דינין דלא שלטין עליה? בתיובתא, הדא הוא דכתיב ([[תהלים צא א]]): "יושב בסתר עליון" דא אימא, דאיהי "סתר עליון" מינה דא חכמה, דלא אשתמודע אלא בה, עד כאן לשונם. וכן פירשו רבותינו ז"ל בפסחים ([[פסחים קיט א|קי"ט ע"א]]): "וידי אדם מתחת כנפיהם" ([[יחזקאל א ט]]), אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבנן אמרי משום רבי יהודה נשיאה: זה ידיו של הקדוש ברוך הוא שפרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מידת הדין, עד כאן לשונם: * ואחר שדיברנו בענין ההערות אל התשובה ומעלתה, נדבר במהות התשובה: <noinclude> ==הערות== <references /> </noinclude> 0lus1rok6h65r4tyflgrsz55flb0k3g 3078675 3078674 2026-08-23T17:13:59Z Nahum 68 3078675 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פתיחה|פרק א|פרק ב||}} '''פרק ראשון ''' קודם שנכנס בביאור מדות{{הערה|{{ק|נ"א:}} מהות}} התשובה, צריכין אנו לבאר כמה הערות יש לה. ובקרוא האדם דברים אלה ממאמרי רבותינו ז"ל יתעורר לבו לעשות תשובה, מפני היות הקדוש ברוך הוא רב חסד ובורא העולם בחסדו בנדבה בלי שום הכרח, מפני שמדתו להיטיב ורצה להיטיב לנמצאים ושיכירו גודלו, כי זה הוא עיקר בריאת העולם בגין דישתמודעין ליה, כדפירש ברעיא מהימנא ([[זהר חלק ב מב ב|פרשת בא דף מב ע"ב]]). ובריאת העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזהו "בראשית ברא אלהים", בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר {{ממ|ירמיהו|ב|ג}} "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" ([[מ"ג בראשית א א|רש"י על בראשית א, א]]). וראה הקדוש ברוך הוא בחכמתו יתברך היות צורך בריאת הנשמות על ידי יצר הטוב ויצר הרע, כדי שיקבל שכר טוב על פי מעשיו ועל פי הדין; ואם יברא בלי יצר הרע יהיה מלאך, ולזה כבר נבראו המלאכים. ועוד יש טעם אחר, ופירשו בזוהר ([[זהר חלק א כג א|פרשת בראשית דף כג]]), שכיון שנברא האדם על ידי יצר הרע – אי אפשר שלא יחטא. כי מעטים הם כפי סברת רבותינו ז"ל ([[בבא בתרא יז א|ב"ב יז.]]) שמתו בעטיו של נחש, שלא נמצא בהם חטא. ולזה הקדים התשובה לבריאת העולם, כדפירש בפרקי רבי אליעזר ([[פרקי דרבי אליעזר פרק ג|פרק ג]]) ששבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם הוא התשובה. וכן אמרו גם כן בזוהר ([[זהר חלק ג סט ב|פרשת אחרי מות דף סט:]]), תנינן: בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעא למברי בר נש. אמליך באורייתא, אמרה קמיה: תבעי למברי האי בר נש? זמין הוא למחטי קמך, זמין הוא לארגזא קמך. אי תעביד ליה כעובדוי, האי עלמא לא יכיל למיקם קמך, כל שכן ההוא בר נש. אמר להם: וכי למגנא אקרינא אל רחום וחנון ארך אפים? ועד דלא ברא קודשא בריך הוא עלמא ברא תשובה. אמר לה לתשובה: אנא בעינא למברי בר נש בעלמא, על מנת דכד יתובון לך מחוביהון, דתהוי זמינא למשבוק חוביהון ולכפרא עלייהו. ובכל שעתא ושעתא, תשובה זמינא לגבי בני נשא. וכד בני נשא תייבין מחובייהו, האי תשובה תבת לגבי קודשא בריך הוא וכפר על כלא, ודינין אתכפיין ומתבסמין כולהו ובר נש אתדכי מחוביה. אימתי אתדכי בר נש מחוביה? בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי, עד כאן לשונו. והנה עניין התשובה ציוונו הקדוש ברוך הוא בה בתורתו הקדושה על ידי משה רבינו ע"ה {{ממ|במדבר|ה|ו}}: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו". ואמר {{ממ|דברים|ד|ל}}: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך". ובפרשת אתם נצבים אמר {{ממ|דברים|ל|א}}: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו", ואמר אחר כך {{ק|([[דברים ל ח|שם, ח]])}}: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", וחזר ואמר: "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". והרמב"ן עליו השלום כתב בביאור התורה ([[רמב"ן על דברים ל יא|לדברים ל, יא]]), שגם פסוק "כי המצוה הזאת", אם הוא מדבר על התורה, היה ראוי שיאמר: 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' וגו'. ואף על פי שאין הקושיא קושיא, שהרי פירשו כל הפסוקים האלו על התורה שנקראת "זאת התורה", מכל מקום שבעים פנים לתורה; ואפשר ליישבו גם על התשובה, לפי כי גם מדת '''זאת''' נקראת תשובה. ולדעתי ישוב הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", היינו '''בפיך,''' וידוי דברים, שצריך להתוודות; '''ובלבבך,''' קבלת התשובה בלבו ועזיבת החטא; '''לעשותו,''' אם גזל – שישיב הגזלה וכיוצא. עוד העירה לנו תורתנו הקדושה הערת התשובה בפרשת משפטים בפסוקים אלו, "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא וגו' אם רעה בעיני אדוניה" {{ק|([[שמות כא ז|שמות כא, ז]]-ח)}}, ונתבאר בזוהר ([[זהר חלק ב צו ב|פרשת משפטים שלהי דף צו ע"ב]]) זה לשונו: ::אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא חמאת הכי, אזהרת לבני עלמא ואמרת: חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו! מרגליתא טבא דהות ליה, זבין לכון למגנא דתשתעבדון בה בהאי עלמא. "וכי ימכור איש" – דא קודשא בריך הוא. את בתו – דא נשמתא קדישא. לאמה – למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מינייכו, בשעתא דימטי זמנא לנפקא מעלמא – "לא תצא כצאת העבדים", דלא תפוק מלכלכא, לא תפוק מתטנפא בחובין, תיפוק בר חורין ברירא ונקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן, כמה דאת אמר {{ממ|ישעיהו|כח|יא}}: "והשביע בצחצחות נפשך", ודאי, כד תיפוק נקיה ברירא כדקא יאות. אבל "אם רעה בעיני אדוניה", מלוכלכא בטינופי חובין ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאיתאביד מההוא נשמתא לעלמין. בגין דכד נשמתין סלקין ברירן ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר: דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהי לההוא גופא דשבקת, וכדין כתוב "אשר לו יעדה", ל"ו בוא"ו. ::וכד נפקת "רעה בעיני אדוניה", דקא אסתאבת בחובין ובטינופא דחטאין, כדין "לא יעדה" באל"ף, ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה, בר ההיא דמארה אתרעי, בתיובתא דגופא. כדין כתיב "והפדה", כמה דאת אמר {{ממ|איוב|לג|כח}}: "פדה נפשו מעבור בשחת". "והפדה", האי איהו בר נש, דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא. ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא: "והפדה" בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא פדה לה מארחא דגיהנם. "לעם נכרי לא ימשול למכרה", מאן עם נכרי? עלובתא איהי נשמתא, כד נפקת מעלמא ובר נש אסטי אורחיה בהדה – היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דגן עדן ומשריין נכראין קיימין בההוא אורחא דגיהנם. זכתה נשמתא, כמה משריין קדישין קא מתעתדאן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן; לא זכתה, כמה משריין נוכראין מתעתדין באורחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה, זמינין למיעבד בה נוקמין. אתא קרא ואוכח, "לעם נכרי לא ימשול למכרה", אינון מלאכי חבלה. "בבגדו בה", דאיהי נטירא דקודשא בריך הוא, עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסא דנטירו עלה. ::"ואם לבנו יעדנה", תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא. דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה ואשתבח ביה בכל יומא בפמליא דיליה ואמר: חמו ברא קדישא דאית ליה בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירא, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה: דא היא נשמתא דפלניא ברי, ודא הוא דכתיב: "ואם לבנו יעדנה", עד כאן לשונו. :זו היא הערה אל האדם בדרך השכל, שאחר שהנשמה היא בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומסרה הקדוש ברוך הוא לאדם בעולם הזה על כרחה, כמבואר שם. והנה האדם משתמש על ידי הנשמה בצרכי הגוף, ולא היה ירידתה לעולם הזה אלא לתיקון התורה והמצוות, כנודע. וזהו שאמר: מרגליתא טבא דהוה ליה – זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא; לפחות מה שביקש הקדוש ברוך הוא ממנו הוא שלא לטנף פקדונו על ידי לכלוכי העברות, ואם נטנפה – שיפדה אותה מיד הקליפות, שנאמר "והפדה", ובזה לא ישליט בה עם נכרי בגיהנם: וזו '''הערה שנית''' אל האדם, שראוי שיחמול על המרגלית [ה]נקיה שנתן לו הבורא, שאין ראוי שיטנפנה כדי שתצטרך ללכת לגיהנם להתלבן. זה שאמרו במסכת שבת ([[שבת קנב ב|קנב:]]) על פסוק "והרוח תשוב אל האלהים" {{ממ|קהלת|יב|ז}}, תנה לו כמו שנתנה לך. והכוונה – לשלול לכלוכי העוונות, אבל לא שיתנה לו בלי קישוטי תורה ומצוות; שאם תחזור כמו שבאה, מה הרוויחה בבואה לעולם? עוד '''הערה שלישית,''' ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסיבתנו, כדכתיב {{ממ|ישעיהו|כ|א}}: "ובפשעיכם שולחה אמכם", והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתנו; למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה, להקל מעליה עול הגלות ולהאיר מה שפגם בה? כמו שהארכנו בשער היראה, היאך אנו פוגמים בה ואנו מאריכין הגלות. ובחינה זו ביארו בתיקונים, זה לשונם: :ווי לון לבני נשא, דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואיתמר בה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ופורקנא דילה, דאיהי תשובה, אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון, דאיהי חמשין תרעין דחירו עמה, לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא. דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באילין חמשין אתוון, דמייחדים ליה בכל יומא פעמים "שמע ישראל", דאית בהו כ"ה וכ"ה אתוון, "וירא כי אין איש" דאתער לה בגינייהו, ואיהו "משגיח מן החלונות", דאתמר בהון {{ממ|מלאכי|א|ט}}: "חלו נא פני אל ויחוננו", לההיא דאיתמר ביה {{ממ|במדבר|יב|יג}} "אל נא רפא נא לה", דאסוותא דיליה בידיה, דאיהי פשוטה לקבל שבים. "וירא כי אין איש", ואיהי "בעד החלון נשקפה ותייבב", בתרועה דאיהי יבבא, דאתמר בה {{ממ|בראשית|ח|ו}} "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עלאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא, דביה אור ותורה אור, ואיהו אור הגנוז. "ויפן כה וכה", "מציץ מן החרכים", אלו עשרת ימי תשובה, "וירא כי אין איש". ועוד "משגיח מן החלונות", אילין חלונות דבי כנשתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותיה עלייהו ויהיב לון מזונא. "ויפן כה וכה", אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב {{ממ|ישעיהו|מט|ט}}: "לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו". "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אלא "איש לדרכו פנו", בעסקין דילהון, באורחין דילהון, "איש לבצעו מקצהו", בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסטרא דאילין דאתמר בהון {{ממ|שמות|יח|כ}} "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע", אלא "וירא כי אין איש", אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים "הב", הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים. ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודת אלילים, דצווחין לגביה ולית לון בשת אנפין. דלא אית מאן דקרא לון בתיובתא, דיחזיר הקדוש ברוך הוא שכינה לגביה בגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים, דאתמר בהו {{ממ|תהלים|קו|לה}} "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", ואינון ערב רב, דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עכ"ל. הרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה, להקימה מהגלות, לא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לעכו"ם כנזכר במאמר. ועוד פירש הרשב"י עליו השלום במאמר זה, שהוא עז פנים, הבא בראש השנה ויום הכפורים לומר "כתבנו לחיים" ולשאול סליחה וכפרה בלי התעוררות תשובה. על דרך זה בכל יום ויום גם כן, שאנו שואלים בתפילתנו כמה שאלות, שהם י"ג אמצעיות, שיאמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואתה בא לשאול שאעשה לך זה וזה, מה היא התשובה שעשית? ואף על פי שאנו שואלים: "השיבנו אבינו לתורתך" ו"סלח לנו": וכן מצינו בויקרא רבה בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע": מצינו בתורה בנביאים ובכתובים, שאין חפץ בקילוסו של רשע. בתורה דכתיב {{ממ|ויקרא|יג|מו}}: "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". בנביאים דכתיב {{ממ|מלכים ב|ח|ה}}: "ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת" וגו' "זאת האשה וזה בנה". וכי לאחורי תרעא הוו קאי? רבנן אמרין: אפילו היו בסוף העולם, הסיטן הקדוש ברוך הוא והביאן, שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים דכתיב {{ממ|תהלים|נ|טז}}: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", עכ"ל. ולכן צריך לשוב בתשובה, שלא תהיה תפילתו ושבחו נמאס. ואף על פי שאנו אומרים "השיבנו", "סלח לנו", בהכרח צריך התעוררות תחתון, כאומרו {{ממ|מלאכי|ג|ז}}: "שובו אלי ואשובה אליכם": ובזה יובן מאמרם ז"ל במדרש איכה בפסוק {{ממ|איכה|ה|כא}} "השיבנו ה' אליך ונשובה", זה לשונם: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! שלך הוא, השיבנו. אמר לה: שלכם הוא, שנאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם". אמרה לפניו: רבונו של עולם, שלך הוא, שנאמר {{ממ|תהלים|פה|ה}}: "שובנו אלהי ישענו", לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", עכ"ל. והיינו כי ישראל שואלים שיפתח להם הקב"ה הרהורי תשובה, כעניין הכרוז שמכריז, שהם הרהורי תשובה הבאים. והקב"ה משיב כי צריך התשובה במעשה, שיתחילו בה. ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים, אמר רבי יוסי {{ממ|שיר השירים|ה|ב}}: "פתחי לי אחותי רעיתי". אמר הקב"ה: פתחו לי פתח כחדודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו. רבי חנינא שאל את רבי שמואל בר נחמני: מהו {{ממ|תהלים|סה|ו}} "מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים"? אמר לו: נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחין, עכ"ל: עוד '''הערה רביעית,''' כי בראות האדם מיתת החיים פתאום כאומרו {{ממ|איוב|לד|כ}}: "רגע ימותו" וגו', ולא ידע מתי יקראוהו לדין ולחשבון, ראוי שיקום ויזדרז כדי להכין צדה לדרכו. שאין אדם בטוח בחיים אפילו יום אחד, כמו שאמרו ([[משנה אבות ב י]]): שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו ([[שבת קנג א]]): ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה. ונמצא תוכחת גדול לעניין זה ([[משנה אבות א יד|באבות פרק קמא]]) במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, ופירש החסיד הר' יוסף יעבץ עליו השלום זה לשונו: ולעניין כוונת המשנה הורה שלשה עניינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלימותו. '''הא',''' כי כמו שחיי האדם תלויים באדם עצמו ולא בזולתו, "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני" {{ממ|קהלת|ב|כה}}, כך הדבר בחיי הנפש; אם לא יחוש על נפשו לבלתי שחתה, מי ירחם עליה? ולכן "ודלא יליף קטלא חייב" ([[משנה אבות א יג]]), כי בן מות הוא על אשר כבש את נפשו ההדורה תחת רגלי נפשו הבהמית, ועל אשר לא חמל עליה. '''הב',''' כבר אמרו: אסור להתלוות [ל]עם הארץ בדרך שמא יהרגנו, ונתנו טעם: על חיי עצמו לא חס, על חיי חברו לא כל שכן. ועל זה אמר: אם אין אני לי מי לי, וכולי האי ועדיין אולי, הוא אומרו: וכשאני לעצמי מה אני; יורה כי יצמא לעולם אל התורה ולא ישבע ממנה. '''הג',''' שלא יאבד רגע מזמנו, שאימתי יבא רגע זה אשר אתה בו ולא אפילו כמוהו, כי הקודם זכה, ישא ברכה. ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא, ומצא עת נכונה לבקשתו, הידחנה? אם לחיי הגוף הנגוף כך, לחיי הנשמה על אחת כמה וכמה. או יאמר: הנני מחויב לעבוד את האל יתברך כל ימי, ומתי אשלים מה שאחסר עתה? כי אין ראוי להתהלל ביום מחר, כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו. וכן אמר פרעה לישראל {{ממ|שמות|ה|יג}}: "כלו מעשיכם דבר יום ביומו". ואל תתהללו ביום מחר, כי גם הוא, מי התירו לכם? הלא אתם מחויבים לעשות למחר כיום הזה, אם כן אימתי תמלאו החסרון? והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן' שושן ז"ל, עד כאן לשונו. וכן אמר דוד המלך עליו השלום {{ממ|תהלים|קמד|ד}}: "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". ואמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתקסו), שלמה אמר {{ממ|קהלת|ז|ב}}: "כי מי יודע מה טוב לאדם" וגו'{{הערה|המשך הפסוק: "ויעשם כצל".}} לאיזה צל, ולא פירש, ופירש דוד אביו: "ימיו כצל עובר"; אם תאמר כצל של כותל, יש בו ממש, צלו של דקל יש בו ממש; לאיזה צל? אמר רב הונא בשם רבי אחא: לצל של עוף דהוא עובר וצלו עובר, ושמואל אמר: כצלו של דבורה שאין בה ממש, עד כאן לשונם. ובפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום בדברי הימים א' ([[דברי הימים א כט ט|כט, ט]]): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", ואמרו בבראשית רבה: "כי צל ימינו", הלוואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף, שנאמר: "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים. אברהם אמר {{ממ|בראשית|טו|ב}}: "ואנכי הולך ערירי", יצחק אמר {{ממ|בראשית|כז|ד}}: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות", יעקב אמר {{ממ|בראשית|מז|ל}}: "ושכבתי עם אבותי", עכ"ל. ובתנחומא בפסוק "הן קרבו ימיך למות" אמרו זה לשונם, זהו שאמר הכתוב {{ממ|משלי|יא|לא}}: "הן צדיק בארץ ישולם" וגו'. כנגד מי אמרו מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק, שלא היה כמוהו בכל הנביאים ולא בכל החכמים, שהרי הקדוש ברוך הוא העיד עליו לאחר מותו {{ממ|דברים|לד|י}}: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואף על פי כן לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה, כל שכן שאר בני אדם. וכן דוד אמר: "כי גרים אנחנו לפניך" וגו' "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה". והלא כבר נאמר {{ממ|תהלים|כז|יד}}: "קוה אל ה'"; מה תלמוד לומר: "אין מקוה"? אמר דוד: לכל מידות אדם מקוה, עני עד שיעשיר, חלש עד שיהיה גיבור, חולה עד שיתרפא, חבוש שהיה בבית אסורים – עד שיצא. אבל יום המיתה אין לה תקוה, שהרי הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה פנים אל פנים ולא יכול להציל עצמו מן המיתה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה {{ממ|קהלת|ט|ב}}: "הכל כאשר לכל" וגו', עד כאן לשונו לענייננו. ולכן אדם צריך לשוב בתשובה בעוד שהנשמה נתונה בתוך גופו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום {{ממ|קהלת|ט|י}}: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", ואמרו ז"ל במדרש: עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק, תן לו שמן עד שלא יכבה; כבר הנר, אין השמן מועיל לו כלום, עכ"ל. והרי מבואר כי השמן לנר הוא התורה והמצות, כעניין {{ממ|קהלת|ט|ח}} "ושמן על ראשך אל יחסר" שפירשתי בשער האהבה. וכיוצא בפירוש הזה פירשו בזוהר ([[זהר חלק ג קצז ב|פרשת מקץ דף קצז]]) עיין שם. ועוד אמרו במדרש בפסוק "שמע[ה] ה' צדק", אמר הקב"ה לישראל: בני, עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר {{ממ|משלי|ו|לה}} "לא ישא פני כל כופֶר", עד כאן לשונו. ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי על פסוק "לך אל נמלה עצל" {{ממ|משלי|ו|ו}}: אמר רבי יהודה, עתידים הרשעים לומר לפני הקב"ה: הניחנו ונעשה תשובה; והקב"ה משיבם: שוטים שבעולם, העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת; אם אין אדם מכין מערב שבת, מה יאכל בשבת? וכן דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים. וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים: אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים? עוד היה לו ללמוד מן הנמלה, שנאמר: "לך אל נמלה עצל". דבר אחר: הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל, אלא בחכמתה עושה הכל, ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם ולא עשיתם תשובה? לפיכך אמר שלמה {{ממ|משלי|י|ט}} "עד מתי עצל תשכב", עכ"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי, אחר השלשה האמורים בעולם הזה ובעולם הבא, אמר עוד: עולם שהייתם בו דומה לפרזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ובאלה הדברים רבה (ה,ב) והובא שם בילקוט ([[ילקוט שמעוני/משלי/רמז תתקלח|רמז תתקל"ח]]) בביאור הכתוב, אמר שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה חטה וחצי. ואמר: מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור. לפיכך אמר שלמה: והתקן לך מצוות בעולם הזה לעולם הבא. מהו "ראה דרכיה וחכם"? דרך ארץ שבה, שהיא בורחת מן הגזל. אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולם באות ומריחות אותה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, באת אותה שהיתה שלה ונטלה אותה. אף על פי כן אין לה לא שופט ולא שוטר, שנאמר: "אשר אין לה קצין שוטר ומושל"; אתם שמניתם לכם שוטרים, על אחת כמה וכמה! הוי "שופטים ושוטרים". רבי שמעון בן אלעזר אומר: עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אילו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד, עכ"ל. וראוי שיזדרז הרבה במעשה העבודה. ועל זה נאמר ([[משנה אבות ב טו]]): היום קצר והמלאכה מרובה, וכן אמרו בגמרא: זוודין קלילין ואורחא רחיקא. שהרי למהלך שנה צריך להכין סעודה חודש או שני חדשים למהלך כמה שנים; אחר מותו, כמה וכמה צריך להכין! ועוד אמרו בפסוק "במתים חפשי" {{ממ|תהלים|פח|ז}}, אמר רבי יוחנן: כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצוות, והיינו דקאמר דוד {{ממ|תהלים|קטו|טו}}: "לא המתים יהללו יה". לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת – בטל מן המצוות ומן התורה, ואין לו להקדוש ברוך הוא שבח בו, עכ"ל: והתשובה המקובלת היא בזמן בחרותו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" {{ממ|קהלת|יב|א}}. ואמרו רבותינו ז"ל במדרש: תנן ([[משנה אבות ג א|אבות פ"ג מ"א]]), עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי, שלשתם דרשו תיבה אחת: בוראך, בארך, בוריך. בארך זה ליחה סרוחה, בוריך זה רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. '''בימי בחורותיך,''' תני רבי שמעון בן אלעזר: עד שאתה מוצא ומצוי לך. '''עד אשר לא יבואו ימי הרעה,''' אלו ימי הזקנה. '''והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ,''' אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. '''עד אשר לא תחשך השמש''' זה הפדחת וכו', עכ"ל לענייננו. ובוויקרא רבה (פרשה יח) הוציא המאמר הזה ואמר שם: '''בימי בחורותיך,''' בימי טליותך, עד דחילך עלך. ועוד אמרו במסכת עבודה זרה [[עבודה זרה יט א|פרק קמא]] בפסוק "אשרי איש ירא את י"י" זה לשונם: '''אשרי איש,''' ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, עכ"ל. ופירש רש"י: '''כשהוא איש,''' כשהוא בחור בכוחו, כלומר, ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גיבור, עכ"ל. והחילוק שבין רבי יהושע בן לוי לרב הוא, דלרבי יהושע בן לוי אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו; ולרב, דווקא כשהוא בחור. וכן פירשו בזוהר ([[זהר חלק ג פז ב|סוף פרשת קדושים]]) בפסוק "מפני שיבה תקום", זה לשונם: ותו תנינן, האי קרא לדרשא הוא דאתא, '''מפני שיבה תקום,''' כמא דאתערו ביה חברייא: '''מפני שיבה תקום,''' אזהרה לבר נש, עד לא אסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי, דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ולא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב. ושלמה מלכא צווח ואמר {{ממ|משלי|כ|יא}}: "גם במעלליו יתנכר נער" וגו'; כגוונא דא כתיב {{ממ|קהלת|יב|א}}: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" וגו'. וכיוצא בזה אמרו במדרש: "כי הילדות והשחרות הבל" {{ממ|קהלת|יא|י}}, אמר רבי יצחק: דברים שאדם עושה בשחרותו משחירים פניו לעת זקנותו, עכ"ל. וברעיא מהימנא ([[זהר חלק ג רכז א]]) כתבו טעם אחר לעניין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל, וזה רומז ליצר הרע. אמרו ז"ל: והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובזמנא דאגוזא איהי רכיכה – אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא; ובזמנא דאגוזא איהי יבשא, קשה לבר נש לאעברא ליה מתמן, כי עדיין הקושיא שבמקומה עומדת. ובגין דא מני{{הערה|פקד}} קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע. הדא הוא דכתיב: '''מפני שיבה תקום,''' קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו. והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה {{ממ|משלי|כט|ט}}: "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון". והעבד הזה הוא היצר הרע, שהוא עבד עבדים; ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגי העולם, '''ואחריתו יהיה מנון''', שר עליו, ויהיה קשה עליו להכניעו: '''הערה חמישית''' אל התשובה הוא עניין הכרוז המכריז למעלה בכל יום על התשובה. וזה נתבאר בכמה מקומות בזוהר פרשת לך לך ([[זהר חלק א רטז ב]]), שאמר שם שבחצי הלילה, בבוא הקב"ה אל גן עדן התחתון, כרוזדא קריא בחיל ואמר: לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי למשמע וכו', ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון, לא ידעי ולא מסתכלאן אן יקומון בדינא, דחושבן אתפקד כד אסתאב גופא, ונשמתא שטיא על אנפי דאוירא דטיהרא וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחין מתגלגלן כאבנין בגו קוספיתא. ווי לון, מאן יתבעי לון דלא יקומון בעדונא דא בגו דוכתי דעינוגי דצדיקיא, אתפקדן דוכתייהו אתמסרן בידא דדומה, נחתי ולא סלקי. עלייהו כתיב {{ממ|איוב|ז|ט}}: "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה", עכ"ל. עוד בפרשת ויצא ([[זהר חלק א קסא א]] בסתרי תורה) זה לשונו: קל קלא דקליא אתער מעילא לתתא, אנן פתחן עיינין הוינן, גלגלא אסחר מעילא לכמה סטרין, קל נעימותא, אתערו ניימין דמיכין דשינתא בחוריהון ולא ידעי ולא מסתכלאן ולא חמאן, אטימן אודנין כבדין דליבא, ניימין ולא ידעין, אורייתא קיימא קמייהו ולא משגיחין ולא ידעי במא מסתכלן, חמאן ולא חמאן, אורייתא רמאת קלין, אסתכלו טפשין, פתחו עיינין ותנדעון, לית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה, עד מה תהוון בגו חשוכא דרעותייהו, אסתכלו למנדע ויתגלי לכון נהורא דנהיר בזמנא דיעקב שלימא מגו עאקו דארעא, ורשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה ואחסנתיה, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ואוקיר ליה למאריה כד הוה קאים ברשותא דאל אחר, ע"ד "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" {{ממ|ישעיהו|כט|יב}}, ע"כ. עוד בזוהר ([[זהר חלק א רג ב|מקץ דף רג ע"ב]]) זה לשונו: תא חזי, בכל יומא ויומא כד נהורא סלקא, מיתער חד ציפרא באילנא דגנתא דעדן וקרי תלת זמנין, ושרביטא יזדקף וכרוזא קרי בחיל: לכון אמרין הורמני דבורייכי, מאן מנכון דחמי ולא חמי, דקיימי בעלמא ולא ידעי על מה קיימי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, אורייתא קיימא קמייהו ולא משתדלי בה, טב לון דלא יתברון, על מה יקומון בלא סוכלתנו, ווי לון כד יתערון יומי דרע עלייהו ויטרדון לון מעלמא, עכ"ל לענייננו. ובפרשת תרומה ([[זהר חלק ב קל א|דף קל]]) ביאר הרשב"י ע"ה הכרזת התשובה בכל יום, זה לשונו. כתיב {{ממ|ישעיהו|כא|יב}}: "אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו". האי קרא אוקמוה ליה על גלותא דישראל דיתבי בגו בני שעיר, וישראל אמרו לקוב"ה: "שומר מה מלילה", מה תהא עלן מן גלותא דדמי לחשוכא דליליא! מה כתיב? "אמר שומר" דא קוב"ה, "אתא בקר", כבר נהירנא לכו ואסיקנא לכו לפולחני בגין דתזכון לחיי עלמא, שבקתון אורייתא "וגם לילה", אעילנא לכון בגלותא כמלקדמין. "אם תבעיון בעיו", כמה דאת אמר {{ממ|ישעיהו|לד|טז}}: "דרשו על ספר ה' וקראו", ותמן תשכחון במא תליא גלותא דילכון וגאולה דילכון; וכד תתבעון בה היא תימא ותכריז קמייכו "שובו אתיו", שובו בתשובה שלימתא ומיד אתיו ואיתקריבו לגבאי, עכ"ל. ולקמן אמר פירוש אחר בעניין '''אמר שומר אתא''' וגו' זה לשונו: "אמר שומר" דא מטטרו"ן, "אתא בקר" דא צלותא דשחרית, דאיהו שולטנו דיממא ההוא דשליטא על לילא. ואי תימא דאיהי אתי בלחודוי ואתפרש זכר מן נוקבא, הא כתיב "וגם לילה", תרוייהו כחדא ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין, וקלא דא קרי במלין אלין: "אתא בקר וגם לילה" תרוייהו זמינין לגבייכו. מכאן ולהלאה "אם תבעיון בעיו", אם תבעיון בעותכון ותובו לגבי מאריכון "אתיו", כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, אוף הכי קודשא בריך הוא, בוקר וגם לילה קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא דמאריהון בעי לון וקרא לון לקרבא לון לגביה, כדין עמא קדישא בעאן לאתחברא בבי כנשתא וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא, עכ"ל לענייננו. הרי בפירוש ששומר מטטרו"ן מכריז על התשובה בזמן תפלת שחרית ואומר: "אתא בקר וגו' שובו אתיו", וכן קודשא בריך הוא ושכינתיה הנקראת ממשלת היום וממשלת הלילה המכונים בפסוק בוקר ולילה הם מכריזים ואומרים "שובו אתיו". וזה שאמר הרשב"י ע"ה בלשונו, "אוף הכי קודשא בריך הוא בקר וגם לילה קרא ואמר שובו אתיו". ולפי זה, שתי ההכרזות האמורות בפסוק הם אחד ממטטרו"ן ואחד מהקב"ה ושכינתיה, ושתיהם לפי האמת הכרזה אחד שמטטרו"ן מכריז ואומר שהקדוש ברוך הוא ושכינתיה, "בקר וגם לילה", קוראים לבניהם ואומרים "שובו אתיו". ודברי הרשב"י באמרו: אף קודשא בריך הוא בקר וכו' – הכי פירוש הפסוק, אוף הכי הכוונה גם כן נזכר בפסוק הכרזת הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, שבוקר ולילה קורין ואומרים אתיו. ועוד נמצינו למדים מכלל המאמר, שעיקר התפלה שאנו מתפללין הוא לרצות את קוננו שימחול עונותינו ושנשוב בתשובה שלימה לפניו. וזהו שאמר: "אם תבעיון בעיו", "אם תבעיון בעותכון קמי מלכא קדישא בעיו צלו ותובו לגבי מאריכון". ועוד נלמוד מהפסוק באמרו "אם תבעיון בעיו שובו אתיו", אם תרצו לבקש שאלות מהקדוש ברוך הוא להתפלל – שובו בתשובה קודם ואחר התפללו, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר {{ממ|ישעיהו|א|יב}}: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה מדוקדק לשון הפסוק שאמר "אם תבעיון", דהוה ליה למימר "בעיו שובו אתיו", למה "אם תבעיון"? הכוונה כדפירשנו. ועוד נלמד מהמאמר שלא יתקרב לקונו אלא אחר שובו מעוונותיו והשליכו מעליו כל פשעיו, וזה שאמר "שובו אתיו", ואמר הרשב"י ע"ה בלשונו: שובו בתשובה שלימה ומיד אתיו ואתקריבו לגבאי. ומסוף המאמר נלמד עוד רחמיו יתברך על ישראל עם סגולתו, שאומר להם "אתיו" כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, והוא כמשל האב האומר לבן שנתרחק ממנו: בוא אצלי כי הנני מוכן ומזומן לקבלך. ומי הוא אשר יקרא דברים אלו ולא יכנע לבבו הערל וישוב לאביו שבשמים? הואיל ואביו הוא רחמן ורוצה שהבן יתקרב אצלו, ראוי שלא יתרחק ח"ו ושלא יקשה ערפו, ויקום בזריזות משנתו לבא להתחנן לפני השכינה בבית הכנסת בדמעה ובתפילה כדי שיקבלוהו, הואיל ותפילת שחרית היא שעת רצון כמו שנתבאר לעיל מזה [[ראשית חכמה/שער האהבה/פרק יא|בשער האהבה פרק יא]], עיין שם: עוד עניין הכרזת מטטרו"ן ביאר הרשב"י ע"ה לקמיה בפסוק "שומע בקול עבדו" {{ממ|ישעיהו|נ|י}} ז"ל, אמר שם בעניין המקדים לבית הכנסת, שאם יום אחד לא בא – הקב"ה שואל בעבורו ואומר: "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו", זה לשונו: והא אתערנא בהאי על מה דכתיב {{ממ|ישעיהו|כב|יא}}: "אלי קורא משעיר", דהא דרגא בתר דרגא גו דרגא ההוא שומר קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו "שומע בקול עבדו" דא מטטרו"ן, עכ"ל: '''הערה שישית''' אל התשובה, בקרוא ספרי הנביאים וימצא שכולם מכריזים על התשובה. הושע מכריז "שובה ישראל" {{ממ|הושע|יד|א}}; ישעיה אומר: "אם תבעיון בעיו שובו אתיו" {{ממ|ישעיהו|כב|יב}}, "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני" וגו' {{שם|ישעיהו|א|טז}}; ירמיה אומר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" {{ממ|ירמיהו|ג|יד}}, וכיוצא באלו הרבה. יחזקאל האריך ופירש בענייני התשובה יותר מכל הנביאים, אמר {{ממ|יחזקאל|יח|כא}}: "הרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות", "כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" וגו', "החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה"; "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בי ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה כי לא אחפוץ במות המת" {{שם|יחזקאל יח||ל}}. ואמרו חכמינו ז"ל: "במות המת", כי הרשע בחייו קרוי מת, ואף על פי כן "והשיבו וחיו". עוד בפרשה אחרת {{שם|יחזקאל|לג|י}}: "ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום אדני ידו"ד אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו", ושאר הפרשה האמורה שם, שמענה ואתה דע לך. וכן כל הנביאים שעמדו להם לישראל, לא עמדו להם אלא להחזירם בתשובה. וכיון שדבריהם כתובים לפנינו, הרי הוא כאילו היה הנביא חי ועומד ומלמד לנו דרכי תשובה. ועל בחינת הערה זו אמרו ז"ל בפסיקתא על עניין תשובה: '''שובה ישראל.''' משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד, והיה מזהיר לכל בני המדינה. וכל מי שישמע לו יהיה ניצול, וכל מי שאינו שומע לו, הגייסות באות עליו והורגות אותו. ולפיכך הנביא צווח ואומר '''שובה ישראל.''' ותניא בשם רבי אליעזר: "מקוה ישראל ה'" {{ממ|ירמיהו|יז|יג}}, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בתשובה, לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם: '''שובה ישראל''': '''וכלל שש הערות אלו''' שהערנו אל התשובה, כללם הרשב"י ע"ה במאמר קצר ([[זהר חלק ג נז ב|זוהר פרשת אחרי מות סוף דף כה]]) זה לשונו, אמר רבי שמעון: תווהנא על בני עלמא, דהא לית להון עיינין למחזי וליבא לאשגחא, ולא ידעון ולא שוויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון היך ניימין ולא מתער משינתהון עד דלא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכה וקבלא, ויתבע ההוא מאריה דפקדונא חושבנא מינייהו. וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא וליליא, ואורייתא ארימת קלין לכל עובר מכרזת ואומרת {{ממ|משלי|א|כב}}: "עד מתי פתיים תאהבו פתי"; "מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" {{שם|משלי|ט|ד}}, ולית מאן דירכין אודניה ולית מאן דיתער לביה, עכ"ל. השלוש הערות הראשונות שפירשתי כלולות בדבריו, באומרו: "ולא שויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון", כי רצונו יתברך שנתקן נשמותינו, שה' חלק ממנו, ושנעשה תשובה כדי שלא נצטרך לליבון גיהנם, וכן שנתקן גלות שכינתו. ואמר: "תווהנא על בני עלמא", על אותם שכל מגמת פניהם בעסקי העולם הזה ולא בעסק עולם העליון, "דהא לית לון עיינין למחזי", פירוש, שבחינם נבראו בהם העינים והלב, כי העינים עיקרם נבראו שיהיה אדם צופה בהם ברוחניים כדפירש בשער הקדושה בפרק ח, והלב להיות דבק ברצון הפשוט שבו בהשם יתברך, כמו שפירש בזוהר ([[זהר חלק ב קכח ב|פרשת ויקהל דף קכח ע"ב]]) בעניין ידבנו לבו. ונעתיק לשונו בעניין התפילה בעזר ה'. הערה הרביעית מעניין הימים, אמר: "היך ניימין ולא מתערין עד דלא ייתי ההוא יומא" וכו'. הערה החמישית, מהכרוז, אמר וכרוזא. ועל השישית, אורייתא ראמת קלין לכל עיבר, כי בתורה כתוב עניין כמה ייעודין יעדנו על ידי הנביאים על התשובה. ועוד הוסיף '''הערה שביעית,''' שהיא הנשמה המעידה בו בכל יום, והיינו הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, שאין לך רשע מישראל שלא יהרהר תשובה, אלא שיצרו מתגבר עליו ומפתהו אחר כך, וכן לפעמים יעורר הנשמה איזה חלום רע לעוררו בתשובה. '''הערה השמינית''' הוא שראוי שיחשוב בכמה שמצינו שעשו תשובה ונתקבלו. ראשונה אדם הראשון, אמרו בפרקי רבי אלעזר: באחד בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צווארו והתענה שבע שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה ואתה מקבל תשובת שבים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? פשט יד ימינו והעביר את חטאתו מעליו וקבל תשובתו, שנאמר: "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי" וגו' "נשאת עון חטאתי סלה" {{ממ|תהלים|לב|ט}}, סלה מן העולם הזה וסלה מן העולם הבא, עכ"ל: וכן אמרו בשבת בפרק רבי אליעזר שמזמור שיר ליום השבת אדם הראשון אמרו, שבערב שבת גורש מגן עדן, ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון וכו'. ואמר לקמן, זה הפסוק {{ממ|תהלים|צב|ב}} "טוב להודות לה'" אדם הראשון אמר, וכן ילמדו כל הדורות, שכל מי שיודע פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר "טוב להודות", עכ"ל לענייננו. עוד אמרו בבראשית רבה, "ועתה פן ישלח ידו" {{ממ|בראשית|ג|כב}}, אמר רבי אבא בר כהנא: מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, שנאמר '''ועתה פן ישלח,''' וכתיב: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" {{ממ|דברים|י|יב}}. ועוד גרסינן בבראשית רבה: "ויצא קין מלפני ה'" {{ממ|בראשית|ד|יז}}, להיכן יצא? רב הונא בשם רב הונא בר יצחק אמר: יצא שמח, כמה דאת אמר: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" וגו' {{ממ|שמות|ד|יד}}. פגע בו אדם הראשון, אמר לו: ומה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופרשתי, התחיל אדם מטפח על פניו ואומר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו', עכ"ל לענייננו. עוד אמרו בפסיקתא: תשובתו של אחאב קיבלתי ותשובתכם לא אקבל? שנגזר עליו גזירה קשה, הדא הוא דכתיב ([[מלכים א כא]]): "ויהי דבר ד' אל אליהו התשבי וגו' רד לקראתו אחאב וגו' כה אמר ה' צבאות במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה". "ויהי כשמוע אחאב ויקרע בגדיו וגו' ויהלך אט". מהו '''ויהלך אט'''? אמר ר' יהושע בן לוי, שהיה מהלך יחף. מה כתיב תמן? "הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו' לא אביא הרעה בימיו". תשובת אנשי ענתות קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתיב ([[ירמיה יא]]): "כה אמר ה' הנני פוקד עליהם וגו' ושארית לא תהיה להם". וכיון שעשו תשובה זכו להתייחס, כמפורש בעזרא. תשובת אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתיב ([[יונה ג]]): "ויחל יונה לבוא בעיר וגו' ויאמינו אנשי נינוה באלהים", וכתיב: "מי יודע ישוב ונחם האלהים". תשובתו של יכניה קבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליו גזירה קשה, דכתיב ([[ירמיה כב]]): "העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו". ובוויקרא רבה פרשה עשירית אמרו רז"ל, ר' אחא ור' אבין בר בנימין בשם ר' אבא: גדול הוא כחה של תשובה, שמבטלת את הגזרה ומבטלת את השבועה. שבועה דכתיב ([[ירמיהו כב]]): "חי אני נאם ה', כי אם יהיה כניהו בן יהויקים וגו' חותם על יד ימיני". ומבטלת גזירה, "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי", וכתיב: "ובני יכניה אסיר (בנו) שאלתיאל בנו" {{ממ|דברי הימים א|ג|יז}}, '''אסיר,''' שהיה אסור בבית האסורים. '''שאלתיאל בנו,''' שממנו הושתלה מלכות בית דוד. אמר ר' תנחום בר ירמיה: '''אסיר''' זה הקדוש ברוך הוא, שאסר עצמו בשבועה. '''שאלתיאל,''' ששאל אל לבית דינו של מעלה על נדרו, עכ"ל. וכן אמרו בזוהר (משפטים קו) בסבא בעניין זה מיכניהו, שהתשובה בטלה השבועה והגזירה, זה לשונו: אתר דמאריהון דתיובתא סלקין, אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן. ובגין כך, כיון דתב בתיובתא, קב"ה מקבל ליה ודאי מיד. תנינן, לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה, ולכלא קב"ה הוא מקבל ודאי, ואי תב בתיובתא הא איזדמן לקבליה ארח חיים, אף על גב דפגים מה דפגים כולא אתקן וכולא אתהדר על תקוניה, דאפילו על מה דאית אומאה קמי קב"ה, דאל צבאות קרי ביה יעץ ומי יפר, דא איהי רזא סתימאה. וזו דכד קב"ה אומי אומאה לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא, והא לית פתגמא דקיימי קמי תיובתא, ועל כולא מכפר קב"ה, כד עבדין תיובתא שלימתא קב"ה מקבל, דכתיב: "חי אני נאם ה' אם יהיה כניהו" וגו' וכתיב: "כתבו את האיש הזה ערירי", ובתר דתב בתיובתא כתיב: "ובני כניהו אסיר בנו", מכאן דתשובה מתבר כמה גזיזין ודינין וכמה שלשלאין דפרזלא ולית מאן דקיימא קמי תיובתא. ועל דא כתיב ([[ישעיה סו]]): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", "אשר פשעו" בי לא נאמר אלא '''הפושעים בי,''' דלא בעאן לאתבא בתיובתא ולאיתנחמא על מה דעבדו, אבל כיון דאיתנחמו, הא מקבל להון קוב"ה. בגין כן בר נש אף על גב דפשע ביה ופגים באתרא דלא איצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה וחס עליה, דהא קב"ה מליא עליה רחמים ואיתמלי רחמין על כל עובדוי, כמא דאת אמר ([[תהלים קמה]]): "ורחמיו על כל מעשיו". ואפילו על בעירי ועופי מטון רחמוי, אי עלייהו מטון רחמוי, כל שכן על בני נשא דידעין ואשתמודען למאריהון דרחמוי מטוי עלייהו ושראן עלייהו. ועל דא אמר דוד ([[תהלים קיט]]): "רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני". אי על חייבין מטון רחמין, כל שכן על זכאין. אלא מאן בעי אסוותא? אינון מארי כאיבין, ומאן אינון מארי דכאיבין? אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא ורחמי ורחים קב"ה עלייהו דלא יהון שביקין מניה ואיהי לא איסתלק מנייהו ויתובון לקבליה. כד מקרב קב"ה בימינא מקרב, וכד דחי בשמאלא דחי. ובשעתא דדחי, ימינא מקרב, מסטרא דא דחי ומסטרא דא קריב, וקוב"ה לא שביק רחמי מנייהו. תא חזי, מה כתיב ([[ישעיהו נז]]): "וילך שובב בדרך לבו", וכתיב בתריה: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו". '''וילך שובב,''' אף על גב דחייבין עבדין מה דעבדין בזדון, דאזלין באורחא דלבייהו עבדין בהו התראה ולא בעאן לציית לון, בשעתא דתייבין בתיובתא ונטלן ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבלא לון. השתא אית לאיסתכלא, אי על חייא אמר קרא או על מיתייא אמר קרא, דהא רישא דקרא לאו איהו סיפא וסיפא לאו איהו רישא, רישא דקרא אחזי על חייא וסופיה אחזי על מיתייא. אלא קרא אמר בעוד דבר נש איהו בחייו, והכי הוא '''וילך שובב בדרך לבו,''' בגין דיצר הרע דביה תוקף אתקיף ביה, ועל דא אזיל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא. קב"ה חמי אורחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא, אמר קוב"ה: אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הדא הוא דכתיב (שם נז): "דרכיו ראיתי וארפאהו", דקא אזלין בחשוכא אנא בעי למיהב ליה אסוותא וארפאהו. קוב"ה אעיל בלביה אורחוי דתיובתא ואסוותא לנשמתיה, '''ואנחהו,''' כמא דאת אמר ([[שמות לב]]): "נחה את העם", אנהיג ליה קב"ה באורח מישור כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא. '''ואשלם נחומים לו ולאבליו,''' האי אתחזי דבמיתא איהו? אלא ודאי מיתא איהו וקיימא בחיין, דהואיל והוא רשע, מיתא אקרי. מהו '''ואשלם נחומים לו ולאבליו'''? אלא קב"ה עביד טיבו עם בני נשא, וכיון דעאל מי"ג שנין והלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין, עכ"ל, ושאר לשונו העתקנו בשער היראה. ועם היות שהארכנו בהעתקת המאמר, הוא מפני ריבוי תועלתו לתשובה, כי דבריו מכניעים את הלב, וממנו תראה כמה מעלות התשובה וכמה רחמי ה' על בריותיו להכניס בלבם דרכי התשובה ולהעלותם מחושך לאור וממוות לחיים. ובזה יתעורר השב שיהיה שב מאהבה, שכיון שהקב"ה באהבתו אותו הכניס בלבו התשובה או נתן לפניו דרכי התשובה, אז ראוי שיאהבהו ויעשה חפצו. וכן כתב החסיד בחובת הלבבות (שער האהבה ז'): מן הדברים המעוררים את האהבה הוא בשיחשוב חסד אלהים עליו להאריך לו על פשעיו ומחילתו לו. וכן דרשו במדרש רבה (פרשה נט) זה לשונו: "חכו ממתקים", זה הקדוש ברוך הוא. ראה מהו אומר ([[עמוס ה]]): "כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו", ויש לך חיך מתוק מזה? "חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע" וגו' ([[יחזקאל לג]]), ויש לך חיך מתוק מזה? "ובשוב רשע" וגו', אמר רשב"ל: ובלבד בתוהה על הרשע. הא כיצד? תני רשב"י ע"ה: הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הוא נאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה". אמר ר' יוחנן: ולא עוד אלא כל עבירות שעבר, הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכויות. הדא הוא דכתיב ([[תהלים מה]]): "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך", כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות בזמן שהן קציעות הבגידות, ואומר: "עליהם הוא יחיה", עכ"ל. ובלי ספק שעניין זה, שיחשבו העוונות כזכויות, הוא בשב מאהבה, כדפירשו במסכת יומא: עוד מאותם שעשו תשובה ונתקבלו הוא מנשה בן חזקיה. אמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מג): רבי יהושע אומר: תדע לך כח התשובה. בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם, והרבה לעשות הרע בעולם וזבח לאלהים אחרים, שנאמר ([[דברי הימים ב לג ו]]): "והוא העביר את באש בגיא בן הנם וגו' הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", והוא יצא לירושלים, מפריח יונים וזובח לכל צבא השמים. ובאו שרי גדודי אשור ואחזו אותו במינקת ראשו והורידו אותו בבלה, ונתנו אותו במחבת אש, ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם, ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו. אמר: אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלהי אבותיו נעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר ([[דברי הימים ב לג יג|שם,יג]]): "ויתפלל אליו ויעתר לו". באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין: עוד במדרש רות, זה לשונם: דבר אחר, "גושי הלום", מדבר במנשה. '''גושי הלום,''' קרבי למלכות. '''ואכלת מן הלחם,''' זה לחמה של מלכות. '''וטבלת פתך בחומץ,''' שלכלך מעשיו כחומץ ממעשיו הרעים. '''ותשב מצד הקוצרים,''' שנולדה מלכותו לשעה, דכתיב ([[דברי הימים ב לג י]]): "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים". ר' אבא בר כהנא אמר, כדי מניקאה. אמר ר' לוי בר חייתה: עשו לו כילה של נחושת להיות מסיקים האור תחתיו, והיה צווח: צלם פלן, צלם פלן, שיזבי! כיון שראה שלא הועילוהו, אמר: זכור הייתי שהיה אבא מקרא אותי, "בצר לך ומצאוך כל הדברים" וגו', "כי אל רחום ה' אלהיך". אנא צווח ליה, אי עני, טב, ואי לא עני, הא כלא חדא היא, כל אפייא שווין. באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אדם שהעמיד צלם בהיכל, אתה מקבל בתשובה וכו'? אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל פתח בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו, ממקום שאין מלאך יכול לשלוט. הדא הוא דכתיב ([[דברי הימים ב לג יג|שם,יג]]): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו". א"ר לוי, בערביי צווחין לחתירה עתירה, עכ"ל. עוד אמרו בספרי: "ונשב בגיא מול בית פעור" ([[דברים ג כט]]). אמר משה לישראל: ראו איזו עבירה שעברתי, וכמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי. ראו עבירות שעברתם, ואומר לכם הקדוש ברוך הוא: עשו תשובה ואני מקבל. ר' יהודה אומר, מגיד שבכמה מקומות באו ישראל לידי עבירה חמורה ואמר להם הקדוש ברוך הוא: עשה תשובה ואני מקבל, שנאמר ([[דברים ד א|שם ד,א]]): "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים" וגו'. עוד אמרו בוויקרא רבה: "וזאת תורת האשם" ([[ויקרא ז א]]). כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני הוא שאמרתי לכם, אין חפצי אלא ברנה, ובמי שאין בו עבירה. חזרתי בדברי, אפילו יעשה אדם כמה עבירות זו למעלה מזו, ויחזור בתשובה וישפיל עצמו כארץ, ויראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה, ונותן לו בנים זכרים עוסקים בתורה ובמצוות וישמרו דברי תורה בפיהם, שנאמר: "וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח" {{ממ|ישעיהו|נג|י}}, עכ"ל: וכיון שמעלת התשובה גדולה כל כך לכפר על מה שעשה האדם, כמבואר במאמרים הקודמים, אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה, כי ימינו פשוטה לקבל שבים והפתח פתוח לעולם. ומי שאינו שב עונשו גדול בעולם הבא. והמשילו רבותינו ז"ל במדרש קהלת על פסוק "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם" ([[איוב יא ב]]) משל נאה לעניין התשובה, אמרו: משל לכת לסטים שמרדה במלך. תפשם וחבשם בבית האסורים. מה עשו? חתרו חתירה אחת ויצאו להם. היה שם אחד שלא ברח. לשחרית מצאו המלך, אמר לו: שוטה! החתירה לפניך ולא היית בורח? כך אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים: תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים? הדא הוא דכתיב: '''ומנוס אבד מנהם,''' עד כאן לשונו. ודע, שהחתירה הזו שהמשילו רבותינו ז"ל במדרש הזה הוא הפתח הקטן שבהם, כדאמרינן במנחות ([[מנחות כט ב|כ"ט ע"ב]]): מפני מה נברא העולם הזה בה״א? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעייל ליה, ולעייליה בהך? לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" ([[משלי ג לד]])? בא ליטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו. מאי טעמא אית ביה תגא? אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי, עד כאן לשונו. נמצא כי הכנסו בפתח העליון הצר הוא כדי שיהא נסתר מבעלי הדין. וכן פירשו בתיקונים (תיקון סב דף צד, ב) כי על ידי התשובה נסתר מבעלי הדין, זה לשונם עוד: "ואירא כי עירום אנכי ואחבא" ([[בראשית ג ח]]), ובמאי נסתר בר נש מאלין דינין דלא שלטין עליה? בתיובתא, הדא הוא דכתיב ([[תהלים צא א]]): "יושב בסתר עליון" דא אימא, דאיהי "סתר עליון" מינה דא חכמה, דלא אשתמודע אלא בה, עד כאן לשונם. וכן פירשו רבותינו ז"ל בפסחים ([[פסחים קיט א|קי"ט ע"א]]): "וידי אדם מתחת כנפיהם" ([[יחזקאל א ט]]), אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבנן אמרי משום רבי יהודה נשיאה: זה ידיו של הקדוש ברוך הוא שפרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מידת הדין, עד כאן לשונם: * ואחר שדיברנו בענין ההערות אל התשובה ומעלתה, נדבר במהות התשובה: <noinclude> ==הערות== <references /> </noinclude> 065cczzjexrv9watgbifze88fc7nzzt 0 403223 3078752 2701660 2026-08-23T21:05:15Z Do2or 5565 3078752 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|פתיחתא דאיכה רבתי|כג|כד|כה|}} == כ"ד == '''רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח, מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן''' (ישעיה כב, א). '''גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ וּשְׁמוֹ - יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכָה דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, וּלְאִגָּרַיָּא סָלְקִין לוֹן. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ ג' לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע''' (איוב לט, ז). '''מְרַגְשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה''' (ישעיה כב, ב). '''אֲפֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה''' (איוב ל, ג). '''עִיר הוֹמִיָּה, קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה קַרְתָּא חֲדַיָּיתָּא. חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה, וּמָה הֵן, מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף''' (דברים לב, כד). '''כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לְמַּלְכֻיוֹת.''' '''דָּבָר אַחֵר כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ, מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי''' (ירמיה לא, ב). '''עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי''' (ישעיה כב, ד). '''אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּג' מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הב"ה וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם''' (בראשית ו, ג). '''וּבַּיָּם כְּתִיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה''' (שמות יד, כ). '''וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב: עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, אַל תְּאַסְּפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת''' (ישעיה כב, ה). '''יוֹם מְעוּרְבָּב יוֹם דְּבִיזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ מָגִנִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה. רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם וּפָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן''' (שם ו), '''שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִין קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר: כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל יָם. וְהַפָּרָשִׁים שׁוֹת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה''' (שם ז), '''מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר''' (שם ח). '''תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, וְהָיָה שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נוּטַּל מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב''' (שמות לג, ו). '''כֵּיצַד נוּטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ''' וגו' (ישעיה כב, ט). '''וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה''' (שם י). '''מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּה כֵּן, הֲלֹא כְתִיב וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה''' וגו' (דה"ב לב). '''אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא בָּטַחְתֶּם אֶל עוֹשֶׂיהָ, הַיְינוּ הוּא דְּאָמַר וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיוֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם''' (ישעיה כב, יא). '''וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו''' (תהלים צו, ו). '''וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְהוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר פְּשׁוֹטָה וְעוֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִים עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ דְּאָמַר צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ''' (מיכה ג, יב). '''וְעַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ''' (תהלים פ, ט). '''דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא''' וגו', '''זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי''' וגו' (תהלים מב, ה). '''כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הב"ה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁיו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי בְּתוֹכָם, וְאַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנִי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁיו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִי' בְּכִנּוֹרוֹת, הָיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ''' (איכה ה, יח). '''אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'.''' '''דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד''' וגו', '''בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הב"ה לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִים בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הב"ה בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב''' (איכה ב, ג). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הב"ה שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, דִכְתִיב אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי''' (הושע ה, טו). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר, אוֹי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִיכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה''' וגו' (ירמיה יג, יז). '''אָמַר לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הקב"ה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הקב"ה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן הֵם, כֹּהֲנַי הֵיכָן הֵם, אוֹהֲבַי הֵיכָן הֵם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לְיִרְמְיָהוּ, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חוּפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חוּפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב, לֹא עָלַי וְלֹא עַל בָנַי, לֵךְ קְרָא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הב"ה לֵךְ וְעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וּקְרָא, בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְעֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָירֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן, וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמוֹד, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבוּקָּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הב"ה, מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת וגו'. וְאִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הב"ה סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ''' וכו' ע"ש. אפשר לומר שר' יוחנן בא לתרץ ולומר שלא באה הרעה פתאום ח"ו רק התרה בהם כמה פעמים על ידי נביאיו, וזהו "גיא שכל החוזים מתנבאים עליה". עוד אמר "גיא שכל החוזים עומדי' ממנה", לומר עוד שלא היו נביאים רחוקים ממנה רק בתוכה היו עומדים. דבר אחר ר"י וכו' גיא שהשליכו דברי חוזים לארץ. אפשר לומר עוד על דרך יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו. וג"כ כאן היו מכירי' דברי נביאים ומ"מ היו משליכין אותן לארץ ובוזים דבריהם. ואפשר שכל אלו הדברים נפקא ליה ממלת "גיא חזיון" שפי' גיא הנבואה שמתנבאי' עליה, וגם אפשר לפרש שהנביאים עומדים ממנה, ומדקאמר גיא ש"מ שהשליכה דברי הנביאים לארץ למטה כגיא הזה שהיא למטה עמוקה, ולפי הדרך שפי' על מה שאמרו שהשליכו ד"ת לארץ, שהיו מפרשים ד"ת לפי פשוטן, נוכל ג"כ לפרש כי הנביא היה אומר להם נבואתו ומגלה להם איך ע"י חטאם היו פוגמים בגבהי מרומים, והיה אומר להם ג"כ העונש הראוי להם בעה"ז ובעה"ב, והם היו מגשימים דבריו באמרם שאינם אלא ענשי העה"ז, וגם מזה לא היו מתייראים ולכן היו אומרים ימהר יחיש מעשהו, וכמ"ש ג"כ ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים וכו' (דה"ב לו, טז). וזהו שהשליכו דברי חוזים לארץ. מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות ולאגרייא סלקין לון. אמר ר' לוי אלו גסי הרוח. אפשר דהוקשה לו מה לו לנביא וכל שכן הוא ית' להוכיחם על מה שהיו עולים לגגות, כי אין בזה שום עבירה, ולזה תירץ א"ר לוי אלו גסי הרוח. שהנביא היה מוכיחן על גסות הרוח שהיה בהם, וידוע כי עון גסות הרוח והגאוה פוגם מאד כמ"ש ז"ל (ברכות מג, ב), כאילו דוחק רגלי השכינה. וכמ"ש האר"י זלה"ה ג"כ בענין הגאוה שגורם הסתלקות המדות העליונות והסתלקות שם י"ה, ודבר זה גרם שליטת הקליפות למעלה עד כי גרם לפרעה ושאר רשעים שעשו עצמן אלוקות לסיבת אחיזתם למעלה, וכמו שהאריך הרבה בענין זה בס' ברית מנוחה ג"כ, יעויין שם בדבריו ובמקומו. תשואות מלאה. א"ר אלעזר בן יעקב הלשון הזה [משמש] ג' לשונות: צרות, מרגשות, אפלה. צרות: תשואות נוגש לא ישמע (איוב לט, ז). מרגשות: תשאות מלאה (ישעיה כב, ב). אפלה: אמש שואה ומשאה (איוב ל, ג). אפשר דהוקשה לו שאם ללמד שהיו בה אנשים הרבה היל"ל עיר מלאה, ומה לו להזכיר קול ההמון ועוד היל"ל קולות מלאה, ולפיכך פי' שבכוונת מכוין אמר הכתוב תשואות לרמוז אל ג' דברים הנזכרי'. והכוונה נ"ל כי הנביא מקונן כי במקום שהיה להם להרים קולם בד"ת ורנה ותפלה ושבח לאל ית', היו מגביהים קולם בדברים בטלים ודברי שחוק והתול, ואולי מתוך זה היו באים לידי ליצנות ונבלות הפה ולפעמים לידי מחלוקת וג"ע וש"ד, ולפיכך באו עליהם צרות, וגם חשך עליהם כמ"ש למעלה וחשכו הרואות וכו' (קהלת יב, ג). ולכן אמר לשון תשואות שרומז לג' דברים: צרות, מרגשות, אפלה. שע"י מה שהיו מרגישים בדברים בטלים, לפיכך בא עליהם צרות ואפלה, ולהוכיח שמה שהיו מרגישים כנזכר היו דברים בטלים וכיוצא, פירש אח"כ עיר הומיה קרתא מערבבתא, כי הערבוב אינו בא כי אם לסיבת דברים בטלים וכיוצא, דברים שאינם ד"ת, והנה הערבוב בא לפעמים מחמת צער ובכיה וכיוצא ובזה אין בו אשם כי אין אדם נתפס על צערו, לפיכך אמר אח"כ קריה עליזה קרתא חדייתא, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, ומה הן מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים. בא לרמוז מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב) על פ' קחי רחיים וטחני קמח (ישעיה מז, ב). גברא קטילא קטיל וכו'. וג"כ כאן לא חללי חרב ולא מתי מלחמה שהם בידי אדם, רק מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים, וז"ש אח"כ כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו (ישעיה כב, ג). מקשיותם נמסרו למלכיות, שאפי' בשעה שצר נבוכדנצר הרשע על ירושלים, אילו יצאו אליו כמ"ש הנביא אליהם לא היה נחרב הבית ולא היה נעשית גלות שלימה, אבל להיות כי הקשו את ערפם והיו בוטחים שהיו יודעים להשביע שרים של מעלה, סוף דבר חלל ממלכה ושריה ונמסרו ביד נבוכדנצר, וסוף דבר ביד כל אומה ולשון, כי כן היה ג"כ בבית שני, כי קושי לב הפריצים גרם חרבן הבית ושאר הצרות שאירעו בעוה"ר. ד"א שהיו מתירין וכו' גם זה להורות כי צורם מכרם וה' הסגירם עד כי האויבים היו בטוחים ומתירים גידי קשתותם ואוסרי' בהם, כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו, מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת. נתן טעם לכל זה ופירש ביותר מ"ש תשואות מלאה, שהיו מגביהים קולם בדברים בטלים ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, היינו מה שהיה החכם דורש והם לא היו מטים אזנם לשמוע את דבריו רק מדברים דברי' בטלים, ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, והביא ראיה מפ' מרחוק ה' נראה לי לרמוז מ"ש ז"ל (ברכות ו, א): כל העוסק בתורה שכינה כנגדו. ובהיות החכם דורש או המלמד מלמד ד"ת, הנה שם השכינה שורה, ובהיות האדם מתרחק ממנה יאמר על זה מרחוק ה' נראה לי. והנה עיקר הכתוב הוא להורות כי אפילו בהיות האדם רחוק מה' מ"מ נראה לו. ועתה אומר המדרש להפך, כי אעפ"י שהיה ה' מתראה להם מ"מ הם היו מרחיקים עצמם ממנו ע"י דברים בטלים וביטול תורה, על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. אמר ריש לקיש בג' מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה ולא הניחן, ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחרבן בית המקדש. בדור המבול מה כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. בים כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ובחרבן ב"ה כתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אל תאספו אין כתיב כאן אלא אל תאיצו, א"ל הב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרי' לפני ניאוצין הם לי, למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקים צבאות. יום מעורבב יום דביזה יום דבכיה. הנה ענין השירה הוא להעלות כל דבר רוחני וגרם שמימיי, וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה ותלמידיו בהרבה מקומות. גם ידוע כי עיקר שכינה בתחתונים ובפרט אחר שנבחרו ישראל עיקר שכינה בישראל, והעולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכשישראל זוכים כל העולמות עולים ממדרגה למדרגה עד אין תכלית, וכל הדברים כתיקונן אין פרץ ואין יוצאת, וכשחוטאים גורמים רעה לעצמם ולכל העולמות ג"כ, וכמו שהאריך מהר"א גאלנטי זלה"ה בפ' נחפשה דרכינו ונחקורה (קול בוכים איכה ג, מ) ע"ש. והנה בזמן חרבן בית המקדש גברו העונות ונתקלקלו הצנורות כידוע, ויותר מזה היה בזמן המבול כמ"ש ז"ל: כי בזמן המבול לא היו שם צדיקים זולתי נח ובניו סגורים בתיבה, ובזמן החרבן היו הרבה צדיקים, בבית ראשון החרש והמסגר ורבים כמוהם, ובחרבן שני ג"כ היו ריב"ז ור' אליעזר ור' יוחנן ור' עקיבא וחביריו ורבים כאלו, ולפיכך לא היה חרבן בכל העולם, ועל פי הדברים האלו בזמן המבול ובזמן החרבן לא הניח הב"ה למלאכי השרת לומר שירה, להיות כי גבר הדין מאד, והגם כי מצד מלאכי השרת עצמם לא היה שום עיכוב, להיות כי הם לא חטאו, מ"מ להוכיח ולהראות כי עיקר השכינה בתחתוני' לא רצה הב"ה לקבל שירה מהם, כיון שעיקר משטרם ושליטתם בארץ בטל. והנה בדור המבול כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. נראה שאין מכאן ראיה למ"ש, אבל נ"ל שזה יובן עם מ"ש בס' הזוהר פ' בראשית (ח"א נ"ז סע"ב): ויאמר ה' לא ידון רוחי וכו' (בראשית ו, ג). א"ר אלעזר תא חזי כד ברא קב"ה עלמא [עבד להאי עלמא] לאשתמשא כגוונא דלעילא, וכד בני עלמא אינון זכאין דאזלי באורח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי, וההוא רוחא עלאה אתנגיד ואתמשיך לתתא ויכלין לאתקיימא, ובג"כ לעולם חסדו דא הוא עולם דדוד מלכא, ובג"כ כתיב לעלם בלא ו', דהא כד ההוא רוחא אתנגיד להאי עלמא, מתמן נפקין ברכאן וחיים לכלא לאתקיימא, השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא, בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם לאתהנא מיניה תתאי ולאתקיימא ביה. בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם, מאי טעמא לאסגאה נחש תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקב"ה דלא יתערב ברוח מסאב וכו' עכ"ל. ולפי דרך זה יהיה פירוש הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. פירוש רוחא דחיי דלעילא לא ידון אם ראוי לירד ולהשפיע, לא מעט ולא הרבה, באדם שהוא ז"א אתר דיעקב שרייא ביה, כדי להשפיע אח"כ במלכות עולם דדוד מלכא שרייא ביה, והטעם הוא מפני כי בשגם הוא בשר, כדי שלא להשפיע אח"כ במקום טומאה שהוא הנחש הטמא, כמ"ש דלא יתערב (רוחא עילאה ח"ו) ברוחא מסאבא. ולפי זה כיון שאמר הב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי הדרך שפי' כיון שבאו מלאכי השרת לומר לפניו שירה כדי להעלות מ"נ כדי לקבל אח"כ השפע, ואולי כדי להשפיע ג"כ למטה, על דרך מ"ש אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג). אין לך כל עשב ועשב שאין לו מלאך למעלה שמכה בו (פי' משפיע בו) ואומר לו גדל. וכן כל שאר בעלי חיים וכ"ש האדם דאית ליה מזלא, וכיון שחטאו למטה וגברה הקליפה לא רצה הב"ה שיאמרו שירה לפניו כדי שלא להשפיע אל הקליפות ח"ו. אמנם בים טעם אחר היה שם, כי להיות ישראל חסרי התקון ועדיין היו צריכים להטהר ולהשתלם ע"י ספירת העומר וכיוצא, לא רצה הב"ה שיתעורר היחוד על ידם, וכמשז"ל (זח"ב נ"ב ע"ב): על מה תצעק אלי וכו' (שמות יד, טו). בעתיקא קדישא תלייא. וכמ"ש האר"י זלה"ה בדרוש יום ז' של פסח וסוד האיילה. וכן נמי אפשר לומר שלא רצה הב"ה שמלאכי השרת יעוררו שום יחוד ולא שום דבר, פן יעוררו הדין על ישראל ח"ו, וזה מלבד משז"ל והוא דרך דרש, וה' יצילני משגיאות. ובחרבן בית המקדש רצה הב"ה להראות כי העולם ומלואו עליונים ותחתונים כלם לא נבראו אלא בשביל ישראל, ולפיכך א"ל הב"ה למלאכי השרת על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. ופנו עצמיכם ממני ולא תאמרו שירה לפני ואני אמרר בבכי. פי' ע"י הבכיה שהוא סוד השפעת הדין ומתוקו כמ"ש מהר"ם אלשיך, ומ"מ עי"ז אמרר אשפיע מרה ומדה"ד הקשה, אל תאיצו לנחמני. לפי פשוטו מלת תאיצו הוא מלשון והנוגשים אצים. ופירושו אל תמהרו לנחמני, אמנם מדשני קרא בדבוריה לפיכך פירש מלשון ניאוצין. והנה התחיל בתחלה בלשון שירה ואמר בג' מקומות בקשו (מ"ה) לומר שירה, ואח"כ הביא ראיה מפ' אל תאיצו לנחמני ואמר ניחומים אלו שאתם אומרים ניאוצין הן לי. אפשר לומר כי בראות מה"ש תוקף הדין היו רוצים להמתיקו במה שבידם, והיו מתאספים לומר שירה אולי בזה יהיה קצת תנחומין ומתוק הדין, ואמר להם הב"ה אל תאיצו לנחמני וניאוצין הם לי, כי אדרבה מתוק הדין הוא למרר בבכי ולהשפיע מדה"ד בעולם. והנה מהר"ר יהודה לי"ב מארץ פולונייא פירש על מ"ש אל תאיצו לנחמני, ניחומים שאתם אומרים וכו'. פירש ע"ד משז"ל כי כיון שנגזר דין על הרשעים, והב"ה מקבל תנחומין אז לא ישוב חרון ה' עד שיעשה הדין, לפיכך לא היה רוצה בתנחומין כדי שיוכל לשוב מחרון אפו, ולזה א"ל למלאכי השרת כל מה שאתם מרבין תנחומין ניאוצין הן לי ע"כ. ולפי דרכו לא יעלה יפה מ"ש אח"כ ולמה כי יום מהומה וכו'. הן אמת כי להיות כי נתמלאה סאתם ע"ז נאמר באבוד רשעים רנה, ובזה אתי שפיר מה שפי' הרב נר"ו הנז', אבל מה שנ"ל לפי האמת שהם היו מבקשים למתק מדה"ד ולהוריד שפע ומדת רחמים בעולם, וא"ל הב"ה ניאוצין הן לי, כי להיות שגברה כח הקליפה לפיכך נסתלק מדת הטוב, על דרך וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ואילו היה יורד השפע לעולם היה נותן כח יותר אל הקליפות ח"ו וזה לא יתכן. וז"ש ניאוצין הן לי לערב ח"ו טהור בטמא, וז"ש למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקי צבאות. ידוקדק אומרו ה' אלקי צבאות עם מ"ש בזוהר פ' נח (ח"א ס"א ע"ב): כי הן אמת באבוד רשעים רנה, הטעם הוא כי אז נתבטלה הקליפה ונשארה הקדושה נקיה וטהורה. אבל בזמן החרבן נעשה דין בישראל הקרובים אל ה', וגבר כח הקליפה בעוה"ר ונסתלקה הקדושה, ולפיכך ראוי למרר בבכי כמ"ש, ופי' המדרש ואמר יום מעורבב. על דרך מ"ש בזוהר [חדש] איכה (דף נ"ד ט"ד): על ענין י' הרוגי מלוכה, בההיא שעתא נחת ס"מ ובלבל עלמא וכו'. וזהו ג"כ שאמר כאן יום מעורבב יומא דביזה, שכל השפע שהיה יורד לישראל בזזו ולקחו אותו החיצונים, יומא דבכיה כמ"ש שהוא הורדת הדמעות סוד הדין, ומ"מ עי"ז היה בו איזה מיתוק, כמ"ש בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה. גיא חזיון שכל החוזים מתנבאים עליה. אפשר שחזר הפי' לומר גיא חזיון, וכן המדרש חוזר לפרש גיא שכל החוזים וכו' ליתן טעם למה נתהוה הדין כ"כ חזק, ופי' ואמר שהוא מפני שכל הנביאים היו מתנבאים עליה ולא שבה, ואעפ"י שהתחיל הפורענות לבא שהיו מקרקרין קירות בתיהם וכו' והיו צריכים להתחזק בבתיהם מ"מ לא שבו, ולפיכך ועילם נשא אשפה (ישעיה כב, ו). רב אמר הוא קבוץ דגירי. נ"ל שר"ל קבוץ הדינים והפורענות הראויה לבא בעוה"ר, כלם נטלו הקליפות להרע לשונאיהם של ישראל. ברכב אדם ופרשים, אפשר לפרש שהוא רמז למרכבה טמאה. וקיר ערה מגן, שהיו מקרקרין קירות בתיהם ועושים אותם מגינים, לפי פשוטו הוא על דרך משז"ל (איכ"ר ב, ה): שאין לך בית בירושלם שלא היה בו כח לעמוד נגד האויב חמשים יום. ולפיכך היו משברים ומתקנים, שיהיו חזקים כדי להנצל מן האויב, זה נ"ל לפי פשוטו. אמנם נ"ל לדקדק שהזכיר הדבר הזה בפסוקי' ב' פעמים בשינוי לשון, ועוד אח"כ אומר ותתצו הבתים לבצר החומה. נר' שעדיין לא נלכדה ירושלים, ולפיכך ניתן לידרש שהוא רמז למ"ש בתי גוואי ובתי בראי שהם בינה ומלכות, והנה הבינה נקראת י"ש, ויש בה י"ש עולמות היינו בתבונה לפי דרך האר"י זלה"ה שעולים קי"ר, גם המלכות נקראת קי"ר כמ"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר (ישעיה לח, ב). ואפשר מפני שגם במלכות יש בה הארת כ"ב אתוון שהם בסוד ש"י עולמות, ואפשר לפרש על דרך מה שכתבנו למעלה בפתיחתא (אות י"א): תחת אשר לא עבדת את ה'. אילו זכיתם וכו' שפירשנו שאילו זכו היו עובדים את ה', וע"י עבודתם היו מקבלים טובות וגדולות, ועתה שלא זכו כל מה שהם טורחים בענין העבודה אינו אלא להנצל מן הפורעניות המתרגשות לבא בעולם, וזהו שרמז ג"כ כאן שהיו מקרקרין קירות בתיהם, שבמקום שהיה להם למצא מקום ליחד ולעשות מצות כדי לזכות לאותם ש"י עולמות כמ"ש הנמשכים מבתי גואי בינה, עתה שוע אל ההר. מעמידי' על שועיהם. פי' חזקם ובטחונם, כמ"ש מהר"ר בעל מתנות כהונה. ופי' היו ממשיכים שפע מן הבינה הנקראת הר כדי להמלט מן האויב, וכן היו ממשיכים מן המלכות בתי בראי, וקיר ערה מגן שהיו עושי' מגינים, שכן היא גולה עמנו וכל השפעתה לעת עתה אינו אלא דרך מגן ומגינים להגן מן האויב, ואפשר ג"כ שכיון שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, גרם שנסתלק הארת ש"י עולמות הנמשכי' מכ"ב אותיות התורה כמ"ש, וכיון שנסתלק השפע שהיה משפיע טוב לישראל, וגבר הדין בבתי גואי ובבתי בראי, לכן ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב מן המרכבה טמאה. וז"ש רכב מלא, עמקה של גהינם כמו שמגיה אות אמת שמשם הם באים. אי נמי אפשר לומר כמלא עמקה של גהינם, כי המלכיות הם במקום גהינם לישראל. והפרשים שות שתו, משתיין אזלין ומשתיין אתיין ומתחמאין סגיין. אפשר שהוא על דרך משז"ל בענין שלוחי הדין, זה בא וגובה כדי שיעור חוב האדם ועונו, וזה בא וגובה אחר. וז"ש משתיין אזלין ומשתיין אתיין, ובזה ומתחמאין סגיין. להיות כי העונות רבו למעלה ראש ולפיכך רבו המקטרגים עד שנפרעים מהם. ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא. כמ"ש במקום אחר כי נטלה השררה מבית יהודה. אי נמי המכסה והמגן שלהם שהיו מסתתרים ובוטחים בו, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. תני רשב"י כלי זין היה להם לישראל וכו' עד מלאך היה יורד ומקבלו. קשה שנראה שכל הפרשה מדבר בענין חרבן בית המקדש, וזה היה בעת עשיית העגל, לכן נ"ל שכוונת הכתוב לומר כי בשעת עשיית העגל אעפ"י שהרגישו בדבר כמ"ש וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו (שמות לג, ד). מ"מ כיון שעדיין היה להם מלכות והיו סבורים לתקן כל דבר ע"י בנין ב"ה והקרבת קרבנות וכיוצא, אך אח"כ כאשר נחרב הבית וגלו ישראל זכרו את יום עשיית העגל שגרם להם שברון הלוחות ובו ביום ג"כ שברון חומת העיר, כמ"ש במשנה (מס' תענית ד, ו): הובקעה העיר. וזש"ה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער שזכרו והביטו ביום אשר נלכדה ירושלים אל נשק בית היער, שהוא הזין הניטל מהם, שאילו לא נטלה מהם היו בני חורין, חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות. ואת בקיעי עיר דוד וכו' ואת כל בתי ירושלים ספרתם וכו' ר"ל שראו הפרצות שפרצה הקליפה, וזהו ואת בקיעי עיר דוד ראיתם ותתצו הבתים לבצר החומה, מלמד שהיו נותצין בתיהן ומוסיפין על החומה, שהיו משתמשין ולוקחין מן האור הפנימי שהם ב' פעמים אור חסר א' העולה בי"ת, והיו משתמשים ולוקחים מזה לבצר החומה להגן מן האויב, ולא הועיל כי גבר הקטרוג והקליפה. ואם תאמרו הלא עשה חזקיהו כן, הלא כתיב ויחזק [ויבן] וכו'. אלא חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח. פי' בטח בה' וחזר בתשובה והמשיך אור פנימי מלמעלה מצד הבינה ששם התשובה ועסק בתורה ג"כ, כמשז"ל (סנהדרין צד, ב): בדקו מדן ועד באר שבע וכו'. ובזה המשיך שפע מצד אבא ג"כ שמשם התורה ג"כ, (ב"ר יז, ה): נובלות חכמה של מעלה תורה. אבל אתם לא הבטתם אל עושיה, שלא חזרתם בתשובה וגם לא עסקתם בתורה, וז"ש ויוצרה מרחוק לא ראיתם. כמ"ש למעלה על מלת מרחוק, שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע דברי תורה, וזהו ויוצרה מרחוק וכו'. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו' אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו (תהלים צו, ו). ואת אמר כדין, א"ל אנא מוליף לכון. זה יובן כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים (שער ח' פרק יב) על פי' מאמר (חגיגה ה, ב): ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי (ירמיה יג, יז), ופי' בבתי גואי איכא עציבו פי' התעוררות הדין, אבל בבתי בראי ליכא והכתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וכו'. ולשון קריאה חוץ משמע, ופי' שם ואמר שאני חרבן ב"ה שאפילו מלאכי שלום בכו. פי' שאפי' כחות הרחמים הסכימו בהשפעת הדין וכו' ע"ש. וז"ש המדרש: אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו, שאין שם התעוררות הדין ואת אמרת כדין, שגם בבתי בראי יעוררו הבכיה והדין, א"ל אנא מוליף לכון, שהוא ישפיע כח עליהם כח הדין. פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, הנה זה הפ' הוא בישעיה ל"ב. ותחלת הפ' הוא חרדו שאננות רגזה בוטחות וכו'. ובינוקא פ' שלח לך (זח"ג קס"ז ע"ב) אמרו שיש היכלות שבהם בתיה בת פרעה בכמה נשין וכו', בהיכלא אחרא דבורה וכו', בהיכלא אחרא סרח בת אשר וכו', בהיכלא אחרא יוכבד אמיה דמרע"ה, בהיכלא אחרא דבורה וכו'. ואמרו שם שאלו נקראות נשים שאננות, ועוד אית ד' היכלין דאמהן קדישין וכו' עד אקרון היכלין דבנות בוטחות עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר כי כונת הכתוב חרדו שאננות רגזה בוטחות על סוד היושבות בהיכלות אלו שנצטערו בצערן של ישראל, ובפרט האמהות רגזו על חרבן ב"ה, וכמו שיסד הפייט: קול לאה וכו'. וכה"א ג"כ קול ברמה נשמע וכו' רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד). ואליהן אמר פשוטה על השאננות, שיסירו הלבושים שהם מצד הטוב של קליפת נוגה הנדבקת בחשמ"ל, ונדבקה בעוה"ר בצד הרע שהם אש מתלקחת וכו'. והנה אמרו כי בתיה בת פרעה היתה מצד הטוב של קליפת נוגה, וכנגד זה אמר פשוטה בהסיר הלבושים כנז', ועורה להסיר העור וזה מצד לאה שהיא בחי' עו"ר, וחגורה על חלצים מצד רחל שמקומה במקום החגורה, מחצי ז"א ולמטה. והכוונה כי במקום שהיה בחי' הנשים האלה מצד הקדושה מתפשט הארה שלהם, עתה נסתלקה ושלטה הקליפה, כמ"ש ונשים משלו בו (ישעיה ג, יב). מצד הקליפה. עוד עלו ג"כ התרין צפרין שהם מבחי' לאה, וינקו מדדי מלכות דאצי' שהם בסוד דדי בהמ"ה, וגם עז"א ועזא"ל המקבלים מרגל לאה קבלו הארה מלמעלה, וזה גרם חרבן ראשון וחרבן שני, וזהו שאומר במדרש: על שדים סופדים, על חרבן ראשון ועל חרבן שני, על שדי חמד רמז לדדי בהמ"ה שעולה ב"ן כמנין חמ"ד, על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, פי' שבמלכות היו בה ב' פעמים או"ר כמנין בי"ת בחסרון א', היינו ב"פ ו"ר, ועתה נעשית כשדה שנאמר: ציון שדה תחרש. פי' כי יש בחי' שדה שהיא טובה, אבל עתה שלט בה בחי' שדה חצוני, בסוד: שפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). ונזרעים בתוכה חירוב ומאסבו (זח"א קכ"ב ע"ב). וכמ"ש למעלה (אות י"ז). ועל גפן פוריה אלו ישראל, כמד"א: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). כי גם הנשמות שבתוכה שלטה בהם הקליפה, בסוד: עת אשר שלט האדם באדם וכו' (קהלת ח, ט). ד"א ויקרא ה' אלקים צבאות וגו' ז"ש הכתוב ברוח הקדש ע"י בני קרח אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'. אפשר דהוקשה לו אומרו ה' אלקים, ובפרט שהוא באדנ"י והוי"ה בניקוד אלקים, וגם אומרו צבאות היאך שייך תאר צבאות במקום הזה, ולפיכך הביא פ' אלה אזכרה וכו'. ולפרש זה צריך להביא דברי הס' הזוהר פ' בראשית (דף ב' ע"א) ז"ל: א"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ"ה אתבריאו וכו' עד ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקי' עילאה דהא מ"ה לא הוי הכי, ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין, אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מנהא ולא קשט לה בקישוטה, ואימתי קשט לה בקשוטהא כדקא חזי, בשעתא דאתחזון קמיה כל דכורא, דכתיב את פני האדון ה'. ודא אקרי אדון כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא). כדין נפקת ה' ואעילת י', אתקשטא במאנין דדכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכן לון לישראל מעילא לגבי אתר דא, אלה אזכרה אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אילין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלקים, למהוי אלקים כגוונא דיליה, ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג עכ"ל. והנה דברי הזוהר הנז' ביארם האר"י זלה"ה בארוכה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח, פרק ב), ובעוה"ר אין פי' עתה בידי, אמנם לפי מה שאני זוכר לפי מה שכתבתי קצת ממנו במקום אחר, והוא כי ע"י שהיו ישראל עולים לרגל היו ממשיכים אל המלכות ה' גבורות מגבורה שבת"ת ולמטה, ונכנסים תוך חסד שבחכמה ומתלבשת בו אי' תתאה כגוונא דאי' עילאה, וגם בינה משאלת ו"ק למלכות בהלואה, ואז כאימא כן ברתא. ומה שהיתה המלכות נקראת מ"ה עתה נקראת מ"י, וזה נעשה ע"י עליית פעמי רגלינו, יראה כל זכורך, והמלכות נקראת אדון ומתחברים אל"ה עם מ"י ונעשים אלקים, ועתה נחרב הבית בעוה"ר, צריך להרבות בתפלה ע"י השפתים שהם נ"ה דבינה, וזהו אדכרנא בפומאי, וגם להוריד דמעות בגין לאמשכא מנ"ה דחכמה, וזהו ושפיכנא דמעאי כדי להוריד ולחבר אותיות אלקים, וזהו שאמר בגין לאמשכא אתוון אילין עכ"ל. ובזה נבא אל פי' המדרש, כי הוקשה לו כמ"ש איך אפשר כי אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם בינה ומלכות שניהם יחד ובצירוף צבאות שמורה שהוא ע"י היות כלולים בב' ספירות הנזכרי' נשמותיהם של ישראל, ועי"ז קרא לבכי ולמספד וכו'. ולזה הביא פ' אלה אזכרה וכו' והאריך בלשונו לומר ז"ש הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח, לרמוז כי ידוע כי המלכות נקראת רוח הקדש ע"י קבלתה מן החכמה הנקרא קדש, וגם כי רוח סתם הוא אור יסוד אי' המתגלה בדעת זעיר, והנה הכתובי' הם בחג"ת דנוק', ועתה יאמר זש"ה שהוא בחג"ת דנוק' וזה ברה"ק ע"י קבלתה מחכמה ובינה ע"י ז"א, וזה ע"י בני קרח שהם לויים מצד הגבורה, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו' כמ"ש בזוהר אדכרנא בפומא ושפיכנא דמעאי, ולפיכך אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהוא חיבור בינה ומלכות ע"י צבאות נשמות ישראל הכלולים בהם. אי נמי צבאות בסוד נו"ה, בין שנפרש בבינה או במלכות, לבכי ולמספד פי' כדי לחבר בינה במלכות צריך בכי כדי להמשיך מנו"ה דחכמה, ולמספד על החרבן וכיוצא כדי להמשיך מנו"ה דבינה, וע"י הבכי והמספד יתחברו כנז'. ואמרו במדרש כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא זה, לא אמרוהו אלא כנגד כ"י, אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו ועכשיו נתרחק ממני וכו'. הנה בזמן בנין בית ראשון עלתה המלכות עד החכמה, והנה במקום ג' ראשונות אין פחד מן החצונים, וז"ש זכורה אני בטחון שאנן ושלוה כנגד ג' ראשונות, ואפשר לומר כי בטחון הוא מצד הבינה כמש"ה: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח (דברים יב, י). ושאנן מצד החכמה, ושלוה מצד הדעת המקבל מהכתר. ואפשר לומר כי בטחון בגימטריא כמנין שם אכדט"ם עם הכולל, וידוע כי שם זה מגין מן החצונים, ושאנן בגימטריא ת"א, אפשר שהוא כנגד המלכות בהיותה כלולה מכ"ב אותיות מא' ועד ת'. אי נמי בסוד (זח"ג קכ"ח ע"ב): ת' רשים רשימו וכו'. שהיא מלכות בעלותה עד אבא ששם ד' יודי"ן דע"ב בגימ' ת', וא' יתירה לרמוז על הארת הכתר, ושלוה הנה ג' פעמים יב"ק גימטריא שלו"ם, כמ"ש וישם לך שלום (במדבר ו, כו). דברכת כהנים ר"ת של"ו, שבזה מקבלת הארה מג' רישין, וזהו שלו"ה שלו' ה', ועכשיו נתרחק ממני, שבחרבן ראשון חזרה אחור באחור מחזה ז"א ולמטה, באופן שהיא רחוקה מג' ראשונות שיעור ג' ספירות שזה נק' הרחק, כמ"ש על מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא, ב). ובמקומות אחרים. ואמר עוד ואני בוכה ומתאנחת, פי' על זה אני בוכה ומתאנחת, היינו בוכה להוריד שפע מנ"ה דחכמה, ומתאנחת באנחה השוברת חצי גופו של אדם, שכן ירדה מן החזה ולמטה ואומרת מי ישימני כשנים ראשונים שהיה מקדש בנוי בתוכם, ואתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי. זה יובן במ"ש עוד בדרוש הנז' (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב): כי בזמן ב"ה ראשון היתה בינה מתפשטת עד הוד הב' דז"א ע"ש וכו'. ואח"כ אמר: ואמנם גרעון שהיה בגלות בבל הוא כי אמנם ההארות שהיו מאירים ז' ספירות עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א כנז"ל, וכלם היו מאירים בבחינת פנים אל פנים כנז', הנה אלו ההארות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס עצמן שבה עלו בז"א וכו' ע"ש. וז"ש מי ישימני (מ"י דוקא) אם בסוד בינה או בסוד מ"י דאלקי"ם, ואמר מי ישימני כשנים ראשונים שהם מצד ג' ראשונות, כמ"ש הרמ"ק שהיה מקדש בנוי בתוכם שהוא הארת הבינה מקדש ראשון, והיה בנוי בתוכם דוקא היינו בתוך השנים הראשונים הנז' שהם ספי' ז"א שנתעלו מחג"ת לחב"ד, ואתה יורד משמי מרום שהיא הבינה ומשרה שכינתך עלי, שכן עד הוד אתפשטת ששם בנין המלכות, ואומות העולם מקלסי' אותי, להיות שעיקר הגאוה והגדולה היתה למלכות שמים ולישראל, וכשהייתי מבקש רחמים על עוני אתה עונה אותי. וכמ"ש במס' ברכות (דף ז, א): ישמעאל בני ברכני. אי נמי כמו שידוע כי ביוה"כ היה מתגלה אור לובן העליון מצד הבינה העולה עד אריך, ולשון של זהורית מלבין, ועכשיו אני בבושה וכלימה, כי הארות האלו שאמרנו ירדו אל הקליפות הנקראי' בושה וכלימה, וכ"ז הוא בחרבן בית ראשון, ועל חרבן שני אמר: ועוד אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו וכו'. הנה בחרבן שני חזרה בסוד נקודה כלולה מי' שהיא המלכות שבה בלבד אחור באחור תחת היסוד שלו, והט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות. אמנם ע"י תפלותיהם של ישראל וקיומם מצות התפלה יש כח בנו להעלותה בסוד פרצוף, תחלה אחור באחור ואח"כ פנים בפנים וכו' כמ"ש במקומות רבים ובדרוש הנז'. עוד צריך לדעת כי בחינת המלכות הזאת העיקרית היא נפשה ועיקרה של הנוק' כידוע, והשאר הם בסוד תוספת וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה, ובזה נבא לפרש דברי המדרש, אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי, שהוא בחינה זו העיקרית, הנה היא שוממה כשאני עוברת על ביתך, פי' כשנעשית בחינת בית שלמה, ואמרה עוברת שאינו אלא דרך העברה בעלמא, כי אינו אלא לפי שעה כי אח"כ חוזרת להיות נקודה, והוא חרב שאין בה הארת החו"ג רק קול דממה בתוכו, כמ"ש בענין החשמ"ל (חגיגה יג, ב): עתים חשות עתים ממללות. והענין כי כשהחשמל מפתי לאתתא אז כלא בחשאי, והחסדי' שביסוד נגנזים שלא יתאחזו בהם הקליפות, וכשזה החשמל אינו מפתי לאתתא אז הוי מל' וכו' (זח"ב ר"ג ע"ב). גם אמרו כי זה החשמל נק' קול דממה דקה ע"כ. וז"ש וקול דממה שהוא זה החשמל דמפתי בתוכו. ואומר מקום שזרעו של אאע"ה הקריבו קרבן לפניך, דקדק אומרו זרעו של אברהם לפי פשוטו כמשז"ל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב', א): שמקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שעקד אברהם את יצחק עליו. ולפיכך אמר זרעו של אברהם, ועל דרך האמת יאמר כפי מ"ש בס' הכוונות שבכל בקר השי"ת מעורר החסד בסוד עול"ת תמיד כמנין אבגית"ץ, כמש"ה: וישכם אברהם בבקר (בראשית כב, ג). וזה נעשה ע"י קרבן תמיד וכו' ע"ש. וזהו מקום שזרעו של אברהם מצד החסד הקריבו קרבן לפניך, שהוא קרבן תמי"ד, ולהיות שהיא בסוד לאה שכלה דינין, לכן למתק הדין הנזכר אמר הכהנים עומדים על הדוכן, אם הנוסחא כך נוכל לפרש על דרך מ"ש בזוהר פ' ויצא (ח"א קמ"ח ע"ב) ופ' פינחס (ח"ג רמ"ד ע"א) על כהניך ילבשו צדק ע"ש. ופי' הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער (מהות והנהגה) [י' ולא ט' פרק ג']: פי' כי דוד התיר לכהנים לומר שירה כדי להרבות ברחמים. אי נמי נוכל לומר ועיקר שהוא רמז לברכת כהנים. והנה א' מהכונות שבברכת כהנים הוא שהזעיר מגביה ידיו כנגד ראשו כדי לעשות חו"ב דלאה כמ"ש בס' אוצרות חיים, ובזה בודאי מתמתקים דיניה, וגם הלוים מקלסים בכנורות למתק הדינים ולהמשיך השפע כידוע, ועתה היו שועלים מרקדים בו שהם האומות הנק' בשם שועלי', ובפרט אומת אדום הרשעה כמ"ש (ברכות סא, ב): משל לשועל שמהלכת על שפת הים וכו'. הה"ד על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. וכמ"ש בפי' הפ' בס"ד. אלא מה אעשה ועונותי גרמו לי ונביאי השקר שהיו בתוכי כי התעו אותי מדרך חיים, דרך חיים דוקא שהוא בסוד המוחין בסוד חיי המלך שהם בג' ראשונות, לדרך המות שהם הקליפות הנקראי' מות, והם מו"ת ג"כ בעצם, לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כמ"ש. ואפשר לומר דעתה דייק מלת נפשי ע"ד מ"ש על שממה עלי נפשי, והנה כנגד זה בא ג"כ שיר השירים כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"א): פתח ר' יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה, שירתא אמר לה שלמה מלכא כד אתבני מקדשא ועלמין אשתלימו עילא ותתא באשלמותא חדא, ואע"ג דחברייא פליגן בהאי, אבל שירתא לא איתמר אלא בשלימו כד סיהרא אתמלייא ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא עכ"ל. והדבר מובן כי ע"י מה שזוכרת כנסת ישראל חרבן הבית בפי' איכה ישבה בדד. ופי' ישבה בדד אותה נקודה מבלי תוספת האחרון, וכמו כן ע"י שיר השירים תזכור שתשוב עוד כימי קדם ותעלה למעלה עד שיהיו ב' מלכים משתמשי' בכתר א', וזה יהיה בבי"א. דבר אחר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', בשעה שבקש הב"ה להחריב ב"ה ואמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ וכו'. אפשר שעתה דייק אומרו ביום ההוא שנראה ביום ההוא דווקא קרא למספד ולא יותר, ולפיכך פי' ואמר בשעה שבקש הב"ה להחריב את בית המקדש וכו'. זה יובן עם מ"ש באותו דרוש שהבאנו מקצתו למעלה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב') וז"ל: ואמנם כשגרמו עונות ונחרב בית ראשון, הנה בעת החרבן עצמו היתה אחרי היסוד דז"א, אמנם הט"ס עליונות שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם ט' ספירותיה העליונות עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהם אשר שם כנז"ל בענין מיעוט הירח, ואילולי שנתמעטה מיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולא"ה להחריב את ב"ה, אך אמנם חזרו ט' ספירותיה להתעלם למעלה בז"א ולא שלטו בהם הקליפות, אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנקבה בבחי' שנית, ונעשית פרצוף של י"ס אחור באחור מן החזה ולמטה וכו'. גם אמרו כי בזמן בית ראשון נתפשטה אי' עד הוד הב' דז"א, ואז גם המלכות יונקת ממנה, והנה אלו האורות ירדו אל הקליפות. וז"ש ע' שנה של גלות בבל וכו', ע"ש כי האריך ואני הבאתי רק מה שצריך לענייננו, והנה כתב מהר"ם אלשיך זלה"ה (בס' דברי נחומים בהקדמה) על מ"ש בשעה שבקש הקב"ה להחריב את ב"ה, שלא יאמר בקש רק על דבר שהוא נעשה ברצון, וכאן א"א לומר כן, ותירץ כי בכונה מכוונת רצה הב"ה כדי שלא לכלות את ישראל, ושפך חרון אפו על העצים ועל האבנים. ועם כל מה שאמרנו יאמר כי הגם שפגם עונות ישראל לא היה מגיע רק להחזיר את המלכות אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה כאשר חזרה תכף אחר החרבן, מ"מ בשעת החרבן נסתלקו האורות והט' ספירות הנז'. וזה היה למען האויבים יחריבו ב"ה, וזהו שאמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, ולפיכך נסתלקו ט"ס הנז' ובזה שלטו א"ה בב"ה והחריבוהו בעוה"ר, ואמר אכבש את עיני ממנו, שנסתלק ג"כ אור אי' מהוד הב' דז"א, ואשבע של אזקק לו עד עת קץ, שכן לא חזר עוד אור אי' אלא עד הוד הראשון, והוא סוד (יומא כא, ב): ה' דברים שחסרו בבית שני. מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה אחוריו. פי' מהר"א לאניידו ז"ל בפ' נשבע ה' בימינו, שהב"ה אינו צריך שבועה אלא לשכך את האזן, שכמו שהנשבע צריך לקיים דבריו כך הוא ית' מצד התורה שבימינו מוכרח הוא לקיים דבריו וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נאמר בין שנפרש ימין על התורה כמ"ש, ובין שנפרש כפשוטו על מדת החסד, יהיה פירושו שכיון שהתורה הסכימה בדבר וכן ג"כ מדת החסד, אין לך הכרח גדול מזה, וזהו נשבע בימינו שהיא מדת החסד, והחזירה אחוריו כי אעפ"י שמטבע החסד להתפשט, וכל מאי דאתפשט טב איהו, מ"מ החזירה אחוריו כדי להשפיע לחצוני' ולא לישראל. וקרוב לזה פי' ג"כ מהר"ם אלשיך ז"ל, והביא המדרש ראיה ואמר הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. הנה תחלת פ' זה הוא גדע בחרי אף כל קרן ישראל. אפשר שירמוז למ"ש על אכבש את עיני ממנו, שהרי נו"ה נקראי' קרנים כמ"ש האר"י זלה"ה, וכמו שנפרש בפי' הכתוב בס"ד. וכיון שנסתלק אור נו"ה מן המלכות, אז השיב אחור ימינו ונסתלק החסד, ויבער ביעקב אש הגבורות, ובאותה שעה נכנסו גוים להיכל ושרפוהו לסיבת אש הגבורות. וכיון שנשרף אמר הב"ה שוב אין לי מושב בארץ, פי' אין לי עוד השפעת נו"ה שהם מקום הישיבה בארץ שהיא המלכות. אסלק שכינתי ממנה, שהם ט' ספירותיה. ואעלה אל מכוני הראשון, שנתעלמו בתוך הז"א, הה"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני, שהוא ע"י תפלה, כי ע"י התפלה נבנית פרצוף המלכות, וכפי בחי' התפלות וכן ג"כ עד אשר יאשמו והתודו את עונם עי"ז יגלו ויורידו אור הבינה שהיא התשובה, וכן ג"כ ע"י הוידוי בפרט אחר התפלה יורדים החסדים ומתגלים בחזה, ובזה יחזור החסד ויאיר למטה מצד הפנים. באותה שעה היה הב"ה בוכה, פי' כיון שנסתלק הארת ההוד דאי', וכמ"ש הכתוב: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). אז היתה הבכיה והיו יורדים הדמעות, ואפשר לומר שהם סוד (ברכות נט, א): ב' דמעות דנחתין לימא רבא. והיה אומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, שזכותם הועילה לבנות המלכות בנין שלם ולהעלותה למעלה עד חכמה, גם הבינה נתפשטה למטה כמ"ש, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, שנתעלמו ט' ספירותיה בז"א כמ"ש, וכן הבינה נסתלקה ג"כ. ח"ו שהייתי שחוק לגוים, אפשר שנתן טעם למה נסתלקו כנז', גם למה נסתלקה הבינה למעלה, ואמר כי הטעם הוא ח"ו שהייתי שחוק לגוים, כי הנה בכתר רחל יש ב' פעמים אור, והם בגימטריא שחו"ק, וחלילה שיהנו ממנו האומות, וזהו ח"ו שהייתי שחוק לגוים. ולפיכך נסתלק למעלה עד כי אז ימלא שחוק פינו בבי"א. עוד אמר: ולעג לבריות, זה יובן כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"ב) ז"ל: תחות כורסייא עילאה טמירא, שריין אינון עולמות, בסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון מסטרא דשמאלא וכו' עכ"ל. ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל כי מי"ש עולמות נחלקים דוגמתם בעה"ז, או"ר למלכות בית דוד, וק"ג הם חלק המשנה, תלתא במלכותיה ישלט להלחם במחנה האויב, וירבעם הפך הקערה על פיה, ומאלו הק"ג כחות עשה מהם עגלים וכו' עכ"ל. באופן שמאלו הק"ג כחות אפשר שיהנו מהם החצונים, ולפיכך אמר המדרש ולע"ג לבריות ח"ו כמנין ק"ג, והנה בעת רצון שישראל מטיבים דרכיהם כתיב: ולא תגע"ל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא). כי אעפ"י שהם מסטרא דשמאלא, הם בקדושה, והגבורה מתגלית בעולם לחזק מדת הטוב, וכשישראל הם עצמם בעונותיהם מוליכין הארות אלו אל הקליפות ח"ו, כמ"ש: ו[אם] את משפטי תגע"ל נפשכם (שם טו), כתיב ג"כ וגעל"ה נפשי אתכם (שם ל'). והכתוב אומר בפירוש יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געל"ה נפשם (שם מג). ומ"מ עדיין עוד ידו נטויה עלינו להגין, וכתיב אח"כ: ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים ולא געלת"ים לכלותם (שם מד). רק להתם פשע ולהריק חטאת, והוא רחום יכפר. ונחזור לדברי המדרש: באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, א"ל אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. מלבד מה שאמר הרב אלשיך זלה"ה, יעויין במקומו, הנה מלבד הנז' נ"ל שראיתי בזה ואיני זוכר באיזה מקום, כי כונת מטטר"ון היתה שלא היה רוצה שהשי"ת ישפיע הדין ממקום גבוה, והיה ירא מן האף והחימה, שתי כחות הדין, ולפיכך אמר רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, והוא ית' השיב לו שאם לא יניחהו לבכות ולהשפיע הדין מב' דמעות היורדים לרחל כמ"ש, יהיה מוכרח אח"כ להשפיע דין יותר חזק, וזהו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס לשם ואבכה, שהוא ע"ד מ"ש בענין י' הרוגי מלוכה (מוסף ליוה"כ): אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים. וכמו שנתנו טעם שהוצרכו לזה כדי להעלות מ"נ ולברור בירורין, וג"כ כאן להיות המלכות בתוקף הדינין צריכה להשפיע דין, ובזה תטהר ותעלה למעלה, ואם לא תשפיע דין יחרב העולם ח"ו, וזהו שמביא ראיה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, כמשז"ל (חגיגה ה, ב): מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו'. א"ל הב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, אפשר לומר לפי שמלאכי השרת לא הרגישו בדבר כמו שהרגיש מטטר"ון, ובפרט אם נפרש מלאכי השרת הנז' כאן על בחי' אראלים, כמ"ש בסוף: הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). נוכל לומר כי להיותם מסוד מלכות דיצירה ויונקים ממלכות דבריאה, כמ"ש הרח"ו בפי' סוד ג"ע וגהינם, ופי' ג"ע הזוהר פ' ויקהל דף קצ"ה [ע"ב], לכן להיות שלא הגיע הפגם אל מלכות שבמלכות, רק אל ט' ספירותיה שנסתלקו בז"א כנז', לכן לא הרגישו בדבר, והשי"ת התחיל לעוררן וא"ל בואו ונלך אני ואתם וכו', א"ל תחלה באו למעלה וראו איך נסתלקו ט' ספירותיה של המלכות כמ"ש, ועלו בתוך ז"א כמ"ש, וגם שאר האורות שנפלו בתוך הקליפות, וזהו אח"כ ונלך אני ואתם. לרמוז שלכלם הגיע הפגם, גם ונראה בביתי למטה מה עשו, כי אעפ"י שאינו אלא כעשיה גשמית מ"מ הגיע פגע ג"כ בזה למעלה, מיד הלך הב"ה וירמיה לפניו, מלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך ע"ש במקומו, אפשר לומר שבא הב"ה להורות אל מלאכי השרת כמה צריך לבכות, כי האורות הנז' נסתלקו ולא יחזרו עד עת קץ. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב) ז"ל: דהא כד אסתלק נהורא עילאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא ולא אשתכח כלל בעלמא, וע"ד איתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו אסתלקותא דנהורא עילאה דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב מקדשא ואתחשכו נהורין וכו' עכ"ל לענייננו. ואפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שהובא בדרוש הנז' (עץ שער מיעוט הירח פרק ב') כי בימי החרבן אותם האורות שהיו מאירים ז"ס עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א, וכלם היו מאירים בבחי' פנים בפנים, הנה אלו האורות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס שבה עצמן ח"ו כנז' שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אחור באחור וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר כד אסתלק נהורא עלאה שהיא הבינה, מתתאה שלא נתפשטה עד הוד השני דז"א, והמלכות לא היתה מקבלת הארה ממנה, אז כדין אתחשך כל נהורא שהוא הארת הבינה שהי' מאירה במלכות, ולא אשתכח כלל בעלמא שנסתלקו ט"ס שבמלכות ונשארה בלי הארה כלל רק נקודה א' בלבד, וע"ד אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו מפני שנסתלקו כנז', ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, שלא חזרה המלכות בבחי' פנים בפנים, גם לא חזרה הבינה רק עד הוד הראשון שהוא הגבורה וזהו לא אהדר וכו'. ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו. פי' ירי"ם יה"ו שנסתלקו אורות או"א וז"א מה' אחרונה, אסתלקותא דנהורא עלאה דאסתלק לעילא לעילא. פי' נהורא עלאה, הארת הבינה שנסתלקה למעלה מכל ספירות ז"א ג"כ, וזהו לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, שלא נתפשטה עוד בבנין בית שני רק עד הוד ראשון שהוא גבורה דז"א, וזה אפשר שרצה לרמוז הב"ה כשהלך הוא ומלאכי השרת וירמיהו (דשמא גרים כנז') לפניו, להורות ולהראות אל מלאכי השרת איך נסתלקו האורות, ולא יחזרו רק עד עת קץ, וביותר יש להם לדאג יען המלאכים עיקר הווייתם היא מצד הבינה, וכמ"ש בהרבה מקומות. וכיון שראה הב"ה את בית המקדש אמר בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, הנה בית ראשון היה כנגד בינה כידוע, ומלבד מ"ש הנה בסדר העולמות כתב הרח"ו זצ"ל ז"ל: וב"ה וקה"ק הוא נקודת היסוד שבה הפנימית ששם ארון התורה יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה, וגם הבית המקדש בעצמו שהוא היסוד שבה כלול מי"ס, ויש בה עזרות ולשכות והראש הוא בקה"ק, והגוף הוא ההיכל שבו שלחן ומנורה וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר זהו ביתי שהוא בבחי' הפנימיות, וזה בית מנוחתי על סוד ארון התורה שהוא אור אי', ובתוכו יסוד אבא המתלבש בתוך יסוד ז"א, נכנס ומשמש בה, ועתה עשו בו אויבים כרצונם ששלטו בו הקליפות. באותה שעה היה הב"ה בוכה ועי"ז היה מוריד אותם דמעות לים הגדול כמ"ש, ואומר אוי על ביתי שהוא פנימיות המלכות כמ"ש, ולא אמר עתה בית מנוחתי, להיות כי הארון נגנז כידוע ולא שלטו בו האויבים. בני היכן אתם שהיו גורמים היחוד, וכן כהני היכן אתם שהיו מביאים הכפרה כמ"ש הכתוב: וכפר הכהן. מלבד שכל א' היה עושה היחוד הראוי לו, וכמ"ש למעלה על מ"ש במדרש עד שברית כהונה קיימת. וכן ג"כ אוהבי היכן אתם כמ"ש בזוהר פ' ויצא ובמקומות אחרים על וחסידיך ירננו. ואמר בכל א' מהם היכן אתם כמדבר לנוכח, להיות כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם, ומ"מ להיותם בחוץ לארץ, מקום שאין שם ייחוד כתיקונו, לזה אמר היכן אתם, וכמו שגם ישראל חששו לזה עד שאמר להם יחזקאל הא שכינתא הכא, כמ"ש בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב) ע"ש. מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, ובזה כיון שלא חזרתם לא נגלית אור הבינה ע"י התשובה, ולפיכך כאשר גברו העוונות נסתלקה לגמרי וחרב הבית בעוה"ר. עוד אמר הב"ה לירמיהו אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, אין לך כאב גדול מזה עלי ועל בני. אפשר שבא לרמוז כי מרוב הארה שקבלו ישראל עד כי בינה היתה חופפת עליהם ומתפשטת עד הוד הב' כמ"ש, עתה שנסתלקה וגם זו"ן, ובפרט המלכות ירדה ממדרגתה נחשב למיתה ח"ו, אי נמי חופ"ה הוא בסוד פ"ח ו"ה, ופ"ח הוא סוד ד"ם האדם, שהוא סוד אחוריים דאדי"ד פשוט העולה בגימט' ד"ם, המתפשט בז"א שהוא יו"ד ד"א ו"ו ד"א, וכשמתפשט א' בתוך הוא"ו ונעשית מ"ה אז הוא בסוד חופה כמשז"ל, ועתה שנסתלק נשאר בסוד ד"ם בלבד. וזהו ומת בתוך חופתו. אי נמי אפשר לומר מפני שנסתלקו ל' ומ' שהם סוד המקיפים, לפיכך קרי ליה ומת בתוך חופתו. אי נמי לפי כי אפילו המ"נ של הבינה ירדו למטה בקליפות, וזהו ומת בתוך חופתו, וזה היה בבית שני בלבד, והנה כל זה היה אומר הב"ה לירמיהו דוקא, להיות כי שמא גרים שנסתלקו או"א וז"א, ונשארה בת יחידה ה' יחידה, וכמ"ש איכה, איך ה' ישבה בדד, ולתקן זה אמר לו לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, ומלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה יעויין בספרו, אפשר לומר שבראות הב"ה שנסתלקו האורות הנז', לפיכך אמר לו לירמיהו לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה שהם יודעים לבכות, להיות כי אברהם יצחק ויעקב שרשם בחג"ת דז"א, וכל שכן לפי מ"ש בכוונות השופר שהם נעשים אח"כ חב"ד, גם מרע"ה שרשו בסוד הדעת הנעלם, א"כ יוכלו להמשיך הדמעות מנו"ה דאבא שמשם באים, כמ"ש האר"י זלה"ה על אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. כי ע"י הדמעות שאדם מוריד בתפלתו מביא שפע מנו"ה דאבא, וזהו שהיה רוצה הוא ית' שהאבות ומרע"ה ימשיכו רחמים ויביאו גאולה לבניהם, והנה הועילה תפלתם כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם פ' בראשית דף י"ג ע"א. כי בזכות אברהם יצחק ויעקב חזרו בג' גליות, ובגלות רביעי הזה אומר ז"ל: הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). כד יתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם עכ"ל. והנה ירמיהו היה רואה היאך הגלות הזה מתארך ולכן היה משמט עצמו מלקרא למרע"ה, אולי יחזרו בזכות אחרים ולא יהיה צריך לישראל כ"כ זכות גדול, והב"ה רמז לו כי אילולי זכותו של מרע"ה כי גדול הוא, יש סכנה בדבר שלא יטמעום אויבים ח"ו, ולפיכך כשא"ל איני יודע היכן משה קבור, א"ל הב"ה לך ועמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו', מלבד לפי פשוטו אפשר שרמז לו הב"ה לירמיהו שיעמוד על סופה של מדה"ד שהוא על גלות אחרון הזה סוף כל הגליות, וזהו לך ועמוד על שפת הירדן, כמ"ש (בכורות נה, א): שיורד מן דן. והוא סוד מדת הדין, וזהו על שפת הירדן, וראה כי גברה מאד מדה"ד, ולכן הרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו'. ויש להקשות א"כ הוא שבלעום אויבים כמ"ש, מה יש עוד לעשות ומה ירעה, אבל רמז למ"ש בזוהר חדש (פ' בראשית י"ג ע"א): כי בזכות התורה עי"ז יגאלו ישראל. גם זכות התורה משמר את ישראל בגלות, והכתוב אומר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). שהוא עסק התורה ועי"ז וחרב פיפיות בידם, וכ"ז הוא כדי לעשות נקמה בגוים וכו', כמשז"ל שהוא דמיון חיה גדולה שבלעה אדם שלם מזויין בכלי זיינו, שהוא מחתך בני מעיה ויוצא, וכן ישראל בזכות התורה הגם כי ח"ו יהיו בעמקי הקליפות, ע"י התורה שבידם יצאו משם, וידוע כי מרע"ה הנה הוא מתלבש בנשמותיהם של ישראל ללמדם תורה כמ"ש המקובלים ז"ל בהרבה מקומות, והעיקר הוא ברע"מ פ' פינחס (זח"ג רט"ז ע"ב) שאמר שם: שנהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל. וזהו שאמר עמוד ורעה צאנך, היינו שיתלבש בהם ללמדם תורה מפני שבלעום אויבים ועי"ז יצאו ביד רמה בעה"ו. מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב"ה, א"ל למה אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך זאת, הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הב"ה, א"ל מה היום מיומים אני מבוקש לפני הב"ה, א"ל ירמיהו איני יודע וכו'. נ"ל לדקדק שלמעלה אמר לך קרא לאברהם ליצחק וכו' וכאן אומר לאבות העולם, כי הגם כי הכל א', מ"מ ניתן לידרש, ועוד הנה האבות לא שאלו לו רק למה, ומרע"ה האריך בשאלתו לומר מה היום מיומים וכו'. וכן ג"כ אח"כ הלך אצל מלאכי השרת מה שלא עשו האבות כנז', ולהשיב כל זה אפשר לומר כי לפי מה שפי' ע"כ שם הב"ה הנזכר כאן הוא בבינה או במלכות, כמ"ש הכתוב שעליו סובב המדרש הזה, ויקרא אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם מלכות ובינה, וכבר פי' במקומות אחרים, היינו שהבאנו מ"ש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף א' ע"ב) על פ' הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב). ז"ל: הנצנים אלין אבהן דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי וכו'. והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר אורה ח"ו, ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדיני' לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתוני', וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד, וניצולים ע"י התחתונים, וז"ש אמאי אשתזיבו, בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר שעתה קרא להם אבות העולם להיות שהם עולים בבינה הנק' עולם, וגם לצורך המלכות הנקרא עולם, בסוד מן העולם ועד העולם. ועתה בזמן החרבן להיות כי גבר הדין כמ"ש, ולכן הב"ה אם נפרש אותו בבינה או במלכות, אמר לירמיהו לך קרא וכו'. הלך לו למערת המכפלה וא"ל עמדו שאתם מתבקשים לפני הב"ה, לפניו דוקא שהיו צריכים לעלות עד או"א, והדבר ידוע שהוא כדי למתק הדינין, ולהיות שהדבר הזה היה דבר מצוי אצלם בכל עת צרה, לא אמרו מה היום מיומים כמ"ש מרע"ה, רק שאלו למה, והוא ע"ד מש"ה: מה היה הדבר. אמנם מה שנתחדש עתה נ"ל לומר דרך דרש, והאמת יורה דרכו. וזה כי בשאר פעמים הגם שיעלו עד או"א, אינו אלא נשמת נשמתם וזכיותם העומדת לעד, ושרשם למעלה מעלים מ"נ, וכאן הוצרכו לעלות נפשם ורוחם ונשמותם, ואולי גם בגופם כנראה מפשט המדרש, וזה להיות כי הם השרשים לכל ישראל, וכמעט דומה לזה מה שעשו י' הרוגי מלוכה שהעלו מ"נ בשביל כל ישראל, ואם נאמר שנתעברו בירמיהו, היינו שירמיהו הנביא עשה יחודים דמיון מה שאמרו ביחודי האר"י זלה"ה, ונשתטח על קבריהם עד שנתלבשו בו, כל זה יכול להיות וברוך היודע האמת, והוא ינחני בדרך אמת, ויצילני משגיאות, כי על זה אומר לא שמענא ולא אימא. ואפשר ג"כ לומר כי בשאר הפעמים עולים האבות במחשבה כנז' ע"י תפלות התחתונים וכיוצא, וכאן לא היה שום תפלה רק הב"ה כמ"ש שלח לקרא אותם כמ"ש, ולפיכך שאלו למה. ונחזור לענין כי להיות האבות דרכם לעלות, לפיכך לא שאלו רק למה, אמנם משה רע"ה שלא היה דרכו לעלות, לפיכך שאל מה היום מיומים, שאני מבוקש לפני הב"ה. ומלבד מ"ש למעלה אפשר לומר לפי דרך זה כי להיות בזמן החרבן גברו הדינין והקליפות שלא כמנהג בעוה"ר, לפיכך הוצרך מלבד האבות כנז' שיעלה גם מרע"ה, אשר הוא בסוד הדעת הנעלם כידוע, וכלם עלו במחשבה חכמה אשר היא לפני הב"ה בינה, והנה בראות מרע"ה שהיה צריך לעלות במחשבה כנז', הלך אצל מלאכי השרת שהם באים מסוד הנשיקין, אולי הם יגידו למה הוצרך לכך. אמנם צריך לדקדק אומר שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, ולזה אפשר שהוא ע"ד מ"ש בס' אוצרות חיים על מלאכי השלום, שהם המלאכים הקרובים אל נשמת הצדיקים יותר משאר המלאכים, ובפרט בשעת מתן תורה שהיה הדבור מדבר עם כל א' מישראל ונושקו על פיו וכו'. וידוע שכל דבור שיצא מפי קב"ה נברא מלאך, ובודאי שהם היותר מובחרים, ואולי שהם מסוד הנשיקין הראשונים, ועיין בדברי הרח"ו זצ"ל בדרוש המ"נ ומ"ד, ולפיכך אמר להם משרתי עליונים, לרמוז שהם עליונים מן האחרים, וא"ל כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב"ה, שאם לא היו יודעים הוא סימן שלא הגיע שום פגם אליהם ואין חשש בדבר, והם השיבו לו כי בודאי הגיע פגם אפילו אליהם, להיות כי בית המקדש חרב וישראל גלו כמ"ש, והנה בכל הפעמים שמזכיר המדרש למרע"ה בכאן קורא אותו בן עמרם, אפשר שבא לרמוז משז"ל (זח"ג רט"ז ע"ב): שהוא מתלבש בכל ישראל ללמדם תורה, וזהו בן ע"ם ר"ם, וכיון שאמרו לו ענין חרבן ב"ה וגלות ישראל, מיד היה צועק להעלות מ"נ, ובוכה כדי להוריד חסדים מנו"ה דאבא, עד שהגיע לאבות העולם אשר גם הם עלו כמ"ש. מיד אף הם קרעו בגדיהם, הנה סוד הקריעה כתוב בס' נגיד מצוה שהוא כנגד הצ' של צלם שבקרבו אשר היא בתוך הלב, כי החיות של אדם בתוך הלב הוי הקריעה כנגד הלב שנקרע עכ"ל. ולהיות כי בעת החרבן נסתלקו ג' ראשונות דז"א, וגם שחזר תלת גו תלת ונסתלקו ז' דאי' לפיכך קרעו בגדיהם כנז', והניחו ידיהם על ראשיהם, בסוד וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט, כב). מחג"ת נעשו חב"ד, גם קרעו בגדיהם לרמוז לסוד החשמל שנסתלק וגברו החצונים כמ"ש בשער הקליפות, והיו צועקים ובאים עד שערי בית המקדש, שהם ביסוד בינה מקדש עליון, ויסוד דמלכות מקדש תחתון, כיון שראה אותם הב"ה מיד ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו'. מלבד מ"ש בענין הבכיה, עוד אפשר לומר מ"ש כי בכי"ה בגימ' ל"ז והוא מלוי ס"ג, ואפשר לומר כי בכיה לחוד וסוד הדמעות והורדתן לחוד, הגם כי זה נמשך מזה, אך נ"ל לומר כי ע"י הבכיה והורדת הדמעות מנו"ה דחכמה ימשיכו מילוי ס"ג שהוא ל"ז במלכות, וזהו לבכ"י ולמספד, שהוא אחוריים דע"ב בגימטריא מספ"ד, ואפשר לומר ע"ד מ"ש (מו"ק כז, ב): שלשה לבכי ושבעה להספד. ג' לבכי על סילוק ל' דצלם, ועוד ד' אחרים נוספי' להספד בלבד על סילוק המ', והכוונה לענייננו כי על סילוק אור חו"ב בשביל זה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, אולי יהיה בזה איזה מיתוק להחזיר אורות אלו למקומם, וזהו ויקרא ה' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה. הנה באידרא רבא דנשא (ח"ג קל"ג ע"ב) בתיקונא שתיתאה שהוא ורב חסד אמרו ז"ל: אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן, ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין, ובג"כ בכהן דלתתא כתיב ביה לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. מ"ט בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיק, דכהן מסטרא דא קאתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ודלא לאשתצי מעלמא וכו' עכ"ל לענייננו. מכאן נראה כי איסור הקרחה הוא כדי שלא יתמעט מדת החסד, ואפשר שהוא כמ"ש כי דרך החסד להתפשט, ולפיכך צריך ליזהר שלא לעשות מעשה כדי לבטל או למעט אותו ח"ו, והנה עתה בזמן החרבן שגברו האויבים והקליפות בעוה"ר, לפיכך סלק ה' מדת החסד, וכמ"ש הכתוב: השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). ולפיכך קרא ג"כ לקרחה שהוא סילוק מדת החסד כמ"ש, ולחגור שק. ענין לבישת השק ידוע שהוא להתיש כח ארבע מאות איש של עשו, וכמו שהאריכו בענין כוונת השק ע"ש. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה כאדם שמתו מוטל לפניו, אפשר שהוא על בחינת המלכיות שבכל פרצוף ופרצוף או על בחי' היסודות. אי נמי אומרו והולכין משער זה מיסוד אי' לשער זה הוא יסוד דמלכות, כאדם שמתו מוטל לפניו שהוא מתאבל על שנסתלקו ממנו המוחין וההארות, והנשמה של המת בעצמה הולכת מביתא לבי קברי, וכל זה היו עושים האבות ומרע"ה והב"ה בראשם לסייע עמהם למתק את הדין בכל האפשר, והיה הב"ה בין שנפרש אותו בבינה או במלכות כנז', והיה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אפשר לומר כי המלך שהוא ז"א, בקטנותו בהיותו בסוד קטנות היינו בגלות מצרים שאז היה תלת גו תלת בסוד קטנות, הצליח עד כי נכנסו בו נוה"י דאי' וגם המלכות עלתה עד הבחי' הג' והאירו בה ה' ראשונות דז"א כמ"ש, ובזקנותו שהוא בזמן בנין בית ראשון שעלתה עד בחי' הו', והוא בסוד הזקנה שנעלה עד או"א במוסף שבת, ולא הצליח שחרב הבית בעוה"ר. '''אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה והיה בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ''', אפשר דלא פליג למ"ש לעיל שהב"ה שלח לקרוא אותם ע"י ירמיהו, שאפשר לומר בא אברהם וכו' אחרי שהב"ה שלח לקרא אותו כנז', ואמר שהיה בוכה כמו שפירשנו, וממרט זקנו '''וְתוֹלֵשׁ שְׂעֲר רֹאשׁוֹ''', הנה בס' תורת נתן בפ' תולדות פי' מהר"ר נתן שפירא זצ"ל בשם האר"י זלה"ה, כי יצחק הוא ממזל הח' מסוד השערות עצמם, ואברהם הוא טפת החסד והוא האור שבתוכם עכ"ל. ולפי דרך זה נוכל לומר כי עתה שגבר הדין ונסתלק החסד, לפיכך היה אברהם ממרט זקנו ותולש שער ראשו, למען לא ישלוט הדין, להיותם ריקנים מאור החסד, '''וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו''', להיות שלא היה יכול לעלות בסוד חג"ת הנעשים חב"ד שהם הפנים, '''וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו''', בסוד: בצע אמרתו (איכה ב, יז). אי נמי על סילוק צ' של הצלם מז"א שבו נרמז סוד הקריעה, '''וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ''', כדי לעורר איזה יחוד בין חו"ב כנודע בסוד כוונת האפר, ומ"מ לא הועיל כלום כי גבר הדין והקטרוג, ולפיכך '''הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק''', כמו שכבר ביארנו מ"ש בענין סוד ההספד והצעקה. '''אָמַר לִפְנֵי הב"ה מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִימָּה זֹאת''', כי אפילו העמים ההולכים כל א' בשם אלקיו, הוא השר שלהם, לא באו לידי חרבן וחורב ושממה כזו, נוסף על זה כי אין גלותם גלות כמשאז"ל (איכ"ר א, כח), ואפשר ג"כ לומר לידי בושה וכלימה זאת, כי להיותו בעל החסד וכמ"ש הכתוב: חסד לאברהם (מיכה ז, כ). וכל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרך מדת החסד לעשות מלאכתה. ועתה שלא הועילה כלום אפילו למתק הדין במקצת, אין לך בושה וכלימה גדולה מזו, ולפיכך היה צועק ובוכה לפני הב"ה וכו'. '''כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת''', פי' כיון שראוהו סופד וצועק וכל שאר הדברים שהיה עושה אאע"ה כדי למתק הדין, ולא היה יכול עד שאמר אוי לי שבאתי לידי בושה וכלימה זאת. חששו פן יתרבה מדה"ד ויגברו החצונים ויחרב העולם ח"ו, ולפיכך אף הם קשרו מספד, לראות אם יוכלו למתק הדין, ולפיכך קשרו מספד שורות שורות, להיות כי מטבע החסד להתפשט, לכן קשרו שורות שורות כנז' אולי בזה היו מורידים מדת החסד וימתקו הדין, ולפי דרכם בהספד שהיו עושים היו מזכירים זכותם של ישראל, וז"ש '''וְאוֹמְרִי' נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח''' וגו' (ישעיה לג, ח). '''מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת''', אפשר דהוקשה לו לבעל המדרש וכי היו מספידים על הדרכים שהיו שוממים, היה להם להספיד על בני אדם שפסקו מהם, וכמ"ש אח"כ שבת עובר אורח. ולפיכך הקשה ואמר מאי נשמו מסילות, כלומר אפילו לפי דרכך היל"ל נשמו דרכים, ועל זה תירץ ואמר '''אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה''', פי' ידוע כי התפלות עולות דרך העולמות מעולם לעולם, עד שעולים באצילות כל עמידה ועמידה לפי מקומה ושעתה, והנה בעוד שהיו ישראל בארץ היו התפלות עולות בדרכי הקדושה דרך ישר מבלי שום עיכוב, וכשחרב הבית וגלו ישראל כבר אמרו בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב), שנפל לבן של ישראל כי לא ידעו היאך יתפללו והיאך יעשו שום יחודים, פן יחשב להם ח"ו כעובד ע"ז לסייע כח השר החצוני, עד שנגלה עליהם יחזקאל וא"ל הא שכינתא הכא, ולא הימנוהו עד דאמר להם וארא וכו'. מיד עאל בליבייהו חדוותא שלימא וכו'. וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מסילות שהתקנת לירושלי' שהם המדורין והשבילים וההיכלות שהתקנת לירושלים שהיא השכינה, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקי' מהם, שאפילו הרשעים הנקראי' "עוברי דרכים", היתה תפלתם מקובלת ועולה דרך המסילות הנזכרות, היאך היו לשממה שנכנסה השממה והקליפה ביניהם, וכמ"ש על מנשה (סנהדרין קג, ב): העלה שממית על גבי המזבח. '''שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ''', כאן אמר ישראל ואמר עוברים ושבים וכו', פי' כי אפילו אם היו עוברים עבירות הנה בשעת הרגל היו מטהרים עצמם ושבים בתשובה, והכתוב מעיד כל ישראל כא' חברים. ויפורש עוברים ושבים, עוברים כל ימות השנה, ושבים בחגים, ועתה איך שבתו ושערי תשובה ננעלו, '''הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם''' וכו', כאן הוסיף לומר רבש"ע להורות כי עי"ז יתקיים העולם לא זולת, ואמרו הופר ברית של אברהם, פי' כי בראותם כי אפילו אאע"ה לא היה יכולת בידו למתק הדין, לפיכך תמהו ואמרו וכי הופר בריתו של אברהם, כי אפילו אם נאמר תמה זכות אבות מ"מ ברית אבות עדיין קיימת ועל ידו מתיישב העולם, '''וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ''', פי' כי הנה עד שלא בא אאע"ה לא היה בריה בעולם מכרת אלקותו יתברך, וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ע"ז, וע"י אאע"ה ויקרא שם אברהם בשם ה', שהקריא שמו בפי כל בריה, ואעפ"י שלעת עתה עדיין כל העמים הולכים איש בשם אלקיו, מ"מ בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ית' רק דקרו ליה אלקא דאלקייא, באופן כי אעפ"י שחטאו ישראל, זכותו ובריתו של אברהם ראוי שיהיה קיים, כי עדיין עושה פירות בכל העולם, וז"ש ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון וכו', כי אעפ"י שאת אלקיהם הם עובדים מכירים אותו שהוא אל עליון וכו' כמ"ש, '''מָאַס עָרִים, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה''' [ו]'''אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ''' וגו' (ירמיה יד, יט), ידוע כמה כרכורים כרכרו דוד ושלמה לקדש את ציון וירושלים, ודוד המלך ע"ה בפרט כמה יגיעות יגע עד שמצא מקום ב"ה, וע"י יחודם וקדושתם עם קדושת כל ישראל קדשו את ירושלים וב"ה עד כי אפילו עופות היו בורחים ממנו, כי לכן לא הוצרך לכלה עורב כמו בבית שני, וה' ממעון קדשו ירד עליו באש ע"ג המזבח, והענן מלא את בית ה', וקדושת ירושלים ג"כ אין אחריה היתר. והכלל העולה כי ציון וירושלים כחדא אזלי בקדושה ובטהרה מבלי שום טומאה שבעולם, ולסיבה זו אמרו (ב"ק פב, ב): ירושלים אינה מטמאה בנגעים. שאין צריך כח אחר להוציא את הטומאה, כי כבר יצא ממנה כל טומאה והרי היא בקדושתה, וידוע כי בכל מקום שהקדושה שורה אין כח בטומאה ליכנס שם, וא"כ אפילו חטאו ישראל, ציון וכן ירושלים מה חטאו, וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מאסת ציון וירושלים, שנכנסה בהם הקליפה והחריבו אותם לאחר שבחרת בהם. ובפרט אם נפרש לפני הב"ה בינה, ידוע ששם אין קליפה שולטת, אדרבה מתוכה כעין החשמל ושולח אור חצון ממנה, ובכל מקום שהוא מגין מן החצונים, ואומר הה"ד המאס מאסת את יהודה שחטאו, אם בציון געלה נפשך כי היא לא חטאה. וכאשר סיימו לבקש רחמים על הדרכים ועל העיר וגם על העולם כלו בכללו, חזרו להיות מבקשי' רחמים על ישראל בפירוש, וזהו לא חשב אנוש. לֹא '''חָשַׁב אֱנוֹשׁ''' (ישעיה לג, ח), '''אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעֲבוֹדַה זרה לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל''', כי בדור אנוש פרץ אוקיינוס והציף שלישו של עולם, וכאן '''הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים''' (ירמיה יג, יח). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה''', אפשר לומר באותה שעה שהזכירו זכותם של ישראל, אז '''נִזְקַק להם הב"ה''', להורות כמו שאמרנו למעלה בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה על בני היכן אתם וכו', עיין בספרו. והנה באותה שעה '''נִזְקַק לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת''', כי מטבע הדין להתמעט עד שבטל במיעוטו, ולא להתפשט עד אין תכלית ח"ו, והם השיבו ו'''אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו'''. דייקו לומר אוהבך שהוא מצד החסד, שבא לביתך שהיא בינה, וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, וכיון שלא השגחת עליו אפילו השגחה בעלמא, א"כ נראה כי גברה מדת הדין במאד מאד, ולכן כדי להקל הדין מעל ישראל עשינו מספד שורות שורות, להשפיע הדין על העולם בכללו ובזה יקל על ישראל. '''אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו: מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי''' (ירמיה יא, טו), תחלה לפי דרכו רמז הוא ית' אליהם שעדיין אברהם הוא אוהבו ולא שכח ברית אוהבו כנז', וזהו מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו וכו'. ואמנם בעיקר התשובה מלבד מ"ש למעלה כי עתה עלו האבות בנפשם ורוחם ונשמתם ואולי בגופם ג"כ. עוד אפשר לומר כי בה"מ כבר אמרנו מה שאמר הרח"ו זלה"ה, כי בית המקדש הגשמי הוא יסוד דנוק' דעשיה, ועל זה מה שאמרו למעלה בודאי זהו ביתי בסוד הפנימיות, ועתה אפשר לומר מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, היינו שנסתלק למעלה באצילות למקומו הראוי לו בחסד, אי נמי בבינה למעלה, לא בא לביתי פה למטה בעשיה, ועכשיו מה לידידי בביתי. אפשר לומר דרך רמז, רמז לו ענין מ"ש ז"ל בעליית שבת, כי ע"י שם מ"ה היינו המילוי ממנו עולים ז' תחתונות דעשייה, וזה ע"י שם מ"ב וזה מ"ה לידידי בביתי. הם ג' ידות. כי ד' אחרונה נוכל לומר שהיא משמשת לכאן ולכאן, ואפשר ג"כ שרמז לו כי ע"י מדת החסד שהוא שם הראשון של שם מ"ב עם שאר השם הנטפל אחריו יוכל לעלות העשייה, ועי"ז יהיה איזה מיתוק ותיקון אמר אברהם לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני ומסרתם ביד האומות והרגום בכל מתות משונות, והחרבת את ב"ה מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אפשר לומר כי כשראה אברהם כי עדיין לא השגיח הב"ה עליו, רק עשה עצמו כמדבר עם המלאכים באומרו להם מיום שנפטר אוהבי וכו'. ולא אמר לו רק שלא לנוכח, שהיל"ל מה לך ידידי בביתי. לפיכך התחיל הוא ואמר לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני, אפילו לא היה רק גלות בלבד, לצאת מא"י לח"ל, יש לי להתאונן על זה שיצאו מרשות הקדושה לרשות סטרא אחרא ארץ העמים, וע"ז אמר דהמע"ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים. בתתם כח אל השר החצוני שאינו מינם, ובפרט להיותם בני, כי כל ימי הייתי עומד על משתיתה של ארץ לדעת איזה ארץ תהיה יותר נכונה אשר בה יתכן לעבודתו ית' כמ"ש בזוהר פ' לך לך. עד כי לבסוף נגלה השי"ת אליו וא"ל לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך. וכמשז"ל והאריכו על זה הרבה בס' הזהר פ' הנ"ל כנ"ל. וז"ש למה הגלית בני דוקא, ועוד מסרתם ביד האומות, עד כי נאחזו בהם החצונים ושלטו עליהם, ואילו בזה היו ניצולים מן המיתה הייתי מתנחם, אבל והרגום בכל מיתות משונות, באופן שלקו ונטלו גופם וממונם, ועוד ידם נטויה עליהם להמיתם במיתות משונות ח"ו, ועוד אפילו אם ישובו ישראל וירצו להתפלל אל ה', אין להם מקום להתפלל בו כי ב"ה חרב בעו"ה, וז"ש עוד והחרבת את ב"ה, ולא אמר והחריבו ב"ה רק והחרבת, כי מה שהיה מתאבל ומתאונן ובוכה הוא על סילוק שכינתו ית', וגם על דרך מ"ש ז"ל: ממרום שלח אש וכו'. כי הוא ית' היה העיקר. עוד אמר מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שבא להגדיל עוד ההספד ולומר כי הגם אם נאמר כמשז"ל, מקריבי' במקום המקדש אעפ"י שאין בית. גם זה לעת עתה אי אפשר, כי הלא אמרו מקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שהקריב עליו אדה"ר, וכן ג"כ הבל ושם עקד אברהם את יצחק בנו כנז', ואי אפשר לכוין הדבר ולמצוא המקום הנזכר עד כי יבא מורה צדק ויורנו את מקומו בבי"א: '''כל זה''' אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אבל לפי דרך האמת ידחיקו קצת ויבא על נכון תשובת הב"ה, שא"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה וכו'. וזה כאשר נקדים מ"ש מהר"ם זכו"ת נר"ו בס' יודעי בינה במאמר הזוהר דף קי"ט ק"כ א' בענין העקידה, וכונתו בקיצור ממה שצריך לענייננו, כי הב"ה אמר לאברהם שילך לארץ המוריה, הוא היסוד היינו עטרת היסוד, ובלכתו וירא את המקום מרחוק וכו'. דא יעקב הוא ראש היסוד. ופירש על מ"ש בזוהר חמא ליעקב דזמין למיפק מיניה. כי כן אברהם סודו מיסוד אבא שממנו יצא יעקב, והיינו תורה מורשה קהלת יעקב. ונמצא א"כ שסוד העקידה והייחוד נעשה בשרש היסוד ושם בנה את המזבח שהוא תקון רחל כנודע. ונחזור לענין שמה שאמר (פי' בזוהר) באשא במיא הוא אתאדקות הגבורות וביסומן, שביסוד למטה מהם וכו'. מיא באשא והוא הורדת אור החסדים על הגבורות עכ"ל. ובדף ק"כ על מ"ש וירא את המקום, דא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום. הקשה למה לא הביא פ' ויפגע במקום, ונתן טעם לדבר עם מה שיפרש בפ' ויצא, ושם בפ' ויצא כתב וז"ל: דע כי העקדה היתה במנחת יוה"כ, ונודע שכל יוה"כ סודו בבריאה מצד עצמה וכו', עד וגם ידוע שבתפלת יוה"כ כבר עלתה רחל לאי', וא"כ אז עולם הבריאה עלה אל מקומה באצילות עד כנגד חדוי דמלכא. ולפי זה יום השלישי דא יעקב, והוא סוד המקום הנז' דהיינו סוד היכל קה"ק, שאז היתה כנגד חזה דזעיר, ולפי ששם מתגלה יסוד אבא, לכן אמר מרחוק וכו'. ובסוף על מ"ש בזוהר: ויקח מאבני המקום. פירש כי בעולם הבריאה שהוא הכסא לעולם האצילות, בהתכלל היכל הרצון בקה"ק, אז הוא בסוד מטה לזווג ישראל ולאה, ואז ויקח מאבני המקום וכו' עד תליסר מרגליתא טבוון וכו'. והם בסוד י"ב שבטים וכו' עכ"ל בקיצור ודלוג, ע"ש כי אני קצרתי הגם שהי"ל להאריך, ועתה נבא לדברי המדרש, כי זהו שאמר אברהם לפני הב"ה, מפני מה הגלית את בני. דקדק אומרו את בני, כי להיותו מיסוד אבא, בני יעקב הנמשך ממנו בניו אקרון, ואמר מפני מה הגלית אותם, כי להיות כי יעקב שם אותם, היינו י"ב שבטים למעלה בהיכל הרצון בהיותו נכלל בקה"ק בהיותו באצילות, והיו ראויים להיות שם קבועים לעולם, וא"כ למה גלו. זאת ועוד להיותם מיסוד אבא, הנה מלכותו בכל משלה ואפילו ברדתו למטה הנה הוא דוחה את החצונים, וראיה מפורים כמשז"ל במקומו שנתגלה הארת יסוד אבא והאיר עד העשיה ובזה נצולו ממות לחיים, וא"כ למה מסרתם ביד א"ה והרגום בכל מיתות משונות, הפך ממה ששם תלויים ומשם נמשכי' החיים בסוד חיי המלך. ומלבד זה עוד ג"כ והחרבת את ב"ה שהוא בסוד ה' ראשונות, היינו המל' מקבלת מן הבינה, כמ"ש למעלה בענין ז' בחינות שיש לנוק', מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך, שאז נכלל מיא באשא שהם חסדים על הגבורות, ואשא במיא שנמתקו עם הגבורות למטה במקומם, ועתה לא הועילו לו שום א' מהדברים אלו להגן ולהציל את ישראל, א"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הה"ד וכל ישראל עברו תורתך. פי' אדרבה ממה שאמרת היא ראיה וטעם לגלות וכל הדברים שאירעו, שהרי בניך הם שרשם ממקום גבוה, ועתה שחטאו הפגם שלהם הגיע למעלה, וגם עברו על התורה אשר היא מורשה לקהלת יעקב, והוא הארת יסוד אבא המתגלה ביסוד ז"א, באופן שהמיתוק הנעשה למטה אשא במיא, עתה נפגם בעברם על התורה, גם המיתוק שנעשה מיא באשא שהוא למעלה בצאת החסדי' מיסוד אי', עברו על כ"ב אותיות שבה. כי הנה ידוע כי כ"ב אותיות הנה הם תחות עלמא דאתי, והם נחלקי' לג' קוים בחב"ד דזעיר כמבואר בכוונת העמידה, באופן שפגמו מלמעלה למטה ונתקלקל התקון שנעשה, הן אותו שנעשה בשעת העקידה, כמ"ש על ויקח מאבני המקום. שהם י"ב מרגליטן, לפיכך גלו ונחרב המקדש. והנה אברהם לא מצא לזה מענה כי צדיק ה' וישר משפטו, ולכן בקש לו דרך אחרת וזהו כמ"ש, אמר אברהם לפני הב"ה מי מעיד בהם בישראל שעברו על התורה, שבודאי לא ימצא מי שראוי להעיד על זה, וגם ע"י העדות אולי ימצא בהם איזה זכות לומר שהפגם לא היה כ"כ להגלותם ולהחריב את ב"ה, והשיב הב"ה ואמר לו תבא תורה ותעיד בהם בישראל, וזה ע"ד מש"ה ותמוגגנו ביד עונינו. כי העון עצמו הוא הפגם והוא הנפרע מן האדם עד שיוסר הפגם ההוא, וכן אמרו ג"כ שבשעת פטירתו של אדם רואה את השכינה אפילו אינו ראוי לכך, למען יראה הפגמים שפגם בה בעונותיו, וזהו שאמר התורה עצמה תעיד בהם, שאילו עסקו בה היתה מאירה באור גדול, וזה יפורש ג"כ עפ"י הדרך שאמרו כי כל א' מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ויגע בה ומחדש ומוציא מפיו. ויש לזה ראיות ממקומות רבים בזוהר ובפרט באידרא בדברי ר"ש לחברייא, וכן באה התורה להעיד, היינו להראות הפגמים שעשו בה על שלא עסקו בה, וגם על שעברו על מצותיה. א"ל אברהם בתי. קראה ע"ש משז"ל במקום אחר, בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. שפי' המפרשי' ז"ל על התורה. וא"ל בתי את באה להעיד על ישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים מבני, זכרי יום שהחזירך הב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם עכ"ל. והנה התורה עד שלא ניתנה היתה נעלמת ולא היתה מאירה כלל לשרידים אשר היו בארץ ע"י מלאכי עליון הקדושים, כמשז"ל רבו של אדה"ר רזי"אל. רבו של שם יופי"אל וכו'. ואחר מתן תורה לא הוצרכו לכך כי ניתנה תורה בתחתונים, ולישראל לבדם ניתן לגלות סודותיה ע"י עסקם בה. וזה פשוט כתבוהו המפרשי' והמקובלים ז"ל, ובפרט מהר"ם אלשיך ומהרמ"ע מפאנו זלה"ה, והנה בעת שרצה הב"ה להוריד ולתת תורה למטה כדי שתהיה עיקר תורה בתחתונים, החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, והיתה נשארת למעלה מבלי שום הארה, והיתה כולה בכח ולא בפועל, והם הוסיפו הארה על הארתה, ובפרט דור דעה לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, באופן שקבלה התורה הארה גדולה ע"י ישראל, ולא די זה אלא בכל דור ודור עד זמן החרבן שהיו בני ישראל עוסקי' בתורה, היו הארות על הארות עד אין תכלית, והנה אלו הארות לא זזו ממקום תפארתה של תורה הקדושה, והגם כי באו רשעים אח"כ ועברו על מצותיה ופגמו קדושתה, ואפילו אם נאמר שהפכו דבריה למינות ח"ו, ע"ד מש"ה ויחפאו בני ישראל דברי' אשר לא כן על ה' אלקיהם. הנה קדושת הארתה ראשונה מאירה, באופן כי אפילו לפי מה שחטאו ישראל ופגמו בתורה, מ"מ עדיין היא קרובה לריוח אצלם יותר מן ההפסד, וא"כ לא לכבוד אליה יחשב להעיד על ישראל, אדרבה עליה יאמר כוסה קלון ערום. וזהו מאמר אאע"ה את באה להעיד וכו'. ואין לך בושת פנים מבני, שאם אמרו בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, כ"ש בהיותו נהנה ממנו והנאתו ניכרת, הלא יכלם מלדבר נגדו וקולו לא ישמע, והנה בתחלה א"ל את באה להעיד על ישראל, ואח"כ אין לך בושת פנים מבני, קראם בתאר בני, כי להיותם בני יעקב יוצאים מיסוד אבא לפיכך קבלו התורה, ועתה בבא התורה להעיד נגדם בפני אאע"ה אשר הוא ביסוד אבא כמ"ש לעיל, הרי הוא כאילו באה להעיד בפניהם, וראוי הוא שתהיה לה בשת פנים מהם, וא"ל זכרי יום וכו' עד וקבלו אותך וכבדוך. ואותו הכבוד עדיין הוא קיים לעולם אצלך, ועכשיו את באה להעיד עליהם ביום צרתם, דומה למ"ש כי בהיות האדם חולה או אשה יושבת על משבר, אין ראוי להיות באותה שעה להזכיר עונותיו או עונותיה, כדי שלא לעורר מדה"ד נגדם, אף כאן אין ראוי לך להעיד מן הטעם שכתבנו. עוד נוכל לומר בהקדים מ"ש בס' עץ חיים על פ' ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, כי ישראל הוא חצי העליון דז"א, אשר שם יסוד דאבא סתום, וממנו יוצא התורה ונגלה למשה במקום חצי התחתון דז"א אשר הוא כנגד יעקב, וזהו ויקם עדות ביעקב. כי יעקב הוא עדות שהתורה שם למעלה בחלק ישראל, ומפני שיעקב בחלק התחתון נקט שם קימה, וזהו תורה צוה לנו משה מלגו, ומשם מורשה קהלת יעקב. שהוא מלבר בגלוי עכ"ל. ולפי זה יאמר את באה להעיד על ישראל שפגמו בסוד התורה, בהיותה למעלה במקום הסתום, והיינו כמ"ש שלא עסקו בה לגלות סודותיה למטה, ואין לך בשת פנים מבני שהם בני יעקב, כמ"ש ששם התורה בגלוי כמ"ש זכרי יום וכו'. שאז ע"י ישראל נתגלית הארת התורה כמ"ש, ואין ראוי להעיד על הפגם הנז' אף אם נאמר שפגמו, ולכן כיון ששמעה התורה עמדה לצד א' ולא העידה בהם, מן הטעם הנזכר, וגם להיות שישראל היינו בני יעקב, מעידים פה למטה על שלמות התורה למעלה, אין ראוי שתעיד נגדם, א"ל הב"ה יבואו כ"ב אותיות ויעידו בהם בישראל. כי אף אם נאמר שלא חטאו ופגמו למטה, יבואו כ"ב אותיות שהם יוצאות מבינה ויורדות בזעיר, ויעידו בהם בישראל שחטאו במקום מיא באשא, ששם החסדי' למעלה אשר הם ממתיקי' את הגבורות, ולפיכך שלטה בהם מדה"ד, מיד באו כ"ב אותיות, באה האל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, א"ל אברהם את ראש לכל האותיות ובאת להעיד על ישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באה להעיד בבני וכו' עכ"ל. להבין זה צריך להביא משז"ל הובא בילקוט פ' במדבר וז"ל: בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו א"ה בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם פיהם הקב"ה, א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, ויתילדו על משפחותם וכו' עכ"ל. והגם שנראה שאינו לענייננו יש להקשות שהרי החזיר הב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועתה למה נתקנאו, וי"ל שהיו סבורים שגם ישראל לא יקבלוה, וכשראו שקבלו אותה אז תמהו, וז"ש המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה, ואינו אומר בשעה שנתן הב"ה תורה לישראל, ובקנאתם על זה אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, כי כיון שראו כי כל האומות פחדו מלהתקרב, מה ראו ישראל שלא פחדו אדרבא נתקרבו, וזהו מה ראו להתקרב יותר מן האומות, והב"ה סתם פיהם באמר להם הביאו ספרי יחוסיכם וכו'. וזה ע"ד מ"ש במקום אחר בענין והיו שניהם קהות האמור בקרבן פסח, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ואח"כ הלכו בכלימה במכת בכורות, שאז נתגלו היות כלם ממצרים, משא"כ בישראל לא נחשד א' מהם על העריות, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, ולפיכך להיות שלא נטו אחרי החומר וזרמת הזנות, רוח טהרה שבהם העיר אותם לקבלת התורה ולקרב עצמם, כאשר כן נתקרבו אל ה' אלקינו, משא"כ באומות. העולה מזה כי להיות ישראל נזהרים מן הזנות, לפיכך קרבנו המקום לעבודתו ולתורתו, והנה בזוהר פ' חיי שרה דף קל"א ע"ב על פ' אשר אנכי יושב בקרבו, אנכי דייקא, כתיב אשר אנכי, וכתיב אנכי עשיתי ארץ, וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו וכו' עכ"ל. ופירש הרמ"ז נר"ו בספר יודעי בינה ז"ל על זה רמז נכון לחומר הבא על הגויה, וזה תדע במה שאמר הרב זלה"ה כי מלת אני היא המלכות, בסוד שם ב"ן וט' אותיות כמנין אנ"י, אך בהאיר בה הנקודה הפנימית שהיא הכתר שלה אז נק' אנכי. והנה בפ' בשלח דף ס' תמצא שעון זה פוגם בתנה"י דז"א, ששם סיום יסוד אי' שבו שם של ב"ן, בסוד חסד דגנוז בפום אמה, והיא מדת אברהם ממש וכו' עכ"ל לענייננו. והנני מוסיף לפי דרכו שזהו מה שאמר הכתוב אשר אנכי, היינו הבינה הנק' אשר אנכי כמ"ש, ובזוהר פ' בשלח דף ס"א ע"א. האריך הרבה כמ"ש הרב נר"ו, והעולה מדבריו בסוף כתיב: ת"ח לא בעא קב"ה למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה, ובמה קריבו בהדיה בגילוייא דרשימו דא כמה דאתמר עכ"ל. דוק אמרו 'בגילוייא' שנשאר אות ברית קדש מגולה ולא נתכסה בטומאות נשג"ז (כידוע שהבא על הגויה מכסה אות ברית קדש) וזהו כמה דאיתמר. כי כל דברי הזהר שם לפרש כל פ' ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך. על אזהרת נשג"ז, ובזה תשמע לקול ה' אלקיך. וז"ש אברהם את ראש לכל האותיות, והיא בסוד כתר, כמ"ש על אמ"ש בג"ד כפר"ת בסוד י' ספירות כסדרן מלמעלה למטה, ובאת להעיד בישראל שהם עולים בנשמותיהם עד שם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ופתח בך אנכי ה' אלקיך. אנכי דייקא ולא אני מן הטעם שאמרנו. ולא קבלוך אומה ולשון מן הטעם שאמרנו שהיו מטונפים בעריות. ואפילו הוה בהו רשימא קדישא לא הוה אתגלייא, כמ"ש כי כל הגוים ערלים, ולכן לא קבלוך אלא בני, להיותם טהורים שלא נטמאו כנז', ואת באה להעיד בהם, מיד עמדה לצד א' ולא העידה בהם. אמנם להיות כי זה לא היה רק בעת נתינת התורה, לפיכך מצאה אות ב' מקום לבא להעיד נגד ישראל, ולפיכך באתה אות ב' להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם את באה להעיד על בני שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה, הה"ד בראשית ברא אלקים וכו'. הנה על דברי אברהם אלו יקשה, כי הלא על זה אנו דנים שבאו להעיד על ישראל על שעברו את התורה, ואם היו זריזים בה לא היו גולים, אבל אפשר לדקדק אומרו שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, מה לו להזכיר חמשה חומשי תורה, ומה היא זריזותם בהם, ולכן לתרץ הכל אפשר לומר שכונתו על קריאת התורה בבה"כ בשני ובחמישי ובש"ק, אשר בזה ישראל זריזים הם, והנה בענין הוצאת ס"ת הוא גלוי יסוד אבא כידוע מס' הכונות, וא"כ ע"י גלוייו ינוסו החצונים, ואמנם היאך תשובה זו נכונה לאות ב' אשר עי"ז שתקה, אפשר לומר כי הנה בס' הזוהר פ' בראשית אמרו: אעל את ב' אמרה קמיה, רבון עלמא ניחא לך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך עילא ותתא, א"ל קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא וכו' עכ"ל. והנה ע"י קריאת התורה בפרט ביום ש"ק מידי שבת בשבתו, כל שבת ושבת פ' הראויה לו, אמרו בזוהר פ' ויקהל: סלקן אינון מילין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא ונטיל לון ההיא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמיה קב"ה ואינון מילין ממש קיימין קמיה וכו'. ולמעלה מזה אמר בענין קריאת ס"ת, דהא אתברכת ואתעטרת כורסיא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מיניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות, וכדין כלא אתקדש בקדושה עילאה כדקא חזי, כ"ש וכ"ש בהאי יומא עכ"ל. הנה מפשט דברי הזוהר נראה כי ע"י קריאת התורה מתברכי' עליונים ותחתונים, וכיון שהתורה מתחלת בב' מן הטעם שבה מברכאן לך לעילא ותתא, אין ראוי שתעיד נגד ישראל הקוראים בתורה וזריזים להשלים הפרשיות בעתם, ועי"ז אתברכת ואתעטרת כורסייא וכו' עד וכולא אתקדש בקדושה עילאה וכו'. ומ"ש אח"כ כל שכן וכל שכן בהאי יומא. אפשר לומר שכיון שביום ש"ק מתגלים ז' תחתונות דאבא שבהם עולה הזעיר ביוצר דשחרית, והם סוד ז' שעולים לקרוא בתורה לפחות בשבת, הנה בהם מתגלה (בהם) אור החסד. וידוע שאות ב' היא בחסד, אם מטעם וסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת שאמרנו לעיל, ואם ג"כ לפי סדר אח"ס בט"ע, א' בחסד ח' בגבורה ס' בת"ת, ב' חוזר בחסד. ולפיכך מתגלית הברכה כמ"ש ואתברכת כורסייא וכו'. יותר ביום השבת מבשאר ימי קריאת התורה, כל הני מילי מעלייתא הנעשים ע"י ישראל בקריאת התורה, שמתגלה הארת יסוד אבא, שבו עיקר הברכה כידוע מכוונת הברכות, וכן ג"כ אתברכא ואתעטרא כורסייא שהיא המל', מתורה שבכתב שהוא יסוד אבא ג"כ, ומלבד זה מה שעולה כל פרשה ופרשה בזמנה כנז', אין ראוי שהב' שנרמזה בה ברכה, ולפיכך התחילה התורה בה שתעיד נגד ישראל, ולפיכך מיד עמדה ב' לצד א' ולא העידה בהם כלום. אמנם להיות כי מה שמתגלה ע"י קריאת התורה אינו אלא לפי שעה כמ"ש בס' הכונות, (הגם כי אין האורות בטלים למעלה ח"ו), ולכן לפי הטעם הנז' מצאה מקום אות ג' ובאת גימ"ל להעיד בישראל, א"ל אברהם: גימ"ל את באה להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש אלא בני, הה"ד גדילים תעשה לך. הנה סוד מצות ציצית הוא המשכת אור מקיף מחכמה דאי', והיינו בזמן התכלת, ובזמן הזה שאין כאן תכלת הוא מרוח בינה דאי' והם שזורים, שנכלל ג"כ רוח הבינה עם רוח הגבורה, וזה פשוט בס' הכונות. והנה בבא אות ג' להעיד א"ל אברהם גימ"ל, לא אמר לה בתי כמה שאמר אל התורה ולאות א' ואות ב', מפני שהם רמוזים מצד אבא שמשם אברהם, אבל לאות ג' שרומזת לגבורה כמ"ש בסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת כמ"ש, וגם לפי מה שיאמר לה בענין הציצית אשר הוא בבינה דאי' כמ"ש, לפיכך אמר לה גימ"ל את באה להעיד וכו', כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית, ועי"ז ימשיכו בכל יום תמיד אור מקיף מצד הבינה, באופן כי אעפ"י שחטאו מ"מ ע"י המשכת אור מקיף מצד הבינה, שהם ממשיכים בכל יום ע"י מצות ציצית, ראוי הוא שלא ישלטו בהם החצונים, ובפרט בהכלל עמה כח הגבורה, והיינו גדילים שהם שזורים וכפולים, וכ"ש בזמן היות לנו התכלת, שאז היו ממשיכים מרוח חכמת הבינה וכלול עמה החסד, וז"ש הה"ד גדילים תעשה לך. וזו היא תשובה נצחת, כי באמת על כל פשעים תכסה אור מקיף של אי' ולא יהיה ניכר, ובפרט אם נאמר שחטאו בכ"ב אותיות התורה היוצאות מאי', עתה ע"י אור מקיף של אי' יתוקן הכל. לפיכך עמדה גימ"ל לצד א' ולא העידה כלום. גם שאר האותיות ראו שזו היא תשובה נצחת כוללת לכלם, לכן שתקו כלם גם הם, וז"ש אח"כ וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אאע"ה, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב"ה ואמר רבש"ע למאת שנה נתת לי בן וכו'. אפשר שכיון לומר בן מאת שנה, לרמוז למשז"ל כי בכונה מכוונת המתין הב"ה לתת לו את יצחק למאת שנה, אחר שכלה כחו וכלתה ממנו הקליפה והוסר ממנו הערלה, ואח"כ יצא ממנו יצחק נקי וטהור. וא"כ יצחק בעצמו לא היה צריך שום צירוף, ומ"מ כשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנה, אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו אכזרי ולא רחמתי עליו אלא אני בעצמי כפיתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני וכו'. זה יובן במ"ש מהרח"ו זצ"ל בא' מהפירושים שהביא מהר"ר זכות נר"ו בשמו, שעד ל"ז שנה היה עדיין בבחי' גבורה שבנוק' תתאה, היינו בבחי' גבורות שבמל', ואח"כ ע"י העקידה השלים גבורה דדכורא. ופי' הרמ"ז נר"ו הנ"ל, כי שלשים הם נה"י וב' שלישי ת"ת הם ז' הרי ל"ז עכ"ל. הרי מכאן נראה כי יצחק בן ל"ז שנה כבר עלה ב' שלישי ת"ת שהם ז' תחתונות, והתחיל לעלות למעלה מזה שהוא בדע"ת, וזהו כשעמד על "דעתו" דוקא, והיה בחור שהיה נבחר ולא היה צריך שום צירוף כמ"ש בן ל"ז שנה. וזה ג"כ כמ"ש אמרת לו העלהו עולה לפני, כדי לתקן ולמתק אשא במיא כמ"ש, ונעשיתי עליו אכזרי ולא ריחמתי עליו. הגם כי אני במדת החסד כבשתי את רחמי לעשות רצונך, אלא אני בעצמי כפיתי אותו וכו' כדי לכבוש ולמתק מדה"ד, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני, פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא אלקים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני ע"כ. פי' לא עלה במחשבה בתחלה ליצחק להיות נשחט רק כאשר אמר לו אברהם אלקים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני כמו שפי' ז"ל, כי הן אמת כי כל הקרבנות באים לתקן החיצוניות, ועתה היה צריך לתקן הפנימיות ע"י עצמו, והיינו לעולה בני, מיד קבל עליו יצחק וילכו שניהם יחדיו, לייחד החו"ג בפנימיותם. וז"ש כשאמר לי אבא וכו' לא עכבתי על דבריך. והאריך בדבריו ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח, שהיא מל' אילנא דמותא, כדי ליחד שמך ולעשות רצונך, וכן פשטתי צוארי תחת הסכין כדי להוציא את דמי ולתקן הפנימיות ולהוציא מדה"ד, ועתה לא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יעקב ואמר לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי היו בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני וכו'. אפשר לפרש כונת יאע"ה באמרו לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, כי כל כונתו בעמדו בבית לבן היתה להוציא ניצוצות שהיו טמונות שם, כאשר כן עלה בידו והוציא ד' נשיו בטהרה ובקדושה, וכן כל השבטים ואת דינה בתו, וכשיצא מבית לבן פגע בו עשו הרשע ובקש להרוג בניו, כי בתחלה היה עשו סבור כי יעקב נטמע בבית לבן, וכשראה כי אדרבה הוציא נשמות בניו והתחילה הקדושה להתפשט ולהתרבות, ולפיכך בקש להרגן, ויעקב מסר עצמו עליהן הן בהיותו נפגש עם המלאך הוא שטן הוא יצה"ר וכו'. הוא שרו של עשו. וגם נגד עשו פה למטה, והוא עבר לפניהם כמ"ש ז"ל. ועכשיו נמסרו כצאן לטבחה ביד אויביהם, אשר אין כונתם כי אם לעזור לרעה, ולטמוע אותם ביניהם ח"ו, לולי ה' עזרתה לנו. וזה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, דמיון מ"ש בס' הזוהר ביצים אלו בעלי מקרא, אפרוחים אלו בעלי משנה. והכונה כי אפילו לאחר שהוציא אלו הנשמות של בניו בפרט, עדיין לא ידעו ולא נתחזקו בקדושתם עד שהגדילו ולמדם יאע"ה תורה, והדריכם בדרך ה'. וזהו וגדלתים וכו' וסבלתי עליהם וכו'. כמאמרם ז"ל: לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה, ויבא רגז של יוסף. וכל כונתי היתה כאשר עלתה בידי, גם כי היה בצער גדול כדי להוציא את הטומאה ויהיו נשמות קדושות, ויהיה הצירוף שלם בגלות וטלטול, ויצטרפו ויתלבנו כראוי, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני שלא יטמאו בין האומות ח"ו. פתח משה ואמר לא רועה נאמן הייתי על ישראל מ' שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם. הנה מרע"ה עליו נאמר: ויהי בישורון מלך. ופי' המפרשים ז"ל שהוא מלך על נשמותיהם של ישראל, והנה הוא מלמדם תורה לכל א' כראוי לו, וכה"א בכל ביתי נאמן הוא. ומ"ש לו הב"ה דבר אל בני ישראל, למד אותם להם, ומ"ש לו הב"ה לאמרם בינו לבין עצמו, לא גלה אותם רק בינו לבין עצמו, וסוף דבר הואיל משה באר את התורה, וגלה להם סודותיה במה שהורשית לגלות, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ. יש ב' נוסחאות: א' גזרת עליהם במדבר יפלו עצמותם. ואהדר לגבי ישראל דור המדבר שמתו, ונוסח אחר גזרת עלי במדבר יפלו עצמותיך. ואהדר לגבי מרע"ה, ושניהם אמת וגם שניהם גרמו הגלות אם על דור המדבר נאמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים וכו'. גם אילו נכנס מרע"ה לא"י לא היה גלות לישראל, באופן כי מ"ה היתה מתחלה למען ילכו בגלות, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם, והנה יותר טוב היה להניחני לעשות התקון הראוי מתחלה כדי שלא יגלו בהיותי נכנס לארץ, זהו המשל שאומרי' בני אדם, מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי. ויהיה פי' לפי מ"ש שבשעת התקון הראוי למנוע הרע שלא יבא, לא רצה הב"ה שמשה יעשהו, ובעת רעה אז שלח לספוד ולבכות כדי למתק הדין כמ"ש, והנה על כל דברי אברהם יצחק ויעקב ומשה לא השיב השי"ת. ואפשר שלא חשש להשיב להם, שכבר אמר במספיק במ"ש שחטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות, ואע"ג שהשתיק אותם אברהם ולא העידו, מ"מ לפניו ית' נגלו כל תעלומות ואין צריך עדות. אמנם האבות ע"ה ומרע"ה יותר מכלם חשב כי הוא ית' היה מסכים לדבריהם, הגם כי שתיקתו ית' אפשר לומר שלא היתה אלא מפני שלא תקטרג מדה"ד, ולפיכך באותה שעה אמר משה לירמיהו, לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והיה חושב היות כחו מן האבות, כי אברהם היה נאחז בו ישמעאל, ויצחק עשו, ויעקב אע"ה גם כי היה מטתו שלימה, מ"מ מצינו שהוצרך לרדת למצרים כדי לצרף וכו' כמשז"ל, אבל מרע"ה אמר אראה מי מניח ידו עליהם, כי לא היתה אומה ולשון שיהיה בו אחיזה, ולא הוצרך לגלות וצירוף, אדרבה עמד בבית פרעה כדי לכוף אותו, וכל העליונים והתחתונים היו סרים למשמעתו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, והיה טוב מתחלתו ועד סופו, ולפיכך אמר אלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והנה א"ל ירמיהו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אפשר לומר כי כונת ירמיהו היתה לומר כי להיות כי במתים שולטים רוחות רעות, ובפרט בהרוגי' וכל שכן באלו שרשעים היו בחייהם, ויש לחוש שמא ידבקו בהם ויטמאו אותם, ובמקום תיקון יעשו קלקול ח"ו, ומרע"ה השיב וא"ל אעפ"כ כי לא היה ירא משום דבר, כי לא יגור במגורו רע, ולכן מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל, למדקדק בדברי המדרש נר' שיבא מדוייק על נכון מ"ש למעלה, שיכול להיות כי ירמיהו נשתטח על קברי האבות ועל שפת הירדן בשביל מרע"ה, והעלה מ"נ עד שנתלבשו בו נשמות האבות ומרע"ה, וזהו ג"כ שאומ' שהיה הולך מרע"ה והוא היה ההולך ומוליך לפניו ירמיהו. והנה בודאי לא נעלם מבני ישראל ובפרט אל הכשרים שבהם, שהיה להם עין יפה וספיריי כעין נבואה להכיר כשראו את ירמיהו, והכירו שנתלבש בו נשמת מרע"ה, ולפיכך אמר ראוהו למשה ואמרו זה לזה, הנה בא בן עמרם לפדותינו מצרינו. וכבר אמרתי כי כל זה דרך דרש, והאמת יורה דרכו והפשט לא יופשט. אמנם במ"ש עד שהגיעו לנהרות בבל. אפשר לומר ע"ד מ"ש בפירוש פ' טבעו בארץ שעריה. ושם נבאר פי' על נהרות. ונפרש על נהרות שהם בחי' היסודות הנק' כל א' מהם נהר, ובהקבצם יחד יקראו נהרות, ואז בחרבן ב"ה בעו"ה נתבלבלו הצנורות, וזהו על נהרות בבל, והנה הלכו משה וירמיהו בעיונם ובקשתם, עד שראו שנתבלבלו הדברים בעו"ה, וזהו עד שהגיעו לנהרות בבל. והנה ירמיה היה לפניו של משה, כשמו כן הוא כמ"ש למעלה בשם ס' הזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב), ירי"ם י"ה. ומשה ג"כ מי כמוהו אשר הוא מיסוד או"א, ועליהם נאמר מקולות מים רבים וכו'. כמשז"ל בקבלת שבת ובאכילת ערב יה"כ. ומרע"ה וכן ירמיהו ג"כ הכירו איך נתבלבלו הנהרות הנז' כמ"ש, והנה כשהגיעו לשם ראוהו למרע"ה, אמרו זה לזה הנה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. בזה הורה כי מה שלא השיב הוא ית' עד עתה לכל דברי האבות ומרע"ה, הוא מפני שלא חשש להשיב, אבל האמת כן הוא כי כיון שנתבלבלו הדברי' והצינורות והנהרות, מוכרח הוא שיגלו להשיב הדברים להוייתן הראשונה, לפיכך גם מרע"ה הודה לזה, מיד א"ל משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. וכיון שראו ישראל שזכות משה לא הועיל להם, מיד הרימו קולם בבכיה עד שעלתה בכייתם למרום, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כבר פירשנו במקום אחר על פ' ויבך חזקיהו בכי גדול. מהו בכי גדול, אלא הכונה לומר שבכה על עוונותיו ושב בתשובה, ולא היה כמו בכי קטן שאין בו ממש, וזהו בכי גדול. וכן נאמר כאן בכיה גדולה שהיתה הבכיה עם תשובה בשביל עונותיהם, וזהו בכיה גדולה. ולפיכך עלתה בכייתם למרום. ולפי מ"ש נוכל לומר כיון שראו שמרע"ה לא יכול להצילם, וזה לסיבת הבלבול שנתבלבלו הדברים אפילו למעלה במקום הנהרות של או"א כמ"ש, לפיכך הרימו קולם בבכיה גדולה, כדי להוריד שפע מאו"א ע"י הדמעות כידוע, ולכן עלתה בכייתם למרום במקום חו"ב, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. הורה שמקום הבכיה היתה במקום הישיבה שהוא בנה"י כידוע, כיון שבא משה אצל אבות העולם, א"ל מה עשו אויבים בבנינו, א"ל מהם הרגו ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם אסורי' בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. אפשר לומר אפילו אם נאמר לפי מה שפירשנו כי נתלבשו האבות ומרע"ה בירמיהו, אפשר שסלקו עצמן מירמיהו בלכתו עד נהרות בבל, אם מפני מ"ש ירמיהו מפני ההרוגים, כמ"ש שלא היה כלם יפה כמו מרע"ה, ואם מפני הטעם האחר כמ"ש, ולכן כשחזר משה אצל אבות העולם, שאלו לו ואמרו לו מה עשו אויבים בבנינו, והשיב אליהם כסדר, מהם הרגו ששלטו בג' ראשונות שלהם, ואז נאמר צפו מים על ראשי אז אמרתי נגזרתי, שסלקו מהם החיים בסוד חיי המלך שהוא בג' ראשונות, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם שהוא בחג"ת בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב. ומהם אסורים בכבלי ברזל שהוא ברגלים שהוא בנה"י. ומהם נפשטים ערומים, שהסירו מהם הלבושים כמ"ש לעיל על מעדה בגד וכו'. וכל זה עשו האויבים בעצמם, אבל עוד יש שם צרות שאירע להם מצד עצמם, כי מהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאי'. וזה מהעדר השפע עד כי קצתם מתו וקצתם רעבים וצמאי' כנז', מיד פתחו כלם וקננו בקינות, וי על דמטא לבנן ששלטה עליהם הקליפה, והיכי הויתון כיתמי בלא אבא, שנסתלק אור או"א מעליהם, והקליפה שלטה עליהם, ולפי דרכם אמרו היכי הויתון בלא אבא, ע"ד מ"ש האר"י זלה"ה על יתומים היינו ואין אב. כי יתומים בגימ' תק"ו כמנין שם אבגית"ץ הראשון משם מ"ב. והוא החסד הראשון שעתה נסתלק בעו"ה, ושלטה במקומה הקליפה הנק' שור בגימ' הכי הוי. היכי דמכתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שרמזו היכי דמכתון בטיהרא, מקום הקליפה מלשון חבילי טהירין, ובקייטא רמז למה"ד כחום היום בוער כתנור. וזהו בלא לבושא ובלא כסו. היינו שנסתלק אור הבינה החופה עליהם בסוד החשמל, ובסוד אור חיצון ששולח הבינה להגן מן החצונים. היכי סגיתון בשורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלי. היינו היכי סגיתון בטורי על הר נשפה ובחצצי מקום הסלעים, וכל זה הוא מקום החצוני' והקליפות, חליצי מסאני בסוד איסור נעילת הסנדל, שמפני שהוסר מהם אור אי' גם ובלא סנדלא. כי אפילו הארת מט"ט וסנדל"פון אין להם, היכי טענתון מובלי דחלא. שהוא משא הקליפות שהם כחול שאינו עושה פירות, היכי הוו ידכון כפותין לאחוריכון, כמ"ש לעיל בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב, היכי לא בלעתון רוקא בפומכון, היינו היכי לא בלעתון "רוק" שהוא בסוד ש"ו משופר, והוא נמתק ויוצא דרך השפתים, עתה היכי לא בלעתון אותו הרוק הנז' בפומכון, למען לא יתמתק ותמותו מיתת עצמכם ולא מיד האויבים, פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשכת בשעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. הנה משה אשר פניו כפני חמה, אמר שהיה לו לשמש להחשיך ולסתום מאורו שלא להאיר בשעתא דעאל שנאה בבי מקדשא, והטעם כיון שב"ה ובפרט בית ראשון הנה הוא בסוד בינה ה' ראשונה, הנה השמש שהוא בסוד הת"ת שמקבל הארה מהבינה, היה לו להחשיך אורו להודיע לכל באי עולם הנזק והפגם שהגיע, ואהדר ליה שמשא בחייך משה רעיא מהימנא דלא שבקין לי ולא רמו לי, דנקטין לי שתין פולסי דנורא ואמרין פוק ונהר נהוריך. לפי פשוטו כמשמעו, כמשז"ל לאור חיצך יהלכו (חבקוק ג, יא). כי בכל יום חמה ולבנה אינם רוצים לצאת, עד שזורק בהם חיצים. ובמקום אחר אומר ג"כ דמחו ליה שתין פולסי דנורא וכו'. ואפשר לומר כי בזמן החרבן השפיעו עליו ג"כ כח הדין, בסוד שתין פולסי דנורא, עד שהאיר אל החצונים ונתן להם כח להחריב ב"ה בעו"ה. וכאשר שמע מרע"ה תשובת השמש, אז פתח ויקונן על חרבן ב"ה, וז"ש תוב פתח משה ואמר: וי על זיוך בי מקדשא. להורות כי העיקר מה שראוי להתאבל הוא על האור שנסתלק ממנו, והוסיף לומר היכי חשך. שלא די שנסתלק הוא אלא שגם שלט בו החשך והקליפה, וי כי מטא זמניה וחרב. כי מתחלה שוא עמלו בוניו בו, שהרי היה לו תכלית וכיון שהגיע זמנו חרב, והיכלא מקלי ששלט בו האש, כמש"ה ממרום שלח אש. שהוא כח הגבורות הקשות, כמ"ש מהר"א גאלנטי בפי' פ' הנזכר, ודרדקי דבי רב שהם בסוד נו"ה דאבא, מתקטלין ואבוהון אזלין בשביא וגלותא וחרבא. ששלטו עליהם הקליפות הקשות והרעות כמ"ש, תוב פתח משה ואמר שבאי אי בחייכון וכו'. אפשר שהתרה בהם כדי שתהיה טענתו יותר חזקה לפניו ית', כיון שלא קבלו התראתו אדרבה הרשיעו יותר לעשות. ולכן עוד אמר לפניו רבש"ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק. והנה כל אלו הדברים אמרו אבות העולם ומרע"ה לפניו ית' כדי לעורר רחמיו ית', ולא השיב להם כלום. וכבר אמרנו כי על כל הדברים האלו לא חשש להם להשיב, שכבר אמר להם בתחלה חטאו וכו'. ואח"כ גלו גם על מה שקננו בתחלה אבות העולם על ישראל, ואח"כ מרע"ה על ב"ה, כבר נכלל בתשובתו כנז', אבל על מ"ש מרע"ה עתה באחרונה, היא טענה נצחת, שעושה ח"ו תורתו פלסתר, ולפיכך אמר לפניו ית' ואתה שותק, וגם על זה לא השיבו ית' כלום. ואפשר לומר כי כיון שחטאו ישראל בע"ז אשר המודה בה ככופר בכל התורה כלה, א"כ אין להביא ראיה עוד מן התורה לזכות ישראל. :'''לפיכך''' (באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה. ועיקר תשובתה היתה להליץ על ישראל על ענין ע"ז, כנראה מפשט דבריה. והנה באמרו אמנו מה שלא אמר כן באברהם יצחק ויעקב, אפשר שהוא ע"ד משז"ל על כי אתה אבינו על יצחק הפוטר את בניו מן הדין לעתיד לבא, וג"כ כאן להיות כי רחל ע"י שעתה נתגלגלו רחמיו של הב"ה לפיכך קראה אמנו, וכל שכן לפי מ"ש בזוהר איכה, שהאבות ומרע"ה כלם אמרו ימחו על קדושת שמך. לאינון חוביהון ביני עממייא עד דיהא רעוא דילך לאתבא לון קמך. ואפשר ג"כ שקראה אמנו להיות שבה מתראים כל הנשמות וממנה יוצאות, והנה לפי פשוטו הודה לה הב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן. אך לפרש הדבר ע"ד האמת, יפורש בב' דרכים: הא' הוא בהקדים משחז"ל כי בימי החול הזווג אחר חצות הוא יעקב ולאה, ורחל יורדת לבריאה, ובליל שבת הזווג אחר חצות הוא יעקב ורחל. ויש בזה ב' נוסחאות: במקום א' אומר מן החזה ולמטה, ובמקום אחר אומר כי הוא בכל אורך הזעיר אחר חצות של שבת. עוד אמרו במקום אחר כי כאשר עיקר הזיווג לרחל, אז לאה משאלת הכלים והגוף שלה כדי שתתארך, וכן בהפך לוקחת לאה הגוף של רחל והכל נק' לאה וכו' עכ"ל. ופי' שהם הט' נקודות הבאים בסוד תוספת, וזה פשוט לבקי בדברי האר"י זלה"ה, עוד אמרו בשם האר"י זלה"ה כי נשואי יעקב אשר על זה נאמר ויאסוף לבן את אנשי המקום ויעש משתה. היה בליל שבת, רמז לדבר משת"ה בגימ' שבת הגדול עכ"ל. ובמה שאמרנו למעלה אפשר להליץ על יעקב למה לא קיים מה שאמרו במשנה, בתולה נשאת ליום רביעי. וזה מפני שבליל שבת הוא זווג רחל ולא בלילי החול. ולבן הרשע ברמאותו הסכים לדברי יעקב, וכ"ש אם נאמר שהיה הוא הממציא ראשון, כדי שלא ירגיש יעקב, ומ"מ נתן לו את לאה. ואפשר ג"כ שכוונת לבן הנז' היתה לבלבל היחוד העליון ח"ו, לולי ה' עזרתה לו ליעקב, והנה אמרו ג"כ כי בליל שבת להיות הזווג ליעקב ורחל, אז עולה לאה להיכל הבינה עכ"ל. והנה לפי הדרך זה כשנתחלפה רחל בלאה ליעקב, צריכי' אנו לומר א' משני דברים, וכבר אמרנו פעמים הרבה כי כל זה דרך דרש והאמת יורה דרכו). '''או''' שעלה יעקב למעלה בהיכל הבינה ונזדווג שם, או שרחל ירדה למטה בבריאה כמו בימי החול, ולאה ירדה במקום רחל ונזדווגה שם עם יעקב. והנה לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה שאומר ז"ל: ועל דא אמרה רחל לגבי קב"ה, ואנא לא עבדית יתיר דאעילנא צרתי לגו ביתי. צריכים אנו לומר כפי הפי' הב', שרחל ירדה למטה בבריאה והניחה מקומה ללאה, באופן שהיא נכנסה לתוך ביתה, ולפי מ"ש על ויעש משתה בשם האר"י זלה"ה, כי משת"ה בגי' שב"ת הגדו"ל. צריכי' אנו לומר כפי הפי' הראשון, שעלה יעקב למעלה אל בינה, שכן היא נק' שבת הגדול, אבל לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה, צריכי' אנו לומר כפי הפי' השני, ועתה לפי דברי הזוהר של איכה, וכפי הפי' הב' שאמרנו, הן הנה דברי רחל מלכות לפני הב"ה בינה אימא עילאה, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, כמ"ש כי היות יעקב אוהב את רחל יותר מלאה, הוא כי רחל עיקרא דביתא, כי היא מכלל הי"ס העשירית שבהם, והיא פרצוף גמור פנים ואחור פנימי וחיצון, כמו שאר כל הפרצופין שבאצילות, אך לאה אינה רק אחוריים של אי' לבד וכו'. (כי) [אינה] אלא רק בחי' עור הארה בלבד. ועבד בשבילי לאבא ז' שנים, שהם בסוד ז' שני שמיטה כמ"ש בזוהר. וכשהשלימו אותן ז' שנים דוקא, קודם שיצא בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. הרבה פעמי' נאמרו מהו הסימן הנז', וא' מהם הוא שאמרה לו שיעקב יאמר שמע ישראל וכו' והיא תענה בשכמל"ו. וזה צודק לע"ד לפי דברי האר"י זלה"ה, שכן יחוד בשכמל"ו הוא כולו לרחל כמבואר בס' הכונות, ואפשר שמה שמסרה רחל ללאה לפי דרך זה, הוא ע"ד מ"ש כי ביוה"כ אנו אומרי' בשכמל"ו בקול רם, שהוא כנגד ה' קולות פנימיות שעולה המל' אל התבונה, ושם מקום לאה. וזהו ומסרתי לאחותי כל הסימנים וכו' ולא עוד שנכנסתי תחת המטה וכו'. כמ"ש שירדה למטה וכו'. עד וגמלתי חסד עמה, אעפ"י שכלה דינין ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה אל הקליפות ח"ו, ומה אני שאני ב"ו וכו' ואתה מלך חי וקיים, אשר לא יגור במגורך רע, כמש"ה אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו), מפני מה קנאת בע"ז שאין בה ממש. והנה היא טענה נצחת עד כי מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה וכו'. ואפשר עוד לומר דרך אחרת באיזה שינוי, ונ"ל יותר עיקר וזה עם מ"ש בס' הכונות, בענין ויעבר ז"ל לעניינינו. ואמנם זווג רחל עם יעקב בנ"ה דזעיר כנודע, וזווג לאה עם ישראל מחצי ולמעלה, וז"ס שרחל היתה תחת המיטה כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שמזדווגת לאה עם ישראל שם מטתם שלימה למעלה עד חזה דזעיר, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי כי רחל נתונה תחת המטה ממש, ולזה כוונו רז"ל וכו' עכ"ל. ובס' אוצרות חיים כתוב וז"ל: ואמנם טעם אמרו ויאהב יעקב את רחל ולא ללאה, הטעם הוא לב' סבות: הא' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר הוא בעה"ז, לא היה משיג כל מציאות ז"א רק כנגד החזה ולמטה, מקום רחל. ולכן כתוב אז ויאהב יעקב לרחל, ולא כתיב ויאהב ישראל את רחל, שהוא הז"א שהוא יש לו שתיהן לאה ורחל, אבל יעקב אהב את רחל התחתונה כמוהו, שהוא עלמא דאתגלייא, אבל לאה היא עלמא דאתכסייא, שהוא צורת הד' שבקשר תפלה של ראש, ולכן לא היה יכול יעקב להזדווג עמה, כי לא היה משיג עד שם, וזהו שאומר בזוהר פ' ויצא דף קנ"ג ב'. כי לאה ורחל תרין עלמין, מן העולם ועד העולם, ז' שנים עלמא דאתכסייא עכ"ל. העולה מזה דבר פשוט הוא בין המקובלים, כי לאה היא עליונה, ומה שהיה יעקב אוהב את רחל, הוא מפני שלא היתה לו השגה בלאה, ומלבד זה אמרו ג"כ ולא היה יכול להזדווג עמה. והנה בודאי שהיה לה לרחל פה למטה לעשות כל יכלתה, שלא יעלה יעקב במעלה עליונה ותעכב אותו למטה כדי שיזדווג עמה, וכ"ש שיש לחוש שאם יזדווג עם לאה תהיה היא רחל אסורה על יעקב משום אחות אשתו, כאשר כן היה לפי האמת אילולי שיצאת בת קול כמ"ש בזוהר מן העולם ועד העולם, ולכן בתחלה מסרה לו ליעקב סימן כדי שיכיר יעקב ויזדווג עמה, ובזה אפילו אם יעלה אח"כ יעקב במעלה עליונה, מ"מ לא ישא את לאה, מפני שהיתה אז אסורה לו משום אחות אשתו, אמנם אח"כ בראות רחל כי מן השמים סייעו את לאה, חשבה דבר אחר והוא מ"ש כי ראויה היתה להיות בחלקו של עשו, וזה להיותה מסוד חוה ראשונה לילי"ת דינא קשיא, אך ע"י תפלותיה ודמעותיה נמתקה ואז ניתנה בחלקו של יעקב, ולכן חשבה רחל אם מצדה יבא עיכוב נשואי לאה עם יעקב, יחשב לה לאשם ועון אם תעלה אח"כ לחלקו של עשו ח"ו, ולכן מסרה לה סימניה כדי שתנשא ליעקב, ומן השמים סייעו את לאה ויעקב עלה במעלה עליונה בסוד שבת הגדול, ונזדווג עמה בסוד ישראל למעלה ורחל עמדה תחת המטה בנו"ה דז"א, והנה הגם כ"א נאמר שרחל לא היתה מתפחדת לעלות בחלקו של עשו, וזה להיות שאין לו בה אחיזה, ובפרט שהיא נקודה עשירית של המל' והיא ספירה גמורה, ונעשה אח"כ פרצוף גמור, מ"מ בהזדווג יעקב וקחתו את לאה, נשארה רחל פה למטה בלי בן זוג, להיותה אסורה משום ואשה אל אחותה. ואעפ"כ כדי שלא תצא לאה לקליפת עשו נתרצה בדבר, וז"ש ולא הוצאתיה לחרפה. שהיא הקליפה ח"ו, ובזה יבא על נכון כל דברי המדרש עפ"י הדרך שאמר, וצדקה בזה רחל בטענתה לפני הב"ה, שאם כבשה תאותה ונכנסה בסכנה שלא תזדווג עם יעקב בן זוגה, למען לא תצא אחותה לאה אל הקליפות ח"ו, וכ"ש ואתה מלך חי וקיים רחמן וכו'. הגם כי המסכה צרה כהתכנס, היה לך לסבול יותר מזה ולא להוציא את ישראל לקליפות ועשו אויבים בם כרצונם, ועל זה מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה. פי' כמו שיצאתה בת קול בעת נישואי לאה, ואמרה מן העולם ועד העולם. ועי"ז נשא יעקב שתי אחיות ונזדווג עם שניהם, עם לאה בבחי' ישראל, ועם רחל בבחי' יעקב. וזה נעשה ברחמי האל. היינו ע"י סוד ויעב"ר כמבואר בס' הכוונות בסוד ויעבר, במלת ויעבר כנז' שם. כן עתה נתגלגלו רחמיו, רחמיו דוקא מלשון רח"ם, בסוד יסוד לאה הנעשה ע"י בקיעת הר הזתים כנזכר שם, וגם זווג יעקב עם רחל, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. כי רחל יש בה רבוי אורות יותר מלאה, כידוע בסוד ושמתי כדכד שמשותיך. ולפיכך א"ל בשבילך רחל ולא לאה ולא בזכות האבות אני מחזיר את ישראל למקומן. ובמה שאמרנו על נתגלגלו רחמיו. רחמיו וכו'. אתי שפיר מ"ש בזוהר איכה: אנת מרי עלמא דכתיב בך אל רחום וחנון ארך אפים וכו'. שהוא סוד התעוררות י"ג מדות של ויעבר. והביא ראיה ואמר הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע. זה יובן כמ"ש בזוהר פ' ויגש ז"ל: והקול נשמע בית פרעה. דא היא שכינתא דבכת על חרוב מקדשא ועל גלותיהון דישראל, כתיב הכא והקל נשמע, וכתיב קל ברמה נשמע. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא מלאה דכל קלין נפקין מתמן, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא, דאיהי אזלת לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא ביה, ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא וא"ו, קלא דבכאת על מקדש ראשון ועל מקדש שני. נשמע כד"א קול ברמה נשמע, מאי ברמה דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי, וסי' מן הרמה ועד בית אל, מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. והקל נשמע לעילא לעילא, ואי טעמא בגין דוא"ו אתרחק ואסתלק מיניה, וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי אינינו, והא אוקימנא כי אינינו דבעלה לא אשתכחו עמה, ואלמלא בעלה ישתכח עמה תתנחם עלייהו, דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא, ובגין דאינינו לאו איהי מתנחמה על בנהא, בגין דבנהא אתרחקו מינה על דאינינו עמה וכו' עכ"ל. אין ספק שהוקשה לו אומרו והקל נשמע חסר, ולכן פי' בית פרעה דרך רמז כמו שפי' לבסוף, וכאן פי' לשון פרעון שהוא מדה"ד וכיוצא. ופי' דא היא שכינתא וכו'. כי כמו שהשכינה בכתה על חרבן ב"ה ועל הגלות בזמן חרבן ראשון ושני, הכי נמי בכתה הכא בגלות מצרים. וז"ש והקל נשמע וכו' דא היא שכינתא דבכת ה"ה נמי הכא בכתה על גלות מצרים. וזהו שאמר אח"כ כתיב הכא והקל נשמע וכתיב התם קל ברמה. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא, ואפשר דדריש דמיון גזירה שוה נשמע דהכא ונשמע דהתם. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן. פי' הרמ"ק זלה"ה שהוא בבינה. ואפשר לומר ע"ד האר"י זלה"ה שמפרש בכונת ר"ה, כי בתקון ואמת מדה ז' מי"ג מדות, יש ז' פעמים ס"ג ומהם נמשכים ז' הבלים והם מילואי ס"ג, והם עולים ר"ס, והם בז' תחתונות דבינה, והם נחלקים ק"ל לזעיר ונעשה קול, וק"ל לנוקביה ה' ונעשית קל"ה עכ"ל. וז"ש ר"א קלא בחשאי דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן, להיותו כולל ע"ב ס"ג בגימ' קול עם הכולל, וזה ע"י שם אהו"ה במילוי אלפי"ן שבדעת העולה קול, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה. אפשר לומר שהוא אחוריים דאלפין העולה, שכן אמרו בס' אוצרות חיים בשער השמות, כי בימות החול החיצון דמלכות, שהוא הדעת שלה שעולה לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה כי עדיין לא נתחברה. ואפשר ג"כ שהוא בסוד מ"ש במלת ברוך של תפלת העמידה, שצריך לכוין בו ע"ב ק"ל, ובזה היא עולה דרך אחורי זעיר, וזהו ממש דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו תחלה, ואח"כ לאתחברא בהדיה בחזרתה אח"כ פנים בפנים במלך עוזר ומושיע ומגן, ואח"כ עיקר החיבור בשים שלום. ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא ו' דבכאן על חרבן ראשון ועל חרבן שני, מלבד מ"ש לעיל אפשר לומר דחזר לומר להורות כי אגב גלות מצרים ראתה השכינה גלות בית ראשון ושני ובכתה על זה נשמע, כד"א קול ברמה נשמע. פי' הרמ"ק זלה"ה ז"ל, והענין שהמלכות כשהיא עולה אל הבינה להתייחד עולה בחשאי, וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו' עכ"ל. אפשר שבא לתרץ כי בשלמא פ' והקל נשמע. הנה הוא חסר ו', יצדק לפרשו במלכות, אבל פ' קול ברמה נשמע, הנה הוא מלא, והיאך יצדק במלכות לפי דברי הזוהר, לפיכך פירש כי דוקא כשהיא עולה אל הבינה להתייחד אז היא עולה בחשאי (פי' והוא ק"ל חסר בלי ו', שהוא קול גדול כמ"ש במקום אחר), וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו'. ואז הוא בקול גדול ונתוסף עמה ו'. והטעם נ"ל דרך דרש, כי ע"י בכיה מתעוררים שערי דמעה נו"ה דחכמה, ומתייחדים ע"ב ס"ג שהם בגימ' קו"ל עם הכולל כמ"ש, ולפיכך אמר קול ברמה עם ו', ואמר אח"כ ברמה, מאי ברמה, דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר דהוקשה לו שהיל"ל קול למעלה נשמע, וזהו מאי ברמה, וכ"ש למ"ש בפ' ה' רמה ידך בל יחזיון. שזה נאמר להכרית הקליפות, כמ"ש בתקון שמסר האר"י זלה"ה להרח"ו זלה"ה, בהסיר ג' אלפין של השרש כמ"ש שם, וזה לא יתכן הכא, ולפיכך פי' דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר לומק כי עלמא עילאה הוא בינה עילאה, וכמו שתרגם יונתן קל ברום עלמא אשתמע, וגם בזוהר איכה אמרו, עד דאשתמע קלא לרום שמיא, ומאן איהו דא רקיע כעין הקרח הנורא דאיהו ע"ג החיות, כי רקיע סתם הוא ביסוד תבונה, כמו שאמרו שבו חמה ולבנה וכו'. וזה הרקיע הוא למעלה והוא למעלה בבינה כמ"ש, ומפני ששכינה עילאה אינה נגלית, כמשז"ל כי לפיכך נקראת לעתיד לבא, לפיכך אמר עלמא דאתי, שהוא בסוד תבונה עולם הבא שבא תמיד כמשז"ל, והוא ע"ד משז"ל בזוהר איכה ג"כ, עד דאתגליאת אי' לברתא. וא"ל מנעי קולך וכו'. וכמו שנפרש. וסי' מן הרמה ועד בית אל. שפי' מן הבינה עד שמגעת למל'. והיא תבונה המתלבשת בז"א ומגעת עד מלכות, מן העולם ועד העולם. מלבד לפי פשוטו אפשר שבא לרמוז טענת רחל שהכניסה צרתה לתוך ביתה, גם כי היתה סבורה שבזה לא תזדווג עם יעקב, עד שיצאתה בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה. פי' אעפ"י שבעלמא אפשר לפרשו כמו שפי' על ה' רמה ידך, או באיזה מקום עליון, בכאן צריך לפרשו בבינה כמ"ש, דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. וכמ"ש למעלה כי פ' זה נכתב א"ד יֱדֺוִ"ד שהיא מלכות ובינה, ולפיכך פי' ברמה שהיא בבינה, וכמ"ש בזוהר איכה, וכדין אתגלייא אי' לברתא. וזהו ויקרא א"ד יֱדֺוִ"ד, והקל נשמע לעילא לעילא, כי הוקשה לו אומרו נשמע בלשון נסתר, והיל"ל וישמע הקל. ולפיכך פי' שהוא לעילא לעילא, שהוא בבינה עליונה כמ"ש, מאי טעמא בגין דו' אתרחק ואסתלק מינה, בסוד אוי והו"י, ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה, כי אינינו להעלותה, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה כי אינינו, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ועם מ"ש הוא מובן, כי עיקר הבכיה הוא על בניה, אבל אם היה יחוד לא היתה חוששת על גלות בניה, כי במהרה היו חוזרים ובשלומה עם בעלה יהיה שלום לבניה ג"כ, אמנם להיות כי בעלה אינינו, לפיכך רחל מבכה על בניה דוקא וגם מבכה דוקא, שהיא מבכה את א"י ג"כ, כמש"ה ויקרא א"ד בתחלה ואח"כ יֱדֺוִ"ד לבכי ולמספד וכו'. והטעם כי ע"י התעוררות המל' מתעוררת גם הבינה א"ד ידו"ד, וזהו קול ברמה נשמע, וזה על העדר הייחוד, הן מצד נשמות צדיקי ישראל שגלו כמ"ש אח"כ על בניה. וגם הז"א נתרחק ממנו כי אינינו, וזהו ויקרא ה' אלקים מל' ובינה, צבאות שהם נשמות הצדיקים בניה ממש לבכי וכו'. וגם פ' קול ברמה נשמע וכו'. ירמוז מלת נה"י להת' נ'צח ה'וד י'סוד ששם זווג יעקב עם רחל, וגם נה"י בגי' אדנ"י בכי כמ"ש. וזה בשביל תמרורים שיש בה רבוי הדינים בלי שום מיתוק, שהם ב' פעמים ש"כ בגימ' תמ"ר, ובמרירותה היא עומדת, וזה להיות כי רחל שהיא בגימ' ב' פעמים דמע"ה כמ"ש האר"י זלה"ה, מבכה כמ"ש על בניה כי אינינו. ובאת התשובה מנעי קולך מבכי וכו'. פי' מצד הקול הנז' שעולה עד או"א ע"ב ס"ג שהם באו"א, בגימ' קול עם הכולל כמ"ש, עי"ז מנעי מבכי. גם אפשר לומר מנעי קולך מסבת בכי, כי ע"י הבכ"י מאיר בה ל"ב נתיבות שהם בגימ' בכ"י, ועי"ז נאמר ובהיכלו כלו אומר כבו"ד. בגימ' הכי הוי ג"כ, ועי"ז נאמר ובהיכלו, גם קול"ך בגימ' ציו"ן יוס"ף בסוד היסוד בגי' ו' הויות, עי"ז מנעי מבכי, וגם עיניך שהם בסוד ק"ל בגימ' עי"ן, מנעי אותם מדמעה כנז', כי יש שכר לפעולתך. הנה י' פעמים א"ל בגימ' י"ש, וכתב האר"י זלה"ה בכונת ק"ש, כי כאשר נוסיף ייא"י עיקר שם ס"ג "חסד אל" על תמ"ר, יהיה בגימ' תרע"א א"ד מלא, ובזה ג"כ וי"ש תקוה. פי' ת"ק ו"ה לאחריתך, שהוא בסוד זווג זו"ן ב' אותיות של שם ו"ה, ועי"ז ושבו בנים לגבולם. העולה מכל זה כי ע"י מה שלא נתקנאהתה סייעה גם היא, ועמדה תחת המטה והעלה את לאה למעלה להזדווג עם בחינת ישראל, ועי"ז בנו שתיהן את בית ישראל, הנה בטענה זו נתגלגלו רחמיו של הב"ה כמ"ש, ואמר לה בשבילך רחל אני מחזירן למקומן, והנה כ"ז נרמז ג"כ בפ' שיר השירים וכו'. וזה על דרך מ"ש בס' אוצרות חיים ובס' הכונות ג"כ כי שיר היא בלאה, גם המל' רחל נק' שיר, כמשז"ל בסוד אלקים אל דמי לך וכו'. שהיא משוררת תמיד, וזהו שיר השירים שהוא סוד תרין נשין רחל ולאה, אשר לשלמה. שמקבלים הארה מיסוד אי' הנק' אשר, וגם לשלמה מלך שהשלום שלו, שהוא יסוד אבא שממנו מקבלת רחל הארה בנה"י, וכמו שאמרו על פ' מרחוק ה' נראה לי. ועי"ז ושבו בנים אשר הם נה"י הנק' בנים כידוע. ועתה נסתלקו, עי"ז כנז' ישובו לגבולם ויתגדל ויתקדש הז"א בגדלות ראשון ושני ותבא הגאולה בבי"א: btenav29kxrsfvhby3fyqbqdkl6n5ij 3078753 3078752 2026-08-23T21:05:42Z Do2or 5565 3078753 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|רפואה למכה|פתיחתא דאיכה רבתי|כג|כד|כה|}} == כ"ד == '''רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח, מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן''' (ישעיה כב, א). '''גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ וּשְׁמוֹ - יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכָה דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, וּלְאִגָּרַיָּא סָלְקִין לוֹן. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ ג' לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע''' (איוב לט, ז). '''מְרַגְשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה''' (ישעיה כב, ב). '''אֲפֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה''' (איוב ל, ג). '''עִיר הוֹמִיָּה, קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה קַרְתָּא חֲדַיָּיתָּא. חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה, וּמָה הֵן, מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף''' (דברים לב, כד). '''כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לְמַּלְכֻיוֹת.''' '''דָּבָר אַחֵר כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ, מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי''' (ירמיה לא, ב). '''עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי''' (ישעיה כב, ד). '''אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּג' מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הב"ה וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם''' (בראשית ו, ג). '''וּבַּיָּם כְּתִיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה''' (שמות יד, כ). '''וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב: עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, אַל תְּאַסְּפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת''' (ישעיה כב, ה). '''יוֹם מְעוּרְבָּב יוֹם דְּבִיזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ מָגִנִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה. רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם וּפָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן''' (שם ו), '''שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִין קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר: כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל יָם. וְהַפָּרָשִׁים שׁוֹת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה''' (שם ז), '''מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר''' (שם ח). '''תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, וְהָיָה שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נוּטַּל מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב''' (שמות לג, ו). '''כֵּיצַד נוּטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ''' וגו' (ישעיה כב, ט). '''וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה''' (שם י). '''מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּה כֵּן, הֲלֹא כְתִיב וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה''' וגו' (דה"ב לב). '''אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא בָּטַחְתֶּם אֶל עוֹשֶׂיהָ, הַיְינוּ הוּא דְּאָמַר וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיוֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם''' (ישעיה כב, יא). '''וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו''' (תהלים צו, ו). '''וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְהוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר פְּשׁוֹטָה וְעוֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִים עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ דְּאָמַר צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ''' (מיכה ג, יב). '''וְעַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ''' (תהלים פ, ט). '''דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא''' וגו', '''זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי''' וגו' (תהלים מב, ה). '''כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הב"ה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁיו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי בְּתוֹכָם, וְאַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנִי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁיו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִי' בְּכִנּוֹרוֹת, הָיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ''' (איכה ה, יח). '''אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'.''' '''דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד''' וגו', '''בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הב"ה לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִים בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הב"ה בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב''' (איכה ב, ג). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הב"ה שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, דִכְתִיב אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי''' (הושע ה, טו). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר, אוֹי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִיכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה''' וגו' (ירמיה יג, יז). '''אָמַר לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הקב"ה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הקב"ה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן הֵם, כֹּהֲנַי הֵיכָן הֵם, אוֹהֲבַי הֵיכָן הֵם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לְיִרְמְיָהוּ, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חוּפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חוּפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב, לֹא עָלַי וְלֹא עַל בָנַי, לֵךְ קְרָא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הב"ה לֵךְ וְעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וּקְרָא, בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְעֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָירֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן, וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמוֹד, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבוּקָּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הב"ה, מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת וגו'. וְאִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הב"ה סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ''' וכו' ע"ש. אפשר לומר שר' יוחנן בא לתרץ ולומר שלא באה הרעה פתאום ח"ו רק התרה בהם כמה פעמים על ידי נביאיו, וזהו "גיא שכל החוזים מתנבאים עליה". עוד אמר "גיא שכל החוזים עומדי' ממנה", לומר עוד שלא היו נביאים רחוקים ממנה רק בתוכה היו עומדים. דבר אחר ר"י וכו' גיא שהשליכו דברי חוזים לארץ. אפשר לומר עוד על דרך יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו. וג"כ כאן היו מכירי' דברי נביאים ומ"מ היו משליכין אותן לארץ ובוזים דבריהם. ואפשר שכל אלו הדברים נפקא ליה ממלת "גיא חזיון" שפי' גיא הנבואה שמתנבאי' עליה, וגם אפשר לפרש שהנביאים עומדים ממנה, ומדקאמר גיא ש"מ שהשליכה דברי הנביאים לארץ למטה כגיא הזה שהיא למטה עמוקה, ולפי הדרך שפי' על מה שאמרו שהשליכו ד"ת לארץ, שהיו מפרשים ד"ת לפי פשוטן, נוכל ג"כ לפרש כי הנביא היה אומר להם נבואתו ומגלה להם איך ע"י חטאם היו פוגמים בגבהי מרומים, והיה אומר להם ג"כ העונש הראוי להם בעה"ז ובעה"ב, והם היו מגשימים דבריו באמרם שאינם אלא ענשי העה"ז, וגם מזה לא היו מתייראים ולכן היו אומרים ימהר יחיש מעשהו, וכמ"ש ג"כ ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים וכו' (דה"ב לו, טז). וזהו שהשליכו דברי חוזים לארץ. מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות ולאגרייא סלקין לון. אמר ר' לוי אלו גסי הרוח. אפשר דהוקשה לו מה לו לנביא וכל שכן הוא ית' להוכיחם על מה שהיו עולים לגגות, כי אין בזה שום עבירה, ולזה תירץ א"ר לוי אלו גסי הרוח. שהנביא היה מוכיחן על גסות הרוח שהיה בהם, וידוע כי עון גסות הרוח והגאוה פוגם מאד כמ"ש ז"ל (ברכות מג, ב), כאילו דוחק רגלי השכינה. וכמ"ש האר"י זלה"ה ג"כ בענין הגאוה שגורם הסתלקות המדות העליונות והסתלקות שם י"ה, ודבר זה גרם שליטת הקליפות למעלה עד כי גרם לפרעה ושאר רשעים שעשו עצמן אלוקות לסיבת אחיזתם למעלה, וכמו שהאריך הרבה בענין זה בס' ברית מנוחה ג"כ, יעויין שם בדבריו ובמקומו. תשואות מלאה. א"ר אלעזר בן יעקב הלשון הזה [משמש] ג' לשונות: צרות, מרגשות, אפלה. צרות: תשואות נוגש לא ישמע (איוב לט, ז). מרגשות: תשאות מלאה (ישעיה כב, ב). אפלה: אמש שואה ומשאה (איוב ל, ג). אפשר דהוקשה לו שאם ללמד שהיו בה אנשים הרבה היל"ל עיר מלאה, ומה לו להזכיר קול ההמון ועוד היל"ל קולות מלאה, ולפיכך פי' שבכוונת מכוין אמר הכתוב תשואות לרמוז אל ג' דברים הנזכרי'. והכוונה נ"ל כי הנביא מקונן כי במקום שהיה להם להרים קולם בד"ת ורנה ותפלה ושבח לאל ית', היו מגביהים קולם בדברים בטלים ודברי שחוק והתול, ואולי מתוך זה היו באים לידי ליצנות ונבלות הפה ולפעמים לידי מחלוקת וג"ע וש"ד, ולפיכך באו עליהם צרות, וגם חשך עליהם כמ"ש למעלה וחשכו הרואות וכו' (קהלת יב, ג). ולכן אמר לשון תשואות שרומז לג' דברים: צרות, מרגשות, אפלה. שע"י מה שהיו מרגישים בדברים בטלים, לפיכך בא עליהם צרות ואפלה, ולהוכיח שמה שהיו מרגישים כנזכר היו דברים בטלים וכיוצא, פירש אח"כ עיר הומיה קרתא מערבבתא, כי הערבוב אינו בא כי אם לסיבת דברים בטלים וכיוצא, דברים שאינם ד"ת, והנה הערבוב בא לפעמים מחמת צער ובכיה וכיוצא ובזה אין בו אשם כי אין אדם נתפס על צערו, לפיכך אמר אח"כ קריה עליזה קרתא חדייתא, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, ומה הן מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים. בא לרמוז מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב) על פ' קחי רחיים וטחני קמח (ישעיה מז, ב). גברא קטילא קטיל וכו'. וג"כ כאן לא חללי חרב ולא מתי מלחמה שהם בידי אדם, רק מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים, וז"ש אח"כ כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו (ישעיה כב, ג). מקשיותם נמסרו למלכיות, שאפי' בשעה שצר נבוכדנצר הרשע על ירושלים, אילו יצאו אליו כמ"ש הנביא אליהם לא היה נחרב הבית ולא היה נעשית גלות שלימה, אבל להיות כי הקשו את ערפם והיו בוטחים שהיו יודעים להשביע שרים של מעלה, סוף דבר חלל ממלכה ושריה ונמסרו ביד נבוכדנצר, וסוף דבר ביד כל אומה ולשון, כי כן היה ג"כ בבית שני, כי קושי לב הפריצים גרם חרבן הבית ושאר הצרות שאירעו בעוה"ר. ד"א שהיו מתירין וכו' גם זה להורות כי צורם מכרם וה' הסגירם עד כי האויבים היו בטוחים ומתירים גידי קשתותם ואוסרי' בהם, כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו, מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת. נתן טעם לכל זה ופירש ביותר מ"ש תשואות מלאה, שהיו מגביהים קולם בדברים בטלים ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, היינו מה שהיה החכם דורש והם לא היו מטים אזנם לשמוע את דבריו רק מדברים דברי' בטלים, ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, והביא ראיה מפ' מרחוק ה' נראה לי לרמוז מ"ש ז"ל (ברכות ו, א): כל העוסק בתורה שכינה כנגדו. ובהיות החכם דורש או המלמד מלמד ד"ת, הנה שם השכינה שורה, ובהיות האדם מתרחק ממנה יאמר על זה מרחוק ה' נראה לי. והנה עיקר הכתוב הוא להורות כי אפילו בהיות האדם רחוק מה' מ"מ נראה לו. ועתה אומר המדרש להפך, כי אעפ"י שהיה ה' מתראה להם מ"מ הם היו מרחיקים עצמם ממנו ע"י דברים בטלים וביטול תורה, על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. אמר ריש לקיש בג' מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה ולא הניחן, ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחרבן בית המקדש. בדור המבול מה כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. בים כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ובחרבן ב"ה כתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אל תאספו אין כתיב כאן אלא אל תאיצו, א"ל הב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרי' לפני ניאוצין הם לי, למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקים צבאות. יום מעורבב יום דביזה יום דבכיה. הנה ענין השירה הוא להעלות כל דבר רוחני וגרם שמימיי, וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה ותלמידיו בהרבה מקומות. גם ידוע כי עיקר שכינה בתחתונים ובפרט אחר שנבחרו ישראל עיקר שכינה בישראל, והעולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכשישראל זוכים כל העולמות עולים ממדרגה למדרגה עד אין תכלית, וכל הדברים כתיקונן אין פרץ ואין יוצאת, וכשחוטאים גורמים רעה לעצמם ולכל העולמות ג"כ, וכמו שהאריך מהר"א גאלנטי זלה"ה בפ' נחפשה דרכינו ונחקורה (קול בוכים איכה ג, מ) ע"ש. והנה בזמן חרבן בית המקדש גברו העונות ונתקלקלו הצנורות כידוע, ויותר מזה היה בזמן המבול כמ"ש ז"ל: כי בזמן המבול לא היו שם צדיקים זולתי נח ובניו סגורים בתיבה, ובזמן החרבן היו הרבה צדיקים, בבית ראשון החרש והמסגר ורבים כמוהם, ובחרבן שני ג"כ היו ריב"ז ור' אליעזר ור' יוחנן ור' עקיבא וחביריו ורבים כאלו, ולפיכך לא היה חרבן בכל העולם, ועל פי הדברים האלו בזמן המבול ובזמן החרבן לא הניח הב"ה למלאכי השרת לומר שירה, להיות כי גבר הדין מאד, והגם כי מצד מלאכי השרת עצמם לא היה שום עיכוב, להיות כי הם לא חטאו, מ"מ להוכיח ולהראות כי עיקר השכינה בתחתוני' לא רצה הב"ה לקבל שירה מהם, כיון שעיקר משטרם ושליטתם בארץ בטל. והנה בדור המבול כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. נראה שאין מכאן ראיה למ"ש, אבל נ"ל שזה יובן עם מ"ש בס' הזוהר פ' בראשית (ח"א נ"ז סע"ב): ויאמר ה' לא ידון רוחי וכו' (בראשית ו, ג). א"ר אלעזר תא חזי כד ברא קב"ה עלמא [עבד להאי עלמא] לאשתמשא כגוונא דלעילא, וכד בני עלמא אינון זכאין דאזלי באורח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי, וההוא רוחא עלאה אתנגיד ואתמשיך לתתא ויכלין לאתקיימא, ובג"כ לעולם חסדו דא הוא עולם דדוד מלכא, ובג"כ כתיב לעלם בלא ו', דהא כד ההוא רוחא אתנגיד להאי עלמא, מתמן נפקין ברכאן וחיים לכלא לאתקיימא, השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא, בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם לאתהנא מיניה תתאי ולאתקיימא ביה. בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם, מאי טעמא לאסגאה נחש תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקב"ה דלא יתערב ברוח מסאב וכו' עכ"ל. ולפי דרך זה יהיה פירוש הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. פירוש רוחא דחיי דלעילא לא ידון אם ראוי לירד ולהשפיע, לא מעט ולא הרבה, באדם שהוא ז"א אתר דיעקב שרייא ביה, כדי להשפיע אח"כ במלכות עולם דדוד מלכא שרייא ביה, והטעם הוא מפני כי בשגם הוא בשר, כדי שלא להשפיע אח"כ במקום טומאה שהוא הנחש הטמא, כמ"ש דלא יתערב (רוחא עילאה ח"ו) ברוחא מסאבא. ולפי זה כיון שאמר הב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי הדרך שפי' כיון שבאו מלאכי השרת לומר לפניו שירה כדי להעלות מ"נ כדי לקבל אח"כ השפע, ואולי כדי להשפיע ג"כ למטה, על דרך מ"ש אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג). אין לך כל עשב ועשב שאין לו מלאך למעלה שמכה בו (פי' משפיע בו) ואומר לו גדל. וכן כל שאר בעלי חיים וכ"ש האדם דאית ליה מזלא, וכיון שחטאו למטה וגברה הקליפה לא רצה הב"ה שיאמרו שירה לפניו כדי שלא להשפיע אל הקליפות ח"ו. אמנם בים טעם אחר היה שם, כי להיות ישראל חסרי התקון ועדיין היו צריכים להטהר ולהשתלם ע"י ספירת העומר וכיוצא, לא רצה הב"ה שיתעורר היחוד על ידם, וכמשז"ל (זח"ב נ"ב ע"ב): על מה תצעק אלי וכו' (שמות יד, טו). בעתיקא קדישא תלייא. וכמ"ש האר"י זלה"ה בדרוש יום ז' של פסח וסוד האיילה. וכן נמי אפשר לומר שלא רצה הב"ה שמלאכי השרת יעוררו שום יחוד ולא שום דבר, פן יעוררו הדין על ישראל ח"ו, וזה מלבד משז"ל והוא דרך דרש, וה' יצילני משגיאות. ובחרבן בית המקדש רצה הב"ה להראות כי העולם ומלואו עליונים ותחתונים כלם לא נבראו אלא בשביל ישראל, ולפיכך א"ל הב"ה למלאכי השרת על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. ופנו עצמיכם ממני ולא תאמרו שירה לפני ואני אמרר בבכי. פי' ע"י הבכיה שהוא סוד השפעת הדין ומתוקו כמ"ש מהר"ם אלשיך, ומ"מ עי"ז אמרר אשפיע מרה ומדה"ד הקשה, אל תאיצו לנחמני. לפי פשוטו מלת תאיצו הוא מלשון והנוגשים אצים. ופירושו אל תמהרו לנחמני, אמנם מדשני קרא בדבוריה לפיכך פירש מלשון ניאוצין. והנה התחיל בתחלה בלשון שירה ואמר בג' מקומות בקשו (מ"ה) לומר שירה, ואח"כ הביא ראיה מפ' אל תאיצו לנחמני ואמר ניחומים אלו שאתם אומרים ניאוצין הן לי. אפשר לומר כי בראות מה"ש תוקף הדין היו רוצים להמתיקו במה שבידם, והיו מתאספים לומר שירה אולי בזה יהיה קצת תנחומין ומתוק הדין, ואמר להם הב"ה אל תאיצו לנחמני וניאוצין הם לי, כי אדרבה מתוק הדין הוא למרר בבכי ולהשפיע מדה"ד בעולם. והנה מהר"ר יהודה לי"ב מארץ פולונייא פירש על מ"ש אל תאיצו לנחמני, ניחומים שאתם אומרים וכו'. פירש ע"ד משז"ל כי כיון שנגזר דין על הרשעים, והב"ה מקבל תנחומין אז לא ישוב חרון ה' עד שיעשה הדין, לפיכך לא היה רוצה בתנחומין כדי שיוכל לשוב מחרון אפו, ולזה א"ל למלאכי השרת כל מה שאתם מרבין תנחומין ניאוצין הן לי ע"כ. ולפי דרכו לא יעלה יפה מ"ש אח"כ ולמה כי יום מהומה וכו'. הן אמת כי להיות כי נתמלאה סאתם ע"ז נאמר באבוד רשעים רנה, ובזה אתי שפיר מה שפי' הרב נר"ו הנז', אבל מה שנ"ל לפי האמת שהם היו מבקשים למתק מדה"ד ולהוריד שפע ומדת רחמים בעולם, וא"ל הב"ה ניאוצין הן לי, כי להיות שגברה כח הקליפה לפיכך נסתלק מדת הטוב, על דרך וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ואילו היה יורד השפע לעולם היה נותן כח יותר אל הקליפות ח"ו וזה לא יתכן. וז"ש ניאוצין הן לי לערב ח"ו טהור בטמא, וז"ש למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקי צבאות. ידוקדק אומרו ה' אלקי צבאות עם מ"ש בזוהר פ' נח (ח"א ס"א ע"ב): כי הן אמת באבוד רשעים רנה, הטעם הוא כי אז נתבטלה הקליפה ונשארה הקדושה נקיה וטהורה. אבל בזמן החרבן נעשה דין בישראל הקרובים אל ה', וגבר כח הקליפה בעוה"ר ונסתלקה הקדושה, ולפיכך ראוי למרר בבכי כמ"ש, ופי' המדרש ואמר יום מעורבב. על דרך מ"ש בזוהר [חדש] איכה (דף נ"ד ט"ד): על ענין י' הרוגי מלוכה, בההיא שעתא נחת ס"מ ובלבל עלמא וכו'. וזהו ג"כ שאמר כאן יום מעורבב יומא דביזה, שכל השפע שהיה יורד לישראל בזזו ולקחו אותו החיצונים, יומא דבכיה כמ"ש שהוא הורדת הדמעות סוד הדין, ומ"מ עי"ז היה בו איזה מיתוק, כמ"ש בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה. גיא חזיון שכל החוזים מתנבאים עליה. אפשר שחזר הפי' לומר גיא חזיון, וכן המדרש חוזר לפרש גיא שכל החוזים וכו' ליתן טעם למה נתהוה הדין כ"כ חזק, ופי' ואמר שהוא מפני שכל הנביאים היו מתנבאים עליה ולא שבה, ואעפ"י שהתחיל הפורענות לבא שהיו מקרקרין קירות בתיהם וכו' והיו צריכים להתחזק בבתיהם מ"מ לא שבו, ולפיכך ועילם נשא אשפה (ישעיה כב, ו). רב אמר הוא קבוץ דגירי. נ"ל שר"ל קבוץ הדינים והפורענות הראויה לבא בעוה"ר, כלם נטלו הקליפות להרע לשונאיהם של ישראל. ברכב אדם ופרשים, אפשר לפרש שהוא רמז למרכבה טמאה. וקיר ערה מגן, שהיו מקרקרין קירות בתיהם ועושים אותם מגינים, לפי פשוטו הוא על דרך משז"ל (איכ"ר ב, ה): שאין לך בית בירושלם שלא היה בו כח לעמוד נגד האויב חמשים יום. ולפיכך היו משברים ומתקנים, שיהיו חזקים כדי להנצל מן האויב, זה נ"ל לפי פשוטו. אמנם נ"ל לדקדק שהזכיר הדבר הזה בפסוקי' ב' פעמים בשינוי לשון, ועוד אח"כ אומר ותתצו הבתים לבצר החומה. נר' שעדיין לא נלכדה ירושלים, ולפיכך ניתן לידרש שהוא רמז למ"ש בתי גוואי ובתי בראי שהם בינה ומלכות, והנה הבינה נקראת י"ש, ויש בה י"ש עולמות היינו בתבונה לפי דרך האר"י זלה"ה שעולים קי"ר, גם המלכות נקראת קי"ר כמ"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר (ישעיה לח, ב). ואפשר מפני שגם במלכות יש בה הארת כ"ב אתוון שהם בסוד ש"י עולמות, ואפשר לפרש על דרך מה שכתבנו למעלה בפתיחתא (אות י"א): תחת אשר לא עבדת את ה'. אילו זכיתם וכו' שפירשנו שאילו זכו היו עובדים את ה', וע"י עבודתם היו מקבלים טובות וגדולות, ועתה שלא זכו כל מה שהם טורחים בענין העבודה אינו אלא להנצל מן הפורעניות המתרגשות לבא בעולם, וזהו שרמז ג"כ כאן שהיו מקרקרין קירות בתיהם, שבמקום שהיה להם למצא מקום ליחד ולעשות מצות כדי לזכות לאותם ש"י עולמות כמ"ש הנמשכים מבתי גואי בינה, עתה שוע אל ההר. מעמידי' על שועיהם. פי' חזקם ובטחונם, כמ"ש מהר"ר בעל מתנות כהונה. ופי' היו ממשיכים שפע מן הבינה הנקראת הר כדי להמלט מן האויב, וכן היו ממשיכים מן המלכות בתי בראי, וקיר ערה מגן שהיו עושי' מגינים, שכן היא גולה עמנו וכל השפעתה לעת עתה אינו אלא דרך מגן ומגינים להגן מן האויב, ואפשר ג"כ שכיון שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, גרם שנסתלק הארת ש"י עולמות הנמשכי' מכ"ב אותיות התורה כמ"ש, וכיון שנסתלק השפע שהיה משפיע טוב לישראל, וגבר הדין בבתי גואי ובבתי בראי, לכן ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב מן המרכבה טמאה. וז"ש רכב מלא, עמקה של גהינם כמו שמגיה אות אמת שמשם הם באים. אי נמי אפשר לומר כמלא עמקה של גהינם, כי המלכיות הם במקום גהינם לישראל. והפרשים שות שתו, משתיין אזלין ומשתיין אתיין ומתחמאין סגיין. אפשר שהוא על דרך משז"ל בענין שלוחי הדין, זה בא וגובה כדי שיעור חוב האדם ועונו, וזה בא וגובה אחר. וז"ש משתיין אזלין ומשתיין אתיין, ובזה ומתחמאין סגיין. להיות כי העונות רבו למעלה ראש ולפיכך רבו המקטרגים עד שנפרעים מהם. ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא. כמ"ש במקום אחר כי נטלה השררה מבית יהודה. אי נמי המכסה והמגן שלהם שהיו מסתתרים ובוטחים בו, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. תני רשב"י כלי זין היה להם לישראל וכו' עד מלאך היה יורד ומקבלו. קשה שנראה שכל הפרשה מדבר בענין חרבן בית המקדש, וזה היה בעת עשיית העגל, לכן נ"ל שכוונת הכתוב לומר כי בשעת עשיית העגל אעפ"י שהרגישו בדבר כמ"ש וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו (שמות לג, ד). מ"מ כיון שעדיין היה להם מלכות והיו סבורים לתקן כל דבר ע"י בנין ב"ה והקרבת קרבנות וכיוצא, אך אח"כ כאשר נחרב הבית וגלו ישראל זכרו את יום עשיית העגל שגרם להם שברון הלוחות ובו ביום ג"כ שברון חומת העיר, כמ"ש במשנה (מס' תענית ד, ו): הובקעה העיר. וזש"ה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער שזכרו והביטו ביום אשר נלכדה ירושלים אל נשק בית היער, שהוא הזין הניטל מהם, שאילו לא נטלה מהם היו בני חורין, חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות. ואת בקיעי עיר דוד וכו' ואת כל בתי ירושלים ספרתם וכו' ר"ל שראו הפרצות שפרצה הקליפה, וזהו ואת בקיעי עיר דוד ראיתם ותתצו הבתים לבצר החומה, מלמד שהיו נותצין בתיהן ומוסיפין על החומה, שהיו משתמשין ולוקחין מן האור הפנימי שהם ב' פעמים אור חסר א' העולה בי"ת, והיו משתמשים ולוקחים מזה לבצר החומה להגן מן האויב, ולא הועיל כי גבר הקטרוג והקליפה. ואם תאמרו הלא עשה חזקיהו כן, הלא כתיב ויחזק [ויבן] וכו'. אלא חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח. פי' בטח בה' וחזר בתשובה והמשיך אור פנימי מלמעלה מצד הבינה ששם התשובה ועסק בתורה ג"כ, כמשז"ל (סנהדרין צד, ב): בדקו מדן ועד באר שבע וכו'. ובזה המשיך שפע מצד אבא ג"כ שמשם התורה ג"כ, (ב"ר יז, ה): נובלות חכמה של מעלה תורה. אבל אתם לא הבטתם אל עושיה, שלא חזרתם בתשובה וגם לא עסקתם בתורה, וז"ש ויוצרה מרחוק לא ראיתם. כמ"ש למעלה על מלת מרחוק, שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע דברי תורה, וזהו ויוצרה מרחוק וכו'. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו' אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו (תהלים צו, ו). ואת אמר כדין, א"ל אנא מוליף לכון. זה יובן כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים (שער ח' פרק יב) על פי' מאמר (חגיגה ה, ב): ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי (ירמיה יג, יז), ופי' בבתי גואי איכא עציבו פי' התעוררות הדין, אבל בבתי בראי ליכא והכתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וכו'. ולשון קריאה חוץ משמע, ופי' שם ואמר שאני חרבן ב"ה שאפילו מלאכי שלום בכו. פי' שאפי' כחות הרחמים הסכימו בהשפעת הדין וכו' ע"ש. וז"ש המדרש: אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו, שאין שם התעוררות הדין ואת אמרת כדין, שגם בבתי בראי יעוררו הבכיה והדין, א"ל אנא מוליף לכון, שהוא ישפיע כח עליהם כח הדין. פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, הנה זה הפ' הוא בישעיה ל"ב. ותחלת הפ' הוא חרדו שאננות רגזה בוטחות וכו'. ובינוקא פ' שלח לך (זח"ג קס"ז ע"ב) אמרו שיש היכלות שבהם בתיה בת פרעה בכמה נשין וכו', בהיכלא אחרא דבורה וכו', בהיכלא אחרא סרח בת אשר וכו', בהיכלא אחרא יוכבד אמיה דמרע"ה, בהיכלא אחרא דבורה וכו'. ואמרו שם שאלו נקראות נשים שאננות, ועוד אית ד' היכלין דאמהן קדישין וכו' עד אקרון היכלין דבנות בוטחות עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר כי כונת הכתוב חרדו שאננות רגזה בוטחות על סוד היושבות בהיכלות אלו שנצטערו בצערן של ישראל, ובפרט האמהות רגזו על חרבן ב"ה, וכמו שיסד הפייט: קול לאה וכו'. וכה"א ג"כ קול ברמה נשמע וכו' רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד). ואליהן אמר פשוטה על השאננות, שיסירו הלבושים שהם מצד הטוב של קליפת נוגה הנדבקת בחשמ"ל, ונדבקה בעוה"ר בצד הרע שהם אש מתלקחת וכו'. והנה אמרו כי בתיה בת פרעה היתה מצד הטוב של קליפת נוגה, וכנגד זה אמר פשוטה בהסיר הלבושים כנז', ועורה להסיר העור וזה מצד לאה שהיא בחי' עו"ר, וחגורה על חלצים מצד רחל שמקומה במקום החגורה, מחצי ז"א ולמטה. והכוונה כי במקום שהיה בחי' הנשים האלה מצד הקדושה מתפשט הארה שלהם, עתה נסתלקה ושלטה הקליפה, כמ"ש ונשים משלו בו (ישעיה ג, יב). מצד הקליפה. עוד עלו ג"כ התרין צפרין שהם מבחי' לאה, וינקו מדדי מלכות דאצי' שהם בסוד דדי בהמ"ה, וגם עז"א ועזא"ל המקבלים מרגל לאה קבלו הארה מלמעלה, וזה גרם חרבן ראשון וחרבן שני, וזהו שאומר במדרש: על שדים סופדים, על חרבן ראשון ועל חרבן שני, על שדי חמד רמז לדדי בהמ"ה שעולה ב"ן כמנין חמ"ד, על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, פי' שבמלכות היו בה ב' פעמים או"ר כמנין בי"ת בחסרון א', היינו ב"פ ו"ר, ועתה נעשית כשדה שנאמר: ציון שדה תחרש. פי' כי יש בחי' שדה שהיא טובה, אבל עתה שלט בה בחי' שדה חצוני, בסוד: שפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). ונזרעים בתוכה חירוב ומאסבו (זח"א קכ"ב ע"ב). וכמ"ש למעלה (אות י"ז). ועל גפן פוריה אלו ישראל, כמד"א: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). כי גם הנשמות שבתוכה שלטה בהם הקליפה, בסוד: עת אשר שלט האדם באדם וכו' (קהלת ח, ט). ד"א ויקרא ה' אלקים צבאות וגו' ז"ש הכתוב ברוח הקדש ע"י בני קרח אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'. אפשר דהוקשה לו אומרו ה' אלקים, ובפרט שהוא באדנ"י והוי"ה בניקוד אלקים, וגם אומרו צבאות היאך שייך תאר צבאות במקום הזה, ולפיכך הביא פ' אלה אזכרה וכו'. ולפרש זה צריך להביא דברי הס' הזוהר פ' בראשית (דף ב' ע"א) ז"ל: א"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ"ה אתבריאו וכו' עד ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקי' עילאה דהא מ"ה לא הוי הכי, ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין, אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מנהא ולא קשט לה בקישוטה, ואימתי קשט לה בקשוטהא כדקא חזי, בשעתא דאתחזון קמיה כל דכורא, דכתיב את פני האדון ה'. ודא אקרי אדון כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא). כדין נפקת ה' ואעילת י', אתקשטא במאנין דדכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכן לון לישראל מעילא לגבי אתר דא, אלה אזכרה אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אילין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלקים, למהוי אלקים כגוונא דיליה, ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג עכ"ל. והנה דברי הזוהר הנז' ביארם האר"י זלה"ה בארוכה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח, פרק ב), ובעוה"ר אין פי' עתה בידי, אמנם לפי מה שאני זוכר לפי מה שכתבתי קצת ממנו במקום אחר, והוא כי ע"י שהיו ישראל עולים לרגל היו ממשיכים אל המלכות ה' גבורות מגבורה שבת"ת ולמטה, ונכנסים תוך חסד שבחכמה ומתלבשת בו אי' תתאה כגוונא דאי' עילאה, וגם בינה משאלת ו"ק למלכות בהלואה, ואז כאימא כן ברתא. ומה שהיתה המלכות נקראת מ"ה עתה נקראת מ"י, וזה נעשה ע"י עליית פעמי רגלינו, יראה כל זכורך, והמלכות נקראת אדון ומתחברים אל"ה עם מ"י ונעשים אלקים, ועתה נחרב הבית בעוה"ר, צריך להרבות בתפלה ע"י השפתים שהם נ"ה דבינה, וזהו אדכרנא בפומאי, וגם להוריד דמעות בגין לאמשכא מנ"ה דחכמה, וזהו ושפיכנא דמעאי כדי להוריד ולחבר אותיות אלקים, וזהו שאמר בגין לאמשכא אתוון אילין עכ"ל. ובזה נבא אל פי' המדרש, כי הוקשה לו כמ"ש איך אפשר כי אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם בינה ומלכות שניהם יחד ובצירוף צבאות שמורה שהוא ע"י היות כלולים בב' ספירות הנזכרי' נשמותיהם של ישראל, ועי"ז קרא לבכי ולמספד וכו'. ולזה הביא פ' אלה אזכרה וכו' והאריך בלשונו לומר ז"ש הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח, לרמוז כי ידוע כי המלכות נקראת רוח הקדש ע"י קבלתה מן החכמה הנקרא קדש, וגם כי רוח סתם הוא אור יסוד אי' המתגלה בדעת זעיר, והנה הכתובי' הם בחג"ת דנוק', ועתה יאמר זש"ה שהוא בחג"ת דנוק' וזה ברה"ק ע"י קבלתה מחכמה ובינה ע"י ז"א, וזה ע"י בני קרח שהם לויים מצד הגבורה, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו' כמ"ש בזוהר אדכרנא בפומא ושפיכנא דמעאי, ולפיכך אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהוא חיבור בינה ומלכות ע"י צבאות נשמות ישראל הכלולים בהם. אי נמי צבאות בסוד נו"ה, בין שנפרש בבינה או במלכות, לבכי ולמספד פי' כדי לחבר בינה במלכות צריך בכי כדי להמשיך מנו"ה דחכמה, ולמספד על החרבן וכיוצא כדי להמשיך מנו"ה דבינה, וע"י הבכי והמספד יתחברו כנז'. ואמרו במדרש כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא זה, לא אמרוהו אלא כנגד כ"י, אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו ועכשיו נתרחק ממני וכו'. הנה בזמן בנין בית ראשון עלתה המלכות עד החכמה, והנה במקום ג' ראשונות אין פחד מן החצונים, וז"ש זכורה אני בטחון שאנן ושלוה כנגד ג' ראשונות, ואפשר לומר כי בטחון הוא מצד הבינה כמש"ה: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח (דברים יב, י). ושאנן מצד החכמה, ושלוה מצד הדעת המקבל מהכתר. ואפשר לומר כי בטחון בגימטריא כמנין שם אכדט"ם עם הכולל, וידוע כי שם זה מגין מן החצונים, ושאנן בגימטריא ת"א, אפשר שהוא כנגד המלכות בהיותה כלולה מכ"ב אותיות מא' ועד ת'. אי נמי בסוד (זח"ג קכ"ח ע"ב): ת' רשים רשימו וכו'. שהיא מלכות בעלותה עד אבא ששם ד' יודי"ן דע"ב בגימ' ת', וא' יתירה לרמוז על הארת הכתר, ושלוה הנה ג' פעמים יב"ק גימטריא שלו"ם, כמ"ש וישם לך שלום (במדבר ו, כו). דברכת כהנים ר"ת של"ו, שבזה מקבלת הארה מג' רישין, וזהו שלו"ה שלו' ה', ועכשיו נתרחק ממני, שבחרבן ראשון חזרה אחור באחור מחזה ז"א ולמטה, באופן שהיא רחוקה מג' ראשונות שיעור ג' ספירות שזה נק' הרחק, כמ"ש על מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא, ב). ובמקומות אחרים. ואמר עוד ואני בוכה ומתאנחת, פי' על זה אני בוכה ומתאנחת, היינו בוכה להוריד שפע מנ"ה דחכמה, ומתאנחת באנחה השוברת חצי גופו של אדם, שכן ירדה מן החזה ולמטה ואומרת מי ישימני כשנים ראשונים שהיה מקדש בנוי בתוכם, ואתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי. זה יובן במ"ש עוד בדרוש הנז' (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב): כי בזמן ב"ה ראשון היתה בינה מתפשטת עד הוד הב' דז"א ע"ש וכו'. ואח"כ אמר: ואמנם גרעון שהיה בגלות בבל הוא כי אמנם ההארות שהיו מאירים ז' ספירות עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א כנז"ל, וכלם היו מאירים בבחינת פנים אל פנים כנז', הנה אלו ההארות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס עצמן שבה עלו בז"א וכו' ע"ש. וז"ש מי ישימני (מ"י דוקא) אם בסוד בינה או בסוד מ"י דאלקי"ם, ואמר מי ישימני כשנים ראשונים שהם מצד ג' ראשונות, כמ"ש הרמ"ק שהיה מקדש בנוי בתוכם שהוא הארת הבינה מקדש ראשון, והיה בנוי בתוכם דוקא היינו בתוך השנים הראשונים הנז' שהם ספי' ז"א שנתעלו מחג"ת לחב"ד, ואתה יורד משמי מרום שהיא הבינה ומשרה שכינתך עלי, שכן עד הוד אתפשטת ששם בנין המלכות, ואומות העולם מקלסי' אותי, להיות שעיקר הגאוה והגדולה היתה למלכות שמים ולישראל, וכשהייתי מבקש רחמים על עוני אתה עונה אותי. וכמ"ש במס' ברכות (דף ז, א): ישמעאל בני ברכני. אי נמי כמו שידוע כי ביוה"כ היה מתגלה אור לובן העליון מצד הבינה העולה עד אריך, ולשון של זהורית מלבין, ועכשיו אני בבושה וכלימה, כי הארות האלו שאמרנו ירדו אל הקליפות הנקראי' בושה וכלימה, וכ"ז הוא בחרבן בית ראשון, ועל חרבן שני אמר: ועוד אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו וכו'. הנה בחרבן שני חזרה בסוד נקודה כלולה מי' שהיא המלכות שבה בלבד אחור באחור תחת היסוד שלו, והט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות. אמנם ע"י תפלותיהם של ישראל וקיומם מצות התפלה יש כח בנו להעלותה בסוד פרצוף, תחלה אחור באחור ואח"כ פנים בפנים וכו' כמ"ש במקומות רבים ובדרוש הנז'. עוד צריך לדעת כי בחינת המלכות הזאת העיקרית היא נפשה ועיקרה של הנוק' כידוע, והשאר הם בסוד תוספת וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה, ובזה נבא לפרש דברי המדרש, אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי, שהוא בחינה זו העיקרית, הנה היא שוממה כשאני עוברת על ביתך, פי' כשנעשית בחינת בית שלמה, ואמרה עוברת שאינו אלא דרך העברה בעלמא, כי אינו אלא לפי שעה כי אח"כ חוזרת להיות נקודה, והוא חרב שאין בה הארת החו"ג רק קול דממה בתוכו, כמ"ש בענין החשמ"ל (חגיגה יג, ב): עתים חשות עתים ממללות. והענין כי כשהחשמל מפתי לאתתא אז כלא בחשאי, והחסדי' שביסוד נגנזים שלא יתאחזו בהם הקליפות, וכשזה החשמל אינו מפתי לאתתא אז הוי מל' וכו' (זח"ב ר"ג ע"ב). גם אמרו כי זה החשמל נק' קול דממה דקה ע"כ. וז"ש וקול דממה שהוא זה החשמל דמפתי בתוכו. ואומר מקום שזרעו של אאע"ה הקריבו קרבן לפניך, דקדק אומרו זרעו של אברהם לפי פשוטו כמשז"ל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב', א): שמקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שעקד אברהם את יצחק עליו. ולפיכך אמר זרעו של אברהם, ועל דרך האמת יאמר כפי מ"ש בס' הכוונות שבכל בקר השי"ת מעורר החסד בסוד עול"ת תמיד כמנין אבגית"ץ, כמש"ה: וישכם אברהם בבקר (בראשית כב, ג). וזה נעשה ע"י קרבן תמיד וכו' ע"ש. וזהו מקום שזרעו של אברהם מצד החסד הקריבו קרבן לפניך, שהוא קרבן תמי"ד, ולהיות שהיא בסוד לאה שכלה דינין, לכן למתק הדין הנזכר אמר הכהנים עומדים על הדוכן, אם הנוסחא כך נוכל לפרש על דרך מ"ש בזוהר פ' ויצא (ח"א קמ"ח ע"ב) ופ' פינחס (ח"ג רמ"ד ע"א) על כהניך ילבשו צדק ע"ש. ופי' הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער (מהות והנהגה) [י' ולא ט' פרק ג']: פי' כי דוד התיר לכהנים לומר שירה כדי להרבות ברחמים. אי נמי נוכל לומר ועיקר שהוא רמז לברכת כהנים. והנה א' מהכונות שבברכת כהנים הוא שהזעיר מגביה ידיו כנגד ראשו כדי לעשות חו"ב דלאה כמ"ש בס' אוצרות חיים, ובזה בודאי מתמתקים דיניה, וגם הלוים מקלסים בכנורות למתק הדינים ולהמשיך השפע כידוע, ועתה היו שועלים מרקדים בו שהם האומות הנק' בשם שועלי', ובפרט אומת אדום הרשעה כמ"ש (ברכות סא, ב): משל לשועל שמהלכת על שפת הים וכו'. הה"ד על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. וכמ"ש בפי' הפ' בס"ד. אלא מה אעשה ועונותי גרמו לי ונביאי השקר שהיו בתוכי כי התעו אותי מדרך חיים, דרך חיים דוקא שהוא בסוד המוחין בסוד חיי המלך שהם בג' ראשונות, לדרך המות שהם הקליפות הנקראי' מות, והם מו"ת ג"כ בעצם, לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כמ"ש. ואפשר לומר דעתה דייק מלת נפשי ע"ד מ"ש על שממה עלי נפשי, והנה כנגד זה בא ג"כ שיר השירים כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"א): פתח ר' יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה, שירתא אמר לה שלמה מלכא כד אתבני מקדשא ועלמין אשתלימו עילא ותתא באשלמותא חדא, ואע"ג דחברייא פליגן בהאי, אבל שירתא לא איתמר אלא בשלימו כד סיהרא אתמלייא ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא עכ"ל. והדבר מובן כי ע"י מה שזוכרת כנסת ישראל חרבן הבית בפי' איכה ישבה בדד. ופי' ישבה בדד אותה נקודה מבלי תוספת האחרון, וכמו כן ע"י שיר השירים תזכור שתשוב עוד כימי קדם ותעלה למעלה עד שיהיו ב' מלכים משתמשי' בכתר א', וזה יהיה בבי"א. דבר אחר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', בשעה שבקש הב"ה להחריב ב"ה ואמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ וכו'. אפשר שעתה דייק אומרו ביום ההוא שנראה ביום ההוא דווקא קרא למספד ולא יותר, ולפיכך פי' ואמר בשעה שבקש הב"ה להחריב את בית המקדש וכו'. זה יובן עם מ"ש באותו דרוש שהבאנו מקצתו למעלה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב') וז"ל: ואמנם כשגרמו עונות ונחרב בית ראשון, הנה בעת החרבן עצמו היתה אחרי היסוד דז"א, אמנם הט"ס עליונות שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם ט' ספירותיה העליונות עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהם אשר שם כנז"ל בענין מיעוט הירח, ואילולי שנתמעטה מיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולא"ה להחריב את ב"ה, אך אמנם חזרו ט' ספירותיה להתעלם למעלה בז"א ולא שלטו בהם הקליפות, אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנקבה בבחי' שנית, ונעשית פרצוף של י"ס אחור באחור מן החזה ולמטה וכו'. גם אמרו כי בזמן בית ראשון נתפשטה אי' עד הוד הב' דז"א, ואז גם המלכות יונקת ממנה, והנה אלו האורות ירדו אל הקליפות. וז"ש ע' שנה של גלות בבל וכו', ע"ש כי האריך ואני הבאתי רק מה שצריך לענייננו, והנה כתב מהר"ם אלשיך זלה"ה (בס' דברי נחומים בהקדמה) על מ"ש בשעה שבקש הקב"ה להחריב את ב"ה, שלא יאמר בקש רק על דבר שהוא נעשה ברצון, וכאן א"א לומר כן, ותירץ כי בכונה מכוונת רצה הב"ה כדי שלא לכלות את ישראל, ושפך חרון אפו על העצים ועל האבנים. ועם כל מה שאמרנו יאמר כי הגם שפגם עונות ישראל לא היה מגיע רק להחזיר את המלכות אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה כאשר חזרה תכף אחר החרבן, מ"מ בשעת החרבן נסתלקו האורות והט' ספירות הנז'. וזה היה למען האויבים יחריבו ב"ה, וזהו שאמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, ולפיכך נסתלקו ט"ס הנז' ובזה שלטו א"ה בב"ה והחריבוהו בעוה"ר, ואמר אכבש את עיני ממנו, שנסתלק ג"כ אור אי' מהוד הב' דז"א, ואשבע של אזקק לו עד עת קץ, שכן לא חזר עוד אור אי' אלא עד הוד הראשון, והוא סוד (יומא כא, ב): ה' דברים שחסרו בבית שני. מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה אחוריו. פי' מהר"א לאניידו ז"ל בפ' נשבע ה' בימינו, שהב"ה אינו צריך שבועה אלא לשכך את האזן, שכמו שהנשבע צריך לקיים דבריו כך הוא ית' מצד התורה שבימינו מוכרח הוא לקיים דבריו וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נאמר בין שנפרש ימין על התורה כמ"ש, ובין שנפרש כפשוטו על מדת החסד, יהיה פירושו שכיון שהתורה הסכימה בדבר וכן ג"כ מדת החסד, אין לך הכרח גדול מזה, וזהו נשבע בימינו שהיא מדת החסד, והחזירה אחוריו כי אעפ"י שמטבע החסד להתפשט, וכל מאי דאתפשט טב איהו, מ"מ החזירה אחוריו כדי להשפיע לחצוני' ולא לישראל. וקרוב לזה פי' ג"כ מהר"ם אלשיך ז"ל, והביא המדרש ראיה ואמר הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. הנה תחלת פ' זה הוא גדע בחרי אף כל קרן ישראל. אפשר שירמוז למ"ש על אכבש את עיני ממנו, שהרי נו"ה נקראי' קרנים כמ"ש האר"י זלה"ה, וכמו שנפרש בפי' הכתוב בס"ד. וכיון שנסתלק אור נו"ה מן המלכות, אז השיב אחור ימינו ונסתלק החסד, ויבער ביעקב אש הגבורות, ובאותה שעה נכנסו גוים להיכל ושרפוהו לסיבת אש הגבורות. וכיון שנשרף אמר הב"ה שוב אין לי מושב בארץ, פי' אין לי עוד השפעת נו"ה שהם מקום הישיבה בארץ שהיא המלכות. אסלק שכינתי ממנה, שהם ט' ספירותיה. ואעלה אל מכוני הראשון, שנתעלמו בתוך הז"א, הה"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני, שהוא ע"י תפלה, כי ע"י התפלה נבנית פרצוף המלכות, וכפי בחי' התפלות וכן ג"כ עד אשר יאשמו והתודו את עונם עי"ז יגלו ויורידו אור הבינה שהיא התשובה, וכן ג"כ ע"י הוידוי בפרט אחר התפלה יורדים החסדים ומתגלים בחזה, ובזה יחזור החסד ויאיר למטה מצד הפנים. באותה שעה היה הב"ה בוכה, פי' כיון שנסתלק הארת ההוד דאי', וכמ"ש הכתוב: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). אז היתה הבכיה והיו יורדים הדמעות, ואפשר לומר שהם סוד (ברכות נט, א): ב' דמעות דנחתין לימא רבא. והיה אומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, שזכותם הועילה לבנות המלכות בנין שלם ולהעלותה למעלה עד חכמה, גם הבינה נתפשטה למטה כמ"ש, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, שנתעלמו ט' ספירותיה בז"א כמ"ש, וכן הבינה נסתלקה ג"כ. ח"ו שהייתי שחוק לגוים, אפשר שנתן טעם למה נסתלקו כנז', גם למה נסתלקה הבינה למעלה, ואמר כי הטעם הוא ח"ו שהייתי שחוק לגוים, כי הנה בכתר רחל יש ב' פעמים אור, והם בגימטריא שחו"ק, וחלילה שיהנו ממנו האומות, וזהו ח"ו שהייתי שחוק לגוים. ולפיכך נסתלק למעלה עד כי אז ימלא שחוק פינו בבי"א. עוד אמר: ולעג לבריות, זה יובן כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"ב) ז"ל: תחות כורסייא עילאה טמירא, שריין אינון עולמות, בסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון מסטרא דשמאלא וכו' עכ"ל. ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל כי מי"ש עולמות נחלקים דוגמתם בעה"ז, או"ר למלכות בית דוד, וק"ג הם חלק המשנה, תלתא במלכותיה ישלט להלחם במחנה האויב, וירבעם הפך הקערה על פיה, ומאלו הק"ג כחות עשה מהם עגלים וכו' עכ"ל. באופן שמאלו הק"ג כחות אפשר שיהנו מהם החצונים, ולפיכך אמר המדרש ולע"ג לבריות ח"ו כמנין ק"ג, והנה בעת רצון שישראל מטיבים דרכיהם כתיב: ולא תגע"ל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא). כי אעפ"י שהם מסטרא דשמאלא, הם בקדושה, והגבורה מתגלית בעולם לחזק מדת הטוב, וכשישראל הם עצמם בעונותיהם מוליכין הארות אלו אל הקליפות ח"ו, כמ"ש: ו[אם] את משפטי תגע"ל נפשכם (שם טו), כתיב ג"כ וגעל"ה נפשי אתכם (שם ל'). והכתוב אומר בפירוש יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געל"ה נפשם (שם מג). ומ"מ עדיין עוד ידו נטויה עלינו להגין, וכתיב אח"כ: ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים ולא געלת"ים לכלותם (שם מד). רק להתם פשע ולהריק חטאת, והוא רחום יכפר. ונחזור לדברי המדרש: באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, א"ל אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. מלבד מה שאמר הרב אלשיך זלה"ה, יעויין במקומו, הנה מלבד הנז' נ"ל שראיתי בזה ואיני זוכר באיזה מקום, כי כונת מטטר"ון היתה שלא היה רוצה שהשי"ת ישפיע הדין ממקום גבוה, והיה ירא מן האף והחימה, שתי כחות הדין, ולפיכך אמר רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, והוא ית' השיב לו שאם לא יניחהו לבכות ולהשפיע הדין מב' דמעות היורדים לרחל כמ"ש, יהיה מוכרח אח"כ להשפיע דין יותר חזק, וזהו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס לשם ואבכה, שהוא ע"ד מ"ש בענין י' הרוגי מלוכה (מוסף ליוה"כ): אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים. וכמו שנתנו טעם שהוצרכו לזה כדי להעלות מ"נ ולברור בירורין, וג"כ כאן להיות המלכות בתוקף הדינין צריכה להשפיע דין, ובזה תטהר ותעלה למעלה, ואם לא תשפיע דין יחרב העולם ח"ו, וזהו שמביא ראיה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, כמשז"ל (חגיגה ה, ב): מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו'. א"ל הב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, אפשר לומר לפי שמלאכי השרת לא הרגישו בדבר כמו שהרגיש מטטר"ון, ובפרט אם נפרש מלאכי השרת הנז' כאן על בחי' אראלים, כמ"ש בסוף: הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). נוכל לומר כי להיותם מסוד מלכות דיצירה ויונקים ממלכות דבריאה, כמ"ש הרח"ו בפי' סוד ג"ע וגהינם, ופי' ג"ע הזוהר פ' ויקהל דף קצ"ה [ע"ב], לכן להיות שלא הגיע הפגם אל מלכות שבמלכות, רק אל ט' ספירותיה שנסתלקו בז"א כנז', לכן לא הרגישו בדבר, והשי"ת התחיל לעוררן וא"ל בואו ונלך אני ואתם וכו', א"ל תחלה באו למעלה וראו איך נסתלקו ט' ספירותיה של המלכות כמ"ש, ועלו בתוך ז"א כמ"ש, וגם שאר האורות שנפלו בתוך הקליפות, וזהו אח"כ ונלך אני ואתם. לרמוז שלכלם הגיע הפגם, גם ונראה בביתי למטה מה עשו, כי אעפ"י שאינו אלא כעשיה גשמית מ"מ הגיע פגע ג"כ בזה למעלה, מיד הלך הב"ה וירמיה לפניו, מלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך ע"ש במקומו, אפשר לומר שבא הב"ה להורות אל מלאכי השרת כמה צריך לבכות, כי האורות הנז' נסתלקו ולא יחזרו עד עת קץ. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב) ז"ל: דהא כד אסתלק נהורא עילאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא ולא אשתכח כלל בעלמא, וע"ד איתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו אסתלקותא דנהורא עילאה דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב מקדשא ואתחשכו נהורין וכו' עכ"ל לענייננו. ואפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שהובא בדרוש הנז' (עץ שער מיעוט הירח פרק ב') כי בימי החרבן אותם האורות שהיו מאירים ז"ס עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א, וכלם היו מאירים בבחי' פנים בפנים, הנה אלו האורות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס שבה עצמן ח"ו כנז' שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אחור באחור וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר כד אסתלק נהורא עלאה שהיא הבינה, מתתאה שלא נתפשטה עד הוד השני דז"א, והמלכות לא היתה מקבלת הארה ממנה, אז כדין אתחשך כל נהורא שהוא הארת הבינה שהי' מאירה במלכות, ולא אשתכח כלל בעלמא שנסתלקו ט"ס שבמלכות ונשארה בלי הארה כלל רק נקודה א' בלבד, וע"ד אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו מפני שנסתלקו כנז', ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, שלא חזרה המלכות בבחי' פנים בפנים, גם לא חזרה הבינה רק עד הוד הראשון שהוא הגבורה וזהו לא אהדר וכו'. ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו. פי' ירי"ם יה"ו שנסתלקו אורות או"א וז"א מה' אחרונה, אסתלקותא דנהורא עלאה דאסתלק לעילא לעילא. פי' נהורא עלאה, הארת הבינה שנסתלקה למעלה מכל ספירות ז"א ג"כ, וזהו לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, שלא נתפשטה עוד בבנין בית שני רק עד הוד ראשון שהוא גבורה דז"א, וזה אפשר שרצה לרמוז הב"ה כשהלך הוא ומלאכי השרת וירמיהו (דשמא גרים כנז') לפניו, להורות ולהראות אל מלאכי השרת איך נסתלקו האורות, ולא יחזרו רק עד עת קץ, וביותר יש להם לדאג יען המלאכים עיקר הווייתם היא מצד הבינה, וכמ"ש בהרבה מקומות. וכיון שראה הב"ה את בית המקדש אמר בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, הנה בית ראשון היה כנגד בינה כידוע, ומלבד מ"ש הנה בסדר העולמות כתב הרח"ו זצ"ל ז"ל: וב"ה וקה"ק הוא נקודת היסוד שבה הפנימית ששם ארון התורה יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה, וגם הבית המקדש בעצמו שהוא היסוד שבה כלול מי"ס, ויש בה עזרות ולשכות והראש הוא בקה"ק, והגוף הוא ההיכל שבו שלחן ומנורה וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר זהו ביתי שהוא בבחי' הפנימיות, וזה בית מנוחתי על סוד ארון התורה שהוא אור אי', ובתוכו יסוד אבא המתלבש בתוך יסוד ז"א, נכנס ומשמש בה, ועתה עשו בו אויבים כרצונם ששלטו בו הקליפות. באותה שעה היה הב"ה בוכה ועי"ז היה מוריד אותם דמעות לים הגדול כמ"ש, ואומר אוי על ביתי שהוא פנימיות המלכות כמ"ש, ולא אמר עתה בית מנוחתי, להיות כי הארון נגנז כידוע ולא שלטו בו האויבים. בני היכן אתם שהיו גורמים היחוד, וכן כהני היכן אתם שהיו מביאים הכפרה כמ"ש הכתוב: וכפר הכהן. מלבד שכל א' היה עושה היחוד הראוי לו, וכמ"ש למעלה על מ"ש במדרש עד שברית כהונה קיימת. וכן ג"כ אוהבי היכן אתם כמ"ש בזוהר פ' ויצא ובמקומות אחרים על וחסידיך ירננו. ואמר בכל א' מהם היכן אתם כמדבר לנוכח, להיות כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם, ומ"מ להיותם בחוץ לארץ, מקום שאין שם ייחוד כתיקונו, לזה אמר היכן אתם, וכמו שגם ישראל חששו לזה עד שאמר להם יחזקאל הא שכינתא הכא, כמ"ש בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב) ע"ש. מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, ובזה כיון שלא חזרתם לא נגלית אור הבינה ע"י התשובה, ולפיכך כאשר גברו העוונות נסתלקה לגמרי וחרב הבית בעוה"ר. עוד אמר הב"ה לירמיהו אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, אין לך כאב גדול מזה עלי ועל בני. אפשר שבא לרמוז כי מרוב הארה שקבלו ישראל עד כי בינה היתה חופפת עליהם ומתפשטת עד הוד הב' כמ"ש, עתה שנסתלקה וגם זו"ן, ובפרט המלכות ירדה ממדרגתה נחשב למיתה ח"ו, אי נמי חופ"ה הוא בסוד פ"ח ו"ה, ופ"ח הוא סוד ד"ם האדם, שהוא סוד אחוריים דאדי"ד פשוט העולה בגימט' ד"ם, המתפשט בז"א שהוא יו"ד ד"א ו"ו ד"א, וכשמתפשט א' בתוך הוא"ו ונעשית מ"ה אז הוא בסוד חופה כמשז"ל, ועתה שנסתלק נשאר בסוד ד"ם בלבד. וזהו ומת בתוך חופתו. אי נמי אפשר לומר מפני שנסתלקו ל' ומ' שהם סוד המקיפים, לפיכך קרי ליה ומת בתוך חופתו. אי נמי לפי כי אפילו המ"נ של הבינה ירדו למטה בקליפות, וזהו ומת בתוך חופתו, וזה היה בבית שני בלבד, והנה כל זה היה אומר הב"ה לירמיהו דוקא, להיות כי שמא גרים שנסתלקו או"א וז"א, ונשארה בת יחידה ה' יחידה, וכמ"ש איכה, איך ה' ישבה בדד, ולתקן זה אמר לו לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, ומלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה יעויין בספרו, אפשר לומר שבראות הב"ה שנסתלקו האורות הנז', לפיכך אמר לו לירמיהו לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה שהם יודעים לבכות, להיות כי אברהם יצחק ויעקב שרשם בחג"ת דז"א, וכל שכן לפי מ"ש בכוונות השופר שהם נעשים אח"כ חב"ד, גם מרע"ה שרשו בסוד הדעת הנעלם, א"כ יוכלו להמשיך הדמעות מנו"ה דאבא שמשם באים, כמ"ש האר"י זלה"ה על אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. כי ע"י הדמעות שאדם מוריד בתפלתו מביא שפע מנו"ה דאבא, וזהו שהיה רוצה הוא ית' שהאבות ומרע"ה ימשיכו רחמים ויביאו גאולה לבניהם, והנה הועילה תפלתם כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם פ' בראשית דף י"ג ע"א. כי בזכות אברהם יצחק ויעקב חזרו בג' גליות, ובגלות רביעי הזה אומר ז"ל: הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). כד יתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם עכ"ל. והנה ירמיהו היה רואה היאך הגלות הזה מתארך ולכן היה משמט עצמו מלקרא למרע"ה, אולי יחזרו בזכות אחרים ולא יהיה צריך לישראל כ"כ זכות גדול, והב"ה רמז לו כי אילולי זכותו של מרע"ה כי גדול הוא, יש סכנה בדבר שלא יטמעום אויבים ח"ו, ולפיכך כשא"ל איני יודע היכן משה קבור, א"ל הב"ה לך ועמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו', מלבד לפי פשוטו אפשר שרמז לו הב"ה לירמיהו שיעמוד על סופה של מדה"ד שהוא על גלות אחרון הזה סוף כל הגליות, וזהו לך ועמוד על שפת הירדן, כמ"ש (בכורות נה, א): שיורד מן דן. והוא סוד מדת הדין, וזהו על שפת הירדן, וראה כי גברה מאד מדה"ד, ולכן הרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו'. ויש להקשות א"כ הוא שבלעום אויבים כמ"ש, מה יש עוד לעשות ומה ירעה, אבל רמז למ"ש בזוהר חדש (פ' בראשית י"ג ע"א): כי בזכות התורה עי"ז יגאלו ישראל. גם זכות התורה משמר את ישראל בגלות, והכתוב אומר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). שהוא עסק התורה ועי"ז וחרב פיפיות בידם, וכ"ז הוא כדי לעשות נקמה בגוים וכו', כמשז"ל שהוא דמיון חיה גדולה שבלעה אדם שלם מזויין בכלי זיינו, שהוא מחתך בני מעיה ויוצא, וכן ישראל בזכות התורה הגם כי ח"ו יהיו בעמקי הקליפות, ע"י התורה שבידם יצאו משם, וידוע כי מרע"ה הנה הוא מתלבש בנשמותיהם של ישראל ללמדם תורה כמ"ש המקובלים ז"ל בהרבה מקומות, והעיקר הוא ברע"מ פ' פינחס (זח"ג רט"ז ע"ב) שאמר שם: שנהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל. וזהו שאמר עמוד ורעה צאנך, היינו שיתלבש בהם ללמדם תורה מפני שבלעום אויבים ועי"ז יצאו ביד רמה בעה"ו. מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב"ה, א"ל למה אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך זאת, הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הב"ה, א"ל מה היום מיומים אני מבוקש לפני הב"ה, א"ל ירמיהו איני יודע וכו'. נ"ל לדקדק שלמעלה אמר לך קרא לאברהם ליצחק וכו' וכאן אומר לאבות העולם, כי הגם כי הכל א', מ"מ ניתן לידרש, ועוד הנה האבות לא שאלו לו רק למה, ומרע"ה האריך בשאלתו לומר מה היום מיומים וכו'. וכן ג"כ אח"כ הלך אצל מלאכי השרת מה שלא עשו האבות כנז', ולהשיב כל זה אפשר לומר כי לפי מה שפי' ע"כ שם הב"ה הנזכר כאן הוא בבינה או במלכות, כמ"ש הכתוב שעליו סובב המדרש הזה, ויקרא אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם מלכות ובינה, וכבר פי' במקומות אחרים, היינו שהבאנו מ"ש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף א' ע"ב) על פ' הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב). ז"ל: הנצנים אלין אבהן דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי וכו'. והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר אורה ח"ו, ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדיני' לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתוני', וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד, וניצולים ע"י התחתונים, וז"ש אמאי אשתזיבו, בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר שעתה קרא להם אבות העולם להיות שהם עולים בבינה הנק' עולם, וגם לצורך המלכות הנקרא עולם, בסוד מן העולם ועד העולם. ועתה בזמן החרבן להיות כי גבר הדין כמ"ש, ולכן הב"ה אם נפרש אותו בבינה או במלכות, אמר לירמיהו לך קרא וכו'. הלך לו למערת המכפלה וא"ל עמדו שאתם מתבקשים לפני הב"ה, לפניו דוקא שהיו צריכים לעלות עד או"א, והדבר ידוע שהוא כדי למתק הדינין, ולהיות שהדבר הזה היה דבר מצוי אצלם בכל עת צרה, לא אמרו מה היום מיומים כמ"ש מרע"ה, רק שאלו למה, והוא ע"ד מש"ה: מה היה הדבר. אמנם מה שנתחדש עתה נ"ל לומר דרך דרש, והאמת יורה דרכו. וזה כי בשאר פעמים הגם שיעלו עד או"א, אינו אלא נשמת נשמתם וזכיותם העומדת לעד, ושרשם למעלה מעלים מ"נ, וכאן הוצרכו לעלות נפשם ורוחם ונשמותם, ואולי גם בגופם כנראה מפשט המדרש, וזה להיות כי הם השרשים לכל ישראל, וכמעט דומה לזה מה שעשו י' הרוגי מלוכה שהעלו מ"נ בשביל כל ישראל, ואם נאמר שנתעברו בירמיהו, היינו שירמיהו הנביא עשה יחודים דמיון מה שאמרו ביחודי האר"י זלה"ה, ונשתטח על קבריהם עד שנתלבשו בו, כל זה יכול להיות וברוך היודע האמת, והוא ינחני בדרך אמת, ויצילני משגיאות, כי על זה אומר לא שמענא ולא אימא. ואפשר ג"כ לומר כי בשאר הפעמים עולים האבות במחשבה כנז' ע"י תפלות התחתונים וכיוצא, וכאן לא היה שום תפלה רק הב"ה כמ"ש שלח לקרא אותם כמ"ש, ולפיכך שאלו למה. ונחזור לענין כי להיות האבות דרכם לעלות, לפיכך לא שאלו רק למה, אמנם משה רע"ה שלא היה דרכו לעלות, לפיכך שאל מה היום מיומים, שאני מבוקש לפני הב"ה. ומלבד מ"ש למעלה אפשר לומר לפי דרך זה כי להיות בזמן החרבן גברו הדינין והקליפות שלא כמנהג בעוה"ר, לפיכך הוצרך מלבד האבות כנז' שיעלה גם מרע"ה, אשר הוא בסוד הדעת הנעלם כידוע, וכלם עלו במחשבה חכמה אשר היא לפני הב"ה בינה, והנה בראות מרע"ה שהיה צריך לעלות במחשבה כנז', הלך אצל מלאכי השרת שהם באים מסוד הנשיקין, אולי הם יגידו למה הוצרך לכך. אמנם צריך לדקדק אומר שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, ולזה אפשר שהוא ע"ד מ"ש בס' אוצרות חיים על מלאכי השלום, שהם המלאכים הקרובים אל נשמת הצדיקים יותר משאר המלאכים, ובפרט בשעת מתן תורה שהיה הדבור מדבר עם כל א' מישראל ונושקו על פיו וכו'. וידוע שכל דבור שיצא מפי קב"ה נברא מלאך, ובודאי שהם היותר מובחרים, ואולי שהם מסוד הנשיקין הראשונים, ועיין בדברי הרח"ו זצ"ל בדרוש המ"נ ומ"ד, ולפיכך אמר להם משרתי עליונים, לרמוז שהם עליונים מן האחרים, וא"ל כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב"ה, שאם לא היו יודעים הוא סימן שלא הגיע שום פגם אליהם ואין חשש בדבר, והם השיבו לו כי בודאי הגיע פגם אפילו אליהם, להיות כי בית המקדש חרב וישראל גלו כמ"ש, והנה בכל הפעמים שמזכיר המדרש למרע"ה בכאן קורא אותו בן עמרם, אפשר שבא לרמוז משז"ל (זח"ג רט"ז ע"ב): שהוא מתלבש בכל ישראל ללמדם תורה, וזהו בן ע"ם ר"ם, וכיון שאמרו לו ענין חרבן ב"ה וגלות ישראל, מיד היה צועק להעלות מ"נ, ובוכה כדי להוריד חסדים מנו"ה דאבא, עד שהגיע לאבות העולם אשר גם הם עלו כמ"ש. מיד אף הם קרעו בגדיהם, הנה סוד הקריעה כתוב בס' נגיד מצוה שהוא כנגד הצ' של צלם שבקרבו אשר היא בתוך הלב, כי החיות של אדם בתוך הלב הוי הקריעה כנגד הלב שנקרע עכ"ל. ולהיות כי בעת החרבן נסתלקו ג' ראשונות דז"א, וגם שחזר תלת גו תלת ונסתלקו ז' דאי' לפיכך קרעו בגדיהם כנז', והניחו ידיהם על ראשיהם, בסוד וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט, כב). מחג"ת נעשו חב"ד, גם קרעו בגדיהם לרמוז לסוד החשמל שנסתלק וגברו החצונים כמ"ש בשער הקליפות, והיו צועקים ובאים עד שערי בית המקדש, שהם ביסוד בינה מקדש עליון, ויסוד דמלכות מקדש תחתון, כיון שראה אותם הב"ה מיד ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו'. מלבד מ"ש בענין הבכיה, עוד אפשר לומר מ"ש כי בכי"ה בגימ' ל"ז והוא מלוי ס"ג, ואפשר לומר כי בכיה לחוד וסוד הדמעות והורדתן לחוד, הגם כי זה נמשך מזה, אך נ"ל לומר כי ע"י הבכיה והורדת הדמעות מנו"ה דחכמה ימשיכו מילוי ס"ג שהוא ל"ז במלכות, וזהו לבכ"י ולמספד, שהוא אחוריים דע"ב בגימטריא מספ"ד, ואפשר לומר ע"ד מ"ש (מו"ק כז, ב): שלשה לבכי ושבעה להספד. ג' לבכי על סילוק ל' דצלם, ועוד ד' אחרים נוספי' להספד בלבד על סילוק המ', והכוונה לענייננו כי על סילוק אור חו"ב בשביל זה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, אולי יהיה בזה איזה מיתוק להחזיר אורות אלו למקומם, וזהו ויקרא ה' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה. הנה באידרא רבא דנשא (ח"ג קל"ג ע"ב) בתיקונא שתיתאה שהוא ורב חסד אמרו ז"ל: אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן, ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין, ובג"כ בכהן דלתתא כתיב ביה לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. מ"ט בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיק, דכהן מסטרא דא קאתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ודלא לאשתצי מעלמא וכו' עכ"ל לענייננו. מכאן נראה כי איסור הקרחה הוא כדי שלא יתמעט מדת החסד, ואפשר שהוא כמ"ש כי דרך החסד להתפשט, ולפיכך צריך ליזהר שלא לעשות מעשה כדי לבטל או למעט אותו ח"ו, והנה עתה בזמן החרבן שגברו האויבים והקליפות בעוה"ר, לפיכך סלק ה' מדת החסד, וכמ"ש הכתוב: השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). ולפיכך קרא ג"כ לקרחה שהוא סילוק מדת החסד כמ"ש, ולחגור שק. ענין לבישת השק ידוע שהוא להתיש כח ארבע מאות איש של עשו, וכמו שהאריכו בענין כוונת השק ע"ש. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה כאדם שמתו מוטל לפניו, אפשר שהוא על בחינת המלכיות שבכל פרצוף ופרצוף או על בחי' היסודות. אי נמי אומרו והולכין משער זה מיסוד אי' לשער זה הוא יסוד דמלכות, כאדם שמתו מוטל לפניו שהוא מתאבל על שנסתלקו ממנו המוחין וההארות, והנשמה של המת בעצמה הולכת מביתא לבי קברי, וכל זה היו עושים האבות ומרע"ה והב"ה בראשם לסייע עמהם למתק את הדין בכל האפשר, והיה הב"ה בין שנפרש אותו בבינה או במלכות כנז', והיה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אפשר לומר כי המלך שהוא ז"א, בקטנותו בהיותו בסוד קטנות היינו בגלות מצרים שאז היה תלת גו תלת בסוד קטנות, הצליח עד כי נכנסו בו נוה"י דאי' וגם המלכות עלתה עד הבחי' הג' והאירו בה ה' ראשונות דז"א כמ"ש, ובזקנותו שהוא בזמן בנין בית ראשון שעלתה עד בחי' הו', והוא בסוד הזקנה שנעלה עד או"א במוסף שבת, ולא הצליח שחרב הבית בעוה"ר. '''אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה והיה בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ''', אפשר דלא פליג למ"ש לעיל שהב"ה שלח לקרוא אותם ע"י ירמיהו, שאפשר לומר בא אברהם וכו' אחרי שהב"ה שלח לקרא אותו כנז', ואמר שהיה בוכה כמו שפירשנו, וממרט זקנו '''וְתוֹלֵשׁ שְׂעֲר רֹאשׁוֹ''', הנה בס' תורת נתן בפ' תולדות פי' מהר"ר נתן שפירא זצ"ל בשם האר"י זלה"ה, כי יצחק הוא ממזל הח' מסוד השערות עצמם, ואברהם הוא טפת החסד והוא האור שבתוכם עכ"ל. ולפי דרך זה נוכל לומר כי עתה שגבר הדין ונסתלק החסד, לפיכך היה אברהם ממרט זקנו ותולש שער ראשו, למען לא ישלוט הדין, להיותם ריקנים מאור החסד, '''וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו''', להיות שלא היה יכול לעלות בסוד חג"ת הנעשים חב"ד שהם הפנים, '''וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו''', בסוד: בצע אמרתו (איכה ב, יז). אי נמי על סילוק צ' של הצלם מז"א שבו נרמז סוד הקריעה, '''וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ''', כדי לעורר איזה יחוד בין חו"ב כנודע בסוד כוונת האפר, ומ"מ לא הועיל כלום כי גבר הדין והקטרוג, ולפיכך '''הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק''', כמו שכבר ביארנו מ"ש בענין סוד ההספד והצעקה. '''אָמַר לִפְנֵי הב"ה מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִימָּה זֹאת''', כי אפילו העמים ההולכים כל א' בשם אלקיו, הוא השר שלהם, לא באו לידי חרבן וחורב ושממה כזו, נוסף על זה כי אין גלותם גלות כמשאז"ל (איכ"ר א, כח), ואפשר ג"כ לומר לידי בושה וכלימה זאת, כי להיותו בעל החסד וכמ"ש הכתוב: חסד לאברהם (מיכה ז, כ). וכל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרך מדת החסד לעשות מלאכתה. ועתה שלא הועילה כלום אפילו למתק הדין במקצת, אין לך בושה וכלימה גדולה מזו, ולפיכך היה צועק ובוכה לפני הב"ה וכו'. '''כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת''', פי' כיון שראוהו סופד וצועק וכל שאר הדברים שהיה עושה אאע"ה כדי למתק הדין, ולא היה יכול עד שאמר אוי לי שבאתי לידי בושה וכלימה זאת. חששו פן יתרבה מדה"ד ויגברו החצונים ויחרב העולם ח"ו, ולפיכך אף הם קשרו מספד, לראות אם יוכלו למתק הדין, ולפיכך קשרו מספד שורות שורות, להיות כי מטבע החסד להתפשט, לכן קשרו שורות שורות כנז' אולי בזה היו מורידים מדת החסד וימתקו הדין, ולפי דרכם בהספד שהיו עושים היו מזכירים זכותם של ישראל, וז"ש '''וְאוֹמְרִי' נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח''' וגו' (ישעיה לג, ח). '''מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת''', אפשר דהוקשה לו לבעל המדרש וכי היו מספידים על הדרכים שהיו שוממים, היה להם להספיד על בני אדם שפסקו מהם, וכמ"ש אח"כ שבת עובר אורח. ולפיכך הקשה ואמר מאי נשמו מסילות, כלומר אפילו לפי דרכך היל"ל נשמו דרכים, ועל זה תירץ ואמר '''אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה''', פי' ידוע כי התפלות עולות דרך העולמות מעולם לעולם, עד שעולים באצילות כל עמידה ועמידה לפי מקומה ושעתה, והנה בעוד שהיו ישראל בארץ היו התפלות עולות בדרכי הקדושה דרך ישר מבלי שום עיכוב, וכשחרב הבית וגלו ישראל כבר אמרו בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב), שנפל לבן של ישראל כי לא ידעו היאך יתפללו והיאך יעשו שום יחודים, פן יחשב להם ח"ו כעובד ע"ז לסייע כח השר החצוני, עד שנגלה עליהם יחזקאל וא"ל הא שכינתא הכא, ולא הימנוהו עד דאמר להם וארא וכו'. מיד עאל בליבייהו חדוותא שלימא וכו'. וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מסילות שהתקנת לירושלי' שהם המדורין והשבילים וההיכלות שהתקנת לירושלים שהיא השכינה, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקי' מהם, שאפילו הרשעים הנקראי' "עוברי דרכים", היתה תפלתם מקובלת ועולה דרך המסילות הנזכרות, היאך היו לשממה שנכנסה השממה והקליפה ביניהם, וכמ"ש על מנשה (סנהדרין קג, ב): העלה שממית על גבי המזבח. '''שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ''', כאן אמר ישראל ואמר עוברים ושבים וכו', פי' כי אפילו אם היו עוברים עבירות הנה בשעת הרגל היו מטהרים עצמם ושבים בתשובה, והכתוב מעיד כל ישראל כא' חברים. ויפורש עוברים ושבים, עוברים כל ימות השנה, ושבים בחגים, ועתה איך שבתו ושערי תשובה ננעלו, '''הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם''' וכו', כאן הוסיף לומר רבש"ע להורות כי עי"ז יתקיים העולם לא זולת, ואמרו הופר ברית של אברהם, פי' כי בראותם כי אפילו אאע"ה לא היה יכולת בידו למתק הדין, לפיכך תמהו ואמרו וכי הופר בריתו של אברהם, כי אפילו אם נאמר תמה זכות אבות מ"מ ברית אבות עדיין קיימת ועל ידו מתיישב העולם, '''וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ''', פי' כי הנה עד שלא בא אאע"ה לא היה בריה בעולם מכרת אלקותו יתברך, וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ע"ז, וע"י אאע"ה ויקרא שם אברהם בשם ה', שהקריא שמו בפי כל בריה, ואעפ"י שלעת עתה עדיין כל העמים הולכים איש בשם אלקיו, מ"מ בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ית' רק דקרו ליה אלקא דאלקייא, באופן כי אעפ"י שחטאו ישראל, זכותו ובריתו של אברהם ראוי שיהיה קיים, כי עדיין עושה פירות בכל העולם, וז"ש ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון וכו', כי אעפ"י שאת אלקיהם הם עובדים מכירים אותו שהוא אל עליון וכו' כמ"ש, '''מָאַס עָרִים, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה''' [ו]'''אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ''' וגו' (ירמיה יד, יט), ידוע כמה כרכורים כרכרו דוד ושלמה לקדש את ציון וירושלים, ודוד המלך ע"ה בפרט כמה יגיעות יגע עד שמצא מקום ב"ה, וע"י יחודם וקדושתם עם קדושת כל ישראל קדשו את ירושלים וב"ה עד כי אפילו עופות היו בורחים ממנו, כי לכן לא הוצרך לכלה עורב כמו בבית שני, וה' ממעון קדשו ירד עליו באש ע"ג המזבח, והענן מלא את בית ה', וקדושת ירושלים ג"כ אין אחריה היתר. והכלל העולה כי ציון וירושלים כחדא אזלי בקדושה ובטהרה מבלי שום טומאה שבעולם, ולסיבה זו אמרו (ב"ק פב, ב): ירושלים אינה מטמאה בנגעים. שאין צריך כח אחר להוציא את הטומאה, כי כבר יצא ממנה כל טומאה והרי היא בקדושתה, וידוע כי בכל מקום שהקדושה שורה אין כח בטומאה ליכנס שם, וא"כ אפילו חטאו ישראל, ציון וכן ירושלים מה חטאו, וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מאסת ציון וירושלים, שנכנסה בהם הקליפה והחריבו אותם לאחר שבחרת בהם. ובפרט אם נפרש לפני הב"ה בינה, ידוע ששם אין קליפה שולטת, אדרבה מתוכה כעין החשמל ושולח אור חצון ממנה, ובכל מקום שהוא מגין מן החצונים, ואומר הה"ד המאס מאסת את יהודה שחטאו, אם בציון געלה נפשך כי היא לא חטאה. וכאשר סיימו לבקש רחמים על הדרכים ועל העיר וגם על העולם כלו בכללו, חזרו להיות מבקשי' רחמים על ישראל בפירוש, וזהו לא חשב אנוש. לֹא '''חָשַׁב אֱנוֹשׁ''' (ישעיה לג, ח), '''אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעֲבוֹדַה זרה לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל''', כי בדור אנוש פרץ אוקיינוס והציף שלישו של עולם, וכאן '''הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים''' (ירמיה יג, יח). '''בְּאוֹתָהּ שָׁעָה''', אפשר לומר באותה שעה שהזכירו זכותם של ישראל, אז '''נִזְקַק להם הב"ה''', להורות כמו שאמרנו למעלה בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה על בני היכן אתם וכו', עיין בספרו. והנה באותה שעה '''נִזְקַק לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת''', כי מטבע הדין להתמעט עד שבטל במיעוטו, ולא להתפשט עד אין תכלית ח"ו, והם השיבו ו'''אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו'''. דייקו לומר אוהבך שהוא מצד החסד, שבא לביתך שהיא בינה, וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, וכיון שלא השגחת עליו אפילו השגחה בעלמא, א"כ נראה כי גברה מדת הדין במאד מאד, ולכן כדי להקל הדין מעל ישראל עשינו מספד שורות שורות, להשפיע הדין על העולם בכללו ובזה יקל על ישראל. '''אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו: מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי''' (ירמיה יא, טו), תחלה לפי דרכו רמז הוא ית' אליהם שעדיין אברהם הוא אוהבו ולא שכח ברית אוהבו כנז', וזהו מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו וכו'. ואמנם בעיקר התשובה מלבד מ"ש למעלה כי עתה עלו האבות בנפשם ורוחם ונשמתם ואולי בגופם ג"כ. עוד אפשר לומר כי בה"מ כבר אמרנו מה שאמר הרח"ו זלה"ה, כי בית המקדש הגשמי הוא יסוד דנוק' דעשיה, ועל זה מה שאמרו למעלה בודאי זהו ביתי בסוד הפנימיות, ועתה אפשר לומר מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, היינו שנסתלק למעלה באצילות למקומו הראוי לו בחסד, אי נמי בבינה למעלה, לא בא לביתי פה למטה בעשיה, ועכשיו מה לידידי בביתי. אפשר לומר דרך רמז, רמז לו ענין מ"ש ז"ל בעליית שבת, כי ע"י שם מ"ה היינו המילוי ממנו עולים ז' תחתונות דעשייה, וזה ע"י שם מ"ב וזה מ"ה לידידי בביתי. הם ג' ידות. כי ד' אחרונה נוכל לומר שהיא משמשת לכאן ולכאן, ואפשר ג"כ שרמז לו כי ע"י מדת החסד שהוא שם הראשון של שם מ"ב עם שאר השם הנטפל אחריו יוכל לעלות העשייה, ועי"ז יהיה איזה מיתוק ותיקון. אמר אברהם לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני ומסרתם ביד האומות והרגום בכל מתות משונות, והחרבת את ב"ה מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אפשר לומר כי כשראה אברהם כי עדיין לא השגיח הב"ה עליו, רק עשה עצמו כמדבר עם המלאכים באומרו להם מיום שנפטר אוהבי וכו'. ולא אמר לו רק שלא לנוכח, שהיל"ל מה לך ידידי בביתי. לפיכך התחיל הוא ואמר לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני, אפילו לא היה רק גלות בלבד, לצאת מא"י לח"ל, יש לי להתאונן על זה שיצאו מרשות הקדושה לרשות סטרא אחרא ארץ העמים, וע"ז אמר דהמע"ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים. בתתם כח אל השר החצוני שאינו מינם, ובפרט להיותם בני, כי כל ימי הייתי עומד על משתיתה של ארץ לדעת איזה ארץ תהיה יותר נכונה אשר בה יתכן לעבודתו ית' כמ"ש בזוהר פ' לך לך. עד כי לבסוף נגלה השי"ת אליו וא"ל לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך. וכמשז"ל והאריכו על זה הרבה בס' הזהר פ' הנ"ל כנ"ל. וז"ש למה הגלית בני דוקא, ועוד מסרתם ביד האומות, עד כי נאחזו בהם החצונים ושלטו עליהם, ואילו בזה היו ניצולים מן המיתה הייתי מתנחם, אבל והרגום בכל מיתות משונות, באופן שלקו ונטלו גופם וממונם, ועוד ידם נטויה עליהם להמיתם במיתות משונות ח"ו, ועוד אפילו אם ישובו ישראל וירצו להתפלל אל ה', אין להם מקום להתפלל בו כי ב"ה חרב בעו"ה, וז"ש עוד והחרבת את ב"ה, ולא אמר והחריבו ב"ה רק והחרבת, כי מה שהיה מתאבל ומתאונן ובוכה הוא על סילוק שכינתו ית', וגם על דרך מ"ש ז"ל: ממרום שלח אש וכו'. כי הוא ית' היה העיקר. עוד אמר מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שבא להגדיל עוד ההספד ולומר כי הגם אם נאמר כמשז"ל, מקריבי' במקום המקדש אעפ"י שאין בית. גם זה לעת עתה אי אפשר, כי הלא אמרו מקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שהקריב עליו אדה"ר, וכן ג"כ הבל ושם עקד אברהם את יצחק בנו כנז', ואי אפשר לכוין הדבר ולמצוא המקום הנזכר עד כי יבא מורה צדק ויורנו את מקומו בבי"א: '''כל זה''' אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אבל לפי דרך האמת ידחיקו קצת ויבא על נכון תשובת הב"ה, שא"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה וכו'. וזה כאשר נקדים מ"ש מהר"ם זכו"ת נר"ו בס' יודעי בינה במאמר הזוהר דף קי"ט ק"כ א' בענין העקידה, וכונתו בקיצור ממה שצריך לענייננו, כי הב"ה אמר לאברהם שילך לארץ המוריה, הוא היסוד היינו עטרת היסוד, ובלכתו וירא את המקום מרחוק וכו'. דא יעקב הוא ראש היסוד. ופירש על מ"ש בזוהר חמא ליעקב דזמין למיפק מיניה. כי כן אברהם סודו מיסוד אבא שממנו יצא יעקב, והיינו תורה מורשה קהלת יעקב. ונמצא א"כ שסוד העקידה והייחוד נעשה בשרש היסוד ושם בנה את המזבח שהוא תקון רחל כנודע. ונחזור לענין שמה שאמר (פי' בזוהר) באשא במיא הוא אתאדקות הגבורות וביסומן, שביסוד למטה מהם וכו'. מיא באשא והוא הורדת אור החסדים על הגבורות עכ"ל. ובדף ק"כ על מ"ש וירא את המקום, דא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום. הקשה למה לא הביא פ' ויפגע במקום, ונתן טעם לדבר עם מה שיפרש בפ' ויצא, ושם בפ' ויצא כתב וז"ל: דע כי העקדה היתה במנחת יוה"כ, ונודע שכל יוה"כ סודו בבריאה מצד עצמה וכו', עד וגם ידוע שבתפלת יוה"כ כבר עלתה רחל לאי', וא"כ אז עולם הבריאה עלה אל מקומה באצילות עד כנגד חדוי דמלכא. ולפי זה יום השלישי דא יעקב, והוא סוד המקום הנז' דהיינו סוד היכל קה"ק, שאז היתה כנגד חזה דזעיר, ולפי ששם מתגלה יסוד אבא, לכן אמר מרחוק וכו'. ובסוף על מ"ש בזוהר: ויקח מאבני המקום. פירש כי בעולם הבריאה שהוא הכסא לעולם האצילות, בהתכלל היכל הרצון בקה"ק, אז הוא בסוד מטה לזווג ישראל ולאה, ואז ויקח מאבני המקום וכו' עד תליסר מרגליתא טבוון וכו'. והם בסוד י"ב שבטים וכו' עכ"ל בקיצור ודלוג, ע"ש כי אני קצרתי הגם שהי"ל להאריך, ועתה נבא לדברי המדרש, כי זהו שאמר אברהם לפני הב"ה, מפני מה הגלית את בני. דקדק אומרו את בני, כי להיותו מיסוד אבא, בני יעקב הנמשך ממנו בניו אקרון, ואמר מפני מה הגלית אותם, כי להיות כי יעקב שם אותם, היינו י"ב שבטים למעלה בהיכל הרצון בהיותו נכלל בקה"ק בהיותו באצילות, והיו ראויים להיות שם קבועים לעולם, וא"כ למה גלו. זאת ועוד להיותם מיסוד אבא, הנה מלכותו בכל משלה ואפילו ברדתו למטה הנה הוא דוחה את החצונים, וראיה מפורים כמשז"ל במקומו שנתגלה הארת יסוד אבא והאיר עד העשיה ובזה נצולו ממות לחיים, וא"כ למה מסרתם ביד א"ה והרגום בכל מיתות משונות, הפך ממה ששם תלויים ומשם נמשכי' החיים בסוד חיי המלך. ומלבד זה עוד ג"כ והחרבת את ב"ה שהוא בסוד ה' ראשונות, היינו המל' מקבלת מן הבינה, כמ"ש למעלה בענין ז' בחינות שיש לנוק', מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך, שאז נכלל מיא באשא שהם חסדים על הגבורות, ואשא במיא שנמתקו עם הגבורות למטה במקומם, ועתה לא הועילו לו שום א' מהדברים אלו להגן ולהציל את ישראל, א"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הה"ד וכל ישראל עברו תורתך. פי' אדרבה ממה שאמרת היא ראיה וטעם לגלות וכל הדברים שאירעו, שהרי בניך הם שרשם ממקום גבוה, ועתה שחטאו הפגם שלהם הגיע למעלה, וגם עברו על התורה אשר היא מורשה לקהלת יעקב, והוא הארת יסוד אבא המתגלה ביסוד ז"א, באופן שהמיתוק הנעשה למטה אשא במיא, עתה נפגם בעברם על התורה, גם המיתוק שנעשה מיא באשא שהוא למעלה בצאת החסדי' מיסוד אי', עברו על כ"ב אותיות שבה. כי הנה ידוע כי כ"ב אותיות הנה הם תחות עלמא דאתי, והם נחלקי' לג' קוים בחב"ד דזעיר כמבואר בכוונת העמידה, באופן שפגמו מלמעלה למטה ונתקלקל התקון שנעשה, הן אותו שנעשה בשעת העקידה, כמ"ש על ויקח מאבני המקום. שהם י"ב מרגליטן, לפיכך גלו ונחרב המקדש. והנה אברהם לא מצא לזה מענה כי צדיק ה' וישר משפטו, ולכן בקש לו דרך אחרת וזהו כמ"ש, אמר אברהם לפני הב"ה מי מעיד בהם בישראל שעברו על התורה, שבודאי לא ימצא מי שראוי להעיד על זה, וגם ע"י העדות אולי ימצא בהם איזה זכות לומר שהפגם לא היה כ"כ להגלותם ולהחריב את ב"ה, והשיב הב"ה ואמר לו תבא תורה ותעיד בהם בישראל, וזה ע"ד מש"ה ותמוגגנו ביד עונינו. כי העון עצמו הוא הפגם והוא הנפרע מן האדם עד שיוסר הפגם ההוא, וכן אמרו ג"כ שבשעת פטירתו של אדם רואה את השכינה אפילו אינו ראוי לכך, למען יראה הפגמים שפגם בה בעונותיו, וזהו שאמר התורה עצמה תעיד בהם, שאילו עסקו בה היתה מאירה באור גדול, וזה יפורש ג"כ עפ"י הדרך שאמרו כי כל א' מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ויגע בה ומחדש ומוציא מפיו. ויש לזה ראיות ממקומות רבים בזוהר ובפרט באידרא בדברי ר"ש לחברייא, וכן באה התורה להעיד, היינו להראות הפגמים שעשו בה על שלא עסקו בה, וגם על שעברו על מצותיה. א"ל אברהם בתי. קראה ע"ש משז"ל במקום אחר, בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. שפי' המפרשי' ז"ל על התורה. וא"ל בתי את באה להעיד על ישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים מבני, זכרי יום שהחזירך הב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם עכ"ל. והנה התורה עד שלא ניתנה היתה נעלמת ולא היתה מאירה כלל לשרידים אשר היו בארץ ע"י מלאכי עליון הקדושים, כמשז"ל רבו של אדה"ר רזי"אל. רבו של שם יופי"אל וכו'. ואחר מתן תורה לא הוצרכו לכך כי ניתנה תורה בתחתונים, ולישראל לבדם ניתן לגלות סודותיה ע"י עסקם בה. וזה פשוט כתבוהו המפרשי' והמקובלים ז"ל, ובפרט מהר"ם אלשיך ומהרמ"ע מפאנו זלה"ה, והנה בעת שרצה הב"ה להוריד ולתת תורה למטה כדי שתהיה עיקר תורה בתחתונים, החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, והיתה נשארת למעלה מבלי שום הארה, והיתה כולה בכח ולא בפועל, והם הוסיפו הארה על הארתה, ובפרט דור דעה לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, באופן שקבלה התורה הארה גדולה ע"י ישראל, ולא די זה אלא בכל דור ודור עד זמן החרבן שהיו בני ישראל עוסקי' בתורה, היו הארות על הארות עד אין תכלית, והנה אלו הארות לא זזו ממקום תפארתה של תורה הקדושה, והגם כי באו רשעים אח"כ ועברו על מצותיה ופגמו קדושתה, ואפילו אם נאמר שהפכו דבריה למינות ח"ו, ע"ד מש"ה ויחפאו בני ישראל דברי' אשר לא כן על ה' אלקיהם. הנה קדושת הארתה ראשונה מאירה, באופן כי אפילו לפי מה שחטאו ישראל ופגמו בתורה, מ"מ עדיין היא קרובה לריוח אצלם יותר מן ההפסד, וא"כ לא לכבוד אליה יחשב להעיד על ישראל, אדרבה עליה יאמר כוסה קלון ערום. וזהו מאמר אאע"ה את באה להעיד וכו'. ואין לך בושת פנים מבני, שאם אמרו בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, כ"ש בהיותו נהנה ממנו והנאתו ניכרת, הלא יכלם מלדבר נגדו וקולו לא ישמע, והנה בתחלה א"ל את באה להעיד על ישראל, ואח"כ אין לך בושת פנים מבני, קראם בתאר בני, כי להיותם בני יעקב יוצאים מיסוד אבא לפיכך קבלו התורה, ועתה בבא התורה להעיד נגדם בפני אאע"ה אשר הוא ביסוד אבא כמ"ש לעיל, הרי הוא כאילו באה להעיד בפניהם, וראוי הוא שתהיה לה בשת פנים מהם, וא"ל זכרי יום וכו' עד וקבלו אותך וכבדוך. ואותו הכבוד עדיין הוא קיים לעולם אצלך, ועכשיו את באה להעיד עליהם ביום צרתם, דומה למ"ש כי בהיות האדם חולה או אשה יושבת על משבר, אין ראוי להיות באותה שעה להזכיר עונותיו או עונותיה, כדי שלא לעורר מדה"ד נגדם, אף כאן אין ראוי לך להעיד מן הטעם שכתבנו. עוד נוכל לומר בהקדים מ"ש בס' עץ חיים על פ' ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, כי ישראל הוא חצי העליון דז"א, אשר שם יסוד דאבא סתום, וממנו יוצא התורה ונגלה למשה במקום חצי התחתון דז"א אשר הוא כנגד יעקב, וזהו ויקם עדות ביעקב. כי יעקב הוא עדות שהתורה שם למעלה בחלק ישראל, ומפני שיעקב בחלק התחתון נקט שם קימה, וזהו תורה צוה לנו משה מלגו, ומשם מורשה קהלת יעקב. שהוא מלבר בגלוי עכ"ל. ולפי זה יאמר את באה להעיד על ישראל שפגמו בסוד התורה, בהיותה למעלה במקום הסתום, והיינו כמ"ש שלא עסקו בה לגלות סודותיה למטה, ואין לך בשת פנים מבני שהם בני יעקב, כמ"ש ששם התורה בגלוי כמ"ש זכרי יום וכו'. שאז ע"י ישראל נתגלית הארת התורה כמ"ש, ואין ראוי להעיד על הפגם הנז' אף אם נאמר שפגמו, ולכן כיון ששמעה התורה עמדה לצד א' ולא העידה בהם, מן הטעם הנזכר, וגם להיות שישראל היינו בני יעקב, מעידים פה למטה על שלמות התורה למעלה, אין ראוי שתעיד נגדם, א"ל הב"ה יבואו כ"ב אותיות ויעידו בהם בישראל. כי אף אם נאמר שלא חטאו ופגמו למטה, יבואו כ"ב אותיות שהם יוצאות מבינה ויורדות בזעיר, ויעידו בהם בישראל שחטאו במקום מיא באשא, ששם החסדי' למעלה אשר הם ממתיקי' את הגבורות, ולפיכך שלטה בהם מדה"ד, מיד באו כ"ב אותיות, באה האל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, א"ל אברהם את ראש לכל האותיות ובאת להעיד על ישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באה להעיד בבני וכו' עכ"ל. להבין זה צריך להביא משז"ל הובא בילקוט פ' במדבר וז"ל: בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו א"ה בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם פיהם הקב"ה, א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, ויתילדו על משפחותם וכו' עכ"ל. והגם שנראה שאינו לענייננו יש להקשות שהרי החזיר הב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועתה למה נתקנאו, וי"ל שהיו סבורים שגם ישראל לא יקבלוה, וכשראו שקבלו אותה אז תמהו, וז"ש המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה, ואינו אומר בשעה שנתן הב"ה תורה לישראל, ובקנאתם על זה אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, כי כיון שראו כי כל האומות פחדו מלהתקרב, מה ראו ישראל שלא פחדו אדרבא נתקרבו, וזהו מה ראו להתקרב יותר מן האומות, והב"ה סתם פיהם באמר להם הביאו ספרי יחוסיכם וכו'. וזה ע"ד מ"ש במקום אחר בענין והיו שניהם קהות האמור בקרבן פסח, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ואח"כ הלכו בכלימה במכת בכורות, שאז נתגלו היות כלם ממצרים, משא"כ בישראל לא נחשד א' מהם על העריות, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, ולפיכך להיות שלא נטו אחרי החומר וזרמת הזנות, רוח טהרה שבהם העיר אותם לקבלת התורה ולקרב עצמם, כאשר כן נתקרבו אל ה' אלקינו, משא"כ באומות. העולה מזה כי להיות ישראל נזהרים מן הזנות, לפיכך קרבנו המקום לעבודתו ולתורתו, והנה בזוהר פ' חיי שרה דף קל"א ע"ב על פ' אשר אנכי יושב בקרבו, אנכי דייקא, כתיב אשר אנכי, וכתיב אנכי עשיתי ארץ, וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו וכו' עכ"ל. ופירש הרמ"ז נר"ו בספר יודעי בינה ז"ל על זה רמז נכון לחומר הבא על הגויה, וזה תדע במה שאמר הרב זלה"ה כי מלת אני היא המלכות, בסוד שם ב"ן וט' אותיות כמנין אנ"י, אך בהאיר בה הנקודה הפנימית שהיא הכתר שלה אז נק' אנכי. והנה בפ' בשלח דף ס' תמצא שעון זה פוגם בתנה"י דז"א, ששם סיום יסוד אי' שבו שם של ב"ן, בסוד חסד דגנוז בפום אמה, והיא מדת אברהם ממש וכו' עכ"ל לענייננו. והנני מוסיף לפי דרכו שזהו מה שאמר הכתוב אשר אנכי, היינו הבינה הנק' אשר אנכי כמ"ש, ובזוהר פ' בשלח דף ס"א ע"א. האריך הרבה כמ"ש הרב נר"ו, והעולה מדבריו בסוף כתיב: ת"ח לא בעא קב"ה למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה, ובמה קריבו בהדיה בגילוייא דרשימו דא כמה דאתמר עכ"ל. דוק אמרו 'בגילוייא' שנשאר אות ברית קדש מגולה ולא נתכסה בטומאות נשג"ז (כידוע שהבא על הגויה מכסה אות ברית קדש) וזהו כמה דאיתמר. כי כל דברי הזהר שם לפרש כל פ' ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך. על אזהרת נשג"ז, ובזה תשמע לקול ה' אלקיך. וז"ש אברהם את ראש לכל האותיות, והיא בסוד כתר, כמ"ש על אמ"ש בג"ד כפר"ת בסוד י' ספירות כסדרן מלמעלה למטה, ובאת להעיד בישראל שהם עולים בנשמותיהם עד שם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ופתח בך אנכי ה' אלקיך. אנכי דייקא ולא אני מן הטעם שאמרנו. ולא קבלוך אומה ולשון מן הטעם שאמרנו שהיו מטונפים בעריות. ואפילו הוה בהו רשימא קדישא לא הוה אתגלייא, כמ"ש כי כל הגוים ערלים, ולכן לא קבלוך אלא בני, להיותם טהורים שלא נטמאו כנז', ואת באה להעיד בהם, מיד עמדה לצד א' ולא העידה בהם. אמנם להיות כי זה לא היה רק בעת נתינת התורה, לפיכך מצאה אות ב' מקום לבא להעיד נגד ישראל, ולפיכך באתה אות ב' להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם את באה להעיד על בני שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה, הה"ד בראשית ברא אלקים וכו'. הנה על דברי אברהם אלו יקשה, כי הלא על זה אנו דנים שבאו להעיד על ישראל על שעברו את התורה, ואם היו זריזים בה לא היו גולים, אבל אפשר לדקדק אומרו שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, מה לו להזכיר חמשה חומשי תורה, ומה היא זריזותם בהם, ולכן לתרץ הכל אפשר לומר שכונתו על קריאת התורה בבה"כ בשני ובחמישי ובש"ק, אשר בזה ישראל זריזים הם, והנה בענין הוצאת ס"ת הוא גלוי יסוד אבא כידוע מס' הכונות, וא"כ ע"י גלוייו ינוסו החצונים, ואמנם היאך תשובה זו נכונה לאות ב' אשר עי"ז שתקה, אפשר לומר כי הנה בס' הזוהר פ' בראשית אמרו: אעל את ב' אמרה קמיה, רבון עלמא ניחא לך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך עילא ותתא, א"ל קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא וכו' עכ"ל. והנה ע"י קריאת התורה בפרט ביום ש"ק מידי שבת בשבתו, כל שבת ושבת פ' הראויה לו, אמרו בזוהר פ' ויקהל: סלקן אינון מילין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא ונטיל לון ההיא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמיה קב"ה ואינון מילין ממש קיימין קמיה וכו'. ולמעלה מזה אמר בענין קריאת ס"ת, דהא אתברכת ואתעטרת כורסיא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מיניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות, וכדין כלא אתקדש בקדושה עילאה כדקא חזי, כ"ש וכ"ש בהאי יומא עכ"ל. הנה מפשט דברי הזוהר נראה כי ע"י קריאת התורה מתברכי' עליונים ותחתונים, וכיון שהתורה מתחלת בב' מן הטעם שבה מברכאן לך לעילא ותתא, אין ראוי שתעיד נגד ישראל הקוראים בתורה וזריזים להשלים הפרשיות בעתם, ועי"ז אתברכת ואתעטרת כורסייא וכו' עד וכולא אתקדש בקדושה עילאה וכו'. ומ"ש אח"כ כל שכן וכל שכן בהאי יומא. אפשר לומר שכיון שביום ש"ק מתגלים ז' תחתונות דאבא שבהם עולה הזעיר ביוצר דשחרית, והם סוד ז' שעולים לקרוא בתורה לפחות בשבת, הנה בהם מתגלה (בהם) אור החסד. וידוע שאות ב' היא בחסד, אם מטעם וסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת שאמרנו לעיל, ואם ג"כ לפי סדר אח"ס בט"ע, א' בחסד ח' בגבורה ס' בת"ת, ב' חוזר בחסד. ולפיכך מתגלית הברכה כמ"ש ואתברכת כורסייא וכו'. יותר ביום השבת מבשאר ימי קריאת התורה, כל הני מילי מעלייתא הנעשים ע"י ישראל בקריאת התורה, שמתגלה הארת יסוד אבא, שבו עיקר הברכה כידוע מכוונת הברכות, וכן ג"כ אתברכא ואתעטרא כורסייא שהיא המל', מתורה שבכתב שהוא יסוד אבא ג"כ, ומלבד זה מה שעולה כל פרשה ופרשה בזמנה כנז', אין ראוי שהב' שנרמזה בה ברכה, ולפיכך התחילה התורה בה שתעיד נגד ישראל, ולפיכך מיד עמדה ב' לצד א' ולא העידה בהם כלום. אמנם להיות כי מה שמתגלה ע"י קריאת התורה אינו אלא לפי שעה כמ"ש בס' הכונות, (הגם כי אין האורות בטלים למעלה ח"ו), ולכן לפי הטעם הנז' מצאה מקום אות ג' ובאת גימ"ל להעיד בישראל, א"ל אברהם: גימ"ל את באה להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש אלא בני, הה"ד גדילים תעשה לך. הנה סוד מצות ציצית הוא המשכת אור מקיף מחכמה דאי', והיינו בזמן התכלת, ובזמן הזה שאין כאן תכלת הוא מרוח בינה דאי' והם שזורים, שנכלל ג"כ רוח הבינה עם רוח הגבורה, וזה פשוט בס' הכונות. והנה בבא אות ג' להעיד א"ל אברהם גימ"ל, לא אמר לה בתי כמה שאמר אל התורה ולאות א' ואות ב', מפני שהם רמוזים מצד אבא שמשם אברהם, אבל לאות ג' שרומזת לגבורה כמ"ש בסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת כמ"ש, וגם לפי מה שיאמר לה בענין הציצית אשר הוא בבינה דאי' כמ"ש, לפיכך אמר לה גימ"ל את באה להעיד וכו', כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית, ועי"ז ימשיכו בכל יום תמיד אור מקיף מצד הבינה, באופן כי אעפ"י שחטאו מ"מ ע"י המשכת אור מקיף מצד הבינה, שהם ממשיכים בכל יום ע"י מצות ציצית, ראוי הוא שלא ישלטו בהם החצונים, ובפרט בהכלל עמה כח הגבורה, והיינו גדילים שהם שזורים וכפולים, וכ"ש בזמן היות לנו התכלת, שאז היו ממשיכים מרוח חכמת הבינה וכלול עמה החסד, וז"ש הה"ד גדילים תעשה לך. וזו היא תשובה נצחת, כי באמת על כל פשעים תכסה אור מקיף של אי' ולא יהיה ניכר, ובפרט אם נאמר שחטאו בכ"ב אותיות התורה היוצאות מאי', עתה ע"י אור מקיף של אי' יתוקן הכל. לפיכך עמדה גימ"ל לצד א' ולא העידה כלום. גם שאר האותיות ראו שזו היא תשובה נצחת כוללת לכלם, לכן שתקו כלם גם הם, וז"ש אח"כ וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אאע"ה, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב"ה ואמר רבש"ע למאת שנה נתת לי בן וכו'. אפשר שכיון לומר בן מאת שנה, לרמוז למשז"ל כי בכונה מכוונת המתין הב"ה לתת לו את יצחק למאת שנה, אחר שכלה כחו וכלתה ממנו הקליפה והוסר ממנו הערלה, ואח"כ יצא ממנו יצחק נקי וטהור. וא"כ יצחק בעצמו לא היה צריך שום צירוף, ומ"מ כשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנה, אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו אכזרי ולא רחמתי עליו אלא אני בעצמי כפיתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני וכו'. זה יובן במ"ש מהרח"ו זצ"ל בא' מהפירושים שהביא מהר"ר זכות נר"ו בשמו, שעד ל"ז שנה היה עדיין בבחי' גבורה שבנוק' תתאה, היינו בבחי' גבורות שבמל', ואח"כ ע"י העקידה השלים גבורה דדכורא. ופי' הרמ"ז נר"ו הנ"ל, כי שלשים הם נה"י וב' שלישי ת"ת הם ז' הרי ל"ז עכ"ל. הרי מכאן נראה כי יצחק בן ל"ז שנה כבר עלה ב' שלישי ת"ת שהם ז' תחתונות, והתחיל לעלות למעלה מזה שהוא בדע"ת, וזהו כשעמד על "דעתו" דוקא, והיה בחור שהיה נבחר ולא היה צריך שום צירוף כמ"ש בן ל"ז שנה. וזה ג"כ כמ"ש אמרת לו העלהו עולה לפני, כדי לתקן ולמתק אשא במיא כמ"ש, ונעשיתי עליו אכזרי ולא ריחמתי עליו. הגם כי אני במדת החסד כבשתי את רחמי לעשות רצונך, אלא אני בעצמי כפיתי אותו וכו' כדי לכבוש ולמתק מדה"ד, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני, פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא אלקים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני ע"כ. פי' לא עלה במחשבה בתחלה ליצחק להיות נשחט רק כאשר אמר לו אברהם אלקים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני כמו שפי' ז"ל, כי הן אמת כי כל הקרבנות באים לתקן החיצוניות, ועתה היה צריך לתקן הפנימיות ע"י עצמו, והיינו לעולה בני, מיד קבל עליו יצחק וילכו שניהם יחדיו, לייחד החו"ג בפנימיותם. וז"ש כשאמר לי אבא וכו' לא עכבתי על דבריך. והאריך בדבריו ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח, שהיא מל' אילנא דמותא, כדי ליחד שמך ולעשות רצונך, וכן פשטתי צוארי תחת הסכין כדי להוציא את דמי ולתקן הפנימיות ולהוציא מדה"ד, ועתה לא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יעקב ואמר לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי היו בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני וכו'. אפשר לפרש כונת יאע"ה באמרו לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, כי כל כונתו בעמדו בבית לבן היתה להוציא ניצוצות שהיו טמונות שם, כאשר כן עלה בידו והוציא ד' נשיו בטהרה ובקדושה, וכן כל השבטים ואת דינה בתו, וכשיצא מבית לבן פגע בו עשו הרשע ובקש להרוג בניו, כי בתחלה היה עשו סבור כי יעקב נטמע בבית לבן, וכשראה כי אדרבה הוציא נשמות בניו והתחילה הקדושה להתפשט ולהתרבות, ולפיכך בקש להרגן, ויעקב מסר עצמו עליהן הן בהיותו נפגש עם המלאך הוא שטן הוא יצה"ר וכו'. הוא שרו של עשו. וגם נגד עשו פה למטה, והוא עבר לפניהם כמ"ש ז"ל. ועכשיו נמסרו כצאן לטבחה ביד אויביהם, אשר אין כונתם כי אם לעזור לרעה, ולטמוע אותם ביניהם ח"ו, לולי ה' עזרתה לנו. וזה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, דמיון מ"ש בס' הזוהר ביצים אלו בעלי מקרא, אפרוחים אלו בעלי משנה. והכונה כי אפילו לאחר שהוציא אלו הנשמות של בניו בפרט, עדיין לא ידעו ולא נתחזקו בקדושתם עד שהגדילו ולמדם יאע"ה תורה, והדריכם בדרך ה'. וזהו וגדלתים וכו' וסבלתי עליהם וכו'. כמאמרם ז"ל: לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה, ויבא רגז של יוסף. וכל כונתי היתה כאשר עלתה בידי, גם כי היה בצער גדול כדי להוציא את הטומאה ויהיו נשמות קדושות, ויהיה הצירוף שלם בגלות וטלטול, ויצטרפו ויתלבנו כראוי, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני שלא יטמאו בין האומות ח"ו. פתח משה ואמר לא רועה נאמן הייתי על ישראל מ' שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם. הנה מרע"ה עליו נאמר: ויהי בישורון מלך. ופי' המפרשים ז"ל שהוא מלך על נשמותיהם של ישראל, והנה הוא מלמדם תורה לכל א' כראוי לו, וכה"א בכל ביתי נאמן הוא. ומ"ש לו הב"ה דבר אל בני ישראל, למד אותם להם, ומ"ש לו הב"ה לאמרם בינו לבין עצמו, לא גלה אותם רק בינו לבין עצמו, וסוף דבר הואיל משה באר את התורה, וגלה להם סודותיה במה שהורשית לגלות, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ. יש ב' נוסחאות: א' גזרת עליהם במדבר יפלו עצמותם. ואהדר לגבי ישראל דור המדבר שמתו, ונוסח אחר גזרת עלי במדבר יפלו עצמותיך. ואהדר לגבי מרע"ה, ושניהם אמת וגם שניהם גרמו הגלות אם על דור המדבר נאמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים וכו'. גם אילו נכנס מרע"ה לא"י לא היה גלות לישראל, באופן כי מ"ה היתה מתחלה למען ילכו בגלות, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם, והנה יותר טוב היה להניחני לעשות התקון הראוי מתחלה כדי שלא יגלו בהיותי נכנס לארץ, זהו המשל שאומרי' בני אדם, מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי. ויהיה פי' לפי מ"ש שבשעת התקון הראוי למנוע הרע שלא יבא, לא רצה הב"ה שמשה יעשהו, ובעת רעה אז שלח לספוד ולבכות כדי למתק הדין כמ"ש, והנה על כל דברי אברהם יצחק ויעקב ומשה לא השיב השי"ת. ואפשר שלא חשש להשיב להם, שכבר אמר במספיק במ"ש שחטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות, ואע"ג שהשתיק אותם אברהם ולא העידו, מ"מ לפניו ית' נגלו כל תעלומות ואין צריך עדות. אמנם האבות ע"ה ומרע"ה יותר מכלם חשב כי הוא ית' היה מסכים לדבריהם, הגם כי שתיקתו ית' אפשר לומר שלא היתה אלא מפני שלא תקטרג מדה"ד, ולפיכך באותה שעה אמר משה לירמיהו, לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והיה חושב היות כחו מן האבות, כי אברהם היה נאחז בו ישמעאל, ויצחק עשו, ויעקב אע"ה גם כי היה מטתו שלימה, מ"מ מצינו שהוצרך לרדת למצרים כדי לצרף וכו' כמשז"ל, אבל מרע"ה אמר אראה מי מניח ידו עליהם, כי לא היתה אומה ולשון שיהיה בו אחיזה, ולא הוצרך לגלות וצירוף, אדרבה עמד בבית פרעה כדי לכוף אותו, וכל העליונים והתחתונים היו סרים למשמעתו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, והיה טוב מתחלתו ועד סופו, ולפיכך אמר אלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והנה א"ל ירמיהו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אפשר לומר כי כונת ירמיהו היתה לומר כי להיות כי במתים שולטים רוחות רעות, ובפרט בהרוגי' וכל שכן באלו שרשעים היו בחייהם, ויש לחוש שמא ידבקו בהם ויטמאו אותם, ובמקום תיקון יעשו קלקול ח"ו, ומרע"ה השיב וא"ל אעפ"כ כי לא היה ירא משום דבר, כי לא יגור במגורו רע, ולכן מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל, למדקדק בדברי המדרש נר' שיבא מדוייק על נכון מ"ש למעלה, שיכול להיות כי ירמיהו נשתטח על קברי האבות ועל שפת הירדן בשביל מרע"ה, והעלה מ"נ עד שנתלבשו בו נשמות האבות ומרע"ה, וזהו ג"כ שאומ' שהיה הולך מרע"ה והוא היה ההולך ומוליך לפניו ירמיהו. והנה בודאי לא נעלם מבני ישראל ובפרט אל הכשרים שבהם, שהיה להם עין יפה וספיריי כעין נבואה להכיר כשראו את ירמיהו, והכירו שנתלבש בו נשמת מרע"ה, ולפיכך אמר ראוהו למשה ואמרו זה לזה, הנה בא בן עמרם לפדותינו מצרינו. וכבר אמרתי כי כל זה דרך דרש, והאמת יורה דרכו והפשט לא יופשט. אמנם במ"ש עד שהגיעו לנהרות בבל. אפשר לומר ע"ד מ"ש בפירוש פ' טבעו בארץ שעריה. ושם נבאר פי' על נהרות. ונפרש על נהרות שהם בחי' היסודות הנק' כל א' מהם נהר, ובהקבצם יחד יקראו נהרות, ואז בחרבן ב"ה בעו"ה נתבלבלו הצנורות, וזהו על נהרות בבל, והנה הלכו משה וירמיהו בעיונם ובקשתם, עד שראו שנתבלבלו הדברים בעו"ה, וזהו עד שהגיעו לנהרות בבל. והנה ירמיה היה לפניו של משה, כשמו כן הוא כמ"ש למעלה בשם ס' הזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב), ירי"ם י"ה. ומשה ג"כ מי כמוהו אשר הוא מיסוד או"א, ועליהם נאמר מקולות מים רבים וכו'. כמשז"ל בקבלת שבת ובאכילת ערב יה"כ. ומרע"ה וכן ירמיהו ג"כ הכירו איך נתבלבלו הנהרות הנז' כמ"ש, והנה כשהגיעו לשם ראוהו למרע"ה, אמרו זה לזה הנה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. בזה הורה כי מה שלא השיב הוא ית' עד עתה לכל דברי האבות ומרע"ה, הוא מפני שלא חשש להשיב, אבל האמת כן הוא כי כיון שנתבלבלו הדברי' והצינורות והנהרות, מוכרח הוא שיגלו להשיב הדברים להוייתן הראשונה, לפיכך גם מרע"ה הודה לזה, מיד א"ל משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. וכיון שראו ישראל שזכות משה לא הועיל להם, מיד הרימו קולם בבכיה עד שעלתה בכייתם למרום, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כבר פירשנו במקום אחר על פ' ויבך חזקיהו בכי גדול. מהו בכי גדול, אלא הכונה לומר שבכה על עוונותיו ושב בתשובה, ולא היה כמו בכי קטן שאין בו ממש, וזהו בכי גדול. וכן נאמר כאן בכיה גדולה שהיתה הבכיה עם תשובה בשביל עונותיהם, וזהו בכיה גדולה. ולפיכך עלתה בכייתם למרום. ולפי מ"ש נוכל לומר כיון שראו שמרע"ה לא יכול להצילם, וזה לסיבת הבלבול שנתבלבלו הדברים אפילו למעלה במקום הנהרות של או"א כמ"ש, לפיכך הרימו קולם בבכיה גדולה, כדי להוריד שפע מאו"א ע"י הדמעות כידוע, ולכן עלתה בכייתם למרום במקום חו"ב, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. הורה שמקום הבכיה היתה במקום הישיבה שהוא בנה"י כידוע, כיון שבא משה אצל אבות העולם, א"ל מה עשו אויבים בבנינו, א"ל מהם הרגו ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם אסורי' בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. אפשר לומר אפילו אם נאמר לפי מה שפירשנו כי נתלבשו האבות ומרע"ה בירמיהו, אפשר שסלקו עצמן מירמיהו בלכתו עד נהרות בבל, אם מפני מ"ש ירמיהו מפני ההרוגים, כמ"ש שלא היה כלם יפה כמו מרע"ה, ואם מפני הטעם האחר כמ"ש, ולכן כשחזר משה אצל אבות העולם, שאלו לו ואמרו לו מה עשו אויבים בבנינו, והשיב אליהם כסדר, מהם הרגו ששלטו בג' ראשונות שלהם, ואז נאמר צפו מים על ראשי אז אמרתי נגזרתי, שסלקו מהם החיים בסוד חיי המלך שהוא בג' ראשונות, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם שהוא בחג"ת בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב. ומהם אסורים בכבלי ברזל שהוא ברגלים שהוא בנה"י. ומהם נפשטים ערומים, שהסירו מהם הלבושים כמ"ש לעיל על מעדה בגד וכו'. וכל זה עשו האויבים בעצמם, אבל עוד יש שם צרות שאירע להם מצד עצמם, כי מהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאי'. וזה מהעדר השפע עד כי קצתם מתו וקצתם רעבים וצמאי' כנז', מיד פתחו כלם וקננו בקינות, וי על דמטא לבנן ששלטה עליהם הקליפה, והיכי הויתון כיתמי בלא אבא, שנסתלק אור או"א מעליהם, והקליפה שלטה עליהם, ולפי דרכם אמרו היכי הויתון בלא אבא, ע"ד מ"ש האר"י זלה"ה על יתומים היינו ואין אב. כי יתומים בגימ' תק"ו כמנין שם אבגית"ץ הראשון משם מ"ב. והוא החסד הראשון שעתה נסתלק בעו"ה, ושלטה במקומה הקליפה הנק' שור בגימ' הכי הוי. היכי דמכתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שרמזו היכי דמכתון בטיהרא, מקום הקליפה מלשון חבילי טהירין, ובקייטא רמז למה"ד כחום היום בוער כתנור. וזהו בלא לבושא ובלא כסו. היינו שנסתלק אור הבינה החופה עליהם בסוד החשמל, ובסוד אור חיצון ששולח הבינה להגן מן החצונים. היכי סגיתון בשורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלי. היינו היכי סגיתון בטורי על הר נשפה ובחצצי מקום הסלעים, וכל זה הוא מקום החצוני' והקליפות, חליצי מסאני בסוד איסור נעילת הסנדל, שמפני שהוסר מהם אור אי' גם ובלא סנדלא. כי אפילו הארת מט"ט וסנדל"פון אין להם, היכי טענתון מובלי דחלא. שהוא משא הקליפות שהם כחול שאינו עושה פירות, היכי הוו ידכון כפותין לאחוריכון, כמ"ש לעיל בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב, היכי לא בלעתון רוקא בפומכון, היינו היכי לא בלעתון "רוק" שהוא בסוד ש"ו משופר, והוא נמתק ויוצא דרך השפתים, עתה היכי לא בלעתון אותו הרוק הנז' בפומכון, למען לא יתמתק ותמותו מיתת עצמכם ולא מיד האויבים, פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשכת בשעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. הנה משה אשר פניו כפני חמה, אמר שהיה לו לשמש להחשיך ולסתום מאורו שלא להאיר בשעתא דעאל שנאה בבי מקדשא, והטעם כיון שב"ה ובפרט בית ראשון הנה הוא בסוד בינה ה' ראשונה, הנה השמש שהוא בסוד הת"ת שמקבל הארה מהבינה, היה לו להחשיך אורו להודיע לכל באי עולם הנזק והפגם שהגיע, ואהדר ליה שמשא בחייך משה רעיא מהימנא דלא שבקין לי ולא רמו לי, דנקטין לי שתין פולסי דנורא ואמרין פוק ונהר נהוריך. לפי פשוטו כמשמעו, כמשז"ל לאור חיצך יהלכו (חבקוק ג, יא). כי בכל יום חמה ולבנה אינם רוצים לצאת, עד שזורק בהם חיצים. ובמקום אחר אומר ג"כ דמחו ליה שתין פולסי דנורא וכו'. ואפשר לומר כי בזמן החרבן השפיעו עליו ג"כ כח הדין, בסוד שתין פולסי דנורא, עד שהאיר אל החצונים ונתן להם כח להחריב ב"ה בעו"ה. וכאשר שמע מרע"ה תשובת השמש, אז פתח ויקונן על חרבן ב"ה, וז"ש תוב פתח משה ואמר: וי על זיוך בי מקדשא. להורות כי העיקר מה שראוי להתאבל הוא על האור שנסתלק ממנו, והוסיף לומר היכי חשך. שלא די שנסתלק הוא אלא שגם שלט בו החשך והקליפה, וי כי מטא זמניה וחרב. כי מתחלה שוא עמלו בוניו בו, שהרי היה לו תכלית וכיון שהגיע זמנו חרב, והיכלא מקלי ששלט בו האש, כמש"ה ממרום שלח אש. שהוא כח הגבורות הקשות, כמ"ש מהר"א גאלנטי בפי' פ' הנזכר, ודרדקי דבי רב שהם בסוד נו"ה דאבא, מתקטלין ואבוהון אזלין בשביא וגלותא וחרבא. ששלטו עליהם הקליפות הקשות והרעות כמ"ש, תוב פתח משה ואמר שבאי אי בחייכון וכו'. אפשר שהתרה בהם כדי שתהיה טענתו יותר חזקה לפניו ית', כיון שלא קבלו התראתו אדרבה הרשיעו יותר לעשות. ולכן עוד אמר לפניו רבש"ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק. והנה כל אלו הדברים אמרו אבות העולם ומרע"ה לפניו ית' כדי לעורר רחמיו ית', ולא השיב להם כלום. וכבר אמרנו כי על כל הדברים האלו לא חשש להם להשיב, שכבר אמר להם בתחלה חטאו וכו'. ואח"כ גלו גם על מה שקננו בתחלה אבות העולם על ישראל, ואח"כ מרע"ה על ב"ה, כבר נכלל בתשובתו כנז', אבל על מ"ש מרע"ה עתה באחרונה, היא טענה נצחת, שעושה ח"ו תורתו פלסתר, ולפיכך אמר לפניו ית' ואתה שותק, וגם על זה לא השיבו ית' כלום. ואפשר לומר כי כיון שחטאו ישראל בע"ז אשר המודה בה ככופר בכל התורה כלה, א"כ אין להביא ראיה עוד מן התורה לזכות ישראל. :'''לפיכך''' (באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה. ועיקר תשובתה היתה להליץ על ישראל על ענין ע"ז, כנראה מפשט דבריה. והנה באמרו אמנו מה שלא אמר כן באברהם יצחק ויעקב, אפשר שהוא ע"ד משז"ל על כי אתה אבינו על יצחק הפוטר את בניו מן הדין לעתיד לבא, וג"כ כאן להיות כי רחל ע"י שעתה נתגלגלו רחמיו של הב"ה לפיכך קראה אמנו, וכל שכן לפי מ"ש בזוהר איכה, שהאבות ומרע"ה כלם אמרו ימחו על קדושת שמך. לאינון חוביהון ביני עממייא עד דיהא רעוא דילך לאתבא לון קמך. ואפשר ג"כ שקראה אמנו להיות שבה מתראים כל הנשמות וממנה יוצאות, והנה לפי פשוטו הודה לה הב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן. אך לפרש הדבר ע"ד האמת, יפורש בב' דרכים: הא' הוא בהקדים משחז"ל כי בימי החול הזווג אחר חצות הוא יעקב ולאה, ורחל יורדת לבריאה, ובליל שבת הזווג אחר חצות הוא יעקב ורחל. ויש בזה ב' נוסחאות: במקום א' אומר מן החזה ולמטה, ובמקום אחר אומר כי הוא בכל אורך הזעיר אחר חצות של שבת. עוד אמרו במקום אחר כי כאשר עיקר הזיווג לרחל, אז לאה משאלת הכלים והגוף שלה כדי שתתארך, וכן בהפך לוקחת לאה הגוף של רחל והכל נק' לאה וכו' עכ"ל. ופי' שהם הט' נקודות הבאים בסוד תוספת, וזה פשוט לבקי בדברי האר"י זלה"ה, עוד אמרו בשם האר"י זלה"ה כי נשואי יעקב אשר על זה נאמר ויאסוף לבן את אנשי המקום ויעש משתה. היה בליל שבת, רמז לדבר משת"ה בגימ' שבת הגדול עכ"ל. ובמה שאמרנו למעלה אפשר להליץ על יעקב למה לא קיים מה שאמרו במשנה, בתולה נשאת ליום רביעי. וזה מפני שבליל שבת הוא זווג רחל ולא בלילי החול. ולבן הרשע ברמאותו הסכים לדברי יעקב, וכ"ש אם נאמר שהיה הוא הממציא ראשון, כדי שלא ירגיש יעקב, ומ"מ נתן לו את לאה. ואפשר ג"כ שכוונת לבן הנז' היתה לבלבל היחוד העליון ח"ו, לולי ה' עזרתה לו ליעקב, והנה אמרו ג"כ כי בליל שבת להיות הזווג ליעקב ורחל, אז עולה לאה להיכל הבינה עכ"ל. והנה לפי הדרך זה כשנתחלפה רחל בלאה ליעקב, צריכי' אנו לומר א' משני דברים, וכבר אמרנו פעמים הרבה כי כל זה דרך דרש והאמת יורה דרכו). '''או''' שעלה יעקב למעלה בהיכל הבינה ונזדווג שם, או שרחל ירדה למטה בבריאה כמו בימי החול, ולאה ירדה במקום רחל ונזדווגה שם עם יעקב. והנה לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה שאומר ז"ל: ועל דא אמרה רחל לגבי קב"ה, ואנא לא עבדית יתיר דאעילנא צרתי לגו ביתי. צריכים אנו לומר כפי הפי' הב', שרחל ירדה למטה בבריאה והניחה מקומה ללאה, באופן שהיא נכנסה לתוך ביתה, ולפי מ"ש על ויעש משתה בשם האר"י זלה"ה, כי משת"ה בגי' שב"ת הגדו"ל. צריכי' אנו לומר כפי הפי' הראשון, שעלה יעקב למעלה אל בינה, שכן היא נק' שבת הגדול, אבל לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה, צריכי' אנו לומר כפי הפי' השני, ועתה לפי דברי הזוהר של איכה, וכפי הפי' הב' שאמרנו, הן הנה דברי רחל מלכות לפני הב"ה בינה אימא עילאה, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, כמ"ש כי היות יעקב אוהב את רחל יותר מלאה, הוא כי רחל עיקרא דביתא, כי היא מכלל הי"ס העשירית שבהם, והיא פרצוף גמור פנים ואחור פנימי וחיצון, כמו שאר כל הפרצופין שבאצילות, אך לאה אינה רק אחוריים של אי' לבד וכו'. (כי) [אינה] אלא רק בחי' עור הארה בלבד. ועבד בשבילי לאבא ז' שנים, שהם בסוד ז' שני שמיטה כמ"ש בזוהר. וכשהשלימו אותן ז' שנים דוקא, קודם שיצא בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. הרבה פעמי' נאמרו מהו הסימן הנז', וא' מהם הוא שאמרה לו שיעקב יאמר שמע ישראל וכו' והיא תענה בשכמל"ו. וזה צודק לע"ד לפי דברי האר"י זלה"ה, שכן יחוד בשכמל"ו הוא כולו לרחל כמבואר בס' הכונות, ואפשר שמה שמסרה רחל ללאה לפי דרך זה, הוא ע"ד מ"ש כי ביוה"כ אנו אומרי' בשכמל"ו בקול רם, שהוא כנגד ה' קולות פנימיות שעולה המל' אל התבונה, ושם מקום לאה. וזהו ומסרתי לאחותי כל הסימנים וכו' ולא עוד שנכנסתי תחת המטה וכו'. כמ"ש שירדה למטה וכו'. עד וגמלתי חסד עמה, אעפ"י שכלה דינין ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה אל הקליפות ח"ו, ומה אני שאני ב"ו וכו' ואתה מלך חי וקיים, אשר לא יגור במגורך רע, כמש"ה אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו), מפני מה קנאת בע"ז שאין בה ממש. והנה היא טענה נצחת עד כי מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה וכו'. ואפשר עוד לומר דרך אחרת באיזה שינוי, ונ"ל יותר עיקר וזה עם מ"ש בס' הכונות, בענין ויעבר ז"ל לעניינינו. ואמנם זווג רחל עם יעקב בנ"ה דזעיר כנודע, וזווג לאה עם ישראל מחצי ולמעלה, וז"ס שרחל היתה תחת המיטה כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שמזדווגת לאה עם ישראל שם מטתם שלימה למעלה עד חזה דזעיר, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי כי רחל נתונה תחת המטה ממש, ולזה כוונו רז"ל וכו' עכ"ל. ובס' אוצרות חיים כתוב וז"ל: ואמנם טעם אמרו ויאהב יעקב את רחל ולא ללאה, הטעם הוא לב' סבות: הא' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר הוא בעה"ז, לא היה משיג כל מציאות ז"א רק כנגד החזה ולמטה, מקום רחל. ולכן כתוב אז ויאהב יעקב לרחל, ולא כתיב ויאהב ישראל את רחל, שהוא הז"א שהוא יש לו שתיהן לאה ורחל, אבל יעקב אהב את רחל התחתונה כמוהו, שהוא עלמא דאתגלייא, אבל לאה היא עלמא דאתכסייא, שהוא צורת הד' שבקשר תפלה של ראש, ולכן לא היה יכול יעקב להזדווג עמה, כי לא היה משיג עד שם, וזהו שאומר בזוהר פ' ויצא דף קנ"ג ב'. כי לאה ורחל תרין עלמין, מן העולם ועד העולם, ז' שנים עלמא דאתכסייא עכ"ל. העולה מזה דבר פשוט הוא בין המקובלים, כי לאה היא עליונה, ומה שהיה יעקב אוהב את רחל, הוא מפני שלא היתה לו השגה בלאה, ומלבד זה אמרו ג"כ ולא היה יכול להזדווג עמה. והנה בודאי שהיה לה לרחל פה למטה לעשות כל יכלתה, שלא יעלה יעקב במעלה עליונה ותעכב אותו למטה כדי שיזדווג עמה, וכ"ש שיש לחוש שאם יזדווג עם לאה תהיה היא רחל אסורה על יעקב משום אחות אשתו, כאשר כן היה לפי האמת אילולי שיצאת בת קול כמ"ש בזוהר מן העולם ועד העולם, ולכן בתחלה מסרה לו ליעקב סימן כדי שיכיר יעקב ויזדווג עמה, ובזה אפילו אם יעלה אח"כ יעקב במעלה עליונה, מ"מ לא ישא את לאה, מפני שהיתה אז אסורה לו משום אחות אשתו, אמנם אח"כ בראות רחל כי מן השמים סייעו את לאה, חשבה דבר אחר והוא מ"ש כי ראויה היתה להיות בחלקו של עשו, וזה להיותה מסוד חוה ראשונה לילי"ת דינא קשיא, אך ע"י תפלותיה ודמעותיה נמתקה ואז ניתנה בחלקו של יעקב, ולכן חשבה רחל אם מצדה יבא עיכוב נשואי לאה עם יעקב, יחשב לה לאשם ועון אם תעלה אח"כ לחלקו של עשו ח"ו, ולכן מסרה לה סימניה כדי שתנשא ליעקב, ומן השמים סייעו את לאה ויעקב עלה במעלה עליונה בסוד שבת הגדול, ונזדווג עמה בסוד ישראל למעלה ורחל עמדה תחת המטה בנו"ה דז"א, והנה הגם כ"א נאמר שרחל לא היתה מתפחדת לעלות בחלקו של עשו, וזה להיות שאין לו בה אחיזה, ובפרט שהיא נקודה עשירית של המל' והיא ספירה גמורה, ונעשה אח"כ פרצוף גמור, מ"מ בהזדווג יעקב וקחתו את לאה, נשארה רחל פה למטה בלי בן זוג, להיותה אסורה משום ואשה אל אחותה. ואעפ"כ כדי שלא תצא לאה לקליפת עשו נתרצה בדבר, וז"ש ולא הוצאתיה לחרפה. שהיא הקליפה ח"ו, ובזה יבא על נכון כל דברי המדרש עפ"י הדרך שאמר, וצדקה בזה רחל בטענתה לפני הב"ה, שאם כבשה תאותה ונכנסה בסכנה שלא תזדווג עם יעקב בן זוגה, למען לא תצא אחותה לאה אל הקליפות ח"ו, וכ"ש ואתה מלך חי וקיים רחמן וכו'. הגם כי המסכה צרה כהתכנס, היה לך לסבול יותר מזה ולא להוציא את ישראל לקליפות ועשו אויבים בם כרצונם, ועל זה מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה. פי' כמו שיצאתה בת קול בעת נישואי לאה, ואמרה מן העולם ועד העולם. ועי"ז נשא יעקב שתי אחיות ונזדווג עם שניהם, עם לאה בבחי' ישראל, ועם רחל בבחי' יעקב. וזה נעשה ברחמי האל. היינו ע"י סוד ויעב"ר כמבואר בס' הכוונות בסוד ויעבר, במלת ויעבר כנז' שם. כן עתה נתגלגלו רחמיו, רחמיו דוקא מלשון רח"ם, בסוד יסוד לאה הנעשה ע"י בקיעת הר הזתים כנזכר שם, וגם זווג יעקב עם רחל, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. כי רחל יש בה רבוי אורות יותר מלאה, כידוע בסוד ושמתי כדכד שמשותיך. ולפיכך א"ל בשבילך רחל ולא לאה ולא בזכות האבות אני מחזיר את ישראל למקומן. ובמה שאמרנו על נתגלגלו רחמיו. רחמיו וכו'. אתי שפיר מ"ש בזוהר איכה: אנת מרי עלמא דכתיב בך אל רחום וחנון ארך אפים וכו'. שהוא סוד התעוררות י"ג מדות של ויעבר. והביא ראיה ואמר הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע. זה יובן כמ"ש בזוהר פ' ויגש ז"ל: והקול נשמע בית פרעה. דא היא שכינתא דבכת על חרוב מקדשא ועל גלותיהון דישראל, כתיב הכא והקל נשמע, וכתיב קל ברמה נשמע. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא מלאה דכל קלין נפקין מתמן, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא, דאיהי אזלת לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא ביה, ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא וא"ו, קלא דבכאת על מקדש ראשון ועל מקדש שני. נשמע כד"א קול ברמה נשמע, מאי ברמה דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי, וסי' מן הרמה ועד בית אל, מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. והקל נשמע לעילא לעילא, ואי טעמא בגין דוא"ו אתרחק ואסתלק מיניה, וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי אינינו, והא אוקימנא כי אינינו דבעלה לא אשתכחו עמה, ואלמלא בעלה ישתכח עמה תתנחם עלייהו, דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא, ובגין דאינינו לאו איהי מתנחמה על בנהא, בגין דבנהא אתרחקו מינה על דאינינו עמה וכו' עכ"ל. אין ספק שהוקשה לו אומרו והקל נשמע חסר, ולכן פי' בית פרעה דרך רמז כמו שפי' לבסוף, וכאן פי' לשון פרעון שהוא מדה"ד וכיוצא. ופי' דא היא שכינתא וכו'. כי כמו שהשכינה בכתה על חרבן ב"ה ועל הגלות בזמן חרבן ראשון ושני, הכי נמי בכתה הכא בגלות מצרים. וז"ש והקל נשמע וכו' דא היא שכינתא דבכת ה"ה נמי הכא בכתה על גלות מצרים. וזהו שאמר אח"כ כתיב הכא והקל נשמע וכתיב התם קל ברמה. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא, ואפשר דדריש דמיון גזירה שוה נשמע דהכא ונשמע דהתם. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן. פי' הרמ"ק זלה"ה שהוא בבינה. ואפשר לומר ע"ד האר"י זלה"ה שמפרש בכונת ר"ה, כי בתקון ואמת מדה ז' מי"ג מדות, יש ז' פעמים ס"ג ומהם נמשכים ז' הבלים והם מילואי ס"ג, והם עולים ר"ס, והם בז' תחתונות דבינה, והם נחלקים ק"ל לזעיר ונעשה קול, וק"ל לנוקביה ה' ונעשית קל"ה עכ"ל. וז"ש ר"א קלא בחשאי דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן, להיותו כולל ע"ב ס"ג בגימ' קול עם הכולל, וזה ע"י שם אהו"ה במילוי אלפי"ן שבדעת העולה קול, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה. אפשר לומר שהוא אחוריים דאלפין העולה, שכן אמרו בס' אוצרות חיים בשער השמות, כי בימות החול החיצון דמלכות, שהוא הדעת שלה שעולה לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה כי עדיין לא נתחברה. ואפשר ג"כ שהוא בסוד מ"ש במלת ברוך של תפלת העמידה, שצריך לכוין בו ע"ב ק"ל, ובזה היא עולה דרך אחורי זעיר, וזהו ממש דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו תחלה, ואח"כ לאתחברא בהדיה בחזרתה אח"כ פנים בפנים במלך עוזר ומושיע ומגן, ואח"כ עיקר החיבור בשים שלום. ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא ו' דבכאן על חרבן ראשון ועל חרבן שני, מלבד מ"ש לעיל אפשר לומר דחזר לומר להורות כי אגב גלות מצרים ראתה השכינה גלות בית ראשון ושני ובכתה על זה נשמע, כד"א קול ברמה נשמע. פי' הרמ"ק זלה"ה ז"ל, והענין שהמלכות כשהיא עולה אל הבינה להתייחד עולה בחשאי, וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו' עכ"ל. אפשר שבא לתרץ כי בשלמא פ' והקל נשמע. הנה הוא חסר ו', יצדק לפרשו במלכות, אבל פ' קול ברמה נשמע, הנה הוא מלא, והיאך יצדק במלכות לפי דברי הזוהר, לפיכך פירש כי דוקא כשהיא עולה אל הבינה להתייחד אז היא עולה בחשאי (פי' והוא ק"ל חסר בלי ו', שהוא קול גדול כמ"ש במקום אחר), וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו'. ואז הוא בקול גדול ונתוסף עמה ו'. והטעם נ"ל דרך דרש, כי ע"י בכיה מתעוררים שערי דמעה נו"ה דחכמה, ומתייחדים ע"ב ס"ג שהם בגימ' קו"ל עם הכולל כמ"ש, ולפיכך אמר קול ברמה עם ו', ואמר אח"כ ברמה, מאי ברמה, דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר דהוקשה לו שהיל"ל קול למעלה נשמע, וזהו מאי ברמה, וכ"ש למ"ש בפ' ה' רמה ידך בל יחזיון. שזה נאמר להכרית הקליפות, כמ"ש בתקון שמסר האר"י זלה"ה להרח"ו זלה"ה, בהסיר ג' אלפין של השרש כמ"ש שם, וזה לא יתכן הכא, ולפיכך פי' דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר לומק כי עלמא עילאה הוא בינה עילאה, וכמו שתרגם יונתן קל ברום עלמא אשתמע, וגם בזוהר איכה אמרו, עד דאשתמע קלא לרום שמיא, ומאן איהו דא רקיע כעין הקרח הנורא דאיהו ע"ג החיות, כי רקיע סתם הוא ביסוד תבונה, כמו שאמרו שבו חמה ולבנה וכו'. וזה הרקיע הוא למעלה והוא למעלה בבינה כמ"ש, ומפני ששכינה עילאה אינה נגלית, כמשז"ל כי לפיכך נקראת לעתיד לבא, לפיכך אמר עלמא דאתי, שהוא בסוד תבונה עולם הבא שבא תמיד כמשז"ל, והוא ע"ד משז"ל בזוהר איכה ג"כ, עד דאתגליאת אי' לברתא. וא"ל מנעי קולך וכו'. וכמו שנפרש. וסי' מן הרמה ועד בית אל. שפי' מן הבינה עד שמגעת למל'. והיא תבונה המתלבשת בז"א ומגעת עד מלכות, מן העולם ועד העולם. מלבד לפי פשוטו אפשר שבא לרמוז טענת רחל שהכניסה צרתה לתוך ביתה, גם כי היתה סבורה שבזה לא תזדווג עם יעקב, עד שיצאתה בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה. פי' אעפ"י שבעלמא אפשר לפרשו כמו שפי' על ה' רמה ידך, או באיזה מקום עליון, בכאן צריך לפרשו בבינה כמ"ש, דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. וכמ"ש למעלה כי פ' זה נכתב א"ד יֱדֺוִ"ד שהיא מלכות ובינה, ולפיכך פי' ברמה שהיא בבינה, וכמ"ש בזוהר איכה, וכדין אתגלייא אי' לברתא. וזהו ויקרא א"ד יֱדֺוִ"ד, והקל נשמע לעילא לעילא, כי הוקשה לו אומרו נשמע בלשון נסתר, והיל"ל וישמע הקל. ולפיכך פי' שהוא לעילא לעילא, שהוא בבינה עליונה כמ"ש, מאי טעמא בגין דו' אתרחק ואסתלק מינה, בסוד אוי והו"י, ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה, כי אינינו להעלותה, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה כי אינינו, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ועם מ"ש הוא מובן, כי עיקר הבכיה הוא על בניה, אבל אם היה יחוד לא היתה חוששת על גלות בניה, כי במהרה היו חוזרים ובשלומה עם בעלה יהיה שלום לבניה ג"כ, אמנם להיות כי בעלה אינינו, לפיכך רחל מבכה על בניה דוקא וגם מבכה דוקא, שהיא מבכה את א"י ג"כ, כמש"ה ויקרא א"ד בתחלה ואח"כ יֱדֺוִ"ד לבכי ולמספד וכו'. והטעם כי ע"י התעוררות המל' מתעוררת גם הבינה א"ד ידו"ד, וזהו קול ברמה נשמע, וזה על העדר הייחוד, הן מצד נשמות צדיקי ישראל שגלו כמ"ש אח"כ על בניה. וגם הז"א נתרחק ממנו כי אינינו, וזהו ויקרא ה' אלקים מל' ובינה, צבאות שהם נשמות הצדיקים בניה ממש לבכי וכו'. וגם פ' קול ברמה נשמע וכו'. ירמוז מלת נה"י להת' נ'צח ה'וד י'סוד ששם זווג יעקב עם רחל, וגם נה"י בגי' אדנ"י בכי כמ"ש. וזה בשביל תמרורים שיש בה רבוי הדינים בלי שום מיתוק, שהם ב' פעמים ש"כ בגימ' תמ"ר, ובמרירותה היא עומדת, וזה להיות כי רחל שהיא בגימ' ב' פעמים דמע"ה כמ"ש האר"י זלה"ה, מבכה כמ"ש על בניה כי אינינו. ובאת התשובה מנעי קולך מבכי וכו'. פי' מצד הקול הנז' שעולה עד או"א ע"ב ס"ג שהם באו"א, בגימ' קול עם הכולל כמ"ש, עי"ז מנעי מבכי. גם אפשר לומר מנעי קולך מסבת בכי, כי ע"י הבכ"י מאיר בה ל"ב נתיבות שהם בגימ' בכ"י, ועי"ז נאמר ובהיכלו כלו אומר כבו"ד. בגימ' הכי הוי ג"כ, ועי"ז נאמר ובהיכלו, גם קול"ך בגימ' ציו"ן יוס"ף בסוד היסוד בגי' ו' הויות, עי"ז מנעי מבכי, וגם עיניך שהם בסוד ק"ל בגימ' עי"ן, מנעי אותם מדמעה כנז', כי יש שכר לפעולתך. הנה י' פעמים א"ל בגימ' י"ש, וכתב האר"י זלה"ה בכונת ק"ש, כי כאשר נוסיף ייא"י עיקר שם ס"ג "חסד אל" על תמ"ר, יהיה בגימ' תרע"א א"ד מלא, ובזה ג"כ וי"ש תקוה. פי' ת"ק ו"ה לאחריתך, שהוא בסוד זווג זו"ן ב' אותיות של שם ו"ה, ועי"ז ושבו בנים לגבולם. העולה מכל זה כי ע"י מה שלא נתקנאהתה סייעה גם היא, ועמדה תחת המטה והעלה את לאה למעלה להזדווג עם בחינת ישראל, ועי"ז בנו שתיהן את בית ישראל, הנה בטענה זו נתגלגלו רחמיו של הב"ה כמ"ש, ואמר לה בשבילך רחל אני מחזירן למקומן, והנה כ"ז נרמז ג"כ בפ' שיר השירים וכו'. וזה על דרך מ"ש בס' אוצרות חיים ובס' הכונות ג"כ כי שיר היא בלאה, גם המל' רחל נק' שיר, כמשז"ל בסוד אלקים אל דמי לך וכו'. שהיא משוררת תמיד, וזהו שיר השירים שהוא סוד תרין נשין רחל ולאה, אשר לשלמה. שמקבלים הארה מיסוד אי' הנק' אשר, וגם לשלמה מלך שהשלום שלו, שהוא יסוד אבא שממנו מקבלת רחל הארה בנה"י, וכמו שאמרו על פ' מרחוק ה' נראה לי. ועי"ז ושבו בנים אשר הם נה"י הנק' בנים כידוע. ועתה נסתלקו, עי"ז כנז' ישובו לגבולם ויתגדל ויתקדש הז"א בגדלות ראשון ושני ותבא הגאולה בבי"א: fr4fhzdfo1otx2xiwj9es5fg3mjlz5y 0 411233 3078655 1170201 2026-08-23T12:32:17Z לויוני-YL 14687 3078655 wikitext text/x-wiki == דומיטיאנוּס == (טיטוס פלאביוּס דומיטיאנוס) {{תוכן עניינים שטוח}} === 1 === דוּמיטיאַנוּס נולד ביום העשרים וארבעה לחודש אוקטובר, בשנה שאביו נתמנה בה קוֹנסוּל{{הערה|שנת 51 לסה"נ.}} ועמד לקבל עליו את המשרה כעבור חודש. ברובע השישי של העיר נולד, באיזור "הרימוֹן"{{הערה|ad malum Punicum, רובע ורחוב בגבעת הקווירינאליס.}} ובבית, שהפך אותו אחר־כך למקדש בית פלאביוס. אומרים, שילדותו וראשית־נעוריו עברו עליו בחרפת־דלות כזאת, שלא היה לו כלי־כסף אחד לשימושו. וכן ידוע היטב, כי קלוֹדיוּס פּוֹליוֹ, איש במעלת פריטור, שעליו כתב נירון שיר בשם "לשׁתום־העין", שמר בידו מכתב מידי דומיטיאנוס, שהיה מוציאו ומראה אותו לעיתים, ובו הבטיח לו הלז לילה אחד{{הערה|כנראה, בשכר אתנן.}}. היו גם כאלה שהעידו, כי דומיטיאנוס חוּלל גם על ידי נרווה, מי שהיה אחרי כן יורש־כיסאו. במלחמת וויטליוס ברח אל הקאפיטוליום עם אחי־אביו סאבּינוּס ועם חלק מן הצבא שנימצא באותו מקום. ואילו בשעה שהאויב חדר אל המקום והמקדש נתלקח באש{{הערה|כמתואר לעיל, וויטליוס פרק 15.}}, הסתתר במשך הלילה בחדר שומר־המקדש ובבוקר התחפש בבגדי מעריצי־איסיס{{הערה|אֵלת־הפוריות המצרית, שפולחנה נתפשט ברומא עוד במאה הראשונה לפני הספירה; אחר כך נימנו גם קיסרים בין מעריציה. השווה: אוֹתוֹ, פרק 12.}}, ובחברת כוהני אותה דת־ההבל עבר – בלווית איש אחד בלבד – אל מעבר לטיבר, לבית אמו של אחד מחבריו לבית־הספר והצליח להיחבא שם ולא עלה בידי רודפיו, שהתחקו על עקבותיו, לתפשו. רק לאחר הניצחון יצא ממחבואו, ומיד בירכוהו בשם "קיסר" וקיבל את משרת ראש העיר בסמכות של קונסול, אך רק להלכה, כי את מעשה השיפוט עצמו העביר אל חברו־הקרוב אליו. אבל יחד עם־זה השתמש בכל כוח שלטונו בשרירות־לב רבה, ועד כדי כך שהוכיח כבר אז מה ניתן לקווֹת ממנו בעתיד. כדי שלא אתעכב על כל פרט ופרט אזכיר רק זאת, שלאחר שניצל נשותיהם של אנשים רבים, חטף גם את דומיטיה לונגינה, שהיתה נשואה לאֵיליוּס לאמיה{{הערה|הוצא אחר כך להורג; ראה להלן פרק 10.}}, ולקחה לו לאשה. כמו כן חילק ביום אחד למעלה מעשרים משרות בעיר ומחוצה לה, עד שאספסיאנוס היה חוזר ואומר: "תמיה אני על שאינו שולח גם לי ממלא־מקום!". === 2 === גם במסע־מלחמה נגד גאליה וארצות־גרמניה פתח{{הערה|השווה במפורט: Tacitus, Histor. IV. 68; ניזכר גם ביוסף, מלח' 5, 8, VII.}} ללא כל־צורך ובניגוד לעצת ידידי אביו. ועשה זאת רק כדי להשתווֹת לאחיו גם בתקפו וגם בכבודו. בשל המעשים האלה נזף בו אביו, וכדי שייטיב לזכור את גילו הצעיר{{הערה|הוא היה בן שמונה עשרה אז.}} ואת מעמדו, אנוס היה לגור יחד אתו וכל אימת שהופיעו בפומבי נילווה אחרי כיסא אביו ואחיו כשהוא יושב באפיריון. וכאשר חגגו שני אלה את תהלוכת הניצחון על היהודים הלך בעקבותיהם רכוב על סוס לבן{{הערה|השווה: יוסף, מלח' 5, 5, VII.}}. יתר על כן, מתוך שש פעמים, ששימש בקונסולט, לא נשא אלא פעם אחת במשרה מן המנין{{הערה|שנשא בה מתחילת השנה ולא שנתמנה במקום אחר באמצעה; וגם השנה ההיא נקראה על שמו.}}, וגם זאת מאחר שאחיו וויתר על שלו ותמך בו. גם הוא הפליא להעמיד פני ענוותן ועוד כחוֹבב שירה, שהיתה זרה קודם לכן לרוחו בה במידה שהיתה בזויה בעיניו אחר כך, כשנטש אותה{{הערה|ראה להלן פרק 20.}}. אך אותה שעה היה קורא משיריו ברבים. כשביקש ווֹלוֹגֶסוּס, מלך הפרתים, חיל־עזר נגד האלאנים{{הערה|עם של נודדים בין הדון והרי־קאווקז. ראה עליהם גם יוסף, מלח' 4, 7, VII.}} ואת אחד משני בני אספסיאנוס כמצביא, השתדל בכל כוחו שיעדיפו לשלחו על אחיו, וכאשר נתבטל הענין, ביקש לעורר במתנות ובהבטחות את שאר מלכי־המזרח, שידרשו אותו דבר. במות אביו היסס זמן רב, אם להציע לחיילים תשורת־כסף כפולה{{הערה|כלומר: לתת להם פי שנים מאשר קיבלו מאחיו, כדי להעבירם לצידו. השגת השלטון הקיסרי על ידי מתנות־כסף ושיחוד־החיילים הלך ונעשה נוהג קבוע ומסוכן בימי הקיסרים.}}, אך לעולם לא פיקפק מלחזור ולהכריז שלפי הצוואה ניתן לו חלק בשלטון, אלא שבענין זה נעשה זיוף. מאותה שעה ואילך לא חדל מלשׂים מכשולים לרגלי אחיו בגלוי ובסתר, וכשתקפה את טיטוס מחלה קשה, ציווה לעזבו לנפשו, כאילו מת כבר, ועוד קודם שהוציא נשמתו באמת. למת לא חילק כל כבוד, מלבד זה שהעלהו אל שורות האֵלים; יתר על כן, תכופות פגע בזכרוֹ בעקיפין, בנאומים ובפקודות. === 3 === בראשית שלטונו נוהג היה להתבודד כמה שעות ביום; אבל לא עשה אותה שעה דבר מלבד זה שצד זבובים והוקיעם על חרט מחודד מאוד. לפיכך כששאל פעם מישהו, אם נימצא מישהו בפנים עם הקיסר, נתן לו וויבּיוּס קריספּוּס את התשובה המוצלחת: "אף לא זבוב אחד!". כעבור זמן מה העניק לאשתו דומיטיה בהחלטת הסנט את התואר "אבגוסטה"{{הערה|מכאן ואילך תואר קבוע של כל נשי הקיסרים, ולא נזדקקו עוד להחלטת הסנט.}}. היא ילדה לו בן בשנה שהיה קונסול בפעם השניה, ובשנה שלאחר מכן (ילדה בת){{הערה|במקור חסרות המלים שבסוגריים והתרגום הניתן הוא על פי קריאתו של Madvig.}}. אחר גירש אותה משום שלבה הלך שבי אחרי השחקן פּאריס{{הערה|הוצא להורג אח"כ בידי דומיטינוס.}}, אבל כעבור זמן קצר החזירה, כי לא יכול לשאת את הפרידה; ועשה זאת באמתלה, שהעם דרש ממנו את הדבר בתוקף. אשר להנהגת השלטון הפך את עורו מזמן לזמן, משל כאילו נמצאה בו מזיגה שקולה של מעלות ומגרעות, עד שלאחרונה הפכו גם מעלותיו למגרעות. עד למידה שניתן לשער לא בא הדבר מתוך תכונתו הטבעית, אלא מחמת הדחקות נעשה חמסן ומחמת הפחד – איש־דמים. === 4 === באופן מתמיד ערך שעשועים מפוארים ועשירים, ולא באמפיתיאטרון בלבד אלא גם בקירקס, מקום שם ערך גם קרב כפול של רוכבים ושל רגלים, נוסף על התחרויות המקובלות של מרכבות רתומות לצמד־סוסים או לארבעה סוסים. באמפיתיאטרון ערך גם קרב־אניות. כמו כן נערכו מלחמות בחיות־טרף וגלדיטורים בשעות הלילה לאור לפידים, ובהם נלחמו גם נשים ולא גברים בלבד. נוסף על כך נכח תמיד בשעשועים מטעם הקוויסטור{{הערה|קלאבדיוס קיסר הטיל לראשונה חובת עריכת השעשועים על הקוויסטורים בשנת 47. ראה קלאבדיוס פרק 24.}}, שבוטלו פעם והוא חידשם. אותה שעה נתן רשות לעם לדרוש שני זוגות מגדוד הגלדיאטורים הפרטי שלו, ואת אלה הכניס תמיד לסוף השעשועים בתפארת־מלכות. בכל שעות השעשועים עמד לרגליו נער קטן עטוף ארגמן, בעל ראש קטן כעין מפלצת, ואתו מרבה היה לשוחח, עיתים אף בכובד־ראש; על כל פנים שמעוהו פעם שואל אותו אם הוא יודע, מה ראה הקיסר להעמיד את מֶטיוּס רופוס{{הערה|נציב מצרים בשנת 89–94 לסה"נ.}} בראש מצרים בשעת חלוקת המשרות הקרובה. גם קרבות־אניות ערך בציים שלמים כמעט, ולתכלית זו חפר בריכה ליד הטיבר והקיפה מקומות־ישיבה, והיה מסתכל בהם עד הסוף גם בגשם שוטף. גם משחקי מאת־השנים{{הערה|נערכו פעם במאה שנה. אבגוסטוס בשעתו ערכם בשנת 17 לפסה&#8220;נ, ואילו קלאבדיוס בשנת 47 לסה&#8221;נ. השווה: אבגוסטוס, פרק 31 וקלאבדיוס, פרק 21. חגיגת דומיטיאנוס חלה בשנת 88.}} סידר בחשבו את חשבון הזמנים לא לפי השנה, שבה ערך אותם קלאבדיוס לפניו, אלא לפי שסידרם אבגוסטוס לפנים. בתוך כך הפחית ביום המשחקים בקירקס את מיספר הסיבובים משבעה לחמישה, כדי שיקל להשלים את מאת המרוצים{{הערה|במשך יום אחד.}}. הנהיג גם התחרות משולשת, במוסיקה, ברכיבה ובהתגוששות, שנערכה אחת לחמש שנים לכבוד יופיטר הקאפיטוליני, ובה קבע פרסים במיספר גדול בהרבה משנהוג כיום. באלה מתחרים היו גם בנאומי־פרוזה ביוונית ובלאטינית, ומלבד המנגנים בלווית קתרוס הופיעו גם תזמרות כלי־קתרוס ומנגנים בקתרוס בודדים{{הערה|שהיו רק מנגנים בלי ללוות את הנגינה בשירתם.}}; ואילו במרוצים בזירה השתתפו גם נערות. בתחרות ישב בעצמו בראש, נעול סנדלים יווניים, עוטה טוגת־ארגמן בטעם יוון, ועל ראשו עטרת־זהב ובה צלמי יופיטר, יוּנוֹ ומינרווה. לצידו ישבו כוהן־יופיטר וחבר הפלאוויאלים{{הערה|חבר כוהנים, ששימש במקדש הקיסרים לבית פלאביוס, מיסודו של דומיטיאנוס.}} בתלבושת דומה לשלו, אך בעטרותיהם התנוססה גם דמותו. מדי שנה בשנה חגג גם את חג חמשת־הימים לכבוד מינרווה{{הערה|ראה על כך בהערה לאבגוסטוס, פרק 71.}} באלבּאנוּם והקים לשם כך חבר כוהנים, שמהם ייבחרו בגורל אלה שינצחו על סדר החג ויציגו מלחמות־חיות מפוארות ומחזות־תיאטרון, ונוסף על כך תחרויות של נואמים ומשוררים. שלוש פעמים העניק תשורת־כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם, ובשעת שעשועי המשחקים לכבוד חג "שבע הגבעות"{{הערה|לזכר השלמת עיר הבירה על ידי התפשטותה על שבע גבעות, החג חל ביום האחד־עשר בדצמבר.}} נתן גם ארוחה עשירה מאד; אותה שעה חולקו טנאים גדולים מלאי מזון בין הסנטורים והפרשים וחבילות עם מנות־אוכל להמון העם, והקיסר עצמו היה הראשון שפתח באכילה. למחרת־היום פיזר המחאות{{הערה|ראה: נירון פרק 11.}} לכל מיני חפצים, ומאחר שהחלק הגדול נפל לבין מקומות־הישיבה של העם, הכריז כי יחלק חמישים כרטיסי־המחאה לכל חלקה וחלקה של מושבי מעמד הפרשים והסנטורים. === 5 === בניני־פאר רבים, שהיו למאכוֹלת אש{{הערה|פעם בזמנו של וויטליוס ופעם נוספת בימי טיטוס, וראה שם.}}, הקים מחדש, ביניהם את הקאפיטוליום שנישרף שוב. בכולם קבע כתובת על שמו בלבד, בלי להזכיר כלל את הבונה הקודם. גם בנינים חדשים הקים: היכל "יופיטר השומר" על הקאפיטוליום; הפורום, הנקרא כיום על שם נרווה{{הערה|שסיים את בנינו וחנכו.}}; גם מקדש בית־האב הפלאביי, גם איצטדיון, אוֹדיאוֹן{{הערה|בנין תיאטרון קטן ומקוּרה גג להצגות שירה ונגינה.}} ובריכה למלחמת־ים, שאבניה שימשו אחר כך לתיקון שני עברי הקירקס הגדול, שנשרפו עד היסוד. === 6 === מסעות־המלחמה שפתח בהם, בחלקם באו מרצונו ובחלקם מתוך ההכרח; מרצונו נלחם בחאטים{{הערה|שבטי גרמנים חזקים, שישבו במדינת הסן שבגרמניה.}}, ומתוך הכרח פעם בסארמאטים{{הערה|עם־רוכבים נודד ממוצא אירני. ישוביהם בערבות דרום רוסיה וחוף הים השחור.}}, לאחר שהשמידו לגיון אחד יחד עם מפקדו, ופעמיים בדאקים{{הערה|בשטח טראנסילוואניה ורומניה של היום.}}. בראשונה אחרי תבוסתו של אוֹפיוּס סאבּינוּס קונסול לשעבר, ובשניה אחרי מפלת קוֹרנליוּס פוּסקוּס, מפקד גדודי הפריטורינים, שלידו נימסרה ההנהלה העליונה של המלחמה. על החאטים והדאקים חגג תהלוכת־ניצחון כפולה לאחר קרבות במזל מתחלף; בניצחונו על הסארמאטים הסתפק בכך שהגיש זר־דפנה ליופיטר הקאפיטוליני. מלחמת האזרחים, שחוללה לוּקיוס אנטוניוס, נציב גרמניה העליונה, נסתיימה בלי שהקיסר יהיה נוכח במקום, מאחר שהשעה שיחקה לו באורח־פלא: בעצם שעת הקרב עלה פתאום הריינוס על גדותיו ומנע את חילות הברברים מלעבור דרך הנהר אל אנטוניוס. דבר הניצחון הזה נודע לו מפי האותות עוד קודם שבאו אליו השליחים; שכן בעצם אותו יום, שבו נערך הקרב, הקיף נשר אדיר בכנפיו את פסל דומיטיאנוס ברומא והשמיע צריחות עליזות; ומעט אחרי כן פשטה השמועה על מותו של אנטוניוס בביטחון כזה, שרבים העידו בתוקף כי בעיניהם ראו את ראשו, שהובא לרומא. === 7 === דברים הרבה חידש גם בעניני הציבור: ביטל את מתן המנות מטעם הציבור וחידש{{הערה|sportula, מצרכי־מזון שחולקו בסלים, בניגוד ל־cena recta, ארוחות שנערכו ליד שולחנות ממש, שהועמדו בפורום. השווה גם נירון, פרק 16; אבגוסטוס, פרק 74 ובהערות שם.}} את המנהג של ארוחות כדין; הוסיף על ארבע המפלגות הישנות של כיתות נהגי־הקירקס שתים חדשות, נושאות סרטי זהב וארגמן. אסר על השחקנים להופיע על בימה ציבורית, אבל הירשה להם באופן חוקי להמשיך באמנותם בבתים פרטיים. נאסר גם סירוּס זכרים, והוריד את מחיר הסריסים שעוד נשתיירו בידי סוחרי־העבדים. פעם, בשעה שהיה שפע רב ביין ומחסור בתבואה, חשב כי בגלל רוב הטיפול בגפנים הזנחו שדות־התבואה, לפיכך הוציא פקודה שאיש לא יטע עוד כרם באיטליה ואלה שבפרובינציות ייעקרו וישאירו מהם לא יותר ממחציתם. אלא שלא התמיד לדרוש את דבר ביצוע החוק. כמה משרות גבוהות מסר למשוחררים ולפרשים רומיים כאחד{{הערה|הקיסרים הקודמים מסרו את המשרות האדמיניסטראטיביות (officia), בניגוד למשרות־הכבוד (honores), לידי עבדיהם המשוחררים בעיקר.}}. אסר לאַחֵד שני לגיונות במחנה אחד, להפקיד למעלה מאלף ססטרקים בקופת הלגיון{{הערה|שרי־הצבא עודדו את חייליהם, שיפקידו את אשר חסכו משכרם בידי מפקדי הלגיונים (ad signa deponere).}}, מאחר שראה דומיטיאנוס כי אנטוניוס בשעה שעורר את ההפיכה עוד הוסיף אומץ משום שליד מחנה החורף של שני הלגיונות היה לו גם סכום הגון של כספים מופקדים. כמו כן העלה את משכורת החיילים בחלק הרביעי, היינו בשלושה זהובים לאיש. === 8 === במשפטים דן היה בחריצות ובכובד־ראש, תכופות אף במושב שלא מן המנין בפורום מעל בימת השופטים{{הערה|ולא בארמונו, כפי שנהגו הקיסרים ברובם.}}. הוא ביטל את פסקי־הדין של "חבר המאה"{{הערה|ראה עליהם: אספסיאנוס, פרק 10 בהערה.}}, שניתנו מתוך משוא־פנים; הזהיר פעם בפעם את השופטים־הבוררים, שבקשר עם שחרור עבדים לא יזדקקו לתביעות שיש בהן משום קנוניה; הוקיע לגנאי את השופטים שקיבלו שוחד יחד עם חבר עוזריהם; אף נתן רשות לטריבוני העם שיגישו קובלנה על אידיל אוהב־בצע בשל סחיטת כספים וידרשו שופטים נגדו מאת הסנט. ריסן גם את פקידי רומא ואת נציבי הפרובינציות, ועד כדי כך שלא היו מעולם נקיי כפיים וישרים כמוהם, בה בשעה שראינו רבים מאלה אחרי מותו, הנאשמים בכל מיני פשעים. לאחר שקיבל על עצמו את הדאגה לתיקון המידות{{הערה|כשקיבל עליו את משרת הקנסור.}}, שם קץ לאי־הסדר שבתיאטרון, כשנתיישבו צופים ממעמדות שונים על ספסלי הפרשים. כתבי־פלסתר, שהופצו בקהל ופגעו בכבודם של אנשים ונשים נשואי־פנים, דומיטינוס ציווה להשמידם והעניש את מחבריהם בעונשין מעליבים. איש אחד במעלת קוויסטור, שאחזה בו הנטייה לדיקלום ולריקוד, סילקוֹ מן הסנט. מנשים פרוצות נשללה הזכות להשתמש באפיריון ולקבל עזבונות וירושות. מרשימת השופטים מחק פרש רומי על שחזר ולקח אליו את אשתו לאחר שגירשה תחילה והאשימה בניאוף; חייב בדין אנשים אחדים משני המעמדות על פי חוק סקאנטיניוס{{הערה|חוק שהוצא נגד גילוי־עריות ושאר חטאי מין.}}. שם קץ לנאפופי בתולות־ווסטה, שגם אביו וגם אחיו העלימו עין מהם, והעניש אותן בחומרה, אך בדרכים שונות: לראשונה במיתה רגילה, אחרי כן, לפי המנהג הקדום{{הערה|לקבור אותן חיות.}}; ובעוד שנתן לאחיות אוֹקוּלאטה, ושוב לוורוֹנילה את האפשרות לבור לעצמן את אופן המיתה כרצונן, ואת מדיחיהן הגלה מן הארץ, הרי בענין קורנליה, הכוהנת הגדולה שזוכתה פעם ולאחר זמן רב ניתבעה לדין מחדש ונתחייבה בו, ציווה לקברה חיים ואת מנאפיה ליסר בשבטים עד מוות בקהל־עם, פרט לאיש אחד במעלת פריטור, שחנן אותו והגלהו, באשר גם במשפט הראשון לא הובררה אשמתו, אלא שהודה בה עצמו בשעה שהחקירות והעינויים של העדים עוד לא הביאו תוצאות ברורות. כדי שלא יינקה לעולם המחלל את קדשי האלים, ציווה להרוס בידי חיילים את המצבה, שאחד ממשוחרריו הקים לבנו מאבנים שנועדו למקדש יופיטר הקאפיטוליני, והשליך לתוך הים את העצמות, שנשתיירו בתוך הקבר. === 9 === בראשונה סלדה נפשו מכל שפיכות דמים, ועד כדי כך שבהיות אביו רחוק עדיין מן העיר ניזכר בחרוזו של ורגיליוּס{{הערה|Georgica II, 536.}}: "טרם ישחט הדור החוטא עגלים לסעודתו", והיה בדעתו לפרסם איסור על זבח שוורים. כמו כן לא נתן מקום לחשד כלשהו באהבת בצע ובקמצנות כל עוד שהיה אזרח רגיל וגם זמן רב לאחר שעלה לשלטון; לפיכך, תכופות הראה מופתים גדולים לא לנקיון־כפיו בלבד, אלא גם לנדיבותו. לכל בני סביבתו העניק מתנות ביד רחבה, והדבר שהירבה לשנן להם בתקיפות יתירה היה, שלא יעשו דבר מתוך צרוּת־עין. ירושות, שהניחו לו אנשים שיש להם בנים, לא קיבלן מידיהם. ביטל גם את העיזבון בצוואתו של רוּסטוּס קיפּיוֹ, שדאג לכך שיורשו ימסור סכום מסויים לכל אחד מן הסנטורים בשעת כניסתם לקוריה{{הערה|בראש השנה כניראה, או לסנטורים החדשים בכניסתם לראשונה.}}. ניקה מאשמה כל־אלה ששמותיהם רשומים היו למעלה מחמש שנים כחייבים ליד בית־האוצר{{הערה|הנאשמים בעבירות נגד אוצר המדינה, שמותיהם נתפרסמו על לוח בבית האוצר.}} ולא הירשה לחדש את המשפט אלא במשך שנה אחת, ובתנאי שהמאשים, שלא יזכה במשפט, יתחייב בעונש גלות. נתן חנינה על מעשיהם בעבר של לבלרי הקוויסטורים, שעסקו במסחר, דבר שהיה מקובל אך עמד בניגוד לחוק קלודיוס. חלקות־אדמה, שנישארו פה ושם אחרי חלוקת הקרקעות לחיילים משוחררים, מסרן דומיטיאנוס לרשות בעליהן הקודמים על פי דין־חזקה. שם קץ להלשנות בעניני האוצר על ידי עונש חמור, שהטיל על המלשינים, ונפוצה ברבים אמרתו: "שליט, שאינו מייסר את המלשינים, מזרזם". === 10 === אבל דומיטיאנוס לא התמיד לא במידת־הרחמים ולא בניקיון־כפיו, ושאיפתו לדם הקדימה עוד במשהו את שאיפתו לבצע. את אחד מתלמידיו של השחקן פּאריס, צעיר לימים וחולה מאוד באותה שעה{{הערה|ראה למעלה פרק 3.}}, המית אך ורק משום שבכשרונו ובמראהו דומה היה מאוד לרבו; כן הרג את הרמוֹגנס מטארסוּס מחמת אילו רמזים שרמז בספר ההיסטוריה שכתב, ואף את הסופרים שהעתיקוהו ציווה להוקיע על הצלב. בעל־משפחה אחד שאמר פעם, כי "התראקי יכול לעמוד בפני המוּרמילוֹ אך לא בפני נותן השעשועים"{{הערה|כלומר בפני דומיטיאנוס שתמך דווקא במרמילונים, סוג של גלדיאטורים שנשאו צורת דג על כובעיהם ונילחמו בתראקים על פי רב.}}, ציווה הקיסר לסחבו מבין הצופים אל תוך הזירה ולהשליכו לפני הכלבים ולוח עם כתובת עליו: "ידיד התראקים, שהטיח דברים כלפי הקיסר". הוא רצח סנטורים מרובים, ביניהם כמה קונסולים לשעבר; כגון את קיוויקה קיריאליס, בזמן שזה היה פרוקונסול באסיה; את סאלוידֵינוּס אוֹרפיטוּס ואקיליוּס גְלאבּריוֹ, שהיו בגלות, באמתלה שהכינו הפיכה, ואת האחרים כולם בשל סיבות קלות שבקלות. את אֵליוּס לאמיה{{הערה|ראה לעיל פרק 3.}}. בשל בדיחות חשודות, ואם אמנם נושנות ובלתי מזיקות, שכן בשעה שחטף דומיטיאנוס את אשתו, אמר למישהו, ששיבח את קולו: "הלא פּרושׁ אני!"{{הערה|הפרישות מנשים הועילה, לפי אמונתם, לקול הזמר, והיתה חלק מאימוניהם.}}. וכאשר טיטוס דיבר על לבו, שישא לו אשה אחרת, ענה לו יוונית: "הגם אתה חושב לקחת לך אשה?". סאלוויוּס קוֹקֶיאנוּס נהרג על שחגג את יום הולדת הקיסר אוֹתוֹ, אחי־אביו; מטיוּס פּוֹמפּוֹסיאנוּס{{הערה|ראה אספסיאנוס, פרק 14.}} בשל האמונה שנפוצה בעם, כי מערכת־מזלו מראָה שהוא עתיד לעלות לשלטון, ומפני שנשא אתו תמיד את מפת־העולם על גבי קלף ואת נאומי המלכים והמצביאים הנזכרים אצל טיטוס ליוויוּס, וגם משום שקרא לעבדיו בשמות כגון מאגוֹ וחניבעל; סאלוּסטיוּס לוּקוּלוּס, נציב בריטניה, על שהרשה לקרוא בשמו, "לוּקוּליים", איזה רמחים בעלי צורה חדשה; יוניוס רוּסטיקוּס, על שפירסם דברי שבח על פֵּיטוּס תראסֵיה והֶלְוִידִיוּס פּריסקוּס{{הערה|ראה עליהם: אספסיאנוס, פרק 16, 15; רוסטיקוס היה תלמידו של תרסיה.}} וכינה אותם "אנשים ישרים עד מאוד". משפט אחרון זה נתן לו את ההזדמנות לגרש מרומא ומאיטליה את כל הפילוסופים. גם את הלוידיוס הבן המית באמתלה שבמשחק־סיום בתיאטרון{{הערה|קומדיה, שהוצגה על הבמה ברומית כסיום לאחר הצגת טראגידיות (exodium).}} שׂם ללעג את גירוש אשתו של הקיסר בכיסוי תפקידיהם של פּאריס ואוֹינוֹנה{{הערה|פאריס, לפי האגדה, גירש מעל פניו בעצת אפרודיטי את אשתו אוינונה, כדי לזכות בהלנה.}}; את פלאביוס סאבינוס, אחד משני בני־דודו, על שום שביום בחירת הקונסולים הודיע הכרוז בטעות לעם, שהוא "נועד להיות קיסר", במקום "קונסול". ועוד גברה אכזריותו לאחר שניצח במלחמת־האזרחים{{הערה|נגד אנטוניוס סטורנינוס, כאמור לעיל, פרק 2.}}. בחפשו אחרי המשתתפים שהסתתרו חקר רבים ממפלגת מתנגדיו בסוג חדש של עינויים, בשׂימו אש על איברי המין; לאחדים קיטע גם את הידים. הוכח למדי, שאך לשניים מן החשובים שבהם נתן חנינה: לטריבון אחד במעלת סנטור ולקנטוריון אחד, שהוֹכיחוּ, כדי להקל עליהם להיראות כי חפים הם מפשע, שהם שטופים בזימה ובגלל זה לא יכלו לזכות בהשפעה כלשהי לא על המצביא ולא על הצבא. === 11 === אולם תאוות־הדמים שבו לא זו בלבד שהיתה גדולה, אלא גם מלאה נכלים והפתעות. יום אחד לפני שהוקיע את גזברו על הצלב, קראהו אל חדר מיטתו, כפה עליו לשבת לידו על הספה ופיטר אותו כשלבו בטוח וטוב עליו; אף כיבדהו בשלחו לו מנות־אוכל מעל שולחנו. בשעה שזמם לדון למיתה את ארקינוּס קלמנס, קונסול לשעבר, אחד ממקורביו ומתי־סודו, הוסיף ואף הגדיל להראות לו את חסדו כקודם, עד שלאחרונה, בנסעו אתו ובראותו את המלשין שילשין עליו, שאלו: "האם רצונך שנשמע מחר את העבד הנבזה הזה?". בבקשוֹ להתעלל ביתר ביזיון בסבלנותם של הבריות, לא הודיע מעולם על פסק־דין חמור אלא לאחר שהקדים לו דברי־רחמים, ומשום כך לא היה עוד סימן מובהק לקיצו האכזרי של הנידון, מאשר ביטוי של רוֹך בתחילת דבריו. היה מביא אנשים אחדים, שנאשמו בבגידה, לפני הסנט, ובאמרו תחילה: "היום יוודע לי עד־מה יוקירני הסנט!" – הביא על־נקלה לידי כך שידונום אפילו לעונש כמנהג האבות{{הערה|ראה נירון, פרק 49 וגם קלאבדיוס, פרק 34.}}; אז כמו ניבהל מפני אכזריות העונש, וכדי לשכך את השנאה שהדבר יעורר נגדו, מיחה בידם ואמר (יהא בכך משום ענין להביא את דבריו כצורתם): "הרשו לי, אבות נאספים, לפנות אל האהדה אשר אתם רוחשים לי, כדי לקבל ממנה את הדבר, אשר – יודע אני זאת – אך בקושי אזכה בו, שתואילו לתת לנידונים יד חפשית לברור להם את הדרך שבו ימותו; כי בזאת תחוסו גם על עיניכם אתם, וגם יוודע לכולם, כי אני הייתי נוכח בישיבת הסנט". === 12 === כאשר כיסו נתרוקן בהוצאות הבנינים והשעשועים ותוספת השכר שנתן לחיילים, אמר תחילה להפחית את מיספר החיילים כדי לצמצם את ההוצאות הצבאיות; אך בראותו שעל ידי כך יפקיר עצמו לברברים ועם־זה לא ייחלץ ממצוקת הכסף, לא היסס כלל לגזול כל אשר נימצא לו. רכושם של החיים והמתים הוחרם בכל מקום ומקום, ובכל האשמה שהובאה על ידי כל מאשים שהוא. די היה להעליל על מישהו מעשה או דיבור כלשהו, הפוגע בכבוד הקיסר. ירושות אנשים, שהיו רחוקים ממנו לגמרי הוחרמו, אם רק נימצא איש אחד, אשר יעיד כי שמע מפי הנפטר בחייו, שהקיסר הוא יורשו. בין השאר ניגבה המס היהודי{{הערה|מס הגולגולת המיוחד, שהטיל אספסיאנוס על היהודים בכל מקומות מושבותיהם לאחר החורבן בסכום שתי דרכמות, לטובת מקדש יופיטר הקאפיטוליני. ראה יוספוס: מלח' VII, 6, 6.}} בחומרה יתירה; בגללו נימסרו למשפט גם אלה אשר חיו לפי דרכי היהודים בלי להודות על היותם יהודים{{הערה|הכוונה כניראה לנוצרים.}}, וגם אלה שהתכחשו למקורם ובדרך זו לא שילמו את המס, שהוטל על עמם. וזכורני שבעודני נער קטן נוכח הייתי בשעה שבדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה זקן בן תשעים שנה לראות, אם הוא נימול. מנעוריו היה לבו של דומיטיאנוס גס בבריות, אף גבה־לב היה ובלתי־מרוסן בדבריו ובמעשיו כאחד. בשוב קיניס, פילגש אביו, מאיסטריה אמרה לנשקו כרגיל, אך הוא הושיט לה את ידו. חרה לו על אשר גם משרתיו של חתן־אחיו{{הערה|פלאביוּס סבּינוּס.}} לבושים היו בגדי־לבן{{הערה|כלבוש משרתי החצר.}}, קרא עליו: "אין נחת בריבוי־רשויות!"{{הערה|מהומרוס, איליאס II, 204.}}. === 13 === וכאשר הגיע לשלטון לא היסס מלהתיימר בסנט, כי הוא שנתן לאביו ולאחיו את השלטון, ואלה אך החזירוהו לידיו; או מלומר, בשעה שהשיב את אשתו אחרי גירושיה, שהיא "הוחזרה אל מושב־האֵלים{{הערה|pulvinar פירושו: כר, ובמיוחד אותה בימה מוגבהה, שעליה העמידו את פסלי האלים.}} שלו". ברצון שמע כשהריעו לקראתו ביום הסעודה הציבורית וקראו: "לאדון ולגבירה – אשריכם!". אולם כאשר ביקשוהו בהתחרות הקאפיטולינית{{הערה|וראה למעלה פרק 4.}} כל הנאספים בהסכמה אחת, שיחזיר את פלפוריוס סורה, שקיבל אותה שעה את זר־הניצחון של הנואמים, אל הסנט שממנו גורש פעם, לא מצא אותם הקיסר כדאיים לתשובה כלשהי, ורק דרש שקט על ידי הכרוֹז. כשהיה מכתיב אגרת רשמית בשם אחד המפקחים שלו, היה פותח באותה שחצנות ובמלים אלה: "אדונינו ואלוהינו גוזר, שייעשה דבר זה". מכאן נתקבל אחר כך המנהג, שלא פנה אליו איש בכתב או בעל פה אלא בדרך זו. מצבות התיר להקים לו בקאפיטוליום רק מכסף ומזהב ובמשקל מסויים. שערי־עמודים הקים וקשתות, ועליהם מרכבות וסמלי־הניצחון בכל רבעי העיר ובמיספר כה רב ובגודל כזה שלבסוף נימצא כתוב על אחד: "דיך!"{{הערה|1=לשון נופל על לשון: המלה היוונית ל"דיך" דומה בצילצולה למלה argus = קשת, הרומית.}}. שבע־עשרה פעמים נטל לעצמו את הקונסולט, מעשה שלא עשה איש לפניו. מהם בשבעת האמצעיים שימש בזה אחר זה, אולם כמעט בכולם אך למען התואר עצמו ואף לא באחד מהם התמיד יותר מאשר עד הראשון למאי, וברובם שימש עד החמישה־עשר בינואר בלבד. לאחר שני חגי־הניצחון לקח לעצמו את הכינוי "גרמאניקוס" ושינה את שמות החדשים ספטמבר ואוקטובר לגרמאניקס ודומיטיאנוס לפי שמותיו שלו, שכן באחד קיבל לידו את השלטון ובשני נולד. === 14 === במעשיו אלה עורר פחד ושנאה בכל אדם, ולבסוף סולק על ידי קשר שקשרו עליו. ידידיו ומשוחרריו הקרובים לו ביותר יחד עם אשתו. לבו ניבא לו מכבר את השנה ואת יום מותו; גם את השעה ואפילו את הדרך שבו ימות. הכשדים{{הערה|כינוי מקובל באותם הימים לחוזים בכוכבים. ראה גם וויטליום פרק 14, וכן בתלמוד פסחים קי&#8220;ג ע&#8221;ב: "מנין שלא שואלין בכל דיין" וכו'.}} אמרו לו בנעוריו הכול מראש. כן התלוצץ עליו אביו באזני כולם, כאשר משך פעם ידו בשעת סעודה מפטריות, על שאינו יודע את גורלו ועליו לחשוש יותר מפני החרב, לפיכך היה חרד תמיד ודואג והתרגשותו עברה כל מידה על ידי כל חשד ואפילו הקל ביותר. כאשר חזר בו מן הפקודה, שבה ציווה לגדע את הגפנים, היה הגורם העיקרי שהביאו לכך, כפי שמאמינים, שהפיצו אז ספר ובו חרוזים אלה:{{הערה|השירות הן משל המשורר היווני אוונוּס מאשקלון. לפי נוסחה אחרת נאמר כאן "תיש במקום קיסר".}} "כרסם, כרסם אוֹתי עד לשוֹרש, ואני אוסיף ואשא פרי ככל שיספיק לנסוך נסך עליך, הקיסר, עת תפּוֹל לקרבן". מחמת אותה חרדה סירב לקבל את הכבוד החדש, שהמציאוֹ הסנט והציעוֹ לו, אף־על־פי שהיה להוט מאוד אחרי כל דבר מעין זה, והוא שכל אימת שישמש בקונסולט ילכו לפניו בין הליקטורים והשמשים גם פרשים רומיים שנבחרו בגורל כשהם לבושים בטראַבּיאָה{{הערה|טוגה מקושטת בפסי־רוחב, שימשה למדי־שרד לפרשים בהופעות פומביות.}} ובידיהם רומחי־חיילים. וכאשר נתקרבה שעת הסכנה, אשר יגור מפניה, גדלה התרגשותו יותר ויותר. את קירות הסטווים שבהם נהג להתהלך, ציפה "אבן־זוהר"{{הערה|היא אבן ששמשה לקדמונים במקום זכוכית. פליניוס כותב עליה במפורט ב־ Historia naturalis 36, 46.}} שיוכל לראות בתמונות הקורנות מאורה את הנעשה מאחרי גבו. את רוב האסירים חוקר היה בסתר וביחידות, כשהוא מחזיק בידו את כבליהם. וכדי להוכיח לעבדי ביתו, שאין להעז לרצוח את האדון, אף־על־פי שיש לפניהם דוגמה נאה בחצר, דן למיתה את אפאפרודיטוס{{הערה|ראה נירון פרק 49.}}, מזכירו הפרטי, על שסייע, כפי השמועה, בידי נירון שנעזב לנפשו לאבד עצמו לדעת. === 15 === לאחרונה הוציא להורג באופן בלתי־צפוי ועל סמך חשד קל שבקלים את בן־דודו פלאביוּס קלֶמנס, בטלן ראוי לבוז, שאת שני בניו יעד בקהל־עם, בעודם בילדותם, ליורשי כיסאו, שינה את שמם הקודם וקרא לאחד בשם אספסיאנוס ולשני דומיטיאנוס. המעשה אירע זמן־מה לפני שגמר פלאביוס את תקופת הקונסולט, ובמעשה זה בעיקר קירב את קצו שלו. במשך שמונה חדשים רצופים קרו ונודעו לו פגיעות־ברק רבות כל־כך, שקרא לבסוף: "יפגע־נא כבר במי שהוא רוצה!". ניפגעו הקאפיטוליום ומקדש בית־האב הפלאביי, וכן ביתו של הקיסר על הפלטיום וחדר־משכבו; גם מבסיס מצבת־הזיכרון שלו נפלה הכתובת מעצמת הסערה וצנחה אל המצבה הקרובה. ואותו העץ הנופל, שנזדקר פתאום בהיות אספסיאנוס עדיין אזרח פשוט{{הערה|ראה אספסיאנוס, פרק 5.}}, נישמט עתה שנית פתאום לארץ. אלת־הגורל שבפּרֵינֶסִטֵי{{הערה|ראה טיבריוס, פרק 63.}}, שלידיה היה מוסר במשך כל ימי שלטונו את השנה החדשה לברכה ומדי פעם בפעם היתה נותנת לו אותו האות עצמו לטובה, השיבה לו באחרונה מענה מעציב, שגם שפיכת־דמים נזכרה בו. בחלומו ניראתה לו מינרווה, שאותה העריץ באמונה טפילה{{הערה|ראה למעלה פרק 4.}}, כשהיא יוצאת מתוך מקדש־מעט שלה ומודיעה לו, כי אין ביכלתה להגן עליו להבא משום שיופיטר פירק את נשקה מעליה. אף־על־פי־כן לא התרגש כל כך משום דבר כמתשובת האצטגנין אסקלֵטאריוֹן ומגורלו. על אדם זה הלשינו לפניו, וגם הוא עצמו הודה כי התפאר בדברים, שבאומנותו ראה אותם מראש, אז שאלו דומיטיאנוס איזה סוף נועד לו לעצמו. וכשהלז ענה בטוחות, כי בעוד זמן קצר ישסעוהו הכלבים, ציווה אמנם דומיטיאנוס להמיתו בלי שהייות, אך כדי להוכיח את אפסות־אומנותו, פקד גם לקברו בדאגה יתירה{{הערה|שישרפוהו על המוקד כדרך בני־טובים ותבוטל נבואתו על ידי כך.}}. בשעה שביצעו את הפקודה קרה שסערה פתאומית פיזרה את המוקד והגוויה השרופה למחצה נטרפה על ידי כלבים; הדבר נודע לקיסר בשבתו אל השולחן על ידי השחקן לאטינוּס, שמסר לו את הדבר בין שאר שמועות היום, לאחר שעבר שם לתומו וראה את המעשה. === 16 === יום לפני מותו הוגשו לו תפוחים והוא ציווה להטמינם למחר בהוסיפו: "אם בכלל יותן לי לאכול מהם!". ובפנותו לעומדים בקירבתו אמר בביטחון, ש"הירח עתיד להאדים כדם ביום־המחרת במזל דלי, ויתרחש מעשה שעליו ידברו בני־האדם בכל רחבי העולם." בחצות הלילה בערך ניבעת עד כדי כך שקפץ ממשכבו. בבוקר השכם חקר במשפט מגיד־עתידות, שנישלח אליו מגרמניה וניבא לתמורה בשלטון כאשר שאלוהו בדבר פגיעת־ברק; הוא דן את המנחש למיתה. בכוח רב גירד ביבלת, שעלתה לו במצחו ודם זב ממנה, ואמר: "הלוואי והיה די בזה!". אחר כך שאל לשעה, ואמרו לו במתכוון את השעה השישית במקום החמישית, שמפניה חרד. והוא שמח לכך, כאילו עברה הסכנה ומיהר לטפל בגופו, אבל פארתניוס, שר הארמון, עצרו בהודיעו כי בא אדם ובפיו דבר חשוב שאין לדחותו. מיד סילק את כל האנשים שעמדו מעליו, ניכנס לחדר־משכבו ושם נירצח. === 17 === על דרכי ההתנקשות והרצח נודעו הפרטים הבאים בקירוב: בעוד הקושרים מהססים באיזו שעה ובאיזה אופן לרצחו, כלומר, אם בשעת הרחצה או בסעודה יתקפוהו, הציע להם סטפאנוּס, סוכן ביתה של דומיטילה{{הערה|בת אחותו של דומיטיאנוס; נישאה לפלאביוס קלמנס, שניזכר לעיל.}}, שנאשם בעת ההיא במעילת־כספים, את עצתו ועזרתו. חיתל זרוע שמאלו כאילו חש כאב בצמר ובתחבשות במשך כמה ימים כדי להרחיק כל־חשד, ובבוא השעה תחב לשם פגיון. אז הודיע, כי רוצה הוא לספר על דבר קשר, שנודע לו, ולפיכך הכניסוהו אל הקיסר. וכאשר קרא במכתב שמסר לו, ועמד נידהם, דקרו ביריכו. דומיטיאנוס הפצוע ניסה לעמוד על נפשו, אך מיד התנפלו עליו סגן־הקצין קלודיאנוּס, מקסימוּס, משוחררו של פארתניוּס, סאטוּר, ראש שומרי־הסף, ומישהו מבית־ספר הגלדיאטורים; בשבע מהלומות הרגוהו. נער אחד, שדאג כמנהגו לפולחן התרפים בחדר־השינה ונכח בשעת הרצח, סיפר פרטים נוספים אלה: מיד לאחר שקיבל את הפצע הראשון פקד עליו דומיטיאנוס להביא לו את הפגיון הטמון מתחת לכר ולקרוא למשרתים. אך הוא לא מצא תחת הכר דבר זולת הניצב, ומלבד זאת היו כל המבואות סגורים. בינתיים התנפל דומיטיאנוס על סטפאנוס, הפילו לארץ ונאבק עמו זמן רב; פעם ביקש להוציא מידיו את הפגיון, ופעם לנקר עיניו באצבעותיו המרוסקות. דומיטיאנוס נירצח ביום השמונה־עשר בספטמבר{{הערה|בשנת 96 לסה"נ.}}, בשנת הארבעים וחמש לחייו והחמש־עשרה לשלטונו. גופתו הוצאה על מיטה פשוטה בידי קברני־עניים ואומנתו פיליס טיפלה בה באחוזתה אשר על הכביש הלאטיני. את שרידיו הביאה בחשאי למקדש בית־האב הפלאביי ועירבבה אותם באפר יוליה, בתו של טיטוס, שגם בה טיפלה. === 18 === קומתו היתה גבוהה, פניו המלאים אדמומית הביעו ענווה; עיניו גדולות היו, אך ראייתו לקויה. מלבד זאת יפה היה, אף מלא חן, ביחוד בעלומיו, חוץ מרגליו שאצבעותיהן קצרות היו מדי. בהמשך הזמן נישחת תארו בשל הקרחת, הכרס העבה וגפיו הדקות, שרזו על ידי מחלה ממושכת. היטב ידע, כי מראה־פניו החסוד נושא חן בעיני הבריות עד שפעם התגנדר בפני הסנט ואמר: "עד היום על־כל־פנים היו לכם גם הלך־רוחי גם ארשת־פני לרצון." בענין הקרחת היה רגיש כל־כך, שהדבר נחשב בעיניו כפגיעה בו בעצמו, אם הטיחו אותו בפני אחר, אם בהלצה ואם בשעת מריבה. וכל זה אף־על־פי שבספר אשר פירסם "על הטיפול בשערות" והקדישו לאחד מידידיו, שילב כדי לנחם את עצמו ואת הלז את הדברים האלה: "הן עיניך רואות, שגדול ויפה־תואר גם אני"{{הערה|הומרוס: איליאס XXI, 108.}}. "ובכל זאת צפוי אותו גורל גם לשערותי, ובאומץ־לב אשא את תלתלי המזקינים בעלומי. ודע, כי אין דבר נחמד מן היופי, אך אין גם חולף ממנו!". === 19 === הוא לא היה מוכשר לשאת ביגיעת הגוף ולעיתים רחוקות היה מהלך בעיר ברגל. במסעותיו ובמלחמותיו רכב אך נדירות, ולרוב עשה דרכו באפיריון. לנשק לא שם לבו, ולעומת זאת נתמסר במיוחד לשימוש בקשת. רבים ראוהו תכופות כשהמית באחוזתו האלבנית מאות חיות ולאחדות אף קלע במתכוון לראשיהן כך, ששני החיצים נתחברו כשתי קרנים. עתים עמד נער בריחוק מקום והושיט את כף ידו, כשהיא מפושקת, שישמש לו למטרה, והוא כיוון חיציו בזריזות כזו, שכולם עברו מבעד לרווח שבין האצבעות בלי להזיק. === 20 === את המדעים החפשיים הזניח כשאך הגיע לשלטון, אם כי דאג לכך שיקימו מחדש בהוצאות מרובות את הספריות שאבדו בשעת התבעירה{{הערה|שפרצה בשנת 80. ראה טיטוס פרק 8.}}, וביקש מכל עבר אחרי ספרים, ושלח אנשים לאלכסנדריה שיעתיקו ויגיהו אחרים. מימיו לא עשה מאמץ כלשהו לדעת את ההיסטוריה, או את השירה, או את תורת הסיגנון במידה שהדבר נחוץ. מלבד זכרונותיו ומעשיו של טיבריוס קיסר לא היה קורא דבר. את מכתביו, נאומיו ופקודותיו היה מסדר בעזרת כשרונות זולתו. אף־על־פי־כן היה מהדר בדיבורו, ואמרותיו ראויות היו לפעמים לתשומת־לב. "הייתי רוצה", אמר,להיות יפה־תואר כמו מֵיקיוּס בעיני עצמו." על ראשו של איש, ששערותיו האדמדמות שיבה זרקה בהן, אמר, כי זה שלג מוזלף מי־דבש. הוא היה אומר: "מצב השליטים בכל רע, כי אין מאמינים להם בדבר קשר שנתגלה אלא לאחר שנירצחו כבר." === 21 === כל אימת שהיה פנוי, היה משתעשע בקוביה, אף בימי־החג ובשעות־הבוקר. משכים היה לרחוץ ואוכל ארוחת־בוקר עד כדי שובע, ולפיכך לא טעם כמעט דבר בסעודת־הצהרים, פרט לתפוח מטיאַני{{הערה|ניקרא על שם גאיוס מטיוּס, ידידו של אבגוסטוס; כתב ספרים על גידול עצים וכו'.}} ולגימה מועטה של יין מן הכד. תכופות היה עורך משתאות עשירים, אך בחיפזון, על כל פנים לא עד לאחרי שקיעת החמה; גם לא ישב אחר כך במסיבת־שתיה; ועד בוא שעת־השינה לא היה עושה דבר אלא מתהלך לבדו במקום־סתר. === 22 === שטוף היה בזימה והיה מכנה את המישגל התכוף "התעמלות במיטה", כאילו היה זה מעין תרגיל. היתה גם שמועה, שבעצמו היה מורט את שערות פילגשיו ושוחה במים בין הזונות השפלות ביותר. כשהיתה בת אחיו{{הערה|ליויה, בתו של טיטוס.}} עוד בבתוליה והציעו לו לשאתה לאשה סירב בכל תוקף, כי נלכד כבר ברשתה של דוֹמיטיה. אך כעבור זמן והיא נישאה לאחר, פיתה אותה, הגם שאחיו טיטוס היה עדיין בחיים. אחרי־כן משמתו אביה ובעלה, עגב עליה בלהט ובגלוי, והוא היה גם הגורם למותה על־ידי שהכריח אותה לשחת פרי־בטנה, שהרתה בו ממנו. === 23 === את השמועה על דבר הירצחו קיבל העם בשוויון־נפש והצבא במרירות, וביקש מיד להכריזו ל"אלוהי", והיה מוכן אפילו לנקום את דמו, אילמלא חסרו לו מנהיגים לכך. זמן־מה אחרי כן השיגו אמנם גם זאת בדרשם מתוך עקשנות יתירה, שמבצעי הרצח יבואו על ענשם. הסנט לעומת זאת נתמלא שמחה גדולה כל־כך, שמיהרו למלא את הקוריה, ושם לא התאפקו מלגדף את המת בקריאות בוז מלאות מרירות. ולא עוד אלא שציוו להביא סולמות ולהוריד לעיניהם את מגיניו ופסליו ולנפצם בו־במקום. לבסוף החליטו למחוק את שמו מן הכתובות בכל מקום ולמחות כל זכר לו. חדשים אחדים לפני הירצחו קרא עורב מעל הקאפיטוליוּם: "הכול יהיה לטובה", ומשורר אחד ביאר את האות בחרוז זה: "עורב זה, שישב מקרוב על ראש טארפּיה{{הערה|הקאפיטוליום ניקרא כך לפעמים על פי הסלע הטרפּיי שבפינתו הצפונית־מערבית.}}, &#8216;הכל טוב&#8217; לא יכול לצרוח, על כן צרח 'הכל יהיה טוב&#8217;". גם דומיטיאנוס עצמו חלם חלום, כפי שמספרים, ובו ראה שבערפו צמח לו גבנון־זהב, והיה ברור לו, שמצב המדינה יהיה אחריו מאושר ומוצלח יותר, ודבר זה נתקיים באמת במהרה על־ידי נקיון־כפיהם ומתינותם של הקיסרים שבאו אחריו. == הערות שוליים == <references /> sdd8f0v4m8iyccuf6i92jta2q8gt3ax 116 472573 3078678 2971860 2026-08-23T18:02:06Z Shahar9261 22508 3078678 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק), התשפ"ג-2022 <מאגר תקן 1000716 קוד a163Y00000EjIZSQA3> <מקור> ((ק"ת תשפ"ג, 30|תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק)|10346)), ((664|תיקון|10459)), ((1164|תיקון מס' 2|10601)); ((תשפ"ד, 62|תיקון|10803)), ((698|תיקון מס' 2|10938)), ((1858|תיקון מס' 3|11187)), ((1912|תיקון מס' 4|11200)), ((3562|תיקון מס' 5|11458)), ((3564|תיקון מס' 6|11458)); ((תשפ"ה, 344|תיקון|11571)), ((988|תיקון מס' 5 [תשפ"ד] (תיקון)|11710)), ((1650|תיקון מס' 2|11852)), ((2376|תיקון מס' 2 (תיקון)|12004)), ((2546|ת"ט|12033)); ((תשפ"ו, 684|תיקון|12176)). <!-- עדכון אחרון: תשפ"ו-1 --> <מבוא> <!-- (תיקון: תשפ"ד-5) --> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 4א1(ג)]], [[+|4א2(א)]], [[+|4ט]] [[+|ו-53ג]] [[=החוק|לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982]] (להלן - החוק) ולעניין [[תקנה 75א]] - בתוקף סמכותי לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], אני מתקין תקנות אלה: __TOC__ == פרק א': מטרה והגדרות == @ 1. מטרה : מטרתן של תקנות אלה להסדיר את השירותים בענף התקשורת כדי להבטיח את כל אלה: מתן שירותי תקשורת מתקדמים ואיכותיים לציבור, מתן שירות סדיר, תקין ורצוף למקבלי השירות, העצמת ציבור הצרכנים, קידומה של התחרות בענף התקשורת, הקצאה וניהול יעילים של משאבי תקשורת הנמצאים במחסור ושמירה על ביטחון המדינה. @ 2. הגדרות (תיקון: תשפ"ד-6, תשפ"ה-3, תשפ"ה-4) : בתקנות אלה - :- "אזור יהודה והשומרון", "השפעה ניכרת" ו"רשת מתקדמת" - כהגדרתם [[בסעיף 14א לחוק]]; :- "אמצעי שליטה נסחר" - אמצעי שליטה הרשום במסחר לניירות ערך בישראל או מחוצה לה, או שהוצע לציבור לפי תשקיף ומוחזק בידי הציבור בישראל או מחוצה לה; :- "בעל זיקה" לספק מורשה - כל אחד מאלה: :: (1) אדם בעל השפעה ניכרת בספק המורשה; :: (2) אדם שהספק המורשה הוא בעל השפעה ניכרת בו; :: (3) אדם שבעל השפעה ניכרת בו הוא גם בעל השפעה ניכרת בספק המורשה; :- "גורם משטרתי מורשה" - איש משטרה שקיבל הרשאה לפנות לספק מורשה מקצין משטרה בדרגת תת-ניצב; :- "דמי כרטיס חכם" - תשלום בעד קבלת או הפעלת כרטיס חכם; :- "הודעה מיידית" - הודעה הנשלחת באופן שמאפשר את קבלתה מייד לאחר שליחתה; :- "הסכמה מפורשת" - הסכמה שנתן מנוי לספק השירות להצעה מטעם הספק, לקבל שירות בתמורה; הסכמה כאמור יכול שייתן המנוי בכתב או בעל פה, ובלבד שלפני מתן ההסכמה יצוינו לפני המנוי באופן ברור מאפייניו העיקריים של השירות, תקופת מתן השירות והתמורה בעדו; :- "העברת החזקה" - לרבות העברת החזקה בחלקים; :- "חבילת שירותים" - כמה סוגים של שירותי בזק המשווקים ללקוח כחבילה בתשלום תקופתי אחד; :- "חוק הגנת הצרכן" - [[חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981]]; :- "חוק החברות" - [[חוק החברות, התשנ"ט-1999]]; :- "חיוב יתר" - חיוב שנגבה ממנוי בניגוד להוראות כל דין; :- "כרטיס חכם" - מיתקן או התקן בציוד קצה המשמש לזיהוי ודאי של ציוד הקצה, לרבות כרטיס SIM והתקן e-SIM; :- "לקוח" - מנוי או משתמש קצה; :- "מבקש" - המבקש כמשמעותו [[בסעיף 4א1(ב) לחוק]]; :- "מדינה שכנה" - ירדן או מצרים; :- "מוקד פניות" - מוקד לטיפול בפניות של לקוחות הספק המורשה; :- "מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא" - CLI (Calling Line Identity), שדה המזהה את מספר הטלפון של המנוי המתקשר או השולח מסרון, בין שהוא מורכב מספרות, אותיות לטיניות או רווחים; :- "מחזור חיוב" - תקופת זמן מחזורית, שמשכה הוא מסוים, שבמהלכה מסופקים למנוי שירותי בזק, שבעדם הוא משלם בחשבונית; :- "מיזוג" - כהגדרתו [[בחוק החברות]]; :- "המנהל" - לרבות מי שהשר או המנהל אצל לו את סמכותו; :- "מנוי מבוגר" - מנוי שגילו 65 שנים לפחות; :- "מנוי עסקי" - מנוי שהוא אחד מאלה: :: (1) תאגיד; :: (2) משרד ממשלתי או יחידת סמך שלו; :: (3) עוסק מורשה כהגדרתו [[בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975]], למעט עוסק פטור כהגדרתו [[בחוק האמור]]; :: (4) גוף שהוקם לפי חוק; :- "מנוי פרטי" - מנוי שאינו מנוי עסקי; :- "מנוי רדום" - מנוי שלא עשה שימוש בשירות גישה לאינטרנט במשך שישה חודשים רצופים לפחות; :- "מספר בתשלום מראש" - מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר רדיו טלפון נייד (רט"ן) לפי תוכנית המספור שהוקצה לשימושו של מנוי שמשויך לחבילת תשלום מראש (Pre-paid); :- "מספר טלפון ישראלי נייח" - מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר גאוגרפי או כמספר ארצי או כמספר טלפון לשירותים ארציים לפי תוכנית המספור; :- "מספר רדום" - מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר רט"ן לפי תוכנית המספור שהוקצה לשימושו של מנוי שהוא אחד מאלה: :: (1) מספר שהשימוש בו לא הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות שחלים בו כל אלה: ::: (א) במשך שישה חודשים לפחות לא נעשה בו שימוש באף אחד מהאופנים האלה: :::: (1) הוצאת שיחת טלפון; :::: (2) קבלת שיחת טלפון, לרבות אם השיחה לא נענתה בפועל ולמעט שיחה שהתקבלה באמצעות תא קולי; :::: (3) שליחה או קבלה של מסרון; :::: (4) גישה לרשת האינטרנט; ::: (ב) המנוי אינו משלם לספק המורשה תשלום קבוע כלשהו בעד השימוש בו; :: (2) מספר שהשימוש בו הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות שחלים בו כל אלה: ::: (1) הוא מספר בתשלום מראש; ::: (2) לא נעשה בו שימוש באחד או יותר מהאופנים המתוארים בפסקה (1)(א) במהלך 30 הימים שלאחר סיום תקופת השימוש כאמור בהסכם ההתקשרות; :- "מסר אישי" - הודעה, התרעה או הנחיה קצרה שמטרתה להבטיח שמירה על ביטחון המדינה או שלום הציבור, הנשלחת באמצעות נציג מערכת הביטחון ובאופן מיידי וממוקד ללקוחות שברשותם ציוד קצה רט"ן התומך בשימוש בטכנולוגיית cell broadcast; :- "מסר בזק חסום" - מסר בזק שהוא שיחת טלפון, הודעה, תקשורת נתונים או קישורים, שלא ניתן להשלים את העברתו ברשת הבזק מייד עם מתן העברת הפקודה האלקטרונית להקמת הקשר עקב אי-זמינות משאבים של רשת הבזק או משאבים לקישור בין רשת הבזק למערכות אחרות; :- "מסר בזק נופל" - כל אחד מאלה: :: (1) שיחה שהופסקה שלא ביוזמת המנוי יוזם השיחה, הקישור או מקבל השיחה; :: (2) תקשורת נתונים או קישורים שהעברתם הופסקה שלא ביוזמת המנוי יוזם או מקבל התקשורת; :- "מערכת הרישום" - מערכת מקוונת שבאמצעותה ניתן להירשם במרשם ולעדכנו לפי תקנות אלה; :- "משתמש קצה" - יחיד המקבל שירות בזק מכוח הסכם התקשרות, בין שהתקשר עם הספק המורשה באופן ישיר ובין שאחר התקשר עם הספק המורשה למענו, ובלבד שאינו מספק שירות בזק לאחר; :- "המשרד" - משרד התקשורת; :- "נציב פניות" - בעל תפקיד אצל ספק מורשה שמוסמך מטעם הספק המורשה לברר תלונות של לקוחות; :- "נציג מערכת הביטחון" - נציג של משרד הביטחון או של צבא ההגנה לישראל - פיקוד העורף, שהוסמך מטעם כל אחד מהם להפעיל מערכת מסר אישי; :- "ספק בין-לאומי" - ספק מורשה המספק שירות בין-לאומי; :- "ספק טלפוניה ניידת גדול" - ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת באמצעות אחר ל-200,000 משתמשי קצה, לכל הפחות; :- "ספק נייח גדול" - ספק מורשה המספק שירות בזק על גבי רשת מתקדמת ל-50,000 משתמשי קצה, לכל הפחות; :- "פעולת תחזוקה" - פעולה חיונית של תחזוקה או הקמה של רשת בזק; :- "ציוד קצה רט"ן" - ציוד קצה המשמש לקבלת שירות בזק באמצעות מערכת רדיו טלפון נייד; :- "קבוצה" - קבוצה של מנויים או לקוחות, לפי העניין, שהם יחידים שיש במאפייניהם טעם סביר המצדיק את אבחנתם מקבוצת לקוחות אחרת; :- "קידומת חיוג" - קבוצת ספרות בתחילת מספר הטלפון המשמשת לצורך זיהוי כללי של יעד השיחה, כגון אזור חיוג או רשת של ספק מורשה; :- "הרשות הפלסטינית" - המועצה כהגדרתה [[בתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח-1967]], כפי שהוארך תוקפן ותוקן נוסחן בחוק; :- "שיחה אל מוקד חירום" - שיחה מאת מנוי של ספק מורשה אל מוקד טלפוני שהוא אחד מאלה: :: (1) משטרת ישראל (מספר מקוצר - 100); :: (2) מגן דוד אדום (מספר מקוצר - 101); :: (3) מכבי אש (מספר מקוצר - 102); :: (4) פיקוד העורף (מספר מקוצר - 104); :: (5) המוקד הלאומי להגנה על ילדים ברשת (מספר מקוצר - 105); :- "שיחת גוביינה" - שיחה המשולמת בידי מקבל השיחה, לאחר אישור קבלת השיחה; :- "שירות בין-לאומי" - שירות טלפוניה בין ישראל לבין מקומות מחוץ לישראל; :- "שירות טלפוניה ניידת" - שירות טלפוניה הניתן באמצעות רשת בזק שהיא מערכת רדיו טלפון נייד; :- "שירות טלפוניה ניידת באמצעות אחר" - שירות טלפוניה ניידת הניתן באמצעות רשת בזק של ספק מורשה אחר (Mobile Virtual Network Operator - MVNO); :- "שירות נדידה בין-לאומית" - שירות טלפוניה ניידת הניתן מחוץ לישראל באמצעות מערכת רט"ן של ספק שירות טלפוניה ניידת זר, ללקוח של ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת; :- "שירות למנוי עסקי בינוני–גדול" - שירות בזק הניתן למנוי עסקי במאפיינים שהספק המורשה אינו נותן למנוי פרטי והוא אחד מאלה: :: (1) שירות בזק נייח הניתן למנוי בשלושה מיקומים גאוגרפיים שונים לפחות; :: (2) שירות טלפוניה ניידת הניתן למנוי לקישור עשרה משתמשי קצה מוגדרים לפחות; :- "שירות פרימיום" - שירות שמתקיימים בו כל אלה: :: (1) הוא שירות של אספקת תוכן, באמצעות שירות טלפוניה; :: (2) התשלום בעד השירות נגבה על ידי הספק המורשה בהתאם להיקף השימוש בשירות הטלפוניה שבאמצעותו הוא ניתן; :- "שירות בתשלום מראש" - שירות בזק שלקוח שילם בעדו טרם אספקתו (Pre-paid), למעט שירות בזק המשולם באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק; :- "תושב ישראל" - מי שמחזיק אשרה ורישיון בני תוקף, לפי [[סעיף 2(א)(3) או (4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952]]; :- "תיול פנימי" - כהגדרתו [[בסעיף 4ח לחוק]]; :- "תוכנית הנדסית" - תיאור מילולי תמציתי ותיאור סכמתי של מבנה רשת הבזק שבאמצעותה מספק הספק המורשה שירות, שכוללת - :: (1) תיאור מילולי של רכיבי המערכת בשכבות הליבה, האיסוף (אגרגציה) והגישה; :: (2) תיאור מילולי של אופן הפעלת מיתקני הבזק, ובכלל כך חיבור וקישור הרשת לספק מורשה אחר; :: (3) תיאור מילולי של הטכנולוגיה שבה ייעשה שימוש, לרבות מערכות הבקרה, ניהול וניטור; :: (4) תרשים סכמטי של מבנה הרשת בשכבות הליבה, האיסוף (אגריגציה) והגישה; :: (5) תיאור מילולי של שימוש מתוכנן בתדרי רדיו; :- "תוכנית מספור" - כהגדרתה [[בסעיף 5א לחוק]]; :- "תקנות האגרות" - תקנות לקביעת אגרות בעד רישום במרשם שהותקנו מכוח [[סעיף 4ג(א)(1) לחוק]]. == פרק ב': רישום במרשם == @ 3. המרשם : המרשם יכלול את - : (1) שם הספק המורשה; : (2) פרטי זיהוי של הספק המורשה; : (3) דרכים ליצירת קשר עם הספק המורשה; : (4) סוגי שירותי הבזק שרשאי הספק המורשה לספק; : (5) רשימת הוראות מינהל שניתנו לספק המורשה; : (6) כל פרט נוסף שמצא המנהל כי קיים צורך לרשום. @ 4. פרטי רישום וצירוף מסמכים נדרשים : (א) מבקש ימלא במערכת הרישום, באופן מלא ומדויק, את הפרטים לפי [[תוספת 1|הטופס שבתוספת הראשונה]] וימציא כל פרט או מסמך נוסף שידרוש המנהל. : (ב) מבקש יצרף לבקשתו במערכת הרישום את המסמכים האלה: :: (1) אם הוא יחיד - העתק תעודת זהות או העתק דרכון והעתק אישור בדבר היותו תושב ישראל; :: (2) אם הוא תאגיד - העתק תעודת התאגדות או העתק תעודת רישום כחברת חוץ לפי [[סעיף 346 לחוק החברות]]; :: (3) תוכנית הנדסית. @ 5. סירוב לרשום במרשם : נוסף על האמור [[בסעיף 4א1(ב), (ה) ו-(ו) לחוק]], המנהל יודיע למבקש בהודעה מנומקת בכתב, לאחר שבחן את הפרטים שמילא ואת המסמכים שהגיש כאמור [[בתקנות 4]] [[ו-6]], אם מצא שאין לרושמו במרשם, והמבקש יהיה רשאי לטעון את טענותיו בכתב לפני המנהל. @ 6. הגשת מסמכים נוספים : קיבל מבקש הודעה מהמנהל שלפיה עליו להגיש מסמכים נוספים, יגיש את המסמכים הנוספים הנדרשים בתוך המועדים שננקבו בהודעת המנהל; המנהל יודיע למבקש אם עד לקבלת המסמכים הנוספים יעוכב רישומו במרשם. @ 7. תעודת רישום : (א) ספק מורשה רשאי להפיק ממערכת הרישום תעודת רישום שתכלול את הפרטים האלה: :: (1) שם הספק המורשה; :: (2) פרטי זיהוי של הספק המורשה; :: (3) פרטי התקשרות של המשרד עם הספק המורשה; :: (4) סוגי שירותי הבזק שרשאי הספק המורשה לספק; :: (5) תאריך הנפקת תעודת הרישום. : (ב) כל הפרטים הכלולים בתעודת רישום, ישמשו לצורך [[החוק]] ותקנות אלה ויהוו הוכחה לכאורה על אמיתותם. @ 8. עדכון פרטים : בלי לגרוע מהאמור [[בתקנה 9]] - : (1) ספק מורשה יעדכן במערכת הרישום כל שינוי שחל בפרטים המפורטים [[תוספת 1|בטופס שבתוספת הראשונה]] לא יאוחר מעשרה ימי עבודה מיום התרחשות השינוי; : (2) עדכן הספק המורשה שינוי במערכת הרישום כאמור בפסקה (1), יתקן המנהל את הרישום לפי שינוי זה; : (3) ספק מורשה ימציא למנהל בתוך עשרה ימי עבודה מיום רישומו במרשם - :: (א) אם הוא תאגיד - כתבי הסכמה של כל נושא משרה ובעל השפעה ניכרת בספק המורשה למסירת מידע מהמרשם הפלילי לפי [[התוספת השלישית לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019]] (להלן בתקנה זו - כתב הסכמה); מונה נושא משרה או נוסף בעל השפעה ניכרת בספק המורשה, יעביר הספק המורשה כתב הסכמה מעודכן, לא יאוחר מעשרה ימי עבודה מיום המינוי או ההוספה, לפי העניין; :: (ב) אם הוא יחיד - כתב הסכמה. @ 9. הוספה והסרה של סוג שירות בזק מהרישום : (א) ספק מורשה יודיע למנהל על כוונתו לספק סוג שירות בזק נוסף (להלן בתקנה זו - שירות נוסף), באמצעות מערכת הרישום, וימסור את הפרטים המצוינים [[תוספת 1|בטופס שבתוספת הראשונה]], לגבי השירות הנוסף. : (ב) ספק מורשה לא יתחיל לספק שירות נוסף אלא אם כן חלפו עשרה ימי עבודה מיום שהודיע למנהל על הוספת סוג השירות, ואולם - :: (1) המנהל רשאי להודיע, בהודעה מנומקת בכתב, לספק המורשה כי הוא אינו רשאי לתת את השירות הנוסף מהטעמים המנויים [[בסעיף 4א1(ה) לחוק]]; :: (2) המנהל רשאי להודיע לספק המורשה כי הוא רשאי לתת את השירות הנוסף לפני שחלפו עשרה ימי עבודה כאמור בסעיף קטן (א). : (ג) הודיע ספק מורשה למנהל על כוונתו להפסיק לספק שירותי בזק הרשומים על שמו, או חלק מהם, יעדכן את המנהל, במועד שבו הוא מעדכן את מנוייו לפי [[תקנה 41]] אם תקנה זו חלה לגביו, באמצעות מערכת הרישום בדבר הפסקת השירות ויצרף מידע בדבר - :: (1) כוונתו להסיר את השירות או השירותים שהוא מספק מהמרשם; :: (2) מספר הלקוחות שלהם ניתן שירות הבזק, שאותו מבקש הספק המורשה להפסיק לתת; :: (3) המועד הצפוי להפסקת מתן שירות בזק; :: (4) נוסח ההודעה ששלח למנויים לפי [[תקנה 41]]. : (ד) המנהל יעדכן במרשם את רישומו של ספק מורשה שהודיע שבכוונתו להפסיק לספק שירות וביקש להסיר את סוג השירות מרישומו במרשם כאמור בתקנת משנה (ג)(4), בתוך ארבעה עשר ימי עבודה ממועד סיום תקופת ההודעה למנויים הקבועה [[בתקנה 41]] והפסקת השירות שביקש הספק המורשה להסיר מהמרשם. @ 10. עדכון פרטים וסוגי שירותים כבקשת רישום חדשה : לעניין רישום במרשם, יראו בעדכון פרטים כאמור [[בתקנה 8]] ובהוספה או הסרה של סוג שירות כבקשה חדשה לרישום של הפרטים או סוג השירות, לפי העניין. @ 11. תוקף הרישום : תוקף רישום הוא עד יום 31 במרס בשנה השנייה שלאחר השנה שבה בוצע הרישום המקורי או לאחר השנה שבה בוצע חידוש הרישום כמפורט [[בתקנה 12]]. @ 12. חידוש רישום : (א) רישום של ספק מורשה במרשם יוארך בשנתיים נוספות בכל פעם, בכפוף לכל אלה: :: (1) הספק המורשה שילם אגרה מתאימה בעד חידוש הרישום לפי תקנות האגרות; :: (2) הספק המורשה העביר למשרד, באמצעות מערכת הרישום, דיווח בדבר מספר הלקוחות שלהם הוא מספק שירות בזק נכון לרבעון שקדם לבקשת ההארכה; :: (3) הספק המורשה המציא למנהל כתבי הסכמה לפי [[תקנת משנה 8(3)]]. : (ב) המנהל יאריך את הרישום בתוך עשרה ימי עבודה מיום שמילא הספק המורשה את התנאים האמורים בתקנת משנה (א). == פרק ג': אספקת שירות בזק == === סימן א': כללי === @ 13. אספקת שירות בזק : (א) ספק מורשה רשאי לספק רק את סוגי שירותי הבזק הרשומים לגביו במרשם. : (ב) אין באמור בתקנת משנה (א) כדי לגרוע מחובת ספק מורשה לקבל רישיון לצורך אספקת שירותי הבזק הקבועים [[בסעיף 2(ב) לחוק]]. : (ג) אין ברישום במרשם כדי להתיר אספקת שירות בזק באזור יהודה ושומרון. @ 14. חובת דיווח : ספק מורשה יעביר באמצעות מערכת הדיווח את המידע הנדרש ממנו בדרישת מידע הנוגעת לסוגי שירותי הבזק הרשומים לגביו במרשם. @ 15. מתן שירות באמצעות אחר : (א) תקנות אלה יחולו על ספק מורשה בין שהוא נותן שירות או מבצע פעולה בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו. : (ב) אין בהתקשרות ספק מורשה עם אחר כדי לגרוע מחובת הספק המורשה מכוח תקנות אלה. === סימן ב': תקינות וסדירות שירות הבזק === @ 16. שירות תקין, רציף וסדיר ופעילות הוגנת : (א) ספק מורשה יפעל לאספקת שירותי בזק באופן תקין, רציף וסדיר. : (ב) ספק מורשה יפעל בהגינות, בתום לב כלפי לקוחותיו, תוך גילוי נאות ולא יתנה את אספקת שירותיו בתנאים בלתי סבירים או בלתי הוגנים. : (ג) ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יפעל למניעת הונאות של מנויים ויקיים מערכת בקרה ומעקב למניעת הונאות; לעניין זה, "הונאה" - הטעיה של מערכות של ספקים מורשים לצורך ייחוס פעולות ושימושים ללקוח בלי שביצע אותם. @ 17. חובת עמידה בתקנים : (א) ספק מורשה יפעל לפי התקנים והמפרטים שקובעים ארגוני תקינה בארץ ובעולם כמפורט [[בתוספת השנייה]]. : (ב) המנהל רשאי להתיר לספק מורשה, מראש ובכתב, שלא לפעול לפי התקנים והמפרטים של ארגוני תקינה שנכללו [[בתוספת השנייה]] וזאת אם מצא כי פעולה כאמור לא תגרום לפגיעה במתן שירותי בזק שמספק הספק המורשה או ספקים מורשים אחרים באופן תקין וסדיר; המנהל יפרסם באתר האינטרנט של משרד התקשורת הודעה בדבר אישור כאמור. @ 18. רמת שירותי בזק (תיקון: תשפ"ו) : בכפוף [[לתקנה 70א(ד2)]], ספק מורשה הנותן את סוג שירות הבזק המנוי בטור א' בטבלה, יעניק אותו ברמת השירות המפורטת בטור ב' לצידו: : {| ! {{מוקטן|מספר}} !! {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} סוג שירות הבזק !! {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} רמת השירות הנדרשת |- | (1) || שירות טלפוניה קווית או ניידת || : במהלך תשעים ותשעה אחוזים מהזמן לפחות - : (1) שיעור מסרי הבזק החסומים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; : (2) שיעור מסרי הבזק הנופלים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; |- | (2) || שירות גישה לאינטרנט || : במהלך תשעים ותשעה אחוזים מהזמן לפחות - : (1) שיעור מסרי הבזק החסומים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; : (2) שיעור מסרי הבזק הנופלים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה. |} @ 19. בקרה וניטור של רשת בזק : (א) ספק מורשה שהוא בעל רשת בזק, יקים ויפעיל מערכת בקרה לניטור מתמיד של תקינות וביצועי רשת הבזק שלו וכן יערוך באופן שוטף בדיקות של רשת הבזק או כל חלק ממנה, לפי הצורך. : (ב) ספק מורשה יקיים תיעוד של תוצאות הבדיקות כאמור בתקנת משנה (א) לתקופה של חמש שנים לפחות, וכן של בדיקות אחרות שערך, של תקלות ושל אירועים אחרים שהצריכו ביצוע פעולות תחזוקה. @ 20. הקצאת כתובת בפרוטוקול IPV6 : (א) ספק מורשה יספק שירות בזק באמצעות רשת התומכת בפרוטוקול IPv6, באופן המאפשר גישה ללקוחות לשירות האינטרנט בפרוטוקול IPv6. : (ב) ספק מורשה יקצה כתובות בפרוטוקול IPv6 ללקוחות בעלי ציוד קצה התומך בפרוטוקול IPv6 וכל ציוד קצה שהוא מספק ללקוחות יתמוך בפרוטוקול IPv6, לרבות ציוד שהוא מספק לצורך החלפת ציוד קיים שהוא מספק. : (ג) ספק מורשה יודיע למנוי המשתמש בציוד קצה שלא הוא סיפק ושאינו תומך בפרוטוקול IPv6 בדבר משמעות ההחלטה שלא להחליף ציוד, ויקבל את הסכמתו לכך בכתב. == פרק ד': הוראות צרכניות == === סימן א': כללי === @ 21. תחולת [[פרק ד']] : [[פרק זה]] יחול על מתן שירות גישה לאינטרנט ושירות טלפוניה שהם אחד מאלה: : (1) שירות כאמור שאינו שירות למנוי עסקי בינוני–גדול; : (2) שירות כאמור שניתן למשתמש קצה שמקבל שירות טלפוניה ניידת וחשבון החיוב שלו מפוצל בינו לבין מנוי עסקי, לרבות מנוי עסקי בינוני–גדול, ויראו בו לעניין [[פרק זה]] כמנוי. @ 22. מסירת מידע והודעות : (א) ספק מורשה ימסור מידע והודעות למנוי לפי תקנה זו. : (ב) ספק מורשה יאפשר למנוי לבחור, במועד ההתקשרות, באופן שיוסדר בהסכם ההתקשרות, את הדרך שבה יקבל המנוי הודעות מיידיות והודעות שאינן מיידיות מהספק המורשה, לרבות בקשר להסכם ההתקשרות ולתנאי ההתקשרות ואם ביקש זאת המנוי, יאפשר זאת לגבי שני אופנים או שני מספרי התקשרות שונים; הספק המורשה יאפשר למנוי לבחור, מזמן לזמן, דרך שונה לקבלת הודעות. : (ג) ספק מורשה ימסור הודעות, שאינן מיידיות, למנוי שגילו למעלה מ-65 שנים (להלן - מנוי מבוגר) באמצעות דואר רגיל, אלא אם כן בחר אחרת לפי תקנת משנה (ב). : (ד) ספק מורשה יאפשר למנוי לקבל הודעות באופנים שהוא נדרש לאפשר לפי כל דין אחר, ובכלל זה לפי [[חוק הגנת הצרכן]] ובכלל כך באמצעות מסרון וזאת בלי לגרוע מאפשרותו להעביר הודעות מיידיות באופנים נוספים. @ 23. מתן שירות למנוי מבוגר : (א) לצורך אספקת שירות לפי תקנות אלה למנוי מבוגר שהיה מנוי ערב יום התחילה ולא קיים אצל הספק המורשה מידע באשר לגילו, יקבל ספק מורשה ממרשם האוכלוסין מידע לגבי גיל המנוי. : (ב) מידע כאמור בתקנת משנה (א) יועבר אחת לשנה לכל היותר, לבקשת ספק מורשה, ישמש לצורך מתן שירות בזק למנוי מבוגר בלבד והשימוש בו ייעשה בכפוף לכל דין ובכלל כך לפי התנאים שייקבעו מכוח [[חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965]]. @ 24. אי-הפליה : (א) ספק מורשה יציע כל שירות בזק וכל סל שירותים שהוא מספק, בתנאים שוויוניים, ובתעריף אחיד. : (ב) לא יראו שירות בזק או סל שירותים כמוצעים בתנאים בלתי שוויוניים בניגוד לתקנת משנה (א), אם הם ניתנים לקבוצות מנויים שונות, או למנויים עסקיים. @ 25. שמירה ותיעוד של מסמכים והקלטות : ספק מורשה - : (1) יקליט ויתעד כל שיחה מרחוק ותכתובת עם מנוי או עם מי שעשוי להיות מנוי (להלן בתקנה זו - מנוי); : (2) יודיע למנוי בתחילת כל שיחה כאמור בפסקה (1) כי השיחה מוקלטת וכי הוא זכאי, אם יבקש זאת, לקבל ממנו את השיחה המוקלטת לפי פסקאות (3) ו-(4); : (3) ישמור שיחה מוקלטת ותכתובת עם מנוי שהתקשר עימו או תיעוד של הסכמה בכתב ומסמך הנוגע לתנאי ההתקשרות למשך שנתיים או למשך תקופת ההתקשרות בתוספת שנה, לפי המאוחר שבהם; : (4) ימסור למנוי שביקש זאת, בלא תשלום, תיעוד כאמור בפסקה (3), ואם מדובר בשיחה מוקלטת - יצרף לכך פירוט בכתב בדבר מועדי השיחות כאמור; : (5) תיעוד כאמור לעיל יהיה זמין להמצאה למנוי, למנהל או לכל גורם מורשה אחר בתוך חמישה ימי עבודה. @ 25א. : (((פקעה).)) @ 26. חובת העמדת מידע : (א) ספק מורשה יפרסם במקום בולט לעין באתר האינטרנט שלו מידע מלא ומפורט בדבר תעריפי שירותי הבזק שהוא מספק לכלל הציבור; חובה כאמור לא תחול לגבי תעריפי שירותי בזק שניתנים לקבוצות של מנויים שנבדלים מהתעריפים לציבור הרחב. : (ב) ספק מורשה יעמיד לרשות לקוח, בלא תשלום, מסמכים והקלטות לגבי תנאי ההתקשרות שלו שנשמרו לפי [[תקנה 25]] או אם המסמכים והקלטות אלה מצויים ברשותו. : (ג) ספק מורשה יעמיד לרשות לקוח, בכפוף לכל דין, מידע הנמצא ברשותו בדבר השימושים שעשה בשירותיו. @ 27. העברה או גילוי של מידע המהווה פגיעה בפרטיות : ספק מורשה לא יעביר ולא יגלה כל ידיעה, מידע או מסמך שהגיעו אליו במסגרת מתן שירותי בזק שהעברתו או גילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה [[בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981]]. === סימן ב': הסכם ההתקשרות והודעות למנוי === @ 28. הסכם התקשרות ועיקרי התקשרות : (א) ספק מורשה יערוך בכתב הסכם התקשרות ומסמך של עיקרי ההתקשרות וימציאם למנוי בתוך יום עבודה ממועד ביצוע העסקה. : (ב) הסכם ההתקשרות כאמור בתקנת משנה (א) יכלול את כל פרטי ההתקשרות העיקריים וכן כל פרט הנוגע למתן שירות הבזק ולציוד הקצה שמספק הספק המורשה. : (ג) בלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (ב), הסכם ההתקשרות יכלול הוראות בנושאים המוסדרים [[בתקנות 46]], [[50]] [[ו-54]] וכן מידע בדבר האופן שבו יכול המנוי לבטל את ההתקשרות. : (ד) בתקנה זו, "מסמך של עיקרי התקשרות" - תיאור תמציתי בכתב, בלשון ברורה, של כל שירות שיינתן, התמורה בעדו, לרבות בעד חריגה מהיקף או משימוש נקוב, והתקופה שבה יינתן. @ 29. בחירה וחסימה של שירותים שיקבל המנוי (תיקון: תשפ"ד-5, תשפ"ה-2) : (א) ספק מורשה יאפשר למנוי, בעת ההתקשרות בהסכם ההתקשרות ובמהלך כל תקופת ההתקשרות, לבחור ולשנות, מזמן לזמן, את השירותים שמבקש הלקוח לקבל, מתוך כלל סוגי השירותים שהוא מספק ובכלל כך שירות טלפוניה בין-לאומית, ולמעט לעניין שירות נדידה בין–לאומית. : (ב) ספק מורשה יפעל בהתאם לבקשת המנוי לחסום שירות כאמור בתקנת משנה (א) בתוך יום עבודה. @ 30. אספקת שירות לפי הסכמה מפורשת : ספק מורשה לא יספק שירות ולא ישנה את היקף השירות המסופק, בתמורה או שלא בתמורה, אלא לפי הסכמה מפורשת של המנוי או בכפוף לכל דין. @ 31. שינוי בתנאי השירות : (א) ספק מורשה יודיע למנוי בהודעה מיידית על כל שינוי בתנאי מתן השירות, ובכלל כך שינוי באספקה או בתחזוקה של ציוד הקצה או שינוי בתנאי התשלום שיש בו כדי לגרום להגדלה בתשלום שעל הלקוח לשלם בעד השירותים (בתקנה זו - ההודעה). : (ב) ספק מורשה ימסור את ההודעה ארבעה עשר ימי עבודה לפחות לפני השינוי הצפוי. : (ג) על אף האמור [[בתקנה 30]], יראו בשתיקת המנוי כהסכמה מפורשת לעניין הפרטים שנכללו בהודעה, ובלבד שנתן הסכמה מפורשת לתניה בהסכם ההתקשרות שעניינה שינוי כאמור בתקנת משנה (א). : (ד) תקנה זו לא תחול לגבי שינוי בתנאי השירות בתוך תקופה קצובה שלגביה ניתנה הסכמה מפורשת לגבי מאפייני השירות והתמורה בעדו. @ 31א. : (((פקעה).)) @ 32. הודעה בדבר ניצול מכסת שירות או חבילת שירות (תיקון: תשפ"ד-5, תשפ"ה-2, תשפ"ה-3, תשפ"ה-4) : (א) ספק מורשה יודיע למנוי בהודעה מיידית בדבר ניצול המכסה של השירות או חבילת השירותים שרכש, לרבות בשירותי נדידה בין–לאומית, אם קיימת מכסה לשימוש בה בסמוך ככל האפשר למועדים שבהם מתקיים כל אחד מהתנאים המפורטים להלן: :: (1) ניצול שבעים וחמישה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים; :: (2) ניצול מאה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים. : (א1) בהודעה כאמור בתקנת משנה (א) הנשלחת למנוי המשלם באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק בטרם קבלת השירות כאמור [[בתקנה 43א(ב)]], הספק המורשה, אם בחר לגבות תשלום בעד חריגה באמצעות תשלום מראש לפי [[תקנה 43א(ג)]], יציין גם כי כדי לחרוג ממכסת השירות או מחבילת השירותים נדרש המנוי לרכוש באמצעות תשלום מראש מכסת שירות נוספת או חבילת שירות נוספת. : (ב) תקנת משנה (א) לא תחול על ניצול מכסה של שירות או חבילת שירותים שמספק ספק מורשה המספק למנוי שירות בתשלום מראש, ובלבד שספק מורשה יאפשר ללקוח להתעדכן בכל עת, בלא תשלום נוסף, בדבר יתרת המכסה או שיעור ניצול המכסה של השירות או חבילת השירותים שבעדם שילם, ויודיע לו במועד שבו תנוצל המכסה במלואה או יעשה שימוש בכלל השירותים שבעדם שילם. : (ג) בהודעה על ניצול מלא, במסגרת שירותי נדידה בין–לאומית לפי תקנת משנה (א)(2), יודיע הספק המורשה על התעריפים שיחולו בעד קבלת השירות בסיום ניצול מכסת השימוש בשירות או בחבילת השירותים, ואם ההודעה היא לעניין שירותי נדידה בין–לאומית תהיה ההודעה ערוכה, בין השאר, לפי [[תקנה 33(ד)]]. @ 33. שירות נדידה בין-לאומית (תיקון: תשפ"ד-5, תשפ"ה-2) : (א) ספק מורשה לא יספק שירות נדידה בין–לאומית (בתקנה זו - השירות) למנוי אלא לפי תקנה זו. : (ב) ספק מורשה יספק למנוי את השירות לפי כל אלה: :: (1) במהלך כל תקופת קבלת השירות הוא היה מצוי מחוץ לישראל; :: (2) על אף האמור [[בתקנה 29]] - ::: (א) שירות טלפוניה במסגרת נדידה בין- לאומית לא ייחסם בפני מנוי אף בלא הסכמה מפורשת בעת ההתקשרות בהסכם ההתקשרות, ואולם רשאי מנוי לבקש חסימה של שירות זה ועל בקשה כאמור תחול [[תקנה 29]]; ::: (ב) שירות גישה לאינטרנט במסגרת נדידה בין–לאומית, ייחסם בפני מנוי, למעט אם קיימת הסכמה מפורשת בין המנוי לבין הספק המורשה שבה כלולים תנאי קבלת השירות; ::: (ג) הסכמה כאמור בפסקאות משנה (א) ו-(ב), לעניין שירותי נדידה בין–לאומית תהיה נפרדת מההסכמה כאמור [[בתקנה 29]]; :: (3) ספק מורשה יאפשר למנוי לקבוע, בכל עת, סכום מרבי לשימוש במסגרת השירות שלאחריו ייחסם השירות, למעט אם התקשר מראש עם הספק המורשה לקבלת השירות כחבילת שירותים; ספק מורשה יבצע חסימה כאמור בהקדם האפשרי לאחר שהמנוי הגיע לסכום המרבי האמור; :: (4) בלי לגרוע [[מתקנה 32]], בגמר ניצול מכסת הצריכה של השירות - ::: (א) לגבי שירות טלפוניה במסגרת נדידה בין- לאומית - לא ייחסם השירות בפני המנוי ויחולו סכומי התשלומים כפי שהוסכם בין הספק המורשה למנוי ונמסרו בהודעה לפי [[תקנה 32]]; ::: (ב) לגבי שירות גישה לאינטרנט במסגרת נדידה בין–לאומית - ייחסם השירות בפני המנוי למעט אם ניתנה הסכמה מפורשת חדשה לצורך קבלת השירות. : (ג) ספק מורשה המספק שירות נדידה בין–לאומית יודיע למנוי ביעד שאליו הגיע, מייד עם זיהויו במקום מחוץ לישראל באותו היעד, בהודעה מיידית לפי תקנת משנה (ד), כי - :: (1) קבלת השירות כרוכה בתשלום בתעריף שימסור בהודעה המיידית ובכלל זה את התעריפים בעד קבלת השירות בסיום ניצול מכסת השימוש בשירות או בחבילת השירותים; :: (2) באפשרות המנוי להתקשר בהסכם באופן ייעודי לקבלת שירות הטלפוניה מחוץ לישראל, ביעד הרלוונטי, באופן שימסור בהודעה המיידית. : (ד) הודעה כאמור בתקנת משנה (ג) תכלול את המידע והתעריפים בעד כל אחד מאלה לפחות: :: (1) דקות שיחה ומשלוח מסרונים ליעד בישראל; :: (2) דקות שיחה ומשלוח מסרונים ליעד אחר מחוץ לישראל, ואם קיים הבדל בין יעדים אחרים מחוץ לישראל לבין המדינה שבה נמצא המנוי - את המידע בדבר התעריפים השונים; :: (3) גישה לאינטרנט לפי היקף השימוש; :: (4) התקשרות בהסכם ייעודי לקבלת השירותים מחוץ לישראל במדינה שבה נמצא המנוי. @ 33א. : (((פקעה).)) @ 34. ניתוק משירות בשל חוב : (א) ספק מורשה לא יפסיק לספק שירות בזק למנוי בשל אי-תשלום חוב בעד מתן שירות הבזק, אלא בכפוף לכל אלה: :: (1) הספק המורשה שלח למנוי הודעת חיוב בכתב במתכונת למשלוח הודעה מיידית וזאת לאחר שהמנוי לא העביר תשלום בעד אספקת שירות הבזק; :: (2) הספק המורשה הודיע למנוי כי בכוונתו לנתק אותו מקבלת שירות הבזק בתוך שלושים ימי עבודה מיום הודעת החיוב אם לא העביר תשלום בעד שירות הבזק שקיבל. : (ב) ספק מורשה לא ישלח מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ולא יתחיל בהליך משפטי, בטרם חלפו ארבעה עשר ימים מיום שליחת הודעת החיוב כאמור בתקנת משנה (א)(1). @ 35. חשבון סיום התקשרות : הסתיימה התקשרות עם מנוי בנוגע למתן שירותי בזק שמספק הספק המורשה, כולם או חלקם, בין ביוזמת הלקוח ובין ביוזמת הספק המורשה, יעביר הספק המורשה ללקוח חשבון סופי, בנוגע לאותו שירות בזק שלגביו הסתיימה ההתקשרות, לא יאוחר משישים ימי עבודה ממועד סיום ההתקשרות. === סימן ג': הפסקת שירות === @ 36. הפסקה זמנית בשירות לבקשת מנוי : (א) ספק מורשה יפסיק - בהפסקה זמנית, לבקשת מנוי, אספקת כלל שירותיו לאותו מנוי, ובלבד שההפסקה הזמנית המבוקשת בבקשה היא לפרק זמן שלא יפחת משלושים ימים ולא יעלה על תשעים ימים; ואולם ספק מורשה רשאי לסרב לביצוע הפסקה זמנית אם כבר הוגשה בקשה קודמת במהלך אותה שנה. : (ב) ביקש מנוי הפסקת שירות כאמור בתקנת משנה (א), יחולו על הספק המורשה ההוראות האלה: :: (1) הפסקת השירות תבוצע בתוך שני ימי עבודה לאחר הגשת הבקשה או מהמועד המצוין בבקשה, לפי המאוחר שבהם; :: (2) ספק מורשה לא יגבה כל תשלום בעד הפסקת השירות, חידוש אספקתו או בעד תקופת הפסקת השירות; :: (3) ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ישמור למנוי את מספר הטלפון שהוקצה לו בתקופת הפסקת השירות; :: (4) לאחר חידוש אספקת השירות, יחול בין הצדדים הסכם ההתקשרות שחל לפני הפסקת השירות ובכלל כך התעריפים שנכללו בו, אלא אם כן שונו התעריפים לכלל המנויים באותה קבוצה, של אותו ספק מורשה, במהלך הפסקת השירות. : (ג) אין בתקנה זו כדי לגרוע מאפשרותו של ספק מורשה להציע הפסקת שירות כאמור בתקנת משנה (א) לפרקי זמן ארוכים יותר ובתדירות גבוהה יותר מהאמור בתקנת משנה (א). @ 37. הפסקה זמנית בשירות בשל פעולות תחזוקה : (א) ספק מורשה שבכוונתו להפסיק זמנית אספקת שירות גישה לאינטרנט או שירות טלפוניה, בשל פעולת תחזוקה יזומה, לפרק זמן רצוף העולה על שש שעות (להלן בסעיף זה - הפסקה יזומה), יודיע למנוייו על מועד וטיב ההפסקה היזומה, לא יאוחר מתשעים ושש שעות לפני ביצוע ההפסקה היזומה. : (ב) ספק מורשה יודיע למנהל באמצעות מערכת הרישום על ההפסקה היזומה, מועדה וטיבה, תשעים ושש שעות לפני ביצועה, לפחות. @ 38. ניתוק שירות וסיום התקשרות לבקשת מנוי : (א) ספק מורשה ינתק מנוי מקבלת שירות בזק מסוים, או מכלל שירותי הבזק שהוא מספק לו, אם קיבל הודעה מהלקוח לפי [[סעיף 14ט לחוק הגנת הצרכן]]. : (ב) על ניתוק לפי תקנת משנה (א) יחולו ההוראות האלה: :: (1) ניתוק יתבצע לא יאוחר מיום העבודה שלאחר יום ההודעה של המנוי מהמועד שבו ביקש לקוח לבצע את הניתוק ואם ביקש מועד עתידי, מאוחר מיום העבודה שלאחר יום ההודעה, יתבצע הניתוק במועד שציין המנוי; לאחר ביצוע הניתוק תישלח ללקוח הודעה מיידית על השלמת הניתוק או סיום ההתקשרות, לפי העניין; :: (2) ספק מורשה לא יגבה מהמנוי תשלום בעד הניתוק; :: (3) ספק מורשה יתעד במערכות המידע שלו את הודעת המנוי והמועד שבו בוצעה בקשת המנוי. @ 39. ניתוק שירות גישה לאינטרנט למנוי רדום : (א) ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט ינתק מנוי רדום ארבעה עשר ימי עבודה לאחר שמסר למנוי הודעה כי בכוונתו לנתקו, ובלבד שלא קיבל את הסכמת המנוי להמשך אספקת השירות. : (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), ספק מורשה רשאי להמשיך לספק שירות ולגבות תשלום ממנוי רדום אם קיבל את הסכמתו המפורשת בעבר במסגרת פנייה שערך הספק המורשה למנוי. : (ג) ספק מורשה יבצע בדיקות חודשיות לווידוא שימוש של מנוייו לצורך תקנת משנה (א), ויראו במנוי כרדום אם נמצא בשש בדיקות חודשיות לפחות שהתבצעו לאורך שישה חודשים עוקבים לפחות, כי אינו עושה שימוש בשירות גישה לאינטרנט; הספק המורשה ישמור את המידע האמור ברשותו. : (ד) ספק מורשה שספק מורשה אחר המספק שירות גישה לאינטרנט (נייח) עושה שימוש במיתקני בזק שלו, ימסור לספק המורשה לאספקת שירות אינטרנט מידע בדבר השימוש של המנוי, לצורך בחינת היות מנוי רדום. @ 40. תשלום יחסי : (א) בסיום התקשרות עם מנוי תחושב יתרת תשלומי המנוי באופן הזה כמפורט להלן: :: (1) לגבי תשלום עיתי קבוע של מנוי - את החלק היחסי של התשלום שיחושב לפי הגבוה מבין אלה: ::: (א) היחס שבין מספר הימים שעליהם חל התשלום העיתי הקבוע לבין מספר הימים שחלפו ממועד תחילת תקופת החיוב שבעדה חל התשלום הקבוע עד מועד סיום ההתקשרות; ::: (ב) היחס שבין היקף השירותים שבעדם חל התשלום העיתי הקבוע לבין ניצול השירותים בפועל ממועד תחילת תקופת החיוב שבעדה חל התשלום הקבוע עד מועד סיום ההתקשרות; :: (2) לגבי תשלום ששילם מנוי מראש, לפני קבלת השירות - את החלק היחסי של התשלום שלא ניתן שירות בעדו לפי דרישה בכתב שהתקבלה אצל הספק המורשה בשלושים הימים שלאחר סיום ההתקשרות. : (ב) ספק מורשה ינכה את התשלומים מתוך חשבון סיום ההתקשרות, ואם גבה את התשלום, ישיב את התשלום למנוי בתוך שלושים ימים, ובלבד שאם מדובר בתשלום ששילם מנוי מראש, תתבצע ההשבה לאחר דרישה בכתב שהתקבלה אצל הספק המורשה במהלך ששת החודשים שלאחר סיום ההתקשרות. @ 41. ביטול שירות לכלל המנויים : בלי לגרוע [[מתקנה 9(ג)]], ספק מורשה רשאי להפסיק את אספקת שירות בזק מסוים, לכלל מנוייו, באופן קבוע, בכפוף לקבוע בהסכם ההתקשרות שלו עם מנוייו ובתנאי שהודיע על כך לכלל המנויים שלו מראש ובכתב, שלושים ימי עבודה טרם הפסקת מתן השירות, לפחות. @ 42. ניתוק שירות : (א) ספק מורשה רשאי לנתק מנוי משירות אם אירעה תקלה במיתקן בזק או בציוד קצה הנמצא ברשות המנוי והתקלה גורמת להפרעה חמורה ונמשכת לרשת הבזק או למתן שירות למנויים אחרים. : (ב) ספק מורשה רשאי לנתק מנוי משירות אם מתבצעת באמצעותו הונאה כמשמעותה [[בתקנה 16(ג)]]. : (ג) ספק מורשה יכלול הוראות לעניין ניתוק שירות כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב) בהסכם ההתקשרות. : (ד) ספק מורשה יודיע למנוי בהקדם על הסיבה לניתוק, ויחברו למתן שירות מחדש לאחר תיקון המעשה או המחדל שהביאו לניתוק. === סימן ד': תשלומים === @ 43. גביית תשלום מנוי : ספק מורשה לא יגבה ממנוי תשלום, אלא לפי הסכמה מפורשת ולהוראות תקנות אלה. @ 43א. תשלום באמצעות הוראת קבע (תיקון: תשפ"ה-3, תשפ"ה-4) : (א) ספק מורשה לא יגבה ממנוי פרטי עמלה בעד תשלום החשבונית כאמור [[בתקנה 44]], באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק (בתקנה זו - הוראת קבע). : (ב) ספק מורשה רשאי לדרוש ממנוי המשלם באמצעות הוראת קבע כי תשלום כאמור יבוצע בטרם קבלת השירות, בהתאם למחזורי החיוב המוצעים למנוייו. : (ג) ספק מורשה שדרש ממנוי כי תשלום יבוצע בטרם קבלת השירות לפי תקנת משנה (ב), יגבה תשלום בעד חריגה ממכסה של שירות או חבילת שירותים שרכש מנוי המשלם באמצעות הוראת קבע, רק לאחר ניצול מאה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים; הספק המורשה רשאי לגבות את התשלום בעד חריגה כאמור באמצעות תשלום מראש בעד מכסת שירות נוספת או חבילת שירות נוספת, וזאת בהתאם לתעריפים הקבועים בהסכם ההתקשרות ובמסמך עיקרי ההתקשרות שנערכו לפי [[תקנה 28]]. : (ד) חיוב החשבונית למנוי פרטי המשלם באמצעות הוראת קבע, שספק מורשה דרש ממנו לפי תקנת משנה (ב) לעבור למתכונת של תשלום בטרם קבלת השירות, יבוצע באופן מדורג, בשלוש פעימות שוות של הקדמת מועד חיוב, המתפרשות על פני שלושה מחזורי חיוב, כך שבמחזור החיוב השלישי שלאחר הדרישה כאמור, החיוב יבוצע במועד החיוב המעודכן שקבע הספק המורשה, שיחול מאותו מחזור חיוב ואילך; מועד החיוב המעודכן שיקבע הספק המורשה לפי תקנת משנה זו יהיה בטרם קבלת השירות לעניין אותו מחזור חיוב ולכל המוקדם 5 ימים לפני מועד תחילת קבלת השירות כאמור. : (ה) הוראות [[תקנה 34]] יחולו, בשינויים המחויבים, גם על אי-תשלום חשבונית באמצעות הוראת קבע לגבי מנוי שספק מורשה דרש ממנו שהתשלום יבוצע בטרם קבלת השירות לפי תקנת משנה (ב). @ 44. פרטים בחשבונית : ספק מורשה יעביר למנוי, חשבונית שבה פירוט התשלומים שנדרש המנוי לשלם כשהם כוללים מס ערך מוסף החל על העסקה לפי [[חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975]], לכל הפחות; החשבונית תכלול פירוט מדויק, תמציתי ומובן בדבר כלל רכיבי התשלום הנדרש, לפי סוגי שירותים ובעד כל הטובין, שלגביהם נדרש התשלום. @ 45. תשלום בעד כרטיס חכם : ספק מורשה לא יגבה דמי כרטיס חכם אלא באופן חד-פעמי. @ 46. תלונה בשל חיוב יתר : (א) ספק מורשה יכלול בהסכם ההתקשרות תנאי שלפיו רשאי מנוי לפנות אליו בתלונה כי הספק המורשה גבה ממנו חיוב יתר. : (ב) פנה מנוי בתלונה לפי תקנת משנה (א), יחולו על הספק המורשה ההוראות האלה: :: (1) הספק המורשה יברר את התלונה ויודיע למנוי בכתב בתוך ארבעה עשר ימי עבודה מיום קבלתה בדבר ממצאי הבדיקה והפעולות שינקוט, ואולם הספק המורשה רשאי להשיב על לא יותר מחמישה אחוזים מהפניות שקיבל בחודש, בתוך שלושים ימי עבודה; :: (2) דחה הספק המורשה את התלונה בשל חיוב יתר, במלואה או בחלקה, יצרף להודעה את הנימוקים לדחייה; :: (3) מצא הספק המורשה כי אכן גבה מהמנוי חיוב יתר, ישיב הספק המורשה למנוי את חיוב היתר ששילם לפי [[סעיף 13ד1(א)(2) לחוק הגנת הצרכן]]. === סימן ה': יצירת קשר עם ספק מורשה === @ 47. דרכי יצירת קשר עם ספק מורשה : ספק מורשה יפרסם באתר האינטרנט שלו את הדרכים ליצירת קשר עימו שיכללו אמצעי התקשרות באמצעות טלפון ודואר אלקטרוני וכן את פרטי ההתקשרות עם נציב הפניות שמונה לפי [[תקנה 50]], לכל הפחות. @ 48. פניית לקוח לספק מורשה : פניית מנוי לספק מורשה לפי תקנות אלה יכולה להיעשות בין בכתב ובין בעל פה. @ 49. מוקד פניות : (א) ספק מורשה יפעיל מוקד פניות. : (ב) מוקד הפניות יהיה מאויש בצוות עובדים בעל כשירות מתאימה לטיפול בפניות לקוחותיו ויקבל, לכל הפחות, פניות בשיחות טלפון ופניות בכתב ועליהן ישיב באופן מיידי. : (ג) מוקד הפניות יפעל באופן המאפשר טיפול בפניות לגבי גנבה או אובדן ובתקלות בקבלת השירות לאורך כל שעות היממה ובמהלך כל השנה, למעט במהלך יום הכיפורים. : (ד) עם קבלת תלונה על תקלה במוקד הפניות, יפעל הצוות האמור לאיתור התקלה וינקוט צעדים לתיקונה באופן מיידי. : (ה) משך ההמתנה לקבלת מענה אנושי מקצועי במוקד הפניות, ייעשה לפי [[סעיף 18ב(א1)(3) לחוק הגנת הצרכן]]. : (ו) על אף האמור בתקנת משנה (ה), ולפי [[סעיף 18ב(א1)(4) לחוק הגנת הצרכן]], משך ההמתנה לקבלת מענה אנושי במוקד הפניות יכול לעלות על פרק הזמן האמור, ובלבד שיתקיימו התנאים האלה: :: (1) מספר השיחות שבהן משך ההמתנה עולה על פרק הזמן האמור, הוא לכל היותר עשרים אחוזים מכלל הפניות בשבועיים רצופים; :: (2) משך ההמתנה הממוצע באותם שבועיים רצופים אינו עולה על שמונה דקות; :: (3) לעניין פסקאות (1) ו-(2) לא יובאו בחשבון שיחות שהתנתקו שלא ביוזמת המתקשר. : (ז) ספק מורשה יפרסם באתר האינטרנט שלו את שעות הפעילות של מוקד הפניות ואת אופן הפנייה אליו. @ 50. נציב פניות : (א) ספק מורשה ימנה את הנציב. : (ב) הנציב ישיב לפונה בכתב בסיום בירור פנייתו בתוך ארבעה עשר ימי עבודה, ואולם הנציב רשאי להשיב על לא יותר מחמישה אחוזים מהפניות שקיבל בחודש, בתוך 30 ימי עבודה ובלבד שיודיע לפונה על כך בטרם חלפו ארבעה עשר ימי עבודה. === סימן ו': שירות סינון === @ 51. מתן שירות סינון : (א) ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט יציע למנוייו לקבל שירות לסינון אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים כהגדרתם [[בסעיף 4ט לחוק]] (להלן בתקנה זו - שירות סינון) בלא עלות, ויידע את לקוחותיו בדבר אתרים ותכנים פוגעניים. : (ב) שירות הסינון יסנן אתרים ותכנים פוגעניים באופן יעיל ויתבסס על ניתוח המידע בתכנים ובאתרים ולא רק על רשימה נקובה של אתרי אינטרנט לסינון. : (ג) בלי לגרוע מאפשרותו להציע מתן שירות סינון למנוייו בכל עת, ספק מורשה יפנה ללקוחותיו בהצעה לקבלת שירות סינון לכל הפחות במועדים האלה: :: (1) במועד התקשרות לקוח בהסכם התקשרות לקבלת שירות גישה לאינטרנט; :: (2) בחלוף שישה חודשים מההתקשרות בהסכם כאמור בפסקה (א) (([צ"ל: בפסקה (1)])), ובחלוף כל שישה חודשים לאחר מכן, למעט אם המנוי מקבל את שירות הסינון. : (ד) ספק מורשה יציע למנוייו שירות סינון כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ג) בהודעה מיידית, ובלבד - :: (1) שההודעה המיידית תכלול אפשרות לבחור להצטרף לשירות באמצעות היזון חוזר ממוכן; :: (2) שההודעה המיידית תישלח למנוי באופן שבחר לצורך קבלת הודעה מיידית לעניין תקנה זו. : (ה) השיב המנוי להודעת הספק המורשה בהודעה חוזרת, כי ברצונו לקבל את שירות הסינון, למספר שבו ניתן השירות או לכל מספר טלפון שלגביו ביצע התקשרות עם ספק השירות, יספק הספק המורשה את השירות למנוי לא יאוחר מיום עבודה מיום בקשתו; עם חיבורו לשירות ישלח הספק המורשה למנוי הודעה שבה יעדכן את הלקוח כי חובר לשירות ומהן הדרכים להתנתק מהשירות. === סימן ז': חסימת נדידה בין-לאומית === @ 52. חסימת שירות נדידה בין-לאומית בישראל ממדינה שכנה : (א) ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת באזור בישראל שבו קיימת קליטה המאפשרת קבלת שירות באמצעות ציוד קצה רט"ן הן מרשת הבזק שלו והן מרשת הבזק של גורם אחר ממדינה שכנה, יוודא כי הלקוח יקבל שירות טלפוניה ניידת באמצעות רשת הבזק שלו, וזאת בלא כל צורך בביצוע פעולה כלשהי מצד הלקוח. : (ב) ספק מורשה יחסום את אפשרותו של לקוח לקבל שירות נדידה בין-לאומית באמצעות רשת של גורם אחר המספק שירות טלפוניה במדינה שכנה. : (ג) ביקש לקוח להסיר את החסימה כאמור בתקנת משנה (ב), יסיר הספק המורשה את החסימה, בכפוף לכל אלה: :: (1) הספק המורשה הביא לידיעת הלקוח כי עם קבלת השירות עשוי ציוד קצה הרט"ן שברשותו לנדוד באזור הגבול לרשת בזק במדינה שכנה; :: (2) הספק המורשה עדכן את הלקוח בדבר תעריפי שירות הנדידה הבין-לאומית; :: (3) הספק המורשה סיפק ללקוח מידע בדבר אפשרותו לבחור באופן פרטני באמצעות ציוד קצה הרט"ן שברשותו את רשת הבזק שממנה יקבל שירות. === סימן ח': ציוד קצה === @ 53. מכירה או השכרה של ציוד קצה בידי ספק מורשה : (א) ספק מורשה לא יתנה מתן שירות בזק שהוא מספק, לרבות לעניין תעריף השירות, ברכישת ציוד קצה מהספק, בקבלת שירות תחזוקה או ביטוח לציוד קצה או באספקת חלקי חילוף לציוד קצה, לרבות אם שיווק את ציוד הקצה. : (ב) ספק מורשה יודיע ללקוח כי אינו חייב לרכוש אצלו ציוד קצה לשם קבלת שירות בזק ממנו. : (ג) בלי לגרוע [[מתקנה 24]], ספק מורשה לא יפלה לקוח שרכש ציוד קצה מגורם אחר, בכל דרך שהיא, לרבות בטיב השירות הניתן לו, בתעריף דמי חיבור ציוד הקצה לרשת הבזק שלו או בדמי הכרטיס החכם שגבה ממנוייו. @ 54. חסימת ציוד קצה רט"ן בשל גנבה או אובדן : (א) הודיע מנוי לספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת כי ציוד קצה רט"ן שלו אבד או נגנב, יפעל הספק המורשה כמפורט להלן: :: (1) הספק המורשה יזהה את המנוי; :: (2) הספק המורשה יפסיק באופן מיידי, בלא תשלום, את כלל השירותים הניתנים באמצעות הכרטיס החכם של המנוי, למעט אם ביקש המנוי שלא לחסום את השיחות הנכנסות; :: (3) הספק המורשה יעדכן את המנוי בדבר הפסקת השירותים האמורה; :: (4) הספק המורשה יחסום, בלא תשלום, את ציוד קצה הרט"ן וזאת בתוך שתים עשרה שעות, ממועד הודעת הלקוח בדבר גנבת ציוד הקצה או אובדנו. : (ב) ביקש גורם משטרתי מורשה מספק מורשה להסיר את החסימה מציוד קצה רט"ן, כאמור בתקנת משנה (א), יסיר הספק המורשה את החסימה באופן מיידי; אישר גורם משטרתי מורשה לחסום שוב את ציוד קצה הרט"ן, יפעל הספק המורשה להשבת החסימה. : (ג) עם אספקת כרטיס חכם חדש למנוי, יחדש הספק המורשה את אספקת השירותים למנוי, ויודיע למנוי בחשבון הטלפון העוקב על מועד מסירת הודעת המנוי בדבר אובדן או גנבה, על מועד חסימת ציוד קצה הרט"ן וכן על מועד הפסקת השירותים. : (ד) ספק מורשה יעביר לכל ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ולגורם המשטרתי המורשה, בכל יום עד השעה 23:00, הודעה בדבר - :: (1) כל ציוד קצה רט"ן שחסם; :: (2) כל ציוד קצה רט"ן שחסימתו הוסרה. : (ה) ספק מורשה לא יאפשר מתן שירות למנוי באמצעות ציוד קצה רט"ן שחסם וכן לא יאפשר מתן שירות באמצעות ספק מורשה אחר; ואולם ספק מורשה לא יחסום מתן שירות אם חסימת ציוד קצה רט"ן תגרום להפסקת שירות למנוי אחר בעל אותו מספר זיהוי של ציוד קצה רט"ן. : (ו) ספק מורשה יבטל את החסימה לציוד קצה רט"ן שחסם לבקשת מנוי, אם התקבלה אצלו בקשה לביטול החסימה מהלקוח. == פרק ה': הוראות כלכליות ושמירה על התחרות בתחום הבזק == === סימן א': כללי === @ 55. איסור פגיעה בתחרות : ספק מורשה לא יקיים כל פעילות, על דרך של מעשה או מחדל, ולא יהיה צד, במישרין או בעקיפין, לכל הסכם או הסדר, שנועדו או עלולים לצמצם את התחרות בתחום הבזק או לפגוע בו. @ 56. דיווח חשבונאי : ספק מורשה יפעיל מערך דיווח חשבונאי המאפשר לבחון כל פעילות במתן שירות בזק שהוא נותן, בנפרד מכלל הפעילות העסקית שלו, לרבות בחינת רישום ההוצאות וההכנסות מכל אחד משירותי הבזק הרשומים על שמו במרשם. === סימן ב': העברת החזקה של אמצעי שליטה === @ 57. העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק נייח גדול : (א) העברת החזקה של עשרה אחוזים או יותר מאמצעי שליטה מאותו סוג בספק נייח גדול אחד לספק נייח גדול אחר או לבעל זיקה לספק נייח גדול אחר, טעונה אישור השר בכתב ומראש. : (ב) מיזוג של שני ספקי נייח גדולים או יותר, טעון אישור השר בכתב ומראש. @ 58. העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק טלפוניה ניידת גדול : (א) העברת החזקה של עשרה אחוזים או יותר מאמצעי שליטה בספק טלפוניה נייד גדול אחד לספק טלפוניה נייד גדול אחר או לבעל זיקה לספק טלפוניה נייד גדול אחר, בשיעור של עשרה אחוזים או יותר מאותו אמצעי השליטה, טעונה אישור השר בכתב ומראש. : (ב) מיזוג של שני ספקי טלפוניה ניידת גדולים או יותר, טעון אישור השר בכתב ומראש. @ 59. העברת החזקה של אמצעי שליטה נסחר : על אף האמור [[בתקנות 57(א)]] [[או 58(א)]], אם אמצעי השליטה הוא אמצעי שליטה נסחר, יגיש הספק המורשה בקשה לשר לאישור העברת ההחזקה בתוך 15 ימי עבודה מיום שנודע לו על ביצוע ההעברה. @ 60. העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט : (א) ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט לחמישים אלף מנויים או יותר, ידווח באמצעות מערכת הרישום טרם העברת החזקה, ישירה או עקיפה, של אמצעי שליטה מסוים בו, בשיעור של עשרים וחמישה אחוזים או יותר מאותו אמצעי שליטה; דיווח כאמור יועבר עשרה ימי עבודה לפחות טרם העברת אמצעי השליטה או אם היה אמצעי שליטה נסחר - בתוך חמישה עשר ימי עבודה מהיום שנודע על כך לספק המורשה. : (ב) תקנת משנה (א) לא תחול על ספק מורשה שפנה לקבלת אישור השר לפי [[תקנה 57(א)]]. @ 61. חישוב החזקה בעקיפין : שיעור החזקה בעקיפין יחושב כמפורט להלן: : (1) לבעל שליטה בתאגיד תיוחס החזקת אמצעי השליטה בתאגיד במלואה, אף אם אינו מחזיק במלוא אמצעי השליטה בתאגיד; : (2) לבעל עניין שאינו בעל שליטה בתאגיד, תיוחס החזקת אמצעי השליטה באופן יחסי לשיעור אחזקותיו של בעל העניין בתאגיד ותחושב כמכפלת שיעור החזקת בעל העניין באמצעי השליטה בכל אחד מהתאגידים שבאמצעותם מחזיק בעל העניין בתאגיד. == פרק ו': שירות טלפוניה ושימוש בתדרים == === סימן א': מספור וניתוב שיחות בין-לאומיות === @ 62. תחולת [[סימן א']] : הוראות [[סימן זה]] יחולו על ספק מורשה המספק שירות טלפוניה. @ 63. פעולה על פי תוכנית מספור : (א) ספק מורשה יפעל בהתאם לתוכנית המספור. : (ב) ספק מורשה רשאי להקצות לשימוש לקוחותיו מספרי טלפון מתוך טווח המספרים שהוקצה לשימושו בהתאם לתוכנית המספור. : (ג) ספק מורשה יכין ויפרסם לציבור תוכנית לשם הקצאת המספרים כאמור שתכלול, בין השאר, כללי חיוג למספרי הטלפון של המנויים וכן קודי גישה לשירותים של כלל הספקים המורשים. : (ד) ספק מורשה לא יעביר לאחר מספרים או קבוצות מספרים הכלולים בטווח המספרים שהוקצו לו, למעט בעת יישום ניידות מספרים או בהתאם להוראות השר לפי [[סעיף 5א(ב) לחוק]]. : (ה) ספק מורשה לא יקצה למנוי מספר טלפון שהוקצה למנוי אחר, למעט אם עברה תקופת ההמתנה הקבועה [[בתקנות 64]] [[ו-70(ג)]] והלקוח לא ביקש במהלכה לעשות שימוש במספר האמור. @ 64. שמירת מספר טלפון בסיום התקשרות (תיקון: תשפ"ה) : (א) ספק מורשה לא יעשה שימוש במספר הטלפון של הלקוח לאחר סיום ההתקשרות עם הלקוח, לא יקצה אותו ולא יעבירו לאחר, לפרק זמן של תשעים ימי עבודה ממועד סיום ההתקשרות עם הלקוח. : (א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), הספק המורשה יודיע למי שמבקש לסיים את ההתקשרות, כי אם סיום ההתקשרות מבוקש בשל פטירת הלקוח, רשאי היורש של הלקוח הנפטר, או מנהל עיזבונו כהגדרתו [[בחוק הירושה, התשכ"ה-1965]], לפי העניין, לבחור כי מספר הטלפון לא יוקצה ולא יועבר אלא לאחר פרק זמן של שנה ממועד סיום ההתקשרות. : (ב) ספק מורשה לא יגבה כל תשלום בעד האמור בתקנות משנה (א) או (א1), לפי העניין. : (ג) ביקש לקוח כאמור בתקנת משנה (א) לקבל את מספר הטלפון הקודם שלו וטרם חלפו תשעים ימי עבודה מסיום ההתקשרות, יקצה הספק המורשה ללקוח את מספרו הקודם. @ 65. שיחות חינם : (א) ספק מורשה לא יגבה מלקוח כל תשלום בעד שיחה שלא יזם הלקוח, למעט שיחת גוביינה או שיחה במסגרת שירות נדידה בין-לאומית. : (ב) ספק מורשה, או כל גורם העושה שימוש במספרים שהוקצו לספק המורשה, אינו רשאי לגבות תשלום מלקוח היוזם שיחה אל השירותים האלה: :: (1) שיחה אל מוקד חירום; :: (2) שיחת גוביינה; :: (3) שירות שיחת חינם למתקשר, כפי שהציע הספק המורשה; :: (4) שיחה אל מוקד פניות; :: (5) שיחה של מנוי שלו הנמצא מחוץ לישראל אל מוקד פניות טלפוני המשמש להצטרפות לקבלת שירות נדידה בין-לאומית. @ 66. חיוב לפי משך זמן השיחה : משך זמן לחיוב בעד שיחת טלפון לא יעלה על משך הזמן שבין מועד התחלת מימוש ההתקשרות בין הלקוח שיזם את ההתקשרות לבין המועד שבו התקבלה אצל הספק המורשה הוראת הפסקת ההתקשרות בידי אחד הצדדים לשיחה, לרבות לגבי שיחת טלפון בנדידה בין-לאומית. @ 67. שירות פרימיום (תיקון: תשפ"ד-3) : (א) ספק מורשה לא יספק שירות פרימיום באמצעות התקשרות ליעד נייד. : (ב) ספק מורשה לא יגבה תשלום בעד שירות פרימיום שהוא מספק בעצמו או שמספק אדם אחר, אלא אם כן מתקיימים כל אלה: :: (1) שירות הפרימיום ניתן באמצעות התקשרות ליעד נייח; :: (2) התשלום שגובה הספק המורשה לא יעלה על אלה: ::: (א) התשלום הנמוך ביותר שהוא גובה מהמנוי בעד שיחה ליעד נייח לפי הסכם התקשרות שלפיו קיים תשלום לכל יחידת זמן קבועה או לפי הסכם התקשרות לפיו קיים תשלום לפי חבילת שירותים; ::: (ב) אם מדובר בשיחה שחורגת מההיקף הנקוב בחבילת שירותים לפי פסקת משנה (א) - התשלום הנמוך ביותר שהוא גובה מהמנוי בעד שיחה ליעד נייח בחריגה מהיקף או משימוש נקוב. : (ג) בתקנה זו, "יעד נייח" - מנוי נקרא ברשת מפ"א (מפעיל פנים ארצי) כהגדרתם [[בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (קישור-גומלין), התש"ס-2000]]. @ 68. שיחות בין-לאומיות יוצאות : (א) ספק מורשה יאפשר ללקוח לקיים שיחת טלפוניה בין-לאומית באמצעות כל ספק מורשה אחר לבחירתו ולפי תקנת משנה (ב). : (ב) ספק מורשה ינתב חיוג של לקוח לפי קודי הגישה האלה: :: (1) לשירות טלפוניה בין-לאומית הניתן בידי הספק המורשה או ספק מורשה שבחר מנוי - קוד הגישה "00"; :: (2) לשירות טלפוניה בין-לאומית שנותן ספק בין-לאומי - קוד גישה בפורמט "01X" או "01XY", וזאת לפי שיוך קוד הגישה לספק הבין-לאומי לפי תוכנית המספור; :: (3) לשירות טלפוניה בין-לאומית של כלל הספקים הבין-לאומיים - קוד גישה בפורמט "18XY", וזאת לפי שיוך קוד הגישה לספק הבין-לאומי לפי תוכנית המספור. : (ג) חיוג באמצעות שירות בתשלום מראש יתאפשר רק בקודי גישה מסוג "01X" או "01XY" או "18XY"; עם חיוג קוד גישה מקוצר אחר תישמע הודעה קולית המפנה את הלקוח לחיוג באמצעות קודי הגישה האמורים. : (ד) ספק מורשה לא יחייב בתעריפים שונים ליעדים שונים מחוץ לישראל אם הם מצויים במדינה אחת; על אף האמור, ספק מורשה רשאי לקבוע תעריפים שונים להתקשרות אל יעד נייח ואל יעד נייד באותה מדינה. @ 69. שיחות בין-לאומיות נכנסות : ספק מורשה לא יעביר ללקוח המקבל שירות טלפוניה, שיחות בין-לאומיות שאינן מנותבות באמצעות הקידומת הבין-לאומית 972 שהוקצתה למדינת ישראל. @ 69א. חסימת שיחות זדוניות שמקורן מחוץ לישראל (תיקון: תשפ"ד-6) : ספק בין–לאומי לא יעביר שיחות שמקורן מחוץ לישראל אם מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא הוא מספר טלפון ישראלי נייח. @ 69ב. חסימת שיחות זדוניות שמקורן בתוך ישראל (תיקון: תשפ"ד-6) : (א) ספק מורשה המספק שירות טלפוניה לא יאפשר למנוי לעשות שימוש במזהה מספר טלפון של מנוי קורא החורג מטווח המספור שהקצה לשימוש המנוי, אך רשאי הוא להעביר את מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא למספר טלפון אחר לבקשתו של מנוי רק במקרה שבו הספק המורשה מספק לו שירות הפניית שיחות נכנסות הידוע בשם "עקוב אחריי". : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי הספק המורשה לאפשר למנוי עסקי לעשות שימוש במזהה מספר טלפון של מנוי קורא של ספק מורשה אחר אם הציג המנוי העסקי אישור של הספק המורשה האחר כי הקצה את המספר לשימושו של המנוי העסקי. : (ג) ספק מורשה רשאי להחליף את מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא לבקשת מנוי עסקי, שהתקשר עם הספק המורשה בהסכם לצורך אספקת שירותי ערך מוסף בכפוף לקבלת אישורו בכתב של המנוי העסקי שלשימושו הוקצה המספר המזהה, לצורך מתן שירותי הערך המוסף, כך שהמספר שיוצג בטלפונים של לקוחות הקצה יהיה של המנוי העסקי. @ 70. ניתוק מספר רדום משירות טלפוניה : (א) ספק מורשה רשאי לנתק שירות למספר טלפון בהתקיים כל אלה: :: (1) מספר הטלפון שהוקצה למנוי הוא מספר רדום; :: (2) נשלחו שתי הודעות מיידיות למנוי על הכוונה לנתק שירות למספר הרדום בהפרש של שבועיים ביניהן (להלן בתקנה זו - ההודעות); :: (3) עברו שלושים ימים ממועד משלוח ההודעה האחרונה, ומספר הטלפון נותר מספר רדום. : (ב) אם המספר הרדום הוא מספר בתשלום מראש שהשימוש בו הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות, ינתק אותו הספק המורשה גם בלא משלוח הודעה כאמור בפסקאות (2) ו-(3) לתקנת משנה (א). : (ג) ספק מורשה לא יקצה מחדש את השימוש במספר טלפון שנותק השימוש בו, למשך ארבעה חודשים לאחר ניתוקו. @ 70א. הפסקת מתן שירות באמצעות טכנולוגיות ישנות (תיקון: תשפ"ד-4, תשפ"ו) : (א) בתקנה זו - ::- "טכנולוגיה מתקדמת" - טכנולוגיה למתן שירותי בזק באמצעות מערכת רט"ן בדור 4 ובדור 5, לרבות טכנולוגיות LTE-M ,NB-IOT; ::- "טכנולוגיה ישנה" - טכנולוגיה למתן שירותי בזק באמצעות מערכת רט"ן בדור 2 ובדור 3; ::- "יום הפסקת החיבור" - י"ב בתמוז התשפ"ג (1 ביולי 2023); ::- "יום הפסקת השירות" - י"א בטבת התשפ"ו (31 בדצמבר 2025); ::- "יום הפסקת השירות בפועל" - (((נמחקה);)) ::- "מערכת IVR" - מערכת מענה קולי הידודי, שבאמצעותה ניתן להשאיר הודעה קולית ולהעבירה באמצעות חיוג למספר הטלפון הנמען באופן המאפשר את השמעת ההודעה בעת המענה לשיחה; ::- "ציוד חדש" - ציוד קצה רט"ן הפועל בטכנולוגיה מתקדמת, לרבות ציוד קצה Machine to Machine/Internet of Things התומך בטכנולוגיות NB-IOT או LTE-M; ולעניין מכשיר טלפון סלולרי - ובלבד שהוא בעל יכולת תמיכה בשיחת VoLTE; ::- "ציוד ישן" - ציוד שאינו ציוד חדש; ::- "ציוד Machine to Machine שהוא ציוד ישן" - ציוד קצה Machine to Machine שפועל בטכנולוגיה ישנה; ::- "רשת הספק המורשה" - רשת הבזק שעל גביה מספק הספק המורשה את השירות; ::- "השירות" - שירותי טלפוניה ניידת באמצעות אחר, המסופק באמצעות טכנולוגיה ישנה. : (ב) מיום הפסקת החיבור, לא יחבר ספק מורשה מבקש או מנוי, שברשותו ציוד ישן, לרשת הספק המורשה, למעט כוחות הביטחון כהגדרתם [[בסעיף 13 לחוק]] שיפנו בבקשה למנהל, והמנהל יורה, לאחר בחינת הבקשה, כי לשם הרציפות התפקודית של כוחות הביטחון, על הספק המורשה לחבר אותם לרשתו באמצעות ציוד ישן. : (ג) בלי לגרוע מתקנת משנה (ב), ספק מורשה ימשיך לספק שירות למנוי שערב יום הפסקת החיבור היה מחובר לרשת הספק המורשה באמצעות ציוד ישן, לרבות מנוי שהתנייד לספק המורשה, וזאת עד יום הפסקת השירות. : (ד) ספק מורשה לא יספק את השירות למנוי בעל ציוד ישן ולמנוי בעל ציוד Machine to Machine שהוא ציוד ישן, מיום הפסקת השירות. : (ד1) על אף האמור בתקנת משנה (ד), ספק מורשה רשאי להמשיך לספק את השירות למנוי בעל ציוד ישן גם אחרי יום הפסקת השירות, כל עוד הרשת של הספק המורשה מאפשרת מתן שירות זה. : (ד2) [[תקנה 18]] לא תחול על אספקת השירות כאמור בתקנת משנה (ד1) אחרי יום הפסקת השירות. : (ה) (((בוטלה).)) : (ו) (((בוטלה).)) : (ז) (((בוטלה).)) : (ח) (((בוטלה).)) : (ט) ספק מורשה יידע מבקש או מנוי בעל ציוד ישן בדבר הפסקת מתן השירות ביום הפסקת השירות או יום הפסקת השירות בפועל, לפי העניין, טרם ההצטרפות של המבקש או הגשת בקשה לחיבור של מי מהם לציוד ישן, ובכלל כך באופן מודגש בהסכם ההתקשרות. : (י) (((בוטלה).)) : (יא) (((בוטלה).)) === סימן ב': שימוש בתדרים === @ 71. שמירת הוראות לפי [[פקודת הטלגרף האלחוטי=|הפקודה]] : אין בתקנות אלה כדי לגרוע מהחובות החלות לפי [[הפקודה]] לעניין העברת אותות במכשירים אלחוטיים. == פרק ז': הוראות בנושאי ביטחון ושלום הציבור == === סימן א': כללי === @ 72. גישה למוקד חירום : ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יאפשר לכל לקוח גישה למוקדי חירום. @ 73. זיהוי שיחות למוקדי חירום ציבוריים : (א) בוצעה שיחה אל מוקד חירום, יאפשר הספק המורשה למוקד לזהות את מספר הטלפון של הלקוח המבצע את השיחה, בלא תשלום ובכל עת, לרבות לגבי לקוח בעל מספר טלפון חסוי ולקוח שביצע חסימה לפני השיחה. : (ב) ספק מורשה יודיע ללקוח המבקש כי מספר הטלפון שלו יהיה חסוי מזיהוי של מקבל שיחת טלפון, כי המספר לא יהיה חסוי בשיחה אל מוקד חירום. @ 74. הודעת מסר אישי : (א) ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יעביר הודעת מסר אישי בכל עת ובלא תשלום, לכל לקוח הנוגע לעניין, שהוא בעל ציוד קצה רט"ן התומך בשירות מסר אישי. : (ב) באספקת שירות מסר אישי כאמור בתקנת משנה (א), יפעל הספק המורשה בתיאום עם נציג מערכת הביטחון להתאמת כל רשתות הבזק שבאמצעותן הוא מספק שירות בזק, למערכת מסר אישי, לרבות ביצוע ניסויים טכנולוגיים אם נדרש וכל הכרוך בהפעלה ותחזוקה של הרשתות ומרכיביהן. : (ג) ספק מורשה יודיע מראש לנציג מערכת הביטחון על כל שינוי ברשת הבזק שבאמצעותה הוא מספק שירות בזק, היכול להשפיע על אספקת שירות מסר אישי, לרבות שינוי או טיוב של הרשת שלו, ויפעל ככל האפשר להחזרת אספקת השירות בסמוך ככל האפשר לאחר השינוי או הטיוב האמורים. : (ד) שימוש במערכת מסר אישי יהיה בהסכמת נציג מערכת הביטחון, והתשלום בעד מתן שירות מסר אישי באמצעות ספק מורשה לפי סעיף זה, יהיה בהסכמה בין נציג מערכת הביטחון שעושה שימוש בשירות לבין הספק המורשה. @ 75. קישור לרשות הפלסטינית : ביצוע קישור ישיר של ספק מורשה לרשת הבזק של מפעיל תקשורת בשטחי הרשות הפלסטינית, טעון אישור מראש ובכתב של המנהל. == פרק ח': תחילה והוראות אחרות == @ 75א. בחינה לפי [[חוק עקרונות האסדרה]] (תיקון: תשפ"ד-3, תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ה, תשפ"ה-2, תשפ"ה-3, תשפ"ה-4, תשפ"ה-5, תשפ"ו) : (א) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]] של [[תקנה 67]] כנוסחה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס' 3), התשפ"ד-2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתה (((ביום 4.3.2024))). : (ב) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], של [[תקנה 32]] [[ותקנה 33]] כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס' 5), התשפ"ד-2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתן. : (ג) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], של [[תקנה 69א]] [[ותקנה 69ב]] כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס' 6), התשפ"ד-2024, תתבצע בתום שנה מיום תחילתן. : (ד) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], של [[תקנה 64]] כנוסחה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון), התשפ"ה-2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתה. : (ה) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], של [[תקנות 32(א1)]] [[ו-43א]] כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס' 2), התשפ"ה-2025, תתבצע בתום חמש שנים ממועד תחילתן של תקנות אלה. : (ו) בחינה ראשונה לפי [[סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ"ב-2021]], של [[תקנה 70א]] כתיקונה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון), התשפ"ו-2025, תתבצע בתום שלוש שנים ממועד תחילתן של תקנות אלה. @ 76. תחילה : (א) תחילתן של תקנות אלה ביום ז' בתשרי התשפ"ג (2 באוקטובר 2022) (להלן - יום התחילה). : (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), השר רשאי לדחות עד מועד שלא יאוחר מיום כ' בטבת התשפ"ד (1 בינואר 2024), את מועד תחילתה של [[תקנה 32]] לגבי ספק מורשה מסוים אם מצא שטעמים מיוחדים הנוגעים להתאמת המערכות של אותו ספק מורשה למתן הודעה כאמור, מצדיקים את הדחייה. @ 77. סייג לתחולה (תיקון: תשפ"ד-5, תשפ"ד-6, תשפ"ה, תשפ"ה-2, תשפ"ה-3, תשפ"ה-4) : (א) תקנות אלה לא יחולו על בעל רישיון בזק, למעט [[תקנות 32(א1)]], [[43א]], [[33]], [[69א]] [[ו-69ב]]. : (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), [[תקנה 64]] תחול על בעלי רישיון לאספקת שירותי טלפוניה ניידת לפי [[סעיף 2(ב)(1) לחוק]]. @ 78. הוראת מעבר (תיקון: תשפ"ג, תשפ"ג-2, תשפ"ד, תשפ"ד-2) : (א) על אף הוראות [[פרק ב']], מיום התחילה עד יום י"א בניסן התשפ"ג (2 באפריל 2023), מבקש שהוא ספק מורשה שאינו חברה פרטית או חברה ציבורית, יגיש בקשות שלא באמצעות מערכת הרישום, אל כתובת דואר אלקטרוני שימסור לו המנהל, אלא אם כן אישר לו המנהל לפנות באמצעות מערכת הרישום לאחר שמצא שהיא תומכת בביצוע פעולות לגבי מבקש שהוא ספק מורשה מסוגו; בתקנת משנה זו - ::- "חברה פרטית" - חברה שמספר החברה שלה מתחיל בספרות 51; ::- "חברה ציבורית" - חברה שמספר החברה שלה מתחיל בספרות 52. : (ב) על ספק מורשה שרישומו במרשם נעשה מכוח [[סעיף 64א(ב) לחוק]], יחולו הוראות אלה: :: (1) הוא ימסור כתבי הסכמה לפי [[תקנה 10(א)(3)]] עד יום ח' באדר התשפ"ג (1 במרס 2023); :: (2) מיום התחילה עד יום ח' בטבת התשפ"ג (1 בינואר 2023) (להלן - תקופת המעבר) - ::: (א) לא יחולו לגביו [[תקנות 17]], [[19]], [[22]], [[25]], [[30]], [[31]], [[33]] [[ו-39]]; ::: (ב) לא תחול לגביו [[תקנה 22]], ובלבד שהודעות למנוי יימסרו באופן שבו נמסרו ערב יום התחילה; :: (3) אם הוא היה בעל רישיון מיוחד או פעל מכוח היתר כללי ישן ערב יום התחילה - ::: (א) לא תחול לגביו [[תקנה 23]]; ::: (ב) [[תקנה 25]] לא תחול לגביו עד יום ח' באדר התשפ"ג (1 במרס 2023); :: (4) יראו באופן שבו קיבל מנוי הודעות ערב יום התחילה כאילו בחר באופן זה לעניין [[תקנה 22]] וכל עוד לא בחר המנוי דרך שונה לקבלת הודעות; :: (5) קיים קישור ישיר של ספק מורשה לרשת בזק של מפעיל תקשורת בשטחי הרשות הפלסטינית ערב יום התחילה - יודיע על כך הספק המורשה למנהל בתוך שלושים ימי עבודה. : (ג) לא תחול לגביו [[תקנה 67]] עד ליום כ"ג באדר א' התשפ"ד (3 במרץ 2024), ובלבד שהספק המורשה יפעל עד מועד זה לפי ההוראות לעניין אספקת שירות פרימיום כפי שנקבעו ברישיונו. @ 79. הוראות שעה : ((הנוסח שולב בתקנות כהוראת שעה בתקופת המעבר.)) == תוספת ראשונה == ==== ((([[תקנה 4]]))) ==== === טופס === : (1) שם המבקש: ...........................; : (2) מספר זיהוי: ...........................; : (3) כתובת למשלוח דואר: ...........................; : (4) כתובת דואר אלקטרוני: ....................................; : (5) מספר טלפון: ..........................; : (6) מספר פקסימיליה: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} : (7) למבקש שהוא יחיד: :: (א) תפקיד: ..........................; :: (ב) שם נושא המשרה: ..........................; :: (ג) מספר זיהוי: ..........................; :: (ד) מספר טלפון: ..........................; :: (ה) כתובת דואר אלקטרוני: ....................................; : (8) למבקש שהוא תאגיד, הפרטים המנויים בפסקה (7) לגבי היחידים האלה: :: (א) המנהל הכללי: ..........................; :: (ב) משנה למנהל הכללי: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (ג) ממונה על נושאי אסדרה (רגולציה) או קשרי ממשל: ..........................; :: (ד) ממונה על נושאי הנדסה: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (ה) ממונה על נושאי שיווק: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (ו) ממונה על נושאי כספים: ..........................; :: (ז) ממונה על עניינים משפטיים או יועץ משפטי: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (ח) ממונה על נושאי ניהול: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (ט) דירקטור: ..........................; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (י) ממונה על נושאים מינהליים (אדמיניסטרציה): ________; {{מוקטן|(לא חובה)}} :: (יא) בעל עניין המחזיק עשרה אחוזים לפחות מאמצעי השליטה בבעל הרישיון: .......................... : (9) התוכנית ההנדסית: ..........................; : (10) האם היה בעל רישיון או היה רשום במרשם בעבר: כן/לא. :: אם התשובה כן - יש לציין את מועד ביטול הרישיון או הרישום במרשם לפי העניין: ..........................; : (11) סוג השירות: :: (א) תשתית פס רחב - ::: (1) שירות תמסורת; ::: (2) שירות תמסורת בין-לאומית; ::: (3) שירות תקשורת נתונים; ::: (4) שירות תשתית פס רחב; :: (ב) שירותי גישה לאינטרנט - ::: (1) שירות גישה לאינטרנט (נייח); ::: (2) מיתוג אינטרנט; :: (ג) שירותי טלפוניה ניידת באמצעות אחר - ::: (1) שירות טלפוניה ניידת; ::: (2) שירות גישה לאינטרנט (נייד); ::: (3) שירות העברת נתונים נייד; ::: (4) שירות מסרונים; :: (ד) טלפוניה קווית - ::: (1) שירות טלפוניה קווית; ::: (2) שירות טלפוניה בין-לאומית; :: (ה) אחר: ..........................; לגבי שירות זה, יצרף תיאור מילולי של השירות ואופן מתן השירות ..........................; : (12) לגבי כל אחד מהשירותים האלה, יצרף את המידע המפורט בצידם: :: (א) האם מתן שירות הבזק כרוך בשימוש במכשיר אלחוטי או בתדרי רדיו הכפופים לרישיון לפי [[פקודת הטלגרף האלחוטי]]? כן/לא; :: (ב) לגבי שירות טלפוניה קווית ושירות טלפוניה ניידת - האם נדרשת הקצאת טווח מספור? כן/לא; :: (ג) לגבי שירות אחר ({{ריק}}((())11(())){{ריק}}(ה){{ריק}}) - כתובת מיקומן של מערכות הליבה: ..........................; : (13) אופן התחברות רשת הבזק אל רשתות בזק של ספקים מורשים אחרים: ....................... == תוספת שנייה == ==== ((([[תקנה 17]]))) ==== : תקנים ומפרטים של ארגוני תקינה שלפיהם יפעל ספק מורשה: @ 1. : [[בתוספת זו]] - :- "3GPP‏" - Third Generation Partnership Project, שותפות של ארגוני תקינה בין-לאומיים ליצירת תקינה עולמית ואחידה לרשתות תקשורת ניידת מסוג GSM;GPRS;EDGE;UMTS; :- "ATIS‏" - Alliance for Telecommunications Industry Solutions,תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המספק תקנים ופתרונות לקידום תעשיית טכנולוגיית המידע והתקשורת. שותף ב-3GPP; :- "Broadband Forum" - תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המתמקד בהאצת חדשנות ופיתוח מפרטים בתחום הפס הרחב; :- "CableLabs" - תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, למחקר ופיתוח של טכנולוגיות תקשורת באמצעות רשתות כבלים; :- "CIF‏" - Cloud Industry Forum, תאגיד בריטי, שלא למטרות רווח, הפועל לקידום האימוץ של שירותי ענן; :- "CPRI‏" - Common Public Radio Interface, שותפות של יצרני ציוד העוסקת ביצירת תקינה בין-לאומית בתחום הרדיו לתמסורת לציוד רט"ן; :- "CSA‏" - Cloud Security Alliance, תאגיד אמריקאי, שלא מטרות רווח, למחקר ופיתוח של שיטות עבודה בתחום אבטחת מידע במחשוב ענן; :- "DMTF‏" - Distributed Management Task Force, ארגון תקינה שלא למטרות רווח המאוגד בארצות הברית, המפתח תקינה בין-לאומית פתוחה לניהול הדדי של תשתיות טכנולוגיות מידע; :- "Docsis‏" - Data Over Cable Service Interface Specfications, תקן בין-לאומי של איגוד הבזק הבין-לאומי (ITU), להעברת מידע דיגיטלי על גבי תשתית טלוויזיה בכבלים; :- "eCPRI‏" - Enhanced Common Public Radio Interface, תקן מתקדם של CPRI לתמסורת בציוד רט"ן הנותן מענה לדרישות בדור 4 ובדור 5; :- "ENISA‏" - European Netwrok and Information Security Agency, סוכנות האיחוד האירופי לאבטחת סייבר; :- "ETSI‏" - European Telecommunications Standards Institute, ארגון תקינה מטעם הנציבות האירופית שהאיחוד האירופי מכיר בו, שפועל שלא למטרות רווח, שמפתח תקנים לפרוטוקולי תקשורת. שותף ב-3GPP; :- "EuroDOCSIS‏" - European Data Over Cable Service Interface Specification, תקן אירופי המגדיר מפרטי ממשק להעברת מידע ברוחב פס גבוה למערכות כבלים, ומאפשר תקשורת נתונים מהירה וגישה לאינטרנט, בהתבסס על רשתות HFC; :- "Fiber Broadband Association" - תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המקדם אימוץ והטמעה של פריסת רשתות סיבים; :- "FOA‏" - Fiber Optic Association, תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, הפועל לקידום תחום הסיבים האופטיים באמצעות קביעת מפרטים לשם הכשרת טכנאי סיבים אופטיים; :- "FTTH Council" - תאגיד אירופי, שלא למטרות רווח, לקידום קישוריות מבוססות סיבים אופטיים; :- "IEC‏" - International Electrotechanical Commission, נציבות בין-לאומית לאלקטרוטכניקה, תאגיד שוויצרי המגדיר תקינה בין-לאומית בתחום החשמל והאלקטרוניקה; :- "IEEE‏" - The Institute of Electrical and Electronics Engineers, איגוד מקצועי אמריקאי, שלא למטרות רווח, למהנדסי חשמל, אלקטרוניקה, מחשבים ותוכנה; :- "IEEE ComSoc‏" -IEEE Communication Society, ועדה טכנית ב-IEEE שמרכזת מידע בתחום של מיתוג מידע ורשתות בזק; :- "IEEE OSI/NM‏" - IEEE Open Systems Interconnection/Network Management Forum, ועדה טכנית ב-IEEE שמרכזת פיתוח רשתות ומיתקני בזק כדי לאפשר פעולה הדדית של כמה מערכות ניהול רשת באמצעות ממשק פתוח; :- "IETF‏" - The International Engineering Task Force, גוף תקני אינטרנט בין-לאומי המפתח מפרטים פתוחים וממליץ על תקנים ליישומים ותשתיות ברשת האינטרנט; :- "IRTF‏" - Internet Research Task Force, איגוד של גופי מחקר בתחום פיתוח האינטרנט לטווח ארוך; :- "ITU-T‏" - International Telecommunication Standardization Sector Telecommunication Union, איגוד הבזק הבין-לאומי - סקטור תקינת תקשורת הפועל בחסות האו"ם; :- "MEF‏" - Mobile Ethernet Forum, איגוד תעשייתי עולמי של ספקי רשת, ענן וטכנולוגית תמסורת; :- "NIST‏" - National Institute of Standards and Technology, המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה שליד משרד המסחר האמריקאי; :- "OIF‏" - Optical Internetworking Forum, שותפות בין-לאומית הפועלת לקביעת מפרטים בתחום הסיבים האופטיים; :- "OMG‏" - Object Management Group, שותפות בין-לאומית של חברות תוכנה וחומרה, המפתחת תקינה ומפרטים לטכנולוגיות ענן; :- "OSGI‏" - Open Service Gateway Initiative, תאגיד שלא למטרות רווח לאימוץ תקינה בתחום טכנולוגיות הנדסת תוכנה; :- "OSM (ETSI)‏" - Open Source MANO, פרויקט שכפוף ל-ETSI, מכון אירופי עצמאי שלא למטרות רווח, לפיתוח תוכנה לניהול Network Function Virtualization NFV - בקוד פתוח; :- "SCTE‏" - Society of Cable Telecommunications Engineers, תאגיד אמריקאי ללא מטרות רווח לקידום הטכנולוגיה, המפרטים והדרכה לתקשורת בכבלים הפועל במסגרת CableLabs; :- "SNIA‏" - Storage Networking Industry Association, תאגיד אמריקאי ללא מטרות רווח המפתח סטנדרטים לתעשיית רשתות האחסון. @ : {| ! !! {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} התחום !! {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} המערכות !! {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} התקנים וארגוני התקינה הנוגעים בדבר |- | (1) || מערכת רדיו טלפון נייד || רשת גישה (רדיו) || 3GPP, O-RAN |- | (2) || מערכת רדיו טלפון נייד || ליבת הרשת || 3GPP, GSMA |- | (3) || מערכת רדיו טלפון נייד || ניהול ובקרה || 3GPP, ETSI, GSMA |- | (4) || מערכת רדיו טלפון נייד || תמסורת (Mobile Backhaul) || MEF, Broadband Forum |- | (5) || מערכת רדיו טלפון נייד || Fronthaul || IEEE, eCPRI, CPRI |- | (6) || מערכות תקשורת נייחות || ניהול ובקרה || ITU-T, IETF, IEEE OSI/NM |- | (7) || מערכות תקשורת נייחות || גישה || ITU-T |- | (8) || מערכות תקשורת נייחות || קישור רשתות בזק || ITU-T, Broadband Forum |- | (9) || מערכות תקשורת נייחות || מיתוג ומספור || ITU-T, IEEE ComSoc |- | (10) || תשתית תמסורת || כבלים || EuroDOCSI, CableLabs, SCTE, Docsis |- | (11) || תשתית תמסורת || סיבים אופטיים || FOA, Fiber Broadband Association, FTTH Council, OIF |- | (12) || תשתית תמסורת || ADSL || ITU-T, Broadband Forum |- | (13) || תשתית תמסורת || תמסורת לוויינית || IEEE, ETSI |- | (14) || תשתית תמסורת || Ethernet || IEEE, MEF |- | (15) || תשתית תמסורת || פס רחב (כללי) || Broadband Forum |- | (16) || מערכות ענן || מחשוב ענן (Cloud Computing) || NIST, ITU-T, ENISA, OMG, ATIS, CIF |- | (17) || מערכות ענן || גישה לענן - אבטחה || IEEE, NIST, ENISA, CSA |- | (18) || מערכות ענן || ניהול תשתיות ענן || DMTF, OSGi, OSM (ETSI) |- | (19) || שירותים וגישה לאינטרנט || תקשורת IP || IETF, IEEE, איגוד האינטרנט הישראלי |- | (20) || שירותים וגישה לאינטרנט || אפליקציות ושירותי אינטרנט || IRTF |- | (21) || גיבוי || גיבוי || IEEE, SNIA |- | (22) || שרידות || שרידות || IEC, ITU-T, IEEE |- | (23) || סנכרון שעונים || סנכרון שעונים || IEEE |} <פרסום> ד' בתשרי התשפ"ג (29 בספטמבר 2022) <חתימה> יועז הנדל שר התקשורת rrubtj3j91265w5s0s06nwu83k76jdh 0 472574 3078683 2971861 2026-08-23T18:30:08Z OpenLawBot 8112 [3078678] 3078683 wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק), התשפ״ג–2022}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשפ״ג, 30|תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10346.pdf}}, {{ח:תיבה|664|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10459.pdf}}, {{ח:תיבה|1164|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10601.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ד, 62|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10803.pdf}}, {{ח:תיבה|698|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-10938.pdf}}, {{ח:תיבה|1858|תיקון מס׳ 3|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11187.pdf}}, {{ח:תיבה|1912|תיקון מס׳ 4|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11200.pdf}}, {{ח:תיבה|3562|תיקון מס׳ 5|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11458.pdf}}, {{ח:תיבה|3564|תיקון מס׳ 6|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11458.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ה, 344|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11571.pdf}}, {{ח:תיבה|988|תיקון מס׳ 5 [תשפ״ד] (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11710.pdf}}, {{ח:תיבה|1650|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11852.pdf}}, {{ח:תיבה|2376|תיקון מס׳ 2 (תיקון)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-12004.pdf}}, {{ח:תיבה|2546|ת״ט|https://olaw.org.il/takanot/takanot-12033.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ו, 684|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-12176.pdf}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4א1|סעיפים 4א1(ג)}}, {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4א2|4א2(א)}}, {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4ט|4ט}} {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 53ג|ו־53ג}} {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)|לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ״ב–1982}} (להלן – החוק) ולעניין {{ח:פנימי|סעיף 75א|תקנה 75א}} – בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:קטע2||תוכן עניינים}} <div class="law-toc"> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק א|פרק א׳: מטרה והגדרות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ב|פרק ב׳: רישום במרשם}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ג|פרק ג׳: אספקת שירות בזק}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ג סימן א|סימן א׳: כללי}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ג סימן ב|סימן ב׳: תקינות וסדירות שירות הבזק}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ד|פרק ד׳: הוראות צרכניות}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן א|סימן א׳: כללי}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ב|סימן ב׳: הסכם ההתקשרות והודעות למנוי}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ג|סימן ג׳: הפסקת שירות}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ד|סימן ד׳: תשלומים}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ה|סימן ה׳: יצירת קשר עם ספק מורשה}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ו|סימן ו׳: שירות סינון}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ז|סימן ז׳: חסימת נדידה בין־לאומית}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ד סימן ח|סימן ח׳: ציוד קצה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ה|פרק ה׳: הוראות כלכליות ושמירה על התחרות בתחום הבזק}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ה סימן א|סימן א׳: כללי}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ה סימן ב|סימן ב׳: העברת החזקה של אמצעי שליטה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ו|פרק ו׳: שירות טלפוניה ושימוש בתדרים}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ו סימן א|סימן א׳: מספור וניתוב שיחות בין־לאומיות}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ו סימן ב|סימן ב׳: שימוש בתדרים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ז|פרק ז׳: הוראות בנושאי ביטחון ושלום הציבור}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק ז סימן א|סימן א׳: כללי}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ח|פרק ח׳: תחילה והוראות אחרות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 1|תוספת ראשונה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 2|תוספת שנייה}}</div> </div> {{ח:קטע2|פרק א|פרק א׳: מטרה והגדרות}} {{ח:סעיף|1|מטרה}} {{ח:ת}} מטרתן של תקנות אלה להסדיר את השירותים בענף התקשורת כדי להבטיח את כל אלה: מתן שירותי תקשורת מתקדמים ואיכותיים לציבור, מתן שירות סדיר, תקין ורצוף למקבלי השירות, העצמת ציבור הצרכנים, קידומה של התחרות בענף התקשורת, הקצאה וניהול יעילים של משאבי תקשורת הנמצאים במחסור ושמירה על ביטחון המדינה. {{ח:סעיף|2|הגדרות|תיקון: תשפ״ד־6, תשפ״ה־3, תשפ״ה־4}} {{ח:ת}} בתקנות אלה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אזור יהודה והשומרון“, ”השפעה ניכרת“ ו”רשת מתקדמת“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 14א|בסעיף 14א לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אמצעי שליטה נסחר“ – אמצעי שליטה הרשום במסחר לניירות ערך בישראל או מחוצה לה, או שהוצע לציבור לפי תשקיף ומוחזק בידי הציבור בישראל או מחוצה לה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בעל זיקה“ לספק מורשה – כל אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} אדם בעל השפעה ניכרת בספק המורשה; {{ח:תתת|(2)}} אדם שהספק המורשה הוא בעל השפעה ניכרת בו; {{ח:תתת|(3)}} אדם שבעל השפעה ניכרת בו הוא גם בעל השפעה ניכרת בספק המורשה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”גורם משטרתי מורשה“ – איש משטרה שקיבל הרשאה לפנות לספק מורשה מקצין משטרה בדרגת תת־ניצב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דמי כרטיס חכם“ – תשלום בעד קבלת או הפעלת כרטיס חכם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הודעה מיידית“ – הודעה הנשלחת באופן שמאפשר את קבלתה מייד לאחר שליחתה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הסכמה מפורשת“ – הסכמה שנתן מנוי לספק השירות להצעה מטעם הספק, לקבל שירות בתמורה; הסכמה כאמור יכול שייתן המנוי בכתב או בעל פה, ובלבד שלפני מתן ההסכמה יצוינו לפני המנוי באופן ברור מאפייניו העיקריים של השירות, תקופת מתן השירות והתמורה בעדו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”העברת החזקה“ – לרבות העברת החזקה בחלקים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חבילת שירותים“ – כמה סוגים של שירותי בזק המשווקים ללקוח כחבילה בתשלום תקופתי אחד; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק הגנת הצרכן“ – {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן|חוק הגנת הצרכן, התשמ״א–1981}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק החברות“ – {{ח:חיצוני|חוק החברות|חוק החברות, התשנ״ט–1999}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חיוב יתר“ – חיוב שנגבה ממנוי בניגוד להוראות כל דין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כרטיס חכם“ – מיתקן או התקן בציוד קצה המשמש לזיהוי ודאי של ציוד הקצה, לרבות כרטיס SIM והתקן e-SIM; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”לקוח“ – מנוי או משתמש קצה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מבקש“ – המבקש כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4א1|בסעיף 4א1(ב) לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מדינה שכנה“ – ירדן או מצרים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוקד פניות“ – מוקד לטיפול בפניות של לקוחות הספק המורשה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא“ – CLI (Calling Line Identity), שדה המזהה את מספר הטלפון של המנוי המתקשר או השולח מסרון, בין שהוא מורכב מספרות, אותיות לטיניות או רווחים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מחזור חיוב“ – תקופת זמן מחזורית, שמשכה הוא מסוים, שבמהלכה מסופקים למנוי שירותי בזק, שבעדם הוא משלם בחשבונית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מיזוג“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק החברות|בחוק החברות}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המנהל“ – לרבות מי שהשר או המנהל אצל לו את סמכותו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנוי מבוגר“ – מנוי שגילו 65 שנים לפחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנוי עסקי“ – מנוי שהוא אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} תאגיד; {{ח:תתת|(2)}} משרד ממשלתי או יחידת סמך שלו; {{ח:תתת|(3)}} עוסק מורשה כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1975}}, למעט עוסק פטור כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק האמור}}; {{ח:תתת|(4)}} גוף שהוקם לפי חוק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנוי פרטי“ – מנוי שאינו מנוי עסקי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנוי רדום“ – מנוי שלא עשה שימוש בשירות גישה לאינטרנט במשך שישה חודשים רצופים לפחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מספר בתשלום מראש“ – מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר רדיו טלפון נייד (רט״ן) לפי תוכנית המספור שהוקצה לשימושו של מנוי שמשויך לחבילת תשלום מראש (Pre-paid); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מספר טלפון ישראלי נייח“ – מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר גאוגרפי או כמספר ארצי או כמספר טלפון לשירותים ארציים לפי תוכנית המספור; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מספר רדום“ – מספר טלפון בתבנית לשימוש כמספר רט״ן לפי תוכנית המספור שהוקצה לשימושו של מנוי שהוא אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} מספר שהשימוש בו לא הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות שחלים בו כל אלה: {{ח:תתתת|(א)}} במשך שישה חודשים לפחות לא נעשה בו שימוש באף אחד מהאופנים האלה: {{ח:תתתתת|(1)}} הוצאת שיחת טלפון; {{ח:תתתתת|(2)}} קבלת שיחת טלפון, לרבות אם השיחה לא נענתה בפועל ולמעט שיחה שהתקבלה באמצעות תא קולי; {{ח:תתתתת|(3)}} שליחה או קבלה של מסרון; {{ח:תתתתת|(4)}} גישה לרשת האינטרנט; {{ח:תתתת|(ב)}} המנוי אינו משלם לספק המורשה תשלום קבוע כלשהו בעד השימוש בו; {{ח:תתת|(2)}} מספר שהשימוש בו הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות שחלים בו כל אלה: {{ח:תתתת|(1)}} הוא מספר בתשלום מראש; {{ח:תתתת|(2)}} לא נעשה בו שימוש באחד או יותר מהאופנים המתוארים בפסקה (1)(א) במהלך 30 הימים שלאחר סיום תקופת השימוש כאמור בהסכם ההתקשרות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מסר אישי“ – הודעה, התרעה או הנחיה קצרה שמטרתה להבטיח שמירה על ביטחון המדינה או שלום הציבור, הנשלחת באמצעות נציג מערכת הביטחון ובאופן מיידי וממוקד ללקוחות שברשותם ציוד קצה רט״ן התומך בשימוש בטכנולוגיית cell broadcast; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מסר בזק חסום“ – מסר בזק שהוא שיחת טלפון, הודעה, תקשורת נתונים או קישורים, שלא ניתן להשלים את העברתו ברשת הבזק מייד עם מתן העברת הפקודה האלקטרונית להקמת הקשר עקב אי־זמינות משאבים של רשת הבזק או משאבים לקישור בין רשת הבזק למערכות אחרות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מסר בזק נופל“ – כל אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} שיחה שהופסקה שלא ביוזמת המנוי יוזם השיחה, הקישור או מקבל השיחה; {{ח:תתת|(2)}} תקשורת נתונים או קישורים שהעברתם הופסקה שלא ביוזמת המנוי יוזם או מקבל התקשורת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מערכת הרישום“ – מערכת מקוונת שבאמצעותה ניתן להירשם במרשם ולעדכנו לפי תקנות אלה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”משתמש קצה“ – יחיד המקבל שירות בזק מכוח הסכם התקשרות, בין שהתקשר עם הספק המורשה באופן ישיר ובין שאחר התקשר עם הספק המורשה למענו, ובלבד שאינו מספק שירות בזק לאחר; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המשרד“ – משרד התקשורת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נציב פניות“ – בעל תפקיד אצל ספק מורשה שמוסמך מטעם הספק המורשה לברר תלונות של לקוחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נציג מערכת הביטחון“ – נציג של משרד הביטחון או של צבא ההגנה לישראל – פיקוד העורף, שהוסמך מטעם כל אחד מהם להפעיל מערכת מסר אישי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק בין־לאומי“ – ספק מורשה המספק שירות בין־לאומי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק טלפוניה ניידת גדול“ – ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת באמצעות אחר ל־200,000 משתמשי קצה, לכל הפחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק נייח גדול“ – ספק מורשה המספק שירות בזק על גבי רשת מתקדמת ל־50,000 משתמשי קצה, לכל הפחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”פעולת תחזוקה“ – פעולה חיונית של תחזוקה או הקמה של רשת בזק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ציוד קצה רט״ן“ – ציוד קצה המשמש לקבלת שירות בזק באמצעות מערכת רדיו טלפון נייד; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קבוצה“ – קבוצה של מנויים או לקוחות, לפי העניין, שהם יחידים שיש במאפייניהם טעם סביר המצדיק את אבחנתם מקבוצת לקוחות אחרת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קידומת חיוג“ – קבוצת ספרות בתחילת מספר הטלפון המשמשת לצורך זיהוי כללי של יעד השיחה, כגון אזור חיוג או רשת של ספק מורשה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הרשות הפלסטינית“ – המועצה כהגדרתה {{ח:חיצוני|תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית)|בתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ״ח–1967}}, כפי שהוארך תוקפן ותוקן נוסחן בחוק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שיחה אל מוקד חירום“ – שיחה מאת מנוי של ספק מורשה אל מוקד טלפוני שהוא אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} משטרת ישראל (מספר מקוצר – 100); {{ח:תתת|(2)}} מגן דוד אדום (מספר מקוצר – 101); {{ח:תתת|(3)}} מכבי אש (מספר מקוצר – 102); {{ח:תתת|(4)}} פיקוד העורף (מספר מקוצר – 104); {{ח:תתת|(5)}} המוקד הלאומי להגנה על ילדים ברשת (מספר מקוצר – 105); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שיחת גוביינה“ – שיחה המשולמת בידי מקבל השיחה, לאחר אישור קבלת השיחה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות בין־לאומי“ – שירות טלפוניה בין ישראל לבין מקומות מחוץ לישראל; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות טלפוניה ניידת“ – שירות טלפוניה הניתן באמצעות רשת בזק שהיא מערכת רדיו טלפון נייד; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות טלפוניה ניידת באמצעות אחר“ – שירות טלפוניה ניידת הניתן באמצעות רשת בזק של ספק מורשה אחר (Mobile Virtual Network Operator – MVNO); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות נדידה בין־לאומית“ – שירות טלפוניה ניידת הניתן מחוץ לישראל באמצעות מערכת רט״ן של ספק שירות טלפוניה ניידת זר, ללקוח של ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות למנוי עסקי בינוני–גדול“ – שירות בזק הניתן למנוי עסקי במאפיינים שהספק המורשה אינו נותן למנוי פרטי והוא אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} שירות בזק נייח הניתן למנוי בשלושה מיקומים גאוגרפיים שונים לפחות; {{ח:תתת|(2)}} שירות טלפוניה ניידת הניתן למנוי לקישור עשרה משתמשי קצה מוגדרים לפחות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות פרימיום“ – שירות שמתקיימים בו כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} הוא שירות של אספקת תוכן, באמצעות שירות טלפוניה; {{ח:תתת|(2)}} התשלום בעד השירות נגבה על ידי הספק המורשה בהתאם להיקף השימוש בשירות הטלפוניה שבאמצעותו הוא ניתן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות בתשלום מראש“ – שירות בזק שלקוח שילם בעדו טרם אספקתו (Pre-paid), למעט שירות בזק המשולם באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תושב ישראל“ – מי שמחזיק אשרה ורישיון בני תוקף, לפי {{ח:חיצוני|חוק הכניסה לישראל#סעיף 2|סעיף 2(א)(3) או (4) לחוק הכניסה לישראל, התשי״ב–1952}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תיול פנימי“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4ח|בסעיף 4ח לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תוכנית הנדסית“ – תיאור מילולי תמציתי ותיאור סכמתי של מבנה רשת הבזק שבאמצעותה מספק הספק המורשה שירות, שכוללת – {{ח:תתת|(1)}} תיאור מילולי של רכיבי המערכת בשכבות הליבה, האיסוף (אגרגציה) והגישה; {{ח:תתת|(2)}} תיאור מילולי של אופן הפעלת מיתקני הבזק, ובכלל כך חיבור וקישור הרשת לספק מורשה אחר; {{ח:תתת|(3)}} תיאור מילולי של הטכנולוגיה שבה ייעשה שימוש, לרבות מערכות הבקרה, ניהול וניטור; {{ח:תתת|(4)}} תרשים סכמטי של מבנה הרשת בשכבות הליבה, האיסוף (אגריגציה) והגישה; {{ח:תתת|(5)}} תיאור מילולי של שימוש מתוכנן בתדרי רדיו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תוכנית מספור“ – כהגדרתה {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 5א|בסעיף 5א לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקנות האגרות“ – תקנות לקביעת אגרות בעד רישום במרשם שהותקנו מכוח {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4ג|סעיף 4ג(א)(1) לחוק}}. {{ח:קטע2|פרק ב|פרק ב׳: רישום במרשם}} {{ח:סעיף|3|המרשם}} {{ח:ת}} המרשם יכלול את – {{ח:תת|(1)}} שם הספק המורשה; {{ח:תת|(2)}} פרטי זיהוי של הספק המורשה; {{ח:תת|(3)}} דרכים ליצירת קשר עם הספק המורשה; {{ח:תת|(4)}} סוגי שירותי הבזק שרשאי הספק המורשה לספק; {{ח:תת|(5)}} רשימת הוראות מינהל שניתנו לספק המורשה; {{ח:תת|(6)}} כל פרט נוסף שמצא המנהל כי קיים צורך לרשום. {{ח:סעיף|4|פרטי רישום וצירוף מסמכים נדרשים}} {{ח:תת|(א)}} מבקש ימלא במערכת הרישום, באופן מלא ומדויק, את הפרטים לפי {{ח:פנימי|תוספת 1|הטופס שבתוספת הראשונה}} וימציא כל פרט או מסמך נוסף שידרוש המנהל. {{ח:תת|(ב)}} מבקש יצרף לבקשתו במערכת הרישום את המסמכים האלה: {{ח:תתת|(1)}} אם הוא יחיד – העתק תעודת זהות או העתק דרכון והעתק אישור בדבר היותו תושב ישראל; {{ח:תתת|(2)}} אם הוא תאגיד – העתק תעודת התאגדות או העתק תעודת רישום כחברת חוץ לפי {{ח:חיצוני|חוק החברות#סעיף 346|סעיף 346 לחוק החברות}}; {{ח:תתת|(3)}} תוכנית הנדסית. {{ח:סעיף|5|סירוב לרשום במרשם}} {{ח:ת}} נוסף על האמור {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4א1|בסעיף 4א1(ב), (ה) ו־(ו) לחוק}}, המנהל יודיע למבקש בהודעה מנומקת בכתב, לאחר שבחן את הפרטים שמילא ואת המסמכים שהגיש כאמור {{ח:פנימי|סעיף 4|בתקנות 4}} {{ח:פנימי|סעיף 6|ו־6}}, אם מצא שאין לרושמו במרשם, והמבקש יהיה רשאי לטעון את טענותיו בכתב לפני המנהל. {{ח:סעיף|6|הגשת מסמכים נוספים}} {{ח:ת}} קיבל מבקש הודעה מהמנהל שלפיה עליו להגיש מסמכים נוספים, יגיש את המסמכים הנוספים הנדרשים בתוך המועדים שננקבו בהודעת המנהל; המנהל יודיע למבקש אם עד לקבלת המסמכים הנוספים יעוכב רישומו במרשם. {{ח:סעיף|7|תעודת רישום}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה רשאי להפיק ממערכת הרישום תעודת רישום שתכלול את הפרטים האלה: {{ח:תתת|(1)}} שם הספק המורשה; {{ח:תתת|(2)}} פרטי זיהוי של הספק המורשה; {{ח:תתת|(3)}} פרטי התקשרות של המשרד עם הספק המורשה; {{ח:תתת|(4)}} סוגי שירותי הבזק שרשאי הספק המורשה לספק; {{ח:תתת|(5)}} תאריך הנפקת תעודת הרישום. {{ח:תת|(ב)}} כל הפרטים הכלולים בתעודת רישום, ישמשו לצורך {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)|החוק}} ותקנות אלה ויהוו הוכחה לכאורה על אמיתותם. {{ח:סעיף|8|עדכון פרטים}} {{ח:ת}} בלי לגרוע מהאמור {{ח:פנימי|סעיף 9|בתקנה 9}} – {{ח:תת|(1)}} ספק מורשה יעדכן במערכת הרישום כל שינוי שחל בפרטים המפורטים {{ח:פנימי|תוספת 1|בטופס שבתוספת הראשונה}} לא יאוחר מעשרה ימי עבודה מיום התרחשות השינוי; {{ח:תת|(2)}} עדכן הספק המורשה שינוי במערכת הרישום כאמור בפסקה (1), יתקן המנהל את הרישום לפי שינוי זה; {{ח:תת|(3)}} ספק מורשה ימציא למנהל בתוך עשרה ימי עבודה מיום רישומו במרשם – {{ח:תתת|(א)}} אם הוא תאגיד – כתבי הסכמה של כל נושא משרה ובעל השפעה ניכרת בספק המורשה למסירת מידע מהמרשם הפלילי לפי {{ח:חיצוני|חוק המידע הפלילי ותקנת השבים#תוספת 3|התוספת השלישית לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע״ט–2019}} (להלן בתקנה זו – כתב הסכמה); מונה נושא משרה או נוסף בעל השפעה ניכרת בספק המורשה, יעביר הספק המורשה כתב הסכמה מעודכן, לא יאוחר מעשרה ימי עבודה מיום המינוי או ההוספה, לפי העניין; {{ח:תתת|(ב)}} אם הוא יחיד – כתב הסכמה. {{ח:סעיף|9|הוספה והסרה של סוג שירות בזק מהרישום}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יודיע למנהל על כוונתו לספק סוג שירות בזק נוסף (להלן בתקנה זו – שירות נוסף), באמצעות מערכת הרישום, וימסור את הפרטים המצוינים {{ח:פנימי|תוספת 1|בטופס שבתוספת הראשונה}}, לגבי השירות הנוסף. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה לא יתחיל לספק שירות נוסף אלא אם כן חלפו עשרה ימי עבודה מיום שהודיע למנהל על הוספת סוג השירות, ואולם – {{ח:תתת|(1)}} המנהל רשאי להודיע, בהודעה מנומקת בכתב, לספק המורשה כי הוא אינו רשאי לתת את השירות הנוסף מהטעמים המנויים {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4א1|בסעיף 4א1(ה) לחוק}}; {{ח:תתת|(2)}} המנהל רשאי להודיע לספק המורשה כי הוא רשאי לתת את השירות הנוסף לפני שחלפו עשרה ימי עבודה כאמור בסעיף קטן (א). {{ח:תת|(ג)}} הודיע ספק מורשה למנהל על כוונתו להפסיק לספק שירותי בזק הרשומים על שמו, או חלק מהם, יעדכן את המנהל, במועד שבו הוא מעדכן את מנוייו לפי {{ח:פנימי|סעיף 41|תקנה 41}} אם תקנה זו חלה לגביו, באמצעות מערכת הרישום בדבר הפסקת השירות ויצרף מידע בדבר – {{ח:תתת|(1)}} כוונתו להסיר את השירות או השירותים שהוא מספק מהמרשם; {{ח:תתת|(2)}} מספר הלקוחות שלהם ניתן שירות הבזק, שאותו מבקש הספק המורשה להפסיק לתת; {{ח:תתת|(3)}} המועד הצפוי להפסקת מתן שירות בזק; {{ח:תתת|(4)}} נוסח ההודעה ששלח למנויים לפי {{ח:פנימי|סעיף 41|תקנה 41}}. {{ח:תת|(ד)}} המנהל יעדכן במרשם את רישומו של ספק מורשה שהודיע שבכוונתו להפסיק לספק שירות וביקש להסיר את סוג השירות מרישומו במרשם כאמור בתקנת משנה (ג)(4), בתוך ארבעה עשר ימי עבודה ממועד סיום תקופת ההודעה למנויים הקבועה {{ח:פנימי|סעיף 41|בתקנה 41}} והפסקת השירות שביקש הספק המורשה להסיר מהמרשם. {{ח:סעיף|10|עדכון פרטים וסוגי שירותים כבקשת רישום חדשה}} {{ח:ת}} לעניין רישום במרשם, יראו בעדכון פרטים כאמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בתקנה 8}} ובהוספה או הסרה של סוג שירות כבקשה חדשה לרישום של הפרטים או סוג השירות, לפי העניין. {{ח:סעיף|11|תוקף הרישום}} {{ח:ת}} תוקף רישום הוא עד יום 31 במרס בשנה השנייה שלאחר השנה שבה בוצע הרישום המקורי או לאחר השנה שבה בוצע חידוש הרישום כמפורט {{ח:פנימי|סעיף 12|בתקנה 12}}. {{ח:סעיף|12|חידוש רישום}} {{ח:תת|(א)}} רישום של ספק מורשה במרשם יוארך בשנתיים נוספות בכל פעם, בכפוף לכל אלה: {{ח:תתת|(1)}} הספק המורשה שילם אגרה מתאימה בעד חידוש הרישום לפי תקנות האגרות; {{ח:תתת|(2)}} הספק המורשה העביר למשרד, באמצעות מערכת הרישום, דיווח בדבר מספר הלקוחות שלהם הוא מספק שירות בזק נכון לרבעון שקדם לבקשת ההארכה; {{ח:תתת|(3)}} הספק המורשה המציא למנהל כתבי הסכמה לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|תקנת משנה 8(3)}}. {{ח:תת|(ב)}} המנהל יאריך את הרישום בתוך עשרה ימי עבודה מיום שמילא הספק המורשה את התנאים האמורים בתקנת משנה (א). {{ח:קטע2|פרק ג|פרק ג׳: אספקת שירות בזק}} {{ח:קטע3|פרק ג סימן א|סימן א׳: כללי}} {{ח:סעיף|13|אספקת שירות בזק}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה רשאי לספק רק את סוגי שירותי הבזק הרשומים לגביו במרשם. {{ח:תת|(ב)}} אין באמור בתקנת משנה (א) כדי לגרוע מחובת ספק מורשה לקבל רישיון לצורך אספקת שירותי הבזק הקבועים {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 2|בסעיף 2(ב) לחוק}}. {{ח:תת|(ג)}} אין ברישום במרשם כדי להתיר אספקת שירות בזק באזור יהודה ושומרון. {{ח:סעיף|14|חובת דיווח}} {{ח:ת}} ספק מורשה יעביר באמצעות מערכת הדיווח את המידע הנדרש ממנו בדרישת מידע הנוגעת לסוגי שירותי הבזק הרשומים לגביו במרשם. {{ח:סעיף|15|מתן שירות באמצעות אחר}} {{ח:תת|(א)}} תקנות אלה יחולו על ספק מורשה בין שהוא נותן שירות או מבצע פעולה בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו. {{ח:תת|(ב)}} אין בהתקשרות ספק מורשה עם אחר כדי לגרוע מחובת הספק המורשה מכוח תקנות אלה. {{ח:קטע3|פרק ג סימן ב|סימן ב׳: תקינות וסדירות שירות הבזק}} {{ח:סעיף|16|שירות תקין, רציף וסדיר ופעילות הוגנת}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפעל לאספקת שירותי בזק באופן תקין, רציף וסדיר. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יפעל בהגינות, בתום לב כלפי לקוחותיו, תוך גילוי נאות ולא יתנה את אספקת שירותיו בתנאים בלתי סבירים או בלתי הוגנים. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יפעל למניעת הונאות של מנויים ויקיים מערכת בקרה ומעקב למניעת הונאות; לעניין זה, ”הונאה“ – הטעיה של מערכות של ספקים מורשים לצורך ייחוס פעולות ושימושים ללקוח בלי שביצע אותם. {{ח:סעיף|17|חובת עמידה בתקנים}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפעל לפי התקנים והמפרטים שקובעים ארגוני תקינה בארץ ובעולם כמפורט {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}. {{ח:תת|(ב)}} המנהל רשאי להתיר לספק מורשה, מראש ובכתב, שלא לפעול לפי התקנים והמפרטים של ארגוני תקינה שנכללו {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} וזאת אם מצא כי פעולה כאמור לא תגרום לפגיעה במתן שירותי בזק שמספק הספק המורשה או ספקים מורשים אחרים באופן תקין וסדיר; המנהל יפרסם באתר האינטרנט של משרד התקשורת הודעה בדבר אישור כאמור. {{ח:סעיף|18|רמת שירותי בזק|תיקון: תשפ״ו}} {{ח:ת}} בכפוף {{ח:פנימי|סעיף 70א|לתקנה 70א(ד2)}}, ספק מורשה הנותן את סוג שירות הבזק המנוי בטור א׳ בטבלה, יעניק אותו ברמת השירות המפורטת בטור ב׳ לצידו: {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|מספר}}</th><th>{{מוקטן|טור א׳}} {{ש}} סוג שירות הבזק</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}} {{ש}} רמת השירות הנדרשת</th></tr> <tr><td>(1)</td><td>שירות טלפוניה קווית או ניידת</td><td> {{ח:ת}} במהלך תשעים ותשעה אחוזים מהזמן לפחות – {{ח:תת|(1)}} שיעור מסרי הבזק החסומים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; {{ח:תת|(2)}} שיעור מסרי הבזק הנופלים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; </td></tr> <tr><td>(2)</td><td>שירות גישה לאינטרנט</td><td> {{ח:ת}} במהלך תשעים ותשעה אחוזים מהזמן לפחות – {{ח:תת|(1)}} שיעור מסרי הבזק החסומים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה; {{ח:תת|(2)}} שיעור מסרי הבזק הנופלים בכל שעה לא יעלה על שני אחוזים מכלל מסרי הבזק באותה שעה. </td></tr> </table> {{ח:סעיף|19|בקרה וניטור של רשת בזק}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה שהוא בעל רשת בזק, יקים ויפעיל מערכת בקרה לניטור מתמיד של תקינות וביצועי רשת הבזק שלו וכן יערוך באופן שוטף בדיקות של רשת הבזק או כל חלק ממנה, לפי הצורך. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יקיים תיעוד של תוצאות הבדיקות כאמור בתקנת משנה (א) לתקופה של חמש שנים לפחות, וכן של בדיקות אחרות שערך, של תקלות ושל אירועים אחרים שהצריכו ביצוע פעולות תחזוקה. {{ח:סעיף|20|הקצאת כתובת בפרוטוקול IPV6}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יספק שירות בזק באמצעות רשת התומכת בפרוטוקול IPv6, באופן המאפשר גישה ללקוחות לשירות האינטרנט בפרוטוקול IPv6. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יקצה כתובות בפרוטוקול IPv6 ללקוחות בעלי ציוד קצה התומך בפרוטוקול IPv6 וכל ציוד קצה שהוא מספק ללקוחות יתמוך בפרוטוקול IPv6, לרבות ציוד שהוא מספק לצורך החלפת ציוד קיים שהוא מספק. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יודיע למנוי המשתמש בציוד קצה שלא הוא סיפק ושאינו תומך בפרוטוקול IPv6 בדבר משמעות ההחלטה שלא להחליף ציוד, ויקבל את הסכמתו לכך בכתב. {{ח:קטע2|פרק ד|פרק ד׳: הוראות צרכניות}} {{ח:קטע3|פרק ד סימן א|סימן א׳: כללי}} {{ח:סעיף|21|תחולת {{ח:פנימי|פרק ד|פרק ד׳}}}} {{ח:ת}} {{ח:פנימי|פרק ד|פרק זה}} יחול על מתן שירות גישה לאינטרנט ושירות טלפוניה שהם אחד מאלה: {{ח:תת|(1)}} שירות כאמור שאינו שירות למנוי עסקי בינוני–גדול; {{ח:תת|(2)}} שירות כאמור שניתן למשתמש קצה שמקבל שירות טלפוניה ניידת וחשבון החיוב שלו מפוצל בינו לבין מנוי עסקי, לרבות מנוי עסקי בינוני–גדול, ויראו בו לעניין {{ח:פנימי|פרק ד|פרק זה}} כמנוי. {{ח:סעיף|22|מסירת מידע והודעות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה ימסור מידע והודעות למנוי לפי תקנה זו. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יאפשר למנוי לבחור, במועד ההתקשרות, באופן שיוסדר בהסכם ההתקשרות, את הדרך שבה יקבל המנוי הודעות מיידיות והודעות שאינן מיידיות מהספק המורשה, לרבות בקשר להסכם ההתקשרות ולתנאי ההתקשרות ואם ביקש זאת המנוי, יאפשר זאת לגבי שני אופנים או שני מספרי התקשרות שונים; הספק המורשה יאפשר למנוי לבחור, מזמן לזמן, דרך שונה לקבלת הודעות. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה ימסור הודעות, שאינן מיידיות, למנוי שגילו למעלה מ־65 שנים (להלן – מנוי מבוגר) באמצעות דואר רגיל, אלא אם כן בחר אחרת לפי תקנת משנה (ב). {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה יאפשר למנוי לקבל הודעות באופנים שהוא נדרש לאפשר לפי כל דין אחר, ובכלל זה לפי {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן|חוק הגנת הצרכן}} ובכלל כך באמצעות מסרון וזאת בלי לגרוע מאפשרותו להעביר הודעות מיידיות באופנים נוספים. {{ח:סעיף|23|מתן שירות למנוי מבוגר}} {{ח:תת|(א)}} לצורך אספקת שירות לפי תקנות אלה למנוי מבוגר שהיה מנוי ערב יום התחילה ולא קיים אצל הספק המורשה מידע באשר לגילו, יקבל ספק מורשה ממרשם האוכלוסין מידע לגבי גיל המנוי. {{ח:תת|(ב)}} מידע כאמור בתקנת משנה (א) יועבר אחת לשנה לכל היותר, לבקשת ספק מורשה, ישמש לצורך מתן שירות בזק למנוי מבוגר בלבד והשימוש בו ייעשה בכפוף לכל דין ובכלל כך לפי התנאים שייקבעו מכוח {{ח:חיצוני|חוק מרשם האוכלוסין|חוק מרשם האוכלוסין, התשכ״ה–1965}}. {{ח:סעיף|24|אי־<wbr>הפליה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יציע כל שירות בזק וכל סל שירותים שהוא מספק, בתנאים שוויוניים, ובתעריף אחיד. {{ח:תת|(ב)}} לא יראו שירות בזק או סל שירותים כמוצעים בתנאים בלתי שוויוניים בניגוד לתקנת משנה (א), אם הם ניתנים לקבוצות מנויים שונות, או למנויים עסקיים. {{ח:סעיף|25|שמירה ותיעוד של מסמכים והקלטות}} {{ח:ת}} ספק מורשה – {{ח:תת|(1)}} יקליט ויתעד כל שיחה מרחוק ותכתובת עם מנוי או עם מי שעשוי להיות מנוי (להלן בתקנה זו – מנוי); {{ח:תת|(2)}} יודיע למנוי בתחילת כל שיחה כאמור בפסקה (1) כי השיחה מוקלטת וכי הוא זכאי, אם יבקש זאת, לקבל ממנו את השיחה המוקלטת לפי פסקאות (3) ו־(4); {{ח:תת|(3)}} ישמור שיחה מוקלטת ותכתובת עם מנוי שהתקשר עימו או תיעוד של הסכמה בכתב ומסמך הנוגע לתנאי ההתקשרות למשך שנתיים או למשך תקופת ההתקשרות בתוספת שנה, לפי המאוחר שבהם; {{ח:תת|(4)}} ימסור למנוי שביקש זאת, בלא תשלום, תיעוד כאמור בפסקה (3), ואם מדובר בשיחה מוקלטת – יצרף לכך פירוט בכתב בדבר מועדי השיחות כאמור; {{ח:תת|(5)}} תיעוד כאמור לעיל יהיה זמין להמצאה למנוי, למנהל או לכל גורם מורשה אחר בתוך חמישה ימי עבודה. {{ח:סעיף|25א|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:סעיף|26|חובת העמדת מידע}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפרסם במקום בולט לעין באתר האינטרנט שלו מידע מלא ומפורט בדבר תעריפי שירותי הבזק שהוא מספק לכלל הציבור; חובה כאמור לא תחול לגבי תעריפי שירותי בזק שניתנים לקבוצות של מנויים שנבדלים מהתעריפים לציבור הרחב. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יעמיד לרשות לקוח, בלא תשלום, מסמכים והקלטות לגבי תנאי ההתקשרות שלו שנשמרו לפי {{ח:פנימי|סעיף 25|תקנה 25}} או אם המסמכים והקלטות אלה מצויים ברשותו. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יעמיד לרשות לקוח, בכפוף לכל דין, מידע הנמצא ברשותו בדבר השימושים שעשה בשירותיו. {{ח:סעיף|27|העברה או גילוי של מידע המהווה פגיעה בפרטיות}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יעביר ולא יגלה כל ידיעה, מידע או מסמך שהגיעו אליו במסגרת מתן שירותי בזק שהעברתו או גילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק הגנת הפרטיות|בחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א–1981}}. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ב|סימן ב׳: הסכם ההתקשרות והודעות למנוי}} {{ח:סעיף|28|הסכם התקשרות ועיקרי התקשרות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יערוך בכתב הסכם התקשרות ומסמך של עיקרי ההתקשרות וימציאם למנוי בתוך יום עבודה ממועד ביצוע העסקה. {{ח:תת|(ב)}} הסכם ההתקשרות כאמור בתקנת משנה (א) יכלול את כל פרטי ההתקשרות העיקריים וכן כל פרט הנוגע למתן שירות הבזק ולציוד הקצה שמספק הספק המורשה. {{ח:תת|(ג)}} בלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (ב), הסכם ההתקשרות יכלול הוראות בנושאים המוסדרים {{ח:פנימי|סעיף 46|בתקנות 46}}, {{ח:פנימי|סעיף 50|50}} {{ח:פנימי|סעיף 54|ו־54}} וכן מידע בדבר האופן שבו יכול המנוי לבטל את ההתקשרות. {{ח:תת|(ד)}} בתקנה זו, ”מסמך של עיקרי התקשרות“ – תיאור תמציתי בכתב, בלשון ברורה, של כל שירות שיינתן, התמורה בעדו, לרבות בעד חריגה מהיקף או משימוש נקוב, והתקופה שבה יינתן. {{ח:סעיף|29|בחירה וחסימה של שירותים שיקבל המנוי|תיקון: תשפ״ד־5, תשפ״ה־2}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יאפשר למנוי, בעת ההתקשרות בהסכם ההתקשרות ובמהלך כל תקופת ההתקשרות, לבחור ולשנות, מזמן לזמן, את השירותים שמבקש הלקוח לקבל, מתוך כלל סוגי השירותים שהוא מספק ובכלל כך שירות טלפוניה בין־לאומית, ולמעט לעניין שירות נדידה בין–לאומית. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יפעל בהתאם לבקשת המנוי לחסום שירות כאמור בתקנת משנה (א) בתוך יום עבודה. {{ח:סעיף|30|אספקת שירות לפי הסכמה מפורשת}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יספק שירות ולא ישנה את היקף השירות המסופק, בתמורה או שלא בתמורה, אלא לפי הסכמה מפורשת של המנוי או בכפוף לכל דין. {{ח:סעיף|31|שינוי בתנאי השירות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יודיע למנוי בהודעה מיידית על כל שינוי בתנאי מתן השירות, ובכלל כך שינוי באספקה או בתחזוקה של ציוד הקצה או שינוי בתנאי התשלום שיש בו כדי לגרום להגדלה בתשלום שעל הלקוח לשלם בעד השירותים (בתקנה זו – ההודעה). {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה ימסור את ההודעה ארבעה עשר ימי עבודה לפחות לפני השינוי הצפוי. {{ח:תת|(ג)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 30|בתקנה 30}}, יראו בשתיקת המנוי כהסכמה מפורשת לעניין הפרטים שנכללו בהודעה, ובלבד שנתן הסכמה מפורשת לתניה בהסכם ההתקשרות שעניינה שינוי כאמור בתקנת משנה (א). {{ח:תת|(ד)}} תקנה זו לא תחול לגבי שינוי בתנאי השירות בתוך תקופה קצובה שלגביה ניתנה הסכמה מפורשת לגבי מאפייני השירות והתמורה בעדו. {{ח:סעיף|31א|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:סעיף|32|הודעה בדבר ניצול מכסת שירות או חבילת שירות|תיקון: תשפ״ד־5, תשפ״ה־2, תשפ״ה־3, תשפ״ה־4}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יודיע למנוי בהודעה מיידית בדבר ניצול המכסה של השירות או חבילת השירותים שרכש, לרבות בשירותי נדידה בין–לאומית, אם קיימת מכסה לשימוש בה בסמוך ככל האפשר למועדים שבהם מתקיים כל אחד מהתנאים המפורטים להלן: {{ח:תתת|(1)}} ניצול שבעים וחמישה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים; {{ח:תתת|(2)}} ניצול מאה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים. {{ח:תת|(א1)}} בהודעה כאמור בתקנת משנה (א) הנשלחת למנוי המשלם באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק בטרם קבלת השירות כאמור {{ח:פנימי|סעיף 43א|בתקנה 43א(ב)}}, הספק המורשה, אם בחר לגבות תשלום בעד חריגה באמצעות תשלום מראש לפי {{ח:פנימי|סעיף 43א|תקנה 43א(ג)}}, יציין גם כי כדי לחרוג ממכסת השירות או מחבילת השירותים נדרש המנוי לרכוש באמצעות תשלום מראש מכסת שירות נוספת או חבילת שירות נוספת. {{ח:תת|(ב)}} תקנת משנה (א) לא תחול על ניצול מכסה של שירות או חבילת שירותים שמספק ספק מורשה המספק למנוי שירות בתשלום מראש, ובלבד שספק מורשה יאפשר ללקוח להתעדכן בכל עת, בלא תשלום נוסף, בדבר יתרת המכסה או שיעור ניצול המכסה של השירות או חבילת השירותים שבעדם שילם, ויודיע לו במועד שבו תנוצל המכסה במלואה או יעשה שימוש בכלל השירותים שבעדם שילם. {{ח:תת|(ג)}} בהודעה על ניצול מלא, במסגרת שירותי נדידה בין–לאומית לפי תקנת משנה (א)(2), יודיע הספק המורשה על התעריפים שיחולו בעד קבלת השירות בסיום ניצול מכסת השימוש בשירות או בחבילת השירותים, ואם ההודעה היא לעניין שירותי נדידה בין–לאומית תהיה ההודעה ערוכה, בין השאר, לפי {{ח:פנימי|סעיף 33|תקנה 33(ד)}}. {{ח:סעיף|33|שירות נדידה בין־<wbr>לאומית|תיקון: תשפ״ד־5, תשפ״ה־2}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יספק שירות נדידה בין–לאומית (בתקנה זו – השירות) למנוי אלא לפי תקנה זו. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יספק למנוי את השירות לפי כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} במהלך כל תקופת קבלת השירות הוא היה מצוי מחוץ לישראל; {{ח:תתת|(2)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 29|בתקנה 29}} – {{ח:תתתת|(א)}} שירות טלפוניה במסגרת נדידה בין- לאומית לא ייחסם בפני מנוי אף בלא הסכמה מפורשת בעת ההתקשרות בהסכם ההתקשרות, ואולם רשאי מנוי לבקש חסימה של שירות זה ועל בקשה כאמור תחול {{ח:פנימי|סעיף 29|תקנה 29}}; {{ח:תתתת|(ב)}} שירות גישה לאינטרנט במסגרת נדידה בין–לאומית, ייחסם בפני מנוי, למעט אם קיימת הסכמה מפורשת בין המנוי לבין הספק המורשה שבה כלולים תנאי קבלת השירות; {{ח:תתתת|(ג)}} הסכמה כאמור בפסקאות משנה (א) ו־(ב), לעניין שירותי נדידה בין–לאומית תהיה נפרדת מההסכמה כאמור {{ח:פנימי|סעיף 29|בתקנה 29}}; {{ח:תתת|(3)}} ספק מורשה יאפשר למנוי לקבוע, בכל עת, סכום מרבי לשימוש במסגרת השירות שלאחריו ייחסם השירות, למעט אם התקשר מראש עם הספק המורשה לקבלת השירות כחבילת שירותים; ספק מורשה יבצע חסימה כאמור בהקדם האפשרי לאחר שהמנוי הגיע לסכום המרבי האמור; {{ח:תתת|(4)}} בלי לגרוע {{ח:פנימי|סעיף 32|מתקנה 32}}, בגמר ניצול מכסת הצריכה של השירות – {{ח:תתתת|(א)}} לגבי שירות טלפוניה במסגרת נדידה בין- לאומית – לא ייחסם השירות בפני המנוי ויחולו סכומי התשלומים כפי שהוסכם בין הספק המורשה למנוי ונמסרו בהודעה לפי {{ח:פנימי|סעיף 32|תקנה 32}}; {{ח:תתתת|(ב)}} לגבי שירות גישה לאינטרנט במסגרת נדידה בין–לאומית – ייחסם השירות בפני המנוי למעט אם ניתנה הסכמה מפורשת חדשה לצורך קבלת השירות. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה המספק שירות נדידה בין–לאומית יודיע למנוי ביעד שאליו הגיע, מייד עם זיהויו במקום מחוץ לישראל באותו היעד, בהודעה מיידית לפי תקנת משנה (ד), כי – {{ח:תתת|(1)}} קבלת השירות כרוכה בתשלום בתעריף שימסור בהודעה המיידית ובכלל זה את התעריפים בעד קבלת השירות בסיום ניצול מכסת השימוש בשירות או בחבילת השירותים; {{ח:תתת|(2)}} באפשרות המנוי להתקשר בהסכם באופן ייעודי לקבלת שירות הטלפוניה מחוץ לישראל, ביעד הרלוונטי, באופן שימסור בהודעה המיידית. {{ח:תת|(ד)}} הודעה כאמור בתקנת משנה (ג) תכלול את המידע והתעריפים בעד כל אחד מאלה לפחות: {{ח:תתת|(1)}} דקות שיחה ומשלוח מסרונים ליעד בישראל; {{ח:תתת|(2)}} דקות שיחה ומשלוח מסרונים ליעד אחר מחוץ לישראל, ואם קיים הבדל בין יעדים אחרים מחוץ לישראל לבין המדינה שבה נמצא המנוי – את המידע בדבר התעריפים השונים; {{ח:תתת|(3)}} גישה לאינטרנט לפי היקף השימוש; {{ח:תתת|(4)}} התקשרות בהסכם ייעודי לקבלת השירותים מחוץ לישראל במדינה שבה נמצא המנוי. {{ח:סעיף|33א|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(פקעה).}} {{ח:סעיף|34|ניתוק משירות בשל חוב}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יפסיק לספק שירות בזק למנוי בשל אי־תשלום חוב בעד מתן שירות הבזק, אלא בכפוף לכל אלה: {{ח:תתת|(1)}} הספק המורשה שלח למנוי הודעת חיוב בכתב במתכונת למשלוח הודעה מיידית וזאת לאחר שהמנוי לא העביר תשלום בעד אספקת שירות הבזק; {{ח:תתת|(2)}} הספק המורשה הודיע למנוי כי בכוונתו לנתק אותו מקבלת שירות הבזק בתוך שלושים ימי עבודה מיום הודעת החיוב אם לא העביר תשלום בעד שירות הבזק שקיבל. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה לא ישלח מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ולא יתחיל בהליך משפטי, בטרם חלפו ארבעה עשר ימים מיום שליחת הודעת החיוב כאמור בתקנת משנה (א)(1). {{ח:סעיף|35|חשבון סיום התקשרות}} {{ח:ת}} הסתיימה התקשרות עם מנוי בנוגע למתן שירותי בזק שמספק הספק המורשה, כולם או חלקם, בין ביוזמת הלקוח ובין ביוזמת הספק המורשה, יעביר הספק המורשה ללקוח חשבון סופי, בנוגע לאותו שירות בזק שלגביו הסתיימה ההתקשרות, לא יאוחר משישים ימי עבודה ממועד סיום ההתקשרות. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ג|סימן ג׳: הפסקת שירות}} {{ח:סעיף|36|הפסקה זמנית בשירות לבקשת מנוי}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפסיק – בהפסקה זמנית, לבקשת מנוי, אספקת כלל שירותיו לאותו מנוי, ובלבד שההפסקה הזמנית המבוקשת בבקשה היא לפרק זמן שלא יפחת משלושים ימים ולא יעלה על תשעים ימים; ואולם ספק מורשה רשאי לסרב לביצוע הפסקה זמנית אם כבר הוגשה בקשה קודמת במהלך אותה שנה. {{ח:תת|(ב)}} ביקש מנוי הפסקת שירות כאמור בתקנת משנה (א), יחולו על הספק המורשה ההוראות האלה: {{ח:תתת|(1)}} הפסקת השירות תבוצע בתוך שני ימי עבודה לאחר הגשת הבקשה או מהמועד המצוין בבקשה, לפי המאוחר שבהם; {{ח:תתת|(2)}} ספק מורשה לא יגבה כל תשלום בעד הפסקת השירות, חידוש אספקתו או בעד תקופת הפסקת השירות; {{ח:תתת|(3)}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ישמור למנוי את מספר הטלפון שהוקצה לו בתקופת הפסקת השירות; {{ח:תתת|(4)}} לאחר חידוש אספקת השירות, יחול בין הצדדים הסכם ההתקשרות שחל לפני הפסקת השירות ובכלל כך התעריפים שנכללו בו, אלא אם כן שונו התעריפים לכלל המנויים באותה קבוצה, של אותו ספק מורשה, במהלך הפסקת השירות. {{ח:תת|(ג)}} אין בתקנה זו כדי לגרוע מאפשרותו של ספק מורשה להציע הפסקת שירות כאמור בתקנת משנה (א) לפרקי זמן ארוכים יותר ובתדירות גבוהה יותר מהאמור בתקנת משנה (א). {{ח:סעיף|37|הפסקה זמנית בשירות בשל פעולות תחזוקה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה שבכוונתו להפסיק זמנית אספקת שירות גישה לאינטרנט או שירות טלפוניה, בשל פעולת תחזוקה יזומה, לפרק זמן רצוף העולה על שש שעות (להלן בסעיף זה – הפסקה יזומה), יודיע למנוייו על מועד וטיב ההפסקה היזומה, לא יאוחר מתשעים ושש שעות לפני ביצוע ההפסקה היזומה. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יודיע למנהל באמצעות מערכת הרישום על ההפסקה היזומה, מועדה וטיבה, תשעים ושש שעות לפני ביצועה, לפחות. {{ח:סעיף|38|ניתוק שירות וסיום התקשרות לבקשת מנוי}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה ינתק מנוי מקבלת שירות בזק מסוים, או מכלל שירותי הבזק שהוא מספק לו, אם קיבל הודעה מהלקוח לפי {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן#סעיף 14ט|סעיף 14ט לחוק הגנת הצרכן}}. {{ח:תת|(ב)}} על ניתוק לפי תקנת משנה (א) יחולו ההוראות האלה: {{ח:תתת|(1)}} ניתוק יתבצע לא יאוחר מיום העבודה שלאחר יום ההודעה של המנוי מהמועד שבו ביקש לקוח לבצע את הניתוק ואם ביקש מועד עתידי, מאוחר מיום העבודה שלאחר יום ההודעה, יתבצע הניתוק במועד שציין המנוי; לאחר ביצוע הניתוק תישלח ללקוח הודעה מיידית על השלמת הניתוק או סיום ההתקשרות, לפי העניין; {{ח:תתת|(2)}} ספק מורשה לא יגבה מהמנוי תשלום בעד הניתוק; {{ח:תתת|(3)}} ספק מורשה יתעד במערכות המידע שלו את הודעת המנוי והמועד שבו בוצעה בקשת המנוי. {{ח:סעיף|39|ניתוק שירות גישה לאינטרנט למנוי רדום}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט ינתק מנוי רדום ארבעה עשר ימי עבודה לאחר שמסר למנוי הודעה כי בכוונתו לנתקו, ובלבד שלא קיבל את הסכמת המנוי להמשך אספקת השירות. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בתקנת משנה (א), ספק מורשה רשאי להמשיך לספק שירות ולגבות תשלום ממנוי רדום אם קיבל את הסכמתו המפורשת בעבר במסגרת פנייה שערך הספק המורשה למנוי. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יבצע בדיקות חודשיות לווידוא שימוש של מנוייו לצורך תקנת משנה (א), ויראו במנוי כרדום אם נמצא בשש בדיקות חודשיות לפחות שהתבצעו לאורך שישה חודשים עוקבים לפחות, כי אינו עושה שימוש בשירות גישה לאינטרנט; הספק המורשה ישמור את המידע האמור ברשותו. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה שספק מורשה אחר המספק שירות גישה לאינטרנט (נייח) עושה שימוש במיתקני בזק שלו, ימסור לספק המורשה לאספקת שירות אינטרנט מידע בדבר השימוש של המנוי, לצורך בחינת היות מנוי רדום. {{ח:סעיף|40|תשלום יחסי}} {{ח:תת|(א)}} בסיום התקשרות עם מנוי תחושב יתרת תשלומי המנוי באופן הזה כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} לגבי תשלום עיתי קבוע של מנוי – את החלק היחסי של התשלום שיחושב לפי הגבוה מבין אלה: {{ח:תתתת|(א)}} היחס שבין מספר הימים שעליהם חל התשלום העיתי הקבוע לבין מספר הימים שחלפו ממועד תחילת תקופת החיוב שבעדה חל התשלום הקבוע עד מועד סיום ההתקשרות; {{ח:תתתת|(ב)}} היחס שבין היקף השירותים שבעדם חל התשלום העיתי הקבוע לבין ניצול השירותים בפועל ממועד תחילת תקופת החיוב שבעדה חל התשלום הקבוע עד מועד סיום ההתקשרות; {{ח:תתת|(2)}} לגבי תשלום ששילם מנוי מראש, לפני קבלת השירות – את החלק היחסי של התשלום שלא ניתן שירות בעדו לפי דרישה בכתב שהתקבלה אצל הספק המורשה בשלושים הימים שלאחר סיום ההתקשרות. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה ינכה את התשלומים מתוך חשבון סיום ההתקשרות, ואם גבה את התשלום, ישיב את התשלום למנוי בתוך שלושים ימים, ובלבד שאם מדובר בתשלום ששילם מנוי מראש, תתבצע ההשבה לאחר דרישה בכתב שהתקבלה אצל הספק המורשה במהלך ששת החודשים שלאחר סיום ההתקשרות. {{ח:סעיף|41|ביטול שירות לכלל המנויים}} {{ח:ת}} בלי לגרוע {{ח:פנימי|סעיף 9|מתקנה 9(ג)}}, ספק מורשה רשאי להפסיק את אספקת שירות בזק מסוים, לכלל מנוייו, באופן קבוע, בכפוף לקבוע בהסכם ההתקשרות שלו עם מנוייו ובתנאי שהודיע על כך לכלל המנויים שלו מראש ובכתב, שלושים ימי עבודה טרם הפסקת מתן השירות, לפחות. {{ח:סעיף|42|ניתוק שירות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה רשאי לנתק מנוי משירות אם אירעה תקלה במיתקן בזק או בציוד קצה הנמצא ברשות המנוי והתקלה גורמת להפרעה חמורה ונמשכת לרשת הבזק או למתן שירות למנויים אחרים. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה רשאי לנתק מנוי משירות אם מתבצעת באמצעותו הונאה כמשמעותה {{ח:פנימי|סעיף 16|בתקנה 16(ג)}}. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יכלול הוראות לעניין ניתוק שירות כאמור בתקנות משנה (א) ו־(ב) בהסכם ההתקשרות. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה יודיע למנוי בהקדם על הסיבה לניתוק, ויחברו למתן שירות מחדש לאחר תיקון המעשה או המחדל שהביאו לניתוק. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ד|סימן ד׳: תשלומים}} {{ח:סעיף|43|גביית תשלום מנוי}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יגבה ממנוי תשלום, אלא לפי הסכמה מפורשת ולהוראות תקנות אלה. {{ח:סעיף|43א|תשלום באמצעות הוראת קבע|תיקון: תשפ״ה־3, תשפ״ה־4}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יגבה ממנוי פרטי עמלה בעד תשלום החשבונית כאמור {{ח:פנימי|סעיף 44|בתקנה 44}}, באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק (בתקנה זו – הוראת קבע). {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה רשאי לדרוש ממנוי המשלם באמצעות הוראת קבע כי תשלום כאמור יבוצע בטרם קבלת השירות, בהתאם למחזורי החיוב המוצעים למנוייו. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה שדרש ממנוי כי תשלום יבוצע בטרם קבלת השירות לפי תקנת משנה (ב), יגבה תשלום בעד חריגה ממכסה של שירות או חבילת שירותים שרכש מנוי המשלם באמצעות הוראת קבע, רק לאחר ניצול מאה אחוזים ממכסת הצריכה של השירות או חבילת השירותים; הספק המורשה רשאי לגבות את התשלום בעד חריגה כאמור באמצעות תשלום מראש בעד מכסת שירות נוספת או חבילת שירות נוספת, וזאת בהתאם לתעריפים הקבועים בהסכם ההתקשרות ובמסמך עיקרי ההתקשרות שנערכו לפי {{ח:פנימי|סעיף 28|תקנה 28}}. {{ח:תת|(ד)}} חיוב החשבונית למנוי פרטי המשלם באמצעות הוראת קבע, שספק מורשה דרש ממנו לפי תקנת משנה (ב) לעבור למתכונת של תשלום בטרם קבלת השירות, יבוצע באופן מדורג, בשלוש פעימות שוות של הקדמת מועד חיוב, המתפרשות על פני שלושה מחזורי חיוב, כך שבמחזור החיוב השלישי שלאחר הדרישה כאמור, החיוב יבוצע במועד החיוב המעודכן שקבע הספק המורשה, שיחול מאותו מחזור חיוב ואילך; מועד החיוב המעודכן שיקבע הספק המורשה לפי תקנת משנה זו יהיה בטרם קבלת השירות לעניין אותו מחזור חיוב ולכל המוקדם 5 ימים לפני מועד תחילת קבלת השירות כאמור. {{ח:תת|(ה)}} הוראות {{ח:פנימי|סעיף 34|תקנה 34}} יחולו, בשינויים המחויבים, גם על אי־תשלום חשבונית באמצעות הוראת קבע לגבי מנוי שספק מורשה דרש ממנו שהתשלום יבוצע בטרם קבלת השירות לפי תקנת משנה (ב). {{ח:סעיף|44|פרטים בחשבונית}} {{ח:ת}} ספק מורשה יעביר למנוי, חשבונית שבה פירוט התשלומים שנדרש המנוי לשלם כשהם כוללים מס ערך מוסף החל על העסקה לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1975}}, לכל הפחות; החשבונית תכלול פירוט מדויק, תמציתי ומובן בדבר כלל רכיבי התשלום הנדרש, לפי סוגי שירותים ובעד כל הטובין, שלגביהם נדרש התשלום. {{ח:סעיף|45|תשלום בעד כרטיס חכם}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יגבה דמי כרטיס חכם אלא באופן חד־פעמי. {{ח:סעיף|46|תלונה בשל חיוב יתר}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יכלול בהסכם ההתקשרות תנאי שלפיו רשאי מנוי לפנות אליו בתלונה כי הספק המורשה גבה ממנו חיוב יתר. {{ח:תת|(ב)}} פנה מנוי בתלונה לפי תקנת משנה (א), יחולו על הספק המורשה ההוראות האלה: {{ח:תתת|(1)}} הספק המורשה יברר את התלונה ויודיע למנוי בכתב בתוך ארבעה עשר ימי עבודה מיום קבלתה בדבר ממצאי הבדיקה והפעולות שינקוט, ואולם הספק המורשה רשאי להשיב על לא יותר מחמישה אחוזים מהפניות שקיבל בחודש, בתוך שלושים ימי עבודה; {{ח:תתת|(2)}} דחה הספק המורשה את התלונה בשל חיוב יתר, במלואה או בחלקה, יצרף להודעה את הנימוקים לדחייה; {{ח:תתת|(3)}} מצא הספק המורשה כי אכן גבה מהמנוי חיוב יתר, ישיב הספק המורשה למנוי את חיוב היתר ששילם לפי {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן#סעיף 13ד1|סעיף 13ד1(א)(2) לחוק הגנת הצרכן}}. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ה|סימן ה׳: יצירת קשר עם ספק מורשה}} {{ח:סעיף|47|דרכי יצירת קשר עם ספק מורשה}} {{ח:ת}} ספק מורשה יפרסם באתר האינטרנט שלו את הדרכים ליצירת קשר עימו שיכללו אמצעי התקשרות באמצעות טלפון ודואר אלקטרוני וכן את פרטי ההתקשרות עם נציב הפניות שמונה לפי {{ח:פנימי|סעיף 50|תקנה 50}}, לכל הפחות. {{ח:סעיף|48|פניית לקוח לספק מורשה}} {{ח:ת}} פניית מנוי לספק מורשה לפי תקנות אלה יכולה להיעשות בין בכתב ובין בעל פה. {{ח:סעיף|49|מוקד פניות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפעיל מוקד פניות. {{ח:תת|(ב)}} מוקד הפניות יהיה מאויש בצוות עובדים בעל כשירות מתאימה לטיפול בפניות לקוחותיו ויקבל, לכל הפחות, פניות בשיחות טלפון ופניות בכתב ועליהן ישיב באופן מיידי. {{ח:תת|(ג)}} מוקד הפניות יפעל באופן המאפשר טיפול בפניות לגבי גנבה או אובדן ובתקלות בקבלת השירות לאורך כל שעות היממה ובמהלך כל השנה, למעט במהלך יום הכיפורים. {{ח:תת|(ד)}} עם קבלת תלונה על תקלה במוקד הפניות, יפעל הצוות האמור לאיתור התקלה וינקוט צעדים לתיקונה באופן מיידי. {{ח:תת|(ה)}} משך ההמתנה לקבלת מענה אנושי מקצועי במוקד הפניות, ייעשה לפי {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן#סעיף 18ב|סעיף 18ב(א1)(3) לחוק הגנת הצרכן}}. {{ח:תת|(ו)}} על אף האמור בתקנת משנה (ה), ולפי {{ח:חיצוני|חוק הגנת הצרכן#סעיף 18ב|סעיף 18ב(א1)(4) לחוק הגנת הצרכן}}, משך ההמתנה לקבלת מענה אנושי במוקד הפניות יכול לעלות על פרק הזמן האמור, ובלבד שיתקיימו התנאים האלה: {{ח:תתת|(1)}} מספר השיחות שבהן משך ההמתנה עולה על פרק הזמן האמור, הוא לכל היותר עשרים אחוזים מכלל הפניות בשבועיים רצופים; {{ח:תתת|(2)}} משך ההמתנה הממוצע באותם שבועיים רצופים אינו עולה על שמונה דקות; {{ח:תתת|(3)}} לעניין פסקאות (1) ו־(2) לא יובאו בחשבון שיחות שהתנתקו שלא ביוזמת המתקשר. {{ח:תת|(ז)}} ספק מורשה יפרסם באתר האינטרנט שלו את שעות הפעילות של מוקד הפניות ואת אופן הפנייה אליו. {{ח:סעיף|50|נציב פניות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה ימנה את הנציב. {{ח:תת|(ב)}} הנציב ישיב לפונה בכתב בסיום בירור פנייתו בתוך ארבעה עשר ימי עבודה, ואולם הנציב רשאי להשיב על לא יותר מחמישה אחוזים מהפניות שקיבל בחודש, בתוך 30 ימי עבודה ובלבד שיודיע לפונה על כך בטרם חלפו ארבעה עשר ימי עבודה. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ו|סימן ו׳: שירות סינון}} {{ח:סעיף|51|מתן שירות סינון}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט יציע למנוייו לקבל שירות לסינון אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4ט|בסעיף 4ט לחוק}} (להלן בתקנה זו – שירות סינון) בלא עלות, ויידע את לקוחותיו בדבר אתרים ותכנים פוגעניים. {{ח:תת|(ב)}} שירות הסינון יסנן אתרים ותכנים פוגעניים באופן יעיל ויתבסס על ניתוח המידע בתכנים ובאתרים ולא רק על רשימה נקובה של אתרי אינטרנט לסינון. {{ח:תת|(ג)}} בלי לגרוע מאפשרותו להציע מתן שירות סינון למנוייו בכל עת, ספק מורשה יפנה ללקוחותיו בהצעה לקבלת שירות סינון לכל הפחות במועדים האלה: {{ח:תתת|(1)}} במועד התקשרות לקוח בהסכם התקשרות לקבלת שירות גישה לאינטרנט; {{ח:תתת|(2)}} בחלוף שישה חודשים מההתקשרות בהסכם כאמור בפסקה (א) {{ח:הערה|[צ״ל: בפסקה (1)]}}, ובחלוף כל שישה חודשים לאחר מכן, למעט אם המנוי מקבל את שירות הסינון. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה יציע למנוייו שירות סינון כאמור בתקנות משנה (א) ו־(ג) בהודעה מיידית, ובלבד – {{ח:תתת|(1)}} שההודעה המיידית תכלול אפשרות לבחור להצטרף לשירות באמצעות היזון חוזר ממוכן; {{ח:תתת|(2)}} שההודעה המיידית תישלח למנוי באופן שבחר לצורך קבלת הודעה מיידית לעניין תקנה זו. {{ח:תת|(ה)}} השיב המנוי להודעת הספק המורשה בהודעה חוזרת, כי ברצונו לקבל את שירות הסינון, למספר שבו ניתן השירות או לכל מספר טלפון שלגביו ביצע התקשרות עם ספק השירות, יספק הספק המורשה את השירות למנוי לא יאוחר מיום עבודה מיום בקשתו; עם חיבורו לשירות ישלח הספק המורשה למנוי הודעה שבה יעדכן את הלקוח כי חובר לשירות ומהן הדרכים להתנתק מהשירות. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ז|סימן ז׳: חסימת נדידה בין־לאומית}} {{ח:סעיף|52|חסימת שירות נדידה בין־<wbr>לאומית בישראל ממדינה שכנה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת באזור בישראל שבו קיימת קליטה המאפשרת קבלת שירות באמצעות ציוד קצה רט״ן הן מרשת הבזק שלו והן מרשת הבזק של גורם אחר ממדינה שכנה, יוודא כי הלקוח יקבל שירות טלפוניה ניידת באמצעות רשת הבזק שלו, וזאת בלא כל צורך בביצוע פעולה כלשהי מצד הלקוח. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יחסום את אפשרותו של לקוח לקבל שירות נדידה בין־לאומית באמצעות רשת של גורם אחר המספק שירות טלפוניה במדינה שכנה. {{ח:תת|(ג)}} ביקש לקוח להסיר את החסימה כאמור בתקנת משנה (ב), יסיר הספק המורשה את החסימה, בכפוף לכל אלה: {{ח:תתת|(1)}} הספק המורשה הביא לידיעת הלקוח כי עם קבלת השירות עשוי ציוד קצה הרט״ן שברשותו לנדוד באזור הגבול לרשת בזק במדינה שכנה; {{ח:תתת|(2)}} הספק המורשה עדכן את הלקוח בדבר תעריפי שירות הנדידה הבין־לאומית; {{ח:תתת|(3)}} הספק המורשה סיפק ללקוח מידע בדבר אפשרותו לבחור באופן פרטני באמצעות ציוד קצה הרט״ן שברשותו את רשת הבזק שממנה יקבל שירות. {{ח:קטע3|פרק ד סימן ח|סימן ח׳: ציוד קצה}} {{ח:סעיף|53|מכירה או השכרה של ציוד קצה בידי ספק מורשה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יתנה מתן שירות בזק שהוא מספק, לרבות לעניין תעריף השירות, ברכישת ציוד קצה מהספק, בקבלת שירות תחזוקה או ביטוח לציוד קצה או באספקת חלקי חילוף לציוד קצה, לרבות אם שיווק את ציוד הקצה. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יודיע ללקוח כי אינו חייב לרכוש אצלו ציוד קצה לשם קבלת שירות בזק ממנו. {{ח:תת|(ג)}} בלי לגרוע {{ח:פנימי|סעיף 24|מתקנה 24}}, ספק מורשה לא יפלה לקוח שרכש ציוד קצה מגורם אחר, בכל דרך שהיא, לרבות בטיב השירות הניתן לו, בתעריף דמי חיבור ציוד הקצה לרשת הבזק שלו או בדמי הכרטיס החכם שגבה ממנוייו. {{ח:סעיף|54|חסימת ציוד קצה רט״ן בשל גנבה או אובדן}} {{ח:תת|(א)}} הודיע מנוי לספק מורשה המספק שירות טלפוניה ניידת כי ציוד קצה רט״ן שלו אבד או נגנב, יפעל הספק המורשה כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} הספק המורשה יזהה את המנוי; {{ח:תתת|(2)}} הספק המורשה יפסיק באופן מיידי, בלא תשלום, את כלל השירותים הניתנים באמצעות הכרטיס החכם של המנוי, למעט אם ביקש המנוי שלא לחסום את השיחות הנכנסות; {{ח:תתת|(3)}} הספק המורשה יעדכן את המנוי בדבר הפסקת השירותים האמורה; {{ח:תתת|(4)}} הספק המורשה יחסום, בלא תשלום, את ציוד קצה הרט״ן וזאת בתוך שתים עשרה שעות, ממועד הודעת הלקוח בדבר גנבת ציוד הקצה או אובדנו. {{ח:תת|(ב)}} ביקש גורם משטרתי מורשה מספק מורשה להסיר את החסימה מציוד קצה רט״ן, כאמור בתקנת משנה (א), יסיר הספק המורשה את החסימה באופן מיידי; אישר גורם משטרתי מורשה לחסום שוב את ציוד קצה הרט״ן, יפעל הספק המורשה להשבת החסימה. {{ח:תת|(ג)}} עם אספקת כרטיס חכם חדש למנוי, יחדש הספק המורשה את אספקת השירותים למנוי, ויודיע למנוי בחשבון הטלפון העוקב על מועד מסירת הודעת המנוי בדבר אובדן או גנבה, על מועד חסימת ציוד קצה הרט״ן וכן על מועד הפסקת השירותים. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה יעביר לכל ספק מורשה המספק שירות טלפוניה ולגורם המשטרתי המורשה, בכל יום עד השעה 23:00, הודעה בדבר – {{ח:תתת|(1)}} כל ציוד קצה רט״ן שחסם; {{ח:תתת|(2)}} כל ציוד קצה רט״ן שחסימתו הוסרה. {{ח:תת|(ה)}} ספק מורשה לא יאפשר מתן שירות למנוי באמצעות ציוד קצה רט״ן שחסם וכן לא יאפשר מתן שירות באמצעות ספק מורשה אחר; ואולם ספק מורשה לא יחסום מתן שירות אם חסימת ציוד קצה רט״ן תגרום להפסקת שירות למנוי אחר בעל אותו מספר זיהוי של ציוד קצה רט״ן. {{ח:תת|(ו)}} ספק מורשה יבטל את החסימה לציוד קצה רט״ן שחסם לבקשת מנוי, אם התקבלה אצלו בקשה לביטול החסימה מהלקוח. {{ח:קטע2|פרק ה|פרק ה׳: הוראות כלכליות ושמירה על התחרות בתחום הבזק}} {{ח:קטע3|פרק ה סימן א|סימן א׳: כללי}} {{ח:סעיף|55|איסור פגיעה בתחרות}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יקיים כל פעילות, על דרך של מעשה או מחדל, ולא יהיה צד, במישרין או בעקיפין, לכל הסכם או הסדר, שנועדו או עלולים לצמצם את התחרות בתחום הבזק או לפגוע בו. {{ח:סעיף|56|דיווח חשבונאי}} {{ח:ת}} ספק מורשה יפעיל מערך דיווח חשבונאי המאפשר לבחון כל פעילות במתן שירות בזק שהוא נותן, בנפרד מכלל הפעילות העסקית שלו, לרבות בחינת רישום ההוצאות וההכנסות מכל אחד משירותי הבזק הרשומים על שמו במרשם. {{ח:קטע3|פרק ה סימן ב|סימן ב׳: העברת החזקה של אמצעי שליטה}} {{ח:סעיף|57|העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק נייח גדול}} {{ח:תת|(א)}} העברת החזקה של עשרה אחוזים או יותר מאמצעי שליטה מאותו סוג בספק נייח גדול אחד לספק נייח גדול אחר או לבעל זיקה לספק נייח גדול אחר, טעונה אישור השר בכתב ומראש. {{ח:תת|(ב)}} מיזוג של שני ספקי נייח גדולים או יותר, טעון אישור השר בכתב ומראש. {{ח:סעיף|58|העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק טלפוניה ניידת גדול}} {{ח:תת|(א)}} העברת החזקה של עשרה אחוזים או יותר מאמצעי שליטה בספק טלפוניה נייד גדול אחד לספק טלפוניה נייד גדול אחר או לבעל זיקה לספק טלפוניה נייד גדול אחר, בשיעור של עשרה אחוזים או יותר מאותו אמצעי השליטה, טעונה אישור השר בכתב ומראש. {{ח:תת|(ב)}} מיזוג של שני ספקי טלפוניה ניידת גדולים או יותר, טעון אישור השר בכתב ומראש. {{ח:סעיף|59|העברת החזקה של אמצעי שליטה נסחר}} {{ח:ת}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 57|בתקנות 57(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 58|או 58(א)}}, אם אמצעי השליטה הוא אמצעי שליטה נסחר, יגיש הספק המורשה בקשה לשר לאישור העברת ההחזקה בתוך 15 ימי עבודה מיום שנודע לו על ביצוע ההעברה. {{ח:סעיף|60|העברת החזקה של אמצעי שליטה בספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות גישה לאינטרנט לחמישים אלף מנויים או יותר, ידווח באמצעות מערכת הרישום טרם העברת החזקה, ישירה או עקיפה, של אמצעי שליטה מסוים בו, בשיעור של עשרים וחמישה אחוזים או יותר מאותו אמצעי שליטה; דיווח כאמור יועבר עשרה ימי עבודה לפחות טרם העברת אמצעי השליטה או אם היה אמצעי שליטה נסחר – בתוך חמישה עשר ימי עבודה מהיום שנודע על כך לספק המורשה. {{ח:תת|(ב)}} תקנת משנה (א) לא תחול על ספק מורשה שפנה לקבלת אישור השר לפי {{ח:פנימי|סעיף 57|תקנה 57(א)}}. {{ח:סעיף|61|חישוב החזקה בעקיפין}} {{ח:ת}} שיעור החזקה בעקיפין יחושב כמפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} לבעל שליטה בתאגיד תיוחס החזקת אמצעי השליטה בתאגיד במלואה, אף אם אינו מחזיק במלוא אמצעי השליטה בתאגיד; {{ח:תת|(2)}} לבעל עניין שאינו בעל שליטה בתאגיד, תיוחס החזקת אמצעי השליטה באופן יחסי לשיעור אחזקותיו של בעל העניין בתאגיד ותחושב כמכפלת שיעור החזקת בעל העניין באמצעי השליטה בכל אחד מהתאגידים שבאמצעותם מחזיק בעל העניין בתאגיד. {{ח:קטע2|פרק ו|פרק ו׳: שירות טלפוניה ושימוש בתדרים}} {{ח:קטע3|פרק ו סימן א|סימן א׳: מספור וניתוב שיחות בין־לאומיות}} {{ח:סעיף|62|תחולת {{ח:פנימי|פרק ו סימן א|סימן א׳}}}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:פנימי|פרק ו סימן א|סימן זה}} יחולו על ספק מורשה המספק שירות טלפוניה. {{ח:סעיף|63|פעולה על פי תוכנית מספור}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יפעל בהתאם לתוכנית המספור. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה רשאי להקצות לשימוש לקוחותיו מספרי טלפון מתוך טווח המספרים שהוקצה לשימושו בהתאם לתוכנית המספור. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יכין ויפרסם לציבור תוכנית לשם הקצאת המספרים כאמור שתכלול, בין השאר, כללי חיוג למספרי הטלפון של המנויים וכן קודי גישה לשירותים של כלל הספקים המורשים. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה לא יעביר לאחר מספרים או קבוצות מספרים הכלולים בטווח המספרים שהוקצו לו, למעט בעת יישום ניידות מספרים או בהתאם להוראות השר לפי {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 5א|סעיף 5א(ב) לחוק}}. {{ח:תת|(ה)}} ספק מורשה לא יקצה למנוי מספר טלפון שהוקצה למנוי אחר, למעט אם עברה תקופת ההמתנה הקבועה {{ח:פנימי|סעיף 64|בתקנות 64}} {{ח:פנימי|סעיף 70|ו־70(ג)}} והלקוח לא ביקש במהלכה לעשות שימוש במספר האמור. {{ח:סעיף|64|שמירת מספר טלפון בסיום התקשרות|תיקון: תשפ״ה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יעשה שימוש במספר הטלפון של הלקוח לאחר סיום ההתקשרות עם הלקוח, לא יקצה אותו ולא יעבירו לאחר, לפרק זמן של תשעים ימי עבודה ממועד סיום ההתקשרות עם הלקוח. {{ח:תת|(א1)}} על אף האמור בתקנת משנה (א), הספק המורשה יודיע למי שמבקש לסיים את ההתקשרות, כי אם סיום ההתקשרות מבוקש בשל פטירת הלקוח, רשאי היורש של הלקוח הנפטר, או מנהל עיזבונו כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הירושה|בחוק הירושה, התשכ״ה–1965}}, לפי העניין, לבחור כי מספר הטלפון לא יוקצה ולא יועבר אלא לאחר פרק זמן של שנה ממועד סיום ההתקשרות. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה לא יגבה כל תשלום בעד האמור בתקנות משנה (א) או (א1), לפי העניין. {{ח:תת|(ג)}} ביקש לקוח כאמור בתקנת משנה (א) לקבל את מספר הטלפון הקודם שלו וטרם חלפו תשעים ימי עבודה מסיום ההתקשרות, יקצה הספק המורשה ללקוח את מספרו הקודם. {{ח:סעיף|65|שיחות חינם}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יגבה מלקוח כל תשלום בעד שיחה שלא יזם הלקוח, למעט שיחת גוביינה או שיחה במסגרת שירות נדידה בין־לאומית. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה, או כל גורם העושה שימוש במספרים שהוקצו לספק המורשה, אינו רשאי לגבות תשלום מלקוח היוזם שיחה אל השירותים האלה: {{ח:תתת|(1)}} שיחה אל מוקד חירום; {{ח:תתת|(2)}} שיחת גוביינה; {{ח:תתת|(3)}} שירות שיחת חינם למתקשר, כפי שהציע הספק המורשה; {{ח:תתת|(4)}} שיחה אל מוקד פניות; {{ח:תתת|(5)}} שיחה של מנוי שלו הנמצא מחוץ לישראל אל מוקד פניות טלפוני המשמש להצטרפות לקבלת שירות נדידה בין־לאומית. {{ח:סעיף|66|חיוב לפי משך זמן השיחה}} {{ח:ת}} משך זמן לחיוב בעד שיחת טלפון לא יעלה על משך הזמן שבין מועד התחלת מימוש ההתקשרות בין הלקוח שיזם את ההתקשרות לבין המועד שבו התקבלה אצל הספק המורשה הוראת הפסקת ההתקשרות בידי אחד הצדדים לשיחה, לרבות לגבי שיחת טלפון בנדידה בין־לאומית. {{ח:סעיף|67|שירות פרימיום|תיקון: תשפ״ד־3}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה לא יספק שירות פרימיום באמצעות התקשרות ליעד נייד. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה לא יגבה תשלום בעד שירות פרימיום שהוא מספק בעצמו או שמספק אדם אחר, אלא אם כן מתקיימים כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} שירות הפרימיום ניתן באמצעות התקשרות ליעד נייח; {{ח:תתת|(2)}} התשלום שגובה הספק המורשה לא יעלה על אלה: {{ח:תתתת|(א)}} התשלום הנמוך ביותר שהוא גובה מהמנוי בעד שיחה ליעד נייח לפי הסכם התקשרות שלפיו קיים תשלום לכל יחידת זמן קבועה או לפי הסכם התקשרות לפיו קיים תשלום לפי חבילת שירותים; {{ח:תתתת|(ב)}} אם מדובר בשיחה שחורגת מההיקף הנקוב בחבילת שירותים לפי פסקת משנה (א) – התשלום הנמוך ביותר שהוא גובה מהמנוי בעד שיחה ליעד נייח בחריגה מהיקף או משימוש נקוב. {{ח:תת|(ג)}} בתקנה זו, ”יעד נייח“ – מנוי נקרא ברשת מפ״א (מפעיל פנים ארצי) כהגדרתם {{ח:חיצוני|תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (קישור-גומלין)|בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (קישור־גומלין), התש״ס–2000}}. {{ח:סעיף|68|שיחות בין־<wbr>לאומיות יוצאות}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה יאפשר ללקוח לקיים שיחת טלפוניה בין־לאומית באמצעות כל ספק מורשה אחר לבחירתו ולפי תקנת משנה (ב). {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה ינתב חיוג של לקוח לפי קודי הגישה האלה: {{ח:תתת|(1)}} לשירות טלפוניה בין־לאומית הניתן בידי הספק המורשה או ספק מורשה שבחר מנוי – קוד הגישה ”00“; {{ח:תתת|(2)}} לשירות טלפוניה בין־לאומית שנותן ספק בין־לאומי – קוד גישה בפורמט ”01X“ או ”01XY“, וזאת לפי שיוך קוד הגישה לספק הבין־לאומי לפי תוכנית המספור; {{ח:תתת|(3)}} לשירות טלפוניה בין־לאומית של כלל הספקים הבין־לאומיים – קוד גישה בפורמט ”18XY“, וזאת לפי שיוך קוד הגישה לספק הבין־לאומי לפי תוכנית המספור. {{ח:תת|(ג)}} חיוג באמצעות שירות בתשלום מראש יתאפשר רק בקודי גישה מסוג ”01X“ או ”01XY“ או ”18XY“; עם חיוג קוד גישה מקוצר אחר תישמע הודעה קולית המפנה את הלקוח לחיוג באמצעות קודי הגישה האמורים. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה לא יחייב בתעריפים שונים ליעדים שונים מחוץ לישראל אם הם מצויים במדינה אחת; על אף האמור, ספק מורשה רשאי לקבוע תעריפים שונים להתקשרות אל יעד נייח ואל יעד נייד באותה מדינה. {{ח:סעיף|69|שיחות בין־<wbr>לאומיות נכנסות}} {{ח:ת}} ספק מורשה לא יעביר ללקוח המקבל שירות טלפוניה, שיחות בין־לאומיות שאינן מנותבות באמצעות הקידומת הבין־לאומית 972 שהוקצתה למדינת ישראל. {{ח:סעיף|69א|חסימת שיחות זדוניות שמקורן מחוץ לישראל|תיקון: תשפ״ד־6}} {{ח:ת}} ספק בין–לאומי לא יעביר שיחות שמקורן מחוץ לישראל אם מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא הוא מספר טלפון ישראלי נייח. {{ח:סעיף|69ב|חסימת שיחות זדוניות שמקורן בתוך ישראל|תיקון: תשפ״ד־6}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה לא יאפשר למנוי לעשות שימוש במזהה מספר טלפון של מנוי קורא החורג מטווח המספור שהקצה לשימוש המנוי, אך רשאי הוא להעביר את מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא למספר טלפון אחר לבקשתו של מנוי רק במקרה שבו הספק המורשה מספק לו שירות הפניית שיחות נכנסות הידוע בשם ”עקוב אחריי“. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי הספק המורשה לאפשר למנוי עסקי לעשות שימוש במזהה מספר טלפון של מנוי קורא של ספק מורשה אחר אם הציג המנוי העסקי אישור של הספק המורשה האחר כי הקצה את המספר לשימושו של המנוי העסקי. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה רשאי להחליף את מזהה מספר הטלפון של המנוי הקורא לבקשת מנוי עסקי, שהתקשר עם הספק המורשה בהסכם לצורך אספקת שירותי ערך מוסף בכפוף לקבלת אישורו בכתב של המנוי העסקי שלשימושו הוקצה המספר המזהה, לצורך מתן שירותי הערך המוסף, כך שהמספר שיוצג בטלפונים של לקוחות הקצה יהיה של המנוי העסקי. {{ח:סעיף|70|ניתוק מספר רדום משירות טלפוניה}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה רשאי לנתק שירות למספר טלפון בהתקיים כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} מספר הטלפון שהוקצה למנוי הוא מספר רדום; {{ח:תתת|(2)}} נשלחו שתי הודעות מיידיות למנוי על הכוונה לנתק שירות למספר הרדום בהפרש של שבועיים ביניהן (להלן בתקנה זו – ההודעות); {{ח:תתת|(3)}} עברו שלושים ימים ממועד משלוח ההודעה האחרונה, ומספר הטלפון נותר מספר רדום. {{ח:תת|(ב)}} אם המספר הרדום הוא מספר בתשלום מראש שהשימוש בו הוגבל לתקופה קצובה בהסכם ההתקשרות, ינתק אותו הספק המורשה גם בלא משלוח הודעה כאמור בפסקאות (2) ו־(3) לתקנת משנה (א). {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה לא יקצה מחדש את השימוש במספר טלפון שנותק השימוש בו, למשך ארבעה חודשים לאחר ניתוקו. {{ח:סעיף|70א|הפסקת מתן שירות באמצעות טכנולוגיות ישנות|תיקון: תשפ״ד־4, תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} בתקנה זו – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”טכנולוגיה מתקדמת“ – טכנולוגיה למתן שירותי בזק באמצעות מערכת רט״ן בדור 4 ובדור 5, לרבות טכנולוגיות LTE-M ,NB-IOT; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”טכנולוגיה ישנה“ – טכנולוגיה למתן שירותי בזק באמצעות מערכת רט״ן בדור 2 ובדור 3; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”יום הפסקת החיבור“ – י״ב בתמוז התשפ״ג (1 ביולי 2023); {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”יום הפסקת השירות“ – י״א בטבת התשפ״ו (31 בדצמבר 2025); {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”יום הפסקת השירות בפועל“ – {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”מערכת IVR“ – מערכת מענה קולי הידודי, שבאמצעותה ניתן להשאיר הודעה קולית ולהעבירה באמצעות חיוג למספר הטלפון הנמען באופן המאפשר את השמעת ההודעה בעת המענה לשיחה; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”ציוד חדש“ – ציוד קצה רט״ן הפועל בטכנולוגיה מתקדמת, לרבות ציוד קצה Machine to Machine/Internet of Things התומך בטכנולוגיות NB-IOT או LTE-M; ולעניין מכשיר טלפון סלולרי – ובלבד שהוא בעל יכולת תמיכה בשיחת VoLTE; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”ציוד ישן“ – ציוד שאינו ציוד חדש; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”ציוד Machine to Machine שהוא ציוד ישן“ – ציוד קצה Machine to Machine שפועל בטכנולוגיה ישנה; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”רשת הספק המורשה“ – רשת הבזק שעל גביה מספק הספק המורשה את השירות; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”השירות“ – שירותי טלפוניה ניידת באמצעות אחר, המסופק באמצעות טכנולוגיה ישנה. {{ח:תת|(ב)}} מיום הפסקת החיבור, לא יחבר ספק מורשה מבקש או מנוי, שברשותו ציוד ישן, לרשת הספק המורשה, למעט כוחות הביטחון כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 13|בסעיף 13 לחוק}} שיפנו בבקשה למנהל, והמנהל יורה, לאחר בחינת הבקשה, כי לשם הרציפות התפקודית של כוחות הביטחון, על הספק המורשה לחבר אותם לרשתו באמצעות ציוד ישן. {{ח:תת|(ג)}} בלי לגרוע מתקנת משנה (ב), ספק מורשה ימשיך לספק שירות למנוי שערב יום הפסקת החיבור היה מחובר לרשת הספק המורשה באמצעות ציוד ישן, לרבות מנוי שהתנייד לספק המורשה, וזאת עד יום הפסקת השירות. {{ח:תת|(ד)}} ספק מורשה לא יספק את השירות למנוי בעל ציוד ישן ולמנוי בעל ציוד Machine to Machine שהוא ציוד ישן, מיום הפסקת השירות. {{ח:תת|(ד1)}} על אף האמור בתקנת משנה (ד), ספק מורשה רשאי להמשיך לספק את השירות למנוי בעל ציוד ישן גם אחרי יום הפסקת השירות, כל עוד הרשת של הספק המורשה מאפשרת מתן שירות זה. {{ח:תת|(ד2)}} {{ח:פנימי|סעיף 18|תקנה 18}} לא תחול על אספקת השירות כאמור בתקנת משנה (ד1) אחרי יום הפסקת השירות. {{ח:תת|(ה)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(ו)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(ז)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(ח)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(ט)}} ספק מורשה יידע מבקש או מנוי בעל ציוד ישן בדבר הפסקת מתן השירות ביום הפסקת השירות או יום הפסקת השירות בפועל, לפי העניין, טרם ההצטרפות של המבקש או הגשת בקשה לחיבור של מי מהם לציוד ישן, ובכלל כך באופן מודגש בהסכם ההתקשרות. {{ח:תת|(י)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(יא)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:קטע3|פרק ו סימן ב|סימן ב׳: שימוש בתדרים}} {{ח:סעיף|71|שמירת הוראות לפי {{ח:חיצוני|פקודת הטלגרף האלחוטי|הפקודה}}}} {{ח:ת}} אין בתקנות אלה כדי לגרוע מהחובות החלות לפי {{ח:חיצוני|פקודת הטלגרף האלחוטי|הפקודה}} לעניין העברת אותות במכשירים אלחוטיים. {{ח:קטע2|פרק ז|פרק ז׳: הוראות בנושאי ביטחון ושלום הציבור}} {{ח:קטע3|פרק ז סימן א|סימן א׳: כללי}} {{ח:סעיף|72|גישה למוקד חירום}} {{ח:ת}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יאפשר לכל לקוח גישה למוקדי חירום. {{ח:סעיף|73|זיהוי שיחות למוקדי חירום ציבוריים}} {{ח:תת|(א)}} בוצעה שיחה אל מוקד חירום, יאפשר הספק המורשה למוקד לזהות את מספר הטלפון של הלקוח המבצע את השיחה, בלא תשלום ובכל עת, לרבות לגבי לקוח בעל מספר טלפון חסוי ולקוח שביצע חסימה לפני השיחה. {{ח:תת|(ב)}} ספק מורשה יודיע ללקוח המבקש כי מספר הטלפון שלו יהיה חסוי מזיהוי של מקבל שיחת טלפון, כי המספר לא יהיה חסוי בשיחה אל מוקד חירום. {{ח:סעיף|74|הודעת מסר אישי}} {{ח:תת|(א)}} ספק מורשה המספק שירות טלפוניה יעביר הודעת מסר אישי בכל עת ובלא תשלום, לכל לקוח הנוגע לעניין, שהוא בעל ציוד קצה רט״ן התומך בשירות מסר אישי. {{ח:תת|(ב)}} באספקת שירות מסר אישי כאמור בתקנת משנה (א), יפעל הספק המורשה בתיאום עם נציג מערכת הביטחון להתאמת כל רשתות הבזק שבאמצעותן הוא מספק שירות בזק, למערכת מסר אישי, לרבות ביצוע ניסויים טכנולוגיים אם נדרש וכל הכרוך בהפעלה ותחזוקה של הרשתות ומרכיביהן. {{ח:תת|(ג)}} ספק מורשה יודיע מראש לנציג מערכת הביטחון על כל שינוי ברשת הבזק שבאמצעותה הוא מספק שירות בזק, היכול להשפיע על אספקת שירות מסר אישי, לרבות שינוי או טיוב של הרשת שלו, ויפעל ככל האפשר להחזרת אספקת השירות בסמוך ככל האפשר לאחר השינוי או הטיוב האמורים. {{ח:תת|(ד)}} שימוש במערכת מסר אישי יהיה בהסכמת נציג מערכת הביטחון, והתשלום בעד מתן שירות מסר אישי באמצעות ספק מורשה לפי סעיף זה, יהיה בהסכמה בין נציג מערכת הביטחון שעושה שימוש בשירות לבין הספק המורשה. {{ח:סעיף|75|קישור לרשות הפלסטינית}} {{ח:ת}} ביצוע קישור ישיר של ספק מורשה לרשת הבזק של מפעיל תקשורת בשטחי הרשות הפלסטינית, טעון אישור מראש ובכתב של המנהל. {{ח:קטע2|פרק ח|פרק ח׳: תחילה והוראות אחרות}} {{ח:סעיף|75א|בחינה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה|חוק עקרונות האסדרה}}|תיקון: תשפ״ד־3, תשפ״ד־5, תשפ״ד־6, תשפ״ה, תשפ״ה־2, תשפ״ה־3, תשפ״ה־4, תשפ״ה־5, תשפ״ו}} {{ח:תת|(א)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}} של {{ח:פנימי|סעיף 67|תקנה 67}} כנוסחה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס׳ 3), התשפ״ד–2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתה {{ח:הערה|(ביום 4.3.2024)}}. {{ח:תת|(ב)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, של {{ח:פנימי|סעיף 32|תקנה 32}} {{ח:פנימי|סעיף 33|ותקנה 33}} כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס׳ 5), התשפ״ד–2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתן. {{ח:תת|(ג)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, של {{ח:פנימי|סעיף 69א|תקנה 69א}} {{ח:פנימי|סעיף 69ב|ותקנה 69ב}} כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס׳ 6), התשפ״ד–2024, תתבצע בתום שנה מיום תחילתן. {{ח:תת|(ד)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, של {{ח:פנימי|סעיף 64|תקנה 64}} כנוסחה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון), התשפ״ה–2024, תתבצע בתום חמש שנים מיום תחילתה. {{ח:תת|(ה)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, של {{ח:פנימי|סעיף 32|תקנות 32(א1)}} {{ח:פנימי|סעיף 43א|ו־43א}} כנוסחן בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון מס׳ 2), התשפ״ה–2025, תתבצע בתום חמש שנים ממועד תחילתן של תקנות אלה. {{ח:תת|(ו)}} בחינה ראשונה לפי {{ח:חיצוני|חוק עקרונות האסדרה#סעיף 24|סעיף 24 לחוק עקרונות האסדרה, התשפ״ב–2021}}, של {{ח:פנימי|סעיף 70א|תקנה 70א}} כתיקונה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (היתר כללי למתן שירותי בזק) (תיקון), התשפ״ו–2025, תתבצע בתום שלוש שנים ממועד תחילתן של תקנות אלה. {{ח:סעיף|76|תחילה}} {{ח:תת|(א)}} תחילתן של תקנות אלה ביום ז׳ בתשרי התשפ״ג (2 באוקטובר 2022) (להלן – יום התחילה). {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בתקנת משנה (א), השר רשאי לדחות עד מועד שלא יאוחר מיום כ׳ בטבת התשפ״ד (1 בינואר 2024), את מועד תחילתה של {{ח:פנימי|סעיף 32|תקנה 32}} לגבי ספק מורשה מסוים אם מצא שטעמים מיוחדים הנוגעים להתאמת המערכות של אותו ספק מורשה למתן הודעה כאמור, מצדיקים את הדחייה. {{ח:סעיף|77|סייג לתחולה|תיקון: תשפ״ד־5, תשפ״ד־6, תשפ״ה, תשפ״ה־2, תשפ״ה־3, תשפ״ה־4}} {{ח:תת|(א)}} תקנות אלה לא יחולו על בעל רישיון בזק, למעט {{ח:פנימי|סעיף 32|תקנות 32(א1)}}, {{ח:פנימי|סעיף 43א|43א}}, {{ח:פנימי|סעיף 33|33}}, {{ח:פנימי|סעיף 69א|69א}} {{ח:פנימי|סעיף 69ב|ו־69ב}}. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בתקנת משנה (א), {{ח:פנימי|סעיף 64|תקנה 64}} תחול על בעלי רישיון לאספקת שירותי טלפוניה ניידת לפי {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 2|סעיף 2(ב)(1) לחוק}}. {{ח:סעיף|78|הוראת מעבר|תיקון: תשפ״ג, תשפ״ג־2, תשפ״ד, תשפ״ד־2}} {{ח:תת|(א)}} על אף הוראות {{ח:פנימי|פרק ב|פרק ב׳}}, מיום התחילה עד יום י״א בניסן התשפ״ג (2 באפריל 2023), מבקש שהוא ספק מורשה שאינו חברה פרטית או חברה ציבורית, יגיש בקשות שלא באמצעות מערכת הרישום, אל כתובת דואר אלקטרוני שימסור לו המנהל, אלא אם כן אישר לו המנהל לפנות באמצעות מערכת הרישום לאחר שמצא שהיא תומכת בביצוע פעולות לגבי מבקש שהוא ספק מורשה מסוגו; בתקנת משנה זו – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”חברה פרטית“ – חברה שמספר החברה שלה מתחיל בספרות 51; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”חברה ציבורית“ – חברה שמספר החברה שלה מתחיל בספרות 52. {{ח:תת|(ב)}} על ספק מורשה שרישומו במרשם נעשה מכוח {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 64א|סעיף 64א(ב) לחוק}}, יחולו הוראות אלה: {{ח:תתת|(1)}} הוא ימסור כתבי הסכמה לפי {{ח:פנימי|סעיף 10|תקנה 10(א)(3)}} עד יום ח׳ באדר התשפ״ג (1 במרס 2023); {{ח:תתת|(2)}} מיום התחילה עד יום ח׳ בטבת התשפ״ג (1 בינואר 2023) (להלן – תקופת המעבר) – {{ח:תתתת|(א)}} לא יחולו לגביו {{ח:פנימי|סעיף 17|תקנות 17}}, {{ח:פנימי|סעיף 19|19}}, {{ח:פנימי|סעיף 22|22}}, {{ח:פנימי|סעיף 25|25}}, {{ח:פנימי|סעיף 30|30}}, {{ח:פנימי|סעיף 31|31}}, {{ח:פנימי|סעיף 33|33}} {{ח:פנימי|סעיף 39|ו־39}}; {{ח:תתתת|(ב)}} לא תחול לגביו {{ח:פנימי|סעיף 22|תקנה 22}}, ובלבד שהודעות למנוי יימסרו באופן שבו נמסרו ערב יום התחילה; {{ח:תתת|(3)}} אם הוא היה בעל רישיון מיוחד או פעל מכוח היתר כללי ישן ערב יום התחילה – {{ח:תתתת|(א)}} לא תחול לגביו {{ח:פנימי|סעיף 23|תקנה 23}}; {{ח:תתתת|(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 25|תקנה 25}} לא תחול לגביו עד יום ח׳ באדר התשפ״ג (1 במרס 2023); {{ח:תתת|(4)}} יראו באופן שבו קיבל מנוי הודעות ערב יום התחילה כאילו בחר באופן זה לעניין {{ח:פנימי|סעיף 22|תקנה 22}} וכל עוד לא בחר המנוי דרך שונה לקבלת הודעות; {{ח:תתת|(5)}} קיים קישור ישיר של ספק מורשה לרשת בזק של מפעיל תקשורת בשטחי הרשות הפלסטינית ערב יום התחילה – יודיע על כך הספק המורשה למנהל בתוך שלושים ימי עבודה. {{ח:תת|(ג)}} לא תחול לגביו {{ח:פנימי|סעיף 67|תקנה 67}} עד ליום כ״ג באדר א׳ התשפ״ד (3 במרץ 2024), ובלבד שהספק המורשה יפעל עד מועד זה לפי ההוראות לעניין אספקת שירות פרימיום כפי שנקבעו ברישיונו. {{ח:סעיף|79|הוראות שעה}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב בתקנות כהוראת שעה בתקופת המעבר.}} {{ח:קטע2|תוספת 1|תוספת ראשונה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 4|תקנה 4}})}}}} {{ח:קטע3|טופס|טופס}} {{ח:סעיף*}} {{ח:תת|(1)}} שם המבקש: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(2)}} מספר זיהוי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(3)}} כתובת למשלוח דואר: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(4)}} כתובת דואר אלקטרוני: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(5)}} מספר טלפון: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(6)}} מספר פקסימיליה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תת|(7)}} למבקש שהוא יחיד: {{ח:תתת|(א)}} תפקיד: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ב)}} שם נושא המשרה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ג)}} מספר זיהוי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ד)}} מספר טלפון: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ה)}} כתובת דואר אלקטרוני: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(8)}} למבקש שהוא תאגיד, הפרטים המנויים בפסקה (7) לגבי היחידים האלה: {{ח:תתת|(א)}} המנהל הכללי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ב)}} משנה למנהל הכללי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(ג)}} ממונה על נושאי אסדרה (רגולציה) או קשרי ממשל: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ד)}} ממונה על נושאי הנדסה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(ה)}} ממונה על נושאי שיווק: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(ו)}} ממונה על נושאי כספים: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תתת|(ז)}} ממונה על עניינים משפטיים או יועץ משפטי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(ח)}} ממונה על נושאי ניהול: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(ט)}} דירקטור: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(י)}} ממונה על נושאים מינהליים (אדמיניסטרציה): <span style="font-family: Arial; font-size: 80%;">________</span>; {{מוקטן|(לא חובה)}} {{ח:תתת|(יא)}} בעל עניין המחזיק עשרה אחוזים לפחות מאמצעי השליטה בבעל הרישיון: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:תת|(9)}} התוכנית ההנדסית: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(10)}} האם היה בעל רישיון או היה רשום במרשם בעבר: כן/לא. {{ח:תת}} אם התשובה כן – יש לציין את מועד ביטול הרישיון או הרישום במרשם לפי העניין: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(11)}} סוג השירות: {{ח:תתת|(א)}} תשתית פס רחב – {{ח:תתתת|(1)}} שירות תמסורת; {{ח:תתתת|(2)}} שירות תמסורת בין־לאומית; {{ח:תתתת|(3)}} שירות תקשורת נתונים; {{ח:תתתת|(4)}} שירות תשתית פס רחב; {{ח:תתת|(ב)}} שירותי גישה לאינטרנט – {{ח:תתתת|(1)}} שירות גישה לאינטרנט (נייח); {{ח:תתתת|(2)}} מיתוג אינטרנט; {{ח:תתת|(ג)}} שירותי טלפוניה ניידת באמצעות אחר – {{ח:תתתת|(1)}} שירות טלפוניה ניידת; {{ח:תתתת|(2)}} שירות גישה לאינטרנט (נייד); {{ח:תתתת|(3)}} שירות העברת נתונים נייד; {{ח:תתתת|(4)}} שירות מסרונים; {{ח:תתת|(ד)}} טלפוניה קווית – {{ח:תתתת|(1)}} שירות טלפוניה קווית; {{ח:תתתת|(2)}} שירות טלפוניה בין־לאומית; {{ח:תתת|(ה)}} אחר: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; לגבי שירות זה, יצרף תיאור מילולי של השירות ואופן מתן השירות . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(12)}} לגבי כל אחד מהשירותים האלה, יצרף את המידע המפורט בצידם: {{ח:תתת|(א)}} האם מתן שירות הבזק כרוך בשימוש במכשיר אלחוטי או בתדרי רדיו הכפופים לרישיון לפי {{ח:חיצוני|פקודת הטלגרף האלחוטי|פקודת הטלגרף האלחוטי}}? כן/לא; {{ח:תתת|(ב)}} לגבי שירות טלפוניה קווית ושירות טלפוניה ניידת – האם נדרשת הקצאת טווח מספור? כן/לא; {{ח:תתת|(ג)}} לגבי שירות אחר ({{ח:הערה|(}}11{{ח:הערה|)}}(ה)) – כתובת מיקומן של מערכות הליבה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .; {{ח:תת|(13)}} אופן התחברות רשת הבזק אל רשתות בזק של ספקים מורשים אחרים: . . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:קטע2|תוספת 2|תוספת שנייה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 17|תקנה 17}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תקנים ומפרטים של ארגוני תקינה שלפיהם יפעל ספק מורשה: {{ח:סעיף*|1||עוגן=תוספת 2 פרט 1}} {{ח:ת}} {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת זו}} – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”3GPP‏“ – Third Generation Partnership Project, שותפות של ארגוני תקינה בין־לאומיים ליצירת תקינה עולמית ואחידה לרשתות תקשורת ניידת מסוג GSM;GPRS;EDGE;UMTS; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ATIS‏“ – Alliance for Telecommunications Industry Solutions,תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המספק תקנים ופתרונות לקידום תעשיית טכנולוגיית המידע והתקשורת. שותף ב־3GPP; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”Broadband Forum“ – תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המתמקד בהאצת חדשנות ופיתוח מפרטים בתחום הפס הרחב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”CableLabs“ – תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, למחקר ופיתוח של טכנולוגיות תקשורת באמצעות רשתות כבלים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”CIF‏“ – Cloud Industry Forum, תאגיד בריטי, שלא למטרות רווח, הפועל לקידום האימוץ של שירותי ענן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”CPRI‏“ – Common Public Radio Interface, שותפות של יצרני ציוד העוסקת ביצירת תקינה בין־לאומית בתחום הרדיו לתמסורת לציוד רט״ן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”CSA‏“ – Cloud Security Alliance, תאגיד אמריקאי, שלא מטרות רווח, למחקר ופיתוח של שיטות עבודה בתחום אבטחת מידע במחשוב ענן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”DMTF‏“ – Distributed Management Task Force, ארגון תקינה שלא למטרות רווח המאוגד בארצות הברית, המפתח תקינה בין־לאומית פתוחה לניהול הדדי של תשתיות טכנולוגיות מידע; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”Docsis‏“ – Data Over Cable Service Interface Specfications, תקן בין־לאומי של איגוד הבזק הבין־לאומי (ITU), להעברת מידע דיגיטלי על גבי תשתית טלוויזיה בכבלים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”eCPRI‏“ – Enhanced Common Public Radio Interface, תקן מתקדם של CPRI לתמסורת בציוד רט״ן הנותן מענה לדרישות בדור 4 ובדור 5; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ENISA‏“ – European Netwrok and Information Security Agency, סוכנות האיחוד האירופי לאבטחת סייבר; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ETSI‏“ – European Telecommunications Standards Institute, ארגון תקינה מטעם הנציבות האירופית שהאיחוד האירופי מכיר בו, שפועל שלא למטרות רווח, שמפתח תקנים לפרוטוקולי תקשורת. שותף ב־3GPP; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”EuroDOCSIS‏“ – European Data Over Cable Service Interface Specification, תקן אירופי המגדיר מפרטי ממשק להעברת מידע ברוחב פס גבוה למערכות כבלים, ומאפשר תקשורת נתונים מהירה וגישה לאינטרנט, בהתבסס על רשתות HFC; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”Fiber Broadband Association“ – תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, המקדם אימוץ והטמעה של פריסת רשתות סיבים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”FOA‏“ – Fiber Optic Association, תאגיד אמריקאי, שלא למטרות רווח, הפועל לקידום תחום הסיבים האופטיים באמצעות קביעת מפרטים לשם הכשרת טכנאי סיבים אופטיים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”FTTH Council“ – תאגיד אירופי, שלא למטרות רווח, לקידום קישוריות מבוססות סיבים אופטיים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IEC‏“ – International Electrotechanical Commission, נציבות בין־לאומית לאלקטרוטכניקה, תאגיד שוויצרי המגדיר תקינה בין־לאומית בתחום החשמל והאלקטרוניקה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IEEE‏“ – The Institute of Electrical and Electronics Engineers, איגוד מקצועי אמריקאי, שלא למטרות רווח, למהנדסי חשמל, אלקטרוניקה, מחשבים ותוכנה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IEEE ComSoc‏“ –IEEE Communication Society, ועדה טכנית ב־IEEE שמרכזת מידע בתחום של מיתוג מידע ורשתות בזק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IEEE OSI/NM‏“ – IEEE Open Systems Interconnection/Network Management Forum, ועדה טכנית ב־IEEE שמרכזת פיתוח רשתות ומיתקני בזק כדי לאפשר פעולה הדדית של כמה מערכות ניהול רשת באמצעות ממשק פתוח; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IETF‏“ – The International Engineering Task Force, גוף תקני אינטרנט בין־לאומי המפתח מפרטים פתוחים וממליץ על תקנים ליישומים ותשתיות ברשת האינטרנט; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”IRTF‏“ – Internet Research Task Force, איגוד של גופי מחקר בתחום פיתוח האינטרנט לטווח ארוך; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ITU-T‏“ – International Telecommunication Standardization Sector Telecommunication Union, איגוד הבזק הבין־לאומי – סקטור תקינת תקשורת הפועל בחסות האו״ם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”MEF‏“ – Mobile Ethernet Forum, איגוד תעשייתי עולמי של ספקי רשת, ענן וטכנולוגית תמסורת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”NIST‏“ – National Institute of Standards and Technology, המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה שליד משרד המסחר האמריקאי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”OIF‏“ – Optical Internetworking Forum, שותפות בין־לאומית הפועלת לקביעת מפרטים בתחום הסיבים האופטיים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”OMG‏“ – Object Management Group, שותפות בין־לאומית של חברות תוכנה וחומרה, המפתחת תקינה ומפרטים לטכנולוגיות ענן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”OSGI‏“ – Open Service Gateway Initiative, תאגיד שלא למטרות רווח לאימוץ תקינה בתחום טכנולוגיות הנדסת תוכנה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”OSM (ETSI)‏“ – Open Source MANO, פרויקט שכפוף ל־ETSI, מכון אירופי עצמאי שלא למטרות רווח, לפיתוח תוכנה לניהול Network Function Virtualization NFV – בקוד פתוח; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”SCTE‏“ – Society of Cable Telecommunications Engineers, תאגיד אמריקאי ללא מטרות רווח לקידום הטכנולוגיה, המפרטים והדרכה לתקשורת בכבלים הפועל במסגרת CableLabs; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”SNIA‏“ – Storage Networking Industry Association, תאגיד אמריקאי ללא מטרות רווח המפתח סטנדרטים לתעשיית רשתות האחסון. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>&nbsp;</th><th>{{מוקטן|טור א׳}} {{ש}} התחום</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}} {{ש}} המערכות</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}} {{ש}} התקנים וארגוני התקינה הנוגעים בדבר</th></tr> <tr><td>(1)</td><td>מערכת רדיו טלפון נייד</td><td>רשת גישה (רדיו)</td><td>3GPP, O-RAN</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>מערכת רדיו טלפון נייד</td><td>ליבת הרשת</td><td>3GPP, GSMA</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>מערכת רדיו טלפון נייד</td><td>ניהול ובקרה</td><td>3GPP, ETSI, GSMA</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>מערכת רדיו טלפון נייד</td><td>תמסורת (Mobile Backhaul)</td><td>MEF, Broadband Forum</td></tr> <tr><td>(5)</td><td>מערכת רדיו טלפון נייד</td><td>Fronthaul</td><td>IEEE, eCPRI, CPRI</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>מערכות תקשורת נייחות</td><td>ניהול ובקרה</td><td>ITU-T, IETF, IEEE OSI/NM</td></tr> <tr><td>(7)</td><td>מערכות תקשורת נייחות</td><td>גישה</td><td>ITU-T</td></tr> <tr><td>(8)</td><td>מערכות תקשורת נייחות</td><td>קישור רשתות בזק</td><td>ITU-T, Broadband Forum</td></tr> <tr><td>(9)</td><td>מערכות תקשורת נייחות</td><td>מיתוג ומספור</td><td>ITU-T, IEEE ComSoc</td></tr> <tr><td>(10)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>כבלים</td><td>EuroDOCSI, CableLabs, SCTE, Docsis</td></tr> <tr><td>(11)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>סיבים אופטיים</td><td>FOA, Fiber Broadband Association, FTTH Council, OIF</td></tr> <tr><td>(12)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>ADSL</td><td>ITU-T, Broadband Forum</td></tr> <tr><td>(13)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>תמסורת לוויינית</td><td>IEEE, ETSI</td></tr> <tr><td>(14)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>Ethernet</td><td>IEEE, MEF</td></tr> <tr><td>(15)</td><td>תשתית תמסורת</td><td>פס רחב (כללי)</td><td>Broadband Forum</td></tr> <tr><td>(16)</td><td>מערכות ענן</td><td>מחשוב ענן (Cloud Computing)</td><td>NIST, ITU-T, ENISA, OMG, ATIS, CIF</td></tr> <tr><td>(17)</td><td>מערכות ענן</td><td>גישה לענן – אבטחה</td><td>IEEE, NIST, ENISA, CSA</td></tr> <tr><td>(18)</td><td>מערכות ענן</td><td>ניהול תשתיות ענן</td><td>DMTF, OSGi, OSM (ETSI)</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>שירותים וגישה לאינטרנט</td><td>תקשורת IP</td><td>IETF, IEEE, איגוד האינטרנט הישראלי</td></tr> <tr><td>(20)</td><td>שירותים וגישה לאינטרנט</td><td>אפליקציות ושירותי אינטרנט</td><td>IRTF</td></tr> <tr><td>(21)</td><td>גיבוי</td><td>גיבוי</td><td>IEEE, SNIA</td></tr> <tr><td>(22)</td><td>שרידות</td><td>שרידות</td><td>IEC, ITU-T, IEEE</td></tr> <tr><td>(23)</td><td>סנכרון שעונים</td><td>סנכרון שעונים</td><td>IEEE</td></tr> </table> {{ח:חתימות|ד׳ בתשרי התשפ״ג (29 בספטמבר 2022)}} * '''יועז הנדל'''<br>שר התקשורת {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] h6zdoeuysol65qrer2xvtnnlhkz5eez 0 1693908 3078777 2721984 2026-08-24T10:45:24Z ~2026-46076-94 46298 3078777 wikitext text/x-wiki ==הקדמה== '''בעזר אלהי קדם שוכן מעונה, אחל לפרש תפלות כל השנה: ''' אמ' דוד ב"ר יוסף ס"ט ב"ר דוד נ"ע בן אבודרהם. ברוך ה' אלקי אבינו אברהם אשר בחר בו ובזרעו אחריו עד עולם, נצר מטעיו מעשה ידיו כלם. ויקרבם לפני הר סיני הנחמד. וישמיעם תורתו באותו מעמד. ויצום במצות רבות לתועלתם להגדיל זכותם ותפארתם. וישכן כבודו בתוך עמו. בבית אשר בחר לשמו. והיה כל איש אשר נמצא אתו. עון אשר חטא או הרהור במחשבתו. מביא חטאת לכפר על חטאתו. או עולה על רוע כוונתו. ואם אשום אשם מביא על אשמתו. ובעת הקריבו קרבנו מתודה עליו רשעתו. ועתים יתרצה לפני אלקיו בנדבה אשר נדבה רוחו אותו. ובחמלת ה' על עדתו. צוה להקריב בכל יום ויום כחוקתו. תמיד בשחר ותמיד בערב כהלכתו. ובשבתות ובראשי חדשים ובמועדים. צוה להקריב מוספים על התמידים. וכולם יעלו לרצון להתכפר בהם ידידים. וזאת העבודה אשר נתן המלך ליהודים. ועתה מפני חטאינו חרב בית קדשנו ותפארתנו וגלינו מארצנו ובטלו קרבנותינו. ואין אנו יכולין להעלות עולותינו כמצותם. תמידים כסדרן ומוספין כהלכתן. ואין חטאת ואין אשם ואין עולה. ואין עבודה מכפרת על קהל הגולה. עד אשר כל איש מאנשי כנסת הגדולה חקר ודרש וימצאו בספר תורת האלקים מפורש ועבדתם את ה' אלקיכם. ועוד ולעבדו בכל לבבכם. ואמרו אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. תקנו לנו באהבה וחמלה להיותנו לרצון בארץ עניינו. שנשלמה פרים שפתינו. בכל יום שלשת תפלות מסודרים שתים כנגד שני תמידים הנזכרים. ואחת כנגד איברים ופדרים בלשון צחה מעולפת ספירים. ובשבתות ובראשי חדשים ובימים טובים. הוסיפו תפלה רביעית כנגד מוספים הקרבים. ועוד הוסיפו תפלה חמשית ביום כפרת חובים כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני תענית השבים. ועוד תקנו לברך ברכות אחרות בכל יום ויום. וליחד ערב ובקר אל נורא ואיום. ומפני אורך הגלות וגודל הצרות נשתנו המנהגות בתפלות בכל המדינות. ורוב ההמון נושאים קולם בהתפללם לפני אלקי עולם והם מגששי' כעור באפלה ואינם מבינים דברי התפלה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם ולהעמידם על אפניהם רק זה אומר בכה וזה אומר בכה וכולם ביער המנהגות נבוכו. סגר עליהם מדבר התפלה ושעריו אין יוצא ואין בא אל תוך חדריו. וכאשר ראיתי כי ננעלו שערי התפלה והעבודה ונתמעטו יודעיה להגידה עלה בלבי לחבר זה הספ' הנותן אמרי שפר מתלמוד בבלי וירושלמי ודברי הגאונים והמפרשים ראשונים ואחרונים. ואעמיד אהל בביאור התפלות להסתופף בצלו יעפי הגלות ואהיה ממצדיקי הרבים במסלות. בהדריכי בדרך ישרה ההולכים ארחות עקלקלות וגם אביא מאשר שמעתי מנוטריקון וגימטריאות אשר הם לחכמה פרפראות. וגם אכתוב סדר עיבור השנים אשר נמסר בידי חכמינו הנבונים. וגם אביא טעם למנהגות אשר הנהיגו הראשונים כפי אשר אמצא בספר המנהיג וספר המנהגות ובחבורי הקדמוני'. ואקראם אחד מעיר ושנים ממשפחה ביחד לחבר את האהל להיות אחד עד אשר לא יחסר לקורא בספר הזה טעם ולמנהג בעולם ופירוש התפלה על מתכונתו יעלה בידו וישלם. ואין צעיר שבתלמידים של בית רבן אשר לא יעשה כזה לכתחלה כי אינני רק כמעתיק מספר אל ספר וממגלה למגלה כי אין בלשוני מלה. השם ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה ויעזרנו ויצילנו מכל שגיאה. ויורנו הדרך הישר והטוב בעיניו כאשר שאל משיחו מלפניו. ואמר פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און. וראיתי להקדים שלשה שערים בתחלה, ואחרי כן אחל בפירוש התפלה. השער הראשון לבאר בו מצות קריאת שמע ערבית ושחרית וזמניהם. והשער השני לבאר בו תקון התפלות ועניניהם. והשער השלישי לבאר בו ברכת המצות ומשפטיהם. '''השער הראשון; מצות קריאת שמע''' מצות עשה מן התורה לקרוא ק"ש פעמים בכל יום בערב ובבקר שנאמ' ובשכבך ובקומך, ודרשינן בפרקא קמא דברכות בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזהו לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזהו יום. וקריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ופרשת ויאמר היא הנקראת קריאת שמע ואע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה שנא' וראיתם אותו פרט לכסות לילה קורין פרשת ציצית בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים. ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. ובברכות שואל למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות ומקשי בגמר' אטו פרשת שמע אין בה עול מצות והא כתיב וקשרתם וכתבתם, ומתרץ בפרשת שמע יש בה שתים עול מלכות ועל מצות ובפרש' והיה אם שמוע אין בה כי אם עול מצות. ועוד טעם אחר אומ' בגמ' להקדמת שמע לוהיה אם שמוע. שמע יש בו ללמוד וללמד ולעשות והיה אם שמוע יש בו ללמוד ולעשות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה וויאמר אינו נוהג אלא ביום, פירוש בפרשת והיה אם שמוע מדבר בה במצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ומזוזה נמי נוהגת בין ביום ובין בלילה ואע"פ שמזכי' בה מצות תפילין שאין נוהגין אלא ביום. אבל בפרשת ציצית אין מזכיר בה מצוה אחרת אלא מצות ציצית שאינה נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו למעלה. ועוד טעם אחר אומר בגמרא להקדמת והיה אם שמוע לויאמר והיה אם שמוע יש בו ללמוד ולעשות ויאמר אין בו אלא עשייה בלבד. וכתוב בחדושי דב"ש יש לתמוה על זה ששואל בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע ודין הוא שתהא קודמת שפרש' שמע כתובה בואתחנן ואחר כך פרשת והיה אם שמוע בוהיה עקב תשמעון. ויש לומר שכל אלו הטעמים הוצרכו משום פרשת ציצית שהיא מוקדמת בתורה מכלן ואנו אומרים אותה באחרונה ולכך הוא נותן טעם להקדמת הפרשיות על הסדר. והרא"ש כתב טעם אחר שאע"פ שהיא מוקדמת בתורה הוצרך לשאול למה קדמה מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והראשון עיקר. והטעם שחייבתנו התורה ליחד את השם יתברך בשכבנו ובקומנו להודיענו שהשם יתברך אחד והוא ברא היום והלילה ולהוציא מלבם של כופרים שאומרים שתי רשויות יש. לפיכך יש לנו ליחד השם יתברך בעתים הללו לומר שהשם אחד ולומר לו לך יום אף לך לילה. ותקנו רבותינו ז"ל לברך לפני קריאת שמע ולאחריה. ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. שתים שלפניה ביום הן יוצר אור ובורא חשך ואהבת עולם אהבתנו. ואחת שלאחריה אמת ויציב. שתים שלפניה בלילה מעריב ערבים ואהבת עולם בית ישראל, ושתים שלאחריה אמת ואמונה השכיבנו. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות ר' סימו' בשם ר' שמואל בר נחמן שבע ברכות הללו ע"ש והגית בו יומם ולילה שתהא הגיית היום והלילה שוין. ר' יוסה בשם ר' יהושע בן לוי על שם שבע ביום הללתיך וגו'. ר' נחמן בשם ר' מני כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. והוסיף הראב"ד על זה הטעם לפיכך נתנו את היתרה לערבית מפני שתפלת ערבית רשות ובעינן שיהו שוין. וגרסינן בפרקא קמא דברכות תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במערבי ערבים לא יצא פי' בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים בא"י המעריב ערבים. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. בערבית פתח במעריב ערבי' וסיים ביוצר אור לא יצר. פתח ביוצר אור וסיים במערבי ערבים יצא. כללו של דבר הכל הולך אחר החתום. ומאימתי זמן ק"ש בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו צאת הככבים. ורש"י פירש ואנו שקורין את שמע בבית הכנסת קודם צאת הככבים אין יוצאין ידי חובה אלא בקריאת שמע שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי הקורא את שמע קודם לכן לא יצא. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת לא להוציא אחרים ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת והראב"ד משמע שאדם יוצא ידי חובתו באותה קריאה, ואינו נראה זה לרבינו תם שהרי קריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותיה. ובבית הכנסת אנו קורין אותה כלה ובברכותיה שלא בזמנה. ואמרינן בפרקא קמא דברכות ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך דסגי ליה בפסוקי דרחמי' ואם איתא דקריאת שמע שעל מטתנו היא חובה אף תלמיד חכם היה לו לקרותה אלא שמע מינה דאינה חובה. ועוד אם כן אנו נוהגין כר' יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום ואנן קימא לן כר' יוחנן דאמ' דקריאת שמע של ערבית ואחר כך תפלה א"כ קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום כתב רבינו יונה שאנו סוברים כר' אליעזר שחולק עם ר' יהושוע וכר' מאיר שחולק עם ר' יהודה שמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הככבים ואע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר' מאיר לגבי ר' יהודה מכל מקום בתפלה הקלו. וגם מתוך הדחק נהגו כן. לפי שמתקבצין הצבור לתפלת המנחה ואלו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת ערבית עד צאת הככבים היה כל אחד ואחד הולך לביתו והיה טורח להם להתקבץ אחרי כן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו המון העם לקרות את שמע ולהתפלל קודם צאת הככבים. וסמכו על אלו התנאים כמו שאמרנו אע"ג דלכתחלה אין לקרוא קריאת שמע עד צאת הככבים עד כאן. וכתב הרב רבינו יונה ואל תתמה על ברכותיה היאך מברכין ועדין לא הגיע זמן קריאת שמע דברכות קריאת שמע אינם כברכות שאר המצות שהרי אינו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העלם אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע אלא ברכות שבח הן ויכולים לאמרם מפלג המנחה. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה הכי פירושה מנהגם היה לקרות קריאת שמע קודם תפלת ערבית כאדם שקורא בתורה כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת המנחה ואחר כך היו מתפללין ערבית והולכין לבתיהם ומחשיכין וקורין קריאת שמע בברכותיה ויוצאין בה ידי חובה והיה מועיל להבריח המזיקים מן הבית ולא היו הולכין לבית הכנסת לקרותה כדאמרינן התם הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו בערב לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית. ר' הונא בשם ר' יוסף מה טעם אמרו צריך לקרות קריאת שמע בביתו בערב כדי להבריח המזיקין. פירוש בברכותיה קאמ' ולא היו סומכין גאולה לתפלה בלילה כדאמרי' התם זאת אמרת אומר דברים אחר אמת ויציב. ומקשי והא תניא אין אומר דברים אחר אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית. נשאל רבינו האיי צבור שמקדימין לקרא קריאת שמע ולהתפלל קודם צאת הככבים אם מוטב להתפלל עמהם כדי להתפלל בצבור ולהניח קריאת שמע עד זמנה שהוא צאת הככבים או להמתין עד צאת הככבים ולהתפלל ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה. והשיב בארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואחר כך קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית. וחזינא דקריאת שמע בעונתה דהיינו צאת הככבים עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא איפשר. ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושנייה חובה שפיר דאמי. ואומר במדרש סמך לקריאת שמע משעת צאת הככבים שאו מרום עיניכם ראשי תיבות שמע ואחר כך המוציא במספר צבאם. ועד אימתי זמן קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר. ולא אמרו חכמים ז"ל עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וכתב הריא"ף הא דאמרינן בגמרא אמ' ר' שמעון בן יוחאי פעמי' שאדם קורא קריאת שמע של ערבית קודם הנץ החמה ואפי' לאחר שיעלה עמוד השחר דוק' בשעת הדחק כגון שהיה שכור או אנוס או חולה. אבל אם עשה במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו כדאמרי' כדאי הוא ר"ש בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. וכן כתב רבי' האיי והרב ר' יצחק בן גיאת והרמב"ם ז"ל. אמ' ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש רש"י הקורא קריאת שמע של לילה שחרית סמוך לעמוד השח' לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא סוף זמן שכיבה. ויש מפרשים דלא קאי אלא היכא דקרא אחר עמוד השחר אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול לומר השכיבנו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרב ר' גרשום בר' שלמה והרא"ש והטעם שאומר המעריב ערבים ואהבת עולם ואמת ואמונה ואינו אומר השכיבנו משום דבהנך סדר תהלות הוא מונה מידי דהוה אהבדלה דיום טוב דאמרינן דסדר הבדלות הוא מונה אבל השכיבנו דתפלה היא אינו יכול לאמרה עתה מפני שאינו זמן תחלת שכיבה. וברכה לבטלה היא. ודקדק הרב ר' יצחק בן גיאת דמדלא קאמ' ובלבד שלא יאמר ברכת השכיבנו שמע מינה דהשכיבנו בלבד הוא שאינו יכול לומר. אבל מותקננו בעצה טובה ואילך מיחייב למימר דאם כן שתים לאחריה היכי משכחת לה. וכתב הרא"ש ואין משמע כפירושו דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי היאך יאמר הברכה כמו שפירש בפרק היה קורא בתורה דקאמ' לא אמר אני ה' אלוקיכם אינו צריך לומר אמת ומפרש תלמודא שיאמר הברכה כך מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוציאתנו מארץ מצרים וכו' וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל. וכן היא דעת הראב"ד. ומאימתי זמן קריאת שמע ביום כדתנן משיכיר בין תכלת ללבן. ומפרש בגמרא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירוש משיכיר בציצית בין חוליא של לבן שבו לחוליא של תכלת שבו. ובלילה אינו מכיר זה כי דבר דק הוא והיינו דאמרינן במנחות בפרק התכלת וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה וזכר מעשה ואי זו זו זו קריאת שמע. תניא ר' מאיר אומ' כדי שיכיר בין זאב לכלב לפי ששניהם דומין זה לזה. ור' עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד. ערוד הוא חמור הבר. אחרים אומרי' כדי שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. ומפרש בתוספתא חבירו שאינו דר עמו בעירו. ואמרינן בירושלמי במה אנן קיימין אי רגיל ביה אפי' רחיק כמה חכים ליה. אי בשאינו רגיל אפי' קריב גביה לא חכים ליה אלא כן אנן קימין ברגיל ושאינו רגיל כהדין דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין פירוש משיכיר חבירו שאינו רגיל בו אלא רואהו לפרקים כאדם שבא לאכסנייא לפרקים. אמר רב הונא הלכה כאחרים. אמ' אביי לתפילין כאחרים לקריא' שמע כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. וכן פסק הרי"ף כוותיקין אלא מיהו לית כל אינש יכול לכווני ולמעבד כי האי מילתא ואפי' הכי מצוה למקרי קודם הנץ החמה כמעט כדי שלא יתפללו אלא לאחר הנץ החמה ונמצא מתפלל ביום ואע"פ שאינו עם הנץ החמה דוקא. ופירוש הנץ החמה מלשון הנצו הרימונים ואמרינן בירושלמי שהחמה מטפטפת בראשי ההרים. וכתב הראב"ד לק"ש כוותיקין מצוה מן המובחר ולאו משום ק"ש אלא משום תפלה. וכתב רבינו האיי מצות שתי ברכות שלפני שמע לאומרן קודם הנץ החמה ומצות שמע עם הנץ החמה. וסוף זמן קריאת שמע של שחרית עד שלש שעות כר' יהושע. וכן פוסק בגמרא כר' יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. אמ' רב חסדא אמ' מר עקבא מאי לא הפסיד לא הפסיד בברכו' אבל מברך הוא לפניה ולאחריה. וכת' הרא"ש יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן ועד ארבע שעות אליב' דר' יהודה או אפי' כל היום כלו לא הפסיד. וכתב רבינו האיי ואף כל שעה רביעית אעפ"י שאין עונתה מברך לפניה ולאחריה משמ' דוקא שעה רביעית שהיא זמן תפלה לר' יהודה. אבל מכאן ואילך הפסיד בברכות ואם בירך עובר על לא תשא וכן כת' הרב ר' יצחק בן גיאת שמעינן דוקא בשעה רביעית דזמן תפלת השחר עד ארבע שעות אבל אחר ארבע שעות כקורא בתורה אלא שהפסיד בברכות ואם בירך עובר על לא תשא אבל הרמב"ם ז"ל כתב דלא הפסיד בברכות אפי' כל היום וכן כתוב בחדושי דב"ש. ומביא סיוע לדבריו מדקאמ' כאדם שקורא בתורה וכל היום יכול לקרות בתורה וגם כן התפלה יכול להתפלל כל היום. וכתב הריא"ף הא דאמרינן בגמרא אמ' ר' שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא קריאת שמע של שחרית קודם שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא וכן כתבו רבינו האיי והר' יצחק בן גיאת והרמב"ם ז"ל. ויש בין עמוד השחר והנץ החמה שעה וחומש. '''השער השני לבאר בו תקון התפלות ועניניהם ''' מצות עשה מן התורה לעבוד את השם בתפלה שנאמ' ועבדתם את ה' אלוהיכם ואומ' ולעבדו בכל לבבכם. ומפרש בספרי ובירושלמי דברכות בפרק תפלת השחר אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ומצאנו בפירוש שהתפלה נקראת עבודה שנא' בדניאל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא, ותרגום עבודה פולחנא. וזהו שכתוב למעלה מן הענין וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהיה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה התמימה ולפיכ' נשים ועבדים חייבין להתפלל מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה. וגם אין לתפלות מנין מן התורה אלא כל אחד ואחד בכוונה גמורה מתפלל בכל עת שירצה אם מעט ואם הרבה יעלה לרצון וירצה וכן היה הדבר מימות משה רבינו ועד זמן שחרב בית קדשנו ותפארתנו וגלו ישראל בין אומות העולם בעבור חטאם ומעללם ונתערבו בתוך העמים ההם כמו שנאמ' ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ונולדו להם בנים בארצותיהם ואותם הבנים אשר קמו אחריהם היתה שפתם משובשת ומעורבת מלשונו' נכריות מואביות עמוניות אדומיות צדניות חתיות כמו שנאמ' ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם. ולא היה יכול לאחד מהם להתפלל ולדבר כל צרכו בלשון עברית כי אם בשבוש ותערובת לשון נכרית ותהי לשון האמת לכלה וחרץ ותכחד מן הארץ. וכאשר ראו אנשי כנסת הגדולה זאת הרעה החולה אמרו לכו ונלכה באור אלהינו ונשלמה פרים שפתינו אנחנו וכל קהל עדתנו ולתקן התפלה הנקראת עבודה אשר על הלשון כבדה בשפה ברורה ובלשון קצרה זכה וברה וישרה מחלאת לשון נכריה מטוהרה כדי שתהיה על הלשון קלה ובפה שגורה עד שנהיה כלנו יחד מתפללין בשפה א' ובלשון אחד ונתקבצו כלם ותקנו להתפלל לפני חי העולמים י"ח ברכות בכל יום שלש פעמים. ובשבת ובשלש רגלים וביום הכפורים תקנו במקום שמונה עשרה ברכות שבע ברכות. ובראש השנה תקנו ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות ובמוסף תשעה ברכו' ובתעניו' תקנו כ"ד ברכות לשליח צבור בלבד. וכן תקנו ברכות רבות ותפלות אחרות אשר הם בפי כל ישראל סדורות כדי שיהיה ענין כל ברכה ערוך בפי כל הדורות בלשון צחה מאושרה ונכוחה. ויש לך לדעת כי לשון התפלה הוא מיוסד על לשון המקרא, ולכן תמצא כתוב בפי' הזה על כל מלה ומלה פסוק כמוה או מענינה. ומלות מעטים יש שלא נמצא להם יסוד במקרא ולכן אביא להם יסוד מהגמרא. ובימי רבן גמליאל הזקן רבו המינים והיו מצרים לישראל ועמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שמבקשים בה מאת האל לאבד את המינים וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה סדורה כפי כל איש ואיש מהגולה. נמצאו מנין הברכות אשר בכל תפלה ערוכות תשע עשרה ברכות. שלש ברכות הראשונות שבח הבורא ותעצומו. ושלש ברכות האחרונות כבוד והודאה לשמו. ושלש עשרה ברכות האמצעיות צרכי ישראל עמו כדאמרינן בברכות בפרק אין עומדין אמר רב הונא ראשונות דומות לעבד שמסדיר שבח לפני רבו. אמצעיות דומות לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומות לעבד שמקבל פרס מרבו והולך לו. ואם תאמר והלא ברצה ושים שלום מבקש הוא פרס מרבו כמו באמצעיות. ויש לומר שאינו דומה כי אמצעיות הם צרכי האדם, ושלש אחרונות כלם כבוד קב"ה כגון העבודה שנעבדנו. וכן ההודאה זו היא כבודו וכן השלום. ועוד כבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו. וכתב החכם ר' דוד קמחי שנקראת התחנה והבקשה תפלה מלשון פקו פליליה שענינו דין ומשפט. והטעם כי המתפלל מבקש מאת השם שישפטוהו ברחמיו ולא יפנה לרוב הרעות שעושה כי המשפט הוא שיעזוב לו מעונותיו ולא יזכרם לו כלם כמו שאמ' הנביא יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. גרסינן בירושלמי בפר' תפלת השחר מהיכן למדו שלש תפלות ר' שמואל בר נחמן אמר כנגד שלשת פעמים שהיום משתנה על הבריות, בשחר אדם צריך לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפלה לאורה. במנחה אדם צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזיכתני לראות את החמה במזרח כך תזכני לראותה במערב. בערב אדם צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפלה והוצאתני לאור כך תוציאני מאפלה לאורה. ר' יהושע בן לוי אמר תפלות מאבות למדו. תפלת השחר מאברהם אבינו שנאמ' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידת אלא תפלה כמה דתימר ויעמד פנחס ויפלל. תפלת המנחה מיצחק אבינו שנאמר ויבא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה כמה דתימר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. תוספתא ואע"ג דאמרינן במסכת יומא צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי. יש לומר שהתפלל אותה ולא קבעה על עצמו עד שעמד יצחק וקבעה ע"כ. תפלת הערב מיעקב אבינו שנאמ' ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. ואין פגיעה אלא תפלה כמה דתימר יפגעו נא בה' צבאות. תוספתא והדרשנים אומרים סימן לזמניהם באות שנייה משמותם. אברהם ב' בבקר. יצחק צ' כנגד צהרים, יעקב ע' כנגד ערבית ע"כ. ורבנין אמרין תפלות מתמידין למדו. תפלת השחר מתמיד של שחר את הכבש אחד תעשה בבקר. תפלת המנחה מתמיד של בין הערביים ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. תפלת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם הדא היא דתנין תפלת הערב אין לה קבע. אמר ר' תנחומא עוד קבעו אותה כנגד איברים ופדרים שהיו מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה. וגם סמך לשלש תפלות אלו מדוד שאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ופירש ר' אברהם בן שושאן כי ואהמה עולה למנין נ"ז כמנין הברכות שבג' תפלות אלו שבכל תפלה יש י"ט ברכות נמצא לשלש תפלות נ"ז ברכות. ויש לאדם לידע ולהבין שהזהיר בתפלות התקנה שבזכותה הוא נזון ואבא מזמין לו מזונותיו. תדע שהרי מנין הברכות הוא זן. ולפיכך השם יתברך בזכות ברכות אלו הוא זן אותו ואת אנשי ביתו. ומאמרו וישמע קולי למדנו שהזהיר בתפלות אלו כתקנן ובברכותיהם שמובטח לו שהשם ישמע תפלתו. וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד. כיצד תפלתו בלחש מברך תשע עשרה ברכות וחייב האדם שלא לדבר בעוד ששליח צבור מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה' ושומע כעונה הרי תשע עשרה ברכות אחרות. וחייב האדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ואמרו רבותינו ז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאלו בירך תשע עשרה ברכות אחרות. נמצא כי בתפלה אחת עם הציבור כתקנה נותנין לו שכר זן ברכות. ובתפלת ערבית שאין שליח צבור מחזיר התפלה לפיכך תקנו לאחר השכיבנו תשע עשרה פסוקים וחתימה בסוף תמצא בהם בין אזכרות ובין אמנים מנין שמונה ושלשים ותשע עשרה ברכות של תפלת לחש הרי שבעה וחמשים ברכות בערבית, עד כאן דבריו. ובכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו תפלה יתירה כנגד קרבן מוסף וכן תקנו ביום הכפורים תפלה אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ונקראת תפלת נעילה. וגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר מנין לנעילה אמ' ר' לוי גם כי תרבו תפלה איננו שומע מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ר' חייא בשם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן חלפתא בשם ר' מאיר אמר ויהי כי הרבתה להתפלל אל ה' מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ובירושלמי דתעניות מקשי על האי מימרא דר' לוי ואומר מחלפא שטתיה דר' לוי תמן. אמר ר' אבא בריה דרב פפי בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי בכל עצב יהיה מותר דבר שפתי אך למחסור. חנה על ידי שהרבתה בתפלה קצרו ימיו של שמואל שאמרה וישב שם על עולם והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וחיי שמואל חמשין ותרתין שני. ואמ' ר' יוסי בר אבין שתים שגמלתו והכא הוא אומר הכין. ומתרץ לא קשיא כאן בצבור כאן ביחיד. נמצאו התפלות בכל יום שלש ערבית שחרית ומנחה. ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע, שלש של כל יום ויום ותפלת המוספין. וביום הכפורים חמש, ארבע אלו ותפלת נעילה. וכתב הרמב"ם ז"ל תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם אם רוצה אדם שיתפלל כל היום כלו הרשות בידו. וכל אותם התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה, ואם חדש בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ואין פוחתין מהן ואין משנין בהם שום דבר. וכן כתב רבינו האיי הא דאמ' ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו דוק' ע"י חדוש אבל בלא חדוש אסור והביא ראיה מדאמרינן בפרק מי שמתו אמ' רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שיהיה תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל אלא שלא התיר אלא בחדוש. והאי דנקט צבור לא מפני שהיחיד אין צריך חדוש אלא נקט צבור לרבותא דלא אמרינן יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי ולא צריך חדוש אלא אפילו בצבור צריך חדוש. ועוד הביא הרב ר' יונה ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק אין עומדין יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו'. ובודאי לא קא מיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כלו אלא ודאי בתפלת רשות קא מיבעיא ליה. והשיב לו דלא יתפלל אלא שלשה פעמים. אם כן היכי קאמ' ר' יוחנן שמותר להתפלל כל היום אלא ודאי ר' יוחנן לא קאמ' אלא היכא שמחדש בה דבר. והאי דפרק אין עומדין הכי קאמ' יכול יתפלל אדם כל היום כלו בלא חדוש והשיב לו דאסור שדומה כמי שמתפלל לחובה הואיל ואינו עושה תפלתו תחנונים לחדש בה דבר. עוד כתב הרב רבינו יונה הא דאמרינן שאין לו להתפלל בלא חדוש היינו היכא שיודע בודאי שהתפלל אבל ספק התפלל ספק לא התפלל כשחוזר ומתפלל אין צריך חדוש שכיון שחוזר ומתפלל על הספק אין לך חדוש גדול מזה. כת' הרא"ש בתשובה שיש לאדם ליזהר שלא להתפלל תפלת נדבה אם לא שיוכל לחדש בה דבר ושיהיה מכיר וזריז ואמוד בדעתו לכוין בתפלה מראש ועד סוף הא לנו הכי קרי ביה למה לי רוב זבחיכם ולואי שיוכל לכוין בשלש תפלות שתקנו רבותינו ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל אין הצבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הצבור מביאין קרבן נדבה וכן כתב הריא"ף. וכת' הראב"ד באמת כך אמרו הגאונים אבל מצאנו נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותרות שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומי' התפלו' כנגד חובות המצויו' תקנום ולא כנגד הנדבות שאינן מצויות. הילכך הצבור אין מתפללין נדבה מפני שנראין כמקריבין שלש תמידין ביום. אבל תפלת היחיד מסניפי הצבור היתה לא מעקר התקנה. הלכך כמה שירצה מתפלל ואינו חייב לפסוק אלא אם רצה פוסק. עד כאן. וכתב בעל ההשלמה מה שכתב הרי"ף שאין הצבור מביא קרבן נדבה אע"פ שמצאנו מותרות לנדבת צבור אזלי. מיהו אין צבור מביאין שקלים בתחלה שתהא כוונתם להקריב קרבן נדבה והא דתניא בספרא תקריבו מלמד שהצבור מביאין קרבן נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים לקרבן נדבה ע"כ. וכתב הרא"ש מה שכתב הריא"ף שאין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה לפי שאינו מתנדב קרבן מוסף. ומקשים עליו אע"פ שאינו מקריב מוסף מכל מקום מקריב עולות שהיו קרבים מוסף כמו יחיד שאינו מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה. ומתרצים מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. ומיהו קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ולמה אמר על כל מוסף סתם שאין היחיד מתפלל אותו נדבה. ויש לתרץ אע"פ שיכול להקריב קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מכל מקום אינו יכול להביאם בשבת. ולפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר אין לו להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת. עד כאן. וכן כת' הרמב"ם ז"ל וזה לשונו ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד עד כאן. אבל רבינו האיי כתב שהיחיד מתפלל תפלת שבת נדבה בין של שחרית ומנחה בין של מוסף. ובתשובה לריא"ף בענין מרימר ומר זוטרא בשבתאי דרגלא הוו מיכנפי בי עשרה ומצלו והוי אזלו לבי כנשתא ומצלי בהדי צבורא. ושאלת והלא אין מתפללין תפלת נדבה בשבת דקיימא לן תפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין מביאין קרבן נדבה בשבת כך אין מתפללין תפלת נדבה. תשובה לא ראיתי לגאונים בדבר זה כלום ואם אמת הדבר הא דקאמ' ומצלו בהדי צבורא כל שהיו שומעין ועונין אמן בלבד ואם אין הדבר נכון ויכול להתפלל תפלה שלימה והטעם הואיל ויחיד מקריב נדבה בכל יום מתפלל נדבה ואפילו בשבת כפי שאין מניעת קרבן נדבה בשבת אלא משום חלול שבת ואין חלול בתפלה. גרסינן בפרק אין עומדין אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשי טובים שאין לך גדול במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנא' אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה וכתי' בתריה עלה ראש הפסגה פי' שמעשים טובים לבדם אין מספיקין בלא תפלה. ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות שנאמ' למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'. וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע. פירוש לולי שתפלה גדולה למה אמר גם כי תרבו תפלה אחר שאמר למה לי רוב זבחיכם. עוד גרסינן התם יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וצלי ומוקדה קדם אלהא. יכול משבא לגולה הוחלה פי' החל לעשות זה מפני טרדת המלכות אבל בהיות הזקנים שלמד מהם בארץ ישראל היו מתפללין כל היום ת"ל כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל וכוין פתיחן לי בעליתיה נגד ירושלם. יכול יהא מתפלל כל שעה שירצה כבר מפורש על ידי דוד ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה לשמוע אל הרנה ואל התחנה רנה זו תפלה תחנה זו בקשה. דרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הב"ה ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו'. וכתוב בתריה אעברה נא ואראה. גרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר למה תקנו שמנה עשרה ברכות ר' יהושע בן לוי אמר כנגד שמנה עשרה מזמורים שכתובים בראש התלים עד יענך ה' ביום צרה. ואם יאמר לך אדם תשע עשרה הם אמור לו למה רגשו גוי' לית הוא ממנינא מכאן אמרו המתפלל ואינו נענה צריך תענית. אמר ר' סימון כנגד שמנה עשרה חוליות שבשדרה שבשדה שאדם עומד ומתפלל צרי לשוח בכולן מאי טעמ' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ובתלמודא דידן אומר שברכת המינין סמכוה כגד חוליה קטנה שבסוף השדרה. אמר ר' לוי כנגד שמנה עשרה הזכרות שיש בהבו לה' בני אלים. ובתלמודא דידן אמר שברכת המינין סמכוה כנגד אל הכבוד הרעים ר' חנינא בשם ר' פנחס אמר כנגד שמנה עשרה פעמים שאבות כתובים בתורה ואם יאמר לך אדם תשע עשרה הם אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא ממנינא. פירוש מפני שאינו נזכר שם יעקב עמהם ואם יאמר לך שבע עשרה הם אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ממנינא פי' כיון שאומ' ויקרא בהם שמי קרי כאלו מזכיר שם יעקב. ולפי שתפלות למדו אותם מן האבות כמו שאמרנו למעלה הוא אומר שנתקנו שמנה עשרה ברכות כנגד שמנה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה. ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר כנגד שמנה עשרה ציווין הכתובין בפרשת משכן שני אמר ר' חייא בר אבא ובלחוד מן אהליאב בן אחיסמך למטה דן עד סופיה דספרא פירוש כי תמצא בסוף ספר ואלה שמות כאשר צוה ה' את משה שמנה עשרה פעמים. ולפי שהתפלות נתקנו בזמן בית שני כמו שאמרנו למעלה הוא אומר שנתקנו שמנה עשרה ברכות כנגד שמנה עשרה ציווים הכתובים במשכן שני. ובתלמודא דידן בפרק תפלת השחר אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה הזכרות שבקרית שמע כי תמצא בקרית שמע בין ה' ובין אלהים שמנה עשרה הזכרות וברכת המינין סמכוה כנגד אחד. ובויקרא רבא אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה הזכרות שבשירת משה כי תמצא בשירה אחת עשרה הזכרות ויה ואלי ואלי הרי ארבעה עשר. ובויושע ה' שהוא קודם השירה ארבעה הזכרות הרי שמנה עשרה הזכרות. ובמדרש אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה פסוקים שבשירת הים. וכנגד שמנה עשרה פסוקים שבעשרת הדברות ותמצא כי שמנה עשרה פעמים בכל שבוע אנו מתפללין שמנה עשרה ברכות עוד אמרינן בירושלמי שבעה ברכות של שבת מנין אמר ר' יצחק כנגד שבעה קולות הכתובים במזמור הבו לה' בני אלים אמר ר' יודן כנגד שבעה הזכרות הכתובות במזמור שיר ליום השבת. תשע ברכות של ראש השנה מנין, כנגד תשע הזכרות הכתובות בפרשת חנה וכתיב בסופה ה' ידין אפסי ארץ הרי שמדבר ביום הדין. וחנם גם כן נפקדה בראש השנה כדאיתא בפרקא קמא דראש השנה. עוד אמרינן בירושלמי עשרים וארבע ברכות של תעניות מנין ר' חלבו ור' שמואל בר נחמן תרויהו אמרינן כנגד כ"ד פעמים שכתו' בפרש' שלמה רנה ותפלה ותחנה. פי' שהו כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים ונענה ובתלמודא דידן בפרק תפלת השחר אי הכי כל יומא נמי נימרינהו פי' כבוד למקדש או כבוד לתורה. ומתרץ כיון דשלמה בשעת רחמי אמרינהו אף אנן בשעת רחמי נמרינהו. פירוש ששלמה אמרן כשדבקו השערים זה בזה ולא יכלו להכניס הארון לבית קדשי הקדשים כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרקא קמא דמועד קטן. ואומר במדרש תלים מזמור לתודה ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא כל התפלות בטלים לעתיד לבא וההודאה אינה בטלה כל הקרבנות בטלין לעתיד לבא וקרבן תודה אינו בטל. ופירש החכם ר' דוד קמחי שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי העולם הזה כי בטובה גדולה יהיו כל הימים. ואין להם אלא שבח והודאה לשם ית' וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת. וזהו שאמר במדרש ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. שלא ישוב לטבעו וליצר הרע לימות המשיח. '''השער השלישי לבאר בו ברכת המצות ומשפטיהם ''' גרסינן בתוספתא דברכות העושה מצוה צריך לברך לפניה ובירושלמי מיתי לה מקרא דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה. ותורה מנא לן דגרסינן בברכות פרק מי שמתו הקורא בתורה מברץ לפניה ולאחריה לפניה מנא לן דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו ואומר ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. והתורה נקראת שם ה' לפי שהיא למדת כבוד שמו וכן כתוב כי תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. לאחריה מנין קל וחומר ומה מזון שהוא חיי שעה טעון ברכה לפני ולאחריו תורה שנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא לא כל שכן. ומזון מנא לן שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ר' יצחק אמרנו הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים. ר' נתן אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך אימתי הוא קרוי לחמך עד שלא אכלת ר' אומר ומה אם בשעה שהוא שבע מברך בשעה שהוא תאב לא כל שכן. וזה שאמרו שצריך לברך על התורה לאחריה דוקא כשקורא בספר תורה בצבור אבל שלא בצבור לא. והכי אמרינן בירושלמי אמר ר' שמואל בר אבדימא לא למדו ברכת התורה מברכת המזון אלא לרבים אבל יחיד בינו לבין עצמו אינו מברך. וכל המצות טעונות ברכה בין שהן מן התורה חובה שחייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותם כגון תפלין וצצית ושופר וסוכה ולולב וכיוצא בהם. ובין שהם רשות כגון מזוזה ומעקה שהרשות בידו לפטור עצמו מהן שאינו חייב לשכון בבית המחוייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם ירצה ישכון כל ימיו באוהל או בספינה. וכן אינו חייב לבנות בית כדי שיעשה בן מעקה. ובין שהם מדברי סופרים חובה כגון הדלקת נר שבת ונר חנוכה וקריאת מגלה. ובין שהם רשות כגון עירובין ונטילת ידים על כולן מברך קודם עשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות או להדליק. והיכן צונו בתורה במצות עשה שהן מדברי סופרם שנאמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסו' מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הרי שצונו לשמוע מן החכמים נמצא ענין הברכות שהן מדברי סופרים כך הוא אשר קדשנו במצותיו שצונו בהם לשמוע מאלו שצונו לעשות כך וכך. וגרסינן בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו. היו כלן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. ויחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת, פירוש ברכה הראויה לו ולא יברך על כלם אקב"ו על המצות. היה עושה מצוה אחת כל היום אינו מברך אלא אחת. היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת. יראה מזאת התוספתא שאם היו עשרה בני אדם רוצין להניח תפלין או להתעטף בצצית או לעסוק בתורה אחד מברך לכולם. וכן נוהגין בישיבת סוכה או לקידוש או מוציא שאחד מברך לכלם. וכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות שבבית שיעמיד מבנו ביתו אצלו בשעת שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שברך בעל הבית. בברכת המצות אם יבא הוא בעצמו אם יכול לחזור ולעשותה פעם אחרת כדי להוציא אחרים ידי חובתן יש בהם חלוקין. בברכת המזון ובכל שאר ברכות הנהנין שאין בהם מצוה כגון המוציא וכיוצא בו אם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא. ומיהו לבניו ולבני ביתו אע"פ שיצא מוציא כדי לחנכן במצות. ובברכת הנהנין שיש בה מצוה כגון קדוש היום של שבת וים טוב ואכילת מצה של מצוה בלילי הפסח אע"פ שיצא מוציא. ובקרית שמע ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא שאינו בקי אע"פ שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ובהלל אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות ראשי פרקים אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אלא אם כן עונה אחריו. ובמגלה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי. ואין צריך לענות אחריו כלום. וכן הדין בשאר מצות. וכתב הרמב"ם ז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. יראה שסובר ששומע כעונה ויצא ידי חובתו בשמיעה בלבד. ואם תאמר והרי בתפלה וברכת המזון אינו שומע כעונה שהרי שנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו. וכן בתפלה אין יחיד מוציא את חבירו בקי. ומשני בירושלמי הא דברכת המזון שאנו התם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ותפלה גם כן רחמים היא וצורך עצמו ודומה לברכת הנאה. ויש אומרים כי התפלה נתקנה בלחש ולפיכך אין חבירו מוציאו ידי חובתו אבל שליח צבור בעשרה מותר שכך תקנו חכמים. ובעשיית המצות יש מחלוקת בין המפרשים אם טעון ברכה לאחריהם אם לא. יש אומרים כי אחר כל המצות מברכין אקב"ו לשמור חוקיו, ומביאין ראיה מיהא דאמרינן בנדה פרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו לאיתויי מאי לאיתויי ירקא ולר' יצחק דמברך אירקא לאיתויי מאי לאיתויי מיא ולרב פפא דמברך אמיא לאיתויי מאי לאיתויי שאר מצות. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפליהו בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו לאיתויי מאי לאיתויי ריחני. ומדקאמ' לאיתויי ריחני ולא קאמ' לאיתויי שאר מצות שמע מינא דלא שני להו לבני מערבא בין תפלין לשאר מצות דבכולהו מברכין לאחריהם לשמור חוקיו. ור"ת כתב דבני מערבא דמברכי בתפלין דוקא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה דסבירא להו לילה לאו זמן תפלין הוא. והיינו טעמא דמברכי לשמור חוקיו משום דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות אבל אם מסלקן ביום אין מברכין. וכל שכן מבשאר מצות אין מברכין שאין כתוב בהן חוקה כמו בתפלין. ומיהו האידנא לא מברכינן. דקיימא לן לילה זמן תפלין הוא והלכה ואין מורין כן. ומדדרבנן הוא שאסורין שמא יישן בהן. ופסוק ושמרת את החוקה הזאת למועדה בחקת הפסח הכתוב מדבר. והכי מוכח בירושלמי דברכות בפרק היה קורא כמו רבינו תם, דאמרינן התם כשהוא חולצן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו אתיא כמאן דאמ' בחוקת תפלין הכתוב מדבר. אבל למאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא. והאי דלא קאמר לאפוקי שאר מצות משום דבריתא מין קאמא כלומר מין הטעון לפניו ואין טעון לאחריו. ושאר מצות אינן מין אחד שהרי יש מהן טעונין ברכה לאחריהם. ויש מהם שאין טעונין ברכה לאחריהם אבל ריחני כולם הם מין אחד שאין טעונין ברכה לאחריהם, וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך אחר עשיית המצוה. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג והכי אמרינן בירושלמי דמעשר שני אמר ר' יהושע בן לוי כל הלכה שרופפת בב"ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך צבור נהיג ונהוג. והטעם שתקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מדבריהם כגון מגלה והלל והפטרה ופסוקי הזמירות יותר משאר מצות לפי שבקריאת התורה בצבור אנו למדין ברכה לאחריה מקל וחומר ממזון כמו שאמרנו למעלה. ולכן תקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה לפי שהיא כעין קריאת התורה בצבור. אבל בקריאת מצות והגית בו יומם ולילה שמחוייב בה כל היום אינו מברך לאחריה אלא לפניה בלבד כמו שתפלין וצצית שמצוה בהן כל היום. ולכן אין מברכין אחר קריא' פרשת תמיד בבקר לפי שנתקנה כנגד מצות והגית בו יומם ולילה שמחויב בה כל היום כמו שנפרש לקמן. וכן תקנו בכל דבר שיהנה אדם ממנו ברכה לאחריו ואנו למדין זה ממזון שנא' בו ואכלת ושבעת וברכת. כל השומע ברכה מפי חבירו כגון ברכת המצות וברכת הפירות צריך לענות אחריו אמן. ואמרינן בפרק שלשה שאכלו תאני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלם. ופירשו הגאונים והמפרשים דלאו דוקא נקט בונה ירושלם אלא ה"ה נמי לכל הברכות שהם סוף הענין כמוה כגון ישתבח דבתר פסוקי דזמרא וכן יהללוך דבתר ההלל וסוף ברכות דשמנה עשרה וסוף ברכת השכיבנו ואין בזה הפסק שכיון שנתחייב לענות אמן מכלל הברכה יחשב מידי דהוה אלהי שפתח תפתח. ולא נקט בונה ירושלם אלא לרבותא דאע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרה יש לו לענות אמן. וגם משום שהיה מדבר בענין ברכת המזון נקט בונה ירושלם. ופירש בעל ה"ג דודאי על הפירות או על המצות אם ענה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות שכן דרך בורים שמדברי אחר שמברכי' ואחר כך טועמים. אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. וכן משמע בירושלמי דפרק אין עומדין תאני חדא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה ונושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דאמר בור בעונה על כל ברכה וברכה, ומאן דאמ' חכם בעונה בסוף וכתב בעל הלכות גדולות ורבי האיי שאחר אכילת פירות וכיוצא בהן כגון דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם כן לענות אמן אחר ברכה אחרונה כיון שהוא סוף הענין, והרמב"ם ז"ל כתב שאין לענות אמן אלא כשאומר שתי ברכות או יותר. אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה ואפי' בסוף וכן היה נוהג הרא"ש. גרסינן בפ"ק דפסחים אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן אמ' רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לאו חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעליתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה, וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזה שראה קרי ונדה שפלטה שכתב זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי, ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טביל' וכן פירש רבי חננאל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והרא"ש. ורש"י פירש משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחה לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה. ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג, ואמרינן בפרק לולב הגזול ובפר' הקורא את המגלה עומד ובפרק ערבי פסחים, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימ' מהכא ויעבר מלכם לפניהם ה' בראשם. ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק, וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות כגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ברכות שבח הן כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהן ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבא לברך לפעמים באיסור היוצא מבית הכסא. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק שלמעלה שנאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרחצם ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים, ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה, ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש, ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו, אבל מילה היא תלויה באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה, כך כתב הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה, ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם וזהו הנכון. כתב בעל המאור דלאו דוק' בכל המצות מברך עליהן עובר לעשיתן שהרי יש מצות שבשעת קיומן מברך עליהם ולא עובר כגון ישיבת סוכה שאין אנו מברכין קודם ישיבה אלא אחר ישיבה. הילכך כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה כגון ישיבת סוכה שכל היום הוא יושב אין צריך לברך עובר אלא בשעת קיומן. וכגון נטילת לולב שכל זמן שנוטלו בידו עושה המצוה וכגון להתעטף בצצית שכל היום היא מצותו. וכן להניח תפלין יכול אדם לברך בשעת קיומן ולא עובר, וכן כל כיוצא באלו ולא הוצרך לומר עובר לעשייתן אלא למצות שאלולא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך בשעת קיומן שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיעת שופר שאי איפשר לתקוע ולברך ביחד וכן כל כיוצא באלו צריך לברך עובר לעשייתן ע"כ. וכן כת' הר"מ במז"ל העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בצצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף בצצית או אחר שלבש תפלין או אחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט או כסה הדם או הפריש תרומות ומעשרות ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר כן וכן כל כיוצא באלו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה, כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או צצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות צצית או לכתוב תפלין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בצצית או כשילבש התפלין או כשיקבע המזוזה כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה. וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון צצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון בנו מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל. והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המילה מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה, ויש אומרים שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין קבוע לו זמן שהיוצא בשיירה קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה, וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לנו בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנאה לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו בברכה שאחר ההגדה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי די לו בזמן שאו' על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפר' שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנאמר וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשי' שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו, וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה, וגבי ביעור חמץ הבדיקה והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות. יש לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהן ועל זה שאל ה"ר אברהם בר יצחק אב בית דין את ה"ר יוסף בן פלאט למסור לו מפתח בהן, וזה לשון השאלה: צריך אני שתמסור לי מפתח על אלו מצות מברך על עשייתן כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מצות עשה מפני שיבה תקום אם צריך לברך או לא. ומי שנותן צדקה לעני שנאמר פתוח תפתח נתן תתן, העבט תעביטנו, והשבת העבוט, ושלוח הקן, ומעקה, ומבקר חולים, ומנחם אבלים, ומלוה את המת, ומכניס חתן וכלה לחופה, ומי שעוזב לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות דבשלמא תרומות ומעשרות אין צריך בנתינתם ברכה דדילמא נפטר בברכת הפרשתן אבל לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות צריך לברך עליהן בעזיבתן או לא. ופטר חמור בנתינתו ובעריפתו דתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה. ונתינת בכור, וראשית הגז ומתנו' והנותן שקלו והנותן חזה ושוק. והסומך. והמלוה כספו לעני, והלואת חסד לעשיר, והבאת שלום, ומורא וכבוד אב ואם, והמוכיח חבירו והשמטת כספים, ושלוח עבדים, וקביעות ראשי חדשים, וחשוב תקופות ומי שמשמח גר יתום ואלמנה ברגל והשבת אבידה וטעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר מכל אותן מצות עשה שמנאן בעל הלכות גדולות מפני מה מברכין על מקצתן כגון סוכה ולולב שופר וציצית תפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה והדומה להן ומקצתן אין מברכין עליהן וצריך אני מסירת מפתח מפני מה מברכין על אלו ולא על אלו כי אם נאמר אין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם - שלח תשלח, לא תכלה - תעזוב אותם, לא תראה חמור שונאך - עזוב תעזוב עמו, לא תראה את שור אחיך - השב תשיבם, לא תראה - הקם תקים, לא תשא עליו חטא - הוכח תוכיח, אל ירע לבבך - נתן תתן, חליצה וייבום לא תהי' אשת המת, והרבה שדומין לאלו. ואם נסמוך על זה הטעם מה נאמר במוהל את הגדול או גדול שמוהל שצריך לברך. ואם לא מהל ענוש כרת וכן השוחט את הפסח או האוכלו שהי' מברך ואם לא עשאו ענוש כרת. ואם תאמר פסח ומילה מצות עשה הן ואין בהם אזהרה והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבלה ומברך עליה או דילמא בנחירה בעלמא היה נצול מן הנבלה מאחר שלא מתה מעצמה והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבלה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה כל עיקר צריכין אנו למפתח על ענין זה. ומצאתי בהלכות פסוקות ומי שעושה מעקה צריך לברך אע"פ שכתוב בו ולא תשים דמים בביתך. תשובה: הכי אסתברא לן דדהני מצות עשה דלא מברכינן עליהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אע"ג דמצות עשה היא דכתיב ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל והוא הדין לעזיבה ופריקה והשמטת כספים וקרקעות ושלוח עבדים והענקתן ועמידה מפני הרב ומורא, וכבוד אב ואם, ונתינת צדקה לעני, והלואת אביון, והשבת גזלה, וחזרת רבית, והשבת אבדה, ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, ונתינת מעשר עני, ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה, ובקור חולים, ונחמת אבלים, ולוית המת והכנסת חתן וכלה לחופה, ועריפת פטר חמור, והשבת העבוט, ונתינת נבלה לגר, ומכירתה לנכרי, ושריפת נותר, ושלוח הקן אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים. יש מהן מפני שאין בהם מעשה כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמי להו. ואית בהו נמי משום דמחיל מריהו ועקר ליה לעשה. ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדאמי להו דכתיב וכרמך לא תעולל וגו' ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם, לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו עבירה לא מברכינן עליהו משום דלית בהו מעשה אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. ואם משכנו על ידי שליח בית דין דליכא עבירה לא מברכינן משום דמחיל גביה לווה מריה דמשכונא ולא בעי ליה וקא מיעקר ליה עשה דהשבה ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב [הגהה. א"א הא לא מחוורא שאם נטלה על מנת לשלחה מאי עבירה איכא ע"כ.] דכתי' לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח, וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכן שריפת נותר לא תותירו והנותר ממנו אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עליהו. ואיכא נמי דלא מברכינן עליהו משום דתלו בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מהיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני. ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל. והענקת עבדים. ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי. וארבעה ועשרים מתנות נמי אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליבריך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים, דכהנים משולחן גבוה קא זכו כדאמרינן בכמה דוכתי שאני מתנות כהונה דכהנים משולחן גבוה קא זכו דכתי' ואני קנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' וכיון דלרחמנ' נינהו לא מצי לברוכי עליהו דומיא דנתינת שקל לגבוה שאינו מברך עליו לתת לגבוה וכל מאי דדמי להו משום דלא יהיב ליה מדידיה כלם דכתי' לה' הארץ ומלואה. וכן הוא אומר בדוד כשהקדים הכסף והזהב לבית המקדש כי ממך קבל ומידך נתנו לך. אבל פדיון הבן אע"פ שהוא ממתנות כהונה מברך על פדיונו ולא על נתינתו וה"ה לפדיון פטר חמור שמברך על פדיונו ולא על נתינתו כמו שהוא מברך על הפרשת תרומות ומעשרו והפרש חלה מן העיסה ולא על נתינתן דמתנות כהונה הן ואין מברך עליהם משום טעמים דאמרינן. ואי אמרת אמאי מברכין על פדיון הבן ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלות והא ממתנות כהונה הן היינו טעמ' דמברכינן עלייהו משום דלפדו' בנו לתקן תבואתו ועיסתו אזהריה רחמנ' ושניא פדייה והפרש' מנתינה דהא תליא ביה וקביעא עילויה ונתינה תליא בדעת אחרים והיא ממתנו' כהונה דזכי להו רחמנא בגויהו וכל שכן שמברך על פדיון כרם רביעי ועל הפרשת מעשר שני משום דלא תליין בדעת אחרים ולא בהנאתן אבל לתקוני כרמו ותבואתו הוא דעבד דרמיא עליה לחודיה וכן מברכין על הפרש' מעשר עני דלתקוני הוא דמחייב דלא תליא בדע אחרי' ולא בהנאתן ואיפשר דמחלי ליה ומיעקר ליה עשה. ואין מברכין על החליצה משום דמצוה הבאה בעבירה היא דקא עבר על עשה דיבום. וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבוש משום דלא מיפקדא אפריה ורביה. וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה וכר' יוסי דאמ' כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חלליצה ויבום איתקשו להדדי וכן אין מברכין על הגירושין דשנאוי המשלח ואית בה עבירה. ואם נפשך לומר ליבריך על הנך נשי דמצוה לגרשן ולית בהו עבירה כגון אותן שכופין אותן להוציא, וכן מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובמאי דדאמי להון שאין בגירושיהן עבירה. יש לומ' דלא פלוג רבנן בגירושין דגזרי הני אטו הני. אי נמי משום דמי ששהתה עשר שנים אית בה ספיקא דדילמא מיניה הוא ולא זכה ליבנות ממנה ולא מצוה עביד בגירושיו. אבל על ברכת כהנים ועל תקיעת שופר מברך ועל שאר מילי דמפרשי ועל עשיית מעקה מברך משום דתליא ביה ולא איפשר למעקריה כהנך דתליין ביד אחרים. ועל קריאת המועדים מאן לימא לן דלא מברכין בית דין בארץ ישראל על קביעתן אבל לדידן דלית לן סוד העיבור לא תליא מצות קביעות חדשים בדידן דהא לא קבעינן ולא מידי אלא בתר חשבון העיבור אזלינן. ואי אמרת ליבריך משום לא תסור או משום שאל אביך ויגדך. משום דלית בהו מעשה דהא חשבון בעלמא הוא ולית ביה מעשה. [הגהה כת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה שקשה לסברא זו ברכת ספירת העומר שהוא חשבון ומברכין עליו]. וכן לא מברכינן על ארבע מיתות בית דין ולא על מלקות דקודשא בריך הוא חס על בריותיו כדדרשי' בכי קללת אלוקים תלוי. א"ר מאיר מאי הלשון הזה אומרת קלני מראשי וכו' וכדדרשי' בלא קרב זה אל זה וכו' וכדאמרי' שאין אומר הלל בראש השנה מפני שהוא שעת הדין. וכדאמרינן נמי אין מפסיקין בקללות מפני שאין אומרים ברכה על הפורענות. והוא הדין שאין מברכין על השקאת סוטה. [הגהה א"א אני מברר זה הטעם כל מצוה שיש בה קלקול אחרי' אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול ומכאן יבאו אלו שהוא מזכיר ויצאה מתנה לעני והשבת העבוט אפילו לקחו מיד בית דין או מיד הלוה וקריעה על המת ותנחומי אבלים ובקור חולים ואיפשר עזיבת לקט שכחה ופאה כיוצא בהם וכן עשיית הדין לבעלי דינין מפני שיש הגזל ועלוב' והרבה מהם נכנסין הטעם הזה]. אבל על עריפת עגלה מברכין וכן על הקרבת הקרבנות ועל סמיכה וזריקה והקטר אימורין ושאר מעשיהן והוא הדין ליציקת שמן על תנוך אזן מצורע ועל בהן ידו ומאי דדאמי להו וכל מעשה מנחות דהוו מברכין עליהו. ולא דמיא הכנסת כלה לחופה לפדיון הבן דמברכינן עליה דאלו לפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מעת פדיון על האב ומיחייב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמילות חסד מזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן. והאי ליכא למימ' ביבום ונישואין דאע"ג דתליא בדעת אחרי' ואפש' דממנע' האשה לא מיעקר' האי מצוה מן האיש אלא אכתי רמיא עליה מצוה יבום ונישואין לכי משכח מאי דליכא למימ' הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדאמי להו דמשום הנאתן חייביה רחמנא לגמול להם חסד וכיון דלא בעי מיעקר' לא האי מצוה מניהו והוא הדין לבקור חולים ולשום שלום בין אדם לחבירו ותנחומי אבלים שאין מברך לנחם אבלים ולשום שלום ולבקר חולים דהא בידיהו למיעקרא להאי מצוה. ולא על הוכחת חבירו נמי לא מברך דהא אמרינן תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה. וליכא בשחיטה חד מהני טעמי דלימא דלא ליבריך עלה דהא לא תליא בדעת אחרים כי הנך. ולא מצוה הבאה בעבירה כי הנך דהא לא תאכלו כל נבלה לאו מצות עשה הנתק לעשה הוא כי הנך דליכא למימר לא תאכלו כל נבלה ואם תאכל תשחוט משום דלאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה כמו לקט שכחה ופאה והשבת העבוט ושלוח הקן משום דהני לאו ניתקין לעשה וחד מעשה הם והויא להו מצוה הבאה בעבירה ולאו דנבלה לאו חד מעשה הוא בהדי מצות שחיטה דהא לאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה הילכך הויא לא מצות עשה לחודה שאינה באה בעבירה ומשום הכי מברכינן עלה. ונתינת שקלו נמי הדין נותן דלא מברכי עלה ולאו על מאי דדאמי לה ממידי דאיתיה לגביה משום דלה' הארץ ומלואה. והוא הדין נותן לתשלומי נזק בין נזק הגוף בין נזקי הממון אפילו שלמם המזיק מדעתו וכן נמי תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו מברך עליהם משום דמצוה הבאה בעבירה הם. ומנא לן דלא מברכינן על מצוה הבאה בעבירה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. וקאמר רבא דטעמא דר' אליעזר בן יעקב משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ותנן נמי במסכת ברכות אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנין עליו ואפילו בטבל טבול מדרבנן. [הגהה א"א אין זה כלום שלא אמרו לפטור אותו מן הברכה וגם לא מי שאכל טבל שיהא פטור מברכה אלא שאין מזמנין עליו לפי שאינו בתורת קביעות. וכן דברי ר' אליעזר בן יעקב לא לפטרו מנטילת חלק ולא מברכת חלה אלא שיש עבירה עם מצותו ואינו כמברכין אחרים על המצות ואיך יעלה על דעת שהאוכל טבל דרבנן יהא פטור מברכ' המזון דאוריתא וכן מה שאמרו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה לא שיהא עם הארץ פטור מברכת המזון אלא לפי שאין תלמיד חכם רשאי לקבוע עמו חבורה, ואותה סוכה שהיה ריש גלותא ורבנן יתבי בגוה שהיתה גזולה לא היו מברכין עליה בשביל שבאה בעבירה שהיו עציה גזולים תמה"א אבל יש מצוה הבאה בעבירה במקומות אחרים שמעכבין גוף המצוה וכל שכן הברכה, ודוק]. וטעמא דהאי מילתא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ומנא לן דכל מצות עשה דאיפשר למיעקרה אע"ג דאכתי לא מתעקרא כמאן דמתעקרא דמיא דתנן בפרק אלו נערות כיצד שותה בעציצו אפי' היא חגרת ואפילו סומה ואפילו מוכת שחין אבל אם נמצא דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ואמרינן עלה בגמ' וליתי עשה ולידחי לא תעשה אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בצצית דלא איפשר דלא לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל אלמ' כיון דאיפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא איתעקר הוה ליה כמאן דליתיה דהא לא קביע הואיל ומשום הנאה דידיה חייביה רחמנא למנסב' דידיה חייביה רחמנא למינסבה וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר ליה מצות עשה שבה. [הגהה א"א איפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהי למיעקריה]. וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה מפני רבו הואיל ואיפשר למעקריה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבוד מחול חשבינן ליה כמאן דליתיה ולא מברכינן עליה והוא הדין לשאר מצות עשה דדמיין להו. ולגבי מתנות כהונה נמי אמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכו. וגבי גזלת הגר דהוא ממתנות כהונה אמרי' קנאו השם ונתנו לכהנים וכדמתבררא בבבא קמא דשמעת מיניה דמאן דיהיב מידי ממתנות כהונה לכהן לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' הילכך לא מברך ישראל על נתינתה לכהן. עד כאן תשובת הר' יוסף בן פלאט. יש מצות שמברכין עליהם בעל ויש שמברכין עליהם בלמ"ד. וכתב רבינו תם טעם לדבר כל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל כגון על המילה. על ביעור חמץ, על אכילת מצה, על אכילת מרור, על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על נטילת לולב, על ספירת העומר, על מצות עירוב. וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפילין כל היום, להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום, לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום, מברכין בלמ"ד דלהבא משמע, ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה כדאמרינן בפרק במה מדליקין מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולכך מברכין בלמ"ד. וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות שעיקר מצות שופר על סדר הברכות. ומה שמברכין להכניסו בברית של אברהם אבינו מפני שברכה זו אינה כשאר ברכות אלא שבח והודאה היא לבורא כמו שפירשנו למעלה. ומה שמברכין בתפילין של יד להניח ועל של ראש על מצות מפני שלא רצו רבותינו לתקן שתי ברכות זו אחר זו על מצוה אחת בסיגנון אחד אלא הראשונה מברך להניח שכך דינה כמו שאמרנו. והשנייה על מצות שהיא גמר המצוה. ומה שאנו מברכין על ההלל לקרוא את ההלל ואנו מברכין על מקרא מגלה מפני שקורין את המגלה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והצבור עונין ראשי פרקים. ועוד דאמרינן בפסחים שעיקר קריאת ההלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את ההלל. הילכך שייך בו לקרוא את ההלל שכל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך בו לברך על. והכלל הזה הוא בלא טעם. וגם רוב התירוצים הם בדוחק ועוד קשיא לי לדבריו נר של שבת ולהפריש תרומה. וא"ת דעל הפרשת תרומה אמרינן אינו כן דגרסינן בתוספתא דברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. ועוד דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן כמו שנפרש לקמן. והרמב"ם כת' טעם אחר כל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך לעשות כגון המל בנו או עושה מזוזה לביתו או מעקה לגגו או הפריש תרומה לעצמו או לבש תפילין או נתעטף בציצית ואם עשה אותה לאחרים כגון מל בן חבירו או עשה מזוזה בבית חבירו או מעקה בבית חבירו או הפריש תרומה לחבירו מברך על העשייה. עשה מצוה לו ולאחרי' כאחד אם היתה מצוה שאינה חוב' מברך על העשייה לפיכך הוא מברך על מצות עירוב היתה חובה ועשה אותה לו ולאחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשייה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשו' הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ע"כ. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו, אמר אברהם קשיא לי על מקרא מגלה ואם נאמ' כל מצוה שהיא מדבריהם אומ' על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה, ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מהמהדרין יותר. אי נמי מפני שזאת הברכה הוקבעה על נס הנרות שבמקדש שהם של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ועוד יש תימה היאך לא הקשה אותם בגמ' למאן דאמ' לבער חמץ. ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ומסיק הכי בגמרא דאמר בורא פרי האדמה ולאכול מרור, עד כאן. גם ברכת תפילין של יד ושל ראש קשיא לי לדבריו. וי"א טעם אחר כל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בעל. וכל מצוה שאי איפש' לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בלמ"ד. וזו היא קצת סברת התלמוד בפ"ק דפסחים גבי פלוגתא דביעור חמץ דאמרינן בלבער חמץ כוליה עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור חמץ, ומקשי למאן דאמר לבער חמץ אקב"ו על המילה, וקאמ' היכי לימ' למול לא סגיא דלאו איהו מהיל. ומקשי אבי הבן מאי איכא למימ' ומתרץ אין הכי נמי כלומר כיון שהוא עצמו מוהל וצריך למול יש לו לברך בלמ"ד אבל למאן דאמר על ביעור חמץ אפי' אבי הבן נמי על המילה הוא מברך כמו שפירש רש"י. ולזה הטעם צריך לברך לאכול מצה ולאכול מרור מפני שאי איפשר לעשותן על ידי שליח והן להבא. והכי גרסי' להו בפרק ערבי פסחים בנוסחאות ישנות ומדוייקות וכן הביאם רב עמרם בסדורו. ועוד דגרסינן בתוספתא בשלהי פסחים אי זו היא ברכת הפסח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול את הפסח, אי זו היא ברכת הזבח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הזבח ואלו כיוצא בהן. וגם לזה הטעם יתישב מה שהקשינו לאותם הטעמים הראשונים מאי שנא תפילין של ראש משל יד דבשלמ' להניח תפילין אתי שפיר מפני שאי איפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ולכך מברכין בלמ"ד. ועל מצות תפילין גם כן לפי שכבר הניח של יד וכשמניח של ראש לא קרינן בה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. וא"ת והרי נר חנוכה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ומברכין בלמ"ד. וי"ל שהדליקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאיפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד, אי נמי דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס וכן נר של שבת וא"ת והרי טבילה ונטילת ידים שאי איפש' לעשותם ע"י שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שאין עשייתם להבא אלא לשעבר כמו שפירשנו למעלה. ולכך מברכין בעל, אי נמי כיון דטבילת כלים איפש' לעשותה ע"י שליח לא חלקו חכמים בכלם. וא"ת והרי כסוי הדם ששא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל שכסוי הדם הוא גמר מצוה ולא קרינא ביה להבא אלא לשעבר ואפי' לאחר הכסוי יכול לברך כיון שבירך מקודם על השחיטה. וא"ת והרי העומר שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל מפני שכבר הוקרב העומר ואנו מונין ממנו ולא הוי להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. לישב בסוכה היא בלמ"ד מפני שא"א לעשות' ע"י שליח והיא להבא שעיקר מצות סוכה אכילה ושינה כעין דירה, ועל המילה ועל מצות עירוב ועל השחיט' הם בעל מפני שאיפש' לעשותן ע"י שליח והן להבא. וא"ת והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו', שאיפשר לעשותה על ידי שליח כשאין האב בעיר ומברכין בלמ"ד, וי"ל מפני שמברך אותה אחר המילה לא קרינן ביה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בלמ"ד, וכבר פירשנו הטעם למעלה. וא"ת והרי נטילת לולב שאי איפש' לעשותה על ידי שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שא"א לברך להבא אלא לאחר הנטילה קודם הנענוע. וא"ת והרי תקיעת שופר שאיפש' לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, י"ל שהשמיעה עצמה היא המצוה והואיל וא"א לשמוע אלא ע"י שליח לא קרינן בה שאיפש' לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי מקרא מגלה שא"א לשמוע ע"י אחר אלא על ידי אזנו ומברכין בעל וי"ל שאינו מברך על השמיעה אלא על הקריאה ואיפש' לצאת ידי הקריאה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי קריאת ההלל שאיפשר לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, וי"ל כיון שצריך לענות ראשי פרקים וגם צריך לומר הודו אנא ה' לא קרינן ביה שאיפשר לעשותה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. ומיהו קשיא לי להאי טעמ' מברכת התורה שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא ומברכין בעל, ויש שמברכין לעסוק בדברי תורה. ונוכל לתרץ שגם זו איפשר לעשותה על ידי שליח שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך וחותמין בהם בברוך חוץ ממקצת ברכות שיש מהן שפותחין בברך ואין חותמין בהם בברוך כגון ברכת הפירות וברכת המצות לפי שהן מטבע קצר. ויש מהן שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בהן בברוך כגון ברכת הסמוכ' לחברתה לפי שפטרתה הראשונה שנפתח בברוך. ויש קושיות רבות על כלל זה כגון מברכת אלקי נשמה שאינה סמוכה לחבירתה ואינה פותחת בברוך. ומשבע ברכות של חופה שפותח באשר יצר את האדם בצלמו בברוך ואע"פ שהיא סמוכה למה שלפניה. וגם מברכות אחרות. ועל סדר הברכות אפרש טעם לכל אחת ואחת בע"ה. גרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' שמואל כל הברכות כלן צריך שיאמר מעין חתימת' סמוך לחתימת' פום בדיתא אמרי מעין פתיחת' סמוך לחתימת' וק"ל כשמואל. גרסינן בברכות בפ' כיצד מברכין אמ' רב כל ברכה שאין בה אזכרת השם אינה ברכה. ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמ' אביי כותיה דרב מסתברא. דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. ור' יוחנן אמר תני' לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. יש פוסקים הלכה כרב מדקאמ' אביי כוותיה מסתברא אבל רבינו האיי והרי"ף והרמב"ם פוסקין כר' יוחנן דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ודוקא בפתיחת הברכה אבל בחתימתה אין צריך מלכות וגם ברכה הסמוכה לחבירתה אינה צריכה הזכרת השם ומלכות ואמרי' בירוש' דברכות בפ' הרואה ר' זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך. רבא אמ' צריך לומר בה אתה. שמואל אמר אף אלהינו. ובמדרש אומר מנין שזכורין את הם שנאמ' ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. וכתי' כי שם ה' אקרא. ומנין שאומ' מלכות שנאמ' ארוממך אלהי המלך. ומנין שעונין אמן אחר המברך שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו. אמר להם משה לישראל כשאני מברך אתם תענו אמן. ואם תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה ברכות וברכה מעין שבע שאומר בערב שבת למה אין בהם מלכות. ויש לומר שהאל הגדול נחשב כמו מלכות כדאמרי' בראש השנה דשמע ישראל וגומ' נחשב כמו מלכות. ויש אומרים כי אלהי אברהם הוא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם והודיע טבעו בעולם. וזהו שנאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ומסקינן בפרק ג' שאכלו שאין חותמן בשתים כגון מושיע ישראל ובונה ירושלם מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות אלא יודה על כל אחת ואחת לבד. ומקשי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון. על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות. מקדש ישראל והזמנים ישראל דמקדשי לזמנים. מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דמקדשי לראשי חדשים, ומקשי מקדש השבת וישראל והזמנים. מקדש השבת וישראל וראשי חדשים פירוש דאפי' תמצא לומר דקדושה דישראל וזמנים או ראשי חדשים חדא היא מכל מקום קדושה דשבת וישראל דמקדשי להו לזמנים תרתי נינהו. ומתרץ התם נמי חדא היא מאי טעמ' שבת הא מיקדשא וקיימא זמנים וראשי חדשים ישראל הוא דקבעי להו. והכי קאמ' מקדש השבת וישראל דקדשינהו לזמנים או לראשי חדשים. פי' מה ענין להזכיר שבת עם קדוש' זו החדשה בחתימה אחת הא לאו מחד מינא נינהו דשבת קבעוה שמים ויום טוב קבעוהו בית דין אלא הטעם שנזכרה כאן עמה מפני שקדושת שבת היא סבת קדושת ישראל שנאמ' בה כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. הילכך נזכרה כאן מפני שהיא גורמת קדושת ישראל כמו שקדושת ישראל נזכרת ביום טוב בלא שבת לפי שהם סבת קדושת הזמנים ובדין היה להזכיר שבת אפילו ביום טוב בלא שבת אלא מפני שהוא דרך להזכירה בשבת בלא י"ט ומחזי כשקרא. הא למדת דחדא חתימה היא אבל במושיע ישראל ובונה ירושלם אינה תלויה זו בזו שאע"פ שבירושלם צריכין ישראל תשועה גם חוץ לירושלם ובגולה הם צריכין אותה ואם כן הויא חתימה בשתים. ואם תאמר הבוחר בתורה במשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק הרי שחותמין בארבע. ויש לומר דכלהו חדא מילת' היא שמברך להקב"ה שבחר בתורה שנתנה על ידי משה עבדו לישראל עמו ובחר בנביאים כדי להוכיח את עמו. כל ישראל חייבין בכל מצות האמורו' בתורה אחד מצות עשה ואחד מצות לא תעשה. והנשים חייבות בכל מצות לא תעשה שהאשה הוקשה לאיש לכל עונשין שבתורה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהיינו חייבי לאוין וחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. בל תקיף ובל תשחית שנאמ' לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה משום דלית להי זקן ליתנהי בהקפה. בל תטמא למתים שנא' אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות חוץ מפריה ורביה ותלמוד תורה. פריה ורביה שנאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וכבשה כתיב האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש. ועוד דגבי יעקב אשכחן ני אל שדי פרה ורבה ולא קאמ' פרו ורבו. ותלמוד תורה שנאמ' ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ושהזמן גרמא נשים פטורות כדילפינן במסכת קדושין מתפילין שהוקשו לתלמוד תורה דכתיב ביה והודעתם לבניך ולא לבנותיך. והטעם שנפטרו הנשים ממצות עשה שהזמן גרמה לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא איפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזאת מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. ויש שבע מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן ואלו הן שמחה והקהל וקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ומקרא מגילה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח. שמחה הי' גזרת הכתוב שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. והקהל דכתיב גם כן שנא' הקהל את העם האנשים והנשים והטף. קדוש היום וכו' כדאמרינן בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דאמ' קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהי בשמירה איתנהי בזכירה. ואכילת מצה בלילי הפסח גם כן מזה הטעם שנא' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. ואמרי' בפסחים כל שישנו בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהי בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה. ומקרא מגלה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח מפני שאמרו רז"ל בשלשתן שאף הן היו באותו הנס. ופרש"י בשם הר' יצחק הלוי במקרא מגלה לפי שעיקר הנס נעשה על ידי אסתר המלכה, וכן פי' בנר חנוכה שעיקר הנס נעשה על ידי אשה ששמה יהודית שקצצה ראשו של אנטיוכוס, וכן פירש בד' כוסות של פסח כדאמרינן בפרקא קמא דסוטה בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים שנאמ' מוציא אסירים בכושרות אל תקרי בכושרות אלא בכשרות בזכות נשים כשרות, וכת' הר' יצחק בר' אברהם דלישנא דאף הן היו דמשמע שהן טפלות לא אתי שפיר לפי פי' רש"י דהוה ליה למימ' שהן היו עיקר הנס. ועוד דבירושלמ' דמגלה לא משמע כפירושו דאמרינן התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוין לקרותה לפני הנשי' שבביתו שהכל היו בספק פירוש בספק להשמיד להרוג ולאבד ולפי פי' רש"י היה לו לומר לפי שהן היו עיקר הנס. על כן נראה פירוש הירושלמי עיקר. וכן בנר חנוכה וד' כוסות של פסח שחייבות בהן לפי שאף הן היו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון וגם היו משועבדות במצרים. ואם תאמ' אפי' קטנים יהיו חייבין במגלה דהא כתיב טף ונשים ואע"ג דבירושלמי תני בר קפרא צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק. מ"מ בגמרא דידן לא קאמ' אלא נשים חייבות בלבד ופליג על הירושלמי. וי"ל דנשים כיון דאיתנהי במצות לא תעשה ולא במצות עשה שהזמן גרמה הטילו עליהן מצות מגלה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמה כיון שהן היו באותו הנס. אבל קטנים דלא שייכי במצות כלל לא מחייבינן להו אע"פ שהיו באותו הנס ע"כ. ולולי זה הטעם דאף הן היו לא היו חייבות בהן מפני שהן מצות עשה שהזמן גרמה ואע"פ שהן דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ואם תאמר והרי בסוכה כתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ונשים היו באותו הנס ואפי' הכי הן פטורות כדאי' בסוכה בפ' הישן. וי"ל דסוכה שהיא דאוריתא לא נתחייבו נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס אבל מצות דרבנן נראה להם לתקן גם לנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס. וכתב ר"ת שהנשים חייבות שלש סעודות שאף הן היו באותו הנס של מן דלחם משנה לקטו כלם בערב שבת וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות. ועוד דבעשה דרבנן שוות בכל עד כאן. ומצאתי כתוב שהנשים חייבות בהבדלה מדרבנן כיון שחייבות בקדוש כמו שאמרנו למעלה ממה שנאמ' ולהבדיל בין הקדש ובין החול. וכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חייבי בה. ויש שהן פטורין לעולם בכל המצות כגון חרש שוטה וקטן ויש שהן פטורין לפי שעה כגון החולה והעוסק במצות והסומא. החולה שאינו יכול לכוין את דעתו פטור מן המצות הצריכות כוונה, ואם הכביד עליו חוליו לפי כובד חוליו יהיה פטורו. ותנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ותנן חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון. ותניא ר' יעקב אומר כותבי ספרי' תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורו' בתורה וכן מי שמתו מוטל לפניו והמשמר את המת והסומא תניא בבבא קמא בפי החובל ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות שבתורה. מאי טעמא דכתי' אלה העדות והחוקים והמשפטים, כל היכא דליתיה במשפטים איתיה במצות ובחוקי' וכל היכא דליתיה במשפטים ליתיה במצות וחקים. ואמרינן בפ"ק דקדושין אמ' רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמ' לי הלכה כל יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא כיון דשמעתא להא דאמ' ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא מאן דאמר לי אין הלכה כל יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן מאי טעמא כי מפקידנא אית לי אגרא טפי. ואם תאמר מה סברא היא זאת אדרבא שאינו מצווה חשוב יותר שאע"פ שאינו מצווה הוא עושה. וי"ל שהמצווה דואג תמיד ומחזר לקיים המצוה ושאינו מצווה לא ידאג אלא אם בא לידו יעשנה ואם לאו לא יעשנה. ותנן לפום צערא אגרא. אי נמי המצווה הואיל ונענש אם לא יעשה דין הוא כשיעשה שיקבל שכר גדול. אבל שאינו מצווה כיון שאינו נענש גם זכר כל כך לא יקבל. ועוד גדול המצווה לפי שהוא משלים רצון קונו ומקיים מצותו שצוהו אבל שאינו מצווה אינו משלי' רצון קונו כיון שלא צווה. כת' הרמב"ם ז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה. ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לכנכו במצות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהם אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בהן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו אמר אברהם דוקא בציצית שאין בה כלאים. ויש שחולק ואומר אף בברכה שהברכה גם היא רשות ומביא מסעד לדבריו מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמ' סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי אם כן איסורא קא עביד דאיהו בברכה עביד להו ע"כ. וכן כת' ר"ת שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמה אע"פ שהן פטורות מהן ואפי' מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח בברכות בפרק מי שמתו גבי נשי' חייבות בקדוש היום דבר תורה. ואין כאן משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא לפי שמברכות ברכ' שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרינן בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחוור ויקרא ולא אסרינן מספק משום לא תשא' קילל כיון שמתכוונת לברכה אין כאן משום לא תשא והביא ראיה מסומא כמו שאמרנו, ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' בתרא דעירובין דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה כר' יוסי דאמ' נשים סומכות רשות אבל ר' יהודה פליג עליה התם ואמ' מיחו. ומסתבר לומר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת ש"מ דלר' יוסי שרי לברוי ועוד הביא ראיה מדאמ' רב אחא בפ' ערבי פסחים סומא פטור מלומר ההגדה. ופריך והא אמ' רבינא שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת ובי רב יוסף רב יוסף. ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא ליה אע"ג דאיכא ברכת אשר גאלנו. וכתב הרא"ש מיהו אין זה ראיה כ"כ דעדיפא מינה פריך, ועוד דבברכת אשר גאלנו ליכא וצונו. ותימה הוא היאך תאמר וצונו בדבר שאינן מחוייבות לא מדאוריתא ולא מדרבנן. גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאוריתא מחוייב מדרבנן כדמוכחא ההיא דפרק ערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה מדרבנן. ולכך היו יכולין ש"מ דאינהו מחייבי מדרבנן הילכך יכולין לברך ולומר וצונו כמו שאנו מברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן. ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות. אבל אשה מיחייבה במצות עשה שלא הזמן גרמה ובמצות לא תעשה עכ"ד. וה"ר יצחק בן גיאת הביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמה מיהא דאמרינן הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן ואע"פ שהאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כמו שכתבנו למעלה. וכתב ר"ת שאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה אינה משום מצות תלמוד תורה שהרי אפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע דבמקום שאין לוי קורא כהן וחוזר ומברך בקריאה שנייה אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה. ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך כדאמרינן במגלה בפר' הקורא את המגלה עומד תאנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה. כל הברכות כלן בין ברכת מצות בין ברכת ההנאה צריך שלא יפסיק בדברים אחרים בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו ואם הפסיק צריך לחזור ולברך פעם שנית. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין אותו דבר שמברכין עליו אינו צריך לחזור ולברך פעם שנית כדאמרינן בברכת המוציא שאם אמ' טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך לפי שהוא צורך אכילה וכן כל כיוצא בזה. וכת' הרא"ש שהשוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אמר הביאו לי אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין שחיטה לא חשיב הפסק. עוד כתב הרא"ש יש אומרים שאין לבודק החמץ לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך וכל זה איננו נראה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה להתחלת הבדיקה אבל משהתחיל לא הויא שיחה הפסק מידי דהוה אישיב' סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא דלא מצינו דשיחה הויא הפסק אלא בין תפילין לתפילין משום דברכה ראשונה קיימ' נמי אהנחת תפילין של ראש ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפ' ר"ת. ולפרש"י נמי כיון דתרי מצות מנהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין אם כן הוי היסח הדעת ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ עכ"ד. כת' הר' יעקב בן הרא"ש צריך האדם לכוין בכל הברכות שהוא מברך פירוש המלות שמוציא בשפתיו מפיו ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל. ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והווה ויהיה, ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אלי הארץ. גרסינן במנח' בפרק התכלת תניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. ותמצא כי מה בחלוף אותיות א"ת ב"ש עולה למנין מאה - י"ם ה"ץ. עוד יש רמז להם מן הנביאים שנאמר ומה ה' שואל ממך בגימטריא מאה. וגם יש רמז מן הכתובים שנאמ' הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כלומר כמנין כי כן דהיינו מאה יברך גבר. ואלו הן מאה ברכות בין היום והלילה, על נטילת ידים, אשר יצר את האדם, אלקי נשמה שנתת בי טהורה, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים, מתיר אסורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מגביה שפלים, רוקע הארץ על המים, שעשה לי כל צרכי, אוזר ישראל בגבורה. המכין מצעדי גבר, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, המעביר חבלי שינה מעיני, על דברי תורה, הערב נא, אשר בחר בנו מכל העמים, ברכת ציצית, ברכת תפילין, ברוך שאמר, כל אלו שלשה ועשרים ושבע ברכות של ק"ש שחרית וערבית לפניה ולאחריה וברכת יראו עינינו שהוסיפו בערבית הרי אחת ושלשים. ושלש תפלות שבכל תפלה מהן י"ט ברכות עם ברכת המינין שהוסיפו הרי שמונה ושמונים. וכשהוא אוכל שתי סעודות של כל יום מברך י"ב ברכות ששה בכל סעודה, אחת כשנוטל ידיו תחלה, וברכת המוציא וד' ברכות של ברכת המזון הרי מאה חוץ מברכות המים והיין והפירות וכמה פעמים שחייב לברך כשיצטרך להפנות גדולים או קטנים. ובשבתות וימים טובים חסר מאלו המאה ל"ח כי אין בתפלות השבתות והמועדים כי אם שבע ברכות בכל אחת ובתפלות החול יש י"ט ברכות בכל תפלה הרי חסר שתים עשרה בכל תפלה שהם ששה ושלשים בשלש תפלות. וברכת התפילין וברכת יראו עינינו שתים הרי ל"ח. וכנגדן תמצא השלמה בשבתות וימים טובים כיצד בלילי שבתות וימים טובים אומ' ברכה אחת מעין שבע ומקדשין קדוש בביתם. ומוסף שיש בו שבע ברכות הרי תשע, ובסעודה השלישית ששה, על נטילת ידים, וברכת המוציא וברכת המזון שיש בה ארבע ברכות הרי ט"ו, חסר כ"ג וברכות היין והמים ועוד אמרינן בפרק התכלת אמר רב חייא בריה דרב אויא בשבתות וימים טובים דלא נפישי ברכות ממלא להו באספרמקי ומגדי, פי' אספרמקי מיני בשמים, ומגדי מיני פירות, כיצד יעשה מריח ריח זה ומברך לפניו וחוזר ומריח ריח זה ומברך לפניו ברכה הראויה לכל אחד ואחד. ואוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה ברכות. וגם יכוין בשבתות וימים טובים לברכת הקורא בתורה והמפטיר ויענה אחריהם אמן כי אמרו רז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך ויעלו לו להשלים מאה ברכות ואם יכול להוסיף על מאה ברכות הרי זה משובח כמו שאמ' דוד והוספתי על כל תהלתך. ואמר עוד פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות. ==סדר תפילות החול== '''קריאת שמע על המיטה''' '''ועתה אחל לפרש על הסדר הברכות והתפלות בעזרת אלוה יושב תהלות המלמד אדם דעת. ''' הנכנס לישן על מטתו בלילה מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. על שם אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך. ואמר המפיל חבלי על שם חבלים נפלו לי בנעימים וגו' וכתי' בתריה אברך את ה' אשר יעצנו אף לילות יסרוני כליותי. ופי' חבלי שינה חלקים מחלקי השינה, וי"מ חבלי שינה כמו חבלי יולדה שכשהאדם עומד זמן רב ואינו ישן חבלי שינה וצירים אוחזין אותו והיינו דאמרי' בנדרים הנשבע שלא יישן שלשה ימים מכין אותו ויישן לאלתר. ואנו מברכין על השינה מפני שהיא מצרכי בני אדם כדאמרינן בב"ר א"ר שמעון בן אלעזר והנה טוב מאד זו שינה, וכי יש שינה טובה מאד לא כן תנינן יין ושינה לרשעי' הנאה להם והנאה לעולם אלא מתוך שאדם ישן קימעא עומד ויגיע בתורה והמאיר לאישון בת עין ע"ש יצרנהו כאישון עינו ורצה לומר שכשהאדם חפץ מאד לישן מחשיך אישון בת עינו וכשיישן הרבה ומקיץ מאיר אישון בת עינו. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשכיבני לשלום על שם בשלום יחדיו אשכבה ואישן. ותעמידני לחיים ולשלום בשתי לשונות אלו כלל שמירת הנשמה והגוף. אמר לחיים על הנשמה שכשאדם הולך לישן הרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד קב"ה ומחזיר' לו בבקר והרי כאלו החיהו. ואמר לשלום על הגוף שבלילה ימצאו נזקים ופגעים רעים יותר מביום והוא מתפלל שיעמידנו שלם בגופו. ואל יהבלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים כלומר שלא אבא לידי הרהור עבירה אפי' בחלום ותהיה מטתי שלימה לפניך. פי' אם אשמש מטתי יהיה הוולד ההווה שלם בעבודתך ולא יצא ממני שום זרע פסול. כמו שאמרו רבותי' ז"ל ביעקב שהיתה מטתו שלימה שלא נמצא פסול בזרעו. אבל אברהם ויצחק נמצא פסול בזרעם. והאירה עיני פן אישן המות. כלומר שתחזיר בי נשמתי ולא תהא שינתי שינת עולם. בא"י המאיר לעולם כולו בכבודו. שמעמידם ממטתם לאור היום ללכת אל עסקיהם. וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע. דגרסינן בפרק הרואה הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ור"ח כתב שצריך לקראת גם והיה אם שמוע לפי שיש בה ובשכבך ובקומך, וכתב הרא"ש איפש' שגורס ר"ח שמע והיה אם שמוע, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי'. לפי שיש עד מחסי ששים תיבות כנגד ששים אותיות שיש בברכת כהנים ועליהם נאמר הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה וגו' זה היה בית המקדש. והגבורים הם אותיות שבברכת כהנים כלם אחוזי חרב וגו' אמרו ז"ל כל הפסוקים נאמר בהם הזכרת השם יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי וגו', עד לה' הישועה, ואומר השכיבנו עד ושמור באתנו ובואנו מעתה ועד עולם ואינו חותם, ואומר ברוך ה' ביום ברוך ה' בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו בירך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת ואומר ויאמר ה' אל השטן וגו' ואומר' אם תשכב לא תפחד וגו' ה' ישמור צאתך ובואך ואומר הנה מטתו של שלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' ואומ' יברכך ה' וישמרך וגו' עד וישם לך שלום וישן לאלתר. וכתב רבי' האיי שראוי להקדים הברכה לק"ש ולמזמורים ולכל הפסוקים האלו כדי שיישן מתוך הקריאה. ומביא ראיה מהירושלמי דאמר דר' זעירא הוה קרי את שמע וחוזר וקורא עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה ואמרי' בפ"ק דברכות א"ר אלעזר כל הקור' ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו שנאמ' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, פי' ירננו על משכבותם, כשירננו בדבר שנא' בו לשון שכיבה דהיינו ק"ש שנא' בה ובשכבך, אמ' ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמ' ובני רשף יגביהו עוף, ואין רשף אלא מזיקין שנאמ' מזי רעב ולחומי רשף. ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. וכתו' בחדושי דב"ש ואית דלא גרסי ואין עוף אלא תורה שנאמ' התעיף עיניך בו ואיננו. אלא ואין עוף אלא ק"ש שאמ' כופלין אותה שני פעמים ביום שחרית וערבית ועוף הוא לשון כפל כדמתר' וכפלת ותעוף. וא"ת א"כ לימ' תפלה שאנו כופלין אותה, וי"ל משום דאין מנין התפלות אלא מדרבנן. ועוד דתפלה לא מקריא כפל דהא שלשה פעמים אנו קורין אותה ע"כ. ויש אנשים כשקורין ק"ש שלפני מטתם שמברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקבל עלינו עול מלכות שמים ולהמליכו בלבב שלם. וטעות הוא בידם מפני שקריאת שמע שאומ' בבית הכנסת עיקר לפי שאומ' אותה בברכותיה וזו אינה אלא רשות כמו שהתבאר למעלה. '''ברכות השחר''' כתוב במחזור ויטרי העומד חצות לילה לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואם נפנה מברך אשר יצר וכל הברכות של אחריו ומברך על התורה ואומ' איזהו מקומן ור' ישמעאל וכשהוא הולך לבית הכנסת להתפלל מתחיל ממקום שפסק. וכתב אבן הירחי אם השכים לקראת בתורה קודם עמוד השחר יברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמ' שלא היו מקריבין הקרבנות אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. ואין לומר הקרבנות אלא בזמן עשייתן ע"כ. וכן ברכת לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, וכן כתב הרא"ש. ואם השכים קודם התפלה לכתו' בדברי תורה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד רק שלא יהא כותב בדברי הרשות. וגרסינן בפ"ק דברכות אמר רב הונא אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קרית שמע צריך לברך משקרא קרית שמע אין צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. ואמרינן עלה בירושלמי א"ר אבא והוא ששנה על אתר. וכתב הרא"ש נראה דהיינו דוקא בברכת אהבה רבה לפי שאינה נראית לשם ברכת התורה אלא כששנה לאלתר. ואם שנה לאלתר אז היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם קרית שמע ואז לא יצטרך לברך על אותו היום אפי' יפסוק ויעמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע לכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה. ולא על המברך ברכת התורה, שאם לא תאמ' כן היה לו להשמיענו בעלמ' דהפסק שבאמצע העסק הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף אם תמצא לומר דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה אפילו כשיוצאים לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על למודם לא חשיב הפסק לענין ברכה. ואף אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. וכן מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ע"כ. ואסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל, כדאמ' בפ"ק דברכות א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתי' לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאך פי' שאותיות אהו"י מתחלפות, אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה ונתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים. מכאן פסק אבי העזרי שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה. והרי"ף כת' דאפילו מים אסור כיון שממלא נפשו ורצונו ממה שהוא צרי' אחר שהתגא' קרינן ביה וכת' ר"י שאם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר פוסק אע"ג דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש וצריך אדם לקום בשחר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמד ממטתך והקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ועדין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום כדי שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ויחשוב בלבו אלו היה בעבודת מלך בשר ודם וצוהו להשכים באור הבקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו אשר צוהו כ"ש וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הב"ה ע"כ. ובעת קומו אם הוא צריך לנקביו אומר קודם שיכנס לבית הכסא ברחוק ד' אמות התכבדו מכובדים קדושים למלאכים המלווים אותו הוא אומר דגרסינן בב"ר ר' שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הם מעידים בו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך לצדדים קתני אם אדם טוב הוא שומרין אותו ממש ואם לא חזרה השמירה ראיה ועדות לשמור ולראות מעשיו של אדם ויגידו לב"ד הגדול והוא אומר למלאכים אלו שאו כבוד לעצמכם כי אינני כדאי לישא לכם כבוד. משרתי עליון כלומר בשביל שירות השם אתם עמי, שצוה אתכם ללוות אותי תנו כבוד לאלוהי ישראל ומהו הכבוד שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי כן דרכם של בני אדם. וכתוב בחדושי דב"ש שברכה זו אין לברכה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמיחזי ביוהרא. וכשנפנה אינו מקנח אלא בשמאל דגרסי' בשלהי ברכות א"ר עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים. למדתי שאין נפרעין אלא מיושב. ולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל הילכך בתי כסאו שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד בזה ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך אמר לו תורה היא ללמוד אני צריך. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל מפני תורה שנתנה בה שנאמר מימינו אש דת למו רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מפני שקרובה לפה. ריש לקיש אמר מפני שקושר בה קשר תפילין, רב נחמן אמ' מפני שמראה בה טעמי תורה כגון זרקא ופזר גדול ושלשלת שמראין אותן ביד לתינוקו' בקריאתם מעלין ומורידין להם בידיהם להבין להם קריאתם, וצריך לנקות גופו בצרור או בבגד כדי שלא ישאר בו טינוף. וכשיצא נוטל ידיו ומברך '''ברוך אתה ה'''' על שם ברוך אתה ה' למדני חוקיך. וברוך אינו לשון פעול אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכות ואינו מקבלם מאחרים. אלהינו על שם אנכי ה' אלהיך שאמ' הב"ה ועל שם שמע ישראל ה' אלקינו שאומרים ישראל. מלך העולם על שם ומלך עולם. אשר קדשנו במצותיו על שם והתקדשתם והייתם קדושים, ועל שם להיות לו עם קדוש ולשמור מצותיו, ויש מפרשים שהוא לשון אירוסין וקדושין שקדשן הב"ה לישראל במצות שנאמר ואירסתיך לי באמונה, והמצות נקראו אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה. וצונו על שם תורה צוה לנו. וכתב אבן הירחי נשאלתי על ענין הברכות שבתחלתן מדבר כלפי השם כאלו הוא כנגדו ובסופן כאלו אינו כנגדו. מצאתי במדרש טעם לכולם ממה שנאמ' שויתי ה' לנגדי תמיד כי כשמזכיר את השם ואומר ברוך אתה ה' הוא עומד לנגדו וכיון שאומר אח"כ מלך העולם נמצא שאינו עומד לנגדו שר"ל אותו אלהינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו וצונו לעשותם והריב"ח נר"ו כתב שהטעם שתקנו הברכו' בלשון נוכח ונסתר מפני שהב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו, וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנכח ונסתר. כמו שנאמ' ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד וגו' עוטה אור כשלמה וגו' כסיתי מן גערתך ינוסון והברכה היא בדבור הפה ומחשבת הלב. הלב נעלם והקול נשמע. והאדם מורכב גוף ונשמה וראוי היה לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נכח ונסתר, וזה הטעם נכון הוא יותר מן הראשון. ואם תאמר מה יועילו להב"ה ברכותינו, וי"ל אין ברכותינו אלא כדי לזכות ברכותיו כאמרם ז"ל כל המברך מתברך. וכן כתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה' יברכך ה' מציון, והטעם בכל הברכות שנצטוינו לברך את השם על כל המצות לפי שבחר בנו וקדשנו במצותיו וגם על המזון ושאר ההנאות להודות לו על הספקו לנו את צרכינו להיות גופותינו בריאים שישארו נפשותינו נחים להתבונן חסדי השם ונודה לשמו. ואומר על נטילת ידים, לשון נטילה הוא. לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון תלמוד. וי"מ שהוא לשון הגבהה כדמתרגמינן ותשאני רוח ונטלתני רוחא. וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם והיינו דאמרי' בפ"ק דסוטה הנוטל ידיו צריך להגביהם למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ויש סמך לנטילת ידים מן התורה שנאמ' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא הא אם שטף טהור. ואמרו ז"ל כל המזלזל בנטילת ידים סוף בא לידי עניות. וסימן לזה על נטילת ידים, ר"ת עני. ואחר כך אומר '''ברוך אתה''' ה' אמ"ה אשר יצר את האדם ברכה זו אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי על נטילת ידים אומר כמה פעמים בלא אשר יצר. ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך כי אם הראשונה אלא כשהם סמוכות לעולם שאין אומר זו בלא זו לעולם. אשר יצר את האדם על שם וייצר ה' אלקים. בחכמה על שם ה' בחכמה יסד ארץ וזש"ה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני כי ברא את האדם מטפה סרוחה ויכוננהו בחכמה. וברא בו נקבים כדי להחיותו, עשה לו העינים להביט ולראות בהם, עשה לו העפעפים לעצום עינו ולישן ושלא להביט ברע כמו שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע, עשה לו נקבי האזנים לשמוע בהם, עשה לו נקבי הנחירים להריח בהם ולהתנשם בהם ולהוריד בהם העדפת לחות הראש, עשה לו הפה למאכל ודבור, עשה לו שינים ומתלעות לטחון בהם המאכל, עשה לו הלשון ללוש בו המאכל בתוך הפה ולחתך בו הדבור, עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה, עשה לו הגרגרת להעלות ולהוריד רוח נשמת חיים מן הלב מתך הריאה אל הנחירים ואל הפה ולהוציא קול הברת הדבור היוצא מתוך סמפוני קריאה הבא מרוח נשמת חיים, עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח החיים ולחשוב כל מחשבות, עשה לו הקרב העליון היא האצטומכא לקבל המאכל והמשקה ולהתבשל בתוכו ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו, עשה לו הכבד בצד הימין עם המרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם את הקרב העליון ומחום הכבד והמרה מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון, עשה לו המעים לקבל פסולת המאכל והמשקה ומגלגל בתוכם בעקמומיות עד מקום הוצאת גדולים וקטנים, עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם את הבטן התחתון בחמם להחיותו ולחזקו ולהוציא גדולים וקטנים חוץ לגוף ועוד אחז"ל הלב מבין והכליות יועצות, עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרתם הקרבים והמעים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום רתוח הקרבים המתחממים ונרתחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה ועוד ארז"ל הטחול שוחק, עשה לזכר ולנקבה איברי המשגל כדי להזריע בהם ולהוליד, עשה לנקב' שדים להיות בהם החלב להניק את הילד, עשה לו עצמות להיות בנין הגוף חזק, שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות, עשה לו גידי הדם והם הורידין להשקות כל הגוף בהם והולכות מצד אל צד, עשה לו עצבים לחזק את דבק העצמות והאברים, עשה לו אברים וקשרים נדבקים וחליות של שדרה וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל להתפשט ולהכפל להכפה ולהזקף לעמוד ולישב לכרוע ולהשתחוות ולסוב ראשו הנה והנה, קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולעצבים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגן על לחות הגוף ואיברים הפנימיים, עשה לו גלגל הראש להיות מלך על כל האיברים ומוח הראש ששם ישכן יישוב הדעת והנשמה החכמה, עשה לו לחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבש המוח והעינים מחום הקרבים העולה מלמטה למעלה אל הראש, עשה לו שערות הראש לחמם את הראש שלא יתקרר על אשר אין לו בשר בין העור ובין עצם הגלגלת, עשה לו שערות הזקן מפני תאר הדרת פניו ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים, עשה לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודם במעי אמם עד באתם לאויר הועלם כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפה מפני שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה כדי להחיותו, עשה לו צפרנים כדי להיות נבדל מכל בריה ולהתגרד בהם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום. והנה כל מה שברא הב"ה באדם לא בראו אלא לצורך האדם ולהחיותו וזו היא חכמה גדולה אין כמוה. ואמרינן בסיפרי הצור תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי עולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילא של כלום, שמא תאמר אלו היו לי שלשה רגלים שלשה עינים, אלו הייתי מהלך על ראשי, או היו פני הפוכים לאחור היה יותר נאה לי ת"ל תמים פעלו. ועתה אבאר מאמר רבותי' ז"ל שאמר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. פי' שנמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השני הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא. ועל כן כשהאיש מזריע תחלה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כן הוא הזרע ולכן יולדת נקבה. וכמו כן כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מזה הטעם. ואמרינן בירושלמי ובויקרא רבה משל לשני ציירים שיושבים וצרים זה את זה. זה צר צורתו של זה וזה צר צורתו של זה. א"ר אבין לית ספר דמספר לגרמיה. כלומ' האדם המספר זקנו אינו כלום עד שבא אחר ומספרו לו. וכמו כן ידוע כי מזרע האשה באה אשה ומזרע האיש בא איש אלא שהמזריע בראשונה אינו כלום מפני שהזרע האחרון מבטל את הראשון. וכת' הרמב"ן ז"ל אין כוונת רז"ל שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי הזכר או שלא יעשה בהם זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר אבל אמרם מזרעת על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעתם העובר נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע. וכן אמרו שלשה שותפין יש בו באדם איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך הוא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר ליולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש וזו תגדל אפרוחים וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי ע"כ. גרסינן בנדה בפרק המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל ומונח שתי ידיו על ב' צדעיו ב' אציליו על שתי ארכובותיו. שני עקביו על שני עגבותיו, וראשו מונח לו בין ירכיו, פיו סתום, טיבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, פי' דרך הטיבור הפתוח, ואינו מוציא רעי שלא יהרוג את אמו פי' ולכך נקב הרעי סתום ועוד כי מאכלו אינו עושה פסולת אבל הוא משתין כשיצטרך. וכן כת' רבינו שמואל בן חפני, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות שעה אחת. וגרסינן התם תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון אמצעיים במדור האמצעי אחרוני' במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד וזהו חבלה של אשה. תאנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר מאי טעמא זה דרך תשמישו בא וזו דרך תשמישה באה האי מיהפיך והאי לא מיהפיך פי' בן זכר נולד פניו למטה כדרך תשמיש הזכר. ונקבה פניה למעלה כדרך תשמיש הנקבה ולפיכך נקבה צריכה להתהפך קדקדה כי כשהיא במעי אמה פניה למטה. ת"ר שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. פי' מפני שדר במדור התחתון. אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד כת' רש"י לא ידענא במאי אחרוני' יפה לאשה ויפה לולד. שמתוך כך יבא ולד מלובן ומזורז. מלובן פי' שהזרע מלבן הולד מגיעולין. ומזורז פי' חזק ובריא וכת' רבי סעדיה בשם חכמי הנסיון כי מקום דירת הולד בחדש השביעי הוא רחב ובחדש השמיני הוא צר ובחדש התשיעי הוא יותר רחב מכלן לפיכך הוא חי בן שבעה ותשעה ולא בן שמנה ואינו רחוק שיהיה מקום הכנסתו ויציאתו רחבים והאמצעי ביניהם צר ולפיכך אינו נמול בן שמנה בשבת ע"כ. ת"ר בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמי' את הדבר עד שבא ר' צדוק ופירשו שנאמר אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הכתוב את הזכרים בנקבות ואת הנקבות בזכרים. ואומר ויהיו בני אולם אנשי' גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים. וכי בידו של אדם להרבות' בנים ובני בנים אלא מתוך שמשהין עצמן על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה יהיו בניהם זכרים ומעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים. פי' שישהא עצמו מלהזריע אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה. פירוש שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה. ונמצא כתוב בספר התולדת שיש באשה שבעה נקבים שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע באותם של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר וממהר' הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא שבעת ימים וטהרתה שלשים ושלשת יום. וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולכך טמאה שבועים וטהרתה ששים וששה ימים ע"כ. ופירש הרמב"ן כי בעבור שטבע הנקבה קר ולח והלחה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה. ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהם ומפני קרירותם בידוע כי החלאים צריכין בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמין. וגרסינן בנדה בפרק המפלת תנו רבנן שלשה שותפין יש בו באדם הב"ה אביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרע' אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים פי' זיו הפנים וראיית העין פי' שנברא העין מאב ואם אבל אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו אזנים ויש לו שפתים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר. ושמיעת האוזן ודבור שפתים והלוך הרגלים ודעה ובינה השכ' נותן לו השם. וכיון שמגיע זמנו ליפטר מן העולם הב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם לארץ. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי פוץ מילחא שדי לכלבא. פי' קפץ המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. ואמרינן באבות דר' נתן כל באי עולם באים בבכיה ויוצאים בבכיה באין בידים קמוצות והולכין בידים פשוטות למה בידים קמוצות כלומר כל העולם שלי הוא, בידים פשוטות כלומ' הא לכם כל מה שקניתי. וברא בו נקבים נקבים על שם מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו. חלים חלים על שם ובמחלות עפר. ויש קורין חלולים חלולים וטעות הוא כי חלולים הוא שם הפועל וחלים הוא שם דבר בשקל מלים ונבלעה הלמד השניה בדגשות הלמד הראשונה, ודע כי נקבים הם צרים ואינם רחבים וחלים הם רחבים. וגרסינן בפרק שני דאהלות מאתים וארבעים ושמנה אברי' באדם ל' בפסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקרסול, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך שלשה בקטלית ואחת עשר צלעות, שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במפרק אחד בזרוע, ארבעה בכתף, מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, שמנה עשרה חוליות בשדרה תשעה בראש, שמנה בצואר, ששה במפתח של לב, וחמשה בנקוביו. פי' פסת הרגל כף רגל ככף איש עולה מים תרגומו כפסת ידא. קרסול הפרק הראשון הסמוך לעקב. קטלית כף הירך בוקא דאטמא מקום חבור הירך והגוף. בקנה עצם הסמוך ליד. מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו. מפתח של לב החזה לפי שבנענוע החזה מתרפאת הריאה מעל הלב ונמצא שהחזה כמו מפתח ללב שפותח לו דרך להכניס לו האויר ולהוציא ההבל. בנקוביו כלי הזרע והזכרות. גלוי וידוע לפני כסא כבודך כך הוא לשון רז"ל בהרבה מקומות והוא על שם גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכה. ואמר לפני כסא כבודך, ולא אמר לפניך כמו שרגיל לומר בשאר מקומות לפי שהוא רומז כי מקום הנפשות הוא לפני כסא כבודו שאם יסתם אחר מהם או אם יפתח אחד מהם כלומ' אם יסתם אבר ממה שדרכו להיות פתוח כגון בית הבליעה ונקבי השתן והרעי או אם יפתח אבר ממה שדרכו להיות סתום כגון הטיבור ובני מעים אינו יכול להתקיים אפי' שעה אחת. וה"ר מאיר מרוטנבורק כת' שאין לומ' אפי' שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות. בא"י רופא כל בשר על שם מחצתי ואני ארפא, ומפליא לעשות פסוק הוא. כי כמה נסים גדולים עושה עמו הב"ה בבטן אמו כי כשהאדם יושב יום אחד במקום צר וחשך נפשו קצה עליו והתינוק נתון במעי אמו תשעה חדשים ואין נפשו קצה עליו נמצא שהוא מפליא לעשות לו ברפואתו שלא נתרסק בית הרחם. וי"מ רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר ואמ' ומפליא לעשות על שם שבורר הב"ה בו טוב המאכל ודוחה הפסולת אי נמי ומפליא לעשות ע"ש דגרסינן בנדה בפ' המפלת דרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתי' עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו נותן חפציו בחמת צרורה ופיה למעלה ספק משתמר ספק אין משתמר ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר. ד"א אדם נותן חפציו לכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה כל זמן שמכביד עולה למעלה פי' שבשלשה חדשים אחרונים ולד דר במדור העליון כמו שאמרנו למעלה. ואמרי' בב"ר ר' תנחומה פתח כי גדול אתה ועושה נפלאות א"ר תנחומא בשם ר' חייא הנוד הזה אם יש בו נקב כחודה של מחט כל רוחו יוצא ממנו והאד' הזה עשוי מחילין מחילין נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי עושה כן אלא אתה אלהים לבדך. והכי אית' בתנחומא וכל היום כשעושה צרכיו יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר לבד ולגדולים על נטילת ידים. ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך על נטילת ידים ואשר יצר שכיון שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך על נטילת ידים. והרא"ש כת' בתשובת שאלה וזה לשונו, אם עשה אדם צרכיו בבקר וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך אבל כל היום כשעושה צרכיו או יטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך על נטילת ידים כי אם אשר יצר, עד כאן. ועתה נהגו בשחר על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות הן ואי איפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה. וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות וגם כן נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש שצריך לערות המים על ידיו ג' פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה שלשה פעמים. ועל כן צריך למנוע מהגיע בידיו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ע"כ. וארבעה דברים הם הטעונין נטילת ידים סימן להם ושבולת שטפתנ"י, פירוש, שמע, טבולו במשקין, פת, תפלה, צריכין נטילת ידים. ואמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה אמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב נקטא ליה חספנית' מאי תקנתיה למשי במיא דסילקא פרש"י חספניתה פניו מתבקעות, ואני אומר שהוא מין שחין והוא ובחרס שהכתוב מדבר, חספניתא תרגום של חרס ע"כ. ואין לו ליטול ידיו ממי שלא נטל כדאיתא בברכות בפרק שלשה שאכלו אל תטול ידיך שחרית ממי שלא נטל ידיו דקשה לרוח רעה. וצריך שיהיו המים באים מכח אדם, ואם אין לו מים והיה מתירא שמא יעבר זמן תפלה יכול לנקות ידיו בצרור או בעפר ומברך על נקיות ידים על שם ארחץ בנקיון כפי וגומ' וכן כתב הרא"ש. ואחר כך אומר '''אלהי נשמה''' ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דקא אמרינן בפרק הרואה כי מיתער לימא הכי אלקי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו. אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עינים ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו שהרי אי איפשר שלא יקיים מצות עונה וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו כדאיתא בפרק הרואה. והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה שמודה לשם שהחזיר לו נשמתו להתנועע בה ולקום בבקר ולעשות צרכיו שאם אינו מקדים תחלה הודאה על מה שתחול הברכה הויא לה ברכה לבטלה. וכן ברכת הגשמים דאמרינן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה על התועלת העתידה לבא מהגשמים. וצריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. שנתתה בי טהורה, כי ממקום טהור נגזרה, ואמרינן בפרקא קמא דברכות גבי מרזט"י סימן. מה הב"ה טהור אף נשמה טהורה. אתה בראתה על שם ובורא רוח ועל שם ויברא אלקים את האדם. אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו, ועל שם וייצר ה' אלקים את האדם. אתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואתה משמרה בקרבי על שם שומר נפשות חסידיו, וכתיב ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו. וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני, פירוש ליום המיתה שנא' והרוח תשוב אל האלהים ארשה נתנה. ולהחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים שנאמ' ונתתי רוחי בכם וחייתם. וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי. ומפרש בב"ר רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגומ'. נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש. נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרינן האופי יתיה טבא. ומפרש בערוך האופי שר"ל דעת. חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה שכל האיברים משנים שנים והיא יחידה בגוף הה"ד אם ישים אין לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וחוזר ואומר מענין ראש הברכה על הודאת הקיצ. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי על דרך לא המתים יהללו יה וגומ', ואנחנו נברך יה וגו'. רבון כל המעשים על שם אני ה' עושה כל אלה ועל שם ראיתי את כל המעשים. אדון כל הנשמות על שם נותן נשמה לעם עליה. והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו. בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה. לפגרים מתים על שם פגרים מתים. כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגו' וכן אמרו רבותי' שינה אחת מששים במות. כששומע קול תרנגול מברך '''בא"י אמ"ה''' הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה. ברכות אלו אע"פ שהם סמוכות הן פותחות בברוך מפני שהן מטבע קצר. וגם אי איפשר לכלול הכל בברכה אחת כי כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו וצריך לברך על כל אחד ואחד. הנותן לשכוי בינה פסוק הוא. או מי נתן לשכוי בינה, ושכוי הוא התרנגול כדאמרינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין אמר ריש לקיש כשהלכתי לגבול קנשריא היו קורין לתרנגול שכוי. ונקרא כן בעבור שהוא צופה ומביט למרחוק כדמתרגמינן ויבט ואיסתכי וכן מצפה סכותא. ויש מפרשים שנקרא כן מפני מראות כנפיו מלשון במשכיות כסף ואנו מברכין על בינת התרנגול מפני שהוא מצרכי בני אדם שהם עומדין ממטתן לקולו וזהו שאומר להבחין כלומר שיבחינו הבריות וידעו שמתחיל היום וזהו דבר פלא שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה ואפי' האדם שהוא בעל דע' והשכל אלא התרנגול וגם בחצות הלילה הוא מרגשי וקורא. כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים פסוק הוא ואע"פ שאין האדם עור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה וכן ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא היו סתומים מן הדעת. כשישב על מטתו ומתח עצמותיו מברך מתיר אסורים פסוק הוא וגם זה כמו כן אע"פ שאינו אסור ממש אלא מפני שמניע איבריו שהיו כפותים כל הלילה. וברכה זו אינה נזכרת בגמרא אבל הרמב"ם כתב אותה בחבורו ונהגו לאומרה. כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים על שם ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שאמרו רז"ל מה הב"ה מלביש ערומים אף אתה עשה כן. כשעומד ממטתו מברך זוקף כפופים פסוק הוא ואע"פ שאינו כפוף ממש אלא לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה כל הלילה. כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים, פסוק הוא. ואנו מברכין על רקיעת הארץ מפני שהיא מצרכי בני אדם שהבורא יתברך נתן כח שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים מן הארץ הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה להיות החיים והצמחים עליה שאם לא כן לא היה להם מקום להתגדל בו. כשלובש מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי לשון חכמים הוא על שם ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך, ועל שם עשה לי את החיל הזה. והטעם לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו. וכיון שלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו. אומ' בגמר' כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה. פי' הראב"ד המייניה על לבישת המכנסים שישראל חייבין בו משום ולא יראה בך ערות דבר. והרמב"ם ז"ל פירש המייניה חגורתו והוא על שם נאזר בגבורה ועל שם אזור נא כגבר חלציך והוא רומז למה שנא' כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. ואמ' בגבורה כי באזור תלויה גבורת הגבור כי בו תלה כלי זין שלו. ומלשון שנסדרו בגמר' אלו הברכות נראה כפי הרמב"ם ז"ל שמזכיר שם כי אסר המייניה אחר כי משי ידיה ואין אדם לובש מכנסים שלו אחר שיטול ידיו. כשיצא לדרך מברך המכין מצעדי גבר על שם מה' מצעדי גבר כונהו שהכין הב"ה פסיעות רגליו ללכת בכל עסקיו. ועוד מוסיף בגמרא כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה על שם המעטרכי חסד ורחמים ועל שם ישראל אשר בך אתפאר. והטעם לברכה זו לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי הראש, ואמ' כאן ישראל לפי שהשכינה שורה עליהם. ובכל ארץ ישמעאל נוהגין לאמרה מפני שהם מניחים מצנפת על ראשם. אבל באלו הארצות אין נוהגין לאמרה כי אינם מניחים מצנפת אבל נוהגין לומר ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמ' והיא בא"י אמ"ה מגביה שפלים. והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים, ויש מקומות שמברכין נותן ליעף כח. והטעם אפרשנו בוגמלהו חסדים טובים. ומברך אדם בכל יום שלש ברכות אלו הראשונה שלא עשני גוי מפני שאין הגוים כלום לפניו שנא' כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו והשנית שלא עשני עבד מפני שאין העבד מצווה במצות עשה שהזמן גרמה, ועוד שאין לו זכות אבות שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ועוד שאין מאמינין בו דמרבה עבדים מרבה גזל. ועוד שאסור לישא בת ישראל וקרוב לגוי. נשאל הרמ"ה אם יכול לברך גר שלא עשני גוי ושבוי שלא עשני עבד. והשיב כך ראינו שאין הברכה אלא על תחלת ברייתו של אדם לפי אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא כל זמן שהורתו ולידתו בקדושה. אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. והשלישית שלא עשני אשה מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמה כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות, והאשה דומה לנכנס שלא ברשות, ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו. כשרוחץ פניו מברך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים. יהי רצון מלפניך ה' אלקי על שם ויפק רצון מה'. ואלקי אבותי ברוב התפלות מזכירין זכות אבות. ואם תאמ' ברכה זו למה אינה פותחת בברוך והלא אין ברכה סמוכה לה שאלו הברכות הקטנות אינם סמוכות לה שכל אחת מהן צריך לאומרה בשעתה כמו שאמרנו. ואע"פ שיש שסודרין אותם ביחד אעפ"כ אינן סמוכו' לה כמו ברכת הבדלה שהיא סמוכה לברכות שלפניה ואפילו הכי פותחת בברוך מפני שיש שמפזרין אותם ואף משכנסן פותח בהן בברוך ויש לומר שהיא סיומה של ברכת המעביר שינה. וכן היא כתובה בגמ' בנוסחאות מדוייקות סמוכה לה בלא פירוד וכן מצאתיה בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה וכן היא דעת הרא"ש וכתב עוד שצריך לומ' ויהי רצון בוו ולאפוקי מן המקומות שנוהגין לפתוח בבית הכנסת מיהי רצון ולא יתכן. שתרגילני בתורתך על שם ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד ואע"פ שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מתפלל לשם לסייעו לעשות טוב ולהתרחק מן הרע. ותדביקנו במצותיך על שם דבקה נפשי אחריך וכתיב הדריכני בנתיב מצותיך. ואל תביאני לידי חטא וכו' על שם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי וכל זה נאמ' ע"ש מכל אורח רע כליתי רגלי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולא לידי נסיון כי שמא לא אוכל לעמוד בנסיון. ולא לידי בזיון ידוע הוא. והרחיקני מיצר הרע על שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותמצא כי יצר רע הגימ' רשע לומ' לך שכל ההולך אחרי יצרו נעשה רשע וכשם שצריך ליזהר מזה כן צריך ליזהר מזה, ואמרינן בירושלמי דשבת בפרק שמונה שרצים והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שתחלתו מתוק וסופו מר, והדביקני ביצר הטוב על שם סור מרע ועשה טוב, ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי על שם ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כלומר שאהיה אהוב לשמים ולבריות. וגמלני חסדים טובים על שם גמול על עבדך אחיה כי בערב אדם עיף ויגע והולך לישן והרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסד ומחזירה לו בבקר כשהיא רגועה וזהו שנאמ' חדשים לבקרים רבה אמונתך. בא"י גומל חסדים טובים שנאמ' אשר גמלה כרחמיו וכרוב חסדיו. כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. וכתב רב נטרונאי בתשובת שאלה וברכות אלו לברך כל אחת ואחת בשעתה אי איפשר מפני טנופת הידים העסקניות אלא כשניעור אדם משינתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן ומתחיל ומסדרן וכל יחיד ויחיד חייב בהן. וכת' הרשב"א הא דאמרינן בפר' הרואה כי מיתער לימ' הכי אלהי נשמה וכו' דמשמע שאינו צריך ליטול ידיו דהא אחר כלן אמר כי משא ידיה וכו' מכל מקום צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה. וה"ר יהודה בר ברזילי ברצלוני כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך אלא בעת שיזדמן לו לברכן ביחד. וכן כתב ר"י שאם לא שמע קול תרנגול כגון שהיה בדרך מברך שאין הברכה על התרנגול אלא על האורה שמבחין התרנגול ונהנה מן האורה והוא הדין בכלם. והרא"ש כתב וכל אותן ברכות שהן להנאתו כמו מלביש עומרים ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום או שהולך יחף אינו מברך אותם. והאידנא נהיגי לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו יכול לברכם על הסדר. והא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה שהיא של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן, ומיהו מלשון שסדרן בגמרא משמ' שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו לברך על נטילת ידים אלא לקריא' שמע ולתפלה עכ"ד. '''יהי רצון''' מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי פנים פי' מאנשים עזי פנים שלא יתריסו כנגדי ויוציאו עלי לעז של פסול. ומעזות פנים שלא אעיז גם אני פנים כנגד אחרים כי עז פנים לגהינם. מיצר רע פירשנוהו. ומשכן רע כדי שלא נלקה עמו, ואמרו רבותינו הרחק משכן רע ומצאנו כתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ובמה זכו לתורה בשכונת משה רבינו ע"ה. ובני ראובן דתן ואבירם לקו בשכונת קרח ותבלעם הארץ מכאן אמרו רבותינו אוי לרשע ואוי לשכנו. וכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. ומחבר רע כדי שלא אלמוד מעשיו הרעים ואמרו רבותינו ואל תתחבר לרשע. וכתיב אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך. ומפגע רע הם קורות הזמן ותחבולותיו והפסוק קרא אותם ילד יום. מדין קשה ומבעל דין קשה לשון חכמים הוא. בין בן ברית ובין שאינו בן ברית פירוש בין שיהיה יהודי שהוא מהול בברית אברהם בין גוי שאינו בעל ברית. '''ברכות התורה''' בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד, ויש מקומות שאומרי' לעסוק בדברי תורה, ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות. וכן כת' אב"ן הירחי, ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר וירא העם וינועו, וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקין יחד להלל ולשבח לשם. '''הערב''' נא ה' אלקינו כתב רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה וצריך לומר והערב נא בוו וראייתו לפי שכל מקום שהברכות קצרות ואפי' ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כגון המבדיל בין קדש לחול שפותחת בברוך. ולא מקריא סמוכה לברכת הבשמים והאש שהזכיר תחלה. וגם בשבע ברכות של חופה שפותחת בברוך ברכת אשר יצר ולא מקריא סמוכה לברכת שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהזכיר תחלה משום דמטבע קצר הן ומטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא סמוכה לחבירתה אלא ארוך עם ארוך שהם מטבע אחד. ואם כן היה צריך שברכה זו תהא פותחת בברוך שאותה שלפניה היא קצרה. ולכך אינה כי אם סיום ברכה ראשונה אבל הרמב"ם ז"ל מנאה ברכה בפני עצמה. וכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכך נוהגין לאומרה בלא וו. ומה שאמר ר"ת דמטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא ברכה הסמוכה לחבירתה כתוב בחדושי דב"ש דהא ליתא ומוכח לה מהירוש' דקתני כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה ומקשי והרי הבדלה כלומ' שיש בה כמה ברכות תחלה ואפי' הכי פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דר' מפזרן כלומר שאינו אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה שמ' דאי לאו דר מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברה סמוכה לחבירתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצר והכא נמי בהערב נא משום הכי אינו פותח בה בברך דהויא סמוכה עם מה שלפניה, ואם תאמר בשבע ברכות של חופה למה פותח באשר יצר בברוך והלא סמוכה היא למה שלפניה. ויש לומ' שם טעם אחר כמו שנפרש במקומה. וכת' ה"ר זרחיה הלוי ותקנו חכמים שלש ברכות אלו כנגד מקרא שהיא פרשת צו ומשנת אי זהו מקומן ותלמוד ר' ישמעאל שהם שלשה ענינים של תורה. והשיג עליו הראב"ד וכי היכן מצינו שיברך תחלה על מצות הרבה ביחד ואחכ"ך יעשה אותם אדרבה היה לו לומר שיקרא כסדר ברכותיו יברך ויקרא יברך ויקרא. וכתוב בחדושי דב"ש הא לאו קושיא היא דמכל מקום אע"פ שהם שלשה ענינים כלהו תורה מיקרו ואכל חד וחד שייכי כל הברכות ומשום הכי אין אנו קפדים לברך ולקרות על סדר ברכותיו. ועתה אחזור לפרש הברכה הערב נא ה' אלהינו על שם וערבה לה'. ועל שם ערוב עבדך לטוב. את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל וכו' על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך כלומר שיערבו עלינו דברי תורה לעסוק בהן מאהבה. בצאצאנו ע"ש וצאצאי מעיך. בספרד גורסין בצאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל. ואבן הירחי גורס בצאצאינו ובצאצאי צאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל כדאמרינן בב"מ בפ' השוכר את הפועלים אמר ר' פרנך אמ' ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' הב"ה אני ערב בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה וגם מצאתי כתוב בשם הרא"ש אסמכתא לזה מפסוק אחר שנא' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וסמיך ליה בהנחל עליון גוים וגומ' כלומר כשאביך וזקניך הם תלמידי חכמים ואתה עמהם אז תהיה התורה נחלה לך ולזרעך עד עולם וזהו שאמ' הכתו' והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והני מילי בהיותם כאחד בחיים כאשר משמע הכתוב. ונהיה כלנו יודעי שמך כדי שתמשוך חסדך עלינו כמו שנאמ' משוך חסדך ליודעיך. ולומדי תורתך לשמה ולא לקרותו רב כדאמרינן בספרי שמא תאמ' הרני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקרא דיין ת"ל לאהבה את ה' אלהיך אלא עשה דברי' לשמן וסוף הכבוד לבא. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל שנאמ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטי'. ואין לחתום בא"י למדני חוקיך משום דבירושלמ' סותר חתימה זו מפני שאין עושין פסוק ברכה. ורש"י פירש טעם אחר למה אין חותמין כך מפני שכל חתימה היא לשון הודאה שמודה לשם שיש לו כח למלאת בקשתו, אבל למדני חקיך הוא לשון בקשה ואין זה מטבע ברכה וכן כתב אבן הירחי. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' לקמן אפרשנה בענין קריאת ספר תורה בצבור, ואם תאמר ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא, וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפני עצמה כשקורא בספר תורה בצבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך. '''עטיפת הציצית''' כשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. ופירוש להתעטף מלשון מתרגו' מעיל צדקה יעטני, עטפני. וכל זמן שמתכסה בו ביום צריך לברך עליו ואפי' כמה פעמים. אבל בלילה אינו מברך עליו מפני שאין מצות ציצית נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הם שברכתן מעומד, סימן להם על"ץ של"ם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה כי באלו הששה כתוב לכם, בעומר וספרתם לכם. וכן בלבנה החדש הזה לכם, וכן בציצית והיה לכם לציצית. וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם. וכן בלולב ולקחתם לכם. וכן במילה המול לכם כל זכר. ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתו' גבי עומר. וספירת העומר מעומד שנאמ' מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. קרי ביה בקימה. ויש מצות אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה. וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד. גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמ' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' בגימטריא תרי"ב ומצות ציצית אחת הרי תרי"ג. ועוד תמצא כי ציצית עולה למנין ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ואע"פ שהוא כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא ג' פעמים כתו' בפרש' ואחד מהם לציצית, חלק הלמד לשלשתן והיא משלמת המנין. ועוד יש בארבע הכנפים ל"ב חוטין שזורין שהם ס"ד כנגד ס"ד פנים שיש בכסא הכבוד וכן תרגם יונתן וארבעה פנים לאחד מנין אפיא דארבע בריין שתין וארבע אפין וכן תמצא ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית עד אני ה' אלהיכם לרמוז כאלו השכינה כנגדו. והכי אמרינן בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקביל פני שכינה. כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. '''הנחת תפילין''' כשמניח תפילין מניח תחלה של יד ואחר כך של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך כשתשים אותם של בין עיניך יהיו שנים. וכשחולצן חולץ תחלה של ראש ויצניעם ואחר כך של יד לפי שכשירצה ליקחם ימצא תחלה לפניו של יד ולא יעבור על המצות. אמ' רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. סח אין לא סח לא. והא רב הונא בר חייא אמ' ר' יוחנן על תפילין של יד הוא אומר אקב"ו להניח תפילין ועל תפילין של ראש הוא אומר אקב"ו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. פי' רש"י לא סח מברך אחת על של יד ועל של ראש. סח מברך שתים להניח שכבר בירך על של יד וחוזר ומברך על מצות על של ראש והרי בירך שתים. וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ור"ת פירש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין. סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתב רב עמרם ובה"ג תאנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד ואף לענות אמן יהא שמיה רבה ולקדושה אין להפסיק. וכתב הרא"ש שמצא בהלכות תפילין עתיקתא שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש אם שח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. אם בקדושה ויהא שמיה רבה שח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה, אבל עבירה היא. ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, פי' משהתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשיית'. היה רוצה לצאת לדרך מניחם וכשיגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך. ולמה מניחן בשמאל ולא בימין שהוא חשוב יותר מהשמאל לכל דבר. משום דת"ר והיו לאות על ידכה זה שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואומר ידה ליתר תשלחנה וימינה להלמות עמלים. ואומר למה תשיב ידך וימינך. ר' יוסי אומר' מצינו יד שנקראת ימין שנאמ' וישלח ישראל יד ימינו. ורבנן יד ימינו איקרי יד סתמא לא איקרי, ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומ' וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין. וכיון דקשירה בימין הנחת בשמאל ור' יוסי הנחה בשמאל מנא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אמ' ידכה זו יד כהה וזהו יד שמאל שאין משתמש בה. עוד טעם אחר משל לאדם הבא להחזיק ביד חבירו באי זו יד הוא מחזיק באותה שנכונה לו שימין שלו כנגד שמאל חבירו כך הב"ה הוציאנו בחוזק יד ממצרים וכאלו החזיק ביד שמאלית של ישראל והוציאם וזהו שכתוב והיה לאות על ידכה וגומר השמאלית כי בחוזק יד הימנית הוציאנו ה' ממצרים והנה תפילין של יד זכר לחוזק יד, ושל ראש זכר ליציאת מצרים אשר ראו בעיניהם כמו שכתו' ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ת"ר אטר מניח תפילין בשמאלו שהוא ימין כל אדם והא תניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם, כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו. ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל כתב בעל התרומות זה הכלל יניח תפילין ביד תשת כח כרב אשי דדריש ידכה זו יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה. תאנא דבי מנשה על ידכה זו קיבורת והוא לשון קבוץ בשר כמו קיבורה דאהיני והוא בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף ויטה אותה מעט לצד ימין בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו. ולא יהיה דבר חוצץ ביניהם לבשרו, וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הכתף, והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעי וכורכה סביביו ג"פ, והרא"ש כשהיה קושר תפילין של יד על הזרוע היה מניח מיד של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו שהיה אומ' כיון שאין להפסיק ביניהן יש למעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה. הילכך טוב לאחר אותה עד אחר שיניח של ראש וכן נוהגין העולם. בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי ר' ינאי במקום שמוחו של תינוק רופס והוא כל גובה הראש וצריך שיהיה הקשר מאחרי הראש למעלה מהעורף ולא למטה בצואר ושיהיה מול העורף ממש מכוון באמצע הראש ולא שיטה לצד הפני' לכאן או לכאן כדאמרינן במנחות אמ' רב יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהיה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה וצריך שיהיה כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור. וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הראש וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו צריך להזהר בהן שלא יתהפכו כדי שיהיה נוייהן דהיינו כלפי השער שהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ. וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. וי"א של צד ימין על המילה ושל שמאל עד הטבור ושיעור רחבן כאורך שעורה. ואם פחת או הוסיף לא עכב. קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, והוא שיקשור ברצועות של ראש כעין דל"ת ובזה יראה עליהם שדי שין שעל בית החיצון ודלת שנראית בקשר, ויו"ד נראית בקשר רצועה של יד שהוא כמו רצועה קטנה וראשה כפוף כעין יו"ד, ועל זה ארז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש לפי שכתוב עליהם רוב השם שי"ן דלת ובשל יד אין בהם אלא יוד, וגם תמצא שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שהיא בל ראש ותמצא כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפילין. במילה והיה לאות ברית ביני וביניכם, בשבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, בתפילין. והיה לאות על ידכם. והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להב"ה ועל פי שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שנים עדים שהוא יהודי, הילכך בשבת וי"ט שנקרא גם כן אות שבת פטור אדם מלהניח תפילין כי יש לו שנים עדים כי הוא יהודי שבת ומילה. אבל בחול חייב כל אחד להניח תפילין כדי שיהיו לו שנים עדים תפילין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפר' ערבי פסחים. כתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. '''משנת איזהו מקומן''' ואומר ברכת כהנים לפני פרש' צו כדי להזכיר ברכתן של ישראל לפני התמידין ואומר פרשת צו ואחר כך אומר משנת איזהו מקומן שהיא שנויה בזבחים ומה שתקנו לקרות בענין הקרבנות יותר מדברים אחרים לפי שכל האומרם בכוונת הלב כאלו מקריבן. ועוד לפי שהתפלה נתקנה כנגדן כמו שאמרנו ותקנו לומר משנת פרק זה יותר מהמשניות אחרות לפי שהיא כלה בלא מחלוקת התנאים. ועוד שהיא סדר הקרבנות ומה שקבעו אחריה בריתא דר' ישמעאל של י"ג מדות משום הא דאמרינן בפ"ק דקדושי' אמ' רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. ומקשי ומי ידע כמה חיי ומתרץ לא בריכא אלא ליומי כלומר שצריך בכל יום ללמוד משלשתן וכך אנו נוהגין בתחלה מקרא דהיינו פרשת צו ואחר כך משנה דהיינו איזהו מקומן ואחר כך מדרש של ברית דר' ישמעאל והוי במקום תלמוד שהמדרש כתלמוד ועוד לפי שהיא תחלת תורת כהנים שהיא ראש לכל הקרבנות קבעוה אצל הקרבנות. וא"ת היאך קורין פרשת צו ופסוקי הזמירות וק"ש על פה והא קיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ויש מתרצים שכל דבר שרגילין בו ושגור בפי הכל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. והר"ף כת' דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פי אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו מותר. וכן כת' הרא"ש ובירוש' אומ' דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש. '''ואומר איזהו''' מקומן של זבחים, כלומ' באי זה מקום מותר לשחוט הזבחים הקרבים. קדשי הקדשים הם נקראים חטאות ואשמות ועולה ושלמי צבור דבחטאת כתיב קדש קדשים היא ובאשם כתי' קדש קדשים הוא והוקשה עולה לחטאת ואשם וגם שלמי צבור הוקשו לאשם כמו שנפרש לקמן. שחיטתן בצפון שנאמ' בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וכתי' בחטאת במקום אשר ישחט העולה תשחט החטאת. וכתי' באשם במקו' אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם והאי דלא קתני בריש' וקבול דמן בכלי שרת בצפון כדקתני' בסיפא משום דמעיקרא סבר שאשם מצורע אינו טעון כלי אלא בידים שנא' באשם מצורע ונתן ודרש"י מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן ולהכי לא פסיק ליה למתניה קבול דמן ובסוף חזא דלא סגי ליה בלאו כלי שנא' בו כי כחטאת כאשם הוא ודרשי' מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעונה כלי פסיקא ליה ותנייה בסוף. אשכחן קבול דמים בצפון מקבל עצמו מנין ת"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודרשינן מאי ולקח לו קח כלומר שיקרב הוא אצל הפר לצפון ויקבל. אשכחן למצוה לעכב מנין ת"ל בשעיר נשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא היכן עולה נשחטת בצפון אף זה בצפון. וכי מכאן אני למד והלא כבר נאמ' במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת הא למה זה יצא לקבעו שאם לא שחטו בצפון פסל אשכחן בשעיר נשיא שאר חטאות לעכב מנין מדכתיב בשעירה וכבשה האמורות גבי פרש' ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגומ' שאמר בשעירה ושחט את החטאת במקום העולה ושנה בכבשה ואמר ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה ואם אינו ענין לזה שהרי כבר נאמר בשעירה תנהו ענין לשאר חטאות שמעכב בהון צפון אבל שוחט לא בעי צפון מדתני ר' חייא ושחט אותו על ירך המזבח מה ת"ל לפי שמצאנו שכהן עומד בצפון ומקבל בצפון יכול אף שוחט כן תלמוד לומר אותו. אותו בעי צפון ואין שוחט בעי צפון. פר ושעיר של יום הכפורים. פר הוא פרו של אהרן שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת. ושעיר של יום הכפורים שנאמר והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, והם חטאות פנימיות. ומפרש בגמרא דאיירי דאתיא ליה חטאת מדרשא חביבא ליה ואקדמא. ומקשי לתני חטאת חיצונה ברישא. ומתרץ משום דהני דמן נכנס לפני לפנים חביבא ליה ואקדמה. שחיטתן בצפון מפני שהן חטאות, וקבול דמן בכלי שרת שנא' בעולת סיני וישם באגנות וממנו למדו כל הזבחים. ודמן טעון הזאה על בין הבדים שנא' ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וגו' וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת כי היה עומד בין בדי הארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה ובבית שני שלא היה שם ארון עומד בבין הבדים ואלו ההזאו' היו כנגד עביה של כפרת ולא היה נוגע בה שנאמ' ולפני הכפרת ועל הפרכת חוץ מבית קדשי הקדשים שנא' וכן יעשה לאהל מועד כלו' כשם שהזה משניה' בפנים אחת למעלה ושבע למטה כך היה מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה. ועל מזבח הזהב שנא' ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב וזה המזבח הוא מזבח הזהב שהוא לפני ה' בהיכל שנאמ' וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הכפורת. והיה מזה עליו שבע הזאות שנאמר והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, מתנה א' מהן מעכבת, פי' אם חסר מתנה אחת ממנין ההזאות הפנימיות מעכב הואיל ומנאן הכתו' בפירוש בכל מקום כמו שאמרנו. שיירי הדם, פי' של פר ושעיר של יום הכפורים היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון, ולמדנו זה משיירי דם פר כהן משיח שדמו גם כן נכנס לפנים ונאמ' בו ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ופתח אהל מועד הוא למערבו של מזבח כי ההיכל במערב והמזבח כנגדו. והטעם לשפכו ביסוד מערבי כי הוא הקרוב אליו בצאתו מן ההיכל. אם לא נתן לא עכב פי' אם לא נתן השירים הללו אל יסוד המזבח אלא שפכן לא עכב הכפרה שנא' וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר, את הקדש אלו דמים של בית קדשי הקדשים, ואת אהל מועד אלו דמים של ההיכל ואת המזבח זה מזבח הזהב ואמ' וכלה אמ' דבהכי נשלמו כל הכפרות המעכבות. '''ב'. פרים''' הנשרפים, הם שלשה פר יום הכפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם דבר של צבור. פר יום הכפורים הוא שנכנס בו כהן גדול לפני לפנים שנאמ' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ונאמ' בו ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ופר הבא על כל המצות הוא אם שגג כהן משיח באחד מחייבי כריתות המנויין בתחלת כריתות מביא פר בן בקר לחטאת ונשרף שנאמר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש. ופר העלם דבר של צבור הוא אם שגגו והורו שלא כהלכה באחת ממצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת והם ל"א מצות לא תעשה המנויות בתחלת כריתות ועשו הקהל או רובו על פיהם מביאין פר בן בקר לחטאת ונקרא פר העלם דבר מפני שנאמ' בתחלת הפרש' ונעלם דבר מעיני הקהל. ונשרף שנאמ' והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו. והאי מחוץ למחנה ילפינן ביומא שהוא חוץ לשלש מחנות והוא חוץ לירושלים. שעירים הנשרפים הם שנים שעיר יום הכפורים ושעירי עבודה זרה. שעיר של יום הכפורים הוא בן זוגו של שעיר המשתלח ונשרף שנאמר ואת שעיר החטאת וגומ' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ושעירי ע"ז הם אם הורו בית דין בע"ז חייבין כל שבט ושבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהם חטאות הצבור. ולמדנו שריפתם מפר העלם שנשרף ונא' בו חטאת הקהל הוא. ותניא בת"כ בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון שהן חטאות וטעונות שחיטה וקבול בצפון כמו שאמרנו למעלה. ודמן טעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. אבל בין הבדים אין כתו' בהן כמו שכתו' גבי פר ושעיר של יום הכפורים. ולמדנו מתן דמים על הכפורת ועל מזבח הזהב ומתנה אחת ושיירי הדם על יסוד מערבי מפר כהן משיח שנאמ' בו והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד וכענין זה כתו' בפר העלם. ולמדנו גם כן שעירי ע"ז מפר כהן משיח שנא' בו ואת כל חלב החטאת ירים ממנו. ואמרינן בספרי החטאת לרבות שעירי ע"ז לכל האמור בענין ר"ל הזאה וזריקה והקטרת אימורין ושריפת הנשאר אל מחוץ למחנה. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן ר"ל למקום שמוציאין שם דשן המזבח שנא' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה וכתי' בפר כהן משיח על שפך הדשן ישרף. ופר יום הכפורים הוקש לפר העלם שנא' בו ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ואמרי לפר זה יום הכפורים. '''ג'. חטאות''' הצבור והיחיד אלו הן חטאות הצבור החיצונות שאנו צרכין להזכיר דאלו הפנימיות כבר נשנו. שעירי ראשי חדשים ושל מועדות האמורים בפרשה וחטאות היחידי' הם הבאים על שגגת חייבי כרתות שבתורה שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת קבועה ובתחלה כריתות מנה אותם ולכך לא מנה אותם כאן. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון כבר אמרנו למעלה בנין אב לכל דבר ששמו חטאת שטעון צפון בשחיטה וקבול ומקבל. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות שנא' קרנות מלא משמע תרי וכתיב קרנת קרנת תרי הרי ארבע. כיצד עלה בכבש ופנה לסובב כלומ' היאך היה נותן המתנות היה עולה בכבש שהיה בדרומו של מזבח ופנה לסובב כדאמרי' בגמ' עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד. עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב, עלה שלש וכנס אמה זהו מקום הקרנות ומקום הקרנות אמה הרי עשר אמות. וילפינן לה מג"ש דרבוע רבוע ממזבח הזהב. כתיב הכא במזבח החיצון חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע וכו' וכתיב במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו. מה להלן גבהו פי שנים ברחבו. אף כאן גבהו פי שנים ברחבו ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. והנה אצייר לך צורת המזבח והכבש ומקום היסוד והסובב והקרנות, כדי שתבין היטב כל הענין שאמרנו ומפני שמתן דמן נותן על הקרנות ובאצבע צריך לעמוד על גבי סובב. אבל כל שאר הדמים שהן תחתוניות מן החוט ולמטה עומד על הרצפה אצל זוית המזבח וזורק מן הכלי למזבח וכל מקום שיגיע למזבח כשר. ובא לו לקרן דרומית מזרחית שבו הוא פוגע תחלה דקיימ' לן כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח והכבש היה בדרום וכשעולה בו ופניו לצפון נמצא ימינו למזרח ופונה לימינו ולקרן דרומי' מזרחית ומקיף כדרכו עד שמגיע למזרחי' צפונית ואחריה צפונית מערבית ואחריה מערבית דרומית ובא לו לכבש וירד על יסוד דרומי. דתניא בבריתא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי או אינו אלא יסוד מערבי אמרת ילמד ירידתו מן הכבש מיציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל אינו נותן אלא בסמוך אף ירידתו מן הכבש אינו נותן אלא בסמוך והטעם משום דאין מעבירין על המצות. ונאכלין לפנים מן הקלעים שנאמר בחטאת במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד יאכלוה. והמשכן היו קלעים סביבות החצר ובית עולמים היו חומות העזרה. לזכרי כהונה שנא' הכהן המחטא אותה יאכלנה, לאפוקי נשים שאינם ראויות לחטוי, וכתי' כל זכר בכהנים יאכל אותה. בכל מאכל משום דקתני גבי פסח אינו נאכל אלא צלי תנא בכלהו בכל מאכל הן מבושל הן צלי הן מה שירצה, ואע"ג דאמרי' מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי שנא' למשחה בהם לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אינה אלא מעלה בעלמ' שיברור להם אכילה יפה אבל אם רצה לאכול אותם מבושל יותר מצלי הרשות בידו. ליום ולילה דילפינן בפ"ק דזבחים ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה אחד חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. ובקדשים לילה הולך אחר היום שנא' לא יניח ממנו עד בקר. עד חצות. סייג עשו כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן בפ"ק דברכות כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. '''ד'. העולה''' קדש קדשים ליפסל ביוצא וטבול יום ומחוסר כפורים והאי דקתני בה קדש קדשים ולא קתני הכי בכולהו משום דלא כתיב בה קדש קדשים אשמעינן תנא דאפי' הכי קדש קדשים היא דהיא כולה לגבוה סלקא. שחיטתה בצפון שנאמ' בה על ירך המזבח צפונה. וקבול דמה וכו' כמו שפירשנו למעלה. ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע שלא מצאנו שנכתב בעולה קרנות המזבח אלא נאמ' בזריקת דמה וזרקו את הדם על המזבח סביב, וממה שאמ' סביב אמרו שצריכה ד' מתנות והן בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והיה זורק על הקרן והדם הולך אילך ואילך ונעשה כמין גם, וזהו שתי מתנות שהם ארבע דבעינן שיראה הדם בארבע רוחות והא לא משכחת לה אלא בשתי קדנות זו באלכסונה, דאי בשתים שברוח אחת לא הוי הדם אלא בשלש רוחות המזבח ולא קרינן ביה סביב והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה והטעם מפני שמזרחית דרומית לא היה לה יסוד ואי איפשר שיתחיל ממנה מפני שהעולה תחלת מתן דמה טעון גג יסוד דאמ"ר עקיבא ק"ו ומה שירים שאין מכפרים ואין באין לכפרה טעונין יסוד תחלת דם עולה שמכפרת ובאה לכפרה אינו דין שטעונה יסוד. והנה אצייר לך צורת רבוע המזבח והדם על הדרך שאמרנו, וכי קרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד . וטעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים. מפורש בכתו' והמון העם קורין לאישים השין רפויה וטעות הוא כי לקריאתם יהיה משמעו מענין איכה אישים אקרא. והנכון לקראת השין דגושה שהוא מענין ואשם לא תכבה, ולכן אין לכתו' בו יו"ד בין האלף והשין. '''ה'. זבחי''' שלמי צבור הם שני כבשי עצרת שמניפין אותם עם שתי הלחם והשוה אותם הכתוב עם החטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים א' לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והנה דינם שוה כדין חטאת חוץ ממתן ארבע שאין טעון מתן ארבע בשום קרבן כי אם בחטאת בלבד. אשם גזלות הוא מי שיש בידו משוה פרוטה ולמעלה מממון ישראל בין שגנבו בין שהלוהו בין שהופקד אצלו או משום שותפות או משאר דברים וכפר בו ונשבע לשקר מביא איל אשם על חטאו והוא הנקרא אשם גזלות. אשם מעילות הוא מי שנהנה משוה פרוטה ולמעלה מן ההקדש מעל ומביא איל אשם וזהו בשגגה אבל במזיד אינו חייב קרבן מעילה כי ההקדש אינו מתחלל במזיד אלא ישאר בקדושתו. אשם שפחה חרופה הוא שפחה כנענית המיוחדת לעברי ואם בא עליה אחר בין בשגגה בין במזיד מביא איל אשם ונקרא אשם שפחה חרופה וגם נקרא אשם ודאי. אשם נזיר, הנזיר כשיטמא מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם והוא הנקרא אשם נזיר. אשם מצורע המצורע כשיטהר מביא שני כבשים וכבשה. הכבשה לחטאת והשני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם והוא הנקרא אשם מצורע ואם דל הוא ואין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם. אשם תלוי מביאו אדם שנסתפק לו אם חטא או לא חטא כגון מי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר אם לאו כגון אם היו לפניו חלב ושומן והיה סבור כי שניהן היתר ואכל אחד מהם אמרו לו אחת של חלב היתה שם ולא ידע אם של חלב אכל מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא יודע לו שודאי חטא ואם יודע לו לאחר זמן מביא חטאת קבועה וזהו הנקרא אשם תלוי עד שיהי נודע לו החטא, וזהו שאמ' הכתו' ואם נפש כי תחטא וגומ' ולא ידע ואשם ונשא עונו, והביא איל תמים וגומ' ותנן בכרתות זה הכלל כל דבר שחייבין על זדונו כדת ועל שגגתו חטאת קבועה מביא על לא הודע שלו אשם תלוי. ואלו הן ששה אשמות החמשה הראשונים הם סמוכים ולכך נקודה האלף בשבא ופתח אבל הששי שהוא אשם תלוי האלף נקודה בקמץ מפני שהוא שם דבר. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון שנאמר בזבחי שלמי צבור על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. מה עולה טעונה צפון אף זבחי שלמי צבור טעונין צפון ובאשם כתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ועולה טעונה צפון כמו שאמרנו אשכחן שחיטה קבלה מנלן שנא' ואת דמו דהוה מצי למיכתב את דמו ו"ו מוסב לעיל כלו' במקום שחיטתו שם תהא קבלת דמו'. אשכחן שחיטה וקבלה מקבל עצמו מנין ת"ל את דהוה מצי למכתב דמו כתב את לרבות המקבל. אשכחן למצוה לעכב מנין ת"ל ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע מפני שכתוב באשם סביב. ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה שנאמ' כל זכר בכהנים יאכלהו במקום קדוש יאכל. '''ו'. התודה''' ואיל נזיר וגומ' התודה היא קרבן שלמים שמביא עם המנחה שנא' וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו וגו' והיה מביא עם קרבן תודה ארבעים חלות מעשרים עשרון סלת העשרה עשרונים חמץ העשרה עשרונים אחרים מצה העשרה של חמץ עושה מהן עשר חלות והעשרה של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכות שנאמ' על חלות לחם חמץ אחר שאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת. ומפי השמועה למדו שמשקל אלו הג' מינין כמשקל החמץ. ואיל נזיר, במלאת ימי נזרו מביא כבש אחד לעולה וכבשה אחת לחטאת ואיל אחד לשלמים והיה מביא עם האיל עשרים מצות מששה עשרונים ושני שלישי עשרון העשרה חלות העשרה רקיקין והכל מאפה תנור. קדשים קלים לומ' שאין מועלין בהם שחיטתן בכל מקום בעזרה לומ' שאין טעונין צפון. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע מפני שכתו' בהן בשלמים סביב כמו בעולה, ולכך כל השלמים דמן טעון שתי מתנות שהן ארבע כמו העולה. ונאכלין בכל העיר שנאמ' ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, ומקשי בגמ' וכי כל הני במקום טמא אכלי להו אלא טהור מכלל שהוא טמא ואי זה זה זה מחנה ישראל שהוא טהור מטומאת מצורע וטמא טומאת זב, וירושלם היא כנגד מחנה ישראל. לכל אדם לזרים. ליום ולילה עד חצות שנאמ' בתודה ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. ואיל נזיר הוקש לחטאת ואשם. ובכל מקום שאומ' בתורה עד בקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ותניא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר. המורם מהם מן התודה דהיינו חזה ושוק כשאר שלמים. וארבע חלות מארבע מינין שנא' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. ונאמ' בתרומת מעשר והיא א' מי' והרמותם ממנו תרומת ה' מה תרומת מעשר היא א' מי' כך א' מכל קרבן הוא א' מי' והחלוץ היו מ' ועשיריתם ד' חלות והמורם מאיל נזיר הוא הזרוע בשלה וחזה ושוק נמי כתי' גבי נזיר וחלת מצה אחת ורקיק אחד. כיוצא בהם נאכלים ליום ולילה אלא שאין נאכלין לבעלי' אלא לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם שנא' ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך. '''ז'. שלמים''' קדשים קלים לומר שאין מועלין בהם ואשלמי יחיד קאי דאלו שלמי צבור כבר נשנו. שחיטתן בכל מקום בעזרה ואפי' בדרום שנאמ' ושחטו לפני אהל מועד מדקאמ' לפני ולא קאמ' פתח משמע כל מקום שהוא כנגד ההיכל מכל צד ומדכתי' קרא אחרינא ושחטו פתח אהל מועד דמשמע דבעינן פתח עשו שני פשפשין בכותל בית החליפות, כי האולם היה עודף על רוחב ההיכל ט"ו אמה לצפון וכן לדרום ובכותל של אותו עודף היו חלונות מבחוץ לגנוז שם סכינין ולכך קרוי האויר שכנגדו עד כותל מערבי של עזרה בית החליפות. ואותן הפשפשין היו מתירין כל בית החליפות לארכו ולרחבו כי היה פתחן בקרן זוית של אולם כדי שיהיה קצת נראה לצפון וקצת נראה למערב. וכך היו עושין בדרום ובהני פשפשין קרינן שפיר פתח אהל מועד וקסבר כי אולם קרוי אהל מועד ואלו הפשפשין לא היו משמשין ליציאה ולכניסה אלא להכשיר שחיטה בעלמא. ולהכשיר אחורי בית הכפרת היה שם לול קטן בכותל ההיכל. נמצאת כל העזרה מכל צד מוכשרת לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. ועל זה הלול כתוב בדברי הימים לפרבר, ואמרינן מאי פרבר אמר רבה בר שילא כמאן דאמ' כלפי בר. לשני ימים ולילה אחד, שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואינן נאכלין אלא ביום זבחיהם ובלילה ויום אחר עד הלילה. דתניא בבריתא יכול יהו נאכלין לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה אחד מה להלן לילה אחריהן אף כאן לילה אחריהן, ת"ל יאכל עד יום ביום אתה אוכל ואי אתה אוכל בלילה. לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם פירשנוהן למעלה. '''ח'. הבכור''' ידוע. והמעשר מעש' בהמ'. והפסח ידוע. קדשים קלים פירשנוהן. ודמן טעון מתנה א' מפני שאין כתו' בהן סביב אלא כתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ומעשר ופסח אנו למדין מבכור כדאמרינן בגמ' תניא ר' יוסי הגלילי אומ' דמו לא נאמ' אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם למד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורין לגבי מזבח. כנגד היסוד דילפינן זריקה זריקה מעולה מה עולה טעונה יסוד אף אלו טעונין יסוד ועולה גופה שנא' אל יסוד מזבח העולה, והאי דלא עבדינן שתי מתנו' שהן ארבע משום דהוו עולה ושלמים ואשם שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואמר בלבד שיתן כנגד היסוד למעט דרום ומזרח. שנה באכילת' אע"פ שמתן דמם שוה משונים הם באכילתן, הבכור נאכל לכהנים שנא' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה. וכבר ידעת כי חזה ושוק כמו שלמים דתנן המורם מהם כיוצא בהם והשלמי' נאכלים לכהנים לשני ימים ולילה אחד וכך הבכור נאכל לכהנים לשני ימים ולילה אחד ומעשר בהמה מקריבין ממנו האמורין והשאר אוכלין אותו בעליו ואין לכהנים בו חלק ולא חזה ושוק וזה שאומ' לכל אדם. ונאכלין בכל העיר בכל מאכל הן צלי הן מבושל. והגורס בכאן לכל אדם טועה הוא דהא קתני שנה באכילתן כי הבכור נאכל לכהנים והמעש' לכל אדם. לשני ימים ולילה אחד שהכתו' הקישן לחזה ושוק כמו שאמרנו. הפסח אינו נאכל אלא בלילה שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה. אינו נאכל אלא עד חצות מתני' ר' אלעזר בן עזריה היא דיליף ג"ש שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה ולהלן כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות שנא' בחצות הלילה אף כאן עד חצות. אינו נאכל אלא למנויו שנא' במכסת נפשות. אינו נאכל אלא צלי שנאמ' צלי אש ומצות. ודע כי כל מה שאומר בזה הפרק ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות ושתי מתנות שהן ארבע. זהו למצוה מן המובחר אבל אם נתן מתנה אחת בלבד לכל קרבן מהם נתכפר שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל, בשפיכה אחת נתכפר. '''ברייתא דר' ישמעאל''' '''ואומ' ר' ישמעאל''' אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. ובמדרש השכם גורס משלש עשרה, וכן כת' רבי סעדיה, מק"ו כמו שנא' ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה גו' שאין אנו רשאין להחמיר יותר על הנדון, וכמו שנא' כי תראה חמור שונאך ולא פירש האוהב כי אם השונא שלא רצה הכתו' להאריך בלשון ופתח בשונא כדי ללמוד האוהב, ואין אנו רשאין להקדים חמור האוהב מהשונא לפי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ככל התורה כלה. '''המדה השנית''' מגזירה שוה, כמו שנאמר ערות בת בנך או בת בתך הנה אסר לך את בת הבן ואת בת הבת ולא אסר את הבת, וכתו' אחר אומ' ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה. למדנו הנה הנה לגזירה שוה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו. וכמו שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם ונאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם למדנו קרחה קרחה מגזירה שוה מה להלן בכל הראש אף כאן בכל הראש. '''המדה השלישית''' מבנין אב וכתוב אחד מבנין אב משני כתובים כמו שנאמר בחג המצות אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר לעשות אוכל נפש אלא אמרו רז"ל זה בנה אב לכל המועדים, וכמו שנאמ' ועד אין בה והיא לא נתפשה. ותניא ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר או אינו אלא עד אחד ת"ל לא יקום עד אחד באיש ומה ת"ל ועד זה בנה אב כל מקום שנאמ' עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד. וכמו שאמרו רז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה הואיל ופירש הכתוב באחד מהם סקילה שנאמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם אף בכל מקום שנאמר דמיהם בם אינו אלא בסקילה זהו בנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים כמו שנאמר במומי אדם או גבן או דק או תבלול בעינו וגו' ולא אמ' לנו הכתו' יבלת אך במומי בהמה כתוב עורת או שבור או חרוץ או יבלת. ואמרו רז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נוהגין עליו מומי אדם ומומי בהמה. זהו בנין אב משני כתובים. '''המדה הרביעית''' מכלל ופרט כמו שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כלל לחיה שחיה בכלל בהמה, ואחר כך פרט מן הבקר ומן הצאן ונתמעטה החיה מן הקרבן ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכמו שנאמר לא תלבש שעטנז כלל שאסר כל שעטנז שהוא משני מינין ואחר כך פרט צמר ופשתים יחדו, צמר ופשתים אסור אבל לא דבר אחר. אף בכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. '''המדה החמישית''' ומפרט וכלל כמו שנאמר בהשבת אבדה וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו פרט שמשמע שאלו אתה חייב להשיב בלבד אבל לא דבר אחר ואחר כך כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך כל אבדה שבעולם ונעשה הכלל מוסף על הפרט הלך אחר הכלל. וכמו שנאמר לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו פרט שמשמע אלו אין לך לחמוד בלבד אבל דבר אחר כן. ואחר כך וכל אשר לרעך חזר וכלל ונעשה הכלל מוסף על הפרט. אף בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל. '''המדה הששית''' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שנא' על כל דבר פשע שבעולם ואחר כך פרט על שור על חמור על שה על שלמה כמשמעו שעל אלו אתה חייב להשבע בלבד אבל לא על דבר אחר. ואחר כך כלל על כל אבדה כל אבדה שבעולם כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל גופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות שנא' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה יצאו שטרות שאע"פ שהן מטלטלין אין גופן ממון. וכמו שנא' במעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ויש לשאול היכן מצינו שהבקר והצאן הם גדולי קרקע. י"ל ממה שכתו' תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגומ', או יש לומר שהם גדלות על ידי גדולי קרקע שהם העשבים. '''המדה השביעית''' מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כמו שנא' פקוד כל בכור זכר ואם אמר פקוד כל בכור ולא אמר זכר הייתי אומר כל פטר רחם אפי' הנקבות. לכך אמר זכר שמשמע זכר ולא נקבה זהו כלל שהוא צריך לפרט ואם אמר זכר ולא אמ' בכור הייתי אומ' כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים לכך אמר בכור זהו פרט שהוא צריך לכלל. המדה השמינית וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כמו שנאמר במולך איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת. ומולך בכלל שאר התיעובין היה למה פיר' ענשו יותר מכולם לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על הכלל כלו יצא ששאר כל התיעובין הם בסקילה. '''המידה התשיעית''' וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כמו שנא' ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים מכה בשוגג בכלל רוצח היה שנא' ומכה אדם יומת בין בשוגג בין במזיד ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחר שהוא כענינו של מכה במזיד שזה המית וזה המית. ויצא מן הכלל להקל על עצמו שניצול בערי מקלט זהו להקל ולא להחמיר. '''המדה העשירית''' וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמי' כמו שנאמר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו' והוציא אמה העבריה מן הכלל שנאמ' וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה שנא' כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' ולמה יצאת מן הכלל לטעון טעון אחר שלא כענינו שעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון והאמה יוצאה בסימנין ובמיתת אדון אפילו בתוך שש, ויצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדונה מקדשה בעל כרחה. '''המדה האחת עשרה''' וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי' כמו שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצא לידון בדבר חדש שאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. והואיל והוציאה הכתו' מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו היא אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה בנעוריה מלחם אביה תאכל. '''המדה השתים עשרה''' ודבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו כמו שנאמ' בענין שבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אינו ר"ל שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה ושהוא למד מענינו. וכמו שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו ר"ל שלא יצא מן המקדש לעולם אלא שלא יצא להטמא למת והוא למד מענינו שהפרשה עצמה מדברת בטומאת מת. ודבר הלמד מסופו כמו שנא' גבי עריות איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. אסר לנו כל שאר שבעולם אך בסוף הענין פירש לנו את האסורות שנאמ' ערות פלוני ופלוני לא תגלה ומהם נוכל ללמד המותרות. וכמו שנאמר בהפרת נדריה שהאב מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו שמשמע בין דברים שיש בהן ענוי נפש בין שאין בהם ענוי נפש אך בסוף הענין פירש כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש למד שהאב והבעל אינם יכולים להפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש בלבד. '''המדה השלש עשרה''' ושני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כמו שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שמשמע שהשמים נבראו תחלה וכתו' אחר אומר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים שמשמע שהארץ נבראת תחלה. ובא הכתו' השלישי ויכריע ביניהם לומר שאין בהם הכחשה שנא' אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים קורא אני עליהם יעמדו יחד. וכמו שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שמשמע שלא דבר עמהם בהר. וכתיב במשנה תורה פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהם הכחשה שנאמ' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכמו שנאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו שמשמע בין חלב חיה בין חלב בהמה כתי' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם שנא' כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו. ומנין י"ג מדות אלו הוא לדעת רש"י אבל רבינו סעדיה מונה מכלל ופרט מפרט וכלל מדה אחת, ודבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו שתי מדות. והרא"ש הסכים לסברא הראשונה. ויש מקומות שנוהגין לומר רבון העולמים כי לא על צדקותינו וכו' אתה הוא עד שלא נברא העולם ואין מנהגנו לאומרו' וגם אומרי' הודו לה' קראו בשמו ומזמור השמים מספרים כבוד אל וגומ' אבל אין מנהגנו לאומרם אלא בשבתות וימים טובים. '''פסוקי דזמרה ''' ואומר '''ברוך שאמר''' והיה העולם. לשון חכמים הוא שאומר במקומות הרבה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם והוא על שם כי הוא אמר ויהי, ור"ל שעל ידי אמירה נברא העולם בלא שום יגיעה ולא שום פעולה אחרת שנא' בדבר ה' שמים נעשו. והיינו דאמרינן בבראשית רבה שהעולם הזה נברא בה"א שנא' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בהא בראם. והטעם כמו הה"א שאין בכל האותיות יותר קלה ממנה להאמר בפה כך ברא העולם בלא יגיעה ועמל. ברוך הוא על שם ברוך ה' לעולם. ברוך אומר ועושה על שם ההוא אמר ולא יעשה. ברך גוזר ומקיים על שם ותגזר אומר ויקם לך. ברוך עושה בראשית על שם בראשית ברא אלהים. ברוך מרחם על הארץ על שם פקדת הארץ ותשוקקה. ברוך מרחם על הבריות על שם ורחמיו על כל מעשיו. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. ברוך אל חי על שם צמאה נפשי לאלהים לאל חי. לעד וקיים לנצח על שם ה' ימלוך לעולם ועד. ברוך מעביר אפלה ומביא אורה שנאמ' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ברוך שאין לפניו עולה להטות את הדין. וכתי' אל אמונה ואין עול. ולא שכחה שנאמ' ברית עולם לא תשכח. ולא משוא פנים שנאמר לא ישא פני כל כופר. ולא מקח שוחד על שם ושוחד לא תקח. וא"ת מה יהיה שוחד זה שיעלה על הדעת שיהיה לוקח אלא שאינו נוטל זכיות כנגד עונות וישלם לו שכר המצות היתרות אלא מענישו על כל העבירות ונותן לו שכר על כל המצות וכן מצאנו במשה רבינו שנפרע ממנו עונש קלה שבקלות דהיינו שמעו נא המורים ולא הוציא עבירה כנגד מצוה. ובשבת מוסיפין ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל שנאמ' ראו כי ה' נתן לכם השבת, לכם ולא לאחרים. וביום טוב אומ' ברוך אשר נתן מועדי שמחה לעמו ישראל שנא' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ואומ' שמחה על שם ושמחת בחגך. ובראש השנה אומ' ברוך אשר נתן את יום הזכרון הזה לעמו ישראל. וביום הכפורים ברוך המנחיל מנוחה וסליחה וכפור תועה לעמו ישראל. תועה שם דבר ור"ל כפרת התעות כמו ולדבר אל ה' תועה. ברוך הוא וברוך שמו על שם ה' אחד ושמו אחד. וברוך זכרו לעולמי עד על שם ה' זכרך לדור ודור. בא"י אמ"ה ואין לומר האל דהא אמרינן אלהינו. וכן כת' רב עמרם בברכה שאחר המגלה ומזכיר כאן ט"ו פעמים ברוך כנגד ט"ו תיבות שבברכת כהנים המלך על שם ה' מלך הגדול על שם גדול ה'. והקדוש על שם כי קדוש אני ה'. האב הרחמן על שם כרחם אב על בנים וגו'. מהולל בפי עמו על שם תהלת ה' ידבר פי. משובח על שם דור לדור ישבח מעשיך. ומפואר על שם ובישראל אתפאר. בלשון כל חסידיו על שם וחסידיך רנן ירננו. ואמר בלשון על שם ורומם תחת לשוני. ועבדיו על שם הללו עבדי ה'. ובשירי דוד עבדך כמו שאמר דוד ומשירי אהודנו. ואמר עבדך על שם ודוד עבדי. נהללך ה' אלקינו על שם הללו את ה'. בשבחיו פירוש בשבחיו של דוד והוא ע"ש שבחי ירושלם את ה'. בזמיריו פי' בזמיריו של דוד והוא ע"ש זמרו ה'. ובסדר רב עמרם כתו' בשבחות ובזמירות, והמון העם חסרו שני התאוין שבסוף וקורין בשבחו ובזמירו ואינו נכון. נהודך על שם הודו לה'. נשבחך על שם שפתי ישבחונך. נפארך על שם כי תפארת עוזמו אתה. ונרוממך על שם ונרוממה שמו יחדיו. ונמליכך על שם ה' מלכנו. ונקדישך ונעריצך על שם והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. ונזכיר שמך וכו' על שם וזה זכרי לדור דור. יחיד על שם ה' אחד. חי העולמים על שם חי אנכי לעולם. משובח ומפואר כבר זכרנוהו. שמו עדי עד על שם בטחו בה' עדי עד. בא"י מלך מהולל בתושבחות לפי שאומר אחר ברוך שאמר תשבחות והלולים מסיים החתימה כן. ובעל המלמד פירש ברוך שאמר והיה העולם. לא אמר ועשה העולם כי המעשה יאמר על תקון הדבר ונתינת הצורה בו והגלות הצורה ההיא וזה לא היה במאמר הראשון אלא בתשעה מאמרות ששלמו ביום ששי וכלוי מעשה או תכליתו יאמר על המכוון במעשה ההוא אחר הגלות הצורה כמו שיאמר שתכלית הבית ישיבת האדם בו וזה לא יתכן כל עת שעוסק האומן בו. ולפי זה הענין נאמר ויכל אלקים ביום השביעי. ברוך אומר ועושה להורות שהוא מתמיד הויית העולם במאמר ובמעשה שלא כמדת בשר ודם מדת הב"ה שנוהג העולם האומר אינו עושה והעושה אינו אומר, אבל הב"ה הוא אומר ועושה לעולם כל המעשים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מאמרו של הב"ה מעשה הוא. ברוך גוזר ומקיים לאמת שינוי הטבע וחדוש הנפלאות כי בהתאמת זה התאמת הדת. אם תרצה אמור כי מראש נגזר מהב"ה על הכל. גם על הדברים שיצאו מטבעם שלא תאמר כבר גזר על השמים לסבוב תמיד ועל המים להיות נגרים ועל האש שתשרוף כל באיה וכיוצא בזה ואינו מקיים אינו כך שהרי השמש עמד בגבעון והים נבקע ועמדו מימיו וחנניה מישאל ועזריה באו בכבשן האש ולא שלטה בהם. ולפיכך בא למדך שהוא גוזר עליהם הכל מראש כמו שאמרו רבותי' תנאים התנה הקב"ה במעשה בראשית עם הים כלומר שבתחלת הבריאה התנה זה עם ברואיו. ואם תרצה אמור שהוא גוזר לרצונו לשנות הטבע, ומכריחו לעשות רצונו. ברוך עושה בראשית שלא תאמר הנה הוא אומר תוצא הארץ ישרצו המים וכיוצא בהם תאמר שהם העושים מעצמם לפי' בא ללמדך שלא ליחס בהם המעשה לפי שלעושים ההם עושים אחרים. ולעושים אחרים עושים כן עד ראשית, והשם יתברך עושה בראשית. ברוך מרחם על הארץ להורות שהוא משגיח בעולם השפל בדרך רחמים ורחמיו לעולם הם והנהגתו הישרה לו והיא השגחתו בו והוא שכתוב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ לא כדברי הכופרים הרעים האומרים עזב ה' את הארץ. ברוך מרחם על הבריות להורות שהשגחתו היא גם כן באישים שלא תאמר המינים העומדים הם שהשגחתו בהם אבל האישים הנפסדים אין בהם השגחה לו לפיכך בא ולמדך שהוא מרחם על הבריות כלומ' משגיח בכל בריה ובריח לדחות דעות הרעים האומרין אין ה' רואה אותנו ולקיים מה שכתוב היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו שלא תאמר הואיל ומשגיח על כל הבריות מפני מה אנו רואים צדיק ורע לו לפיכך בא ולמדך שהוא משלם שכר טוב ליריאיו וזהו בעולם הבא שאין תכלית טוב העולם הזה תכלית הטוב ולא הרע תכלית הרע כמו שהורה על ספורי הבל וקין שהבל שספרה התורה על ששעה השם אליו ואל מנחתו הרגו קין וזה מורה שאין טוב אמיתי אלא בעולם שכלו טוב ובזה נשלם הטוב בבריאת העולם ובהנהגתו. ברוך הוא וברוך שמו להורות שהיודע שמו המיוחד לו והמשיגו יודע השם ומשיגו השגה אנושית שהוא חי והכל עשה בחכמתו וברצונו. ורצונו הוא עצמו ואין לאדם בו השגה אחרת. ותארוהו בשלשה תארים כנגד שלשה עולמות, המלך כנגד העולם הקטן שאנו בו, כלומ' מלכנו, והגדול כנגד העולם הגדול שבו יראה עזו וגדלו, והקדוש כנגד עולם המלכים שהק קודשים. ותארוהו עוד האב הרחמן כפי מה שזכרנו שהוא משגיח ומרחם עלינו כרחם אב על בנים. מהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ועבדיו להודיע שהם מהללים לשם כלשון בני אדם לא שהם מהללים בבחינת עצמו אלא שהתורה התירה להם להללו כדי לאמת מציאותו לעם וזה אי איפשר מבלתי היתר התוארי' והמהללים כפי לשון בני אדם ועל דרך שאמרו אי לאו דאתא משה ואמרינה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא יכלינן למימרינהו והוא שסדרו בה בלשון כל חסידיו. חי העולמים לרמוז בו על העולמות. ומה טוב לומר חי העולמים כלשון הכתוב בחי העולם כי הוא חייהם וקיומם. ואם נפשך לומר שהוא חי וקיים בשני העולמות העולם הזה והעולם הבא טוב כלשון בני אדם. עד כאן דבריו. ותמצא כי יש בברכה זו רמז לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כיצד ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא, זהו כלל לכל העשרה מאמרות. ברוך עושה בראשית כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים. ברוך אומר ועושה כנגד מאמר שני שהוא ויאמר אלהים יהי אור. ולכך אמר אומר ועושה שנאמר ויהי אור. ברוך גוזר ומקיים כנגד מאמר שלישי שהוא ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וזה שגזר שלא יתערבו המים ומקיים שנאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים. ברוך מרחם על הארץ כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וזהו שריחם על הארץ שתהא נגלית ולא יכסוה המים. ברוך מרחם על הבריות כנגד מאמר חמישי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ וזהו שריחם על הבריות שהכין להם דשאים לאכול. ברוך מעביר אפלה ומביא אורה כנגד מאמר ששי שהוא ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ שעד עתה לא נתלו המאורות ברקיע. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו כנגד מאמר שביעי שהוא ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וכתוב בו ויברא אלהים את התנינים הגדולים תנינם כתיב ודרשו רבותינו שהוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם לפניהם. ברוך שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שחד כנגד מאמר שמיני שהוא ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה כלומר שאין לפניו עולה שאינו רוצה שיזקק מין לשאינו מינו. ולא שכחה על המינים ההולכים לשאינם מינם שאינו שוכח לפרוע להם את דינם ועל כן יהיו יראים ללכת לשאינו מינם. ולא משוא פנים שהרי אומר עץ פרי עושה פרי למינו. ואלו לא היה מצוה רק לחיות ולבהמות היה דומה למשוא פנים. ולא מקח שוחד מהמשנים את גזרותיו. ברוך אל חי לעד וקיים לנצח כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגומר. שכיון שלעולם כל אדם נברא בצלם ודמות הבורא הוא עדות וראיה שהבורא חי וקיים לעד ולנצח נצחים שאם לא כן היו משונים בני אדם לכמה פנים ולדמות אחר. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המלך הגדול והקדוש האב הרחמן מהולל בפי עמו כנגד מאמר עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. נמצאו שכל בני אדם חייבין להללו ולשבחו ולפארו יותר מכל בריותיו שהאדם הוא השליט על כל שאר הבריות הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. ומה שאומר אחר כן ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע זע אינו מאמר של צווי אלא בא להתיר להם כל עזב לאכלה. ואחר כך תקנו לומר מזמורים שבסוף התלים והם כמו פרקליט לתפלה כדאמרינן בשבת בפר' כל כתבי הקדש אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומאי ניהו פסוקי דזמרה מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ומפני שבאלו המזמורים הוא נשלם התלים תקנו לומר אחריהם ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך ה' מציון וגומ' וברוך ה' אלקים אלקי ישראל וגומ' ברוך שם כבודו וגומ', שאלו הפסוקים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי התלים. ולכן תקנו לאומרם בהשלמת התלים. ואחר כך אומר ויברך דוד. ויש באלו המזמורים רמז לעשרה מאמרות כיצד ברוך שאמר והיה העולם כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מזמור לתודה כנגד מאמ' שני שהוא יהי אור ועליו מודים הבריות כי כלם צריכין לאורה וזהו שכתוב ועל מי לא יקום אורהו. ועל כן כל אדם חייב להודות לו. ותמצא במזמור זה ארבעה שמות כנגד ארבעה הצריכים להודות. יהי כבוד ה' לעולם אינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים מהתלים וכתוב בו ה' בשמים הכין כסאו והוא כנגד מאמר שלישי שהוא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וזהו כבודו של מקום שהבדיל כסאו למעלה ולא היה הכל בערבוביא כבתחלה. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה שאם לא כן לא היה לבריות מקום לישב בו ולהלל לשם. יהללוך סלה הסמ"ך בדגש. שככה לו הלמ"ד בדגש. הללו יה הללי נפשי את ה' וכתיב נותן לחם לרעבים כנגד מאמר חמשי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וכו'. הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה. וכתי' מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות ברקיע השמים. לתבונתו אין מספר בלא ו"ו בתחלה. ומשפטים בל ידעום בו"ו בתחלה. הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכתיב הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות ואומר אחר כך החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים שרץ נפש חיה וגומ' וכתי' ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגומ'. הללו את ה' מן הארץ בלא יו"ד בתחלה. הודו על ארץ ושמים בחולם בין הדל"ת והו"ו האחרונה. הללויה שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה למינה וזו היא חסידות גדולה שאין רצונו שיזקק מין לשאינו מינו. וחרב פיפיות בו"ו בתחלה. הללויה הללו אל בקדשו וכתיב כל הנשמה תהלל יה כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו שאין בכל הנבראים מי שיודע להלל אלא האדם המדבר. ויש במזמור הזה עשרה פעמים הללו כנגד עשרה מאמרות. והללויה אינו מן המנין שהוא תיבה אחת כדאמרינן בפרק ערבי פסחים שהוא כולל שם ושבח בתיבה אחת. ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וגומ' וכתיב ואתה מושל בכל כנגד מאמר' עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו' נמצא שהשליט את האדם על הכל. ואנו אומרים לו אע"ף שהשליטת האדם על שאר בריותיך וצויתו למשול בהם אתה הוא מושל בכל. ומתחלת ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך הוא כתוב בדברי הימים. ומן ויברכו שם כבודך עד במים עזים הוא כתו' בעזרא. הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי, השלשה הראשונים בלא ו"ו. והשלשה האחרונים בו"ו. ואת זעקתם שמעת בזי"ן. ואחר כך תקנו לומר וישע ה' ביום ההוא ושירת הים והוא זכר ליציאת מצרים ששתי זכירות אלו כתובות בתורה זכר למעשה בראשית שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומ'. וזכר ליציאת מצרים שנאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגומ' ונוהגין בספרד לכפול הפסוק האחרון של כל אלו המזמורים. ועוד באשרי יושבי ביתך כופלין שני פסוקים אחרונים וטעות הוא שאין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד שהוא כל הנשמה תהלל יה להודיע שנגמרו המזמורים של סוף התלים כדרך סיום הפרשה שכופלין הפסוק האחרון, וכן בשירת הים כופלין פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה כי הוא סוף השירה. והטעם שנהגו לומר ויברך דוד ושירת הים לפי שכל אותם חמשה עשר לשונות של שבח הסדורין בברכת ישתבח דורש במכלתין מתוך שירת הים ומתוך פסוקים של ויברך דוד. ואחר כך עומד שליח צבור ואומר בקול רם '''ישתבח''' שמך לעד מלכנו. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה היא לברוך שאמר. ופסוקים שבנתים לא הוו הפסק. וכתב הרי"ף ותקינו רבנן למימר ברכה קמייהו וברכה בתרייהו. ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח והילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמונה עשרה ואומר במדרש מי האיש הירא ורך הלבב זה המדבר מברוך שאמר עד סוף התפלה. ואמרינן בירושלמי הסח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואומר במדרש אמ' ר' אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים. אמר לי אף וחמה, למה לעשות נקמה באף וחמה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבה לויתברך, בין גאולה לתפלה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת לפני המקום שנאמר ולא אותי קראת יעקב. וכל המכוין בתפלתו ואינו מדבר אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' תכין לבם תקשיב אזנך. וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ביוצר אור וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל בצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי. והרב ר' מאיר מרוטנבורק כשהיה צריך להפסיק בין ברך שאמר לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וגומ' וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגומ' וברוך שם כבודו לעולם וגומ', וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה. ועתה אחזור לפרש הברכה. ישתבח על שם להשתבח בתהלתך. שמך לעד מלכנו על שם ואברכה שמך לעולם ועד. האל על שם והאל הקדוש. ותמצא כי שמך לעד מלכנו האל ראשי תיבות שלמה ואיפשר כי החכם שחבר זה היה שמו כן ועשאו לכבוד שלמה המלך. המלך על שם ארוממך אלהי המלך. הגדול על שם גדול אתה וגדול שמך בגבורה. והקדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדק'. בשמים ובארץ על שם אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך. כי לך נאה ה' אלהינו על שם מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה. שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח וגבורה גדולה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות לשמך הגדול, כל אלו ט"ו לשונות של שבח כנגד חמשה עשר שיר המעלות שאמר דוד וכנגד חמשה עשר מעלות הסדורים בהגדת פסח. ומעולם עד עולם אתה אל פסוק הוא. בא"י מלך גדול ומהולל בתושבחות על שם גדול ה' ומהולל מאד. ומה שאומר בחתימת ברכה זו מלך גדול יותר מחתימת ברוך שאמר וברכת יהללוך שלאחר ההלל לרמוז ששבח ברכה זו הוא גדול ומעולה משבח שתי ברכות האחרות כי בכאן משבח את השם בחמשה עשר לשונות של שבח שהם נדרשים מן התורה ומן הכתובים כמו שאמרנו למעלה. וכתב הרא"ש שאין לענות אמן אחר בא"י מלך גדול ומהולל בתושבחות שאין זה סיום הברכה אלא אחר חי העולמים שהוא סיום הברכה. אל ההודאות על שם הודו לה'. אדון הנפלאות על שם עושה פלא. בורא כל הנשמות אדון כל המעשים כבר זכרנום למעלה. הבוחר בשירי זמרה על שם בחרתי בשבט הלוי לפי שאומרים השיר במקדש, ויש כאן באל ההודאות חמשה עשר תיבות כנגד ט"ו מעלות שבמקדש שעולים מעזרת נשים לעזרת ישראל שעליהם עומדים הלוים בשיר. וכתב בעל המנהגות שהאומר הבוחר בשיר ובזמרה שאינו נכון כי מלת זמרה הוא שבח כמו מזמרת הארץ, ור"ל הבוחר בשיר של שבח ולא בשיר שאינו של שבח, והאומר בשיר ובזמרה משמע שהוא בוחר בכל שיר אע"ף שאינו של שבח, וזה לא יתכן, וכן מזמור שיר, שיר של שבח וכן שיר מזמור שיר של שבח, ע"כ. חי העולמי' על שם וישבע בחי העולם ואומר חי העולמים ולא לעולמים ולא בעולמים לפי שהן מורים זמן וגבול ומקום. וההא היא הפלגת ההויה שאין לה תחלה וסוף. '''קדיש וברכו ''' ואומר ש"צ '''קדיש''' עד לעילא. ואין לאומרו בפחות מעשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה או הפורס על שמע אינו בפחות מעשרה ושליח צבור מן המנין שנאמ' ונקדשתי בתוך בני ישראל שכל עשרה מישראל נקראים עדה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת והם היו שנים עשר יצאו מהם יהושע וכלב נשארו עשרה וקראם הכתוב עדה. חדוש במקהלות ברכו אלקים, במקהלות בגימטריא בעשרה,. ופירוש הפורס על שמע המברך ברכות שמע. כי הוא יברך הזבח תרגום ירושלמי הרי הוא מפרס על נכסא. ויש מפרשים פורס לשון פרוסה והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע ועומד אחד ואומ' קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. ואמרינן בירושלמי דמגלה שאם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומר ועל כלם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. וכתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה התחילו בעשרה ברכת יוצר אור והלכו להם מקצתן משלימין ואומר הקדושה של יוצר. וכן בקדושה של תפלה אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שהעשרה שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה. וכתב רבינו תם אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אע"ף שהאחרים שמעו יכולין לומר קדיש וברכו עמהם. וכתב עוד שכן מצא כתו' בהגדה שאין אומרין ברכו אלא אם כן יש שם ו' שלא התפללו שנא' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' פירוש שהתיבה הששית היא ברכו. ויש נסמכין על זה הפסוק במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ויש בו ששה תיבות. עוד הביא רבינו תם אסמכתא לאלו הששה זה הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ויש בו ששה תיבות וגם אותיות ואתחנן ששה וגם אות ראשונה ששה. וכן נראה מדברי הרמב"ם שצריך ששה שלא שמעו קדיש וברכו. אבל הרא"ש כתב שתלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד פורסין על שמע וכן כתוב במסכת סופרים במקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו ולאחר התפלה עמד אחד בין אלו ואמר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו וסברא גדולה היא לא דלמה יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש את השם בעשרה עכ"ד. וזהו פירוש הקדיש שלם: '''יתגדל ויתקדש''' על שם והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' האמור במלחמת גוג שאז יתגדל שמו של הב"ה כמו שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר וכו' וכתיב בתריה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שמיה רבה יש מפרשים שם יה רבה שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויחזור שלם וזהו לעת הגאולה שיתנקם מעמלק שהוא מזרעו של עשו שנשבע שלא יהיה שלם עד שיתנקם ממנו, שנאמר כי יד על כס יה ה' לא נאמר כי אם יה וכסא לא נאמר כי אם כס שנשבע ה' בימינו ובכסאו שלא יהיו שלמים עד שימחה שמו של עמלק, אבל לאחר שיתנקם ממנו יהיה השם שלם וגם הכסא שנאמ' האויב תמו חרבות לנצח וגומ' וכתיב בתריה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם. ולזה רמז הכתוב באומרו אוה למושב לו, אל"ף להשלים הכסא והא להשלים השם. משל למלך ששלח את בנו מבית האסורים ויצא משם והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו לסתיס ובזבז כל נכסיו והכה את אנשיו, כששמע המלך חרה לו עד מות ואמ' לא די הצער שסבל בני בבית האסורים אלא לאחר שפדיתיו בכחי ובזרועי הגדול בא עליו אותו ליסתם ובזבז את נכסיו והכה את אנשיו, מיד השליך חותמו מידו ונשבע שלא יקרא בשמו ולא יכנס במלכותו עד שיתנקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יקרא בשמו ויתמלא כסא מלכותו וכך נשבע הב"ה כמו שאמרנו. וא"ת איך יאמר לחצי השם רבה. ויש לומר מפני שאין לומ' מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי וכן מצאנו ברוח הקדש שלאחר שנחלקה לחלקים רבים קורא אותו רבוי שנאמ' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ומתרגמי' וארבי מן רוחא דעלך. כך פירשו מקצת המפרשי' ואינו נכון בעיני כי שמיה רבה הוא תרגום של שמו הגדול כי הקדיש נתקן בלשון תרגום בעבור עמי הארץ כמו שנפר' לקמן ועוד כי מצאתי בנוסחאות ישנות ומדוייקות בפ"ק דברכות שגורס בשעה שעונין אמן יהי שמו הגדול מבורך אבא מנענע ראשו וכו'. בעלמא דברא כרעותיה לפי שכשברא את העולם הזה לא היה שם עדיין עם מי יהיה נמלך כי עדיין לא נבראו המלאכים עד יום שני אבל כשרצה לברות את האדם נמלך עם המלאכי' שנא' ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו וגו' ואמרו רבותינו שנמלך עם פמליא של מעלה. וימליך מלכותיה כלומר שיראה מלכותו עלינו. ויצמח פורקניה תרגו' מצמיח ישועה. (ויבח) [ויבע] קץ משיחיה ר"ל ויחיש ביאת הגואל וחש עתידות מתרגמי' ומבע. וישכלל היכליה פי' ויבנה היכלו על שם לשכללא היכלא. בחייכון וביומיכון וכו' ולפי שבזמן הגאולה לא ישארו כי אם א' מעיר ושנים ממשפחה אנו מתברכין כאן בחיים וזש"ה ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים והיינו דאמרי' ייתי ולא אחמיניה מרוב הצרו' העתידות לבא באותו זמן, ובאותה מלחמה תהיה מיתה לעמלק וחיים וארך ימים לישראל ובזה יהיה גדול השם. בעגלה פי' במהרה כמו כי היכי דלשתריף בעגל ואמרי' על המשיח דליתי בעגלא. ועונין הקהל אמן יהא שמי' רבא וכו', וגרסינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמ' ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהיה שמו הגדול מבורך בכל כחו פי' בכל כוונתו שלא יחשוב בדבר אחר אלא שיהיה כל כח שבגופו עמו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה מרעה לטובה שנאמ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה', פי' בפרוע הוא מלשון כי פרוע הוא ומתרגמינן ארי בטיל הוא, ופרעות הוא מלשון פורענות וכן הוא הפי' בהבטל הפורענות מישראל מפני שמתנדבים העם לברך את ה' הוא. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות, וכתיב התם כי פרעה אהרן, וכן הוא הפי' בהבטל פריעת עבודה זרה שתשקע ותשכח שלא יזכר עונה משום והתנדב עם הוא. לעלם ולעלם עלמיא, על שם ויחסן מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא. יתברך על שם יתברך באלקי אמן. וישתבח על שם להשתבח בתהלתך. ויתפאר על שם ישראל אשר בך יתפאר. ויתרומם ויתנשא על שם עתה ארומם עתה אנשא, וכתיב ויתרומם ויתנשא על כל אל. ועוד ויתנשא על שם והמתנשא לכל לראש. ויתהדר על שם משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. ויתעלה על שם מאד נעלית על כל אלקים. ויתהלל על שם מאד נעלית להתהלל עם נחלתך. לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא כלומ' למעלה מכל שירות ושבחות שאדם מהלל ומשבח למלך בשר ודם יהיו שבחיו של הב"ה. ונחמתא כלומר יתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של בני אדם. ומצאנו שהב"ה מתנחם בנחמות שנאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי כיון שאמר למעני יראה שהוא מתנחם בנחמות. וגם על שם דאמרינן בפ"ק דברכות בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמו הגדול מבורך הב"ה מענע ראשו ואמ' אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך אוי לו לאב שהגלה את בניו אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ולפי שאין שמחה לפניו באותה שעה אלא כמו דאגה על חרבן הבית ועל גלותינו אנו מתפללין שיתנחם בקרוב באותה דאגה וימהר לגאלנו. דאמירן בעלמא כלומ' האמירות בעולם לבני אדם לשבחם בהם. ואמרו אמן. על שם ואמ' כל העם אמן. וכשאומ' קדיש אחר סדור כל תפלה מוסיפין בסופו תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל על שם אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ומתרגמינן בתרגום ירושלמי בצלותי ובבעותי ולכן סמכן זה לזה. קדם אבוהן די בשמיא ואמרו אמן לשון חכמים הוא שאומ' בכמה מקומות לפני אביהם שבשמים. וכשאומ' קדיש אחר קריאת תלמוד או מדרש אומ' במקום תתקבל צלותהון, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון ועל תלמידי תלמידיהון על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגומר וכמו שפירשנו בברכת הערב נא. דעסקין באורי' קדישתא על שם והגית בו יומם ולילה. ורוב שלוחי צבור אומרים באוריתא קדישא וטעות הוא דאורי' הוא לשון נקבה וקדישא לשון זכר ולכן צריך לומר קדישתא. די באתרא הדין ודין בכל אתר ואתר אינו חוזר על התורה אלא על החכמים שזכר. וכן הוא שיעורו על ישראל ועל רבנן די באתרא הדין וכו'. יהא חנא וחסדא על שם ותשא חן וחסד לפניו. ורחמי על שם רחם ארחמינו. מן קדם מרי שמיא וארעא ואמרו אמן על שם בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ובין אחר התפלה ובין אחר קריאת תלמוד או מדרש אומ' יהא שלמא רבה מן שמיא על שם יהי שלום בחילך. והטעם שנקבע השלום באחרונה לפי שהוא שקול כנגד הכל וכן הוא אומר ביוצר עושה שלום ובורא את הכל ותניא בתורת כהנים ושמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ וגומ' מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, גדול השלום שהשם הגדול הנכת' בקדושה אמר הב"ה ימחה על המים כדי לשום שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שמשבח את התורה בשלום שנאמר וכל נתיבותיה שלום, גדול השלום שאפילו העליונים שאין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא עין רעה צריכין שלום שנא' עושה שלום במרומיו. חיים על שם בקרב שנים חייהו וכתיב ה' עליהם יחיו. ושובע על שם שובע שמחות את פניך. וכתיב ומשביע לכל חי רצון. וישועה על שם ויהי לי לישועה, וכתי' הושוענו אלהי ישענו. ונחמה על שם כי נחם ה' ציון וכתי' תנחומיך ישעשעו נפשי. ושזבא על שם תרגום ומלט הוא את העיר בחכמתו. ורפואה עם שם הנני מעלה לך ארוכה ומרפא. וגאולה על שם גאל ה' את יעקב עבדו. וסליחה, על שם כי עמך הסליחה וכתי' כי אתה ה' טוב וסלח. וכפרה על שם כפר לעמך ישראל. וריוח והצלה על שם ריוח והצלה יעמד ליהודים. לנו ולכל ישראל ואמרו אמן. ובקש כאן שתים עשרה בקשות למספר שבטי בני יעקב. ונהגו לומר אחר שקוברין את המת וכן בתשעה באב כך. יתגדל ויתקדש שמיה רבה דהוא עתיד לחדתא עלמא כמו שאמרו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. ולשכללא היכלא כך הוא לשון הפסוק בעזרא. ולמיפרק חייא לגאול את החיים מזה הגלות שאנחנו בו. ולאחיאה מתיא ולהחיות את המתים שהוא עיקר אמונתנו. ולמבני קרתא ירושלם שנא' בונה ירושלם ה' וגו'. ולמעקר פולחנא נכראה מארעא על שם הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם וכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. לאתבא פולחנא קדישא דשמיה להדריה וזיויה על שם והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. בחייכון וביומיכן על לעילא. ואומר תתכלי חרבא וכפנא. לפי שכתוב מחוץ תשכל חרב הוא מבקש כאן מאת השם שתכלה אותה החרב מן העולם. וכפנא, ומותנא על שם ברעב פדך ממות. ומרעין בישין על שם תרגום וכל מדוי מצרים הרעים. מננא וכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן.עושה שלום וכו'. יש אנשים שעונין אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' עד ואמרו אמן. ואני קבלתי מרבותי שאין לענות אלא אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלם עלמיא בלבד. וכן נראה מדברי רבינו סעדיה. וכן מצאתי כתוב בשם הרא"ש. והטעם כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות. ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאומ' ש"צ יתגדל ויתקדש. ולפי זה צריך לומר ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ועוד כי כן הוא לשון הפסוק כמו שאמרנו למעלה. ותמצא כי אומר קדיש ז' פעמים ביום. וכן תמצא בקהלת ז' פסוקים מעת ללדת עד ועת שלום. ובכל פסוק מהם ד' פעמים עת ובכלם יש כ"ח עתים כנגד שבעת ימי השבוע שיש בהם כ"ח עתים כי ארבעה עתים משתנים בכל יום ולילה מהבקר עד חצי היום עת אחד ומחצי היום עד הלילה עת שני, ומתחלת הלילה עד חצות עת שלישי ומחצי הלילה עד הבקר עת רביעי. וכנגדן ז' כוכבי לכת וכ"ח מחנות הלבנה. וכן תמצא בפסוק ה' בחכמה יסד ארץ ז' תיבות וכ"ח אותיות. וכן בפסוק בראשית ברא אלהים ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ז' תיבות וכ"ח אותיות. מכאן אמרו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית. וגרסי' בסוכה בפ' לולב הגזול אמ' רבא לא לימ' איניש אמן יהא שמיה רבה והדר מברך אלא יהא שמיה רבה מברך והדר לעלם. אמ' רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא הכא והתם אמרי אסוקי מילתא ולית לן בה. ומה שתקנו הקדיש בלשון ארמית יש אומרים מפני מלאכי השרת שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה כמו שאמרו בפ"ק דברכות אשרי המלך שמקלסי' אותו בביתו כך. וגם לפי שבשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבה מברך הקדוש ברוך הוא נזכר לחרבן הבית וגלות ישראל כמו שאמרנו ואם יבינו זה מלאכי השרת יקטרגו עלינו על כן תקנו אותו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים שאינן מכירין לשון ארמית כדאיתא בסוטה בפרק ואלו נאמרין והקשו בתוספות. והלא אפילו מחשבות אדם הם יודעין ומכירין אלא לשון זה הוא מגונה ביניהם להזקק לו. ור"י פירש טעם אחר לקדיש בלשון ארמית לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשא כדאית' בשלהי סוטה אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושא ואיהא שמיה רבה דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינה מכירים אלא ארמית שהוא לשונם לכך תקנו לאמרו בלשון ארמית שהכל מבינים אותו. ובספרד נהגו לומר לעילא מכל ברכתא שירתא וכו' בלשון הקדש ולא יתכן כי למה מפסיקים באמצע לומר בלשון הקדש. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו בלשון תרגום. ואל יקשה בעיניך מה שתקנו לומר יתברך וישתבח ויתפאר וכו' בלשון הקדש כי השבח לא היו יכולין לשנותו ללשון תרגום. כתב רב נחשון שיש בקדיש ארבעה כריעות של חובה ואחת של רשות יתגדל ויתקדש כורע, בעגלא ובזמן קריב כורע, יתברך וישתבח כורע, שמיה דקודשא בריך הוא כורע. אבל בעושה שלום כריעא של רשות היא וכן כתב רבינו סעדיה. ואומר במדרש תלים שארבע כריעות אלו הם כנגד ארבעה שמות שבפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות. וכתב רבינו סעדיה כשאומר שליח צבור יתגדל ויתקדש שמיה רבה עונין הקהל אמן. בעגלא ובזמן קריב עונין אמן יהא שמיה רבה. שמיה דקודשא בריך ההוא עונין אמן. דאמירן בעלמא ואמרו אמן עונין אמן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב רב עמרם שיש מקומות שאין אומרים יתקלס לא מפני שהוא גנאי כמו וקלסה לכל הארצות כי מצאנו בו לשון שבח והוא במלכים יתקלס אלא שיש בקדיש שבע ענייני שבח כנגד שבע רקיעים זולתו. ואומר שליח צבור '''ברכו''' את ה' המבורך ועונין הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתב הרב ר' יהודה בר ברזילי ברצלוני שצריך שליח צבור לחזור ברוך ה' המבורך. אבל הרב ר' מאיר דרוטנבורק כתב שאין צריך לחזור ברוך ה' המבורך, וכן נהגו. ונוהגין בכל המקומות שאומר הקהל בלחש ישתבח ויתפאר וכו' בשעה ששליח צבור אומ' ברכו. ויש אינם רוצים לאמרו כדי שיאזינו למה שיאמר שליח צבור כדמסיק בסוטה בפרק ואלו נאמרין גבי ברכת כהנים שאין לקהל לומר פסוקים בשעה שהכהנים מברכין מזה הטעם. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל לא כתבוהו. וכתב הרא"ש שמעתי בכל המקומות שאומר ישתבח ויתפאר וכו' כשאומר החזן ברכו ולכך מאריך בו, וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן. וכתב עוד בתשובה ברכת יוצר וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם שליח צבור בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה. אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים כדי לענות אמן אחר ברכת שליח צבור ע"כ. '''קריאת שמע וברכותיה ''' ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרובות נשאל הרמ"ה על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי בפירוש שנינו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו' ועוד שנינו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובה אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת. על כן אמרתי נח להם לישראל מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין וזו היא סיבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובה כיון שמתחיל שליח צבור ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל. ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה לא בדברי שיחה עד שיגיע שליח צבור למקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחו' מהם ולא להוסיף עליהם. ומיהו כבר פשט המנהג בכל המקומות לומר בהם קרובות וגם הראשונים שתקנום היו גדולי עולם כמו ר' אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני של ימים טובים. וכן הרב ר' יצחק בן גיאת עשה קרובות ורבים כמוהו. וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידה לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבת עולם ובזולת ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלם למי שאיפשר לו ובידו יכולת כי היא סיבה להפסיק ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע אבל מה שנהגו להרבות בפיוטים וסליחות בשלש ראשונות וברכת סלח לנו מותר וכן כתבו הגאונים. ופירש ר"י שסומכין על הא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר רק שיתחילו מענין הברכה ואחר יכולין להאריך בפיוטים ובדברי רצוי ותחנונים כפי רצונם בין יחיד בין צבור. '''יוצר ''' ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, פסוק הוא. ובמקום ובורא את הכל כתוב ובורא רע. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים על שם ועל מי לא יקום אורהו. ואם תאמר ומה מועלת האורה לארץ דבשלמא לדרים עליה יש תועלת גדולה שיוצאים לעסקיהם. ויש לומר שגם לארץ יש תועלת גדלה כמו האנשי' שיוצאי' לעסקיהם כי השמש מגדל הצמחים והמתכות וממתיק לפרות כמו שנאמר וממגד תבואות שמש וגומר. ואמר ברחמים כי הוא מביא לנו האורה בדרך רחמנות מעט מעט לא בפעם אחת כלה כי הקם ממטתו אם רואה אור גדול אינו יכול לפתוח עיניו לראותו במהרה כי קודם יעמוד כשעה אחת כמו סומא שלא יוכל להביט בו. וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ר"ל על זריחת האור בכל יום שנאמר בו כי טוב. ואמר מעשה בראשית כי כמו שהבדיל בין האור ובין החושך בששת ימי בראשית כמו שנאמר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כך הוא מתמיד אותה הויה בכל יום. ואמר תמיד על שם ויום ולילה לא ישבותו. מה רבו מעשיך ה', פסוק הוא. המלך המרומם לבדו מאז על שם אתה הוא ה' לבדך. המשובח והמפואר והמתנשא כבר זכרנוה למעלה. מימות עולם על שם מעולם ועד עולם אתה אל. אלקי עולם על שם אלקי עולם ה'. ברחמיך הרבים רחם עלנו על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה. אדון עזנו על שם ה' עזי ומעזי. צור משגבנו על שם אלקי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי. מגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. משגב בעדנו על שם ואתה ה' מגן בעדי. וכתב בעל המנהגות יש לתמוה למה נתקן בברכת המאורות אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלנו. ונראה בעיני משום דאמרינן בירושלמי יהי מארת מארת כתיב חסר בלא ו"ו מפני שגורמין להפיל אסכרא בתינוקות. לפי' תקנוהו לומ' ברחמיך הרבים בברכת המארת. אל ברוך גדול דעה על שם ברוך ה' לעולם. ומה שתקנו לומר אלפא ביתא ביוצר של חול ושל שבת להודיע כי לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם אלא בעבור התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והתורה כלה יוצאת מאותיות אלפא ביתא כ"ב אותיות וזהו שאמר הכתוב נגילה ונשמחה בך ואומר במדרש חזית א"ר יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת בהן את התורה והפוך כ"ב ויהיה בך. גדול דעה עם שם גדול העצה. הכין ופעל זהרי חמה על שם אתה הכינות מאור ושמש. ופעל על שם מי פעל ועשה. טוב על שם וירא אלהים כי טוב ועל שם הודו לה' כי טוב. יצר כבוד לשמו על שם כל הנקרא בשמי ולכבודי ברתיו שיצרתיו אף עשיתיו, כלומר שהוא מתכבד עם בריותיו שיצר וכאלו יצר הכבוד לשמו. מאורות נתן סביבות עזו על שם ונהורא עמיה שרי. פנות צבאות קדושים כלומר שרי צבאיו שנקראו קדושים, ופירוש פנות שרים מלשון גשו הלום כל פנות העם. רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו כך עושין המלאכים ערב ובוקר תמיד ולקח לשון מספרים כבוד אל על שם השמים מספרים כבוד אל. תתברך ה' אלהי על שם אברך את ה'. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת פסוק הוא. על כל שבח מעשה ידיך על שם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו כלו' שהוא מבורך בשמי' ובארץ על כל שבח מעשה ידיו שעשה למעל' ולמטה, ועל כן הקורא ועל כל שבח בו"ו טועה הוא. ועל מאורי אור, על שם כל מאורי אור בשמים. שיצרת יפארוך סלה על שהשמים מספרים כבוד אל ומדבר בו על המאורות שהם מפארים לשם. תתברך צורנו מלכנו וגואלנו ע"ש מלך ישראל וגואלו. בורא קדושים אלו המלאכים על שם ואשמעה אחד קדוש. ישתבח שמך לעד מלכנו יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו' כי בכל יום מחדש מלאכים כדאי' בחגיגה בפ' אין דורשין כל יומא מיברו מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ומבטלי שנאמ' חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכן הוא הפירוש יוצר משרתים אותם המתחדשים בכל יום. ואשר משרתיו מעולם כמו מיכאל וגבריאל. כולם עומדים ברום עולם על שם שמים לרום. ומשמיעים ביראה על שם ויראה להם. יחד קול על שם ואשמע אחרי קול רעש גדול. בדברי אלקים חיים ומלך עולם על שם הוא אלקים חיים ומלך עולם. כלם אהובים שאן ביניהם קנאה ולא שנאה. כלם ברורים מלשון ברו לכם איש. והכוונה בזה שהם שכלים נפרדים. כולם גבורים על שם גבורי כח עושי דברו. כולם עושים באימה רצון קוניהם על שם משרתיו עושי רצונו. וכולם פותחין את פיהם אמר כן כלשון בני אדם. בקדושה ובטהרה כי כמו שהם קדושים וטהורים כך הם דבריהם. מברכים משבחים מפארים כבר זכרנום למעלה. מקדישים ומעריצים על שם והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. את שם האל המלך הגדול והגבור והנורא ע"ש האל הגדול הגבור והנורא. קדוש הוא כך הוא לשון הפסוק. וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמי' ומקבלין דין מדין. ומתנין רשות זה לזה פי' הגדול נותן רשות לקטן. להקדיש ליוצרם בנחת רוח לשון חכמים הוא על שם נחית בחסדך. בשפה ברורה על שם ושפתי רננות יהלל פי. ואמ' ברורה ע"ש ודעת שפתי ברור מללו. ובנעימה קדושה פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה על שם ושמעו אמרי כי נעמו וכתיב ונעים זמירות, ומפני שקרא לשפה ברורה קרא גם כן לנעימה קדושה דרך העברה. ויש יחידים קורין קדושה כלם כאחד וכו' והראשון נכון. עונים באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש וכו' בקדושה של מעומד אפשרנו. והאופנים הם הגלגלים כמו ויסר את אופן מרכבותיו. וחיות הקדש ברעש גדול על שם קול רעש גדול. מתנשאים לעומתם על שם והאופנים ינשאו לעומתם. משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו בקדושה של מעמד אפרשנו. ויש אומרין שאין לומר קדושה זו ושל ובא לציון בפחות מעשרה ויחיד מדלג אותם אבל חכמי צרפת אומרים שהיחיד מותר לאמרם שאינו בכלל דבר שבקדושה אלא נקדישך וכיוצא בו שאנו מקדישין אבל קדושה של יוצר אור ושל ובא לציון שאינה אלא ספור דברים בעלמא היאך הם מקדישים המלאכים מותר והכי איתא במסכת סופרים. ועוד דכתב רבינו יונה דהא דאמרינן כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה אינו רוצה לומר כל דבר שיש בו קדושה שהרי קרית שמע אין לך קדושה יותר ממנה כיון שיש בה עול מלכות שמים ואפילו הכי מותר לקרותה ביחיד אלא ודאי הכי קאמא כל דבר שהותקן לאמרו בעשרה מתחלה משום קדושה צריך עשרה וקרית שמע וקדושה של יוצר ושל ובא לציון לא נתקנו בעשרה ותדע שהרי היא כתובה בכל נוסח תפלות של יחיד ביוצר אור ובא לציון וקדושת נקדישך אינה כתובה והילכך שמע מינה כדאמרן. והא דאמרינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה זהו לפטור את השומעים בעניית אמן. והטעם שתקנו לומר קדושה ביוצר אור כדי להוציא מלבם של כופרים שאומרים עזב ה' את הארץ ונתן הממשלה לשמש ולשאר המאורות והם עושים חפצם בכל אשר ירצו ואינו כן שאינו השמש ושאר המאורות זזים כי אם במצות בוראם יתברך שמו שהרי כל צבאות מעלה מקדישין ומיחדין אותו שהוא בורא הכל והוא מושל בכל. וזהו שאמר הכתוב עד מתי ה' יחרף צר ינאץ אויב שמ"ך לנצ"ח יש בו אותיות שצ"ם חנכ"ל. כלומר שהאויב אומר שנתן להם הממשלה ולפיכך סדרם על סדר שמ"ך לנצ"ח להשמיענו שהאויב נותן להם הממשלה שהיא לשמו המיוחד לנצח. לאל ברוך מלת ברוך פרשנוה בברכת נטילת ידים. נעימות יתנו ע"ש נעימות בימינך נצח. למלך אל חי על שם הוא אלקים חיים ומלך עולם. וקיים ע"ש ותגזר אמר ויקם לך. זמירות יאמרו ע"ש ונעים זמירות ישראל. וזכר כאן ג' הלולים נעימות וזמירות ותושבחות כנגד קדוש קדוש קדוש שאמר למעלה. כי הוא לבדו פועל גבורות על שם פועל פעלת בימיהם בימי קדם וכתי' בתריה אתה ידך גוי' הורשת ותטעם ואמר כי הוא לבדו על שם אין עוד מלבדו ולעתיד כתי' ה' כגבור יצא. עושה חדשות על שם חדשים לבקרים ולעתיד כתיב ורוח חדשה אתן בקרבכם ועוד לעתיד כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. בעל מלחמות על שם ה' איש מלחמה ולעתיד כתיב ויצא ה' ונלחם בגוים ההם. זורע צדקות על שם זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. ולעתיד כתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. מצמיח ישועו' על שם מושיעו בעת צרה ולעתיד לבא כתיב יצמיח צדקה ותהלה וגו' וכתי' עד יצא כנגד צדקה וישועתה וגומ'. בורא רפואות על שם מחצתי ואני ארפא וכתיב בריאה בהשחתה שנא' ואנכי בראתי משחי' לחבל ולעתיד כתי' ואת החולה אחזק. נורא תהלות אדון הנפלאות על שם נורא תהלות עושה פלא ולעתיד כתיב יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים ופלא לעתיד שנאמר ויורו שמים פלאך ה'. המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית פירשנוהו למעלה. ויש בברכה זו רמז לחל"מ כצנ"ש שהן סימן לראשי הימים. כיצד פועל גבורות כנגד חמה שנא' כצאת השמש בגבורתו. עושה חדשות כנגד לבנה המתחדשת בכל חדש. בעל מלחמות כנגד מאדים שממונה על זה. מצמיח ישועות כנגד כוכב שנא' דרך כוכב מיעקב. זורע צדקות כנגד צדק. בורא רפואות כנגד נוגה ונוגה הוא כשחמה זורחת וכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. נורא תהלות כנגד שבתי שמשמש בשבת ומצאנו שיר בשבת שנאמר מזמור שיר ליום השבת. ומה שהקדימו זורע צדקות למצמיח ישועות לפי שבתחלה זורעין ואחר כך צומח הגרעין. כאמור לעושה אורים גדולים וגומ' בא"י יוצר המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגומ' והטעם שמברך על יצירת האור ביום ועל הערבת הערב בלילה לפי שביום מזכיר שברא הכל ודבר הצריך לכל שהוא האור לעשות עסקיו ולבקש מזונותיו. ובלילה מברך במעריב ערבים לנוח מעמלו כי אם יהיה האור תמיד לא תהיה להם מנוחה. גרסינן בפרקא קמא דברכות ברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמ' שמואל אהבה רבה ורבנן אמרין אהבת עולם. תניא נמי הכי אין אומרין אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך. וקיימ' לן כרבנן. והא דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרא קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך לאחר שקרא קרית שמע אינו צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה, ההיא מימרא דשמואל היא דהוא מארה דשמעת' קמיתא ורבנן פליגי עליה. וכבר אדחיא לה דשמואל דתניא כותיהו דרבנן. וכל מאי דמשכחת בתר הכי אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר. כך כתב הרי"ף. וכתב מר רב כהן צדק שיש לקיים דברי שניהם לומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם וכן כתו' בסדר רב עמרם וכן כת' מר שר שלום שנהגו מכאן ואילך בישיבה כן. ורבינו שרירא ורבי' האיי כתבו אין אנו מאמינים שמר שר שלום אמר כן לפי שלא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעילם ופרס ומדי וכל מדרשות שבסורא אין אומ' אלא אהבת עולם חוץ ממדרש אחד בלבד ומדמים אנו שבאותו היה רגיל מר רב כהן צדק ע"כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבינו שרירא ורבינו האיי. '''אהבת עולם''' אהבתנו ה' אלקינו על שם ואהבת עולם אהבתיך. חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו ע"ש וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. וסמך חמלה אצל אהבה על שם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. אבינו מלכנו בעבור שמך הגדול על שם ואעש למעל שמי. ובעבור אבותינו שבטחו בך על שם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ותלמדמו חוקי חיים כלומ' נתת להם התורה שהיו בה חוקים ומצות ונאמר בה כי חיים הם למוצאיהם. כן תחננו אבינו כלומ' כמו שחננת לאבותינו ולמדתם חוקי חיים כן תחננו. אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו. ותן בלבנו ע"ש הט לבי אל עדותיך. להבין על שם ולבבו יבין. להשכיל על שם למען תשכילו. לשמוע על שם שמע ישראל ללמוד על שם ודברת בם. וללמד על שם ולמדתם אותם את בניכם. לשמור ולעשו' ע"ש למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו. ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה ע"ש הקימותי את דבר ה'. באהבה שנעשה המצות מאהבה כמו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך. והאר עינינו במצותיך לשון חכמים הוא על שם האירה עיני. ודבק בלבנו תורתך על שם ולדבקה בו. ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך על שם יחד לבבי ליראה שמך. למען לא נבוש על שם אלקי בך בטחתי אל אבושה. ולא נכלם לעולם ועד על שם אל יכלמו בי מבקשיך ועל שם לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. כי בשם קדשך הגדול והגבור והנורא בטחנו על שם ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד וכתי' אלקי אבטח בו נגילה ונשמחה בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. ורחמיך וחסדיך אל יעזבונו נצח סלה ועד על שם למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים. ואין לומ' לעד אלא ועד דאמרי' בפר' כיצד מערבין תאנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמ' נצח סלה ועד פי' או זה או זה אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים. נצח שנאמ' כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. סלה שנא' אלהים יכוננה עד עולם סלה. ועד שנא' ה' ימלוך לעולם ועד. והבא עלינו שלום מהרה שנאמר ה' יברך את עמו בשלום ואמ' והבא על שם יבא שלום. מארבע כנפות כל הארץ ע"ש ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. ושבור עול הגוים מעל צוארנו על שם ואשבור מוטות עולכם. והוליכנו קוממיות לארצנו על שם ואולך אתכם קוממיות כי אל פועל ישועות אתה שנאמר פועל ישועות בקרב הארץ. ואמר למעלה פועל גבורות וכאן פועל ישועת על שם שהשם מושיע את עמו בגבורה שנאמר ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו. ובנו בחרת מכל עם ולשון ע"ש ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים. וקרבתנו לשמך הגדול באהבה להדות לך על שם ואני קרבת אלהים לי טוב וגומר. וליחדך ולאהבה את שמך זו היא קרית שמע שיש בה ייחודו של הב"ה וכתי' בה ואהבה את ה' אלהיך. בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה שנאמר כי לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכך ויבחר בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם. ותמצא כי בברכה זו נכללים דברים רבים כי השם אהב אותנו מכל האומות ונתן לנו תורה ולהאמין בייחודו ושהוא אדון הכל ומסיים הברכה על האהבה לא על הייחוד מפני שספור הייחוד אם לא יהיה מאהבה ומלב שלם לא יועיל כלום. וכתב בעל המנהגות מה שסמכו אהבת עולם ליוצר המאורות לפי שבה מזכיר יחוד שמו של הב"ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורות שהשמש אינו מאיר אלא ביום והתורה ביום ובלילה ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרים כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמך לזה תורת ה' תמימה משיבת נפש ואחר כך עדות ה' נאמנה שאנו חייבין להעיד על יחודו האמתי ולפיכך קורא מיד ק"ש שהיא ייחוד הב"ה עד כאן. וטעם נכון אמ' אבל קשיא לי לדבריו מה יאמר באהבת עולם של ערבית שהיא סמוכה למעריב ערבים. יש נוהגין לומר אל מלך נאמן בתחלת ק"ש ואומ' לתשלום רמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע דאמרינן באלה הדברים רבה שמור מצותי וחיה שמור רמ"ח תיבות שבקרית שמע והב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. ותמצא שחסר מהם שלש תיבות כי בפרשת שמע יש ארבעה וחמשים תיבות עם ברוך שם כבוד מלכותו שאנו מוסיפין ובפרשת והיה אם שמוע קכ"ב תיבות ובפרשת צצית ס"ט תיבות סך הכל רמ"ה חסר שלש תיבות, ועם אל מלך נאמן יהיו רמ"ח ולכן הוסיפו אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן כדאיתא בשבת וקאי אסיום דהבוחר בעמו ישראל באהבה. ויש אומרים אמן אל מלך נאמן. והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח צבור יכול לענות אמן כשיסיים שליח צבור דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח צבור והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין שניה לשמע, אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר על לא תשא דהזכרת השם הכא לית ביה ענינא דמדכר ליה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון שלאו לצורך ברכה הוא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לאו יעקב אמרה ולא בניו ולא משה אמרו ואם כן אנן היכי אמרינן ליה, השתא ברוך שם כבוד מלכותו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרי' ליה ואע"ג דאטמרי' יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתין מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתיה לא במתניתין ולא בגמר' אלא מחוורתא דקאי מנהגא לית ליה עיקר, ומאן דיכול לסלוקיה שלא על ידי מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם שפיר דמי ומאן דלא יכיל לסלוקיה ליסלקיה אנפשיה עד כאן דבריו. ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות א"ר נהוראי א"ר נחמיה בק"ש יש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא קרית שמע כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה ומתרפא בה וזהו שאמ' הכתוב רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא ההוא ינוקא לאיי מאורחא ויתיב קמיהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר והלא בקרית שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות א"ל ר' חייא תיב ברי תיב יתי' א"ר ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמעית מאבא בק"ש יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא שליח צבור חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יתר משלשה. ועם כל דא הוה אבא קרי על דא וחסרון לא יוכל להמנות הנהו ג' תיבות דמשלים שליח צבור לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגביהו. אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה ובמילי דקרית שמע והכי והכי אמ' האי ינוקא אמ' ודאי הכי הוא והכי אמר ר' יוסי בן דורמסקית משמיה דר' עקיבא חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם ותקינו שיהא שליח צבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלקיכם אמת. גרסינן בפרק היה קורא בתורה אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש שהוא עושה הפך קריאתו שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בפיו ובשפתיו ואינו מקיים מצותו. ויש מפרשים כי הוא לשון כנוי והכי קאמ' כאלו מעיד שאין התורה אמת שהרי הוא אומר החיוב ואינו מקיימו. ויש מקשים למה לא אמר גם בלא צצית דהא איכא פרשת ציצית וי"ל שלא היה יכול לומר בלא צצית שאם אין לו טלית בת ארבעה כנפים אינו חייב בציצית דהא לאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא. ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כאלו הקריב תודה בלא מנחה. זבח בלא נכסים פירוש שלא עשה כי אם חצי מצוה שקיים ודברת בם ולא קיים והיו לאות על ידכה. ואמ' ר' יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה רב קרא קריאת שמע ואנח תפילי וצלי ואסיק בגמרא שליחא הוא דעוית פירוש ששלח בשביל התפילין שלו ונתאחר השליח וחשש שמא יעבור זמן קריאת שמע והקדים וקר' ואחר כך בא השליח והפסיק והניח תפילין כדי שלא יתפלל בלא תפילין. ונמצא כתוב על רבינו יצחק בר' יהודה שהביא לו השליח טליתו אחר קריאת שמע והתעטף בטליתו והתפלל והביא סמך לדבריו מהא דרב דאנח תפילין בין קריאת שמע לתפלה והוא הדין לציצית. והרא"ש כתב דתפילין שאני כדאמרינן ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה ועוד יש לחלק מן הסברא דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת מלכות שמים ועול מצות וקראן הכתו' זכרון ועוז והן מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינה בגופו אלא שחייב הכתוב להטיל צצית בבגד שיש לו ארבע כנפים ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת צצית ע"כ. מיהו יש אומרים שנוכל לומר שהניח תפילין בלא ברכה, ואחר תפלתו ממשמש בהם ומברך וכן נמי בטלית ובכך סגי שגם כשידיו מטונפות מותר להתעטף בטליתו ולאחר שיטול ידיו ממשמש בו ומברך. הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא וכן פר"ח וכן כתב הר"י בן גיאת וה"ר אשר מלוניל. ואמרינן נמי בירושלמי אמ' ר' אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. וכתב רבינו האיי דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן ודייק מדקאמ' בפרקא קמ' דברכות לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה אמר ומאי ברכות אינן מעכבות לקדם אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה דסדר אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייק בירושלמי דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכב כדאמ' אמ' להם הממונה ברכו ברכה אחת. כתב בה"ג מי שקרא קריאת שמע ובא לבית הכנסת ומצאן שקורין קורא פסוק ראשון עמהן. ומביא ראיה מדאמרינן בברוכת בפרק מי שמתו גבי בעל קרי מהרהר בלבו ואמרינן עלה בגמרא למה מהרהר אמ' ר' אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל וכן כתב רבינו סעדיה. ואמרינן בירושלמי בפרק קמא דתרומות אמ' רבא חד חסיד שאל לאליהו ערום מהו לקרות ק"ש אמ' ליה ולא יהיה בך ערות דבר תאני חזקיה כאן לקרות כאן לברך. גרסינן בפרקא קמא דיומא אמ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ותניא ר' אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ומוקים לה בפרק ראשון משום דמשוי לה עראי. וגרסי' התם ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה, ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ודברת בם עשה אותם קבע ואל תעשה עראי. ואמרינן בירוש' לישוי איניש ק"ש כל שעתא ושעתא כפרוזדגמא חדתא דהיא פרוזדגמ' דקודשא בריך הוא דלא למטרח עלן לכתי' עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי מאי מה הלאיתיך אמ' ר' ברכיה מלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה פי' שטר צואת המלך על העיר מה הם עושים כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותה ביראה באימה ברתת ובזיע אבל הב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אמר להם לישראל הדא ק"ש פרוזדגמא חדתא דידי היא לא הטרחתי אתכם לקרותה לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא בשבתך בביתך ולמדנו מזה שכל אדם קורין כדרכן. וכתב הראב"ד משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמרינן בפ"ק דיומא דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו. וכן כתב הרי"ף דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי. וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשיב קריאת עראי. והאי דלא בעינן עמידה בכל הפרק משום דבפסוק דבתריה כתי' ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך. כך כת' הרא"ש. עוד כתב כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון ולענין דלא לישוי עראי בעינן כוליה פרקא. וכתב בעל ההשלמה דע כי ארבע כוונות חלוקת זו מזו בק"ש כוונת הלב, וכוונת קריאה, וכוונה לצאת, וכוונת קבע. כוונת הלב לא בעינן אלא פסוק ראשון. כוונת קריאה בעינן בכל הפרשיות שאם היה קורא להגיה לא יצא. וכוונה לצאת לא בעינן אפי' בפסוק ראשון שאפי' לא כיון לבו לצאת יצא דמצות אין צריכות כוונה. וכוונת קבע בעינן בפרק ראשון שלא יעסוק במלאכתו ויקרא כדי שלא תהא קריאתו קריאת עראי. יש לשאול למה אומר ש"צ ברכות ק"ש בקל רם כדי להוציא את מי שאינו יודע וק"ש אומר בלחש שאין האחרים שומעין א"כ למה השמיעם הברכות וי"ל כי מברכות ק"ש יכול ש"צ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה אבל מק"ש אינו יכול לפוטרו משום שנא' ודברת בם מה שאין כן בקריאת התורה בצבור שהיא תקנת עזרא וקריאת מגלה ותקיעת שופר ותפלה מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה וש"צ יכול לפטור מאה אלף איש אבל מתלמוד תורה אין ש"צ יכול לפטור לשום אדם. ועוד כי אין בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל. ובכך יצא ידי חובתו ולפי' השמיעם הברכות. והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפר' כיצד מברכין שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וגם כן הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר"ה והרי הוא חשוב כברכה. ואומר '''שמע ישראל'''. ונהגו לאומרו בקול רם כדי לעורר הכוונה בפסוק הראשון שבו עיקר הכוונה. וגם הוא דרך עדות כאלו כל אחד אומר לחבירו שמע שאני מאמין כי ה' אלוהינו הוא יחיד בעולמו. ולכן תמצא עי"ן של שמע גדולה ודל"ת של אחד גם כן גדולה שהוא סימן עד רמז לעדות. דבר אחר שמע נוטריקון שאו מרום עיניכם, למי, שדי מלך עולם, אימתי, שחרית מעריב ערבים. ואם תעשה כן תקבל עליך עול מלכות שמים שהוא שמע למפרע. ד"א שמע יתפרש לג' ענינים נגררים זה מזה, הא' הכנסת הקול בחוש השמע כמו וישמע יתרו, והב' נגרר אחר השמע והוא ההבנה כמו גוי אשר לא תשמע לשונו, והג' נגרר אחר ההבנה והיא הקבלה כמו והיה אם שמוע תשמע, ושלשתן ישנן בפסוק הזה שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה ולהבין אותו לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו ולקבל עליו עול מלכותו. ובספרי מפרש ה' אלקינו בעולם הזה שאין מיחד שמו אלא עלינו, ה' אחד לעולם הבא שנא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כת' הר' אליעזר מגרמישא מפני מה נתן לישראל ליחד שמו של הב"ה בלשון שמיעה שאומ' שמע ישראל ולא ניתן בלשון הסכת או בלשון הבנה שכך פירושו של שמע הבינו או השכילו שה' אלקינו ה' אחד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שזמן כל עבדיו לסעודה והושיבם בתקדראות של זהב והעלה להם כל מעדני עולם על גבי שלחנות של זהב והכין לעצמו שלחן אחד קטן של זהב כמו שסדר לעבדיו והעלה עליו מאותם המעדנים שהכין לעבדיו אמ' המלך במה יהא ניכר שאני מלך אמר לאחד מעבדיו לך והבא לי שני כוסות של מרגליות שיש לי בבית גנזי ושים אותם על שלחני ובהם יכירו כל הנכנסים שאני מלך הלך העבד להביא שני הכוסות וכשהוציא הכוס הראשון מן התיבה נפל מכסה התיבה ונשבר נתרשלו ידיו של עבד אמר המלך ולמה העבד מעכב אמרו לו אדוננו המלך נשבר כוס א' שבידיו אמר להם יבא בכוס השלם ואשתמש בו ויכירוני שאני מלך, והמלך זה הב"ה והעבדים אלו ישראל שזמנם לסעודה בהר סיני ביום מתן תורה והשרה שכינתו עליהם והם אמרו נעשה ונשמע חטאו בעגל ואמרו קום עשה לנו אלהים ואבדו זכות של נעשה אמ' הב"ה במה שנשאר בידם והוא זכות של נשמע בו יהיו מיחדים את שמי בכל יום ותעמוד להם זכות לדורות לפיכ' נתן להם יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה. עכ"ד. וצריך שלא יאריך באל"ף של אחד כדי שלא יראה כאומ' אי אחד כלומ' אין חד. ולא יחטוף בחי"ת כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ חטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר עושי' לה חטוטרת באמצעיתה להודיע שהוא חי וברומו של עולם. וגם כן צריך בקריאתה להאריך מעט להודיע שהוא חי וברומו של עולם. ויאריך בדל"ת כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם כחשבון ד' שהוא ארבעה. ויש אומרים שירמוז בעיניו כנגד השמים והארץ וארבע רוחות העולם. ותמצא כי בשלש אותיות של אחד נכללים ג' עולמות שיכוין באל"ף להב"ה שהוא ראשון. ובחי"ת לשמונה גלגלים, ובדל"ת לד' יסודות שהעולם הזה מיוסד בהם. ויש אנשים שמנענעים בראשן למעלה ולמטה וד' רוחות העולם כדי לעורר את הלב ואין לחוש להא דתניא בפ"ק דיומ' הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, הרמיזה והקריצה היא לצורך דבר אחר אבל הכא נענוע הוא לצורך הכוונה. גרסינן בפסחים בפ' מקום שנהגו מאי טעמא מוספינן בשכמל"ו דא"ר שמעון בן פזי ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכתיב הקבצו ושמעו וגומ' בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חס ושלום שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל פי' אבינו ה' אלקינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד, פתח הזקן ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, פי' וזהו אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם כלומר מאמר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם, וענו כלם ואמרו כן, אמרי רבנן היכי נעביד נמריה לא אמריה משה לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומר אותו בחשאי. ואמרינן באלה הדברים רבה למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים ולמדו לישראל, א"ר שמואל בר נחמני לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה והיתה רואה בגדים נאים ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה, פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך וראה קוזמירון של מטרונה שם, פירוש בגד נאה וחשוב, מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו התחיל מצוה אותה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותם בפרהסיא אבל קוזמירון זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים, כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מהב"ה אבל השם הזה שאני נותן לכם הוא ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להב"ה ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה, ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכים לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותין ואין בהם לא חטא ולא עון. ואומר במדרש כשאמר יעקב לבניו שמא יש במטתי פסול אמרו לו בניו אין קץ בשמותינו ועל כן לא זכינו לידע את הקץ וגם חט אין בשמותינו. ואלו הן הדברים שצריך האדם להזהר בהם בק"ש. צריך שירגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע. וצריך להפסיק מעט בין אחד לברוך כדאמרי' בפסחים בפרק מקום שנהגו בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע היכי עבדי אמ' רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, ופרש"י שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך, משמע שצריך להפסיק. והתוספות פי' ולא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע שישראל ישמעו השם או השם ישמע אותם. ובירושלמי משמע כפרש"י דאמ' התם ר' יוסי ור' זעירה בשם ר' שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. וצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. וצריך להרגיש יו"ד של והיו שלא יראה כקורא והאו. וצריך להפסיק מעט בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום על לבבך ולא למחר. ומזה הטעם גם כן צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה. וצריך לתת ריוח בכל תיבה שתחלתם כסוף האות שלפניה כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וכתב ה"ר דוד קמחי ז"ל בחלק הדקדוק מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדין כאשר הוא אלא אע"פ שיקראם במקף יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון שדימה כי שני למדין קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף. ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר ניתנו למשה בסיני. וצריך להספיק בכל אל"ף שהיא אחר מ"ם כגון ולמדתם אותם כדי שלא יראה כקורא מותם, ושמתם את, ושמרתם אותם, וראיתם אותו. וצריך ליתן ריוח בין וחרה לאף שלא יראה כקורא וחרף. וצריך להוציא בפה יפה עי"ן אשר נשבע ה' שלא יראה כהא חלילה וחס וגם כדי שלא תבלע האל"ף של שם בעי"ן. וצריך להתיז זי"ן של וזכרתם שלא לשתמע כסמ"ך. וכן זי"ן של תזכרו כדי שלא יראה כקורא תשכרו כלומ' על מנת לקבל שכר. וצריך ליתן ריח בין אלקיכם לאמת כדי שלא תבלע האלף חלילה וחס. וכת' הרמב"ם ז"ל כיצד ידקדק יזהר שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניד הנח ולא יניח הנד. וכתב הראב"ד לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה ו"ו וכן אם יטעים יו"ד והיו שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלו יניד הנח ותבא עליו ברכה. ואע"פ שצריך לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא. קראה למפרע לא יצא. כתב הרמב"ם ז"ל במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרש' לחבירתה אעפ"י שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. ואע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע לכתחלה סדרום לומר כן. ואע"ג דתנן בין ויאמר' לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. ונוהגין מקצת אנשים כשאומרים וקשרתם לאות על ידך למשמש בתפילין של יד. וכשאומרים והיו לטוטפות בין עיניך למשמש בתפילין של ראש. וכשאומרים והיה לכם לצצית למשמש בצציות אבל רב נטרונאי כתב האוחז צציותיו בידו כשקורא ק"ש יהירות הוא. שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבי' במדת חסידות וכל העם אינם עושים אותו והוא מיתחזי כיוהרא. גרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות מפני מה קורין פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון ר' סימון אמר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, אנכי ה' אלקיך שמע ישראל ה' אלקינו, לא יהיה לך אלקים אחרים על פני ה' אחד, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ואהבת את ה' אלקיך מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא, זכור את יום השבת לקדשו למען תזכרו ר' אומר זו היא מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה אמ' ר' אלעזר בר אבינא מצות דשבת מנין דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם מצות וחקים להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, כבד את אביך ואת אמך למען ירבו ימיכם וימי בניכם, לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מיתקטיל, לא תנאף ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם א"ר לוי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו אמ' הב"ה אי יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי וזהו שאמר הכתו' הנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך, לא תענה ברעך עד שקר אני ה' אלהיכם. אמר ר' לוי אמר הב"ה אם העדת על חבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ, לא תחמוד בית רעך וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על בית רעך. למדנו מזה שצריך אדם לקרא שלש פרשיות אלו בכוונת הלב למצוה מן המובחר וכאלו קרא עשרת הדברות שהם עיקר הדת. ודכוותה אמרינן בסוף פ"ק דברכות אמ' רב יהודה אמ' שמואל אף בגבולין בקשו לומר עשרת הדברות בכל יום אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין ולא פירש מה היא תרעומת המינין. אבל בירושלמי מפרש אותו דגרסי' התם בפ"ק דברכות ר' שמואל בר נחמן בר יהודה בר זבידא בדין היה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום ויום ומפני מה אין קורין אותם מפני טינת המינים שלא יהו אומרי' אלו לבדן ניתנו למשה בסיני, פי' שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הב"ה מפיו בסיני. ויש מפרשים מפני תרעומת המינים שלא יאמרו כופרים אתם בכל התורה שיאן אתם אומרים אלא עשרת הדברות. אבל משמע והיה אם שמוע אין שם תרעומת שהרי כתוב בהם בהדיא ובשכבך ובקומך. ובסוף פ"ק דברכות שואל פרשת צצית מפני מה קבעוה מפני שיש בה ששה דברים ואלו הן יציאת מצרים וצצית ועול מצות והרהור עבירה והרהור ע"ז ומינות. ומקשי בשלמא הנך תלתא בהדיא כתיבין עול מצות שנא' וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, מצות צצית ועשו להם צצית, יציאת מצרים שנאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגומ', אלא הנך תלת מנא לן, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים, ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה וכן הוא אומר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אשר אתם זונים אחריהם זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעל. ולפיכך הניחו חכמים הדבר וחשבו בלבם כי בכלל אלו השלש פרשיות הם נרמזים עשרת הדברות. והרב"ם נרו' כת' כי פרשת שמע לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות שכן הוא תשובת משה לישראל אחר ששמעו הדברות מפי הגבורה ויאמרו לו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו, אז אמר להם משה שמע ישראל הריני בן אדם כמוכם והרינו משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותה אליכם, הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלקיך וקבלתם אלקותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע לכן שמע ישראל ה' אלקינו לומ' ה' עושה הכל הוא אלקינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכנו כי הוא אלקינו, דבור שני לא יהיה לך אלקים אחרים כנגדו אמ' משה ה' אחד לומ' לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, דבור שלישי לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כנגד ואהבת את ה' אלקיך כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר ואמר בכל לבבך כי האהבה תלויה בלב וכן השבועה על דבר הידוע ללב ונעלם מן העין וכתי' ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאום ה' למד ששבועת שקר יש בה שנאה ולא אהבה ושבועת אמת יש בה אהבה שנא' ובו תדבק ובשמו תשבע וכתיב ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה, דבור רביעי שמור את יום השבת לקדשו כנגדו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וכתי' כי שבת היום לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית וביום השבת ניתנה התורה, דבור חמישי כבד את אביך ואת אמך כנגדו ושננתם לבניך שתלמדהו מצות המורה לכבד אב ואם ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה ומאי בשבתך בביתך כנגד למען יאריכון ימיך ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים עמך בביתך ובמנוחתך כן יכבדו אותך בניך כי מנהג אבות יעשו בנים., דבור ששי לא תרצח כנגדו ובלכתך בדרך כי רוב הרציחות בדרכים וכתיב דרך ירצחו שכמה לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח, דבור שביעי לא תנאף כנגדו ובשכבך וכתיב התם אשר ישכב את אשה לומר שמור עצמך בשכבך שלא תחטא בביאה אסורה, דבור שמיני לא תגנוב כנגדו וקשרתם לאות על ידיך שלא תגנוב בהם, דבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר כנגדו והיו לטוטפות בין עיניך שלא תעיד אלא על מה שראית בעיניך, דבור עשירי לא תחמוד בית רעך כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ולא בית רעך ובשעריך ולא בשערי רעך. עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו אחת קבלת עול מלכות שמים שנאמ' ה' אלקינו, שנית ייחוד השם שנאמ' ה' אחד, שלישית אהבת השם שנאמ' ואהבת את ה', רביעית תלמוד תורה שנאמ' ודברת בם, חמישית למוד בנים שנא' ושננתם לבניך, ששית ושביעית לקרוא ק"ש שחרית וערבית שנא' ובשכבך ובקומך, שמינית ותשיעית תפילין של יד ושל ראש שנא' וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, עשירית מזוזה שנאמ' וכתבתם על מזוזות ביתך. עוד תמצא ראשי הגוף נזכרים בה שמע לאזנים, טוטפות לעינים, ודברת ללשון, ושננתם לשינים, וקשרתם וכתבתם לידים ימין ושמאל, ובלכתך לרגלים, והלב והנפש, ובכלל הנפש האף שבה משיב הרוח, ואזהרה מיצר רע שנא' בשבתך בביתך ולא בבית רעך. ופרש' '''והיה אם שמוע''' תשמעו תשובה על פרש' שמע מלה במלה אחר שהזהיר בפרשת שמע התרה בהם בעונש ושכר. שמע כנגדו והיה אם שמוע, ה' אלקינו כנגדו ה' אלקיכם, ה' אחד כנגדו השמרו לכם, ואהבת את ה' אלקיך כנגדו לאהבה את ה' אלקיכם, בכל לבבך ובכל נפשך כנגדו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם ולימד שהעבודה בלב והיא בכלל האהבה והיא התפלה ולימד על כוונת הלב והנפש והמתפלל בכוונה נאמר בו ואשפוך את נפשי, והיו הדברים האלה כנגדו ושמתם את דברי אלה, אשר אנכי מצוך היום כנגדו אשר אנכי מצוה אתכם היום, ושננתם לבניך כנגדו ולמדתם אותם את ביניכם, ודברת בם כנגדו לדבר בם, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך וקשרתם וכתבתם כתו' בשתיהן. הוסיף בזו לפרש מתן שכר ונתתי מטר ארצכם ועונש השמרו לכם וחתם ברבוי ימים ושנים ונחלת הארץ. ופתח בשבח וסיים בשבח עכ"ד הריב"א. גרסינן בברכות בפ' היה קורא בתורה באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. מפני היראה פרש"י אדם שמתיירא שמא יהרגנו וכן כת' הר"ם במז"ל מלך או אנס. וכת' הרא"ש פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ופירש הוא דאביו ורבו חשיב מפני היראה שנאמר איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים וכן פירשו הגאונים. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אלא דינו כאמצע הפרק. ויש אומרים שאינו פוסק כלל בין ה' אלהיכם לאמת ואפי' מפני היראה אלא אומר אני ה' אלהיכם אמת ואחר כך פוסק כדין אמצע הפרק. והא דאמרינן באמצע שואל מפני הירא' נחלקו בו המפרשים בענין הפסקה בק"ש וברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ולמודים אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שא"ע פי ששאול מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפי' הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים אמרו שיפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ולזה הסכים הר' יונה והביא ראיה מדאמרינן דבתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואפי' הכי נחלקו אחר כן בגמרא אי מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אע"ג דמסיק הלכתא כמאן דאמ' אינו מפסיק בתפלה מכלל דבק"ש וברכותיה דקיימ' לן דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו ולמודים אפי' באמצע הפרק. וגם לזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכשפוסק לברכו ולמודים יש אומרים שאינו אומר אלא ברכו בלבד, וכן במודים אינו אומר אלא מודים בלבד ושוחה. וי"א שאומר בברכו ישתבח ויתפאר וכו' וכן מודים דרבנן. עוד גרסינן התם קרא וטעה יחזור למקום שטעה, תאני תנא קמיה דר' יוחנן קרא וטעה ואינו יודע בהיכן טעה יחזור לראש הפרק, בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון, בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה, א"ר יוחנן לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמ' למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתא. וכת' הרא"ש הא דאמרינן ואינו יודע בהיכן טעה חוזר לתחלת הפרק היינו דוקא שאינו יודע בהיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדלג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכלתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסו' אחד לא יתחיל מראש הפרק אלא יתחיל מאותו הפסוק וגומר וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה עכ"ד. וגרסינן בפרק מי שמתו אמר רב יהודה אמ' שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמ' חוזר ואומ' אלמא קסבר קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאוריתא. פירוש לפי שדורש ובשכבך ובקומך בדברי תורה אמת ויציב דאוריתא לפי שיש בה יציאת מצרים. וכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ודוקא במסופק שלא אמר קריאת שמע הוא דהוי אמת ויציב דאורית' אבל אם יודע בודאי שקרא קריאת שמע ופרשת צצית הרי יצא ידי חובת זכירת מצרים ואינו חוזר ואומר אמת ויציב אפי' לשמואל. ויש מפרשים שהחוזר לא יחתום בא"י גאל ישראל שהרי מדרבנן היא ומספק אינו מוציא שם שמים לבטלה ואם משום סמיכות גאולה לתפלה כיון שמזכיר יציאת מצרים ומתפלל היינו סמיכה. וי"מ שצריך לחתום שכיון שהוא מסופק בדבר של תורה חייב לומ' הדבר כתקנו וראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו מעשר מפני שהוא ספק של דבריהם משמע הא ספק של תורה צריך לברך. ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא קסבר ק"ש דאוריתא. ורבינו האיי ורבינו חננאל והריא"ף פוסקים כר' אלעזר ואע"ג דתלמיד הוא לגבי שמואל כיון דאשכחן דכלהו רבנן כוותיה קיימי וכלהו מילי דק"ש תליין בקראי כדאמרינן שמע בכל לשון שאתה שומע, והיו בהוייתן יהו קיימ' לן כוותיה והילכך חוזר וקורא ק"ש בברכותיה כתקנה כמו שאמרנו. וקיימ' לן בפרק היה קורא בתורה דאינו חוזר ואומ' אמת. כי אם שהה בנתים כגון שאמר להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם אמת ושהה, לאחר שעה אינו חוזר ואומר פעם אחרת אמת ויציב אלא מתחיל ואומר ויציב. ובזה טועים המון העם כשמתפללין בצבור וקורין ק"ש בלחש אומרים עד אמת וכש"צ אומר אמת ויציב חוזרים הם ואומרים פעם אחרת אמת ואין ראוי לעשות כן. '''אמת ויציב ''' ברכה זו אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני ק"ש דק"ש לא הויא הפסק. ולפי שסיים הפרשה השלישית של שמע ביציאת מצרים על כן עיקר הברכה שהיא אחר ק"ש היא ספור יציאת מצרים. ותקנו לומר אמת ויציב בשחרית על הנסים שעשה הב"ה עם אבותינו שגאלנו והעבירנו בים בחרבה ושקע צרינו בתוכו. והכי איתא בירושלמי בפ"ק דברכות צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו לומ' אמת ואמונה בערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב. אי נמי אמת ואמונה בערבית לפי שבטחנו בהב"ה בליל מכת בכורות שיוציאנו ממצרים בבקר וקיים לנו הבטחתו והוציאנו לפיכך ראוי לומר בשחרית אמת ויציב. וי"מ אמת ואמונה בערבית על שאנו מפקידין בידו נשמתינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו. ובשחרית אמת ויציב שיאמת ויקיים דבריו להשיב הפקדון. והיינו דאמרי' בסוף פרקא קמא דברכות אמר רבה בר בר חנה סבא משמיה דרב כל שאינו אומר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות. ותמצא כאן ט"ו תיבות כל אחת מתחלה בו"ו כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד וכנגד ט"ו מעלות הסדורים בהגדת פסח וכנגד חמשה עשר מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל. ויציב על שם ויציב חלמא. ונכון על שם והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל. וקיים על שם ודבר אלקינו יקום לעולם. וישר על שם כי ישר דבר ה'. ונאמן על שם יאמן נא דברך. ואהוב על שם ואהבת את ה'. וחביב על שם אף חובב עמים. ונחמד על שם הנחמדים מזהב ומפז רב. ונעים ע"ש ודעת לנפשך ינעם וכתיב דרכיה דרכי נועם. ונורא ע"ש מה נורא מעשיך. ואדיר ע"ש ה' אדוננו מה אדיר שמך. ומתוקן ע"ש תקן משלים הרבה. ומקובל ע"ש שמע עצה וקבל מוסר. וטוב על שם טוב ה' לכל. ויפה ע"ש הנך יפה דודי. הדבר הזה עלינו לעולם ועד כלומר הדבר הזה שהזכרנו בקריאת שמע הוא אמת ויציב וכו'. אמת אלקי עולם מלכנו על שם אלקים חיים ומלך עולם ועל שם וה' אלקים אמת. צור יעקב כל ישראל נקראים בשם יעקב שנאמר שמעו נא בית יעקב הנקראים בשם ישראל. מגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור הוא קיים על שם לדור דורים שנותיך. ושמו קיים על שם ה' שמך לעולם. וכסאו נכון על שם נכון כסאך מאז. ומלכותו ואמונתו לעד קיימת שנאמ' ה' ימלוך לעולם ועד וכתיב ועד דור ודור אמונתו. ודבריו חיים וקיימים זו התורה והמצות שנאמר כי הוא חייך וקיימים שאין העולם מתקיים אלא עליהם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ונאמנים על שם נאמנים כל פקודיו. ונחמדים על שם ונחמדים מזהב ומפז רב. לעד ולעולמי עולמים כמו שפירשנו. על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו על שם והנגלות לנו ולבנינו. ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך על שם וגורו ממנו כל זרע ישראל. ואמר עבדיך על שם ולישראל עבדיך. על הראשונים שנאמר ואתה צדיק על כל הבא עלינו. ועל האחרונים שנאמר וצדקתו לבני בנים. דבר טוב וקיים באמת ובאמונה חוק ולא יעבור התורה שהיא אמת שנאמר אמת קנה ואל תמכור וגומ' והמצות שהם אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה הם חק עלינו לקיימם ולא יעבור זה החק. אמת שאתה הוא ה' אלקינו ואלקי אבותינו מלכנו מלך אבותינו גואלנו גואל אבותינו כל זה על שם מלך ישראל וגואלו אתה גאלת את אבותינו מארץ מצרים אתה עתיד לגאלנו מגלותינו. צורנו שנא' ואין צור כאלקינו. צור ישועתינו ע"ש וירום אלקי ישעי. פודנו על שם אשר פדם מיני צר. ומצילנו על שם ויצילם ה'. מעולם הוא שמך על שם כי מעולם שברתי עולך ור"ל מזמן רב וכתי' כי סלעי ומצודתי אתה ולמען שמך הנחני ותנהלני. אין לנו עוד אלקים זולתך סלה על שם אני ה' ואין עוד אלקים מבלעדי. עזרת אבותינו אתה הוא מעלם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור על שם עם נושע בה' מגן עזרך ועל שם ישראל נושע בה' תשועת עולמים ואף לבניהם ויהי להם למושיע. בכל דור ודור איפשר שהוא מחובר למעלה ואיפש' שהוא מחובר למטה ושניהם נכונים. ברום עולם מושבך על שם יושב במרום ה' ומשפטך וצדקתך עד אפסי ארץ כלומ' עד דור אחרון שתאפס הארץ. ויש מפרשים ברום עולם הוא מושבך ומשפטיך וצדקתך מגיעין עד אפסי ארץ כלומר עד מקום שאין שם ארץ כי אם תהו וישימון. אמת אשרי איש שישמע למצותיך על שם אשרי אדם שומע לי. ותורתך ודברך ישים על לבו על שם ושמתם את דברי אלה על לבבכם. אמת אתה הוא אדון לעמך על שם כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ומלך גבור לריב ריבם על שם מלך ישראל ועל שם ה' כגבור יצא ועל שם כי ה' יריב ריבם. אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון על שם אני ראשון ואני אחרון. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע על שם ומבלעדי אין אלקים ועל שם מלך ישראל וגואלו ועל שם ומושיע אין בלתי. אמת מצרים גאלתנו ה' אלקינו מבית עבדים על שם ויפדך מבית עבדים. כל בכוריהם הרגת שנא' למכה מצרים בבכוריהם. ובכורך גאלת אלו ישראל שנאמ' בני בכורי ישראל. וים סוף בקעת על שם ויבקעו המים וכתיב בקע ים ויעבירם. וזדים טבעת על שם כי בדבר אשר זדו עליהם ועל שם טבעו בים סוף. וידידים עברו ים אלו ישראל שנאמר נתתה את ידידות נפשי בכף אויביה. ויכסו מים צריהם וגו' פסוק הוא. על זאת שבחו אהובים בני יעקב שנאמר בו ואוהב את יעקב. ואמר שבחו על שם אז ישיר משה ומתרגמי' בכן שבח משה. ורוממו לאל על שם אלקי אבי וארוממנהו. ונתנו ידידים על שם ידיד ה' וכתי' נתתי ידידות נפשי. זמירות שירות וכו' והכל זכרנו למעלה. רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום על דרך כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל והגביה את ישראל שהיו שפלים. וקראו רם ונשא על דרך כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וקראו גם כן גדול ונורא על שם שהרא' בים גדולותיו ונוראותיו. מוציא אסירים על שם מוציא אסירים בכושרות. פודה ענוים על שם יען משח ה' אותי לבשר ענוים. ועוזר דלים על שם ותהי לדל תקוה. העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו על שם ותעל שועתם. תהלה לאל עליון ברוך הוא ומבורך על שם תהלתי יספרו. ומשה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל וכו' ואמר ענו לרמוז ותען להם מרים. בשמחה רבה על שם בתופים ובמחלו' וכתי' ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו. וסמך שירה אצל שמחה על שם בשמחה ובשירים לפי שזה תלוי בזה. ואמרו כולם מי כמוך וגומ' שירה חדשה שבחו גאולים על שם ויתן בפי שיר חדש. ואמר שירה חדשה בלשון נקבה על שם שאומר במדרש חזית ר' ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמן אמר נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו נוטלת עשור מנכסי אביה כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממין שהיא עשור לשבעים אומות ועל ידי שירשו ישראל כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו הה"ד עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וכתיב פאת קדים הים דן אחד מפאת קדימה ועד פאת ימה אשר אחד נפתלי אחד מנשה אחד וכלהון כך והן אומרין שירה בלשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש חדשה אין כתיב כאן אלא חדש. עוד מפרש במכילתא שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת ויולדת כך כל התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד אבל השירה העתידה נקראת בלשון זכר כשם שאין הזכר יולד כענין שנאמר שאלו נא וראו אם יולד זכר וגומר כך התשועה העתידה לבא אין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע ה' תשועת עולמים. וכן בגאולה של ליל פסח אנו אומרים ונודה לך שיר חדש על גאולתנו. לשמך על שפת הים על שם מת על שפת הים. יחד כולם הודו והמליכו וכו' ונאמר גואלנו ה' צבאות וכו'. והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק כי פדה ה' את יעקב מפני שביום אנו מבקשין מלפניו שיגאלנו וזהו לשון גואלנו. ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ"כ השם מצילנו מידם בכל יום. ותמצא כי בברכה זו מזכיר שבעה פעמים אמת כנגד חצבה עמודיה שבעה כמו שכתוב בספר יצירה שהם שש קצוות העולם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל והשביעי הוא היכל הקדש מכוון באמצע והוא כסא הכבוד. והטעם כי העולם כולו קיים על האמת כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום וזהו שאמ' הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ופסוק זה הוא כפול כיצד אמת מארץ תצמח ראשי תיבות אמת, תיבות שניות מארץ, תיבות אחרונות תצמח, ואמרו רבותינו ז"ל קושטא קאי שקרא לא קאי כי אותיות אמת יש להם מושב ואותיות שקר אין להם מושב. וגם אותיות אמת הם כסדר אלפא ביתא וכן מספרם, ואותיות שקר מהופכים ויש בהם קצת שוה שכן דרך השקרן לומר קצת אמת כדי לפתות את האנשים בדבריו. וקימא לן בפרקא קמא דברכות שמצוה לסמוך גאולה לתפלה בין בשחרית בין בערבית ואע"ג שבתחלה אומר ה' שפתי תפתח אינו הפסק דכיון שתקינו ליה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא, וכן בערבית ואע"פ שצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה כיון דתקינו ליה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תלים שנאמר ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דברכות אמר ר' אמי כל מי שאינו תוכף גדולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך יצא המלך לידע מהו מבקש ומצאו שהפליג ועוד הוא מפליג. פירוש כך אדם המתקרב לפני הב"ה בשירות וקלוסין ובהזכרת יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. וצריך ליזהר שלא לדבר בין גאולה לתפלה ואפילו לענות קדיש וקדושה שהרי פסוק ה' שפתי תפתח לולי שתקנוהו בתחלת התפלה היה הפסק. ואם צריך לענות קדיש וקדושה ימתין קודם שיאמר שירה חדשה. וכן שמעתי בשם רבינו תם. '''תפילת עמידה ''' וגרסינן בפרקא קמא דברכות כן הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ודוקא במשכים לפתחו הוא שאסור שיראה שעשאו אלוה שקודם הלך לקראתו ואחר כך הלך לבית הכנסת להתפלל. ועל זה אומר הפסוק חדלו לכם מן האדם כלומ' כל זמן שמורא שמים מוטל עליכם חדלו לכם מן האדם מלהקדים כבוד האדם לכבוד הבורא אבל אם פגע בו בדרך או אפילו במשכים לפתחו לצורך שיש לו אצלו אנוס הוא נחשב ויכול לשאול בשלומו דהא תנן באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד שאע"פ שהוא מתעסק בכבוד המקום התירו לו להפסיק בקרית שמע כשפגע בו בדרך או השכים לפתחו לצרכו. ופירש רבי' האיי מדקאמ' אשר נשמה באפו והלא כל אדם נשמה באפו אלא בשחרית הכתו' מדבר שהנשמה חוזרת באפו של אדם. ודרשינן בפרק אין עומדין אני האשה הנצבת עמך בזה אמ' ר' יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בארבע אמות של תפלה. יש מפרשי' ממה שאינו כתוב היושבת אלא הנצבת. ויש מפרשי' ממה שכתוב עמכה בה"א כלומר שעומדין ברחוק חמש אמות. אי נמי עמכה הם ארבעה אותיות כנגד ד' אמות. ואמרו מקצת המפרשים שאלו הארבעה אמות הם בין מלפנין בין מן הצדדים וסימן לדבר עמכה בזה זה בגימ' י"ב דהיינו ארבעה אמות לכל שלשה רוחות. ומפרש בירושלמי אם היה עסוק בתפלה וברכות מותר. ואמרינן נמי בירושלמי בפרק אין עומדין אמ' ר' יוסא צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל. ומה טעמא ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' כלומר שלא יתפלל באמצע הבית. ובתלמודא דידן בפרקא קמא דברכות אומר אמר רב יהודה אמ' ר' יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהי דבר חוצץ בינו ובין הכותל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. ומפרש בחדוש דב"ש דוק' דבר שהוא חוצץ כגון הפסק מטה שהוא מקום חשוב שרחבה ד' וגבוה י' אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק שאם כן היאך מתפללין בבית הכנסת לפני הספסלים שיושבין בהם. ונשאל הרמב"ם ז"ל מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כותלי הבית לנוי ובהן צורות שאינן בולטות אם זה בכלל האיסור או לא. והשיב שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפלה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו והבגדים התלויים אינם אסורות אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהן מכלי הבית כי הדברים האלו מבטלין הכוונה, והבגדים המצויירים אע"פ שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו, ואנחנו רגילין להעלים עינינו בתפלה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עד כאן דבריו. ואמרינן בפרקא קמא דברכות אמר ר' יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו שנא' ורגליהם רגל ישרה ומתרגמי' ורגליהון רגל כיונין. וסימן לדבר ישרה בגימ' תפלה. ומפרש בחדושי דב"ש שיהיו העקבים סמוכים זה אצל זה ואצבעות הרגלים מפוזרים ודומה לכף רגל עגל שמחובר מלמטה ונפרד מלמעלה וזהו ורגליהם רגל ישרה הא כיצד רגליהם ממקום אחד ורגל ממקום אחד עד כאן. ויש מפרשים שידבק את רגליו זה לזה בכוון בין למעלה בין למטה וזהו ורגליהם רגל ישרה שקורא לשניהם רגל. וגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה ומה טעמא בכל מקום אשר אזכיר את שמי תזכיר אין כתיב כאן אלא אזכיר, אמר ר' תנחום בר חייא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה. וכתב רבינו האיי אדם שמתפלל אינו רשאי לדבר ולא לענות קדיש וקדושה משל לשני אנשים שכל אחד הולך בשליחות עצמו זה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה וזה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה. ואמרינן בפרק מי שמתו המגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח. פי' לשון נוטריקון הם גו הקים פה הקים. ונקרא גס רוח מפני שאין עליו אימת הבורא. המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער ודוקא שמתעטש מלמטה אבל מלמעלה סימן יפה לו כשם שעושין לו נחת רוח למטה כך עושין לו נחת רוח למעלה, היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו או באפרקסיתו. פי' אפרקסיתו סודר שבראשו ושני ראשי הסודר תלויין לפניו ואם היה אסתניס זורקו לאחריו או לשמאלו. ואמרינן בירושלמי כל עמא מודו דרקק אמטויילן דהוא אסור. פירש הנגיד כמטייל כלומ' שלא מאונס. וגרסינן בירושלמי בפרק הפלת השחר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה, אמר ר' יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה אתה למד ארבעה דברים וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפלה צריכה כוונה, רק שפתיה נעות מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתיו, וקולה לא ישמע מכאן שלא יגביה קולו בתפלתו, ויחשבה עלי לשכורה מכאן שהשכור אסור להתפלל. והכי איתא בתלמודא דידן ואמרינן בפרק מי שמתו המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פירוש כאלו הוא סבור שאין הב"ה שומע תפלת לחש. אמר רב הונא לא שאנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בלחש מותר ואפילו בהגבהת קול. דהכי אמרינן בירושלמי בפ' תפלת השחר רבה בר זבדא מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. פירוש כל כך היה מתפלל בקול להעיר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעין ולמדין התפלה ממנו. והני מילי ביחיד אבל בצבור לא מאי טעמא דילמא אתי למטרד צבורא. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר שנאמ' בנביאי איזבל קראו בקול גדול אולי ישן הוא וייקץ. ותניא בפרק אין עומדין המתפלל צריך שיכוין לבו ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולם יכוין את לבו באחת מהם, אמר רב ספרא משום חד דבי ר' ינאי באבות. פירוש לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים ועוד מפני שאם נותן דעתו עליה יתלמד להוסיף בכוונתו. ודע כי לפי הכוונה תקובל התפלה שנא' כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע. וגרסי' בפרק הדר עם הנכרי שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, היכי דמי שתוי יין והיכי דמי שכור שתוי יין שיכול לדבר לפני המלך שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא אמר ר' חייא רובא אנא מן יומוי לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונית והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קומוי. פירוש מי נכנס לפני המלך תחלה. ארקפטא או ריש גלותא. פירו' ארקפטא שר גדול וקורין לו בערבי זעים והוא נכבד מריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית פרחייא. פי' העופות. רבון אמר אנא מנית דוסמייא. פי' שורות האבנים של בנין הכותל ודומה לו מה דאמרינן בסנהדרין הוסיף בו דימוס אחד לשם מת. אמר ר' מתניא מחזיק אנא טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים כרע גרמיה. וגרסינן בפר' אין עומדין ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו, אבא שאול אומ' סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך. ופירש הר' יעקב בן הרא"ש שיכוין המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדבור כי כל מחשבות הוא חוקר עד כאן. וכתב הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים בענין כוונת הלב בתפלה אם תתפלל בתנועת שפתיך ואתה מסב פניך אל הקיר ומחשב במקחך ובממכרך לא תחשו' שהתפללת אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. פי' ה"ר אברהם בר' יצחק אב בית דין ועבדתם את ה' אלקיכם לשון עבודה היא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה. ותמצא כי תפלה בגימ' בכונת הלב וגם בגימ' עבודת לב. וכל הרוצה שתשמע תפלתו יכוין בתפלתו להתחנן לפני יוצרו שכן במשה כתיב ואתחנן אל ה', ותמצא כי ואתחנן בגימ' תפלה לומר שאין תפלה אלא בתחנה. והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על התפלה מפני שהתפלה היא מצוה שאין לה קצבה מן התורה אלא ביד האדם הוא למעט או להרבות כמו שכתב הרשב"א בהגדה של פסח שאין מברכין על קריאתה מטעם זה. ומתפללין בלחש שמנה עשרה. '''ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך''' פסוק הוא והוא על דרך לאדם מערכי לב ומה' מענה לשן והוא מבקש מאת השם לשים מענה בפיו בתפלתו. וזה השם הוא כתוב באלף דלת וכת' ה"ר שמואל בן חפני שההפרש שיש בין ה' באלף דלת ובין יוד הא וו הא הוא כשתהיה כוונת אומרו שהוא אדון הנבראים ואינו מדבר כנגד עצמו אז יכתב יוד הא וכשתהיה כוונת אומרו כנגד עצמו שיאמרו אדוני וגבירי ורבוני אז יכתב באלף דלת כדין כל הדברים שמדבר האדם כנגד עצמו שיש בסופם יו"ד. והראיה על זה מאמר הנביא העירה והקיצה למשפטי אלקי ואדוני לריבי פירושו אלקי ורבוני, וכן אומרו אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן הראשון ביו"ד הא והשני אלף דלית ירצה לומר שאני קורא אלך לשני עניינים בעבור שאתה אדון כל הנבראים ובעבור שאתה אדוני אני בעצמי וכבר הטבת אליהם בכלל ואלי בפרט. וכתוב בחדושי דב"ש שלכך קבעו רז"ל ה' שפתי תפתח בתחלת התפלה מפני שהתפלות כנגד תמידין תקנום כמו שפירשנו למעלה ופסוק זה הוא כתוב קודם זבח שנאמר אחריו כי לא תחפוץ זבח ואתנה. ואחר כך הוא מקשה על זה הפירוש ואומר שאינו טעם נכון שאם כן זה שמקשה בפ"ק דברכו' אמאי לא תקנו יהיו לרצון בתחלה היה מתרץ לו שזה עדיף מפני שהוא כתוב קודם זבח. ומצאתי כתו' הגהה בספר של אלו החדושים יש לומר שטעם נכון הוא וזה שמקשה בגמרא למה לא תקנו יהיו לרצון בתחלה מפני שכן עדיף לפי שהוא לשון גאולה שנאמר וגואלי ויהיה סמוך גאולה לתפלה, ולמה תקנוהו לבסוף, ותימה הוא למה לא היה מתרץ לו שזה עדיף מפני שהוא כתוב בסוף המזמור דאלמ' על מה שהזכיר תחלה קאי עד כאן. ברוך אתה ה' אלקינו, כבר פירשנו בהקדמת הספר הזה שיש בברכה זו מלכות. ואמ' ואלקי אבותינו וחזר ואמר אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב על שם שכן אמ' הב"ה למשה כה תאמר אל בני ישראל אלקי אבותיכם אלקי אברהם וגומ'. האל הגדול הגבור והנורא פסוק הוא. ואיפשר שרמז בשלש לשונות אלו לשלשה עולמות שהם עולם העליון והוא עולם המלאכים.,ועולם התיכון והוא עולם הגלגלים והכוכבים, ועולם השפל והוא עולם המעשים. הגדול כנגד עולם המלאכים לפי שהשם הוא הגדול שבכולם, והגבור כנגד עולם הגלגלים לפי שהשם מסבב הגלגלים בגבורה, והנורא כנגד עולם המעשים שעל ידי נוראותיו שעושה עם שוכני בתי חומר ניכר שהוא נורא. ואחר שזכר ששבח הב"ה בשלשה עולמות אמ' כי הוא אל עליון שליט בכולם. אל עליון על שם וברוך אל עליון. גומל חסדים טובים על שם אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. טובים יותר מגמילות חסדי האדם והוא על שם טוב ה' לכל. קונה הכל על שם קונה שמים וארץ וכן אני ה' עושה כל אלה כדמתרגמינן עשה לי את החיל הזה קנה לי ית נכסיא האילן. וזוכר חסדי אבות שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב וגו' וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך. ומביא גואל על שם ובא לציון גואל. ואמר חסדי אבות אצל הגאולה כלומר זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם. למען שמו על שם גואלנו מעולם שמך. באהבה על שם ואהבת עולם אהבתיך. וכל זה הלשן הוא הווה על העבר ועל העתיד כלומ' בכל יום גומל חסד וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם כי גאל את ישראל ממצרים והם היו בני בניהם של אבות וגם גואלנו בכל יום ועתיד לגאלנו. מלך על שם ה' מלכנו. עוזר על שם ויעזרם ה'. ומושיע על שם מושיעו בעת צרה. ומגן על שם מגן עזרך. בא"י מגן אברהם שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך. ועל שם שאמ' משה בסוף ברכתו עם נושע בה' מגן עזרך אנו אומרים שלשתן בחתימה עוזר בחסד ומושיע בגבורה ומגן בזכות אברהם. גרסינן בברכות בפרק אין עומדין ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ובירושלמי מפרש הטעם באבות ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדוני אברהם, ובהודאה ואשתחוה למלך ומתרגמינן ומודינא למלכא. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה, א"ר תנחומא א"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה. פירוש שיהיו בולטים הקשרים שבפרקי חליותיו לאחוריו והוא מלשון פקק הגפן שהו' קשר שבגפן שהו' בולט לחוץ. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פירש רבינו האיי שיכוף ראשו כאגמון עד שאהיה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו ולא שישחה גופו וראשו זקוף. ורש"י פירש שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ור' חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע. אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי. וכריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו היות עפר. ד"א לרמוז כדי למשוך ברכה מלמעלה למטה. וכשיזכור השם יזקוף כי רם ה' ושפל יראה וכן הוא אומר ה' זוקף כפופים כלומ' כשיזכיר שם ה' יהיה זוקף הכפוף. רב ששת כי הוה כרע כרע כחיזרא כי זקיף זקיף כחויא. פרש"י כחיזרא כשבט שביד האדם שאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת כך יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה ראשו מעט ואחר כך גופו מעט מעט. ורבינו האיי פירש חיזרא הוא א' ממיני הקוצים שמצוי בבבל שקורין אותו אל חזיר וראשו כפוף וכן יכרע שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע. וזהו כפי שפירש עד שיראה איסר כנגד לבו. '''אתה גבור''' לעולם ה' על שם ה' כגבור יצא. ואמ' בתחלת ברכה זו לשון גבורה שכל אלה שמזכיר בברכה זו הם בגבורה כמו שנפרש. ומזכיר בברכה זו שלשה פעמים תחיית המתים הראשונה מחיה מתים אתה והשנית מחיה מתים ברחמים רבים והשלישית בא"י מחיה המתים. והטעם כי בשלשה עניינים הב"ה מחיה המתים, הראשונה כשאדם ישן על מטתו והרי הוא חשוב כמת ואומר בידך אפקיד רוחי והב"ה מעלה עננים ומוריד טללים וגשמים כדי לפרנסו ומחזיר לו נשמתו לכך נסמך זה לזה מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם כי זו מורה בתחיית המתים לגוף בקומו ממטתו, והשנית בענין ירידת הגשמים כדאמרינן בפרקא קמא דתעניות א"ר אבהו גדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם ואלו גשמים לצדיקים ולרשעים, והג' בענין תחיית המתים לעתיד לבא שאנו חותמין בא"י מחייה המתים שאז עקר זכיר' תחיית המתים. והיינו דאמרינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים ר' גזר תעניתא אנחתינהו לר' חייא ובניו קמי תיבותא אמר משיב הרוח נשיב זיקא מוריד הגשם אתא מיטרא כי מטא לאדכורי תחיי' המתים רעש עלמא. וכת' הר"ף אע"ג דמקמי משיב הרוח ומוריד הגשם איכא מחייה מתים אתה זה לא קשה דדוק' למשיב הרוח נשב זיקא ולמוריד הגשם אתא מיטרא מפני שאז עיקר תפלת הגשם והרוח שבברכה זו אבל תחיית המתים שהברכה חתומה בה לא היו מרגישים עד החתימה שאז היה עיקר זכירת תחיית המתים ע"כ. מחייה מתים אתה ע"ש יחיו מתיך. רב להושיע ע"ש אני מדבר בצדקה רב להושיע ועל שם שהמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש והושיע מהם לוט ושתי בנותיו לעין כלם ועל כרחם. משיב הרוח ומוריד הגשם על שם ישב רוחו יזלו מים והוא בגבורה שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה ואין הרוח מפזרתן אלא יורדין למקום שהב"ה חפץ וזאת היא גבורה שאין כמוה ובגשם תלויה תחיית המתים כמו שאמרנו וכתי' עושה גדולות ואין חקר וגומ' וסמיך ליה הנותן מטר על פני ארץ וגו'. ובימות החמה שאין מזכירין גבורות גשמים מזכירין טל וטל גם כן נקרא תחייה על שם שיחיו המתים בטל שנא' הקיצו ורננו שוכיני עפר כי טל אורות טלך וגם בירידת הטל יש גבורה גדולה שהוא יורד בכל יום ואינו נמנע. מכלכל חיים בחסד על שם נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו שמכלכל אותם במזונות ובשאר צרכיהם שתי פעמים ביום או שלשה והיינו דאמרינן בפר' ערבי פסחים א"ר אלעזר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנא' לגוזר ים סוף לגזרים וסמוך ליה נותן לחם לכל בשר שאם יעשה אדם מלבוש אחד יהנה ממנו שנה או שנתים והמזון מעת לעת. ואמר בחסד כלומ' זה שעושה הוא בחסדו ולא בצדקת הבריות. ואמרינן בפרקא קמא דתענית אמ' ר' יוחנן שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, של חיה שנאמ' וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה, של תחיית המתים שנאמ' וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ומקשי ור' יוחנן מאי טעמא לא חשיב לה להא ומתרץ אמר לך גשמים היינו פרנסה. וסימן לאלו הארבעה מפתחות מפתח פירוש מ' מטר פ' פרנסה ת' תחיית המתים ח' חיה. מחיה מתים ברחמים רבים כמו שפירשנו. ועוד הולך ומפרש כיצד מחיה מתים ברחמים רבים כי הוא סומך נופלים על שם סומך ה' לכל הנופלים כי פעמים שיפול אדם ויחשבוהו הרופאים כמת והשם סומכו ומחייהו. ורופא חולים על שם כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך כי פעמים שיגיעו עד שערי מות והשם רופאם ומחייה אותם. ומתיר אסורים על שם ה' מתיר אסורים, שגם הם חשובים כמתים שחיו. ומקיים אמונתו לישיני עפר על שם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו כלומ' כשם שמקיים אמונתו עם החיים ומרפא אותם כך עתיד לקיים עם המתים. ויש מפרשים ומקיים אמונתו לישני עפר שמזכיר השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שנקראו ישני עפר. והראשון עקר. מי כמוך בעל גבורות אלו שאמרנו והוא על שם ומי כמוני יקרא. ומי דומה לך על שם ואל מי תדמיון אל. מלך ממית ומחיה על שם ה' ממית ומחיה שהוא ממי' ומחיה בהרבה ענינים כמו שאמרנו ומצמיח ישועה על שם יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. ונאמן אתה להחיות מתים כלומר ומעתה יש להאמין שאתה מחיה המתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים אמר במדר' אמונים נוצר ה' אלו שאומרים אמן באמונה אומ' שליח צבור מחיה המתים והם עונין אמן ועדין לא ראו תחיית המתים, אומר גואל ישראל והם עונין אמן ועדין לא נגאלו. ואע"פ שנגאלו הרי חזרו ונשתעבדו. אומר בונה ירושלים והם עונין אמן אע"פ שעדין היא בחורבנה, הוי אמונים נוצר ה'. '''אתה קדוש''' על שם והאל הקדוש נקדש בצדקה. ושמך קדוש על שם וקדוש שמו וכנגד זה וקדושים בכל יום יהללוך סלה אלו ישראל שנא' קדושים תהיו. כי אל מלך גדול שנא' כי מלך גדול אני וכתיב גדול אתה. וקדוש אתה כמו שאמרנו. והמון העם אינם אומרים כי אל מלך גדול וקדוש אתה. ובסדורי הגאונים ישנו ונכון לאמרו מהטעם שאפרש לקמן. בא"י האל הקדוש שנאמר כי קדוש אני ה'. אתה מוצא כי לא נתקן להזכיר מלך בחתימות שמנה עשרה ברכות כלם אלא בארבע ברכות בלבד והן שלש ראשונות אלו וברכת השיבה שופטינו. והטעם מפני שחתימות שלש ברכות ראשונות אלו רומזות לאבות כי חתימת ברכה ראשונה היא מגן אברהם, וחתימת ברכה שניה מחיה מתים כנגד יצחק ע"ש שלקח אביו בידו הסכין לשוחטו במצות הבורא והיה חשוב כמת ואחר כן לא הניחו הבורא לשוחטו והרי כאלו החיה אותו, וחתימת ברכה שלישית האל הקדוש כנגד יעקב ע"ש שהיתה מטתו שלימה וקדושה שלא יצא ממנו זרע פסול. וחתימת מלך אוהב צדקה ומשפט רומזת לדוד המלך היושב על המשפט. ולפיכך תקנו בסוף ארבעתן מלכות בעבור חשיבות שהן רומזות לאבות ולדוד. והוא על שם מה שנאמר לדוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. כך נראה לי. ואחר כך מצאתי שפירש הריב"ח נר"ו כי מפני ששלוש ראשונות הם כנגד שלשה אבות ונאמר בהם אלהות אמר כנגדם שלש מלכיות ומלך אוהב צדקה ומשפט כנגד מה שכתוב אלרי דוד אביך וכן כתוב ארוממך אלרי המלך ואברכה שמך לעולם ועד ואומ' ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון וגומ' ע"כ. '''אתה חונן''' לאדם דעת ע"ש המלמד אדם דעת וע"ש וחנותי את אשר אחון. ומלמד לאנוש בינה על שם ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד. חננו מאתך דעה ובינה והשכל על שם ורעו אתכם דעה והשכל. '''השיבנו''' אבינו לתורתך על שם ואבותינו לא עשו תורתך אמרו ז"ל ואמר אבינו שנהיה חביבין לפניך כבן. ועוד השיבנו אבינו לתורתך על שם דאמרי' בספרי ובאלה שמות רבה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, משל לבן מלך שנשבה למדינת הים כשהוא קטן אם מבקש לחזור אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר כך תלמיד חכם כשהוא פורש מדברי תורה והולך ומתעסק בדברים בטלים אם מבקש לחזור אפי' לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר ולכך אמ' אבינו לפי שהבן חוזר לירושתו שירש מאביו. וקרבנו מלכנו לעבודתך שהיא עבודת המצות שחייב אדם לעבוד אותו כעבדים ולכך אמר מלכנו ומצאנו המצוה שנקראת עבודה שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך כלומ' שלא קיימת המצות. פירוש אחר וקרבנו מלכנו לעבודתך ר"ל להתפלל לפניך כמו שאמרו ז"ל ולעבדו בכל לבבכם אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ושייך קריבה בתפלה על שם אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. והחזירנו בתשובה שלימה לפניך על שם השיבנו ה' אליך ונשובה כלומ' אם התחלנו לשוב סייענו להיות בתשובה שלימה לפניך וזהו על דרך מה שאמרו רז"ל בא ליטהר מסייעין אותו. בא"י הרוצה בתשובה שנאמ' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכתי' החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה. '''סלח לנו''' אבינו כי חטאנו על שם וסלחת לעמך אשר חטאו לך. מחול לנו מלכנו כי פשענו על שם ולכל פשעיהם אשר פשעו בך. וסמך סליחה וחטא לאב ומחילה ופשע למלך מפני שכל זדונות שעושה הבן דומות לפני האב כשגגות ונקלים יהיו בעיניו לסלחם כמו שחטא נקל מפשע, ולפני המלך דומות שגגות העם כזדונות כמו שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ ולכן יש לומ' לו כי פשענו לפי שפשע גדול מחטא, ומחילה יש לבקש מכל אדם המקפיד ומדקדק על חבירו או על עבדו שימחול לו עלבונו אבל אין לומר שיסלח לו עלבונו, ולכן יש לומ' לאב שאינו מקפיד ומדקדק כל כך סלח לנו כלומ' שאף הקפדה מועטת לא תשאר. ויש מפרשים סלח לנו אבינו אע"ף שחטאנו מחול לנו מלכנו אע"ף שפשענו. כי אל טוב וסלח אתה ע"ש כי אתה ה' טוב וסלח. בא"י חנון שנא' חנון ורחום ה'. המרבה לסלוח שנאמר ואל אלקינו כי ירבה לסלוח. '''ראה''' נא בעניינו על שם ראה עניי. וריבה ריבנו ע"ש כי ה' יריב ריבם וכתיב רבת ה' ריבי נפשי וכתיב ואת יריבך אני אריב. וגאלנו מהרה למען שמך על שם גואלנו ה' צבאות שמו. כי גואל חזק אתה על שם כי הנה ה' בחזק יבא. '''רפאנו''' ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה פסוק הוא בירמיה בלשון יחיד. ואע"ג דאמרי' בתוספת' כל הכתו' לרבים אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבים פי' הרמ"ה דוק' במתרגם המתרגם הפסוקים או הקורא פסוק בכתבו בזמן שמכוין לקרות אינו רשאי לשנות מרבים ליחיד או מיחיד לרבים, אבל פסוק של תפלה שאין כוונת הצבור לקרותם אלא להתחנן דרך תפלה ובקשה הרי הן כשאר תפלות ורשאין לשנותן כפי צורך השעה ולפי ענין תחנתם ובקשתם. והר' יונה פירש דוקא כשקורא כל המזמור או כל העני' כסדר אז אין לשנות אבל כשמתפלל ואומ' פסוקים מפוזרים הנה והנה יכול לשנות מרבים ליחיד ומיחיד לרבים. ולזה הסכים הרא"ש. והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו על שם הרופא לכל תחלואיכי. ולכל מכאובינו על שם כי הוא יכאיב ויחבש. כי אל רופא רחמן ונאמן אתה על שם כי אני ה' רופאך כנגד חלאים רעים הוא רופא רחמן וכנגד נאמנים הוא רופא נאמן וכן הוא אומר וחלאים רעים ונאמנים. בא"י רופא חולי עמו ישראל על שם מחצתי ואני ארפא. '''ברך עלינו''' ה' אלקינו את השנה הזאת על שם וצויתי את ברכתי לכם ועל שם וברכתי לכם את השנים. ואת כל מיני תבואתה לטובה כל מיני פירות נקראין תבואה על שם ותבואתה מרבה למלכים. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה על שם אם יהיה השנים האלה טל ומטר וכתיב ואתנה מטר על פני האדמה. ורוה פני תבל על שם תלמיה רוה וכתיב כי אם הרוה את הארץ. ושבע את העולם כלו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך על שם פלג אלקים מלא מים ועל שם רבת תעשרנה ועל שם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך. שמרה והצילה שנה זו על שם עטרת שנת טובתך ועל שם תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. מכל דבר רע על שם אל תט לבי לדבר רע. ומכל מיני משחית על שם ולא יתן המשחית לבא. ומכל מיני פורענות לשון חכמים הוא והוא על שם בפרוע פרעות בישראל. ועשה לה תקוה על שם מקוה ישראל ה'. ואחרית שלום על שם כי אחרית לאיש שלום. חוס ורחם על כל תבואתה על שם ועשת את התבואה לשלש השנים. והמון העם קורין חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה ואינו נכון כי ברכה זו נתקנה לבקש רחמים על תבואת השנה ופירותיה ומה לנו להכניס עצמנו בה כי הנה שאר ברכות התפלה הם בקשה עלינו. ופירותיה על שם כי עץ נשא פריו. וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה על שם והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו ועל שם גשם נדבות תניף אלקים. ושובע על שם ואכלתם לחמיכם לשובע. ושלום על שם ונתתי שלום בארץ, כשנים הטובות על שם גשמי ברכה יהיו כשנים הטובות. ברוך אתה ה' מברך השנים על שם וצויתי את ברכתי לכם. ובספרד נוהגין לומר ברכה זו בימות הגשמים בנוסח הזה שאמרנו. ובימות החמה מתחילין בה ברכנו ה' אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתינו בטללי רצון ברכה ונדבה וכו'. ושמעתי שיש מקומות שמתחילין ברכה זו לעולם ברך עלינו אלא שמשנין בה בין טל לגשם בלבד. '''תקע בשופר''' גדול על שם והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לחירותינו על שם לקרוא לשבויים דרור ותרגום דרור חירותא וזה מדבר על עת ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו להוציאנו ממאסר האומות. ושא נס לקבץ גליותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ לארצנו על שם ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל על שם בקבצי את בית ישראל ועל שם ואסף נדחי ישראל. '''השיבה שופטינו''' כבראשונה ויועצינו כבתחלה על שם ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. והסר ממנו יגון ואנחה על שם ונסו יגון ואנחה וכתיב וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו על שם ובמשול רשע יאנח עם ומתוך שמשיב לנו שופטים הגונים נהפכה אותה האנחה לששון ולשמחה. וגם יתכן לפרש מתך שנעשה דין ומשפט בינינו סר ממנו יגון ואנחה. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברחמים בצדק ובמשפט לפי שכתוב ובחמה שפוכה אמלוך עליכם אנו מבקשין מלפניו שלא ימלוך עלינו בחמה אלא ברחמים בצדק ובמשפט ע"ש וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. בא"י מלך אוהב צדקה על שם אהבת צדק. ומשפט על שם ועוז מלך משפט אהב. כתב הר' יחיאל בן הרא"ש תמה אני על חתימת זו הברכה למה נישתנית מכל חתימה ברכ' שמונה עשרה לענין מלכות הא קיימא לן ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות ועוד לכאורה איני יודע מה הפרש גדול בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט לענין שצריך לחזור לראש אם שכח אך שאיני רשאי לשנות מה שהורגל בפי כל אמנם שמעתי שבפרובינסיא אין אומרים מלך וישר בעיני, שוב מצאתי בסדור הנקרא מחזור ויטרי הכי גרסינן בפרקא קמא דברכות כל השנה כלה אומ' האל הקדוש האל המשפט חוץ מעשרת ימי תשובה שאומר המלך המשפט חוץ מעשרת ימי תשובה שאומר המלך הקדוש מלך המשפט לפי שעכשיו יושב על המשפט לדין כל העולם, ויש אומרים כל השנה כלה מלך אוהב צדקה ומשפט דגבי משפט שייך לומר מלכות טפי משאר ברכות כמו שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ונשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי הרא"ש וקבל דברי עד כאן. וכבר פירשנו למעלה טעם נכון לחתימת ברכה זו למה תקנו להזכיר בהמלך. (פירוש ברכת המינים אינו מופיע בדפוס מפני הצנזורה) '''על הצדיקים''' על שם עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. ועל החסידים על שם על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ועל גרי הצדק על שם ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. ועלינו יהמו רחמיך ה' אלקינו על שם המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו. והזכיר כאן ארבעה כתות מישראל צדיקים חסידים גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך כדאמ' במכלתין וכן אתה אומר בארבעה כתות שהם עונות ואומרו' לפני הקדוש ברוך הוא יהודים אנחנו זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה זה יאמר לה' אני שלא נתערב בי חטא. פירוש אלו הצדיקים שהם גדלים מכלם שלא חטאו מעלם ולא נצרכו להיות בעלי תשובה ולקרותם חסידים ובאיוב נמי איש תם וישר וירא אלקים לפי שהיה עובד את השם מיראה. וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה. פירוש אלו חסידים שיש בהם קצת יראה על העבירות שעשו וכן אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני כלומר כי בעל תשובה אני שלא היה רשאי לקרות עצמו חסיד. ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים. וזהו ועלינו יהמו נא רחמיך אע"ף שאין אנו חושבין כל כך אלא אנו יראי שמים ואין אנו מחזיקין עצמנו כעובדים מאהבה. והפסוק הזכיר גרים קודם בעלי תשובה מפני שהזהירה תורה פעמים לאהבה אותם וגם השם אוהב אותם ובתפלה נזכרו כסדר מעלתם. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ורוצה לומר שהם יודעים אמיתת שמך על שם ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. ואמר ותן שכר טוב על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ושים חלקנו עמהם עם הבוטחים בשמך על שם שאומר בתלמוד יהא חלקי עם הצדיקים בגן עדן. ולעולם לא נבוש פירוש ממעשינו. כי בך בטחנו חבר בטחון עם בושה על שם בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי. ועל חסדך נשענו על שם כי נשענו על ה' אלקי אבותיהם. ואמר חסדך על שם וחסד ה' מעולם. ברוך אתה ה' משען על שם ולא יוסיף עוד שארית ישראל להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת. ומבטח לצדיקים על שם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. '''תשכון בתוך ירושלם''' עירך כאשר דברת שנאמר ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת. ובנה אותה בנין עולם על שם עולם חסד יבנה. במהרה בימינו לשון חכמים הוא. ברוך אתה ה' בונה ירושלם שנאמר בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס. '''את צמח דוד''' מהרה תצמיח ע"ש אצמיח קרן לדוד. וקרנו תרום ע"ש קרנו תרום בכבוד. בישועתך על שם ובישועתך תרום קרננו. ואמר בישועתך כי בנין ירושלם היא ישועת המקום שנאמ' וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום על שם לישועתך קויתי ה'. ואמר כל היום על שם אותך קויתי כל היום, וחותם ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה שנאמר ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל. '''שמע קולנו''' ה' אלקינו על שם וישמע ה' את קולנו. ורחם עלינו על שם רחום וחנון ה'. וקבל על שם וישמע ה' את קולנו ומתרגמינן וקבל ה' צלותנא. ברחמים על שם כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. וברצון את תפלתינו על שם ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך. כי אל שומע תפלותינו ותחנונינו כך קורין המון העם. ויש קורין כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה והוא הנכון כי אין להחזיק עצמינו כל כך בצדיקים ולומר כי שומע תפלותינו בכל עת. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו על דרך אל ישוב דך נכלם ורוצה לומר אם לא זכינו הרבה אל תחזירנו ריקם מכל וכל ועשה לנו קצת מן בקשתינו. כי אתה שומע תפלת כל פה על שם שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. ויש אומרים כי פ"ה בגימטריא מילה כלומר ישראל שהם מהולים. וחותם בא"י שומע תפלה. '''רצה''' ה' אלקינו בעמך ישראל על שם ורציתי אתכם נאם ה'. וכת' רבינו סעדיה ורבינו שרירא שבתפלת המנחה אין אומר שליח צבור רצה מפני שאין הכהנים נושאין את כפיהם בשעת המנחה משום שכרות שכבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאות כפים אלא מתחיל ואישי ישראל. אבל במנחה של תעניות כתבו שאומר אותו וביום הכפורים במנחה לבד אע"ף שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה. וכת' הר' יעקב בן הרא"ש אע"ף שאין נשיאות כפים במנחה מה ענין זה שלא לומר רצה ואם משום דאמרי' בסוטה בפ' ואלו נאמרין כל כהן שאינו עולה בעבודה פי' ברצה שוב אינו עולה מאי נפקא מינה וכי בשביל שהיו עולין ברצה לא יאמרו אותו כשאין נשיאות כפים. ולתפלתם שעה על שם וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והשב העבודה לדביר ביתך על שם ודביר בתוך הבית. ואישי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון אע"פ שאין עתה עבודה מתפללין על התפלה שהיא במקום הקרבנות שתתקבל ברצון. ויש מפרשים והשב העבודה לדביר ביתך ואישי ישראל ואח"כ ולתפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון תחלת דבר הוא ולפי פי' זה אין להתחיל ואשי ישראל מפני שאינו תחלת דבר. ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך על שם עולותיהם וזבחיהם יעלו לרצון על מזבחי והתפלה נקראת עבודה כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים על שם ותחז בציון עינינו וכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ואמר ברחמים על שם ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וכתיב רחם ארחמנו נאם ה'. בא"י המחזיר שכינתו לציון על שם ושכנתי בתוכם וכתיב לשכן שמו שם. ולשון המחזיר הוא מדברי רז"ל שנשתמשו בו הרבה. '''מודים''' אנחנו לך וכו' מלשון אך צדיקים יודו לשמך. ואבן הירחי פי' מודים משתחוים כדמתרגמינן ואשתחוה אל המלך ומודינא למלכא ואמרינן בבראשית רבה כי לא שאול תודך ומי הוא מודה מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים שכן כתי' חי חי הוא יודך ולכן אמר בסוף וכל החיים יודוך סלה לפי שאנו חיים ואתה חי מודים אנחנו לך. ותמצא כי מודים עולה למנין מאה לרמוז שאנחנו מודים לו במאה ברכות בכל יום. צור חיינו על שם צור חיי. ומגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. אתה הוא לדור ודור על שם לדור ודור הללויה. נודה לך על שם אך צדיקים יודו לשמך. ונספר תהלתך על שם תהלת ה' ידבר פי ועל שם וגדולתך אספרנה. ועל חיינו המסורים בידך על דרך בידך עתותי. ועל נשמותינו הפקודות לך שנאמר בידך אפקיד רוחי שנפשות האדם הם בידו פקדון בכל לילה עד שייקץ. ועל נסיך שבכל יום עמנו על שם נתת ליריאך נס להתנוסס. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ע"ש רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ערב ובקר וצהרים על שם ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך ע"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ואמ' לשון הטוב על ההודא' על החסד על שם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואע"פ שלשון הפסוק הוא תמנו בכאן אינו נופל לשון תמנו אלא תמו המ"ם בדגש, כי בפסוק יתפרש כך חסדי השם עמנו כי לא תמנו אנחנו, אבל בכאן אינו נופל פירוש זה לכך צריך לומ' תמו. כי מעולם קוינו לך על שם זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ועל כלם יתברך ויתרומם תמיד שמך מלכנו לעולם ועד לשונות של פרקי היכלות הם. וכל החיים יודוך סלה על שם ושמך לעולם נודה סלה ועל שם חי חי יודך כמוני היום. ויהללו את שמך הגדול על שם וקדשתי את שמי הגדול. ואמר לשון הלול אצל גדולה על שם גדול ה' ומהולל מאד. באמת על שם וה' אלים אמת. כי טוב על שם הודו לה' כי טוב. ברוך אתה ה' הטוב שמך שנאמר טוב ה' לקוויו. ולך נאה להודות לשון חכמים הוא על שם מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה. '''שים שלום''' על שם וישם לך שלום. טובה על שם וה' יתן הטוב אלינו. וברכה על שם וברך את עמך. חן על שם חן וכבוד יתן ה'. וחסד על שם ויט עלינו חסד. ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך ע"ש כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברכנו כלנו כאחד באור פניך כלומ' אתה אל אחד ואנחנו בני אברהם הנקרא אחד שנאמ' אחד היה אברהם וכתיב כי אחד קראתיו ואנחנו נקראים גוי אחד שנאמ' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אם כן ברכנו כלנו כאחד. ואמ' באור פניך על שם ברכת כהנים שכתוב בה יאר ה' פניו אליך ועל שם ה' באור פניך יהלכון. כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורה על שם כי נר מצוה ותורה אור ואור הוא גדול מנר. וחיים היא התורה שנאמ' כי היא חייך ואורך ימיך. אהבה על שם ואהבת עולם אהבתיך. וחסד צדקה על שם משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ורחמים ברכה ושלום פירשנום למעלה. וטוב בעיניך כלומר ויהיה טוב בעיניך. לברך את עמך ישראל ברוב עוז ושלום על שם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. בא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן שנאמ' ונתתי שלום בארץ. והטעם שתקנו לברך את ישראל בסוף כל תפלה לפי שהתפלות כנגד תמידין תקנום וכמו שבכל פעם בהשלים העבודה היו הכהנים מברכין את ישראל כמו שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגומ' וכתיב כה תברכו את בני ישראל וגו'. ואומר יהיו לרצון אמרי פי וגומ'. ואחר כך אומר עושה שלום במרומיו וכו'. ועושה שלש פסיעות לאחוריו בכריעה אחת כי בכל השלש פסיעות שכינה שורה ונותן שלום לשמאלו תחלה כנגד ימינו של הקב"ה העומד לנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד. ובמקום שכלו שלש פסיעותיו צריך לעמוד ולא יחזור מיד למקומו דגרסינן ביומא בפרק הוציאו לו את הכף משמיה דרב מרדכי אמרי כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם איבעי לי למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר מיד דומה לכלב ששב על קיאו שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר אליו מיד. וכת' הריא"ף איבעי ליה למיקם התם עד דפתח ש"צ וכדפתח שליח צבור הדר לדוכתיה. ואיכא מאן דאמ' עד דמטי שליח צבור לקדושה וכן נהגו. וכת' הראב"ד שכשהוא מתפלל יחידי ממתין כדי שיעור זה. ואסמכתא לשלש פסיעות אלו מפסוק ורגליהם רגל ישרה, רגליהם שנים ורגל אחד הרי שלשה. ומה שאומר אחר כן וכף רגליהם ככף רגל עגל שהם ג"כ שלשה הם בחזרתו למקומו. שיש לו לחזור בשלש פסיעות כבתחלה. ויש יחידים שנוהגין לומר אחר תפלתם קודם שיפסעו שלש פסיעות בקשה זו '''אלהי נצור''' לשוני על שם נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ואע"ף שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מבקש מאת השם לסייעו לעשות טוב. ולמקללי נפשי תדום הוא מוסיף על נצור לשוני מרע כלומר לא מיבעיא שאני שואל שתזכני שלא אחרף לזולתי תחלה אלא אף אני שואל שתזכני לסבול קללתו וזהו שומעין חרפתן ואינם משיבין. ונפשי כעפר לכל תהיה הוא מוסיף על ושפתותי מדבר מרמה. כלומר לא מיבעיא שאני שואל מניעת הדבור של מרמה אלא אף אני שואל להיות כעפר לפני הכל והטעם לרמוז כמו שהעפר הכל רומסין אותו ברגליהם ועולה על ראשיהם וגם לסוף הכל צריכין לו כך המשפיל עצמו בעולם הזה יהיה לראש לעולם הבא. ואמר אחר כן פתח לבי בתורתך כדאמרי' במסכת עבודה זרה נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, שמא תאמר הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה שנאמ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והלמד ואינו מקיים אינו כלום לכך אמר ובמצותיך תרדוף נפשי. וכיון שארדוף מעתיך הצילנו מן החושבים עלי רעה ורודפים אותי כמו שנאמר כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי מצותיך כי רדיפת המצות מועלת לבטל רדיפת השונאים. ולכך אומר מיד וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. ואומר פסוק יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי וכבר כתבנו הטעם בתחלת שמונה עשרה. ובקשה זו היא שנויה בברכות בסוף פרק היה קורא. יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמנה עשרה והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה. וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומ' שמונה עשרה ענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאהו לא לזולתו ולמה נטריח על הסופרים לכתבו. גרסינן בפרק היה קורא את המגלה תנו רבנן מנין שאומ' אבות שנא' הבו לה' בני אלים, ומנין שאומר גבורות שנאמ' הבו לה' כבוד ועוז, ומנין שאומר קדושת השם שנאמר הבו לה' כבוד שמו והשתחוו לה' בהדרת קדש, ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו וכתיב וידעו תועי רוח בינה וגומ', ומה ראו לומר תשובה אחר בינה שנאמ' ולבבו יבין ושב ורפא לו, אי הכי לומ' רפואה אחר תשובה לא ס"ד שנאמ' וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח אלמא בתר תשובה סליחה היא, ומאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי קרא אחרינא כתיב הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי, למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא והא כתי' ושב ורפא לו, ההיא רפואה לא דתחלואים היא אלא דסליחה היא, ומה ראו לומ' גאולה בשביעי'. פירוש ולא אמרו רפואה אחר סליחה כמו שנאמר הסולח והרופא. אמ' ר' חייא בר אבא מתוך שאנו עתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית איני והא אמ' מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי התחלה דגאולה היא והתחלה דגאולה מיהא בשביעית הויא. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא בתורה ר' יונה בשם ר' אחא שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון שירה שביעית להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית עד כאן. ומה ראו לומר רפואה שבמינית אמ' ר' אחא ואיתימ' ר' לוי מתוך שניתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר ר' אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים שנאמר שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשע בל תמצא ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה. ואמרינן בירושלמי אמר ר' אלכסנדרי מפני מה תקנו מברך השנים ברכה תשיעית כנגד קול ה' שובר ארזים שהוא עתיד לשבר כל מפקיעי שערים. פירוש והוא השם התשיעי במזמור. עד כאן. ומה ראו לומר קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא, וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנא' ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדליך וכתיב בתריה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינין וכולל זדים עם המינין שנאמ' ושבר פושעים וחטאים יחדיו וגו', וכיון שכלו המינים מתרוממות קרנות הצדיקים שנאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכולל גרים עם הצדיקים שנאמ' מפני שיבה תקום וסמיך ליה וכי יגור אתך גר, והיכן מתרוממו' קרנות הצדיקים בירושלם שנאמ' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, וכיון שבאו לירושלם בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, וכיון שבא דוד באת תפלה שנאמר והביאותים אל ה' קדשי ושמחתים בית תפלתי, וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וכיון שבאת עבודה באת הודאה שנאמ' זובח תודה יכבדנני. פי' זביחה דהיינו עבודה ואחר כך הודאה. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנאמ' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה, ולימרה מקמי עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב, ולימרה בתר עבודה הא כתיב זובח תודה יכבדנני מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא, ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים שנאמ' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכה דקודשא בריך הוא היא שלום שנא' ה' יברך את עמו בשלום, מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה. פירוש בקביעות ברכה. והיינו דאמ' ר' אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו, למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלות וכתיב לך דומיה תהלה, סמא דכולא משתוקא, אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר וידוי יום הכפורים אומר ובלא קביעות ברכה. מכאן ראיה שהחותם בתפלות יום הכפורים בסוף סקילה שריפה בא"י המלך הסולחן שהוא טועה ואין ראוי לחתום. והריב"ח נר"ו הביא ראיה לסדר ברכות אמצעיות מפרשת שובה. קחו עמכם דברים כנגד חונן הדעת שנא' קחו מוסרי ואל כסף ודעת, ושובו אל ה' כנגד השיבנו, אמרו אליו כל תשא עון כנגד סלח לנו, אשור לא יושיענו וגו' אשר בך ירוחם יתום כנגד ראה בענינו, ארפא משובתם כנגד רפאנו, אהיה כטל לישראל כנגד ברכת השנים, ילכו יונקותיו כנגד תקע בשופר וקבוץ גליות שנא' ויעל כיונק לפניו, ויהי כזית הודו כנגד השיבה שופטינו שנאמ' ונתת מהודך עליו, וריח לו כלבנון ולא כמינין המבאישים ריחם, ישובו יושבי בצלו כנגד על הצדיקים שנאמ' יושב בסתר עליון בצל שדי, יחיו דגן כנגד בונה ירושלם שנאמ' בטנך ערמת חטים וגומ' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, ויפרחו כגפן כנגד את צמח דוד שנא' בו אוסרי לגפן עירה ואומ' גפן ממצרים תסיע ודמה ירושלם ודוד ללחם ויין הוא שאומ' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, אני עניתי ואשורנו כנגד עננו, ממנו פריך נמצא כנגד שומע תפלה. וכת' עוד כי י"ג ברכות אמצעיות הם ששה כנגד ששה ושומע תפלה כנגד כלם. ששה ראשונות באדם עצמו פתח בחונן הדעת שהוא עיקר האדם שנאמ' יראת ה' ראשית דעת ואמרו רבותי' דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית א"ר תמה אני היאך הוא מתפלל וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, ואמר חונן הדעת לומר כי מתת אלהים היא בדרך חן ותחנונים לתת לטוב לפניו. וכיון שהבין וידע יחזור בתשובה. ואחר כך ישאל סליחה ומחילה על אשר חטא ומרד. ואחר כך ישאל להצילו מצרותיו ומשונאיו כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ועונותיו של אדם גורמין להשניאו בעיני הבריות. ולפי שהם העונות קשים מתחלואי גופו הקדים לשאול עליהם תחלה ואח"כ לרפאת גופו ואיבריו אשר הם חולים בעונותיו וכן כתיב רפאה נפשי כי חטאתי לך וכתיב ויאמר אם שמוע תשמע וגומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ואחר גאולת נפשו ורפואת גופו שואל על הפרנסה להיות גופו ונפשו בברכת השנים. ואחר ששאל ששה בצרכי היחיד חוזר לשאול בצורך הרבים. תקע בשופר להרים דגל לחירותינו שהיא ראש הכל לכלל ישראל כנגד חונן הדעת, ואמרו ז"ל כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו שהמקד' ניתן בין שני שמות שנאמר פעלת ה' מקדם ה' ודעה בין שני שמות שנאמר כי אל דעות ה'. ואחר כך אומר השיבה שופטינו כנגד השיבנו וסימן כי לאחר קיבוץ גליות יהיה מנוי שופטים שנאמר ונקבע בני ישראל ובני יהודה יחדיו ושמו להם ראש אחד. ואחר כך ברכת המינים כנגד סליחת עונות כי הם המחטיאים ונדונים בשופטים כשרים. ובכן צדיקים יראו וישמחו כנגד גואל ישראל כי הצדיקים רואים בעוני שביניהם ומקנאין להם לגאול אותם מצרתם. ובונה ירושלם כנגד רפאנו וכן כתי' בונה ירושלם ה' הרופא לשבורי לב. וצמח דוד אחר בנין ירושלם כנגד ברכת השנים שהיא צמח שדה וכשיש מלך טוב בארץ מתברכת כמו שנאמר רב אוכל ניר רשים ואומר עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים. ואחר כך שומע תפלה על כל הברכות. ודע כי כל ברכה הקודמת לחברתה מעולה ממנה והערך אליה גדול מאשר לאחריה. לכן תחלה חונן הדעת שאם אין דעת אין תשובה כי לא ידע בין טוב לרע. וכן אם לא ישוב מה תועיל לו סליחת עונות הרי הוא חוטא ועושה עון בכל יום. ואם אין סליחת עונות לא יסורו אויביו וצרותיו כד"א הוי אשור שבט אפי. ומה תועיל לו בריאותו אם ירדפוהו שונאיו. ומה תועלת בעשרו אם הוא חולה ומעונה. הא למדת שגדולה סליחה מן הפרנסה בשלש מעלות וקנין דעת בחמש לכן ראוי לרדוף אחריהם כפי מעלתם, וכל ההולך פרסה אחת כדי לקנות סחורה הרי הוא חייב לילך ששה פרסאות ללמוד תורה וכל הסובל עמל ועלבון נפש כדי שלא ינזק בממונו חייב לסבול כפלים כדי שלא יחטא ואם הוא בעל תשובה כפלים פעמים. וכן תחלת הגאולה קבוץ גליות ובהתקבצם ימנו שופטים להשמיד הרשעים ובכן צדיקים יראו וישמחו ותשכון שכינה בישראל ואז בן דוד בא. ולמדת שקבוץ גליות קודם לצמח דוד בדברים רבים, עד כאן דבריו. וכתב בעל הלכות גדולות אמרי במערבא אשכחן בתפלת חנה מענין שמנה עשרה, רמה קרני בה' כנגד מגן אברהם, ה' ממית ומחיה כנגד מחיה המתים, אין קדוש כה' כנגד האל הקדוש, כי אל דעות ה' כנגד חונן הדעת, ונכשלים אזרו חיל הרוצה בתשובה, מוריד שאול ויעל חנון המרבה לסלוח, כי שמחתי בישועתך גואל ישראל, מקים מעפר דל רופא חולי עמו ישראל כד"א מדוע אתה ככה דל בן המלך, ורעבים חדלו מברך השנים, רגלי חסידיו ישמור מקבץ נדחי עמו ישראל, ה' ידין אפסי ארץ מלך אוהב צדקה ומשפט, ורשעים בחשך ידמו מכניע זדים, ונכשלים אזרו חיל משען ומבטח לצדיקים, וכסא כבוד ינחילם בונה ירושלם, וירם קרן משיחו את צמח דוד, ואין צור כאלהינו שומע תפלה, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה עבודה, יצא עתק מפיכם הודאה, ויתן עוז למלכו המברך את עמו ישראל בשלום. '''ותמצאו''' בשמנה עשרה ברכות הללו תשעה מקומות שמשנים אותם או מוסיפין בהם בזמנים ידועים ואלו הן: הראשון בברכת אתה גבור שאומר בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הגשם ואומר אותו מתפלת מוסף של יום שמיני של חג הסוכות עד תפלת מוסף של יום טוב הראשון של פסח ומשם ואילך כל ימות החמה אומר מוריד הטל. ומפרש בירושלמי כדי שיצאו כל המועדים בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. וזה הטעם אינו מספיק דמה טעם ביום ראשון של פסח אינו אומ' טל בליל ראשון משום הכי אצטריך טעמא אחרינא דאמרינן בירושלמי ולדכר מבערב לית כל עמא תמן פירוש ונמצא אחד מזכיר ואחד שאינו מזכיר ויהיו שתי אגודות. וזה הטעם אינו אלא ליום ראשון של פסח דלית כל עמא תמן שהן טרודין במלאכתן או בעסקי מצה ומרור אבל לי"ט האחרון של סוכות שאין להם מלאכה וכל עמא תמן כמו בשחרית אצטריך למימר כדי שיצאו כל המועדים בטל והוא שמיני של סוכות. והדר מקשי בירוש' ולדכר בתפלת יוצר אף הוא סבור שהזכירו מבערב, פירוש ואתי למטעי לשנה הבאה, וכיון דחזו דלית מזכיר בשחרית בתפלת יוצר ידע הזכיר מבערב. עוד נראה לי להביא טעם נכון לזה מדאמ' בירושלמי דראש השנה עלה דמתני' השני במוסף מתקיע, דאמרינן מפני מה ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו קרית שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. אלמא תפלת המוספין עיקר ולפיכך תקנו לאמרו במוסף. בימות החמה טעה ואמר משיב הרוח אינו חוזר לראש לפי שאין הרוחות נעצרין ואין צריכין בקשה. ואם אמר מוריד הגשם במקום מוריד הטל חוזר לראש לפי שהגשם הוא סימן קללה בימות החמה. ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה. ובימות הגשמים טעה ולא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו ואם לא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל חוזר לראש. ואם הזכיר טל אינו חוזר מפני שהוא סימן ברכה. כתב אב"י העזרי שאם סיים ברכת מחייה המתים ולא הזכיר ועדין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל וכן בשבת וכן ביום טוב, לא שאנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכת' הראב"א ויש לבעל הדין לחלוק דשאני התם דמזכיר בברכה אבל הכא דלא תקינו בה ברכה חוזר לראש. ואם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אמרינן בירושלמי בתוך שלשים יום חוזר לראש שבודאי לא אמר אותו הואיל ואינו רגיל בו אבל לאחר שלשים יום אינו חוזר לראש מפני שכבר הוא רגיל ולא שכח לאמרו. והר' מאיר דרטנבורוק היה רגיל לומר ביום שמיני של חג הסוכות תשעים פעמים מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד שלשים יום שהיה צריך לאמרו שלשה פעמים בכל יום. ומעתה אם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אין צריך לחזור לראש לפי שבודאי אמרו. ומביא ראיה מדאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן, אף כאן אמרו שלשים יום שלש פעמים בכל יום ואחר שלשים יום אם הוא מסופק אינו חוזר לראש מפני שכבר רגיל בו ומסתמא אמרו, כל שכן בכאן הואיל ואמרו תשעים פעמים בשעה אחת כיון שהוא רגיל בו שאינו חוזר לראש. וכתב הרי"ף דלא שפיר למיעבד הכי דאין הנדון דומה לראיה דודאי גבי שור המועד דהוי טעמא משום דאתחזק לנגח והילכך אם הוחזק בשלשה פעמים רחוקות כל שכן קרובות אבל גבי משיב הרוח שהדבר תלו בהרגל לשון אינו דומה מפני שאע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכת המגן ואחר כן אתה גבור. כתב ר"א מנין לנו שלא תהא נזכרת גבורת גשמים אלא בתפלה מדכתי' ולעבדו בכל לבבכם וסמיך ליה ונתתי מטר ארצכם בעתו ואמרינן אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה וקאמר שבשבילה המטר יורד. ומפרש בפרק אין עומדין גבורות גשמים בתחיית המתים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה מתחיית המתים. והכי אמרינן בירושלמי כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם, ר' חייא בר בא שמע ליה מן הדא יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו במלקוש יורה ארץ. השני בברכת אתה קדוש שאומר בעשרת ימי תשובה במקום האל הקדוש המלך הקדוש. ואם טעה וחתם האל הקדוש חוזר לראש. ואם לא נזכר אלא אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש. השלישית בברכת אתה חונן שאומר בליל מוצאי שבת הבדלה. ואם שכח לאמרה במקומה אם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו ואינו צריך לחזור מפני שאומר על הכוס. וכתב בעל הלכות גדולות כיון שתלו הדבר בכוס היכא שאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. והרב רבינו יונה כתב אף אם אין לו כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא למחר אין צריך לחזור ולהתפלל אלא אם כן סבור שאף למחר לא יהיה לו. ולפי זה אף בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת אם טעה ולא הבדיל בתפלה אין צריך לחזור ולהתפלל כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב. הרביעי בברכת השנים אם בימות הגשמים שואל את הגשמים. וזמנם מיום ששים בתקופת תשרי עד ליל פסח, ויום ששים יבא בכ"ב יום מנובינבר אם היה אותה שנה פבריר מכ"ח יום אבל אם היה פבריר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נונבר כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אכתובר. ואם בימות החמה שואל את הטל. וזמנו מיום ראשון של פסח עד יום ששים בתקופת תשרי ויום ששים כלפני ששים. כתב הרא"ש ראיתי בפרובינצא ששואלין את הגשמים משבעה במרחשון וישר מאד בעיני כי תלמוד שלנו בבלי הוא ולא היתה בבל צריכה למים אבל כל הארצות האלה צריכות למים במרחשון ואם לא ירד גשם עד ששים בתקופה יפסידו הזרע ולמה לא נעשה כמשנה שאומרת בשבעה במרחשון שואלין את הגשמים. שכח ולא שאל גשמים בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל את הגשמים בשומע תפלה. ואם נזכר אחר שברך שומע תפלה חוזר לברכת השנים. ואם לא נזכר אלא אחר שהשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל. וכתב אבי העזרי שאם נזכר קודם תקע בשופר אומ' ותן טל ומטר תקע בשופר גדול וכו' וכבר כתבנו למעלה ראיה לזה. וכן מי ששכח שאלה מברכת השנים והיה אותו היום מתענה ונזכר קודם שומע תפלה שואל תחלה את הגשמים בשומע תפלה ואחר כך אומר עננו כי שאלת הגשמים היא יותר חובה מעננו שהרי אם שכח שאלת הגשמים והשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל ואם שכח עננו והשלים כל תפלתו אינו חוזר ומתפלל כמו שנפרש לקמן. ומפרש בפר' אין עומדין שאלה בברכת השנים מאי טעמא אמ' רב יוסף מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה. החמשי בברכת השיבה שופטינו שאומר בעשרת ימי תשובה במקום מלך אוהב צדקה ומשפט המלך המשפט. ואם טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחלת השיבה שופטינו. ואם לא נזכר עד אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש. ופי' המלך המשפט המלך שהוא מלך המשפט. וכמוהו הארון הברית שר"ל הארון ארון הברית. וזה להפליג במעלתו. והראב"ד פירש המלך שהוא עצם המשפט כלומר שהוא עצם המדע והחכמה לשפוט תבל בצדק ואינו מקבל מזולתו שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט. הששי בברכת תשכון בתוך ירושלם שאומ' בתשעה באב נחם ה' אלרינו. ובירושלמי אומר שצריך לאמרו בהודאה דגרסינן התם בפרקא בתרא דתעניות ר' אבדומה דצפורין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה אמר ליה כן אמר ר' ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתב הרי"ף ועתה נהגו העולם לאמרו בברכת תשכון לפי שהוא מעין הברכה וסומכין על הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמו' בר שילת משמי' דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומ' בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. וכתב הר' גרשום בר שלמה שאם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין. ואם לא זכר עד שהשלים תפלתו אינו חוזר ומתפלל משום דקימא לן בפרק במה מדליקין כי בימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו אבל בימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד אם טעה ולא אמר מעין המאורע מחזירין אותו והכי איתא בהדיא בתוספתא. השביעית בברכת שמע קולנו שאומ' בימי הצומות עננו. וזהו בתפלת היחיד אבל כשחוזר ש"צ התפלה אומרו בין גואל לרופא. מי ששכח לומר עננו אם נזכר קודם שעקר את רגליו אומר עננו אבינו וכו' כי אתה שומע תפלת כל פה ופודה ומציל בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגומ'. ואם עקר את רגליו אינו צריך לחזור. השמיני בברכת רצה ה' אלקינו שאומר בראשי חדשים ובחולו של מועד יעלה ויבא. ואם שכח בראשי חדשים לאמרו אם היה בתפלת הלילה אינו חוזר התפלה לפי שאין מקדשין את החדש בלילה אלא ביום משום דגבי תקעו בחדש שופר כתי' ומשפט לאלקי יעקב ובמשפט כתי' דינו לבקר משפט. אבל אם שכח ביום לאמרו אם נזכר קודם שיעקור את רגליו חוזר לעבודה. ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ובחולו של מועד אם שכח לאמרו בין בתפלת הלילה בין בתפלת היום אם נזכר קודם שיעקור את רגליו חוזר לעבודה ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר שהשלים את תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה. התשיעי בברכת מודים שאומר בחנוכה ופורים על הנסים. ואם שכח לאמרו בין בחנוכה בין בפורים אינו חוזר התפלה בין נזכר קודם שיעקור את רגליו בין לאחר שעקר את רגליו כמו שכתבנו למעלה. כתב הרא"ש ונראה שכל אותם שאין מחזירין אותו כגון על הנסים בחנוכה ופורים ויעלה ויבא בליל ראש חדש ועננו וכיוצא בהם כיון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה של אחריה אינו חוזר ואם יחזור הויא ברכה לבטלה. וה"ר אלחנן כתב שכל זמן שלא פתח בברכה של אחריה חוזר. וה"ר יונה כתב שאין לו לחזור והביא ראיה מדאמרינן בפרק תפלת השחר א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה דמשמע שמיד שמסיים ברכת עבודה דיינינן בטעות ולכך אמר לשון חוזר ואע"ף שלא התחיל עדין ברכה אחרת. ור"י ראה לרבינו תם שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו. ותמה הרא"ש וכתב דלא מסתבר כלל דכל היכא דאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה, ואיפש' שהוא היה מפר' אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם רצה יחזור, ומיהו גם זה יתכן אם סיים תפלתו שיוכל לחזור לראש דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע התפלה כיון שאינו מחוייב לחזור נרא' לי דהוי הפסק אם הוא חוזר עד כאן דברי הרא"ש. נקוט האי כללא בידך מי שטעה בא' משלש ברכות ראשונות חוזר לראש התפלה. ובאמצעיות אם נזכר באי זו ברכה טעה חוזר וגומר מאותה ברכה שטעה בה על הסדר ואם אינו נזכר באי זו ברכה מהם טעה חוזר לאתה חונן. ואמרינן בירושלמי בפרק אין עומדין טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו. ובשלש אחרונות אם טעה באחת מהם חוזר לעבודה. וכל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל שליח צבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח צבור שאנו סומכין על תפלת המוספין שעדין הוא לפניו שמזכיר בה ראש חדש. וכתב בעל הלכות גדולות וכן אם טעה ולא הזכיר במוסף אין מחזירין אותו מפני טורח צבור ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו. אבל הרא"ש כתב שאם טעה ולא הזכיר במוסף שמחזירין אותו ולא נסמוך על מה שמזכיר בשחרית דדוקא על תפלה שעדין לפניו אנו סומכין ולא על התפלה שהזכיר בה כבר ולא נסמוך גם כן על מה שיכול לומר במנחה כי דוק' בשחרית ומוסף שרגילין להתפללם כאחת הוא שאנו סומכין מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף מוסף לתפלת המנחה עד כאן. שליח צבור ששכח ולא אמ' עננו בין גואל לרופא אומרו בשומע תפלה ביחיד. כתב ר"י זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות. וכתב הרא"ש תמה אני למה מחזרין אותו מאחר שאינו מוזכר בתלמוד דבמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק תלמודא דלא יצא אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרם מנא לן דמחזירין, אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בתלמוד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הגאונים שאין מחזירין אותו בין יחיד בין שליח צבור. ומפני שהיא תקנת גאונים לאמרם לא מניתים בכלל האחרים. כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח אדם דבר שיצטרך לחזור בשבילו ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח צבור כל שמנה עשרה ברכות מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרינן בשלהי ראש השנה כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרינן התם שלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל דעיר לא היינו היכא דלא התפלל כלל אבל היכא שכבר התפלל אלא שטעה מוציא אף הבקי וכן פירש רב אחאי. וכן כתב הרב ר' מאיר דרוטנבורק. '''חזרת הש"ץ ''' וחוזר שליח צבור את התפלה בקול רם להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדין ושומעין כל ברכה וברכה מפיו ויענו אמן בין אותם שיצאו ידי תפלה ובין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה כי אמן הוא לשון אמנת דברים. ולא יענה אמן חטופה פירוש שחטף וענה אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך. ויש מפרשים חטופה כאלו האלף נקודה בחטף. ולא אמן קטופה פירוש שאינו מחתך כל האותיות. ויש מפרשים שפסק אמן לשנים. ויש מפרשים שלא אמר אמן אלא מן. ולא אמן יתומה פירו' שלא שמע הברכה מפי המברך ואם הוא יודע אי זו ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות. ויש מפרשים אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה וענה אמן על דעת אותה ברכה. ולא יזרוק ברכה מפיו. פירוש לא ימהר להוציא הברכה מפיו אלא יברך בנחת. וכתוב בערוך הא דאמרינן שאין עונין אמן יתומה קשיא ליה לרבינו נסים מיהא דאמרי' בסוכה בפרק החליל כיון שהגיע לענות אמן הלא מניף בסודרין והן עונין אמן והא הני לא שמעי הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע שעת אמן ועונין אמן יתומה, ופרקה הא דתמא אין עונין אמן יתומה מפרשי רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב לענות אמן צריך שישמע הברכה ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה וזה שהיו עונין אמן בהנפת הסודרין היה בקריאת ספר תורה אבל לא בתפלה ולא בדבר ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וכן מפורש בגמר' דסוכה דבני מערבא בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה עמד אחד מהן לקראת בתורה היה הממונה מניף בסודרין עד כאן. מכאן נהגו ששליח צבור עומד בתיבה להשמיע לרבים ולהוציא מי שאינו בקי. ואע"פ שאמרו אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל טוב הוא זה המנהג שאלמלא כן לא ישמעו מרוב הקהל המתאספים בבית הכנסת. וגרסינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר רש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים. ואמרינן בברכות בפרק אלו דברים גדול העונה אמן יותר מן המברך. יש מפרשים כי אמן בגימ' עולה למנין צ"א והוא כמנין שני שמות יו"ד ה"א אל"ף דל"ת. ויש מפרשים כי המברך דומה לשטר שלא נתקיים בב"ד ויכול אדם להכחישו ואחר שהוא מאושר ומקויים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך אמן הוא קיום חותם הברכה וכן עקר. וכתב הרא"ש בתשובה אלו שחוזרין ואומרין התפלה עם שליח צבור מלה במלה אפילו אינם חותמין עמו צריך לגעור בהם ששליח צבור מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת שליח צבור ולומ' אמן וכשאין תשעה בבית הכנסת שמכוונין לברכת שליח צבור קרוב אני בעיני שברכת שליח צבור לבטלה לפי שברכת שליח צבור נתקנה לאמרה בעשרה לכך כל אדם יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת שליח צבור והחוזרין עמו נראה כקלות ראש עד כאן. ואומ' שליח צבור בסוף ברכת אתה גבור '''נקדישך''' ונעריצך ונערצך כבר זכרנוהו למעלה. כנועם על שם דרכיה דרכי נועם. שיח על שם ולפני ה' ישפוך שיחו. סוד על שם בסוד ישרים, שרפי קדש נקראו כן המלאכים לפי שהם שורפים בהבל פיהם. המשלשים לך קדושה, שאומר קדוש קדוש שלשה פעמים להורות שאין לקדושתו חקר כאשר יזכיר האדם דבר שלש פעמים די לו כאלו הזכירו מאה פעמים. והחכם ר' דוד קמחי ז"ל פירש שאמר שלשה פעמים קדוש כנגד שלשה עולמות שהם עולם העליון ועולם התיכון ועולם השפל והוא העולם הזה והנכבד בזה העולם הוא האדם ואומר שהוא קדוש ונעלה משלשה עולמות ובשני עולמות יקדישוהו וירוממוהו בתהלתם והאדם גם כן בעולם השפל עד כאן. ובתנחומא מפרש דברים רבים שהם משולשים. אבות משולשים אברהם יצחק ויעקב ישראל משולשים כהנים לוים וישראל, משה אותיותיו משולשים, רועים שלשה משה אהרן ומרים, תורה משולשת תורה נביאים וכתובים, וגם תורה אותיותיה משולשות. פירו' אותיות אבג"ד שהתורה כולה יוצאת מהם הם משולשות כיצד אחדים עשרות ומאות והאחדים שלש פעמים שלש וכן העשרות וכן המאות. פירוש אחר אבג בי"ת שליש של שלשתן, בגד גימל שליש, גדה דלי"ת שליש, וכן עד סוף האותיות. עוד שמעתי פירוש אחר בשם הרא"ש אב"ג יעלו ששה והם משולשים שלש אותיות ושני פעמים שלשה, בג"ד הם תשעה והם משולשים, גד"ה הם י"ב והם משולשים, וכן עד סוף האותיות. שלשה תפלות ביום ערב ובקר וצהרים, וכן שלמה עשה שלש ספרים שיר השירים ומשלי וקהלת וזהו שאמר הלא כתבתי לך שלושים במועצות ודעת. וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר כלומ' המלאכים נוטלים רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל אלא אם כן פתחו כלם ביחד וזהו שאומ' ביוצר כלם כאחד עונים באימה וכו'. ונהגו לנענע עצמן בקדושה וסמך לדבר וינועו אמות הסיפים מקול הקורא וכתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול וגומ' כלומ' כשהייתי שומע הקדושה כאלו רוח היתה נושאה אותי. לעמתם משבחים ואומרים כלומ' כל ארבע רוחות הם לנוכח פני האופנים והם משבחין להב"ה באי זה נכח שירצו כי הכבוד מלא את הרוחות ואינם צריכין להסב פניהם לכל צר שהרי יש להם פנים לכל צר כמו שנאמר ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתם. ואומר כל אחד מהם ברוך כבוד ה' ממקומו לפי שאין יודעין איה מקומו. והר"מ במז"ל פירש ממקומו כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות. ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה ישראל נקראו ציון כדאיתא בפסיקתא אמר ר' חנניא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקראו ישראל ציון אלא זה ולאמר לציון עמי אתה. או יש לומר ציון ממש. ומן הדין היה לנו לומר ה' ימלוך לעולם ועד שהוא של תורה אלא בשביל הזכרת ציון אנו אומרים זה שאמר דוד על שם אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. ובכל התפלות אנו מזכירין או ציון או ירושלם. וכשיגיע שליח צבור למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמור' שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו וזהו שאמר דוד אמרת לה' ה' אתה אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח. אלקי כל בשר פסוק הוא. יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות אנו נותנין לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו. וכן תעשה להבא שתחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך על שם ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי. לעשות רצונך על שם לעשות רצונך אלקי חפצתי. ולעבדך בלבב שלם על שם ולעבדו בכל לבבכם. על שאנו מודים לך ר"ל אנחנו מודים לך על שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך. וכורע תחלה וסוף. ובתלמודא דידן אינו מזכיר בה חתימה אבל בירושלמי חותם בה בא"י אל ההודאות וכן היה נוהג הרא"ש. ואמרינן בירושלמי בפרקא קמא דברכות הכל שוחין עם הצבור בהודאה, ר' זעירא אומר ובלבד במודים, תניא הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה וכן במודים של נשמת כל חי. פירוש הודאה של הלל הוא אודך כי עניתני. וכשמסיים שליח צבור ברכת מודים אומר אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך וכו'. ומזכיר זכות אבות שהם שלשה לפי שהשלש ברכות חלות בזכותן. ואמר משולשת כי הם שלש פסוקים. כתב הרב ר' יוסף קמחי ז"ל שאין לומר כהני עם קדושיך כי אינם כהני ישראל אלא כהני ה' כמו שאין לומ' נביאי ישראל אלא נביאי ה' וגם אין לומ' כהנים עם קדושיך כי אינם נקראים עם והעד והכהנים והעם וכתיב והיה כעם ככהן אלא הנכון לומ' כהנים בעם קדושיך. ונראה לי שיכול לומר כהנים עם קדושך כדאמרינן בוידוי יום הכפורים ובני אהרן עם קדושיך וכן הוא כתוב בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. וכתב אבן הירחי ושמו את שמי אין מנהג בצרפת לאמרו דאמרינן בסוטה בפרק אלו נאמנין ושמו את שמי שמי המיוחד לי שמברכין את העם בשם המפורש ועתה אין אנו מברכין בשם המפורש ואנו מבקשין את ברכתו ואומ' ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו' וכבר אמרנו המשולשת ומה לנו להוסיף עוד ושמו את שמי כשם שאין אנו אומרים כה תברכו את בני ישראל ששניהם לשון צואה ולא לשון ברכה כך כתב רש"י. ותכף וישם לך שלום יאמר שים שלום דומה לדומה, אבל בספרד ובפרבינצא נהגו לאמרו ולא יתכן עד כאן. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתב ושמו את שמי ועליהם סמכו באלו הארצות לאמרו. חדוש יברכך ה' וישמרך כנגד שלשה שקורין בתורה בחול. יאר ה' פניו אליך ויחנך כנגד חמשה שקורין בתורה במועד. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כנגד שבעה שקורין בתורה בשבת. ונשאל הריא"ף אם צריכין הקהל לענות אמן כשאומר שליח צבור ברכת כהנים והשיב דאין צריך לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו עד כאן. והטעם מפני שאין עונין אמן אלא כשומעין מפי המברך. ולכן יש מקצת יחידים שעונין כן יהי רצון במקום אמן. ואסור ליחיד לומר ברכת כהנים בתפלתו כי בצבור נתקנה כנגד נשיאו' כפים שאינה אלא בעשרה אומרה שליח צבור. וכשהכהנים נושאין את כפיהם צריך שליח צבור לקראתם קודם שיתחיל רצה ואומר כהנים ואז עוקרין את רגליהם ממקומם לעלות לדוכן. וכשעוקרין את רגליהם לעלות אומ' יהי רצון מלפיך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכתב רבינו תם שאין לשליח צבור להפסיק ולקרוא כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא הסגן של ש"צ קורא. ועולים לדוכן ועומדין שם פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם לתוך כפיהם עד שמסיים שליח צבור מודים ואז מחזירין פניהם כלפי עם ומברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ופושטין ידיהם וחולקין אצבעותיהם כדאית' במדר' מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם ומכוונין לעשות חמשה אוירים בין שני אצבעות לשני אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים. ושליח צבור מקרא אותם יברכך והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הקהל אמן וכן אחר פסוק שני וכן אחר השלישי. ואחר כך מתחיל שליח צבור שים שלום ואז הכהנים מחזרין פניהם כלפי ההיכל ואומרין רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וגומ'. וגרסין בחגיגה בפרק אין דורשין המסתכל בשלשה דברי עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים. ודוקא במקדש לפי שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה שורה על ידיהם אבל בגבולין ובזמן הזה שאין מברכין בשם המפורש ואין השכינה שורה על ידיהם אינו אסור אלא משום הסח הדעת. כדאמרינן בירושלמי דמגלה עלה דמתניתי' היו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, אמ' ר' יוסי זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל אמר ר' חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני הסח הדעת אנא מסתכלנא ולא מסחא דעתאי פי' שכיון שאינו מסתכל עומד באימה ומכוין לברכה. וכשמברכין הכהנים את העם יש אנשים שאומרין פסוקים מעין כל מלה ומלה של ברכה ואין ראוי לאומרם מהטעם שאמרנו. והכי איתא בסוטה בפרק ואלו נאמרין העם בשעת ברכת כהנים מה הם אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן כל האומרם בגבולין אינו אלא טועה, אמ' ר' חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא ליבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, א"ר אחא בר חנינא תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים, אמר ר' אבהוא מריש הוה אמינא להו כיון דחזינא לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו. מכאן שאין אומר אותן אפי' בגבולין. ואמרינן בתוספת' דברכות אין עונין עם המברך, ר' יהודה היה עונה עם המברך קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וברוך כבוד ה' ממקומו, כל אלו היה אומ' ר' יהודה עם המברך. גרסינן בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין אמר ר' יהודה בן פזי בשם ר' אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה. פירוש בשעה שקורא שליח צבור כהנים. ר' יהודה בן פזי כד הוה תש ולא הוה חזיק רישיה הוה קאים אחוריה עמודא, ר' אלעזר נפיק לבראי. וכתוב בערוך נשאלה שאלה מן הגאונים כהן שלא התפלל ומצא צבור שמתפללין מותר לעלות לדוכן או לא. והשיבו לא מצאנו דבר שמעכב ברכת כהנים אלא נטילת ידים דאמרינן בסוטה כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אבל לא מצאנו שהתפלה מעכבת ויעלה ויברך. נשאל הר"מ במז"ל קהל שהתפללו וכלם בקיאין בתפלה אם ירד שליח צבור לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם או אינו חוזר כי חזרת התפלה היא שלא לבייש את מי שאינו בקי ובכאן כלם בקיאין ואינו חוזר משום ברכה לבטלה הואיל וכבר יצאו כלם ידי חובת עצמם בלחש או ירד לפני התיבה ויחזור כדי שלא תתבטיל תורת הסדר ואם תאמר כי לא תתבטל תורת הסדר אלא אם כן יהיה בקהל מי שאינם בקיאין כמה יהיו שחוזרין בשבילן. והשיב הואיל ותקנו חכמים ז"ל שירד שליח צבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי רבן גמליאל שאמר אפי' הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו לא תהיה חזרת שליח צבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי, כמו שתקנו הקדוש בבית הכנסת והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאומרו בכל בתי כנסיות ואע"ף שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בליל שבת בשביל המאחרים לבא לבית הכנסת ונתחייבו לאומרה תמיד וא"ע פי שהיו שם כל הקהל, וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבלו, וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנין דבריהם לשיעורין והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי או לא ואז יחזור שליח צבור התפלה וזה כלו חוץ מענין הגזרות והתקנות עד כאן דבריו. '''דיני התפילה ''' כתב רב עמרם שאם נכנס לבית הכנסת ורואה שאם יאמר כל הזמירות שלא יוכל להשלים ולהתפלל תפלתו עם הצבור שיאמר ברוך שאמר ומזמור של תהלה לדוד בלבד וחותם בברכת ישתבח ואע"פ שתקנו לומר מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה נראה שעיקר התקנה לא היתה אלא מפני המזמור של תהלה לדוד כדאמרינן בפרקא קמא דברכות כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא ובשביל אותו מזמור תקנו לומר עד סיום התלים הילכך טוב הוא שידלגה כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל עם הצבור. והרב רבינו יונה כתב בשם רבותיו שאם נכנס בשעה ששליח צבור מתחיל יוצר ואין לו שהות לומר אפי' מזמור של תהלה לדוד טוב הוא שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עם הצבור ואחר כך יקרא פסוקי הזמירות עם הברכו' שלפניהם ושל אחריהם לפי שהתפלה רצויה ומקובלת עם הצבור. וגרסינן בירושלמי דברכות הנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע שהוא גומ' עד שלא יתחיל שליח צבור לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל. באי זה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. א"ר פנחס ולא פליגי מן דמר באמן של האל הקדוש בשבת ומאן דמר בשומע תפלה בחול. וגרסינן בפרק מי שמתו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו. וכתב הריא"ף ואם יגיע הוא למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהם בשעה ששליח צבור אומ' מודים שפיר דמי מאחר ששוחה עמו. ור"ת כשהיה עומד באמצע התפלה והיה שליח צבור מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע ברכה. אבל לא בתחלה וסוף דאמרי' דאין לשחות בתחלת ברכה ובסוף ברכה אלא באבות ובמודים. וכתב הרא"ש ולכתחלה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה. ואם היה מתפלל ושמע שהצבור אומר קדושה או אמן יהא שמיה רבה או ברכו כתב רש"י בסוכה בפ' לולב הגזול בשם הלכות גדולות ששותק ומכוין למה שהצבור אומרין והוי כעונה וכן כתב רבינו סעדיה ור"ח אבל רבינו תם ור"י כתבו שאינו שותק שכיון ששומע כעונה הויא הפסקה בתפלה. ויש אומרים דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם כן הוא יכול לענות אבל המתפללין שאינן יכולין לענות לא אמרינן בהו שומע כעונה. כתב רבי האיי הנכנסת לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין בלחש ימתין להתפלל עד שיגמרו וכששליח צבור חוזר התפלה בקול רם יתחיל הוא עמו בלחש מלה במלה ויענה הקדוש' עם הצבור במקומה ואין בזה הפסק וזה שאמרו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים לא אמרו זה אלא כשהתחיל קודם שליח צבור אבל אם התחיל עם שליח צבור שפיר דמי כדי שלא יפסיק בין גאולה לתפלה. כתב הרב ר' גרשום בר' שלמה נשאל לפנינו אם סח בתפלה אם צריך לחזור אם לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה שסח בה והשבנו תשובה לשואל כי צריך לחזור לראש כי כל שמונה עשרה ברכות כברכה אחת דמו והארכנו מאד בדבר כמו שכתוב אצלנו בסיפרי תשובות שאלות עד כאן דבריו. כתב הרב ר' שמשון מקוצי המתפלל ושהה באמצע התפלה כדי לגמור את כלה אם שהה מעצמו בלא דחוי ואונס שאם היה רוצה היה יכול לגמור אינו צריך לחזור לראש כההיא דמגלה שקרא לסירוגין וכן ההיא דראש השנה שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא אבל אם שהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל באותה שעה זה ודאי אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש. ולאחר שמסיים שליח צבור חזרת התפלה אינו צריך לפסוע ג' פסיעות לאחריו אם התפלל בלחש עם הצבור אבל אם לא התפלל בלחש פוסע שלש פסיעות לאחריו. '''סיום התפילה ''' ונופלין כל הצבור על פניהם בצדם השמאלית ומגביהין צד ימין ואומרי מזמור אליך ה' נפשי אשא וגומ'. ומוסיפין בתחלתו רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנה שלשה אותיות שהן בוק לפי שלשון בוק הוא לשון ריקות ומורה על ריקות מתשובה וממעשים טובים והיא המשובה שנאמר במזמור זה יבושו הבוגדים ריקם שר"ל ריקם מתשובה וממעשים טובים. ולפי שהמזמור הזה חברו למי ששב בתשוב' להתפלל אותו תמיד לא רצה להזכיר בו משובה. ואעפ"כ חזר דוד ורפאה ברוח הקדש שכפל במזמור זה שלשה אותיות שהם ארפ לשון רפואה ומצאנו בתשובה לשון רפואה שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה. ויש יחידים שמתחננים מזמורים אחרים כל אחד ואחד כפי רצונו ודעתו. ואחר כך אומר ש"צ '''אבינו מלכנו''' אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה וגומ'. והטעם שנהגו לאומרו אחר התפלה משום דאמר בתעניות בפ' סדר תעניות האלו מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבעה ברכות ולא נענה, ירד אחריו ר' עקיבא ואמ' אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה אבינו מלכנו רחם עלינו ונענה. ואחר כך אומרים ואנחנו לא נדע וכו' והוא פסוק בדברי הימים. ואומר פסוקים מפוזרים מהתלים. והטעם שנהגו לומר ואנחנו לא נדע כלומר כבר עשינו כענין שעשה משה בהר בעלותו לקבל התורה שאמר בתחלה ואשב בהר בלשון ישיבה ואחר כך ואנכי עמדתי בהר ואחר כך ואתנפל לפני ה' וכן עשינו אנחנו בתחלה פסוקי הזמירות בישיבה ואחר כך שמונה עשרה בעמידה ואחר כך נפילת אפים ומעתה אין אנו יודעים להתפלל בענין אחר וזהו ואנחנו לא נדע. ואחר כך עומד ש"צ ואומר קדיש עד לעילא. ואחר כך אומר '''אשרי''' יושבי ביתך וגומ'. ונהגו לאומרו שלשה פעמים בכל יום כנגד ג' פעמים שבת קול יוצאת ואומרת בשלש משמרות הלילה אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין אומות העולם. ולכך אנו אומרים על הבית שנשרף ואין לנו כי אם מקדש מעט אשרי יושבי ביתך. ועוד שאשרי הוא כנגד אוי כמו שאומר במדרש תלים עשרים אשרי יש בספר תלים כנגד עשרים הוי שיש בספר ישעיה. ואע"ף שתמצא שהם עשרים ואחד הוי המדרש לא מנה אלא העשרים שהם ראשי פסוקים ולא האחד שאינו ראש פסוק והן כמספר הוי. וגרסינן בפ"ק דברכות א"ר אלעזר א"ר חנינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מאי טעמ' אילימ' משום דאתי באלפא ביתא. פירוש לפי שאדם משבח בה להב"ה בכל מיני מוצאי הדבור. אם כן לימ' אשרי תמימי דרך דאתי בתמניא אלפא ביתא, אלא משום דאית ביה פותח את ידיך. פי' שמורה על תכלית היכולת והרחמים שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים. לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר. שכלל בו האלהות והיכולת והגבורה והרחמים ושאר הנסים. אלא משום דאית ביה תרתי. פי' אלפא ביתא ורחמים. ובספרים מדויקים גורס כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מפני שא"א שלא יכוין דעתו באחת משלשתן. כתבו הגאונים שצריך לכוין בכלו ואם לא כוין לכל הפחות בפותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. וזה שאמרו מובטח לו שהוא בן העולם הבא לא אמרו שמשום מצוה זו לבדה זוכה אדם לחיי העולם הבא אלא שאם היתה מצוה זו יתירה על מחצה זכיות מכרעת והשמיעונו בזה שהיא כשאר מצות והטע' לפי שכלו שבח והודאה למקום וצורך העולם ופרנסתן והשם ברחמיו מכין להם צרכיהם. והאומרו בכוונה ודאי יש לו רוח נשברה. ומה שמוסיפין בתחלת המזמור אשרי יושבי ביתך מפני שממנו אנו למדין בפ' אין עומדין שצריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל כדי שתתישב דעתו עליו ויכוין את לבו. וגם מה שמוסיפין בסוף המזמור ואנחנו נברך יה להודיע שהוא בן העולם הבא וזהו מעתה ועד עולם ועוד כדי שיסיים בהללויה ולהסמיך הללויה להללויה שכל המזמורים שיש עד כל הנשמה תהלל יה מסיימין בהללויה ומתחילין בהללויה. וגרסינן בפ"ק דברכות מפני מה לא נאמרה נון באשרי. מפני שיש בה מפלתן של שונאיהם של ישראל שנא' נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל פירוש לא רצה דוד לשבח בה מפני שצפה ברוח הקדש שבאות זו עתיד הנביא לינבא על מפלתן של ישראל, במערב' מתרצי לה להאי קרא הכי נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל, אמ' רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכו ברוח הקדש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. כלומר שאע"ף כן יסמוך הקב"ה את נפילתנו. ואומר במדרש למה כל פסוקי האלפא ביתא באמצע הפסוקים אחרי האתנחות מתחילין בו"ו חוץ משני פסוקים שהם חנון ורחום ה' וגומ', קרוב ה' לכל קראיו, לומר לך חק אל לאומרו בכל יום, חי"ת דחנון, קו"ף דקרוב הרי חק, אלף דארך למ"ד דלכל הרי אל. ואחר כך אומרים '''למנצח מזמור לדוד''' ומה שתקנו לאומרו בסוף התפלה מפני שאומר במדרש תלים אמ' ר' שמעון בר אבא אתה מוצא י"ח מזמורים מראש הספר ועד פסוק זה ואשרי האיש ולמה רגשו גוים חד הוא כנגד י"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום, אדם אומר לחבירו תתעני צלותך כך דוד המלך לאחר ששר י"ח שירות ותושבחו' אמר יענך ה' ביום צרה והכי איתא בירושלמי. וגם מדבר זה המזמור בענין הקץ שנאמ' יענך ה' ביום צרה וכתיב בדניאל והיתה עת צרה, ישלח עזרך מקדש זה משיח בן דוד, עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו, אלה ברכב גוג ומגוג, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו. ולכך נהגו לאומרו סמוך לסדר קדושה שמתחיל ובא לציון גואל. ואומר במדרש תלים תשעה פסוקים יש במזמור הזה כנגד תשעה חדשים שהאשה מתעברת בהם. לאשה עוברה שהיא מקשה לילד אמרין לה לית אנן ידעין מה נומר לך אלא מאן דעני לאימך בעידן קשיותה יענה יתיך בעדן קשיותיך, כך ביעקב כתיב האל העונה אותי ביום צרתי אמר להם דוד לישראל מי שענה את יעקב אביכם בעת צרה הוא יענה אתכם בעת צרתכם הוי יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב. עוד אומר שם המזמור הזה ראשו בענייה וסופו בענייה, ראשו יענך ה' ביום צרה וסופו המלך יעננו ביום קראנו. ובשבתות ובימים טובים אין אומרים אותו מפני שהוא מזמור של תחנה וגם הוא מתחיל יענך ה' ביום צרה ושבתות וימים טובים אינם ימי צרה אלא ימי שמחה. ואומר סדר קדושה '''ובא לציון גואל''' וגומ' ואני זאת בריתי אותם וגומ' הם שני פסוקים סמוכים זה לזה בישעיה. ומה שאומר פסוק ואני זאת בריתי אותם עם ובא לציון גואל מפני שמדבר על רוח נבואה שלא ימוש מפינו וזה יהיה בביאת הגואל כמו שנאמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגומ'. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל פסוק הוא. ויושב הוא מלשון ותשבו בקדש שהוא ממתין מתעכב לתהלתן של ישראל קודם המלאכים כדאמרינן בחולין בפרק גיד הנשה אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנא' ברן יחד ככבי בקר אלו ישראל והדר ויריעו כל בני אלהים אלו המלאכים. עוד דרשו רבותינו בפסוק ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהב"ה ממתין עד שתתפלל כנסיא אחרונה שבישראל ומקבל תפלתם ביחד. וקרא זה אל זה ואמר וגומ' פסוק הוא. ומקבלין דין מדין ואמרין הוא תרגומו. קדיש בשמי מרומה בית שכינתיה פירש הרב ר' משה כהן מובדל ומופרש הוא מעולם הגלגלים כי בעולם הגלגלים אין לו כי אם בית שכינתיה כלומ' בני אדם אין להם מי שיורה אותם עליו מלבד הנביאים כי אם הגלגלים שמתוך תנועתם שהיא משונה זו מזו ויש בהפך ממש יודע שיש להם מנהיג וזהו בית שכינתיה. וכמו שאמר הכתוב היושבי בשמים וחלילה שאין לו משכן ולא ישיבה כי הוא מובדל ונפרש מעולם הגלגלים מכל וכל. קדיש על ארעא עובד גבורתיה אמר כל שכן שהוא מובדל ומופרש מעולם היסודות אבל יש בהם עובד גבורתיה שהחכם יכיר פעולת הגלגלים בהם והיאך יתרכבו המורכבים מהם מבלי שינוי אחד מהם לא נעדר ויותר יראה הפלא הה בעשבי' מבשאר הדברים כי במקום קטן מהארץ יצאו מעצמם כמה מינים שאינם דומים זה לזה ועם כל זה יש דומים להם במקומות אחרים והארץ המולידה אותם אחת והמים המשקים אותם אחדים. קדיש בעלם עלמיא כלומ' בעולם המלאכים שהוא מובדל ומופרש מהן. ואם תאמ' הואיל והוא מופרש כל כך כל שכן שלא ישים עיניו לראות במעשי האדם אמר ה' צבאות מליא כל ארעא זיו יקריה ואין לזוז מתחת ממשלתו והשגחתו כמו שנאמ' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בעי אדם וגומ', עכ"ד. והמון העם קורין קדיש לעלם ולעלמי עלמיא וטעות הוא והנכון לומר בעלם עלמיא וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. ותשאני רוח וגו' פסוק הוא. ונטלתני רוחא הוא תרגומו. ה' ימלוך לעולם ועד פסוק הוא בתורה. ה' מלכותיה הוא תרגומו. מה שנהגו לומר זה הסדר קדושה בלחש בעבור פסוק ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה והיה ראוי לאומרו ראשון ושמוהו אחרון כדרך סדר הקדושות שהמלכות בסוף. ותדע שכן הוא שהפסוקים הראשונים אומר שליח צבור בקול רם עם תרגומם ופסוק ה' ימלוך ותרגומו אומר אותו בלחש. וא"ת למה תקנו לומ' בסדר קדוש זה ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה ובקדושה שאומר מעומד ה' ימלוך לעולם שאמר דוד. וי"ל לפי שמתרגמין זה הסדר קדושה תקנו לומר הפסוק שאמר משה לפי שאין תרגום לכתובים. ושמעתי בשם הרא"ש שאמ' כי קבלה בידו שעל תרגום פסוק ימלוך ה' לעולם וגומ' יצאה בת קול ואמרה ליונתן ב"ע מי הוא זה שמגלה סתרי לבני אדם מפני שיש בו קץ משיח. ומה שתקנו סדר קדושה בסוף התפלה בעבור עמי הארץ המאחרים לבא לתפלה שלא יפסידו שמיעת הקדושה דאמרינן בשלהי סוטה אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושה ואיהא שמיה רבה דאגדתא. ולכך תקנו לתרגם סדר קדושה זה כדי שיבינו עמי הארץ שאין מכירים לדבר בלשון הקדש אלא בלשון תרגום שהיו רגילין לדבר בו באותו זמן כמו שאמרנו בפירוש הקדיש. ותקנו להם כאן כמו תפלה קטנה בתחלה אשרי ואחר כך קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה כמו שתקנו בלילי שבת ברכה מעין שבע בעבור המאחרים לבא. וגם מניתי ההזכרות שיש בסדר קדושה זה ומצאתים י"ח הזכרות כנגד שמונה עשרה. והטעם שאין אומרים אותו בשבתות וימים טובים בשחרית מפני שכלם באים לבית הכנסת בתפלה ראשונה ונהגו לאומרו שבתות וימים טובים במנחה לפי שהיו דורשין בימים אלו קודם תפלת המנחה ורגילות הוא לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה וגם עמי הארץ באים לשמוע הדרשא. ומה שנהגו לאומרו במוצאי שבת לפי שהוא זמן הכנסת רשעים בגהנם כמו שנפרש במקומו ומאריכין בסדר קדושה כדי לתת להם מעט מנוח יותר. ואין מתחילין בפסוק ובא לציון במוצאי שבת אלא מן ואתה קדוש לפי שאין עיקר גאולה בלילה שלא יאמרו האומות דרך הגנבים ברחו להם בלילה אלא ביום לעיני כל הגוים כמו שנאמ' בגאולת מצרים ויהי בעצם היום הזה בעצומו של יום. ומה שנהגו להתחיל בליל פורים ובליל תשעה באב ובא לציון מפני שבפורים היתה גאולתנו מיד אויבינו ומבקשי רעתינו ולכך נהגו להזכיר גאולה בלילה שלפניו. וגם כן בליל ט' באב צריך להזכיר נחמה וגאולת ציון היא נחמה. ועוד מפני שאומר תחלה קינות ובסופם אומר נחמה ומסיים בה ובא לציון גואל כדי להסמיך ובא לציון גואל לובא לציון גואל. ואומר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגומ' פסוק הוא בדברי הימים וענינו שיועיל סדר קדושה זה ליצר מחשבותנו ולהכין את לבבנו אליך. ואומר פסוקים מפוזרים. ואומר ברוך אלקינו שבראנו לכבודו על שם ולכבודי בראתיו פירוש לשבחו וזהו כבודו. והבדילנו מן הטועים על שם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכתיב וידעו תועי רוח בינה. ונתן לנו תורת אמת על שם ותורתך אמת. וחיי עולם נטע בתוכנו על שם עץ חיים היא למחזיקים בה ולכך הזכיר לשון נטיעה. הוא יפתח לבנו בתורתו לשון חכמים הוא. וישים בלבבנו יראתו על שם את ה' אלקיך תירא. ואע"פ שביד האדם היא יראת שמים להיות צדיק או רשע כמו שאמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא מבקש מאת השם לסייעו כיון שהתחיל ליראה אותו על דרך מה שאמרו רבותינו בא ליטהר מסייעין אותו. לעשות רצונו על שם לעשות רצונך אלקי חפצתי. ולעבדו בלבב שלם על שם ולעבדו בכל לבבכם. למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה על שם לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה. כן יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו לשון חכמים הוא. שנשמור חקיך בעולם הזה על שם אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. ואמר בעולם הזה כי זה העולם הוא עולם המעשים ובזה נזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא. ומסיים הענין בפסוקים מהתלים. ואומר שליח צבור קדיש תתקבל. ונהגו לומר בכל ששת ימי החול תפלה לדוד מפני שכתוב בו הורני ה' דרכך. ומוסיפין בסופו פסוקים של תחנה ובקשה. בקול תחנותי בבית בתחלה. אין כמוך באלהים הבי"ת ברפי. ויראו שונאי בו"ו בתחלה. וגם נהגו לומר בכל ימי השבוע '''השיר שהיו הלוים אומרים במקדש'''. ביום ראשון אומר לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. ביום שני אומר שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב במרום. ביום השלישי אומר מזמור לאסף אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט על שגלה ארץ בחכמה והכין תבל לעדתו. ביום רביעי אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע על שם שברא חמה ולבנה כוכבים ומזלות ועתיד ליפרע מעובדיהם. ביום חמישי אומר למנצח מזמור לדוד הרנינו לאלקים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. ביום ששי אומר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. ביום שביעי אומר מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת. וסימן לאלו המזמורים לש"ם אל"י. ואומר קדיש יהא שלמא רבה וכל העם נפטרין לשלום. ויש מקומות שנוהגין לומ' בכל יום מימות העומר מזמור שיר '''אלקים יחננו ויברכנו''' מפני שיש בו מ"ט תיבות חוץ מן הפסוק הראשן שהוא פתיחת המזמור והם כנגד ארבעים ותשעה ימי העומר. ועוד יש בו שבעה פסוקים חוץ מן הפסוק הראשון והם כנגד שבעה שבועות. ובמקצת מקומות אומרים אותו בכל יום מפני שנקרא מזמור המנורה והקורא אותו בכל יום נחשב לו כאלו מדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאלו מקביל פני שכינה כי תמצא בו ז' פסוקים כנגד ז' קני המנורה. וגם יש בו תשע וארבעים תיבות כנגד מנין הגביעים והכפתורים והפרחים והנרות שבשבעה קני המנורה שעולין למנין מ"ט. כיצד גביעים כ"ב פרחים תשעה כפתורים י"א נרות שבעה סך הכל מ"ט. ופסוק ראשון יש בו ארבע תיבות כנגד מלקחיה ומחתותיה מלקחיה תרי ומחתותיה תרי. וגם יש מקומות שנוהגין לומר בכל יום שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו וגומ'. ומוסיפין בסופו פסוקים מפוזרים מהתלים. ואומר אין קדוש כה' וגומ' כי מי אלוה מבלעדי ה' וגומ'. ואומר אין כאלהינו וכו'. עד אתה תושיענו אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך קטרת הסמים בזמן שבית המקדש קיים ככתוב בתורתך ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגומ'. ואומר '''פטום הקטרת''' כיצד, תרגום ירושלמי איש אשר ירקח גבר דיפטם. שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה. פירוש מנים ליטראות. שלש מאות וששים וחמשה שבכל יום כמנין ימות החמה כי היתה נעשית בכל שנה ושנה והיו מקטירין ממנה מנה בכל יום על מזבח הזהב פרס שחרית ופרס ערבית. ושלשה שהיה מוסיף בה כהן גדול בערב יום הכפורים. פירוש הם השלשה מנים הנשארים. ומחזירן למכתשת ונוטל ממנה מלא חפניו כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה כדתנן ביומא בפרק טרף בקלפי בכל יום היתה מן הדקה והיום דקה מן הדקה ומפרש בגמר' תנו רבנן ומלא חפניו קטרת סמים דקה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק אלא להביא דקה מן הדקה שבכל ערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת. ואחד עשר סמנים היו בה הארבעה מפורשות בתורה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה והשאר הלכה למשה מסיני וסמכום רבותינו ז"ל מן הפסוק שאמ' קח לך סמים הרי שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות אחרים כאלו הרי עשרה, ולבונה זכה הרי אחד עשר סמנים. ואם תאמר סמים האחרון יהיה כסמים הראשון מה הראשון שנים אף האחרון שנים אם כן היה אומר הכתוב סמים סמים שני פעמים זה אצל זה ולבסוף נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה אלא ממה שאמ' סמים באחרונה בא לרבות חמשה כמנין הראשונים. ואלו הן הצרי הוא נטף האמור בתורה שנוטף מעצי הקטף שיוצא מן הצרי כמו שמפרש לקמן רבן שמעון בן גמליאל וקורין לו בערבי צמג אל בלסן. והצפורן היא שחלת כדמתרגמינן שחלת טופרא שהוא תרגומו של צפורן כדמתרגמינן ועשתה את צפרניה ותרבי ית טופרנהא ונקרא צפורן מפני שהוא חלק ועשוי כצפורן של אדם ונותנין אותו במוגמרות וקורין לו בערבי אטפאר אל בכור. והחלבנה הוא שרף אילן הנמצא בערי יון והוא כמו דבש שחור וריחו רע וקורין לו בערבי מיעה והלבונה בערבי לובאן. משקל שבעים שבעים מנה מאלו הארבעה סמנים. מור בערבי מסך. וקציעה כך שמה בערבי. ושבלת נרד בער' סנבל אלנארדין ונקרא שמו שבלת נרד מפני שהוא דק כשער שבולת. וכרכום בערבי זעפראן. משקל ששה עשר ששה עשר מנה מאלו הארבעה סמנים. קושט שנים עשר בערבי קוסט. וקליפה שלשה היא קליפת עץ וקורין לה בערבי קשר סליכא. וקנמון תשעה בערבי עוד אל טיב. הרי אלו אחד עשר סמנים שעולין למנין שלש מאות וששים ושמונה מנים. ולא נודע למה נותן מאלו שבעים ומאלו ששה עשר אלא יראה כי לפי חוזק הסמנים וקשיותן היה מרבה וממעיט מן החזק היה מקל משקלו ומן הקל נותן יותר. ומוסיפין עוד על אלו האחד עשר סמנים בלא משקל בורית עשב שמכבסין בו ונקרא אהלא ותרגום והזכותי בבור כפי ודכותי באהלא ידי וקורין לו בערבי סאבון. כרשינא פירש החכם ר' אברהם בן זיזא ז"ל שקוראין לו בערבי אל אשנאן והוא עשב הנקרא גם כן בערבי גאסול. ואומר כי הו מכבס הבגד כמו הבורית או יותר. ולא ראיתיו בארץ הזאת. תשעה קבין משניהם. מלח סדומית רובע פירוש רובע הקב וזהו שאמ' הפסוק ממולח טהור קדש. מעלה עשן כל שהוא הוא שם עשב ולא היו מכירין אותו אלא אנשים ידועים שהיה הלכה בידם איש מפי איש ועשנו עולה כמקל ואינו מפצע לכאן ולכאן. ר' נתן הבבלי אומר אף כפת הירדן כל שהוא פרש"י עשב הוא שגדל על שפת הירדן. ויש אומרים שהוא הבושם הנקרא בערבי עובר והוא גדל בירדן כמו שנפרש בברכות הריח. אם נתן בה דבש פסלה שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. חסר אחד מכל סמניה חייב מיתה פי' כהן גדול שמביאה לפני לפנים שהרי בא לביאה ריקנית שכן כתוב וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות ומשמע הכתוב הוא בזמן שכסה הענן הקטרת את הכפרת כהלכתו וכמשפטו שכל סמניה בה לא ימות אבל אם חסר אחד מכל סמניה שאינו ענן הקטורת כהלכתו חייב דהכי אמרינן ביומא בפרק הוציאו לו ונתן את הקטורת על האש לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניסו מבפנים וכו' אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שהיה נותן בה מעלה עשן תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחד מכל סמניה חייב מיתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הצורי אינו אלא שרף מעצי הקטף. לא בא לחלוק אלא לפרש מהו צרי. יין קפריסין יש אומרים שהוא שם מקום נקרא קפריסין שהיה היין שלו חזק הרבה. וי"א שהוא יין שמשליכין בו לולבי הקפריסין הנקראים בערבי עסאלג? אלכבאר. סאין תלתא וקבין תלתא שהן חצי סאה כדקיימא לן סאה ששת קבין. ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור פירוש יין שאינו לבן מכל וכל ולא אדום. עתיק פירוש ישן. יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בה את הצפרן מפני שהיא עזה כדי שיהא ריחה נודף. בורית כרשינה למה הוא בא כדי ליפות בה את הצפורן כדי שתהא נאה. והלא מי רגלים יפין לה פירוש לרחצה וליפותה. אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד מכלל דבמקדש היו עושין אותה אבל אם היו עושי' אותה בחוץ כיון שהוא מעורב עם שאר סמנים בטל כנגדם ומותר להכניס שאינו נראה מי רגלים. וא"ת מנא לן שאין מכניסין מי רגלים למקדש והרי קרבו ופרשו קרב לגבי המזבח ויש לומר דלית לן אלא מה דאמור רבנן עד כאן היא ברית' שנויה בפרקא קמא דכריתות ובירושלמי דיומא בפ' טרף בקלפי. ואומר אתה תקום תרחם ציון וגומ'. תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום וכו'. אמר ר' אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. ואומר קדיש על ישראל. יש מקומות שנוהגין שאומר שליח צבור ברכו לאחר התפלה בעבור המאחרים לבא כדי שלא יפסידו שמועת ברכו. ואינו אומר אחריו שום ברכה מברכות שמע. ויש אומרים שאין ראוי לאומרו אם לא יאמרו אחריו ברכה כי ברכו הוא לשון הזמנה כמו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומדברי רב עמרם נראה שיכול לאומרו שכתב ששליח צבור יכול להפסיק אחר שחתם ברוך אתה ה' המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו ולומר ברכו בשביל בני אדם שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו דכיון שבלאו הכי מפסיקי בפסוקים אין חוששין להפסיק. שליח צבור נהגו לקרותו חזן. ועיקרו מלשון שמירה הוא דאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים עד מתי שומר שכר חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב ואמרינן עלה התם בחזני מתא ומקשי ויעקב חזנא דמתא הוה דאלמא לשון ניהוג ושמירה הוא לפיכך המנהג בית הכנסת בשמירתו נקרא חזן. וגם נהגו לקרותו חזן מתרגו' וירא וחזא מפני שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה וכדאשכחן לענין שליח שהוא עומד בין הקורא למתרגם דאומר שליח צבור עומד ומחזין ביניהם. ודע כי שליח צבור הוא עתה בזמן הזה במקום הכהן המקריב בזמן הבית. ולכך נקרא גם כן שליח צבור קרוב. כמו שאמר במדרש שיר השירים כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון היה דורו קורא עליו מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל דהוה ר' אלעזר קרוי ותנוי וקרוב ופיטן. ובברכות ירושלמי ר' זעיר' הוה סמיך לקרובה כדי שיהי שוחה עמו תחלה וסוף. ועוד אמרו שם ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא זה שעבר לפני התיבה אין אומרין לו בא והתפלל אלא בא וקרב עשה קרבנינו עשה צרכינו עשה מלחמותינו פייס בעדנו. ומזה הטעם נקראו הפיוטים שאומר ש"צ באמצע התפלו' קרובות ואיפשר שנקראו כן מפני שאומרים אותם בקרב התפלות ובאמצעם. '''קריאת התורה ''' '''בשני ובחמישי''' מתפללין כשאר הימים ולאחר שמסיים שליח צבור חזרת התפלה אומר תחנונים המתחילין והוא רחום יכפר עון וגומ'. וכתב אבן הירחי שמעתי שיסדוהו שלשה זקנים על ספינת גולת ירושלם שהגיעה אל ממשלת הגמון אחד ואמר לנסותם בכבשן האש אם הם מזרע ישראל כחנניה מישאל ועזריה ושאלו ממנו זמן ונתן להם זמן שלשים יום ולסוף הזמן חלם א' מקרא שכתוב בו תרין כי ותלתא לא ולא ידע מה הוא אמרו לו זה הפסוק הוא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך ונכנס באש ונחלק האש לג' חלקים ויצאו בשלום ונכנסו אליו הזקנים ויסדו והוא רחום על הנס הגדול וכל אחד מהם התחיל ברחום וסיים ברחום. הא' והוא רחום והשני אנא אל מלך רחום וחנון והשלישי אין כמוך כנון ורחום. ואחר שמסיים והוא רחום נופלין על פניהם כדרך שאמרנו למעלה. ואומר תחנה ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפך וגו' ואומר אבינו מלכנו וכו' ואומר ואנחנו לא נדע וגו'. ואחר כך עומד שליח צבור ואומר קדיש עד לעילא. ואומר אל ארך אפים ורב חסד ואמת פסוק הוא. אל באפך תוכיחנו על שם ה' אל באפך תוכיחני. חוסה ה' על ישראל עמך. על שם חוסה ה' על עמך. והושיענו מכל רע על שם הושע ה' את עמך. חטאנו לך על שם חטא ישראל. אדון סלח נא כרוב רחמיך אל על שם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך ועל שם כרוב רחמיך מחה פשעי. אל ארך אפים מלא רחמים אל תסתר פניך ממנו על שם אל תסתר פניך ממני. חוסה ה' על ישראל עמך וכו'. והצילנו מכל רע על שם הצילה מחרב נפשי. וכתב בעל משמרת המועדות שהטעם שאומר בראשונה והושיענו ובאחרונה והצילנו כי תחלה אנו מבקשין על הגאולה מהגלות והיא הישועה השלימה ואחר כך אנו מבקשין רחמים כי גם תוך זמן היותנו בגלות הוא יצילנו מכל רע מצרות האויבים וגזרותם. עד כאן. ותמצא בשתיהן חמשים תיבות כנגד עשרת הדברו' וארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה. ומוציא ספר תורה ועומד לפני ההיכל ואומר בקול רם גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו ומגביה הספר בידו למעלה. ועל שם ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים נהגו לומר גדלו שיש בו ששה תיבות. ועוד לפי שיש בו ששה ועשרים אותיות כחשבון השם לומר שצריך לגדלו. ועולה בספר לתיבה ואומר הכל יתגדל ויתקדש. יש מפרשים כי הכל היא מדה בשמים ששמה כל וזהו וה' ברך את אברהם בכל. וזה הפי' אינו מתישב על הלשון שהרי אחרי כן הוא אומר שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה. והנכון בעיני כי הכל הוא מדבר כנגד הצבור כלומר אתם הצבור כלכם אמרו יתגדל ויתקדש שמו של הב"ה לפי שבר' העולם כמו שמספר והולך. והראיה על זה מה שאומר אחרי כן הכל תנו עוז לאלהים. ובמסכת סופרים גורס על הכל יתגדל ונכון הוא. ומזכיר כאן חמשה ענייני שבח כנגד חמשה חומשי תורה והן יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם ויתנשא. שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה על שם אנת הוא מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא. בעולמו שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו פירשנוהו בקדיש. וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה כרצון יראיו וכו' כלומר ויהי רצון מלפניו שתגלה מלכותו עלינו במהרה כרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל. ואומר הכל תנו עוז לאלקים וכו' ואומר תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ויש בכל אלו הפסוקים ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה. תנן בפרק הקורא את המגלה עומד בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן פי' בסדר של אותו השבוע. ואמרי' בגמר' מקום שמפסיקין בו בשבת בשחרית שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה. ואמרי' במסכת סופרים בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא, ובראשי חדשים ובמועד קורין ארבעהף זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואין יום טוב קורין ארבעה, ביום טוב קורין חמשהף ביום הכפורים ששה, בשבת שבעה, יום טוב שאסורו בלאו חמשה, יום הכפורים שאסור בכרת ששה, שבת שאסורו בסקילה שבעה ומפטירין בנביא. ובעל משמרת המועדות כתב שהטעם שקורין ששה בתורה ביום הכפורים כנגד היום שבא לספר על מעשה העולם הזה שנמשלו לששת ימי החול. אבל השבת נמשל לעולם הבא שהוא יום מנוחה לצדיקים ועל כן קורין בו שבעה. וכתב רבינו סעדיה כי יש בקריאת התורה בצבור חמשה חלוקים. הראשון הימים שקורין בהם שלשה אנשים אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם והם יום שני ויום חמשי ובמנחת השבתות ושמונת ימי חנוכה ויום פורים. והשני הימים שקורין בהם ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם והם ראשי חדשים וימי חולו של מועד. והשלישי הימים שקורין בהם חמשה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם והם המועדים הנקראים מקרא קדש כלומר פסח ושבועות וראש השנה וסוכות ושמיני חג עצרת. והרביעי הוא יום הכפורים לבדו שקורין בו ששה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם. והחמישי יום שבת שקורין בו שבעה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכל יום שיכולין להוסיף על המנין הנזכר בו קורין בו הפטרה וכל יום שאין יכולין להוסיף על המנין הנזכר בו אין קורין בו הפטרה חוץ ממנחת תשעה באב עד כאן דבריו. ולפי זה המנין נמצא בשבוע מספר כהנים ולויים הקורין כמספר ישראל הקורין. גרסינן בבא קמא סוף פרק מרובה עשר תקנות תקן עזרא. תקנה ראשונה שיהו קורין בתורה במנחה בשבת משום יושבי קרנות. פירש רש"י הם יושבי חנויות ימות החול ועוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי. תקנה שניה שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי שלשה אנשים עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין הם בני אדם כשרים בטלים ממלכתן לעסוק בצרכי הצבור ולבא לבית הכנסת כדי שיהו מצויין עשרה לעת תפלה ומתפרנסין עם הצבור. תקנה שלישית שיהו בתי דינין קבועין בשני ובחמשי שהרבים מתקבצים לשמוע ספר תורה. תקנה רביעית שיהו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת ללבוש לבנים. תקנה חמישית שיהו אוכלין שום בערב שבת מפני שאז היא עונת תלמידי חכמים כדאמרינן אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו בערב שבת והשום מרבה את הזרע. תקנה ששית שתהא אשה חופפת ראשה במסרק ביום טבילתה משום חציצה. תקנה שביעית שתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעות, פרש"י כעין מכנסים קטנים. תקנה שמינית שתהא אשה משכמת ביום שהיא רוצה לאפות ואופה כדי שתהא פת מצויה לעניים. תקנה תשיעית שיהו רוכלין מחזרין בעיירות ולא יוכלו בני העיירו' לעכב עליהם כדי שיהו תכשיטין מצויות לבנות ישראל כדי שלא יתגנו על בעליהן. תקנה עשירית שיטבול בעל קרי קודם שילמוד תורה ותקנה זו בטלוה שלא פשט איסורה כדאמרינן בברכות בפרק מי שמתו נהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא שמתיר ללמד תורה בלא טבילה. ובירושלמי מונה קריאת התורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה בתקנה אחת ומוסיף להשלים העשרה תקנות שיהו הנשים מדברות בבית הכסא דאמרינן בשלהי ברכות קבלה דבית הכסא שתיקותא וצניעותא ולנשים התירו לדבר כדי שאם יבא אדם להכנס לבית הכסא שישמע הדבור ולא יכנס. ומה שנהגו לקרות בתורה בשני ובחמישי וגם להתענות אומר בתנחומ' שבארבעים יום אחרונים שעלה משה למרום עלה בחמישי וירד בשני ונתרצה לו הב"ה. ואומר במדרש דרשו ה' בהמצאו ב"ה מציאות כלומ' בשני ובחמישי תמצאון אותו להיות קרוב אליכם אם תדרשוהו. ואלו השלשה שקורין הם כהן ולוי וישראל וקורין לכהן תחלה ואחר כך ללוי ואחר כך לישראל דגרסינן בפרק הנזקין אלו דברים שאמרו משום דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. וכתב רב עמרם כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשותא לישראל למקרי קמיה אפילו הוא נשיא שבישראל. וכן כתב רב נטרונאי דאפילו כהן עם הארץ קודם לתלמיד חכם. ואמרינן בפרק הנוקין אמר רביי נקיטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. פרש"י בלשון אחד שלא יקרא לוי כלל וכן כתב רב עמרם ור"ח. ופירוש אחר פירש שלא יקדים לוי לישראל אלא מי שירצה שיקדום אם ישראל גדול הוא קודם ואם הלוי גדול או אפילו שוין הוא קודם. והמנהג כלשון הראשון. ואמר אביי נקיטינן אם אין שם לוי כהן קורא במקום לוי ודוקא כהן הראשון ישאר עומד במקומו ומברך פעם אחרת וקורא אבל כהן אחר לא יעלה שלא יאמרו פגום הוא שיאמרו חלל הוא על כן קרא כהן אחר. אבל פגם שני ליכא שהרי קורא אחריו לוי ואלו היה חלל זה לא היה קורא אחריו לוי אלא היה קורא ראשון אותו לוי. וכן לא יעלו שני לויים זה אחר זה שלא יאמרו אחד מהם פגום הואי שיאמרו לוי הראשון נפסל באחת מן הממזרות או נתינות לפיכך חזר לקראת זה הלוי האמיתי או יאמרו לוי הראשון הוא לוי גמור והשני נפסל בא' מן הפסלנות ונפסל ממעלתו ויצא לכלל ישראל. אבל כהנים הרבה יכולין לקרות בהפסק ישראל ביניהם ואין לחוש שמא יאמרו הראשון פסול הוא כיון שקראו ישראל אחריו. וכן כתב רב עמרם ובתר דקרי כהן ולוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתנא ומקרי שפיר דמי. וכן כתב רבינו סעדיה שאחר שקראו כהן ולוי וישראל יכולין לעלות כהנים ולויים אחריהם. וכתב ה"ר מאיר דרוטנבורק בתשובה עיר שכולה כהנים ואין בה ישראל כלל ולא נשים ולא קטן לא יקראו בתורה כלל. יראה מדבריו שאם יש שם נשים או קטן דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשי' או קטנים שהכל משלימין למנין שבעה. וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי שלא יטעו להאכילו חלות אבל העולה במקום לוי אין צרי לומ' במקום לוי דמעשר ראשון מותר לזרים וגם לא שכיח. וכתב הרי"ף אם התחיל ישראל לברך ברכת התורה בצבור וקודם שהתחיל לקרות בתורה נכנס כהן אינו פוסק הישראל וקורא הכהן אבל ברכו לא הוי התחלה. וכן אם היו כהן ולוי בבית הכנסת וקרא הכהן ראשון וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך שניה אין מפסיקים אותו דאין דוחין מצות לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא משום פגמו של לוי דמצות אין מבטלות זו את זו. ואלו השלשה אין קורין פחות מעשרה פסוקים ווידבר עולה מן המנין ואם נשלם הענין בפחות מעשרה פסוקים כגון פרשת ויבא עמלק שאין בה אלא תשעה פסוקים אין לחוש. ואין קורין עם כל אחד פחות משלשה פסוקים שנים קורין שלשה שלשה ואחד קורא ארבעה ואי זה מהם שקרא ארבעה משובח. ואמרינן במסכת סופרים החזן הקורא בתורה בשבת פחות משבע קריאות ושכח כסבור שקראו שבעה יחזור ויקרא וימלא שבע קריאות עד כאן והכל עולין למנין שבעה ואפי' אשה ואפי' קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. גרסינן במגלה קראה אחד קראוה שנים יצאו. ואמרינן בגמר' תאנא מה שאין כן בתורה. פי' שאין קורא אלא אחד אותו שהוא עומד לקראת בתורה ואין שליח צבור קורא עמו. ומה שנהגו עתה ששליח צבור קורא עמו כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקראת כדאמרינן גבי ביכורים בתחלה מי שיודע לקרות קורא מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא. פירוש מחמת הבושה. התקינו שיהו מקרין את הכל. וכתב הרא"ש אין הדמיון נראה לי דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתו' בתורה אבל הכא הבקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת בושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הצבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לא נצויי עם שליח צבור לכך תקנו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה, ומכל מקום גם העומד לקרות יקרא בנחת עם שליח צבור ובדקדוק שלא תהא ברכתו לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראוהו שליח צבור והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור עד כאן דבריו. ואמרינן בתנחומא מעשה בר' עקיבא שקראו החזן ברבים בבית הכנסת לקראת בספר תורה ולא רצה לעלות אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו כי היא חייך ואורך ימיך ולמה נמנעת מלעלות. אמר להם לא נמנעתי מלעלות אלא לפי שלא סדרתי הפרשה שנים ושלשה פעמים שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הצבור עד שיסדר אותו שנים ושלשה פעמים בינו לבין עצמו שכן בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות והתורה גלויה לפניו ככוכב כשבא ליתן אותה לישראל כתוב בו אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם וגו' ומכאן יש ללמוד קל וחומר לאותם שעולים לקרות בתורה שאין יודעין אפילו אות אחת שאינן רשאין לעלות וצריך למחות בידם שלא יעלו. וכתב רבינו סעדיה שאם הם צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו יראה שליח צבור אם כשיקרא לו מלה במלה יודע לאמרה יכול לקראת ואם לאו לא יעלה וכל אחד מהעולים לקראת פותח הספר ורואה ומברך וקורא. ובירושלמי דמגלה מפרש מה טעם וכפתחו עמדו כל העם מה כתיב בתריה ויברך עזרא את ה'. ואומר ברכו את ה' המבורך בקול רם כדי שיענו הקהל ושליח צבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואע"פ שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו כיון שאומר המבורך. והכי איתא בירושלמי. והר' יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני כתב בשם רבי' סעדי' אע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך להחזיר עצמו לכלל לגמרי ולאמר ברוך ה' המבורך מידי דהוה אברכת המזון שאע"פ שאמר נברך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים שנאמ' ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. ונתן לנו את תורתו שנא' ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וחותם בא"י נותן התורה ולא תקנו בברכה זו ראשונה חיי עולם נטע בתוכנו כמו שתקנו בשניה שאחר קריאת התורה לפי שאינה עץ חיים עד שיחזיק בה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה אבל משהחזיק בה וקרא בה מברכין חיי עולם נטע בתוכנו ולכך צריך כל אחד מהעולם להחזיק הספר בידו בשעה שמברך. וראיה לזה מדאמרינן בפרק לולב הגזול קורא קרית שמע ולולבו בידו מתפל ולולבו בידו קורא קרית שמע ולולבו בידו מתפל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע וזהו כדי להחזיק ס"ת בידו. ועוד ראיה אחרת מדאמרי' בבראשית רבה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך מלמד שהיה ס"ת בחיקו של יהושע שאין אומ' הזה אלא למי שתופס החפץ בידו. כת' הר' יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני בשם רבי' סעדיה אע"פ שכבר בירך על התורה בבקר קודם פרשת התמיד חוזר ומברך אשר בחר כשקורא בתורה. ולא הוי ברכה לבטלה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור. וכן כתב הרא"ש שחוזר ומברך דברכה זו נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה אחריה וכמו שתקנו אשר בחר בנביאים למפטיר. וכת' הר' יחיאל בן הרא"ש אם איחר אדם לבית הכנסת עד קריאת התורה והתחיל בברכות ומסיים ברכת התורה קודם שהתחיל פרשת הקרבנות קראוהו לקרות בתורה בזה נסתפקתי אם יש לו לברך אשר בחר בנו אם נאמ' שאין לחלק הואיל ותקנו ברכה זו על קריאת בצבור יש לו לברך אע"פ שכבר בירך או נאמ' ודאי אחת מהן לבטלה דהיאך יברך ברכה אחת פעמיים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים וכן היה נראה לי, אמנם שאלתי את פי אדוני אבי הרא"ש ואמר שיש לו לברך כי לא חלקו חכמים ואם קראוהו לקרות בתורה קודם שברך ברכת התורה בהא ודאי נראה לי שאין לו לברך שנית אשר בחר בנו דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה. עכ"ד. ולאחר שקורא גולל הספר ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת שנא' ותורתך אמת. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכה שלפני התורה כמו אמת ויציב ויראו עינינו דאמרינן בהו דפסוקים לא הוו הפסק וי"ל דכי אמרינן פסוקים לא הוו הפסק הני מילי פסוקים הקבועים תמיד כגון פסוקים שיש בין השכיבנו ליראו עינינו ופסוקים שיש בין ברכת יהללוך שלאחר ההלל לברכה שלפני ההלל אבל בקריאת התורה הוו הפסק כיון שאינם קבועים תמיד. וכן תפרש ברכה שלאחר ההפטרה. אי נמי משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך. אי נמי כיון שהיא אחר קריאה בספר נראה שהיא תחלת המעשה. ולהאי טעמ' ניחא נמי ברכה שלאחר קריאת המגלה. חיי עולם נטע בתוכנו על שם עץ חיים היא למחזיקים בה ועל שם שקרא אותה הפסוק עץ אמר בה לשון נטיעה. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש גורס אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ופירש כי תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים. ויש קורין לחיי עולם נטעה בתוכנו. והראשון עיקר. ותמצא נטע בגימ' תרי"ג מצות. וחותם בא"י נותן התורה. ותמצא באלו השתי ברכות ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה. וכתב רבינו סעדיה שאין לקורא לומר ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו. וצריך לברך ברכה ראשונה וספר תורה פתוח לא סתום. וברכה אחרונה לא יברך אותה עד שיגלול הספר לא כשיהיה פתוח. גרסינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנא' וכפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו עמדו ולא ענו עוד, ר' זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וקשיא הא דאמרינן בפרק קמא דברכות רב ששת מהדר אפיה וגריס.פי' בשעת קריאת ספר תורה אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ופירש ר"י שהיה גורס בלחש דהא דאמרינן שאסור לספר דוק' בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע אבל בלחש מותר. והרי"ף כתב דוקא רב ששת דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור לא. ובעל הלכות גדולות כתב דוקא היכא דליכא עשרה בר מההוא דצייתי לספר תורה דאיכ' בזיון דספר תורה אבל אי איכא עשרה שפיר דמי. וכתוב בחדושי דב"ש שזה אינו נכון דהא כתי' וכפתחו עמדו כל העם והתם ודאי הא איכא יותר מעשרה דשמעי לספר תורה ואפילו הכי אסור. ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל. ובדין היה שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקראת ואם יספר בין שתי הברכות יהיה הפסק. ומי' הדעת הנכונה היא שלא לספר כלל. ואסור להניח ספר תורה בשעה שקורא הקורא ולצאת שנאמר ועוזבי ה' יכלו ובין גברא לגברא שרי. כתב רב נטרונאי דוכתא דמצלו בי עשרה ולית בהון שבעה דידעי למקרי בספר תורה קרי כל גברא דידע למקרי תרי זימני ושפיר דמי דלא ליבטיל מנהג ישראל ולא ליבטלן ברכות ולאשמועי להנך דלא גמירי דאין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה עד כאן. ואם אין בהם אלא אחד היודע לקרות בתורה קורא עד שבעה פעמים ומברך לפניה ולאחריה בכל פעם ופעם ואין צריך לעמוד ולישב. והתוספתא שאומרת שצריך לעמוד ולישב לדין המשנה הוא שהראשון הפותח בתורה מברך לפניה והחותם בה מברך לאחריה ואין ניכר שיהו שבעה אלא בעומד ויושב. אבל עתה שמברכין כל אחד לפניה ולאחריה בברכות ניכר שהן שבעה ואין צריך לעמוד ולישב. ומה שתקנו לברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין לפניה משום הנכנסין עכשיו לבית הכנסת שהיו סבורין שזה ראשון וראשון צריך לברך לפניה ולאחריה משום היוצאין שיהו סבורין שזה אחרון ואחרון צריך לברך לאחריה. אין משיירין בפרש' פחות מג' פסוקים. פי' הקורא בתורה לא יקרא עד סוף הפרש' בענין שלא ישאר ממנה אלא שני פסוקים משום היוצאין שיאמרו העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים וכן לא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים משום הנכנסין שאם יתחיל בה שני פסוקים יאמרו הנכנסין אותו שלפני זה התחיל בפרשה ולא קרא רק שני פסוקים כי אם התחיל לפני הפרשה למה לא פסק כשהגיע לפרשה ופסק אחרי כן באמצע הפרשה. ולכן כשקורין פרשת ואתה תצוה אינו יכול לקראת הכהן פחות משבעה פסוקים מפני שפרשה ראשונה היא משני פסוקים ופרשה שניה מחמש פסוקים. ואם תאמר והרי בפרשת ראש חדש קורא השלישי פרש' וביום השבת שהיא משני פסוקים והיה לנו לחוש שמא יאמרו הנכנסין שלא קרא השלישי רק שני פסוקים שאלו קרא מפרשה עליונה היה לו לפסוק כשהגיע לפרשה. ויש לומר שאין לחוש שהרי גם עתה הפסיק בפרשה. כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם על הקורא בתורה ראשון וקרא אחריו השני מה שקרא הראשון מה דינו אם הוסיף ומה דינו אם לא הוסיף. תשובה אם קרא אותו שני מוסף על מה שקרא ראשון שלשה פסוקים במקום שאפש' או אפילו שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה למנין דתנן בפרקא בתרא דתעניות ביום הראשון בראשית ויהי רקיע ותאנא בראשית בשנים ויהי רקיע באחד והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד תלתא פסוקי הויין אלא בראשי' בשנים חמשה פסוקי' הויין ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקי' ואיתמר רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק ואי סלקא דעתך דשני קורא מה שקרא ראשון בלא תוספת ועלה למנין אמאי פליגי רב ושמואל אמתניתין לוקמה דקרא ראשון פרשת בראשית ואחר כך קראה שני והוה ליה בשנים אלא לאו שמע מנה דאין עולה למנין אלא אם כן מוסיף הואיל ואפשר מה שאין כן בפרי החג דהתם לא אפשר עד כאן. גרסינן בפרק הנזקין רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. ועל זה שאל אחד מן החכמים את הרשב"א וזה לשון השאלה. ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברים הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או אסור, לפי שמצאתי תשובת שאלה מהרמב"ם ז"ל שהתיר, וזהו לשון התשובה מותר לברך בספר תורה פסול ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה מברך ואם היו פסולים לא עשה מצוה אבל בקריאת התורה מצוה היא הקריאה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואחר כך קורא או דורש הא למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא בספר תורה פסול שהיא ברכה לבטלה. וראיה לדבר זה מה שאמרו רבותינו ז"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלנות בעולם כמו פסלנות של חמשים ואפילו היה ספר תורה חסר אות אחת פסול וכל שכן חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד צבור והיה להם ליתן טעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה לבטלה, ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה נאסרת וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על הקריאה שחייבין לקרותה בצבור שהן ג' או ז' וכיוצא בהן הוא שאין קורין בהם מפני כבוד הצבור לא מפני הברכה, ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון רבינו יוסף הלוי בן מאגש ורבי' יצחק וכיוצא בהן ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה חכמתם מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר הוא או פסול הוא אלא בקריאה בין שקרא בספר כשר או פסול כמו שביארנו, ואעפ"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר תורה כשר בכל הלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור, ואם אי איפשר להם קורין ואפילו בפסול ומברכין מהטעם שאמרנו וכן הורה רבינו חנוך הספרדי, עד כאן לשון התשובה, ואני תמה קצת על דבריו שהוא ז"ל כתב בספרו בהלכות ספר תורה נמצאת למד שעשרים דברים שכל אחד מהם פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש שמלמדין בו התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכים על זה לדעת הרב ואם מותר לקרות בחומשין בהקבץ בבית המדרש עשרה או יותר אע"פ שנראה מדעת הרב שהשוה דין חומשים שמלמדין בהם תינוקות לספר פסול. תשובה פליאה ממני דעת הרב בתשובתו נשגבה ולא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה ענינים האחד שאם אינו פסול לקראת ולברך בו לאי זה ענין הוא פסולו והכשרו שאין סברא לומר פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאיפשר להם בספר כשר, וכן נמי כל מקום שאמרו אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם ספר כשר. ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב והיא שעל עצמה של קריאה אנו מברכין ואפילו קרא על פה נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה שאלו היתה התקנה בעל פה מפני מה אין קורין בחומשין מגרע גרע חומש מקורא על פה, אבל קריאת תקנת משה ועזרא תקנה מחייבת לקרא בשני ובחמשי ובשבתות ובימים טובים ואע"פ שבירך לאלתר על קריאת פרשת הקרבנות ושנה סדר תמיד וחזר ואמר אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקראת בעלמא ולשנות פטור מלברך אפי' כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפי' לאלתר חייב לברך עליה למצות קרית התקנה ואותה תקנה עיקרה לא נתקנה אלא בקריאת ספר תורה, והלכך כל שאינו קורא על הספר ובספר כשר אינו מברך שאין זה כקורא מן התקנה. והראיה שהביא משמן של גאונים יותר תמה בעיני לפי שמשם נראה לי ראיה מפורשת בהפכו דהכי גרסינן התם שלחו בני גלילא לר' חלבו מהו לקרות בחומשין בבית הכנסת לא הוה בידיה אתה שאיל בי מדרשא ופשטוה מיהא דאמ' ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה, אלמא אפי' למאן דמכשר בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין בו משום דעדיפי חומשין טובא דלא מיחסרי ולא מיפסלי במלתיהו מספר תורה חסר או פסול במלתיה, ויריעה דנקט מסתברא דלאו דוקא דאפי' חסר אות אחת. ועוד דבהדיא תנן בפרקא קמא דמסכת סופרים כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנות והלכה למשה מסיני שאם שנה בזה ובזה פסול ואין קורין בו. ועוד שם בפר' שני מניח בין שם לשם כדי שיהא ניכר ובאותיו' כדי שלא יהו מעורבין. ואם עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם ונעשה שם אחד כשני שמות כגון שכתב ראובן מופסק כשני שמות כזה ראו בן פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסלנות אין קורין בו וזו היא תשובה גדולה על דבריו. גם מדבריו הוא נושב שכתב בחבורו שאין קורין בספר פסול ברבים ואיני כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משום גאוני המערב אלא שאיני יורד לסוף דעתו שדבריו נראין לי כסותרין זה את זה עד שאני אומר שזו בילדותו שנאה לנו וחזר בו בזקנותו. ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מורה לך הלכה למעשה לא ראיתי מי שעשה בה מעשה. גם בכפרים שאין שם ספר תורה וקורין בספרים שאינם נגללין ואינן נכתבין כהלכתן לא ראיתי מעלם מי שעשה בה מעשה שבירך בהם לא בתחלה ולא בסוף. עד כאן תשובת הרשב"א. ואחר שמסיימין בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וגולל ספר תורה ויעמידנו על התפר שאם יקרע יקרע על התפר וגרסי' במגלה בפ' בני העיר אמ' ר' שפטי אמ' ר' יוחנן עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה נוטל שכר כלם, כלם סלקא דעתך אלא אמר אביי נוטל שכר כנגד כלם. ונהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו שכן כתו' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום ושלום העיר הוא שיתפללו לשם שינצח המלך את אויביו. ואמרינן בפרקא קמא דעבודה זרה אמר רב יהודה אמ' שמואל מאי דכתי' ותעשה אדם כדגי הים כרומש לא מושל בו מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו והיינו דתנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. ואחר כך מברך את הקהל כמו שנאמר ויברך את כל קהל ישראל. ואומר אשרי יושבי ביתך וגומ' ולמנצח מזמור לדוד וגומ' ובא לציון וכל סדר קדושה ואומ' יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו וגומ' ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש תתקבל. ואומר תפלה לדוד ומזמור שהיו הלויים אומרים באותו היום כמו שכתבנום למעלה ואומ' קדיש יהא שלמא רבה. '''מנחה ''' תפלה זו זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים ור' יהודה אומ' עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה. ולא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מניהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. וכתב רבינו האיי והוא שיעשה לעולם כחד מניהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנח' ולמעלה דכיון דמיחשב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשות לילה לענין תפלת ערבית. וכן אם הוא עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ונקראת זאת התפלה מנחה מפני שבשעה עשירית מן היום שנברא בו אדם הראשון חטא וזהו שכתו' לרוח היום ומתרגמי' למנח יומא. ומתחיל שליח צבור ואומ' אשרי וקדיש ומתפללין שמונה עשרה. וכתב הרב רבינו יונה באגרת תשובה שמצוה לומר בערב קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי כמו שאומר אותה בבקר במקום שני התמידין שהיו קרבין בכל היום בבקר ובערב כדי שתחשב הזכירה כמעשה וכן הוא אומ' ונשלמה פרים שפתינו. וכן נוהגין במקצת מקומות וחוזר שליח צבור התפלה ואינו אומר ברכת כהנים. ונופלין על פניהם ואומר אבינו מלכנו וכו' ואומר ואנחנו לא נדע וכו'. ואומר קדיש תתקבל ואומר מזמור מהתלים. ואומר קדיש יהא שלמא רבה. '''ערבית ''' תפלה זו אינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים שלא נתאכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה וגרסי' בברכות בפרק תפלת השחר תפלת ערבית ר"ג אומ' חובה ור' יהושע אומ' רשות, אמ' אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמ' כדברי האומ' רשות. וקיימא לן הלכתא כרבא משום דהלכתא כרב באיסורי. וכתב הריא"ף והני מילי היכא דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה חדא זימנא כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן אמ' רבא טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבי' אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו, ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, הא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג עלה, ואפי' למאן דאמ' רשות חובה הוא דליכא אבל מצוה איכא והאידנא נהוג עלמא לשוייה חובה ע"כ. וכן כתבו כל המפרשים. ועומד שליח צבור ומתחיל '''והוא רחום''' יכפר עון וגומ' כתב אבן הירחי לפי שהפושעים הם לוקין בין מנחה למעריב ואומר על המלקות שלשה פעמים והוא רחום על כן מכריז החזן והוא רחום יכפר עון, ומכאן תשובה למנהג ספרד שנוהגין לאומרו בשבתות ובימים טובים ואין ראוי לאומרו שכבר קדש היום ואין מלקין אותם עו,. ובצרפת ובפרובינסיא אין אומרים אותו בשבתות ובימים טובים, אך לפי מה שאומר במדרש מאי דכתיב צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום, ולפי מה דקימ' לן דתפלות כנגד תמידין תקנום ותפלת הערב אין לה סמך בקרבן שאין קרבן בלילה שנאמ' ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואסמכוה רבנן כנגד איברים ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שנאמר בהן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם נתאכלו מברב נתאכלו ואין סמך לדבר, על כן נהגו לומר והוא רחום יכפר עון שאין לנו קרבן במה לתלות זאת התפלה והוצרכו להזכיר כפרה ולפי זה נוח ויפה מנהג ספרד עד כאן. ולא יעיר כל חמתו פירוש שום דבר מחמתו והוא מלשון ולרש אין כל וכן אין לשפחתך כל בבית. ואומר שליח צבור ברכו ועונין הקהל ברוך ה' המבורך ואומר אחר כך '''ברוך אתה''' ה' אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. ואמר ערבי בלשון רבים לפי שכתוב בין הערבים. ופירש החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כי בכל יום שני ערבים האחת עריבת השמש והיא ביאתו תחת הארץ והשני ביאת אורו הנראה בעבים ויש ביניהם קרוב משעה ושליש. בחכמה פותח שערים על שם פתחו שערים ויבא גוי צדיק וכתי' וזה שער השמים ואמ' שערים בלשון רבים ע"ש ודלתי שמים מי פתח. בתבונה משנה עתים כי שלשה פעמים היום משתנה דהיינו ערב ובקר וצהרים. וסמך חכמה ותבונה זה אצל זה על שם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ומחליף את הזמנים מיום ללילה ומלילה ליום. ומסדר את הכוכבים ר"ל על סדר שצ"ם תנכ"ל ועל סדר טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. במשמרותם לשון חכמים הוא כדאמרינן בפ"ק דברכות שלש משמרות הוי הלילה. ברקיע כרצונו ע"ש יהי מאורות ברקיע השמים. ואמר כרצונו כי אין חכם בעולם שידע למה נסדרו על הסדר הזה ועל התכונה הזאת. בורא יומם ולילה כלומ' שהוא עתה מתמיד בכל יום המנהג הזה והסדר הזה. גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור פי' כיצד בורא יומם ולילה שגולל אור מפני חשך וכו' וזש"ה וירא אלהים את האור כי טוב כלומ' שראה שאין לו עם החשך להשתמש בערבוביא וקבע לזה תחום בביום ולזה תחום בלילה. גולל מלשון וגללו את האבן ור"ל מסיר. מעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה כלומ' מעביר היום לצד אחד ומביא הלילה ולא שיסלק השמש ממש ויוליכנו למקום אחר אלא שמבדיל בין יום ללילה וזו היא הארץ בין זה לזה שכשיאיר לנו יחשיך למטה מן הארץ וכשיחשיך לנו יאיר למטה מן הארץ. ויש מקומת שמוסיפין לומר כאן ה' צבאות שמו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד וטעות הוא כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה. בא"י המעריב ערבים פירשנוהו. '''אהבת עולם''' בית ישראל עמך אהבת על שם ואהבת עולם אהבתיך. תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת על שם וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלינו ללמד אתכם וכתיב תורה צוה לנו משה וגומ'. על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו על שם ובשכבך ובקומך. נשיח בחקיך על שם עבדך ישיח בחקיך. ונשמח ונעלוז בדברי תורתך ומצותיך לעולם ועד על שם פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה. ונעלוז היא שמחה יתירה על שם יעלזו חסידים בכבוד. כי הם חיינו וארך ימינו על שם כי היא חייך וארך ימיך. ובהם נהגה יומם ולילה על שם והגית בו יומם ולילה. ואהבתך לא תסור ממנו לעולמים על שם אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואוהב את יעקב. ואמר לעולמים על שם ואהבת עולם אהבתיך. בא"י אוהב את עמו ישראל כמו שאמרנו. וקורין קריאת שמע. ואחר כך אומרים '''אמת ואמונה''' כלומר התורה שהיא אמת שנאמ' ותורתך אמת וכתיב אמת קנה ואל תמכור וגומ' והמצות שהם אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה. כל זאת קיים עלינו בעבור כי הוא ה' אלקינו ואין זולתו. ועל שם שמסיים פסוק זה שקר רדפוני עזרני אמר מיד הפודנו מיד מלכים. דבר אחר אמת ואמונה על שם פדית אותי ה' אל אמת ועל שם רבה אמונתך ודורש במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת, בנוהג שבעולם אדם מפקידין בידו פקדונות והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה אבל הב"ה אינו כן אלא ה' אמת, עמד אחד שחרית ובקש נפשו ולא מצאה או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו הוי ה' אל אמת, אמ' ר' אלכסנדרי בשר ודם מפקידים בידו חדשים והוא מחזירן בלויים ושחוקים אבל הקב"ה מפקידין בידו בלויים ושחוקים והוא מחזירן חדשים, תדע לך שכן הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו ושוקקה וכשהוא ישן ומשלים נפשו להב"ה ונפקדת אצלו ולשחרית היא חוזרת לגופה בריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. כי הוא ה' אלקינו ואין זולתו על שם אני ה' ואין עוד. הפודנו מיד מלכים פי' מפרעה וסיחון ועוג בימי משה ומשלשים ואחד מלכים בימי יהושע והוא על שם אשר פדם מני צר. הגואלנו מכף כל עריצים כמו עמלק ואחרים שעמדו עלינו לכלותנו. ואמר לשון עריצים על שם וגאות עריצי' אשפיל. האל הנפרע לנו מצרינו לשון נקמה מלשון בפרוע פרעות בישראל ומתרגם נקום נקמת בני ישראל אתפרע פורענות. המשלם גמול לכל אויבי נפשינו על שם כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאויביו ולכך אמר צרינו ואויבנו ועל שם אויבי נפשי. השם נפשנו בחיים פסוק הוא כלומר שאויבינו פרשו למיתה ואנחנו פרשנו לחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא תשלום הפסוק כלומר שלא מתו בכורינו עם בכוריהם וזש"ה אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך שאותה הלילה היתה ליל שמורי' לישראל. המדריכנו על במות אויבנו על שם ואתה על במותינו תדרוך. וירם קרניו על כל שונאינו על שם ויושיעם מיד שונא ועל שם קרנו תרום בכבוד. העושה לנו נקמה בפרעה ואותות ומופתים באדמת בני חם על שם ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו. ואמ' נקמה על שם אל נקמות ה'. ואמר באדמת בני חם על שם נפלאות בארץ חם ובפסוק אחר ומופתים שם בארץ חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים על שם מכה עמים בעברה וכתיב ויך כל בכור במצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם על שם ותוצא את עמך את ישראל מארץ מצרים וכתיב ויוציאנו ה' ממצרים לחירות עולם שהוציאנו מעבדות לחירות. המעביר בניו על שם ויעברו בתוך הים ביבשה, בין גזרי ים סוף על שם לגוזר ים סוף לגזרים. ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע על שם ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן וכתיב תהומות יכסיומו וכתי' ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ראו בנים את גבורתו על שם וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכתי' בתלים ויושיעם מיד שונא להודיע את גבורותיו הודו לו ושבחו לשמו על שם אשירה לה' ומתרגמינן נשבח ונודה קדם ה'. ואמר לשמו על שם הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך והם יצאו ממסגר'. ומלכותו ברצון קבלו עליהם שאמרו ה' ימלוך לעולם ועד. ומשה ובני ישראל לך ענו שירה וכו'. כבר זכרנו כל זה למעלה. מלכותך ה' אלקינו ראו בניך על הים כמו שאמרו רבותינו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. יחד כלם הודו והמליכו וכו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב כבר פירשנו למעלה למה מזכירין בערבית פסוק זה. ובשחרית מזכירין פסוק גואלנו ה' צבאות שמו. ואומר '''השכיבנו''' אבינו לשלום אמר אבינו כלומר כמו האב החומל על בנו שמשכיבו בין זרועותיו כך השכיבנו אתה בצל כנפי שלומך. והעמידנו מלכנו לחיים ולשלום אמר מלכנו והוסיף לומר לחיים על שם שמחזיר לנו נשמותינו בבקר כמו שפירשנו בברכת המפיל חבלי שינה והרי כאלו החיה אותנו ובהחזרת נשמותינו לנו תראה מלכותו עלינו שעל המתים אינה נראית אלא על החיים על דרך לא המתים יהללו יה וגומ'. ופרוש עלינו על שם פרש ענן למסך סוכת שלומך על שם באברתו יסך לך ומפרש במדרש תלים לפי שאין מצות צצית ערבית מסיף פורש סוכת שלום. ותקננו בעצה טובה מלפניך על שם גדול העצה ורב העליליה וכתיב אברך את ה' אשר יעצני וגומ'. ואמר ותקננו לפי שאין עצה מתוקנת לעמוד בלתי עצתו שנאמ' עצת ה' לעולם תעמוד. ולפי שבלילה לב האדם פנוי מעסקי העלם והוא חושב מחשבות על משכבו אנו מבקשים מאת השם ליעצנו עצה טובה. והושיענו בקרוב למען שמך על שם ויושיעם למען שמו. ואמר בקרוב על שם קרבה אל נפשי גאלה. והגן בעדנו על שם ואתה ה' מגן בעדי. והסר מעלינו אויב דבר חרב צרה רעה ויגון על שם הסר מעלי נגעך ועל שם והסירותי מחלה מקרבך. שבור שטן מלפנינו ומאחרינו על שם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. וכן בלילה אומר לשם שמירה וכן מלפני אוריאל ומאחרי רפאל. ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם. כי שומרנו על שם ה' שומרך. ומצילנו אתה על שם כי הוא יצילך מפח יקוש. ויש מוסיפין לומר כאן מכל דבר רע ומפחד לילה ותוספת זה מורה חסרון כי כיון שאמר כי שומרנו ומצילנו אתה כלל בו כל נזק שבעולם. ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל לעד על שם הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ומפני שהלילה צריכה שמור מן המזיקין יותר מהיום תקנו ברכה זו לבקש בה מאת השם שישמרנו מפחד בלילות. וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שצריך לומ' כאן אמן מפני שברכה זו היא סוף ענין ברכות קריאת שמע. ואומר '''ברוך ה' לעולם''' וגומ' ופסוקים מפוזרים מהתלים. וכתב הרא"ש תמה הוא על מה שנהגו שאנו מפסיקין בערבית בפסוקים וביראו עינינו וקדיש ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר בפרק תפלת השחר תפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך דאם כן ר' יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהיא חובה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן או שמא גם ר' יוחנן סובר כמו רב ואפי' הכי מחייב לסמוך, ומנהג זה נהגו המון העם לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית. ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה ותקנו אחריהם ברכת יראו עינינו ונפטרין בקדיש והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו עד כאן דבריו. ובעל המנהגות כתוב זה שנהגו לומר ברוך ה' לעולם שיש בו שמונה עשרה הזכרות משום שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ועל כן תקנו לומר שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של י"ח ואע"ף שבטל השמד לא בטלה התקנה, תדע כי בליל שבת אין אומרים אותן מפני שאין מתפללין שמונה עשרה, ועוד הקדיש שאומר אחר שמונה עשרה הזכרות מוכיח כי כסיום תפלה דאמי. וכתב אבן הירחי למאן דאמר תפלת ערבית חובה ובעי למסמך גאולה לתפלה אמרינן בפרקא קמא דברכות כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, הטעם הוא דבהשכיבנו יש בה ופרוש עלינו סוכת שלומך שהוא לשון גאולה כמו ואפרוש כנפי עליך וכתיב ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה. והראב"ד כתב דהיינו טעמ' דעבדינן גאולה אריכתא בערבית יותר משחרית משום דמחצות הלילה התחילה גאול' מצרים ונמשכה עד הבקר והויא אריכת' אבל גאול' הבקר תכף הויא וכי תקינו השכיבנו כדי לשמרם מן השטן המשחי' במצרים שנאמר בה שבור שטן מלפנינו וכו' ואע"ג דאוקימו בה ברוך ה' לעולם אע"ף שאינו מן השכיבנו משום דהוא גופיה כנגד תפלה תקנוהו כשאדם בא עיף מן השדה ואינו יכול להתפלל מתפלל ההוא תפלה דאית בה שמונה עשרה הזכרו' כנגד שמונה עשרה הילכך ליכא הפסקה בין גאולה לתפלה ואפילו קדיש לא מקרי הפסק כיון דברוך ה' לעולם במקום תפלה נתקן. והרב ר' יצחק בן גיאת כתב דלא אמרינן ברוך ה' לעולם משום דבעי למסמך גאולה לתפלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה היא כדאמרינן מנהג מבטל הלכה. ואומר '''יראו עינינו''' וישמח לבנו. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה להשכיבנו דבפסוקים לא הוי הפסק. וישמח לבנו ותגל נפשינו בישועתך על שם כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וכתיב לעיל מיניה קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו. ואמר כאן לשונות אלו ואמר עוד גאולה אצל תפלה שכתו' מיד כי נחם ה' ציון גאל ישראל. ואמר בישועתך על שם שכתוב אחר כן וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. ואמר לשון שמחה וגילה על שם יגל יעקב ישמח ישראל ועל שם ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה. וכל אלו הלשונות הם בנחמת ציון וירושלם. באמת כלומר ישועתך שנגיל בה היא באמת על שם ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת וכתיב ונטעתים בארץ הזאת באמת וכתיב ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. ומאי היא ישועה זו שתגל בה נפשינו באמור לציון מלך אלהיך על שם משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וזה אינו פסוק אלא המלאכים אומרים כך כדאיתא בפרקי היכלות והם כנגד הווה והיה ויהיה. ואמר ה' מלך תחלה שיש שלהמליכו תחלה על ההווה היום ואחר כך על העבר ואחר כך על העתיד. כי המלכות שלך היא על שם והיה ה' למלך על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד על שם ה' ימלוך לעולם ועד. ואמר בכבוד על שם וכבודי לאחר לא אתן ועל שם העתיד ובאו וראו את כבודי. ואין לנו מלך אלא אתה על שם ומבלעדי אין אלהים ועל שם ה' מלכנו הוא יושיענו ברוך אתה ה' המולך בכבודו כמו שאמרנו. חי על שם חי ה'. וקיים על שם ותגזר אומר ויקם לך. תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד על שם אמלוך עליכם וזהו לעתיד ואמר תמיד כלומ' שלא נהיה עוד בגלות מימות המשיח ואילך. ועל כל מעשיו על שם ועמך כלם צדיקים וגומר מעשה ידי להתפאר וגם זה לעתיד. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין בלחש ואין שליח צבור חוזר התפלה מפני שאינה חובה כמו שאמרנו למעלה. ואומר קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום. '''תפילת תשלומין ''' מי שטעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים. ראשונה תפלת מנחה ושניה תשלומי שחרית. ואם טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה חמה מתפלל ערבית שתים. ראשונה של ערבית ושניה תשלומי מנחה. ואם טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים ראשונה שחרית ושניה תשלומי ערבית. ואם לא נזכר להתפלל ערבית עד המנחה כיון שעברו עליו שני זמנים של תפלות עבר יומו בטל קרבנו שלא תקנו חכמים שיחזור ויתפלל כיון שעברו שני זמני תפלות. וכן בשאר תפלות. ודוקא אם טעה בשוגג או שהיה אנוס או טרוד אבל בטל במזיד אין לו תקנה ועליו הכתוב אומר מעוות לא יוכל לתקון. וכתב גאון שאם רצה לחזור ולהתפלל תשלומי התפלה שבטל ואפילו במזיד רשאי ואין לו אלא שכר רחמים שהם רשות בעלמא אבל שכר תפלת מצוה אין לו. ויש אומרים כל מי שטעה או שנאנס ולא התפלל אפי' כמה תפלות ואפי' לאחר כמה ימים שחוזר ומתפלל כל התפלות שלא התפלל. וכתב רשב"ם שאם טעה ולא התפלל מוסף אין לו תשלומין שכיון שמזכיר בתפלה קרבן המוסף אינו ראוי להתפלל אלא בזמן הקרבת המוסף אבל שאר תפלות אע"פ שנתקנו כנגד הקרבנות מכל מקום אינו מזכיר בהם קרבנות ורחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום. היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. וכל המתפלל שתי תפלות אפי' שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתכונן דעתו עלויי. נשלם פירוש סדר תפלות החול בריך רחמנא דסייען תם ==סדר תפילות השבת== '''ערב שבת ''' ערב שבת נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כשאר ימות החול אלא שאין נופלין על פניהם. ודע כי בערבי ימים טובים וביום מוצאיהם נוהגין שלא ליפול על פניהם לא בשחרית ולא במנחה וגם לאחר תפלת שחרית אין אומרים יענך ה' ביום צרה ובמקום תפלה לדוד אומרים למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג על אפיקי מים. ואם חלו ערביהם או מוצאיהם בשני ובחמישי אין אומרים תחנונים של שני וחמישי וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת במקום אל ארך אפים. ובערבי שבתות וראש השנה ויום הכפורים נוהגין שלא ליפול על פניהם במנחה בלבד אבל בשחרית וביום מוצאיהם נופלין על פניהם. ובערב ראש השנה עושין מעט שינוי בשחרית שבמקום תפלה לדוד אומר למנצח מזמור לדוד הרנינו לאלהים עוזנו כדי להכיר שהוא ערב יום טוב. ובערבי ראשי חדשים וחנוכה נוהגין ליפול על פניהם בערביהם וביום מוצאיהם בין בשחרית בין במנחה והוא הדין בערב פורים אלא שביום מוצאו אין נופלין על פניהן בין בשחרית בין במנחה מפני שהוא פורים שושן. והטעם שנוהגין שלא ליפול בתחנה בימים אלו מפני שהם ימי שמחה ומועדי קדש וגם השבתות נקראו ימי שמחה כדאיתא בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות ובערביהם כבר הובדלו העם ממלאכה וקדש היום והם אסורין בהספד ותענית ומלאכה. מה שאין כן בערבי ראשי חדשים וחנוכה ופורים שמותרין בהספד ותענית וגם בהם עצמם מותרין במלאכה ומן הדין היה ליפול גם בהם בתחנה אלא שמנעו זה מפני שקורין בהם את ההלל שגם בפורים היה ראוי לקרות את ההלל אי לאו דאמרי' התם דקריאת המגילה זו היא הלילא. ועוד מפני שראשי חדשים הוקשו למועדים שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. וכתיב עשה ירח למועדים וימי חנוכה גם כן נקראו בדברי רבותינו ימים טובים ופורים גם כן כתוב בו שמחה ומשתה ויום טוב. והטעם שעושין יתרון לימים טובים על השבתות מפני שערבי ימים טובים וימי מוצאיהם הם ימים מעטים בשנה ולכן אין נופלין בהם בתחינה לא בשחרית ולא במנחה ואם היינו עושין כן לשבתות הרי חצי השנה לא היינו מתחננים ולא יתכן. ועוד כי ימים טובים יש להם יתרון בזה הענין מפני שקורין בהם את ההלל. תדע שהרי בשבת אומרים צדקתך ואם חל בו יום טוב או אפי' ראש חדש אין אומרים אותו מפני שקורין בו את ההלל. והטעם שנופלין על פניהם בערבי ראש השנה ויום הכפורים שחרית וביום מוצאיהם שחרית וערבית מפני שהם ימי תחנה ובקשה וגם אין קורין בהם את ההלל אבל בערביהם אין ראוי ליפול בהם בתחנה מפני שכבר קדש היום כמו שאמרנו. העושה מלאכה בערב שבת מן המנח' ולמעלה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכתב אבי העזרי דוקא העושה מלאכה להשתכר אבל אם מתקן בגדיו וכליו לצורך שבת ויום טוב מותר. ומשמע מסוף דבריו שאפי' אם אינה מלאכה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור. וכת' הרא"ש וכן מי שכות' ספרים לעצמו דרך למודו מותר כל היום. ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן עיולי יומא מקדימינן ליה דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב. וכת' בה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר שכיון שהדליק חל עליו שבת ואסור במלאכה. והתוספות כתבו שאינה תלויה בהדלקת הנר שאפי' לאחר שהדליק של שבת לא חל עליו שבת אלא תלויה בתפלת ערבית שמשהתפלל ערבית חלה עליו שבת. וכתבו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית רק שימתין לקרות ק"ש עד עונתה שהוא צאת הככבים ואין בזה ובלבד שלא יקדים שאין זו הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, כי יכול אדם לקבל עליו שבת מבעוד יום ובלבד מפלג המנחה ולמעלה ומשהתפלל אסור במלאכה שהרי קבל עליו השבת. ואם הוא יום המעונן וכסבור הוא ששקעה חמה ועדיין לא שקעה וקבל עליו השבת יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנרות מפני שקבלה זו היתה בטעות. ואומר במדרש זכור ושמור זכור בים ושמור ביבשה. פירוש בים שאין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול אף כשהוא סמוך לחשכה זכור השבת בכניסתו וקבל אותו מבעוד יום. ושמור ביבשה כלומר בעיר ביבשה לאחר עד שתחשך לפי שאף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשכה. שמור לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. וכן שומרת יבם וכן כתו' במכלתי' זכור מלפניו ושמור מאחריו. ומצאתי כתוב מנין שמוסיפין מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' שבתון שבת קדש. וכתיב קרא אחרינא שבת שבתון היא לכם. '''ערבית ''' נוהגין ברוב המקומות בספרד לומר והוא רחום כשאר הימים. וכבר כתבנו למעלה בשם אבן הירחי שני טעמים על שנהגו לאומרו ולפי הטעם הראשון אין ראוי לאומרו בשבת ולפי הטעם השני ראוי לאומרו. וגם רב נחמן כתבו. וקורין ק"ש בברכותיה כשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד והושיענו בקרוב למען שמך. וחותמין ופרוש עלינו סוכת שלום בא"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ואין חותמין שומר את עמו ישראל לעד מפני שאומ' במדרש שבשבת אין צריכין שמיר' שהשבת שומר. ועוד דאמרינן בירושלמי הא דתימ' בחול אבל בשבת אומר ופרוש עלינו סוכת שלום. וכן כתבו הגאונים. וכן נוהגין במקצת מקומות לאפוקי ממנהג אישביליא וטליטלה שנוהגין לחתום בשבת כמו בחול ולא יתכן. ואיני יודע למה חותמין בימים טובים ופרוס עלינו ובשבתות כשאר ימות החול. ונוהגין לומ' פסוק ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה לומ' שאם ישמרו ישראל את השבת כראוי מיד נגאלין. וכת' אבן הירחי ואומרי' בצרפת בשבתות ושמרו בני ישראל וגו' ובשאר מועדים אלה מועדי ה' וגו' וידבר משה את מועדי ה' וגו' תכף לחתימת הפורש סוכת שלום עלינו כלומר שיפרוש סוכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. וכן ייסד החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פיוט לשבת כי אשמר' שבת אל ישמרני אות היא לעולמי עד בינו וביני ע"כ. וברוב המקומות בספרד נוהגין לומר אחר פסוק ושמרו בני ישראל ברכת יראו עינינו וישמח לבנו אלא שמשנים בפתיחתה במקום יראו עיניו אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ. ובימים טובים אינם אומרים אותה ואיני יודע למה נשתנו שבתת מימים טובים לומר בהם ברכה זו. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש כת' שאין ראוי לאומרה אף בשבתות שלא תקנו ברכה זו בחול אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שאין אומ' פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם ואדני אבי הרא"ש לא היה עונה אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה ע"כ. וכן כתב אבן הירחי, וכן כתב רב נטרונאי והאריך הרבה וסיים בדבריו אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל לעד למימר פסוקי דאית בהן שבתות וזמירות וכיון דאמרינן פסוקי תקינו בתרויהו ברכה ודבר זה בחול אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וצריכי ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשך אי נמי מקמי אעקורי שרגא סלקוה לתוספת שהוסיפו ואוקמוה אדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וכן המנהג בישיבה שלנו ובבית רבי' שבבבל שאין לומר שומר את עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורש סוכת שלום וקדיש לאלתר. ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ואומרים '''אתה קדשת''' את יום השביעי לשמך על שם ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וזהו לשמך. תכלית שמים וארץ על שם ויכלו השמים והארץ. וצריך להפסיק מעט בין לשמך לתכלית כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. וברכתו מכל הימים על שם ויברך אלקים את יום השביעי. וקדשתו מכל הזמנים על שם ויקדש אותו. וכתב רבינו סעדיה כי ברכת השבת וקדושו הוא על שומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פי' כי הברכה תוספת טובה שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל וקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. והרמב"ן פירש בדרך הפשט כי יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. וכן כתוב בתורתך ויכלו השמים והארץ וגומר ויש אנשים שאין אומרין ויכלו אלא מתחילין ויברך אלקים את יום השביעי. ויותר נכון לאומרו דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ואמר רב המנונא כל המתפלל ואמר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכלו אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. פי' הב"ה והוא אמ' שהעיקר לאמרו לפי שמורה כאלו נעשה שותף. ויש לדחות שאין להוכיח מכאן שצריך לאמרו שזה שאומר אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ר"ל אחר תפלתו כמו שאנו עושין בצבור ומיהו אפילו הכי טוב הוא לאמרו בתפלה. ישמחו במלכותך על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות. ואמר במלכותך על שם בני ציון יגילו במלכם. שומרי שבת על שם ושמרו בני ישראל את השבת. קוראי עונג על שם וקראת לשבת עונג. עם מקדשי שביעי כלומר עם משמרי שבת בקדושה והוא על שם וקדש את יום השבת. כלם יתענגו וישבעו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. והשביעי רצית בו וקדשתו על שם ויקדש אותו. חמדת ימים אותו קראת שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי ומתרגמינן בירושלמי וחמיד ה' ודומה לו נכספה וגם כלתה וכן ותכל נפש דוד. פ"א והשביעי רצית בו וקדשתו מפני שהוא יום חמדת ימים אותו קראת זמנת וקדשת ודומה לו וישראל מקוראי וכן ראו קרא ה' בשם בצלאל. כך נראה לי מפני שלא מצינו בתורה מפורש שהשם קראו חמדת ימים. אלקינו אלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו על שם תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ששבת וכנסת ישראל נקראו כלה והב"ה נקרא חתן אנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתך ותנוח כלתך בך כדאיתא במדרש רות בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך מכאן שאין לאשה מנוח אלא באישה. וקדשנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך ע"ש חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך ועוד על שם שכתוב בקהלת כי היא חלקך בחיים גבי אשה כלומר התורה אצלך כמו אשה ארוסה ואומר במדרש תלים כי חלק ה' עמו כאיניש דאמר נפלה פלניה לפלן. ושבענו מטובך על שם וישבעו ויתענגו בטובך. ושמח לבנו בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. וטהר לבנו לעבדך באמת על שם לב טהור ברא לי אלקים. ואמ' באמת על שם וה' אלקים אמת. והטעם שאנו חפצים לעבדך באמת ואתה תסייענו והוא על דרך בא ליטהר מסייעין אותו. והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמ' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' וברצון בשביל שרצית שידחו הקרבנות את השבת. ויש מפרשים וברצון לפי שאין בשבת שעיר לחטאת אלא שני כבשים בלבד. וביום טוב אומר במקם באהבה וברצון בשמחה ובששון כמו שאפרש בוהשיאנו. וגם בשבת עם יום טוב אומר בשמחה ובששון על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרי' בספרי שמחתכם אלו השבתות. הרי שגם בשבת נופל לשון שמחה. ואמר שבת קדש על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. וינוחו בו ישראל מקדישי שמך על שם וינח ביום השביעי וכתי' למען ינוח. ובי"ט אומר וישמחו בך על שם ושמחת בחגך וגם בשבת עם יום טוב אומר וישמחו כמו שאמרנו שגם בשבת נופל לשון שמחה. ברוך אתה ה' מקדש השבת שנאמר ויקדש אותו כי השם מקדשו ולא ישראל. ומפרש במסכת סופרים כי הטעם שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים אלא בשבת בלבד מפני ששבת קדמה לישר' שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהיה כבר. ואומר שלש אחרונות. ואחר כך אומר שליח צבור ויכולו ואע"פ שאמרו אותו בתפלה תקנו לאמרו פעם אחרת בקול רם ומעומד לפי שהוא עדות להב"ה שברא שמים וארץ בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריך שיעידו ביחד ומעומד ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד ומעומד. וכתב אבן הירחי שמעתי כי הר"מ במז"ל הצריך לאמרו מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה שאמרנו עד כאן. ולפי דעתי כי אין צורך כי על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרינן בפרק כל כתבי אמר רב חסדא אמר מר עקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר. והטעם שאומ' פסוק זה מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיר ונשא עונו וזה שאמ' ויכלו לא עכב העדות כמו שאמרנו לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ובמדרש אמר טעם אחר בגזרה שוה שבויכולו כתיב שלשה פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה כתו' שלשה פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלשה פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומ' ויכלו בתפלה מפני שמתפללין אתה בחרתנו ולכן צריך לאמרו אחר שהתפלל ועל אותה שבת שצריך לאמרו אחר תפלה תקנוהו כמו כן בכל השבתות. ועוד טעם אחר כמו שאמרנו למעלה כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וגם כן אנו צריכין לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים ולכך אומרו בתפלה ואומרו אחר התפלה כמו ברכה מעין ז' בשביל עם שבשדות ואומרו בביתו בשביל בני ביתו כדאמרינן נמי בפרק ערבי פסחים למה ליה לקדושי בביתא לאפוקי בניו ובני ביתו דלא אתו לבי כנשתא נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו. יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והב"ה נקרא חתן תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואחר כך אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והר' קלונימוס כתב טעם אחר ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות שבת בראשית ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת נתנה תורה ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש אתה קדשת מיירי בשבת בראשית, וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה, ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר הא קיימ' לן כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי ואם כן יום מתן תורה יבא ביום ששי והיכי אמרינן דביום שבת נתנה תורה. ויש לומר דקיימ' לן נמי אייר דההיא שתא עבורי עברוה כלומר הוסיפו יום אחד. ואומר שליח צבור ברכה זו שהיא '''מעין שבע''' ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אל עליון קונה שמים וארץ פסוק הוא ואומר אותו על שם שביום שביעי השלים מלאכתו וקנה שמים וארץ. מגן אבות בדברו על שם אל תירא אברם אנכי מגן לך. מחייה מתים במאמרו על שם כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם וגו'. האל הקדוש שאין כמוהו על שם כי קדוש אני ה' ועל שם ומי כמוני יקרא וכתי' אין כמוך באלים ה'. המניח לעמו בשבת קדשו ע"ש תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ואת שבת קדשך. כי בם רצה להניח על שם ורציתי אתכם. לפניו נעבוד ביראה ופחד ע"ש עבדו את ה' ביראה. ונודה לשמו בכל יום תמיד על שם יודו לשמך. מעין הברכות וההודאות לשון חכמים הוא. אדון השלום על שם עושה שלום. מקדש השבת על שם ויקדש אותו. ומברך השביעי על שם ויברך אלקים את יום השביעי. ומניח בקדושה לעם מדשני עונג כמו והיה דשן ושמן ור"ל מקבלי הנאה דרך תענוג כמו שנאמר וקראת לשבת עונג וזהו באכילה ושתיה וכסות נקיה והוא על שם ותתענג בדשן נפשכם. זכר למעשה בראשית צוה לנו את השבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ונותן טעם למה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים ואע"פ שכתוב גבי שבת וזכרת כי עבד היית במצרים מפני שעיקר מצות שבת אינה אלא על שם ששבת כי השבת היה קודם יציאת מצרים. אבל בקדוש של שבת הוא מזכיר שניהם. ובקדוש יום טוב אינו אומר כי אם זכר ליציאת מצרים בלבד כי המועדים לא נצטוו בהם אלא זכר ליציאת מצרים לא זכר למעשה בראשית. וכיצד היא ברכה זו מעין שבע מגן אבות בדברו כנגד מגן אברהם. מחייה מתים במאמרו כנגד מחייה המתים. האל הקדוש שאין כמוהו כנגד האל הקדוש. המניח לעמו ביום שבת קדשו וגו' כנגד רצה נא במנוחתינו. לפניו נעבוד ביראה ופחד כנגד רצה שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. ואומר רצה נא במנוחתנו וכו' וחותם בא"י מקדש השבת. ואומר קדיש תתקבל. וכתב אבי העזרי שאין ליחיד לומר ברכה זו שלא נתקנה אלא משום סכנת מיזקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד ששליח צבור מאריך כדאיתא בפרק במה מדליקין יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של ים טוב בברכה מעין שבע. ומסיק טעמא משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימרה ורבנן הוא דתקינו משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון אלמא שאין להוסיף על מה שתקנו ולא נתקנה אלא בצבור כדמשמע לישנא דשליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אלמא שלא נתקנה אלא לשליח צבור. ותו אנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. והרי"ף כתב שאם רוצה היחיד לאמרה אומרה שגם כן יש לחוש משום סכנת מזיקין. ויש לומר כי בשאר לילי החול היו עסוקין כל איש במלאכתו וכשגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים לבית הכנסת ולפיכך אין שם חשש אבל בלילי שבתות היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים משם סכנת מזיקין כי בלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין לבא בישוב. וגם בלילי יום טוב לא הוצרכו לתקן ברכה זו שהרי אין שם סכנה אלא בשני לילות אלו שאמרנו. והטעם מפני שכל שאר הלילות בני הכפרים משכימין ומעריבין בלילה משם ספר תורה שבליל שני משכימין ליום הכניסה לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרין לבתיהם, ליל רביעי נשארין בבתיהם, ליל חמשי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרין לבתיהם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאחר אכילה באין בני הכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשא במוצאי שבת חוזרין לבתיהם. והיינו דאמרינן בתעניות ונתתי גשמיכם בעתם אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויין בדרכים. וכתב בעל משמרת המועדות שאף בשבת אחר יום טוב אומר ברכה מעין שבע שהרי יש שומרי גנות ופרדסי' שמאחרין לבא בשאר ימות השנה. מי שטעה בליל שבת ופתח באתה חונן ולא הזכיר של שבת אם נזכר בתוך תפלתו גומר אותה ברכה שנזכר בה וחוזר ואומר של שבת ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו חוזר ומתפלל שבת. וכן כתב רב עמרם רב משה גאון כתב שאם טעה ולא הזכיר אתה קדשת אם שמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא ידי חובתו, ורב נטרונאי כתב שאפי' לא התפלל כלל אתה קדשת ושמע מש"צ מגן אבות בדברו מראש ועד סוף יצא ידי חובתו. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת היאך יוצא בברכה אחת מעין שבע ולא דמי למה שכתב בהלכות גדולות יחיד שלא הזכיר של ראש חדש ושמע משליח צבור התפלה מראש ועד סוף שיצא דשאני התם ששומע כל התפלה אבל הכא היאך יצא בברכה מעין שבע במקם שבע ויותר קשה לרב נטרונאי שאמ' שיוצא בה ואפילו לא התפלל כלל דלא קיימ' לן כרבן גמליאל דאמר שליח צבור פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום הכפורים אבל בשאר ימות השנה לא עכ"ד. ועוד נראה לי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה מעין שבע מטעם אחר שכיון שאפילו בשבת לא בעי למימרה שלא תקנוה אלא משום מזיקין ואם חל יום טוב בשבת אינו אומ' בה בשל יום טוב כמו שאמרנו למעלה אינו יוצא בה ידי חובתו וחוזר ומתפלל שבע ברכות. וכן מצאתי בתשובת הגאונים שאם שכח אתה קדשת שמחזירין אותו. '''ומקדש ש"צ''' בבית הכנסת על כוס של יין כדי להוציא אורחים ידי חובתן שאוכלין ושותין בבית הכנסת כמו שנפרש לקמן. ומברך על היין תחלה כבית הלל שאמרו מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר ברכת היין היא תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום כדאמרינן בפרק ערבי פסחים זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין שמצינו זכירה על היין שנא' זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין. אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום את לרבות הלילה. ביום מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבה מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות שהוא ברכ' הנהנין וכמו תרומה גדולה שהיא ראשונה לכל התרומות כי תרומת מעשר גדולה ממנה שהיא א' מעשרה וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהוא קטן קורא לו קדושא רבא כמוח שקורין לסומא סגיא נהור. ולפי שכל המועדים נקראו שבתות תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושא על הכוס. פי' שמזכיר קדושת שבת ויום טוב מה שאין כן ביום שבת וביום טוב שאין בהם קדושה על הכוס שאין אומרין אלא בורא פרי הגפן בלבד כמו שאמרנו. ומתחיל ואומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי קדושא פירו' שהיא סמוכה לבפ"ה ולמה פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומ' בורא פרי הגפן. פירוש ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אהבדלה דלא מקריא סמוכו' משום דלפעמים מפזרין כמו שנפרש שם. ומקשי והרי סופה א"ר מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטובע קצר פותח ברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. פי' והרי סופה דברכה זו שהיא כמו ברכת המצות שאינה חותמת בברוך ומתרץ טופס ברכות כך הוא פירוש בעבור שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך. והטעם שאין אומרים בשבת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון כמו בימים טובים לפי שבמרה נצטוו על השבת שנאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו ואמרו ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד ועדין לא בחר בהם הב"ה עד שנתן להם התורה אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו. וגם רוממנו מכל לשון לפי שהוא על שם ארוממך ה' כי דיליתני כלומר נסים גדולים עשית לי שדילתני על אויבי ולכן ארוממך. וימים טובים נצטוו בהם על ידי נסים ונפלאות שעשה עמהם הב"ה אבל שבת לא נצטוו בו על ידי נסים ונפלאות אלא על שם ששבת בו ממלאכה ולכך אין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון. ומזה הטעם אומרים גם כן בתפלות ימים טובים אתה בחרתנו וכו' ורוממתנו. ורצה בנו על שם ורציתי אתכם. ושבת קדשו על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם וגו'. הנחילנו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. זכרון למעשה בראשית פירשנוהו למעלה ברכה מעין שבע. תחלה למקראי קדש פי' שהשבת מוזכר בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן פירש שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן כתב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שאם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. עד כאן דבריו. כי בנו בחרת שנאמר ויבחר בכם. ואותנו קדשת מכל העמים שנאמ' ולהיותך עם קדוש. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת פירשנוהו ברצה נא במנוחתינו. ענין סברי מרנן רבו בו הטעמים יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרי' בפ' נגמר הדין היו מוציאין אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעת עליו. פי' ולא ירגיש בענין הסקילה ויש רמז לזה היין מן הפסוק שנאמר ויין ענושים ישתו פירו' יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי מרנן כלומ' היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמר דינו והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. עוד שמעתי טעם אחר ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה ולפיכך נקנסה עליו מיתה ולכן הוא אומר סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים ולא למות כאותו של אדם הראשון והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. ויש אומרי' טעם אחר ע"ש דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון תלמוד רוצה לומ' הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה וכן הוא הפירוש סברי מרנן כלומר ברשותכם ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן ואשתה תחלה והם עונין לחיי כלומר הן שתה תחלה. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ונוהגין בכל המקומו' שש"צ מקדש בבית הכנסת ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קימ' לן כשמואל שאין קדוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא דאפוקי אורחי' דאכלי ושתו בבי כנסתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחים דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה, והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קדוש כיון שאינו יוצא שאינו לו במקום סעודה אסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו אלא יתן לתינוק ושפיר דמי דהא דאמרינן המברך צריך שיטעון לאו דוקא הוא אלא הוא הדין נמי אם טעים אחר שפיר דאמי, ורב נטרונאי כת' מקדשין בבית הכנסת אע"פ שאין אוכלין שם ואע"פ שאין קדוש אלא במקום סעודה אפי' הכי מקדשין בה מפני שהטעמת יין של קדוש של שבת רפואה היא ומה שטועמים כל הצבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד וכיון ששמעו הצבור הקדוש יצאו ידי חובתן ואין צריך לטעום וזה שמקדש ונותן לצבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא הילכך כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין תקינו לקידוש בבית הכנסת על היין משום רפואה, וכל דבריו תמוהין מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה תמה על עצמך היאך יוצאין אפי' בטעימה כיון שאינו מקום סעודה ולא עוד אלא שאסור לטעום כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו שלא תקנו אותו אלא משו' אורחים וכיון דליכא אורחים ראוי היה שלא לקדש ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רבי' האיי שאם אין אורחים אין מקדשין בבית הכנסת עד כאן דברי הרב רבינו יעקב. והרב רבינו יונה כתב דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה היינו דרבנן ואסמכוה אקרא וקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מן התורה הוא מתחלתו כדאמרינן זכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעין לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה שהוא עיקר ואע"פ שלא יצאו ידי קידוש דרבנן. ועוד מצאתי כתוב לאחד מן החכמים סייע למנהגנו וזה לשונו כיון דקיימ"ל כשמואל והוקבע הקדוש בבית הכנסת לצאת אורחים ידי חובתן אנן נמי השתא אפי' במקומות דליכא אורחי' יש לנו לקדש שם ממנהג חכמים הראשונים, וכן בשאר ענינים השאירו הגאונים מנהג הקדמונים במקומו אע"פ שבטלה הטבה שעליה היתה התקנה כגון בברוך ה' ויראו עינינו אע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה כיון שתקנוהו הראשונים על דבר אע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה וכן בענין הקידוש בבית הכנסת. וגם יש בזה פרסום גדול וקדוש השם והודאה לשמו לברכו במקהלות שנאמ' במקהלות ברכו אלהים ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני כל העם בקיאין ושאינן בקיאין ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואים שאין להם בית לברך שם. וגם זה הענין תמצאנו מבואר היטב בתשובת שאלה להרמב"ם ז"ל שכתבנוה בתפלת החול. וכתב הרא"ש הא דאמרינן לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנשתא לאו דוק' בבי כנשתא ממש דהא אמרינן במגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין ושותין בהם ואין נאותין בהן ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסיקינן דקתני התם דעל תנאי הם עשוים דהני מילי בחרבנן אבל בישובן לא דקאמ' התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו דשמעתא בעיא צילותא, אלא הכא מיירי בחדרים שאצל בית הכנסת ואידי דשיכי לבי כנסתא קרי להו בי כנסתא כדאמרינן בפרקא קמא דיומא בית הכנסת שיש בה דירה לחזן ושם היו אוכלין האורחים ושומעין הקדוש בבית הכנסת עד כאן דבריו. '''במה מדליקין ''' ולאחר הקדוש נהגו לומר משנת פרק במה מדליקין מפני שיש בה דיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה. ומה שלא נהגו לומר דיני הטמנה במה טומנין וכירה שהסיקוה משום טורח ציבור אינמי מפני שנר שבת הוא משום שלום הבית הוצרך להזהיר עליו יותר. ושמעתי שיש מקומות שאומרים פרק זה בין המנחה לערבית וישר בעיני כי קריאתו אחר ערבית מה תועיל. ילך אדם ויתקן את פתילותיו ואת נרותיו ויעשה מלאכה. מה שהיה היה. אבל כשקורא אותו בין המנחה לערבית אם שכח מלתקן ילך ויתקן. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש ובאשכנז נוהגין שלא לאמרו ביום טוב שחל להיות בערב שבת מפני שאינו יכול לומר עשרתן. '''במה מדליקין''' ובמה אין מדליקין משום דקיימא לן דהדלקת נר בשבת מצוה כמו שנפר' לקמן וקיימ"ל דהבערה וכבוי ודבר הגורם כבוי אסורין לפי' כתבו הפתילות שאין דרכן למשוך השמנים והפתילות שדרכם למשוך. וגם כתבו השמנים שהם יפים להמשיך אחר הפתילה ויש לה אור צח והשמנים שהם עבים ושאין אורם יפה. ואמרו במה מדליקין ובמה אין מדליקין כלומ' באי זו פתילה יפה להדליק ואי זו אינה יפה. אין מדליקין לא בלכש הוא כמין צמר הגדל בין קליפת האורז לעץ. ולא בחוסן מפרש בגמר' כדתניא דדייק ולא נפיץ פירוש פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן מפני שהוא קשה הרבה מלשון והיה החסון לנעורת. ולא בכלך חתיכות של משי. ולא בפתילת האידן כמין צמר גדל בין קליפת הערבה לעץ. ולא בפתילת המדבר מין עשב שעליו רחבים ונפתלים ונדלקים. ולא בירוקא שעל פני המים הוא ירק הגדל בדפני הספינות המתעכבות הרבה במים במקם אחד וכשקולף אדם אותו יכול לעשות ממנו פתילה. ואמרינן בתוספתא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער. ואמרינן עוד בתוספתא ע"כ פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. ולא בזפת ולא בשעוה ידועים הם ולא בשמן קיק שואל בגמ' מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פירוש ומחלבו נותן בשמן ודולק. ואמרינן בירושלמי תאני ר' ישמעאל ואת הקאת זה קיק. רב יצחק בר' יהודה אמר משחא דקזא. פירו' שמן העשוי מגרעיני צמר גפן. רש לקיש אמר קיקיון דיונה. פירוש יש לו פרי שעושין ממנו שמן. ולא בשמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמאת ועומדת לשריפה וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיקינן כמו שנפרש לקמן. ולא באליה כלומר שמן האליה. ולא בחלב ונחום המדי היה מתיר בחלב מבושל והוא חלב מהותך ואע"פ שהוא קרוש כי במעט חמימות יהיה נמס. וחכמים אסרו בכל ענין בין מבושל בין שאינו מבושל. ומקשי בגמרא חכמים היינו ת"ק ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא דאמר דאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו מוסיף עליהם שמן כל דהוא ומדליק ולא מסיימי. כלומר לא פשיט' ליה לתלמודא אם חכמים שאמרו אחד מבושל וא' שאינו מבושל אין מדליקין בו דוקא בעיניה דגזרו מהותך משום שאינו מהותך וכשגזרו לא גזרו אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא או דילמא תנא קמא הוא דסבירא ליה הכי וחכמים בכל ענין אוסרין. ואע"ג דלא מסיימי נפקא לן מינה דחלב מבושל אינו מכלל שמנים שאמרו אין מדליקין בהם דבגמ' בעי אביי כל אלו השמנים שאין מדליקין בהם אי מהני בהו תערובת או לא ומסיק דלהדליק אסור אבל אם ברך על דבר שאין מדליקין בו כדי להקפות את הפתילה מותר ומקשי ליה מההיא דרב ברונא ומתרץ הני ממשכי בעיניהו והני לא ממשכי בעיניהו, אלמא דחלב מהותך אינו משמנים שאין נמשכין וגזרו חכמים חלב מהותך משום שאינו מהותך ומשום קרבי דגים, ומקשה אי הכי הכי נמי נגזור, כלומר נגזור על ידי תערובת משום שאינם מעורבים, ומתרץ היא גופה גזרה ואנן מקו' ונגזור גזרה לגזרה. משמ' דמה שאמרו אין מדליקין בהם אינה גזרה כי בודאי יטה אם ידליק בהן וחלב מהותך וקרבי דגים הוא משום גזרה אבל על ידי תערובת לא גזרינן דהויא גזרה לגזרה וגזרה לגזרה לא גזרינן. ואמרינן בתוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה לא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר. '''ב''' אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב משנה זו באה לפרש שמן שריפה שחשבנו למעלה עם שאר שמנים הפסולים והכי קאמר מה שפסלנו למעלה שמן שריפה לא מפני שאינו נמשך אחר הפתילה אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב כי שריפתו היא מלאכה ואינו מותר ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ונקרא שמן שריפה משום דלשריפה הוא עומד ולא לדבר אחר. ואמ' הכתו' בקדשי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו לומר שאין שורפין אותו ביום טוב כלומר שאם חל יום טוב ערב שבת אינו יכול להדליק בו בערב מפני שצריך להדליק מבעוד יום ועדין הוא יום טוב ואסור כמו שאמרנו. אבל בשאר ערבי שבתות מותר ולא גזרינן כל ערבי שבתות אטו ערב שבת שחל בו יום טוב אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן שאם תתיר לו להדליק בו בערב יום טוב לצורך יום טוב יש לחוש שמא יוסיף עליו שמן עוד ועובר משום דאין שורפין קדשים ביום טוב מה שאין לגזור כן בכל ערבי שבתות שהרי בדל הוא מנר שבת ואינו נוגע בו כלל. ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד השבת תפוק לי שהרי אינו נמשך אחר הפתילה אפילו בעוד שהזפת בתוכו כמו שאמרנו למעלה ולא בזפת כל שכן בעטרן שהוא פסול. ויש לומר שאע"ף שאין הזפת נמשך אחר הפתילה אבל העטרן נמשך לפי שהזפת הוא עב הרבה אבל העטרן היוצא אחר הזפת הוא רר כמו המים ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה. וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין ג?לג?אלן בערבי. בשמן אגוזים ידוע. בשמן צנונות פיגלא. בשמן דגים הם קרבי דגים שנימוחו. ומפשטא דמתניתין נראה דשמן דגים מותר אפי' בלא תערובת שמן אלא דתלמודא אייתי הא מתנית מדליקין בשמן דגים ובעטרן, ר' שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקעות ונפט, סמכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא קרבי דגים בלבד, ומקשי היינו תנא קמא ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא ולא מסיימין, ופירש רש"י דלא ידעינן אי תנא קמא סבירא ליה דמדליקין בשמן דגים בלא תערובת וחלב מהותך על ידי תערובת ואתא סמכוס למימר דשמן דגים על ידי תערובת אבל חלב מהותך כלל כלל לא, אי נמי איפכא. וכיון דלא מסיימי עבדינן כרב ברונא לחומרא דשמן דגים דוקא על ידי תערובת וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן נראה משטת הריא"ף והרא"ש שכתבו ההיא דרב ברונא כפשטה ולא פירשו מידי. בשמן פקועות עלקם בערבי. בעטרן ובנפט ידוע. ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ואין הלכה כמותו רק הלכה כחכמים בכלן חוץ מיהא דתנינן במתניתא. אין מדליקי בצרי והוא שמן אפרסמון גזרה שמא יסתפק ממנו לסיכת גופו וחייב משום מכבה. ונפט גם כן אסור והוא מין שמן שריחו רע. ויש בו שני מינין האחד שאינו לבן והשני לבן. והלבן יש בו סכנה מפני שהוא עף כלומ' שהשלהבת היוצאה מחמת שמנה מתפרדת מן הפתילה כשעולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם נדבק בהן שמן או חלב או נאחזת בפני האדם ובראשו אם נמשח בשמן וזהו אפי' בחול אסור. וטבל טמא וכל שכן טהור אין מדליקין בו בחול ואין צריך לומר בשבת. והטעם מפרש בגמ' דאמ' קרא ואני נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה תרומ' טהורה שהיא לאכילה אין לך בה אלא מהרמה ואילך שקודם לכן היא טבל וחייב עליה מותה אף תרומה טמאה אע"ף שאינך אוכלה אלא מסיקה אין לך בה אלא מהרמה ואילך ואסור להסיקו בטבלו. וטעם איסור כל אלו הפתילות הוא מפני שאין השלהבת עולה יפה והאור מסכסכת בהם ואין אורם צח ויבא לתקן הנר בשבת. ושמנים גם כן מזה הטעם אסורין שמחמת עביין אינם נמשכין אחר הפתילה ואין להם אור צח וצריך לתקן הנר תמיד. וכתבו רוב המפרשים שאלו הפתילות והשמנים שאסרו חכמים דוקא כשהפתילה והשמן פרודין זה מזה כדרך שעושין לשמן זית בין שהיה השמן כשר והפתילה פסולה בין שהיתה הפתילה כשרה והשמן פסול אבל אם היו דבוקין זה עם זה מותר ונפקא מינה אבוקה של שעוה. ונדחוק לפרש כך משום דאמרינן בתוספתא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים ומפרשי לה עד כאן פסול פתילות שהם נפרדים מהשמן ואפי' בתוך שמן כשר מכאן ואילך פסול שמנים ואפי' הפתילה כשרה אבל אם היו דבוקין זה עם זה כשרים כמו שאמרנו. ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ומתרץ שעוה איצטריכא ליה מהו דתימ' על ידי פתילה נמי לא קמ"ל. ופירש רש"י על ידי פתילה שכרך עליה שעוה ועשה ממנה אבוקה ומדליק שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר. והריא"ף הכי סבירא ליה וגורס מהו דתימ' נגזור פסול פתילות אטו פסול שמנים קמ"ל. ופירוש גרסתו כן הוא מהו דתימא נגזור אם עשה אבוקה משעוה ופתילה אסורה משום פסול שמנים כגון שנתנם פרודין זה מזה קמ"ל דלא. וכן פסק הרא"ש שאבוקה של שעוה מותרת. וכתב שכך נוהגין בצרפת ובאשכנז. אבל רבינו תם וחכמי נרבונה כתבו שמה שאסור חכמי' בכל ענין הוא בלא חלוק ומפרשים התוספתא כשמשמעה וזה שאומ' בגמרא פשיטא וכו' מפרשין אותו כן מהו דתימא על ידי פתילה נמי לא שאם כרך סביב פתילה אסור השעוה ונתנה בתוך שמן כשר שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר כיון שיש עמה שמן כשר. אבל אם הם לבדם אפי' כרוכין ביחד אסורין. וכן כתוב בתשובת הגאונים ואבוקה של שעוה ששאלת לא ראינו מעולם מי שמדליק בה בערב שבת וכלהו רבוואתא שראינו היו אוסרין. והרא"ש דחה להאי פיסקא חדא דכיון שאינו עושה הפתילה של שעוה אלא להדליק בה בתוך שמן כשר למה תירץ לו שעוה איצטריכא ליה הוא הדין נמי שהיה יכול לומ' זיפתא איצטריכא ליה. ועוד מאחר שהפתילה אסורה שמן כשר מאי מהני ליה דהא אמרינן בגמר' כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו והיינו פתילת שעוה בתוך שמן כשר. ולפי מה שפירש רש"י שמותר אפי' בפני עצמה לא קשי מידי. וגם לא קשי אמאי לא קאמא זיפתא איצטריכא ליה לפי שאין דרך לכרוך הזפת סביב לפתילה לעשות ממנו אבוקה וכבר פשט המנהג להדליק באבוקה של שעוה. '''ג''' כל היוצא מן העץ את מדליקין בו אלא פשתן שמצאנו שהכתוב קראו עץ שנא' ותטמנם בפשתי העץ הערוכים לה על הגג. וקנבוס וצמר גפן מותר להדליק בהם מפני שאינם יוצאין מן העץ דאמרינן בפ' כיצד מברכין היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים מברכין בורא פרי האדמה. וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא ליתיה לאילנא. ואע"ף שהפשתן הוא כן מ"מ הכתוב קראו עץ. ודלא כרש"י שפירש כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. ועוד אמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. אלמא זרע הוא ואינו עץ. וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שאם מת אדם באהל של אבנים או רעפים או תקרת עץ אין האהל מקבל טומאה אבל אם מת באהל של פשתן או עור או נוצה של עזים האהל והכלים טמאים שנאמר והזה על האהל ועל כל הכלים. ואנו לומדים אהל אהל ממשכן שנאמ' ויפרוש את האהל על המשכן. ומצאנו כי אהל המשכן היה שש ועזים ועורות תחשים. וכבר פירשנו כי פשתן נקרא עץ. פתילת הבגד שקפלה ר"ל כרכה כמין פתילה. ולא הבהבה ר"ל שחרך אותה על השלהבת כדי שיאחוז בה האור היטב. ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה, ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה. בגמר' מוקים לפלוגתיהו בבגד שהוא שלש על שלש מצומצמות והוא מקבל טומאה שראוי הוא לעשות ממנו טלאי ובי"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן. וסובר ר' אלעזר שאע"פ שקפלה עדיין בשיעורה היא קיימת כבתחלה הואיל ולא הבהבה ומקבלת טומאה, וכיון שמקבלת טומאה הויא כלי ואין מדליקין בה דלכולי עלמ' אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת מפני שאינה דולקת יפה, וגזרה שמא יטה, וכיון דהויא כלי אינו יכול להבהבה מפני שמיד נעשית שברי כלים, ואמרינן במסכת ביצה אמ' רב יהודה מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ביום טוב מפני שהם מוקצה ומשום יום טוב שחל להיות ערב שבת גזרו בכל שבתות השנה. ור' עקיבא סובר שכיון שקפלה כבר נתמעט שיעורה ואע"ף שלא הבהבה אינה מקבלת טומאה, וכיון שאינה מקבלת טומאה לא הויא כלי ומדליקין בה שאע"פ שהבהבה אינה נקראת שברי כלים אלא עץ בעלמא ומותר להדליק בה אפי' ביום טוב שחל להיות ערב שבת. וקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו. '''ד''' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טפה על הפתילה כדי שיתקיים הנר זמן רב. גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה והשמן כבר הקצהו להדלקה ואם יסתפק ממנו הוי גורם כבוי ואסור. ואפי' של חרס שהיא כבדה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפי' הכי אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב. ור' יהודה מתיר שאינו גוזר שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן על הפתילה שהיא תחתיו. ואין הלכה כמותו. ואם חברה היוצר מתחלה כלומ' כנר והשפופרת מותר מפני שהוא כלי אחד ואין שום אדם בישראל שינענע הנר בשבת. ולא דוקא יוצר אלא אפי' אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת. לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר כלומר סמוך לנר ויתן ראש הפתילה שהיא דולקת בנר בתוכה כדי שתשאוב השמן ולא תכבה מהרה. והטעם גזרה שמא יסתפק. ור' יהודה מתיר ואין הלכה כמותו. והוצרכו ליכתב אלו השלש מחלוקות דהיינו שפופרת ושל חרס וקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בלבד הוה אמינא הוא שאוסרין חכמים שמשום קלותה יבא ליקחנה אבל בשם חרס שהיא כבדה ומאוסה היו מודים לר' יהודה צריכא. ואי אשמעין שפופרת ושל חרס הוה אמינא באלו הוא שמתיר ר' יהודה מפני שאין שום דבר שמשתף אותם עם הנר אבל קערה שיש שם פתילה שמשתפת אותה עם הנר היה מודה לחכמים צריכא. ואי אשמעינן קערה בלבד הוה אמינא בזה הוא שאוסרים חכמים מהטעם שאמרנן אבל בשפופרת ושל חרס היו מודים לר' יהודה צריכא. והלכה כחכמים. '''ה''' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית עבודה זרה שלהם. מפני לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויהרגוהו. מפני רוח רעה שיש בני אדם שדרכם אם הנר דלוק בעת שינתם ידמו דמיונות בענין שיבאו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם ואם יכבו הנר נוח להם. פטור אבל אסור. ואם בשביל החולה שיישן מותר. ואפי' לר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכא דאיכא סכנה מותר והוא שלא יהיה שם שום דבר שמונע ממנו האור ואי איפשר שיוליכוהו למקום אחר. אבל אם אין בו סכנה לא יכבה ואם כבה פטור לר' שמעון דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ולר' יהודה חייב. והאי דקתני במתני פטור משום דקא בעי למתנא סיפא חייב תאנא רישא פטור שודאי מותר הוא לגמרי אם הוא מסוכן כמו שאמרנו. ושיעור משנה זו כך הוא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר. כחס על הנר שלא ישרף בלהב. כחס על השמן כדי שיעשה ממנו צרכו ליום אחר. כחס על הפתילה כדי שתשאר לו שימצא אותה לליל אחר שיוכל להדליקה. חייב והוא אליבא דר' יהודה. ר' יוסי פוטר בכלן מסיק בגמרא דסבירא ליה כר' שמעון. חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם ר"ל עושה מעשה פחם שהכבוי הוי מלאכה הצריכה לגופה. והאי פתילה שצריכה להבהבה הוא שעל ידי הכבוי מתקנא ובהא אפי' ר' שמעון מודה. ואין הלכה כר' יוסי. '''ו''' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. פי' אם אינן נזהרות בשלש מצות אלו. וטעם בשעת לדתן מפני שהיא עת פקודתן. ואמרי' עלה בגמר' אמ' רבא נפל תורא חדדו סכינא. ומפרש בגמ' הטעם שמתות על אלו השלשה דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמ' הב"ה רביעית דם נתתי בכם. פירוש הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתית הלב וחיי האדם תלויין בו. על עסקי הדם הזהרתי אתכם שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים, ראשית קראתי אתכם שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה על עסקי ראשית הזהרתי אתכם זו חלה שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, נשמה נתתי בכם הקרויה נר שנאמ' נר אלקים נשמת אדם על עסקי נר הזהרתי אתכם זו הדלקת נר ערב שבת אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתכם מכם. ובירוש' מפרש אדם הראשון חלה טהורה היה לעולם שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ואתיא כההוא דאמ' ר' אסי בר קצרתה משהאשה הזאת משקשקת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. אדם הראשון דמו של עולם היה שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמ' נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. ותמצא כי חוה נוטריקון חלה וסת הלדקה שאלו השלשה הם מוטלות על הנשים מפני שהם מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. וכת' ה"ר גרשו' בר' שלמה הדלקת נר בשבת היא חובה מפני שהיא מכלל עונג שבת, ועוד אמרי' נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, וכיון דחזינן דעדיף וקודם מקדוש היום שהוא דבר תורה ומנר חנוכה שהוא פרסומי ניסא ש"מ ממצוה גדולה היא וחובה לעשותה, ומברכין על הדלקתה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אבל בהדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצוה וחובה כמו בשבת שהיא מכלל עונג שבת אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימי הטובים. וכתב הרא"ש כי בלילי יום הכפורים צריך לברך על הנר כמו בשבת משום שלום הבית. נר שהיתה דולקת מערב שבת והגיע עת לדלוק נר שבת, יש אומרים שאין חייב לכבותה ולחזור להדליק וגם לא להדליק נר אחרת. ורבינו תם כתב שמכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם שבת כדאמ' לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. '''ז''' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו משום שלום הבית צריך לאמרם, לפי שאם לא עשר, כיון שאין לו דבר מותר לאכול, אין שלום מצוי בבית, וגם אם לא ערב כיון שאין מותר לו לטלטל אין שלום מצוי בבית, ואם לא הדליקו הנר כיון שאינו יכול לאכול אין שום מצוי בבית. וצריך לאמרם בנחת כדי שלא יטיל אימה יתרה שאם ימהר הרבה להזכירם יפשעו ויאמרו עדין יש שהות ביום. ערב שבת עם חשכ' סמוך לחשכה. עשרתן פירות האילן לסעודת שבת ואע"ף שמותר לאכול מהן בחול אכילת עראי אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד השבת אפילו תמרה אחת או ענבה אחת אכילת קבע נקראת מפני שמקיים בה וקראת לשבת עונג. ערבתן ואפי' עירובי תתחומין שהרי קודם בין השמשות הוא. הדליקו את הנר בלשון צווי שהרי הוא רואה אם יש שם נר או לא אבל בעשור ובערוב שאינו ידוע אמרם בלשון שאלה. אי נמי מפני שלא הגיע זמן הדלקת הנר שהרי קודם בין השמשות הוא ואמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר' ופשיטא הוא שלא הדליקו ולפיכ' הוא מזכיר אותם שידליקו' אבל אם הקדימו השנים הראשונים הרי הם זריזים ונכשרים לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים שמקדימין למצות. '''ח''' ספק חשכה ספק אינה חשכה והוא הנקרא ובין השמשות ובגמ' פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה או' משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ור' יוסי אומ' כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ויא אפשר לעמר עליו. פירוש נקודה אחרונה שביום שבה הלילה מתחיל והיום כלה. ובדברי ר' יהודה פליגי רבה ורב יוסף רב אמ' כל מילתיה דר' יהודה בין השמשות הוא ור' יוסף אומר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ושניהם מודים שאם הכסיף העליון והשוה לתחתון שהוא לילה. ופסק תלמודא דהלכה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה שלא יאכלו כהנים שנטמאו התרומה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניות שהוא ודאי תחלת לילה. והאי פסקא לא ידעינן אי אליבא דרבה או אליבא דרב יוסף. ומילתא דאיסורא היא ואזלינן בה לחומרא. ומיד שתשקע החמה בין השמשות הוא ואין מעשרין את הודאי מפני שהוא כמתקן. וזהו הטעם שאין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות דשמא הוא לילה והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. אבל מעשרין את הדמאי מפני שאינו כמתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ומערבין ודוקא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין דחמירי אין עושין בין השמשות שהוא ספק כדמוכח בעירובין. וטומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ולא נחוש שמא ירתיח אבל אם ודאי חשכה אסור להטמין גזרה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ואומר אמר ר' אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' ואחר כך אומר שליח צבור קדיש שלם וכל העם נפטרין לבתיהן לשלום. וכתב אבן הירחי מנהג צרפת כשחל יום טוב בערב שבת שאין אומ' במה מדליקין מפני שאין יכול לומ' עשרתם ערבתם שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ע"כ. ובספרד אומרים אותו וכן נראה בעיני שאין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להגביה תרומות ומעשרות כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה. '''קידוש ''' כשיבא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושלחן ערוך כדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומ' שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו א' טוב וא' רע כשבא לביתו מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומ' יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופירש ה"ר מאיר כוכב כי זה הוא לפי סדר המזלות שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומלאך שלו צדקיאל שמו וזהו מזל טוב. ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת ומלאך שלו סמאל שמו וזהו מלאך רע, ונמצא ששניהם פוגעין זה בזה זה נכנס בהכנסת שבת וזה יוצא ושניהם מלוין לו לאדם עד ביתו. ואמרינן בפ' כל כתבי הקדש א"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. והטעם מפני כבוד השבת. ומקדש בביתו כדי להוציא בניו ובני ביתו מתחיל ויכולו ומברך בורא פרי הגפן ואח"כ מברך על היום ושותה ממנו מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא. וכתבו התוספות לאו מלא לוגמיו ממש אלא כדמפרש במסכת יומא וכמה כמלא לוגמיו כל שאלו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמו והוא רוב רביעית. ואם היו המסובין שנים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אלא א"כ טעם המקדש וכן כתב בעל הלכות גדולות. וכתב עוד אי אישתלי ולא טעים ושתו אחריני מייתי ליה כסא אחרינא ובריך בורא פרי הגפן ולא צריך לאהדורי ולקדושי. והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס אבל קדוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. והרא"ש כתב שגם בקדוש יוצאין בטעימת אחר ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו ואין שתיית שנים מצטרפות למלא לוגמיו דלא מקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו ואנן בעינן שיהנה אחד מהם מכוס של ברכה, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כלם. וכן היא דעת רש"י. כתב בעל הלכות גדולות מאן דמקדיש ומקמי דליטעום משתעי הדר מברך בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש. ובהבדלת מוצאי שבת אפרש דין טעמו פגמו בע"ה. גרסינן בבבא בתרא בפ' המוכר את הפירות אמר רב זוטרא בר טוביא אמ' רב אין אומרים קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח. ואסיקנא למעוטי שריחו רע ומגולה ואע"ג דעבריה במסננת. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת אפי' האידנא דלא קפדינן אגלוי אין מקדשי' עליו אבל מברכין עליה בורא פרי הגפן. אבל יין מגתו מקדשין עליו דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום. וכן יין שבפי החבית (ויין שבשולי) אעפ"י שיש בו קמחים ויין שבשולי החבית אע"ף שיש בו שמרים. ויין כושי פי' שחור. ויין בודק פי' לבן ביותר והוא גריעותא. ויין הליסטון פי' מתוק. ויין סתם של מרתף שאינו בדוק אם הוא טוב אם לאו כלם מקדש עליהם. ומכל מקום מצוה מן המובחר לברור היין הטוב לקדש עליו. כתב בעל הלכות גדולות שיין חי אפילו הוא חזק דדארי על חד תלתא מייא מקדשין עליו. ומכל מקום יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי אבל מזוג יותר מדאי מברכין עליו שהכל. ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה. ויין צמוקים בין שנכמשו בגפן בין שנצטמקו על ידי החמה או על ידי האור כגון שהכניסן בחמין למהר צמוקם בין שתלאן לעשן מקדשין עליו. ודוקא שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם משקה אבל אם הם יבשים ואינו יוצא מהם משקה אלא אם שורה אותם במים אין מקדשין עליו ומברכין עליו שהכל. וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, אבל ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא דבתר טעמא אזלינן. שמרי יין שנתן עליהם מים או חרצנים שנתן עליהם מים ויש בהם טעם יין אין מקדשין עליהם ומברכין עליהם שהכל ודוקא אם נתן עליהם שלש מדות מים והוציא פחות מארבעה אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומברכין עליו בורא פרי הגפן. ויין מבושל יש בו מחלוקת בין המפרשים רש"י כתב בתשובה שמברכין עליו שהכל. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת יין שנתבשל אפי' מעט וכן אם נתן לתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל. וכן כתב רבינו האיי כיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ואין אומרין עליו קדוש היום. אבל בעל העטור כתב שמברכין עליו בורא פרי הגפן וגם מקדשין עליו דלא גרע מיין קונדייטון פי' יין מבושם דאמרי' בירוש' שיוצאין בו בפסח ידי ד' כוסות. וכן כתב ר"ת ור"י שמקדשין על המבושל ולזה הסכים הרא"ש. ובהדיא אמרי' בירוש' דפסחים ושקלים יוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל אלמ' יין הוי. והרמב"ם ז"ל כתב אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח לפי' אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטפת חרדל בחבית גדול' אין מקדשין עליו כך אנו מורים בכל המערב ויש מי שמתיר לקדש עליו שלא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא מגולה או ריחו רע או מבושל שאין מקדשין על אחד מאלו. במקום שאין היין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר. וי"מ שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שאין מקדשין עליו שכתב מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו הואיל והוא חמר מדינה. ועל הפת כת' ר"ת שאין מקדשין עליו ורשב"ם כתב שמקדשין עליו. וכן כת' רב עמרם ואומ' ויכולו ומברך המוציא ואינו פורס וגומר הקדוש ופורס וכן כתב רבינו האיי. וכתב הרא"ש שמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ומכל מקום יותר טוב ולקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בסעודת הבקר יותר טוב לקדש על השכר פי' שיברך עליו שהכל נהיה בדברו קודם לברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי. ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש ואם שכח וטעם מקדש דאמ' רבה הלכתא טעם מקדש. והרמב"ם ז"ל התיר לשתות מים קודם הקדוש. והתוספות אוסרים לשתות. ואם לא קדש בלילה מקדש בבקר ואפי' כל היום כלו. וכת' הרמב"ם ז"ל שאפי' לא קדש בלילה במזיד יקדש למחר. ומי שקדש בביתו ולא היו שם כל אנשי ביתו יכול לקדש פעם אחרת ואפי' כמה פעמים. והוא הדין בהבדלה דכל המצות אע"פ שיצא מוציא. וצריך שיאכל אחר קדוש ואפי' כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעל'. ומפרש הטעם בירוש' מדכתי' וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמר רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפי' מאגרא לארעא הוה מקדש לן והוא הדין מפנה לפני באותו הבית. ואמרו רבוואתא הני מלי דחזי לדוכתא דקדיש בה אבל לא חזי לא יצא ומדמו לה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אם רואות אלו את אלו מצטרפין. וכת' רבי' נסים דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה הינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקדוש ושוב נמלך לאכול במקם אחר אבל אם מתחלה קדש אדעתא דלאכול במקום אחר יצא ידי קדוש. והביא ראיה מהא דאמרינן בירושלמי בסוף פרק כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו לילי יום טוב האחרון מקדש בביתו ואוכל בסוכתו. אם נטל ידיו ואחר כך קדש אינו צריך לחזור ליטול ידיו דלא הוי קדוש הסח הדעת ולא הפסק בין נטילה לסעודה מאחר שאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעלה כך פרשב"ם. ומיהו טוב הוא לקדש קודם כדחזינן דסברי ב"ש שמוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים שלא להפסיק במזיגה בין ברכה לנטילה. ור"ת כתב דהתם איירי בחול שאם יטול ידיו תתחלה שמא יתעסק בשאר צרכיו ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחיה דעתיה אבל בשבת השלחן ערוך ליכא למיחש ואפי' לכתחל' יכול ליטול קודם הקדוש וכן כתב ר"י. וחייב לבצוע על שתי ככרות ומברך המוציא דאמרי' בפרק כל כתבי הקדש א"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנא' לקטו לחם משנה, אמ' רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פי' מן העליונה דנקיט תרתי משום דכתי' לקטו לחם משנה ובצע חדא דאי אמרת ליבצע תרתי מתחזי כרעבנותא ואוכל ומברך ברכת המזון. '''שחרית ''' '''שחרית''' של שבת נכנסין לבית הכנסת ומתחילין מאשר יצר את האדם עד אשה ריח ניחוח לה'. ואחר כך אומ' וביום השבת שני כבשים וגו'. והטעם שאומר אלו שני הפסוקים שהם של קרבן מוסף שבת בתפל' שחרית. וביום טוב ובראש חדש אין אומ' הפסוקים של קרבן מוסף י"ט וראש חדש לפי שבשבת אין מוציאין ס"ת שני למוסף וביום טוב ובראש חדש מוציאין. ורבי' סעדיה כת' שאין לאמרם לפי שאין לומר של מוסף בתפלת שחרית. וכן כת' אבן הירחי ובעל המנהגות. ובספרד נהגו לאמרם וכן כתב רב עמרם. ואומ' איזהו מקומן. ואחר כך מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע ואלו הן הודו לה' קראו בשמו והוא כתו' בדברי הימים עד והלל לה' ומוסיפי' בסופו פסוקים מפוזרים מהתלים, השמים מספרים כבוד אל, רננו צדיקים, לדוד בשנותו, תפלה למשה, יושב בסתר עליון, הללו יה שעומדים בבית ה', מזמור שירו לה', שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד לולי ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, מזמור שיר ליום השבת. והטעם שמוסיפין מזמורים אלו בשבת כדי להכיר בין שבת לחול ויתקיים הפסוק שאומר ביני ובין בני ישראל אותו היא לעולם וגם בימים טובים נהגנו לאומרם שגם הם נקראו שבתון ומקראי קדש ומקדשים אותם על הכוס כמו בשבת. וכתב רבינו סעדיה כי בימים טובים אין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא מתחיל מן טוב להודות לה' חוץ מיום הכפורים שאומרים אותו ואע"פ שאינו שבת ע"כ. ומי' נהגו לאומרו אף בימי' טובים מהטעם שאמרנו. ויש רמז באלו המזמורים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הודו לה' קראו בשמו הוא כלל לעשרה מאמרות. השמים מספרים כבוד אל כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. רננו צדיקים בה' כנגד מאמר שני שהוא יהי אור שנברא בתחלה לצדיקים ואחר כך גנזו להם לעתידי. לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך כנגד מאמ' שלישי שהוא יהי רקיע שחלקו המים העליונים מהתחתונים וגרשם אלו למעלה ואלו למטה. תפלה למשה כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וכתי' יראה אל עבדיך פעלך דהיינו בלוי היבשה. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כנגד מאמר חמישי שהוא תדשא הארץ שברא לבריות דשא כדי לחיות בו ולהתלונן בצלו. הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקיהנו כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות שבראם כדי לשמש אותו בחצרותיו. שעומדים לשון שמוש כדמתרגמי' והוא עומד עליהם והוא משמש עילויהון. מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים וכתיב ירעם הים ומלואו וזהו כי נפלאות עשה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה וכתיב אל יתן למוט רגלך שאע"פ שיאכל האדם דשאים ויוכל לחיות בהם איפשר שימוטו רגליו ולא יהיה לו כח ללכת בהם אם לא יאכל בשר. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו כנגד מאמר תשיעי שהוא נעשה אדם וזהו לולי ה' שהיה לנו שעשה את האדם בצלמו היינו כבהמות. הודו לה' כי טוב כנגד מאמר עשירי שהוא פרו ורבו כדי שיולידו הטובים והצדיקים להודות לו. וכתי' כי לעולם חסדו וזהו עולם חסד יבנה דהיינו פריה ורביה. מזמור שיר ליום השבת רמז ליום השביעי שבו שבת ממלאכה. הודו לה' קראו בשמו כבר אמרנו שהוא כתוב בספר דברי הימים ובתלים הוא ג"כ כתוב במזמור אחד מהודו לה' עד ולנביאי אל תרעו ובמזמור שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ הוא כתוב עד תכלית המזמור. ויש ביניהם שינוי במקצת מלות. ומשפטי פיהו בו"ו בתחלה. לך אתן ארץ כנען ואין שם את ובתלים כתוב את. לא הניח לאיש בלמ"ד. ובנביאי אל תרעו בבי"ת ובתלים בלמ"ד. ומהולל מאד בו"ו בתחל'. כי כל אלהי הכ"ף של כל בדגש וצריך להפסיק מעט בין כי כל אלהי העמים אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה ח"ו. השתחוו לה' בלא ו"ו בתחלה. חילו מלפניו בלמ"ד ובתלים מפניו בלא למ"ד. יעלוץ השדה בצדי ובתלים בזי"ן. ואמרו הושיענו ובפסוק האחר שאנו אומרי' אחר כן שהוא דומה לזה והוא כתוב בתלים אין בו ואמרו. בזה כתוב אלקי ישענו ובאחר כתוב ה' אלקינו. בזה כתוב וקבצנו והצילנו ובאחר אינו כתוב אלא וקבצנו בלבד. בזה כתוב ויאמרו כל העם הו"ו בפתח והיו"ד בדגש ובאחר כתוב ואמר כל העם. בזה כתוב והלל לה' ובאחר כתוב הללו יה. וישעך תתן לנו היו"ד בסגול. וכופלין ה' מלך ה' מלך כדי להודיע ייחוד מלכותו בשבת ליום שכלו שבת וכן מזמור שיר לים השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. במזמור השמים מספרים, ללילה יחוה דעת הלמ"ד הראשונה בדגש. ובקצה תבל בו"ו בתחלה. לשמש שם אהל בלא ו"ו בתחלה. והוא כחתן הכ"ף בדגש. על קצותם בלמד. במזמור רננו צדיקים, ייראו מה' בשני יודין בתחלה. אל כל יושבי הארץ בלמ"ד. אל כל מעשיהם בלמ"ד. ומגננו הוא בו"ו בתחלה. במזמור לדוד בשנותו את טעמו, ומכל מגורותיו בו"ו בתחלה. כל טוב בחולם בין הטית והו"ו. יצילנו ה' בדגש הנו"ן. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנו הו"ו. השלימה בסוף המזמור שכת' פודה ה' נפש עבדיו. ופ"א היא ו"ו בחלוף אותיות את בש וף. והטעם שלא כתבה במקומה לפי שהיה בדעתו להזכיר פדותו מיד אביש ואנשיו כי גדול הפדות שאירע לו שהיה ביד גואלי דם גלית ופדאהו השם מידם ולא היה נכון להזכיר הו"ו בחלופה בתוך האלפא ביתא לפיכך קבעה בסוף המזמור. במזמור תפלה למשה, ומעולם בו"ו בתחלה. עד עולם בלא ו"ו בתחלה. לערב ימולל בלא ו"ו בתחלה. ונרננה בו"ו בתחלה. במזמור יושב בסתר עליון שמת מעונך המ"ם בלא דגש. במזמור הללויה שעומדים בבית ה', מקצה הארץ במם בתחלה. מאדם עד בהמה בלא ו"ו. ארצם נחלה בלא למ"ד. ובמזמור הודו לה' כי טוב הוא כתוב בלמד. לישראל עמו ובמזמור הודו לה' כי טוב כתוב עבדו וסימניך כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. במזמור שירו לה', הושיעה לו בדגש הלמ"ד. פצחו ורננו בו"ו. בשיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יש שלשה פעמים אז. ומצאתי כתוב בשם הרא"ש למה נכת' אזי בתוספת יו"ד לרמוז לנו כי בזכות שמתפללין בני הגלות בכל יום ערב ובקר וצהרים שמונה עשרה ברכות בכל תפלה כמנין אז"י שעולים כלם למנין דן שהב"ה יגאל אותנו ודן את האומות שנשתבדו בנו. והכי אמרינן בבראשית רבה אמ' ר' חלבו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם את הגוי הוא מצרים וארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנכי, ר' אליעזר אומר בשתי אותיות הללות הבטיח הב"ה לאברהם אבינו שיגאל את בניו מבין האומות. במזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יש ששה ועשרים פסוקים של הודאה לשם יתברך כנגד מנין השם המיוחד יוד הא ו"ו הא שעולה לששה ועשרים ואיפשר כי מזה הטעם נקרא בדברי רבותינו ז"ל הלל הגדול על שם כי גדול ה' ומהולל מאד. ורבותינו ז"ל נתנו בו טעם אחר דגרסי' בפרק ערבי פסחים למה נקרא שמו הלל הגדול אמ' ר' יוחנן מפני שהב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, אמ' ר' יהושע בן לוי הני כ"ו חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הב"ה בעולמו לא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. והטעם כי לא היתה בבני אדם תורה שיזון אותם כדתנן אם אין תורה אין קמח ואע"ף כן זן אותם בחסדו ואע"ף שהתורה ישראל לבדם קבלוה כל העולם הוא עומד בשביל ישראל שקבלו התורה כמו שדרשו רז"ל ביום הששי הוסיף ה"א בששי לרמוז לנו שאמר הב"ה למעשה בראשית כלכם תלויין עד יום הששי הוא ששה בסיון המוכן למתן תורה אם ישראל מקבלין אותה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכ"ו דורות הם שמאדם ועד משה רבינו ע"ה ואלו הן עשרה מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם וששה מאברהם ועד משה ואלו הן אברהם יצחק יעקב לוי קהת משה. ואחר כך אומ' ברוך שאמר. וכתב אבן הירחי ראיתי מנהג ספרד לומר ברוך שאמר בחול ובשבת וביום טוב לפני כל המזמורים וכן בדין שהוא ברכה דלפני פסוקי הזמירות ועוד שהוא אומר ובשירי דוד עבדך נהללך וכו' נמצא שעדין לא הללונו בשירי' ומנהג ספרד ופרובינסיא להתחיל בשבת ויום טוב אחרי הברכות והקרבנות לפני ברוך שאמ' הזמירות של שבת ויראה הטעם למנהגם לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול ויצאו ידי חובתם בשמיעת הברכה ובעניית אמן ולפי שאין הכל בקיאין בברכה אומרה ש"צ לבדו בקול רם ע"כ. ועוד נראה לי טעם אחר לפי שתקנת חכמים היא לקרות זמירות שבסוף תלים ולברך לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ברכת ישתבח ואין להוסיף בנתים מזמורים אחרים ועתה שנהגו להוסיף מזמורים בשבת קבעו אותם קודם ברוך שאמר כדי להניח תקנת הראשונים כמו שהיתה. ואומר מזמור לתודה. וכת' אבן הירחי בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים מזמור לתודה לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת ואמרינן בשבועות כי על קרבן תודה היו אומרים אותו אבל בפרובינציא וספרד אומרי' אותו ולא יתכן ע"כ. ואני אומ' כי יתכן לאומרו ואין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להקריב תודה כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה. ואומ' מזמור שיר ליום השבת וגומ'. לא יבין את זאת בלא ו"ו בתחלה. נאוה קדש האל"ף נקראת והיא נקודה בשבא ופתח. ואומ' יהי כבוד ה' לעולם וגומ'. ואומ' אחר כך אשרי יושבי ביתך וגומ' ושאר המזמורים ושירת הים עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כמו שאומרים בחול. ואחר כך עומד ש"צ ואומר בקול רם '''נשמת כל חי''' תברך את שמך ה' אלקינו על שם כל הנשמה תהלל יה. כל חי על שם לא המתים יהללו יה. תברך את שמך על שם ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר על שם ורוח כל בשר איש. תפאר על שם אשר בך אתפאר. ותרומם על שם ויתרומם ויתגדל על כל אל. זכרך מלכנו על שם זכרתי בלילה שמך ה'. תמיד על שם ואברכה שמך לעולם ועד. ואומר בתחלה תברך. מן העולם ועד העולם אתה אל על שם ומעולם עד עולם אתה אל ואומ' במדרש תלים מן עלמא דלא הוינא ביה עד עלמא דאנן ביה. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ע"ש ואין עוד אלקי' מבלעדי ועל שם ומושיע אין בלתי וכתי' ה' מלכנו הוא יושיענו. פודה על שם פדית אותי ה'. ומציל על שם ויצילם ה'. ועונה על שם ענני ה' ענני. ומרחם על שם ובחסד עולם רחמתיך בכל עת צרה וצוקה על שם ותצילם ברחמיך רבות עתים. אין לנו עוזר על שם ויעזרם ה'. וסומך אלא אתה על שם סמכני כחסדך ואחיה. ולך אנחנו מודים שנא' הודו לה'. ואלו פינו מלא שירה כים על שם ויתן בפי שיר חדש. מלא שירה כים על שם והים איננו מלא. ולשוננו רנה על שם ותרון לשון אלם. כהמון גליו על שם משביח שאון ימי' שאון גליהם. ושפתותינו שבח על שם שפתי ישבחונך. כמרחבי הרקיע מלשון ויוציאני למרחב ובדברי רז"ל הרקיע היה מרחיב עצמו והולך. ועינינו מאירו' על שם האירה עיני. כשמש וכירח על שם שמש ירח עמד זבולה שהם מתפשטים על כל העולם. וידינו פרושות כנשרי שמים על שם וכפיו פרושות השמים וגם הנשרים הולכים בכל העולם. ורגלינו קלות כאילות על שם ועשהאל קל ברגליו שהאילות הן קלות לרוץ. אין אנו מספיקין על שם אם יספיק עפר שומרון ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. להודות לך ה' אלקינו ולברך את שמך מלכנו על שם הודו לו ברכו שמו. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ורוב הוא מלשון ורצוי לרוב אחיו. ריבי כמו רבבי ודגשות הבית לחסרון בית הכפל והמון העם קורין רובי בשורק וטעות הוא. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו כדאמרינן במכלתין אלקי אבי וארוממנהו אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם לא על הנסים שעשית עמי אומר לפניך שבח וזמרה אלא אף על הנסים שעשית עם אבותי'. והולך ומפרש מה הם הטובות שעשה עמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלקינו על שם ויגאלם מיד צד. מבית עבדים פדיתנו על שם ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו על שם ולחם משמים נתת לרעבים וכתיב ונפש רעבה מלא טוב. ובשבע כלכלתנו שנתת לנו ריוח בשנת השבע כדאמר ר' יוחנן נהירנא כדהוו ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלת איסרי. והמון העם קורין ובשובע כלכלתנו. והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כתב כי האומר ובשובע טועה הוא כי שובע הוא שם הפועל אבל שבע הוא שם כמו רעב. מחרב הצלתנו על שם ויצילני מחרב פרעה. מדבר מלטתנו על שם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחלאים רעים ורבים שאמרת בתורה להביא בתוכחותיך והוא על שם וחלאים רעים ונאמנים. דליתנו על שם ארוממך ה' כי דליתני. עד הנה עזרונו רחמיך על שם עד הנה עזרנו ה'. ולא עזבונו חסדיך על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. על כן איברים שפלגת בנו מלשון כי בימיו נפלגה הארץ כלומ' שחלקת בנו אבר אבר לכל צד. ורוח ונשמה שנפחת באפנו שנאמ' ויפח באפיו נשמת חיים וכתי' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ולשון אשר שמת בפינו שלא יוכל הפה לדבר בלא הלשון שהפה מדבר והלשון מחתך הדבור. הן הם יודו ויברכו וכו'. ותמצא כי הן הם עולה למנין מאה לרמוז שמברכין אותו במאה ברכות בכל יום. כי כל פה לך יודה על שם ופי יגיד תהלתך. וכל לשון לך תשבח על שם ולשוני תהגה צדקך. וכל עין לך תצפה על שם עינו בגוים תצפנה וכתיב בקר אערוך לך ואצפה. וכל ברך לך תכרע על שם כי לי תכרע כל ברך. וכל קומה לפניך תשתחוה השתחויה היא מלא קומתו בפשוט ידים ורגלים. והלבבות ייראוך על שם לבי יחיל בקרבי. והקרבים על שם וכל קרבי את שם קדשו. וכליות על שם יסרוני כליותי. יזמרו לשמך על שם זמרו לשמו. כדבר שנאמ' כל עצמותי וגומ' ועני ואביון בו"ו בתחלה. שועת עניים אתה תשמע על שם וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ושועתי האזינה. צעקת הדל תקשיב ותושיע ע"ש ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם וכתיב ויקשב ה' וישמע. וכתוב רננו צדיקים בה' וגו'. בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. תמצא בראשי תיבות יצחק רבקה. י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים יצחק. תתר'ומם תתב'רך תתק'דש תתה'לל רבקה. ויש אומרים כי החכם שחבר זה היה שמו יצחק ושם אשתו רבקה ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו כדי להזכיר לנו זכותם. במקהלו' על שם במקהלות ברכו אלקים. רבבות עמך בית ישראל על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלקינו לשון חכמים הוא בכל מקום חובה עלינו כלומ' שחובה על כל הנבראים. להודות ולהלל ולשבח על כל דברי שירות ותושבחו' דוד המלך. ואמר היצורים על שם עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כלומר כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. ומזכיר כאן שבע עניני שבח כנגד ז' רקיעים. והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי על שם כלו תפלות דוד בן ישי. עבדך משיחך על שם בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך וכתיב וירם קרן משיחו ובכן ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך וגומ' כבר פירשנוהו. ואומר שליח צבור קדיש וברכו כמו שכתבנום בתפלת החול. '''יוצר ''' ברוך אתה ה' אמ"ה יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל פירשנוהו ביוצר של חול. הכל יודוך על שם יודוך ה' כל מעשיך. והכל ישבחונך רוצה לומר כל הדורות על שם דור לדור ישבח מעשיך ועל שם שפתי ישבחונך. והכל יאמרו אין קדוש כה' על שם אין קדוש כה'. הכל ירוממוך סלה ע"ש ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד דהיינו כמו סלה. יוצר הכל על שם אני ה' עושה כל אלה. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח על שם ודלתי שמים מי פתח כלומר פותח שערי מזרח ויוצא השמש. ומאיר לעולם כלו על שם ועל מי לא יקום אורהו. וליושביו על שם יושבי תבל. שברא במדת רחמים שאמר הב"ה אם אברא עולמי במדת הדין לא יוכל להתקיים שתף מדת רחמים על מדת הדין וזהו שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ודכותה אמרינן בבראשי' רבה למה התחילה התורה בבית לפי שהוא לשון ברכה ולא באלף שהוא לשון ארירה כלומר האל"ף והבי"ת הם הראשונות והם סמוכות זו לזו ומה שלא התחיל בא' שהיא ראשונה מן הב' לפי שארור וברוך הוא דבר וחלופו ולכך התחיל ב' שהוא לשון ברכה והוא חלוף הארור. ויש מקשים על זה ואומרים הרי מצאנו בוקק הארץ ובולקה בזיון וקצף והרבה דברים רעים שמתחילות גם כן בב' ולמה לא התחילה התורה בא'. ויש לומר שלא יתכן לומר זה שהרי הפך בוקק הוא מלא והפך בזיון הוא כבוד ואין אחד מהם מתחיל באל"ף ולא תמצא בא' ובב' דבר שיהיה האחד הפך חבירו ומתחי' באלו השתי אותיות כי אם ארור וברוך. המאיר לארץ ולדרים עליה וכו' עד משגב בעדנו פירשנוהו ביוצר של חול. אין ערוך לך על שם אין ערוך אליך ועל שם בימי בשחק יערוך לה'. ואמרי' בירושלמי דברכות בפרק הרואה לך דומיה תהלה אלקי בציון, סמא דכלה דמילתא משתוקא למרגלית דלית לה טימי כל מה דאת משבח לה את פגים לה. פירוש טימי דמים. ואין זולתך על שם אין זולתי. אפס בלתך על שם ואין עוד אפס אלקים. ומי דומה לך על שם כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים. ונאמרו אלו הארבעה לשונות כנגד העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים כמו שמפרש והולך. אין ערוך לך ה' אלקינו בעולם הזה לפי שהאומות עובדים לאלהים אחרים רבים אמר שאין עורך אותם לשם יתברך. ואמר ה' אלקינו לפי שהעולם הזה נברא במדת רחמים ובמדת הדין כמו שפירשנו. ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא דהיינו לעתיד לבא. ואמר מלכנו על שם והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שלא יהיה שם אלוה זולתו. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח אמר כאן גואלנו לפי שהוא יגאלנו לימות המשיח משעבוד מלכיות ואין לנו גואל אחר זולתו כמו שנאמר גואלנו ה' צבאות שמו. ומי דומה לך מושיענו לתחיית המתים כמו שנאמ' ואל מי תדמיוני ואשוה והפסוק הזה נאמר כנגד תחיית המתים שנאמר בסוף הענין וקויי ה' יחליפו כח ולכך אמר מושיענו שהיא ישועה גדולה ואין דומה לה. '''אל אדון''' על כל המעשים תמצא בחרוז ראשון עשר תיבות אל אדון על כל המעשים הרי ה' ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הרי ה' ואין לומר ברוך הוא ומבורך. והחרוזים האמצעיים מן גדלו וטובו יש עד שבח יתנו לו בכל חרוז שמונה תיבות סך הכל ע"ב. וחרוז אחרון יש בו שנים עשר תיבות שבח יתנו לו כל צבא מרום הרי ששה תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש הרי ששה. לרמוז שעל ידי שם של ע"ב אותיות מסר את התורה שיש בה עשרת דברות לשנים עשר שבטי ישראל כמו שנאמר במתן תורה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכבר פירשנו ביוצר של חול למה תקנו אל ברוך גדול דעה ואל אדון על כל המעשים על דרך האלפא ביתא ביתא. ובזה האריך הרבה לספר בו גבורת האל וגדלו בבריאת העולם והמאורות ופתח. ואמר אל אדון על כל המעשים רוצה לומר האל שהוא חזק והוא אדון על כל מעשיו עליונים ותחתונים בכלל כמו שנאמר ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה ע"ש כל הנשמה תהלל יה והוא רומז לנפש האדם שנאמר בה ויפח באפיו נשמת חיים וזכר האדם בתחלה ואע"פ שנברא לבסוף לפי שהוא היה תחלת הכוונה שכך אמרו תחלת הכוונה סוף המעשה. גדלו וטובו מלא עולם האמור כאן הוא כדור הארץ ויושביה והוא מלא גדלו על שם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגומ'. ואמר וטובו לפי שבזריחת האור יצאו בני עולם לפעלם לבקש מזונותם ותועלתם. דעת ותבונה סובבים אותו על העולם שזכר ידבר כי לאחר שזכר כדור הארץ זכר המים שמקיפין אותה שנבראו בדעת הב"ה שנאמר בדעתו תהומות נבקעו וזכר אחרי כן גלגל השמים המקיף כל היסודות שנברא בתבונתו שנאמר כונן שמים בתבונה. המתגאה על חיות הקדש אחר שזכר גדולת האל בשפלים אמר אע"פ שהוא משגיח בשפלים הוא גאה ורם על כל רמים שהם חיות הקדש והאם השכלי' הנפרדי'. ועוד ונאדר בכבוד על המרכבה כמו שמפורש בתחלת יחזקאל. ומישור לפני כסאו אחר שזכר גדולת האל אמר כי בעלי הזכות והמישור הם לפני כסאו והכוונה בזה שתחזור הרוח למקום מחצבה שהוא לפני כסאו. חסד ורחמים לפני כבודו אחר שזכר המדות שצריכין הבריות להתנהג בהן והן זכות ומישור זכר המדות שהשם מתנהג בהם עם בריותיו והם חסד ורחמים. והראיה לפי' הזה החלוק שאמר על הזכות והמישור לפני כסאו ועל החסד והרחמים לפני כבודו. טובים מאורות שברא אל'ינו על שם וירא אל'ים את האור כי טוב ורוצה לומ' כי מרוב חסדי השם ברא מאורות טובים לעולם כמו שנפרש לקמן. יצרם בדעת בבינה ובהשכל כי הם יודעים בוראם ומבינים למה בראם ומשכילים בתנועתם עושין רצון קוניהם. כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל על שם ולמשול ביום ובלילה כי השמש הוא מוליד הזמנים קור וחום קיץ וחורף והמתכות והצמחים וכל החיים תלויים בו והרבה דברים שהם נודעים ממשפטי הכוכבים והלבנה גם כן יש לה ממשלת על כל דבר לח. מלאים זיו ומפיקים נוגה רוצה לומ' כי האל ברא להם זיו יותר משאר המשרתים ועוד שהם מוציאים נוגה בענין שיראה כי נאה זיום בכל העולם. שמחים בצאתם ששים בבואם על שם והוא כחתן יוצא מחפתו שהוא שמח והכוונה בזה כי לא ייעפו ולא ייגעו. ופירש הרב ר' יוסף קמחי ז"ל שדמה השמש לחתן יוצא מחופתו שהוא נכסף לשוב לכלתו כך השמש שב בכל יום למקום זריחתו. עושים באימה רצון קוניהם כי הוא הנותן בהם כח להתנועע. פאר וכבוד יתנו לשמו שנאמר השמים מספרים כבוד אל כי ממהלכם וסבובם שהוא על סדר נכון ואינו משתנה לעולם יודע לעין כל תפארתו וכבודו של עושה בראשית כי הוא מסבבם בכח שאין לו תכלית. צהלה ורנה לזכר מלכותו וזה ידוע כי בזריחת השמש יקום האדם לאור היום ויודה לבוראו שהאיר אליו וגם בלילה עת מנוחה ישמח על מנוחתו ויתן צהלה ורנה לבורא חושך. קרא לשמש ויזרח אור על שם ויקרא אלקים לאור יום ור"ל כשברא האל השמש ברא בו עיקר האור וזהו שאמר כשקרא שם לשמש אז ויזרח אור. ראה והתקין צורת הלבנה הוא נקשר עם קרא לשמש וכן הוא הפירוש כשקרא לשמש וראה שיבואו בני העולם לטעות אחריו לעבדו אז התקין צורת הלבנה כדי שימנעו מלטעות אחריו כי יראו שהם שנים והכי איתא בירושלמי בבראשית רבה. ואמר צורת הלבנה ולא אמר אור הלבנה כי הלבנה היא גוף שחור אין לה אורה אלא מה שמקבלת מאור השמש וכפי התרחקה ממנו. ויש מפרשים ראה והתקין צורת הלבנה ראה שקטרגה לבנה על השמש ומיעט צורתה ואחר כך נתן לה כוכבים לסיוע לה ולתקן צורתה כדאיתא בפרק אלו טריפות דרש ר' שמעון בן עזאי מאי דכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולות וכתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה אמרה ירח לפני הב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לו לך ומעט את עצמך אמר לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לך ומשול ביום ובלילה ומאי רבותא בשרגא בטיהרא. פירוש נר בצהרים אינו מאיר. אמר לה זיל למנו בך ימים ושנים יומא נמי לא סגי דלא מנו ביה תקופתא שנא' והיו לאותות ולמועדים אמר לה זיל לקרו צדיק אשמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן לא היה מיתבא דעתיה אמר הב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה' אמר הב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ועל זה אמרינן בשבת בפרק אמר ר' עקיבא ת"ר הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתו' אומ' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והטעם שנמשלו לשמש ששמע ללבנה מקטרגת עליו ושתק. והחכם ר"א בן עזרא ז"ל פירש טעם קטרוג הלבנה על השמש וזה לשונו ידוע בחכמת המזלות כי שנ' כוכבים שיהיה ביניהם חצי הגלגל שהם ק"פ מעלות הוא מבט ככב והוא מקטרג עמו ובעבור זה אמרו כי הבית השביעי שהוא המזל השוקע הוא בית המלחמות והנה אור הככבים לא יחסר כאשר יחסר אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות כי אם מהשמש לבדה ומשעה שתהיה הלבנה לנכח השמש אז הוא אלכסון הלבנה כאלכסון השמש וזה טעם הגדולים אז תקטרג על השמש ואז יחל חסרון הלבנה עד שיעדר אורה מהעולם שלא בעת התחברות המאורות והשם צוה לעשות בו שעיר חטאת כי השם הוא הסבה הראשונה לחסרון אורה עד כאן. ואחר שזכר למעלה שבח הבורא בתחתונים אמר שגם כן הוא משובח בעליונים הם שכלים נפרדים. וזהו שאמר שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש. ויש גורסים שרפים וחיות ואופני קדש. והגרסא הראשונה עיקר שכן אנו אומרים ביוצר והאופנים וחיות הקדש. ויש מקומות שנוהגין לומר '''לאל אשר''' שבת מכל המעשים שנאמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ולפי שאמר למעלה אל אדון על כל המעשים אמר כאן לאל אשר שבת מכל המעשים. וביום השביעי נתעלה עם שם מאד נעלית על כל אלהים כלומ' נתעלה על כל מה שעשה בששת ימי'. וישב על כסא כבודו שהיה פנוי ממלאכה וזה דרך משל מה שהאוזן יכולה לשמוע. תפארת עטה ליום המנוחה כמו שאין בגדי שבת דומין לשל חול וכתי' בבגדי כהן לכבוד ולתפארת וכתיב לבשי בגדי תפארתך. עונג קרא ליום השבת כלומר שכשם שצריך לכבד שבת במלבושים כך צריך לכבדו במאכל ומשתה. זה שיר שבח של יום השביעי מה שצוה לענגו במלבוש ובמאכל שהוא מודיע לעולם שבו שבת אל מכל מלאכתו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כלומר שהשבת היא שאמרה זה המזמור ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה או עשאו על שם שבת כאלו היא מדברת ואומרת כך וזהו שאמר ליום השבת כלומר כי הוא אמרו. לפי' יפארו לאל כל יצוריו סלה על זאת המתנה טובה שנתן לישראל כמו שנפרש בישמח משה. והוא על שם עם זו יצרתי לי תחלתי יספרו. ושבח על שם שבחי ירושלם את ה'. ויקר על מה יקר חסדך אלקים וגדולה עם שם אלקי גדלת מאד. יתנו לאל המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קדש שנאמ' ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. ואומר שמך ה' אלקי יתקדש וזכרך יתפאר מלכנו וכו' כמו שפירשנו ביוצר של חול ואומר קרית שמע בברכותיה עד גאל ישראל. ומתפללין תפלת יוצר. אומר שלש ראשונות ואחר כך '''ישמח משה''' במתנת חלקו על שם יראו צדיקים וישמחו. במתנת חלקו ומה היא מתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. והטעם שתקנו לומר ישמח משה בשבת משום דאמרינן בפרקא קמא דשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הב"ה למשה מתה טוב יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל לך והודיעם ולכך תקנו ישמח משה באותה מתנה טובה של שבת שנתנה על ידו. עוד טעם אחר לפי מה שאומר במדרש שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם ולא היה להם מנוחה נתקשה לו הדבר הרבה והלך ואמ' לפרעה אדוני המלך דרך העולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומם ואתה רוצה לכלות את עבדיך אמר לו היאך אמר לו מתוך שאתה משתעבד בהם תמיד ואין להם מנוחה יכלו אלא תן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ויתחזקו ויוכלו לסבול השעבוד אמ' לו בחר להם איזה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע אמר לו תן להם יום השבת מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בה סימן ברכה לפי ששולט בו שבתאי והיו נוחין בו בכל שבוע מסבלותם וכשיצאו ממצרים ניתן להם השבת וכיון שראה משה שהסכימה דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו. ואומ' במתנת חלקו לפי שהשבת ניתן להם בלשון מתנה שנאמ' ראו כי ה' נתן לכם את השבת. כי עבד נאמן קראת לו כליל תפארת בראשו נתת. כלומר כיון שקראתו עבד נאמן כאלו נתת כליל תפארת בראשו. בעמדו לפניך על הר סיני שני לוחות אבנים הוריד בידו שנאמ' וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. וכתו' בהן שמירת שבת דהיינו זכור ושמור. וכת' הרמב"ן אני תמה אם שמור נאמ' מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות ויתכן שהיה בלוחות ראשונות ובשניות כתוב זכור ומשה אמר לישראל כי שמור נאמר לו וזו כונתם באמת עד כאן. ואם תאמר למה כתוב בדברות ראשונות זכור ובאחרונות שמור ויש לומר כי מנהג העולם כשאדם נותן מתנה לחברו ומאבדה ואחר כך נותן לו מתנה אחרת אומר לו שמור אותה בטוב, כך הב"ה נתן שבת לישראל ובא מקושש וחללו כשחזר בדברות שניות אמר שמותר את יום השבת כלומר שמרוהו היטיב. וכן כתו' בתורתך ושמרו בני ישראל את השבת וגו' כי זה לא היה כתוב בלוחות אלא בתורה. ואומר ישמחו במלכותך וכו' ורצה נא במנוחתינו וכו' ופירשנום באתה קדשת. ואומ' שלש אחרונות. וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדיש שלם. '''קריאת התורה ''' והולך שליח צבור להוציא ספר תורה ואומר בהליכתו אתה הראית לדעת ופסוקים מפוזרים. והטעם שנהגו לומר אתה הראית לדעת מפני שנא' על קבלת התורה והתורה נתנה בשבת. יהי ה' אלקינו עמנו וגו' שלמה אמרו על בנין הבית. קומה ה' למנוחתך וגו' כהניך ילבשו צדק וגו' בעבור דוד עבדך וגו' שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים כשדבקו שערים זה בזה ולא יכלו להכניסו כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרק קמא דמועד קטן. ומוציא ספר תורה ואומר אשרי העם שככה לו וגו' גדלו לה' אתי וגו' ועולה בספר לתיבה ואומר ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטך הכל יתגדל ויתקדש וכו' כמו שפירשנוהו למעלה. ומה שמוסיפין אלו השני פסוקים בשבת בתחלה ישמחו השמים וישמח הר ציון הטעם כמו שפירשנו בישמח משה. ועוד לפי שהעולם הבא דומה לשבת שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד וזהו ויאמרו בגוים ה' מלך. והטעם שאין קורין בכל שבת קרבנות שבת בספר תורה שני כמו שקורין ביום טוב מפני שאין שם כי אם שני פסוקים שהם וביום השבת ועולת שבת בשבתו. ואע"פ שהיה יכול להתחיל מהפרשה שלמעלה כמו בראש חדש מכל מקום עיקר קרבנות היום אינן כי אם שני פסוקים ולא רצו לתקן קריאת פרשה שעיקרה אינו שלשה פסוקים. ועוד טעם אחר משום דאמרי' במגלה ובתעניות כבר תקני להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני מוחל אני להם על כל עונותיהם ובקרבנות שבת אין שם קרבן המכפר כי כלם עולות. ועולין שבעה לקרות בתורה פרש' אחת מפרשיות התורה. וכתב אבן הירחי מנהגם בכל צרפת ופרובינצא לכל המסיים בתורה מהקוראים אומר לו החזן בקול רם חזק ויש סמך למנהג מדאמרינן בבראשית רבה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע שאין אומ' הזה אלא למי שתופס החפץ בידו כשסיים יהושע א"ל הב"ה חזק ואמץ מכאן למסיים את התורה שאומ' לו חזק, ובספרד לא נהגו לאמרו אלא כשמסיימין כל ספר וספר מחומשי התורה ואולי סוברין למסיים בתורה מן הספר ממש קאמר עד כאן. ולאחר שמסיימין השבעה בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וחוזר וקורא עם המפטיר בסוף הפרשה ולא יפחות משלשה פסוקים. ואומ' קדיש עד לעילא וגולל ספר תורה. וקיימ' לן דמפטיר עולה למנין שבעה מדתנן במגלה בפרק בני העיר ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד מכי תשא עד ועשית כיון נחשת והיינו המפטיר אלמא מפטיר עולה למנין שבעה. וכתב רב עמרם ובעל הלכו' גדולות דבתעניות במנח' ובתשעה באב וביום הכפורים במנחה שאין מוסיפין עליהם שלישי הוא המפטיר אבל בשבת וביום טוב וביום הכפורים שמוסיפין עליה המפטיר אינו ממנין העולים כי אנו רוצים לעשות אליבא דכולי עלמא כלומר אפילו למאן דאמר אין מפטיר עולה ואע"פ שקורא ביום טוב וביום הכפורים מענינא דיומא בספר השני מכל מקום תקנו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני ענינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכולי עלמא. וכן השיב רבינו תם לרבינו משולם. וכתב רב עמרם שבמקום שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה למנין שבעה ובמקום שאין מפסיקין בקדיש מפטיר עולה למנין שבעה. ונראה מפני שהקדיש הוא הפסק לחובת קריאת התורה וכדי להפסיק בין הקוראים לענין חובת הקריאה למפטיר שאינו קורא לחובת הקריאה נהגו להפסיק בקדיש בנתים. ואמרינן התם א"ר תנחום אמ' ר' יהושע אין המפטיר מתחיל עד שיגלל ספר תורה כדי שלא יהא הגולל טרוד ולא יוכל לשמוע הפטרה. ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטר' וצריך שיהא בה מענין פרשת היום. ולמה מפטירין בנביאים לפני שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתור' וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא פחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטר' לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר למה נקראת הפטרה לפי שאמרי' בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח' ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם פתוח וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפלת יוצר ומתחילין בתפלת מוסף. וקודם שקורא ההפטרה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים על שם לולי משה בחירו לאפוקי נביא השקר. ורצה בדבריהם הנאמרים באמת על שם הנביא אשר נבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת ולפי שברכנו על התורה שנתנה בסיני אשר בחר בנו מכל העמים אנו מברכין כמו כן אשר בחר בנביאים טובים ששקולים דברי נביאים כדברי תורה שנא' ולא שמענו בקול ה' ללכת בתורתו וביד עבדיו הנביאים הרי השוו דברי נביאים לתורה. ולכן תקנו כאן תחלה וסוף חמשה ברכות לרמוז חמשה חומשי תורה. בא"י הבוחר בתורה על שם ודעת מחרוץ נבחר. במשה עבדו שנאמר לולי משה בחירו. ובישראל עמו שנא' ויבחר בכם. ובנביאי האמת והצדק שנאמר ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו כי נביאיו הם משה ואהרן ומרים וכתי' אהרן אשר בחר בו. וכתי' הן עבדי אתמך בו בחירי. והצדק על שם אנשים צדיקים. וקורא ההפטרה. ולאחר קריאתה מברך ברוך אתה ה' אמ"ה צור כל העולמים על שם כי ביה ה' צור עולמים וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני ההפטרה. צדיק בכל הדורות כלומר ארך אפים הוא לכמה דורות. האל הנאמן על שם הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד ולפי שאמר בכל הדורות אמר האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. האומר ועושה כבר זכרנוהו. מדבר ומקיים על שם ודבר אלקינו יקום לעולם. כי בכל דבריו האמת והצדק על שם ראש דברך אמת. והצדק על שם הפסוק ולעולם כל משפטי צדקך. ויש מי שעונים אמן אחר האמת והצדק ומתחיל נאמן אתה הוא כי הם סבורים שהם שתי ברכות ואינם כי אם אחת שהרי הראשונה אינה חותמת בברוך ומה שמפסיקים בה משום דאמרינן במסכת סופרים שהיו רגילין הכל לומר כאן דברי שבח ורצוי. ותדע דברכה אחת היא שהרי תקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במסכת סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה. פירוש שתים בקריאת התורה תחלה וסוף. ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבע ברכת. נאמן אתה ה' אלהינו שנאמ' האל הנאמן. ונאמנים דבריך שנאמ' נאמנים כל פקודיו. ודבר אחת מדבריך אחור לא ישוב ריקם על שם כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ועל שם יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב. כי אל מלך נאמן אתה ברך אתה ה' האל הנאמן בכל דבריו כמו שאמרנו. ולפי שברכה זו מדברת מענין הנביאים שעיקר נבואתם היתה על ציון ועל אליהו ועל דוד לפיכך אומרים אחר כך רחם על ציון ואחר כך על אליהו שיבא לבשרנו ואחר כך על דוד. רחם על ציון על שם אתה תקום תרחם ציון. כי היא בית חיינו על שם אתהלך לפני ה' בארצות החיים כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים כמו שנקראת ארץ צבי וכן אמרו רבותינו ז"ל ארץ שמתיה חיים. ולעגומת נפש ענין דאבון והוא כנוי לכנסת ישראל שהיא דואבת בגלות והוא מלשון עגומה נפשי לאביון. תנקום נקם במהרה בימינו על שם כעל גמולות כעל ישלם וגומ' וכתיב בתריה ובא לצין גואל. ואמר במהרה על שם קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם. בא"י משמח ציון בבניה כדאמרי' בתנחומא במה עתיד הב"ה לנחמה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה. שמחנו ה' אלקינו באליהו הנביא עבדך על שם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגומ' והשיב לב אבות על בנים. ואמ' עבדך על שם עבדי הנביאים. ובמלכות בית דוד משיחך על שם ובית דוד כאלקים והוא מתפלל על העתיד שנא' ועבדי דוד מלך עליהם. במהרה יבא המשיח שהוא מזרע דוד. ויגל לבנו על שם יגל לבי בישועתך. ועל כסאו לא ישב זר על שם וכסאו כשמש נגדי. ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו על שם ונחל ה' את יהודה חלקו ודוד הוא משבט יהודה. ואמר כבודו על שם והיתה מנוחתו כבוד. בא"י מגן דוד שנאמ' ותתן לי מגן ישעך. ואמרי' בפ' ערבי פסחים ועשית לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ תאני רב יוסף זה שאומר מגן דוד כמו מגן אברהם שכתוב בו ואגדלה שמך שהאבות הם הגדולים אשר בארץ. על התורה שקראו עתה בספר תורה. ועל הנביאים הוא ההפטרה. ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלקינו לקדושה שנא' ולקדש את היום השבת. ולמנוחה שנאמ' למען ינוח. לכבוד שנאמר וכבדתי מעשות דרכיך. ולתפארת על שם לבשי בגדי תפארתך כלומ' כבדהו בכסות נקייה שלא יהו בגדי השבת כבגדי החול. ועל הכל ה' אלקינו אנו מודים לך ומברכין את שמך על שם הודו לו ברכו שמו. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד על שם ואברכה שמך לעולם עד. ואמ' בפי כל חי על שם לא המתים יהללו יה אלא החיים. בא"י מקדש השבת שנאמ' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וביום טוב אומ' ועל יום חג פלוני הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת ועל הכל ה' אלקינו וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים לפי שקדושת היום גורמת למפטיר שיבא. ואם חל ראש חדש בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש. והרב ר"י כתב שצריך להזכיר ולומ' ועל יום המנוח הזה ועל יום ראש החדש הזה אבל אין צריך לחתום בשל ראש חדש. והטעם שאינו צריך להזכיר של ראש חדש מפני שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש. והוא הדין חולו של מועד בשבת. ומיהו כשחל יום הכפורים בשבת המפטיר במנחה מזכיר של שבת וחותם בשל שבת אע"ף שהפטרת המנחה אינה באה אלא מפני יום הכפורים הואיל ובהפטרת שחרית מזכיר של שבת מה שאין כן בשבת וראש חדש ובחולו של מועד שאין מפטירין בו כלל. ובראש השנה אומר ועל יום הזכרון הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים ודברך אמת וקיים לעד בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. וביום הכפורים אומ' ועל יום הכפורים הזה ועל יום מקרא קדש הזה שנתת לני ה' אלקינו למחילה לסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עונותינו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים ודברך אמת וקיים לעד בא"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואחר כך מברך את המלך ואת הקהל ואומר אשרי ומחזיר ספר תורה למקומו ונהגו לומ' כשמחזירין אותו ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו' עד כי ה' הוא האלקים אין עוד והוא כתוב במלאכים ומוסיפין פסוקים מפוזרים. ואחר אומ' מזמר לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז וגומ' מפני שנאמר על מתן תורה שנא' בו וירקידם כמו עגל וכתי' במזמור יקום אלקים יפוצו אויביו למה תרצדון הרים גבנונים ולכולי עלמ' אותו המזמור נאמר על מתן תורה. ומוסיפין בסופו שאו שערים ראשיכם וגו' שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים כדאי' בשבת בפרק במה מדליקין ובפר' דמועד קטן ואומ' יהללו את שם יי' וגו'. ואומר שובה למעונך וכו' ואומ' קדיש על לעילא. '''מוסף ''' ומתפללין '''תפלת מוסף'''. אומר שלש ראשונות ואחר כך למשה צויתה על הר סיני על שם ועל הר סיני ירדת. ורב עמרם ורבי' סעדיה התחילו תפלה זו תכנת שבת רצית קרבנותיה ולפי שאין מנהגינו לאמרה לא רציתי להאריך בפירושה. מצות שבת זכור ושמור כדאמרי' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ובו צויתנו ה' אלקינו חוזר על הר סיני שזכר. להקריב בה קרבן מוסף שבת כלומ' אע"ף שקדשת השבת ואסרת לעשות בה מלאכה בשבת עצמה צוית להקריב הקרבנות ולדחות את השבת. כראוי פי' כמו שאומר הפסוק עולת שבת בשבתו ואמרו רז"ל עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת ואם ישנה חייב משום חלול שבת. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו לארצנו על שם וקמת ועלית אל המקום. ותטענו בגבולינו על שם ותטעמו בהר נחלתך ועל שם השם גבולך שלום. ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן. פי' כסדר הכתובין בתורה. ומוספין כהלכתן הכתובין בתורה. את מוסף וכו' באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם. כמצות רצונך על שם כאשר צוך שכתו' בשבת. ואמר רצונך על שם שכתוב בקרבנות ורציתי אתכם נאם ה' אלקים. כמו שכתבת עלינו בתורתך אמר לשון עלינו על שם זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל וגו'. על ידי משה עבדך על שם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. כאמור וביום השבת וגו'. ואומר ישמחו במלכותך וכו'. ורצה נא במנוחתינו וכו'. ופירשנוה באתה קדשת והמון העם אין אומרים במוסף ישמחו במלכותך אלא מתחילין מן והשביעי רצית בו והם טועים כי למה אין אומרים אותו. ועוד כי בתפלת מוסף ראש חדש שחל להיות בשבת שהיא אתה יצרת הם אומרים אותו ולמה לא יאמרו אותו בכאן. ואומר שלשה אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה. ואומר בסוף ברכת אתה גבור '''קדושה רבה''' כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה וכך אומר בפרקי היכלות משרתיך יכתירו כתרים לך וישירו לך שיר חדש. והשבח שמשבחין לשם הוא מכנה אותו בלשון כתר על [שם] כי לוית חן הם לראשך ותמצא כתר בגימטריא ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כלם קדושה לך ישלשו וכולי כמו שפירשנו בקדושה של חול. ואע"ף שאמרו במסכת חולין שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה כמו שאמרנו למעלה אעפ"כ אין אנו רוצין להתפאר בזה אלא אנו אומרים שהמלאכים משבחין ומקדישין תחלה. כבודו מלא עלם פירוש ממלא כל העולם. והטעם שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו שאף מהמלאכים הוא נעלם שנאמר כי לא יראני האדם וחי האדם כמשמעו וחי אפי' המלאכים שהם חיים וקיימים לעמתם משבחין ואומרים וכו' כמו שפירשנו למעלה. ממקומו יפן ברחמיו לעמו על שם ויפן אליהם ויחן אותם וירחמם וזהו ויחן אותם לפי שמיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד וכו' על שם ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. אחד הוא אלקינו על שם שאמר קודם ה' אלהינו ה' אחד. והוצרך לפרש הוא אלקינו משום דתנן בברכות בפ' אין עומדין מודים מודים משתקין אותו. ומפר' בגמ' וכן האומר שמע שמע כאומ' מודים מודים דאמר מתיבי הקורא שמע וכופלו הרי זה מענה מענה הוא דהוי הא שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמ' מילתא ותנייה הא דאמר פסוקא ותנייה. פרשינן אם אמר פסוקא ותנייה משתקין אותו מפני שנראה כשתי רשויות אבל אמ' מילת ותנייה מגונה הוא אבל אין משתקין אותו. והריא"ף כתב הפך זה שאם אמר מילתא ותנייה משתקין אותו אבל אמ' פסוקא ותנייה מגונה הוא אבל אין משתקין אותו. ובין שיהיה האומר מילתא וכופלא מענה או משתקין אותו המחבר קדושה זאת רצה לפרש הוא אלקינו. ומה שנהגו לומ' בסליחות וביום הכפורים שמע ישראל וכופלין אותו שאין ראוי לעשות כן משתקין אותו. ויש אומרים כיון שהוא מנהג אין משתקין אותו שזה ודאי אין אומ' אותו משום שתי רשויות. הוא אבינו על שם כי אתה אבינו. הוא מלכנו הוא יושיענו וכתיב מושיעו בעת צרה. הוא יגאלנו הוא ישמיענו ברחמיו ע"ש משמיע ישועה. שנית על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. לעיני כל חי על שם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים. הן גאלתי אתכם אחרית כראשית וגו'. ומה שנהגו לומר קדושה רבה מפני שיש בה התחלת קריאת שמע וסופה שאנו אומרים בה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ובסופה להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם. והטעם לפי שגזרו שמד על ישראל שלא לקרות קריאת שמע תקנו שהיה אומרו שליח צבור בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת והעם עונין אחריו כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע וכשנתבטל השמד בטלו לומר כן בכל התפלות וקבעו לאמרו בתפלת מוסף מפני שני דברים האחד לפי שאין בתפלת מוסף קריאת שמע והשני כדי שיתפרסם הנס לדורות ולהודות לשם על בטול השמד כך כתבו הגאונים. וגומ' שליח צבור חזרת התפלה ואומר קדיש תתקבל. ונוהגין ברוב המקומות בספרד לומר משנת פרק אחד בכל שבת ושבת וכן בימים טובים מענין כל מועד ומועד. ואחר כך אומ' אמר ר' יהודה אשרי מי שעמלו בתורה על שם אשריך וטוב לך וכמו שפירשו רז"ל כי אדם לעמל יולד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו דברה תורה כלשון בני אדם כי כיון שנודע כי רצונו הוא לעסוק בתורה כמו שצוה והגית בו יומם ולילה יראה שכל העוסק בה כאלו עושה לו נחת רוח כיון שמקיים מצותו. גדל בשם טוב וכו' ועליו אמ' שלמה בחכמתו טוב שם וכו' אמר בחכמתו על שם ויחכם מכל האדם. למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר' וכו' והמון העם גורסין כדי שיתנו לך שכר ואסור לומ' כן דהא תנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ואם תאמר הא דאמרי' בפרקא קמא דבבא בתרא האומ' סלע זה לצדקה שאחיה אני ובני וכדי שאזכה בה לעתיד לבא הרי זה צדיק גמור. י"ל כדמשני התם כאן בישראל כאן באומות העולם כלומ' ישראל דעתו לשמים וגומר בלבו לתת בין יחיו בין לא יחיו ואינו מהרהר אחר מדת הדין ואם כן אין זה על מנת לקבל פרס אבל גוי אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט. והרי שלא יחשוב האדם שמתן שכר המצות הוא בעולם זה לפיכך פירש ואמר ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שנאמ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' וכתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. הכי גרסינן ודע שמתן שכרן בשין ולא גרסינן מתן שכרן לפי שאינו מתישב על הלשון. ואומר ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הב"ה לזכות את ישראל זו היא משנה בסוף מכות ופירשה הרמב"ם ז"ל כך מעיקר האמונה בדת הוא כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כפי הראוי ולא ישתף עמה כוונה לדבר אחר מחפצי הועם אלא עשה אותו מאהבה יזכה בשבילה לחיי העולם הבא לכן אמ' ר' חנניא כי בריבוי המצות אי איפשר שלא תעלה ביד האדם מצוה אחת בכל ימיו על מתכונתה ושלימותה ותשאר נפשו ותתקיים באותו מעשה. והראיה על העיקר הזה שאלת חנניה בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא מה אני לחיי העולם הבא אמ' לו כלום בא מעשה לידך כלומר בא מעשה מצוה לידך על שלימותה אמ' לו מעות פורי' נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו ר' יוסי אם כן עם חלקך יהא חלקי. כלומר כיון שבאה לידך מצות צדקה על שלימותה. וטעם הפסוק ה' חפץ לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר. ואומ' אין כאלקינו וכו'. מי כאלקינו וכו'. נודה לאלקינו וכו'. ברוך אלקינו וכו'. אתה הוא אלקינו וכו'. ושמעתי סימן להם כדי שלא יטעה האדם להקדים אחד מהם לחבירו שתמצא בראשי תיבות אמן ברוך אתה. ואומר תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'. אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמי' וכו' ואומ' קדיש על ישראל ונפטרין לבתיהם לשלום. '''סעודת היום ''' ומצוה על כל איש לאכול קודם חצי היום כדי לקיים מצות עונג שבת כדאמרי בירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות. והדרשנים אומרי' אסמכתא לזה ממה שנאמר וקראת לשבת ענג ענג כתיב חסר ו"ו לרמוז שצריך לאכול קודם שש שעות. ושמעתי בשם ה"ר זרחיה הלוי שאמר כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין ואם מת יתעסקו בו עממין ויש מן האומרים על השמאל שהוא ימין וכל המשמין להבשיל ולהטמין הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין. ומה שנהגו לפרוש מפה על השלחן בשבתות ובימי' טובים בשעה שאומר קדוש היום כתב אבן הירחי שהוא זכר למן טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בקופסא. ואינו נכון כי לדבריו וגם בחול היה צריך לכסות את השלחן. אבל בירוש' אומר הטעם על דרך משל כדי שלא יראה הפת בושתו כי מן הדין הוא קודם לברכה כי הוא ראשון בפסוק ארץ חטה וכל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה אלא שצריך לברך על היין תחלה. '''מנחה''' אומ' אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא. ואומ' ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' ונהגו לאומרו לפי שאומר במדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אומות העולם כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין ואין מזכירין שמע ואני אע"ף שאני אוכל ושותה אני בא להתפלל לפניך ואני שואל ממך עת רצון לכפר על העולם ודוד היה מכנה הדבר כלפי ישראל ובעבורם היה מדבר. עוד שמעתי טעם אחר לפי שתפלת מנחה נהגו להתפלל אותה אחר שאכלו ושתו הרבה ואמרינן בפרק הדר עם הנכרי שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ולפיכך שואלים מלפניו שתהיה תפלה זו עת רצון. תדע כי ביום טוב אין אומרים אותו מפני שאין נוהגין להתפלל תפלת מנחה עד סמוך לערב כשאר ימות החול. ומה שנהגו לכפול פסוק זה כתב אבן הירחי לפי שהוא חשוב כפרשה בפני עצמה ונראה כמסיים את הפרשה. ומוציא ספר תורה וקורין בו שלשה עשרה פסוקים מפרשה הבאה דתניא במגלה בפרק בני העיר במקום שפוסקין בו בשבת שחרית שם קורין במנחה, במקם שפוסקין במנחה שם קורין בשני, במקום שפוסקין שחרית בשני שם קורין בחמישי דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במקום שפוסקין בשבת שם קורין במנחה בשני ובחמישי ובשבת הבאה וכן הלכה. ולאחר שקורין מחזיר שליח צבור ספר תורה למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. והטעם שאין שליח צבור רגיל לומר קדיש במנחה בשבת אחר קריאת ספר תורה וכן במנחה בתענית מפני שאין אומרים קדיש אלא אם כן אומר שום דבר בתחלה שכך נהגו לומר במנחה בכל יום בתחלה אשרי ואחר כך עומד ש"צ ואומר קדיש ובכאן אם אומר קדיש אחר קריאת ספר תורה נמצא גומר תפלתו וכשיורד לפני התיבה להתפלל ויאמר קדיש תחלה נמצא שנאמר על חנם. ואם תאמר יעמדו צבור ויתפללו היאך יתכן הדבר. לכך נהגו שלא לומר קדיש אחר קריאת ספר תורה בתיבה עד שיחזיר התורה למקומה ויעמוד ויאמר קדיש ויתפללו הצבור שהוא כתפלה אחת הכל. אבל בשבת בשחרית וכן בימים טובים ובראשי חדשים ובתעניות בשחרית כיון שאומר אשרי בתיבה לאחר שנכרך ספר תורה אומר קדיש אחר ספר תורה לאלתר. וקדיש שחוזר ואומר קודם לתפלה אחר שהחזיר ספר תורה אומרו על אשרי שהוא תפלה אחרת. ואם תאמר יאמר גם במנחה אשרי אחר שנכרך ספר תורה ואחר כך יאמר קדיש קודם לתפלה לפני התיבה. ויש לומר שלא יתכן שהרי כבר פתחו לפני התיבה באשרי כשנכנסו לבית הכנסת והיאך יאמר אותו פעם אחרת ועוד כי לא נתקן לאומרו כי אם שלש פעמים ביום. ויש מקומות שנוהגין לומר במנחה בשבת אחר קריאת ספר תורה מזמור שיר ליום השבת. ולפי זה היה יכול לומר קדיש אחר קריאת ספר תורה והקדיש האחר היה בא על המזמור. ומתפללין שלש ראשונות ואחר כך אומר '''אתה אחד''' ושמך אחד לפי שבשחרית של שבת ניתנה התורה והתפללנו ישמח משה שהוא מדבר במתן תורה תקנו לומר במנחה אתה אחד כלומר כשם שאתה אחד ואין כמוך כמו כן מי כעמך כישראל גוי אחד שהם לבדם רצו לקבל תורתך ולא האמות. והיינו דדרשינן בפרקא קמא דברכות וחגיגה את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ופירוש חטיבה כריתה מלשון מחוטב עציך ור"ל דבר נפרד ומיוחד שאין כמוהו בכל האחדים והייחודים. חדוש את ה' האמרת היום בגימ' זו קריאת שמע. פירוש אתה אחד שהשם יתברך אינו מתחלק ולא מורכב כמו שאר האחדים שהם מספר ונחלקים לשני אחדים רק הוא יתברך אחד בתכלית האחדות בלא הרכבה ובלא חלוק. ושמך אחד זה הוא שם בן ארבע אותיות שהוא שם מיוחד לו יתברך. דבר אחר אתה אחד לפי שכל הנבראים הם בשלשה ענינים ילד ובחור וזקן אבל הב"ה לעולם הוא בענין אחד ולא ישתנה. ושמך אחד ולא כן בנבראים כדאמרי' בתנחומא שלשה שמות נקראין לו לאדם אחד שקראוהו אביו ואמו ואחד שקורין לו בני אדם ואחד שקורא הוא לעצמו אבל הב"ה שמו אחד לעולם ולא ישתנה. ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ פסוק הוא ולכך תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתת. תפארת על שם בית המקדש שנאמר בו ובית תפארתי אפאר וכתיב בית קדשנו ותפארתנו. גדולה על שם תרב גדולתי ותסוב תנחמני. ועטרת על שם והיית עטרת תפארת ביד ה'. ישועה על שם ישועתך אני. מנוחה זו שבת על שם ברוך ה' אשר נתן מנוחה. וקדושה לעמך נתת שנאמר והייתם קדושים וכתיב קדש ישראל לה'. אברהם יגל יצחק ירנן כלומר אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בשבת ושומרין אותו. ושתף יעקב עם בניו לפי שהם נקראים על שמו שנאמר שמעו נא בית יעקב הנקראים בשם ישראל. ואמר גילה באברהם ורנה ביצחק לפי שיצחק הוא קרוב לבני יעקב שניתן להם השבת יותר מאברהם ויש לו שמחה יותר ממנו לפיכך נאמר בו רנה שהוא יותר מגילה שנאמר אף גילת ורנן. ועוד כי גילה הוא בלב ורנה בפה. אבל יעקב שהוא קרוב יותר מאברהם ויצחק לבניו שנתן להם שבת יש להם עיקר המנוחה. והולך ומספר המנוחות מנוחת אהבה ונדבה על שם אוהבם נדבה. מנוחת אמת ואמונה על שם ונתתי פעולתם באמת ואמונה על שם וארשתיך לי באמונה. מנוחת שלום על שם ובשלום תובלון ועל שם וישב עמי בנוה שלום. השקט ובטח על שם שנאמר אצלו השקט ובטח עד עולם. מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה וזו הוא מנוחת שבת שהוא רוצה לנוח בו. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם רוצה לומר גם אתה רוצה שיכירו וידעו בניך שמצוה זו של שבת אינה כשאר מצות שהרי כשאמרת לא יהיה לך אלהים אחרים לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב לא צויתם למען יעשו כמוך אבל מנוחת שבת היא למען יעשו כמוך שנא' ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין ישראל וביום השביעי שבת וינפש. נמצא שעל כן צונו מצות מנוחה להודיע כי ממנוחתו היא מנוחתינו ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ואומ' רצה נא במנוחתנו ואומ' שלשה אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה. ואחר כך אומר '''צדקתך''' צדק לעולם וצדקתך אלהים עד מרום צדקתך כהררי אל. כך נהגו לאמרם ברוב המקומות בספרד. וכתב אבן הירחי שלא יתכן לאמרם על זה הסדר כי בתלים כתוב ראשון צדקתך כהררי אל בלמנצח לעבד ה' לדוד נאם פשע לרשע וצדקתך אלהים בלמנצח לדוד להזכיר צדקתך צדק לעולם באלפא ביתא דאשרי תמימי דרך וכן מנהג צרפת ופרובינצא לאמרם על סדר הכתובים והוא הנכון להגדיל ולהוסיף בשבח המקום ברוך הוא בתחלה נדמית שגדלה כהררי אל ועוד גדלה עד מרום ולעולם צדקתו ותורתו אמתיי' עד כאן. וכן הם מסודרים בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. והטעם שנהגו לומר צדקתך כתב מר שר שלום כי צדוק דין הוא על שמת משה רבינו ע"ה בשבת במנחה וגם נהגו שלא לקבוע מדרש באותה שעה כי חכם שמת בתי מדרשים בטלים ומנהג אבותינו תורה היא. והקשו עליו כי נראה כי מת בערב שבת דאמרינן בסדר עולם בכ"ח בניסן נלכדה יריחו ושבת היה שנאמר ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים וכתיב אחר כן ותפול החומה תחתיה ומדכ"ח בניסן שבת היה ראש חדש ניסן בא' בשבת ור"ח אדר שלפניו בשבת ושבעה באדר מת משה בערב שבת שכשנשלמו שלשים יום לאבלו ויאמר ה' אל יהושע וגו' משה עבדי מת וגו' וכתי' הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ונלכדה יריחו בכ"ח בניסן הוצא מהם שלשים ושלשה למפרע מיום שעברו את הירדן הא למדת שבשבעה באדר מת משה בערב שבת. והכי אית בפ"ק דקדושין. ועוד כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשי' היום מלאו ימי ושנותי ואמרי' בו ביום כת' י"ג תורות ואם היה בשבת היאך כתב. אלא יש אומרים שנהגו לאומרם כמו צדוק הדין על פושעים שעתידין לחזור לדינם אחר השלמת הסדר מצדיקין את הדין על דינם החוזר כדאמרינן בב"ר מלאך הממונה על הרוחות מכריז בערב שבת ואומר צאו פושעים מגהינם ונוחו כדרך שישראל שובתין. ובמוצאי שבת מכריז ואומ' חזרו פושעים לגהינם שכבר השלימו ישראל את סדריהם שנאמ' צלמות ולא סדרים כיון דשלמו סדרים צאו למות. וכל זמן שלא התפללו שלש תפלות אלו אינם דואגים ואומרים עדין לא פנה השמש אבל כיון שהתפללו מנחה והוא ערב דואגים על הלילה הבאה שעתידים לחזור לדינם ולפי' מצדיקין עליהם את הדין במנחה. ועוד יש מפרשים שנהגו לאמרם לפי שאחר המנחה אוכלין סעודה שלישית ואמרינן במסכת שבת שכל המקיים שלש סעודות שניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג ומדינה של גהינם ואלו השלשה פסוקים נהגו לאמרם על שם אלו השלש צדקות שיעשה עמנו. וכך הם דרשים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה כנגד חבלו של משיח שיעקור מלכות הרשעה ואמרו רז"ל שמלכות הרשעה דומה לתהום מה תהום אין לו חקר כך מלכות הרשעה אין לה חקר. וצדקתך אלקים עד מרום אשר עשית גדולות וגו' כנגד מלחמת גוג ומגוג שכתוב בה והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים ועוד כתיב שם על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת כנגד דינה של גהינם ששואלין תחלה למת למה לא עסקת בתורה שנקראת אמת ודרשו זה מפסוק פוטר מים ראשית מדון. וכתבו הגאונים כל יום שאומרין בו הלל אין אומרים במנחה צדקתך לפי שההלל הוא על השמחה וצדקתך הוא לשון צער שהוא כמו צדוק הדין. ואומ' ש"צ קדיש התקבל ואומר מזמור מהתלים. ואומר קדיש יהא שלמא רבה ונפטרין לבתיהם לשלום. מי שטעה והתחיל להתפלל תפלה של חול בשבת ונזכר גומר כל אותה ברכה שנזכר בה וחוזר לשל שבת. ודוקא בערבית שחרית ומנחה אבל במוסף פוסק ואפי' באמצע ברכה וחוזר לשל שבת לפי שבתפלת ערבית שחרית ומנחה ראוי הוא לומר שמונה עשרה כשאר הימים אלא משום כבוד השבת לא רצו חכמי' ז"ל להטריחו כדי שלא יצטער שאם היה לו חולה אומר בברכת חולים ואם היה צריך לפרנסה אומר בברכת השנים ולכך אין מתפללין כי אם שבע ברכות דקיימא לן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. אבל מוסף אינו ראוי לשמונה עשרה ברכות שאין לך מוסף שיש בו שמונה עשרה ברכות ועל כן אם התחיל בשל חול פוסק ואפי' באמצע ברכה. והראב"ד כתב דלא שנא דאפי' תפלת המוספין ראויה היא לשמונה עשרה ברכות ואם התפלל שמונה עשרה ברכות וחדש בה דבר מועט במוספין יצא כדאמרי' בירושלמי בפ' תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ד' אמות רבא אמ' צריך לחדש בה דבר זעירי בעי קומי ר' יוסי מהו צריך לחדש בה דבר אמ' ליה אפי' אמר נעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא הילכך תפלת המוספי' ראויה היא לשמונה עשה ברכות ואם התחיל גומר אותה בברכה. '''שלוש סעודות ''' אמרי' בשבת בפ' כל כתבי הקדש שחייב אדם לקיים ג' סעודות בשבת ודרש לה מקרא שנאמ' כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. ובשכר המצוה הזאת אמרינן התם כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצל מג' פורעניות מחבלו של משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גהנם. ובכל אחד מאלו השלשה פורעניות הזכיר יום. חבלו של משיח לפני בא יום ה', מלחמת גוג ומגוג היה ביום בא גוג, דינה של גהנם הנה יום בא בוער כתנור. ועוד אמרי' התם א"ר יוסי יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות בשבת. וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שאומר ר"ת שהנשים חייבות בג' סעודות וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות ושם פירשנו הטעם. וכת' הר"ם במז"ל שגם בי"ט צריך לעשות ג' סעודות, והרא"ש לא היה נוהג כן. וצריך להיות זמניהם חלוקים האחד בליל שבת והשני בשחרית והשלישי במנחה לא כאותן שעושין השלישית בשחרי' אחר סעודה וברכת זמון שפורשי' מפה וחוזרין ועושים השלישית בענין שעושין סעוד' שבת לחצאין ואין כאן הכירא בסעודה השלישית. כי זמן הסעודה היא במנחה כדתנן בפרק כל כתבי הקדש נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות בשחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילן מזון סעודה אחת. ועוד אמרינן התם ת"ר מדיחין כלים בשבת לצורך השבת כיצד קערות שאכל בהן בשבת ערבית מדיחין לאכול בהן שחרית שחרית מדיחין לאכול בהם במנחה מן המנחה ולמעלה אינו מדיחן אבל כוסות וקיתוניות תלוחיות מדיח והולך כל היום כלו לפי שאין קבע לשתיה. ועוד ראיה מדתנן בפרקא קמא דפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות וסעודה שלישית אין צריך לשייר דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. אלמא שאין זמנה אלא במנחה. ורבינו תם היה רגיל לאכול בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת בסעודה שלישית מצה עשירה הנילושת בשמן ודבש שלא אמרו רבותינו ז"ל כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו אלא בלחם עוני אבל מצה עשירה מותר שעדיין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב. וכתב הר"ם במז"ל שצריך לקבוע כל אחת משלש סעודות האלו על היין. והרא"ש לא היה מברך על היין קודם משום דאתקש יום ללילה לענין קדוש מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי סגי בחד זימנא. וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לבצוע על שתי ככרות גם בסעודה שלישית. וכן כתב הרא"ש. וכתב עוד הרא"ש שאף כל שעה שמבקש לסעוד חייב בלחם משנה ואע"ף שאינו מחויב אלא בשלש סעודות. כתב הרב ר' משה כהן שזה שחייבו לאכול שלש סעודות בשבת מפני שהאוכל אכילה גסה יצטרך להרחיק זמן האכילה שאחריה וכשיראה שהוא מצוה לאכול שלש סעודות לא יאכל בשום סעודה מהם כי אם בשיעור שיוכל לאכול בהגיע זמן הסעודה שאחריה נמצאו כל סעודותיו לשם מצוה ולשובע נפשו וישאר לבו פנוי לעסוק בדברי תורה ונמצא כובש יצרו בסלקו האוכל מלפניו בעודו תאב לו וכשיעשה זה ביום המנוחה כל שכן שיעשה ביום המלאכה שלא יכבד האוכל עליו לבטלו ממלאכתו וכן אמרו בברכה על הכוס ונותן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו להראות שצריך לחשוב שהותר לו לשתות היין לצורך המצוה ולברך עליו את השם וכשיהיה בלבו כך לא יבא להשתכר ממנו עד כאן דבריו. וכתב רב נחשון מי שאכל הרבה ואין נפשו יפה לאכול שלש סעודות אם יכול לאכול כביצה ואין מצטער יאכל ויקיים שלש סעודות ואם כשיאכל הביצה מצטער הימנה פטור שלא תקנו רבותינו ז"ל שלש סעודות בשבת אלא לכבוד השבת ולענגה וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. כתב רבינו תם שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא פירוש מאכל העשוי מחמשת מיני דגן. כדאמרינן גבי סוכה לר' אלעזר שצריך ארבע עשר סעודות בסוכה אם השלים במיני תרגימא יצא. ור"י כתב כיון דילפינן שלש סעודות משלש פעמים היום הכתובין גבי מן צריך לעשותה בפת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. '''מוצאי שבת ''' נהגו לומר במוצאי שבת קודם התפלה שירות שבתלים. ואומר הטעם במדרש משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשירות ותושבחות ושבת מלכה וכלה כדאמרי' בפרק כל כתבי הקדש בא ונצא לקראת שבת מלכתא בואי כלה בואי כלה ואנו מלוין כך השבת בשירות ותשבחות. ודכותה אמרינן בבראשית רבה ויכל אלקים ביום השביעי אמר הב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן כלומ' בהכנסת הכלה שבאה מחדש. וסימן לשירות שבתלים אאשאלה בלא רמיזהה ובלבד שיהיו אלף ראשונה של אשאלה וה"א של רמיזה כפולות. גרסינן בפרק תפלת השחר ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, למימרא דכיון דלא הבדיל בקמיתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השני' מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא. וכתב ה"ר האיי אע"ג דנשארה בקושיא כיון דלא קאמא תיובתא לא משבשתא היא דטעמא דמסתבר הוא דכיון דהבדיל בשנייה גלי דעתיה דכיוון בראשונה לשם תשלומין ושנייה משום חובתו ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית. וכת' הרא"ש אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דאין כאן גלוי דעת דראשונה לתשלומין וכן משמע מדפריך למימרא דכיון דלא אבדיל בקמיתא כמאן דלא צלי דמי יצא ידי שתיהן ואע"ף שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לו לשם חובה ושנייה לשם תשלומין ע"כ. וזה שאמרו שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויוצא בה בשל שבת מפני שגם בשבת ראוי להתפלל י"ח אלא מפני הטורח תקנו ז' ברכות הילכך כשלא התפלל במנחה שבע ברכות יצא באותם י"ח ברכות שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי לשבת. מי שטעה והתפלל בשבת במנחה י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת אם נזכר מבעוד יום צריך להתפלל ז' ברכות מפני שלא יצא באותה תפלה. ואם לא נזכר מבעוד יום י"א שאינו חוזר ומתפלל למוצאי שבת מפני שכבר התפלל י"ח ברכו'. וי"א כיון שלא יצא ידי חובתו בזאת התפלה הוה ליה כאלו לא התפלל וצריך להתפלל ב' למוצאי שבת אע"ף שאינו מזכיר של שבת. וכת' הר"י לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה. ואין צריך לחדש בה דבר שכיון שמתפלל אותה על דרך הספק אין לך חדוש גדול מזה כמו שאמרנו בתחלת הספר הזה. '''תפלת ערבית של מוצאי שבת ''' מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דא"ר יוסי יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפרי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הככבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת. ומ"מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג' חלקי מיל אחר שקיעת החמה. למי שהוא אנוס ויכול להתפלל מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד אבל לא יברך על הנר אבל במלאכה אסור עד הלילה. כתב הראב"ד יש מתמיהין איך יאמר המבדיל בין קדש לחול ועדיין הוא שבת ואני תמה על המתמיהין ומאי שנא על הכוס מתפלה וכי מעידין אנו על השבת שהוא חול ועד החול שהוא שבת אבל שבח הוא לבורא ית' שצוה על השבת וקדשו והבדיל בינו ובין החול. וכן כתב הר' יצחק בן גיאת שהרבה מן הגאונים הראשונים טעו בדבר זה ורצו לומר שאין אומ' קדוש והבדלה מבעוד יום עד שתחשך. וקורי' ק"ש בברכותיה ואומ' ש"צ קדיש עד לעילא. ומתפללין ג' ראשונות אחר כך ומתחיל אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. ואומר '''אתה אמרת''' להבדיל בין קדש לחול שנא' ולהבדיל בין הקדש ובין החול. ובין אור לחשך שנא' ויבדל אלקים בין האור ובין החשך והאור נברא במוצאי שבת. ובין ישראל לעמים שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכתי' בשבת כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם הרי בשבת ישראל נבדלין מן האומות ומקודשין. הרי אלו שלש הבדלות דשיכי למוצאי שבת והינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. אבל ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין אלא מתוך שצריך לאמרו בהבדלה על הכוס כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה גם בתפלה לא תקנו להסירו. כשם שהבדלתנו ה' אלקינו מעמי הארצות על שם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וממשפחות האדמה על שם נהיה כגוים וכמשפחות האדמה. כן פדנו והצילנו מאדם רע על שם חלצני ה' מאדם רע. ומשטן רע על שם והשטן עומד על ימינו לשטנו. ומפגע רע על שם ואין פגע רע. ומכל שעות הרעות המתרגשות לבא בעולם על שם מרגשת פועלי און. ואומר וחננו מאתך דעה ובינה והשכל בא"י חונן הדעת. ומסיים התפלה. והטעם שתקנו ההבדלה בחונן הדעת לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קדש לחול ואור לחשך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיבדיל כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל ולכך קבעו ההבדלה בברכת חונן הדעת שהיא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ואחר כך אומר פסוק ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו שהוא סוף מזמור תפלה למשה. ונהגו לאומרו בנעימת קול ובנחת כדי להאריך מנוח לרשעים מלהחזירם לגהנם עד השלמת הסדר כמו שאמרנו למעלה. ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן שהוא מזמור של פגעים. וכל האותיות יש בו חוץ מזי"ן. ואומ' במדרש שכל האומרו אינו צריך לכלי זין. וגם תמצא כי ז' פעמים בשנה אין אומרים אותו ואלו הן בשבוע שיבא בו פסח ב' ושבועות א' וראש השנה א' ויום הכפורים אחד וסכות שנים הרי שבעה. והטעם שכופלין בתחלה ויהי נועם ולבסוף אורך ימים אשביעהו. יש אומרים מפני כי יושב בסתר עליון עם פסוק ויהי נועם יש בו קכ"ד וכשתכפלם יהיו רמ"ח ומן הדין היה לכופלו פעם אחרת אלא מפני טורח הצבור תקנו לכפול הפסוק הראשון והאחרון בלבד ויחשב כאלו כופלו כלו. ולכך תקנו לאומרו במוצאי שבת שהוא תחלת השבוע כדי לשמור רמ"ח איברים כדאמרינן באלה הדברים רבה ברמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע שמור מצותיו וחיה. שמור רמ"ח תיבות שבקריאת שמע והב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. וכתוב בתשובת הגאונים שאין אומר ויהי נועם אלא במוצאי שבת לששת ימים כלם של חול אבל במוצאי שבת שבא י"ט באותו השבוע אין אומרים אותו מפני שמזכיר ומעשה ידינו עלינו שני פעמים שאלו היה מזכירו פעם אחת היינו אומרים כשהם רוב ששת ימי השבוע של חול אבל כיון שמזכירו שני פעמים אנו צריכין שיהיו ששת הימים כלם של חול ע"כ. ועוד טעם אחר דאמרינן בספרי וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגומ' ויברך אותם משה מה ברכה ברכם אמ' להם תשרה שכינה על מעשה ידיכם והם אמרו ויהי נועם ה' אלהינו וגומ' ועל כן נהגו לאומרו בכל מוצאי שבתות חוץ משבת שיצא יום טוב בתוכה שעצור מן המלאכה. ואע"ף שבתפלה ובהבדלה אומר ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אף אם יבא יום טוב באותו שבוע הא אמרינן בפרק ערבי פסחים סדר הבדלות הוא מונה. אבל כשאומר בהבדלה החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו וכו' אין להזכיר ששת אלא ימי המעשה בלבד. וכתבו הגאונים בכל עת שאין אומרים ויהי נועם אין אומרים סדר קדושה שאם נדחה זה נדחה זה. שלא תקנו סדר קדושה לומר אלא שאין דרך לברך לתלמיד שלא יתברך רבו עמו לכך מאחר שמתחיל בברכת עצמו. ומיהו אין נוהגין כן אלא מתחיל מאורך ימים אשביעהו ואומר אחריו סדר קדושה. ואומר קדיש תתקבל ואחר כך מבדיל שליח צבור כדי להוציא עניים ידי חובתן שאין ידם משגת לקנות יין כי אין מבדילין על הפת אלא על היין כמו שיתבאר לקמן. וכתב רב נטרונאי שכיון שהבדיל שליח צבור יצא כל הצבור כלו ידי חובה. והרוצה לחזור ולהבדיל בביתו הרשות בידו. ואם לא רצה או שאין לו יין יצא ידי חובתו בהבדלת שליח צבור. ומתחיל שליח צבור ואומר '''אליהו הנביא''' אליהו הנביא אליהו הנביא במהרה יבא אלינו עם משיח בן דוד. וכופלין אותו הקהל. והטעם שמזכיר אליהו ג"פ לחזק הענין. על שם והחוט המשולש לא במהרה ינתק. איש אשר קנא לשם האל שנאמ' בקנאו את קנאתי ואתיא כמאן דאמ' פנחס הוא אליהו. איש בושר שלום ושנאמ' הנני נותן לו את בריתי שלום. על יד יקותיאל זה משה רבינו כי ששה שמות נקראו לו חוץ מהשם שנקרא בו משה ובפרק קמ' דמגלה הם נדרשים מן הפסוק דגרסינן התם ר' שמעון בן פזי אמ' ואשתו היהודית ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרדי, וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה ולמה קרא שמה יהודיה על שם שכפרה בע"ז שנא' ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמען יוחאי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה כתיב הכא ותרד בת פרעה לרחוץ וכתי' התם אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ילדה והלא רבוי רביתיה לומ' לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, ירד זה משה ולמה נקר' שמו ירד שירד מן לישראל בימיו ובשבילו, גדוד שגדר פרצותיהם של ישראל, חבר שחבר את ישראל לאביהם שבשמים, שוכו שנעשה כסוכה, יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו, זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל, אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות, ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אלא אמר הב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרד בגלולי אביה. איש גש ויכפר על בני ישראל שנאמר ויכפר על בני ישראל. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר פעם אחרת אליהו הנביא אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל. איש דורות שנים עשר ראו עיניו ואלו הן נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם. איש הנקרא בעל שער בסימניו פירוש איש אחד מכלל סימניו הוא זה שנאמר איש בעל שער. איש ואזור עור אזור במתניו שנא' ואזור עוד אזור במתניו. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל. ויש מסיימין אלפא ביתא על זה הדרך איש זעף על עובדי חמנים שנאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים שנא' חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. איש טל ומטר עצר שלש שנים שנאמר ויהי ימים רבים ודבר ב' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך והראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל וכענין זה עונין בשאר האלפא ביתא. איש יצא למצוא לנפשו נחת שנאמר וירא ויקם וילך אל נפשו וגומ'. איש כלכלוהו העורבים ולא מת לשחת שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. איש למענו נתברכו כד וצפחת שנאמר כד הקמח לא כלתה וצפחת המים לא חסר. איש מוסריו הקשיבו וכמהים שנאמר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים וגומ'. כמהים אלו ישראל על שם כמה לך בשרי. איש נענה באש משמי גבוהים שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגומ'. איש סחו אחריו ה' הוא האלקים שנא' ויאמ' ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים. איש עתיד להשתלח משמי ערבות שנאמר הנח אנכי שולח לכם את אליה הנביא. איש פוקד על כל בשורות טובות שאמר משמיע שלום מבשר טוב וגומ'. איש ציר נאמן להשיב לב בנים שנאמ' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. איש קרא קנא קנאתי לה' בתפארה שנאמ' ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגומ'. איש רכב על סוסי אש בסערה שנא' והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים. איש שלא טעם מיתה וקבורה שלא מת כמות כל האדם אלא שהעלתהו רוח סערה מן הארץ עד גלגל האש ושם כלה בשרו ושב כל יסודו אל יסודו והרוח שבה אל האלקים אשר נתנה. איש תשבי על שמו נקרא פירוש מוסף על שמו נקרא תשבי על שם שהיה מתושבי גלעד. תצליחנו על ידו בתורה שהוא עתיד להסיר לנו כל הספקות שיש לנו בתורתנו. תשמיענו מפיו בשורה טובה על שם מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. תוציאנו מאפלה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו. ואומ' ככתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. ואמ' בעל המסרה כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו"ו ובחמשה מקומות אליהו חסר וו ואלו הן יעקב מלא ו"ו וזכרתי את בריתי יעקוב, והנני שב שבות אהלי יעקב, גם זרע יעקוב ודוד עבדי, ושב יעקב ושקט תנינא לא כאלה חלק יעקב. אליה חסר ו"ו ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי, וילך אליה, אליה התשבי הוא, ויען אליה וידבר אליהם, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. והטעם דרך משל לומ' כי יעקב אבינו תפש לאליהו הוא"ו משמו בתורת משכון עד שיבא עם משיח בן דוד המוכתר בששה מדות שנא' במשיח ונחה עליו רוח ה' רוח חכמ' ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' ואז יחזיר לו הוו ויהיה שמו שלם. והטעם של אליהו כי דיו לעבר להיות כרבו. והטעם שתקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת כתב אבן הירחי משם דאמרינן בעירובין מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח וממוצאי שבת והלאה הוא זמן ביאתו. וקשה לו לזה הטעם למה אין מזכירין אליהו גם כן במוצאי ימים טובים. ויש לתרץ מפני שדין יום טוב הוא יום אחד ואנו עושים שני ימים והואיל ונדחה נדחה. ומיהו אינו נכון זה הטעם. והנכון בעיני כי מה שתקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת שהוא על שם דאמרי' בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר רב יהודה אמ' רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו וכתי' בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ועוד אמרינן התם אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין שנאמר כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגומר וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי, ועל כן אנו אומרים להב"ה הרי שמרנו את השבת כמו שצויתנו מעתה שלח לנו את אליה הנביא. וגם הטעם שתקנו לומ' אליהו הנביא בהבדלה לפי שההבדלה היא סימן להבדיל בין קדש לחול וכמן כן אליהו כשיבא יבדיל בין כשרים שבישראל לפסולים שבהם שנאמ' כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו תחל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים וכו'. ויש מקומות שאין נוהגין לאומרו. אבל בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין אומר שצרי לאומרו. דגרסינן התם ר' ירמיה בשם ר' זעירא בשם ר' חייא צריך לומר אלקינו ואלקי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה וכו' והעונין אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ועיניהם בנר. וכן בסדר רב עמרם ישנו. החל עלינו יש מפרשים שהוא לשון התחלה כמו החלותי תת לפניך. ויש מפרשים שהוא לשון יחולו על ראש יואב וכן בדברי רבותינו ז"ל יום טוב שחל להיות בשבת, וזהו הנכון. את ששת ימי המעשה כבר אמרנו כי במוצאי שבת שיבא יום טוב באותו השבוע אין להזכיר ששת אלא ימי המעשה בלבד. הבאים לקראתינו לשלום על שם הנה ימים באים. ואמר לקראתנו על שם וגם הנה הוא יוצא לקראתך. ואמר לשלום כי כן דרך התלמוד לכל אדם הבא אומר לו בואך לשלום וכן כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. חשוכים מכל חטא ופשע על שם כי אתה חשכת למטה מעונינו וכתיב ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. ואומר חטא ופשע על שם ופשע וחטאה. ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע על שם מנסתרות נקני וכתיב וניקתי מפשע רב. וא"ת כיון שכך הוא אלך ואגרה בשינה ולא אחטא לכך אמ' אחר כן ומדובקים בתלמוד תורה ע"ש ולדבקה בו שכל הנדבק בתורה כאלו נדבק בשכינה. ומעשי' טובים על שם והיה מעשה הצדקה שלום. וחנונים דעה ובינה והשכל מאתך כבר זכרנום למעלה. וסמך וחנונים אצל מדובקים בתלמוד תורה על שם ותורתך חנני. ותשמיענו בהם ששון ושמחה על שם ותשמע שמחת ירושלם עד מרחוק. ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבנו על שם ויקנאו בו אחיו וכתיב ויקנאו אותו פלשתים כי הקנאה גורמת הרבה רעות כמו שמצינו בענין יוסף. וכל היועץ עלינו ועל עמך ישראל עצה טובה על שם איעצך נא עצה. ומחשבה טובה על שם אלקים חשבה לטובה. אמצו על שם אאמיצכם במו פי. ברכו על שם כי תקדמנו ברכות טוב. גדלו על שם אחל גדלך. קיימו על שם קיימנו כדברך. קיים עצתו על שם ועצת ה' היא תקום. כדבר שנאמר יתן לך כלבבך וגומ' ונאמר ותגזר אומר ויקם לך וכו'. וכל היועץ וכו' עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה לא רצה לומר עצה רעה שהוא לשון מגונה אלא אמר דרך כבוד כדאמרינן בפרקא קמ' דפסחים לעולם יספר אדם בלשן כבוד. אבדו על שם ואחריתו עדי אובד. בטלו לשון חכמים הוא על שם ובטלו הטוחנות. גדעו על שם גדעת לארץ. השפילו על שם ושפלת מארץ תדברי. הכניעו על שם והוא יכניעם לפינך. והמון העם אומרים הפרו והוא בלא טעם כי לא יתכן לומר על האדם הפרו. הפר עצתו כדבר שנאמר ה' הפיר עצת גוים וגומ' ונאמר עוצו עצה ותופר וגומ'. ומהר לנו ה' אלקינו מה דכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגומ' חזר עתה ואמר מענין מה שאמר בתחלה על ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו. ומברך על היין בורא פרי הגפן. ומברך תחלה על הבשמים ואחר כך על האור. וסימן לדבר בשמים ראש. והרב ר' מאיר דרוטנבורק כשהיה מברך על הבשמים היה נוטל ההדס בימינו וכן משמע בברכות בפרק אלו דברים דבר שיש לו לברך עליו יטול בימינו. שאל רבינו יהודה ממגנצא לרבינו אפרים למה מברכין על ההדס יותר מכל מיני בשמים כגון עשבים המריחים או פירות. והשיב לו איני מברך על ההדס שוטה שלכם שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח ויש לי זכוכית קטנה של בשמים ועליה אני מברך. והרב ר' ברוך כת' שמצוה מן המובחר לברך על ההדס וסמך לדבר ותחת הסרפד יעלה הדס וסמיך ליה שומר שבת מחללו. כתב הרב ר' שמואל ב"ר גרשום מי שאין לו עצי בשמים ולא עשבי בשמים שיכול לברך בריח הפירות שריחם מבושם ונודף ויברך שנתן ריח טוב בפירות וכן בלחם חם שריחו נודף. והטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתרה האבודה במוצאי שבת שנאמ' שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. נשאל הרשב"א מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי יום טוב שחל להיות בתוך השבת כמו שמברכין במוצאי שבת שהרי יש ביום טוב נשמה יתרה ועל זה מברכין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת יקנה"ז ואין מברכין על הבשמים. והשיב נראה לי כי נשמה יתרה שאמרו הוא מפני שהימים נפעלים כפי התחלת בריאתם וכמו שאמרו במסכת תעניות בפרק בשלשה פרקים. תנו רבנן אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי, בשני על יורדי מים כלומר מפני שבו נחלקו המים ועלול להיות צער בימים. ובשלישי על הולכי מדברות כלומר מפני שבו נראית היבשה, וברביעי על אסכרא שלא תפול בתינוקות כלומר מפני שבו נבראו המאורות דכתי' בהו והיו למאורות למארת כתיב, ובחמישי על עוברות ומניקות. עוברות שלא יפלו ומניקות שיניקו את בניהם כלומר שבו נבראו העופות והדגים ולפי' כשנגמרה מלאכת הבריאה עמד העולם על שלימותו ובריאותו בשבת וכשיצא השבת חוזרות ימות השבת חלילה וחס להיותם נפעלים בתחלתם, ויום הראשון חלוש מכלם שממנו התחלה, וענין זה אמרו שם עוד שביום הראשון לא היו מתענין מפני שהוא יום שלישי ליצירה כלומ' ליצירת האדם והאדם חלוש בשלישי ליצירה כתינוקות שהם חלושות בשלישי כמו שמוזכר בדברי חכמים, ואמרו ריחני משום נשמה יתירה ופירושו כמו שאמרתי ולפיכך צריך ריחני להשיב את הנפש ולחזקה, אבל במוצאי יום טוב אינו צריך ומכל מקום כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים לנשמה יתירה ויותר, ויש מפרשים נשמה יתרה הוא המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאלו היא נשמה יתרה וכשנכנס לימי הטורח והענוי כאלו אבדה ממנו נשמה יתרה ונחלש, ולפי פירש זה בשבת נתוספה בו נשמה יתרה מפני שהוא יום מנוחה ואפי' ממלאכת אוכל נפש מה שין כן ביום טוב, ומכל מקום כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים ע"כ תשובת הרשב"א. והרב ר' אברהם בן עזרא ז"ל פירש נשמה יתרה כי בשבת יתחדש בגופות יתרון כח ובנשמה יתרון השכל וזהו ויברך אלקים את יום השביעי. ולפי פירוש זה אין חדוש זה ביום טוב ולפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאו. כתב הרב ר' גרשום ב"ר שלמה וזה לשונו שאל אחד מחכמי הדור אם יכול להריח בהדס של לולב להבדלה מי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו או דילמא כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאה דוינפש אבדה נפש אסור, ומסתברא דאסור דהא אין מחזרין על האור כדרך שמחזירין על המצות דהוא הדין לבשמים וכן הסכימו כל המפרשים ע"כ. ומברך על האור בורא מאורי האש. ואמרי' בפרק קמא דפסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. וגרסינן בברכות בפרק אלו דברים בית הלל אומרי' נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמרינן עלה בירושלמ' קשיא לבית הלל היכי עבידא. פירוש היאך עושה שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס והא אמרי' בפרק ערבי פסחים אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טות פירוש לן בתענית לפי שלא היה לו בלילה כוס להבדיל. ומתרץ היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד אמרינן יניח עד לאחר המזון ומשלשלן כלן עליו וכו'. ומה שאינו מבדיל ושותה הימנו מעט ומן המותר יברך ברכת המזון משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים דאין לברך על כוס פגום ואע"ף שנשאר בו יותר משיעור רביעית משום דמחזי כמאן דמברך אשיורי כוסות ויש לו לחזר אחר כוס שאינו פגום אבל אם לא ימצא אלא כוס פגום יותר טוב הוא לברך בפגום מלברך בלא יין. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפי' מים יכול לתקנו דגרסינן התם ר' יונה טעים כסא ומתקן ליה פירוש היה שותה כוס של קדוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר. ומקשי והא תניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו' אמר ר' והוא שלנו בכלי זכוכיתף וכן לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת אירוסין בין לברכת נישואין אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו. ואם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום. תנן בפרק אלו דברים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, פירוש (שיאמ') [שיאור] כל כך בטוב עד שיהנה ממנו. ושיעור ההנאה מפרש בגמרא כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפרי. פירוש בין מטבע של טבריא שהיה מפותח ובין מטבע של צפרי שהיה חלק בלא פתוח ולכך נהגו להסתכל בצפרנים ואחר בכף בשעה שמברכין על האור להראות שיכול ליהנות ממנו ולהכיר בין צפרניו שהם כנגד המטבע החלק ובין כפו שהוא כנגד המטבע שיש בו פתוח. ואמרי' בירושלמי בפרק כיצד מברכין על הנר משיכיר בין צפורן לבשר. ואמרינן בירושלמי בפרק אלו דברים עלה דמתני אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דרש ר' זעירא ברי' דר' אבהו דקסרין וירא אלקים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלקים. ותמצא שכמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות. כתבו הגאונים סומא אין צריך להבדיל על האור ובתפלה סגי לה. והטעם מפני שאין לו הנאה באור. גרסינן בפר' ואלו דברים אמ' רב יהודה אמ' רב אין מחזרין על האור כדרך שמחורין על המצות לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת שאם משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנה מן האור וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים שאינן אלא להשבת נפשו. וגרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו אמ' ר' בנימין בר יפת אמ' ר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואהו מברך מיד ר' יהודה אומ' מסדרן על הכוס ואמ' ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. ומתרץ לא קשיא כאן באור ששבת כאן באר היוצא מן העצים ומן האבנים. דאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לא דדוקא במוצאי שבת שנברא בו האור מברכין עליו. ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על האור ששבת. ונר שהדליקו מגחלים ששבתו מברכין עליו גם במוצאי יום הכפורים. ותנן במסכת ביצה בפרק אין צדין אין מוציאין האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. פירוש אור היוצא מן העפר הוא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים. ואור היוצא מן המים הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנוכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה האש וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אל מהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות. ותמצא שאנו מזכירין במוצאי שבת שלש בריאות בורא פרי הגפן בורא עצי בשמים בורא מאורי האש והם כנגד שלש בריאות שבפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ואומ' ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי הבדלה. פירוש שיש בה כמה ברכות תחלה אפי' הכי פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. וכיון שלפעמים מפזרן לא מקריין סמוכו'. ואמרינן בירושלמי אסור לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל. וגרסינן בברכות אמר רב יהודה אמ' רב שמואל המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס. וכתב הנגיד הבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל בתפלה ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו מברך ברך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו' ועושה צרכיו אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי ולא יום רביעי בכלל כדאמרינן בגיטין חד בשבא ותרי ותלתא בשבא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קדש לחול אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצאי שבת. כתבו התוספות שאין מבדילין על הפת אבל מבדילין על השכר אם הוא חמר מדינה. והגאונים כתבו אע"ף שאי מבדילין על הפת אם חל יום טוב במוצאי שבת מבדילין עליו כיון שמקדשין עליו הקדוש עיקר ואגב הקדוש מברכין גם כן עליו. כתב אבן הירחי מה טעם אין מבדילין על הפת כמו שמקדשין על הפת ויש לומר שאינה דומה הבדלה לקדוש מפני שהקדוש אי איפשר לו שלא לסעוד אחריו דקיימא לן אין קדוש אלא במקום סעודה וכיון ששלחנו קבוע וסעודתו קבועה ואי איפשר לו שלא לסעוד מקדש על הפת אבל הבדלה לא נתקנה על הפת אלא על היין כדאמרינן בברכות העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה, הילכך אין מבדילין על הפת ומי שאין לו אלא כוס אחד לקדוש ולהבדלה מקדש על הפת ומניח אותו הכוס להבדלה כיון שאינו יכול להבדיל על הפת, ומזה הטעם יראה שהמבדיל על שלחנו צריך לברך בתוך הסעודה על היין בורא פרי הגפן ולא יפטר באותו שבירך בתוך ההבדלה מפני שאיפשר לו שלא לסעוד שהבדלה ישנה שלא במקום סעודה אבל קידוש שאינה אלא במקום סעודה אין צריך עוד לברך ברכת הנהנין על היין שעל כרחו קובע סעודתו לאלתר עד כאן. ונ"ל שזה אינו כן מפני שכשהוא מיסב על השלחן ולא הפסיק בין הבדלה לסעודה עולה ברכת היין מכוס של הבדלה לכאן ולכאן וכן כתב הר' מאיר דרוטנבורק והרא"ש. ומי שאין לו יין ומצפה שיהיה לו למחר לא יאכל עד למחר שיבדיל. כתב הר' מאיר דרוטנבורק שאם הוא מבדיל על שולחנו במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב שצריך ליזהר שלא יבא הלחם לשלחן עד לאחר ההבדלה ואם הביאו פורס עליו מפה ומכסנו לפי שהוא מוקדם וצריך להקדימו אם לא יכסנו. ואחר ההבדלה אומר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'. שהוא כולו מלא פסוקים של ברכה והצלחה לסימן טוב מתחלת השבוע שיתברכו במעשה ידיהם. ואומר קדיש יהא שלמא רבה וכל העם נפטרין לבתיהם לשלום. וכתב אבן הירחי נהגו בפרובינצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כאלקינו ופטום הקטרת והטעם משום דתניא ביומא מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת שנא' ישימו קטור' באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו עד כאן. ואמרינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"ף שאינו צריך אלא לכזית כדי ללוות את השבת. גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו העושה מלכ' במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמ' כדאיתא בירוש' בפ' מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא פירוש אינו מנהג טוב עד דתתפני סדר מנהגא פירש עד שישלימו סדר התפלה. ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת. ==ראש חודש== שבת קודם ראש חדש אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי מכריז שליח צבור ומודיע לקהל באיזה יום יחול ראש חדש או אם יהיה יום אחד או שני ימים. ואומר תחלה יהי רצון מלפני השמים לכונן את בית חיינו. כך אומ' ברוב המקומות בספרד. ויש מקומות שאומ' מלפני אלקי השמים וטעמם מפני שאין ראוי לומר מלפני השמים שנראה כשואל מאת השמים. ונראה לי שאין לחוש שהרי כתוב בדניאל די שליטין שמיא והטעם הב"ה שהוא שוכן שמים. לכונן את בית חיינו על שם עד יכונן ועד ישים ירושלם. ולהשיב שכינתו לתוכו על שם ושכנתי בתוכם. ואמרו אמן כבר זכרנוהו. יהי רצון מלפני השמים לרחם על פליטתינו על שם להשאיר לנו פליטה. לעצור המגפה על שם ותעבר המגפה. והמשחית מעלינו על שם ולא יתן המשחית לבא. יהי רצון מלפני השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל על שם קיימני כדברך. הם ובניהם ונשיהם ותלמידהם על שם ובניהם ונשיהם וטפם. בכל מקומות מושבותיהם לשון חכמים הוא. והטעם שמבקשים רחמים על החכמים בהכרזת ראש חדש מה שלא מצינו כן בשום מקום בעולם מפני שהם היו מקדשין החדש בזמנו על פי הראיה כי להם נמסר קדושו שנא' אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם אתם כתיב והם מסרו לנו העיבור ולולי הם לא היינו יודעים מתי יבא החדש ולכן אנו מזכירין אותם לטובה שיקיים אותם הבורא ויחזיר עטרה ליושנה ויקדשו החדש כבראשונה. יהי רצון מלפני השמים שנשמע ונתבשר בשורות טובות על שם מבשר טוב. מארבע כנפות כל הארץ על שם מארבע כנפות הארץ. מי שעשה נסים לאבותינו על שם נתת ליראיך נס להתנוסס. וממצרים גאלם הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם על שם ושבו בנים לגבולם. בסימן טוב לשון חכמים הוא. יחדש אותו הב"ה עלינו וכו' לקמן אפרש כל זה. לשמועות טובות על שם ושמועה טובה מארץ מרחק. ולבשורות טובות כבר זכרנוהו. ולגשמים בעתם על שם ונתתי גשמיכם בעתם. וכשיהיה ליל ראש חדש מתפללין כשאר הימים ומכריז שליח צבור לקהל להזכיר ראש חדש בתפלה. ומתפללין שמנה עשרה ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא. גרסינן בשלהי ראש השנה אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל אמ' רב מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה לא כמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן. שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות ומתפללין תפלת שחרית כשאר הימים ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא וחוזר שליח צבור התפלה. ואין נופלין על פניהם וכבר פירשנו הטעם בענין תפלת ערב שבת. וקורין את '''ההלל''' בדילוג ומברכין לפניו לקרוא את ההלל דגרסינן במסכת ערכין אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמנת ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת ושמונת ימי החג ובגולה עשרים ואחד יום שמנת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת ותשעת ימי החג. ובירושלמי דסוכה אמרינן בשמנה עשר יום ולילה אחד גומרין את ההל ומונה בליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות של פסח. והכי איתא בתוספתא דסוכה ובמסכ' סופרים. ובכל יום מאלו הימים מברכין לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור. ובהלל של ראש חדש יש מחלוקת בין המפרשים הר"ם במז"ל כתב קריא' ההלל בראשי חדשים היא מנהג ואינה מצוה ומנהג זה בצבור לפיכך קורין בדילוג ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל. ואם מתחיל יקרא בדילוג כדרך שקורין בצבור וכן בשאר ימי הפסח קורין בדילוג כדרך שקורין בראשי חדשים. וכן כתב רש"י. והריא"ף כתב שהיחיד אינו מברך עליו אבל צבור מברכין וקורין בדילוג דרב איקלע לבבל חזנהו דקא קאמרו הלל בראש חדש סבר לאפוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמ' שמע מינה מנהג אבותיהם בידיה, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, הילכך אי בעי יחיד למקרי הלל בראש חדש קרי ליה בלא ברכה עד כאן. ורבינו תם כתב שאפילו יחיד מברך עליו והביא ראיות לדבריו וכן כתבו התוספות. ולזה הסכים הרא"ש. וכיצד מדלגין מתחילין מתחלת ההלל עד חלמיש למעיינו מים ומדלגין לא לנו ואומר ה' זכרנו יברך ומדלגין אהבתי כי ישמע ה' ואומ' מה אשיב לה' עד סוף ההלל. ימים שגומרין בהן את ההלל רשאי לפסוק כדין קריאת שמע בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וימים שאין גומרין בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק כדין בין הפרקים של קריאת שמע. ואם תאמר כיון שהיחיד [אין] מברך עליו בימים שאין גומרין מה הפסקה שייך בו להוי כאדם שקורא בספר תלים. ויש לומר דהפסקה שיכא בו לאדם שקורא בו בצבור שמברכין עליו. ואלו הן הפרקים הללויה הללו עבדי ה', בצאת ישראל ממצרים, לא לנו, אהבתי, הללו את ה' כל גוים, מן המצר. והחכם ר' דוד קמחי ז"ל כתב כי מן המצר אינו תחלת המזמור אלא תחלת המזמור הוא מהודו לה' כי טוב שהוא קודם מן המצר. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת וכופל מאודך עד הצליחה נא שכך קבלנו מחכמים הראשונים ואנשי מעשה שר' לא היה כופל אלא עד הצליחה נא ור' אלעזר בן פרטא מוסיף על ר' כפילת מברוך הבא עד סוף הפרק וקיימ' לן הלכה כר' מחביריו עד כאן. וכבר פשט המנהג לכפול מאודך עד הודו כר' אלעזר בן פרטא. והטעם שתקנו לכפול פסוקים אלו מפני שתחלת פרשת מן המצר עניניה כפולים עד אודך כי עניתני כנגד העולם הזה וימות המשיח ולפיכך אנו גומרין אותה בכפולה עד סוף הפרשה. ופסוק ברוך הבא כפול הוא ברכנוכם מבית ה'. וכן פסוק אלי אתה ואודך כפול הוא אלקי ארוממך. וכיון שאין צריכין לכפול שני פסוקים מפני שהם כפולים אין כופלין פסוק אל ה' ויאר לנו שהוא באמצע. ויש אומרים טעם אחר לכפילת פסוקים אלו מפני שאמרום ישי ודוד ואחיו ושמואל כדגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר' יונתן דיא"ש אדי"ש כשד"ך סימן מאודך ולמטה. אודך כי עניתני אמ' דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי על דוד שהיה צעיר שבאחיו ורועה בצאן ולא היה נחשב בעיניהם ולא עלה בלבם שיהיה הוא מלך. הבונים הבנים כתיב. מאת ה' היתה זאת אמרו אחיו שהוא לשון רבים. זה היום עשה ה' אמר שמועל שהיה מתנבא להם שסופם לגיל ולשמוח שיושיעם הב"ה מיד אויביהם על ידו. אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה' הצליחה נא אמ' דוד שהיה מצליח מתפלל שיצליח גם במלכותו. ברך הבא בשם ה' אמר ישי כשבא דוד מן הצאן. ברכנוכם מבית ה' אמר שמואל כשקרא אותם אל הזבח. אל ה' ויאר לנו אמרו כלם. אסרו חג אמר שמואל שאמר להם שיהיו מקריבין זבח שלמים לשמוח ולזרוק על המזבח. אלי אתה ואודך אמ' דוד. הודו לה' אמרו כלם. ומפני כבודם אנו כופלין אותם להראות שאנו חושבים כל פסוק מהם בפרשה בפני עצמה ולכך אנו פוסקין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא לשנים וכופלין אותם אע"ף שהוא פסוק אחד. וגרסינן בפרק ערבי פסחים ומאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא אמרינן האי הלילא אמ' ר' יוחנן מפני שיש בו חמשה דברים יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחית המתים ושעבוד מלכיות, יציאת מצרים בצאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף הים ראה וינס, מתן תורה ההרים רקדו כאלים, תחיית המתים אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ושעבוד מלכיות לא לנו ה' לא לנו זה שעבוד מלכיות, ואיכא דאמרינן תניא ר' חייא לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג. ולאחר קריאת ההלל מברכין ברכה זו '''יהללוך''' ה' אלקינו כל מעשיך על שם יודוך ה' כל מעשיך ולכך אמ' אחר כך יודו ומה שהתחיל יהללוך על שם שגמר ההלל. וברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכה שלפני ההלל והלל לא הוי הפסק. ויש אומרים שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי' מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. וחסידיך על שם וחסידיך יברכוכה. וצדיקים עושי רצונך על שם משרתיו עושי רצונו. כלם עמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו על שם ויברכו שם כבודך. וישבחו ויפארו כבר זכרנום למעלה. לזכר מלכותך על שם זכר רב טובך יביעו ועל שם כבוד מלכותך יאמרו. כי לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר על שם טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. ואמר נעים לזמר על שם זמרו לשמו כי נעים. ומעולם עד עולם אתה אל בא"י מלך מהולל בתושבחות כבר זכרנו זה למעלה. ואחר כך אומר שליח צבור קדיש תתקבל ואומר אתה הראית לדעת עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה וקורין בו ארבעה בפרש' פנחס בענין ראש חדש ובקריאת הפרשה הלכתא כרב דאמ' דולג פירוש כהן קורא שלשה פסוקים שהם וידבר צו ואמרת להם. ולוי חוזר וקורא ואמרת, וזה פירוש דולג שדולג לאחריו, את הכבש אחד ועשירית האיפה. וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. ורביעי קורא ובראשי חדשיכם עד סוף הענין. ואומר קדיש עד לעילא. ואומר אשרי ובא לציון וסדר קדושה. ואין אומרים יענך ה' ביום צרה לפי שראש חדש הוקש ליום טוב כמו שפירשנו למעלה ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש עד לעילא. ומתפללין '''תפילת מוסף''' אומר שלש ראשונת ואחר כך אומר ראשי חדשים לעמך נתת על שם ראשון הוא לכם לחדשי השנה. זמן כפרה לכל תולדותם ששעיר ראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדאיתא בפרקא קמא דשבועות ונאמר בו ואותו נתן לכם לשאת את עון העדה ועל שם שכתוב בדברי הימים על החדשים ושאר קרבנות לכפר על ישראל. בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון על שם ונרצה לו. שעירי חטאת על שם ושעיר עזים אחד לחטאת. ויש מפרשים זמן כפרה לכל תולדותם כי עולת ראש חדש היתה באה לכפר על תולדות ימי החדש וזהו שאומ' אחר כן תשועת נפשם מיד שונא דהיינו יצר הרע הצורר והשונא והאורב שצריך לזכרו כדי להנצל ממנו ולהזכר לפני השם. וזהו שאומר זכרון לכלם יהיה על שם שכתו' וביום שמחתכם ומועדים ובראשי חדשיכם וגו' וכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם. תשועת נפשם מיד שונא על שם שכתוב למעלה מן הענין ונושעתם מאויביכם. מזבח חדש בציון תכין שנאמ' ביחזקאל אלה חקות המזבח ביום העשותו וגו'. ועולת ראש חדש נעלה עליו שנאמ' ביחזקאל וביום החדש פר בן בקר תמים ולא מצאנו שם שיהיה עולה אך מצינו כתוב למעלה מן הענין ועל הנשיא יהיה העולה והמנחה בחגים ובחדשים. ושעיר עזים נעשה ברצון פירשנוהו. ובעבודת בית המקדש על שם ועבד הלוי. נשמח כלנו על שם וביום שמחתכם. ושירי דוד עבדך נשמע בעירך האמורים לפני מזבחך פירוש שירי דוד עבדך האמורים לפני מזבחך נשמע בעירך. אהבת עולם תביא להם שנא' ואהבת עולם אהבתיך. ואמ' תביא על שם והביאותים אל הר קדשי. וברית אבות לבנים תזכור על שם וזכרתי להם ברית ראשונים ואמ' לשון אבות ובנים לרמוז העתיד שנאמ' והשיב לב אבות על בנים וגו'. יהי רצון מלפני ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו וכו' פירשנו הכל בתפלת מוסף של שבת. אלקינו ואלקי אבותינו חדש עלינו את החדש הזה החוזר חלילה ואמר חדש על שם חדש ימינו כקדם. לטובה על שם ביום טובה היה בטוב. ולברכה על שם למען יברכך. לששון על שם שוש אשיש. ולשמחה על שם ושמחת בחגך. לישועה על שם אמור לנפשי ישועתך אני. ולנחמה על שם כי נחם ה' ציון וכתיב כי נחם ה' את עמו. לפרנסה לשון חכמים הוא. ולכלכלה על שם וארבעים שנה כלכלתם במדבר. למחילת חטא לשון חכמים הוא. ולסליחת עון על שם הסולח לכל עונכי לפי ששעיר ראש חדש מכפר כמו שאמרנו. ויהא ראש החדש סוף על שם סוף דבר. וקץ על שם ויהי מקץ. לכל צרותינו על שם בצר הרחבת לי. ועל שם שאמר סוף וקץ אמר תחלה וראש שהוא הפנים. תחלה על שם כאשר בתחלה. וראש על שם ראש דברך אמת. לפדיון נפשנו על שם יפדה נפשי מיד שאול ועל שם פדה בשלום נפשי. ואמר צרותינו ופדיון נפשנו זה אצל זה על שם פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו. כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת על שם ויבחר בכם. ועוד שקבע דמות יעקב הנקרא ישראל בלבנה. וחקי ראשי חדשים על שם חק נתן ולא יעבור שאינם עוברין את גבולם למלא ולחסר. להם קבעת שישראל מונין ללבנה והוא לשון חכמים לקבוע שנים ולעבר חדשים. ואומר במדרש החדש הזה לכל לכם הוא אתם מונין לו ואין זרע עשו מונין לו, ר' לוי בשם ר' יוסי בר' אמי דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו שהוא גדול שנאמר וקרא את עשו בנו הגדול מונה לגדול שהוא החמה שנאמר את המאור הגדול, יעקב שהוא הקטן שנאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא מונה ללבנה שהיא קטנה שנאמ' ואת המאור הקטון, אמ' רב נחמן סימן טוב הוא מה הגדול שליט ביום ולא בלילה כך עשו שליט בעולם הזה ואינו שליט לעולם הבא, ומה הקטן שליט ביום ובלילה כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא, רבא אמר כל זמן שאורו של גדול מבהיק אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מבהיק אורו של קטן שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, וכל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם הזה אין אורו של יעקב מפורסם שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב שנאמר קומי אורי כי בא אורך. וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים. ואומר שלש אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה ואינו אומ' כתר אלא נקדישך. וכן בחולו של מועד שאין אומרים כתר אלא במוסף של שבת ויום טוב בלבד. והטעם כדי לעשות כתר ומעלה יתרה לשבתות וימים טובים על ראש חדש וחולו של מועד. ואחר כך אומר קדיש תתקבל ואומר ברכי נפשי את ה' מפני שכתוב בו עשה ירח למועדים ויצירת בראשית. ואומר קדיש יהא שלמא רבא ונפטרין לבתיהם לשלום. למנחה מתפללין כשאר הימים ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא ואין נופלין על פניהם. אמרינן בפרק אין בערכין ראש חדש אינו אסור בעשיית מלאכה. והנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בו. והכי אית' בירושלמי בפרק מקום שנהגו נשים דנהיגי דלא למיעבד עיבידתא בריש ירחא מנהגא כלומר מנהג הוא ויש להן להתנהג כן שזה המנהג מצאנו אותו בנביאים שנאמר אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרג' יונתן ביומא דחולא שמשמ' שיום ראש חדש שהיו עומדים בו לא היה יום המעשה כל כך כמו שאר הימים שהנשים לא היו עושות בו מעשה. ואמרי' בפרקי ר' אליעזר ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ושמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם מה אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הב"ה להן שכרן בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מהאנשים ובעולם הבא שהן עתידות להתחדש כראשי חדשים. מכאן סמך לנשים שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים. ובמדרש אומר על שם שנזדרזו הנשים לנדבת המשכן שנא' ויבאו האנשים על הנשים והוקם באחד בניסן ולא רצו להביא נזמיהן לעגל נתן להן שכרן שהן משמרו' ראשי חדשים. ומצאתי כתוב בשם הרב ר' יהודה בן הרא"ש ז"ל טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבות, פסח כנגד אברהם שכתוב בו לושי ועשי עוגות ובפסח היה, שבועות כנגד יצחק שתקיעת מתן תורה היתה בשופר מאילו של יצחק, סכות כנגד יעקב שנאמ' בו ולמקנהו עשה סכות, ושנים עשר ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד שנים עשר שבטי' וכשחטאו בעגל ניטלו מהם והניחום לנשים זכר שלא היו באותו חטא. ואם חל ראש חדש בשבת נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון ברכי נפשי את ה'. ומתפללין תפלת יוצר כשאר השבתות ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא ואין להזכיר בו את יום המנוח הזה לפי שכבר הזכיר בתפלה ענין השבת ויעלה ויבא אינו בא אלא מפני ראש חדש בלבד. וכן בחולו של מועד שחל להיות בשבת והוא הדין בברכת המזון. ולפי ששמע רבינו תם שליח צבור אחד שאמר ביעלה ויבא של עבודה את יום המנוח הזה בראש חדש אמ' מנוח עם הארץ היה. ומיהו ראש חדש שחל להיות בחנוכה מזכיר של חנוכה במוספין שהמוסף אינו בא אלא מפני ראש חדש דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות. וקורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל. ומוציא שליח צבור שני ספרי תורות וקורין באחד שבעה בסדר היום ובשני קורא המפטיר בשל ראש חדש ומתחיל מפרשת וביום השבת וקורא פרשת ובראשי חדשיכם מפני שכיון שקורא במוסף של ראש חדש ראוי שיקרא במוסף של שבת ואומ' קדיש על כל ספר ומפטיר בישעיה השמים כסאי עד סוף הספר. וכשחל ראש חדש באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו בשמואל ויאמר לו יהונתן מחר חדש עד ובין זרעך עד עולם. ומחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין תפלת מוסף אומר שלש ראשונות ואומר '''אתה יצרת''' עולמך מקדם על שם יוצר אור ובורא חשך וכתיב ויבשת ידיו יצרו ועל שם קיץ וחורף אתה יצרתם. מקדם על שם קדם מפעליו מאז ועל שם מקדמי ארץ. כלית מלאכתך ביום השביעי על שם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגומ'. בחרת בנו ה' אלקינו מכל האומות על שם ויבחר בכם. ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וכו' באתה בחרתנו אפרש כל זה. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם. שבתות למנוחה שנאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת. וכתיב וינח ביום השביעי. וראשי חדשים לכפרה כמו שפירשנו בזמן כפרה לכל תולדותם. ולפי שחטאנו לפניך ה' אלקינו חרבה עירנו על שם ועריכם יהיו חרבה. וגלה יקרינו על שם גלה כבוד מישראל. ושמם מקדשינו על שם והשמותי את מקדשיכם. וניטל כבוד מבית חיינו כבר אמרנו למעלה כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים. ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן וכו'. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי [אבותינו] שתעלנו לארצנו וכו' הכל פירשנו במוסף של שבת ואומ' את מוספי בעבור שהם שנים מוסף שבת ומוסף ראש חדש. יש אומרים זה קרבן מוסף שבת ובקרבן מוסף ראש חדש נאמר ואין נכון לאמרו כי תוספת הוא. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו חדש עלינו את החדש הזה וכו' עד וחקי ראשי חדשים להם קבעת. ואומר ישמחו במלכותך וכו'. ואומר רצה נא במנוחתינו וכו' והכל פירשנו למעלה. וחותם בא"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואומר שלש אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדיש תתקבל. למנחה מתפללין כשאר השבתות ואומר בעבודה יעלה ויבא ואין אומרים צדקתך והטעם פירשנוהו למעלה. ==חנוכה== חייב כל איש ישראל להדליק נר חנוכה ליל כ"ה בכסלו ומניחו על פתח ביתו לשמאל הנכנס לבית כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. ולמה מדליקין נרות אלו לפי שבבית שני גזרו יונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו כל השמנים שבהיכל עד שריחם עליהם הבורא יתברך וגברו בני חשמונאי ונצחום יום כ"ה בכסלו ולכך נקראו אלו הימים חנוכה כלומר חנו בכ"ה בכסלו ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק נרות המערכה אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה. פי' לומ' בהן הל. ובהודאה לומ' בהם על הנסים בהודאה. אבל מותרים הם בעשיית מלאכה ואע"ף שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל שמונת ימי חנוכה אין להקל בהם משום דקיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. והטעם שהיה הנס שמונה ימים מפני שהשמנים היו באים מחלקו של אשר שנאמר וטובל בשמן רגלו ומקום היה בחלקו שנקרא תקוע שממנו מביאים השמנים ומשם עד ירושלם מהלך שמונה ימים בין הליכה לחזרה. והכי איתא בירושלמי. וכתב בעל העתים למה אין אנו עושים תשעה ימי חנוכה מספק כמו שאנו עושים בחג הסכות תשעה ימים. תשיעי ספק שמיני ותירץ מפני שחג הסכות מן התורה והחמירו רז"ל על ספקו לפי שאין אנו קובעין עתה על פי הראייה אבל חנוכה שהיא מדבריהם הם אמרו לעשות שמונת ימי חנוכה והם אמרו חשבון המולדות ע"כ. חדוש חנוכה נוטריקון ח' נרות והלכה כבית הלל שאמרו יום ראשון מדליק נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך. שלשה דברים הם אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן מבוי נר חנוכה סוכה ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר כי על כן באו בצל קורתי הקורה תהיה עד צל טפחים ולא יותר וצל טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם מחורב. חנוכה זאת חנוכת המזבח ביום עולה למנין ק"כ. המדליק נר חנוכה בליל ראשון מברך שלש ברכות בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. ואם לא בירך זמן בליל ראשון כתב הרא"ש בתשובה שמברך בליל שני או אימתי שיזכור. ומליל ראשון ואילך מברך שתים להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים לאבותינו. והרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים. שעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה נסים בלבד. ודוקא שאינו עתיד להדליק בביתו ולא מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר אבל בענין אחר אין צריך לברך. ואם תאמר למה תקנו לברך על ראיית נר חנוכה יותר משאר מצות. ויש לומר משום פרסומי ניסא. אי נמי שיש אנשים רבים שאין להם בית ולכך תקנו להם חכמים לברך. כתב ה"ר יונה שבליל ראשון מברך שלש ברכות אלו קודם ההדלקה דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ובליל שני מברך קודם ההדלקה להדליק ושעשה נסים מברך אחר שמדליק נר ראשון קודם שידליק נר שני שהוא נס אותו היום וכן בליל שלישי קודם שידליק נר שלישי וכן ברביעי וכן לכלם. ואמרי' במסכת סופרים המדליק נר חנוכה אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך. וכן היו נוהגין לומר הר' מרוטנבורק והרא"ש. מנין הפתילות של שמונת ימי חנוכה שש ושלשים סימן להם ל"ו חכמו. וכתוב בשאלתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בה שמן מהו צריך לעשות בו, תש' דת"ר נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביו' ב' ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו. וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהן אחר שכבו דאיתקצו למצוה. והקשה הרב ר' גרשום בר' שלמה דהא קיימא לן דתשמישי מצוה נזרקין. ותירץ דהני מיירי כגון תשמיש שופר ולולב וכיוצא בהן שדעתו עליהן אחר מצותן שיודע שישארו אחרי כן אבל הני אין דעתו עליהן כסבור שישרפו בשעת מצותן. אינמי שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש, ויש לשאול אם כן פתילות של שבת ישרפו לדעת זו, ויש לומר דלא דמו אהדדי דנר שבת עיקר מצותו ליהנות ולהשתמש לאורו על השלחן ולכל הבית וכיון שכן יכול ליהנות אחר מצותן מה שאין כן בנר חנוכה שעיקר מצותו משום פרסומי ניסא ולא להשתמש לאורה ומשום הכי אסורין בהנאה אחר מצותן כי לכך נעשו מתחלה, ומה שנהגו לעשות פתילות חדשות בכל לילה אינו צריך ויש להוכיח זה ממה שפירש רש"י ז"ל במילתא דר' יהושע בן לוי בעששית שהיתה דולקת מערב שבת והולכת כל היום למוצאי שבת מכבה ומדליקה ופירש רש"י ז"ל שהדליקה מבערב לצורך חנוכה, נראה לפירושו שמותר להדליק בפתילות שהדליק בלילות הראשונות וכבו עד כאן דברי הר' גרשום. שאל ה"ר יחיאל לאביו הרא"ש נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש ולא פירש אי זה מהם אם יכול אחר כך לברור אי זה שירצה להיות שמש אפי' הראשון או מן האמצעיות או דוקא מן האחרון והכי מסתבר. תשובה נרות חנוכה אין להפסיק בהם הילכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה אלא שאם ישתמש לאורם ישתמש לאור אותו הנר ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות. נשאל הר"ם במז"ל מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו ואחר כך הדליק נרות אחרו' אם צריך לחזור ולברך או לא וכן פעם אחר פעם. והשיב שזה הענין חוזר לכוונת המברך כמו בשאר ברכות אם כשהדליק נר חנוכה וברך עליו היתה כוונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכלן ואם בירך והדליק ואחר כך נזדמנו לו נרות אחרות להדליק מברך בכל פעם ופעם ע"כ. ואמרינן בירושלמי במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה מפני שאין נהנין לאורו ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ליל שבת שחל להיות בחנוכה כתב בעל הלכות גדולות מדליק נר חנוכה ואחר כך נר שבת ואם הדליק נר שבת תחלה נאסר עליו להדליק נר חנוכה שהרי קבל עליו את השבת. והתוספות כתבו שאין הקבלה תלויה בהדלקת הנר ויכול להדליק נר שבת תחלה ואחר כך נר חנוכה כל זמן שלא קבל עליו השבת וכמו שמדליק הרבה נרות זה אחר זה כך מדליק נר חנוכה. ונהוג להניח נר חנוכה באמצע בית הכנסת ומדליקין אותה בין תפלת מנחה לתפלת ערבית ובערב שבת מדליקין אותה קודם המנחה עד שלא יתפללו לקהל. ובמוצאי שבת מדליקין אותה אחר שמבדיל על הכוס ואחר כך אומר יפתח ה' לך וגומ'. ובליל ראשון של חנוכה מתפללין כשאר הימים ומכריז שליח צבור לקהל לומר על הנסים ואומר אותו כל שמונת ימי חנוכה בתפלה בהודאה. י"א אותו כשמגיעין עד שבכל עת ערב ובקר וצהרים וי"א אותו בכי מעולם קוינו לך. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. '''על הנסים''' על שם נתת ליריאיך נס להתנוסס. ועל הפורקן על שם ויפרקנו מצרינו ועל שם ויפדך מבית עבדים ומתרגמינן ופרקך. ועל התשועות על שם הושיעה את עמך ועל שם ויהי להם למושיע. ועל הגבורות על שם ה' כגבור יצא. ועל הנפלאות על שם נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ועל הנחמות על שם אנכי אנכי הוא מנחמכם. שעשית עמנו ועם אבותינו ע"ש המעלה אותנו ואת אבותינו ממצרים. בימים ההם כך הוא לשון הפסוק במגלה. בזמן הזה על שם בזמניהם בכל שנה ושנה. בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו פירוש יוחנן המכונה חשמונאי. ואע"ף שהיו חשמונאי ובניו חסידים ואנשי מעשה לקחו להם המלוכה שלא כהוגן שהם היו כהנים וכהן אין לו חלק במלכות שנאמר ולמען יאריך ימים על ממלכתו וסמיך ליה לא יהיה לכהנים הלוים ולפי שנעטרו בעטרה שאינה שלהם סבב הבור' ית' וקם הורודוס שהיה עבד מעבדי חשמונאי וכלה את זרעם ולא השאיר מהם שריד ופליט. כשעמדה מלכות יון הרשעה על שם ועמד מלך גבור הנאמר בדניאל על מלכות יון. ואין לומר כשעמדה עליהם אלא כשעמדה בלבד לפי שאומר אחר כך על עמך ישראל. לשכחם תורתך על שם להשכיח את עמי שמי. ואין לומ' מתורתך במ"ם תחלה אלא תורתך בלא מ"ם וכן הוא בסדר רבינו סעדיה וכן כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק. ולהעבירם מחוקי רצונך על שם כי עברו תורות חלפו חק שגזרו עליהם שמד שלא יקיימו ראש חדש שבת ומילה שהם עיקרי התורה. ואתה ברחמיך הרבים, על שם וברחמיך הרבים לא עזבתם. עמדת להם בעת צרתם עמידה כנגד עמידה שעמדה עליהם מלכות יון. רבת את ריבם כבר זכרנוהו למעלה. ודנת את דינם על שם דן דין עני. ונקמת את נקמתם על שם ונקמתי את נקמתם ועל שם האל הנותן נקמות לי. ומסרת גבורים ביד חלשים על שם החלש יאמר גבור אני. ורבים ביד מעטים על שם להושיע ברב או במעט כי הם היו רבים ונצחום חמשה בני מתתיה כמו שמפור' במגלת אנטיוכוס. ורשעים ביד צדיקים הגוים נקראים רשעים שנא' וברשעת הגוים האלה וישראל נקראים צדיקים שנאמר ועמך כלם צדיקים. וטמאים ביד טהורים הגוים נקראים טמאים שנאמ' כי לא יוסי יבא בך עוד ערל וטמא וישראל נקראים טהורים שנא' קדש ישראל לה' וכתי' וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. וזדים ביד עוסקי תורתך על שם טפלו עלי שקר זדים. לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך על שם לא למענכם אני עושה נאם ה' אלקים יודע לכם כי אם לשם קדשי וגומ' וכתיב בתריה וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן על שם ויעש ה' תשועה גדולה לכל ישראל. ואחר כך באו בניך לדביר ביתך על שם ודביר בתוך הבית. ופינו את היכלך על שם ופנו את הבית. וטהרו את מקדשך על שם לטהר את הבית. והדליקו נרות בחצרות קדשך על שם הרבה העצים הדלק האשי. ואמר בחצרות קדשך על שם בחצרות קדשי. ואמרו הלל והודאה לשמך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לפניך על שם אודה שמך כי עשית פלא. והמון העם אינם אומרים ואחר כך באו בניך וכו'. ונכון לאומרו כי הוא עיקר הנס וגם רב עמרם ורבינו סעדיה כתבוהו. כשם שעשית עמהם פלא כן עשה עמנו וכו' כתב הרב ר' מאיר מרוטנבורק שאין ראוי לומר כשם שעשית עמהם פלא ונס לפי שאין ראוי לומ' תפלה בהודאה. ויש אומרים כיון שהוא צורך רבים יכולין לאומרו כמו שאומר בהודאה וכתוב לחיים טובים שהוא תפלה וגם בברכת אשר גאלנו של ליל פסח שהיא הודאה אומר כן יגיענו ה' אלינו למועדים וכו' וגם במודים דרבנן אומר כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותנו וגם רב עמרם רבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו ונהגו לאומרו. וחוזר למקום שפסק וגומר התפלה. כל שמונת ימי חנוכה אין נופלין על פניהם ואין אומרים לאחר התפלה יענך ה' ביום צרה וגומרין בהם את ההלל ומברכין לפניו לגמור את ההלל. והטעם שגומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה ותשעת ימי חג הסכות ולא בחג המצות אלא שני ימים הראשונים ולא בראשי חדשים לפי שכל שמונת ימי חנוכה יש בכל אחד מהם (יש) דבר חדש שהוא נר אחד יותר ושמונת ימי חג הסכות חלוקין בקרבנותיהם כי היו ארבעה עשר פרים ויום שנח שלשה עשר ובכל יום מתמעטין והולכין ולכך גומרים בהם את ההלל שחשוב כל יום מימי חנוכה וחג הסכות כיום טוב בפני עצמו כיון שחלוק בנרותיו ובקרבנותיו. אבל בחג המצות כל שבעת הימים ובראשי חדשים אין בהם חלוק בקרבנותיהם אלא כלם שוים ולכך אין גומרין בהם את ההלל אלא שני ימים. וכל שמונת ימי חנוכה קודם שמוציאין ס"ת אין אומר קדיש תתקבל כמו ביום שיש בו מוסף אלא אומר קדיש עד לעילא בלבד. ומטעם מפני שביום שיש בו מוסף צריך לומר תתקבל צלותהון שני פעמים. האחד אחר תפלת שחרית והשני אחר תפלת מוסף ולכן אומ' קודם שמוציאין ספר תורה תתקבל צלותהון לפי שכבר נשלמה תפלת שחרית אבל ביום שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים אין לומר תתקבל קודם שמוציאין ספר תורה אלא לאחר שקורין ספר תורה. ואומר סדר קדושה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר אותו שאז נשלמה תפלת שחרית. ובכל יום מוציאין ספר תורה וקורין בו שלשה אנשים בפרשת נשא בנשיאים. ומפרש הטעם בפסיקתא מפני שנשלמה מלאכת המשכן בחמשה ועשרים בכסלו ומתחילין מפרשת כה תברכו את בני ישראל וקורא משם עד וביום הראשון עם כהן. ולוי וישראל קורא וביום הראשון. והטעם שמתחילין בברכת כהנים מפני שנעשה הנס על ידי חשמונאי ובניו שהיו כהנים. ביום השני כהן קורא וביום השני עד פר אחד בן בקר ולוי עד וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השני כלו מפני שצריכין לעשרה פסוקים ואם יקרא מקרבן שני ארבעה לתשלום עשרה לא ישתיירו מן הענין אלא שנים ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ועל כן קורא קרבן שני כלו. וכן עושין בכל יום. ביום השמיני מתחילין וביום השמיני וגומרין עד סוף הסדר ומוסיפין עוד מפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה כדי להשלים של חנוכה בסדר הנרות. ובשבת שבחנוכה מוציאין שני ספרי תורות באחד קורין שבעה גברי בענינו של יום ובשני קורא המפטיר של חנוכה ומפטירין בנרות זכריה רני ושמחי עד תשואות חן חן לה. ואם חלו בו שני שבתות מפטירין בשבת שני במלכים בנרות של שלמה ויעש חירום עד מעיר דוד היא ציון. ואם חל ראש חדש טבת בשבת מוציאין שלשה ספרק תורה באחד קורין ששה בענינו של יום ובשני של ראש חדש שמתחיל וקורא וביום השבת עם ובראשי חדשיכם ובשלישי קורא המפטיר של חנוכה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומפטירין בשל חנוכה ומניחין של ראש חדש משום דסליק מיניה כלומר שסיים בו ועוד משום דפרסומי ניסא עדיף. ואם תאמר למה לא נאמר גם כן בכאן תדיר קודם ומפטירין בשל ראש חדש. ויש לומר דהיכא אמרינן דתדיר קודם כשאיפשר לקיים את שניהם כגון בקריאת הפרשיות אבל בכאן אי איפש' לקיים את שניהם מפני שאין קורין שתי הפטרות ולפיכך אמרינן פרסומי ניסא עדיף. ובאלו הארצות נוהגין לומר קדיש אחר כל ספר מהשלשה ספרים. כתב גאון בתשובה שאין לומר קדיש אחר הספר הראשון מאחר שלא גמרו עדיין כל חובת היום שהן שבעה שעולים אלא אחר הספר השני אומר קדיש וכן אחר השלישי שאין אומרים קדיש אלא אחר שבעה בשבת או אחר חמשה ביום טוב. וכן כתב הרא"ש. ואם חל ראש חדש בחול מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחד של ראש חדש כהן ולוי וישראל ובשני אחד של חנוכה. וכל שמונה ימי חנוכה אומ' לאחר התפלה במקום תפלה לדוד מזמור שיר חנוכת הבית לדוד שגם כן קורין בחנוכת המשכן כל ימי חנוכה כמו שאמרנו. ובשבת שבחנוכה אומר מזמור זה אחר יושב בסתר עלליון. ואם הוא ראש חדש וחנוכה קורין תחלה ברכי נפשי את ה' ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית משום דתדיר קודם כמו שאמרנו. ==פורים == ליל י"ד באדר מתפללים ערבית כשאר הימים ומכריז ש"צ לקהל לומר על הנסים ואומר אותו בתפלה בהודאה. יש אומרים אותו כשמגיעין עד שבכל עת ערב ובקר וצהרים, וי"א אותו בכי מעולם קוינו לך. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. על הנסים וכו' עד בזמן הזה כבר פירשנוהו למעלה. בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע על שם ביום עמדך מנגד הנאמר בעשו זקנו. בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו' כך הוא מפורש במגלת אסתר. ואמר בקש להשמיד כלומ' המן בקש להשמיד את ישראל אע"פ שהיה בידם זכות. והקב"ה ממתין להשמיד את הגוים עד שלא ימצא זכות בידם כדאמרינן בתנחומא והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלם, אמרו ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם מי ממחה בידך עד שאתה אומר אבקש, אמר להם כשאבקש להם זכות ולא אמצא אשמידם באותה שעה. בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז יש לשאול כיון שהפיל פור והגיע לחדש אדר למה המתין עד י"ג בו ולא כתב בספרים להיות עתידים בראש אדר או לשבעה בו שמת משה. ויש לומר לפי שתגבורת האבל ביום שביעי על כן אמר בי"ג באדר שהוא שביעי למיתת משה. ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו על שם מפר מחשבות ערומים. ואמר עצתו על שם דכתיב בתריה ועצת נפתלים נמהרה. וקלקלת את מחשבתו לשון חכמים הוא. והשבות לו גמולו בראשו על שם כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך הנאמר בעשו זקנו של המן. ואמר גמולו כי המן בקש להשמיד את כל היהודים ביום אחד כמו שכתוב במגלה והשיב לו הבורא יתב' גמולו מדה כנגד מדה שנא' אשר נתן המלך ליהודי' אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם וכתי' בתריה ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורו'. ועוד והשבות לו גמולו בראשו על שם וגולל אבן אליו תשוב כמו שמפרש והולך. ותלו אותו ואת בניו על העץ וזהו על העץ אשר הכין לו כלומר כאלו הכינו לעצמו כי לבסוף הוא נתלה עליו ועליו הכתוב אומר ופושע מבטן קרא לך קרי ביה קורה לך בה"א כלומ' שהקורה שהכין למרדכי לו היתה, לך עולה למנין חמשים לרמוז יעשו עץ גבוה חמשים אמה. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וכו' כמו שפירשנו למעלה. וחוזר למקום שפסק וגומר התפלה. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ואינו אומר תתקבל לפי שצריך לומר סדר קדושה אחר קריאת המגלה ואז יאמר תתקבל. ואחר כך קורא את המגלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מקרא מגלה על שם ונקראים בספר. ואחר כך מברך שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. והטעם שאין מברכין לשמוע מקרא מגלה כמו לשמוע קול שופר או מברכין על תקיעת שופר כמו על מקרא מגלה מפני שבשופר צריך לברך לשמוע ואין לברך לתקוע לפי שצריך שישמע התוקע קול ואם לא שמע לא יצא כדאמרינן התם ומנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור והיה אדם תוקע בבור ואדם שחוץ לבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא נמצא שהשמיעה עיקר ולא התקיעה שאין הבנת הלב תלוי בה אבל במגלה יוצא בה בקריאה לבדה אע"פ שלא השמיע לאזנו כדאיתא בברכות נמצא שהקריאה עיקר שהבנת הלב תלוי בה בלא שמיעה כק"ש. ויש אומרים טעם אחר כי בשופר צריך לברך לשמוע ואין לברך לתקוע מפני שיש שם תרועה ושברים שאינן נקראין תקיעה וגם אין לברך להריע בשופר מפני שיש שם תקיעה שהיא פשוטה אבל במגלה אם היו מברכין לשמוע יש לספק שצריך שיבינו השומעים כי לשון שמיעה הוא לשון הבנה כמו כי שומע יוסף, וש"מ נשים שאינן מבינות לא יצאו ואנן קיימא לן דיוצאות אע"ף שאינן מבינות וכן עמי הארץ יוצאין אע"ף שאינן מבינים דהא אמרינן הלועז ששמע אשורית יצא. אע"ף שאינו מבין ולכן מברכין על מקרא מגלה כי די להם בקריאה בלבד אע"ף שלא יבינו. ולאחר קריאת המגלה מברך בא"י אמ"ה הרב את ריבנו ויש קורין האל הרב. ורב נחמן כתב דלא אמרי' האל הרב אלא הרב דהא אמרינן אלקינו. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותח בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני המגלה. והדן את דיננו והנוקם את נקמתינו כבר זכרנו זה למעלה. והנפרע לנו מצרינו בא להוסיף ולומר שמראה לכל העולם שהפורענות באה לצרים בשביל שמריעין לישראל ולכן אמר לנו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו כלומר מדה כנגד מדה על דרך כי בדבר אשר זדו עליהם. בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע כלומר כי בפורענות צרינו מושיע אותנו כי לפעמים תהיה נקמה שלא תהיה בשבילה ישועה לאיש שלקה אך לישראל באה ישועה על ידי הנקמה כמו זאת שע"י הנקמה מהמן וממשפחתו ועוזריו באה ישועה לישראל. ואמר האל המושיע כלומר חוזקו של שם ה' הושיענו מצרינו ונקמנו מהם וזהו שנא' אלקי ישראל מושיע. כת' בעל משמרת המועדות יש לשאול למה לא חתם במשלם גמול שהרי יותר הוא סמוך לחתימה וקיימא לן שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה. ויש לומר כי רצה לחתום בלשון שהוא כולל יותר שלשון נפרע הוא לשון נקמה מלשון בפרוע פרעות בישראל. ועוד כי הלשון הזה מורה יותר שהפרעון שנפרע מן הצרים הוא לטוב עמו ישראל. ויש אומרים שתקנו בברכה זו ששה לשונות כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק. הרב את ריבנו על ידי יהושע שנא' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והדן את דיננו על ידי אהוד בן גרא בן הימיני שהרג את עגלון מלך מואב והיו עמו עמון ועמלק שנאמר ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל וכתי' ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא. והנוקם את נקמתינו על ידי גדעון שנאמר שם וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו. והנפרע לנו מצרינו על ידי שאול שנלחם בעמלק. והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו על ידי דוד בצקלג שנאמ' שם והעמלקי פשטו אל הנגב ואל צקלג. והחתימה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם כנגד הנס של מרדכי ואסתר. האל המושיע לימות המשיח. ואומר ובא לציון גואל וכל סדר קדושה. ואומר קדיש תתקבל. ואם חל במוצאי שבת אומר ההבדלה קודם קריאת המגלה. וויהי נועם וסדר קדושה ויפתח ה' לך אומר אחר קריאת המגלה. תנן בפרקא קמא דמגלה קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני, אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. כת' הרא"ש נראה לפרש דסיפא ארישא קיימא דהיכא דקראו את המגלה בי"ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאע"פ שעשאן בראשון צריכין לחזור לעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמ' תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר כל ארבע פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה אין צריך לעשותן בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים, ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פי' אם קראו את המגלה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ובתענית אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ובתענית עד כאן דבריו. ואם תאמ' למה מעברין חדש אדר יותר משאר החדשים. ויש לומר מפני שצריך שיהא תשרי שביעי שנאמ' בחדש השביעי באחד לחדש. וטבת גם כן צריך שיהיה עשירי שנא' בחדש העשירי הוא חדש טבת. ושבט גם כן אין מעברין משום שנאמ' לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. אי נמי דומיא דחדש מה חדש מעברין אותו באחד ממנויו דהיינו יום אף שנה באחד ממנוייה דהיינו חדש ומה חדש מעברין אותו ביום אחרון אף שנה בחדש האחרון. אינמי מפני שחדש אדר הוא סמוך לאביב ובו יהיה נודע אם צריך לעבר מפני האביב או לא. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה שכהנים מבטלין עבודתם ותלמידי חכמים דברי תורה כדי לשמוע מקרא מגלה. ויש רמז לזה מהמסרה כי תמצא שלשה ונשמע במסרה ואלו הן ונשמע קולו נעשה ונשמע ונשמע פתגם המלך והרמז שמבטלים השנים מפני האחד שנאמר בונשמע דבמגלה כי רבה היא כלו' שהוא גדול מן השנים האחרים. והטעם משום פרסומי ניסא. ואמרינן התם אמר ר' חנינא בר פפא כל השירות כלן אריח על גבי לבינה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו של עשרת בני המן שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבנה מאי טעמא אמ' ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים. וכן בשירת האזינו ובמלכים דיהושע שאומר במס' סופרים שהם לבינה ע"ג לבינה ר"ל שלא תהא תקומ' לשופכי דם נקי שנא' כי דם עבדיו יקום. ופירש רבינו תם אריח הוא חצי לבינה כדאיתא בפרקא קמא דערובין ובבא בתרא דהיינו ואת שהוא מיעוט כתב, לבינה רוב כת' דהיינו פרשנדתא. וכן פירש בעל הלכות גדולות ודלא כפרש"י שפירש אריח כת' לבינה חלק. ואמרינן בירושלמי אמ' ר' יוסי בר אבין צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחיץ כהדין קנטירא. והכי איתא במסכת סופרים. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה אמ' ר' יונה א"ר זירא ו"ו דויזתא בעי לממתחא בזקיפה מאי טעמ' כלהו בחדא זקיפא אזדקיפו. יש מפרשי' מותח בקריאתה ויש מפרשים בכתיבתה והיא מאלפא ביתא של אותיות הגדולות והכי איתא בירושלמי ואמ' ר' פנחס וא"ו דויזתא צריך למזקפיה כמוריא דלברות דכלהו בחדא זקיפא אזדקיפו. מוריא משוט של מלחים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמ' רב האלקים צריך ואו כמוריא דלברות. לברות שם נהר. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה א"ר חמא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כלהו בהדי הדדי נפקא נשמתיהו. ונהגו העולם לומר איש שהוא למעלה בנשימה אחת עמהן. ונראה שאם הפסיק בהם שאינו צריך לחזור. כתב אבין הירחי נהגו בצרפת ובפרובינציא לומר שליח צבור התחלת ארבעת אלו הפסוקים במגלה והצבור משלימין אותם בקול רם ואחר כך חוזר שליח צבור אותם איש יהודי, ומרדכי יושב, ליהודים, כי מרדכי, וכל זה להרבות השמחה לילדים ולכל. וכן כתב בעל משמרת המועדות ופירש כי הטעם הוא כדי לעורר הלב אם יתנמנם אחד מהם שלא ירדם, ואומרים אלו הפסוקים מפני שהם כתובים גבי מרדכי ומשום כבודו ושענין הנס היה על ידו. ואף המקרא שהוא בסוף צריך לעורר משום כוונת הברכה האחרונה ומשום כבודו של מרדכי ע"כ. ורבינו סעדיה לא הזכיר אלא שני פסוקים בלבד ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי וכן נוהגין ברוב המקומות בספרד. שחרית מתפללין כשאר הימים אלא שמוסיפין על הנסים בהודאה. ואין קורן את ההלל דקריאת המגלה זו היא הלילא. וכתב רב עמרם מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם בפורים כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלו באחרונה כמו בראשונה. ובתשובה לגאון שאן נופלין על פניהם. וכן המנהג. ואומר קדיש עד לעילא. ואומר אתה הראית לדעת עד ורעם ונשאם עד העולם ומוציא ספר תורה וקורין שלשה בפרשת ויהי בשלח מן ויבא עמלק עד סוף הסדר. ונהגו שלוחי צבור להחזיר שני פעמי הפסוק האחרון של פרשה זו מפני שאין בה אלא תשעה פסוקים בלבד וצריך להשלים לעשרה פסוקים. ואע"פ שאין לחוש לזה כמו שאמרנו למעלה בענין קריאת ספר תורה בצבור. ואומר קדיש עד לעילא. וקורא את המגלה דאמרינן בפרקא קמא דמגלה אמר ר' יהושע כן לוי חייב אדם לקרא את המגלה בלילה ולשנותה ביום שנאמ' אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. ומברך על קריאתה הברכות הכתובות למעלה. וכתב הרמב"ם שמאחר שבירך שהחיינו בלילה אינו חוזר ומברך אותו ביום. אבל רבי' תם כתב שחוזר ומברך ביום שהחיינו שעיקר הקריאה ביום שנאמ' והימים האלה נזכרים ונעשים וגם עיקר פרסום הנס הוא ביום בזמן משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביוני' ועוד דאמרינן בגמרא מאי מברך מנ"ח ולא קאמ' בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"נ כדאמרינן גבי נר חנוכה יום ראשון מברך שלש מכאן ואילך מברך שתים. ואחר קריאת המגלה אומ' אשרי ואינו אומר יענך ה' ביום צרה ואומר סדר קדושה ומחזיר ספר תורה למקומו. ונהגו לומר כשמחזירין אותו שיר המעלות לדוד לולי ה' מפני שמדבר מענין מה שרצה המן לעשות לנו. ואומר יהללו וגו' ואומר קדיש תתקבל. ואומ' למנצח על אילת השחר שמדבר מענין אסתר כדאמרי' במגלה למה נמשלה אסתר לאילת מפני שרחמה צר כאילת וגו' וגם יש בו רמז לשם המן שנא' הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי ראשי תיבות המן מכי. ואומר קדיש יהא שלמא רבה. כתב בעל משמרת המועדות מפני מה אין אנו קורין שני ימים מגלה מספק וי"ל מפני שאינה מן התורה אלא מדברי קבלה והם אמרו לעשות יום אחד והם אמרו חשבון המולדות ועוד יש לומר כי לא יעבור כתוב וכיון שעיר שדינו לקרות ביום ארבעה עשר אין לו לקרות ביום ט"ו כ"ש הקורי' בט"ו שאין להם לקרות ביום י"ו משום לא יעבור ועוד יש לומר ממה נפשך הוא יוצא ידי חובתו אם היום י"ד כבר יצא. ואם י"ג הכי נמי דיצא כיון שקראה ע"כ. וביום שני של פורים מתפללין כשאר הימים אבל אין נופלין על פניהם לא בשחרית ולא במנחה ואין אומרין יענך ה' ביום צרה. ובמקום תפלה לדוד אומ' למנצח על אילת השחר וגומ'. ואם חל ביום שני אין אומרים תחנונים. וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת במקום אל ארך אפים. וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה. והטעם בכל זה מפני שהוא פורים שושן דכרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר שנא' על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזי' בארבעה עשר מוקפין חומה מימות יהושע בט"ו. ושושן אע"פ שלא היתה מוקפת חומה מימו' יהושע בן נון קורין בט"ו הואיל ונעשה בה נס שהרגו בשונאיהם בשלשה עשר וארבעה עשר ונחו בט"ו. ואמרינן בירושלמי למה תלו הדבר ביהושע לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים. וכתב בעל משמרת המועדת ועוד יש לומ' לדעת הירושלמי למה תלוי הדבר ביהושע ולא במשה ודוד לפי שעל יד יהושע היתה תחלת מפלתו של עמלק שהמן היה מזרעו של עמלק ויהושע כבש וחלק הארץ לפיכך תלו הדבר בו ע"כ. ואם תהיה השנה מעוברת בארבעה עשר ובחמשה עשר מאדר ראשון מתפללין כמו ביום שני של פורים שאמרנו. וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה. כתב הראב"ד שחייב אדם להניח תפלין בפורים. אבל למלאכה במקום שנהגו הדבר תלוי. עכשיו אין אנו רואין מי שלא נהג כמנהג הזה כי חביבה המצוה הזאת עלינו. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה רבה בריה דרבא אמ' משתה ושמחה קבילו עליהו מלאכה לא קבילו עליהו, מעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב. וכתב בעל הלכות גדולות דוכתא דלא נהיגי למעבד מלאכה בפוריא לא ליעביד יחיד מלאכה אלא ליבטיל בהדיהו דרב חזייה לההוא גברא דזרע כיתנא בפורייא ולטייה ולא צמח כיתניה ומקשי מיכדי מלאכה לא קבילו עליהו אמאי לטייה ומתרץ דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הואי דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ומנא לן דמנהגא מילת' היא דאמ' שמין בר אבא אמ' ר' יוחנן דאמר קרא שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ואמרינן בירושלמי שצריך לומר אחר קריאת המגלה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורי' כל הערלים ברוכים כל ישראל גם חרבונא זכור לטוב משם שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וכת' אבין הירחי שנוהגין בצרפ' ובפרובינסי' התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהן המן וכשמזכיר הקורא את המגלה המן הם מקישין זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב וכן אומר במדרש תמחה את זכר עמלק אפי' מעל העצים ומעל האבנים. כתוב בערוך שמנהג בבבל ועילם כל הבחורים עושים צורה בדמות המן קודם פורים ותולין אותה על גגותיהם ימים ובימי הפורים עושין מדורה ותולין אותה הצור' לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שתולין בה הצורה וקופצין מצד האש לצד האחר. וטבעת זו נקראת משוורתא כדאיתא בסנהדרין בפרק ארבעה מיתות הנותן מזרעו למולך א"ר יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דאמי אמר אביי שירגא דליבני בי מיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמ' כי משוורתא דפורייא. פירוש שורה אחת של לבנים באמצע וחלקה היתה והאש מכאן ומכאן ומעבירו על אותה השורה וחוזר ומעבירו עד שתופס בו האור ונופל לתוכו פירוש משוורתא קפיצה כדאמרינן בפרק חלק שוור בן שוור פירוש קופץ בן קופץ. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה מחייב איניש לאבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשי' כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון. ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור המן ועל הבית האחר עונין ברך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה והרב ר' יצחק עשה פיוט בדוגמא זו, או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי ר' יונה שתי ד' כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדבחא ועד עצרתא, ר' יהודה בר' אלעאי שתי ארבעה כסי וחזיק רישיה עד בי חגא, ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר היאך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנא' ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגומ'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין. תניא הימים הכתובים במגלת תענית הם ולפניהם ולאחריהם אסורין שבתות וימים טובים הן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרי' וצריכין חזוק. והאידנא בטלה מגלת תענית כדאי' בפרקא קמא דראש השנה. ומה שנהגו להתענות בשלשה עשר באדר והוא יום שלפני פורים וחנוכה ופורים לא בטלו. יש לומר כדאמרינן בפרקא קמא דראש השנה גבי תענית של צום גדליה דדברי קבלה כדברי תורה דמו ואין להם פנים ואחור הילכ' הוי פורים כדברי תורה ומלפניו מותר. ==פסח == '''חודש ניסן''' כתב בעל ספר המצות הקטן מנהג פשוט בכל ישראל שלא להתענות ושלא לומר תחנונים בניסן. ואם יתענה יתענה בצינעא עד כאן. והכי איתא במ' סופרים. ומיהו ברוב המקומות בספרד נהגו לומר תחנונים בחדש ניסן. וכתב אבין הירחי שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם מדקיימא לן בשבת בפרק ר' עקיבא ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה ובעשור לחדש בא בשבת ואמר הב"ה בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמ' הב"ה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר אעשה לכם, הלכו ולקחו איש פסחו בעשור לחדש להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש, כשראו המצרים זה היו רוצים להנקם מהם והיו מיעיהם מתחתכים ונדעכין באש ונדונין ביסורין ובחלאים רעים ולא הזיקו אחד מישראל, ועל שם אותם הנסין קורין אותו שבת הגדול. וכן כתוב במחזור ויטרי. ומוסיף שם טעם אחר שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצות. '''סדר תפלות הפסח''' מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואמרינן בפרקא קמא דפסחים חמץ משש שעות ולמעלה מנא לן דאסור אמ' רבא תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. ומקשי ואימ' לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. ומתרץ ביום כתיב. והדר מקשי ואימ' מצפרא. ומתרץ אך חלק והוה ליה בתחלת שבע ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסורא דאוריתא. פי' אך חלק משום דאכין ורקין מיעוטין הן אלמ' מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר. והדרשנים אומרי' אך הוא חץ בחלוף אותיות באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ. והשבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר. ומדברי סופרים לחפש את החמץ במחבואות ובחורים בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. והחמץ שמוצא מצניעו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ואם רצה לבערו בלילה מבער. וקודם שיבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. והטעם שאינו מברך על ביטול חמץ מפני שהביטול הוא תלוי בלב האדם ואין צריך להוציאו בשפתיו ואין בו מעשה כלל ואין מברכין על מצוה שאין בה מעשה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וגם אין לברך על בדיקת חמץ מפני שהיא מדרבנן. ולאחר הבדיקה אומ' כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ביערתיה ולא ידענא ביה יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואין לומר דאיכא בביתא הדין אלא דאיכא ברשותי כי שמא יש לו בבית אחר. ואם תאמר למה הצריכו לבדוק החמץ בחורין ולהוציאו מביתו יותר משאר איסורין כגון חלב ונבלות. ואם תאמר מפני שחלב ונבלות בני אדם בדלין מהם כל השנה אין אנו חוששין שמא יאכל מהם אבל בחמץ שאין בדלין ממנו יש לחוש. עדין קשה שהרי לנזיר לא הצריכו להוציא היין מרשותו אע"ף שאינו בדל ממנו כל השנה אלא ימי נזרו בלבד. וגבי חדש גם כן שאסור עד ששה עשר בניסן ואפי' בחוצה לארץ ואין בדלין ממנו לא הצריכו להוציאו מביתו. וי"ל שהטעם בחמץ מפני שהזהירה בו התורה יותר משאר מצות ואסרה אותו בבל יראה ובל ימצא החמירו בו יותר והצריכו לבדקו כדי שלא יבא לידי מכשול. תדע שהרי בשאר איסורין אנו הולכים אחר הטעם ואפי' ביין נסך שאיסורו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואלו בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהוא. '''ערבית ליל פסח''' ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ומתפללין שלש ראשונות. ואומר '''אתה בחרתנו''' מכל העמים על שם ויבחר בכם. אהבת אותנו על שם ואהבת עולם אהבתיך ועל שם כי מאהבת ה' אתכם. ורצית בנו על שם כי רוצה ה' בעמו וכתיב רצה האלהים את מעשיך. ורוממתנו מכל הלשונות על שם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה והוא מלשון ידעתיך בשם. ואמר לשון רוממות על שם תרוממנה קרנות צדיק. ואמר מכל הלשונות על שם מכל לשונות הגויםץ וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידיםץ וקרבתנו מלכנו לעבודתיך פי' לשמוע מתן תורה. ואמר וקרבתנו על שם ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש ותקרבון אלי וגו' וכן ויקרבו כל העדה. ושמך הגדול על שם וגדול שמך בגבור'. והקדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדקה. עלינו קראת על שם ושמך עלינו נקרא או על שם כי אני ה' הקורא בשמך אלקי ישראל כלומר חפץ אני שאקרא בעולם אלקי ישראל בשביל אהבתכם. אינמי ששמו משותף בשם ישראל שסוף השם הוא אל וגם כן בכל השבטים הראובני והשמעוני בראש ה"א ובסוף יו"ד וזש"ה שבט יה עדות לישראל והטעם לפי שהיו אומות העולם מבזין את ישראל ואומרים על מה אלו מתיחסין על שבטיהם לבית אבותם סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהם אם בגופם שלטו באמותיהם לא כ"ש לפיכ' העיד עליהם הב"ה כי הם בני אבותיהם. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה ע"ש כי מאהבת ה' אתכם וגו'. מועדי' שנא' אלה מועדי ה'. לשמחה שנא' ושמחת בחגך. חגים שנא' את חג המצות חג השבועות חג הסכות. וזמנים הוא תרגום של מועדים והכל אחד. לששון הוא כפל השמחה. את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה שנא' מקרא קדש יהיה לכם. ואם חל י"ט בשבת כולל השבת עם י"ט ואומ' ותתן לנו ה' אלקינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה את יום טוב מקרא קדש הזה זמן חירותינו שבפסח יצאנו לחירות. באהבה מקרא קדש כבר זכרנוהו. זכר ליציאת מצרים פירשנוהו בברכה מעין שבע של ליל שבת ואינו אומ' זכר למעשה בראשי' ואפי' הוא שבת וי"ט מפני שגם בשבת כתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. אלהינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ע"ש ותעל שועתם. ויבא ע"ש הנה צעקת בני ישראל באה אלי. יגיע ע"ש וראשו מגיע השמימה והוא רמז על הגעת תפלה לשמים. יראה ע"ש ראיתי את הלחץ. וירצה ע"ש לרצון על מזבחי. ישמע ע"ש וישמע אלקים את נאקתם. יפקד ע"ש פקד פקדתי אתכם וכתי' כי פקד ה' את עמו ויזכר ע"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. והוצרכו כל אלו הלשונות לפי שאם נאמ' יעלה בלבד הייתי אומר יעלה אבל לא יבא לפי' אמ' יבא. ואם נאמ' יבא הייתי אומ' יבא אבל לא יגיע לפי' אמ' יגיע ואם נאמ' יגיע הייתי אומ' יגיע אבל לא יראה לפי' אמר יראה ואם נאמ' יראה הייתי אומ' יראה אבל לא ירצה לפי' אמר ירצה. ואם נאמר ירצה הייתי אומר ירצה אבל לא ישמע בעולם שנרצה לכך אמ' ישמע. ואם נאמר ישמע הייתי אומ' ישמע פעם אחת אבל לא יפקד פעם אחרת לפי' אמ' יפקד. ואם נאמר יפקד הייתי אומ' יפקד פעמים או שלשה אבל לא לעולם לפיכך אמ' ויזכר לעולם. הרי שהוצרכו כלם. וכל אלו הלשונות הם ח' כנגד ח' מעלות שיש באתה בחרתנו. כיצד כנגד ושמך הגדול אמ' יעלה למעלה. וכנגד עלינו קראת אמר ויבא עלינו. וכנגד וקרבתנו מלכנו לעבודתיך אמ' יגיע עת הקריבה והעבודה. וכנגד וקדשתנו אמ' יראה הקדוש כי בעונותינו אין קדוש נראה עמנו בתוך העמים. וכנגד ורוממתנו מכל הלשונות אמ' ירצה לרוממנו. וכנגד ורצית בנו אמר ישמע לכל הגוים שאתה רוצה בנו. וכנגד אהבת אותנו אמ' יפקד הפקידה אשר מקדם. וכנגד אתה בחרתנו אמר ויזכר הבחירה אשר בחרת באברהם יצחק ויעקב. זכרוננו ע"ש זכרני ה' ברצון עמך. וזכרון אבותינו על שם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. וזכרון ירושלם עירך על שם אם לא אזכרכי. וזכרון משיח בן דוד עבדך על שם זכור ה' לדוד וכתי' אל תשב פני משיחך. וזכרון כל עמך בית ישראל לפניך ע"ש זכרתי לך חסד נעוריך לפליט' ע"ש להשאיר לנו פליטה. לטובה על שם לשוש עליך לטוב וגומ' כלומר שהנשאר בגלותינו תהיה לו פליטה טובה. לחן על שם ולענוים יתן חן. לחסד על שם חיים וחסד עשית עמדי. ולרחמים על שם זכור רחמיך ה' וחסדיך. ומזכיר כאן חמשה זכרונות כנגד חמשה פעמים שקראן ישראל בפסוק אחד שנאמ' ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגש' בני ישראל אל הקדש. משל למלך ששואל על בנו ואו' ישן בני קם בני אכל בני הלך בני לבית הספר בא בני מבית הספר כך הקב"ה מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה. ביום חג וכו' זכרנו ה' אלקינו בו לטובה על שם זכרה לי אלקי לטובה. ופקדנו בו לברכה על שם פקד פקדתי אתכם. והושיענו בו לחיים טובים על שם הושיענו אלקי ישענו. מבקש מאת השם שיהיה אותו זכרון ששאל לטובה ולברכה ולחיים טובים. בדברי ישועה ורחמים ע"ש ופקדני בישועתך. חום וחננו ורחם עלינו והושיענו על שם ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם. כי אל מלך חנון ורחום אתה על שם כי אתה אל חנון ורחום. והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים רבו הפירושים בלשון והשיאנו. י"מ שהוא מלשון ונשיא בעמך כלומר רוממתנו וגדלנו. וי"מ שהוא מלשון כיצד משיאין משואות כלומר והאר פנינו ועינינו. ויש מפרשים שהוא מלשון ישא פרעה את ראשך ומתרגמי' ידכרינך פרעה כלומר שיעלה זכרוננו לפניך לטובה. ויש מפרשים שהוא מלשון ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ומתפלל לשם בדרך משל שיגיע העת שיצוה לעננים שישאונו בכל מועד ומועד לירושלם. ולא ישרו בעיני כל אלו הפירושים כי אינם נקשרים עם תיבת את. אבל הנכון לפרש שהוא מלשון וישא משאות מאת כלם שענינו דורון כלומ' שלח לנו דורון ברכת מועדיך. וגם יתכן לפר' שהוא מלשון משא בני קהת כלו' הטעיננו את ברכת מועדיך והטעם שתזכנו לעלות לירושלם ונקריב עולת ראיה שכתו' בה איש כמתנת ידו וכו'. בשמחה ובשלום כאשר רצית על שם רצה האלקים את מעשיך. כלומר שירצה אותנו בעלייתנו לרגל ובהבאת הקרבנות ועוד על שם רצית ה' ארצך ואנו מתפללין לשם שיזכנו לעלות לרגלים לירושלם. ואמרת לברכנו שנאמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך ותמצא כתו' בחג השבועות ובחג הסוכות ברכה ושמחה אבל לא בחג המצות עד לסוף שכולל כל המועדים בברכה בלבד שנאמ' כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך והטעם כי בחג השבועות ובחג הסוכות שיש לכל בעלי בתים תבואה ופירות הרבה צום הב"ה לשמח ארבעה והם הלוי והגר והיתום והאלמנה וכנגדן אמ' הב"ה אם תשמח ארבעה שלי אני אשמח ארבעה שלך והם בנך ובתך ועבדך ואמתך אבל בזמן חג המצות שהוא סוף תבואת שנה שעברה ועדין לא נקצרה התבוא' החדשה ואם היה מצוה אותם שישמחום יהיה בהם צרות עין לתת משלהם והתורה ירדה לסוף דעתם וכיון שאין משמחין אותם בחג המצות לא נאמר בו שמחה וגם ברכה לא נאמר בו לפי שיש בהם צרות עין לתת משלהם. וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך וכו' הכל פירשנו בתפלת ליל שבת ברצה נא במנוחתנו. והנחילנו ה' אלקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך שנא' במועדים שמחה וכתיב לששון ולשמחה ולמועדים. וישמחו בם כל ישראל מקדישי שמך על שם ושמחת בחגך. ויש קורין אוהבי שמך וטעות הוא מפני שצריך לומ' מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י מקדש ישראל והזמנים על שם כי אני ה' מקדש את ישראל והזמנים שישראל מקדשין הזמנים. ואומ' שלש אחרונות ואומ' ש"צ קדיש. ואם חל בשבת מזכיר בתפלה גם של שבת את יום המנוח הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר ויכלו וברכת מגן אבות בדברו וחותם בשל שבת בלבד. וכבר כתבנו הטעם בתפלת ליל שבת. ויש אומרים שאין לומר ברכה אחת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת כשאר ערבי שבתות מפני שתקנו אותם משום עם שבשדות שמאחרין לבא כדי שיגמרו תפלתם עם הצבור ולא ישארו שם יחידים משום דשכיחי מזיקין ולילה זו משומר ובא מהם ומכיוצא בהם. ומיהו נהגו לאמרה. ואין לקדש ש"צ בבית הכנסת ליל הפסח לפי שבשאר לילי שבתות וימי' טובים שמקדשין בבית הכנסת הוא להוציא אורחי' ידי חובתן כמו שכתבנו למעלה ובליל פסח אינו צריך כי הם מקדשים לעצמם בביתם כדתנן ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין. ועוד אם יקדש בבית הכנסת יראה כמוסיף על ארבעה כוסות ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. ואומר ש"צ קדיש ונפטרין לבתיהם לשלום לעשות סדר ההגדה. '''הסדר הראשון''' '''סדר ההגדה ופירושה ''' מצוה מדברי סופרים על כל איש ישראל לשתות ארבעה כוסות של יין בכל לילה משתי לילות ראשונות של פסח. ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבעה כוסות אלו של יין ואפי' מן התמחוי. ופירש ה"ר יחיאל מפריש דהא לא יפחתו לו אעני קאי וה"ק לא יפחתו לו מד' כוסות של יין אפי' אין לו מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבעה כוסות ואע"פ שיצטרך אחר כך ליקח מן התמחוי. ופירו' תמחוי קערה גדולה ויש בגופה מגורות מגורות ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה ומקבצין בה מיני מזון להאכיל לענים והיתה נגבית בכל יום. ומקשי בגמרא היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה דתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי. ומתרץ אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקין, רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. פירוש כוס של ברכת המזון מצטרף לטובה עם השנים הראשונים ואין מצטרף לרעה להיות זוגות עם כוס רביעי. רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשה היא. וכתבו הגאונים ורוב המפרשים הואיל וכל א' מארבעתן מצוה בפני עצמה צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד מהם. וגם משום שההגדה היא היסח הדעת והפסק. וחכמי צרפת והרב רבינו יונה והרא"ש כתבו שאין לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. והעולם נהגו כדברי הגאונים. הכוס הראשון אומר עליו קדוש היום. והכוס השני קורא עליו ההגדה עד גאל ישראל. וכוס השלישי מברך עליו ברכת המזון. והכוס הרביעי גומר עליו את ההלל. ואם שתה ארבעה כוסות אלו שלא על הסדר אלא שתאן זה אחר זה לא יצא. ושיעור כל אחד מאלו הארבעה כוסות רביעית לוג יין דהיינו ביצה ומחצה והוא משקל שלש אוקיות ושליש ומדת הכלי שיכילנו הוא ארכו כרוחב ב' גודלים וכן רחבו וגבהו כרוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. ואין צריך שישתה כולו אלא רובו. וקטנים צריך להטעימן משיורי כוסות ואין צריכין כוס שלם אלא הוא שותה רוב הכוס והשאר מטעימו לתינוקות. ואמרינן בירושלמי דשקלים שמצוה מן המובחר לחזר אחר יין אדום מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם אלמא סתם יין אדום הוא. ואם הלבן משובח מן האדון הלבן קודם. נשאר ה"ר מאיר מרוטנבורק אם יכולין לברך הטוב והמטיב בליל פסח אם נראה כמוסיף על כוסות. והשיב דאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בורא פרי הגפן כמו שמברכין על שאר כוסות. וטעם לארבעה כוסות האלו אמרינן בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' בניה אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם וגומר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואסחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה. וכתיב ונתתה כוס פרעה בידו, ור' לוי דאמ' כנגד ארבע מלכיות, ורבנין אמרי כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות העולם כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקית אותו את כל הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם ושתו והתגועשו והתחוללו מפני החרב אשר אנכי שולח בינותם, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ מיינה שתו גוים על כן יתהוללו, כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ, ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם, וכנגדן עתיד הב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, כוס ישועות אשא תרין. פי' בשתי כוסות הכתו' מדבר א' לימות המשיח ואחד לעולם הבא. יש שואלין מפני מה אין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשתות ארבעה כוסות כמו שמברכין על המרור שהוא מדבריהם בזמן הזה. וי"ל היאך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוס של קדוש שהוא מצווה בו ועומד ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות והלא מחוייב הוא בארבעה הילכך לא איפשר. ועוד טעם אחר מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק אבל ארבעה כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא אין מברכין. וכתב רב נטרונאי ארבעה כוסות של פסח חובה הן וא"א שלא לשתות ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו וחייב מלקות מדרבנן. ואם אינו מוצא יין ישרה ענבים או צמוקים במים ויעשה מהם ארבעה כוסות שכך אמרו חכמים יין צמוקים לא יביא לקרבן ואם הביא כשר. וכיון דלקרבן אם הביא כשר לקדוש ולהבדלה לכתחלה כשר במקום שאי איפש' לו. וכת' הרי"ן גיאט מי שאינו יכול למצוא יין מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר ואין צריך לשהות עד שסודר הגדה מידי דהוה אבצקות של גוים דאדם ממלא כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל מצה משומרת באחרונה ומברך עליה לאכל מצה וכל שכן הכא דלקיומי מצוה קא מכוין ואין בו לאחר שמילא כריסו ממנו יברך עליו, והגדה וברכת המזו' סודר על הפת. וכת' הריא"ף מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא מקדש אריפתא מידי דהוה אשבתות וימים טובים והיכי עביד שארי המוציא ברישא ובצע לה לריפתא ומנח ידיה עילוה עד דגמר ליה לקדושא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לה לפתורא ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ושתיית ארבעה כוסות האלו ואכילת מצה צריכין הסיבה דרך חירות. ואפילו עני שבישראל שאינו רגיל בהסבה כל השנה עתה לא יאכל עד שיסב. וגם נמי עשיר שהוא מסב על כלי מילת וכרים וכסתות הוי דרך חירות אבל עני שאינו מסב אלא על גבי ספסל הוה אמינא לא הוי דרך חירות ולא צריך הסבה קמ"ל דצריך הסבה. וההיסבה צריכה להיות על צד שמאל והסבת ימין אינה היסבה ועוד שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. אשה אינה צריכה הסבה מפני שאימת בעלה עליה ולפי זה אלמנה וגרושה בעיא הסבה. ובעל ה"ג פירש מפני שאין דרך האשה להסב. ולפי זה כל אשה אינה צריכה היסבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה. בן אצל אביו אפי' הוא רבו מובהק צריך הסבה. תלמיד אצל רבו אינו צריך הסבה אלא אם כן יתן לו רבו רשות והטעם שאינו מסב לפני רבו. ואם היה אביו רבו מסב לפניו מפני שדרך האב למחול על כבודו לבנו והוא גם בו ואינו צריך ליטול רשות ממנו על זה מה שאין כן ברבו. שמש אצל רבו צריך הסבה. וכל מי שצריך הסבה אם אכל ושתה בלא הסבה לא יצא. ואמרינן בואלה שמות רבה ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם האלקים שנאמר ויסב אלקים את העם. וכת' אבי העזרי בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב יושב כדרכו ואינו צריך להסב. לילי הפסח לא יקדש עד שתחשך ויצאו הכוכבים ואע"פ שבשאר שבתות וימים טובים מוסף מחול על הקדש ומקדש מפלג המנחה ולמעלה אע"פ שלא שקעה חמה בפסח מצוה לשתות ארבעה כוסות בזמן אכילת מצה וכוס של קדוש אחד מהן ואין מצה נאכלת אלא בלילה כפסח שאינו נאכל אלא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה. וכשיבא אדם אל ביתו ומוצא נרות דולקות ושלחן ערוך וכוסות מוצעות מלאות יין מביאין לפניו סל או קערה שיש בה שני תבשילין ושלש מצות ושני מיני ירקות וחרוסת. השני תבשילין הם זרוע וביצה אחד מהם צלי זכר לפסח ואחד מבושל זכר לחגיגה המבושלת הנאכלת קודם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השבע. ובירושלמי יליף לה מקרא דכתב ועצם לא תשברו בו ואלו היה נאכל בשעת רעבון יש בו משום שבירת העצם. וכך היא המצוה בזמן שבית המקדש קיים בתחלה מביאין הפסח ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הפסח. ואוכל ממנו כל אחד כזית. ואחר כך מביאין החגיגה ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח. וכשגמרו לאכל החגיגה מביאין הפסח ואוכלין אותו על השבע. ובזמן שחל להיות י"ד בניסן בשבת אין צריך כי אם הצלי שהוא זכר לפסח. ולא המבושל שהוא זכר לחגיגה שלא היתה חגיגה דוחה שבת באותו זמן. וצולין הזרוע על הגחלים מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשפוד של עץ רמון כמו שמפורש הטעם בפסח שני ואם באנו לחפש אחר שפוד של עץ יהיה טורח גדול. והרי"ף כת' שאין לחוש כיון שאינן אלא לזכר בעלמ' ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. וכן כת' בעל העיטור אל ישנה אדם. ואמרינן בירושלמי שלכך לוקחין ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא. והמצות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח צריכין להיות מאחד מחמשה מיני דגן שהן חטין ושעורין כוסמין שהוא אשקאנדה בלעז ושבולת שועל שהיא אבינא בלעז ושיפון מפרש בערך שקורין אותו בערבי דוסר ובלעז אשפילטא, לפי שהם באים לידי חימוץ שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דברי' הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי ובתו דברים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון אין אדם יוצא בהן ידי חובתו לאפוקי אורז ודוחן שהן באין לידי סרחון. כוסמין הן מין חטין ושיבולת שועל ושיפון הם מין שעורים. והמצות האלו צריכות שימור לשם מצה שלא יבאו מים בתבואה משעת קצירתה ואילך או אפי' משעת טחינה. ואם אין לו כך יעשה שמור משעת לישה. לשה אותה נכרית אפי' ישראלי' עומדת על גבה אינו יוצא בה ידי חובתו שכל דבר שצריך לשמו אינו נעשה על ידי נכרי. ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסת מצה משומר' משום לחם עוני. וכת' הראב"ד בדרשא שלו וצריך לעשות המצות רקיקין קטנים ואם עשאן עבים וגדולים אין זה לחם עוני כדתניא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ואשישה לחם גדול הוא, ויש מדקדקים על המצות בעשייתן לרשום אותם אי זו נעשית ראשונה ואי זו שנייה לומ' שמצוה בראשונה כדאמרי' לענין קופות של תרומת הלשכה שמצוה בראשונה, ולדברי המדקדקים צריכה האשה להזהר שאותה שנעשית ראשונה שתכניסנה תחלה לתנור כדי שתגמר היא תחלה שאם נעשית היא תחלה ואחרת נאפת תחלה האחרונה היא ראשונה כי גמר הפת הוא העיקר וכיון שמצוה בראשונה מוטב שהראשונה תהיה ראשונה לכל דבר ואם לא תעשה כך הרושם שלה מה הועיל עכ"ד. וכת' בעל ספר המצות שאם החליף שנייה בראשונה יצא כדאמרי' בפר' הקורא את המגלה ראשון שקרא ארבעה משובח וכן שני וכן שלישי שקרא ארבעה משובח. וכתב הראב"ד בדרשה שלו אין לשין מצה של מצוה אלא אחר חצות כשחיטת פסח שאינה אלא אחר חצות ואיתקש אכילת מצה לאכילת פסח. והשני מיני ירקות נהגו להיות המין האחד מהם כרפס זכר לששים רבוא שנשתעבדו בעבודת פרך כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך והס' סימן לששים רבוא. ואע"פ שיש חמשה מיני מרור שיוצא אדם בהן ידי חובתו ואלו הן חזרת שהיא חסא, עולשין שהם הנדבי בערבי, תמכה בערוך מפרש שהיא קארדוש בלעז ויש אומרים שהוא מרויו בלעז והרי"ף פירש סריס בערבי, חרחבינה יש אומרים שהיא קרצענה בערבי ויש אומרים שהוא חנדקוק, מרור שהיא חזרת של יער שהיא מרה, אע"פ כן חסה מצוה מן המובחר. לפיכך נהג להיות המין השני חזרת שהיא חסא והיא מרור דאמרינן בפר' ערבי פסחים מאי חסא דחס רחמנא עלן ומה מרור תחלת רך וסופו קשה אף מצרים תחלתן רך וסופן קשה. ובירושלמי גורס תחלתו מתוק וסופו מר. וקי"ל כרבא דאמ' מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת הפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. והחרוסת היא מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו ישראל משועבדין בו במצרים ועושין אותה ממיני פירות מתוקים ומרורים וחומץ ומתבלין אותם בתבלין לדמותה לטיט שיש בו מכל דבר. וצריך שתהיה עבה כמו הטיט זכר לטיט כמו שאמרנו. וישים בה מיני קיהוי כגון תפוחים חמוצים זכר לתחת התפוח עוררתיך ואגוזים זכר אל גנת אגוז ירדתי ותאנים זכר לתאנה חנטה פגיה ותבלין כגון קנה וקנמון שהוא קצבה אלד?רירה וסנבל שדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט במצרים. '''וכשיהיה''' כל זה מוכן לפניו מוזגין לו כוס ראשון ומברך על היין תחלה ואחר כך מברך על היום. ויש מוסיפין לומ' בנוסח זה הקדוש בחר בנו ויגדלינו ורצה בנו ויפארנו ואינו ממטבע הברכה. ומברך שהחיינו. ואינו מברך שעשה נסים לאבותינו מפני שברכת אשר גאלנו היא במקומה ויותר מבוארת שמזכיר בה פרט הנס. ושותה כל אחד מהם כוסו בהסבה דרך חירות. ואם חל להיות בשבת אומ' תחלה ויכולו ואחר כך מברך על היין ואחר כך על היום ואומר בחתימה ושבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו שמחה ביום טוב מפורשת ובשבת ברמז שנא' וביום שמחתכם ואמרינן בסיפרי אלו השבתות ובשבת מצאנו לשון נחלה שנאמ' ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וביום טוב לא מצאנו לשון נחלה אלא הוא על שם אל המנוחה ואל הנחלה כל יום שיש בו מנוחה הוא נחלה. וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה. ואם חל במוצאי שבת עושה סימן יקנה"ז יין קדוש נר הבדלה זמן. פי' מברך תחלה על היין ואומר עליו קדוש היום. ומברך על הנר בורא מאורי האש. ואומ' בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין קדש חמור לקדש קל שנא' והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ושאל רבי אפרים למה נהגו העם לומ' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת שאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה. והשיב ר"ת משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלש הבדלות והמוסיף לא יוסיף על שבע, רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפום ביום טוב אחר שבת לפי שהוא מענין יום טוב. ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים הרי שלש, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינה מן המנין אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא, בין קודשת שבת לקדושת יום טוב הבדלת זהו אוכל נפש שמותר ביום טוב מה שאין כן בשבת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זהו יום טוב אחרון של חג שחלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך הם שתי הבדלות בין כהנים ללוים ולוים לישראל, וזהו מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין כהנים ללוים שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן לקדשו קדש קדשים והבדלה בין לוים לישראל שאמ' בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה ואינו מריח בשמים והטעם פירשנוהו בתפלת ליל מוצאי שבת. ולאחר הקדוש נוטל ידיו הוא וכל אחד מן המסובין לאכול ירקות שטיבולם במשקה אע"פ שאינו אוכל פת דאמרי' בפר' ערבי פסחים כל שטיבולו במשק' צריך נטילת ידים דילמ' נגע במשקים והידים עסקניות הם ומברך כל אחד לעצמו ענ"י. ולוקח מן הכרפס ומברך בורא פרי האדמה. וטובלו בחרוסת להמית את הקיפא שבירקות בחומץ שבחרוסת כדי שלא תזיק לאדם ואוכל ממנו כזית בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. כך כתבו הגאונים ורוב המפרשים. אבל ר"ת ורשב"ם הנהיגו לתלמידיהם לטבל טיבול ראשון בחומץ ולא בחרוסת ומביאין ראיה דתנן בפרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת נמצא שבמשנה אינו מזכיר חרוסת עד טיבול שני. וה"ר יונה פיר' הטעם לפי שטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכרא בעלמ' ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואין חוששין לקיפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם ירצו יאכלו בלא חרוסת כמו בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו שום סכנה. והעולם נהגו כדברי הגאונים. וקיפה יש מפרשים שהיא תולעת כדתניא בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי האילנות וקיפא שבירקות כי החומץ שבחרוסת ממית הקיפא שבירקות. ורבי' האיי פירש עיקר הקיפא בלשון ארמית מלשון קיפוי כגון נפיחה ורוח שאוחזת במעים מן המאכלות ונקראת קיפה מפני שהיא מנפחת והחרוסת היא סם שטורדת אותה רוח. ולא היה גורס להמית את הקיפא אלא לטרוד את הקיפה כלומר לטרוד הרוח והניפוח שבירקות. והטעם שאין מברכין על החרוסת ואע"פ שהיא מצוה מדברי סופרים מפני שהיא טפילה לכרפס ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ובטיבול שני אין לברך על המרור בורא פרי האדמה אלא לאכול מרור בלבד כי ההגדה אינה הפסק לענין אכילה הואיל והמרור לפניו ואינו נמלך. אבל לענין נטילה היא היסח הדעת שהידים עסקניות הם. ומזה הטעם אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת שאר ירקות שההגדה אינה הפסק. וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות רבות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת. וגם מזה הטעם אין לברך על המרור בורא פרי האדמה. ולמה שאר ירקות באים בתחלה בתוך הסעודה להיכרא בעלמא לתינוקות כדי שישאלו מה נשתנה שאין דרך לטבל בירקות קודם אכילת פת. מי שאין לו שאר ירקות אלא מרור בלבד מברך עליו בתחלה שתי ברכות בורא פרי האדמה ולאכול מרור וטובל בחרוסת ואוכל כזית וכשגומר ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה. ואחר אכילת שאר ירקות יבצע אחת מן השלש מצות ויתן חציה בין שתי השלימות והחצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם למצת אפיקומן שנאכלת באחרונה זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה כדאמרינן בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. כת' הרי"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטר אכיל ברישא דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ותמה עליו הרא"ש לפי סברתו שאוכל כזית דמינטר לבסוף היאך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר ויאכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה דיותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם המצה שבפיו. וכן כתבו הרמבם ז"ל וה"ר יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה ויברך עליו לאכול מצה ולא יאכל אחריו כלום. ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליו המוציא ולאכל מצה ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה. והרא"ש כת' שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתאבון ויברך עליו המוציא ולאכול מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר. ומתחיל ההגדה והקשה הר"ף למה אין מברכין על קריאת' כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו', ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כת' טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפי' בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו אלא המרבה הרי זה משובח. ונקראת הגדה על שם והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים והנסים ונפלאות שעשה עמנו הב"ה באותו זמן. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לה' אלקיך שבחית יומא דין וכן תרגמו רבי' סעדיה בער'. וכשאומר הא לחמא עניא עוקרין הסל או הקערה מעל השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין מה שלפנינו בקערה ועכשיו היא מסולקת מלפנינו. ואמרינן בפר' ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזא דקא מגבהי פתורא א"ל ומי אכלינן דקא עקריתו תכא מקמן אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה. ופרשב"ם והני מלי לדידהו שהיו להם שולחנות קטנים אבל אנו שהשולחנות שלנו גדולים ואינו דבר קל לסלקם אנו מסלקין הסל או הקערה שבו השלש מצות ומרורים ושני תבשילין ודי לנו בכך ע"כ. ובהשלמת הא לחמא עניא יחזיר הסל או קערה למקומה כדי שתהיה לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן לחם עוני לחם שעונין עליו דברים וגם כדי שתהיה מצויה לפניו כשאומר מצה זו מרור זה. נשלם הסדר הראשון. ==פירוש ההגדה== הא לחמא עניא, פי' כזה היה לחם עוני שאכלו אבותי' במצרים. וכתו' במחזור ויטרי אין לדקדק למה לא אמ' האי לחמא דלחם לשון זכר הוא והא לשון נקבה הוא דהא אמרינן הא גברא והא תיובתיה. ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית לפי שכולם היו מדברי' בלשון ארמית ואין עמי הארץ מבינים לשון הקדש. ד"א כדי שלא יכירו מלאכי השרת שאנו מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכרו עונותינו שאין אנו כדי להגאל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית כמו שפירשנו. בקדיש. ואם תאמר מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הר' יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכלי' אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל. כת' רב מתתיה מה שנהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנותם ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקבל שכר היו עושין זה ועכשיו שנעשו שכיני גוי' יותר משכיני ישראל מפרנסין אותם בתחלה קודם כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ. ואמרי' במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. וכל דצריך ייתי ויפסח פירוש שאיפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצות מצוה וצרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לד' כוסות לכך אומר וכל דצריך ייתי ויפסח יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך מדבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים השתא הכא השנה הזאת אתם כאן לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. הא שתא הכא עבדי השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. ויש מפרשים כל דכפין ייתי ויכול כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד שאסור לאכל מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. פי' מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה. פי' אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בז' ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות ואלו הן ברכת היין וקדוש היום ושהחיינו ובורא פרי האדמה וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה והמוציא ולאכול מצה הרי שבע. וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכל מצה בתאבון. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון ומותר לטבל במיני תרגמא כגון פירות וקנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאבון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דר' לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמ' טעמא משום דר' בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם. '''מה נשתנה''' וכו' גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה. הכי גרסינן אין אנו מטבלין וכן הוא בסדר רב עמרם ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרי' בפר' ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירו' אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור, כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה ע"י טבול כדאמרי' אבל מטבל הוא במיני תרגמא, השמש מטבל בבני מעים. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמ' וכי בשאר לילות אי איפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות הן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור. '''עבדים''' היינו לפרעה במצרים זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה כלומ' לפי שהיינו עבדים לפרעה ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו הם. ותנן בפר' ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופליגי בגמ' מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ורבא אמ' מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים, ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה ואין גנות בעולם כזה וגדול הוא מגנות של עבדות ואע"פ כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למעבד א"ל בעי אודויי ושבוחי טובא מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא ואף רב נחמן סבר כוותיה לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי ומזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופי' ומסיים בשבח שהוציאנו הב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים. וא"ת אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים וכו'. כלומ' אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים שהיו בהם רשעים וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע הב"ה לאברהם אבינו כ"ש אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. וא"ת נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפי' כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם. כלנו נבונים שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כלנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אעפ"כ אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה וכ"ש שיש לנו להודיע לשאינם יודעים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא וכתי' והגדת לבנך וכתי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'. וכתו' במחזור ויטרי דלא גרסי' משועבדים היינו לפרעה במצרים אלא משועבדים היינו במצרים. וכך נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם המלכים כלם כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו. ה"ג וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ולא גרסי' וכל המספר ביציא' מצרים דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרי' בה הרי זה משובח אלא מחוייב הוא לעשות מה שנצטוה אבל להא דגרסי' וכל המרבה לספר ניחא. וה"ק מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואפי' בדבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה ממעשה דר' אליעזר וחביריו שהיו חכמי הדור ואפי' הכי ספרו כל הילה ביציאת מצרים, בבני ברק שם מקום. וא"ת נזכור ביום שנאמ' למען תזכור את יום צאתך וגומ' אך בלילה לא מצאנו זכירה לכך דורש עתה ימי חייך הימים כל להביא הלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרי' בירוש' דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו. והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי ולא נצחתי כמו זכנהו לרבנן מאן דזכי למלכא לשון נצוח כלומ' לא נצחתי לחכמים בכח גמר' ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני הייתי אומר אותה בלילות והם חולקי' עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים ואין דבריו של אחד במקום שני'. עד שבא בן זומא ודרש כל ימי חייך ימי חייך היה לו לכתוב כל למה לי לרבות יציאת מצרים בלילות שלא היו נוהגין לומ' פרשת ציצית שכתו' בה יציאת מצרים בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמ' בברכות בפ' היה קורא בתורה במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת והיינו דקאמ' ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאומרה. ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמו שנקר' ג"כ מעון שנא' מעונה אלהי קדם ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון הגדול, מנה הי' עשרה פעמים וה"ה חמשה פעמים והו"ו ששה פעמים וה"ה חמשה פעמים יעלה למנין מקום. ומפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמ' ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש שנתן תורה לישראל פירוש לדרוש הפסוקים הסמוכים שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ובכלם כתיב בן. ויש לתמוה מה אלו השאלות הארבעה על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה. '''א' חכם וא' רשע וא' תם ואחד שאינו יודע לשאול'''. וא"ת סדר המקראו' אינו כתו' כך כי של חכם הוא כתו' בפרש' ואתחנן ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לישאל כתובים בפרשת בא אל פרעה אך של שאינו יודע לשאל הוא קודם לשל תם והיה לו לתפוש סדר המקראות. וי"ל שרצה להזכירם כסדר חכמתם בתחלה חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו הוא מרשיע ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל. חכם מה הוא אומ' בפר' ואתחנן כתוב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם בבן חכם הכתוב מדבר שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה. ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל שאמר אתכם שהרי כתוב ה' אלקינו. אם כן מהו אתכם כלומ' אתם שיצאתם שהיה הדבר לצרככם. עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור זכר לוימררו את חייהם. חקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם בין הדלת והו"ו. והחקים בו"ו בתחלה. אף אתה אמור לו כהלכו' הפסח וכו'. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פרש"י כי כששאל החכם מה החקים כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר. אנו משיבין לו כי אנו עושין זה כהלכות הפסח שאינו נאכל אלא על השבע לפי שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומין כלומ' אין עושין סלוק ולא סיום לאכילה ממיני מגדין כמנהג כל הסעודות אלא בגמר האכילה אחר מיני מגדים כשנפטרין מסעודותם אוכלים כזית מבשר הפסח ולכן אנו אוכלים עתה כזת ממצה באחרונה זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. מפטירין פירוש מסיימין מלשון הפטרה שמסיימין בה תפלת שחרי' כמו שפירשנו למעלה. אפיקומין בלשון יוני קורין לא כלום אפיקומין. פי' אחר מפטירין לשון פתיחת פה לדבור מלשון יפטירו בשפה. אפיקומין נוטריקון אפיקו מיני מתיקה ור"ל אין אומרי' אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקנוח הפה. רשע מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתו' מדבר שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם מפרש בירוש' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה לערב את סעודתנו ולערבב את שמחת החג. ולפי שאמ' לכם והוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כלומ' שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו לשון חולש השינים כמו ושיני בני' תקחינה כלומ' זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו ושיניו תקהינה שרואה לאחרים אוכלים והוא אינו אוכל. ד"א הקהה את שיניו כלו' הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אבל רשע כמוהו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאל. וי"ל אם אינו ענין לשאינו יודע לשאל תנהו ענין לרשע. תם מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתו' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' בבן טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר וזהו תם. ושאינו יודע לשאל את פתח לו כמו פתח פיך לאלם. ברש' בא אל פרעה כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. לא נאמ' בזה הפסוק שאלת שום בן אלא והגדת לבנך דרוש לו בהגדה ופרסם לו את הנס. והגדת לבנך יכול מראש חדש אין זה מן התשובה אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חדש כלומ' יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש. ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ת"ל ביום ההוא יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום כששוחטים את פסחיהן ביום י"ד הואיל ונאמר כאן ביום. ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומ' עליהם בעבור זה שיהיו מונחים לפניך למדנו זה מפני שהקדימו לומ' מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ד"א בעבור זה, זה בגימ' י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסת כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה. '''מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו'''. עתה מתחיל סדר של אביי שמפרש מאי גנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויעקב ובניו בוא"ו בתחלה. ירדו מצרימה אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה. ברוך שומר הבטחתו לישראל ברך הוא. עתה הוא מתיל לדרוש דרשא אחרת ואומ' שהב"ה מחשב את הקץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' כלומ' משנולד לך זרע. ה"ג חשב את הקץ ולא גרסינן מחשב את הקץ כי חשבון זה כבר עבר. '''היא שעמדה''' לאבותינו ולנו כלומ' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים ומציל אותם מידם. ולא גרסי' אלא הב"ה כי אם והב"ה מצילנו מידם. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. צא ולמד איך התחילו הצקות ליעקב. ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומ' את כל הפרש' הוא דורשה עתה כדאית' בספרי. והפרשה היא ד' פסוקים סמוכים זה לזה בפרשת והיה כי תבא אל הארץ והיו רגילין לקרותם על הבכורים כשהיו מביאים אותן לירושלם. ואלו הן הארבעה פסוקים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה. ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שהיו ישראל פרים ורבים מאד וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמ' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך דרשו רז"ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד ולא יותר והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום וזהו מה שדרשו בפרך בפה רך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם ולפיכך נמשלו למרור שבתחלתו רך וסופו קשה. בפרך מתרגמי' בקשיו וזהו עבודה קשה. וירא את עניינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי שדרשו בו רז"ל אם תענה את בנותי מתשמי' זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם. וידע אלקים מלשון וידע אדם עוד את אשתו וזהו התשמיש שאין אחרים יודעין בו אלא הב"ה בלבד וזהו וידע אל'ים. ואת עמלנו אלו הבנים (כמו שנא') שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק פי' תוכן הלבנים. ויוציאנו ה' ממצרים אין בפסוק אלקינו. לא על ידי מלאך ואם תאמ' והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ויש לומ' כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרש' הזאת אומרת כי הקב"ה בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. וי"ל כי מלת משחית היא פועל המורת השם, ודומה לה האליה והמכסה שם, המכסה אני מאברהם פועל, וכל משקה אשר ישתה שם, משקה מלך מצרים פועל. או יהיה שם על משקל מרבית משבית והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירושו ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמ' אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכין אותם להבחנה, וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך וגו'. ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמ' ומנין שיד חזקה היא הדבר שנא' הנה יד ה' הויה הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכת בכורות שנאמ' למכה מצרים בבכוריהם מדקאמ' בבכוריהם מלמד שקמו הבכורות על מצרים להרגם כדי שיוציאו את ישראל מתוכם בליל מכת בכורות ומנין שזרוע נטויה היא חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול במראה גדול וכן תרגומו ובחוזנא רבא ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים שנא' ובמוראים גדולים אלו נוראות של גלוי שכינה ואע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וטנופי' אעפ"כ נראה להם לקיים מה שהבטיח את יעקב ואנכי אעלך גם עלה ואימתי נגלה עליהם ב' פעמים א' ביום ר"ח ניסן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' ובלילה בשעת הגאולה וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא כי הרואה פני שכינה נרתע מאד ונבהל ודרשו בסיפרי ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ושם ראו פני שכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מלמד שהראוהו באצבע ואמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר ובזרוע נטויה זה החרב ובמורא גדול זה גלוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם אלו החמשה דברים כנגד חמשה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמשה דברים שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד ביד חזקה לקו שתים מכות כי הם שתי תיבות. ובזרוע נטויה שתים אחרות ובמורא גדול שתים אחרות ובאותות מיעוט אותות שתים ובמופתים מיעוט מופתים שתים. והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הב"ה על המצרי' במצרים ומשלימין עליו ואלו הם דם וכו'. וטעות הוא כי אלו עשר המכות אינו תחלת דבר רק הוא דבק עם ובמופתים שתים ור"ל כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו' וההתחלה היא מואלו הם דם וכו' שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב לכך חלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ד"א לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה ותאמ' אין מוקדם ומאוחר בתורה על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצך נעשה על ידי אהרן שהמי' והארץ לא לקו על ידי משה עד"ש על ידי משה באח"ב על ידי הב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומ' שהמטה של סנפירינון היה וכתו' בו דצך עדש באחב. וסנפירינון הוא ספיר ותרגום ירושלמי ויסדתיך בספירי' ואשכלילינך בסנפירינון והיא אבן יקרה וקשה הרבה כמו שאומר במדרש תלים ויסדתיך בספירים בסנפירינון מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון והכה עליה בפטיש נשבר הפטיש והסדן והאבן של סנפירינון לא נשברה. במצרים מהו אומר אצבע אלקים היא, ובאותם מכות שלקו על הים אומ' היד הגדולה וביד יש חמש אצבעות. תן לכל אצבע י' מכות הרי שלקו על הים חמשים מכו'. יש לשאול שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד ועוד שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם שנאמ' הנה יד ה' הויה. תשובה הפסוקי' בכאן אינם אלא אסמכת' בעלמא והקבלה היא העיקר. ר' אליעזר אומ' כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו שהוא כולל תחלה חרון אפו כיצד עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות שהרי שם לקו עשר מכות ובכל מכה ומכה ארבע ועל הים שהיתה ביד שיש בה ה' אצבעות הרי חמשה פעמם ארבעים הם מאתים מכות. ור' עקיבא אומ' כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמשים ועל הים שהיתה ביד שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים חמשים הם מאתים וחמשים. ודע כי ר' אליעזר שאומר שכל מכה היתה של ארבע מכות כוונתו כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות ולא לקה יסוד מיוחד רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה ולהודיע כי לה' הארץ. ור' עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כוונתו כי תנועת הגלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא ולהודיע כי ממשלתו על הכל כך פי' בעל המלמד. '''כמה מעלות''' טובות למקו' עלינו וכו'. כלהן ט"ו טובות שעשה הב"ה לישראל וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמ' דוד בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקד' כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמיליוס של בית המקדש חפר ט"ו מאוון דאומין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח עציץ ובעא מרמתיה אמ' ליה לית את יכיל אמ' ליה למה דאנא הכא כביש על תהומא אמ' ליה ומן אימת את כביש על תהומא הכא א"ל מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלקיך ורעדת ארעא ושקעת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא אע"ג לא שמע ליה כיון דחמיה סלק תהומא ובעא מטיפח עלמא והוה אחיתופל קאים אמ' כדון דוד מתחנקא ואנא מלך אמר דוד מאן חכם מקמתיה ולא מקים ליה יהא סופיה מתחנקא אמ' דבר ואקימיה התחיל דוד עולה ואומר שירה שיר המעלות שיר למעלות שיר למאה עלות על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומ' שירה אע"ג כן היה סופיה דאחיתופל מתחנקא' אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמר צרך ברנש חשש על לווטיה דרבה אפילו על מגן. פי' בחנם כי מגן הוא תרגום חנם והכי איתא בתלמודא דידן בפרק החליל. אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים כי כבר הבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אלא אלו לא עשה בכלם שפטים כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא רצה לומר מבזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא במעט מים או במעט טיט אך הם הלכו ביבש' בתוך הים. ולא שקע צרינו לסגור הים אחרינו והמצרים ישובו לדרכם. ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה שהיה לנו כמה בהמות והוא נתן להם בשר ועוד שהיה לנו ממון ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה הוא בעצמו הדברות אלא על ידי משה כשאר התורה או שלא יוסיף לנו את המצות כלם אלא מחצה או שליש המצות כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אבר מן החי והוסיף לאברהם מילה והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו מפני שפסקה ממנו זוהמא כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוק הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקאה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו ואע"ף שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר"ל יתן לבננו אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה שלא נגזר עליהם למות במדבר וראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו שהרי יש להם משכן ובבנין בית המקדש ניתוספו עשרה נסים. '''רבן גמליאל''' היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פי' אע"ף שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה. ומפרש והולך למה הם באים, פסח על שם שפסח המקום וכו'. מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שם שלא הספיק בצקם של אבותי' להחמיץ. יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש ר' יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת מצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על מצוה ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה. כשאומר מצה זו מגביה המצה בידו להראות למסובים זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה מגביה המרור בידו להראות למסובין זכרון לשעבוד. פסח אין צריך להגביה שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם. '''לפיכך''' אנחנו חייבין להודות וכו' כלומ' כיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך כמו שעשו אבותינו. וכתבו המפרשים שמעתה נוטל כל א' וא' כוסו בידו שמכאן אנו פותחין בשיר שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמ' ואין אומרי' שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח דהא שתו ליה אלא אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחלת ברכת אשר גאלנו. ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. ונאמ' לפניו הללויה והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. הללויה הללו עבדי ה'. תמצא במזמר זה ה' יודין יתרות, המגביהי, המשפילי, מקימי, להושיבי, מושיבי כנגד חמשים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבואו בלא וו. ישראל ממשלותיו המ"ם הראשונה נקודה בפתח. ומכאן מתחיל ההלל. ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחת לפני הסעודה לקרא את ההלל ואחת לאחר הסעודה לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירוש' דברכות גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכ' הסמוכ' לחבירתה, התיב ר' ירמיה הרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו שהיר סמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. פי' שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך עליו בבית הכנסת אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבית הכנסת הילכך כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה. התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והרי סופה. פי' ברכת יהללוך שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה שאינו פותח בה בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר. פירוש שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. ויש מהם שהורו לברך ברכה אחת בלבד בתחלת ההלל והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרי' בירושלמ' דסוכה ובתוספתא דסוכה ובמס' סופרים בשמונה עשר יום ולילה אחת גומרין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ועוד הם אומרים שלכך מברכין לאחריו יהללוך ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו משום דתנן בנדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ועוד שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותח בברך אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללך ברכה הסמוכה לחבירתה. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל אלא בתורת שיר והודא' בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברי' בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה דהכי פירושה דירושלמי והרי גאולה. פי' כיון שאינו התחלת הדבר כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה ואע"ף שאין ברכה לפניה לא היה לה לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר וכן מוכח בירוש' דמקשי התם והרי נברך פירוש למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקריא הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ אם שמע הלל בבית הכנסת יצא שהיו רגילים בבית הכנסת לומ' ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך ושותה כוס שני והכי איתא בתוספתא בני העיר שאי להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין שם פרק ראשון והולכים לבתיהם ואוכלין וחוזרין שם וגומרין והכי אית' במ' סופרים. ומקשי והרי סופה פי' למה חותמת בברוך והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פי' כיון שיש בה אריכות דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בברוך. והראיה שהביאו מהירושלמי וממסכת סופרים לברך לגמור את ההלל בלבד אינה ראיה כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח אלא בא ללמדנו מנין הימי' שגומרין בהם את ההלל בלבד ואע"פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. ואם תאמ' אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. וי"ל מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. או יש לומ' כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח ג"כ לא רצו לשנותה. וכבר פשט המנהג בכל העלם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג. ולמה חולקין את ההלל כדי להדר בו כוס שני שכוס ראשו' מהדרו בקדוש וכוס שני מהדרו במקצת ההלל שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמא. וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון וכוס רביעי מהדרו בהשלמת ההלל. ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה '''אשר גאלנו''' וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר. ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו לעתיד לבא וקרא התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבו כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. בא"י גאל ישראל פי' ממצרים. ואם תאמר הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימ' וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר שכך רצה לומר ונודה לך שיר חדש על גאולתינו זו גאולה שלעתיד ועל פדות נפשנו זו גאולת מצרים שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרנו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובים עמו. נשלם פירוש ההגדה '''הסדר השני''' נוטל ידו שנייה הוא וכל אחד מן המסובין ומברך כל אחד לעצמו על נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו לטיבול ראשון שכיון שאמ' ההגדה וקצת ההלל חיישינן שמא הסיח דעתו מנטילה ראשונה וידים עסקניות הן. ואחר כך לוקח מצה שלימה והחצי שהניח בין שתי השלימות ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך על הפרוסה המוציא שהיא ברכת הנהנין הקודמת לברכת המצה ואחר כך מברך על השלימה לאכול מצה דאורחא דמילתא היא דמברכינן קודשא בריך הוא דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מיניה. ואוכל משתיהן כזית בהיסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ובעל העיטור כת' שנהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ובוצע משתיהן או מאחת מהן. ור"ח כת' מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה. ואם תאמ' יברך תחלה המוציא ויאכל ואחר כך יברך לאכול מצה ויאכל ויש לומ' לאחר שמילא כריסו ממנה אין לברך לאכול מצה. וכבר אמרנו בהקדמת הספר הזה דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן. ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה דאמ' רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ותנו רבנן ששת ימים תלקטוהו מלמד שלא היה יורד מן בשבת ימים טובים מנין שבת לא יהיה בו פי' בכל יום הנקרא שבת דהיינו שביתה ממלאכה לא יהיה בו המן, וכיון שבימים טובים לא היה יורד מן צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובפסח גרעו חצי האחת משום שנאמ' בו לחם עוני ובוצע על שלימה ופרוסה. כך כת' רב נטרונאי והרי"ף והרי"ן גיאט. ורש"י פי' בברכות בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או מן השלימה או משתיהם מאי טעמא לחם עוני כתיב וכן כת' הרמב"מ ז"ל. וכתב רב עמרם והרא"ש שצריך לבצוע על שתי ככרות ופרוסה בליל פסח ואפילו בלא שבת משום לחם עוני ומשום לחם משנה. וכת' רב עמרם ורבי' סעדיה והר"מ במז"ל לטבול המצה בחרוסת. ואבן הירחי תמה על זה ואמר איך יתחברו החירות והשעבוד. ויש אומרים כי הטעם לטבול המצה בחרוסת הוא משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. ועוד טעם אחר מדאמ' בגמרא הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני. הרי שקורא טיבול שני להמוציא. ואחר שאוכל מן המצה לוקח מן החזרת שהוא המרור וטובל בחרוסת ומברך לאכול מרור. ואל ישהנו בחרוסת פן יתבטל טעם המרור. ואוכל ממנו כזית הוא וכל אחד מן המסובין עמו בלא הסבה שאינו זכר לחירות אלא זכר לשעבוד שנאמ' בו וימררו את חייהם ועל כן אין צריך לאכלו דרך חירות. ואחר שאוכל המרור לוקח המצה השלישית וכורך ממנה בחזרת ואוכל. וכת' הר"מ במז"ל לטבול אותם בחרוסת. ואוכל מהם כזית בהיסבה הוא וכל א' מן המסובין עמו זכר למקדש כהלל שהיה עושה כן במקדש. ולא יברך על אכילתו וכן כת' הרא"ש וטובלו בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל מצה ומרור. וכת' בעל העיטור ויש שמטבילין בחרוסת אבל מנהג שלנו מצה ומרור דהלל בלא טיבול בחרוסת שהקיפה מתה בטיבול אחד ויש אומרים מצה ממיתה אותה ע"כ. וכן כת' רב עמרם כי אין לטבול בחרוס' המצה והחזרת של כריכה. ואבן הירחי תמה על זה ואמר אטו הלל לא היה טובל בחרוסת זכר לטיט. ולמה אוכלין המצה והחזרת בכריכה דתניא בפ' ערבי פסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת משם שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חביריו על הלל דתניא יכול לצאת ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו וזה בעצמו, והשתא דלא איתמ' הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכין לעשות זכר למקדש כהלל וגם אנו צריכין לאכול כל אחד מהם בפני עצמו כדי שלא יבטל מרור שהוא מדבריהם טעם מצה שהיא מן התורה לכך מברך תחלה לאכל מצה ואוכל ממנה כזית ומברך לאכול מרור ואוכל ממנו כזית ואחר כך כורך מצה ומרור ואוכל משניהם כזית ולא יברך על אכילתו מפני שאחר שמילא כריסו מהן אין לברך פעם אחרת ועוד כבר בירך על כל אחת מהן. ובערוך אומ' בזמן שבית המקדש קיים היה הלל מברך במצה לאכול מצה ובמרור לאכול מרור וכורך מצה ומרור בבת אחת כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאוריתא שנאמ' בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אין לאכלן בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורית' אלא זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלן בבת אחת זכר למקדש וכיון שכבר בירכנו על המצה ועל החזרת ואכילה זו לזכר בעלמא אין מברכין עליה. כת' אבן הירחי הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישוח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דהלל דהא משום דלא איתמ' הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחמרא כתרויהו הכי נמי לענין ברכה צריכינן למעבד שיעלו לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק. ואחר כך נמשך בסעודתו ואוכל כל צרכו. ובאחרונה אוכל כזית מן המצה הפרוסה שתחת המפה לאפיקומן זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ואינו טועם כלום אחר אפיקומן כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם המצה בפיו. וצריך לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות ואם לאו לא יצא ידי חובתו בפסח שאינו נאכל אלא עד חצות. וכת' רבי יעקב הזקן משום אביו הואיל ושלשת המצות באות לשם מצה טוב הוא שתעשה מצוה בכל אחת מהן, כיצד על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ולאפיקומן והשלישית לכריכה. ואם שכח ואכל דבר אחר אפיקומן חוזר ואוכל כזית ממצת אפיקומן ופוסק. ואם אין לו אלא שלש מצות לשתי הלילות כתב אבין הירחי כי די לו בהם כיצד כשמברך המוציא ולאכל מצה בוצע מן הפרוסה בלבד ואוכל וכריכה של הלל עושה עוד מן הפרוסה ואינו נוגע בשלימה כלל נשארים לו שתים לליל שני יעשה בהם כסדר הזה. ואחר שאוכל אפיקומן מוזגין לו כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואמרינן בירושלמי למה בשביל שלא ישתכר וישכח לגמור את ההלל. ומקשה והלא כבר משוכר הוא פי' ששתה כל רצונו בסעודתו. ומתרץ יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר. וכת' בה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל שאסור לשתות אחר מצת אפיקומן חוץ משתי כוסות אחד של ברכה ואחד של הלל. וכן עמא דבר כדי שלא יקבע עצמו על היין ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות וגם כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. והר"י פי' טעם אחר למנהג לפי שחייב כל אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בניסים שעשה הב"ה לאבותינו עד שתחטפנו השינה ואם ישתה ישתכר והכי אמרינן בתוספתא שחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אבל כוס חמשי התירו שיש לו סמך מעט מן הפסוק כנגד והבאתי אתכם. ואם רצה לשתות מים ישתה. ואם שכח ולא אכל מצת אפיקומן עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונבריך או אפי' בירך כבר ונזכר קודם שבירך בפ"ה כתב אבי העזרי והרא"ש שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנה. ואם לא נזכר עד אחר שבירך בפ"ה לא יאכלנה פעם אחרת מפני שהיה צריך לברך עוד ברכת המזון ולברך בפ"ה ונמצא מוסיף על ארבעה כוסות ועוד דקיימ' לן בין שלישי לרביעי לא ישתה ובכי האי גונא כדי הם מצות שלנו לסמוך עליהם כי כולם שמורות משעת לישה ואותה מצה אחרונה שאכל תעלה לו במקם מצת אפיקומן. ואם תאמר שמא לא אכל מצה לבסוף אלא פירות ומיני קטניות אין זה מעכב שלא אמרו אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושין פסח שני ולא עדיף אפיקומן מפסח שהרי אינו אלא לזכר לו. וה"ר פרץ כת' אע"ג דאמר הב לן ונבריך יכול לאכול בלא ברכה אע"ג דבעלמא חשיב סילוק שאני הכא כיון דאפיקומן מצוה דרמא רחמנא עלן איכא למימ' אתכא דרחמנא סמכינן. ולאחר ששותה כוס של ברכת המזון מוזגין לו כוס רביעי וגומ' עליו את ההלל. ואומ' במדרש תלים הקוראים צריכים שיהיו שלשה כדי שיאמר אחד לשנים הודו. ולמדנו מזה שמצוה מן המובחר לחזר אחר שלשה בקריאת ההלל כדי שיאמ' אחד לשנים הודו. וכתב הרא"ש ואם אי איפשר בשלשה יספיקו לו אשתו ובנו קטן. והטעם שנהגו לומ' בתחלה פסוק '''שפוך חמתך''' אל הגוים אשר לא וגומ' מפני שארבע כוסות אלו הם כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות הועלם כמו שאמרנו למעלה. ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הב"ה בזה הכוס אנו משלימין המצוה מעתה עשה מה שהבטחתנו לשפוך אותם ד' כוסות של פורעניות על הגוים. על אמתך בלא ו"ו בתחלה. ולא יהלכו בלא נון באחרונה. לא יהגו בלא ו"ו בתחלה. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. נתן לבני אדם בלא ה'. מן דמעה בנון ארוכה. נגדה נא הדלית ברפי. בתוככי ירושלים הכף הראשונה בצרי והשנית בחרק. יסרני יה הנון והיוד יה דגושים. נפלאת בעינינו הלמד בקמץ והאלף אינה נקראת. עד קרנות המזבח בדלית. ולאחר שגומר את ההלל אומ' ברכת השיר שהיא יהללוך וחותם מלך מהולל בתושבחות ומברך בפ"ה ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ואם רצה לשתות כוס חמשי אומר עליו הלל הגדול שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו לאלקי האלקים וגו'. ואומר נשמת כל חי וחותם בישתבח עד מלך מהולל בתושבחות ומברך עליו וכן כתב הר' יצחק בן גיאת. והר' חיים כהן לא היה חותם בסוף ההלל בברכה כי די בחתימה של ישתבח ולמה יחתום שני פעמים בענין אחד וכן כתוב בסדר רבי' סעדיה. ולענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן יש מן הגאונים אומרין שצריך לברך על כל כוס וכוס מארבעתם על הגפן ועל פרי הגפן. ורבי' האיי כת' לא חזי לנא מאן דמברך על הגפן אלא בתר כלהו כסי כיון דחד מושב נינהו וליכא נמלך בברכה לבסוף סגי. והריא"ף כת' דבתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ובעל ההשלמה כת' מסתברא שהרי"ף סבירא ליה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום שזה לשתות וזה לשרות וכשם שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות וזה לשתות, ואני לא כן קבלתי מאבא מרי אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא לשתות ועדיף לשתות מלשרות אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין שבתוך המזון שהוא לשרות דהא עדיף לשתות מלשרות וכן כת' הראב"ד במ' ברכו' ע"כ. הילכך אין מברכין על הגפן ועל פרי הגפן אלא בסוף כולם. וכן עמא דבר. כת' הרי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתיה ואכיל כל מאי דבעי ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדוש' ואגדתא ואכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל מידי בהדיהו ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי וכן לכל ביתא וביתא, אע"ג דברכת הנהנין קי"ל דאינו יכול לברך לאחרים אלא א"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקדוש היום שהם חובה, הילכך יכול לברך לאחרים ואע"ג דאינו נהנה, ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדיהו דקיימ' לן אין מפטירי' אחר הפסח אפיקומן, ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא, ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא מברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדיהו והדר אזיל לביתי' ומקדיש הרשו' בידו ושפיר דמי ע"כ. ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואחר כך ילך לקדש בתים האחרים ולא יאכל וישתה עמהם הרשות ביד. ואין לו להתחיל בביתו ולומ' עד גאל ישראל ולברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך הולך לשאר בתים ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר אפילו הניח שם זקן או חולה אלא לדבר מצוה כגון לקראת חתן או לקראת כלה. ואין לומ' שגם כן היא מצוה להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת ולפי' התירו לו לעקור מסעודתו וללכת לקראתם אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם. וכת' בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי כיון שאינו טועם עמהם שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה וצרי' למעבד כרב חסדא דמברך בחזרת ב"פ האדמה ולאכל מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. וכתב הרא"ש ולא נהירא כיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצה ויכול להוציאם אע"פ שאינו טועם. ומה שכת' הרי"ף ומברכי אינהו ברכת המזון הרי תקנה ליודעים ברכת המזון ואם אינן יודעין כתב רב עמהם שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה. והרא"ש כת' דאפי' אם אינם יודעין ברכת המזון יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומ' שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה. וכן כת' הרי"ן גיאט. והר' יעקב בן הרא"ש כת' ואיפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה הכא נמי ברכת המזון כיון שתקנו ארבעה כוסות ותקנו א' מהם על ברכת המזון הוי חובה נמי. ואין דבריו נכונים בעיני וראיה מדאמרי' בירושלמי בפ' מי שמתו תניא כל מצות שאד' פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. והנכון לעשות כדברי הרא"ש. אלו החרוזים מצאתי סימן לסדר הפסח קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחצה / מוציא מצה מרור כורך / שלחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה. ועוד אחר קדש והתקדש טבול ופרוס וד/רשת רחץ ובצע וחוק מצה שמור מרור אכול וכרוך ולחם סתרך / ומזונך על כוס והללך גמור. ועוד אחר יקדש יטהר וכרפס וחצה ודורש ונוטל ללחם ומצה ומרור וכורך ואוכל פרוסה ונקי יזמן יהלל בדיצה. ועוד אחר קדוש ידי אדם וטבול בצעו / יגיד בגפן יד יציאת מצה מרור וטבול גם כריכה יסעוד / מצה ידי מזון והלל יצא. ועוד אחר קדש בכוס ראשון ובירק גנך / טבל והגדה בכוס שני אמור ברך עלי לחם ועל מצה ועל / מרור ובכריכה דבר הלל גמור ואכל סעודתך ומצתך ופן / תפטיר לאחריה אפיקומן שמור וכוס שלישי על מזונך צורך / ברך וברביעי זכור הלל גמור לחי בציון תעשה את פסחך / בעלות מקום הנעצוץ קנה ומור. ועוד אחר זכור היום ויד נקה לכרפס / פתות פתים ותדרוש בהלכה ושנית טול לברך בפרוסה / אכול מצה שמורה וערוכה ומרור תכרוך יחד במצה / כמו הלל ואל תאמר ברכה ונחת שלחנך חן תמלא / חלוק מצה בתוך מפה כרוכה עלי מזון תברך צור תהלל / ואם תצמא קרא שירה נסוכה שכב בטח ואל תירא ותחת / הלא מרפא לליל זה וארוכה. ועוד סימן אחר קנ"ך יהנ"ה ממ"ך שמ"ה. פי' קדוש נטילה כרפס יבצע הגדה נטילה המוציא מצה מרור כריכה שמורה מזון הלל. '''שאר תפילות החג''' '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג מפני שכתוב בו בקול רנה ותודה המון חוגג על שם קול ההמון שהיה בירושלם מהחוגגים שם. באמור אלי כל היום האלף בשבא ואינה נקראת. הראשון ותהמי וההא בשבא והשני ומה תהמי וההא גם כן בשבא והשלישי ומה תהמי וההא בשבא וסגול כך מצאתיו בספרים מדוייקים. הראשון למה שכחתני למה קודר אלך והשני למה זנחתני למה קודר אתהלך וסימניך שא"ל זא"ת פי' שכחתני אלך זנחתני אתהלך. אחר בלחץ אויב הראשון כתוב ברצח בעצמותי ואחר בלחץ אויב השני כתוב שלח אורך וסימניך כדי שלא תדלג מזה לזה ב"ש פי' ב' ברצח ש' שלח. ומוסיפין גם כן אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך על שם שמחת החג שנאמר ושמחת בחגך. ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח ציבור התפלה וגומרין את ההלל ומברכין לפניו לגמור את ההלל. ואומר שליח ציבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת בא אל פרעה מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם. וברוב המקומות בספרד מתחילין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ואם חל בשבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחדש הראשון עד סוף פיסקא. ומפטיר ביהושע בעת ההיא עד אין יוצא ואין בא ומוסיף פסוק ויהי ה' את יהושע. ומחזיר הספרים למקומן ואמ' קדיש עד לעילא. ומכריז שליח ציבור לקהל לומ' מוריד הטל. ומתפללין '''תפלת מוסף'''. אומר שלש ראשונות ואתה בחרתנו ואחר כך אומר אלהינו ואלקי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו על שם ובעונותנו נתנו אנחנו מלכנו כהננו ביד מלכי הארצות ועל שם וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל ועל שם ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך. ואין אנו יכולין לעלות ולראות על שם בעלותך לראות את פני ה' אלקיך. ולהשתחוות לפניך על שם והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' ועל שם והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. בבית בחירתך על שם ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם. בנוה הדרך על שם אל נוה קדשך וכתיב בהדרי קדש מרחם משחר. בבית הגדול על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה. והקדוש על שם והתקדשתי את הבית הזה. שנקרא שמך עליו על שם הבית הזה אשר נקרא שמי עליו. מפני היד שנשתלחה במקדשך על שם שלחו באש מקדשיך. ואמר לשון יד ע"ש ידו פרס צר וגו'. יהי רצון מלפניך וכו' מלך רחמן על שם כי רבים רחמיו. שתשוב ותרחם עלינו על שם ישוב ירחמינו. ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה על שם בונה ירושלם ה'. ותגדל כבודו על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון נאם ה' צבאות. אבינו על שם כי אתה אבינו. מלכנו על שם ה' מלכנו. אלקינו על שם ה' אלקינו. גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה על שם ונגלה כבוד ה' וכתי' ברוך שם כבוד מלכותו. והופע על שם הופיע מהר פארן. והנשא עלינו על שם הנשא שופט הארץ. לעיני כל חי על שם ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו. ואמר לעיני על שם כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ועל שם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. וקרב פזורינו מבין הגוים על שם ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישר'. ואמ' פזורינו על שם שה פזורה ישראל. ונפוצותינו כנס מהרה מירכתי ארץ רמז בכאן שלש נבואות ונפוצותינו כנס על שם נפוצות יהודה אקבץ וגו'. כנס על שם נדחי ישראל יכנס. מירכתי ארץ על שם וקבצתים מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברנה על שם ובאו ציון ברנה וציון נקרא עיר בהרבה מקומות. ולירושלם עיר מקדשך על שם ירושלם עיר הקדש. בשמחת עולם על שם ושמחת עולם על ראשם. אנא אלקינו ושם נעשה לפניך וכו' עד על ידי משה עבדך והכל פירשנו במוסף של שבת. וכתב ר"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלה של מוסף שהם במקום הקרבת המוספין ואין יוצאין במה שאומ' כמו שכתבת עלינו בתורתך וכו'. אבל שאר המפרשים פרשו שיוצא ידי המוספין במה שאומר כמו שכבת עלינו בתורתך וכו'. וכן נוהגין בספרד שאין אומרין פסוקי הקרבנות אלא בשבת ובראש חדש שהם רגילים בהם ולא יבואו לטעות אבל בשאר מועדים שאינם רגילים בהם ויבאו לטעות אין מזכירין אותם. אלהינו ואלקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. טוב ומטיב על שם טוב אתה ומטיב. הדרש לנו על שם נדרשתי ללא שאלו ועל שם נפוצו צאני ואין דורש. שובה עלינו על שם שוב מחרון אפך ואמר שובה ולא אמ' שוב לרמוז בשובה ונחת תושעון. בהמון רחמיך ע"ש המון מעיך ורחמיך אלי יתאפקו. בגלל אבות שעשו רצונך בגלל כמו בעבור ואמר בגלל על שם כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך. בנה ביתך כבתחלה שאף לעתיד יעשה בנין שיהיה לו שם כבתחלה. וכונן בית מקדשך על מכונו על שם מקדש ה' כוננו ידיך. והראנו בבנינו על שם והראני אותו ואת נוהו. ושמחנו בתקונו על שם כי מי יוכל לתקן ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. והשב שכינתך לתוכו על שם ושכנתי בתוכם. והשב כהנים לעבודתם לשון חכמים הוא. ולוים לשירה ולזמרה שהיו משוררים על הדוכן והמון העם קורין לשיר' בה"א ולא יתכן כי כיון שאומ' והשב כהנים לעבודתם והשב ישראל לנויהם במ"ם צריך לומר גם כן לשירם ולזמרם במ"ם. והשב ישראל לנויהם על שם נוה הר ציון. ובקש כאן מאת השם להחזיר שמנה דברים כנגד שמנה בגדי כהונה. ושם נעלה ונרא' ונשתחוה לפניך כבר זכרנוהו למעלה. בשלש פעמי רגלינו על שם ג' פעמים בשנה. רגלינו כמו זמנינו כדמתר' שלש רגלים תלת זמנין. ויש קורין בשילוש פעמי רגלינו וטעות הוא ככתוב בתורה שלש פעמים בשנה וגו' איש כמתת ידו וגו'. ואומ' והשיאנו וכו' ואומ' שלש אחרות וחוזר ש"צ התפלה ואומ' קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום. למנחה אומ' אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר. כתב הרשב"א בזמן הזה שאנו עושין שני ימי' בחג המצות ט"ו וי"ו בניסן וביום טוב האחרון שביעי ושמיני וכן בחג הסוכות חמשה עשר וששה עשר בתשרי וביום טוב האחרון שמיני ותשיעי, והתורה אמרה בחג המצות ראשון ושביעי ובחג הסוכות ראשון ושמיני, ובחג השבועות ובראש השנה שאנו עושין שני ימים טובים לא נאמ' בהם אלא יום אחד, והטעם לפי שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין החדש על פי הראיה ואם באו עדים שראו הלבנה יום שלשים מקדשין יום שלשים, ויום שלשים הוא יום הראשון מהחדש הנכנס וחדש שעבר חסר שאינו אלא מעשרים ותשעה ימים, ואם לא באו עדים יום שלשים מקדשים יום שלשים ואחד וחדש שעבר מלא מל' יום, שלשים ואחד מהחדש הנכנס, ולפיכך בגולה שאין אנו יודעין אימתי נקבע החדש יש לנו לעשות מיום טוב ראשון של חג המצות שני ימים חמשה עשר וששה עשר מספק כי שמא באו עדים יום שלשים של אדר וקדשו ניסן יום שלשים לפיכך צריך לעשות יום חמשה עשר בניסן יום טוב או שמא לא באו עדים יום שלשים של אדר והיה אדר מלא וקדשו ניסן יום שלשים ואחד לפיכך יש לנו לעשות יום ששה עשר בניסן יום טוב כי שמא יום חמשה עשר לנו הוא יום י"ד להם ויום ששה עשר לנו הוא יום חמשה עשר לבני ארץ ישראל, ומן הטעם הזה כמו כן יש לנו לעשות שני ימים מיום טוב אחרון כי שמא יום שמיני שלנו הוא יום שביעי שלהם, וכן יש לנו לעשות שני ימים מחג השבועות כי אנו מתחילין למנות שבעה שבועות מיום ו' עשר בניסן ועושין יום טוב יום חמשים ואולי בני ארץ ישראל לא התחילו למנות עד י"ז כי עברו אדר ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם וי"ז לנו הוא יום ששה עשר להם לפיכך יום חמשים לנו הוא יום האחרון משבעה שבועות לבני ארץ ישראל, וכן בראש השנה יש לנו לעשות שני ימים כי לא ידענו אם נקבע תשרי יום שלשים של אלול או יום שלשים ואחד, וכן הדין בחג הסוכות יש לנו לעשות מיום טוב ראשון שני ימים ט"ו וששה עשר כי שמא נקבע תשרי יום שלשים של אלול ויום חמשה עשר הוא חג הסוכות או שמא לא נקבע תשרי עד יום שלשים ואחד ויום ט"ו לנו הוא ארבעה עשר לבני ארץ ישראל ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם, וכן הדין ביום טוב האחרון יש לנו לעשות שמיני ותשיעי כי אולי שמיני שלנו הוא להם יום שביעי ותשיעי שלנו הוא להם יום ח', ואע"פ שבני ארץ ישראל אין קובעין בזמן הזה על פי הראייה אלא סומכין על סדר העיבור שאנו קובעין ומן הדין היה שכל המקומות יהיו עושין יום אחד ולא יותר הואיל שאין שם ספק שהכל קובעין על סדר אחד. אבל תקנת חכמים שינהיגו כמנהג אבותיהם בידיהם, ע"כ דברי הרשב"א. נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים שהיא תחלת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה שנאמ' לסוסתי ברכבי פרעה. וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפ' החולץ ורות גם היא נתגיירה שנאמ' כי אל אשר תלכי אלך וגומ' מתוך תשובת רות אנו יודעין מה אמרה לה נעמי שאמרה לה אסיר לן תחום שבת אל אשר תלכי אלך, אסיר לן ייחוד באשר תליני אלין, מפקדינן בתרי"ג מצות עמך עמי, אסיר לן ע"ז ואלקיך אלקי, ארבע מתות נמסרו לב"ד באשר תמותי אמות, שני קברים מתוקנים לב"ד אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקין ושם אקבר, הכי איתא בפ' החולץ ועל כן נהגו לומ' רות בחג השבועות. וגם בשמיני חג עצרת נהוג לקרות קהלת מפני שכתוב בו תן חלק לשבעה וגם לשמנה אלו שבעת ימי החג ושמיני חג עצרת ר"ל לפי שהוא חג האסיף להזהיר על תרומות ומעשרות ונדרים שלא לעבור עליהם בבל תאחר בשלש רגלים. ועוד טעם אחר כי שלמה המלך בחג אמרו בהקהל כמו שכתוב במועד שנת השמיטה בחג הסכות בבא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' וכתיב יקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג וגו' ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל על כן יתכן לאמרו בחג. כל זה כת' אבן הירחי. ואמרי' במ' סופרים הקור' ברות ובשיר השירים באיכה ובמגלת אסתר צריך לומ' על מקרא מגלה ואע"פ שכתובה בכתובים הקורא בכתבי הקדש צריך לומר בא"י אמ"ה לקרא בכתבי הקדש. ליל שני מתפללין כמו בליל ראשון ולאחר התפלה אומ' ש"צ קדיש תתקבל ואחר כך מתחילין לספור את העומר ומברכין מעומד בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר. ובליל מוצאי שבת נהגו לספור העומר אחר שאומרים סדר קדושה וקדיש תתקבל והטעם שאין סופרין אותו מיד אחר הקדיש שאומ' לאחר התפלה מפני שאותו קדיש אינו שלם אלא עד לעילא ואין לספור אותו אלא אחר קדיש תתקבל כמו בשאר לילות. ואמרי' במנחו' וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. פי' מדלא כתיב וספרת לך כמו שכתוב גבי שמיטה והתם היתה הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת ממחרת י"ט. וכת' הרא"ש יש מקשי' כיון שהכתו' אומ' תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא מ"ט יום. ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשי' תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתר קאי וה"ק עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל חמשי' יום והקרבתם מנחה חדשה, ולי נראה שאין אנו צריכין לדוחקים הללו כיון שכתוב בפירוש שבעה שבועות לך אין לספור יותר מז' שבועות ותספרו חמשים יום לא קשי מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המני' לסכום עשיריות פחות אחד מונה אותו בחשבון עשיריות ואינו משגיח על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים וכן ארבעים יכנו ע"כ. והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים. וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים. ועתה בעונותינו שנתבטלה הבאת העומר אין הספירה מן התורה אלא מדרבנן זכר למקדש. ואם נסתפק לו אם מנה או לא מנה חוזר ומונה בלא ברכה. ולמדו רבותינו במנחות ממה שנא' תספרו חמשים יום אמ' במקום אחר ז' שבועות תספור לך שצריך למנות הימים והשבועות כדאמרי' התם אמר רבא מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ופירשו בו רוב המפרשים שבלילה הראשון אומ' היום יום אחד ובכל לילה מוסיף יום אחד עד שמשלים שבוע אחד ואומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמנה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד ומוסיף בכל לילה עד שמשלים הספירה. ומקצת המפרשים פירשו בו מצוה לממני שבועי שמזכיר השבועות בסוף כל שבוע ושבוע בלבד. כיצד בלילה השביעית אומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמונה ימים ואינו מזכיר שבוע וכך יאמ' עד ליל י"ד שאומ' היום י"ד יום שהם שני שבועות וזהו מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. והמנהג כפי' הראשון. ואחר שמנה העומר מבקש מאת השם ואו' הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו. כת' אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימ' היום ד' שהיה סבור שהם ד' ונזכר וסיים ה' והם ה' מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימ' ד' לא נפיק או דילמ' בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא אם הם ד' ופתח אדעת דלימ' ד' וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק. ומסתברא דבתרויהו לא נפיק דבעינן פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא. והקשו התוספות גבי נדה שאינה מברכת על שבעה נקיים שהם מן התורה שנא' וספרה לה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגם גבי יובל שאין מברכין והא כתי' וספרת לך. ותרצו כיון שנדה אם ראתה דם בתוך ימי ספירתה סותרת כל מה שספרה הויא לה ברכ' לבטלה. וגבי יובל לב"ד הזהיר הכתו' והם מברכין. והר' זרחיה הלוי הקשה למה לא נמנה בלא ברכה בי"ט שני של פסח כדאמרי' בשמיני דסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני ימים טובים מספק. ותירץ שאין להחמיר כל כך כיון שאינו אלא זכר למקדש. וי"א שאם נמנה יום אחד יותר יגיע יום תשע' וארבעים בי"ט של עצרת ואתי לזלזולי ביה. כת' בה"ג מאן דלא מאני עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילואתא מאי טעמא דבעינן שבע שבתות תמימות תהיינה וליכא אבל בשאר ליליא היכא דלא מני מאורתא למני למחר וכן כת' רבינו סעדיה. ותמה על זה הרא"ש ואמ' אטו ספירת ימים מעכבות זו את זו ועוד לדבריהם אפי' אם שכח בשאר לילות לא יספור עוד דהא ליכא שבע שבתות תמימות. וכן כת' רבי' האיי בין בלילה הראשון בין בשאר הלילות אם שכח ולא בירך בו בלילה יברך בשאר הלילות. וכתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעינן תמימות. ואינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. ור"ת כת' לא מנה בליל לא יספור ביום מדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר הא ביום לא. וכת' בעל העטור אי לא מנה בליליא מאני ביממא דקצירא נקצר ביום כשר. ולאפוקי מספיקא למני בלא ברכה. וכן כת' הרא"ש אם לא ספר בלילה לא יספור ביום בברכה ואם רוצה לספור ביום בלא ברכה הרשות בידו. ואם שכח ולא מנה לא בלילה ולא ביום ימנה בלילה שאחריו ויאמר היום כך ואתמול כך בברכה אחת ע"כ. וכתו' בספ' התשבץ מותר לברך ברכת העומר בין השמשות משום דספיקא דרבנן לקולא וספיר' העומר בזמן הזה דרבנן וכן כת' ר"י. וכתו' במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימ' אמ' אם אזכר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כת' שאם מנה לא בירך יצא וכן עיקר. ולפי' צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ודוק' כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו בערב ואמ' לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומ' לו כך וכך הם ואין בזה חשש. יום שני מתפללין כמו ביום ראשון וגם כן קורין וגומרין את ההלל וקורין בפרשת אמור מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישר' עד סוף הענין. ומפטיר קורא כמו ביום הראשון ומפטי' במלכים וישלח המלך עד כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם ומדלג ומתחיל ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד ואחריו לא קם כמוהו. יום ג' שהוא חולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם ואומ' יעלה ויבא בעבודה ומתפללי' תפלת מוסף. ובמקום את י"ט מקרא קדש הזה אומ' את יום מקרא קדש הזה. ובליל ג' מכריז ש"צ לקהל לומר ברכנו. כל ד' ימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל. ומוציאין בכל יום שני ספרים וקורין בהם ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא. בס"ת האחד קורין ביום הראשון של חולו של מועד ג' בפר' בא אל פרעה מקדש לי עד סוף פיסקא. ובשני קורא רביעי בקר[בנות] המוספין בפ' פנחס עד סוף פסקא. ואינו אומר קדיש בין ספר הראשון לשני כי לא גמרו עדין כל חובת היום שהם ד' שעולים אלא אחר הספ' השני כמו שכתבנו למעלה בענין חנוכה והוא הדין בשאר ימי חולו של מועד. ביום שני קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת כי תשא מפסול לך עד לא [תבשל] גדי בחלב אמו [ביום ד' קורין ג' בפרשת]בהעלותך מן וידבר ה' אל משה לאמר במדבר סיני עד ולגר ולאזרח הארץ. ביום ה' שהוא שביעי של פסח והוא י"ט היא סדר התפלה כשני ימים הראשונים. ומקדשין ליל ז' על היין ואין אומ' זמן וקוראין. מראש פרש' ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך. ומפטיר קורא והקרבתם כמו בחולו של מועד. ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד סוף השירה. בי"ט השני קורין חמשה בפרש' ראה מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת מתחילין מן עשר תעשר מפני שעולין ז'. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בישעיה עוד היום עד כי גדול בקרבך קדוש ישראל. ואם חל שבת בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כדרכם של שבת ואומ' יעלה ויבא בעבודה ובמוסף כשאר ימי חולו של מועד אלא שמזכירין גם של שבת באמצע וחותמין בשניהם. ומוציאין שני ספרים בא' קורין ז' בפרשת כי תשא מראה אתה אומר אלי עד בחלב אמו כדאמרי' במגלה בפ' בני העיר אמ' רב חנן בר רבא שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קורין ראה אתה אומ' אלי משום דאית ביה את חג המצות תשמור ודרשינן מיניה בחגיגה בפרק אין דורשין למד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וגם נזכרים שם שלשה רגלים. ובס"ת שני קורא מפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד סוף הענין. וכתב רבי' האיי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג ומגוג בתשרי ולכך מפטירין בניסן בחולו של מועד העצמות היבשות ובתשרי בחולו של סכות ביום בא גוג. ובמנחה אין אומרים צדקתך והטעם פירשנוהו למעלה. כל ד' ימים של חולו של מועד אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וסימן אלו הפרשיות משך תורא קדש בכספא פסל במדבר שלח בוכרא. פי' משכו, שור או כשב או עז, קדש לי כל בכור, אם כסף תלוה, פסל לך, במדבר סיני, ויהי בשלח פרעה, כל הבכור. וזה לא ישתנה אלא כשחל פסח ביום חמשי כי כשחל ביום שביעי או ביום ראשון אין שבת בחול המועד וכשיבא ביום שלישי יבא שבת ביום ה' שסימנו פסול. אבל כשיבא ביום ה' אז קורין ביום א' וב' משך תורא וביום ג' שהוא שבת חול המועד קורין ראה אתה אומר אלי שהוא פסל וביום א' ב' ג' קדש בכספא במדברא כסדר שהם כתובי' בתורה, שמן הראוי היה לקרותם כסדר שהם כתובים בתורה אלא שקורין ביום שני שור או כשב לפי שיש בו ענין הפסח ובחמשה עשר יום וגו' וגם מדבר בה במצות העומר וספירתו שהוא ביום שני ופרשת בשלח בז' לפי שקריעת ים סוף היתה בז' ואז עברו הים ובשאר הימים קורין כסדר שכתובים בתורה. שבת שחל בי"ט קורין במנחה בסדר אותו שבוע. ולענין הנחת תפילין בחולו של מועד היא מחלוקת בין המפרשים. יש אוסרין מפני שסוברין כי ימי חולו של מועד הם ימי אות כימים טובים ואין מניחין אותם. ויש מתירין ומביאין ראיה מדאמרי' בפ' ואלו מגלחין שכות' אדם תפילין ומוכר כדי פרנסתו וכיון שכותב ומוכר בחולו של מועד ש"מ שמניחין תפילין. ומיהו אינה ראיה שכיון שמוכר לאחרים אם לא יכתוב במועד אין לו פנאי במוצאי י"ט לכתו' תפילין הרבה לאחרי' ומתבטלין מצו' תפילין. אבל הראיה הנכונה היא מהא דאמרינן בירוש' חד ברנש אובד תפלוי אתא לקמיה דרב חננאל שלחיה לקמי' דרבה בר בר חנא א"ל הב ליה תפלוי וזיל וכתו' לך א"ל רב זיל כתו' ליה, פי' בלא הערמה, מתני' פלגי עליה דרב כות' אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא פתר ליה דכות' להניח, פי' להניחם עד לאחר המועד לעצמו כותב במועד כדי שיהיו מזומנים בידו להניחם אחר המועד מיד אבל לאחר לא אבל להניחם במועד אף לאחר מותר. ויש שחולקין ואומרים שמותר להניחם בחולו של מועד ובלבד שלא יברך עליהם. וכתב הרא"ש והמברך לא יפסיד. ואומ' במדרש שהשי"ן שהיא רשומה בתפילין היא רומזת לג' מאות ימים בשנה שמניחין תפילין כשתסיר שבתות וי"ט ואם תסיר ימי חולו של מוע' לא יהיו כך. נשאל הרא"ש מה שנהגו הגוים לשלוח דורון לישראל חמץ בי"ט אחרון של פסח מן המנחה ולמעלה אם הוא מותר או לא. והשיב צריך אותו ישראל שנשלח לו דורון חמץ לצוות לאנשי ביתו שלא יקחו אותו אלא שיניחנו הגוי בקרן זוית בבית ויתכוין אותו ישראל בלבו שלא יקנה לו חצרו אותו דורון ואז יהיה מותר באכילה לאחר הפסח בכדי שיעשה שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ואם לאו יעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויהיה אסור בהנאה שחצרו של אדם קונה לו מדעתו אבל בעל כרחו לא וכן כתבו התוספו'. ובמוצאי י"ט בין במוצאי י"ט לחול בין במוצאי י"ט לחולו של מועד מתפללין ערבית כמו במוצאי שבת ומבדילין בתפל' וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים. ==מנהגי ימי הספירה== נוהגין בקצת מקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ושלא להסתפר והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו שנים עשר זוגות אלף תלמידים לר' עקיבא באסכרה מפני שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכתב הר"י בן גיאת דוקא נישואין שעיקר שמחה חופה וכניסה אבל ליארס ולקדש שפיר דאמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשי' אותו אבל אם בא לשאול בתחלה מורין לו שלא לעשות כן. וכן הורו הגאונים. ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאומרי' שאז פסקו מלמות. וכן כת' אבן הירחי ששמע בשם הר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים ים ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ. כתב רבינו האיי בתשובה מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר' עקיבא שכלם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ועוד דכתי' שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכה קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה. ונוהגין בספרד לקרות מס' אבות ופרק קנין תורה בשבתות שבין פסח לשבועות בכל שבת פרק אחד. וכת' ה"ר ישראל בן ישראל שהטעם שקורין אותם באלו השבתות לפי שהם ימים מנויים למתן תורה ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין ביאת אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבא ורוב עניני המסכת' הם הזירוז על קריאת התור' ומעשה המצות וגם זה הזמן שהוא זמן הקציר הוא מזומן ומוכן לנועע החלק המתעור' מן הנפש וללהטו אחר רוב התאוה ובקשת רוב ההנאות וצריך להשקיטו ולתקנו במה שיש בזאת המסכתא מן המוסרים המביאים לפרישות והכנעת הנפש ושברונה ומניעתה מלבקש מה שיזיקנה כדי להציל אותה ולתקן נהיגת המדות להיותם הולכים על קו המוסר והדעת עד כאן דבריו. ==שבועות == ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין ק"ש בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו' ואומ' ש"צ קדיש עד לעילא. ומתפללין שלש ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע כמו בפסח אלא שאומר את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו מפני שבשבועות ניתנה התורה. ואחר כך אומ' ש"צ קדיש ומקדש בבית הכנסת ונפטרין לבתיהם לשלום. שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות דוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין כמו בערבית וחוזר התפלה וגומרין את ההלל ומברכין לגמור את ההלל ואומר ש"צ קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין ה' בפרשת וישמע מן בחדש השלישי עד סוף הסדר. ובשני קורא המפטיר בפרשת פנחס וביום הבכורים. ומפטיר בתחל' יחזקאל ויהי בשלשי' שנה עד ואשמע קול מדבר ומסיים בפסוק ותשאני רוח. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין תפלת מוסף כמו בפסח וחוזר ש"צ התפלה. ואומר קדיש שלם ונפטרין לבתיהם לשלום. יום שני מתפללין כמו ביום ראשון. וקורין בפרשת ראה אנכי מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת קורין בו שבעה ומתחילין מעשר תעשר. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטי' בתרי עשר בחבקוק וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי שהוא סוף הסדר. ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז"ל שעשה על מנין המצות. ביום הראשון קורין מצות עשה וביום הב' מצות לא תעשה ורוב שלוחי צבור אומרין אותם כשחוזרין תפלת מוסף כשמגיעין עד על ידי משה עבדך וכן כתוב בסדר רב עמרם ורבי' סעדיה. ויש אומרים אותם לאחר שמסיימין חזרת התפלה כדי שלא להפסיק בתוך התפלה ונכון הוא. ובמוצאי יום טוב מבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנרות ולא על הבשמים. ==תעניות == מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שנאמ' וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלומר על כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהם לפני ה' והרעו. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבא על הצבו' עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקים בתפלות ומתחננין ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר שאין מריעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנא' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אבל בצום שבעה עשר בתמוז ושאר ארבע הצומות אין מתריעין שכבר עברו ואין צועקין לשעבר אלא שמזכירין המאורע מפני עגמת נפש. וכת' הרמב"ם ז"ל שבכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה. ומפרש במ' תעניות כי בעת עצירת הגשמים גוזרין ב"ד י"ג תעניות על הצבור. בתחלה גוזרין ג' תעניות שני וחמשי ושני. עברו ולא נענו גוזרין שבעה תעניות שני וחמשי ושני וחמשי ושני וחמשי ושני. בשש תעניות ראשונות זועקין ומתריעין ומתפללין כמו בשאר התעניות ובשבע תעניות אחרונות תנן סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ומפרש הטעם בגמרא א"ר יהושע בן לוי כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוננו. ולמה יוצא לרחוב העיר ליכנפו בבי כנשתא וליצלו התם א"ר חייא בר אבא לומ' צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמנו בפהרסיא ריש לקיש אמ' גלינו וגלותינו מכפרת עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה מפרש הטעם בגמרא א"ר יהושע בן פזי כלומ' עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר בכל צרתם לו צר. ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד ובכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו' ומסיק בגמ' בתחלה נותנין בראש הנשיא ובראש אב ב"ד ואחר כך כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ומקשי והא תניא בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמ' ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו ובקלקלה מתחילין מן הקטן שבתחלה נתקלקל נחש ולבסוף חוה ולבסוף אדם. ומתרץ הא נמי חשיבותא לדידיה היא דאמרינן ליה את חשיבת טובא למבעי רחמי עלן. וכל אחד וא' נוטל ונותן בראשו ומקש' בגמ' ונשיא ואב ב"ד נמי לישקלו אינהו וליתנהו ברישיהו מאי שנא דשקיל אחרינא ומנח עלויהו ומתרץ לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. היכא מנא ליה אמ' ר' יצחק במקום תפילין שנאמ' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמ' הרי אנו חשובים לפניך כעפר וחד אמר כדי שתזכור לנו אפרו של יצחק ותרחם עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו עפר סתם, ולמה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמ' כדי שיבקשו המתים רחמי' עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו קברי גוים, ולמה מתכסים בשקים א"ר חייא בר אבא לומ' הרי אנו לפניך כבהמה. פי' שעושין לה מרדעת וכסוי מן השקים. והרב והזקן שבהם אומרים לפניהם דברי כבושין ואומרים אחינו לא נאמר באנשי ננוה וירא האלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם ומוסיף בענינים אלו כפי כחו' עד שיכנע לבם וישובו תשובה גמורה. וכתוב בתקון הגאונים לסדר הברכות והתפלות בשבע תעניות אחרונות אלו כך נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת וכשיגיע עד ואראהו בישועתי אומר י"ג מזמורי' מענין היום ואלו הן תפלה לדוד שמעה ה' צדק, לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה', ואומר הללויה הללו את שם ה', ומזמור שירו לה' שיר חדש, ואומר שיר המעלות אל ה' בצרתה לי, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעקים קראתיך, ואומר הודו לה' כי טוב וברוך שאמר וישתבח ויוצר עד גאל ישראל. ומתפללין שמונה עשרה ומוסיפין עננו בשומע תפלה. וחוזר ש"צ התפלה אבות וגבורות וקדושת השם אתה חונן השיבנו. ואומר סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים ואומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו ואומר ויעבור' ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות ווידויים ווידוי גדול בכללם כמו שאומר באשמורות. ואח"כ אומר כשחטאו ישראל במדבר וכו' ודניאל איש חמודות וכו' ועזרא הסופר וכו' עד חנון המרבה לסלוח. ואומר ראה בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך ופדנו מכל צרה וצוקה עננו אבינו עננו ביום התענית הזה וכו' עד כי אתה ה' פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה. ואומ' מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא"י גואל ישראל ותוקעין סימן קשר"ק. ואומ' ויעבור ואם ירצה יאמר היום יבואונו רחמיך היום תשמחנו בגשם ממרומך היום תרם קרן עמך אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ובגשמי רצון תעננו קדוש. אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו יצרי מעללי. איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וגו' ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' ובדברי קדשך כתוב לאמר זכר עשה לנפלאותיו וגו' ונאמר טרף נתן ליריאיו וגו' ונאמר ויזכור להם בריתו וגו' ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלם וגו' ונאמר הבן יקיר לי אפרים וגו' ונאמר וזכרתי אני את בריתי אותך וגו'. אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקוד' ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה'. מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י זוכר הנשכחות. ותוקעין סימן קש"ק ואומר ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תניף גשם נדבות היום יזורמו מים עבות היום תשיב לב בנים על אבות. אם כבנים וכו'. אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם כו'. ככתוב בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו' ונאמ' ויהי קול השופר וגו' ונאמ' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלקים בתרועה וגו' ונאמר בחצוצרות וקול שופר וגו' ונאמ' הללויה הללו אל בקדשו וגומ' ועל ידי עבדיך הנביאים כתו' לאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' ונאמ' כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' ונאמ' וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר ובתורתך ה' אלקינו כתוב לאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. וזכור לנו ה' אלקינו זכות יהושע עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע תרועה. ותוקעין סימן קר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תזכור ברית אבות ג' היום בגשמי רצון לנו חושה היום חמול על עדתך האנושה. אם כבני' וכו'. שיר המעלות אל ה' בצרתה לי כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות שמואל חוזך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע צעקה ותוקעין סימן קשר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תרחם לבאי באש ובמים היום תחון בחוני בגלות פעמים היום תפתח לנו אוצרות מים. אם כבנים וכו'. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות אליהו נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע תפלה. ותוקעין סימן קש"ק ואומר ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תעננו ביד רמה היום תשמח אדם ובהמה היום תשקה את פני האדמה. אם כבנים וכו'. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות יונה עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וגו'. וחותם בא"י העונה בעת צרה. ותוקעין סימן קר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמ' היום העתר לשופכי לב כמים היום רוה אדמה לא שבעה מים היום הבה לנו גולות מים. אם כבנים וכו'. תפלה לעני כי יעטוף כל המזמור אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות דוד עבדך משיחך ושלמה בנו מלכך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את דוד ושלמ' בנו בירושלם הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י מרחם על הארץ. ותוקעי' סימן קשר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמ' היום שים לנו שארית בארץ היום הוריד גשם לרוות הארץ היום מטובך תשבע הארץ. אם כבנים וכו'. ואומר רפאנו ה' וגומ' התפלה ואומ' רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום קדיש עד לעילא. ואו' תוכחות ופזמונים וסליחות ואומ' תחנה ומיושב. אם עוננו ענו בנו וקדיש עד לעילא. מוציא ש"צ ס"ת וקורין בו מראש פרשת אם בחקותי עד סוף הקללות. כהן קורא עד וישבת לבטח עליה. לוי עד והקמותי את בריתי אתכם. שלישי והוא המפטיר קורא עד סוף הקללות עד בהר סיני ביד משה משום דקימלן אין מפסיקין בקללות אלא א' קורא את כלם משום שנא' ואל תקוץ בתוכחתו. והטעם שקורין בקללות כדי שישמעו העם עונש העבירות ויחזרו בתשובה וירחם עליהם המקום. ואומ' קדיש עד לעילא ומפטיר בירמיה על דברי הבצרות עד ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. וקורא אותה בניגון הפטרת ט' באב. ויברך הברכות האחרונות עד מגן דוד. וכן במנחה. ואומ' מצלאין. וידרוש מי שראוי לדרוש ואומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש תתקבל. ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה אלקים בציון ולך ישולם נדר. וקדיש עד לעילא. ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות. ואם ירצה יתחיל התלים ויקרא ממנו כמו שקורין בליל יום הכפורים עד שיגיע זמן תפלת המנחה. '''למנחה''' אומ' אשרי וקדיש עד לעילא. ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים מלא רחמים. ומוציא ס"ת וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בפרש' כי תשא. הראשון קורא מן ויחל משה עד אשר דבר לעשות לעמו ומדלגין וקורין השני והמפטיר מן פסל לך עד אשר אני עושה עמך. ומפטיר בתרי עשר בהושע שובה ישראל עד ופושעים יכשלו בם והוא סוף הספר ומסיים מי אל כמוך שהוא בסוף ספר מיכה. ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא ומתפללין שמנה עשרה וחוזר ש"צ התפלה והוידוים וז' ברכות כמו בשחרית. ואומ' תחנה ומיושב אם עוננו ענו בנו. קדיש תתקבל. ומזמור לך דומיה תהלה ואו' קדיש עד לעילא ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות עד שיגיע זמן תפלת נעילה. '''תפלת נעילה''' אומר קדיש עד למעלה. ומכריז ש"צ לקהל לומ' מה אנו מה חיינו. ומתפללין י"ח ועננו בשומע תפלה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואומ' וידוי מה נאמ' לפניך יושב מרום וכו' מה אנו וכו' אתה הבדלת עד ואם יצדק מה יתן לך ומדלג ואומ' ואתה ברחמיך רחם עלינו וכו'. וחוזר ש"צ התפלה אבות וגבורות כתר אתה קדוש אתה חונן סלח לנו אבינו והוידוים, אשמנו לעיניו מה אנו מה חיינו וכו' ויעבור, כשחטאו ישראל במדבר וכו' דניאל איש חמודות וכו' עזרא וכו' ראה בעניינו ושבע ברכות כמו ביוצר ואומ' רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום קדיש תתקבל ומתפללין ערבית. ועתה אפרש חתימות שבע ברכות אלו למה נשתנו. הראשונה מי שענה את אברהם אבינו וגו' וחותם גואל ישראל ואמרינן בירושלמי ולא גאל יצחק מכיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל דמי וזהו לשון גאולה שמזכיר בה. עוד אמרי' התם שהתפלל אברהם אבינו שכל זמן שיהיו ישראל בצרה שיזכור להם עקידת יצחק שנא' ויקרא אברם שם המקום ההוא ה' יראה וגו'. הוא יענה אתכם בחדושי דב"ש מקשה היאך החזן מוציא עצמו מן הכלל שהיה לו לומ' יענה אותנו ומתרץ שאין לחוש בזה אלא בדברי שבח שכשמוצי' עצמו מן הכלל נראה ככופר אבל בתפלה ותחנונים אין לחוש בזה ויכול הוא להתפלל עליהם וממילא הוא עמהם בצרתם ובישועתם. השנייה מי שענה למשה ואבותינו על ים סוף וכו' וחותם זוכר הנשכחות לפי שהיו ישראל נשכחי' במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר להם המקום ברית אבות וגאלם שנאמ' ואזכור את בריתי. ולפי שהיתה טביעת המצרים בים סוף שהיא עיקר הגאולה לפיכך מזכיר כאן שמיעת תפלתם על ים סוף. השלישית מי שענה את יהושע בגלגל וכו' וחותם שומע תרועה. כי יהושע נענה בשופרות ביריחו והיה זה בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. הרביעית מי שענה את שמואל במצפה וכו' וחותם שומע צעקה והוא בשעה שעשו ישראל תשובה בימי שמואל שנאמר וינהו כל בית ישראל אחרי ה' וכתיב ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' וכתיב וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה וגומ' וכתי' ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו וגו' וכתיב ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה' הנה שיש בשמואל תפלה וצעקה והיא מעין מזמור אל ה' בצרת לי קראתי ויענני שהוא ענין צעקה. החמשית מי שענה לאליהו בהר הכרמל וכו' וחותם שומע תפלה וזה היה כשהרג נביאי הבעל והיא מעין מזמור אשא עיני אל ההרים על שם שהיה בהר הכרמל. אי נמי שבא בזכות הורים שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמ' ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. ועוד על שם שכתוב במזמור זה הנה לא ינום ולא יישן וגו' ואליהו אמר לנביאי הבעל כמהתל בהם אולי ישן הוא ויקץ. הששית מי שענה את יונה במעי הדגה וכו' וחותם העונה בעת צרה והיא מעין מזמור ממעמקים קראתיך ה' שהתפלל ממעמקים ונענה בעת צרה שנא' קראתי מצרה לי אל ה' ויענני. השביעית מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלם וכו' וחותם מרחם על הארץ ואמרי' בירושלמי ניחא שלמה מצאנו לו תפלה בירושלם שנא' בנו בניתי בית זבול לך אלא דוד למה. פי' היכן מצאנו לו תפלה בירושלם. ומתרץ על שבקש לעמוד על מנינן של ישראל. פי' וידע בעצמו שחטא ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל ונענה ונתרצה לו בקרבן שהקריב בגורן ארונה. ומפני שהתפלה היתה על ישראל חותם בה מרחם על הארץ והיא מענין מזמור תפלה לעני כי יעטוף שיש בו תפלת הארץ שנא' אתה תקום תרחם ציון וכו'. ורש"י פי' מי שענה את דוד שנאמ' ויהי רעב בימי דוד שלש שנים ושלמה גם כן התפלל רעב כי יהיה בארץ ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל בהיות בה רעב. ותפלה לעני על דוחק גשמים נופל שהכל עניים כדאמרי' לא נקראו ישרק' דלים אלא על עסקי תבואה. אינמי מפני שכתוב בו כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט דהיינו כשמרוה הארץ בגשמים שהוא מביט אליה ומרחם עליה. ואמרי' בפ' סדר תעניות כיצד מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מאי טעמא קא מקדמי' ליה ברישא וחותם ברוך מרחם על הארץ פי' ורצו שתהיה חתימה אחרונה. ושואל בגמ' הני שש ז' הויין כדתניא על השביעית הוא אומ', אמ' רב נחמן מאי שביעית שביעית לארוכה כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחתימה הוא אומ' מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גאל ישראל. כת' הרמבמז"ל צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקורין הלל גדול שאין אומרים הלל גדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ואם אחר חצות ירדו הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תענית וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על שמד ונתבטל אם קודם חצות נתבטלה הגזרה לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו. וכת' הראב"ד דוקא צבור משום דאין מטריחין על הצבור אבל יחיד אם היה מתענה על צרה ועברה אפי' קודם חצות משלים. ואמרי' בתעניות כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא שמיה תענית, אימת מקבלה רב אמ' במנחה ושמואל אמ' בתפלת המנחה, אמ' רב יוסף כותיה דשמואל מסתברא. פירו' שיאמ' אדם בשומע תפלה קבלתי עלי תענית למחר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתענני בקראי ותרחיב סעדי ותענני בצר לי ותחנני ותשמע תפלתי וחותם בא"י שומע תפלה. ובתעני' צבור אין צריך הסכמה אלא ש"צ מכריז ואומ' ענינו והתעני' מקובל ומתפללי' תפלת תענית והכי איתא בירושלמי ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא אמ' ליה רש לקיש לר' יוחנן והא לא קבלינן מאורתא אמ' ליה אנן אדבי ריש גלותא סמכינן וכ"ש התעניות שהם מדברי קבלה. כת' רב נתן גאון שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות. והר' יעקב בן הרא"ש כת' ואיני יודע מה חשש יש בדבר שאינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה אין אומ' אותו בפחות מי' ואינו נקרא דבר שבקדושה אלא קדיש וקדושה וברכו וכן כת' ה"ר יונה. וכשאומר ויקרא בשם ה' צריך להפסיק מעט בין בשם לה' כי בפסו' הוא בטרחא ורוב ההמון טועין בזה. ובמנין י"ג מדות יש מחלוקת בין הראשונים. הגאונים אומרים כי ה' ה' אינם עולים לחשבון שנים כי הראשון הוא הקורא והשני הוא תחלת המדות ומביאין ראיה מן הפסק שיש ביניהם. ואין לומר מדדרשינן בפרקא קמא דראש השנה ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה שם שתי מדות דבשלמא לאחר שיחטא יקבלנו בתשובה וזו היא מדת רחמים אבל קודם שיחטא אין לשומו מדת רחמים. אל ב', רחום ג', וחנון ד', ארך אפים ה', ורב חסד ו', ואמת ז', נוצר חסד לאלפים שתי מדות כי נוצר חסד סתם מדה א' ולאלפים מדה שנייה שנוצר חסד לאלפים דור ועודפת על מדת פורענות שאומר בה על רבעים חמש מאות. נושא עון ופשע וחטאה שלשה כי הם חלוקים עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות. ונקה מדה אחת הרי י"ג. וחכמי צרפת אומרים כי ה' ה' הם שתי מדות. ומביאים ראיה מדאמרינן בפסיקתא ותאמר ציון עזבני ה' אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם אותם שתי מדות שנתתה לי בסיני עזבתם ושכחתם. ועוד שרז"ל דרשום בשני עניינים אני הוא קודם שיחטא האדם כדדרשינן בישמעאל כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם ואע"פ שעתידין בניו להמית את ישראל בצמא לא הענישו, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה כדדרשי' אם זך וישר אתה היית אין כתי' כאן אלא אתה. ומה שאמרו הגאונים שקודם שיחטא האדם אין לשומו מדת רחמים י"ל שאע"פ שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם אי נמי קודם שיחטא בע"ז ואע"פ שכבר חשב לעבדה ומחשבת ע"ז מצרפה הב"ה למעשה שנאמר למען תפוס את בני ישראל בלבם אפי' הכי מתנהג עמו במדת רחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה. ומה שאמרו עוד הגאונים שהשם הראשון אינו מן המנין כת' הרא"ש לא נהיר' לי כלל דלמה ליה למיכתב ויקרא ה' הא כתי' ויעבור ה' על פניו ועליה קאי ויקרא ומה לו להזכיר את השם אחר ויקרא. ועוד דנוצר חסד בלא לאלפים אינה מדה דאפי' הרעה הוא נוצר עד רבעים וכל המדות מדות ויתור הן. וכן נהגו בכל גלות ישראל שהחזן אומ' ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחי' ה' ה' אל רחום וחנון ולפי דברי הגאונים היה לו לחזן לומ' ויקרא ה' והקהל אומ' ה' אל רחום וחנון. וכן כת' ה"ר יונה. וכתב ה"ר ישראל בן ישראל אע"פ שגם לא ינקה הוא ממדות השם כאמרם ז"ל ונקה לשבים לא ינקה לשאינן שבים אינו ראוי להתחנן בו לפני השם כי הראוי להתחנן במדות של רחמים לא במדות של עונש כמו האדם החולה שאומ' רופא חולים רפאני ואינו אומר מוחץ עריצים רפאני. כת' הרי"ף בפ"ק דראש השנה נושא עון ועובר על פשע תאנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה. פי' אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא על ידו מעודו אותו החטא אין הב"ה כותבו עליו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הב"ה שלא לחייב בתחלה שנאמ' הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אמ' רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדיהו פי' אם בשעת מיתתו איכא רובא עונות לבד מאותן שהעביר מיחשבי הנך נמי בהדיהו ומיענש אכולהו, פי' אחר לגאון הא דתאנא דבי ר' ישמעאל קימ' באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית המצות ושומר חמורות ובעתים חוטא בקלות מדתו של הב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו ובתורת צדיקים הוא ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד שעה שימות באותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן עונות שהעביר אינו נענש עליהם שהרי העבירן ראשון ראשון ואינן חשובין עליו וכאלו לא עשאן דומה אבל אם גברו אותם עונות ונמצאו מעשיו כולם כמצטרפין ונשקלין זה עם זה רובם חובות הרי כל א' וא' נחשב ונותן לו דין על כולם, וזו היא המדה המנויה בדרכי ה' פי' המדה שאמ' עליה וכך היא המדה וזהוא פי' מדה שביעית המנויה בדרכי ה' והיא ורב חסד שביעית כל זה כת' הרי"ף. והרא"ש כת' מעביר ראשון ראשון שהב"ה אינו כובש ולא נושא אלא עון ראשון שאדם עושה מעבירו ואינו נותנו עם שאר העברות נמצא אם הוא שקול הזכיות מכריעין כיון שאותו עון אינו עמהם ואם הכף שקולה בלא אותו עון הב"ה מחזיר אותו עון והעונות מכריעין והיינו דקאמ' דוד תנה עון על עונם. כת' הרמב"ם יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה שגרם לנו ולהם אותם הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא' והתודו את עונם ואת עון אבותם. ואלו הן י"ז בתמוז וט' באב וצום גדליה ועשרה בטבת ומפורשים הם בדברי זכריה שנאמ' כי כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולמועדי' טובים והאמת והשלום אהבו. צום הרביעי זה י"ז בתמוז שבו הבקעה העיר שנא' בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתי' ותבקע העיר ואע"פ שאומ' בפסו' שבט' לחדש הבקעה העיר עתה מתענין בי"ז בו שמתחלה תקנו התענית בט' בו לפי שבט' בו הבקעה העיר בראשונה ובשניה הבקעה בי"ז בו וכיון שבשניה הבקעה בי"ז בו תקנו להתענות בי"ז בו דחרבן בית שני חמיר לן. ונקרא צום הרביעי שהוא בחדש הרביעי שמונין לחדשים מניסן. וה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז ואלו הן נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והבקע העיר ירושלם בחרבן שני כמו שאמרנו ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהכל. וצום החמשי זה ט' באב שבו נשרף בית אלקינו שנא' במלכים ובחדש החמשי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' וכתי' בירמיה ובחדש החמשי בעשור לחודש וגומ' וישרוף את בית ה' ומפר' בגמ' הא כיצד בשבעה בו נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו וקרקדו בו שמיני ותשיעי ולעתותי ערב הציתו בו את האש ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחדש והיינו דא"ר יוחנן אלו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי שרובו של היכל בעשירי נשרף ורבנן אתחלתא דפורענות עיקר, ואמרי' בירושלמי ר' יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי. ולכן היה נוהג הרא"ש שלא לאכול בשר בליל עשירי ונקרא צום החמישי בעבור שהוא בחדש החמשי. וחמשה דברים אירעו את אבותינו בט' באב ואלו הן נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה בתר שהיתה עיר גדולה לאלקים והיא והמצודה וקצת מקומות שבגליל נשארו מגלות ירושלם כמה שנים אחר החרבן והיו בהם אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ובן כוזיבא שמו איש מצליח וחשבו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח וגברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חרבן בית המקדש, וחרש טורנוס רופוס הרשע שהיה ממלכי אדום את ההיכל ואת כל סביביו לקיים מה שנאמ' ציון שדה תחרש. וצום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסבב להם גלות וצרה גדולה ונקרא צום השביעי שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי זה י' בטבת שבו סמך נבוכד נצר מלך בבל ידו על ירושלם והביא' במצור ובמצוק שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמ' בן אדם כתוב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה. ונקרא צום העשירי שהוא בחדש העשירי. והיה ראוי להקדימו קודם כסדר הפורענות אלא שכת' כסדר החדשים. ומקשי בגמר' קרי להו ששון וקרי להו צום ומתרץ רבא בזמן דאיכא שלום כגון שבית המקדש קיי' עביד ששון בזן דאיכא שמד עביד צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. פי' דליכא שלום שהבית חרב. וליכא שמד במקום ידוע מישראל רצו רוב הצבור והסכימו שלא להתענו' אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות רצו רוב הצבור להתענות' מתענין. וכת' הרמב"ן ועכשו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם לפי' אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכ"ש בדורות הללו שבעונותינו שרבו יש שמד בישר' ואין שלום הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ע"כ. עוד מתענין בי"ג באדר הסמוך לניסן ואינו מפורש בכתו' ולא בתלמד אלא החכמים האחרונים תקנוהו אחר חתימת התלמוד. וכת' אבן הירחי שאינו לשם זכר תענית אסתר שהרי אין אנו מתענין ג' ימים לילה ויום ועוד שאותם בפסח היו שנאמר ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר מלמד שעבר יום ראשון של פסח בתענית והמן נתלה בששה עשר בניסן זכר לדבר וישבות המן ממחרת ואין התענית אלא על שם ויקהלו היהודים אשר בשושן בי"ג בו ואמר מר זמן קהלה לכל הוא וכן פי' בירושלמי ומצפרא כנופיא ונקהלו להתענות וכן פי' ר"ח ולכך אין מתענין אלא יום א' ע"כ. וחלוק יש ביניהם שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת חוץ מי' בטבת שאינו חל לעולם בשבת אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום ואפי' היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנא' בו בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי. ועוד כי י"ג באדר שחל להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמשי שהוא י"א. כי לא היו יכולין לדחותו ליום ראשון שלאחר השבת מפני שהוא יום פורים וגם ביום ששי לא היו יכולין להתענו' בעבור הסליחות והתחנונים שמרבים לומ' בתענית ולא נכון לעשות כן בערב שבת שלא יוכלו לטרוח להכין לשבת זה הטעם מצאתי בתשובות הגאונים. ושאר הצומות כשחלין בשבת ואפי' ט' באב דוחין אותם לאחר השב'. וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום חוץ מט' באב. ובכולן קורין בתורה שחרית ומנחה ויחל משה אבל אין מפטירין בהם חוץ מט' באב בשחרית קורין פרשת כי תוליד בנים ובמנחה ויחל משה ומפטירין שחרית ומנחה. ובשבת שקוד' להם אחר קריאת ההפטר' קודם אשרי צריך שיכריז ש"צ ולהודיע לקהל באי זה יום יחול הצום ואו' אחינו ישראל שמעו צום פלו' יום פלו' יהפוך אותו הב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמ' אמן. וג' תעניות אין מכריזין עליהם ט' באב יום הכפורים ופורי' וסימניך אכ"ף. ובימי הצומות האלו חוץ מט' באב נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כשאר הימים ומוסיפין בתפלה עננו וכן בערבית. והיחידים אומ' אותו בשומע תפלה וש"צ אומרו בין גואל לרופא לפי שהיחיד אינו קובע ברכה לעצמו כמו ש"צ. ומצאנו במקרא עניה תכף לגאול' שנאמר ענני ה' כי טוב חסדך וסמיך ליה ריבה ריבי וגאלני וכתי' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. '''עננו''' אבינו עננו ע"ש ענני ה' ענני, ביום צום התעני' הזה ע"ש הלא זה צום אבחרהו ומן הדין היה לנו לומ' ביום הצום הזה אלא צום כפור שהוא מן התורה נקרא צום לבד אבל שאר הצומות שהם מדברי קבלה אנו אומרים צום התענית לומ' כי לשם עינוי קבלנוהו. כי בצרה גדולה אנחנו על שם ובצרה גדולה אנחנו. אל תפן למריינו ע"ש כי ידעתי את מרייך. ואל תתעלם מלכנו מבקשתנו על שם ואל תתעלם מתחנתי. היה נא קרוב לשוענו על שם אשר לו אלקים קרובים אליו. ואמ' לשוענו ע"ש ושועתי אליך תבא ועל שם היערוך שועך לא בצר. טרם נקר' אתה תענה כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה וגו' כי אתה שומע תפלת כל פה וגו'מר התפלה. וכת' רש"י בשם הגאונים שאין רגילין לומ' עננו ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס ולא יוכל להתענות ונמצא שקרן בתפלתו ומה שאומרו ש"צ לפי שא"א שלא יתענה אחד מן הקהל. וי"א שאינו נקרא שקרן כיון שבשעת תפלה היתה דעתו להתענות ואם לא כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע והלא כבר התפלל. כתב רב נתן ש"צ שאינו מתענה אינו יכול להתפלל שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומ' עננו. וכן כת' רב עמרם. וחוזר ש"צ התפלה ואומ' סליחות ווידויים בסלח לנו אבינו ועננו בין גואל לרופא וחותם כי אתה ה' פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה בא"י העונה בעת צרה. ואומ' רפאנו וגומר התפלה ואומ' תחנונים של שני וחמישי ונופלין על פניהם. ואומ' תחנה. ואומ' אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומ' קדיש עד לעילא. ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים ומלא רחמים ומוצי' ס"ת וקורין בו ג' בפרש' ויחל משה. ואומ' קדיש עד לעילא ואומ' אשרי ולמנצח וסדר קדושה. ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש תתקבל. ואומ' מזמור. בי' בטבת וצום גדליה אומ' שיר מזמור לאסף אלקים אל דומי לך. וי"ז בתמוז אומ' מזמור לאסף אלקים באו גוי' בנחלתיך. ובצום אסתר אומ' למנצח על אילת השח'. ואומ' קדיש יהא שלמא רבא. למנחה אומ' אשרי וקדיש עד לעילא. ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים מלא רחמים. ומוציא ס"ת וקורין בו ג' ויחל משה כמו בשחרית ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. ומתפללין י"ח ואומרים עננו. וחוזר ש"צ התפלה ואומ' סליחות ווידויים כמו בשחרית ועננו בין גואל לרופא וגומר התפלה ואומר ברכת כהנים. ואומר תחנונים של שני וחמישי ונופלין על פניהם ואומ' תחנה ואומ' אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומ' קדיש תתקבל. ואם חל י' בטבת ביום ששי מתפללין שחרית כשאר הצומו' וכן במנחה אבל אין אומ' הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ערב שבת. כתב רבינו האיי אע"ג דאמרי' בירושלמי דתעניות ודפסחים בפרק מקום שנהגו א"ר זעירא נשיא דנהיגי דלא למישתיא חמרא ודלא למיכל בישרא מן דאב עליל עד אפוקי תעניתא מנהגא שבו פסקה אבן שתיה מה טעם כי השתות יהרסון, מנהג כל ישראל דלא למשחט מריש ירחא כי אם בט' באב משש שעות ולמעלה לפי שעד יום התענית נמנעו מלשחוט שלא יבא לאכול וביום התענית שאין אדם אוכל אין לגזור ולחוש וכן מנהג בבבל. ובאלו הארצות לא פשט זה המנהג רק יחידים נוהגין אותו. ==תשעה באב== '''ליל תשעה באב''' חולצין מנעליה' כאבלים והולכים לבית הכנסית. ואין מדליקין נרות רק נר א' לומר לאורו איכה. וכשיגיע לנפלה עטרת ראשנו מכבה אותו. ומתפללין ערבית כשאר הימים ואומ' עננו. ואומ' ש"צ קדיש תתקבל ואחר כך קורין איכה ואומ' קינות ואחר כך ובא לציון וכל סדר קדושה. ולא יאמ' ואני זאת בריתי אותם שנרא' כמקיים ברית על הקינות ועוד מפני שכתוב בו לא ימושו מפיך ובט' באב אסור לקרות בתורה משום שנאמ' פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכן בבית האבל נהגו שלא לאמרו מפני שגם כן האבל אסור לקרות בתורה. ואו' קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא והולכין לבתיהם. ואן נותנין שלום זה לזה אלא כאבלים ונזופי'. והטעם שאין מדליקין נרות בבית הכנסת כדאית' באיכה רבתי שאמ' הב"ה למלאכי השרת בשעת חרבן הבית מלך בשר ודם כשהוא אבל מה דרכו לעשות אמרו לו מכבה את הפנסין אמ' להם אף אני אעשה כן שנאמ' שמש וירח קדרו. ופי' פנסין כלים שנותנין בהם הנרות מפני הרוח שלא יכבו שקורי' להם עששיות וכן תרגו' באורים כבדו ה' בפנסיא. ואם חל במוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם. ויש מן הגאונים שכתבו כיון שאין אומ' ויהי נועם גם סדר קדושה אין לומ'. ורב צמח כת' אין אומ' ויהי נועם אבל אומ' ובא לציון וכוליה סדרא אבל ואני זאת בריתי אין אומ'. ואין מבדילין על הכוס עד מוצאי ט' באב ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט' באב אין לעשות נחת רוח אבל מברכין על האור קודם שקורין איכה. וכן כת' בה"ג. '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרי' הברכות וקורין הזמירות כשאר הימים. וכתב הרמב"ן נהגו קצת העם שלא לקרות פרש' הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה ואינו נראה לי לפי שאין לנו איסור בסדר היום שהרי קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ומפטירי' בנביא ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמידין תקנום ואומרן כדרכו ואינו חושש. וחוזר ש"צ התפלה ובמקום נקדישך ונעריצך אומ' נקדש את שמך הגדול כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתו' על יד נביאך וקרא זה אל וכו'. ואומ' קינות באמצע התפלה. ואינו אומ' ברכת כהנים וכשיגיע עד ולך נאה להודו' אומ' עושה השלו' ברך את עמך ישראל ברב עוז ושלום בא"י עושה השלום. ואין אומרים תחנונים ולא נפילת אפים. ואומ' קינות בישיבה וכשמסיים אומ' עד אנה בכיה בציון והספד בירושלם תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלם ואומ' קדיש דהוא עתיד לחדתא. והולך ש"צ להוציא ס"ת ואינו אומ' אל ארך אפים ומוציא ס"ת ומניחו על מגדל קטן אצל התיבה ואינו אומ' הכל יתגדל אלא מתחיל מן תגלה ותראה מלכותו וכו'. והטעם שמשנים מקום ס"ת משום דאמרינן בתעני' צבור ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה משום דכתיב עמו אנכי בצרה. וקורין כהן ולוי ומפטיר בפרש' ואתחנן מן כי תוליד בנים ובני בנים עד ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים. ואומר קדיש עד לעילא. ופטיר בירמיה אסוף אסיפם עד כי באלה חפצתי נאום ה'. ומברך הברכות האחרונות עד מגן דוד. וכן במנחה. ואמרי' במס' סופרים יש שמניחין את תיק הספר על הקרקע ואומ' נפלה עטרת ראשנו וקוראין ומספידין כמי שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ואומר אשרי ומדלגין יענך ה' ביום צרה. וכן בבית האבל אין אומרי' אותו לפי שאין בדין לומ' שירה. ואו' סדר קדושה ולא יאמ' ואני זאת בריתי אותם. ומחזיר ס"ת למקומו ואומר יהללו את שם ה' וגו' ואומ' קדיש תתקבל וקורין איכה. ואחר כך קורין מזמור על נהרות בבל ואומר קדיש יהא שלמא רבה. וקורין אחר כך ספר איוב. ואומר מזמור לאסף אלקים באו גוים, ואומ' קדיש יהא שלמא רבה. ולענין הנחת תפלין בט' באב כתב מר רב ששנה שמותר להניח תפלין דהא כבר אמרי' אבל מותר להניח תפלין. אבל הראב"ד כת' שמעולם לא הניחו בט' באב ואמ' שיותר טוב הוא לשים אפר מקלה על ראשו. וכתב הרא"ש ומסתבר' דחייב בתפלין כיון דאבל גופיה לא מתסר אלא ביום ראשון דלא חמיר תשעה באב מששת ימי אבלות ובריתא דמצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב כל שבעת ימים קאמ' ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה. והר' מאיר כת' ונראה דבט' באב אין להניח תפלין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכיה לדורות. וכתב הרא"ש ואיפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי. ועוד כתב הר' מאיר דרוטנבורק וציצית נהגו קדמוננו בכל אשכנז שלא להתעטף בו בט' באב ואסמכוה אקרא דכתיב בצע אמרתו ואמרי' במדרש איכה רבתי בצע פורפורי' דיליה ויש שאינן רוצים לשנות המנהג. וגם אינן רוצים להיו' בלא צצית ומתעטפים בטלית קטן תחת בגדיהם ע"כ. מה שאומ' בקנות דם הנביא זכריה אינו זכריה בן עדוא שנתנבא בזמן חגי זכרי' מלאכי אלא הוא זכריה בן יהוידע ובדברי הימים תמצאנו שהרגו יואש המלך. תנן בפסחים מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שנהגו של לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמי' בטלים. ואמרינן בפ' בתרא דתעניות כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. '''למנחה''' אומ' אשרי וקדיש עד לעילא ואו' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים ומלא רחמים ומוציא ס"ת וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בפרש' ויחל משה. ומפטיר בתרי עשר בהושע שובה ישראל עד ופושעים יכשלו בם והוא סוף הספר ומסיים מי אל כמוך שהוא בסוף ספר מיכה ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. ומכריז ש"צ לקהל לומ' נחם ה' אלקינו ומתפללין שמנה עשרה ואומר אותו בברכת תשכון בתוך ירושלם כשמגיע עד ובנו אותה בנין עולם במהרה בימינו. וכת' רב עמרם שאומ' נחם ערבית שחרית ומנחה ורבי' סעדיה כת' במנחה בלבד וכת' הרא"ש כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומ' נחם אלא בתפל' המנח' דהא אמרינן בירושלמי יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע ומסתמ' בכל התפלות קאמ' ערבי' שחרית ומנחה כמו בר"ח ופורים ותעניות ע"כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבי' סעדיה. '''נחם''' ה' אלקינו ע"ש נחמו נחמו עמי ע"ש כאיש אשר אמו תנחמינו כן אנכי אנחמכם. את אבילי ציון ואת אבילי ירושלם על שם ואבליו ינחם ועל שם לשום לאבילי ציון. ואת העיר האבלה על שם דרכי ציון אבלות. והחרבה על שם אשר ירושלם חרבה ועל שם נחם כל חרבותיה. והבזויה על שם כי הייתי זוללה. והשוממה מבלי בניה על שם כי רבים בני שוממה וע"ש כל שעריה שוממין. ותמצא כי א'בלה ח'רבה ב'זויה ש'וממה ר"ת אחבש לרמוז ביום חבוש ה' את שבר עמו. היא יושבת וראשה חפוי על שם ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון וגו' הורידו לארץ ראש' ועל שם וחפו ראשם. כאשה עקרה שלא ילדה ע"ש רני עקרה לא ילדה. ויבלעוה על שם בלע ה'. לגאיונים פי' מחנות המלחמה, והוא מלשון רז"ל לגיון העובר ממקום למקום והנגיד פי' מזה הענין הבוז לגאיונים ואמ' כי הלמד בו שורש. ויירשוה עובדי פסילים ע"ש שהעמידו צלם בהיכל וע"ש שירשו אותה אמ' ויירשוה וכתי' אשר אמרו נירשה לנו. ויטילו את עמך ישראל לחרב ע"ש מדוע הוטלו הוא וזרעו ועל שם יהיו מושלכים בחוצות ירושלם. ויהרגו בזדון חסידי עליון על שם בשר חסידיך לחייתו ארץ. על כן ציון במרר תבכה ע"ש ובכו אליך במר נפש. וירושלם תתן קולה על שם נתנה עלי בקולה. לבי לבי על חלליהם ע"ש קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש וזהו שאמ' לבי לבי שני פעמים. על חלליהם ע"ש חללי בת עמי. מעי מעי ע"ש מעי מעי אוחילה. על הרוגיהם שכתו' בה הרוגי מות. כי אתה ה' באש הצתה ע"ש ויצת אש בציון. ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש וגו'. בא"י בונה ירושלם שנא' בונה ירושלם ה'. וגומר התפלה ואומ' עננו וחוזר ש"צ התפלה ואומ' בסלח לנו נחמות וסליחות וגומר התפלה ואומ' ברכת כהנים. ואומ' תחנונים של שני וחמשי ונופלים על פניהן ואומ' תחנה ואומר אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומר קדיש תתקבל ומתפללין ערבית. ואם חל ט' באב במוצאי שבת מבדיל במוצאו על הכוס לאחר התפלה של ערבית ואינו אומ' אלא המבדיל בין קדש לחול בלבד. וטוב לומ' במנחת הצומות לאחר תפלה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בזמן שאדם חוטא ומקריב קרבן אין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר לו ועתה בעונותינו חרב המקדש ואין לנו לא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו לכן יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתעניתי חשוב לפניך כחלב מונח על גבי המזבח ותרצני ברחמיך הרבים ובקשה זו שנויה בברכות פ' היה קורא בתורה. ==ראש השנה == '''תפילת ראש השנה ''' גרסי' בפ"ק דראש השנה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בנוניים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בנוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. כת' הרמב"ן זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבין לחיים ורשעים גמורים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות ולא רשעים שאין להם זכיות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה והכתו' צווח אשר יש צדיקי' שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו חכמים ז"ל אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים אלא כך היא המדה יש עונות שדינו של הב"ה ומשפטיו הצדיקים להפרע עליהן בעולם הזה ויש מהם שהדין להפרע בעולם הבא וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרם בעולם הזה ויש מהן שמשלם שכרם בעול' הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל הוא יתברך שמו שוקל מעשים אלו כנגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם שכר טוב בעולם הזה על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומ' שפוסקין לו חיים בשלוה בעושר ונכסים וכבוד יצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהו' רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה. כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער וייסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהא גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהא אחאב שנאמ' בו הראית כי נכנע אחאב מפני נקרא בזה צדיק גמור, וכן זה שאמרו חכמי' ז"ל לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כלם כנו אותם חכמים ז"ל בשם מיתה, וכנוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים וזה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נדון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגהנם ואבדון שאין אדם נדון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למית' וייסורין, כך אמרו רז"ל בראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב אי זו לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות אלא כך היא המדה בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה וכשאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהם ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות ע"כ דברי הרמב"ן. ויש לשאול למה אמרו חכמים ז"ל בבינוניים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה למה נכתבין למיתה אם לא זכו להכריע והרי לא הוסיפו פשע על חטאתם ונשארו בנוניים ובית הלל אמרי גבי בנוניים ורב חסד מטה כלפי חסד. וי"ל דהכי קאמ' זכו נכתבין לחיים פי' שעשו תשובה נכתבין לחיי' לפי שהתשובה היא מצות עשה לעולם וכל שכן בימים אלו וכל העושה תשובה מרבה זכיותיו בקיום אותה המצוה ואם לא זכו כלומר שלא עשו תשובה נכתבין למיתה לפי שהרבו עונותיהם בבטול אותה המצוה. ויש מתרצים תירוץ אחר דבנוניים דקאמ' שאם לא זכו נכתבין למיתה הוא אם יש בכלל מחצה עונות שלהם עון פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנחא תפלי והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופו שלא קיימה מעולם כגון שלא קרא ק"ש ולא בירך על המזון מעולם שיש להם עונש גדול ולא עליהם אמרו בית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד. והטעם שהוקבע לדין בני אדם ביום זה יש אומרי' מפני שמזל תשרי הוא מאזנים וכתי' במאזנים לעלות לומ' שנשקלין מעשיהם של כל אחד ואחד. ושקול זה אינו לפי מנין המצות והעבירות אלא לפי גדלן יש מצוה שמשקלה כנגד כמה עבירות ויש עבירה שמשקלה כנגד כמה מצות והכל תלוי בשקול דעת השם שהוא תמים דעים. אי נמי מפני שבראש השנה נברא אדם הראשון כמו שנפרש לקמן רצה הבורא יתברך להשגיח ולדרוש מעשה כלם ולדון על פי מעשיהם ביום הבריא' הראשונה דין כל אותה שנה. והרמב"ם כתב טעם אחר שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם דן את אוהבו בשעת רצונו ודן את אויבו בשעת כעסו והב"ה דן את העולם כלו בשעת רצונו בחדש תשרי שיש בו מועדים ומצות הרבה שופר וכפור וסוכה ולולב בארבעה מינין ועל כן נקרא שביעי שהוא שבע במצות והכי אית' בהגדה. וגרסינן בפר' שני דביצה תאני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וי"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמ' ר' אבהו מאי קראה דכתי' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתי' כי חק לישראל הוא מאי משמ' דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתי' ואכלו את חוקם ואומ' הטריפני לחם חוקי. וגרסי' בפ"ק דראש השנה תניא כי חק לישראל הוא אין לי אלא ישראל אומות העולם מנין ת"ל משפט לאלהי יעקב אם כן מה ת"ל כי חק לישראל הוא מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין מאי טעמא מקמי דליפוש חרון אף. ומפני שיום זה הוא יום הדין נהגו כל ישראל להקדי' מט"ו באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם ית' עד יום הכפורים שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חדש אלול כי בראש חדש אלול עלה משה להר פעם שלישי' לקבל לוחות שניות והתפלל בהם על ישראל ונתקבלה תפלתו ונתנו לו הלוחות וירד ביום הכפורים ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומ' סמך לדבר אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ד' יודין מספר מ' יום. וכן ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול. וכן ובא לציון גואל ולשבי שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של לשבי הרי אלול. ורבינו האיי כת' מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מראש חדש אלול. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת אנו מנהגנו כהני דקיימי מתחלת אלול. ורב עמרם כת' בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימים בכל יום לבתי כנסיות לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים ומתחיל ש"צ אשרי יושבי ביתיך ואחר כך אומ' קדיש ומתחיל תחנונים ולאחר שמסיים אומ' ואנחנו לא נדע מה נעשה וגומ' ואומר קדיש. ויש יחידים שנוהגין להתענות ערב ראש השנה ויש סמך לזה מדאמרינן בויקרא רבא ובתנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון, יום חמשה עשר הוא ואתה אומ' ביו' הראשון אלא ראשון לחשבון עונות, ר' הונא ור' ישבב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו והלך המלך עליה בחיל גדול לגבותו כשנתקרב אליה בעשר פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו וקלסוהו ואמרו אין לנו מה ליתן לך והתיר להם שליש וכיון שנתקרב יותר יצאו בריוני המדינה וקלסוהו והתיר להם שליש וכיון שהגיע למדינה יצאו הכל לקראתו מקטנם ועל גדולם וקלסוהו והתיר להם את הכל, אמר להם מה דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא, כך ישראל ערב ראש השנה גדולים שבדור והיחידים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהם ובעשרת ימי תשובה בנוניים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש אחר וביום הכפורים מתענין הכל והקב"ה מתיר להם את הכל ואומ' להם מה דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא לכך נאמר ביום הראשון ראשון לעונות. ושואל במדרש מהו זה שבכל הקרבנות שבפרשת פנחס אומר והקרבתם עולה. ובקרבן ראש השנה אומר ועשיתם עולה ומשיב סימן יפה הוא שאם האדם עושה תשובה בראש השנה מעלה עליו הקב"ה כאלו עכשיו נעשה בעולם שכל אדם החוזר בתשובה דומה הוא כבריה חדשה והשם קורא לו שם חדש. '''ערבית''' הולכין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר ש"צ קדיש על לעילא ומתפללין שבעה ברכות שלשה ראשונות וג' אחרונות ותפלת היום באמצע. ומוסיפי' בשלש ראשונות כשיגיע עד למען שמו באהבה זכרנו לחיים על שם שהכל נזכר בספר כמו שנאמ' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אנו אומרים זכרנו לחיים ובחיים נופל לשון זכירה שנאמר כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ולפי שכתוב זכירה באברהם שנאמ' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לפיכך תקנו זכירה במגן. אל מלך חפץ בחיים על שם כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה ועל שם שאומר ובחרת בחיים. כתבנו בספר חיים על שם ויכתב ספר זכרון לפניו. למענך על שם למעני אעשה. אלקים חיים שנאמ' הוא אלקים חיים. אל חי על שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי. מלך עוזר ומושיע וכו'. והמון העם אומרים אל חי ומגן ואינם אומרים מלך עוזר ומושיע והם טועים שאין לשנות מטבע התפלה שתקנו חכמים ועוד כבר אמרנו למעלה בשמונה עשרה שבסוף שלש ברכות ראשונות תקנו להזכיר מלך ושם פירשנו הטעם ולמה לא נאמר אותו. ועוד כי בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה ישנו יש מהגאונים שאמרו שאין לומר זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים משום דקיימ' לן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ורבינו האיי ור"ח ור"ת כתבו שיש לומר אותם דהא דלא ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואל שהרי רצה ושים שלום הם צרכי צבור ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בשלש אחרונות. מי כמוך על שם מי כמוך באלים. אב הרחמן על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו. זוכר יצוריו ברחמים לחיים שהוא מעביר ראשון ראשון ומתוך שאנו רואים שאתה רחמן לחיים כך יש לנו להאמין שאתה נאמן להחיות מתי'. '''לדור ודור''' על שם ועד דור ודור אמונתו. המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש. ובכן יתקדש שמך וגו' כלומ' כשיבא היום שיהיה השם לבדו מרום וקדוש דהיינו לעת ביאת הגואל אז יתקדש שם ה' אלקינו. ואז יתן פחדו על כל מעשיו ואז יתן כבוד לעמו ואז צדיקים יראו וישמחו. ובכן פירוש ואז. ותקנו לומר ובכן על שם ובכן אבא אל המלך לפי שהוא עתה יום הדין ואנו באים לפני מלך מלכי המלכים הב"ה. ויש מפרשים בכן שהוא שבעים ושתים שמות כי בכ"ן עולה למנין ע"ב. ואינו מתישב פירוש זה שהרי מזכיר אחר ובכן ה' אלקינו. ועוד לא מצאנו שהשם נקרא שמו בכן בשום מקום. ובכן תן פחדך ה' אלקנו על כל מעשיך על שם ופחדו אל ה' ואל טובו. ואימתך על כל מה שבראת על שם נהם ככפיר אימת מלך. ותמצא כי בכל מעשה בראשית נאמרה עשייה ולא נאמרה בריאה אלא בשמים וארץ ותנינים ואדם וזהו שאומ' תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך כדי שייראו מלפניו וזהו שאמר אחר כן וייראוך כל המעשים, ואימתך על כל מה שבראת שהם השמים והארץ והתנינים והאדם והטעם כי יש בני אדם שהם עובדים את השמים ואת הארץ ואת התנינים שבים וגם יש בני אדם שעושין עצמן אלוהות ועל כן אמר תן אימתך על הנבראים האלו שהם טועים ומתגאים בעצמם ויחזרו כלם לעבדך בלבב שלם וזהו שאמר אחר כן וישתחוו לפניך כל הברואים כלומ' אותם שלא משתחוים אליך גם השמים והארץ והתנינים שהיו עובדים כלם יעשו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, וזש"ה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', וזהו החלוק שאמר פחד על מעשיו ואימה על ברואיו כי אימה היא גדולה מפחד ולפיכך אמר אימה על הברואים הנכבדים ופחד על הפחותים. וייראוך כל המעשים. על שם ייראו מה' כל הארץ. ואמר מעשים על שם מה נורא מעשיך. וישתחוו לפניך כל הברואים על שם כל גוים אשר עשית יבאו וישתחו לפניך ה'. ויעשו כלם אגודה אחת שנאמ' ולעבדו שכם אחד וכתי' בשמואל ויהיו לאגודה אחת ועוד אמ' לשון זה על שם דאמרי' בספרי יחד שבטי ישראל כשהם כלם אגודה אחת ולא כשהם שתי אגודות. שהשלטון לפניך על שם באשר דבר מלך שלטון. עוז בירך על שם תעוז ידך. וגבורה בימינך על שם דכתי' בתריה תרום ימינך ורוממות היא גבורה שנאמ' ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל ועוד על שם ימינך ה' נאדרי בכח וגו'. ושמך נורא על כל מה שבראת שנאמ' גדל שמי בגוים וכתיב גדול ה' ומהולל מאד. ושמך נורא על שם יודו שמך גדול ונורא. ובכן תן כבוד לעמך על שם ונגד זקניו כבוד. תהלה ליריאיך ולא לפסילים וזהו וכבודי לאחר לאתן ותהלת לפסילים. או תהלה ליריאיך שהיריאים עצמם יתהללו בשם ה' כמו שנאמ' בה' תתהלל נפשי וכתי' בקדוש ישראל תתהלל והתהלה תלויה בכבוד שנאמ' ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו. ותקוה על שם ויש תקוה לאחריתך. לדורשיך על שם ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ופתחון פה למיחלים לך על שם ולך אתן פתחון פה ור"ל פתח פה המיחלים לך שיהללוך או פתח פיהם שיאמרו לאויביהם אך זה היום שקוינו לשלם לכם גמולכם הרע אשר גמלתם לנו מצאנו ראינו. שמחה לארצך על שם ותגל הארץ והעיקר על שם רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב על כן מתפלל תשב שבית יעקב ואז תשמח ארצך. ששון לעירך על שם ששון ושמחה ימצא בה. צמיחת קרן לדוד עבדך זהו מלך המשיח על שם שם אצמיח קרן לדוד וכתי' ודוד עבדי. ואמר קרן על שם קרנו תרום בכבוד ועל שנמשח דוד בקרן המשחה. ועריכת נר לבן ישי משיחך על שם דכתי' בתריה ערכתי נר למשיחי. ובכן צדיקים יראו ישמחו על שם יראו ישרים וישמחו. וישרים יעלוזו על שם יעלזו חסידים בכבוד. וחסידים ברנה יגילו על שם וחסידיך רנן ירננו. ועולתה תקפוץ פיה על שם ועולתה קפצה פיה והטעם שלא יהיו רשעים ועושי עול לימו' המשיח. כעשן תכלה על שם כלו כעשן כלו. כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ זו מלכו' רומי כמו שפירשנו בתפלת שמונה עשרה גבי ומלכות זדון כי כשתעקר מלכו' זדון לא יהיה שם עוד שעבוד מלכיות לעתיד. ותמצא באלו השלשה ובכן ובכן ובכן רמז למלכיות זכרונות ושופרות כי הראשון הוא ובכן תן פחדך ה' אלקינו וייראוך כל המעשים ויעשו כלם אגודה אחת כנגד מלכיות כי כל זה ענין הממלכה שממליכין אותו. והשני תן כבוד לעמך כנגד זכרונות שהוא אזכרה לטובה. והשלישי צדיקים יראו וישמחו וכו' כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ כנגד שופרות כדאמרינן בספרי המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו כדי שיזכר לך ובמה בשופר של חירות שנאמ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' פי' באי זו טובה תהיה זאת ההזכרה בשופר של חירות וזהו כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה על כל מעשיך וכו' על שם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. קדוש אתה ונורא שמך על שם נורא מאד. ואין אלוה מבלעדיך על שם ומבלעדיו אין אלהים. ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט וגומ' בא"י המלך הקדוש. והטעם שתקנו לומר מראש השנה ועד יום הכפורים המלך במקום האל לפי שמראה מלכותו על בני העולם ששופט אותם בימים אלו. '''אתה בחרתנו''' פירשנוהו בתפלת פסח. ואומ' ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה. ואין צריך להזכיר ראש חדש ולומ' את יום ראש החדש הזה דאמרי' בפ' בכל מערבין דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן פי' כשאומר את יום הזכרון הזה גם ראש חדש בכלל שבשניהם כתוב לשון זכירה שנאמ' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם. והכי איתא בירוש' דראש השנה א"ר יעקב בר אחא בשם ר' דוסא העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר ראש חדש אלא ראש השנה בלבד. והכי איתא במסכת סופרים. ואמרי' נמי תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה ואם הוא שבת אומ' את יום המנוח' הזה את יום הזכרון הזה ואין אומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בראש השנה ולא ביום הכפורים. אלהינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כלו בכבודך על שם כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ לפי שמראה מלכותו בראש השנה על כל העולם, בכבודך סמך מלכות אצל כבוד על שם ויבא מלך הכבוד. והנשא על כל הארץ ביקרך שייך לומר הנשא ביום המשפט על שם הנשא שופט הארץ ומכל מקום יהיה משפטיך ביקרך וזהו בחסדך כמו שנאמ' מה יקר חסדך אלקים ולכך אמ' לשון יקר אצל כבוד לפי שהנכבד נקרא יקר שנא' אשר יקרת בעיני נכבדת. והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך הופעה שיבא בדין על הארץ ועל יושביה שנאמ' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ זהו שדן את הארץ השב גמול על גאים זהו שדן את יושבי תבל. ולקח לשון הדר עם לשון גאון שנאמ' מפני פחד ה' ומהדר גאונו. ואמ' ארצך כלומ' כשתופיע בדין זכור כי היא ארצך ותרצנה בדין ותמחול להם על שם רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב נשאת עון עמך וגו'. ולקח לשון עוזך על שם המלכות והמשפט שנא' ועוז מלך משפט אהב. וידע כל פעול כי אתה פעלתו על שם כל פעל ה' למענהו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו על שם עם זו יצרתי לי. והטעם כיון שאתה דן את הארץ לחובה ולזכות ידעו ויבינו העולם כי פעלתם ויצרתם שאם לא היית דםן אותם היו אומרים עזב ה' את הארץ ואין שופט אבל במקרה בא הכל. ויאמ' כל אשר נשמה באפו כלומ' אפי' אותם בני אדם הרשעים ואין בהם מצות כי אם הנשמה שבאפם בלבד יאמרו ביום הדין על כרחם. ה' אלקי ישראל מלך והוא על שם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. ומלכותו בכל משלה הלשון הזה נופל כשיושב על כסא דין לדין עמו שנא' ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. והשיאנו ה' אלקינו פירשנוהו למעלה. ורבינו יצחק הלוי הנהיג בגרמישא שלא לאומרו אלא מתחיל מן קדשנו במצותיך תן חלקנו וכו' לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בשלש רגלים שאמ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. וכן כת' רבינו שאלתיאל דקרבן מועדיך זה קרבן חגיגה שנאמר בו כברכת ה' אלקיך וזה אינו כי אם שלש פעמים בשנה. ומטעם זה אין לומ' במוסף ואין אנו יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך אלא ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. אבל רבינו יצחק בר יהודה הלוי הנהיג במגנציא לאומרו בראש השנה וביום הכפורים בשם רבינו אליעזר הגדול. וגם רבי' משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלם והשיבו שאומרים אותו. וכן כתב בה"ג יחיד צריך לומ' בתפלה בראש השנה מלוך והשיאנו. ובסדר רב עמרם ישנו וכן נהגו ברוב המקומות בספרד לאומרו מפני שראש השנה בכלל מועדי ה' הוא שהרי כתו' בתחל' הענין אלה מועדי ה' ובסוף הענין וידבר משה את מועדי ה' וקאי על כל הענין לפסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסכות ושמיני חג עצרת כלם הוקשו להדדי וגם מצאנו בו שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמ' מר ובראשי חדשיכם כיצד זה ר"ה ועוד דאמר בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של י"ט בברכת המזון אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ואינו מחלק בין פסח ושבועות וסכות לראש השנה שגם הוא שייך בו שמחה. וחותם בוהשיאנו ודברך אמת וקיים לעד על שם דברך נצב בשמים ועל שם ראש דברך אמת. והטעם שתקנו לומר בחתימה ודברך אמת וקיים לעד בתפלה ובקדוש היום מפני שאומר במדרש תלים לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך וכתיב בתריה למשפטיך עמדו היום, אמ' דוד לפני הקב"ה דברך שהצבת לאדם הראשון לדון לזוכת ביום זה בניו וכו' ולכך תקנו לומר שיקיים דברו. ובעל משמרת המועדות כתב טעם אחר כי מפני שאנו אומרים למעלה מזה מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו' עד ומלכותו בכל משלה על זה אמר ודברך אמת וקיים לעד שהבטחתנו בך בעתידת הגאולה כמו שכתוב והיתה לה' המלוכה ונאמ' והיה ה' למלך על כל הארץ וגומ' וכתי' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וגומר, הרי שהבטיחנו על זה בכמה מקומות ולכך אנו מבקשים שיאמת אותה הבטחה שהבטיחנו כי דברו אמת וקיים לעד. וזהו שחותמין אחר כן בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון על שם כי מלך על כל הארץ אלקים. ואומ' רצה ומודים ושים שלום. ומוסיף במודים וכתוב לחיים ובשים שלום ובספר חיים. ואומר קדיש תתקבל ומקדש שליח צבור בבית הכנסת כשאר ימים טובים. ואומ' זמן דהכי אסקינן הלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים ונפטרין לבתיהם לשלום. כת' אבן הירחי מנהג כל ישראל להתפלל בכריעה בראש השנה ויום הכפורים לפי שאנו עומדין בדין והעומד בדין צריך להתפלל בכריעה וצא ולמד מדניאל דהוה בריך על ברכוהי מצלי ומודה וגו' והוא היה עומד בדין שהלשינו עליו על התפלה וצא ולמד משלמה ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגומ' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו ומלך נדון בכל יום. גרסינן בפרק בתרא דהוריות א"ר אבהו האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה אי לא ליתלי שרגא בעשרה יומי דבין ריש שתא ליומא דכפורי בביתא דלא נשיב זיקא בגויה אי משיך נהוריה לידע דמסיק שתיה. פירוש ליתלי ידליק. ומאן דבעי למעבד עסקא ובעי למידע אי מצלח עסקי ואי לא לירבי תרנגולא אי שמין ושפיר לידע דמצלח עסקי. ומאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה ואי לא ליקום בביתא דהברא ואי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה ואי לא לא ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. ופי' דהברא בבית אפל וכן תרגום אפלה הבירא. אמ' אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למחזי בריש שתא קרי רוביא כרתי סילקא תמרי סימן כרקס"ת. ובתשובות הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהם בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול המצרי וכרישין ושלקות ותמרי' ומניחין ידיהם על כל אחד מהם ומוציאין משמות' סימן טוב ואומרים על דלעת קרא יקרע גזר דיננו ועל הפול רוביא ירבו זכיותנו ועל הכרתי יכרתו שונאינו ועל התרדי' סילקא יסתלקו עונותנו ועל התמרים יתמו עונותינו ומוסיפין עוד רמון ואומרים עליו נרבה זכיות כרמון ויש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיתרבו זכיותינו וכן כלם. ויש נוהגין לאכול ראש כבש ודגים ומיני מתיקה על שם והיית לראש ולא לזנב. ודגים לפרות ולרבות כדגים ואין מבשלים בחומץ. וה"ר מרוטנברוג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק. '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח על הגיתית לאסף הרנינו לאלקים עוזנו מפני שכתוב בו תקעו בחדש שופר וגומ' כי חק לישראל הוא ומשפט וגומ'. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין שבע ברכות כמו בערבית. וחוזר ש"צ התפלה וכשיגיע עד ברוב עוז ושלום אומ' ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגומ'. היום תאמצנו על שם חזקו ויאמץ לבבכם. היום תברכנו על שם ברכנוכם מבית ה'. היום תגוננו על שם גנון והציל. היום תדגלנו על שם ובשם אלקינו נדגול. היום תהדרנו על שם הוד והדר תשוה עליו. היום תועדינו על שם אשר אועד לכם שמה. היום תזכנו על שם רחצו הזכו. היום תחננו על שם וחנותי את אשר אחון. היום תטהרנו על שם לפני ה' תטהרו. היום תישרנו על שם הישר לפני דרכך. היום תכתבנו לחיים ובספר חיים וכו'. ואומר קדיש תתקבל. ואין אומר הלל בראש השנה וביום הכפורים כדאיתא בראש השנה אמ' ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכפורים אמ' להם איפשר אני יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל אומרים שירה. ומוציאין שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת וירא אליו מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. ואם הוא שבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בתחל' שמואל ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו. והטעם להפטרה זו משום דקיימא לן בפ"ק דראש השנה דבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. ==תקיעת שופר == ואומ' ש"צ עלה אלקים בתרועה וגומ' בחצוצרות וקול שופר וגו' תקעו בחדש שופר וגומ'. ואחר כך עומד התוקע לתקוע וקודם שיתקע יברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכת' רבי' האיי הלכה רווחת בישראל לברך לשמוע קול שופר ולא תזוז מינה. וכן כתב בה"ג והכי איתא בירושלמי. ואין לומר בקול שופר בבי"ת שהבי"ת אינה נופלת אלא על לשון קבלה כמו שנאמר והיה אם שמוע תשמעו בקולי ומתרגמינן אם קבלה תקבלון. וכבר פירשנו למעלה טעם למה אין מברכין לתקוע בשופר כמו על מקרא מגלה. וכתב רבינו האיי שמשעה שבירך התוקע לשמוע קול שופר לא יסוח וכן הצבור עד שישלימו כל התקיעות מיושב ומעומד ואין צריך לברך בתקיעות מעומד שדעת המברך על כל התקיעות ואעפ"כ אם סח אינו חוזר ומברך דנמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא ואם נאנס ולא יוכל להשלימם כלם יעמד אחר תחתיו ששמע הברכה ואינו צריך לברך לפי שאין מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמעו כלם יצאו ידי ברכה אבל אם בא מבחוץ זה התוקע השני ולא שמע הברכה חייב לברך. וגרסי' בראש השנה סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר שלש וכל אחת משלש דהיינו תשע תקיעות לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמי' והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם.ואמרינן התם שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש שביעי אחת הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תקיעה ותרוע' ותקיעה ג"פ. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא לפי שתרועה מתרגמינן יבבא ולשון יבבא מלשון ותיבב אם סיסרא ולא ידענו אם יבבא ענין יללא שאין בה הפסק כדרך שמילל אדם מתוך צערו ואו' או אוי אוי ג' פעמים במהירות בלא הפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קר"ק לפי ששלש תרועות נאמרו בתורה וצריך להיות כלן שוות, או שמא יבבא הוא לשון אנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו ואומ' אוי אוי בהפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קש"ק, או שמא לשון יבבא ר"ל אנחה ויללה בייחד כדרך הדואג שמתאנח תחלה ואח"כ מילל ועל דרך זה צריך לעשות ג' פעמים קשר"ק להוציא מן הספק. וא"ת נעשה ג"פ קשר"ק ויצאנו מידי הספק שהרי עשינו הכל אנחה ויללה. וי"ל אולי תרועה הוא לשון יללה בלבד ואין להפסיק בין תקיעה לתרועה ואם נתקע קשר"ק ג' שברים מפסיקין בין תקיעה ראשונה לתרועה ואם תרועה לשון אנחה בלבד הרי יש הפסק בין ג' שברים לתקיעה אחרונה. שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' שברי' וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן ואם הפסיק צריך לחזור ולעשות כל הג' שברים בלא הפסק ואם הוסיף בשברים עצמן יותר על שלש אין בכך כלום כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה. וכתב הרמב"ן שהג' שברים ותרועה של סימן קשר"ק צריכים להיות בנשימה אחת כי כלם כולל אותם לשון תרוע' ע"כ. וכמו שעושין בסימן קשר"ק שברים קודם תרועה שמסתמא כל אדם בתחלה מתאנח ואחר כך מילל גם כן צריך לעשות סימן קש"ק שהוא על שם אנחה קודם לסימן קר"ק שהוא על שם יללה. ובסימן קשר"ק אם טעה ועשה תרועה קודם לשברים צריך לחזור ולעשות מתחלת קשר"ק פעם אחרת. וכן אם היה צריך לתקוע סימן קש"ק וטעה ועשה אחר השברי' תרועה צריך לחזור ולעשות מתחלת קש"ק פעם אחרת וכן הדין בסימן קר"ק. אמ' ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. פירוש למה תוקעין מיושב וקודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות דכיון שעיקרן נתקנו על סדר ברכות כדתנן העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע וכו' אם כן למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב את השטן פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת התפלה. ויש מפרשים שמכח ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי שכשתוקעין פעם ראשונה בהיל ולא בהיל שנייה מזדעזע ובהיל ראשונה סבר קיימו מצות תקיעה שניה סבר שופר משיח הוא שנא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומשום הכי בהיל שלא ישאר שום שטן בעולם שנ' בלע המות לנצח. והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות ואע"פ שתקעו כשהן יושבין. כיצד אומ' אבות וגבורות וקדושת השם. ואומ' מלכיות ותוקע קשר"ק. ואומ' זכרונות ותוקע קש"ק. ואומ' שופרות ותוקע קר"ק. אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע יצא כדתנן א"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה שלשה סימנין קשר"ק קש"ק קר"ק וכן לזכרונות וכן לשופרות להוציא מן הספק אלא הואיל שיצאנו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה. וכן כת' הריא"ף. וכנגד שלשים תקיעות אלו שהם קשר"ק קש"ק קר"ק שלשה פעמים כל סימן תקנו עשרה פסוקים של מלכיות ועשרה של זכרונות ועשרה של שופרות שהם שלשים. תנן התם יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ומפרש הטעם בגמ' אמר רבא הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיע' שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמ' דלולב והיינו טעמיה דמגילה. ועוד תנן התם משחר' בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקם שיש שם ב"ד, אמ' ר' אלעזר כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי לא התקין אלא ביבנה בלבד, אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד. פרש"י ב"ד של כ"ג. וכת' הרא"ש אמרו עליו על הרי"ף שהיה תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא ממרא דרב הונא ועם ב"ד, מאי ועם ב"ד בפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה ומפרש ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ. ונהגו עתה כי הסגן של ש"צ אומר בקול רם על סדר הברכות למלכיות ולזכרונות ולשופרות תקיעה בבית הוועד כלומר תקיעה היה לנו לתקוע אם היינו רשאין ובית הוועד הוא בית המקדש. תנן העובר לפני התבה ביום טוב של ראש השנה השני במוסף מתקיע פי' המתפלל תפלת מוסף תוקע שהיה דרכם לשים שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. ובשעת ההלל פי' וביום שיש בו הלל הראשון מקרא את ההלל. ואמרינן בירושלמי א"ר יוחנן מפני מה מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סוברים שמא עליהם היו הולכים עמדו עליהם והרגום ותקנו בתפלת המוספין ומגו דאינון חמיין להון דקרו ק"ש וקרו באוריתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין, ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדראי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, אמר ר' יוחנן שנויה היא שמצות היו' במוסף. אמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן. אינו מדבר זה על ראש השנה שחל להיות בשבת שגזרו רז"ל שלא לתקוע משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כי הם לא היו גוזרי' ומתקנין דבר שיש בו סכנה אלא ר"ל אם אירע להם אונס כגון שלא היה להם שופר או שלא היה להם תוקע או אונס שמד. ואמרי' בפ"ק דר"ה אמ' ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. כלומ' שכל א' וא' חייב לכוף נפשו ויכין לבו ויזמין עצמו לעשות רצון יוצרו ומעלה עליו כאלו עקד עצמו לפניו. ואומ' במדרש שבר"ה נעקד יצחק ע"ג המזבח ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצחק ותיבב ותיליל ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרג' יום יבבא כדי שיזכור לנו הקב"ה יללת שרה אמנו ויכפר לנו. וכת' בעל המנהגות ונראה בעיני כי האדם צריך שייליל לפני בוראו יתעלה על עונותיו לכך צותה התורה לתקוע כעין יללה וגנוח ומלכות' דארעה כעין מלכותא דרקיעא כי המלך כשרוצה להלחם משמיע לעמו הכינו כל כלי המלחמה כי ביו' פלוני נצא להלחם כך צוה הקב"ה הכינו לכם מעשים טובים ותשובות שהם כתריס בפני הפורענות כי בעשור לחדש יהיה יום מלחמה שיליצו המלאכים אלה מפה ואלה מפה ועל כן צוה שלא יתעסקו במלאכה כי אם בתפלה ותחנונים ובתשובה להנצל מן הלוחמים לו במרום ושלא יאכל אדם ושלא ישתה להכניע יצרו הרע ושמעתי כי רז"ל אמרו בענין זה על מה שאמר הכתוב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברי כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו נתן קולו ביום ראש השנה לפני יום הכפורים. כי גדול יום ה' ונורא מאד זה יום הכפורים ע"כ. ואומ' במדרש תלים תקעו בחדש שופר אמ' ר' ברכיה בשם אבא שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה כך כל קטיגורין שבעולם מקטרגין לפני אני שומע מזה ומוציא מזה. כת' רבי' סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים. הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן עושים המלכים בתחלת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה וכך אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. והענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעי' בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העם תחלה בגזרותם וכל העובר אחר ההזהרה אין שומעין לו טענה. והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנא' בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנא' ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט. והענין החמשי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמ' כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. והענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמ' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנא' בו קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. והענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחה ישראל ולהתאוות אליו שנא' בו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'. והענין העשירי להזכירנו תחיית המתי ולהאמין בה שנאמר בה כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. ואומ' במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הב"ה והב"ה דוחה אותו לראש השנה ליום הדין ובראש השנה בא השטן לקטרג מביא החמה להעיד על עונותיהם של ישראל והחמה מעידה והב"ה אומ' לו הרי עד אחד ואין עד אחד נאמן הבא עד ב' עמך והוא הולך להביא את הלבנה ואינו מוצא אותה שהיא נכסית שנא' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצאת שהיא מכוסה. ועוד תמצא בכסא בגימ' לבנה לרמוז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא ר' ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש ונכסה ויש לו חג חגו בפני עצמו אלא חדש ויש לו חג וחגו בן יומו ואי זה זה זה תשרי, תשרי כתי' על שם תשרי ותשבוק על חוביהון אימתי בחדש השביעי. ==מוסף == ואחר שיגמור התקיעות מיושב אומר ש"צ אשרי העם יודעי תרועה וגו' בשמך יגילון כל היום וגו' כי תפארת עוזמו אתה וגו'. ואומ' אשרי יושבי ביתיך. ומחזיר הספרים למקומן ואומ' קדיש עד לעילא. ומתפללין '''תפלת מוסף''' אומ' שלש ראשונות עם התוספת שמוסיפין בהם ואומ' אתה בחרתנו מפני חטאינו עד על ידי משה עבדך כמו שפירשנו הכל למעלה. ואומ' עלינו לשבח כלומ' חובה היא עלינו לשבח לאדון הכל על שם אדון כל הארץ. לתת גדולה על שם גדלו לה'. ליוצר בראשית לשון חכמים הוא על שם בראשית ברא אלקים. שלא עשנו כגויי הארצות לקח לשון זה לפי שלא מצאנו עשייה של הב"ה בשום אומה כי אם בישראל שנא' ישמח ישראל בעושיו וכתי' הוא עשך ויכוננך וכתי' כה אמ' ה' עשך וכתי' כי בועליך עושיך. ולא שמנו כמשפחות האדמה על שם ונברכו בך כל משפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם שנאמ' לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא ועוד כי חלקנו לשמור דברך שנא' חלקי ה' אמרתי לשמור דברך ולא כן חלקם. וגורלנו ככל המונם שנא' אתה תומיך גורלי ולא גורל האומות. שהם משתחוי' להבל וריק על שם הבל וריק יעזורו. ומתפללים אל אל לא יושיע פסוק הוא בישעיה. אבל אנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הב"ה על שם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו ועל שם אנת הוא מלכא מלך מלכייא. והמון העם קורין ואנו משתחוים ואינו נכון כדי שלא יהא כחוזר למעלה שאמר ומתפללים אל אל לא יושיע חלילה וחס. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ פסוק הוא. ומושב יקרו בשמים ממעל על שם ה' בשמים הכין כסאו. ושכינת עוזו בגבהי מרומים שיש לו כסא למעלה ולקח לשון עוז עם מרומים על שם רומה ה' בעוזך ולקח לשון גבהי על שם ויגבה ה' צבאות במשפט. הוא אלקינו ואין עוד אחר על שם כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. ולקח לשון ואין עוד אחר על שם אין עוד מלבדו ועל שם אנו ה' ואין עוד אלהים מבלעדי. אמת מלכנו על שם וה' אלקים אמת. ואפס זולתו על שם ואין עוד אפס אלהים. אוחילה לאל על שם על כן אוחיל לו. אחלה פניו על שם חליתי פניך בכל לב. אשאלה ממנו מענה לשון על שם ומה' מענה לשון. ולקח לשון אשאלה ממנו על שם אחת שאלתי מאת ה'. אשר בקהל עם על שם בשרתי צדק בקהל רב. אשיר עוזו על שם ואני אשיר עוזך. אביעה רננות על שם תבענה שפתי תהלה. ואמר רננות על שם ושפתי רננות יהלל. פי' בעד מפעליו על שם כל פעל ה' למענהו. ונראה מתוך אוחילה שאין ליחיד לאומרו לפי שהוא רשות לשליח צבור שהרי אומר בו אשר בקהל עם אשיר עוזו. על כן נקוה לך ה' אלוקינו על שם קוה קיותי ה' והוא חוזר למה שאמר למעלה שלא שם חלקנו כהם וכו' כלומר לפי שהשם קרבנו לעבודתו ובחר בנו יותר מכל האומות על כן אנו מקוים לישועתו. לראות מהרה בתפארת עוזך על שם כי תפארת עוזמו אתה כלו' שנזכה לראות פני השכינה ולראות בתפארת בית המקדש שכתוב בו ובית תפארתי אפאר. להעביר גלולים מן הארץ על שם והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמו' העצבי' מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והאלילים כרות יכרתון על שם והאלילים כליל יחלוף וכתי' בתריה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא זהו שאמ' כאן לתקן עולם במלכות שדי כלומ' כיון שתכרת הטומאה מן העולם תחזור השכינה בכל העולם ואז יהיה העולם מתוקן. והזכיר כאן שם שדי ולא שם אחר על שם דאמרינן בתנחומא כשאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומ' אליהם אמ' לו הב"ה משה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא שדי וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. ולפי שבראש השנה תולה חטאת האדם עד יום הכפורים לראות אם ישוב אמר כאן שם שדי ובכאן הוא מדבר בענין הגאולה ואם לא היה תולה להם לראות אם ישובו לא היו נגאלין לעולם. וכל בני בשר יקראו בשמך על שם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד וזהו לעתיד. להפנות אליך כל רשעי ארץ על שם ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צבאות ולחלות את פני ה'. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לפני ה' אלקינו יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו כבר אמרנו למעלה שהיקר והכבוד תלויין זה בזה שנא' מאשר יקרת בעיני נכבדת. ויקבלו כולם את עול מלכותך לשון חכמים הוא שאמרו גבי ק"ש וצריך לקבל עליו עול מלכות שמים כלומ' להאמין בו ולא באחר ולעשות כל מצותיו. ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד על שם ה' ימלוך לעולם ועד. כי המלכות שלך היא כלומ' אתה דומה בעיני רשעי הגוים כאלו מלכו' העולם אינה שלך אבל כשתשפוך עליהם זעמך אז ידעו שהמלכות שלך היא. וזהו על שם שכתוב יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה ה' שמך לבדך עליון על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד כפל דברו כדי להסמיך אותו לפסוק ה' ימלוך. ועתה מזכיר עשרה מלכיות. שלשה מלכיות מן התורה ה' ימלוך לעולם ועד ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך. ושלשה מן הכתובים ה' מלך גאות לבש ויבא מלך הכבוד. ושלשה מן הנביאים כה אמ' ה' מלך ישראל והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ. ומסיים העשירי בתורה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והוא נחשב כמו מלכות כי ענין הפסוק הוא קבלת עול מלכות שמים. וכת' אבי העזרי שאם בא להוסיף במלכיות ובזכרונות ובשופרות הרשות בידו. וכן כת' הרא"ש. והטעם שמקדימין פסוקי הכתובים לנביאים מפני שדוד קדם לנביאים. וא"ת הא אמרי' בכל מקום תורה נביאים וכתובים. ויש לומר שזהו לענין קדושתן שחמורה קדושת הנביאים מהכתובי' לפי שהנביאים נאמרו ברוח נבואה והכתובים ברוח הקדש. אבל לענין הקדמתן הכתובים היו קודם והכי אמרינן בהדיא במסכת סופרים בכל מקום דברי נביאים קודמין לדברי קדושה חוץ מכאן שדברי קדושה קודמין לדברי נביאים. וא"ת למה אינו אומר בפסוקי הכתובים ועל ידי עבדיך הקדושים כמו שאומר בפסוקי הנביאים ועל ידי עבדיך הנביאים. וי"ל מפני שפסוקי הנביאים נאמרו בשליחות הנביאים לאמרם לישראל לפי' אמ' בהם ועל ידי עבדיך הנביאים אבל של כתובים לא נאמרו בשליחות אלא שנאמרו ברוח הקדש לפי' אמר בהם ובדברי קדשך כתוב לאמר. וא"ת למה אומ' במלכיות מיד אחר פסוקי הנביאים פסוק אחרון של תורה שאומ' ובתורתך ה' אלהינו כתו' לאמ' ובזכרונו' ובשופרו' אינו אומר אותו מיד אחר פסוקי הנביאים אלא אומ' בזכרונות אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב וכו' וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה וכן בשופרות אומר אלקינו ואלקי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותינו וכו' וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה. והטעם שאין עושין כן במלכיות מפני שבברכה של מלכיות אינו חותם בענין מלכיו' אלא בקדושת היום ולפיכך אומר פסוק אחרון של תורה בסוף המלכיות מיד לא להניחו עד סמוך לחתימה שאינה מענין המלכיות אבל בזכרונות ושופרות שחותם בענין זכרונות ושופרות מניחו עד סמוך לחתימה. ואמרינן בגמ' הני עשרה פסוקים כנגד מי כנגד עשרה הלולים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו, רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות, ר' יוחנן אמ' כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואומר מלוך על כל העולם כלו בכבודך. והשיאנו ה' אלקינו וכבר פרשנום למעלה. היום הרת עולם על שם ורחמה הרת עולם כי בתשרי נברא העולם והיה הריונו כי ההריון יאמר גם על עת הלידה כמו הורה גבר. ואמרינן בראש השנה כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כר' אליעזר דאמר בכ"ה באלול נברא העולם וביום ששי שהוא ראש השנה נברא אדם הראשון נמצא שהיום נגמר הריונו של עולם ולכך כל העולם נדון ביום זה. והיינו דאמרי' נמי בפסיקת' לעולם ה' דברך נצב בשמים ר' אליעזר אומר בכ"ה באלול נברא העולם ואתיא כמאן דתניא זה היום תחלת מעשיך, נמצאת אומ' ביום ראש השנה נברא אדם הראשון בשעה ראשונה עלה במחשבה, בב' נתיעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה. בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירי' סרח, באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס, אמ' הב"ה לאדם הראשון זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת לפני בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום זה ויוצאין בדימוס. ופירו' בדימוס חפשי מן העונות. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם על שם מלך במשפט יעמיד ארץ וכתי' למשפטיך עמדו היום. אם כבנים אם כעבדים כלומ' לא ידענו אם תדוננו על ענין שאנו בניך שנא' בנים אתם לה' אלקיכם או אם תדוננו על ענין שאנו עבדיך שנא' כי לי בני ישראל עבדים ואין דרך לרחם על העבד כבן. אם כבנים פי' אם זכינו שתדוננו כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם לא זכינו שתדוננו כבנים אלא כעבדים הנה יש הרבה אדונים מרחמים על עבדיהם ועיני העבדים תלויות אל אדוניהם על שם שכתוב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' וכן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. ותוציא לאור משפטינו קדוש על שם ומשפטי לאור יצא וכן ומשפטיך אור יצא. '''אתה זוכר''' מעשה עולם כלומר מעשה בני אדם העושין כל השנה הם נזכרין היום במדת דין ובמדת רחמים לא באחת מהן בלבד. ושמא תאמר אינו נזכר עתה ליצורים שהיו משנבר' העולם ולא לדין שדנם ואם כן ידון עתה לאלו האחרי' בענין אחר לכך חזר ואמר ופוקד כל יצורי קדם כלו' שהוא נזכר גם כן לכל אחד מיצורי קדם ולדין שדן לכל אחד מהם וכאותו ענין הוא דן עתה שאין שכחה לפניו. לפניך נגלו כמתעלומות על שם כי הוא יודע תעלומות לב וכתי' הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. והמון נסתרות שמבראשית על שם הנסתרות לה' אלקינו שאף כל הנסתר מששת ימי בראשית גלוי לפניו. והמון נסתרות מלשון אב המון גוים כלומר כלל הנסתרות. כי אין שכחה לפני כסא כבודך שנאמר ברית עולם לא תשכח ותנן וכל מעשיך בספר נכתבין ועד עתה לא דבר אלא על מה שעב' מבראשי'. ועד עכשיו ועתה חוזר ואומ' בהווה היום ואין נסתר מנגד עיניך והוא על שם אם אסק שמי' שם אתה ואציעה שאול הנך וכתיב ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים וגו' וכן אמר דוד אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני. אתה זוכר כל המפעל לפי שעד עתה לא דבר אלא על היצורים והם בני אדם לכך חזר לומר שגם זוכר את כל המפעל וזו היא האדמה ופעולותיה. וגם כל היצור לא נכחד ממך לפי שעד עתה לא דבר אלא על מה שהיה כבר לכך חזר לומ' שגם מי שהוא היום במעי אמו ולא יצא עדין לאויר העולם לא נכחד ממנו והוא על שם שכתוב לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר הרי ששבח להב"ה שהוא יודע עבר והווה ועתיד על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ועתה מוסיף בשבחו ואומר אין צריך לומר שהוא גלוי לפניו מי שהוא היום במעי אמו כמו שאמרנו אלא אף העתידים להיות נוצרים עד סוף העולם ואינם היום במעי אשה הוא יודע הכל כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות על שם בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים וכתיב קורא הדורות מראש וכן וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. כי תביא חוק וזכרון הוא חוזר למה שלמעלה ממנו כלומ' אתה זוכר מעשי בני העולם כאשר תביאם למשפט. חוק על שם כי חוק לישראל הוא על יום ראש השנה נאמר וחוק הוא משפט שנאמר ומשפט לאלקי יעקב. וזכרון שהוא נזכר לעונותיהם. להפקד כל רוח על שם שכתוב בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה וכתיב בתריה יבצור רוח נגידים נורא למלכי ארץ. ונפש על שם הנפש החוטאת היא תמות. להזכיר מעשים רבים והמון נסתרות לאין תכלית כלומר אע"פ שהבריות הם רבים ולכל בריה יש מעשים רבים הכל הוא פוקד וזוכר ואין דעתו מעורבת בהם. מראשית כזאת הודעת ומלפני' אותה גלית כלומר מתחלת העולם הודעת וגלית זה היום כי הוא יום הדין. זה היום תחלת מעשיך וגזירותיך שאתה גוזר בו על כל גויה וגויה די מחסורה ואנחנו עושין יום זה זכרון ליום ראשון שבו בראת העולם לפי שחוק הוא לישראל לתקוע בו בשופר כיון שהיום משפט לאלהי יעקב. משפט בלא ו"ו בתחלה ועתה מפרש מה הוא המשפט. ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב אי זו לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע והוא הדין שהבריות נפקדין ונזכרין לחיים ולמות. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב ועל המדינות סמוך עם מה שלפניו בלא פירוד. מי לא נפקד כיום הזה כלומר היום הזה וכיוצא בו בכל שנה ושנה. כי זכר כל המעשים לפניך בא ואין מי שיוכל להמלט מלפני' כי הכל בא לפניך. מעשה האיש ודינו הראוי לו זהו ופקודתו מלשון ופקדתי בשבט פשעם. ועלילות על שם ונוקם על עלילותם. מצעדי גבר על שם מה' מצעדי גבר כוננו. מחשבות אדם על שם ה' יודע מחשבות אדם. ותחבולותיו על שם ותחבולות מרמה שהוא מכיר כל מעשיו הרעים. יצרי מעללי איש יצר טוב ויצר רע. אשרי איש שלא ישכחך לקח לשון זה כדי לגנות השוכחו שנאמר ותשכח אל מחוללך וישכח ישראל את עושהו. ובן אדם יתאמץ בך על שם ועל בן אימצת לך. ועל כן אשריהם כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולקח לשון דורשיו אצל אשרי על שם אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. ולא תכלים לנצח כל החוסים בך על שם אל יכלמו בי מבקשיך וכתיב ולא תכלמו עד עולמי עד וכתיב ולא יאשמו כל החוסים בו. וגם את נח באהבה זכרת שנאמ' ויזכור אלקים את נח. ואמר באהבה על שם ונח מצא חן בעיני ה'. ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים. ישועה על שם אדם ובהמה תושיע ה' ורחמים על שם שכתוב גבי מי נח אמר מרחמך ה'. בהביאך את מי המבול וכו' שנא' ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר. והשחתה זו היא כנגד כי השחית כל בשר מדה כנגד מדה וזהו מפני רוע מעלליהם שהיו משחיתים את דרכם. על כן שהיה נח צדיק ביניהם בא זכרונו לפניך ה' אלקינו להרבות זרעו כעפרות תבל על שם פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואמ' כעפרות על שם שאמר הב"ה לאברהם שהיה מבני בניו ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואמר עפרות תבל ולא עפר הארץ על שם שהיה שם בן נח צדיק וחם ויפת רשעים נמצאו רוב עפרות בניו מתובלים בקלון והוא מלשון תבל עשו כי על שם הזנות נקראת האדמה תבל. וצאצאיו כחול הים על שם ושמתי כחול זרעך וצאצאי מיעיך כמעותיו וכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים. ועתה מזכיר עשרה זכרונות. שלשה זכרונות מן התורה ויזכור אלקים את נח ויזכור אלקים את בריתו ואזכור את בריתי. ושלשה מן הכתובים זכר עשה לנפלאותיו יזכור לעולם בריתו ויזכור להם בריתו. ושלשה מן הנביאים זכרתי לך חסד נעורים זכור אזכרנו עוד וזכרתי אני את בריתי אותך. ואומר יעלה ויבא ופירשנוהו למעלה. אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים על שם זכרנו ה' ברצון עמך ופקדנו בישועתך. ואמ' רחמי' על שם זכור רחמיך ה'. וזכרון ופקודה אחת היא בכאן. משמי שמי קדם על שם לרוכב בשמי שמי קדם. וזכור לנו ה' את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה. ברית שנאמ' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמ' לזרעך נתתי את הארץ הזאת. חסד שנתינת הארץ לאברהם היתה בחסדו של מקום וזהו שכתו' חסד לאברהם אבל ביעקב כתי' תתן אמת ליעקב שנתינת הארץ ליעקוב היא באמת שכבר כרת ברית עם אברהם זקנו ליתנה לו. שבועה שנאמ' כי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית וגו'. וכבש רחמיו אע"פ שדרך האב לרחם על בנו. על כן צריך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך. כי נכמרו רחמיו מתרגמינן ארי אתעללו רחמוהי. והטעם שיהמו רחמיו על מדותיו והמדות הם מדות הקב"ה שהם מדה כנגד מדה אם עשה טובה מטיבין לו ואם עשה רעה מריעין לו ואנו מבקשים מלפניו שיהמו רחמיו על מדותיו וידיננו לכף זכות. וזהו שאומ' ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין כל זה לשון חכמים הוא והוא שנוי בפ"ק דברכות. ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך על שם שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים וגומר זהו זכרון עשירי לפי שצריך לסיים בתורה. כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך וכו' פירוש הנשכחות מבני אדם הוא זוכרם ואמר זה עתה פעם אחרת כדי להסמיך מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י זוכר הברית זהו וזכרתי להם ברית ראשונים ואומ' היום הרת עולם ופירשנוהו למעלה. '''אתה נגלית''' בענן כבודך על שם הנגלה נגליתי לבית עלי וכתיב ונגלה כבוד ה'. על עם קדשך לדבר עמהם על שם קדש ישראל לה'. מן השמים השמעתם קולך שנאמר מן השמים השמיעך את קולו. ונגלית עליהם בערפלי טוהר על שם ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. ואמר תחלה ענן ואחר כך ערפל על שם ענן וערפל סביביו. ואמר טוהר על שם וכעצם השמים לטוהר. גם כל העולם כלו חל מלפניך על שם וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובריות בראשית הם האילנות ושאר צמחים. חדדו ממך שנאמר וירקידם כמו עגל וכתיב קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש כי זה המזמור מדבר בעת מתן תורה שנאמ' בסוף המזמור ה' עוז לעמו יתן דהיינו התורה ואימתי חרדו ממך. בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות על שם שכתו' ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים. ותשמיעם את הוד קולך שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים כאשר שמעת וגו'. ואמ' הוד על שם קול ה' בהדר. ודברות קדשך על דרך ישא מדברותך. מלהבות אש על שם קול ה' חוצב להבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית על שם ויהי קולות וברקים. ובקול שופר עליהם הופעת על שם וקול שופר חזק מאד ואמ' הופעת על שם הופיע מהר פארן. ועתה מזכיר עשרה שופרות. שלשה שופרות מן התורה וקול שופר חזק מאד ויהי קול השופר ואת קול השופר. ושלשה מן הכתובים ה' בקול שופר בחצוצרות וקול שופר תקעו בחדש שופר ואומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו וגומ' מפני שיש בו עשרה הלולים והם כנגד עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות. ושלשה מן הנביאים יתקע בשופר גדול וכתקוע שופר תשמעו וה' אלקים בשופר יתקע. ואומר אחרי כן ה' צבאות יגן עליהם פי' על יושבי תבל ושכני ארץ שהזכיר למעל' ועל שם שאמ' כאן וה' עליהם יראה וכתי' בתריה ה' צבאות יגן עליהם תקנו לאמרו כאן ומתוך שתקנו לבקש רחמים על העם השוכנים בשאר הארצות תקנו גם כן לבקש רחמים על הקהל. ואומר ה' צבאות יגן עליכם ואחר כך מכניס ש"צ עצמו בכלל הרחמים ואומר ה' צבאות יגן עלינו. אלקינו ואלקי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותינו על שם והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול לחרותינו. ושא נס לקבץ גליותינו על שם ונשא נס לגוים. ואמר גלויותינו על שם וגלות החל הזה. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר וכו' כאמור וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגומר. זהו שופר עשירי לפי שצריך לסיים בתורה. ויש לתמוה כי אינו כתוב שופר בזה הפסוק לכך היה מסיים הר' יונה ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. והרמב"ן היה מסיים לא הביט און ביעקוב וגומ' אע"פ שכבר אמרו עם המלכיות הא אמרינן אם רצה אומרו עם המלכיות ועם השופרו'. והרא"ש כתב שאין לשנות ממטבע ברכות שנהגו ראשונים וכי היכי דתרועה בלא שופר מקרי שופר הוא הדין נמי תקיעה ומשום דכתי' חצוצרת בקרא לא גרע וכן משמע בירושלמי בפרקא בתרא דמכלתין שהיו משלימין בו בשפרות ע"כ. ובספרי דורש ותקעתם בחצוצרו' על עולותיכם הרי שופרות והיו לכם לזכרון הרי זכרנות לפני אלקיכם הרי מלכיות א"כ מה ראו רז"ל לומ' מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכיהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו כדי שיזכר לך ובמה בשופר של חירות שנאמ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגומ'. הנה נתבאר שחצוצרות הוא שופר. כי שומע קול שופר אתה ואומ' וה' אלקים בשופר יתקע. ומאזין תרועה ואין דומה לך על שם והאזנת למצותיו. ואין דומה לך שיתעלה בתרועה על שם עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים אמ' לשון ברחמי' על שם שכתוב תקעו בחדש שופר וגו' וכתי' בתריה בצרה קראת ואחלצך. ואומר היום הרת עולם. ואומ' רצה ומודים וכתוב לחיים ושים שלום ובספר חיים. וחוזר ש"צ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים פירוש שהתפלל תשעה ברכות ולא היה לו שופר ואחר כך נזדמן לו שופר. ודייקינן טעמא שלא היה לו שופר אבל יש לו שופר תוקע על סדר ברכות ומוקמינן לה דוקא בצבור אבל יחיד לא אפי' יש לו שופר. ואחר שגומר ש"צ התפלה אומר קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום. ואוכלין ושותין ושמחי' ואין להתענו' כלל בר"ה. וכן כתב רבינו האיי וזה לשונו ולהתענו' בשני י"ט של ר"ה אנו רואים שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה האדם שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבעו בשבת אלא דחו אותו ואפי' להשלים בשבת תענית שהותחלה בערב שבת נסתפקו בכמה דורו' עד שנחתכה הלכ' מתענה ומשלים ואם להשלים בשבת כך היאך נאמ' שתענית נדבה שפיר דאמי הילכך לא תעשון כן. וכן כתב הר' יצחק בן גיאת ששאין להתענות דעשרת ימי תשובה איקרו ימי צום לא איקרו'. ובתשובת רב נחשון גאון (כתב) אוסר נמי להתענות בראש השנה והכי איתא בירושלמי דתעניות בהדיא בראש השנה מתריעין ולא מתענין. '''למנחה''' אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר. ואם חל בשבת כתב רב עמרם שאומ' צדקתך כמו בשבת דעלמא כיון שהוא יום הדין ואומרים צדקתך משום צדוק הדין ראוי לאומרו ביום הדין. [וכן] כת' רבינו האיי. '''ליל שני''' מתפללין כמו בליל ראשון. ואם חל בשבת כתב אבי העזרי שאלתי לרבותי אם יש לומ' ותודיענו בליל שני של ראש השנה שאירע במוצאי שבת מפני שאומ' בו וחגיגת הרגל וראש השנה אינו חג. והשיבוני דאעפ"כ אומר ותודיענו כי היכי דאמרינן במוצאי י"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר ההבדלות הוא מונה הכא נמי סדר התיקון הוא אומר. ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה רבותי אומרים שאין אומ' זמן אלא בראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דאמו מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהם משום ספק ושתי קדושות הן ואומר זמן בשניהם אבל אני אומר שצריך לומר זמן בשניהם וכן נוהגין במקומנו ובכל המקומות שעברתי בהן ואין חלוק בין י"ט של ראש השנה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין י"ט אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר זמן ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגין קדש ולמחר קדש אומ' זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ראש השנה וצריך לומר בו זמן וכן הלכה עכ"ד. והגאונים כתבו שאין לומ' זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק ב"ר יהודה. אבל בעל העטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם ב"ר קלונימוס. והרא"ש היה רגיל לקדש בליל שני של ראש השנה ביין חדש כדי להוציא עצמו מן הספק או היה מניח לפניו פרי חדש שעדיין לא ראהו ולא אכל ממנו והיה מברך שהחיינו אם היה חייב משום י"ט עולה לכאן ולכאן ואם לאו יהיה משום היין או הפרי בלבד וכן היה נוהג הרמ"ה. '''יום שני''' מתפללין כמו ביום ראשון ותוקעין כמו בראשון. ולענין זמן ביום שני על השופר היא מחלוקת כמו בזמן ליל שני של ראש השנה בקדוש כמו שכתבנו למעל'. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש שאם חל יום ראשון בשבת דלכוליה עלמא יש לומר זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון. וקורין בפרשת וירא אליו מן והאלקים נסה את אברהם עד סוף הסדר. ומפטיר קורא כמו אתמול. ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר עד רחם ארחמנו נאם ה'. והטעם להפטרה זו מפני שכתוב בה ענין זכירת ישראל לטוב שנאמר זכור אזכרנו עוד וגומ'. ובמוצאי ראש השנה מכריז ש"צ לקהל לומ' בתפלה המלך הקדוש והמלך המשפט. ומבדילין בתפלה וכן על כוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים. וגרסינן בירושלמי בפרקא קמא דשבת ר' חייא רבה מפקד לרב אי את יכיל למיכל כוליה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה יומין בשתא. וכתב אבי העזרי קבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכתב הרא"ש על כן נהגו באשכנז אף אותם שאין נזהרין מפת של גוים כל השנה בעשרת ימי תשובה נזהרין. ==יום הכיפורים== '''ערב יום כפור''' ערב יום הכפורים נוהגין במקצת מקומות לשחוט תרנגול לכפרה. וכן כתוב בתשובות הגאונים וששאלתם שאנו רגילין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעים מנהג זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה האי ודאי קושיא היא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית מכל בהמה וחיה ועוף ועוד יש במקומות עשירים שעושין תמורה אלים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא, ועוד שמענו מחכמים הראשונים שאע"פ שבהמה דמיה יקרי' יותר מתרנגול אעפ"כ תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן בברכות מאי קריאת הגבר אמ' רב קרא גברא, דבי ר' שילא אמרי קרא תרנגולא ותניא כוותיה דר' שילא היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו, וכיון ששמו גבר תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי. וכך רגילין כאן אוחז שליח התרנגול ומניח ידו על ראשו ונוטלו ומניחו על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חלוף זה זה מחולל על זה. ומחזירו עליו פעם אחרת. ואומרים בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עוני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה ארבעה פעמי'. ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסמוך עליו ושוחטו לאלתר תכף לסמיכה שחיטה. ורגילין לתתו לעניים כדי שיהיה כפרה לנפשו. ומה שרגילין לזרוק את ראשו על הגג כדי ליתנם לעופות יש סמך לזה מההיא דפרק גיד הנשה רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתירא שכיח טפי. ונהגו לטבול ערב יום הכפורים. וכתב רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית או בשמינית ומתפלל מנחה. וכתב רבינו סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה. וכתב הרא"ש שאין דבריו נראין בזה שלא מצאנו בתלמוד רמז לטבילה זו ואינה לא יסוד נביאים ולא מנהג נביאים ולא עדיפא מערבה דאמרינן חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואי משום דא"ר יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל היינו לטהר את עצמו מכל טומאות ואף מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טהרה וכיון שאין בעלי קריאין טובלין כל השנה כלה אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים וסמכו על מדרש של פרקי ר' אליעזר שנקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. וכתב ר' יהודאי וששאלתם הטובל לכבוד שבת או לכבוד יום טוב או לכבוד יום הכפורים צריך לברך או לא, כך שנו חכמים ז"ל מיום שחרב בית המקדש אין עלינו חובה לטבול מן התורה אלא לביאת מקדש עד שיתקיים וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכיון שאין עלינו בזמן הזה חובה אם יטבול אסור לברך, אבל הנדה בזמן שהיא טובלת כדי שתהיה מותרת לבעלה צריכה לברך מפני שהוא חובה עליה. וכתב רבינו יהודה מפי ר"י המברך על הטבילה ערב יום הכפורים ברכה לבטלה היא. ובספר התשבץ כתוב וטבילה ביום הכפורים אינה צריכה אלא בשביל טהרה. וצריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות ודוי יום הכפורי' עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה שמא תטרף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתודות אחר כך, והיכן אומרו יחיד אומרו אחר שגמר תפלתו קודם שעקר את רגליו ושליח צבור ביום הכפורים אומרו בתוך התפלה. ועיקר הודוי הוא אבל חטאנו אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא ועל חטאים ואלקי עד שלא נוצרתי. ולענין חזרת שליח צבור את הודוי במנחה כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו כיון שאינו יכול לאומרו באמצע התפלה כמו בשאר התפלות וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזרה שמא יארע אונס וכן דעת ה"ר יצחק בן גיאת. ורבינו האיי כתב אין מנהג שיתודה שליח צבור במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון ודוי אין מונעין אותו וכתב בתשובה אחרת יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בודוי ערב יום הכפורים שלא לאומרו שליח צבור בברכ' סליחה שלא שמענו בבבל שאומ' שליח צבור ודוי בתפל' המנחה של ערב יום הכפורי' ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הצבור בקיאין צריכין אתם להודיעם כי כל אחד ואחד צריכים להתודות אחר תפלתו קודם שיאכל סעוד' המפסיק בה. אבל רב עמרם כתב שליח צבור אומר וידוי במנחה לאחר שיסיים תפלתו כדי להוציא את הרבים ידי חובתן ואחר כך אומר אבינו מלכנו וגו' ואומ' קדיש תתקבל. ונהגו בספרד שחוזר ש"צ התפלה וכשיגיע לברכת סלח לנו אומר סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתינו ואומר הודוי ואחר כך אומ' מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח וחותם כי אל טוב וסלח אתה בא"י חנון המרבה לסלוח. ואומ' ראה נא בעניינו וגומ' התפלה ואומר קדיש תתקבל. '''כל נדרי ''' '''ערבית''' נכנסין לבית הכנסת ומוציא שליח צבור ספר תורה ואוחזו בידו ומברך שהחיינו דקיימא לן אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. וזמן אומרו אפי' בשוק אלא שתקנו לאומרו על הכוס היכא דאיכה כוס והכא אי איפשר לאומרו על הכוס דאי אמר זמן קבליה ליום הכפורים עליה ואיתסר ליה למשתי. ולא יהבינן ליה לינוקא דילמא אתי למסרך, פירוש יבא לשתות אף לאחר שיגדיל. וכתב אחד מן החכמים תמיה לי ביין קדוש דיום הכפורים אמאי גזרינן דילמ' אתי למסרך והנה אנו מאכילין את הקטן ולא גזרינן דילמא אתי למסרך כשהוא גדול שאנו מחנכין אותו כשהוא בן עשר שנים לשעות ואומרים לו דעד עתה שהיה קטן והיה סכנהאם יתענה אנו מאכילין אותו ועכשיו שהוא גדול אסור לאכול וכמו שאנו עושין באכילה נוכל לעשות ביין הקדוש. ותירץ דמשום הכי גזרו ביין הקדוש דילמ' אתי למסרך כיון שהקהל נותנין לו לשתות הקדוש והוא אינו מבקש לשתות דסבר מצוה היא זאת ואתי למסרך לכשיהיה גדול אבל כשאנו מאכילין אותו כשהוא מבקש לאכול או אפי' אינו מבקש מפני רעב שיש לו לא אתי למסרך שיאמר משום סכנה האכילוני והשקוני ולא גזרינן דילמא אתי למסרך. עוד יש לומר כי יין הקדוש שהוא בכניסת הלילה ועדיין אינו צמא לשתות אם ישתה אתי למסרך אבל כשמאכילין אותו בחצי היום כשהוא רעב וצמא לא אתי למסרך דמידע ידעי כי מפני חשש הסכנה האכילוהו. וכתב רב עמרם מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותים חוזרין לבית הכנסת להתפלל תפלת ערבית וכיון שעומד שליח צבור לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואחר כך מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יש אחד מישראל שלא בירך אבל אם תלמיד חכם רוצה לברך בפני עצמו כשהולך מבית הכנסת הרשות בידו שזמן אומרו אפי' בשוק. וכן כתב רב פלטוי ורב נטרונאי. אבל רבינו סעדיה ורבינו האיי כתבו שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית בין ביחיד בין בצבור. וה"ר יצחק בן גיאת כתב אנו נהגנו כרב נטרונאי. וכן אנו נוהגין עתה באלו הארצות. ואומר '''כל נדרי''' ואיסרי וכו' די נדרנא ודי חרמנא ודי אשתבענא ודי אסרנא על נפשנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה שבא כלהון אי חרטנא בהון וכו'. שמתכוונים להתיר הנדרים והשבועות והחרמות אולי עברו עליהם וכדי להנצל מן העונש. והוקשה לרבינו תם מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומ' מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה. וגם הנהיג לומ' דנדירנא ודמשתבענא כי אמ' שפשט זה המנהג מדתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים והוא שלא יזכר לתנאו בשעת הנדר שאם הוא זוכר לתנאו ואפי' הכי נודר הרי מבטל התנאי והנדר קיים אבל כשאינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי' ולכך צריך לומר כלהון אי חרטנא בהון כלומ' אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים. ומיהו ביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי עצמו ושבוע' שישבע מעצמו אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה שחבירו או ב"ד או הקהל משביעין אותו אין מועיל להם ביטול. וכתב הרא"ש ומיהו נראה כמנהג קדמונים דכל לשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותם כדי לינצל מן העונש ולכך אומר אותו שלשה פעמים ואומר ונסלח לכל עדת בני ישראל וגומ' כי צריכים כפרה לאותם שעברו. וכן כת' רבינו סעדיה שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה. וכתב עוד דכי תקון רבנן לומר כל נדרי לעדה ששגגה ואסרה איסר על נפשה בשבועה בבית הכנסת כגון נדרי שגגות ואונסין ושגגת צבור כמו שנאמ' ונסלח לכל עדת בני ישראל אבל מי שנשבע כל השנה לבטל שבועתו ולהתירה לא. ובסדר רב עמרם ישנו. ונוהגין לאומרו קודם ברכו משום דאמרינן בשלהי שבת ובמסכת נדרים דאין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת. אבל רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בבבל להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אך שמענו שיש מקומות שאומרים כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו וכל שכן נדרים ושבועות שעברו כבר שאין מתירין ואין מורין לאלתר להתיר דמה מועלת התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל הילכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעושת כן. וכן כתב רבינו האיי אין אנו מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זה כל עיקר ואתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות ע"כ. וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו. וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין לומר יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין אלא יהון שביתין וכו' וכן אין לומר ככתוב בתורת משה עבדך ונסלח לכל עדת אלא ונסלח וגומ' בלבד וכן הוא גורס הרא"ש. '''סדר ודוי ''' ולאחר שאומר כל נדרי מחזיר ספר תורה למקומו. וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו' ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין שלשה ראשונות כמו בראש השנה ואומר אתה בחרתנו וכו'. ואומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הכפורים הזה את יום סליחת העון הזה על שם וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ואין לומ' את יום טוב מקרא קדש אלא את יום מקרא קדש הזה כי אינו יום טוב. למחילה לשון חכמים הוא ולסליחה על שם סלח נא לעון העם הזה. ולכפרה על שם כפר לעמך ישראל אשר פדית. ולמחול בו את כל עונותינו באהבה מקרא קדש וכו' שנאמר יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם. אלקינו ואלקי אבותינו מחול לעונותינו, מחילה לשון חכמים הוא ועוד על שם דאמרינן בספרי ותשכח אל מחוללך האל המוחל לך על כל עונותיך. ביום הכפורים הזה מחה על שם מחיתי כעב פשעיך. והעבר פשעינו על שם ועובר על פשע. מנגד עיניך על שם ואם יסתרו מנגד עיני כאמור אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וכו'. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ואומ' בו ביום הכפורים זה ביום סליחת העון זה ביום מקרא קדש הזה. ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל הועלם כלו בכבודך. וכתב אבן הירחי מנהג בצרפת שאין אומרים מלוך אך אומרי' יעלה ויבא, ורב עמרם כתב שאין אומר לא זה ולא זה, אבל בספרד ובפרובינצא אומרים את שניהם, וכך יראה לי דהא אמרינן בראש השנה שלכך אין אנו אומרים הלל ביום הכפורים מפני שהב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואין בדין לומר שירה, ועוד אמרינן התם בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה, אם כן מלך העולם יושב על כסא המלוכה למשפט לשפוט ולדון את בריותיו וראוי לומר מלוך ע"כ. ואומר והשיאנו עד ודברך אמת וקיים לעד. וחותם בא"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואומ' שלשה אחרונות כמו של ראש השנה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתינו ואל תתעלם מתחנתינו. שני פסוקים הם האחד תבא לפניך תפלתי והשני האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי. שאין אנו עזי פנים על שם והבנים עזי פנים וכתיב העז איש רשע בפניו. וקשי עורף על שם כי עם קשה עורף הוא. לומר לפניך ה' אלקינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, על שם צדקה נפשה משובה ישראל. אבל חטאנו. אע"פ שנתקן וידוי זה על סדר האלפא ביתא אמר תחלה חטאנו קודם לשאר ודויין כדאמרי' בתנחומ' ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם. ואומר במקום אחר שכל מי שחטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. יש מפרשים אבל שמשמעו אלא חטאנו ויש מפרשים כמו אבל אשמים אנחנו כלומר באמת חטאנו. אנחנו ואבותינו על שם ומתודה על חטאת בני ישראל אשר חטאנו לך אני ובית אבי חטאנו ועל שם ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם וכתיב כי לה' חטאנו אנחנו ואבותינו. אשמנו על שם ואשמתינו גדלה עד לשמים. בגדנו על שם כי בגדנו בך וכתיב בוגדה יהודה. גזלנו על שם גזל אח. דברנו דופי על שם כי דברנו בה' ובך וכתיב בבן אמך תתן דופי. ודופי הוא דבר גנאי כדי לראות את חבירו ממקום שיש לו תועלת ממנו והוא מלשון יהדפנו. והחכם ר' יוסף קמחי ז"ל פירשו מורכב משתי מלות דו פי ודו הוא שנים בארמית, טב למתב טן דו, דו פרצופין וכן בלעז דו שנים, ופירוש המלה שתי פיות ידבר אחד בפניו ואחד שלא בפניו. העוינו והרשענו שניהם יחד בעזרא. זדנו על שם גם מזדים חשוך עבדך. חמסנו על שם כי ראיתי חמס וריב בעיר וכן חמסו תורתי. טפלנו שקר על שם טפלו עלי שקר זדים וכן הטחים טפל. יעצנו רע על שם אך משאתו יעצו להדיח. כזבנו על שם ירצו כזב. לצנו על שם ועתה אל תתלוצצו. מרדנו על שם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי. נאצנו על שם ואת קדוש ישראל נאצו. סררנו על שם כי כפרה סוררה סרר ישראל וכן דור סורר ומורה. עוינו על שם בקרבה רוח עועים. פשענו על שם המה ואבותם פשעו בי. צררנו לא נמצא כתוב כן גבי ישראל אלא והאבדת כל צוררי נפשי שהיה אומר זה על רשעי ישראל שהיו מתגרין בו. קשינו על שם כי עם קשה עורף הוא וכתיב ויקשו את ערפם. רשענו על שם והיו כל זדים וכל עושי רשעה שהוא מדבר ברשעי ישראל. שחתנו על שם כי שחת עמך. תעבנו על שם המתעבים משפט. תעינו על שם אנשי תועי לבב הם. תעתענו על שם ומתעתעים בנביאיו. סרנו ממצותיך וממשפטיך על שם ולא שמעו למצותיך ובמשפטיך חטאו בם. ולא שוה לנו כלומ' ולא עלתה בידינו הצלחה באותו מרד על שם חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואתה צדיק על כל הבא עלינו וגומ' פסוק הוא. מה נאמר לפניך על שם מה נאמ' אלקינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך. יושב מרום שנאמ' שוכן מרום ואמר יושב על שם ישבת לכסא שופט צדק רמז שיעשה לנו צדק במשפטו. מה נספר לפניך שוכן שחקים לפי שהניח שוכן שנכתב אצל מרום חזר ואמרו אצל שחקים ולקח לשון מה נספר על שם מי יספר שחקים בחכמה. הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע על שם הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וכל שכן לה' אלקינו שהם ידועים ונגלים. אתה יודע רזי עולם על שם וגלי רזיא הודעך מה די להויא. ותעלומות סתרי על שם כי הוא יודע תעלומות לב. ולקח סתרי כל חי לרמוז שעל כן יודע הכל לפי שבידו נפש כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן על שם נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. רואה כליות ולב פסוק הוא. אין כל דבר נעלם ממך כיון שאתה רואה כליות ולב וזו היא המחשבה כי הלב חושב והכליות יועצות. ואין נסתר מנגד עיניך כיון שאתה חופש כל חדרי בטן וכיון שהכל לפניך. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתמחול לנו על כל חטאתינו ותכפר לנו על כל עונותינו ותמחול ותסלח לכל פשעינו. והמון העם אומרים שתמחול לנו על כל עונותינו ותכפר לנו על כל פשעינו ותמחול ותסלח לכל חטאתינו. ואיפשר שהטעם לדבריהם כדי להסמיך לכל חטאתינו לעל חטא. ולא יתכן דגרסי' ביומא בפרק אמר להם הממונה ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו עוינו והרשענו וכן בדניאל הוא אומ' חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמ' משה נושא עון ופשע וחטאה, אמ' משה לפני הב"ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. פירוש ובשעיר המשתלח נמי הכי קאמ' והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם שיהו ככל חטאתם. ופסק רבינו סעדיה והר' יצחק בן גיאת ובעל העטור כר' מאיר. אבל בעל הלכות גדולות ורב פלטוי והריא"ף ור"ח פסקו כחכמים. ובתורת כהנים תני כחכמים וכן נוהגין העולם. הנה נתבאר שצריך להקדים חטא לעון ועון לפשע. יש סדורים שכתוב בהם על חטא על סדר האלפא ביתא ומפרט בו החטאים ונכון הוא. וכן כתב רב עמרם והרמב"ם ז"ל והרב רבינו יונה שצריך לפרט את החטא. וזהו נוסחו על חטא שחטאנו לפניך באונס שאנסוהו גוים לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואם לאו יהרגוהו שיעבור ואל יהרג שנאמר במצות עשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. בבלי דעת כמו שנאמר אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום. בגלוי על שם והנגלות לנו ולבנינו. בדעת ובמרמה שחטא מדעתו או רמה את חבירו. בהרהור הלב לשון חכמים הוא ואמרו חכמים ז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. בוידוי פה כגון ששאלוהו אם חטא ואמר כן חטאתי. בזדון מלשון שקר זדים. בחוזק יד כגון שנתחזק על חבירו וחטא לו. בטומאת שפתים על שם כי איש טמא שפתים אנכי וזהו נבלות הפה. ביצר הרע שהסיתו לדבר עבירה. ביודעים כמו שנאמר או הודע אליו חטאתו. בלא יודעים כמו שנאמר והוא לא ידע ואשם. בכחש ובכזב כמו שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון ועל שם ובלשונם יכזבו לו. בלשון הרע על שם לשון מדברת גדולו'. במראית העין כגון שראה בעיניו דבר ערוה וחמד אותה וזהו שכתו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניהם אשר אתם זונים אחריהם. בנשך ובתרבית כמו שנאמר אל תקח מאתי נשך ותרבית. בשיח שפתותנו כגון שדבר רעה על חברו והוא על שם ישיחו כי יושבי שער. בסתר על שם אתה עשית בסתר ועל שם במסתרים יהרוג נקי. בעינים רמות על שם עינים רמות לשון שקר. בפתחון פה כלומר ברוב דברים וזהו שכתוב ברוב דברים לא יחדל פשע. בצעדי רגלים על שם רגלים ממהרות לרוץ לרעה. בקפיצת יד על שם ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ברצון שחטא ברצונו בלא שום אונס בשגגה על שם נעשתה בשגגה. בתמהון לב שחטא בתמהון לבעל שם ובתמהון לבב. על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם שנאמר זאת תורת האשם. קרבן זה קרבן עולה שהיא מכפרת על הרהורי הלב כמו שנאמר והועלה על רוחכם. חטאת שנאמ' זאת תורת החטאת. מיתה בידי שמים כגון זר שאכל תרומה שנאמר בה ומתו בו כי יכללוהו. כרת כגון מי שנאמר בו ונכרתה הנפש ההיא. מלקות ארבעים והם כל לאוין שבתורה. והסימן לאלו כדי שלא יטעה האדם להקדים אחד מהם לחבירו אקח מכם. על חטאים שאנו חייבין עליהם ארבע מיתות בית דין והם סקילה שריפה הרג וחנק יש שקורין החית בקמץ ויש שקורין אותה בסגול והוא הנכון שהוא על משקל הרג וכן שמעתי שהיה קורא הרא"ש. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב סקילה שריפה סמוך עם מה שלפניו בלא פירוד. על מצות עשה ועל מצות לא תעשה בין שיש בה קום עשה הוא חוזר על מצות עשה ובין שאין בה קום עשה הוא חוזר על מצות לא תעשה. בין שגלויים לנו ובין שאינן גלויים לנו על שם והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. את שגלויים לנו כבר אמרנום לפניך ה' אלקינו שעד עתה פירטנו הגלויות לנו. ואת שאינם גלויים לנו הכל גלוי וצפוי לפניך ה' אלקינו וחטאנו על כלם כמו שנאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. כך קורין המון העם ולא יתכן כי הכתו' לא בא להורות שאנו חוטאים על כלם אלא בא להורות שהכל גלוי לפניו. והנכון שלא לומר וחטאנו על כלם אלא הכל גלוי וצפוי לפניך ה' אלקינו כמו שנא' הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. וכן כתב הר' מאיר מרוטנבורק שאין נכון לאומרו וגם רב עמרם ורבינו סעדיה לא כתבוהו. כי אתה סולחן לישראל על שם כי אתה ה' טוב וסלח. ומוחלן לשבטי ישורון לקח לשון לשבטי ישורון לרמוז עלותם לרגל לירושלם להתכפר ולהתפלל על שם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה' ויש לנו ללמוד מן השבטים שהיו מניחין בתיהם ובאי' ממרחק לירושלם להתכפ' בקרבנותיהם כל שכן אנחנו שאין אנו זזים ממקומנו שיש לנו להודות לשם ה' ולבקש מחילה וסליחה. ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח על שם ומבלעדי אין אלקים. ויש אומרים ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח אלא אתה. וכתב רבינו סעדיה המוסיף אלא אתה אחר שאומר ומבלעדיך טועה הוא. וכבר ביארנו למעלה בסוף תפלת שמונה עשרה שהחותם כאן בא"י המלך הסלחן שהוא טועה ועוד אם כן הוו להו שמונה ברכות בתפלה ואנן שבע תנן בלבד. אלהי עד שלא נוצרתי פירוש קודם שלא נוצרתי. איני כדאי לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר. ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי כי מה אני ומה חשיבותי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי שאני עפר. הרי אני לפניך ה' אלקי ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שלא אחטא כלומ' לסייעני שלא אחטא על דרך מאמרם ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ומה שחטאתי לפניך מרוק ברחמיך הרבים מרוק ענין שטיפה והדחה כמו מורק ושוטף במים כלומר הפרע ממני אך ברחמים. ובקשה זו היא שנויה בברכות בסוף פר' היה קורא בתורה. ואומ' שליח צבור קדיש ומתחיל בסליחות ותחנונים ופזמונים ווידויים ווידוי גדול בכללם כמו שאומר באשמורות. ואחר כך אומ' מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה הרג וחנק עד מוחל וסולח. ואומר אדיר ונאור על שם נאור אתה אדיר. בורא דוק על שם הנוטה כדוק שמים וכנה השמים בלשון דוק שר"ל קרום מפני שהם עשויים כקרום וכן בלשון חכמים ז"ל בדוקין שבעין. וחלד הוא כנוי לארץ על שם האזינו כל יושבי חלד. גולה עמוקות על שם מגלה עמוקות מני חשך ויוציא לאור צלמות. דובר צדקות על שם אני מדבר בצדקה רב להושיע. הדור בלבוש על שם זה הדור בלבושו. ואין זולתו על שם אין עוד מלבדו. זוכר הברית על שם ואזכור את בריתי. חונן שארית על שם אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף. טהור עינים. פירוש זך המראה. טהור מלשון וכעצם השמים לטוהר. עינים מלשון ועינו כעין הבדולח וכן וארא כעין חשמל. יושב שמים על שם יושב בשמים ישחק. קרוב לקוראיו רחום וחנון על שם קרוב ה' לכל קוראיו. רחום וחנון פסוק הוא. ככתוב על יד נביאך מי אל כמוך וכו'. ואחר כך אומר ויעבור ואומר קדיש שלם. ואם חל בשבת אומר ויכולו וברת מגן אבות בדברו כמו בשאר שבתות. וחותם בשל שבת בלבד ואינו מזכיר של יום הכפורים וכבר כתבנו הטעם בתפלת ליל שבת. ואומ' קדיש ואחר כך סליחות ותחנונים. ואחר כך אומ' קדיש שלם ומתחיל לקרות מהתלים מן אשרי האיש עד לבטח תושיבני. ויש שקורין עד סוף מזמור אדוני אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואחר כך אומר קדיש יהא שלמא רבה. '''תפילות יום הכפורים ''' ולענין נטילת ידים שחרית של יום הכפורים ותשע' באב יש מחלוקת בין המפרשים. הרמב"ם ז"ל כתב שאין נוטלין וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. והתוספות כתבו שנוטלין וכן כתב רבינו תם דהוי כמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שמותר וקיימ' לן שאפילו היה גופו מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. וכן נראה מהירושלמי. וכן כל היום שעשה צרכיו או הטיל מים ושפשף בידו ניצוצות נוטל ידיו להתפלל. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת. וכתב עוד שאם היה לכלוך על פניו או לפלוף על גבי עיניו שמותר להעבירו במים. וגאון כתב שאם היה רגיל להעביר לפלוף מעיניו במים בשחרית כל השנה שהוא אסטניס מעבירו כמו כן ביום הכפורים דהוי כמלוכלך בטיט ובצואה אבל לא אדם אחר. וההיא דאמרינן שורה אדם מפה במים בערב יום הכפורים ועושה אותה כמין כלים נגובים כלומר שעושה אותם מעט לחים לא שנתיבשו הרבה ולמחר ביום הכפורים מעבירה על גבי עיניו ואינה ליטול ידיו שחרית כמו שטועין בני אדם אלא מעבירה על גבי עיניו להצטונן בה ואינו חושש. וכן כתב בעל העטור דשחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים אבל פניו אסור. ויש אומרים שאין לברך ביום הכפורים ובתשעה באב על נטילת ידים ולא שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת סנדל וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ורוב המפרשים הסכימו שמברך וכן כתב הרא"ש ז"ל דכיון דבידו וברשותו הם לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר יכול לברך כסדר כל השנה כלה ולאו דוקא כי סיים מסניה כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך מפני שבידו היה. '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמרות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון שנים עשר מזמורים יש מהם מענין היום ויש מהם בעבור שהם מזמורים של בקשה ותחנונים הצריכין ליום ואלו הם תפלה לדוד שמעה ה' צדק, לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא, למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה, למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה', ברכי נפשי את ה', ואומר הללויה הללו את שם ה', ומזמור שירו לה' שיר חדש, ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ואומר הודו לה' כי טוב וברוך שאמר וגו' הזמירות. וקורין קרית שמע בברכותיה ומתפללין שבע ברכות כמו של ערבית. כתו' בתשובת הגאונים מנהג של ישיבה לומ' בשחרי' שבעה פעמים ויעבור ובמוסף שבעה ובמנחה ששה ובנעילה ששה. ואבי העזרי כת' קבלתי שבתפלת יוצר י"ל שלש עשרה פעמים ויעבור כנגד שלש עשרה מדות. ורב נטרונאי כתב מנהג של ישיבות בשחרית אומר שבעה סליחות ובמוסף אומר חמשה ובמנחה שלשה ואם יש פנאי אומר חמשה. וחוזר ש"צ התפלה. וכתב רב עמרם ויורד שליח צבור ואומר במגן ומחיה ובהמלך הקדוש דברי רצוי וסליחה ולא דבר קצוב הוא ולא חובה אלא שבח והודאה והזכרת זכות אבות ומה שירצו או להרבות או למעט ולפנינו אין אומר אלא דבר מועט בשלש ראשונות אבל סליחות ורחמים חובת היום הן. ואומר אתה בחרתנו, מחול לעונותינו עד לפני ה' תטהרו. ואומר הוידוי וגרסינן ביומא אמר רב המדוראי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכד מטי שליחא דצבורא למימר אבל חטאנו קם אכרעיה וכו' וכת' גאון דמיהא שמעינן שכל העם צריכין לעמוד כשיאמ' שליח צבור אבל חטאנו אע"פ שכל אחד וא' התודה בתפלתו. ואחר כך אומר מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח. ואומר אדיר ונאור. ואחר כך אומר יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום ואומר ואתם הדבקים. ומוציא שליח צבור שני ספרים באחד קורין ששה מראש פרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה' את משה. ואם חל בשבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין בפרשת פנחס מן ובעשור לחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בישעיה ואמר סולו סולו עד כי פי ה' דבר. ומחזיר הספרים למקומם ואומר קדיש עד לעיל'. ומתפללין '''תפלת מוסף''' שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, עלינו לשבח, אוחילה, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום. ואומר הוידוי ועל חטא, סקילה שריפה, אל'י עד שלא נוצרתי. וחוזר שליח צבור התפלה שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, עלינו לשבח, אוחילה, מחול לעונותינו עד לפני ה' תטהרו, ואומר אלקינו ואלקי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל וכו'. ואומר סדר עבודה. ואחר כך אומר וידוי, מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח. ואומר אדיר ונאור. ואחר כך אומר יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום ואומר ואתם הדבקים. ואומר קדיש תתקבל ומאריכין בסליחות ופזמונים עד שיגיע זמן תפלת המנחה. '''למנחה''' אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ויראה שאין לומר ואני תפלתי אף אם חל בשבת כי מה שאומר אותו במנחה בשבת הוא על פי המדרש שדורש בו שאע"פ שאנו אוכלין ושותין אנו באין להתפלל כמו שכתבנוהו במנחת שבת וזה לא שייך ביום הכפורים לאפוקי ממנהג המקומות שאומר אותו בכל פעם אפילו כשחל בחול. ומוציא שליח צבור ספר תורה וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בעריות שבפרשת אחרי מות מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר. ומפטיר ביונה עד סוף ספרו בתרי עשר ומסיים מי אל כמוך כמו שהוא בסוף ספר מיכה. והטעם להפטרה זו ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם אם עבר עבירות כמו שכתוב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ומה שקורין בפרשת עריות אומר הטעם במדרש רבונו של עולם אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה לא תגלה ערותינו ותכפר לנו. ויש אומרים טעם אחר לפי שנפשו של אדם מתאוה להם ובני אדם נכשלין בהן כל השנה וגם בי"ה שהנשים מתקשטות לכבוד היום כדאמרינן בפרקא קמא דיומא דהאידנא יומא דכפורי איבעיל כמה בתולתא בנהרדעא לכך קורין להן עונש העריות וכל מי שיש בידו אחת מהן יפרוש ממנה ויחזור בתשובה ויתכפר לו. וגם מפטירין ביונה שמדבר בענין תשובה. ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש עד לעילא. ומתפללין כמו ביוצר וחוזר שליח צבור הוידוים כמו בשחרית ואומר קדיש תתקבל ואם חל בשבת אומר צדקתך. ומאריכין בסליחות ופזמונים עד שיגיע זמן תפלת נעילה. וזמנה סמוך לשקיעת החמה. דגרסי' בירושלמי דיומא אימת היא נעילה רבנן דקסרי אמרין אתפלגין רב ור' יוחנן רב אמ' בנעילת שערי שמים ור' יוחנן אמר בנעילת שערי היכל. פי' והוי ביום אחר הקטרת והעלאת הנרות. א"ר יודן ענתותאה מתני' מסייעא לר' יוחנן בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה בנעילה בתעניות ובמועדות וביום הכפורים, אית לך מימר נעילת שערי שמים הא איתקוש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום, אחוה דאימיה דרב אחא הוה צייר גולתיה דרב ביום צומא רבא. פירוש היה שומר טליתו של רב ודומה לו מה דאמרי' בשבת הוה צייר זוזי בסודרי. אמר ליה כד תחמי שמשא בריש דקלי הב לי גולתאי דליצלי נעילת שערים, מיחלפא שטתיה דרב תמן הוא אומר בנעילת שערי שמים ובהא אמר בנעילת שערי היכל, אמר רב הונא על ידי דהוה רב מאריך בצלותיה סגי הוה מגע לנעילת שערי שמים. פירו' סוף תפלת נעילה שלו היתה נמשכת עד נעילת שמים. ולמדנו מזה שאפילו לרב אם רצה מתחיל להתפלל קודם שקיעת החמה אלא שנמשכת התפלה עד צאת הככבים ולר' יוחנן צריך שישלים תפלתו קודם פלג המנחה והוא סמוך לשקיעת החמה. קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובירושלמי בפרקא בתרא דיומא פליג אם תפלה של נעילה פוטרת של ערבית והלכתא דאינה פוטרת משום דתפלת ערבית האידנא קבעוה חובה. '''תפילת נעילה ''' אומר קדיש עד לעילא. ומכריז שליח צבור לקהל לומר חתמנו לחיי', מה אנו מה חיינו. ומתפללין שלשה ראשונות ואומר במקום כתיבה חתימה ולא במקום זכירה. ואומר אתה בחרתנו, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום ואומר מה נאמר לפניך יושב מרום עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. ואומר מה אנו על שם מה אני. מה חיינו על שם וחיי לשאול הגיעו. מה חסדנו על שם וחסדכם כענן בקר. מה צדקנו על שם וכבגד עדים כל צדקותינו. ואין לומר מה ישענו כי השם הגדול והנורא הוא ישענו. מה מעשינו על שם וחבל את מעשה ידיך. מה כחנו על שם מה כחי כי איחל. מה גבורתינו על שם ואל יתהלל הגבור בגבורתו. מה נאמר לפניך ה' אלקינו הלא הגבורים כאין לפניך על שם הנותן רוזנים לאין. ולקח לשון גבורים לפי שאמר מה גבורתינו. ולפי שאמר הגבורים אמר אחר כך ואנשי השם כלא היו על שם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכתיב בתריה ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגומ' וזהו כלא היו והוא על שם והיו כלא היו. וחכמים כבלי מדע על שם משיב חכמים אחור וכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו. ונבונים כבלי השכל על שם הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. כי כל מעשינו תהו על שם שופטי ארץ כתהו עשה. וימי חיינו הבל לפניך על שם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ועל שם כי צל ימינו עלי ארץ וכן כי כל ימינו פנו בעברתך. ולקח לשון הבל על שם כי הכל הבל. ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל פסוק הוא. אתה הבדלת אנוש מראש בעבור שחטא אדם הראשון נטרד מגן עדן שנא' וישלחהו ה' אלקים מגן עדן. ואמר הבדלת על שם והבדילו ה' לרעה. ואמר אנוש בעבור שחטא על שם לערוץ אנוש מן הארץ וכתיב ידעו גוים אנוש המה סלה. ותכירהו לעמוד לפניך בעבור שנתחרט אדם הראשון לא גרשו מכל וכל אלא השכינו מקדם לגן עדן לעמוד לפניו והוא על שם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. ואמר ותכירהו כלומר הכרת אותו ולא התנכרתו אע"פ שחטא והיה בידך לעשות לו רע. כי מי יאמר לך מה תפעל על שם באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. ואם יצדק מה יתן לך על שם אם צדקת מה תתן לו כלומר אם ירצה להיות צדיק ולעבדך מה יתן לך כי הטוב שלו הוא. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הכפורים הזה וכו'. למען נחדל מעושק ידינו וכו' כלומר אינו דן אותנו בכל שעה שאנו חוטאים אלא הוא ממתין לנו עד יום הכפורים אולי נשוב בנתים. ואתה ברחמך הרבים רחם עלינו וכו' ואתה אלוה הסליחות שנאמר כי עמך הסליחה. ועוד כתיב לה' אלקינו הרחמים והסליחות. חנון ורחום ארך אפים ורב חסד פסוק הוא. והמוסיף ואמת טועה הוא כי אינו כתוב בפסוק. ומרבה להטיב על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ורוצה אתה בתשובתן של רשעים וכו' שנאמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות רשע וגו' ונאמר החפוץ אחפוץ מות רשע וגו' ונאמר כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' וגו'. ואומר כי אתה סולחן לישראל וכו' אלוהי עד שלא נוצרתי וכו'. ואם חל יום הכפורים בשבת מזכיר של שבת בתפלת נעילה ואע"פ שאינה באה אלא מפני יום הכפורים דיום הוא שנתחייב בחמש תפלות. וכתבו המפרשים שאע"פ שמזכיר של שבת בתוך התפלה בוידוי שאומר אחר התפלה אין להזכיר של שבת שאין הזכרה אחר חתימה וכבר חתם בשבת בתפלתו. וכן כת' הרא"ש. וחוזר ש"צ התפלה ואומר וידוי באמצע כמו בשאר התפלות. ואומר כתר כמו במוסף. ואומר ברכת כהנים. ואם יש שהות ביום אומר סליחות. ואחר כך מתפללין ערבית דהלכתא כר' יוחנן דאמ' תפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית אלא לכשתחשך מתפללין תפלת החול. ומבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרין אליהו הנביא וגם אין מברכין על הבשמים אבל מברכין על האור מפני שאסור להשתמש בו ביום הכפורים ובעינן אור ששבת מה שאין כן במוצאי שבת ושם ביארנו הטעם. ומצאתי כתוב בחדושי ה"ר יונה שמנהג בגירונה שכל אחד ואחד מוליך בידו נר מבית הכנסת כדי שיהיה להם מזומן אור ששבת. ואם חל יום הכפורים בשבת ליל מוצאו דהיינו מוצאי שבת אחר שמפללין שמנה עשרה אומר קדיש. ואינו אומר ויהי נועם מהטעם שאמרנו למעלה אלא מתחיל מאורך ימים אשביעהו. ואומר סדר קדושה וקדיש תתקבל. ואומר הבדלה, אליהו הנביא, ומברך גם על הבשמים. ואחר כך אומ' יפתח ה' לך וגו' ואומר קדיש יהא שלמא רבא. ונהגו לאחר שמתפללין ערבית לתקוע סימן קשר"ק פעם אחת ואחר כך אומ' לך אכול בשמחה לחמך וגו' מפני שאומר במדרש קהלת בשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות במוצאי יום הכפורים בת קול יוצאה ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח. וכת' רבינו האיי בתשובת שאלה מנהג כל ישראל לתקוע במוצאי יום הכפורים ולא מצאנו טעם לומר שהוא חובה אלא דומה שהוא זכר ליובל שנאמ' בו ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ולפי שאינו ברור חשבון זמן היובל התקינו לתקוע בכל שנה זכר ליובל והיינו דאמרינן בר"ה ומר"ה ועד יום הכפורים שבשנת היובל לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם, תקעו ב"ד בשופר ביום הכפורים עבדים נפטרים לבתיהם ושדות חזרות לבליהם וזהו זכר ליובל שהיו עושין בזמן הבית. וגם תוקעין אותו כמו העבדים כשיוצאים לחירות תוקעין לחירות דרור. וה"ר יצחק בן גיאת כת' שתוקעין בשופר כדי לערבב את השטן דאמרינן בפרקא קמא דיומא שהשטן יש לו רשות להשטין כל ימות השנה חוץ מיום הכפורים שאין לו רשות שנא' יגער ה' בך השטן בגימ' שס"ד כמנין ימות החמה פחות יום אחד שהוא יום הכפורים, ולמוצאי יום הכפורים ירצה להשטין וקול השופר מערבבו שופר נוטריקון אין שטן ואין פגע רע. ואל יקשה מה שכתוב באיוב ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ותרגם המתרגם והוה ביום דינא רבא יום שבוק סורחניא אתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה' שמשמע שהוא משטין גם ביום הכפורים שיש לומר כי קודם מתן תורה היה משטין אבל כיון שנתקדש יום זה ונתנו בו הלוחות והוא יום מחילה וסליחה אינו יכול להשטין ועליו נאמ' איש חמה יגרה מדון איש חמה בגימ' השטן. מה שנהגו להדליק נרות בלילי יום הכפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יש אומרים הטעם משום דבעינן אור ששבת. ויש אומרים טעם אחר מדאמרינן בפסיקתא דקומי אורי על כן באורים כבדו ה' אלו הפנסין אמ' הקב"ה הדליקו לפני נרות כדי שאשמור את נשמתכם המשולה בנר שנאמר נר אלקים נשמת אדם. ופירו' פנסין עששיות כמו שכתבנו למעלה. ואמרינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתי' ולקדוש ה' מכובד אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו אכילה ושתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. פירוש שבמאכל ובמשתה אי איפשר לכבדו כשאר ימים טובים ועל כן מכבדין אותו בכל מיני כבודים. ומטעם זה גם כן נוהגין להציע בבתי כנסיות בגדים נאים. ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכפורים כל היום ויש סמך לזה מדאמרינן בפרקי ר' אליעזר ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם ישיבה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים והב"ה שומע עדות הקטיגור על ישראל ומכפר עונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. כל הסליחות שאומר ש"צ ביום הכפורים אינם צריכים פירוש כי מבוארים הם חוץ מזה שהוא צריך פירוש, אלהינו ואלקי אבותינו אל תעש עמנו כלה על שם כלה אתה עושה. תאחז ידך במשפט על שם ותאחז במשפט ידי כלומר אל תעש עמנו כלה בעת שתאחז ידך במשפט דהיינו ביום שתשפטנו. פירוש אחר אל תעש עמנו כלה אלא אחוז ידך במשפט ואל תשפטנו במהרה והוא על דרך יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. והראשון נכון. בבא תוכחה נגדך על שם ונוכחה לא תוכל לבא כלומ' ביום שתתוכח עמנו על חטאתינו. שמנו מספרך אל תמח על שם מחני נא מספרך וכו' והוא ספר חיים. גשתך לחקור מוסר על שם הלא אלקים יחקר זאת כלומ' בעת גשתך לחקרנו במוסרך. רחמיך יקדמו רוגזך על שם מהר יקדמונו רחמיך. ועל שם שמסיים פסוק זה כי דלונו מאד אמר מיד דלות מעשים בשורך. ואמר רגזך על שם מעצבך ומרגזך ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. דלות מעשים בשורך על שם אשורנו ולא קרוב כלומ' כשתביט מעשינו הרעים והדלים. קרב צדק מאליך על שם קרבה אל נפשי גאלה. מאליך פי' מעצמך ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. והטעם מצד עצמך שאתה חסיד ומטה כלפי חסד צדקינו במשפטיך ואע"פ שאין אנו ראויים לכך מצד דלות מעשינו. הורנו בצעקנו לך על שם צעק לבם אל ה'. הורנו פירוש אבינו כמו על ברכות הורי. צו ישועתינו במפגיע על שם ויצו עליהם במפגיע כלומ' צוה ישועתינו בתפילה שאנו מתפללים לפניך. מפגיע מלשון ואל תפגע בי. ותשיב שבות אהלי תם על שם כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב. ואמ' תם על שם ויעקב איש תם יושב אהלים. פתחיו ראה כי שממו על שם וראה שוממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה. זכור נמת פי' זכור מה שאמרת והוא מלשון נאם ה'. עדות לא תשכח מפי זרעו שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. ולכן חותם תעודה תתיר סודך שים בלמודיך על שם שכתו' צור תעודה חתום תורה בלמודי הוא מבקש מאת השם שיתיר אותו חותם. והטעם שיגיע העת שיבא אליהו שיפרש לנו סודות התורה שהם סתומות מעינינו. טבור אגן הסהר נא אל יחסר המזג מבקש גם כן שיחזיר את הסנהדרין ללשכת הגזית כבתחלה כמו שאמר הכתוב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג ותנן בפר' אחד דיני ממונות סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה ומפרש בגמר' מנא הני מילי א"ר חנינא דאמ' קרא שררך זו סנהדרין ולמה נקרא שמה שררך שהיתה יושבת בטיבורו של עולם. כי בית המקדש הוא באמצעו של עולם. אגן שמגנת על כל העולם כלו הסהר שהוא דומה לסהר. פי' דומה לעגול הירח תרגום ירח סיהרא. ועל דרך הפשט אגן כמו וישם באגנות והם המזרקים מפני שתבנית האגן עגול כתבנית הירח. אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואה אם יש שם כ"ג יוצא ואם לאו אינו יוצא. פי' המזג כשם שהיין המזוג שני חלקים מים ואחד יין כך אי איפשר שתהיה ישיבה לשבעים סנהדרין בלא שיהיו שם שלישיתם שהוא כ"ג. ידע את אשר ידעוך על שם דע את אלקי אביך ועבדהו כלומר רחם על המכירים אותך ומקבלים עליהם אלהותך. ידע מלשון וידע אלקים. מגר את אש לא ידעוך על שם לא ידעתי את ה'. מגר ענין מפלה כמו וכסאו לארץ מגרת ותרגום ויפול רוכבו וימגר רוכביה. כי תשיב לבצרון לכודים אסירי התקוה על שם שובו לבצרון אסירי התקוה ופירוש בצרון ענין חוזק כמו ערים גדולות ובצורות. והטעם חוזר על מה שלמעלה הימינו כלומר מגר את אשר לא ידעוך כאשר תחזק את ישראל בעת ביאת הגואל שהם עתה בגלות והם לכודים ואסורים ומקוים לגאולה זה כמה שנים כמו שאומר במדרש תלים קוה קויתי ה' זהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו אין ביד ישראל אלא הקווי בלבד כדי שיגאלו בשכר הקווי וכן הוא אומר טוב ה' לקוו ואומ' שובו לבצרון אסירי התקוה שמא תאמר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו קוה אל ה' וכן הוא אומ' חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלי' לה' דוד שקוה לי עניתיו לכך קוה קויתי. ==סוכות ושמיני עצרת == '''ימים ראשונים של סוכות''' ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קרית שמע בברכתיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין שלשה ראשונות ושלשה אחרונות וקדושת היום באמצע כמו בפסח אלא שאומ' את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתינו על שם ושמחת בחגך. ואחר כך אומ' ש"צ קדיש. ומקדש בבית הכנסת ונפטרין לבתיהם לשלום. ומקדשין ואוכלין ושותין בסוכה. וסדר הקדוש יין וקדוש היום סוכה ואחר כך זמן. לפי שהזמן חוזר על קדוש היום ועל מצות סוכה. ורבינו יעקב ב"ר שמשון כת' דדוקא בליל ראשון של סוכות יש לברך זמן לבסוף משום דקאי אתרויהו אסוכה ויום טוב אבל בליל שני צריך לומ' זמן קודם סוכה לפי שזמן לא קאי אלא איום טוב. ואבי העזרי כת' שזה אינו שהרי בכל מקום אומר יקנה"ז אע"פ שהזמן אינו אלא בשביל הקידוש ולא בשביל ההבדלה ועוד איתא בפרק החליל הלכתא סוכה ואחר כך זמן ואינו מחלק בין ליל ראשון לליל שני לכך יש לומ' זמן בסוף אפי' בליל שני. וכן נוהגין. וכת' הראב"ד שאם ירדו גשמים בליל ראשון של סוכות בענין שלא יוכלו לאכול בסוכה שיברך למחר שהחיינו כשישב בסוכה מפני שברכת שהחיינו שברכו בליל הראשון אינו עולה אלא ליום טוב בלבד. וכת' הר"מ במז"ל שצריך לקדש מעומד כדי שיברך קודם עשיית המצוה. והרא"ש כת' אם כן לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה שמיד בכניסתה הוא עושה המצוה אלא כיון שמצות סוכה היא האכילה והטיול אף אם מברך לאחר שישב מקרי שפיר קודם לעשייתן שהמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהא בסוכה ופי' בסוכות תשבו תתעכבו כמו וישב העם בקדש. וכן כת' מר רב צמח גאון אע"פ שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קדוש היום וסעודה לפניו סודרו על הכוס. והר' מאיר מרוטנבורק היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול משום דתניא נכנס לישב בה מברך הילכך ראוי שתקדום ברכה זו לברכ' המוציא מיד אחר הישיבה. והרי"ף כת' והעולם לא נהגו כן שאין מברכין בחול כי אם לאחר ברכת המוציא שהתחיל הסעוד' אבל בשבת ויום טוב מברכין אחר קדוש קודם ברכת המוציא. כתבו הגאונים שצריך לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה. וכת' בעל העטור שאין עתה מנהג לברך אדם בסוכת חברו. ור"ת פיר' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל שאר הדברים אפי' השינה שהיא חמורה מהאכילה שהרי אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנין עראי חוץ לסוכה אפי' הכי כיון שהאכילה עיקר פוטר השאר וכן היא דעת הראב"ד וה"ר יונה. כתו' בחידושי דב"ש מפני מה מברכין על הסוכה כל שבעה ובמצה אין מברכין אלא לילה הראשון. אם תאמר מפני שהלילה הראשון היא חובה ומכאן ואילך רשות סוכה גם כן הלילה הראשון היא חובה בלבד שהרי אם רצה לאכול בשאר הימים פירות חוץ מהלילה הראשון אוכל ופירות אין צריך לאכלם בסוכה ואם כן מאי שנא סוכה ממצה. ויש לומר דכי אמרינן בסוכה לילה הראשון חובה הני מילי האכילה אבל הישיבה חובה היא בכל הימים שאי איפשר שלא יעמוד מעט בביתו או ביום או בלילה ויישן מעט ואותו מעט צריך לעמוד בסוכה הילכך על הישיבה מברך לישב מה שאין כן במצה. '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח צבור התפלה. ואחר כך נוטלין הלולב ומברכין עליו על נטילת לולב. נטילה היא כמו לקיחה שנאמר ולקחתם לכם ונטילה לשון חכמים הוא במקום לקיחה כדאמרי' נוטל אדם את לולבו. ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם ולכך אומר לשון נטילה שהיא הרמה וגם מדכתי' אשר הונף ואשר הורם גמרי' בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם. וינטלם הרי הוא כמו וירימם וכפל לשון הוא של וינשאם. ואין מברכין על הנענוע שהוא מדרבנן אלא על הנטילה שהיא מדאוריתא. ואחר כך אומר שהחיינו. וגומרין את ההלל בכל שמנה ימי החג ומברכין לפניו לגמור את ההלל. וצריך שיטול אגודת הלולב וההדס והערבה בימין והאתרוג בשמאל. ומפרש הטעם בפרק לולב הגזל משום דהאי תלתא מצוי והאי חד מצוה. ועוד טעם אחר מפני שהאתרוג דומה ללב והלב בגוף נוטה לצד שמאל. ארבעת המינין שבלולב נקראים כולם בשם הלולב וכן הברכה על נטילת לולב ומפרש הטעם בגמ' הואיל ומינו גבוה מכולם. וכשיטול הלולב והאתרוג בידו נותן את הכף של לולב למטה והופך הפיטמה של אתרוג למטה עד לאחר שיברך כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה. ויש אומרים שייטול הלולב בידו ויברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג ונמצא שיברך קודם לעשיית המצוה שאלו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתם שכיון שהגביהן יצא. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך ואע"ג דאמרי' בראש השנה דמצות אינן צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה. ויש אומרים שאינו צריך לכל זה שאינה נגמרת מצות הלולב עד אחר הנענוע ועוד כיון דאמרינן בפר' לולב הגזול הולך לבית המדרש ולולבו בידו עובר לעשייתן הוי. וכת' רבי סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדו' כנגד פני המתפלל והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזים אותו הפך מזה וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו. וששה פעמים צריך לנענע בכל יום כנגד ששה קצוות העולם ואלו הן בשעה שמברך מנענע פעם אחת. ומנענע בהודו תחלה וסוף פירו' בהודו ראשון זהו תחלה מנענע פעם אחת ובהודו אחרון זהו וסוף שהוא אחר ברוך הבא מנענע שני פעמים מפני שכופלים אותו. ומנענע באנא ה' הושיעה נא שני פעמים מפני שכופלין אותו הרי ששה. והטעם שמנעעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא כת' בעל המנהגות מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים ולגעור בשטן לפיכך צריך לנענעו על תפלת אנא ה' הושיעה נא כלו' הושיענו מאלו הנזקים אבל באנא ה' הצליחה נא ליכא למימ' האי טעמא. ובחדושי דב"ש כת' טעם אחר מפני ששניהם הם פסוק אחד ואין מנענעין בפסוק אחד שני פעמים. ובספר התשבץ מביא אסמכתא לזה שמנענעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא מהפסוק שנאמ' אז ירננו עצי ה' וגומ' וכתי' בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו ואיתא במדרש לפי שבראש השנה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי מי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהן כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח וזהו שכתוב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיענו. וכתב הרא"ש ועכשיו שנהגו שש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שאומרים ע"כ. וכן כתבו התוספות. ומיהו העולם אין נוהגין כן. והטעם שאנו מנענעין הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרי' בירוש' דפסיקתא כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון. פי' כדרך המלכים הנוצחין ותופשין העיירות לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליך ומביאה לכל רוח להודיע כי המלך נצח את הכל. והנענוע הוא שמוליך ידיו מכנגדו ולהלאה וינענע שם שלשה פעמים בהולכה ושלשה פעמים בהובאה ומביאה אליו. ועושה כן שלשה פעמים. ואחר כך מטה ידו לצד צפון ועושה כן שלשה פעמים וכן לצד דרום שלשה פעמים ומעלה ידו לצד מעלה ועושה כן ג"פ ומורידה לצד מטה ועושה כן שלשה פעמי' שהוא סך הכל ששה ושלשים פעמים וכן כתב ר"ח בשם רבינו האיי. ובעל העטור כתב ונענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא ואין צריך לכל רוח ג' פעמים הולכה ושלשה פעמים הובאה אלא בין ההולכה וההובאה יהיה שלשה פעמים לכל רוח. וכתב עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות הם שלו והמושל בשתים הוא מושל בארבע והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא. והרא"ש כתב לא נהגו העולם כן אלא מוליכין לארבע הרוחות ומנהג כשר הוא, הקצרה ימינהו מלהודות למי שארבע רוחות העולם הם שלו, ומנהג אחר הוא חיצוני והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך והמביא לד' רוחות נראה כשתי וערב וכן מנהג הגוים לעשות בידיהם כן והבל הוא, ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב שיש לו ארבע קצוות אבל כשמוליך ומביא לד' רוחות ואחר כך מעלה ומוריד יש לו שש קצוות. כתב בעל העטור הולכה והובאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע שדרה ועלין וכן כתב רבינו האיי שאין צורך נענוע שדרה ועלין שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד. ואמרינן בויקרא רבא פרי עץ הדר מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, כפות תמרים מה תמר זה יש בו אוכל ואין בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וענף עץ עבות מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, וערבי נחל מה ערבה זו אין בה לא ריח ולא אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה לאבדם אי איפשר להחליפם באומה אחרת אי איפשר שכבר כתבתי בתורתי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו' אלא יעשו כולם אגודה אחת ויהיו מכפרין אלו על אלו לפי' הזהיר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. ד"א ארבע מינין שבלולב באים לרצות על המים, כשם שאי איפשר להם להתקיים בלא מים כך אי איפשר לעולם להתקיים בלא גשמים לפיכ' הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינים אלו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים. עוד אמרינן בהגדה למה באתרוג שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב ולמה בהדס שדומה לעיני' לכפר על סיקור עינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגומ' ולמה בערבה שדומה לשפתים לכפר על בטוי שפתים ולמה בלולב לומר לך מה לולב אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ואומ' במדרש שכל המקיים מצות אתרוג עם שלשת המינים כאלו קיים כל המצות. והטעם מפני חשבון אתרוג עם שלשה מינים עולה למנין תרי"ג. ואומר במדרש תלים אשירה לה' כי גמל עלי, אמ' להם הב"ה לישראל פרעו לי מה שהקדמתי אתכם בעולם הזה ואני אגמול אתכם לעתיד לבא, נסכו לפני מים בחג בעולם הזה כי כבר הקדמתי לכם באר ענו לה ואני פורע לכם לעתיד לבא יטפו ההרים עסיס, אמרתי לכם טלו לפני לולב ותהללו אותי בו כי כבר הקדמתי לכם ההרים רקדו כאלים ואני פורע לכם לעתיד לבא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, אמרתי לכם עשו לי סוכה כי כבר הקדמתי אתכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל ואני פורע לכם לעתיד לבא וסוכה תהיה לצל יומם, מי הקדימני ואשלם הוי אשירה לה' כי גמל עלי. ולאחר שיגמרו את ההלל אומר שליח צבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרי' באחד קורין חמשה בפרשת אמור אל הכהנים מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחמשה עשר יום לחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בתרי עשר בזכריה הנה יום בא עד בבית ה' צבאות ביום ההוא והוא סוף הספר. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא. ומתפללין '''תפלת מוסף''' אומר שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, והשיאנו ואומר שלש אחרונות. וחוזר שליח צבור התפלה. ואחר כך אומר הושענא. ונוהגין להקיף התיבה פעם אחת בכל יום. ומעלין ספר תורה לתיבה כשמקיפין אותה. וביום השביעי מקיפין אותה שבעה פעמים זכר למקדש דתנן בכל יום מקיפין המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ואומ' אנא הושיעה נא אני והו הושיעא נא. פרש"י אני והו בגימ' אנא ה' יוד הא ואו הא. יראה שהוא גורס והו בלא אלף. והם מע"ב שמות הנקובין משלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע ויבא ויט. ושלשתן בני ע"ב אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון. וכן בסדר זה כלם השם הראשון ואו של ויסע, הא דכל הלילה, ואו דויט, והשם הזה והו. אני אלף דישראל, נון הראשון דהענן בחשבון דלמפרע, יוד דרוח קדים. והרמב"ם ז"ל פירש שהוא רומז למה שכתוב בתורה ראו עתה כי אני אני הוא. ונכתב בענין תשועת ישראל והצלתם ורצה לומר האל שאמר ראו עתה כי אני אני הוא הושיעה נא כמו שהבטחתנו. יראה שהוא גורס והוא באלף. ויש אסמכתא לזה ההיקף מהפסוק שנא' ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. פירוש ארחץ בנקיון כפי רמז ללולב שלוקחין אותו ביד, ואסובבה את מזבחך ה' רמז להיקף, לשמיע בקול תודה רמז להודו לה' כי טוב, ולספר כל נפלאותיך רמז למה שאנו מבקשים מלפניו שיגיע עת הישועה. וזהו שאמ' הכת' ומזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. כתב רש"י מי שאין לו לולב לא יקיף. ובשבת אין מקיפין. וכתב רב שרירא שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומר גם בשבת כמו בחול ויבאו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם. וכתב ה' רבינו יעקב בן הרא"ש ונראה כיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין ואין צריך למנוע מלומר הושענא וכן כתב בעל העטור. ואומר קדיש שלם ונפטרין לבתיהם לשלום. למנחה אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר. וכן בערבית מתפללין כמו בליל ראשון וכבר כתבנו ענין זה בליל שני. '''יום שני''' מתפללין כמו ביום ראשון ונוטלין הלולב ומברכין על נטילת לולב. ולענין זמן היא מחלוקת. הר' שלמה בר' שמשון כתב שאין לאומרו דממה נפשך יצא בזמן שאומר הראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאלו אמרו בשעת עשייה שיצא ולא דמי לזמן דקדוש שאומר בליל שני שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה. וכן כתב רש"י ור"י. ויש אומרים שצריך לאומרו משום דלא תקנו זמן אלא בשעת עשייה או בשעת נטילה ואם היה אתמול חול אם כן לא יהיה לא שעת עשייה ולא שעת נטיל' הילכך לא יצא בזמן של אתמול. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש אפילו לפי זה נראה לי שאם חל יום ראשון בשבת שצריך לאומרו בשני כיון שלא אמרו בראשון. ומוציא ש"צ שני ספרים באחד קורין חמשה כמו אתמול ובשני קורא מפטיר גם כן כמו אתמול. ומפטיר במלכים ויקהלו עד בהוציאי אותם מארץ מצרים. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין כמו אתמול. '''בחולו של מועד''' ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם ואומ' יעלה ויבא בעבודה ונוטלין הלולב ומברכי עליו וגומרין את ההלל ומקיפין התיבה פעם אחת בכל יום חוץ מבשבת כמו שאמרנו. ומוציאין ס"ת וקורין בו ארבעה בקרבנות החג שבפנחס. ביום הראשון של חולו של מועד קורא כהן וביום השני ולוי וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השלישי והרביעי קורא ספיקא דיומא שהוא ביום השני וביום השלישי. ובשני קורא כהן וביום השלישי ולוי וביום הרביעי וישראל חוזר וקורא וביום הרביעי והרביעי קורא וביום השלישי וביום הרביעי. וכן כל הימים עד יום חמישי והוא בכלל. ומחזיר ס"ת למקומו ומתפללין תפלת מוסף כמו בי"ט ובמקום את יום טוב מקרא קדש הזה אומר את יום מקרא קדש הזה. ואם חל שבת בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כדרכם של שבת ואומר יעלה ויבא בעבודה. ובמוסף כשאר ימי חולו של מועד אלא שמזכירין גם של שבת באמצע וחותמין בשניהם. ומוציאין שני ספרים באחד קורין ז' בפרשת כי תשא ראה אתה אומר אלי ובשני קורא מפטיר קרבנות של ספיקא דיומא לפי מה שהוא היום. ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג עד וטהרו הארץ. ובסדר הפסח כתבנו בשם רבי' האיי למה מפטירין ביום בא גוג. והטעם שאין מוציאין בכל יום מימות חולו של מועד שני ספרים כמו בחולו של פסח מפני שבפסח יש שם פרשיות הרבה מענין המועד אבל בסוכות אין שם פרשה מענין המועד אלא הקרבנות בלבד. ודין הנחת תפלין בחולו של מועד תמצאנו מבואר בסד' הפסח. כל הימים של חולו של מועד אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד למנצח משכיל לבני קרח כאיל. '''הושענא רבה''' בליל הושענא רבא נוהגין מקצת אנשים לקרות את התורה כלה מראש ועד סוף משום דאמרינן בפ"ק דברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואיפשר שלא השלים כל הפרשיות עם הצבור ולפיכך קורא בלילה הזה התורה כלה וישתלמו פרשיותיו עם הצבור. ונראה לי שקריאה זו אינה מועלת כלל לפוטרם מתקנת חכמים כי קריאת התורה כלה בלילה הזה היא פעם אחת כל פסוק מפני שאין שום אדם שיכול להשלימה כלה בלילה אחת שנים מקרא ואחד תרגום ולכן יש יחידים שנוהגין להשלימה כלה בחג הסוכות ויותר טוב היה להשלימה בעשרת ימי תשובה כדאמרינן בפ"ק דברכות רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו להני פרשיאתא דכולה שתא במעלי יומא דכפורי. פירוש כדי שלא יהא נחשב לו לעון ביום הכפורים. תנא ליה חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעל עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו אמ' ליה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר. ויש אנשים שנוהגין גם בליל הושענא רבא שכורכין עצמם בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארים ערומים ופושטין איבריהם ואצבעותיהן. אם מצא צלו שלם טוב הוא, ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא. ואם יחסר צל אחד מאצבעות ידיו סימן לאחד מקרוביו. ויד ימין סימן לבניו הזכרים, ויד שמאל סימן לנקבות. וכן פירש הרמב"ן בפסוק סר צלם מעליהם וזה לשונו יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל ההחתום לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא ע"כ. וזה הצל אינו צל האדם ממש כי העומד אצל הלבנה או אצל האורה אי איפשר שלא יהיה לו צל אלא הוא צל הצל הנקרא בדברי רבותי' בבואה דבבואה. ויש סעד לדברי מדאמרינן בפרק בתרא דהוריות האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לא ליקום בביתא דהברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה. ואח"כ אומ' שם ולאו מילתא היא דילמ' חלשה דעתיה ומתרע מזליה, מכאן אני אומ' שאין ראוי לנהוג מנהג זה. וביום חמישי של חולו של מועד שהוא הושענא רבה מתפללין כשאר ימי חולו של מועד. ויש מקומות שנוהגין להוסיף הודו לה' קראו בשמו ואומר יוצר של שבת ואומר במוסף כתר כמו בימים טובים ואע"פ שהוא חול. ומנהג יפה הוא. והטעם מפני שהוא סוף החג וההקפה ותשלום שבעים פרים. ועוד כי ביום זה הוא קיום החתימה שאנו מבקשין מלפני הבורא ביום הכפורים שיחתמנו לחיים ועל כן נוהגין להוסיף הודו לה' ויוצר של שבת וכתר שאנו חושבים אותו כיום טוב. וגם נוהגין לומר כשמחזירין ס"ת למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו' מפני שמזכיר בו רצויים על המים שהם מענין היום כי למחר מתחילין לשאול את הגשמים בתפלה. וגם אומר בו פשעינו אתה תכפרם שהיום הוא קיום החתימה כמו שאמרנו. ומקיפין התיבה שבע פעמים כנגד ז' רקיעים. ויש אומרים כנגד שבע פעמים שסבבו יריחו. ויש סמך לזה מהמסרה כי תמצא שני ואסובבה במסרה ואלו הן אקומה נא ואסובבה בעיר' ואסובבה את מזבחך ה', כלו' כנגד שסבבתי עיר יריחו שבע פעמים אסובבה מזבחך. ומרבים בתחנונים ורצויים על המים ונוטלין ערבה חוץ מן הערבה שיש בלולב והיא זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום את המזבח בערבה. '''שמיני עצרת''' ליל שמיני ערבית מתפללין כמו בלילי י"ט. ובמקום את יום חג הסוכות הזה אומ' את יום שמיני חג עצרת הזה. ומקדש ש"צ בבית הכנסת ואומר זמן כמו שנפרש לקמן. ואוכלין בסוכה מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכין על ישיבתה שאם כן היינו עושין אותו חול וכבר קראנוהו שמיני חג עצר' אלא שאנו יושבין בה מספק. ואין לומ' בישיבתו בה היאך נעשנו חול שכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה אפי' שלא לשם מצות סוכה. וא"ת למה אין נוטלין לולב בשמיני בלא ברכה כמו שאנו עושין בסוכה. ויש לומ' משום דנטילת לולב במדינה כל שבעה אינו אלא משום זכר למקדש שמן התורה אינו חובה בגבולין אלא יום אחד שנא' ולקחתם לכם ביום הראשון וגומ' אבל במקדש חייבין כל שבעה שנאמ' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים לפיכך די לנו בשבעה ואין חוששין לספק אבל סוכה מן התורה שבעה ולפיכ' חוששין לשמיני ספק שביעי. ועוד כי בנטילת לולב בשמיני יש בו אסור טלטול אבל סוכה אין בה אלא ישיבה. ומקדשין ואומ' זמן בשמיני של חג הסוכות מה שאין כן בשביעי של פסח מפני ששמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. פי' פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמה. פייס בפני עצמו ר"ל שהיו מפייסין בו אנשי המשמרות על הקרבן מה שלא היו עושין כן בפרי החג אלא היו חוזרין עליהם חלילה הכ"ד משמרות כמו שמפורש בפרק החליל. זמן בפני עצמו שמברכין בו שהחיינו כמו ביום ראושן של חג. רגל בפני עצמו י"מ שבתפלה וברכת המזון אין אומרים את יום חג הסכות אלא את יום שמיני חג עצרת. ויש מפרשים שהוא לענין אבלות כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין אמר רבינא יום אחד לפני החג וחג ושמיני עצרת שלו הרי כאן עשרים ואחד פי' למנין שלשים יום ואין צריך להשלים לשלשים יום אחר הרגל אלא תשעה ימים נמצא שהשמיני עולה שבעה כשבעת ימי החג. והרמב"ן פירש רגל בפני עצמו לענין לינה שאם היה שם ערב הרגל שילין שם ולא ילך עד הבקר שהוא מוצאי יום טוב כמו ביום ראשון משום ופנית בבקר והלכת לאוהליך. קרבן בפני עצמו שהיו מקריבין כל ימי החג שבעים פרים כנגד ע' אומות והיו מתמעטין והולכין סימן להם שיתמעטו ולפי סדר מיעוטם היה להם להקריב בשמיני ששה פרים ואין מקריבין אלא אחד והוא כנגד אומה יחידה. ועוד שבכל שבעת הימים היו מקריבין בכל יום אלים שנים וארבעה עשר כבשים ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים. שיר בפני עצמו שהשיר שהיו הלוים אומרים ביום השמיני לא היה מכלל שירות החג כדאמרינן בפרק החליל בחולו של מועד בראשון אומר הבו לה' בני אלים, פי' חולו של מועד הוא קורא ליום שני של פסח כי זה מדבר בזמן שבית המקדש קיים שלא היו עושין י"ט אלא יום אחד, בשני ולרשע אמר אלקים, בשלישי מי יקום לי עם מרעים, ברביעי בינו בוערים בעם, בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ, רב ספרא מותיב בהו סימנא אומבה"י, ואם חל שבת באחד מהם דוחין שיר של אותו יום למחר והיו אומרים במקומו שיר של שבת וכן היו דוחין שיר של כל יום ליום שאחריו בענין שיהיה נדחה השיר האחרון שהוא ימוטו כל מוסדי ארץ, וביום השמיני אין לומר נחזור כבתחלה ונאמר שיר של יום ראשון שהוא הבו לה' בני אלים אלא אומ' שיר אחר בפני עצמו, ומפרש במסכת סופרים שהוא למנצח על השמינית. ברכה בפני עצמה מפרש בתוספתא דסוכה על שם שמברכין בו את המלך שנא' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וי"מ ברכה בפני עצמה כפי' הראשון שאמרנו ברגל בפני עצמו וכן מפרש בגמ' ומפרשי' ברגל בפני עצמו שאר הפירושים שאמרנו בו. '''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין בסוף יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו'. ומתפללין כמו בערבית וחוזר ש"צ התפלה וגומרין את ההלל ואומ' ש"צ קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת ראה אנכי מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת קורין בו שבעה ומתחילין מן עשר תעשר. ובשני קורא המפטיר בקרבנות המוספין שבפר' פנחס מן וביום השמיני עצרת עד סוף הסדר. ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה עד ולישראל עמו. והטעם להפטרה זו מפני שכתו' בה ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וגו'. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא. ומכריז ש"צ לקהל לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתפללין תפלת מוסף. ליל תשיעי מתפללין כמו בליל שמיני. ומקדשין ואומרים זמן. ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו ומוציאין ג' ספרים וקורין באחד חמשה פרשת וזאת הברכה. קורא עם הארבעה עד ואתה על במותימו תדרוך וחוזר וקורא עם החמישי שהוא המסיים מתחלת וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל. והטעם לפרשה זו על שם ששלמה המלך ברך את ישראל בשמיני של חג שנא' ויברך את כל קהל ישראל וגומ' לכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שברך משה את ישראל. ובשני קורא מתחיל בראשית עד אשר ברא אלרים לעשות. ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול. ומפטיר בתחלת יהושע ויהי אחרי מות משה עד כי עמך ה' אלקיך בכל אשר תלך. ונקרא יום זה יום שמחת תורה לפי שמסיימן בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. והטעם שמתחילין מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומ' כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרות עוד. או הטעם כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה. ומרבים בפיוטים כמו אשר בגלל אבות. וכת' רב עמרם ולאחר שמפטירין מברכין בא"י אמ"ה אשר בגלל אבות וחותם בו בא"י נותן התורה. וכן כת' רבינו סעדיה. ואינו נכון לומ' ברכה באשר בגלל תחלה וסוף מאחר שלא הוזכרה בתלמוד ואין לקבוע ברכה אלא מה שקבעו רז"ל וכן הוא המנהג וכן כת' אבן הירחי. ויש מקומות שנוהגין המסיים והמתחיל לעשות משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה וקוראין לכל קרוביהם וחביריהם. ובמוצאי יום טוב מבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומ' אליהו הנביא. וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים. ואם חל אחד מן המועדים במוצאי שבת מוסיף באתה בחרתנו כשיגיע עד ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת '''ותודיענו'''. התחיל בלשון דעה על שם שתקנו תפלה זו במקום ברכת דעה ועל שם שפורשין מן השבת שנאמ' בו ואת שבת קדשך הודעת. משפטי צדקך על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ובשבת מתפללין שבע ברכות ולכן אמר משפטי צדקך במוצאי שבת כלו' היום הללנוך בז' ברכו' שהן משפטי צדקך. ותלמדנו לעשות חוקי רצונך כלומ' בזמן מתן תורה והוא על שם למדני חוקיך ואמ' רצונך על שם למדני לעשות רצונך וגו'. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים פסוק הוא שנאמ' ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים וכתי' ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. והנחילנו זמני ששון לא נקרא י"ט זמן אלא מדברי רז"ל או מתרגום מועד זמנא. זמני ששון ומועדי קדש וחגי נדבה על שם לששון ולשמחה ולמועדים טובים וכתי' למועדים ולחגים. ואיפשר שהזכיר ג' לשונות אלו כנגד ג' דברים שנצטוו ישראל בעלותם והם ראיה חגיגה ושמחה, זמני ששון כנגד שלמי שמחה ומועדי קדש כנגד עולת ראיה שהיא כלה לגבוה וחגי נדבה כנגד שלמי חגיגה. ותורישנו קדושת שבת אמר לשון קדושה על שם ואת שבת קדשך הודעת להם והיא ירושה לנו שנא' לדורותם. וכבוד מועד וחגיגת הרגל שקרבן חגיגה היו מביאים ברגל בזמן שבית המקדש קיים שנא' וזבחת שלמי' ואכלת שם ושמחת שאין שמחה אלא בבשר. וכתי' ושמחת בחגך. וסימן לותודיענו למנ"י ממסך. למוד מתנה נחלה ירושה, למוד ותלמדנו, מתנה ותתן לנו, נחלה ותנחילנו, ירושה ותורישנו. ואבן הירחי תקן להוסיף כאן ותבדילנו ה' אלקינו מן העמים אשר על פני האדמה כי אתה הבדלת בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב וכו' והן שבע הבדלות וישר בעיני כי למה אין אומר בכאן שבע הבדלות כמו שאומר בהבדלה ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת כמו שכתבנו בסדר לילי הפסח. ולכך צריך לאומרו גם כן בכאן. ואומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו'. וגומר התפלה. ואחר כך מבדיל ש"צ בבית הכנסת והסימן יקנה"ז. ובסדר ליל הפסח ביארנוהו היטב. תם תם תם '''נשלם סדר תפלות כל השנה שבח לשוכן מעונה ''' [[קטגוריה:אבודרהם]] enckylj5ca4m91zxqit8wflcf07ls1c 106 1706311 3078709 3078492 2026-08-23T19:42:28Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078709 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שלישי|שני|רביעי}} ==פרק שלישי - כירה שהסיקוה== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שלישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף כ.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כ.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_א|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל. בגפת או בעצים, לא יתן עד שיגרוף<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כ עמוד ב'''{{ש}}</span> המשנה: '''ספק חשיכה ספק אינה חשיכה'''. אומרת הגמרא: '''מעשה ברבי אליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו'''. יצא והיה צועק ואמר: '''אוי לי שנטרפה דעתו של אבא'''. אמר לו: '''דעתך הוא שנטרפה, דעתי לא נטרפה'''. כיוון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה, נכנסו אצלו והיו שואלין אותו, '''והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו'''. אמרין: '''ניכר רבי שהוא טהור'''. אמר רבי מנא: '''ועד כדון ניכר?''' - מה, צריך את זה כדי להגיד לנו שהיה טהור? זה היה ידוע. נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו, והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר: '''רבי רבי הותר הנדר, רבי רכב ישראל ופרשיו'''. הרי רבי אליעזר היה מנודה, ואיך יבטל את הנידוי? '''אין מטבילין את הכלים''' - אז המשנה שלא מטבילין את הכלים. אומרת הגמרא: '''מתניתין בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן'''. תני רבי הושעיה: '''ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו''' - הוא עושה את עצמו כאילו שהוא רוצה לשאוב מים, וככה בעצם תוך כדי זה הוא גם מטביל את הכלי. תני, למדנו מברייתא: '''נפל דליו לתוך הבור, נפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהן ומטבילן'''. כלומר נפלו חלקית, לא נכנסו כולם - כי אם הם נפלו כולם, זה כבר טהור. אז הוא מערים עליהם כאילו שהוא רוצה לשאוב מים, ולאט לאט הוא מעביר אותם עד שהמים מכסים את כולם. אומרת הגמרא: '''תרין אמורין''' - '''חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה, וחורנה אמר בכלים שניטמאו בוולד הטומאה'''. כלים שנטמאו בוולד הטומאה - זה רק דרבנן, ואם נטמא באב הטומאה, טעון ערב שמש, ובכל מקרה הוא לא יכול להשתמש בשבת. אז נמצא שהוא מפסיד משבת לאכול, אז למה שיתירו לו? אמר לו: '''ברוצה לשתמש בהן חולין בטהרה''' - כי הרי טבול יום זה כמו שני, ושני לא מטמא חולין. אז אם הוא רוצה להשתמש בחולין בטהרה, זה מותר לו. רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רבי חייא בר אשי: '''אשה מדיחה כוס כאן קערה כאן תמחוי כאן ונמצאת מרבצת את ביתה בשבת'''. אישה פיקחה שרוצה לרבץ את ביתה - בעבר לא היה רצפה, היה חול, ואם היא רוצה שלא יהיה אבק, היא מדיחה כלי כאן וכלי כאן, ובעצם נמצאת מרבצת את ביתה בשבת. למדנו במשנה: '''אבל מעשרין את הדמאי'''. אמר רבי יוסי בשם רבי אבהו, וחזקיה בשם רבי יודה בן פזי: למה נקרא דמאי? כי דמאי הכוונה - '''דמאי דמתקן, דמאי דלא תקן''', האם זה מתוקן או אינו מתוקן. למדנו במשנה: '''ומערבין וטומנין את החמין'''. אמר רבי חייא בר אשי: '''הדא דתימר בעירובי חצירות''' - כל מה שעושים עירובין בין השמשות זה רק עירובי חצרות, כי זה מדרבנן. '''אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן''' - זה קונים ממש שביתה, את זה לא עושים משעה חשיכה. הדרן עלך, במעמד דין, אם ירצה השם. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כ ב}} {{סוף}} <span id="דף_כא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף כא.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כא עמוד א<span class="yerum-runnum">41</span></div> או עד שיתן את האפר. {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרין: חמין, אבל לא תבשיל. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרים: חמין ותבשיל. {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרים: נוטלין, אבל לא מחזירין. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרין: אף מחזירין.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל}}. כיני מתניתא? {{שוליים|ג_ב}}מקיימין {{ירו"מ-ביאור|משהין}} עליה תבשיל. מתניתין ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתניא רבי יהודה אומר: נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו}}. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת. דברי}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|תריהן אמרי בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|חד אמר, דברי}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}: {{ירו"מ-הדגשה|כל המיוחד לאיסור אפילו באופן חד פעמי, גם עליו אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ואסור. וחרנה אמר: כל שייחדו לאיסור לתמיד, רק עליו אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ואסור. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל: ההן לבינה, לא כמיוחד לאיסור הוא שהרי עומדת לבנין? הוי הוא דהוא אמר: כל המיוחד לאיסור אסור. מאן דאמר: מיוחד לשעה אחת, כל שכן ייחדו לתמיד. ומאן דאמר: ייחדו לתמיד, הא מיוחד לשעה לא. מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל המיוחד לאיסור אפילו לשעה אסור. דתנינן תמן}}: {{שוליים|ג_מ}}{{ירו"מ-הדגשה|מוכני}} {{ירו"מ-ביאור|גלגל של עגלה המיועדת לכלים. לרמב"ם מגירה של ארון}} {{ירו"מ-הדגשה|שלה, בזמן שהיא נשמטת, אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה}} {{ירו"מ-ביאור|להיות כלי הבא במידה שאינו מקבל טמאה.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואינה מצלת עמה באהל המת}} {{ירו"מ-ביאור|שאם הייתה נמדדת עמה והיה בה שיעור ארבעים סאה, לא הייתה מקבלת טומאה והייתה חוצצת בפני הטמאה.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות. ותני עליה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת רואים שאף שהיו עליה מעות בין השמשות כיוון שלא יחדה לכך לתמיד, מותר לטלטלה. ולא אמרינן דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב ששת}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא, ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: כבה, מותר לטלטלו. אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח ולא היי בסיס לדבר אסור לדעת כולם שהרי אינא מיוחדת אפילו לשעה לכך? לית את יכיל להעמידה בשוכח, דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות. אית לך מימר הכא דברי הכל היא בשוכח הרי המעות עליה, אלא ודאי אפילו בהניחם? מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל המיוחד לאיסור אסור}}.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כו עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ו. אנחנו חותכים מהמשנה בדף הקודם, פרק ג' הלכה ז'. אומרת המשנה: "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן". רבי שמעון אומר: "כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת". במשנה הקודמת אמרנו שרבי יוחנן אומר שאין לרבי שמעון דבר שהוא בעינו, כלומר הוא לשימוש ואינו בהכנו, כלומר והוא מוקצה, חוץ מנר הדולק בשבת. ככה הסיימנו בדף הקודם. "°רבי חייא בר רבה תני: כופין סל בפני אפרוחין שיעלו ושירדו". עלו, אסור לטלטלו, והרי הסל אחרי שהם ירדו הוא בהכנו, אבל בכל זאת אסור. אמרין: הדא דרבי יהודה, כלומר באמת זה לדעת המשנה הזאתי היא דעת רבי יהודה שהוא סובר שיש מוקצה, ולכן אם אפרוחים היו על הסל, אז גם אחרי שהם ירדו, הסל נשאר באיסורו. איפה ראינו את הדעה של רבי יהודה? "תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת, זה דברי רבי מאיר". כלומר, לפי רבי מאיר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו בשבת. °רבי יהודה אומר: '''נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו''', כי הוא סובר שיש גם מוקצה מחמת מיאוס. לכן נר ישן שהדליקו בו פעם אחת אפילו, נר חרס, הוא כבר מאוס ואסור לטלטלו, גם אפילו אם לא הדליקו בו בשבת. °רבי שמעון אומר: '''כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת'''. כלומר, בזמן שהוא דולק, בניגוד לרבי מאיר. רבי מאיר אומר: מספיק שהדליקו בו בשבת, אפילו אחרי שהוא כבה אסור לטלטלו. ואילו לפי רבי שמעון רק אם הוא דולק בשבת, בזמן שהוא דולק אסור לטלטל אותו, אבל אם הוא כבה מותר לטלטלו. בעצם אנחנו רואים שהמשנה הזאתי שאומרת שהאפרוחים אם עלו על הסל, אז גם אחר שהם ירדו ממנה זה יהיה אסור - זה מתאים לדעת רבי יהודה שהוא סובר שיש מוקצה מחמת מיאוס. אומרת הגמרא למדנו בהיתר. "תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו בשבת, דברי רבי מאיר". למה? כי רבי מאיר סובר דמיגו דאיתקצאי בין השמשות, איתקצאי לכולי יומא. כלומר, כיוון שזה היה מוקצה בתחילת השבת, מחמת איסור כי זה דולק, אז גם אחרי שזה כבה זה אסור כל היום. אומרת הגמרא: "°רבי ירמיה ורבי אבא תריהן בשם רבי יוחנן: חד אמר, דברי רבי מאיר". רבי מאיר סובר שכל המיוחד לאיסור אסור אפילו באופן חד פעמי. כלומר, אם אדם השתמש בחפץ לאיסור, אפילו חד פעמי בין השמשות, אז גם על זה אמר רבי מאיר שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "וחרנה אמר" - לא, רק אם ייחדו לאיסור לתמיד, רק עליו אמר רבי מאיר שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה דרבי ירמיה שאל: ההן, לא כמיוחד לאיסור הוא?" כי הרי זה עומד לבניין. "הוי הוא דו אמר: כל המיוחד לאיסור אסור". כלומר, כיוון שהוא שאל לגביו, הוא אמר האם זה לא כדבר שמיוחד לאיסור תמיד? רואים מכאן שהוא סובר שמה שנאמר לדעת רבי מאיר, שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא, זה נאמר רק על דבר שהוא מיוחד לעולם לאיסור. אומרת הגמרא: "מאן דמר: מיוחד, כל שכן ייחדו". כלומר, שאפילו דבר שמיוחד רק לשעה אחת, גם עליו נאמר כיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא, אז כל שכן אם הוא דבר שמיוחד לתמיד. "ומאן דמר: ייחדו, הא מיוחד לא" - אבל מאן דאמר, דווקא אם ייחדו לתמיד, אבל אם ייחדו רק לשעה על זה לא אמר את זה. ואומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל המיוחד לאיסור אסור". מה הראיה? "דתנינן תמן: שלה", כלומר זה מין ארון גלגל, ארון עם גלגלים. הגלגל של העגלה, המוכני שלה, "בזמן שהיא נשמטת" - אם הגלגלים האלה נשמטים אז "אינה חיבור לה". כי אנחנו יודעים שכלי שבא במידה, כלומר שהיא ביותר מארבעים סאה, אז הוא לא מקבל טומאה. אם הגלגל נשמט, אז הוא לא נחשב חלק מהארון הזה ולא מודדים אותו ביחד עם הארון לבדוק האם יש פה ארבעים סאה. "ואינה מצלת עמה באהל המת" - כי אם זה היה נמדד עמה והיה פה ארבעים סאה אז זה לא מקבל טומאה, וכלי שלא מקבל טומאה הוא חוצץ בפני הטומאה. אבל אם הוא נשמט אז זה לא נמדד עמו, אז אם אין פה ארבעים סאה אז היא לא חוצצת בפני הטומאה. "'''ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות'''". כלומר, אם יש מעות על המוכני הזה אז אסור לגרור את זה בשבת. "'''ותני על ה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת'''". כלומר, אם המעות היו עליה בין השמשות והן נפלו, אז זה מותר. רואים מכאן שלמרות שזה היה בין השמשות, כיוון שלא ייחד את הגלגל להניח עליו את המעות, אז מותר לטלטל אותו ולא אומרים כיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "אמר רב ששת: דרבי שמעון היא" - זה דעת רבי שמעון. °רבי שמעון אמר: '''כבה, מותר לטלטלו'''. הוא סובר שאפילו נר שהדליקו בשבת, אם כבה, מותר לטלטל את הנר. אז גם כאן המוכני הזה, ברגע שהמעות נפלו, מותר לטלטל אותו. שואלת הגמרא: "אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח?" למה אתה מעמיד את זה שהוא הניח את המעות על הגלגל, ואחרי שהם נפלו מותר, ואומר שזה רק לדעת רבי שמעון? תעמיד את זה בשוכח, שהוא שכח את המעות שם, ואז זה לא נעשה בסיס לדבר האסור, וכולם מודים שזה לא בסיס לדבר האסור, ולכן אחרי שזה נפל יהיה מותר לטלטל את זה. ואומרת הגמרא: "לית את יכיל", אי אפשר להעמיד את זה בשוכח. למה? כי הרי ההמשך של הברייתא: "'''דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות'''". כלומר, אם זה מחובר, אז אף על פי שיש עליה מעות מותר לגרור את הארון בשבת. "אית מימר הכא דברי הכל היא בשוכח?" הרי שם מדובר שהמעות נמצאים עליה ואף על פי כן מותר, ושם זה לא קשור אם שוכח או לא שוכח. כיוון שבסיפא אין הבדל בין שוכח או הניח, אז גם ברישא צריך להיות אותו דין שאין הבדל בין שוכח להניח. לכן חייבים להגיד שהמשנה היא דרבי שמעון, ולא דברי הכל. {{סוף}}</div> <span id="דף_כו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד ב<span class="yerum-runnum">50</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דתנינן}}: {{שוליים|ג_מא}}{{ירו"מ-הדגשה|האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}}: {{ירו"מ-הדגשה|פתר לה}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|בשוכח וקשה גם מן דבתרא}} {{ירו"מ-ביאור|מהסיפא.}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|בשוכח? מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל שיחדו לאיסור לתמיד אסור. דתנינן}}: {{שוליים|ג_מב}}{{ירו"מ-הדגשה|כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני עליה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייא}} {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר במאוס שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד. אמר לו: והתני}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{שוליים|ג_מג}}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|שיש מוקצה מחמת איסור}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} אמר: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|בעון קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|את מה את אמר? אמר לון: אני אין לי אלא משנה דתנן: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|הורי באטרבוליס}}: {{שוליים|ג_מד}}מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי חלבו}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חלבו}} לא הוו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} מעברין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|סלק גבי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחום בר חייא}}, בעא מיעברתיה קומוי. אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|אתה רוצה להעביר}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה גלילייא}} {{ירו"מ-הדגשה|סלק קומי}} {{אמורא-ירו"מ|יוסי בן חנינה}}, {{ירו"מ-הדגשה|בעא מעברתיה. אמר לו: מאן שרא לך? הרי אשכחת}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אילין דאסרין מצד אחד}}, {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|אילין דשרי מצד שני לכן נשאר בספק ואין להתיר. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר בר חנינה}}: {{ירו"מ-הדגשה|מעשה היה וטילטלו פמוט שעליו היה מונח נר חרס מתחת הנר בשבת}} {{ירו"מ-ביאור|אחר שכבה.}} מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו פומט יהא אסור שהיה בסיס לנר. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר אחר שכבה. אלא כן אנן קיימין כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר: נר מאוס, פמוט אינו מאוס. תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת}}.<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כו ב}} {{סוף}} <span id="דף_כז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כז.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כז.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד א<span class="yerum-runnum">51</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דאם מטהו לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: הברייתא מדברת בנר שכבה. אמר לו: תנוח דעתך שהנחתה דעתי. מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו טבלה תהא אסורה שהיא בסיס לנר. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר. אלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. תני}}: {{שוליים|ג_מה}}אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו התנה עליו אסור כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. מה חמית מימר כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הדגשה|אנן קיימין? אולי}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר בהתנה? דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר}}. {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקללין מאן דעבד כן, וקראים עליו את הפסוק}} ([[מלאכי ב יב|מלאכי ב יב]]) "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר. מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אפילו לפעם אחת, אסור? לא}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. מכאן ש{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר}}"? {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי טבי}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: אפילו כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הדגשה|דו אמר תמן נר שכבה מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את לו שהוא מותר, כיוון שיש הרבה שמן, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה או באפוצה}} {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}} {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כז עמוד א'''{{ש}}</span> רבותינו הקדושים, במסכת שבת דף כז. בדף הקודם ראינו ברייתא שאומרת שנר שמונח על גבי טבלה, אז מסדר את הטבלה והנר נופל, ועל זה אמר רבי יוחנן שקרוב הוא לבוא לידי חיוב חטאת, כי הרי אם הוא מטה את זה כלפי פנים כלפי קדימה אז השמן יגיע לפתילה ואז הוא מבעיר, ואם ילך אחורה השמן ילך אחורה, אז בעצם השמן לא יגיע לפתילה והוא מכבה. ועל זה אמר שמואל בר אבא קומי רבי יסא, שהברייתא מדברת בכלל בנר שכבה, אז ככה שאין פה חשש לא של הדלקה ולא של כיבוי. אמר לו: '''תנוח דעתך'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם הברייתא הזאת היא כמו רבי מאיר, אז '''אפילו טבלה תהא אסורה''', מכיוון שהוא סובר שבסיס דבר האסור אסור, מכיוון שהטבלה היא בסיס לנר אז אסור. ואם זה כמו רבי שמעון, '''אפילו נר יהא מותר'''. אלא אמרה הגמרא: '''אלא כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן הנר עצמו אסור, כי הוא דובר בנר של חרס, ואחרי שהדליקו בו הוא נעשה מאוס, ולטבלה שהיא של מתכת אינה מאוסה. אמרה הגמרא: '''תני אם התנה עליו יהא מותר'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם כרבי מאיר, אז אפילו יתנה - עוד אסור, כי הרי כיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו. ואם כרבי שמעון, '''אפילו לא התנה עליו יהא מותר''', לרבי שמעון אין מוקצה. '''אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן יועיל התנאי, כלומר כל הבעיה זה בסיס דבר האסור, אז בדבר כזה יועיל התנאי. שואלת הגמרא: '''מה חמית מימר כרבי יודה אנן קיימין'''? אולי גם רבי מאיר מודה שאם יתנה על זה מועיל? כל מה שאמרנו שהוא אומר שבסיס דבר אסור אסור, וכיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו, אולי זה רק אם הוא לא יתנה, אבל אם הוא יתנה אולי גם הוא סובר שיהיה מותר. אומרת הגמרא: אי אפשר להגיד את זה, '''דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר'''. ורב ושמואל פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, והדלת עצמה הופכת לו בסיס דבר האסור. '''ומקללין מאן דעבד כן''', וקוראים על זה את הפסוק '''יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה'''. עכשיו, אם תנאי מועיל אז למה העמידו את זה דווקא בשוכח? הרי אפילו אם לא שוכח, זה סתם דלת, הוא רוצה לצאת ולהיכנס בה - אז זה כאילו שהוא התנה. רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כרבי מאיר. למה? כיוון שהרי הדלת מיוחדת לנר רק לשעה, אדם לא משתמש - הדלת אינה מיוחדת לנר לתמיד אלא רק לשעה. אז '''מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור''' אפילו לפעם אחת, אפילו לשעה, '''אסור? לא רבי מאיר'''. גם מכאן חייבים להגיד ש'''רבי מאיר''', ואף על פי כן ראינו שלא מועיל תנאי, כי אמרנו שחייבים להעמיד את זה בשוכח, כי אחרת זה יהיה אסור. אז מי אותו תנא שאמר '''אם התנה עליו, מותר'''? חייבים להגיד שזה '''רבי שמעון'''. אמרה הגמרא: '''אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן'''. אמר רבי טבי בשם רב חסדא: זה אפילו כרבי שמעון. הרי אמרת שם ש"נר שכבה" מותר, מודה הוא הכא בכוס וקערה ועששית שזה יהיה אסור. למה? שאם הוא אומר שהוא מותר, כיוון שיש בזה הרבה שמן, '''אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון'''. אמר רבי מנא: בהתחלה חשבנו לומר שבמה הם חולקים - '''באותו שכבה''', כלומר במקרה של נר שכבה, זה '''בשגררו העכברים את הפתילה באפוצה''', כלומר שהפתילה שהיא המוקצה היא לא קיימת, או שהיא אפוצה - כלומר שהיא דבוקה לדופן וזה בצל הנר, שאם לא כן אז הנר עצמו נהיה בסיס לפתילה שהיא מוקצה. '''ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה''' - כלומר אפשרות שנייה שלא גררו העכברים, '''ואפילו תימא שלא באפוצה''' - לא מהודקת, במקרה '''שיש בתוכו שמן''', שזה בסיס דבר האסור והמותר, ואז הוא מטלטל את הפתילה אגב השמן, כי '''תמן תנינן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה'''. '''ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה''' - כלומר הכלכלה לא רק עם אבן, כי אז זה יהיה בסיס דבר האסור וזה אסור, אלא צריך שיהיה גם אוכלין, ואז הכלכלה היא בסיס דבר אסור והמותר. אז גם כאן, כיוון שבקערה יש גם שמן, מותר לטלטל גם את הפתילה. {{סוף}}</div> <span id="דף_כז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד ב<span class="yerum-runnum">52</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דתמן תנינן}}: {{שוליים|ג_מז}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{ירו"מ-הדגשה|האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר? שהרי}} {{תנא-ירו"מ|רבי רומנוס}} {{שוליים|ג_מח}}{{ירו"מ-הדגשה|הוציא מחתה משל בית}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: {{ירו"מ-הדגשה|קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חייא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תרכוס}} {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור לטלטלו. הורי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא}} {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא הוה ממחה בידון. דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרין: סולם שיש בו עד ג' שלבים, הרי הוא ככסא ומותר לטלטלו. מיכן והילך, כסולם שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: מאן דשרי כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חונא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה גומה. כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר}} {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: {{ירו"מ-הדגשה|מתניתא אמרה כן שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח. תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי הונא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{שוליים|ג_נ}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר משום דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר חיננא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|מנורה קטנה, מותר לטלטלה. פשיטא ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר שלקחה עמו לסחורה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא שמעת מינה כלום}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה}}.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו. וכאן}}<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז ב}} {{סוף}} <span id="דף_כח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כח.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד א<span class="yerum-runnum">53</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אין לו צורך בניצוצות ויכול לנער את הכלי. תנן: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שאסר גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|הוינן סברין מימר, מה פליגין}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים}} {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, {{ירו"מ-הדגשה|לא. מן מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת}}.<strong>הדרן עלך פרק כירה</strong>, דתניא: {{שוליים|ג_ג}}היו שתי כירים מתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת לא גרופה ולא קטומה, מקיימין על הגרופה ועל הקטומה. מה מקיימין עליה? {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרין: אין מקיימין עליה כלום. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרין: חמין, אבל לא תבשיל. העביר את המיחם, הכל מודין שלא יחזיר. דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרין {{ירו"מ-הדגשה|משהין}} חמין, אבל לא תבשיל. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרין: חמין ותבשיל. העביר את המיחם, {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרים: לא יחזיר. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרים: יחזיר. תנן ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרין: אף מחזירין}}. {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקללין מאן דעבד כן, וקראים עליו את הפסוק}} {{הפ|מלאכי|ב|יב}} "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר. מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אפילו לפעם אחת, אסור? לא}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. מכאן ש{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר}}"? {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי טבי}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: אפילו כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הדגשה|דו אמר תמן נר שכבה מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את לו שהוא מותר, כיוון שיש הרבה שמן, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה או באפוצה}} {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}}? {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|דתמן תנינן}}: {{שוליים|ג_מז}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{ירו"מ-הדגשה|האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור השתא. לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. שהרי}} {{תנא-ירו"מ|רבי רומנוס}} {{שוליים|ג_מח}}{{ירו"מ-הדגשה|הוציא מחתה משל בית}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: {{ירו"מ-הדגשה|קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר המותר והאסור אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חייא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תרכוס}} {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור לטלטלו. הורי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא}} {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא הוה ממחה בידון. דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרין: סולם שיש בו עד ג' שלבים, הרי הוא ככסא ומותר לטלטלו. מיכן והילך, כסולם שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: מאן דשרי כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חונא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה גומה. כמה דתימר מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר}} {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: {{ירו"מ-הדגשה|מתניתא אמרה כן שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי הונא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{שוליים|ג_נ}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר משום דבית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר חיננא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|מנורה קטנה, מותר לטלטלה. פשיטא ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר שלקחה עמו לסחורה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא שמעת מינה כלום}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה}}.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו. וכאן}}<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז ב}} {{סוף}} <span id="דף_כח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כח.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|אין לו צורך בניצוצות ויכול לנער את הכלי. תנן: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שאסר גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|הוינן סברין מימר, מה פליגין}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים}} {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, {{ירו"מ-הדגשה|לא. מן מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת}}.<strong>הדרן עלך פרק כירה</strong><br>{{אמורא-ירו"מ|רבי חלבו}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב ענן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{שוליים|ג_ד}}לא שנו אלא עליה, הא לתוכה לא. עד {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} {{ירו"מ-הדגשה|לתוכה אסור}}? עולא אמר: עד ג' {{ירו"מ-הדגשה|טפחים מהגחלים}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר: עד מקום שהיא עושה חריץ {{ירו"מ-ביאור|נוגע}} {{ירו"מ-הדגשה|בגחלים}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר עולא: עד ג' טפחים מהגחלים}}, מפני שהיא שליט במקום שהיד שולטת {{ירו"מ-ביאור|ולא מחזי כמבשל.}} ותייא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: {{שוליים|ג_ה}}מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. {{אמורא-ירו"מ|רבי יושיע בר גיזורה}}{{ירו"מ-הוסר|רק}} הוה משמש קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}}, והוה מעייל קומוי תבשילין רותחין. אמר לו: היך איתעבידא {{ירו"מ-הדגשה|שנשארו רותחין}}? אמר לו: גרוף תופייא {{ירו"מ-הדגשה|במקום שפיתת הסיר בתוך הכירה}} {{ירו"מ-ביאור|והגחלים מסביב}} ויהב בגוה. אמר לו: לא תהי עביד כן, אלא גרוף תופייא ויהב תלתא כיפין {{ירו"מ-ביאור|אבנים}} ורמי עליהון. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} הורי בבוצרה: ממלא גצרו {{ירו"מ-ביאור|אגרוף}} רמח {{ירו"מ-ביאור|אפר לקטום הגחלים}} ומיתן תלתא כיפין ומירמין עליהון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|דניאל בריה דרב קטינא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אסי}}: שיזרי חריות כגפת וכעצים. הדא דתימר {{ירו"מ-הדגשה|בשקצצן}} כשהיו לחין ויבשו, אבל אם {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|היו}} יבשין מתחילתן, כקש וכגבבה הן. {{שוליים|ג_ו}}גללי בהמה, אית תניי תני כגפת וכעצים ואית תניי תני כקש וכגבבה. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כגפת וכעצים {{ירו"מ-הדגשה|בבהמה}} {{ירו"מ-הוסר|בדקה}}{{ירו"מ-הדגשה|דקה}}, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כקש וכגבבה {{ירו"מ-הוסר|בכסה}}{{ירו"מ-הדגשה|בגסה}}. הגורף עד שיגרוף כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|את מקום שפיתת הסיר, אבל אם גרף והוציא את כל הגחלים, אף בתנור מותר}}. מן מה דתני: הגורף צריך לחטט ביד, הדא אמרה: עד שיגרוף כל צורכו. {{ירו"מ-הדגשה|האם גם}} {{ירו"מ-הוסר|והקוטם}}{{ירו"מ-הדגשה|הקוטם}} עד שיקטום כל צורכו? מן מה דתני: {{שוליים|ג_ז}}מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה: אפילו לא קטם כל צורכו.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף כ"א. אנחנו מתחילים בפרק ב', הלכה א', תחילת הפרק. אומרת המשנה: "'''כירה שהסיקוה בקש ובגבבה, נותנין עליה תבשיל'''. בגפת ובעצים לא ייתן עד שיגרוף או עד ייתן את האפר" - או שיגרוף או שיקטום. "'''בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל'''. '''בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין'''". ואנו אומרים, למדנו במשנה "כירה שהסיקוה בקש ובגבבה, נותנין עליה תבשיל". אומרת הגמרא, כן אימת מתניתא - לא צריך לקרוא "נותנים עליה תבשיל", כלומר בשבת מותר לשים תבשיל עליה, אלא "מקיימין", כלומר משהים עליה תבשיל מערב שבת. אומרת הגמרא, מתניתין דרבי יהודה - כלומר זה לפי ההסבר של רבי יהודה, אבל לא לפי רבי מאיר. דתניא: היו שתי כירות, מתאימות אחת גופה וכתומה ואחת לא גופה ולא כתומה, מקיימין על הגופה ועל הכתומה - כלומר מותר לקיים, כלומר להשהות מערב שבת על הגופה והכתומה, ואסור להשהות על שאינה גופה או כתומה. שואלת הגמרא, מה מקיימין עליה? בית שמאי אומרים אין מקיימין עליה כלום - כלומר לפי בית שמאי גם לקיים אפילו על גופה וכתומה אסור. ובית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל, כלומר רק מים חמים. העביר את המיחם, הכל מודים שלא יחזיר - זה דברי רבי מאיר. כלומר, זה ההסבר של בית שמאי ובית הלל לפי רבי מאיר, ולכן זה בעצם אין התאמה למשנה שלנו לגמרי, כי אצלנו במשנה אנחנו רואים שכולם מתירים משהו. רבי יהודה אומר, בית שמאי אומרים משהין חמין אבל לא תבשיל, בית הלל אומרים חמין ותבשיל. העביר את המיחם, בית שמאי אומרים לא יחזיר, ובית הלל אומרים יחזיר. אז זה ממש מקביל למשנה שלנו. אומרת הגמרא, למדנו במשנה "ובית הלל אומרים אף מחזירין". רבי יוחנן ורבנן אמרו בשם רב, לא שנו אלא עליה - כלומר במקום שהתירו להחזיר זה רק על הכירה, אבל לתוכה, לתוך הכירה, אסור. למה? כי דמי כמבשל. עכשיו שואלת הגמרא, עד היכן לתוכה אסור? עד איפה אסור? עולא אמר עד שלושה טפחים מהגחלים. רבי מאן אמר עד מקום שהוא עושה חריץ. יש פה שתי שיטות - יש אומרים שהכוונה עד שהוא נוגע בגחלים ממש, ויש אומרים שהיה בכירה חריץ ששם היו משקים את הסיר שישב בתוכה. כשרוצים שזה יתחמם טוב, מושיבים אותו בתוך הכירה עצמה. בדפנות שלה היה חריץ, שם היו מושיבים את הסיר, עד לשם - כי עד שם זה דמי כמבשל. אמר אביי, סבר רבי יונה מה שאמר עולא "עד ג' טפחים מהגחלים" זה מפני שלא שליט - שהיד שולטת. כלומר, כיוון שעד שלושה טפחים, יותר משלוש טפחים אז היד שולטת. כלומר, זה לא מידי דמבשל. כשרוצים לבשל אז מניחים את זה טיפה יותר צמוד לגחלים. ואומרת הגמרא, ותיתי כי הא דאמר רבי זירא בשם רבי יהודה: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. כלומר, אפילו אם כל מה שהוא רוצה זה רק להפשיר, הוא לא רוצה לבשל, בכל זאת אסור לעשות את זה במקום שאין היד שולטת. אז גם כאן, גם אם הוא רוצה רק לחמם את זה, כל מה שמותר זה במקום שהיד שולטת, כמו שאמרנו מעל שלוש טפחים, אבל יותר נמוך יהיה אסור כי היד לא שולטת. אומרת הגמרא, רבי יהושע בר גזורה הוה משמש כמרבי זירא, והוה מייתי קומיה תבשיל רותחין - הוא הביא לו תבשיל רותחים. אמר ליה, איכי היא עבידא - כלומר איך נשארו כאלה רותחים? אמר ליה, גרוף תופיע - אני גרפתי את הגחלים במקום שבו שפכתי, הכנסתי את הסיר בתוך הכירה, והגחלים היו מסביב, וגר שם בפנים. אמר לו, לא תעביד כן, אלא גרוף תופיע - תעשה מה שאתה, באמת תגרוף, אבל תיתן שם - יהב תלתא כיפין וגזרין מלעילא. תניח שם, במקום איפה שגרפת, תניח שלושה אבנים ועליהם תניח את הסיר, שזה גם לא ייראה כמבשל. רבי אבהו בבוצרא, ממלא גיצרו רומח ומיתן תלתא כיפין וגזרין מלעילא. כלומר הוא הוסיף לזה, הוא גם הצריך שייתן אגרוף מלא אפר ויקטום את הגחלים. אמר רב יהודה בר רב קטינא בשם רבי אסי, שיזרי חריות - כלומר הענפים של הדקל, המקל המרכזי - זה נקרא שיזרי חריות, אז זה כמו גפת ועצים. חריות עצמה זה כמו קש, אבל המקל עצמו הוא כמו גפת ועצים. עד דתניא, אם קצצום כשהן לחים ויבשו - אבל אם קצץ אותם כשהם יבשים מתחלתן, אז זה כבר "כירה שהסיקוה בקש ובגבבה", כי זה מתייבש על העץ אז זה נהיה ממש כמו קש. גללי בהמה, אית תניתה כגפת ועצים ואית תניתה כקש וגבבא. מאן דאמר כגפת ועצים מדובר בבהמה דקה, ומאן דאמר כקש וגבבא מדובר בבהמה גסה, גללים של בהמה גסה. ואומרת הגמרא, הגורף עד שיגרוף כל צרכו - כלומר הוא צריך לגרוף את המקום שבו הוא מניח את הסיר, לגרוף כל צרכו. אבל אם הוציא את כל הגחלים, אז גם בתנור זה מותר. ואומרת הגמרא, ממה דתניא הגורף צריך לחטט ביד, עד דאמר עד שיגרוף כל צרכו - כי אם אומרים לחטט ביד ממש דקות לגמרי, אז ברור שצריך לגרוף כל צרכו. שואלת הגמרא, האם גם הכותם צריך שיקטום כל צרכו? עונה הגמרא, ממה דתני "מלבה עליה נרות של פשתן", עד דאמר אפילו לא כותם כל צרכו - כי אם מלבה עליה נרות פשתן, יש שם נרות פשתן, אז זה כותם מעט מאוד, זה לא כותם ממש. עוד אמרה, שמוטב לתת את זה לנרות פשתן. אמרנו, יום טוב שחל בערב שבת, אסור לתת אפר משום שהוא מכבה. אז מה אתה עושה? אמר רבי, "מלבה גזירות של פשתן" - כלומר מניח פשתן, אז זה בוער ואחרי זה, זה עצמו יוצר את האפר וכותם את זה. שואלת הגמרא, קטמה ונתלבתה, מה הוא? כלומר אם הוא קטם ולאחר מכן האש גברה, מה הדין? רבי חייא רובה עלה לביתו וראה מותר, הוא התיר להם. בעוון קאים רבי זירא ורבי יהושע ורבי חייא חבריהון דרבנן. מה שהתיר רבי חייא רובה - "קטמה ונתלבתה", האם זה היה לאבא? כלומר, לכתחילה, או רק בדיעבד, רק לשעבר? עבר רבי אמי, ובדון חבריא - כלומר התלמידים התפזרו, ולכן בעצם לא הגיעו למסקנה. בעוון מחזוריניה - רצו להחזיר אותם כדי לדון האם להתיר או לא. אמרו לו רבי חייא חבריהון דרבנן, מנדע עובדא דלהיתירא עובדא - כלומר, כיוון שראינו שרבי חייא התיר את זה, היה מעשה להיתר, אנחנו מתירים את זה וזהו, לא צריך לדון. אמר רבי שמואל בר סוסרטי, לא כן - לא נכון, כי כל המעשה שהתיר רבי חייא היה רק בדיעבד, אז עדיין צריכים לדון מה הדין לאבא, מה הדין לכתחילה. אמר רבי מנא, אנא כשתקא מרבי אבא בריה דרב פפי - אם תמצא לומר שכל מה שהתיר רבי חייא לשהות על גבי כירה שקטמה ונתלבתה זה רק בדיעבד רק לשעבר, אז מה אתה צריך את ההיתר שלו? הרי אפילו אם בישל בשבת בשוגג ייאכל. ותני, המבשל בשבת בשוגג ייאכל, מזיד לא ייאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שוגג ייאכל למוצאי שבת, מזיד לא ייאכל. רבי יוחנן סנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. אז שמואל כרבי יוחנן סנדלר. רב, כד דבי מורי בחבורתיה - כשהוא היה מורה בישיבה, היה אומר להם כרבי מאיר, כלומר הכי קל - ומסתמא גם רבי חייא באותו דבר, כי רב היה אחיין שלו ולמד ממנו. וכשהוה רבה ציבורא, הוה מורי כרבי יוחנן סנדלר - כשהיה מורה בציבור היה מחמיר. ואמר רבי שמעון בר כיסנא, רב וציבורא כי רבי ישמעאל ברבי יוסי - שם מחמיר עוד יותר. כך הוא דרש להם: תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר משום אביו, כל דבר שחייבים על זה לא כרת ולא עשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד אסור, בין לו בין לאחרים - אז מבשל, שזה עניין של חטאת, אסור בין לו בין לאחרים. וכל דבר שאינו חייב על זה לא כרת ולא חטאת, אם עשה בשבת, אז שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. כך הוא היה דורש להם - לתלמידים היה מאוד מקל, אבל לציבור היה מאוד מחמיר. בעוון קאים רבי יוחנן, את מה אתה אומר? מה אתה סובר? אמר לו, אני על סתם משנה כרבי מאיר. רבי מאיר נתן: "המבשל בשבת שוגג יאכל, מזיד לא יאכל" - אז לכן מותר לכולם, אם אדם בישל בשבת בשוגג, מותר גם לעצמו, לאותו אדם, לאכול. שמע רב חסדא ואמר, הותרו שבתות - כלומר מעכשיו כולם יתחילו לזלזל, כיוון שמבשל בשבת בשוגג יאכל. אז זה שוב חוזר למה שאמרנו קודם - כיוון שאנחנו רואים שמבשל בשבת בשוגג יאכל, אז למה צריך רבי חייא להתיר "קטמה ונתלבתה" בדיעבד? הרי אפילו אם בישל, מותר. אמר רב חננא בשם רב, רבי חייא צריך לחדש שקטמה ונתלבתה בדיעבד מותר, כיוון שבשהייה זה משהו אחר - החכמים החמירו בשהייה יותר מבישול, ואסרו אף שוגג. ותניא: רבי חייא נתן, בראשונה היו אומרים השוכח תבשיל על גבי כירה וכיבה - כן, וכיבתה לה בשבת, שוגג יאכל מזיד לא יאכל, כמו המבשל. נכשלו מניחים - כן, אמרו "מזידים", אמרו שוכחים מרוב - אסרו להם את השוכח. שואלת הגמרא, ולמה לא אמרו כן גבי בישול? אם אתה אומר שגבי שוכח אסרו להם אפילו בשוגג, אז למה גבי בישול לא יאמרו שגם גזרו על שוגג? אמר רבי אלעזר, נכשלו מניחים ולא נכשלו מבשלים - כלומר לעבור איסור דאורייתא ודאי שהם לא היו עושים, ונכשלו במניח ולא נכשלו במבשל. {{סוף}}</div> <span id="דף_כא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} ויידא אמרה דא {{ירו"מ-הדגשה|שיכול לתת נעורת מהא דבעינן}}: יום טוב שחל להיות ערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|שאסור לתת}} א{{ירו"מ-הדגשה|פ}}ר {{ירו"מ-הדגשה|משום מכבה. כיצד הוא עושה? ואמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שיין}}: מלבה עליה נעורת של פשתן. קטמה ונתלבת, מהו? {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רובא}} עלה לביתו והורי: מותר. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה חבריהון דרבנן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתיר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רובא}} {{ירו"מ-הדגשה|בקטמה ונתלבת}} {{ירו"מ-הוסר|ליבה}}{{ירו"מ-הדגשה|להבא}} {{ירו"מ-ביאור|לכתחילה,}} {{ירו"מ-הדגשה|או רק}} לשעבר {{ירו"מ-ביאור|בדיעבד?}} עבר {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואידרון חבריא, בעון מחזור עליהן {{ירו"מ-הדגשה|כדי לדון האם להתיר}}. אמר לון {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה חבריהון דרבנן}}: מן דהוה עובדא {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}, הוה עובדא {{ירו"מ-הדגשה|להיתר ואין לאסור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר סוסרטיי}}: {{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הוסר|לכן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} {{ירו"מ-הדגשה|דכל המעשה שהתיר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|היה בדיעבד ועדין}} צריכה {{ירו"מ-הוסר|לבה}}{{ירו"מ-הדגשה|להבא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אנא קשייתה קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בריה דרב פפי}}: אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|שכל מה שהתיר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|להשהות על כירה שקטמה ונתלבתה זה}} לשעבר, {{ירו"מ-הדגשה|למה היה צריך את ההיתר שלו? הרי}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם}} לא בישל עליה בתחלה. דתני: המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל, ובמזיד לא יאכל. דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|א }}אומר: {{שוליים|ג_ח}}שוגג יאכל למוצאי שבת, מזיד לא יאכל. {{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן הסנדלר}} אומר: שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן הסנדלר}}. {{אמורא-ירו"מ|רב}} כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, בציבורא הוה מורי כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן הסנדלר}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר כרסנה}}: {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|בציבורא}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|שמחמיר אף יותר}}. דרש לון, דתני {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}} אמר משום אביו: כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת, בין שוגג בין מזיד אסור בין לו בין לאחרים. וכל דבר שאינן חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת, שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: את מה אמר? אמר לון: אני אין לי אלא {{ירו"מ-הדגשה|סתם}} משנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: המעשר והמבשל בשבת, שוגג יאכל מזיד לא יאכל. שמע {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: הותרו השבתות. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהמבשל בשבת בשוגג יאכל, למה היה צריך}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|להתיר אם קטמה ונתלבתה ושהה בדיעבד? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב חונה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|צריך לחדש שקטמה ונתלבתה ושהה בדיעבד מותר. כיוון שבשהייה חכמים החמירו יותר מבישול ואסרו אף שוגג}}. ותני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} כן, {{ירו"מ-הדגשה|דתני}}: בראשונה היו אומרים: {{שוליים|ג_ט}}השוכח תבשיל על גב כירה וקדשה עליו {{ירו"מ-הוסר|אתה שבת}}{{ירו"מ-הדגשה|השבת}}, שוגג יאכל מזיד לא יאכל. נחשדו להיות מניחין מזידים ואמרו: שכיחין היינו. ואסרו להן את השוכח. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|גבי בישול לא}} {{ירו"מ-הדגשה|י}}אמרו כן {{ירו"מ-ביאור|שיגזרו אף על השוגג?}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: נחשדו<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כא ב}} {{סוף}} <span id="דף_כב_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף כב.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד א<span class="yerum-runnum">42</span></div> להיות מניחין ולא נחשדו להיות מבשלין, וקנסו במניח ולא קנסו במבשל. חזרו לומר: תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו, אסור. תבשיל שהוא מצטמק ורע לו, מותר. איזהו תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו? כגון {{ירו"מ-הוסר|אכרוב}}{{ירו"מ-הדגשה|כרוב}} ואפונים ובשר טרוף. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי תנחום בר עילאי}}: אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו. בצים מה הן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}}: אבא עלה לביתו ומצא {{ירו"מ-הוסר|שם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהשהו מים}} חמין והתיר, בצים ואסר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נתן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חמא בר חנינה}}: אני ואבא עלינו לחמת גדר והביאו לפנינו בצים קטנים {{ירו"מ-הוסר|כחוזרדין}}{{ירו"מ-הדגשה|כעוזרדין}} וטעמן יפה כפנקריסין. תני: {{שוליים|ג_י}}לא תמלא אשה קדירה עסיסיות ותורמסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ואם נתנה, מוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בשעשתה כן}} במזיד {{ירו"מ-הדגשה|וכשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הוסר|כרמ}}{{ירו"מ-הדגשה|שסובר שבמזיד יאכל למוצאי שבת}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בשעשתה כן}} בשוגג {{ירו"מ-הדגשה|וכשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}{{ירו"מ-הוסר|כר}} {{ירו"מ-הדגשה|שבשוגג יאכל למוצ"ש}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: יאות אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שהעמיד כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: הנוטע בשבת שוגג יקיים, מזיד יעקור. {{שוליים|ג_יא}}ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודא}} אומר: חילוף הדברים. הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור. למה {{ירו"מ-הדגשה|הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור}}? מפני שהניית שבת עליו. {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}}, מכיון שאת אומר: ימתין למוצאי שבת כדי שיעשו, כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום. {{ירו"מ-הדגשה|אבל לרבי מאיר אין איסור להנות ממלאכת שבת שהרי בשוגג הוא מתיר מיד}}. ומה טעמין דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שגזרו על נוטע בשביעית ולא גזרו על נוטע בשבתות}}? נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. דבר אחר: מונין לשביעיות ואין מונין לשבתות. {{ירו"מ-הדגשה|וכשיבא לאכול בשנה הרביעית ידעו שניטע בשביעית}}. היך עבידא {{ירו"מ-ביאור|מאי נפקא מינא?}} נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה שביעית. אין תימר: חשד {{ירו"מ-הדגשה|שיטע במזיד ויאמר שוגג אני}}, אין כאן חשד {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לא עבר איסור על עצם הנטיעה אלא על תוספת שביעית שהיא דרבנן, ולא היו גוזרים שיעקור משום כך שאין גוזרים גזרה לגזרה}}. אין תימר: מניין {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} כאן מניין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי מתחילים לספור מהשביעית}}. נטע פחות משלשים יום לפני שמינית ונכנסה שמינית. אין תימר: חשד, יש כאן חשד {{ירו"מ-הדגשה|שיבואו ליטוע בשביעית ויאמר שוגג היינו}}. ואין תימר: מניין {{ירו"מ-הוסר|יש}}{{ירו"מ-הדגשה|אין}} כאן מניין {{ירו"מ-הוסר|ותייא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי מתחיל לספור מהשמינית. הא דאמרינן דבשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור אתיא}} כמאן דאמר: מפני החשד {{ירו"מ-הדגשה|וקנסו בשוגג מפני המזיד}}. ברם כמאן דאמר: מפני המניין {{ירו"מ-הוסר|קנסו}}{{ירו"מ-הדגשה|לא אתיא, דאם כן הוה לאשמועינן רבותא דאפילו פחות משלושים יום קדם שביעית יעקר בין}} בשוגג {{ירו"מ-הוסר|מפני}}{{ירו"מ-הדגשה|בין}} {{ירו"מ-הוסר|המזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|במזיד}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרים: אף מחזירים. פשיטא שאם}}<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כב עמוד א'''{{ש}}</span> '''ירושלמי מסכת שבת, דף כב'''' בדף הקודם שאלנו: למה יש חלוקה בין מי שהניח בשוגג, שקנסו, לבין מי שבישל בשוגג, שלא קנסו? אז באמת אומרת הגמרא: למה '''רבנן נחשדו להיות מניחין ולא נחשדו להיות מבשלין'''? כן, למשל זה איסור דאורייתא, זה מונח של, כן. אבל לכן '''קנסו במניח ולא קנסו במבשל'''. '''חזרו לומר: תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור, תבשיל שהוא מצטמק ורע לו מותר.''' כלומר אם זה תבשיל שהוא נהנה מזה, יש מקום לאסור. אבל תבשיל שמצטמק ורע לו, שהוא לא מרוויח מזה כל כך, אז דבר כזה יתירו. '''איזהו תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו? כגון ואפונים ובשר טרוף.''' כלומר דווקא בשר טרוף, בשר שהוא מפורר. אבל אם זה בשר שלם, אז אפילו אם הבשר עצמו משביח, כיוון שהכמות של הבשר קטנה, זה פחות ראוי להתכבד בו, לכן זה נחשב מצטמק ורע לו. '''אמר רבי תנחום בר עילאי: אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו.''' '''ביצים מה הן?''' '''רבי יוסי בשם רבי ישמעאל בי רבי יוסי: אבא עלה לביתו ומצא חמין והתיר, בצים ואסר.''' ומכאן שביצים זה מצטמק ויפה לו. '''רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינה: אני ואבא עלינו לחמת גדר והביאו לפנינו בצים קטנים וטעמן יפה כפנקריסין.''' כלומר בעצם רואים מכאן שביצים זה מצטמק ויפה לו. תני להם את הברייתא: '''לא תמלא אשה קדירה עסיסיות ותורמסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ואם נתנה, מוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.''' רב אחא אמר: הברייתא מדברת שעשתה כן במזיד. כן, לא בשוגג אלא במזיד, והיא בשיטת רבי מאיר, שסובר שאפילו במזיד ייאכל למוצאי שבת, והברייתא חידשה שלא יאכל מיד למוצאי שבת אלא צריך להמתין בכדי שיעשו. רבי יוסי אומר: לא, הברייתא מדברת שעשתה בשוגג, וזה בשיטת רבי יהודה, שאומר שבשוגג יאכל למוצאי שבת. הברייתא באה להגיד שרק אחרי בכדי שיעשו. '''אמר רבי מנא: יאות אמר רבי יוסי שהעמיד''' את הברייתא '''כרבי יהודה'''. כן, דתנן, למדנו במשנה: '''הנוטע בשבת שוגג יקיים, מזיד יעקור. ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. רבי יהודא אומר: חילוף הדברים. הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור.''' עכשיו למה באמת לפי רבי יהודה '''הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור'''? כיוון שיש לו הנאת שבת, אסור ליהנות משבת לפי רבי יהודה. '''למה? מפני שהניית שבת עליו.''' אז גם כאן, '''מכיון שאת אומר: ימתין למוצאי שבת כדי שיעשו, כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום.''' אז לכן זה מאוד מתאים עם רבי יהודה, אבל לרבי מאיר, הרי לפי רבי מאיר אין בכלל איסור ליהנות מהנאת שבת, כי הרי בשוגג הוא מתיר מיד. שואלת הגמרא: '''ומה טעמין דרבנן?''' כלומר למה החכמים גזרו בנטע בשביעית ולא גזרו בנטע בשבת? מתרצת: '''נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. דבר אחר: מונין לשביעיות ואין מונין לשבתות.''' כלומר וכשיבוא לאכול בשנה הרביעית, כולם ידעו שהוא בעצם נטע את זה בשביעית. שואלת הגמרא: '''היך עבידא'''? מה נפקא מינה? עונה הגמרא: '''נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה שביעית.''' אם תאמר חשוד שנטע במזיד ואמר שוגג אני - '''אין תימר: חשד, אין כאן חשד''', הרי הוא נטע בשישית. הרי לא עבר שום איסור בעצם הנטיעה, אלא רק את השביעית, שזה רק דרבנן ולא היו גוזרים משום כך, כי לא גוזרים גזרה לגזרה. אבל '''אין תימר: מניין, כאן מניין''', הרי פחות משלושים יום אז מתחילים לספור מהשביעית. אז אם הייתה פחות משלושים יום לפני שביעית, אנשים יחשבו שהוא נטע בשביעית, ויהא פה מעין חשד, ולכן דבר כזה יגזרו. מתרצת עוד הבדל: '''נטע פחות משלשים יום לפני שמינית ונכנסה שמינית.''' אם תאמר '''אין תימר: חשד, יש כאן חשד''', הרי הוא נטע את זה בשביעית והוא יכול להגיד שהוא שוגג היה, ולכן יש מקום לגזור. אבל '''ואין תימר: מניין, כאן מניין''' - פה אין כאן מניין כי הרי מתחילים לספור מהשמינית. מתרצת: '''כמאן דאמר: מפני החשד''' - אתיא, כלומר, שכנסו שוגג מפני שחשוד היה במזיד. אבל '''כמאן דאמר: מפני המניין''' - זה לא מסתדר, לא אתיה, '''בשוגג'''. שאם כן, למה הברייתא באה ואמרה לנו שאם נטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור? היה צריך להוציא רבותא יותר גדולה, שאפילו פחות משלושים יום לפני שביעית יעקור בין בשוגג בין במזיד. אם זה בגלל המניין, זה מתקיים אפילו אם נטע בשישית, וזה חידוש הרבה יותר גדול. בגלל שהוא לא אמר את זה, כנראה שלא זו הסברה, אלא רק שהיו חשודים לנטוע בשביעית במזיד ולומר שוגגים היינו. {{סוף}}</div> <span id="דף_כב_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד ב<span class="yerum-runnum">43</span></div> {{שוליים|ג_יב}}נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום. {{ירו"מ-הדגשה|ואם}} נטלו משחשיכה, מחזירה משחשיכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון דתרי}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: הניחו בארץ, אסור לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: משרת הייתי את {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא הגדול}} והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה {{ירו"מ-הוסר|ומחזירין}}{{ירו"מ-הדגשה|ומחזירן}} לכירה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה ברבי שמעון}}{{ירו"מ-הוסר|רש}}: {{שוליים|ג_יג}}אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: זימנין סגין יתיבית קומי {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} ולא שמעית מיניה הדא מלתא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זריקן}} ל{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אתה אומר ש}}לא שמע{{ירו"מ-הדגשה|ת}} מיניה, מותר? {{ירו"מ-הדגשה|האם}} שמע{{ירו"מ-הדגשה|תה}} מינה {{ירו"מ-הדגשה|שאסור? איתמר, אמר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: {{ירו"מ-הדגשה|הניחו בארץ}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|לטלטלו. לא החזיקו בידו אלא}} תלוי ביתד {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ונתנו}}{{ירו"מ-הדגשה|נתנו}} על גבי ספסל {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? נאמר: אם היה מפוחם {{ירו"מ-ביאור|חם}} מותר, ואם לאו אסור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן בר מרייה}}{{ירו"מ-הוסר|בי}}: בשלא העביר את ידו ממנו, אבל אם העביר את ידו ממנו, אסור.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ב|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_יד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירים. בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור.<br><strong>גמ':</strong> תני {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}}: {{שוליים|ג_טו}}{{ירו"מ-הדגשה|תנור}} אפילו לסמוך לו אסור. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} סמיך {{ירו"מ-הוסר|לאדירא}}{{ירו"מ-הדגשה|לאוירא}} {{ירו"מ-ביאור|צד הפתח}} דתנורא. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: והתני {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} אפילו לסמוך לו אסור? {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון לאוירא דתנורא. {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן בי רבי ישמעאל}} הורי: מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון, ובלחוד {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לא ידעין {{ירו"מ-הוסר|מיגיריית}}{{ירו"מ-הדגשה|מגיריית}} {{ירו"מ-ביאור|שכנותיה.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|גבי כופח}} בשבת, {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} מהלך אחר הסיקו {{ירו"מ-הדגשה|של אותו שבת שאם הוסק בקש או בגבבה הרי הוא ככירים, בגפת או בעצים הרי הוא כתנור}}. ובטומאה, את מהלך אחר גיפופו {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: הכופח עשאו לאפייה, שיעורו כתנור}} {{ירו"מ-ביאור|שמורחים בו טיט ומסיקים אותו, ואם יוסק בכדי שיהיה ראוי לאפות ספגנין כתנור.}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|עשאו לבשול, שיעורו ככירה}} {{ירו"מ-ביאור|שיוסק בכדי שיהיה ראוי לבשל ביצה ככירה. ויש אומרים שאם טח הטיט כך שיהיה קצר מלמעלה ורחב מלמטה הרי הוא כתנור, ואם לאו הרי הוא ככירה <br> }} ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ג|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_טז}}אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין. ו{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} מתיר. {{שוליים|ג_יז}}לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. מעשה שעשו אנשי טבריא {{שוליים|ג_יח}}והביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין. אמרו להן חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה. ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. מולייר {{ירו"מ-ביאור|שיש בצידו כלי לקיבול גחלים}} הגרוף, שותין הימנו בשבת. אנטיכי {{ירו"מ-ביאור|שעשוי דופן כפלה בפנימית נותן מים ובחיצונה גחלים,}} אף על פי שגרופה, אין שותין הימנה.<br><strong>גמ':</strong> תמן תנינן: {{שוליים|ג_יט}}תפוח {{ירו"מ-ביאור|של תרומה}} שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה, הרי זו אסורה {{ירו"מ-הדגשה|דאף שתרומה בטלה במאה, מחמץ אינו בטל}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} מתיר {{ירו"מ-ביאור|במאה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינה}}: <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כב עמוד ב'''{{ש}}</span> תנן, למדנו במשנה: '''בית הלל נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום. נטלו משחשיכה, מחזירה משחשיכה.''' ופשיטא, שאם הוא נטל את זה בעוד יום, יכול להחזיר בעוד יום. ואם נטל משחשיכה, יכול להחזיר משחשיכה. אבל השאלה: '''נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום''' - מהו? כן, האם עכשיו זה כמו הנחה ראשונה, הנחה מחודשת? אז מה הדין? '''אמר רבי סימון דתרי בשם רבי הושעיה: הניחו בארץ, אסור לטלטלו.''' כלומר, אם הוא לקח את המיחם מהכירה והניח אותו על הארץ, אסור לטלטלו. '''אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: משרת הייתי את רבי חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה לכירה.''' כלומר, להחזיר מותר. '''אמר רבי ירמיה ברבי שמעון: אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה.''' '''אמר רבי אמי: זימנין סגין יתיבית קומי רבי הושעיה ולא שמעית מיניה הדא מלתא.''' לא שמעתי שהוא מתיר דבר כזה. '''אמר רבי זריקן לרבי זעירא: לא שמע מיניה, מותר?''' אתה אומר שלא שמעת שהוא התיר דבר כזה - האם שמעת שהוא אסר? לא שמענו - זה לא ראיה. '''שמע מינה רבי הושעיה: אסור''' - אני כן שמעתי, '''תלוי ביתד על גבי ספסל'''? כלומר, אם הוא הניח את זה בארץ, עזב אותו לגמרי, יותר הוא לא יכול להחזיר. עכשיו מה הדין אם הוא לא החזיק בידו, אבל גם לא עזב אותו לגמרי, אלא תלהו ביתד או על גבי ספסל? '''נאמר: אם היה מפוחם מותר, ואם לאו אסור.''' כלומר, אם זה עדיין חם מותר, ואם לא אסור. '''אמר רבי יוחנן בר מרייה: בשלא העביר את ידו ממנו, אבל אם העביר את ידו ממנו, אסור.''' כלומר, גם כשזה מונח על הספסל צריך שידו תהיה על זה - הוא לא מחזיק את זה, אבל נוגע בזה. '''פרק ג' הלכה ב'''' מתני': '''תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירים.''' כמו שאמרנו, שאם הם גרופים וקטומים מותר להישען עליהם. '''בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור''' - ואסור אפילו להישען. גמ': '''תני בר קפרא: אפילו לסמוך לו אסור.''' '''רבי שמי סמיך דתנורא''' - כלומר הוא היה מניח צמוד לפתח של התנור. '''אמר לו רבי מנא: והתני בר קפרא אפילו לסמוך לו אסור?''' זה נשאר בשאלה. '''רבי מנא מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון לאוירא דתנורא''' - הכוונה שהוא היה כועס על הנשים שהיו מניחות את הבגדים שלהם להתייבש ליד אוויר התנור. '''רבי יודן בי רבי ישמעאל הורי''' - בדוחק הוא התיר, כשאדם לא היו לו כיריים: '''מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון''' - אם גורפים את התנור ומניחים שלוש אבנים, אז להניח על זה את הסיר התיר, '''ובלחוד לא ידעין''' - אבל זה רק בצנעה, שהשכנים לא ידעו על זה. '''אמר רבי יוסי: בשבת, מהלך אחר הסיקו.''' כמו שאמרנו, אם באותה שבת הסיקו את זה עם קש וגבבה, זה כמו כיריים; הסיקו את זה בעצים, לא אכפת לי מה היה בשבתות קודמות. '''ובטומאה, את מהלך אחר גיפופו''' - כלומר ההיסק הראשוני. '''פרק ג' הלכה ג'''' מתני': '''אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל''' - אנחנו יודעים שביצה אחרי שהיא מתחילה טיפה להתקשות אפשר לסובב אותה. '''ולא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי מתיר.''' אסור לשבור את הביצה על גבי סודר שהתחמם מהשמש, כי זה תולדות חמה, או שמדובר בסודרים שהתחממו מהאש - בכל אופן אסור, אבל רבי יוסי מתיר. '''לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה''' - כי שם ודאי מדובר בתולדות חמה, ולכן זה אסור. '''מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין.''' כלומר, הם הביאו צינור שבתוכו העבירו את המים הקרים כדי שהמים יתחממו מחמי טבריה. '''אמרו להן חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה. ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה.''' ואמרה המשנה: '''מולייר הגרוף, שותין הימנו בשבת''' - מולייר זה כלי שיש לו בצד עוד כלי לגחלים. '''אנטיכי אף על פי שגרופה, אין שותין הימנה''' - אנטיכי זה כלי שיש לו שתי דפנות, דופן כפולה, ובדופן התחתית מניחים גחלים, שם אף על פי שגרופה אין שותין הימנה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כב ב}} {{סוף}} <span id="דף_כג_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף כג.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כג.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כג|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד א<span class="yerum-runnum">44</span></div> מה פליגון? במחמץ במימיו {{ירו"מ-ביאור|ברסק שלו}}, אבל המחמץ בגופו {{ירו"מ-ביאור|שהניחו שלם על הבצץ והחמיץ מהריח}}, דברי הכל מותר {{ירו"מ-הדגשה|שלדעת כולם אין גוף הפרי מחמיץ}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} כדעתיה. כמה דו אמר תמן: אין {{ירו"מ-הוסר|חימוצו}}{{ירו"מ-הדגשה|חימוצן}} {{ירו"מ-הדגשה|של רסק פירות חימוץ}} ברור {{ירו"מ-הדגשה|שנאסר מהתורה}}, כן הוא אמר הכא: אין תבשילו {{ירו"מ-הדגשה|של סודרין}} תבשיל ברור {{ירו"מ-ביאור|שלא נאסר מהתורה אלא כלי ראשון שעל האש}} {{ירו"מ-הוסר|תנא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולכן אינו}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן בר מרייה}}{{ירו"מ-הוסר|א}}: בשלא העביר ידו ממנו, אבל העביר אסור. {{ירו"מ-הוסר|פנה}}{{ירו"מ-הדגשה|פגה}} שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים {{ירו"מ-ביאור|וכבו,}} אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת. ואם לאו, אין ניטלין. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בר תדאי}} אומר: {{שוליים|ג_כ}}בין כך ובין כך, תוחב בשפוד ובסכין ונוטל. אתייא ד{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בר תדאי}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_כא}}מתיר {{ירו"מ-ביאור|דדבר שאינו מתכווין מותר ובלבד שלא יהיה פסיק רישא.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי הונא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בכסא שרגליו משוקעות בטיט, שמותר לטלטלו {{ירו"מ-הדגשה|שאין הגומא מתקיימת בעפר תיחוח}}. כמה דאת אמר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו {{ירו"מ-ביאור|שאין החריץ שעושה בעפר תיחוח נחשב חריץ.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אף אנן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים וכבו, אם היו מקצתן מגולין}}, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר, {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שהגומא לא מתקימת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: אין כאן ראיה שבעפר תיחוח מותר, שאפשר שהמשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}}{{ירו"מ-הוסר|דרש}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|דאמר דבר שאינו מתכוון מותר}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מתניתין אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן}}{{ירו"מ-הדגשה|שאסור אף בעפר תיחוח דתנן}}: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת {{ירו"מ-הדגשה|ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח}}. והא תנינן {{ירו"מ-הדגשה|אם היו מקצת עליו מגולים, אינו חושש משום ספיחין ב}}שביעית. אית לך מימר שביעית כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}? {{ירו"מ-הוסר|דפתר}}{{ירו"מ-הדגשה|דהא אי אפשר לפתר}} לה שביעית כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מתיר בספיחי שביעית, ואת אמר הכין. אף על גב ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מתיר בספיחי שביעית, אית ליה משום שביעית {{ירו"מ-הדגשה|דמודה}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|שיש בהם}} קדושת שביעית {{ירו"מ-הדגשה|שצריך לאכלם בקדושת שביעית וצריך לבער. והא}} {{ירו"מ-הוסר|ותנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} על ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} {{ירו"מ-הוסר|טהרו}}{{ירו"מ-הדגשה|היו}} {{ירו"מ-הוסר|מלטמא}}{{ירו"מ-הדגשה|מקצת עלים מגולים}}, אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית {{ירו"מ-ביאור|לכן אי אפשר להעמיד את המשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא כרבנן ובעפר תיחוח מותר}}<br> <br>}} <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כג. נתחיל מהדף הקודם, מתחילת הגמרא. מתניתין תמן תנינן: תפוח של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה, הרי זה אסורה. כלומר, למרות שבעצם תרומה תמיד בטלה במאה, מחמץ לא בטל. מתי רבי יוסי מתיר? כי הוא סובר שמי פירות אינם מחמיצים. רבי אחא ורבי אבא אמרו בשם רבי יוסי: '''מה פליגון? במחמץ במימיו, אבל המחמץ בגופו, דברי הכל מותר.''' כלומר, אם הוא הניח את התפוח עצמו כמות שהוא בעיסה, לדעת כולם, אז אין גוף הפרי מחמיץ, כלומר כל החמצתו זה מהריח, ואין עליו מילתא, ולכן העיסה לא נחשבת תרומה והיא מותרת. ועתה, רבי יוסי שהתיר גם מחמץ במימיו - '''רבי יוסי כדעתיה''', כיוון דאמר תמן: '''אין ברור''', כלומר, אין חימוצן של מי פירות חימוץ ברור, לכן הוא מתיר, כי הוא אומר זה לא חימוץ שהתורה אסרה, לא חימוץ שהתורה הכשירה בתור חימוץ, ולכן זה מותר. ולכן הוא אומר הכא: '''אין תבשילו תבשיל ברור.''' כלומר, הדבר שהתחמם על ידי האור, כלומר תולדות האור, תולדות חמה, הוא סובר שבכל מקרה הבישול שלהם לא ברור שאסור מהתורה, כלומר בעצם מותר מהתורה, ולכן אינו אסור. '''שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים''', לאחר מכן הגחלים כמובן כבו, כי אם הם דלוקים אז אסור לקחת את זה. אבל אם הם כבו - '''אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת. ואם לאו, אין ניטלין''', משום מוקצה, כי אם טלטל את הגחלים ואת האפר. '''רבי אלעזר בר תדאי אומר: בין כך ובין כך, תוחב בשפוד ובסכין ונוטל''' - יכול לתחוב בהם שפוד או סכין, ולהגביה את זה, וזה שהוא מטלטל את הגחלים זה טלטול מהצד וזה בסדר. '''אתייא דרבי אלעזר בר תדאי כרבי שמעון. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר''', כי הוא סובר שטלטול מהצד לא שמיה טלטול. אמר רבי אבא בשם רבי הונא, ורבי חגיי אמר בשם רבי זעירא, ורבי יוסה אמר בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעות בטיט, שמותר לטלטלו''', כי אתם רואים שהגומא, כיוון שהגומא לא מתקיימת בעפר תיחוח, אז לכן מותר לטלטל את זה, כי בעצם הוא לא עושה חריץ. '''כמה דאת אמר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''', כי החריץ עצמו שעושים בעפר תיחוח לא נחשב חריץ. '''אמר רבי יוסי: אף אנן תנינן''', כי הרי למדנו במשנה: פגש טמנה בתבן וחררה טמנה בגחלים, אז '''ניטלין בשבת''', אף שמזיז עפר, אבל כיוון שהגומא לא מתקיימת אז זה מותר. '''רבי יוסה ברבי בון: אין כאן ראיה שבעפר תיחוח מותר''', כי אפשר '''שהמשנה כרבי שמעון היא''', שהוא רבי שמעון הרי סובר דבר שלא מתכוון מותר. '''אמר רבי יוסי: מתניתין אמרה'''... שאסור גם בעפר תיחוח. מה הראיה? '''כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', שלא יחלקו בין עפר תיחוח לעפר שלא תיחוח. '''והא תנינן שביעית.''' איך אתה יכול להגיד זה רבי שמעון? הרי כתוב בהמשך שם. '''אית לך מימר שביעית כרבי שמעון?''' הרי לרבי שמעון בכלל מותר, אין איסור ספיחים בשביעית. אז אי אפשר לטעון לרבי שמעון. אתה רוצה להגיד שזה רבי שמעון? '''לה שביעית כרבי שמעון, דרבי שמעון מתיר בספיחי שביעית, ואת אמר הכין.''' לא, '''אף על גב דרבי שמעון מתיר בספיחי שביעית, אית ליה משום שביעית''' - הרי הוא מודה שיש במציאות שביעית. אי אפשר להגיד שזה רבי שמעון, כי הברייתא אומרת על זה: '''רבי שמעון קדושת שביעית על דרבי שמעון, אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית.''' אז יש פה את שניהם, גם קדושת שביעית וגם שביעית - הכוונה ספיחים, ולכן אי אפשר להגיד שזה כרבי שמעון. {{סוף}}</div> <span id="דף_כג_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כג|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד ב<span class="yerum-runnum">45</span></div> תמן אמרין {{ירו"מ-ביאור|לגבי בישול}}: {{שוליים|ג_כב}}חמה מותרת, תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת. מתניתין פליגא על רבנין דהכא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. שנייא היא {{ירו"מ-הדגשה|שלא נאסר משום בישול אלא מפני}} שהוא עושה חריץ. אילו אמר {{ירו"מ-הדגשה|לא יטמיננה}} בקמח {{ירו"מ-הדגשה|שלא שיך בו חופר}}, יאות. מתניתין פליגא על רבנין דתמן, דתני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן גמליאל}} אומר: מגלגלין ביצים על גב גג של סיד רותח {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-ביאור|חשש שיזיז עפר.}} ואין מגלגלין ביצים על גבי עפר רותח. מה עבדין לה רבנן דתמן? פתרין לה {{ירו"מ-הדגשה|דעת יחיד היא ו}}חלוקין {{ירו"מ-הדגשה|חכמים}} על {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} {{ירו"מ-הדגשה|ואוסרים אף בגג}}. על דעתין דרבנן דתמן {{ירו"מ-הדגשה|ניחא שאסרו}} מעשה שעשו אנשי טבריא, ועל דעתין דרבנן דהכא סלקת מתניתין כמעשה שעשו אנשי טבריא {{ירו"מ-הדגשה|שהלכה כמותם. אלו שמיחו בהם סוברים שתולדות חמה אסורים ואין הלכה כמותם}}. מעשה שעשו אנשי טבריא כו': בראשונה היו סותמין את הקמין {{ירו"מ-ביאור|פתחים שמהם יוצאים אדים}} מערב שבת ונכנסים ורוחצין בשבת. נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה והולכת בשבת, ואסרו להן רחיצה והתירו להן זיעה. נחשדו להיות נכנסין ורוחצין ואמרו: מזיעין היינו. ואסרו להן רחיצה וזיעה. היו שם שתי אמבטיות, אחת של מתוקין {{ירו"מ-הדגשה|שחוממה באור}} ואחת של מלוחין {{ירו"מ-הדגשה|מחמי טבריה}}. נחשדו להיות מגלין את הנסרין ורוחצין במתוקין והן אומרים: במלוחין רחצנו. ואסרו להן את הכל. כיון שנתגדרו היו מתירין להן והולכין. מתירין להן והולכין עד שהתירו להן מי מערה {{שוליים|ג_כג}}וחמי טבריא, ולא התירו הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות {{ירו"מ-הדגשה|שמא יסחט}}. ומי התיר הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות? {{תנא-ירו"מ|רבי חנינא בן עקיבה}}. דתני: ג' דברים התיר {{תנא-ירו"מ|רבי חנינא בן עקיבה}}: התיר {{ירו"מ-הדגשה|לטמון ב}}עצה שבים, והתיר כצוצרה {{ירו"מ-ביאור|שאם היה בה ארבע על ארבע עושה בה חור ושואב מים.}} {{שוליים|ג_כד}}והתיר הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. תמן תנינן: הרוחץ במערה או במי טבריא {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מסתפג {{ירו"מ-הוסר|אפילו }}בעשר {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות, ולא יביאם בידו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כג עמוד ב'''{{ש}}</span> '''תמן אמרין: חמה מותרת, תולדת חמה אסורה.''' '''רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת.''' '''מתניתין פליגא על רבנין דהכא: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה''', שהרי חול ואבק דרכים זה תולדות חמה. '''שנייא היא שהוא עושה חריץ''' - אלא מפני שהוא עושה חריץ. הרי כדי לטמון את הביצה הוא חופר בחול, לכן זה אסור. '''אילו אמר בקמח, יאות''' - ששם כל העניין רק של תולדות חמה ולא שייך בהם חופר, אז זה היה ראיה טובה. '''מתניתין פליגא על רבנין דתמן.''' יש משנה ארוכה שחולקת על רבנן של בבל. '''דתני רבי שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצים על גב גג של סיד רותח ואין מגלגלין ביצים על גבי עפר רותח.''' כלומר מותר על גבי סיד רותח ולא על גבי עפר רותח. בכל מקרה, שניהם זה תולדות חמה. מה ההבדל ביניהם? שבעפר רותח יש עניין של חפירה, שמא יחפור. '''מה עבדין לה רבנן דתמן? פתרין לה חלוקין על רבן שמעון בן גמליאל''' - זה דעת יחיד, וחכמים חוששים מרבי שמעון בן גמליאל ואוסרים אף בגג, כלומר גם אם אין בחול. '''על דעתין דרבנן דתמן מעשה שעשו אנשי טבריא''' - ניחא שהם אסרו, כי הרי מעשה שעשו אנשי טבריא זה בעצם תולדות חמה, אז אסור להם תולדות חמה. אבל '''ועל דעתין דרבנן דהכא סלקת מתניתין כמעשה שעשו אנשי טבריא''' - הרי שייך הדין כמעשה שעשו אנשי טבריא, בעצם ההלכה צריכה להיות כמו מעשה טבריא. ואתה אומר, אלו שביקשו בהם, הם סוברים שזאת חמה אסורה, אבל הלכה לא כמותם, אבל באמת מצד דין מותר. '''מעשה שעשו אנשי טבריא כו':''' '''בראשונה היו סותמין את הקמין מערב שבת ונכנסים ורוחצין בשבת.''' כלומר היו את הפתחים שמהם היו יוצאים אדים, היו סותמים בערב שבת, ואז נכנסים בשבת, פותחים את זה ורוחצים בשבת. '''נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה והולכת בשבת''', שידלקו כל השבת. '''ואסרו להן רחיצה והתירו להן זיעה''', כי זיעה לא צריך כל כך הרבה, לכן זה מספיק. אם רוצים מים חמים באמת צריך שאש תהיה גם בשבת, אבל אם רוצים רק שיהיה קצת אדים, אז לא צריך. '''נחשדו להיות נכנסין ורוחצין ואמרו: מזיעין היינו. ואסרו להן רחיצה וזיעה.''' '''היו שם שתי אמבטיות, אחת של מתוקין ואחת של מלוחין''', כלומר מחמי טבריה. '''נחשדו להיות מגלין את הנסרין ורוחצין במתוקין והן אומרים: במלוחין רחצנו. ואסרו להן את הכל.''' '''כיון שנתגדרו''', כלומר התחילו להקפיד, '''היו מתירין להן והולכין. מתירין להן והולכין עד שהתירו להן מי מערה וחמי טבריא, ולא התירו הבאת לונטיות.''' כלומר מגבת לא התירו להם, כי אם הוא התנגב בזה, זה כבר רטוב, שמא יבוא לשחות. '''ומי התיר הבאת לונטיות? רבי חנינא בן עקיבה. דתני: ג' דברים התיר רבי חנינא בן עקיבה: התיר עצה שבים''', כלומר בעצה - זה הירוק של המים, '''והתיר כצוצרה''', כלומר אם היה בור ארבע על ארבע, נניח מעל הכנרת, אז הוא התיר לעשות שם חור ולשאוב מים, ורואים כאילו שיש שם איזו מחיצה שיורדת עד המים. '''והתיר הבאת לונטיות''' - התיר להביא מגבת בשבת. '''תמן תנינן: הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג בעשר לונטיות, ולא יביאם בידו.''' כלומר, אפילו יסתפג בעשר לונטיות כך שאין כמעט מים, ולא שייך לו שם לשחות, גזרו. אמר שמואל - מה יעשה אדם שלמד רק את המשנה שאסרה ולא היה לב לו לחזור עוד, ולכן לא ידע שדעת המשנה קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות, הרי אחרי זה התירו את זה. אז אומר שמואל, מה יעשה מי שלא למד את כל המשניות ואת כל ההלכות - הוא יכול להיעצר במשנה הזאת שאומרת שאסור, אפילו יסתפג בעשר לונטיות לא יביאם, והוא לא הגיע למשנה שאומרת שהתירו את זה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כג ב}} {{סוף}} <span id="דף_כד_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כד.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד א<span class="yerum-runnum">46</span></div> {{ירו"מ-הוסר|אמר }}מה יעביד הדין סבורא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שלמד רק את המשנה שאסרה ולא}} יליף ולא שימש {{ירו"מ-הוסר|והדא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולכן לא ידע דהדא}} מתניתין קודם עד שלא {{ירו"מ-הוסר|התירוה}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}באת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{תנא-ירו"מ|רבי}} התיר {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. תני: אין משתטפין {{שוליים|ג_כה}}לא בחמין ולא בצונן. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודא בר פזי}}: {{ירו"מ-הוסר|ודא}}{{ירו"מ-הדגשה|הדא}} מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריא. דתני: הרוחץ בחמי טבריא, הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו {{ירו"מ-ביאור|שישנה מדרך שעושים בחול.}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן מנסיא}} אומר: אף הוא לא יזלף על עצמו, מפני שהוא מרבה את ההבל {{ירו"מ-ביאור|והרי עדין אסרו את הזעה,}} ומכבד את הקרקע. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר יצחק}} עאל מיסחי עם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} {{ירו"מ-הדגשה|במרחץ של}} {{ירו"מ-הוסר|בטרים}}{{ירו"מ-הדגשה|טרים}} בר יטסס. חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, אמר לו: כזה אסור בשבת, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} הוו חורנין מזלפין ונפל עליו, והוא אמר {{ירו"מ-ביאור|שאחרים יזלפו עליו.}} והא {{אמורא-ירו"מ|רבי לוונטי}} עאל מיסחי עם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}? חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: לית אנן צריכין חששין ליחידייא {{ירו"מ-הדגשה|דעל עצמו מותר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק רובא}} עאל מיסחי עם {{תנא-ירו"מ|רבי}}, אמר לו: מהו מיתן צלוחיתא {{ירו"מ-הדגשה|שמן}} גו עגלתא {{ירו"מ-ביאור|בריכה עגולה שבה הרתיחו את המים?}}, אמר לו: הבא גו נטלא {{שוליים|ג_כו}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}היא נעשית ככלי שני. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, והלכות בית הכסא בבית הכסא. כהדא ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} עאל מיסחי עם {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אסור. {{שוליים|ג_כז}}מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ולא כן {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} שאיל ל{{אמורא-ירו"מ|רב}}: מה{{ירו"מ-הדגשה|ו}} לענות אמן במקום מטונף? והוא אמר: {{שוליים|ג_כח}}אסור. ואסור דאמרית לך אסור {{ירו"מ-הדגשה|היה לי להגיד במרחץ}}. אשכח תנאי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תני: {{שוליים|ג_כט}}אין שואלין הלכות המרחץ והלכות הכסא בבית הכסא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב כו'. חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת לשבת, {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} חד אמר: {{שוליים|ג_ל}}מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, וחרנה אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתני {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, הוי {{אמורא-ירו"מ|רב}} דו אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. חד פילוסופיוס שאל ל{{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} {{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דאמרי}} אבלט שאל ל{{אמורא-ירו"מ|לוי סריסא}}: אמאי מותר לשתות {{שוליים|ג_לא}}ואסור לרח{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ץ? אמר לו: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר לו: אין. אמר לו: ומכי הוא לה כלום? אמר לו: שלא תתפרץ {{ירו"מ-הדגשה|עם אחרים}}. אמר ליה: {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} שלא יתפרצו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: והלא כבר נאמר ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז]]) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" {{ירו"מ-הדגשה|ורחיצת כל הגוף אינה שוה לכל נפש}}. מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כד עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ד. מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: רבי ירמיה ורבי זעירא ורב יהודה אמרו בשם שמואל: '''רבי התיר לונטיות'''. תני: '''אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן'''. אמר רבי יודא בר פזי: מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריא. ותני: '''הרוחץ בחמי טבריא, הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו''' כדי שישנה טיפה ממה שעושים בחול. רבי שמעון בן מנסיא אומר: '''אף הוא לא יזלף על עצמו, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע'''. כלומר למרות שבעצם התירו להתרחץ בחמי טבריא במי המערה, עדיין אבל אסור לזלף. אסור לזלף אפילו על עצמו מפני שהוא מרבה את ההבל, ולהזיע עדיין לא התירו. רבי אחא בר יצחק עאל מיסחי עם רבי אבא בר ממל בר יטסס. זה שם של אדם שלא היה לו בית מרחץ. חמא חד בר נש מזליף על גרמיה. אמר לו: '''כזה אסור בשבת, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע'''. מה הדבר כזה? זה היה מדובר ביום חול. אז אמר לו: כזה דבר בשבת אסור, כי הוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע. רבי אבהו הוו חורנין מזלפין ונפל עליו, והוא אמר. כלומר אחרים זלפו על עצמם וזה עף עליו, והוא אסר את זה. ואומרת הגמרא: והא רבי לוונטי עאל מיסחי עם רבי יונה, חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, ואמר: '''לית אנן צריכין חששין ליחידייא'''. כי על עצמו הרי מותר, אז הוא התיר את זה. ואומרת הגמרא: רבי יצחק רובא עאל מיסחי עם רבי, אמר לו: מהו מיתן צלוחיתא גו עגלתא. כלומר אם מותר לתת צלוחית שמן בתוך הבריכה של המים, ששם היה זה בעצם כלי ראשון. מים חמים, כשהשמן יהיה טיפה יותר נוזלי ויהיה קל לשוך אותו. אמר לו: הבא גו נטלא היא נעשית ככלי שני. כלומר שים את המים החמים בתוך כלי שני, ואת הצלוחית שים בתוכו. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: '''שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, והלכות בית הכסא בבית הכסא'''. כהדא דרבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם רבי מאיר, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אסור. מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ואומרים ששאל אותו שאלות במרחץ והוא ענה לו. ואומרת הגמרא: ולא כן שמואל שאיל לרב: מה לענות אמן במקום מטונף? והוא אמר: אסור, ואסור דאמרית לך אסור. כלומר זה שאמרתי לך שאסור - גם זה אסור היה להגיד לי, להגיד לך. כי לא אומרים דברים כאלה במרחץ. ואומרת הגמרא: אשכח תנאי תני: '''אין שואלין הלכות המרחץ והלכות הכסא בבית הכסא'''. יש ברייתא שאומרת שאין לומר גם את זה - אפילו הלכות שקשורות למרחץ אסור לומר במרחץ, ולהלכות בית הכיסא אסור להגיד בבית הכיסא. למדנו במשנה: אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב. אומרת הגמרא: '''חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת לשבת''', רב ושמואל, חד אמר: '''מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו''', וחרנה אמר: '''מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים'''. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתני שמואל: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, הוי רב דו אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. ואומרת הגמרא: חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא, אבלט שאל ללוי סריסא - אבלט השואל, שאל את לוי הסריס. אמר: אמאי מותר לשתות ואסור לרחוץ? אמר לו: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר לו: אין. אמר לו: ומכי הוא לה כלום? הרי הוא לא עושה כלום. אמר לו: שלא תתפרץ - עם אחרים. אמר ליה: שלא יתפרצו. כן, תתיר להם להתרחץ, אז יבואו גם לחמם בשבת. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: והלא כבר נאמר '''"אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם"'''. ורחיצת כל הגוף אינה שווה לכל נפש - לרחוץ פנים, ידיים, רגליים, זה שווה לכל נפש, כולם עושים את זה, אבל להתרחץ כל הגוף זה לא דבר שווה לכל נפש, ולכן אסור לחמם מים כדי לרחוץ כל גופו. ואומרת הגמרא: '''מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת'''. אמרנו שמוליאר זה בעצם כלי שיש לו בצד עוד איזה כלי קיבול קטן לגחלים, אז אם גרוף - כלומר גרוף את הגחלים - מותר לשתות בשבת. אומרת הגמרא: '''הא אם אינו גרוף, לא'''. אפילו אם זה כתום, אסור. {{סוף}}</div> <span id="דף_כד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד ב<span class="yerum-runnum">47</span></div> הא אם אינו גרוף {{ירו"מ-הדגשה|אפילו הוא קטום}}, לא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שיין}}: מפני שהגחלים נוגעות בגופו. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה בריה דרבי הילל}}{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: מפני שהרוח נכנסת בגופו והגחלים בוערות {{ירו"מ-הדגשה|והקטימה בטלה ודאי}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: מפני שהוא עשוי פרקים פרקים {{ירו"מ-הדגשה|שמחוברים בבדיל או עופרת ו}}הוא מתיירא שמא נתאכל דיבוקו והוא מוסיף מים. אנטיכי, אף על פי שגרופה, אין שותין ממנה. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מפני שהיא מתחממת מכתליה. רבנן דקיסרין ו{{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: אם היתה גרופה ופתוחה, מותר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ד|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ד"> <strong>מתני':</strong> מיחם שפינהו {{שוליים|ג_לב}}לא יתן לתוכו מים צונין בשביל שייחמו, אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן.<br><strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: לא שנו {{ירו"מ-הדגשה|שנותן מים}} אלא לתוך הכוס {{ירו"מ-הדגשה|שהוא כלי שני}}, הא לתוכו {{ירו"מ-ביאור|של המיחם,}} לא {{ירו"מ-ביאור|ואפילו אם יתן הרבה מים אסור שחוששים שמא יתן מעט.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: קשייתה קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לא תני {{ירו"מ-ביאור|אי אפשר להעמיד את שיטתו}} {{ירו"מ-הוסר|ר יוחנן }}על סיפא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא תני על רישא. {{ירו"מ-הדגשה|הרי ברישא משמע שלא יתן לתוכו מים צונין}} בשביל שייחמו, הא להפשירן {{ירו"מ-הדגשה|מותר. ובסיפא נאמר: אבל נותן הוא לתוכו, משמע שאפילו לתוכו מותר אם נותן הרבה מים}}.{{ירו"מ-הוסר|לא}} {{ירו"מ-הוסר|אתא}}{{ירו"מ-הדגשה|אתו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהנא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}} {{ירו"מ-הדגשה|ואמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{ירו"מ-הדגשה|בין בתוכו בין בכוס}} אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר. תני: נותנין חמין לתוך צונין, אבל לא צונין לתוך חמין {{ירו"מ-ביאור|דתתאה גבר}}. כדברי {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}}. ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}}: {{שוליים|ג_לג}}בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין מותר. במה דברים אמורים? בכוס. אבל באמבטי {{ירו"מ-ביאור|כלי ראשון,}} חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן מנסיא}} מתיר {{ירו"מ-הדגשה|אף בכלי ראשון בנותן הרבה מים בכדי להפשיר}}. אתיא ד{{אמורא-ירו"מ|רב}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן מנסיא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} {{ירו"מ-הדגשה|שבכלי ראשון אוסר אף להפשיר. ד}}תני {{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} אומר: {{שוליים|ג_לד}}ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה. דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. וחכמים {{שוליים|ג_לה}}אוסרין. ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כחכמים}}. יאות אמר {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|שהרי בא רק להפשיר, שהרי יותר מכך יכוה}}. ומה טעמון דרבנן? ייבא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי' במקום שאין היד שולטת, עד איכן? {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בר פזי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינה}}: עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: כאן<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כד עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא: אמר רבי שיין: '''מפני שהגחלים נוגעות בגופו'''. כלומר הסיבה שאם הגחלים - אם זה כתום - אסור, זה כיוון שהגחלים נוגעות בגוף שאמרנו שיש שם כלי של מים וצמוד אליו כלי של גחלים, הכלי של הגחלים נוגע בכלי של המים. רבי חנינה בריה דרבי הילל אמר: '''מפני שהרוח נכנסת בגופו והגחלים בוערות'''. כלומר הוא אמר שהכתם לא יעזור הרבה, כי הרוח מהר מאוד תבעיר את זה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מפני שהוא עשוי פרקים פרקים''' שמחוברים בבדיל או בעופרת, '''והוא מתיירא שמא נתאכל דיבוקו והוא מוסיף מים'''. כלומר האדם מפחד שמא הכלי הזה יינתך, כלומר העופרת או הבדיל יותכו ואז הכלי יתפרק, ולכן אם הוא יראה שנגמרו המים אז הוא ילך ויוסיף מים, וזה כבר ממש מבשל בשבת. ואומרת הגמרא: '''אנטיכי, אף על פי שגרופה, אין שותין ממנה'''. אמרנו אנטיכי זה כלי בתוך כלי, שהכלי התחתון מכיל גחלים, ובכלי העליון יש מים. אז אין שותין ממנה. רבי חנניה, רבי יוסי, רבי אחא ורבי אבא אמרו בשם רבי יוחנן: '''מפני שהיא מתחממת מכתליה'''. כלומר כיוון שהכתלים עצמם, גם אם זה גרוף, הם עבים יחסית והם שומרים את החום, ולכן זה אסור. רבנן דקיסרין ורב הונא בשם רב: '''אם היתה גרופה ופתוחה, מותר'''. כי אם זה גרוף ופתוח, גם כן שהרוח נכנסת ומקררת את זה, אז אין מקום לאסור. הרי אתם רואים במשנה: '''מיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונין בשביל שייחמו, אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן'''. אומרת הגמרא: רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: '''לא שנו אלא לתוך הכוס''', שזה כלי שני, '''הא לתוכו''' - כלומר לתוך המיחם - לא. אפילו אם ייתן הרבה מים אסור, כי חוששים שמא ייתן מעט. אמר רבי מנא: קשייתה קומי רבי אבא. רבי יוחנן לא תני על סיפא ולא תני על רישא. כלומר רבי יוחנן לא מסתדר לא עם הרישא ולא עם הסיפא, כי משניהם - גם מהרישא וגם מהסיפא - משמע שמותר לתת הרבה מים. הרי ברישא משמע '''בשביל שייחמו''' - שלהפשיר, אם הוא שם כמות כדי שזה יפשיר אותם ולא יחמם אותם, אז מותר. וגם בסיפא: '''הא להפשירן''', משמע שאפילו לתוכו של המיחם מותר אם הוא נותן הרבה מים. אז זה בכל מקרה מותר, ורבי יוחנן לא כמו הרישא ולא כמו הסיפא. אומרת הגמרא: רבי אבא בר כהנא ורבי חייא בר אשי בשם רב: '''אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר'''. אם הוא שם כמות גדולה של מים שרק יפשיר, זה מותר. תני: '''נותנין חמין לתוך צונין, אבל לא צונין לתוך חמין'''. כי אז שתתא גבר - התחתון הוא גובר, כי בעצם ככה זה גם באש - החום מלמטה והכלי מלמעלה, ולכן יש מקום לגזור. זה '''כדברי בית שמאי'''. לפי בית שמאי מותר לתת רק אם התחתון הוא הצונן ואתה מוסיף מים חמים מלמעלה, אבל הפוך יהיה אסור. '''ובית הלל אומר: בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין מותר''', '''במה דברים אמורים? בכוס''' - שזה כלי שני. '''אבל באמבטי''' - שזה כלי ראשון - '''חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור'''. כי הוא כלי ראשון, כלומר מדובר שהוא לא על האש, כשהוא לא על האש אז גם לפי בית הלל מותר לתת רק חמין לתוך צונין ולא הפוך, כיוון ששתתא גבר. '''ורבי שמעון בן מנסיא מתיר''' - אף בכלי ראשון, אם הוא נותן הרבה מים בכדי להפשיר. הוא אומר לא משנה - אפילו אם התחתון הוא מים חמים, אם הוא נותן מספיק מים כדי להפשיר, אז מותר. ואומרת הגמרא: '''אתיא דרב כרבי שמעון בן מנסיא'''. רב שאמר שמותר לתת מים אם זה כדי להפשיר, זה כמו רבי שמעון בן מנסיא. '''ורבי יוחנן כרבי יוחנן בן נורי''', שהוא סובר שבכלי ראשון אסור אפילו כדי להפשיר, מהחשש שמא פעם הבאה הוא ייתן פחות. ותני, איפה ראינו את זה? '''תני רבי יוחנן בן נורי אומר: ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרין. ורבי יוחנן''' - סובר כמו חכמים. אומרת הגמרא: '''יאות אמר רבי מאיר'''. הרי אם הוא בא רק להפשיר, כשהוא שם את הידיים כנגד האש, או שהוא התרחץ בצונן והולך להתחמם, בוודאי איפה שהוא עומד זה רק כדי להפשיר, ולא כי אחרת הרי הוא יחווה אם הוא יישאר שם יותר. אז מה טעם דרבנן דמסרין? אומרת הגמרא: '''יבוא כי אדם אמר רבי זעירא בשם רב יהודה: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת'''. כלומר במקום שאין היד שולטת, אפילו להשאיר את זה זמן קצר רק כדי להפשיר - אסור. שואלת הגמרא: '''אפילו במקום שאין היד שולטת, עד איכן?''' מה זה נקרא אין היד שולטת? רבי יודה בר פזי ורבי סימון בשם רבי יוסי בן חנינה: '''עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית'''. אז זה הכוונה אין היד שולטת - שברור שהמקום חם, כלומר מקום שאם ישים את היד שם היא תיכווה, שם אסור. אומרת הגמרא: '''הכל מודין בכלי שני שהוא מותר'''. שואלת הגמרא: '''מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני?''' אמר רבי יוסי: כאן היד שולטת וכאן היד אינה שולטת. כלומר כלי שני יותר קר. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כד ב}} {{סוף}} <span id="דף_כה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כה.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כה.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כה עמוד א<span class="yerum-runnum">48</span></div> היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}: כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שכשהוא על האש זה איסור תורה, ואסרו אף שאינו על האש}} ולא עשו הרחק לכלי שני. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא, ההן פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא. דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח {{ירו"מ-הדגשה|רואים שגם כלי}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו שלישי יכול להיות רותח, אלא שלא גזרו בכלי שני}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ה|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_לו}}האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.<br><strong>גמ':</strong> מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} אמר: {{שוליים|ג_לז}}אסור {{ירו"מ-הוסר|ועירוי}}{{ירו"מ-הדגשה|דעירוי}} {{ירו"מ-הדגשה|מכלי ראשון}} ככלי ראשון הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואסור}}. חיילה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: בין קדשים קלים בין קדשי קדשים טעונים שטיפה ומרוק}}, אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שעירוי כבישול}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: תמן כלי חרס בולע {{ירו"מ-הדגשה|אף בעירוי}}, תבלין אינן מתבשלין {{ירו"מ-הדגשה|בעירוי}}. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: והתני אף בכלי נחושת כן? אית לך למימר כלי נחושת בולע? מהו לערות מן הקילוח {{ירו"מ-ביאור|כגון שמשליך התבלין באמצע הקילוח?}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה בריה דרבי הילל}}: מחלוקת {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר גופתא}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: עשה כן {{ירו"מ-ביאור|עירה}} בשבת, חייב משום מבשל? עשה כן בבשר וחלב, חייב משום מבשל? אמר לו: כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ואי זהו חלוט {{ירו"מ-ביאור|בישול}} ברור {{ירו"מ-הדגשה|שאף אם יאפה אחר כך פטור מחלה}}? כל שהאור מהלך תחתיו. {{ירו"מ-הוסר|וכא}}{{ירו"מ-הדגשה|אף הכא}}: איזהו תבשיל ברור? כל שהאור מהלך תחתיו {{ירו"מ-הדגשה|אבל עירוי לא. תנן}}: {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}: מלח {{ירו"מ-הוסר|בציר}}{{ירו"מ-הדגשה|כציר}}, יין {{ירו"מ-הוסר|בחומץ משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|כחומץ}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ו|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_לח}}אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ואם נתנו מבעוד יום, מותר. ואין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן. {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלין נר חדש אבל לא ישן}}. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}}:{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת}}.<br><strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} בעי: כבה מבעוד יום ונתודע לו משחשיכה {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? חברייא בעו: כבה בשבת ונתודע לו בשבת הבאה {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אין לך ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} דבר שהוא בעינו {{ירו"מ-ביאור|שהוא ראוי לשימוש}} ואינו בהכנו<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כה עמוד א'''{{ש}}</span> '''ירושלמי שבת דף כה''' אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ד. מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא רבי ירמיה ורבי זירא, רבי יהודה אמר בשם שמואל, רבי התיר על אומתיות. תני הם משתתפים לא בחמין ולא בצונן. אמר עדה בר פזי אדם מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריה. ותני האוחז בחמי טבריה הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו כדי שישנה טיפה ממה שעושים בחול. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף הוא לא זולף על עצמו מפני שהוא מרבה את האבל ומכבה את הקרקע. כלומר, למרות שבעצם התירו להתרחץ בחמי טבריה במי מערה, עדיין אבל אסור לזלף, אפילו על עצמו, מפני שהוא מרבה את האבל ולהזיע עדיין לא התירו. רבי אחא בר יצחק אזל מיסתכי עם אבא בר מימל במרחץ של טרימבי, שם של אדם שלא היה לו בית מרחץ. חד בר נש פזלף על גופיה, רבה אדם חד, ומטים, משפריץ על עצמו. אמר ליה כזה אסור בשבת מפני שהוא מרבה את האבל הוא מכבה את הקרקע. מה הדבר כזה? היה מדובר ביום חול. אז אמר לו כזה דבר בשבת אסור כי הוא מרבה את האבל, מכבה את הקרקע. רבי אבהו, אף ואחרים זלפים נפל עליו והוא אסר. כלומר אחרים זילפו על עצמם וזה נפל עליו. הוא אסר את זה. ואתא גמר והא רבי יונתן אזל מיסתכי עם רבי יונה. חד בר נש פזלף על גופיה ואמר לית לנו צריכין חשין ליחידא, כי על עצמו הרי מותר. אז הוא התיר את זה. ואתא גמר רבי יצחק רבעי אזל מיסתכי עם רבי, אמר ליה מה הוא מיתן צלוחית שמן גועא גלתא. כלומר אם מותר לתת צלוחית שמן בתוך הבריכה של המים, ששם היה זה בעצם כלי ראשון, מים חמים, כשהשמן יהיה טיפה יותר נוזלי ויהיה קל לשוך אותו. אמר ליה הוא, הוא גל אתא נטלא, שכלי שני ואז זה מותר. כלומר, שים את המים חמים בתוך כלי שני ואת הצלוחית שים בתוכו. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין להלכות המרחץ בבית המרחץ ולהלכות בית הכיסא בבית הכיסא. רבי שמעון אזל מיסתכי עם רבי מאיר. אמר ליה מה הוא לקלח? אמר ליה אסור. מה הוא להדיח? אמר ליה אסור. ואומרים שאל אותו שאלות להלכות המרחץ הוא ענה לו. ואתא גמר, ולאוכן אמר שמואל, שמואל שאל את רב מהו לאנוס אמן במקום מטונף? הוא אמר לו אסור, ואסור דאמרית לך, כלומר זה שאמרתי לך שאסור, גם זה אסור היה להגיד לך, כי לא אומרים דברים כאלה במרחץ. ואתא גמרא אשכח תנאי ותני: אין שואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ, ולהלכות בית הכיסא בבית הכיסא. כן, יש ברייתא שאומרת שלא גם את זה, אפילו הלכות שקשורות למרחץ אסור לומר במרחץ. ולהלכות בית הכיסא אסור להגיד בבית הכיסא. תנן, למדנו במשנה: אם ביום טוב חמין שיוחמו ביום טוב. אמרה התם הגמרא: חמין שיוחמו ביום טוב, וכן חמין שיוחמו מערב שבת לשבת. רב ושמואל, חד אמר מרחיץ בהם פניו, ידיו ורגליו, ואוחרנא אמר מרחיץ בהם כל גופו איברים איברים. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. ממה דתני שמואל מרחיץ בהם פניו, ידיו ורגליו, אז ענה רב דאמר מרחיץ בהם כל גופו איברים איברים. ואתא גמר: חד פילוסופוס שאל לבר כפרא. והכי דמר, שאלת שאל ללוי - אוולת, שהיה סריס, שאל את לוי. אמר: אם מותר לשתות ואסור לרחוץ? אמר לי: אם תראה סריס מחבק את אשתך, השמח לך? אמר לו: כן, נראה לי. אמר לו: מה אכיל להו כלום? הרי הוא לא עושה כלום. אמר לו: שלא תתפרץ עם אחרים. אמר לו: אף הכא שלא יתפרצו, תתיר להם להתרחץ, אז יבואו גם לחמם בשבת. כיוון שיצא, אמרו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם: הלא כבר נאמר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ורחיצת כל הגוף אינה שווה לכל נפש. כלומר לרחוץ פנים, ידיים, רגליים, זה שווה לכל נפש, כולם עושים את זה. אבל להתרחץ כל הגוף זה לא דבר שווה לכל נפש, ולכן אסור לחמם מים כדי לרחוץ כל גופו. ואתא גמר: '''מוליאר הגרוף, שותין ממנו בשבת'''. אמרנו שמוליאר זה בעצם כלי שיש לו בצד עוד איזה כלי קיבול קטן לגחלים. אז אם גרפו את הגחלים, מותר לשתות בשבת. ואתא גמר: '''אם אינו גרוף, אפילו אם זה כתום, אסור'''. ואתא גמר, אמר רבי זעירא: מפני שהגחלים נוגעות בגופו. כלומר הסיבה שאם הוא כתום אסור, זה כיוון שהגחלים נוגעות בגוף - שאמרנו שיש שם כלי של מים, וצמוד אליו כלי של גחלים, הכלי של הגחלים נוגע בכלי של המים. רבי חנינא בריה דרב אילא אמר: מפני שהרוח נכנסת בגופו וגחלים בוערות והכתיבה בצלע - ודאי, הוא אמר הכתיבה לא תעזור הרבה כי הרוח מהר מאוד תבעיר את זה. אמר רבי יוסי ברבי בון: מפני שעשוי פרקים פרקים שמחוברים בבדיל או בעופרת, ומתיירא שמא יתעקל דיבקו והוא מוסיף מים. כלומר האדם מפחד שמא הכלי הזה, כלומר העופרת או הבדיל, יותכו, ואז הכלי יתפרק, ולכן אם הוא יראה שנגמרו המים אז הוא ילך ויוסיף מים, וזה כבר ממש מבשל בשבת. ואתא גמר: '''אנטיכי, אף על פי שגרופה אין שותין ממנה'''. אמרנו אנטיכי זה כלי בתוך כלי - שהכלי התחתון מכיל גחלים, ובכלי העליון יש מים, ולכן אין שותה ממנה. רבי חנינא ורבי ירמיה ורבי אחא אמרו בשם רבי יוחנן: מפני שהיא מתחממת מקטליה. כלומר כיוון שהקטלים עצמם, גם אם זה גרוף, הם עבים יחסית והם שומרים את החום ולכן זה אסור. רבנן דקסרין ורב הונא אמרו בשם רב: אם היתה גרופה ופתוחה מותר. כי אם זה גרוף ופתוח, הרוח נכנסת ומקררת את זה, אז אין מקום לאסור. '''פרק ג'''' אומרת המשנה: '''מי חם שפינהו לא יתן לתוכו מים צוננים בשביל שיחמו, אבל נותנו הוא לתוך הכוס או לתוך הקיתון כדי שיצננו'''. אומרת הגמרא, רבי אבא בר ברדי רבי חייא בר אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן: לא שנו שנותן מים אלא לתוך הכוס, שזה כלי שני, אבל לתוך המי חם עצמו אסור, אפילו אם ייתן הרבה מים אסור, כי חוששים שמא ייתן מעט. אמר רבי מנא: קשייתא קמיה רבי אבא: רבי יוחנן לא תני על סיפא ולא תני על רישא. כלומר רבי יוחנן לא מסתדר לא עם הרישא ולא עם הסיפא, כי הרי משניהם - גם מהרישא וגם מהסיפא - משמע שמותר לתת הרבה מים. הרי ברישא משמע '''לא ייתן לתוכו מים צוננים בשביל שיחמו''' - משמע שלהפשיר, אם הוא שם כמות כדי שזה יפשיר אותם, מותר. וגם בסיפא נאמר "אבל נותן לתוכן", משמע שאפילו לתוכו של המי חם מותר אם הוא נותן הרבה מים. אז זה בכל מקרה מותר. אז רבי יוחנן לא כמו הרישא, לא כמו הסיפא. אומרת הגמרא, אתא רבי אבא בר כהנא ורבי חייא בר אשי ואמרו בשם רב: בין בתוכו בין בכוס, אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר. אם הוא שם כמות גדולה של מים שרק יפשיר - זה מותר. תני: '''נותנין חמין לתוך צונן, אבל לא צונן לתוך חמין''', כי הזריז - תתא גבר. התחתון הוא הגובר, כי בעצם ככה זה גם אש - החום מלמטה והכלי מלמעלה, ולכן יש מקום לגזור. זה כדברי בית שמאי. שמותר לתת רק אם התחתון הוא הצונן ואתה מוסיף מים חמים מלמעלה, אבל הפוך יהיה אסור. '''בית הלל אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר'''. אבל בכוס, שזה כלי שני. אבל באמבטי שזה כלי ראשון, אז גם בית הלל מודים ש'''נותנין חמין לתוך צונן''' ולא לתוך חמין אסור. כי כלי ראשון כמובן מדובר שהוא לא על האש, אז גם לפי בית הלל מותר לתת רק חמין לתוך צונן ולא הפוך, כיוון שתתא גבר. '''ורבי שמעון בן אלעזר מתיר אף בכלי ראשון''' אם הוא נותן הרבה מים כדי להפשיר. הוא אומר לא משנה, אפילו אם התחתון הוא מים חמים, אם הוא נותן מספיק מים כדי להפשיר אז מותר. ואתא גמרא: אטו רב כרבי שמעון בן אלעזר. רב שאמר שמותר לתת מים אם זה כדי להפשיר, זה כמו רבי שמעון בן אלעזר. ורבי יוחנן שאמר שאסור, זה כמו רבי יוחנן בן נורי, שהוא סובר שבכלי ראשון אסור אפילו כדי להפשיר, מהחשש שמא פעם הבאה הוא ייתן פחות. ותני, איפה ראינו את זה? דתני, '''רבי יוחנן בן נורי אומר: ממלא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתחם, אלא בשביל שתפיג צנתה. יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומסתפג כנגד המדורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרין'''. ורבי יוחנן סובר כמו חכמים. אומרת הגמרא, לכאורה תיתי מרבי מאיר. הרי אם הוא בא רק להפשיר, כשהוא שם את הידיים כנגד האש או שהוא התרחץ בצונן והוא הולך להתחמם, אז זה ודאי - איפה שהוא עומד זה רק כדי להפשיר ולא כדי להתחמם, כי אחרת הרי הוא ייחווה אם הוא יישאר שם יותר. אז מה טעם דרבנן, מה הם אוסרים? אומרת הגמרא, אמר רבי זעירא בשם רבי יהודה: '''מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו'''. כלומר במקום שאין היד שולטת, אפילו להשאיר את זה זמן קצר רק כדי להפשיר - אסור. שואלת הגמרא, מקום שאין היד שולטת בו עד כדון? מה זה נקרא "אין היד שולטת בו"? רבי אבהו פזי ורבי שמעון אמרו בשם רבי יוסף ברבי חנינא: עד שנותן אותו ותרד עליו וכבתה - זה הכוונה אין היד שולטת בו. כלומר, ברור שהוא במקום חם, אבל מקום שאם ישים את היד שלו היא תיכווה, שמה אסור. אומרת הגמרא, הכל מודים בכלי שני שהוא מותר. שואלת הגמרא, מה בכלי ראשון לכלי שני? אמר רבי יוסי: '''כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת'''. כלומר כלי שני יותר קר. אמר רבי יונה: לא, '''כאן וכאן אין היד שולטת'''. כלומר כלי שני הרי פעמים הרבה יותר חם אפילו מכלי ראשון, אלא שעשו הרחק לכלי ראשון, כיוון שמהתורה רק כלי ראשון שהוא על האש - רק זה אסור מהתורה. כלי ראשון שהוא לא על האש לא אסור מהתורה. אז חכמים גזרו גם בכלי ראשון שהוא לא על האש, אבל לא עשו הרחק לכלי שני. כלי שני זה כבר הרחקה רחוקה מדי - בכלי שני לא עשו הרחק ולכן מותר לתת לתוך כלי שני. אמר רבי מנא: '''ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא'''. כלומר כלי של אורז שמוציאים את האורז מתוכו, אפילו אם מעבירים אותו כמה כלים הוא עדיין רותח. רואים מכאן שהחום לא קשור לכלי ראשון או שני או שלישי, כי בעצם החום נשמר, כמו לדוגמה באורז וכדומה, נשמר אפילו אם מעבירים אותו כמה כלים. '''והדין פינכא דגריסא''' גם כן '''מסייע ליה לאבא'''. שוב פעם, '''דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח'''. רואים שגם כלי שני, אפילו שלישי, יכול להיות רותח, אלא שבעצם לא גזרו חכמים בכלי שני. {{סוף}}</div> <span id="דף_כה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} אלא דבר אחד בלבד {{ירו"מ-הדגשה|נר הדולק בשבת שהוא מוקצה מחמת איסור}}. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הרי {{ירו"מ-הדגשה|מותר}} שמן בנר, הרי בעינו הוא ואינו בהכנו {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|לכן}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה שאני התם דלכך}} נתנו משעה ראשונה שיכלה בנר {{ירו"מ-הדגשה|ודחאו בידים}}. התיב {{אמורא-ירו"מ|ריש לקיש}}: הרי חיטין {{ירו"מ-הוסר|בזריעה}}{{ירו"מ-הדגשה|שזרעם}}, בעינן הן ואינו בהכנו {{ירו"מ-הדגשה|אף התם}} לכך נתנו משעה ראשונה שיכלו בקרקע. התיבון: הרי ביצים לאפרוחים, הרי בעינן הן ואינן בהכנן, לכך נתנן משעה ראשונה שיעשו אפרוחים. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: הרי עיטורי סוכה, הרי בעינן הן ואינן בהכנן. שנייא היא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבמרי אחוי דרבי יוסי}}: כל שבעה הן בטילין על גב סוכה {{ירו"מ-הדגשה|שהוקצה למצוותו}}, מיכן והילך {{ירו"מ-ביאור|בשמיני עצרת,}} בהכנו הן. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננה}}: הרי מוכין {{ירו"מ-ביאור|מוקצה מחמת חסרון כיס}} {{ירו"מ-הוסר|שנתפזרו}}{{ירו"מ-הדגשה|שטמן בהם}}, הרי בעינן הן ואינן בהכנן. {{ירו"מ-הוסר|הכא בכלים ומה דאת אמר תמן באכלין }}התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי נסא}}{{ירו"מ-הוסר|רק}}: הרי מוקצה {{ירו"מ-ביאור|גרוגרות וצימוקים}} שיבש ולא נגע בו {{ירו"מ-ביאור|לא ידע שיבש קדם שבת}}, הרי הוא בעינו ואינו בהכנו. {{ירו"מ-הדגשה|מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}}{{ירו"מ-הוסר|הכא}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בכלים {{ירו"מ-הוסר|ומה דאיתמר }}תמן, באכלין {{ירו"מ-הדגשה|או מוכין שאין עליהם תורת כלי}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ז|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ז"> </span> <strong>מתני':</strong>{{שוליים|ג_לט}}מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת.<br><strong>גמ':</strong> התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אחא}}: והא תנינן<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כה ב}} {{סוף}} <span id="דף_כו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כו.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כו.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד א<span class="yerum-runnum">49</span></div> כופין {{ירו"מ-הדגשה|את ה}}סל {{ירו"מ-הוסר|לפני}}{{ירו"מ-הדגשה|בפני}} {{ירו"מ-הוסר|האפרוחים}}{{ירו"מ-הדגשה|האפרוחין}} שיעלו ושירדו {{ירו"מ-הדגשה|עלה אסור לטלטלו, והרי הסל בהכנו ואסור}}? אמרין: הדא ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}}. דתני: {{ירו"מ-הוסר|כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת דברי רמ ר יודא }}אומר: נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת. דברי}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} תריהן {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חד אמר, דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}: כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו באופן חד פעמי, גם עליו אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ו}}אסור. וחרנה אמר: כל שייחדו לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד, רק עליו אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ו}}אסור. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} שאל: ההן {{ירו"מ-הוסר|ליבנה}}{{ירו"מ-הדגשה|לבינה}}, לא כמיוחד לאיסור הוא {{ירו"מ-הדגשה|שהרי עומדת לבנין}}? הוי הוא ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו{{ירו"מ-הדגשה|א}} אמר: כל המיוחד לאיסור אסור. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: מיוחד {{ירו"מ-הדגשה|לשעה אחת}}, כל שכן ייחדו {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד}}. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: ייחדו {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד}}, הא מיוחד {{ירו"מ-הדגשה|לשעה}} לא. מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו לשעה}} אסור. דתנינן תמן: {{שוליים|ג_מ}}{{ירו"מ-הוסר|מוכנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מוכני}} {{ירו"מ-ביאור|גלגל של עגלה המיועדת לכלים. לרמב"ם מגירה של ארון}} שלה, בזמן שהיא נשמטת, אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה {{ירו"מ-ביאור|להיות כלי הבא במידה שאינו מקבל טמאה.}} ואינה מצלת עמה באהל המת {{ירו"מ-ביאור|שאם הייתה נמדדת עמה והיה בה שיעור ארבעים סאה, לא הייתה מקבלת טומאה והייתה חוצצת בפני הטמאה.}} ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות. ותני על{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת {{ירו"מ-הדגשה|רואים שאף שהיו עליה מעות בין השמשות כיוון שלא יחדה לכך לתמיד, מותר לטלטלה. ולא אמרינן דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב ששת}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא, ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כבה, מותר לטלטלו. אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|ולא היי בסיס לדבר אסור לדעת כולם שהרי אינא מיוחדת אפילו לשעה לכך}}? לית את יכיל {{ירו"מ-הדגשה|להעמידה בשוכח}}, דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות. אית {{ירו"מ-הדגשה|לך}} מימר הכא דברי הכל היא בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|הרי המעות עליה, אלא ודאי אפילו בהניחם}}? מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור אסור.<br><br> <span id="דף_כו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} דתנינן: {{שוליים|ג_מא}}האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}}: פתר לה {{אמורא-ירו"מ|רב}} בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|וקשה גם}} {{ירו"מ-הוסר|ומן}}{{ירו"מ-הדגשה|מן}} {{ירו"מ-הוסר|דבתרה}}{{ירו"מ-הדגשה|דבתרא}} {{ירו"מ-ביאור|מהסיפא.}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה {{אמורא-ירו"מ|רב}} בשוכח? מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל {{ירו"מ-הוסר|המיוחד}}{{ירו"מ-הדגשה|שיחדו}} לאיסור לתמיד אסור. דתנינן: {{שוליים|ג_מב}}כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני על{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: תיפתר במאוס {{ירו"מ-הדגשה|שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד}}. אמר לו: והתני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{שוליים|ג_מג}}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|שיש מוקצה מחמת איסור}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} אמר: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: את מה את אמר? אמר לון: אני אין לי אלא משנה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הדל{{ירו"מ-הדגשה|י}}ק{{ירו"מ-הדגשה|ו}} בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} הורי באטרבוליס: {{שוליים|ג_מד}}מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי חלבו}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי חלבו}} לא {{ירו"מ-הדגשה|הוו}} מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} מעברין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} סלק גבי {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחום בר חייא}}, בעא מיעברתיה קומוי. אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|אתה רוצה להעביר}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה גלילייא}} סלק קומי {{אמורא-ירו"מ|יוסי בן חנינה}}, בעא מעברתיה. אמר לו: מאן שרא לך? {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} אשכחת {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אילין דאסרין {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|מצד אחד}}, {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}{{ירו"מ-הוסר|אילין דאסרין חדא רבי יהושע }}{{ירו"מ-הוסר|ורשבל}} אילין {{ירו"מ-הוסר|דרשי}}{{ירו"מ-הדגשה|דשרי}} {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|מצד שני לכן נשאר בספק ואין להתיר. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר בר חנינה}}: מעשה היה וטילטלו {{ירו"מ-הוסר|פומטר}}{{ירו"מ-הדגשה|פמוט}} {{ירו"מ-הדגשה|שעליו היה מונח נר חרס}} מתחת הנר בשבת {{ירו"מ-ביאור|אחר שכבה.}} מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו {{ירו"מ-הוסר|פומטר}}{{ירו"מ-הדגשה|פומט}} יהא אסור {{ירו"מ-הדגשה|שהיה בסיס לנר}}. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר {{ירו"מ-הדגשה|אחר שכבה}}. אלא כן אנן קיימין כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הוסר|דו }}אמר: נר מאוס, פמוט אינו מאוס. תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כו עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל המיוחד לאיסור אסור". חולקת על מי שאומר שרק דבר שהוא קבוע לאיסור נאסר. "דתנינן: '''האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת'''". כלומר, אבן זה תמיד מוקצה, זה משהו שהוא מיוחד תמיד לאיסור, ואף על פי כן אתה רואה שאם מניחים אותה על החבית, ורוצה לפתוח את החבית, הוא יכול להטות את החבית, האבן תיפול ואז הוא יכול להשתמש בחבית. רואים מכאן שלמרות שדבר שהוא מיוחד לאיסור, זה לא נאסר. "°רבי אבא °רבי חייא בר אשי: פתר לה רב° בשוכח", כלומר מדובר שהוא שכח את האבן, אז החבית לא נעשית בסיס לאבן. אומרת הגמרא וקשה גם על הסיפא: "'''היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת'''". כלומר, מותר להרים את החבית עם האבן, ולכאורה קשה - איך מותר להזיז את החבית? הרי החבית עצמה היא בסיס לדבר האסור. ואומרת הגמרא: גם כאן פתר לה רב בשוכח - לא מדובר שהוא הניח את האבן על החבית ואז החבית נעשית בסיס לאבן, אלא שהוא שכח את האבן. ואומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל לאיסור לתמיד אסור. דתנינן: '''כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו'''". "ותני על ה: '''עלו מאליהן, אסור לטלטלן'''" אף שלא יחדן לתמיד. כלומר, למרות שהוא בעצם לא ייחד אותם תמיד, רואים מכאן שאפילו אם לא ייחד לתמיד, גם כן זה אסור, ולא רק אם ייחד לתמיד. "אמר רבי בון בר חייא קומי רבי זעירא: תיפתר במאוס". כלומר, מדובר בסל שהוא מלוכלך ולא אכפת לו שזה יישאר תמיד לאפרוחים, אז בעצם מדובר כאן שהוא ייחד את הסל הזה לאפרוחים לתמיד. "אמר לו: והתני רבי הושעיה: אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן?" כלומר, אתה יכול להגיד את זה על סל, אבל סאה וטרקב שייך בהם להגיד שהם מאוסים? אדם מפקיר אותם בגלל שהם התלכלכו? "רבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבי מאיר" שיש מוקצה מחמת איסור. "שמואל אמר: הלכה כרבי יהודה" - שגם יש מוקצה מחמת מיאוס. "רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון" - שאין מוקצה, ורק אם זה דולק, בזמן שזה דולק, אז אסור לטלטל את זה. ואומרת הגמרא: "בעון קומי רבי יוחנן: את מה את אמר?" מה אתה סובר? "אמר לון: אני אין לי אלא משנה: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת". כלומר, בעצם כמו דעת רבי מאיר, שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. אומרת הגמרא: "רבי שמעון בן לקיש הורי באטרבוליס: מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כרבי שמעון". כי הוא סובר שאין מוקצה, ואחר שזה כבה יהיה מותר לטלטל אפילו אם זה דלק בשבת. "רבי חלבו ורבי אבהו" - קומי רבי חלבו לא היו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה, כדעת רבי מאיר, וקומי רבי אבהו היו מעברין, כדעת רבי שמעון. "רבי יסא סלק גבי רבי תנחום בר חייא, בעא מיעברתיה קומוי" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה מלפניו. "אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כרבי מאיר?" אתה רוצה להעביר? "רבי יוסה גלילייא סלק קומי יוסי בן חנינה, בעא מעברתיה" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה. "אמר לו: מאן שרא לך?" מי התיר לך? הרי אשכחת רב ורבי יוחנן אילין דאסרין - מצד אחד, ורבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש אילין דשרו - מצד השני, אז לכן נשאר בספק ואין להתיר. "אמר רבי אלעזר בר חנינה: מעשה היה וטילטלו מתחת הנר בשבת" - כלומר, אחרי שכבה טלטלו את הפמוט. שואלת הגמרא: "מה אנן קיימין?" אם כרבי מאיר, אפילו יהא אסור, כי הרי הוא היה בסיס לנר שדלק בשבת. אין כרבי שמעון, אפילו נר יהא מותר, לא צריך את הפמוט. "אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: '''נר מאוס, פמוט אינו מאוס'''". לכן נר שדלק אפילו בשבת קודמת, אומר שיהיה אסור לטלטל אותו, אבל פמוט, אם הוא לא דלק בשבת הזאת, אינו מאוס ויהיה מותר לטלטלו. "תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל". הרי, אם הנר דולק ואיכשהו דוחפים את זה - אם מהדחיפה זה יילך קדימה, השמן יגיע לפתילה ואז זה מבעיר, ואם השמן ילך לאחריו אז זה מכבה. "אמר רבי יוחנן: קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת". {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כו ב}} {{סוף}} <span id="דף_כז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כז.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כז.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|דאם מטהו}} לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל בר אבא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הוסר|בכבה}}{{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בנר שכבה}}. אמר לו: תנוח דעתך {{ירו"מ-הדגשה|שהנחתה דעתי}}. מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו טבלה תהא אסורה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא בסיס לנר}}. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר. אלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. תני: {{שוליים|ג_מה}}אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, אפילו התנה עליו אסור {{ירו"מ-הדגשה|כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. אין כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. מה חמית מימר כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אנן קיימין? {{ירו"מ-הדגשה|אולי}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר בהתנה}}? דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר. {{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} פתרין ליה בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}ומקללין מאן דעבד כן, {{ירו"מ-הדגשה|וקראים עליו את הפסוק}} ([[מלאכי ב יב|מלאכי ב יב]]) "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר}}. מאן אית {{ירו"מ-הדגשה|ליה}} כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו לפעם אחת}}, אסור? לא {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. מכאן ש{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי}}. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר"? {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני}}: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי טבי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: אפילו כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, דו אמר תמן {{ירו"מ-הדגשה|נר שכבה}} מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את {{ירו"מ-הוסר|לון}}{{ירו"מ-הדגשה|לו}} שהוא מותר, {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שיש הרבה שמן}}, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה {{ירו"מ-הדגשה|או}} באפוצה {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}} {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן {{ירו"מ-הדגשה|דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תמן תנינן: {{שוליים|ג_מז}}נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}}: האבן והאוכלין בתוכה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא}} לא הוינן אמרין כלום, {{ירו"מ-הדגשה|שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר}}? שהרי {{תנא-ירו"מ|רבי רומנוס}} {{שוליים|ג_מח}}הוצ{{ירו"מ-הדגשה|י}}א מחתה משל בית {{תנא-ירו"מ|רבי}}, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|או}} בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: קיימתיה {{ירו"מ-הדגשה|בשהיה בה}} קרטים של בוסם {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|דהוי}} {{ירו"מ-הוסר|בה}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיס לדבר המותר והאסור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חייא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תרכוס {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} אסור לטלטלו. הורי {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: מותר. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} ולא הוה ממחה בידון. דבית {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|סולם שיש בו}} עד ג' {{ירו"מ-הדגשה|שלבים, הרי הוא}} ככסא {{ירו"מ-הדגשה|ומותר לטלטלו}}. מיכן והילך, כסולם {{ירו"מ-הדגשה|שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: מאן דשרי כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה {{ירו"מ-הוסר|ואתה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואת}} הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}מתיר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חונא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|שבעפר טיחוח לא עושה גומה}}. כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני}}: כל {{ירו"מ-הוסר|העלים}}{{ירו"מ-הדגשה|הכלים}} אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. {{ירו"מ-הדגשה|ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח. תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי הונא}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{שוליים|ג_נ}}לענין שבת איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם דבית {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}לענין חזקות איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} משום דבית {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: לענין טומאה איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר חיננא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מנורה קטנה, מותר לטלטלה. {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא}} ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: תיפתר שלקחה עמו לסחורה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס}}, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא {{ירו"מ-הדגשה|ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא}} שמעת מינה כלום.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.<br><strong>גמ':</strong> הכא את אמר: {{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר}}: אין {{ירו"מ-הוסר|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצו ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה והכא את אמר }}נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו}}. וכאן<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כז עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: '''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, התברר שבעצם טעינו, כי לא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. מה הראיה? '''שהרי רבי רומנוס הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת''', ושם כל הגחלים - זה רק מוקצה, אין שם דבר היתר. '''אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן'''? אתה גם לא יכול להגיד שהן אפוצות, הן לא דבוקות, או שתגיד '''שיש לתוכו שמן''' או דבר היתר? הרי אין שם כלום, זה הכל גחלים. אלא ודאי רואים מכאן שלרבי שמעון מטלטלים סתם, אפילו אם אין שם דבר היתר, זה רק בסיס לדבר אסור. אמר רבי אבהו: '''קיימתיה''' - כי אמת, בשעה שהיה שם '''קרטים של בוסם''', חתיכה של הבושם, ואז בעצם זה בסיס דבר האסור והמותר. אמר רבי אבא בר חייא בשם רבי יוחנן: '''תרכוס אסור לטלטלו''' - כלומר ארגז גדול שמייחסים לו מקום, אסור לטלטלו, כיוון שביחד הוא הכל, אבל זה כיוון שמטלטלים - זה כמו שהוא סותר. הורי רבי אמי: מותר. הרבה אמרו לא מותר. רבי ירמיה חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא, ולא הוה ממחה בידון - הוא ראה שהם מטלטלים את הארגז הגדול בבית המדרש, והוא לא אמר להם כלום. דבית רבי ינאי אמרין: סולם שיש בו '''עד ג' ככסא''', כן, אז הוא נחשב כמו כיסא ומותר לטלטלו. '''מיכן והילך, כסולם''' - שמחמת כובדו קובעים לו מקום ואסור לטלטלו. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''מאן דשרי'''- מי שמתיר, אז הוא כרבי שמעון, הוא סובר כמו רבי שמעון '''דתני: לא יגרר אדם את המטה הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר'''. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי בשם רבי זעירא, ורבי יוסי בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו''', כי בעפר תיחוח הוא לא עושה גומה. '''כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''' - כלומר אין בעיה להניח אותו בעפר תיחוח, כי הגומה שנעשית היא לא גומה שיש לה קיום, הרי ברגע שיזיזו אותו הגומה תיסתם. אמר רבי יוסי: '''אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת''' - אף שהוא בעצם מזיז את העפר, כיוון שמדובר בעפר תיחוח שלא נוצרת גומה. רבי יוסי ברבי בון: '''דרבי שמעון היא''' שמתיר דבר שלא מתכוון - כלומר אין כאן ראיה שזה מותר לפי כולם, אלא זה בא לפי רבי שמעון שסובר שדבר שלא מתכוון מותר, וכיוון שהוא לא מתכוון להזיז את העפר אז זה מותר, ואין ראיה שגם חכמים מתירים טלטול מהצד אם אין גומה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מתניתא אמרה כן''' שאף בעפר תיחוח אסור לחכמים. מה הראיה? '''דתני: כל אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', ושם הרי לא חילקו בין עפר תיחוח לעפר שאינו תיחוח, אז רואים מכאן שלפי חכמים אפילו בעפר תיחוח יהיה אסור. בית רבן למדנו בברייתא: סולם שיש בו שלושה שלבים, אז הוא נחשב ככיסא ומותר לטלטל אותו וכולי. אמר רבי הונא בשם רבי: '''לענין שבת איתאמרת''' - כלומר זה נאמר לעניין שבת, שאם יש יותר משלוש שלבים, אדם קובע לו מקום ולכן אסור לטלטל את זה כי זה מוקצה, זה כמו שהוא סותר אם הוא מטלטל את זה. חזקיה בשם דבית רבי ינאי: '''לענין חזקות איתאמרת''' - כלומר שסולם המצוי, כיוון שדרך כלל מזיזים אותו מכל מקום, אין לו חזקה. כלומר, אם אדם שם את זה בחצר של חברו והחבר לא התלונן, אז הוא לא יכול להגיד שיש לו חזקה, כיוון שזה דבר שממילא מזיזים אותו, אז לכן אנשים לא מקפידים. אבל אם זה היה יותר משלוש שלבים, שבדרך כלל אנשים מקפידים שלא יניחו להם את זה בחצר שלהם, אז אם בכל זאת הוא הניח והשכן לא אמר כלום, אז זה נהיה חזקה וזה מותר לו. רבי יוסה משום דבית רבי ינאי: '''לענין טומאה איתאמרת''' - שעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם, ואז הוא בעצם כמו כיסא והוא מטמא מדרס, ויותר מכאן לא מטמא מדרס. כלומר, סולם שיש בו יותר משלוש שלבים, אז בעצם זה כמו כלי שאומרים לו "עמוד ועשה מלאכתנו", והוא לא מטמא מדרס. רבי אחא בר חיננא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: '''מנורה קטנה, מותר לטלטלה'''. ואיתקם פשיטא - מה, זה לא כלי? הרי זה כלי, אז בטח שיהיה מותר. '''ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא'''? אז למה שיהיה מוקצה, למה שיהיה אסור? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''תיפתר שלקחה עמו לסחורה''' - כלומר מדובר במנורה שהוא רוצה למכור אותה, אז זה מוקצה מחמת חסרון כיס. או אפשרות אחרת: '''שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא שמעת מינה כלום''' - היא לא הייתה בבית שלו, הוא לא שמע ממנה כלום, כלומר אני יכול להגיד לך שמדובר במציאות כזאת שהוא לא יכול לחשוב עליה בכלל כי היא לא הייתה בבית. או שהמנורה הגיעה בתוך השבת, וכיוון שהוא לא ידע עליה אז בעצם הוא לא יכול להכין אותה, אז לכן אולי זה מוקצה. בפרק ח, בהלכה ח: אומרת המשנה: '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אומרת הגמרא: '''הכא את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר'''. ואתה נתאמר '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''? הרי לכאורה סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן שיש לו צורך בשמן''', וכיוון שהשמן מוקצה, אז בעצם נמצא מוציא כלי מהיכנו, כי אחרי שהשמן נופל לתוך הכלי, הכלי עצמו הוא נהיה בסיס לדבר האסור כי הוא רצה בזה, וממילא הוא לא יכול לטלטל את זה, ואז זה מוציא כלי מהיכנו וזה אסור. אבל כאן אין לו צורך בניצוצות, הוא יכול לנער את הכלי, כי ניצוצות הם לא מים ממש, והוא יכול לנער את הכלי ולכן זה לא מוציא כלי מהיכנו. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג|כז ב}} {{סוף}} <span id="דף_כח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלישי#דף כח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כח.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} אין לו צורך בניצוצות {{ירו"מ-הדגשה|ויכול לנער את הכלי. תנן}}: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא {{ירו"מ-הוסר|דאר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאסר}} {{ירו"מ-הדגשה|גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הוינן סברין מימר, מה פליגין {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}}{{ירו"מ-הוסר|מאיר}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, לא. מן מה {{ירו"מ-הוסר|דמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת. <strong>הדרן עלך פרק כירה</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שלישי|שני|רביעי}} iqz3iukojs6z0za8l0npt49l25vp3qc 106 1706312 3078710 3078493 2026-08-23T19:42:31Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078710 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|רביעי|שלישי|חמישי}} ==פרק רביעי - במה טומנין== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף כח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק רביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כט.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כט.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_א|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא ב{{ירו"מ-הדגשה|ס}}יד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אוסר בדקה ומתיר בגסה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין טומנין לא בגפת, ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול, בין לחין בין יבישין. אין טומנים בהם אפילו בערב שבת}}. {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין, {{ירו"מ-הדגשה|וכשיראה שהן רותחות}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} נוטלן {{ירו"מ-הדגשה|לפני שבת}} והן תשים {{ירו"מ-ביאור|מתקררים}} לתוך ידו ומחזירן {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} והן מוסיפין רתיחה {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שמא יטמון ברמץ בשבת}}. לפיכך אסרו לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|או כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, ואם יטול שמא תתקלקל הגומה ויבא לטלטל את המוקצה כדי לתקנה}}. וכ{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} אמר: קופה מטה על צדה ונוטל. {{ירו"מ-הדגשה|אבל}} וכרבנן דתמן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}ינון אמרין:<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כח עמוד א'''{{ש}}</span> למדנו בירושלמי מסכת שבת, דף כ"ח. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''לא ייתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אמר רבי שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסי היא, שאוסר גרם כיבוי. כלומר, אותו התנא שאמר שאסור לתת מים בתוך הכלי מתחת הנר זה רבי יוסי, שהוא אומר שאסור גרם כיבוי. איפה ראינו את זה? דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקניים בשביל שלא תעבור הדלקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינם יכולים לקבל את האור ונדבקים ומכבים את הדליקה. רואים מכאן שרבי יוסי אוסר גרם כיבוי. אמר רבי יוסי, כלומר רבי יוסי האמורא. '''הוינן סברין מימר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן''', כלומר חשבנו לומר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן, '''בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים''' — כלומר אם לדוגמה מרטיב מסביב, נניח הוא שופך מים מסביב, אז בזה גם חכמים מודים. '''מן מה שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא''', כלומר ממה ששמואל אמר בשם רבי זירא, שהמשנה שלנו שאומרת שלא ייתן מים בתוך הכלי שמתחת הנר מפני שהוא מכבה, זה רק רבי יוסי, אבל לפי חכמים מותר, '''הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת'''. לפי חכמים אפילו עם מים מותר לעשות מחיצה. כלומר מותר אם יש דליקה, מותר לשפוך מים מסביב כדי שהדליקה לא תעבור. הדרן עלך פרק כירה. כל פרקי תורה תורה הלכה. לפי המשנה: '''במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת''' — גפת זה פסולת של זיתים, ויש גם לפעמים של שומשומים — '''ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין'''. כל הדברים האלה זה כשהם לחים, אם משאירים אותם ועוטפים אותם אז הם מתחילים לתסוס, ויוצרים חום. מי שמכין מאכלים לבהמות, יש חלק מהשיטה זה לעטוף את הצמחים, כל מיני צמחים וקליפות תפוזים וכדומה, עוטפים את זה עם שקית ניילון ולאחר זמן זה מגיע לרתיחה. '''אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה'''. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה '''אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין''', ואין טומנים בהם אפילו בערב שבת. כלומר, דברים שמוסיפים חום — אפילו בערב שבת אסור לטמון בהם, לא רק בשבת. מאי טעמא? '''לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין'''. כשהוא יראה שהן רותחות, '''נוטלן''' לפני שבת. כלומר אם הוא יניח את זה מלפני שבת, וכיוון שהוא יטמון אותם אז התבשיל ירתח, אז הוא יוציא את זה החוצה שלא יישרף, יוציא את זה, לפני שבת, ואחרי שיתקרר יחזור בשבת וירתיח את זה כדי שזה לא יהיה קר מדי. זה הסבר אחד. הסבר שני — '''ומחזירן והן מוסיפין רתיחה'''. כלומר, כשיטמון עוד פעם מחדש את התבשיל בתוך אותם דברים שמוסיפים אבל, אז התבשיל יחזור וירתח. ויש שניסו להגיד שלפי זה רואים שבעצם יש בישול אחרי בישול בלח. ויש אומרים שזה גזירה שמא יטמון ברמץ. כלומר אם תתיר לו לטמון בדבר שמוסיף אבל, יבוא לטמון ברמץ, ובזה קיים חשש שמא יחתה בגחלים. כלומר אם הוא יראה שזה בהתחלה, כמו שאמרנו, רותח, הוא יוציא את זה, לאחר מכן הוא יחזיר את זה ואז הוא יראה שזה קר, אז הוא יחתה בגחלים כדי שיתחמם, ולכן גזרו. או הסבר אחר — כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, אז אם ייטול שמא תתקלקל הגומה ויבוא לטלטל את המוקצה כדי לתקן את זה. אלו כל מיני סברות למה באמת אסור לטמון בדבר שמוסיף אבל אפילו בערב שבת. אם זו הסברה, שמא תתקלקל הגומה, זה בעצם לפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי אלעזר בן עזריה אמר: קופה מטה על צדה ונוטל'''. כלומר הוא אומר שאסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, אלא יטה את כל הקופה, כיוון שאם הוא יוציא את זה הגומה תתקלקל והוא לא יוכל להחזיר. אבל רבנן אומרים נוטל את האור ומחזיר, אם לא התקלקלה הגומה. כלומר לפי חכמים שמתירים לטול, ואם הגומה לא התקלקלה גם יכול להחזיר, הם לא גזרו שמא תתקלקל, ולכן במקרה כזה לפי חכמים מותר. אז בעצם כל האיסור זה רק לפי רבי אלעזר בן עזריה. איפה ראינו את זה? דתנן טומנין בשלחין וטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? אם הוא טמן בגיזי צמר, הרי זה מוקצה, אז נוטל את הכיסוי ונופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא ייטול ולא יוכל להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר, כמובן אם הגומה לא התקלקלה. {{סוף}}</div> <span id="דף_כח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף כח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד ב<span class="yerum-runnum">54</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|נוטל את היורה ומחזיר}}. אם {{ירו"מ-הדגשה|לא נתקלקלה הגומא ולא גזרו שמא תתקלקל}} היתה יורה מותר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות}} {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר}}. ותמן תנינן {{שוליים|ד_ב}}ספק חשיכה ספק לא חשיכה {{ירו"מ-הדגשה|מערבין וטומנין את החמין}} מפני שלא חשיכה. {{ירו"מ-הוסר|האם}}{{ירו"מ-הדגשה|הא}} אם חשיכה אסור לטמון {{ירו"מ-הדגשה|אפילו אם אינו מוסיף הבל מאי טעמא}} בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} תמן אמרין מפני ביטול בית המדרש {{ירו"מ-הדגשה|שאם יראו אותו טומן משחשכה יאמרו שבישל בשבת ועכשיו נטלן מהאש}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי בא}}: מפני החשד: שאם אומר את לו שהוא מותר — אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום {{ירו"מ-הדגשה|אלא ממתין עד שחשכה ומאחר לבית המדרש}} {{ירו"מ-ביאור|שנהגו לדרוש קדם התפילה}}. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צרכו מבעוד יום. מה נפק מן ביניהן? {{שוליים|ד_ג}}לטמון שלג וצונין. על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי בא}} מותר, ועל דעתון {{ירו"מ-הוסר|דרבנין}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} דתמן אסור. אסרו טמינה {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} מפני כירה {{ירו"מ-ביאור|שמא יניח בשבת.}} אסרו כירה {{ירו"מ-ביאור|להשהות מבעוד יום}} מפני טמינה {{ירו"מ-הדגשה|ברמץ}}. אסרו כירה שהבלה {{ירו"מ-הוסר|ממיעוט}}{{ירו"מ-הדגשה|ממעוט}} מפני {{ירו"מ-הוסר|כירה}}{{ירו"מ-הדגשה|תנור}} שהבלה מרובה. אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|אף שאין חשש שמא יחתה}} מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו. אסרו חמין {{ירו"מ-ביאור|מים,}} מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|ומצטמק ויפה לו}}. חזרו והתירו חמין. תני: {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כט ב}} {{סוף}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כח עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא: '''תמן תנינן ספק חשיכה ספק לא חשיכה''', מערבין וטומנין את החמין. אז '''מפני שלא חשיכה''', כלומר כל ההיתר הוא בגלל שעדיין לא הגיעה שבת ועדיין לא חשיכה. הא '''אם חשיכה אסור לטמון בהן''' אפילו אם לא מוסיף הבל. מאי טעמא? כלומר למה אסור בשבת לטמון אפילו בדבר שלא מוסיף הבל? '''אמר רבי בא: מפני החשד'''. כי בדרך כלל היו רגילים לטמון מיד אחרי הבישול, אז אם יראו אותו טומן בשבת, משך חשיכה, יאמרו שהוא בישל בשבת ועכשיו נותן לזה מאש כדי לטמון. '''תמן אמרין''', כלומר בבבל אמרו, '''מפני ביטול בית המדרש'''. כלומר הסיבה שלא טומנים אם חשכה, אפילו בדבר שלא מוסיף הבל, זה מפני ביטול בית המדרש. '''שאם אומר את לו שהוא מותר — אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום''', אלא ממתין עד שחשיכה ומאחר לבית המדרש. הם נהגו לפני התפילה לדרוש, ואז אותו אדם שיודע שמותר לטמון בשבת, ורוצה שהארוחה תהיה כמה שיותר חמה, מבשל את זה כמה שיותר סמוך לקראת שבת, ואז בשבת הוא טומן את זה. וככה הוא מפספס בעצם את הדרשה ואת מה שהם נהגו ללמוד הלכות לפני השבת. אבל '''מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צרכו מבעוד יום''', ואז הוא מקדים וטומן מבעוד יום, וככה הוא מגיע לבית הכנסת ושומע את הדרשה. שואלת הגמרא: '''מה נפק מן ביניהן?''' כלומר מה נפקא מינה בין שני ההסברות הללו? '''לטמון שלג וצונין. על דעתיה דרבי בא מותר''' — כלומר אם הסברה היא מפני החשד, אז דבר צונן אין בו חשד, כי הוא לא מוציא את זה מתוך התנור, לא רגילים לבשל את זה, ברור שמדובר על דבר צונן. '''ועל דעתון דתמן אסור''' — כלומר חכמים שבבבל, שאמרו שאסור כדי שיגיע לשיעור, שלא יתחיל את זה ממש ויעשה את זה בשבת, אז גם זה אסור. כי גם לטמון דבר צונן, אם תתיר לו בשבת, הוא יעשה את זה ממש סמוך, מיד לפני צאת שבת, לכן אסרו את זה. אומרת הגמרא: '''אסרו טמינה מפני כירה''' — כלומר אסרו טמינה שמניח בשבת על הכירה, '''אסרו כירה מפני טמינה''' — כלומר אסרו להשהות מבעוד יום, מפני חשש שמא יטמון ברמץ, כי כירה זה אש, וזה דומה מאוד לטמינה ברמץ. '''אסרו כירה שהבלה''' — מועט — '''מפני שהבלה מרובה. אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו''', למרות שאין חשש שמא יחתה, '''מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו. אסרו חמין''' — כלומר מים חמים — '''מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו''' ומסתמך ויפה לו. הרי חמין תמיד זה מסתמך ורע לו. '''חזרו והתירו חמין'''. כלומר בסוף, אחרי שראו שלא יכולים לעמוד בזה, חזרו והתירו להם חמין. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כח ב}} {{סוף}} <span id="דף_כט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף כט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף כט.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כט.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד א<span class="yerum-runnum">55</span></div> אין טומנין ברמץ. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא אסרו אלא רמץ}} הדא אמרה: אפר {{ירו"מ-הוסר|שנצן}}{{ירו"מ-הדגשה|שצנן}} מותר לטמון בו {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין טומנין לא בגפת וכו}}' כהדא ברתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} הוות משמש{{ירו"מ-הדגשה|ת}} קומוי אבוי והוות מעלה קומוי תבשילין רותחין. אמר לה היך איתעבידא {{ירו"מ-הדגשה|שנשאר חם כלכך}} אמרה לו כמרא {{ירו"מ-ביאור|טמון}} {{ירו"מ-הוסר|וגיפתא}}{{ירו"מ-הדגשה|בגיפתא}} {{ירו"מ-ביאור|פסולת זתים.}} אמר לה לא תהי עבדה כן אלא כמרה גו קופתא {{ירו"מ-הדגשה|של תבן}} ויהבה קופתא על גיפתא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: בהדא {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} פליג דרש {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}}: הגפת מלמטן ותבן מיכן ומיכן אסור {{ירו"מ-הדגשה|בהא}} ומודה בה {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שאסור, שלא התיר אלא לטמון בקופה של תבן ולהניח הקופה על הגפת. אבל לטמון בגפת ובתבן}} {{ירו"מ-ביאור|מעורבים}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. אכין {{אמורא-ירו"מ|אבין}} בעי בללן {{ירו"מ-הדגשה|לדבר המוסיף הבל בדבר שאינו מוסיף הבל}} מה הן. נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה בן פזי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינה}}: הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן {{ירו"מ-ביאור|אף שאותו חלק בפירות שהרקיב מוסיף הבל.}} אבל אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שאם ערבן הולכים אחר הרוב}} ולא בחול {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהחול מוסיף הבל והא תנינן}} תמן {{ירו"מ-הוסר|תנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|עושין כל צורכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מטילין אותו לחול בשביל שימתין {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהחול מצנן}}. ההן חלא {{ירו"מ-הדגשה|אם מניחים בו דבר חם}} מירתח רתחא {{ירו"מ-הדגשה|ודבר קר}} ומיצן צוננה. ההן תבן בעל פקדון הוא כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים}}. כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|הדא אמרה}} מן מה דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} טומנין בו הדא {{ירו"מ-הוסר|אמרת}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} אין מרחיקין אותו מן הכותל. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} והתני והמשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה. ליידא מילה לא מפני המוץ {{ירו"מ-הדגשה|משמע שתבן קשה לכותל אף שטומנים בו}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|לא מפני שהוא קשה לכותל אלא}} מפני העכברים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי פינחס בי רבי חנינה}}: אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר של כל דבר. הוי יאות קש{{ירו"מ-הדגשה|ה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}}. אתיב {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} {{שוליים|ד_ד}}הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו של כותל. והא תני אין טומנין בסלעים. תיפתר בסלעים של כסף. אית תניי תני טומנין בסלעים ואית תניי תני אין טומנין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טומנין בשל זהב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}של נחושת מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין טומנין בסלעים של כסף {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין}} {{שוליים|ד_ה}}לא סוף דבר לחין {{ירו"מ-הדגשה|מחמת עצמן אלא}} אפילו יבשין שנתלחלחו מן אילין מוכין. ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן {{ירו"מ-ביאור|שהרי אין להם לחות משל עצמן.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן בר שילא}} הדא אמרה<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כט עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף כ"ט. אומרת הגמרא: תנין, אמרה בריתא '''אין טומנין ברמץ'''. אמר רבי זעירא לא אסור אלא רמץ. כלומר, אם יש בזה גם גחלים. אדם מרה אפר שצנן מותר לטמון בו. כלומר, כל האיסור זה רק שיש גם גחלים שבהם חיה מחשש שמייחטב. אבל אם זה אפר, אפר לאחר שהוא התקרר כבר מותר לטמון בו. אומרת הגמרא למדנו במשנה אין טומנים לו בגפת וכולי. אומרת הגמרא כי עדה. '''ברתיה דרבי ינאי הוות משמש קומוי אבוי''' - כן, ואבת מהא לקומוי תבשילן רותחין. כלומר, הביאה לו תבשילן רותחין. אמר לה איך היא תעבידה? כלומר, איך זה יכול להיות שנשאר כל כך חם? אמרה לו כמרא. כלומר, אני טמנתי את זה, כן, אה, בגפת, בפסולת של זיתים. אמר לה לא תהי עבדה כן. כלומר, זה אסור לטמון בפסולת של זיתים כי זה מוסיף הבל, אלא '''כמרה גו קופתא''' - כלומר, תטמני את זה בקופה של תבן - '''ויהבה קופתא על גיפתא'''. את יכולה לשים את הקופה על גפת של זיתים. אז בעצם יש פה שילוב והגפת יוסיף קצת הבל, אבל העיקר בעצם כל הקופה תהיה מוקפת בתבן. אמר רבי זעירא: בהדא רבי חנינא פליג. דרש רבי אחא בשם רבי חנינה: '''הגפת מלמטן ותבן מיכן ומיכן אסור'''. כן, כלומר, אסור שיהיה למטה גפת ולמעלה שיהיה תבן. אז כן, אז בעצם רבי חנינא חולק. ו'''מודה בה רבי ינאי''' - בזה גם רבי ינאי מודה, כי הוא לא התיר אלא לטמון בקופה של תבן. כלומר, לטמון אותה לגמרי מכל הכיוונים ואת זה להניח על הגפת. אבל לטמון בתבן ולהניח על הגפת, כלומר אם כל התחתית זה ישר גפת, זה גם הוא אסר. קובעת הגמרא: אכין אבין° בעי בללן מה הן. אבין שאל: דבר שמוסיף הבל מעורב בדבר שאינו מוסיף הבל מהו? כלומר, אם מותר לערב ולטמון בזה. נישמעינה מן הדא: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה'''. ואמר רבי יוסה בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינה: '''הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן''' - כלומר, מותר לטמון בפירות דווקא אם הרוב לא נרקב, אבל '''אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן''' - כי פירות רקובים הם מוסיפים הבל, הם מתחילים לתסוס ולייצר חום. אז רואים מכאן שלמרות שבעצם, אם רוב הפירות לא היו רקובות, אבל בכל אופן יש חלק רקובים ואותם רקובים הם כן מוסיפים הבל ואף על פי כן מותר. מכאן שבמערבן הולכים אחר הרוב, כן, אם הרוב הוא דבר שלא מוסיף הבל מותר. למדנו במשנה: '''ולא בחול'''. ואתה לומד מכאן שהחול מוסיף הבל. שואלת הגמרא: והתני נההן עושים כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו... שומטין את הכר מתחתיו '''ומטילין אותו לחול בשביל שימתין'''. כן, מה שמלמד שהחול מצנן. הרי את המת לא רוצים שהוא יתחמם ויסריח אז לכן מניחים אותו על חול. כן, מכאן שהחול מצנן. אז איך אתה אומר שהחול מוסיף הבל? אומרת הגמרא: '''ההן חלא מירתח רתחא ומיצן צוננה'''. כלומר, זה תלוי מה שמים בו. אם מניחים עליו משהו חם אז הוא מוסיף הבל. אם מניחים אותו עליו משהו קר אז הוא מצנן אותו עוד יותר. '''ההן תבן בעל פקדון הוא''' - לעומת זאת תבן הוא בעל פיקדון. '''כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך''' - הוא בעצם שומר על החום. '''כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו'''. כן, כי מסתמא הוא כנראה יוצר חום שפוגע בכותל. אמר רבי יוסי° מן מה דתנינן '''טומנין בו''' - כלומר מה שלמדנו במשנה שמותר לטמון בו, אז ממנו לא צריכים להרחיק את הכותל. כן, כי כנראה שהוא לא גורם - אם הוא לא גורם הבל הוא לא מזיק לכותל. התיב רבי חגיי והתני: '''והמשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה'''. ליידא מילה - לא מפני המוץ. אז מה שמעו מכאן שתבן קשה לכותל, למרות שמותר לטמון בו. אתה רואה שאין קשר בין ההיתר להטמין במשהו לבין האם הוא מזיק לכותל או לא. אמר רבי חנניה: לא מפני שהוא קשה לכותל - כלומר, מה שאמרנו שמרחיקים את התבן כי לא יעשה אוצר, לא בגלל שהתבן עצמו מזיק לקירות, אלא מפני העכברים. כי אם אתה תעשה אוצר של תבן אז יהיו שם עכברים ועכברים הם יזיקו לקירות. אמר רבי פינחס בי רבי חנינה: '''אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר של כל דבר'''. כלומר, בעצם למה הברייתא אמרה שלא יעשה לו אוצר של תבואה - אם אוצר של תבואה דווקא, אבל אם מדובר בגלל עכברים אז אוצר של כל דבר, כן, גם פירות, גם כל דבר יכול להביא עכברים. אז באמת רואים כאן שהקושיה של רבי חגיי הייתה קושיה טובה - '''הוי יאות קש רבי חגיי'''. אתיב רבי שמי: '''הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן'''. אמר רבי יוסי: '''לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו של כותל'''. כן, כלומר הסלעים גורמים שסביב הכותל האדמה מתרככת ולכן בעצם הכותל יכול ליפול, ולכן אסור להסמיך סלעים לכותל, אבל להטמין מותר. אומרת הגמרא: '''והא תני אין טומנין בסלעים'''. אתה אומר שבעצם הסלע אין בו בעיה אפשר לטמון בו, הרי למדנו בברייתא שאומרת שאין טומנים בסלעים. איך זה מסתדר? אומרת הגמרא: '''תיפתר בסלעים של כסף'''. כלומר מה שכתוב שאין טומנים בסלעים הכוונה סלעים של כסף, אבל סלעים רגילים מותר לטמון בהם. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני טומנין בסלעים ואית תניי תני אין טומנין'''. אמר רב חסדא: '''מאן דמר טומנין בשל זהב של נחושת מאן דמר אין טומנין בסלעים של כסף''' - כי הכסף כנראה יוצר תהליך כימי שמוסיף הבל ולכן בעצם לא טומנים בו. ואתה למד במשנה לא בתבן ולא במוכין ולא בזגים ולא בעשבים, זמן שאין לחים. אומרת הגמרא: '''לא סוף דבר לחין אפילו יבשין שנתלחלחו''' - כלומר לא רק אם לחים באופן טבעי, כי הם עדיין ירוקים, אלא אפילו יבשים שהתלחלחו. כלומר, אפילו אם התייבשו לאחר מכן והוסיפו להם מים והם נרטבו גם אסור לטמון בהם. עכשיו מה הראיה? '''ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן''' - אנחנו יכולים ללמוד את זה ממוכין, שהרי מוכין לא כיבשים שהתלחלחו, אלא מוכין הרי אין לחות משל עצמם. כן, הבבלי אומר שיש להם לחות משל עצמם - דבן אתלי, כלומר הצמר שבין הירכיים של הכבש. אבל הירושלמי סובר שבעצם אין דבר כזה לחות עצמית של הצמר. אז אם המשנה אמרה שלא טומנים במוכין, מדובר במוכין שנרטבו מבחוץ. {{סוף}}</div> <span id="דף_כט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף כט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|כט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד ב<span class="yerum-runnum">56</span></div> ההן דכמר {{ירו"מ-ביאור|מטמין}} איידה {{ירו"מ-ביאור|באותם דברים שטומנין בהם רק כשהם יבשים}} צריך {{ירו"מ-הדגשה|שלא יהיה הסיר מלא מים אלא}} מחסרתיה ציבחר {{ירו"מ-הדגשה|דאם יהיה מלא שמא}} {{ירו"מ-הוסר|דהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} אתי מיסב והוא שפכה ומרתחה. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ו}}כן בגפת חדשה אבל בישנה טהור. ואי זו היא חדשה ואיזו היא ישנה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חדשה בתוך י"ב חודש ישנה לאחר י"ב חדש. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יודא בר פזי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה בר חנינה}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו לטמון בפרות}} הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן אבל רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|שמוסיפים הבל תנן: טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה}} ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין {{ירו"מ-הדגשה|דקה}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בדקה ומתיר בגסה}} אנן תנינן {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר ב}}נסורת {{ירו"מ-הדגשה|דקה ומתיר בגסה}} תניי דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר ב}}נעורת {{ירו"מ-הדגשה|דקה ומתיר בגסה}} הדא אמרה: היא הדא היא הדא. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ב|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}טומנין בשלחין {{שוליים|ד_ז}}ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד עושה {{שוליים|ד_ח}}נוטל את הכיסוי והן נופלות {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים {{שוליים|ד_ט}}נוטל ומחזיר.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בן פזי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}}: הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית אבל בנתונין באפותיקי {{ירו"מ-הדגשה|למסחר}} לא בדא. בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} הדא דתימר {{שוליים|ד_י}}בנתונין באפותיקי אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שטמן בהם גילה דעתו שאינם חשובים. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: פורשין מחצלת על גבי שייפות של לבינים {{ירו"מ-הדגשה|שעומדות לבניין אף שאסור לטלטלם}} בשבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בי רבי ינאי}}: אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי משמו ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל אבל אין כופין עליה את הכלי ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|ד_יא}}כופין עליה כלי. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ובלבד שלא יהא <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף כט עמוד ב'''{{ש}}</span> אמר רבי יוחנן בר שילא: '''הדא אמרה ההן דכמר איידה צריך מחסרתיה ציבחר''' - מי שמטמין באותם דברים שמותר להטמין בהם רק כשהם יבשים, הוא צריך שהסיר לא יהיה מלא לגמרי, כי אם הוא ימלא אז שמא אתי מיסב - שמא יבואו לקחת מהסיר - '''והוא שפכה ומרתחה''' - כלומר טיפה מהמרק שבסיר יישפך, ואז כל הדברים האלה שהוא הטמין בהם, שכשהם יבשים הם לא מוסיפים הבל, אבל אחרי שהם נרטבו הם כן מוסיפים הבל ואז הם ירתיחו. אומרת הגמרא: תמן תנינן חרסים שהשתמש בהם משקין טמאים ונפלו על אביר התנור - יש לנו כלי חרס שהיה בתוכו משקין טמאים והוא נפל על אביר התנור, אז אם התנור הושק התנור נהיה טמא, כי סוף המשקה לצאת, המשקה הרי יצא ממנו. '''כן בגפת חדשה אבל בישנה טהור'''. אז אם היא הייתה טמאה, המשקה שבה יוצא וטמא את התנור, אבל אם היא ישנה טהור. עכשיו מה זה נקרא חדשה ומה זה ישנה? רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: '''חדשה בתוך י"ב חודש ישנה לאחר י"ב חדש'''. כלומר עניין של שנה. אומרת הגמרא: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה'''. אמר רבי יודא בר פזי בשם רבי ירמיה בר חנינה: מה שהתירו לטמון בפירות, '''הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן''' - כמו שאמרנו בהתחלה, כי פירות שהם רקובים הם מתחילים לתסוס ואז הם מוסיפים הבל, אבל פה הולכים לפי הרוב, אז אם רוב הפרי כבר נרקב אז אסור. '''אבל רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן''' - מוסיפים הבל. אומרת הגמרא למדנו במשנה: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין''' - רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה, כך כתוב במשנה. אומרת הגמרא: אנן תנינן רבי יהודה אוסר בנסורת דקה ומתיר בגסה, ואית תניי דבית רבי - רבי יהודה אוסר בנעורת דקה ומתיר בגסה. כלומר אצלנו כתוב נסורת דקה, ובברייתא כתוב בנעורת דקה. '''הדא אמרה היא הדא היא הדא''' - כלומר זה לא שיש סתירה בין הברייתות והמשנה, אלא בעצם ההלכה היא זהה. אותו דין קיים גם בנעורת של פשתן דקה וגם בנסורת דקה - בשתיהן לפי רבי יהודה אסור לטמון. פרק חדש. אומרת המשנה: '''טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן'''. גזי צמר זה מוקצה. '''כיצד עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות''' - כלומר אם הוא טמן וגזי הצמר על הכיסוי, או שיש על הכיסוי ידית, אז הוא לוקח את הידית ומפיל אותם בעצם, אז זה טלטול מהצד וזה מותר. '''רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים נוטל ומחזיר'''. כלומר לפי רבי אלעזר בן עזריה, אם הוא טמן בדבר שאסור בטלטול - נניח הוא טמן קופה - אסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, כי אם הוא יוציא את הכלי מתוך הקופה, יכול להיות שכשהוציא את הכלי, הגומה שנוצרה תיהרס, חלק מהצמר ייפול פנימה והרי אסור לגעת בזה, זה מוקצה, אסור להזיז את זה. אז לכן הוא אוסר בכלל להוציא את הכלי. וחכמים אומרים מותר להוציא את זה, ואם זה יתקלקל אז הוא לא יחזיר. אומרת הגמרא: רבי יודה בן פזי בשם רבי יונתן: '''הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית''' - כלומר, דווקא שלחין שהם אצל בעל הבית שהם לא עומדים למסחר, אז אין בהם מוקצה מחמת חסרון כיס. '''אבל בנתונין באפותיקי לא בדא''' - אם הם עומדים למסחר אז לא כן, עדיין זה מוקצה. '''בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן'''. רבי יודה ורבי יוחנן: '''הדא דתימר בנתונין באפותיקי אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא''' - מה שאמרנו שגזי צמר זה מוקצה זה דווקא אם נתונים באפותיקי, כלומר עומדים למסחר, אבל אם נתונים אצל בעל הבית לא כן. הרי אם הוא טומן בהם, הוא גילה דעתו שהם לא חשובים בעיניו וממילא הם לא מוקצה. אמר רבי ירמיה בשם רב: '''פורשין מחצלת על גבי שייפות של לבינים בשבת'''. כלומר, יש לנו לבנים שמשמשות לבניין, אז למרות שהן עצמן מוקצה, מותר לפרוש עליהם מחצלת בשבת כדי להגן עליהם. אמר רבי שמעון בי רבי ינאי: '''אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי משמו ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל אבל אין כופין עליה את הכלי'''. ושמואל אמר '''כופין עליה כלי'''. אמר רבי מנא: ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שלא תזיזנה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|כט ב}} {{סוף}} <span id="דף_ל_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף ל א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף ל.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_ל.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ל|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד א<span class="yerum-runnum">57</span></div> הכלי נוגע בגופו של ביצה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יזיזנה}}. תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} {{שוליים|ד_יב}} {{ירו"מ-הוסר|מחיל}}{{ירו"מ-הדגשה|נחיל}} של דבורין פורסין עליה סדין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מה כ{{אמורא-ירו"מ|רב}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} וקשיא ל{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בי רבי ינאי}} כאן {{ירו"מ-הדגשה|בבריתא מדובר שפורס}} מלמעלן {{ירו"מ-הדגשה|הרחק מהמוקצה שבזה אף}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר כמו שהתיר להניח כלי סמוך לביצה בשביל שלא תתגלגל}} כאן {{ירו"מ-הדגשה|במה שנחלקו}} מלמטן {{ירו"מ-הדגשה|שמכסה על המוקצה עצמו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ביסנא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינא}}: חפי לסוטות {{ירו"מ-ביאור|כיסוי סחורה בסירות}} אסור לטלטלן מצדתה {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוה}} פריסן {{ירו"מ-הוסר|והדין}}{{ירו"מ-הדגשה|והוין}} {{ירו"מ-הוסר|משטרפן}}{{ירו"מ-הדגשה|משתרפן}} גו שימשא. אתון שאלו ל{{אמורא-ירו"מ|רב}} מהו מטלטלתן אמר לון: חשבון עליהן מתנינן תוחתי {{ירו"מ-הוסר|רשיבון}}{{ירו"מ-הדגשה|ראשיכון}} ושרי לכון מטלטלתן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} סלקון לסדרא דבר עולא דהוה רבעה {{ירו"מ-ביאור|כינוס חכמים}} תמן והוה תמן ראשי כלונסיות. אתון ושאלון ליה: מהו לטלטלן? אמר לו: אם חשבתם עליהן מאתמול — מותר לטלטלן, ואם לאו — אין אתם מותרין לטלטלן. תני {{תנא-ירו"מ|רבי חלפתא בר שאול}} מוכין שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. תני {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי בן שאול}} צבר של קורות שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ישמעאל בר רבי יעקב בר אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}}: אבא שלחה {{ירו"מ-ביאור|מעבד עורות}} הוה {{ירו"מ-הוסר|וחיה}}{{ירו"מ-הדגשה|והיה}} אומר לנו קשרו לכם ראשי גוזיות {{ירו"מ-ביאור|עורות,}} ואתם מותרין לטלטלן למחר {{ירו"מ-הדגשה|ולא די במחשבה}}. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} אמר אפילו {{ירו"מ-הדגשה|קשר}} מלן {{ירו"מ-ביאור|שפת העור}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}חריות שגידען לשכיבה אינן צריכות קישור {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לאהלין צריכות קישור. {{אמורא-ירו"מ|רב אבא בר חנה}} אמר בין {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לשכיבה בין {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לאהלין צריכות קישור. אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: ולא דמו קישוריה ד{{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הוסר|באוהלין}}{{ירו"מ-הדגשה|בגידען לאוהלין}} לקישוריה ד{{אמורא-ירו"מ|רב אבא בר חנה}} בכלים {{ירו"מ-ביאור|היינו שגידען לשכיבה.}} קישוריה ד{{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הוסר|באוהלין}}{{ירו"מ-הדגשה|בגידען לאוהלין}} עד שיקשור את כל הקוצין קישוריה ד{{אמורא-ירו"מ|רב אבא בר חנה}} בכלים {{ירו"מ-ביאור|שגידען לשכיבה.}} {{ירו"מ-הדגשה|די בקשירה כל דהו}} עד שיהיה עליהן תואר כלי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אם אומר את {{ירו"מ-הדגשה|דל}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חנה}} {{ירו"מ-הדגשה|אף גידען לשכיבה}} עד שיקשור את {{ירו"מ-הדגשה|כל}} הקוצין אין מעשה גדול מזה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}} לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך לבית המדרש, שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ל עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף ל'. אומרת הגמרא: תניא, רבי הושעיה - '''של דבורין פורסין עליה סדין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים'''. שואלת הגמרא: מה כי רב ושמואל, וקשה לרבי שמעון בי רבי ינאי? הרי לפי זה יוצא שמותר לפרוס על דבר שהוא מוקצה, הרי נחיל של דבורים זה מוקצה. אז מותר לקחת סדין לפרוס עליהם. והרי לפי רב ושמואל אמרנו שאסור לכסות על ביצה כיוון שהיא מוקצה. אומרת הגמרא: לא, כאן בברייתא מדובר שפורס מלמעלה, כלומר הוא פורס איזה הרחק מהמוקצה, הוא לא מתקרב למוקצה בכלל, הוא פורס מלמעלה. ובזה אפילו רבי ינאי מותר, כמו שהוא התיר להניח כלי סמוך לביצה בזה שלא תתגלגל. אבל כאן מה שהם נחלקו זה מלמטן, כלומר לכסות על המוקצה עצמו - זה המחלוקת. אבל פה הברייתא לא מדברת על זה, מדברת שהוא בעצם פרס מחצלת גבוה מעל הנחיל של הדבורים. אמר רבי ביסנא בשם רבי יוסי בר חנינא: '''חפי לסוטות אסור לטלטלן'''. כלומר כיסוי סחורה בסירות, עשו תלתלן. כלומר את הכיסוי הזה שמכסים בו את הסחורה - זה מוקצה. '''מצדתה פריסן גו שימשא''' - הגמרא מספרת סיפור, שהיו איזה מצודות שהיו פרוסות, ואליהן משתרפים גושים שהיו מתגלגלים בשמש. '''אתון שאלו לרב מהו מטלטלתן''' - האם מותר לטלטל אותן? '''אמר לון: חשבון עליהן מתנינן תוחתי ושרי לכון מטלטלתן'''. כלומר הרי זה כלי שמלכתחילה אסור, אז אם תחשבו עליהם למלאכת היתר, כמו להניח אותם תחת ראשיכם, אז מותר לכם, שתחשבו כדי שישמש לכם בתור כרית. אמר רבי זעירא בשם רבי ירמיה: '''ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. רבי יונה ורבי יוסי סלקון לסדרא דבר עולא דהוה רבעה תמן, והיה כינוס של הרבה מאוד תלמידים והיה צפוף, והוה תמן ראשי כלונסיות. אתון ושאלון ליה מהו לטלטלן - האם מותר לטלטל אותם, להפוך אותם למושבים? '''אמר לו: אם חשבתם עליהן מאתמול מותר לטלטלן, ואם לאו אין אתם מותרין לטלטלן'''. תני רבי חלפתא בר שאול: '''מוכין שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. כלומר מוכין, למרות שבעצם זה בדרך כלל עומד למסחר, לעשות מהם חוטים וכדומה, אבל אם הוא חשב עליהם להשתמש בהם, אז זה כבר לא מוקצה. תני רבי יוסי בן שאול: '''צבר של קורות שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. רבי יוסי ורבי חנינה בשם רבי ישמעאל בר רבי יעקב בר אחא, ורבי יעקב בר אידי ורבי חנינא בשם רבי ישמעאל בי רבי יוסי: '''אבא שלחה הוה אומר לנו קשרו לכם ראשי גוזיות ואתם מותרין לטלטלן למחר'''. ואבא שלו היה מעבד עורות, והיה אומר להם לקשור את הראשים של העורות, הקצוות שלהם, ואז מותרים לטלטל למחר. כלומר לא די במחשבה, צריך איזה מעשה כלשהו. '''חזקיה אמר אפילו מלן''' - כלומר מספיק לקשור את השפה של העור, לא צריך קשר רציני. '''רב: חריות שגידען לשכיבה אינן צריכות קישור, לאהלין צריכות קישור'''. כלומר אם הוא חתך ענפי דקל מראש בשביל שישמשו אותו לשכיבה, אז לא צריך קישור. אבל אם הוא גידע אותם לצורך אוהלים, כלומר לאחר מכן הוא רוצה להשתמש בהם - זה מוקצה, וכדי להוציאם ממוקצה ממילא צריך איזה מעשה, צריך קישור. '''רב אבא בר חנה אמר: בין לשכיבה בין לאהלין צריכות קישור'''. בכל מקרה צריך קישור, צריך איזה מעשה כלשהו. '''אמר חזקיה: ולא דמו קישוריה דרב לקישוריה דרב אבא בר חנה'''. כלומר אם הוא גידע לאוהלים, פה צריך קישור רציני יותר. '''קישוריה דרב עד שיקשור את כל הקוצין, קישוריה דרב אבא בר חנה בכלים עד שיהיה עליהן תואר כלי'''. אומרת הגמרא: '''אם אומר את רבי אבא בר חנה עד שיקשור את הקוצין - אין מעשה גדול מזה'''. כלומר אם הוא תלש את הענפים לשכיבה והוא גם קשר את כל הענפים, שמותר לשכב עליהם זה ודאי - אין לך מעשה גדול מזה, מה החידוש בזה? אז לכן חייבים לומר שבוודאי מדובר שהוא עשה קשירה כלשהי. {{סוף}}</div> <span id="דף_ל_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק רביעי#דף ל ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ל|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד ב<span class="yerum-runnum">58</span></div> עריבת {{ירו"מ-ביאור|ספינה}} הירדן למה היא {{ירו"מ-הדגשה|מקבלת}} טמאה {{ירו"מ-הדגשה|הרי שאר ספינות טהורות שנאמר דרך אניה בלב ים}} ולא אמר אדם דבר עד שבא {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה בן אנטיגנס}} ודרשה בעירו: {{ירו"מ-הוסר|עריבתה}}{{ירו"מ-הדגשה|עריבת}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}ירדן למה היא טמאה? מפני שממלין אותה פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים {{ירו"מ-הדגשה|והרי היא ככלי כלי היבשה}}. ועוד דבר אחר דרש חריות שגדען בין לשכיבה בין לאוהלין צריכות קישור. התיבון הרי נדידייא {{ירו"מ-ביאור|סירות}} דאשקלון {{ירו"מ-הדגשה|שמוציאין אותם לחוף בסוף הדיג ואינם מקבלות טומאה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר אלעזר}}: שניא היא {{ירו"מ-הדגשה|שאן מוציאין אותם לגמרי אלא}} {{ירו"מ-הוסר|שמקצתן}}{{ירו"מ-הדגשה|שמקצתה}} בים {{ירו"מ-הוסר|ומקצתן}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקצתה}} ביבשה. אתייא ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חנה}} כ{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} עולין היינו עם {{תנא-ירו"מ|רבי}} לחמת גרר והיה אומר לנו {{שוליים|ד_יג}}בחרו לכם חלקי אבנים ואתם מותרין לטלטלן למחר. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} אמר עד שיקרדם {{ירו"מ-ביאור|יסתת סיתות קל.}} חברייא אמרי עד שישפשף {{ירו"מ-ביאור|סיתות גמור.}} וצפוראי אמרין עד שיחשוב. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר עד שיהא עליהן תואר כלי {{ירו"מ-ביאור|שדי במעשה כל דהו.}} אשכחת אמר {{אמורא-ירו"מ|רב אבא בר חנה}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר חריות צריכות קשור כל דהו}}{{ירו"מ-הוסר| בר אבא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבאבנים די במעשה כל דהו}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה בן אנטיגנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר בחריות צריך קישור כל דהו שיהיה להם תורת כלי בשיטה}} חדא. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שחריות שגדען לאהלים צריך שיקשור את כל הקוצים}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבאבנים צריך שיקרדם}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבעורות צריך שיקשור בשיטה}} חדא {{ירו"מ-ביאור|שצריך מעשה גדול שיהיה ניכר שהכינו לישיבה}}. ציפוראי {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו שבאבנים די במחשבה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן שאול}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבצבר של קורות די אם חשב עליהן מאתמול}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי חלפתא בן שאול}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבמוכין די במחשבה בשיטה}} חדא. חברייא {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו באבנים שצריך לשפשף}} {{ירו"מ-ביאור|סיתות גמור.}} לית להון זוג. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ג|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_יד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אם לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה — מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא שאם}} נטלו מבעוד יום — מחזירו מבעוד יום. נטלו משחשיכה — מחזירו משחשיכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהוא. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אם נתקלקלה הגומה אסורה {{ירו"מ-הדגשה|להחזיר}} ומכירה לכירה מותר. מן ההוא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן לוי}}: משרת הייתי את {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא הגדול}} והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה ומחזירין לכירה. ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{שוליים|ד_טו}}אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר {{ירו"מ-הדגשה|אבל}} מכירה לטמינה אסור מטמינה לכירה אסור מטמינה לטמינה צריכה. נתגלה מבעוד יום — מכסהו מבעוד יום. נתגלה משחשיכה — מכסהו משחשיכה. נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}. תני אין טומנין חמין משחשיכה {{שוליים|ד_טז}}אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים. כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זריקן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אפילו מפה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ובלבד דבר שהוא מועיל. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: כל הדברים מועילין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}}: ויאות: אילו מאן דנסב {{ירו"מ-הדגשה|ס}}מרטוט ויהב לה על רישיה בשעת צינתה — דילמא לא כביש צינתה. כשם שאין טומנין חמין משחשיכה כך אין טומנין לא שלג ולא צונין ו{{תנא-ירו"מ|רבי}} {{שוליים|ד_יז}}מתיר. התיב {{אמורא-ירו"מ|שמואל בר אבא}} על הדא קדמייתא. והא תני: ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי}} מתיר <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ל עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך לבית המדרש, שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה, עריבת הירדן למה היא טמאה, ולא אמר אדם דבר עד שבא רבי חנינה בן אנטיגנס ודרשה בעירו'''. מה הוא אמר? '''ירדן למה היא טמאה? מפני שממלין אותה פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים'''. בעצם זה לא כלי ימי בלבד, אלא כלי שמשתמשים בו גם ביבשה, לכן הוא מקבל טומאה. '''ועוד דבר אחר דרש: חריות שגדען בין לשכיבה בין לאוהלין צריכות קישור'''. כן, ואמרנו שיש הבדל בין הקישור הזה לקישור הזה - אם הוא חתך את זה לאוהלין צריך קישור כל עוקץ ועוקץ, אם זה שכיבה אז מספיק קשירה כלשהי. '''התיבון: הרי נדידייא דאשקלון''' - כלומר הסירות של אשקלון, שאחרי שמסיימים את הדיג מוציאים אותם לחוף, ואף על פי כן הן לא מקבלות טומאה. '''אמר רבי יצחק בר אלעזר: שניא היא בים ביבשה'''. כן, באשקלון מה שעושים בעצם מוציאים את הסירה ליבשה, אבל לא את כולה, תמיד נשארת על הגבול של המים, אז לא ממש משתמשים בזה ביבשה. לעומת זאת סירת הירדן ממש את כולה מוציאים ליבשה. '''אתייא דרבי אבא בר חנה כרבי חנינא, דמר רבי חנינא: עולין היינו עם רבי לחמת גרר, והיה אומר לנו בחרו לכם חלקי אבנים ואתם מותרים לטלטלן למחר'''. כלומר מספיק לחשוב על האבנים וגם הן מותרות לטלטל, אז זה מקביל למה שאמר רב אבא בר חנה שהחריות של דקל, אם חשב עליהם לישיבה, לא צריך לקשור. '''רבי זעירא אמר: עד שיקרדם'''. כלומר את האבנים האלה אסור להשתמש בהם, לא מספיק שבחר בהם במחשבה, אלא צריך שיעשה בהם סיתות קל. '''חברייא אמרי עד שישפשף''', כלומר יעשה בהם סיתות גמור. '''וצפוראי אמרין עד שיחשוב'''. '''רבי יוחנן אמר: עד שיהא עליהן תואר כלי''', כלומר די במעשה כלשהו, שיהיה לו שם כלי צריך מעשה כלשהו. אשכחת אמר: אם אנחנו נחלק את כל הדעות, נמצא שרב אבא בר חנה שאמר שחריות צריכות קישור כל דהו, ורבי יוחנן שאמר שבאבנים די במעשה כל דהו, ורבי יונתן בשם רבי חנינה בן אנטיגנוס שאמר שבחריות צריך קישור עד שיהיה להם תואר כלי - הם כולם בשיטה אחת. ואילו רב שאמר שחריות לאוהלין צריך שיקשור את כל הקוצים, ורבי זעירא שאמר שבאבנים צריך שיקרדם, ורבי ישמעאל בי רבי יוסי שאמר שבאורות צריך לקשור - הם כולם בשיטה אחת, צריך מעשה גדול, שיהיה ניכר שהוא מכין את זה לישיבה. אבל צפוראי, אנשי ציפורי, שהם אמרו שבאבנים די במחשבה, ורבי יוסי בן שאול שאמר שבצבר של קורות די אם חשב עליהם מאתמול, ורבי חלפתא בן שאול שאמר שבמוכין די במחשבה - הם גם כן בשיטה אחת, שמחשבה מספיקה להפוך דבר למוכן. אבל חברייא שאמרו שבאבנים צריך לשפשף, כלומר צריך סיתות גמור - אין להם זוג, זה שיטה יחידה. ופרק ד' הלכה ג'. אומרת המשנה: '''אם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך'''. כלומר אסור להטמין, אבל אם הוא לא טמן. '''כסהו ונתגלה מותר לכסותו'''. '''ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת'''. כלומר דבר שהוא קר אין איסור לטמון אותו. אומרת הגמרא: פשיטא ש'''נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום'''. כלומר אם הוא מלפני שבת נטל את זה, מותר להחזיר לפני שבת. '''נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה'''. זה ברור שמותר להחזיר, אם הוא טמן והוציא את זה אחרי חשיכה מותר להחזיר אחרי חשיכה. '''נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום''' מהו? האם מותר להטמין חזרה? '''רבי בא בשם רב יהודה: אם נתקלקלה הגומה אסורה, ומכירה לכירה מותר'''. כלומר אם זה היה בכירה אחת מותר להעביר את זה לכירה אחרת. מה המקור לזה? '''מן ההוא דמר רבי אלעזר בשם רבי יהושע: משרת הייתי את רבי חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה ומחזירין לכירה'''. כלומר מקומה תחתונה לקומה עליונה, ולאחר מכן היה מחזיר את זה לכירה. אז בזמן הזה, זה טיפה מתקרר, אז הרי מכאן שמותר גם אם זה טיפה קר, לכן יהיה מותר גם מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. '''ומר רבי ירמיה כרבי שמעון: אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר, מכירה לטמינה אסור, מטמינה לכירה אסור, מטמינה לטמינה צריכה'''. כלומר אם הוא רוצה להחליף הטמנות זה ספק. '''נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום. נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה. נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום''' מהו? זה נשאר בשאלה כמו ששמענו. '''תני: אין טומנין חמין משחשיכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים'''. כלומר אסור להטמין משחשיכה, אפילו בדבר שלא מוסיף הבל, אבל להוסיף - מוסיפים, כלומר אפשר להוסיף עוד שמיכות ועוד דברים כדי לשמור על החום. '''כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם? רבי זריקן בשם רבי חנינא: אפילו מפה''', כלומר אפילו משהו דק מאוד מותר לשים עליו. '''אמר רבי זעירא: ובלבד דבר שהוא מועיל''', כלומר צריך שיהיה לפחות בהתחלה משהו מועיל, לא סתם איזה משהו דק לגמרי אלא משהו ששומר על החום. '''אמר רבי חנינא: כל הדברים מועילין'''. כל דבר שיש תמיד מועיל. '''אמר רבי מתניה: ויאות'''. כלומר אתה צודק. '''אילו מאן דנסב מרטוט ויהב לה על רישיה בשעת צינתה - דילמא לא כביש צינתה'''. כלומר אם אדם שם סתם חתיכת בד כשקפוא בחוץ, אז זה לא מחמם אותו טיפה? אז לכן זה יהיה מותר גם כן, למרות שהוא שם רק משהו מאוד קטן, יכול להוסיף עליו בהטמנה. אומרת הגמרא: '''כשם שאין טומנין חמין משחשיכה כך אין טומנין לא שלג ולא צונין, ורבי מתיר'''. כלומר לטמון דבר קר רבי מתיר. '''התיב שמואל בר אבא על הדא קדמייתא''' - איך אתה יכול להגיד שלא טומנים דבר קר, הרי למדנו מפורש במשנה שלנו. '''והא תני: ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת''' - זה מדובר על מים קרים. '''אלא כרבי, דרבי מתיר'''. אומרת הגמרא: לא, המשנה לא דיברה כמו רבי שהוא מתיר. איבעית אימא, תירוץ אחר, אפילו לרבנן - אפשר להגיד שהמשנה שלנו היא גם כן לרבנן, וכאן לשעה כאן לשעות. מה שהמשנה דיברה שמותר, זה רק אם זה משהו זמני, שהוא שם את זה לא כדי להטמין למחרת, אלא לכמה שעות. אז לזמן קצר מותר, אבל לעשות את זה לזמן מרובה אסור. עד כאן הלכה, פרק "בית טומנים", אם ירצה השם. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|ל א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד|ל ב}} {{סוף}} <span id="דף_לא_א"> </span> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לא.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד א<span class="yerum-runnum">59</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אי נמי אפילו לרבנן}} כאן לשעה כאן לשהות. <strong>הדרן עלך פרק במה טומנין</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|רביעי|שלישי|חמישי}} 0xuoopu5zr756bz0nv8qloe3uwawdqe 106 1706313 3078711 3078494 2026-08-23T19:42:33Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078711 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|חמישי|רביעי|שישי}} ==פרק חמישי - במה בהמה== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישי#דף לא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק חמישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לא.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לא.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_א|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באיפסר והנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}קה בחטם והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר {{שוליים|ה_ב}}וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: והסוס בשיר הא באפסר לא}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}} משום אביו, {{שוליים|ה_ג}}ארבע בהמות נמשכות באיפסר ואילו הן הסוס והפרד הגמל והחמור. אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: וסימנא {{הפ|זכריה|יד|טו}} וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: וה}}לובדק{{ירו"מ-הדגשה|י}}ם. אית תניי תני {{ירו"מ-הוסר|לנדקס}}{{ירו"מ-הדגשה|לגדקס}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר לובדקים על שם {{הפ|דניאל|יא|מג}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל יא }}ולובים וכושים במצעדיו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר לנדקס אבמטוס. מהו אבמטוס? חמר סלק {{ירו"מ-ביאור|ערבי.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} אמר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: בעי גרים הבאים מלובים מהו להמתין להן ג' דורות? {{ירו"מ-הדגשה|האם הם בכלל מצרים או לא}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה בן צרויה}}: מן מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}נן חמיי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}ההן פולא מיצרייא {{ירו"מ-הוסר|כדון}}{{ירו"מ-הדגשה|כד}} {{ירו"מ-הדגשה|דהו}} רטיב {{ירו"מ-ביאור|לח}} אינון צווחין ליה לובי. {{ירו"מ-הוסר|כדו}}{{ירו"מ-הדגשה|כד}} {{ירו"מ-הדגשה|דהו}} נגיב {{ירו"מ-ביאור|יבש}} אינון צווחין ליה פול מצרייא. הדא אמרה: גר {{ירו"מ-הוסר|מלובי}}{{ירו"מ-הדגשה|מלוב}} צריך להמתין ג' דורות. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הדא אמרה: הוא לובי הוא מצרי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם: אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון, ולא לאחר הקרון, ולא את הלובדקים לגמלים}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כל הנולדים מן הסוס אף על פי שאביהן חמור מותרין זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אף על פי שאביהם סוס מותרין זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מחמור אסורים זה עם זה אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר נחמן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אושעיא}}: הלכה כדברי התלמיד {{ירו"מ-ביאור|{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}}} {{ירו"מ-הדגשה|דאין חוששין לזרע האב אבל ל}}דברי חכמים כל מין פרדות אחד. {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: כמה דתימר לעניין איסור {{ירו"מ-הדגשה|לא יצא הגמל במטוטלת לא עקוד ולא רגול ואמרינן עליה}} וכן כל שאר הבהמה {{ירו"מ-הדגשה|הוא הדין}} לעניין היתר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן יוצא הגמל באפסר אף}} {{ירו"מ-הוסר|וכן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} {{ירו"מ-הוסר|הסוס}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|הדין לשאר בהמות תנן: וכל בעלי השיר יוצאין}} בשיר {{ירו"מ-הדגשה|ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן}} ולא כן תני {{שוליים|ה_ד}}כל תכשיטי אדם טמאין {{שוליים|ה_ה}}ותכשיטי בהמה טהורין? תיפתר בעשויין {{ירו"מ-הוסר|להנותן}}{{ירו"מ-הדגשה|לנוי}} {{ירו"מ-הדגשה|בלבד. אבל שיר שעשוי אף לצורך האדם למשוך הבהמה — מקבל טומאה. תנן: ונמשכין בשיר}} ואינו עושה חריץ {{ירו"מ-ביאור|דכשמושך הבהמה פעמים שהיא מתנגדת. וכשגורר אותה עושה חריץ.}} אלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דדבר שאינו מתכוון מותר}} דתני: לא יגרר אדם את המטה, ואת הכסא, ואת הספסל, ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ה_ו}}מתיר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננא}}: כהדא דתני דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון {{ירו"מ-ביאור|עץ המחרשה שהתקינה לדלת}} {{ירו"מ-הוסר|גורר }}פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ותני כן מחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ומזין עליהן וטובלין במקומן.<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לא עמוד א'''{{ש}}</span> '''הדרן עלך פרק במה טומנין''' אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ל"א, מתחילים במשנה בפרק הלכה א'. אומרת המשנה: "'''במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה?''' '''יוצא הגמל באיפסר והנקה בחטם'''". כן, בחוטם של הנקה היו עושים איזה טבעת שאליה קושרים חבל, וככה בעצם אפשר למשוך אותה ואין לה כוח להתנגד. "'''והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר'''". כן, שיר זה שרשרת על הצוואר. "'''ונמשכין בשיר'''". "'''ומזין עליהן וטובלן במקומן'''". ואומרת הגמרא: למדנו במשנה על הסוס בשיר, משמע מכאן שבאפסר הוא לא יוצא. תני °רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו, '''ארבע בהמות נמשכות באיפסר ואילו הן הסוס והפרד הגמל והחמור'''. כלומר רבי ישמעאל ברבי יוסי חולק, משום אביו הוא חולק, והוא אומר שסוס נמשך באפסר. אמר חזקיה: וסימנא. כלומר, יש איזה רמז בפסוק שכל הארבעה האלה יש להם דין דומה, שכתוב: "'''וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור'''", כלומר שכל הארבעה האלה מופיעים ביחד, אז זה גם כן מתאים שהם יוצאים עם אותו אמצעי - כולם יוצאים באפסר. רב פסק הלכה כרבי ישמעאל בי רבי יוסי, שסוס יוצא באפסר. ואומרת הגמרא: לובדקים - אית תניי תני. מה זה הלובדקים? יש אומרים שזה לנדקס אבמטוס. מאן דמר לובדקים על שם ולובים וכושים במצעדיו - כן, באים מלוב. מאן דמר לנדקס אבמטוס, מה זה אבמטוס? חמר סלק - כלומר חמור ערבי. אמר רבי יונה אמר רבי הושעיה: בעי גרים הבאים מלובים מהו להמתין להן ג' דורות? כלומר, אם הם בכלל נחשבים כמצרים או לא - כי מצרי רק דור שלישי יבוא הנה, אז האם הלובים נחשבים מצרים וצריך להמתין להם או לא. אמר רבי יונה בן צרויה: מן מה דנן חמיי ההן פולא מיצרייא, כלומר הפול המצרי - רטיב אינון צווחין ליה לובי, כשהוא לח הם קוראים לו פול לובי; נגיב אינון צווחין ליה פול מצרייא, כשהוא מתייבש הם קוראים לו פול מצרי - וזה אותו דבר. הדא אמרה: גר צריך להמתין ג' דורות. הדא אמרה: הוא לובי הוא מצרי - כי מהברייתא רואים שבעצם לובי ומצרי זה אותו דבר. °רבי יהודה רבי יצחק בר נחמן בשם רבי אושעיא: '''הלכה כדברי התלמיד''' שלא חוששים לזה רעב, אבל '''דברי חכמים כל מין פרדות אחד'''. הוא אומר שבעצם כל פרדה, לא משנה אם האבא סוס או האבא חמור, בכל מקרה הם מותרים זה עם זה, הם לא כלאים. שמואל בשם רבי זעירא: כמה דתימר לעניין איסור, וכן כל שאר הבהמה לעניין היתר בשיר. כלומר, הגמל והסוס זה רק דוגמאות, אבל אותו הדין לגבי כל שאר הבהמות - גם לעניין היתר, שיוצא הגמל באפסר, גם כן שאר בהמות יכולות לצאת באפסר. ולא כן תני '''כל תכשיטי אדם טמאין ותכשיטי בהמה טהורין'''? כן, אז אם ככה למה שיר בכלל צריך טבילה - הרי זה תכשיט של בהמה. תיפתר בעשויין - כלומר, מה שאמרו שלא צריכים טבילה זה רק כאלה שעשויים רק לנוי לבהמה, הם לא צריכים טבילה, אבל שיר שעשוי גם לצורך האדם - שהאדם משתמש בו כדי למשוך את הבהמה - הוא כן מקבל טומאה. ואינו עושה חריץ אלא כ°רבי שמעון. תני, למדנו במשנה "ונמשכין בשיר" - הרבה פעמים הבהמה מתנגדת ואז מושכים אותה. שואלת הגמרא: והלא נעשה חריץ, הרי אם הבהמה מתנגדת והוא מושך אותה וגורר אותה זה חריץ, אז איך מותר דבר כזה? ואומרת הגמרא שרבי שמעון סובר דבר שלא מתכוון מותר. דתני: '''לא יגרר אדם את המטה, ואת הכסא, ואת הספסל, ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו°רבי שמעון מתיר'''. כי דבר שלא מתכוון מותר - אז גם כאן, למרות שהבהמה מתנגדת וכשהוא מושך אותה זה חריץ, כיוון שהוא לא מתכוון לזה מותר. אמר רבי חיננא: כהדא דתני '''דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון''', כלומר הקנקילון הכוונה עץ. אם עשו דלת שבעצם היא לא באוויר אלא נגררת על הרצפה - בין אם זה דלת או מחצלת שנמצאת על הרצפה, או קנקילון (יש אומרים העץ של המחרשה, ויש אומרים מעין רשת מעץ) - יש סיכוי שיהיה חריץ, אבל שוב פעם, כיוון שהוא לא מתכוון אז זה מותר. אז גם כאן, כשהוא מושך את הבהמה עם השיר ויש סיכוי שיהיה חריץ, בכל זאת זה מותר כיוון שהוא לא מתכוון. ותני כן: '''מחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_לא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישי#דף לא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד ב<span class="yerum-runnum">60</span></div> תמן תנינן: לא {{ירו"מ-הדגשה|תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא}} תטבול בהן עד שתרפם {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שטובלין במקומן ולא חוששים לחציצה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: כאן ברפים כאן באפוצים {{ירו"מ-ביאור|מהודקים}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ב|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_ז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. {{שוליים|ה_ח}}הזכרים יוצאין {{ירו"מ-הוסר|לביבין}}{{ירו"מ-הדגשה|לבובין}}. {{ירו"מ-הוסר|רחילות}}{{ירו"מ-הדגשה|רחלות}} יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודא}} אומר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חמור}} {{ירו"מ-הדגשה|יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ה_ט}}{{ירו"מ-הוסר|אמר }}בקשורה לו מערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל בשבת אסור שצריך להשען על החמור כדי לקשור והוי משתמש בבהמה}}. חנין מגופתייה אמר קומי {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}} לא נהיג כן אלא {{ירו"מ-הוסר|נהיג בקלסטירין דתני זכרים יוצאין בקלסטירין }}התיר {{ירו"מ-הדגשה|אף בשבת אמר לו לא במרדעת נהיג אלא בקלסטירין}} {{ירו"מ-ביאור|שק שקושר לפני הבהמה ונותן בו אוכל}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו צריך להשען על הבהמה כדי לקשור דתני זכרים יוצאין בקלסטירין. התיב}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר פפא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} והא תני חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס. באבוס קושרין אותו בפרה. {{שוליים|ה_י}}ניחא {{ירו"מ-הדגשה|אם היה קשור}} בפרה קושרין אותו באבוס {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם היה קשור}} באבוס קושרין אותו בפרה ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבה}}: תיפתר בקשרין שאינן של קיימא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: שנייא הוא צדדי בהמה בין קשר שהוא של קיימא בין קשר שאינו של קיימא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}}: תיפתר כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} דתני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} אומר מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת. היא צדדי בהמה היא צדדי אילן. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר קיימתיה במספק {{ירו"מ-ביאור|קושר}} חבל {{ירו"מ-הדגשה|שהיה קשור לאבוס}} על חבל {{ירו"מ-הדגשה|שהיה קושר לבהמה ודברי הכל}}. זכרים יוצאין לבובין שהוא נותן עור מכורסינון {{ירו"מ-ביאור|מעובד}} כנגד לבו {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|דכשהוא}} מתריס כנגד חיה {{ירו"מ-הדגשה|אינו חושש}}. רחלים יוצאות שחוזות {{ירו"מ-הדגשה|שקושרים להם הזנב למעלה כדי שיעלה עליהם הזכר}}. אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות. מאן דאמר שוזות מעתדן {{ירו"מ-ביאור|מוכנות}} {{ירו"מ-הדגשה|לביאה}} כמה דתימר {{הפ|משלי|ז|י}} שית זונה ונצורת לב. {{ירו"מ-הוסר|מאין דאן}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין. כבונות {{ירו"מ-ביאור|עטופות כדי שיהיה צמרן טוב}} למילת. כבולות {{ירו"מ-ביאור|שזנבן קשור למטה,}} שלא יעלה עליהן הזכר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|מלכים א|ט|יג}} ויקרא להם ארץ כבול ארץ שאינה עושה פירות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר {{שוליים|ה_יא}}עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. תני {{תנא-ירו"מ|רבי יהודא בן בתירא}} אומר בין ליבש בין לחלב אסור. יאות אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודא בן בתירא}}. <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לא עמוד ב'''{{ש}}</span> תנן: "'''ומזין עליהן וטובלין במקומן'''" - כלומר בעצם השיר הזה לא צריכים להסיר אותו מהבהמה, אלא אפשר לעשות זאת כשהוא מחובר לבהמה, אפשר לטבול את הבהמה עם השיר ואז ככה טובלים את השיר. תמן תנינן: '''לא תטבול בהן עד שתרפם'''. הוא אמר הכין - למה לא חוששים לחציצה? אמר רבי מנא: כאן ברפים כאן באפוצים - כלומר אם זה רפוי אז המים יכנסו ואין חשש, אבל מה שהמשנה אמרה שם מדובר שהם היו אדוקים. '''פרק הלכה ב''' מתני': "'''חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. הזכרים יוצאין''' לבובין. '''יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות. °רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות. °רבי יהודא אומר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב'''". כלומר אם שמו להם איזה בד או משהו על העטינים כדי שלא ינקו מהם כדי שיתייבש להם החלב - זה מותר, אבל לא הפוך, לא לחלב - כלומר אם רוצים לשמור על החלב שלא ינקו מהם, כדי שלא ייתפסו שקצים ורמשים עליהם - מקרה כזה אסור. גמ': אמר שמואל: בקשורה לו מערב שבת. כלומר כל ההיתר זה רק אם היא קשורה לו מערב שבת, אבל בשבת אסור, כיוון שכדי לקשור את המרדעת הוא צריך להישען על החמור, ובעצם יוצא שהוא משתמש בבהמה. חנין מגופתייה אמר קומי שמואל רבי חייא בר אשי: לא נהיג כן, אלא התיר רבי אחא בר פפא קומי רבי זעירא - לא במרדעת אלא בקלסתרין, יש איזה שק ששמים לפני הפה של החמור או הסוס שבתוכו שמים אוכל, כדי שלא יצטרך לכופף. אין בעיה, כיוון שהוא לא נשען על הבהמה כדי לקשור את זה, אבל מרדעת שהוא צריך להישען על הבהמה זה אסור. והא תני '''חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס. באבוס קושרין אותו בפרה'''. ניחא בפרה קושרין אותו באבוס - זה אפשרי, אבל אם היה קשור באבוס קושרים אותו בפרה - '''ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת'''? הרי שהוא בא לקשור אותה הוא נשען עליה, יוצא שהוא משתמש בצדדי בהמה בשבת. אמר רבה: תיפתר בקשרין שאינן של קיימא. אמר רבי יוסי: שנייא הוא צדדי בהמה בין קשר שהוא של קיימא בין קשר שאינו של קיימא? הרי אמרתי שהבעיה היא שהוא נשען על הבהמה, יש הבדל אם הוא עושה קשר של קיימא או קשר שלא של קיימא לגבי השימוש בבהמה. אמר רבי שמי: תיפתר כ°רבי שמעון בן אלעזר דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר '''מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת'''. היא צדדי בהמה היא צדדי אילן - כלומר, זו דעת יחיד, דעת רבי שמעון בן אלעזר שמתיר להשתמש בצדדי בהמה וגם בצדדי אילן. רבי מנא אמר: קיימתיה במספק חבל על חבל - כלומר אני יכול לקיים את המשנה כדעת כולם, בקושר חבל שהיה קשור לאבוס עם חבל שהיה קשור לבהמה, וזה על דברי הכל. זכרים יוצאין לבובין - שהוא נותן עור מכורסינון כנגד לבו, מתריס כנגד חיה. כלומר, הזכרים שהיו בדרך כלל עומדים בראש העדר והיו באים לתקוף אותם - תנים וזאבים וכדומה - כדי שהם לא יפגעו בהם היו מניחים להם כנגד הלב עור חזק או מעובד, כדי שהחיות לא יפגעו בהם והוא יוכל להתריס כנגדם ולא להיפגע. רחלים יוצאות שחוזות - מה כוונה שחוזות? שקושרים את הזנב למעלה כדי שיעלה להם הזכר. אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות. מאן דאמר שוזות - מעתדן, כלומר מוכנות, כמה דתימר שית זונה ונצורת לב. מאן דמר שחוזות - כמה דתימר '''אין משחיזין את הסכין''', כלומר הכנה - כן, משחיזים את הסכין, מכינים אותו, אז ככה קושרים את הזנב כדי שתהיה מוכנה לביעה. כבונות למילת - הכוונה שעוטפות אותם כדי שיהיה להם צמר טוב למלאה, שהצמר שלהם יישמר נקי וישתמשו בבגדים יקרים. כבולות שלא יעלה עליהן הזכר - הכוונה הפוך, שקושרים את הזנב כלפי מטה כדי שלא יעלה להם הזכר. רבי אבון בשם רבי חייא: '''ויקרא להם ארץ כבול''' - '''ארץ שאינה עושה פירות'''. גם כאן קושרים את הזנב כדי שלא יעלה להם הזכר ולא יהיה להם ולדות. °רבי יהודה אומר '''עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב''' - כלומר אם רוצים למנוע מהם שלא ינקו מהם כדי שיתייבשו, כי אחרת הם לא ייכנסו להריון, בדרך כלל היו מייבשים אותם. אבל לא לחלב - אם רוצים רק לשמור על החלב זה אסור. תני °רבי יהודא בן בתירא אומר '''בין ליבש בין לחלב אסור'''. '''יאות אמר °רבי יהודא בן בתירא''' - ואומרת הגמרא כן, יפה אמר רבי יהודה בן בתירא, שההלכה שבין לחלב בין לייבש אסור, כיוון שגם אם תגיד לייבש מותר לחלב אסור - איך תדע? בן אדם קושר את הבד הזה סביב העטינים של הבהמה שלו - מי מפיס, מי יגלה לנו למה הוא עשה את זה? לכן חכמים אסרו את הכל בכל מקרה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לא ב}} {{סוף}} <span id="דף_לב_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישי#דף לב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לב.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד א<span class="yerum-runnum">61</span></div> ומה טעמון דרבנן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מטי בה בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: הלכה כדברי מי שהוא אומר בין ליבש בין לחלב אסור משום {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מי {{ירו"מ-הוסר|מיפוס משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מפיס}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ג|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_יב}}ובמה אינה יוצאה? לא יצא הגמל במטו{{ירו"מ-הדגשה|ל}}טלת {{שוליים|ה_יג}}לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמה. {{שוליים|ה_יד}}לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|מאי מטולטלת}}? כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה {{ירו"מ-ביאור|כרית שמשווה את גב הגמל.}} עקוד {{ירו"מ-הדגשה|קשור}} {{ירו"מ-הוסר|בידו}}{{ירו"מ-הדגשה|יד}} {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|ורגל}}. רגול בשתי רגליו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני יצא לעשות מלאכתו בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך}}. אסי אומר לכלאים נצרכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אם החבל יוצא}} מידו אסור {{ירו"מ-הדגשה|שדומה למשוי}} ומצואר בהמה מותר שאין לבהמה {{ירו"מ-הדגשה|משוי בשבת}}. כרוך אל צואר בהמה אסור {{ירו"מ-הדגשה|שנראה כמשוי}}. משולשל מצואר בהמה מותר. {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} תריהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: חד אמר {{שוליים|ה_טו}} מידו אסור ומצואר בהמה מותר וחורנה מחלף מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מידו אסור משום {{ירו"מ-הדגשה|שנראה}} משוי בשבת ומצואר בהמה מותר שאין {{ירו"מ-הדגשה|גוזרים}} לבהמה {{ירו"מ-הדגשה|על דבר שנראה כ}}משוי בשבת ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מידו מותר מפני {{ירו"מ-הדגשה|שאי}} {{ירו"מ-הוסר|שאיפשר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפשר}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא יצא מידו מעט לכן לא גזרו}} ומצואר בהמה אסור {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר ([[שמות כג יב|שמות משפטים כג יב]]) למען ינוח שורך וחמורך כמוך. תני טפח מידו לצואר בהמה אסור {{ירו"מ-ביאור|שלא יהיה רפוי ויורד טפח, ויש אומרים עד לטפח מהארץ אסור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|יוצא}} מידו אסור {{ירו"מ-הדגשה|יוצא}} {{ירו"מ-הוסר|ומצואר}}{{ירו"מ-הדגשה|מצואר}} בהמה אסור. טפח מידו לצואר בהמה אסור. ואי זו היא שהוא מותר? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן בר מרייא}}: מאן דעביד טבאות נגיד {{ירו"מ-ביאור|מחזיק}} לה כהדין סוסיא סרקייא {{ירו"מ-ביאור|סוס של ערבי}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמחזיק בחבל שסביב צוארו}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ד|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_טז}}אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אף על פי {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הוא פקוק ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו. {{שוליים|ה_יז}}אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהן. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. ואין הרחלים יוצאות חנונות. ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור {{ירו"מ-הוסר|הקופר}}{{ירו"מ-הדגשה|הקופד}} ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין חמור}} {{ירו"מ-הדגשה|יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו}}. תני {{שוליים|ה_יח}}אבל מטייל הוא בה {{ירו"מ-ביאור|אף אם אינה קשורה}} בחצר. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לב עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף לב, לב ב'. מתחילים במשנה, פרק ה' הלכה ג', במשנה: "'''ובמה אינה יוצאה? לא יצא הגמל במטוטלת, לא עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמה. לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך'''". שואלת הגמרא: "מה היא מטוטלת?" אמרנו שבמשנה כתוב "לא יצא הגמל במטוטלת", ומה זה מטוטלת? ואומרת הגמרא, "'''כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה'''", כן? כלומר, זה כרית שבעצם משווה את הדבשת של הגמל כדי שיהיה נוח לשבת עליו. אז זה בעצם יוצא, זה נקרא מטוטלת. אמרנו במשנה "לא עקוד ולא רגול", אז מה זה עקוד? אומרת הגמרא: "'''עקוד''' זה קשור יד ורגל, ו"'''רגול''' בשתי רגליו". טוב, למדנו במשנה "'''לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך'''", מאי טעמא? "אמר רבי אבא: '''מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני יצא לעשות מלאכתו בשבת'''". כן, כי זה הדרך שהולכים במסחר, אז ככה בעצם מושכים את הבהמות. אז לא יחשבו שהוא לוקח אותם למלאכה. תנן, "אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך". כלומר, למה אסור לכרוך? אז "אסי אומר: '''לכלאים נצרכה'''". כן? כי אם הוא יכרוך את החבלים, וכל חבל אם אחד עשוי פשתן ואחד מצמר, אז יהיה פה עניין של כלאים. "רב יהודה בשם שמואל: '''מידו אסור ומצואר בהמה מותר, שאין לבהמה'''" - כלומר אם החבל בולט מהיד אז נראה כאילו הוא סוחב את החבל, אז לכן יהיה אסור. אבל אם יוצא מצוואר הבהמה זה מותר, כן, כי לא נראה כמו משוי לבהמה. אומרת הגמרא: "'''כרוך אל צואר בהמה אסור'''", כי זה באמת נראה כמו משוי. אומרת הגמרא: "'''משולשל מצואר בהמה מותר'''", כן? כי לא גזרו על בהמה. רב הונא ורב יהודה תריהון אומרים בשם שמואל: "'''חד אמר מידו אסור ומצואר בהמה מותר, וחורנה מחלף'''", ואומר הפוך, אם יוצא מידו זה דווקא מותר ומצוואר הבהמה זה אסור. אומרת הגמרא: "'''מאן דמר מידו אסור משום משוי בשבת, ומצואר בהמה מותר שאין לבהמה משוי בשבת'''", פה זה רק מראית עין, ועל בהמה לא גוזרים משום מראית עין. אבל "'''מאן דמר מידו מותר'''" - כדי שיהיה אפשר, שלא יצא מידו חוט מעט, לכן לא גזרו. דבר שאי אפשר להימנע ממנו לא גוזרים עליו, אבל אי אפשר להימנע שיצא קצת חוט מהיד, אז לכן לא גזרו על זה. "'''ומצואר בהמה אסור'''", למה? "'''הוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו'''". כן? כלומר האדם מצווה על שביתת הבהמה כמו שהוא מצווה על עצמו. אז לכן זה דבר שבבהמה כן אפשר לדאוג שלא יצא החוט מהצוואר שלה, לכן שם כן גזרו. מה המקור לזה שאדם מוזהר על שביתת בהמתו? "שנאמר: '''למען ינוח שורך וחמורך כמוך'''". אומרת הגמרא: "תני" בברייתא שאומרת "'''טפח מידו לצואר בהמה אסור'''". כן? כלומר, אסור שהחבל יהיה רפוי מדי וירד טפח, כלומר צריך שיהיה מתוח. ויש אומרים הכוונה שלא יהיה טפח צמוד לארץ, שלא ייראה כאילו הוא גורר את זה ברצפה. "אמר רבי זעירא: '''מידו אסור בהמה אסור, טפח מידו לצואר בהמה אסור'''". אז "ואי זו היא שהוא מותר"? "אמר רבי יוחנן בר מרייא: '''מאן דעביד טבאות נגיד לה כהדין סוסיא סרקייא'''", מי שרוצה באמת לעשות לפי כל הדעות, מחזיק אותה כמו שהערבים מחזיקים את הסוס שלהם. כלומר לסוס יש רק איזה שי"ר, שרשרת סביב הצוואר, והם מחזיקים רק מהשרשרת. כלומר, אין שום חוט בולט, ולא מושכים בחוט, אלא מושכים ממש מהרצועה שסביב הצוואר. אומרת המשנה: "'''אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו, ולא בזוג'''", כלומר לא עם פעמון, "'''אף על פי הוא פקוק'''", למרות שהוא לא משמיע קול, "'''ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו. אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהן. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן'''", כן? יש להם איזה עגלה כדי שהזכרים שיש להם עליה גדולה, שהיא לא תישרט בעוקצים, עשו להם איזה עגלה. "'''ואין הרחלים יוצאות חנונות'''", כן? הגמרא תסביר מה זה חנונות. "'''ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור'''", כן? כלומר כדי שלא ינקו ממנה שרצים, שמים לה איזה עור של קיפוד, שהוא קוצני, וחיות לא יכולות להתקרב אליה. "'''ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים'''". {{סוף}}</div> <span id="דף_לב_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישי#דף לב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד ב<span class="yerum-runnum">62</span></div> אף לענין {{ירו"מ-הוסר|איכוף}}{{ירו"מ-הדגשה|אוכף}} כן. תני יוצא הוא החמור באוכף שלו בשביל לחממו אבל לא יקשור את המסרוכי {{ירו"מ-ביאור|רצועה סביב צוארו שקושרים לאוכף שלא יחליק בעליות}} ולא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו {{ירו"מ-ביאור|שקושרים לזנבו כדי שלא יחליק בירידות.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|דברים אלו}} {{ירו"מ-הוסר|מנן}}{{ירו"מ-הדגשה|מין}} אילין {{ירו"מ-הוסר|מולייא}}{{ירו"מ-הדגשה|מילייא}} דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|בהו}} הלכות שבת כהררים {{ירו"מ-הדגשה|ה}}תלויין בסערה {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|דמה הבדל בין אוכף למרדעת דאת}} אמר הכן {{ירו"מ-הדגשה|והתני יוצאים בקישושות}} {{ירו"מ-ביאור|שני קרשים שקושרים משני צדי העצם למי שיש לו שבר ומותר לצאת בו.}} ויתיביניה מה בין סולם לקישושות? סולם יש בו ממש {{ירו"מ-ביאור|שווה כסף}} {{ירו"מ-הדגשה|ואם יפול שמא יטלטלנו ברשות הרבים}} קישושות אין בהן ממש {{ירו"מ-הדגשה|ואם יפלו יפקירם}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}}: ויתיביניה מה בין קישושות לקמיע מומחה? דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבדימי}}: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה? {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} אית תניי תני אין יוצאין בקישושות אית תניי תני יוצאין. {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אדא}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} תניין אינון. {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר יוצאין בקישושות {{שוליים|ה_יט}}יוצאין באגד שעל גבי המכה ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? מפני שהוא עושה חריץ. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין הרחלים יוצאות חנונות. {{ירו"מ-הדגשה|מאי חנונות}}? {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר כיפה של צמר {{ירו"מ-הדגשה|שמניחים לה אחר הגז שלא תצטנן}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חמא בר חנינא}}: עיקר {{ירו"מ-ביאור|שורש}} הוא ושמיה יחנונה {{ירו"מ-הדגשה|שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויצאו התולעים ואסור משום רפואה בשבת}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לית הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה {{ירו"מ-הדגשה|שהרי עשב זה כקמע מומחה}} אמר לו: אין {{ירו"מ-ביאור|וכל הכבוד}} בבלייה דקמתה עליה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין העגל יוצא בגימון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בר נירא {{ירו"מ-ביאור|עול קטן כדי להרגילו.}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} אמר פינקסה {{ירו"מ-ביאור|בד שקושרים סביב פיו שלא ינק.}} {{אמורא-ירו"מ|אבא בר רב הונא}} אמר שרתיעה {{ירו"מ-ביאור|שיפוד שדוחפים לפיו שלא ינק.}} אית תניי תני גימון אית תניי תני גימול. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימון {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|ישעיהו|נח|ה}} הלכוף כאגמון ראשו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימול {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמואל א א כד]]) ותעלהו עמה כאשר גמלתו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימון מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}{{ירו"מ-הוסר|חסדא}}. מאן דמר גימול מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|אבא בר רב הונא}} ול{{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}. {{ירו"מ-הוסר|הונא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ולא פרה בעור הקופד. שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא {{ירו"מ-הוסר|תינק}}{{ירו"מ-הדגשה|תניק}} את בנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} פרתו של {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}{{ירו"מ-הוסר|ורבי}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} תריהון אמרין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי חכמים {{שוליים|ה_כ}} {{ירו"מ-הדגשה|רצועה בין קרניה}} אפילו להימשך בה אסור {{ירו"מ-הדגשה|שמא יפול אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אם היתה קרניה {{שוליים|ה_כא}}קדוחה מותר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: קשייתה קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|והרי זו שמירה יתרה}} ומר לא תנינן {{ירו"מ-ביאור|למדתנו}} אלא הנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}קה בחטם {{ירו"מ-הדגשה|שרק לה התירו לצאת בחתם ולאחרים הוה שמירה יתירה ואסור אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ה_כב}}שור שעיסוקו רע יוצא בפרומביא שלו ורבותינו שבגולה נהגו כן. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלייא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמעון בר חייא}}: כלב יוצא בסוגר שלו {{ירו"מ-הדגשה|סביב פיו}}. אם {{ירו"מ-הוסר|להכות}}{{ירו"מ-הדגשה|לחכות}} {{ירו"מ-ביאור|שלא יאכל}} בו אסור {{ירו"מ-הדגשה|שאין זה שמירה}}. אם בשביל שלא לאכול אפסרו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: פרתו של}} {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכ"ו}}. גניבה אמר הלכה {{ירו"מ-הוסר|היא }}היה מלמד ובא {{ירו"מ-הוסר|כדא}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל לא עשה כך וכי על הדא}} {{ירו"מ-הוסר|דתנן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} שלא ברצון חכמים {{ירו"מ-הדגשה|די היה לאמר שחכמים חולקים עליו}}. תני {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בר פזי}} {{ירו"מ-הוסר|רב}}{{ירו"מ-הדגשה|דבר}} דלייה אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לב עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא, למדנו במשנה: "אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו". "תני" בברייתא: "'''אבל מטייל הוא בה בחצר'''", כלומר גם אם היא לא קשורה המרדעת, בחצר מותר לו לטייל בה. כלומר, לצאת עם המרדעת מחוץ לחצר אסור, אבל לטייל בחצר אם היא לא קשורה מותר. "שמואל בשם רבי זעירא: '''אף לענין כן'''", כלומר גם אוכף אותו דין. "תני: '''יוצא הוא החמור באוכף שלו בשביל לחממו'''", כתוב בברייתא שמותר שהחמור יצא עם אוכף שקשור אליו כדי שהאוכף יחמם אותו, "'''אבל לא יקשור את המסרוכי'''", כלומר את הרצועה שהיא סביב צווארו, שקושרים לו כדי שכשהוא נמצא בעלייה האוכף לא יחליק אחורה. "'''ולא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו'''", יש איזה רצועה שעושים סביב הזנב שלו כדי שבירידות האוכף לא יחליק כלפי הראש. כי אם הוא יקשור את הרצועה שסביב הצוואר או סביב הזנב, זה נראה כאילו הוא הולך איתו לעבודה. "רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא": דברים אלו, "'''אילין דתנינן הלכות שבת כהררים תלויין בסערה'''", כלומר זה מהדברים שאין להם טעם? זה כמו שלמדנו שהלכות שבת הן כהרים התלויים בשערה, יש לנו פסוק אחד קטן, מילה אחת, ומזה מוציאים את כל ההלכות. האם גם הדבר הזה כזה שאין בו שום טעם? כי מה ההבדל בין כף למרדעת שאתה אומר ככה? "והתני יוצאין בקישושות" - מה זה קישוש? זה שני קרשים שהיו קושרים משני צידי העצם, מי שיש לו שבר קושרים לו שני קרשים וכורכים על זה איזה חוט כדי לקבע את העצם. אז מה ההבדל בין זה לזה? "ויתיביניה מה בין סולם לקישושות?" כלומר למה סולם כתוב שלא יוצאים בסולם, ואילו קישושות, שזה לכאורה אותו דבר - שני קרשים שנועדו להחזיק את העצם - זה מותר. אומרת הגמרא: "'''סולם יש בו ממש'''", כיוון שהסולם עצמו שווה כסף, אז יש בו ממש, ואם ייפול חוששים שמא הבעלים לא יוותר על זה אלא יטלטל את זה ברשות הרבים, ואז זה עובר איסור, אז לכן אסור. אבל "'''קישושות אין בהן ממש'''", קישושות בסך הכל חתיכות עצים שאין להם שווי כספי, אז אם יפול הבעלים מן הסתם יפקיר את זה, לכן זה מותר. "אמר רבי חנינה: ויתיביניה מה בין קישושות לקמיע מומחה?" כלומר למה קישוש מותר וקמיע מומחה אסור? "דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה". הרי שתיהן נועדו לרפואה, אז למה זה מותר וזה אסור? "אמר רבי אבדימי: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה?" שוב פעם למה קישושות מותר ואגד שעל גבי המכה אסור לבהמה? אלא "'''אית תניי תני אין יוצאין בקישושות, אית תניי תני יוצאין'''". מה הגמרא אומרת? זה מחלוקת תנאים באמת. יש ברייתא שאומרת שגם בקישוש לא יוצאים, אבל כל הברייתות שאמרנו שלא יוצאים בסולם ולא בקמיע מומחה ולא באגד שעל גבי המכה, הם כולם אותו תנא שסובר שלא יוצאים בקישושות, אבל יש תנא אחר שסובר שכן יוצאים בקישושות. איפה ראינו את זה? "רבי חייא בר אדא תניין אינון. '''דמר יוצאין בקישושות יוצאין באגד שעל גבי המכה, ומאן דמר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה'''". ואת אומר, למדנו במשנה: "אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן". שואלת הגמרא: מאי טעמא? עונה הגמרא: "'''מפני שהוא עושה חריץ'''", כי כשהבהמה מושכת את העגלה היא עושה חריץ. ואת אומר, למדנו במשנה: "אין הרחלים יוצאות חנונות". מאי חנונות? "רב יהודה אמר: '''כיפה של צמר'''" שמניחים לה אחר הגזיזה שלא תצטנן. כלומר אחרי שגוזזים אותה קר לה, אז מניחים לה כיפה של צמר. "רבי יסא בשם רבי חמא בר חנינא: '''עיקר הוא ושמיה יחנונה'''". זה סוג של שורש שנקרא יחנונה, שמניחים לה בחוטמה כדי שתתעטש ויצאו ממנה התולעים, ואסור לעשות את זה בשום רפואה בשבת. "רבי זעירא בעא קומי רבי יוסי: '''לית הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה'''"? כי אתה רואה שאסור לעשות דבר שהוא לרפואה, שהרי עשב זה כמו קמיע של מומחה. אם אסור העשב אז כנראה גם יהיה אסור בקמיע מומחה. "אמר לו: '''אין בבלייה דקמתה עליה'''". כן, יכולת לצדק, כל הכבוד שעמדת על הדיוק הזה. ואת אומר, למדנו במשנה: "אין העגל יוצא בגימון". "רב הונא" אמר "בר נירא" - כלומר מה זה גימון? זה עול קטן כדי להרגיל אותו למשוך בעול. "רב חסדא אמר: '''פינקסה'''" - זה איזה סוג של בד שקושרים לו על הפה שלא ינק. "אבא בר רב הונא אמר: '''שרתיעה'''" - זה שיפוד שדוחפים לפה שלו שלא ינק. אומרת הגמרא: "'''אית תניי תני גימון, אית תניי תני גימול'''". "מאן דמר גימון" - על דכתיב "'''הלכוף כאגמון ראשו'''", כן, זה עול קטן, ובעצם זה גורם לעגל לכופף את הראש ולהתרגל לסחוב את העול. אבל "מאן דמר גימול", מלשון לגמול אותו מיניקה, דכתיב "'''ותעלהו עמה כאשר גמלתו'''". "מאן דמר גימון מסייע לרב הונא'''", שאמר שזה עול קטן. "'''מאן דמר גימול מסייע לאבא בר רב הונא ולרב חסדא'''", שהם אומרים שזה דברים שעושים כדי לגמול אותם מיניקה, בד או שיפוד שמניחים להם בפה. ואת אומר, למדנו במשנה: "ולא פרה בעור" הקופד. מה זה עור קופד? "שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא את בנה" - כלומר שלא תניק את בנה. בבבלי כתוב שלא ימכור ממנה שקצים ורמשים. תני, למדנו במשנה: "'''פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים'''". "רבי אבא ושמואל תריהון אמרין דברי חכמים אפילו להימשך בה אסור", מחשש שמא זה ייפול. "רבי אבא בשם שמואל: '''אם היתה קרניה קדוחה מותר'''". כלומר אם היה איזה קדח בקרניים, והרצועה קשורה לקדח בתוך החור, אז זה יהיה מותר כי זה לא ייפול. "אמר רבי יוסי: קשייתה קומי רבי אבא" - זה הרי שמירה יתירה. "'''ומר לא תנינן אלא הנקה בחטם'''" - כלומר רק לנקה התירו לעשות בחוטם. עושים לה חור באף, טבעת, וככה מושכים אותה והיא לא יכולה להתנגד. אז רק לנקה התירו את זה, כיוון שהיא צריכה את זה, אבל לאחרים זה נקרא שמירה יתירה ואסור. אז איך פה אתה אומר שאם זה קדוחה מותר? הרי אם זה קדוחה זה שמירה יתירה. "רבי זעירא בשם שמואל: '''שור שעיסוקו רע יוצא בפרומביא שלו, ורבותינו שבגולה נהגו כן'''". כלומר שור שקשה מאוד להשתלט עליו, שהוא פראי, מותר להוציא אותו עם פרומביא, איזה רסן בפה. "והבבליים שבגולה, ככה הם עשו". "רבי אלייא ורב יהודה בשם שמעון בר חייא: '''כלב יוצא בסוגר שלו'''". סוגר זה סביב הפה שלו, שמים איזה חוסם. עכשיו, "'''אם בו אסור'''" - אם כל מה שעושים לו זה רק כדי שלא יאכל, לא משום שמירה, אז זה אסור. אבל "'''אם בשביל שלא לאכול אפסרו מותר'''" - כלומר אם זה כדי שלא יקרע את הרצועה שלו עם השיניים, במקרה כזה מותר. עכשיו למדנו במשנה "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה". "גניבה אמר: הלכה היה מלמד ובא", כלומר לא שבאמת הפרה שלו יצאה ככה, אלא הוא הורה ככה, אבל הוא לא עשה ככה. שואלת הגמרא: וכי על דבר כזה, אם הוא רק הורה, אמרו "שלא ברצון חכמים"? הרי די היה להגיד שחכמים חולקים עליו. למה צריך להגיד שלא ברצון חכמים? "תני רבי יודה בר פזי" - רב פזי שבא מברדליה - אמרו לו, כלומר לרבי אלעזר, "'''או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה'''". כלומר, זה היה אמיתי, באמת הוא עשה את זה ואפילו איימו עליו, אמרו לו או שתסתלק מבינינו או שתוריד את הרצועה שבין קרניה. "אמר רבי יוסי ברבי בון": אף שרק הורה - גם אם נגיד לפי הדעה שבעצם רק הורה הלכה ככה והפרה שלו לא באמת יצאה בזה, בכל זאת שייך לומר "שלא ברצון חכמים", לפי שהיה מתריס כנגדן. הוא היה אומר את זה בצורה בוטה כנגד החכמים. רבי חנינה אמר: לא היה מתריס, אלא פעם אחת יצאה, והשחיר ושינה מן הצומות. כלומר, שזה קרה פעם אחת שיצאה באמת, והוא מרוב צער שזה קרה והוא עבר על דברי חכמים, צם והשחיר ושינה מן הצומות. רבי אידי דחותיה אמר: לא פרתו אלא אשתו הייתה. כלומר, לא מדובר שהפרה שלו יצאה ברצועה שבין קרניה, אלא הכוונה שאשתו יצאה בדבר שחכמים אסרו. יש לנו בהלכות דבריות שיש דברים שאסור לאשה לצאת בהם בשבת, אז אשתו יצאה בדברים שחכמים אסרו. וזה רק כינוי, שהשתמשו בכינוי "פרתו". מילא שאשתו קרויה עגלה, דכתיב "ולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". ואת הגמרא תמן אמרין, כלומר בבבל אמרו: "פרת שכנתו הייתה". כלומר בעצם זה לא היה פרתו אלא פרת שכנתו. שואלת הגמרא: ויש לו מעניין של שכנתו? הרי השכנה שלו עשתה לה מוצא? "אמר רבי כן: '''למדך שכל מי שיש בידו ספיקה למחות ואינו מוחה, כל קרתו תלויה בו'''". כיוון שהיה לו אפשרות למחות בה והוא לא מיחה, זה כאילו שהוא עשה את זה. אדרבא נפגש בבהמה, אדרבא נפגש בבהמה, אם ירצה השם. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לב ב}} {{סוף}} <span id="דף_לג_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישי#דף לג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לג.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לג.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לג|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד א<span class="yerum-runnum">63</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אף שרק הורה שיך לאמר שלא ברצון חכמים לפי}} שהיה מתריס כנגדן. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר לא היה מתריס אלא}} פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מן הצומות. {{אמורא-ירו"מ|רבי אידי דחוטריה}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר לא פרתו אלא}} אשתו הייתה {{ירו"מ-הדגשה|שיצאה במה שאסרו חכמים}} ומנין שאשתו קרוי{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עגלה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|שופטים|יד|יח}} לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. תמן אמרין {{ירו"מ-הדגשה|פרת}} שכינתו היתה ויש אדם נענש על שכינתו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי קיריס דידמא}} ללמדך שכל {{שוליים|ה_כג}}מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו ממחה קלקלתו תלויה בו. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה|לג ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק במה בהמה</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|חמישי|רביעי|שישי}} b384reaceo75kdfmxgklbgd75vfil0u 106 1706314 3078712 3078495 2026-08-23T19:42:35Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078712 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שישי|חמישי|שביעי}} ==פרק שישי - במה אשה== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לג.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לג.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_א|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_א"> <strong>מתני':</strong> במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? {{שוליים|ו_א}} לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, לא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד {{ירו"מ-הוסר|שתרפס}}{{ירו"מ-הדגשה|שתרפם}}. לא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא תצא אשה לא בחוטי צמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא בחוטי פשתן לא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב נחמן בר יעקב}} על ידי {{ירו"מ-הוסר|אמר }}שהיא מתרתן {{ירו"מ-הדגשה|לפי}} שהן ח{{ירו"מ-הדגשה|ו}}צ{{ירו"מ-הדגשה|צ}}ין בנדתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ארבע אמות. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: בקדמייתא הוינן אמרין {{ירו"מ-הדגשה|בגלל}}{{ירו"מ-הוסר| על ידי}} שהיא מתרת את התפור {{ירו"מ-הדגשה|שפעמים שלא מצליחה להסירם משערה והיא קורעת אותם}}, ולא הוינן אמרין כלום {{ירו"מ-ביאור|שבאמת אין בזה איסור}}. {{ירו"מ-הדגשה|מד}}תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} {{שוליים|ו_ב}} חותל של תמרים {{ירו"מ-הוסר|קולע}}{{ירו"מ-הדגשה|קורע}} ומתיר, ובלבד שלא יקשור. תמן תנינן: אילו חוצצין באדם: {{שוליים|ו_ג}} חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר לית כאן של שיער, {{ירו"מ-הוסר|על דעתיה דרבי יהודה }}אלא {{ירו"מ-הדגשה|הכי גרסינן}}: {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} של צמר {{ירו"מ-הדגשה|אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ד}}הא {{שוליים|ו_ד}} של שיער דברי הכל אין חוצצין. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבנין.<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ג. נתחיל מהמשנה, פרק ו' הלכה א'. אומרת המשנה: '''במה אישה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אישה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, לא ברצועה שבראשה''', לא תטבול בהן עד שתרפם, '''לא בטוטפת ולא בסנבוטין''' בזמן שאינן תפורין, '''ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת'''. אז אמר רב נחמן בר יעקב: '''על ידי שהיא מתרתן שהן חוצצין בנדתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ארבע אמות'''. מה זה הוא אומר? שמה שכתוב בהמשך "לא תטבול בהן עד שתרפם" זה בעצם הסיבה למה לא תצא בהם. כלומר, למה לא תצא אישה בחוטי צמר, בחוטי פשתן וברצועה שבראשה? כיוון שאם היא תגיע למצב שהיא צריכה טבילה, אז היא לא יכולה לטבול עם זה כי זה חוצץ והיא צריכה להתיר את זה. אז שמא כשהיא תתיר את זה היא תלך עם זה ארבע אמות ברשות הרבים. אמר רבי מנא: '''בקדמייתא הוינן אמרין''' שהיא מתרת את התפור. בהתחלה חשבנו שמה הסיבה למה אסור לצאת עם חוטי צמר וחוטי פשתן וכולי? חשבנו שזה בגלל שהיא מתירה את התפור. כלומר, פעמים שהיא לא מצליחה להסיר את החוטים האלה מהשיער שלה, אז היא קורעת. חשבנו שזו הסיבה, כן? ואסור לקרוע, אבל מתברר ש'''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, טעינו, כי באמת אין בזה שום איסור אם היא קורעת את זה. מה הראיה? תני רבי הושעיה: '''חותל של תמרים ומתיר, ובלבד שלא יקשור'''. אז בעצם אומרים שלקרוע אין בזה איסור. כל הבעיה, כמו שאמר רב נחמן בר יעקב, שמא היא תטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים. אומרת הגמרא: תמן תנינן: '''אילו חוצצין באדם: חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות'''. רבי יהודה. שמואל אמר: '''לית כאן של שיער'''. כלומר, אתה לא יכול להגיד בשם רבי יהודה שיער, כן? כי צריך לגרוס: רבי יהודה - של צמר, אין חוצצין מפני שהמים באים בהן. למה? כיוון ש"של שיער דברי הכל אין חוצצין". אז אתה לא יכול להגיד את זה רק בשם רבי יהודה. {{סוף}}</div> <span id="דף_לג_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לג|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד ב<span class="yerum-runnum">64</span></div>היתה {{שוליים|ו_ה}} נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בעי: קשר נימא לחבירתה {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אם קשרה ל}}אחת {{ירו"מ-הדגשה|כאחת}} היא {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|וחוצצת, קשרה}} לשתים {{ירו"מ-הדגשה|כ}}שתים הן {{ירו"מ-הדגשה|וספק}}, לשלש שלש הן {{ירו"מ-הדגשה|ואינן חוצצות? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, {{ירו"מ-הוסר|קושרה}}{{ירו"מ-הדגשה|קושרת}} שערה כזנב הסוס {{ירו"מ-הוסר|לעוברה}}{{ירו"מ-הדגשה|לעובדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכתחילה}}, וסמיך עלי {{ירו"מ-ביאור|יכולה לסמוך עלי שאני מתיר}}. {{אמורא-ירו"מ|כהנא (א)}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רב}}: מהו {{שוליים|ו_ו}} מיפק באילין תיכייא {{ירו"מ-ביאור|שרשראות חוטים חלולות}}? אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני {{ירו"מ-ביאור|חגורה?}} {{ירו"מ-הדגשה|והרי אף היא עשויה כך}}. {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} הורי לאיתתיה דריש גלותא מיתן ליברה {{ירו"מ-ביאור|מחט}} דדהבא על קפיליטה {{ירו"מ-ביאור|כיסוי ראש}} {{ירו"מ-הדגשה|שאישה חשובה לא תוציאם להראות לחברותיה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הורי לאילין דבית בון {{ירו"מ-הוסר|תמינא}}{{ירו"מ-הדגשה|מיתן}} טלייה דמרגליתא {{ירו"מ-ביאור|רצועה משובצת פנינים}} על פרגזתא {{ירו"מ-ביאור|כיסוי ראש}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ותנינן {{שוליים|ו_ז}} {{ירו"מ-הוסר|ג }}יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה {{ירו"מ-הדגשה|ולא פליגי}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה בשעשה להן אמבולי {{ירו"מ-ביאור|ענבל}}, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה בשלא עשה להן אמבולי. ואפילו עשה להם אמבולי {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יהו טהורין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי העינבל לא נעשה לקול}}? ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: ד{{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ו_ח}} בזוגין שבעריסה? {{ירו"מ-הדגשה|פליגי}} תרין אמוראין. חד אמר: מוליך ומביא {{ירו"מ-ביאור|את העריסה}} ובלבד שלא {{ירו"מ-הוסר|ישמיע}}{{ירו"מ-הדגשה|יתכוון להשמיע}} את הקול, וחרנה אמר: אם {{ירו"מ-הוסר|השמיע}}{{ירו"מ-הדגשה|משמיע}} את הקול אסור ואם לאו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאף אם יש עינבל הכל תלוי בהשמעת קול, כשנתן בו עינבל ודאי כוונתו להשמיע קול}}. תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול, ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי? {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} לא בטוטפת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}}: קובטירה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט שנותנת על מקום התפילין}} {{ירו"מ-הדגשה|ונקרא כך כי הוא}} דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. ולא בסנבוטין צובעין תותבן {{ירו"מ-ביאור|פתיל צבוע}}. לא בכבול טבוסה {{ירו"מ-ביאור|כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} מתיר {{ירו"מ-הדגשה|בכבול}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|כהנא}}: אתיא ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי}}. כמה ד{{תנא-ירו"מ|רבי}} אמר דבר שהוא טמון {{ירו"מ-ביאור|נסתר}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|ולכן התיר לצאת בשן של זהב}}, כן {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} אמר דבר שהוא טמון מותר. תכשיטין למה הן אסורין? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}: על ידי שהנשים שחצניות והיא {{ירו"מ-הוסר|מתרתן}}{{ירו"מ-הדגשה|מראתן}} לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. תני {{תנא-ירו"מ|רבי חלפתא בן שאול}}: {{ירו"מ-הדגשה|תכשיטין}} אסור לשלחן {{ירו"מ-הדגשה|דורון ביום טוב}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מונא}}: לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן {{ירו"מ-הדגשה|בבית}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|שאם היה אסור ללובשם פשיטא שאסור לשלחם שהרי הם מוקצים אין מכאן ראיה. ד}}תני {{שוליים|ו_ט}} מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש {{ירו"מ-הדגשה|שמשקשים בו לתינוק}} ואת המראה <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לג עמוד ב'''{{ש}}</span> רבי אבא בשם רב יהודה, ורבי זעירא בשם רבנין: '''היתה נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות'''. רבי זעירא בעי: '''קשר נימא לחבירתה''', מהו? כלומר, אם הוא קושר שערה לשערה, מה הדין? כלומר, אם הוא קשר לאחת - כאחת היא וחוצצת. אם היא קשרה לשתיים - אז כשתיים הן, וספק. אם הוא קשר את זה לשלוש - אז שלש הן, אינן חוצצות. רב יהודה: '''זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, שערה כזנב הסוס, וסמיך עלי'''. כלומר, היא יכולה לכתחילה בלי לפחד לקשור את השערות כדי שכל השערות ייכנסו למים. היא יכולה לקשור את זה כמו זנב סוס והיא יכולה לסמוך עליו, שזה לא נשאר חציצה, כי הוא אומר אני מתיר ואת יכולה לסמוך עליי. כהנא שאל לרב: '''מהו מיפק באילין תיכייא?''' כלומר, אם מותר לצאת בשרשראות של חוטים חלולות, כלומר רקמת חוטים חלולה. אמר לו: '''כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני'''. הרי חגורה ככה היא בנויה, זה בעצם רקמה חלולה, כן? כלומר, הרי גם היא עשויה כך. רב הונא הורי לאיתתיה דריש גלותא - רב הונא הורה לאשתו של ראש הגולה, '''מיתן ליברה דדהבא על קפיליטה'''. הוא התיר לה לצאת עם מחט מזהב על הכיסוי ראש. כלומר, שאישה חשובה היא לא תוציא אותם כדי להראות לחברותיה, לכן אין חשש שהיא תטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים. רבי יוחנן הורי לאילין דבית בון - '''טלייה דמרגליתא על פרגזתא'''. כלומר, הוא התיר להן לתת רצועה משובצת בפנינים על הכיסוי ראש. שוב פעם אותה סיבה. אישה חשובה לא תטלטל, לא תראה את זה לחברות שלה, לא תוציא את זה מהראש להראות לחברות שלה. אמר רבי אילא: '''כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות'''. ותנינן: '''יוצא הוא בזוגין שבכסותו''', כלומר מותר לצאת עם פעמונים שבבגד, '''ואינו יוצא בזוגין שבצוארו'''. אית תניי תני '''בין אילו בין אילו מקבלין טומאה'''. כלומר, בין אלו ובין אלו נחשבים כלי לקבל טומאה. ואית תניי תני '''בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה'''. מאן דמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה - בשעשה להן אמבולי, כלומר עשה להם את הענבל, את החלק הפנימי שבעצם הופך את הכלי הזה למשמיע קול. ומאן דמר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה - בשלא עשה להן אמבולי. כלומר, אם אין להם את הברזל בפנים שהוא בעצם נוקש ומשמיע את הקול, אז בעצם זה רק לנוי, ובשני המקרים, בין אם הוא מחובר לבגד ובין אם הוא לא מחובר לבגד, בכל מקרה לא מקבל טומאה. שואלת הגמרא: '''ואפילו עשה להם אמבולי יהו טהורין?''' הרי הענבל לא נעשה לקול. כלומר, אם דבר כזה שעשה אותו רק לנוי, הוא לא נעשה לקול, אז למה שלא יהיה טהור? '''ולא כן אמר רבי אבהו''': דשמעון בר אבא בשם רבי יוחנן '''בזוגין שבעריסה''' - תרין אמוראין. אם יש פעמונים בעריסה של תינוקות, אז שני האמוראים חלקו. חד אמר: '''מוליך ומביא ובלבד שלא את הקול'''. כלומר מותר להוליכו ולהביא את זה, בלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול. אבל גם אם יהיה קול בדיעבד ולא התכוון לזה, אז זה מותר. וחרנה אמר: '''אם את הקול אסור ואם לאו מותר'''. ומשמע בכל מקרה שאפילו שיש ענבל, הכל תלוי אם ישמיע קול או לא. אומרת הגמרא: יש הבדל. '''תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול'''. כן, שמה לגבי שבת אני אומר שהוא מוליך ומביא בלי להשמיע קול, הוא משתדל שלא יהיה קול, אבל בכל אופן זה נועד לקול, כי הרי ביום חול משתמשים בזה לקול. '''ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי?''' כן, כאן בפעמונים שקשורים לבגד או לצוואר, אם הם לא עשויים להשמיע קול, אז למה שמו להם ענבל? כנראה כן עושים להשמיע קול. אז לכן זה כלי ולכן הם מקבלים טומאה. ואומרת הגמרא: '''לא בטוטפת'''. מה זה תותפת? אמר רבי בון בר חייה: '''קובטירה דבר שהוא נותן במקום הטוטפת'''. הוא נקרא כך כי זה דבר שניתן במקום התותפת, במקום שבו מניחים תפילין של ראש. '''ולא בסנבוטין''' - '''צובעין תותבן''', כלומר פתיל צבוע. '''לא בכבול''' - '''טבוסה'''. זה כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה. סבכה זה רשת שהולכת על כל הראש ומתחתיה היה איזה כיפה של צמר. תני רבי שמעון בן אלעזר מתיר בכבול. רבי אחא בשם כהנא: '''אתיא דרבי שמעון בן אלעזר כרבי'''. כלומר רבי שמעון בן אלעזר שהתיר כבול זה כרבי. '''כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר''', כי אנחנו לא חוששים שמא האישה תוציא ותראה את זה כי זה מוסתר, אז לכן הוא התיר לצאת בשן של זהב. כלומר רבי מתיר לצאת בשן של זהב, כי אם זה זהב האישה לא תוריד את זה, היא תהיה מתביישת להוריד את זה. גם כאן, היא לא תוריד את הכיסוי ראש כדי להראות את זה. אז כמו ששמה הוא התיר לצאת בשן של זהב, '''כן רבי שמעון בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר'''. לכן מותר את הכיפה הזאת שהיא מתחת הסבכה, מותר לצאת בזה. שואלת הגמרא: '''תכשיטין למה הן אסורין?''' אמר רבי אבא: '''על ידי שהנשים שחצניות''' והיא מראה לחברתה '''והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות'''. כלומר היא תוריד את זה מהצוואר ותראה לחברה כדי להראות לחברה שלה, ותוך כדי היא תלך ארבע אמות. לכן אסרו את זה. תני רבי חלפתא בן שאול: '''אסור לשלחן''' דורון ביום טוב. אמר רבי מונא: '''לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן מותר'''. כלומר את התכשיטים מותר ללבוש, רק אסור לשלוח את זה. כי אם היה אסור גם ללבוש אותם, אז פשיטא שאסור לשלוח אותם, כי הרי זה מוקצה. אם אין שום שימוש אז זה מוקצה. אומרת הגמרא: לא הוה מכאן ראיה, דתני: '''מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש ואת המראה''' - שמקשקשים בו לתינוק, ואת המראה לכסות בהן את הכלים. רואים מכאן שהקדישו לכתחילה לאיסור, מותר לצורך גופו במקומו. אז לכן גם אם זה היה אסור ללובשם, היה צריך לומר שאסור לשלוחם, כי יכול להיות שיש בהן צורך בגוף שלהם. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לג ב}} {{סוף}}<span id="דף_לד_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לד.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד א<span class="yerum-runnum">65</span></div>לכסות בהן את הכלים {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו לכן אף אם אסור היה ללובשם היה צריך לאמר שאסור לשלחם אף שיכול להשתמש בהם לצורך גופם}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי בון}}: מתניתא אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן }}שאסור ללובשן, דתנינן {{שוליים|ו_י}} כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|והא}} הדא דתני: מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים? {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאף כלים שהם מוקצים מותר להשתמש בהם לצורך גופם, ואף תכשיט, כיוון שיכול להשתמש לצורך גופו ונהנה, למה אסור לשלחו? מה שהתירו את אלו}} בשיש עליהן תואר כלי {{ירו"מ-הדגשה|אבל תכשיט שאין שם כלי עליו אסור}}. עד כדון תכשיטין של זהב {{ירו"מ-הדגשה|אסור לצאת שמא תשלוף להראות לחברותיה}}, ואפילו תכשיטין של כסף אמרין בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: אסור, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמרין בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: מותר. {{ירו"מ-הדגשה|הכיצד}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: אנא ידע רישא וסיפא {{ירו"מ-הדגשה|של העניין ואיך נוצרו שני הדעות}}. טליין דקיקין {{ירו"מ-ביאור|ילדות קטנות}} הויין מתרביין בדרתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|שהיו יוצאות בתכשיטי כסף}}. אתא ושאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}. אמר לו: לא תיסור ולא תישרי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{שוליים|ו_יא}} אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל {{תנא-ירו"מ|רבי}} מתיר וחכמין אוסרין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}: טעמא דהדין דאסר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}פעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת. {{שוליים|ו_יב}} והאיש אפילו בחול אסור שאינה דרך כבוד {{ירו"מ-הדגשה|שזו דרך נשים}}. י"ג דברים התירו לבית {{תנא-ירו"מ|רבי}} שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהן יוונית {{שוליים|ו_יג}} שהיו זקוקין למלכות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. שאלו את}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב}} {{הפ|יהושע|א|ח}} {{ירו"מ-הדגשה|והגית בו יומם ולילה והתני}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|ובחרת בחיים זו אומנות מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב}} {{הפ|יהושע|א|ח}} {{ירו"מ-הדגשה|והגית בו יומם ולילה אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בריה דרבי חייא בר ווא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אסרו ללמוד יונית מפני המסורות}} {{ירו"מ-ביאור|שאם ידע את שפת השלטון. שמא בעל כרחו ישתף פעולה עם השילטון ויהיה מוסר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע {{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} ואמר: בגין ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ב{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. שמעה {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. תני: אין יוצאין באיסטמא {{ירו"מ-ביאור|מטלית עם חוטים צבעוניים לגרש זבובים}}. שלשה דברים נאמרו באיסטמא: {{שוליים|ו_יד}} אין בה משום כלאים {{ירו"מ-הדגשה|לפי שאינה אריג}}, ואינה מטמאה בנגעים {{ירו"מ-הדגשה|שאינה בגד}}, {{שוליים|ו_טו}} ואין יוצאין בה בש{{ירו"מ-הדגשה|ב}}ת. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} אומר: אף אין בה משום עטרות {{ירו"מ-הוסר|לכלות}}{{ירו"מ-הדגשה|כלות}} {{ירו"מ-הדגשה|שגזרו עליהם אחרי החורבן תנן}} {{שוליים|ו_טז}} ולא בעיר של זהב. {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר: כגון ירושלים דדהב. רבנן דקיסרין אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|זה תכשיט הנקרא}} פרוש טוק טקלין. מעשה ב{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} וקניית בה. אתת ואמרת קומוי בעלה. אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה, דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה, והוא לעי באוריתא. תמן תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|שלושה דברים אמרו לפני}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שנים משם {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ואחד משם}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושוע}}. שנים משם {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} יוצאה אשה בעיר של זהב. תני {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} מחייב. בין {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} לרבנן ניחא ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} מחייב וחכמים פוטרין. בין {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לרבנן ניחא ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מתיר וחכמים אוסרין {{ירו"מ-הדגשה|מדרבנן}}. בין {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} ל{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} קשיא.<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לד עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו עושים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ד. נתחיל מהשורה השנייה. ואמרה הגמרא מה רבי בון, '''מתניתא אמרה שאסור ללובשן''', כיוון שתכשיטים אסור ללבוש אותם ביום טוב. מה הראיה? '''דתנינן כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן'''. כן, '''ואם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן'''. אם הארנו שהמשנה אומרת שאסור לשלוח אותם, אז כנ"ל שגם אסור ללבוש אותם. ואמרה הגמרא '''הדא דתני מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים'''. משמע שכלי שמלאכתו לאיסור מותר להשתמש בהם בדבר היתר. אז גם התכשיט הרי יכול להשתמש בהם בדבר היתר. אז למה אסור לשלחם? ואמרה הגמרא: לא, מה שהתירו את אלו, כלומר את השופר וקרקש וכדומה, זה כיוון ש'''יש עליהן תואר כלי''', זה כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לצורך גופו ומקומו, אבל תכשיטים אין להם שם כלי, לכן אסור להשתמש בהם שלא בשימוש התכשיט, ותכשיט אסור, לכן ממילא אסור. ואמרה הגמרא: עד כדון תכשיטים של זהב, בהם אנחנו מבינים שאסור לתת להם שמא תשלוף להראות לחברתה כי זה דבר חשוב. '''ואפילו תכשיטין של כסף''', גם בזה גזרו? '''אמרין בשם רבי ירמיה אסור, אמרין בשם רבי ירמיה מותר'''. שואלת הגמרא כיצד זה יכול להיות שאמרו שני דברים הפוכים בשמו? '''אמר חזקיה: אנא ידע רישא וסיפא'''. כלומר אני יודע בדיוק איך נוצרו שתי הדעות. '''טליין דקיקין הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה''' - הם גדלו בבית של רבי ירמיה והם היו עושות תכשיטי כסף. '''אתא ושאל לרבי זעירא''' - ושאל את רבי זעירא האם מותר להם לצאת עם זה או לא? '''ואמר לו: לא תיסור ולא תישרי'''. אז לכן חלק הבינו שרבי ירמיה אמר שמותר וחלק הבינו שהוא אמר שאסור. ואמרה הגמרא למדנו ברייתא שאומרת '''אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין'''. כלומר, אם היא תלושה אז אין רואים במראה בשבת. החשש כי המראה בזמנם היה כמו סכין, לוח מתכת חד, מנחושת או משהו כזה, ובעצם היו חותכים עם זה. אז יבואו לחתוך את הזקן שלו או משהו כזה. אבל אם זה מחובר לכותל שאין את החשש הזה, אז פה יש מחלוקת, רבי מתיר וחכמים אוסרים. '''אמר רבי אחא בשם רבי אבא: טעמא דהדין דאסר''', כלומר, מי שאסר אפילו בכותל, הוא אומר '''דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת'''. כלומר אישה שתסתכל במראה תראה פתאום שיש לה שערה לבנה והיא מתביישת, אז היא תוריד את זה ותבוא לידי חיוב חטאת. '''והאיש אפילו בחול אסור''' להסתכל במראה, '''שאינה דרך כבוד''' - כי זה דרך נשים. ואמרה הגמרא '''י"ג דברים התירו לבית רבי''', וביניהם '''שיהו רואין במראה''', ו'''שיהו מספרין קומי''', כלומר תספורת כמו שהרומאים נוהגים, '''ושיהו מלמדין את בניהן יוונית שהיו זקוקין למלכות'''. '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה'''. '''שמע שמעון בר אבא ואמר: בגין דרבי אבהו בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ברבי יוחנן'''. כלומר, כיוון שהוא רוצה ללמד את הבנות שלו יוונית, לכן הוא תלה את זה כאילו שרבי יוחנן אמר את זה. '''שמעה רבי אבהו ואמר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן'''. הוא נשבע שהוא שמע את זה מרבי יוחנן. ראינו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שהסיבה שאסור יוונית זה לאו דווקא יוונית, אלא כל השפה של השליטים. כיוון שאדם שמכיר את השפה של העם השולט, אז הוא מהר מאוד ייהפך להיות משתף פעולה. הם יכריחו אותו באיזושהי צורה, בין אם מרצון בין אם בכפייה, הוא יהיה באיזשהו מקום מוסר. אז לכן אסור ללמוד את השפה של האומה השלטת, במקרה הזה זה יוונית. ואמרה '''תני: אין יוצאין באיסטמא'''. איסטמא זה מעין מטלית עם חוטים צבעוניים כדי לגרש את הזבובים, מניחים וקושרים את זה על המצח, זה יורד על הפנים. ואמרה הגמרא '''שלשה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים''' כי זה לא אריג, '''ואינה מטמאה בנגעים''' כי זה לא בגד, '''ואין יוצאין בה בשבת'''. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אין בה משום עטרות''' - קלות. כלומר גזרו אחרי החורבן על עטרות, אבל בזה לא גזרו, או בגלל שזה לא דבר מכובד, או בגלל שזה נועד למנוע זבובים, לכן לא רצו לגזור על דבר כזה. ואמרה הגמרא, למדנו המשנה '''ולא בעיר של זהב'''. '''רב יהודה אמר: כגון ירושלים דדהב''' - עושים דגם של ירושלים מזהב. '''רבנן דקיסרין אמרין''' זה תכשיט ונקרא '''פרוש טוק טקלין'''. ואמרה הגמרא '''מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה'''. כלומר אשתו של רבן גמליאל ראתה את זה וקינאה בה. '''אתת ואמרת קומוי בעלה'''. אמרה לו: אז למה אתה לא עושה לי את זה? '''אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה''' - האם היית עושה לי כמו שאשתו של רבי עקיבא עשתה לו, '''דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה''' - שהייתה גוזרת את השערות של ראשה ומוכרת אותם ונותנת לו, '''והוא לעי באוריתא''' - כדי שהוא יוכל ללמוד תורה. את לא היית עושה את זה, לכן רבי עקיבא עשה לה את זה. ואמרה הגמרא '''תמן תנינן: רבי עקיבא שנים משם רבי אליעזר רבי יהושוע'''. שניים משום רבי אליעזר ואחד משום רבי יהושע. '''שנים משם רבי אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב. תני רבי מאיר מחייב'''. אמרה הגמרא '''בין רבי מאיר לרבנן ניחא''' - יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבנן, '''דרבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין''', אז זה הגיוני, אחד מחייב ואחד פוטר. '''בין רבי אליעזר לרבנן ניחא''', כי חכמים פוטרים ורבי אליעזר מתיר, גם זה ניחא. אבל '''בין רבי מאיר לרבי אליעזר קשיא''' - איך זה יכול להיות כזאת מחלוקת קיצונית, ש'''רבי מאיר מחייב חטאת ורבי אליעזר מתיר''' לגמרי. אנחנו לא מוצאים יותר מדי מחלוקות כאלה. אומרת הגמרא '''רבי איניינו בר סיסיי אמר משום רבי אליעזר: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר'''. כלומר, גזרו שגם בחצר לא תצא איתו, לא רק במקום שהוא יכול להגיע לאיסור חטאת אלא גם בחצר, כי חששו שמא היא תצא. '''וכל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר''', כי לא רצו לגזור גזירה לגזירה, כביכול אפילו בשעת הרבים זה רק גזירה, אז בחצר התירו לה. {{סוף}}</div> <span id="דף_לד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד ב<span class="yerum-runnum">66</span></div>{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מתיר. {{אמורא-ירו"מ|רבי איניינו בר סיסיי}} אמר משום {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב ששת}}: מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: ובכבול ובפיאה נכרית בחצר. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלייא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר חייא}}: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת {{שוליים|ו_יז}} אסורה לצאת בו לחצר {{ירו"מ-הדגשה|איתמר תכשיטין למה הן אסורין אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות}}. {{שוליים|ו_יח}} והאיש על ידי שאינו שחוץ {{ירו"מ-הדגשה|יהיה}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|לצאת בתכשיט}}. נשמעינה מן הדא: {{דור המעבר-ירו"מ|רבן גמליאל ברבי}} ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו {{שוליים|ו_יט}} וגערו בו חביריו משום {{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} תכשיט. הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור. הדא אמרה: עשוי לכך ולכך {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה {{ירו"מ-הדגשה|אסורים}}. הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי גערו בו חבריו}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ב|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_כ}} לא יצא האיש בסנדל המסומר {{שוליים|ו_כא}} ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה {{שוליים|ו_כב}} ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה {{שוליים|ו_כג}} ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת. <strong>גמ':</strong> מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות. ויש אומרים {{ירו"מ-הדגשה|ששעת השמד היתה והתחבאו במערה ושמעו קול והיו סבורים שהרומאים באים עליהם ו}}על ידי שהיו נדחקין זה בזה {{ירו"מ-הוסר|והורגין}}{{ירו"מ-הדגשה|הרגו}} זה את זה. מה נפק ביניהון? הד{{ירו"מ-הדגשה|י}}וסט{{ירו"מ-הדגשה|ר}}א {{ירו"מ-ביאור|מסמר כפוף כלפי הקרקע ואין נראה ראשו}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור. ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יהא מותר? לא עמד בית דין וביטל. מעתה אפילו בחול {{ירו"מ-הדגשה|יהיה אסור}}? לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שאינו מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול לא גזרו}}. תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר {{ירו"מ-הדגשה|דאינו נראה ואין קולו נשמע ואינו פוצע}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן בי רבי ישמעאל}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לד עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי אבא בר כהן בשם רב ששת: מתניתא אמרה כן''' - יש לנו דוגמאות כאלה במשנה '''ובכבול ובפיאה נכרית בחצר'''. רואים שהתירו בחצר ולא התירו ברשות הרבים. '''רבי אלייא בשם רבי שמעון בר חייא: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר''', כיוון שזה קרוב מאוד להגיע לידי איסור, לצאת מהחצר לשבת הרבים, בקלות היא יכולה לא לשים לב ולצאת. איתמר, תכשיטין למה הן אסורים? '''רבי אבא''' - על ידי שהנשים שחצניות, אם היא מראה לחברתה והיא שוכחת ומהלכת בהן ארבע אמות. '''והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר''' - כלומר, האם לאיש כן מותר כי הוא לא גאוותן? '''נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט'''. מכאן אתה לומד כמה דברים: '''הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור'''. '''הדא אמרה: עשוי לכך ולכך''' - זה מפתח מזהב, זה לא רק תכשיט, ובכל זאת אסרו לו. '''הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה''' - רואים שאסרו גם לו. '''הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר''' - שרבן גמליאל היה בחצר ואף על פי כן גערו בו חביריו. רואים מכאן שגם על גברים גזרו, וגם בחצר אסור. אנחנו בפרק, הלכה ב'. אומרת המשנה '''לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת'''. אומרת הגמרא '''מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות'''. כלומר זה היה מפחיד, השפיצים של המסמרים שהיו בולטים מהנעל היה מפחיד נשים ההולכות ומפילות. '''ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות''' - כיוון שזה ברזל, כשהיו הולכים על הריצפה זה היה משמיע רעש ומפחיד ומפילות. '''ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה''' - היו זמנים שהתחבאו במערה בשעת השמד ושמעו קול, היו סבורים שהרומאים באים עליהם, ועל ידי שהיו נדחקין '''זה את זה''' - הרגו זה את זה, ולכן גזרו. שואלת הגמרא '''מה נפק ביניהון?''' איזה דין הלכתי יצא ביניהם? '''הד וסט א''' - מסמר שמכופף כלפי מטה, כלפי הקרקע. אז '''מאן דמר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר''', כי הרי אין שפיץ כלפי מטה. '''ומאן דמר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור''', כי גם הוא משמיע קול כי זה ברזל, וגם אם אדם פוגע בחברו עם זה יכול להרוג אותו. שואלת הגמרא '''ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד יהא מותר?''' אומרת הגמרא '''לא עמד בית דין וביטל'''. שואלת הגמרא '''מעתה אפילו בחול?''' - אתה אומר שבשעת השמד התחבאו במערה וכדומה, אז גם ביום חול יהיה אסור. אומרת הגמרא: אתה צודק, '''לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא'''. כלומר לא מקובל, רוב האנשים אין להם שתי נעליים, אותן נעליים שלובשים ביום חול זה אותן נעליים שלובשים בשבת. אז כיוון שלא מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול, לכן לא גזרו. וכיוון שהמעשה הזה היה בשבת, לכן רק בשבת גזרו, אבל בחול, כיוון שלא מצוי שאדם יהיה לו נעל מיוחדת לחול, בזה לא גזרו. אומרת הגמרא '''תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר'''. כלומר, כל הבעיה זה בגלל שרואים את זה וזה מפחיד, או בגלל רעש, או בגלל שזה פוצע. אם כיסו את זה במטלית אז אין שום דבר - זה לא נראה, ואין קול נשמע, ואין בו פוצע. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לד ב}} {{סוף}}<span id="דף_לה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לה.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לה.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד א<span class="yerum-runnum">67</span></div>הוות רגליה שחקה {{ירו"מ-ביאור|נפצעה}} ועבדין ליה כן {{ירו"מ-הדגשה|שיצא בסנדל מסומר שעטוף במטלית לא אסרו אלא לחזק אבל לנוי מותר}}. כמה מסמרן יהו בו {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה מותר אם עשה לנוי}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: חמשה כחמשה ספרי תורה. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} אמר: שבעה {{ירו"מ-הדגשה|כנגד ימי השבוע כדכתיב}} {{הפ|דברים|לג|כה}} {{ירו"מ-הדגשה|ברזל ונחושת מנעליך}} וכימיך דבאך. נהגין רבנין כהדא ד{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}. דרש {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: תשעה. {{תנא-ירו"מ|רבי}} היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמנין משמרות. {{הפ|קהלת|יב|יא}} {{ירו"מ-הוסר|קוהלת יב }}וכמסמרות נטועים, מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינא}} אמר: כליבית {{ירו"מ-ביאור|מסמר כפוף בעל שני ראשים כלבוס}} אינו עולה למנין מסמרים. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זבדא}}: מהו {{ירו"מ-הוסר|ליתנם}}{{ירו"מ-הדגשה|ליתן}} {{ירו"מ-הדגשה|את כל עשרים וארבע המסמרים}} על גבי סנדל אחד? אמר לו: שרי. מהו ליתנם על גבי מנעל אחד? אמר לו: שרי. {{שוליים|ו_כד}} אין מגרדין מנעלים וסנדלים {{ירו"מ-הדגשה|שיש עליהם בוץ משום ממחק}}. {{שוליים|ו_כה}} אבל סכין ומדיחין אותן. {{אמורא-ירו"מ|רבי קריספיא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תלמידוי ד{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רובא}} אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשלל{{תנא-ירו"מ|רבי}}{{ירו"מ-הוסר|ת לרבי}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין מגרדין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: הא אזילה חדא מן {{ירו"מ-הוסר|תלמידוי}}{{ירו"מ-הדגשה|תלמודוי}} ד{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רובא}} {{ירו"מ-ביאור|שהרי אחד מתלמידי {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר ששאלו את}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא מן הראשונים והוא אסר}}}}. {{ירו"מ-הוסר|דרבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינא}}: {{ירו"מ-הדגשה|הלכה}} כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}}: נהיגין הווינן יתבין קומי {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|והוינן}} משחין ומשזגין {{ירו"מ-הדגשה|מדיחים}} אבל לא מגרדין. אין סכין מנעלין וסנדלין. {{שוליים|ו_כו}} לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|סך הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} רגלו ונותנה בתוך הסנדל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא {{ירו"מ-ביאור|משטח עור}} חדשה ואינו חושש. לא {{ירו"מ-הוסר|יתננה}}{{ירו"מ-הדגשה|יתן את הקטבליה}} על גבי טבלה של שיש {{ירו"מ-הוסר|ומתעגל}}{{ירו"מ-הדגשה|והתעגל}} עליה שנראה כרוצה לעבדה. ו{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} מתיר. {{שוליים|ו_כז}} אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום {{ירו"מ-ביאור|שמא ימצא שאינם מתאמות לו ויטלם בידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים}}. כמה יהא {{ירו"מ-הוסר|בהילוכן}}{{ירו"מ-הדגשה|הילוכן}}? בני ברתיה ד{{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} אמרין: מבית {{ירו"מ-הדגשה|מדרש}} רבא ד{{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} עד בית {{ירו"מ-הדגשה|מדרש}} {{ירו"מ-הוסר|רביה}}{{ירו"מ-הדגשה|רבא}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי הושע}}. ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי חמא בר חנינא}}. טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה ד{{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}. {{שוליים|ו_כח}} סנדל שנפסקו אזניו {{ירו"מ-ביאור|עור שיוצא משני צידי הסוליה ומהם יוצאות רצועות לקשור לרגל}}, שנפסקו חבתיו {{ירו"מ-ביאור|רצועות שעל כף הרגל}}, שנפסקו תרסיותיו {{ירו"מ-ביאור|הרצועות שמתחברים לאזנים ואותם קושרים סביב הרגל}}, או שפירשה רוב אחת מכפיו {{ירו"מ-ביאור|החלק האחורי של הסוליה מושב העקב}} טהור. נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודא}} אומר: {{ירו"מ-הדגשה|נפסקה אזנו}} הפנימית טמאה {{ירו"מ-הדגשה|נפסקה}} {{ירו"מ-הוסר|והחיצונה}}{{ירו"מ-הדגשה|החיצונה}} טהורה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}}, {{אמורא-ירו"מ|רבי טבליי}} ו{{אמורא-ירו"מ|חנין בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: {{שוליים|ו_כט}} הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודא}} לענין שבת {{ירו"מ-הדגשה|שכל שמקבל טומאה שם כלי עליו ומותר בטילטול}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}} הוה ליה עובדא {{ירו"מ-ביאור|שנפסק אוזן החיצונה של סנדלו}}, שלח ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} גבי {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}}. אמר לו: כשם שהן חלוקין {{ירו"מ-הוסר|בשבת כך הן חלוקין }}בטומאה {{ירו"מ-הדגשה|כך הן חלוקין בשבת}}, והורי ליה כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאין מקבל טומאה כלי הוא ומותר בטלטול}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רבי יצחק}} בעי {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}}: {{ירו"מ-הוסר|ושמע}}{{ירו"מ-הדגשה|שמע}} מימר{{ירו"מ-הדגשה|א בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודא}}, והוא מורי ליה כרבנן. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר יצחק}} הוה ליה עובדא, שלח שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}}. אמר לו: כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו. ולא אפיק גבי {{ירו"מ-ביאור|ממנו}} כלום {{ירו"מ-ביאור|פסק ברור}}. תני:<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לה עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו צריכים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ה. ועתה הגמרא, רבי יודן ברבי ישמעאל אבט רגלי שחקה ועבדין ליה כן. כלומר, הרגע היא שהוא נפצע ואז הוא יצא עם סנדל שעטפו אותו בעור. ועתה הגמרא לא אסור אלא לחזק, אבל לנוי מותר. שואלת הגמרא '''כמה מסמרן יהו בו''' ויהיה מותר אם עשה את זה לנוי? רבי יוחנן אמר '''חמשה כחמשה ספרי תורה''' ורבי חנינא אמר שבעה כנגד ימי השבוע כי '''וכימיך דבאך'''. ועתה הגמרא '''נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא''', כן נהגו כולם לעשות שבעה. דרש רבי אחא בשם רבי חנינא, תשעה. רבי היה נותן שלושה עשר בזה ואחד עשר בזה כמניין משמרות. כן, הוא ורמז מצא רמז בפסוק '''כמסמרות נטועים'''. הוא דרש שזה כמו משמרות נטועים. '''מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד'''. רבי יוסי בן חנינא אמר '''כליבית אינו עולה למנין מסמרים''', כלומר מסמר שהוא כפוף, ושני הראשים שלו חדים ותוקעים אותו ככה, אז הוא לא בא במניין. רבי זעירא שאל לרבי אבא בר זבדא '''מהו על גבי סנדל אחד'''? כמו לפי רבי שאמר שנותנים עשרים וארבע, שלושה עשר על זה ואחד עשר על זה, אם יכול את כל העשרים וארבע על סנדל אחד. אמר לו שרי. '''מהו ליתנם על גבי מנעל אחד'''? אמר לו שרי. ועתה הגמרא '''אין מגרדין מנעלים וסנדלים''' אם יש עליהם בוץ משום ממחק, כי ברגע שהוא מגרד את זה הוא מחליק את העור, '''אבל סכין ומדיחין אותן'''. כלומר מותר לשטוף אותם כי בעור לא שייך כיבוס. רבי קריספיא בשם רבי יוחנן: '''תלמידוי דרבי חייא רובא אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין'''. '''ואתשלל רבי ומר אין מגרדין'''. אמר רבי זעירא: '''הא אזילה חדא מן דרבי חייא רובא''', כלומר, אחד מתלמידי רבי חייא, כן, אמרו ששאלו את רבי, ורבי היה מהראשונים, והוא אמר שאין מגרדין. אז בעצם זה לא כמו שתלמידי רבי חייא אמרו בהתחלה שהראשונים אומרים מגרדין. ועתה הגמרא, דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא: '''כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין''', כלומר מותר אבל לא בצד אחד של הסכין אלא בצד האחורי של הסכין. אמר רבי חייא בר אשי: '''נהיגין הווינן יתבין קומי רבי משחין ומשזגין אבל לא מגרדין''', כלומר היינו מושחים בשמן ומדיחים במים, אבל לא מגרדין. ועתה הגמרא '''אין סכין מנעלין וסנדלין'''. '''לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל'''. '''אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל''', כלומר מותר לסוך את הרגל מחוץ לנעל ולאחר מכן לתת אותה בתוך הנעל. '''סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא חדשה ואינו חושש''', כלומר מותר לסוך את הגוף ולאחר מכן להתגלגל על עור חדש והוא לא חושש למרות שבעצם הוא מעביר את השמן לעור הזה. ועתה הגמרא, '''לא על גבי טבלה של שיש''' ומתעגל עליה, '''שנראה כרוצה לעבדה''', כן? כי אם הוא שם את זה על השיש זה נראה כאילו הוא רוצה לעבד אותה. ועתה הגמרא, '''אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום'''. למה? כי החשש הוא שמא אחרי שהוא בשבת יבוא ללבוש את זה, פתאום ירגיש שזה לא נוח לו, אז הוא יוריד את זה ויטלטל את זה ארבע אמות בשביל הרבים. אז לכן צריך ללכת עם זה לפני כן כדי להרגיש שזה נוח לו. שואלת הגמרא '''כמה יהא'''? כמה הוא ילך איתם לפני שבת. '''בני ברתיה דבר קפרא אמרין: מבית רבא דבר קפרא עד בית דרבי הושע'''. כלומר, מהבית מדרש של בר קפרא עד הבית מדרש של רבי הושע. '''ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינא'''. מהבית כנסת של הבבליים בציפורי עד הבית של רבי חמא בר חנינא. '''טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה דרבי הושעיה'''. כל אחד בעצם נתן את המקום שמתאים לעיר שלו. '''סנדל שנפסקו אזניו''', כן. יש לסנדל משני הצדדים רצועות שיוצאות מהתחתית, זה נקרא אוזניים, ועליהן מחוברת הרצועה שמלפפים אותה סביב הרגל. '''שנפסקו חבתיו''' - הרצועות שעל כף הרגל. '''שנפסקו תרסיותיו''' - הרצועות עצמן שמחברים אותן לאוזניים ואותן קושרים סביב הרגל. '''או שפירשה רוב אחת מכפיו טהור'''. כפיו זה החלק האחורי של הסוליה, המושב של העקב. '''נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא'''. כי עדיין יכול להשתמש בזה. '''רבי יהודא אומר: הפנימית טמאה טהורה'''. כלומר, נפסקה האוזן הפנימית טמאה - כי אדם הולך ככה בכל זאת, לא רואים את זה. נפסקה החיצונית טהורה - כי אדם מתבייש, הוא לא הולך ככה. רבי יעקב בר אחא, רבי טבליי וחנין בר אבא בשם רב: '''הלכה כרבי יהודא לענין שבת'''. כלומר שכל מה שמקבל טומאה - זה עדיין נחשב כלי עליו ומותר בטלטול. רבי שמואל בר רב יצחק הוה ליה עובדא - נפסקה לו האוזן החיצונית של הסנדל - שלח לרבי יעקב בר אחא גבי רבי חייא בר אבא לשאול מה הדין. אמר לו: '''כשם שהן חלוקין בטומאה''', כך חלוקין בשבת. כלומר אותה מחלוקת שקיימת בטומאה - מי שאומר שאם ניזוקה הפנימית הוא מקבל טומאה, הוא גם סובר שמותר ללכת עם זה בשבת, שזה עדיין כלי. ומי שאומר שזה לא מקבל טומאה, סובר שזה לא נחשב כלי. '''והורי ליה כרבנן''', כלומר שאף שלא מקבל טומאה זה כלי ומותר בטלטול. אומרת הגמרא, רבי שמואל בר רבי יצחק בעי - איך זה יכול להיות? רבי יעקב בר אחא שמע מרב בשם רב '''הלכה כרבי יהודה, והוא מורי ליה כרבנן'''. כלומר, הרי בהתחלה אמרנו שהוא אומר שהלכה כרבי יהודה, ועכשיו אנחנו אומרים שבסופו של דבר הוא מורה לו כרבנן. אומרת הגמרא, רבי אחא בר יצחק הוה ליה עובדא, שלח שאל לרבי זעירא ורבי זעירא שאל לרבי אימי. אמר לו: '''כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו'''. '''ולא אפיק גבי כלום'''. כלומר הוא אמר לו רק את הדעות, אבל הוא לא פסק לו פסק ברור. אומרת הגמרא, '''תני: אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו'''. כלומר, גם אם הנעל נקרעה ואין לזה שם של כלי, ואף על פי כן יהיה מותר לו ללכת איתם עד שהוא מגיע לפתח החצר. {{סוף}}</div> <span id="דף_לה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד ב<span class="yerum-runnum">68</span></div>אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} הוון מטיילין באיסטרטין איפסיק סנדליה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}. מן דמטון לפילי {{ירו"מ-ביאור|פירצה צרה בחומת החצר}} אמר לו: זהו פתח חצירך. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} כריך סבונה {{ירו"מ-ביאור|סיב של דקל}} עליהון. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} כריך אגיד מלבניקי {{ירו"מ-ביאור|עשבים}}. ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} סבר {{ירו"מ-הוסר|ר אבהו }}{{ירו"מ-הדגשה|ד}}אגוד מלבניקי מן המוכן הוא {{ירו"מ-הדגשה|שמשמש מאכל לבהמות}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} טלקיה {{ירו"מ-ביאור|השליך}} {{ירו"מ-הדגשה|לחנותיה}} דחליטרה {{ירו"מ-ביאור|אופה}} {{ירו"מ-הוסר|ויקר }}אוף {{ירו"מ-הדגשה|ד}}ציבחר הוה {{ירו"מ-הדגשה|עד}} סדרה יקיר {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש הגדול}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} מסליק ליה {{ירו"מ-הדגשה|מיד}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעי קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: אליבא ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נפסקה החיצונה}} מהו להחליף {{ירו"מ-הדגשה|של ימין בשמאל ותהיה פנימית האם חוששים שמא ילעגו לו שנועל של שמאל בימין ויטלם ויוליכם ארבע אמות או לא חיישינן}} אמר לו: שרי. אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב {{ירו"מ-ביאור|זקן חכם}} וסמך עלוי. נפק ואשכח ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} ושאל ליה ושרא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מתניתין אמרה שהוא {{ירו"מ-הוסר|מין}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך}} מלבוש דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה. {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|תני פרשה רוב אחת מכפיו טמא הדא}} דתימר {{ירו"מ-הדגשה|לרוחב אבל}} לאורך {{ירו"מ-הוסר|אבל לרוחב }}צריך שיהא חופה את רוב הרגל. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ולא ביחיד {{ירו"מ-הדגשה|בזמן שאין ברגלו מכה מאי טעמא}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}: מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו. בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו מכה הוא נותן. על איזה מהן הוא נותן? {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|ו_ל}} על אותה שאין בה מכה הוא נותן. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר {{ירו"מ-ביאור|שומר}} ליה דלא יתן {{ירו"מ-הדגשה|גם}} על חורתיה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן. {{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} הוה משמש קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} והוה מושיט ליה סנדליה {{ירו"מ-הדגשה|של ימין}} כהדא דתני {{ירו"מ-הוסר|לדרך}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך}} {{ירו"מ-הוסר|הארץ}}{{ירו"מ-הדגשה|ארץ}} {{שוליים|ו_לא}} כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין. אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן. אלא כשהוא נועל נועל של {{ירו"מ-הוסר|שמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|שמאל}} ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה {{ירו"מ-ביאור|אחר שנעל את ימין קדם שיביאו לו את של שמאל}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר לו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר אבא}} הדא {{ירו"מ-הוסר|אמרת}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}על אותה שיש בה מכה הוא נותן. אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה. {{שוליים|ו_לב}} יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. {{ירו"מ-הוסר|מהן}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} בין זה לזה? זה {{ירו"מ-ביאור|תפילין}} {{ירו"מ-הדגשה|אף בחול}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לה עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי אחא ורבי זעירא הוון מטיילין באיסטרטין''' - ברחוב הראשי של שני רבים. '''איפסיק סנדליה דרבי אחא'''. '''מן דמטון לפילי אמר לו: זהו פתח חצירך'''. כלומר כשהגיעו לפתח החצר אמר לו הנה, פה תניח את זה. פילי זה לא הפתח ממש, אלא סדק בחומה, אבל פה זה כבר פתח החצר שלך. '''רבי אחא כריך סבונה עליהון''' - הוא קרא סיב של דקל על הסנדל שנקרע לו. '''רבי אבהו כריך אגיד מלבניקי''' - הוא קרא סוג של עשב, '''דרבי אבהו סבר אגוד מלבניקי מן המוכן הוא''', כיוון שזה משמש מאכל בהמות, אז הוא אמר זה מוכן וממילא מותר לקשור את זה. '''רבי יונה טלקיה דחליטרה''' - שנקרע לו הנעל הוא מיד השליך את זה לחנות של האופה שהיה קרוב, למרות שבעצם הוא היה יכול עדיין להגיע - לא היה רחוק להגיע לבית המדרש - אבל הוא השתדל כמה שפחות ללכת עם זה, עד המקום שנשמע, עד החנות של האופה, אבל הוא לא המשיך אפילו עד הבית מדרש. '''רבי אלעזר מסליק ליה''' - הוא לא המשיך בכלל ללכת עם זה. '''רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא: אליבא ד'רבי יהודה מהו להחליף'''? הרי רבי יהודה אומר שאם נפסקה הפנימית אז מותר ללכת עם זה, ניזוקה החיצונית אסור. אבל לכאורה אם ניזוקה החיצונית של רגל ימין, הוא יכול ללבוש את זה ברגל שמאל ואז זה יהיה פנימי. האם חוששים שמא יעלו לו, כיוון שהוא נועל רגל שמאל בימין, שם וילכו ארבע אמות? או שאולי לא חוששים? '''אמר לו: שרי'''. '''אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב וסמך עלוי'''. כלומר, למרות שאמרתי לך שזה מותר, לך תחפש עוד איזה זקן כדי שתוכל לסמוך עליו. '''נפק ואשכח לרבי אבא בר ממל ושאל ליה ושרא'''. אמר רבי יוסי: '''מתניתין אמרה שהוא מלבוש''', שהרי למדנו לגבי חליצה, '''דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה'''. כלומר היא נעלה לו נעל שמאל ברגל ימין והחליצה כשרה. אז רואים מכאן שבאמת זה נחשב ללבישה נכונה. תני, למדנו בברייתא לפני כן שאם פרש רוב אחת מכפיו טמא - זה העור שמאחורי העקב. אומרת הגמרא '''דתימר לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל'''. כלומר, אם זה פרש לאורך, צריך שמה שנשאר יהיה חופה לפחות את רוב הרגל. ואומרת הגמרא, למדנו במשנה '''ולא ביחיד'''? בזמן שאין ברגלו מכה אסור לצאת בנעל אחת, ורק אם יש לו ברגל מכה מותר. אמר רבי אבא: '''מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו'''. עכשיו, אמרנו שמותר בזמן '''שיש ברגלו מכה'''. השאלה '''על איזה מהן הוא נותן'''? כלומר, באיזו רגל הוא שם את הנעל. שמואל אמר '''על אותה שאין בה מכה הוא נותן''', דווקא את האחת שאין בה. '''אם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן, מאן צייר ליה דלא יתן על חורתיה'''. זאת אומרת, אם הוא מסוגל לנעול על הנעל עם המכה, אז מה מונע ממנו לנעול גם על הנעל בלי המכה? רבי יוחנן אמר '''על אותה שיש בה מכה הוא נותן''', כדי להגן עליה. '''שמעון בר אבא הוה משמש קומי רבי יוחנן והוה מושיט ליה סנדליה כהדא דתני כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין'''. כן, כמו שאנחנו נוהגים - קודם נועלים ברגל ימין ואחרי זה שמאל. '''אמר ליה רבי יוחנן בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן, אלא כשהוא נועל נועל של''' שמאל '''ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה'''. שלא תיראה כמו שהנעל מונחת על הרגל הפגומה - אם האדם לובש רק את נעל ימין עד שמביאים לו את שמאל, בינתיים נראה כאילו יש לו פצע ברגל ימין. '''רבי שמעון בר אבא הדא על אותה שיש בה מכה הוא נותן'''. כלומר, לפי מה שאתה אומר שלא תיראה רגל ימין פגומה, משמע שמה שאמרנו במשנה שמותר לצאת בנעל אחת יחידית אם יש ברגלו מכה, הכוונה שמותר לצאת באותה נעל, באותה רגל שיש בה מכה. '''אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה'''. נכון, אתה צודק, בבלי, עמדת על דיוק הדברים. אומרת הגמרא, למדנו '''יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה'''. כלומר בתפילין מותר לצאת אפילו סמוך לשקיעה, אבל בסנדל מסומר ביום חול הרי מותר, אבל בערב שבת עם חשיכה אסור. שואלת הגמרא '''בין זה לזה'''? כלומר למה תפילין מותר וסנדל מסומר אסור. ואומרת הגמרא, תפילין אף בחול דרכו לחלוץ לפני החשיכה, לכן אין חשש שהוא ישכח. אבל נעל או סנדל מסומר אין דרכו לחלוץ, על כן יש חשש שמא הוא ישכח וייצא בזה גם בשבת. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לה ב}} {{סוף}}<span id="דף_לו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לו.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לו.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד א<span class="yerum-runnum">69</span></div>דרכו לחלוץ {{ירו"מ-הדגשה|עם חשכה ואין חשש שישכח}} וזה אין דרכו לחלוץ {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה}}. {{שוליים|ו_לג}} איזהו קמיע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ו_לד}} נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}ריפיתי בו ושניתי ושילשתי. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ריפא לאדם אחד {{ירו"מ-הדגשה|ג' פעמים}} נאמן {{ירו"מ-הדגשה|לאותו}} {{ירו"מ-הוסר|לאדם אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אדם}}, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם. יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב {{שוליים|ו_לה}} בין בעשבים ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת {{ירו"מ-הדגשה|כדין תכשיט שאסור}}. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}}: מהו מיתניתיה בההן סילונה {{ירו"מ-ביאור|קנה חלול?}} אמר לו: ובלבד שלא יתננו {{ירו"מ-הדגשה|לסילון}} לא בשיר ולא בטבעת. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}}: מהו מפיק בההוא מומייקה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט שסביב הצואר ומחובר לבגד}}? אמר לון: {{ירו"מ-הדגשה|אסור משום תכשיט מאי}} משום תכשיט? אי משום תכשיט הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואף בחול אסור דגזרו עליו אחר החורבן}} לא {{ירו"מ-הוסר|ודניאל}}{{ירו"מ-הדגשה|היה לדניאל}} {{ירו"מ-הוסר|ליסר}}{{ירו"מ-הדגשה|לאסר}} {{ירו"מ-הדגשה|על עצמו ואיך}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל}}{{ירו"מ-הדגשה|דניאל}} {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|לבש כזה דכתיב}} {{הפ|דניאל|ה|כט}} והמניכא די דהבא על צואריה {{ירו"מ-הדגשה|אלא וד}}אי {{ירו"מ-הדגשה|דלא גזרו עליו ואי}} משם משאוי בשבת {{ירו"מ-הוסר|נימא }}כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות {{ירו"מ-הדגשה|וצריך להיות מותר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{שוליים|ו_לו}} מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} בשם רבנין דתמן: {{שוליים|ו_לז}} נותנין {{ירו"מ-הדגשה|עלים}} על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחומא}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חונא}}: הדא {{ירו"מ-הוסר|פיאה}}{{ירו"מ-הדגשה|פואה}} ע{{ירו"מ-הדגשה|י}}קר{{ירו"מ-הדגשה|ו}} טב {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} סגין {{ירו"מ-הוסר|טב הוא }}כד דאית ביה חמשה קטרין {{ירו"מ-ביאור|קשרים}}, שבעה קטרין {{ירו"מ-הדגשה|או}} תשעה קטרין {{ירו"מ-הוסר|טבא}}{{ירו"מ-הדגשה|טב}} {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} סגין ובלחוד דלא יתן מוי. אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שאסור להתרפאות בדברי תורה}}, והדין דקרי על יברוחה {{ירו"מ-ביאור|דודאים}} אסור. בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת {{ירו"מ-ביאור|נפחד}}, {{ירו"מ-הדגשה|או}} תן עליו ספר {{ירו"מ-הדגשה|או}} תן עליו תפילין {{שוליים|ו_לח}} בשביל שישן אסור. והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: כאן {{ירו"מ-הדגשה|מה שאסרו}} {{שוליים|ו_לט}} משנפגע, כאן עד שלא נפגע. ואי זהו שיר פגועין? {{הפ|תהילים|ג|ב}} ה' מה רבו צרי וכל המזמור, {{הפ|תהילים|צא|א}} יושב בסתר עליון עד {{הפ|תהילים|צא|ט}} כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ג|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מ}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}לא תצא אשה במחט הנקובה {{שוליים|ו_מא}} ולא בטבעת שיש עליה חותם {{שוליים|ו_מב}} ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. <strong>גמ':</strong> תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו {{ירו"מ-ביאור|בבגדו}}. ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו {{שוליים|ו_מג}} הרי אלו פטורין דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|לא תצא אשה במחט הנקובה אפילו תחובה בראשה}} {{ירו"מ-ביאור|ואף שאין דרך הוצאה בכך. כיוון שדרך נשים בכך}} {{ירו"מ-הוסר|ואם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} יצאת חייב חטאת דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}, והכא הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שאומן דרך אומנותו פטור כיוון שאין דרך כל אדם להוציא כך}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר לה: סתם. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} דרך הוצאה בנשים. <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לו עמוד א'''{{ש}}</span> '''אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ל"ו.''' אומרת הגמרא, למדנו במשנה: ולא בקמע בזמן שאינו מומחה. שואלת הגמרא: '''איזה הוא קמע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש.''' כלומר אם שלוש פעמים הוא ריפא בקמע הזה, אז זה קמע של מומחה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: '''נאמן הרופא לומר קמע זה מומחה, ריפיתי בו ושניתי ושילשתי.''' אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''ריפא לאדם אחד נאמן, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם.''' כלומר לגבי אותו אדם הקמע הזה הוא מומחה. אבל אם ריפא לשניים, כלומר שלוש פעמים לשני אנשים, אז נאמן לשניים. ריפא לשלושה שלוש פעמים, אז נאמן לכל אדם. '''יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב בין בעשבים.''' הגמרא אומרת זה סוג של צמח שמשתמשים בו בתור קמע. '''ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת''' ככל תכשיט שאסור לצאת בו. בעון קומי רבי יונתן: מהו מתנינא בההן סילונה, כלומר אם מותר לתת את הקמע בתוך קנה חלול? אמר לו: '''ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת.''' כלומר שלא את הסינון עצמו שלא ישים בתוך טבעת או בשרשרת. בעון קומי רבי יונתן: מהו מפיק בההוא מומייקה? כלומר אם מותר לצאת עם תכשיט סביב הצוואר שנקרא מומייקה ומחובר לבגד. אמר להם: אסור, משום תכשיט. שואלת הגמרא: מה זה משום תכשיט? אם משום תכשיט, הכוונה שגזרו עליו אחר החורבן - אי אפשר להגיד את זה, כי אם ככה לא היה לדניאל אסור על עצמו. אז איך דניאל לבש כזה? הרי כתוב: '''והמניכא די דהבא על צואריה.''' כלומר היה לו תכשיט כזה, את המוי כזה הוא לבש על צווארו. אז רואים מכאן שזה מותר ולא גזרו עליו. עכשיו, אם הכוונה שהוא משום משאוי בשבת, אז גם קשה, הרי '''כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות''', אז צריך להיות מותר. למה הוא אסר את זה? נשאר בשאלה. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יוסי: '''מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה.''' כלומר אם אין פצע, אז כל הרטייה זה רק כדי לשמור על זה - מותר. אמר רבי אבון בשם רבנין דתמן: '''נותנין על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה.''' אמר רבי תנחומא: '''חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה''', כי עלי גפנים הם גם מרפאים, אז לכן זה אסור. אמר רבי חונא: הדא עיקר טב סגין כד דאית ביה חמשה קטרין, שבעה קטרין, תשעה קטרין סגין, כלומר בין אם יש בו חמש קשרים או שבע או תשעה קשרים. '''ובלחוד דלא יתן מוי''', ובלבד שלא יתן בצמח הזה גם מים, לא ירטיב אותו. אמרת הגמרא: '''אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת''', כי אסור להתרפא בדברי תורה. '''והדין דקרי על יברוחה אסור''', כי הם נוהגים לקרוא פסוקים על הדודאים - זה אסור. אם אומר לאדם: בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת, כלומר הוא נפחד, או תן עליו ספר, תן עליו תפילין בשביל שישן - זה אסור. והא תני: '''אומרים היו שיר פגועין בירושלים.''' אמר רבי יודן: מה שאסרו - כאן משנפגע, כלומר אם הוא כבר פצוע - אסור לומר עליו דברי תורה, אבל כאן עד שלא נפגע, כלומר כדי שלא ייפגע - זה מותר. שואלת הגמרא: ואיזהו שיר פגועין? '''ה' מה רבו צרי, וכל המזמור, יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך.''' כל הפרק הזה נקרא שיר של פגעים. '''פרק ו' הלכה ג'.''' אמרה המשנה: '''לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון, ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון.''' אומרת הגמרא, תני: '''לא יצא החייט במחטו שבכליו''', כלומר המחט שבבגד שלו, '''ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו, ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב.''' '''הא שאר כל האדם יוצאין בכך.''' כן, אבל בעצם רואים שאם אדם יוצא, נניח, אומן כמו חייט שיוצא עם המחט בבגד כדי שכולם ידעו שהוא חייט, או נגר עם העיפרון באוזן שלו וכדומה - אלה, לפי חכמים, חייבים חטאת, כיוון שאומן, למרות שזה לא דרך הוצאה, כיוון שהוא אומן זה דרכו בכך אז הוא חייב חטאת. ולפי רבי מאיר הוא פטור - האומן באומנותו פטור, אבל שאר אדם מותרים לכתחילה. שואלת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרבי מאיר''', דתנינן: '''יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר''', והכא הוא אמר הכין. כן, למה? הרי לפי רבי מאיר ראינו שאומן בדרך אומנותו פטור, כיוון שאין דרך כל אדם יוצא כך. אז למה באישה שיוצאת עם המחט הוא מחייב חטאת? רבי מנא אמר לה: סתם, כלומר בלי להגיד מה המקור של זה. רבי אבון בשם רבי יוחנן: '''דרך הוצאה בנשים, ברם טפילין יוצאין בכך.''' כלומר לגבי נשים, כל הנשים יוצאות עם מחט בשיער. אבל לגבי מה שאמרנו שהחייט במחט הטחובה בבגדו, והנגר עם העיפרון באוזן וכדומה - זה אפילו בבעלי מקצוע, רק מעטים הולכים כך. אז משום כך, לפי רבי מאיר, יהיה פטור. {{סוף}}</div> <span id="דף_לו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד ב<span class="yerum-runnum">70</span></div> ברם {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|התם}} טפילין יוצאין בכך {{ירו"מ-הדגשה|שאף בעלי האמנות רק מעטים עושים כן}}. מחלפה שיטתין דרבנין דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן }}וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון הא במחט הנקובה {{ירו"מ-הדגשה|אף לחכמים}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|והתם אמרו שרק}}{{ירו"מ-הוסר| ודא היא}} אומן {{ירו"מ-הדגשה|דרך}} {{ירו"מ-הוסר|באומנותו}}{{ירו"מ-הדגשה|אומנותו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אבל אחר פטור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבין}}: תיפתר באשה גודלת {{ירו"מ-ביאור|קולעת שערות נשים}} {{ירו"מ-הדגשה|שמשתמשת במחט לחלוק שיער, והרי היא אמן באמנותו. תנן: ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר רב נחמן}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}} זו {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|שסובר שהחותם עיקר אבל לרבנן הטבעת עיקר והוי}} {{ירו"מ-הדגשה|תכשיט ופטורה}} דתנינן תמן {{שוליים|ו_מד}} טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה. תני {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} מחליף וכן היה {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} אומר בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו {{ירו"מ-הוסר|ונעול}}{{ירו"מ-הדגשה|ובעול}} אחר סמנייריו {{ירו"מ-ביאור|היתדות משני צדי ראש השור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאף חכמים יודו שדעתו על החותם}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: היתה עשויה לכך ולכך הוציאה {{ירו"מ-הדגשה|ל}}חתום בה חייב. הוציאה לשם תכשיט פטור אף על החותם {{ירו"מ-הוסר|שאף החותם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהחותם}} טפילה לתכשיט. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ד|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר {{הפ|ישעיהו|ב|ד}} וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. {{שוליים|ו_מו}} בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. <strong>גמ':</strong> כתיב {{הפ|שמות|יג|יח}} וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהיו מזוינים בחמשה {{ירו"מ-הוסר|עשר }}מיני זיין {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא יצא האיש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח}}. ואיזו היא האלה? מן מה דתני {{תנא-ירו"מ|רבי יעקב בר סיסי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה {{ירו"מ-ביאור|יתד שהיו נועצים בקרקע וסביבה מלקטים את הגורן}}. הדא אמרה: כמין דייקרן {{ירו"מ-ביאור|כידון}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי. מה}} טעמא ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|תהילים|מה|ד}} חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. מה טעמון דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} וכתתו חרבותם לאתים לאטין {{ירו"מ-ביאור|כלי לעבודת האדמה}} וחניתותיהן למזמרות למיגזיין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת אמר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בירית כל שהיא יחידית. כבלים {{ירו"מ-הוסר|כל}}{{ירו"מ-הדגשה|שני ביריות}} שהשלשלת בנתים. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר בירית זו אצעדה. ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|במדבר|לא|נ}} ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'. אצעדה זו פרופסלה {{ירו"מ-ביאור|צמיד סביב הרגל}}. צמיד {{ירו"מ-הדגשה|זה}} שירייא כמה דאת אמר {{הפ|בראשית|כד|מז}} והצמידים על ידיה. טבעת עיזקייאי. עגיל קדשייא כמה דתימר {{הפ|יחזקאל|טז|יב}} ועגילים על אזניך. וכומז יש אומרים זה טפוס של רחם ויש אומרים זה טפוס של דדים. כתיב {{הפ|ישעיהו|ג|יח}} ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לו עמוד ב'''{{ש}}</span> שואלת הגמרא: '''מחלפה שיטתין דרבנין''', דתנינן: '''וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון''', משמע שרק בזה הם פוטרים. '''הא במחט הנקובה חייב, אומן חייב.''' כן? אז לכאורה חכמים חזרו בהם, הרי אמרנו מקודם שלפי חכמים רק אומן באומנותו חייב חטאת, אבל שאר אדם פטור. אמר רבי אבין: '''תיפתר באשה גודלת.''' כלומר, לא מדובר בסתם אישה, אלא באישה בעלת מקצוע, שהיא קולעת שערות נשים - זה המקצוע שלה, היא משתמשת במחט לחלוק שערות. אז זה כמו אומן באומנותו, לכן חייבת חטאת. ואת אמרת נן, למדנו במשנה: '''ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצא חייבת חטאת.''' רבי אחא בשם רבי אבא בר רב נחמן: '''דרבי נחמיה''' היא, שהוא סובר שהחותם זה עיקר, אז לכן אם יש בה חותם - אסור, למרות שבעצם הטבעת היא גם ליופי. אבל לרבנן הטבעת היא עיקר, ואז זה תכשיט והיא פטורה. איפה ראינו את המחלוקת הזאת? דתנינן תמן: '''טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה.''' כי הולכים אחר הטבעת. '''טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה''', כי העיקר זה הטבעת, והטבעת עצמה מעץ, ועץ לא מקבל טומאה. תני רבי נחמיה מחליף, הוא אומר הפוך, כי הוא סובר שדווקא החותם זה העיקר. '''וכן היה רבי נחמיה אומר: בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו''' - הסמניירין הם שתי היתדות שתקועות בשני הקצוות, משני הצדדים של צוואר השור. אמר רבי אילא: '''תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה.''' כלומר כל המחלוקת היא סתם - כשמוציא את זה כדי לחתום, ודאי שדעתו על החותם, ובזה כולם מודים. שמואל בשם רבי זעירא: '''היתה עשויה לכך ולכך, הוציאה חתום בה חייב.''' כלומר, אם זה טבעת שמשמשת גם לחתום וגם לנוי - אם הוציאה לחתום בה חייב חטאת. '''הוציאה לשם תכשיט פטור, אף על החותם''', כיוון שהחותם נהפך להיות '''טפילה לתכשיט.''' '''פרק ו' הלכה א'.''' אמרה המשנה: '''לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות.''' '''בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת.''' בירית זה מעין צמיד על הרגל. כבלים זה שני צמידים על הרגל שמחוברים ביחד עם שרשרת, שעושים את זה כדי שהצעדים יהיו קטנות. אומרת הגמרא: כתיב '''וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין.''' הגמרא ופרשנים מסבירים שלמה זה נאמר - כדי שלא תשאל אחרי זה מאיפה היה להם כלי מלחמה שיצאו למלחמה בעמלק או במלחמות. הם יצאו חמושים - חמישה כלי זין, זה החמושים. '''ואיזו היא האלה?''' אומרת הגמרא: מן מה דתני רבי יעקב בר סיסי ורבי יוסה: '''מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה.''' בהתחלה היו תוקעים איזה מוט באמצע, וסביבו עושים את הגרעינים, ואחרי שמסיימים מוציאים את המוט הזה, ובזה מתחייב. '''הדא אמרה כמין דייקרן''', כלומר בעצם האלה זה כמו יתד, כמו קידון, כמו עץ חד. ואת אמרת נן: רבי אליעזר אומר תכשיטים הם לו, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי. מה טעמא דרבי אליעזר? דכתיב: '''חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך.''' החרב זה בעצם ההוד וההדר של הגיבור. מה טעמון דרבנן? דכתיב: '''וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהן למזמרות''', כלומר לעתיד לבוא יהפכו את החרבות לאתים - כלי אדמה, ואת החניתות למזמרות - כלים שבהם גוזמים את הגפנים. אם זה היה דבר של שבח, למה יעשו את זה? אבל זה לא תכשיט. ואת אמרת נן: '''בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת.''' אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: '''בירית כל שהיא יחידית''', כלומר צמיד אחד על הרגל. '''כבלים שהשלשלת בנתים''', שני ביריות עם שלשלת המחברת ביניהם, כמו שאמרנו, כדי שהצעדים יהיו קטנות. '''רבי יהודה אומר בירית זו אצעדה.''' אמר רבי יהודה: כתיב '''ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'.''' '''אצעדה זו פרופסלה''', כמו שאמרנו, צמיד סביב הרגל. '''צמיד שירייא''', צמיד סביב היד, כמה דאת אמר: '''והצמידים על ידיה.''' '''טבעת עיזקייאי.''' '''עגיל קדשייא''', כמה דתימר: '''ועגילים על אזניך.''' '''וכומז - יש אומרים זה טפוס של רחם, ויש אומרים זה טפוס של דדים.''' כתיב: '''ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים.''' מה זה עכסים? זה קורדייקיה - סוג של נעליים שהיה בהם שקיות לשמן אמור, כמה דתימא: '''וברגליהם תאחסנה''', היו בוהטות - הן היו מגיעות לגברים, בוהטות ומטילות בשמים. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לו ב}} {{סוף}}<span id="דף_לז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לז.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לז.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד א<span class="yerum-runnum">71</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|זה}} קורדיקייה {{ירו"מ-ביאור|מנעלים שבהם שקיות שמן המור}} כמה דתימר {{הפ|ישעיהו|ג|טז}} וברגליהם תעכסנה. השביסים שלטוניה {{ירו"מ-ביאור|רקמה מצוירת שיורדת על הפנים}} כמה דאת אמר שביס של סבכה. הסהרונים עונקיה כמה דאת אמר {{הפ|שופטים|ח|כא}} ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם. הנטיפות שלמיני {{ירו"מ-ביאור|ענק סביב הצואר}}. השירות שיראין. והרעלות בלינדייא. הפארות כליליא כמה דאת אמר {{הפ|יחזקאל|כד|כג}} פארכם על ראשיכם. וה{{ירו"מ-הדגשה|א}}צעדות פרופסלה. הקישורים קרקישיה {{ירו"מ-ביאור|קשרי שער לנוי}}. ובתי הנפש תירגם עקילס אסטומובריאה דבר שניתן על בת הנפש {{ירו"מ-ביאור|מפתח הלב}}. והלחשים קדשיא {{ירו"מ-ביאור|עגילים}} דבר שהוא נותן על בתי הלחישה {{ירו"מ-ביאור|אזניים}}. הטבעות היזקייא. ניזמי האף דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות פירזומטא {{ירו"מ-ביאור|טליתות}}. המעטפות קולבין ומעפרן {{ירו"מ-ביאור|בדים}}. המטפחות סבניין רברבן {{ירו"מ-ביאור|סדינים גדולים}}. והחריטין זונרין מציירין {{ירו"מ-ביאור|חגורות מצוירות}} ואולוסריקא {{ירו"מ-ביאור|בגדי משי}} מציירין כמה דתימר {{הפ|שמות|לב|ד}} ויקח מידם ויצר אותו בחרט. הגיליונים גלגלייה {{ירו"מ-ביאור|אבנט שמגלגלים סביב הגוף}}. הסדינים סדיניא. הצניפות אולרייא {{ירו"מ-הוסר|המה}}{{ירו"מ-הדגשה|כמה}} דתימר {{הפ|זכריה|ג|ה}} ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו וכתיב {{הפ|ישעיהו|סב|ג}} והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. הרדידים לסוטה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט}} כמה דתימר {{הפ|שיר השירים|ה|ז}} נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ה|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מז}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין {{שוליים|ו_מח}} בזמן שהן תפורין {{שוליים|ו_מט}} בכבול ובפיאה נכרית בחצר {{שוליים|ו_נ}} ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה {{שוליים|ו_נא}} בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב {{תנא-ירו"מ|רבי}} מתיר וחכמים {{שוליים|ו_נב}} אוסרין. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה}}. {{תנא-ירו"מ|אנן בר אימא}} אמר קומי {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{תנא-ירו"מ|מנשייא בר מנשה ירמיה}} {{שוליים|ו_נג}} ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה {{ירו"מ-הדגשה|קא סלקא דעתין דמשום ששער דק בעבה או עבה בדק מהדק ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים}}. והתנינן הבנות {{ירו"מ-ביאור|שלא מצוי אצלן טבילה}} יוצאות בחוטין {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אפילו כרוך על צוארה {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואילו בשל זקנה לא התירו אף להן משמע שאין הטעם משום דמהדק ושמא יזדמן לה טבילת מצווה ותטלם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: תמן {{ירו"מ-הדגשה|בחוטים}} אפילו שאינה יכולה להביא {{ירו"מ-הוסר|הוטמה}}{{ירו"מ-הדגשה|חוט דומה}} לשערה יוצאה היא {{ירו"מ-הדגשה|שכן דרך לתת חוטים בשער וכל החשש הוא משום דמהדק, ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם. ובבנות שלא מצוי אצלן טבילה — לא החמירו}}. ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שהדרך לצאת בשער דומה לשלה, ואם תצא בשער שונה שמא יצחקו עליה ותבא להורידם}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה. {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי זעירא}} נפל<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לז עמוד א'''{{ש}}</span> '''עמוד: שבת דף לז''' אנחנו צמודים לירושלמי מסכת שבת דף לז'. אומרת הגמרא השביסים זה שלטוניה. כן, זה רקמה מצוירת שיורדת על הפנים. כיוצא תאמר '''שביס של סבכה'''. השערונים זה אונקא. כיוצא תאמר '''ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם'''. כן, תכשיטים שהם מניחים סביב הצוואר. הנטיפות זה שלמינה. כן, זה ענק שהוא סביב הצוואר, כיוצא זה שרשרת גדולה סביב הצוואר. השירות זה שיראין, והרעלות זה בלינדיא. הפארות זה כליליה. כיוצא תאמר, '''פארכם על ראשיכם'''. והצעדות זה פרופסליה. כן, כמו שאמרנו שזה צמיד על הרגל. הקישורים זה קרקישיה, זה קשרי שיער לנוי. בתי הנפש, אז תרגם עקילס אסטומוברייה. כן, דבר שניתן על בתי הנפש הוא נמצא על אזור מפתח הלב, תכשיט שהוא כנגד מפתח הלב. והלחשים זה קדשיא, כלומר זה עגילים. דבר שהוא נותן על בתי הלחישה, לכן זה נקרא הלחשים, כן, על האוזניים. הטבעות זה היזקייא. ניזמי האף זה דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות זה פירזומטא, זה סוג של תלבשות. המעטפות זה קולבין ומעפרן, כן, זה סוג של בגדים. המטפחות זה סבנין רברבן, כלומר סדינים גדולים. והחריטין זה זונרין מציירין, כלומר זה חגורות מצוירות. ואולוסריקא זה סוג של בגדי משי מצוירים. כיוצא תאמר '''ויקח מידם ויצר אותו בחרט'''. הגיליונים זה גלגלייה, כלומר זה סוג של אבנט שמגלגלים אותו סביב הגוף. הסדינים זה סדיניא. הצניפות זה אולרייא. כיוצא תאמר '''ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו''', כלומר זה מעין בד שמגלגלים אותו סביב הראש. וכתיב '''והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך'''. הרדידים זה לסוטה, כלומר זה סוג של תכשיט. כיוצא תאמר '''נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות'''. וגם הלכה אומרת המשנה מה תני, '''יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה''' ובטוטפת שלמותין מלשון תפורין, בכבול ופיאה נכרית בחצר, במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגרגר מלח, בכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין. באמת הגמרא למדנו במשנה '''יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה'''. ואומרת הגמרא ענן בר אימא אמר קומי רבי יהודה מנשייא בר מנשה ירמיה '''ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה'''. כלומר מותר בחוטי שיער משל חברתה, כלומר מותר לצאת עם שער של אחרת, אבל בתנאי שלא תיקח ילדה שיער של זקנה ולא זקנה של ילדה. ואומרת בהתחלה הגמרא חשבה קשה, קשה כמו זה שיער דק בעבה או עבה בדק מהדק. כלומר אם הזקנה תקשור שיער של ילדה או הפוך, אז זה יהיה קשור חזק כי דק בעבה או עבה בדק נקשר חזק, ואשמה תזדמן לטבילת מצווה ותהיה שחרר את זה ותטול את זה ארבע אמות של הרבים, כי זה מהודק, היא לא יכולה לטבול עם זה. ואמרו אז אי אפשר להגיד את זה, למה? '''והתנינן הבנות יוצאות בחוטין'''. הרי אצל הבנות לא מצאנו טבילה. מדברים על בנות קטנות שלא מוצאים אצלן טבילה כיוון שהן יוצאות בחוטים. אמר רבי אבא בשם רב יהודה '''אפילו כרוך על צוארה'''. כן, כלומר כיוון שבעצם אין אצלם עניין של טבילה, אז למרות שכרוך על צווארה וזה מהודק והוא של זקנה גם לבנות אסור. אז משמע שהטעם הוא לא בגלל שזה מהדק ושמא תזדמן לטבילת מצווה ותטול את זה, ותוריד את זה ארבע אמות של הרבים. הרי בבנות קטנות לא שייך בכלל טבילה. אז למה אצל קטנות אסור לצאת בשיער של זקנות? אמר שמואל בשם רבי זעירא '''תמן אפילו שאינה יכולה להביא לשערה יוצאה היא'''. כן, כמקובל יוצאים גם בכל מיני צבעים, שאם לא מוצאים חוט דומה לשיער, לוקחים חוט בצבע כל מיני צבעים. כן, שכן דרך הוצאת חוטים בשיער, וכל החשש שם הוא רק משום דמהדק, שמא תזדמן לטבילת מצווה ותסירם. אז לכן בבנות קטנות ששם לא מצאנו טבילה, אז לכן לא החמירו ואצלם מותר ואפילו אם זה על הצוואר. '''ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה''' בגלל סיבה אחרת, כיוון שהדרך לצאת זה בשיער דומה לשלה. כן, אז אם היא תצא בשיער שונה אז אולי יצחקו עליה החברות שלה ותוריד אותה ותלך ותאמר ותפקיר את זה ברשות הרבים. לכן אסרו את זה. אמר רבי אבהו '''כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה'''. כן, כלומר כל דבר שהוא לא הטבעי נקרא פאה. רבי ינאי זעירא נפל דאודניה, כן, נפל לו המוך שבאוזן שלו נפל, בא להחזיר את זה בשבת. הוא רצה להחזיר את זה בשבת וגערו בו חבריו משום רפואה. כן, כי אסור להתרפא בשבת ולהחזיר את המוך. הם חשבו שזה רפואה. אז רבי ינאי למה הוא רצה להתיר? כי הוא סבר מימר שמן הוא שמרפא. כלומר בעצם מה שמרפא זה השמן, לא המוך, אבל מוך מותר כי אין בזה משום רפואה, וחכמים סברו שהמוך עצמו הוא מרפא. {{סוף}}</div> <span id="דף_לז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד ב<span class="yerum-runnum">72</span></div>{{ירו"מ-הוסר|עודריה}}{{ירו"מ-הדגשה|אודריה}} דאודניה בעא מיחזרתיה בשבתא וגערו בו חביריו משום {{ירו"מ-הדגשה|רפואה}}.{{ירו"מ-הוסר|תכשיט}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר שמן הוא {{ירו"מ-הדגשה|שמרפא אבל מוך מותר}} {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין בו משום}} {{ירו"מ-הוסר|מרפא}}{{ירו"מ-הדגשה|רפואה}}, וחכמים סברין מימר מוך הוא {{ירו"מ-הוסר|שהוא מרפא}}{{ירו"מ-הדגשה|שמרפא}}. ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} בשם {{תנא-ירו"מ|רב זעירא}}: החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש {{ירו"מ-ביאור|מטה ראשו כלוחש סוד והשמן זולג לאזן}} ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהשמן הוא המרפא}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה גערו בו חבריו?}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, וחבריו סברין מימר אין הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|במה דברים אמורים בכיסויי הקרקעות אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת}}. ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהנא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה גערו בו חבריו?}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: עשה לו {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} בית יד למוך שבאזנו {{ירו"מ-הדגשה|על כרחך}} סברין מימר אדם כקרקע הוא וכיני. {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|סובר שאדם אינו כקרקע}}? אלא כיני {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר אין שכיח {{ירו"מ-הדגשה|שיפול}} {{ירו"מ-הוסר|ומהלך}}{{ירו"מ-הדגשה|ויהלך}} בהן ד' אמות {{ירו"מ-הדגשה|בידו דאם יפול מיד הוא יחזירו}}, {{ירו"מ-הוסר|וחבריי}}{{ירו"מ-הדגשה|וחבריו}} סברין מימר שכיח הוא {{ירו"מ-הדגשה|שיפול}} {{ירו"מ-הוסר|ומהלך}}{{ירו"מ-הדגשה|ויהלך}} בהן ד' אמות {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שן תותבת ושן של זהב}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר וחכמים אוסרין}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: שמעית טעם מן {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולית}} אנא ידע מה שמעית מיי כדון. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{שוליים|ו_נד}} מסתברא {{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|בשן}} של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}י נפלה {{ירו"מ-הדגשה|היא בעי}} {{ירו"מ-הוסר|ומחזרה}}{{ירו"מ-הדגשה|מחזרה}} ליה {{ירו"מ-הדגשה|ותוליכנו בידה והרי גם}} שן תותבת {{ירו"מ-הדגשה|שעשויה עץ ואינה יקרה אסרו חכמים}} מה אית לך {{ירו"מ-הדגשה|למימר}}? עוד היא מבהתה {{ירו"מ-ביאור|מתבישת}} מימור לנגרא עבד לי חורי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}היא נפלה ליה ומחזרה ליה {{ירו"מ-הדגשה|ותוליכנו בידה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} חד חשש שיניה והורי ליה חבריה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא. מן מה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} שאל לאסייניה {{ירו"מ-ביאור|רופא}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} מה עבידא {{ירו"מ-ביאור|המצב של}} שיניה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} חבירינו {{ירו"מ-הדגשה|ועוד}} מן מה {{ירו"מ-הוסר|דלא אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא בטלה {{ירו"מ-הדגשה|שיני}} מן יומוי הוי הוא דהורי לשינא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שהתיר להחזיר מוך}} פתר לה בפילפל ובגרגר מלח {{ירו"מ-הדגשה|אבל מוך מותר}}, וחברוי {{ירו"מ-הדגשה|שגערו בו}} פתרון ליה על כולהן. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ו|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_נה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו {{שוליים|ו_נו}} בקיסמים שבאזניהן ערביות {{שוליים|ו_נז}} יוצאות רעלות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לז עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא '''החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש''' - כלומר הוא שם שמן על הראש. אסור לשים שמן ישר על האוזן, אלא ישים שמן על הראש, שזה כאילו מותר, זה שיחה, ויטה את הראש כמו כאילו שהוא לוחש, ואז השמן לאט לאט יחדור לאוזן. אז זה התירו, אבל '''בלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי'''. משמע מכאן שהשמן הוא המרפא. אז למה חכמים גערו בו? אתה אומר אתה צודק, בעצם השמן מרפא, אלא הסיבה פה זה אחרת. אלא '''רבי ינאי סבר מימר הלכה כרבי יוסי, וחבריו סברין מימר אין הלכה כרבי יוסי'''. אנחנו תכף נראה במה מדובר. כדתנן, למדנו כל כיסויי הכלים שיש להם בית אחיזה נטלים בשבת. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות, אבל בכסויי כלים בין כך ובין כך נטלים בשבת. כן, אז בעצם המחלוקת שלהם - המוך הזה לא היה לו ידית אחיזה. אז השאלה אם הוא צריך או לא. כן, השאלה היא מחלוקת האם ההלכה כרבי יוסי או לא. אז אם סוברים שההלכה כרבי יוסי - רבי ינאי סבר הלכה כרבי יוסי שבכיסויי כלים לא צריך ידית, וחכמים סוברים שגם בכסויי הכלים צריך ידית והמוך הזה הוא כמו כיסוי הכלים. ואתה אומר איך אתה יכול להגיד כך? '''ולא כן אמר רבי אבא בר כהנא רבי חייא בר אבא בשם רב הלכה כרבי יוסי'''. אז למה החכמים חלקו עליו? אומרת הגמרא אלא הפוך. '''רבי ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע'''. כן, כלומר בעצם לגבי הדין הזה אם כיסויי כלים צריכים ידית אחיזה או לא, אז ההלכה באמת כרבי יוסי שלא צריך. השאלה אם לגבי אדם כן - המוך זה לא כיסוי כלים, זה כיסוי לאדם. השאלה אם כיסוי לאדם עשו אותו כמו קרקע וצריך או לא. אז רבי ינאי סבר שזה לא כמו קרקע ולכן לא צריך. ואילו חבריו שגרו בו הם סוברים שזה קרקע ולכן צריך. ואתה אומר '''ולא כן אמר רבי זעירא עשה לו רבי חייא בר אבא בית יד למוך שבאזנו''', אז לכן חייבים להגיד שאדם כקרקע הוא. כן, הרי רואים רבי חייא אומר שצריך לעשות ידית למוך. ואמרת רבי ינאי סובר שאדם אינו כקרקע? הרי הוא לא יכול, הוא לא חולק על רבי חייא. אלא אומרת הגמרא '''רבי ינאי סבר מימר אין שכיח בהן ד' אמות, סברין מימר שכיח הוא בהן ד' אמות'''. כן, אם הוא יפול אז מיד הוא מחזיר את זה. וחבריו סברי מימר שכיח הוא, כן, שזה יכול ליפול והוא ילך עם זה ארבע אמות ולכן הם גזרו. אז למדנו במשנה שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי מנא '''שמעית טעם מן שמואל בשם רבי זעירא אנא ידע מה שמעית מיי כדון'''. אני שמעתי טעם, אבל אינו זוכר מה שמעתי. אמר רבי יוסי '''מסתברא של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא'''. כן, שן של זהב שהיא מאוד יקרה, אסור לה לצאת. למה? כי אם היא נפלה אז היא באה ומחזרה ותוליכינה בידה. כן, היא תחפש, היא תמצא את זה ותוליך איתו, לא תפקיר את זה, כי זה מאוד יקר. ושואלת הגמרא והרי גם שן תותבת גזרו - למה יתלכלם אם הרי זה לא יקר? אז אומרת הגמרא לא, גם בזה יש טעם. '''עוד היא מבהתה מימור לנגרא עבד לי חורי'''. כן, כי היא מתביישת ללכת לנגר שיעשה לה שן אחרת, לכן היא תחפש את השן שנפלה ותשלח את זה ביד בעלה שייקח את זה לנגר שיעשה דבר דומה. לכן תוליך את זה ארבע אמות של רבים. '''רבי יסה ורבי אמי חד חשש שיניה והורי ליה חבריה, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא'''. אנחנו לא יודעים מי אמר מה ומי אמר מה. '''מן מה דרבי יסא שאל לאסייניה דרבי יעקב בר אחא מה עבידא שיניה דרבי יעקב בר אחא חבירינו'''. רבי יסא שאל את הרופא של רבי יעקב בר אחא, מה שלומה השן של רבי יעקב חברינו? אז משמע שבעצם מי שחשש בשיניו זה רבי יעקב בר אחא ורבי יסא הוא שהתיר לו. ועוד ראיה '''מן מה דרבי יסא לא בטלה מן יומוי'''. כלומר השן שלי מעולם לא כאבה לי. אז סימן שהוא הזה שהורה לרבי יעקב בר אחא על השן, ורבי יעקב בר אחא הורה לו על האוזן. דלמדנו במשנה '''ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת'''. אז רבי ינאי שהוא התיר להחזיר מוך כמו שראינו, הוא פתר רק, הוא אמר שזה מדובר רק על הפלפל ובגרגר מלח, אחר כך אותם אסור, אבל מוך מותר. אבל חבריו שגרו בו הם פתרון ליה על כולהן - הם אמרו שהכל אסור. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לז ב}} {{סוף}}<span id="דף_לח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לח.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד א<span class="yerum-runnum">73</span></div><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} יוצאין בסלע שעל הצינית {{ירו"מ-הדגשה|מאי צינית}}? פודגרה {{ירו"מ-ביאור|מכה בכף רגל}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר רבי אבא בר ממל}} {{ירו"מ-ביאור|לא רק מטבע אלא}} אפילו טס {{ירו"מ-ביאור|שהמתכת מועיל ולא הצורה המוטבעת במטבע}}. {{ירו"מ-הוסר|והא }}תנינן הבנות יוצאות בחוטין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אפילו כרוך על צוארה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי חציצה — ודאי מותר, שבקטנות הקלו לפי שאין טבילה מצויה אצלן. תנן: אפילו בקסמין שבאזניהן}}. {{תנא-ירו"מ|אבא בר אבא}} מפקד ל{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בריה לא תקבל עליך {{ירו"מ-הוסר|מתני}}{{ירו"מ-הדגשה|את גרסת המשנה}} אלא כך הגירסא הנכונה אבל לא בקיסמין שבאזניהן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ערביות יוצאות רעלות}}. כיני מתני' ערביות יוצאות רע{{ירו"מ-הדגשה|ו}}לות מדיות פרופות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ז|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_נח}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא {{שוליים|ו_נט}} באגוז מותר {{ירו"מ-הדגשה|אפילו בשבת}} מפני שהוא מיטלטל {{ירו"מ-ביאור|אינו מוקצה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב אדא בר אהבה}}: אתיא ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן גמליאל}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי}}{{ירו"מ-הוסר|מ}}. כמה ד{{תנא-ירו"מ|רבי}}{{ירו"מ-הוסר|מ}} אמר דבר שהוא מיטלטל מותר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן שן תותבת ושן של זהב}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר וחכמים אוסרין ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה}}, כן {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן גמליאל}} אומר דבר שהוא מיטלטל מותר {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ח|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_ס}} הקיטע יוצא בקב שלו דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, ו{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין {{שוליים|ו_סא}} טמא. סמוכות שלו טמאים מדרס {{שוליים|ו_סב}} ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה. כסא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}סמוכות שלו טמאין מדרס {{שוליים|ו_סג}} ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה. אנקטמין טהורין {{שוליים|ו_סד}} ואין יוצאין בהן. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הקיטע יוצא בקב שלו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}יוצאין בו משום {{ירו"מ-הדגשה|שהוא כ}}סנדל ונכנסין בו לעזרה. {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} מקשה {{ירו"מ-הדגשה|אם}} {{ירו"מ-הוסר|ויוצאין}}{{ירו"מ-הדגשה|יוצאין}} בו {{ירו"מ-הוסר|משום}}{{ירו"מ-הדגשה|משמע}} {{ירו"מ-הדגשה|שעשיתו}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}סנדל{{ירו"מ-הוסר| והוא סנדל}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נכנסין בו לעזרה {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינו}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}סנדל. א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}}{{ירו"מ-הוסר|בעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} עד די {{ירו"מ-הוסר|הוות}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} מקשה לה על ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} קשייתה על דמתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהן כמנעל}}<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לח עמוד א'''{{ש}}</span> בס"ד אז אומר ירושלמי מסכת שבת דף ל"ח. ואומר לנו אנחנו נתחיל מהדף הקודם מצד המשנה. אומרת המשנה פרק ו' הלכה ו': "יוצאים בסלע של הצינית, הבנות יוצאות בחוטים, אפילו בכסמין שבאוזניהן, הערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות, וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה". ואומרת הגמרא, למדנו במשנה '''יוצאין בסלע שעל הצינית'''. מה זה צינית? פודגרה, כלומר מכה בכף רגל. אמר רבי אחא בר רבי אבא בר ממל, כלומר לא רק במטבע, אלא '''אפילו טס''', כלומר חתיכת מתכת מותר, שבעצם הוא סובר שלא הצורה של המטבע זה מה שמרפא אלא המתכת. ואומר, למדנו במשנה '''הבנות יוצאות בחוטין'''. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה '''אפילו כרוך על צוארה'''. כן, כלומר אפילו זה ודאי חוצץ. כלומר, לא רק בשר שאני אומר אולי בשר זה לא חוצץ, אבל אפילו זה הצוואר שזה מהודק וזה ודאי חוצץ, גם כן מותר לקטנות, כיוון שבקטנות הקלו, כיוון שכל החשש כמו שאמרנו שמא תזדמן לתפילת מצווה והיא תתיר את זה והיא תלך עם זה ארבע אמות, אבל קטנות שלא מצויות לתפילה בהם לא גזרו. למדנו במשנה '''אפילו בקיסמין שבאזניהן'''. ואומרת הגמרא אבא בר אבא מפקד לשמואל בריה, כלומר הוא ציווה את הבן שלו שמואל, '''לא תקבל עליך''' את הגרסה של המשנה, אלא הגרסה הנכונה, '''אבל לא בקיסמין שבאזניהן''' - לא אפילו בקיסמין שבאזניהן, אלא אבל לא בקיסמין שבאזניהן. כלומר בקיסמין שבאוזניהם גם בקטנות אסור. ואומר, למדנו במשנה '''ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות'''. ואומרת הגמרא כן, עם ה-תתי, ערביות יוצאות רעולות זה הכוונה - כן, כלומר המה שכוונת הערביות, כן, יוצאות רעולות ומדיות פרופות. הכוונה ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות. הלכה פ"ו הלכה ז'. ואומרת המשנה: '''פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת'''. לפרוף פירושו איזה מין בגד כמו הסארי של ההודים. כן, זה בד כזה ארוך שבקצה שלו מלפפים איזה אבן או משהו כבד וזורקים את זה לרחוב וזה מחזיק את השמלה. אז מותר לפרוף, '''פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע''', אבל '''בלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת'''. כלומר בשבת אסור לעשות את זה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר '''לא שנו אלא מטבע ואבן''', כלומר מה שנאמר שלא תפרוף בשבת זה רק על מטבע ואבן, '''הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל''' - הוא לא מוקצה, אז לכן מותר. אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי, כי '''כמה דרבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר''', כן, הרי למדנו במשנה הקודמת שאין תו טב ואין שזב אז רבי מתיר, כן, וחיים מוסרים, כן, כלומר רבי לא חושש שמא זה ייפול ותבוא לגלול ארבע אמות בידה, כן. אז גם כאן '''רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר''', כיוון שהאגוז הוא מיטלטל, הוא לא מוקצה, אז מותר. לא חוששים שמא זה ייפול ויבוא להוליך את זה ארבע אמות ביד שלו. הלכה פ"ו הלכה ח'. אומרת המשנה: '''הקיטע יוצא בקב שלו''', דברי רבי יהודה. '''ורבי מאיר אוסר'''. '''אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא'''. כלומר אם יש לו בית קיבול שבו מניחים - צמר או מוכין או כל מיני דברים רכים כדי שיהיה יותר נוח לרגל - אז זה יש לו בית קיבול, זה טמא. '''סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה'''. '''כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה'''. כלומר האם הוא כזה נכה שהוא יושב על כיסא נמוך ועם הידיים, כן, הוא גורר את עצמו, אז הכיסא עצמו וגם הסמוכות שלו הם טמאים מדרס ואינו נכנסים בהם - אין יוצאים בשבת ואין נכנסים בהם לעזרה. זה כמו נעליים. '''אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן'''. אנקטמין, הגמרא אומרת שזה סוג של צעצוע, מעין חמור כזה שמשחקים איתו. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''הקיטע יוצא בקב שלו'''. אמר שמואל '''יוצאין בו משום סנדל''', כן. יוצאים בו מהקב - יוצא בקב שלו, כי הקב זה כמו נעל - '''ונכנסין בו לעזרה'''. אז רבי ינאי הקשה, אם יוצאים בו בגלל שהוא סנדל, כן, משמע שעשוי כסנדל, אז איך נכנסים בו לעזרה? כן, כי אם נכנסים בו לעזרה, משמע שהוא לא סנדל, כי זה קשה לגלול, אז סתירה, כן, הרי אסור להיכנס עם נעליים לעזרה. אמר רבי מנא עד די מקשה לה על דשמואל קשייתה על דמתניתין. מה אתה מקשה על שמואל? הרי כבר במשנה צריך להקשות. הרי מה כתוב במשנה? '''סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת''' - שאם אתה אומר שיוצאים בהם בשבת, סימן שזה נעל, אבל אחרי זה כתוב '''ונכנסין בהן בעזרה''' - משמע שהם לא כנעל, אז לכאורה סתירה. אמר רבי מנא אמור סופה - מהסיפא תבין שאין שום קשר בין הוצאה בשבת לכניסה לעזרה, ומזה תבין '''דלית היא פליגא על דשמואל'''. מה הראיה? דתנן '''כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת''', כן. אם אתה אומר שלא יוצאים בהם בשבת, משמע שהם לא כנעל, ואחרי זה כתוב '''ואין נכנסין בהן לעזרה''', משמע שהם כנעל. אז לכאורה אתה רואה, כן, שבעצם אין קשר בין האם זה נעל או לא נעל לבין אם נכנסים בו לעזרה. כלומר אין קשר, סליחה, אם מוציא את זה בשבת לבין אם נכנסים בזה לעזרה. אלא מה הסברא? אלא כל שהוא לצורך הילוכו התירו לצאת בו, ובכניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד, כן. כלומר דבר שהוא דרך כבוד מותר, ומה שהוא לא דרך כבוד אסור. ואומרת הגמרא '''אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן'''. מהו אנקטמין? אמר רבי אבהו קטמין חמרא דיידא, כלומר סוג של חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק, כן, כמו שהקטנים רגילים עושים איזה סוס שיש לו ראש של סוס, זה חתיכת עץ, כן. {{סוף}}</div> <span id="דף_לח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישי#דף לח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד ב<span class="yerum-runnum">74</span></div>ונכנסין בהן בעזרה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינם כמנעל. ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמור סופה {{ירו"מ-הדגשה|דמהסיפא נראה שאין קשר בין הוצאת שבת לכניסה לעזרה וממילא}} דלית היא פליגא על ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינם כמנעל}} ואין נכנסין בהן לעזרה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהם כמנעל אלא ודאי אין הטעם משום מנעל אלא כל שהוא לצורך הילוך התירו וגבי כניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד}}. אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. מהו אנקטמין? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הוסר|הונוס}}{{ירו"מ-הדגשה|הונום}} קטמין חמרא דיידא {{ירו"מ-ביאור|חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ט|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ט]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ט"> <strong>מתני':</strong> הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה. {{שוליים|ו_סה}} יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, ו{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה}}. הבנים יוצאין בקשרים בקישרי {{ירו"מ-הוסר|פיאה}}{{ירו"מ-הדגשה|פואה}} {{ירו"מ-ביאור|קשרים שעושים בשורש של צמח}}. ובני מלכים בזוגין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בזוגין שבצוארו. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מהו וכל אדם? בי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} קטנים עניים בין קטנים עשירים. {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אמר {{שוליים|ו_סו}} בזוגין שבכסותו {{ירו"מ-הדגשה|שאף דרך גדולים בכך. ו}}מהו וכל אדם? בין גדולים בין קטנים. מתניתא פליגא על {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. {{ירו"מ-הוסר|אלא }}כאן בגדולים וכאן בקטנים. יוצאין בביצת החרגול {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לאודנא, ובשן של שועל {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לשינה, ובמסמר הצלוב {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לעכביתא {{ירו"מ-ביאור|מכה}}. אית תניי תני ומחליף {{ירו"מ-הדגשה|בין}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}}{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כמתניתין {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כמתניתין {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|מד}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי. {{ירו"מ-הדגשה|האומר}} {{ירו"מ-הוסר|דרגי}}{{ירו"מ-הדגשה|דגון}} {{ירו"מ-הדגשה|קררון}} {{ירו"מ-ביאור|מן לחש}} {{ירו"מ-הוסר|דרגיבת}}{{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|אף}} משום {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ד}}גון עבודה זרה היא דכתיב {{הפ|שמואל א|ה|ד}} וראש דגון ושתי כפות ידיו. {{ירו"מ-הדגשה|האומר}} דונו דני {{ירו"מ-ביאור|יתחזקו חביותי}} {{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|אף}} משום {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה ש}}דן עבודת כוכבים ומזלות דכתיב {{הפ|עמוס|ח|יד}} ואמרו חי אלהיך {{ירו"מ-הוסר|דם}}{{ירו"מ-הדגשה|דן האומר}} לאו לאו {{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר משום עבודה זרה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|איוב|כא|יד}} ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}}{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו ואין בו משום דרכי האמורי. תני {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|ויקרא|יט|כו}} לא תנחשו ולא תעוננו. אף על פי שאין נחש יש סימן {{ירו"מ-ביאור|נחש אסור סימן מותר}}. {{שוליים|ו_סז}} ובלבד לאחר ג' סימנים כגון {{הפ|בראשית|מח|ז}} ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, {{הפ|בראשית|מב|לו}} יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו'. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הולכין אחר שמיעת בת קול. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כא}} ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} עאל לפונייה {{ירו"מ-ביאור|להתפנות}} אתא אבטיונס {{ירו"מ-ביאור|שר}} דרומאי ואקומיה {{ירו"מ-הוסר|מאחריה }}ויתב ליה {{ירו"מ-הדגשה|במקומו}}. אמר הכין כל עמא <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לח עמוד ב'''{{ש}}</span> הלכה פ"ו הלכה ט'. אומרת המשנה: '''הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין''', '''וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה''', כלומר לכולם מותר, כן, לצאת בזוגין, רק מה שכתוב בני מלכים זה בעצם דיברו חכמים בהווה, בדרך כלל בני מלכים זה מה שהם עושים. '''יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה''', דברי רבי יוסי, '''ורבי מאיר אוסר''', הוא אומר '''אף בחול משום דרכי האמורי''', דרכי האמורי לעשות כאלה דברים אלה. באה הגמרא, למדנו במשנה '''הבנים יוצאין בקשרים''', ובני מלכים, כלומר הכוונה קשרי פואה. כן, כלומר זה סוג של קמע שעושים - בני מלכים בזוגין, וכל אדם, דיברו חכמים בהווה - אבל אם יוצאים בקשרים זה קשרי פואה, כלומר, זה קשרים שעושים משורש של צמח. '''ובני מלכים בזוגין'''. אמר רבי זעירא בזוגין שבצוארו, כלומר סוג של פעמונים שתולים סביב צוואר. ומה אז כתוב בהמשך - '''וכל אדם'''. אז מה זה כל אדם? הכוונה בין קטנים עניים, בין קטנים עשירים. רבי אילא אמר בזוגין שבכסותו. כלומר, הרי בעצם מי הולך עם פעמון בצוואר? ילדים קטנים. אז מה זה '''וכל אדם'''? זה גם גדולים הולכים. אז מה זה כל אדם, בין גדולים בין קטנים? זה הכוונה. ואמרה מתניתא פליגא על רבי זעירא, דתנן: '''יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו'''. כן, אז לכאורה יש סתירה, ואומר: לא, אין סתירה. '''כאן בגדולים וכאן בקטנים'''. כן, מה שאמרנו שמותר לצאת בזוגין - שצריך לצאת בזוגין של צווארו אדם מדובר באדם גדול, אבל קטן יכול לצאת. באה הגמרא, למדנו במשנה '''יוצאין בביצת החרגול''' - מה זה מועיל? '''טב לאודנא''' - מי שיש לו כאבי אוזניים, '''ובשן של שועל טב לשינה''' - מי שלא יכול לישון אז לוקח שן של שועל, '''ובמסמר הצלוב טב לעכביתא''' - למה זה טוב? טוב למכה. אית תניי תני ומחליף רבי יוסי ורבי מאיר. כן, כלומר אמרנו שרבי יוסי אומר שעושה את זה ורבי מאיר אוסר בשביל דרכי האמורי, ויש שני מחליפים - אומרים שדווקא רבי מאיר מתיר, ורבי יוסי אוסר בשביל דרכי האמורי. רבי חנניה בשם רבי יוחנן: כמתניתין - כמו שהמשנה שלנו גורסת שרבי מאיר אוסר ורבי יוסי מתיר. ואומר, רב שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן: כמתניתין. איך יודעים את זה? מדשמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן '''כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי'''. כלומר, אם דבר שהוא באמת עוזר אז זה לא נקרא דרכי האמורי. כלומר גם הגויים עושים את זה - אם הגויים עושים משהו ויש לו סיבה אז זה כבר מותר, זה לא נקרא דרכי האמורי. אז כיוון שאם אני רואה שמשהו מרפא אז זה מותר. יש איזה מאמר שראיתי פעם שהוא אומר שבעצם גם אם זה לא מועיל, אבל מספיק שאדם מאמין בזה וזה מועיל לו, אז חכמים לא רצו לאסור כדי שבן אדם לא יגיע לידי סכנה. ואומר, דגון כירון זה סוג של לחש. כן, אז יש בו משום דרכי האמורי, זה ברור שהוא לא מרפא, זה רק כן. רבי יודה אמר משום דגון עבודה זרה היא, דכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו. האומר דונו דני - הוא אומר יתחזקו, כן, דונו דני הכוונה יתחזקו החביות שלי. אז יש בזה משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר משום דן עבודת כוכבים ומזלות - למה? כי דן זה עקום, עבודה זרה, דכתיב ואמרו חי אלהיך דן. האומר לאו לאו, יש בו משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר משום עבודה זרה - גם עבודה זרה יש בזה. מה הראיה? דכתיב '''ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו'''. תני רבי חייא: '''עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו''', כן, ואין בזה משום דרכי האמורי, כמו שאמרנו, כי זה מועיל. תני רבי אליעזר בן יעקב: '''לא תנחשו ולא תעוננו''', כלומר, למרות שאין לחוש נחש - למרות שאסור לנחש, אבל סימן, כן, מותר. כלומר אף על פי שאין נחש יש סימן, ובלבד לאחר ג' סימנים. כלומר, רק אם דבר קורה שלוש פעמים אתה יכול להשתמש בזה, כגון '''ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו''''. כלומר, זה קרה שלוש פעמים. אני כבר מתחיל לפחד. אמר רבי אלעזר: '''הולכין אחר שמיעת בת קול'''. כלומר אפשר להשתמש בבת קול. מה טעמא? '''ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו'''. כלומר, למרות שאין נבואה, אבל בת קול יש. רבי אלעזר עאל לפונייה, כלומר לך להתפנות. אתא אבטיונס דרומאי, כלומר איזה שר רומאי בא, ואקומיה, כלומר הקים אותו, ויתב ליה - וישב במקומו. אמר הכין כל עמא... {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לח ב}} {{סוף}}<span id="דף_לט_א"> </span> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לט.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לט.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד א<span class="yerum-runnum">75</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא אקים לבר נש אלא לי. לית {{ירו"מ-הוסר|איפשר ד }}אנא נפיק מיכא עד דנידע מה הוה בסופיה. והוה תמן חיוי שרי נפיק ויהב ליה עדרו {{ירו"מ-ביאור|הכיש אותו}} תמן {{ירו"מ-ביאור|באחוריו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אח{{ירו"מ-הדגשה|י}}ת דריבוי {{ירו"מ-ביאור|יצאו בני מעיו}} וקרא עלוי {{הפ|ישעיהו|מג|ד}} ואתן אדם תחתיך {{ירו"מ-הוסר|וגו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואתן אדום תחתיך}}. חד תלמיד מן ד{{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} הוה נפיק מקטוע כיסין {{ירו"מ-ביאור|לכרות עצים}} חמתיה חד קייט {{ירו"מ-ביאור|אחד החוטבים}} חיויא פרי בתריה. אמר לו: חיויא פרי בתרך שבקיה {{ירו"מ-ביאור|הנחש}} ואזיל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. גרמניא עבדיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה נשייא}} נפיק בעי מילוויה ל{{אמורא-ירו"מ|רבי הילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ב{{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}. גער ביה גרמני{{ירו"מ-הדגשה|א}} שבקיה ואזל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} היה איעלל {{ירו"מ-ביאור|נכנס}} לחדא קרייא {{ירו"מ-ביאור|לכפר אחד למסחר}}. מי עלל נכשל באצבעו עאל ושמע קליה דטלייא קרי {{הפ|שמות|כא|ג}} אם בגפו יבא בגפו יצא. אמר דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד וכן הוות ליה {{ירו"מ-ביאור|שלא הרויח כלום}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} הוי מתחמדין מיחמי {{ירו"מ-הוסר|אפוויי}}{{ירו"מ-הדגשה|אפויי}} ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. אמרין נלך אחר שמיעת בת קול עברין קומי סידרא שמעין קליה דטלייא דקרא {{הפ|שמואל א|כח|ג}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} מת וסיימון {{ירו"מ-הדגשה|את השעה}} וכן הוות ליה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} סלקין מבקרה ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} דהוה תשיש. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: איטפי בוצינה. אמרה לה: לא יתטפי ולא מיטפי בוצינ{{ירו"מ-הדגשה|י}}הון דישראל והבינו שיחיה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה עבר בשוקא חמא חד מזבין מן אילין מלטומה {{ירו"מ-ביאור|מיני מתיקה}}. אמר ליה: מן אילין את חיי אמר ליה: אין שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה אמר לו: רבי צלי עלוי דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום ואמר לו שני אתרך פעמים ששינוי השם גורם פעמים ששינוי המקום גורם. תרין תלמידין מן ד{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} הוין נפקין מקטוע כיסין {{ירו"מ-ביאור|לחטוב עצים}}. חמתין חדא איסטרלוגי אמר אילין תרין מי נפקין ולא חזרין. מן נפקין, פגע בהון חד סב. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום. והוה עמון חד עיגול {{ירו"מ-ביאור|כיכר לחם}}. קצין פלגא ויהבינה ליה. אכל וצלי עליהון, אמר לון: תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא. נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה. אמרין ליה: ולא כן אמרת, אילין תרין מי נפקין ולא חזרין? אמר {{ירו"מ-ביאור|על עצמו}} אי דהכא גברא שקר {{ירו"מ-הדגשה|או}} דאיסטרולוגייה דידיה שקרין. {{ירו"מ-הוסר|אפי}}{{ירו"מ-הדגשה|אפלו}} כן אזלין ופשפשון ואשכחון {{ירו"מ-הוסר|חכינתה}}{{ירו"מ-הדגשה|חכינה}} פלגא בהדא מובלא {{ירו"מ-ביאור|חבילה}} ופלגא בהדא מובלא. אמרו מה טיבו עבידתכון יומא דין? ותניין ליה עובדא. אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול. {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}} משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס חד זמן אתא בעי מיפיק. אמר כדון נפקין {{ירו"מ-הדגשה|הרי לפי הכוכבים זה זמן סכנה}}. חזר ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא ניפוק {{ירו"מ-הדגשה|ונסמוך}} על שמיה דבריין<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לט עמוד א'''{{ש}}</span> '''לא אקים לבר נש אלא לי'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ל"ט. אומרת הגמרא: חד תלמיד מן דבר קפרא הוה נפיק מקטוע כיסין - הלך לחתוך עצים. חמתיה חד קייט, כלומר אחד החוזים בכוכבים, ראה חיויא פרי בתריה - ראה נחש עומד ורץ אחריו. אמר לו: '''חיויא פרי בתרך''' - נחש עומד ורודף אחריך. שבקיה ואזיל ליה בתריה, כלומר הנחש עזב את התלמיד של בר קפרא ורדף אחרי אותו אדם, וקרא עלוי '''ואתן אדם תחתיך'''. כלומר אדם אחר במקומך בא. אומרת הגמרא: גרמניא עבדיה דרבי יודה נשייא נפיק בעי מילוויה לרבי הילא - הלך ללוות את רבי הילא. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ברבי אילא - כלב שוטה רצה לנשוך את רבי אילא. גער ביה גרמני - העבד של הנשיא גער בכלב, אז הכלב שבקיה ואזל ליה בתריה. כלומר עזב אותו ורדף אחרי מישהו אחר, וקרא עלוי '''ואתן אדם תחתיך'''. בר קפרא היה איעלל לחדא קרייא, כלומר נכנס לאיזה עיר אחת, לאיזה כפר אחד למסחר. מי עלל - כשהוא נכנס, נכשל באצבעו, נפצע. עאל ושמע קליה דטלייא קרי, הוא שמע את התינוק שקורא פסוק: '''אם בגפו יבא בגפו יצא'''. אז אמר: דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד. כלומר כל מה שיצא לי מהעיר הזאת זה רק את המכה הזאת. וכן הוות ליה - לא הרוויח כלום כל אותו יום. אומרת הגמרא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוי מתחמדין מיחמי דשמואל - מאוד רצו לראות את שמואל. אמרין: נלך אחר שמיעת בת קול. עברין קומי סידרא - הלכו לפני בית המדרש, ושמעין קליה דטלייא דקרא ושמואל מת, וסיימון וכן הוות ליה. כלומר סימנו את השעה שבה הוא אמר את הפסוק, והתברר שבאותו רגע הוא מת. אומרת הגמרא: רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש - הוא היה חולה, רצו לבקר אותו. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול - בוא נשמע. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: '''איטפי בוצינה''', כלומר היא שמעה שאחת שואלת את חברתה האם הנר כבה. אמרה לה: '''לא יתטפי ולא מיטפי בוצינהון דישראל''' - הנר הזה לא יכבה כמו שלא יכבה נרם של ישראל. והבינו שיחיה. רבי יוחנן הוה עבר בשוקא, חמא חד מזבין מן אילין מלטומה - רואה שאחד מוכר מיני מתיקה. אמר ליה: מן אילין את חיי? - מזה אתה חי? אמר ליה: אין - כן, זה מה שאני מוכר, אני חי מזה. שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה, אחרי שעה עבר שם, אז אותו אדם אמר לו: רבי צלי עלוי - תתפלל עליי, דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום - מהשעה שעברת לידי עד עכשיו לא מכרתי כלום. ואמר לו שני אתרך: '''פעמים ששינוי השם גורם ופעמים ששינוי המקום גורם'''. תרין תלמידין מן דרבי חנינא הוין נפקין מקטוע כיסין - הלכו לחטוב עצים. חמתין חדא איסטרלוגי - ראה אותם אחד שרואה בכוכבים. אמר: '''אילין תרין מי נפקין ולא חזרין''' - הם הולכים ולא חוזרים. מן נפקין - בתוך כדי שהם הולכים, פגע בהון חד סב - זקן אחד פגע בהם. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום - שלושה ימים לא אכלתי כלום. והוה עמון חד עיגול - היה עמם כיכר לחם אחת. קצין פלגא ויהבינה ליה - הם חתכו חצי, נתנו לו. אכל וצלי עליהון, אמר לון: '''תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא''' - הנפש שלכם תינצל כמו שאתם הצלתם אותי היום. אומרת הגמרא: נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה - היו אנשים ששמעו. אמרין ליה: ולא כן אמרת, '''אילין תרין מי נפקין ולא חזרין'''? אתה אמרת שהם ילכו ולא יחזרו. אמר: אי דהכא גברא שקר דאיסטרולוגייה דידיה שקרין - כלומר או שאני שקרן, או שהאסטרולוגיה כולה שקרנית. כן אזלין ופשפשון ואשכחון פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא - הלכו ופשפשו במה שהביאו בעצים, ומצאו נחש חתוך חצי בחבילה של אחד וחצי בחבילה של השני. אמרו: מה טיבו עבידתכון יומא דין? איזו טובה עשיתם היום. ותניין ליה עובדא - וסיפרו להם את כל הסיפור. אמר: ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול - מה האסטרולוג יכול לעשות, כשאלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר לחם. כלומר אם נגזר על מישהו גזרת מוות והוא עשה חסד עם חצי כיכר לחם, הקדוש ברוך הוא מוחל לו ומציל אותו. רבי חונה משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס - הוא היה גר, רואה בכוכבים. חד זמן אתא בעי מיפיק - רצה לצאת יום אחד. אמר: כדון נפקין - הרי יום כזה לפי הכוכבים אסור, זמן סכנה. חזר ומר: כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא - האם לא נדבקתי באומה הקדושה הזו כדי להסתלק מכל ההצטגננות? ניפוק על שמיה דבריין - אני יוצא ואני סומך על הקדוש ברוך הוא. קריב למכסח על ידי חיה רעה - כמעט נהרג על ידי חיה רעה. יהב לה חמרה ואכלה - נתן לה את החמור שלו ואכלה, וכך הוא ניצל. {{סוף}}</div> <span id="דף_לט_ב"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|לט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד ב<span class="yerum-runnum">76</span></div>קריב למכסח {{ירו"מ-ביאור|כמעט נהרג}} על ידי חיה רעה יהב לה חמרה ואכלה {{ירו"מ-הדגשה|וניצל}}. מאן גרם ליה דיפ{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ל? בגין דהרהר. מאן גרם ליה דאישתיזיב? בגין דאתרחץ על ברייה. אמר {{אמורא-ירו"מ|לוי}}: כל המנחש סופו לבוא עליו. ומה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|במדבר|כג|כג}} כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר זעירא}}: כל מי שאינו מנחש {{ירו"מ-הדגשה|זוכה ו}}מחיצתו לפנים כמלאכי השרת. ומה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|במדבר|כג|כג}} כעת יאמר ליעקב ולישראל {{ירו"מ-ביאור|על ידי מלאכי השרת}} מה פעל אל אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא בריה דרבי אבהו}}: כבחצי ימיו של עולם {{ירו"מ-הדגשה|רתפ"ו}} היה אותו רשע עומד {{ירו"מ-הדגשה|והתנבא על הגאולה}}. מאי טעמא? כעת {{ירו"מ-ביאור|בעוד זמן כמו עכשיו}} יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה בן אלעזר}}: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל — יבוא ויטול שכרו. {{אמורא-ירו"מ|רבי ברכיה}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמר בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהנא}}: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל {{ירו"מ-ביאור|מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא}}. {{ירו"מ-הוסר|מה הורה לכם הקבה }}אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי לוי בר חיותא}}: ולא כבר עשה כן בעולם הזה? הדא הוא דכתיב {{הפ|דניאל|ג|כה}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל ג }}ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין {{ירו"מ-הוסר|ד}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון. ומה תלמוד {{ירו"מ-הדגשה|לומר}} וחבל לא איתי בהון? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו. וריויה {{ירו"מ-ביאור|מראה}} {{ירו"מ-הדגשה|רביעאה דמי לבר אלהין וריויה}} {{ירו"מ-ביאור|מראה}} די קדמיתא אין כתיב כאן אלא וריויה די רביעאה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהם היו לפני המלאך. ו}}הן היו מכבשין לפניו את האור {{ירו"מ-הדגשה|שמעלתם היתה גדולה ממעלת המלאך}} דמי לבר אלהין. אמר ראובן באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו. אמר לו: תקין מיליך {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} {{ירו"מ-הוסר|ובר}}{{ירו"מ-הדגשה|בר}} אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|לקדוש ברוך הוא}}? חזר ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר{{ירו"מ-הוסר| דנייאל ג}} {{הפ|דניאל|ג|כח}} בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די {{ירו"מ-הדגשה|שלח מלאכיה}} שלח בריה לית כתיב כאן אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|לט ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק במה אשה</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שישי|חמישי|שביעי}} 61ou3rt6r0dvlkoznyuqn1ii3dfhfte 106 1706315 3078713 3078496 2026-08-23T19:42:39Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078713 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שביעי|שישי|שמיני}} ==פרק שביעי - כלל גדול== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף לט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף לט.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_לט.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_א|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_א"> <strong>מתני':</strong> כלל גדול אמרו בשבת {{שוליים|ז_א}}כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, {{שוליים|ז_ב}}והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף לט עמוד ב'''{{ש}}</span> מאן גרם ליה דיפול? למה הוא הסתכן? בגין דהרהר - בגלל שהוא חשב וחשש. מאן גרם ליה דאישתיזיב? למה הוא ניצל? בגין דאתרחץ על ברייה - בגלל שהוא סמך על הקדוש ברוך הוא. אמר לוי: '''כל המנחש סופו לבוא עליו'''. ומה טעמא? '''כי לא נחש ביעקב כי לו נחש''' - מי שמנחש, זה יבוא עליו. אמר רבי אחא בר זעירא: '''כל מי שאינו מנחש מחיצתו לפנים כמלאכי השרת'''. ומה טעמא? '''כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל''' - כלומר מלאכי השרת שואלים את עם ישראל מה הקדוש ברוך הוא עושה, כביכול הם יותר קרובים מהמלאכים. אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו: '''כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד''' - בלעם התנבא על הגאולה. מאי טעמא? '''כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל''' - כלומר בדיוק בזמן כמו שעבר עד עכשיו נראה את הנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה לעם ישראל וגואל אותם. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: '''עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו'''. רבי ברכיה אמר בשם רבי אבא בר כהנא: '''עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת''' - כלומר הם יותר בפנים. '''ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל''' - המלאכים לא ידעו שעם ישראל יותר קרוב. אמר רבי לוי בר חיותא: '''ולא כבר עשה כן בעולם הזה'''? הרי זה כבר קיים בעולם הזה. הדא הוא דכתיב: ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין שריין מהלכין בגו נורא - אני רואה אנשים הולכים בתוך אש, '''וחבל לא איתי בהון''' - שום נגע לא קרה להם. ומה תלמוד '''וחבל לא איתי בהון'''? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו - לפני כן הם היו סריסים והתרפאו. וריויה די קדמיתא אין כתיב כאן, אלא וריויה די רביעאה - הרביעי שבהם דמי לבר אלהין, דומה לבן אלוהים, כלומר הוא מלאך. הן היו מכבשין לפניו את האור - דווקא לא שהמלאך היה מחפש טוהר בפניהם, אלא הפוך: הם היו מחפשים טוהר לפניו, כי מעלתם הייתה גדולה ממעלת המלאך. אמר ראובן: באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו - המלאך נתן לו סטירה. אמר לו: תקין מיליך אית ליה? - תתקן את הדברים שלך, וכי יש לקדוש ברוך הוא בן? חזר ומר: בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו - עכשיו הוא לא אמר "שלח בריה" (בנו), '''די שלח בריה לית כתיב כאן, אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי''' - כלומר הוא תיקן את עצמו ואמר שהקדוש ברוך הוא שלח מלאך. הדרן עלך פרק במה אשה. אם ירצה השם. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|לט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|לט ב}} {{סוף}} <span id="דף_מ_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מ.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מ.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מ|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד א<span class="yerum-runnum">77</span></div> {{שוליים|ז_ג}}העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת.<br><strong>גמ':</strong> מהו כלל גדול? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}שביעית, שהשבת חלה על הכל ושביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד. תמן תנינן: כלל גדול אמרו בשביעית, מהו כלל גדול? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}מעשרות, שהשביעית חלה בין על אוכלי אדם בין על אוכלי בהמה, ומעשרות אינן חלין אלא על אוכלי אדם בלבד. תני {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} כלל גדול אמרו במעשרות, מהו כלל גדול? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}פיאה, שהמעשרות חלין בין על דבר שמכניסו לקיום ובין על דבר שאין מכניסו לקיום, ופיאה אינה חלה אלא על דבר שמכניסו לקיום. ואית דבעי מימר מהו גדול מיכן שיש למטה ממנו {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניעה וכולי}}. אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת, תניי דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}} כל שאינו יודע עיקר שבת {{ירו"מ-ביאור|תינוק שנישבה.}} רבי אלעזר {{ירו"מ-הדגשה|גרס}} כמתניתין {{ירו"מ-ביאור|השוכח עיקר שבת.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|גרס}} כהדא דתני דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-ביאור|שאינו יודע עיקר שבת.}} {{ירו"מ-הוסר|הא רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דתני}} כל השוכח עיקר שבת, הא אם אינו יודע כל עיקר פטור. מן מה דרב תני {{ירו"מ-הדגשה|כ}}מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דידן}} {{ירו"מ-ביאור|כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת,}} ופתר לה אי זהו {{ירו"מ-הדגשה|השוכח עיקר שבת}} שאינו יודע עיקר שבת {{ירו"מ-הדגשה|כגון}} קטן שנשבה בין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}}. הדא אמרה {{שוליים|ז_ד}}הוא הדא הוא הדא. {{ירו"מ-הדגשה|לרבי}}{{ירו"מ-הוסר| הא אמר ר}} יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} כל שאינו יודע עיקר שבת, הא {{ירו"מ-הוסר|אינו יודע}}{{ירו"מ-הדגשה|ידע}} ושכח חייב {{ירו"מ-הדגשה|על כל שבת ושבת}}. מן מה {{ירו"מ-הוסר|דמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינא}} {{ירו"מ-הוסר|כלה}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא הילכתא {{ירו"מ-הדגשה|שנאמרו באמצע המשנה, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל שבת ושבת, זה בשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאלתי את}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מה הוא? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת}} ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אינו חייב אלא אחת. הדא אמרה: היא הדא היא הדא. בעון קומי בריה דרבי {{ירו"מ-הוסר|יסא}}{{ירו"מ-הדגשה|יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} את מה שמעת מן אבוך.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מ עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו עוזרים בירושלמי מסכת שבת, דף מ. הנה אנחנו נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ז הלכה א. אומרת המשנה '''כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר השבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב על אחת אחת'''. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. '''העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת'''. כן, כלומר אם הוא עושה אב ותולדה שלו, אז הוא יהיה חייב רק אחת אחת. שואלת הגמרא '''מהו כלל גדול?''' למה זה נקרא כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר לגבי שביעית, כן, כיוון ש'''השבת חלה על הכל''' ואילו '''שביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד'''. אומרת הגמרא '''תמן תנינן כלל גדול''' אמרו בשביעית, כן, גם בשביעית כתוב כלל גדול. אז מהו כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר במעשרות, כן, ש'''השביעית חלה בין על אוכלי אדם בין על אוכלי בהמה''', ואילו '''מעשרות אינן חלין אלא על אוכלי אדם בלבד'''. '''תני בר קפרא כלל גדול אמרו במעשרות'''. שואלת הגמרא שוב פעם, אז מה כלל גדול? למה נאמר במעשרות כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר בפאה, ש'''המעשרות חלין בין על דבר שמכניסו לקיום ובין על דבר שאין מכניסו לקיום''', כלומר דבר שנשמר במחסנים כמו חיטה וכדומה, בין דבר שאינו מכניסו לקיום, כמו לדוגמה ירקות. ואילו '''פיאה אינה חלה אלא על דבר שמכניסו לקיום'''. '''ואית דבעי מימר מהו גדול''' - מכאן שיש למטה ממנו. כלומר שבאותו עניין יש גם כללים יותר פשוטים. אומרת הגמרא '''אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת'''. כלומר במשנה שלנו כתוב כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר השבת כן אינו חייב על אחת אחת וכולי. '''תניי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת'''. כלומר מעולם הוא לא ידע, תינוק שנשבה. אז אומרת הגמרא רבי אלעזר גרס כמתניתין, כלומר הוא גרס במשנה שלו כל השוכח עיקר שבת, ואילו רבי יוחנן גרס כהדא דתני דבית רבי, כלומר היה גורס כל שאינו יודע עיקר שבת. אז שואלת הגמרא, רבי אלעזר דתני כל השוכח עיקר שבת, משמע שאם הוא לא יודע בכלל יהיה פטור לגמרי. כלומר, אם אתה אומר שכל השוכח עיקר שבת - מה, הוא ידע ושכח, אז הוא חייב אחת על שבתות הרבה. אדם שלא ידע מעולם, כלומר תינוק שנשבה, יהיה פטור לגמרי. אומרת הגמרא, לא מן מה דרב תני מתניתין ופתר לה - רב שנה כן כמו המשנה שלנו, הוא שנה כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב על אחת אחת, והוא פתר לה. הוא הביא דוגמה, הוא אמר '''אי זהו שאינו יודע עיקר שבת קטן שנשבה בין העובדי כוכבים'''. אז רואים מכאן '''הדא אמרה אדם מרה אי ידע אי לא ידע'''. כלומר רואים שיש הבדל. שואלת הגמרא עכשיו הפוך, לרבי יוחנן דתני כל שאינו יודע עיקר שבת, כן, הוא שנה כמו רבי, כל שאינו יודע עיקר שבת אז הוא חייב אחת על הרבה שבתות. האם מכאן נוכל להסיק שאם הוא יודע ושכח יהיה חייב על כל שבת ושבת? אומרת הגמרא לא. מן מה שמואל אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא '''דא הילכתא כרבי אליעזר'''. כלומר, כל מה שנאמר באמצע המשנה שיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה שבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת - זה בשיטת רבי אליעזר. כדתנן אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר '''העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת''', מה הוא? אמר לי חייב על כל אחת ואחת. כן, זה רק לדעת רבי אליעזר. אבל לדעת רבנן, כלומר לדעת רבי עקיבא, '''אינו חייב אלא אחת'''. אז רואים מכאן '''הדא אמרה אדם מרה אי ידע אי לא ידע'''. כלומר, בין אם הוא ידע עיקר שבת ושכח ובין אם מעולם לא ידע עיקר שבת - לאותו דין, בכל מקרה הוא חייב רק אחת. כי כל החילוקים האלה שראינו זה רק בדעת רבי אליעזר, בדעת רבי עקיבא בכל מקרה חייב רק אחת. {{סוף}}</div> <span id="דף_מ_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מ|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד ב<span class="yerum-runnum">78</span></div> {{ירו"מ-הוסר|מן דרבי יוסי }}אמר {{ירו"מ-הדגשה|להם}} כרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. אמר לון {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} לא אמר כן אלא {{ירו"מ-הדגשה|כרבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} סימון בר זבדא הוה פשט עם בריה דרבי יוסה {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ושמע מינה כהדא דרבי {{ירו"מ-הוסר|ליעזר}}{{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מטאלין {{ירו"מ-הדגשה|ושקולים}} מילייא {{ירו"מ-הדגשה|לא נוכל להכריעה מה דעת}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא ד ב|ויקרא ויקרא ד ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה}} {{ירו"מ-ביאור|ודרשינן}} ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה. ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ושגגת מלאכות ועשה}} הנה לחייב על כולהן אחת {{ירו"מ-הדגשה|בזדון מלאכות ושגגת שבת ועשה}} מהנה לחייב על התולדות. {{ירו"מ-הדגשה|מנין שהפסוק מדבר על איסורי שבת}} או{{ירו"מ-הדגשה|לי}} נימר {{ירו"מ-הדגשה|שבעבודת}} {{ירו"מ-הוסר|בעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|כוכבים}} {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} הכתוב מדבר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תני {{אמורא-ירו"מ|רבי זכאי}}{{ירו"מ-הוסר|יה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_ה}}זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|כבר נדחו דבריו ד}}אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת {{ירו"מ-ביאור|טעיתה}} אינו חייב אלא אחת. {{ירו"מ-הדגשה|אף ללא דחית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה ד}}עד לא יתברינה {{ירו"מ-ביאור|רבי יוחנן בר נפחא}} בידיה יש כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה כפי שסבר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זכאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת ו}}אין כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת שחייב אחת על כולם}}. מן דתברה בידיה יש כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת כפי שסובר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|וחייב אחת על כולם ו}}אין כאן אחת {{ירו"מ-הוסר|והיכן}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה שיהיה חייב על כל אחת ואחת. ולמה לא יהיה כן}} בעובד כוכבים ומזלות? הרי אפשר להעמיד בעבודתה {{ירו"מ-הדגשה|המיוחדת לה}} בעבודת {{ירו"מ-הוסר|הגבוה}}{{ירו"מ-הדגשה|גבוה}} {{ירו"מ-ביאור|זיבוח קיטור וניסוח}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בהשתחויה {{ירו"מ-הדגשה|ועשה אחת}} בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|כגון חיבק גיפף נישק}} לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|ועשה הנה}} בעבודת {{ירו"מ-הוסר|הגבוה}}{{ירו"מ-הדגשה|גבוה}} {{ירו"מ-ביאור| זיבוח קיטו וניסוח,}} לחייב על כולהן אחת {{ירו"מ-הדגשה|ועשה מהנה}} בהשתחויה לחייב על מקצתה {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו על מקצת השתחויה חייב. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}} {{ירו"מ-הדגשה|אפילו כן אי אפשר לאמר שהפסוק מדבר בעבודה זרה ד}}כתיב {{ירו"מ-הדגשה|ביה}} ([[ויקרא ד ג|ויקרא ויקרא ד ג]]) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר, {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שהפסוק מדבר ב}}מצוה שהמשיח מביא עליהן פר יצאת עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שאינו מביא עליה פר אלא שעירה. {{ירו"מ-הוסר|בלבד }}התיבון הרי חלבים ועריות הרי המשיח<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מ עמוד ב'''{{ש}}</span> '''בעון קומי בריה דרבי''' - את מה שמעת מן אבוך? רבי יוסי, מה שמעת מאבא שלך? אז אמר להם כרבי יוחנן, כן, כמו שרבי אמר, שמעולם לא ידע, כלומר תינוק שנשבה. '''אמר לון חזקיה לא אמר כן''', הוא אומר לא, דווקא אמר כמו רבי אליעזר. '''אלא סימון בר זבדא הוה פשט עם בריה דרבי יוסה ושמע מינה כהדא דרבי''' - כלומר הוא שהוא מלמד אותו את הגרסה של רבי אליעזר. אומרת הגמרא '''מטאלין מילייא''' - כלומר שהם דברים שקולים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה אמר רבי יוסי, כך שלא נוכל להגיע להכרעה. אומרת הגמרא כתיב '''ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה'''. ודרשינן - כלומר את המילה ועשה מצרפים למילה הנה ולמילה מהנה ולמילה אחת, אז דורשים את כל אחד בנפרד. כן, '''ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת'''. כלומר, כל אחת מהעבירות שהוא עושה הוא חייב. באיזה מקרה מדובר? בזדון שבת בשגגת מלאכות. הוא יודע שיש שבת, רק הוא שכח, הוא לא ידע שהמלאכות אלה אסורות, אז הוא שגג על כל מלאכה, לכן הוא חייב על כל מלאכה. כן, '''הנה לחייב על כולן אחת'''. כלומר מקרה שהוא עשה הרבה עבירות הוא חייב רק אחת. באיזה מקרה? בזדון מלאכות ושגגת שבת. הוא לא ידע שיש שבת, הוא ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שיש שבת. במקרה כזה, למרות שהוא עשה הרבה מאוד מלאכות, הוא חייב רק אחת. '''ועשה מהנה לחייב על התולדות'''. כלומר מאותם, שזה משהו שיוצא מהאבות. שואלת הגמרא מנין שהפסוק מדבר בכלל איסורי שבת, אולי נאמר שמדובר בכלל '''או נימר הכתוב מדבר''' בעבודה זרה. '''תני רבי זכאי קומי רבי יוחנן זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת'''. כן, אז רואים מכאן שבעבודה זרה יש מציאות שהוא עושה הרבה עבירות וחייב על כל אחד ואחת. אז אומרת הגמרא לא, נדחו דבריו, '''אמר ליה רבי יוחנן בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת'''. כלומר אתה עברת שלוש נהרות, את הפרת והחידקל וכנראה את הירדן וטעית. '''אינו חייב אלא אחת'''. כלומר, אם הוא זבח, קיטר וניסך, חייב רק אחת. אומרת הגמרא, לא צריך את דחיית רבי יוחנן, גם בלי הדחיה אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה. למה? '''רבי יוחנן עד לא יתברינה בידיה''' - כלומר עד שרבי יוחנן לא דחה את זה בידיים שלו, אז יש כאן אחת רק, '''רבי זכאי אין כאן הנה'''. כלומר, רבי זכאי סבר שהוא יהיה חייב על כל אחת ואחת, אז זה רק הנה - ועשה הנה, אבל אין כאן הנה שהיא אחת שיהיה חייב אחת על כולם. כלומר, אין שום מקרה שבו הוא יעשה הרבה עבירות ויהיה חייב אחת. אבל אחרי, '''מן דתברה בידיה''', כלומר אחרי שרבי יוחנן דחה אותו, אז עכשיו הפוך. '''יש כאן הנה''', כלומר שהוא עושה הרבה עבירות והוא חייב אחת, הנה שהיא אחת, כמו שרבי יוחנן הסביר, והוא חייב על כולם אחת. '''רבי יוחנן אין כאן אחת'''. כלומר, אין מצב שהוא חייב על כל עבירה ועבירה. שואלת הגמרא ולמה לא יהיה כן בעבודה זרה? '''הרי אפשר להעמיד בעבודתה בעבודת בהשתחויה'''. כלומר, בעצם נוכל להעמיד כל חלק על סוג אחר של עבירות שקשורות לעבודה זרה. כן, כלומר בעבודתה, כגון חיבק, נישק וגיפף - אם זה דרך העבודה של העבודה הזרה הזאתי, אז חייב על כל אחת ואחת. וכלומר זה '''בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת'''. כלומר, הוא חיבק, גיפף, נישק בעבודה שלה. עכשיו '''בעבודת לחייב על כולן אחת''', כלומר שאמרנו שאם הוא עשה הרבה עבודות חייב רק אחת - זה בעבודת גבוה, כמו שאם הוא עבד את העבודה זרה בעבודת גבוה, כגון זבח, קיטר, ניסך, שבהם גם אם הוא עושה הרבה עבירות הוא חייב רק אחת. '''בהשתחויה לחייב על מקצתה''', כלומר שיש לנו עבירה מסוימת שיש לה תולדה כביכול, שחייב על מקצת, שאפילו על מקצת השתחויה חייבים. אמר רבי בון בר חייא בשם רבי שמואל בר רב יצחק, אפילו כן אי אפשר לומר שהפסוק מדבר בעבודה זרה. למה? שהרי כתיב '''אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר'''. כלומר מכאן שהפסוק מדבר על מצווה שהמשיח מביא עליהן פר. ועכשיו '''יצאת עבודת כוכבים''', הרי בעבודה זרה המשיח לא הביא פר, אלא הוא הביא שעירה. אז לכן אי אפשר להגיד שהפסוק הזה בכלל מדבר על עבודה זרה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מ ב}} {{סוף}} <span id="דף_מא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מא.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד א<span class="yerum-runnum">79</span></div> מביא עליהן פר {{ירו"מ-הדגשה|ואולי כל הפסוק נאמר על חלבים ועריות}} {{ירו"מ-ביאור|ומצאנו בחלב שחייב כמה על אכילה אחת, דתמחויים מחלקים. ובעריות הבא על חמש עריות בהעלם אחד, חייב חמש חטאות דגופים מחלקים.}} לא אתינן מתני אלא דברים שיש להן תולדות {{ירו"מ-הדגשה|כדי לקיים מהנה}}. חלבים {{ירו"מ-הדגשה|ועריות}} אין להן תולדות {{ירו"מ-הדגשה|ואם תאמר, והרי מערה שזה תולדה ב}}עריות — {{ירו"מ-הדגשה|הא קימא לן דבכל העריות}} עשה בהן {{ירו"מ-הדגשה|הכתוב}} את המערה כגומר. {{ירו"מ-הדגשה|מנין לחייב על כל שבת ושבת}} חברייא אמרין {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} ([[ויקרא כג ג|ויקרא אמור כג ג]]) שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: כתיב ([[שמות לה ב|שמות ויקהל לה ב]]) כל העושה בו מלאכה יומת. {{ירו"מ-הוסר|לא }}העושה בו {{ירו"מ-הדגשה|מלאכה שלמה אפילו חציה בלילה וחציה בבקר ולא העושה בו חצי שיעור}} ובחבירו {{ירו"מ-הדגשה|חצי שיעור האם כשם}}{{ירו"מ-הוסר| את אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אין השבתות מצטרפות {{ירו"מ-הדגשה|הוא הדין שהם}} חולקות {{ירו"מ-הדגשה|ואם עשה מלאכה בשתי שבתות בהעלם אחד יהיה חייב שתים}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: כשם שאינן מצטרפות כך אי{{ירו"מ-הדגשה|נ}}ן חולקות {{ירו"מ-ביאור|כמו באכילה. שאם אכל חצי זית בכדי אכילת פרס וחצי זית בכדי אכילת פרס אחר, אינם מצטרפים. ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס זה, וכזית בכדי אכילת פרס זה, חייב אחת.}} גדול שנשבה בין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות ואינו יודע מתי שבת}}. {{אמורא-ירו"מ|רב}} ושמואל {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} חד אמר {{שוליים|ז_ו}}מונה ששה ועושה שבת וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר אלעזר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב נחמן בר יעקב}}: מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, ג' ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נשבה בכל אחד מימי השבוע חוץ מיום שלישי בתוך מחזור אחד, יצא שיעשה פעם אחת שבת בזמנה. אבל}} אין אישתבאי בתלתא הוא עבד בשובתא {{ירו"מ-הדגשה|תמיד שהרי לא יצא שעשה שבת בזמנה בכל המחזור אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|היא}} חייליה לתרין {{ירו"מ-הוסר|מחזירין}}{{ירו"מ-הדגשה|מחזורין}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הוא עבד שובתא {{ירו"מ-הדגשה|בזמנה}} ואין {{ירו"מ-הוסר|לא }}לתמוה {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} {{ירו"מ-הוסר|ויחוש}}{{ירו"מ-הדגשה|יחוש}} לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם {{ירו"מ-הדגשה|ואינו יודע מי קידש דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} איתפלגון {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש, {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר חושש לכל הנשים {{ירו"מ-הדגשה|שמא קרובות אשתו הן}}. {{אמורא-ירו"מ|ריש לקיש}} אמר אינו חושש לכל הנשים {{ירו"מ-הדגשה|דרוב נשים אינם קרובות ד}}תמן יש לו תקנה, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}יכול הוא לישא גיורת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}יכול הוא לישא משוחררת. הכא, מה אית לן {{ירו"מ-הדגשה|לעשות}}. תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש. תמן תנינן: אמר {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שאלתי את {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים דף ממסכת שבת, דף מ"א. אומרת הגמרא: "אי תבון הרי חלבים ואריות הרי משיח מביא עליהם פר". כלומר אנחנו אמרנו שהפסוק שכתוב "ועשה מאחת מהנה" הוא מדבר על שבת, כן? וניסינו להגיד אולי הוא מדבר על עבודה זרה כמו שאמר רבי זכאי. אז הגמרא דחתה את זה כי אמרה שאי אפשר להעמיד את זה כמו שרבי זכאי אומר, כי הפסוק, כן, מדבר שם, הכתוב מדבר שם שהכהן המשיח יחטא על משמעתם והביא פר. בעצם הפסוק מדבר על איזה חטא שמשיח מביא עליו פר ועבודה זרה משיח לא מביא פר, אלא שעירה. אז הגמרא ממשיכה לשאול, אז אולי זה חלבים ואריות? כי הרי משיח עליהם מביא פר. כן. משיח על חלבים ואריות מביא פר, אז אולי כזה פסוק נאמר על חלבים ואריות? עכשיו, וגם מצאנו שבחלב יש מציאות שיהיה חייב כמה חטאות, כן? כי הרי תמחוים מחלקים. אם הוא אכל חלב מבושל וחלב צלוי וחלב, יהיה חייב על כל אחד ואחד מהם. וגם באריות מצאנו שמי שבעל חמש אריות, בעלם אחד, אז הוא חייב חמש חטאות כי איגופים מחלקים. אז אומרת הגמרא: '''לא אתינן מתני אלא דברים שיש להן תולדות''', כן, הרי אמרנו שבפסוק הזה גם נאמר מהנה ואמרנו מהנה זה תולדות. אז אני לא יכול לשייך את הפסוק הזה לדבר שאין לו תולדות, כן, ולאריות אין תולדות. אמרה הגמרא מי אמר לחלבים ואריות אין תולדות? ואומרת מי אמר אולי מארה זה תולדה של אריות, כן, אמרה הגמרא אי אפשר להגיד את זה, כי קיימא לן בכל האריות '''עשה בהן את המערה כגומר''', כן. כלומר יש גזירת הכתוב שאין חילוק בין מארה לגומר. מכל האריות, כן, מארה זה כמו גומר, לכן בעצם אין פה עניין של תולדה ואב. שואלת הגמרא: מנין לחייב על כל שבת ושבת? '''חברייא אמרין שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת'''. כן, שבת אי ביחיד וחייב על כל שבת ושבת. אמר רבי אילא: '''כתיב כל העושה בו מלאכה יומת'''. מה לומדים מכאן? העושה בו מלאכה שלמה. כלומר אם אדם עושה מלאכה שלמה בשבת, אפילו אם הוא עושה חצי בלילה וחצי בבוקר, כן, אז זה מצטרף וזה נחשב מלאכה אחת והוא עובר איסור, אבל לא עושה בו חצי שיעור וחברו חצי שיעור. כן, כלומר אם הוא עושה חצי שיעור בשבת אחת וחצי שיעור בשבת שנייה, זה לא מצטרף כי הדין אמר בו, כל העושה בו מלאכה. שואלת הגמרא אם כשם שאין השבתות מצטרפות, אז הוא הדין שהן חולקות, כן, כלומר אם הוא נניח יעשה מלאכה בשתי שבתות בעלם אחד, כן, יעשה שיעור, יעשה שיעור בשבת אחת ושיעור בשבת שנייה, אבל הכל יהיה בעלם אחד. האם הוא יהיה חייב שתיים? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''כשם שאינן מצטרפות כך אין חולקות'''. כלומר כמו שבאכילה, אם הוא אוכל חצי זית ברדי אכילת פרס וחצי זית באכילת פרס, אז הן לא מצטרפות. ומצד שני אם הוא אכל כזית ברדי אכילת פרס וכזית ברדי אכילת פרס אחר, אז הכל בעלם אחד, הוא חייב אחת. אז גם כאן, אם הוא עושה מלאכה אחת בשתי שבתות בעלם אחד, יהיה חייב רק אחת. אומרת הגמרא: '''גדול שנשבה בין העובדי כוכבים''', כלומר בית אדם או מבוגר שהוא נמצא במדבר והוא לא יודע מתי שבת. אז רב ושמואל, חד אמר: '''מונה ששה ועושה שבת''', כן. כלומר קודם כל מונה שישה ימים שמתייחס אליהם כמו חול ואז לאחר מכן עושה יום שביעי שבת. והאחר אמר: '''עושה שבת ומונה ששה''', כן. כלומר הוא קודם כל היום שבו הוא נמצא, אליו הוא מתייחס בתור שבת ואחרי זה שישה. רבי יצחק מדמים את זה לאדם הראשון, שמיד שהוא נברא היה שבת, כן, הוא נברא בשישי ומאז נכנס השבת. רבי יצחק בר אלעזר אמר בשם רב נחמן בר יעקב: '''מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, ג' ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת''', כן, בעצם הוא עושה איזה סדרה, רצף כזה. כלומר, בהתחלה מונה שישה ויום אחד מתייחס אליו כמו שבת, לאחר מכן חמישה ויום חמישי כמו שבת וכולי. וככה בעצם ייווצר לו מצב שוודאי בתוך המחזור הזה יהיה פעם אחת לפחות שהוא צדק, שהוא עשה שבת בשבת. אמר רבי מנא, אם נבדוק את זה אנחנו נגלה שאם הוא נשבע בכל אחד מימי השבוע חוץ מיום שלישי, כן, אז בתוך מחזור אחד באמת יצא שהוא יעשה פעם אחת שבת בזמנה. אבל אם הוא נשבע ביום שלישי, אז אין שום יום אחד שהוא ישבות בשבת. הוא תמיד בכל המחזור הזה יעשה עבודה בשבתות. כן, אפשר לבדוק את זה. אמר רב חייליה לתרין הוא עבד שובתא, כלומר, באמת במחזור אחד אמנם זה לא יהיה, אבל במחזור הבא זה כן יקרה. זאת אומרת אם הוא יעשה את זה, כן, שש שבת, חמש שבת, ארבע שבת, שלוש שבת וכולי, אז במחזור הראשון, אמנם ביום השלישי, כן, כלומר אם הוא נשבע ביום שלישי אז לא יצא לו מצב שהוא ישבות בשבת, אבל במחזור הבא, כן, עוד פעם נעשה את זה, כן. אז במחזור הבא כן יצא שהוא ישבות בשבת. אז אמרה הגמרא, ולמה לא יחוש לכל הימים, כן? כמו שמצאנו שאם אדם קידש אישה בעולם הוא לא יודע מי קידש, אז הדין שם שרבי יעקב בר אחא, איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר '''חושש לכל הנשים''', כי כל אישה אולי קרובתו. אז הוא לא יכול להתחתן עם אף אחת. וריש לקיש אמר '''אינו חושש לכל הנשים''', למה, כי הוא אומר שרוב הנשים לא קרובות. אז לכן רוב הנשים, כיוון שמותרות לו, אז הכל מותר לו. אז באמת למה בעצם לחשוש לכל הימים כמו שאומר רבי יוחנן, ואז כל הזמן להתנהג כמו שבת? אז באמת הגמרא אומרת: '''תמן יש לו תקנה'''. כלומר, אם אדם קידש אישה ולא יודע את מי הוא קידש, יש תקנה, הרי '''יכול הוא לישא גיורת''', כן, גיורת וודאי שהיא מותרת לו, כן, אם כן הוא כהן כמובן, או '''לישא משוחררת'''. אבל '''הכא מה אית לן''' לעשות? כלומר כאן, כשהוא נמצא ואין לו מושג מתי שבת, אז אין שום תקנה, לכן, אה, הקלו עליו. ואומרת הגמרא: '''תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש'''. באמת בבבל אמרו שהוא חושש לכל הימים כמו שאמרנו, אותו דין כמו שלגבי הנשים. אם הוא קידש אישה הוא חושש לכל הנשים, אז גם שם הוא חושש לכל הימים, ובעצם בכל יום מה שמותר לעשות זה רק כדי אוכל נפש. בעצם הוא כן מקדש יום אחד, כלומר סופר שישה ומקדש יום אחד, אבל גם בשישה אלה הוא לא עושה הכל אלא רק כדי כיון נפש. גם בשבת, בכל יום הוא עושה כדי כיון נפש, אבל פשוט עושה קידוש ביום אחד. {{סוף}}</div> <span id="דף_מא_ב"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד ב<span class="yerum-runnum">80</span></div> מעין מלאכה אחת {{ירו"מ-ביאור|תולדות}} ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או {{ירו"מ-הדגשה|אחת}} על כל אחת ואחת? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת, מקל וחומר: ומה אם הנידה שאין בה תוצאות {{ירו"מ-ביאור|אבות}} הרבה וחטאות הרבה — חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת? אמרתי לו: לא. אם אמרת בנידה, שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנידה והנידה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת? אמר לי: הבא על הקטנות יוכיח, שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו: לא. אם {{ירו"מ-הוסר|אמרתי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרת}} בבא על הקטנות שאף על פי שאין בהן עכשיו, יש בהן לאחר זמן, תאמר בשבת שאין בה אלא אחד, לא עכשיו ולא אחר זמן? אמר לי: הבא על הבהמה יוכיח. אמרתי לו: הבהמה כשבת {{ירו"מ-הוסר|ר זעירא בשם ר חסדא ר אילא בשם ר שמעון בן לקיש תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגות מלאכות }}{{ירו"מ-הוסר|שאלו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאולי}} {{ירו"מ-הדגשה|גם}} {{ירו"מ-הוסר|בדה}}{{ירו"מ-הדגשה|בה}}{{ירו"מ-הוסר| תנינן מלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|הרבה}}{{ירו"מ-הדגשה|יהיה}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב אחת}} על {{ירו"מ-הוסר|השבתות הוא מתחייב רבא בשם רב חסדא אמר בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו בדה תנינן שבתות }}הרבה {{ירו"מ-הוסר|לא על המלאכות מתחייב הא ר זעירא בשם רב חסדא אמר רבי אילא ור שמעון בן לקיש תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגת }}{{ירו"מ-הוסר|מלאכות}}{{ירו"מ-הדגשה|ביאות}}{{ירו"מ-הוסר| שאלו הודי ליה והוא לא הודי מן}} מה {{ירו"מ-הוסר|דמר ר }}{{ירו"מ-הוסר|שמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ומה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ענה לו}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}{{ירו"מ-הוסר|ר אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חסדא}} {{ירו"מ-הוסר|יוסי}}{{ירו"מ-הדגשה|ורבי}} {{ירו"מ-הדגשה|אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגות מלאכות שאלו עשה כמה תולדות של אותו אב, האם יהיה חייב על}}{{ירו"מ-הוסר| ר חנינא}} כל {{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת, או כיוון שהן מאב אחד}}{{ירו"מ-הוסר| הדא הלכתא כרבי ליעזר ברם כרבנן}} אינו חייב אלא אחת.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מא עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא: '''תמן תנינן אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או על כל אחת ואחת'''. '''אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר''', כן? '''ומה אם הנידה שאין בה תוצאות הרבה''', כלומר אין בה הרבה אבות אלא רק אב אחד, כן, '''וחטאות הרבה''', יש לך רק חטאת אחת, אין הרבה חטאות. '''חייב על כל אחת ואחת. שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה''', יש בה גם אבות וגם הרבה חיוב חטאות, '''אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת'''? '''אמרתי לו לא. אם אמרת בנידה שיש בה שתי אזהרות''', כן, '''שהוא מוזהר על הנידה והנידה מוזהרת עליו''', כלומר יש פה אזהרה משני הצדדים. '''תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת''', הרי רק הוא מצווה על השבת, השבת עצמה אין בה שום ציווי כלפי האדם. '''אמר לי הבא על הקטנות יוכיח''', שהרי אין בה אלא אזהרה אחת, כי הרי הקטנה לא מוזהרת עליו, אבל בכל זאת '''חייב על כל אחת ואחת'''. '''אמרתי לו לא, אם אמרת בבא על הקטנות שאף על פי שאין בהן עכשיו יש בהן לאחר זמן''' שהן יגדלו. '''תאמר בשבת שאין בה אלא אחד, לא עכשיו ולא אחר זמן'''. '''אמר לי הבא על הבהמה יוכיח''', אכן מי שבועל בהמה, הרי הבהמה לא מוזהרת עליו ולא מחויבת, והיא גם לעולם לא תהיה מחויבת, אבל בכל זאת האדם חייב על כל ביאה וביאה. '''אמרתי לו הבהמה כשבת''', כלומר אותו דין, לכאורה אותה שאלה שעל מה ששאלתי לגבי שבת, כן, האם חייב עליה אחת על הרבה ביאות, כן, כמו ששאלתי גם בשבת האם חייב על הרבה מלאכות, האם חייב אחת או על כל אחת ואחת. עכשיו הגמרא דנה מה בדיוק שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר ומה רבי אליעזר ענה לו. אמר רבי זעירא בשם רבי חסדא ורבי אילא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש, בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלנו. הוא שאל לו לגבי שבת אחת, כן, שהוא ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות, והשאלה אם הוא עשה כמה תולדות של אותו אב, האם הוא חייב על כל אחת ואחת או כיוון שזה מאב אחד '''אינו חייב אלא אחת''', כן? שואלת הגמרא, ובצדק יודעים שרבי אליעזר סבר השאלה - דעה שלו שהוא מחייב בתולדה במקום האב, כלומר גם תולדות חייב. ואומרת הגמ... {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו|מא ב}} {{סוף}} <span id="דף_מב_א"> </span> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מב.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד א<span class="yerum-runnum">81</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|בדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכן}} {{ירו"מ-הוסר|הדא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן עשה מלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|אמרה}}{{ירו"מ-הדגשה|הרבה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל על המלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל אם}} {{ירו"מ-הוסר|הודי}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|מתחייב על השבתות}} {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} {{ירו"מ-הדגשה|הזכיר שבתות}}{{ירו"מ-הוסר| הווי ר}} {{ירו"מ-ביאור|עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה.}} <br> {{אמורא-ירו"מ|רבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו {{ירו"מ-הדגשה|האם הימים מחלקים או לא. בדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכן}} {{ירו"מ-הדגשה|תנינן בשבתות הרבה אם}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל על השבתות ולא שאל אם הוא מתחייב על המלאכות למה הזכיר מלאכות}} {{ירו"מ-ביאור|עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה.}} <br>{{ירו"מ-הדגשה|הא דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חסדא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגות מלאכות שאלו}} {{ירו"מ-ביאור|עשה כמה תולדות של אותו אב. האם יהיה חייב על כל אחת ואחת. או כיוון שהן מאב אחד, אינו חייב אלא אחת}} הודי ליה {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} או לא הודי ליה? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתא אמרה דלא הודי ליה, דתני: יודע אני שהיא שבת ויודע אני שהיא מלאכה, אבל איני יודע אם {{ירו"מ-הוסר|מלאכה היא זו ש }}חייבין עליה כרת. אם מענין אבות מלאכות עשה — חייב על כל מלאכה ומלאכה. אם מענין מלאכה אחת עשה — חייב על כל העלם והעלם, מפני שהן העלימות הרבה. אבל אם היה העלם אחד — אינו חייב אלא אחת. מן מה דלא {{ירו"מ-הדגשה|מציא}} מתייב {{ירו"מ-ביאור|להעמיד}} לה {{ירו"מ-הדגשה|אלא כרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|משמע של}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|על תולדות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת}} הדא אמרה: דלא הודי ליה.<br>הא {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו}} {{ירו"מ-ביאור|האם הימים מחלקים או לא.}} {{ירו"מ-הדגשה|הודי ליה או לא הודי ליה מן מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אבהו בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי חנינא}} {{ירו"מ-הדגשה|כל הדא הילכתא שנאמרו באמצע המשנה שהיודע עיקר שבת}} {{ירו"מ-ביאור|ושכח}} {{ירו"מ-הדגשה|ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת זה בשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ברם כרבנן}} {{ירו"מ-ביאור|לרבי עקיבא בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת הדא אמרה: דלא הודי ליה}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|איתמר אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רבי אילא {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הוסר|תריהון אמרין }}בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו. הא בשגגת שבת ובזדון מלאכות אף {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|יודי}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} לרבי {{ירו"מ-הוסר|עקיבה}}{{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו חייב אלא אחת אם היה מודה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|בשגגת שבת ובזדון מלאכות}} שאינו חייב אלא אחת ויתיביניה {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} הרי {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|שגג}} בשבת {{ירו"מ-הוסר|ושוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|והזיד}} במלאכות, הרי יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי שאינו חייב אלא אחת. מן מה דלא מותיב לה הדא אמרה: היא הדא היא הדא.<br>{{ירו"מ-הוסר|הא}}{{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. {{ירו"מ-הוסר|הדא}}{{ירו"מ-הדגשה|הא}} בזדון שבת ובשגגת מלאכות אף {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}}{{ירו"מ-הוסר|עקיבה}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|יודי}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} לרבי {{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו חייב אלא אחת}}.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מב עמוד א'''{{ש}}</span> בדף הקודם אמרנו שרבי עקיבא שאל את רבי אליעזר, והגמרא דנה בדיוק מה הוא שאל אותו. ואמר רבי זירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, שבזדון שבת ובשגגת מלאכות הוא שאל אותו. כלומר, אם אדם עשה כמה תולדות של אותו אב בשבת אחת, האם הוא חייב על כל אחת ואחת? או כיוון שזה מאב אחד אינו חייב אלא אחת. אנחנו יודעים את הדעה של רבי אליעזר, שהוא סובר שרבי אליעזר מחייב בתולדה במקומו, אז זאת אומרת שאין הבדל, גם אם עשה כמה תולדות חייב. ורבי עקיבא שאל אותו על זה. לכן השאלה של רבי עקיבא הייתה, עשה מלאכות הרבה, האם חייב אחת או כמה חטאות. שואלת הגמרא, אם רבי עקיבא שאל רק על המלאכות, כלומר עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבת אחת, והוא לא שאל בכלל אם הוא מתחייב על השבתות, אז למה בכלל הוא הזכיר שבתות? הרי בהמשך הוא אמר לו, עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. הוא לא אומר עשה מלאכות הרבה בשבת אחת. אז אם כל העניין הוא כמו שהסברנו שבעצם רבי עקיבא שאל האם אדם שעשה תולדות של אותו אב חייב על כל אחת ואחת או שהוא חייב רק אחת, אז למה הוא הזכיר שבתות ברבים? אז צריך להגיד עושה מלאכות הרבה בשבת אחת. זה הסברא של רבי זירא והדחייה שלה. רבא אמר בשם רב חסדא, '''בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו'''. כלומר בדיוק הפוך. הוא שאל בשגגת שבת, בזדון מלאכות. כלומר הוא לא ידע שזה שבת, והוא ידע שעשה מלאכות אסורות, אבל הוא לא ידע שזה שבת. הוא עשה מלאכות בהרבה שבתות, והשאלה אם הימים מחלקים או לא. כלומר, אם הימים שבין השבתות מחלקים או לא. זה היה בעלם אחד. לכן בעצם תנינן שבתות הרבה. לכן רבי עקיבא, כשהוא שאל, אמר לו עשה בשבתות הרבה, כי מדובר שבעצם אדם ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת, והוא עשה מלאכות בכמה שבתות. אז האם הוא חייב על כל שבת ושבת כי הימים שבין השבתות מחלקים, או שלא? כיוון שהכל היה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. גם את זה הגמרא דוחה, ואומרת, אם רבי עקיבא שאל על שבתות והוא לא שאל האם מתחייב על המלאכות, כלומר אם הוא מתחייב על הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת, אז למה הוא הזכיר מלאכות? הרי השאלה שלו הייתה עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. פה לפי רבא מתייחסים בעצם לעניין של השבתות, לזה שהוא אמר ברבים שבתות, והשאלה אם ימי החול מחלקים או לא, אבל הוא בכלל לא מזכיר את העניין של המלאכות. אז למה הוא הזכיר מלאכות? וצריך להגיד עושה מלאכה בשבתות הרבה ודי. למה הוא אמר מלאכות הרבה בשבתות הרבה? אז גם זה נשאר בשאלה. הגמרא אחרי זה תמשיך ותתעסק עם זה. אומרת הגמרא, אמר רבי זירא בשם רב חסדא ורבי אילא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש בזדון שבת ובשגגת מלאכות. כבר כך אמרנו. אנחנו לוקחים כל אחת מהשיטות. אמרנו שיטה ראשונה של רבי זירא בשם רב חסדא ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, שהוא סובר שהשאלה הייתה בזדון שבת. כלומר הוא ידע שזה שבת, ובשגגת מלאכות, כלומר שהוא עשה כמה תולדות, והשאלה אם הוא חייב רק אחת או שהוא חייב על כל אחת ואחת. שואלת הגמרא, '''הודי ליה רבי עקיבא או לא הודי ליה'''? כלומר, האם רבי עקיבא בסופו של דבר הודה לרבי אליעזר או לא הודה לו? אמר רבי זעירא קומי רבי יסא, '''מתניתא אמרה דלא הודי ליה'''. אפשר לראות בוודאות שרבי עקיבא לא חזר בו, הוא לא הודה לרבי אליעזר. דתני: '''יודע אני שהיא שבת''' - כלומר אם אדם אומר אני יודע שזה שבת, '''ויודע אני שהיא מלאכה''', אני יודע שזאת מלאכה אסורה, '''אבל איני יודע אם חייבין עליה כרת'''. הוא רק לא יודע האם יש על המלאכה הזאת כרת או לא. הוא מזיד בשבת, הוא מזיד במלאכה, אבל רק הוא לא יודע מה העונש. '''אם מענין אבות מלאכות עשה - חייב על כל מלאכה ומלאכה'''. כלומר, אם הוא עשה אבות, אז הוא חייב על כל מלאכה ומלאכה. '''אבל אם מענין מלאכה אחת עשה''', כלומר עשה תולדות שלה, '''חייב על כל העלם והעלם, מפני שהן העלימות הרבה'''. '''אבל אם היה העלם אחד - אינו חייב אלא אחת'''. ושם הגמרא לא מצליחה להעמיד את זה אלא כרבי עקיבא. כלומר, זה שהגמרא לא מצליחה להעמיד את המשנה הזאת אלא כרבי עקיבא, משמע שרבי עקיבא על התולדות הרבה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. אם כן, רואים מכאן שרבי עקיבא בעצם לא חזר בו, הוא לא הודה לרבי אליעזר. עכשיו הגמרא לוקחת את הדעה השנייה, את הדעה של רבא בשם רב חסדא, שהוא סובר שהשאלה הייתה בשגגת שבת ובזדון מלאכות. כלומר, בעצם הוא ידע שהמלאכות האלה אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת, והשאלה שלו האם ימי החול מחלקים או לא. הוא עשה מלאכה בהרבה שבתות, והשאלה אם מחלקים או לא. גם פה שואלת הגמרא אם רבי עקיבא הודה לרבי אליעזר או לא. ואומרת הגמרא - אם רבי עקיבא מודה שימי החול מחלקים אז יהיה חייב על כל שבת ושבת, או שהוא לא מודה. ואומרת הגמרא, מן מה דאמר רבי ישמעאל ורבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא, כל ההלכות שנאמרו במשנה, כגון היה עיקר שבת אחד ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, זה בשיטת רבי אליעזר. אבל רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת. אז אנחנו רואים שלפי רבי עקיבא אם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב רק אחת, אז כנראה שהוא לא הודה לרבי אליעזר. עכשיו הגמרא חוזרת ודנה על כל אחד מהדברים שאמרנו. איתמר, אמר רבי זירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו. כלומר שאל אותו לגבי זדון שבת - הוא ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות. והשאלה שלו האם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אם חייב אחת או על כל אחת ואחת. אומרת הגמרא, האם יכולים מפה להסיק שבשגגת שבת ובזדון מלאכות, כלומר מצב הפוך, כמו שבעצם הוא ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת ועשה מלאכות בשבתות הרבה, אז גם רבי אליעזר מודה לרבי עקיבא שאינו חייב אלא אחת? אומרת הגמרא, אם היה רבי אליעזר מודה בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאינו חייב אלא אחת, אז רבי עקיבא היה יכול לענות לו - יכול היה להגיד לו, אתה הרי לומד מקל וחומר מנידה, ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה וכולי. הנה שבת עצמה, שגג בשבת והזיד במלאכות, '''הרי יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי שאינו חייב אלא אחת'''. אז בעצם זה היה יכול לחזק את הקל וחומר של רבי אליעזר, ומזה שרבי עקיבא לא אמר לו את זה, '''מן מה דלא מותיב לה הדא אמרה: היא הדא היא הדא'''. אז חייבים להגיד שרבי אליעזר גם לגבי שגגת שבת בזדון מלאכות, גם בזה הוא סובר שחייב על כל שבת ושבת. לוקחים את הדברים של רבי אבא, את הדעה השנייה, וגם כאן בדיוק באותה צורה. איתמר, רבי אבא אמר בשם רב חסדא בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. כלומר הוא שאל אותו האם אדם שידע שהמלאכות אסורות רק הוא לא ידע שזה שבת ועשה מלאכות בשבתות הרבה, האם הוא חייב על כל שבת ושבת - כלומר אם הימים מחלקים או לא. {{סוף}}</div> <span id="דף_מב_ב"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד ב<span class="yerum-runnum">82</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אם היה מודה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאינו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אלא}}{{ירו"מ-הוסר| על כל}} אחת {{ירו"מ-הוסר|ואחת }}ויתיביניה {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} הרי {{ירו"מ-הוסר|שוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|בזדון}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|ובשגגת}} {{ירו"מ-הוסר|במלאכות}}{{ירו"מ-הדגשה|מלאכות}} הרי {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה ואת מודי לי {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאינו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אלא}}{{ירו"מ-הוסר| על כל}} אחת. {{ירו"מ-הוסר|ואחת }}מן מה דלא מותיב {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|לה}} הדא אמרה: היא הדא היא הדא.<br>{{ירו"מ-הוסר|הא}}{{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} אמר בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו ולא משום שגגת שבת את תופסו {{ירו"מ-הדגשה|שהרי הזיד במלאכות ואין כאן אלא שגגה אחת ולמה ל}}רבי {{ירו"מ-הדגשה|אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב על כל שבת ושבת אמר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}: שתים שאלו מזיד בשבת ושוגג במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|מהו}} שיהא חייב על כל אחת ואחת. שוגג בשבת ומזיד במלאכות, מהו לעשות את התולדות כעיקר.<br>אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר דסיי}}: ותניי דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}} כן {{ירו"מ-הדגשה|שני שאלות שאל}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|והכי שאלו}} העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת? מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת — הדא היא מזיד בשבת ושוגג במלאכות. שבתות הרבה מעין מלאכה אחת — הדא היא שוגג בשבת ומזיד במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|ובשניהם ענה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת}}.<br>הא {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: ורבי אילא {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ענה שחייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת והרי הזיד בשבת}} ויש אדם מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|חטאת}} על הזדון {{ירו"מ-הדגשה|ולמה מתחייב על השבתות}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} נותן שגגת מלאכות על זדון שבת {{ירו"מ-הדגשה|ואינו מתחיב על השבתות אלא רק על המלאכות אלא שהשבתות מחלקות}}.<br>ודכוותה שוגג בשבת ומזיד במלאכה {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן של}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב על כל מלאכה ומלאכה, ועל כל שבת ושבת אינו חייב על זדון המלאכה אלא}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} נותן שגגת שבת על זדון מלאכות {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|דכמו ששבתות מחלקות גם מלאכות מחלקות וחייב}} על כל אחת ואחת.<br>ולית ליה לרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מאחת לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי הוא למד דין זה בקל וחומר מנידה}}. אשכח תני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: גדול שנשבה לבין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} {{ירו"מ-ביאור|ונשכח ממנו עיקר שבת}} חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|ואת זה למד מאחת, שאי אפשר היה ללמוד דין זה מנידה, שהרי שם הוא יודע עיקר נידה}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|תנן: היודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל מלאכה ומלאכה}}.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מב עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא שוב פעם, האם אפשר להסיק מכאן שבזדון שבת ובשגגת מלאכות, אז גם רבי אליעזר מודה לרבי עקיבא שהוא לא חייב אלא אחת? ואומרת הגמרא שגם פה אי אפשר להגיד את זה, כי אם היה מודה רבי אליעזר בזדון שבת ובשגגת מלאכות שהוא לא חייב אלא אחת, אז רבי עקיבא שוב פעם היה יכול לענות לו - אתה הרי רוצה ללמוד מנידה, אתה אומר לי קל וחומר מנידה, '''ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל ביאה וביאה''', שבת '''יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי חייב אחת'''. עכשיו מזה שאנחנו רואים שרבי עקיבא לא שאל אותו את זה, '''מן מה דלא מותיב הדא אמרה: היא הדא היא הדא'''. רואים מכאן שרבי אליעזר, בין אם שבתות מחלקות ובין אם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, גם זה מחלק וחייב על כל מלאכה ומלאכה, גם על התולדות. איתמר. חוזרת הגמרא עוד פעם על אותו דבר, מכיוונים אחרים. רבי אבא בשם רב חסדא אמר שהוא שאל בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. כלומר רבי עקיבא שאל בשגגת שבת - הוא לא ידע ששבת, אבל הוא ידע שהמלאכות אסורות. שואלת הגמרא, '''ולא משום שגגת שבת את תופסו'''? הרי במלאכות הוא הזיד, אז בעצם יש פה רק סגירה אחת, של השבת. אז למה לרבי אליעזר חייב על כל שבת ושבת? אמר רבי חזקיה בשם רבי אבא: '''שתים שאלו'''. בעצם יש פה שתי שאלות. '''מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''- מה הדין שיהא חייב על כל אחת ואחת. '''שוגג בשבת ומזיד במלאכות''' - '''מהו לעשות את התולדות כעיקר'''. אז יש פה שתי שאלות. אמר רבי יעקב בר דסיי, ותניי דבית רבי כן, שתי שאלות של רבי עקיבא לרבי אליעזר. '''העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? עכשיו, '''מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - הדא היא מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''. וזה '''שבתות הרבה מעין מלאכה אחת - הדא היא שוגג בשבת ומזיד במלאכות'''. כלומר מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, זה שהוא שאל אותו אם הוא היה מזיד בשבת, ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות, ועשה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת - האם יהיה חייב על כל אחת ואחת או לא. והשאלה השנייה שהוא שאל - שבתות הרבה מעין מלאכה אחת, זה שוגג בשבת ומזיד במלאכות. למשל, אם הוא עושה מלאכה אחת בשבתות הרבה, האם ימי החול מחלקים או לא. זה בעצם השאלה מה הדין אם הוא שוגג בשבת, לא יודע ששבת, אבל הוא מזיד במלאכה. ובשניהם רבי אליעזר ענה לו שיהיה חייב על כל אחת ואחת. אומרת הגמרא, רבי זעירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, תריהון אמרין, שניהם אמרו, '''בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו'''. ורבי אליעזר ענה שיהיה חייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת. שואלת הגמרא, איך זה יכול להיות? הרי הוא הזיד בשבת! איך אתה יכול להגיד שהוא יהיה חייב על כל שבת ושבת? הרי לגבי השבתות הוא היה מזיד, וכי אדם מתחייב בחטאת על זדון? אז למה שיתחייב על שבתות? אומרת הגמרא, לא - הכוונה שהוא לא מתחייב על הזדון של השבת, אלא '''את נותן שגגת מלאכות על זדון שבת'''. בעצם הוא מתחייב על המלאכות, לא מתחייב על השבתות, אלא הכוונה שהשבתות מחלקות, ואז כל שבת נחשבת לעצמה, וכיוון ששגג במלאכות, הוא יהיה חייב על כל מלאכה ומלאכה. ודכוותה, אותו דבר בצורה הפוכה - לגבי הדעה השנייה, שוגג בשבת ומזיד במלאכה, שאמרנו שרבי אליעזר חייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת. אז לכאורה, מדובר שיש שם זדון מלאכה, וכי חייב על זדון חטאת? אלא '''את נותן שגגת שבת על זדון מלאכות על כל אחת ואחת'''. כלומר, כמו ששבתות מחלקות, גם מלאכות מחלקות. בעצם החטאת היא על השבת, אבל כמו ששבתות מחלקות, גם מלאכות מחלקות ויהיה חייב על כל אחת ואחת. שואלת הגמרא, '''ולית ליה לרבי אליעזר מאחת לחייב על כל אחת ואחת'''. אנחנו ראינו שחז"ל דרשו מהמילה "מאחת" שחייב על כל אחת ואחת, כלומר שחייב על התולדות, ואילו רבי אליעזר למד את זה מקל וחומר מנידה. אז את הדרשה מ"מאחת" הוא בכלל לא דורש? אומרת הגמרא, '''אשכח תני בשם רבי אליעזר: גדול שנשבה לבין העובדי כוכבים חייב על כל אחת ואחת'''. כלומר אם אדם גדול שידע עיקר שבת ושכח, חייב על כל אחת ואחת, ואת זה הוא למד מהמילה "מאחת". כלומר, יש לו לימוד מהמילה "מאחת", רק הוא לא למד ממנה מה שאנחנו למדנו, כי אנחנו למדנו שגדול שנשבה בין העובדי כוכבים ושכח עיקר שבת יהיה חייב על כל אחת ואחת, ואת זה אי אפשר ללמוד בקל וחומר מנידה, כי בנידה הוא יודע עיקר נידה, ושם הדיבור הוא כשהוא שכח עיקר נידה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מב ב}} {{סוף}} <span id="דף_מג_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מג.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מג.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מג|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מג עמוד א<span class="yerum-runnum">83</span></div> מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל מלאכה ומלאכה}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}בין שוגג בשבת וזדון במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|שחייב רק אחת}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|שכשיודע}} {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|שבת ושוגג בכל המלאכות אם}} אומר את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} לו מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|אסורה}} היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|אסורות}} אחרות {{ירו"מ-הדגשה|בשוגג}} ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת? שאם אומר אתה לו: שבת היא זו — מיד הוא פורש {{ירו"מ-הדגשה|מכל מלאכה}}. שגג בזה ובזה. {{אמורא-ירו"מ|רב המנונא}} אומר {{שוליים|ז_ז}}אינו חייב אלא אחת. אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ולאו כל שכן הוא אלו {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}} בשבת ושגג במלאכות — {{ירו"מ-הוסר|אינו }}חייב על כל אחת ואחת, מפני שנתוסף לו שגגת {{ירו"מ-הוסר|מלאכות }}שבת אובד שגגת מלאכות. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: קצר חצי גרוגרת בשבת זו בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שבת {{ירו"מ-הוסר|זו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחרת}} בשגגת שבת ובזדון מלאכות שגגות שבו מהו שיצטרפו {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} איפשר לומר {{ירו"מ-הדגשה|שיצטרפו הרי}} שבתות מחלקות {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם קצר כשיעור בשבת זו וכשיעור בשבת זו — חייב שניים. ואיך יכול להיות}} ש{{ירו"מ-הדגשה|הש}}בתות מצטרפות? {{ירו"מ-הדגשה|אין}} {{ירו"מ-ביאור|זו קושיה}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הרי תמחויין חולקין {{ירו"מ-הדגשה|שאם אכל כזית חלב צלי וכזית חלב מבושל חייב שנים}} ותמחויין מצטרפין {{ירו"מ-הדגשה|שאם אכל חצי זית צלי וחצי מבושל חייב}}. אמר ליה: איני יודע טעם תמחוי{{ירו"מ-הדגשה|ים}} {{ירו"מ-ביאור|למה תמחוי מצד אחד מחלק ומצד שני מצרף.}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי}} מתניתא היא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כתב אות אחת {{ירו"מ-הוסר|בחול}}{{ירו"מ-הדגשה|בשבת זו}} ואות אחת בשבת {{ירו"מ-הדגשה|זו}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת {{ירו"מ-הדגשה|שאות סמוך לכתב היא}} ורבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר {{ירו"מ-הדגשה|שידיעה לחצי שיעור מחלקת ולמה תמחויים מצטרפים}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי עזריה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שפטר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|בכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת}} תיפתר {{ירו"מ-הדגשה|שעשה שניהם}} בזדון {{ירו"מ-הדגשה|שבת ושגגת מלאכות. כי קמבעיא לן, שחצי מלאכה עשה בזדון שבת ושגגת מלאכה, וחצי מלאכה עשה בזדון מלאכה ושגגת שבת}}. אמר לו: ולא כל שכן הוא מה אם הזדון שאינו חולק {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם עשה מלאכה בכמה שבתות בזדון שבת ושגגת מלאכות השבת אינה חולקת וחייב רק אחת אף על פי כן אם עשה חצי מלאכה בשבת זו וחצי בזו}} אינו מצטרף. {{ירו"מ-הוסר|שגגה}}{{ירו"מ-הדגשה|שגגת}} {{ירו"מ-הדגשה|שבת}} שהיא חולקת {{ירו"מ-הדגשה|שאם עשה מלאכה בכמה שבתות בשגגת שבת השבתות חולקות וחייב על כל שבת ושבת}} לא כל שכן שלא תצטרף.<br> {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} לא אמר כן {{ירו"מ-ביאור|שהספק היה בשני שבתות,}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|הכי קמבעי ליה לרבי ירמיה}}: קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות, וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות, שגגות שבו ושגגות שבו, מהו {{שוליים|ז_ח}}שיצטרפו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אף על גב דלא {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|רבי ה}}דא מילתא {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} דכוותיה: אכל חצי זית בידיעת הקודש ובהעלם טומאה, וחצי זית בעלם הקודש ובידיעת הטומאה, העלם שבו והעלם שבו, מהו שיצטרפו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר שבתות מחלקות}} ניחא שבת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי}} {{ירו"מ-הוסר|שבאו}}{{ירו"מ-הדגשה|באו}} לה ימי החול בנתים.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים בירושלמי מסכת שבת דף מ"ג. אה, מתחילים שורה אחת קודם, דף הקודם. אומרת הגמרא: "למדנו במשנה, היודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. ויודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה". שואלת הגמרא '''מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''? כן, כלומר הוא ידע שזה שבת, רק הוא לא ידע שהמלאכות אסורות. שאלת אומר שחייב על כל מלאכה ומלאכה ולמה '''בשוגג בשבת וזדון במלאכות'''? כלומר הוא, הוא יודע שהמלאכות האלה אסורות, רק הוא לא יודע שזה שבת. פה אתה אומר שאם הוא עשה מלאכות בשבתות הרבה חייב רק אחת. אמר רבי יוסה, למה '''מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת'''? כיוון שכשהוא יודע שהוא שבת ושוגג בכל המלאכות, אבל הוא לא יודע שכל המלאכות האלה אסורות, רק הוא, כן, כלומר הוא יודע שזה שבת, הוא לא יודע שכל המלאכות האלה אסורות. אז '''אומר את לו מלאכה היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות אחרות'''. כן? יש שם שאר מלאכות שהם אסורות. כן? אז לכן חייב על כל אחד ואחד. כלומר, כל פעם שתגיד לו נניח הוא חורש, תגיד לו אסור לחרוש, אז הוא ילך לקצור. תגיד לו אסור לקצור, אז הוא, הוא כן, יעשה שאר המלאכות. כל פעם בעצם כל מלאכה ומלאכה, כן, אה, זה בשוגג אחר ולכן, לכן הוא חייב על כל אחד ואחת. לעומת זאת, אה, לעומת זאת, אה, אם הוא שגג, כלומר אם הוא שגג בשבת ובזדון מלאכות, עשה בזדון מלאכות, אז '''אם אומר אתה לו: שבת היא זו — מיד הוא פורש'''. כן? הוא, הוא, הוא ידע, הוא לא ידע שזה שבת, אבל הוא יודע שהמלאכות אסורות, כל המלאכות אסורות. ושתאמר לו זה שבת, אז הוא פוש מהכל, לכן בעצם חייב רק על אחת. עכשיו שואלת הגמרא: "'''שגג בזה ובזה'''" מה הדין? אז רב המנונא אמר '''אינו חייב אלא אחת'''. כן? כלומר, אם הוא שגג, שגג גם בשבת וגם במלאכות, הוא לא ידע שזה שבת, אבל גם לא ידע שהמלאכות אסורות, אז הוא לא חייב אלא אחת. אמר ליה רבי זעירא '''ולאו כל שכן הוא אלו בשבת ושגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת''', כן? מפני '''שנתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות'''? כן, כלומר, הרי אם נמשיך באותו הגיון שאמרנו קודם, כן, שאם אתה אומר לו אסור לחרוש אז אוקיי, הוא לא יחרוש, אבל הוא יעבור ל-לקצור וכולי. אז גם כאן, הרי יש לו גם שגיגת שבת וגם שגיגת מלאכות. אז ביה שאתה אומר לו שבת, הוא עדיין עושה מלאכות, כי הוא לא יודע שהם אסורות. תגיד לו שאסור לחרוש, הוא ימשיך לקצור וכולי. אז לכן, לא ייתכן שביה ש, אה, התווסף לו גם שגיגת שבת, איבד שגיגת מלאכות. ורבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: '''קצר חצי גרוגרת בשבת זו בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת שבת בשגגת שבת ובזדון מלאכות'''. כלומר, בשבת אחת הוא ידע שזה שבת, רק הוא שכח שאסור לקצור, אבל הוא קצר חצי גרוגרת, קצר פחות בגלל שיעור. כן? ובשבת אחרת הוא היה בשגגת שבת ובזדון מלאכות. כלומר, שמה הוא שכח שזה שבת, אבל הוא כבר ידע שאסור לקצור וקצר עוד חצי גרוגרת. אז השאלה '''שגגות שבו מהו שיצטרפו'''? שואלת הגמרא איזה מין שאלה? וכי '''איפשר לומר שבתות מחלקות שבתות מצטרפות'''? מראים שהרי אם הוא קצר כשיעור בשבת זו וכשיעור בשבת זו, יחייב שתיים. קצר גרוגרת בשבת אחת, גרוגרת בשבת שנייה, חייב שתיים, כי השבתות מחלקות. אז איך יכול להיות ששבתות יצטרפו? כי אתה אומר שאם הוא קצר חצי גרוגרת בשבת אחת, אתה רוצה לצרף אותה לחצי גרוגרת בשבת אחרת. בלי לדבר על ההבדלים ב-- כן, ב-- איזו שגגה הייתה לו. אבל איך היא בכלל יכולה להצטרף? הרי שבתות מחלקות. ותאמר זה לא קושיא, כי '''הרי תמחויין חולקין ותמחויין מצטרפין'''. כן? כיוון שאם הוא אכל חצי ז-- אם הוא אכל כזית חלב צלי וכזית חלב מבושל, הוא חייב שניים. אז רואים תמחוי, תמחוי מחלקים. ואף על פי כן תמחוי גם מצרפים. כן? שאם הוא אכל חצי זית צלי וחצי ז-ז-זית מבושל של חלב, אז הוא חייב. רואים שהתמחויים יכולים לחלק וגם להצטרף. אז גם כאן, למרות שהשבתות מחלקות, כן, כשאין שיעור הם יצרפו. אמר ליה '''איני יודע טעם תמחוי'''. באמת ה-ה-המשנה בתמחויים לא ברורה לי. כן, כי אין שום היגיון שמצד אחד תמחויים מחלקים ומצד שני הם מצרפים. כן, שהרי מתניתא היא: '''כתב אות אחת ואות אחת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. רבי אלעזר מחייב חטאת כי הוא סובר זה אות סמוך לכתב חייב, כן, הרי רבי אליעזר סובר שאות סמוך לכתב חייב. אז אם הוא כתב אפילו רק אות אחת סמוך לכתב, הוא יהיה חייב. אז גם פה. לא בגלל שהוא כתב שתי אותיות, אלא בגלל שאות סמוך לכתב חייב. ולרבי יהושע פוטר, כי הוא סובר שחצי-- שידיעה לחצי שיעור מחלקת. אז בעצם השאלה למה תמחויים מצרפים? אמר רבי עזריה קומי רבי מנא: '''רבי יהושע תיפתר בזדון'''. כלומר, אבל זה לא ראיה. כן, אתה רוצה להביא לי ראיה מזה שאם אדם כותב שתי אותיות, אות אחת בשבת זו ועוד אחת בשבת זו, ואתה רואה שהוא פטור, כן, סימן שהשבתות מחלקות, כן, וידיעות מחלקות, אז לכן לא מתחבר. כן. זה כשעושה את שניהם בזדון שבת ושגגת מלאכות. אנחנו שואלים שאלה אחרת. אנחנו שואלים מה קורה אם הוא עשה חצי מלאכה בזדון שבת בשגגת מלאכות וחצי מלאכה בזדון מלאכה בשגגת שבת. אמר לו: '''ולא כל שכן הוא מה אם הזדון שאינו חולק אינו מצטרף'''? כלומר זה לכאורה קל וחומר. ומה אם זדון שאינו חולק? כלומר דבר שהוא לא חולק. כן, דוגמה, עניין של אם עשה מלאכה בכמה שבתות בזדון שבת ובשגגת מלאכות, אז, אה, ז-- זדון שבת הוא לא מחלק, כן? ולכן הוא חייב רק אחת, כי השבת אינה חולקת, כן? כיוון שהיה זה בזדון שבת, הוא ידע שזה שבת, כן, הוא שגג במלאכה, הוא ידע שזה שבת, אז הוא חייב אחת על כל השבתות. אז רואים שזדון שבת הוא לא מחלק. ואף על פי כן, אם עשה חצי מלאכה בשבת זו וחצי בזו לא מצטרף. אז שגיגת שבת, כלומר אם הוא שגג בשבת שזה דבר שחולק, שהרי אם הוא עשה מלאכה בכמה שבתות בשגגת שבת, השבתות חולקות, הוא חייב על כל אחת ואחת. אז '''שהיא חולקת לא כל שכן שלא תצטרף'''. אומרת הגמרא רבי חנניה לא אמר כן. כלומר, הוא סובר שהשאלה לא הייתה לגבי, אה, אם הוא עשה חצי מלאכה בשבת אחת בזדון שבת, שגגת מלאכות וחצי מלאכה ב, אה, שגגת שבת, זדון מלאכות בשבת שנייה, כלומר בשתי שבתות. אלא אומר השאלה הייתה לגבי שבת אחת. אלא: '''קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות, וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות, שגגות שבו ושגגות שבו, מהו שיצטרפו'''. זה השאלה הייתה. אמר רבי מנא: '''אף על גב דלא רבי יוסה, דא מילתא דכוותיה'''. כלומר למרות שהרב שלי, רבי יוסה, לא שאל את השאלה הזאתי, הוא שאל שאלה דומה. מה השאלה שהוא שאל? הוא שאל: '''אכל חצי זית בידיעת הקודש ובהעלם טומאה, וחצי זית בעלם הקודש ובידיעת הטומאה, העלם שבו והעלם שבו, מהו שיצטרפו'''? כלומר, אם הוא חייב על, אה, טומאה, על אכילת קודש בטומאה או לא. אומרת הגמרא, למדנו קודם שרבי אלעזר אומר שבתות מחלקות. הוא אמר שהוא חייב על כל שבת שבת. כן. אז אומרת הגמרא '''ניחא שבת''' - אני מבין. כן, כי הרי בין שבתות '''באו לה ימי החול בנתים'''. כן, גם שאם אין, אין לו ידיעה. כן, גם בלי ידיעה בינתיים. אבל הרי גם רבי אלעזר סובר, הוא הרי למד מקל וחומר מנידה, שאל אותו רבי עקיבא: '''רבי אליעזר בא על נדה אחת חמש בעילות בעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? כלומר ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה, כן, ואין בה חטאת הרבה, חייב על כל אחד ואחת. כן. מה שהוא סובר שאפילו בעלם אחד, אם בעל נידה בהיות הרבה חייב על כל אחד ואחת. אז בנידה מה חילק? מילא בשבתות אני מבין, יש ימי חול באמצע, אבל בנידה מה חילק, כן, אם אין נעלם בין ביא לביא, למה שיחייב על כל אחד ואחת? כן, מה היתדך שמחלק ביניהם? אמר ריש לקיש '''תיפתר קטנה שבאו לה ימי הפסק טהרה בנתיים'''. כלומר, אה, נידה קטנה צריכה יום כנגד יום. אז בעצם הוא בא אליה כשהיא זבה, אה, היה שמירת יום כנגד יום ועוד פעם ראתה למחרת, בא עליה עוד פעם, שמירת יום כנגד יום וכולי. אפשר גם להגיד את זה גם כן בנידה, כן, אבל פה צריך שבעה ימים וכולי. אה, אומרת הגמרא רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר כך שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר. לא כמו שהבנו שהשאלה הייתה, כן, שרבי, אה, רבי עקיבא רצה-- שאל לגבי שבת ורבי אליעזר הוכיח לו מנידה, אלא השאלה הייתה על נידה, ורבי אליעזר הוכיח לו משבת. כן, כך שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר. בא לנידה, '''על נדה אחת חמש בעילות בעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? אמר ליה: '''חייב על כל אחת ואחת'''. ולמרות זה קל וחומר משבת. ומה אם שבת שיש בה רק אזהרה אחת, חייב על כל אחד ואחת? הרי בשבת רק האדם מוזהר, כן. נידה שיש בה שתי אזהרות, שהרי גם הוא מוזהר וגם היא מוזהרת, אז לא כל שכן. אומרת הגמרא '''וקשיא, אילו קצר וקצר בעלם אחד כלום הוא חייב על כל אחת'''? כן. אז למה כאן את חייב? אתה רוצה ללמוד נידה משבת, אבל בשבת הדין הוא שאם הוא קצר וקצר בעלם אחד הוא חייב רק אחת. אז גם כאן למה שהוא יחייב על כל ביא וביא? כן, הרי לכאורה דאורייתא לא בעבירה נידה, כליתא, אם אתה לומד משבת אז זה לא יכול יותר חמור משבת. אומרת הגמרא, רבי אחא בשם רבי חנינא, רבי מנא מקשי לה. כן, רבן אקשה. '''ולא כן אמר שמואל'''? אבהו בשם רבי יסא בן חנינא: '''כל הדא הילכתא כרבי אליעזר, ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת'''. כן. כלומר, כל מה שנאמר לגבי שבת, מה שאמרנו שם מלאכות, בין מלאכה אחת וכולי, שחייב על כל אחד ואחת, זה כרבי אליעזר. אבל לדעת רבי עקיבא חייב רק אחת. אז האם גם בנידה הדין ככה? כשלרבי עקיבא לא יהיה חייב אלא אחת על ביאות הרבה? או שאני אומר לא, בנידה רבי עקיבא מודה לרבי אליעזר. אמר רבי יוסה: '''קיימתיה דמר'''. כלומר הצלחתי לתרץ את זה, מה אמר רבי אחא בשם רבי חנינא. אמרו דקיסרין בשם רבי ניסא: '''לית כן''' - אמר שההלכה לא כך אצל רבנן, כי דתנן '''הבעל חמש נשים בעלם אחד חייב חמש חטאות'''. למה? כיוון שגופים מחלקים. כן. אם רואים בעל חמש נשים, כן, אה, נידות, אז כיוון שגופים מחלקים אז הוא חייב על כל אחד ואחת. אבל אם בעל נידה אחת ביאות הרבה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. אז באמת רואים שרבי עקיבא, אה, חולק על רבי אליעזר. אומרת הגמרא דקיסרין בשם רבי ניסא: '''כל הדא הלכתא דרבי אליעזר הוא, וכל מינה הלכה כולה כרבי אליעזר'''. כן, כלומר כל ההלכות שאמרנו במשנה שלנו זה דעת רבי אליעזר. וכל ההלכות שיוצאות מזה, כגון הבעל נידה ביאות הרבה חייב על כל ביא וביא כמו שהשוונו את זה משבת, אז גם זה הכל כמו רבי אליעזר. אבל לרבי עקיבא בכל מקרה אינו חייב אלא אחת. '''משנה''': אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, והבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין. {{סוף}}</div> <span id="דף_מג_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מג|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל הבא על הנידה ביאות הרבה בהעלם אחד למה מחייב}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|על כל}} {{ירו"מ-הוסר|נידה}}{{ירו"מ-הדגשה|ביאה}} מאי אית לך {{ירו"מ-הדגשה|שמחלק בניהם}} {{אמורא-ירו"מ|ריש לקיש}} אמר תיפתר {{ירו"מ-הוסר|בנדה}}{{ירו"מ-הדגשה|בזבה}} קטנה {{שוליים|ז_ט}}שבאו לה ימי הפסק טהרה {{ירו"מ-ביאור|יום כנגד יום}} בנתיים. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בי רבי שמעון}} אומר כך {{ירו"מ-הוסר|שאלו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} בא על נדה אחת חמש בעילות ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת? אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|אם בשבת שיש רק אזהרה אחת חייב על כל אחת ואחת נידה שיש בה שתי אזהרות שגם הוא מוזהר וגם היא מוזהרת כל שכן}} וקשיא אילו קצר וקצר ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד כלום הוא חייב על כל{{ירו"מ-הוסר| ם אלא}} אחת {{ירו"מ-הדגשה|ואחת ולמה כאן התחייב על כל ביאה וביאה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הוסר|בן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} מקשי לה ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ורבי}} אבהו {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא בן חנינא}}: כל הדא הילכתא {{ירו"מ-הדגשה|שנאמרו באמצע המשנה שלנו}} כרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אינו חייב אלא אחת אף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|בנידה לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לא יהא חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|על ביאות הרבה או שבנידה}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה לרבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: קיימתיה {{ירו"מ-הוסר|כיי}}{{ירו"מ-הדגשה|מהא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} לית כן {{ירו"מ-הוסר|כרבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבנן}} {{ירו"מ-ביאור|לרבי עקיבא בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן: הבא על חמש נשים בהעלם אחד — חייב חמש חטאות, דגופים מחלקים. אבל הבא על נידה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד — אינו חייב אלא אחת. רבנן}} דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ניסא}}: כל הדא הלכתא דרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} הוא וכל {{ירו"מ-הוסר|דיפוק}}{{ירו"מ-הדגשה|דיפיק}} מינה הלכה {{ירו"מ-הדגשה|כגון הבא על הנידה ביאות הרבה חייב על כל ביאה וביאה}} כולה כרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_י}}אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, והבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מג ב}} {{סוף}} <span id="דף_מד_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מד.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד א<span class="yerum-runnum">84</span></div> והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות — הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מניין {{ירו"מ-הדגשה|לל"ט}} {{ירו"מ-הוסר|לאבות}}{{ירו"מ-הדגשה|אבות}} מלאכות מן התורה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נחמן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}}: כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רב אחא}} כל הן דכתיב מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|בלשון רבים אתה מונה}} שתים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שיין}}: אשגרת {{ירו"מ-ביאור|השגיחה}} עיינה דרבי אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא מילתא {{ירו"מ-ביאור|שהמילה מלאכות אינה מופיעה בתורה}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא כי}} בעיא {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא מלתא {{ירו"מ-הדגשה|בעיא}} ([[בראשית לט יא|בראשית וישב לט יא]]) ויבוא הביתה לעשות מלאכתו מנהון {{ירו"מ-הדגשה|או כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס}} ([[בראשית ב ב|בראשית בראשית ב ב]]) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון {{ירו"מ-הדגשה|או שלא מנה אלא מלאכת אדם}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן יוחאי}} ([[דברים טז ח|דברים ראה טז ח]])ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה {{ירו"מ-ביאור|אבל מקום שכתוב מלאכת עבודה אינו נמנה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נחמני}}: כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|לפני עשית המשכן}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות לה א|שמות ויקהל לה א]]) {{ירו"מ-הדגשה|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם}} זה הדבר {{ירו"מ-הדגשה|אשר ציווה ה}}' אין כתיב כאן אלא אלה הדברים דבר דברי דברים מיכן לאבות ולתולדות. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא דצפורין}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: אל"ף חד למ"ד תלתין ה"א חמשה דבר חד {{ירו"מ-הוסר|ודברים}}{{ירו"מ-הדגשה|דברים}} {{ירו"מ-הוסר|תרים}}{{ירו"מ-הדגשה|תרין}} {{ירו"מ-הדגשה|הדברים תלת}} מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנן דקיסרין אמרין {{ירו"מ-הדגשה|הכל נלמד}} מן {{ירו"מ-הדגשה|המילה אלה דמן}} אתרה לא חסרה כלום אל"ף חד למ"ד תלתין ח' תמניא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי {{ירו"מ-ביאור|התעמקו}} בהדא פירקא תלת שנין ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא, מן דאשכחון מיסמוך {{ירו"מ-הדגשה|ליה לאב}} סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דרבי חייא רובא עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא. בנוי דרבי חייא רובא הויי בשיטת אבוהון דתני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{שוליים|ז_יא}}הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה {{ירו"מ-ביאור|ששת אלו}} כולהן משום קוצר.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מד עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף מ"ד. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה. פרק ז' הלכה ב'. אומרת המשנה: '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. הזורע והחורש והקוצר והמעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש והאופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובעו, הטווה, המסך, הוא מוטח את החוט השתי, העושה שתי בתי נירין, והאורג שתי חוטין, '''והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות'''. '''הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו'''. '''הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות — הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. מתני'. למדנו במשנה '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. מנין למדים מלאכות אלו? מן התורה. אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: '''כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה'''. כלומר, כתוב שלושים ותשע פעמים "מלאכה" בתורה. "בעון קומי רב אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים" — כלומר, אם כתוב "מלאכות", לא כתוב "מלאכה" אלא מלאכות בלשון רבים, אתה מונה את זה שתיים? אמר רבי שיין: "אשגרת עיינה דרבי אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא" — כלומר, בכל התורה לא כתוב בשום מקום "מלאכות" ברבים. כלומר, רבי אחא בדק וגילה שאין. אלא אם כן, מה הבעיה באמת? "מילתא בעיא דא מילתא" — כלומר, מה זו השאלה שהוא שאל? "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" — האם מה שכתוב אצל יוסף "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", זה אחד מהמלאכות, או שכוונתו לצרכיו נכנס, בכלל לא מתכוון למלאכה, מתכוון להיות עם אשתו של פוטיפר. "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" — כמו שאני אומר לא מנה אלא מלאכת אדם, אבל פה זה מלאכת שמיים, לא מנה. כלומר, יש פה את שני המקומות: "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" וכנגדו "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". אז אם אני אומר שלא מנה מלאכת שמיים, אני חייב להגיד שאצל יוסף "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" זה מהם. ואם אני אומר ש"ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" זה לא מהם, אני חייב להגיד ש"ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" זה כן מהם. תני רבי שמעון בן יוחאי: '''ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת''' מלאכות שכתוב בתורה. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמואל בר נחמני: '''כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה'''. כלומר, שלושים ותשע פעמים כתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: "'''זה הדבר' אין כתיב כאן, אלא אלה הדברים''"; לא כתוב "זה הדבר אשר ציווה ה'", אלא "אלה הדברים אשר ציווה ה'". דבר, דברי, דברים — מכאן לאבות ולתולדות. כלומר, מהמשפט הזה אנחנו מוצאים רמז לכל האבות והתולדות. רבי חנינא דצפורין בשם רבי אבהו: "אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה" — א' זה אחד, ל' זה שלושים, ה' זה חמישה, זה בהכרח שלושים ושש. "דבר" — אם היה כותב "דבר" זה היה עוד אחד, שלושים ושבע. אבל אם היה כותב "דברי", זה שתיים, שלושים ושמונה. אבל כתב "דברים", זה שלוש — אז בהכרח שלושים ותשע. אז מכאן '''לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה'''. רבנן דקיסרין אמרין: לא, הכל נלמד מהמילה "אלה". "מן אתרה לא חסרה כלום" — אם למדת מהמילה אתה יכול ללמוד הכל, לא צריך כלום. כי א' זה אחד, ל' זה שלושים — זה שלושים ואחד, ו-ח' זה שמונה. כן, הרי כתוב לכאורה ה', לא כתוב ח'. אלא "לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת" — כלומר הרבה פעמים חכמים מחליפים בין ה' ל-ח'. אז גם כאן מחליפים את ה-ה' ל-ח', וזה שלושים ותשע. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש '''עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג''' — התעמקו בפרק הזה שלוש שנים וחצי. '''אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא''' — על כל אב מלאכה הם מצאו שלושים ותשע תולדות. "מן דאשכחון מיסמוך סמכון" — כל דבר שהם ראו שהוא דומה לאב, הם הסמיכו אותו. "הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש" — מה שלא מצאו לו דבר דומה, הסמיכו אותו למכה בפטיש. בנוי דרבי חייא רובא '''עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין''' — הם למדו את הפרק הזה שישה חודשים. '''אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא''' — על כל אב מלאכה הם מצאו שישה תולדות. בנוי דרבי חייא רובא הוויי בשיטת אבוהון, דתני רבי חייא: '''הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהן משום קוצר'''. כלומר ששת אלו הם כולם משום קוצר. אז גם רואים שהוא למד על כל אב מלאכה שישה תולדות — אז גם הבנים שלו כמותו. {{סוף}}</div> <span id="דף_מד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד ב<span class="yerum-runnum">85</span></div> אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי סירוד}} {{אמורא-ירו"מ|יהודא ברבי}} {{ירו"מ-הוסר|עבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|עבד}} הוי{{ירו"מ-הדגשה|י}} במכשירין שיתא ירחין בסופה אתא חד תלמיד מן דרבי סימאי ושאיל ליה ולא אגיביה אמר ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה {{ירו"מ-ביאור|שבמכשירין צריך הרבה יותר זמן:}} {{ירו"מ-הוסר|ארבעים}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבות מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|ארבעים}} חסר אחת ליידא מילה {{ירו"מ-הדגשה|נימנו}} שאם עשאן כולם ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד {{ירו"מ-הוסר|אינו }}חייב {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|על כל}} אחת {{ירו"מ-הדגשה|ואחת}}. תנא {{אמורא-ירו"מ|רבי זכאי}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_יב}}זיבח קיטר וניסך ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד חייב על כל אחת ואחת אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבליא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת {{ירו"מ-ביאור|וטעיתה.}} אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|כתיב: ועשה מאחת מהנה — ועשה אחת, ועשה הנה, ועשה מהנה. ועשה אחת — לחייב על כל אחת ואחת בזדון שבת ושגגת מלאכות. ועשה הנה — לחייב על כולהן אחת בזדון מלאכות ושגגת שבת. ועשה מהנה — לחייב על התולדות. מנין שהפסוק מדבר על איסורי שבת? אולי נימר שבעבודת כוכבים ומזלות הכתוב מדבר. דתני}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זכאי}} {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|זיבח, קיטר וניסך בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. כבר נדחו דבריו, דאמר ליה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת}} {{ירו"מ-ביאור|טעיתה}} {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת אף ללא דחית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה ד}}עד לא יתברינה {{ירו"מ-ביאור|רבי יוחנן בר נפחא}} בידיה יש כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה כפי שסבר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זכאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת}} ואין כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת שחייב אחת על כולם}}. מן דתברה בידיה יש כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת כפי שסובר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|וחייב אחת על כולם}} ואין כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה שיהיה חייב על כל אחת ואחת}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} בעא קומי דרבי זעירא ויהא חייב על כל אחת ואחת כמה דתימר גבי שבת ([[שמות כ י|שמות יתרו כ י]]) לא תעשה כל מלאכה כלל ([[שמות לה ג|שמות ויקהל לה ג]]) לא תבערו אש בכל מושבותיכם — פרט. הלא הבערה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד, לומר: מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בו — {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}} עליו בפני עצמו. אף הכא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות כ ה|שמות יתרו כ ה]]) לא תעבדם — כלל. לא תשתחוה להם — פרט. והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל? ללמד {{ירו"מ-הדגשה|על הכלל}}: מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמו, אף כל מעשה ומעשה שיש בה — {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}} עליו בפני עצמו אמר לו: בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר {{ירו"מ-הדגשה|ואין דנים אותו בכלל ופרט, אלא בדבר שהיה בכלל ויצא — לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא}} ובעבודת כוכבים ומזלות כלל שהוא בצד הפרט {{ירו"מ-הדגשה|ואתה דן אותו בכלל ופרט}} אמר לו: והכתיב ([[שמות לד יד|שמות כי תשא לד יד]]) לא תשתחוה לאל אחר {{ירו"מ-הדגשה|כלל וכתיב}} ([[שמות כב יט|שמות משפטים כב יט]]) זובח לאלהים יחרם {{ירו"מ-הדגשה|פרט}} הרי כלל במקום אחד ופרט במקום אחר אמר לו: כיון {{ירו"מ-הדגשה|שפעם אחת התורה כתבה את הפרט בצמוד לכלל גילתה התורה}} שאת לומד מצדו {{ירו"מ-הדגשה|בכלל ופרט ו}}אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם חזרה תורה וכתבה}} כלל במקום {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} {{ירו"מ-הדגשה|אי}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} למד {{ירו"מ-הדגשה|ממנו אלא בכלל ופרט}}. חברייא אמרין: לא שנייא, בין ש{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל במקום אחד ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט במקום אחר, בין ש{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט במקום אחד — כלל ופרט הוא. בשבת כלל ואחר כך פרט בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} פרט ואחר כך כלל {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר: לא שנייא, בין {{ירו"מ-הוסר|שכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כלל}} ואחר כך פרט, בין {{ירו"מ-הוסר|שפרט}}{{ירו"מ-הדגשה|פרט}} ואחר כך כלל, בין {{ירו"מ-הוסר|שכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כלל}} ופרט וכלל — כלל ופרט {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ואפשר ללמוד בדבר שיצא ללמד על הכלל כולו והחילוק הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|באיסור מלאכה שנאמר לא תעשה כל מלאכה,}} ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותכים.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואילו}} {{ירו"מ-הוסר|בעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|בעבודת}} {{ירו"מ-הדגשה|כוכבים ומזלות}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל בעבודתה {{ירו"מ-הדגשה|המיוחדת לה דכתיב לא תעבדם}} ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט {{ירו"מ-הוסר|במלאכת}}{{ירו"מ-הדגשה|בעבודת}} הגבוה {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דכתיב לא תשתחוה להם והשתחויה זו עבודת גבוה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} הבערה שלא לצורך יצאת השתחויה לצורך יצאת ללמד על עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שאף}} שאינה מעשה {{ירו"מ-הדגשה|חייב עליה}} אתיא כההוא דתני {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} ([[שמות כב יט|שמות משפטים כב יט]])זובח לאלהים יחרם יצאת {{שוליים|ז_יג}}זביחה ללמד על הכל {{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} השתחויה ללמד על עצמה {{ירו"מ-ביאור|שאף}} שאינה מעשה {{ירו"מ-ביאור|חייב עליה. <br> <br>}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מד עמוד ב'''{{ש}}</span> אמר רבי סירוד: יהודה ברבי '''הוי במכשירין שיתא ירחין''', הוא למד את מסכת מכשירין שישה חודשים. '''בסופה אתא חד תלמיד מן דרבי סימאי ושאיל ליה ולא אגיביה''' — שאל אותו הלכה והוא לא ידע. אמר: '''ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה''' — לא התקרב לידיעה של זה, כי מסכת מכשירין שישה חודשים זה כלום, צריך הרבה יותר זמן. אמרנו במשנה '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. שואלת הגמרא לאיזה מילה — כלומר למה הם נמנו? שאם עשאן כולם בעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת. תנא רבי זכאי קומי רבי יוחנן: '''זיבח קיטר וניסך בעלם אחד חייב על כל אחת ואחת'''. כלומר רוצה להגיד לו שאם הוא זיבח וקיטר וניסך, יהיה חייב על כל אחת ואחת. אמר לו רבי יוחנן: "בבליא, עברת בידך תלתא נהרין" — חצית שלוש נהרות, את הפרת ואת חידקל ואת הירדן, "ואיתברת" — וטעית — "אינו חייב אלא אחת". רבי זכאי... רבי יוחנן... "עד לא יתברינה בידיה יש כאן אחת" ["ואין כאן הנה"] — רבי זכאי, "ואין כאן הנה". "מן דתברה בידיה יש כאן הנה" — רבי יוחנן, "ואין כאן אחת". כלומר, לפני שרבי יוחנן דחה אותו — יש כאן חטא אחד של עבודה זרה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה שבתוכה, כמו שרבי זכאי חשב שהוא חייב על כל אחת ואחת, אבל אין כאן מצב שהוא עושה מלאכות הרבה וחייב אחת. אבל לאחר שרבי יוחנן דחה אותו — הפוך: יש כאן מצב שהוא חייב על כולם אחת, כמו שרבי יוחנן סובר, אבל אין כאן מצב שהוא חייב על כל אחת ואחת. רבי אבא בר ממל בעא קומי דרבי זעירא: ויהא חייב על כל אחת ואחת, כמה דתימר גבי שבת: '''לא תעשה כל מלאכה''' — כלל. '''לא תבערו אש בכל מושבותיכם''' — פרט. '''הלא הבערה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד''', לומר: מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בו — עליו בפני עצמו. אף הכא: '''לא תעבדם''' — כלל. '''לא תשתחוה להם''' — פרט. '''והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל? ללמד''': מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמו, אף כל מעשה ומעשה שיש בה — עליו בפני עצמו. כלומר, כמו שבשבת אמרנו שהפרט יצא מהכלל כדי ללמד על הכלל כולו שיחייב על כל אחת ואחת, גם בעבודה זרה בדיוק אותו דבר — יש לנו כלל "ולא תעבד", ויש לנו פרט "לא תשתחוה", ומזה יצא ללמד על הכלל כולו. אבל יש הבדל: אמר לו: '''בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, ובעבודת כוכבים ומזלות כלל שהוא בצד הפרט'''. אז כשהפרט והכלל אינם באותו מקום, אתה דן אותו כדבר שהיה בכלל ויצא לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו. אבל בעבודה זרה הכלל צמוד לפרט, אז כיוון שהם ביחד אתה לא דן אותו כך, אלא כמו כלל ופרט רגיל שלא חייב אלא על הפרט. אמר לו: '''והכתיב לא תשתחוה לאל אחר... זובח לאלהים יחרם, הרי כלל במקום אחד ופרט במקום אחר'''! אז למה פה לא תלמד כמו בשבת שיהיה חייב על כל אחת ואחת? אמר לו: '''כיון שאת לומד מצדו, אפילו כלל במקום את למד''' — כיוון שפעם אחת התורה כתבה את הפרט צמוד לכלל, גילתה התורה שאתה לומד מצידו, כלומר אתה דן זאת כמו כלל ופרט. לכן, אפילו אם אחרי כן חזרה התורה וכתבה כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, אתה כבר לא יכול ללמוד אלא בכלל ופרט. חברייא אמרין: '''לא שנייא, בין ש כלל במקום אחד ו פרט במקום אחר, בין ש כלל ו פרט במקום אחד — כלל ופרט הוא'''. אבל '''בשבת כלל ואחר כך פרט, בעבודת כוכבים פרט ואחר כך כלל''' — לכן זה שונה. רבי יוסי אמר: '''לא שנייא, בין ואחר כך פרט, בין ואחר כך כלל, בין ופרט וכלל — כלל ופרט'''. בכל מקרה זה כלל ופרט, ולכן אפשר ללמוד בדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. אז מה החילוק בין שבת לעבודה זרה? אלא: '''בשבת כלל בעבודתה ו פרט בעבודתה''' — שניהם מדברים באותו איסור מלאכה. אבל '''בעבודתה כלל בעבודתה ו פרט הגבוה''' — הכלל "לא תעבדם" מדבר בעבודה מיוחדת לעבודה זרה, ואילו הפרט "השתחויה" הוא עבודת גבוה, שאינה בהכרח עבודה זרה דווקא. כמו מרקוליס, שעבודתו לזרוק לו אבנים ולא להשתחוות לו, אבל השתחויה היא עבודת גבוה סתם. אז דבר כזה אתה לא יכול ללמוד בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. רבי מנא אמר הבדל אחר: '''הבערה שלא לצורך יצאת''' — לא היה צריך להוציא אותה. '''השתחויה לצורך יצאת''' — היו חייבים להזכיר השתחויה, כי אם לא היו כותבים אותה הייתי חושב שהיא פטורה לגמרי, '''ללמד על עצמה שאינה מעשה''' — כלומר, אין בה מעשה שיהיה חייב עליה, ולכן אי אפשר ללמוד ממנה על אחרות. אתיא כההוא דתני חזקיה: '''זובח לאלהים יחרם, יצאת זביחה ללמד על הכל, השתחויה ללמד על עצמה שאינה מעשה'''. כלומר, זביחה יצאה ללמד על כל עבודה זרה, ואילו השתחויה יצאה ללמד על עצמה, שלמרות שאין בה מעשה, בכל זאת חייבים עליה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מד ב}} {{סוף}} <span id="דף_מה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מה.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מה.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד א<span class="yerum-runnum">86</span></div> או חילוף {{ירו"מ-הדגשה|נאמר שזביחה יצאה ללמד על עצמה והשתחויה ללמד על הכלל}} דבר שהוא מעשה מלמד ודבר שאינו מעשה אינו מלמד {{ירו"מ-הוסר|דמר}}{{ירו"מ-הדגשה|והבערה שלא לצורך יצאת והא אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינים {{שוליים|ז_יד}}שלא יהו דנין בשבת ומה טעמא נאמר כאן ([[שמות לה ג|שמות ויקהל לה ג]]) {{ירו"מ-הדגשה|לא תבערו אש}} בכל מושבותיכם ונאמר להלן ([[במדבר לה כט|במדבר מסעי לה כט]]) והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם — מה מושבותיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מדבר, אף מושבותיכם שנאמר כאן בבתי דינין הכתוב מדבר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר אבדימא}} {{ירו"מ-הוסר|מכיון}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|דתימר}}{{ירו"מ-הדגשה|תימר}} לצורך יצאת כמי שיצאת שלא לצורך {{ירו"מ-הדגשה|שהרי יכל לאמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותכם}} ודבר שיצא שלא לצורך — מלמד. הדא אמרה: דבר אחד שיצא לצורך — אינו חולק, ושלא לצורך — חולק. שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: מניין {{שוליים|ז_טו}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}המעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה תלמוד לומר ([[ויקרא ב יא|ויקרא ויקרא ב יא]]) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' {{ירו"מ-הוסר|הא }}כל שיש ממנו לאישים הרי היא {{ירו"מ-ביאור|מה שנשאר}} בבל תקטירו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יצאו שתי הלחם {{ירו"מ-הדגשה|וביכורים}} וילמדו {{ירו"מ-הוסר|עלה}}{{ירו"מ-הדגשה|על}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קדשים {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו רק העלם}} לכבש {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|עובר בלאו}} כהדא דתני {{ירו"מ-הדגשה|כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשי לה' קרבן ראשית תקריבו אותם ואל}} המזבח {{ירו"מ-הדגשה|לא יעלו}} אין לי אלא המזבח ומנין לרבות את הכבש תלמוד לומר ([[ויקרא ב יב|ויקרא ויקרא ב יב]]) ואל המזבח לא יעלו יכול {{ירו"מ-הדגשה|בין אם העלם}} לעבודה {{ירו"מ-ביאור|להקרבה}} {{ירו"מ-הדגשה|בין}} {{ירו"מ-הוסר|ושלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שלא}} לעבודה {{ירו"מ-ביאור|כגון בתורת עצים}} {{ירו"מ-הדגשה|לא יעלו ואם העלה חייב}} תלמוד לומר לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|אם העלם}} לכבש {{שוליים|ז_טז}}ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|אם העלם}} לכבש מפני שכתוב אותם. הא אינו כתוב אותם — מלמדין. הדא אמרה: שני דברים שיצאו מן הכלל — {{ירו"מ-הוסר|אינן }}חולקין. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה בריה דרבי הילל}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מה עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ראשון במסכת שבת דף מ"ה. בדף הקודם שאלנו למה לא לומר שבעבודה זרה גם כן מה שכתוב "לא תעבדם" זה כלל, ומה שכתוב "לא תשתחווה להם" זה בעצם פרט, בעצם יצא ללמד על הכלל. וכמו שאמרנו לגבי שבת ש"לא תעשה כל מלאכה" זה כלל, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" זה פרט, אבל בעצם הפרט הזה יצא ללמד על הכלל כולו, שגם אם עשה כל אחת מהמלאכות יהיה חייב על כל אחת ואחת. אז גם כן בעבודה זרה למדנו דבר שה"לא תשתחווה להם" בא ללמד על הכלל כולו, שאם עשה את כל אחת ואחת מהמלאכה מעבודה זרה, אז יהיה חייב על כל אחת ואחת. ואמרנו שאי אפשר לומר את זה כיוון שה"לא תשתחווה להם" יצא לצורך עצמה ללמד שהיא חייבת, כי אחרת הייתי אומר כיוון שאין בה מעשה, הייתי חושב שבעצם הוא יהיה פטור עליה, אז לכן היה צריך לכתוב אותה. אבל הגמרא אומרת שזה כמו חזקיה, שחזקיה אמר שכתוב "זובח לאלוהים יוחרם" יצא זביחה ללמד על הכלל. כלומר הזביחה באה ללמד על הכלל, אבל יצא "לא תשתחווה" ללמד על עצמה. מה שכתוב "לא תשתחווה" זה בעצם בא ללמד שישתחווה חייבת, כי אחרת הייתי חושב שהיא תהיה פטורה כי אין בה מעשה. שואלת הגמרא: '''או חילוף''' — אולי נאמר הפוך, נאמר שזביחה יצאה ללמד על עצמה, ודווקא "ישתחווה" היא יצאה כדי ללמד על הכלל כולו, כן? ובעצם כמו שאמרנו, כמו בשבת, ללמד על הכלל כולו, שאם עשה כמה עבירות בעבודה זרה יהיה חייב על כל אחת ואחת. ואתה אומר לא, אי אפשר לומר דבר כזה כי '''דבר שהוא מעשה מלמד ודבר שאינו מעשה אינו מלמד''', כי הרי הוא צריך ללמד על עצמו בכלל, כי אם לא היה כותב אותו הייתי חושב שיהיה פטור. שואלת הגמרא, איך אתה אומר שההוא אעברה שלא לצורך יצאת, כי למדנו חדא מזה, אחת מהסברות הייתה שכמו שאמרנו ש"לא תשתחווה" לא יכול ללמד על השאר כיוון שהוא לצורך יצא, כי אם לא היה כותב אותו הייתי חושב שהוא פטור. אבל ההוא אעברה כתוב שלא לצורך, אז לכן זה בא ללמד על הכלל כולו. שואלת הגמרא, למה, איך אתה אומר שזה לא לצורך יצא? ואמר '''רבי ירמיה''' ההוא אעברה '''לצורך יצאת ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת''', כן? איך אנחנו רואים את זה? '''נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם'''. אז '''מה מושבותיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מדבר, אף מושבותיכם שנאמר כאן בבתי דינין הכתוב מדבר'''. אז רואים מכאן שההוא אעברה היא לא יצאה סתם, היא יצאה ללמד שאסור לדון בשבת. אמר '''רבי שמואל בר אבדימא''' אפילו תמר, '''לצורך יצאת כמי שיצאת שלא לצורך'''. כן, כי הרי יכול היה לכתוב "לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם", לא צריך להזכיר את ההוא אעברה, כן? אז לכן כיוון שהזכיר את ההוא אעברה, אז זה נחשב כאילו שלא לצורך, ולכן זה בא ללמד על הכלל כולו. אומרת הגמרא: '''דבר אחד שיצא לצורך אינו חולק, ושלא לצורך חולק'''. אנחנו יכולים להבין: אם יצא דבר אחד כמו ההוא אעברה, אם הוא יצא לצורך כמו "לא תשתחווה להם" אז זה לא חולק. אבל אם יצא שלא לצורך, כמו ההוא אעברה שיצא מ"לא תעשה כל מלאכה" — זה לא לצורך, אז זה כן חולק. השאלה היא מה קורה '''שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו'''? אם יש שני דברים שיצאו מן הכלל, הם לא חולקים או שהם כן חולקים? '''נישמעינה מן הדא''': '''מניין המעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש''' — כלומר כל מי שמעלה מה שלא צריך להעלה אחרי שהקריבו את החלק הקודם, כן, הרי בחטאת מעלים את האימורים והשאר נאכל, מה הקריב? הוא מקריב את השאר, אותו דבר לגבי אשם וכדומה. אז מנין שהוא '''עובר בלא תעשה'''? '''תלמוד לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''', אז לומדים מכאן חז"ל '''כל שיש ממנו לאישים הרי היא בבל תקטירו'''. כלומר כל דבר שמקטירים ממנו, אסור להקטיר את השיירים ממנו, כן, ומי שמקטיר עובר בלא תעשה. '''רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן''' למה לא '''יצאו שתי הלחם וילמדו''' — וביכורים — על הקודשים, שלא רק אם הוא מקריב אותם, אלא אפילו מעלה אותם '''לכבש''' כבר עובר בלאו, כן? '''כהדא דתני''' — כמו שלמדנו בברייתא: '''המזבח אין לי אלא המזבח ומנין לרבות את הכבש תלמוד לומר ואל המזבח לא יעלו'''. אז יכול — ואל המזבח לא יעלו זה בא לרבות את הכבש, אז נוכל לומר נלמד גם לגבי השאר. עכשיו הגמרא ממשיכה בברייתא ואומרת: יכול שיהיה חייב בין אם העלהם לעבודה בין אם העלהם שלא לעבודה, כלומר הקטירו אותם בתור עצים, אז אם העלה אותם יהיה חייב בכל מקרה. '''תלמוד לומר לריח ניחוח''' — כלומר לא אמרתי לך שאסור אלא אם הוא מקטיר אותם לצורך עבודה, אבל שלא לצורך עבודה מותר. אז בכל אופן, למה אנחנו לא נלמד כמו שאמרנו בשתי הלחם וביכורים, שאם הוא העלה אותם למזבח אפילו על הכבש כבר יהיה חייב, אז נגיד שגם בשאר אם העלה לכבש גם יהיה חייב. '''אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש''' מפני שכתוב "אותם". אומרת הגמרא: כל מה שלמדנו בגלל שכתוב "אותם", אם לא היה כתוב "אותם" הייתי יכול ללמוד. איך? הרי מדובר פה שני כתובים, כי יש פה גם כן שני הלחם וגם ביכורים. '''הדא אמרה: שני דברים שיצאו מן הכלל — חולקין''', כי אם אתה רואה שאם לא היה כותב אותם הייתי לומד — אז רואים מכאן שאפשר ללמוד ששני כתובים באים כאחד מלמדים, אז הם כן חולקים. אומרת הגמרא: '''רבי חנניה בריה דרבי הילל''' אמר '''לחלוק אינן חולקין, הא ללמד מלמדין'''. כלומר זה שני דברים נפרדים — אני כן יכול ללמוד מהם, הרי פה אנחנו רוצים ללמוד מהם כן שיהיה מותר לעלות על המזבח, אז זה כן יכולתי ללמוד אם לא היה כתוב "אותם". אבל אתה רוצה ללמוד משהו אחר, אתה רוצה ללמוד לחלק, להגיד שיהיה חייב כל אחד ואחד — לחלק לא לומדים. כלומר אם יש שני כתובים אז אמנם הם מלמדים אבל לא חולקים. {{סוף}}</div> <span id="דף_מה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד ב<span class="yerum-runnum">87</span></div> לא אמר כן אלא {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ויצאו שתי הלחם וילמדו על כל הקדשים לכבש אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|על עליתן}} לכבש. הדא אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}}: דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך — אינו חולק, ושלא לצורך — חולק, ושני דברים שיצאו מן הכלל — אינן חולקין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לא שאל אלא למה לא נלמד לחייב שאר קדשים אם העלם על הכבש? משמע שברור לו שלחלק אינם מחלקים, שאם לא כן היה שואל למה לא נלמד לחלק}}, וכרבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} חולקין דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין {{ירו"מ-הוסר|דתני}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא אמרינן דהוו שתי כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים או אינם חולקים ותני}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|כן דתני כתיב}} ([[ויקרא יט כו|ויקרא קדושים יט כו]]) לא תנחשו ולא תעוננו והלא הניחוש והעינון בכלל {{ירו"מ-הדגשה|איסור כישוף}} היו ויצאו מן הכלל {{ירו"מ-הוסר|לחילוק}}{{ירו"מ-הדגשה|לחלק}} {{ירו"מ-הדגשה|ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו, ועל העינון בפני עצמו, ועל הקיסום בפני עצמו. אם יש כמה לאוים וכרת אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. השאלה, מה הדין אם אחרי שהתורה}} כלל{{ירו"מ-הדגשה|ה את כל הלאוים בכרת אחד, היא חזרה ופרטה אחד מהם שהוא בכרת. האם כשם שאם הכלל והפרט בלאו אומרים שהפרט יצא לחלק בלאוים, כך גם כאשר הכלל}} בהיכרת ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט בהיכרת {{ירו"מ-הדגשה|נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות}} {{ירו"מ-ביאור|ויהיה חייב חטאת על כל לאו?}} מילתיה דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרה כלל ופרט הוא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא יח כט|ויקרא אחרי מות יח כט]]) כי כל אשר יעשה {{ירו"מ-הוסר|מן}}{{ירו"מ-הדגשה|מכל}} התועבות האלה ונכרת{{ירו"מ-הדגשה|ו הנפשות העושות וכתיב ואיש אשר יקח את}} א{{ירו"מ-הדגשה|ח}}ותו {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ונכרתו והלא אחותו}} בכלל {{ירו"מ-הדגשה|כל העריות}} היתה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} {{ירו"מ-הוסר|ויצאה}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} מן הכלל {{ירו"מ-הוסר|לחילוק}}{{ירו"מ-הדגשה|לחלוק}} {{ירו"מ-הדגשה|את הכלל מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות אם בא עליהן בהעלם אחד חייב}} על {{ירו"מ-הוסר|הכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת בפני עצמה}}. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} והכתיב ([[ויקרא כ יט|ויקרא קדושים כ יט]]) ערות אחות אמך {{ירו"מ-הדגשה|וערות}} {{ירו"מ-הוסר|ואחות}}{{ירו"מ-הדגשה|אחות}} אביך לא תגלה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה}}{{ירו"מ-הוסר| כי את}} {{ירו"מ-הוסר|שארו}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאו}} {{ירו"מ-הוסר|הערה}}{{ירו"מ-הדגשה|אלו}} אמר ליה לצורך {{ירו"מ-הוסר|יצאת}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאו}} לידון בערייה {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|לחייב על המערה כגומר}} והכתיב ([[ויקרא כ יח|ויקרא קדושים כ יח]]) ואיש אשר ישכב את אשה דוה {{ירו"מ-הוסר|וגילה}}{{ירו"מ-הדגשה|וגלה}} את ערותה את מקורה הערה {{ירו"מ-הדגשה|והיא גילתה את מקור דמיה וכולי ונכרתו וכולי ולמה יצאה נידה}} אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את {{שוליים|ז_יז}}המערה כגומר {{ירו"מ-הדגשה|אף שכבר למדנו דין זה צריך לחזור עליו לגבי נידה}} שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} משום טומאה {{ירו"מ-הדגשה|ולא משום קירבת משפחה ואינה דומה לשאר עריות שאינו פוסלה בביאתו מכהונה ואין בניה ממזרים}} לא נעשה {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|בה}} את המערה כגומר לפום כן צריך מימר {{ירו"מ-הוסר|חייב על כל אחת ואחת אמר ליה }}והכתיב ([[ויקרא כ כ|ויקרא קדושים כ כ]]) ואיש אשר ישכב את {{ירו"מ-הוסר|דודתו}}{{ירו"מ-הדגשה|דדתו}} ערות דודו {{ירו"מ-הוסר|גילה}}{{ירו"מ-הדגשה|גלה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ונכרתו ולמה יצאת דודתו}} אמר {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|לו}} לצורך {{ירו"מ-הוסר|יצאה}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} לידון בערירי {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב ערירים ימותו ו}}הכתיב ([[ויקרא כ כא|ויקרא קדושים כ כא]]) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא אמר ליה לצורך יצאה לידון בערירי {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב ערירים יהיו}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}} כל {{ירו"מ-הוסר|ההן}}{{ירו"מ-הדגשה|אתר}} {{ירו"מ-הוסר|דכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} ערירים יהיו {{ירו"מ-הוסר|הויין}}{{ירו"מ-הדגשה|הוון}} בלא {{ירו"מ-הוסר|בנים}}{{ירו"מ-הדגשה|וולד וכל אתר דתימר}} ערירים ימותו קוברין את בניהן. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מה עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי יוסי ברבי בון''' '''לא אמר כן''', '''אלא רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן''' — למה לא יצאו שני הלחם '''וילמדו על כל הקדשים לכבש'''? כמו שאמרנו, שאם יעלה אותם לכבש כבר יהיה חייב. '''אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש''', אם עולים אותם לכבש. כלומר, אתה יכול ללמוד '''דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולק, ושלא לצורך חולק, ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין''', כי הרי הוא לא שאל אותו אלא למה לא נלמד לחייב שאר הקודשים אם העלהם לכבש. משמע שברור לו שלחלק הם לא חולקים. שאם לא כן, יכול לשאול אותו למה לא נלמד לחלק. אז מזה שהוא לא שאל לחלק, אלא הוא שאל רק על ללמד, אז רואים שלחלק ברור שהם לא מחלקים. '''וכרבי ישמעאל חולקין''', כך הגמרא אומרת. '''דאמר רבי בון בר חייא דברי רבי ישמעאל: שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין'''. ואומרת הגמרא: ולא אומרים שהם שני כתובים הבאים כאחד — לא מלמדים או אינם חולקים. כלומר, לפי רבי ישמעאל שני דברים שיוצאים מן הכלל הם גם מלמדים וגם חולקים. אין. לא אומרים ששני כתובים באים כאחד, לא מלמדים ולא חולקים. '''ותני רבי ישמעאל''' — באמת מצאנו ברייתא כזאת: '''לא תנחשו ולא תעוננו והלא הניחוש והעינון בכלל היו''', בכלל איסור כישוף היו, '''ויצאו מן הכלל''' — למה יצאו מן הכלל? לחלק ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו, ועל העינון בפני עצמו, ועל הכישוף בפני עצמו. כלומר מכאן בעצם שהוא סובר שלמרות שזה שני כתובים שבאים כאחד, הם גם מחלקים וגם מלמדים. עכשיו, אומרת הגמרא: אם יש כמה לאווים וכרת אחד, הדין שהוא לא חייב עליה חטאת אחת. השאלה מה הדין אם אחרי שהתורה כללה את כל הלאווים בכרת אחד, היא חזרה ופירטה אחד מהם שהוא בכרת. האם אני אומר כשם שאם הכלל והפרט בלאו אז אומרים שהפרט יצא לחלק בלאווים — כמו שראינו בשבת "לא תעשה כל מלאכה" ואחרי זה כתוב "לא תבערו אש" — אז האם נאמר אותו דבר כאשר הכלל הוא בכרת וגם הפרט בכרת, אז נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות, וחייב חטאות על כל לאו. ואומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי יוחנן אמרה כלל ופרט הוא''' — באמת זה בא ללמד על הכלל כולו, ולכן יהיה חייב כרת על כל אחד, ובעצם יהיה חייב קורבן על כל אחד ואחד. מה הראיה? '''דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כי כל אשר יעשה התועבות האלה ונכרת''', וכתיב '''ערות אחות אמך אביך לא תגלה''' ונכרת. כן, כלומר בהתחלה יש כלל כרת על הכלל, ואחרי זה יש כרת על הפרט — ואחותו הייתה בכלל כל העריות. ולמה יצא מן הכלל? לחלק — כלומר מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה, אף כל העריות אם בעל אחד חייב על כל אחד ואחד בפני עצמה. אז רואים מכאן שהוא סובר שאותו דבר אומרים לגבי כרת: שאם יצא כרת שהיה בכלל ואחרי זה יצא, אז הוא בא ללמד על הכלל כולו שחייב על כל אחד ואחת. '''התיב רבי אלעזר''': '''והכתיב ערות אחות אמך אביך לא תגלה''' — ולמה יצאו אלה? כן, אז גם הם יצאו. '''אמר ליה לצורך לידון בערייה''' — לחייב את המערה כגומר. '''והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה את ערותה את מקורה הערה''' — ונכרתו שוב פעם. למה יצא נידה? אם יש לך אתה אומר שהכרת שנאמר באחותו בא ללמד על הכלל כולו, אז למה צריך להגיד לנו כרת גם כן בנידה? '''אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר''' — כלומר, למרות שכבר למדנו את הדין הזה במה שאמרנו קודם, אבל בכל אופן היה צריך לחזור ולהגיד זה גם בנידה, '''שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משום טומאה''' — לא משום קורבת משפחה, כלומר נידה זו העריות היחידה שאינה קרובת משפחה — '''לא נעשה את המערה כגומר לפום כן צריך מימר'''. זה כי נידה לא דומה לשאר העריות, כי הם קרובי משפחה, וגם כן הוא לא פוסל אותה בביאה שלו מכהונה, וגם הבנים לא ממזרים — יש כאן חילוקים, אז לכן היה צריך לומר לנו שחייב עליה המערה כגומר. שואלת הגמרא: '''והכתיב ואיש אשר ישכב את ערות דודו''' — ונכרתו שוב פעם. אז למה צריך להגיד לנו כרת? למה יצא דודו להגיד שהיא בכרת? הרי למדנו את זה כמו שאמרנו מקודם. '''אמר לצורך לידון בערירי''' — כן, להגיד שמתים בלי בנים, כי כתיב "ערירים ימותו". שואלת הגמרא: '''והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא''' — שוב פעם גם שם למה יצא? '''אמר ליה לצורך יצאה לידון בערירי''' — גם שם זה ערירי, אבל יש הבדל, כי דכתיב "ערירים יהיו". '''דמר רבי יודן''': כל אתר דאמר "ערירים יהיו" — אז עבירה בלא ולד, לא יוולד להם בנים. אבל כל אתר דאמר "ערירים ימותו" — '''קוברין את בניהן'''. כדי להגיד לנו שני הדינים האלה: גם שהם מתים בלי בנים וגם שקוברים את בניהם. אז לכן היה צריך את שני הדינים האלה. אמר '''רבי יוסה'''... {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מה ב}} {{סוף}} <span id="דף_מו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מו.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מו.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד א<span class="yerum-runnum">88</span></div> דודתו לצורך יצאת למעט את אשת {{ירו"מ-הוסר|אחיו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחי}} {{ירו"מ-הדגשה|אביו}} מאמו {{ירו"מ-הדגשה|מערירי מה טעמא}} נאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|ערוות}} {{ירו"מ-הוסר|דודתו}}{{ירו"מ-הדגשה|דודו}} {{ירו"מ-הדגשה|גילה}} ונאמר להלן ([[ויקרא כה מט|ויקרא בהר כה מט]]) או דודו או בן דודו יגאלנו — מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר {{ירו"מ-הוסר|להלן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} {{שוליים|ז_יח}}{{ירו"מ-הוסר|באחות}}{{ירו"מ-הדגשה|באשת}} {{ירו"מ-הדגשה|אחי}} אביו מאביו הכתוב מדבר אף {{ירו"מ-הוסר|את }}אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|למידה}}{{ירו"מ-הדגשה|למדה}} מדודתו {{ירו"מ-הדגשה|בהקש}} מה דודתו שנאמר להלן {{ירו"מ-ביאור|שהיא בערירים,}} {{ירו"מ-הוסר|באחות}}{{ירו"מ-הדגשה|באשת}} {{ירו"מ-הדגשה|אחי}} אביו מאביו הכתוב מדבר אף אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|שנאמר כאן }}באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי {{ירו"מ-הוסר|עקיבה}}{{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: למדין למד מן הלמד בחולין, ילפינן שפיר בהקש אשת אחיו מדודתו, שהיא עצמה נלמדה בגזירה שווה מגאולת נחלה. אלא}} {{ירו"מ-הוסר|כרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין, אשת אחיו שהיא מהאב ולא אשת אחיו שהיא מן האם, מינא לן}}. {{ירו"מ-הוסר|דתני}}{{ירו"מ-הדגשה|תני}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} נאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|ערות}} אשת {{ירו"מ-הוסר|אחיו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחיך}} {{ירו"מ-הדגשה|לא תגלה}} ונאמר להלן ([[ויקרא כ כא|ויקרא קדושים כ כא]]) {{ירו"מ-הדגשה|ו}}איש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא — מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|מאביו יש}}{{ירו"מ-הדגשה|בשיש}} לה היתר {{ירו"מ-הוסר|לאחר}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} איסורה {{ירו"מ-ביאור|אם מת האח בלא בנים, על ידי יבום.}} יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה. {{ירו"מ-הוסר|הא רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} {{ירו"מ-הוסר|ישמעאל}}{{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מקשי לה {{ירו"מ-הדגשה|לרבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|את כל הקושיות משום דסבר אחותו לצורך יצאה}} מנין תיתי ליה {{ירו"מ-הדגשה|לחלק בעריות אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הוסר|רא }}בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר בשם}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|כל מקום שאתה מוצא}} {{ירו"מ-הוסר|שני}}{{ירו"מ-הדגשה|שתי}} לאוין וכרת {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|אחד}} {{שוליים|ז_יט}}לאוין חולקין {{ירו"מ-הוסר|כריתות}}{{ירו"מ-הדגשה|את ההכרת}} מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[שמות ל לב|שמות כי תשא ל לב]]) על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וכתיב ([[שמות ל לג|שמות כי תשא ל לג]]) איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר — ונכרת מעמיו. הרי {{ירו"מ-הוסר|יש }}כאן שני לאוין וכרת {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|אחד}}, לאוין חולקין {{ירו"מ-הדגשה|את ההכרת שהרי שניהם נימנו בתוך שלושים ושש חייבי}} כריתות. מה עביד לה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאחותו יצאה לחלק כרת בעריותאם לאוים חולקים כריתות, למה היה צריך כרת באחותו? כל הלאוים}} באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על {{ירו"מ-הדגשה|הנשים ואלמלא נכתב הייתי מחייב על}} כל {{ירו"מ-הוסר|הנשים}}{{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת רק את הבועל}} ולית לרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} כן {{ירו"מ-הדגשה|שצריך פסוק לחלק בנשים}} אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב על העריות}} לא תקרבו {{ירו"מ-הדגשה|בלשון רבים משמע שהלאוים נאמרו}} אחד {{ירו"מ-הדגשה|על}} האיש ואחד {{ירו"מ-הדגשה|על}} האשה. ומה עבד לה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פתר לה {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|דאינו}} מחוור, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אפשר היה לחשוב שמה שנכתב בלשון רבים הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו}} ועוד {{ירו"מ-הדגשה|ראיה שכשם שלאוים מחלקים כך כריתויות מחלקות}} מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו — ונכרתה הנפש ההיא. והרי שלמים בכלל שאר הקדשים היו, וכתיב: כל איש אשר יקרב}} {{ירו"מ-ביאור|יאכל}} {{ירו"מ-הדגשה|אל הקדשים וכולי וטומאתו עליו ונכרתה ולמה יצאה כרת בשלמים ובעי}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|בעא }}קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הוסר|ויצאו}}{{ירו"מ-הדגשה|למה לא נאמר דיצאו}} שלמים {{ירו"מ-הדגשה|לחלק שאם אכל בשוגג כמה קדשים בטומאה יהיה חייב}}{{ירו"מ-הוסר| ויחלוקו לאוין}} על כל {{ירו"מ-הדגשה|אחד ואחד}}{{ירו"מ-הוסר| הקדשים לטומאה}} אמר לו: שלמים לצורך יצאו {{ירו"מ-הדגשה|ללמדנו: מה שלמים קדשי מזבח וחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, אף כל קדשי המזבח חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. יצאו}}{{ירו"מ-הוסר| למעט את}} קדשי בדק הבית {{ירו"מ-הוסר|ומעילה שלא יהו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין בהם כרת שאין}} חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא {{ירו"מ-הדגשה|הא אם}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|היה יוצא לצורך היה מלמד לחלק ועוד}} {{ירו"מ-ביאור|איך בעי שמואל בר אבא קומי רבי זעירא. אולי נאמר דיצאו שלמים לחלק?. }} {{ירו"מ-הדגשה|הלא}} מתניתא היא {{ירו"מ-הדגשה|שאין בהם חילוק חטאות דתנן}} קדשי {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מזבח מצטרפין זה עם זה {{שוליים|ז_כ}}למעילה {{שוליים|ז_כא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא מה שאין כן בקדשי בדק הבית {{ירו"מ-הוסר|אל }}מכיון {{ירו"מ-הוסר|שאין מצטרפין}}{{ירו"מ-הדגשה|שהםמצטרפין}} {{ירו"מ-הדגשה|שמע מינא דאין}} {{ירו"מ-הוסר|חולקין}}{{ירו"מ-הדגשה|חילוק}} {{ירו"מ-הדגשה|חטאת ביניהן, דאי סלקא דעתך דחילוק חטאות ביניהן, אם כן לא היה להן להצטרף זה עם זה}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}}{{ירו"מ-הוסר|א}} וכיני {{ירו"מ-ביאור|אדרבא גם על הבריתא קשה}} {{ירו"מ-הוסר|ויחלוקו}}{{ירו"מ-הדגשה|דיחלוקו}} ולא יצטרפו.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מו עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו עוצרים בירושלמי מסכת שבת, דף מ"ו. אחרי שבדף הקודם הגמרא אמרה שיש לנו שני פסוקים, אחד באשת אחיו ואחד בדודתו, ובשניהם כתוב ערירים. הגמרא חילקה ואמרה שבאחד מהם כתוב ערירים יהיו, ובאחד כתוב עריים ימותו. זה שונה. עריים יהיו הכוונה שיהיו בלי וילד, ועריים ימותו הכוונה שהבנים שלהם מתים. כך הגמרא חילקה. לכן צריך את שניהם, לכן שניהם באו. רבי יוסי אומר, בעצם מה שכתוב באשת אחיו "ערירי" זה בא ללמד על הכלל, אבל מה שנאמר בדודתו זה לצורך קצת - זה בא ללמד למעט אשת אחי אביו מאמו. כלומר בא למעט דודתו מאמו, כי כל מה שנאמר ערירי יהיו זה רק בדודתו מאביו - אשת אחי אביו מאביו. אבל יש לך אחי אביו מאמו, אז לא היה בדין ערירי. מאי טעמא? איפה אתה לומד את זה? '''נאמר כאן ונאמר להלן או דודו או בן דודו יגאלנו — מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר''', אז אף דודתו שנאמר כאן באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אומרת הגמרא, אחרי שלמדנו שמדובר באשת אחי אביו מאביו, כלומר שדודתו זה דווקא אשת אחי אביו, אז אף אשת אחיו למדה מדודתו בהיקש. '''מה דודתו שנאמר להלן''' - שהדין שלה בערירי זה דווקא באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר - '''אף אשת אחיו''' שנאמר עליה שיש לה ערירי, זה דווקא באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. אומרת הגמרא '''עד כדון כרבי ישמעאל''' - זה טוב לפי רבי עקיבא ללמוד ככה, כי רבי עקיבא אומר שלומדים למד מן הלמד בחולין, אז לכן אפשר ללמוד כמו שלמדנו - בהיקש אשת אחיו מדודתו, כן, שהיא עצמה, דודתו עצמה נלמדה במגזרה שווה מגאולת נחלה. אבל רבי ישמעאל שאמר אין לומדים למד מן הלמד אפילו בחולין - אשת אחיו שהיא מאב ולא אשת אחיו שהיא מן האם, מה הלה. אומרת הגמרא, תני '''רבי ישמעאל° נאמר כאן אשת ונאמר להלן איש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא''' - כלומר, למה התורה הייתה צריכה להזכיר "נדה היא"? ללמד '''מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו לה היתר איסורה''' - כלומר מדובר באשת אחיו כזאת שיש לה היתר אחר איסורה, וזה ודאי מדובר רק באשת אחיו מאב, שהרי אם האח מת בלא בנים אז יש לה היתר על ידי ייבום. אבל '''יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה'''. עכשיו אומרת הגמרא, רבי אלעזר מקשה על רבי יוחנן את כל הקושיות. רבי יוחנן למד מדכתיב "כל אשר תעשה מכל התועבות האלה ונכרתה" - כלומר יש לנו כרת על הכלל. לאחר מכן נאמר כרת באחותו. אז רבי יוחנן אומר שהכרת שנאמר באחותו בא ללמד על הכלל כולו - שחייב על כל אחד ואחד. ואילו רבי אלעזר הקשה לו כל הקושיות שראינו, למה הוא הקשה לו? כי הוא סובר שאחותו לצורך יצאת. אז '''מקשי לה מנין תיתי ליה''' לחלק בעריות? '''רבי אבהו° בשם רבי אלעזר°''' - '''רבי הושעיה° לאוין וכרת לאוין חולקין'''. כלומר אם יש לך שני לאווין - זה כרת אחד רק, אז לאוין חולקים את הכרת - יש כרת על כל אחד ואחד. מאי טעמא? '''על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו''' - כלומר יש לנו שני לאווין, לאו על סיכה ולאו על מי שעושה כמוהו, '''וכתיב איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר — ונכרת מעמיו''' - יש כרת אחד על שניהם. '''הרי כאן שני לאוין וכרת''', אז לאוין חולקין כריתות. כראיה - במסכת כריתות מונים שם את כל הכריתות, ושניהם נמנו בתוך שלושים ושש חייבי כריתות. רואים מכאן שהכרת הזה, בגלל שהלאווין - יש לאו אחד על כל אחד, אז הכרת חולק אותם. כותבת הגמרא, '''מה עביד לה רבי יוחנן°'''? כלומר, אם באמת יש שני לאווין וכרת אחד, אז הלאווין חולקים, אז לכאורה למה צריך שתצא כרת באחותו? הרי על כל אחד מהעריות כתוב לאו בנפרד, ואחרי זה כתוב כרת אחד על כולם, אז גם כאן נאמר שהלאווין מחלקים - אז למה צריך את הכרת באחותו? אומרת הגמרא, '''באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל'''. כלומר, אלמלא היה כתוב כרת באחותו, הייתי אומר שהבועל חייב על כל אחד ואחת, אבל האישה לא תהיה חייבת על אחת. שואלת הגמרא, '''ולית לרבי אלעזר כן''' - שצריך פסוק לחלק בין אנשים? '''אית ליה''' - הוא סובר את זה, כי לומד זה ממקום אחר, דכתיב על העריות '''לא תקרבו''' לשון רבים, לא כתוב "לא תקרב" - כתוב לשון רבים, משמע שהלאווין נאמרו על שניהם, אחד האיש ואחד האשה. אז '''מה עבד לה רבי יוחנן°''' - הוא פתר לה שזה לא מחוייב - אפשר תמיד להעמיד את זה שמה שכתוב לשון רבים הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו. עוד ראיה שכשם שלאווין מחלקים אז גם כריתות מחלקת. מייתי לה דתני, כתוב '''והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא'''. והרי שלמים בכלל שאר קודשים היו, וכתיב '''כל איש אשר יקרב''' - כלומר יאכל את הקודשים וטומאתו עליו ונכרתה. אז הרי יש כרת בכל הקודשים - אז למה יצא כרת בשלמים? ושאל על זה '''שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא°''' - למה לא נאמר שיצאו שלמים לחלק? שאם הוא אכל בשוגג כמה קודשים בטומאה, אז יחלק על כל אחד ואחת. למה אנחנו לא אומרים את זה? אמר לו: '''שלמים''' - מה שלמים זה קודשי מזבח שחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא, ויש בהם כרת, אף כל קודשי מזבח שחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא וחייב בהם כרת. '''יצאו קדשי בדק הבית''' שאין בהם כרת, כיוון שאין חייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא. רואים מכאן שכל הסיבה שאני לא אומר שהכרת שנאמר בשלמים בא לחלק לגבי כל הקודשים - זה רק בגלל שזה לצורך אצה, אבל אם זה לא היה יוצא לצורך, אז זה היה מלמד לחלק. הגמרא מקשה עוד קושיה, איך שמואל בר אבא שואל את רבי זעירא "אולי נאמר שיצאו שלמים לחלק" - הרי זה משנה מפורשת שאין בהם חילוק כריתות! איפה הראנו את זה? '''דתנן קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה''' וחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא, '''מה שאין כן בקדשי בדק הבית''' - ככה כתוב בברייתא. עכשיו, מכיוון שאמרו שהם מצטרפים, אז זה ברור שאין בהם חילוק כריתות, כי אם היה בהם חילוק כריתות אז הם לא היו יכולים להצטרף זה עם זה. '''אמר רבי חנינה° וכיני''' - כלומר, באמת גם על הברייתא קשה, למה לא יחלקו ולא יצטרפו? כלומר, נכון, מה ששאל שמואל בר אבא את רבי זעירא, אותה קושיה יכול גם לשאול על הברייתא - למה הברייתא אומרת שהם מצטרפים? תגיד הפוך - תגיד שיחלקו ולא יצטרפו. {{סוף}}</div> <span id="דף_מו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד ב<span class="yerum-runnum">89</span></div> כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כלל ופרט הוא {{ירו"מ-הוסר|דאמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} לוקין על החרישה בשביעית. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר {{שוליים|ז_כב}}אין לוקין על החרישה בשביעית. {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} טעמא דרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} פרט. הזורע {{ירו"מ-הוסר|והזמיר}}{{ירו"מ-הדגשה|והזומר}}{{ירו"מ-הוסר| אף הן}} בכלל היו ולמה יצאו להקיש {{ירו"מ-הוסר|אליהן}}{{ירו"מ-הדגשה|אליהם}} {{ירו"מ-הוסר|לומר לך}}{{ירו"מ-הדגשה|לאמר}} מה הזורע {{ירו"מ-הוסר|והזמיר}}{{ירו"מ-הדגשה|והזומר}} מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן {{ירו"מ-הדגשה|אף אני אביא חרישה שהיא בלא תעשה והא הכא דהכלל בעשה ופרט בלא תעשה וגמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מיניה בכלל ופרט}}. מה עבד לה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|זריעה ובצירה}} שני דברים הן ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין {{ירו"מ-הוסר|ולית}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|לית ליה דשני דברים שיצאו מן הכלל אינם}} חולקין אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|אלא דסבר}} לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין {{ירו"מ-הוסר|ולית}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמאי אינן}} מלמדין שנייא היא שכלל בעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב ושבתה הארץ}} ופרט בלא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור}} ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}רבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|ועשה}}{{ירו"מ-הדגשה|פרט שהוא בעשה}} מלמד על {{ירו"מ-הדגשה|הכלל שהוא ב}}לא תעשה {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|ופרט שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}לא תעשה מלמד על {{ירו"מ-הדגשה|הכלל שהוא ב}}עשה. על דעתיה דרבי {{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|יוחנן}}{{ירו"מ-הדגשה|שלמד בכלל ופרט שלא אסרה תורה אלא מלאכה שהיא צורך הקרקע}} ניחא {{ירו"מ-הדגשה|ש}}מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות {{ירו"מ-הדגשה|בשביעית}}. על דעתיה דרבי {{ירו"מ-הוסר|אלעזר}}{{ירו"מ-הדגשה|יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות {{ירו"מ-הדגשה|האם}} כשם שאין {{ירו"מ-הדגשה|הפרטים}} מלמדין לענין איסור {{ירו"מ-הדגשה|לחייב לאו על כל עבודה שהיא צורך הקרקע}} כן לענין היתר לא ילמדו {{ירו"מ-הדגשה|הפרטים, שעבודה שאינה צורך הקרקע מותרת, ואף חופר בה שיחין ומערות יהיה עובר בעשה, דכתיב}} ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|ושבתה ה}}אר{{ירו"מ-הדגשה|ץ שבת לה' אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא קרתיגנאה}} טעמא דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו לוקה על החרישה דכתיב}} ([[ויקרא כה ג|ויקרא בהר כה ג]]) שש שנים תזרע {{ירו"מ-הדגשה|שדך}} ולא בשביעית {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שש שנים {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} כרמך ולא בשביעית. {{ירו"מ-הוסר|כלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} לא תעשה שהוא בא מכח עשה {{ירו"מ-הדגשה|עשה}} הוא {{ירו"מ-הדגשה|והוי כלל בעשה ופרט בעשה מה הפרטים עבודה שהיא צורך הקרקע והאילן}} עובר בעשה {{ירו"מ-הדגשה|יצא חופר בה שיחין ומערות, שאינו צורך הקרקע והאילן ואינו עובר בעשה, להביא חורש שאף הוא בעשה ואין לוקין עליו. וכן אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} עובר בעשה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|חורש}} אפילו עשה אין בו {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבי {{ירו"מ-הדגשה|יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו}}{{ירו"מ-הוסר| ירמיה אומר עובר}} {{ירו"מ-הוסר|בעשה}}{{ירו"מ-הדגשה|עשה}} {{ירו"מ-הדגשה|אין בו}} {{ירו"מ-הוסר|וליידא}}{{ירו"מ-הדגשה|ליידא}} מילה כתיב ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) ושבתה הארץ שבת לה' {{ירו"מ-הדגשה|רק}} לענין לא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|המפורטים}} שבו {{ירו"מ-הדגשה|היינו לזריעה וזמירה שרק בהם עובר בלאו דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. תנו רבנן}} יכול יהו לוקין על התוספת {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא}} {{ירו"מ-ביאור|מה הכוונה?}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פתר מתניתא יכול יהו לוקין על {{ירו"מ-הוסר|ידי}}{{ירו"מ-הדגשה|מלאכת}} חרישה בשביעית {{ירו"מ-הדגשה|שאינה מוזכרת בתורה ונלמדה בכלל ופרט קא משמע לן שפטור כדשנינן}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שסובר שלוקים על החרישה פתר {{ירו"מ-הוסר|לה }}מתניתא יכול יהו לוקין על איסור שני פרקים הראשונים {{ירו"מ-הדגשה|שהוסיפו בשביעית בשדה לבן מפסח ובשדה האילן מן העצרת}}.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מו עמוד ב'''{{ש}}</span> שואלת הגמרא, מה הדין אם יש לנו '''כלל בעשה ופרט בלא תעשה'''? ואתה אומר '''מילתיה דרבי אלעזר אמר כלל ופרט הוא''' - כלומר דנים בזה כמו כל כלל ופרט. מה הראיה? '''רבי אלעזר°'''... '''לוקין על החרישה בשביעית. רבי יוחנן° אמר אין לוקין על החרישה בשביעית.''' טעמא דרבי אלעזר: '''ושבתה הארץ שבת לה''' - זה כלל. '''שדך לא תזרע וכרמך לא'''תזמור - זה פרט. אז '''הזורע''' וזומר, אומר, בכלל היו ולמה יצאו? להקיש עליהם - לומר '''מה הזורע''' וזומר '''מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן''', אף אני אביא חרישה שהיא עבודה בארץ ובאילן, שהיא בלא תעשה. עכשיו הרי כאן הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, ובכל זאת רבי אלעזר למד בכלל ופרט. עכשיו מה עבד לה רבי יוחנן°? הוא אומר לא אפשר ללמוד כן, כי זה '''שני דברים הן ושני דברים שיצאו מן הכלל''' לא מלמדים, '''אינן חולקין'''. אומרת הגמרא, האם רבי אלעזר לא סובר את זה, ששני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקין? ואומרת הגמרא '''אית ליה''' - הוא באמת סובר את זה, אלא שהוא סובר שלחלוק הם לא חולקים, אבל ללמד הם כן מלמדים. שואלת הגמרא, על דעתיה דרבי יוחנן, למה לא מלמדים? ואתה אומר, לא, אין פה ראיה שהוא סובר ששני דברים שיצאו לא מלמדים, אלא '''שנייא היא''' - כיוון שכלל הוא בעשה, שהרי כתוב "ושבתה הארץ", והפרט בלא תעשה. '''ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה'''. ואילו רבי אלעזר סובר שפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה, ופרט שהוא בלא תעשה מלמד על עשה. אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי אלעזר, שהוא הרי למד בכלל ופרט שהתורה לא אסרה אלא מלאכה שהיא צורך קרקע - '''ניחא''' - שיהא '''מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות'''. אבל על דעת רבי יוחנן, '''מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות''' - כי הרי רבי יוחנן לא למד בכלל ופרט, אז אין לנו את הכלל שכל דבר שהוא מלאכת קרקע או מלאכת אילן אסור, אבל השאלה - האם מכיוון שהוא לא למד ככה את הכלל, אז גם הפוך הוא לא למד שכל דבר שהוא לא עבודת קרקע יהיה מותר? '''כשם שאין מלמדין לענין איסור כן לענין היתר לא ילמדו''' - אז אולי גם בורות שיחין ומערות עובר בעשה, שהרי כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'". נשאר בשאלה. אמר '''רבי אבא קרתיגנאה°''', הטעם שלא לוקין על חרישה זה משום שכתוב '''שש שנים תזרע''' שדך '''ולא בשביעית''', '''שש שנים''' תזמור '''כרמך ולא בשביעית'''. ויש לנו כלל שכל '''לא תעשה שהוא בא מכח עשה''' - עשה הוא. אז אם ככה, יש לנו עכשיו כלל בעשה וגם פרט בעשה - כי הרי כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'" זה כלל, וכתוב "שש שנים תזרע שדך", "שש שנים תזמור כרמך" זה הפרט בעשה. אז מה הפרטים? עבודה שהיא צורך קרקע ואילן, ואז עובר עליהם בעשה. יצא חופר בבורות שיחין ומערות שאין בהם צורך קרקע וצורך אילן, שגם עשה אין בהם. להביא חורש - שכן יש בו עשה אבל אין לוקין עליו. וכן אמר '''רבי ירמיה° עובר בעשה'''. '''רבי יוסי° אומר''' - לא, חורש '''אפילו עשה אין בו'''. שואלת הגמרא על רבי יוסי, שסובר שאפילו עשה אין בו, אז דמי לכתב, '''כתיב ושבתה הארץ שבת לה'''' - אז למה לא כתוב את זה? הוא אומר, "ושבתה הארץ שבת לה'" זה רק '''לענין לא תעשה שבו''' - שהפרטים שבו - כי הוא סובר שיש לנו כלל ופרט, אין בכלל למה שלא בפרט. אז בעצם כל הכלל הזה "ושבתה הארץ שבת לה'" נאמר רק לגבי זריעה וזמירה, שרק בהם הוא עובר איסור. תנו רבנן, למדנו ברייתא: '''יכול יהו לוקין על התוספת''' - ונשנה לתלמוד על פטור. כלומר ככה כתוב בברייתא מאוד סתומה, כתוב יכול לוקין על תוספת, והברייתא הביאה מקורות לפטור. מה הכוונה? '''רבי יוחנן° פתר מתניתא''' - לגבי, הוא אמר ככה: '''יכול יהו לוקין על''' מלאכת '''חרישה בשביעית''', שהרי לא מוזכרת בתורה ואינה נלמדת בכלל ופרט, כמו שאמרנו שפטור - כמו שלמדנו. אבל '''רבי אלעזר°''' שסובר '''שלוקים על החרישה''' - '''פתר מתניתא''' שאומר: '''יכול יהו לוקין על''' איסור '''שני פרקים הראשונים''' - מה שהרי הוסיפו בשביעית, כמו שאמרנו שבשדה לבן לא חורשים לפני פסח, ובשדה אילן אינה נעצרת - יכול אם כן חורש, אם כן. אז בעצם הביא מקור לזה שפטור. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מו ב}} {{סוף}} <span id="דף_מז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מז.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מז.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד א<span class="yerum-runnum">90</span></div> אית תניי תני {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב ו}}שש שנים {{ירו"מ-ביאור|שלמות}} תזרע שדך ושש שנים {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} כרמך. ואית תניי תני {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב}} שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך {{ירו"מ-הדגשה|מסייע לרבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דמדכתיב שש שנים וכולי משמע שאין לוקין על תוספת שביעית. ומאן דאמר מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור}} מסייע לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דעל}}{{ירו"מ-הוסר| ומאן דמר שדך לא}} {{ירו"מ-הוסר|תזרע}}{{ירו"מ-הדגשה|זריעה}}{{ירו"מ-הוסר| וכרמך לא}} {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|וזמירה לוקין ואין לוקים על חרישה}}{{ירו"מ-הוסר| מסייע לרבי אלעזר}}. מתניתא פליגא {{ירו"מ-הדגשה|על}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}}{{ירו"מ-הוסר|לר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאף כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה הפרט מלמד על הכלל דהרי כל}} השמר {{ירו"מ-הוסר|בלא תעשה }}פן {{ירו"מ-הדגשה|ואל הרי זה}} {{ירו"מ-הוסר|בלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} תעשה וכתיב ([[דברים יב יד|דברים ראה יב יד]]) {{ירו"מ-הדגשה|השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' וכולי}} שם תעלה עולותיך ושם תעשה {{ירו"מ-הדגשה|וכולי}}: שם תעלה — זו העלייה, ושם תעשה — זו שחיטה וזריקה. מה העלייה שהיא בעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב שם תעלה}} הרי {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|היא}} בלא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב הישמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה}} אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה {{ירו"מ-הוסר|בגין}}{{ירו"מ-הדגשה|שנלמד מההיקש}} דכתיב שם תעלה ושם תעשה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שרק בגלל שהתורה הקישה עליה לשחיטה לומדים לא תעשה מעשה}} הא אילולא הוה כתיב שם תעלה ושם תעשה, אין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|יוחנן}}{{ירו"מ-הדגשה|לא היה צורך בהקש כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לאו, כיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|שזה נלמד מכלל ופרט. ולמה היה צורך להקיש}} שלא תאמר כמה {{ירו"מ-הוסר|דתימר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאת אמר}} גבי שבת {{ירו"מ-הדגשה|שאם עשה כמה מלאכות מעין מלאכה אחת בהעלם אחד כגון}} {{שוליים|ז_כג}}חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת. לפום כן צריך {{ירו"מ-הדגשה|היקש ל}}מימר חייב על כל אחת ואחת. כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות. תמן תנינן {{שוליים|ז_כד}}ארבע אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה {{ירו"מ-הדגשה|הן}} אב {{ירו"מ-הדגשה|מה הן התולדות}} תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן: אבות הטומאה {{שוליים|ז_כה}}השרץ {{שוליים|ז_כו}}ושכבת זרע תולדות השרץ אי זהו {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי נחום}}: מדפות מהו מדפות מגעות {{ירו"מ-הדגשה|שהתולדה קלה מהאב ובאה על ידי מגע}}. {{שוליים|ז_כז}}אב הטומאה מטמא את {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|אדם וכלים}} {{שוליים|ז_כח}}וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. {{ירו"מ-הוסר|וכלי חרש }}אוכלין ומשקין וכלי {{ירו"מ-הדגשה|חרס}} אינן נעשין אב הטומאה {{ירו"מ-הדגשה|ואינם נעשים משכב ומושב}} לטמא {{ירו"מ-הדגשה|ב}}זיבה והכא תנינן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. חרישה אב {{ירו"מ-הדגשה|אלו הן התולדות}} תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. כמה יחרוש ויהא חייב? {{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}} אמר כדי ליטע כרישה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא בר רב}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} כדי ליטע זכרותה {{ירו"מ-ביאור|גרגר}} של חיטין. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|כמה יוציא ויהיה חייב}} זרע קישואין שנים {{ירו"מ-הוסר|חייב }}זרע דילועים שנים זרע פול מצרי שנים. תני<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מז עמוד א'''{{ש}}</span> '''שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך'''. כן, בדף הקודם בסוף הזכרנו שיש איזה ברייתא תמוהה. כתוב בברייתא: "יכול יהיה לוקין על תוספת", כלומר לא ברור מה כוונת התוספת, ולאחר זה הגמרא אומרת שזה מסורת שנשים את התלמודה לפטורה. כן? עכשיו אמרנו שרבי יוחנן העמיד את זה כמו השיטה שלו, שהוא סובר שחרישה מותרת, כלומר שלא לוקין על חרישה. אז בעצם השאלה, הוא אומר שהתוספת, מה שכתוב "יכול יהא לוקין על תוספת", הכוונה יכול יהא לוקין על החרישה, שהיא בעצם תוספת, הרי היא לא כתובה בתורה, ונשים את התלמודה לפטור כמו שאמרנו, כן? שבעצם האיסור חרישה זה רק עניין של העשה ולכן לא לוקין עליו. כן? ואילו רבי אלעזר, שהוא סובר שכן לוקין על החרישה, הוא לא יכול להגיד את זה כמובן, אז הוא מביא את זה אחרת. הוא אומר מה זה "יכול יהא לוקין על תוספת"? הכוונה התוספת שהוסיפו. כן, אנחנו יודעים שהרי הוסיפו שני פרקים. כן? שאסור לחרוש בשדה הלבן בשנה השישית כבר מפסח, ובשדה אילן אסור לחרוש מהעצרת, משבועות. אז השאלה של הברייתא הייתה: יכול יהא לוקין על התוספת, כלומר אם יחרישו בזמן הזה, יהא לוקין, אז אם תלמודא לפטור, רבותי תוכיחו שלא לוקין. אומרת הגמרא, למדנו, יש ברייתא על הברייתא הזאת, תני תני, ועשינו את התלמודה לפטורה, כן? '''מדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך''', ויש ברייתא שאומרת שעושים את התלמודה לפטורה '''מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'''. אז מה דאמר '''מדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך''', זה '''מסייע לרבי יוחנן'''. כן? כי מה משמעות "שש שנים תזרע שדך"? הכוונה שנים שלמות תזרע, מותר לזרוע כל השש שנים. רואים מכאן שבעצם הדיון היה על התוספת של הזמן שאסור לחרוש מפסח בשדה לבן ובשדה אילן מהעצרת. אמנם דאמר '''מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור''', זה מסייע לרבי יוחנן. כן? רואים מכאן שרק על הזריעה וזמירה לוקין, לא לוקין על החרישה. אומרת הגמרא: '''מתניתא פליגא''' על רבי אלעזר. רבי אלעזר אמר שגם כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אז לומדים את זה בכלל ופרט. כן? אז אומרת הגמרא: קשה, שהרי כתוב '''השמר פן תעשה''', וכתוב '''שם תעלה עולותיך ושם תעשה'''. כן? אז הגמרא אומרת: '''שם תעלה — זו העלייה''', "שם תעשה" זה שחיטה, שחיטה וזריקה. עכשיו, '''מה העלייה שהיא בעשה''' שהרי כתוב "שם תעלה", והרי גם כן בלא תעשה שהרי כתוב "השמר פן תעלה", כן? אז '''אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה'''. כן, כאילו לומד את זה בהיקש, שהרי כתוב '''שם תעלה ושם תעשה'''. כן? אבל מה משמע מכאן? שרק בגלל שהתורה הקישה עלייה לשחיטה, רק בגלל זה אנחנו לומדים לא תעשה מעשה. אבל '''אילולא הוה כתיב שם תעלה ושם תעשה''', אז לא היית לומד, כי '''אין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה'''. אז קשה לרבי אלעזר. אומרת הגמרא: '''מה עבד לה רבי אלעזר'''? הוא אומר: באמת לא צריך את ההיקש הזה כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לא תעשה. כן? כיוון שכמו שאמרנו, זה נלמד בכלל ופרט. אז למה היה צריך להקיש? '''שלא תאמר''' — כמו שאמרנו לגבי שבת, שאם הוא עושה כמה מלאכות ממין מלאכה אחת בעלם אחד, כמו חופר, חורץ, נועץ, זה מלאכות שהן בעצם ממין מלאכה אחת, '''אינו חייב אלא אחת'''. אז גם כן, אותו דבר נאמר כאן, ש'''דכוותה שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת'''. אז לכן היה צריך את ההיקש לומר לנו '''חייב על כל אחת ואחת'''. אומרת הגמרא: '''כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות'''. כן? בדרך כלל כל מקום שאנחנו אומרים אבות, השם אבות זה מראה שיש להם תולדות. כן? '''תמן תנינן ארבע אבות נזיקין השור''', '''זה הקרן''', '''נגיחה ודחיפה''' זה '''אב'''. עכשיו, מה התולדות שלהם? '''תני רבי חייה: נשך רבץ בעט תולדות לקרן'''. אותו דבר למדנו לגבי טומאה. '''תמן תנינן אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע''', '''תולדות השרץ''' — מה זה? '''רבי יודה בשם רבי נחום: מדפות'''. כן? זה התולדות של הטומאה. מה זה '''מדפות'''? '''מגעות'''. כן? כלומר, זה תמיד הטומאה יותר קלה מהאב והיא באה על ידי מגע. כן? אז בעצם כל אחד, מי שנוגע בשרץ אז הוא בעצם מביא את הטומאה כי זה יותר קלה והיא תולדה שלו. עכשיו, '''אב הטומאה מטמא''' — יותר חמור, הוא מטמא אדם וכלים, '''וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין'''. כן? '''ואוכלין ומשקין וכלי''' אינם נעשים אב הטומאה לעולם, וגם אינם נעשים לטמא זיבה. כן? זה הכלל לגבי טומאה. כן? וכאן ב-לגבי שבת למדנו '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. כן? חרישה זה האב. מה התולדות שלו? '''תני רבי חייה: חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה'''. אומרת הגמרא: '''כל אבות מלאכות מן המשכן למדו'''. כן? אנחנו יודעים את זה, כן? כל המלאכות לימדו על המשכן. אז '''מה חרישה היתה במשכן'''? כן, איפה ראינו חרישה? הרי לא מצאנו משום חרישה במשכן. כן, מדובר חרישה בעשיית המשכן. אומרת הגמרא '''שהיו חורשין ליטע סממנין'''. שואלת הגמרא '''כמה יחרוש ויהא חייב'''? '''רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה''', כדי ליטע בו, אה, זרע של כרישה. '''רבי אחא בר רב אמר כדי ליטע זכרותה של חיטין'''. כלומר גרגיר אחד של חיטה. '''תמן תנינן''', כמה יוציא ויהא חייב? '''זרע קישואין שנים זרע דילועים שנים זרע פול מצרי שנים'''. שואלת הגמרא, הרי למדנו שכל הנאכלים כגרוגרת, כלומר הוצאה מתחייבים עליהם אם מוציאים מאכל רק אם זה גרוגרת. אז למה בחיטים מדיות הוא חייב גם אם הוא מוציא שני גרגירים? הרי חיטים זה דבר נאכל. '''שמואל בשם רבי זעירא: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין''', שכבר על הוצאה של שתיים חייב עליהם. {{סוף}}</div> <span id="דף_מז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד ב<span class="yerum-runnum">91</span></div> חטים מדיות שתים {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הוסר|לכל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} דבר שהוא להניית קרקע {{שוליים|ז_כט}}חייב משום חורש החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה {{ירו"מ-ביאור|חוטב עצים כדי לפנות קרקע}} בחרשים המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאין חופרים את האמה בשביעית מפני שמכשיר אגפיה לזריעה אף החופר}} אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה המסקל הבונה מדריגות {{ירו"מ-ביאור|טרסות.}} הממלא את הנקעים שתחת הזיתים, והעושה עוגיות לגפנים, וכל דבר שהוא להניית קרקע — חייב משום חורש {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|דמתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} על דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|לכיסוי הדם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לא הותרה חרישה כדרכה {{ירו"מ-הדגשה|אלא על ידי שינוי שיחפור בדקר ויכסה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} אמר קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|המשנה במסכת ביצה}} דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר {{ירו"מ-ביאור|וכאן אינו צריך את הבור.}} קם {{ירו"מ-ביאור|נפגש}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|עם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} אמר לו: את אמרת {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא מילתא {{ירו"מ-הדגשה|שהמשנה במסכת ביצה שאומרת שאם שחט ביום טוב יחפור בדקר ויכסה אליבא דרבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}} ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} עשרים וארבע דברים מקולי {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} ומחומרי {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} וזה {{ירו"מ-הדגשה|א}}חד מהם {{ירו"מ-הדגשה|ואם הלכה זו היא דברי}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} נימר כ"ג {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ"ד}}.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מז עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא '''דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש'''. כן, עכשיו הגמרא מונה כל מיני דברים: '''החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחרשים''', כלומר הוא חוטב את העצים כדי לפנות את הקרקע. '''המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים'''. כלומר אם הוא שורף קנים או תמרים כדי לפנות את הקרקע. '''וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה''', שאמר שאין חופרים את האמה בשביעית, זה שמכשיר את הצדדים לזריעה, אז גם חופר אמת המים, כיוון שהוא מכשיר את הצדדים לזריעה זה נחשב גם כן תולדה של חורש. '''המסקל הבונה מדריגות''', כמו בוני טרסות, '''הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים, וכל דבר שהוא להניית קרקע — חייב משום חורש'''. '''רבי חייה בשם רבי יוחנן: המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה''', כיוון ש'''הותר מכלל בישול ביום טוב''', כי הרי מתוך יש לנו כלל שמתוך שהותר בישול לצורך הותר גם משלא לצורך. '''רבי שמעון בן לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד'''. כלומר כל מה שהותר זה רק בישול לאכילה, אבל בישול סתם לא מותר. '''התיב רבי אבא בר ממל על דרבי יוחנן מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה''', לא ילקה. למה? '''שהותר מכלל חרישה ביום טוב''' — לכיסוי דם. הרי לצורך כיסוי דם מותר, אז אם זה ככה יהא מותר גם לחרוש. '''רבי יוסי בשם רבי אילא: לא הותרה חרישה כדרכה'''. אומר לא, אתה לא יכול להשוות מזה כי שם מה שהותר לכיסוי דם זה לא חרישה כדרכה, אלא איזה שינוי, שיחפור בדקר ויכסה. כן, אז רק איזה שינוי מותר. החרישה כדרכה לא הותרה בשום פנים. '''רבי שמי אמר קומי רבי יסה, רבי אחא בשם רבי אילא''' — '''דרבי שמעון היא''', '''דרבי שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר'''. יש לנו משנה במסכת ביצה שאומרת שמודים שאם שחט, יחפור בדקר ויכסה, אז זה דרבי שמעון. דרבי שמעון אומר עד שאין לו צורך בגופו של דבר, ואם הוא לא צריך את הבור, כן, אז זה מותר. כן, אז לכן בעצם הוא התיר לכסות דם, לכן אתה לא יכול ללמוד מזה לגבי להתיר חרישה. אומרת הגמרא '''קם רבי יוסה רבי אחא''', כלומר נפגשו, רבי יוסה ורבי אחא נפגשו. '''אמר לו: את אמרת דא מילתא''' — שבעצם המשנה בביצה שאומרת שאם שחט ביום טוב, יחפור בדקר ויכסה זה רק אליבא דרבי שמעון? אומרת הגמרא '''ולא כן אמר רבי יוחנן''' — אז הוא שאל אותו, ולא כן אמר רבי יוחנן: '''דברי רבי מאיר עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וזה חד מהם'''. אם אתה אומר שזה רבי שמעון ולא רבי מאיר, אז יש אם כן עשרים ושלוש, לא עשרים וארבע. '''רבי שמעון רבי מאיר נימר כ"ג'''. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מז ב}} {{סוף}} <span id="דף_מח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מח.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד א<span class="yerum-runnum">92</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|ואי אפשר לאמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}רבי מאיר ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שניהן אמרו דבר אחד {{ירו"מ-הדגשה|שפטור משום שאינו צריך לגופו דהא תנן: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני החולה שישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ורבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הוסר|ולכן}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטר בכולן}} {{ירו"מ-הוסר|סברנן}}{{ירו"מ-הדגשה|חוץ מן הפתילה}} {{ירו"מ-הוסר|מימר}}{{ירו"מ-הדגשה|מפני}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא עושה פחם. ואמרינן עליה}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שניהן אמרו דבר אחד {{ירו"מ-הוסר|נימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אם כך היה צריך לאמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}רבי מאיר ורבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שלשתן אמרו דבר אחד. {{ירו"מ-הדגשה|אמר ליה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|לרבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שאתה שואל זה למה לי לאוקמיה כרבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|הא אפילו לרבנן אתיא ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|מפני דאין דרך חרישה בכך. אבל אם כך}} מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון {{ירו"מ-הוסר|פשיטין}}{{ירו"מ-הדגשה|דאיתמר}} {{ירו"מ-ביאור|פשיטא}} לרבנן קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. לא צורכה {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} קצר לייפות {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע {{ירו"מ-הדגשה|משמע שרבנן הסתפקו בכך, לכן אי אפשר להעמיד את המשנה בביצה כרבנן}}.{{ירו"מ-הוסר|ואפילו}} {{ירו"מ-הוסר|תימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|לו: אפשר, שמא שהסתפקה הגמרא גבי קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע היה אליבא}} דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-ביאור|האם במקרה כזה שקוצר עצים ליפות הקרקע ומסתמא ירצה להשתמש בהם, האם יהיה חייב גם משום קוצר או לא}} {{ירו"מ-הוסר|הוא }}ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה, פשוט שחייב, ש}}מכל מקום הרי חרש, מכל מקום הרי קצר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: מיליהון דרבנן {{ירו"מ-ביאור|רב חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בר נפחא}} מסייעין לרבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שקוצר ואינו צריך לעצים פטור אף לרבנן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור {{ירו"מ-הדגשה|אף לחכמים דכיוון שאינו צריך למיץ אין זה סוחט}} אם להוציא ציר חייב {{ירו"מ-הוסר|ואפילו}}{{ירו"מ-הדגשה|אף מכאן אין ראיה שאפשר שלא}} {{ירו"מ-הוסר|תימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא על דעת}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|היא דמר }}ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|אפילו סחט לצורך גופו חייב ד}}מכל מקום הרי סחט מכל מקום הרי הוציא ציר. כל דבר שהיה מבחיל {{ירו"מ-ביאור|מגדל}} את הפירות חייב משום זורע {{שוליים|ז_ל}}הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק {{ירו"מ-הוסר|והמאבק}}{{ירו"מ-הדגשה|המאבק}} המעשן המתליע הקוטע הסך {{שוליים|ז_לא}}והמשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל {{ירו"מ-ביאור|לגדל}} את הפירי חייב משום זורע {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא בר חייא בר אשי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|כהנא}}: הנוטע בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת חייב משום זורע {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} אמר<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מח עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תמיד בירושלמי מסכת שבת דף מ"ח. בדף הקודם ראינו שרבי יוחנן סובר שמי שמבשל נבלה ביום טוב אז יהיה פטור כי מתוך שהותרה אותה בישול לצורך אותה נא מותר לצורך. ורבי אבא מר עמאל הקשה עליו: אם זה ככה אז גם חורש ביום טוב לא ילקח, כי הרי הותר מכרח חרישה ביום טוב לכיסוי דם. אנחנו יודעים שהמשנה במסכת ביצה אומרת שמודיעים שמשחת שיחפור בזה קבר יחסה. אז רואים שחרישה הותרה לצורך. אז אם זה ככה יהיה גם כן פטור על חרישה. בא רבי יוסף ואמר שמה שאמרו במסכת ביצה לא אותה חרישה כדרכה. כלומר בעצם הכל מותר, שמה זה כשיש לו דקר, ואז בעצם כשהוא צריך לעפר אז דבר כזה שהוא לא צריך את המהות של המלאכה, אז בזה גם חכמים מודים שמותר. רבי אחא אמר בשם רבי אליעזר שבעצם המשנה במסכת ביצה זה בכלל לא חכמים, זה לא רבי מאיר, זה רבי שמעון. הרי רבי שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אז לכן כיוון שהוא לא צריך את הטבור אז ממילא פטור. אומרת הגמרא ששם הגמרא אומרת שרבי יוסף נפגש עם רבי אחא ואמר לו: "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" שהמשנה היא בעצם דעת רבי שמעון ולא דעת רבי מאיר. והרי למדנו שרבי מאיר אומר שיש עשרים וארבע מקומות שהם מכולי בית שמאי ואחד לבית הלל, ואחד מהם זה מסכת ביצה. ואם אתה מוציא את זה אז בעצם רק עשרים ושלוש. וגם אי אפשר להגיד שרבי מאיר מודה לרבי שמעון, כלומר גם רבי מאיר סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כיוון שהרי למדנו במסכת שבת במשנה בפרק "מדליקים", שאם הוא מכבה את הנר מפני שהוא מתפחד מפני גויים, מפני פלישתים, מפני הרוח הרעה, מפני החולה - ששם פטור כי חסה נכנס לזה שנכנס לפני החולה, ורבי יוסי פוטר את כולם חוץ מהפחם, מפני שהוא עשה פחם. ואמרנו שם מה הסיבה שרבי יוסי פוטר? כי רבי יוסי פה סובר כמו רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אז לכן כשהוא מכבה את הפתילה כי הוא צריך את השמן אז זה לא היה צריך לגופה ולכן הוא פטור עליה. והגמרא שם אומרת חבריה בני ישיבה אמרו ש'''רבי מאיר ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד'''. עכשיו, אם אתה אומר שגם רבי מאיר מודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אז היו צריכים להגיד ש'''רבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד''', לא רק רבי יוסי ורבי שמעון. אמר ליה רבי אחא לרבי יוסי: אם אתה אומר שהמשנה במסכת ביצה כדעת רבי מאיר, כדעת חכמים, ואתה סובר שלחכמים למרות שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל אם הוא לא צריך את הגוף של המלאכה, את המהות שלה, אז הוא יהיה פטור עליה. לכן שמה כשהוא חופר בדקר והוא לא צריך בכלל את הטבור, הוא צריך רק את העפר. אז רבי מאיר, גם חכמים, אומר שפטור, אבל לא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא בגלל שהוא לא צריך בכלל את המהות של המלאכה שהוא עשה. אז אם זה ככה, אז '''מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון''' - דברים שחכמים הסתפקו ונשארו בספק, אתה אומר את זה כאילו זה פשוט. כן, למדנו שלרבנן אם הוא '''קצר לצורך עשבים''' אז הוא '''חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע''', למרות שבעצם בדרך כלל נעשתה מלאכה נוספת של עיבוד קרקע שזה משום חורש, אבל לא צריכה. כלומר במה החכמים הסתפקו? אם הוא '''קצר לייפות קרקע'''. כלומר אם הוא צריך את הדבר השולי, כמו כאן הרי פה הוא צריך את העפר, זה דבר משולי לחפירה. אז אם הוא קצר והוא צריך לייפות את הקרקע, כי אני לא צריך את הקציר, אני צריך את ייפוי הקרקע, '''מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע'''. כלומר, אתה רואה שהחכמים הסתפקו ואתה בא ואומר בפשטות שחכמים דבר כזה פוטרים? עכשיו '''ואפילו תימא רבי שמעון''' - כלומר, אם תבוא ותגיד לי, לא, הספק שלהם היה לגבי רבי שמעון, כלומר רבי שמעון שאומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. האם הוא פוטר גם במקרה כזה שהוא קוצר עשבים לייפות הקרקע? כי הרי שמה מסתמא הוא גם ישתמש בעשבים, בנאדם לא יזרוק את העשבים, מסתמא הוא ישתמש בהם. לכן הספק היה לדעת רבי שמעון, האם במקרה כזה אני אומר לא, בשלמא זה קודם הוא ודאי השתמש בזה, וממילא למרות שהמלאכה הייתה צריכה לגופה כביכול, זאת אומרת כיוון שאני יודע בוודאות שהוא השתמש בזה, יהיה חייב. אבל אם זה ככה על דעת חכמים ודאי חייב, כי חכמים שמחייבים מלאכה שצריכה לגופה - פשוט שחייב, שהרי '''מכל מקום הרי חרש, מכל מקום הרי קצר'''. אמר רבי מנא: '''מיליהון דרבנן מסייעין לרבי יוסי''', כלומר הדברים שאמרו בשם רבי יוחנן זה מסייע לרבי יוסי שהוא אמר שקוצר לצורך עשבים פטור גם לרבנן, כמו שאם הוא חופר בו וצריך רק את החול לכיסוי - פטור גם לרבנן. מה הראיה? '''דמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור'''. כלומר, אם הוא צריך את הדג עצמו והוא לא צריך את המים שיוצאים, אז הרי זה פטור אף לחכמים. למה? כיוון שהוא לא צריך את המיץ, אז זה בכלל לא נקרא סוחט, זה לא מהות של סוחט. אבל '''אם להוציא ציר חייב''', אם הוא רוצה את המיץ של הדג - את זה הוא רוצה, אז חייב. אומרת הגמרא לא, גם מפה אין ראיה, כי אפשר שבעצם כל מה שרבי יוחנן אמר זה על דעת רבי שמעון. כלומר על דעת רבי שמעון זה יהיה הדין, אבל לרבנן אפילו סחט לגופו יהיה חייב. '''מכל מקום הרי סחט מכל מקום הרי הוציא ציר'''. ואתה רואה '''כל דבר שהיה מבחיל את הפירות חייב משום זורע''', כל דבר שעוזר לגידול חייב משום זורע. לכן '''הנוטע''' והמבריך, '''המרכיב''', '''המקרסם''', '''המזרד'''. מקרסם זה מוריד את העלים, את הקטעים היבשים של הענף. מזרד זה מוריד את הזרדים, מוריד ענפים מיותרים. '''המפסל''', '''המזהם''' - ששמים חומר נגד תולעים, בדרך כלל זה היה אחרי שגוזמים את העץ. '''המפרק''' - מוריד ענפים מיותרים שלא יכבד על העץ. '''המעשן''' - ששם אבק כדי לסתום את כל השורשים שמתגלים, כדי להבריח תולעים. '''המתליע''' - מוציא תולעים אחד אחד. '''הקוטע''', '''הסך''', '''והמשקה''', '''והמנקב''', '''והעושה בתים''', '''וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע'''. כלומר, כל דבר שעוזר לגידול של הפרי חייב משום זורע. {{סוף}}</div> <span id="דף_מח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד ב<span class="yerum-runnum">93</span></div> {{שוליים|ז_לב}}הזומר כנוטע נטע וזמר בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת על דעתיה דכהנא חייב שתים על {{ירו"מ-הדגשה|שנטע משום שדך לא תזרע ועל הזמירה משום כרמך לא תזמור. על}} דעתיה דרבי זעירא אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|משום כרמך לא תזמור דנטיעה בכלל זמירה}} כלום. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הוסר|לא הזומר כנוטע ולמה }}הנוטע כזומר {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|לא אמר אלא הזומר כנוטע לחייב את הזומר אף משום נוטע דכל}} {{ירו"מ-ביאור|דבר המביא לצמיחה}} היה בכלל זריעה ויצאה זמירה להחמיר על עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שאם זרע וזמר חייב שתים}} מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, את פוטרו משום זורע? הוי לא שנייא, נטע וזמר בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת, בין על דעתיה דרבי כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|ומה שאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום נוטע כוונתו שחייב אף משום נוטע}} והקוצר תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{שוליים|ז_לג}}הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש והאורה כולהן משום קוצר. ההן דגזז ספוג גומי {{ירו"מ-הדגשה|או}} קרולין {{ירו"מ-ביאור|אלמוגים,}} {{שוליים|ז_לד}}חייב משום קוצר ומשום נוטע ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס גרגר טריקסימין {{ירו"מ-הוסר|כשומין}}{{ירו"מ-הדגשה|שומין}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} נענע חייב משום קוצר ומשום זורע {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: הנותן עציץ נקוב {{ירו"מ-הדגשה|שהיה מונח על האדמה}} על גבי עציץ {{ירו"מ-הוסר|נקובה}}{{ירו"מ-הדגשה|נקוב}} חייב עליה משום קוצר ומשום זורע {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משום שלש אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: ולא פליגין הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע המוחקה {{ירו"מ-ביאור|מחליק את הקורות}} חייב משום מכה בפטיש רבנן דקיסרין אמרין ההן {{ירו"מ-הוסר|דצייד}}{{ירו"מ-הדגשה|דצד}} כוורא {{ירו"מ-ביאור|דג}} וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר והמעמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר ססרטאי}} בעי תולדות העימור אי זו היא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שמעית טעם מן דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן לקיש}} ({{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|שמואל)בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} ולית אנא ידע מה שמעת מיי כדון ההן דכתית אורז שערין {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|חלוקה}}{{ירו"מ-הדגשה|חילקה}} {{ירו"מ-ביאור|חיטה מחולקת לשנים,}} חייב משום דש ההן דשטח צלין {{ירו"מ-ביאור|תאנים}} צימוקין מסוסלה {{ירו"מ-ביאור|מלח,}} בוקלטה {{ירו"מ-ביאור|עצים יבשים,}} חייב משום מעמר כל שהוא נוגע באוכל {{ירו"מ-הדגשה|כשאוסף אותו}} חייב משום מעמר בקליפה משום דש הדא איתתא כד מערבא בחיטיא {{ירו"מ-הדגשה|להוציא הפסולת הגדולה חייבת}} משום מרקדה כד מפרכייא בראשייא {{ירו"מ-ביאור| כשפורכת ראש החיטים משום דשה.}} {{ירו"מ-הוסר|משום דשה }}כד {{ירו"מ-הוסר|מבתרא}}{{ירו"מ-הדגשה|מתברא}} בצדדיא {{ירו"מ-ביאור| כששוברת צידי הקליפה}} משום בוררת כד מספייא {{ירו"מ-ביאור| מוסיפה לכתוש}} משום טוחנת כד מנפייא משום זורה גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש ההן כיתנייא {{ירו"מ-ביאור|פשתן}} {{ירו"מ-הדגשה|בתחילה שורים במים ואז מניחים מעל האש ליבוש אחר כך מכים}} בקופנה {{ירו"מ-הדגשה|שזה כלי מתכת. אחר כך מהדקים עם מערובה, שזה מערוך, כדי שיהיה דק. אחר כך אוחזים קצה אחד, ואת השני מעיפים בעזרת קרש שנקרא אפסיטה. אחר כך מסרקים בכף היד להוציא הקשים, אחר כך עם מסרק ברזל, אחר כך חותכים לאורך הרצוי. כשמכה בקופנה חייב}} משום דש במערובה משום טוחן באפסטיתה משום זורה {{ירו"מ-הדגשה|כשסורק}} בכף {{ירו"מ-הדגשה|היד חייב}} משום בורר. כד מפלג — משם {{ירו"מ-הוסר|מנפה}}{{ירו"מ-הדגשה|מנפץ}}. כד מתלש — משם מחתך. גמר מלאכתו — משם מכה בפטיש<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מח עמוד ב'''{{ש}}</span> רבי זעירא בר חייא בר אשי אמר בשם כהנא: '''הנוטע בשבת חייב משום זורע'''. רבי זעירא אמר '''הזומר כנוטע'''. על פי זה יצא שאם '''נטע וזמר בשבת''', '''על דעתיה דכהנא חייב שתים''' - הוא לומד את זה משני פסוקים שונים, על שנטע הוא יהיה חייב משום שתלה והוציאה זרע, ועל זמירה משום שכמה שהוציא זמור. אבל '''על דעתיה דרבי זעירא אינו חייב אלא אחת''', משום שכמה שהוציא זמור, כי הרי הוא סובר שנטיעה זה בכלל זמירה. אומרת הגמרא: לא כלום. אמר רבי זעירא '''הנוטע כזומר'''? האם רבי זעירא אמר שנוטע זה כזומר? לא אמר, אלא '''הזומר כנוטע''' - זאת אומרת חייב על זומר גם משום נוטע, כי הוא סובר שכל דבר שמביא לצמיחה '''היה בכלל זריעה ויצאה זמירה להחמיר על עצמה'''. כן, שאם הוא זרע וזמר יהיה חייב שתיים. אז '''מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, את פוטרו משום זורע'''? אז אם זה ככה, באמת '''הוי לא שנייא, נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דרבי כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא''' - בכל מקרה, לפי כולם יהיה חייב שתיים. מה שרבי זעירא אמר שחייב משום נוטע, הכוונה שהוא חייב אף משום נוטע - אם יטרו בו כשהוא זומר, גם משום נוטע יהיה חייב. ואז המשנה: '''והקוצר''' - אחת מעבודות המלאכה. תני רבי חייא: '''הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש והאורה כולהן משום קוצר'''. '''ההן דגזז ספוג גומי קרולין חייב משום קוצר ומשום נוטע''' - כלומר אלמוגים, כמו שיש בים, הספוג זה גדל בים גם אלמוגים. אז אם הוא קוצר את זה הוא חייב משום קוצר וגם משום נוטע, כי ברגע שהוא קוצר את זה, זה גודל יותר טוב. '''ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס גרגר טריקסימין נענע חייב משום קוצר ומשום זורע''' - שוב פעם, כי ברגע שקוצרים את זה, זה גודל יותר טוב. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש: '''הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ חייב עליה משום קוצר ומשום זורע'''. כן, ברגע שהוא עוקר את זה מהמקום שבו היה, אז זה קוצר, וברגע שהוא מניח אותו, אז זה חייב משום זורע. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש: '''הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משום שלש'''. כי ברגע שקוצצים את זה זה גודל יותר טוב. הרי השקמה בהתחלה היא גדלה בצורה פרא ואין לה ענפים ישרים, ואז חותכים אותה ולאחר מכן היא מצמיחה - זה נקרא בתורת שקמה, חותכים אותה בצורה מסוימת ולאחר מכן היא מצמיחה קורות. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''ולא פליגין''' - כלומר, מי שאמר שחייב על שתיים ומי שאמר שלוש הם לא חולקים. למה? אם הוא קוצץ, '''הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע''', '''המוחקה''' - כלומר כשהוא מחליק את הקורות - '''חייב משום מכה בפטיש''', זה הכוונה לשלוש. '''רבנן דקיסרין אמרין''': '''ההן כוורא''', כלומר מי שצד דגים, '''וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו''', אתה מפריד לו ממקור החיים שלו, אז '''חייב משום קוצר'''. עמדנו במשנה: '''והמעמר''' - אחד מעבודות המלאכה. רבי שמואל בר ססרטאי בעי: '''תולדות העימור אי זו היא'''? כלומר מה זה נקרא תולדות עימור? אמר רבי יוסי: '''שמעית טעם מן דרבי שמעון... ולית אנא ידע מה שמעת''' - כלומר שמעתי משהו מרבי שמעון ולא זוכר מה שמעתי. שואלת הגמרא: '''מה כדון'''? מה באמת הוא כנראה שמע ממנו? עונה הגמרא: '''ההן דכתית אורז שערין חייב משום דש''' - כלומר אם הוא חתך, כתש את האורז או שעורים או חיטה, ובעצם הוא לא טחן את זה לקמח אלא שבר את זה, ככה עושים ממנו דייסה, אז הוא חייב משום דש. '''ההן דשטח צלין צימוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר''' - כלומר אם הוא שוטח תאנים או צימוקים, או מלח, או עצים יבשים, ברגע שהוא אוסף אותם אחרי הייבוש, אז הוא חייב משום מעמר. זה בעצם כנראה מה שהוא שמע - תולדה של מעמר. אומרת הגמרא: '''כל שהוא נוגע באוכל''' - אם הוא נוגע באוכל כשהוא אוסף אותו, אז זה יהיה חייב משום מעמר. אבל '''בקליפה משום דש''' - אם הוא לא בא במגע עם האוכל עצמו אלא עם הקליפה, אז הוא חייב משום דש. אומרת הגמרא: '''הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה''' - כלומר אישה כשמערבבת החיטים לעשות את הפסולת הגדולה, אז היא חייבת משום מרקדת. '''כד מפרכייא בראשייא''' - כשפורכת את ראשי החיטים, ואז מפרידה מהמוץ, אז היא עוברת משום דש. '''כד בצדדיא משום בוררת''' - כששוברת את צידי הקליפה, אז היא עוברת משום בורר. '''כד מספייא משום טוחנת''' - כלומר שמוסיפה לכתוש אותם, אז היא עוברת משום טוחן. '''כד מנפייא משום זורה''' - כלומר שמנפה את החיטים עם הקליפות, אז זה עובר משום זורה. '''גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש'''. '''ההן כיתנייא''' - כלומר פשתן. בהתחלה שורים אותו במים, ואז מניחים אותו מעל האש לייבוש, ואחרי זה - בעצם הפשתן זה צמח שגדל בתוך קנה ישר, שבעצם באמצע יש איזה חומר קשה, עצה, ואז סביבו יש סיבים, ומסביב הכל עטוף עוד פעם בעצה, בחומר קשה, כמו קש של חיטה. אז מרטיבים את זה, משרים במים, ולאחר מכן מייבשים ואז הקש, ברגע שנותנים לו מכות הוא מתפורר. אז בעצם בהתחלה שורים במים, מניחים אותו מעל האש לייבוש, אחרי זה מכים בקופנא, שזה כלי מתכת, ואז מרסקים בעצם את כל הקש. אחרי זה מעדקים עם מערובה, שזה מערוך, כלומר מגלגלים את זה שהכל יתפורר, כל הקש יתפורר, ומקבלים מזה משהו דק, שטוח, ואז אוחזים קצה אחד ואת השני מעיפים בעזרת איזה קרש, הקרש נקרא פסיטה, ואז ככה מסלקים בעצם את כל הקשים הגדולים. אחרי זה מסרקים בכף היד להוציא את הקשים היותר דקים, ואחרי זה מסרק ברזל, כדי להוציא את הקשים הדקים דקים וגם כן כדי להחליק ולהפוך את הצמר לרך. אחרי זה חותכים לאורך הרצוי. אז '''בקופנה משום דש''' - כי הוא מעיף את הקשים. '''במערובה משום טוחן''' - הוא מרסק את הקשים. '''באפסטיתה משום זורה''' - כמו שאמרנו, שהוא מעיף את זה ואז הקשים עפים ברוח. '''בכף משום בורר''' - כשהוא סורק בכף היד. '''כד מפלג - משם מנפץ''' - כלומר שהוא מפריד את החוטים. '''כד מתלש - משם מחתך'''. '''גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש'''. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מח ב}} {{סוף}} <span id="דף_מט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף מט.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_מט.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד א<span class="yerum-runnum">94</span></div> ההן דשחק תומא: כד מפרך ברישייא — משום דש. כד מברר בקליפייתיה — משום בורר. כד שחיק במדוכתה — משום טוחן. כד יהיב משקין — משום {{ירו"מ-הוסר|דש}}{{ירו"מ-הדגשה|לש}} גמר מלאכתן משום מכה בפטיש ההן סיקורה {{ירו"מ-ביאור|זרעים לצבע}} כד מבחר {{ירו"מ-הוסר|בגרריה}}{{ירו"מ-הדגשה|גרגריה}} {{ירו"מ-הוסר|בקלופיתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|מקלופיתיה}} משום בורר כד מכתת במרגזייה {{ירו"מ-ביאור|מכה עליהם בכלי להפריד הקליפה}} משום דש. כד שחיק במדוכתיה — משום טוחן. כד יהיב משקין — משום לש. כד משקע באנטרין {{ירו"מ-ביאור|בור או כלי ששם הצבע נספג באבן הסיד}} משום בונה כד מקטע בגומא {{ירו"מ-ביאור|שחותך חתיכות מהסיד הצבוע}} משום מחתך גמר מלאכתו משום מכה בפטיש {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דגים שסחטן אם לגופן פטור ואם להוציא ציר חייב {{אמורא-ירו"מ|רב}}{{ירו"מ-הוסר|א}} אמר {{שוליים|ז_לה}}כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור שלקות בין לגופן בין למימיהן {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר אחד כבשים אחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} למה {{ירו"מ-הדגשה|אתה אומר שרב חולק על}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי שניהם מתירין לגופן ואוסרים למימיהם יש חילוק}} דההן אמר {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|פטור}} {{ירו"מ-הוסר|ומותר}}{{ירו"מ-הדגשה|וחייב}} {{ירו"מ-הוסר|דההן}}{{ירו"מ-הדגשה|וההן}} אמר {{ירו"מ-הוסר|חייב}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הוסר|ופטור}}{{ירו"מ-הדגשה|ואסור}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}}: בצל שריסקו אם ליתן טעם {{ירו"מ-ביאור|שיהיה ראוי לאכילה,}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|שיוצר אוכל}} אם להוציא שורפו {{ירו"מ-הדגשה|שלא יזיק לו}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{שוליים|ז_לו}}צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{שוליים|ז_לז}}כליו מבית האומן לובשן ואם יתקרע יתקרע {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{שוליים|ז_לח}}נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן {{ירו"מ-ביאור|מוציא הקוצים}} במקום צינעה ובלבד שלא יקרע אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}: נפל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת {{שוליים|ז_לט}}ובלבד שלא יכסכסו {{ירו"מ-ביאור|ישפשף.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}: ההן ננער {{ירו"מ-ביאור|לנער שמיכה.}} {{שוליים|ז_מ}}בחדא שרי ובתלת אסור ובתרתיי צריכה ההן דסחי {{ירו"מ-ביאור|שרוחץ}} {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} ורב יהודה {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} חד אמר הכין שרי והכין אסור וחרנה {{ירו"מ-הוסר|אמר בין}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרן}} הכין ובין הכין אסור {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זמינא}} עאל מיסחי עם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ולא שבקיה עבד {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} הכין {{ירו"מ-הוסר|ודלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} הכין נפלו מים על בגדיו {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} ורב ירמיה חד אמר {{ירו"מ-הוסר|מנערה}}{{ירו"מ-הדגשה|לנערה}} שרי {{ירו"מ-הוסר|וממחקה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמחקה}} {{ירו"מ-הדגשה|ביד}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|משום מלבן}} וחרנה {{שוליים|ז_מא}}מחלף {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חייא בר אשי}} זה שרוקק מבליעו בכסותו ואינו חושש {{ירו"מ-הדגשה|משום מכבס}} {{ירו"מ-ביאור|או בגלל שזה דבר מועט. או בגלל שזה דרך לכלוך}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}}: איתפלגין {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רובא}} ורבי שמעון בר רבי חד אמר רוקק {{ירו"מ-הדגשה|על הארץ}} ושף וחרנה אמר {{שוליים|ז_מב}}אינו רוקק ושף מה פליגין בשאין שם פסיפס {{ירו"מ-ביאור|ריצוף.}} אבל יש שם פסיפס רוקק ושף רקק והפריחתו הרוח {{שוליים|ז_מג}}חייב משום זורה<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מט עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים במסכת שבת דף מט. אומרת הגמרא: '''ההן דשחק תומא''', כלומר מי ששוחק שום — '''כד מפרך ברישייא''', כלומר שהוא מפורר את הקליפות מבחוץ, אז הוא חייב '''משום דש'''. '''כד מברר בקליפייתיה''', כלומר שהוא בורר את הקליפות מהשום עצמו, אז הוא עובר '''משום בורר'''. '''כד שחיק במדוכתה''', כשהוא טוחן את זה במדוכה, אז הוא חייב '''משום טוחן'''. '''כד יהיב משקין''', כלומר שהוא מערבב את זה עם שמן וכדומה, אז הוא משום לש. '''גמר מלאכתן משום מכה בפטיש'''. '''ההן סיקורה''', כלומר זה עניין של צבע. '''כד מבחר''' — כשהוא בוחר את הגרגירים הטובים מהלא טובים, אז הוא חייב '''משום בורר'''. '''כד מכתת במרגזייה''', כשהוא מכה עליהם בכלי להפריד את הקליפה, הוא חייב '''משום דש'''. '''כד שחיק במדוכתיה''', כשטוחן אותם, חייב '''משום טוחן'''. '''כד יהיב משקין — משום לש'''. '''כד משקע באנטרין''', כלומר הוא שופך את זה לתוך הבור או הכלי שיש שם סיד, ואז הצבע נספג בסיד, אז הוא חייב '''משום בונה'''. '''כד מקטע בגומא''', כשהוא חותך חתיכות מהסיד הצבוע, אז הוא חייב '''משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. אמרו רבי חייא בשם רבי יוחנן: '''דגים שסחטן אם לגופן פטור ואם להוציא ציר חייב'''. רב אמר: '''כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור'''. '''שלקות בין לגופן בין למימיהן''' — מותר. שמואל אמר: '''אחד כבשים אחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור'''. אמר חזקיה: '''הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן'''. אמר ליה רבי מנא: לא, אין רב חולק על רבי יוחנן, הרי שניהם מתירים לגופן ושניהם אוסרים למימן. אמרה הגמרא יש חילוק, שאחד אמר פטור וחייב, ואחד אמר מותר ואסור. אחד אמר פטור וחייב, כלומר אם הוא שוחט למימן אז הוא חייב, ואם הוא שוחט לגופן פטור. והשני אמר שאם הוא שוחט למימן אז אסור, רק מן הכלל, ואם הוא שוחט לגופן אז מותר לגמרי. אז יש ביניהם חילוק. אמר רבי אבא בר ממל: '''בצל שריסקו אם ליתן טעם אסור''', כלומר שהיה ראוי לאכילה — כשהבצל עצמו חריף מאוד, והוא מרסק את זה כדי שיהיה טיפה פחות חריף וראוי לאכילה, אז אסור כי הוא יוצר אוכל. אבל '''אם להוציא שורפו מותר''', כלומר שלא יזיק לו, אז זה מותר. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא''', כלומר מותר לשים צנון במלח, אבל לא זמן מספיק שיהיה כמו כובש. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''כליו מבית האומן לובשן ואם יתקרע יתקרע''', כלומר הוא הביא כלים מבית האומן, יכול ללבוש אותם, ואינו חושש אם זה יקרע. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צינעה ובלבד שלא יקרע''', כלומר מוציא את הקוצים, אבל במקום צנוע, ובלבד שלא יקרע. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''נפל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת ובלבד שלא יכסכסו''', כלומר שלא ישפשף, זה רק כמו מכבס, כמו מלבן. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''ההן ננער בחדא שרי ובתלת אסור ובתרתיי צריכה''', כלומר לנער שמיכה, על ידי אחד מותר, שלושה אנשים אסור, שני אנשים יש מקום להסתפק. '''ההן דסחי''', כלומר הוא רוחץ. רב הונא ורב יהודה, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחרנה הכין ובין הכין אסור. בעצם — בשבת מותר לסחוט או אסור, ויש בזה מחלוקת. רבי אבא בר זמינא עאל מיסחי עם רבי זעירא ולא שבקיה עבד הכין הכין — לא התיר לו בשום צורה. נפלו מים על בגדיו, רב הונא ורב ירמיה, חד אמר שרי אסור, וחרנה מחלף — כלומר אחד אמר לנער מותר ולמחוק אסור, והשני אמר דווקא הפוך. רבי אבא בר חייא בר אשי: '''זה שרוקק מבליעו בכסותו ואינו חושש''', כלומר אדם שרוקק מותר לו להבליע ברוקו בבגדיו ואינו חושש משום מכבס, כי זה דרך לכלוך, לא דרך ניקוי. איתפלגין רבי חייא רובא ורבי שמעון בר רבי, חד אמר '''רוקק ושף''', כלומר מותר לירוק על הארץ ולשפשף, וחרנה אמר '''אינו רוקק ושף''', זה אסור. מה פליגין? בשאין שם פסיפס, כלומר אם אין ריצוף, זה בעצם על האדמה, אבל אם יש שם פסיפס — רוקק ושף לדעת כולם. {{סוף}}</div> <span id="דף_מט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף מט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|מט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד ב<span class="yerum-runnum">95</span></div> וכל דבר שהוא מחוסר {{ירו"מ-ביאור|שצריך}} לרוח חייב משום זורה והבורר אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך עבידא? היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום — אינו מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|שלא תיקן כלום שהרי נשאר שם עוד פסולת}} {{שוליים|ז_מד}}נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} בעי {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הבורר קטנית ביום טוב}} {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו, ובקנון, ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה}}. עשה כן בשבת, על דעתיה דבית שמאי מהו שיהא חייב אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ולמה לא אילו עשה כן {{ירו"מ-הדגשה|שברר כדרכו בקנון ובתמחוי}} בשבת על דבית הלל שמא אינו חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} חייב אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: יאות אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} {{ירו"מ-הוסר|אבה}}{{ירו"מ-הדגשה|אבא}} לא אתיא {{ירו"מ-ביאור|אין להסתפק}} אלא על דבית שמאי {{ירו"מ-הוסר|למה}}{{ירו"מ-הדגשה|דלבית הלל פשיטא שחייב בשבת שלא}} {{ירו"מ-הוסר|שהותר}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו אלא ביום טוב מפני}} {{ירו"מ-הוסר|מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|אוכל}} {{ירו"מ-הדגשה|נפש אבל לבית שמאי יש מקום להסתפק, האם הם התירו}} {{ירו"מ-הוסר|ברירה}}{{ירו"מ-הדגשה|לברור}} {{ירו"מ-הדגשה|אוכל מתוך פסולת רק}} {{ירו"מ-הוסר|ביט}}{{ירו"מ-הדגשה|ביום}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|טוב, כיוון שאוכל נפש}} הותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל בשבת אסור או שאוכל מתוך פסולת לא נחשב}} ברירה {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} בשבת {{ירו"מ-הדגשה|מותר}} בירר אוכלים מתוך אוכלים {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} אמר {{שוליים|ז_מה}}חייב {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר פטור מתניתא פליגא על {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דתני נתערבו לו פירות בפירות}} בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}}: תיפתר {{ירו"מ-הוסר|שהיו}}{{ירו"מ-הדגשה|שמניח על השולחן והיו}} אורחין אוכלין ראשונה ראשונה {{ירו"מ-הדגשה|מה שמניח לפניהם}} {{ירו"מ-הוסר|והתני}}{{ירו"מ-הדגשה|ותני}} ובלבד שלא יבור את כל אותו המין {{ירו"מ-הדגשה|שנראה כבורר לאוצר}} אם עשה כן בשבת {{ירו"מ-הוסר|חייב }}על דעתיה דחזקיה {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} שכן הבורר כדרכו בשבת חייב על דעתיה דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור}} שכן הבורר כדרכו במקום {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} {{ירו"מ-הדגשה|כגון פסולת מתוך אוכל}} חייב דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין {{ירו"מ-ביאור|של תאנים}} מן גוא עיגולין אפילו רמונים מן גוא רמונים {{ירו"מ-הוסר|או}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף מט עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: '''רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה''', כלומר צריך שהרוח תפזר את זה, וזה כמו זורה. '''וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה''', כלומר כל דבר שהוא משתמש ברוח, כוח אחר מעורב בפעולה שלו, אז חייב משום זורה. '''והבורר''' — למדנו במשנה שבורר הוא אחד מאבות המלאכות. אמר רבי יודן: '''יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב, יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב'''. '''היך עבידא? היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום — אינו מתחייב''', כי לא תיקן כלום, בתוך הערימה נשאר עדיין צלת. '''נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב'''. רבי יונה בעי: למדנו במשנה בורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל, כלומר צריכים לברור אוכל מתוך פסולת, ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי. '''עשה כן בשבת, על דעתיה דבית שמאי מהו שיהא חייב'''? כלומר אם הוא בורר אוכל מתוך פסולת בשבת, האם יהיה חייב? אמר ליה רבי יוסי: '''ולמה לא, אילו עשה כן בשבת על דבית הלל שמא אינו חייב, חייב'''. כלומר, מה שבית הלל אומרים שבורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי התירו רק ביום טוב; ברור שאם הוא עשה את זה בשבת הוא חייב. אז מסתמא גם מה שבית שמאי אמרו, שבורר אוכל מתוך פסולת, אם עשה את זה בשבת, יהא חייב. אמר רבי מנא: '''יאות אמר רבי יונה'''. כלומר באמת רבי יונה שאל שאלה נכונה דווקא על בית שמאי, לא על בית הלל, כי על בית הלל ברור שיהיה חייב, כי בית הלל אומרים שרק ביום טוב התירו משום אוכל נפש, כמו שמותר לבשל. אבל לבית שמאי, שהם אומרים שבורר ביום טוב אוכל מתוך פסולת, בעצם הם לא מתייחסים לעניין של היתר מיוחד ביום טוב. אולי מה שהם סוברים שבכלל לברור אוכל זה לא ברירה בכלל, זה דרך אכילה בכך. ואם זה ככה, אז זה יהיה מותר גם בשבת, לכן יש מקום להסתפק, '''לא אתיא אלא על דבית שמאי הותר ברירה בשבת'''. אומרת הגמרא: '''בירר אוכלים מתוך אוכלים''', כלומר אוכל מתוך אוכל. חזקיה אמר חייב, רבי יוחנן אמר פטור. '''מתניתא פליגא על חזקיה''' — '''בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן'''. אז רואים מכאן שמותר לברור אוכל מתוך אוכל. רבי בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: '''תיפתר אורחין אוכלין ראשונה ראשונה''', זאת אומרת, הוא מניח על השולחן לפני האורחים, והם אוכלים ראשונה ראשונה, מה שהוא מניח לפניהם. אז בעצם זה כמו בורר אוכל מתוך אוכל, ואוכל, זה דרך אכילה בכך ואין בזה איסור. אומרת הגמרא: '''ובלבד שלא יבור את כל אותו המין'''. כלומר כולם מודים שכשהוא בורר אוכל מתוך אוכל, שלא יברור את כל אותו המין, כי אז זה נראה כאילו הוא בורר על האוצר. עכשיו, '''אם עשה כן בשבת על דעתיה דחזקיה שכן הבורר כדרכו בשבת חייב'''. חזקיה סובר שהבורר כדרכו חייב, אם הוא בורר אוכל מתוך אוכל. '''על דעתיה דרבי יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום חייב''' — כי הוא סובר שבורר פסולת מתוך אוכל חייב. '''דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין מן גוא עיגולין אפילו רמונים מן גוא רמונים'''. כלומר חזקיה, כמו שאמרנו שהוא אפילו בורר אוכל מתוך אוכל, זה אומר אפילו אם הוא בורר תאנים מתוך תאנים, או אפילו רימונים מתוך רימונים. אז אומרת הגמרא: '''כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש'''. כלומר, האם לפי חזקיה גם אם הוא בורר אנשים מתוך אנשים אחרים? ואז אומרת הגמרא שמי שרוצה לעשות טוב, כולם מודים למה שרב אמי היה עושה. רב אמי היה לו לאורחים, הוציא להם תרומוסים עם הפסולת שלהם, ואמר להם: תתנו לעצמכם, אתם תגיעו לאכול את הכל, גם את הקליפות, אפילו בסוף. ואז בזה גם חזקיה מודה, כיוון שסופו לאכול את הכל, אז אין בזה בורר. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|מט ב}} {{סוף}} <span id="דף_נ_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נ.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נ.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נ|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד א<span class="yerum-runnum">96</span></div> מיי כדון כל עמא מודיי להדא דרבי אימי {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} דרבי אימי {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} הוה ליה אורחין אפיק קומיהון תורמוסין ופסיליין {{ירו"מ-ביאור|הפסולת שלה.}} אמר לון {{ירו"מ-הדגשה|י}}הבין דעתיכון דאתון מיכול קיסייא {{ירו"מ-ביאור|הקליפות}} בסופא {{ירו"מ-הדגשה|ובזה חזקיה מודה דכיוון שסופו לאכול הכל אין זה בורר}} תני אין בוררין {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא טוחנין ולא מרקידין. הבורר, הטוחן, המרקיד בשבת — נסקל. ביום טוב — סופג את הארבעים. והא תנינן {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרים}} {{שוליים|ז_מו}}בורר {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}} כדרכו בחיקו ובתמחוי אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא ענתונייא}} {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא שאוסרת}} דרבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} היא דרבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר אף מדיח ושולה {{ירו"מ-הדגשה|אבל לברור ללא שינוי אסור}} והא תנינן של בית {{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן {{ירו"מ-הדגשה|וכי לדעת}} {{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} מותר לטחון ואסור לבור {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לא {{ירו"מ-הוסר|הותרה}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו}} {{ירו"מ-הדגשה|בית}} {{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} טחינה כדרכה {{ירו"מ-הדגשה|אלא בשינוי עשו}} ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז יז]]) כל מלאכה לא {{ירו"מ-הוסר|יעשו}}{{ירו"מ-הדגשה|יעשה}} בהם {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ושמרתם את המצות כל מלאכה}} עד ושמרתם את המצות {{ירו"מ-הדגשה|אסורה מלישה והילך}} {{ירו"מ-ביאור|שנותן מים וצריך לשמור שלא יחמיצו}} {{ירו"מ-הדגשה|מותר ביום טוב}} תני {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי {{ירו"מ-הוסר|כלום}}{{ירו"מ-הדגשה|אם כך למה היה צריך את הפסוק אך אשר יאכל}} {{ירו"מ-הדגשה|לכל נפש הוא}} {{ירו"מ-הוסר|למדו}}{{ירו"מ-הדגשה|לבדו}} {{ירו"מ-הדגשה|יעשה לכם}} {{ירו"מ-הוסר|לתבשיל}}{{ירו"מ-הדגשה|להתיר}} {{ירו"מ-הדגשה|בישול}}{{ירו"מ-הוסר| אלא מיכן}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא אמר כן אלא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז יז]])אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות {{ירו"מ-הדגשה|דמלישה והילך}} {{ירו"מ-ביאור|שנותן מים וצריך לשמור שלא יחמיצו}} {{ירו"מ-הדגשה|מותר ביום טוב לצורך אוכל נפש אבל ברירה וטחינה אסור}} תני {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} ופליג {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} אך הוא {{ירו"מ-הדגשה|לבדו}} הרי אלו {{ירו"מ-הדגשה|שלושה}} מיעוטין שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|אבל לברור מותר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רב חייה בר אשי {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ז_מז}}המשמר חייב משום בורר אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} לא מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} משום מרקד {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ורבי יוסה {{ירו"מ-ביאור|אסי}} תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ומה המרקד קמח {{ירו"מ-הוסר|מלמטן}}{{ירו"מ-הדגשה|מלמעלן}} וסולת {{ירו"מ-הוסר|מלמעלן}}{{ירו"מ-הדגשה|מלמטן}} אף המשמר יין מלמטן ושמרין מלמעלן ולא הוינן אמרין כלום {{ירו"מ-הוסר|למה}}{{ירו"מ-הדגשה|דעל כרחך משמר כבורר כיוון שמצאנו}} שהותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}ברירה {{ירו"מ-הוסר|הותר מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|מכללה ביום טוב ומצאנו שהותר}} שימור {{ירו"מ-הדגשה|מכללו ביום טוב}} הותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}ברירה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי והותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}שימור {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: אף נותנין לתלויה ביום טוב ולא {{ירו"מ-הוסר|הותר מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|מצאנו שהותר}} הרקדה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא בן יסא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נ עמוד א'''{{ש}}</span> '''תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין. הבורר, הטוחן, המרקיד בשבת נסקל. ביום טוב סופג את הארבעים.''' שואלת הגמרא: והתנינן רבי-- לא, אמרי: אם בורר ביום טוב כדרכו בחיקו ובתמחוי, אז איך אתה אומר שלוקה? '''אמר רבי חנינא ענתוניא''': זה רבן גמליאל. כלומר הבית הדין דרשה את דעת רבן גמליאל, שהוא סובר שאסור. כן, צריכים שילוי. כן, שהוא אמר שם '''אף מדיח ושולה''', כלומר לברור כמו דרכו אסור. כל מה שהתירו זה רק בשילוי. שואלת הגמרא והתנינן: '''של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן''' כדרכם לכאורה. אז מה, לדעת רבן גמליאל '''מותר לטחון ואסור לבור'''? אמר רבי יוסי בשם רבי אילא: גם רבן גמליאל לא התירו טחינה כדרכה, אלא בשילוי אסור. כלומר גם אמנם באותו כלי, אבל בשילוי מותר. עכשיו, '''מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין'''? אמר רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש דכתיב '''כל מלאכה לא בהם'''. ואחרי זה כתוב בסוף הפסוק '''ושמרתם את המצות''', בפסוק הבא. אז מכאן למדו חז"ל שכל מלאכה עד ושמרתם את המצות אסורה. משמרתם את המצות מותר. כלומר, מלשם ואילך, שאז בעצם שמים את המים בקמח וצריך לשמור שלא יחמיץ, משם מותר. אומרת הגמרא: תני רבי יוסה, בעי רבי יוסה: אם כך, אז למה צריך פסוק "'''אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'''" כדי להתיר בישול? הרי אם אתה אומר שמהפסוק הזה, כן, "משמרתם את המצות", אתה לומד שכל דבר שמשעת שמירה מלשם ואילך מותר, אז גם בישול הוא חלק מזה, אז גם מותר. אז למה צריך פסוק מיוחד להתיר בישול? אומרת הגמרא: רבי יוסה לא אמר כן, לא ככה. הוא עצמו לא דרש ככה את הפסוק, אלא דרש את זה אחרת. כן? ככה הוא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: '''אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם''' עד '''ושמרתם את המצות'''. הכל זה דרשה אחת. ללמד שמה שמותר לאוכל נפש זה רק מלשם ואילך, משעה שהוא נותן מים, כן, ואז צריך לשמור שלא יחמיצו, אז מותר. כן? אבל בירה וטחינה שהם קודם אסורים. אומרת הגמרא: תני חזקיה ופליג, כן, חזקיה סובר אחרת. הוא אומר שבעצם כל אוכל נפש מותר, אלא שהתורה מיעטה שלושה דברים: '''אך''' - '''הוא''' - הרי אלו מיעוטין שלא לקצור, שלא לטחון ושלא להרקיד ביום טוב. אבל לברור, שהתורה לא מיעטה, מותר. אומרת הגמרא: רבי זעירא ורב חייה בר אשי אמרו בשם שמואל: '''המשמר חייב משום בורר'''. אמר רבי זעירא: לא מסתברא, לא הגיוני. אם זה היה הגיוני, אלא משום מרקד, יותר דומה למרקד. כן? אומרת הגמרא: רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין: בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר רבי זעירא, שבאמת, אה, משמר זה דומה למרקד, כי מה '''המרקד קמח וסולת''' - כלומר הפסולת למעלה והנקי זה למטה - '''אף המשמר יין מלמטן ושמרין מלמעלן'''. ולא הוינן אמרין כלום, אבל באמת לא אמרנו להם כלום. באמת אנחנו טעינו, כי באמת משמר זה יותר דומה לבורר. למה? כיוון שמצאנו הרי '''שהותר ברירה''' בכללה ביום טוב, כן, יש מקרים שמותר לברור, ומצאנו '''שהותר שימור''' בכלל ביום טוב. {{סוף}}</div> <span id="דף_נ_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נ|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד ב<span class="yerum-runnum">97</span></div> {{שוליים|ז_מח}}אין שונין {{ירו"מ-ביאור|לסנן פעם שניה}} את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה {{ירו"מ-הדגשה|הא כדרכו אסור לרקד}} אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|שמשמר חייב}} משום מרקד {{ירו"מ-הוסר|הוא }}יהא אסור אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: ודלא כרבי יודה דתני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הוסר|אבל}}{{ירו"מ-הדגשה|אף}} במכשירי אוכל נפש התירו {{ירו"מ-הדגשה|וכל שכן שהרקדה מותר אבל עדין}} בעייא דא מילתא מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן {{שוליים|ז_מט}}והטוחן ההן דשחק מלח {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{שוליים|ז_נ}}חסף {{ירו"מ-ביאור|חרס}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} פילפלין חייב משום טוחן ההן דחשר {{ירו"מ-ביאור|סינן}} גורגבסין {{ירו"מ-ביאור|מוץ,}} {{ירו"מ-הוסר|מוץ }}חול {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{שוליים|ז_נא}}עפר חייב בו משום מרקד ההן דגבל גירגבסין {{ירו"מ-ביאור|מוץ,}} עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} בעי תמן אמר {{ירו"מ-הדגשה|המחמיץ מנחות}} {{שוליים|ז_נב}}חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שכולם משום לש ואם עשה בהעלם אחד חייב רק אחת}} אלא תמן יש לו לחלוק {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב: לא תעשה חמץ, וכתיב: לא תאפה חמץ. אפיה בכלל לא תעשה חמץ הייתה, ולמה יצאה? להקיש אליה ולאמר: מה אפיה}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|עליה בפני עצמה אף לישה ועריכה חייב עליהם בפני עצמן מכאן שחייב}} על כל אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|האופה}} את חמי אפייה תולדת {{ירו"מ-הוסר|לבישול}}{{ירו"מ-הדגשה|בישול}} ואת אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שמניתה אופה בל"ט אבות מלאכה}} אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן וההן דא{{ירו"מ-הדגשה|ז}}ין {{ירו"מ-ביאור|המחמם}} גירקדרין {{ירו"מ-ביאור|סיד}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} משיח כילוס {{ירו"מ-ביאור|שמן}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} שרי זיפות {{ירו"מ-ביאור|מחמם זפת}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} שרי מוסרין {{ירו"מ-ביאור|מרכך דברים קשים}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום מבשל אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה בר חנינה}} {{שוליים|ז_נג}}המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מבשל {{שוליים|ז_נד}}בישל בחמי טבריא מהו {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} אמר אסור {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר מותר אמר {{אמורא-ירו"מ|רב מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אזלית לקיסרין ושמעית {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבי זריקן {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הוסר|לחזקיה צריכה}}{{ירו"מ-הדגשה|דצריכה}} ליה {{ירו"מ-הדגשה|אי אסור או מותר}} פסח שיתבשל בחמי טבריא מהו {{ירו"מ-הדגשה|האם חייב משום לא תוכלו ממנו נא ובשל מבושל במים}} תרין אמורין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב ט|שמות בא יב ט]]) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים {{ירו"מ-הדגשה|בישול אסרה תורה ואין זה בישול}} ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מותר {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב ט|שמות בא יב ט]]) כי אם צלי {{ירו"מ-הדגשה|אש}} ראשו על כרעיו ועל קרבו כל {{ירו"מ-הדגשה|שאינו צלי עובר עליו באל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כל}} אילין שיעוריא: אם לאוכלין — כגרוגרת. אם לבהמה — כמלוא פי גדי. אם לבשל — כדי לבשל ביצה קלה. אם לארוג — כמלוא רוחב הסיט. {{ירו"מ-הוסר|כפול }}אם לטוות — כמלוא רוחב סיט כפול {{שוליים|ז_נה}}הגוזז את הצמר גזז סתם {{ירו"מ-הדגשה|שלא לצורך אריגה או טוויה}} מהו {{ירו"מ-הדגשה|השיעור}} נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: הוציא דיו אם בקולמוס {{שוליים|ז_נו}}כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגות {{ירו"מ-ביאור|לתקן}} אות אחת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שברישא הוציא סתם ואזלינן לקולה, אף הגוזז סתם אזלינן לקולה, וחייב כמלא רוחב הסיט כפול}} תמן תנינן {{שוליים|ז_נז}}השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו {{ירו"מ-ביאור|את השער שתלש}} ממקומו וכן {{שוליים|ז_נח}}התולש את השיער<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נ עמוד ב'''{{ש}}</span> כן, איפה? הותר ברירה, דתנן '''בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי''', והותר שימור, דתנן '''אף נותנין לתלויה ביום טוב'''. מותר לסנן אם יש כבר משמרת תלויה. מותר לסנן את היין. '''ולא הרקדה''' - אבל לא מצאנו שהותר הרקדה. כן? דאמר רבי חנינא בן יסא בשם רב יהודה: '''אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה'''. כלומר להרקיד אחרי הנפה התירו. '''אין תימר משום מרקד יהא אסור''' - אם תאמר שמשמר חייב משום מרקד, אז צריך להיות אסור. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''ודלא כרבי יודה''' - כל ההלכה הזו לא כמו רבי יהודה. זה היה בשם רבי יודה, '''במכשירי אוכל נפש התירו'''. אז אם התירו מכשירי אוכל נפש, כל שכן שהתירו הרקדה. אבל עדיין '''בעייא דא מילתא, מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן'''? כלומר, אמרו שרבנן אומרים שאין שונין, כלומר אסור לסנן פעם שנייה קמח. השאלה אם לסנן פעם שנייה קמח מותר אחרי הנפה, זה נשאר בשאלה. למדנו במשנה שאחד ממיני המלאכות זה הטוחן. אומרת הגמרא: '''ההן דשחק מלח חסף פילפלין חייב משום טוחן''' - מי שטוחן מלח או חרס או פלפלים חייב משום טוחן. '''ההן דחשר גורגבסין חול עפר חייב בו משום מרקד''' - מי שמסנן גיר גבסין, חול או עפר, אז חייב משום מרקד. כלומר, למרות שזה לא אוכל, הוא מסנן סיד או חול או עפר, אף בכלל הוא חייב משום מרקד. '''ההן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש''' - מי שהוא מערבב עם מים גיר גבסין, כל אלה זה מדובר על איזה סוג של גיר או גבס או עפר או קילורין או מלוגמא או סממנין, אז הוא חייב משום לש. '''הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש''' - כל הדברים האלה זה תולדה של לש. רבי אבא בר ממל בעי: תמן אמר '''חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה'''. זאת אומרת, בעצם כל אחד מהם זה משהו אחר. '''והכא את אמר הכין''' - שכולם משום לש. הרי אנחנו יודעים שיש לנו כלל שמי שאפה מהמנחות מנחה אחת חייב רק אחת. כלומר בעצם כולם רק חייב אחת. אז למה אתה אומר שחייב שלוש? אומרת הגמרא: '''אלא תמן יש לו לחלוק''' - שמה זה גזירת הכתוב שחולקת. נניח שיש פה שלוש חלוקות. '''חייב על כל אחת ואחת''' - כתיב "לא תיעשה חמץ" לגבי המנחות, וכתיב "לא תאפה חמץ". הרי אפייה בכלל לא תיעשה חמץ. אז למה יצא? להקיש עליה, לומר מה אפייה חייב עליה בפני עצמה אף לישה ועריכה חייב בפני עצמה. אז מכאן למדו שחייב על כל אחד ואחת. '''ברם הכא אינו חייב אלא אחת''' - אצלנו יהיה חייב רק אחת. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''האופה''' - זה אחד מלהי המנחות... '''את חמי אפייה תולדת''' - אפייה זה תולדת בישול. '''ואת אמר הכין''' - למה אתה מונה את האפייה בין תולדות ולא מונה את האב שזה בישול? אלא בגין דתנינן '''סדר עיסה תנינתה עמהן''' - כלומר, בגלל שלמדו את זה בעל פה, אז העדיפו לנקוט במלאכה שהיא בסדר עיסה, הכנת הפת. כן, אז אופה, ולא אמור מבשל. אומרת הגמרא: '''ההן דא ין גירקדרין משיח כילוס שרי זיפות שרי מוסרין''' - מי שמחמם את הסיד או משיח כילוס, כלומר הוא מחמם שמן שהוא קרוש, או שאר איזיפות, או שהוא מחמם זפת שיהיה נוזלי, או שאר מוסרין, כלומר מרכך דברים קשים. בכל אלה חייב מי שמבשל, כי כל המהות של בישול זה לרכך דבר קשה. '''אמר רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה: המתיך אבר חייב משום מבשל'''. '''הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל'''. '''בישל בחמי טבריא מהו'''? כלומר, אם לא על ידי אור מה הדין? אז '''חזקיה אמר אסור, רבי יוחנן אמר מותר'''. אמר רב מנא: אזלית לקיסרין ושמעית רבי זריקן בשם חזקיה '''ליה פסח שיתבשל בחמי טבריא מהו''' - '''תרין אמורין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר''' - הוא לא אמר ודאי אסור, אלא הוא הסתפק. ככה אמרו בקיסריה. אומרת הגמרא: פסח שהתבשל בחמי טבריא, האם הוא חייב משום "לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" או לא? אז '''תרין אמורין, חד אמר אסור וחרנה אמר מותר'''. '''מאן ד מר''' מותר, דכתיב '''אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים''' - בישול אסרה התורה וזה לא בישול. אז לכן הוא אומר שאין פה איסור. כלומר, לא קיים מצוות "צלי אש", אבל בכל אופן לא עבר איסור של מבושל. '''ומאן ד מר''' מותר, דכתיב '''כי אם צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו''' - כל שאינו צלי עובר עליו, "ואל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". אומרת הגמרא: '''כל אילין שיעוריא''' - כמו שיעורים שלמדנו על הוצאה וכל העניינים. '''אם לאוכלין כגרוגרת. אם לבהמה כמלוא פי גדי. אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה. אם לארוג כמלוא רוחב הסיט. אם לטוות כמלוא רוחב סיט כפול'''. כן, זה עניין הוצאה. ככה למדו את השיעורים האלה. שואלת הגמרא, למדנו במשנה שהגוזז את הצמר, זה אחד מהמלאכות. השאלה אם הוא '''גזז סתם''', כן, הוא לא הגדיר לצורך מה הוא גוזז. כן, האם לאריגה או לטוויה? '''מהו''', אז אומרת הגמרא: '''נישמעינה מן הדא: הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגות אות אחת'''. אז משמע מכאן שברשם, מה שאמרנו שהוא הוציא בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, הכוונה שהוא הוציא סתם. הוא לא התכוון לתקן אות. כן. אז רואים מכאן שבסתם הולכים לחומרה. אז גם בגוזז סתם הולכים לחומרה ולא יהיה חייב, אלא אם גזז כמלוא רוחב סיט כפול. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נ ב}} {{סוף}} <span id="דף_נא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נא.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד א<span class="yerum-runnum">98</span></div> לראות מקום מום {{ירו"מ-הדגשה|מכאן אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן לקיש}} {{שוליים|ז_נט}}התולש מן הקדשים פטור אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} {{אמורא-ירו"מ|ריש לקיש}} כדעתיה דאיתפלגון התולש בקדשים {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר חייב {{ירו"מ-הדגשה|דתולש היינו גוזז}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר פטור {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעי מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון התולש כנף בעוף {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום שלש}} {{שוליים|ז_ס}}{{ירו"מ-הדגשה|תלש חייב משום גוזז}} {{שוליים|ז_סא}}המורטה {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום ממחק}} והקוטמה חייב משום {{ירו"מ-הוסר|שלש}}{{ירו"מ-הדגשה|מכה בפטיש גבי בכור הוא אמר שאין תלישה בכלל גוזז והכא הוא אמר התולש חייב משום גוזז}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} ולא פליגין {{ירו"מ-הוסר|התולש חייב משום גוזז המורטה חייב משום מוחק הקוטמה חייב משום מכה בפטיש }}{{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|דלא}} דמייא עוף שאין {{ירו"מ-הדגשה|לו}} גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|בבכור}} אינו חייב עד שיגזז תדע לך שהוא כן דתני {{שוליים|ז_סב}}תלש מן {{ירו"מ-הוסר|המיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|המתה}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|ש}}תלישתה זו היא גיזתה {{שוליים|ז_סג}}המלבנו ההין דמגפר {{ירו"מ-הדגשה|עץ לכלים}}{{ירו"מ-הוסר| עאל מני}} {{ירו"מ-הוסר|נחבלין}}{{ירו"מ-הדגשה|חבל}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}אליקה {{ירו"מ-ביאור|לעוגן.}} הדא איתתא דשרקא אפה {{ירו"מ-ביאור|מורחת פניה}} {{ירו"מ-הוסר|דשרקא}}{{ירו"מ-הדגשה|שרקא}} מעזלה {{ירו"מ-ביאור|מורחת אריג.}} ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה {{ירו"מ-הדגשה|לנקותו חייבת משום מלבן אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב כהן}} בשם רבנן דקיסרין המיינטון {{ירו"מ-ביאור|בגד שמתלבן בחום האש}} חייב משום מלבן {{שוליים|ז_סד}}המנפסו ההן דנפיס {{ירו"מ-ביאור|מנפץ}} סיב הוצין גומא חייב משום {{ירו"מ-הוסר|מנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|מנפץ}} {{שוליים|ז_סה}}הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין {{ירו"מ-ביאור|מכים}} בבהמה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לעשות}} {{ירו"מ-הוסר|בעורות}}{{ירו"מ-הדגשה|עורות}} אלים מאדמים אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: הדא אמר העושה חבורה {{שוליים|ז_סו}}ונצרר בה דם חייב המאדם אודם בשפה חייב {{ירו"מ-הדגשה|משום צובע}} המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום הצר צורה {{ירו"מ-הדגשה|ואחר כך מלאו בצבע}} הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע חיסר {{ירו"מ-ביאור|בצורה שעשה}} בה אבר ובא אחר וגמרה חייב {{שוליים|ז_סז}}משום מכה בפטיש {{שוליים|ז_סח}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הסוחט והמכבס מלאכה אחת היא תני {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה}}אומר הצבעים שבירושלים היו עושין {{ירו"מ-הדגשה|סחיטה}} מלאכה בפני עצמה על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ' מלאכות אינון, וניתני. לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עלמא מודיי בהן. ההן דעביד חבלין, ההן דעביד ממזור {{ירו"מ-ביאור|חגורה}} חייב משום טווה ההן דעבד קונטרן {{ירו"מ-ביאור|שק}} נפן ומחצלן {{ירו"מ-ביאור|מחצלת}} חייב משום מיסיך הדא איתתא כד משתייה בקוביה {{ירו"מ-ביאור|שמותחת חוטי השתי}} {{ירו"מ-הדגשה|חייבת}} משום {{ירו"מ-הוסר|מיסכת}}{{ירו"מ-הדגשה|מסיך}} כד יהבה קדמה {{ירו"מ-הדגשה|ומכניסה בנירין חייבת}} משום עושה בתין כד מקימה לון {{ירו"מ-ביאור|שמעמידה את כלי האריגה}} {{ירו"מ-הדגשה|חייבת}} משום בונה כד מחייא {{ירו"מ-ביאור|שמעבירה את חוטי הערב}} משום אורגת. כד מקטעא בנימייא — משום מחתכת. כד גמרה מלאכתה — משום מכה בפטיש. ההן דעבד קופין {{ירו"מ-ביאור|קופה מנצרים}} כד צפר {{ירו"מ-ביאור|שמעמיד השתי}} משום {{ירו"מ-הוסר|מיסיך}}{{ירו"מ-הדגשה|מסיך}} כד מחייט משום תופר כף {{ירו"מ-הדגשה|את הקנים}} משום בונה כד מקטע משום מחתך גמר מלאכתו משום מכה בפטיש<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נא עמוד א'''{{ש}}</span> רבותינו הקדושים במסכת שבת דף נ"א. נתחיל מהשורה האחרונה בדף הקודם. אומרת הגמרא תמנתא נינה, השוחט הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יעזוב למקומו. אנחנו יודעים שיש אחד מההלכות שחיטה זה אסור שיהיה חלודה. חלודה פירושו שהסכין נכנס מתחת לעור, אבל גם אם הוא נכנס מתחת למשהו אז השחיטה היא פסולה. ולכן כדי שהשחיטה, הסכין לא תיכנס מתחת לצמר אז תולשים את הצמר באותו מקום. אז הגמרא אומרת שלמדנו ביידא שאומרת שכששוחטים בכור מותר לתלוש את השיער אבל להשאיר אותו באותו מקום, לא לקחת אותו, כן? כי יש איסור לגזוז את הצמר של בכור. '''ואין תולש את השיער לראות מקום המום'''. אז אותו דין בדיוק גם כן מותר לתלוש אבל אסור להוציא את זה, להשאיר את זה באותו מקום. ואומר מכאן, אמר '''רבי אילא בשם רבי שמעון התולש מן הקדשים פטור''', כלומר כל האיסור זה רק לגזור אבל לתלוש מותר. '''אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה''' - דאיתפלגון. '''התולש בקדשים''' - רבי יוחנן אמר חייב, כי תולש זה כמו גוזז, ורבי שמעון בן לקיש אומר פטור. ואמר רבי ירמיה '''מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש''', רבי שמעון בן לקיש חזר בו? דאיתפלגון: '''התולש כנף בעוף''' - חייב משום גוזז. '''המורטה''' - חייב משום ממחק. '''והקוטמה''' - חייב משום מכה בפטיש. כלומר אם אדם תולש את הנוצה של העוף אז הוא עובר משום גוזז, כן? ואם הוא מורט את השערות הדקות מהקנה שמכינים ממנו כולמוס, תולשים את השערות אז הוא חייב משום ממחק. ואם הוא חותך את זה במידה שהוא רוצה זה קוטם את זה, הוא חייב משום מכה בפטיש. לגבי בכור זה חוקק קשה, כן? לגבי בכור אמרנו שתלישה זה לא בכלל גוזז, ואילו כאן הוא אומר כן, לגבי הנוצה הוא אומר שתולש זה חייב משום גוזז. '''אמר רבי יוסי ברבי בון: ולא פליגין''', כלומר זה לא שונה. כלומר התלישה של עוף זה באמת חייב משום גוזז, אבל תלש שערות לא חייב משום גוזז. '''דמייא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה'''. כלומר כיוון שבעוף אין גיזה אחרת, זה הגיזה שלו - התלישה זה הגיזה. ואומר לך '''ברם הכא אינו חייב עד שיגזז''', כן? בכור יש לו גזיזה אז לכן אינו חייב עד שיגזוז. '''תדע לך שהוא כן, דתני תלש מן המתה חייב''', כן? כי בבהמה אין גזיזה, אז התלישה זה הגזיזה. למדנו במשנה שחייב על מלאכת מלבן. ואומרת הגמרא '''ההין דמגפר''' לכלים, כן? הם מניחים גופרית מתחת לכלים והם מתגפרים, כלומר הם מקבלים איזו שכבה שמחליקה אותם, או חבל לעוגן, כן? כדי שהמים לא יזיקו לו. זאת אומרת, זה בעצם גם חייב משום מלבן, כי זה גם מנקה אותו. ואומר '''הדא איתתא דשרקא אפה''' או '''מעזלה''', כלומר היא מורחת את הפנים או את האריג, אז גם כן חייב משום מלבן, כי זה בעצם מכבס את זה. '''ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה''', גם כן שהוא שם את החוט בתוך הפה כדי לנקות אותו, אז גם חייב משום מלבן. '''אמר רב כהן בשם רבנן דקיסרין: המיינטון''', כלומר זה בגד שהוא מתלבן בחום האש, אז חייב משום מלבן. כלומר אם הוא שם את זה קרוב לאש אז זה חייב משום מלבן. '''המנפסו''' - למדנו החייב במלאכת מלבן זה המנפץ. '''ההן דנפיס סיב''', גם אם יש מנפץ סיב, כן? מפורר אותו, כן? שיש '''הוצין''' או '''גומא''', הוא חייב משום מנפץ. '''הצובעו''' - אמרנו במשנה שחייב במלאכת מלבן זה צובע. שואלת הגמרא '''מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה''', כן? היו מכים את הבהמה כדי שיהיה לה '''אלים מאדמים''', שיהיה להם עורות מאודמים, כן? עורות מאודמים ומכים את הבהמה שהיא תיצבע. '''אמר רבי יוסה: הדא אמר העושה חבורה ונצרר בה דם חייב''', כן? מי שמכה בעל חיים ונצרר דם והעור נצבע אז הוא חייב משום צובע. אומרת הגמרא '''המאדם אודם בשפה חייב''' משום צובע. '''המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום'''. '''הצר צורה''', כלומר זה מקביל לשוחט, כן? צר צורה ואחר כך מילא בצבע. כלומר אם הוא חרט ואחרי זה מילא את זה בצבע, אז '''הראשון חייב משום כותב''', החורט זה כותב, '''והשני חייב משום צובע'''. '''חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה''', כלומר אם הוא צייר צורה אבל לא סיים אותה ובא אחר וגמרה, אז '''חייב משום מכה בפטיש'''. '''הסוחט והמכבס מלאכה אחת היא''', כן? אז שניהם זה משום מלבן. '''תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר הצבעים שבירושלים היו עושין מלאכה בפני עצמה''', כן? הם היו מגדירים את הסחיטה בתור מלאכה נפרדת. ואומרת הגמרא '''על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ' מלאכות אינון''', כן? הרי אנחנו יודעים שיש ל"ט. אם מוסיפים גם סוחט אז יש ארבעים מלאכות. אז ככה למה המשנה לא אמרה שיש ארבעים? אומרת הגמרא '''לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עלמא מודיי בהן''', כן? במשנה מה שאמרו שלושים ותשע מלאכות זה מה שכולם מסכימים בהם, אבל ודאי יש כמה שאחרים סוברים שהם מלאכה אבל לא נמנו כאן. אומרת הגמרא '''ההן דעביד חבלין''', '''ההן דעביד ממזור''', כלומר עושה חגורה, אז הוא חייב משום טווה. '''ההן דעבד קונטרן נפן ומחצלן''', כמו עושה שק או נפה או מחצלת, אז הוא חייב משום מסך. כן, מסך זה מי שמותחים את רצועות השתי. אז גם כן כשהוא עושה את המחצלת או את הנפה, אז בעצם הוא מותח חוטי שתי ומחליף את הערב. אז כשהוא מותח את השתי זה חייב משום מסך. '''הדא איתתא כד משתייה בקוביה''', כלומר כשהיא מותחת חוטי השתי, אז היא חייבת משום מסך. '''כד יהבה קדמה''', כלומר כשהיא מכניסה את החוטים בנירין, אז היא חייבת משום עושה בתין. הרי בשתי יש איזה מעין מסגרת מלבנית, כן, שבתוכה יהיו חוטים עם טבעות באמצע וכל חוט שתי עובר בתוך טבעת אחת. הם בעצם מכניסים אחד כן אחד לא, ובדרך כלל יש שני ריבועים כאלה. אז נניח אחד לוקח את כל החוטים הזוגיים והשני לוקח את כל החוטים האי-זוגיים, וכשמרימים אחד מהם אז כל חוטי השתי הזוגיים עולים וחוטי השתי האי-זוגיים יורדים, והפוך גם כן, ואז בעצם אפשר להשחיל את חוט הערב באמצע בקלות. כן, אז כשהיא מכניסה את חוט השתי בתוך הנירין זה חייב משום עושה בתי נירין. '''כד מקימה לון''', כלומר כשהיא מקימה את כלי האריגה היא חייבת '''משום בונה'''. '''כד מחייא''', כלומר כשהיא מעבירה את חוט הערב אז היא עוברת '''משום אורגת'''. '''כד מקטעא בנימייא — משום מחתכת'''. '''כד גמרה מלאכתה — משום מכה בפטיש'''. אומרת הגמרא '''ההן דעבד קופין''', כלומר שהוא עושה קופה מנצרים, סל מנצרים. '''כד צפר''' - כלומר שהוא מעמיד את השתי אז הוא חייב '''משום''' מסך. '''כד מחייט משום תופר''', כלומר שהוא תופר אותם אז הוא חייב משום תופר. '''כף''' - את הקנים, הרי בסוף מכופפים את השאריות של הקנים, אז הוא חייב '''משום בונה'''. '''כד מקטע משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_נא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד ב<span class="yerum-runnum">99</span></div> ההן דעביד מילין ערסיין {{ירו"מ-ביאור|דברים ארוגים כגון מיטות וסלים}} {{ירו"מ-הדגשה|כשמניח חוטים}} לאורך {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מסיך לרוחב {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום אורג קנקלטין {{ירו"מ-ביאור|המחבר קורות המיטה}} משום עושה בתים כד מקטע {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מחתך גמר מלאכתו {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מכה בפטיש שני נירין {{ירו"מ-הוסר|בחף}}{{ירו"מ-הדגשה|וחוט}} אחד ושני {{ירו"מ-הוסר|חפין}}{{ירו"מ-הדגשה|חוטים}} בניר אחד {{שוליים|ז_סט}}האורג שני חוטין {{שוליים|ז_ע}}והפוצע שני חוטין {{שוליים|ז_עא}}הקושר והמתיר מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים {{ירו"מ-הדגשה|של המשכן}} ולא לשעה היתה אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר אדרבא}} מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה אלא אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי פינחס}}: מתופרי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר את הראשון {{ירו"מ-הדגשה|ומביא חוט אחר וקושרו}} אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: ההן חייטא אומנא מבלע תרין ראשיה {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיה אפילו כמה קשרים ולא צריך להתיר ולהחליף חוט}} והיידא אמרה דא {{ירו"מ-ביאור|מנין נלמד מתיר?}} דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי חנינא}} מאורגי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|ולא מתופרי היריעות}} מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} אורך היריעה האחת כדי שתהא כולה אחת נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו {{ירו"מ-הדגשה|מיד}} מכיון שהיה מגיע לאריג הוי שרי ליה ומעל לה {{ירו"מ-ביאור|שולף את החוט.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחומא}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}: אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת {{ירו"מ-הדגשה|והרי חוטי הערב, אחד עולה ואחד יורד, ואם ישלוף את הקרוע נמצאו שנים עולים ויורדים יחד}} {{ירו"מ-ביאור|וזה תיימת.}} תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} {{שוליים|ז_עב}}{{ירו"מ-הוסר|חוסל}}{{ירו"מ-הדגשה|חותל}} של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור ואין זו התרה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה מותר}} נעשה כשובר את החבית {{ירו"מ-הוסר|לוכל}}{{ירו"מ-הדגשה|לאכל}} ממנה גרוגרת אזנים של דוסיקיא {{ירו"מ-ביאור|שק עור שכשמותחים חוט והוא נסגר}} קושר ומתיר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}נעשה כפותח וכנועל בשבת {{ירו"מ-הדגשה|התופר שתי תפירות}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} אמר עד יחות כל סיטרה {{ירו"מ-ביאור|שיוציא את כל החוט.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יניי}}: אמרו לו לרבי חנינא {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} צא וקרא {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין הלכה כן דהא}} {{ירו"מ-הדגשה|גבי כלאים}} תנינן עשה שני ראשיה לצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|חיב}} מעתה {{ירו"מ-הדגשה|לדעת חנינא}} עד יסוק ויחות ייסוק והתנינן {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר עד שישלש מעתה עד יחות ייסוק ויחית {{ירו"מ-ביאור|נמצא עושה שש תחיבות ולא נראה שיקל כלכך}} אלא הכן והכן {{ירו"מ-ביאור|רק הקצוות צריך לכפול. <br> <br>}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נב עמוד ב'''{{ש}}</span> ושף עמודים זה דומה למכבד. אז אם אני אומר שמכבד, כלומר לפי רבי אלעזר שאומר שמכבד חייב מהתורה, אז גם שף עמודים יהיה חייב מהתורה. אבל לפי חכמים הם אומרים שזה רק דרבנן, אז גם שף עמודים יהיה רק דרבנן. אמר רבי יוסי ברבי בון: "'''פליגין'''" - כן? כולם לא, אף אחד לא חולק ששף עמודים פטור. כן? כלומר, זה שונה. כולם מודים ששף עמודים הוא יהיה פטור. אז למה במכבד ומרבץ לפי רבי אלעזר חייב? "'''המכבד המרבץ חייב משום'''" - שם הוא חייב משום חורש. כן? כלומר, הוא סובר שכשמרבץ את הבית אז הוא מיישר את הגומות ומכין את האדמה, על טענה של חורש. אבל שף עמודים, גם רבי אלעזר מודה שפטור. עכשיו, אומרת הגמרא: "'''המגבן והמחבץ — חייב משום לש. החולב והרודה חלות דבש — חייב משום קוצר'''". זה אמרנו לפי רבי אלעזר. "'''הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר'''" - כלומר אם הוא סוחט את הזיתים על העץ, אז יהיה חייב משום קוצר. עכשיו, כמאן אזלא? כמו רבי אלעזר. כן? שכמו שהוא מחייב חולב משום קוצר - כי הרי בעצם חולב הוא סוחט את העז, כן - אז כמו שהוא סוחט את הזיתים, הוא סוחט את השמן כשהזיתים מחוברים עדיין לעץ, אז גם שם יהיה חייב משום קוצר. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: "'''הגורד ראשי כלונסות חייב משום מחתך'''". "'''הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק'''". כי הרי למדנו במשנה, "'''מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות — חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות — פטור'''". רבי מנחם בי רבי יוסי אומר "'''זה חומר במוחק מכותב'''". כן? שהרי אתה רואה שהוא כותב במקום של שתי אותיות והוא פטור, וכשהוא מוחק אות אחת במקום של שתי אותיות הוא חייב. וחומר בכותב ומוחק, ש"'''על מנת חייב על מנת לקלקל פטור'''" - הכותב על מנת לקלקל חייב, והמוחק על מנת לקלקל פטור. ואומרת הגמרא: "'''יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, ויש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק'''". איך עבידא? "'''דל"ת ועשאו רי"ש, רי"ש ועשאו דל"ת'''" - כלומר הוא הוסיף, הוא הוריד לו את הצ'ופצ'יק של הדלת ועשה אותו ריש, כי אנחנו יודעים שהדלת המקורית הייתה פשוט ישרה, אז הוא בשפיץ, כן? כמו כף, כן? אז בשפיץ פשוט עיגל את זה. כלומר הוריד טיפה כדי שזה יהיה נראה עגול כמו ריש. אז אם הוא עשה את זה, או אם זה היה ריש ועשה אותו דלת, אז הוא הוסיף נקודה קטנה, כן, ובעצם עשה דלת, אז זה "'''חייב משום כותב ומשום מוחק'''" - כאילו מחק את האות הקודמת וכתב אות אחרת. והבונה. שואלת הגמרא: "'''מה בניין היה במשכן'''"? אומרת הגמרא: "'''שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים'''". שואלת הגמרא: "'''ולא לשעה היתה'''"? הרי זה לא בניין של קבע, כן? הרי הם נודדים כל הזמן. אמר רבי יוסי: "'''מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם'''". כן? הרי הם לא ידעו, כן? הקדוש ברוך הוא לא אמר להם מתי ללכת. מבחינתם זה לעולם. רבי יוסי ברבי בון - הפוך: "'''מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה'''". הרי ברור שהם יזוזו משם. אז הכל נחשב ארעי ולא קבע, וממילא בסדר, פטור. אבל אומרת הגמרא: "'''הדא אמרה: בנין לשעה בנין'''". כלומר, גם בניין שהוא לא קבוע, לא בניין קבע, גם כן חייב. "'''הדא אמרה: אפילו מן הצד'''" - הרי פה מדובר על להניח את הקרשים על האדנים, אז זה בקיר, לא בגג. כן? אנחנו יודעים שיש מחלוקת האם בניין זה דווקא בכתלים או דווקא בגג או גם בכתלים. אז פה רואים שזה גם בכתלים. "'''הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר'''" - כן? הרי הקרשים היו מונחים על האדנים. "'''הדא אמרה: בנין על גבי כלים בנין'''". כן? שוב פעם גם כן, כי האדנים זה כלים, ואתה בונה על גבי כלים. "'''אדנים כקרקע הן'''" - כן? באמת האדנים יש להם דין של קרקע, כי הם היו חלולים. אומרת הגמרא: תני. למדו ברייתא: "'''אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר שניהן חייבין'''". ואומרת הגמרא: "'''סבר רבי יוסה אבן בלא טיט בניין'''". כלומר, זה שהוא מחייב סימן שהוא סובר שאבן גם בלי טיט, כן, מניח אבן זה גם נחשב בניין. אומרת הגמרא: "'''הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב'''". "'''הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב'''" - כן? כלומר, מי ששם את האבן האחרונה למעלה חייב. אומרת הגמרא: "'''למי נצרכה? לרבנן'''". כלומר, למרות שהם אמרו שמי שנותן את האבן פטור - רק מי ששם רק אבן פטור - כאן הוא יהיה חייב כי זה דרך הבנייה, ככה זה עומד. "'''וההין דעבד דפין וההין דעבד ספיין חייב משום בונה'''" - כלומר מי שמניח את הקורה העליונה בפתח הבית, או מי שמניח את הקורה התחתונה בפתח הבית, אז זה חייב משום בונה. "'''והסותר ובלבד לצורך'''" - הרי יש לנו אחד מתוך עשר מצוות לא תעשה, סותר. אז אמרו: דווקא אם הוא סותר לצורך. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''הגודל כלי צורה חייב משום בונה'''". כלומר, גם בעשיית כלי שייך בונה. רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה'''". רבנן דקיסרין בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''יש דברים קרובים ורחוקים'''". כי הגודל כלי צורה או הנופח כלי זכוכית או העושה כלי בדפוס, זה מלאכות שונות, כולם חייבים משום בונה, נראה כאילו רחוק מבונה. ויש מלאכות שהן מאוד דומות - "'''הבורר והמשמר והמרקד כולהן משום מעביר פסולת'''" - זה מלאכות מאוד מאוד קרובות, אבל בעצם כולם העברת פסולת, ואף על פי כן "'''כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו'''". כן, תנן הושטה בשביל רשות, זה לעשות המלאכות האחרונה. אז "'''למה לא תנינן הושטה עמהון'''"? הרי לכאורה גם הושטה צריך למנות מלאכה. אומרת הגמרא: רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "'''מפני מחלוקת רבי עקיבא וחכמים'''". כלומר, לא כולם מודים לזה. כן? אנחנו יודעים שרבי עקיבא וחכמים חולקים, כי המחלוקת היא לגבי זריקה. כן? רבי עקיבא חייב גם על זורק, שאם היה מונה מושיט, הוא היה צריך לפרט מיד שרבי עקיבא מחייב גם על זורק. אז לכן לא הזכיר בכלל גם מושיט. חזקיה רבי יהודה בן לוי ורבי יהושע בן לוי אמרו בשם רבי: "'''יתר עליהן הושטה'''". כלומר שגם הושטה זה אב מלאכה וגם אותה צריך למנות. אז "'''למה לא'''" מנו אותה? משום ש"'''כל המלאכות באחת וזו בשתים'''". כלומר, כל המלאכות אדם אחד עושה אותן, ואילו זו בשתיים - כלומר, הושטה, אתה צריך מישהו שיקבל ממך. "'''כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות'''". זו הסיבה שלא מנו אותה. בהמשך המשנה בסוף פרק כלל גדול: "'''ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע'''". {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נב ב}} {{סוף}} <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נא עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא '''ההן דעביד מילין ערסיין''', כלומר שהוא עושה כל מיני דברים ארוגים כמו מיטות, סלים וכדומה. '''לאורך משום מסיך''', כשהוא מניח את החוטים לאורך. '''לרוחב משום אורג'''. '''קנקלטין משום עושה בתים''', כלומר זה מי שמחבר את קורות המיטה. '''כד מקטע משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. '''שני נירין אחד ושני בניר אחד האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר'''. כן, כל אלה מקרים שיהיה חייב. שואלת הגמרא '''מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים'''. שואלת הגמרא '''ולא לשעה היתה'''? הרי זה זמני, זה לא מלאכת קבע, כי הרי מיד אחרי זה הם היו צריכים לעבור מקום למקום, אז זה לא קשר לעולם. '''אמר רבי יסה: מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם'''. כן, כי הרי לכאורה הקדוש ברוך הוא היה יכול להגיד להם להישאר שם עד עולם, כן, אז לא תלוי בדעתם - אז ממילא נחשב קשר של קיימא. '''רבי יוסה: מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה'''. בדיוק הפוך - כיוון שהבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיכנסו לארץ אז כמו לשעה, אז ברור שזה יהיה זמני. '''אלא אמר רבי פינחס: מתופרי יריעות למדו'''. כן, הרי תופרי יריעות אם '''נפסק היה קושרו'''. כן, '''חזר ונפסק''' - '''לעשותן קשרים קשרים אי אפשר''', כי הרי זה לא מכובד שדבר כזה יהיה במשכן, '''אלא חוזר ומתיר את הראשון''' ומחליף, מביא חוט אחר וקושרו. אז יש פה גם מתיר וגם קושר. '''אמר חזקיה: ההן חייטא אומנא מבלע תרין ראשיה''', כלומר חייט אומן מבליע, והוא מצליח ששני הראשים של החוט יהפכו כאילו אחד ולא רואים את הקשירה, וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיו אפילו כמה קשרים ולא צריך בכלל להתיר, כי אין לו צורך להתיר. אז בעצם אין פה מתיר. אז מה מקור למתיר? '''והיידא אמרה דא''', כלומר מנין למד מתיר? '''דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאורגי יריעות למדו''' ולא מתופרי יריעות. עכשיו מה הטעם? '''מה טעמא אורך היריעה האחת''' - שיהיה '''כדי שתהא כולה אחת''', כן, שכל היריעה תהיה באורך אחד ותהיה שלמה. אז מה קורה אם '''נפסק היה קושרו''' מיד. אבל '''מכיון שהיה מגיע לאריג הוי שרי ליה ומעל לה''', כלומר הוא היה קושר אותו, אבל זה רק כדי לסיים את האריגה. אבל אחרי שהוא מסיים את האריגה אסור שיהיה חוט קשור באמצע, אסור שיהיה חוט חתוך, אז הוא בעצם מושך אותו ומוציא אותו מתוך האריג. '''רבי תנחומא בשם רב הונא: אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת'''. כן, כלומר תיומת הכוונה שני חוטים שהם זהים לחלוטין, כן. הרי בדרך כלל חוט השתי או חוט הערב הם עולים אחד כן אחד לא, עולים ויורדים. ככה זה נראה, אז אין מציאות ששני חוטים ביחד עולים ויורדים, אלא תמיד אחד עולה אחד יורד, כן, אז אין בו תיומת. אז הרי חוט הערב - אחד עולה ואחד יורד, ואם הוא שולף אחד אז נמצאו שניים עולים ויורדים ביחד, וזה תיומת. אז קשה. ואומרת הגמרא '''תני רבי הושעיה של תמרים ופטילייא של תמרים, קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור'''. כלומר זה מן קופסה שעושים ממענפים של תמרים כדי להניח בה תמרים שיתייבשו וכדומה. אז קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור. שואלת הגמרא '''ואין זו התרה'''? הרי לכאורה זה מתיר, אז למה שיהיה מותר? אומרת הגמרא '''נעשה כשובר את החבית''' לאכול '''ממנה גרוגרת'''. כן, כלומר כיוון שמדובר פה על כלי שהוא לא של קיימא, כן, אז זה כמו שמותר לשבור את הכד כדי לאכול גרוגרות, אז גם כאן מותר לשבור אותו כדי לאכול את התמרים שבפנים. '''אזנים של דוסיקיא''', כלומר שק עור שכשמותחים אותו יש איזה חוט כזה, בעצם חתיכת עור שקוצרים בקצוות, משחילים איזה חוט ואז כשמותחים אותו, אה, נקשר. כלומר בעצם מתקפל ונוצרת מעין ארנק כזה. כן, אז דבר כזה '''קושר ומתיר, נעשה כפותח וכנועל בשבת'''. כן, זה כמו דלת שפותחים ונועלים. '''התופר שתי תפירות''', ככה למדנו במשנה שאחד מל"ט מלאכות זה התופר. '''רבי חנינא אמר עד יחות כל סיטרה''', כלומר עד שכל החוטים משני הצדדים יהיו באותו צד. '''אמר רבי יניי: אמרו לו לרבי חנינא צא וקרא תנינן עשה שני ראשיה לצד אחד'''. אז אם זה ככה, '''מעתה עד יסוק ויחות ייסוק''', כן. הגמרא אומרת שצריך, בעצם מה שכתוב במשנה שדוחף את המחט הכוונה פעמיים - דוחף ומחזיר, אז אם מי שאמר פעמיים אז הוא מתכוון ארבע פעמים. '''והתנינן רבי יהודה אומר עד שישלש'''. אז '''מעתה עד יחות ייסוק ויחית''', ככה שש פעמים. כן, זה לא הגיוני שבכלאים עד כדי כך שרק אז זה יהיה כלאים, הרי הרבה לפני כן זה כבר נתפס. '''אלא הכן והכן''' - הכוונה שרק הקצוות יהיו באותו צד. כלומר מי שאומר תקיפה אחת הוא התכוון לשתיים, מי שאומר שלוש זה בעצם יהיה ארבע - תמיד מוסיפים עוד אחד כדי ששני הקצוות יהיו באותו צד. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נא ב}} {{סוף}} <span id="דף_נב_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נב.ogg|thumb|ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד א<span class="yerum-runnum">100</span></div> חוט שהשחילו במחט אפילו קשור מיכן ומיכן אינו חיבור {{ירו"מ-הדגשה|למחט לענין טמאה}} תפרו לבגד החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה שהרי סופו לנתק את המחט}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ורבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} תריהון אמרי {{ירו"מ-הדגשה|מה שהחוט נחשב חיבור לבגד זה דווקא}} {{שוליים|ז_עג}}בקשור מיכן ומיכן מיליהון דרבנן פליגין דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רב{{ירו"מ-הדגשה|י}} ירמיה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: המותח צדדיו {{ירו"מ-ביאור|של תפירה רפויה}} בשבת חייב משום תופר {{ירו"מ-הדגשה|ואם מדובר שגם קשר למה לא}} נאמר {{ירו"מ-הדגשה|שחייב}} משום תופר ומשום קושר {{ירו"מ-הדגשה|המקרע והמחתך}} {{ירו"מ-הוסר|קליעה}}{{ירו"מ-הדגשה|קריעה}} בבגדים וחיתוך בעורות קריעה בבגדים באמצע וחיתוך בעורות {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מן הצד. ואית דמחלפין: קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. קריעה בעורות — באילין רככיא, וחיתוך בבגדים — באילין ליבדייא. הצד חלזון ופצעו — אית תניי תני: חייב שתים. אית תניי תני: אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר שתים — אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמה. מאן דאמר אחת — היידא? משום נטילת נשמה, ולית לה צידה. ואתיא כהיא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר ברבי יוסה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם כך היכן מצאנו צידה במשכן בתחש מאי תחש}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} ורבי שמעון בן לקיש {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}: מין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} אמר קרש היה שמה תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} {{ירו"מ-הוסר|דחדא}}{{ירו"מ-הדגשה|חדא}} קרן {{ירו"מ-הדגשה|הוי ליה דכתיב}} ([[תהילים סט לב|תהילים סט לב]]) ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס מקרן כתיב {{ירו"מ-הדגשה|ואתיא כההיא דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה ואינם מקבלים טמאה שאין קרוי אהל אלא כמו במשכן שהיה מחיות טהורות}} {{שוליים|ז_עד}}השוחטו {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר לית כאן שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ד}}שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|חבורה}} עמהון {{ירו"מ-הדגשה|אלא שחיטה}} אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|שחיטה}} עמהון {{שוליים|ז_עה}}המעבדו מה עיבוד היה {{ירו"מ-הדגשה|לעורות}} במשכן {{ירו"מ-הדגשה|חוץ ממליחה שכבר נאמרה}} שהיו משרטטין בעורות {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מה משרטטין לון {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מסרגלין {{ירו"מ-ביאור| כדי לחתוך ישר}} לון {{ירו"מ-הוסר|ואתיא כהיא דאר שמואל בשם ר אבהו מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה }}הממחקו מה מחיקה היתה במשכן {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|זעירא בר חיננא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: שהיו שפין את העור על גבי העמוד {{ירו"מ-הדגשה|להחליקו}} {{שוליים|ז_עו}}השף את העור על גבי העמוד חייב משום מה הוא חייב {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן לוי}} {{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דאמרי אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן לוי}}: משום {{ירו"מ-הוסר|מוחק}}{{ירו"מ-הדגשה|ממחק}} הדא דאת אמר {{ירו"מ-הדגשה|בעור}} {{ירו"מ-הוסר|בחדש}}{{ירו"מ-הדגשה|חדש}} אבל {{ירו"מ-הדגשה|בעור}} {{ירו"מ-הוסר|בישן}}{{ירו"מ-הדגשה|ישן}} {{ירו"מ-הדגשה|פטור על העור}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מחלוקת {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וחכמים {{ירו"מ-הדגשה|האם חייב על שמחליק העמוד}} דאתפלגון המכבד המרבץ המגבן המחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וחכמים אומרים משום שבות {{ירו"מ-הדגשה|ושף העמודים דומה למכבד}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נב עמוד א'''{{ש}}</span> בהמשך המשנה בסוף פרק כלל גדול. "ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת חייב חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע." אנחנו לומדים דרושה ממסכת שבת, דף נ"ב. אומרת הגמרא: "'''חוט שהשחילו במחט אפילו קשור מיכן ומיכן אינו חיבור'''" למחט לעניין טומאה. כן, זאת אומרת אם החוט יטמא המחט לא יטמא, כי הם לא נחשבים חיבור. זה כאילו שני כלים נפרדים. "'''תפרו לבגד החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט'''". כלומר, למרות שבעצם החוט כבר בתוך הבגד והמחט מחוברת עדיין לחוט, אז החוט נחשב חיבור לבגד, ואם החוט נטמא הבגד יטמא, אבל המחט לא נחשבת חיבור לחוט, והסיבה כיוון שזה עומד להינתק, הוא לא השאיר את זה ככה. רבי יונה ורבי יוסי תריהון אמרי בקשור מיכן ומיכן, מה שהחוט נחשב לחיבור לבגד זה דווקא בקשר - אם הוא קשר מכאן ומכאן, שעשה קשירה, כי אחרת החוט נפתח. אומרת הגמרא, כן, אז כתוב "מקרין", קרן בלשון יחיד. עכשיו יש כל מיני דעות מה זה בדיוק היה התחש, אבל בכל אופן אחת הסברות שבעצם התחש זה היה ג'ירפה. ומה שכתוב כאן שהוא נברא במיוחד למשכן, זה הכוונה שהוא הזדמן למדבר, כן? זה לא המקום שלו, המקום שלו זה במקומות אחרים. הוא לא חי במדבר, אז למדבר הוא הזדמן פעם אחת. כן, זה מאוד מתאים, כי גם קרש זה מאוד מתאים - הצוואר הארוך שלו נראה כמו קרש ויש לו קרן אחת. יש הרבה מאוד דברים שמאוד מתאימים, והוא גם כשר. ואומרת הגמרא, "'''ואתיא כהיא דאמר רבי אבהו בשם שמואל'''" - מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה ולא מקבלים טומאה, כן? כיוון שאין כרוך אוהל אלא כמו במשכן שהיה מכלי טהרות, כן? כלומר, את העניין שאוהל מקבל טומאה למדנו במשכן, שרק ממה שעשו במשכן זה נקרא אוהל. אז פשוט, מה שעשו במשכן זה נקרא אוהל ומקבל טומאה. כלומר אם האוהל עצמו נטמא, ואם אני אומר שהיריעות של האוהל זה גם היה מעור בהמה טמאה - התחש היה גם בהמה טמאה - אז בעצם אוהל שמקבל טומאה זה רק מעור בהמה טהורה, כן? ואני אומר שהתחש זה בהמה טהורה, כן, זה נניח ג'ירפה או משהו כזה. אז גם העורות האדומים זה בהמה כשרה וחיה כשרה, וגם התחש זה בהמה כשרה. אז אם זה ככה, אז רק אם האוהל עשוי מעור בהמה טהורה הוא מקבל טומאה, אבל עור בהמה טמאה לא יקבל טומאה. אחת מההלכות שנזכרות זה השוחט. ואומרת הגמרא, "'''רבי שמעון בן לקיש אמר: לית כאן שחיטה'''". אבל בעצם לא צריכים למנות שחיטה בתור המלאכה, כי "'''שחיטה תולדת חבורה היא'''" - החבורה זה המלאכה, שחיטה זה תולדה. אז למה כתוב שחיטה? אם לא כתוב תולדה, לא כתוב חבורה, אלא כתוב שחיטה - "'''בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון'''". כן, שוב פעם יש עיקרון פה. אז כמו שראינו לגבי אופה, אמרו אופה במקום מבשל, למרות שבעצם עיקר המלאכה זה היה מבשל. אז גם כאן עיקר המלאכה זה היה חובל, ואף על פי כן כתבו שוחט, כיוון שמראש רצו בעצם להביא סדר סעודה. "המעבדו" - שואלת הגמרא: "'''מה עיבוד היה במשכן'''"? הרי, כן, חוץ ממליחה, מליחה כבר נזכרנו. אז מה, איזה עוד עיבוד? ואומרת הגמרא ש"'''היו משרטטין בעורות'''". שואלת הגמרא: "'''מה משרטטין לון'''" - למה צריך לסרטט? אומרת הגמרא: "'''מסרגלין לון'''". "הממחקו" - שואלת הגמרא מה זה. אומרת הגמרא ש"'''היו שפין את העור על גבי העמוד'''", ו"'''השף את העור על גבי העמוד חייב'''". משום מה הוא חייב? אמר רבי יוסה בשם רבי יהודה בן לוי, ורבי אחא בשם רבי יהודה בן לוי: משום ממחק. כלומר, מי שמשפשף את העור על העמוד, אז הוא חייב משום ממחק. אומרת הגמרא: אתה אמרת בעור חדש, כן? עור חדש הוא צריך עיבוד. כן? אבל עור ישן שאין בו צורך בעיבוד, אז יהיה פטור על העור. אבל מחלוקת האם הוא חייב על העמוד עצמו. כן? הרי את העמוד הוא גם כן מחליק תוך כדי. כן? רבי אלעזר וחכמים. כן? יש מחלוקת האם הוא חייב על שהוא מחליק את העמוד. זה "'''דאתפלגון: המכבד המרבץ המגבן המחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי רבי אלעזר'''". כלומר, לפי רבי אלעזר, כל הדברים האלו חייב חטאת. "'''וחכמים אומרים משום שבות'''". כלומר, אין בזה חיוב חטאת, זה רק שבות. {{סוף}}</div> <span id="דף_נב_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שביעי#דף נב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד ב<span class="yerum-runnum">101</span></div> {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} פליגין {{ירו"מ-הדגשה|דשף העמודים פטור ולמה}} המכבד {{ירו"מ-הדגשה|ו}}המרבץ חייב משום {{ירו"מ-הוסר|דש}}{{ירו"מ-הדגשה|חורש}} המגבן והמחבץ — חייב משום לש. החולב והרודה חלות דבש — חייב משום קוצר. הסוחט זיתים מאביהן {{ירו"מ-הדגשה|מעל העץ}} חייב משום קוצר {{ירו"מ-הדגשה|כמאן}}{{ירו"מ-הוסר| למי נצרכה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|כרבי}} אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דכשם שמחייב חולב משום קוצר כך הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_עז}}הגורד ראשי כלונסות {{ירו"מ-הדגשה|להשוות אורכם}} חייב משום מחתך {{שוליים|ז_עח}}הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות}} {{שוליים|ז_עט}}מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנחם בי רבי יוסי}} אומר זה חומר במוחק מכותב {{ירו"מ-הדגשה|וחומר בכותב}} {{ירו"מ-הוסר|שהמוחק}}{{ירו"מ-הדגשה|מבמוחק}} {{ירו"מ-הדגשה|שהכותב}} על מנת {{ירו"מ-הוסר|לתקן}}{{ירו"מ-הדגשה|לקלקל}} חייב {{ירו"מ-הוסר|והכותב}}{{ירו"מ-הדגשה|והמוחק}} על מנת לקלקל פטור. יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא היה דל"ת ועשאו רי"ש {{ירו"מ-ביאור|והשלים את הספר.}} רי"ש ועשאו דל"ת חייב משום כותב ומשום מוחק. {{ירו"מ-הדגשה|והבונה}} מה בניין היה במשכן שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה: בנין לשעה בנין. הדא אמרה: אפילו מן הצד {{ירו"מ-ביאור|כתלים.}} הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה: בנין על גבי כלים בנין {{ירו"מ-הדגשה|ולא היא}} {{שוליים|ז_פ}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אדנים כקרקע הן {{ירו"מ-ביאור|שהיו חלולים.}} תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אומר שניהן חייבין. סבר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אבן בלא טיט בניין. {{שוליים|ז_פא}}הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. למי נצרכה לרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חיב שזה דרך הבניה ועומדת כך}}. וההין דעבד דפין {{ירו"מ-ביאור|שמניח קורה בפתח הבית}} וההין דעבד ספיין {{ירו"מ-ביאור|קורה בתחתית הפתח}} חייב משום בונה. {{שוליים|ז_פב}}והסותר ובלבד לצורך. {{אמורא-ירו"מ|רבי חמא בר עוקבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: הגודל כלי צורה חייב משום בונה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: יש דברים קרובים ורחוקים. הגודל כלי צורה והנופח כלי זכוכית העושה כלי בדפוס {{ירו"מ-הדגשה|שהם מלאכות שונות}} כולהון {{ירו"מ-הדגשה|חייבים}} משום בונה. {{שוליים|ז_פג}}הבורר והמשמר והמרקד {{ירו"מ-הדגשה|שהם מלאכות קרובות ד}}כולהן משום מעביר פסולת. כל אחד ואחד חיובו {{ירו"מ-הדגשה|אב}} בפני עצמו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: והמוציא מרשות לרשות}} ולמה לא תנינן הושטה עמהון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: מפני {{ירו"מ-הדגשה|שהיא ב}}מחלוקת {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} וחכמים. {{ירו"מ-הדגשה|דל}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} חייב אף על הזורק ואם היה מונה מושיט היה צריך לפרט ש{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב אף על הזורק ולרבנן פטור}}. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן לוי}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי}}: יתר עליהן הושטה {{ירו"מ-הדגשה|שאף היא אב}}. ולמה לא {{ירו"מ-הוסר|נתינתה}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינתה}} עמהון {{ירו"מ-הדגשה|משום ד}}כל המלאכות באחת {{ירו"מ-ביאור|אדם אחד}} וזו בשתים. כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב"> <strong>מתני':</strong> ועוד כלל אחר אמרו {{שוליים|ז_פד}}כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב {{ירו"מ-הדגשה|עליו}} חטאת. {{ירו"מ-הוסר|עליו }}וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|איזה דבר אינו כשר להצניעה אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|לעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|לעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה}} איתאמרת. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר לאיסורי הנייה איתאמרת. {{ירו"מ-הדגשה|אבל המוציא עבודה זרה חייב}}. {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} אמר לשיעורי איתאמרת {{ירו"מ-ביאור|אם הוציא פחות מכשיעור.}} אית תניי תני כל {{ירו"מ-הדגשה|הכשר להצניעו ומצניעים כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. אית תניי תני והוציא כל}} שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב חטאת}}. מאן דאמר חייב חטאת מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הדגשה|דשכשר למצניעה ומצניעים כמוהו הכוונה שיש בו כשיעור ודווקא בהוציא כשיעור חייב חטאת}}. מאן דאמר {{ירו"מ-הדגשה|והוציא}} כל שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב חטאת}} מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|ול}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דעבודה זרה ואיסורי הנאה שיעורם בכל שהוא}}. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינא}} {{ירו"מ-הדגשה|מהו דבר שאינו כשר להצניעה}} כגון המוך שהתקינה לנידתה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ג|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_פה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא תבן — כמלא פי פרה. עצה — כמלא פי גמל. עמיר — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים — כגרוגרת, יבשים — כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. {{שוליים|ז_פו}}המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן. חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי גליליא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינה}}: חמור משלים לקל. אין הקל משלים לחמור. עשבים משלימים לתבן. אין התבן משלים לעשבים. תמן תנינן {{שוליים|ז_פז}}הבגד והשק השק והעור העור והמפץמצטרפין זה עם זה. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר מפני שהן ראויין לטמא מושב {{ירו"מ-הדגשה|בטפח שמכולם ראוי להקציעה טפח ולעשות טלאי לאוכף}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעי ניחא {{ירו"מ-הדגשה|שהבגד והשק וכ"ו}} יצטרפו למושב שכן שוו למושב בטפח {{ירו"מ-הדגשה|אבל תבן ועצה וכ"ו איך יצטרפו בהוצאה הרי אינם ראוים לדבר אחד במידה שוה}}{{ירו"מ-הוסר| בהיסק מניין}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} שכן שוו בהיסק {{ירו"מ-הדגשה|כדי לבשל ביצה קלה}} אמר לו: אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר בר יוסי}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שכן שוו {{ירו"מ-הוסר|בהיסק}}{{ירו"מ-הדגשה|בהסק}} {{ירו"מ-הדגשה|בשיעור שיש בו כדי לבשל ביצה קלה}}{{ירו"מ-הוסר| אל ניתני בהוצאת כוס קטן}}. אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. הרי סתם עשבים לא עומדים להסק ואם אתה אומר שמצטרפים כמעט כל דבר יצטרף שהרי כמעט כל דבר ראוי להסק. אלא תני הכי במוציא להסק מצטרפים כדי לבשל ביצה קלה אבל בסתם לא מצטרפים חמור משלים לקל. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|כמו ד}}קופדה {{ירו"מ-ביאור|בשר}} משלים לפיסתה {{ירו"מ-ביאור|לחם.}} ופיסתה לא משלמה לקופדה. {{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} עשבים משלימים לתבן. אין התבן משלים לעשבים. תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} הוציא תבן לפרה כמלא פי פרה. הוציא תבן לגדי כמלא {{ירו"מ-הדגשה|פי}} גדי {{שוליים|ז_פח}}חייב. {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב. מודה {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} שאם הוציא {{ירו"מ-הוסר|תבן}}{{ירו"מ-הדגשה|עשבים}} לפרה כמלא פי גדי שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב}}{{ירו"מ-הוסר| פטור דלא תיסבור כמה דאית ליה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לחומרא אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|שאם הוציא תבן לגדי חייב במלא פי גדי}}. לקולא {{ירו"מ-הדגשה|לית ליה ואם הוציא עשבים לפרה יתחיב כמלא פי גדי תנן}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}} בעי הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת {{ירו"מ-הוסר|וכגרוגרת}}{{ירו"מ-הדגשה|האם כיוון שבתוספת הקליפות יש שיעור יהיה חייב ועוד אם היו קליפות יותר מכגרוגרת}} {{ירו"מ-הדגשה|ותבשיל פחות מכגרוגרת לא}} מבטל {{ירו"מ-הדגשה|יותר מ}}כגרוגרת {{ירו"מ-הדגשה|קליפות את התבשיל תנן: חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהם אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא בר חנניה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: הדא דאת אמר באדומות אבל בשחורות {{ירו"מ-הדגשה|אינם מצטרפות דכיוון ש}}פורשות הן {{ירו"מ-הדגשה|ונראות כזבובים בקערה אין אדם אוכלן}}. <strong>הדרן עלך פרק כלל גדול</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שביעי|שישי|שמיני}} edqoqdr2l47x42ghspju9hgd4vkzc6y 106 1706316 3078714 3078497 2026-08-23T19:42:41Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078714 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שמיני|שביעי|תשיעי}} ==פרק שמיני - המוציא יין== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שמיני.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נג.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נג.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_א|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_א"> <strong>מתני':</strong> המוציא {{שוליים|ח_א}}יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף את הקילורית, ושאר כל המשקין<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נג עמוד א'''{{ש}}</span> רבותיי, בדרשה ממסכת שבת, דף נ"ג. נתחיל מהמשנה, פרק ז הלכה ב. אומרת המשנה: '''ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע'''. אומרת הגמרא, איזה דבר אינו כשר להצניע? רבי חונה בשם רבי אלעזר: '''לעבודה זרה איתאמרת'''. כן, הרי כתוב "לא יהיה בקרבתך", ומטמאים אותה. אז עבודה זרה לא כשר להצניע, אנשים לא מצניעים. רבי יוחנן אמר: '''לאיסורי הנייה איתאמרת'''. אבל מי שמוציא עבודה זרה יהיה חייב. רב חסדא אמר: '''לשיעורי איתאמרת'''. ממש הכוונה שאינו כשר להצניע - הכוונה היא פחות משיעור. פחות משיעור אנשים לא מצניעים. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני''' - כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת, כמו המשנה שלנו. ו'''אית תניי תני''' - הוציא כל שהוא חייב חטאת. אז מה דאמר "כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת" - זה מסייע לרב חסדא, כי כשר להצניע ומצניעין כמוהו הכוונה שיש בו שיעור. אז דווקא אם הוא הוציא כשיעור חייב חטאת. אבל מה דאמר "כל שהוא חייב חטאת" - זה מסייע לרבי אלעזר ולרבי יוחנן, כי עבודה זרה ואיסורי הנייה השיעור שלהם הוא בכל שהוא. אז מילא גם אם הוא הוציא כל שהוא חייב עליו חטאת. אבל רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסי בר חנינא, מה עוד דבר שאינו כשר להצניע? '''כגון המוך שהתקינה לנידתה'''. עוברים למשנה הבאה. אומרת המשנה: '''המוציא תבן — כמלא פי פרה. עצה — כמלא פי גמל. עמיר — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים — כגרוגרת, יבשים — כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן. חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן'''. הרי כל האוכלין שיעורם כגרוגרת, לכן הם מצטרפים. אבל חוץ מקליפים וגרעינים ועוקצים וסובן ומורסנן. רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן, אבל השאר כן מצטרפות. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן'''. אז מה אמר - רבי יונה ורבי יוסי גליליא בשם רבי יוסי בן חנינה: '''חמור משלים לקל'''. כלומר, למרות שאמרנו שהם לא מצטרפים, אבל החמור כן משלים לקל, אבל '''אין הקל משלים לחמור'''. לכן '''עשבים משלימים לתבן'''. הרי תבן - הכמות שלו יותר גדולה, אז עשבים שהכמות שלהם יותר קטנה הם ישלימו לתבן, אבל '''אין התבן משלים לעשבים'''. אומרת הגמרא: '''תמן תנינן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה. רבי שמעון אומר''' - מה הסיבה שהם מצטרפים? '''מפני שהן ראויין לטמא מושב'''. כן, שכולם ראויים להקציע מהם תפח, כלי להוקף. אז כיוון שכולם ראויים להקציע תפח, אז ממילא כולם מצטרפים. רבי ירמיה בעי: ניחא שהבגד והשק וכו' מצטרפים למושב, '''שכן שוו למושב בטפח'''. כלומר, יש משהו אחד שבו השיעור שלהם שווה, אז לכן הם מצטרפים. אבל תבן ועשבים, הרי אין להם שום דבר שהם במידה שווה. אז איך הם מצטרפים בעצה? אמר רבי זעירא קומי רבי מנא: '''שכן שוו בהיסק''' - כלומר, כיוון שבכולם השיעור להיסק שווה, אם רוצים להדליק בהם, אז לכן הם מצטרפים. אמר לו: '''אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק'''? אני דיברתי על הוצאה, מה אתה מדבר איתי על היסק? אמר רבי אלעזר בר יוסי קומי רבי יוסי, אותו דבר בדיוק - שכן שוו בשיעור שיש בו כדי לבשל בצק קלה. אמר לו: '''אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק'''? הרי לכאורה סתם עשבים לא עומדים להיסק, שאם אתה אומר שהם מצטרפים אז כל דבר מצטרף, כמעט כל דבר ראוי להיסק. אמר רבי חנניה: '''קופדה משלים לפיסתה''' - כמו שבשר משלים ללחם, כמו שלוקחים הרבה לחם ומוסיפים טיפה בשר, אז ככה בעצם החמור ישלים את הקל. '''ופיסתה לא משלמה לקופדה''' - למה? לא עושים הפוך. אומרת הגמרא איתמר: '''עשבים משלימים לתבן. אין התבן משלים לעשבים'''. תני רבי הושעיה: '''הוציא תבן לפרה כמלא פי פרה'''. כלומר השיעור של תבן, אם אדם מוציא תבן זה כמלא פי פרה, אבל אם הוא מוציא את זה לגדי אז '''הוציא תבן לגדי כמלא גדי חייב'''. רבי אילא אמר רבי יוחנן: '''בעי''' - אם אתה אומר שבעצם כל אחד לפי הפה שלו, אפילו שזה לא הדבר הכי ראוי לו, אז מעתה, אתה אומר שתבן שזה לא ראוי לגדי אתה אומר "כמלא פי גדי" - אז מעתה אם הוציא אוכלין לחולה, '''כמלוא פי חולה יהא חייב'''? כלומר חולה שאוכל טיפה, אז כבר יתחייב על הוצאה של זה? אומרת הגמרא זה נשאר בשאלה. אומרת הגמרא: '''מודה רבי הושעיה שאם הוציא לפרה כמלא פי גדי שהוא לחומרא אית ליה''' - כיוון שכל מה שהוא אומר זה רק לחומרא, לא לכולה. כלומר, שאם הוציא תבן לגדי חייב במלא פי גדי, אבל לקולא לא אית ליה - רבי יהודה. רבי בון בר חייה בעי: '''הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת''' - אתה אומר שהקליפות של העדשים מצטרפות עמהן, אז תאר לך שבתבשיל אין כגרוגרת. אז האם כיוון שתוספת הקליפות יש בה שיעור אז יהיה חייב? '''מבטל כגרוגרת''' - ועוד שאלה, אם היו הקליפות יותר מכגרוגרת והתבשיל פחות מכגרוגרת, האם הקליפות לא מבטלות את התבשיל? אמר רבי זעירא בר חנניה בשם רבי חנינא: '''הדא דאת אמר באדומות אבל בשחורות פורשות הן'''. כלומר, דווקא קליפות אדומות הן מצטרפות, אבל שחורות אינן מצטרפות, כיוון שהן פורשות ונראות כמו זבובים בקערה, ואדם לא אוכל אותן, לכן הן לא מצטרפות. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נג ב}} {{סוף}} <span id="דף_נד_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נד.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד א<span class="yerum-runnum">102</span></div> ברביעית, וכל השופכין ברביעית. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר כולן ברביעית. לא נאמרו {{ירו"מ-הוסר|כלה}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}שיעורין הללו אלא למצניעיהן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המוציא יין כדי מזיגת הכוס}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יאשיה}}: כמה שיעורן של כוסות? אמר לו: נלמוד סתום מן המפורש, דתני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}}: {{ירו"מ-הוסר|ד}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} כוסות שאמרו {{ירו"מ-הוסר|ישנן}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} {{ירו"מ-הדגשה|בכולן יחד}} רביעית יין באיטלקי, {{ירו"מ-הדגשה|ודרך מזיגה להוסיף שלשה חלקים מים, נמצא שגודל כל כוס רביעית}}. תמן תנינן: מפנין ארבע וחמש קופות. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יאשיה}}: כמה הוא שיעורה של קופה? אמר לו: נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן תמן: {{ירו"מ-הוסר|בג}}{{ירו"מ-הדגשה|בשלוש}} קופות של {{ירו"מ-הדגשה|שלוש שלוש}}{{ירו"מ-הוסר| ג ג}} סאין תורמין את הלשכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} היא, דתני: מים כדי גמייה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. מזוג בכמה? נישמעינה מן הדא: מים כדי גמייה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. הדא אמרה: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מזוג {{ירו"מ-הדגשה|שיעורו כדי מזיגת}}{{ירו"מ-הוסר| אפילו בכמה}} {{ירו"מ-הוסר|כוסות}}{{ירו"מ-הדגשה|הכוס}}. {{שוליים|ח_ב}}כמה הוא שיעורן של כוסות? {{ירו"מ-ביאור|מהוא שיעור רביעית?}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבין}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}טיטרטון ורביע. מהו {{ירו"מ-הוסר|לשתותן}}{{ירו"מ-הדגשה|לשתות}} {{ירו"מ-הדגשה|ארבע כוסות}} בכרך אחד? מן מה דאמר{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ח_ג}}בהלל: אם שמעה בבית הכנסת יצא, {{ירו"מ-הדגשה|ואין צריך לאמרה בבית בן הכוסות}}. הדא אמרה: אפילו שתיין בכרך אחד יצא, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם לא אומר הלל אין הפסק בין כוס שלישי לרביעי}}. מהו לשתותן מפוסקין? כלום אמרו שישתה {{ירו"מ-הדגשה|ארבע כוסות ויקרא ביניהם}}? לא, {{ירו"מ-הדגשה|כדי שלא}} {{ירו"מ-הוסר|שישתכר}}{{ירו"מ-הדגשה|ישתכר}}. אם הוא שותה אותן מפוסקין, אף הוא אינו משתכר. מהו לצאת ביין של שביעית? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי ביעור יין חל בערב פסח, ואחר הביעור מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. האם התירו להשאיר ארבע רבעיות לצורך ארבע כוסות}}? תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: יוצאין ביין של שביעית. מהו לצאת בקונדיטון? מן מה דתני {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}}: קונדיטון כיין. הדא אמרה: {{שוליים|ח_ד}}יוצאין בקונדיטון. מהו לצאת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מזוגין {{ירו"מ-הדגשה|הרבה מותר}}? מן מה {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}}, דתני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}}: ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן {{שוליים|ח_ה}}בין חיין בין מזוגין, והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: {{שוליים|ח_ו}}מצוה לצאת ביין אדום. מה טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|משלי|כג|לא}}: אל תרא יין כי יתאדם. תני: מבושל כדי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} {{ירו"מ-הדגשה|מ}}ת{{ירו"מ-הדגשה|ו}}בל.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נד עמוד א'''{{ש}}</span> לחוק התלמוד דרשה ממסכת שבת, דף נ"ד. אנחנו מתחילים את תחילת המשנה, פרק ח, הלכה א'. אומרת המשנה: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי לתת לכתית, שמן כדי לשוך חבל קטן, מים כדי לשוף את הכיבורית, '''ויתר כל המשקים ברביעית וכל השופכים ברביעית. רבי שמעון אומר כולם ברביעית. לא נאמרו השיעורים הללו, אלא למצניעין'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: '''כמה שיעורן של כוסות'''? אמר לו: '''נלמוד סתום מן המפורש'''. תני רבי חייא: '''כוסות שאמרו רביעית יין באיטלקי''', ודרך מזיגה זה עושים שלושה חלקי מים. נמצא שבעצם גודל כל כוס זה רביעית, כן? כי אם יש לנו כוס אחת של רביעית, ובעצם מוזגים אותה עם עוד שלושה כוסות, קיבלנו ארבע כוסות שבעצם בכל אחת יש רביעית. אומרת הגמרא: '''תמן תנינן, מפנין ארבע וחמש קופות'''. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: '''כמה הוא שיעורה של קופה'''? אמר לו: '''נלמוד סתום מן המפורש''', דתנינן תמן: '''קופות של סאין תורמין את הלשכה'''. לשכה, שהיו אוגרים את מחצית השקל, ומזה היו תורמים ולוקחים כסף שממנו יקנו את הקורבנות של השנה החדשה. אז בעצם היו תורמים את זה בקופות, ובכל קופה היה שלוש סאין. אז אם כן, גם הקופות שנאמר לגבי שבת, שמפנים ארבע וחמש קופות, הכוונה לשלוש סאין. אמר רבי יוסה ברבי בון בשם רבי יוחנן: המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס זה דרבי יהודה היא, דתני: '''מים כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס'''. '''מזוג בכמה'''? כלומר, מה השיעור של יין מזוג? אומרת הגמרא - נישמעינה מן הדא: '''מים כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס'''. '''הדא אמרה: מזוג''' - אפילו מזוג שיעור כדי מזיגת הכוס, כי אתה רואה שאין הבדל בין שיעור מים לשיעור יין. שואלת הגמרא: '''כמה הוא שיעורן של כוסות'''? מה זה שיעור רביעית? אמר רבי אבין: '''טיטרטון ורביע'''. זה שיעור שם מקובל אצלם. שואלת הגמרא: '''מהו בכרך אחד'''? כלומר, אם הוא שותה את ארבע הכוסות בבת אחת, האם יצא ידי חובה? אומרת הגמרא: '''מן מה דאמר רבי יוחנן בהלל: אם שמעה בבית הכנסת יצא''', והוא לא צריך לומר את ההלל בין הכוסות בהגדה. '''הדא אמרה: אפילו שתיין בכרך אחד יצא''', כי אם הוא לא אומר הלל, אז אין הפסק בין הכוס השלישי לרביעי. שואלת הגמרא: '''מהו לשתותן מפוסקין'''? כלומר, לעשות ביניהן הפסקה ארוכה. אומרת הגמרא: '''כלום אמרו שישתה'''? '''אם הוא שותה אותן מפוסקין, אף הוא אינו משתכר'''. כלומר, מה הסיבה שתיקנו שבין כוס לכוס יעשו משהו? יקראו את הקטעים בהגדה, רק כדי שלא ישתכר. אז בעצם זה המטרה. אז אם הוא שתה את המפוסקים, אף הוא לא משתכר, לכן יוצא. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת ביין של שביעית'''? הרי בביעור, הביעור חל בערב פסח, ואחר הביעור בעצם מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. אז האם לצורך ארבע כוסות התירו להשאיר ארבע רביעיות? אומרת הגמרא: תני רבי הושעיה: '''יוצאין ביין של שביעית'''. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת בקונדיטון'''? קונדיטון זה יין שהוסיפו לו כל מיני תבלינים. אומרת הגמרא: '''מן מה דתני בר קפרא: קונדיטון כיין'''. '''הדא אמרה: יוצאין בקונדיטון'''. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת מזוגין'''? כלומר, אם מזגו את היין הרבה, אז אומרת הגמרא מותר, מן מה דתני רבי חייא: '''ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין בין מזוגין, והוא שיהא בהן טעם ומראה יין'''. זה מה שמספיק, לא צריך יותר מזה. אמר רבי ירמיה: '''מצוה לצאת ביין אדום'''. מה טעמא? '''אל תרא יין כי יתאדם'''. תני: '''מבושל כדי תבל'''. כלומר יין מבושל זה כמו מתובל. '''מהו לצאת ביין מבושל'''? רבי יונה אמר: '''יוצאין ביין מבושל'''. ואת אמרת רבי יונה כדעתיה דרבי יונה - כלומר, רבי יונה שהתיר את זה זה לפי השיטה שלו. {{סוף}}</div> <span id="דף_נד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד ב<span class="yerum-runnum">103</span></div> מהו לצאת ביין מבושל? {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} אמר: {{שוליים|ח_ז}}יוצאין ביין מבושל. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} כדעתיה דרבי יונה: שתי {{ירו"מ-הוסר|ארבעתי}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבעת}} כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא. ו{{תנא-ירו"מ|רבי יודא בי רבי אילעאי}}: שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד חגא. וחמתיה חדא מטרונה אפיה נהורין. אמר לו: סבא סבא, חדא מן תלת מילין אית בך: {{ירו"מ-הדגשה|אי}} {{ירו"מ-הוסר|אישתיי}}{{ירו"מ-הדגשה|שתיי}} חמר את, או מלוה בריבית את, או מגדל חזירין את. אמר לה: תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן תלת מילייא לית בי, אלא אולפני שכיח לי. {{ירו"מ-הוסר|דכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| קוהלת ח}} {{הפ|קהלת|ח|א}}: חכמת אדם תאיר פניו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} נחת לטבריא, חמוניה תלמידוי ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אפוי נהירין. אמרון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אשכח {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} סימה {{ירו"מ-ביאור|אוצר}}. אמר לון: למה אמרין ליה אפוי נהירין? אמר לון: דילמא אוריתא חדתא {{ירו"מ-הוסר|שמעתה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמע}}. סליק לגביה. אמר לו: מאי אוריתא חדתא שמעת? אמר לו: תוספתא עתיקתא. וקרא עליו: חכמת אדם תאיר פניו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: לוגא דאורייתא {{ירו"מ-הדגשה|כשיעור}} תומנתא עתיקתא, {{ירו"מ-הדגשה|שמודדים בה}} {{ירו"מ-הוסר|דמורייסא}}{{ירו"מ-הדגשה|מורייסא}} דציפרין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}: חכים אנא לה. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}בית {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} הוון מכיילין בה דבש. תני: {{ירו"מ-הדגשה|שיעור לוג}} חצי שמינית טברנית הישנה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הדא דידן הוות. ולמה {{ירו"מ-הוסר|לא }}אמר עתיקתא? בגין {{ירו"מ-ביאור|הרי}} דהוות ביומוי. אית דאמרי: דהוות זעירא ורבת {{ירו"מ-ביאור|גדלה}} וזערת {{ירו"מ-ביאור|ושוב קטנה}}, ולא זערת כמה דהוות. כמה הוא שיעורו של כוס? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בר פזי}}, ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. תני: {{שוליים|ח_ח}} י{{ירו"מ-הדגשה|יןי}}בש {{ירו"מ-הדגשה|ב}}כזית דברי {{תנא-ירו"מ|רבי נתן}}. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, {{ירו"מ-הוסר|ביו}}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}{{אמורא-ירו"מ|רבי בון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אתיא ד{{תנא-ירו"מ|רבי נתן}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי יהודה}}{{ירו"מ-הוסר|שמעון}}, כמה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי יהודה}}{{ירו"מ-הוסר|שמעון}} אומר ברביעית, כן {{תנא-ירו"מ|רבי נתן}} אומר ברביעית. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי יהודה}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף כשטמאו}} {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|לא טמאו אלא בדם שיש}}{{ירו"מ-הוסר| לכשיקרש יהא}} בו {{ירו"מ-הדגשה|רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על}} כזית. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושוע בן לוי}}: מעשה בפרדה של בית {{תנא-ירו"מ|רבי}} שמתה, וטהרו דמה משום נבילה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}}: עד כמה? ולא אגיביה. שאל ל{{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושוע בן לוי}}, ואמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא, {{ירו"מ-הדגשה|שאם יקרש יעמוד על כזית}}. ובאש ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} דלא חזר ליה {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} שמועתא. {{אמורא-ירו"מ|רב ביבי}} הוה יתיב מתני הדין עובדא. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר כהנא}}: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. ובעיט ביה. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי זריקן}}: בגין דשאל לך את בעט ביה? אמר ליה: הא דלא הוות דעתי עלי. כד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנין}} ([[דברים כח סו|דברים כי תבא כח סו]]): והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח חיטים לשנה. ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח מן הסידקי. ולא תאמין בחייך - זה הלוקח מן הפלטר, {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו וקונה כל יום כדי צרכו}}. ואנא סמיך לפלטירא מיי כדון. העיד {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע בן בתירא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{שוליים|ח_ט}}על דם נבילות שהוא טהור. מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמאות מטמא. {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|והא}} תנינן: דם השרץ כבשרו מטמא, ואינו מכשיר. <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נד עמוד ב'''{{ש}}</span> '''שתי כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא'''. כלומר, כשהוא שתה יין אז הראש שלו היה כואב עד שבועות מפסח. אז לכן הוא אומר שמותר לשתות גם יין מבושל, שיין מבושל זה בלי אלכוהול, זה לא משכר. ורבי יודא בי רבי אילעאי - עוד דוגמה, '''שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד חגא'''. כלומר, שתה ארבע כוסות של ליל פסח והראש שלו כאב עד סוכות. '''וחמתיה חדא מטרונה אפיה נהורין'''. פעם אחת איזה גויה עשירה ראתה אותו שהפנים שלו מאירים. אמר לו: '''סבא סבא, חדא מן תלת מילין אית בך''' - חד משלושה דברים יש בך: '''או חמר את''' - שתית הרבה יין עד שיכור, '''או מלוה בריבית את''', '''או מגדל חזירין את''', כי אלה תמיד שמחים כי יש להם מרווח מאוד גדול בלי הרבה מאמץ. אמר לה: '''תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן תלת מילייא לית בי, אלא אולפני שכיח לי'''. כלומר, הסיבה שהפנים שלי מאירות זה כי אני לומד, דכתיב: '''חכמת אדם תאיר פניו'''. רבי אבהו נחת לטבריא, '''חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפוי נהירין'''. התלמידים של רבי יוחנן ראו שהפנים שלו מאירים. אמרון קומי רבי יוחנן: '''אשכח רבי אבהו סימה''' - כלומר, כנראה רבי אבהו מצא איזה אוצר, שהפנים שלו מאירות. אמר לון: '''למה אמרין ליה אפוי נהירין'''? אמר לון: '''דילמא אוריתא חדתא''' - אולי הפנים שלו מאירות כי הוא שמע איזה דבר תורה חדש. סליק לגביה, רבי יוחנן הלך לבקר אותו. אמר לו: '''מאי אוריתא חדתא שמעת'''? מה שמעת איזה דבר תורה חדש? אמר לו: '''תוספתא עתיקתא''' - גיליתי תוספתא ישנה. וקרא עליו: '''חכמת אדם תאיר פניו'''. אמר רבי חנינא: '''לוגא דאורייתא תומנתא עתיקתא, דציפרין'''. כלומר, השיעור של הלוג של התורה זה כשיעור הטומנתא העתיקה שמודדים בה מוריאס בציפורי. אמר רבי יונה: '''חכים אנא לה''' - אני מכיר את זה. '''בית רבי ינאי הוון מכיילין בה דבש'''. בבית רבי ינאי היו נוהגים למדוד בה דבש. תני: '''חצי שמינית טברנית הישנה'''. אמר רבי יוחנן: '''הדא דידן הוות''' - זה כמו שלנו, בדיוק אותה המידה. '''ולמה אמר עתיקתא? בגין דהוות ביומוי'''. כלומר, אם זה היה גם בימיו של רבי יוחנן, אז למה התנא אמר שזה כמו חצי שמינית טברנית ישנה? אומרת הגמרא: '''אית דאמרי: דהוות זעירא ורבת וזערת, ולא זערת כמה דהוות'''. בעצם השיעור של הלוג נשתנה - בהתחלה קטן, ולאחר מכן הגדילו את זה, ולאחר מכן הקטינו, אבל לא הקטינו את זה כמו שהיה בהתחלה. שואלת הגמרא: '''כמה הוא שיעורו של כוס'''? רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי, ורבי יוסי ברבי בון בשם שמואל: '''אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע'''. זה בעצם הגודל של רביעית. תני: '''יבש כזית דברי רבי נתן'''. רבנן דקיסרין בשם רבי יוסה, רבי בון בשם רבי יוחנן: '''אתיא דרבי נתן כרבי יוסי ברבי יהודה, כמה דרבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית, כן רבי נתן אומר ברביעית'''. כלומר, רבי יוסי ברבי יהודה: '''בית הלל בו כזית''' - שהוא אומר שדם שבתלוי מטמאים זה בדם שיש בו רביעית, כי הוא ראוי לכרוש ולעמוד על כזית, אם ייבש אז זה כזית. אז גם כאן ביין, אנחנו אומרים שרביעית שיכרוש יהיה כזית. רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, וטהרו דמה משום נבילה'''. רבי אלעזר שאל לרבי סימון: '''עד כמה'''? כלומר, האם דם של פרדה בכלל לא מטמא, או שבגלל שלא היה כמות של רביעית לכן טהרו - '''ולא אגיביה''', הוא לא הגיב לו. שאל לרבי יהושוע בן לוי, ואמר לו: '''עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא'''. כלומר, מה שטהרו זה בגלל שהיה פחות מרביעית, והסיבה שאם רביעית זה טמא, כיוון שאם זה יכרוש זה יהיה כזית. '''ובאש לרבי אלעזר דלא חזר ליה רבי סימון שמועתא''' - רבי אלעזר נורא כאב לו שרבי סימון לא ענה לו, לא התייחס אליו. רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא - הוא סיפר שהפרדה של בית רבי מתה וטהרו את הדם שלה משום נבילה. אמר לו רבי יצחק בר כהנא: '''עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא'''. האם זו הכוונה? '''ובעיט ביה''' - הוא סירב לענות לו בכעס כזה. אמר לו רבי זריקן: '''בגין דשאל לך את בעט ביה'''? כלומר, הוא רק שאל שאלה, מה? אמר ליה: '''הא דלא הוות דעתי עלי''' - כלומר, הסיבה שעשיתי את זה כי לא הייתי מרוכז. כד מר רבי חנין: '''והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח חיטים לשנה. ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח מן הסידקי'''. שהוא קונה פעם בכמה - פעם בשבוע, פעם בחודש. '''ולא תאמין בחייך - זה הלוקח מן הפלטר'''. כלומר, מי שקונה כל יום ואין לו בבית שום דבר למחר, אז זה '''לא תאמין בחייך, ופחדת לילה ויום'''. '''ואנא סמיך לפלטירא מיי כדון''' - אני, אין לי שום דבר בבית, אז לכן אני לא יכול להתרכז, אני לא יכול להיות רגוע. אומרת הגמרא: העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור. שואלת הגמרא: '''מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמאות מטמא'''. כלומר, לא כמו שחשבנו שהכוונה שדם נבילות טהור לגמרי, אלא הכוונה שהוא לא מכשיר, אבל לטמא הוא טמא. תנינן: '''דם השרץ כבשרו מטמא, ואינו מכשיר'''. כתוב בהמשך שאין לנו כיוצא בדם השרץ, שהוא מטמא ולא מכשיר, ובא הברייתא ואומרת שגם דם נבילות מטמא ולא מכשיר - זה בדיוק אותו הדבר. מה ההבדל? אומרת הגמרא: לא, מה שנאמר שאין לנו כיוצא בו, הכוונה לשיעור טומאתו, שגם הדם מטמא כשיעור הבשר בכזית - זה אין לנו, כי הרי בנבלה הבשר מטמא בכזית ואילו הדם מטמא ברביעית. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נד ב}} {{סוף}} <span id="דף_נה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נה.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נה.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נה עמוד א<span class="yerum-runnum">104</span></div> ואין לנו כיוצא בו. {{ירו"מ-הדגשה|והרי אף דם נבלה מטמא ואינו מכשיר. מה שנאמר}} "ואין לנו כיוצא בו"? {{ירו"מ-הוסר|כשיעור}}{{ירו"מ-הדגשה|הכוונה לשיעור}} טומאתו, {{ירו"מ-הדגשה|שגם הדם}}{{ירו"מ-הוסר| אבל דמו}} מטמא {{ירו"מ-הוסר|כבשרו}}{{ירו"מ-הדגשה|כשיעור}} {{ירו"מ-הדגשה|הבשר בכעדשה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב יוסף}}: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|שדם נבלה}} טמא, כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|מאן דאמר}} טהור כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע בן בתירה}}. אמר ליה {{אמורא-ירו"מ|רב אבדומה נחותה}}: ויאות, {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מוריינא {{ירו"מ-הדגשה|דבי}} {{ירו"מ-הוסר|דנשיא}}{{ירו"מ-הדגשה|נשיא}} הוה, {{ירו"מ-הדגשה|וראינו שבבית}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|טיהרו דם פרדה עד רביעית, אבל יותר מרביעית טמא}}. תני: דם כדי לכחול עין אחת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בדם עטלף שנו. חלב: הדא דאת אמר {{שוליים|ח_י}}בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. דבש: הדא דאת אמר בהין עתיקי, {{ירו"מ-הדגשה|שראוי לרפואה}}, ברם בהן דידן {{ירו"מ-הדגשה|שיעורו כגרוגרת}}{{ירו"מ-הוסר| כדי לבשל ביצה קלה}}. שמן כדי לסוך אבר קטן: {{שוליים|ח_יא}}ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו. מים כדי לשוף את הקילורית: אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, וברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ושאר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|כולן ברביעית. לא נאמרו}} כל {{ירו"מ-הוסר|המשקין}}{{ירו"מ-הדגשה|השיעורין}} {{ירו"מ-הדגשה|הללו אלא למצניעיהן. הרי כשהוא מוציא מגלה דעתו שהם חשובים בעיניו}},{{ירו"מ-הוסר|ברביעית}} {{ירו"מ-הוסר|וכל מה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} לא מתחייב ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|כמו המצניעה? אמר}}{{ירו"מ-הוסר| השופכין ברביעית}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: {{ירו"מ-הוסר|בדפנה}}{{ירו"מ-הדגשה|במפנה}} מבית לבית היא מתניתא {{ירו"מ-ביאור|, שאין ההוצאה מראה על חשיבות}}. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כולם ברביעית. משיבין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית? והוא מתיב לון: כמה דאית לכון "כל האוכלין מצטרפין בככותבת", כן אוף אנן אית לן "כל המשקין מצטרפין ברביעית". {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהון. אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: למצניעיהן, {{ירו"מ-הדגשה|וכי צריך שיעור? הרי חייב ב}}כל שהן. {{ירו"מ-הוסר|ותני}}{{ירו"מ-הדגשה|איכא דתני}} כן על ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למוציאיהן, הא למצניעיהן כל שהן. {{ירו"מ-הוסר|ותני}}{{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דתני}} כן על דרבנן: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהן, הא למוציאיהן ברביעית. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ב|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_יב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא חבל כדי לעשות ממנו אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות ממנו מידת מנעל לקטן. {{שוליים|ח_יג}}נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. המוציא קשר מוכסין חייב. נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטין.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|חבל כדי לעשות וכו}}'. הדא דאת אמר בהין רכיכה, ברם בהן קשייה כדי לבשל ביצה קלה. גמי כדי לעשות {{ירו"מ-הוסר|תלוי}}{{ירו"מ-הדגשה|תלאי}} לנפה ולכברה: הדא דאת אמר<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נה עמוד א'''{{ש}}</span> אני שם לב שהתמלול הגולמי שסופק אינו תואם לטקסט הדף שניתן (טקסט הדף עוסק בשיעורי הוצאה בשבת - יין, חלב, דבש וכו' בפרק ח, ואילו רוב התמלול עוסק בנושאים אחרים - כוסות של פסח, יין מבושל וכו', שכנראה שייכים לדף אחר). אני אעבד את התמלול כפי שהוא, ואסמן ציטוטים רק במקומות שבהם יש התאמה ברורה ומדויקת ללשון טקסט הדף שסופק: הלכות ומשנה ממסכת שבת, דף נ"ה. אנחנו מתחילים את תחילת המשנה, פרק ח, הלכה א'. אומרת המשנה: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף את הקילורית, ושאר כל המשקים ברביעית, וכל השופכים ברביעית. רבי שמעון אומר: כולם ברביעית. לא נאמרו השיעורים הללו אלא למצניעין. אומרת הגמרא: למדנו במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זירא שאל לרבי יאשיה: כמה שיעורן של כוסות? אמר לי נלמד שתתום מן המפורש. תני רבי חייא: ארבע כוסות שאמרו יש בכולן יחד רביעית יין באיטלקית, ודרך מזיגה זה עושים שלושה חלקי מים. נמצא שבעצם גודל כל כוס זה רביעית. כן, כי יש לנו כוס אחת של רביעית, ובעצם מוזגים אותה עם עוד שלושה כוסות, קיבלנו ארבע כוסות שבעצם בכל אחת יש רביעית. אומרת הגמרא: תמן תנינן מפנין ארבע וחמש קופות. רבי זירא שאל לרבי יאשיה: כמה הוא שיעורה של קופה? אמר לי נלמד שתתום מן המפורש. אימא תני תמן, בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין תורמים את הלשכה. כן, לשכת הגזית - בלשכה שהיו אוספים בה את מחצית השקל, ומזה היו תורמים ולוקחים כסף שממנו יקנו את הקורבנות של השנה החדשה. אז בעצם היו תורמים את זה בקופות, ובכל קופה היה שלוש סאין. אז אם כן, גם הקופות שנאמר לגבי שבת, שמפנים ארבע וחמש קופות, הכוונה של שלוש סאין. אמר רבי אסי: רבי יונה שמע מרבי יוחנן: המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס זה כרבי יהודה היא. תני: מים כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. מזוג בכמה? כלומר, מה השיעור של יין מזוג? אומרת הגמרא: לשמאי מנין אתה? תנן: מים כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. דא אמר רע, אפילו מזוג שיעור כדי מזיגת הכוס. כי אתה רואה שאין הבדל בין שיעור מים לשיעור יין. שואלת הגמרא: כמה הוא שיעורן של כוסות? מה זה שיעור רביעית? אנחנו יודעים שיעור רביעית. אמרה הגמרא: מה זה שיעור רביעית? אמר רבי אבין: תרטימר ורביע, זה שיעור שהיה מקובל אצלם. שואלת הגמרא: מהו לשתות ארבע כוסות בבת אחת? כלומר, אם הוא שותה את ארבע הכוסות בבת אחת, האם יצא ידי חובה? אז אומרת הגמרא: מן מה דאמר רבי יוחנן, בהלל אם שמע בבית הכנסת יצא, והוא לא צריך לומר את ההלל בין הכוסות בהגדה. דאמר רע, אפילו שתיהן בבת אחת יצא. כי הרי אם הוא לא אומר הלל אז אין הפסק בין הכוס השלישי לרביעי. שואלת הגמרא: מהו לשתותן מבוזקים? כלומר לעשות ביניהם הפסקה ארוכה. אז אומרת הגמרא: כלום אמרו ששתי ארבע כוסות ויקרא ביניהם, לא כדי שלא ישתכר. כלומר, מה הסיבה שתיקנו שבין כוס לכוס יעשו משהו? יקראו את הקטעים בהגדה, אז רק כדי שלא ישתכר. אז בעצם זה המטרה. אז אם הוא שתה אותן מבוזקים, אף הוא לא משתכר, לכן הוא יוצא. שואלת הגמרא: מהו לצאת ביין של שביעית? כן, הרי בביעור - הביעור חל בערב פסח, ואחר הביעור בעצם מותר להשאיר רק שלוש כוסות, שלוש רביעיות. אז האם לצורך ארבע כוסות התירו להשאיר ארבעה רביעיות? אומרת הגמרא: תניא רבי יאשיה: יוצאים ביין של שביעית. שואלת הגמרא: מהו לצאת בקונדיטון? כן, קונדיטון זה יין שהוסיפו לו כל מיני תבלינים. ואומרת הגמרא: מן מה דתני בכפרה קונדיטון כיין, אדם רע - יוצאים בקונדיטון. שואלת הגמרא: מהו לצאת במזוגין הרבה? כלומר אם מזגו את היין הרבה. אז אומרת הגמרא: מותר. ממה? תני רבי חייא: ארבע כוסות שאמרו יוצאים בהם, בין חיים בין מזוגין, והוא שיהא בהם טעם ומראה יין. זה מה שמספיק, לא צריך יותר מזה. אמר רבי ירמיה: מצווה לצאת ביין אדום. מה איתא? מה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם. תני: מבושל כדין מתובל. כן, כלומר יין מבושל זה כמו מתובל. מהו לצאת ביין מבושל? אז רבי יונה אמר: יוצאים ביין מבושל. ואת אמר רבי יונה כדעתך, כלומר רבי יונה שהתיר את זה זה לפי השיטה שלו. רבי יונה שתי ארבע כוסות דליל פסחא וחזר כשיה עד צהריים, כלומר כשהוא שתה יין אז הראש שלו היה כואב עד שבועות מפסח. אז לכן הוא אומר שמותר לשתות גם יין מבושל, שיין מבושל זה בלי אלכוהול. כלומר זה לא משכר. עוד דוגמה, רבי יהודה בר עילאי שתה ארבע כוסות של ליל פסח וחזר כשיה עד חג, כלומר עד סוכות היה מרגיש כאבי ראש. וחמתיה חדא מטרוניתא אפיה נהורים - פעם אחת איזו גויה עשירה ראתה אותו שהפנים שלו מאירים. אמרה ליה: סבא, סבא, חדא מן תלת מילין אית בך - אחד משלושה דברים יש בך: או שתית חמרא ושכרת, או שתית יין הרבה עד שכור, או מוהה ברביתא את, או מגדל חזירים. כי אלה תמיד שמחים כי יש להם מרווח מאוד גדול בלי הרבה מאמץ. אמר לה: תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מתלתא מילין לית בי - כלומר אף אחד מהדברים האלה אין בי, אלא תורה פני שכיח לי. כלומר הסיבה שהפנים שלי מאירות כי אני לומד, כן? דכתיב '''חכמת אדם תאיר פניו'''. רבי אבהו נחת לטבריה, חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפיה נהורים - התלמידים של רבי יוחנן ראו שהפנים שלו מאירים. אמרון: כדין אמר רבי יוחנן, אשכח רבי אבהו סימא - כלומר כנראה רבי אבהו מצא איזה אוצר, לכן הפנים שלו מאירות. אמר להם: למה? אמרו לו: אפיה נהורים. אמר להם: או דילמא מילתא חדתא שמע - אולי הפנים שלו מאירות כי הוא שמע איזה דבר תורה חדש. סליק גבייה, אז רבי יוחנן הלך לבקר אותו. אמר ליה: מאי מילתא חדתא שמעת? אמר: שמעתי דבר תורה חדש. אמר: לא, לא מדובר בדבר חדש, אלא תוספתא עתיקתא. כן, גיליתי תוספתא ישנה, וקראה לה '''חכמת אדם תאיר פניו'''. אמר רבי חנינא: לוגא דאורייתא, כלומר השיעור של הלוג של התורה, זה כשיעור טומנא עתיקתא שמודדים בה מורייס בציפורי - כלומר זה כמו הכלי שבו היו מודדים את המורייס בציפורי. אמר רבי יוחנן: אחכים על אלין, אנא מכיר את זה - דבי רב בר נאי הוו מכיילין בדבש, דבי רב בר נאי נוהגים למדוד בזה דבש. תני: שיעור לוג זה חצי שמינית זעירתא ישנה. אמר רבי יוחנן: אדעתא דין - נות זה כמו שלנו, בדיוק אותה המידה. אז למה אמר עתיקתא? כלומר אם ככה אז למה אמר עתיקתא בגין דאת ביה אמין - כלומר אם זה היה גם בימיו של רבי יוחנן, אז למה התנא אמר שזה כמו חצי שמינית זעירתא ישנה? אז אומרת הגמרא: אי דאמרת דאבד זעירתא ורבת, וזעירת לא זעירת כמה דאבדת - כן, בעצם השיעור של הכול משתנה. אז זה בהתחלה קטן, ולאחר מכן הגדילו את זה, לאחר מכן הקטינו אבל לא הקטינו את זה כמו שהיה בהתחלה. שואלת הגמרא: כמה שיעורו של כוס? כן, נראה שבסוף בזמן של רבי יוחנן זה כן היה בשיעור, אבל בשלבי ביניים זה לא היה. בזמן של אותו תנא שאמר את זה זה לא היה בשיעור. כמה שיעורו של כוס? אמר רבי יוסי ברבי יהודה בן פזי, ורבי יוסי ברבי בון אמר בשם שמואל: אצבעים על אצבעים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. כן, זה בעצם הגודל של רביעית. ועוד תני: יין יבש בכזית, דברי רבי נתן. רבי יוסי בשם רבי יוסי ורבי בון אמר בשם רבי יוחנן: עד רבי נתן כרבי יוסי ורבי יהודה. כמו שרבי יוסי ורבי יהודה אומרים ברביעית, אז גם רבי נתן אומר ברביעית, כי כשיכרוש יהא בכזית. ואיתא: אמר רבי יוסי ורבי יהודה: אף כשטיימו בטילל לא טיימו אלא בדם שיש בו רביעית. כן, כלומר הוא דיבר בכלל על דם. הוא אומר שדם שבטל מטמאים - זה בדם שיש בו רביעית, כי הוא עלול לכרוש ולעמוד על כזית. אומרים להתייבש אז זה יהיה כזית. אז מכאן שהוא דורש כמות שאחרי הכרשה זה יהיה כזית. אז גם כאן ביין, גם ביין אנחנו אומרים שרביעית שיכרוש שיהא כזית. אני חושב שבווים שואלים שם, אומרים שיש דעה שאומרת שזה לא אותו דבר. כן, כי יין יותר צלול. בכל אופן, אמר רבי שמעון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה ותיארו את דמה משום נבלה. כן, כלומר הם בכלל תיארו את הדם. רבי אלעזר שאל את רבי שמעון: עד כמה? כלומר, מה אם היה כמות רביעית או לא? זו השאלה - האם דם של נבלה בכלל לא מטמא? דם של פרדה, או שבגלל שלא היה כמות של רביעית לכן תיארו, אבל לא הגיב לו. שאל רבי יהושע בן לוי, אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מכאן טמא. כלומר, כל מה שתיארו זה בגלל שהיה פחות מרביעית. והסיבה שאם רביעית זה טמא, כיוון שאם זה יכרוש זה יהיה כזית. ובאיש היה לרבי אלעזר שלא חזר לו רבי שמעון שמע - כלומר רבי אלעזר נורא כאב לו שרבי שמעון לא ענה לו, לא התייחס אליו. ועתה, גבר רבי אבין, הוה יתיב מתני, אתא לגביה, סיפר לו את הסיפור הזה. אמר לו רבי יצחק בר כנה: כן, הוא סיפר שהפרדה של רבי מתה וחבי... {{סוף}}</div> <span id="דף_נה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} בהין גווים {{ירו"מ-ביאור|הפנימים שהם רכים}}, ברם בהן ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה. תני: {{שוליים|ח_יד}}הוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית. הדא דאת אמר באילין רכיכיא, ברם באילין קשייא כדי לעשות צפירה {{ירו"מ-ביאור|שנותנים סביב לשפת הסל לחיזוק}}. הוציא {{ירו"מ-הוסר|כלי}}{{ירו"מ-הדגשה|שתי}} נצרים חייב, {{ירו"מ-הדגשה|שמצניעים אותם לעשות בהם כפיפה}}. תורי דקל שנים, זמורות לנטיעה שתים. אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים. {{שוליים|ח_טו}}הוציא שתי נימין מזנב הסוס, מזנב הפרה חייב, שכן מתקינין אותן לנשבין. זיפי חזיר: אית תניי תני שתים, אית תניי תני אחת. מאן דאמר שתים - באילין רכיכתא, מאן דאמר אחת - {{שוליים|ח_טז}}באילין קשייתא, {{ירו"מ-הדגשה|שראוי לרצענים לראש החוט}}. גלעינים {{שוליים|ח_יז}}לנטיעה שתים, אם לבהמה כמלוא פי חזיר. כמה הוא מלא פיו? אחת. אחרים אומרים: {{ירו"מ-הדגשה|ל}}חשבון חמש {{ירו"מ-ביאור|שעושים אותם סימן לעשרות בספירה}}. הוציא סיאה {{שוליים|ח_יח}}אזוב {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|וקורנית}}{{ירו"מ-הדגשה|קורנית}}: אם לאוכלין כגרוגרת, אם לבהמה כמלוא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים, אם להזייה כשיעור הזייה. {{ירו"מ-הדגשה|גמי}}: {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן, ובלבד קטן שהוא יודע לנעול. המוציא קשר מוכסין: תני: הוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב, משהרא{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו למוכס פטור. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: {{שוליים|ח_יט}}אף משהראהו למוכס חייב, שהוא ראוי להראותו למוכס אחר. הוציא שטר חוב: עד שלא הראהו לבעל חוב {{ירו"מ-הדגשה|ופרע לו}} חייב, משהראהו לבעל חוב פטור. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: אף משהראהו לבעל חוב חייב, שהוא ראוי להראות{{ירו"מ-הדגשה|ו}} לבעל חוב אחר, {{ירו"מ-הדגשה|להשתבח שהוא פורע חובות}}. נייר מחוק: תני: {{שוליים|ח_כ}}אם יש בו {{ירו"מ-הדגשה|מקום}} חלק כדי לכתוב שתי אותיות חייב. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ג|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ג"> </span> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_כא}}עור כדי לעשות קמיע, {{שוליים|ח_כב}}דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפילין שהיא שמע ישראל, דיו כדי לכתוב עליו שתי אותיות, {{שוליים|ח_כג}}כחול כדי לכחול עין אחת, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|עור}}: אית תניי תני: כדי ליתן על הקמיע {{ירו"מ-ביאור|לעטוף אותו}}. מאן דאמר "כדי לעשות קמיע" - בהין רכיכה, {{ירו"מ-הדגשה|שהוא ראוי לכתיבה}}, ומאן דאמר "כדי ליתן על הקמיע" - בהין קשיא. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל: הדא דאת אמר בקולף פני העור {{ירו"מ-ביאור|החלק החיצון שכלפי השיער הנקרא קלף}}, ברם בהין דוכסוסטון {{ירו"מ-ביאור|החלק שבצד הבשר}} כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה. דיו: הוציא דיו, אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, {{שוליים|ח_כד}}אם בכלי צריך יותר, {{ירו"מ-הדגשה|שחלק דבק בכלי}}. תמן תנינן: כמה יהא במים ויהא בהם כדי הזייה, {{ירו"מ-הדגשה|כדי שיטבול ראשי גבעולים}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעי: לא מסתברא, אם בכלי צריך יתיר {{ירו"מ-ביאור|, שהרי חלק בטל בכלי?}} כחול כדי לכחול עין אחת: אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}}: שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ויוצאת לשוק. אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}}: <br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז|נה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נה ב}} {{סוף}} <span id="דף_נו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נו.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נו.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד א<span class="yerum-runnum">105</span></div> אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן, אלא שכן אשה {{ירו"מ-הדגשה|ה}}חוששת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}אחת מעינה {{ירו"מ-הוסר|וכוחלת}}{{ירו"מ-הדגשה|כוחלת}} חבירתה ויוצאת לשוק. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מי}} תנא "חוששת"? אלא שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ומטמנת חבירתה ויוצא לשוק. {{ירו"מ-הדגשה|ודרך צנועות היא, כדכתיב}} {{הפ|שיר השירים|ד|ט}}: לבבתני באחת מעיניך. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}}: שכן אשה סומא באחת מעיניה {{ירו"מ-הוסר|וכוחלת}}{{ירו"מ-הדגשה|כוחלת}} חבירתה ויוצא{{ירו"מ-הדגשה|ת}} לשוק. זפת וגפרית כדי לעשות נקב: {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר חנינא}} אמר: במזניק שנו {{ירו"מ-ביאור|שהיו עושים חור בחבית ומניחים בתוכו קנה וסותמים בזפת מסביב לנקב}}. שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן: תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}}: כדי ליתן על פי סדק קטן. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ד|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_כה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}דבק כדי ליתן בראש השבשבת {{ירו"מ-ביאור|לתפוס עופות שיעמדו עליו}}, {{שוליים|ח_כו}}חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות פטפוט {{ירו"מ-ביאור|רגל למושב הכור}}. {{שוליים|ח_כז}}סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, {{שוליים|ח_כח}}סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות כלכול {{ירו"מ-ביאור|להשכיב שערות הצדעים}}. {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} אומר: כדי לעשות אנדיפי {{ירו"מ-ביאור|להאדים הפנים}}.<br><strong>גמ':</strong> מהו חרסית? חוורה {{ירו"מ-ביאור|סוג אדמה}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ח_כט}}עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני: חרש כל שהוא, גמי כל שהוא, מותר לטלטלן בתוך הבית. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: ובלבד מן המוכן. ותני כן: {{שוליים|ח_ל}}מגופת חבית וחרסיה מותר לטלטלן בתוך הבית, השליכן לאשפה אסור ליגע בהן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר לעשות אנדיפי}}. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי}}: נראין דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} בעשוי כביצה, {{ירו"מ-הדגשה|והוא ראוי לכלכול}}, ודברי {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} בחביט {{ירו"מ-ביאור|רך}}, {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שראוי למרוח להאדים הפנים}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ה|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_לא}}אדמה כחותם המרצופין דברי {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, וחכמים אומרים כחותם האיגרות. זבל וחול {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה. חול {{ירו"מ-הדגשה|ה}}גס כדי ליתן על מלא כף סיד. {{שוליים|ח_לב}}קנה כדי לעשות קולמוס. אם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קנה כדי לעשות קולמוס. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: והוא שיהא מגיע לקישרי אצבעותיו. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בעי: ניחא עד הכא {{ירו"מ-ביאור|ברור שצריך שיגיע לפחות עד קשר תחתון של אצבעות}}, דילמא עד הכא {{ירו"מ-ביאור|קשר עליון?}} תמן תנינן: {{שוליים|ח_לג}}מכתב {{ירו"מ-ביאור|כלי שצידו אחד חד ובו כותבים על לוח שעווה ושני עבה ובו מוחקים}} שניטל הכותב טמא מפני המוחק, ניטל המוחק טמא מפני הכותב. {{ירו"מ-הדגשה|ותניא: והוא שנשאר בו הכותב ומגיעה לקשרי אצבעותיו}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בעי: ניחא עד הכא, דילמא עד הכא? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש, בשבת כגרוגרת {{ירו"מ-הוסר|מכביצה}}{{ירו"מ-הדגשה|מביצה}}, {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|כגון המוציא עצים כדי לבשל גרוגרת של ביצה קלה}}.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נו עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף נו. אנחנו נתחיל במשנה פרק י"א. תלמוד המשנה: '''דבק כדי ליתן בראש השבשבת'''. הם מניחים דבק על חתיכת קרש, וכשעופות נוחתים עליו הם נדבקים, תופסים עליו ככה. '''חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב'''. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט''', כלומר רגל מושב לכור של צורפי זהב. '''סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב''', כלומר צורפי זהב שהם צריכים טמפרטורה מאוד מדויקת, אז הם בעצם מבעירים את זה עם סובין. '''סיד כדי לסוד קטנה שבבנות'''. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול''', כדי להשחיז את השערות בצדדים, כן, הצדעים. '''רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי''', כלומר בעצם להאדים את הפנים, כי הנשים היו מרגישות כדי להראות יפות, אז זה משהו על הפנים שהפנים יהיו אדומות. שואלת הגמרא '''מהו חרסית'''? חוורה, סוג של אדמה. אמר שמואל '''עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה'''. תני שמואל '''עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה''', כן, כי בעצם מותר גם באפר וגם בעפר לכסות דם ציפור וחיה. אומרת הגמרא תני '''חרש כל שהוא, גמי כל שהוא, מותר לטלטלן בתוך הבית'''. רבי זעירא אמר בשם שמואל '''ובלבד מן המוכן''', כלומר בלבד שהם מוכנים, אם הם לא מוכנים אסור. ותני כן: '''מגופת חבית וחרסיה מותר לטלטלן בתוך הבית''', כלומר גם לא רק הגופה, גם אם נשברה - את החרסים שלה מותר לטלטל בתוך הבית. אבל '''השליכן לאשפה אסור ליגע בהן''', כיוון שהוא משליך אותן ולא מן המוכן וזה מוקצה. אומרת הגמרא רבי נחמיה - אמר רבי: '''נראין דברי רבי יהודה בעשוי כביצה'''. מה שרבי יהודה אמר כדי לעשות כלכול, הכוונה למלא השער - להחליק את הצדעים, את השערות של הפיאה, כן. אז הסיד שראוי לזה זה סיד קשה, סיד כביצה. '''ודברי רבי נחמיה בחביט''', כלומר מה שרבי נחמיה אמר שלעשות אנדיפי, כלומר להאדים את הפנים, אז זה צריך דווקא סיד שהוא מרוח, כן, סיד רך לא ביצה. אומרת המשנה '''אדמה כחותם המרצופין דברי רבי עקיבא'''. כן, כשהיו חותמים את הסחורה, עושים איזה מעין חותמת כדי לדעת שלא נגעו בזה. '''וחכמים אומרים כחותם האיגרות'''. כן, חותמת שחותמים איגרת לדעת שלא נגעו בזה. '''זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה'''. '''חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד'''. '''קנה כדי לעשות קולמוס'''. ואם היה עב או מרוסס, כלומר שהוא לא ראוי, היה מרוסק, לא ראוי להכין ממנו קולמוס, אז הוא ראוי להסקה, '''כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס'''. אומרת הגמרא למדנו במשנה קנה כדי לעשות קולמוס. אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן '''והוא שיהא מגיע לקישרי אצבעותיו''', כלומר צריך קנה באורך שמגיע למפרקים של האצבעות. רבי זעירא בעי '''ניחא עד הכא''', כלומר האם ברור שלפחות צריך להיות עד המפרק הראשון, אבל האם צריך שיהיה עד המפרק השני? אומרת הגמרא '''תמן תנינן מכתב''', כן, מכתב זה כלי שהוא מצד אחד חד ומצד שני הוא רחב, וחורטים על לוח של שעווה, וכשרוצים למחוק אז עם הצד הרחב מחליקים את זה. אז '''שניטל הכותב טמא מפני המוחק, ניטל המוחק טמא מפני הכותב'''. ותניא כתוב שם '''והוא שישאר בו הכותב ומגיע לקשרי אצבעותיו''', כן, כלומר שיישאר קצת מהצד החד לפחות שמגיע לקשרי אצבעותיו. אז גם פה רבי זעירא בעי '''ניחא עד הכא, דילמא עד הכא''', כלומר ברור שלפחות צריך שיגיע לקשרי האצבעות הראשונות, השאלה אם גם צריך עד השני. אמר רבי יוסי '''כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש''', כל מקום שכתוב כביצה אז זה כביצה ממש. אבל מה שאמרנו בשבת שהמוציא עצים כדי לבשל ביצה, אז לא הכוונה כביצה אלא '''בשבת כגרוגרת''', כלומר אנחנו יודעים שביצת התרנגולת זה הביצה שהכי קל לבשל אותה מבחינת זמן, אז גרוגרת מביצה - הזמן שלוקח לבשל גרוגרת מביצה כזאת זה הכמות עצים שמוציא אותם חייב. {{סוף}}</div> <span id="דף_נו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד ב<span class="yerum-runnum">106</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ו|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_לד}}עצם כדי לעשות תרווד. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות חף {{ירו"מ-ביאור|שן של מפתח}}. זכוכית כדי לגרוד בה ראש {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}} {{ירו"מ-ביאור|כלי של אורג}}. צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}} אומר: כדי לזרוק בבהמה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|כדי לעשות חף}}. מהו חף? סרגיד {{ירו"מ-ביאור|מפתח}}. תמן תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|מפתח שיש לו חפין ונקבים}}, {{שוליים|ח_לה}}ניטלו {{ירו"מ-הוסר|חפן}}{{ירו"מ-הדגשה|חפיו}} טמא מפני נקבים, {{ירו"מ-הדגשה|שאפשר שיעשו מנעול מתאים}}, נסתתמו נקבים טמא מפני חפים. מחלפה שיטתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תמן היא עבד חף {{ירו"מ-הוסר|כלוט}}{{ירו"מ-הדגשה|בלוט}} {{ירו"מ-ביאור|שן המפתח}}, והכא {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} עבד חף סרגיד {{ירו"מ-ביאור|מפתח שלם}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: זכוכית כדי לגרוד בה ראש {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}}. תמן תני: ושל זכוכית כדי לצוק בתוכה שמן, {{ירו"מ-הדגשה|וחכמים אומרים לכסות פי הפח}}, והכא את אמר הכין. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}, {{אמורא-ירו"מ|רבי מיישא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי כהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבנן דקיסרין: כאן בעבה, {{ירו"מ-הדגשה|שאינה מתאימה לגרור בה}}, כאן בחדה. אית דבעי מימר: כאן {{ירו"מ-הוסר|במטלטל}}{{ירו"מ-הדגשה|לטלטל}}, {{ירו"מ-הדגשה|צריך שם כלי}}, כאן {{ירו"מ-הוסר|במוציא}}{{ירו"מ-הדגשה|להוציא}}, {{ירו"מ-הדגשה|די שראוי לשימוש כדי להתחייב על הוצאתו}}. צרור או אבן כדי לזרוק בעוף: {{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כדי שיזרוק {{ירו"מ-הדגשה|ויפגע}} לאחורי העוף וירגיש. ודכוותה: {{שוליים|ח_לו}}כדי שיזרוק לאחורי בהמה ותרגיש. תני: צרור מקורזל {{ירו"מ-ביאור|שראוי לקינוח בבית הכיסא}} כזית וכאגוז וכביצה, נוטלו ומקנח בו את רגליו. {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל ברבי יוסה}} אמר משום אביו: {{שוליים|ח_לז}}עד מלא היד. {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר: {{ירו"מ-הוסר|בייתוס}}{{ירו"מ-הדגשה|ביתוס}} בן זונין היה יושב ושונה לפני {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{ירו"מ-הדגשה|כזית, כאגוז וכביצה. ו}}אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}: {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כך אנו אומרים? {{ירו"מ-הדגשה|ש}}צריך שיהא יושב ומשקל {{ירו"מ-הדגשה|בידו. אמר ליה}} {{ירו"מ-ביאור|מה שיכול להחזיק}} ביד, {{ירו"מ-הוסר|אמר ליה }}הכל מותר, חוץ מן העשוי בחפיסה {{ירו"מ-ביאור|כלי ובתוכו אבנים}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: שנו כמלוא רגל מדוכה קטנה של בשם. אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: לא אמרו אלא של בושם {{ירו"מ-ביאור|אחד}}, {{ירו"מ-הדגשה|שהיא קטנה}}, הא של בשמים {{ירו"מ-ביאור|גדולה שטוחנים בה הרבה בשמים}} לא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: {{שוליים|ח_לח}}צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקניח בו את רגליו, {{שוליים|ח_לט}}והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}}: חרס כל שהוא {{שוליים|ח_מ}}אסור לקנח בו, {{ירו"מ-הדגשה|מפני הסכנה}}. אמר{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: לא סוף דבר חרש {{ירו"מ-ביאור|שהוא חד}}, אלא אפילו אזני חביות {{ירו"מ-ביאור|שהם חלקות}}, וכל דבר הנכנס לאור ויוצא. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן יוסי}} אמר: צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהם מ' סאה {{ירו"מ-ביאור|שהיו מגולים}} אסור לקנח בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: מים שליקלק בהן הכלב אסור לקנח בהן. ותני כן: אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שליקלק בהן כלב, ולא במים שאין בהן מ' סאה. וההן {{ירו"מ-הדגשה|מים}} דמשזגיגו בובני {{ירו"מ-ביאור|שטפו בהם מרחצאות}}, וההן דמשזג אמבטיתה רע לטבעות {{ירו"מ-ביאור|לפי הטבעת}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}: ה' דברים נאמרו {{ירו"מ-הוסר|בקלומית}}{{ירו"מ-הדגשה|בקרומית}} של קנה: {{שוליים|ח_מא}}אין שוחטין בה {{שוליים|ח_מב}}ואין מוהלין בה ואין מחצצין בה את השיניים ואין מחתכין בה את הבשר על גבי השלחן, {{ירו"מ-הדגשה|מפני שמשיר סיבים}}, ואין מקנחין בה מפני שרוח רעה שורה עליה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ז|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ז"> <strong>מתני':</strong> חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} אומר כדי לחתות בו את האור. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: {{שוליים|ח_מג}}כדי לקבל רביעית. אמר{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}}: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|ל|יד}}: לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: משם ראיה: {{הפ|ישעיהו|ל|יד}} לחשוף מים מגבא.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נו עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת המשנה '''עצם כדי לעשות תרווד'''. תרווד זה כף. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות חף'''. חף זה שם של מפתח. '''זכוכית כדי לגרוד בה ראש''' הקרקר, כן, כדי להשחיז את הכלי של האורגים. '''צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה'''. אומרת הגמרא תנן רבי יהודה אומר כדי לעשות חף. '''מהו חף? סרגיד'''. והוא מסביר שחף זה בעצם מפתח שלם, כן. אומרת הגמרא תמן תנינן מפתח שיש בו חפים ונקבים, אז אם '''ניטלו טמא מפני נקבים''', כלומר הפינים האלה, הוא טמא מפני הנקבים, כיוון שיש לעשות מנעול מתאים - אפשר לעשות מנעול שיש בו רק חפים ואז יוצאים מהנקבים. '''נסתתמו נקבים טמא מפני חפים''' שוב פעם, כי הוא יכול להכין מנעול מתאים. עכשיו הגמרא מקשה: '''מחלפה שיטתיה דרבי יהודה''', כן, שם הוא אומר שחף זה הפין של המפתח, וכאן הוא אומר שחף זה סרגיד, כלומר מפתח שלם. '''תמן היא עבד חף, והכא עבד חף סרגיד''', נשאר בשאלה. ואתה גמר תנן '''זכוכית כדי לגרוד בה ראש''' הקרקר. תמן תני '''ושל זכוכית כדי לצוק בתוכה שמן''', וכן אומרים לכסות בו את פי הפח. '''והכא את אמר הכין''', כלומר למה כך? למה פה אתה אומר שיכול לגרור בראש הקרקר, ושם אתה אומר שיכול לכסות בו? אומר רבי אחא, רבי מיישא ורבי כהן בשם רבנן דקיסרין: '''כאן בעבה, כאן בחדה'''. כלומר אם היא עבה אז אין לה שפיץ, אין לה חוד, אז היא לא ראויה לגרור, אז לכן אם היא ראויה לכיסוי - זה השיעור. אבל כאן אם היא חדה, אז מספיק שהיא יכולה לגרור בראש הקרקר. '''אית דבעי מימר: כאן... כאן...''', כלומר צריך שיהיה שם כלי, וכאן להוציא - די שיהיה בשימוש כדי להתחייב הוצאתו. כן, יש הבדל - אם זה כדי לטלטל, אני צריך שיהיה לזה שם כדי להתיר לטלטל, אבל להתחייב באמת מספיק שיהיה ראוי לשימוש. '''צרור או אבן כדי לזרוק בעוף'''. ככה למדנו במשנה. שמעון בר אבא אמר בשם רבי יוחנן '''כדי שיזרוק לאחורי העוף וירגיש'''. '''ודכוותה: כדי שיזרוק לאחורי בהמה ותרגיש''', כמו שמי שאומר שיזרוק בבהמה. אז לא סתם יזרוק אלא יזרוק והיא תרגיש את זה. תני '''צרור מקורזל כזית וכאגוז וכביצה, נוטלו ומקנח בו את רגליו'''. רבי ישמעאל ברבי יוסה אמר משום אביו: '''עד מלא היד''', כמה שיכול להחזיק ביד אחת. רב יהודה אמר: '''בן זונין היה יושב ושונה לפני רבי'''. תבע את השומרת שמותר להכניס לבית הכיסא אבנים בגודל של כזית כאגוז וכביצה. אמר רבי: '''כך אנו אומרים? צריך שיהא יושב ומשקל ביד'''. כלומר בבבלי כתוב שצריך להכניס משקל. אמר ליה: '''הכל מותר, חוץ מן העשוי בחפיסה'''. כלומר כל מה שנכנס ביד אחת יכול להכניס, אבל חוץ ממה שנעשה בכפיפה - שלא ייקח איזה ארגז מלא אבנים ויחזיק את זה ביד. אמר רבי אילא בשם רבי ינאי: '''שנו כמלוא רגל מדוכה קטנה של בשם'''. כלומר הגודל של האבנים שמותר להכניס זה כמו רגל של מדוכה של בשם. אמר רבי יוסה: '''לא אמרו אלא של בושם, הא של בשמים לא'''. כלומר המדוכה שכותשים בה בשמים מרובים - גדולה. אז כזה גודל לא התירו. אמר רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: '''צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקניח בו את רגליו'''. כלומר, למרות שבעצם יש פה עשבים, חכמים הקלו שיהיה מותר לקנח בזה. אבל '''והתולש ממנו בשבת חייב חטאת'''. כלומר, אם הוא מקנח והתעלשו - זה דבר שהוא לא מתכוון, זה יהיה פטור, ומשום כבוד האדם התירו את זה לכתחילה. אבל אם הוא תולש בזה במתכוון הוא יהיה חייב חטאת. תני רבי חייא: '''חרס כל שהוא אסור לקנח בו''', מפני הסכנה, כי החרס יכול לפצוע. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''לא סוף דבר חרש, אלא אפילו אזני חביות, וכל דבר הנכנס לאור ויוצא'''. כלומר ברגע שגזרו - גזרו על הכל, אפילו אוזני חבית שהם חלקים גם אסור, וכל דבר שנכנס לאור ויוצא גם כן אסור, משום כשפים. רבי יוסי בן יוסי אמר: '''צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהם מ' סאה אסור לקנח בהן'''. כלומר שהם מגולים, אסור לקנח בהם. אמר רבי חנניא בשם רבי מנא: '''מים שליקלק בהן הכלב אסור לקנח בהן'''. ותני כן: '''אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שליקלק בהן כלב, ולא במים שאין בהן מ' סאה'''. '''וההן דמשזגיגו בובני''', כלומר מים שישטפו בהם את הבית, '''וההן דמשזג אמבטיתה רע לטבעות''', כלומר וכאלה שרצו בהם את האמבטיות - זה רע לטבעת. אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב הונא: '''ה' דברים נאמרו של קנה: אין שוחטין בה ואין מוהלין בה ואין מחצצין בה את השיניים ואין מחתכין בה את הבשר על גבי השלחן'''. כי הסיבה לזה הוא שהוא משאיר סיבים וזה סכנה - הסיבים יכולים בשחיטה לפסול את השחיטה, ובמילה זה סכנה, ובכל השאר זה גם כן סכנה. '''ואין מקנחין בה מפני שרוח רעה שורה עליה'''. כן, בקנים. הגמרא אומרת שכל דבר שהאש שולטת בו אז רוח רעה שולטת בו, ולכן לא מקנחים בה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נו ב}} {{סוף}} <span id="דף_נז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמיני#דף נז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נז.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נז.ogg]] > {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד א<span class="yerum-runnum">107</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: מקדשין {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|מי חטאת בשברי כלי חרס}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר: אין מקדשין בו. {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}: למה אין מקדשין בו? מפני שאינו מקבל טומאה? הרי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה {{שוליים|ח_מד}}הרי אינן מקבלין טומאה {{שוליים|ח_מה}}ומקדשין בהן. אלא משום שאינו מקבל רביעית? ולא מודה {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} בכלי חרש קטן שלם כל שהוא שמקדשין בו, {{ירו"מ-הדגשה|אף שאין בו רביעית}}? הוי לית טעמא אלא משום שאין עליו תואר כלי, {{ירו"מ-הדגשה|והתורה אמרה "מים חיים אל כלי}}". וקשיא על ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: לפסול את {{ירו"מ-הוסר|הגוייה}}{{ירו"מ-הדגשה|המקווה}} אינו פוסל, {{ירו"מ-הדגשה|כשאין בו רביעית}}, ולקדש מקדשין בו? אלא {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|סבר}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, {{ירו"מ-הדגשה|שאף כלי קיבול כלשהו פוסל את המקווה. דתנן גבי "החוטט כלשהו בצינור}} {{ירו"מ-ביאור|מרזב}} {{ירו"מ-הדגשה|לקבל בו את הלכלוך", לרבנן דווקא בשל עץ נחשבים המים כשאובים}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: אף {{ירו"מ-הדגשה|ב}}של חרש כל שהוא {{ירו"מ-ביאור|אי אפשר להוכיח מכאן ש{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}}}. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}כלום אמר{{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} לא בשלם, {{ירו"מ-הוסר|דילמא}}{{ירו"מ-הדגשה|ואילו הכא}} בשבור אנן קיימין? תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|שמקדשים בשברי כלי חרס}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בר יוחאי}} מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}, {{ירו"מ-הדגשה|שאין מקדשים}} {{ירו"מ-ביאור|ולא נאמר מה הברייתות}}. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח|נז ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק המוציא יין</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שמיני|שביעי|תשיעי}} 6uncrjts8njxtj78v77gz8229wkukgq 106 1706317 3078715 3078498 2026-08-23T19:42:43Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078715 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|תשיעי|שמיני|עשירי}} ==פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק תשיעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נז.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נז.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_א|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_א"> <strong>מתני':</strong> {{ירו"מ-הוסר|משנה אר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} מנין {{ירו"מ-הוסר|לעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|לעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה}} שהיא מטמא במשא כנדה שנאמר {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא במשא.<br><strong>גמ':</strong> כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} וכתיב תועבה בשרצים. כתיב תועבה בנידה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא יח כט|ויקרא אחרי מות יח כט]]) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגו'. {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} תועבה בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. {{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}} תועבה בשרצים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים יד ג|דברים ראה יד ג]]) לא תאכל כל תועבה. אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה}}. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לתועבה שבנדה הוקשה מה הנדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא במשא. אי מה הנדה מטמא באבן מסמא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא על גבי האבן מסמא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זריקן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: ואית דאמרין בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: מודה {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לחכמים שאין עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא על גבי אבן {{ירו"מ-הדגשה|מסמא דלפיכך הוקש אף לשרץ למעט שאינו מטמא באבן}} מסמא. ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה מה השרץ מטמא בהיסט {{ירו"מ-ביאור|הכוונה למגע,}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בהיסט {{ירו"מ-ביאור|הכוונה למגע.}} אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בכעדשה. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר נחמן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|תהילים|קו|כח}} ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה המת מטמא בכזית אף {{שוליים|ט_א}} עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בכזית. אי מה המת {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|די}} שיכניס ראש אצבעו {{ירו"מ-הדגשה|לאהל המת בכדי שיטמא}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|ומזלות די}} שיכניס ראש אצבעו. {{ירו"מ-הדגשה|למד}} נתיצה נתיצה מבית המנוגע {{ירו"מ-הדגשה|כתיב הכא את מזבחותם תתוצון וכתיב התם ונתץ את הבית}} מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו {{שוליים|ט_ב}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} עד שיכניס ראשו ורובו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}}: זאת אומרת<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נז עמוד א'''{{ש}}</span> '''ירושלמי שבת דף נ"ז''' אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף נ"ז. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק חתל חזאי. אומרת המשנה: חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. כלומר גודל של חרס שמי שמוצא אותו יהיה חייב, זה גודל של חרס שנותנים בין אבן לאבן בבניין כדי ליישר אותו, זה נקרא בין פצים לחברו. ורבי מאיר אומר כדי לחטוט בו טהור, כן, כלומר שאפשר לאסוף ממנו גחלים מבלי להיכוות. רבי יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית. אמרה רבי מאיר אף על פי שנראה הדבר, זכר הדבר שנאמר '''לא יימצא במכתתו חרס לחטוט אש מיקוד'''. אז רואים מכאן שחרס בעצם שמשמש לחטוט את האש זה החרס הכי קטן, כן, אפילו זה לא יימצא. כלומר, זה כאילו אפילו חרס הכי קטן שהוא בר שימוש שחשוב. אמר לו רבי שמעון בן גמליאל יאסוף מים מגוי, כן, יש לך פסוק יאסוף מים מגוי, אז בעצם רואים מכאן שגם יש ראיה שחרס כדי לקבל בו רביעית כמו שרבי יוסי אומר. אומרת הגמרא רבי יוחנן אמר מקדשין מי חטאת בשברי כלי חרס. רבי שמעון בן לקיש אמר אין מקדשין בו. רבי אלעזר שאל על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש: '''למה אין מקדשין בו? מפני שאינו מקבל טומאה?''' חביבי, כלי חרס שנשבר לא מקבל טומאה. אם זו הסיבה, אז זה ככה גם כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה - '''הרי אינן מקבלין טומאה ומקדשין בהן'''. '''אלא משום שאינו מקבל רביעית'''. אמרה תלמידה '''ולא מודה רבי שמעון בן לקיש בכלי חרש קטן שלם כל שהוא שמקדשין בו'''? כלומר אפילו אם אין בו רביעית. אומרת הגמרא '''הוי לית טעמא אלא משום שאין עליו תואר כלי''', כן, והתורה אמרה מים חיים אל כלי, כלומר חייב שזה יהיה כלי. אם אין לו תואר כלי אז לא מקדשין בו. ככה סובר רבי שמעון בן לקיש, ככה הגיעה המסקנה, ככה הגמרא הגיעה למסקנה. ואז '''קשיא על דרבי יוחנן: לפסול את''' המקווה '''אינו פוסל''', כן, כלומר אם אין בו רביעית הוא לא פוסל את המקווה - '''ולקדש מקדשין בו'''? מה אתה אומר? כנראה '''רבי יוחנן כרבי יוסי''', שאף כלי קיבול כלשהו, כלומר גם כלי קיבול שאין בו רביעית פוסל את המקווה. כן, איפה ראינו את המחלוקת הזאת? דתנן לגבי החוטט כל שהוא בצינור. צינור זה מעין מרזב כזה. אז המשנה אומרת שאם אדם עשה איזה שקע בתוך המרזב כדי שהמים, כדי שהלכלוך יישאר שם, אז השקע הזה הוא כלי קיבול. זה המים כאילו עברו דרך כלי קיבול ונחשבים מים שאובים, לכן הם פוסלים את המקווה. אבל הבעלמא אומרים זה דווקא בשל עץ זה נחשב כשאובים כיוון שעץ, כלי עץ הוא לא חשוב. אז גם חפירה כלשהי, גם כלי עץ שיש לו בית קיבול כלשהו נחשב כלי אפילו זה לא, אפילו שזה לא יפה, כי בדרך כלל כלי עץ הם לא מוגדרים. אבל אם זה כלי אחר, כלי חרס או מתכת או משהו כזה, אז שמה זה כבר צריך שיהיה יותר גדול, צריך שיהיה לפחות רביעית. רבי יוסי אומר '''אף של חרש כל שהוא''', כן, כמו שהוא סובר שאפילו כלי חרס לא חייב שיהיה ממש כלי קיבול גדול כדי שיחשב כלי קיבול, אלא אפילו כלשהו גם נחשב כלי קיבול אם הוא עושה את זה בתוך, כמו שאמרנו, בתוך המרזב, אז זה חשוב שהמים שעוברים דרכו הם שאובים. אומרת הגמרא '''אי אפשר להוכיח מכאן שרבי יוחנן כרבי יוסי'''. כלומר, אי אפשר לסבור שרבי יוסי הוא התנא שרבי יוחנן יסמוך עליו, כיוון שהרי רבי יוסי דיבר בשלם. כלומר שלם - את המרזב שהוא כלי שלם שבתוכו עשו שקע, זה חלק מהמרזב. אבל רבי יוחנן, אילו הכא בשבור אנן קיימין, אם אנחנו מדברים בכלל בשבר כלי, אז אולי בזה גם רבי יוסי יסבור שזה לא נחשב כלי ולא פוסל את המקווה. '''תני רבי חייה מסייע לרבי יוחנן'''. כלומר יש ברייתא שמסייעת לרבי יוחנן, שמקדשים גם בשברי כלי חרס. איפה ראינו את זה? '''תני רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי שמעון בן לקיש''', וברייתא של רבי שמעון בר יוחאי מסייעת לרבי שמעון בן לקיש שלא מקדשים. עכשיו איפה ראינו את זה? אנחנו לא יודעים, כלומר לא מן הגמרא בשום מקום, אין זכר למקורות האלה, אבל הגמרא אומרת שיש. יש ברייתא שמסייעת לרבי יוחנן ויש ברייתא שמסייעת לרבי שמעון בן לקיש. אז על איך פירק המציאה נמצא שם - הוא פרק את ההלכה. אומרת המשנה: אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דבה. צא תאמר לו מה נידה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמא במשא. כלומר גם עבודה זרה מטמאה במשא. בית אמר '''כתיב תועבה בנידה וכתיב תועבה בעבודת כוכבים וכתיב תועבה בשרצים'''. כתיב תועבה בנידה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. כתיב תועבה בעבודת כוכבים דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך, וכתיב תועבה בשרצים דכתיב לא תאכל כל תועבה. '''אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה'''. כלומר, אנחנו לא יודעים עבודה זרה למה הוקשה - האם לשרצים או לנידה? אז '''רבי עקיבא אומר לתועבה שבנדה הוקשה'''. כן, '''מה הנדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים מטמא במשא'''. '''אי מה הנדה מטמא באבן מסמא''' - אנחנו יודעים שנידה, זבה, הם מטמאים גם באבן מסמא. אבן מסמא פירושו שגם אם לא באמת מכבידים - אנחנו יודעים שהנידה אם היא יושבת אפילו על עשר מצעים, כולם נטמאים. אבל יותר מזה, גם אם בעצם היא לא מכבידה בכלל. כלומר, אם ישימו על עמודים איזו אבן, והמצעים האלה רק נוגעים באבן, והנידה יושבת על האבן מעל כל המצעים האלה, אז גם המצעים כולם נטמאים. ואז זה גם באבן מסמא, למרות שבעצם לא מכבידים, לא מזיזים כלום. אז '''אף עבודת כוכבים מטמא על גבי האבן מסמא'''? כלומר, זה נשאל בשאלה. אמר רבי זריקן בשם רב יהודה, ואית דאמרין בשם רב חסדא, '''מודה רבי עקיבא לחכמים שאין עבודת כוכבים מטמא על גבי אבן מסמא'''. למה? כי לכן התורה גם הקשה גם לשרץ, למעט - כלומר, ההקש לשרץ זה כדי למעט שלא מטמא בעין מסמא. כלומר, יש פה שני הקשים. את עיקר הדין לומדים מההקש לנידה, אבל יש גם הקש לשרץ כדי להגיד לנו שדין מסוים לא קיים - הדין הזה זה שעבודה זרה לא מטמאה בעין מסמא. '''ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה'''. כלומר, עבודה זרה הוקשה לתועבה שבשרצים. '''מה השרץ מטמא בהיסט''' - הכוונה מגע, כמה פעמים הוא מופיע כהיסט אבל הכוונה מגע. כלומר, מה שרץ מטמא במגע אף עבודה זרה מטמא במגע. '''אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודת כוכבים מטמא בכעדשה'''? כלומר, האם נוכל ללמוד מכאן שעבודה זרה מטמא גם כן בכעדשה? אמרה הגמרא רבי זעירא ורבי יצחק בר נחמן אמרו בשם רבי אלעזר, ורבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן, דכתיב '''ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים'''. כלומר, התורה גם בענין הזה מוקש - עבודה זרה מוקשת למת. '''מה המת מטמא בכזית אף עבודת כוכבים מטמא בכזית'''. כן, זה לא בכעדשה כמו שרץ. בזה זה מוקש גם למת. ההקש למת בא כדי להגיד לנו שהשיעור של הטומאה זה כזית. עכשיו, '''אי מה המת שיכניס ראש אצבעו אף עבודת כוכבים שיכניס ראש אצבעו'''? כלומר, אם המת די שיכניס ראש אצבעו לאוהל המת בכדי שהוא ייטמא, אז גם בעבודה זרה די שיכניס רק את ראש אצבעו. אבל תאמר לא, '''נתיצה נתיצה מבית המנוגע''', יש עוד הקש - עבודה זרה מוקשת גם כן לבית עם נגע צרעת, שבשניהם כתוב נתיצה. כתיב "בזבחם תטמאון" בעבודה זרה, וכתיב "הטמאת את הבית" בנגע. אז '''מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו''', כלומר עד שיכנס ראשו ורובו לתוך הבית, רק אז זה נטמא - '''אף עבודת כוכבים עד שיכניס ראשו ורובו'''. כלומר, יש לנו כמה הקשים וכל אחד בעצם בא למעט משהו. אמר רבי חנניה: '''זאת אומרת שאין טומאת עבודת כוכבים מחוורת''', שהתורה - זה רק גזירת חכמים. שאם אתה אומר שזה דאורייתא, אז זה '''מקישה לקלים ומקישה לחמורים'''. הרי בדרך כלל אם זה דאורייתא, אז בכל הקש הייתי דורש את זה דווקא לחומרה. אנחנו רואים שחכמים מקישים לכולי, כנראה זה רק דרבנן. {{סוף}}</div> <span id="דף_נז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד ב<span class="yerum-runnum">108</span></div> {{שוליים|ט_ג}} שאין טומאת עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מחוורת {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא מהתורה אלא}} {{ירו"מ-הדגשה|גזרת חכמים היא דאי לא}} כן {{ירו"מ-הדגשה|האך אתה}} מקישה לקלים {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואינך}} מקישה לחמורים. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מחוורת היא ולמה הוא מקישה למת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לשרץ ללמד מהם לקלים שבה. הדא דאת אמר בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שבורה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא מדרבנן}} אבל בשלימה אפילו כל שהוא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חמא בר גוריון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: הבעל ראש גוייה {{ירו"מ-ביאור|המילה}} היה {{ירו"מ-הוסר|ונאפון}}{{ירו"מ-הדגשה|וכאפון}} היה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|שופטים|ח|לג}} וישימו להם בעל ברית לאלהים. ומה טעמא ד{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-ביאור|שהעדיף להקיש עבודה זרה לנידה?}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) תעב תתעבנו {{ירו"מ-הדגשה|דאף שגם בשרץ כתוב תועבה כאן כפל הלשון להדגיש התעוב}} כנידה. מה טעמון דרבנן {{ירו"מ-ביאור|שהעדיפו להקיש עבודה זרה לשרץ?}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) שקץ תשקצנו {{ירו"מ-הוסר|כשרצים}}{{ירו"מ-הדגשה|כמו שנאמר בשרצים}}. מה מקיימין רבנן טעמא ד{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} תעב תתעבנו צאיהו {{ירו"מ-הדגשה|כמו צואה}} נבליהו {{ירו"מ-הדגשה|גרום לו ניבול}}. מה מקיים {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} טעמון דרבנן שקץ תשקצנו שקציהו נבליהו. מניין לרבנן נבליהו {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אף בפה}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} צא תאמר לו צואה תאמר לו. צאיהו נבליהו {{ירו"מ-הדגשה|כיצד}} את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב. עין כוס עין קוץ. גדיא {{ירו"מ-ביאור|מזל,}} גלייא {{ירו"מ-ביאור|גלות וחורבן.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחומא}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| יהושוע ז}} {{הפ|יהושע|ז|ב}} העי אשר עם בית און מקדם לבית אל. מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און. תני בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} לא רצה להיקרות {{ירו"מ-הוסר|עמדה}}{{ירו"מ-הדגשה|עמירה}} {{ירו"מ-ביאור|מקום של כבוד}} קורין אותה עמידה {{ירו"מ-ביאור|בית הכסא.}} דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהנא}} תמן צווחין לפעלה טבא {{ירו"מ-ביאור|עשית גדולים,}} עמדה. וצווחין לרחוץ של מימי רגלים עמידה. מה מקיים {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} צא תאמר לו. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב הונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יוסף}}: מיכן {{ירו"מ-הדגשה|שעבודה זרה מטמא באהל רק משיכנס ראשו ורובו}} שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. אית מתניתא אמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כנידה. ואית מתניתא אמרה עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה {{שוליים|ט_ד}} ומשמשיה כשרץ. מאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כנידה ניחא. ומאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמו אין כתיב נידה אלא במשמשין {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך {{ירו"מ-הדגשה|תזרם כמו דוה}}. תיפתר בחקוקים על גופה {{ירו"מ-הדגשה|והא כתיב אפד}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב דכפר חנן}} אמר תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו כענין שנאמר {{הפ|שופטים|ח|כז}} ויעש אותו גדעון לאפוד. מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} {{ירו"מ-הוסר|כנידה}}{{ירו"מ-הדגשה|כנדה}} ומשמשיה כנדה {{ירו"מ-הוסר|ותנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|דתנינן}} {{שוליים|ט_ה}} אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כנידה והרי כל אלו משמשים הם}}<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נז עמוד ב'''{{ש}}</span> רבי מנא אמר '''מחוורת היא''' - במת זה כן מחוורת, זה מהתורה. אז '''למה הוא מקישה'''? למה מקישה למת ולשרץ '''ללמד מהם לקלים שבה''' ולא לחומרים? אמרה הגמרא, '''הדא דאת אמר בעבודת כוכבים שבורה''' שהיא דרבנן. כלומר, באמת כל מה שאנחנו רואים עד עכשיו שהראינו שמקישים לכולה זה רק בעבודת כוכבים שבורה, כן שזה באמת דרבנן, '''אבל בשלימה אפילו כל שהוא''' - באמת שלמה מטמא אפילו כל שהוא. ולכאורה אז לפי זה זה גם מטמא בעין מסמא לכאורה, כי אנחנו רואים שעבודה זרה שלמה זה דאורייתא ואז צריך לדון את הכל בחומרה. בכל אופן, שלמה - עבודה זרה שלמה אפילו בכל שהוא. למה? מה הראיה? '''דאמר רב הונא ורבי חמא בר גוריון בשם רב: הבעל ראש גוייה היה''', כלומר עבודה זרה שנקראת בעל, הראש שלה זה בעצם הברית מילה, מה שחותכים במילה. וכאפון היה - הגודל שלה כמו גודל של אפון. דכתיב, '''"וישימו להם בעל ברית לאלהים"'''. מה תלמודא דרבי עקיבא, למה הוא העדיף להקיש עבודה זרה לנידה? דכתיב, '''תעב תתעבנו''' - כלומר, למרות שגם בשרץ כתוב תועבה, אבל בעבודה זרה יש תעב תתעבנו, להדגיש טיעון יותר חמור, כמו נידה. '''מה טעמון דרבנן''' - למה הם העדיפו להקיש לשרץ? '''שקץ תשקצנו''' - כן, כמו שנאמר, כמו שרצים. עכשיו '''מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא''' - איך הם הסבירו מה זה הפסוק תעב תתעבנו, מה זה בא להגיד? '''צאיהו נבליהו''' - צאה הוא כמו צואה, כלומר תגרום לו ניבול, זה הכוונה. '''מה מקיים רבי עקיבא טעמון דרבנן שקץ תשקצנו''' - איך להסביר את מה שאמרו שקץ תשקצנו? '''שקציהו נבליהו''' - הם אומרים אותו דבר, שגם רבי עקיבא דורש מה שהחכמים למדו מ"תעב תתעבנו" הוא למד את זה מ"שקץ תשקצנו". צריך ממש לנבל אותו ולדחות אותו. '''מניין לרבנן נבליהו''' בפה. כלומר, שגם במילים, גם בפה צריך לנבל אותו. שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי אלעזר דכתיב, '''צא תאמר לו - צואה תאמר לו'''. '''צאיהו נבליהו''' - כיצד? '''את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב'''. אם קוראים לו איקוס, תקרא לו איקוס. '''עין כוס עין קוץ'''. '''גדיא גלייא''' - שזה מזל, תקרא לו גליה, שזה מראה על גלות וחורבן. רבי תנחומא בשם רב הונא: מאי דכתיב '''העי אשר עם בית און מקדם לבית אל'''. מה פירוש הפסוק הזה? '''מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און'''. כלומר קודם קראו לו בית אל, עכשיו קוראים אותו בית און, כלומר זה מקום עבודה זרה, לכן קוראים לו בית און. תני בשם רבי אלעזר '''לא רצה להיקרות''' אמירה, כלומר במקום של כבוד, כאילו אמירה, אז '''קורין אותה עמידה'''. עמידה זה בית הכיסא. דאמר רבי אבא בר כהנא תמן, כלומר בבבל, '''צווחין לפעלה טבא עמדה'''. מי שעושה צרכים גדולים היו קוראים לו עמדה. '''וצווחין לרחוץ של מימי רגלים עמידה'''. בכל אופן מה מקיים רבי עקיבא? '''צא תאמר לו'''. רבי יוסי ברבי בון ורב הונה בשם רב יוסף: '''מיכן שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו'''. כן, אז לכן צא תאמר לו, מכאן למד שעד שיכניס ראשו ורובו. כלומר רבי עקיבא לא היה צריך את ההשוואה לבית המנוגע, אלא הוא למד את זה מ"צא תאמר לו". אמרה הגמרא, '''אית מתניתא אמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כנידה''' '''ואית מתניתא אמרה עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כשרץ'''. כלומר יש ברייתא אחת שאומרת שגם העבודה הזרה וגם המשמשים שלה, שניהם מטמאים כמו נידה, ויש ברייתא אחרת - העבודה הזרה כמו נידה, המשמשים כמו שרץ. ואומרת הגמרא '''מאן דאמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כנידה ניחא''' - זה הגיוני. '''ומאן דאמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כשרץ''' - קשה. '''כל עצמו אין כתיב נידה אלא במשמשין''' - הרי כתוב '''וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך'''. הרי ציפוי זה משמש עבודה זרה, גם אפוד זה בגד שמכסים בו את העבודה זרה, אבל זה כתוב "תזרם כמו דוה". כלומר העניין של ההשוואה לנידה נאמר דווקא על המשמשים, כן, זה יכול להיות שדווקא עבודה זרה עצמה היא כנידה ומשמשיה רק כמו שרץ. ואומרת הגמרא '''תיפתר בחקוקים על גופה''' - מה שכתוב "ציפוי פסילי כספך" לא הכוונה למשמשים אלא עבודה זרה עצמה, ציפוי שהוא חרוט על העבודה זרה עצמה, כלומר זה חלק ממנה. ואומרת הגמרא וכתב אפוד, הרי אפוד זה בגד שלובשים על עבודה זרה. אבל '''רבי יעקב דכפר חנן אמר תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו''' - הוא לוקח את הבגד עצמו, הופך אותו לעבודה זרה, '''כענין שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד'''. כן, הגדעון לקח את הנזמים וכל מה שלבשו המדינים והתיך את זה ועשה מזה אפוד כדי להראות את הניצחון הגדול, ואחרי זה הם עבדו עבודה זרה. ואומרת הגמרא '''מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים ומשמשיה כנדה'''. כלומר המשנה כמו הברייתא שאומרת שגם העבודה הזרה וגם המשמשים כמו נידה. '''אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ''' - '''רבי עקיבא'''... אלה תנינן. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נז ב}} {{סוף}} <span id="דף_נח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נח.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד א<span class="yerum-runnum">109</span></div> תיפתר שהשתחוה לבית {{ירו"מ-הדגשה|או לאבנים והעצים}} ואחר כך בנאו {{ירו"מ-הדגשה|שאף}}{{ירו"מ-הוסר| והא תנינן ג בתים הן תיפתר}} שה{{ירו"מ-הדגשה|מ}}שתחוה {{ירו"מ-הוסר|לבית}}{{ירו"מ-הדגשה|להר לא אסרו בתלוש}} ואחר כך {{ירו"מ-הוסר|חידשו}}{{ירו"מ-הדגשה|חיברו}} {{ירו"מ-הוסר|דמא}}{{ירו"מ-הדגשה|נאסר דאמרו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב הונה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{שוליים|ט_ו}} המשתחוה לבית אסרו. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ט_ז}} המקדיש את הבית {{ירו"מ-הדגשה|אין}} מועלין בו {{ירו"מ-ביאור|דגמרינן מתרומה שאינה במחובר.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: הויי בה רבנן {{ירו"מ-הדגשה|ואמרי ד}}פליגא {{ירו"מ-הדגשה|ביה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב}}. מאן דאמר אסרו {{ירו"מ-ביאור|שנחשב כתלוש,}} מועלין בו. מאן דאמר לא אסרו {{ירו"מ-ביאור|שנחשב כמחובר,}} אין מועלין בו. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתא פליגא על {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}} {{שוליים|ט_ח}} השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו {{ירו"מ-ביאור|דנחשב ככלי.}} הא אם חיברה ואחר כך חקקה {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|ממלאים ממנה}} וההן בית לאו כמי {{ירו"מ-הוסר|שחקקו}}{{ירו"מ-הדגשה|שחברו}} {{ירו"מ-הוסר|ואחכ}}{{ירו"מ-הדגשה|ואחר}} {{ירו"מ-הוסר|חיברו}}{{ירו"מ-הדגשה|כך חקקו}} {{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. מה עבד לה {{אמורא-ירו"מ|רב}} פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|כמאן דאמר ד}}סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן {{ירו"מ-הדגשה|והוי כחקקו ואחר כך חברו תנן: שלש ה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור קא סלקא דעתין שנאסר על ידי שהשתחוה לבית}} ולית הדא פליגא על {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר {{שוליים|ט_ט}} עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שנשתברה אסורה. לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. והא תנינן שלש אבנים הן {{ירו"מ-הדגשה|אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה וכו}}'.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נח עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים במסכת שבת דף נח. במשנה למדנו: אבניו ועץ ואפרו מטמא כשרץ, רבי עקיבא אומר מטמא כנידה. לכאורה הרי כל אלה משמשים - אבנים, עצים, הכל זה משמש עבודה זרה. אז לכאורה קשה למי שאומר שמשמש עבודה זרה זה כמו שרץ, ופה כתוב רבי עקיבא אומר שזה כמו נידה. '''תיפתר שהשתחוה לבית ואחר כך בנאו'''. כן, אז למרות שמי שמשתחווה - אנחנו יודעים שמי שמשתחווה להר לא אוסר אותו. גם מה שמחובר להר לא אוסר אותו. כתוב "ואת אלוהם על ההרים ולא ההרים אלוהם". אבל זה תלוש ואחר כך חיבר אותו, זה נאסר. '''רבי זעירא ורב הונה בשם רב המשתחוה לבית אסרו'''. '''רבי זעירא ורבי אבהו בשם רבי יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו'''. יש פה שתי הלכות - מי שמשתחווה לבית בתור עבודה זרה, לפי רבי זעירא ורב הונה בשם רב זה אוסר אותו, כלומר הבית נאסר למרות שלכאורה הוא מחובר. והלכה נוספת, רבי זעירא ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן שאדם שמקדיש את הבית אין מועלים בו, כי "מועלין בו" במשמע שחלה עליו קדושה. '''אמר רבי זעירא: הויי בה רבנן פליגא רבי יוחנן ורב'''. מחלוקת בעצם בין רבי יוחנן לרב - למרות שכל אחד דיבר על משהו אחר, רב דיבר על מי שמשתחווה לבית, עניין של עבודה זרה, ורבי יוחנן דיבר על עניין של מקדיש את הבית. רב אמר שמשתחווה לבית אוסר אותו, רבי יוחנן אמר שהמקדיש בית לא מועלים בו. אז חכמים דנו בזה והגיעו למסקנה שרבי יוחנן ורב חולקים. '''מאן דאמר אסרו מועלין בו'''. כלומר רב שאומר שאם הוא השתחווה לבית הוא אוסר אותו, סימן שהוא מתייחס לבית כמו תלוש, אז גם מועלים בו כמו כל דבר שמקדיש - אם הוא מקדיש אותו מועלים בו, כי מי שמקדיש תלוש מועלים בו. אמרנו שבעצם למדו שמי שמקדיש דבר מחובר, הוא לא תופס הקדישה - למדו מתרומה, כמו שאמרנו לא חלה במחובר, אז גם הקדש לא חלה במחובר. אבל מי שאומר שאם הוא השתחווה לבית הוא אוסר אותו, סימן שהבית נחשב תלוש כיוון שבתחילה הוא היה תלוש - זה תלוש וחיברו. אז הוא גם יסבור שגם חלה על הבית קדושה ומועלים בו. זה בעצם שיטת רב. '''מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו'''. כלומר רבי יוחנן שאמר לא מועלים בבית, כלומר לא חלה הקדושה, אז הוא גם יסבור שלא אסרו - אם השתחווה לבית לא נאסר. הגמרא אומרת שזה פה הפוך - שזה בעצם דעת רבי יוחנן. '''התיב רבי חגי קומי רבי יוסה'''. יש לנו משנה שיכולה להקשות על רב. '''השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו'''. כלומר הכוונה לעניין של מים למי חטאת - צריך מי מעיין. אם המים מהמעיין הגיעו לשוקת אז זה נחשב כמי חטאת, אבל המשנה אומרת שהשוקת שבסלע אין ממלאים בה, מפני שקודם כל הוא חקק את זה - לקח את זה בתור כלי ולאחר מכן חיבר את זה לאדמה. אז בגלל זה זה נחשב כלי ולכן המים פסולים ואי אפשר לקחת מהם מים למי חטאת. '''הא אם חיברה ואחר כך חקקה''', ממלאים בה. עכשיו '''ההן בית לאו כמי''' שחיברו ואחר כך חקקו? הרי הבית אין לו צורה לפני גמר הבניין - הוא שם כל אבן בלי צורה מוגדרת. אז בעצם זה כמו חיברו ואחר כך חקקו. אז למה לכאורה אני אומר שלפי רב אם הוא השתחווה לבית הבית נאסר? '''מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן'''. אומר: הגמר מלאכה זה לא הבית, אלא הגמר מלאכה זה כל אבן ואבן. '''ולית הדא פליגא על רבי יוחנן דרבי יוחנן אמר עבודת כוכבים שנשתברה אסורה'''. למדנו משנה: '''שלש אבנים הן''' - בית שבנה מתחילה לעבודת כוכבים, הרי זה אסור וכו'. הגמרא חשבה שמה שהוא נאסר זה על ידי שהשתחווה לבית, כלומר בנה אותו לבית והשתחווה לו, וזה קשה לרבי יוחנן, שאמר שמשתחווה לבית לא אוסר אותו. '''תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה'''. שאם אמרנו שהבית נאסר, מדובר שהשתחווה לכל אבן ואבן לפני הבנייה. '''והא תנינן שלש אבנים הן'''. כלומר: '''אבניו ועץ ועפרו מטמא כשרץ, רבי עקיבא אומר''' כנידה. שואלת הגמרא, זה חולק על '''רבי עקיבא רבי שמעון בן לקיש דרבי שמעון בן לקיש'''. הרי רבי שמעון בן לקיש אמר שעבודה זרה שנשברה אפילו מעליה היא מותרת, ופה אתה אומר שהאבנים והאפר הכל נאסר. '''ואפילו על רבי יוחנן לית פליגא'''. הרי רבי יוחנן סובר שעבודה זרה שהשתברה אסורה, וכי לית תנא פליגיא - גם רבי יוחנן יחלוק. למה? '''לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר'''. כן, למדנו שגם רבי יוחנן מודה שאם הוא לא מתכוון להחזיר את זה לבנות חזרה את העבודה זרה, אז לפי כולם השברים החלקים מותרים. '''לא כן סברנן מימר אם רבי יוחנן להחזירן לכליין דברי הכל אסור. ואמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואילו במקומן הן'''. כלומר, כיוון שמדובר שהם במקום שלהם, אז כיוון שבמקום שלהם זה כאילו שהוא מתכוון לבנות אותם, ככה הברייתא אמרה. ואז זה יוצא כאילו שעבודה זרה עצמה קיימת והכל נאסר לפי כולם. כלומר, גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש מודים בזה כך שאין קושיה על אף אחד. {{סוף}}</div> <span id="דף_נח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד ב<span class="yerum-runnum">110</span></div> תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה {{ירו"מ-הדגשה|תנינן אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כנידה לית הדא פליגא על}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{שוליים|ט_י}} {{ירו"מ-הדגשה|עבודת כוכבים ומזלות שנשתברה אפילו מאליה מותרת}}. ואפילו על {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר}} {{ירו"מ-הוסר|שמעון}}{{ירו"מ-הדגשה|שעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה שנשברה אסורה}}{{ירו"מ-הוסר| בן לקיש}} לית {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הדא}} פליגא. {{ירו"מ-הוסר|דרבי שמעון בן לקיש אמר עכום שנשתברה מותרת }}לא כן סברנן מימר אם {{ירו"מ-הדגשה|אינו}} {{ירו"מ-הוסר|בעתיד}}{{ירו"מ-הדגשה|עתיד}} {{ירו"מ-הדגשה|להחזירן לכליין דברי הכל מותר על}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אין קושיה דלא כן סברנן מימר אם עתיד}} להחזירן לכליין דברי הכל אסור. ואמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן אבוי דרבי מתניה}} אם היו מונחין במקומן {{ירו"מ-הוסר|לא }}כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואילו במקומן הן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו. והא תנינן שלש אשירות הן {{ירו"מ-הדגשה|ואחד מהם אילן שניטע לעבודה זרה משמע שהאילן נאסר}} תיפתר שנשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה. לוי אמר השתחוה לבית אסרו למערה לא אסרו. מה בין בית ומה בין מערה אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה בריה דרבי הילל}}: בית היה לו שעת תלישה. מערה לא היה לה שעת תלישה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ב|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_יא}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר {{הפ|משלי|ל|יט}} דרך אניה בלב ים. {{שוליים|ט_יב}} מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים {{ירו"מ-הדגשה|ש}}זורעין בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שנאמר {{הפ|ישעיהו|סא|יא}} כי כארץ תוציא {{ירו"מ-הוסר|תמחה}}{{ירו"מ-הדגשה|צמחה}} וכגנה זרועיה תצמיח זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר}} {{הפ|משלי|ל|יט}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך אניה בלב ים}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} מן הים למדת מה ים טהור אף הספינה טהורה. {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|והרי כבר}} מן השק למדת מה השק {{ירו"מ-הדגשה|ש}}משמש בים ומשמש ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|מקבל טמאה יצאה}} ספינה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}משמשת בים ואינה משמשת ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא טהורה ולמה צריך גם ללמוד מדרך אניה בלב ים}}. רבנן דקיסרין אמרי {{ירו"מ-הוסר|זו}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתין שלמדה מהים איצטריך}} {{שוליים|ט_יג}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}ספינה של חרש {{ירו"מ-הוסר|מה השק}}{{ירו"מ-הדגשה|שהשק}} אינו מלמד {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} על כל האמור בפרשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב כל כלי עץ או בגד או עור או שק}} יצא כלי חרש שאינו כתוב בפרשה {{ירו"מ-הוסר|שילמד}}{{ירו"מ-הדגשה|ואן השק מלמד}} עליו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים}} {{ירו"מ-ביאור|שנאמר לחיו כערוגות הבשם לחייו אלו הלוחות שהיו שישה על שישה ואף ערוגה כן.}} {{ירו"מ-הדגשה|שזורעין בתוכה חמשה זירעונין שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|סא|יא}} {{ירו"מ-הוסר|השק}}{{ירו"מ-הדגשה|כי כארץ תוציא צמחה וכגנה}} זרועיה {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח והא}} מיעוט {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|זרעים}} שנים {{ירו"מ-הדגשה|ואיך הגענו להתיר חמש}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר ססרטא}}: משנים את למד ארבעה {{ירו"מ-הדגשה|שמסברה לא היינו מתירים אלא מן אחד בערוגה כזו אבל אחר שהתורה גילתה ששני}} {{ירו"מ-הוסר|משנים}}{{ירו"מ-הדגשה|מינים}} {{ירו"מ-הדגשה|מותרים ומסתמא מדובר שעושה אותם בצורת משלשים אם כך אף ארבע נעשה באותה צורה דמה שנים}} את נותן {{ירו"מ-הדגשה|מצד אחד}} בתחילת ששה ומיצר והולך {{ירו"מ-הדגשה|וכן מצד שני עד שהם נפגשים באמצע בראש תור}} אף ארבעה את נותן בתחילת ששה {{ירו"מ-הדגשה|בכל אחד מארבע הצלעות}} ומיצר והולך {{ירו"מ-הדגשה|רק שצריך להשאיר מעט מכל צד, כדי שיהיה מרווח טפח וחצי בן משולש למשולש, ואי}} {{ירו"מ-הוסר|איפשר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפשר}} שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע בו את האמצעי{{ירו"מ-הדגשה|ת ושם נזרע מן חמישי וארבע המשולשים מארבע הצדדים יגעו בו בראש תור}}<br> [[קובץ:מתוך_שתים_אתה_למד_חמש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מתוך_שתים_אתה_למד_חמש]] {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|מסברה לא היינו מגיעים בדרך זו לחמישה מינים אלא רק לארבעה, דמה שהתירו בראש תור זה רק ש}}עבודה {{ירו"מ-הוסר|פוגעת}}{{ירו"מ-הדגשה|פוגע}} בעבודה {{ירו"מ-ביאור|היינו}} {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|שמין}} {{ירו"מ-הדגשה|אחד פוגע}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מין {{ירו"מ-הדגשה|השני בצורת ראש תור ואפשר להתיר ארבעה מינים בדרך זו}}<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נח עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי אבא בשם רב: המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו'''. שמעתם, ואלו הן '''שלש אשירות הן''', ואחד מהם זה אילן שעבדו לו עבודה זרה, משמע שאילן נאסר. '''תיפתר שנשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה'''. הוא השתחווה קודם לזמורה לפני שהוא נטע אותה, ואחרי זה נטע אותה. '''לוי אמר השתחוה לבית אסרו למערה לא אסרו'''. עכשיו '''מה בין בית ומה בין מערה'''? '''אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל: בית היה לו שעת תלישה'''. כלומר הבית בהתחלה זה היה לבנים ובנו. '''מערה לא היה לה שעת תלישה''', היא תמיד הייתה מחוברת, לכן לא חלה עליה האיסור - אם הוא משתחווה למערה היא לא נאסרת. עוברים להלכה ב'. אומרת המשנה: '''מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים. מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שנאמר כי כארץ תוציא וכגנה זרועיה תצמיח זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח'''. '''מן הים למדת מה ים טהור אף הספינה טהורה'''. שואלת הגמרא, איך למדת? הרי כבר '''מן השק למדת''', את הדין הזה כבר למדנו מדין השק - כמו ששק שמשמש בים ומשמש ביבשה מקבל טומאה, אז ספינה שמשמשת בים ואינה משמשת ביבשה טהורה. אז לא היה צריך לחזור וללמוד את זה גם מ"דרך אניה בלב ים". '''רבנן דקיסרין אמרי ספינה של חרש אינו מלמד על כל האמור בפרשה יצא כלי חרש שאינו כתוב בפרשה עליו'''. באמת ספינה רגילה, הרי בפסוק מופיע שם שק או עור או כלי עץ, אז התורה הקישה את כולם לשק - כמו ששק מיטלטל מלא ומיטלטל ריקן ומשמש ביבשה ובים, שק מקבל טומאה אבל בים לא. אבל כל זה זה רק דברים שמופיעים שם - שק, עור או עץ. אבל אם הספינה הייתה מחרס לא הייתי יודע שהיא טהורה, אז לכן היה צריך את הפסוק "דרך אניה בלב ים". עכשיו מניין שזורעים בתוכה חמישה זרעונים, שנאמר "כי כארץ תוציא וכגנה זרועיה תצמיח". '''זרועיה מיעוט שנים'''. שואלת הגמרא, זרעים מיעוט שנים, ומזה נותיר חמש? '''אמר רבי שמואל בר ססרטא: משנים את למד ארבעה'''. מסברא לא היינו מתירים רק מין אחד בעוגה כזו, ולכן שהתורה גילתה ששני מינים מותרים, מן סתם המדובר שעושה אותם בצורת משולשים - הוא מתחיל מצלע אחד ובצורת משולש מגיע עד האמצע, ואז בצלע כנגד אותו דבר. אבל אם זה כך, אפשר לעשות ארבעה - מכל צלע מוציאים משולש, והרי צריך להשאיר מרווח בין משולש למשולש. '''את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך אף ארבעה את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך'''. כמו ששניים אתה נותן מצד אחד בתחילת שישה ומיצר והולך, וכן מצד שני עד שהם נפגשים באמצע בראש תור, כך גם ארבעה אתה נותן בכל צלע להתחיל מתחילת שש, ובכל אחד מארבעת הצלעות מיצר והולך. '''שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע בו את האמצעי'''. אז אם כך אי אפשר שלא יהיה שם נקב פנוי - אי אפשר שבאמצע לא יהיה מקום לעוד מין אחד, ושם אנחנו נותנים עוד מין באמצע, ואז בעצם קיבלנו חמישה מינים. '''אמר רבי יונה''' לא נכון. מסברא לא היינו נוגעים בדרך כלל חמישה מינים, אלא רק לארבעה, כי מה שהתירו זה '''עבודה בעבודה מין''' - ראש תור, זה שבעצם השדה, כמו שיש לנו שדה של חיטה ויש שדה אחר שפוגש אותו בצורה של ראש משולש, זה ראש תור. אז למרות שהוא נוגע בו, שדה נוגע בשדה זה שני מינים, אף על פי כן כולם רואים שזה שתי שדות נפרדות, אז במקרה כזה זה מותר. אז גם כאן כשאני יוצר את המשולשים האלה שאחד נוגע בשני בצורת משולש, כולם רואים שזה בא משדות נפרדות ולכן זה לא ערבוביה וזה מותר. אבל רבי יונה אומר, בצורה כזאת של ראש תור מתירים רק ארבעה, אבל אי אפשר את החמישי באמצע. למה? כי כל ההיתר זה רק שהעבודה פוגעת בעבודה, שמין אחד פוגע במין שני בראש תור, אבל לא התירו כשמין אחד פוגע בחברו לחופשו. כלומר, אי אפשר להתיר כשהאמצעי מוקף מארבעת הצדדים - דבר כזה לא התירו כי זה נקרא חמוש, וחמוש זה היתר חמור. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נח ב}} {{סוף}} <span id="דף_נט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף נט.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_נט.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד א<span class="yerum-runnum">111</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אבל לא התירו כשמין}} פוגע בחבירו לחובשו {{ירו"מ-הדגשה|ולכן אי אפשר להתיר מן חמישי באמצע שהרי הוא חבוש בראש תור מארבע צדדיו. אמר}} {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב כגנה זרעיה תצמיח שיכול היה לכתוב כגנה}} זרע {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח או זרעה תצמיח למה כתב}} זרעיה {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|בחמשה אותיות מלמד שזורעים}} {{ירו"מ-הדגשה|חמישה מינים בערוגה וכ}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אמר ששה {{ירו"מ-הדגשה|מנין מדכתיב כגנה זרועיה תצמיח שיכול היה לכתוב כגנה}} זרע {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח או}} זרעה {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח למה כתב}} זרועיה {{ירו"מ-הדגשה|בשש אותיות מלמד}} {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|שזורעים}} {{ירו"מ-הדגשה|שישה מינים בערוגה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|צריך להיות כתוב}} זרעיה {{ירו"מ-הדגשה|ב}}חמשה {{ירו"מ-הדגשה|אותיות}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כל {{ירו"מ-הוסר|ההן}}{{ירו"מ-הדגשה|הן}} דאנא משכח {{ירו"מ-הוסר|לה}}{{ירו"מ-הדגשה|ספר שכתוב בשש אותיות עם האות ו}}' אנא {{ירו"מ-הוסר|מחיק}}{{ירו"מ-הדגשה|מחק}} ל{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה. {{ירו"מ-הוסר|אישתאלת}}{{ירו"מ-הדגשה|אשתאילת}} ל{{אמורא-ירו"מ|רב הונא ספרא דסידרא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|כינו אותו כך שהיה בקי בתנ"ך עד שהיה כספר מהלך}} ואמר זירועיה מליא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-ביאור|החמישה מינים שאמרה המשנה}} כולהון {{ירו"מ-הדגשה|בתוך ששה כהנא אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|כולהן}} חוץ לששה {{ירו"מ-הדגשה|שבאמצע זורע שלוש על שלוש}} {{ירו"מ-ביאור|ציור ימני}} {{ירו"מ-הדגשה|כך שיש מרחק טפח וחצי עד הגבול, ובכל גבול זורע מין אחד ומרחיק טפח וחצי מהשני}}<br> [[קובץ:ערוגה_בין_ערוגות.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ערוגה_בין_ערוגות]] {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} אם כולהן חוץ לששה ניתני תשעה {{ירו"מ-ביאור|ציור שני מימין.}} {{ירו"מ-הדגשה|ארבע בארבע קרנות ועוד ארבע לכל רוח ביניהן ועוד אחד באמצע}} {{ירו"מ-ביאור|דבשלמא אם זורע הכל בתוך הערוגה, אף שאפשר בצורה זו לזרוע תשע מינים — גזרת הכתוב שיותר מחמישה מינים בערוגה קטנה נחשב ערבובביה ואסור. אבל אם בערוגה גדולה יותר למה שלא נזרע תשע מינים?}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחום בוצרייא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכן היא}} {{ירו"מ-ביאור|שאכן יכול לזרוע תשע מינים.}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא שהמשנה שאמרה שזורע רק חמש}} {{ירו"מ-הוסר|וכיני}}{{ירו"מ-הדגשה|מינים}} בערוגה שבערוגות היא {{ירו"מ-הוסר|מתניתה}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ולכן אינו יכול לזרוע גם בפינות וגם באמצע כל רוח, אלא בערוגה אחת זורע בארבע פינות ובאמצע}} {{ירו"מ-ביאור|ציור שמאל.}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ובערוגות שסביבה באמצע כל רוח ובאמצע}} {{ירו"מ-ביאור|ציור תחתון.}} <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ג|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ג"> <strong>מתני':</strong> מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנאמר ([[שמות יט טו|שמות יתרו יט טו]]) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. {{שוליים|ט_יד}} מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. {{שוליים|ט_טו}} מנין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר {{הפ|ישעיהו|א|יח}} אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מסיני למדו {{ירו"מ-הדגשה|דבשלישי בשבת}} ירד משה {{ירו"מ-הוסר|בשלישי בשבת }}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר להן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. כל מי שפירש בשלישי יש כאן ליל רביעי ורביעי ליל חמישי וחמישי {{ירו"מ-הוסר|בששי }}פלטה {{ירו"מ-הוסר|בלילה}}{{ירו"מ-הדגשה|בליל}} {{ירו"מ-הדגשה|ששי}} טמאה ביום {{ירו"מ-הדגשה|שישי}} טהורה {{ירו"מ-הדגשה|שמקצת היום ככולו}}. כל מי שפירש ברביעי {{ירו"מ-הדגשה|כגון ששימש בין השמשות של ליל רביעי}} יש כאן {{ירו"מ-הדגשה|יום}} רביעי ליל חמישי וחמישי {{ירו"מ-הוסר|בששי }}פלטה {{ירו"מ-הוסר|בלילה}}{{ירו"מ-הדגשה|בליל}} {{ירו"מ-הדגשה|ששי}} טמאה ביום {{ירו"מ-הדגשה|שישי}} טהורה {{ירו"מ-הדגשה|כך שפעמים שהן חמש עונות ופעמים שהם ארבע עונות}} {{ירו"מ-ביאור|והעיקר שיהיו בשלושה ימים.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זו בסיני אבל לדורות {{ירו"מ-הוסר|או}}{{ירו"מ-הדגשה|פעמים}} {{ירו"מ-הוסר|בארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} {{ירו"מ-הדגשה|פעמים חמש פעמים שש פעמים ארבע כגון אם שמשה ביום רביעי, אף שאין העונה נספרת — היום נספר ונחשב יום אחד, שמקצת היום ככולו. ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי, הרי ארבע עונות בשלושה ימים}} או בשש {{ירו"מ-הדגשה|כגון ששימשה בתחילת ליל רביעי הרי ליל רביעי ורביעי ליל חמישי ויום חמישי ליל שישי ויום שישי הרי שש עונות}}. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נט עמוד א'''{{ש}}</span> בוא נתחיל בירושלמי מסכת שבת, דף נ"ט. בדף הקודם רואים שהגמרא מנסה לחפש הסבר, מאיפה הגיע למסקנה שמותר לזרוע חמישה מינים בערוגה של שישה על שישה. וכתוב בפסוק: "וּכְגַנָּה זְרֻעָה תַּצְמִיחַ", מנות זרעים שתיים. והגמרא אומרת: מתוך היגיון, כלומר, כיוון שהתורה מצד ההיגיון הייתי חושב שמותר רק אחד. אם התורה באה ומגלה שמותר יותר מאחד, אז מן הסתם הכוונה שיזרעו את זה בצורת משולש, ושבעצם יתחילו משתי צלעות נגדיות וייצרו משולש, שהמשולשים האלה יגעו בקודקוד, ואז בעצם זה צורת ראש טור, ודווקא שזה מותר. אז אם זה ככה, אפשר גם להתחיל מכל הארבע צלעות בצורת משולש. כמובן שירחיקו בין משולש למשולש מרחק טפח, טפח וחצי. אבל אם זה ככה, בעצם יישאר לנו באמצע מקום שם נוכל לזרוע עוד מין אחר, לכן קיבלנו חמישה מיני זרעים. אומרת הגמרא, אמר רבי יוסי בן רבי — הגמרא דוחה את זה ואומרת שזה בלתי אפשרי ככה, כי שיטה כזאת יכולה להתיר רק לזרוע ארבעה מינים, אבל את המין החמישי האמצעי לא נוכל להתיר ככה, כיוון שכל ההיתר של ראש טור זה דווקא שאחד נוגע בשני אבל לא אחד חובש את השני. אז כיוון שהארבעה ראשי הטורים חובשים את המין האמצעי, אי אפשר להתיר אותו. אז מאיפה לנו באמת מקור שמותר חמישה מינים? אמר רבי יאשיהו בן ימי, דכתיב "הוּא גָנָּה זְרֻעָה תַּצְמִיחַ". בעצם היה יכול לכתוב "גנה זרע תצמיח". למה כתוב "זרועה" עם חמש אותיות? הוא כותב את הזרועה בלי ו' אבל זה חמש אותיות. אז מלמד שזורעים חמישה מינים בערוגה. ורבי יהודה דאמר שישה מינים מניין? הוא סובר שכתוב "גנה זרועה" עם ו', תצמיח. שיכול היה לכתוב "גנה זרע" בלי ו'. למה כתב עם ו', למה כתב בשש אותיות? מלמד שזורעים שישה מינים בערוגה. אומרת הגמרא: רבי חגי אמר צריך לכתוב זרועה בחמישה אותיות, בלי ו'. הוא אמר '''כל דאנא משכח''' ספר שכתוב בו בשש אותיות, כלומר עם האות ו', אנחנו מוחקים, צריך למחוק את זה כי זה טעות. אומרת הגמרא: לרב הונא ספרא דסידרא — כלומר רב הונא, שהיה הסופר של בית המדרש, הוא היה בקיא בחסרות ויתרות — הוא אמר '''זירועיה מליא''', צריך לכתוב את זה מלא עם ו'. אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: החמישה מינים שהמשנה אמרה שזורעים אותם בערוגה, כולם בתוך שישה. כלומר, יש לנו ערוגה של שישה על שישה, ואת כולם זורעים בתוך השישה, כמו שתיארנו בציורים למעלה. אבל '''רבי שמעון בן לקיש''' אמר: '''חוץ לששה'''. כלומר, מסביב לערוגה יש עוד סובב של טפח, ובעצם אנחנו זורעים באמצע שלוש טפחים, ואז מרחיקים טפח וחצי מכל כיוון, ואז אפשר לזרוע בסובב, בכל אחת מהפינות בצורה של ר', כאשר בין זרע לזרע משאירים מרווח. אפשר לראות את זה בצורה בציור הימני. אומרת הגמרא: '''אם כולהן חוץ לששה, ניתני תשעה'''. כלומר, אם אתה אומר שמדובר שהוא זורע את המינים חוץ ממין אחד, ואת כל האחרים זורע בסובב, אז אם זה ככה, אפשר לזרוע תשעה מינים — ארבעה בארבע הפינות, אחד באמצע, וכן באמצע כל צלע עוד אחד, אז נקבל תשעה מינים. הרעיון הוא שאם אתה זורע בתוך השישה אז זה גזירת הכתוב, שאי אפשר לזרוע יותר מחמישה מינים. אבל אם אתה אומר מעבר לשישה, אז זה כבר לא גזירת הכתוב, אלא אני זורע כמה שאני יכול, ואז אני יכול לשאול הרי לזרוע יותר. אומרת הגמרא: '''אמר רבי תנחום בוצרייא''' — כלומר באמת אם יש לנו ערוגה אפשר לזרוע בה תשעה, אלא שהמשנה שאמרה שזורעים רק חמישה מינים, היא מדברת '''בערוגה שבערוגות היא מתני'''. כלומר, המשנה מדברת בערוגות צמודות. אז באמת בכל ערוגה אפשר לזרוע רק חמישה מינים. נתייחס לשני הציורים השמאליים: בערוגה אחת הוא יזרע באמצע ובארבע פינות, בערוגה השנייה הוא יזרע באמצע ובארבעת האמצעים של הצלעות. ואז בעצם כשהם משולבים, הוא יכול לצופף אותם וככה בעצם יזרע את כל השטח. כבר במשנה, פרק ט' הלכה ג', אמורות המשנה: '''מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה". מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". מניין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שטמאה. אמר רבי יוחנן: '''מסיני למדו'''. שבשלישי בשבת ירד משה, הוא אמר להן: '''היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה'''. אז אם הוא בא ביום שלישי ואמר להם, '''כל מי שפירש בשלישי יש כאן ליל רביעי ורביעי, ליל חמישי וחמישי''', ואז אם פלטה בליל שישי היא טמאה, אם פלטה ביום שישי היא טהורה, כי יש לנו מצוות "היום תקחו לו", שלושה ימים. עכשיו '''כל מי שפירש ברביעי''' — הרי למרות שהזהיר אותם ביום שלישי, יכול להיות שבעצם התפרשו בין השמשות ואז הלילה כבר הלך. אז יש כאן בעצם רק יום רביעי וליל חמישי וחמישי. ואז אם פלטה בליל שישי היא טמאה, ביום שישי היא טהורה, כך שפעמים שיש חמש עונות ופעמים ארבע עונות, אבל העיקר שזה יהיה בשלושה ימים. אמר רבי יוחנן: '''זו בסיני, אבל לדורות'''... פעמים ארבע, פעמים חמש, פעמים שש. איך זה יכול להיות? פעמים ארבע, כגון אם שימשה ביום רביעי, אז אף שאותה עונה של יום רביעי עצמה לא נספרת, אבל היום כן נחשב כיוון שיש בו מקצת יום, כי מקצת היום ככולו. אז לכן יום רביעי נחשב, יש יום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי — יש רק ארבע עונות אבל שלושה ימים. או ששש, כגון אם היא שימשה בתחילת ליל רביעי, אז יש לנו ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי — הרי שש עונות. '''רבי עקיבא אומר לעולם הן חמש'''. הוא סובר שכל ישראל פרשו ביום השלישי לפני השקיעה. אבל יש כאן ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי וליל שישי, אבל יום שישי עצמו לא מן המניין, כי בו היא טובלת כיוון שנשא ערב שמש, '''וכן לדורות'''. כלומר גם לדורות הוא סובר שצריך חמש עונות. {{סוף}}</div> <span id="דף_נט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף נט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|נט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד ב<span class="yerum-runnum">112</span></div> לעולם הן חמש {{ירו"מ-הדגשה|שכל ישראל פרשו ביום שלישי לפני השקיעה ליל רביעי ויום רביעי ליל חמיש ויום חמישי וליל שישי אבל יום שישי אינו מן המנין שבו טובלת ועושה הערב שמש}} וכן לדורות. תמן תנינן: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}}. {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר פעמים שהן ארבע עונות פעמים שהן {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|חמש}} פעמים שהן שש {{ירו"מ-הדגשה|פעמים שהן ארבע כגון שמשה ברביעי סמוך לשקיעה — ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים שהן חמש, כגון שמשה ברביעי סמוך לזריחה — יום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים שהן שש, כגון שמשה בתחילת ליל רביעי — ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי}}. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לעולם הן חמש {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אם יצאת מקצת עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. הא {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} עבד יום עונה ולילה עונה {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} עבד יום עונה ולילה עונה. מה ביניהון? עונות שלימות ביניהון. {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} עבד מקצת עונה ככולה ו{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|לא עבד מקצת עונה ככולה}}. ותני כן על ד{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לפיכך אם נכנסה מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. תני {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} אומר יום ולילה {{ירו"מ-הדגשה|זה}} עונה ומקצת עונה ככולה. ותני כן על ד{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} פעמים יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה. יום וכל שהוא והיא טהורה {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת קודם לשקיעת החמה, ופלטה במוצאי שבת לאחר שקיעת החמה — הרי יש כאן יום וכל שהוא, והיא טהורה. {{ירו"מ-הדגשה|שיש כאן שלושה ימים שישי שבת וראשון}}. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת לאחר שקיעת החמה, ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה — הרי יש כאן שני ימים חסר כל שהוא, והיא טמאה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מדברי כולם טבולי יום קבלו ישראל את התורה {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לדעת כולם אם פלטה ליל שבת טמאה ובשבת בבקר קיבלו תורה ואף אם טבלה בליל שבת חסרה הערב שמש}}. הדא דאת אמר בנשים {{ירו"מ-הדגשה|שהיה אפשרות שיהיו טבולות יום}} אבל באנשים כבר טהרו. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[שמות יט י|שמות יתרו יט י]]) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זו דברי {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שפעמים ארבע פעמים חמש}} אבל {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי חכמים עד ג' ימים {{ירו"מ-הדגשה|דלעולם שש עונות ורק}} מיכן והילך היא נסרחת. ואתייא כההיא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא טו לב|ויקרא מצורע טו לב]]) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. מה תורת הזב עד ג' ימים אף תורת שכבת זרע עד ג' ימים. אנן תנינן מרחיצין את {{ירו"מ-הדגשה|כל}} הקטן. תניי דבית {{אמורא-ירו"מ|רב}} מרחיצין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ט_טז}} הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף נט עמוד ב'''{{ש}}</span> תמן תנינן: '''הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה''', דברי רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש'''. איך זה יכול להיות? פעמים ארבע, כגון אם שימשה ברביעי סמוך לשקיעה, אז יש ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים חמש, אם שימשה ברביעי סמוך לזריחה, אז יש לה יום רביעי וליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי — זה חמש עונות. ופעמים שש, כגון אם שימשה בתחילת ליל רביעי לפני השקיעה, אז יש ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. '''רבי עקיבא אומר לעולם הן חמש, אם יצאת מקצת עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית'''. הוא סובר שצריך חמש עונות מבחינת זמנים. כלומר גם אם היא שימשה בעונה אחת, נניח בתחילת העונה, את רוב העונה היא לא שימשה, משלימים לה את הזמן הזה במקצת עונה שישית. ואומרת הגמרא: '''הא רבי ישמעאל עבד יום עונה ולילה עונה, רבי עקיבא עבד יום עונה ולילה עונה. מה ביניהון? עונות שלימות ביניהון'''. לפי רבי ישמעאל, '''רבי ישמעאל עבד מקצת עונה ככולה''', ורבי עקיבא לא עשה מקצת עונה ככולה. כלומר רבי עקיבא אמר שיכול להשלים — אם שימשה במקצת עונה, בעצם חלק מהעונה היא לא שימשה, אז יצטרף ובסוף יוסיף עוד את אותו חלק שהיא כן שימשה, ואז תקבל כביכול עוד עונה. '''ותני כן על ד'''רבי עקיבא: '''לפיכך אם נכנסה מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית'''. כלומר בעצם לפי שניהם, גם רבי ישמעאל וגם רבי עקיבא, מסכימים שצריך עונות, אבל לפי רבי ישמעאל אותה עונה שששימשה בה מקצתה לא נחשבת, כי היא כולה הלכה. ולפי רבי עקיבא היא כן נחשבת, רק הזמן שהיא שימשה יוסיף אותו יותר מאוחר. ואומרת הגמרא: תני '''רבי אלעזר בן עזריה אומר יום ולילה עונה, ומקצת עונה ככולה'''. כלומר יממה זה עונה, ומקצת עונה ככולה. ותני כן על דרבי אלעזר בן עזריה: בעצם יוצא שיכול להיות מציאות שסך הכל עבר יום ועוד טיפה — טיפה לפני וטיפה אחרי — וזה יחשב כשלושה ימים. '''פעמים יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה'''. איך זה יכול להיות יום וכל שהוא והיא טהורה? '''עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת קודם לשקיעת החמה, ופלטה במוצאי שבת לאחר שקיעת החמה''' — יש כאן בעצם יום שבת כולו ומקצת יום שישי ומקצת יום ראשון, והיא טהורה כי יש בזה שלושה ימים. '''שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה, עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת לאחר שקיעת החמה, ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה''' — יש כאן בעצם שני ימים, וכל מה שחסר זה רק כלשהו משבת וכלשהו מיום ראשון, ושני ימים לא נחשבים והיא טמאה. אמר רבי יוחנן: '''מדברי כולם טבולי יום קבלו ישראל את התורה'''. כלומר, לפי דעת כולם אם היא פלטה בליל שבת היא טמאה, ואז היא טובלת בלילה, והרי בבוקר הם טבלו לתורה, אז זה שחסר הערב. ואומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר בנשים, אבל באנשים כבר טהרו'''. הגברים ודאי נטהרו קודם. '''מה טעמא? וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'''. כלומר הם כבר טבלו ועשו ערב שמש כבר יומיים קודם. אמר רבי יוחנן: '''זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבא''', שפעמים ארבע פעמים חמש. '''אבל דברי חכמים עד ג' ימים''', כלומר לעולם שש עונות, ורק מקרא ומכאן והלך היא נסרחת. '''ואתייא כההיא דאמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן''': כתיב '''זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע'''. והתורה הקישה — '''מה תורת הזב עד ג' ימים אף תורת שכבת זרע עד ג' ימים'''. כלומר כמו שזב, כדי להתחייב בכל החובות, בקורבן ובשבעה נקיים, צריך שיראה בשלושה ימים — נכון, למרות שגם אם יראה ראייה אחת ארוכה של שלושה ימים גם זה נחשב זב, אבל הכוונה שהזמן הכי ארוך שמצטרף זה שלושה ימים. אז גם תורת שכבת זרע עד שלושה ימים, כי עד שלושה ימים היא נסרחת. ואומרת הגמרא: '''אנן תנינן מרחיצין את הקטן'''. תניי דבית רב: '''מרחיצין את המילה'''. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: '''הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן'''. אמר רבי יוסה... {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|נט ב}} {{סוף}} <span id="דף_ס_א"> </span> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף ס.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_ס.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ס|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד א<span class="yerum-runnum">113</span></div> על כורחך את אמר מרחיצין את הקטן {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} תני {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כל שעה הוה {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} רבי אומר לי תני מתניתך {{ירו"מ-הדגשה|מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה}} ולא עוד אלא שמזלפין המים על גבי מכה בשבת. אם אומר {{ירו"מ-הדגשה|את}} שמרחיצין {{ירו"מ-הדגשה|רק}} את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: טעמיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום הג' בהיותם כואבים. בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפקידין לחייתא {{ירו"מ-ביאור|מילדות}} כל שיקויין דאתון עבדין בחולא עבדין בשובתא לכן צריכה אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל ביום הראשון פשיטה שמותר}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר מפני הסכנה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי אם מפני סכנה {{ירו"מ-הדגשה|למה רק מזלפין חמין שהוחמו בחול מותר אפילו שיהו}} מחמין לו חמין {{ירו"מ-הדגשה|בשבת אמר}}{{ירו"מ-הוסר| רי בי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם רבנן דתמן מחמין לו חמין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|תני}} {{אמורא-ירו"מ|שמאל}} {{ירו"מ-הדגשה|לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת}}. ותני כן {{שוליים|ט_יז}} מחמם הוא אדם {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטית ונותנה על גבי מכה בשבת. לא יטול אדם עריבה מליאה חמין ויתננה על גבי מעיו בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שמא ישפך ויבא לידי סחיטה}}. {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} אמר לית {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} אלא מותר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|א|יח}} {{ירו"מ-הדגשה|אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו}} בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהם, ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים, והיה מתביישין אלו מאלו. חזרו להיות קושרים אותו בפתחו של היכל, ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע. כתיב {{הפ|ישעיהו|א|יח}} לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגו'. תני {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר {{הפ|ישעיהו|א|יח}} אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' כשנים שבין שמים לארץ {{ירו"מ-הדגשה|שהם מהלך חמש מאות שנים}} כשלג ילבינו יותר מיכן כצמר יהיו. {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות {{ירו"מ-הדגשה|חמש מאות}} {{ירו"מ-ביאור|שהם סך כל שני האבות מלבד שני שנים של אברהם קדם שהכיר את בראו}} כשלג ילבינו יותר מיכן כצמר יהיו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן בר פזי}}: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו בראשון {{ירו"מ-ביאור|עברה שעבר פעם ראשונה. ויש אומרים מקדש ראשון.}} ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו בשני. ורבנן אמרי אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שהכוונה שבכל גיל היצר חזק בדבר אחר}} כשלג ילבינו, יותר מיכן כצמר יהיו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן ענתדרייא}}: בשעה שעונות קלין, כשלג ילבינו. בשעה שהן כבידין, כצמר יהיו. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ד|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ד"> </span> <strong>מתני':</strong> מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר {{הפ|תהילים|קט|יח}} ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. <br> <br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ס עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס'. '''על כורחך את אמר מרחיצין את הקטן'''. תני שמואל: לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת. אמר רבי יוסה: כל שעה הוה רבי זעירא, רבי אומר לי תני מתניתך, ולא עוד אלא שמזלפין המים על גבי מכה בשבת. אם אומר שמרחיצין את המילה, מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן. רבי אבהו בשם רבי אלעזר: '''הלכה כרבי אלעזר בן עזריה'''. רבי אבון בשם רבי אבהו: טעמיה דרבי אלעזר בן עזריה - '''ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'''. בהיותו כואב אין כתיב כאן, אלא בהיותם כואבים, בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם. רבי יעקב בר אחא אמר רבי אלעזר ורבי יוחנן: מפקידין לחייתא, כל שיקויין דאתון עבדין בחולא, עבדין בשובתא. לכן צריכה אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. רבי יוסה בעי: אם מפני סכנה, מחמין לו חמין? רבי יוסי ברבי בון בשם רבנן דתמן: מחמין לו חמין בשבת. ותני כן: מחמם הוא אדם לונטית ונותנה על גבי מכה בשבת. '''לא יטול אדם עריבה מליאה חמין ויתננה על גבי מעיו בשבת'''. רבי יהושע בן לוי אמר: לית אלא מותר. בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהם, ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים, והיה מתביישין אלו מאלו. חזרו להיות קושרים אותו בפתחו של היכל, ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע. כתיב '''לכו נא ונוכחה יאמר ה''''. תני רבי אליעזר אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשנים שבין שמים לארץ, כשלג ילבינו, יותר מיכן, כצמר יהיו. רבי יהושע אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשני אבות, כשלג ילבינו, יותר מיכן כצמר יהיו. אמר רבי יודן בר פזי: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו בראשון, ואם יאדימו כתולע - כצמר יהיו בשני. ורבנן אמרי: אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו - כשלג ילבינו, יותר מיכן - כצמר יהיו. אמר רבי יודן ענתדרייא: בשעה שעונות קלין - כשלג ילבינו, בשעה שהן כבידין - כצמר יהיו. '''מתני'''': מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר '''ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו'''. '''גמ'''': רבי יוסי בן חנינא, כהדא דתני: בשבת, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - מותר. ביום הכיפורים, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור, סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר. תני: שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין, אבל לא לעונש. ביום הכיפורים - לאיסור אבל לא לעונש. תני, '''יחללו''' - להביא הסך ואת השותה. אמר רבי יוחנן: לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי: לית כאן סך, שותה. כן דבר שהוא בא משני מצטרף. {{סוף}}</div> <span id="דף_ס_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף ס ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ס|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד ב<span class="yerum-runnum">114</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן, מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? ואינו מחוור שאיסור סיכה מהתורה אלא קרא אסמכתא בלבד. דאין תימר מחוור הוא ילקה עליו אם סך חוץ לחומה ואמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינא}} {{ירו"מ-הדגשה|אין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתיה מניין שאינו מחוור}} כהדא דתני {{שוליים|ט_יח}} בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר. {{שוליים|ט_יט}} ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. {{שוליים|ט_כ}} בתשעה באב ובתענית ציבור {{ירו"מ-הדגשה|ב}}סיכה שהיא של תענוג אסור {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שאינה של תענוג מותר. {{ירו"מ-הדגשה|וה}}תני שוות סיכה לשתייה לאיסור {{ירו"מ-ביאור|שזר אסור לסוך שמן תרומה.}} ולתשלומין {{ירו"מ-ביאור|שזר שסך חייב חומש.}} אבל לא לעונש {{ירו"מ-ביאור|שזר שסך במזיד אינו לוקה.}} {{שוליים|ט_כא}} ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש {{ירו"מ-ביאור|שלא לוקים על הסיכה.}} {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה}} {{ירו"מ-הדגשה|וה}}תני {{ירו"מ-ביאור|גבי תרומה,}} ([[ויקרא כב טו|ויקרא אמור כב טו]]) {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} יחללו להביא {{ירו"מ-הוסר|את }}הסך ואת השותה {{ירו"מ-ביאור|שאם היה זר לוקה?}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן סך. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא מרי}} {{ירו"מ-הדגשה|ואין}}{{ירו"מ-הוסר| אם אומר את}} לית כאן סך {{ירו"מ-הדגשה|אף}}{{ירו"מ-הוסר| לית כאן}} שותה {{ירו"מ-הדגשה|לית כאן שהרי איסור אכילה כבר נאמר ושתיה בכלל אכילה}} {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן {{ירו"מ-הדגשה|אלא שאיסור שתיה נלמד מכאן איך אמרנו אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכי}} דבר שהוא בא משני {{ירו"מ-הוסר|לוויין}}{{ירו"מ-הדגשה|לאוין}} מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי סימיי}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים כו יד|דברים כי תבא כו יד]]) לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין {{ירו"מ-הדגשה|בכסף מעשר שני הרי זה דבר שהוא אסור לחי}} {{ירו"מ-ביאור|שהרי לא הותר אלא אכילה שתיה וסיכה.}} לחי הוא אסור {{ירו"מ-הוסר|לא }}כל שכן למת {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} {{ירו"מ-הוסר|אי זה}}{{ירו"מ-הדגשה|איזו}} דבר שהוא מותר לחי {{ירו"מ-הדגשה|והוא}} {{ירו"מ-הוסר|ואסור}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}} למת הוי אומר {{ירו"מ-הוסר|זה}}{{ירו"מ-הדגשה|זו}} סיכה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ה|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כב}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. {{שוליים|ט_כג}} תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה. {{שוליים|ט_כד}} קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה. מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר כדי להעביר על הכתם.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין}} {{ירו"מ-ביאור|התבלינים}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|זה עם זה}} וקשיא {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כמון ומלח מצטרפין {{ירו"מ-ביאור|הרי טעמן שונה.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: במיני מתיקה שנו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס}} {{ירו"מ-ביאור|צמח שמפיקים ממנו צבע כחול}} {{ירו"מ-הדגשה|ופואה}} {{ירו"מ-ביאור|שורש שמפיקים ממנו צבע אדום}} {{ירו"מ-הדגשה|כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה}} תמן תנינן: שיעור המלבן {{ירו"מ-הוסר|והמנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|והמנפץ}} והצובע והטווה {{ירו"מ-הדגשה|כמלא הסיט כפול}} והכא את אמר הכין תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-ביאור|חשיבות לצבע בכמות כזו קטנה.}} נתר נטרון {{ירו"מ-ביאור|אלום.}} בורית ביריתה קימון קליא אשלג {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} אמר אצרות רוח.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ו|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}פלפלת כל שהוא, ועיטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כל שהוא שנאמר ([[דברים יג יח|דברים ראה יג יח]]) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ס עמוד ב'''{{ש}}</span> מניין שהוא מחוור בעשה? רבי אלעזר בשם רבי סימיי: '''לא נתתי ממנו למת'''. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין, לחי הוא אסור, כל שכן למת. דבר שהוא מותר לחי - למת, הוי אומר סיכה. '''מתני'''': המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים, קליפי רמונים, אסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה. מי רגלים, נתר ובורית, קימוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. רבי יהודה אומר: כדי להעביר על הכתם. '''גמ'''': וקשיא, כמון ומלח מצטרפין? רבי אילא בשם רבי אלעזר: במיני מתיקה שנו. תמן תנינן שיעור המלבן והצובע והטווה, והכא את אמר הכין? תמן בצובע, ברם הכא במוציא לצבוע. נתר, נטרון, בורית, ביריתה, קימון, קליא, אשלג - רבי יוסי ברבי בון אמר: אצרות רוח. '''מתני'''': פלפלת כל שהוא, ועיטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. רבי יהודה אומר: אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים כל שהוא, שנאמר '''ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'''. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|ס א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|ס ב}} {{סוף}} <span id="דף_סא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשיעי#דף סא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סא.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד א<span class="yerum-runnum">115</span></div><br><strong>גמ':</strong> תני {{שוליים|ט_כו}} אף ריח רע כל שהוא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: אף {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור}} מודה בה {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שרוצה להוציא את הריח מביתו נחשב צריכה לגופה כמו ד}}מודי {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} באיסורי הנייה {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שצריך להוציא אותו נחשב כצריך לגופו}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ז|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כז}} המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. {{שוליים|ט_כח}} זרעוני גינה פחות מכגרוגרת. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירא}} אומר {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|חמש}}. זרע קישואין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע דילועין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע פול מצרי {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}}. {{שוליים|ט_כט}} חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת. צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת}} וקשיא {{ירו"מ-הדגשה|מאי קא משמע לן הרי}} א{{ירו"מ-הדגשה|פ}}ילו הוציא {{ירו"מ-הדגשה|וחזר}} והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|קל וחומר כאן שהוציא בפעם אחת שלא יהיה חייב אלא אחת}} למי נצרכה ל{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר הבא על הנידה פעמים הרבה בהעלם אחד חייב על כל ביאה וביאה}} שלא תאמר מינים הרבה ייעשו {{ירו"מ-הוסר|בהעלימות}}{{ירו"מ-הדגשה|כהעלימות}} הרבה ויהא חייב על כל א' וא' לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת. זרעוני גינה פחות מכגרוגרת. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירא}} אומר חמשה. מה טעמא? ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירא}} שכן דרכן להיזרע בערוגה. זרע קישואין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע דילועין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע פול מצרי {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}}. תני חיטים מדיות שתים {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת. הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלוא פי הכלב. ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}: שכן אשה סטיפה {{ירו"מ-ביאור|שיש לה חטטים בפניה}} מושכת ממנה והיא מתרפאה. תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא {{ירו"מ-הדגשה|לאכול}} של {{ירו"מ-הדגשה|צד}} שמאל אסור {{ירו"מ-הדגשה|כי יסתרס לעולם}} ושל ימין מותר {{ירו"מ-הדגשה|דאף שמסרס אם ירצה יאכל אחריו של שמאל ויבריא וצריך לשמור את החצי השני שאם}} אבד כל שהוא {{ירו"מ-הדגשה|או}} חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית. כיצד הוא עושה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לשמורו}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: יהב לה גו צלוחית דבש. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא<br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים משנה, פרק שבת, דף ס"א. אנחנו ממשיכים את המשנה מהדף הקודם, פרק כלל גדול. אומרת המשנה: "פלפלת כל שהוא, ויתרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים", כלומר הרכבים של הספרים, "ממקק מטפחותיהם", של הספרים, "כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגניזה. רבי יהודה אומר אף המוציא שם של עבודה זרה כל שהוא, שנאמר ולא יבאג באחד מאום מן האחרים". אומרת הגמרא: תני אף '''ריח רע כל שהוא'''. אמר רבי אילא: אף רבי שמעון מודה בה. כלומר רבי שמעון סובר שמלאכה שלא צריכה לגופה פטור עליה, בזה הוא מודה כיוון שהוא רוצה להוציא את הריח הרע מביתו, נחשב שזה צריכה לגופה. כמו שהוא '''מודה באיסורי הנייה''', כלומר באיסורי הנאה שהוא אסור שזה בבית שלו אז הוא רוצה שיצא מהבית. אז כמו שבאיסורי הנאה זה נחשב צורך גופו, אז גם להוציא את הריח הרע נחשב צורך גופו. עכשיו דף ס"א. אומרת המשנה: '''המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת'''. '''זרעוני גינה פחות מכגרוגרת'''. '''רבי יהודה בן בתירא אומר''' חמישה. '''זרע קישואין זרע דילועין זרע פול מצרי''' - שניים. '''חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת'''. כלומר אם הוא מת אז זה בעצם עניין של אכילה, אז זה כמו כל המאכלים שזה כגרוגרת. '''צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה. רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו'''. ואת הגמרא למדנו. במשנה '''המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת'''. וקשה, מה החידוש? הרי '''אילו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת'''. כלומר, אם הוא היה מוציא את כל הדברים שבקופה, נניח יש לנו עשרה דברים, אז גם אם הוא היה מוציא אותם אחד אחרי השני גם הוא היה חייב רק אחת, כי זה בהעלם אחת. אז מה החידוש בזה שהוא מוציא את כל הקופה בבת אחת שהוא חייב רק אחת? '''למי נצרכה - לרבי אליעזר''', דאמר הבא על נידה פעמים הרבה בהעלם אחת חייב על כל ביאה וביאה. והייתי חושב שגם כאן אם הוציא וחזר והוציא חייב על כל פעולה, שהפעולה היא כמו בעלם. '''שלא תאמר מינים הרבה ייעשו הרבה ויהא חייב על כל אחד ואחד'''. כלומר הייתי חושב שאם נניח בקופה יש כמה מינים, אז כשהוא מוציא, אבל זה מקביל לאם הוא בא על כמה נידות - אם הוא בא לנידה בהעלם אחד כמה פעמים אז הוא חייב על כל ביאה וביאה. הייתי חושב שכמו שהביאות מחלקות אז גם כן המינים מחלקים. זאת אומרת, נניח בתוך הקופה יש לו דלעת, תפוח אדמה וכדומה, אז הוא יהיה חייב על הוצאת הדלעת ויהיה חייב על הוצאת התפוח אדמה, כי המינים מחלקים כמו שהביאות מחלקות. '''לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת'''. אז לכן באה המשנה ומחדשת שאם הוא מוציא קופה שלמה אז המינים שבתוכה לא מחלקים. תנן במשנה '''זרעוני גינה פחות מכגרוגרת'''. כן, גרוגרת באוכלין זה גרוגרת, אבל זרעוני גינה שאינם נאכלים אז גם גרוגרת. '''רבי יהודה בן בתירא אומר''' חמישה. ואת הגמרא - '''מה טעמא דרבי יהודה בן בתירא'''? למה הוא אומר חמישה לגבי זרעוני גינה? '''שכן דרכן להיזרע בערוגה'''. כלומר כיוון שזרעוני גינה יכולים להיזרע בערוגה, ואמרנו שהערוגה הכי קטנה זורעים בה חמישה מינים, אז לכן אומר רבי יהודה בן בתירא שאם מוציא חמישה זרעונים אז הוא יהיה חייב. '''זרע קישואין זרע דילועין זרע פול מצרי''' - שניים. '''תני חיטים מדיות שתים'''. שואלת הגמרא - חיטים זה דבר נאכל, והרי למדנו כל הנאכלים בגרוגרת. אז למה פה חיטים מדיות אומר שניים יהיה חייב? אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין''', שבעצם השימוש בהם הוא בשתי זרעים. ואת אומרת, למדנו במשנה '''חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת'''. ואת הגמרא '''הדא דאת אמר בטהור''', אבל '''בטמא כמלוא פי הכלב''', כי הרי מה השימוש שלו? אם חגב מת הוא לא אוכל לאדם, אז השימוש שלו הוא לכלב. אז אם הוא אוכל לכלב זה יהיה כמלוא פי הכלב. '''ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה'''. '''אמר רבי אחא: שכן אשה סטיפה מושכת ממנה והיא מתרפאה'''. כלומר אישה שיש לה חטטים בפנים, מושכת ממנה ומתרפאת עם ציפורת הכרמים. '''תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ''', כלומר מי שרוצה להיות עקר, '''אכיל פלגא ושביק פלגא'''. כלומר הוא אוכל צד אחד, וצד אחד הוא שומר. עכשיו לאכול את הצד השמאלי אסור כי הוא יסתרס לעולם, '''של שמאל אסור ושל ימין מותר''' - כי גם למרות שזה מסרס, אם הוא ירצה הוא יכול לאכול את הצד השמאלי ואז הוא יבריא, וצריך לשמור את החצי השני, כי '''אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית'''. אז '''כיצד הוא עושה''', לשמרו? '''אמר רבי יוסי ברבי בון: יהב לה גו צלוחית דבש'''. הוא שומר את זה בתוך צלוחית של דבש. בכל זאת אנחנו רואים שמותר לסרס אם יש דרך תיקון. כלומר כל האיסור מהתורה לסרס - זה רק אם הסירוס הוא תמידי. אבל אם זה נניח כדור שמסרס זמנית, לכאורה רואים מכאן שלפי זה מותר. {{סוף}}</div> <span id="דף_סא_ב"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד ב<span class="yerum-runnum">116</span></div> הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} כדעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן. והא כתיב {{הפ|איוב|מ|כט}} התשחק בו כצפור {{ירו"מ-ביאור|הקדוש ברוך הוא שאל את איוב אם יוכל לשחק בלויתן.}} לא הותר מן כלל איסור הוא {{ירו"מ-הדגשה|שהלויתן דג טמא אלא שלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא יתיר אותו}} והא כתיב {{ירו"מ-הדגשה|התשחק בו}} כצפור {{ירו"מ-הדגשה|משמע שבציפור מותר לשחק והרי ציפור טהורה}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}}: מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא.<br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|סא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ט|סא ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק רבי עקיבא</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|תשיעי|שמיני|עשירי}} sc1mx76cvskinf7m6gsoodcspjsdw1c 106 1706318 3078699 3078482 2026-08-23T19:41:58Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078699 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|עשירי|תשיעי|אחד עשר}} ==פרק עשירי - המצניעה לזרע== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק עשירי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סא.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סא.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_א|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_א"> <strong>מתני':</strong> המצניע {{שוליים|י_א}}לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי חנינה}} בעי מתניתין ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אמר אומן באומנתו {{ירו"מ-ביאור|שמוציא לדוגמא}} חייב. {{ירו"מ-הדגשה|כי}} אתא {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בר פזי}}{{ירו"מ-הוסר|בן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי חנינא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} היא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי חנינה}} לא אתיה אלא {{ירו"מ-הדגשה|אם הצניעו}} לדוגמא {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון}} שכבר נתפייס הלוקח {{ירו"מ-הדגשה|אין לו עוד צורך בכמות קטנה כזו}}. אבל {{ירו"מ-הדגשה|הצניעו}} לזרע ולרפואה אפילו {{ירו"מ-הדגשה|חזר והכניסו חייב ב}}כל שהוא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: וכל אדם אין}} חייב{{ירו"מ-הדגשה|ין עליו אלא כשיעורו. תני}} הצניעו זה והוציאו זה פטור. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} מחייב. מה אנן קיימין? {{ירו"מ-הדגשה|אם בשהוציאוהו מדעת השני דברי הכל פטור}}, אם בשהוציאוהו מדעת הראשון {{ירו"מ-ביאור|בשבילו ובשליחותו,}} דברי הכל חייב. אלא כאן אנן קיימין בסתם. {{ירו"מ-הוסר|ורבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} אמרי חזקה מדעת השני הוציאו. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו.<br><br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ב|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ב"> </span> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סא עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא'''. כלומר, אם הוא אומר שטמא כלשהו, משמע ש'''הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת'''. ואת הגמרא - '''רבי יהודה כדעתיה''', ד'''רבי יהודה אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן'''. כלומר, החכמים שאמרו שחגב חי כלשהו כי משחקים בו, אז רבי יהודה סובר שאסור לשחק בו, לכן בעצם האיסור שלו גם כשהוא חי יהיה כגרוגרת. '''והא כתיב התשחק בו כצפור'''. כלומר, הקדוש ברוך הוא שואל את איוב האם הוא יוכל לשחק בלווייתן כמו שהקדוש ברוך הוא משחק איתו כמו ציפור, והרי לווייתן הוא טמא, שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה על צדיקים ממנו. אומרת הגמרא '''לא הותר מן כלל איסור הוא''', מה הבעיה שלי? לווייתן זה דבר טמא, אבל שהקדוש ברוך הוא עתיד לטהר אותו, אבל כרגע הוא דבר טמא, לכן מותר לשחק בו. '''והא כתיב כצפור''', משמע שבציפור מותר לשחק, והרי ציפור טהורה. '''אמר רבי מתניה: מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא'''. כלומר בניגוד לחגב, שחגב לא מחוסר שחיטה, אז הוא נחשב מוכן לאכילה גם כשהוא חי. אבל לעומתו הציפור צריכה שחיטה ולכן היא נחשבת כדבר טמא, לכן מותר לשחק בו. עדיין לא היה פרק רבי עקיבא, בעזרת השם. אנחנו פרק י"א. ואת המשנה: '''המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו'''. ואת הגמרא, רבי ירמיה ורבי יוסי ברבי חנינה בעי - '''מתניתין דרבי יהודה'''. כלומר, המשנה שלנו רק כדעת רבי יהודה, ורבי יהודה אמר אומן באומנותו חייב. הרי פה אם הוא מצניע לדוגמה אתה אומר שהוא חייב, משמע שרק בגלל שהוא מצניע את זה לדוגמה, אבל אדם אחר שיצניע יהא פטור. '''אתא רבי יודה בר פזי בשם רבי יוסי ברבי חנינא: דרבי יהודה היא'''. '''אמר רבי יוסי ברבי חנינה לא אתיה אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח'''. כלומר, רק במקרה שהוא הצניע לדוגמה, אז כשהוא מוציא אותו כדי להראות לאחר מכן כבר הוא לא צריך את זה, כיוון שכבר התפייס הלקוח - הלקוח כבר סיכם ביניהם, אז כבר אין לו צורך בכמות כל כך קטנה, אז ממילא כשהוא מחזיר את זה לבית, זה כבר בטל. '''אבל לזרע ולרפואה אפילו כל שהוא חייב''', כי השימוש לא בטל, החשיבות לא בטלה. תנן במשנה '''וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו'''. ואת הגמרא - '''הצניעו זה והוציאו זה פטור'''. כלומר, אם אחד מצניע והשני מוציא, השני לא חייב על ההצנעה של הקודם. כלומר, זה שהראשון נתן לזה חשיבות לא מחייב את השני. '''רבי שמעון בן אלעזר מחייב'''. '''מה אנן קיימין? אם בשהוציאוהו מדעת הראשון דברי הכל חייב'''. כלומר, אם הוציא את זה בשביל הראשון או בשליחות שלו, אז דברי הכל חייב. '''אלא כאן אנן קיימין בסתם'''. '''אמרי חזקה מדעת השני הוציאו'''. כלומר, אדם שמוציא חייב, אם סתמא זה מדעת עצמו. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו'''. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סא ב}} {{סוף}} <span id="דף_סב_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סב.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סב עמוד א<span class="yerum-runnum">117</span></div> <big> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ב}}המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאם בין שהוציאם אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. {{שוליים|י_ג}}קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה אמר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בקופה של קישואין ושל דילועין היא מתניתין, שמקצת האוכל מבפנים ומקצתו מבחוץ. אבל בקופה שהיא מליאה פירות {{ירו"מ-הדגשה|קטנים}} כיון שהוציא ממנה כגרוגרת חייב {{ירו"מ-הדגשה|ואין הכלי מצרף}}. אמרין מילתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פליגא, דאמר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: סרוד {{ירו"מ-ביאור|עריבה}} שמקצתו {{ירו"מ-הדגשה|מ}}בפנים ומקצתו מבחוץ, נטל מיכן ונתן לכאן פטור. אם עקרו עד שיעקור כולו כאחת {{ירו"מ-הדגשה|שהכלי מצרף מה שבתוכו}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הדגשה|שהכלי לא מצרף}} תיפתר בפרוץ. אמר ליה: והא תנינן קופה! אית לך מימר קופה פרוצה? מיי כדון {{ירו"מ-ביאור|מאי טעמא? ד{{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}?}} {{ירו"מ-הדגשה|דסבר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אין לך מיטלטל ברשות הרבים ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד. {{ירו"מ-ביאור|שרק אדם חולק רשות לעצמו. כמו שנלמד מידו של העני ושל בעל הבית. ולאו דווקא כרמלית, אלא שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. אבל כלי מקבל את דין הרשות בה הוא נמצא.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הוציא חבילה מרשות היחיד לרשות הרבים {{ירו"מ-הוסר|עד שלא }}{{ירו"מ-הדגשה|וכש}}הניחה ברשות הרבים היה ראשה למעלה מעשרה, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}}: הוציא קורה מרשות היחיד לרשות הרבים {{ירו"מ-הוסר|עד שלא }}{{ירו"מ-הדגשה|וכש}}הניחה ברשות הרבים נכנס ראשה לרשות היחיד אחרת, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אבן שהיא נתונה ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה חייב {{ירו"מ-הדגשה|דאף שמעביר מעל מקום פטור כיוון שלא נח במקום פטור חייב}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברשות הרבים גבוה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור. מה פליג {{ירו"מ-הדגשה|לא}} כאן בשהפכה על צידה {{ירו"מ-הדגשה|שלא נטל מלמעלה אלא היטה את הקופה ומשתמש בפתח מהצד שאין שם עשרה טפחים}}, וכאן בשלא הפכה על צידה {{ירו"מ-הדגשה|שהפתח למעלה ומשתמש מעל עשרה}}.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סב עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ס"ב. אנחנו במשנה פרק י' הלכה ב'. אומרת המשנה: '''המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה'''. מדובר שהאסקופה היא כרמלית. אז '''בין שחזר והוציאם'''. כלומר אם הוא הוציא אותם מהבית, הניח אותם על האסקופה, יצא לרשות הרבים ולקח מהאסקופה. '''בין שהוציאם אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת'''. '''קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה'''. כלומר אם חלק מהקופה נמצא על האסקופה שהיא כרמלית, וחלק נמצא כבר ברשות הרבים, עדיין יהיה פטור כיוון שהקופה עצמה היא אוגדת. היא כולה נחשבת כמו יחידה אחת. ועתה בגמרא למדנו: '''חזקיה בקופה של קישואין ושל דילועין היא מתניתין'''. כלומר מדובר בפירות שהם ארוכים, אז חלק מהם בפנים וחלק מבחוץ. כי הוא סובר שהקופה היא לא אוגדת, ולכן אם מדובר בפירות קטנים, כיוון ש'''הוציא ממנה כגרוגרת חייב''', כמו שאומרים שהכלי לא מצרף. אז בעצם כל הסיבה שהמשנה אמרה שהוא יהיה פטור זה בגלל שמדובר בפירות ארוכים כמו דלועים, שבעצם הפרי הוא על כל הקופה, ולכן אם חצי מהפרי בחוץ וחצי בפנים עדיין פטור. אבל אם מדובר בפירות קטנים, אז ברגע שיצא מהם כגרוגרת הוא חייב, כי הכלי עצמו לא מצרף. אומרת הגמרא: '''אמרין מילתיה דרבי יוחנן פליגא'''. כלומר החכמים בישיבה אמרו שאם ככה, הדברים של רבי יוחנן חולקים על הסברא הזאת. '''דאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: סרוד שמקצתו בפנים ומקצתו מבחוץ, נטל מיכן ונתן לכאן פטור'''. כלומר עריבה שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ, כי בעצם למרות שהוא מעביר כביכול מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל כיוון שזה בתוך העריבה אז הוא פטור, כי העריבה עצמה חצי בפנים חצי בחוץ, והעריבה עצמה מצרפת. '''אם עקרו עד שיעקור כולו כאחת'''. כלומר אם הוא מוציא את השרוד הזה, את העריבה הזאת מרשות היחיד לרשות הרבים, אז רק אם הוא מוציא את כולו הוא חייב. כלומר אם הוא מוציא רק חלק אז עדיין יהיה פטור, כי הוא סובר שהכלי מצרף. '''אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: חזקיה תיפתר בפרוץ'''. כלומר שאין לו שוליים, אז כשאין לו שוליים באמת לא מצרף. '''אמר ליה: והא תנינן קופה! אית לך מימר קופה פרוצה?''' הרי קופה כל המיעוט שלה זה בשוליים. אומרת הגמרא: מאי קא סבר חזקיה? למה הוא פוטר? '''אין לך מיטלטל ברשות הרבים ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד'''. כלומר הוא אומר שרק אדם חולק רשות לעצמו - אדם שיימצא ברשות מסוימת עדיין הוא יחשב רשות אחרת. כמו שלמדנו לגבי היד של האדם, יד של העני ושל בעל הבית, למרות שבעצם היד של העני נמצאת בתוך רשות היחיד, אבל בכל זאת זה לא נחשב רשות יחיד, כי אם זה כך, ברגע שהיה מכניס את היד שלו פנימה הוא כבר היה מתחייב. אז רואים מכאן שבעצם היד של האדם היא חולקת רשות לעצמה. אבל כל הקופות וכדומה, איפה שהם נמצאים, כל חלק מקבל את הרשות שבה הוא נמצא. כלומר אם יש לנו חצי כלי ברשות הרבים וחצי כלי ברשות היחיד, אז החצי ברשות הרבים נחשב ברשות הרבים, והחצי ברשות היחיד נשאר ברשות היחיד. אומרת הגמרא: '''חזקיה הוציא חבילה מרשות היחיד לרשות הרבים הניחה ברשות הרבים היה ראשה למעלה מעשרה, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור'''. כיוון שכדי להתחייב על הוצאה הוא חייב להוציא את כל החפץ, כך שאם חלק מהחפץ נמצא במקום פטור, אז הוא פטור עליו. אומרת הגמרא: '''אמר רבי יוחנן: אבן שהיא נתונה ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה'''. בעצם שזה יש לה דין של רשות היחיד. '''המשתמש מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה חייב'''. והחידוש הוא שלמרות שבעצם כשהוא רוצה להניח עליה הוא מעביר דרך מקום פטור, כי הוא מגביה את זה מעל עשרה טפחים כדי להניח על גבה, אז הוא מגביה מעל מקום פטור ואף על פי כן הוא חייב, כיוון שהוא לא נעצר במקום פטור, הוא פשוט עשה את זה ברצף, לכן הוא חייב. '''שמואל אמר: קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברשות הרבים גבוה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור'''. לכאורה הפשט הוא שהוא סובר שכיוון שכשהוא משתמש הוא משתמש מעל מקום פטור, לכן יהיה פטור. אז הוא חולק לכאורה על רבי יוחנן. שואלת הגמרא: '''מה פליג'''? האם הוא חולק? אומרת הגמרא: לא. '''כאן בשהפכה על צידה''' - כלומר הוא לא נטל מהקופה ישירות כמו שהיא מלמעלה, אלא הוא הטה אותה לצידה. כלומר אם הגובה שלה עשרה טפחים אבל הרוחב ארבעה, וכשהוא נוטל אז זה כבר לא שטח יחיד ולכן פטור. '''וכאן בשלא הפכה על צידה''' - כלומר מה שרבי יוחנן דיבר זה כשהוא לוקח מלמעלה, ובמקרה כזה גם שמואל מודה שהוא יהיה חייב. {{סוף}}</div> <span id="דף_סב_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סב עמוד ב<span class="yerum-runnum">118</span></div> {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}} בעי עקר אבן ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מה את עבד לה? כמשתמש מתוכה לרשות הרבים {{ירו"מ-הדגשה|וכאילו עקר מרשות היחיד לרשות הרבים}} ומרשות הרבים לתוכה {{ירו"מ-הדגשה|או שכשעקר ביטל את רשות היחיד וכאילו עקר}} {{ירו"מ-הוסר|ומרשות}}{{ירו"מ-הדגשה|מרשות}} הרבים {{ירו"מ-הדגשה|אבל כשיניח כאילו מניח ברשות היחיד או שהעקירה בטלה את רשות היחיד וההנחה לא יוצרת רשות היחיד והוי כמוציא מרשות הרבים}} לרשות הרבים אחרת {{ירו"מ-הדגשה|שפטור ואם הוליך ארבע אמות חייב}}. רבנן דקיסרין אמרין {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בעי {{ירו"מ-הדגשה|היה תל גבוה עשרה ורחב ארבעה ותל אחר גבוה חמישה ורחב ארבעה ולקח סלע}} {{ירו"מ-ביאור|מהתל הגבוה עשרה,}} {{ירו"מ-הדגשה|גבוה חמישה ורחב ארבעה ו}}נתן חמשה על גבי חמשה, מה את עבד לון? כמשתמש מרשות היחיד לכרמלית {{ירו"מ-הדגשה|דכשנטל עדיין היה רשות היחיד ושכשהניח עדין היה כרמלית או כשנוטל ביטל רשות היחיד וכשנותן יוצר רשות היחיד וכאילו נטל}} מכרמלית לרשות היחיד {{ירו"מ-הדגשה|ופטור או כשנטל נטל מרשות היחיד וכשמניח נעשה רשות היחיד וכאילו העביר}} מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת?<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ג|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על {{ירו"מ-הוסר|כתפיו}}{{ירו"מ-הדגשה|כתיפו}} חייב, שכן משא בני קהת. {{שוליים|י_ה}}לאחר ידו ברגלו ובפיו במרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.<br><strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי מעתה {{ירו"מ-הדגשה|תינח}} הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב {{ירו"מ-הוסר|והן}}{{ירו"מ-הדגשה|שכן}} משא בני קהת, {{ירו"מ-הוסר|וכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל בימינו בשמאלו בתוך חיקו ובאפנדתו הרי אין דרך הוצאה בכך ואמאי חייב, מדכתיב}} ([[במדבר ד טז|במדבר במדבר ד טז]]) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. שמן המשחה {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} היה נתון? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו. אין תאמר שהיה קטן {{ירו"מ-ביאור|פשוט,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולכן הטריחו אותו כל כך והא}} אמר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: כתיב ([[במדבר ג לב|במדבר במדבר ג לב]]) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן, דוך דוכנים היה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה ברבי}} אמר מרכל {{ירו"מ-הוסר|חיה}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}}. תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. אלא שאין גדולה בפלטין של מלך. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי לוי}}: כתיב ([[ויקרא ו ג|ויקרא צו ו ג]]) ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן, אלא שאין גדולה בפלטין של מלך.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ד|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב. {{שוליים|י_ז}}באמת {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף במקבלי פיתקין כן.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סב עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: '''רבי בון בר חייה בעי: עקר אבן ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מה את עבד לה?''' כלומר בעצם עוקר רשות שלמה. האם נחשב '''כמשתמש מתוכה לרשות הרבים'''? כלומר כאילו עקר מרשות היחיד, כי לפני כן היה פה אבן עם גובה עשרה טפחים ושטח ארבע על ארבע, אז זה רשות היחיד. או שאני אומר לא - כשהוא עקר אותה הוא בעצם ביטל את רשות היחיד, אז זה כאילו עקר מרשות הרבים. '''רבנן דקיסרין אמרין רבי יוחנן בעי'''. היה תל גבוה עשרה ורחב ארבעה, ולידו תל אחר גבוה חמישה ורחב ארבעה, ונטל סלע מהתל שגבוה עשרה, ואת אותו חלק שהוא לקח הוא הניח על השני שהיה גבוה חמישה. עכשיו בעצם הוא יצר עשרה טפחים בשטח של ארבע על ארבע. איך אני אתייחס לזה? האם אני אתייחס לזה '''כמשתמש מרשות היחיד לכרמלית''' - שהרי כשהוא נטל עדיין היה למקום דין רשות היחיד, כי היה שם עשרה טפחים וארבע על ארבע, וכשהוא הניח עדיין היה זה דין כרמלית, כי המקום שהוא הניח בו היה חמישה טפחים גובה וארבע על ארבע. או שאני אומר לא - כשהוא נטל הוא ביטל את רשות היחיד, שהרי לפני כן זה היה עשרה טפחים גובה, ואחרי שהוא לקח נשאר שם רק חמישה, כי הוא לקח חצי. ואז בעצם הוא ביטל רשות יחיד, וכשהוא נותן במקום השני שהיה חמישה הוא הפך את זה לעשרה, אז הוא בעצם יצר רשות יחיד. אז בעצם כאילו הוא נטל מכרמלית לרשות יחיד, ואז זה יהיה פטור. או שאני אומר לא - כשהוא נטל, הוא נטל מרשות היחיד, וכשהוא מניח הוא יצר רשות יחיד, אז זה כאילו הוא העביר '''מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת''' דרך רשות הרבים. ונשאר בשאלה. עוברים למשנה. אומרת המשנה: '''המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על... חייב, שכן משא בני קהת'''. כלומר בני קהת ככה נשאו בכל הדרכים הללו. '''לאחר ידו ברגלו ובפיו במרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה'''. כלומר עם הארנק, אבל הארנק הפוך - הארנק שקשור כמו חגורה, אבל אם הוא הפוך אז אין דרך הוצאה בכך. '''בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין'''. ואומרת הגמרא: '''רבי יוסה בעי'''. מעתה תנן שאם מוציא כגרוגרת על כתפו חייב, שכן משא בני קהת, שזה אנחנו מבינים. אבל בימינו, בשמאלו, בתוך חיקו, באפונדתו - הרי אין דרך הוצאה בכך, אז למה חייב? אומרת הגמרא: מכתיב '''ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה'''. אז המדרש אומר איך הוא החזיק את הכול - '''שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. שמן המשחה היה נתון?''' '''אמר רבי אבון בשם רבי אלעזר: כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו'''. אז רואים מכאן שכל הדרכים האלה נחשבות דרך הוצאה. '''אין תאמר שהיה קטן''' - כלומר למה הצריכו אותו כל הדברים האלה לסחוב, אם תאמר שזה בגלל שהוא היה הכי פשוט ביניהם? '''אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן'''. '''דוך דוכנים היה''' - כלומר הוא היה ראש האחראים, הוא היה הכי גדול, אבל אף על פי כן הוא נשא את כל זה. '''רבי יהודה ברבי אמר: מרכל'''. כלומר מה הכוונה דוך דוכנים - מרכול היה. '''תני רבי חייה: ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל'''. כלומר היה אחראי על הכול. אם כן, למה הצריכו אותו לסחוב את כל הדברים האלה? '''אלא שאין גדולה בפלטין של מלך'''. כלומר כל אדם, מתוך חיבת מצווה, מתנהג כמו אדם פשוט. '''אמר רבי לוי: כתיב ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן'''. לכאורה למה הוא צריך ללבוש בגדים פשוטים ולהרים את הדשן, ודווקא הכהן עושה את זה, ולא יביאו סתם אדם? '''אלא שאין גדולה בפלטין של מלך'''. כלומר לפני הקדוש ברוך הוא אין גדולה, לכן כל אחד, אפילו הגדול ביותר, צריך להתנהג כמו אדם פשוט ולשרת את הקדוש ברוך הוא. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סב ב}} {{סוף}} <span id="דף_סג_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סג.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סג.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סג|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סג עמוד א<span class="yerum-runnum">119</span></div><br><strong>גמ':</strong> תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|העושה מלאכה בשבת ואינו יודע איזה מלאכה עשה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב חטאת}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושוע}}{{ירו"מ-הוסר|אל השזורי}} {{ירו"מ-הדגשה|פ}}ו{{ירו"מ-הדגשה|ט}}ר {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ונודע אליו החטאת עד שידע במה חטא}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון שזורי}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}} לא נחלקו {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושוע}} על דבר שהוא בשם אחד שהוא חייב {{ירו"מ-הדגשה|כגון שהיו לפניו שני עצים ותלש מאחד ואינו יודע מאיזה}}. על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות {{ירו"מ-הדגשה|כגון שלא יודע אם קצר או טחן}} ש{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} כמאן דאמר בשני שמות נחלקו וכ{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-הדגשה|שפוטר דכשנתכוון לשמירה מעולה ויצא לו שמירה פחותה דומה לנתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים}}. ברם כמאן דאמר בשם אחד נחלקו {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}שני שמות {{ירו"מ-הוסר|הן}}{{ירו"מ-הדגשה|פשיטא}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|לדעת כולם תנן}} לאחריו ובא לו לפניו חייב {{ירו"מ-הדגשה|שנתכוון לשמירה פחותה ובא לו שמירה מעולה מתניתין}} כמאן דאמר בשם אחד נחלקו {{ירו"מ-הדגשה|וכדעת}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. ברם כמאן דאמר בשני שמות {{ירו"מ-הדגשה|נחלקו}} {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} בשם אחד הוא {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|ופשיטא שהוא}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|לדעת כולם}}. {{ירו"מ-ביאור|וקשה שהרי מרישא משמע שבשני שמות נחלקו וסתם לן כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהושוע}} שפוטר ובסיפא משמע שבשם אחד נחלקו וסתם לן כ{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שמ}}חייב}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: תניין אינון {{ירו"מ-הדגשה|ומי ששנא את הרישא לא שנא את הסיפא דל}}מאן דאמר {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיפא}} חייב אף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|ברישא}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|ול}}מאן דאמר {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|ברישא}} פטור אוף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיפא}} פטור. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} באמת {{ירו"מ-הדגשה|אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כל מקום {{ירו"מ-הוסר|שישנו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאמרו}} באמת הלכה למשה מסיני.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ה|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ה"> <strong>מתני':</strong> המוציא ככר ברשות הרבים חייב. {{שוליים|י_ח}}הוציאוהו שנים פטורין. {{שוליים|י_ט}}לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר. {{שוליים|י_י}}המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. את המת במיטה חייב, וכן {{שוליים|י_יא}}כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ {{ירו"מ-הוסר|חייבין}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}}, ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ג. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק י' הלכה א'. אומרת המשנה: "המתכוון להוציא לפניו או בא לו לאחריו פטור", כי בעצם הוא התכוון לשמירה מעולה ויצא לשמירה פחותה. "לאחריו בא לפניו חייב", כלומר אם הוא התכוון לשמירה פחותה ויצא לשמירה מעולה, אז הוא יהיה חייב. מתרגמת באמת אמרו: "האישה החוגרת בסינר בין מלפניה בין לאחוריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר". כלומר כיוון שהסינר גם הוא מסתובב ויכול להיות מקדימה ומאחורה, לכן לא משנה איך היא חוגרת את זה, בכל מקרה היא חייבת. ר' אלעזר אומר: "אף מקבל פתקן כן". כלומר הדברים שהיו מזהירים את המכתבים, אז היו מניחים את זה באיזה אשפה, והאשפה לפעמים הייתה קדימה, לפעמים אחורה. צריך בכל מקרה, בין אם מוציא מאחורה בין אם מוציא מקדימה יהיה חייב. '''תמן תנינן''': "העושה מלאכה בשבת ואינו יודע איזו מלאכה עשה", אז רבי אלעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. מה הסיבה שרבי יהושע פוטר? כתוב: "ונודה אליו החטאת עד שיודע ויאמר חטא". '''רבי אליעזר רבי יהושוע ורבי שמעון שזורי ורבי שמעון אומר לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושוע על דבר שהוא בשם אחד שהוא חייב'''. כאילו אם היו שני עצי תאנה ושני תאנים, הוא התכוון לתלוש אחד, הוא תלש שאין לו מושג את מי הוא תלש, אז בזה כולם מודים שחייב. זה אותה מלאכה, אותו איסור, אותו שם של מלאכה, לכן יהיה חייב. אבל '''על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות''', כגון אם הוא לא יודע אם הוא קצר או טחן, ש'''רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. למדנו במשנה: "המתכוון להוציא לפניו או בא לו לאחריו פטור". אמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: '''כמאן דאמר בשני שמות נחלקו וכרבי יהושע''', שפוטר, זה כיוון שכשהוא מתכוון לשמירה מעולה ויצא לשמירה פחותה, זה דומה להתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים. זאת אומרת, זה דומה לשתי פעולות שונות. אבל ברם, '''כמאן דאמר בשם אחד נחלקו''', אז כאן, שזה כמו שני שמות, יהיה פשוט שהוא יהיה פטור, אז לא צריך להגיד את זה. למדנו: "לאחריו הוא בא לו לפניו חייב", כן, כיוון שהוא התכוון לשמירה פחותה ויצא לשמירה מעולה. '''מתניתין כמאן דאמר בשם אחד נחלקו''', מבחינת רבי אלעזר. אבל אם זה שני שמות, '''ברם כמאן דאמר בשני שמות נחלקו''', אז כאן, שזה שם אחד, פשוט שהוא חייב. כן, זה בעצם ברור שיחייב את זה על כולם. מהלכה, אז קשה, כי מהרישא משמע שבשני שמות נחלקו, והמשנה סתמה לן כרבי יהושע שפוטר. ומהסיפא משמע שבשם אחד נחלקו והמשנה סתמה לנו כרבי אליעזר שמחייב. לכאורה סתירה. אמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: '''תניין אינון''', באמת זה מחלוקת תנאים, כן, מי שאמר את הרישא לא אמר את הסיפא. '''מאן דאמר חייב אף חייב מאן דאמר פטור אוף פטור'''. תני: "באמת אמרו האישה החוגרת בסינר בין מלפניה בין לאחוריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר". אמר רבי אלעזר: '''כל מקום באמת הלכה למשה מסיני'''. יש לנו כלל כזה שכל מקום שנאמר באמת זה הלכה למשה מסיני. הרבה פעמים האמירה הזאת לא נאמרת על שבאותו מקום באמת מדובר בהלכה למשה מסיני, אלא רבי אלעזר אומר את זה בצורה כללית, שבדרך כלל שנאמר באמת הכוונה להלכה למשה מסיני, אבל לא בהכרח שזה מה שאמרו כאן זה הלכה למשה מסיני. אנחנו פרק י' הלכה ה'. אומרת המשנה: '''המוציא ככר ברשות הרבים חייב. הוציאוהו שנים פטורין'''. כלומר זה מלאכה שאדם אחד יכול לעשות, אם עשו זה שניים פטורים. '''לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין''', כלומר זה מלאכה שאדם אחד לא יכול לעשות, אלא רק שניים יכולים לעשות. אז דווקא אם שניים עשו חייבים, '''ורבי שמעון פוטר'''. כלומר רבי שמעון פוטר לעולם כל מלאכה שנעשית בידי שניים, אפילו אם לא יכול אחד לעשותה. '''המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו'''. כלומר, כיוון שהוא התכוון להוציא את האוכלין, ובאוכלין לא היה שיעור, אז הוא פטור עליהם, ולמרות שהוא הוציא את הכלי הוא פטור על הכלי, כיוון שהכלי טפל לאוכלין. '''את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו'''. כלומר, כיוון שהוא פטור על האדם, שחי נושא את עצמו, תכף נראה מה הכוונה, אז הוא גם פטור על המיטה כי המיטה טפילה לו. אבל אם הוציא את המת במיטה הוא חייב, כי המיטה לא טפילה למת. '''וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר'''. הסברא היא שמלאכה שצריכה לגופה. ההוצאה של הכזית מן המת, כזית מן הנבלה, חלק מהפרשנים מסבירים שמלאכת הוצאה זה שאתה רוצה שזה יהיה בחוץ, שיהיה במקום שאתה לוקח אותו אליו. ואילו בנבלה ומת וכדומה, אז זה לא שהוא רוצה שזה יהיה במקום בחוץ, אלא הוא רוצה שזה לא יהיה אצלו. ואז לכאורה זה קצת קשה ממה שאמרנו בכמה משניות קודם, שריח רע גם רבי שמעון מודה, או איסורי הנאה גם רבי שמעון מודה, כיוון שהוא רוצה שהם יהיו בחוץ. אז בעצם אתה יכול להגיד שזה דומה, כי הרי הוא לא רוצה שזה יהיה בבית, הוא לא רוצה שזה יהיה שם. {{סוף}}</div> <span id="דף_סג_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סג|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סג עמוד ב<span class="yerum-runnum">120</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הוציאוה שנים פטורים מאי טעמה? דכתיב}} בעשותה היחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורין. {{אמורא-ירו"מ|רבי יושיע דרומיא}} אמר קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}: קני {{ירו"מ-הוסר|גירדי}}{{ירו"מ-הדגשה|גרדי}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא קל אם הוציאוהו שנים}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} פוטר. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בי רבי שמעון}} מחייב. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי}} כך שמעתי מאביך {{ירו"מ-הדגשה|שנים שעשו פטורין}}. אמר לו: שמשתי את אבא עומדות מה שלא {{ירו"מ-הוסר|שמשתן}}{{ירו"מ-הדגשה|שמשתו}} ישיבות. ו{{תנא-ירו"מ|רבי}} תלמידיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בר יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|דהוי}}{{ירו"מ-הדגשה|הוי}}, לא תלמידיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יעקב בר קודשי}} הוה. אלא כך אמר ליה: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת את רבך ישיבות. כשהיה {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בי רבי שמעון}} נכנס לבית הוועד היו פניו של {{תנא-ירו"מ|רבי}} מקדירות {{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר ברבי שמעון}} {{ירו"מ-הדגשה|מביישו בהלכה}}. אמר ליה: אביו ויאות זה ארי בן ארי, אבל אתה ארי בן שועל. מן דמך {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר ברבי שמעון}} שלח {{תנא-ירו"מ|רבי}} תבע {{ירו"מ-הוסר|באיתתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|לאיתתיה}}. אמרה לי{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}}: הדא דאת אמר בצריכין לכיליין כגון {{שוליים|י_יב}}אילין תותייא {{ירו"מ-ביאור|תותים שללא הכלי יהיו נמעכין.}} אבל אם אינן צריכין לכיליין {{ירו"מ-הדגשה|והוציא הכלי לצורך דבר אחר}} חייב אף על הכלי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} את החי במיטה פטור אף על המיטה, דחייא טעין גרמיה. את המת במיטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטר}}. לא כן תני אף ריח רע כל שהוא? ואמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אף {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מודה בה. {{ירו"מ-הדגשה|ותני}} {{ירו"מ-הוסר|ומודה}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} באיסורי הנייה {{ירו"מ-הדגשה|ובמת יש גם איסורי הנאה וגם ריח רע ולמה}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: תיפתר במת עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} ושאין בו ריח רע והוציאו<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סג עמוד ב'''{{ש}}</span> בכל אופן, אומרת הגמרא: למדנו במשנה, "הוציאוהו שנים פטורין". מאי טעמא? דכתיב '''בעשותה'''. '''יחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורין'''. רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: '''קני''', כלומר קנה גרדי, אז דבר שהוא קל. אם הוציאו שניים יש מחלוקת - '''רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב'''. '''אמר לו רבי כך שמעתי מאביך'''. כלומר רבי אומר לרבי אלעזר ברבי שמעון כך שמעתי מאבא שלך רבי שמעון שהוא סובר שניים שעשו פטורים. אז איך אתה אומר שאבא שלך אמר שחייב? אמר לו: '''שמשתי את אבא עומדות מה שלא ישיבות'''. כלומר אני שמעתי את אבא עומדות יותר ממה שאתה שמעת אותו יושבות, אז בטוח מה שאני אומר זה נכון. שואלת הגמרא: '''ורבי תלמידיה דרבי שמעון בר יוחאי''' - איך רבי אלעזר אומר לו שמעתי את אבא עומדות יותר ממה שאתה שמעת אותו יושבות, הרי רבי לא שמע מרבי שמעון בר יוחאי. '''לא תלמידיה דרבי יעקב בר קודשי הוה''' - הרי רבי היה תלמידו של רבי יעקב בר קודשי ולא רבי שמעון בר יוחאי. '''אלא כך אמר ליה: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת את רבך ישיבות'''. '''כשהיה רבי אלעזר בי רבי שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של רבי מקדירות''', כלומר שהיה רבי אלעזר מביישו בהלכה. בבבלי יש סיפור ארוך איך הם הגיעו למצב הזה, אבל בכל אופן רבי אלעזר היה מבייש את רבי בהלכה, כל מה שרבי אומר איזה משהו אז רבי אלעזר היה מוכיח שהוא טועה. '''אמר ליה: אביו ויאות זה ארי בן ארי, אבל אתה ארי בן שועל'''. המדרש בבבלי מספר שרבי הלך לאבא שלו ואמר לו, ואבא שלו אמר לו זה בסדר, זה ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. אמנם אתה ארי, אבל אני אבא שלך, אני רק שועל. כלומר מתוך ענווה אמר לו את זה. '''מן דמך רבי אלעזר ברבי שמעון שלח רבי תבע'''. הוא רצה שהאלמנה שלו תתחתן איתו. '''אמרה לי: כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול'''? למה זה למשנה? '''המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו'''. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: '''הדא דאת אמר בצריכין לכיליין כגון אילין תותייא'''. כלומר כל מה שאמרנו שהכלי טפל לפירות שבתוכו, זה דווקא אם הפירות צריכים את הכלי, כגון תותים וכדומה, שהם היו נמרחים בלי הכלי. '''אבל אם אינן צריכין לכיליין חייב אף על הכלי''', והוציא גם את הכלי בגלל שהוא רוצה אותו לצורך אחר, אז ודאי שהוא חייב אף על הכלי. למדנו במשנה: '''את החי במיטה פטור אף על המיטה, דחייא טעין גרמיה'''. כן, חי נושאת עצמו. יש אנשים להגיד שבעצם הנשמה היא נושאת את האדם, כי עובדה שהחי שוקל פחות מהמת. אבל אם זה ככה, אז היה צריך לחייב בכל מקרה, מה זה משנה אם הוא סוחב כמה גרמים פחות? אבל יש פירוש שאומר שבעצם "דחייא טעין גרמיה" הכוונה שלא סחבו בעלי חיים לצורך הבניית המשכן. כלומר זה ברור שלא סחבו בני אדם, אז לכן בבני אדם כולם מודים שחי נושאת עצמו, אבל גם בעלי חיים לא סחבו אותם. אם היו צריכים להביא בעלי חיים אז פשוט הוליכו אותם. לכן חי נושא את עצמו, ובעצם כשהוא נושא, כשהוא סוחב בעלי חיים, הוא יהיה פטור. '''את המת במיטה חייב'''. כלומר שהמיטה לא טפילה למת. '''וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון''' פוטר. שואלת הגמרא: '''לא כן תני אף ריח רע כל שהוא'''? '''ואמר רבי אילא אף רבי שמעון מודה בה'''. ותני שמודה רבי שמעון באיסורי הנייה, ובמת הרי יש גם איסורי הנאה וגם ריח. אז איך רבי שמעון פוטר? בעצם כל מה שאמרנו שרבי שמעון מודה בריח ובאיסורי הנאה, בעצם הוא אומר שכיוון שהוא עושה את זה כדי למנוע היזק, הרי הוא מוציא את הריח למנוע היזק או מוציא איסורי הנאה כדי לא להגיע לתקלה, אז בעצם ההוצאה היא לצורך גופו. אז אפשר להביא רבי שמעון לצורך גופו. אבל אם ככה, אז גם מת - הרי לכאורה שהוא מוציא את המת כדי לקבור אותו אז זה צורך גם כן איסורי הנאה וגם צורך מצווה לצורך קבורה, אז זה גם צריך להיות מלאכה שצריכה לגופה, אז צריך להיות חייב עליה, ורבי שמעון פוטר. אמר רבי יודן: '''תיפתר במת עובד כוכבים ושאין בו ריח רע והוציאו''' לכלבו. עכשיו לכאורה אם הוציאו לכלבו אז יש פה עניין של הוצאה לצורך. אז, אה, שהיתרון שהכוונה שהוא הוציא פחות משיעור, הרי במוציא לכלב צריך למלא פי כלב והוא הוציא רק כזית. אבל אם זה ככה, אז בעצם לכאורה שוב פעם זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה, כי הרי הוא צריך את זה לצורך הכלב, והפטור הוא לא בגלל שמלאכה שצריכה לגופה, אלא בגלל שהוא הוציא גם פחות משיעור. אז זה לא אותו טעם שמופיע במשנה. זה קצת קשה. אפשר אולי להגיד שהוא הוציא את זה כדי שהכלב לא יאכל את זה אולי. תני: הוציא חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מקהה עדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר. שואלת הגמרא: מהו טעמא דרבנן? הרי לכאורה הוא הוציא פחות משיעור, למה שיהא חייב? אומרת הגמרא: מדובר שהיה שם בבית כזית, מה זה בעצם מטמא באוהל. ברגע שהוא הוציא חלק, הוציא חצי זית, אז התמעטה הטומאה, זה כבר לא מטמא באוהל. אז יש חשיבות גם להוצאה הקטנה הזאת. עכשיו אם ככה מה טעמו דרבי שמעון שהוא פוטר? אומרת הגמרא: קאית דרבי יהודה, כמו הוא מעמיד את זה באותו מקרה, כמו שרבי יהודה העמיד את זה שמדובר במת עובד כוכבים, שלא מטמא באוהל וגם אין ריח. כלומר בעצם אין לו צורך להוציא את זה כדי למנוע היזק, והוציאו לכלבו כמו שאמרנו, שלא יביא לשיעור או שהוציא כדי שהכלב לא יאכל את זה. זה בעצם מלאכה שנעשית לגופה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סג ב}} {{סוף}} <span id="דף_סד_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סד.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סד עמוד א<span class="yerum-runnum">121</span></div> לכלבו. תני {{ירו"מ-הדגשה|הוציא}} חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב, ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר. מה {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמון}} {{ירו"מ-הוסר|דרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} {{ירו"מ-הוסר|שמעון}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה כזית וכשהוציא חצי כזית}} כבר נתמעטה הטומאה {{ירו"מ-ביאור|ואף בפחות מכשיעור חשוב.}} מה {{ירו"מ-הוסר|טעמון}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמא}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דפטר}} {{ירו"מ-הוסר|בההיא}}{{ירו"מ-הדגשה|כההיא}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} תיפתר במת עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ו|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_יג}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. {{שוליים|י_יד}}התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר בזה ובזה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי חנינא}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מה פליגין? בשנטלן הוא, אבל אם נטלן אחר מאוסין הן {{ירו"מ-הדגשה|שאינו יכול לנוטלן יפה ואין זה כדרכו ופטור מה טעם}} דברי חכמים {{ירו"מ-הדגשה|שפטרו אפילו נוטל לעצמו}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי נחום}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-הדגשה|לדעת חכמים}} {{שוליים|י_טו}}לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל {{ירו"מ-ביאור|מספרים.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בן חנינה}} {{שוליים|י_טז}}הגודלת {{ירו"מ-ביאור|קולעת שערות}} חייבת משום בונה. ואתיא כההיא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי בנייה}}: באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} לא מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שחייב משום בונה אלא}} משום אריג. מחלפא שיטתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}, דתמן אמר ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|י_יז}}הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|למה משום אורג ו}}לא {{ירו"מ-הדגשה|משום}} טוו{{ירו"מ-הדגשה|ה וכי}} אריג הוא? והכא הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שקולע חייב משום אורג לא קשיה}} כאן במרובה {{ירו"מ-ביאור|חייב משום אורג}} וכאן {{ירו"מ-הוסר|בממועט}}{{ירו"מ-הדגשה|במועט}} {{ירו"מ-ביאור|חייב משום טווה.}} הדא דאת אמר {{ירו"מ-הוסר|באדם}}{{ירו"מ-הדגשה|שקולע דינו כאורג וחייב זה רק בקולע שער לאדם}}, אבל בבהמה {{ירו"מ-הוסר|טהור}}{{ירו"מ-הדגשה|פטור}} {{ירו"מ-הדגשה|דאין נוי לבהמה}}. כהדא דתני העושה פסיקא {{ירו"מ-ביאור|חגורה}} לילבב {{ירו"מ-ביאור|לקשור תחת לב הבהמה}} לישפר {{ירו"מ-ביאור|לנוי}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} להדיק בה את המרצופין {{ירו"מ-ביאור|שקים שקשורים בצדי החמור}} לתלותה בצואר בהמה טהור {{ירו"מ-ביאור|רואים שלא שייך נוי בבהמה.}} הדא דאת אמר בפשוטין<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סד עמוד א'''{{ש}}</span> '''הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון פוטר בזה ובזה'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף סד. נתחיל במשנה, פרק יא הלכה ו'. אומרת המשנה: '''הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת''', כלומר עושה עצמות, '''וכן הכוחלת וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון פוטר בזה ובזה'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה, נוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו - אנחנו כבר אמרנו שהוא פטור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא, '''מה פליגין? בשנטלן הוא'''. כלומר, רק אם מדובר שהוא בעצמו נטל לעצמו, בזה יש מחלוקת, שרבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים. '''אבל אם נטלן אחר מאוסין הן דברי חכמים'''. כלומר, האחר לא נטל את זה יפה, וזה לא כדרכו, ואז בזה גם רבי אליעזר מודה שיהיה פטור. שואלת הגמרא: מה טעמם של חכמים? למה הם פטרו אפילו נוטל בעצמו? אז רבי אחא ורבי נחום אמרו בשם רב, '''לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל''', כלומר עם הכלי המיוחד לזה, שבעצם זה שינוי. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה, '''הגודלת חייבת משום בונה'''. כלומר מי שקולעת שערות של נשים חייבת משום בונה. '''ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן בשם רבי בנייה: באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא'''. כלומר, אצלנו קוראים למי שקולעת שערות "בנאית". אמר רבי זעירא, '''לא מסתברא משום'''-בנה, אלא משום אריג. כלומר, אם כבר, זה יותר דומה לאורג. אומרת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרבי זעירא'''? '''דתמן אמר רבי זעירא ורבי חייא בשם רבי יוחנן, הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג'''. ושם רבי זעירא שאל למה משום אריג ולא משום צובע? ואילו כאן הוא אומר אחרת, שהקולע חייב משום אורג. אומרת הגמרא: לא קשה, '''כאן במרובה'''- '''וכאן'''-במועט. כלומר, אם הוא אורג הרבה, כלומר הרבה שערות, כמו בצמר, אז היא חייבת משום אורג. אבל אם היא קולעת רק שלוש שערות, זה כבר לא אורג אלא צובע. אומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר''' שהקולע דינו כאורג וחייב, זה רק בקולע שער אדם. '''אבל בבהמה''' הוא יהיה פטור, כיוון שאין נוי לבהמה. מה הראיה? '''כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדיק בה את המרצופין לתלותה בצואר בהמה טהור'''. כלומר, מי שעושה חגורה לקשור תחת הלב של הבהמה, או לנוי, או להדק בה את המרצופין, כלומר את השק שבו קושרים את הסחורה, או לתלותה בצוואר בהמה - כל זה טהור. כלומר זה לא נחשב כמו כלים של אדם שמקבלים תשומת טומאה. כלי בהמה או נוי של בהמה אין לו דין של כלים רגילים, והוא לא מקבל טומאה. {{סוף}}</div> <span id="דף_סד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשירי#דף סד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סד עמוד ב<span class="yerum-runnum">122</span></div> אבל במקופלין {{ירו"מ-הדגשה|ועשוין לקבל כשק}} בין באדם בין בבהמה טמא. {{שוליים|י_יח}}הכוחלת חייבת משום כותבת, הפוקסת חייבת משום צובע{{ירו"מ-הדגשה|ת}}.{{ירו"מ-הוסר|ה}} תנן: התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר בזה ובזה}}. {{אמורא-ירו"מ|יצחק בר אוריון}} אמר מה פליגין? בשלא תלש כנגד הנקב, אבל אם תלש מכנגד הנקב אף {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מודה {{ירו"מ-הדגשה|שחייב}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בעי היה כולו בארץ ונקב חוץ לארץ {{ירו"מ-הדגשה|מהו האם הולכים אחר מקום הנקב ופטור ממעשרות או אחר העציץ וחייב}}? אשכחת אמר מה דצריכא ל{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} פשיטא ל{{אמורא-ירו"מ|יצחק בן אוריון}} שאמר שזו המחלוקת בין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. תני אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד רק אילין אינון, והא אית לך חורניין: {{שוליים|י_יט}}עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם. עציץ נקוב {{שוליים|י_כ}}אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. התולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נק{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ב פטור. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} אמר לה: סתם. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}} מטי בה בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}} {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שסובר שאין הבדל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב ומודה}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בהכשר זרעים שאינו מכשיר מאי טעמא}} התורה ריבת בטהרת זרעים. מאי טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא יא לז|ויקרא שמיני יא לז]]) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו'.<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י|סד ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק המצניע</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|עשירי|תשיעי|אחד עשר}} 6gm7jdhu5enjxgpd1agqjgclweq01qv 106 1706319 3078700 3078483 2026-08-23T19:42:00Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078700 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|אחד עשר|עשירי|שנים עשר}} ==פרק אחד עשר - הזורק== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק אחד עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סד.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סד.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_א|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} מחייב וחכמים {{שוליים|יא_ב}}פוטרין. <br><strong>גמ':</strong> זריקה תולדת הוצאה היא ולא {{ירו"מ-הדגשה|תולדת מושיט, שבמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, אבל הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים לא}} שנייא בין על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי}} בין על דעתהון דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|פטור, ואינו חייב אלא אם כן נחה}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרים קלוטה כמי}} שנחה. {{ירו"מ-ביאור|ורק בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד חולק {{תנא-ירו"מ|רבי}} וסובר שאף שלא נחה כמי שהונחה דמיא.}} {{ירו"מ-הדגשה|הזורק}} מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי}} אפילו לא נחה. על דעתהון דרבנן והוא שנחה, דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר חונא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} לא חייב {{תנא-ירו"מ|רבי}} אלא על ידי רשות היחיד מקורה {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן בית כמאן דמליה דמי, אבל רשות הרבים אי אפשר שיהיה מקורה}}. <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סד עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר בפשוטין, אבל במקופלין''', כלומר אם הם עשויים לקבל כמו שק, אז '''בין באדם בין בבהמה טמא''', מקבל טומאה. אומרת הגמרא: '''הכוחלת חייבת משום כותבת'''. '''הפוקסת''' - ששמה אודם לפנים כדי שיהיו אדומות - '''חייבת משום צובע'''. אומרת הגמרא: תנן, למדנו, '''התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ורבי שמעון'''-פוטר בזה ובזה. יצחק בר אוריון אמר, '''מה פליגין? בשלא תלש כנגד הנקב'''. כלומר, אם הוא תלש מעציץ נקוב שלא כנגד הנקב, בזה יש מחלוקת ורבי שמעון פוטר. '''אבל אם תלש מכנגד הנקב אף רבי שמעון מודה''' שהוא חייב, שזה כאילו הוא תולש מהאדמה. רבי ירמיה בעי: '''היה כולו בארץ ונקב חוץ לארץ'''? כלומר, העציץ כולו היה בארץ ישראל, והנקב היה בחוץ לארץ - מהו? האם הולכים אחר מקום הנקב, ואז זה כאילו יונק מחוץ לארץ ויהיה פטור ממעשרות, או שהולכים אחר העציץ עצמו שהוא בארץ ישראל, ולכן יהיה חייב. אומרת הגמרא: '''אשכחת אמר מה דצריכא לרבי ירמיה פשיטא ליצחק בן אוריון''', כי רבי יצחק בן אוריון '''שאמר שזו המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון'''. כלומר, לפי רבי יצחק בן אוריון הכל הולך אחר החור, זה האינקא. אז אם החור הוא בחוץ לארץ, פשוט שיהיה פטור ממעשרות. '''תני אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד'''. כלומר, ההבדל היחיד הוא שהעציץ שאינו נקוב - אם ירטיבו את הצמחים שעליו, הם יוכשרו לקבל טומאה. שואלת הגמרא: '''רק אילין אינון'''? הזה ההבדל היחיד? '''והא אית לך חורניין: עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם. עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. התולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור'''. יש הרבה דברים. '''רבי יוסה אמר לה: סתם'''. '''רבי חנניה מטי בה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, רבי שמעון'''- שמתניתין רבי שמעון. כלומר, כמו שאמרנו, שהוא סובר שאין הבדל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, כי גם מי שתולש משניהם יהא פטור. אבל בהקשר לזרעים הוא מודה שעציץ נקוב אינו מכשיר. כלומר, אם ירטיבו את הצמחים שנמצאים בעציץ נקוב, הם לא יוכשרו לטומאה. '''מאי טעמא''' - '''רבי שמעון התורה ריבת בטהרת זרעים'''. אנחנו רואים את זה מפסוק. '''מאי טעמא (ויקרא שמיני יא לז) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו''''. לרבות אפילו זריעה כלשהי, כלומר אפילו אם זה בעציץ נקוב, זה יבטל אותו, כאילו מחובר לאדמה, והוא לא יוכשר לקבל טומאה. הדרן עלך פרק המצניע. מתני': '''הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין'''. גמ': '''זריקה תולדת הוצאה היא''', ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין על דעתהון דרבנן ששנה. מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעתיה דרבי אפילו לא נחה. על דעתהון דרבנן והוא שנחה, דאמר רבי אבא בר חונא בשם רב, '''לא חייב רבי אלא על ידי רשות היחיד מקורה'''. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סד ב}} {{סוף}} <span id="דף_סה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סה.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סה.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סה עמוד א<span class="yerum-runnum">123</span></div> מילתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר אפילו אינה מקורה. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן הייתה עומדת בראש הגג וזרק}} {{ירו"מ-הדגשה|לה גט, כיוון שהגיעה לאויר הגג מגורשת, ואמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יא_ג}}והוא שתרד לאויר מחיצות. {{ירו"מ-ביאור|משמע שאפילו אינו מקורה.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|האם}} מתניתא דגיטין כ{{תנא-ירו"מ|רבי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי}} עבד אויר מחיצות כממשן, {{ירו"מ-הדגשה|דאמר גבי שבת קלוטה כמי שהונחה, אבל לחכמים לא יהיה גט עד שינוח בגג}}? אמר ליה {{ירו"מ-הדגשה|הכא בגיטין}} דברי הכל היא. {{ירו"מ-הדגשה|ואי סלקא דעתך דאף}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} סבר דל{{תנא-ירו"מ|רבי}}{{ירו"מ-הוסר|הכא}} {{ירו"מ-הוסר|בגיטין}}{{ירו"מ-הדגשה|בעינן}} {{ירו"מ-הדגשה|מקורה}}, ויתיבינה {{תנא-ירו"מ|רבי}} אומר מקורה ואת אמרת {{ירו"מ-הדגשה|שהמשנה במסכת גיטין שמדברת בגג ש}}אינו {{ירו"מ-הדגשה|מקורה הולכת כשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי}}? {{ירו"מ-הדגשה|אלא ודאי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} סבר דל{{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|לא בעינן}} מקורה. מה בין גיטין מה בין שבת? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: בשבת כתיב ([[שמות כ י|שמות יתרו כ י]]) לא תעשה כל מלאכה, {{ירו"מ-הוסר|ונעשית}}{{ירו"מ-הדגשה|ואי אמרינן קלוטה כמי שהונחה נמצאנו מחייבים על מלאכה שנעשית}} היא מאיליה. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|בגיטין}} התורה אמרה ([[דברים כד א|דברים כי תצא כד א]]) ונתן בידה ברשותה. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהגיעה לאויר מחיצות הוה ברשותה. תנן: מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע}}, {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב וחכמים פוטרין. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לא שנו אלא למטה מעשרה, הא למעלה מעשרה {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. מילתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר אפילו למעלה מעשרה {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}}. דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: מעגלות למד {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|למד זורק ממושיט, כמו שמושיט למעלה מעשרה חייב, שכך הייתה עבודת הלוים במשכן, אף זורק למעלה מעשרה חייב}}. אית תניי תני {{ירו"מ-ביאור|במשנה הבאה}} כיצד, אית דלא תני כיצד. על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שסובר ש{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|יליף מעגלות}}, אית כאן כיצד. {{ירו"מ-ביאור|שהמשנה הבאה היא המשך למשנה שלנו.}} על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} לית כאן כיצד. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בי רבי אלעזר}} שאל זרק מרשות היחיד לרשות הרבים ונזכר עד שהוא ברשות הרבים, {{ירו"מ-הדגשה|קדם שתנוח}}. על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} יעשה כמי שנחה ברשות הרבים ויהא חייב, {{ירו"מ-הוסר|שתים}}{{ירו"מ-הדגשה|דכשנכנסה לרשות הרבים כאילו נחה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}} לא חייב {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|משום דקלוטה כמי שהונחה וכאילו נחה ברשות הרבים}}, אלא על ידי {{ירו"מ-הוסר|רהי}}{{ירו"מ-הדגשה|שנח לבסוף ברשות היחיד}} השנייה. שהרי כך היתה מלאכת מושיט דגמרינן זורק ממושיט שהיה במשכן, ואף ל{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נזכר קודם שתנוח פטור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הוסר|אומר }}בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: היה עומד ברשות הרבים וזרק למעלה מעשרה {{ירו"מ-הדגשה|ונזכר}}, רואין {{ירו"מ-הוסר|שאם תפול }}אם {{ירו"מ-הוסר|נחה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה נופלת ברגע שנזכר ותנוח}} בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב. {{ירו"מ-ביאור|אף שבאותו רגע היא במקום פטור.}} והתני {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד}} באמצע, רואין שאם תפול {{ירו"מ-הוסר|נחה}}{{ירו"מ-הדגשה|ותנוח}} בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב. {{ירו"מ-הדגשה|וקשה}}, תמן {{ירו"מ-הדגשה|בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד}} את אמר {{ירו"מ-הדגשה|דמה שהילכה ברשות היחיד}} אי{{ירו"מ-הדגשה|נו}}{{ירו"מ-הוסר| ן רה}} {{ירו"מ-הוסר|מצטרפת}}{{ירו"מ-הדגשה|מצטרף}} {{ירו"מ-הדגשה|לארבע אמות, וצריך שיהיה ארבע אמות ברשות הרבים בלי רשות היחיד}}. והכא {{ירו"מ-הדגשה|בזורק מעל עשרה טפחים}} את אמר {{ירו"מ-הוסר|רה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמה שהלכה במקום פטור}} {{שוליים|יא_ד}}{{ירו"מ-הוסר|מצטרפת}}{{ירו"מ-הדגשה|מצטרף}} {{ירו"מ-הדגשה|לארבע אמות ברשות הרבים}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}}: תמן {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד, {{ירו"מ-הדגשה|לכן אינו מצטרף לארבע אמות ברשות הרבים}}. ברם הכא {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים. תני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}: זרק {{ירו"מ-הדגשה|מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר}} ד' אמות ברשות הרבים חייב {{ירו"מ-הדגשה|שתים}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} עבד ד' אמות ברשות הרבים <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סה עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ה. אנחנו נתחיל מהמשנה בדף הקודם, פרק י"א הלכה א'. אומרת המשנה: "הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד-- רשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים". אומרת הגמרא: זריקה תורת הוצאה היא, וזאת תורת מושיט. כי יש הבדל בין מושיט לזורק. כי במושיט, אם אדם מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, הוא יהיה חייב. אנחנו יודעים שזה היה עבודת הלוים, היו מושיטים את הקרשים מהעגלה לעגלה, כאשר באמצע, כל עגלה הייתה רשות יחיד ובאמצע זה רשות הרבים. אבל הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, לא שנא בין דעת רבי לדעת חכמים, פטור. כי הוא לא חייב אלא אם כן זה נח. אם זה נח ברשות הרבים, רק אז זה יהיה חייב. אבל אם זה לא נח, אלא רק זרק את זה וזה עבר באוויר, אז הוא יהיה פטור ולא אומרים "קלוטה כמי שנחה דמיא", כי כל מה שרבי אומר "קלוטה כמי שנחה דמיא" זה רק אם הוא זורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, שבזה רבי חולק. רבי סובר שלמרות שזה לא נח ברשות היחיד, זה כאילו שמונח. הוא סובר, זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעת רבי זה אפילו לא נח, זה נחשב כאילו נח. תכף נראה איך מדובר. אבל דעת חכמים אפילו רק עד שהוא נח. כלומר, אפילו זה עבר בשטח יחיד, זה לא נקרא שזה נח, עד שזה ממש ינוח. באוויר זה לא נקרא שזה נח. איפה ראינו את זה? "דאמר רבה בר חנה בשם רב: לא חייב רבי אלא ברשות יחיד מקורה". כלומר, כל מה שרבי מחייב זה רק ברשות היחיד מקורה. בגלל שיש גג, אז רואים את הבית כאילו כולו מלא. אבל ברשות הרבים זה לא שייך, כי אין מציאות של רשות הרבים מקורה, כי אם היא מקורה זה כבר לא רשות הרבים. אז בעצם לכן, כל מה שאמר רבי שאם זרק מרשות אחת לרשות דומה ובאמצע יש רשות אחרת, חייב, זה רק כאשר הוא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד. כי אז אני רואה את רשות היחיד שהיא מקורה, אני רואה אותה כאילו היא מלאה, ואז גם כשהיא באוויר זה כאילו נח, אז זה כאילו הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים. אבל אם זה הפוך, כלומר אם הוא זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ובאמצע יש רשות הרבים, פה גם רבי מודה שפטור, כיוון שכמו שאמרנו, כל הסיבה שרבי אומר שזה כמו נח בגלל שיש גג, אבל ברשות הרבים הרי לא שייך גג, ממילא זה לא נקרא כאילו זה מלא וממילא לא נחשב כמו נח ויהיה פטור. אומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי יוחנן אמר אפילו אינה מקורה'''. כלומר, לפי רבי יוחנן רשות היחיד גם בלי גג נחשב כאילו שהוא כולו מלא, כשזה באוויר זה כאילו נח. איפה ראינו את זה? "דתנן, הייתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט. כיוון שהגיעה לאוויר הגג מגורשת. '''ואמר רבי אימי בשם רבי יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות'''". כלומר, אם היה מעקה בגג, צריך שזה יירד מתחת המחיצות האלה, יגיע למחיצות. מה שמעיקרן בכל מקרה שאין קיר, אין תקרה. אבל דרך שזה באוויר זה כבר נחשב כאילו נח לפי רבי יוחנן. אומרת הגמרא: '''רבי אימי בעא קומי רבי יוחנן, מתניתא דגיטין כרבי'''? כלומר אם המשנה בגיטין שאומרת שהאישה מגורשת, כאילו קיבלה את הגט אפילו שזה לא נגע, לא נח, אלא כיוון שזה היה באוויר של המחיצות של הגג, שזה רשות היחיד, אז זה כבר נחשב כאילו נח. האם זה כרבי ד'''רבי עבד אויר מחיצות כממשן'''? כלומר שלפי רבי רשות היחיד נחשב כאילו מלא, כמו שראינו גם בשבת שאמר "קלוטה כמי שנחה דמיא". אבל לחכמים, שהם סוברים שאם זה היה באוויר של רשות היחיד זה לא נחשב נח לגבי שבת, אז גם בגיטין זה לא יהיה גט עד שיהיה נח בגג. '''אמר ליה דברי הכל היא'''. עכשיו, אבל אם באמת רבי יוחנן סובר שלרבי זה לא נחשב מונח אלא אם כן יש גג, כל מה שרבי אמר שברשות יחיד זה נחשב מונח אם זה באוויר, זה רק אם יש גג, אז היה יכול להקשות לו: '''ויתיבינה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינו רבי'''? מזה שהוא לא אמר לו את זה, כנראה שרבי יוחנן סובר שלרבי לא בעינן מקורה. כלומר רבי יוחנן סובר שלרבי גם בלי גג, אם זה עבר ברשות יחיד זה נחשב כאילו מונח. שואלת הגמרא: '''מה בין גיטין מה בין שבת'''? כלומר למה רבי יוחנן אמר לו שבגיטין כולם מודים, אפילו חכמים סוברים שברגע שזה באוויר זה כבר נחשב כאילו נח וכאילו הגיע לרשותה, ובשבת הרי הם חולקים? אמר רבי אילא: בשבת כתיב '''לא תעשה כל מלאכה'''. ואם אתה אומר "קלוטה כמי שנחה דמיא", כלומר כבר שזה באוויר אתה מתייחס כאילו זה כבר נח, נמצאנו מחייבים על מלאכה שעשית מאליה, כי הרי הנחה נעשית מאליה. זה נכנס לרשות, אבל ההנחה נעשתה לבד. אז לכן אני לא יכול לחייב עד שזה ינוח. ברם הכא בגיטין, '''התורה אמרה ונתן בידה''', כלומר שיהיה ברשותה, וכיוון שזה הגיע לאוויר מחיצות נחשב כאילו ברשותה. אומרת הגמרא, למדנו במשנה: מרשות היחיד לרשות היחיד, רשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. אמר שמואל: '''לא שנו אלא למטה מעשרה'''. כלומר אם זה עבר למטה מעשרה, כי אז אני יכול להגיד שרשות הרבים זה היה רשות הרבים, אבל למעלה מעשרה זה מקום פטור בכלל, אז כולם מודים שמותר. אומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה''' חייב. '''דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מעגלות למד רבי עקיבא'''. ועגלות, כלומר רבי עקיבא למד מעגלות, הרי בעגלות הם ברשות היחיד ובאמצע רשות הרבים, וכשהוא מעביר מאחד לשני אז הוא חייב. '''ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון'''. עגלות היו מעל עשרה טפחים. עכשיו מה המחלוקת ביניהם? שרבי עקיבא גם למד זורק ממושיט. הוא אומר הרי במשכן הרי לא זרקו, היה הושטה, היו מושיטים קרשים מעגלה לעגלה. אז רבי עקיבא למד זורק ממושיט, כמו שמושיט למעלה מעשרה חייב כי כך הייתה עבודת הלווים, אז גם זורק למעלה מעשרה חייב. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני כיצד'''. כלומר יש מי ששנה במשנה הבאה "כיצד", כלומר הוא סובר שהמשנה הבאה זה המשך למשנה שלנו. '''ואית דלא תני כיצד''', יש מי שסובר, מי שלא כתב כיצד, שהוא סובר שהמשנה הבאה זה משהו אחר. ואומרת הגמרא: '''על דעתיה דרבי אלעזר''' שסובר שרבי עקיבא למד מעגלות, '''אית כאן כיצד'''. כלומר כיוון שהוא אומר שרבי עקיבא למד מעגלות בעצם המשך, אז לכן שייך לגרוס כיצד. אבל '''על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד''', שהוא אומר שבעצם מדובר בלמטה מעשרה, בעצם לא למדו את זה מעגלות, אז לא שייך לגרוס כיצד. אומרת הגמרא: '''רבי יצחק בי רבי אלעזר שאל, זרק מרשות היחיד לרשות הרבים ונזכר עד שהוא ברשות הרבים'''. קודם שתנוח, '''על דעתיה דרבי עקיבא יעשה כמי שנחה ברשות הרבים ויהא חייב'''? כי יש כאן נחה של רשות הרבים כאילו זה נח. הרי אמרנו עכשיו במשנה שאם הוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ובאמצע רשות הרבים אז הוא חייב. למה? כי כנראה רבי עקיבא סובר שכשזה עבר באוויר רשות הרבים זה כאילו נח. אז אם זה ככה, אם הוא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים והוא נזכר שזה עדיין באוויר עוד לא נח, אז לפי רבי עקיבא יהיה חייב. לכאורה ככה צריך להיות, כי הרי אם רבי עקיבא סובר שבאוויר רשות הרבים זה כבר נח, אז גם כאן צריך חייב למרות שהוא נזכר לפני שנח. '''אמר רבי חונה: לא חייב רבי עקיבא, אלא על ידי השנייה'''. כלומר, המקרה היחיד שרבי עקיבא חייב זה רק המקרה המיוחד שדיברנו עליו במשנה, שהוא זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ודרך רשות הרבים. זה המקרה היחיד שהוא חייב בו. למה? '''שהרי כך היתה מלאכת מושיט דגמרינן זורק ממושיט שהיה במשכן'''. במשכן הרי מושיטים קרשים מעגלה לעגלה, שזה רשות היחיד ורשות היחיד, כשבאמצע יש רשות הרבים. אז רבי עקיבא למד זורק ממושיט, אז צריך בדיוק אותו דבר. כמו ששם מדובר שזה בסוף נח בעגלה השנייה ברשות היחיד, אז גם כאן, שרבי עקיבא חייב, זה רק אם באמת בסוף זה יגיע לנחה ברשות היחיד השנייה. במקרה כזה רבי עקיבא מחייב גם על המעבר ברשות הרבים. אבל אם זה לא נח ברשות היחיד השנייה אז רבי עקיבא לא מחייב. אז באמת גם רבי עקיבא מודה שאם הוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים וזה היה עדיין באוויר והוא נזכר, אז גם לפי רבי עקיבא יהא פטור. ואומרת הגמרא: '''אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר בשם רבי יוחנן, היה עומד ברשות הרבים וזרק למעלה מעשרה''' ונזכר. הוא התכוון לזרוק מרחק יותר מארבע אמות. עכשיו ברגע שזה יצא מעבר לגובה של עשרה טפחים, הוא פתאום נזכר. אז רואים באותה נקודה שבה הוא נזכר, אם אני מותח קו ישר ממקום שבו החפץ נמצא כלפי האדמה, אם המרחק הוא יותר, החפץ עבר כבר יותר מארבע אמות, אז הוא חייב. ואם עוד לא עבר ארבע אמות פטור. כלומר, '''רואין אם בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב'''. למרות שבעצם באותו רגע היה במקום פטור. שואלת הגמרא: '''והתני שמואל''' מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד '''באמצע, רואין שאם תפול בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב'''. אז לכאורה קשה. '''תמן את אמר''' בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, שמה שהלכה ברשות היחיד לא מצטרף לארבע אמות, אני צריך שיהא ארבע אמות רשות הרבים בלי רשות היחיד. '''והכא את אמר''' בזורק מעל עשרה טפחים, שמה שהיא הלכה במקום פטור, הרי היא עברה את רוב המרחק מעל עשרה טפחים, ואתה אומר שהמרחק שהיא הלכה מצטרף לארבע אמות. לכאורה קשה. '''אמר רבי חונה: תמן תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד'''. כשהוא זורק דרך רשות היחיד, כשהוא נמצא באוויר ברשות היחיד, אם הוא ייפול זה רשות היחיד, אז לכן זה לא מצטרף לארבע אמות. '''ברם הכא תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים'''. כשהוא זורק ברשות הרבים וזה יצא מעבר לעשרה טפחים, כאן גם אם זה ייפול, בכל נקודה שזה ייפול, הקרקע שתחתיה זה רשות הרבים, אז לכן הכול מצטרף. אומרת הגמרא: '''תני בשם רבי יודה, זרק ד' אמות ברשות הרבים חייב''' שתיים. כלומר, הוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים, אז הוא חייב על ההוצאה, וכיוון שזה גם עבר ארבע אמות ברשות הרבים, הוא חייב שתיים. '''רבי יודה עבד ד' אמות ברשות הרבים אב מלאכה בפני עצמה'''. רבי יהודה חושב, כי אנחנו יודעים שאין מחייבים אב במקום תולדה, ואם אתה רואה שהוא מחייב, סימן שהוא סובר שארבע אמות זה מלאכה, אב מלאכה בפני עצמו. זה כמו כאילו שעשה שתי אבות מלאכות: הוצאה והולכה של ארבע אמות. {{סוף}}</div> <span id="דף_סה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סה עמוד ב<span class="yerum-runnum">124</span></div> אב מלאכה בפני עצמה. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אין מחייבים התולדה במקום אב}}. על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} מ' מלאכות אינון וניתנין. לא אתינן מתנייתא אלא מילין דכל עמא מודויי בהון. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יאשיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מתופרי יריעות למד {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, שהיו תופרי היריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו ולאו כרמלית היה {{ירו"מ-הדגשה|בין היריעות}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננא}}: מן הצד היו מזרקין. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ב|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_ה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כיצד שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שניהן בדייטי אחת {{ירו"מ-ביאור|צד אחד של רשות הרבים,}} המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מושיטין את הקרשין מזו לזו, אבל לא זורקין. חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לית כאן פטור אלא מותר. {{ירו"מ-הדגשה|דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר}}. על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} למעלה מעשרה מותר. על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} למעלה מעשרה אסור. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: היו שניהן בדייטי אחת}} {{ירו"מ-ביאור|באותו צד של רשות הרבים,}} {{ירו"מ-הדגשה|המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שחייב כששניהם בדיוטה אחת זה רק כאשר הם נמצאים באמצע}}{{ירו"מ-הוסר| והוא שתהא}} רשות {{ירו"מ-הדגשה|הרבים ורשות}} הרבים מקפתו מכל צד. {{ירו"מ-הדגשה|שאז גם בניהם נחשב רשות הרבים, אבל אם רשות הרבים רק מהצד שלהם הרי בניהם כרמלית ופטור}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם רשות הרבים רק}} מרוח אחת {{ירו"מ-הדגשה|חייב, אף שבניהם כרמלית, שהרי למדנו}} מן אילין עגלות, {{ירו"מ-הדגשה|שהיו בצד רשות הרבים}}, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שהעביר דרך מקום פטור ואף על פי כן חייב, אף כאן אף שהעביר דרך כרמלית חייב. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי מיישא}}: בלבד על ידי שנים. {{ירו"מ-הדגשה|אבל אחד שמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור}}. בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין, והכא את אמר שנים שעשו חייבין. שניי היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד. מה היתה עבודת הלוים באהל מועד? ב' עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. תני {{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא היו זורקים}} שלא לנהוג בקרשים בזיון. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: העומד והחלל {{ירו"מ-הדגשה|של הבור}} מצטרפין {{ירו"מ-הוסר|בארבעה}}{{ירו"מ-הדגשה|לארבעה}} והוא שיהא העומד רבה על החלל. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בעי עד שיהא עומד שכאן {{ירו"מ-הדגשה|רבה על החלל}} ועומד שכאן רבה, {{ירו"מ-הדגשה|על החלל, או שדי שבשני העומדים יחד יהיה רבה על החלל של הבור}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: פשיטא ל{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|שאם}} {{ירו"מ-הוסר|עומד}}{{ירו"מ-הדגשה|יש חוליה רק}} מצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|שאין החלל}} מצטרף. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}פשיטא ליה {{ירו"מ-הדגשה|שצריך שלפחות}}{{ירו"מ-הוסר| שאין עומד}} מצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|יהיה עומד מ}}רבה {{ירו"מ-הדגשה|על החלל}}. <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סה עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא: '''על דעתיה דרבי יודה מ' מלאכות אינון'''. אם ככה, יוצא שלרבי יהודה יש ארבעים אבות מלאכות. אז למה בעצם המשנה לא מנתה את זה? '''לא אתינן מתנייתא אלא מילין דכל עמא מודויי בהון'''. כלומר, לא רשמו במשנה את האבות מלאכות, אלא מלאכות שכולם מודים בהן, וכיוון שבזה יש מחלוקת, אז לא כתבו את זה. '''רבי זעירא ורבי יאשיה בשם רבי יוחנן: מתופרי יריעות למד רבי יהודה'''. כלומר, הסיבה שרבי יהודה מחייב מוליך ארבע אמות, את זה הוא למד מתופרי יריעות, '''שהיו תופרי היריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו'''. שואלת הגמרא: '''ולאו כרמלית היה'''? הרי הם זרקו את זה בין היריעות, אם זה ככה זה כרמלית, שצריך להיות פטור. '''אמר רבי חיננא: מן הצד היו מזרקין'''. כלומר, לא זרקו בתוך היריעות, אלא זרקו מהצד, ושם זה היה רשות הרבים, ולכן אם הוליך ארבע אמות חייב. ככה למד רבי יהודה, ורבי יהודה מתייחס לזה בתור אב, ובעצם כמו שאמרנו, לשיטת רבי יהודה יש ארבעים אבות מלאכות, אבל לא מנו אותם, פשוט לא מנו את זה בגלל שבמשנה מנו רק דברים שאין בהם מחלוקת. אנחנו בפרק י"ד, הלכה ב'. אומרת המשנה: '''כיצד שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים'''. כלומר, אם יש לנו שני מרפסות משני צידי רשות הרבים, אז '''המושיט והזורק מזו לזו פטור'''. כי זה לא היה דרך העבודה במשכן. אבל אם '''היו שניהן בדייטי אחת''', כלומר שתיהן היו בצד אחד של רשות הרבים, כמו נניח לאורך המדרכה, אז '''המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מושיטין את הקרשין מזו לזו, אבל לא זורקין. חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט מזו לזו פטור. '''אמר רב לית כאן פטור אלא מותר'''. כלומר, אם זה שני גזוזטראות זו כנגד זו, זה צריך להיות מותר. למה? כי הרי מדובר פה למעלה מעשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים זה מקום פטור. אומרת הגמרא: '''על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר. על דעתיה דשמואל למעלה מעשרה אסור'''. כלומר שמואל סובר שגם למעלה מעשרה זה פטור אבל אסור. הגמרא בבבלי אני חושב שאומרת שהחשש הוא שמא זה ייפול וכדומה, ככה אני זוכר. ואומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה, היו שניהם בדייטי אחת, כלומר באותו צד של רשות הרבים, אז המושיט חייב והזורק פטור, שכך הייתה עבודת הלווים. במשכן, כמו שאמרנו, שהעגלות היו אחת אחרי השנייה בטור, והיו מעבירים את הקרשים מעגלה לעגלה. '''אמר רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש רשות הרבים מקפתו מכל צד'''. מה שחייבנו כששניהם בדיוטא אחת זה רק כאשר הם נמצאים באמצע רשות הרבים, ואז בעצם רשות הרבים מקיפה אותם מכל צד, אז כיוון שהיא מקיפה אותם מכל צד, גם מה שביניהם נחשב רשות הרבים. אבל אם הם היו מונחים בצידי רשות הרבים, ורק מצד אחד שלהם יש רשות הרבים, הצד השני שלהם זה רשות היחיד או קיר, אז ביניהם זה כרמלית ופטור. '''רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אפילו מרוח אחת''' יהיה חייב, כי למרות שמה שביניהם נקרא כרמלית, הרי למדנו מדין העגלות, שהיו בצד רשות הרבים, '''ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון'''. הרי העגלות עצמן זה למעלה מעשרה, כלומר בעצם הוא מעביר דרך מקום פטור, ואף בכך חייב. אז גם כאן, למרות שבעצם העגלות נמצאות בצד רשות הרבים וביניהם זה כרמלית, אף על פי כן, אם מעביר מאחד לאחד, יהיה חייב. כמו בעגלות, הרי שם הוא מעביר דרך מקום פטור וחייב, אז פה שהוא מעביר דרך כרמלית גם כן חייב. '''אמר רבי אחא בשם רבי מיישא בלבד על ידי שנים'''. כאילו הושטה חייב דווקא על ידי שניים, שאחד מושיט ואחד מקבל. אבל אם אחד עושה את זה, נניח אחד הושיט מרשות יחיד לרשות יחיד דרך רשות הרבים והניח בעצמו, מקרה כזה הוא פטור. שואלת הגמרא: זה מוזר, הרי '''בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין, והכא את אמר שנים שעשו חייבין'''? ואתה אומר, באמת זה מקרה מיוחד. '''שניי היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד. מה היתה עבודת הלוים באהל מועד? ב' עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין'''. ואחד היה מוסר לשני. '''תני בר קפרא שלא לנהוג בקרשים בזיון'''. למה בעצם לא זרקו? שלא ינהג בקרשים מנהג ביזיון. אומרת הגמרא: תנן, חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. '''אמר רבי יוחנן: העומד והחלל מצטרפין והוא שיהא העומד רבה על החלל'''. כלומר גם הדפנות של הבור וגם החלל מצטרפים לארבעת הצדדים, והוא שיהא עומד רבה על החלל. '''רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה'''? כלומר האם אני צריך שכל דופן של הבור יהא יותר מהחלל, או שדי שבשני העומדים יחד יהא רבה על החלל של הבור. '''אמר רבי יוסה: פשיטא לרבי זעירא מצד אחד מצטרף. פשיטא ליה מצד אחד רבה'''. כלומר פשיטא לו שאם יש חוליה רק מצד אחד, החלל לא מצטרף, ועוד פשיטא לו שצריך שלפחות צד אחד יהא עומד מרובה על החלל, אלא כל הספק שלו האם צריך שגם הצד השני יהא רבה על החלל, או שמספיק שרק אחד מהם יהא רבה על החלל. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סה ב}} {{סוף}} <span id="דף_סו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סו.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סו.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סו עמוד א<span class="yerum-runnum">125</span></div> לא צורכה {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הוסר|אפילו}}{{ירו"מ-הדגשה|אלא האם צריך שגם}} עומד השני {{ירו"מ-הדגשה|ירבה על החלל או די שאחד ירבה. תנן}} חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, {{ירו"מ-הדגשה|הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. ותני עליה נטל מהם ונתן בתוך ארבע אמות פטור, יותר מארבע אמות חייב}}. מה אנן קיימין? אם בגבוהין עשרה ורחבן ארבעה רשות {{ירו"מ-ביאור|היחיד}} בפני עצמה היא, {{ירו"מ-הדגשה|ואם נטל ממנה והניח ברשות הרבים חייב}}. גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה, {{ירו"מ-הדגשה|הוה מקום פטור}}, הדא היא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|איסי}}: קנה נעוץ ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ומותר לכאן בלבד שלא יחליף. אלא כן אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|בשחולית הבור והסלע}} {{ירו"מ-הוסר|בשאינן}}{{ירו"מ-הדגשה|אינן}} לא רחבים ד' ולא גבוהין י', {{ירו"מ-הדגשה|שדינם כרשות הרבים}}. ולא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|חייה בריה דרב}}: כל המעכב דריסה ברשות הרבים נקרא כרמלית? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: מה דאמר {{אמורא-ירו"מ|חייה בריה דרב}} באמצע, {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שזה מעכב את הרבים נידון ככרמלית}}. אבל מן הצד רשות הרבים מבטלתה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|בגבוהין עשרה ואין בהם ארבעה}} לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן {{שוליים|יא_ו}}המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה הליחה פטור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן {{שוליים|יא_ז}}הצד נחש בשבת אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן פטור אלא מותר. ||||{{ירו"מ-הדגשה|לא גורסים}} תמן תנינן|||| {{שוליים|יא_ח}}ועל לפסים ארוניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב. <br>אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ויאות {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שמותר, ד}}אם {{ירו"מ-הדגשה|צד את הנחש}} לצורך הדא {{ירו"מ-הדגשה|כבר}} {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} אם לרפואה חייב. הוי לית כאן פטור אלא מותר. {{ירו"מ-ביאור|ומדובר במקרה שלא צד לצורך אלא שלא ישכנו.}} <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ג|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_ט}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר, למטה מי' טפחים כזורק בארץ. והזורק בארץ ד' אמות חייב. {{שוליים|יא_י}}זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור, חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר}}. מתני' בשאין שם חור. אבל אם יש שם חור מחלוקת {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} וחכמים. על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} בין שיש בו {{ירו"מ-ביאור|בחור}} ד' על ד' ובין שאין בו ד' על ד' את רואה את הכותל <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סו עמוד א'''{{ש}}</span> לכאורה תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ו. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה ורחבים ארבעה''', הנותן מהם הנותן גם הם חייב, פחות מכן פטור. ותניא אלה, כלומר יש ברייתא למשנה הזאתי ואומרת: נטל מהם ונתן בתוך ארבע אמות, פטור. יותר מארבע אמות חייב. כלומר אם הוא נטל חפץ מעל לחוליית הבור והרחיק אותו ארבע אמות, כלומר מהמקום שבו היה החפץ ארבע אמות. לא מדובר שהוא הלך ארבע אמות של רשות הרבים, אלא מדובר שהוא הרחיק את החפץ ארבע אמות מהמקום שבו היה. זאת אומרת הוא מחשיב גם את השטח של החוליית הבור עצמה בתור חלק מארבע אמות. אז חייב. '''מה אנן קיימין? אם בגבוהין עשרה ורחבן ארבעה רשות בפני עצמה היא''' - כלומר חוליית הבור עצמה זה רשות היחיד. אז אם נטל ממנה והניח ברשות הרבים חייב מיד, לא צריך ללכת ארבע אמות. ואם '''גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה''', אז בעצם המקום הזה נקרא מקום פטור. אז אם מקום פטור, השטח הזה לא צריך להתחשב בכלל. אז זה צריך בעצם, אם הוא מוליך מהמקום של החפץ ארבע אמות וזה כולל המקום של המקום פטור, אז אין ארבע אמות ולכן פטור. כן, '''הדא היא דאמר רב חסדא בשם איסי: קנה נעוץ ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ומותר לכאן בלבד שלא יחליף'''. כלומר יש קנה נעוץ שהוא גבוה עשרה טפחים ואין בו ארבעה טפחים, אז הוא בעצם מקום פטור, ומותר לאנשי רשות היחיד להשתמש בו, ומותר גם לאנשי רשות הרבים להשתמש בו, אבל בלבד שלא יחליף. כלומר שלא אחד מרשות היחיד ישים והשני יקח משום שבעצם הוא השתמש בזה כדי להוציא מרשות זה, ואם מוציא פטור, רק ברבנן זה אסור. '''אלא כן אנן קיימין לא רחבים ד' ולא גבוהין י'''', שאז נהנה מרשות הרבים, אז לכן גם השטח שלהם נחשב. זאת אומרת אם יש איזה חפץ על החוליית הבור הזאת והוא לוקח ומוליך את זה כך שמהמקום שבו היה החפץ קודם כולל השטח של החוליית הבור ומה שהוא הוליך אותו ברשות הרבים, הכל ביחד זה ארבע אמות - חייב. כי בעצם גם החוליית הבור עצמו נדון כרשות הרבים. שואלת הגמרא: '''ולא כן אמר חייה בריה דרב: כל המעכב דריסה ברשות הרבים נקרא כרמלית'''? אז אם זה ככה חוליית הבור זה כרמלית, זה לא רשות הרבים. אז למה שהוא יצטרף? '''אמר רבי יודן: מה דאמר חייה בריה דרב באמצע'''. כלומר, דווקא אם הדבר המעכב הוא באמצע רשות הרבים, כיוון שהוא מעכב אז הוא נדון ככרמלית. '''אבל מן הצד רשות הרבים מבטלתה'''. אם מהצד, כיוון שזה מהצד זה לא מעכב את ההליכה, אז לכן זה מתבטל לגבי רשות הרבים ונחשב גם כרשות הרבים, לכן גם החוליית הבור עצמה תצטרף. '''אמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. כלומר אם זה מקום פטור אז לא רק פטור אלא אפילו מותר. ותאמר '''תמן תנינן המפיס מורסא בשבת''' - כלומר מי שיש לו איזה מוגלה אז הוא מפוצץ אותה. אם הכוונה שלו '''לעשות לה פה''', כלומר לדאוג שיהיה פתח פתוח שייכנס אוויר ויצא המוגלה כל הזמן, אז הוא חייב. אבל אם כל מה שהוא רוצה זה רק '''להוציא ממנה הליחה''' שמפריעה לו, אז הוא פטור. '''ואמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. גם שמה זה לא פטור אלא מותר. '''תמן תנינן הצד נחש בשבת אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב'''. גם פה '''אמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. אלו שלושה מקרים - כל מקום שכתוב פטור בשבת זה פטור אבל אסור, חוץ מהשלושה מקרים האלה שפטור ומותר. '''אמר רבי זעירא: ויאות''' - אמר רבי יוחנן שמותר, כי אם הצד נחש לצורך, כלומר אם צד נחש לצורך, אדרבה, כבר תנינן '''אם לרפואה חייב''', זה כבר כתוב. אבל '''לית כאן פטור אלא מותר''' - כי מדובר שהוא צד את זה שלא לצורך, אלא שלא ישחית אותו, אז ודאי שצריך להיות מותר. בפרק י"א הלכה ג' אומרת המשנה: '''הזורק ד' אמות בכותל''' - כלומר הוא זרק, אז זה עבר ארבע אמות, אבל בדיוק בקצה ארבע אמות זה נתקע, נדבק בכותל. אז אם זה נדבק '''למעלה מי' טפחים כזורק באויר''', כי למעלה מעשרה טפחים זה מקום פטור. '''למטה מי' טפחים כזורק בארץ''' - זה כאילו נפל לארץ והוא חייב. '''והזורק בארץ ד' אמות חייב'''. '''זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור''' - כלומר הוא התכוון שיגיע פחות מד' אמות, וזה באמת נפל שמה, אבל התגלגל אחר כך חוץ מד' אמות הוא פטור. אבל אם הוא '''חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_סו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סו עמוד ב<span class="yerum-runnum">126</span></div> כגמום. {{ירו"מ-הדגשה|דחוקקים להשלים}}. על דעתון דרבנן אם יש בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום. {{ירו"מ-ביאור|נכתב בדרך אגב שהרי אין צורך שהרי יש ארבע על ארבע.}} {{שוליים|יא_יא}}ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: למטה מי' טפחים כזורק בארץ, והא לא נח. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}במודד {{ירו"מ-ביאור|שהכותל עומד}} לוכסן ואין סופה לירד. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תיפתר שהיתה {{שוליים|יא_יב}}דבילה שמינה והיה ניטוחה. {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: לית הדא אמרה שיפוע מדריגה כלמטן? {{ירו"מ-הדגשה|והא גבי כרם תנינן הנוטע אחת בארץ ואחת במדרגה, אם גבוה עשרה אינה מצטרפת, ואם לאו מצטרפת, ואמרינן דמקום השיפוע מצטרף למעלה}}. אמר לו: תמן זרעים נהנין מן המדריגה, {{ירו"מ-הדגשה|ואין סופם ליפול}}. ברם הכא דרך בני אדם להיות שפין בה והיא נופלת. אילו אמר {{ירו"מ-הוסר|כשהיה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} שם חור, והיא נהנית מן החור כשם שהזרעים נהנין מן הערוגה — יאות, {{ירו"מ-הדגשה|שיכולתה להשוות. תנן: זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כשהיה המקום מונדרן. {{ירו"מ-ביאור|מדרון.}} {{ירו"מ-הוסר|כהדא}}{{ירו"מ-הדגשה|בהדא}} {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל {{ירו"מ-הוסר|חוץ}}{{ירו"מ-הדגשה|לתוך}} {{ירו"מ-הוסר|לארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} אמות חייב. {{ירו"מ-הדגשה|הרי אין סופה לנוח ולמה חייב}}? {{ירו"מ-הוסר|אתא}}{{ירו"מ-הדגשה|אתו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חזקיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|ואמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יא_יג}}והיא {{ירו"מ-הוסר|בשנחה משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שנחה}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ד|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_יד}}הזורק בים ארבע אמות פטור. {{שוליים|יא_טו}}אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים. רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. <br><strong>גמ':</strong> לא סוף דבר ארבע אמות בים, אלא אפילו זרק בכל הים פטור, שכל הים נקרא כרמלית. ולמה תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|רקק מים}} תרין זימנין? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי פינחס}}: בשהיו שני רקקים, אחד הרבים מהלכין בו ואחד אין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין. שלא תאמר: הואיל ואין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין — אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד. לפום כן צריך מימר רשות הרבים היא. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ה|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ה"> <strong>מתני':</strong> הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, ומן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן הספינה לחבירתה — פטור. {{שוליים|יא_טז}}ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו, אם אינן קשורין אף על פי שמוקפות {{ירו"מ-ביאור|קרובות}} אין מטלטלין מזו לזו. <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סו עמוד ב'''{{ש}}</span> ואומרת הגמרא: '''מתני' בשאין שם חור'''. כלומר מדובר שהקיר הוא קיר ישר, לא שזה חור וזה נח בחור, כי אם זה נח בחור אז '''מחלוקת רבי מאיר וחכמים'''. '''על דעתיה דרבי מאיר בין שיש בו ד' על ד' ובין שאין בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום''', כי הוא סובר שחוקקים להשלים. '''על דעתון דרבנן אם יש בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום''', כלומר אם חוקקים להשלים - אז זה הופך להיות רשות היחיד, ואז זה חייב כי הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד. '''ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום''' - והוא יהיה פטור. אומרת הגמרא: תנן, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ. שואלת הגמרא: והרי לא נח - אם זה נדבק בכותל בדיוק במרחק ארבע אמות ולא נח ברצפה, אז למה שיהיה חייב? '''אמר רב חסדא: במודד לוכסן''' - מדובר שזה בשיפוע. הכותל עומד בשיפוע. אומרת הגמרא: '''ואין סופה לירד''' - הרי זה יחליק בסוף. '''רבי חייה בשם רבי יוחנן: תיפתר שהיתה דבילה שמינה והיה ניטוחה''' - כלומר שהיא נדבקה לקיר. '''רבי חגי בעא קומי רבי יוסה: לית הדא אמרה שיפוע מדריגה כלמטן'''? כלומר, אם אתה אומר שכיוון שזה נדבק בשיפוע אז אני מתייחס לזה כאילו זה כבר למטה ואז לכן חייב, והרי לגבי כרם למדנו שאם אדם נוטע כרם אחת בארץ ואחת במדרגה - יש שם שיפוע - הוא נתן אחת למטה בארץ ואחת למעלה, אז אם זה גבוה מעשרה טפחים אינה מצטרפת. ואם לא מצטרפת, ואמרנו שבמקום השיפוע מצטרף למעלה, אז זו סתירה. פה אתה רואה שזה מצטרף למטה, שם אתה אומר זה מצטרף למעלה. '''אמר לו: תמן זרעים נהנין מן המדריגה''' - כלומר, בזרעים, גם אתה זורע אותם במדרגה, שנניח, טרסה, אתה זורע במדרגה, אז הם נשארים שמה, זה המקום שלהם, גדלים שמה. '''ברם הכא דרך בני אדם להיות שפין בה והיא נופלת''' - כלומר לגבי התאנה שנדבקה לכותל, נכון שהיא נמצאת כרגע דבוקה, אבל סופה הרי ליפול לרצפה, ואנשים מתחככים איתה, נוגעים בה והיא תיפול. אז לכן אני מתייחס אליה כאילו כבר נפלה והיא ברצפה. '''אילו אמר שם חור, והיא נהנית מן החור כשם שהזרעים נהנין מן הערוגה — יאות''' - כלומר אילו מדובר שיש חור בכותל והתאנה נמצאת בתוך החור הזה והיא נהנית מן החור כמו שהזרעים נהנים מן הערוגה, וזה מקום קבוע שלהם, אז היא עוד יכולה באמת להשתייך. למדנו במשנה, '''זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל''' לתוך ד' אמות, חייב. '''רבי יוסה ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשהיה המקום מונדרן''' - מדובר כשהיה מקום מדרון. שואלת הגמרא: למה שיהיה חייב? הרי אין סופו לנוח, אז למה יהיה חייב? '''רבי חזקיה ורבי אבהו בשם רבי יוחנן''' - '''והיא''' נחה. כן, באמת לא מדובר פה שאיך שזה נפל מיד התגלגל, אלא מדובר שזה נח קצת. '''מתני': הזורק בים ארבע אמות פטור'''. '''ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו'''- רקק מים זה שלולית עד עשרה טפחים. אז אם הייתה רקק מים שיש רבים מהלכת בו, '''הזורק בתוכו ארבע אמות חייב''', כי עדיין יש לו שייכות של רבים. '''וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים''' עומק. '''רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב'''. הגמרא בבבלי שואלת למה שני הבבות, הרי מדובר בדיוק אותו דבר. הגמרא רוצה ללמד אותנו שהילוכא כלמטה כמו הילוכא כלמעלה. אומרת הגמרא: '''לא סוף דבר ארבע אמות בים, אלא אפילו זרק בכל הים פטור, שכל הים נקרא כרמלית'''. זה לא שהזורק בים ארבע אמות פטור ויותר מזה יהיה חייב - לא, אפילו זרק את כל הים יהיה פטור, כי כל הים נקרא כרמלית. שואלת הגמרא: '''ולמה תנינתה תרין זימנין'''? למה כתוב פעמיים? '''אמר רבי חנינה בשם רבי פינחס: בשהיו שני רקקים, אחד הרבים מהלכין בו ואחד אין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין'''. '''שלא תאמר: הואיל ואין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין — אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד. לפום כן צריך מימר רשות הרבים היא''' - כמו שאמרנו, שגם בבבלי זה נאמר בצורה אחרת, שילמד אותנו שהילוכא כלמטה כמו הילוכא כלמעלה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סו ב}} {{סוף}} <span id="דף_סז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סז.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סז.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סז עמוד א<span class="yerum-runnum">127</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|אבא בר רב הונא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|בקשורות}}{{ירו"מ-הדגשה|קשורות}} בגמי. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} אמר והן {{שוליים|יא_יז}}שעירבו. {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אימא}} תריהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: חד אמר בשאין ביניהן רוחב ד', {{ירו"מ-הדגשה|אבל יש בניהן רוחב ד' אפילו קשורות אסור, שמטלטל דרך כרמלית}}. וחורנא אמר אפילו יש ביניהם רוחב ד'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ש{{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר זבדי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: אפילו אינן גבוהות עשרה, הויי דו אמר בשאין ביניהן רוחב ד'. {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שאין בהם י' אם בניהם יותר מד' הרי הוא מעביר דרך כרמלית}}. הוון בעיי מימר מאן דאמר בשאין ביניהן רוחב ארבעה אפילו אינן גבוהות עשרה. מאן דאמר גבוהות עשרה אפילו יש ביניהן רוחב ארבעה. {{ירו"מ-הדגשה|דאף שבניהם כרמלית מותר, שמעביר מעל עשרה שזה מקום פטור. כדאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה בריה דרבי הילל}}{{ירו"מ-הוסר|אר}} והוא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה. {{ירו"מ-הדגשה|שאין כרמלית למעלה מעשרה}}. ספינה שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אם היתה עמוקה מן המים י' טפחים ואינה גבוה מן המים עשרה טפחים — מטלטלין מתוכה לים, אבל לא מן הים לתוכה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בעי ולמה מתוכה לים מותר? מפני שאינה גבוה י'. אין כיני אפילו מן הים לתוכה. ולמה מן הים לתוכה אסור? מפני שהיא עמוקה י'. אין כיני אפילו מתוכה לים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} מתוכה לים מותר? מפני סכנה. {{ירו"מ-הדגשה|שאם לא נתיר יצטברו שפכים בספינה ויבואו לסכנת חולי}}. סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. פחות מיכן מותר, {{ירו"מ-הדגשה|ומטלטלין בה עד בית סאתים}}. מה בין סלע {{ירו"מ-הדגשה|שהתרנו אפילו מהים אליו אם אינה בולטת מהים עשרה}} ומה בין ספינה {{ירו"מ-הדגשה|שאסרנו מהים לספינה}}? ספינה עולה ויורדת, {{ירו"מ-הדגשה|ונראת כרשות אחרת}}. סלע במקומה היא. {{ירו"מ-הדגשה|פחות מכאן מותר ומטלטלים בה עד בית סאתים}}. {{ירו"מ-ביאור|קא סלקא דעתין שמה שנאמר פחות מכאן הכוונה לגובה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם אין בה עשרה טפחים}} ולא כרמלית היא. {{ירו"מ-הוסר|כלום הוא מ }}{{ירו"מ-הוסר|ותר}}{{ירו"מ-הדגשה|והרי אסור}} לטלטל בכרמלית {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|יותר}} {{ירו"מ-הוסר|בארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|מארבע}} אמות. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: על רישה {{ירו"מ-הדגשה|איתאמרת, כדתנן}} {{שוליים|יא_יח}}סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. {{ירו"מ-הדגשה|היתה}} יותר מכן {{ירו"מ-ביאור|מבית סאתים,}} נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות. פחות מיכן {{ירו"מ-ביאור|מעשרה טפחים}} מטלטלין מתוכה לים ומן הים לתוכה, {{ירו"מ-הדגשה|ובגבוה מעשרה}} ומטלטלין בה עד בית סאתים. {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}} בעי מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלין מזו לזו? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה בריה דרבי הילל}}: מכיון שהים מקיפה מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת. {{אמורא-ירו"מ|רב המנונא}} אמר: נסר שהוא חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע — מותר {{ירו"מ-הוסר|ליישב}}{{ירו"מ-הדגשה|לישב}} בו ולעשות צרכיו בשבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סז עמוד א'''{{ש}}</span> '''הזורק מן הים ליבשה, מן היבשה לים, מן הים לספינה, מן הספינה לים, מן הספינה לחברתה פטור''', כי בעצם הים זה כרמלית, לכן זה עובר דרך כרמלית ויהיה פטור. '''ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות''', זה הכוונה צמודות, קרובות, כן? מוקף מלשון, כמו שתורמים מן המוקף, הכוונה מקרוב. אז '''הן מטלטלין מזו לזו'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אמר '''אבא בר רב הונא בגמי''', כלומר לא צריך שיהיה קשורות במשהו חזק, אלא אפילו בעשב. '''רבי יוסי ברבי בון אמר: והן שעירבו''', כלומר כיוון שמדובר בספינות שכל אחת זה רשות היחיד נפרד, אז זה מקביל, כמו חצרות, אז לכן צריך לעשות, כמקביל לבתים, אז צריך שיערבו ביניהם. '''רבי חייה ורבי אימא תריהון בשם רבי אלעזר: חד אמר בשאין ביניהן רוחב ד'''', כלומר שהמרחק בין ספינה לספינה הוא פחות מארבעה טפחים, כן? אבל אם יש ביניהם רוחב ארבעה טפחים, אפילו אם קשורות אסור, כי הרי הוא מטלטל דרך כרמלית. כן? כלומר הוא מטלטל משתי רשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית. וכן, '''וחורנא אמר: אפילו יש ביניהם רוחב ד''''. כן? אפילו יש ביניהן רוחב ארבע מותר לטלטל. '''ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא'''. אומרת הגמרא: '''מן מה דאמר רבי יוסה שרבי יעקב בר זבדי ורבי חייה בשם רבי אלעזר: אפילו אינן גבוהות עשרה'''. כן, כלומר שאפילו אם הספינות לא גבוהות עשרה, כלומר בעצם יוצא שהטלטול מתחת לגובה עשרה, אז עבד '''הויי דו אמר בשאין ביניהן רוחב ד''''. כן? כלומר כי הרי כרמלית זה רק עד עשרה טפחים. אז אם הספינות הן מעל עשרה טפחים, אז בעצם כשהוא מטלטל הוא מטלטל דרך מקום פטור, אז לכן יהיה מותר אפילו יותר מארבע. אבל אם הוא אומר שמותר לטלטל מספינה לספינה אפילו שהיא נמוכה מעשרה טפחים, אז הרי ביניהן — אם יש ארבע טפחים זה כרמלית, כי הרי כרמלית זה עד עשרה טפחים גובה. אז לכן חייב שיהיה פחות מארבעה טפחים כדי שלא יהיה עניין של העברה דרך כרמלית מדרבנן. אומרת הגמרא: '''הוון בעיי מימר'''. חשבו התלמידים לומר '''מאן דאמר בשאין ביניהן רוחב ארבעה אפילו אינן גבוהות עשרה'''. '''מאן דאמר גבוהות עשרה אפילו יש ביניהן רוחב ארבעה''', כי למרות שיש ביניהן כרמלית, הרי כרמלית זה רק עד עשרה טפחים הגובה. אמר '''רבי חנניה בריה דרבי הילל: והוא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה'''. '''ספינה שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה''', כן, כמו שאמרנו שמדרבנן כיוון שהים זה כרמלית. '''רבי יהודה אומר: אם היתה עמוקה מן המים י' טפחים ואינה גבוה מן המים עשרה טפחים — מטלטלין מתוכה לים''', כלומר בעצם בתוך הסירה עצמה, אם אני מסתכל מהקצה שלה כלפי מטה, הסירה עצמה היא עמוקה עשרה טפחים, אבל אינה גבוהה מן המים עשרה טפחים. כלומר מבחוץ, מהים עד הקצה של הסירה עצמה, הרי חלק משוקע. אז מהים עד הסירה יש פחות מעשרה טפחים, אז מטלטלין מתוכה לים, כי בעצם מבחינתה זה פחות מעשרה טפחים, '''אבל לא מן הים לתוכה''', כי לתוכה זה יותר מעשרה טפחים. אומרת הגמרא: '''רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בעי, ולמה מתוכה לים מותר?''' כנראה בגלל '''שאינה גבוה י''''. כנראה שיש פחות מעשרה טפחים. '''אין כיני אפילו מן הים לתוכה''' — לכאורה צריך להיות גם כן אותו דבר. נכון שבעצם חלק ממנה משוקע בתוך המים ואז זה יותר מעשרה טפחים, אבל אתה מטלטל מהים לסירה — זה רק יותר מאוחר זה יורד פנימה, כלומר יורד יותר מעשרה טפחים, אבל בהתחלה זה רק פחות מעשרה טפחים. אותה שאלה הפוכה: '''ולמה מן הים לתוכה אסור? מפני שהיא עמוקה י''''. אז אם כן, '''אין כיני אפילו מתוכה לים''' צריך להיות אסור בדיוק אותה מידה. '''אמר רבי אבון: מתוכה לים מותר? מפני סכנה'''. בעצם בשתיהם היה צריך להיות אסור, אלא החכמים הקלו מפני הסכנה, כי אם לא תתיר להוציא מתוך הסירה לים, אז בעצם יצטברו שפכים בתוך הספינה ויבואו לסכנת חולי, אז לכן התירו להם. אומרת הגמרא: '''סלע שבים גבוה עשרה טפחים, אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה'''. כן, כי זה משתי רשות היחיד לכרמלית. '''פחות מיכן מותר''', כלומר אם זה לכאורה פחות מעשרה טפחים, אז מותר, '''ומטלטלין בה עד בית סאתים'''. כלומר אם יש בה עשרה טפחים, מותר לטלטל בה עד בית סאתיים, כמו מקום שלא הוקף לגדירה. עכשיו '''מה בין סלע ומה בין ספינה?''' — כלומר למה בספינה אסרנו מהים לספינה ואילו בסלע, אם אין בו עשרה, התירנו? אומרת הגמרא: '''ספינה עולה ויורדת''', אז זה בעצם נראה כמו רשות אחרת, אבל '''סלע במקומה היא''', אז לכן הסלע הוא נראה חלק מהים. כלומר אם אין בה עשרה טפחים, שזה לא משתי רשות היחיד, אז זה נראה כמו חלק, כמו המשך של הים, לכן מותר. '''ולא כרמלית היא. לטלטל בכרמלית אמות'''. הגמרא מבינה שמה שנאמר "פחות מכאן", הכוונה בגובה. כלומר אם אין בה עשרה טפחים, אז מותר לטלטל בה כמה שרוצים עד בית סאתיים. שואלת הגמרא למה? הרי אם אין בה עשרה טפחים, אז בעצם זה כרמלית — אז איך מותר יותר מארבע אמות? אמר '''רבי אילא: על רישה'''. כן, לא נאמר על הסיפא, אלא על הרישא: '''סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה''', כי זה רשות היחיד. '''יותר מכן נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות'''. אם הייתה פחות מכאן, כלומר פחות מעשרה טפחים, אז '''מטלטלין מתוכה לים ומן הים לתוכה, ומטלטלין בה עד בית סאתים'''. כלומר אם יש לה גודל של בית סאתיים מטלטלים בכולה. יותר מכאן, אין מטלטלים אלא ארבע אמות, כמו שהבנו בהתחלה. '''רבי בון בר חייה בעי: מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלין מזו לזו?''' כלומר אם יש בסלע פחות מעשרה טפחים, אתה מתיר לטלטל מהים לסלע הזה, אז אתה מבין מכאן שהרי כל אחד מהם הוא כרמלית. אז אם יש לך שתי כרמליות שסמוכות זו לזו, מותר לטלטל אחת לשנייה? '''אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל: מכיון שהים מקיפה מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת'''. כן, אנחנו יכולים להבין מפה שאם כרמלית אחת מקיפה לגמרי מכל הכיוונים כרמלית אחרת, אז בעצם האמצעית בטלה. כמו שפה, כיוון שהים מקיף את הסלע מכל הכיוונים, אז הסלע בטל לגביה, זה כאילו כרמלית אחת. '''רב המנונא אמר: נסר שהוא חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע — מותר בו ולעשות צרכיו בשבת'''. למרות שבעצם הוא לכאורה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל קילו בגלל כבוד האדם. '''אמר רבי מנא: אילו אמר תיבה פחותה יאות''', כלומר אם היה מדובר בתיבה, שיש בעצם מחיצה מסביב, באמצע יש חלל, אז הייתי אומר זה מתאים, הגיוני. למה? כי אני יכול להגיד גוד אחית מחיצות — אני רואה את המחיצות של התיבה כאילו יורדות עד הים, את זה אני מוכן לקבל. אבל סתם קרש, למה שילך? למה שזה יעזור? '''אמר רבי אבון: דבעי מיעבד תקנה לאילפא מוציא נסר שאין בו רוחב ארבעה רואה את המחיצות כאילו עולות'''. כלומר מי שרוצה לתקן את הספינה שלו שבאמת הוא יוכל להוציא ולהכניס מהים אליה, מוציא נסר טפח ומשהו וחוקק בו טפח. כלומר אם הנסר הוא יותר מטפח והוא חוקק בו טפח, אבל בצורה שבעצם בסוף זה יהיה כמו נ' — כלומר שיש לו שני רגליים, ואז הוא מעמידו תוך שלושה לדופן. כלומר הוא ירחיק את הקרש הזה מהדופן תוך שלושה טפחים. אז בעצם יוצא שביחד יש לנו ארבעה טפחים. כי פחות משלושה טפחים זה לבוד, וכיוון שזה יותר מטפח היה, אז נקבל שיש פה טיפה יותר מארבעה טפחים, ואז זה לבוד, ואז רואים את המחיצות כאילו עולות. '''רבי יעקב בר אחא בשם רב המנונא: שכל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן'''. ואז מדין לבוד, זה נחשב כאילו מחובר. {{סוף}}</div> <span id="דף_סז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סז עמוד ב<span class="yerum-runnum">128</span></div> אילו אמר תיבה פחותה {{ירו"מ-ביאור|מחיצה תלויה,}} יאות, {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן גוד אחית מחיצות}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} דבעי מיעבד תקנה לאילפא {{ירו"מ-ביאור|ספינה}} מוציא נסר {{ירו"מ-הדגשה|טפח ומשהו וחוקק בו טפח}} {{ירו"מ-ביאור|שנראה כנון כפופה}} {{ירו"מ-הוסר|חוץ}}{{ירו"מ-הדגשה|ומעמידו תוך}} {{ירו"מ-הוסר|לשלשה}}{{ירו"מ-הדגשה|שלשה}} {{ירו"מ-הדגשה|לדופן, ואף}} שאין בו רוחב ארבעה {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} רואה את המחיצות כאילו עולות. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב המנונא}}: שכל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן. {{ירו"מ-הדגשה|מדין לבוד}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק ברבי אלעזר}} מפקד ל{{אמורא-ירו"מ|רבי הושעיה בי רבי שמי}} {{ירו"מ-הדגשה|כד}} דהוה פריש {{ירו"מ-הדגשה|בים}} מעבד ליה סל פחות {{ירו"מ-ביאור|בלי תחתית}} {{ירו"מ-הדגשה|שיוכל לטלטל}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מהים דרך שם}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ו|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_יט}}הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית החבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, תחילתן {{ירו"מ-הוסר|שגגן}}{{ירו"מ-הדגשה|שגגה}} וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור}}. כיני מתנייתין {{ירו"מ-הדגשה|שאחר שנזכר}} {{ירו"מ-הוסר|והזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}}. {{ירו"מ-הדגשה|לכן פטור שהיתה תחילתו שוגג וסופו זדון, אבל אם אחר שנזכר התחרט חייב קרבן, שאם לא כן}} {{ירו"מ-הוסר|וקשיא}}{{ירו"מ-הדגשה|קשיא}} אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו {{ירו"מ-הדגשה|קדם שירה}} וחזר בו {{ירו"מ-הדגשה|אחר שירה, בעוד החץ באויר}}, שמא כלום הוא? הוי סופך מימר {{ירו"מ-הדגשה|כמו שאמרנו שכשנזכר}} {{ירו"מ-הוסר|והזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}}. {{ירו"מ-ביאור|אבל אם התחרט חייב שהולכים אחר ההתחלה.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תחילתו שגגה וסופו זדון פטור. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה בן חנינה}} {{ירו"מ-הדגשה|בששגג בלא תעשה ובהזיד בלא תעשה, אבל אם שגג בכרת או בקרבן חייב}}. {{שוליים|יא_כ}}{{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושוע בן לוי}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|בשוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|שגג}}{{ירו"מ-הוסר| בלת ובמזיד בלת ריבל אמר בשוגג}} בהיכרת {{ירו"מ-הוסר|ובמזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|והזיד}} בהיכרת, {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו הזיד בלאו ושגג בכרת חייב}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בר יוחאי}} מסייע ל{{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} {{ירו"מ-הדגשה|שאף אם שגג בכרת חייב, דכתיב}} {{הפ|במדבר|טו|ל}} את ה' הוא מגדף ונכרתה. {{ירו"מ-הדגשה|תורת אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, משמע שחייב קרבן על שגגת כרת}}. הגע עצמך {{ירו"מ-הוסר|אפי}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} מזיד {{ירו"מ-הדגשה|בלאו ושוגג}} בהיכרת, {{ירו"מ-הדגשה|האם}} מתרין בו ולוקה {{ירו"מ-הדגשה|על הלאו}} ומביא קרבן? {{ירו"מ-הדגשה|על שגגת הכרת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: השוגג בחלב ומזיד בחטאת מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. תני אין מתעסקין {{ירו"מ-הדגשה|פטורים}} לא בחלבים ולא בעריות. <br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סז עמוד ב'''{{ש}}</span> '''רבי יצחק ברבי אלעזר מפקד לרבי הושעיה בי רבי שמי דהוה פריש''', כלומר שהוא מפליג בים, '''מעבד ליה סל פחות'''. כלומר שיצמיד לדופן של הספינה איזה סל פחות, כלומר בלי התחתית, כדי שיוכל משם דרך המחיצות של הסל לטלטל מהים לספינה ומהספינה לים. פרק כ"א. אומרת המשנה: '''הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור'''. כן, כלומר זה לא היה רצון שלו. הוא הרי רצה שזה ינוח, והאדם קפץ או הכלב קפץ ותפס את זה, אז זה יהיה פטור. '''זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית החבורה פטור'''. כן, אז הוא יהיה פטור על עשיית חבורה, כלומר הוא יהיה פטור מדין שבת, כמובן שממונית הוא יהיה חייב. '''זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, תחילתן וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה'''. ועל זה הגמרא: למדנו במשנה הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו, קלטה אחר, קלטה כלב או שנשרפה פטור. אומרת הגמרא: '''כיני מתנייתין''', כך צריך להבין את המשנה, שאחר שנזכר הזיד. כן, לא הכוונה שהוא זרק את זה, ואחרי שיצא מהיד שלו אז הוא התחרט, כי אם הוא התחרט הוא חייב, כי הכל בשוגג. אלא מדובר שהוא זרק את זה, ואחרי שיצא מהיד שלו הוא התכוון שזה יהיה במזיד, ולכן פטור, כי תחילתו בשוגג וסופו במזיד. אבל אם אחר שנזכר התחרט, חייב קרבן. כי אם לא כן, אם תגיד שבאמצע הוא זרק את זה והוא התחרט, ואז בעצם עכשיו זה שוגג, ואף על פי כן יהיה פטור, אז זה יהיה קשה. '''אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו''', שמא כלום הוא? כן, הרי כיוון שהוא לא יכול לשנות את זה, אז בעצם הכל לפי ההתחלה. אז זה שהוא יתחרט זה לא כלום. אז לכן חייבים לומר, כמו שאמרנו, שמדובר שהוא נזכר ואחרי זה הוא הזיד, וכיוון שהוא הזיד אז לא ניתן להביא קרבן, כי אדם שמזיד לא מביא קרבן. ואומרת הגמרא: תנן, למדנו תחילתו שוגג וסופו זדון פטור. אמר '''רבי יוסה בן חנינה''': מדובר בשוגג בלא תעשה, כלומר הוא לא ידע שזה אסור, או הזיד בלא תעשה, כלומר הוא ידע שזה אסור, אבל אם הוא שגג בכרת או בקרבן — כלומר הוא ידע שזה אסור, אבל הוא חשב שאין כרת או חשב שאין קרבן — במקרה כזה יהיה חייב. '''רבי יהושוע בן לוי אמר: בהיכרת בהיכרת''', כלומר אפילו שגג בכרת או הזיד בכרת, בכל מקרה חייב. ואומרת הגמרא: '''תני רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי יהושע בן לוי''', שגם אם הוא שגג בכרת הוא יהיה חייב, דכתיב '''את ה' הוא מגדף ונכרתה'''. אחרי זה כתוב "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה", משמע שהוא חייב בקרבן על שגיאת כרת, כי הפסוק שם מדבר על כרת. ואומרת הגמרא: '''הגע עצמך''' שהיה מזיד בלא תעשה ושוגג בכרת. כלומר הוא ידע שזה לא תעשה, ורק הוא לא ידע שיש בזה כרת. אז האם יהיו פה שני דברים? אם התרו בו אז הוא ילקה כי הוא עבר על הלאו, והוא יביא קרבן בגלל שגיאת כרת? '''מתרין בו ולוקה ומביא קרבן?''' אמר '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: השוגג בחלב ומזיד בחטאת מתרין בו ולוקה ומביא קרבן'''. כלומר הוא לא ידע שאסור לאכול חלב, אבל הוא ידע שיש בזה חטאת. '''תני אין מתעסקין לא בחלבים ולא בעריות'''. הגמרא אומרת שמתעסק בכל מקום פטור, אבל מי שמתעסק בחלב הוא חייב, כי הרי הוא נהנה. מי שמתעסק בעריות הוא חייב. כן, המתעסק בשבת פטור, בחלבים ועריות חייב. יש דוגמאות שנראה באמת שבעריות וחלבים הוא חייב. לדוגמה, הרי אני קוצר חצי גרוגרת וקצר גרוגרת פטור, כי לגבי החצי השני הוא מתעסק. זה בדרך כלל בלי כוונה — זה לא שהוא לא התכוון לקצור, אלא זה נתלש בלי שהוא ירצה, זה אפילו יותר קל מאשר לא מתכוון. אם הוא אומר "הרי אני אוכל כזית", חצי זית ואכל כזית — חייב, כי הרי הוא נהנה בכזית של חלב. אותו דבר אם הוא אמר "הרי אני מתחמם" באחד מהעריות והרה בה, אז הוא חייב. אז בעצם רואים מכאן שחלבים ועריות גם מתעסק חייב, בניגוד לשבת שמתעסק שם פטור. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סז ב}} {{סוף}} <span id="דף_סח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק אחד עשר#דף סח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סח.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סח.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סח עמוד א<span class="yerum-runnum">129</span></div> {{שוליים|יא_כא}}המתעסק בשבת פטור, בחלבים ובעריות חייב. היך עבידא? הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור. הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב. <br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יא|סח ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק הזורק</strong> <br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|אחד עשר|עשירי|שנים עשר}} 2tv63law3gotrftbu7fiuihy6zktagz 106 1706320 3078701 3078484 2026-08-23T19:42:01Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078701 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שנים עשר|אחד עשר|שלושה עשר}} ==פרק שנים עשר - הבונה== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף סח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שנים עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סח.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סח.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_א|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא, {{שוליים|יב_ב}}המסתת {{שוליים|יב_ג}}והמכה בפטיש ובמעצד, {{שוליים|יב_ד}}הקודח כל שהוא חייב. {{שוליים|יב_ה}}זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה.<br><strong>גמ':</strong> מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי בון}}: מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם. הדא אמרה: אפילו {{ירו"מ-הדגשה|בנין לשעה בנין. הדא אמרה: אפילו}} מן הצד. {{ירו"מ-ביאור|כתלים.}} הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה: בנין על גבי כלים {{שוליים|יב_ו}}בנין {{ירו"מ-הדגשה|ולא היא ד}}אדנים כקרקע הן {{ירו"מ-הדגשה|שהיו חלולות}}. תני {{שוליים|יב_ז}}אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אומר שניהן חייבין סבר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אבן {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} בלא טיט {{ירו"מ-הדגשה|נקרא}} בנין. הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס {{שוליים|יב_ח}}חייב למי נצרכה לרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חייב שזה דרך הבניה ועומדת כך}} וההן דעבד דפין {{ירו"מ-ביאור|מניח קורה על המזוזות}} דעבד ספיין {{ירו"מ-ביאור|מניח קורה בתחתית הכניסה}} חייב משום בונה וההן דנקר כיפין {{ירו"מ-ביאור|סלעים}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} כפין {{ירו"מ-ביאור|כלי}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} עמודין {{ירו"מ-הדגשה|או}} רחיין מקטע {{ירו"מ-ביאור|חותך אבנים ל}} פספס מקטע {{ירו"מ-ביאור|חותך אבנים לגודל מתאים}} כולהן חייב משום מסתת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב ירמיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: המרכיב {{ירו"מ-הוסר|מוטה}}{{ירו"מ-הדגשה|מיטה}} של גילה {{ירו"מ-ביאור|פרקים}} חייב משום בונה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: אינו אלא כנוטל מלבן ונותנו על גבי לבינים בשבת {{ירו"מ-הדגשה|בלא טיט שפטור}}. {{אמורא-ירו"מ|רב המנונא}} הורי לריש גלותא להתיר שולחן של פרקים בשבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב הונא בר חייה}}: הוה עמיה {{ירו"מ-ביאור|והסכים להתיר.}} שמע {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} ואמר מאן דהורי ליה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}} לא יליף ולא שימש. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}}: מאן דהורי ליה כ{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} הורי ליה דתני לווחים {{ירו"מ-ביאור|קרשים}} שבספינה ושבעריסה, ונקליטי המיטה, ורגל השלחן, ויד הסכין שבראשו — הרי זה לא יחזיר. אם החזיר — הרי זה {{שוליים|יב_ט}}פטור ואם תקע הרי זה חייב. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אומר אם היו<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סח עמוד א'''{{ש}}</span> '''המתעסק בשבת פטור'''. פירוש דבר זה: '''הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור''', כלומר, גם כשהצטרפו בסוף שני חצאי השיעורים לכדי שיעור מלא, מכל מקום כיוון שלא נתכוון לכך הוא פטור. אבל '''בחלבים ובעריות חייב''', כלומר, '''הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב''', וכן '''הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב''', כי בעבירות אלו אין צריך כוונה, וממשיכים לפרק הבא. אנחנו לומדים דף גמרא ממסכת שבת, דף ס"ח. אנחנו מתחילים פרק י"ב הלכה א'. אומרת המשנה: '''הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא'''. '''המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא חייב'''. '''זה הכלל, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב'''. כלומר, כל מי שעושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת אז הוא חייב. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה'''. כלומר, למרות שהוא בעצם לא עושה שום דבר, הוא רק מכה על הסדן. אבל הגמרא תסביר מה בדיוק הוא עושה, למה זה נחשב מתקן מלאכה. אומרת הגמרא: '''מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים'''. '''ולא לשעה היתה'''? הרי בעצם זה היה זמני, כי הרי המשכן היו מטלטלים אותו, כל פעם מפרקים ובונים. אמר רבי יוסה: '''מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם'''. רבי יוסי בי רבי בון אמר בדיוק הפוך: '''מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם'''. הרי ברור שהם יצטרכו לעקור את זה, כי הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח שיכנסו לארץ. אומרת הגמרא: '''הדא אמרה אפילו מן הצד'''. כן, עובדה, כמו שהמשכן היה לשעה ואף על פי כן נחשב בניין, וממנו אנחנו לומדים - רואים מכאן שבניין אפילו לשעה נחשב בניין. עוד דבר לומדים מכאן, '''הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר''', כלומר, למרות שהוא בנה רק קטלים - אנחנו מדברים על העמודים של המשכן, כן? יש מחלוקת האם בניין חייב רק אם עשה את הגג, או שגם על הקירות. פה רואים בפירוש שגם על הקירות. עוד דבר, '''הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין''', כי האדנים זה כלים, ואם הוא בונה עליהם זה נחשב בניין. ואומר לו זה לא ראיה, כיוון ש'''אדנים כקרקע הן''', כיוון שהאדנים היו חלולים, אז זה כמו שנמצא על הקרקע ממש. אז לכן בעצם שני הלימודים האחרונים - שאם הוא בנה על גבי דבר אחר, שהוא בנה על גבי כלים - את זה לא נוכל ללמוד מכאן. אומרת הגמרא: '''תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט, המביא את הטיט חייב'''. '''רבי יוסה אומר שניהן חייבין'''. אומרת הגמרא: '''סבר רבי יוסה אבן בלא טיט בנין'''. אומרת הגמרא: '''הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב''', כי משהניח את האבן חייב ודאי כי הוא סיים את המלאכה. '''הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב''' - בראש הדימוס היו שמים אבנים בלי טיט. אז הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. '''למי נצרכה? לרבנן'''. למרות שרבנן אמרו שנותן אבן בלי טיט פטור, כאן יהיה חייב כי זה דרך הבנייה, וגם עומדת בכך. אומרת הגמרא: '''ההן דעבד דפין''', כלומר זה שמניח את הקורה מעל המזוזות, מעל שתי העמודים של הדלת - אז זה בלי טיט, אבל מניח את זה, אז הוא חייב. '''דעבד ספיין''', כלומר מי שמניח את האבן למטה בסף הדלת, אז גם כן חייב משום בונה. '''וההן דנקר כיפין כפין עמודין רחיין''', כלומר מי שמסתת סלע או כלי - כיפין, כמו שעושה כיפות, או עמודים, או רחיים, או '''מקטע פספס''', כלומר מי שחותך את האבנים, חותך אבנים קטנות לפסיפס, או '''מקטע כולהן''', כלומר שחותך את כולם, לא משנה מה - כן, '''חייב משום מסתת'''. כל סוגי האבנים שהוא חותך אותם - חייב משום מסתת. אמר רב ירמיה בשם רב: '''המרכיב של גילה חייב משום בונה''', כלומר מיטה של פרקים, של חלקים, חייב משום בונה. אמר רבי זעירא: '''אינו אלא כנוטל מלבן ונותנו על גבי לבינים בשבת''', כלומר בעצם זה צריך להיות פטור, כי הוא לא עושה פה שום דבר של בניין. כמו שהוא מניח איזה מלבן על אבנים בלי טיט - שהוא פטור. רב המנונא הורי לריש גלותא '''להתיר שולחן של פרקים בשבת''', כלומר בשולחן פרקים יהיה מותר להרכיב אותו בשבת. אמר רב הונא בר חייה: הוה עמיה - כלומר גם רב הונא בר חייה היה שם. שמע רב יהודה ואמר: '''מאן דהורי ליה לא יליף ולא שימש''', כלומר מי שהתיר דבר כזה, אז הוא לא יודע לאורות, והוא כנראה לא שימש תלמידי חכמים, והוא טועה בהלכה. אמר רבי שמי: '''מאן דהורי ליה כרבן שמעון בן גמליאל הורי ליה''', כלומר מי שהתיר, התיר כמו רבן שמעון בן גמליאל, כמו שאמרנו. '''דתני לווחים שבספינה ושבעריסה, ונקליטי המיטה, ורגל השלחן, ויד הסכין שבראשו — הרי זה לא יחזיר. אם החזיר — הרי זה פטור, ואם תקע הרי זה חייב'''. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רפים נוטל ומחזיר'''. אז לכן גם פה במיטה של פרקים או שולחן של פרקים, כיוון שזה לא בחוזקה אלא זה רפוי, מותר ליטול ולהחזיר. {{סוף}}</div> <span id="דף_סח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף סח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סח עמוד ב<span class="yerum-runnum">130</span></div> רפים נוטל ומחזיר. תני {{ירו"מ-הדגשה|גבי יתדות המחרשה שאר כלים שלה אם היו}} תקועים {{ירו"מ-הדגשה|בחוזק ללא מסמרים}} חיבור לטומאה {{ירו"מ-הדגשה|אבל לא}} {{ירו"מ-הוסר|ולהזייה}}{{ירו"מ-הדגשה|להזייה}}. קבועים {{ירו"מ-הדגשה|במסמרים}} חיבור לטומאה {{ירו"מ-הוסר|ואינו חיבור }}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}להזאה. {{ירו"מ-הוסר|הנוטלין}}{{ירו"מ-הדגשה|הניטלין}} {{ירו"מ-הוסר|והנותנין}}{{ירו"מ-הדגשה|והניתנין}} אינן חיבור לא לטומאה ולא להזייה {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שללא מסמרים אף עם תקוע בחזקה אינו חיבור}} והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שאף ללא מסמרים חייב}} תמן דרכן לקבע {{ירו"מ-הדגשה|במסמרים}} לא {{ירו"מ-הוסר|לקבע}}{{ירו"מ-הדגשה|קבע}} אינן חיבור ברם הכא תקיעתן היא גמר מלאכתן. תני {{אמורא-ירו"מ|רבי סימיי}} אומר המרכיב קרן {{ירו"מ-ביאור|כלי נגינה}} עגולה חייב {{ירו"מ-הדגשה|שתוקעים את החלילים בחזקה}} קרן פשוטה פטור. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בי רבי שמעון}} אומר קני מנורה חייב. קנה של ציידין פטור. קני מנורה למה הוא חייב {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב חונה}} תריהון אמרין משום בונה. קנה של ציידין למה הוא פטור מפני {{ירו"מ-הדגשה|שכשמחבר קנה לקנה הוא מחבר את העליון ואחר כך התחתון}} שהוא מלמעלן למטן {{ירו"מ-הדגשה|ואין זה דרך בנין}}. התיבון הרי החופר בחולות {{ירו"מ-הדגשה|וכל פעם שמעמיק מניח לוחות לשמור שהדפנות לא יפלו}} הרי מלמעלן למטן הוא ואת אמר חייב. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר יודן}}: כאן {{ירו"מ-הדגשה|בקנה של סידים}} לשעה כאן {{ירו"מ-הדגשה|בחופר בחול}} לשהות. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אומר המלחים {{ירו"מ-ביאור|סוגר}} את {{ירו"מ-הוסר|התירצין}}{{ירו"מ-הדגשה|התריסין}} {{ירו"מ-הדגשה|של חנות}} חייב משום בונה. וקשיא דבר שאילו עשאה בשבת חייב חטאת {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} מתירין {{שוליים|יב_י}}אף להחזיר {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנניה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אמר את שלא יחזיר — אף הוא אינו פותח ולא יפתח {{ירו"מ-הדגשה|ומה אכפת לנו}} אף הוא ממעט בשמחת יום טוב. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}: מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו {{ירו"מ-ביאור|בחוזק עד הסוף.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בר בון}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו לסלק את התריסים}} כשאין שם פתח אבל אם יש שם פתח משתמש כנגד הפתח. {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב אחא}} מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|לדברי}} {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|מחזיר ובלבד שלא יחזיר כל צרכו זה לשיטת}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}}{{ירו"מ-הוסר|דרש}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} דתני הגורד הקודח הקוצץ כל שהוא בשבת חייב. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר הגורד {{ירו"מ-ביאור|מחליק את העץ}} עד שיגור כל צורכו. הקודח — עד שיקדח כל צורכו. הקוצץ — עד שיקצץ כל צורכו. העובד את העור — עד שיעבד כל צורכו.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סח עמוד ב'''{{ש}}</span> '''תני תקועים חיבור לטומאה'''. כלומר, שאר כלים שלה אם היו תקועים בחלול לא במסמרים - אז זה חיבור לטומאה אבל לא להזיה. כלומר אם זה נטמא אז צריכים לעשות טהרה גם על הקרשים שלה וגם על הברזל. אבל אם הם '''קבועים''' במסמרות אז '''חיבור לטומאה להזאה''' גם כן, ואפשר לעשות על אחד מהם. '''אינן חיבור לא לטומאה ולא להזייה''' - כלומר אם זה דברים שכל פעם מפרקים אותם, מרכיבים אותם, אז הם לא חיבור לא לטומאה ולא להזיה. רואים מכאן שכל דבר לא מסמרים, גם אם הוא תקוע בחוזקה, הוא לא חיבור לגמרי - כמו שראינו שלהזיה זה לא נקרא חיבור. עכשיו זה שאמרנו שגם לא מסמרים יהא חייב - זה מאוד קשה, אתה יכול להגיד שאסור, אבל להגיד שחייב זה קשה. אומרת הגמרא: '''והכא את אמר הכין תמן דרכן לקבע''', כלומר שם במכחשה הדברים האלה דרכם במסמרים. אז אם לא עשה מסמרים אז זה לא חיבור. '''ברם הכא תקיעתן היא גמר מלאכתן''', כן, וכל השולחן והסכין וכולי, אם תוקע אותם זה גמר מלאכתם, כי לא נוהגים לתקוע שם מסמר גם כן. תני רבי סימיי אומר '''המרכיב קרן עגולה חייב''' - קרן זה כלי נגינה, כשתוקעים את החלילים הקטנים האלה שהם בעצם מוציאים את המוזיקה, את הצליל, תוקעים אותם בחוזקה וצריך ממש מקצוענות. אבל '''קרן פשוטה פטור''', כלומר קרן פשוטה שכל אחד יכול להרכיב ולא תוקעים שמה את זה בחוזקה, אז זה פטור. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר '''קני מנורה חייב'''. כלומר אם הוא מרכיב קנה מנורה יהיה חייב. '''קנה של ציידין פטור'''. '''קני מנורה למה הוא חייב'''? רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב חונה, תריהון אמרין, משום בונה. כלומר יש לנו אמצע מציאות שיש בניין בכלים, אז לכן כשהוא מרכיב את הקנה של המנורה הוא חייב משום בונה. אבל '''קנה של ציידין למה הוא פטור, מפני שהוא מלמעלן למטן''', שהוא מחבר קנה לקנה הפוך, מתחיל מהעליון ואחרי זה תחתון, שהוא למטה ממנו, וככה הוא הולך ויורד, וזו לא דרך בניין, כי בניין תמיד מתחילים למטה למעלה. '''התיבון הרי החופר בחולות''' - כל פעם, כשהוא מעמיק אז הוא מניח לוחות כדי לשמור על הצדדים שלא יפלו. אז בעצם יוצא שהוא בונה '''מלמעלן למטן''', ואף על פי כן גם הוא חייב. אמר רבי שמואל בר יודן: '''כאן לשעה כאן לשהות''' - כאן בקנה של ציידים זה רק לשעה, הם מרכיבים את זה ואחרי זה מפרקים, אבל כאן בחופר בחולות זה לשהות, זה להשאיר את זה ככה. אז לכן יהיה חייב גם אם הוא עושה מלמעלה למטה. שמואל אומר '''המלחים את חייב משום בונה''' - הוא סוגר את התריסים של החנות, חייב משום בונה. '''וקשיא, דבר שאילו עשאה בשבת חייב חטאת, בית הלל מתירין אף להחזיר'''. אנחנו יודעים שיש מחלוקת במסכת ביצה שבעצם בית שמאי אוסרים לפתוח, ובית הלל מתירים אף להחזיר. אז לא הגיוני שאם דבר כזה חייב חטאת בשבת, איך בית הלל מתירים לכתחילה ביום טוב. רבי חנניה בשם רבי יוחנן: '''התירו סופו מפני תחילתו, שאם אמר את שלא יחזיר — אף הוא אינו פותח'''. כלומר, מה אכפת לנו אם הוא לא יפתח? '''ולא יפתח אף הוא ממעט בשמחת יום טוב''', כי אנשים לא יהיה להם תבלינים ובעצם לא ילכו לבשל מעדנים, ויימנעו משמחת יום טוב. אמר רבי אחא: '''מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו''', כלומר שלא יתקע את התריסים בחוזקה. אמר רבי יוסי בר בון: מה שהתירו לסגור את התריסים זה '''כשאין שם פתח''', זו הדרך היחידה, '''אבל אם יש שם פתח משתמש כנגד הפתח''', לא התירו לו לפתוח את התריס. רב אחא: מה שאמר שהמשנה לבית הלל מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו, זה דעת '''רבי שמעון''', '''דתני הגורד הקודח הקוצץ כל שהוא בשבת חייב, רבי שמעון אומר הגורד — עד שיגור כל צורכו. הקודח — עד שיקדח כל צורכו. הקוצץ — עד שיקצץ כל צורכו. העובד את העור — עד שיעבד כל צורכו'''. כלומר, בעצם לפי רבי שמעון אם אדם לא סיים את המלאכה אז הוא פטור על זה. אז בעצם גם אצלנו במשנה, בית הלל מה שהם אמרו שבלבד שלא יסגור כל צרכו - הכוונה לא שלא יתקע בחוזקה, אלא הכוונה שלא יסגור לגמרי, שישאיר טיפה. אבל אז בעצם לפי רבי שמעון הוא לא סיים את המלאכה, ולכן פטור עליה. אז ביום טוב הקלו כדי שלא יימנעו משמחת יום טוב, הקלו עליהם והתירו לגמרי. אז נהינה - רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב. וקשיא על רבן שמעון בן גמליאל - אילו נטל לקצור ולא קצר, מי הוא כלום? הרי פה הוא לא עשה מלאכה, הוא הכה כדי שהוא יוכל אחרי זה לתת מכה על החרס, אבל הוא לא נתן על החרס, הוא נתן רק על הסדן. אז בעצם זה כמו אדם שרוצה לקצור ולא קצר - שם הוא לא יהיה חייב, וכאן נראה הוא לא רידד אלא רק התכוון לרדד, אז למה חייב? אמר עבידא אתי דרבן שמעון בן גמליאל כרבי יהודה, דתני השובט - מי שמכה על חוטי השתי, או המקטקט - מי שמכה על חוטי הערב כדי שהם יסתדרו ישר ואחרי זה יוכל את החוט הבא לשים במקום על האריג - הרי זה חייב מפני שהוא כביכול מיישב את ידו, מיישר את האריג ומכין אותו לאריגה הבאה. אז גם כאן הוא יהיה חייב מפני שהוא כביכול מיישב את ידו, הוא מרגיל את היד שלו למכות נכונות במידה נכונה, ואז בפעם הבאה שהוא ירדד אז זה יהיה יותר טוב, וזה גם ייקרא חלק מהמלאכה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|סח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|סח ב}} {{סוף}} <span id="דף_סט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף סט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף סט.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_סט.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סט עמוד א<span class="yerum-runnum">131</span></div> ואמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} לא אתיא אלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} לא עבד מקצת מלאכה ככולה ורבנן עבדין מקצת מלאכה ככולה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה}} וקשיא על ד{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אילו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא {{ירו"מ-הדגשה|וכאן הרי לא רידד אלא רק התכונן לרדד ולמה חייב}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אדא}}: אתיא ד{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתני {{שוליים|יב_יא}}השובט {{ירו"מ-ביאור|מכה על חוטי השתי}} והמקטקט {{ירו"מ-ביאור|מכה על חוטי הערב}} על האריג הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו {{ירו"מ-הדגשה|שמישר את האריג ומכין אותו לאריגה הבאה אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} מפני שהוא כמיישב בידו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ב|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_יב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב, המלקט עצים לתקן כל שהן, אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלוא פי גדי.<br><strong>גמ':</strong> מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. וכמה יחרוש ויהא חייב {{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}} אמר כדי ליטע כרישה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: כדי ליטע זכרותה {{ירו"מ-ביאור|גרגיר}} של חיטה. תמן תנינן: זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים. תני חיטים מדיות שתים. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלוא פי גדי}} למה לי לתקן כל שהוא למה לי כמלוא פי גדי {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|הרי כבר למדנו את ההלכות הללו ולמה}} {{ירו"מ-הדגשה|היה צריך לחזור ולשנותם}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ג|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_יג}}הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו {{שוליים|יב_יד}}בין משם אחד {{ירו"מ-הדגשה|אותה אות}} בין משני שמות, בין משני סימניות בכל לשון חייב. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} לא נתחייבו שתי אותיות אלא {{שוליים|יב_טו}}משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בין משני שמות בין משני סימניות}} {{ירו"מ-ביאור|צורות,}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|בכל לשון חייב אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם}} מאן תנא {{ירו"מ-הוסר|סימיינית}}{{ירו"מ-הדגשה|סימניות}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. מהו בכל לשון אפילו אלף {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אלפא {{ירו"מ-ביאור|יוונית.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. ולכאורה, מה עוזר רישום של קו}} וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלן שלמעלן למטן כמין קולמוסין {{ירו"מ-ביאור|יתדות}} היו עשויין {{ירו"מ-הדגשה|בתחתית הקרש שניכנסים לאדנים}}.<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סט עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ס"ט, ומתחילים במשנה פרק י"ב הלכה ב'. אומרת המשנה: "'''החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב'''", '''המלקט עצים לתקן כל שהן'''", כלומר אם בעצם רוצים לתקן את הקרקע - כל שהן חייב. "'''אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה'''". '''המלקט עשבים לתקן כל שהן'''", כלומר אם רוצה לתקן את הקרקע - כל שהן, "'''אם לבהמה כמלוא פי גדי'''". אומרת הגמרא: מה חרישה הייתה במשכן? '''שהיו חורשין ליטע סממנין'''. וכמה יחרוש ויהא חייב? רבי מתניה אמר: כדי ליטע כרישה. ורבי אבא אמר בשם רב: כדי ליטע זכרותה של חיטה, כלומר גרגיר אחד של חיטה. אומרת הגמרא: תמן תנינן, "'''זרע קישואין שנים, זרע דילועין שנים'''", ותני: "'''חיטים מדיות שתים'''". שואלת הגמרא: והרי חיטים זה דבר נאכל, וכבר למדנו שבדבר הנאכל אינו חייב עד שיוציא כגרוגרת! אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין''', וחייב כבר שמוציא שתיים. אומרת הגמרא: למדנו במשנה מלקט עשבים אם לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלוא פי גדי. שואלת הגמרא: '''למה לי לתקן כל שהוא, למה לי כמלוא פי גדי'''? זאת אומרת, בעצם את כל ההלכות האלה כבר למדנו במשנה הקודמת, למה צריך לחזור עליהם? בכל אופן, יש במקומות שלא גורסים את כל הקטע הזה. פרק י"ב הלכה ג'. אומרת המשנה: "'''הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד'''", כלומר אותה אות, "'''בין משני שמות, בין משני סימניות, בכל לשון חייב'''". כלומר בין אם כתב בשפה אחרת גם כן חייב. אמר רבי יוסי: "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם'''". כלומר הסיבה שחייבים על שתי אותיות זה משום רושם, "'''שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו'''". אמר רבי יהודה: "'''מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל'''". אומרת הגמרא: למדנו במשנה בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב. אמר רבי יוסי: "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם'''". שואלת הגמרא: '''מאן תנא רבי יוסי'''? עכשיו, מה זה בכל לשון? הכוונה שבעצם מסמן את עצמו, אפילו לא רק אותיות, אפילו צורה - כיוון שהוא אומר שבעצם הסיבה שהתחייבו על שתי אותיות זה כי היו מסמנים על הקרשים, ועל הקרשים הרי לא רשמו דווקא אותיות אלא עשו סימן, אז לכן גם על שתי סימניות יהיה חייב. אומרת הגמרא: '''מהו בכל לשון אפילו אלף אלפא'''. כלומר אם כתב אל"ף בעברית או אלפא ביוונית. תנן: אמר רבי יוסי "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו'''". כלומר, לכאורה מה יעזור אם עושים איזה רישום? '''וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלן ושלמעלן למטן'''? הרי יכול להיות שהוא יהפוך את הקרש. אומרת הגמרא: '''כמין קולמוסין היו עשויין'''. הרי האדנים היה בהם חריצים, ובקרשים היה כמו שני יתדות - כלומר חתכו את הקרש, הוא לא היה חלק כמו למעלה, היה בו כמו שני יתדות, כאילו שני רגליים. עכשיו, כל השיטה הזאת תלך רק לפי מי שאומר שהקרשים לא היו ישרים, שלמעלה היה כמו למטה. אבל למי שאומר שלמטה היו דקים ולמעלה היו דקים, אז ודאי שאין בעיה בכלל, אין חשש שיחליפו. {{סוף}}</div> <span id="דף_סט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף סט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|סט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סט עמוד ב<span class="yerum-runnum">132</span></div> וחש לומר שמא יתן שבפנים בחוץ ושבחוץ בפנים? {{ירו"מ-הדגשה|ה}}טבעות היו מוכיחות. וחש לומר שמא יחליף {{ירו"מ-הדגשה|בין זוגות קרשים}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} לוכסן היו כתוב עליהן {{ירו"מ-הדגשה|ובכל שני קרשים היה לוכסן במקום אחר}} ויחליף {{ירו"מ-הדגשה|ומה בכך}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות כו ל|שמות תרומה כו ל]]) והקמות את המשכן כמשפטו — וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון — ינתן בצפון, בדרום — ינתן בדרום. אילין ד{{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום והוון אילין ד{{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא, אתון בעיין מיעול קדמאי. {{ירו"מ-הוסר|אשיתאלת}}{{ירו"מ-הדגשה|אישתאלת}} ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}}. אמר לון {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} והקמות את המשכן כמשפטו — וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון — ינתן בצפון, בדרום — ינתן בדרום {{ירו"מ-הדגשה|אף כאן מי שהיה רגיל להיכנס ראשון יכנס ראשון}}. תרין זרעיין {{ירו"מ-ביאור|משפחות}} הוון בציפרין בולווטיא {{ירו"מ-ביאור|עשירים}} ופגניא {{ירו"מ-ביאור|פשוטים.}} הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום, והוון בולווטיה עלין קדמיי ונפקין קדמיי. אזלין פגניא וזכון באוריתא {{ירו"מ-ביאור|נעשו תלמידי חכמים.}} אתון בעי מיעול קדמיי אישתאלת לר{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}. שאלה ר{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} עאל {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ודרשה בבי מדרשא ד{{אמורא-ירו"מ|רבי בנייה}} {{שוליים|יב_טז}}אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ — ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סברין מימר {{ירו"מ-הדגשה|הני מילי}} לפדות ולכסות ולהחיות הא לישיבה לא. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי}}: אף לישיבה. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|משלי|ג|טו}} יקרה היא מפנינים אפילו {{ירו"מ-הוסר|מזה}}{{ירו"מ-הדגשה|מכהן גדול}} שהוא נכנס לפני ולפנים. {{ירו"מ-הוסר|תני}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מצינו שם קטן משם}} {{ירו"מ-הוסר|וגד}}{{ירו"מ-הדגשה|גדול שם משמעון ומשמואל ודן}} {{ירו"מ-הוסר|מגדיאל}}{{ירו"מ-הדגשה|מדניאל}}. מתיבין ל{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} והלא אלו פשוטים ואלו כפופים. תני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{שוליים|יב_יז}}כתב שני אותות {{ירו"מ-הוסר|שוים}}{{ירו"מ-הדגשה|זהות}} והן שם חייב כגון שש תת גג {{ירו"מ-הוסר|רד}}{{ירו"מ-הדגשה|רר}} חח {{ירו"מ-ביאור|העיקר שיהיה משמעות למילה.}} ורבנן אמרי {{ירו"מ-הדגשה|דווקא}} ב' אותיות {{ירו"מ-הדגשה|שונות}} בכל מקום {{ירו"מ-הדגשה|אף ללא משמעות}}. אשכחת אמר קלת וחמרת על ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} קלת וחמרת על דרבנן. קלת על דרבנן — {{ירו"מ-הוסר|יודה }}כתב שתי אותיות שוין והן שם, על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} חייב על דעתהון דרבנן פטור. {{ירו"מ-הוסר|קלחת}}{{ירו"מ-הדגשה|קלת}} על ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|כתב}} שתי אותיות מכל מקום, אף על פי שאין שם — על דעתהון דרבנן חייב, על דעתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} פטור.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף סט עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: עדיין, '''וחש לומר שמא יתן שבפנים בחוץ ושבחוץ בפנים'''? הרי יכול להיות שהוא יהפוך את הקרש - קרש שהיה בחוץ ייתן את הצד שבחוץ כלפי פנים. עכשיו לכאורה איך זה יכול להיות? מאוד פשוט: נניח אם הוא היה בקיר המזרחי, אז הוא ייתן אותו בקיר המערבי, ואז בעצם הוא יכול גם להפוך אותו. כלומר, למרות שאתה יכול להגיד הרי הוא סימן - הסימון תמיד מבפנים אז הוא ידע - לא, יכול להיות שהקרש היה בקיר המזרחי ואז זה היה בצד הפנימי, אבל הוא ייתן את זה בקיר המערבי וזה יהיה בצד החיצון. אז אומרת הגמרא: הוא לא יכול לטעות כיוון ש'''טבעות היו מוכיחות'''. בכל הקרשים היו טבעות, זה מעין קרש שהלך מקצה לקצה - הבריח היה נכנס בתוך טבעות, וזה היה בחלק הפנימי, והם מוכיחות. אומרת הגמרא: '''וחש לומר שמא יחליף''' בין זוגות קרשים - איך הוא ידע איזה קרש נמצא בכל מקום? אמר רבי אחא: '''לוכסן היו כתוב עליהן'''. כלומר בכל שני קרשים היה לוכסן במקום אחר, ובעצם כל קרש היה המשך של הלוכסן הקודם, אז היה יכול לדעת מה היה הקרש שמשמאלו מאשר מימינו. שואלת הגמרא: מה כל כך חשוב שלא יחליף? מה בכך? אמר רבי אימי: כתיב "'''והקמות את המשכן כמשפטו'''" - '''וכי יש משפט לעצים'''? '''אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום - ינתן בדרום'''. כלומר אסור להחליף, קרש שזכה להיות במקום מסוים תמיד יהיה באותו מקום. הגמרא מספרת: '''אילין דרבי הושעיה ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום''', והוו אילין דרבי הושעיה עלין קדמאי ונפקין קדמאי - הם היו הראשונים. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא - התחתנו עם הנשיא - אתון בעיין מיעול קדמאי, חשבו שעכשיו מגיע להם להיות ראשונים. אישתאלת לרבי אימי, אמר לון רבי אימי: '''והקמות את המשכן כמשפטו - וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום - ינתן בדרום'''. כלומר אסור לשנות מההרגל - מי שהיה רגיל להיכנס ראשון ייכנס ראשון. סיפור נוסף: '''תרין זרעיין הוון בציפרין''', בולווטיא ופגניא - שרים ואנשים פשוטים - הוו שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום, והוו בולווטיה עלין קדמיי ונפקין קדמיי - תמיד המשפחה החשובה הזו היו נכנסים ויוצאים ראשונים. אזלין פגניא וזכון באוריתא - האנשים הפשוטים נעשו תלמידי חכמים - אתון בעי מיעול קדמיי. אישתאלת לרבי שמעון בן לקיש, שאלה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, עאל רבי יוחנן ודרשה בבי מדרשא דרבי בנייה: '''אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'''. סברין מימר - החכמים ששמעו את זה חשבו לומר - שזה נאמר רק '''לפדות ולכסות ולהחיות''', כלומר אם הכהן גדול עם הארץ נשבה ותלמיד חכם ממזר נשבה, אז פודים ומכסים ומחיים את התלמיד חכם הממזר קודם, '''הא לישיבה לא'''. אמר רבי: '''אף לישיבה'''. מה טעמא? '''יקרה היא מפנינים''' - '''אפילו שהוא נכנס לפני ולפנים'''. תנן: אמר רבי יהודה מוציאים שם קטן משם גדול - שם משמעון ומשמואל, דן מדניאל. '''מתיבין לרבי יהודה: והלא אלו פשוטים ואלו כפופים'''. הרי שם מסתיים באות מם סופית, ואילו שמואל זה מם פתוחה - אז איך אתה יכול להגיד שזה כתב שתי אותיות של איזו מילה נקראת? בבבלי מביאים ראיה הפוכה - שאם כתב סתומה בתור פתוחה זה בסדר. תני בשם רבי יודה: '''כתב שני אותות והן שם חייב, כגון שש תת גג חח''', העיקר שיהיה משמעות למילה. ורבנן אמרי: '''ב' אותיות בכל מקום''', אפילו מבלי משמעות. אשכחת אמר: קלת וחמרת על דרבי יודה, קלת וחמרת על דרבנן. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|סט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|סט ב}} {{סוף}} <span id="דף_ע_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף ע א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף ע.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_ע.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ע|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ע עמוד א<span class="yerum-runnum">133</span></div> מחלפה שיטתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} דתני {{שוליים|יב_יח}}יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר ([[ויקרא ד ב|ויקרא ויקרא ד ב]]) מאחת — אי מאחת, יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר ועשה אחת. הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת {{ירו"מ-הדגשה|במקום אחר}} והכא הוא אמר השובט והמקטקט על האריג הרי זה חייב מפני שהוא מיישב בידו {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שאינה}} {{ירו"מ-הדגשה|מתקימת במקום אחר}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ד|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ד"> <strong>מתני':</strong> הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. {{שוליים|יב_יט}}כתב בדיו, בסם, בסיקרא, {{ירו"מ-הוסר|בקומות}}{{ירו"מ-הדגשה|בקומוס}} וקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי הבית ועל שני דפי פינקס והן נהגין זה עם זה {{שוליים|יב_כ}}חייב. הכותב על בשרו חייב והמסרט על בשרו {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{שוליים|יב_כא}}פוטר.<br><strong>גמ':</strong> כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור {{שוליים|יב_כב}}עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{שוליים|יב_כג}}כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב. והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} {{ירו"מ-הוסר|בסררה}}{{ירו"מ-הדגשה|בצררה}} {{ירו"מ-ביאור|שכתב אות אחת על גבי אבן בציפורי, והלך לטבריה וכתב אות שניה על אבן אחרת, שאפשר לקרבן והן נקראות יחד.}} {{שוליים|יב_כד}}עדים שאינן יודעים לחתום {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש? אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין. ולא כתב ידו של ראשון הוא? מרחיב לפניהן את הקרע. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} בעי ולמה לינן אמרין רושם לפניהן במים אם בא וערער עררו בטל {{ירו"מ-ביאור|ואם ירשמו לו על מים — יוכל לטעון שאף זה כתב על גבי כתב שאינו כתב}}. הקורע על העור כתבנית כתב חייב {{שוליים|יב_כה}}הרושם {{ירו"מ-ביאור|שורט}} על העור כתבנית כתב פטור. אמר להן {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} והלא בן סטדא<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ע עמוד א'''{{ש}}</span> מחלפה שיטתיה דרבי יודה. דתני: יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר מאחת. אי מאחת, יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר ועשה אחת. הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת, דף ע'. נתחיל עם המשנה פרק י"ב הלכה ד'. אומרת המשנה: '''הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקנקנתום, בכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. הכותב על בשרו חייב.''' המסרט על בשרו, רבי אליעזר אומר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אומרת הגמרא: '''כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור.''' כלומר אם הוא כתב על דבר לא מתקיים או כתב בדבר לא מתקיים, אז בכל מקרה פטור '''עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא'''. רבי יעקב בר אחא ורבי יסא אמרו בשם רבי אלעזר: '''כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב'''. שואלת הגמרא: '''והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור?''' אמר רבי אבא בר ממל, בצערע. כלומר, דבר שהוא כתב על אבן נניח, ואת האבן הזאתי לקחו לציפורי ושם הוא כתב עוד אות. כלומר הוא כתב אות אחת בציפורי, העבירו את האבן לטבריא ושם הוא כתב עוד שנייה - אז זה יהיה חייב. '''הקורע על העור כתבנית כתב חייב'''. כלומר אם הוא קרע בצורה של אותיות אז הוא חייב. '''הרושם על העור כתבנית כתב פטור.''' אמר להן רבי אליעזר: '''והלא בן סטדא לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך?''' כלומר בן סטדא, הכוונה לאותו האיש, ימח שמו, שהביא כשפים ממצרים, שחרט אותם בעצם על הגוף שלו. אז רואים מכאן שזה כתיבה ממש. '''אמרו לו: מפני שוטה אחד אנו מאבדין כמה פיקחין.''' {{סוף}}</div> <span id="דף_ע_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף ע ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|ע|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ע עמוד ב<span class="yerum-runnum">134</span></div> לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך. אמרו לו: מפני שוטה אחד אנו מאבדין כמה פיקחין. {{ירו"מ-ביאור|גבי גיטין}} כתיב {{ירו"מ-הדגשה|וכתב לה ספר כריתות}} {{שוליים|יב_כו}} {{ירו"מ-הדגשה|וכתב}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא חוקק וכתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא המטיף {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא השופך וכת{{ירו"מ-הדגשה|ב}} לא חוקק. אית תניי תני אפילו חוקק. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: מאן דאמר לא חוקק בבולט מקום הכתב {{ירו"מ-הדגשה|דחק ירכות}} {{ירו"מ-ביאור|מסביב}} {{ירו"מ-הדגשה|והאות בולט}} כגון הדין דינרא מאן דאמר אפילו חוקק {{ירו"מ-הדגשה|שחק תוכות}} כגון ההן פינקסה {{ירו"מ-ביאור|שבו חורט על לוח שעווה.}} וכתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא המטיף {{ירו"מ-ביאור|מטפטף.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן בי רבי שלום}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}} חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנה אמר אפילו עירב נקודות. וכתב לא השופך אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}}: אילין בני מדינחא ערומין סגין כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין {{ירו"מ-ביאור|סתר}} לחבריה הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב. עשה כן בשבת מהו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כתב על גבי כתב פטור}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ור{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} תרווייהון אמרין והוא שכתב {{שוליים|יב_כז}}דיו על גבי דיו, וסיקרא על גבי סיקרא. אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא, וסיקרא על גבי דיו — חייב {{ירו"מ-הדגשה|והוא הדין כאן שחייב}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר משרשייא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבנן דתמן חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|אחת}} משום מוחק {{ירו"מ-הדגשה|ואחת}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} כותב. {{ירו"מ-הדגשה|עדים שאינן יודעים לחתום}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו אמר לו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מפני}} {{ירו"מ-הדגשה|שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש? אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין. ולא כתב ידו של ראשון הוא? מרחיב לפניהן את הקרע}} {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|בעי: ולמה לית אנן אמרין רושם לפניהן במים, כדי שאם יבא ויערער — עררו בטל? ואם היה כותב במים, עדין הבעל יכול לערער ולטעון שאף זה כתב על גבי כתב שפסול}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ה|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_כח}}כתב במי משקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. {{שוליים|יב_כט}}לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו {{שוליים|יב_ל}}כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} כותלי הבית, על {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה — פטור. כתב אות אחת נוטריקון {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירה}} מחייב וחכמים {{שוליים|יב_לא}}פוטרין.<br><strong>גמ':</strong> היה צריך לכתוב את השם {{ירו"מ-הדגשה|ובטעות}} {{ירו"מ-הוסר|ונתכוין}}{{ירו"מ-הדגשה|נתכוין}} לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דלת הרי {{ירו"מ-הדגשה|נמצא}} השם {{ירו"מ-הדגשה|כתוב}} במקומו הוא {{ירו"מ-הדגשה|אלא שאינו מקודש}} מוחקו ומקיימו הוא בקדושה. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר מעביר את הקולמוס עליו ומקיימו אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר. מחלפה שיטתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} תמן הוא אומר: אינו {{ירו"מ-הדגשה|מן המובחר, הא}} כתב {{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. והכא {{ירו"מ-הדגשה|הוא אמר: כתב על גבי כתב אינו כתב ופטור}} {{ירו"מ-ביאור|שלא ראינו ש{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} חולק על תנא קמא}}. {{ירו"מ-הדגשה|מהו כתב על גבי כתב}} {{ירו"מ-ביאור|שאמרה המשנה שפטור.}} {{ירו"מ-הדגשה|אין הכוונה שכתב על כתב קיים}} {{ירו"מ-ביאור|שזה ל{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} נחשב כתב}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא שכתב חד לעיל מן חד}} {{ירו"מ-ביאור|אות בשורה מעל אות.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר זבדי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|לא אמר כן אלא מחלפה שיטתיה דרבנן: תמן}} הוא אומר {{ירו"מ-הדגשה|אינו מן המובחר, הא}} כתב הוא. {{ירו"מ-הדגשה|והכא הוא אמר: כתב על גבי כתב פטור שאינו כתב}}.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף ע עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא: '''כתיב לא חוקק וכתב לא המטיף כתב לא השופך וכתב לא חוקק.''' '''אית תניי תני אפילו חוקק''', כלומר גם אם הוא חוקק זה נחשב כתיבה. אמר רב חסדא: '''מאן דאמר לא חוקק בבולט מקום הכתב''', כלומר הוא חק יריעות - הוא לוחץ מסביב לאות והאות בולטת, '''כגון הדין דינרא''', כמו שעושים עם דינר, שלוחצים מהצדדים ובעצם באמצע זה בולט. '''מאן דאמר אפילו חוקק כגון ההן פינקסה''', מדובר בחק תוכות - שהוא חורט בתוך הפנקס. הפנקס זה מעין לוח שעווה שפשוט עם משהו חד חורטים עליו, ואז זה מה שכתיבה. '''וכתב לא המטיף''', כלומר לא מטפטף טיפות טיפות של אותיות. רבי יודן בי רבי שלום ורבי מתניה, '''חד אמר בשלא עירב נקודות''' - כלומר זה לא נקרא כתיבה דווקא אם זה נקודות נקודות אבל הוא לא חיבר אותן, '''וחורנה אמר אפילו עירב נקודות''' - זו לא דרך כתיבה. '''וכתב לא השופך.''' אמר רבי חייא בר אבא: '''אילין בני מדינחא ערומין סגין''', ערמומיים, '''כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין לחבריה''', כלומר הוא רוצה לשלוח מכתב סתר. אז מה שהוא עושה - '''הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב.''' ואז בעצם רואים את האותיות. שואלת הגמרא: '''עשה כן בשבת מהו?''' נשאלת שאלה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרווייהון אמרין: '''והוא שכתב דיו על גבי דיו, וסיקרא על גבי סיקרא.''' כלומר דווקא אם הוא כתב באותו חומר, צבע על צבע. '''אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא, וסיקרא על גבי דיו — חייב.''' והוא הדין כאן שיהיה חייב. רבי יצחק בר משרשייא בשם רבנן דתמן, כלומר בעצם הוא רוצה לפתור את מה ששאלנו לגבי אם הוא כתב במי מלין ואחרי זה שם את הדיו בעפצים. אז הוא אומר לכאורה מי שאומר שכתב על גבי כתב כזה, כי אם זה משתי מינים יהיה חייב, אז גם פה יהיה חייב. אמר: '''חייב שתים משום מוחק כותב.''' כלומר אם היה כתב בסקרא והוא כתב על זה בדיו, אז יש פה גם מחיקה כי הוא מוחק את הסקרא וגם כתיבה כי הוא כותב בדיו. אומרת הגמרא: '''עדים שאינן יודעים לחתום.''' רבי שמעון בן לקיש אמר: '''רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא, בסיקרא והן חותמין בדיו.''' כלומר הוא כותב להם את זה בצבע אחד והם חותמים בצבע שני, וחוזרים על זה בהיפוך. אמר לו רבי יוחנן: '''מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש?''' - כתב על גבי כתב, אולי מספק אנחנו רק אוסרים את זה, אבל לבוא להגיד שזה יחשב כתב לגמרי עד כדי להתיר אשת איש לעלמה, אנחנו לא הולכים עם זה ככה. '''אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין.''' כלומר הוא חותך את צורת האותיות בנייר ומניח את זה על הקלף והם עוברים באמצע וחותמים. שואלת הגמרא: '''ולא כתב ידו של ראשון הוא?''' הרי לכאורה אם הוא כתב על הנייר ובעצם גזרו את זה, אז זה הכתב שלו. אומרת הגמרא: '''מרחיב לפניהן את הקרע.''' האותיות שהוא כותב הם אותיות גדולות - כשהוא חורט הוא חורט מרווח והם כותבים באמצע בתוך המרווח, אז זה כתב שלהם, לא הכתב שלו. רבי מנא בעי: '''ולמה לינן אמרין רושם לפניהן במים?''' הרי לכאורה יכולים להגיד שרושם לפניהם במים והם כותבים, כי לפי דעת כולם זה לא יהיה כתב. אומרת הגמרא: '''אם בא וערער עררו בטל.''' אם היה כותב במים עדיין הבעל יכול לטעון שגם זה כתב על גבי כתב שפסול. כלומר אין לנו ידיעה ברורה שכתיבה במים לא נחשבת כתב, הבעל יכול לערער ולהגיד שגם זה נקרא כתב על גבי כתב והגט פסול. אז לכן לא עושים את זה. בפרק י"ב הלכה ה' אומרת המשנה: '''כתב במי משקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב.''' '''נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין''' - כלומר ח' היו כותבים כשתי אותיות ז' ואז למעלה מחברים איזה גג, אז אם הוא כתב רק את שני האותיות האלו, לא חיבר אותם עדיין. '''אחת בארץ ואחת בקורה, על כותלי הבית, על דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה — פטור.''' כלומר אם לא רציתי לקרוא את שניהם יחד, אז זה עדיין פטור. '''כתב אות אחת נוטריקון''', כלומר ראשי תיבות, '''רבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין.''' אומרת הגמרא: '''היה צריך לכתוב את השם''', שם השם. בטעות התכוון '''לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דלת''', אז בעצם הוא כתב את שם השם אלא שלא מקודש, כי הוא בעצם התכוון למשהו אחר. אז מה הוא עושה? '''הרי השם במקומו הוא מוחקו ומקיימו הוא בקדושה.''' כלומר הוא מוחק את זה וכותב מחדש בקדושה. '''רבי יהודה אומר: מעביר את הקולמוס עליו ומקיימו.''' די להעביר עליו קולמוס ולקדש אותו. '''אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר.''' כלומר אם הוא חוזר על זה. '''מחלפה שיטתיה דרבי יהודה, תמן הוא אומר: אינו כתב.''' כלומר פה הוא מסכים עם חכמים שזה רק לא מן המובחר, אבל בכל זאת זה כתב. ואילו הכא הוא אמר כתב על גבי כתב אינו כתב ופטור. הוא בעצם ברישא שנאמר כתב על גבי כתב אינו כתב, אז רבי יהודה לא חלק, סימן שהוא מסכים לזה. שלא ראינו שרבי יהודה חולק על תנא קמא - לא, מה זה כתב על גבי כתב? לא כמו שהבנו, אין הכוונה שהוא כתב על גבי כתב אחר, אלא מדובר שהוא כתב לאל מחד. כלומר בעצם הוא כתב אות אחת למעלה ואות אחת מלמטה, ששתי האותיות הן אחת על גבי השנייה. בזה רבי יהודה מודה שפטור כי זה בכלל לא כתב. רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: '''הוא אומר כתב הוא.''' לא אמר כן, אלא שזה לרבי יהודה נחשב כתב - מחווץ לשיטת רבנן. תמן הם אומרים אינו מן המובחר - הרי פה הם שאלו את רבי יהודה שזה לא מן המובחר, כלומר שמו של זה כתב. והכא הוא אמר כתב על גבי כתב פטור כי זה בכלל לא כתב. כלומר אפילו ברישא רבנן, תנא קמא, סוברים שכתב על גבי כתב פטור כי זה לא כתב - אז זה לכאורה סתירה. ואומרת הגמרא שבשיטתו של רבי יהודה יישבו: בשיטתך שאתה אומר שזה כתב, בכל אופן הרי זה לא מן המובחר, כי אינו מכובד ששם השם יהיה דבר כזה שכתב על גבי כתב. '''כתב אות אחת נוטריקון''', כלומר ראשי תיבות, '''רבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין.''' שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יודה בן בתירה? אומר כיוון שמאות אחת אתה למד כמה אותיות. מאות אחת אמנם כתובה, אבל בעצם אתה מבין שיש פה כביכול כתיבה של הרבה אותיות, לכן חייב. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|ע א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|ע ב}} {{סוף}} <span id="דף_עא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שנים עשר#דף עא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עא.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עא.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עא עמוד א<span class="yerum-runnum">135</span></div> בשיטתו {{ירו"מ-הדגשה|של}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} השיבוהו בשיטתך שאת אומר כתב הוא אינו מן המובחר {{ירו"מ-הוסר|ר יעקב בר זבדי בשם ר אבהו לא אמר כן אלא מחלפה שיטתיה דרי }}{{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}}{{ירו"מ-הוסר| הוא אומר אינו מן המובחר הא}} כתב {{ירו"מ-הוסר|כתב היא והכא הוא אמר כתב עג כתב }}{{ירו"מ-הוסר|אינו}}{{ירו"מ-הדגשה|אות א' נוטריקון}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירה}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב וחכמים פוטרין}}{{ירו"מ-הוסר| כתב מהו כתב עג כתב חד לעיל מן חד}} מאי טעמא? ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה בן בתירה}} מאות אחת את למד כמה אותיות.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ו|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ו"> <strong>מתני':</strong> הכותב שתי אותיות בשני העלמות א' בשחרית וא' בין הערבים {{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} מחייב וחכמים {{שוליים|יב_לב}}פוטרין.<br><strong>גמ':</strong> וקשיא על ד{{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אילו קצר כגרוגרת בשחרית וכגרוגרת בין הערבים {{ירו"מ-הדגשה|בשני}} {{ירו"מ-הוסר|בה על}}{{ירו"מ-הדגשה|העלמות}}{{ירו"מ-הוסר| ם אחד}} שמא אינו חייב {{ירו"מ-הוסר|כשם}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|כיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}העלמות חולקות {{ירו"מ-הוסר|כך }}לא יצרפו {{ירו"מ-הדגשה|שני אותיות בשני העלמות ולמה}} {{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר לה: סתם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: טעמא ד{{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} תמן {{ירו"מ-ביאור|כשכתב אות אחת עשה רק חצי מלאכה}} אין ידיעה לחצי מלאכה, ודכוותה אין זדון לחצי זית. אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה, מהו שיצטרפו {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה חייב חטאת}}.<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|עא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב|עא ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק הבונה</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שנים עשר|אחד עשר|שלושה עשר}} s4f1ld08q7apuh2funcgsvcek8clc4v 106 1706321 3078702 3078485 2026-08-23T19:42:04Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078702 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שלושה עשר|שנים עשר|ארבע עשר}} ==פרק שלושה עשר - רבי אלעזר== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שלושה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עא.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עא.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_א|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_א"> <strong>מתני':</strong> {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב וחכמים אומרים {{שוליים|יג_א}}בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין:<br><strong>גמ':</strong> אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי עולא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} טעמא ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת. מה {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בה משום כלאים שנים חיבור}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר עד שישלש. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו תימא}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כחכמים ששסוברים שאפילו בשתים הוי חיבור לכלאים}}{{ירו"מ-הוסר| דרא תמן על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת}}. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|צריך שתהיה מלאכה מתקיימת ו}}פחות מיכן {{ירו"מ-ביאור|פחות משלוש <br> <br>}} <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף עא. נתחיל מהמשנה, פרק יב הלכה ו'. אומרת המשנה: '''הכותב שתי אותיות בשני העלמות אחד בשחרית ואחד בין הערבים, רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין'''. שואלת הגמרא: '''וקשיא על רבן גמליאל''', אילו קצר כגרוגרת בשחרית וכגרוגרת בין הערביים בשתי העלמות, שמא אינו חייב שתיים? כן, רואים שהעלמות מחלקות. אז אם הן מחלקות, אז גם לא יצטרפו שתי אותיות בשתי העלמות. אז למה רבן גמליאל מחייב? כלומר, אם אתה רואה שהעלמות מחלקות, עובדה שאם הוא קצר שני גרגרות בשתי העלמות אז הוא חייב שתיים. אז לכאורה אם הוא כתב שתי אותיות בשתי העלמות, כלומר הוא כתב אות אחת, נודע לו, וכתב אות אחרת, אז לכאורה צריך להיות פטור כיוון שהעלמות מחלקות. אז למה רבן גמליאל מחייב? '''רבי מנא אמר לה סתם'''. כלומר בלי להגיד מה המקור. '''רבי אבון אמר בשם רבי יוחנן: טעמא דרבן גמליאל''', תמן כשהוא כותב אות אחת הוא עושה רק חצי מלאכה, '''ואין ידיעה לחצי מלאכה'''. כן, כלומר ידיעה מחלקת לגבי מלאכה שלמה, אבל ידיעה על חצי מלאכה זה לא נקרא ידיעה. וממשיכה הגמרא: '''ודכוותה אין זדון לחצי זית'''. זאת אומרת, אם נניח '''אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה, מהו שיצטרפו''' ויהיה חייב חטאת? כלומר, אם אני אומר שאין ידיעה לחצי מלאכה, אז האם גם אין זדון לחצי שיעור? כלומר נניח אם הוא אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשוגג, אז אני לא רואה את הידיעה. כי מה זה זדון? זה מי שעושה את זה בידיעה. אז אם אין ידיעה על חצי שיעור, אז בעצם אין פה זדון. אם כן הכל בשגגה ויהיה חייב חטאת. נשאלת בשאלה. '''הדרן עלך פרק הבונה'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_עא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עא עמוד ב<span class="yerum-runnum">136</span></div> מיסתתר הוא. אשכחת אמר על ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|פעמים שלושה פעמים שנים פעמים אחד}} פעמים שלשה בתחילה פעמים שנים על גבי אחד {{ירו"מ-הדגשה|ארוג מאתמול פעמים אחד על גבי שנים}} ארוגים מאתמול. רבנן דקיסרין בעיי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} {{ירו"מ-ביאור|לא הסכימו למה שאמרנו קדם.}} מהו אחד על האריג אחד על גבי שנים {{ירו"מ-הדגשה|או}} אחד על גבי ג'. רבנן דהכא אמרי אחד על גבי שנים. היתה טלית אחת גדולה בתחילה {{ירו"מ-ביאור|כשהתחיל במלאכת האריגה}} עד שיארוג בה שנים חוטין {{שוליים|יג_ב}}ובסוף אפילו כל שהוא. האורג שני חוטין על גבי {{ירו"מ-הוסר|הגב}}{{ירו"מ-הדגשה|הגס}} {{ירו"מ-ביאור|אריג גדול,}} על גבי אימרא {{ירו"מ-ביאור|בשפת האריג,}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אחד}}{{ירו"מ-הוסר| כל שהוא}} חייב. למה הדבר דומה לצילצול קטן שארג בו שני חוטים על רוחב ג' בתים {{ירו"מ-הדגשה|ש}}חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף שאינו ברוחב סיט}} {{ירו"מ-ביאור|שעושים כך תכשיט לקטנות.}} ובנפש מסכת {{ירו"מ-ביאור|חוטי השתי}} כמאן דהוא בתחילה {{ירו"מ-הדגשה|דלעולם שנים שהרי הוא יכול להרחיב ולעשות בד גדול יותר כל זה בבגד אבל}} {{ירו"מ-הוסר|וההן}}{{ירו"מ-הדגשה|ההן}} {{ירו"מ-הוסר|בדא}}{{ירו"מ-הדגשה|בד}} אפילו בסוף כאריג הוא {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו מידה קבועה}} וההן לסוטה {{ירו"מ-ביאור|רדיד}} אפילו בסוף כאריג הוא {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו מידה קבועה}}. הכל מודין בכותב את השם {{ירו"מ-ביאור|מילה שהיא שם}} עד שעה שישלים. כתב אות אחת להשלים את השם {{שוליים|יג_ג}}ואות אחת להשלים את הספר חייב. כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. למה {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר}} או משום קיום מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|שכדי להתחייב צריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת}} או משום שאינו ראוי להצטרף עמו {{ירו"מ-הדגשה|שכתב יבש וטרי נראים מובדלים ואינם מצטרפים}}. איתא חמי אילו ארג חוט אחד בחול וחוט אחד בשבת שמא אינו פטור {{ירו"מ-ביאור|שרק {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב במוסיף חוט}} אחד {{ירו"מ-הדגשה|על האריג}}}} שמא אינו ראוי להצטרף עמו {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אין הבדל בין החוטים}}. אלא {{ירו"מ-הדגשה|מסתבר שפטור משום שאין כאן מלאכה שכמותה מתקיימת נמצא שמא שמחיב}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכותב זה}} משום קיום מלאכה. {{ירו"מ-הוסר|כהיא}}{{ירו"מ-הדגשה|כיי}} דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפרין חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף ששהה הרבה וודאי האות הראשונה כבר יבשה}}. {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן {{ירו"מ-ביאור|אלא שלפי חכמים אינם מצטרפות}} {{ירו"מ-הדגשה|המשנה רק}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן עזריה}} אלא ודאי אף ל{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|זה ששהה בין אות לאות אינה סיבה לפטור}}. כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עא עמוד ב'''{{ש}}</span> אנחנו בפרק יג הלכה א'. אומרת המשנה: '''רבי אליעזר אומר האורג שלושה חוטין בתחילה''', כלומר אם הוא מתחיל אריג אז שלושה חוטים זה המינימום כדי להתחייב, '''ואחד על האריג''' - כלומר אם יש כבר אריג קיים, אז אפילו מוסיף חוט אחד כבר התחייב. '''וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין'''. אומרת הגמרא: '''אמר רבי עולא, טעמא דרבי אליעזר על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת'''. למה רבי אליעזר אומר ששלושה חוטים בתחילה חייב ולא שתיים? כיוון שעל ידי השלישי מלאכתו מתקיימת, כי עם שלושה חוטים זה כבר מחזיק מעמד. שואלת הגמרא '''מה רבי אליעזר כרבי יודה'''? היא עונה: '''תמן, הטובע דחיפה אחת אינו חיבור'''. כלומר אם הוא תוחב דחיפה אחת במחט אז אינו חיבור. כלומר אם הוא לוקח, נניח, בד של צמר ובד של פשתן ותוחב חוט אחד במחט, אז אינו חיבור ואין בהם שום כלאיים, אבל שניים זה כבר נחשב חיבור. וכן לעניין כלאיים וגם לעניין טומאה - זאת אומרת אם אחד נטמא גם השני נטמא. '''רבי יהודה אומר עד שישלש''', כלומר צריך שלוש דחיפות. אז רואים מכאן שרבי אליעזר, שאומר שרק שלושה חוטים באריג זה נקרא מלאכה שקיימת וחייב, ורבי יהודה, שאומר שתוחב שלוש דחיפות זה נחשב חיבור - בעצם לכאורה הם אומרים אותו דבר. '''אמר רבי סימון: רבי אליעזר'''... כלומר אפילו תימא רבי אליעזר כחכמים, שהם סוברים שאפילו שניים הוי חיבור לכלאיים. כלומר, אפילו אם נגיד שרבי אליעזר כמו חכמים ששם הם סוברים ששתי דחיפות של מחט נחשב חיבור לכלאיים, '''ברם הכא פחות מיכן מיסתתר הוא''' - הוא סובר שצריך שלושה כדי שמלאכתו מתקיימת, ופחות משלוש זה מסתתר, זה יתפרק. כן, בעצם לעניין שבת אני צריך מלאכה מתקיימת, ופחות משלושה חוטים באריג זה מתפרק. אבל לגבי כלאיים מספיק אולי אפילו בשתי דחיפות כדי שזה יהפוך להיות כלאיים. אומרת הגמרא: '''אשכחת אמר על דרבי אליעזר פעמים שלשה בתחילה, פעמים שנים על גבי אחד ארוגים מאתמול'''. איך פעמיים שלושה? בתחילה, כלומר אם מתחיל אריג אז שלושה חוטים זה המינימום שיתחייב. פעמיים שניים, אם היה לו כבר חוט אחד ארוג מאתמול והוסיף עוד שניים; ופעמיים אחת, אם זה על גבי שניים ארוגים מאתמול או יותר. אומרת הגמרא: '''רבנן דקיסרין בעיי מהו אחד על האריג'''. כלומר רבנן דקיסרין לא הסכימו עם מה שלמדנו, והם שאלו - האם הכוונה אחד על גבי שניים או אחד על גבי שלוש? כלומר מה הכוונה? האם מדובר שכבר היה לו שני חוטים והוסיף עוד אחד, או שהכוונה שכבר יש לו אריג שלם, שלושה או יותר, והוא מוסיף עליו עוד חוט? '''רבנן דהכא אמרי אחד על גבי שנים'''. '''היתה טלית אחת גדולה בתחילה עד שיארוג בה שנים חוטין ובסוף אפילו כל שהוא'''. כלומר אם הוא אורג טלית גדולה, אז בתחילה כשהוא מתחיל את האריגה עד שיארוג בה שני חוטים, ובסוף אחרי שכבר יש לו את האריג אז אפילו הוסיף כלשהו. '''האורג שני חוטים על גבי אימרא אפילו חייב'''. כלומר על גבי אריג גדול או בשפת האריג, גם כן אפילו אחד חייב. '''למה הדבר דומה לצילצול קטן שארג בו שני חוטים על רוחב שלושה בתים'''. למרות שזה בעצם משהו מאוד קטן ואין פה רוחב שית, כיוון שכך רגילים לעשות - עושים תכשיטים לקטנות - לכן יהיה חייב. '''ובנפש מסכת כמאן דהוא בתחילה'''. כלומר אם מדובר במסכת, במושך את חוט השתי, אז פה תמיד זה נחשב כמו בהתחלה. כיוון שתמיד יכול להרחיב ולהגדיל את זה עוד יותר. אבל כשהוא מותח את חוט השתי, אז יכול להוסיף עוד ועוד חוטים וככה להגדיל את הבד. אז תמיד זה נקרא כאילו התחלה. עכשיו כל זה בבגד, אבל '''אין בד אפילו בסוף כאריג הוא''', כי הרי בבד אין מידה קבועה, אז כמה שהוא מוסיף - אין לזה גבול. '''וההן לסוטה אפילו בסוף כאריג הוא'''. כלומר, למרות שזה בגד, אפילו בסוף כאריג הוא, כיוון ששוב פעם גם כן אין מידה, מאריכים אותו תמיד ויש לו הוספות ועוד ועוד. אז לכן שוב פעם לא יהיה חייב עד שהוא יוסיף שני חוטים. אומרת הגמרא: '''הכל מודין בכותב את השם עד שעה שישלים'''. כלומר מי שכותב מילה - עד שישלים את המילה. '''כתב אות אחת להשלים את השם ואות אחת להשלים את הספר חייב'''. '''כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. שואלת הגמרא '''למה רבי יהושע''' פוטר? אז עונה הגמרא שתי תשובות: '''או משום קיום מלאכה''', כי הוא סובר שכדי להתחייב צריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת - היא עצמה מתקיימת, וכאן כיוון שהוא עשה רק אות אחת אז הוא פטור. הסבר אחר, '''או משום שאינו ראוי להצטרף עמו''' - כי הכתב שכתב ביום שישי כבר התייבש, והכתב שהוא כתב בשבת זה טרי, אז הם נראים מובדלים ולא מצטרפים. ואומרת הגמרא: '''איתא חמי אילו ארג חוט אחד בחול וחוט אחד בשבת שמא אינו פטור'''? הרי היחיד שמחייב דבר כזה זה רבי אליעזר. '''שמא אינו ראוי להצטרף עמו''' - כלומר הרי באריג לא שייך, אין הבדל בצבע של האריג בין מה שהוא עשה ביום שישי למה שהוא עושה ביום ראשון. הרי אין הבדל ביניהם, אבל בכל זאת הם לא מצטרפים. אז כנראה הפטור הוא לא בגלל שהם לא ראויים להצטרף - בגלל שהצבע שלהם נראה שונה - '''אלא רבי יהודה משום קיום מלאכה'''. כלומר מלאכה שלמה שכמותה קיימת, וכיוון שהוא הוסיף רק חוט אחד אז הוא יהיה פטור, ולכן גם אם הוא כתב רק אות אחת יהיה פטור. '''דאמר רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי אלעזר: כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפרין חייב'''. למרות שבעצם הוא שהה הרבה - הרי לקחת את האבן, כמו שאמרנו, כותב את זה על אבן, אז לקחת את האבן מציפורי לטבריה זה הליכה מרובה. אז ודאי האות הראשונה התייבשה, אבל בכל זאת אתה רואה שהוא חייב. '''כן כרבי אלעזר'''? אלא אם כן תגיד שהסיבה היא בגלל שלא מצטרפות. אז למה משנה רק רבי אליעזר? '''אלא ודאי אף לרבי יהושע''' - אם הוא שהה בין אות לאות זה לא סיבה לפטור, אלא כמו שאמרנו הסיבה לפטור זה שצריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת, וכאן הוא כתב שתי אותיות ושתי אותיות מלאכה מתקיימת, לכן חייב. '''כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. ואומרת הגמרא איתא חמי, בוא וראה - אילו כתב אות אחת בחול ועוד אחת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת, אחת בשבת זו ואחת בשבת הבאה הלא כל שכן? אז מה החידוש פה? ואומרת הגמרא: לא, פה זה להראות כוחן של חכמים שאפילו שכתב בשתי שבתות הם פוטרים. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עא ב}} {{סוף}} <span id="דף_עב_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עב א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עב.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עב.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עב עמוד א<span class="yerum-runnum">137</span></div> אתא חמי אילו כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת {{ירו"מ-הוסר|בין}}{{ירו"מ-הדגשה|אחת}} בשבת זו {{ירו"מ-הוסר|בין}}{{ירו"מ-הדגשה|ואחת}} בשבת הבאה לא כל שכן {{ירו"מ-הוסר|מפני}}{{ירו"מ-הדגשה|להראות כוחן של}} חכמים שהן {{ירו"מ-הוסר|פטורין}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטרין}} {{ירו"מ-הדגשה|אפילו שכתב}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|בשני}} {{ירו"מ-הדגשה|שבתות}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ב|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_ד}}העושה שתי בתי נירין בנירין {{ירו"מ-הוסר|ובקירום}}{{ירו"מ-הדגשה|ובקירוס}} ובנפה ובכברהובסל חייב. {{שוליים|יג_ה}}התופר שתי תפירות וקורע על מנת לתפור שתי תפירות.<br><strong>גמ':</strong> בנירין ניריא. בקירוס קירומה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: הממתח צדדיו {{ירו"מ-ביאור|שמשך והידק את חוט התפירה שהיה רפוי}} בשבת חייב משום תופר. {{ירו"מ-הדגשה|תני התוחב שתי תחיבות חייב וחכמים אומרים אינו חייב עד שיקשור אם כדבריהם היה צריך}} נימר {{ירו"מ-הדגשה|שהוא חייב גם}} משום תופר {{ירו"מ-הדגשה|וגם}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} קושר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ג|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ג"> <strong>מתני':</strong> הקורע בחמתו ועל מתו {{שוליים|יג_ו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כל המקלקלין פטורין. {{שוליים|יג_ז}}והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין — פטורין. קא סלקא דעתין שהקורע בשבת פטור ולא יצא ידי חובת קריעה}} בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} היך מה דאת אמר תמן {{שוליים|יג_ח}}השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת {{ירו"מ-ביאור|לכפר על חילול שבת.}} ואמ{{ירו"מ-הדגשה|אי}}{{ירו"מ-הוסר| ר אוף}} הכא לא יצא ידי קורעו {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|על כרחך יצא ופטור}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. אמר לון: אפילו כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אתיא}} תמן הוא גרם לעצמו {{ירו"מ-הדגשה|בזה שחילל שבת ואם תאמר ששחיטתו עלתה לו לא הזקתה לו יותר}}. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|אם תאמר שיצא ידי קריעה נמצא שבקריעה שקרע בשבת תיקן נמצא}} שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} {{ירו"מ-הוסר|גורמת}}{{ירו"מ-הדגשה|גרמת}} לו {{ירו"מ-הדגשה|לחלל שבת}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ואפילו תמן את גורמת לו שאילו לא שאמרת לו {{ירו"מ-הוסר|שיבא}}{{ירו"מ-הדגשה|שיוצא}} {{ירו"מ-הדגשה|הכהנים לא היו זורקים את הדם}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}היאך היה מתכפר לו {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה מתכפר היה נחשב מקלקל ופטור}}. הוי צורך מימר ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|ויוצא ידי קריעה ופטור על הקריעה}}. חברייא בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא כן אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן יוצדק}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עב עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו ממשיכים עם מסכת שבת, דף ע"ב. נתחיל המשנה פרק י"ג הלכה ב'. אומרת המשנה: '''העושה שתי בתי נירין בנירין'''. כן, הנירין זה מעין מסגרת, כמו שהיו מותחים את החוטי שתי, כמו שרוצים לארוג, היו חותכים חוטי שתי והיה מעין מסגרת מלבנית - מסגרת של עץ מלבנית שבה היו מתוחים חוטים עומדים, ובאמצע כל חוט היה טבעת. בעצם משחילים את החוט של השתי לתוך הטבעות האלה, אבל בצורה של-- היו שני בתי נירין כאלה, כמו שני מסגרות שבהם החוטים, והכניסו בהם את החוטי שתי, אבל אחד כן אחד לא. זאת אומרת בראשון הכניסו את כל החוטים האי-זוגיים ובשני את כל החוטים הזוגיים, ואז היו מרימים נניח את הבית ניר הראשון, הוא היה מגביה את כל החוטי השתי שהם אי-זוגיים, וכשהיו מורידים אותו ומרימים את השני היו מרימים את כל החוטים הזוגיים. היו משחילים בעצם חוט ביניהם, ככה בעצם היו עובדים. אז '''עושה שתי נירין בנירין, בקירוס'''. קירוס זה אותו דבר רק לגבי - הקירוס זה כשהיו רוצים להדק את החוטים אחרי שמשחילים את חוט הערב, רוצים להדק אותו. היה דבר דומה גם כן, איזה מעין מסגרת של חוטים עם טבעות, ובכל חוט שתי, כל חוט שתי היה בתוך טבעת כזאתי, ואז היו מותחים את זה, וככה מהדקים את כל האריג שעד אז סיימו. '''בנפה ובכברה''', כלומר גם אם הוא עושה נפה או כברה, גם כאן אם מותח את החוטי שתי אז הוא כבר חייב. '''ובסל''' - גם כן אם הוא כן חייב. '''התופר שתי תפירות וקורע על מנת לתפור שתי תפירות'''. הגמרא מסבירה מה זה בנירין - '''בנירין ניריא'''. '''בקירוס קירומה'''. רבי אבא ורב ירמיה אמרו בשם רב: '''הממתח צדדיו בשבת חייב משום תופר'''. זאת אומרת, אם נניח היו שני בדים שהיו תפורים והתפר נפרם, ברגע שהוא מותח את החוט ומהדק אותם חזרה, הוא חייב משום שהוא תופר. '''נימר משום תופר קושר''' - אומרת הגמרא: אם כדבריהם, שהתופר שתי תפירות חייב עד שיקשור, אז היה צריך להיות שהוא חייב גם משום תופר וגם משום קושר. אלא כנראה באמת המשנה חולקת על מה שאמרנו, ודי בכך שממתח כדי להתחייב בתפירה. בפרק י"ג הלכה ג', אומרת המשנה: '''הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורין'''. כלומר אם הוא קורע בחמתו, כלומר הוא מקלקל, אז הוא פטור. אבל '''המקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן'''. באה הגמרא ושואלת: בעון קומי רבי אבא, '''היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת'''? כלומר הוא כיפר אמנם, אבל צריך להביא עוד כפרה על השחיטה בשבת. ואומר כאן, '''לא יצא ידי קורעו'''? כלומר ולמה כאן אם הוא קרע לא יצא ידי חובת קריעה? ואמר: על כרחך יצא, והוא פטור '''כרבי שמעון''', כלומר חייבים לומר שהוא כן יצא ידי חובה, ולמה הוא פטור על הקריעה? כיוון שזה כרבי שמעון שאומר, '''עד שיהא לו צורך בגופו של דבר'''. כן, מלאכה שנעשית שלא לצורך גופה פטור עליה, וכאן כשהוא קורע בחמתו זה מלאכה שנעשית שלא לצורך גופה, ופטור עליה. ואומרת הגמרא: אמר לון, אפילו כרבי יהודה תמן הוא גרם לעצמו. אם אדם מחלל שבת ואז מביא קורבן כדי לכפר על זה, בעצם הוא גרם לעצמו בזה שחילל שבת. עכשיו, אם תגיד שהשחיטה עלתה לו, אז בעצם לא הזדקק ליותר - מקסימום הוא מביא עוד קורבן על חילול שבת, כלומר המצב שלו לא משתנה. ברם הכא שאת לו - אם תאמר שהוא יצא ידי קריעה, נמצא שבקריעה שקרע בשבת הוא תיקן. ונמצא שאתה גרמת לו לחלל שבת - שאם תאמר שיצא ידי חובה בקריעה, בעצם הוא תיקן, ואם הוא תיקן אז מילא הוא חילל שבת. לכן אנחנו אומרים שהוא לא יצא. אמר רבי יוסי: '''ואפילו תמן את גורמת לו''', כי אילו לא אמרת לו שהוא יוצא בשחיטה הזאתי, הכוהנים בעצם לא היו זורקים את הדם, '''שאילו לא שאמרת לו היאך היה מתכפר לו'''. וכיוון שהיה מתכפר לו אז היה נשאר מקלקל והיה פטור - אז שוב פעם אתה גרמת לו. אז '''הוי צורך מימר דרבי שמעון היא''' - לכן אתה חייב להגיד שזה לא יכול להיות רבי יהודה, אלא רק רבי שמעון, ויוצא ידי קריעה ופטור על הקריעה, כמו שאמרנו, משום שמלאכה שנעשית שלא לצורך גופה. {{סוף}}</div> <span id="דף_עב_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עב ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עב|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עב עמוד ב<span class="yerum-runnum">138</span></div> {{שוליים|יג_ט}}מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח {{ירו"מ-הדגשה|ואיך יוצא בקריעה שנעשתה תוך חילול שבת}}. אמר לון: תמן {{ירו"מ-הדגשה|המצה הגזולה}} גופה עבירה {{ירו"מ-הדגשה|וללא שהיה עובר את העברה לא היתה המצה בידו ולא יכל לקיים את המצווה}}. ברם הכא {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא היה מוכרח}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}עב{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ר עבירה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לקים המצווה שיכול היה לקרוע ביום חול}} {{ירו"מ-ביאור|וגם במצה, אם היה יכול לקים את המצווה בלי לעבור את העברה — ודאי היה יוצא, שהרי}} {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כך אני אומר: הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים — אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני {{שוליים|יג_י}}מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רב הושעיה}}: על שם {{הפ|תהילים|י|ג}} ובוצע ברך נאץ ה'. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}: הדא דאת אמר בתחילה {{ירו"מ-ביאור|ברכת המוציא}} אבל בסוף {{ירו"מ-הדגשה|אחר שאכל חייב לברך שה}}לא {{ירו"מ-הדגשה|כבר נקנת לו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}דמים הוא חייב לו. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} אמר אין עבירה מצוה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} אין מצוה עבירה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא כז לד|ויקרא בחקותי כז לד]]) אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אי{{ירו"מ-הדגשה|נ}}ן מצות.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ד|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ד"> <strong>מתני':</strong> שיעור {{שוליים|יג_יא}}המלבן {{שוליים|יג_יב}}{{ירו"מ-הוסר|והמנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|והמנפץ}} {{שוליים|יג_יג}}הצובע {{שוליים|יג_יד}}והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול. {{שוליים|יג_טו}}האורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט.<br><strong>גמ':</strong> תמן {{ירו"מ-הוסר|תנינא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} המוציא עצים {{שוליים|יג_טז}}כדי לבשל ביצה קלה {{ירו"מ-הדגשה|וכו' קליפי אגוזים וכו' לצבוע בהם בגד קטן בסבכה}} והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שדי בצביעת רוחב סיט כפול}}. תמן במוציא לצבוע ברם הכא בצובע.<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עב עמוד ב'''{{ש}}</span> חברייא בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק, '''מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח'''? אז איך הוא יוצא בקריעה שנעשתה בשבת, שהרי הוא מחלל שבת? כן, זה מצווה הבאה בעבירה. אמר לון: תמן גופה עבירה - המצה הגזולה גופה עבירה, ואילו לא היה עובר את העבירה לא הייתה מצה בידו, לא היה יכול לקיים את המצווה. ברם הכא עבר עבירה - לגבי הקורע, הוא לא היה מוכרח לעבור את העבירה כדי לקיים את המצווה, הרי הוא יכול לקרוע בימי חול. וגם במצה, אם היה יכול לקיים את המצווה בלי לעבור את העבירה, ודאי שהוא היה יוצא. עכשיו וכי חכם אומר: '''הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח'''? כלומר אם הוא עובר עבירה במצה, אין לי בעיה עם זה, הוא יצא ידי חובה. כמו לדוגמה אם הוא הוציא את המצה מרשות לרשות ואכל אותה, הוא יצא ידי חובה. אבל כאן, כשהמצה עצמה באה לו באיסור, כי זה שהוא גזל, אז במקרה כזה באמת לא יוצא. ואמר תני: '''מצה גזולה אסור לברך עליה'''. אמר רב הושעיה: '''על שם ובוצע ברך נאץ ה''''. כלומר מי שבוצע ומברך כביכול, הברכה היא ניאוץ במקום ברכה. אמר רבי יונה: '''הדא דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא''', כלומר ברכת המוציא ראשונה, אבל בסוף אחרי שהוא כבר אכל אותה אז הוא חייב לברך, כי '''דמים הוא חייב לו''' - אז לכן הוא חייב לברך. רבי יונה אמר '''אין עבירה מצוה''' - הוא אמר שעבירה לא יכולה להיות מצווה. ורבי יוסה אמר '''אין מצוה עבירה'''. אמר רבי אילא: איזה פסוק רומז על זה? כתוב '''אלה המצות''', מכאן לומדים - '''אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות'''. פרק י"ג, המשנה: '''שיעור המלבן הצובע והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול'''. הסיט זה בין האגודל לאצבע כשהן מתוחות, וסיט כפול זה בין האגודל לזרת. '''האורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט'''. באה הגמרא: '''תמן המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה''', קליפת אגוזים וכו' לצבוע בהם בגד קטן, '''והכא את אמר הכין'''? לכאורה סתירה - למה להוציא צריך כמות צבע שיש בה כדי לצבוע בגד קטן שלם, ואילו כשהוא צובע די בכך שיצבע רוחב סיט כפול? ואמרה הגמרא: '''תמן במוציא לצבוע ברם הכא בצובע''' - להוציא פחות מכמות של לצבוע בגד קטן, אין לזה שום חשיבות. אבל לצבוע מספיק אם הוא צובע רוחב סיט כדי להתחייב. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עב א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עב ב}} {{סוף}} <span id="דף_עג_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עג א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עג.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עג.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עג|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עג עמוד א<span class="yerum-runnum">139</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ה|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ה"> <strong>מתני':</strong> {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר הצד צפור {{ירו"מ-ביאור|על ידי שהכניס אותה}} למגדל וצבי לבית חייב. וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אומר לא כל הביברין שוין {{שוליים|יג_יז}}זה {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|הצד צפור}} {{ירו"מ-ביאור|על ידי שהכניסה}} {{ירו"מ-הדגשה|למגדל וצבי לבית חייב הא לגינה ולביברין פטור משמע שהמכניס צבי לביבר לא נחשב צד, ולכן הצד צבי מן הביבר נחשב צד}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננא}}: מתניתין דלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|התם}}{{ירו"מ-הוסר| הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגינה ולביברין פטור מחלפה שיטתיה דרבי יהודה דתנינן תמן}} {{שוליים|יג_יח}}אין צדין {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}} דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות {{שוליים|יג_יט}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל צדין חיה ועוף מן}}{{ירו"מ-הוסר| הא לגינה}} {{ירו"מ-הוסר|ולביברין}}{{ירו"מ-הדגשה|הביברין}} {{ירו"מ-הדגשה|משמע שחיה ועוף המצוים בביבר נחשבים כבר ניצודים ולכן}} {{ירו"מ-הוסר|פטור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הדגשה|לצוד מתוך הביבר ומכאן שהמכניס חיה ועוףלביבר הרי זה צד ואסור}}. מחלפה שיטתין דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהמכניס צבי לחצר נחשב צד}} ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות הא {{ירו"מ-הדגשה|מגינה ומחצר אסור לצוד משמע שהמכניס צבי}} לגינה {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ולחצר}}{{ירו"מ-הדגשה|לחצר}} לא {{ירו"מ-הדגשה|נחשב צד}}. כאן בחצר מקורה, כאן בחצר שאינה מקורה. והא תנינן גינה, אית לך מימר גינה מקורה? אלא כאן בגדולה, כאן בקטנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי עולא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} אמר בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מה {{ירו"מ-הדגשה|לא}} ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור {{ירו"מ-ביאור|כמו אצלנו במשנה?}} אמר לון: ולא {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}}{{ירו"מ-הוסר| במנפל לתוכה}} אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שאין בו חיוב חטאת}} {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|שיך לאמר בו חייב ופטור ולכן אמר ו}} {{שוליים|יג_כ}} כל המחוסר צידהאסור ושאינו מחוסר צידה מותר {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר לא כל הביברין שוין. זה הכלל: כל המחוסר צידה — פטור, ושאינו מחוסר צידה — חייב. איזה ביבר מחוסר צידה}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה}}: כל שהוא מחוסר נשבים {{ירו"מ-ביאור|מצודה}} מחוסר צידה ושאינו מחוסר נשבים אינו מחוסר צידה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} שוחטין מן הנגרין {{ירו"מ-ביאור|מקום שהמים רדודים והדג לא יכול לשחות,}} {{שוליים|יג_כא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אין שוחטין<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו רוצים ללמוד ממסכת שבת, דף ע"ג. זה תחילת המשנה, פרק י"ג הלכה א'. אומרת המשנה: '''רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל''', כלומר אם הוא מכניס ציפור למגדל, כלומר לאיזה ארון, '''וצבי לבית חייב'''. הנה שם ציד. '''וחכמים אומרים''' כדי להיות חייב בציד, אז '''צפור למגדל''' מסכימים, אבל '''צבי לגינה ולחצר ולביברין''' מספיק כדי להתחייב. כבר אז הוא מתחייב. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה כלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''רבי יהודה אומר''' צד ציפור, על זה שמכניס אותה למגדל או צבי לבית הוא חייב. משמע מכאן שאם הוא הכניס לגינה או לביברין הוא פטור. כי אם הוא אומר שרק אם מכניס צבי לבית הוא חייב, זה נקרא ציד. משמע שאם הוא מכניס אותו לביבאר או לחצר זה לא נקרא ציד, לכן הוא פטור. אז לכן מי שצד מן הביבאר זה ייחשב ציד. כי אם אתה אומר שכשמכניסים לתוך הביבאר זה לא ציד, אז משמע שכשיתפוס אותו בתוך הביבאר זה ייחשב ציד. אמר רבי חיננא: '''מתניתין דלא כרבי יהודה''', ממשנה שאנחנו למדנו שם, זה לא כרבי יהודה. '''דתנינן אין צדין דגים מן הביברין''' ביום טוב '''ואין נותנין לפניהם מזונות''', אבל צדים חיה ועוף מן הביברין. אם אתה אומר שמותר לצוד חיה ועוף מן הביבאר ביום טוב, משמע שחיה ועוף שמצויים בביבאר נחשבים כבר ניצודים. אז לכן מותר לצוד מתוך הביבאר. אז משמע מכאן שמי שמכניס לתוך הביבאר אז זה צד וזה אסור. אז זה לא כמו רבי יהודה. אומרת הגמרא: '''מחלפה שיטתין דרבנן''' — '''וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין''', משמע שמי שמכניס צבי לחצר נחשב צד. כי המשנה אומרת צבי לגינה לחצר לביברין, כלומר אם מכניסים אותם לחצר נחשב ציד. ואילו תנינן תמן, '''אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות'''. משמע מכאן שמחצר אסור לצוד, שמי שמכניס צבי לגינה או לחצר זה לא נחשב ציד. יכולה להיות סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן בחצר מקורה, כאן בחצר שאינה מקורה'''. כלומר בחצר מקורה יש שם ציד, בחצר שאינה מקורה זה לא נחשב ציד. שואלת הגמרא: '''והא תנינן גינה''', הרי בין היתר גם נאמר גינה. '''אית לך מימר גינה מקורה?''' הרי בגינה אין אף פעם גג. אומרת הגמרא: '''אלא כאן בגדולה, כאן בקטנה'''. בעצם תלוי בגודל שלהם. תנא תם, זה הכלל: '''כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר'''. רבי עולא אמר, בעון קומיה דרבי אחא: '''מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור'''? למה כתוב פטור ואסור, שכתבו חייב ופטור, כמו שכתוב במשנה שלנו. אמר לון: '''ולא אנן קיימין''' ביום טוב — אבא אנן קיימין. הרי המשנה שם מדברת ביום טוב, וכיוון שביום טוב אין חיוב חטאת, אז לכן לא שייך לומר פטור וחייב, ולכן אמרו '''כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר'''. אומרת הגמרא, תנא: '''רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, זה כלל, כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב'''. שואלת הגמרא, איזה ביבאר נקרא מחוסר צידה? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: '''כל שהוא מחוסר נשבים מחוסר צידה''', כלומר צריך עוד איזה משהו כדי לצוד, צריך איזה כלי כדי לצוד אותו, אז הוא מחוסר צידה. '''ושאינו מחוסר נשבים אינו מחוסר צידה'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_עג_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דף עג ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עג|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עג עמוד ב<span class="yerum-runnum">140</span></div>לא מן המכמרות ולא מן המצודות {{ירו"מ-ביאור|שניצוד ביום טוב.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: מצדתא דשיתא {{ירו"מ-ביאור|גדולות.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} צד הוא בפיתם {{ירו"מ-ביאור|חבית.}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר סכרא דנהרא שרי. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: כההיא {{ירו"מ-ביאור|שסתם הפתחים}} דטסים {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין שום אפשרות לדג לברוח}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ו|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_כב}}צבי שנכנס לבית {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נעל אחד בפניו — חייב. אם נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים — חייבין ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|נעלו שנים פטורים דכתיב}} בעשותה היחיד שעשה חייב שנים ג' שעשו פטורין. {{אמורא-ירו"מ|רב חינא}} אמר היה אחד בריא ואחד תש {{ירו"מ-ביאור|שאינו יכול לנעול לבד.}} נעל החולה כל צורכו ולא נעל הבריא כל צורכו החולה חייב והבריא פטור. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חינא}}: היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו {{ירו"מ-ביאור|בעד עצמו,}} ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חונה}}: ראה {{שוליים|יג_כג}}תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חונא}}: היה מפקח בגל ונתכוון להעלות{{ירו"מ-הדגשה|ו ולהעלות}} צרור של זהובים עמו מותר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ז|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_כד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.<br><strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} בעי מהו ליתן לפניהן מזונות {{ירו"מ-ביאור|אחר שננעלו?}} ייבא כההיא דתנינן תמן {{שוליים|יג_כה}}אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} כן. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} בעי מהו לכפות עליו כלי ייבא כהיא דאמר {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בי רבי ינאי}} אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב — סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה כלי. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|יג_כו}}אף כופין עליה הכלי. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמי}} בעי<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עג עמוד ב'''{{ש}}</span> תנן: '''שוחטין מן הנגרין''', כלומר זה מקומות שהמים רדודים והדג שם לא יכול לשחות, '''אין שוחטין לא מן המכמרות ולא מן המצודות''', כלומר אם זה ניצוד ביום טוב. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי אמי: '''מצדתא דשיתא''', כלומר מצודות גדולות. כלומר כל מה שאמרנו שאסור לצוד זה מצודות גדולות. שמואל אמר: '''צד הוא בפיתם''', כלומר בחבית מותר לצוד. רב אמר: '''סכרא דנהרא שרי'''. כלומר, אם סוכרים את המים, מחסום לנהר, ואז המים מחלחלים לאט לאט ומתייבשים, ואז הדגים נשארים למעלה. את זה עושים בערב יום טוב, מותר ביום טוב לתפוס אותם. אמר רבי יודן: '''כההיא דטסים'''. כלומר, כל מה שאמרנו זה דווקא אם אין שום אפשרות לדג לברוח, כי שם שני לוחות מתכת בשני הקצוות של הנהר, שהדג לא יכול לברוח בשום מקום. אבל אם היה לו אפשרות לברוח, אז זה לא נחשב שהוא ניצוד מערב יום טוב, ולכן זה יהיה אסור. פרק י"ג הלכה ו'. אומרת המשנה: '''צבי שנכנס לבית נעל אחד בפניו — חייב. אם נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים — חייבין ורבי שמעון פוטר'''. כמו שאמרנו, רבי שמעון סובר שכל מלאכה שעשו אותה שניים פטורים, אפילו אם אחד לא יכול לבד. אומרת הגמרא: '''בעשותה''', היחיד שעשה חייב, שניים או שלושה שעשו פטורים. רב חינא אמר: היה אחד בריא ואחד תש, כלומר האדם שהיה חלוש הוא עצמו לא היה מסוגל לנעול לבד, אבל האדם הבריא היה מסוגל לבד. אם נעל החולה כל צורכו ולא נעל הבריא כל צורכו, אז החולה חייב והבריא פטור. כי מבחינת החולה הוא לא יכול לבד, אז לכן גם אם השני עוזר לו, נחשב שהוא עושה את המלאכה והוא חייב. אבל לגבי הבריא, הרי הוא יכול לנעול לבד, אז לכן, כיוון שיוצא כך, הוא יהיה פטור. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חינא: '''היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו''' — כלומר הבן אדם נכנס, הצבי רץ לתוך הבית והבן אדם נכנס לבית ורצה לנעול על עצמו, הוא לא התכוון לנעול על הצבי, אבל בעצם יצא שהוא נעל בעדו, '''ונעל בעדו ובעד הצבי מותר'''. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונה: '''ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר'''. כלומר, גם אם הוא התכוון תוך כדי זה גם לדוג, היה שם גם כן דגים ליד התינוק, אז הוא זרק את הרשת והתכוון גם להעלות את הדגים, אז מותר. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונא: '''היה מפקח בגל ונתכוון להעלות צרור של זהובים עמו מותר'''. כלומר גם כן, אם הוא התכוון להעלות מישהו מתוך הגל של מפולת, ותוך כדי זה גם התכוון להעלות מטבעות זהב, אז זה מותר. פרק י"ג הלכה ז'. אומרת המשנה: '''ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו'''. אומרת הגמרא, רבי שמי בעי: '''מהו ליתן לפניהן מזונות'''? כלומר, אחרי שהוא נעל את הצבי בפנים, בהיתר — נניח הוא התכוון לנעול על עצמו וננעל גם הצבי, או שהראשון נעל והשני נכנס ונעל גם כן אחריו — בכל אופן הצבי ננעל בפנים. האם מותר לתת לפניו מזונות? אומרת הגמרא: '''ייבא כההיא דתנינן תמן אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך'''. הרי כלומר הצבי הוא מוקצה, '''שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן''' כן, כיוון שהוא מוקצה, אז אין היתר להאכיל אותם. למרות שלמדנו שבעלי חיים שמזונותם עליך, שבעצם אין להם אוכל במקום אחר, אתה צריך לתת להם — אבל פה הוא אומר שבעצם אם זה מוקצה לא נותנים להם. רבי שמי בעי: '''מהו לכפות עליו כלי'''? כלומר, אם מותר לכפות כלי על מוקצה. אומרת הגמרא: '''ייבא כהיא דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב — סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה כלי'''. אז גם כאן רואים מכאן שאסור לכפות כלי על מוקצה. שמואל אמר: '''אף כופין עליה הכלי''', כלומר מותר. רבי שמי בעי מהו לקשור את הצבי בחבל, כלומר בקשר שאינו של קיימא. כלומר, אם מותר לקשור את הצבי שלא יברח. אומרת הגמרא, יבוא כהא דאמר רבי שמעון בן אלעזר, מותר להשתמש בצידי אילן בשבת. כלומר, מי שמתיר, אז הוא ודאי סובר כמו רבי שמעון בן אלעזר שאומר שמותר להשתמש בצידי אילן, אז הוא גם קובע — אין הבדל בין צידי אילן לצידי בהמה. אז כמו שמותר בצידי אילן, יהיה מותר גם כן בצידי בהמה, אז יהיה מותר לקשור אותה, כי הרי כשהוא קושר הוא נשען עליה, על הבהמה. זה בעצם יוצא שרבי שמעון שמתיר להשתמש על ידי בהמה הוא מתיר לקשור אותו. וכל מי שאוסר, כלומר חכמים שחולקים על רבי שמעון בן אלעזר, אז הם ודאי יאסרו גם כן לקשור את הצבי גם בקשר שאינו של קיימא. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עג א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג|עג ב}} {{סוף}} <span id="דף_עד_א"> </span> [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עד.ogg|thumb|ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עד.ogg]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עד|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עד עמוד א<span class="yerum-runnum">141</span></div> מהו {{ירו"מ-הוסר|לקושרו}}{{ירו"מ-הדגשה|לקשור}} {{ירו"מ-הדגשה|את הצבי}} בחבל {{ירו"מ-הדגשה|בקשר שאינו של קימא}} ייבא כהיא דאמר {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} מותר להשתמש על צידדי {{ירו"מ-הוסר|בהמה}}{{ירו"מ-הדגשה|אילן}} בשבת היא צידדי בהמה היא צידדי אילן כל {{ירו"מ-הוסר|שמותר}}{{ירו"מ-הדגשה|שמתיר}} להשתמש על {{ירו"מ-הוסר|צידדי}}{{ירו"מ-הדגשה|צידי}} בהמה {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר}} לקושרו כל {{ירו"מ-הוסר|שאסור}}{{ירו"מ-הדגשה|שאוסר}} להשתמש על {{ירו"מ-הוסר|צידדי}}{{ירו"מ-הדגשה|צידי}} בהמה {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|אוסר}} לקושרו.<br><strong><strong>הדרן עלך פרק האורג</strong></strong><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עו עמוד א'''{{ש}}</span> התלמוד הירושלמי מסכת שבת דף עו. נתחיל ממה שלמדנו: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, מותר להשתמש בצידי בהמה, בצידי אילן". כל דבר שהוא מותר להשתמש עליו בשבת, מותר לקושרו. הדרן עלך פרק האורג. '''משנה''': אלו קשרים שחייבין עליהן — קשר הגמלין וקשר הספנין. כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן. רבי מאיר אומר: כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת, אין חייבין עליו. '''גמרא''': שואלת הגמרא, מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים, ולא היתה קשירה לשעה, כלומר קשירה של קיימא. ומדוע? אמר רבי יסה: מכיון שהיו על פי הדיבור, נחשב כמו לעולם, כלומר קשירה של קיימא. אמר רבי יוסי ברבי בון: מכיון שהבטיחן שהוא מכניסן לארץ, נחשב כמו לשעה, כי בסופו של דבר יפרקו את המשכן וייכנסו לארץ. אמר רבי פינחס: מתופרי היריעות למדו, שאם היה החוט נפסק היה קושרו, וחזר ונפסק - לעשות קשרים קשרים אי אפשר, אלא חוזר ומתיר את הראשון. אמר חזקיה: אותו חייט אומן היה מבליע שני החוטים, ולכן לא היה צריך לקשור ולהתיר. והיכן אמר רבי יוסי בי רבי חנינא שמאורגי יריעות למדו? מה טעם? כי אורך היריעה האחת היה צריך להיות שלם, שתהא כולה אחת, לכן אם נפסק היה קושרו. אבל מכיון שהיה מגיע לסוף האריג, היה שרי - מותר להתיר. רבי תנחומא בשם רב הונא אמר: אפילו ערב שבו לא היה בו לא קשר ולא תיימא (חוט שעושים בו סימן). תני רבי הושעיה: חותל של תמרים ופטיליא של תמרים, קורע ומתיר, ובלבד שלא יקשור. '''משנה''': ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה מפתחי חלוק, וחוטי סבכה, ופסיקיא, ומנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדרה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא, קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. ורבי יהודה מתיר כלל. אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא, אין חייבין עליו. '''גמרא''': אמר חזקיה: מפתחי חלוק - במפתח אימרא שהוא מדביקו לחלוק. אמר רבי יוסה: במפתח חלוק - שהוא עשוי כמין שני דפין. נשמטו רצועות מנעל וסנדל, נוטל ומחזיר, ובלבד שלא יקשור. חוטמו שנשמט, אית תניי תני מותר להחזיר, ואית תניי תני אסור להחזיר. הוון בעי מימר: מאן דאמר מותר, בשיש בו נקב אחד; מאן דאמר אסור, בשיש בו נקבים. אמר רבי יוסה ברבי בון: בין זה ובין זה, כמאן דאמר שיש בו שני נקבים. מהו כדון? מאן דאמר מותר - ברפין (רצועות רפות); מאן דאמר אסור - באפוצים (רצועות הדוקות). רבי אליעזר בן יעקב, מה חולקין על רבי אליעזר בן יעקב? ממה דתני חכמים לרבי מאיר בחותמו שבקרקע, שמפקפקין ומפקיעין בשבת, ומפקפקין... {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עה עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו רוצים לירושלים מסכת שבת, דף ע"ה. נתחיל מהמשנה. מונה את המשנה: אין אוכלין אזוב יוון בשבת, לפי שהוא מאכל בריאים, כן? ורפואה בשבת גזרו עליה, אז לכן אסור לאכול את זה כי זה מאכל שרק לחולים. אבל אם אוכל '''אוכל את יועזר ושותה אבוב רועה'''. כן, למרות שזה גם רפואה, אבל כיוון שגם אנשים בריאים אוכלים את זה מותר. '''כל האוכל אם אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה'''. כלומר, דבר שרגילים לאכול גם בריאים, אז מותר אפילו זה לרפואה. '''חוץ ממי קרין וכוס קרין מפני שהן לירוקה'''. כן, שזה רק לירוקה ואף אחד לא שותה את זה. אדם בריא לא שותה את זה, אבל שותה מי קרין לצמאו. כלומר אם הוא צמא אז מותר לשתות גם דבר שהיקרו לרפואה, מותר לשתות את זה אם הוא באמת צמא. וסך שמן קרין שלא לרפואה. אמרה אחת בר נש, שאלה רבי שמעון בר כסנא: מהו משתה כרותין? כלומר זה מים צמחים בשבת. האם מותר בשבת לשתות מים עם צמחים שגם חולים נוהגים לשתות את זה? אמר לו: אם לתענוג מותר, אם לרפואה זה אסור. יש הגמרא: ולא מן השפה לפנימו? כן, הרי זה בא לרפאות את הפצעים בחניכיים, אז זה חלק פנימי. כן, אז לכאורה למה שאסור? פתר לה כמו שגם הוא סובר שגם בדבר פנימי לא התיר עליו דבר שהוא סכנה. כן, כלומר גם דבר פנימי אם זה לא סכנה אסור בשבת, אם זה לרפואה. למדנו במשנה: '''אבל אוכל את יועזר'''. מה זה יועזר? פול טריחוין. כן, ככה זה נקרא. '''ושותה אבוב רועה'''. אומרת הגמרא כי משמו, זה משהו שהרועים היו משתמשים בזה. אתנן: '''כל האוכל אם אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה חוץ ממי קרין וכוס קרין מפני שהן לירוקה'''. רבי אבא שאל לרבי ירמיה: מה לי תני דקרין או דקלין? אמר לי: דקרין, כי הם דוקרים את המרה. אמר רבי יונה: לא משתבר דא, אלא דקלין, כיוון שהם יוצאים מבין שני דקלים. כן, בבבלי כתוב שבירושלים בגיא בן הינום היה שני דקלים ומתוכם ביניהם היה יוצא המים האלה. אמרה הגמרא: שמעון בר אבא אמר בשם רבי חיינא, זה שהוא לוחש קודם שהוא נותן, קודם שהוא נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, הוא בלבד שלא ילחש קודם שייתן בין ביד בין בכלי. כן, כלומר אדם שרוצה ללחוש על השמן שנותנים על החולה, אז שילחש, אבל בלבד שלא ילחש קודם שייתן בין ביד בכלי, אלא רק אחרי שהוא מורח את זה על הראש. כן, כי לחש מותר ושיחה מותרת בשבת, אבל רפואה אסורה. אז אם הוא לוחש לפני שהוא נותן את זה על הראש, לפני שהוא מורח אותו, אז בעצם הוא הופך את השמן הזה לתרופה ולכן אסור. אבל אם קודם מורח ואחרי זה לוחש זה יהיה מותר. רבי יעקב בר אידי, רבי יוחנן אמרו בשם רבי ינאי: נותן בין ביד בין בכלי. שאלת הגמרא: מה מנהון? מעיסא. מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, הוא סובר שאחרי שמורחים את זה על הראש זה כבר מעוס, אז בעצם הלחש לא יפעל. אז לכן צריכים ללחוש לפני כן, ואם לוחשים לפני כן, כן, אז זה אף על פי כן מותר כיוון שלחש התירו. עכשיו מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו, כן, ורק אחרי זה לוחש, הוא סובר שלא מעוס, אז לכן תעשה בשינוי כזה, כן, שלא ייראה כאילו תרופה. כלומר, מי שאומר שבראש זה מעוס אז בעצם לא יעזור הלחש. אז אומר, התירו גם ללחוש על הכלי, כן, כי זה לא ממש רפואה, זה רק נראה כ... אז דבר כזה התירו. אבל מי שאומר שזה לא מעוס אז צריך שינוי, לכן יעשה את זה רק על הראש. ואמר: מאי נפקא מינה? אמר רבי יונה: מעשר שני מנהון. כן, מעשר שני ביניהם. כן, הרי מעשר שני אסור להתרפאות בו. אז מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, מעשר שני אסור. כלומר, מי שסובר שצריכים את הלחש לעשות כשזה בכלי עדיין, אז זה אסור, כי הרי אסור להשחית מעשר שני וגם אסור להתרפאות במעשר שני. אבל מאן דאמר נותן שמן על גב הראש ולוחש, מעשר שני מותר, כי אחרי שהוא כבר סך אז זה כבר בטל ממנו שום קדושה ולכן מותר גם ללחוש עליו. אמר רבי יוסי: לכי כל מה שמותר בשבת מותר מעשר שני, מה אתה משווה בין שניהם? כן, וכל שאסור בשבת אסור מעשר שני. כלומר אין בהכרח קשר בין שניהם. והתני, הרי אף שאסור אסוח ביין בשבת, כן, המשנה אומרת '''מדיחה אישה עצמה ואת בנה ביין מפני הזיעה''', אבל בתרומה זה אסור. כן, אתה רואה שיש הבדל בין שבת לבין תרומה. בשבת התירו, כן, למרות שאסור אסוח, אבל מפני הזיעה מותר, ואם בתרומה זה וזה אסור. והרי תרומה היא כמו מעשר שני, אז רואים מכאן שיש הבדל בין שבת למעשר שני. אומרת הגמרא: מאי קיימא, זאת אומרת למה בשבת הותר ובמעשר שני אסור? אומרת הגמרא: בשבת התירו בלבד שלא יעשה בשבת כדי שהוא עושה בחול. כלומר כל האיסור בשבת זה צריך שינוי, כן, שלא יהיה כמו שהוא עושה בחול. ואילו מעשר שני כל השחתה או ריפוי אסור גם בשינוי. כן, לכן אין שום היתר, גם אם עושה שינוי, אם הוא רוחץ את זה עם שמן או עם יין, אז גם יהיה אסור אם זה כדי להסיר את הזיעה, כי זה בעצם דרך השחתה או דרך ריפוי, ושניהם אסורים במעשר שני. '''ומה לוחשין לעין הרע ולמעיים ולנחשים ולעקרבים ומעבירים על העין בשבת'''. כלומר מותר להעביר כלים קרים על העין אם היא כואבת בשבת. '''מעשה ברבי עקיבא שאחזתו עין והעבירו עליו כלים בשבת'''. רב ורבי חייא רבה תרבון אמרין: תשעים ותשע מתים בעין הרע ואחד בידי שמיים. רבי חיינא ושמואל תרבון אמרין: תשעים ותשע מתים בצינה ואחד בידי שמיים. רב אמר כי דעתי, ורבי חייא אמר כי דעתי. רב, על ידי שהוא שר-- הוא היה מבבל, ובבל השכיחא תמן עין הרע, שבבבל יש הרבה עין הרע, אז לכן גם כן הוא אמר שתשעים ותשע מתים בעין הרע ואחד בידי שמיים. אבל רבי חיינא שהיה גר בארץ ישראל בציפורי, ששמה יש קור, אז לכן הוא אמר תשעים ותשע מתים בצינה ואחד בידי שמיים. רבי שמעון בר אכלן אמר בשם רבי יונתן: תשעים ותשע מתים בשרב, כן, ואחד בידי שמיים. הוא היה כנראה גר בדרום. ורבנן אמרי: תשעים ותשע מתים בפשיעה כי הם לא נזהרים, כן. כלומר בעצם אדם שמסתכן, אז זה לא שאסור לבוא לידי סכנה, אלא אדם שמטפס הוא לידי סכנה אז הוא מת. אז תשעים ותשע מתים בגלל דבר כזה שהם לא נזהרים ואחד בידי שמיים, כי ככה בעצם מראש נגזר עליו. רבי יעקב מאפטאים אמר בשם רבי, כתיב "והסיר השם ממך כל חולי". מה זה כל חולי? זה שריפה, כלומר קנה קדחת. אמר רבי חונה ותני בשם רבי אלעזר בן יעקב: "והסיר השם ממך כל חולי" זו רעיון, כלומר דאגות. ואמר רבי אלעזר: נטל עול ברזל על צוארך, זה רעיון. כן, דאגות זה הכוונה כמו עול על הצוואר. אמר אבא אבון: "והסיר השם ממך כל חולי" זה יצר הרע שראשו מתוק, כלומר תחילתו מתוקה וסופו מר. כן, ד"חולי" המילה זה מלשון מתיקות, כן, "והסיר השם כל חולי", "חלי" בערבית זה מתוק, גם בארמית. אמר רבי תלמידו בשם רבי אלעזר, רבי מנחמה אמר בשם רב: "והסיר השם ממך כל חולי" זה אמרה. ואמר רבי אלעזר: תשעים ותשע מתים במרה. כן, כלומר כל מיני מחלות שבאות מהמרה ואחד בידי שמיים. '''ורוחצים בים הגדול ובבאר טבריא אף על פי שהוא מתכוון לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום'''. כן, כי שמה מתרחצים רק לרפואה. אם מתי? בזמן שמתכוון לרפואה. אה, לעלות מטומאה לטהרה מותר. כלומר אם הוא טמא ורוצה להיטהר אז ודאי שמותר לטבול. אמר רבי שמעון בשם רבי מרכיה: '''בלבד שלא ישהה'''. כלומר הרי טובל, אדם שטובל לא לשהות במים הרבה זמן, נכנס ויוצא. אז ככה בעצם, כן, אם הוא ישהה הרבה זמן זה ייראה כמו מתכוון לרפואה. אם הוא טובל ומיד יוצא אז כולם מבינים שזה רק לטבילה וזה מותר, אבל אם הוא שוהה שם אסור. תניא, למדו בברייתא: '''סכין על עונתי לחולה בשבת'''. אם מתי? בזמן שטרפו מערב שבת. כלומר אם הוא טרף את היין ושמן שבדרך כלל היו מורחים על העלונתי, על הטרבוש הזאתי, אז זה מותר, אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. אמר רבי שמעון בן נזר: '''מתיר היה רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך חולה בשבת, וכבר חלה ובקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו'''. אמרנו לו: רבי, מבטל אתה דבריך בחייך? אמר להן: '''אף על פי שהייתי אומר כן, לא מנע לי ליבי מימי לעבור על דברי חברי'''. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עד עמוד א'''{{ש}}</span> תלמוד ירושלמי מסכת שבת, פרק ד', הלכה א'. אנחנו בדף ע"ד. מתחילים במשנה. אומרת המשנה: "שמונה שרצים אמורים בתורה", כן? יש לנו הרי, אם בשרצים - יש רק שמונה שרצים שמטמאים, כן? כלומר, בהמות וחיות שהן מתות, נבלות, אז הן מטמאות כולם, אבל בשרצים יש רק שמונה שרצים שמטמאים והם מופיעים בתורה. אז "השמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהם חייב, אבל שאר שרצים עוברים החובל בהם פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור". כן, הסיבה שהחובל בהם פטור כיוון שאין להם עור, אז בעצם הדם לא נצרר. אין להם עור, יש רק בשר, אז בעצם למרות שרואים כתם לאחר מכן זה יעלם. זה לא כתם קבוע, אבל החיות האלה, השרצים האלה שיש להם עור, אז הדם שניצר הוא בעצם קבוע. אז לכן, החובל בהן יהיה, בשאר השרצים, החובל בהם יהיה פטור, אבל הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. חייב ועוף שברשותו, הצדן פטור כי הם נחשבים ניצודים, אבל החובל בהם חייב. אומרת הגמרא, למדנו במשנה שמונה שרצים אמורים בתורה, הצדן והחובל בהם חייב. אמר רבי זירא כאן בשם רבי אמי, התפלגו רבי יוחנן וריש לקיש. חד אמר מתניתן דברי הכל ואחר נמי במחלוקת. והמשנה שלנו כרבי יוחנן בן נורי ולא כמו רבנן. אבל האי דינא, מאן אמר דא ומאן אמר דא. אמר רבי זירא, נפרש מילון דרבנן - מתוך הדברים של רבי יוחנן וריש לקיש נוכל לדעת מי אמר מה. דתניין תמן, אלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם ועור חזיר של יישוב. רבי יוסי אומר אף עור חזיר של בר ועור התותרת של גמל הרקה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור בתבושת ועור השליל ועור שתחת העלייה ועור הנקה והכוח והתע והחומט. רבי יהודה אומר התע כחולדה וכולן שיבדן. כלומר, כל העורות האלה, הרכים האלה, אם איבד אותם או שילך בהם כדי עבודה, טהורין. כן, הגמרא שואלת שם, ילך בהם כדי עבודה, הכוונה ארבע מיל. עכשיו, חוץ מעור האדם, שאפילו אם איבד אותו תמיד הוא יישאר טמא. הגמרא אומרת שזה גזרת רחמים שלא יעשה את עור אביו כמנעל. רבי יוחנן בן נורי אומר שמונה שרצים יש להם עורות. זה הברייתא. על זה אומר רבי יוחנן לא שנו אלא לאיסור ולטומאה. כלומר לאיסור ולטומאה - בעצם אסור, מ-מ-מאדם שאוכל אותם עובר איסור כמובן, וגם הם מטמאים. אבל ללקות על אכילתו עור הוא, ולא הוקם עליו משום נבלה. כן? רבי שמעון בן לקיש אמר משנת חסידים שנה, בין לאיסור, בין ללקות, בין לטומאה. יוצא בעצם שרבי יוחנן שאומר שלדעת כולם לא הוקים על אכילתם כי דינם כמו עור, אז גם לעניין שבת לדעת כולם דינם כמו עור ויהיה חייב. אבל על דעת ריש לקיש זה מחלוקת. בעצם פתרנו את השאלה ששאלנו. אומרת הגמרא מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוחנן דתני שמונה שרצים יש להם עורות והחובל בהם בשבת חייב. אמר רבי יוחנן כיוון שבשבת החובל בהם חייב, כלומר לדעת כולם משמע שאורם חלוק מבשרם, אז לפיכך אומר אני שמונה שרצים יש להם עורות לעניין טומאה. כלומר, רבי יוחנן בן נורי הוא מקיש את עניין שבת לעניין טומאה. אומר כמו שאתם אומרים, כמו שכולם מודים שלעניין שבת יש להם אורם חלוק מבשרם, ולכן מי שחובל בהם חייב, אז לכן אני אומר שיש להם עורות גם לעניין טומאה. ובכל זאת רואים מכאן שעל פי הברייתא הזאתי שלדעת כולם השמונה שרצים יש להם עור והחובל בהם חייב לדעת כולם. אומרת הגמרא ויש מתניתא מסייע ריש לקיש דתני, החובל בשרצים בעת שיש להם עורות חייב ובעת שאין להם עורות פטור. ורבי יוחנן בן נורי אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להם עורות. בכל אופן רואים שזו מחלוקת, שלפי רבי יוחנן בן נורי לכל השרצים יש עורות ולפי חכמים לחלק יש, חלק לא. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב עור הוא ואין הוקים עליהם משום נבלה. כלומר העור של השרצים זה עור ולא הוקים עליהם משום נבלה. ואתא גדא אמר רבי יוחנן - כלומר, זה בדיוק מתאים לדעת רבי יוחנן שלכל שמונה השרצים יש עור. אומרת הגמרא, הצד זיזין, זבובים, ביזין, יתושין - חייב. רבי יהודה פוטר. וכן היה רבי יהודה אומר אין חייבים אלא על דבר שדרכו לצוד, אבל כל אלו הרי לא, אין דרכם להיצד. כלומר הוא אומר שלא רק לא חייבים על דבר - אפילו הצד לצורך, אם זה דבר שאין דרכו להיצוד אז הוא יהיה פטור עליו. הצד חגבים בטל - פטור. כיוון שבטל הם לא יכולים לעוף. בשרב - חייב. אלעזר בן אחוואי אומר אף בשרב בשעה שמקרחין פטור. כלומר, אם באים בכמויות, אז בעצם לא צריך להתאמץ כדי לתפוס אותם, אז גם כן פטור. הצד צבי חיגר, סומא, חולה, קטן - פטור, אבל אם מצוי ישן - חייב. למה? דהכא מיצח ופתחא. הוא לא לגמרי ישן, מספיק שהוא ישמע טיפת רעש הוא יברח. אז בעצם צריך לבוא אליו ממש בעורמה כדי לתפוס אותו. בעצם זה ציד ממש. אמר רבי ינאי, מותר להרוג את הצירה בשבת. ותני כן חמישה נהרגים בשבת: זבוב מצרי וצירה שבנינווה והקרב שבאדיות ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה שבכל מקום. אומרת הגמרא מעשה שנפל נחש בשבת ועמד נפטי אחד והרגו. אמר רבי פגע בו כיוצא בו. כלומר, בדיוק אדם כמו הנחש ערמומי גם כן פגע בו. עכשיו שואלת הגמרא ולא מן דברים הנהרגים בשבת הנה - מותר להרוג, כי מותר להרוג נחש. אז למה רבי כאילו אמר שזה פגע בו וכיוצא בו, כאילו בלגלוג. אומרת הגמרא פתר - מה שהתירו להרוג את כל אלה, את הנחש, את הצירה וכולי, זה רק אם באים לו להזיקו ופה הוא סתם הלך והרג אותו. תני, רבי יעקב אומר הרואה נחש וקרב בתוך ארבע אמות ראוי היה שימות בהם, אלא שהרחמים של מקום מרובים. אמר רבי שמעון ואין דברים אמורים בזמן שלא הרגם. כלומר אם הנחש הצליח לברוח, אז הם כנראה באו להרוג אותו והקדוש ברוך הוא חס עליו. אבל אם הוא הרג אותם כנראה לא נראו לו אלא שיהרגם. כלומר הקדוש ברוך הוא שלח לו אותם כדי שיהרגו אותם. וכן אומרים בין כך ובין כך לא נראה לו לזכות. כתיב "שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". רבי אחא אמר רבי אבהו ורבנן, חד אמר: למה נמשלו כל באי העולם לחולדה? אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, אבל יש הרבה מינים בים מה שאין ביבשה, חוץ מחולדה שישנה ביבשה ואין חולדה בים, ולכן יושבי היבשה נקראים יושבי חלד. וכנה אמר למה הוא ממשיל כל באי העולם לחולדה, אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת. כלומר בעצם היא אוספת כל הזמן ואין לה מושג מה יהיה עם זה, גם אם היא אוספת מעבר למה שהיא צריכה. אז כך כל באי עולם גוררים ומניחים, גוררים מניחים ואינם יודעים למי מניחים, כדכתיב "אוצר ולא ידע מי אוספן". למדנו במשנה חיה ועוף שברשותו של אדם פטור והחובל בהן חייב. אומרת הגמרא לא אמרו אלא שברשות אדם. אם אינם ברשות אדם - חייב, גם על בהמות בית. אמר רבי יוסי אדם מרה שור שמרד. כלומר, אם שור ברח - אז לצוד בשבת חייב. רבנן דקסרין אמרו בשם רב ארדן עור של עוף מותר לכתוב עליו מזוזות. כמובן אם אין נקבים - אם הדיו לא עובר דרך הנקבים אז מותר, אבל אם הדיו עובר דרך הנקבים אסור. זו הלכה ב. אמרה המשנה: אין עושים אלונטית בשבת. עושה הוא מי מלח. וגם תסביר מה ההבדל ביניהם. וטובל בהן פיתו ונותן לו לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי ולא אילמי בין מרובה בין מועט. כלומר, אילמי זה מי מלח, אז בין אם הוא עושה בהרבה מלח ובין מעט זה בכל מקרה אילמי, אז מה זה משנה? ואלו הם מי מלח המותרים - נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח. כלומר אם קודם הוא שם שמן אז השמן טיפה מקהה את המלח, אז זה מותר. אומרת הגמרא, למדנו במשנה מה בין אילמי מה בין מי מלח - כלומר למדנו במשנה שאין עושים אילמי, עושים מי מלח. מה ההבדל ביניהם? אילמי צריכה אומן - כלומר צריך איזה אדם שבקיא לדעת כמה בדיוק מלח לשים. אבל סתם מי מלח אין צריכה אומן. רב הונא אמר כל שנותנים לתוכה מלח והיא נשרת - כלומר, אם אתה שם עוד מלח והמלח יימס, כלומר המים מסוגלים עדיין להמיס את המלח, אז זה נקרא עדיין מי מלח. אם אתה מגיע לשלב שהמלח כבר לא נמס יותר אז זה נקרא אילמי. אמר רבי אבהו כל שנותנים לתוכו ביצה והיא שוקעת זה מי מלח, אבל אם אינה שוקעת זה כבר אילמי. עושין ינומלין בשבת. מה הינומלין? אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: יין, דבש ופלפלים. אמר רבי אסא בשם רבי יוחנן מותר לערב את הינומלין ואסור לשחוק. כלומר מותר לערבב את החומרים האלה, אבל לשחוק את הפלפלים אסור לצורך הינומלין. אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: את שהוא משום תערובת מותר. כלומר, כל דבר שכל העניין הוא רק לערב אותו מותר, אבל משום שחיקה, כלומר צריך גם לשחוק - זה אסור. והא אילמי לאו משום תערובת מותר אני קמי? אז למה אסור? הרי לכאורה אילמי זה רק לערב מלח עם המים, אז למה אסור? ואתה אומר רבי יהודה בן טיטאס, רבי יהודה בן פזי, שמעון בר אבא ושמעון בר אבא אמרו בשם רבי יוחנן ששאני אילמי שיגמר מלאכה של כביסת ירקות. ככה כובשים ירקות, שמעבירים מי מלח בכמות גבוהה, אז לכן כשהוא עושה את זה זה נחשב גמר מלאכה של כיבוס ירקות, ולכן חייב, לכן אסור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן מותר לשבר את הפלפלים. כלומר מותר לשבור גרגרי פלפל, השחור, הלבן, מותר לשבור אותם, אבל אסור לקבץ - אסור לאסוף את מה ששברנו. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שום ששחקו, אם היה מחוסר שחיקה - אסור, אבל לערב את השום מותר. כלומר היו שוחקים את השום, ואחרי זה מערבבים בו שמן. אז לשחוק אסור בשבת, אבל אם הוא כבר שחוק מותר לערב בו שמן. תמן תנינן: השום והבוסר והמלילות שנתן מבעוד יום, רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך. כלומר מותר להניח עליהם איזה כובד והם נגמרים כי הם מגיעים למרקם דק דק. רבי עקיבא אומר לא יגמור. רבי יעקב בר חמא ברבי שמעון בר אבא אמרו בשם רבי חיינא לא נחלקו אלא בחולין, והכוהנים נהגו בתרומה כרבי ישמעאל, משום שהכוהנים זריזין. כלומר האיסור הזה - שלא יגמור, שלא יניח על זה איזה משהו כבד שיצא ממנו הכל, שהשום יתפורר לגמרי וייצא ממנו מיץ - נהגו רק בחולין. את זה לא נהגו בחולין... אבל הכוהנים נהגו כן כמו רבי ישמעאל, כלומר להניח איזה משהו כבד, כי לא חוששים שמא הם גם כן יבואו לשחוק, כי הכוהנים זריזין. {{סוף}}</div> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שלושה עשר|שנים עשר|ארבע עשר}} d97slcor9ldzkrxdaqlyzbill4hop45 106 1706322 3078703 3035698 2026-08-23T19:42:06Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078703 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|ארבע עשר|שלושה עשר|חמישה עשר}} ==פרק ארבע עשר - שמונה שרצים== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק ארבע עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עד.ogg|thumb|ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עד.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_א|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. {{שוליים|יד_ב}}חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זריקן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} איתפלגין {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}}, חד אמר {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} דברי הכל וחורנה אמר במחלוקת ומתניתין כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} {{ירו"מ-הדגשה|ודלא כרבנן}} ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} נפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון דתנינן תמן {{שוליים|יד_ג}}אלו שעורותיהן כבש{{ירו"מ-הדגשה|ר}}ן עור האדם ועור חזיר של יישוב, {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אומר אף עור חזיר של בר {{ירו"מ-הדגשה|ועור חטוטרת של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר הלטאה כחולדה וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר שמנה שרצים יש להן עורות}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות {{ירו"מ-הדגשה|על אכילתו}} עור הוא ואין לוקים עליו משום נבילה. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} אמר משנה תמימה שנה {{תנא-ירו"מ|רבי}} בין לאסור בין ללקות בין לטומאה. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שלדעת הכל אין לוקים על אכילתם שדינם כעור, אף לענין שבת לדעת הכל דינם כעור וחייב, ולדעת}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|במחלוקת}}. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתין מסייעא ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} שמונה שרצים יש להן עורות {{ירו"מ-הדגשה|והחובל בהם בשבת חייב}}, אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שבשבת החובל בהם חייב}} {{ירו"מ-ביאור|על דעת כולם. משמע שעורם חלוק מבשרם}} לפיכך אומר אני שמונה שרצים יש להן עורות {{ירו"מ-הדגשה|לעניין טומאה}}. מתניתא מסייע ל{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בן לקיש}} {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} החובל בשרצים את שיש להן עורות חייב, ואת שאין להן עורות פטור. {{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן נורי}} אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להן עורות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} עור הוא ואין לוקין עליהן משום נבילה, ואתיא כההיא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הצד זיזין זבובין הגזין יתושין חייב, ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{שוליים|יד_ד}}פוטר. וכן היה {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב. {{אמורא-ירו"מ|אלעזר בן אחבאי}} אומר אף בשרב <span id="דף_עד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} בשעה שמקלחין פטור. הצד צבי {{שוליים|יד_ה}}חיגר סומא חולה קטן פטור, ישן חייב. ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו קמיץ חדא {{ירו"מ-הוסר|ופצח}}{{ירו"מ-הדגשה|ופתח}} חדא, אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} מותר להרוג את הצרעה בשבת. ותני כן {{שוליים|יד_ו}}חמשה נהרגין בשבת: זבוב מצרי, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבהדיות, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום. מעשה שנפל נחש בשבת ועמד נפתי אחד והרגו, אמר {{תנא-ירו"מ|רבי}} פגע בו כיוצא בו ולא מן הדברים הנהרגין בשבת אינון. פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו זה רק}} בבאין להזיק{{ירו"מ-הדגשה|ו}}. תני {{תנא-ירו"מ|רבי יעקב}} אומר: הרואה נחש ועקרב בתוך ארבע אמות — ראוי היה שימות בהם, אלא שרחמים של מקום מרובין. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}}{{ירו"מ-הוסר|ן}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} במה דברים אמורים בזמן שלא הרגן, אבל אם הרגן לא נראו לו אלא שיהרגם. וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא נראו לו אלא בזכות. כתיב {{הפ|תהילים|מט|ב}} שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד, {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} ורבנן חד אמר למה הוא {{ירו"מ-הוסר|מושל}}{{ירו"מ-הדגשה|ממשיל}} כל באי העולם {{ירו"מ-הוסר|בחולדה}}{{ירו"מ-הדגשה|לחולדה}} אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים {{ירו"מ-הדגשה|ויש}} הרבה מינים בים מה שאין ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|חוץ מחולדה שישנה ביבשה}} ואין חולדה בים. וחורנה אמר למה הוא {{ירו"מ-הוסר|מושל}}{{ירו"מ-הדגשה|ממשיל}} כל באי העולם {{ירו"מ-הוסר|בחולדה}}{{ירו"מ-הדגשה|לחולדה}} אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|תהילים|לט|ז}} יצבר ולא ידע מי אוספם. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב, לא אמרו אלא שברשות אדם, הא אם אינן ברשות אדם חייב אף על בהמות בית. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} הדא אמרה {{שוליים|יד_ז}}שור שמרד הצדו בשבת חייב. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב אבדן}} עור עוף {{שוליים|יד_ח}}מותר לכתוב עליו מזוזה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ב|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_ט}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פיתו ונותן הוא לתוך התבשיל. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת, ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח.<br><strong>גמ':</strong> מה בין הילמי ומה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן, מי מלח אין צריכה אומן. {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} אמר כל שנותנין לתוכה מלח והיא נשרית {{ירו"מ-ביאור|נמסה,}} זו היא מי מלח, ושאינה נשרית זו היא הילמי. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} כל שנותנים לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח, ושאינה שוקעת זו היא הילמי. {{שוליים|יד_י}}עושין יינומלין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|מאי יינומלין, אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}}{{ירו"מ-הוסר|ק}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} יין דבש ופלפלין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}}{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מותר לערב {{ירו"מ-הדגשה|את היינומלין}} ואסור לשחוק {{ירו"מ-הדגשה|את הפלפלין לצורך היינומלין. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} את שהוא משום תערובות מותר, משום שחיקה אסור. והכא {{ירו"מ-הדגשה|בהילמי}} לא משום תערובת אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|ולמה אסרו}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן טיטס}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן פזי}}{{ירו"מ-הוסר|ר}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שנייא היא הכא {{ירו"מ-הדגשה|בהילמי}} שהיא {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עד א}} {{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עד ב}} {{סוף}} <span id="דף_עה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:רושלמי מאיר מסכת שבת דף עה.ogg|thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עא.ogg]] <br> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} גמר מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|של כבישת ירקות. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מותר לשבר {{ירו"מ-הדגשה|את הפלפלין}} ואסור לקבץ. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_יא}}שום ששחקו אם היה מחוסר שחיקה אסור, ואם לערב את שומנן מותר. תמן תנינן {{שוליים|יד_יב}}השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, {{ירו"מ-הוסר|שהיה}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר יגמור משתחשך {{ירו"מ-ביאור|שמניח עליהם כובד והם נגמרים.}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לא יגמור. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר אבא}}{{ירו"מ-הוסר|רש}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} לא נחלקו אלא בחולין, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הכהנים נהגו בתרומה כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} {{ירו"מ-הדגשה|שהכהנים זריזים}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ג|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_יג}}אין אוכלין איזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברועה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה, אבל שותה הוא מי דקרין לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.<br><strong>גמ':</strong> חד בר נש שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר כרסנא}} מהו מישתי קרורטין {{ירו"מ-ביאור|מים עם צמחים}} בשובתא, אמר לו אם לתענוג מותר, אם לרפואה אסור. ולא מן השפה ולפנים הוא {{ירו"מ-הדגשה|בה לרפא ומותר בשבת}}. פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|שגם}} {{ירו"מ-הוסר|בלבד}}{{ירו"מ-הדגשה|בדבר}} {{ירו"מ-הדגשה|פנימי לא התירו אלא}} {{שוליים|יד_יד}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}דבר שהוא של סכנה. אבל אוכל הוא את יועזר פוליטרכוין ושותה אבוברועה {{ירו"מ-הוסר|כשמוע}}{{ירו"מ-הדגשה|כמשמעו}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רב ירמיה}} מה ניתני דקרין {{ירו"מ-הדגשה|או}} דקלין, אמר לו דקרין שהן דוקרין את המרה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} לא מסתברא {{ירו"מ-הדגשה|א}}לא דקלין שהן יוצאין מבין שני דקלין. {{אמורא-ירו"מ|שמעון בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} זה שהוא לוחש {{ירו"מ-הדגשה|קדם}} נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בלבד שלא {{ירו"מ-הדגשה|ילחש קדם ש}}יתן {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|בין}} ביד {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ובין}} בכלי {{ירו"מ-הדגשה|שלחש מותר וסיכה מותרת בשבת ורפואה אסורה, ואם ילחש קדם שנותן את השמן נמצא שאותו שמן נחשב לתרופה ואסור}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} נותן בין ביד בין בכלי. מה ביניהון מאיסה, מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי {{ירו"מ-הדגשה|אחר שנמרח על הראש}} מאוס הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואין הלחש פועל}}, מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו אינו מאוס {{ירו"מ-הדגשה|מאי נפקא מינא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} מעשר שני ביניהון, מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי <span id="דף_עה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} מעשר שני אסור {{ירו"מ-הדגשה|שאסור להשחית מעשר שני וגם לא מתרפאים במעשר שני}}, מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש מעשר שני מותר {{ירו"מ-הדגשה|שאחר שסך בטל ממנו הקדושה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} וכי כל שמותר בשבת מותר במעשר שני וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני. והא תני {{ירו"מ-ביאור|אף שאסור לסוך ביין בשבת}} מדיחה היא אשה עצמה {{ירו"מ-הדגשה|ואת}} {{ירו"מ-הוסר|ובנה}}{{ירו"מ-הדגשה|בנה}} ביין מפני הזיעה {{ירו"מ-ביאור|בשבת,}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בתרומה אסור, {{ירו"מ-הדגשה|והא}} היא תרומה היא מעשר שני. מהיא כדון {{ירו"מ-הדגשה|למה בשבת הותר ומעשר שני אסור, בשבת התירו}} {{שוליים|יד_יג}}בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול {{ירו"מ-הדגשה|ואילו במעשר שני כל השחתה או רפואה אסור גם בשינוי}}. לוחשין לעין {{ירו"מ-הדגשה|הרע}} ולמעיים {{שוליים|יד_ו}}ולנחשים ולעקרבים {{שוליים|יד_י}}ומעבירין {{ירו"מ-ביאור|מניחים כלים קרים}} על העין בשבת. מעשה ב{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|רע}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רבה}} תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין {{ירו"מ-הדגשה|הרע}} ואחד בידי שמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} ו{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר כדעתיה ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה}} אמר כדעתיה. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} על ידי דהוה שרי תמן {{ירו"מ-ביאור|בבבל}} דעינא בישא שכיחא תמן, הוה אמר צ"ט מתים בעיינה ואחד בידי שמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן, הווה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נחמן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}} תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים. ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה {{ירו"מ-ביאור|שאינם נזהרים,}} ואחד בידי שמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי חוניא יעקב מעפרתים}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[דברים ז טו|דברים עקב ז טו]]) והסיר ה' ממך כל חולי זו שריפה {{ירו"מ-ביאור|קדחת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}} ותני לה בשם {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן יעקב}} והסיר ה' ממך כל חולי זו רעיון {{ירו"מ-ביאור|דאגות}}, דאמר {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב (דברים כי תבא כח מח}}) ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון {{ירו"מ-ביאור| דאגות.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר {{ירו"מ-הדגשה|דחולי מלשון מתיקות. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחומא}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי מנחמה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} והסיר ה' ממך כל חולי זה המרה, דאמר {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים. {{שוליים|יד_טז}}רוחצין בים הגדול ובמי טבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום. אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא להעלות מטומאה לטהרה מותר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה}} בלבד שלא ישהה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יראה כמתכוון לרפואה}}. תני סכין אלינתין לחולה בשבת, אימתי בזמן שטרפו מערב שבת, אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בן אלעזר}} מתיר היה {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת, וכבר חלה וביקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו. אמרנו לו רבי מבטל את דבריך בחייך, אמר להן אף על פי שהייתי אומר כן לא מלאני לבי מימי לעבור על דברי חבירי. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ד|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_יז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ, אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. {{שוליים|יד_כ}}החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר כל ישראל בני מלכים. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עה א}} {{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עה ב}} {{סוף}} <span id="דף_עו_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עו.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עו]] <br> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן החושש בשיניו לא יגמע}} {{ירו"מ-הדגשה|בהן חומץ, והא}} כתיב {{הפ|משלי|י|כו}} כחומץ לשינים וכעשן לעינים ואת אמר הכין. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בר אבא}} בחומצן של פירות היא מתניתין {{ירו"מ-ביאור|ומה שאמר שלמה בחומץ יין.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר בר יוסה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} ואפילו תימר {{ירו"מ-הדגשה|שמדובר באותו חומץ}} כמו במתניתין טב לבישתא {{ירו"מ-ביאור|אם חושש בשניו}} וביש לטבתא. תני לא יהא מגמא חומץ ופולט, אבל מגמא הוא חומץ ובולע. מתניתא אמרה שאסור לגמות ולבלוע, דתנינן החושש שיניו לא יגמע בהן חומץ. מה היא כדון {{ירו"מ-הדגשה|הבריתא שהתירה אם בולע}} או כ{{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שדרך לשתות חומץ שחומץ משיב נפש והשותה חומץ תרומה חייב קרן וחומש}} או כדברי הכל. במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו {{ירו"מ-הדגשה|שמשיב נפש, דאיתמר. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הכוסס חיטי תרומה לוקה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} המגמא חומץ של תרומה לוקה. המגמא חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. הכוסס חיטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. {{שוליים|יד_כא}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי}} במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש, שהחומץ {{ירו"מ-ביאור|אחר טיבולו}} מיישב את הנפש. חברייא {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זבדא}} כל שהוא {{שוליים|יד_כב}}מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} והתני החושש שיניו לא יגמא בהן חומץ, ולא מן השפה ולפנים הוא. לא {{ירו"מ-הדגשה|נ}}אמר כן {{ירו"מ-ביאור|מן השפה ולפנים,}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זבדא}} כל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זוטרא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי}} מעלין עצם של ראש בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה בר מרייה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}{{ירו"מ-הוסר|ר}} {{אמורא-ירו"מ|רבא בר זוטרא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}}{{ירו"מ-הוסר|ר}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{שוליים|יד_כג}}מעלין בנות אזנים בשבת. תמן אמרין בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כד}}עין שמרדה מרפין אותה בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כה}}גבות ידים וגבות רגלים סכנה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ההן סימוקא דעינה סכנה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} לוקטין {{ירו"מ-הוסר|לו }}עוקץ עקרב בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר {{שוליים|יד_כו}}ההן חמרא {{ירו"מ-הדגשה|לתת אותו}} לבר מן עיינא שרי, לגו מן עיינה אסור. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר ההן רוק תפל אסור ליתן על גבי העין בשבת. מינה את שמע {{ירו"מ-הדגשה|מה מותר לעשות}} לחזזיתה {{ירו"מ-ביאור|שחין באזור העין שרפואתו על ידי יין או רוק.}} רבנן דקיסרין אמרין הדא אורדענה סכנה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חזקיה עכייה}} בשם רבנן דקיסרין הדא עכשמוניתא סכנה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר רב יצחק}} הדא גומרתא סכנה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} נותנין עליה חמץ בפסח. ההן {{ירו"מ-הדגשה|ד}}בלעה {{ירו"מ-הדגשה|עצם}} שרי מיפקתיה בשובתא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתין אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יד_כז}}מחט של יד ליטול בה את הקוץ. {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן מה בין קוץ ומה בין בלע. וההן דעיינה {{ירו"מ-ביאור|להוציא דבר שנכנס לעין,}} שאלון ל{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} אמר לון הא {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} קומיכון, שאלון ליה ושרא אמר לון אוף אנא שרי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ההן ציפדונה סכנה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} <span id="דף_עו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} מטתיה כן והוה מיתסי קומי ברתיה דדמיטינוס {{ירו"מ-ביאור|שר העיר}} דטיבריא. בערובתא {{ירו"מ-הדגשה|דשבתא}} בפתי רומשא {{ירו"מ-ביאור|סמוך לשקיעה}} סליק לגבה, אמר לה מיצרך אנא כלום למחר, אמרה ליה לא ואין צרכת סב גלעינן דתמרא בפלגיהן יקידן {{ירו"מ-ביאור|חצי שרוף.}} ואית דאמרין דנקלבס {{ירו"מ-הוסר|ועוד}}{{ירו"מ-הדגשה|ועור}} דסערין {{ירו"מ-ביאור|קליפה של שעורה,}} וצואה דמיינוק {{ירו"מ-ביאור|תינוק}} יבישאשחוק וטפול {{ירו"מ-ביאור|ומרח}} ולא תימא קומי בר נש. למחר עאל ודרשה בציבורא, אית דאמרין דחנקת נפשה ואית דאמרין דאיתגיירת. את שמע מינה תלת, את שמע מינה ההן ציפדונה סכנה, ואת שמע מינה דכל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו, ואת שמע מינה ההוא דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כח}}אם היה {{ירו"מ-הדגשה|הגוי}} רופא נאמן מותר. {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}} הוה ליה {{ירו"מ-הוסר|קילוס}}{{ירו"מ-הדגשה|קילום}} הורין ליה. {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}} מישחוק תחלוסין בשובתא ומיתן גו חמרא עתיקא וישתי ולא יסכן. בר בריה הוה ליה בלע {{ירו"מ-ביאור|עצם בגרון.}} אתא חד בר נש ולחש ליה ואינשם, כד נפיק אמר ליה מאן לחשתה ליה, אמר ליה מילה פלן {{ירו"מ-ביאור|שם עבודה זרה.}} אמר לו נוח הוה ליה אילו הוה מיית ולא כן, והוות ליה כן {{ירו"מ-ביאור|שמת}} {{הפ|קהלת|י|ה}} כשגגה שיוצא מלפני השליט. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יונתן}} {{שוליים|יד_כט}}בכל מתרפין חוץ מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} וגילוי עריות ושפיכות דמים. {{אמורא-ירו"מ|רבי פינחס}} בעי עד כדון {{ירו"מ-הוסר|כשאמרו}}{{ירו"מ-הדגשה|כשאמר}} לו {{ירו"מ-הוסר|הביא}}{{ירו"מ-הדגשה|הבא}} לי עצים מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} והביא לו, {{ירו"מ-הדגשה|אמר לו}} {{ירו"מ-הוסר|הביא}}{{ירו"מ-הדגשה|הבא}} לי עלים סתם והביא לו מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות מהו}} נישמעינה מן הדא. {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} הוה ליה צמרמורין, אייתון ליה מן זכרותה דדורי {{ירו"מ-ביאור|עבודה זרה שמוציא מים מזכרותיו}} ושתה. {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} אייתון ליה ולא שתה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אילו ידע {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} מנ{{ירו"מ-הדגשה|י}}ן הוה לא {{ירו"מ-הוסר|אשתה}}{{ירו"מ-הדגשה|שתה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חונה}} מתניתא אמרה כן שאין מתרפין מגילוי עריות, ותני כן לפיכך הותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה מאורסה. {{ירו"מ-הדגשה|מאי}} הותר מכלל שבת {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} להתרפות {{ירו"מ-הדגשה|שפקוח נפש דוחה שבת}}, ודכוותה לא הותר מכלל נערה מאורסה אפילו להתרפות. לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש, אלא אפילו לשמוע את קולה. כהדא חד בר נש רחם אית{{ירו"מ-הדגשה|ת}}א ביומי ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וסכן, אתון שאלון ליה מהו {{ירו"מ-הוסר|תיעביד}}{{ירו"מ-הדגשה|תיעבור}} קומוי וייחי, אמר ימית ולא כן. מהו ישמע קלה ולא ימות, אמר ימית ולא כן. מה הוות, {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר נחמן}} חד אמר אשת איש וחורנה אמר {{שוליים|יד_ל}}פנויה. מאן דאמר אשת איש ניחא, ומאן דאמר פנויה והא בר כיחא נגרא רחם אית{{ירו"מ-הדגשה|ת}}א ביומוי ד{{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ושרא ליה. כאן בפנויה וכאן באשת איש, ואפילו תימר כאן וכאן בפנויה תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עו א}} {{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עו ב}} {{סוף}} <span id="דף_עז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף עז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עז.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עז]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} ואית דבעי מימר איתא רבה הוות {{ירו"מ-ביאור|חשובה}} ולא מנסבא {{ירו"מ-הדגשה|ליה}}, וכל מה דהוא מעבד באיסור הוה מעבד, בגין כן אסר ליה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} מתניתין אמרה כן שאין מתרפין משפיכות דמים, דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|אשה המקשה לילד המילדת מוציאה את העובר אברים אברים}} {{שוליים|יד_לא}}יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש {{ירו"מ-ביאור|אבל לאם מותר מדין הקם להרגיך.}} לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני {{ירו"מ-הדגשה|דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו}}. תני {{ירו"מ-הוסר|עכום בישראל אסור }}ישראל {{ירו"מ-הדגשה|בעבודת כוכבים ומזלות מותר להרוג עבודת כוכבים ומזלות}} בעכום {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} בעי מה {{שוליים|יד_לב}}להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ולא מתניתין היא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}{{ירו"מ-הוסר|ר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי {{ירו"מ-ביאור|מי הרודף ומי הנרדף.}} מעשה ב{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן דמה}} שנשכו נחש, ובא יעקב איש כפר סמא {{ירו"מ-ביאור|שהיה מין}} לרפותו {{שוליים|יד_לג}}ולא הני{{ירו"מ-הדגשה|ח}} לו {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן דמה}} אני מביא ראייה {{ירו"מ-הדגשה|שמותר}} {{ירו"מ-הוסר|שירפאנו}}{{ירו"מ-הדגשה|שירפאני}}, לא הספיק להביא ראייה עד שמת {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן דמה}}. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אשריך {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן דמה}} שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצתה גדירן של חכמים, דכתיב {{הפ|קהלת|י|ח}} {{ירו"מ-הוסר|קוהלת י }}ופורץ גדר ישכנו נחש. ולא נחש נשכו, אלא שלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבא. ומה הוה ליה ל{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן דמה}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מימר {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא יח ה|ויקרא אחרי מות יח ה]]) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם {{ירו"מ-הדגשה|תנן לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד, בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כל ישראל בני מלכים. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זבדא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{שוליים|יד_לד}}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן מי נתן שמן וורד לעני ולא סך {{ירו"מ-הדגשה|שגם העני ראוי לסוך שמן ורד רק שאין לו}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}} ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} חכ{{ירו"מ-הדגשה|י}}ם רבי ל{{אמורא-ירו"מ|בר פדיה}} דאת אמר שמועתא מן שמיה, אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרין משמו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}} ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר זבדא}} חכם רבי ל{{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} דאת אמר שמועתה מן שמיה, אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רב אדא בר אחוה}} אמרין משמו. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עז א}} {{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יד|עז ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק שמונה שרצים</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|ארבע עשר|שלושה עשר|חמישה עשר}} sbarowozv7p5eqhkqhl7h9hoawds0sc 106 1706323 3078704 3078486 2026-08-23T19:42:09Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078704 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|חמישה עשר|ארבע עשר|שישה עשר}} [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עז.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עז]] ==פרק חמישה עשר - אלו קשרים== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף עז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק חמישה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_א|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_א"> <strong>מתני':</strong> אלו קשרים שחייבין עליהן {{שוליים|טו_א}}קשר הגמלין וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן {{שוליים|טו_ב}}כך הוא חייב על התירן {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו.<br><strong>גמ':</strong> מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים {{ירו"מ-הדגשה|של המשכן}} ולא לשעה היתה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו {{ירו"מ-הוסר|נוסעין}}{{ירו"מ-הדגשה|חונין}} {{ירו"מ-הוסר|וחונין}}{{ירו"מ-הדגשה|ונוסעין}} על פי הדיבור כמי {{ירו"מ-הוסר|שהיא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} לעולם. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} <br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עז עמוד א'''{{ש}}</span> '''תמלול מתוקן''' אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת דף עז. בדף הקודם אמרנו שאסור להתרפא בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אז אומרת הגמרא, אמר רבי חייא מתניתא למר לכן שהם מתרפאים בשפיכות דמים. מה היה דין? תנינן תמן: אישה המקשה ליילד, המילדת מוציאה את העובר איברים איברים. כלומר, מותר שהמיילדת תחתוך את העובר כשהוא עדיין בבטן איברים איברים, ותוציא אותו כשהוא... ככה היא תהרוג אותו. '''אבל יצא רובו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש'''. בעצם מצד הדין לאימא מותר, כי לאימא מבחינת מצד האימא זה נחשב רודף, כי היא רודפת אותו ומנסה להורגו, כן? אבל למישהו אחר אסור, כן? כיוון שהגמרא אומרת שלא ברור מי רודפת את מי. עוד אומרת הגמרא, לא אותו דבר כשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו אמר לו חמוס את פלוני, כן? גם כן זה אסור, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואז אולי כשיבוא לגנוב לו, אז ההוא ינסה להילחם ואז יבואו להרוג אותו. אז לכן אסור אפילו אם אומר לו ללכת לגנוב ממישהו. תני, ישראל בעכו״ם מותר, כלומר מותר להרוג עכו״ם כדי להציל את הישראל, אבל עכו״ם בעכו״ם אסור. רב חסדא, מהו להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן? אתא דרבי ירמיה ולא מתיתיני, הרי זה המשנה. דתנן, '''יצא רובו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש'''. אז רואים מכאן שאסור להרוג את הקטן כדי להציל את הגדול. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב חסדא, שאני תמן, שאין אתה יודע מי הורג את מי. כן, אין לך מושג מי פה רודפת את מי. כן, כי מצד אחד האימא מסכנת את הוולד, מצד שני הוולד מסכן את האימא. ואתה גם אומר כזה בעניין בן דמא שנשכו נחש. בא יעקב איש כפר סמה, שהוא היה מין, הוא בא לרפותו ולא הניח לו רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעזר בן דמא, אני מביא ראיה שמותר שירפאני. לא הספיק להביא ראיה עד שמת בן דמא. אמר לו רבי ישמעאל, '''אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדרן של חכמים''', דכתיב, '''ופורץ גדר ישכנו נחש'''. שואלת הגמרא, ולא נחש שישכנו? אלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבוא. ומה הוה ליה? מה בעצם היה יכול רבי אלעזר בן דמא להביא ראיה? דכתיב, '''אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'''. אומרת הגמרא, תנן, לא סכו חן וחומץ, אבל סכו את השמן ולא שמן זרד. בני מלכים סכים שמן זרד על מכתם, שכן דרכן, שדרך מלכים אסור בחול. רבי שמעון אומר, '''כל ישראל בני מלכים הם'''. אמר רבי אבא בר זבידא בשם רב, הלכה כרבי שמעון. דאי לא כן, מי יתן שמן זרד לעני ולא יסוך? כלומר, בעצם זה לא ראוי לעני. כלומר, גם העני ראוי לסוך שמן זרד, רק שאין לו. אז לכן זה מותר לכולם. אמר רבי זירא לרבי יוסי, חכים רמי לבר פדיה, דאת אמר שמעתם משמע, כי אתה ראית אותו שאתה אומר שמועות משמו? אמר ליה רבי יוחנן, אמרן משמע, כן? רבי יוחנן ראה אותו, ורבי יוחנן אמר בשמו, זה כאילו שאני ראיתי אותו. אמר רבי זירא לרבי אבא בר זבידא, חכים ר' לרב, דאת אמר שמעתם משמע? אמר ליה רבה דבר אחווה, אמרים לשמועו. כן, לכן אם אדם צריך להגיד שמועות, צריך להכיר את האדם שהוא שמע ממנו, אבל אם הוא מכיר את האדם שאמר את השמועה ואותו אדם מכיר את האדם שממנו הוא שמע, אז זה מותר. אדם נרפא מנשיכת שרצים, אדם נרפא מנשיכת שרצים, אדם נרפא מנשיכת שרצים - יוצא השם. הלכה א'. אומרת המשנה, '''אלו קשרים שחייבין עליהן, קשר הגמלין וקשר הספנין, כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן'''. '''רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_עז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף עז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עז עמוד ב<span class="yerum-runnum">142</span></div> מכיון שהבטיחן {{ירו"מ-הוסר|המקום}}{{ירו"מ-הדגשה|הקדוש}} {{ירו"מ-הדגשה|ברוך הוא}} שהוא מכניסן לארץ כמי {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא}} לשעה. {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי פינחס}}: מתופרי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו. חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר את הראשון {{ירו"מ-הדגשה|ומביא חוט אחר וקושרו}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: ההן חייטא אומנא מבלע תרין {{ירו"מ-הוסר|רישיה}}{{ירו"מ-הדגשה|ראשיה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיה אפילו כמה קשרים ולא צריך להתיר ולהחליף חוט}}. והיידא אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} דא {{ירו"מ-ביאור|אם כך מנין נלמד מתיר?}} דאמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי חנינא}}{{ירו"מ-הוסר|בן}} מאורגי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|ולא מתופרי היריעות}}. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב (שמות כו}}) אורך היריעה האחת כדי שתהא כולה אחת. נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו {{ירו"מ-הדגשה|מיד}} מכיון שהיה מגיע לאריג {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוי}} שרי {{ירו"מ-הדגשה|ליה ומעל}} לה {{ירו"מ-ביאור|שולף את החוט.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}{{ירו"מ-הוסר| ומעיל לה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחומא}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת {{ירו"מ-הדגשה|והרי חוטי הערב אחד עולה ואחד יורד ואם ישלוף את הקרוע נמצאו שנים עולים ויורדים יחד}} {{ירו"מ-ביאור|זה נקרא תיימת.}} תני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}{{ירו"מ-הוסר|א}} {{שוליים|טו_ג}}חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור {{ירו"מ-הדגשה|ואין זו התרה שאסור נעשה כשובר את החבית לאכל}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ממנה}} {{ירו"מ-הדגשה|גרוגרת}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ב|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ב"> <strong>מתני':</strong> ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין {{שוליים|טו_ד}}קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא {{ירו"מ-הוסר|ורצועה}}{{ירו"מ-הדגשה|ורצועות}} מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר. {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}} אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר כלל. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קושרת אשה מפתח חלוקה}} אמר {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}}: במפתח אימרא {{ירו"מ-ביאור|שפה לבגד}} שהוא מדביקו לחלוק {{ירו"מ-הדגשה|וקושרת אותו סביב הצואר שאין חוששים שמא תניח אותו קשור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: במפתח חלוק שהוא עשוי כמין שני דפין {{ירו"מ-ביאור|כמו שלנו}} {{ירו"מ-הדגשה|ופתוח כולו מלפנים, ומהדקת וקושרת אותו לפי מידתה, ואף בזה לא חוששים שמא תשאיר אותו קשור}}. נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור. חוטמו {{ירו"מ-ביאור|חלק קדמי של הנעל}} שנשמט אית תניי תני מותר להחזיר ואית תניי תני אסור להחזיר. הוון בעי מימר מאן דאמר מותר בשיש בו נקב אחד {{ירו"מ-הדגשה|שאותו מחברים לנעל}}. מאן דאמר אסור בשיש בה {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} נקבים {{ירו"מ-הדגשה|שמא אחד מהם יקשור קשר של קיימא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}} בין זה ובין זה כמאן דאמר בשיש בו שני נקבים. מהו כדון מאן דאמר מותר ברפין. מאן דאמר אסור באפוצים {{ירו"מ-ביאור|הדוקים.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר קושרין לפני בה}}מה {{ירו"מ-הדגשה|בשביל שלא תצא האם הם}} חולקין על {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}}? מן מה דתני {{שוליים|טו_ה}}{{ירו"מ-הוסר|מודין}}{{ירו"מ-הדגשה|מודים}} חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-ביאור|ביום טוב}} בחותמו{{ירו"מ-הדגשה|ת}} שבקרקע שמפקפקין {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומתירין}} ומפקיעין {{ירו"מ-הוסר|ומתירין}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל לא}} {{ירו"מ-הוסר|וחותכין}}{{ירו"מ-הדגשה|חותכין}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בשבת ומפקפקין<br><br> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עז עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא, '''מה קשירה היתה במשכן?''' עונה הגמרא, '''שהיו קושרין את המיתרים''' של המשכן. שואלת הגמרא, '''ולא לשעה היתה'''? הרי זה משהו זמני, הרי את המשכן כל פעם פירקו. אמר רבי יסה, '''מכיון שהיו''' חונים ונוסעים '''על פי הדיבור כמי לעולם'''. אמר רבי יוסי ברבי בון, '''מכיון שהבטיחן''' הקדוש ברוך הוא '''שהוא מכניסן לארץ''', אז בדיוק הפוך, זה '''כמי לשעה''', כי הרי הם יודעים שהם צריכים לפרק את זה. אלא אמר רבי פינחס, '''מתופרי יריעות למדו''', כן, שאם נפסק לו חוט '''היה קושרו'''. '''חזר ונפסק''', אז '''לעשותן קשרים קשרים אי אפשר''', כי זה לא מכובד, '''אלא חוזר ומתיר את הראשון''' ומביא תחתיו חוט אחר וקושרו. אמר חזקיה, '''ההן חייטא אומנא מבלע תרין'''. כלומר, אין מציאות שהוא יצטרך להתיר כדי לפתוח את זה, כיוון שכשהוא קושר אז הוא מביא את זה למצב שהוא מאחד את שני הראשים יחד וזה נהיה כמו אחד, כן? אז לכן לא היה צריך להתיר אף פעם. והיידא אמר על זה, כלומר, מאיפה למדו שאסור להתיר? דאמר רבי יוסי בי רבי חנינא, '''מאורגי יריעות למדו''', ולא מתופרי יריעות. מה טעמא? דכתיב, '''אורך היריעה האחת''', כדי שתהא כולה אחת. לכן אם נפסק לו חוט '''היה קושרו''' מיד, אבל '''מכיון שהיה מגיע לאריג''', כלומר אחרי שהוא מסיים את האריג, '''שרי לה''' - הוא היה מושך את החוט, כן? הוא היה מתיר את הקשר ושולף את החוט מהאמצע. אמר רבי תנחומא בשם רב הונא, '''אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת'''. והרי חוטי הערב, אחד עולה ואחד יורד, כן? תמיד זה ככה, יש לנו את חוטי הערב ואת השתי המעבירים ביניהם, ככה שיוצא תמיד חוט אחד עולה, חוט אחד יורד. אם אתה מושך עכשיו אחד מחוטי השתי, יוצא בעצם ששני החוטים סמוכים, הם שניהם באותו כיוון, שניהם עולים ושניהם יורדים ביחד. זה נקרא תיומת, וזה אסור. תני רבי הושעיה, '''חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור'''. עכשיו, שואלת הגמרא, וזו לא התרה שאסורה? הרי אמרו שאסור להתיר. ותני, לא נעשה כשובר את החבית לכל מיני גוגות, שזה מותר. הלכה ב'. אומרת המשנה, '''ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין'''. כלומר יש קשרים שהם, אה, לא חייבים עליהם למרות שבעצם הם קשרים, כמו קשר הגמלים, קשר הספנים, ואפילו כן, פטור עליהם. כי גון '''קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר'''. '''רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל''', כלומר לא בחבל, כן, כי את הפסיקיא, את החגורה, מסתמא ישחרר אחרי זה, אבל בחבל אסור כי את החבל אולי ישאיר שם ואז יהיה קשר של קיימא. '''ורבי יהודה מתיר כלל'''. '''אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו'''. אמרה הגמרא, למדנו במשנה '''קושרת אשה מפתחי חלוק'''. אמר חזקיה, '''במפתח אימרא שהוא מדביקו לחלוק'''. כן, כלומר יש לנו שפה לבגד, כאילו יש לנו רצועה לבגד והיא קושרת סביב צווארה, כן? כי שמה לא חוששים שהיא תשאיר את זה קשור, היא לא יכולה להשאיר את זה קשור. אז מדובר על זה שבקצה של הבגד יש איזה מין רצועה שהיא קושרת אותה לצוואר. זה הכוונה בקושרת מפתח חלוק. אמר רבי יוסה, '''במפתח חלוק שהוא עשוי כמין שני דפין'''. כמו שלנו, בעצם שיש לך חלוק שיש לו שני חלקים ובאמצע היא קושרת אותם לחבר אותם, ופתוח כולו מלפנים, מהדקת וקושרת אותו לפי מידתה, ואף בזה לא חוששים שמא תשאיר אותו קשור, למרות שבעצם היא יכולה להשאיר אותו קשור ולהוריד אותו כמו שמורידים שמלה. אבל לא חששו. '''נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור'''. '''חוטמו שנשמט''', כלומר אם החלק הקדמי של הנעל נשמט, אז '''אית תניי תני מותר להחזיר ואית תניי תני אסור להחזיר'''. '''הוון בעי מימר''', כלומר בישיבה חשבו לומר ש'''מאן דאמר מותר בשיש בו נקב אחד''' שאותו מחברים לנעל, ו'''מאן דאמר אסור בשיש בה נקבים'''. כן, שמא אחד מהם הוא יקשור וישאיר קשר של קיימא ורק את השני הוא ישאיר קשר לא קבוע. אז לכן חשבו שאסור. אמר רבי יוסה ברבי בון, '''בין זה ובין זה''', בין שיש בו שני נקבים בין שיש בו נקב אחד, בכל מקרה מותר. אז מה ההבדל ביניהם? '''מאן דאמר מותר ברפין''', כלומר אם הוא קושר קשר רפוי, '''מאן דאמר אסור באפוצים''', כלומר אם הם מהודקים אז זה אסור. תני רבי... {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טו|עז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טו|עז ב}} {{סוף}} <span id="דף_עח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף עח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עח.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עח]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עח עמוד א<span class="yerum-runnum">143</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|ומתירין}} אבל לא מפקיעין ולא {{ירו"מ-הדגשה|חותכין ושבכלים בשבת}} מתירין ואין צריך {{ירו"מ-הוסר|ולא חותכין בכלים בשבת מותר }}לומר ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שגם לפי חכמים מותר לקשור את הדלת}}. הדא אמרה {{ירו"מ-הדגשה|שחכמים}} {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|אינם}} חולקין על {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר בן יעקב}}. תנן: קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתיר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} בחבל שחול {{ירו"מ-ביאור|ארוג}} הוא מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון}} חבל שהיא משוחל{{ירו"מ-הדגשה|ת ודאי}}{{ירו"מ-הוסר| בפסיקיא אבל}} לא {{ירו"מ-הוסר|בחלב}}{{ירו"מ-הדגשה|ישאיר אותו קשור תנן: כלל אמר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|מתיר}}{{ירו"מ-הדגשה|כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו}}. הא {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבנן {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|חייבין עליו}} אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תנינן אוף הדא בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. כלל אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: כיני מתניתא: כל קשר שאינו של קיימא והוא לשעה אין חייבין עליו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ג|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ג"> <strong>מתני':</strong> מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים {{שוליים|טו_ו}}ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין {{ירו"מ-הוסר|ליום}}{{ירו"מ-הדגשה|ביום}} הכפורים. {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר {{שוליים|טו_ז}}לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין {{ירו"מ-הוסר|לשבת גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|בשבת}}.<br><strong>גמ':</strong> דבית {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרי {{שוליים|טו_ח}}קיפול בשנים אסור. {{ירו"מ-הדגשה|וכן אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נחמן}}: אין מקפלין בשבת בשנים. וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר נחמן}} לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה על ידי שהפה זה מסריח {{ירו"מ-ביאור|מדבר לשון הרע,}} התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ברכיה}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין {{ירו"מ-הדגשה|דתנו רבנן}} כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר ([[ויקרא כג ג|ויקרא אמור כג ג]]) שבת הוא לה' וכתוב אחד אומר ([[דברים טז ח|דברים ראה טז ח]]) עצרת לה' אלהיך הא כיצד {{שוליים|טו_ט}}תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: שבת לה' שבות כה' מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף את שבות ממאמר {{ירו"מ-ביאור|מדברי חול.}} מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת. אמר: הואיל וחשבתי לגדרה — איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקדוש ברוך הוא זימן לו<br><br> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עח עמוד א'''{{ש}}</span> בס"ד אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ע"ח. נתחיל מדף הקודם, שני שורות אחרונות. תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרים לפני בהמה בשביל שישחוט זה. שואלת הגמרא אם חלוקים על רבי אליעזר בן יעקב, כלומר אם חכמים חולקים עליו בזה. אומרת הגמרא: תני, מודים חכמים לרבי מאיר לגבי יום טוב בחותמות שבקרקע, כלומר מכסים - איך מכסים בורות או דברים כאלה - שמפקפקים ומתירים, כלומר מותר למשוך את הדלת עד שזה נפתח ומותר גם להתיר את החבל. מותר גם להפקיע את החבל, כלומר לקרוע אותו, כן, אבל לא חותכים אותו, כלומר מותר להפקיע, כלומר לפתוח את החוטים, להפריד אותם אבל לא חותכים אותו. '''אבל לא מפקיעין ולא מתירין ואין צריך לומר ביום טוב'''. בשבת מפקפקים ומתירים אבל לא מפקיעים ולא חותכים. ושבכלים, כלומר בכלים בשבת מתירים ואין צריך לומר ביום טוב. אז רואים מכאן שגם לפי חכמים מותר לשוט את הדלת לפני הבהמה. אומרת הגמרא: '''הדא אמרה חולקין על רבי אליעזר בן יעקב'''. כן. '''תנן: קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל''', כלומר גם במשנה שמותר לקשור את הדלי בחגורה אבל לא בחבל, כן, כי החשש שהוא ישחית את החבל הוא ישיר, ורבי יהודה מתיר. אמר רבי אבא: מה שהתירו רבי יהודה - בחבל ששחול, כלומר חבל יקר שהוא ארוג, לא סתם חבל, כן, שבעצם כיוון שהוא שחול הוא דואג שלא ישאיר אותו קשור, אבל סתם חבל גם רבי יהודה מודה. תנן: '''כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו'''. כן, כתוב ככה, שלפי רבי יהודה כל קשר שלא של קיימא אין חייבים עליו. שואלת: מאן - רבנן חייבים עליו? וגם חכמים על זה מודים. אז למה כתוב שרבי יהודה אומר את זה? '''אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם רבי יהודה, תנינן אוף הדא בשם רבי יהודה'''. בעצם החכמים מודים, אבל בגלל שהרישא זה היה רק לרבי יהודה, אז לכן גם הסיפא נכתב בשם רבי יהודה. אומרת הגמרא: '''כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו'''. אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''כיני מתניתא: כל קשר שאינו של קיימא והוא לשעה אין חייבין עליו'''. כן, כלומר צריך שני דברים, שני תנאים - גם קשר לא של קיימא וגם קשר שהוא לזמן קצר. כלומר קשר של קיימא - הכוונה תלוי במהות של הקשר, כן, קשר חזק, אז זה קשר של קיימא. אז צריך גם שיהיה קשר שהוא עצמו לא קשר קבוע, אבל גם שבאמת לא יהיה לזמן קבוע, לא יהיה לתמיד, אלא רק לשעה. כן, רק אז לא חייבים עליו. חוזרים לדף מ"ח. אומרת המשנה: '''מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, שחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים'''. כל קורבנות שהקריבו אותם בשבת - את החלבים שלהם מותר להקטיר ביום הכיפורים. '''רבי עקיבא אומר לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין'''. אומרת הגמרא: '''דבית רבי ינאי אמרי קיפול בשנים אסור''', כי אז הקיפול הוא טוב. וכן אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: '''אין מקפלין בשבת בשנים'''. '''וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין''', כלומר אם הוא נעזר בספסל או במיטה וכדומה, אז זה כאילו הוא שניים, כי אז הוא מגיע לקיפול טוב. אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: '''לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה'''. כלומר, כיוון שהפה רגיל לדבר דברים לא טובים, אז התירו לו לעסוק בדברי תורה. אמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא: '''לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה'''. אומרת הגמרא: '''מתניתין מסייעה''' - בין לדין בין לדין. אין. '''כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה'''. כלומר יכול לעשות או את זה או את זה, כל הזמן לעסוק בתורה או כל הזמן לאכול. אומרת הגמרא: '''כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך'''. '''הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות'''. אמר רבי אבהו: '''שבת לה' - שבות כה''''. כן, מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, כלומר הקדוש ברוך הוא ברא במאמרות, הוא לא - עשה הכל במאמר, אז גם אתה תשבות ממאמר, כלומר תשבות במאמר של דברי חול. ואומרת הגמרא: '''מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת'''. כלומר הוא חשב בשבת, שבמוצאי שבת אני אגדור את זה. '''אמר: הואיל וחשבתי לגדרה - איני גודרה עולמית'''. '''מה פעל לו הקדוש ברוך הוא? זימן לו סוכה אחת של נצפה''', כלומר ענף אחד של צלף, '''ועלת לתוכה וגדרתא ממנה, היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו'''. {{סוף}}</div> <span id="דף_עח_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף עח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עח עמוד ב<span class="yerum-runnum">144</span></div> סוכה {{ירו"מ-ביאור|ענף}} אחת של נצפה {{ירו"מ-ביאור|צלף}} ועלת לתוכה וגדרתא ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בר יוחאי}} כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין {{שוליים|טו_י}}הוה אמר לה: אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} מהו {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מימר רעינו פרנסינו אמר לו {{ירו"מ-הוסר|טופוס}}{{ירו"מ-הדגשה|טופס}} ברכות כך הן {{ירו"מ-הדגשה|ומותר}}. תני {{שוליים|טו_יא}}מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית משחרית לחצות ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אשי}}: אשה פיקחת מדיחה כוס כאן קערה כאןתמחוי כאן נמצאת מרבצת ביתה בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין ביום הכפורים}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} {{שוליים|טו_יב}}יום הכפורים שחל להיות {{ירו"מ-הדגשה|בערב}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} אין תוקעין {{ירו"מ-הדגשה|חל}} לאחר שבת אין מבדילין. מה כ{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שאין הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, ולכן חלבי שבת אינם קרבים ביום הכיפורים}} ברם כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} מבדיל שכן חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי עזרא}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אפילו כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} לא יבדיל כלום הוא מבדיל אלא להתיר לו דבר שהוא אסור לו אילו הקטיר {{ירו"מ-הדגשה|את}} חלבי {{ירו"מ-הדגשה|השבת בשבת ולא המתין למוצאי}} שבת {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא יום כיפור}} שמא אינו מותר {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שאין דבר שהיה אסור בשבת והותר}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה}}: ויבדיל שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות {{ירו"מ-ביאור|ולקנוב ירק.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות {{שוליים|טו_יג}}לא מן המנחה ולמעלן. ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן, נר אין כאן, במה הוא מבדיל. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} {{ירו"מ-הדגשה|יכול הוא להבדיל}} בתפלה.<br><br> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טו|עח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טו|עח ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק אילו קשרים</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|חמישה עשר|ארבע עשר|שישה עשר}} p86hosmdw9aispjsdb810998c1bzaw9 106 1706324 3078705 3078487 2026-08-23T19:42:11Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078705 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שישה עשר|חמישה עשר|שבעה עשר}} ==פרק שישה עשר - כל כתבי== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף עח ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שישה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עח.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_עח.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_א|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאינן קורין בהן, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אף על פי שכתובין בכל לשון {{שוליים|טז_ב}}טעונין גניזה. מפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש. <strong>גמ':</strong> מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן? בין שיש בהן טעויות, בין שאין בהן טעויות. <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עח עמוד ב'''{{ש}}</span> אמר רבי חנינא: '''מדוחק התירו לשאול שלום בשבת'''. אמר רבי חייא בר אבא: '''רבי שמעון בר יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה: אימא, שובתא היא'''. כלומר אם אתה מדברת הרבה בשבת, אמר לה: אמא, שבת היא, אז אסור לדבר יותר מדי. '''תני: אסור לתבוע צרכיו בשבת'''. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא: '''מהו מימר רעינו פרנסינו'''? כלומר בבקשת מזון - אנחנו אומרים את זה, איך אנחנו אומרים? אמר לו: ברכות כך הן, גם מותר. '''תני: מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית, משחרית לחצות, ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור''', כן, כיוון שזה כבר יהיה למוצאי שבת, ואסור להכין משבת. '''ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה''', הרי כל רגע ורגע יכול לשתות. רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רבי חייא בר אשי: '''אשה פיקחת מדיחה כוס כאן, קערה כאן, תמחוי כאן, נמצאת מרבצת ביתה בשבת'''. הבית שלה עם הרצפה היה מעפר, לא היה ריצוף, אז היה אבק. אם היא רוצה שלא יהיה אבק צריך להרטיב את זה, וזה אסור בשבת. אבל היא יכולה לעשות כאילו שהיא שוטפת כוס כאן, צלחת כאן וכו', וככה בעצם מרבצת את כל הבית. '''רבי ישמעאל, רבי עקיבא'''. רבי זעירא בשם רב חסדא: '''יום הכפורים שחל להיות''' - אין תוקעין, ואם חל '''לאחר שבת אין מבדילין'''. כלומר אם יום כיפור חל בערב שבת אז לא תוקעים, כי התקיעה היא או לאסור - בערב שבת תוקעים כדי לאסור כי נכנס שבת, במוצאי שבת תוקעים כדי להתיר, וכאן הרי אין הבדל ביניהם. אז לכן אם יום כיפור חל בערב שבת לא תוקעים, ואם הוא חל במוצאי שבת אז לא מבדילים כי הרי אין הבדל. שואלת הגמרא: '''מה כרבי עקיבא''' - שהוא סובר שאין שום הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, הרי לכן הוא סובר שחלבי שבת לא קרבים ביום הכיפורים. '''ברם כרבי ישמעאל''' - שסובר שחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, אז לכאורה צריך להבדיל. אומרת הגמרא, אמר רבי עזרא קומי רבי מנא: '''אפילו כרבי ישמעאל לא יבדיל'''. למה? '''כלום הוא מבדיל אלא להתיר לו דבר שהוא אסור לו''', כן, כלומר כל התקיעה זה להתיר דבר שהיה אסור בשבת, ואילו כאן - '''אילו הקטיר חלבי שבת שמא אינו מותר'''? הוא מותר. כלומר בעצם זה דבר שהיה מותר לו גם בשבת. נמצא שאין דבר שהיה אסור בשבת והותר לו במוצאי שבת ביום הכיפורים, אז לכן לא צריך לתקוע. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: '''ויבדיל, שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות''', דחכמים - הרי שביום הכיפורים מן המנחה ומעלה התירו להם להדיח כבשים ושלקות ולקנוב ירק, כלומר להוריד את העלים עם התולעים. והגמרא אומרת שזה משום אגמת נפש, כי אם לא תתיר לו, אז הוא יכול מהמחשבה על הרעב, או להפך - במוצאי יום כיפור לא יהיה לו זמן, הוא יאכל את זה כמו שזה עם התולעים ויבוא לכלות. אז לכן התירו. אבל בכל אופן - אז שיתקעו כדי להתיר, הרי ביום כיפור יש משהו שמותר, שזה לקנוב את הירק מן המנחה ומעלה. אמר רבי יוסה: '''כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות''' אלא מן המנחה ולמעלה? הרי כל ההיתר זה רק למחרת, לא במוצאי שבת, אז במוצאי שבת לכן לא התירו לו. אבל תכף - אז שיבדיל מן המנחה ולמעלה, שיעשה הבדלה במנחה. '''ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן''', הרי אסור לשתות, '''נר אין כאן, במה הוא מבדיל'''? אמר רבי אבון: '''בתפלה''' - זה לא בעיה, הרי הוא יכול תמיד להבדיל בתפילה. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|עח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|עח ב}} {{סוף}} <span id="דף_עט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף עט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עט.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף עט]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עט עמוד א<span class="yerum-runnum">145</span></div> והא תני {{שוליים|טז_ג}}ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו. {{ירו"מ-הדגשה|ואם יכול לתקן פשיטא שמצילין}}. מן מה דתנינן מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש, הדא אמרה: בין תורה {{ירו"מ-הוסר|לנביאים}}{{ירו"מ-הדגשה|ונביאים}} {{ירו"מ-הדגשה|שקראים בהם}} לכתבי הקודש {{ירו"מ-הדגשה|שאין קראים בהם היו בו ארבע טעויות מצילים או}} אין מצילין אותן מפני הדליקה. מאן דאמר {{ירו"מ-הדגשה|ספר שיש בו ארבע טעויות בכל דף}} מטמאין את הידים מצילין אותן מפני הדליקה, ומאן דאמר אין מטמאין את הידים אין מצילין אותן מפני הדליקה. התיבון הרי עברי שכתבו תרגום, הרי {{שוליים|טז_ד}}אינו מטמא את הידים {{שוליים|טז_ה}}ומצילין אותו מפני הדליקה. {{ירו"מ-הדגשה|ומנין שמצילים אותו}}? מן מה דתנינן אף על פי שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, הדא אמרה שמצילים אותן מפני הדליקה. {{ירו"מ-הדגשה|לימא}} מתניתא ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|היה קורא בספר בראש הגג ונתגלגל מידו אפילו בארץ גוללו אצלו}} {{שוליים|טז_ו}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אין {{ירו"מ-הדגשה|לך}} דבר משום שבות {{ירו"מ-הוסר|שעומד}}{{ירו"מ-הדגשה|עומד}} בפני כתבי הקודש. {{ירו"מ-הדגשה|והכא נמי, מחצר לחצר שלא עירבו אינו אלא משום שבות, והלכך מצילין מתנין, אתיא אפילו כרבנן. ב}}מה פליגין? תמן מפני בזיונן, ברם הכא כל עמא מודיי שמצילין אותן מפני {{ירו"מ-הוסר|הדליקן}}{{ירו"מ-הדגשה|הדליקה}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא ישרפו}} {{ירו"מ-ביאור|שזה חמור מבזיונם.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ואף על פי שכתובין בכל לשון טעונין גניזה}} {{ירו"מ-ביאור|וקל וחומר שמצילין אותם מפני הדלקה.}} למי נצרכה ל{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}}? אף על גב ד{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אמר {{שוליים|טז_ז}}אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, מודי הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה. מעשה ב{{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} שהיה עומד על הבניין בהר הבית, והביאו לו ספר איוב כתוב תרגום, ואמר לבנאי: יגנזו תחת הנדבך. אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה, אבל שונין ודורשין בהן. {{ירו"מ-הדגשה|היה}} צרך דבר נוטל ובודק, דלמא {{ירו"מ-ביאור|את זה מספרים}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} ו{{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא רבא}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל ברבי יוסה}} היו יושבין ופושטין {{ירו"מ-ביאור|לומדים}} במגילת קינות {{ירו"מ-ביאור|איכה}} ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד {{ירו"מ-ביאור|פרק אחד.}} אמרו {{ירו"מ-הוסר|למה }}אנו באין וגומרין אותה? עם כשהיה נפטר לביתו נכשל {{ירו"מ-ביאור|נפצע}} באצבעו וקרא על גרמיה {{הפ|תהילים|לב|י}} רבים מכאובים לרשע. אמר לו {{דור המעבר-ירו"מ|רבי חייא}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בחובינו מטתך כן, דכתיב {{הפ|איכה|ד|כ}} רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}} אילו לא היינו עוסקין בעניין {{ירו"מ-ביאור|שסיימו בפרק שבו פסוק זה,}} כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין. ועלה לביתו ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל בי רבי יוסי}}: ממנו למדנו ג' דברים: {{ירו"מ-הדגשה|למדנו ש}}ספוג {{שוליים|טז_ח}}אינו מרפא אלא משמר. {{ירו"מ-הדגשה|ולמדנו על}} גמי שהוא מן המוכן. {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמדנו שאין}} קורין בכתבי הקודש<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עט עמוד א'''{{ש}}</span> '''עורך תורני - מסכת שבת דף עט''' אנחנו עוסקים בירושלים מסכת שבת, דף ע"ט. אנחנו מתחילים ב-- בדף הקודם בתחילת הפרק. פרק ט"ז הלכה א'. אומרת המשנה כל קדשי הקודש מוציאים אותם מפני הדליקה, בין שקורים בהן ובין שאין קורים בהן. ואף שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. מפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש. שואלת הגמרא מהו בין שקורים בהן ובין שאין קורים בהן? באיזה ספרים לא קורים? עונה הגמרא בין שיש בהם טעויות, ואז לא קורים בהם בגלל הטעויות, בין שאין בהם טעויות. '''והא תני ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו.''' ואם יכול לתקן פשיטא שמצילים. אומרת הגמרא '''מן מה דתנינן מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש''', אז מפה אני יכול להבין, אדם בין תורה ונביאים שקורים בהן לקדשי הקודש שאין קורים בהם. כלומר בעצם אני מבין שזו לא הכוונה בגלל טעויות, שהרי אם אמרו לי שהסיבה היא בגלל ביטול בית המדרש, כנראה מדובר בספרי קודש שלא קורים בהם. כלומר ספרי תורה ונביאים שבהם את ההפטרה מותר לקרוא בהם בשבת, אבל שאר הכתובים לא התירו לקרוא בהם משום ביטול בית המדרש, שאנשים יעדיפו לקרוא אותם כי זה מאוד קליל מאשר להשתתף בשיעורים. למדנו במשנה, למדנו בברייתא אם היו בו ארבע טעויות מצילים אותו. אם היה בו שתיים או שלוש טעויות בכל דף מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו. השאלה אם יש בו ארבע טעויות, האם מצילים אותו מפני הדליקה או אין מצילים אותו מפני הדליקה? ואומרת הגמרא '''מאן דאמר מטמאין את הידים מצילין אותן מפני הדליקה''', כלומר עדיין יש בו קדושה, אז ודאי מצילים אותו מפני הדליקה. '''ומאן דאמר אין מטמאין את הידים אין מצילין אותן מפני הדליקה'''. הגמרא סברה לומר, אי תימא, '''הרי עברי שכתבו תרגום, הרי אינו מטמא את הידים ומצילין אותו מפני הדליקה'''. כלומר הספר שכתב אותו בתרגום, הרי אינו מטמא את הידיים, ואף על פי כן מצילים אותו מפני הדליקה. ומילא שמצילים אותו מפני הדליקה, '''מן מה דתנינן אף על פי שכתובין בכל לשון טעונין גניזה''', אם טעון גניזה קל וחומר שמצילים מפני הדליקה. אז אם כן, איך אתה מנסה לפתור מזה שאתה רואה שהוא לא מטמא את הידים, יש בו ארבע טעויות, אז לא מצילים מפני הדליקה? הנה עובדה, גם אם זה כתוב בכתב לא עברי, למרות שהוא לא מטמא את הידיים, בכל זאת מצילים אותו, ורואים שאין קשר ביניהם. אומרת הגמרא: '''מתניתא ד°רבי שמעון... אין דבר משום שבות בפני כתבי הקודש'''. כלומר, אפילו אם הספר כבר מתגלגל, אף על פי כן מותר לגלגל אותו אצלו. כיוון שהוא סבר שאין לך דבר משום שבות עומד בפני קדושת הקודש. כדי שספר קודש לא יהיה בבזיון על הרצפה, לכן התירו לו לעבור על איסורי רבנן ולגלגל אותו. '''מה פליגין? תמן מפני בזיונן, ברם הכא כל עמא מודיי שמצילין אותן מפני''' הדליקה. כלומר בעצם בהתחלה הגמרא חשבה שזה רק רבי שמעון שאומר שאין דבר עומד בפני קדשי הקודש, אין איסורי רבנן עומד בפני קדשי הקודש, לכן יהיה מותר להציל. ואומרת הגמרא לא, מתניתן זה אפילו כרבנן. במה פליגין תמן? מפני ביזיון. יש מחלוקת על ביזיון - שרבי שמעון אומר שספר על הרצפה זה ביזיון, לכן הוא התיר להחזיר אותו, ולכן משום ביזיון לא התירו לעבור על שבות. אבל כאן שזה עומד להישרף, כאן כולם מודים שמצילים מפני הדליקה, ששריפה חמורה מביזיון - הספר יתכלה. '''למי נצרכה ל°רבן שמעון בן גמליאל? אף על גב ד°רבן שמעון בן גמליאל אמר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, מודי הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה.''' כלומר, למרות שרבן שמעון בן גמליאל אומר שכל הספרים אסור לכתוב אותם אלא ביוונית, בכל אופן אם כתבו אותם בשפה אחרת מצילים אותם מפני הדליקה. '''מעשה ב°רבן גמליאל שהיה עומד על הבניין בהר הבית, והביאו לו ספר איוב כתוב תרגום, ואמר לבנאי: יגנזו תחת הנדבך.''' כן, תשים אותו בתוך הבניין ותציקו על זה בטון - שבעצם זה הגניזה שלו. רואים כאן בעצם שהוא אוסר לקרוא בספרים שכתובים בכל שפה אחרת חוץ מיוונית. '''אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה, אבל שונין ודורשין בהן.''' כלומר מן המנחה ולמעלה, כיוון שכבר זה היה אחרי השיעורים. אחרי זה מותר היה לקרוא, אבל שונים ודורשים בהם - כלומר אם הוא צריך איזה פסוק או מקור, מותר לו להביא אותם רק כדי להביא. וכמובן מה שאסרו זה ממש לקרוא רק בהם, אבל אם משתמשים בהם בתור נספח, זה יהיה מותר. '''צרך דבר נוטל ובודק, דלמא °רבי ורבי חייא רבא° ו°רבי ישמעאל ברבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה.''' הם למדו את זה מן המנחה ולמעלה. '''ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד''' - כלומר פרק אחד, הרי כל הפרקים שם מסודרים לפי האלף בית. '''אמרו אנו באין וגומרין אותה'''. '''עם כשהיה נפטר לביתו נכשל באצבעו וקרא על גרמיה רבים מכאובים לרשע.''' רבי כשהוא בא ללכת, נפצע באצבע וקרא על עצמו "רבים מכאובים לרשע", כאילו כינה את עצמו רשע. '''אמר לו רבי חייא° בחובינו מטתך כן''' - זה לא בגללך אלא בגללנו, כי אנחנו לא ראויים. '''דכתיב רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם.''' '''אמר לו °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין.''' כי הם סיימו בפסוק הזה, שם שהם מסיימים בו. אז אפילו אם לא היינו עוסקים באותו עניין, כך היה לומר, על אחת כמה וכמה שהיינו עסוקים באותו עניין. '''ועלה לביתו ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ.''' '''אמר °רבי ישמעאל בי רבי יוסי: ממנו למדנו ג' דברים: ספוג אינו מרפא אלא משמר.''' עובדה שהוא שם את זה בשבת, אלא הוא משמר. '''גמי שהוא מן המוכן''' - עובדה שהוא השתמש בגמי, כי כנראה זה מאכל בהמה, אז לא נחשב מוקצה. '''קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה''' - זה שהם למדו וחיכו עד למנחה ולמעלה כדי לקרוא בספר איוב. אומרת הגמרא '''מפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש''' - כי היו רגילים לעשות שיעור בזמן הזה, ואם תתחיל לקרוא כתבי הקודש זה מושך את האנשים, אז הם יתעסקו בזה במקום ללמוד. {{סוף}}</div> <span id="דף_עט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף עט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|עט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עט עמוד ב<span class="yerum-runnum">146</span></div> אלא מן המנחה ולמעלה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש}} מעתה {{שוליים|טז_ט}}במקום שיש בית המדרש אל יקראו? במקום שאין בית המדרש יקראו? לית לך אלא כהדא דתני {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}}. דתני {{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}}{{ירו"מ-הוסר|רק}} מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה? מפני שטרי הדיוטות, שאם אומר את לו שהוא מותר, אף הוא אומר: מה בכך שנתעסק בשטרותיו. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר: כתבי הקודש אסור, שטרי הדיוטות לא כל שכן. {{ירו"מ-הדגשה|ממה שאסרו לקרא בכתוב מפני ביטול בית המדרש}} הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא. ודא מסייעא לההוא דתני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן יוחי}}. דתני {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן יוחי}} העוסק במקרא מידה שאינה מידה. העוסק במשנה מידה שנוטלין ממנה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. {{ירו"מ-הדגשה|והתנן}} לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} הדא דאת אמר עד שלא שיקע {{ירו"מ-הוסר|בי}}{{ירו"מ-הדגשה|בה}} {{ירו"מ-ביאור|בתלמוד}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} רוב משניות. אבל מששיקע בי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} רוב משניות לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה. {{שוליים|טז_י}}ברכות {{ירו"מ-הדגשה|אף על פי}} שכתוב בהן עניינות הרבה מן התורה אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיכן אמרו כותבי ברכות {{ירו"מ-הדגשה|כ}}שורפי תורה. מעשה באחד שהיה כותב ברכות, {{ירו"מ-הוסר|והלך}}{{ירו"מ-הדגשה|הלך}} {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} לבודקו. כיון שהרגיש בקול פעמותיו של {{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} נטל תכריך של ברכות וזרקן לתוך ספל של מים. כלשון הזה אמר לו: גדול עונש האחרון מן הראשון. אמר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק {{ירו"מ-הדגשה|לעולם הבא}}. {{ירו"מ-הוסר|החורשה}}{{ירו"מ-הדגשה|הדורשה}} {{ירו"מ-הדגשה|מתוך הכתב}} {{ירו"מ-הוסר|מתחרך}}{{ירו"מ-הדגשה|מתברך}} {{ירו"מ-ביאור|חייב נידוי.}} השומעה {{ירו"מ-ביאור|מתוך הכתב}} אינו מקבל שכר. אמר {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן איסתכלית, אשכחית כתוב בה: מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי — כנגד שנותיו של אבינו אברהם, דכתיב {{הפ|תהילים|סח|יט}} לקחת מתנות באדם {{ירו"מ-הוסר|וכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|בשביל אברהם שקרוי אדם דכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| יהושוע יד}} {{הפ|יהושע|יד|טו}} האדם הגדול בענקים. מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתהילים כנגד שנותיו של אבינו יעקב. מלמד שכל הקלוסין שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כנגד שנותיו של יעקב, שנאמר {{הפ|תהילים|כב|ד}} ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. {{שוליים|טז_יא}}מאה ועשרים וג' פעמים שישראל עונין הללויה {{ירו"מ-הדגשה|בהלל}} כנגד שנותיו של אהרן {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|תהילים|קנ|א}} הללויה הללו אל בקדשו לאהרן קדושו {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|תהילים|קו|טז}} לאהרן קדוש ה'. אפילו כן {{ירו"מ-הדגשה|שרק פעם אחת הסתכלתי בספר אגדה}} אנא {{ירו"מ-הדגשה|הות}} מתבעי{{ירו"מ-הדגשה|ת}} בליליא. {{אמורא-ירו"מ|רבי חייא בר אבא}} חמא חד ספר דאגדה אמר {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} אי מה {{ירו"מ-הדגשה|ד}}כתיב {{ירו"מ-הדגשה|בה}} טבאות תקטע ידה דכתבתה. אמר ליה: חד אבוי דההוא גברא כתבה. אמר לו: כן אמרת{{ירו"מ-הדגשה|י}} תקטע ידה דכתבתה. והוית ליה כן {{הפ|קהלת|י|ה}} {{ירו"מ-הוסר|קוהלת י }}כשגגה שיוצא מלפני השליט. הגיליונים וסיפרי מינין אית תני {{ירו"מ-הוסר|קורא}}{{ירו"מ-הדגשה|קורע}} אזכרותיהן ושורפן. אית תניי תני {{שוליים|טז_יב}}שורפין הן ואזכרותיהן. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי טרפון}}: אקפח את בניי שאם יבואו לביתי שאני שורפן הן ואזכרותיהן. שאם יהיה הרודף רודף אחריי {{שוליים|טז_יג}}שאני נמלט לתוך בתיהן של עבודה זרה ואיני נמלט לתוך בתיהן של מינין. שעובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} אינן מכירין אותו וכופרין בו אבל המינין מכירין אותו וכופרין בו. ועליהן אמר דוד <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף עט עמוד ב'''{{ש}}</span> אומרת הגמרא '''מעתה במקום שיש בית המדרש אל יקראו? במקום שאין בית המדרש יקראו?''' ואומרת הגמרא '''לית לך אלא כהדא דתני °רבי נחמיה. דתני °רבי נחמיה מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה? מפני שטרי הדיוטות, שאם אומר את לו שהוא מותר, אף הוא אומר: מה בכך שנתעסק בשטרותיו.''' אם אתה אומר לו שמותר לקרוא בכתובים, הוא לא יראה הבדל כל כך. הוא יגיד: כמו שמותר לקרוא כתובים - נניח מגילת אסתר, מגילת רות, ששם ה' לא מופיע בהם בצורה מפורשת וקבועה, אז זה נראה כמו סיפור. אז אני אגיד, אם זה ככה, מותר גם להתעסק בשטרותיו. '''מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר: כתבי הקודש אסור, שטרי הדיוטות לא כל שכן.''' ולכן הוא נמנע מהתעסק בשטרי הדיוטות. אומרת הגמרא '''הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא.''' אתה רואה שהם לומדים משנה - מותר ללמוד, וכתובים - אסור ללמוד. '''ודא מסייעא לההוא דתני °רבי שמעון בן יוחי. דתני °רבי שמעון בן יוחי העוסק במקרא מידה שאינה מידה.''' כיוון שאתה לא יכול להסיק מתוך הכתובים הלכות. '''העוסק במשנה מידה שנוטלין ממנה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו''' - שתלמוד עוסק גם כן בפלפול, איך הגיעו להלכה, ובעצם יכול ללמוד דבר מתוך דבר, ולכן אין לך מידה גדולה מזו. '''לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד. אמר רבי יוסי ברבי בון° הדא דאת אמר עד שלא שיקע רבי יוחנן° רוב משניות.''' זה היה נכון לפני שרבי יוחנן הכניס את המשניות לתוך הגמרא. '''אבל מששיקע בי רבי יוחנן° רוב משניות לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה.''' אומרת הגמרא '''ברכות שכתוב בהן עניינות הרבה מן התורה אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיכן אמרו כותבי ברכות שורפי תורה.''' כיוון שאם תידלק, הרי לא מצילים אותם, אז בעצם הוא שורף פסוקים מהתורה. '''מעשה באחד שהיה כותב ברכות, °רבי ישמעאל לבודקו. כיון שהרגיש בקול פעמותיו של °רבי ישמעאל נטל תכריך של ברכות וזרקן לתוך ספל של מים.''' כלומר בעצם הוא מחק את שם ה'. '''כלשון הזה אמר לו: גדול עונש האחרון מן הראשון.''' עשית עונש על זה יותר חמור מאשר העונש הראשון, כי זה ממש למחוק את שם ה'. '''אמר רבי יהושע בן לוי°: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. השומעה אינו מקבל שכר.''' '''אמר רבי יהושע בן לוי°: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן איסתכלית, אשכחית כתוב בה: מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי — כנגד שנותיו של אבינו אברהם, דכתיב לקחת מתנות באדם האדם הגדול בענקים.''' כלומר אברהם הכינוי שלו הוא "האדם הגדול בענקים". אז מאה שבעים וחמש פעמים כתוב דבר או אמירה או ציווי, זה כנגד מאה שבעים וחמש שנות ימיו של אברהם אבינו. '''מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתהילים כנגד שנותיו של אבינו יעקב. מלמד שכל הקלוסין שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כנגד שנותיו של יעקב, שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.''' '''מאה ועשרים וג' פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן''' - '''הללויה הללו אל בקדשו... לאהרן קדושו... לאהרן קדוש ה'.''' '''אפילו כן אנא מתבעי בליליא''' - למרות שרק פעם אחת הסתכלתי בספר אגדה, אני הייתי מפוחד בלילה. '''רבי חייא בר אבא° חמא חד ספר דאגדה אמר אי מה כתיב טבאות תקטע ידה דכתבתה.''' אפילו מה שכתוב בו הוא אמת, תיחתך היד שכתבה את זה. '''אמר ליה: חד אבוי דההוא גברא כתבה.''' אבא של אותו אדם אמר על עצמו שהוא כתב את זה. '''אמר לו: כן אמרת תקטע ידה דכתבתה.''' ואמרו לו כן, באמת נחתכה ידו של אבא שלו. '''והוית ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט.''' '''הגיליונים וסיפרי מינין''' - הגיליונים זה של הנוצרים. '''אית תני אזכרותיהן ושורפן.''' כלומר את שם הקודש הוא חותך ואחרי כן שורף את השאר. '''אית תניי תני שורפין הן ואזכרותיהן.''' '''אמר °רבי טרפון: אקפח את בניי שאם יבואו לביתי שאני שורפן הן ואזכרותיהן. שאם יהיה הרודף רודף אחריי שאני נמלט לתוך בתיהן של עבודה זרה ואיני נמלט לתוך בתיהן של מינין. שעובדי כוכבים אינן מכירין אותו וכופרין בו אבל המינין מכירין אותו וכופרין בו.''' '''ועליהן אמר דוד''' הלא משנאיך. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|עט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|עט ב}} {{סוף}} <span id="דף_פ_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף פ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פ.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פ]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פ|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פ עמוד א<span class="yerum-runnum">147</span></div> {{הפ|תהילים|קלט|כא}} הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. זה מדרש דרשו: ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הכתוב, השם שנכתב בקדושה ימחה על המים. סיפרי מינין שמטילין איבה ותחרות ומחלוקת בין ישראל לאביהן שבשמים, אינו דין שישרפו הן ואזכרותיהן. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ב|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_יד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכן מעות. {{שוליים|טז_טו}}{{ירו"מ-הוסר|ולאיכן}}{{ירו"מ-הדגשה|ולהיכן}} מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומר אף למפולש. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין}} מתני' {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} בשאינו טפול לו {{ירו"מ-ביאור|לא בתוכו.}} אבל אם היה טפול לו כגופו הוא. ניחא תיק הספר עם הספר {{ירו"מ-הדגשה|שבלי התיק הספר נפסד אבל למה מצילין}} תיק תפילין עם התפילין {{ירו"מ-הדגשה|הרי אינם נפסדים בלי תיק}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי חגי}} בשם זעירא שמע לה מהדא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|תהילים|לד|ח}} חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם {{ירו"מ-ביאור|שגם מה שסמוך לקדש ניצל.}} וכן הוא אומר {{הפ|דניאל|ג|כא}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל ג }}באדין גובריא אילך כפיתו בסרבליהן {{ירו"מ-הוסר|וגומר}}{{ירו"מ-הדגשה|וכ"ו די לא שלט נורא בגמיהון וכ"ו וסרבליהון לא שנו תנן}} אף על פי שיש בתוכו מעות {{ירו"מ-הדגשה|ואיך מותר הרי זה בסיס למוקצה}}? ייבא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אמר {{אמורא-ירו"מ|חיננא קרתיגנאה}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}} {{שוליים|טז_טז}}דיסיקיא שיש בתוכו מעות נותן עליה ככר ומטלטלה. {{ירו"מ-הוסר|לאיכן}}{{ירו"מ-הדגשה|להיכן}} מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש. הא למפולש לא {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו להעבירו דרך מבוי מפולש לחצר אסור}}? בכל אתר את אמר אין המהלך כמניח ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא את אמר המהלך כמניח {{ירו"מ-ביאור|שאם לא כן למה אסור לעבור דרך מבוי שאינו מפולש בלא לעמוד שם?}} אלא בזורק {{ירו"מ-ביאור|כגון שלא היה דרך להציל אלא בזריקה}} תמן את אמר הזורק {{ירו"מ-הדגשה|מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים}} פטור ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא את אמר הזורק {{ירו"מ-הדגשה|מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|ולכן דרך כרמלית אסור}} {{ירו"מ-ביאור|אלא על כרחך שהמשנה כ{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}רבי{{ירו"מ-הדגשה|ם}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב}}}}. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן: ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירה אומר אף למפולש אמר}} {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|במבוי מפולש}} {{ירו"מ-הוסר|בשלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שלא}} עירבו {{ירו"מ-הדגשה|על ידי לחי או קורה}} אנן קיימין. {{תנא-ירו"מ|בן בתירה}} {{ירו"מ-הדגשה|שמתיר}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתנינן תמן גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} {{ירו"מ-הדגשה|דשתי מחיצות הוי רשות היחיד דאוריתא}} וחכמים {{שוליים|טז_יז}}אוסרין. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ג|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_יח}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} {{ירו"מ-הדגשה|המשנה שמתירה להציל רק שלוש סעודות אף שאוכל אינו מוקצה}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} היא. ד{{תנא-ירו"מ|רבי נחמיה}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|אפילו כלים}} אינן ניטלין אלא לצורך {{ירו"מ-הדגשה|דבר המותר ואפילו מחמה לצל אסור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אפילו תימא רבנן}} טעמא דרבנן תמן, כל מה שיש בבית מן המוכן. ברם הכא, אם אתה אומר כן, אף הוא מציל מן היום {{ירו"מ-ביאור|שבת}} למחר {{ירו"מ-ביאור|יום חול.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות קא סלקא דעתין שכבר אכל סעודה של ערב שבת}} מתניתא ד{{תנא-ירו"מ|רבי הונדקס}} דאמר {{ירו"מ-הדגשה|ארבע}}{{ירו"מ-הוסר| לעולם מצילין מזון שלש}} סעודות {{ירו"מ-הדגשה|לשבת אפילו כרבנן}} תיפתר בשנפלה דליקה בלילי שבת<div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פ עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף פ"א. אנחנו מתחילים במשנה פרק ט"ז הלכה ב'. אומרת המשנה: "'''מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין''', אף על פי שיש בהן בתוכן מעות. ולהיכן מצילים אותם? '''למבוי שאינו מפולש'''. בן בתירה אומר '''אף למפולש'''". אומרת הגמרא: "למדנו במשנה מצילים תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין". ואומרת הגמרא: "'''מתניתין בשאינו טפול לו'''". כלומר אפילו אם התפילין לא בתוכו, משמע מותר לקחת את התפילין, להניח אותם בתוך התיק ואז לקחת אותו. אבל '''אם היה טפול לו כגופו הוא''', כלומר אם התפילין כבר נמצאים בתוך התיק ובתוכו יש גם מעות, אז זה כגופו. ואומרת הגמרא: "ניחא תיק הספר עם הספר", אז מובן, כי בלי התיק הספר נפסד, כן? כי הספר יתקלקל בלי התיק. אבל תפילין, למה מצילים גם את התיק? הרי הם לא נפסדים בלי התיק, כי התפילין עצמן סגורות בתוך הקופסה שלהם. ואומרת הגמרא: "רבי חגי בשם זעירא, שמע לה מהדא '''חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם'''". כלומר, גם מה שסמוך לקודש ניצל, כן? "וכן הוא אומר '''באדין גובריא אילך כפיתו בסרבליהן'''". כלומר לא רק שהם לא נכוו ונשרפו, גם הבגדים שלהם, גם מסביבם לא נשרף. "תנן '''אף על פי שיש בתוכו מעות'''". שואלת הגמרא: איך מותר? הרי זה בסיס למוקצה, כן? תיק הספר או תיק התפילין, אם יש בהם מעות זה בסיס למוקצה, בסיס לדבר אסור. ואומרת הגמרא: "יבא כיי דמר רבי יעקב בר אחא אמר חיננא קרתיגנאה בשם רבי הושעיה, '''דיסיקיא שיש בתוכו מעות נותן עליה ככר ומטלטלה'''". כלומר בעצם אם יש לנו בסיס דבר אסור, מותר להוסיף דבר מותר ואז לטלטל את זה, כי זה הופך את בסיס דבר אסור למותר. "'''מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש'''". משהו שהוא מפולש לו - הגמרא אומרת: אפילו להעבירו דרך מבוא מפולש לחצר אסור. אומרת הגמרא: "'''בכל אתר את אמר אין המהלך כמניח'''". כן, אתה אומר שבעצם מהלך אינו נחשב כמניח, "'''וכא את אמר המהלך כמניח'''", אלא אם כן, למה אתה אומר שאסור לעבור דרך מבוא שאינו מפולש בלי לעמוד שמה כדי להגיע לחצר? למה שיאסור? אלא אומרת הגמרא "בזורק", כלומר באמת אם היה הולך עם זה, זה היה מותר. אבל מדובר בזורק, כיוון שלא היה דרך להציל אלא בזריקה. אז לכן בזריקה דרך המבוא שלא מפולש אסור. ואומרת הגמרא: "'''תמן את אמר הזורק פטור''', '''וכא את אמר הזורק חייב'''", ולכן אתה אומר שדרך כרמלית אסור, כלומר אם אתה עושה אפילו דרך כרמלית - מבוא שאינו מפולש זה כרמלית - כי הרי כרמלית זה הגזירה, כן? זאת אומרת בעצם אתה כאילו סובר שדרך רשות הרבים זה חייב, לכן דרך כרמלית אסור. זה מקור קשה. אני אשאל בשאלה. אומרת הגמרא: "תנן '''ולהיכן מצילים אותם? למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומר אף למפולש'''". אמר "חזקיה בשם רבי אחא: '''עירבו אנן קיימין'''". כלומר לא מדובר במבוא שלא מפולש לגמרי, אלא מדובר שלא עירבו. כלומר לא שמו לחי או קורה בצד הרביעי, כן? אז בן בתירה שמתיר הוא סובר "כרבי יהודה, דתנינן תמן '''גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי רבי יודה'''". כי הוא סובר ששתי מחיצות זה כבר נחשב רשות היחיד דאורייתא, "'''וחכמים אוסרין'''" - הם אומרים שרק שלוש מחיצות זה נחשב רשות היחיד דאורייתא, אבל שתי מחיצות עדיין זה לא רשות היחיד. [כחכוח בגרון] אנחנו בפרק ט"ז הלכה ג'. לומדת המשנה: "'''מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. רבי יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות'''". ואומרת הגמרא: "אמר רבי בון בר חייא בשם רבי אבא בר ממל" - המשנה שמתירה להציל רק שלוש סעודות למרות שבעצם אוכל זה לא מוקצה, אז "'''דרבי נחמיה היא. דרבי נחמיה'''" אמר "'''אינן ניטלין אלא לצורך'''", כלומר אלא לצורך דבר המותר, כן? כלומר גם אפילו דבר מותר, אני רוצה לקחת את הכלים לא לצורך איסור, אלא מחמת ההצלה, לא לצורך שימוש מיוחד להם, גם כן אסור. אז גם כאן להציל אוכל שלא מוקצה, אף על פי כן יהיה אסור יותר מאשר אדם צריך לאכול בשלוש סעודות. אמר רבי יוסה: "טעמא דרבנן תמן" - שמה לגבי כלים, מה שהם התירו זה בגלל שהם אומרים "'''כל מה שיש בבית מן המוכן'''", זה לא מוקצה. אדם לא מקצה מדעתו דבר שהוא ראוי לו, אז לכן כל הכלים הם ראויים וזה לא מוקצה. "ברם הכא" לגבי אוכל, "'''אם אתה אומר כן, אף הוא מציל מן היום למחר'''", כלומר הוא מציל משבת למוצאי שבת. כן? כלומר אם אתה תתיר לו להציל כמה שהוא רוצה לצורך השבת, אז הוא יציל גם כן לצורך מוצאי שבת. בבבלי כתוב שמא יבוא לחבוט, אבל פה הגמרא אומרת שמציל למוצאי שבת. תנן, "'''נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות'''". הגמרא הבינה שכאן מדובר שהוא כבר אכל סעודה של ליל שבת. אז אם כן "מתניתא דרבי הונדקס דאמר ארבע סעודות לשבת". "ואת אמר תיפתר בשנפלה דליקה בלילי שבת עד שלא" - הוא עדיין עוד לא אכל אפילו את הארוחה הראשונה, אז לכן הוא מציל מזון של שלוש סעודות. {{סוף}}</div> <span id="דף_פ_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף פ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פ|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פ עמוד ב<span class="yerum-runnum">148</span></div> עד שלא {{ירו"מ-הוסר|אכלה}}{{ירו"מ-הדגשה|אכל}}? ביום הכיפורים {{ירו"מ-הוסר|מאי איכא למימר }}על דעתהון דרבנן לא יציל כלום. כל עמא מודוי שמצילין מזון סעודה אחת {{שוליים|טז_יט}}מפני הסכנה. תני מצילין לחולה ולקטן בבינונית ולרעבתן כדי מזונו.{{ירו"מ-הוסר|ת}} {{ירו"מ-הדגשה|וכן בעירוב}} מערבין לחולה ולקטן כדי מזונו ולרעבתן {{שוליים|טז_כ}}בבינונית. תני {{שוליים|טז_כא}}אין מערימין. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} אמר מערימין. אית תניי תני מצילין ואחר כך מזמן {{ירו"מ-הדגשה|אורחים}}. אית תניי תני {{שוליים|טז_כב}}מזמן ואחר כך מצילין. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מציל ואחר כך מזמן כמאן דאמר מערימין. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מזמן ואחר כך מציל כמאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין מערימין. תני אף מכבין להציל {{ירו"מ-הדגשה|את כתבי הקדש}}. מתניתא ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. תני אף מטמאין {{ירו"מ-הדגשה|מעשר שני}} להציל. והתני {{הפ|ויקרא|יב|ד}} בכל קודש לא תגע לרבות התרומה. {{ירו"מ-הדגשה|והרי}} היא תרומה היא מעשר שני. מאי כדון? ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול. תני {{שוליים|טז_כג}}כשם שמצילין מן הדליקה כך מצילין מיד העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} ומיד הנהר ומיד המפולת ומידי כל דבר שאובד. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ד|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_כד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה, וחבית של יין, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם. אם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר שבת. {{שוליים|טז_כה}}{{ירו"מ-הוסר|ולאיכן}}{{ירו"מ-הדגשה|ולהיכן}} מצילין אותן? לחצר המעורבת. {{תנא-ירו"מ|בן בתירה}} אומר אף לשאינה מעורבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מצילין סל}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|מלא}} {{ירו"מ-הדגשה|ככרות אף על פי שיש בו מאה סעודות}} מתני' ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} לעולם מצילין מזון שלש סעודות {{ירו"מ-הדגשה|אף שאינו צריך אבל לרבנן מציל רק מה שצריך אפילו תימא רבנן}} מכיוון שכולה גוף אחד כמי שכולה סעודה אחת. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם שכן דרכן להזמין אורחים בשבת. אם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן אשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו}} {{שוליים|טז_כו}}מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. תמן את אמר משכוניה גביה הכא מה אית לך {{ירו"מ-הדגשה|ואיך יכול לחייב אותו לשלם לו}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא מרי}} לכך שנינו {{ירו"מ-הדגשה|ש}}נקרא פיקח {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שיודע שאם יחזירם לו בשבת שוב לא יוכל לתבוע}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ממנו}} {{ירו"מ-הדגשה|לכן לא מחזיר לו עד מוצאי שבת}}. <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פ עמוד ב'''{{ש}}</span> "ביום הכיפורים" מה דין? "'''על דעתהון דרבנן לא יציל כלום'''", כן? הרי אסור לאכול בשבת - אז אסור להציל כלום. "'''כל עמא מודוי שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה'''", כי אם תתיר לו במוצאי שבת לא יהיה לו מה לאכול ויכול למות. "תני '''מצילין לחולה ולקטן בבינונית'''" - כלומר לפי אדם בינוני, "'''ולרעבתן כדי מזונו'''" - כלומר אדם שהוא רעבתן, אוכלים לפי מה שראוי לו. וכן בעירוב, "'''מערבין לחולה ולקטן כדי מזונו ולרעבתן בבינונית'''", כלומר תמיד אוכלים לכולה. "תני '''אין מערימין'''" - אסור להערים בזה. "רבי יוסי ברבי בון אמר '''מערימין'''". כלומר הכוונה שהוא יכול להזמין אורחים, ולהגיד שהוא יציל גם בשבילם. "אית תניי תני '''מצילין ואחר כך מזמן'''. אית תניי תני '''מזמן ואחר כך מצילין'''". "מאן דמר מציל ואחר כך מזמן כמאן דאמר מערימין. ומאן דמר מזמן ואחר כך מציל כמאן דמר אין מערימין". אז לכן צריך שקודם כל יהיה לאורחים, ורק אחרי זה מותר להציל. "תני '''אף מכבין להציל'''" את כתבי הקודש, כלומר כתבי הקודש מותר גם לכבות כדי להציל אותם. "מתניתא דרבי שמעון, דרבי שמעון '''אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש'''", והרי לכבות זה רק שבות, אז גם זה מותר לצורך להציל כתבי הקודש. "תני '''אף מטמאין להציל'''" - מעשר שני כדי להציל כתבי הקודש. "והתני '''בכל קודש לא תגע'''" לרבות תרומה, והרי "היא תרומה היא מעשר שני", כלומר תרומה ומעשר שני הם באותו דין. אז כמו שאסור לטמא תרומה גם מעשר טמא, אז איך התרנו? "מאי כדון? '''ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול'''". "תני '''כשם שמצילין מן הדליקה כך מצילין מיד העובדי כוכבים ומיד הנהר ומיד המפולת ומידי כל דבר שאובד'''". פרק ט"ז הלכה ד'. אומרת המשנה: "'''מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה'''" - כלומר עיגול הכוונה למעין כלי עגול שיש בו הרבה תאנים דבוקות, שזה הרבה מאוד סעודות - "'''וחבית של יין, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם. אם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר שבת'''". "'''מצילין אותן? לחצר המעורבת. בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת'''". ואומרת הגמרא: למדנו במשנה מצילים סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה סעודות. "מתני' דרבי יוסי" - רבי יוסי אמר לו למה מצילים מזון שלוש סעודות אף שלא צריך, אבל לרבנן מציל רק מה שצריך, כן? כלומר לפי רבי יוסי שאומר "'''לעולם מצילין מזון שלש סעודות'''", גם אם הוא כבר אכל כמה סעודות, אז אם ככה מותר גם להציל את כל הסל מלא ככרות, כי לרבי יוסי אין מגבלה שזה דווקא לאותה שבת, אבל לרבנן שאומרים שמציל רק מה שצריך לאותה שבת, אז אני לא יכול להציל אלא מה שצריך. אז אמר: לא, אפילו לרבנן, "'''מכיוון שכולה גוף אחד כמי שכולה סעודה אחת'''", כלומר כיוון שהוא מציל בפעם אחת, נחשב כאילו שהוא מציל סעודה אחת. "'''ואומר לאחרים בואו והצילו לכם שכן דרכן להזמין אורחים בשבת'''". כלומר כמו שאדם מותר לו להזמין אורחים, אז לכן הוא יכול להגיד להם בואו תצילו לכם, זה כמו שהוא מארח אותם. "'''אם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת'''". "תמן תנינן" - שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובזמן שהוא אינו נאמן עליו יאמר לו הלווני, כי הלוואה ניתנת להיתבע, כן, כי בדרך כלל הלוואה זה זמן ארוך, אבל להשאיל מותר לו, כי בדרך כלל שאלה זה לא זמן ארוך. וכן אישה מחברתה ככרות, ואם אינו מאמינו, "'''מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת'''". ואומרת הגמרא: "תמן את אמר משכוניה גביה" - כלומר שמה יש לו איך להחזיק את הבעלים, כן? הוא לוקח את הבגד למשאיל, אבל "הכא מה אית לך?" - כלומר איך הוא יכול לחייב את הבעלים לשלם לו במוצאי שבת? "אמר רבי אבא מרי: לכך שנינו נקרא פיקח", כלומר כיוון שהוא יודע שאם יחזיר לו בשבת שהוא לא יכול לתבוע אותו, לכן הוא לא מחזיר עד מוצאי שבת. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|פ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|פ ב}} {{סוף}} <span id="דף_פא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף פא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פא.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פא]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פא עמוד א<span class="yerum-runnum">149</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ה|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_כז}}ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו. {{שוליים|טז_כח}}ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תני}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר שמנה עשר כלים ואלו הן מקטורן {{ירו"מ-ביאור|מעיל עליון,}} נוקלי {{ירו"מ-ביאור|לבוש רחב,}} ופונדא {{ירו"מ-ביאור|חגורה,}} ופיליון {{ירו"מ-ביאור|סדין להתעטף בו,}} ומעפורת {{ירו"מ-ביאור|ברדס,}} וקולבין {{ירו"מ-ביאור|גופיה}} של פשתן וחלוק של צמר ושתי אמפליות {{ירו"מ-ביאור|גרבים,}} שני סבריקין {{ירו"מ-ביאור|מטפחות אחד לפנים ואחד לאף,}} ושני אבריקין {{ירו"מ-ביאור|חגורות ביריות,}} שני מנעלין וכובע שבראשו וחגור שבמתניו וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ו|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ו"> <strong>מתני':</strong> {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן ננס}} אומר {{שוליים|טז_כט}}פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור מפני שהוא מחרך. {{שוליים|טז_ל}}עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל {{ירו"מ-הוסר|בהן }}את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. <strong>גמ':</strong> כיני מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|לא שיניח העור על האש ויכבה אלא שידה תיבה ומגדל}} {{ירו"מ-הוסר|משיאחוז}}{{ירו"מ-הדגשה|שאחז}} {{ירו"מ-הדגשה|בהם את}} האור {{ירו"מ-הוסר|בהן}}{{ירו"מ-הדגשה|מניח עורות על הצד שעדין לא בוער}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר ממל}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{שוליים|טז_לא}}ספר שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה {{ירו"מ-הדגשה|שגרם כיבוי מותר}}. אחז בו האור משני צדדין פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני ואם כבה כבה. אחז בה האור מב' צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה. {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן: נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} היא {{ירו"מ-הדגשה|שאסר גרם כיבוי}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: הוה סברינן מימר מה פליגין מימר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא {{ירו"מ-הדגשה|דהוה גרם כיבוי בידים}}. ממה {{ירו"מ-הוסר|דמר ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} היא הדא אמרה: אפילו {{ירו"מ-הוסר|עשרה}}{{ירו"מ-הדגשה|עשה}} מחיצה של מים היא המחלוקת. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ז|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_לב}}עובד כוכבים ומזלות {{ירו"מ-הוסר|משנה }}שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה מפני שאין שביתתו עליך. {{שוליים|טז_לג}}אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. <strong>גמ':</strong> בימי {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} נפלה דליקה בכפר אפיק. {{אמורא-ירו"מ|רבי אימי}} {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} כרוז בשוקי דארמאי ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{שוליים|טז_לד}}מאן דעבד לא מפסיד. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר בי רבי יוסה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} סכנה היתה. אם היתה סכנה אפילו {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} יטפי. ולא כן תני {{שוליים|טז_לה}}כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי הוה במגורה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} נפילת דליקה במגורה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי {{ירו"מ-ביאור|אתה אחראי אם יגרם נזק לרכוש שלי?}} אמר לו: אין ואישתיזיב כולה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן דכפר אימי}} <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים במסכת שבת דף פא. משנה, פרק טז הלכה א'. אומרת המשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, '''וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי'''. כלומר מותר לחזור כמה פעמים, כל פעם להתלבש ולהוציא. אומרת הגמרא, תני, '''רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הן מקטורן''', כלומר זה מעיל עליון, '''נוקלי''' - זה לבוש רחב, '''ופונדא''' - זה חגורה, '''ופיליון''' - זה סדין להתעטף בו, '''ומעפורת''' - זה ברדס, '''וקולבין של פשתן וחלוק של צמר, ושתי אמפליות''' - כמו שני זוגות גרביים, '''שני סבריקין''' - זה סוג של מטפחות, אחד לפנים ואחד לאף, '''ושני אבריקין''' - זה חגורות, בריות כאלה, '''שני מנעלין וכובע שבראשו וחגור שבמתניו וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרכן להשאיל כלים בשבת'''. כלומר בשבת זה מקובל, מותר להשאיל כלים, לכן יכול להגיד לאחרים בואו תצילו עימי. אנחנו בפרק טז הלכה ו'. אומרת המשנה: '''רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור'''. כלומר יש ארון שאחז בו האור, מותר לפרוש עליו עור של גדי, '''מפני שהוא מחרך'''. כלומר האור, בעצם הוא לא נשרף, הוא לא בוער, אלא הוא מחרך, ולאט לאט האש תדעך. '''עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה''', משום שגם כיבוי אסור. אומרת הגמרא: כיני מתניתין האור. לא הכוונה שפורשים על האש את העור, אלא בעצם הוא פורש את זה על השידה ליד האש, וכשהאש מגיעה לשם, האש תדעך. מניח את העור על הצד שעדיין לא בוער. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל אמרו בשם רב: '''ספר שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד השני'''. כלומר מותר להרטיב את הצד השני, '''ואם כבה כבה''', כיוון שגם כיבוי מותר. '''אחז בו האור משני צדדין פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני ואם כבה כבה. אחז בה האור מב' צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה'''. אמר שמואל בשם רבי זירא: דרבי יוסה היא, שאסר גם כיבוי. כלומר רבי יוסה שבמשנה אסר לשים כדי חרס מלאים מים, כי אם יתבקעו ויכבו את הדליקה - אסור. גם זה שאסר לשים מים מתחת הנר כדי שלא יכבה את הניצוצות, כי הוא סובר שגם כיבוי אסור. אמר רבי יוסה: '''הוה סברינן מימר מה פליגין''' - רבי יוסה ורבנן. כלומר, כששמענו את הדין הזה חשבנו מה הם חולקים, '''בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא'''. דלמא זה נחשב כיבוי בידיים - לשפוך מים ליד האש וכשהאש תגיע היא תכבה. חשבנו שאת זה גם רבנן אוסרים. ממה שמואל בשם רבי זעירא: דרבי יוסה היא, '''הדא אמרה: אפילו מחיצה של מים היא המחלוקת'''. כלומר גם לשים מים - לפי חכמים מותר, לרבי יוסה אסור. אנחנו בפרק טז הלכה ז. אומרת המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך'''. אומרת הגמרא: '''בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי כרוז בשוקי דארמאי''' - הוציא כרוז בשוק של הגויים - '''ואמר מאן דעבד לא מפסיד''', מי שיכבה לא יפסיד. '''אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה סכנה היתה''', לא דיבור סתם אלא דיבור שהשריפה הייתה סכנה. '''אם היתה סכנה אפילו רבי אמי יטפי'''. גם אם הייתה סכנה, אז אפילו רבי אמי היה צריך לכבות בעצמו. '''ולא כן תני כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל'''. אומרת הגמרא: '''מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן הניחו לגבאי שיגבה חובו'''. כנראה מגיע לו עונש, תשאירו את זה. '''מיד קשר עליו הענן וכיבהו'''. '''במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר'''. כלומר למנהל, לראש שלהם, שלח חמישים דינר. '''אמרו חכמים לא היה צריך לעשות כן'''. לא היה צריך למנוע מהם לכבות, כמו שאמרנו שאין שביתתו עליהם. '''חד נפתי הוה במגורה דרבי יונה נפילת דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה'''. כלומר הגוי הזה רצה לכבות את הדליקה, ולא הניח לו. '''אמר ליה: בגדך מדלי'''. כלומר אתה תהיה אחראי לכל נזק שיגרם, במזל שלך - הרי מזל שלך זה נשרף לך. '''אמר לו: אין ואישתיזיב כולה''' - הכל ניצל. '''רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה'''. הוא פרש את המעיל שלו על הגדיש שהיה בו דליקה, והדליקה הסתלקה משם. {{סוף}}</div> <span id="דף_פא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שישה עשר#דף פא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}}<div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פא עמוד ב<span class="yerum-runnum">150</span></div> פרס גולתיה {{ירו"מ-ביאור|מעיל}} על גדישא ונורא ערקא מינה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני ראו אותו {{ירו"מ-ביאור|את הקטן}} יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו {{ירו"מ-ביאור|לגדול}} צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך כיבוי {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|גזרה שמא יאמר לו לכבות}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ח|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_לו}}כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. {{שוליים|טז_לז}}ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: מעשה בא לפני {{תנא-ירו"מ|רבן יוחנן בן זכאי}} בערב ואמר חוששני אני לו מחטאת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן}} ייבא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בי רבי ינאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי שמעון בי רבי ינאי}} אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי משמו ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל אבל אין כופין עליה את הכלי. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|טז_לח}}אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן ולא מאכל תרנגולין {{ירו"מ-הדגשה|הוא ולמה לא}} {{ירו"מ-הוסר|אינון}}{{ירו"מ-הדגשה|יטלנו}} {{ירו"מ-הדגשה|בידו ויוציאנו}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי עוקבן}}: תיפתר באילין רכיכה שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך מעשה בא לפני {{תנא-ירו"מ|רבן יוחנן בן זכאי}} בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. {{אמורא-ירו"מ|רבי עולא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} אמר שמונה עשר שנין עביד הוי {{ירו"מ-הוסר|יהיב}}{{ירו"מ-הדגשה|יתיב}} בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עיבדיא {{ירו"מ-הדגשה|זה וחבית נקובה לא יתן עליה שעוה משום ממחק}} אמר גליל גליל שנאת התורה סופך לעשות במסיקין. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ט|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה ט]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_ט"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_לט}}עובד כוכבים ומזלות {{ירו"מ-הוסר|משנה }}שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ב{{תנא-ירו"מ|רבן גמליאל}} {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כבש לירד בו וירדו בו זקנים. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור}} לצורכו ולצורך ישראל {{ירו"מ-הדגשה|מהוא}} נישמעינה מן הדא ד{{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} איקבל {{ירו"מ-ביאור|התארח}} גבי חד פרסיי איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה והפך {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו ידע דלא בגיניה אדלקה. והפך {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אפוי. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}}: הדא אמרה {{שוליים|טז_מ}}לצורכו ולצורך ישראל {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}: שנייא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אם}} משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו למה הפך {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אפוי? {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מעשה שהיו באים בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וכ"ו}} אמרו לו מה אנו לירד? אמר להן הואיל ולא בשבילנו עשה מותרין אנו לירד. <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף צא עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף צא. נתחיל מהמשנה. תלמוד המשנה: נותנים מים על גבי שמרים בשביל שיצלו, כן? שהמים יהיו צלולים, ומסננים את היין בסודרין או בכפפה מצרית. כן, כלומר במשמרת אסור, אבל בבגד או בכפפה מצרית מותר. נותנים ביצה במסננת של חרדל ועושין ינומלין בשבת. רבי יהודה אומר בשבת עושים את זה בכוס, ביום טוב בלגין, במועד בחבית. רבי יונתן אומר הכל לפי האורחים. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה שאמר בשם רב, בלבד שלא יעשה אותה כמין תיק. כלומר כשהוא מניח את הבגד, כן? אז שלא יניח את זה בצורה כזאת כמו שהוא עושה בחול, שלא עושה שקע. מתרגמה בעיה דמלתא, מהו לכפותן? כלומר האם מותר להניח את זה רפוי ואז מהמשקל של השמרים זה יקבל את הבטן הזאת, ואז נעשה תיק מאליה? אמרה התלמוד: התנן, למדנו במשנה '''מסננים את היין מסודרין וכפפה מצרית'''. אמר רבי מתניה, מטה אותה על צידה ובלבד שלא יעשה בשבת כמו שהוא עושה בחול. תנן, למדנו במשנה '''נותנים ביצה במסננת של חרדל'''. מתרגמה, כן עם מתניתין, מפרידים ביצה במסננת של חרדל, כשמפרידים בין הלבן לצהוב. מתרגמה, גול של חרדל. רבי יוסי אמר בשם רבי אליעזר: ממעך ביד אבל לא בכלי. רבי יעקב בר חמא ורבי יוחנן אמרו בשם רבי ינאי: ממעך בין ביד בין בכלי. אמר לו רבי יוחנן, והלא לכלבים אינו עושים אותה כן, כלומר למעוך ביד אפילו לכלבים לא עושים את זה. רבי חסדיה ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן, ממעך בין ביד בין בכלי, ובלבד שלא יטרוף. כלומר מה שנטרוף, כלומר לעוות, חזק זה אסור, כדי שלא יהיה כמו שהוא עושה בחול. תנן, '''ועושין ינומלין בשבת'''. מה הינומלין? אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן, דיין, דבש ופלפלין. פרק כה הלכה ג'. אני אומר את המשנה. '''אין שורים את החלתית בפושרין, אבל נותנים לתוך החומץ. אין שורים את הקרשילין ולא שפין אותה, אבל נותנין לתוך הקערה או לתוך הקלקלה. אין קוברים את התבן בקברה, ולא יתנינה ממקום גבוה בשביל שירד אמוץ, אבל נוטל בקברה ונוטל לתוך הייבוש'''. ואתם מה למדתם במשנה? '''אין שורין את החלתית בפושרין, אבל נותנה לתוך החומץ'''. אמר רבי מנא, כן עם מתניתין, אבל נותנה לתוך החומץ שלפניו לאוכלה מיד, כן? כלומר אסור להשרות את זה, אבל נותן לתוך אפילו לתוך חומץ מותר אם זה מיד, כדי לאכול מיד. אמר רבי הונא, לא שורין לפושרין, אבל בצנן מותר. כלומר, כל מה שאסור זה דווקא בפושרין, אבל בצנן מותר. ורבי יוחנן אמר בשם רבי ינאי, אפילו בצנן אסור. אמר לו רבי יוחנן, והלא לא שורין לפושרין, אז למה אתה אומר שגם בצנן אסור? אמר ליה, וכי על חינם יגענו? כלומר, מה סתם למדתי? אני הרב שלך, אני כנראה יודע משהו שאתה עדיין לא יודע, כן? שהמשנה היא דעת יחיד. אמר רב הונא, מי חלתית מותר לשתותה בשבת, כן? זה לא רק רפואה, כי גם אנשים בריאים שותים את זה. ושמואל אמר, חלתית עצמה זה מאכל בריאים הוא. רב הונא אמר, מאן דאכל מתקל זוזא מיניה, משתכח דברו נחלץ. כלומר, זה משהו מאוד מאוד חריף, כן? שמי שאוכל אפילו משקל של זוז ממנו, אז העור שלו נחלץ. כלומר, מרוב החום יתקלף לו העור. ואומרת הגמרא, אבא אכל מתקל זוזא מיניה, ופרש לנהר. רץ מהר לנהר כדי להתקרר. מתרגמת: תן, אין שורין קרשילין משום בורר, ואין שפין אותן משום דש, ואין קוברים את התבן בקברה, ולא יתן ממקום גבוה בשביל שירד אמוץ משום מרקיד. פרק כה הלכה א'. אתם יודעים את המשנה, '''גורפין מפני הפתן, ומסלקין את הצדין מפני הארי, אלה דברי רבי יוסי. וחכמים אוסרין, נוטלין מפני בהמה זו, ונוטלין מפני בהמה זו בשבת'''. כלומר, מפני בהמה של פיתום, ומסלקין את הצדין מפני לפני בהמות מרעה. ואתם מה למדתם במשנה? '''גורפין מפני הפתן ומסלקין את הצדין מפני הארי'''. כלומר, למה? דמה שהפתן מותיר ארי אוכל. ואתם הגמרא, בעיה דאמילתא. כלומר, בזה יש מקום להסתפק. מהו ליטול מפני בהמה זו ויתן לפני בהמה זו? ואתם מה זאת אומרת? ולמה מתניתין? הרי זה בדיוק המשנה. כתוב, '''נותנים מפני בהמה זו, נותנים מפני בהמה זו בשבת'''. ואתם לא, מתניתין מין במינו. המשנה שלנו מדברת על אותו מין, אבל צריך עליה מין בשם או מינו. כלומר, אם מותר ליטול בהמה מבהמה אחת, וליתן לבהמה ממין אחר. תני, נוטל אדם מפני חמור, נוטל לפני פרה, מפני בהמה שפיה רע, ונוטל לפני בהמה שפיה יפה, כי הם רואים שבעצם מותר גם אם זה בהמות מסוג אחר. אה, רבי אבא אומר שהכוונה פה זה אותו דבר, כן? נוטלין לפני חמור ונוטל לפני פרה, וגם נוטל מפני בהמה שפיה רע, כן? זה חמור, ונוטל לפני בהמה שפיה יפה, כן? זה לפני פרה, כן? זה בעצם שניהם, הרי שהגמרא בסוף זה אותו דבר. אוקיי, אנחנו פרק כה הלכה ה'. אתם יודעים את המשנה, '''הקש על גבי המיטה לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו'''. כן, כי זה מוקצה, אבל מנענעו בגופו, כלומר זה טלטול מהצד. '''אבל אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין''', כלומר הוא כבר השתמש בו קודם, אז מנענעו בידו זה כבר לא מוקצה ומותר לנענע את זה. '''מכבש של בעלי בתים''', הם היו מגהצים את הבגדים על ידי מכבש, כן, זה שני לוחות מאוד כבדים שהיו לוחצים אותם על הבגדים, אז '''מתירים אבל לא כובשין'''. כלומר מותר להתיר את מה שהיה כבר, אבל אסור לסגור את זה בשבת. '''ואם כבר כובשין לא יגע בו''', כן? זה, אה, כלי שמפתו לישון, לכן לא יגע בו. '''רבי יהודה אומר אם היה מותר בערב שבת מתיר את כליו ושלומתן'''. ואתם גם למדתם משנה '''הקש על גבי המיטה לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו''' ואתם גמר מתנית אם שלא ישן עליו מאתמול כמובן. כלומר אם הוא ישן עליו מאתמול, אז זה נחשב כמו גופה של מיטה, אז זה כבר לא מוקצה ומותר לנענע את זה גם ביד. אמר רבי יעקב בר אידי, ראשונים היו שואלים מהו שינענעו דרך אחוריו לידיו, כלומר אם מותר כלאחר יד. אמר רבי חנניה: כרוך כריכה, כלומר יעשה כרך כפוח כהפוכה, כלומר יקופח. פרשתו של שפוך צנינים, כלומר ישפך עליו צנינים על מאן דאדי לי. כלומר שמנענע את הקש ומקבץ אותו. המשיכו לקלל ואמר: אם פול נפל ביתי על מאן דרביח ליה, כלומר מי שמפזר את הקש יפול עליו הבית. תניא, רבי חייא: כל מי שהתירו אדם דין לעני. כלומר, כל מה שהתירו זה רק לעני, אבל העשיר שאין דרכו לישון על קש זה אסור. כן, רק לעני שדרכו לישון על קש אז גבו זה לא מוקצה ולכן התירו לו, אבל עשיר שדרכו לא לישון על קש אז זה אסור. תנן, '''מכבש של בעלי בתים מתירים, אבל לא כובשין'''. ואתם למדתם: יהודים חכמים לרבים מהם בחותמות שבקרקע, שהם מפקפקים, מפקעים, מתירים וחותכים ביום טוב ובשבת מפקעים אבל לא מפקעים, לא מתירים ולא חותכים. אבל בכלים אפילו בשבת זה מותר, לא צריך לומר ביום טוב. אז אם כך, למה אסור במכבש של בעל הבית לכבוש אחרי זה כלי? אומרת הגמרא: מכאן אתה יכול להבין שמכבש שעשו אותו כקרקע כי הוא נראה כבונה. כן, אז לכן בעצם התייחסו אליו כמו קרקע ולא כמו כלי. אמר רבי יוסף, מתניתן אמרה כן דתנן: '''של כובשים לא יגע בו'''. כן, רואים שהם החמירו אפילו יותר מחותמות של קרקע, ששם מחותמות של קרקע הרי מותר להתיר, וכאן במכבש אסרו כי כנראה זה נראה ממש כמו בונה. אז הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש, ברוך השם. כן, בעצם כאן הסתיים מסכת שבת של הירושלמי. נקרא רק את המשניות. פרק א' הלכה א', אומרת המשנה: נוטל אדם את בנו ואבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה, מטלטלין טומאת מעיים טהורה והן מחולין. רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. כן, כי רבי יהודה מותר לתקן מדומע בשבת. פרק א' הלכה ב', אומרת המשנה: האבן שלפי החבית מטה על צידה ונופלת, הייתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה ונופלת. מעות שעל הכר נוהר הכר ונופלות. הייתה עליה לשלשת מקנחה בסמרטוט. הייתה של עור, כלומר שבעור לא שייך כיבוס, מוציאים עליה מים עד שתיכלה. פרק א' הלכה ג', אומרת המשנה: בית שמאי אומרים מעבירים מהשולחן עצמות וקליפים. בית הלל אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה. מעבירים על השולחן פירורין, פרוט מן הזית, זה שער של אפונים ושל עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה זה לא מוקצה. ספוג אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחים בו, כי זה לא פסיק רישא שיבוא לידי סחיטה, ואם לא מקנחים בו. וכן אומרים בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה. הדרן עלך פרק נוטל אדם, ברוך השם. פרק כ"ב הלכה א', אומרת המשנה: חבית שנשברה מצילים ממנה מזון של הסעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יספוג. אין סוחטים את הפירות להוציא מהם משקין, ואם יצאו מעצמן אסורים. רבי יהודה אומר אם לאוכלין יוצא מן מותר ואם למשקין יוצא מן אסור. חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר מתיר. פרק כ"ב הלכה ב', אומרת המשנה: כל שבא בחמין מערב שבת, שורים אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחים אותו בשבת. חוץ ממי המלח הישן, ודגים מלוחים קטנים, וקולייס האספנין, מפני שגמר בישולן. פני כן זה נחשב מה שנקרא כלי הבישול. פרק ב' הלכה ג', אומרת המשנה: שובר אדם את החבית לאכול מן הגרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי. אין לוקחים מגופה של חבית, דיברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר. לא יקבנה מצידה, ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעווה מפני שהוא ממרח. אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חושש אני לו מחטאת. כלומר, מי שממרח עם שעווה את החור בחבית, אז יכול להיות שהוא חייב חטאת. פרק כ"ב הלכה ד', המשנה אומרת: נותנים את הכלי לתוך הבור בשביל שיהיה שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצנו, ואת הצונן בחמים בשביל שיחמו. לא שיתחמם אלא שיחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהם ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה, שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם. פרק כ"ב הלכה ה', אומרת המשנה: ההולך במעיינות טבריה להשתפך אפילו בעשרה לונטיות לא יביאם בידו, כי יש חשש שחכמים גזרו שמא יבוא לסחיטה. אבל עשרה בני אדם משתפכים בלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאים אותה בידם, כי הם מסכימים אחד לשני. פרק כ"ב הלכה ו', שחים ומשתמשים בבני מעיים, אבל לא מתעמלים, לא מגרדים, אין יורדים לפילומא ואינם שמים-- כלומר פילומא זה מקום שיש בו בוץ שיכול להחליק, אז לכן אסור את זה. ואינם שמים אפיקטוזין בשבת, כלומר לא גורמים להקיא, ואין מעצבין את הקטן ולא מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יתרפא בצונן, אבל ההולך כדרכו והנתרפא נתרפא. הדרן עלך פרק חבית שנשברה, ברוך השם. פרק כ"ג הלכה א', אומרת המשנה: שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני. כן, כי הלוואה זה לזמן ארוך בדרך כלל, בדרך כלל רושמים את זה. אבל לכן, יכול להגיד לו השילני, וכן משיב לו חברתה כיכרות, ואם אינו מאמינו, מניח את טליתו ועושה עמו חשבון אחר השבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח את טליתו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון אחר יום טוב. פרק כ"ג הלכה ב', אומרת המשנה: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. הגמרא אומרת שמא יבוא למחוק. מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, כלומר עושה מהם גורלות, אבל בלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קוביה, שזה אסור משום משחקים בקוביה. מצילין חלשים על הקדשים לימתו, כלומר מותר גורל על הקדשים לחלק ביניהם את המנות, אבל לא על המנות. מותר לפני כן, אבל לא אחרי שכבר יש מנות לחלק אותם בגורל. פרק כ"ג הלכה ג', לא ישכיר אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים, ואין מכשיחין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מכשיחו לשמור ומביא פירות בידו. כלומר, אמר רבא: כל שהוא זכאי באמירתו, אז הרשה לי להכשיח עליו. פרק כ"ג הלכה ד', מכשיחין על התחום, כלומר מותר ללכת בערב שבת עד קצה התחום ולחכות שמה עד צאת שבת כדי שיוכל להגיע מהר לפקח על עסקי כלה ועסקי מת, להביא לו ארון ותכריכים. גוי שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהם ישראל, אלא אם כן באו למקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר, ייקבר בו ישראל. אבל אם עשו את זה במיוחד בשביל ישראל לא ייקבר בו עולמית. פרק כ"ג הלכה ה', עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו בלבד שלא יזוז בו איבר. שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, כלומר שלא יסריח. קושרים את הלחי לא בשביל שיעלה, אלא כדי שלא יוסיף להיפתח. וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה, לא שתעלה, כלומר לא שתקן את זה, אלא כדי שלא תוסיף להישבר. אין מאמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש. כלומר אסור לסגור את העיניים של המת בשבת, וגם בחול אסור ברגע יציאת הנפש, כי כל המאמץ עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים, כי אולי הוא עדיין לא מת וכך הוא מזרז את המוות שלו. הדרן עלך פרק נוטל אדם קרוב, ברוך השם. פרק כ"ד הלכה א', אומרת המשנה: מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לגוי, ואם אין גוי מניחו על חמורו. הגיע לחצר החיצונה, נותן את הכלים המטלטלין בשבת, ושאינם מטלטלין, מתיר את החבלים ומשליכן ופולין. פרק כ"ד הלכה ב', אומרת המשנה: מתירים פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין. אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה. ובית דין מתיר בחרובין לדקה. כן, פה במחלוקת האם מותר לקחת דבר שהוא לא ראוי לאכילה, להפוך אותו לאוכל, או שרק דבר שהוא אוכל מותר להפוך אותו יותר קל לאכילה. פרק כ"ד הלכה ג', אין אוכפין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין. אין ממרים את העגלים, אבל מלעיטין אותם. מאלקטין את התרנגולין, נותנין מים על גבי מורסן, אבל לא גובלין. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים של שובך, אבל נותנין לפני עבדים ותרנגולין ולפני יונים של הורדוס. כן, בעצם זה בעלי חיים שתלויים בך, לכן מותר לתת להם מים ואוכל. פרק כ"ד הלכה ד', מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. פרק כ"ד הלכה ה', מסירין נדרים בשבת ונשאלים לנדרים שאין צורך שבת. פורקין את המשוי ומודדין את המדה ואת המחיצה. מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקדה בגמי, ואמרו: אם יש בגיגית פותח טפח וברהיטני, מדבריהם למדנו שפורקין ומודדין וקושרין בשבת. הדרן עלך פרק המחשיך, הדרן עלך מסכת שבת. בריך רחמנא דסייען מרישא ועד גמירא. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף צ עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים בירושלמי מסכת שבת, דף צ'. אנחנו מתחילים מהמשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. אומרת הגמרא, °רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי, שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. המשנה הבאה, °רבי שמעון בן ננס אומר '''פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור מפני שהוא מחרך'''. עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. °רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אומרת הגמרא: כיני מתניתין האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא: דרבי יוסה היא. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, מה פליגין רבי יוסה ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה דאמר שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסה היא, הדא אמרה: אפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך'''. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. אומרת הגמרא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: מר, מאן דעבד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי הוה במגורה דרבי יונה. נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייה, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי? אמר לו: אין, ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני, ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. המשנה: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר °רבי יהודה: מעשה בא לפני °רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: '''חוששני אני לו מחטאת'''. אומרת הגמרא: יבא כיי דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני °רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור'''. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ב°רבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. אומרת הגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נישמעינה מן הדא. דשמואל איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו, לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פט עמוד א'''{{ש}}</span> אומרים בירושלמי מסכת שבת, דף פט. בדף הקודם ראינו שרבי יוחנן מעמיד את המשנה כרבי מאיר, כי הוא אומר שמה שראינו במסכת פסחים, שאם אדם שחט שלמים לשם פסח, אז רבי יהושע פוטר. והאברא נשאל שאפילו שכולם כבר הקריבו את פסחם, אז בעצם חייבים להגיד את זה כמו רבי מאיר, כי הרי שבת - אמנם ניתנה השבת לדחות, כן? כי לשאר הקורבנות, לפסח, אבל לא היה מקום לטעות, כן? כי שאר הקורבנות - כלומר שאר ישראל כבר הקריבו את פסחם, כלומר לא היה מקום כבר לטעות בזה. כן, כמובן היה מקום לטעות בקורבן עצמו, שהקורבן עצמו צריך להיות בן שנה, זכר תמים וכולי, אבל לא היה מקום לטעות עם שאר הקורבנות. זה היה דעת רבי אליעזר. ואמר רב חסדא לעולם הברייתא מדברת על זבחים ששחטן בשבת לשם פסח, אם אומרים לפסח אז רבי יהושע פוטר, אז דווקא כרבי שמעון, שאמר שהוא לא חייב עד שיהיה טרוד במצווה, עשה מצווה, וגם היה לו מקום לטעות. תגיד לי רגע, הרי שם מדובר, הרי איזה מקום היה לטעות, הרי כולם כבר הקריבו. אומר, לא, תיפתר שיש שם עוד חבורה אחת שעדיין לא שחטה, כי רק כאשר הוא גם טרוד במצווה, עשה מצווה והיה לו מקום לטעות, רק במקרה כזה פוטר רבי יהושע. ואת זה אמרנו במשנה, מי שיש לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל של ערב שבת בשבת, חייב. אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, שכח ומל של אחר השבת בשבת, רבי אלעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. שואלת הגמרא, משהו פה לא ברור. עכשיו כשהוא מל של ראשון בשבת שהוא לא עשה מצווה - הרי הוא מל לפני הזמן - אתה אומר שרבי יהושע פוטר. אז אם הוא מל של שישי בשבת שעשה מצווה מבעיא, הרי פשוט צריך להיות פטור לפי רבי יהושע. אמר רבי זירא מילתיה דרבי ינאי אמרה כן, כלומר לפי דברי רבי ינאי, הוא אומר שמה שמודה רבי יהושע ברישא, שחייב כשמל של ערב שבת בשבת, מדובר והוא ששכח ומל שבת בערב שבת. כלומר הוא קודם כל הקדים, ואת זה של שבת הוא כבר מל בערב שבת, ואז בעצם כיוון שהמועד... שיהיה פטור. שואלת הגמרא מה הדין לפי זה אם מל של שבת בשחרית, כלומר אם הוא הקדים ואת של שבת הוא לא מל יום שישי אלא מל אותו בשבת בבוקר. מה הדין? על זה אמר רבי זירא סבר רבי ינאי פטור. כלומר רבי זירא סובר שרבי ינאי אומר שבמקרה כזה הוא יהיה פטור כיוון שניתנה שבת לדחות, כי בכל אופן הרי באותה שבת הוא מל. ואילו רבי אבא אמר חייב. למה? כי הוא סובר שלא היה מקום לטעות, כי אחרי שהוא מל את של שבת בבוקר אז כבר אין עוד שני תינוקות שיכול להתבלבל ביניהם. אין מקום לטעות, לכן הוא חייב. אז שואלת הגמרא, אם זה ככה, אם באמת לפי רבי ינאי איך שהסביר רב אבא, אם הוא מל בבוקר יהיה חייב, אז הידע מי-לעמר רבי ינאי שקדם ומל של שבת בערב שבת? הרי אפילו אם הוא קדם ומל בשבת גם כן חייב, אז קשה לכאורה על רבי אבא. אז אומרת הגמרא, רבי אבא יגיד לך שהוא בא להודיעך היכן דרך תינוקות להחלף. כלומר הוא לא בא להגיד מה ההלכה, אלא בא להגיד שבדרך כלל זה המציאות, שמחליפים ביום ליום - כלומר שמלים את של שבת ביום שישי ושבת ביום שישי ביום שבת. זה מה שקורה בדרך כלל, זה מה שבא להגיד. באמת, גם הוא מודה שגם אם היה מל בשבת בבוקר כבר היה חייב, אלא שמה שהוא אמר שמל ביום שישי זה רק כדי להגיד לנו מה דרך ההחלפה. אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי זירא מתניתא דרבי ינאי זה על דרבי מאיר. כמו, זה בדיוק כמו רבי מאיר - זה ההסבר של רבי מאיר, שהוא אומר שלא חייב אלא אם מל של שבת בערב שבת, כי אז בעצם לא ניתנה שבת לדחות ולכן הוא חייב, כי אמרנו שרבי מאיר דורש גם שניתנה שבת לדחות וגם שעשה מצווה. אבל אם הוא מל בשחרית שכבר ניתנה שבת לדחות, אז לפי רבי ינאי צריך להיות פטור, כי בעצם זה הדעת של רבי מאיר. אמר רבי מנא קמרי רבי יוסי. אם כך, אז מה דאמר רבי חסדא בהתחלה - ראינו שהוא העמיד את הברייתא בפסחים שאומרת שאם הוא שחט שלמים אז הוא פטור - הוא העמיד את זה כמו רבי שמעון, כי הרי הוא אמר שם שצריך שתישאר חבורה אחת שלא שחטו. אז זה כמו דעת רבי שמעון שאומר שלא די שכיהן מצווה, אלא צריך גם שיהיה מקום לטעות. כלומר הוא סובר שצריך להיות מקום לטעות. אז אם זה ככה בתינוקות אז הוא יעמיד את זה שנשתייר עוד תינוק אחד שצריך למול אותו. ומה דאמרי רבי ינאי כרבי מאיר. כלומר לפי רבי מאיר, לפי רבי ינאי, אפילו אם כבר לא נשאר אף קורבן פסח לשחוט כי כולם כבר שחטו, כיוון שניתנה שבת לדחות והוא עושה מצווה, אז יהיה מותר, כי זה הולך כמו רבי מאיר. ולרבי מאיר בתינוקות, אפילו אם הוא מל בשחרית את של שבת, אז גם כן יהיה פטור כיוון שהשבת ניתנה לדחות וגם עשה מצווה. וגם בפסח לא צריכים שתישאר חבורה, כי מספיק שבאותו יום שחטו לשם קורבן פסח, אז זה כבר ניתנה שבת לדחות, והוא גם עושה מצווה כי הוא שחט שלמים לשם פסח. אז הוא גם עשה מצווה אז לכן הוא יהיה פטור. שואלת הגמרא, משוין דבר - כלומר האם משווין דבר לומר שיש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בלי ראיה ברורה? כי הרי מה אנחנו אמרנו עכשיו? אמרנו שבעצם לרבי מאיר לא צריך שתהיה חבורה ולרבי שמעון צריך שתהיה חבורה. אנחנו בעצם יוצרים מחלוקת ביניהם. מי אמר? אולי בעצם הסיבה בפסח זה אחר לגמרי - אולי בפסח, כיוון שזה דבר שאין לו קצבה, אז לכולי עלמא לא צריך שישאר שם חבורה שלא שחטו, ורק בתינוקות לחוד - כיוון שמדובר בכמות קטנה - רק בזה יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון האם צריך שיישאר שם תינוק או לא. שואלת הגמרא, אילן תינוקות צעקות - כלומר התינוקות שלנו, מה תוידעי? איך מתייחסים אליהם? האם כדבר שיש לו קצבה או כדבר שאין לו קצבה? אם אתה עושה את זה כדבר שיש לו קצבה, אז גם לפי רבי מאיר נצטרך שיהיה עוד תינוק, כיוון שאנחנו צריכים - גם לפי רבי מאיר אמרנו שצריך להיות דבר שראוי להחליף, כמו שאמרנו צריך להיות בן שנה, צריך להיות שה תמים בן שנה. אז גם כאן צריך שיהיה עוד תינוק אחד שיהיה מקום להחליף. אבל פסח, שלכולי עלמא זה דבר שאין לו קצבה, אז שמה לא בעינא חבירא - לא צריך שיהיה שם חבורה שלא עשתה פסח, כיוון שדבר שאין לו קצבה אז גם אם לא נשאר אף אחד עדיין, יהיה פטור. אז אם כן, באמת למה אתה הולך ועושה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בפסח? הרי אתה יכול להעמיד את זה שאין מחלוקת. אמר רבי יוסי, מלהון דרבנן עבדו לה כדבר שאין לו קצבה. כלומר, מתוך הדברים של חכמים אנחנו רואים באמת שמתייחסים לתינוקות כדבר שאין לו קצבה, אבל והוא שיש שם תינוק. כלומר, דבר שאין לו קצבה, אבל מכל מקום צריך שיהיה תינוק אחר למול אותו. אומרת הגמרא, אי תיכי בוא וראה: אם הקדים את זמנו ומל את של לאחר השבת בשבת והוא לא עושה מצווה, אתה אומר שהוא פטור. אם איחר את זמנו ומל של ערב שבת בשבת שעשה מצווה - חייב. מה ההיגיון בזה? אמר רב הונא, באמת חילופין מתניתין - צריך להחליף את המשנה. ותניא, אמר רבי שמעון: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיה לו למול אחר השבת, ומלו בשבת, שחייב, ועל מי שהיה לו למול בערב שבת ומלו בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר - כאילו שהוא הפך את הסדר. אמר רבי יוסי ברבי יוחנן, מן קושיה - כלומר מהקושיה הזאת, שגם רבי ינאי הקשה אותה, מאותה קושיה בדיוק הוא לא הפך, אלא שהוא תירץ: והוא ששכח ומל של שבת בערב שבת. כלומר רבי ינאי פתר להם דרך אחרת. פה ראינו שהפכו, אבל רבי ינאי הסביר שברישא מדובר שהוא כבר מל של שבת בערב שבת, אז בעצם לא ניתנה השבת לדחות. אומרת הגמרא, עבד אברא ואמר: זאת דברי רבי מאיר ורבי שמעון - ככה הם מסבירים את המחלוקת. '''אבל דברי רבי יוסי אפילו דבר שאינו מעכב על המצווה הואיל וטעה בו לשם מצווה פטור'''. הוא טעה - אומר כל הטועה בדבר מצווה פטור. ואומרת הגמרא, פירש אינו חוזר אלא על עציצים המעגבים את המילה. כלומר, אם אחרי שהוא סיים את המילה והוא עזב את... הניח את הסכין, אז הוא לא חוזר למול אלא אם כן זה עציצים שמעגבים את המילה. אמר רבי יוחנן, לדברי רבי יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על עציצים שאינם מעגבים את המילה. שואלת הגמרא, דאין רבי יוסי - איזה רבי יוסי אומר את זה? ותנינן: אמר רבי יוסי, יום טוב ראשון של חג - כלומר של חג סוכות - שחל בשבת, אם הוא שכח והוציא את הלולב ויש לו רבים, פטור, למרות שבעצם הוא כבר יצא בנטילה. למה הוא פטור? מפני שהוציאו ברשות. אז גם סכין של מילה - כיוון שהוציא ברשות. שואלת הגמרא, אף בסכין של מילה? אף במילה כן. אז אומרת הגמרא, ממה דאמר רבי יוחנן שלדברי רבי יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על סכין שאינה מעכבת את המילה, הדר אברא: אפילו בסכין של מילה ואפילו במילה עצמה - שבעצם מותרות במצווה, אפילו שהוא לא עושה מצווה, אף על פי כן הוא פטור. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פח עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים משנה במסכת שבת, דף פ"ח. אתחיל את המשנה: '''לשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. אומרת הגמרא: רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. המשנה הבאה: רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אומרת הגמרא: כיצד מתפרשת המשנה, "האור"? רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא: דרבי יוסה היא. אמר רבי יוסה: היינו סבורים לומר, במה נחלקו רבי יוסה ורבנן — בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שהיא דרבי יוסה, זאת אומרת שאפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. המשנה הבאה: עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות, אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. אומרת הגמרא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי הארמאים ואמר: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קמיה דרבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. הלך אותו נפתי, בעי מטפייתה, ולא הניחו. אמר לו: בגדך תן לי. אמר לו: הן, וניצל הכל. רבי יודן דכפר אימי פרס גלימתו על הגדיש והאש ברחה ממנה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו — ולא כן תני: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים, אין את זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. המשנה הבאה: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: '''חוששני אני לו מחטאת'''. אומרת הגמרא: זה כמו שאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו — ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן — ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תפתור באלו הרכים, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך — מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנה עשה זה בהדי ערב, ולא בא לפניו אלא אלו שני עבדים. אמר: גליל, גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. המשנה הבאה: עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. אומרת הגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נשמע זאת מכך ששמואל התארח אצל פרסי אחד, וכבה הנר. הלך אותו פרסי, ביקש להדליקו, והפך שמואל את פניו. כיון שראה אותו מתעסק בשטרותיו, ידע שלא בשבילו הדליק, והפך שמואל את פניו. אמר רבי יעקב בר אחא: זאת אומרת לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שונה הדבר, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל את פניו? אמרו לו: מה, אנו יכולים לרדת? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרים אנו לרדת. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פז עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ז. מתחילים במשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף.''' רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. הגמרא מבארת: רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי, שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. במשנה הבאה: '''רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך.''' עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא: כיני מתניתין - האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אומר שזו דעת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: היינו סוברים שהמחלוקת בין רבי יוסה וחכמים היא בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו דעת רבי יוסה - זה מלמד שאפילו מחיצה של מים היא נושא המחלוקת. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך.''' בגמרא מובא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אמי הכריז בשוקי דארמאי ואמר: מי שיעשה - לא יפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה לפני רבי יוסה: סכנה היתה, ואם היתה סכנה - אפילו רבי אמי יבוא ויכבה. והלא תנן: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. הלך אותו הנפתי לכבות ולא הניחו לו. אמר לו: בגדך תיתן לי? אמר לו: כן. ואישתייזב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרש גולתיה על הגדיש והאש נסתלקה ממנו. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו - והלא תנן: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים, אין אתה זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. במשנה: '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך.''' אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני אני לו מחטאת. בגמרא: יבוא זה כמו שאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באלו הרכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך - מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנה עבד היה בהדי ערב ולא בא לפניו אלא אלו שני עבדים. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור.''' מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. בגמרא: לצורכו ולצורך ישראל - נלמד את זה מהא דשמואל: היה מתארח אצל חד פרסי, וכבה הנר. הלך אותו הפרסי, בא להדליק אותו, והפך שמואל את פניו. כיון שראה אותו מתעסק בשטרותיו, ידע שלא בגללו הדליק, והפך שמואל את פניו. אמר רבי יעקב בר אחא: זאת אומרת שהדין הוא לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שונה הדבר, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו - למה הפך שמואל את פניו? אמרו לו: מה, אנו נרד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרים אנו לרדת. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פו עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ו. נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: '''רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביא בשבת מגולה''', כלומר שכולם יראו שהוא הביא את זה לצורך מצווה. ובסכנה מחסרו על פי ידיים. ועוד אמר רבי אליעזר '''כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל'''. כלומר הוא מתיר אפילו להכין את הכלים עד כדי כך שמותר אפילו לחרוט עצים, להכין פחמים כדי להכין את הברזל שממנו יכין את הסכין. כלל אמר רבי עקיבא, לפי רבי עקיבא '''כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת''', אבל מילה כיוון שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן, '''אביינן סברין מימר בכל הדברים חלוק רבי אליעזר'''. כלומר, לפי רבי חשבנו שלפי רבי אליעזר כל מצוות עשה שיש לה זמן קבוע - הכל רבי אליעזר מתיר אפילו את הכלים לעשות. אבל מה שראינו שכדי להתיר אפיית שתי הלחם בשבת, רבי אליעזר היה צריך לדרוש גזירה שווה ביקורים ביקורים מהעומר, כך הוא דורש את זה. הוא אומר מה ביקורים שנאמר בעומר דוחים את השבת, אז גם ביקורים שנאמר בשתי הלחם דוחים את השבת - הוא צריך גזירה שווה בשביל להתיר. אז אמור שלא בכל הדברים חלוק רבי אליעזר, אלא רק במקרים מיוחדים של גזירת הכתוב. אומרת הגמרא: לא, זה לא ראיה. מזה שהוא היה צריך גזירה שווה זה לא ראיה, כי לעולם אימא לך שרבי אליעזר תמיד כל מצוות עשה שקבוע לזמן דוחה שבת. אז למה באמת הוא היה צריך לדרוש גזירה שווה ביקורים ביקורים מהעומר כדי להתיר את אפיית שתי הלחם? '''כיוון שעיקר דחייתן שבות'''. כלומר המצווה - כשעושים את המצווה, המצווה זה ההנפה, ובהנפה האיסור שהוא עובר זה רק שבות. כלומר, הוא צריך להניף את השתי הלחם עם הכבשים, אז זה עניין של שבות, רק איסור דרבנן. וכיוון שהאיסור שעובר בזמן עשיית המצווה זה רק דרבנן, ואילו במכשירים כדי לעשות אותם זה מלאכה דאורייתא, לכן צריך דרשה מיוחדת להתיר את המכשירים. אבל סתם מצוות עשה שעיקרה דוחה שבת - לא צריך דרשה מיוחדת להתיר שם מכשירים דוחים שבת. אומרת הגמרא: '''והרי לו להב ומכשיריו דוחים שבת''', כך אמרנו לפי רבי אליעזר. והרי לו להב - הנטילה שלו, האיסור היחיד בנטילה זה רק שבות, ואף על פי כן הוא דורש המכשירים דוחים שבת למרות שבעצם אין פסוק. אומרת הגמרא: אמר רבי יונה לא התירו אלא איסורי דרבנן, כגון להביא מראש הדקל. זאת אומרת בלולב רבי אליעזר לא התיר את כל האיסורים במכשירים. כל מה שהוא התיר זה רק להביא את זה מראש הדקל, אבל הוא לא התיר לחתוך את זה לדוגמה, כלומר רק איסור דרבנן. שואלת הגמרא: '''ותני שופר ומכשיריו דוחים את השבת'''. הרי שוב פעם, תקיעת שופר זה רק שבות, ואף על פי כן לפי רבי אליעזר המכשירים דוחים שבת גם בלי דרשה מיוחדת, בלי גזירת הכתוב. אומרת הגמרא: לא, גם כאן הוא לא התיר אלא איסור דרבנן, כגון להביאו מחוץ לתחום. אומרת הגמרא ותני כן, באמת מצאנו ברייתא שאומרת ככה, שלא מתירים איסורי תורה בשופר, דתנן '''הן מגרדין מבחוץ ולא מגררין מבפנים ולא מפרכין''', כלומר לא מחליקין אותו במקומות אחדים. '''ותני רבי שמעון ברבי אלעזר לולב ומכשיריו דוחים את השבת'''. אמר רבי יונה סלקא מתתין, כלומר נפסקה הלכה למעשה כרבי אלעזר. תני, מעשה היה שלא הביאו סכין מביום טוב, והורה רבי כרבי אליעזר שיעשו סכין או שיביאו אותו מחוץ לתחום. אמר רבי יוחנן: חבורא הייתה מקשה, מה ראה רבי להניח דברי חכמים ולחזק רבי אלעזר? הרי לכאורה ההלכה כחכמים. אמר רבי יהושע: שאלנו את רבי יהודה המוהל, ואמר לנו ששם מדובר בכלל במבוי שלא מפולש, אלא שלא השתתפו בו היה מעשה. כלומר, בעצם זה לא היה ממש איסור תורה, היה מדובר שם במבוי שלא מפולש, רק שלא השתתפו בו. שואלת הגמרא: הדין דאיסור דרבנן, אז איך התירו? כזאת אתנינן '''אסור לטלטל מתוכו לבתים ומבתים מתוכו'''. אז איך רבי התיר לטלטל? אמר רבי אבהו: כי אמדונה בתינוק באזמל ששבתו במבוי, כלומר כי אמדונה בתינוק ובאזמל שהם היו במבוי. שואלת הגמרא: '''ולא נצטרך לטלטלו בכל המבוי'''? הרי בכל אופן לטלטל בכל המבוי אסור. אומרת הגמרא: בעונה קאמר רבי יוסי, האם כמה דאיתמר '''כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותם בכל החצר''', אז כוותיה כלים ששבתו במבוי מטלטלין בכל המבוי בשבת? אנחנו יודעים שכלים ששבתו בחצר, אם לא עשו עירוב חצרות, אף על פי כן כלים שהיו בחצר מותר לטלטל אותם בכל החצר. אז שאלו האם הדין הזה אותו דבר לגבי מבוי. כי בעצם אמרנו שהאזמל היה במבוי, אז השאלה אם היה מותר להביא אותו בכל מקום בתוך המבוי או לא. שאלו ולא הגיבו, לא ענה להם. למה? כיוון דלא הוי רבי יוסי אמר, אלא כל מילה בהתרה - הוא לא אמר שום דבר בזמן שלו. הם שאלו אותו הלכות עירובין בזמן שהוא למד הלכה אחרת, אז הוא לא ענה. אבל כד אתון לעירובין, כשהם הגיעו למסכת עירובין, אז אמר להם בשם רבי יוחנן: '''כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותם בכל המבוי, וכוותיה כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותם בכל החצר'''. לכן בעצם רבי התיר. ואומרת הגמרא: רב אמר '''אין מטלטלין אותו אלא בארבע אמות'''. כלומר, הרשות שלו זה רק ארבע אמות. אמר רבי יוסי ברבי בון: רב כדעתיה ורבי יוחנן כדעתיה. רבי יוחנן סובר קורה בלא שיתוף מתרת, הוא סובר שהקורה עצמה, אם יש במבוי קורה, אז גם אם לא עשו שיתוף מבואות זה כבר מותר. אז לכן הוא אומר מטלטלים אותו בכל המבוי. אבל רב הוא דאמר אין הקורה מתרת בלא שיתוף, אז הוא דאמר אין מטלטלין אותה אלא בארבע אמות. אומרת הגמרא: אם זה ככה, אם רבי יוחנן מתיר לטלטל במבוי גם בלי שיתוף, אז לית ליה משיתוף במבוי? אמר רבי יוסי ברבי בון: כדי לעשות כל הרשויות אחת, כלומר להתיר להוציא מהבתים לחצר ולמבוי, אבל בתוך המבוי עצמו מספיק שיש קורה כדי להתיר. אמר רבי שמעון בן גמליאל: רבי יהושע בן לוי - סכין של מילה עושה לה חולה. כלומר יוצר מעגל של אנשים ומביאה, בעצם יוצר מחיצה מאנשים. בר מרי נהוה ליה עובדה, היה לו ברית מילה ולא היה סכין, אז הוא שאל לרבי שמעון ושרי - התיר לו להביא על ידי חולה של אנשים. שאל לרבי אמי ואסר, והקפיד רבי שמעון. אומר: הרי לא תני חתני: '''נשאל לחכם והתיר יכול לשאל לחכם אחר שמא יאסור'''? אז למה הוא הקפיד? שואלת הגמרא בעצם למה הוא הקפיד? הרי אם אדם שאלת לחכם והוא התיר, מותר לך ללכת לחכם אחר, ואם הוא יאסור - זה אסור. אמר רבי יהודה: הכי נהוה עובדה, בדיוק הפוך היה. הוא שאל לרבי אמי ואסר, ואז הלך לרבי שמעון ושרי אליו, ועל זה רבי אמי הקפיד. כלומר לא הפוך, וזה באמת כדתני: '''נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר'''. אומרת הגמרא: ביבי, רב ירמיה - אינון שכחו את מפתח בית הארון, שכחו את המפתח של בית המדרש. אתו ושאלו, שאלו מה עושים. אמר לן: כד חמון דצפרא עבר, כלומר שתראו הרבה אנשים עוברים, אז עתו דרך חולה, כלומר תיצרו כן מעין מחיצה של אנשים ותעבירו את זה איתם. כלומר אסור לי לצוות על כל האנשים שיעשו את זה, את החולה, אבל בלי שהם יודעים אז זה אפשר. חמי לרבי אמי מד אתני: '''כל חולה שעושה בין לדעת בין שלא לדעת הרי זה חולה'''. רבי יהודה בן פזי - כלומר, רואים מכאן שהחולה לא צריכה כוונה, גם אנשים שלא יודעים שהם משמשים בתור מחיצה, אפשר להשתמש בהם. רבי יהודה בר פזי אורי לויין במנעלין - כלומר הוא אמר לשים את זה בתוך הנעל, כלומר זה שינוי בטלטול. רבי חנה בר פפא אומר לעשות חולה ולהביאו במנעלין, כלומר הוא מציע שני דברים גם חולה וגם שיהיה שינוי. רבי שמעון בר אבדימי, אבא לעובדה למגזר בבית רב, כלומר לברית מילה בבית רב, בברית שעשה בנו, ואינשון - שכחו מאי תא איזמל, שכחו להביא את הסכין. שאל לרבי מנא, אמר לו: אי דכלי למחר. שאל רב יצחק בן עזרא, אמר לו: משום כולי יתון למסיבה לא אית יתון - להכין את המאכלים ואת כל הדברים הטובים לא שכחתם, אבל מאי תא איזמל משתון - שכחתם תא איזמל? אי דכלי למחר. אמר רבי יוסף ברבי בון בשם רב חונא: מתניתין אמרה כן, שעשו אסור לעשות חולה. כלומר המשנה אומרת שדווקא אסור לעשות חולה, נותן עניין - '''רבי אלעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה'''. כלומר אם אומר אתה שמותר לעשות חולה, אז למה רבי עקיבא לא התיר על ידי חולה? אומרת הגמרא: חשינן שמא לא נמצא מספיק אנשים לעשות חולה, ואז זה בלי חולה שלמה, ואז בעצם הוא יעבור איסור. לכן רבי עקיבא אמר פשוט אסור. שאלו לזקן מה לעשות לעם שלא הביאו סכיניהם עמן בפסח שחל בשבת. אמר להן: הלכה שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. מיד כל מי שהיה פסחו עליה היה תוחב לו בגזלתא - אם זה היה גדי היה קושר לו בקרניו, ונמצאו הפסחים מביאים סכיניהם עמן. כיוון שראה מעשה נזכר הלכה ואמר: כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פה עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ה. '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף.''' '''רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים.''' ואלו הן מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. '''רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך.''' '''עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה.''' '''רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.''' שואלת הגמרא כיצד מתפרשת המשנה. אומרים רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. אמר שמואל בשם רבי זירא: זו שיטת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, מה פליגין רבי יוסה ורבנן, בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה שאמר שמואל בשם רבי זעירא שזו שיטת רבי יוסה, הדא אמרה אפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך.''' בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: כל מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי. אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. '''אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו.''' ולא כן תני, ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך.''' '''אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני אני לו מחטאת.''' אתייא כדמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו, ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. '''ועל צואה של קטן''' - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. '''ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת.''' רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא, אמר: גליל גליל, שנאת התורה סופך לעשות במסיקין. '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים.''' שואלת הגמרא איך יודעים אם עשה לצורכו או לצורך ישראל. נשמעינה מן הדא דשמואל: איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. כן, אומרת הגמרא הפריש בשבת על פי תנאי שעשה, כלומר בערב שבת עשה תנאי מה שהפריש. אז תני יש בה את השומרת מטלטלה, אחת תרומת תורה ואחת תרומת טמאה. שואלת הגמרא מה איכא, דונא זה יתכן? הרי זה מוקצה. אומרת הגמרא כשהוא מתנה אם היא תרומת תורה, אז הוא אומר מה שיישאר בידי הרי זה תרומה מכבר לכשאוכלנה לשאר. כלומר כשהוא יאכל את השאר מה שיישאר לו ביד אז זה תרומה. ואז כשהוא יאכל באמת יתברר שמה שנשאר ביד זה תרומה. עכשיו, אם זו תרומת טמאה שהרי הוא לא יכול להזיז אותה אחרי שהוא הפריש, אז הוא אומר הרי זו תרומה מכבר לכשאני אכינה בזווית. כלומר זה יהיה שם תרומה רק אחרי שאני אניח את זה בצד. ואז הוא אוכל ומה שנשאר לו ביד הוא מניח את זה בצד, ואז זה נהיה תרומה. אמר רבי זירא, מכאן אתה יכול להבין שטבל שיש עליו תנאי, כלומר הוא התנה מערב שבת שיש עליו תנאי שחלק ממנו יהיה תרומה ומעשרות, אז מותר לטלטלו בשבת, למרות שבעצם טבל רגיל אסור לטלטל. כיצד הוא עושה? נותן ממנו במקצתו ואוכל את השאר. כן, ואתה אומר, תני מטלטלין חרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל נעמיות. כן, זה מאכל, למה דווקא? זאת אומרת הנעמיות אוכלות את זה, דהיינו שהן אוכלות את זה כי זה עוזר להם לעכל. כן, לא, באמת הן מעכלות את זה, פשוט משמש שגם אוכלות אבנים כדי שזה יטחן להם את מה שהם אוכלות בקיבה. אמר רבי יונתן אמר רבי נתן: אם כן יטלטלו דוסמות מפני הפילים שהרי הפילים אוכלים אותם. כן, אז כל דבר יהיה מותר. כן, אבל גם לומר מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. אומרת הגמרא, מאן אינון? אם יש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק, נניח שיש לו פילים ופילים מצויים בשוק, אז הרי הכל שיהיה מותר. כלומר זה גם אצלו יש וגם מצוי בשוק, לכולם יש, אז ברור שיהיה מותר. ואם אין לו מאותו המין ואין אותו מין מצוי בשוק, כלומר המין הזה לא מצוי באזור שלו וגם לו אין, אז הרי הכל אסור. אלא כי אנן קיימין, ושאין לו מאותו המין אבל זה מצוי בשוק, כלומר לו עצמו אין, אבל אנשים מחזיקים כאלה בעלי חיים. אז רבנן אמרין מכיוון שאין לו מאותו המין אז אסור, ולענין האומר, מכיוון שאותו המין מצוי בשוק אז כמי שיש לו מאותו המין ומותר. אנחנו בפרק י"ח הלכה ב'. אומרת המשנה: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם נתקנה למאכל בהמה מטלטלים אותם, ואם לאו אין מטלטלים אותם, כי זה מוקצה. כופין סל לפני האפרוחים כדי שיעלו ושירדו. כן, הגמרא תשאל, לכאורה זה נעשה בסיס - אתה מבטל את מהיכנו? כן, כי ברגע שהתרנגולים עולים עליו אז זה כבר נהיה מוקצה. אנחנו רואים את זה בגמרא, תרנגולת שברחה דוחים אותה עד שתיכנס. ומדדין עגלים, מושכים בשתי הרגליים, אסור להגביה אותם, מותר לדדות אותם. והאישה מדדה את בנה, כן, כלומר רגל פה ומרימה רגל, מניחה רגל, אבל לא להגביה אותו. אמר רבי יהודה: מתי? בזמן שהוא נותן רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור. ואמרנו במשנה חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם נתקנה למאכל בהמה מטלטלים אותם, ואם לאו אין מטלטלים אותם. אמר רבי זירא: לא אתיא אלא כרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: עולין היינו למרביא ללכמת גרר, והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרים לטלטל למחר. כן, כלומר שדי בהכנה כזאת של לברור את זה כדי שלא יהיה מוקצה. אמר רבי יוסי: שאני היה לך בחבילי עצים שהוא ככיסא ויכול לישב עליהם, אבל אבנים אולי התנא שלנו סובר שלא די בלברור וצריך מעשה של ממש, אבל זה לא דומה. כן, המשנה שלנו פה מדברת על עצים, וחבילי עצים הם ראויים לישיבה כמות שהם. כן, אז אולי בהם התנא סובר שדי בהכנה כזאתי קטנה, אבל באבנים אולי הוא דורש מעשה ממש. כן, זה שונה. הייתי אומר בעל זה עבדינן חבילה - קש וקש לא כמפוזר הוא, הרי קש לא ראוי לישיבה. כן, אבל וכן דרוש - די במחשבה. אז אם כן, באמת כנראה שאותו תנא שאמר שבאבנים די במחשבה, שזה רבי, אז הוא התנא שאמר את המשנה שלנו שגם בקש די במחשבה. ואתה גמר בעית אם פליגא על מאן דאמר שכל המיוחד לאיסור אסור, כלומר בסיס דבר אסור אסור. כן, דתנינן: האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. כן, למרות שבעצם המכסה של החבית הופכת להיות בסיס לאבן. ואיך מותר להזיז את החבית? למרות שאחרי שהאבן נופלת - כן, אפילו אחרי שהאבן נופלת - איך מותר להזיז את החבית? הרי החבית נעשתה בסיס לאבן. אמר רבי אבא אמר בשם רבי חייא בר אשי: תיפתר בשוכח. כלומר זה לא בסיס דבר אסור, אלא רק אם הוא מניח בכוונה. אבל כאן מדובר שהוא שכח. כלומר אם הוא שכח את האבן, אז בעצם כל עוד שהאבן על החבית זה אסור, אז הוא מטה אותה והאבן תיפול, ואחרי זה כבר מותר להזיז את החבית, כי בעצם החבית לא הפכה להיות בסיס דבר אסור. ואומרת הגמרא, מתניתין פליגא על מאן דאמר כל המיוחד לאיסור אסור. כן, כל מי שאומר שבסיס דבר אסור אסור. מה הראיה? דתנין: כופין סל לפני אפרוחים שעלו וירדו. ותניא: אלה, אם עלו מאליהן והיו שם בין השמשות, אסור לטלטלה גם אחרי שהם ירדו. כן, למה? והרי הסל הוא לא מיוחד לאפרוחים. אז למה הוא נאסר? כן, רואים מכאן שגם דבר שלא מיוחד תמיד לאיסור, גם כן הוא נאסר. כן, זו הכוונה. כלומר בסיס דבר אסור, יש דעה שאומרת שזה רק דבר שהוא מיוחד לזה. כן, אז פה אתה רואה שהסל הרי הוא לא באמת לאפרוחים, אבל וכן אם היו עליו בין השמשות הוא נאסר. אז אומרת הגמרא, אמר רבי חנינה, אמר רבי בון בר חייה, אמר רבי זירא: תיפתר בסל מאוס. כן, כלומר, לא מדובר כאן בסל רגיל שבאמת אדם לא מפקיר את הסל שלו בשביל אפרוחים, זה לא מיוחד לאפרוחים, אלא פה מדובר בסל מאוס שלא אכפת לו שיישאר מיועד לאפרוחים לתמיד. כן, אז באמת דבר כזה כולם מודים שהוא יהיה בסיס דבר אסור. אמר לואת אני ארשה, אפילו שער אפילו תרקב, כן? וזה יתלחמם ארצה ותרקב מעושינן. כן, אז בוודאי בן אדם לא מפקיר את זה בשביל האפרוחים שלו, כן? אבל בכלל אתה רואה שזה נעשה בסיס דבר אסור וזה אסור כל השבת. חוזר לכתחילה, כי במשנה, אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה, ומיילדין את האישה בשבת וקוראין לה חכמים בכל מקום, ומחללין עליה את השבת וקורעין את הטיבור. רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור וכל צורכי מילה עושין בשבת. אומרת הגמרא, למדנו במשנה אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדים אותה. איזה הוא סעוד? מה זה נקרא סעוד? מביא עין ונוסך לתוכו תמו של ולד, כן? כדי שהוא יוכל לנשום, ונותן ידו למטה ומקבל את הוולד שלא ייפול בחוזקה, כן? באמת, בבהמות יש שם איזו נקודה שברגע שהרגל של הוולד נוגע שם אז הבהמה קורעת, כדי שהוא לא ייפול ממקום גבוה, כן? אבל אם זה לא קורה, כלומר אם במקרה בבהמה הזאת יש לה בעיה או משהו כזה, אז אם היא לא קורעת אז בעצם מותר להחזיק את הוולד שלא ייפול על הרצפה, ושומט את דדיה ונותן תוך פיו, עוזר לו כדי שיינק. רבן שמעון גם אומר, אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. כיצד עושין? מה זה נקרא לרחם על הבהמה? נותן גוש של מלח על הרחם, ואז היא רוצה להניק את הוולד, היא מרגישה כאב והיא רוצה להניק. תנן, ומיילדין את האישה וקוראים לה חכמים בכל מקום. אומרת הגמרא, כי עדי תנין לנתמן ההולכים להעיד את החודש, הרי הם כבני עיר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח. כן, הרי תיקנו שמישהו הולך להעיד את החודש, אז בהתחלה הוא היה נשאר במקום שלו ואסור לו ללכת יותר מארבע מאות אמה מהמקום שלו, אבל לאחר מכן הקלו שיהיה מותר להם להסתובב בכל העיר. יותר מאוחר גם הקלו שיהיה להם אלפיים אמה, כלומר ממש כמו בני עיר, הקלו עליהם. אבל מה שהמשנה שם אומרת זה לא זה בלבד, אלא אפילו חכמה בעל העדה. כן, אתה רואה כאן שחכמה הקלו עליה שתהיה כמו בני עיר שאליה הגיעה. אומרת הגמרא, תנן ומחללין עליה את השבת. שמואל אמר: מה הכוונה מחללין את השבת? עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. כלומר, אפילו שבקיץ, שיא הקיץ, אז כיוון שהיא יולדת ויש בה סכנה וקר לה, אז מותר להדליק מדורה אפילו בתקופת תמוז. וקורעין את הטיבור, כעדה, אמתי דבר כפרה נפקא מיילדה. הלכה לילד איזו ישראלית בשבת, היא באה ושאלה את רבי: האם מותר לחתוך את חבל הטבור? אמר לה: לכי תשאלי איתה, את המיילדות שיש שמה. אמרה ליה: ליכא חיתה, אין לי ילדת אחרת. אמר לה: טוב, אז עבידי כמנהגיך, תעשי כמו שאת רגילה, או כמנהג המקום. אמרה לו: ליכא מנהג, לא, כן, שאין אף אחד שעשה פה את זה לפני כן ואני לא יודעת בדיוק מה המנהג. אמר לה: איזיל וחתכי כרבי יוסי, אם כך תיסמכי על רבי יוסי ותחתכי. תנא רבי יוסי אומר: אף חותכין וכל צורכי מילה עושין בשבת. ואומרת הגמרא, כן עתידין, כל צורכי חיה נעשין בשבת. כן, לא רק צורכי מילה, כן? כי אנחנו מדברים פה על לידה, לא על המילה. אז חותכים את הטיבור ועושים כל צורכי מילה בשבת. תני, השלייה בשבת, העשירים טומנים אותה בשמן ועניים טומנים אותה בתבן ובחול. ולאחר שבת, עני ועשיר טומנים אותם בארץ כדי ליתן עירבון לארץ, כן? כאילו קוברים חלק, כן, כאילו עירבון שלעתיד לבוא. חבל מעל עשרים, אז כל הגוף יבוא. אז מה זה "הדרן עלך פרק"? ... {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פד עמוד א'''{{ש}}</span> הלכות ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ד. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק י"ז הלכה ז'. אומרת המשנה: רבי אליעזר אומר, פקק החלון - כלומר, מה שאנחנו קוראים לו היום חלון הוא הפתח, והפקק החלון הוא מה שסותם את החלון - זמן שהוא תלוי וקשור פוקקים בו, ואם לאו אין פוקקים בו. והחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקים בו. כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה, כלומר יש להם ידית, נתלים בשבת. אמר רבי יוסי, אמאי דברים אמורים? בכיסוי קרקעות; אבל בכיסוי הכלים, בין כך ובין כך נתלים בשבת - כלומר גם אם אין להם ידית אחיזה. שואלת הגמרא: איזהו נגר הנגרר שהותר במדינה? אמר רבי יוחנן: קשור, אף על פי שלא תלוי. אמר רבי יוחנן: משכני חילפי וראני נגר של בית רבי, שהיה קשור אף על פי שלא תלוי - כלומר נגר שבו סוגרים את החלון, היו שמים איזה קרש כדי להחזיק את הדלת, מעין מנגנון כזה. אומרת הגמרא: תנינן בעירובין, למדנו: נגר הנגרר שקשור ולא תלוי, נועלים בו במקדש אבל לא במדינה. והמונח - כלומר אם הוא לא קשור ולא תלוי - כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר: המונח במקדש מותר, והנגרר במדינה מותר - כלומר אם הוא קשור, אף על פי שהוא נגרר, אז במדינה גם כן מותר. אמר רבי יוחנן: אתי היחידאה, כלומר רבי אלעזר, דהוא כסתמא כמו חכמים דתמן, ויחידאה דתמן, כלומר רבי יהודה, כסתמא דהוא. רבי יוסי בעי קומי רבי ירמיה: איך עבדינן ודא? אמר ליה: מדאמר רבי יוחנן משכני חילפי וראני נגר של בית רבי שהיה קשור אף על פי שלא תלוי - הדא אמרה, כרבי יהודה עבדינן ודא. כלומר, כך הלכה למעשה נוהגים. אתא רבי חונא ואמר בשם רבי שמואל: הלכה כרבי יהודה, ובלבד שיהיה קשור בדלת - כלומר יכול להיות נגרר, אבל בלבד שיהיה קשור בדלת. רבי ינאי ורבי אמי אמרו בשם... שקשור בדלת בדבר שהוא יכול להעמידו, כלומר בדבר חזק, לא סתם משהו שאינו מסוגל להחזיק את הנגר הזה. נגר דרבי אלעזר הוה קטיר בגמי, כלומר הנגר של רבי אלעזר היה קשור בעשב, שאינו מסוגל להחזיק אותו. אומרת הגמרא: נשמט החבל מהנגר - אסור. כלומר, ברור גם לפי רבי אלעזר, שאם הוא יתלש אז יהיה אסור לתלות אותו. נקרע החבל מהדלת והוא נשאר קשור לנגר - כלומר אם החבל נקרע מהדלת ועדיין הוא קשור לנגר, לקרש עצמו - ברור שהוא פעם היה קשור. אמר רבי יעקב בר חמא בשם רבנן: מדדהו בראש אצבעותיו, כלומר הוא מחזיק אותו בחבל כדי שייראה לכולם שהוא היה פעם קשור. למדנו במשנה: כל כיסוי הכלים נתלים אם יש להם ידית, כלומר אם יש להם בית אחיזה. אמר רב כהנא ורבי חייא בר אשי בשם רב: הלכה כרבי יוסי, שהוא אומר שדווקא בכיסוי קרקעות צריך בית אחיזה, אבל כיסוי כלים בכלל לא צריך בית אחיזה. אדם הולך בפרק "כל הכלים" - יוצא השם. פרק י"ח הלכה א'. אומרת המשנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש - כלומר אם אין מקום ללמוד, מותר לפנות אפילו ארבע וחמש קופות כדי שיהיה מקום לתלמידים - אבל לא את האוצר. הגמרא תסביר מה הכוונה. מפנין תרומת תודה, אף שתרומת תודה מותרת רק לכוהנים, ודמאי ומעשר ראשון שעדיין לא ניטלה תרומתו, ומעשר שני ונגעים שנפדו, ותורמוס יבש, מפני שהוא מאכל לעניים - כלומר כל עוד יש מי שמסוגל לאכול אותם, מותר לטלטלם: תרומה מותרת לכוהנים, דמאי מותר לאכסניה ולעניים, ומעשר ראשון שעדיין לא ניטלה תרומתו וכן הלאה. הגמרא תסביר בדיוק מה החידוש כאן: אם זה מותר למישהו אחד, זה כבר לא מוקצה, ומותר לטלטלו. אבל לא את המעשר ראשון שניטלה תרומתו, ואת המעשר שני ונגעים שלא נפדו, ולא את הלוף ולא את החרדל. אבל רבי שמעון מתיר בלוף, כי הוא אומר שזה מאכל לעורבים. אומרת הגמרא: רבי זירא שאל את רבי יאשיה: כמה הוא שיעור קופה? הרי סתם אומרת המשנה מפנין ארבע וחמש קופות - מה שיעור הקופה? אמר לו: נלמד סתומה מן המפורשת. תנינן תמן: בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין תורמין את הלשכה - כלומר היו מביאים את מחצית השקל, מניחים אותו בלשכה, ואז היו תורמים אותו, לוקחים שלוש קופות שבכל אחת שלוש סאין, ומתוך כל הכסף לוקחים מלוא הסלים האלה, וממלאים אותם, ומהכסף הזה קונים את קרבנות הציבור. רואים מכאן שכל קופה היא שלוש סאין. אומרת הגמרא: תנינן: המוציא יין - כדי מזיגת הכוס. שאל רבי זירא את רבי יאשיה: כמה הוא שיעור כוס? אמר לו: נלמד סתומה מן המפורשת. תנינן: ארבע כוסות של פסח, ישנן בארבעתן רביעית יין איטלקי. כלומר בארבע ביחד יש רביעית. עכשיו, היין הזה מוזגים אותו, ונותנים על כל יחידה שלוש חלקי מים. אם כן, אם יש בארבע כוסות רביעית יין בלבד, אז ביחד יש כאן ארבע רביעיות מזוגות, ואם כן כל כוס היא רביעית. לפעמים מפנים אפילו ארבע וחמש קופות של טבל של דמאי - ומדרש כתוב במשנה. שואלת הגמרא: מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה - כלומר אם זה אוצר שלא התחילו בו, חדש, האם מותר להתחיל ולפנות ממנו כזו כמות? אמר... מסתברא דתני: תבואה צבורה - בזמן שהתחיל בה בערב שבת, מותר להספיק ממנה בשבת; ואם לא, לא, לדברי רבי אחא, כי הוא סובר שזו מוקצה. ורבי שמעון מתיר. ושווין שאם לא נגע באוצר - כלומר אם זה אוצר שלא השתמשו בו כלל, גם רבי שמעון מודה שלא ייגע בו - אבל עושה הוא שביל לרגליו, כלומר מותר עם הרגליים להזיז את זה. תנינן: אין מטלטלין מדומע, כלומר אם התערבו חולין עם תרומה - אין מטלטלין. אמר רבי אלעזר: מה שאמרו "מטלטלין" - במדומע בתרומת תודה, כי זה ראוי לכוהנים. אבל מה שאמרו "אין מטלטלין" - מדובר בתרומת מעשר, שלא ראויה לאף אחד, ובאותו שאין בו כדי לעלות - כלומר מדובר שהתרומה הייתה יותר מאחד ממאה, שאין שם מספיק כדי לבטל אותם. אבל באותו שיש בו כדי לעלות, כלומר אם יש שם מספיק כדי לבטל, מותר לטלטל את זה כיוון שזה מותר באכילה. תנו רבנן: מטלטלין תרומת מעשר שהתערבה עם החולין - כלומר, מה נתן עליה רבי אלעזר? בשיש בה כדי לעלות; שאם אין בחולין כדי לעלות - הכל אסור. ואם יש בה כדי לעלות - לרבנן זה מוקצה, כי אסור לתקן בשבת. אבל רבי אלעזר, שאומר "אומרים סאה שנפלה היא הסאה שעלתה" - הוא סובר שהתרומה ניכרת כאילו לא נתערבה ממש. אין כאן תיקון, סך הכול הרים אחד - אותו אחד שנפל - ולכן השאר אינו מוקצה. זאת אומרת, דוקא רבי אלעזר, שהוא סובר "אומרים סאה שנפלה היא הסאה שעלתה", לפי שיטתו מותר לתקן ביום טוב, כיוון שמבחינתו זה כאילו ניכר, ואין כאן עניין של תיקון ממש. אמר רבי אלעזר: אדם עומד בערב שבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - כלומר מותר לאדם לעמוד בערב שבת ולומר: מחר זה יהיה תרומה. אבל אדם לא עומד בשבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - כלומר מותר להגיד ביום חול שמחר זה יהיה תרומה, כי בעצם קריאת השם היא עיקר התיקון, ומה שעושה אחר כך בשבת הוא רק הפרשה - להביא לידי ביצוע את מה שתיקן קודם. לכן לעמוד בשבת ולומר את זה אסור, כי זה בעצם עיקר התיקון. רבי יוסי בר ביבון אומר: אין אדם עומד בערב שבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - הוא אומר שאי אפשר, כי הוא סובר שגם ההפרשה היא תיקון. תנתה מתניתא פליגא על רבי יוסי בר ביבון, דתנן: לגין טבול יום - עכשיו טבול יום, יש לו דין של שני. אם הוא מילא אותו מן החבית של מעשר, שהוא טבל - הרי טבל הוא חולין, ובעצם טבול יום, שהוא שני, לא מטמא את החולין; יש כאן חולין שהם שני בלבד. אבל אם הוא אמר "הרי זה תרומה למחר משתשקע" - אז זה תרומה למחר, הכל בסדר, כי הרי טבל לא נפסל בטבול יום, ולמחרת שיחול שם התרומה - זה כבר היה אחר בין השמשות, וממילא זה כבר טהור. אבל אם אמר "הרי זה עירוב מעכשיו" - לא אמר כלום, ואפילו אם אמר "זה עירוב" סתם - לא אמר כלום, כי הרי העירוב קונה בין השמשות, כלומר לפני השקיעה, לפני צאת הכוכבים - אז זה עדיין היה טבל. מכל מקום רואים שיכול לקרוא שם למחר, שכן הוא אומר "זה יהיה תרומה למחר", ואומרים שזה טהור, כיוון שהלגין הזה למחרת כבר עבר עליו - הוא כבר לא טבול יום, הוא כבר היה טהור, ולכן התרומה חלה. תרתה גמר: פתר לשעבר - כלומר כל מה שהמשנה מדברת כאן, זה בדיעבד. אם הוא עשה את זה, זה בסדר, אבל לכתחילה אסור. תנתה גמר, ותני רבי חייא: עומד אדם בערב שבת ואומר "מה שאני עתיד להפריש - יהא תרומה". הרי כאן מדובר "עומד בערב שבת ואומר" - זה לכתחילה, ולא לשעבר. אי תיכלי למימר "לשעבר"? תנתה גמר: לאחר ששמע רבי יוסי בר ביבון את דברי רבי חייא, חזר בו רבי יוסי בר ביבון מהא דקאמר. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פג עמוד א'''{{ש}}</span> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ג. אנחנו מתחילים במשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. בגמרא מבארים מהם שמונה עשר הכלים לפי רבי יוסי: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי - שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. במשנה הבאה: רבי שמעון בן ננס אומר '''פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור''', מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינם יכולים לקבל את האור והם מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא דנים: כיצד יש להבין את המשנה - "האור" - רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבתה כבתה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אמר שזוהי שיטת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: היינו סוברים לומר שמה שנחלקו רבי יוסה וחכמים זה רק כשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים - לא נחלקו. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו שיטת רבי יוסה, מכאן שאפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה''', מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. בגמרא מסופר: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. והלוא שנינו: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייא בעי מטפי, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך אדלי? אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו - והלוא שנינו: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. במשנה: '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך'''. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני אני לו מחטאת. בגמרא: אתי כיי דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך - מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עבד הוה בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור'''. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. בגמרא: כיצד נדע אם עשה לצורכו או לצורך ישראל? נשמענה מן הדא: שמואל אקלע גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעי מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה - לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. אנחנו מתחילים פרק יז, הלכה ג'. אומרת המשנה: '''קנה של זיתים''' - כלומר זה איזה מקל שבו היו בודקים את הזיתים אם הם מוכנים. בזיתים היו משאירים אותם במעטן כדי שיתרככו, אז בודקים אותם עם קנה. אז אם יש קשר בראשו, כלומר יש לו איזה בית קיבול קטן, אז מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. בין כה ובין כך נוטלין אותו בשבת. ואמרה הגמרא: מה היא קנה של זיתים? דבי רבי אמר: קנה שהתקינו להיות בודק את הזיתים. כיצד היה יודע אם הזיתים מוכנים? אם מלוכלך במשקה - ידע שנגמרה מלאכת המעטן, ואם לאו - ידע שלא נגמרה מלאכת המעטן. אמר לי רבי מנא: לא תני שמואל "להיות בודק" אלא "להיות שולה בו זיתים". כלומר, כדי שהקנה יקבל טומאה צריך שיהיה לקנה בית קיבול לפחות לזית, שהוא לא רק דבג טיפת משקה, אלא צריך שיהיה בו קשר שיהיה בו מעין בית קיבול שמספיק שזית יוכל להיכנס לשם. ואמר: קנה שהתקינו להיות פוקק בתחלאן - מה הדין שלו? אם היה קשור ותלוי פוקקים בו, ואם לאו אין פוקקים בו. כי לרבן שמעון בן גמליאל אומר: מותקן אף על פי שאינו קשור ותלוי. כלומר אם הוא הכינו לפקוק בו, אז גם אם הוא לא קשור ולא תלוי, יכול להשתמש בו. ואמר: והלא כן אמר רבי יוחנן משמיה דחילפי ורבי: נגר של בית רבי היה קשור אף על פי שלא תלוי - אז רבי כמאן סבר? כלומר לכאורה זה לא כמו אף אחד. הרי לרבן שמעון בן גמליאל די שהותקן לכך, ולרבנן צריך שיהיה קשור ותלוי. אז איך זה שהוא אומר "קשור אף על פי שלא תלוי"? אמר רבי יודן: לעולם רבי סבר כרבן שמעון בן גמליאל, אבל יש הבדל בין קנה לבין נגר. קנה, מכיוון שנוטלו ונותנו לתוך ידו, נעשה כמפתח. אבל נגר, כיוון שתוקע באדמה זה כבריח, נהיה כבונה וצריך שיהיה קשור. כלומר בנגר יותר מחמירים בו, כיוון שתוקעים אותו באדמה, זה נראה כמו בריח, נראה כמו בונה, לכן צריך שיהיה גם קשור וגם תלוי. אבל קנה, כיוון שאם הוא מתקין אותו הוא נעשה כמו מפתח, מותר לטלטל אותו. פרק יז הלכה א'. התלמוד על המשנה: '''כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה'''. ואת אמר: כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. רבי נחמיה אומר: אין ניטלים אלא לצורך. אמר רבי יהודה בשם רב: הלכה כרבי נחמיה דאמר אין ניטלים אלא לצורך. רבי יוחנן ורבנן דתמן - חד אמר: לצורך הכוונה לצורך גופו, ושלא לצורך הכוונה שלא לצורך גופו, ורבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך גופו - כלומר לשימוש שמותר בו. וחד אמר: לצורך הכוונה לצורך גופו או לצורך מקומו - כלומר אני צריך את המקום שלו - ושלא לצורך הכוונה שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו, ורבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל דברים אחרים לא. מתניתא אמרה: בית שמאי אומרים אין ניטלים אלא לצורך, ובית הלל אומרים לצורך ושלא לצורך. תניא, אמר רבי יודן: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאים שמטלטלים אותם שלא לצורך - כלומר אם יש בו מאכל או משהו כזה, מטלטלים אותו אפילו שלא לצורך. אבל הריקנים, אם יש בו דעת למלאותם - הוא התכוון למלאותם - גם כן מותר לטלטל אותם. על מה נחלקו? על שאין בדעתו למלאותם, שבית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים. ואומרת הגמרא: אם זה כך, אל תדייה בית שמאי כי רבי נחמיה. אבל שואלת הגמרא: והרי אתה אמרת הלכה כרבי נחמיה - כי יכולה להיות פה סתירה, הרי לא יוצא מכאן שההלכה כבית שמאי, שהרי בית שמאי חולק על מה שהמשנה אומרת בסתם. אז זה מסתדר? נשאר בשאלה. פרק יז הלכה ה'. אמרה המשנה: '''כל הכלים ניטלים בשבת, שבריהם ניטלים ובלבד שיוסיף מלאכה כלשהי'''. שברי עריבה לכסות בהן את פי חבית, ושל זכוכית לכסות בהן פי הפך, פך של שמן. רבי יהודה אומר: ובלבד שיוסיף מעין מלאכתן - כלומר לא מספיק שעושים סתם מלאכה, אלא צריך מעין המלאכה הקודמת שהם עשו. שברי עריבה לצוק בתוכה מקפה, ושל זכוכית לצוק בתוכן שמן. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה "ושל זכוכית לכסות בהם את פי הפך". תמן תנינן: '''המוציא זכוכית - לגרור בו ראש הכרכר'''. כן, למדנו שהשיעור של זכוכית שיהיו חייבים עליה זה אם יכול לגרור בו את הכרכר שזה הכלי של האורגים, לחדד אותו. אז אומרת הגמרא: לכאורה פה אתה אומר ששבר זכוכית לכסות בו את הפך מספיק, ואילו שם אתה אומר צריך שיהיה כדי לגרור בו ראש הכרכר - לכאורה יש סתירה. ואומרת הגמרא: רבי אחא ורבי אימי בשם רבנן דקיסרין: כאן באבה - אם היא אבה אז היא לא ראויה לגרור בה ראש הכרכר, שם אני צריך שיהיה ראוי לכסות בו את פי הפך, וכאן בחדה - אם זה ראוי לגרור בו ראש הכרכר אז זה מספיק. ואיתביה: כאן להתיר לטלטל, אז פה צריך שיהיה שם כלי, וכאן לחייב במוציא צריך שיהיה חשיבות כלשהי. כלומר, להוציא מספיק שאפשר לגרור בו ראש הכרכר, לא צריך שיהיה כלי, רק חשיבות כלשהי. אבל כדי להתיר לטלטל אני צריך שיהיה לו שם כלי, ולכן אני צריך שלפחות יהיה ראוי לכיסוי של פי הפך. פרק יז הלכה ו'. ואומרת המשנה: '''האבן שבקרויה''' - כלומר הדלעת היבשה שמשמשים בה בתור דלי לשאוב מים, אז שמים אבן כדי להכביד אותה. אם ממלאים בה ואינה נופלת, ממלאים בה - כלומר אם היא תקועה בתוך הקרויה בצורה כזאת שהיא לא נופלת כשממלאים בה מים, ממלאים בה, ואם לאו אין ממלאים בה. '''זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאים בה בשבת''' - טפיח זה כד קטן. כלומר אם יש זמורה שחיברו עליה כד ובאמצעותו שואבים מים, מותר למלא בה בשבת. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''נוטל אדם את בנו ואבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה'''. אנן תנינן "האבן בתוכה". תניא דבי רבי: '''ואוכלים והאבן בתוכה'''. כלומר לפי רבי צריך שיהיה כלי שמכיל בסיס לדבר האסור והמותר ביחד, רק אז זה יהיה מותר. ולדידנו המשנה אומרת סתם שאם זה כלכלה והאבן בתוכה כבר מותר. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אבהו: אתפלגון עלה רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן. רבי חייא בר יוסף כמתניתין, כמו שהוא אומר שנוטל אדם את בנו ואבן בידו או כלכלה והאבן בתוכה, ולרבי יוחנן כדעת תניא דבי רבי, שצריך כלכלה ופירות והאבן בתוכה, שיהיה בסיס לדבר האסור והמותר. אומרת הגמרא: מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן '''האבן שבקרויה אם ממלאים בה ואינה נופלת ממלאים בה'''. והרי פה האבן שבקרויה לכאורה זה בסיס לדבר האסור, כי יש בו רק אבן כשהיא ריקה - אז איך מותר לשאוב בה? ומכאן שזה כמו המשנה שלנו ולא כמו רבי יוחנן. אבל תאמר: שנייא היא אבן שבקרויה, שכיוון שהיא אפוצה כגופה היא. כלומר, מכיוון שהאבן תקועה בתוך הדלעת, זה הופך אותה כאילו חלק מהכלי, ולכן זה בטל לגביו. וסיפא פליגא על רבי חייא בר יוסף, דתנן "ואם לאו אין ממלאים בה" - למה אם היא לא אדוקה אסור? הרי לכאורה הדלעת עצמה היא כלי שמותר, וכיוון שיש בה אבן אתה אומר שאסור. מכאן שצריך שיהיה גם כן פירות, כמו שרבי שנה. אמר רבי יוחנן: כיוון שהוא עשוי להכביד, נעשה כמי שמטלטל קרויה על גב האבן. כלומר האבן זה עיקר והכלכלה בסיס לה, בגלל שהאבן היא בעצם עיקר המשקל של הכלי הזה, מתייחסים אליו כאילו שהוא העיקר. לכן אם האבן לא מחוברת, לא אפוצה, אסור לטלטל אותה יחד עם הקרויה. אבל אם האבן קלה והכלי היה יותר גדול ויותר כבד, זה היה מותר. אז מה עמד לרבי יוחנן? הוא אומר שכשאדוקה נעשה כמטלטל קרויה עצמה, כי האבן נעשית חלק ממנה ובטלה לגביה. אז בעצם ככה רבי יוחנן פתר את הקושיה עליו מהרישא. אומרת הגמרא: מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן "נוטל אדם את בנו ואבן בידו" - והרי תינוק ואבן בידו זה כמו כלכלה והאבן בתוכה, ואף על פי כן מותר למרות שבעצם אין פירות. כלומר אם התינוק היה מחזיק גם פירות וגם אבן, הייתי משווה את זה, אבל עכשיו הוא מחזיק רק אבן, לכאורה איך מותר? אז הגמרא אמרה: רבי כהן בשם רבנן דתמן: תינוק עשו אותו כאוכלין - כלומר התינוק עצמו נחשב כמו אוכל, אז כשהוא מרים אותו ביחד עם האבן זה כמו דבר האסור והמותר. תמן אמרין: עשו את האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד תינוק, כי אם יטלו ממנו את האבן הוא יבכה ויכול לחלות. אז כשיש לו את האבן ביד זה כמו קמיע, כי בזכות זה הוא יהיה בריא ולא יבכה ולא יחלה. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-a">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פב עמוד א'''{{ש}}</span> '''פרק כל הכלים (שבת דף פב)''' עוד סוגיה מהגמרא. מתני': ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. '''רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים''', ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. מתני': רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא שואלים: כיני מתניתין - האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור מב' צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אמר שזה כדעת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, שרבי יוסה ורבנן נחלקו רק כשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים - לא נחלקו. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו דעת רבי יוסה, מכאן שאפילו מחיצה של מים היא נושא המחלוקת. מתני': '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך'''. בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי הארמאים ואמר: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה! ואם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי בעצמו. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה. נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה, בעי מטפייתה, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי? אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא, ונורא ערקא מינה. '''אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו'''. ולא כן תני: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. מתני': '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חוששני אני לו מחטאת'''. בגמרא: יבא כי הא דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי, רבי שמעון בי רבי ינאי אמר: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו - ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. '''ועל צואה של קטן''' - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. '''ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת'''. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. מתני': '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים'''. בגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נישמעינה מן הדא - דשמואל איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. אנחנו עוברים לירושלמי מסכת שבת דף פב, ומתחילים פרק חדש - פרק יז. הנה התחלת המשנה. אומרת המשנה: "'''כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהן''', אף על פי שהתפרקו בשבת ואינם דומים לדלתות הבית, לפי שאין להן מוכן". אומרת הגמרא - הזכירו את דלתות הבית, כן? שהם לא ניטלים בשבת, כדי לחדש לנו חידוש דרבותא. כלומר, יש בזה חידוש. ודלתות הכלים שניטלות דרבותא, גם שם בזה שהוא אומר שדלתות הכלים ניטלות בשבת, זה גם יש בזה חידוש. דלתות הבית דרבותא - כלומר החידוש בדלתות הבית, שאף על פי שהתפרקו מערב שבת, אסור לטלטלם בשבת, כן? דלתות הכלים דרבותא, כלומר יש בהם חידוש, שאף על פי שהתפרקו בשבת ניטלים בשבת. אז הגמרא לומדת מהמשנה '''שאינם דומים לדלתות הבית לפי שאין להן מוכן'''. מה הכוונה שאין להן מוכן? כן? אומרת הגמרא: לפי שאין תשמישן אלא לגבי קרקע. כלומר, הדלתות, כל השימוש שלהם זה רק כשהם מחוברים לקרקע, ולכן כשהם מתפרקים אז אין להם שום שימוש והם מוקצה. אמר רבי אבא בשם רבי אלעזר: '''בראשונה היו כל הכלים ניטלים בשבת. כיוון שנחשדו להיות מחללים ימים טובים ושבתות, כמו שנאמר: "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ורומסים על החמורים" - הלכו ואסרו להם הכל. וכיוון שנגדרו, היו מתירים להם והולכים, עד שהתירו להם את הכל חוץ מן המסר הגדול והאתד של מחרשה'''. רבי יוסף אומר: אף הציפורן - כלומר הכלי שבו חורטים, כן, יש לנו בטבלה של השעווה היו חורטים באיזה כלי, זה נקרא ציפורן. רבי שמעון גם אומר: אף העוגין, כלומר גם העוגן של ספינה. אומרת הגמרא: מדוכה, אם מביא עכשיו שום - מטלטלים אותה, ואם לאו - אין מטלטלים אותה. אבא, רבי שמעון גם אומר, אם הייתה מדוכה קטנה, כן, שניתנת על השולחן, כלומר שבדרך כלל מגישים אותה לשולחן, אז הרי היא ככערה ומטלטלים אותה בשבת. כמו שכערות מותר, אז גם מדוכה קטנה מותר. רבי יוסף ורבי אילא אמרו בשם רבי אלעזר, רב יעקב בר חמא בשם רבי אלעזר: '''המשנה שאמרה שצריך שיהיה במדוכה שום כדי להתיר לטלטל אותה, זה קודם התרת כלים נשנית'''. הרי אמרנו בהתחלה הכל היה אסור ולאט לאט התירו. אז לפני שהתירו, היה מותר דברים מסוימים. כלומר, גם כשהכל היה אסור עדיין היה מותר בכמה דברים, כמו שאמרנו - כלים קטנים, צלחות, סכין וכדומה היה מותר. אז הכלים האחרים אסרו אותם, אבל התירו אם יש בזה - כמו המכתשת, אם היה בה שום, היה מותר. אומרת הגמרא: תמן תנינן - גלוסטרא, כלומר זה קרש שמשמש לבריח, כן, הראש שלו עבה ויש לו איזה בליטה בקצה שאפשר לדוך בו. רבי אלישע אומר: '''שומתה מפתח זב ותולה בחברו בשבת, אבל אסור לטלטל אותה'''. רבי טופרון אומר: '''הרי היא ככל הכלים, מיטלטלת בחצר'''. שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהושע - למה הוא אוסר? כן, הרי הוא אוסר אפילו צור גופו, אומר אסור בכלל לטלטל את זה. אומרת הגמרא: מדובר בחצר שלו ערבה - אם את אומרת מדובר בחצר שלו ערבה, לכן רבי יהושע אוסר. שואלת הגמרא: אם בחצר שלו ערבה, אז אולתא דרבי טופרון, הרי הוא ככל הכלים מטלטלין בחצר, אז למה רבי טופרון בכלל מתיר? כן. אמר רבי יוסי בשם רבי ירמיה, ורבי חנניה אמר תלמידו בשם רבי אלעזר: '''קודם התרת כלים נשנו'''. כלומר, מדובר שרבי יהושע אוסר מדובר קודם התרת כלים. אומרת הגמרא: גם זה לא מתרץ. אם קודם התרת כלים שנו, הרי תניא רבי טופרן אומר '''הרי היא ככל הכלים מטלטלין בחצר'''. כן, אז למה רבי טופרן מתיר? הרי אמרנו שרק שלושה כלים התירו, כן, שזה סכין קטנה ומקצה של דבלה וזו מה לסתום. כלומר, רק דברים שמשתמשים בהם באופן קבוע, כן, אולי גם כוסות, אולי צלוחיות קטנות, כלומר דברים שמשתמשים יום יום בהם, גם בזמן שהכל היה אסור הם היו מותרים. אבל גלוסטרא לא היה בכלל בזה. אז איך רבי טופרן מתיר? זה נשאר בשאלה. אומרת הגמרא: '''תשע תקיעות היו תוקעין בערב שבת'''. שלוש להבדיל טהרה ממלאכה ושלוש להבדיל קודש לחול, ותוקע ומריע ותוקע, ואז נכנס שבת. אמר גבי אותה - תני: תוקע השלישית, בראש הגג ומניחה במקומה. שואלת הגמרא: ולא כלי הוא? אז למה שלא יטלטל את זה, הרי כביכול זה הבית שלו לכאורה. אמר רבי יודן: קודם התרת כלים שנו. אמר רבי זירא בשם רבי אלעזר: קנים - אנחנו יודעים שבשולחן של לחם הפנים, בין הלחמים היו מניחים קנים, כן, שהלחמים היו מונחים עליהם, וככה בעצם הלחם לא נתעפש. אז את זה אסור לסדר בשבת, כן, כלומר בערב שבת היו מוציאים אותם ובשבת היו מחליפים את הלחמים, ובמוצאי שבת מסדרים את הקנים האלה. וגם מקלות - שאנחנו יודעים שבפסח היו צריכים להפשיט את העור של הקורבן, אז ביום חול היה מניח מקל עליו על חברו, ואז הוא תולה את הקורבן ומפשיט אותו, ובשבת הוא מניח ידו על כתף חברו ותולה ומפשיט. כלומר אתה רואה שאסור להשתמש במקלות האלה. אז גם זה קודם התרת כלים שנו. כלומר את שני ההלכות האלה - גם את העניין של הקנים בשולחן לחם הפנים, וגם המקלות - זה היה קודם התרת כלים, ולכן שהתירו כלים היה מותר הכל. ומעניין שזה למרות שזה היה במקדש, ולכאורה במקדש לא גזרו, אבל בכל זאת כנראה שכן החמירו פה. אומרת הגמרא: לוחין, כלומר קרשים רחבים של ספינה, אין מטלטלים אותם בשבת, אבל אם הם מכוסים על גבי כלי או על גבי אוכלין, אז הרי הם ככל הכלים ומטלטלים אותם בשבת. אמר רבי אילא: אף על גב דתימא בכיסויי כלים שמטלטלים אותם, אבל בעי שיהיה ראוי לכלי, כלומר צריך שיהיה להם תואר כלי. כלומר, אם אין בהם תואר כלי, זה לא ניכר שזה משמש לכיסוי, אז זה אסור. ואת אמר: '''כל שניטל בשניים מטלטלין אותו בשניים'''. אבל אם זה דבר שצריך ארבעה או חמישה אנשים, אסור לטלטל אותו כיוון שהוא קבוע לו מקום מחמת כובדו. כלומר זה כמו מוקצה, כיוון שהוא כאילו סותר בניין - כיוון שהוא קבוע שמה, אז ברגע שמרימים אותו, מזיזים אותו משמה, זה כמו סותר. זה מוקצה, כזה שאדם כאילו קבע לו מקום, הוא מתכוון לא להשתמש בו, לא להזיז אותו, כן, וכיוון שהמקום שלו קבוע אז לא מזיזים אותו, הוא מוקצה. או כמו שאמרנו שזה דומה לסותר. אמר רבי זירא: מכיוון דאמר בשניים מותר, כלומר שאפילו דבר כזה כבד שצריכים שני אנשים להרים אותו אתה אומר מותר, אז גם ארבעה וחמישה מותר, אין הבדל. ומה ראיה שמותר? מהדא - אמר רבי מנה אמר רבי יוסי: כד הוון טלין, כלים קטנים, הוון מייתין ספסלין - מרימים ספסלים, ורבי יהודה בן פזי וסביו מסין בעי להו, כלומר הם צריכים ביחד להרים את זה, אני ועוד רבי יהודה בן פזי וכל הזקנים. זה היה מאוד כבד, אבל בין כה טלטלו את זה. רואים מכאן שזה מותר. אמר רבי עזר בשם רבי חנינא: מעשה והטלטלו קרון של בית רבי בשבת. שאתה אומר ולא אף כלים? אז מה החידוש? ואת אמר שלא תאמר הואיל ואין תלמידו על גבי מקומן. כלומר הקרון הזה בדרך כלל היה נמצא באותו מקום, היית אומר שלא מטלטלים אותו בשבת, לכן חידש לנו שמטלטלין. אמר רב יהודה בשם רבי שמואל: קופות הגדולות מסוגים, כלומר סלים גדולים מטלטלין אותם בשבת. אמר: פשיטא, מה זה לא כלים? ואת אמר שוב פעם שלא תאמר הואיל ואין תלמידו במקומן אינם מטלטלין אותם - בדרך כלל הרי לא מוציאים אותם משמה, אלא שמים בתוכם דברים ולוקחים את הדברים מתוכם. רבותינו קא משמע לן שמותר לטלטל אותם. אמר אבא בשם שמואל: מכבש מיטות - כלומר זה כלי שהיו מכבשים בו את הקש של המיטה, כן, אז מותר לטלטל בשבת. אמר רבי אבא בשם רב: כובד העליון והתחתון - זה המיקום של האורגים, הבול עץ הראשון שנמצא למעלה, על הבול שנתלה למטה, הם נקראים כובד עליון ותחתון, ומטלטלין אותם חוץ מן העמודים. כלומר את הכל מותר לטלטל חוץ מהעמודים. הסיבה היא שהעמודים היו מקובעים באדמה, אז בעצם כשהוא עוקר את זה הוא עושה חריץ. אמר רבי אבא: דלתימא בעמודים ששם, כלומר בבבל, שהיו משוקעים אותם באמת באדמה, אז כשהיו מוציאים אותם עושה גומה. אבל עמודים שכאן בארץ ישראל, שהיו מונחים בתוך חריץ באבן, אז זה מותר. אמר רבי זירא בשם רבי יהודה שאמר בשם רב: קנים וחבלים של כורייס - זה מסרק כזה שמהדקין איתו את חוטי הערב, כל פעם ששמים חוט ערב אז מביאים את המסרק ומהדקין אותו לאריג - מטלטלין אותו בשבת. מה המקור לזה? מהדא - רבי יוסי אמר, שרבי יוחנן שאל לרבי יהודה בן לוי: מהו לטלטל קירי כורייס בשבת? אמר להו: מטלטלין. אמרית הגמרא: רבי יהודה בן פזי לא אמר כן, אלא רבי יוחנן שאל לרבי יהודה בן לוי מהו לטלטל קירי כורייס בשבת, הוא אמר לו: אין מטלטלין. אמר לו: למה? אמר לו: מפני שהם מטלטלין - כלומר אפילו כיוון שבחול לא מטלטלין את זה, כי זה חשוב, אדם חס עליהם שלא יתקלקלו, לכן זה אסור. עכשיו פרק חדש, הלכה. בתוך המשנה: '''נותן אדם קורנס לפצע בו אגוזים''', כלומר לוקח פטיש כדי לפצע בו אגוזים, '''קורדום לחתוך בו דבלה, מגירה לגרור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, את הכוש ואת הכרכר לדחוב בו, מחט של יד לטול בו את הקוץ, ושל סקאין''' - כלומר של אלה שעובדים עם עורות - '''לפתוח בו את הדלת'''. אתמר מתניתין: '''נותן אדם קורנס לפתוח בה אגוזים'''. משמע מכאן שכל מה שהתירו זה כלי שמשמש לאיסור, ואת אומר שכל מה שהתירו זה רק מלאכה שהיא שנוהג בו, כלומר שהכלי הזה משמש גם בשבילו, אבל לא לכל מלאכת היתר, אלא רק למלאכות שרגיל להשתמש בהם. ואת אמר כן - מתניתין דרבי נחמיה. דרבי נחמיה אמר: '''אף הכלים אין ניתנים אלא לצורך'''. כן, כלומר גם כלי של היתר, כל מה שהתירו זה צריך דבר מותר. כלומר צריך הדברים הרגילים שלו, אבל סתם לטלטל את זה אפילו לצורך דבר מותר, אלא דבר שהוא לא רגיל בו, זה אסור. ואת אמר, רבי אבא, רבי יהודה ורבי חנינא בר שלמה אמרו בשם רב: מודים חכמים לרבי נחמיה בזיירא ומזורה ומכונה, כן, כלומר בכלי זה שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, דברים מאוד יקרים, אדם חס עליהם לכן הוא מקצה אותם. זיירא - דהוה עצר בה, כן, זה כלי שבו סוחטים את הבגדים. מזורה - דהוה חוביט בה, שהוא חובט בו את הצמר. ומכונה - דהוה קטיש בו, מנפץ את הצמר בו. אז כל הדברים יקרים ומכשירים עדינים, לכן בעצם זה כלי שזה מוקצה מחמת חסרון כיס, וגם כולם מודים בזה, גם החכמים מודים. ואת אמר: כלי המיוחד לאיסור מטלטלין אותו לצורך, כלומר כלים למען איסור - מצד צורך דבר המותר, אבל כלי המיוחד להיתר, מטלטלין אותו בין לצורך בין שלא לצורך. אמר רבי יוסי: רעה - דכאן איכא נינהו בשבת, שאפילו דברים שאין תלמידי שם לכך, התירו אותם לשם שבת. כן, כלומר מותר כלי שמשמש לאיסור לצורך דבר המותר, למרות שהוא לא רגיל בו. עכשיו, עד כמה החמירו בטומאה? אמר רבי אלעזר: דוכי, כן, שולחן הגשה, למה היא טמאה? הרי בכלל זה לא משמש לאדם, זה משמש לכלי האדם, לא לאדם, אז צריך להיות מותר, למה זה טמא, מקבל טומאה? מפני שהשמש שוכל עליה - כלומר מדי פעם שמש שוכל עליה, לכן החמירו בזה. עכשיו בסיס דידה - למה היא טמאה? מפני שהשמש עומד עליה, כלומר לפעמים כשצריך קצת השמש, צריך להגביה, לתלות דבר ממקום גבוה, אז הוא עומד על זה, לכן טמאו את זה. עכשיו רעיה דכאן החמירו בטומאה, שאפילו דברים שאין תלמיד שם לשם טבלה - כלומר זה לא משמש באמת לשם שולחן, טמאו אותו משום שולחן. תנן: '''את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, הכוש והכרכר לדחוב בו'''. כלומר יש לו שפיץ לדחוב בו. אמר רבי שמעון: שאל לי רבי אבהו, מהו לסוב כיורית - כלומר, האם מותר לקחת כיורית, כלומר תחבושת, לספוג את הליחה שבעין בשבת. אמר רבי אבא בר כהן בשם רב ששת: מתניתין אמרה כן, כלומר אפשר גם להביא את זה מהמשנה, דתנן: '''מחט של יד לטול בה את הקוץ'''. כן, כלומר מותר להשתמש במחט של יד כדי להוציא קוץ, דהיינו - אכן, אם אתה אומר שזה אסור לספוג את הלחות מהעין על ידי הכיורית, אז מה בין קוץ לזה? רבי אבא בא כמרבי מנה: מהו מגבלתא? כלומר, האם מותר לקבל תרופה - את התרופה ששמים בכיורית? אמר לי: אינו אוכל נפש, לכן זה אסור. {{סוף}}</div> <div class="yerum-bm-b">{{תיבה נגללת|גובה=250px|רוחב=97%}} <span class="yerum-bm-title">'''📖 באר משה — דף פא עמוד ב'''{{ש}}</span> תנן: '''אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו'''. אומרת הגמרא: '''ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו?''' כלומר ראו את הקטן מלקט עשבים, האם צריך למנוע ממנו? '''תמן אין לו צורך בעשבים''' - הגדול אין לו שום עניין בזה. אז לכן אם הקטן מתעסק ועושה כל מיני דברים להנאתו, והגדול לא נהנה מזה, הוא לא חייב להפריש אותו. '''ברם הכא יש לו צורך כיבוי''' - הגדול יש לו צורך בכיבוי, אז אפשר גזרו שמא הגדול יאמר לקטן לכבות, ולכן גזרו שיהיה אסור, והגדול צריך למנוע מהקטן לכבות. חוזרין על זה עוד לחדד. אומרת המשנה: '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני אני לו מחטאת'''. כי יכול להיות פה ציד. אומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה, '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן'''. אומרת הגמרא: '''ייבא כיי דמר רבי שמעון בי רבי ינאי, רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו. ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל'''. כלומר מותר להניח איזה קערה ליד הביצה כדי שלא תתגלגל, '''אבל אין כופין עליה את הכלי'''. אסור לכפות עליה את הכלי. '''שמואל אמר אף כופין עליה את הכלי'''. '''ועל צואה של קטן''' - שואלת הגמרא, '''ולא מאכל תרנגולין?''' ולמה לא ייתנה בידו ויוציאנו, אם זה מאכל אז זה בכלל לא מוקצה. '''אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה''' - כלומר הצואה רכה, אז פה יש חשש '''שלא יבואו לידי מירוח'''. אומרת הגמרא: '''ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת'''. '''רבי עולא אמר שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עיבדיא'''. כלומר רבן יוחנן בן זכאי שמונה עשר שנה ישב בערב, ושום שאלה לא שאלו אותו, ולא הגיעו לפניו אלא שתי שאלות בכל השמונה עשר שנים. '''אמר: גליל גליל שנאת התורה סופך לעשות במסיקין''' - שהגויים ישתלטו עליו. חוזרין על זה עוד. אומרת המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו וירדו בו זקנים'''. אומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה, שאם הדליק לצורכו מותר לישראל, ואם בשביל ישראל אסור. שואלת הגמרא: '''לצורכו ולצורך ישראל''' מה הדין? מה יקרה אם הוא ידליק גם לצורך הגוי וגם לצורך ישראל? אומרת הגמרא: '''נישמעינה מן הדא דשמואל: איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא'''. שמואל התארח אצל גוי אחד, כבה הנר. '''אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה והפך שמואל אפוי'''. הגוי הזה רצה להדליק, ושמואל לא רצה ליהנות מזה, אז הוא הסתובב. '''כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו ידע דלא בגיניה אדלקה'''. כמו שהוא ראה שהגוי הזה מתעסק בשטרות שלו, הוא הבין שלא בשבילו הוא הדליק את זה. '''והפך שמואל אפוי''' - והתחיל גם ליהנות מהאור הזה. '''אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל'''. כלומר, למרות שגם שמואל ידע שגם הוא ייהנה מזה, אף על פי כן שמואל התיר - רואים מכאן שלצורכו ולצורך ישראל מותר. '''אמר רבי יונה: שנייא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו'''. כלומר, זה הבית שהוא גר בו, לא מטריחין עליו לצאת מביתו. '''אמר רבי אלעזר משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו למה הפך שמואל אפוי?''' אם זה בגלל שאין מטריחין, למה הוא הפך את פניו בהתחלה? סימן שהוא חשב שרק בשבילו מדליק, ואף על פי כן לא רצה ליהנות מזה. '''אמרו לו מה אנו לירד? אמר להן הואיל ולא בשבילנו עשה מותרין אנו לירד'''. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. {{סוף}}</div> {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|פא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז|פא ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שישה עשר|חמישה עשר|שבעה עשר}} hvh531662b78cv4zyd368evpvld2dwa 106 1706326 3078706 3078489 2026-08-23T19:42:14Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078706 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שמונה עשר|שבעה עשר|תשעה עשר}} ==פרק שמונה עשר - מפנין== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דף פד א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שמונה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פד.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_פד.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_א|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_א"> <strong>מתני':</strong> מפנין {{שוליים|יח_א}}אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. {{שוליים|יח_ב}}אבל לא את האוצר. {{שוליים|יח_ג}}מפנין תרומה טהורה {{שוליים|יח_ד}}ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והתורמס היבש, מפני שהוא מאכל לעניים. אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. {{שוליים|יח_ה}}לא את הלוף ולא את החרדל. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. <strong>גמ':</strong> {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יאשיה}}: כמה הוא שיעור הקופות? אמר לו {{שוליים|יח_ו}}נלמוד סתום מן המפורש. דתנינן תמן: בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה. תמן תנינן: המוציא יין כדי מזיגת הכוס. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יאשיה}}: כמה הוא שיעור הכוסות? אמר לו: ילמוד סתום מן המפורש. דתני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} {{שוליים|יח_ז}}ארבע כוסות של פסח ישנן {{ירו"מ-ביאור|בארבעתם}} רביעית יין איטלקי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש}} מהו לפנות מן האוצר {{ירו"מ-ביאור|שלא התחיל בו קדם}} כסדר הזה? נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת, ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת. דברי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}}. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}}. ושוין שלא יגע באוצר {{ירו"מ-ביאור|שלא השתמש ממנו.}} {{שוליים|יח_ח}}אבל עושה הוא שביל {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נכנס ויוצא. אית תניי תני מטלטלים את הדימוע, אית תניי תני אין מטלטלים. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מאן דאמר}} מטלטלין? במדומע בתרומה טהורה {{ירו"מ-הדגשה|שראויה לכהן}}. ומאן דאמר אין מטלטלין? {{ירו"מ-הוסר|לתרומה}}{{ירו"מ-הדגשה|בתרומה}} טמאה. <span id="דף_פד_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דף פד ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פד|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} ובאותו {{ירו"מ-הוסר|שיש}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין}} בו כדי להעלות, אבל באותו {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|שיש}} בו כדי להעלות {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלין. תנו רבנן: מטלטלין תרומה טמאה}} {{ירו"מ-ביאור|המעורבת}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|עם החולין}}. מאן תנא {{ירו"מ-הוסר|מטלטלין}}{{ירו"מ-הדגשה|להא}}? {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, {{ירו"מ-הוסר|דתנן}}{{ירו"מ-הדגשה|ובשיש בה כדי להעלות. שהרי אם אין בחולין כדי להעלות, לדברי הכל אסור. ואם בשיש בה כדי להעלות, לרבנן זה מוקצה שאסור לתקן}} בשבת. אבל ל{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אומר: סאה שנפלה היא סאה שעלת{{ירו"מ-הדגשה|ה, שהתרומה הטמאה כאילו ניכרת, אין כאן תיקון ומותר להרים בשבת, וממילא השאר אינו מוקצה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: אדם עומד מערב שבת ואומר: הרי זו תרומה למחר. ואין אדם עומד בשבת ואומר: הרי זו תרומה למחר. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} אומר: אין אדם עומד ערב שבת ואומר: הרי זה תרומה למחר. מתניתא פליגא על {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יח_ט}}לגין טבול יום ומילאהו מן החבית מעשר טבל, אם אמר: הרי זה תרומה למחר, משתחשך הרי זה תרומה למחר. {{ירו"מ-הדגשה|שטבל לא נפסל בטבול יום ולמחרת כשיחול שם תרומה כבר היה הערב שמש}}. אם אמר: הרי זה עירוב, {{שוליים|יח_י}}לא אמר כלום. {{ירו"מ-הדגשה|שהערוב קונה בין השמשות ואז היה עדיין טבל. מכאן שיכול לקרא שם למחר}}. פתר לה לשעבר {{ירו"מ-ביאור|בדיעבד,}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל לכתחילה אסור}}. והתני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}}: {{ירו"מ-הדגשה|עומד אדם בערב שבת ו}}אומר {{ירו"מ-הדגשה|מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה}}. אית לך מימר לשעבר? {{ירו"מ-הדגשה|לאחר ששמע את דברי}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} חזר בו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}} מהדא. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יח|פד א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יח|פד ב}} {{סוף}} <span id="דף_פה_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דף פה א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פה.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פה]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פה|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שהפריש בשבת על פי תנאי שעשה. תני מטלטלה אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה}}. מאי כדון {{ירו"מ-הדגשה|איך}} {{ירו"מ-ביאור|יתכן, הרי היא מוקצה?}} {{ירו"מ-הדגשה|כשמתנה: אם}}{{ירו"מ-הוסר| מכבר לשאפרשנה הגע עצמך}} {{ירו"מ-הוסר|שהיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה}} תרומה טהורה {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-ביאור|מה שישאר בידי}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי זו תרומה}} מכבר לכשאוכלנה. {{ירו"מ-הדגשה|לשאר וכשיאכל הוברר שמא שנשאר בידו זה התרומה}}.{{ירו"מ-הוסר|הגע עצמך}} {{ירו"מ-הוסר|שהיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה}} תרומה טמאה {{ירו"מ-הדגשה|שאינו יכול להזיזה אחר שיפרישה, אומר}} {{ירו"מ-ביאור|מה שישאר בידי}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי זו תרומה}} מכבר לכשאניחנה בזוית. {{ירו"מ-הוסר|תני מטלטלין אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה }}אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}}: הדא אמרה {{שוליים|יח_יא}}טבל שיש עליו תנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}י {{ירו"מ-הדגשה|שחלק ממנו יהיה תרומות ומעשרות}} מותר לטלטלו. כיצד עושה? נותן עיניו במקצתו ואוכל השאר. תני: מטלטלין החרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל נעמיות. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי נתן}}: אם כן יטלטלו הזמורות מפני שהפילין אוכלין אותן. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. מה אנן קיימין? אם בשיש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק, דברי הכל מותר. אם בשאין לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק, דברי הכל אסור. אלא {{ירו"מ-הוסר|כינן}}{{ירו"מ-הדגשה|כי}} {{ירו"מ-הדגשה|אנן}} קיימין {{ירו"מ-הוסר|בשיש}}{{ירו"מ-הדגשה|בשאין}} לו מאותו המין {{ירו"מ-הוסר|ואין אותו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואותו}} המין מצוי בשוק? רבנן אמרין: מכיון שאין {{ירו"מ-הוסר|אותו המין מצוי בשוק כמי שאין }}לו מאותו המין, {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. ו{{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אמר: מכיון {{ירו"מ-הוסר|שיש לו מאותו המין כמי }}שאותו המין מצוי בשוק, {{ירו"מ-הדגשה|כמי שיש לו מאותו המין}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}}: לא אתייא אלא כ{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} דאמר: עולין היינו עם {{תנא-ירו"מ|רבי}} לחמת גרר, והיה אומר לנו {{שוליים|יח_יב}}בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: שנייא היא הכא, שהוא ככסא. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ב|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יח_יג}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלים אותן. {{שוליים|יח_יד}}כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו ושירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס. {{שוליים|יח_טו}}ומדדין עגלים וסייחים ברשות הרבים. <span id="דף_פה_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דף פה ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פה|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} והאשה מדדה את בנה. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{שוליים|יח_טז}}אימתי? בזמן שהוא נוטל רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר, אסור. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלים אותן. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}}: לא אתייא אלא כ{{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינא}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{ירו"מ-הדגשה|עולין היינו עם}} {{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|לחמת גרר, והיה אומר לנו: בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר}} {{ירו"מ-ביאור|שדי בהכנה כזו.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הדגשה|שנייא היא הכא בחבילי עצים, שהוא ככסא ויכול לישב עליהם. אבל אבנים, אולי לתנא שלנו לא די בלברור וצריך מעשה של ממש}}. התיב {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: והתנינן: חבילי קש. וקש לאו כמפוזר הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואינו ראוי לישיבה, ואף על פי כן די במחשבה}} {{ירו"מ-ביאור|אם כן אף באבנים די במחשבה כ{{תנא-ירו"מ|רבי}}.}} מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד {{ירו"מ-ביאור|בסיס}} לאיסור, אסור. דתנינן {{שוליים|יח_יז}}האבן שעל פי החבית מטה על צדה ונופלת. {{ירו"מ-הדגשה|ואיך מותר להזיז את החבית אף אחר שהאבן נופלת, והרי החבית נעשתה בסיס לאבן}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חייה בר אשי}}: פתר לה בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|שאינו נעשה בסיס אלא במניח בכוונה}}. {{ירו"מ-הוסר|ממתניתין}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור, אסור. דתנינן: כופין סל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו. ותני עלה: עלו מאיליהן {{ירו"מ-ביאור|והיו עליה כל בין השמשות}} אסור לטלטלה אף אחר {{ירו"מ-הדגשה|שירדו. והרי אין הסל מיוחד לאפרוחים, ולמה הוא נאסר? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי בון בר חייה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: תיפתר{{ירו"מ-הדגשה|בסל}} {{ירו"מ-הוסר|במאוס}}{{ירו"מ-הדגשה|מאוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא אכפת לו שישאר מיועד לאפרוחים}}. אמר לו: והתני {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: אפילו סאה, אפילו תרקב. אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ג|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יח_יח}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין {{ירו"מ-הדגשה|אותה}}. {{שוליים|יח_יט}}ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרים את הטיבור. {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר {{שוליים|יח_כ}}אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה}}. איזהו {{ירו"מ-הוסר|הסיוע}}{{ירו"מ-הדגשה|הסיעוד}}? {{שוליים|יח_כא}}מביא יין ונופח לתוך חוטמו {{ירו"מ-הדגשה|של ולד}} ונותן ידו למטה ומקבל {{ירו"מ-הדגשה|את הולד שלא יפול בחזקה}}, ושומט דדיה ונותן לתוך פיו. {{תנא-ירו"מ|רבן שמעון בן גמליאל}} אומר {{שוליים|יח_כב}}אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה, והיא רוצה להניק בנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ומילדין את האשה}} וקוראין לה חכמה ממקום למקום. כיי דתנינן תמן: {{ירו"מ-הדגשה|ההולכים להעיד עדות החדש הרי הם כבני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח}}, ולא זו בלבד אלא אפילו חכמה הבאה לילד. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: ומחללין עליה את השבת. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|יח_כג}}עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. וקושרין את הטיבור. כהדא: אמתיה ד{{דור המעבר-ירו"מ|בר קפרא}} נפקא מיילדה {{ירו"מ-הדגשה|ליילד ישראלית}} בשבת. אתת ושאלת ל{{תנא-ירו"מ|רבי}} {{ירו"מ-הדגשה|האם מותר לחתוך את חבל הטבור}}? אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא. אמרה ליה: ליכא {{ירו"מ-הדגשה|חייתא. אמר לה: זילי עבידי כמנהגיך}} {{ירו"מ-ביאור|כמנהג המקום.}} אמרה ליה: ליכא מנהג. אמר לה: איזילי חתוך כ{{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת}}. כיני מתניתין: וכל צרכי חיה נעשין בשבת. תני: השיליא הזאת בשבת עשירין. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יח|פה א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יח|פה ב}} {{סוף}} <span id="דף_פו_א"> </span> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פו.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פו]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פו|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} טומנין אותן בשמן. והעניים טומנין אותן בתבן וחול. {{ירו"מ-הדגשה|אחר השבת}} אלו ואלו טומנין אותן בארץ כדי ליתן ערבון לארץ. <strong>הדרן עלך פרק מפנין</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|שמונה עשר|שבעה עשר|תשעה עשר}} 5mnaf327am6raxo95kjohdfbxnkj4dz 106 1706327 3078707 3078490 2026-08-23T19:42:16Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078707 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|תשעה עשר|שמונה עשר|עשרים}} ==פרק תשעה עשר - רבי אליעזר אומר== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פו א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק תשעה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פו.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_פו.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_א|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_א"> <strong>מתני':</strong> {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה, ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל. כלל אמר {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{שוליים|יט_א}}: כל מלאכה שאפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת. <br><strong>גמ':</strong> אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הוינן סברין מימר בכל הדברים חלוק {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. ממה {{ירו"מ-הדגשה|שראינו שכדי להתיר אפית שתי הלחם בשבת}} {{ירו"מ-הוסר|שצריך}}{{ירו"מ-הדגשה|צריך}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לדרוש {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שווה}} ביכורין {{ירו"מ-הדגשה|ביכורין מהעומר}}. מה ביכורין שנאמר ([[ויקרא ב יד|ויקרא ויקרא ב יד]]) בעומר דוחין השבת, אף ביכורין שנאמר ([[ויקרא כג יז|ויקרא אמור כג יז]]) בשתי הלחם דוחין את השבת. הדא אמרה: לא בכל הדברים חלוק {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. לעולם אימא לך ל{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כל מצות עשה שקבוע לה זמן דוחה שבת}}. ולמה צריך {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לדרוש {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שווה}} ביכורין ביכורין {{ירו"מ-הדגשה|מהעומר להתיר אפית שתי הלחם}}? אלא על ידי שעיקר דחייתן שבת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי כל המצווה היא להניף יחד את שתי הלחם עם הכבשים ואין כאן איסור תורה אלא שבת}} ומכשיריהן מלאכה. {{ירו"מ-הדגשה|צריך דרשה להתיר מכשיריהם אבל מצות עשה שעיקרה דוחה שבת אין צורך בדרשה להתיר שמכשיריו ידחו שבת}}. התיבון והתני: לולב ומכשיריו דוחין את השבת {{ירו"מ-הדגשה|והרי לולב נטילתו דוחה שבות ואיך מכשיריו דוחים שבת אף ללא דרשה}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|לא התירו אלא איסור דרבנן כגון}}: להביאו מראש הדקל. והתני: שופר ומכשיריו דוחין את השבת {{ירו"מ-הדגשה|והרי תקיעת שופר דוחה שבות ואיך מכשיריו דוחים שבת אף ללא דרשה אף כאן לא התירו אלא איסור דרבנן כגון}}: להביאו מחוץ לתחום. ותני כן {{ירו"מ-הדגשה|שאין מתירים איסורי תורה בשופר דתנן}}: אין מגרדין {{ירו"מ-ביאור|מבחוץ}} ולא {{ירו"מ-הוסר|מגרדין}}{{ירו"מ-הדגשה|מגררין}} {{ירו"מ-ביאור|מבפנים}} ולא מפרכין {{ירו"מ-ביאור|להחליק מקומות חדים.}} תני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: לולב ומכשיריו דוחין את השבת. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}}: סלקה מתניתין {{ירו"מ-ביאור|נפסקה הלכה}} למעשה כ{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. תני: מעשה היה {{ירו"מ-הדגשה|שלא הביאו סכין מבעוד יום}} והורה {{תנא-ירו"מ|רבי}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חבורה היתה מקשה מה ראה {{תנא-ירו"מ|רבי}} להניח דברי חכמים ולעשות כ{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי הושעיא}}: שאלנו את {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} הגוזר {{ירו"מ-ביאור|המוהל}} ואמר לנו: במבוי שאינו מפולש {{ירו"מ-הדגשה|אלא שלא נשתתפו בו היה המעשה והרי עדיין אסור מדרבנן}} כהדא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תנינן: אסור לטלטל מתוכו לבתים ומבתים לתוכו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: קיימתיה בתינוק ובאיזמל ששבתו במבוי, ואינו אסור לטלטלו בכל המבוי. בעון קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|האם}} כמה דאתמר. <span id="דף_פו_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פו ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פו|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{שוליים|יט_ב}}בכלים ששבתו {{ירו"מ-הוסר|בכל החצר}}{{ירו"מ-הדגשה|בחצר}} מטלטלין אותן בכל החצר ודכוותה כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותן בכל המבוי בשבת. שאלון ליה ולא אגיבון דלא הוה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר אלא כל מילה באתרה. כד אתון לעירובין אמר לון: בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותן בכל המבוי, ודכוותה כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותן בכל החצר. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר: אין מטלטלין אותו אלא בד' אמות. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} כדעתיה ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כדעתיה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} דו אמר: קורה בלא שיתוף מתרת, הוא דאמר: מטלטלין אותן בכל המבוי. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: אין קורה מתרת בלא שיתוף, הוא דאמר: אין מטלטלין אותן אלא בד' אמות. על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לאיזה דבר משתתפין בכל המבוי? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: כדי לעשות כל הרשויות אחת {{ירו"מ-הדגשה|ולהתיר להוציא מהבתים לחצר ולמבוי אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושע בן לוי}}: סכין של מילה עושה לה חולה {{ירו"מ-ביאור|מעגל של אנשים}} ומביאה. בר מרינה הוי לי עובדא: שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} ושרא, שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואסר, ואיקפד {{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}}. ולא כן תני: נשאל לחכם והתיר {{ירו"מ-הדגשה|יכול ל}}ישא{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ל לחכם אחר שמא יאסר {{ירו"מ-הדגשה|ולמה הקפיד}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודן}}: הכין הוה עובדא: שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואסר ליה, ל{{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}} ושרא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}איקפד {{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} כהדא דתני: {{שוליים|יט_ג}}נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר. בימי {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} אינשון מפתחייא דסדרא רובא {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש הגדול}} אתון ושאלון ליה, אמר לון: כד תחמון שטפא {{ירו"מ-ביאור|קהל}} עבר אייתינון דרך חולה. חייליה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} מהדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} {{שוליים|יט_ד}}: כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יודא בר פזי}} הורי להביאן {{ירו"מ-הוסר|דרך מנעלין}}{{ירו"מ-הדגשה|במנעלין}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננא בר פפא}} הורי לעשות חולה ולהביאו {{ירו"מ-הוסר|דרך מנעלין}}{{ירו"מ-הדגשה|במנעלין}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי שמואל בר אבדומי}} הוה ליה עובדא למיגזר {{ירו"מ-הדגשה|בבית}} {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הדגשה|בברית}} {{ירו"מ-הוסר|ששעה}}{{ירו"מ-הדגשה|שעשה}} בריה, אנשון מייתי איזמל. שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}, אמר לו: ידחה למחר. שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר אלעזר}}, אמר לון: מישחוק קונדיטון {{ירו"מ-הדגשה|למסיבה}} לא אנשיתון ומייתי איזמיל אנשיתון? ידחה למחר! {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב חונה}}: מתניתין אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן }}שאסור לעשות חולה, דתנינן: {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה. {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} אומר את {{ירו"מ-הדגשה|שמותר לעשות}} כן {{ירו"מ-הדגשה|למה}} {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|שמותר}}{{ירו"מ-הדגשה|לא התיר על ידי חולה חיישינן שמא לא ימצא מספיק אנשים}} לעשות {{ירו"מ-הוסר|אף הוא אינו מוצא לעשות }}חולה {{ירו"מ-הוסר|ומביאו}}{{ירו"מ-הדגשה|ויביאו}} {{ירו"מ-הדגשה|בלי חולה שלמה}}. שאלו ל{{תנא-ירו"מ|הלל הזקן}}: מה לעשות לעם שלא הביאו סכיניהן עמהם {{ירו"מ-הדגשה|בפסח שחל בשבת}}? אמר להן: הלכה שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להן לישראל: אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד {{שוליים|יט_ה}} כל מי שהיה פסחו טלה היה {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פו א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פו ב}} {{סוף}} <span id="דף_פז_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פז א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פז.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פז]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פז|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} תוחבה בגיזתה. גדי היה קושרו בקרניו. ונמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה מעשה נזכר הלכה. אמר להן: כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כל תורה שאין לה בית אב {{ירו"מ-ביאור|מסורת איש מפי איש,}} אינה תורה, שהרי כל ההוכחות ש{{תנא-ירו"מ|הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|הביא להם לא קבלו עד שאמר כך מקובלני}}. תמן {{ירו"מ-ביאור|גבי פרה אדומה}} תנינן: {{שוליים|יט_ו}}רכב עליה, נשען עליה, נתלה עליה, עבר בה נהר, קיפל עליה המוסירה {{ירו"מ-הדגשה|פרס}} טליתו עליה פסולה {{ירו"מ-הדגשה|עשה לה סנדל שלא תחליק פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה}}. הדא ילפה מההיא וההיא ילפה מהדא. הדא ילפה מההיא שאם תלה בה סכין לשחוט כשירה. וההיא ילפה מהדא שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה. {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יתירו להן על ידי חולה? אלא כ{{אמורא-ירו"מ|רבי אמי}} {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|שאסר אם נעשה לדעת}} ואפילו תימר כ{{אמורא-ירו"מ|רבי סימון}}: כשם שנעלמה זו כך נעלמה זו. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבין}}: והלא אי איפשר לשני שבועות {{ירו"מ-ביאור|שמיטין}} שלא חל י"ד להיות בשבת {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואיך}} נעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה ל{{תנא-ירו"מ|הלל}}. תני: {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: כשם שהשחיטה דוחה שבת כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}: לא! אם אמרת בשחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת, תאמר במכשירי שחיטה שאיפשר לעשותן מערב שבת? אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: אימורי ציבור יוכיחו שיכול {{ירו"מ-הדגשה|להקטירן במוצאי שבת}}{{ירו"מ-הוסר| לעשות מעש}} ודוחין את השבת, מה לי מכשירי שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לפני שחיטה {{ירו"מ-ביאור|הכנת סכין.}} מה לי מכשירי שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לאחר שחיטה {{ירו"מ-ביאור|הקטרת אימורין.}} אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}: מה {{ירו"מ-הוסר|לי מכשירי}}{{ירו"מ-הדגשה|למכשירי}} שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לאחר שחיטה שכבר דחת שחיטה את השבת, ידחו מכשירי שחיטה לפני שחיטה שעדיין לא דחת שחיטה את השבת? דבר אחר: שמא ימצא הזבח פסול ונמצא דוחה שבת בלא שחיטה. גבי תינוק מה אית לך {{ירו"מ-הדגשה|למימר}}? שמא יחלה תינוק ונמצא דוחה שבת בלא מילה. התיבון ל{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר כל דבר שאי אפשר לעשותו מאתמול דוחה שבת}}: הרי מזבח שנפל בשבת הרי אינו ראוי לבנות {{ירו"מ-הדגשה|בערב שבת ולמה אסור לבנותו}} בשבת? מין מזבח ראוי לבנות מאתמול! {{ירו"מ-הדגשה|קרבן פסח לעולם אי אפשר לעשותו בזמן אחר}}. הגע עצמך שחל {{ירו"מ-הוסר|יד}}{{ירו"מ-הדגשה|יום שביעי של טמא מת}} להיות בשבת, הרי אינו ראוי להזות {{ירו"מ-הדגשה|קדם}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה אסרו להזות עליו בשבת?}} מין הזייה ראויה להזות מאתמול. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ב|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_ז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}עושין כל צרכי מילה: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון {{שוליים|יט_ח}}אם לא שחק מערב שבת. <span id="דף_פז_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פז ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פז|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[בראשית יז יג|בראשית לך לך יז יג]]) המול ימול. מיכן לשני מילות: אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים. עד כדון כ{{תנא-ירו"מ|רבי עקיבא}}{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: לשונות {{ירו"מ-הדגשה|כפולים}} ריבויין הן. כ{{תנא-ירו"מ|רבי ישמעאל}} {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: לשונות כפולות {{ירו"מ-הוסר|הן }}התורה דברה {{ירו"מ-הוסר|ריבתה }}כדרכה {{ירו"מ-ביאור|דדברה תורה כלשון בני אדם.}} ([[בראשית לא ל|בראשית ויצא לא ל]]) הלוך הלכת, נכסוף נכספת. ([[בראשית מ טו|בראשית וישב מ טו]]) גנב גנבת. מנן ליה? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בן פזי}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות ד כו|שמות שמות ד כו]]) אז אמרה חתן דמים למולות. מיכן לשני מילות: אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים. {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[בראשית יז יג|בראשית לך לך יז יג]]) המול ימול. מיכן לנולד {{שוליים|יט_ט}}כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. המול ימול מיכן לישראל ערל שלא ימול {{ירו"מ-ביאור|שרק המהול ימול.}} {{שוליים|יט_י}}ואין צריך לומר עובד כוכבים ומזלות ערל. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי לוי}}: כתיב ([[בראשית יז ט|בראשית לך לך יז ט]]) ואתה את בריתי תשמור. כל שכיוצא בך {{ירו"מ-ביאור| יכול למול.}} תני: ישראל מל את הכותי וכותי אינו מל את ישראל {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}} מפני שמתכוין לשם הר גריזים דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יודן}}. אמר {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה? יהא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נפשו! המשוך לא ימול שלא יבוא לידי סכנה דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}. אמר לו {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: הרבה משוכין היה בימי בן כוזיבא וכולן מלו וחיו {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הולידו בנים ובנות. והמשוך ושנולד מהול {{שוליים|יט_יא}}וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. תני אמר {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}}: לא נחלקו {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר מהול: ש{{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית, ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} אומרים אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|לא נחלקו}} {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} ו{{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הדגשה|על זה ועל זה}} שצריך להטיף {{ירו"מ-הוסר|ממנו}}{{ירו"מ-הדגשה|מהם}} דם ברית {{ירו"מ-הדגשה|ועל מה נחלקו על הנולד מהול בשבת של}} {{תנא-ירו"מ|בית שמאי}} {{ירו"מ-הדגשה|הטפת דם דוחה שבת ול}} {{תנא-ירו"מ|בית הלל}} {{ירו"מ-הוסר|אומרים }}אינו {{ירו"מ-הדגשה|דוחה}}{{ירו"מ-הוסר| צריך להטיף ממנו דם}} {{ירו"מ-הוסר|ברית}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יצחק בר נחמן}} בשם {{דור המעבר-ירו"מ|רבי הושעיה}}: הלכה כדברי התלמיד {{ירו"מ-ביאור|כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון בן אלעזר}} אף על גב ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} רבו {{ירו"מ-הדגשה|פליג עליו בברייתא}}}}. אתא עובדא קומי {{אמורא-ירו"מ|רב}} {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הוסר|ימר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} מן דתנינן: מפני שהיא ערלה כבושה, הדא אמרה: ערל ברור הוא ודוחין עליו את השבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} אמר: {{שוליים|יט_יב}}אין דוחין עליו את השבת וצריך להטיף ממנו דם ברית. {{אמורא-ירו"מ|רבי אדא בר אהבה}} איתיליד ליה חד בר {{ירו"מ-הוסר|בי}}{{ירו"מ-הדגשה|כשהוא מהול כי}} מימסמיס {{ירו"מ-ביאור|משמש למול אותו}} ביה מית. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבין}} אמר: נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|א}}מרין: כרות שפכה נעשה ונתענה ומת. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן בר מרייה}} בעי: נתערבו מלמטן {{ירו"מ-ביאור| שערב יין ושמן בערב שבת וחזרו}} {{ירו"מ-הדגשה|ונפרדו מלמעלה}} מהו לחזור ולערות עליהן מלמעלן? <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ג|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ג"> <strong>מתני':</strong> מרחיצין את הקטן לפני המילה ולאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. {{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} אומר: מרחיצין {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פז א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פז ב}} {{סוף}} <span id="דף_פח_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פח א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פח.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פח]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פח|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר באנדרוגינס. <br><strong>גמ':</strong> אנן תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבית {{תנא-ירו"מ|רבי}}: מרחיצין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את המילה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: על כ{{ירו"מ-הדגשה|ו}}רחך את {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מרחיצין את הקטן {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} תני {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|לעולם}} אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}}{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כל שעה. {{ירו"מ-הדגשה|הוה}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} רבי אומר לי: {{ירו"מ-הוסר|בא }}תני מתניתך {{ירו"מ-הדגשה|מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה}} ולא עוד אלא שמזלפין {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מים על גבי מכה בשבת. אם {{ירו"מ-הוסר|אמר את}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} שמרחיצין {{ירו"מ-הדגשה|רק}} את המילה, מה בין מכתו של גדול {{ירו"מ-הוסר|ומכתו}}{{ירו"מ-הדגשה|למכתו}} של קטן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: {{שוליים|יט_יג}}הלכה כ{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבון}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמיה}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי אלעזר בן עזריה}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום {{ירו"מ-הוסר|השלישי}}{{ירו"מ-הדגשה|הג}}' בהיותם כואבים. בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים {{ירו"מ-הוסר|מלמד}}{{ירו"מ-הדגשה|בשעה}} שכל איבריהם {{ירו"מ-הוסר|כואבין}}{{ירו"מ-הדגשה|כואבים}} {{ירו"מ-הוסר|עליהן}}{{ירו"מ-הדגשה|עליהם}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפקידין לחייתא {{ירו"מ-ביאור|מילדות.}} כל ש{{ירו"מ-הדגשה|י}}קויין {{ירו"מ-הדגשה|דאתון}} {{ירו"מ-הוסר|דעבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|עבדין}} {{ירו"מ-הוסר|לחולה}}{{ירו"מ-הדגשה|בחולא}} {{ירו"מ-הדגשה|עבדין}} בשבתא {{ירו"מ-הוסר|עבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|לא כן צריכה}} אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל ביום הראשון פשיטה שמותר}}. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: מפני הסכנה {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|בעי אם מפני סכנה למה רק מזלפין חמין שהוחמו בחול מותר אפילו שיהו}} מחמין לו חמין בשבת אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי בי רבי בון}}{{ירו"מ-הוסר|בר}} בשם {{ירו"מ-הוסר|רבנין}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דתמן: מחמין לו חמין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|תני שמאל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת}}. ותני כן: {{שוליים|יט_יד}}{{ירו"מ-הוסר|מחמין}}{{ירו"מ-הדגשה|מחמם}} הוא אדם אלונטית ונותנה על גבי {{ירו"מ-הדגשה|מכה}}{{ירו"מ-הוסר| בני מעיים}} בשבת. לא יטול אדם עריבה מלאה חמין ויתננה על גבי {{ירו"מ-הוסר|מעיים}}{{ירו"מ-הדגשה|מעיו}} בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שמא ישפך ויבא לידי סחיטה}}. {{דור המעבר-ירו"מ|רבי יהושוע בן לוי}} אמר: לית {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} אלא מותר. {{שוליים|יט_טו}}ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר באנדרוגינס. תמן תנינן: {{שוליים|יט_טז}}הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן טומטום ואנדרוגינס. מה אמר בה {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} האם מזה ש{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר למול אותו בשבת משמע שהוא זכר גמור ויהיה חייב בראיה או לא}} נישמעינה מן הדא ד{{תנא-ירו"מ|רבי יוחנן בן דהבאי}} אמר משום {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: אף הסומא {{ירו"מ-ביאור|פטור מראיה.}} ולית בר נש אמר "אף" אלא מכלל דו מודי על קדמיתא. מחלפה שיטת {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תמן {{ירו"מ-הדגשה|אף שהתורה אמרה יראה כל זכורך}} הוא אמר פרט {{ירו"מ-הדגשה|לאנדרוגינס}} {{ירו"מ-הוסר|וכה}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} {{ירו"מ-הדגשה|שהתורה אמרה ימול לכם כל זכר}} הוא אומר לרבות {{ירו"מ-הדגשה|אנדרוגינס}}. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} ורבנן מקרא אחד דרשו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית יז יד|בראשית לך לך יז יד]]) {{ירו"מ-הדגשה|וערל}}{{ירו"מ-הוסר| רבי יהודה דרש}} זכר {{ירו"מ-הדגשה|אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וכו}}'. {{ירו"מ-הוסר|ורבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דרשו ערל: מה תלמוד לומר זכר? עד שיהא כולו זכר. ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דרש זכר: מה תלמוד {{ירו"מ-הדגשה|לומר}} ערל? אפילו מקצתו ערל. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב יראה}} כל זכורך פרט לאנדרוגינס. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ד|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ד"> <strong>מתני':</strong> מי שהיו לו שני תינוקות: אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל את של ערב שבת בשבת — חייב. אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של אחר שבת בשבת {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם השוחט}} {{ירו"מ-ביאור|בפסח שחל בשבת בשוגג}} {{ירו"מ-הדגשה|לשם פסח פטור ולשם אימורי ציבור חייב ותנן כל הזבחים ששחטן בפסח שחל בשבת לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוין הן לפסח}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר משמע אפילו בשחט שלמים לשם פסח אחר שנשחטו כבר הפסחים של כל ישראל ואינו טרוד במצווה פוטר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}}{{ירו"מ-הוסר|גמרא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} היא. <span id="דף_פח_ב"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פח|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: דבר שעשייתו מצוה פטור ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת {{ירו"מ-הדגשה|שהכל תלוי אם עשה מצווה ונתנה שבת להדחות}}. {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: {{ירו"מ-הדגשה|אף}} דבר שיש בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|פעמים ש}}חייב ושאין בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|האם}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|או לא זה}} במחלוקת {{ירו"מ-הדגשה|והכל תלוי אם יש מקום לטעות ופליגי}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} במי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ומל את של שבת בשחרית, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} סבירא ליה דפטור כיון דנתנה שבת להדחות ועשה מצוה ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דחייב שאין לו במה לטעות}} {{ירו"מ-ביאור|שאין לו עוד תינוק שהוא חייב למול בשבת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל במל של שבת בערב שבת אף}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה דחייב, דאף שכשמל את של שישי בשבת עשה מצוה — חייב, כיוון שלא ניתנה שבת להדחות. לכן הכא, בשחט שלמים לשם פסח דפוטר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אף בשהקריבו כולם פסחיהן אתיא כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שנתנה שבת להדחות ועשה מצוה פטור אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} אליבא ד{{תנא-ירו"מ|רבי יהושוע}} והוא שיהא שה תמים ובן שנה ושלמים {{ירו"מ-הוסר|וראוי}}{{ירו"מ-הדגשה|שראוי}} להשתנות לשם פסח {{ירו"מ-הדגשה|שיש מקום לטעות}}. את שמע מנה {{ירו"מ-הדגשה|שצריך שלושה תנאים כדי להיפטר}}{{ירו"מ-הוסר| תלת שמ}}: דבר שאין לו קצבה ודבר {{ירו"מ-הוסר|שאין דרכו}}{{ירו"מ-הדגשה|שדרכו}} להתחלף ודבר שיש בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|לאיזה ענין אין לקרבן פסח קצבה}}? {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} {{ירו"מ-הדגשה|סבר מימר: שלא נתנה התורה קצבה כ}}מה {{ירו"מ-הדגשה|פסחים ידחו את השבת בכל שנה}} {{ירו"מ-ביאור|ולא חייבה תורה להימנות הרבה אנשים על קרבן אחד כדי לצמצם.}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|סבר מימר: שאין את יכול לעמוד על מניינן שהם הרבה ואין מספרם קבוע ובנקל יכול לטעות}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|כד הוה מטי לאילין תינוקות ספיקות הוה אמר יפה לימדנו}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}} אית לך {{ירו"מ-הוסר|דבר}}{{ירו"מ-הדגשה|מימר}} שאין {{ירו"מ-הדגשה|אתה יכול לעמוד על מנינם}}{{ירו"מ-הוסר| לו קצבה}} {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|הרי}} {{ירו"מ-הדגשה|יש רק שנים אלא הסיבה}}{{ירו"מ-הוסר| ירמיה סבר מימר}} שלא נתנה {{ירו"מ-הוסר|התורה קצבה כמה פסחים ידחה את השבת בכל שנה ר יוסי סבר מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן רבי יוסה כד הוה מטיל אילין ניתנה התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה ר יוסי סבר מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן רבי יוסה כד הוה מטילין אילין ניתנה }}התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל השנה {{ירו"מ-הדגשה|ואף כאן לא נתנה תורה קיצבה כמה תינוקות ימולו בשבת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}}: {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פח א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פח ב}} {{סוף}} <span id="דף_פט_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פט א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פט.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פט]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פט|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הדגשה|לעולם הברייתא ש}}אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה שכל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם ראוין הן לפסח}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|רש}}{{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאינו חייב עד שיהיה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות}}. תיפתר שהיה שם חבורה {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|שעדין}} {{ירו"מ-הוסר|שלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} שחטה, {{ירו"מ-הדגשה|כי רק כאשר היה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות — פוטר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של ערב שבת בשבת חייב אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של אחר שבת בשבת}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר השתא כשמל של ראשון בשבת שלא עשה מצוה פוטר}} {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-הדגשה|מל של שישי בשבת שעשה מצוה מיבעיא}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: {{ירו"מ-הוסר|מילתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|מילתי}} ד{{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} {{ירו"מ-ביאור|מה שמודה {{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} ברישא שחייב כשמל את של ערב שבת בשבת, }} {{שוליים|יט_יז}}והוא ששכח ומל את של שבת בערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|שלא ניתנה שבת להדחות}} {{ירו"מ-הוסר|מלו}}{{ירו"מ-הדגשה|מל}} {{ירו"מ-הדגשה|את של שבת}} בשחרית {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}סבר {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|שניתנה שבת להדחות}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} אמר: חייב {{ירו"מ-הדגשה|שלא היה לו מקום לטעות אם כך}}. {{ירו"מ-הוסר|וליידא}}{{ירו"מ-הדגשה|ליידא}} מילה {{ירו"מ-הוסר|אמרה}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שקדם ומל של שבת בערב שבת, הרי אפילו קדם ומל את של שבת בשבת — חייב}} בא להודיעך {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} דרך התינוקות לחלף {{ירו"מ-ביאור|שיותר מצוי שיחליפו בין יום ליום.}} על דעתיה ד{{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} {{ירו"מ-הדגשה|מה דאמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|זה}} על {{ירו"מ-הוסר|דעתיה }}ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הוסר|כרמ}}{{ירו"מ-הדגשה|דאינו חייב אלא שמל של שבת בערב שבת, אבל מל בשחרית, דניתנה שבת להידחות אצלו — פטור}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רב חסדא}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דבעינן בפסח שנשתייר חבורה שלא שחטו הפסח ובתינוקות שנשתייר תינוק הצריך למול}} ומה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|דל}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|בתינוקות אפילו מל בשחרית של שבת גם כן פטור, ובפסח לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו}} ומשיבין דבר {{ירו"מ-הדגשה|לאמר שיש מחלוקת גם בפסח}} בין {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} ל{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בלי ראיה ברורה דאמרינן דל}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|לא בעינן שנשתייר חבורה ול}} {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ואשכחן}}{{ירו"מ-הדגשה|בעינן שנשתייר חבורה. אולי בפסח, כיון שהוא דבר שאין לו קצבה, לכולי עלמא לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו, ורק גבי תינוקות לחוד הוא דאשכחן}} {{ירו"מ-הוסר|פליגא}}{{ירו"מ-הדגשה|פליגין}} בין {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בשיור אילו התנוקות ספיקות. <span id="דף_פט_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף פט ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|פט|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} מה את עביד לו: כדבר שיש לו קצבה או כדבר שאין לו קצבה? אין תעבדינון כדבר שיש לו קצבה והוא שיהא שם תינוק אחר למול אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפילו אין שם תינוק אחר למול ד{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דתינוקת הוי דבר שאין לו קצבה הלכך אפילו מל של שבת בשחרית ולא נשתייר תינוק}} אחד למול פטור ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דהוי דבר שיש לו קצבה, וצריך לשייר תינוק אחד שלא נימול. אבל בפסח, דהוי דבר שאין לו קצבה, לכולי עלמא לא בעינן שיהא שם חבורה אחת שלא עבדה פסח. ואם כן למה ליה לעשות פלוגתא בין}} {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בפסח}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מליהון דרבנן עבדון לון כדבר שאין לו קצבה והוא שיש שם תינוק {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} למול. איתא חמי: הקדים זמנו {{ירו"מ-הדגשה|ומל של אחר השבת בשבת שלא עשה מצווה}} פטור, איחר זמנו {{ירו"מ-הדגשה|ומל של ערב שבת בשבת שעשה מצווה}} חייב. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}חילופין היא מתניתין דתני אמר {{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: לא נחלקו {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} על מי שהיה לו למול אחר שבת ומלו בשבת שחייב, ועל מי שהיה לו למול בערב שבת ומלו בשבת ש{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו{{תנא-ירו"מ|רבי יהושע}} {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי ברבי בון}}: מן קושיי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מקשי לה {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-ביאור|שאף הוא התקשה באותה קושיה אלא שהוא לא הפך את המשנה אלא תרץ}} והוא ששכח ומל של שבת בערב שבת. {{אמורא-ירו"מ|רב אדא בר אהבה}} אמר: זו דברי {{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} ו{{תנא-ירו"מ|רבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אבל דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: אפילו דבר שאין בעשייתן מצוה, הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור. {{שוליים|יט_יח}}פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}}: אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. היי דין {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היי דתנינן תמן: {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר {{שוליים|יט_יט}} יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור {{ירו"מ-ביאור|אף שכבר יצא בנטילתו.}} מפני שהוציאו ברשות אף בסכין של מילה ואף במילה כן. ממה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה הדא אמרה: אפילו בסכין של מילה כן אפילו במילה כן. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ה|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_כ}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות נימול לתשעה, בין השמשות ערב שבת נימול לעשרה, יום טוב לאחר שבת נימול לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר. {{שוליים|יט_כא}}קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פט א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|פט ב}} {{סוף}} <span id="דף_צ_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף צ א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צ.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צ]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|צ|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} <br><strong>גמ':</strong> {{שוליים|יט_כב}}יש קטן נימול ליומו. היך עבידא? ילדה ואחר כך נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואחר כך ילדה נימול לח'. יעקב איש כפר נבורייא שאל ל{{אמורא-ירו"מ|רבי חגיי}}: {{ירו"מ-הוסר|מעתה }}נולד בין השמשות {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} נימול ב{{ירו"מ-הדגשה|ב}}ין השמשות {{ירו"מ-הדגשה|ממה נפשך}}? אמר ליה: אילו הוינן אנא ואת עלין בחד תרע{{ירו"מ-הדגשה|ה}} דילמא הוינן יכלין מכוונה {{ירו"מ-ביאור|להיכנס בדיוק ביחד?}} {{ירו"מ-הדגשה|כך יתכן שבין השמשות שנולד היה יום}} {{ירו"מ-ביאור|שישי.}} {{ירו"מ-הדגשה|ובין השמשות שבו נמול יהיה מהלילה}} {{ירו"מ-ביאור|וכבר שבת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}אחזתו חמה ממתינין לו ל' יום. אותם ל' יום {{ירו"מ-הדגשה|אם היה כהן}} מהו להאכילו חלב תרומה? מהו לסוכו שמן תרומה {{ירו"מ-הדגשה|האם כיוון שהיה אנוס הרי הוא כפחות מבן שמונה שאינו נקרא ערל ומותר או כיוון שעבר שמונה ימים נקרא ערל ואסור}}? נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יט_כג}}: הערל {{ירו"מ-ביאור|שמתו אחיו מחמת מילה, אף שהיה אנוס}} וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה, נשיהם ועבדיהן יאכלו. ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי תנחום בר חייא}}: {{שוליים|יט_כד}}אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן. ותני כן: כל שלשים יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. לילי שמיני מה את עבד ליה? ממה דתני לילי שמיני {{ירו"מ-הוסר|כנכנס}}{{ירו"מ-הדגשה|נכנס}} לדיר להתעשר, הדא אמרה: ליל שמיני כשמיני. ותני כן: כל שבעת הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ו|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_כה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה. {{שוליים|יט_כו}}אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. {{שוליים|יט_כז}}מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אלו {{ירו"מ-הדגשה|הן}} ציצין המעכבין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבינא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ירמיה}}: בחופה רוב גובהה של עטרה. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה בן חנינא}} אומר: בחופה רוב {{ירו"מ-הוסר|גובה}}{{ירו"מ-הדגשה|גגה}} {{ירו"מ-הדגשה|של}} עטרה {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי טביי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: בודקין אותו בשעה שמתקשה {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. תני {{ירו"מ-הדגשה|ובשבת}} {{ירו"מ-ביאור|המוהל}} {{ירו"מ-הוסר|וענוש}}{{ירו"מ-הדגשה|ענוש}} כרת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}}: הדא דתימר {{שוליים|יט_כח}}בשאין ב{{ירו"מ-הדגשה|י}}ו{{ירו"מ-הדגשה|ם שהות}} כדי למרק, אבל אם יש בו כדי למרק ממרק {{ירו"מ-הדגשה|אחר}} ואינו חושש {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו לא מרק פטור דאמר אנא עבדי פלגה אתון עבדו פלגה}}. תני: <span id="דף_צ_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דף צ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|צ|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{שוליים|יט_כט}}כל שעה שעוסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין במילה, בין על ציצין שאין מעכבין. פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין במילה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש חוזר. היי דין {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא דתנינן תמן: {{תנא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב ברשות הרבים — פטור, מפני שהוציאו ברשות {{ירו"מ-הדגשה|אף שכבר יצא ידי חובת לולב ורק משום הידור יוצא עם הלולב}} אף בסכין של מילה אף במצה כן. ממה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}}: אפילו על ציצין שאין מעכבין במילה אם פירש חוזר, הדא אמרה: אף בסכין של מילה ואף במצה כן. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|צ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט|צ ב}} {{סוף}} <strong>הדרן עלך פרק רבי אליעזר</strong><br> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|תשעה עשר|שמונה עשר|עשרים}} rg0dxkky3o9wa82tbfjk38fkkn2yxgz 106 1706328 3078708 3078491 2026-08-23T19:42:24Z Meirveshulibot 42771 לחצן הדינים העולים מדף זה — כמו בבבלי (בוט) 3078708 wikitext text/x-wiki {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|עשרים|תשעה עשר|עשרים ואחד}} ==פרק עשרים - תולין== <!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשרים#דף צ ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק עשרים.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צ.ogg|thumb|תלמוד_ירושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_צ.ogg]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_א|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_א"> <strong>מתני':</strong> {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת. וחכמים אומרים {{שוליים|כ_א}}אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|גמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}}:{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|פקק החלון, בזמן שהוא קשור ותלוי — פוקקין בו, ואם לאו — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו}}. תני {{שוליים|כ_ב}}לא נחלקו {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} וחכמים {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-הוסר|שנוטעין}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטעין}} אוהלין בתחילה ביום טוב. ועל מה נחלקו? על מוסיפין. ש{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר מוסיפין ביום טוב ואין מוסיפין בשבת. וחכמים אומרים אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא {{ירו"מ-הדגשה|בדין תלית משמרת}} לא בתוספת אנן קיימין. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה חכמים שהתירו שם אוסרים כאן}}? אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי אבין בר כהנא}}: תיפתר במשמרת חדשה שמכשירה לכלי. כל שכן מחלפא שיטתיה ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. מה אם {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} שמכשירה לכלי {{ירו"מ-הדגשה|וגם מוסיף על אהל ארעי}} {{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}}{{ירו"מ-הוסר|את}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אמר מותר, {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|התם בפקק חלון}} שאינו מכשירה לכלי לא כל שכן {{ירו"מ-הדגשה|שיתיר ולמה הוא אוסר}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי חיננא}}: אתיא ד{{תנא-ירו"מ|רבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שמתיר}} כ{{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: אף במכשירי אוכל נפש התירו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אחא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}}: כדברי המכשיר ובלבד מלמעלן {{ירו"מ-ביאור|שיתן המשמרת ויביא את הכלי מתחת.}} כהדא בימי {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בן פזי}} הוה ריבעה {{ירו"מ-ביאור|כינוס}} בבי מדרשא והוון פרסין קילעיה {{ירו"מ-ביאור|יריעות האהל}} מאתמול בד' אמות ולמחר הוו פרסין כולהון. סברון מימר מדברי {{ירו"מ-ביאור|בהסכמתו של}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יודה בן פזי}} בדקון ואשכחון דלאו מדעת {{אמורא-ירו"מ|רבי יהודה בן פזי}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו מתיר}} עד שיפרוס רובן {{ירו"מ-הדגשה|מערב שבת. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הנוטע {{ירו"מ-ביאור|מותח}} אוהלין בשבת חייב משום בונה. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: אינו אלא כפורסן ומקפלן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ופטור}}. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא בר כהן}} בעא קומי {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ההן כילה {{ירו"מ-ביאור|פרוכת}} דעל ארונה מהו? אמר לו: כיון דהיא פרוסה מאתמול נעשה כפותח ונועל בשבת. {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רב חייה בר אשי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|המשתמר}}{{ירו"מ-הדגשה|המשמר}} {{שוליים|כ_ג}}חייב משום בורר. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}} לא מסתברא אלא משום מרקיד. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יונה}} תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי זעירא}}: מה המרקד? קמח {{ירו"מ-הוסר|למטן}}{{ירו"מ-הדגשה|למעלן}} וסולת {{ירו"מ-הוסר|למעלן}}{{ירו"מ-הדגשה|למטן}}. {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ|צ א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ|צ ב}} {{סוף}} <span id="דף_צא_א"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשרים#דף צא א|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> [[File:תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צא.ogg|thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צא]] {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|צא|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} אף המשמר {{ירו"מ-הדגשה|שמרים למעלן ו}}יין למטן. {{ירו"מ-הוסר|ושמרים למעלן }}ולא הוינן אמרין כלום למה? {{ירו"מ-הדגשה|שמצאנו שביום טוב}} {{ירו"מ-הוסר|שהותר}}{{ירו"מ-הדגשה|הותר}} מכלל ברירה והותר מכלל שימור. הותר מכלל ברירה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. הותר מכלל שימור {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: נותנין לתלויה ביום טוב. ולא הותר מכלל הרקדה, ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{אמורא-ירו"מ|רבי חנינה ברוקה}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{שוליים|כ_ד}}אין שונין {{ירו"מ-ביאור|להרקיד פעם שניה}} את הקמח אבל מרקידין לאחורי נפה. אין תימא {{ירו"מ-הדגשה|שמשמר חייב}} משום מרקיד יהא אסור {{ירו"מ-ביאור|שהרי להרקיד לא הותר.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסה ברבי בון}}: ודלא כ{{תנא-ירו"מ|רבי יודה}} דתני בשם {{תנא-ירו"מ|רבי יודה}}: אף מכשירי אוכל נפש התירו. בעייא דא מילתא מהו לשנות קמח לאחורי הנפה כרבנן? {{ירו"מ-הדגשה|אף שהתירו פעם אחת אולי ניפוי}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} {{ירו"מ-הדגשה|שרק אנשים מעודנים עושים יהיה אסור אף בשינוי}}? ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ב|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|כ_ה}}נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרים {{שוליים|כ_ו}}ובקפיפה מצרית. {{שוליים|כ_ז}}נותנין ביצה במסננת של חרדל {{שוליים|כ_ח}}ועושין יינומילין בשבת. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר בשבת בכוס וביום טוב בלגין ובמועד בחבית. {{תנא-ירו"מ|רבי צדוק}} אומר הכל לפי האורחין. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רב}}: ובלבד {{שוליים|כ_ט}}שלא יעשה אותה כמין תיק {{ירו"מ-ביאור|שיעשה שקע כדרך שעושה בחול.}} בעייא דא מילתא מהו לכפותן {{ירו"מ-ביאור|שיפרוס הבד בצורה רפויה ומהמשקל של השמרים}} ונעשית תיק מאיליה? {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מסננים את היין בסודרים ובכפיפה מצרית}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מתניה}}: מטה אותה על צידה ובלבד שלא יעשה בשבת כשעושה בחול. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: נותנים ביצה במסננת של חרדל}}. כיני מתניתין: מפרדין ביצה במסננת של חרדל. גוש של חרדל {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{שוליים|כ_י}}ממעך ביד אבל לא בכלי. {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אחא}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: ממעך בין ביד בין בכלי. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} והלא {{ירו"מ-הוסר|הכלבים}}{{ירו"מ-הדגשה|לכלבים}} אין עושין אותה כן. {{אמורא-ירו"מ|חזקיה}} ו{{אמורא-ירו"מ|רבי אבהו}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ממעך בין ביד בין בכלי {{ירו"מ-הדגשה|ובלבד שלא יטרוף. תנן}} ועושין יינומילין בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|מאי יינומלין? אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רבי יסא}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: יין ודבש ופילפלין. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ג|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ג"> <strong>מתני':</strong> אין שורין את החלתית בפושרין {{שוליים|כ_יא}}אבל נותנה לתוך החומץ. {{שוליים|כ_יב}}אין שורין את הכרשינין ולא {{ירו"מ-הוסר|שפיר}}{{ירו"מ-הדגשה|שפין}} אותן אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך הכלכלה. {{שוליים|כ_יג}}אין כוברין את התבן בכברה {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא יתננה ממקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותנה לתוך החומץ}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי מנא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: כיני מתניתא: אבל נותנה {{ירו"מ-הוסר|לפניו }}לתוך החומץ {{ירו"מ-הדגשה|שלפניו לאכלה מיד. אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לא שנו אלא בפושרין הא בצונן מותר. {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{שוליים|כ_יד}}אפילו בצונן אסור. אמר לו {{אמורא-ירו"מ|רבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} והלא לא שנו אלא בפושרין? {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר לו: וכי}} <span id="דף_צא_ב"> </span><!-- לחצן-דיני-דף --><div class="noprint">{{מרכז|[[ביאור:ירושלמי מאיר/דיני מסכת שבת/פרק עשרים#דף צא ב|📜 '''הדינים העולים מדף זה''']]}}</div> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|צא|ב|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} על חנם יגענו {{ירו"מ-ביאור|אני שלמדתי הרבה ואני רבך יודע שהמשנה דעת יחיד.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} {{שוליים|כ_טו}}{{ירו"מ-הוסר|אמר }}מי חלתית מותר לשתותם בשבת. {{אמורא-ירו"מ|שמואל}} {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר חלתית עצמה מאכל בריאים הוא. {{אמורא-ירו"מ|רב הונא}} אמר מאן דאכל מתקל זוזא מיניה מסתכן ועור{{ירו"מ-הדגשה|ו}} נחלץ. {{אמורא-ירו"מ|רבי אבא}} אכל מתקל זוזא מיניה ופרש לנהר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין שורין את הכרשינין משום בורר. ואין שפין אותן משום דש. אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננה במקום גבוה בשביל שירד המוץ משום מרקיד. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ד|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ד"> <strong>מתני':</strong> גורפין מלפני הפטם ומסלקן לצדדין מפני הריעי {{ירו"מ-ביאור|בהמות מרעה,}} דברי {{תנא-ירו"מ|רבי יוסה}} וחכמים {{שוליים|כ_טז}}אוסרין. נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: גורפין מלפני הפטם ומסלקן לצדדין}} מפני {{ירו"מ-הדגשה|הריעי. ד}}מה שהפטם מותיר הרעי אוכל. בעיא דא מילתא מהו ליטול מלפני בהמה זו וליתן לפני בהמה זו? ולאו מתניתין היא נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת? מתניתין מין במינו צריכא ליה מין בשאינו מינו. תני {{שוליים|כ_יז}}נוטל אדם מלפני החמור ונותן לפי פרה, מלפני בהמה שפיה רע ונותן לפני בהמה שפיה יפה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ה|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|כ_יח}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו. אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. {{שוליים|כ_יט}}מכבש של בעלי בתים מתירים אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בו. {{תנא-ירו"מ|רבי יהודה}} {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו}}. מתני' בשלא ישן עליו מאתמול אבל אם ישן עליו מאתמול כגופו {{ירו"מ-הדגשה|של מיטה}} הוא. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יעקב בר אידי}}: ראשונים היו שואלין מהו שינענענו דרך אצילי ידיו {{ירו"מ-ביאור|כלאחר יד.}} אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי ינאי}} {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: קרוח קריחה {{ירו"מ-ביאור|יעשה קרח}} קפוח קפוחה {{ירו"מ-ביאור|יקופח פרנסתו}} שפוך צנינים {{ירו"מ-ביאור|צוננים}} על מאן דעדי ליה {{ירו"מ-ביאור|שמנענע את הקש ומקבץ אותו}} נפל ביתיה על מאן דרויח עליה {{ירו"מ-ביאור|שמפזר את הקש.}} תני {{אמורא-ירו"מ|רבי חייה}} {{ירו"מ-ביאור|כל מה שהתירו}} הדין דין לעני {{ירו"מ-הדגשה|אבל לעשיר שאין דרכו לשון על קש אסור. תנן: מכבש של בעלי בתים מתירים אבל לא כובשים}}. והתני {{שוליים|כ_כ}}מודין חכמים ל{{תנא-ירו"מ|רבי מאיר}} בחותמות שבקרקע שמפקפקין ומפקיעין ומתירין וחותכין {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}}. בשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין בכלים. בשבת מותר ואין צריך לומר ביום טוב. {{ירו"מ-הדגשה|אם כך למה אסרו במכבש של בעל הבית לכבוש}}? הדא אמרה: מכבש עשו אותו כקרקע {{ירו"מ-הדגשה|ונראה כבונה}}. אמר {{אמורא-ירו"מ|רבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{תיבה נגללת}} עין משפט ונר מצוה {{ש}} [ע"א] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ|צא א}}{{ש}} [ע"ב] {{ש}} {{#קטע:ירושלמי עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כ|צא ב}} {{סוף}} <span id="דף_צב_א"> </span> {{תחילת עמוד-ירו"מ|שבת|צב|א|משה לונץ=|שדה יהושע=|קנייבסקי=|סירלאו=|פולדא=|תולדות יצחק=|שמחת תורה=|זהב הארץ=|אהלי שם=|פנים מאירות=}} {{ירו"מ-הוסר|מתניתא}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: של כובסין לא יגע בו {{ירו"מ-הוסר|הדרן עלך פרק תולין באלו הארבעה פ }}{{ירו"מ-הוסר|רקים}}{{ירו"מ-הדגשה|רואים}}{{ירו"מ-הוסר| שלפנינו לא מצאנו להם ברייתות בארבעה העתקות ישנות}} שה{{ירו"מ-הדגשה|חמ}}י{{ירו"מ-הדגשה|ר}}ו{{ירו"מ-הוסר| לפנינו משנה נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין רבי יהודה אומר}} אף {{ירו"מ-הוסר|מעלין את המדומע באחד ומאה הלכה ב האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת היתה בין החב }}יות{{ירו"מ-הדגשה|ר מחותמות}}{{ירו"מ-הוסר| מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה}} של {{ירו"מ-הדגשה|קרקע}}{{ירו"מ-הוסר| עור נותנין עליה מים עד שתכלה הלכה ג בה אומרין מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש אומרין מסלק את הטבלה כולה ונוערה מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונין ושל עדשים מפני}} שהו{{ירו"מ-הדגשה|תר}}{{ירו"מ-הוסר| א מאכל בהמה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה משנה חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספג אין סוחטין את}} {{ירו"מ-הוסר|ה פי ר}}{{ירו"מ-הדגשה|להתיר}}{{ירו"מ-הוסר| ות להוציא מהן משקין אם יצאו מעצמן אסורין רבי יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר}} ו{{ירו"מ-הדגשה|כ}}א{{ירו"מ-הדגשה|ן}}{{ירו"מ-הוסר| ם למשקין היוצא מהן}} אסור {{ירו"מ-הוסר|חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ורבי לעזר מתיר הלכה ב כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין לפני שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחים קטנים וקולייס האיספנן שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הלכה ג שובר אדם את החבית לוכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר לא יקבינה מצידה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת הלכה ד נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם הלכה ה הרוחץ במי מערה ובמי טבריה ונסתפג אפילו בעשר לונטיות לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת פניהן ידיהן ורגליהן ומביאין אותו בידם הלכה ו סכין וממשמשין בבני מעין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין אין יורדין לפילומא ואין עושין אפיקטפיזין בשבת ואין מעצבין את הקטן ולא מחזירין את השבר מי }}{{ירו"מ-הוסר|שנפרקה}}{{ירו"מ-הדגשה|שנראה}}{{ירו"מ-הוסר| ידו או רגלו לא יטרפם}} {{ירו"מ-הוסר|בצונ}}{{ירו"מ-הדגשה|כבונה}}{{ירו"מ-הוסר| ן אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא}} מ{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ש{{ירו"מ-הוסר| נה שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן האשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת וכן ערב פסח בירושלם שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב הלכה ב מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות הלכה ג לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הלכה ד מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית הלכה ה עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף אין מאמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש וכל המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים משנה מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים והשקין נופלין הלכה ב מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה הלכה ג אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן ומהלקטין לתרנגולים ונותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יונים הירודוסיות הלכה ד מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן הלכה ה מפירין נדרים בשבת ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת}}. <strong>הדרן עלך פרק תולין</strong> {{ניווט פרקים-ירו"מ|שבת|עשרים|תשעה עשר|עשרים ואחד}} ql8cxm5quelg0mt2elb7h6b72tltssw 0 1716798 3078734 2852833 2026-08-23T19:50:45Z Joalbertine 19018 כותרת 3078734 wikitext text/x-wiki פרשת שמות == איסור להגות השם ככתבו ואיסור קבלה מעשית == כתיב זה שמי לעולם, לעלם כתיב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (פסחים דף נ') אמר לי מורי זכרונו לחיי העולם הבא, כי אמיתות פירוש דבר זה הוא, שלא יקרא ד' אותיות ההוי"ה ככתבן בלי מילוי. אבל אם יקראנו במילוי, כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, גם זה בכלל ההוגה את השם באותיותיו. ובענין קבלה מעשית, מה שהוא שימוש האדם, לעשות דברים נפלאים, על ידי השבעת שמות הקדש, כל העושה השבעות אלו, גורם שיבואו תמיד בפיו ברכות לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה, ואותם המלאכים שהוא משביען, בעל כרחן מתגרים בו, ומביאים אותו לידי ברכות לבטלה. ושאלתי למורי זכרונו לברכה, שהרי ראינו דורות הראשונים, שהיו משתמשין כנודע, ובפרט כפי הנמצא כתוב בספר פרקי היכלות, שהיו משתמשים בהם, רבי ישמעאל, ורבי עקיבא, לענין פתיחת הלב והזכירה. והשיב לי, כי הם היו נטהרים באפר פרה, כנודע בענין רבי טרפון, שהיה מטהר הטמאים באפר פרה, אף על פי שהוא היה אחר חורבן בית שני. אבל עתה, אנו כולנו טמאים לנפש אדם, ואין לנו רשות להשתמש בהם. ושמעתי בשם מורי זכרונו לחיי העולם הבא תשובה אחרת, והיא זו, כי כל מי שיתקיים בו על כן עַלַמות אהֵבוך, כי כפי הפירוש שפירשו בו רבותינו זכרונם לברכה, (עבודה זרה דף ל"ה עמוד ב) אל תקרי עַלַמות אלא על מו"ת. ורוצה לומר: כי כל מי שאפילו המקטרגים אוהבים אותו, מפני שאין בו שום חטא שיוכלו לקטרג עליו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, מותר וראוי לו שישתמש בשמותיו יתברך הקדושים. אבל כל מי שיוכלו לקטרג עליו מלמעלה, לומר ראה פלוני שעבר עבירה פלונית, והוא מתשמש בשמותיך הקדושים, הנה אדם זה הוא ודאי שיענישוהו אותו למעלה, אם ישתמש בשמות הקדש. עוד שמעתי בשם מורי זכרונו לחיי העולם הבא, והוא, כי כל השמות והקמעים אשר בזמננו, הם מוטעים, אפילו אותם הפועלים בנסיון אמיתי, ולכן האדם המשתמש בהם, נענש. אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם, היינו יכולים להשתמש בהם. גם היה מורי זכרונו לחיי העולם הבא נזהר, מלהוציא בפיו שום שם משמות הקדש, או של המלאכים, אפילו אותם הכתובים בספרים, ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש, אלא כדרך זה: כשהיה זוכר מטטרו"ן, היה אומר מֵם טֵית. וכשהיה זוכר סמא"ל, היה אומר סַמֵ"ך מֵ"ם. וכן כיוצא בזה. וטעם הדבר, לפי כשהקדוש ברוך הוא מסרם והשליטם על שליחותיו ומלאכיותיו, צוה אותם, תיכף כשיזכרם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נזקקים לו, כנזכר באותיות דרבי עקיבא. והנה תיכף כשיזכירם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נבהל ונרתע לאחוריו, לשמות את משביעים אותו, כדי שיהיה מזדקק להשלים שבועתו, כנזכר. ואף אם רואה אחר כך, שאינם משביעים אותו, עם כל זה נרתע ונבהל בשמיעת שמו, ומתקנא במזכיר שמו, ומתגרה בו, ומקטרג עליו. ופעם אחד שאלתי למורי זכרונו לחיי העולם הבא, כי הרי שמות אדני ואלהים וכיוצא, אנו מזכירים אותם תמיד, ואם כן למה אסור להזכיר המלאכים הנבראים. והשיב לי בסוד, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו', ופירוש בזוהר, לפי שהארץ היתה מלאה גילולים, ואם ירד המלאך שם, יתלבש באותה הזוהמא, אבל הוא יתברך, אש אוכלת הוא, ואין דבר עומד בפניו, ואינו מקבל טומאה חס ושלום, ולכן בהזכרת שם המלאך, מתלבש הקול הזה באויר העולם, אשר יש בו בחינת חומר וקליפה כנודע. אבל שמותיו יתברך, אינן מקבלין טומאה, לכן מותר להזכירם. אבל שם ההוי"ה, אף כי גדול על כל השמות, צריך להעלימו מרוב קדושתו ומעלתו. אמנם שמות המלאכים, שהם נמצאים בבני אדם הנקראים בשמותיו, כגון: מיכאל, גביראל, מותר להזכירם, ואין בהם חשש איסור. 3zg00vm3buz3zj2wrhx91afw7bcirwd 0 1716844 3078679 3076720 2026-08-23T18:04:21Z בן עדריאל 9444 /* ברכות ההפטרה */ 3078679 wikitext text/x-wiki ==קריאת התורה== <קטע התחלה=אל ארך אפים/> ===אל ארך אפים=== <noinclude>{|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#FFFFFF |</noinclude>{{הור2|בשני ובחמישי, [[סידור/נוסח אשכנז/חול/שחרית#למנצח|ביום שאומרים בו {{צ|למנצח}}]], אומרים {{צ|אל ארך אפים}}.}} {{הור|נוסח אשכנז:}}{{ש}}אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ. חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן, סְלַח נָא כְּרֹב רַחֲמֶיךָ אֵל. {{הור|נוסח פולין (ויש שאומרים שניהם):}}{{ש}}אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ. חוּסָה יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְהַצִּילֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן, סְלַח נָא כְּרֹב רַחֲמֶיךָ אֵל.<קטע סוף=אל ארך אפים/><noinclude> |- |}</noinclude><קטע התחלה=הוצאה א/> ===הוצאת ספר תורה=== <קטע סוף=הוצאה א/><noinclude> {|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |{{הור|בשחרית של שבת ושל יום טוב:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=אין כמוך/>אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי, וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ׃{{ממס|תהלים פו ח}} {{ש}}מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר׃{{ממס|תהלים קמה יג}}{{ש}}יְיָ מֶלֶךְ, יְיָ מָלָךְ, יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד׃{{ש}}יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם׃{{ממס|תהלים כט יא}} אַב הָרַחֲמִים; הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏יִם׃{{ממס|תהלים נא כ}} כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ, מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא, אֲדוֹן עוֹלָמִים.<קטע סוף=אין כמוך/> {{הור|במנחה של שבת:}}{{ש}} <קטע התחלה=ואני/>וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן, אֱלֹהִים בְּרׇב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃{{ממס|תהלים סט יד}}<קטע סוף=ואני/> <קטע התחלה=ויהי/>{{הור|כשפותחים הארון להוצאת ספר תורה, אומרים:}}{{ש}}וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃{{ממס|במדבר י לה}} {{ש}}כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלָיִם׃{{ממס|ישעיהו ב ג}} {{ש}}בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ.<קטע סוף=ויהי/><noinclude> |- |} </noinclude>{{ש}} {|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |{{הור|<noinclude>ביום טוב, בימי התשובה ובהושענא רבה</noinclude><includeonly>בעשרת ימי תשובה</includeonly>:}} <קטע התחלה=ריבונו א/>{{הור|(בשבת מדלגים ל{{צ|בריך שמה}}).}}<קטע סוף=ריבונו א/> <קטע התחלה=ריבונו ב/>{{הור|3 פעמים:}} יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה.{{ממס|שמות לד#לד ה|שמות לד ה-ז}} <קטע סוף=ריבונו ב/><noinclude>{{הור|ביום טוב:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=ריבונו ג/>רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה, וְהָפֵק רְצוֹנִי וְתֵן שְׁאֵלָתִי, וְזַכֵּה לִי [וְאִשְׁתִּי וּבָנַי וּבְנוֹתַי] וְכָל בְּנֵי בֵּיתִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. וּמַלְּטֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְזַכֵּנוּ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלֵינוּ, וְהוֹפַע עָלֵינוּ רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה. וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: וְנָחָה עָלָיו רוּח יְיָ, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ׃{{ממס|ישעיהו יא ב}} וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּעֵינֶיךָ וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ. וְקַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֺתֶיךָ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְתִשְׁמְרֵנוּ מִמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִשָּׁעוֹת רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא לָעוֹלָם. וְהַבּוֹטֵחַ בַּייָ חֶסֶד יְסֹבְבֶנְהוּ. אָמֵן. <קטע סוף=ריבונו ג/><noinclude>{{הור|בראש השנה, ביום כיפור ובהושענא רבה:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=ריבונו ד/>רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתַי לְטוֹבָה, וְהָפֵק רְצוֹנִי וְתֵן שְׁאֵלָתִי. וְתִמְחֹל לִי עַל כָּל עֲוֺנֹתַי וְעַל כָּל עֲוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתִי, מְחִילָה בְּחֶסֶד, מְחִילָה בְּרַחֲמִים, וְטַהֲרֵנוּ מֵחֲטָאֵינוּ וּמֵעֲוֹנוֹתֵנוּ וּמִפְּשָׁעֵינוּ. וְזָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. וְזָכְרֵנוּ לְחַיִּים אֲרֻכִּים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה וְכַלְכָּלָה, וְלֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאֹרֶךְ יָמִים לַהֲגוֹת בְּתוֹרָתְךָ וּלְקַיֵּם מִצְוֹתֶיהָ, וְשֵׂכֶל וּבִינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל עִמְקֵי סוֹדוֹתֶיהָ. וְהָפֵק רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכְאוֹבֵינוּ, וּתְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וּגְזֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, וּבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת. וְתֵן בְּלֵב מַלְכוּת וְיוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו עָלֵינוּ לְטוֹבָה. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן. <קטע סוף=ריבונו ד/>{{הור|ביום שני של ראש השנה ובעשרת ימי תשובה:}}{{ש}} <קטע התחלה=ריבונו ה/>שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים קכא|תהלים קכא א-ב}}{{ש}} וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם׃{{ממס|משלי ד יח}}{{ש}} וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃{{ממס|תהלים סט יד}}{{ש}} הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|תהלים קכא ד}}{{ש}} הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ׃{{ממס|תהלים לג יח}}{{ש}} הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ׃{{ממס|דה"א טז כז}}{{ש}} כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא׃{{ממס|תהלים קל ד}}{{ש}} חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד׃{{ממס|תהלים קמה ח}}{{ש}} בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ׃{{ממס|משלי טז טו}}{{ש}} כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צה ג}}{{ש}} אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃{{ממס|תהלים פט טז}}{{ש}} כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו׃{{ממס|תהלים קלג ב}} <קטע סוף=ריבונו ה/>{{הור|אחר כך אומרים:}}{{ש}}<קטע התחלה=ריבונו ו/>יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְיָ, צוּרִי וְגֹאֲלִי׃{{ממס|תהלים יט טו}} {{הור|3 פעמים:}} וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן, אֱלֹהִים בְּרׇב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃{{ממס|תהלים סט יד}}<קטע סוף=ריבונו ו/> |- |} <קטע התחלה=בריך/>{{הור|כתוב בזוהר (תרגום): "כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי שמים של רחמים ומעוררים את האהבה למעלה, ויש לו לאדם לומר כך" –}}{{ש}}בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא, בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ. יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם, וּפֻרְקַן יְמִינָךְ אַחֲזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁךְ, וּלְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ, וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמֵי. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּין בְּטִיבוּ. וְלֶהֱוֵה אֲנָא פְקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא, לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיָת כׇּל דִּי לִי, וְדִי לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל. אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא. אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. אַנְתְּ הוּא דְּשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא, וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא. אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּסָגִדְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמָּא דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכׇל עִדָּן וְעִדָּן. לָא עַל אֱנָשׁ רְחִצְנָא, וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סְמִכְנָא, אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא, דְּהוּא אֱלָהָא קְשֹׁט, וְאוֹרַיְתֵהּ קְשֹׁט, וּנְבִיאוֹהִי קְשֹׁט, וּמַסְגֵּא לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשֹׁט. בֵּהּ אֲנָא רָחִיץ, וְלִשְׁמֵהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵמַר תֻּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא, (וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּיכְרִין דְּעָבְדִין רְעוּתָך) וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאִי וְלִבָּא דְכׇל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל, לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם.{{ממס|זהר חלק ב רו א|זהר רו ע"א}}<קטע סוף=בריך/> <noinclude>{|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |{{הור|בשחרית של שבת ושל יום טוב:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=שמע/>{{הור|חו"ק:}} שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד׃{{ממס|דברים ו ד}} {{הור|חו"ק:}} אֶחָד אֱלֹהֵינוּ, גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ, קָדוֹשׁ <noinclude>[{{הור|בר"ה, יו"כ והו"ר}} </noinclude>וְנוֹרָא<noinclude>]</noinclude> שְׁמוֹ.<noinclude> |- |}</noinclude> <קטע סוף=שמע/><קטע התחלה=גדלו/>{{הור|חזן:}} גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו׃{{ממס|תהלים לד ד}} {{הור|קהל:}} לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃{{ממס|דה"א כט יא}}{{ש}}רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא׃{{ממס|תהלים צט ה}} {{ש}}רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|תהלים צט ט}}<קטע סוף=גדלו/> <noinclude>{|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |{{הור|בשחרית של שבת ושל יום טוב:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=על הכל/>עַל הַכֹּל, יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, כִּרְצוֹנוֹ וְכִרְצוֹן יְרֵאָיו וְכִרְצוֹן כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. צוּר הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַבְּרִיּוֹת, אֱלוֹהַּ כׇּל הַנְּפָשׁוֹת, הַיּוֹשֵׁב בְּמֶרְחֲבֵי מָרוֹם, הַשּׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, קְדֻשָּׁתוֹ עַל הַחַיּוֹת, וּקְדֻשָּׁתוֹ עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּבְכֵן יִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ בָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְעֵינֵי כׇּל חָי. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁיר חָדָשׁ, כַּכָּתוּב: שִׁירוּ לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו׃{{ממס|תהלים סח ה}} וְנִרְאֵהוּ עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּבוֹ אֶל נָוֵהוּ, כַּכָּתוּב: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן׃{{ממס|ישעיהו נב ח}} וְנֶאֱמַר: וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר׃{{ממס|ישעיהו מ ה}}<קטע סוף=על הכל/><noinclude> |- |}</noinclude> <קטע התחלה=אב הרחמים/>אַב הָרַחֲמִים, הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים, וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים, וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵינוּ מִן הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת, וְיִגְעַר בְּיֵצֶר הָרַע מִן הַנְּשׂוּאִים, וְיָחֹן אוֹתָנוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים, וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה, יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. {{הור|חזן:}} <קטע סוף=אב הרחמים/><noinclude>{{ש}}{{הור|בשחרית של שבת ושל יום טוב:}} </noinclude><קטע התחלה=ויעזור/>וְיַעֲזֹר וְיָגֵן וְיוֹשִׁיעַ לְכׇל הַחוֹסִים בּוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן. <קטע סוף=ויעזור/>{{ש}}{{הור|ביום חול ובמנחה של שבת:}} <קטע התחלה=ותגלה/>וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ בִּזְמַן קָרוֹב, וְיָחוֹן פְּלֵיטָתֵנוּ וּפְלֵיטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן. {{ש}}<קטע סוף=ותגלה/><קטע התחלה=הכל הבו/>הַכֹּל הָבוּ גֹדֶל לֵאלֺהֵינוּ, וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה. כֹּהֵן, קְרָב. יַעֲמֹד {{פבפ|ז|ז}} הַכֹּהֵן. {{הור|(כשאין כהן: אֵין כָּאן כֹּהֵן, יַעֲמֹד… בֶּן… בִּמְקוֹם כֹּהֵן.)}} בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ. <small>[{{הור|יש מוסיפים:}} תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:{{ממס|תהלים יט#יט ח|תהלים יט, ח-ט}} יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:{{ממס|תהלים כט יא}} הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:{{ממס|ש"ב כב לא}}]</small> וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם׃{{ממס|דברים ד ד}}<קטע סוף=הכל הבו/><קטע התחלה=קריאת התורה/> {{הור|העולה לתורה:}} בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ. {{הור|הקהל עונה, והעולה חוזר:}} בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֺהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה. {{הור|לאחר הקריאה:}} בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֺהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה.<קטע סוף=קריאת התורה/> {{לוח קריאת התורה לחול}}{{ש}} <קטע התחלה=הגומל/>{{רקע אפור| {{הור|ברכת הגומל:}}{{ש}}בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֺהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כׇּל טוֹב. {{הור|הקהל עונה:}}{{ש}}{{ק|אָמֵן. מִי שֶׁגְּמָלְךָ כׇּל טוֹב, הוּא יִגְמׇלְךָ כׇּל טוֹב סֶלָה.}} {{הור|נער שהגיע לגיל מצוות, עולה לתורה, ואחר כך אביו מברך:}}{{ש}}בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּזֶה. }}<קטע סוף=הגומל/> {{הור|אחרי שעלו מנין הקרואים, אומרים חצי קדיש:}}{{ש}}{{קדיש אשכנז|עשי"ת=אולי}} <קטע התחלה=הגבהה/>{{הור|כשמגביהים את ספר התורה הקהל אומר:}}{{ש}}וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,{{ממס|דברים ד מד}} <noinclude>{{הערה|יש אומרים גם את תחילת הפסוק – '''עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְיָ יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָרוּ''', עַל פִּי יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה׃}}</noinclude> עַל פִּי יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה.{{ממס|במדבר ט כג}}{{ש}}[{{ק|עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:{{ממס|משלי ג יח}}{{ש}}דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם:{{ממס|משלי ג יז}}{{ש}}אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד:{{ממס|משלי ג טז}}{{ש}}יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:{{ממס|ישעיהו מב כא}}}}]<קטע סוף=הגבהה/> <noinclude>{|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#FFFFFF |</noinclude><קטע התחלה=יהי רצון/>{{הור|בשני ובחמישי, בימים שאומרים בהם תחנון, החזן אומר:}} יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְכוֹנֵן אֶת בֵּית חַיֵּינוּ, וּלְהָשִׁיב אֶת שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְנֹאמַר אָמֵן. יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל פְּלֵיטָתֵנוּ, וְלִמְנֹעַ מַשְׁחִית וּמַגֵּפָה מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כׇּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנֹאמַר אָמֵן. יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְקַיֶּם בָּנוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, וְתַלְמִידֵיהֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהֶם, בְּכׇל מְקוֹמוֹת מֹושְׁבוֹתֵיהֶם, וְנֹאמַר אָמֵן. יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|חזן וקהל:}}{{ש}} אַחֵינוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.<קטע סוף=יהי רצון/> |- |}{{ש}} {|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |<קטע התחלה=הללויה/>{{הור|<noinclude>במנחה של שבת, </noinclude>יש אומרים:}}{{ש}}הַלְלוּיָהּ, אוֹדֶה יְיָ בְּכׇל לֵבָב, בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה׃ גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְיָ, דְּרוּשִׁים לְכׇל חֶפְצֵיהֶם׃ הוֹד וְהָדָר פׇּעֳלוֹ, וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃ זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו, חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ׃ טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו, יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ׃ כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם׃ מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט, נֶאֱמָנִים כׇּל פִּקּוּדָיו׃ סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם, עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָר׃ פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ׃ רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ, שֵׂכֶל טוֹב לְכׇל עֹשֵׂיהֶם, תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃{{ממס|תהלים קיא}} הַלְלוּיָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ, בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד׃ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ׃ הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ, וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃ זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים, חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק׃ טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה, יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט׃ כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט, לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק׃ מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּייָ׃ סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו׃ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד׃ רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס, שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס, תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד׃{{ממס|תהלים קיא}}<קטע סוף=הללויה/> |- |} <קטע התחלה=מי שברך/> ===מי שברך=== {{הור|{{צ|מי שברך}} לעולה לתורה:}}{{ש}}מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת… בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לַתּוֹרָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה [וְלִכְבוֹד הַשַּׁבָּת/ וְלִכְבוֹד הָרֶגֶל/ וְלִכְבוֹד יוֹם הַדִּין]. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵהוּ וְיַצִּילֵהוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו [וִיזַכֵּהוּ לַעֲלוֹת לָרֶגֶל] [וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין] עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו, וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|{{צ|מי שברך}} לאחרים (יש להתאים ללשון נקבה או ללשון רבים לפי הענין):}}{{ש}}מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת… בַּעֲבוּר שֶׁ… יִתֵּן מַתָּנָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת {{הור|(או: צִוָּה לְבָרְכוֹ/ עָלָה לַתּוֹרָה)}}. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵהוּ וְיַצִּילֵהוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו [וִיזַכֵּהוּ לַעֲלוֹת לָרֶגֶל] [וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין] עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו, וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|{{צ|מי שברך}} ליולדת בן:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּה הַיּוֹלֶֶדֶת _{שם היולדת} בַּת _{שם האב} וְאֶת בְּנָהּ הַנּוֹלַד לָהּ בְּמַזָּל טוֹב, בַּעֲבוּר שֶׁבַּעְלָהּ וְאָבִיו נָדַר לִצְדָקָה בַּעֲדָם. בִּשְׂכַר זֶה יִזְכּוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ [בְּעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ] וּלְגַדְּלוֹ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, [וִיזַכֵּם לַעֲלוֹת עִם כָּל אֲחֵיהֶם לָרֶגֶל,] [וְיִכְתְּבֵם וְיַחְתְּמֵם לְחַיִּים טוֹבִים בָּזֶה יוֹם הַדִּין,] וְנֶאֱמַר אָמֵן. {{הור|נוסח אחר, הכולל ברכה לרפואה:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת _{שם היולדת} בַּת _{שם האם} עִם בְּנָהּ הַנּוֹלָד לָהּ בְּמַזָּל טוֹב, בַּעֲבוּר [שֶׁבַּעְלָהּ וְאָבִיו / שֶׁאָבִיהָ וּזְקֵנוֹ] נָדַב בְּלִי נֶדֶר צְדָקָה בַּעֲדָם. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, לְהַחֲלִימָם, לְרַפְּאוֹתָם, לְהַחֲזִיקָם וּלְהַחֲיוֹתָם. וְיִשְׁלַח לָהֶם מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם לְכָל אֶבְרֵיהֶם וּלְכָל גִּידֵיהֶם בְּתוֹךְ שְׁאַר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, {{ק|[שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא / יוֹם טוֹב הוּא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא]}} הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְיִזְכּוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ [בְּעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ / הַיּוֹם] וּלְגִדְּלוֹ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים {{ק|[וְיִזְכּוּ לַעֲלוֹת לָרֶגֶל עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחִיהֶם / וְיִכְתְּבֵם וְיַחְתְּמֵם לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין]}} וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|{{צ|מי שברך}} ליולדת בת:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּה הַיּוֹלֶֶדֶת _{שם היולדת} בַּת _{שם האב} וְאֶת בִּתָּהּ הַנּוֹלְדָה לָהּ בְּמַזָּל טוֹב. [וְיִקָּרֵא שְׁמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל: _שם בַּת _{שם האב}]. בַּעֲבוּר שֶׁבַּעְלָהּ וְאָבִיהָ נָדַר לִצְדָקָה בַּעֲדָן. בִּשְׂכַר זֶה יִזְכּוּ אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְגַדְּלָהּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, [וִיזַכֵּם לַעֲלוֹת עִם כָּל אֲחֵיהֶם לָרֶגֶל,] [וְיִכְתְּבֵם וְיַחְתְּמֵם לְחַיִּים טוֹבִים בָּזֶה יוֹם הַדִּין,] וְנֶאֱמַר אָמֵן. {{הור|נוסח אחר, הכולל ברכה לרפואה:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת _{שם היולדת} בַּת _{שם האם} עִם בִּתָּהּ שֶׁנּוֹלְדָה לָהּ בְּמַזָּל טוֹב, [וְיִקָּרֵא שְׁמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל: _שם בַּת _{שם האב}]. בַּעֲבוּר [שֶׁבַּעְלָהּ וְאָבִיהָ / שֶׁאָבִיהָ וּזְקֵנָהּ] נָדַב בְּלִי נֶדֶר צְדָקָה בַּעֲדָן. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶן, לְהַחֲלִימָן, לְרַפְּאוֹתָן, לְהַחֲזִיקָן וּלְהַחֲיוֹתָן, וְיִשְׁלַח לָהֶם מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם לְכָל אֶבְרֵיהֶן וּלְכָל גִּידֵיהֶן בְּתוֹךְ שְׁאַר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, {{ק|[שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא / יוֹם טוֹב הוּא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא]}} הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְיִזְכּוּ אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְגַדְּלָהּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. {{ק|[וְיִזְכּוּ לַעֲלוֹת לְרֶגֶל עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיהֶן / וְיִכְתְּבֵן וְיַחְתְּמֵן לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין]}} וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|{{צ|מי שברך}} לחוֹלֶה:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הַחוֹלֶה _שם בֶּן _{שם האם} [בַּעֲבוּר… בִּשְׂכַר זֶה] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ וּלְרַפֹּאתוֹ, לְהַחֲזִיקוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְיִשְׁלַח לוֹ מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, [שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא,] [יוֹם טוֹב הוּא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא,] הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן. {{הור|{{צ|מי שברך}} לחוֹלָה:}}{{ש}} מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הַחוֹלָה _שם בַּת _{שם האם} [בַּעֲבוּר… בִּשְׂכַר זֶה] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עָלֶיהָ לְהַחֲלִימָהּ וּלְרַפֹּאתָהּ, לְהַחֲזִיקָהּ וּלְהַחֲיוֹתָהּ, וְיִשְׁלַח לָהּ מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, [שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא,] [יוֹם טוֹב הוּא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא,] הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.<קטע סוף=מי שברך/> {|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 | <קטע התחלה=הפטרות/> ===ברכות ההפטרה=== <noinclude>{{הור|בשחרית של שבת ושל יום טוב ובמנחה של תענית ציבור מפטירין בנביא.}} </noinclude>{{הור|לפני ההפטרה מברך:}}{{ש}}<קטע התחלה=לפני הפטרה/>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וָצֶדֶק.<קטע סוף=לפני הפטרה/> {{הור|אחרי ההפטרה:}}{{ש}}<קטע התחלה=אחרי הפטרה/>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת, הָאֵל הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה הַמְדַבֵּר וּמְקַיֵּם, שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק. {{ש}}נֶאֱמָן אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ, וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, כִּי אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ, וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ<noinclude>{{הערה|נוסח אשכנז הקדום: וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ '''תִּנְקוֹם נָקָם''' בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. הנוסח "תּוֹשִׁיעַ" הוא 'תיקון' בעקבות הצנזורה.}}</noinclude> בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמְּחֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ, וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ, עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לֹּו שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מָגֵן דָּוִד.<קטע סוף=אחרי הפטרה/><קטע סוף=הפטרות/>{{ש}} {{הור|עד כאן במנחה של תענית ציבור.}}<קטע התחלה=הפטרה שבת/> <noinclude>{{הור|בשבת ובשבת חול המועד פסח:}}{{ש}}</noinclude>עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, עַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.<קטע סוף=הפטרה שבת/><קטע התחלה=הפטרה יום טוב/> <noinclude>{{הור|ביום טוב ובשבת חול המועד סוכות:}}{{ש}}</noinclude>עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים [{{הור1|בשבת|וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה,}}] וְעַל יוֹם <center>{{הור|בפסח:}} חַג הַמַּצּוֹת | {{הור|בשבועות:}} חַג הַשָּׁבוּעוֹת | {{הור|בסוכות:}} חַג הַסֻּכּוֹת | {{הור|בשמחת תורה:}} הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת</center>הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ [{{הור1|בשבת|לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה,}}] לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, עַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ [{{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת וְ}}]יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִים.<קטע סוף=הפטרה יום טוב/><קטע התחלה=הפטרה ר"ה א/><קטע התחלה=הפטרה ר"ה ב/> <noinclude>{{הור|בראש השנה:}}{{ש}}</noinclude>עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים <קטע סוף=הפטרה ר"ה ב/>[{{הור1|בשבת|וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה,}}] <קטע התחלה=הפטרה ר"ה ב/>וְעַל יוֹם הַזִכָּרוֹן הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ <קטע סוף=הפטרה ר"ה ב/>[{{הור1|בשבת|לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה,}}] <קטע התחלה=הפטרה ר"ה ב/>לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, עַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ <קטע סוף=הפטרה ר"ה ב/>[{{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת וְ}}]<קטע התחלה=הפטרה ר"ה ב/>יִשְׂרָאֵל יוֹם הַזִכָּרוֹן.<קטע סוף=הפטרה ר"ה א/><קטע סוף=הפטרה ר"ה ב/><קטע התחלה=הפטרה יום כיפור/> <noinclude>{{הור|ביום כיפור:}}{{ש}}</noinclude>עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים [{{הור1|בשבת|וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה,}}] וְעַל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ [{{הור1|בשבת|לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה,}}] לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחֹל בּוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, עַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, [מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה,]<noinclude>{{הערה|יש נוהגים לא לומר את המילים המוסגרות בברכת ההפטרה ולחתום רק {{צ|מלך על כל הארץ…}}.}}</noinclude> מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ [{{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת וְ}}]יִשְׂרָאֵל יוֹם הַכִּפּוּרִים.<קטע סוף=הפטרה יום כיפור/> |- |} <קטע התחלה=הכנסה/><קטע התחלה=הכנסה א/> ===הכנסת ספר תורה=== <קטע סוף=הכנסה א/><קטע סוף=הכנסה/><קטע התחלה=בהב/> {|bgcolor=#E5E4E2 ; border=0 |- bgcolor=#E5E4E2 |{{הור|בחשון ובאייר, בשבת הראשונה שאחרי ראש חודש, החזן אומר:}}{{ש}}מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵם וְיַצִּילֵם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וִיקַבֵּל תְּפִלּוֹתֵיהֶם וְיַאֲזִין שַׁוְעוֹתֵיהֶם, עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיהֶם, וְנֹאמַר אָמֵן. |- |} <קטע סוף=בהב/><קטע התחלה=הכנסה/><קטע התחלה=יהללו/>{{הור|כשמחזירים את ספר התורה לארון, אומר החזן:}}{{ש}} יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ. {{הור|והקהל אומר:}} הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׃ וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. הַלְלוּיָהּ׃{{ממס|תהלים קמח#קמח יג|תהלים קמח יג-יד}} <קטע סוף=יהללו/><noinclude>{{הור|בחול:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=לדוד מזמור/>לְדָוִד מִזְמוֹר, לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃ כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ׃ מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ, וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשוֹ׃ נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה׃ יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ׃ זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה׃ שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃ מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר, יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה׃ שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃ מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה׃{{ממס|תהלים כד}} <קטע סוף=לדוד מזמור/><noinclude>{{הור|בשבת:}}{{ש}}</noinclude><קטע התחלה=מזמור לדוד/>מִזְמוֹר לְדָוִד, הָבוּ לַייָ בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ לַייָ כָּבוֹד וָעֹז׃ הָבוּ לַייָ כְּבוֹד שְׁמוֹ, הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ׃ קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, יְיָ עַל מַיִם רַבִּים׃ קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ, קוֹל יְיָ בֶּהָדָר׃ קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃ וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים׃ קוֹל יְיָ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ׃ קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ׃ קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד׃ יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב, וַיֵּשֶׁב יְיָ מֶלֶךְ לְעוֹלָם׃ יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם׃{{ממס|תהלים כט}} <קטע סוף=מזמור לדוד/><קטע התחלה=ובנחה/>{{הור|כשמכניסים את ספר התורה לארון, אומרים:}}{{ש}}וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|במדבר י לו}} {{ש}}קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ׃ כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ׃ בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃{{ממס|תהלים קלב#קלב ח|תהלים קלב ח-י}} {{ש}}כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ׃{{ממס|משלי ד ב}} {{ש}}עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃{{ממס|משלי ג יח}} {{ש}}דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם׃{{ממס|משלי ג יז}} {{ש}}הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ  אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}<קטע סוף=הכנסה/><קטע סוף=ובנחה/><noinclude> ==שינויי נוסחאות== </noinclude> 2x3lnks6s2grbmd5ga2ata894yie914 0 1717487 3078733 2854938 2026-08-23T19:48:46Z Joalbertine 19018 כותרות 3078733 wikitext text/x-wiki פרשת קדושים == מצות כבוד חכמים וזקנים == כתיב מפני שיבה תקום וגו'. הנה ג' תיקונים נמצאו למעלה : אחד בא"א, שהוא יותר זקן מכולם. וכנגד דיקנא קדישא דיליה אמר מפני שיבה תקום. וכנגד דיקנא קדישא דז"א, והדרת פני זַקֵן. וכנגד הנוקבא דז"א, שאין בה דיקנא, אמר ויראת מאלהיך, שהיא נקראת יראה כנודע. והנה כנגד ז"א, אמר זַקֵן, זה קנה חכמה, כי לא היתה לו חכמה, עד שעטרו אבא בההוא עיטרא, ועייל ליה במוחין, בחינת חכמה עילאה. וזה אומרו, זה קנה חכמה. כי ז"א הנקרא זה, קנה את החכמה מחדש מה שלא היה בו מתחלה. והנה מי שהוא זַקֵן מס' שנה ומעלה, אפילו שאינו תלמיד חכם, צריך לקום מפניו. אבל בפחות מבן ששים אין צריך לקום מפניו, אלא אם כן הוא חכם, שקנה חכמה. ולכן ראשי תיבות מ"פני ש"יבה ת"קום, הוא מִשֵׁ"ת, כי מִשִׁתִּין שנין ואילך, אז נקרא שיבה. וטעם מספר זה הוא, כי הששה תקונים ראשונים דדיקנא דא"א, נעלמים מאוד, ואין בהם גילוי כלל למטה. והנה כפי גדרם, כך ראוי לכבדן, כי א"א הנקרא שיבה, נאמר בו קימה. ובזַקֵן, נאמר בו הידור לבד. ובאשה, נאמר ויראת מאלהיך, יראה בלב, ואין צריך לא קימה ולא הידור. ואמר לי מורי זלה"ה, שאם יכוין האדם לכונה שכתבנו, בהיותו קם מפני תלמיד חכם, או זקן, שיועיל לו מאוד להתחכם בתורה. גם פעם אחת הייתי מהלך בדרך עם מורי זלה"ה, ובא תלמיד חכם והלך לפניו במתכוין, וכראות מורי זלה"ה זה, אף הוא מתכוין היה תמיד ללכת אחריו, אף אחר שהתלמיד חכם הלך לצד אחר. ואמרתי לו כי חס ושלום נראה כנותן מכשול לפני עִוֵר, כי אותו התלמיד חכם לא היה מכיר ערך מורי זלה"ה. והשיב לי, כי כיון שהתלמיד חכם היה מתכבד בזה, היה הוא מחוייב לחלוק לו כבוד, ולעשות רצונו בכך, על דרך הלל הזקן שרץ לפני עני בן טובים ג' מילין, כי גם זה בכלל כבוד תלמיד חכם. == פאת הראש == כתיב לא תקיפו פאת ראשכם וגו'. כבר נתבאר לעיל בהקדמת שער זה, שקודם שיעשה האדם המצוה שהוא עושה, יכוין לקיים מצות בוראו יתברך שמו. ולכן כשהאדם מסתפר, יכוין שהוא מקיים שני מצות בפאת הראש, אחת מכאן, ואחת מכאן. וחמש מצוֹת בְּהֵ' פאות הזקן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, שחייב על כל אחת ואחת. וזו היא הכונה: הנה ברישא דא"א וברישא דז"א וברישא דנוקבא יש שערות כנודע. אמנם שער שבראש א"א, הם רחמים גמורים ונודע, כי כל שערות הם צינורות, כעין וַוִין, ממשיכין הארה מתוך המוח ולחוץ, ולכן הנזיר כתיב ביה גדל פרע שער ראשו כמו שכתוב שם. אבל שערות רישא דז"א, הם בחינת הדין, כמו שכתוב באדרת נַשֹׂא. ולכן צריך לספר שערו בסוד ואיש כי ימרט ראשו טהור הוא, כנזכר בספר הזוהר. וצריך שיכוין האדם שהוא דוגמת ז"א, ושהוא מספר שער ראשו להיותם דינים תקיפין. ובפרט מי שהוא משורש קין, דינא תקיפא. ואמנם נודע, כי בשערות הראש ,יש בחינת יוּד ספירות. והמלכות שבהם, היא הנקראת פאת הראש, כי לעולם כל פאה, היא במלכות. ולכן פאה גימטריא אלהי"ם, והענין, כי הדינין הם צורך גבוה, והם מכלל קיום העולם, והעולם צריך להם. ולכן אין ראוי להעביר כולם, ולכן משיירין הפאה, שהיא המלכות האחרונה שביוּד ספירות הראש. אבל הספירות הראשונות, אין ראוי שיהיה בהם דינין. ואמנם נוקבא דז"א, הנקראת בחינת עשיה שבאצילות, וכל אחיזת הדינים ושורשם הם בה, ואם נעביר הדינים גם מראש הנקבה יתבטלו לגמרי, ולכן האשה אינה מגלחת ראשה, ואדרבה מגדלת שער ראשה כנודע, להשאיר שורש אל הדינין. והענין יותר בביאור, כי הנה פאת הראש דא"א, הוא מצפ"ץ. אבל פאת הראש דז"א, היא אלהי"ם במילוי יודין, העולה בגימטריה מצפ"ץ. ונמצא כי שניהם בחינה אחת, אלא שלהיות שבא"א כתיב ביה, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאין בו שם אלהים, אלא שם הוי"ה, ולכן בכל מקום שיש בז"א בחינת אלהים, יש בא"א במקומו מצפ"ץ, שהוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, וגם הוא גימטריא אלהים דמילוי יודין. כי כיון ששם מצפ"ץ שהוא חילוף הוי"ה הוא דין כמו אלהים, אלא שהוא יותר מתוק. והנה המלכות הם דינים, ונקרא אלהי"ם כנודע, כי ג' אלהים הם, אחד בגבורה, ואחד בהוד, ואחד במלכות בסוד שלשה אלהים שיש בויכולו, כנזכר בזוהר פרשת בראשית ולכן המלכות של יוּד ספירות דרישא דז"א, היא אלהים במילוי יודין, העולה בגימטריא פאה. ולהיותו למעלה בבחינת הראש, לכן הוא במילוי המובחר, שהוא דיודי"ן. וכנגדו בא"א, הוא מצפ"ץ כנזכר. והנה כל השערות, הם כחות הדין, ולכן בַּעֵי לספרא רישיה דז"א, כנזכר בזוהר ובתיקונים וזה סוד גילוח שער הלוים, ובפרט מי שהוא משורש קין, שממנו יצא קֹרַח, שצריך לגלח ראשו, כי כל שערותיו דינים קשים, חוץ מפאת הראש, שהיא המלכות שביוּד ספירות הראש, כדי להשאיר שורש אל הדינין, ולא יתבטלו כולם. ואמנם בענין שיעור הפאה היה נזהר מאד מורי זכרונו לברכה, לשייר כל השערות אשר בצדעים, שהוא כל השערות שיש בין האוזן, לאותו המקום החלק שאין בו שער, מכאן ומכאן בשני צדדי הראש. וכמו שכתוב בספר בית יוסף, (ביורה דעה סימן קפ"א) וגובה הפאות שיעורן עד מקום שיגביה ראש האוזן למעלה, ועד המקום שיגיע שם ראש האוזן, נקרא פאה בבחינת הגובה. ואף אם היו שערות הפאות גדולים מאד וארוכים, לא היה חותכן במספרים, רק עד יגדלו ויתארכו וידלדלו וירדו ויכנסו למטה בגבול שערות הזקן, ואז היה חותכן ומקצרן במספרים, לפי שמה שמשתלשל משם ולמטה, אינו נקרא פאת הראש. וענין פאת הזקן, הנה גם הם צינורות של שפע כנזכר. ויכוין האדם, כי התיקון הראשון שבזקן נקרא אל, כמבואר אצלינו בסוד שלש עשרה מדות דויעבור ועיין שם. והנה הוא ראש הזקן, ונקרא אל, ושאר השתלשלות הזקן, יש בה צד ימין וצד שמאל, והם שני פעמים זַקַן, שהם גימטריא שָׁדַ"י. והרי נרמז בו אֵ"ל שָׁדַ"י. והיה מורי זלה"ה נזהר מאד, שלא לחתוך שער הזקן כלל, לא בתער, ולא במספרים, לא למעלה ולא למטה, ולא בשום מקום מן הזקן, אפילו למטה תחת הזקן, באותם שערות קטנים החופפים על הגרון ממש. אבל השער שבשפה העליונה המעכב את האכילה היה קוצץ במספרים. ולא עוד אלא שהיה אומר, שאיסור גדול מאד הוא לעקור, או לתלוש בידו אפילו שער אחד מכל מקום זקנו, כי הם צינורות של שפע. ולכן צריך האדם ליזהר שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה ,כדי שלא לעקור ויתלוש איזה שער. גם היה אומר מורי זלה"ה, שבכל פעם שהאדם מזרז ומעמיד על עצמו שלא ליגע בזקנו, לטעם הנזכר, יכוין כונה הנזכר לעיל, שבזקן הנזכר נרמז שֵׁם אֵל שָׁדַי. גם היה מורי זלה"ה נזהר מאד, שלא לגלח ראשו אחר שעת המנחה גדולה, ואפילו בערב שבת לא היה מגלח ראשו, אלא קודם חצות היום דוקא: == דין כלאים ושעטנז == כתיב שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. הנה טעם איסור כלאים באילנות ובזרעים, הוא במה שהודעתיך, כי האדם החוטא, צריך להתגלגל אחר פטירתו לקבל עונשו. ויש מי שאינו זוכה לבא לעולם הזה, כדרך שאר הנשמות. אבל הוא מתגלגל תוך צומח, או דומם, או בבעל חי, או בגוף איזה אדם חי, ואין זה מקום ביאורו. והנה יש זמן קצוב בהמשך גלגול הזה. ונמצא, כי יש במיני הצמחים, כגון אילנות או זרעים, נשמות מתגלגלים בתוכם, עד מלאת ימי גזירתם בכך. ואם תערב זרעים או אילנות אלו עם אלו, תגרום רעה ועונש יותר לאותם הנפשות המגלגלות בתוכם, כי יש מגולגל בבחינה אחת, ויש בבחינה אחרת, ואין בחינותיהם שוות, ולכן אין לערבם יחד. וענין השעטנז, בו יתבאר ענין חטא קין והבל, ובו יתבאר ענין צמר ופשתים מה עניינם. הנה רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא דף ק"ט) אמרו, החוכר שדה מחבירו לז' שנים, לא יזרענה פשתן. מפי שהפשתן לוקח כח הקרקע, עד שבע שנים ומכחישה. והענין כפי הסוד הוא, כי פשתן נקרא עץ, כמו שכתוב ותטמנם בפשתי העץ. והוא בבחינת המלכות, כמו שכתוב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהביא זרע פשתן. ודע, כי כל בחינת צומח ודשאים ואילנות, כולם הם במלכות דעולם היצירה. והענין הוא, כי הפשתן הוא בחינת ההוא רוחא, דשבק בעלה באיתתא בביאה קדמאה לעשותה כלי, והוא הוי"ה דְבֵּ"ן דמילוי הֵהִי"ן, והוא ביסוד שבנקבה דיצירה, ולכן הפשתן נקרא עץ כנזכר. והנה קין העלה מ"ן הנוקבא אל ז"א, בבחינת הוי"ה זו דּבֵּ"ן הנקרא פשתן כנזכר. והנה ענין הוי"ה זו, היא תכליתה לעולם להעלות מ"ן אלו, כדי לקבל אור עליון הנקרא מ"ד, ושניהם ישארו בנוקבא מַ"ן וְמַ"ד. אמנם קין, לא העלה מ"ן אלו לתכלית זה. אלא כוונתו היתה לעקרן מן הנקבה, ולהחזירם לשורשם בז"א עצמו שנתנו בה, ולכן הקריב פשתן, שמכחשת כח הקרקע בשבע שנים הנזכר, והוא ענין שם בֵּ"ן הנזכר, הנקרא כח הקרקע, שהיא מלכות דיצירה. והפשתן מכחיש כל השבעה תחתונות שבה, הנקראים שבע שנים. וזה אומרו, ויבא קין מפרי האדמה, רוצה לומר : מאותו פרי הנקרא פרי האדמה, מיוחס אליה, לסיבת היותו יונק כל כח האדמה, ועוקרו ממנה, ומכחיש אותה. וממילה זו דקדקו רבותינו זכרונם לברכה, שהיה זרע פשתן, והעלהו מנחה לה', שהוא ז"א, והחזירו לשורשו, והוסר כח הוי"ה זו דּבֵּ"ן מן הנקבה, וזה היה חטאו של קין. ואמנם הבל, רצה לתקן פגמו של קין, וזהו שכתוב והבל הביא גם הוא וגו', אחרי חטאו של אחיו, מבכורות צאנו וגו'. והענין הוא, כמו שהודעתיך תחלה מהיכן נמשך ההוא רוחא שנתן ז"א בנוקבא בביאה קדמאה הנקרא דעת כנודע אצלינו. והנה הוא נמשך מן דעת העליון, הנקרא מזלא קדישא, דדיקנא קדישא דא"א, אשר על ידו מזדווגים או"א כנודע, ומשם נוסף כח בז"א, ואז מזדווג בנוקבא ונותנו בה. כמבואר אצלינו באורך, בענין קריאת שמע שעל המטה, ועיין שם. ונמצא, כי להיות שקין חטא במלכות דיצירה, ועקר ממנה שם בֵּ"ן הנזכר, לכן הוצרך הבל לתקן זה, לחזור ולהמשיך מן הדעת עליון, דמזלא קדישא דא"א דיצירה עצמה, עד ז"א, ויחזור ז"א להזדווג בה, ולמיהב בה ההוא רוחא קדישא כבקדמיתא. ואמנם היות ענין זה נרמז בקרבן הבל הוא, לפי שהנה כל בחינת הצומח והדשאים ואילנות, כולם הם במלכות דיצירה כנ"ל. וכל בחינת בעל חי, כולם הם ביסוד של היצירה, כי הנה היסוד נקרא חי כנודע. והנה הדעת העליון, גם הוא נקרא יסוד, והוא בחינת כבש, כי כבש הם אותיות שכב, לרמוז כי בו ענין המשכב העליון עם הנקבה. גם עניינו הוא, מלשון ומלאו את הארץ וכִבשוה, הוא לשון כבש, כי הוא הכבש הכובש אותה, ושוכב עמה. והבן סוד הגדול הזה : דע, כי כמו שלמעלה יש י"ג תיקוני דיקנא עילאין, בבחינת דעת, בסוד הראש הנקרא זַקַן עליון כן יש זקן תחתון למטה ביסוד כנודע, וגם בו כללות י"ג תיקונים, ואל זה הסוד הנפלא, רמזו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ל"א עמוד ב') במה שאמרו, גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, ונודע כי ז"א נעשה מן נה"י דא"א, והנה מזקן התחתון דיסוד דא"א, נעשית זקן העליון דז"א. וזהו ענין מן המיצר קראתי יה הנדרש באדרת נַשֹׂא, על דיקנא דז"א. כי מֵצַר הם אותיות צמר, כי מאותם השערות אשר ביסוד העליון, הנקרא כבש, והשערות שבו נקראים צמר כבשים. משם נעשה מצר דיקנא דז"א, שהוא תיקון הראשון שבו כנודע. וכמו ששערות רישא ודדיקנא דא"א, לבנים כעמר נקי, גם שערות היסוד שבו, הם לבנים כצמר הכבשים, ולכן נקרא גם כן צמר. אבל בז"א אינו כן, כי הנה השערות דברישיה ודיקניה, הם שחורות כעורב. אבל כשהז"א עולה בימי הזקנה כנודע, וגם הוא נקרא זַקֵן, אז מתלבנים שערות רישיה ודיקניה, כדמיון דא"א סבא דסבא. וזה להיות, כי מן היסוד דא"א אשר שערותיו לבנים, נעשית זקנו, ולכן גם דיקניה מתלבנת בימי הזקנה. אבל השערות שביסוד תחתון דז"א, לעולם שחורות כעורב, אף בזקנותו, כי רחוקים הם מיסוד דא"א, ומבשרינו נחזה אלוה. ובזה תבין מה שכתבנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי א"א היסוד שלו נזדווג מִינֵיהּ וּבֵיהּ, כי הוא כלול מז"א ונוקבא, וּמִנֵיהּ נפק ז"א, ונעשית בו דיקנא דיליה, הנקרא מצר כנזכר. גם זה סוד ענין השופר, שעליו נאמר מן המיצר קראתי יה וגו', שיש בו צד מצר וצד מרחיב. והענין הוא, כי ביסוד דא"א הנקרא צמר, שם היה בחינת זווג להוציא את ז"א, ויצא משם בבחינת וא"ו זעירא, שהם ענין תלת כלילן בתלת בלבד, שהוא סוד קול שופר דכליל אשא ורוחא ומיא בלבד ודי בזה: והנה הקרבן שהקריב הבל, היה מן הצמר העליון של הכבש ,הנקרא יסוד דא"א, ואז נתעורר דעת העליון דבמזלא דא"א והשפיע בז"א, וניתוסף שפע ביסוד שבו, ונזדווג בנוקביה, והחזיר ונתן בה ההוא רוחא קדמאה ביסוד שבה. ולכן וישע ה' אל הבל וגו', לפי שהנה הצמר הזה נמשך מא"א, מן הדעת שבו כנזכר, ונמשך בז"א, הנקרא הוי"ה דּמַ"ה דאלפין. והנה צמר וּמַ"ה גימטריא שע"ה, ולכן וישע ה' אל הבל, כי המשיך הצמר הנזכר בז"א, הנקרא מַ"ה, ומשם המשיכו אל הנוקבא. אבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, כי אדרבא סילק בחינת שע"ה הנזכר. וזהו שכתוב אח"כ הלא אם תטיב שאת, פירוש : כי עד הנה עתה, העלית את הַמַ"ן שבמלכות ועקרת אותם לגמרי ממקומן ונסתלקו בז"א, וע"י כן לא תוכל עתה לעלות את מ"ן. אבל אם תטיב שאת, רוצה לומר : תטיב, ותשוב בתשובה, תוכל להעלות ולישא למעלה בבחינת מ"ן. והנה בדרוש הזה יתבאר לך ענין איסור הכלאים והיתרו בציצית, וכבר ביארתיו בדרוש הציצית. flqosik7eej7vg0bmelbdrkq6d65liy 0 1717743 3078735 2858110 2026-08-23T19:52:07Z Joalbertine 19018 כותרת 3078735 wikitext text/x-wiki == לחם הפנים == כתיב ולקחת סולת ואפית וגו'. ענין היותו י"ב לחמים, וענין היותו תמיד חם ביום הלקחו. הטעם הוא, כמו שכתבנו בענין כמה זווגים שיש למעלה, הנקרא בשם אכילה. כמו שכתוב אִכלו רֵעים. ונודע, כי זווג או"א, נעשה על ידי מזלא קדישא דדיקנא דא"א, ונודע שיש בו שלשה הויו"ת, (שבהם י"ב אותיות, כנגד כללות כל שאר י"ב תקוני דיקנא. והנה שלשה הויו"ת בגימטריא מזלא), ובגימטריא לחם, וכנגד י"ב אותיותיהם הם י"ב חלות. וגם כי המזל ההוא הוא סוד ו"ו כפולה, שמספרה י"ב, ו' בצד זה ו' בצד זה. והם עצמם סוד הֵ"א הֵ"א שהם גימטריא ו"ו. ולפי שזווג או"א הזה נקרא אכילה, אינו נפסק לעולם, לכן הלחם הזה שהוא המזל העליון, המעוררן אל הזווג הנקרא אכילה, היה על השלחן תמיד, כמו שכתוב לחם הפנים לפני תמיד. ולכן היה חם תמיד, שכתוב לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, לרמוז אל התעוררות החום של הזווג בלי הפסק. וכבר נודע, כי הכהן הגדול הוא באבא, ושם הוא התחלת כהנא רבא שבכל הַיוּד ספירות, ולכן לחם הפנים היה מאכל של כהנים מצד אבא. tilavd6dymo1j5544etim1clu47r5ju 0 1723015 3078659 3070119 2026-08-23T14:45:33Z בן עדריאל 9444 3078659 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} =איתן הכיר אמונתך= {{הור2|קדושתא לתפילת מנחה של יום כיפור, שנתחברה בידי ר' אליה בר מרדכי ונאמרת בקהילות האשכנזים.}} [[File:Leipzig Mahzor, Hand of God delivering Moses.jpg|thumb|פיוט '''איתן הכיר אמונתך''' במחזור ליפציג]] ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}יתָן הִכִּיר אֱמוּנָתֶךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}דוֹר לֹא יָדְעוּ לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|גָּ}}הַץ בְּךָ וְיִדַּע יִרְאָתֶךָ{{ש}} {{סי|דָּ}}ץ לְהוֹדִיעַ לַכֹּל הַדְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|הִ}}דְרִיךְ תּוֹעִים בִּנְתִיבָתֶךָ{{ש}} {{סי|וְ}}נִקְרָא אָב לְאֻמָּתֶךָ{{ש}} {{סי|זִ}}הֵר לַעֲשׂוֹת דִּבְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|חָ}}פֵץ לַחֲסוֹת בְּצֵל שְׁכִינָתֶךָ{{ש}} {{סי|טִ}}עֵם לָעוֹבְרִים כַּלְכְּלָתֶךָ{{ש}} {{סי|יִ}}דַּע לַשָּׁבִים כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|כִּ}}י הֶאֱמִין בְּךָ לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|לִ}}טַּע אֵשֶׁל וּלְהַזְכִּיר גְּבוּרוֹתֶיךָ צְדָקָה תֵּחָשֶׁב לָנוּ / בְּצֶדֶק אָב סְלַח לָנוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>לֹא כַחֲטָאֵינוּ תַּעֲשֶׂה לָּנוּ / מָגִנֵּנוּ כִּי לְךָ יִחָלְנוּ.<קטע סוף=א/> ===מחיה=== <קטע התחלה=ב/>{{סי|מָ}}אֳהָב וְיָחִיד לְאִמּוֹ{{ש}} {{סי|נַ}}פְשׁוֹ לָטֶבַח בְּהַשְׁלִימוֹ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים צָעֲקוּ מִמְּרוֹמוֹ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים חוּסָה לָאֵל מְרַחֲמוֹ{{ש}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וּמַצִּיל רִחֲמוֹ{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה שֶׂה תְּמוּרָה בִּמְקוֹמוֹ{{ש}} {{סי|קָ}}שַׁב אַל תִּשְׁפֹּךְ דָּמוֹ{{ש}} {{סי|רִ}}חֲפוֹ רַחוּם לְרוֹמְמוֹ{{ש}} {{סי|שְׁ}}מָרוֹ וְקִיְּמוֹ לִשְׁמוֹ{{ש}} {{סי|שִׁ}}פֵּר תָּאֳרוֹ כְּנֹגַהּ יוֹמוֹ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תִּ}}רְאֵהוּ הַיּוֹם כְּשָׂרוּף בְּאוּלָמוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}זְכֹּר עֲקֵדָתוֹ וְתָחֹן עַמּוֹ לְפָנָיו יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה / בְּצֶדֶק אָב נִחְיֶה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה / בִּטְלָלָיו רְדוּמִים יְחַיֶּה.<קטע סוף=ב/> ===משלש=== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אלייה בירבי מרדכי'''}} {{סי|אֶ}}רְאֶלִּים בְּשֵׁם תָּם מַמְלִיכִים{{ש}} {{סי|לְ}}מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים{{ש}} {{סי|יָ}}פְיוֹ לָשׁוּר בַּכֵּס הוֹלְכִים{{ש}} {{סי|יְ}}לָדָיו הַיּוֹם צָגִים כְּמַלְאָכִים{{ש}} {{סי|הַ}}מַּקְדִּישִׁים וְתַחַן עוֹרְכִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יוֹם זֶה אֵיבָה מַשְׁלִיכִים{{ש}} {{סי|יַ}}חַד בְּשֵׁם אֲבִיהֶם מְבָרְכִים{{ש}} {{סי|רָ}}ם לְרַצּוֹת בִּדְבָרִים רַכִּים{{ש}} {{סי|בִּ}}זְכוּת הַתָּם יָצִיץ מֵחֲרַכִּים{{ש}} {{סי|יָ}}הּ יָאִיר עֵינֵי חֲשֵׁכִים{{ש}} {{סי|מֶ}}לֶךְ נִצָּב בַּעֲדַת בְּרוּכִים{{ש}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְעַמּוֹ יְפָאֵר נְמוּכִים{{ש}} {{סי|דּ}}וֹפְקִים בִּתְפִלָּה לְהַשְׁכִּים{{ש}} {{סי|כְּ}}טוֹב וְסַלָּח עִמָּם יַסְכִּים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}שְׁמִיעַ לֹא תֵבֹשׁוּ דַכִּים{{ש}} {{סי|יֵ}}אָמֵר לָכֵן לְבֵית הַמְחַכִּים.<קטע סוף=ג/> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|במנהג אשכנז המזרחי הוסיפו כאן את הפיוטים [[אודך בקול ערב#אדר בתאר נכון|אדר בתואר מכון]] ו[[אפאר למלכי בקודש]], שכיום נשארו מהם רק הפזמונים, ובהרבה קהילות גם את הפיוט [[אודך_בקול_ערב#אתה_אל_רחום_וחנון|אתה אל רחום וחנון]]. פיוטים אלו הגיעו לדפוס רק במנהג פוזנא.}} ===אראלי הוד=== <קטע התחלה=אראלי הוד/>'''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל / בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל {{הור|סימן: '''א"ב'''. בסוף כל בית מובאה מ[[ישעיהו ו#ו ב|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֶ}}רְאֶלֵּי הוֹד פּוֹצְחִים הִלּוּלוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רֶתֶת וְזִיעַ מְפָאֲרִים סִלְסוּלוֹ{{ש}} {{סי|גָּ}}שִׁים וּבָאִים בְּשִׁנּוּן פִּלּוּלוֹ{{ש}} שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרְבָבָה הוּא בְּלִי כַחַד{{ש}} {{סי|הַ}}מַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעַד וַתִּפְחַד{{ש}} {{סי|וְ}}עִמּוֹ צְבָא הַמְשֵׁל וָפַחַד{{ש}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זִ}}קִּים וּבְרָקִים מַרְעִידִים לְפָנָיו{{ש}} {{סי|חֲ}}רֵדִים לְהַרְעִיד בְּכָל פִּנָּיו{{ש}} {{סי|טָ}}סִים בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת מַצְפּוּנָיו{{ש}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יְ}}רֵאִים וַחֲרֵדִים גְּדוּדֵי חֲיָלָיו{{ש}} {{סי|כָּ}}ל מַלְאָכָיו וַחֲיָלֵי דְגָלָיו{{ש}} {{סי|לְ}}מוּלוֹ יָרוּצוּ לְגַדְּלוֹ בְּשִׁכְלוּלָיו{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מִ}}יָּם וְעַד יָם בְּרֶגַע מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|נ}}וֹרָא בְּלִי יְכוֹלִים לָשׁוּר וּלְצוֹפֵף{{ש}} {{סי|סְ}}בִיבוֹת כִּסֵּא מִתְחוֹפֵף{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ע}}וֹרְכִים עִנְיַן עִזּוּזוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵר פִּקּוּד פֶּלֶל לִגְמַר{{ש}} {{סי|צִ}}פְצוּף צַהַל צֶדֶק כְּנֶאֱמַר{{ש}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קִ}}לּוּס קְדֻשּׁוֹת קָדוֹשׁ קוֹרְאוֹת{{ש}} {{סי|רִ}}בּוֹ רִבְבָן עֵינַיִם מְלֵאוֹת{{ש}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד מַעֲרִיצִים בִּיצִיאוֹת{{ש}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תַּ}}קִּיף מֵרְבָבָה מְפָאֲרִים לְסַלְּדוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}לֵּי תִּלִּים עוֹמְדִים לְכַבְּדוֹ{{ש}} תֵּבֵל וְכָל דָּרֶיהָ מַקְדִּישִׁים הוֹדוֹ{{ש}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}}<קטע סוף=אראלי הוד/> {{הור2|מוסיפים כאן את הסילוק [[כי רכובו בערבות]] של יניי.}} [[קטגוריה:קדושתאות_ליום_כיפור]] er1qrhn6cbx8zsr154du99juikzdvum 3078660 3078659 2026-08-23T14:51:58Z בן עדריאל 9444 3078660 wikitext text/x-wiki [[File:Leipzig Mahzor, Hand of God delivering Moses.jpg|thumb|פיוט '''איתן הכיר אמונתך''' במחזור ליפציג]] {{טקסט מנוקד|גודל=22}} =איתן הכיר אמונתך= {{הור2|קדושתא לתפילת מנחה של יום כיפור, שנתחברה בידי ר' אליה בר מרדכי ונאמרת בקהילות האשכנזים.}} ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}יתָן הִכִּיר אֱמוּנָתֶךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}דוֹר לֹא יָדְעוּ לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|גָּ}}הַץ בְּךָ וְיִדַּע יִרְאָתֶךָ{{ש}} {{סי|דָּ}}ץ לְהוֹדִיעַ לַכֹּל הַדְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|הִ}}דְרִיךְ תּוֹעִים בִּנְתִיבָתֶךָ{{ש}} {{סי|וְ}}נִקְרָא אָב לְאֻמָּתֶךָ{{ש}} {{סי|זִ}}הֵר לַעֲשׂוֹת דִּבְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|חָ}}פֵץ לַחֲסוֹת בְּצֵל שְׁכִינָתֶךָ{{ש}} {{סי|טִ}}עֵם לָעוֹבְרִים כַּלְכְּלָתֶךָ{{ש}} {{סי|יִ}}דַּע לַשָּׁבִים כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|כִּ}}י הֶאֱמִין בְּךָ לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|לִ}}טַּע אֵשֶׁל וּלְהַזְכִּיר גְּבוּרוֹתֶיךָ צְדָקָה תֵּחָשֶׁב לָנוּ / בְּצֶדֶק אָב סְלַח לָנוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>לֹא כַחֲטָאֵינוּ תַּעֲשֶׂה לָּנוּ / מָגִנֵּנוּ כִּי לְךָ יִחָלְנוּ.<קטע סוף=א/> ===מחיה=== <קטע התחלה=ב/>{{סי|מָ}}אֳהָב וְיָחִיד לְאִמּוֹ{{ש}} {{סי|נַ}}פְשׁוֹ לָטֶבַח בְּהַשְׁלִימוֹ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים צָעֲקוּ מִמְּרוֹמוֹ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים חוּסָה לָאֵל מְרַחֲמוֹ{{ש}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וּמַצִּיל רִחֲמוֹ{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה שֶׂה תְּמוּרָה בִּמְקוֹמוֹ{{ש}} {{סי|קָ}}שַׁב אַל תִּשְׁפֹּךְ דָּמוֹ{{ש}} {{סי|רִ}}חֲפוֹ רַחוּם לְרוֹמְמוֹ{{ש}} {{סי|שְׁ}}מָרוֹ וְקִיְּמוֹ לִשְׁמוֹ{{ש}} {{סי|שִׁ}}פֵּר תָּאֳרוֹ כְּנֹגַהּ יוֹמוֹ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תִּ}}רְאֵהוּ הַיּוֹם כְּשָׂרוּף בְּאוּלָמוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}זְכֹּר עֲקֵדָתוֹ וְתָחֹן עַמּוֹ לְפָנָיו יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה / בְּצֶדֶק אָב נִחְיֶה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה / בִּטְלָלָיו רְדוּמִים יְחַיֶּה.<קטע סוף=ב/> ===משלש=== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אלייה בירבי מרדכי'''}} {{סי|אֶ}}רְאֶלִּים בְּשֵׁם תָּם מַמְלִיכִים{{ש}} {{סי|לְ}}מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים{{ש}} {{סי|יָ}}פְיוֹ לָשׁוּר בַּכֵּס הוֹלְכִים{{ש}} {{סי|יְ}}לָדָיו הַיּוֹם צָגִים כְּמַלְאָכִים{{ש}} {{סי|הַ}}מַּקְדִּישִׁים וְתַחַן עוֹרְכִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יוֹם זֶה אֵיבָה מַשְׁלִיכִים{{ש}} {{סי|יַ}}חַד בְּשֵׁם אֲבִיהֶם מְבָרְכִים{{ש}} {{סי|רָ}}ם לְרַצּוֹת בִּדְבָרִים רַכִּים{{ש}} {{סי|בִּ}}זְכוּת הַתָּם יָצִיץ מֵחֲרַכִּים{{ש}} {{סי|יָ}}הּ יָאִיר עֵינֵי חֲשֵׁכִים{{ש}} {{סי|מֶ}}לֶךְ נִצָּב בַּעֲדַת בְּרוּכִים{{ש}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְעַמּוֹ יְפָאֵר נְמוּכִים{{ש}} {{סי|דּ}}וֹפְקִים בִּתְפִלָּה לְהַשְׁכִּים{{ש}} {{סי|כְּ}}טוֹב וְסַלָּח עִמָּם יַסְכִּים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}שְׁמִיעַ לֹא תֵבֹשׁוּ דַכִּים{{ש}} {{סי|יֵ}}אָמֵר לָכֵן לְבֵית הַמְחַכִּים.<קטע סוף=ג/> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|במנהג אשכנז המזרחי הוסיפו כאן את הפיוטים [[אודך בקול ערב#אדר בתאר נכון|אדר בתואר מכון]] ו[[אפאר למלכי בקודש]], ובהרבה קהילות גם את הפיוט [[אודך_בקול_ערב#אתה_אל_רחום_וחנון|אתה אל רחום וחנון]]. פיוטים אלו הגיעו לדפוס בשלמותם רק במנהג פוזנא, ובמנהג אשכנז המזרחי הנפוץ אומרים את כותרותיהם בלבד.}} ===אראלי הוד=== <קטע התחלה=אראלי הוד/>'''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל / בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל {{הור|סימן: '''א"ב'''. בסוף כל בית מובאה מ[[ישעיהו ו#ו ב|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֶ}}רְאֶלֵּי הוֹד פּוֹצְחִים הִלּוּלוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רֶתֶת וְזִיעַ מְפָאֲרִים סִלְסוּלוֹ{{ש}} {{סי|גָּ}}שִׁים וּבָאִים בְּשִׁנּוּן פִּלּוּלוֹ{{ש}} שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרְבָבָה הוּא בְּלִי כַחַד{{ש}} {{סי|הַ}}מַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעַד וַתִּפְחַד{{ש}} {{סי|וְ}}עִמּוֹ צְבָא הַמְשֵׁל וָפַחַד{{ש}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זִ}}קִּים וּבְרָקִים מַרְעִידִים לְפָנָיו{{ש}} {{סי|חֲ}}רֵדִים לְהַרְעִיד בְּכָל פִּנָּיו{{ש}} {{סי|טָ}}סִים בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת מַצְפּוּנָיו{{ש}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יְ}}רֵאִים וַחֲרֵדִים גְּדוּדֵי חֲיָלָיו{{ש}} {{סי|כָּ}}ל מַלְאָכָיו וַחֲיָלֵי דְגָלָיו{{ש}} {{סי|לְ}}מוּלוֹ יָרוּצוּ לְגַדְּלוֹ בְּשִׁכְלוּלָיו{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מִ}}יָּם וְעַד יָם בְּרֶגַע מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|נ}}וֹרָא בְּלִי יְכוֹלִים לָשׁוּר וּלְצוֹפֵף{{ש}} {{סי|סְ}}בִיבוֹת כִּסֵּא מִתְחוֹפֵף{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ע}}וֹרְכִים עִנְיַן עִזּוּזוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵר פִּקּוּד פֶּלֶל לִגְמַר{{ש}} {{סי|צִ}}פְצוּף צַהַל צֶדֶק כְּנֶאֱמַר{{ש}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קִ}}לּוּס קְדֻשּׁוֹת קָדוֹשׁ קוֹרְאוֹת{{ש}} {{סי|רִ}}בּוֹ רִבְבָן עֵינַיִם מְלֵאוֹת{{ש}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד מַעֲרִיצִים בִּיצִיאוֹת{{ש}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תַּ}}קִּיף מֵרְבָבָה מְפָאֲרִים לְסַלְּדוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}לֵּי תִּלִּים עוֹמְדִים לְכַבְּדוֹ{{ש}} תֵּבֵל וְכָל דָּרֶיהָ מַקְדִּישִׁים הוֹדוֹ{{ש}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}}<קטע סוף=אראלי הוד/> {{הור2|מוסיפים כאן את הסילוק [[כי רכובו בערבות]] של יניי.}} [[קטגוריה:קדושתאות_ליום_כיפור]] 5ah0i2u90xl5qqx2q5ghsuhibb57xy4 3078663 3078660 2026-08-23T16:16:53Z בן עדריאל 9444 לפי הרוב בין מחזור וורמייזא, מחזור נירנברג, מחזור אמשטרדם, מינכן 69 ומחזור מעגלי צדק 3078663 wikitext text/x-wiki [[File:Leipzig Mahzor, Hand of God delivering Moses.jpg|thumb|פיוט '''איתן הכיר אמונתך''' במחזור ליפציג]] {{טקסט מנוקד|גודל=22}} =איתן הכיר אמונתך= {{הור2|קדושתא לתפילת מנחה של יום כיפור, שנתחברה בידי ר' אליה בר מרדכי ונאמרת בקהילות האשכנזים.}} ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}יתָן הִכִּיר אֱמוּנָתֶךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}דוֹר לֹא יָדְעוּ לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|גָּ}}הַץ בְּךָ וְיִדַּע יִרְאָתֶךָ{{ש}} {{סי|דָּ}}ץ לְהוֹדִיעַ לַכֹּל הַדְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|הִ}}דְרִיךְ תּוֹעִים בִּנְתִיבָתֶךָ{{ש}} {{סי|וְ}}נִקְרָא אָב לְאֻמָּתֶךָ{{ש}} {{סי|זִ}}הֵר לַעֲשׂוֹת דִּבְרָתֶךָ{{ש}} {{סי|חָ}}פֵץ לַחֲסוֹת בְּצֵל שְׁכִינָתֶךָ{{ש}} {{סי|טִ}}עֵם לָעוֹבְרִים כַּלְכְּלָתֶךָ{{ש}} {{סי|יִ}}דַּע לַשָּׁבִים כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|כִּ}}י הֶאֱמִין בְּךָ לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} {{סי|לִ}}טַּע אֵשֶׁל וּלְהַזְכִּיר גְּבוּרוֹתֶיךָ<noinclude> {{רקע אפור}} {{הור|כיום נוהגים לדלג הפסוקים.}}{{ש}} כַּכָּתוּב: וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם׃{{ממס|בראשית כא לג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה׃{{ממס|בראשית טו ו}} {{סוף}}</noinclude> :צְדָקָה תֵּחָשֶׁב לָנוּ :בְּצֶדֶק אָב סְלַח לָנוּ :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>לֹא כַחֲטָאֵינוּ תַּעֲשֶׂה לָּנוּ :מָגִנֵּנוּ כִּי לְךָ יִחָלְנוּ<קטע סוף=א/> {{הור|מגן אברהם}} ===מחיה=== <קטע התחלה=ב/>{{סי|מָ}}אֳהָב וְיָחִיד לְאִמּוֹ{{ש}} {{סי|נַ}}פְשׁוֹ לָטֶבַח בְּהַשְׁלִימוֹ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים צָעֲקוּ מִמְּרוֹמוֹ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים חוּסָה לָאֵל מְרַחֲמוֹ{{ש}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וּמַצִּיל רִחֲמוֹ{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה שֶׂה תְּמוּרָה בִּמְקוֹמוֹ{{ש}} {{סי|קָ}}שַׁב אַל תִּשְׁפֹּךְ דָּמוֹ{{ש}} {{סי|רִ}}חֲפוֹ רַחוּם לְרוֹמְמוֹ{{ש}} {{סי|שְׁ}}מָרוֹ וְקִיְּמוֹ לִשְׁמוֹ{{ש}} {{סי|שִׁ}}פֵּר תָּאֳרוֹ כְּנֹגַהּ יוֹמוֹ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תִּ}}רְאֵהוּ הַיּוֹם כְּשָׂרוּף בְּאוּלָמוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}זְכֹּר עֲקֵדָתוֹ וְתָחֹן {{נוא|וְתַעֲזֹר}} עַמּוֹ<noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: עׇזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃{{ממס|תהלים עט ט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו׃{{ממס|הושע ו ב}} {{סוף}}</noinclude> :לְפָנָיו יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה :בְּצֶדֶק אָב נִחְיֶה :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה :בִּטְלָלָיו רְדוּמִים יְחַיֶּה<קטע סוף=ב/> {{הור|מחיה המתים}} ===משלש=== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אלייה בירבי מרדכי'''}} {{סי|אֶ}}רְאֶלִּים בְּשֵׁם תָּם מַמְלִיכִים{{ש}} {{סי|לְ}}מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים{{ש}} {{סי|יָ}}פְיוֹ לָשׁוּר בַּכֵּס הוֹלְכִים{{ש}} {{סי|יְ}}לָדָיו הַיּוֹם צָגִים כְּמַלְאָכִים{{ש}} {{סי|הַ}}מַּקְדִּישִׁים וְתַחַן עוֹרְכִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יוֹם זֶה אֵיבָה מַשְׁלִיכִים{{ש}} {{סי|יַ}}חַד בְּשֵׁם אֲבִיהֶם מְבָרְכִים{{ש}} {{סי|רָ}}ם לְרַצּוֹת בִּדְבָרִים רַכִּים{{ש}} {{סי|בִּ}}זְכוּת הַתָּם יָצִיץ מֵחֲרַכִּים{{ש}} {{סי|יָ}}הּ יָאִיר עֵינֵי חֲשֵׁכִים{{ש}} {{סי|מֶ}}לֶךְ נִצָּב בַּעֲדַת בְּרוּכִים{{ש}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְעַמּוֹ יְפָאֵר נְמוּכִים{{ש}} {{סי|דּ}}וֹפְקִים בִּתְפִלָּה לְהַשְׁכִּים{{ש}} {{סי|כְּ}}טוֹב וְסַלָּח עִמָּם יַסְכִּים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}שְׁמִיעַ לֹא תֵבֹשׁוּ דַכִּים{{ש}} {{סי|יֵ}}אָמֵר לָכֵן לְבֵית הַמְחַכִּים<קטע סוף=ג/><noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ׃{{ממס|ישעיהו כט כב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ׃{{ממס|ישעיהו כט כג|שם כג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: {{סוף}}</noinclude> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|במנהג אשכנז המזרחי הוסיפו כאן את הפיוטים [[אודך בקול ערב#אדר בתאר נכון|אדר בתואר מכון]] ו[[אפאר למלכי בקודש]], ובהרבה קהילות גם את הפיוט [[אודך_בקול_ערב#אתה_אל_רחום_וחנון|אתה אל רחום וחנון]]. פיוטים אלו הגיעו לדפוס בשלמותם רק במנהג פוזנא, ובמנהג אשכנז המזרחי הנפוץ אומרים את כותרותיהם בלבד.}} ===אראלי הוד=== <קטע התחלה=אראלי הוד/>'''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל / בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל {{הור|סימן: '''א"ב'''. בסוף כל בית מובאה מ[[ישעיהו ו#ו ב|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֶ}}רְאֶלֵּי הוֹד פּוֹצְחִים הִלּוּלוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רֶתֶת וְזִיעַ מְפָאֲרִים סִלְסוּלוֹ{{ש}} {{סי|גָּ}}שִׁים וּבָאִים בְּשִׁנּוּן פִּלּוּלוֹ{{ש}} שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרְבָבָה הוּא בְּלִי כַחַד{{ש}} {{סי|הַ}}מַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעַד וַתִּפְחַד{{ש}} {{סי|וְ}}עִמּוֹ צְבָא הַמְשֵׁל וָפַחַד{{ש}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זִ}}קִּים וּבְרָקִים מַרְעִידִים לְפָנָיו{{ש}} {{סי|חֲ}}רֵדִים לְהַרְעִיד בְּכָל פִּנָּיו{{ש}} {{סי|טָ}}סִים בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת מַצְפּוּנָיו{{ש}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יְ}}רֵאִים וַחֲרֵדִים גְּדוּדֵי חֲיָלָיו{{ש}} {{סי|כָּ}}ל מַלְאָכָיו וַחֲיָלֵי דְגָלָיו{{ש}} {{סי|לְ}}מוּלוֹ יָרוּצוּ לְגַדְּלוֹ בְּשִׁכְלוּלָיו{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מִ}}יָּם וְעַד יָם בְּרֶגַע מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|נ}}וֹרָא בְּלִי יְכוֹלִים לָשׁוּר וּלְצוֹפֵף{{ש}} {{סי|סְ}}בִיבוֹת כִּסֵּא מִתְחוֹפֵף{{ש}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ע}}וֹרְכִים עִנְיַן עִזּוּזוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵר פִּקּוּד פֶּלֶל לִגְמַר{{ש}} {{סי|צִ}}פְצוּף צַהַל צֶדֶק כְּנֶאֱמַר{{ש}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קִ}}לּוּס קְדֻשּׁוֹת קָדוֹשׁ קוֹרְאוֹת{{ש}} {{סי|רִ}}בּוֹ רִבְבָן עֵינַיִם מְלֵאוֹת{{ש}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד מַעֲרִיצִים בִּיצִיאוֹת{{ש}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תַּ}}קִּיף מֵרְבָבָה מְפָאֲרִים לְסַלְּדוֹ{{ש}} {{סי|תִּ}}לֵּי תִּלִּים עוֹמְדִים לְכַבְּדוֹ{{ש}} תֵּבֵל וְכָל דָּרֶיהָ מַקְדִּישִׁים הוֹדוֹ{{ש}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל / וְגַבְרִיאֵל מִשְּׂמֹאל מְמַלֵּל|בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּאֵל / וּבָאָרֶץ מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל}}<קטע סוף=אראלי הוד/> {{הור2|מוסיפים כאן את הסילוק [[כי רכובו בערבות]] של יניי.}} [[קטגוריה:קדושתאות_ליום_כיפור]] 2yukq3lgmtiwm4bc1thw0x3lmz89y2e 10 1724957 3078737 3077441 2026-08-23T20:03:20Z Yack67 27395 3078737 wikitext text/x-wiki <includeonly>{{#בחר:{{{קדיש|}}}|שלם={{#בחר:{{{פסוקים|}}}|כן={{מר|{{ק|וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׃{{ממס|במדבר יד יז}}{{ש}} {{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=(זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃{{ממס|תהלים כה ו}})}}}}}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|יתגדל}} {{#בחר:{{{עשי"ת|}}} | אולי = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|ולעלא}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|מן}} | כן = '''{{ק|וּ}}לְעֵלָּא מִכָּל''' | לא = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|מן}}|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|ולעלא}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|מן}}}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|ברכתא}}{{#בחר:{{{קדיש|}}} | יתום = {{רווח}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|יהא}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|עושה}}{{#בחר:{{{עשי"ת|}}} | אולי = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}} | כן = {{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי={{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|'''הַשָּׁלוֹם'''}} | לא = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|במרומיו}} | שלם = {{רווח}} {{#בחר:{{{פסוקים|}}}|כן={{מר|{{ק|קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ׃}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|תתקבל}}{{#בחר:{{{פסוקים|}}}|כן={{מר|{{ק|יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם׃{{ממס|תהלים קיג ב}}}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|יהא}}{{#בחר:{{{פסוקים|}}}|כן={{מר|{{ק|עֶזְרִי מֵעִם יְיָ, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים קכא ב}}}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|עושה}}{{#בחר:{{{עשי"ת|}}} | אולי = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}} | כן = {{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי={{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|'''הַשָּׁלוֹם'''}} | לא = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|במרומיו}} | דרבנן = {{רווח}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|על ישראל}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|יהא}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|עושה}}{{#בחר:{{{עשי"ת|}}} | אולי = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}} | כן = {{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי={{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|'''הַשָּׁלוֹם'''}} | לא = {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|שלום}}{{#בחר:{{{נוסח|}}}|מערבי=|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|השלום}}}}}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קדיש|במרומיו}}}}</includeonly><noinclude> צריך לבחור: '''קדיש=שלם''' או '''קדיש=יתום''' או '''קדיש=דרבנן''' (עבור חצי קדיש, ניתן להשמיט את הפרמטר) כמו כן: '''עשי"ת=כן''' (עבור קדיש בתפילה המיועדת לעשרת ימי תשובה) או '''עשי"ת=לא''' (עבור קדיש בתפילה שלא קיימת בעשרת ימי תשובה) עבור שאר התפילות, יש להשמיט את הפרמטר. ניתן להוסיף לקדיש שלם את הפסוקים שנוהגים לומר בלחש, עם הפרמטר '''פסוקים=כן'''. [[קטגוריה:תבניות תפילה]] </noinclude> o2xx8hzrrys2yuysd3cwyhtn16ju80l 0 1725184 3078740 3077005 2026-08-23T20:13:24Z Yack67 27395 /* זכור לנו ברית אבות – נוסח אשכנז המערבי */ 3078740 wikitext text/x-wiki {{הור2|'''בסליחות לימי התשובה''', למנהג אשכנז המזרחי אומרים {{צ|אשרי}}, חצי קדיש, {{צ|לך ד' הצדקה}}. למנהג אשכנז המערבי החזן מתחיל {{צ|אדון עולם}}, {{צ|לך ד' הצדקה}}. '''בסליחות לתענית ציבור''', אומרים מיד {{צ|סלח לנו אבינו…}} ו{{צ|אל ארך אפים}}. הערה: נוסח ליטא נוהג כיום רק בסליחות לימי התשובה, ואילו בסליחות לתענית ציבור נהוג כיום נוסח פולין גם בקהילות ליטא, מלבד סדר הפסוקים ב{{צ|שמע קולנו}} וסדר הפזמונים בסליחות לבה"ב.}} ===לך ד' הצדקה=== <קטע התחלה=לך/>לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.{{ממס|לפני=מתוך|דניאל ט ז}}{{ש}} מַה נִּתְאוֹנֵן וּמַה נֹּאמַר, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק.{{ש}} נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ, כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים.{{ש}} לֹא בְחֶסֶד וְלֹא בְמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ, כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ.{{ש}} דְּלָתֶיךָ דָפַקְנוּ רַחוּם וְחַנּוּן, נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ.{{ש}} מִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. <קטע סוף=לך/> {{הור2|בנוסח אשכנז המזרחי, בערב יום כיפור מדלגים כאן ל{{צ|אל ארך אפים}}. בשאר הימים ממשיכים {{צ|שומע תפילה}}.}} ===שומע תפילה – נוסח פולין=== <קטע התחלה=שומע פולין א/>שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ׃{{ממס|תהלים סה ג}}{{ש}} יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ יְיָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו סו כג}}{{ש}} יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי, וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים פו ט}}{{ש}} בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ׃{{ממס|תהלים צה ו}}{{ש}} נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו׃{{ממס|תהלים קלב ז}}{{ש}} בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃{{ממס|תהלים ק ד}}{{ש}} וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדְּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ, נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ח}}{{ש}} הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת׃ שְׂאוּ יְדֵיכֶם קדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת יְיָ׃{{ממס|תהלים קלד|תהלים קלד א-ב}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא׃{{ממס|תהלים צט ה}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|תהלים צט ט}}{{ש}} הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים צו ט}}{{ש}} נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְנוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ, עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קלח ב}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט ט}}{{ש}} כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ, יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים׃{{ממס|תהלים פט ז}}{{ש}} כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת, אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|תהלים פו י}}{{ש}} כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|תהלים קח ה}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃{{ממס|תהלים קמה ג}}{{ש}} כִּי גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צו ד}}{{ש}} כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ, וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צה ג}}{{ש}} אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶיךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|דברים ג כד}}{{ש}} מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ׃{{ממס|ירמיהו י ז}}{{ש}} מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ, גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃{{ממס|ירמיהו י ו}}{{ש}} לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים פט יד}}{{ש}} לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃{{ממס|תהלים עד טז}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ׃{{ממס|תהלים צה ד}}{{ש}} מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ׃{{ממס|תהלים קו ב}}{{ש}} לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלְכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃{{ממס|דה"א כט יא}}{{ש}} לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃{{ממס|תהלים פט יב}}{{ש}} אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃{{ממס|תהלים עד יז}}{{ש}} אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנוּ מַאֲכָל לְעַם לְצִיִּים׃{{ממס|תהלים עד יד}}{{ש}} אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃{{ממס|תהלים עד טו}}{{ש}} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם׃{{ממס|תהלים עד יג}}{{ש}} אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם׃{{ממס|תהלים פט י}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ׃{{ממס|תהלים מח ב}}{{ש}} יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ישֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|ישעיהו לז טז}}{{ש}} אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו׃{{ממס|תהלים פט ח}}{{ש}} וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְיָ, אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדשִׁים׃{{ממס|תהלים פט ו}}{{ש}} לְכוּ נְרַנְּנָה לַייָ, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃ נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃{{ממס|תהלים צה|תהלים צה א-ב}}{{ש}}<קטע סוף=שומע פולין א/><noinclude> {{הור|בערב ראש השנה מוסיפים׃}}{{ש}} </noinclude>'''אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃'''{{ממס|תהלים פט טז}}{{ש}} '''בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ׃'''{{ממס|תהלים צח ו}}{{ש}} <קטע התחלה=שומע פולין ב/>צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט טו}}{{ש}} אֲשֶׁר יַחְדָו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ׃{{ממס|תהלים נה טו}}{{ש}} אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ, וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃{{ממס|תהלים צה ה}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ׃{{ממס|איוב יב י}}{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, חוּסָה עַל עֲמָלָךְ.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ, יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ, יְיָ, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶךָ.{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ, כִּי רַב הוּא׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה יא}}<קטע סוף=שומע פולין ב/> <קטע התחלה=סלח/><קטע התחלה=מ.סלח/>סְלַח לָנוּ אָבִינוּ / כִּי בְּרֹב אִוַּלְתֵּנוּ שָׁגִינוּ<קטע סוף=מ.סלח/>{{ש}} <קטע התחלה=מ.מחל/>מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ / כִּי רַבּוּ עֲוֹנֵינוּ.<קטע סוף=סלח/><קטע סוף=מ.מחל/> ===שומע תפילה – נוסח ליטא=== <קטע התחלה=שומע ליטא א/>שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבאוּ׃{{ממס|תהלים סה ג}}{{ש}} יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ יְיָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו סו כג}}{{ש}} יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי, וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים פו ט}}{{ש}} בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ׃{{ממס|תהלים צה ו}}{{ש}} נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו׃{{ממס|תהלים קלב ז}}{{ש}} בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃{{ממס|תהלים ק ד}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא׃{{ממס|תהלים צט ה}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|תהלים צט ט}}{{ש}} הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים צו ט}}{{ש}} וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדְּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ, נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ח}}{{ש}} נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְנוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ, עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קלח ב}}{{ש}} לְכוּ נְרַנְּנָה לַייָ, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃ נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃{{ממס|תהלים צה|תהלים צה א-ב}}{{ש}} אֲשֶׁר יַחְדָו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ׃{{ממס|תהלים נה טו}}{{ש}} אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו׃{{ממס|תהלים פט ח}}{{ש}} שְׂאוּ יְדֵיכֶם קדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת יְיָ׃{{ממס|תהלים קלד ב}}{{ש}} הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת׃{{ממס|תהלים קלד א}}{{ש}} אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶיךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|דברים ג כד}}{{ש}} אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ, וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃{{ממס|תהלים צה ה}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ׃{{ממס|תהלים צה ד}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ׃{{ממס|איוב יב י}}{{ש}} וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְיָ, אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדשִׁים׃{{ממס|תהלים פט ו}}{{ש}} לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים פט יד}}{{ש}} לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃{{ממס|תהלים פט יב}}{{ש}} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם׃{{ממס|תהלים עד יג}}{{ש}} אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃{{ממס|תהלים עד יז}}{{ש}} אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנוּ מַאֲכָל לְעַם לְצִיִּים׃{{ממס|תהלים עד יד}}{{ש}} אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃{{ממס|תהלים עד טו}}{{ש}} לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃{{ממס|תהלים עד טז}}{{ש}} עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר׃{{ממס|איוב ט י}}{{ש}} כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ, וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צה ג}}{{ש}} כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת, אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|תהלים פו י}}{{ש}} כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|תהלים קח ה}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃{{ממס|תהלים קמה ג}}{{ש}} גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צו ד}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ׃{{ממס|תהלים מח ב}}{{ש}} לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלְכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃{{ממס|דה"א כט יא}}{{ש}} מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ׃{{ממס|ירמיהו י ז}}{{ש}} מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ, גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃{{ממס|ירמיהו י ו}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט ט}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו לז טז}}{{ש}} מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ׃{{ממס|תהלים קו ב}}{{ש}} כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ, יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים׃{{ממס|תהלים פט ז}}{{ש}}<קטע סוף=שומע ליטא א/><noinclude> {{הור|בערב ראש השנה מוסיפים׃}}{{ש}} </noinclude>'''אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃'''{{ממס|תהלים פט טז}}{{ש}} '''בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ׃'''{{ממס|תהלים צח ו}}{{ש}} <קטע התחלה=שומע ליטא ב/>מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם, וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים.{{ש}} מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק.{{ש}} אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב, וְלֹא מֵצַח לְהָרִים רֹאשׁ.{{ש}} כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת, וְחַטֹּאתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר.{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ תְּחַיֵּינוּ, וּבְצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשֵׁנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג יא}}{{ש}} דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ, לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.{{ש}} לְמַעַנְךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵה וְלֹא לָנוּ, רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַלִּים וְרֵקִים.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, חוּסָה עַל עֲמָלָךְ.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ, יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ, יְיָ, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶךָ.{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ, כִּי רַב הוּא׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה יא}}<קטע סוף=שומע ליטא ב/> סְלַח לָנוּ אָבִינוּ / כִּי בְּרֹב אִוַּלְתֵּנוּ שָׁגִינוּ{{ש}} מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ / כִּי רַבּוּ עֲוֹנֵינוּ. ===שומע תפילה – נוסח הונגריה=== <קטע התחלה=שומע הונגריה א/>שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבאוּ׃{{ממס|תהלים סה ג}}{{ש}} יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ יְיָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו סו כג}}{{ש}} יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי, וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים פו ט}}{{ש}} בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ׃{{ממס|תהלים צה ו}}{{ש}} נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו׃{{ממס|תהלים קלב ז}}{{ש}} בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃{{ממס|תהלים ק ד}}{{ש}} וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדְּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ, נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ח}}{{ש}} הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת׃{{ממס|תהלים קלד א}}{{ש}} שְׂאוּ יְדֵיכֶם קדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת יְיָ׃{{ממס|תהלים קלד ב}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא׃{{ממס|תהלים צט ה}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|תהלים צט ט}}{{ש}} הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים צו ט}}{{ש}} נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְנוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ, עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קלח ב}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט ט}}{{ש}} כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ, יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים׃{{ממס|תהלים פט ז}}{{ש}} כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת, אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|תהלים פו י}}{{ש}} כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|תהלים קח ה}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃{{ממס|תהלים קמה ג}}{{ש}} גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|דה"א טז כה}}{{ש}} כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ, וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים׃{{ממס|תהלים צה ג}}{{ש}} אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶיךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|דברים ג כד}}{{ש}} מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ׃{{ממס|ירמיהו י ז}}{{ש}} מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ, גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃{{ממס|ירמיהו י ו}}{{ש}} לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים פט יד}}{{ש}} לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃{{ממס|תהלים עד טז}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ׃{{ממס|תהלים צה ד}}{{ש}} מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ׃{{ממס|תהלים קו ב}}{{ש}}<קטע סוף=שומע הונגריה א/><noinclude> {{הור|בערב ראש השנה מוסיפים׃}}{{ש}} </noinclude>'''אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃'''{{ממס|תהלים פט טז}}{{ש}} '''בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ׃'''{{ממס|תהלים צח ו}}{{ש}} <קטע התחלה=שומע הונגריה ב/>לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלְכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃{{ממס|דה"א כט יא}}{{ש}} לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃{{ממס|תהלים פט יב}}{{ש}} אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃{{ממס|תהלים עד יז}}{{ש}} אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנוּ מַאֲכָל לְעַם לְצִיִּים׃{{ממס|תהלים עד יד}}{{ש}} אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃{{ממס|תהלים עד טו}}{{ש}} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם׃{{ממס|תהלים עד יג}}{{ש}} אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם׃{{ממס|תהלים פט י}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ׃{{ממס|תהלים מח ב}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ישֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|ישעיהו לז טז}}{{ש}} אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו׃{{ממס|תהלים פט ח}}{{ש}} וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְיָ, אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדשִׁים׃{{ממס|תהלים פט ו}}{{ש}} לְכוּ נְרַנְּנָה לַייָ, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃ נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃{{ממס|תהלים צה|תהלים צה א-ב}}{{ש}} צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט טו}}{{ש}} אֲשֶׁר יַחְדָו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ׃{{ממס|תהלים נה טו}}{{ש}} אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ, וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃{{ממס|תהלים צה ה}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ׃{{ממס|איוב יב י}}{{ש}} דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ, לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.{{ש}} לְמַעַנְךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵה וְלֹא לָנוּ, רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַלִּים וְרֵקִים.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, חוּסָה עַל עֲמָלָךְ.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ, יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ, יְיָ, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶךָ.{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ, כִּי רַב הוּא׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה יא}}<קטע סוף=שומע הונגריה ב/> סְלַח לָנוּ אָבִינוּ / כִּי בְּרֹב אִוַּלְתֵּנוּ שָׁגִינוּ{{ש}} מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ / כִּי רַבּוּ עֲוֹנֵינוּ. ===שומע תפילה – נוסח אשכנז המערבי=== <קטע התחלה=שומע מערב א/>שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבאוּ׃{{ממס|תהלים סה ג}}{{ש}} יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ יְיָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו סו כג}}{{ש}} [לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ.]<noinclude>{{הערה|משפט זה חסר בחלק מהנוסחאות כגון האשכנזים באיטליה. ואף בפפד"ם אין אומרים אותו בליל יום כפור (דברי קהלות).}}</noinclude> {{ממס|סידור/נוסח אשכנז/עלינו לשבח|נוסח התפילה}}{{ש}} יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי, וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים פו ט}}{{ש}} נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו׃{{ממס|תהלים קלב ז}}{{ש}} בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ׃{{ממס|תהלים צה ו}}{{ש}} בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃{{ממס|תהלים ק ד}}{{ש}} הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת׃ שְׂאוּ יְדֵיכֶם קדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת יְיָ׃{{ממס|תהלים קלד|תהלים קלד א-ב}}{{ש}} בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו, גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ׃ בָּרְכוּ יְיָ כָּל צְבָאָיו, מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ׃ בָּרְכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ׃{{ממס|תהלים קג#קג כ|תהלים קג כ-כב}}{{ש}} בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ׃{{ממס|תהלים קג א}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים קד א}}{{ש}} וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּ־יָהּ׃{{ממס|תהלים קטו יח}}{{ש}} וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדְּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ, נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ח}}{{ש}} נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְנוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ, עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קלח ב}}{{ש}} כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ׃{{ממס|דברים לב ג}}{{ש}} גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו׃{{ממס|תהלים לד ד}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא׃{{ממס|תהלים צט ה}}{{ש}} רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|תהלים צט ט}}{{ש}} הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים צו ט}}{{ש}} כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ, יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה׃{{ממס|תהלים סו ד}}{{ש}} זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ׃ כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל׃{{ממס|תהלים מז#מז ז|תהלים מז ז-ח}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ׃{{ממס|תהלים מח ב}}{{ש}} גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃{{ממס|תהלים קמה ג}}{{ש}} כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|תהלים קח ה}}{{ש}} כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת, אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃{{ממס|תהלים פו י}}{{ש}} לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלְכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃{{ממס|דה"א כט יא}}{{ש}} מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ׃{{ממס|ירמיהו י ז}}{{ש}} מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ, גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃{{ממס|ירמיהו י ו}}{{ש}} לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים פט יד}}{{ש}} כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ, יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים׃{{ממס|תהלים פט ז}}{{ש}} אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו׃{{ממס|תהלים פט ח}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט ט}}{{ש}} מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא׃{{ממס|שמות טו יא}}{{ש}} מִי אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃{{ממס|מיכה ז יח}}{{ש}} לְכוּ נְרַנְּנָה לַייָ, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃ נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃{{ממס|תהלים צה|תהלים צה א-ב}}{{ש}}<קטע סוף=שומע מערב א/><noinclude> {{הור|בעשרת ימי תשובה מוסיפים:}} </noinclude>'''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃'''{{ממס|תהלים פט טו}}{{ש}} <קטע התחלה=שומע מערב ב/>לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃{{ממס|תהלים עד טז}}{{ש}} לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃{{ממס|תהלים פט יב}}{{ש}} אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃{{ממס|תהלים עד יז}}{{ש}} אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנוּ מַאֲכָל לְעַם לְצִיִּים׃{{ממס|תהלים עד יד}}{{ש}} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם׃{{ממס|תהלים עד יג}}{{ש}} אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃{{ממס|תהלים עד טו}}{{ש}} אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ, וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃{{ממס|תהלים צה ה}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ׃{{ממס|תהלים צה ד}}{{ש}} אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ׃{{ממס|איוב יב י}}{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ, חוּסָה עַל עֲמָלֶךָ.{{ש}} הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלֶךָ, יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} אָתָנוּ עַל שְׁמֶךָ, יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{ש}} בַּעֲבוּר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶךָ.{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ. וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ, כִּי רַב הוּא׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה יא}}{{ש}} כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃{{ממס|דניאל ח יט}}<קטע סוף=שומע מערב ב/> ===פתיחה=== {{הור2|בער"ה ובעשי"ת, ובנוסח אשכנז המזרחי גם בסליחות ליום ראשון, אומרים כאן פתיחה, ואחר כך {{צ|כי על רחמיך הרבים}}. בנוסח אשכנז המערבי אומרים אותו גם כשלא אומרים פתיחה.}}<קטע התחלה=כי על רחמיך מזרח/><קטע התחלה=כי על רחמיך מערב/> כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אָנוּ בְטוּחִים, וְעַל צִדְקוֹתֶיךָ אָנוּ נִשְׁעָנִים, וְלִסְלִיחוֹתֶיךָ אָנוּ מְקַוִּים, וְלִישׁוּעָתְךָ אָנוּ מְצַפִּים.{{ש}} אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקוֹת מִקֶּדֶם, מַעֲבִיר עֲוֹנוֹת עַמּוֹ וּמֵסִיר חַטֹּאת יְרֵאָיו, כּוֹרֵת בְּרִית לָרִאשׁוֹנִים וּמְקַיֵּם שְׁבוּעָה לָאַחֲרוֹנִים.{{ש}} אַתָּה הוּא שֶׁיָּרַדְתָּ בַּעֲנַן כְּבוֹדְךָ עַל הַר סִינַי, וְהֶרְאֵיתָ דַּרְכֵי טוּבְךָ לְמֹשֶׁה <קטע סוף=כי על רחמיך מערב/><noinclude>[{{הור|נוסח מזרחי:}} </noinclude>עַבְדֶּךָ, וְאָרְחוֹת <קטע סוף=כי על רחמיך מזרח/><noinclude>{{הור|נוסח מערבי:}} </noinclude><קטע התחלה=כי על רחמיך מערב/>עַבְדֶּךָ. אָרְחוֹת<noinclude>]</noinclude> <קטע התחלה=כי על רחמיך מזרח/>חֲסָדֶיךָ גִּלִּיתָ לוֹ, וְהוֹדַעְתּוֹ כִּי אַתָּה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב, וּמַנְהִיג אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים. וְכֵן כָּתוּב:{{ש}}וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְיָ לְפָנֶיךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃{{ממס|שמות לג יט}}<קטע סוף=כי על רחמיך מזרח/><קטע סוף=כי על רחמיך מערב/> <קטע התחלה=אל ארך/>אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם אַתָּה / וּבַעַל הָרַחֲמִים נִקְרֵאתָ / וְדֶרֶךְ תְּשׁוּבָה הוֹרֵיתָ{{ש}} גְּדֻלַּת רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ / תִּזְכֹּר הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְזֶרַע יְדִידֶיךָ{{ש}} תֵּפֶן אֵלֵינוּ בְּרַחֲמִים / כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הָרַחֲמִים{{ש}} בְּתַחֲנוּן וּבִתְפִלָּה פָּנֶיךָ נְקַדֵּם / כְּהוֹדַעְתָּ לֶעָנָו מִקֶּדֶם{{ש}} מֵחֲרוֹן אַפְּךָ שׁוּב / כְּמוֹ בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב{{ש}} וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ נֶחֱסֶה וְנִתְלוֹנָן / כְּיוֹם וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן{{ש}} תַּעֲבֹר עַל פֶּשַׁע וְתִמְחֶה אָשָׁם / כְּיוֹם וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם{{ש}} תַּאֲזִין שַׁוְעָתֵנוּ וְתַקְשִׁיב מֶנּוּ מַאֲמָר / כְּיוֹם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ, וְשָׁם נֶאֱמַר:<קטע סוף=אל ארך/> וַיַּעֲבֹ֨ר יְיָ֥׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְיָ֣׀ יְיָ֔ אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙׃{{ש}} וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ׃{{ממס|שמות לד/טעמים#לד ה|שמות לד ה-ז, ט}}{{ש}} סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ.{{ש}} כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח, וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ׃{{ממס|תהלים פו ה}} {{הור2|בנוסח אשכנז המערבי אומרים כאן '''חצי קדיש'''.}} ===פסוקים לפני הסליחה=== {{הור2|בנוסח אשכנז המזרחי אומרים את הפסוקים השייכים לסליחה, ואחר כך את הפסוקים הבאים. למנהג פולין, מהסליחה השניה ואילך אומרים רק עד {{צ|ביום קראנו}}.{{הערה|ובקצת קהילות אומרים את ההמשך גם לפני העקידה (ד' גולדשמידט, סדר הסליחות כמנהג פולין, עמ' ט).}} למנהג ליטא המקורי אומרים גם {{צ|סלח נא}} ו{{צ|הטה}} לפני כל סליחה, אולם כיום הרבה נוהגים כהגר"א שאף {{צ|כרחם}} אין אומרים.{{הערה|כך נכתב בשמו ב'תוספת מעשה רב' (ראו [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35342&st=&pgnum=29&hilite= כאן] אות קצו). ואמנם לפי האמור שם לפני העקדה אומרים, אולם המנהג הרווח אינו כך (ע"פ לוח ההלכות והמנהגים – זלזניק).}}}} <קטע התחלה=כרחם1/><קטע התחלה=כרחם2/><קטע התחלה=לחש כרחם1/>כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קג יג}}{{ש}} <קטע התחלה=ליי/>לַייָ הַיְשׁוּעָה, עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה׃{{ממס|תהלים ג ט}}{{ש}} יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃{{ממס|תהלים מו ח}}{{ש}} יְיָ צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ׃{{ממס|תהלים פד יג}}{{ש}} יְיָ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ׃{{ממס|תהלים כ י}}<קטע סוף=כרחם2/><קטע סוף=לחש כרחם2/> <קטע סוף=לחש כרחם1/> <קטע סוף=ליי/><קטע סוף=לחש כרחם1/>{{הור|חזן:}} <קטע התחלה=לחש כרחם1/>סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה׃ וְשָׁם נֶאֱמַר: <קטע סוף=לחש כרחם1/>{{הור|קו"ח:}} <קטע התחלה=לחש כרחם1/>וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃{{ממס|במדבר יד#יד יט|במדבר יד יט-כ}} הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, <קטע התחלה=ליי/>כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃ אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט/טעמים#ט יח|דניאל ט יח-יט}}<קטע סוף=ליי/><קטע סוף=כרחם1/><קטע סוף=לחש כרחם1/> {{הור2|בנוסח אשכנז המערבי אומרים תמיד את הפסוקים האלו לפני הסליחה הראשונה:}} <קטע התחלה=מה נאמר/>מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם, וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים׃{{ש}} מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק׃{{ש}} לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵינוּ כִּי רַב הוּא׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה יא}}{{ש}} אֱלֹהֵינוּ, בּשְׁנוּ בְּמַעֲשֵֹינוּ וְנִכְלַמְנוּ בַּעֲוֹנֵינוּ׃{{ש}} אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב, וְלֹא מֵצַח לְהָרִים רֹאשׁ׃{{ש}} כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם׃{{ממס|לפני=מתוך|עזרא ט ו}}{{ש}} כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת, וְחַטֹּאתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר׃{{ש}} יָדַעְנוּ יְיָ רִשְׁעֵנוּ, עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ, כִּי חָטָאנוּ לָךְ׃{{ממס|ירמיהו יד כ}}{{ש}} יָדַעְנוּ כִּי חָטָאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדֵנוּ, שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד לָנוּ בְּעֵת צָרָה׃{{ש}} יָדַעְנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃{{ש}} לֹא כַחֲטָאֵינוּ תַּעֲשֶׂה לָּנוּ, וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ תִּגְמֹל עָלֵינוּ׃ כִּי כִגְבֹהַּ הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ כֵּן<noinclude>{{הערה|שם=כן|תיבה זו נמחקה ע"י ר' זעליגמן בער}}</noinclude> הַגְבֵּר חַסְדְּךָ עָלֵינוּ׃ כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב כֵּן<noinclude>{{הערה|שם=כן}}</noinclude> תַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ׃ <קטע התחלה=יוכק כרחם/>כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כֵּן<noinclude>{{הערה|שם=כן}}</noinclude> תְּרַחֵם יְיָ עָלֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קג#קג י|תהלים קג י-יג}}{{ש}} לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ׃{{ממס|דניאל ט ט}}{{ש}} וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ, וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ, וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם׃{{ממס|מ"א ח נ}}{{ש}} וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃{{ממס|דה"ב ו כא}}{{ש}} סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה׃ וְשָׁם נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃{{ממס|במדבר יד#יד יט|במדבר יד יט-כ}}{{ש}} הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃ אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט#ט יח|דניאל ט יח-יט}}<קטע סוף=מה נאמר/><קטע סוף=יוכק כרחם/> {{הור2|למנהג אשכנז המערבי החל מהסליחה השניה אומרים לפני כל סליחה את הפסוקים השייכים לה, ואחר כך את הפסוקים הבאים:}} <noinclude>{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}}</noinclude> ===פסוקים לפני הפזמון=== {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי בדרך כלל לא אומרים פסוקים לפני הפזמון. למנהג אשכנז המערבי אומרים את הפסוקים הבאים:}} <קטע התחלה=טוב/>טוֹב יְיָ לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׃{{ממס|תהלים קמה ט}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃{{ממס|איכה ג כה}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה, וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ׃{{ממס|נחום א ז}}{{ש}} כִּי טוֹב יְיָ, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ׃{{ממס|תהלים ק ה}}{{ש}} טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם׃ טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים׃{{ממס|תהלים קיח#קיח ח|תהלים קיח ח-ט}}{{ש}} טוֹב וְיָשָׁר יְיָ, עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃{{ממס|תהלים כה ח}}{{ש}} טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ׃{{ממס|איכה ג כו}}{{ש}} הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט ב}}{{ש}} הוֹשַׁע יְיָ אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|לפני=מתוך|ירמיהו לא ו}}{{ש}} הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם׃{{ממס|תהלים כח ט}}{{ש}} הוֹשִׁיעָה יְיָ כִּי גָמַר חָסִיד, כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם׃{{ממס|תהלים יב ב}}{{ש}} עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃{{ממס|תהלים עט ט}}{{ש}}<קטע סוף=טוב/>{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{הור2|למנהג האשכנזים באיטליה אומרים את הפסוקים הבאים לפני הפזמון. בשאר קהילות אשכנז המערבי אומרים אותם ביום כפור לפני הפזמונים של מנחה ונעילה. בפרנקפורט אומרים אותם גם בערבית של יום כפור, ובמץ אומרים אותם אף בערב יום כפור. גם למנהג אשכנז המזרחי אומרים אותם לפני מנחה של יום כיפור קטן:}} <קטע התחלה=נעילה טוב/>טוֹב יְיָ לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׃{{ממס|תהלים קמה ט}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃{{ממס|איכה ג כה}}{{ש}} טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ׃{{ממס|איכה ג כו}}{{ש}} טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם׃ טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים׃{{ממס|תהלים קיח#קיח ח|תהלים קיח ח-ט}}{{ש}} טוֹב וְיָשָׁר יְיָ, עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃{{ממס|תהלים כה ח}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה, וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ׃{{ממס|נחום א ז}}{{ש}} כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ׃{{ממס|תהלים קג יד}}{{ש}} כִּי טוֹב יְיָ, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ׃{{ממס|תהלים ק ה}}<קטע סוף=נעילה טוב/> {{הור2|למנהג אשכנז המערבי אומרים את הפסוקים הבאים ביום כפור לפני הפזמונים של שחרית ומוסף:}} <קטע התחלה=כפור טוב/>טוֹב יְיָ לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׃{{ממס|תהלים קמה ט}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃{{ממס|איכה ג כה}}{{ש}} טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ׃{{ממס|איכה ג כו}}{{ש}} אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים לג ה}}{{ש}} וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃{{ממס|ישעיהו ה טז}}{{ש}} צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט טו}}{{ש}} לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים קיט צא}}{{ש}} מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטֵנוּ יֵצֵא, עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יז ב}}{{ש}} וַייָ לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ׃{{ממס|תהלים ט ח}}{{ש}} וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים׃{{ממס|תהלים ט ט}}{{ש}} (כִּי) יְיָ שֹׁפְטֵנוּ, יְיָ מְחֹקְקֵנוּ, יְיָ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ׃{{ממס|לפני=מתוך|ישעיהו לג כב}}{{ש}} נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה׃{{ממס|תהלים צג ב}}{{ש}} אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים לג ה}}{{ש}} בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים, לְהוֹשִׁיעַ כׇּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה׃{{ממס|תהלים עו י}}{{ש}} הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטֵנוּ, אֱלֹהֵינוּ וַאדֹנֵנוּ לְרִיבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לה כג}}{{ש}} וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֵנוּ, וּמִשְׁפָּטֵנוּ כַּצָּהֳרָיִם׃ {{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לז ו}}{{ש}} כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק׃{{ממס|תהלים ט ה}}<קטע סוף=כפור טוב/> ===אל מלך יושב על כסא רחמים=== {{הור|אחרי כל סליחה, וגם אחרי הפזמון, אומרים:}} <קטע התחלה=אל מלך מזרחי/><קטע התחלה=אל מלך מערבי/>אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת, מוֹחֵל עֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, מַרְבֶּה מְחִילָה לְחַטָּאִים וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים עֹשֶׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וָרוּחַ, לֹא כְרָעָתָם תִּגְמֹל. אֵל הוֹרֵיתָ לָּנוּ לוֹמַר שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, <קטע סוף=אל מלך מערבי/><noinclude>[{{הור|נוסח מזרחי:}} </noinclude>וּזְכָר: <קטע סוף=אל מלך מזרחי/><noinclude>{{הור|נוסח מערבי:}} </noinclude><קטע התחלה=אל מלך מערבי/>זְכָר<noinclude>]</noinclude> <קטע התחלה=אל מלך מזרחי/> לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָּ לֶעָנָו מִקֶּדֶם, <קטע סוף=אל מלך מערבי/><noinclude>[{{הור|נוסח מזרחי:}} </noinclude>כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: <קטע סוף=אל מלך מזרחי/><noinclude>{{הור|נוסח מערבי:}} </noinclude><קטע התחלה=אל מלך מערבי/>וְכֵן כָּתוּב:<noinclude>]</noinclude> <קטע התחלה=אל מלך מזרחי/>וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ׃<קטע התחלה=אל ארך/> וַיַּעֲבֹ֨ר יְיָ֥׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְיָ֣׀ יְיָ֔ אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙׃{{ש}} וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ׃{{ממס|שמות לד/טעמים#לד ה|שמות לד ה-ז, ט}}{{ש}} סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ.{{ש}} כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח, וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ׃{{ממס|תהלים פו ה}}<קטע סוף=אל ארך/><קטע סוף=אל מלך מזרחי/><קטע סוף=אל מלך מערבי/> ===זכור רחמיך – נוסח אשכנז המזרחי=== {{הור|למנהג ליטא מתחילים כאן:}}{{ש}} <קטע התחלה=זכור רחמיך ליטא/>אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד׃{{ממס|תהלים עט ח}}{{ש}} חַטֹּאות נְעוּרֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ אַל תִּזְכֹּר, כְּחַסְדְּךָ זְכָר לָנוּ אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְיָ׃{{ממס|תהלים כה ז}} <noinclude>{{הור|למנהג פולין מתחילים כאן:}}{{ש}} </noinclude><קטע התחלה=זכור רחמיך פולין/>זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃{{ממס|תהלים כה ו}}{{ש}} זָכְרֵנוּ יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, פָּקְדֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קו ד}}{{ש}} זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ׃{{ממס|תהלים עד ב}}{{ש}} זְכֹר יְיָ חִבַּת יְרוּשָׁלָיִם, אַהֲבַת צִיּוֹן אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.{{ש}} אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד׃{{ממס|תהלים קב יד}}{{ש}} זְכֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃{{ממס|תהלים קלז ז}}{{ש}} זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃{{ממס|שמות לב יג}}{{ש}} זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ׃{{ממס|דברים ט כז}}<קטע סוף=זכור רחמיך פולין/><קטע סוף=זכור רחמיך ליטא/> ===ואתה קדוש – נוסח אשכנז המערבי=== <קטע התחלה=ואתה קדוש/>וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל׃{{ממס|תהלים כב ד}}{{ש}} וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ׃{{ממס|תהלים קב כח}}{{ש}} אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד׃{{ממס|תהלים קב יד}}{{ש}} זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה׃{{ממס|תהלים נא יט}}{{ש}} הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם׃{{ממס|תהלים נא כ}}{{ש}} אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק, עוֹלָה וְכָלִיל, אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים׃{{ממס|תהלים נא כא}}{{ש}} {{ק|(וְעַתָּה יְיָ אָבִינוּ אָתָּה, אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ׃{{ממס|ישעיהו סד ז}}{{ש}}אַתָּה יְיָ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנּוּ, חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים מ יב}})}}<noinclude>{{הערה|שני פסוקים אלו אינם נאמרים בק"ק, וכן נראה מנהג פפד"ם}}</noinclude>{{ש}} זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃{{ממס|תהלים כה ו}}{{ש}} זָכְרֵנוּ יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, פָּקְדֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קו ד}}{{ש}} זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ׃{{ממס|תהלים עד ב}}{{ש}} זְכֹר יְיָ חִבַּת יְרוּשָׁלָיִם, אַהֲבַת צִיּוֹן אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.{{ש}} זְכֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃{{ממס|תהלים קלז ז}}{{ש}} זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃{{ממס|שמות לב יג}}{{ש}} זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ׃{{ממס|דברים ט כז}}<קטע סוף=ואתה קדוש/> ===חטאנו=== <קטע התחלה=חטאנו/>אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ׃{{ממס|במדבר יב יא}} <קטע התחלה=יוכק חטאנו/>'''חָטָאנוּ צוּרֵנוּ / סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ'''<קטע סוף=חטאנו/><קטע סוף=יוכק חטאנו/> {{הור2|אומרים כאן סליחה המכונה '''חטאנו''' (למנהג אשכנז המזרחי רק בחלק מהימים).}} ===זכור לנו ברית אבות – נוסח פולין=== <קטע התחלה=זכור לנו א/>זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}<קטע סוף=זכור לנו א/>{{ש}}{{הור2|בחלק מהימים אומרים כאן פזמון הקרוי '''זכור ברית'''}} <קטע התחלה=זכור לנו ב/>זְכֹר לָנוּ בְּרִית רִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ׃{{ממס|ויקרא כו מה}}<קטע סוף=זכור לנו ב/>{{ש}} <קטע התחלה=זכור לנו פולין/>עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם׃{{ממס|ויקרא כו מד}}{{ש}} הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וְרַחֲמֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃{{ממס|דברים ל ג}}{{ש}} קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃{{ממס|דברים ל ד}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ כָּעָב וְכֶעָנָן, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃{{ממס|ישעיהו מד כב}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ לְמַעַנְךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃{{ממס|ישעיהו מג כה}}{{ש}} הַלְבֵּן חֲטָאֵינוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃{{ממס|ישעיהו א יח}}{{ש}} זְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}}{{ש}}<noinclude> {{רקע אפור}}{{הור|ביום הכפורים מוסיפים:}}{{ש}}כַּפֵּר חֲטָאֵינוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וְטַהֲרֵנוּ כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{סוף}}</noinclude> רַחֵם עָלֵינוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃{{ממס|דברים ד לא}}{{ש}} מוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה אֶת שְׁמֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃{{ממס|דברים ל ו}}{{ש}} הִמָּצֵא לָנוּ בְּבַקָּשָׁתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ׃{{ממס|דברים ד כט}}{{ש}} תְּבִיאֵנוּ אֶל הַר קָדְשֶׁךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית תְּפִלָּתֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃{{ממס|ישעיהו נו ז}}<קטע סוף=זכור לנו פולין/> <P>{{הור|חזן וקהל (עד {{צ|אל תרחק ממנו}}). יש שפותחים הארון.}}{{ש}} <קטע התחלה=שמע קולנו פולין/>שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ.{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}{{ש}} {{ק|יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנּוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים נא יג}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים עא ט}}{{ש}} אַל תַּעַזְבֵנוּ יְיָ, אֱלֹהֵינוּ אַל תִּרְחַק מִמֶּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח כב}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה, וְיִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ, כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתָּנוּ וְנִחַמְתָּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פו יז}}{{ש}} כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}} <קטע סוף=שמע קולנו פולין/> ====מנהג פולין ליום כפור==== {{הור2|המנהג הרווח לומר ביום כיפור בסדר זה (ויש אומרים כסדר של מעלה).}} זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}{{ש}} זְכֹר לָנוּ בְּרִית רִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ׃{{ממס|ויקרא כו מה}}{{ש}} <קטע התחלה=זכור לנו פולין כפור/>עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם׃{{ממס|ויקרא כו מד}}{{ש}} רַחֵם עָלֵינוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃{{ממס|דברים ד לא}}{{ש}} מוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה אֶת שְׁמֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃{{ממס|דברים ל ו}}{{ש}} הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וְרַחֲמֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃{{ממס|דברים ל ג}}{{ש}} קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃{{ממס|דברים ל ד}}{{ש}} הִמָּצֵא לָנוּ בְּבַקָּשָׁתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ׃{{ממס|דברים ד כט}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ לְמַעַנְךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃{{ממס|ישעיהו מג כה}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ כָּעָב וְכֶעָנָן, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃{{ממס|ישעיהו מד כב}}{{ש}} הַלְבֵּן חֲטָאֵינוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃{{ממס|ישעיהו א יח}}{{ש}} זְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}}{{ש}} כַּפֵּר חֲטָאֵינוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וְטַהֲרֵנוּ כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{ש}} תְּבִיאֵנוּ אֶל הַר קָדְשֶׁךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית תְּפִלָּתֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃{{ממס|ישעיהו נו ז}} {{הור2|חזן וקהל (עד {{צ|אל תרחק ממנו}}). יש שפותחים הארון. '''למנהג ליטא''' אומרים את הפסוקים המסומנים לפני הפסוק האחרון.}} שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ.{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} {{סימון אפור|אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}}}{{ש}} {{סימון אפור|<small>יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}</small>}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנּוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים נא יג}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים עא ט}}{{ש}} אַל תַּעַזְבֵנוּ יְיָ, אֱלֹהֵינוּ אַל תִּרְחַק מִמֶּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח כב}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה, וְיִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ, כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתָּנוּ וְנִחַמְתָּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פו יז}}{{ש}} {{הור|נוסח ליטא: אֲמָרֵינוּ…}}{{ש}} כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}}<קטע סוף=זכור לנו פולין כפור/> ===זכור לנו ברית אבות – נוסח ליטא=== זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}{{ש}} זְכֹר לָנוּ בְּרִית רִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ׃{{ממס|ויקרא כו מה}}{{ש}} <קטע התחלה=זכור לנו ליטא/>עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם׃{{ממס|ויקרא כו מד}}{{ש}} הִמָּצֵא לָנוּ בְּבַקָּשָׁתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ׃{{ממס|דברים ד כט}}{{ש}} מוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה אֶת שְׁמֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃{{ממס|דברים ל ו}}{{ש}} זְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ כָּעָב וְכֶעָנָן, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃{{ממס|ישעיהו מד כב}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ לְמַעַנְךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃{{ממס|ישעיהו מג כה}}{{ש}} הַלְבֵּן חֲטָאֵינוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃{{ממס|ישעיהו א יח}}{{ש}} רַחֵם עָלֵינוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃{{ממס|דברים ד לא}}{{ש}} קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃{{ממס|דברים ל ד}}{{ש}} הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וְרַחֲמֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃{{ממס|דברים ל ג}}{{ש}} תְּבִיאֵנוּ אֶל הַר קָדְשֶׁךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית תְּפִלָּתֶךָ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃{{ממס|ישעיהו נו ז}}<קטע סוף=זכור לנו ליטא/> <P>{{הור|חזן וקהל (עד {{צ|אל תרחק ממנו}}). יש שפותחים הארון.}}{{ש}} <קטע התחלה=שמע קולנו ליטא/>שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ.{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנּוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים נא יג}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים עא ט}}{{ש}} אַל תַּעַזְבֵנוּ יְיָ, אֱלֹהֵינוּ אַל תִּרְחַק מִמֶּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח כב}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה, וְיִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ, כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתָּנוּ וְנִחַמְתָּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פו יז}}{{ש}} אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}{{ש}} יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}{{ש}} כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}}<קטע סוף=שמע קולנו ליטא/> ===זכור לנו ברית אבות – נוסח אשכנז המערבי=== <קטע התחלה=זכור לנו מערבי א/>זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}<קטע סוף=זכור לנו מערבי א/><קטע התחלה=זכור לנו מערבי ברית/> {{רקע אפור}}{{הור|כשיש ברית מילה מוסיפים:}}{{ש}}זְכֹר בְּרִית אַבְרָהָם וַעֲקֵדַת יִצְחָק, וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ.{{סוף}} <קטע סוף=זכור לנו מערבי ברית/><קטע התחלה=זכור לנו מערבי ב/><קטע התחלה=כפור זכור לנו מערבי ב/>זְכֹר לָנוּ בְּרִית רִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ׃{{ממס|ויקרא כו מה}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם׃{{ממס|ויקרא כו מד}}{{ש}} רַחֵם עָלֵינוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃{{ממס|דברים ד לא}}{{ש}} הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וְרַחֲמֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃{{ממס|דברים ל ג}}{{ש}} קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃{{ממס|דברים ל ד}}{{ש}} הַלְבֵּן חֲטָאֵינוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃{{ממס|ישעיהו א יח}}{{ש}} זְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ לְמַעַנְךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃{{ממס|ישעיהו מג כה}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ כָּעָב וְכֶעָנָן, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃{{ממס|ישעיהו מד כב}}{{ש}}<קטע סוף=זכור לנו מערבי ב/><noinclude> {{רקע אפור}}{{הור|ביום הכפורים מוסיפים (חסר או מוסגר בקצת דפוסים):}}{{ש}}</noinclude>כַּפֵּר חֲטָאֵינוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וְטַהֲרֵנוּ כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}<includeonly>{{ש}}</includeonly><noinclude>{{סוף}}</noinclude><קטע התחלה=זכור לנו מערבי ב/> אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}{{ש}} יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}{{ש}}כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}}<קטע סוף=זכור לנו מערבי ב/><קטע סוף=כפור זכור לנו מערבי ב/> ====מנהג פרנקפורט ליום כפור==== <קטע התחלה=פרנקפורט כפור זכור לנו ב/>זְכֹר לָנוּ בְּרִית רִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ׃{{ממס|ויקרא כו מה}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם׃{{ממס|ויקרא כו מד}}{{ש}} קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃{{ממס|דברים ל ד}}{{ש}} הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וְרַחֲמֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃{{ממס|דברים ל ג}}{{ש}} רַחֵם עָלֵינוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃{{ממס|דברים ד לא}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ לְמַעַנְךָ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃{{ממס|ישעיהו מג כה}}{{ש}} מְחֵה פְשָׁעֵינוּ כָּעָב וְכֶעָנָן, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃{{ממס|ישעיהו מד כב}}{{ש}} זְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}}{{ש}} כַּפֵּר חֲטָאֵינוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וְטַהֲרֵנוּ כְּמָה שֶׁכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{ש}} הַלְבֵּן חֲטָאֵינוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃{{ממס|ישעיהו א יח}}{{ש}} אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}{{ש}} יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}{{ש}}כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}}<קטע סוף=פרנקפורט כפור זכור לנו ב/> ===וידוי=== <קטע התחלה=וידוי מערבי/><קטע התחלה=יוכק וידוי מערבי/>{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אלהינו|אשמנו}}<noinclude> {{הור|לפי נוסח אשכנז המערבי אומרים עוד פעמיים וידוי. בנוסח אשכנז המזרחי נוהגים כן בימי התשובה ולא בתעניות, ורבים אומרים גם בימי התשובה וידוי אחד בלבד.}}</noinclude> {{#קטע:אשמנו מכל עם|א}} <קטע התחלה=ועדין/>וַעֲדַיִן לֹא שַׁבְנוּ מִטָּעוּתֵנוּ, וְהֵיךְ נָעִיז פָּנֵינוּ וְנַקְשֶׁה עָרְפֵּנוּ, לוֹמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ. {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אשמנו}}<קטע סוף=ועדין/> {{#קטע:אשמנו מכל עם|ב}} וַעֲדַיִן לֹא שַׁבְנוּ מִטָּעוּתֵנוּ, וְהֵיךְ נָעִיז פָּנֵינוּ וְנַקְשֶׁה עָרְפֵּנוּ, לוֹמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ. {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אשמנו}}<קטע סוף=וידוי מערבי/><קטע סוף=יוכק וידוי מערבי/> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|הרשענו}}<קטע התחלה=וידוי מערבי/> <קטע התחלה=משיח צדקך פולין/><קטע התחלה=משיח צדקך ליטא/>מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ אָמַר לְפָנֶיךָ: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי׃{{ממס|תהלים יט יג}} נַקֵּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִכָּל פְּשָׁעֵינוּ, וְטַהֲרֵנוּ מִכָּל טֻמְאוֹתֵינוּ. וּזְרוֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃{{ממס|יחזקאל לו כה}} <קטע סוף=משיח צדקך פולין/><noinclude>{{הור|למנהג פולין מדלגים עד {{צ|עמך ונחלתך}}, מלבד בערב ראש השנה.}} <small></noinclude>מִיכָה עַבְדֶּךָ אָמַר לְפָנֶיךָ: מִי אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם׃ <קטע סוף=וידוי מערבי/>[<קטע התחלה=וידוי מערבי/>וְכָל חַטֹּאת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל תַּשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם.<קטע סוף=וידוי מערבי/>]<קטע התחלה=וידוי מערבי/> תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם׃{{ממס|מיכה ז#ז יח|מיכה ז יח-כ}} דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת שִׁוַּע לְפָנֶיךָ: הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃ אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט#ט יח|דניאל ט יח-יט}} עֶזְרָא הַסּוֹפֵר אָמַר לְפָנֶיךָ: אֱלֹהַי, בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ, כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם׃{{ממס|עזרא ט ו}} וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וְלֹא עֲזַבְתָּנוּ. אַל תַּעַזְבֵנוּ אָבִינוּ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ בּוֹרְאֵנוּ, וְאַל תַּזְנִיחֵנוּ יוֹצְרֵנוּ, וְאַל תַּעַש עִמָּנוּ כָּלָה כְּחַטּאתֵינוּ. וְקַיֵּם לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְקַבָּלָה עַל יְדֵי יִרְמְיָהוּ חוֹזָךְ, כָּאָמוּר: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְיָ, יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה, כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר׃{{ממס|ירמיהו נ כ}}<noinclude></small></noinclude> <קטע התחלה=משיח צדקך פולין/>עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ רְעֵבֵי טוּבְךָ, צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ, תְּאֵבֵי יִשְׁעֶךָ, יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כִּי לַייָ אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.<קטע סוף=משיח צדקך פולין/><קטע סוף=משיח צדקך ליטא/><קטע סוף=וידוי מערבי/> {{רקע אפור}}{{הור|בתענית ציבור, אם אומרים סליחות בחזרת הש"ץ, מסיימים:}}{{ש}} <קטע התחלה=ואל יעכב/>וְאַל יְעַכֵּב חֵטְא וְעָוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, מְחוֹל וּסְלַח לְכָל חַטֹּאתֵינוּ, כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ.<קטע סוף=ואל יעכב/>{{סוף}} ===פיוטים=== {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי אומרים אותם גם בתענית ציבור (וכשאמרו סליחות בחזרת הש"ץ התחילו כאן אחרי חזרת הש"ץ). למנהג המערבי אומרים אותם רק בימי התשובה.}} ====עשה למען שמך==== {{:עשה למען שמך|נוסח=אשכנז}} ====עננו==== {{#קטע:עננו אבינו|אשכנז}} {{#קטע:עננו אלהי אברהם|אשכנז1}} ====מי שענה==== {{:מי שענה לאברהם אבינו|נוסח=אשכנז}} {{הור|בתענית ציבור עוברים כאן ל{{צ|אבינו מלכנו}} והמשך התפילה. בימי התשובה מוסיפים כאן '''נפילת אפים''', ואחר כך תחינות.}}<קטע התחלה=מחי ומסי/> ===מחי ומסי=== {{:מחי ומסי|נוסח=אשכנז}}<קטע סוף=מחי ומסי/><קטע התחלה=מכניסי מזרח/><קטע התחלה=מכניסי מערב/> ===מכניסי רחמים=== {{הור|יש שמדלגים על פיוט זה מסיבות השקפתיות.}} </noinclude>מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים.{{ש}} מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה, הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.{{ש}} מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה, הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה.{{ש}} מַכְנִיסֵי דִּמְעָה, הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת.{{ש}} הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא.{{ש}} הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר.{{ש}} יִזְכֹּר אַהֲבָתָם וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב.{{ש}} כִּי צֹאן רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה לְחֶרְפָּה, יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה.{{ש}} מַהֵר עֲנֵנוּ <קטע סוף=מכניסי מערב/><noinclude>[{{הור|נוסח מזרחי:}} </noinclude><קטע התחלה=מכניסי מערב/>אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ<קטע סוף=מכניסי מזרח/> <noinclude>{{הור|נוסח מערבי:}} </noinclude>יְיָ אֱלֹהֵינוּ<noinclude>]</noinclude><קטע התחלה=מכניסי מזרח/>, וּפְדֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת.{{ש}} וְהוֹשִׁיעָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, מְשִׁיחַ צִדְקָךְ וְעַמָּךְ.<קטע סוף=מכניסי מזרח/><קטע סוף=מכניסי מערב/><קטע התחלה=מרן א/> ===מרן דבשמיא=== <noinclude>{{הור|בנוסח אשכנז המערבי סדר הקטעים הפוך.}} </noinclude><קטע סוף=מרן א/><קטע התחלה=מרן ב/>מָרַן דְּבִשְׁמַיָּא, לָךְ מִתְחַנְּנַן כְּבַר שִׁבְיָא דְמִתְחַנַּן לְשַׁבָּיֵהּ.{{ש}} כֻּלְּהוֹן בְּנֵי שִׁבְיָא בְּכַסְפָּא מִתְפָּרְקִין. וְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמֵי וּבְתַחֲנוּנֵי.{{ש}} הַב לָן שְׁאֵלְתִּין וּבָעוּתִין, דְלָא נֶהְדַּר רֵיקָם מִן קֳדָמָךְ.<קטע סוף=מרן ב/> <קטע התחלה=מרן ג/>מָרַן דְּבִשְׁמַיָּא, לָךְ מִתְחַנְּנַן כְּעַבְדָּא דְּמִתְחַנַּן לְמָרֵהּ.{{ש}} עֲשִׁיקֵי אֲנַן וּבַחֲשׁוֹכָא שָׁרֵינָן. מְרִירָן נַפְשִׁין מֵעַקְתִין דִּנְפִישִׁין.{{ש}} חֵילָא לֵית בָּן לְרַצּוּיָךְ, מָרַן, עֱבַד בְּדִיל קְיָמָא דִגְזַרְתְּ עִם אֲבָהָתַנָא.<קטע סוף=מרן ג/> {{הור|אחר כך אומרים {{צ|שומר ישראל}}, {{צ|ואנחנו לא נדע...}} וקדיש שלם.}}<noinclude> ==הערות== [[קטגוריה:סליחות]] </noinclude> 7o1m6cjgz27qnl9nrew1cn2hsjsc90x 0 1726056 3078668 3077595 2026-08-23T16:37:51Z בן עדריאל 9444 /* קטעי פיוטים */ 3078668 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} =מנחה ליום כיפור= ==קריאת התורה== ===הוצאת ספר תורה=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ויהי}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|גדלו}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ותגלה}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הכל הבו}} ===הקריאה=== {{הור2|קוראים לשלושה בפרשת העריות שבאחרי מות.}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|קריאת התורה}} {{מ:שוליים|5}} {{פפפ}}{{מ:טעמי המקרא}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|א|עלייה=כהן|סדר=יד}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|א|ה}} {{סס}}{{מ:פסוק|ויקרא|יח|ו|עלייה=לוי}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|ו|כא}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|כב|עלייה=שלישי}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|כב|כז}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|כח}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|כח|ל}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ===הפטרה=== {{הור|מפטירין ביונה:}} {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא}} {{מ:פסוק|יונה|א|א|עלייה=[א,ס,ת]}}{{#קטע:יונה א/טעמים|א|טז}} {{מ:פסוק|יונה|ב|א}}{{#קטע:יונה ב/טעמים|א|יא}} {{סס}}{{מ:פסוק|יונה|ג|א}}{{#קטע:יונה ג/טעמים|א|י}} {{מ:פסוק|יונה|ד|א}}{{#קטע:יונה ד/טעמים|א|יא}} {{מ:פסוק|מיכה|ז|יח|פרק=ז}}{{#קטע:מיכה ז/טעמים|יח|כ}} {{מ:הערת קריאה בסוף פסוק|(א,ט,ס,ת)}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הפטרות}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הכנסה א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|יהללו}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|לדוד מזמור}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ובנחה}} ==חצי קדיש== {{קדיש אשכנז}} ==תפילת לחש== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אדני}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א א}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|זכרנו}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א מלך|ב א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב ג}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב קיץ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב מכלכל}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מי כמוך}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב ונאמן|ג כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ג א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ותמלוך}} ===קדושת היום=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אתה בחרתנו}} וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם}} הַכִּפֻּרִים הַזֶּה, לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל בּוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, {{הור1|בשבת|בְּאַהֲבָה}} מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. {{יעלה ויבוא אשכנז|יום=כיפור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול1}}{{הור1|בשבת|וְהַנְחִילֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָם יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול2}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יז כ|יז א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יז ותחזינה|יח כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח ועל}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|וכתוב}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח וכל|יח ת}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט שים}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט וטוב}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|בספר}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט ת}} ===וידוי=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|ליחיד}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אלהי כ|אלהי א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יהיו לרצון}} '''הַשָּׁלוֹם''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|במרומיו}} {{קרובות|יום כיפור|איתן הכיר אמונתך}} ====קטעי פיוטים==== {{הור|חו"ק:}} {{סי|אֱ}}מוּנַת אֹם נוֹטֶרֶת / {{סי|לְ}}מַעַנְךָ {{סי|עֲ}}זֹר לְנִשְׁאֶרֶת / {{סי|זַ}}עֲקָהּ {{סי|רְ}}צֵה נָא כִקְטֹרֶת. קָדוֹשׁ {{הור|ומדלגים הפיוט עצמו}} {{#קטע:אפאר למלכי בקודש|כותרות}} {{הור|ומדלגים הפיוט עצמו}} ====אראלי הוד==== {{#קטע:איתן הכיר אמונתך|אראלי הוד}} ====סילוק==== {{:כי רכובו בערבות}} ===קדושה=== {{מסגרת-סידור}} כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:{{ש}} '''קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:'''{{ש}} כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם, מְשָׁרְתָיו שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵרוּ.{{ש}} '''בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:'''{{ש}} מִמְּקוֹמוֹ הוּא יִפֶן בְּרַחֲמִים וְיָחֹן עַם הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ, עֶרֶב וָבֹקֶר בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע אוֹמְרִים.{{ש}} '''שְׁמַע יִשרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד׃'''{{ש}} הוּא אֱלֹהֵינוּ, הוּא אָבִינוּ, הוּא מַלְכֵּנוּ, הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ וְהוּא יַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו שֵׁנִית לְעֵינֵי כָּל חַי לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. '''אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם׃''' {{ש}} אַדִּיר אַדִּירֵנוּ יְיָ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: {{סוף}} ===קדושת השם=== {{מסגרת-סידור}} לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶךָ וּלְנֵצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ. וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵינוּ מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה. {{סוף}} ====חמול==== {{:חמול על מעשיך}} ====ובכן תן פחדך==== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ותמלוך}} {{סוף}} ===קדושת היום=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אתה בחרתנו}} וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם}} הַכִּפֻּרִים הַזֶּה, לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל בּוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, {{הור1|בשבת|בְּאַהֲבָה}} מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. {{יעלה ויבוא אשכנז|יום=כיפור}} {{סוף}} ====סליחות==== {{הור2|המנהג הישן לומר כאן סליחות ([[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג אשכנז המערבי]]; [[סדר הסליחות/מנהג עלזאס/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג עלזאס]]; [[סדר הסליחות/מנהג הונגריה/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג בוהמיה והונגריה]]; [[סדר הסליחות/מנהג פולין/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג פולין]]; [[סדר הסליחות/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג ליטא]]). ברוב קהילות המנהג המזרחי מדלגים הסליחות ומתחילים {{צ|זכור רחמיך}}.}} =====זכור רחמיך===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור רחמיך פולין}} =====חטאנו===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{:אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה}} =====זכור לנו ברית אבות===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו פולין כפור}} ====וידוי==== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|חזרה}} וְאַתָּה רַחוּם מְקַבֵּל שָׁבִים, וְעַל הַתְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הִבְטַחְתָּנוּ, וְעַל הַתְּשׁוּבָה עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת לָךְ. וְדָוִד עַבְדְּךָ אָמַר לְפָנֶיךָ: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:{{ממס|תהלים יט יג}} נַקֵּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִכָּל פְּשָׁעֵינוּ, וְטַהֲרֵנוּ מִכָּל טֻמְאוֹתֵינוּ. וּזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:{{ממס|יחזקאל לו כה}} אַל תִּירָא יַעֲקֹב. שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים. שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:{{ממס|תהלים קכא ד}} כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:{{ממס|הושע יד, ב}} וְנֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ, אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:{{ממס|הושע יד ג}} וְאַתָּה רַחוּם מְקַבֵּל שָׁבִים. וְעַל הַתְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הִבְטַחְתָּנוּ. וְעַל הַתְּשׁוּבָה עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת לָךְ. וּמֵאַהֲבָתְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָהַבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּמֵחֶמְלָתְךָ מַלְכֵּנוּ שֶׁחָמַלְתָּ עַל בְּנֵי בְרִיתֶךָ, נָתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה, וְאֶת יוֹם}} צוֹם הַכִּפֻּרִים הַזֶּה לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע. {{הור|סימן: '''א"ב''' (מדלגים)}} יוֹם {{סי|אֲ}}שֶׁר הוּחַק לְכַפָּרָתֵנוּ / הַיּוֹם תְּ{{סי|בַ}}שְּׂרֵנוּ צוּרֵנוּ תִּטְהָרוּ{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם, אַחַת בַּשָּׁנָה.{{ממס|ויקרא טז לד}} יוֹם {{סי|מַ}}נְחִיל דָּת שִׁוַּע בְּעַד דּוֹר / הַיּוֹם {{סי|נָ}}שָׂא לוֹ בְּבַקְּשׁוֹ סְלַח נָא{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה׃ וְשָׁם נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃{{ממס|במדבר יד#יד יט|במדבר יד יט-כ}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ סְלַח נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ יוֹם {{סי|ק}}וֹרְאֵי בְשִׁמְךָ יִמָּלֵטוּ / הַיּוֹם {{סי|רַ}}חֵם עָלֵינוּ כְּאָז קָרָא בְשֵׁם{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ׃ וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה.{{ממס|שמות לד#לד ה|שמות לד ה-ז}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / חַנּוּן וְרַחוּם רַחֶם נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ יוֹם {{סי|שׁ}}וֹמְמוֹת הֵיכָלֶךָ תַּבִּיט / הַיּוֹם {{סי|תַּ}}עֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ כְּנָם אִישׁ חֲמוּדוֹת{{ש}} כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ, וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃ אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט#דניאל ט יח|דניאל ט יח-יט}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ מִי אֵל כָּמוֹךָ {{הור|סימן: '''א"ב''' (מדלגים)}} {{סי|אָ}}דוֹן אַבִּיר / {{סי|בְּ}}מַעֲשָׂיו כַּבִּיר / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|גּ}}וֹלֶה עֲמוּקוֹת / {{סי|דּ}}וֹבֵר צְדָקוֹת / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|הַ}}צוּר תָּמִים / {{סי|וּ}}מָלֵא רַחֲמִים / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|כּ}}וֹבֵשׁ כְּעָסִים / {{סי|לְ}}הַצְדִּיק עֲמוּסִים / מִי אֵל כָּמוֹךָ כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם׃{{ממס|מיכה ז#ז יח|מיכה ז יח-יט}}{{ש}} וְכָל חַטֹּאת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל תַּשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם.{{ש}} וְנֶאֱמַר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם׃{{ממס|מיכה ז כ}} {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול1}}{{הור1|בשבת|וְהַנְחִילֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָם יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול2}} {{סוף}} ===עבודה=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יז ב}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יז ח|יז ט}} {{סוף}} ===הודאה=== {{מסגרת-סידור}} {| |- |{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ב}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ו}}|| ||<div style="background-color: #D9E2F3; padding: 10px; border-radius: 5px;"><small>{{הור|קהל:}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ג}}{{סוף}} |} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ז}}''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ח1|יח ח2}} {{סוף}} ===ברכת כהנים=== {{מסגרת-סידור}} {{הור|במנחה אין הכהנים עולים לדוכן, והחזן אומר:}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|כהנים ג}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|כהנים ד}} {{סוף}} ===שלום=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ב}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ד}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ה}}''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ו}} {{סוף}} {{הור|אם עוד היום גדול, אומרים {{צ|אבינו מלכנו}}.}} ==קדיש תתקבל== {{קדיש אשכנז|קדיש=שלם|עשי"ת=כן}} sfx6s6y9altylz963lvnceafbjv87o7 3078680 3078668 2026-08-23T18:05:13Z בן עדריאל 9444 /* חצי קדיש */ 3078680 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} =מנחה ליום כיפור= ==קריאת התורה== ===הוצאת ספר תורה=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ויהי}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|גדלו}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ותגלה}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הכל הבו}} ===הקריאה=== {{הור2|קוראים לשלושה בפרשת העריות שבאחרי מות.}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|קריאת התורה}} {{מ:שוליים|5}} {{פפפ}}{{מ:טעמי המקרא}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|א|עלייה=כהן|סדר=יד}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|א|ה}} {{סס}}{{מ:פסוק|ויקרא|יח|ו|עלייה=לוי}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|ו|כא}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|כב|עלייה=שלישי}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|כב|כז}} {{מ:פסוק|ויקרא|יח|כח}}{{#קטע:ויקרא יח/טעמים|כח|ל}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} ===הפטרה=== {{הור|מפטירין ביונה:}} {{מ:שוליים|5}} {{מ:טעמי המקרא}} {{מ:פסוק|יונה|א|א|עלייה=[א,ס,ת]}}{{#קטע:יונה א/טעמים|א|טז}} {{מ:פסוק|יונה|ב|א}}{{#קטע:יונה ב/טעמים|א|יא}} {{סס}}{{מ:פסוק|יונה|ג|א}}{{#קטע:יונה ג/טעמים|א|י}} {{מ:פסוק|יונה|ד|א}}{{#קטע:יונה ד/טעמים|א|יא}} {{מ:פסוק|מיכה|ז|יח|פרק=ז}}{{#קטע:מיכה ז/טעמים|יח|כ}} {{מ:הערת קריאה בסוף פסוק|(א,ט,ס,ת)}} {{מ:טעמי המקרא-סוף}} {{מ:שוליים-סוף}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הפטרות}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|הכנסה א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|יהללו}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|לדוד מזמור}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/קריאת התורה|ובנחה}} ==חצי קדיש== {{קדיש אשכנז|עשי"ת=כן}} ==תפילת לחש== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אדני}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א א}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|זכרנו}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|א מלך|ב א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב ג}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב קיץ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב מכלכל}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מי כמוך}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ב ונאמן|ג כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ג א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ותמלוך}} ===קדושת היום=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אתה בחרתנו}} וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם}} הַכִּפֻּרִים הַזֶּה, לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל בּוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, {{הור1|בשבת|בְּאַהֲבָה}} מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. {{יעלה ויבוא אשכנז|יום=כיפור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול1}}{{הור1|בשבת|וְהַנְחִילֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָם יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול2}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יז כ|יז א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יז ותחזינה|יח כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח ועל}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|וכתוב}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יח וכל|יח ת}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט כ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט שים}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט וטוב}}{{ש}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|בספר}}'''{{ש}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יט ת}} ===וידוי=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|ליחיד}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אלהי כ|אלהי א}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|יהיו לרצון}} '''הַשָּׁלוֹם''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|במרומיו}} {{קרובות|יום כיפור|איתן הכיר אמונתך}} ====קטעי פיוטים==== {{הור|חו"ק:}} {{סי|אֱ}}מוּנַת אֹם נוֹטֶרֶת / {{סי|לְ}}מַעַנְךָ {{סי|עֲ}}זֹר לְנִשְׁאֶרֶת / {{סי|זַ}}עֲקָהּ {{סי|רְ}}צֵה נָא כִקְטֹרֶת. קָדוֹשׁ {{הור|ומדלגים הפיוט עצמו}} {{#קטע:אפאר למלכי בקודש|כותרות}} {{הור|ומדלגים הפיוט עצמו}} ====אראלי הוד==== {{#קטע:איתן הכיר אמונתך|אראלי הוד}} ====סילוק==== {{:כי רכובו בערבות}} ===קדושה=== {{מסגרת-סידור}} כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:{{ש}} '''קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:'''{{ש}} כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם, מְשָׁרְתָיו שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵרוּ.{{ש}} '''בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:'''{{ש}} מִמְּקוֹמוֹ הוּא יִפֶן בְּרַחֲמִים וְיָחֹן עַם הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ, עֶרֶב וָבֹקֶר בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע אוֹמְרִים.{{ש}} '''שְׁמַע יִשרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד׃'''{{ש}} הוּא אֱלֹהֵינוּ, הוּא אָבִינוּ, הוּא מַלְכֵּנוּ, הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ וְהוּא יַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו שֵׁנִית לְעֵינֵי כָּל חַי לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. '''אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם׃''' {{ש}} אַדִּיר אַדִּירֵנוּ יְיָ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: {{סוף}} ===קדושת השם=== {{מסגרת-סידור}} לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶךָ וּלְנֵצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ. וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵינוּ מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה. {{סוף}} ====חמול==== {{:חמול על מעשיך}} ====ובכן תן פחדך==== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ותמלוך}} {{סוף}} ===קדושת היום=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|אתה בחרתנו}} וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם}} הַכִּפֻּרִים הַזֶּה, לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל בּוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, {{הור1|בשבת|בְּאַהֲבָה}} מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. {{יעלה ויבוא אשכנז|יום=כיפור}} {{סוף}} ====סליחות==== {{הור2|המנהג הישן לומר כאן סליחות ([[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג אשכנז המערבי]]; [[סדר הסליחות/מנהג עלזאס/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג עלזאס]]; [[סדר הסליחות/מנהג הונגריה/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג בוהמיה והונגריה]]; [[סדר הסליחות/מנהג פולין/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג פולין]]; [[סדר הסליחות/מנהג ליטא/סליחות ליום כיפור/מנחה|מנהג ליטא]]). ברוב קהילות המנהג המזרחי מדלגים הסליחות ומתחילים {{צ|זכור רחמיך}}.}} =====זכור רחמיך===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור רחמיך פולין}} =====חטאנו===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{:אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה}} =====זכור לנו ברית אבות===== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו פולין כפור}} ====וידוי==== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|חזרה}} וְאַתָּה רַחוּם מְקַבֵּל שָׁבִים, וְעַל הַתְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הִבְטַחְתָּנוּ, וְעַל הַתְּשׁוּבָה עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת לָךְ. וְדָוִד עַבְדְּךָ אָמַר לְפָנֶיךָ: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:{{ממס|תהלים יט יג}} נַקֵּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִכָּל פְּשָׁעֵינוּ, וְטַהֲרֵנוּ מִכָּל טֻמְאוֹתֵינוּ. וּזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ, כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:{{ממס|יחזקאל לו כה}} אַל תִּירָא יַעֲקֹב. שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים. שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:{{ממס|תהלים קכא ד}} כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:{{ממס|הושע יד, ב}} וְנֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ, אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:{{ממס|הושע יד ג}} וְאַתָּה רַחוּם מְקַבֵּל שָׁבִים. וְעַל הַתְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הִבְטַחְתָּנוּ. וְעַל הַתְּשׁוּבָה עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת לָךְ. וּמֵאַהֲבָתְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָהַבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּמֵחֶמְלָתְךָ מַלְכֵּנוּ שֶׁחָמַלְתָּ עַל בְּנֵי בְרִיתֶךָ, נָתַתָּ לָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם {{הור1|בשבת|הַשַּׁבָּת הַזֶּה לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה, וְאֶת יוֹם}} צוֹם הַכִּפֻּרִים הַזֶּה לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע. {{הור|סימן: '''א"ב''' (מדלגים)}} יוֹם {{סי|אֲ}}שֶׁר הוּחַק לְכַפָּרָתֵנוּ / הַיּוֹם תְּ{{סי|בַ}}שְּׂרֵנוּ צוּרֵנוּ תִּטְהָרוּ{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם, אַחַת בַּשָּׁנָה.{{ממס|ויקרא טז לד}} יוֹם {{סי|מַ}}נְחִיל דָּת שִׁוַּע בְּעַד דּוֹר / הַיּוֹם {{סי|נָ}}שָׂא לוֹ בְּבַקְּשׁוֹ סְלַח נָא{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה׃ וְשָׁם נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃{{ממס|במדבר יד#יד יט|במדבר יד יט-כ}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ סְלַח נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ יוֹם {{סי|ק}}וֹרְאֵי בְשִׁמְךָ יִמָּלֵטוּ / הַיּוֹם {{סי|רַ}}חֵם עָלֵינוּ כְּאָז קָרָא בְשֵׁם{{ש}} כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ׃ וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה.{{ממס|שמות לד#לד ה|שמות לד ה-ז}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / חַנּוּן וְרַחוּם רַחֶם נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ יוֹם {{סי|שׁ}}וֹמְמוֹת הֵיכָלֶךָ תַּבִּיט / הַיּוֹם {{סי|תַּ}}עֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ כְּנָם אִישׁ חֲמוּדוֹת{{ש}} כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ, וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃ אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט#דניאל ט יח|דניאל ט יח-יט}} :בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הִמָּצֵא לָנוּ / שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ מִי אֵל כָּמוֹךָ {{הור|סימן: '''א"ב''' (מדלגים)}} {{סי|אָ}}דוֹן אַבִּיר / {{סי|בְּ}}מַעֲשָׂיו כַּבִּיר / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|גּ}}וֹלֶה עֲמוּקוֹת / {{סי|דּ}}וֹבֵר צְדָקוֹת / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|הַ}}צוּר תָּמִים / {{סי|וּ}}מָלֵא רַחֲמִים / מִי אֵל כָּמוֹךָ{{ש}} {{סי|כּ}}וֹבֵשׁ כְּעָסִים / {{סי|לְ}}הַצְדִּיק עֲמוּסִים / מִי אֵל כָּמוֹךָ כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם׃{{ממס|מיכה ז#ז יח|מיכה ז יח-יט}}{{ש}} וְכָל חַטֹּאת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל תַּשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם.{{ש}} וְנֶאֱמַר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם׃{{ממס|מיכה ז כ}} {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול1}}{{הור1|בשבת|וְהַנְחִילֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָם יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|מחול2}} {{סוף}} ===עבודה=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יז ב}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יז ח|יז ט}} {{סוף}} ===הודאה=== {{מסגרת-סידור}} {| |- |{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ב}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ו}}|| ||<div style="background-color: #D9E2F3; padding: 10px; border-radius: 5px;"><small>{{הור|קהל:}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ג}}{{סוף}} |} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ז}}''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יח ח1|יח ח2}} {{סוף}} ===ברכת כהנים=== {{מסגרת-סידור}} {{הור|במנחה אין הכהנים עולים לדוכן, והחזן אומר:}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|כהנים ג}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|כהנים ד}} {{סוף}} ===שלום=== {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ב}}{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ד}} '''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ה}}''' {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/תפילת שמונה עשרה|יט ו}} {{סוף}} {{הור|אם עוד היום גדול, אומרים {{צ|אבינו מלכנו}}.}} ==קדיש תתקבל== {{קדיש אשכנז|קדיש=שלם|עשי"ת=כן}} 3s0s8riznk8hh0z04vpqo6v6z60i5rg 0 1726342 3078758 3074353 2026-08-24T04:51:45Z Yack67 27395 3078758 wikitext text/x-wiki {{הור2|במקור מנהג קהילת פרנקפורט על נהר מיין, התפשט ברוב גרמניה המערבית והמרכזית, הולנד, בלגיה וצרפת, ולימים גם לאזורים רחבים בדרום גרמניה ובשווייץ. כיום נהוג ברוב קהילות מנהג אשכנז המערבי בארץ ובעולם.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/ערבית|סליחות לערבית]] * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] * [[/סליחות ליום כפור/נעילה|סליחות לנעילה]] ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא (מערבי)|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי (מערבי)|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא (מערבי)|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת (מערבי)|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר (מערבי)|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז (מערבי)|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן (מערבי)|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת (מערבי)|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[/סליחות שמוסיפים בפרנקפורט בכ"ז באלול (תענית גירוש וינץ)/]] * [[/סליחות לכ"ד טבת (תענית שריפה) בפרנקפורט/]] * [[/סליחות לי"ט אדר (תענית וינץ) בפרנקפורט/]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המערבי]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] rdoiojkulah0ko51f9tbumxv496cj9q 10 1726895 3078739 3077433 2026-08-23T20:05:04Z Yack67 27395 3078739 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}}{{#בחר:{{{1|}}} |תענית={{#בחר:{{{נוסח|}}} |פולין= ===פתיחה=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|סלח}} {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} ===סליחה א=== {{{פסוקים א}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|כרחם1}} {{{א}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מזרחי}} ===סליחה ב=== {{{פסוקים ב}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|כרחם2}} {{{ב}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מזרחי}} ===פזמון=== {{{פזמון}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מזרחי}} ===זכור רחמיך=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור רחמיך פולין}} ===חטאנו=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{הור2|יש מוסיפים פיוט זה כשיש תחלואי ילדים רח"ל, ורבים נוהגים לאמרו בכל תענית ציבור}} {{:אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה|נוסח=מזרחי}} ===זכור לנו ברית אבות=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו פולין}} {{הור2|חזן וקהל (עד {{צ|אל תרחק ממנו}}). יש שפותחים הארון. '''למנהג ליטא''' אומרים את הפסוקים המסומנים לפני הפסוק האחרון.}} שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ.{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} {{סימון אפור|אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה ב}}}}{{ש}} {{סימון אפור|<small>יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יְיָ צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יט טו}}</small>}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנּוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים נא יג}}{{ש}} אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים עא ט}}{{ש}} אַל תַּעַזְבֵנוּ יְיָ, אֱלֹהֵינוּ אַל תִּרְחַק מִמֶּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח כב}}{{ש}} עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה, וְיִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ, כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתָּנוּ וְנִחַמְתָּנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פו יז}}{{ש}} {{הור|נוסח ליטא: אֲמָרֵינוּ…}}{{ש}} כִּי לְךָ יְיָ הוֹחָלְנוּ, אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לח טז}} ===וידוי=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אלהינו|אשמנו}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|הרשענו}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|משיח צדקך פולין}} ===פיוטים=== ====עשה למען שמך==== {{:עשה למען שמך|נוסח=מזרחי}} ====עננו==== {{#קטע:עננו אבינו|אשכנז}} {{#קטע:עננו אלהי אברהם|אשכנז1}} ====מי שענה==== {{:מי שענה לאברהם אבינו|נוסח=מזרחי}} {{#קטע:דעני לעניי|אשכנז מזרחי}} |מערבי= {{הור2|אמירת הסליחות היא בתוך חזרת הש"ץ בברכת {{צ|סלח לנו}}.}} {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ו א}} {{סוף}} ===פתיחה=== '''{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מ.סלח}}'''{{ש}} '''{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מ.מחל}}''' {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} ===מה נאמר=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מה נאמר}} ===סליחה א=== {{{א}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===סליחה ב=== {{{פסוקים ב}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{{ב}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===סליחה ג=== {{{פסוקים ג}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{{ג}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===פזמון=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|טוב}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{{פזמון}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===ואתה קדוש=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ואתה קדוש}} ===חטאנו=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{{חטאנו}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ברית}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ב}} ===וידוי=== {{#invoke:MultiReplace|main|{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|וידוי מערבי}}|%(אָנָּא%)||וַאֲבוֹתֵינוּ|}} {{מסגרת-סידור}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ואל יעכב}} {{סוף}} ==שומר ישראל== {{#תנאי:{{{גרוני נחר|}}}|{{הור2|בקהילת מץ וק"ק אשכנז אומרים פיוט זה קודם {{צ|שומר ישראל}}:}} {{מגירה|גרוני נחר זועק חמס|{{:גרוני נחר זועק חמס}}}}}}{{#תנאי:{{{גרוני אסתר|}}}|{{הור2|בקהילת מץ אומרים פיוט זה קודם {{צ|שומר ישראל}}:}} {{מגירה|גרוני נחר זועק חמס|{{:גרוני נחר זועק חמס}}}}}} {{הור2|במקור, המנהג לומר {{צ|שומר ישראל}} הוא רק בתענית ציבור.}} {{הור|לפני {{צ|ואנחנו לא נדע}}, מוסיפים:}} {{:שומר ישראל|נוסח=מערבי}}}} |פתיחה= {{#בחר:{{{נוסח|}}} |הונגריה= ===אשרי=== {{:סידור/נוסח אשכנז/אשרי}} ===חצי קדיש=== {{קדיש אשכנז|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}} ===לך ד' הצדקה=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|לך}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב יום כיפור=|{{רווח}} ===שומע תפילה=== {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב ראש השנה={{רווח}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע הונגריה א|שומע הונגריה ב}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע הונגריה א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע הונגריה ב}}}}}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/י"ג מידות|סלח}}{{#תנאי:{{{פתיחה|}}}|{{רווח}} ==={{{מספר פתיחה}}}. פתיחה=== {{{פתיחה}}} ===כי על רחמיך הרבים=== {{:כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים|נוסח=מזרחי}}}} ===י"ג מידות=== {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} |פולין= ===אשרי=== {{:סידור/נוסח אשכנז/אשרי}} ===חצי קדיש=== {{החלף|{{קדיש אשכנז|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}}|מַלְכוּתֵהּ,|מַלְכוּתֵהּ, [וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב (קֵץ) מְשִׁיחֵהּ,]}} ===לך ד' הצדקה=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|לך}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב יום כיפור=|{{רווח}} ===שומע תפילה=== {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב ראש השנה={{רווח}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע פולין א|שומע פולין ב}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע פולין א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע פולין ב}}}}}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/י"ג מידות|סלח}}{{#תנאי:{{{פתיחה|}}}|{{רווח}} ==={{{מספר פתיחה}}}. פתיחה=== {{{פתיחה}}} ===כי על רחמיך הרבים=== {{:כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים|נוסח=מזרחי}}}} ===י"ג מידות=== {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} |ליטא={{טקסט מנוקד|גודל=16}}{{הור2|יש נוהגים לומר {{צ|כרחם אב}} וכו' רק לפני הסליחה הראשונה.}}{{טקסט מנוקד|גודל=22}} ===אשרי=== {{:סידור/נוסח אשכנז/אשרי}} ===חצי קדיש=== {{קדיש אשכנז|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}} ===לך ד' הצדקה=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|לך}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב יום כיפור=|{{רווח}} ===שומע תפילה=== {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב ראש השנה={{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע ליטא א|שומע ליטא ב}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע ליטא א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע ליטא ב}}}}}} {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב יום כיפור= |{{רווח}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/י"ג מידות|סלח}}}}{{#תנאי:{{{פתיחה|}}}|{{רווח}} ==={{{מספר פתיחה}}}. פתיחה=== {{{פתיחה}}} ===כי על רחמיך הרבים=== {{:כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים|נוסח=מזרחי}}}} ===י"ג מידות=== {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} |מערבי= ===אדון עולם=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/ברכות השחר|אדון עולם}} ===לך ד' הצדקה=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|לך}} ===שומע תפילה=== {{#בחר:{{{יום|}}} |אלול={{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע מערב א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע מערב ב}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|שומע מערב א|שומע מערב ב}}}}{{#תנאי:{{{פתיחה|}}}|<h3>{{{מספר פתיחה}}}. פתיחה</h3> {{{פתיחה}}}}} ===כי על רחמיך הרבים=== {{:כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים|נוסח=מערבי}} {{#קטע:אל ארך אפים אתה|אשכנז}} ===חצי קדיש=== {{מר|{{ק|וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׃{{ממס|במדבר יד יז}}{{ש}} (זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃{{ממס|תהלים כה ו}})}}}} {{קדיש אשכנז|נוסח=מערבי|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}} ===מה נאמר=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מה נאמר}}}} |סיום= {{#בחר:{{{נוסח|}}} |פולין= {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מזרחי}} ===זכור רחמיך=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור רחמיך פולין}} {{#תנאי:{{{זכור ברית|}}}|{{רווח}} ==={{{כותרת זכור ברית}}}=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}} {{{זכור ברית}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}} |{{רווח}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו פולין|שמע קולנו פולין}} ===וידוי=== {{#בחר:{{{יום|}}}|ערב ראש השנה= {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע א|נוסח=פולין}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ב|נוסח=פולין}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ג|נוסח=פולין}}}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אלהינו|אשמנו}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב ראש השנה={{רווח}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ד|נוסח=פולין}}}} {{#קטע:אשמנו מכל עם|א}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ועדין}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב ראש השנה={{רווח}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ה|נוסח=פולין}}}} {{#קטע:אשמנו מכל עם|ב}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ועדין}}{{#בחר:{{{יום|}}}|ערב ראש השנה={{רווח}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ח}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ו|נוסח=פולין}} {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע ז}} {{:אנא הבט בצדקת עבדיך חסידיך|נוסח=פולין}} {{#קטע:וכשחטאו ישראל|וכשחטאו}} {{#קטע:איש עניו חילה פניך|פולין}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|משיח צדקך ליטא}}|{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|הרשענו}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|משיח צדקך פולין}}}} ====עשה למען שמך==== {{:עשה למען שמך|נוסח=מזרחי}} ====עננו==== {{#קטע:עננו אבינו|אשכנז}} {{#קטע:עננו אלהי אברהם|אשכנז1}} ====מי שענה==== {{:מי שענה לאברהם אבינו|נוסח=מזרחי}} {{#קטע:דעני לעניי|אשכנז מזרחי}} ===נפילת אפיים=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|נפילת אפיים}} ===מחי ומסי=== {{:מחי ומסי|נוסח=אשכנז}} {{#תנאי:{{{תחינה|}}}|<h3>{{{מספר תחינה}}}. תחינה</h3>{{{תחינה}}}}} ===מכניסי רחמים=== {{:מכניסי רחמים|נוסח=מזרחי}} ===מרן דבשמיא=== {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז א}} {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז ב}} ===שומר ישראל=== {{:שומר ישראל|נוסח=מזרחי}} וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה, כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ׃{{ממס|לפני=מתוך|דה"ב כ יב}}{{ש}} זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃{{ממס|תהלים כה ו}}{{ש}} יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ׃{{ממס|תהילים לג כב}}{{ש}} אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֺנֹת רִאשֹׁנִים, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד׃{{ממס|תהלים עט ח}}{{ש}} [עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים קכד ח}}]{{ש}} חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ, כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז׃{{ממס|תהלים קכג ג}}{{ש}} בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר׃{{ממס|לפני=מתוך|חבקוק ג ב}}{{ש}} [בְּרֹגֶז עֲקֵדָה תִּזְכּוֹר׃{{ש}} בְּרֹגֶז תְּמִימוּת תִּזְכּוֹר׃{{ש}} יְיָ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ׃{{ממס|תהלים כ י}}]{{ש}} כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ׃{{ממס|תהלים קג יד}}{{ש}} עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃{{ממס|תהלים עט ט}} ===קדיש שלם=== {{החלף|{{החלף|{{קדיש אשכנז|קדיש=שלם|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}}|מַלְכוּתֵהּ,|מַלְכוּתֵהּ, [וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב (קֵץ) מְשִׁיחֵהּ,]}}|וְחַיִּים|וְחַיִּים [טוֹבִים]}} |ליטא= {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מזרחי}} ===זכור רחמיך=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור רחמיך ליטא}}{{#תנאי:{{{חטאנו|}}}|{{רווח}} ==={{{מספר חטאנו}}}. חטאנו=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{{חטאנו}}} |{{רווח}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}}}} {{#תנאי:{{{זכור ברית|}}}|{{רווח}} ==={{{כותרת זכור ברית}}}=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}} {{{זכור ברית}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}} ==={{{מספר שמע}}}. שמע ישראל=== {{{שמע}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ליטא|שמע קולנו ליטא}} | ===זכור לנו ברית אבות=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו א}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ב}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו ליטא|שמע קולנו ליטא}}}} ===וידוי=== {{הור2|רבים נוהגים לומר וידוי רק פעם אחת.}} {{#בחר:{{{יום|}}}|ערב ראש השנה=…}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|אלהינו|אשמנו}} {{#קטע:אשמנו מכל עם|א}} {{רקע אפור}}{{הור|יש מדלגים}}{{ש}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ועדין}}{{סוף}} {{#קטע:אשמנו מכל עם|ב}} {{רקע אפור}}{{הור|יש מדלגים}}{{ש}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ועדין}}{{סוף}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/וידוי|הרשענו}}{{#תנאי:{{{תוכחה|}}}|{{רווח}} ===נז. תוכחה=== {{:יעזוב רשע נתיבו}}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|משיח צדקך ליטא}} ===פיוטים=== ====עשה למען שמך==== {{:עשה למען שמך|נוסח=מזרחי}} ====עננו==== {{#קטע:עננו אבינו|אשכנז}} {{#קטע:עננו אלהי אברהם|אשכנז1}} ====מי שענה==== {{:מי שענה לאברהם אבינו|נוסח=מזרחי}} {{#קטע:דעני לעניי|אשכנז מזרחי}} ===נפילת אפיים=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|נפילת אפיים}} ===מחי ומסי=== {{:מחי ומסי|נוסח=אשכנז}} {{#תנאי:{{{תחינה|}}}| ==={{{מספר תחינה}}}. תחינה=== {{{תחינה}}}}} ===מכניסי רחמים=== {{:מכניסי רחמים|נוסח=מזרחי}} ===מרן דבשמיא=== {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז א}} {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז ב}} ===שומר ישראל=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|שומר}}{{#תנאי:{{{תחינה2|}}}|{{רווח}} ==={{{מספר תחינה2}}}. תחינה=== {{{תחינה2}}}}} {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|ואנחנו}} ===קדיש שלם=== {{קדיש אשכנז|קדיש=שלם|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}} |מערבי= ==={{{מספר פזמון}}}. פזמון=== {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב ראש השנה={{טורים שווים|{{הור|ברוב מקומות אומרים אלו הפסוקים:}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|טוב}}|{{הור|במץ אומרים אלו הפסוקים:}}{{ש}} טוֹב יְיָ לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׃{{ממס|תהלים קמה ט}}{{ש}} טוֹב יְיָ לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃{{ממס|איכה ג כה}}{{ש}} טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ׃{{ממס|איכה ג כו}}{{ש}} מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטֵנוּ יֵצֵא, עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יז ב}}{{ש}} אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ׃{{ממס|תהלים לג ה}}{{ש}} וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃{{ממס|ישעיהו ה טז}}{{ש}} צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃{{ממס|תהלים פט טו}}{{ש}} וַייָ לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ׃{{ממס|תהלים ט ח}}{{ש}} וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, וּלְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ט ט}}{{ש}} לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים קיט צא}}{{ש}} בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים, לְהוֹשִׁיעַ כׇּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה׃{{ממס|תהלים עו י}}{{ש}} קוּמָה יְיָ אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ, יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ׃{{ממס|תהלים ט כ}}{{ש}} וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֵנוּ, וּמִשְׁפָּטֵנוּ כַּצָּהֳרָיִם׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לז ו}}{{ש}} צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה, אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ׃{{ממס|תהלים לו ז}}{{ש}} הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים׃{{ממס|תהלים צד ב}}{{ש}} כִּי יְיָ שֹׁפְטֵנוּ, יְיָ מְחֹקְקֵנוּ, יְיָ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ׃{{ממס|ישעיהו לג כב}}{{ש}} כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק׃{{ממס|תהלים ט ה}}{{ש}} כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵינוּ׃ {{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קג יג}}}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|טוב}}}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{{פזמון}}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===ואתה קדוש=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ואתה קדוש}} ==={{#תנאי:{{{מספר חטאנו|}}}|{{{מספר חטאנו}}}.{{רווח}}}}חטאנו=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{{חטאנו}}} ===זכור לנו ברית אבות=== {{#בחר:{{{יום|}}} |ערב ראש השנה={{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי א}} ===נה. זכור ברית=== {{ארון|פ}} {{הור2|בפרנקפורט וק"ק אומר הש"ץ בער"ה ועיו"כ {{צ|וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ}} גם אחר בית {{צ|אבדנו}}.}} {{#קטע:זכור ברית - אבדנו מארץ טובה|מערבי}}{{ארון|ס}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ב}}{{ש}} ===נו.=== {{:בקשה לרב סעדיה גאון/קטע א|נוסח=מערבי}} ===נז.=== {{:אנא הבט בצדקת עבדיך חסידיך|נוסח=מערבי}} |{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ברית}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ב}}}} ===וידוי=== {{#invoke:MultiReplace|main|{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|וידוי מערבי}}|%(אָנָּא%)||וַאֲבוֹתֵינוּ|}} ===פיוטים=== ====עשה למען שמך==== {{:עשה למען שמך|נוסח=מערבי}} ====עננו==== {{#קטע:עננו אבינו|אשכנז}} {{#קטע:עננו אלהי אברהם|אשכנז מערבי}} ====מי שענה==== {{:מי שענה לאברהם אבינו|נוסח=מערבי}} {{#קטע:דעני לעניי|אשכנז מערבי}} ===נפילת אפים=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|רחום וחנון}} {{#תנאי:{{{תא שמע|}}}|<h3>{{{מספר תא שמע}}}.</h3> {{:תא שמע מרא דעלמא}}}} ===מחי ומסי=== {{:מחי ומסי|נוסח=אשכנז}} {{#בחר:{{{יום|}}}|אלול= | ==={{{מספר תחינה}}}. תחינה=== {{{תחינה}}}}} ===מכניסי רחמים=== {{:מכניסי רחמים|נוסח=מערבי}} ===מרן דבשמיא=== {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז ב}} {{#קטע:מרנא דבשמיא|אשכנז א}} ===שומר ישראל=== {{:שומר ישראל|נוסח=מערבי}} ===ואנחנו לא נדע=== {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/סדר תחנון|ואנחנו}} ===קדיש שלם=== {{קדיש אשכנז|קדיש=שלם|פסוקים=כן|נוסח=מערבי|עשי"ת={{#בחר:{{{יום|}}}|עשי"ת=כן|לא}}}}}}}}<noinclude> os4y7p7hh9nf3y2umaz379qn8r6cmpe 0 1726911 3078664 3078566 2026-08-23T16:17:08Z בן עדריאל 9444 3078664 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} ==אמצת עשור לכיפור תמה== {{הור2|קדושתא לשחרית של יום הכיפורים מאת רבי משלם בן קלונימוס. נהוגה בנוסח אשכנז.}} ====רשות==== <קטע התחלה=רשות/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}מֶיךָ נָשָׂאתִי חִין בְּעָרְכִי{{ש}}{{סי|בְּ}}מַלְאֲכוּת עַמְּךָ בֶּרֶךְ בְּבָרְכִי{{ש}} {{סי|גּ}}וֹחִי מִבֶּטֶן הַגִּיהַּ חָשְׁכִּי{{ש}}{{סי|דַּ}}בֵּר צָחוֹת וּבַאֲמִתְּךָ הַדְרִיכִי {{סי|ה}}וֹרֵנִי שְׁפֹךְ שִׂיחַ עָרֵב{{ש}}{{סי|וְ}}לוֹנְנִי בְצִלְּךָ אוֹתִי לְקָרֵב{{ש}} {{סי|זַ}}עַק יוּפַק בְּכִוּוּן קֶרֶב{{ש}}{{סי|חַ}}לּוֹתִי פָנֶיךָ וְצִדְקָתְךָ תְקָרֵב {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם מְאֹד נַעֲלָה{{ש}}{{סי|יַ}}דְּעֵנִי בִּין עֵרֶךְ תְּפִלָּה{{ש}} {{סי|כַּ}}דָּת לְחַנֵּן בְּלִי תִפְלָה{{ש}}{{סי|לְ}}הַמְצִיא לְשׁוֹלְחַי אֶרֶךְ וּתְעָלָה {{סי|מִ}}פְתַּח שְׂפָתַי תְּבָרֵר וּתְיַשֵּׁר{{ש}}{{סי|נִ}}דְבוֹת פִּי רְצֵה וְהַכְשֵׁר{{ש}} {{סי|סֵ}}דֶר הֲגִיגִי כְּשַׁי יִתָּשֵׁר{{ש}}{{סי|עֵ}}תֶר פִּצְחִי כְּזִילַת חֶשֶׁר {{סי|פְּ}}עָמַי הָכֵן פְּצוֹתִי מִכֶּשֶׁל{{ש}}{{סי|צ}}וּר תְּמֹךְ אֲשׁוּרַי מֵהִנָּשֵׁל{{ש}} {{סי|ק}}וֹמְמֵנִי וְחַזְּקֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחֵשֶׁל{{ש}}{{סי|רְ}}צוֹת אֲמָרַי וְלֹא אֶכָּשֵׁל {{סי|שָׁ}}מְרֵנִי כְאִישׁוֹן מִפֶּלֶץ וּבְעָתָה{{ש}}{{סי|שׁ}}וּר בְּשִׁפְלוּתִי וּלְכָה לִישׁוּעָתָה{{ש}} {{סי|תָּ}}חֹן דִּכְאוּתִי כִּלְחוֹזָךְ פַּצְתָּ{{ש}}{{סי|תְּ}}רַחֵם עַל בֵּן אִמַּצְתָּ.<קטע סוף=רשות/> ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אִ}}מַּצְתָּ עָשׂוֹר לְכִפּוּר תַּמָּה{{ש}} {{סי|בּ}}וֹ לְצַחְצֵחַ צֵאוּי כִּתְמָהּ{{ש}} {{סי|גְּ}}הֹץ צַחֲנָתָהּ עִוּוּיָהּ לְהָתֵמָּה{{ש}} {{סי|דִּ}}ינָהּ לְהָאִיר לְתֶחִי לְחָתְמָה {{סי|הָ}}חְרָדָה מִתֵּקַע יוֹם תְּרוּעָה{{ש}} {{סי|וּ}}דְבָרִים קָחָה סַרְעַף לְקָרְעָה{{ש}} {{סי|זֶ}}ה אֵלִי לְצֶדֶק הַכְרִיעָה{{ש}} {{סי|חַ}}י חַי יוֹדוּךָ בְּהָרִיעָה {{סי|טַ}}פֶּיהָ וִישִׁישֶׁיהָ בְּעִנּוּי עֲיֵפִים{{ש}} {{סי|יְ}}צִיגָתָם שׁוּר בְּיָחֵף יְחֵפִים{{ש}} {{סי|כֻּ}}לָּם צָגִים וְלֹבֶן מֻצְעָפִים{{ש}} {{סי|לְ}}אַדְּרָךְ בַּקּדֶשׁ כִּשְׂרָפִים עָפִים {{סי|מָ}}גֵן עִקָּרֵמוֹ בָּךְ חוֹסִים{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁעָנִים בְּתֻמָּם וּבְצִלְּךָ חוֹסִים{{ש}} {{סי|סְ}}מוּכִים בִּבְרִית שְׁלשֶׁת יִחוּסִים{{ש}} {{סי|ע}}וֹדְדֵם הֱיוֹת שֹׂטְנֵימוֹ הָסִים {{סי|פְּ}}נֵה בְּצִדְקַת אָת מֵעֵבֶר{{ש}} {{סי|צֹ}}אנְךָ תַּחַת שֵׁבֶט כְּהַעֲבֵר{{ש}} {{סי|קַ}}דְּמֵם רַחֲמֶיךָ בְּלִי הִתְעַבֵּר{{ש}} {{סי|רַ}}חוּם עַל פֶּשַׁע עוֹבֵר {{סי|שֶׁ}}מֶץ זְדוֹנָם תְּכַבֵּס וּתְטַהֵר{{ש}} {{סי|שַׁ}}וְעָם קְשֹׁב וְאַל תְּאַחֵר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תְּ}}מוּכֵי יְמִינְךָ פְּנֵיהֶם נַהֵר{{ש}} {{סי|תַּ}}עְתּוּעַ חֶטְאָם תְּכַפֵּר לְטַהֵר<noinclude> {{רקע אפור}} {{הור|כיום נוהגים לדלג הפסוקים.}}{{ש}} כַּכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים סג ט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו׃{{ממס|משלי כ ז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃{{ממס|שמואל ב כב לא|וגם=תהלים יח לא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|ישעיהו לח יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃{{ממס|הושע יד ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃{{ממס|תהלים לז ו}} {{סוף}}</noinclude> :כַּצָּהֳרַיִם מִשְׁפָּטֵנוּ הָאֵר :חוֹכֶיךָ לְטוֹב תַּשְׁאֵר :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>צִדְקֵנוּ תְּחַפֵּשׂ וּתְבָאֵר :בְּמָגִנְּךָ נִתְגּוֹנֵן לְהִתְפָּאֵר<קטע סוף=א/> {{הור|מגן אברהם}} ====מחיה==== <קטע התחלה=ב/>{{הור|סימן: '''תשר"ק'''}} {{סי|תַּ}}אֲוַת נֶפֶשׁ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרָךְ{{ש}} {{סי|שְׁ}}קֹד לְרַחֵם מְבָרְכֵי זִכְרָךְ{{ש}} {{סי|רְ}}צוּיֵי אַהַב כְּנַעַר וָרָךְ{{ש}} {{סי|קְ}}רוּאִים וּנְקוּבִים בְּנָךְ בְּכוֹרָךְ {{סי|צִ}}בְאוֹת קֹדֶשׁ הוֹצֵאתָ מִכּוּר אוֹנִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוֹתָם מִפֶּרֶךְ הָלְכוּ שִׁנְאַנִּים{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּסִים מִבֶּטֶן פְּצֵם מִשְּׁאוֹנִים{{ש}} {{סי|סְ}}עָדֵם בַּל לָמוֹד כִּסְאוֹנִים {{סי|נְ}}תוּנָה בְרִיתְךָ חֹק בִּשְׁאֵרָם{{ש}} {{סי|מִ}}מַּחֲצֶבֶת צוּרָם מוֹלֶדֶת שֵׁאוּרָם{{ש}} {{סי|לַ}}בְּרִית הַבֵּט וְתָדִיחַ כִּעוּרָם{{ש}} {{סי|כַּ}}בְּסֵם הֶרֶב וְתַבְהִיק אוֹרָם {{סי|יֵ}}רָאֶה לְפָנֶיךָ עֵקֶד מְיֻחָד{{ש}} {{סי|ט}}וֹבֵחַ וְטָבוּחַ מִדְּבָרְךָ פָחַד{{ש}} {{סי|חֲ}}נִיטָיו חַלֵּץ מֵאֵימָתָה וָפַחַד{{ש}} {{סי|זִ}}בּוּחוֹ וְדִשּׁוּנוֹ לְפָנֶיךָ יִתְיַחַד {{סי|וְ}}אִם הֶעֱווּ ארַח לְסַלֵּף{{ש}} {{סי|הִ}}זָּכֵר רַחֲמֶיךָ חֹק מִלְּחַלֵּף{{ש}} {{סי|דְּ}}רִישַׁת צֶדֶק מֵלִיץ יְאַלֵּף{{ש}} {{סי|גְּ}}נוּנֶיךָ לְחַזֵּק בְּמָגִנַּת אָלֶף {{סי|בַּ}}דֵּי יְדִידֶיךָ הֲגִיגָם בִּין{{ש}} {{סי|בִּ}}צּוּרָם תִּשַׁע וְחֵטְא תַּלְבִּין{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|אָ}}וֶן מִתְחַנְּנֶיךָ בְּלִי תָבִין{{ש}} {{סי|אֶ}}נֶק שְׁמַע וְלַחַשׁ הָבִין<noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב׃{{ממס|שמות ב כד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי׃{{ממס|תהלים סו יח}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן׃{{ממס|איוב יא יא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְיָ בִּינָה הֲגִיגִי׃{{ממס|תהלים ה ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃{{ממס|תהלים עד כ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃{{ממס|הושע יא א}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכׇל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם׃{{ממס|ישעיהו מו ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ׃{{ממס|ישעיהו כו ח}} {{סוף}}</noinclude> :נֶפֶשׁ נַעֲנָה תְּבַשֵּׂר סְלִיחָה :פַּלְּטֵם מֵעֹמֶק שׁוּחָה :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>מִתְקוֹמְמֵינוּ יְהוּ כַּסּוּחָה :הַחֲיֵינוּ בְטַל אֱמוּנָתְךָ לְשׂוֹחֵחָה<includeonly> =====תוכחה===== {{:אנוש מה יזכה}}</includeonly><קטע סוף=ב/> {{הור2|נוהגים לשלב כאן את פיוט התוכחה {{צ|[[אנוש מה יזכה]]}}.}} {{הור|מחיה המתים}} ====משלש==== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אִ}}חַדְתָּ יוֹם זֶה בַּשָּׁנָה{{ש}} {{סי|תְּ}}רוּפָה וְצָרִי שַׂמְתּוֹ לְשׁוֹשַׁנָּה{{ש}} {{סי|בְּ}}שָׁלֵם בִּהְיוֹת סֻכָּךְ בָּרִאשֹׁנָה{{ש}} {{סי|שֵׁ}}רוּתוֹ כִּפֵּר פִּשְׁעֵי יְשֵׁנָה {{סי|גּ}}וֹלִים מִנָּוָךְ זְרוּיִם מֵהָלְאָה{{ש}} {{סי|רֹ}}ן מְפִיקִים לְחַתֵּל תְּלָאָה{{ש}} {{סי|דִּ}}כְּאוּת רוּחַ וְשֵׁבֶר נַהֲלָאָה{{ש}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ חֲשֹׁב כְּזִבְחֵי הַעֲלָאָה {{סי|הָ}}תְמַם מֵרֶחֶם יוֹשֵׁב אֹהָלִים{{ש}} {{סי|צ}}וּרָתוֹ בְּכִסְאֲךָ חַקְתָּ בְּהִלִּים{{ש}} {{סי|וְ}}לָדָיו חֹן בְּעֹצֶר נִקְהָלִים{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵרְךָ מַבִּיעִים וְשִׁמְךָ מְהַלְלִים {{סי|זֶ}}בֶד שִׁמְךָ שִׁתַּפְתָּ בִשְׁמָם{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּתִים לְךָ כַּחוֹתָם לְשׂוּמָם{{ש}} {{סי|חָ}}שְׂכֵם מֵאֶנֶף בְּלִי לְהַאֲשִׁימָם{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר חַיִּים יְהִי רִשּׁוּמָם {{סי|טֹ}}רַח עָוֹן וְכֹבֶד מַשָּׂא{{ש}} {{סי|נַ}}עֵר בְּצוּל מְחוֹת בַּהֲמָסָה{{ש}} {{סי|יֶ}}עֱרַב שִׂיחַ עֲנִיָּה וּרְמוּסָה{{ש}} {{סי|מִ}}נִּיחוֹחֵי כָלִיל בְּאֶבֶן מַעֲמָסָה {{סי|כְּ}}לוּלַת אֲהָבִים אָנָּא זְכֹר{{ש}} {{סי|כְּ}}לִמַּת נְעוּרִים עוֹד מִלִּזְכֹּר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}בֵן יַקִּירָךְ זָכֹר תִּזְכֹּר{{ש}} {{סי|לְ}}מַעַן חִלָּךְ לַעֲבָדֶיךָ זְכֹר<קטע סוף=ג/><noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ׃{{ממס|דברים ט כז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְיָ׃{{ממס|ירמיהו לא יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְיָ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃{{ממס|ירמיהו ב ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כׇּל חַטּאוֹתֵינוּ׃{{ממס|מיכה ז יט|לפני=ע"פ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּייָ׃{{ממס|תהלים קד לד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃{{ממס|שיר השירים ח ו}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ׃{{ממס|ישעיהו כט כג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: {{סוף}}</noinclude> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים כאן את הפיוט [[אתה הוא אלקינו בשמים ובארץ|אתה הוא אלהינו]]}}<קטע התחלה=רהיטים/> ====מורה חטאים==== '''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ''' '''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ''' {{הור|סימן: '''משלם בירבי קלונימוס חזק''' (כפול); פסוקי [[תהלים קמה]] ('''א"ב''' חסר נ׳)}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מ}}וֹרֶה חַטָּאִים סְלֹל לְהִתְהַלֵּךְ / {{סי|מְ}}לַמֵּד לְהַדְרִיכִי בְּדֶרֶךְ אֵלֵךְ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|אֲ|2}}רוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}חַר וָנֶשֶׁף אֲיַחֵד לְהַמְלִיכֶךָ / {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְאֵין כְּעֶרְכֶּךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|בְּ|2}}כָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לִ}}בִּי חָרֵד עֲבוֹדָתְךָ לִתְמֹד / {{סי|לְ}}הַעֲרִיץ קְדֻשָּׁתְךָ בְּמִשְׁמָר אֶעֱמֹד / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|גָּ|2}}דוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מְ}}יַחֲלִים לְחַסְדְּךָ זֶרַע עֲמוּסֶיךָ / {{סי|מַ}}לֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם וְיִשְׂמְחוּ חוֹסֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|דּ|2}}וֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בְּ}}חִלּוּי וָצוֹם גָּשִׁים לְעָבְדֶּךָ / {{סי|בְּ}}רוּאִים כִּי הֵם לִכְבוֹדֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|הֲ|2}}דַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יְ}}קָר מַלְכוּתְךָ בְּרַעַד יַאֲמִירוּ / {{סי|יִ}}חוּדְךָ בְּזָר לֹא יָמִירוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|וֶ|2}}עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|רֹ}}ן פְּגִיעוֹת לְפָנֶיךָ יְרַבֵּעוּ / {{סי|רַ}}חַשׁ הִלּוּלָךְ בַּיּוֹם יְשַׁבֵּעוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|זֵ|2}}כֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בֹּ}}קֶר אֶעֱרָךְ לְךָ חִנּוּנַי / {{סי|בִּ}}פְנוֹת עֶרֶב תִּמְחֶה זְדוֹנַי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|חַ|2}}נּוּן וְרַחוּם יְיָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יָ}}הּ כֹּפֶר אֶשְׁכֹּל / {{סי|יִ}}כְבּשׁ עִוּוּיֵנוּ וְיֹאמְרוּ הַכֹּל / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ט|2}}וֹב יְיָ לַכֹּל{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|ק}}וֹמֵם אִוּוּי קִרְיַת מְשׂוֹשֶׂךָ / {{סי|קְ}}דֻשַּׁת אַבְנֵי נֵזֶר בְּנוֹסְסֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|י|2}}וֹדוּךָ יְיָ כָּל מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}וִיֶּיךָ וַחֲסִידֶיךָ בְּנֹעַם יְזַמֵּרוּ / {{סי|לְ}}בוּשֵׁי שְׂרָד רֶקַח יְתַמֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|כְּ|2}}בוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וּ}}שְׁתוּלִים בְּנָוָךְ יַפְרִיחוּ בְּחַצְרוֹתָיו / {{סי|וִ}}ינוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים בְּטִירוֹתָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|לְ|2}}הוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|נִ}}צְחָךְ יְנַגְּנוּ תְּמִימִים וּשְׁלֵמִים / {{סי|נָ}}שְׂאֲךָ כִּסְאֲךָ בְּבֵית עוֹלָמִים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|מַ|2}}לְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}חַד בְּכַנֶּסְךָ לְשִׁכְנְךָ גְּאוּלִים / {{סי|יַ}}לְבִּישׁוּךָ עֹז כְּעוֹבְרֵי גַלִּים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ס|2}}וֹמֵךְ יְיָ לְכָל הַנּוֹפְלִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מַ}}בִּיעֵי טוּבְךָ בְּוַעַד יִתְחַבֵּרוּ / {{סי|מֵ}}חִים חֲשֹׁב תַּחַן יְדַבֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|עֵ|2}}ינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וִ}}דּוּיָם יְנוֹחַח כְּשַׁי עָדֶיךָ / {{סי|וִ}}ישֻׁלַּם פָּרִים אֶרֶשׁ עֵדֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|פּ|2}}וֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|סֶ}}לָה בְּרַחֲמָיו יָצִיץ מֵחֲרַכָּיו / {{סי|סְ}}לֹחַ יַרְבֶּה לְעַם מְבֹרָכָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|צַ|2}}דִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|חִ}}ין יִשַׁע מִגּוֹי מְקֹרָאָיו / {{סי|חֹ}}ן יָחֹן קוֹרְאֵי מִקְרָאָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|קָ|2}}רוֹב יְיָ לְכָל קוֹרְאָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|זֶ}}ה אֵלִי פֶּלֶא עוֹשֶׂה / {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ יִרֶץ וְשׂוֹטְנֵינוּ יְעַסֶּה / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|רְ|2}}צוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קִ}}וּוּי יִתֵּן לְלוֹ מַשְׁלִיךְ יְהָבָיו / {{סי|קָ}}דוֹשׁ פְּשָׁעֵינוּ יְכַסֶּה בַּאֲהָבָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|שׁ|2}}וֹמֵר יְיָ אֶת כָּל אֹהֲבָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קַ}}בֵּל צְקוּנִי כִּבְמִכְלַל יֹפִי / {{סי|ק}}וֹלִי תַאֲזִין וְתַצְלִיל דּפִי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|תְּ|2}}הִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} ====אדר יקר אלי==== {{הור|סימן: '''משלם''', '''א"ב''' (כפול)}} {{סי|מֶ|2}}'''לֶךְ''' {{סי|שׁ|2}}'''וֹכֵן עַד /''' {{סי|לְ|2}}'''בַדְּךָ''' {{סי|מְ|2}}'''לֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ''' '''מֶלֶךְ''' {{סי|מַ|2}}'''אֲזִין''' {{סי|שַׁ|2}}'''וְעָה /''' {{סי|לְ|2}}'''עַמּוֹ''' {{סי|מֵ|2}}'''חִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ''' {{סי|אֶ}}דֶר יְקָר אֵלִי / {{סי|אֲ}}חֲוֶּה בְּאֶרֶשׁ מִלּוּלִי{{ש}} {{סי|בְּ}}חֵךְ אַנְעִים זֶמֶר / {{סי|בְּ}}נִיב אַבִּיעַ אֹמֶר {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|גְּ}}בוּרוֹתָיו מִי יְמַלֵּל / {{סי|גָּ}}דְלוֹ מִי יְפַלֵּל{{ש}} {{סי|דֹּ}}ק מְרוֹפֵף בִּגְעָרָה / {{סי|דַּ}}רְכּוֹ סוּפָה וּסְעָרָה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר מִקּוֹלוֹת מַיִם / {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם{{ש}} {{סי|וּ}}סְבִיבָיו שַׂרְפֵי אֵלִים / {{סי|וּ}}מִפַּחְדּוֹ זָעִים וְחָלִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|זָ}}ךְ בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים / {{סי|זַ}}עַק קְשֹׁב מִמִּתְעַנִּים{{ש}} {{סי|חַ}}שְׁרַת סָבִיב סֻכּוֹ / {{סי|חַ}}שְׁמַל בְּלִי לְסוֹכוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|ט}}וֹב יוֹדֵעַ חוֹסָיו / {{סי|טָ}}הוֹר מַצְדִּיק עֲמוּסָיו{{ש}} {{סי|י}}וֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן / {{סי|יְ}}קָר עֹז חֶבְיוֹן {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|כּ}}וֹנֵן שַׁחַק בִּתְבוּנָה / {{סי|כָּ}}ל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה{{ש}} {{סי|ל}}וֹבֵשׁ עֹז וּגְדֻלָּה / {{סי|ל}}וֹ נָאוָה תְהִלָּה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה / {{סי|מ}}וֹחֶה פִּשְׁעֵי בָרָה{{ש}} {{סי|נָ}}אוֹר וְאַדִּיר בַּהֲדָרוֹ / {{סי|נ}}וֹשֵׂא עֲוֹן עֶדְרוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|ס}}וֹכֵת שִׂיחוֹת עֲרֵבוֹת / {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת{{ש}} {{סי|עָ}}ף עַל כְּרוּבוֹ / {{סי|ע}}וֹנֶה לְעַם קְרוֹבוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|פּ}}וֹקֵד צִבְאוֹת גְּדוּדָיו / {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו{{ש}} {{סי|צִ}}דְקוֹ עֶלְיוֹנִים מַגִּידִים / {{סי|צְ}}בָא תַחְתּוֹנִים מוֹדִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / {{סי|קְ}}נוּיָו מַשִּׂיג מְחִילוֹת{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא וְגֵאֶה / {{סי|ר}}וֹאֶה שָׁפָל וְנִכְאֶה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן בְּרוּם עֲלִיּוֹת / {{סי|שַׁ}}לִּיט בְּדוּךְ תַּחְתִּיּוֹת{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תּ}}וֹמֵךְ זְרוֹעוֹת עוֹלָם / {{סי|תַּ}}קִּיף וּמִכֹּל נֶעְלָם ====אנא אלהים חיים==== '''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ''' {{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אָ}}נָּא אֱלֹהִים חַיִּים / {{סי|תִּ}}כְתֹּב דְּבֵקֶיךָ לְחַיִּים / כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים.{{ממס|תהלים לו י}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|בְּ}}עֵת רָצוֹן תַּעֲנֶה תְחִנָּתִי / {{סי|שִׁ}}מְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי / אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.{{ממס|איכה ג נו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|גַּ}}עֲיַת קוֹרְאֶיךָ בִּתְפִלַּת שַׁחַר / {{סי|רְ}}צֵה וְהַלְבֵּן אֹדֶם כַּצַּחַר / אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר.{{ממס|דניאל ט יט}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|דַּ}}לּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ / {{סי|קֹ}}וֶיךָ בַּל תַּרְשִׁיעַ / מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ.{{ממס|ישעיהו סג א}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|הַ}}צְּפוּפִים יַחַד לְעָבְדֶּךָ / {{סי|צִ}}בְאוֹת צֹאן יָדֶךָ / הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ.{{ממס|תהלים פה ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|וּ}}מַרְבִּים תַּחַן וָעֶתֶר / {{סי|פֶּ}}לֶל לַחֲשֵׁנוּ הֵעָתֵר / אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר.{{ממס|ישעיהו מה טו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ שְׁעֵה אוֹתָנוּ לְצַדְּקָה / {{סי|עֵ}}רֶךְ שׁוּעֵנוּ כְּתִמּוּר דַּקָּה מִן הַדַּקָּה / לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה.{{ממס|דניאל ט ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|חַ}}טְּאֵנוּ בְאֵזוֹב וְטַהֲרֵנוּ / {{סי|סָ}}מְכֵנוּ סִתְרֵנוּ וְשִׂבְרֵנוּ / אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ.{{ממס|ישעיהו סד ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר קְשֹׁב חִנּוּנַי / {{סי|נַ}}קֵּנִי מִכֶּתֶם עֲוֹנַי / מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ.{{ממס|ירמיהו יז יג}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|יֶ}}הֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ / {{סי|מַ}}הֵר רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ / אַתָּה יְיָ אָבִינוּ.{{ממס|ישעיהו סג טז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|כְּ}}רַחוּם תְּכַפֵּר עָוֹן / {{סי|לַ}}כֹּל תִּשָּׂא עָוֹן / וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן.{{ממס|ישעיהו סד ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} <includeonly> ====איומה בחר==== {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים את הפיוט הבא.}} {{:איומה בחר}}</includeonly> ====אך אתים==== '''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|אָ}}תִים בְּחִין לְפָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|בּ}}וֹטְחִים בְּחַסְדְּךָ אֱמוּנֶיךָ || || {{רווח|4}}{{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|גּ}}וֹעִים וּמַרְגִּישִׁים שִׁכְנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|דַּ}}לּוּ עֵינֵיהֶם לִמְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ה}}וֹגִים לַעֲנוֹת עִנְיָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|וְ}}עוּדִים בְּנִצּוּחַ לְנַגְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ז}}וֹעֲקִים יַחַד הֲמוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ח}}וֹכִים יְשׁוּעוֹת חָסְנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|טְ}}בוּלִים בְּטהַר לְחַנְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|י}}וֹדוּ לְשִׁמְךָ בָּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|כַּ}}פֵּר לְעַמְּךָ מַאֲמִינֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|לֹ}}א לָנוּ כִּי אִם לְמַעֲנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|מַ}}גֵּר מִתְקוֹמְמֵי צְפוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|נַ}}שֵּׂא זֶרַע בְּחוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|סְ}}לִיחָה תַּרְבֶּה לְמִתְעַנֶּיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|עֲ}}נֵם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|פְּ}}צֵם מֵהֶמְיַת שְׁאוֹנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|צַ}}דֵּק גּוֹי נְבוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ק}}וֹמֵם קֶדֶם קִנְיָנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ר}}וֹמֵם תֵּל אַרְמוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|שְׁ}}עֵה לַחַשׁ מִתְחַנְּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|תָּ}}מְכֵם וְחָשְׂכֵם מֵחֲרוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |} {{ק|'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}} ====אמרו לאלהים==== '''וּבְכֵן אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ'''{{ממס|תהלים סו ג}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|אֶ}}רֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ / מֵכִין הָרִים בְּכֹחַ{{ר1}} חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ / נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ.{{ממס|תהלים קמז ה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|בּ}}וֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו / מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו / וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹתָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו.{{ממס|תהלים קד ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|גֵּ}}אֶה וְגָבֹהַּ בִּשְׁמֵי מַעְלָה / עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה{{ר1}} לוֹ הַגְּבוּרָה וְהַגְּדֻלָּה / וְהָעֹז וְהַמֶּמְשָׁלָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.{{ממס|תהלים קג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ / וְנֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ{{ר1}} דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ / וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ.{{ממס|תהלים סח כה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם / רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם{{ר1}} יַרְעֵם מִשָּׁמַיִם / לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם.{{ממס|ישעיהו מ כב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|וְ}}כָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ / יָדוֹ יָסְדָה אֶרֶץ{{ר1}} וִימִינוֹ טִפְּחָה שְׁמֵי עֶרֶץ / וְהֶעֱמִידָם בְּלִי פֶרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ.{{ממס|ישעיהו מ כב|שם}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|זֹ}}הַר כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ / מְשָׁרְתָיו לוֹהֲטֵי אֵשׁ{{ר1}} נֹגַהּ לָאֵשׁ וּמַבְרִיק הָאֵשׁ / לְפָנָיו נִמְשָׁכִים נַהֲרֵי אֵשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֵשׁ אֹכְלָה אֵשׁ.{{ממס|לפני=ע"פ|דברים ד כד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|חַ}}י עוֹלָמִים / צָר בְּיָהּ עוֹלָמִים{{ר1}} אִוָּה בֵּית עוֹלָמִים / מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ עוֹלָמִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עַתִּיק יוֹמִין.{{ממס|דניאל ז ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם / סְבִיבוֹתָיו חַשְׁרַת מַיִם{{ר1}} עָבֵי שְׁחָקִים חֶשְׁכַת מַיִם / טוֹעֲנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ גַּבּוֹתָם מְלֵאוֹת עֵינַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.{{ממס|תהלים יט ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|י}}וֹדֵעַ מַה בְּסִתְרֵי חשֶׁךְ / לֹא יַחֲשִׁיךְ מֶנּוּ כָּל חשֶׁךְ{{ר1}} קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ / הוֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וָחשֶׁךְ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.{{ממס|ישעיהו מה ז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|כּ}}וֹנֵן כִּסְאוֹ לַמִּשְׁפָּט / מְכוֹן כִּסְאוֹ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט{{ר1}} אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט / תֹּאחֵז יָדוֹ בְּמִשְׁפָּט{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט.{{ממס|ישעיהו ה טז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ל}}וֹ יָאֲתָה מְלוּכָה / שֹׁכֵן עַד וְאֶת דַּכָּא{{ר1}} מֵשִׁיב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא / וְאוֹמֵר שׁוּבוּ בְּרוּחַ נְמוּכָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה.{{ממס|תהלים כב כט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם / הַכֹּל צָפוּי וְלֹא נֶעְלָם{{ר1}} זֶה שְׁמוֹ לְעוֹלָם / חַסְדּוֹ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.{{ממס|תהלים קו מח}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|נֹ}}צֵר חֶסֶד לְאֶלֶף דּוֹר / לוֹחֵם קָמָיו מִדֹּר דֹּר{{ר1}} מֵקִים סֻכַּת מְשִׁיחוֹ לִגְדֹּר / הָאוֹר חוֹנֶה עִמּוֹ בְּמָדוֹר{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} זֶה זִכְרוֹ לְדֹר דֹּר.{{ממס|לפני=ע"פ|שמות ג טו}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ס}}וֹבֵל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים / שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים{{ר1}} מַאֲזִין שִׂיחַ חִנּוּנִים / מַקְשִׁיב שֶׁוַע רְנָנִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים.{{ממס|דברים י יז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|עִ}}זּוּז וְגִבּוֹר אִישׁ מִלְחָמָה / נוֹקֵם לְצָרָיו וּבַעַל חֵמָה{{ר1}} מַכְרִית קָמָיו בִּמְהוּמָה / נֹהֵם עֲלֵיהֶם בִּנְהִימָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה.{{ממס|שמות טו ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|פָּ}}עַל וְעָשָׂה הַכֹּל / בְּיָדוֹ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל{{ר1}} אֵלָיו יְשַׂבְּרוּ עֵינֵי כֹל / וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכֹּל{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עֶלְיוֹן עַל כֹּל.{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|צַ}}דִּיק בְּכָל דְּרָכָיו / יָשָׁר מֵצִיץ מֵחֲרַכָּיו{{ר1}} חָפֵץ בְּעַם מַמְלִיכָיו / יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבֹרָכָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו.{{ממס|תהלים קג כ}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ / מַגִּיד אַחֲרִית מֵרֹאשׁ{{ר1}} בָּחַר בְּאֹם דַּלַּת רֹאשׁ / עֻזּוֹ יוֹם יוֹם לִדְרשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.{{ממס|דה"א כט יא}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד / בִּטְחוּ בוֹ עֲדֵי עַד{{ר1}} כְּבוֹדוֹ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים וִעַד / וּלְעַם קְדוֹשׁוֹ נוֹעַד{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד.{{ממס|תהלים קד לב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|שְׁ}}בִילוֹ בְּמַיִם רַבִּים / שָׁמָיו מַרְעִיף רְבִיבִים{{ר1}} שְׁמוֹ מְיַחֲדִים שַׁחַר וַעֲרָבִים / בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים.{{ממס|ש"א ד ד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ / מַעֲבִיר כִּלָּיוֹן וָחֶרֶץ{{ר1}} מֵשִׁיב אַף וְחָרוֹן וָקֶרֶץ / שֶׁוַע מְחַנְּנָיו יִרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.{{ממס|תהלים ח י}} ====מעשה אלהינו==== {{הור2|<noinclude>מדלגים על בתי {{צ|מעשה אנוש}}, אך </noinclude>למנהג פולין מוסיפים בית אחד של {{צ|מעשה אנוש}} לפני הבית האחרון (תחבולותיו מזימה), ואחר כך אומרים {{צ|'''אבל''' מעשה אלהינו}}.}} '''וּבְכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|אֵ}}ין מִי בַשַּׁחַק יַעֲרָךְ לוֹ{{ר1}} {{סי|בִּ}}בְנֵי אֵלִים יִדְמֶה לּוֹ{{ר1}} {{סי|גְּ}}בֹהִים עִלָּה לְמוֹשָׁב לוֹ{{ר1}} {{סי|דָּ}}רֵי גֵיא כַּחֲגָבִים לְמוּלוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.{{ממס|דברים לב ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|הַ}}מְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|וְ}}הַרְבֵּה פְדוּת עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|זַ}}עַק וְלַחַשׁ עַמּוֹ{{ר1}} {{סי|חָ}}שׁ וּמַאֲזִין מִמְּרוֹמוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.{{ממס|ישעיהו מז ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|טֶ}}רֶף נָתַן לִירֵאָיו{{ר1}} {{סי|י}}וֹבִילוּ שַׁי לְמוֹרָאָיו{{ר1}} {{סי|כִּ}}תֵּי גְדוּדֵי צְבָאָיו{{ר1}} {{סי|לֹ}}א יָשׁוּרוּ כְּבוֹד מַרְאָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו.{{ממס|תהלים לג יח}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|מַ}}לְאָכָיו עוֹשֶׂה רוּחוֹת{{ר1}} {{סי|נִ}}קְדָּשׁ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת{{ר1}} {{סי|ס}}וֹכֵת שְׁפִיכַת שִׂיחוֹת{{ר1}} {{סי|ע}}וֹנֶה וּמַעֲמִיד רְוָחוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָרוּחֹת.{{ממס|במדבר טז כב}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|פּ}}וֹדֶה מִשַּׁחַת עֲמוּסָיו{{ר1}} {{סי|צ}}וּר יוֹדֵעַ חוֹסָיו{{ר1}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ מַפְלִיא נִסָּיו{{ר1}} {{סי|רַ}}חוּם לִמְרַצָּיו וּמַכְעִיסָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.{{ממס|תהלים קמה ט}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ|צבע=#A52A2A}}{{ר1}} {{סי|תַּ|1}}חְבּוּלוֹתָיו מְזִמָּה / {{סי|שִׁ|1}}בְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה / {{סי|רְ|1}}פִידָתוֹ רִמָּה / {{סי|קָ|1}}בוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה{{ר1}} {{מילת קבע|וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה|צבע=#A52A2A}} אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה.{{ממס|תהלים קמד ד}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> ['''אֲבָל'''] {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ שַׁוְעוֹת{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹעֶה עֵרֶךְ שׁוּעוֹת{{ר1}} {{סי|תּ}}וֹרוֹתָיו מְשַׁעְשְׁעוֹת{{ר1}} {{סי|תַּ}}כְסִיסוֹ כּוֹבַע יְשׁוּעוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת.{{ממס|תהלים סח כא}} ====אשר אומץ תהלתך==== '''וּבְכֵן לְנוֹרָא עֲלֵיהֶם בְּאֵימָה יַעֲרִיצוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|אֵ}}ילֵי שַׁחַק{{ר1}} בְּ{{סי|בִ}}רְקֵי נֹגַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי {{סי|גֹ}}בַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|דְ}}מוּמֵי {{סי|דַ}}קָּה{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מֵ{{סי|ה}}וֹמֵי בְרֶגֶשׁ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|וְ}}עוֹרְכֵי שֶׁוַע{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ז}}וֹעֲקֵי תְחִנָּה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ח}}וֹכֵי חֲנִינָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|טַ}}פְסְרֵי {{סי|טֹ}}הַר{{ר1}} בְּ{{סי|יִ}}דֹּדוּן {{סי|יִ}}דֹּדוּן{{ר1}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי {{סי|כָ}}בוֹד{{ר1}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי {{סי|לַ}}הַב{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|מְּ}}עוּטֵי יָמִים{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|נְ}}שׁוּיֵי טוֹבָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שְׂ}}בֵעֵי רֹגֶז{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|עֲ}}גוּמֵי נֶפֶשׁ{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי שֵׁמוֹת{{ר1}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת עִירִין{{ר1}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי {{סי|קֶ}}דֶם{{ר1}} בְּ{{סי|רֶ}}כֶב {{סי|רִ}}בּוֹתַיִם{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|שּׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שׁ}}וֹפְכֵי שִׂיחַ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תּ}}וֹבְעֵי סְלִיחָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תְּ}}אֵבֵי כַפָּרָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> ====על ישראל אמונתו==== '''וּבְכֵן תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ'''{{ממס|תהלים סח לה}} <קטע התחלה=על ישראל/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|אֱ}}מוּנָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|בִּ}}רְכָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|גַּ}}אֲוָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דִּ}}בְּרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|הַ}}דְרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|וְ}}עִידָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זְ}}כִירָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|חֶ}}מְלָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|טַ}}הֲרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יִ}}שְׁרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|כַּ}}נָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|לְ}}אֻמָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מַ}}לְכוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|נְ}}עִימָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|סְ}}גֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|עֲ}}דָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|פְּ}}עֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קְ}}דֻשָּׁתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ר}}וֹמְמוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|שְׁ}}כִינָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תִּ}}פְאַרְתּוֹ<קטע סוף=על ישראל/> ====אפסי ארץ==== '''וּבְכֵן וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים'''{{ממס|תהלים סח לה|שם}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אַ}}פְסֵי אֶרֶץ בִּדְבָרוֹ הֵקִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יִרְאָה לְעָבְדוֹ מִתְלַהֲקִים{{ש}} {{סי|גּ}}וֹלֶה מִנִּי חשֶׁךְ עֲמֻקִּים{{ש}} {{סי|דְּ}}בַר עַבְדּוֹ מֵקִים{{ש}} {{סי|הַ}}חוֹצֵב לֶהָבוֹת וּבְרָקִים{{ש}} {{סי|וְ}}תֵבֵל מְאִירִים וּמַבְהִיקִים{{ש}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית מְצוּקִים{{ש}} {{סי|חַ}}סְדּוֹ גָּדוֹל מֵעַל לְמוּצָקִים{{ש}} {{סי|ט}}וֹב וּמָעֹז לְאֵלָיו דְּבוּקִים{{ש}} {{סי|יִ}}חְיוּ כֹּל בּוֹ דְּבֵקִים{{ש}} {{סי|כִּ}}י מֵרוּחוֹ הָרִים מִתְפָּרְקִים{{ש}} {{סי|לֹ}}א יָכִילוּ זַעְמוֹ צוּרִים וְצוּקִים{{ש}} {{סי|מִ}}פַּחְדּוֹ יִתְבַּקְּעוּ עֲמָקִים{{ש}} {{סי|נְ}}מוֹגִים וְכַדּוֹנַג נְמַקִּים{{ש}} {{סי|ס}}וּפָה וּסְעָרָה דַּרְכּוֹ נֶאֱבָקִים{{ש}} {{סי|עָ}}נָן מִדְרַךְ רַגְלָיו כַּאֲבָקִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוּת שָׁלַח לְעַם לוֹ חֲשׁוּקִים{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ לִנְשׁוּקִים{{ש}} {{סי|קְ}}נוּיִים לוֹ וּבִימִינוֹ נֶחֱבָקִים{{ש}} {{סי|רָ}}צִים וְאַחֲרָיו נִדְבָּקִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}וְעָם שׁוֹמֵעַ מִמַּעֲמַקִּים{{ש}} {{סי|תִּ}}פְאֶרֶת עֹז לְשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים ====מי כמוך==== '''וּבְכֵן יְיָ מִי כָמוֹךָ'''{{ממס|תהלים לה י}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|אַ}}דִּיר בַּמְּרוֹמִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|בּ}}וֹרֵא כֵס וַהֲדוֹמִים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|גִּ}}בּוֹר וּמוֹשִׁיעַ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|דּ}}וֹבֵר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר לוֹבֵשׁ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|וְ}}חֵטְא וְעָוֹן כּוֹבֵשׁ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|זַ}}ךְ בָּעֶלְיוֹנִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|חֲ}}סִין בְּאַלְפֵי שִׁנְאַנִּים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ט}}וֹב וּמֵטִיב|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|יְ}}שָׁרִים לְהֵיטִיב |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|כּ}}וֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|לְ}}הָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|מָ}}דַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|נֶ}}אְדָּר מִקּוֹלוֹת מָיִם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שָׂ}}ם עָבִים רְכוּבוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ע}}וֹזֵר וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|פּ}}וֹעֵל יְשׁוּעוֹת|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|צ}}וֹעֲקָיו לְהַשְׁעוֹת |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְּעַמּוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|תִּ}}תֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב וּלְאַבְרָהָם חָסֶד |} ====אין כמוך==== '''וּבְכֵן אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:'''{{ממס|תהלים פו ח}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|אַ}}דִּירֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|בְ}}רוּרֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|דָ}}רֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|וְ}}עוּדֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|זַ}}כֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בַּ{{סי|חֲ}}יָלֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|טְ}}הוֹרֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|יַ}}קִּירֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|מַ}}לְאֲכֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|נְ}}גִידֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שַׂ}}רְפֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|עָ}}רִיצֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|ר}}וֹזְנֵי מַטָּה |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|תַ}}קִּיפֵי מַטָּה |}<includeonly> ====האדרת והאמונה==== {{ארון|פ}}{{#בלי קטע:האדרת והאמונה|הזיו}}{{ארון|ס}}</includeonly> ====נאמירך באימה==== '''וּבְכֵן נַאֲמִירְךָ אֱלֹהֵינוּ בְּאֵימָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} נַ{{סי|אֲ}}מִירָךְ בְּ{{סי|אֵ}}ימָה{{ש}} נְ{{סי|בָ}}רְכָךְ בְּ{{סי|בִ}}ינָה{{ש}} נְ{{סי|גַ}}דְּלָךְ בִּ{{סי|גְ}}דֻלָּה{{ש}} נִ{{סי|דְ}}רְשָׁךְ בְּ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} נְ{{סי|הַ}}דְּרָךְ בְּ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} נ{{סי|וֹ}}דָךְ בִּ{{סי|וְ}}עִידָה{{ש}} נַ{{סי|זְ}}כִּירָךְ בְּ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} נְ{{סי|חַ}}סְּנָךְ בְּ{{סי|חִ}}ילָה{{ש}} נַ{{סי|טְ}}עִימָךְ בְּ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} נְ{{סי|יַ}}חֲדָךְ בְּ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} נְ{{סי|כַ}}בְּדָךְ בִּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} נְ{{סי|לַ}}בְּבָךְ בִּ{{סי|לְ}}מִידָה{{ש}} נַ{{סי|מְ}}לִיכָךְ בִּ{{סי|מְ}}לוּכָה{{ש}} נְ{{סי|נַ}}צְּחָךְ בִּ{{סי|נְ}}עִימָה{{ש}} נְ{{סי|שַׂ}}גְּבָךְ בִּ{{סי|שְׂ}}רָרָה{{ש}} נַ{{סי|עֲ}}רִיצָךְ בַּ{{סי|עֲ}}נָוָה{{ש}} נְ{{סי|פָ}}אֲרָךְ בִּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} נְ{{סי|צַ}}לְצְלָךְ בְּ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} נַ{{סי|קְ}}דִּישָׁךְ בִּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>נְ{{סי|ר}}וֹמְמָךְ בִּ{{סי|רְ}}נָנָה{{ש}} נְ{{סי|שׁ}}וֹרְרָךְ בִּ{{סי|שְׁ}}בָחָה{{ש}} נַ{{סי|תְ}}מִידָךְ בִּ{{סי|תְ}}הִלָּה ====רוממו אל מלך נאמן==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:'''{{ממס|תהלים צט ה}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אֵ}}ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בָּ}}רוּךְ בְּכָל זְמָן |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גּ}}וֹמֵל חֲסָדִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דָּ}}תוֹתָיו דּוֹדִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נִּקְדָּשׁ בִּצְדָקָה|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וּ}}מַאֲזִין צְעָקָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|זֵ}}רֵת שְׁחָקִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|חִ}}כּוֹ מַמְתַקִּים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ט}}וֹב לַכֹּל|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹדֵעַ הַכֹּל |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כָּ}}בוֹד אוֹמֵר כֻּלּוֹ בְּהֵיכָלוֹ|| ||{{רווח|3}}{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|לְ}}הַקְדִּישׁוֹ וּלְעַלּוֹ |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נִ}}צָּב בַּעֲדַת כְּרוּבִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ס}}וֹבֵל בִּזְרוֹעוֹ עוֹלָם|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עִ}}זּוּז וּמִכֹּל נֶעְלָם |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וְחוֹנֵן יְדִידִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ שָׁמַיִם מַגִּידִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|קָ}}רוֹב לְקוֹרְאָיו|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ר}}וֹצֶה יְרֵאָיו |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ תְּפִלּוֹת|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ה}}וּא תִּפְאַרְתּוֹ בְּמַקְהֵלוֹת |} ====רוממו אדיר ונורא==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ:'''{{ממס|תהלים צט ט}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אַ}}דִּיר וְנוֹרָא|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בְּ}}רוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גְ}}דֻלָּתוֹ בִּקְהַל יְשָׁרִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דּ}}וֹבֵר צְדָקוֹת מַגִּיד מֵישָׁרִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נַּעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וְ}}הִלּוּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית אָבוֹת|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ח}}וֹצֵב לֶהָבוֹת |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר שׁוֹלֵחַ בְּרָקִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹסֵד אֲרָקִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כִּ}}סְאוֹ הֵכִין בִּשְׁמֵי רוּמָה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ל}}וֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹחֶה כָעָב פְּשָׁעִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נ}}וֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שַׂ}}גִּיא שָׁנָיו לְאֵין חֵקֶר|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עֶ}}שְׁתּוֹנוֹת חוֹקֵר |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צַ}}דִּיק קשֶׁט מַעְבָּדָיו |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ק}}וֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|רָ}}ם הַמַּבִּיט לִקְצוֹת הָאָרֶץ |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ כִּשְׁמוֹ |} ====אמונתך בעליונים==== '''וּבְכֵן כִּי אַתָּה אֵל אֱמוּנָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{סי|אֱ}}מוּנָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|בְּ}}רִיתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|גְּ}}דֻלָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|דָּ}}תְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|ה}}וֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|וִ}}עוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|זְ}}בוּלְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|חֲ}}נָיָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|יִ}}רְאָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|כְּ}}בוֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|לִ}}מּוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|מְ}}עוֹנְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|נָ}}וְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|סֻ}}כָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|עֲ}}דָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|פְּ}}אֵרְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|צִ}}דְקָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>שְׁכִינָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|תְּ}}הִלָּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |} ====הנקדש באלפי אלפים==== '''וּבְכֵן תֻּעֲרַץ וְתֻקְדָּשׁ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|אַ}}לְפֵי {{סי|אֲ}}לָפִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|בְ}}רָקִים קַלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|גַ}}עַשׂ {{סי|גַּ}}לְגַּלִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|דַ}}הֲרַת אוֹפַנִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|וַ}}עַד קַדִּישִׁין |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|זִ}}קִּים {{סי|ז}}וֹרְחִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בַּ{{סי|חֲ}}צוּבֵי לֶהָבִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|טֶ}}כֶס {{סי|טְ}}הוֹרִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|י}}קָדִים {{סי|י}}וֹקְדִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|כִ}}תֵּי {{סי|כְ}}רוּבִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|לַ}}הֲקַת {{סי|לֹ}}הֲטִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|מַ}}חֲנוֹת {{סי|מַ}}לְאָכִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|נֹ}}עַם {{סי|נ}}וֹגְנִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|שְׂ}}רָפִים עוֹמְדִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|עֹ}}ז אֶרְאֶלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|פְ}}רוּדֵי אֲגַפַּיִם|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|צִ}}לְצוּל מַשִּׁיקוֹת כְּנָפַיִם |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|ק}}וֹלָם בֶּהָמוֹן|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|רִ}}בּוֹ {{סי|רִ}}בְוָן |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|שֶׁ}}קֶט {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|תֹ}}כֶן {{סי|תַּ}}לְתַּלִּים |} ====אילי שחק==== '''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.''' {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} {| |- |{{סי|אֵ}}לֵי שַׁחַק חֲצוּבֵי לֶהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|אַ}}דִּירֵי כָּל חֵפֶץ הַנֶּאֱהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|בְּ}}לוּלֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג וְשַׁלְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|בַּ}}דֵּי צֶדֶק גָּזֵי רְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|גֹּ}}בַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ בְּמִשְׁכְּנוֹת אָהֳלֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|דָּ}}אֵי בְּכָנָף מְכַסִּים פְּנֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|דּ}}וֹרְשֵׁי דָתוֹת דְּבֵקִים בֵּאלֹהֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין וְסוֹד קַדִּישִׁין |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ה}}וֹגֵי שַׁעֲשׁוּעַ מַטַּע קְדוֹשִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|וְ}}עוּדֵי מַעַל גְּוִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|וְ}}חוֹלֵי אַהֲבָה סְמוּכֵי בָאֲשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|זְ}}בוּדֵי זֹהַר כְּעֵין חַשְׁמַלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ז}}וֹקְקֵי שִׁבְעָתַיִם בֵּרוּר מִלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|חֹ}}סֶן חֲיָלִים רִבְבוֹת אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|חֲ}}נִיטֵי כֹשֶׁר בְּנֵי אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|טְ}}כוּסֵי טֹהַר חֲדָשֵׁי בְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|טְ}}עוּנֵי מוֹרָאֲךְ בְּצִוּוּי עִקָּרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|יִ}}דֹּדוּן יִדֹּדוּן בְּחִיל נִזְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|י}}וֹדְעֵי בִין מִפְּנִינִים יְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|כְּ}}סוּיֵי אַרְבַּע מְרֻבְּעֵי פָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|כְּ}}רוּתֵי בְרִית פָּנִים בְּפָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי בַדִּים זַכִּים וְחַפִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי לְבָנִים נְעִימִים וְיָפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|מְ}}שָׁרְתִים נָעִים רָמִים וּגְבֹהִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|מְ}}לֻמְּדֵי חֻקִּים מְשִׁיבֵי נְכוֹחִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|נ}}וֹגְנֵי נֹעַם סִפִּים מְרוֹפְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|נָ}}אווּ לְחָיַיִם כְּעָגוּר מְצַפְצְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|סְ}}כוּכֵי אֶבְרָה כְּקָלָל נוֹצְצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|סְ}}גוּלֵי מֵעַמִּים בְּיִרְאָה מַעֲרִיצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ע}}וֹמְדִים מִמַּעַל בִּדְבָרוֹ נְחוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ע}}וֹרְכֵי עֹז בְּרַעַד שְׁבוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|פָּ}}נִים וְלֹא עֹרֶף נִתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|פְּ}}רוּשִׁים לְךָ אֲחוּיִם וּמֻתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת עֶלְיוֹנִים גֵּאִים וְרָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת תַּחְתּוֹנִים לְרַצּוֹתְךָ מַעֲרִימִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי בְשִׁלּוּשׁ זֵר תִּפְאָרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי פַעֲמַיִם חֲטִיבַת אֲמִירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|רַ}}גְלֵיהֶם עֲמִידַת רֶגֶל יְשָׁרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|רְ}}צוּיֵי שַׁדַּי מְשׁוֹרְרֵי שִׁירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי שֶׁקֶט שָׁלוֹם בְּמַחֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|שׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת בְּשִׂיחַ מַעֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|תְּ}}לוּלֵי תַעַף בְּשֶׁפֶר הֶגְיוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|תְּ}}מִימֵי דֶרֶךְ לְרִבּוֹנָם וְקוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |} ====אין מספר לגדודי צבא חילו==== '''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' '''זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים''' {{הור|סימן: א"ב; [[ישעיהו ו|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֵ}}ין מִסְפָּר לִגְדוּדֵי צְבָא חֵילוֹ{{ש}} {{סי|אֲ}}זוּרִים אֵימָה אֲחוּזִים פַּחַד חִילוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רַעַד וָרֶתֶת וָרֶטֶט צָגִים לְעַלּוֹ{{ר1}} שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|גְּ}}וִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישׁ תְּהִלָּה יַשְׁמִיעוּ יַחַד{{ש}} {{סי|גֹּ}}בַהּ וְגָאוֹן עֶדְיוֹ יִחוּדוֹ לְיַחַד{{ש}} {{סי|דּ}}וֹהֲרִים גּוֹהֲרִים לְאֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד{{ר1}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ רַב טוּב מַצְפּוּנָיו{{ש}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר וָעֹז בְּחֶבְיוֹנֵי פְנִינָיו{{ש}} {{סי|וּ}}מִמֶּנוּ יָגוּרוּ בְּנֵי אֵלִים וְיִתְחַבְּאוּ מִפָּנָיו{{ר1}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|זְ}}רוּתֵי זֹהַר מַרְעִיף נִטְפֵי אֲגָלָיו{{ש}} {{סי|זַ}}כֵּי שְׁמֵי טֹהַר תֻּכּוּ לְרַגְלָיו{{ש}} {{סי|חָ}}לִים חַתִּים חֲפוּזִים אֲיֻמִים נִדְגָּלָיו{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|טָ}}סִים וְדָאִים בְּדִמְיוֹן נֶשֶׁר מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|טִ}}יסָתָם כַּבָּזָק סָבִיב כֵּס לְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|יַ}}שְׁמִיעוּ הִנֵּנוּ בְּמִשְׁלַחַת קוֹנָם לְהִתְעוֹפֵף{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|כְּ}}סוּיֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ יַעֲרִיצוּ בְּלַאַט מַחֲזֶה{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּיר וְרַב כֹּחַ וְשָׁפָל יֶחֱזֶה{{ש}} {{סי|לְ}}הַעֲרִיצוֹ בְּפַחַד נִרְשִׁים זֶה מִזֶּה{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה עָשׂ כֹּל בְּמַאֲמַר{{ש}} {{סי|מְ}}נִיעִים אַמּוֹת הַסִּפִּים קְדֻשָּׁתוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|נ}}וֹצְצִים נוֹגְהִים לְפָנָיו יַנְעִינוּ מַאֲמַר{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שַׂ}}רְפֵי הוֹד יַכְתִּירוּ נֶזֶר לְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת מָרוֹם וְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים כֻּלָּם כְּאֶחָד שִׁלּוּשׁ קָדוֹשׁ{{ר1}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|פְּ}}לִיאֵי אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבּוֹאוֹת{{ש}} {{סי|פּ}}וֹצְחִים הַלֵּל וְזִמְרָה לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת{{ש}} {{סי|צ}}וּר עוֹלָמִים בְּתוֹךְ צְבָאוֹ אוֹת{{ר1}} יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת דָּר בִּשְׁמֵי עֶרֶץ{{ש}} {{סי|קַ}}לּוֹת סְעָרָה תַּעַשׂ דְּבָרוֹ בְּמֶרֶץ{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ{{ש}} {{סי|שָׁ}}מַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ הוֹדוֹ{{ש}} {{סי|תֹּ}}קֶף תַּרְשִׁישִׁים וְאֵלִים צָר לִכְבוֹדוֹ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}}<קטע סוף=רהיטים/> {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי יש קהילות שמוסיפים כאן את הפיוט [[לאל עורך דין]]}} ====סילוק==== {{עוגן|סילוק}}<קטע התחלה=סילוק/>{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן3}} {{הור|סימן: '''תשר"ק''' משולש}} מִי יְ{{סי|תַ}}נֶּה {{סי|תֹּ}}קֶף {{סי|תְּ}}הִלָּתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|שַׁ}}נֵּן {{סי|שִׁ}}עוּר {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|רַ}}נֵּן {{סי|רֹ}}ב {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|קְ}}צֹב {{סי|קְ}}רִיאַת {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|צַ}}פְצֵף {{סי|צְ}}בִי {{סי|צִ}}דְקוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|פָ}}רֵשׁ {{סי|פִּ}}לְאֵי {{סי|פְ}}אֵרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|עֲ}}רֹךְ {{סי|עֹ}}צֶם {{סי|עִ}}זּוּזֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|שִׂ}}יחַ {{סי|שֶׂ}}גֶב {{סי|סִ}}לְסוּלֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|נ}}וֹבֵב {{סי|נ}}וֹי {{סי|נִ}}צְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|מַ}}לֵּל {{סי|מַ}}עַשׂ {{סי|מ}}וֹרָאֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|לַ}}הֵג {{סי|לֶ}}מֶד {{סי|לִ}}קְחֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|כִ}}יל {{סי|כִּ}}סֵּא {{סי|כְ}}בוֹדֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|יַ}}דַּע {{סי|יְ}}פִי {{סי|יְ}}קָרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|טִּ}}יף {{סי|ט}}וּב {{סי|טַ}}עְמֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|חַ}}וֶּה {{סי|חֵ}}קֶר {{סי|חִ}}ידוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|זִ}}יז {{סי|זִ}}יו {{סי|זָ}}הֳרֶךָ{{ש}} מִי י{{סי|וֹ}}רֶה {{סי|וַ}}עַד {{סי|וָ}}תִיקוּתֶךָ{{ש}} מִי יֶ{{סי|הְ}}גֶּה {{סי|ה}}וֹד {{סי|הַ}}דְרָתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|דְ}}לֶה {{סי|דֵּ}}עַ {{סי|דָּ}}תוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|גִּ}}יד {{סי|גֹּ}}דֶל {{סי|גְּ}}בוּרָתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|בָ}}אֵר {{סי|בֵּ}}אוּר {{סי|בִּ}}ינָתֶךָ{{ש}} מִי יֹ{{סי|א}}מַר {{סי|אֹ}}מֶץ {{סי|אֱ}}יָלוּתֶךָ {{הור|סימן: '''א"ב'''}} כִּי כְשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|תְ}}הִלָּתְךָ כֵּן {{סי|אִ}}מְרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|אִ}}מְרָתְךָ כֵּן {{סי|בְּ}}רִיָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|בְ}}רִיָּתְךָ כֵּן {{סי|גְּ}}דֻלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|גְ}}דֻלָּתְךָ כֵּן {{סי|דַּ}}עְתֶּךָ{{ש}} כְּ{{סי|דַ}}עְתְּךָ כֵּן {{סי|הֲ}}לִיכָתֶךָ{{ש}} כַּ{{סי|הֲ}}לִיכָתְךָ כֵּן {{סי|וְ}}עִידָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|וְ}}עִידָתְךָ כֵּן {{סי|זָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|זָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|חֻ}}פָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|חֻ}}פָּתְךָ כֵּן {{סי|טָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|יִ}}שְׁרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|יִ}}שְׁרָתְךָ כֵּן {{סי|כְּ}}מִירָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|כְ}}מִירָתְךָ כֵּן {{סי|לְ}}בִישָׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|לְ}}בִישָׁתְךָ כֵּן {{סי|מִ}}דָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|מִ}}דָּתְךָ כֵּן {{סי|נְ}}עִימָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|נְ}}עִימָתְךָ כֵּן {{סי|שְׂ}}רָרוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|שְׂ}}רָרוּתְךָ כֵּן {{סי|עִ}}נְוְתָנוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|עִ}}נְוְתָנוּתְךָ כֵּן {{סי|פְּ}}רִישׁוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|פְ}}רִישׁוּתְךָ כֵּן {{סי|צְ}}נִיעוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|צְ}}נִיעוּתְךָ כֵּן {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ כֵּן {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ כֵּן {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|שִׁ}}בְחֲךָ כֵּן {{סי|תִּ}}פְאַרְתֶּךָ וְשִׁמְךָ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה {{הור|סימן: '''תשר"ק''' כפול}} עַל כָּל {{סי|תֹּ}}קֶף וְ{{סי|תִ}}פְאָרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|שֶׁ}}בַח וְ{{סי|שִׁ}}ירָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|רֶ}}נֶן וּ{{סי|רְ}}חִישָׁה{{ש}} עַל כָּל {{סי|קִ}}דּוּשׁ וּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|צִ}}פְצוּף וְ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|פְּ}}אֵר וּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|עֹ}}ז וַ{{סי|עֲ}}נָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|סִ}}פּוּר וְ{{סי|שִׂ}}יחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|נִ}}צּוּחַ וּ{{סי|נְ}}גִינָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|מַ}}עַן וּ{{סי|מִ}}לָּה{{ש}} עַל כָּל {{סי|לִ}}בּוּב וּ{{סי|לְ}}הִיגָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|כָּ}}בוֹד וּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|יִ}}חוּד וְ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|טַ}}עַם וְ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|חֹ}}סֶן וְ{{סי|חִ}}ידָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|זֶ}}מֶר וְ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|וִ}}דּוּי וְ{{סי|ת}}וֹדָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|הַ}}לֵּל וְ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|דִּ}}בּוּב וְ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|גּ}}דֶל וְ{{סי|גַ}}אֲוָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|בִּ}}טּוּי וּ{{סי|בְ}}רָכָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|אֹ}}מֶר וַ{{סי|אֲ}}מִירָה אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} מֶלֶךְ עַל כָּל מְלָכִים{{ש}} מוֹשֵׁל עַל כָּל מוֹשְׁלִים{{ש}} אָיֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים{{ש}} נוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים{{ש}} רָם עַל כָּל רָמִים{{ש}} גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים{{ש}} נִשָּׂא עַל כָּל נִשָּׂאִים{{ש}} גָּבֹהַּ עַל כָּל גְּבֹהִים{{ש}} וּמַבִּיט אֶל עֲנִיִּים וּנְכֵאִים{{ש}} וְאֶת שַׁחִים וְדַכָּאִים{{ש}} לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים{{ש}} רוּחַ שְׁפָלִים וְחֵלְכָּאִים{{ש}} עַל כֵּן גָּדַלְתָּ יְיָ אֱלֹהִים{{ש}} וְנַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים{{ש}} כִּי אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים{{ש}} וְאֵין זוּלָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים{{ש}} וְאֵין בִּלְתְּךָ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם כְּבוֹדְךָ מְסַפְּרִים{{ש}} כַּנְפוֹת הָאָרֶץ זְמִירוֹת לְךָ מַשְׁמִיעִים{{ש}} שַׂרְפֵי הַקֹּדֶשׁ קְדֻשָּׁתְךָ מַקְדִּישִׁים{{ש}} אוֹפַנֵּי הַמֶּרְכָּבָה כְּבוֹדְךָ מְבָרְכִים{{ש}} כּוֹכְבֵי בֹקֶר יַחַד מְרַנְּנִים{{ש}} וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים{{ש}} מִשְׁבְּרֵי יָם שִׁמְךָ מְאַדְּרִים{{ש}} הַרְרֵי גֹבַהּ וַעֲצֵי יַעַר מְרַנְּנִים{{ש}} נְהָרוֹת כַּף מְמַחֲאִים{{ש}} חַיְתוֹ אֶרֶץ וְזִיז שָׂדַי שָׁרִים כְּחֹלְלִים{{ש}} תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת מְהַלְלִים כְּבַחֲלִילִים{{ש}} וְכָל יְצוּרֵי בְרֵאשִׁית פּוֹצְחִים הִלּוּלִים{{ש}} לְשֵׁם קָדְשְׁךָ אֵל אֵלִים{{ש}} וְכֻלָּם אֵלֶיךָ מְשַׂבְּרִים וּמְיַחֲלִים{{ש}} לָתֵת לָהֶם צֵיד מַאֲכָלִים{{ש}} הַתַּחְתּוֹנִים מִפְּתִיחַת יָדְךָ נִזּוֹנִים וּמִתְכַּלְכְּלִים{{ש}} וְהָעֶלְיוֹנִים מִזִּיו הוֹדְךָ שְׂבֵעִים וּמִתְמַלְּאִים{{ש}} כִּי כְבוֹדְךָ שָׁמַיִם וָאָרֶץ מְלֵאִים וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ{{ש}} הַמַּאֲמִירִים אַדְנוּתֶךָ{{ש}} הַמְיַחֲדִים אֱלָהוּתֶךָ{{ש}} הַמְבָרְכִים שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ{{ש}} הַמְסַפְּרִים תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} הָעוֹרְכִים תַּחַן לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּנְעִימִים זֶמֶר לְעַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּאֲרִיכִים רֹן לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} הַשּׁוֹפְכִים שִׂיחַ לְפַתּוֹתֶךָ{{ש}} וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ{{ש}} צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ{{ש}} קֹדֶשׁ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֶךָ{{ש}} קֶדֶם קִנְיָנְךָ וּסְגֻלָּתֶךָ{{ש}} חֶלְקְךָ וְחֶבֶל שִׁפְרָתֶךָ{{ש}} יִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתֶּךָ{{ש}} יְשֻׁרוּן מִבְחַר מְנָתֶךָ{{ש}} הַדְּבֵקִים בֶּאֱמוּנָתֶךָ{{ש}} הַהוֹגִים בְּדָתֶךָ{{ש}} הַחֲפֵצִים בְּתוֹרָתֶךָ{{ש}} הָעוֹסְקִים בְּיִרְאָתֶךָ{{ש}} הַתְּמִימִים בַּעֲבוֹדָתֶךָ{{ש}} הַנִּכְסָפִים לְחַצְרוֹת בֵּיתֶךָ{{ש}} הַכְּמֵהִים בַּקֹּדֶשׁ חֲזוֹתֶךָ{{ש}} הַתְּאֵבִים לְקִרְבָתֶךָ{{ש}} הַנֶּהֱרָגִים עַל תּוֹרָתֶךָ{{ש}} הַנִּסְקָלִים עַל אַהֲבָתֶךָ{{ש}} הַנִּשְׂרָפִים עַל עֵדוֹתֶךָ{{ש}} הַנֶּחֱנָקִים וְנִטְבָּחִים וְנִטְבָּעִים וְנִתְלִים וְנִקְבָּרִים חַיִּים עַל יִחוּד קְדֻשָּׁתֶךָ{{ש}} הַקְּרוּאִים עֲדָתֶךָ{{ש}} יְסוֹד אֲגֻדָּתֶךָ{{ש}} וְאַתָּה אֵל גָּדוֹל בִּגְדֻלָּתֶךָ{{ש}} וְהֵם עֵדֶיךָ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וּמַה יַּעֲצָר כֹּחַ יְלוּד אִשָּׁה{{ש}} נוֹצָר מִטִּפָּה בְאוּשָׁה{{ש}} וּמַה יָּעֹז עֻזְּךָ לְדָרְשָׁה{{ש}} שִׁבְחֲךָ בְּפֶה לְפָרְשָׁה{{ש}} נִצְחֲךָ בְּנִיב לְאָרְשָׁה{{ש}} לְהַטִּיף צָקוּן וּלְחִישָׁה{{ש}} לְהַפִּיל תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה{{ש}} וּמִחְיָתוֹ עָלָיו קָשָׁה{{ש}} וְדַרְכּוֹ מְעֻקָּשָׁה{{ש}} וּנְתִיבָתוֹ נְתוּסָה וּנְטוּשָׁה{{ש}} וְחַטָּאתוֹ עַל לוּחַ חֲרוּשָׁה{{ש}} חֲקוּקָה וּמְפֹרָשָׁה{{ש}} וְגָז וְעָף בְּחִישָׁה{{ש}} וְגֹוֵעַ וּמֵת בַּחֲלוּשָׁה{{ש}} וּגְוִיָּתוֹ בְּגֵיא נְטוּשָׁה{{ש}} בְּתַחְתִּית אֶרֶץ רְטוּשָׁה{{ש}} בֶּאֱשׁוּן חשֶׁךְ כְּפוּשָׁה{{ש}} בָּאַשְׁמַנִּים רְפוּשָׁה{{ש}} בַּטָּמוּן חֲבוּשָׁה{{ש}} כְּמֵשָׁה וִיבֵשָׁה{{ש}} נְמֵסָה וַעֲבֵשָׁה{{ש}} בְּיַבֶּשֶׁת מְיֻבָּשָׁה{{ש}} וְכֻלּוֹ מָלֵא בוּשָׁה{{ש}} וּמַה יַּעֲצִים עֶתֶר וְגִישָׁה{{ש}} וְיָשִׂיחַ וְיֶהֱמֶה בִּרְגִישָׁה וּמֵאָז הַכֹּל צָפוּי לְפָנֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהִסָּתֵר מֵעֵינֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהֵחָבֵא מִפָּנֶיךָ{{ש}} כִּי בַכֹּל מְשׁוֹטְטוֹת עֵינֶיךָ{{ש}} וְגָלוּי לְךָ כִּי יְצִיר חֹמֶר הוּא{{ש}} הֲבֵל הֲבָלִים הוּא{{ש}} עָלֶה נִדָּף הוּא{{ש}} קַשׁ יָבֵשׁ הוּא{{ש}} חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הוּא{{ש}} וּבַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא{{ש}} אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ הוּא{{ש}} כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא{{ש}} אָדָם אֵפֶר דָּם מָרָה הוּא{{ש}} בָּשָׂר בּוּשָׁה סְרוּחָה רִמָּה הוּא{{ש}} מְיֻחָם בְּחֵטְא הוּא{{ש}} מְחוֹלָל בְּעָוֹן הוּא{{ש}} וְיֵצֶר לִבּוֹ רַע מִנְּעֻרָיו{{ש}} חוֹרֵשׁ רַע בִּמְגוּרָיו{{ש}} אוֹרֵב לוֹ בְּמִסְתָּרָיו{{ש}} מְקַנֵּן כְּנָחָשׁ בִּסְתָרָיו{{ש}} כִּזְבוּב בְּמַפְתְּחֵי חֲדָרָיו{{ש}} מַבְאִישׁ הָעִסָּה בְּזָהֳמוּת שְׂאוֹרָיו{{ש}} מְסִיתוֹ לְהַטּוֹת אֲשׁוּרָיו{{ש}} וְהֹוֶה לּוֹ בְּעֹכְרָיו{{ש}} חָשׁוּב לוֹ כְּצָרָיו{{ש}} וְהוּא רֹאשׁ לְכָל צוֹרְרָיו{{ש}} מֵצֵר לוֹ בְּכָל מְצָרָיו{{ש}} צוֹדֶה לוֹ בְּכָל עֲבָרָיו{{ש}} מַרְגִּיז כָּל אֵבָרָיו{{ש}} מַעֲצִיבוֹ בִּדְבָרָיו{{ש}} מַחֲטִיאוֹ בְּרֹעַ הַרְהוֹרָיו{{ש}} מִתְנַקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ בְּמַכְמוֹרָיו{{ש}} מִתְנַכֵּל לִדְחוֹתוֹ בְּמַהֲמֹרָיו{{ש}} וְצָר עָלָיו בִּמְצוֹרָיו{{ש}} לוּלֵא אַתָּה עוֹזֵר לוֹ מִצָּרָיו{{ש}} וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו{{ש}} חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת עָלָיו{{ש}} לְהִתְגֹּלֵל וּלְהִתְנַפֵּל עָלָיו{{ש}} לְעַקְּשׁוֹ בְּאָרְחוֹת עִקּוּלָיו{{ש}} לְהַאֲשִׁימוֹ בְּאַשְׁמַת גִּעוּלָיו{{ש}} לְהַלְעִינוֹ בְּמֶסֶךְ תַּרְעֵלָיו{{ש}} וְאֵינֶנּוּ דוֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם אֵלָיו{{ש}} פַּחִים טוֹמֵן לְרַגְלָיו{{ש}} רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ לְיַד מַעְגָּלָיו{{ש}} מוֹקְשִׁים שָׁת בְּמַסְלוּלָיו{{ש}} כּוֹרֶה שַׁחַת בִּשְׁבִילָיו{{ש}} לָמוּג לֵב וּלְהַרְבּוֹת מִכְשׁוֹלָיו{{ש}} וּכְהוֹלֶם פָּעַם הוֹלְמוֹ בְּכֵילַפּוֹת וְכַשִּׁילָיו{{ש}} עַל כֵּן יֹאמְרוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלָיו{{ש}} אִי לַבַּיִת שֶׁמְּהָרְסָיו וּמַחֲרִיבָיו מִשֶּׁלָּיו{{ש}} וּמַה יִּצְדַּק בְּמִפְעָלָיו{{ש}} וּמַה יִּזְכֶּה בְּמַעֲלָלָיו{{ש}} כִּי שׁוֹדֵד בָּא בִּגְבוּלָיו{{ש}} לְשֹׁדְדוֹ לְלָחֲמוֹ בְּרֹב תַּחְבּוּלָיו לָכֵן הִקְדַּמְתָּ רְפוּאָה וּתְעָלָה{{ש}} וְהֶעֱלֵיתָ אֲרוּכָה לְנַהֲלָאָה וְנַחְלָה{{ש}} וְהֵכַנְתָּ צֳרִי וְחִתּוּל לְלֹא חֻתָּלָה{{ש}} וְהִגַּהְתָּ מָזוֹר לְהַרְטוֹת מַחֲלָה{{ש}} וְקָבַעְתָּ יוֹם זֶה לִסְלִיחָה וְלִמְחִילָה{{ש}} לָבֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה וּבִתְהִלָּה{{ש}} לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בְּחִילָה{{ש}} לְהִזָּכֵר בּוֹ רְבוּצֵי מַכְפֵּלָה{{ש}} בְּעֵת רָצוֹן לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה{{ש}} לְהַעֲבִיר כָּל שֶׁמֶץ וְתִפְלָה{{ש}} לְהָנִיא כָּל אָוֶן וְתָהֳלָה{{ש}} לְהַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה{{ש}} לְהָפֵר כַּעַס וּלְהַרְבּוֹת חֶמְלָה{{ש}} לְהָרִים מִכְשׁוֹל וּלְהָסִיר תַּקָּלָה{{ש}} לְפַנּוֹת דֶּרֶךְ וּלְיַשֵּׁר מְסִלָּה{{ש}} לָתֵת לַשּׁוֹבָבִים טָהֳרָה וּטְבִילָה{{ש}} לְהַעֲמִיד רֶוַח וְהַצָּלָה{{ש}} לְהַשְׁלִיךְ עָוֹן בְּעִמְקֵי מְצוּלָה{{ש}} לָשֵׂאת זָדוֹן וּמְעִילָה וּמִכָּל יָמִים יוֹם זֶה קִדַּשְׁתָּ{{ש}} וְעַל כָּל יָמִים אֹתוֹ עִלִּיתָ{{ש}} וּבוֹ מִכָּל יוֹם בָּחַרְתָּ{{ש}} וּמִיֻּצָּרוּ אוֹתוֹ לְךָ יִחַדְתָּ{{ש}} וּלְדוֹר דֵּעַ כֹּחוֹ יִדַּעְתָּ{{ש}} וְאֹדֶם דִּי זָהָב בּוֹ וִתַּרְתָּ{{ש}} וּמִכְתָּב חָרוּת לֶעָנָו נָתַתָּ{{ש}} וְסָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ בִּשַּׂרְתָּ{{ש}} וְעַל הָרָעָה נִחַמְתָּ{{ש}} וְעַל בָּנֶיךָ רִחַמְתָּ{{ש}} וְכִגְבֹהַּ שָׁמַיִם חַסְדְּךָ לָמוֹ הִגְבַּרְתָּ{{ש}} וְכִרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב פִּשְׁעָם הִרְחַקְתָּ{{ש}} וּזְכוּת הַרְרֵי קֶדֶם זָכַרְתָּ{{ש}} וּכְאָב אֶת בֵּן אוֹתָם רָצִיתָ{{ש}} וְעַל כָּל אֹם רֹאשָׁם נִשֵּׂאתָ{{ש}} וְקַרְנָם בְּכָבוֹד רוֹמַמְתָּ{{ש}} וּמִשֶּׁפֶל הִגְבַּהְתָּמוֹ וְהִתְלַלְתָּ{{ש}} וְאוֹת לְטוֹבָה עִמָּהֶם עָשִׂיתָ{{ש}} וְחִבָּתָם לַכֹּל הֶרְאֵיתָ{{ש}} וְאַהֲבָתָם לְעֵין כֹּל גִּלִּיתָ{{ש}} וְלִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם תָּאַבְתָּ{{ש}} וְלַחֲנוֹת בֵּינֵיהֶם חָמַדְתָּ{{ש}} וְלָשֶׁבֶת בְּוַעֲדָם אִוִּיתָ{{ש}} וְעַיִן בְּעַיִן לָמוֹ נִרְאֵיתָ{{ש}} וּבֵין כְּרוּבִים כְּבוֹדְךָ צִמְצַמְתָּ{{ש}} וַעֲנַן יְקָרְךָ עַל כַּפּרֶת הִצַּעְתָּ{{ש}} וַעֲנַן הַקְּטֹרֶת לְכַסּוֹתוֹ הַיּוֹם פָּקַדְתָּ{{ש}} וּמֵאָז לִסְלִיחָה אוֹתוֹ שַׂמְתָּ{{ש}} וּלְכַפָּרָה אוֹתוֹ יִסַּדְתָּ{{ש}} וּמִצְוֹתָיו בְּדָתְךָ צִוִּיתָ{{ש}} וְכָתַבְתָּ וְשָׁנִיתָ וְשִׁלַּשְׁתָּ{{ש}} וְאַזְהָרוֹתָיו פֵּרַשְׁתָּ{{ש}} וָעֳנָשָׁיו פִּלַּשְׂתָּ{{ש}} וְקָרְבְּנוֹתָיו קָצַבְתָּ{{ש}} וְעֵרֶךְ עֲבוֹדוֹתָיו סָדַרְתָּ{{ש}} וְרִצּוּי הַזָּיוֹתָיו סָפַרְתָּ{{ש}} וְרִקּוּחַ תִּימְרוֹתָיו הֶעְדַּפְתָּ{{ש}} וְסֵדֶר מַעַרְכוֹתָיו הוֹסַפְתָּ{{ש}} וְטֹהַר טְבִילוֹתָיו מָנִיתָ{{ש}} וְקִדּוּשׁ רְחִיצוֹתָיו חִשַּׁבְתָּ{{ש}} וְאַזְכָּרוֹתָיו בְּשֵׂכֶל סִיַּמְתָּ{{ש}} וְתוֹדוֹתָיו וּוִדּוּיָיו סָכַמְתָּ{{ש}} וְעִנּוּיָיו בְּפֶקֶד רָשַׁמְתָּ{{ש}} וְלֹבֶן עֲטָיוֹתָיו חִוִּיתָ{{ש}} וּפִזּוּי שְׂרָדָיו הוֹרֵיתָ{{ש}} וְעִלּוּי מַחְלְצוֹתָיו בֵּאַרְתָּ{{ש}} וְשִׁנּוּי מַחְלְפוֹתָיו לִמַּדְתָּ{{ש}} וְלִקְדוֹשֶׁיךָ אוֹתָם מָסַרְתָּ{{ש}} וְכָל תּוֹרוֹתָיו הוֹדַעְתָּ{{ש}} וְכָל דָּתוֹתָיו חָקַרְתָּ{{ש}} וְכָל מִשְׁפָּטָיו חָרַצְתָּ{{ש}} וְכָל חֻקּוֹתָיו חָקַקְתָּ{{ש}} וְכָל גְּזֵרוֹתָיו גָּזַרְתָּ{{ש}} וְכָל עִנְיָנָיו חָרַטְתָּ{{ש}} וְחֶבְלוֹ מִכֹּל הִנְעַמְתָּ{{ש}} וְחֶלְשׁוֹ מִכֹּל הִשְׁפַּרְתָּ{{ש}} חפֶשׁ לִרְצוּצִים אוֹתוֹ שִׁוִּיתָ{{ש}} דְּרוֹר לִשְׁבוּיִם אוֹתוֹ הִתְוֵיתָ{{ש}} פְּקַח קוֹחַ לַאֲסִירִים אוֹתוֹ תִּכַּנְתָּ{{ש}} יוֹם עָשׂוֹר לַעֲשִׂירִיָּה חָקַקְתָּ{{ש}} שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לְשׁוֹבְתֵי עֹנֶג שַׁתָּה{{ש}} יוֹם כִּפּוּר לְנוֹתְנֵי כֹפֶר תַּתָּה לְכַפֵּר עֲוֹנוֹת{{ש}} לִמְחוֹת זְדוֹנוֹת{{ש}} לְכַלֵּה פְשָׁעִים{{ש}} לְהָתֵם חֲטָאִים{{ש}} לְטַהֵר טְמֵאִים{{ש}} לְהָדִיחַ דָּמִים{{ש}} לְצַחְצֵחַ כְּתָמִים{{ש}} לְהַרְחִיץ צוֹאִים{{ש}} לְהַלְבִּין כַּשֶּׁלֶג שָׁנִים{{ש}} לְצַחֵר כַּצֶּמֶר אֹדְמִים{{ש}} לְמָרֵק חוֹבִים{{ש}} לְנַקּוֹת חָבִים{{ש}} לְזַכּוֹת אֲשֵׁמִים{{ש}} לְזַכְזֵךְ אֲשָׁמִים{{ש}} לְוַתֵּר לְנִתְאָמִים{{ש}} לִסְלֹחַ לְכָל עֲדַת תְּמִימִים וְעַמְּךָ בְּיוֹם זֶה יַחַד נֶאֱגָדִים{{ש}} וּבְחִין לְפָנֶיךָ נוֹעָדִים{{ש}} וּשְׁכִינָתְךָ אִתָּם מְוַעֲדִים{{ש}} וְנֶעֱצָרִים וּמִתְוַעֲדִים{{ש}} וּבְיִרְאָה אוֹתְךָ עוֹבְדִים{{ש}} וּבְאֵימָה עוֹמְדִים{{ש}} וּבְגִילָה רוֹעֲדִים{{ש}} וּבְחִילָה מְסַלְּדִים{{ש}} וּפִשְׁעֵיהֶם מִתְוַדִּים{{ש}} וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים{{ש}} וְכוֹרְעִים וּבוֹרְכִים וְסוֹגְדִים{{ש}} וְאַרְצָה לְךָ קוֹדִים{{ש}} וְדַלְתוֹתֶיךָ שׁוֹקְדִים{{ש}} וּכְאֶחָד נֶאֱחָדִים{{ש}} וְיִחוּדְךָ מְיַחֲדִים{{ש}} וּקְדֻשָּׁתְךָ מְעִידִים{{ש}} וֶאֱמוּנָתְךָ מְסַהֲדִים{{ש}} וְצִדְקָתְךָ מַגִּידִים{{ש}} וְחַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לֹא מְכַחֲדִים{{ש}} וְעוֹרְכִים שֶׁוַע בְּמַעֲמָדִים{{ש}} וּמִזְּרִיחָה וְעַד שְׁקִיעָה שִׁבְחֲךָ מַתְמִידִים{{ש}} וּפְגִיעוֹת חָמֵשׁ מֵאֶמֶשׁ מְעַתְּדִים{{ש}} מוּל עֲבוֹדוֹת חָמֵשׁ בְּעִתּוּדִים{{ש}} וּלְשִׁמְךָ מְהוֹדִים{{ש}} בְּכָל עֹז וּמְאֹדִים וְכֻלָּם צָמִים וּמִתְעַנִּים{{ש}} יַחַד אָבוֹת וּבָנִים{{ש}} גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים{{ש}} בַּחוּרִים וּזְקֵנִים{{ש}} וּמַרְבִּים חִנּוּנִים{{ש}} וּמְדַבְּרִים תַּחֲנוּנִים{{ש}} וְעוֹרְכִים רְנָנִים{{ש}} וּמְרַנְּנִים וּמִתְחַנְּנִים{{ש}} לְפָנֶיךָ אֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} לִפְדּוֹתָם מִכֹּבֶד עֲוֹנִים{{ש}} וְלִמְחוֹת פְּשָׁעֵימוֹ כַּעֲנָנִים{{ש}} לִשְׁעוֹת שַׁוְעָם מִמְּעוֹנִים{{ש}} לְהַאֲזִין מֵהֶם שִׂיחַ מַעֲנִים{{ש}} כִּי הֵם דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים{{ש}} וּבְצִלְּךָ מִתְלוֹנְנִים{{ש}} וּבְאֶבְרָתְךָ מִתְגּוֹנְנִים{{ש}} וּבְסִתְרְךָ נִצְפָּנִים{{ש}} וּבְךָ נִשְׁעָנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ, לְךָ פוֹנִים{{ש}} לְהַרְבּוֹת לָמוֹ פִּדְיוֹנִים{{ש}} לְכַבְּסָם מִצַּחַן דִּפְיוֹנִים{{ש}} לְהַצְלִיל בְּצוּל זְדוֹנִים{{ש}} לְשַׁתֵּק בַּעֲלֵי דִינִים{{ש}} לְאַלֵּם מְלָשְׁנִים{{ש}} לוֹטְשֵׁי חִצִּים וְכִידוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב חֶרֶב לִנְדָנִים{{ש}} לְהַגְבִּיר מְלִיצֵי יֹשֶׁר וְזִכְיוֹנִים{{ש}} וּלְהַחֲסִים קַטֵּגוֹרִים עִמָּהֶם מְדַיְּנִים{{ש}} וְסֵדֶר סְלִיחָה מְכִינִים{{ש}} וְדִבְרֵי רִצּוּי מְכַוְּנִים{{ש}} וּבְרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אוֹפְנִים{{ש}} אֲשֶׁר אִלַּפְתָּ לְנֶאֱמָן בְּחֶזְיוֹנִים{{ש}} בַּעֲבֹר כְּבוֹדְךָ עַל פָּנִים{{ש}} בְּדַבֶּרְךָ עִם צִיר פָּנִים אֶל פָּנִים{{ש}} וְכָל הַיּוֹם בָּם מִתְגַּלְגְּלִים וְנֶאֱפָנִים{{ש}} וְעֵרֶךְ וִדּוּי מְשַׁנְּנִים{{ש}} וְצִדְקוֹתֶיךָ מְתַנִּים{{ש}} לִזְכֹּר לָמוֹ שְׁלשֶׁת אֵיתָנִים{{ש}} וְיוֹם קִדּוּשׁ חִתּוּנִים{{ש}} לְחַלְּצָם מֵרֹאשׁ פְּתָנִים{{ש}} לְהַדְרִירָם מִפֶּרֶךְ מְעַנִּים{{ש}} לִדְלוֹתָם מִדִּכּוּי תַּנִּים{{ש}} לְהַעֲלוֹתָם מִבּוֹר שְׁאוֹנִים{{ש}} לְנַתֵּק מֵהֶם מוֹסְרוֹת שׂוֹטְנִים{{ש}} לִפְצוֹתָם מִלַּעַג שַׁאֲנַנִּים{{ש}} לְהַצִּילָם מִגְּאֵיוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב שְׁבוּתָם כְּיוֹנִים{{ש}} לְמַלְּטָם מִתֹּפֶת דֵּרְאוֹנִים{{ש}} מִלַּהַט מִתְהַפֶּכֶת בְּדִמְיוֹנִים{{ש}} רִשְׁפֵּי לַהַב וְעִשּׁוּנִים{{ש}} מְדוּרַת אֵשׁ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים{{ש}} לְנַצֵּחֲךָ בְּשִׁיר כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים{{ש}} וְרִבּוֹתֵי קֹדֶשׁ צְבָא עֶלְיוֹנִים{{ש}} בְּשׁוּרָם כִּי תַצְדִּיק בָּנִים{{ש}} אֲשֶׁר לַעֲבָדִים לְךָ נִקְנִים{{ש}} יִתְמְהוּ זֶה לָזֶה בְּתִמְהוֹנִים{{ש}} וְכִתֵּי כִתִּים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים{{ש}} יַשְׁמִיעוּ וְיֹאמְרוּ בְּאֶרֶשׁ שִׁנּוּנִים{{ש}} מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עֲוֹן זֶרַע אֱמוּנִים{{ש}} וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע נִטְעֵי נַעֲמָנִים{{ש}} אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ עוֹנִים{{ש}} וְאַשְׁרֵי הַגּוֹי שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו רוֹנְנִים{{ש}} וְיַקְדִּישׁוּךָ עֶלְיוֹנִים{{ש}} וְיַעֲרִיצוּךָ תַּחְתּוֹנִים {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} וְאָז{{ש}} {{סי|אֵ}}לִים יַ{{סי|אְ}}דִּירוּךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}רָקִים יְ{{סי|בָ}}רְכוּךָ{{ש}} {{סי|גְּ}}דוּדִים יְ{{סי|גַ}}דְּלוּךָ{{ש}} {{סי|דּ}}וֹלְקִים יִ{{סי|דְ}}רְשׁוּךָ{{ש}} {{סי|הֲ}}מֻלָּה יְ{{סי|הַ}}דְּרוּךָ{{ש}} {{סי|וָ}}תִיקִים י{{סי|וֹ}}דוּךָ{{ש}} {{סי|זַ}}כִּים יַ{{סי|זְ}}כִּירוּךָ{{ש}} {{סי|חֲ}}יָלִים יְ{{סי|חַ}}סְּנוּךָ{{ש}} {{סי|טְ}}הוֹרִים יַ{{סי|טְ}}עִימוּךָ{{ש}} {{סי|יְ}}קָרִים יְ{{סי|יַ}}חֲדוּךָ{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּירִים יַ{{סי|כְ}}תִּירוּךָ{{ש}} {{סי|לֹ}}הַטִים יְ{{סי|לַ}}בְּבוּךָ{{ש}} {{סי|מַ}}לְאָכִים יַ{{סי|מְ}}לִיכוּךָ{{ש}} {{סי|נ}}וֹגְנִים יְ{{סי|נַ}}צְּחוּךָ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים יְ{{סי|סַ}}לְּדוּךָ{{ש}} {{סי|עִ}}ירִין יְ{{סי|עַ}}לּוּךָ{{ש}} {{סי|פְּ}}לָאִים יְ{{סי|פָ}}אֲרוּךָ{{ש}} {{סי|צְ}}בָאוֹת יְ{{סי|צַ}}לְצְלוּךָ{{ש}} {{סי|קַ}}לִּים יַ{{סי|קְ}}דִישׁוּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}}</includeonly>{{ש}} {{סי|רְ}}בָבוֹת יְ{{סי|ר}}וֹמְמוּךָ{{ש}} {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים יְ{{סי|שַׁ}}בְּחוּךָ{{ש}} {{סי|תַּ}}רְשִׁישִׁים יַ{{סי|תְ}}מִידוּךָ{{ש}} קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת<קטע סוף=סילוק/>{{ש}} {{הור|ככתוב…}} [[קטגוריה:קדושתאות ליום כיפור]] [[קטגוריה:משולם בן קלונימוס]] [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] pcg989digfg22lg3meezkhnagsmgmyq 3078672 3078664 2026-08-23T16:46:02Z Yack67 27395 /* אך אתים */ 3078672 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} ==אמצת עשור לכיפור תמה== {{הור2|קדושתא לשחרית של יום הכיפורים מאת רבי משלם בן קלונימוס. נהוגה בנוסח אשכנז.}} ====רשות==== <קטע התחלה=רשות/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}מֶיךָ נָשָׂאתִי חִין בְּעָרְכִי{{ש}}{{סי|בְּ}}מַלְאֲכוּת עַמְּךָ בֶּרֶךְ בְּבָרְכִי{{ש}} {{סי|גּ}}וֹחִי מִבֶּטֶן הַגִּיהַּ חָשְׁכִּי{{ש}}{{סי|דַּ}}בֵּר צָחוֹת וּבַאֲמִתְּךָ הַדְרִיכִי {{סי|ה}}וֹרֵנִי שְׁפֹךְ שִׂיחַ עָרֵב{{ש}}{{סי|וְ}}לוֹנְנִי בְצִלְּךָ אוֹתִי לְקָרֵב{{ש}} {{סי|זַ}}עַק יוּפַק בְּכִוּוּן קֶרֶב{{ש}}{{סי|חַ}}לּוֹתִי פָנֶיךָ וְצִדְקָתְךָ תְקָרֵב {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם מְאֹד נַעֲלָה{{ש}}{{סי|יַ}}דְּעֵנִי בִּין עֵרֶךְ תְּפִלָּה{{ש}} {{סי|כַּ}}דָּת לְחַנֵּן בְּלִי תִפְלָה{{ש}}{{סי|לְ}}הַמְצִיא לְשׁוֹלְחַי אֶרֶךְ וּתְעָלָה {{סי|מִ}}פְתַּח שְׂפָתַי תְּבָרֵר וּתְיַשֵּׁר{{ש}}{{סי|נִ}}דְבוֹת פִּי רְצֵה וְהַכְשֵׁר{{ש}} {{סי|סֵ}}דֶר הֲגִיגִי כְּשַׁי יִתָּשֵׁר{{ש}}{{סי|עֵ}}תֶר פִּצְחִי כְּזִילַת חֶשֶׁר {{סי|פְּ}}עָמַי הָכֵן פְּצוֹתִי מִכֶּשֶׁל{{ש}}{{סי|צ}}וּר תְּמֹךְ אֲשׁוּרַי מֵהִנָּשֵׁל{{ש}} {{סי|ק}}וֹמְמֵנִי וְחַזְּקֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחֵשֶׁל{{ש}}{{סי|רְ}}צוֹת אֲמָרַי וְלֹא אֶכָּשֵׁל {{סי|שָׁ}}מְרֵנִי כְאִישׁוֹן מִפֶּלֶץ וּבְעָתָה{{ש}}{{סי|שׁ}}וּר בְּשִׁפְלוּתִי וּלְכָה לִישׁוּעָתָה{{ש}} {{סי|תָּ}}חֹן דִּכְאוּתִי כִּלְחוֹזָךְ פַּצְתָּ{{ש}}{{סי|תְּ}}רַחֵם עַל בֵּן אִמַּצְתָּ.<קטע סוף=רשות/> ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אִ}}מַּצְתָּ עָשׂוֹר לְכִפּוּר תַּמָּה{{ש}} {{סי|בּ}}וֹ לְצַחְצֵחַ צֵאוּי כִּתְמָהּ{{ש}} {{סי|גְּ}}הֹץ צַחֲנָתָהּ עִוּוּיָהּ לְהָתֵמָּה{{ש}} {{סי|דִּ}}ינָהּ לְהָאִיר לְתֶחִי לְחָתְמָה {{סי|הָ}}חְרָדָה מִתֵּקַע יוֹם תְּרוּעָה{{ש}} {{סי|וּ}}דְבָרִים קָחָה סַרְעַף לְקָרְעָה{{ש}} {{סי|זֶ}}ה אֵלִי לְצֶדֶק הַכְרִיעָה{{ש}} {{סי|חַ}}י חַי יוֹדוּךָ בְּהָרִיעָה {{סי|טַ}}פֶּיהָ וִישִׁישֶׁיהָ בְּעִנּוּי עֲיֵפִים{{ש}} {{סי|יְ}}צִיגָתָם שׁוּר בְּיָחֵף יְחֵפִים{{ש}} {{סי|כֻּ}}לָּם צָגִים וְלֹבֶן מֻצְעָפִים{{ש}} {{סי|לְ}}אַדְּרָךְ בַּקּדֶשׁ כִּשְׂרָפִים עָפִים {{סי|מָ}}גֵן עִקָּרֵמוֹ בָּךְ חוֹסִים{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁעָנִים בְּתֻמָּם וּבְצִלְּךָ חוֹסִים{{ש}} {{סי|סְ}}מוּכִים בִּבְרִית שְׁלשֶׁת יִחוּסִים{{ש}} {{סי|ע}}וֹדְדֵם הֱיוֹת שֹׂטְנֵימוֹ הָסִים {{סי|פְּ}}נֵה בְּצִדְקַת אָת מֵעֵבֶר{{ש}} {{סי|צֹ}}אנְךָ תַּחַת שֵׁבֶט כְּהַעֲבֵר{{ש}} {{סי|קַ}}דְּמֵם רַחֲמֶיךָ בְּלִי הִתְעַבֵּר{{ש}} {{סי|רַ}}חוּם עַל פֶּשַׁע עוֹבֵר {{סי|שֶׁ}}מֶץ זְדוֹנָם תְּכַבֵּס וּתְטַהֵר{{ש}} {{סי|שַׁ}}וְעָם קְשֹׁב וְאַל תְּאַחֵר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תְּ}}מוּכֵי יְמִינְךָ פְּנֵיהֶם נַהֵר{{ש}} {{סי|תַּ}}עְתּוּעַ חֶטְאָם תְּכַפֵּר לְטַהֵר<noinclude> {{רקע אפור}} {{הור|כיום נוהגים לדלג הפסוקים.}}{{ש}} כַּכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים סג ט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו׃{{ממס|משלי כ ז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃{{ממס|שמואל ב כב לא|וגם=תהלים יח לא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|ישעיהו לח יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃{{ממס|הושע יד ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃{{ממס|תהלים לז ו}} {{סוף}}</noinclude> :כַּצָּהֳרַיִם מִשְׁפָּטֵנוּ הָאֵר :חוֹכֶיךָ לְטוֹב תַּשְׁאֵר :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>צִדְקֵנוּ תְּחַפֵּשׂ וּתְבָאֵר :בְּמָגִנְּךָ נִתְגּוֹנֵן לְהִתְפָּאֵר<קטע סוף=א/> {{הור|מגן אברהם}} ====מחיה==== <קטע התחלה=ב/>{{הור|סימן: '''תשר"ק'''}} {{סי|תַּ}}אֲוַת נֶפֶשׁ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרָךְ{{ש}} {{סי|שְׁ}}קֹד לְרַחֵם מְבָרְכֵי זִכְרָךְ{{ש}} {{סי|רְ}}צוּיֵי אַהַב כְּנַעַר וָרָךְ{{ש}} {{סי|קְ}}רוּאִים וּנְקוּבִים בְּנָךְ בְּכוֹרָךְ {{סי|צִ}}בְאוֹת קֹדֶשׁ הוֹצֵאתָ מִכּוּר אוֹנִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוֹתָם מִפֶּרֶךְ הָלְכוּ שִׁנְאַנִּים{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּסִים מִבֶּטֶן פְּצֵם מִשְּׁאוֹנִים{{ש}} {{סי|סְ}}עָדֵם בַּל לָמוֹד כִּסְאוֹנִים {{סי|נְ}}תוּנָה בְרִיתְךָ חֹק בִּשְׁאֵרָם{{ש}} {{סי|מִ}}מַּחֲצֶבֶת צוּרָם מוֹלֶדֶת שֵׁאוּרָם{{ש}} {{סי|לַ}}בְּרִית הַבֵּט וְתָדִיחַ כִּעוּרָם{{ש}} {{סי|כַּ}}בְּסֵם הֶרֶב וְתַבְהִיק אוֹרָם {{סי|יֵ}}רָאֶה לְפָנֶיךָ עֵקֶד מְיֻחָד{{ש}} {{סי|ט}}וֹבֵחַ וְטָבוּחַ מִדְּבָרְךָ פָחַד{{ש}} {{סי|חֲ}}נִיטָיו חַלֵּץ מֵאֵימָתָה וָפַחַד{{ש}} {{סי|זִ}}בּוּחוֹ וְדִשּׁוּנוֹ לְפָנֶיךָ יִתְיַחַד {{סי|וְ}}אִם הֶעֱווּ ארַח לְסַלֵּף{{ש}} {{סי|הִ}}זָּכֵר רַחֲמֶיךָ חֹק מִלְּחַלֵּף{{ש}} {{סי|דְּ}}רִישַׁת צֶדֶק מֵלִיץ יְאַלֵּף{{ש}} {{סי|גְּ}}נוּנֶיךָ לְחַזֵּק בְּמָגִנַּת אָלֶף {{סי|בַּ}}דֵּי יְדִידֶיךָ הֲגִיגָם בִּין{{ש}} {{סי|בִּ}}צּוּרָם תִּשַׁע וְחֵטְא תַּלְבִּין{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|אָ}}וֶן מִתְחַנְּנֶיךָ בְּלִי תָבִין{{ש}} {{סי|אֶ}}נֶק שְׁמַע וְלַחַשׁ הָבִין<noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב׃{{ממס|שמות ב כד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי׃{{ממס|תהלים סו יח}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן׃{{ממס|איוב יא יא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְיָ בִּינָה הֲגִיגִי׃{{ממס|תהלים ה ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃{{ממס|תהלים עד כ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃{{ממס|הושע יא א}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכׇל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם׃{{ממס|ישעיהו מו ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ׃{{ממס|ישעיהו כו ח}} {{סוף}}</noinclude> :נֶפֶשׁ נַעֲנָה תְּבַשֵּׂר סְלִיחָה :פַּלְּטֵם מֵעֹמֶק שׁוּחָה :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>מִתְקוֹמְמֵינוּ יְהוּ כַּסּוּחָה :הַחֲיֵינוּ בְטַל אֱמוּנָתְךָ לְשׂוֹחֵחָה<includeonly> =====תוכחה===== {{:אנוש מה יזכה}}</includeonly><קטע סוף=ב/> {{הור2|נוהגים לשלב כאן את פיוט התוכחה {{צ|[[אנוש מה יזכה]]}}.}} {{הור|מחיה המתים}} ====משלש==== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אִ}}חַדְתָּ יוֹם זֶה בַּשָּׁנָה{{ש}} {{סי|תְּ}}רוּפָה וְצָרִי שַׂמְתּוֹ לְשׁוֹשַׁנָּה{{ש}} {{סי|בְּ}}שָׁלֵם בִּהְיוֹת סֻכָּךְ בָּרִאשֹׁנָה{{ש}} {{סי|שֵׁ}}רוּתוֹ כִּפֵּר פִּשְׁעֵי יְשֵׁנָה {{סי|גּ}}וֹלִים מִנָּוָךְ זְרוּיִם מֵהָלְאָה{{ש}} {{סי|רֹ}}ן מְפִיקִים לְחַתֵּל תְּלָאָה{{ש}} {{סי|דִּ}}כְּאוּת רוּחַ וְשֵׁבֶר נַהֲלָאָה{{ש}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ חֲשֹׁב כְּזִבְחֵי הַעֲלָאָה {{סי|הָ}}תְמַם מֵרֶחֶם יוֹשֵׁב אֹהָלִים{{ש}} {{סי|צ}}וּרָתוֹ בְּכִסְאֲךָ חַקְתָּ בְּהִלִּים{{ש}} {{סי|וְ}}לָדָיו חֹן בְּעֹצֶר נִקְהָלִים{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵרְךָ מַבִּיעִים וְשִׁמְךָ מְהַלְלִים {{סי|זֶ}}בֶד שִׁמְךָ שִׁתַּפְתָּ בִשְׁמָם{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּתִים לְךָ כַּחוֹתָם לְשׂוּמָם{{ש}} {{סי|חָ}}שְׂכֵם מֵאֶנֶף בְּלִי לְהַאֲשִׁימָם{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר חַיִּים יְהִי רִשּׁוּמָם {{סי|טֹ}}רַח עָוֹן וְכֹבֶד מַשָּׂא{{ש}} {{סי|נַ}}עֵר בְּצוּל מְחוֹת בַּהֲמָסָה{{ש}} {{סי|יֶ}}עֱרַב שִׂיחַ עֲנִיָּה וּרְמוּסָה{{ש}} {{סי|מִ}}נִּיחוֹחֵי כָלִיל בְּאֶבֶן מַעֲמָסָה {{סי|כְּ}}לוּלַת אֲהָבִים אָנָּא זְכֹר{{ש}} {{סי|כְּ}}לִמַּת נְעוּרִים עוֹד מִלִּזְכֹּר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}בֵן יַקִּירָךְ זָכֹר תִּזְכֹּר{{ש}} {{סי|לְ}}מַעַן חִלָּךְ לַעֲבָדֶיךָ זְכֹר<קטע סוף=ג/><noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ׃{{ממס|דברים ט כז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְיָ׃{{ממס|ירמיהו לא יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְיָ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃{{ממס|ירמיהו ב ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כׇּל חַטּאוֹתֵינוּ׃{{ממס|מיכה ז יט|לפני=ע"פ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּייָ׃{{ממס|תהלים קד לד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃{{ממס|שיר השירים ח ו}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ׃{{ממס|ישעיהו כט כג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: {{סוף}}</noinclude> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים כאן את הפיוט [[אתה הוא אלקינו בשמים ובארץ|אתה הוא אלהינו]]}}<קטע התחלה=רהיטים/> ====מורה חטאים==== '''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ''' '''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ''' {{הור|סימן: '''משלם בירבי קלונימוס חזק''' (כפול); פסוקי [[תהלים קמה]] ('''א"ב''' חסר נ׳)}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מ}}וֹרֶה חַטָּאִים סְלֹל לְהִתְהַלֵּךְ / {{סי|מְ}}לַמֵּד לְהַדְרִיכִי בְּדֶרֶךְ אֵלֵךְ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|אֲ|2}}רוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}חַר וָנֶשֶׁף אֲיַחֵד לְהַמְלִיכֶךָ / {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְאֵין כְּעֶרְכֶּךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|בְּ|2}}כָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לִ}}בִּי חָרֵד עֲבוֹדָתְךָ לִתְמֹד / {{סי|לְ}}הַעֲרִיץ קְדֻשָּׁתְךָ בְּמִשְׁמָר אֶעֱמֹד / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|גָּ|2}}דוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מְ}}יַחֲלִים לְחַסְדְּךָ זֶרַע עֲמוּסֶיךָ / {{סי|מַ}}לֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם וְיִשְׂמְחוּ חוֹסֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|דּ|2}}וֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בְּ}}חִלּוּי וָצוֹם גָּשִׁים לְעָבְדֶּךָ / {{סי|בְּ}}רוּאִים כִּי הֵם לִכְבוֹדֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|הֲ|2}}דַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יְ}}קָר מַלְכוּתְךָ בְּרַעַד יַאֲמִירוּ / {{סי|יִ}}חוּדְךָ בְּזָר לֹא יָמִירוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|וֶ|2}}עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|רֹ}}ן פְּגִיעוֹת לְפָנֶיךָ יְרַבֵּעוּ / {{סי|רַ}}חַשׁ הִלּוּלָךְ בַּיּוֹם יְשַׁבֵּעוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|זֵ|2}}כֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בֹּ}}קֶר אֶעֱרָךְ לְךָ חִנּוּנַי / {{סי|בִּ}}פְנוֹת עֶרֶב תִּמְחֶה זְדוֹנַי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|חַ|2}}נּוּן וְרַחוּם יְיָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יָ}}הּ כֹּפֶר אֶשְׁכֹּל / {{סי|יִ}}כְבּשׁ עִוּוּיֵנוּ וְיֹאמְרוּ הַכֹּל / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ט|2}}וֹב יְיָ לַכֹּל{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|ק}}וֹמֵם אִוּוּי קִרְיַת מְשׂוֹשֶׂךָ / {{סי|קְ}}דֻשַּׁת אַבְנֵי נֵזֶר בְּנוֹסְסֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|י|2}}וֹדוּךָ יְיָ כָּל מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}וִיֶּיךָ וַחֲסִידֶיךָ בְּנֹעַם יְזַמֵּרוּ / {{סי|לְ}}בוּשֵׁי שְׂרָד רֶקַח יְתַמֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|כְּ|2}}בוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וּ}}שְׁתוּלִים בְּנָוָךְ יַפְרִיחוּ בְּחַצְרוֹתָיו / {{סי|וִ}}ינוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים בְּטִירוֹתָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|לְ|2}}הוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|נִ}}צְחָךְ יְנַגְּנוּ תְּמִימִים וּשְׁלֵמִים / {{סי|נָ}}שְׂאֲךָ כִּסְאֲךָ בְּבֵית עוֹלָמִים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|מַ|2}}לְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}חַד בְּכַנֶּסְךָ לְשִׁכְנְךָ גְּאוּלִים / {{סי|יַ}}לְבִּישׁוּךָ עֹז כְּעוֹבְרֵי גַלִּים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ס|2}}וֹמֵךְ יְיָ לְכָל הַנּוֹפְלִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מַ}}בִּיעֵי טוּבְךָ בְּוַעַד יִתְחַבֵּרוּ / {{סי|מֵ}}חִים חֲשֹׁב תַּחַן יְדַבֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|עֵ|2}}ינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וִ}}דּוּיָם יְנוֹחַח כְּשַׁי עָדֶיךָ / {{סי|וִ}}ישֻׁלַּם פָּרִים אֶרֶשׁ עֵדֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|פּ|2}}וֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|סֶ}}לָה בְּרַחֲמָיו יָצִיץ מֵחֲרַכָּיו / {{סי|סְ}}לֹחַ יַרְבֶּה לְעַם מְבֹרָכָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|צַ|2}}דִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|חִ}}ין יִשַׁע מִגּוֹי מְקֹרָאָיו / {{סי|חֹ}}ן יָחֹן קוֹרְאֵי מִקְרָאָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|קָ|2}}רוֹב יְיָ לְכָל קוֹרְאָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|זֶ}}ה אֵלִי פֶּלֶא עוֹשֶׂה / {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ יִרֶץ וְשׂוֹטְנֵינוּ יְעַסֶּה / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|רְ|2}}צוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קִ}}וּוּי יִתֵּן לְלוֹ מַשְׁלִיךְ יְהָבָיו / {{סי|קָ}}דוֹשׁ פְּשָׁעֵינוּ יְכַסֶּה בַּאֲהָבָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|שׁ|2}}וֹמֵר יְיָ אֶת כָּל אֹהֲבָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קַ}}בֵּל צְקוּנִי כִּבְמִכְלַל יֹפִי / {{סי|ק}}וֹלִי תַאֲזִין וְתַצְלִיל דּפִי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|תְּ|2}}הִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} ====אדר יקר אלי==== {{הור|סימן: '''משלם''', '''א"ב''' (כפול)}} {{סי|מֶ|2}}'''לֶךְ''' {{סי|שׁ|2}}'''וֹכֵן עַד /''' {{סי|לְ|2}}'''בַדְּךָ''' {{סי|מְ|2}}'''לֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ''' '''מֶלֶךְ''' {{סי|מַ|2}}'''אֲזִין''' {{סי|שַׁ|2}}'''וְעָה /''' {{סי|לְ|2}}'''עַמּוֹ''' {{סי|מֵ|2}}'''חִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ''' {{סי|אֶ}}דֶר יְקָר אֵלִי / {{סי|אֲ}}חֲוֶּה בְּאֶרֶשׁ מִלּוּלִי{{ש}} {{סי|בְּ}}חֵךְ אַנְעִים זֶמֶר / {{סי|בְּ}}נִיב אַבִּיעַ אֹמֶר {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|גְּ}}בוּרוֹתָיו מִי יְמַלֵּל / {{סי|גָּ}}דְלוֹ מִי יְפַלֵּל{{ש}} {{סי|דֹּ}}ק מְרוֹפֵף בִּגְעָרָה / {{סי|דַּ}}רְכּוֹ סוּפָה וּסְעָרָה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר מִקּוֹלוֹת מַיִם / {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם{{ש}} {{סי|וּ}}סְבִיבָיו שַׂרְפֵי אֵלִים / {{סי|וּ}}מִפַּחְדּוֹ זָעִים וְחָלִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|זָ}}ךְ בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים / {{סי|זַ}}עַק קְשֹׁב מִמִּתְעַנִּים{{ש}} {{סי|חַ}}שְׁרַת סָבִיב סֻכּוֹ / {{סי|חַ}}שְׁמַל בְּלִי לְסוֹכוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|ט}}וֹב יוֹדֵעַ חוֹסָיו / {{סי|טָ}}הוֹר מַצְדִּיק עֲמוּסָיו{{ש}} {{סי|י}}וֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן / {{סי|יְ}}קָר עֹז חֶבְיוֹן {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|כּ}}וֹנֵן שַׁחַק בִּתְבוּנָה / {{סי|כָּ}}ל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה{{ש}} {{סי|ל}}וֹבֵשׁ עֹז וּגְדֻלָּה / {{סי|ל}}וֹ נָאוָה תְהִלָּה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה / {{סי|מ}}וֹחֶה פִּשְׁעֵי בָרָה{{ש}} {{סי|נָ}}אוֹר וְאַדִּיר בַּהֲדָרוֹ / {{סי|נ}}וֹשֵׂא עֲוֹן עֶדְרוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|ס}}וֹכֵת שִׂיחוֹת עֲרֵבוֹת / {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת{{ש}} {{סי|עָ}}ף עַל כְּרוּבוֹ / {{סי|ע}}וֹנֶה לְעַם קְרוֹבוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|פּ}}וֹקֵד צִבְאוֹת גְּדוּדָיו / {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו{{ש}} {{סי|צִ}}דְקוֹ עֶלְיוֹנִים מַגִּידִים / {{סי|צְ}}בָא תַחְתּוֹנִים מוֹדִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / {{סי|קְ}}נוּיָו מַשִּׂיג מְחִילוֹת{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא וְגֵאֶה / {{סי|ר}}וֹאֶה שָׁפָל וְנִכְאֶה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן בְּרוּם עֲלִיּוֹת / {{סי|שַׁ}}לִּיט בְּדוּךְ תַּחְתִּיּוֹת{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תּ}}וֹמֵךְ זְרוֹעוֹת עוֹלָם / {{סי|תַּ}}קִּיף וּמִכֹּל נֶעְלָם ====אנא אלהים חיים==== '''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ''' {{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אָ}}נָּא אֱלֹהִים חַיִּים / {{סי|תִּ}}כְתֹּב דְּבֵקֶיךָ לְחַיִּים / כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים.{{ממס|תהלים לו י}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|בְּ}}עֵת רָצוֹן תַּעֲנֶה תְחִנָּתִי / {{סי|שִׁ}}מְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי / אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.{{ממס|איכה ג נו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|גַּ}}עֲיַת קוֹרְאֶיךָ בִּתְפִלַּת שַׁחַר / {{סי|רְ}}צֵה וְהַלְבֵּן אֹדֶם כַּצַּחַר / אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר.{{ממס|דניאל ט יט}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|דַּ}}לּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ / {{סי|קֹ}}וֶיךָ בַּל תַּרְשִׁיעַ / מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ.{{ממס|ישעיהו סג א}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|הַ}}צְּפוּפִים יַחַד לְעָבְדֶּךָ / {{סי|צִ}}בְאוֹת צֹאן יָדֶךָ / הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ.{{ממס|תהלים פה ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|וּ}}מַרְבִּים תַּחַן וָעֶתֶר / {{סי|פֶּ}}לֶל לַחֲשֵׁנוּ הֵעָתֵר / אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר.{{ממס|ישעיהו מה טו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ שְׁעֵה אוֹתָנוּ לְצַדְּקָה / {{סי|עֵ}}רֶךְ שׁוּעֵנוּ כְּתִמּוּר דַּקָּה מִן הַדַּקָּה / לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה.{{ממס|דניאל ט ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|חַ}}טְּאֵנוּ בְאֵזוֹב וְטַהֲרֵנוּ / {{סי|סָ}}מְכֵנוּ סִתְרֵנוּ וְשִׂבְרֵנוּ / אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ.{{ממס|ישעיהו סד ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר קְשֹׁב חִנּוּנַי / {{סי|נַ}}קֵּנִי מִכֶּתֶם עֲוֹנַי / מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ.{{ממס|ירמיהו יז יג}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|יֶ}}הֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ / {{סי|מַ}}הֵר רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ / אַתָּה יְיָ אָבִינוּ.{{ממס|ישעיהו סג טז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|כְּ}}רַחוּם תְּכַפֵּר עָוֹן / {{סי|לַ}}כֹּל תִּשָּׂא עָוֹן / וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן.{{ממס|ישעיהו סד ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} <includeonly> ====איומה בחר==== {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים את הפיוט הבא.}} {{:איומה בחר}}</includeonly> ====אך אתים==== '''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|אָ}}תִים בְּחִין לְפָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|בּ}}וֹטְחִים בְּחַסְדְּךָ אֱמוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|גּ}}וֹעִים וּמַרְגִּישִׁים שִׁכְנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|דַּ}}לּוּ עֵינֵיהֶם לִמְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ה}}וֹגִים לַעֲנוֹת עִנְיָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|וְ}}עוּדִים בְּנִצּוּחַ לְנַגְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ז}}וֹעֲקִים יַחַד הֲמוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ח}}וֹכִים יְשׁוּעוֹת חָסְנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|טְ}}בוּלִים בְּטהַר לְחַנְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|י}}וֹדוּ לְשִׁמְךָ בָּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|כַּ}}פֵּר לְעַמְּךָ מַאֲמִינֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|לֹ}}א לָנוּ כִּי אִם לְמַעֲנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|מַ}}גֵּר מִתְקוֹמְמֵי צְפוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|נַ}}שֵּׂא זֶרַע בְּחוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|סְ}}לִיחָה תַּרְבֶּה לְמִתְעַנֶּיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|עֲ}}נֵם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|פְּ}}צֵם מֵהֶמְיַת שְׁאוֹנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|צַ}}דֵּק גּוֹי נְבוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ק}}וֹמֵם קֶדֶם קִנְיָנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ר}}וֹמֵם תֵּל אַרְמוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|שְׁ}}עֵה לַחַשׁ מִתְחַנְּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|תָּ}}מְכֵם וְחָשְׂכֵם מֵחֲרוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |} {{ק|'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}} ====אמרו לאלהים==== '''וּבְכֵן אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ'''{{ממס|תהלים סו ג}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|אֶ}}רֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ / מֵכִין הָרִים בְּכֹחַ{{ר1}} חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ / נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ.{{ממס|תהלים קמז ה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|בּ}}וֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו / מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו / וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹתָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו.{{ממס|תהלים קד ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|גֵּ}}אֶה וְגָבֹהַּ בִּשְׁמֵי מַעְלָה / עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה{{ר1}} לוֹ הַגְּבוּרָה וְהַגְּדֻלָּה / וְהָעֹז וְהַמֶּמְשָׁלָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.{{ממס|תהלים קג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ / וְנֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ{{ר1}} דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ / וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ.{{ממס|תהלים סח כה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם / רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם{{ר1}} יַרְעֵם מִשָּׁמַיִם / לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם.{{ממס|ישעיהו מ כב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|וְ}}כָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ / יָדוֹ יָסְדָה אֶרֶץ{{ר1}} וִימִינוֹ טִפְּחָה שְׁמֵי עֶרֶץ / וְהֶעֱמִידָם בְּלִי פֶרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ.{{ממס|ישעיהו מ כב|שם}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|זֹ}}הַר כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ / מְשָׁרְתָיו לוֹהֲטֵי אֵשׁ{{ר1}} נֹגַהּ לָאֵשׁ וּמַבְרִיק הָאֵשׁ / לְפָנָיו נִמְשָׁכִים נַהֲרֵי אֵשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֵשׁ אֹכְלָה אֵשׁ.{{ממס|לפני=ע"פ|דברים ד כד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|חַ}}י עוֹלָמִים / צָר בְּיָהּ עוֹלָמִים{{ר1}} אִוָּה בֵּית עוֹלָמִים / מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ עוֹלָמִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עַתִּיק יוֹמִין.{{ממס|דניאל ז ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם / סְבִיבוֹתָיו חַשְׁרַת מַיִם{{ר1}} עָבֵי שְׁחָקִים חֶשְׁכַת מַיִם / טוֹעֲנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ גַּבּוֹתָם מְלֵאוֹת עֵינַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.{{ממס|תהלים יט ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|י}}וֹדֵעַ מַה בְּסִתְרֵי חשֶׁךְ / לֹא יַחֲשִׁיךְ מֶנּוּ כָּל חשֶׁךְ{{ר1}} קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ / הוֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וָחשֶׁךְ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.{{ממס|ישעיהו מה ז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|כּ}}וֹנֵן כִּסְאוֹ לַמִּשְׁפָּט / מְכוֹן כִּסְאוֹ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט{{ר1}} אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט / תֹּאחֵז יָדוֹ בְּמִשְׁפָּט{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט.{{ממס|ישעיהו ה טז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ל}}וֹ יָאֲתָה מְלוּכָה / שֹׁכֵן עַד וְאֶת דַּכָּא{{ר1}} מֵשִׁיב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא / וְאוֹמֵר שׁוּבוּ בְּרוּחַ נְמוּכָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה.{{ממס|תהלים כב כט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם / הַכֹּל צָפוּי וְלֹא נֶעְלָם{{ר1}} זֶה שְׁמוֹ לְעוֹלָם / חַסְדּוֹ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.{{ממס|תהלים קו מח}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|נֹ}}צֵר חֶסֶד לְאֶלֶף דּוֹר / לוֹחֵם קָמָיו מִדֹּר דֹּר{{ר1}} מֵקִים סֻכַּת מְשִׁיחוֹ לִגְדֹּר / הָאוֹר חוֹנֶה עִמּוֹ בְּמָדוֹר{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} זֶה זִכְרוֹ לְדֹר דֹּר.{{ממס|לפני=ע"פ|שמות ג טו}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ס}}וֹבֵל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים / שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים{{ר1}} מַאֲזִין שִׂיחַ חִנּוּנִים / מַקְשִׁיב שֶׁוַע רְנָנִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים.{{ממס|דברים י יז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|עִ}}זּוּז וְגִבּוֹר אִישׁ מִלְחָמָה / נוֹקֵם לְצָרָיו וּבַעַל חֵמָה{{ר1}} מַכְרִית קָמָיו בִּמְהוּמָה / נֹהֵם עֲלֵיהֶם בִּנְהִימָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה.{{ממס|שמות טו ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|פָּ}}עַל וְעָשָׂה הַכֹּל / בְּיָדוֹ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל{{ר1}} אֵלָיו יְשַׂבְּרוּ עֵינֵי כֹל / וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכֹּל{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עֶלְיוֹן עַל כֹּל.{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|צַ}}דִּיק בְּכָל דְּרָכָיו / יָשָׁר מֵצִיץ מֵחֲרַכָּיו{{ר1}} חָפֵץ בְּעַם מַמְלִיכָיו / יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבֹרָכָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו.{{ממס|תהלים קג כ}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ / מַגִּיד אַחֲרִית מֵרֹאשׁ{{ר1}} בָּחַר בְּאֹם דַּלַּת רֹאשׁ / עֻזּוֹ יוֹם יוֹם לִדְרשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.{{ממס|דה"א כט יא}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד / בִּטְחוּ בוֹ עֲדֵי עַד{{ר1}} כְּבוֹדוֹ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים וִעַד / וּלְעַם קְדוֹשׁוֹ נוֹעַד{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד.{{ממס|תהלים קד לב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|שְׁ}}בִילוֹ בְּמַיִם רַבִּים / שָׁמָיו מַרְעִיף רְבִיבִים{{ר1}} שְׁמוֹ מְיַחֲדִים שַׁחַר וַעֲרָבִים / בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים.{{ממס|ש"א ד ד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ / מַעֲבִיר כִּלָּיוֹן וָחֶרֶץ{{ר1}} מֵשִׁיב אַף וְחָרוֹן וָקֶרֶץ / שֶׁוַע מְחַנְּנָיו יִרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.{{ממס|תהלים ח י}} ====מעשה אלהינו==== {{הור2|<noinclude>מדלגים על בתי {{צ|מעשה אנוש}}, אך </noinclude>למנהג פולין מוסיפים בית אחד של {{צ|מעשה אנוש}} לפני הבית האחרון (תחבולותיו מזימה), ואחר כך אומרים {{צ|'''אבל''' מעשה אלהינו}}.}} '''וּבְכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|אֵ}}ין מִי בַשַּׁחַק יַעֲרָךְ לוֹ{{ר1}} {{סי|בִּ}}בְנֵי אֵלִים יִדְמֶה לּוֹ{{ר1}} {{סי|גְּ}}בֹהִים עִלָּה לְמוֹשָׁב לוֹ{{ר1}} {{סי|דָּ}}רֵי גֵיא כַּחֲגָבִים לְמוּלוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.{{ממס|דברים לב ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|הַ}}מְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|וְ}}הַרְבֵּה פְדוּת עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|זַ}}עַק וְלַחַשׁ עַמּוֹ{{ר1}} {{סי|חָ}}שׁ וּמַאֲזִין מִמְּרוֹמוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.{{ממס|ישעיהו מז ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|טֶ}}רֶף נָתַן לִירֵאָיו{{ר1}} {{סי|י}}וֹבִילוּ שַׁי לְמוֹרָאָיו{{ר1}} {{סי|כִּ}}תֵּי גְדוּדֵי צְבָאָיו{{ר1}} {{סי|לֹ}}א יָשׁוּרוּ כְּבוֹד מַרְאָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו.{{ממס|תהלים לג יח}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|מַ}}לְאָכָיו עוֹשֶׂה רוּחוֹת{{ר1}} {{סי|נִ}}קְדָּשׁ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת{{ר1}} {{סי|ס}}וֹכֵת שְׁפִיכַת שִׂיחוֹת{{ר1}} {{סי|ע}}וֹנֶה וּמַעֲמִיד רְוָחוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָרוּחֹת.{{ממס|במדבר טז כב}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|פּ}}וֹדֶה מִשַּׁחַת עֲמוּסָיו{{ר1}} {{סי|צ}}וּר יוֹדֵעַ חוֹסָיו{{ר1}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ מַפְלִיא נִסָּיו{{ר1}} {{סי|רַ}}חוּם לִמְרַצָּיו וּמַכְעִיסָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.{{ממס|תהלים קמה ט}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ|צבע=#A52A2A}}{{ר1}} {{סי|תַּ|1}}חְבּוּלוֹתָיו מְזִמָּה / {{סי|שִׁ|1}}בְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה / {{סי|רְ|1}}פִידָתוֹ רִמָּה / {{סי|קָ|1}}בוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה{{ר1}} {{מילת קבע|וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה|צבע=#A52A2A}} אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה.{{ממס|תהלים קמד ד}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> ['''אֲבָל'''] {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ שַׁוְעוֹת{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹעֶה עֵרֶךְ שׁוּעוֹת{{ר1}} {{סי|תּ}}וֹרוֹתָיו מְשַׁעְשְׁעוֹת{{ר1}} {{סי|תַּ}}כְסִיסוֹ כּוֹבַע יְשׁוּעוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת.{{ממס|תהלים סח כא}} ====אשר אומץ תהלתך==== '''וּבְכֵן לְנוֹרָא עֲלֵיהֶם בְּאֵימָה יַעֲרִיצוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|אֵ}}ילֵי שַׁחַק{{ר1}} בְּ{{סי|בִ}}רְקֵי נֹגַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי {{סי|גֹ}}בַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|דְ}}מוּמֵי {{סי|דַ}}קָּה{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מֵ{{סי|ה}}וֹמֵי בְרֶגֶשׁ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|וְ}}עוֹרְכֵי שֶׁוַע{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ז}}וֹעֲקֵי תְחִנָּה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ח}}וֹכֵי חֲנִינָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|טַ}}פְסְרֵי {{סי|טֹ}}הַר{{ר1}} בְּ{{סי|יִ}}דֹּדוּן {{סי|יִ}}דֹּדוּן{{ר1}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי {{סי|כָ}}בוֹד{{ר1}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי {{סי|לַ}}הַב{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|מְּ}}עוּטֵי יָמִים{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|נְ}}שׁוּיֵי טוֹבָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שְׂ}}בֵעֵי רֹגֶז{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|עֲ}}גוּמֵי נֶפֶשׁ{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי שֵׁמוֹת{{ר1}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת עִירִין{{ר1}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי {{סי|קֶ}}דֶם{{ר1}} בְּ{{סי|רֶ}}כֶב {{סי|רִ}}בּוֹתַיִם{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|שּׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שׁ}}וֹפְכֵי שִׂיחַ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תּ}}וֹבְעֵי סְלִיחָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תְּ}}אֵבֵי כַפָּרָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> ====על ישראל אמונתו==== '''וּבְכֵן תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ'''{{ממס|תהלים סח לה}} <קטע התחלה=על ישראל/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|אֱ}}מוּנָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|בִּ}}רְכָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|גַּ}}אֲוָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דִּ}}בְּרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|הַ}}דְרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|וְ}}עִידָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זְ}}כִירָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|חֶ}}מְלָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|טַ}}הֲרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יִ}}שְׁרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|כַּ}}נָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|לְ}}אֻמָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מַ}}לְכוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|נְ}}עִימָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|סְ}}גֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|עֲ}}דָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|פְּ}}עֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קְ}}דֻשָּׁתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ר}}וֹמְמוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|שְׁ}}כִינָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תִּ}}פְאַרְתּוֹ<קטע סוף=על ישראל/> ====אפסי ארץ==== '''וּבְכֵן וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים'''{{ממס|תהלים סח לה|שם}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אַ}}פְסֵי אֶרֶץ בִּדְבָרוֹ הֵקִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יִרְאָה לְעָבְדוֹ מִתְלַהֲקִים{{ש}} {{סי|גּ}}וֹלֶה מִנִּי חשֶׁךְ עֲמֻקִּים{{ש}} {{סי|דְּ}}בַר עַבְדּוֹ מֵקִים{{ש}} {{סי|הַ}}חוֹצֵב לֶהָבוֹת וּבְרָקִים{{ש}} {{סי|וְ}}תֵבֵל מְאִירִים וּמַבְהִיקִים{{ש}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית מְצוּקִים{{ש}} {{סי|חַ}}סְדּוֹ גָּדוֹל מֵעַל לְמוּצָקִים{{ש}} {{סי|ט}}וֹב וּמָעֹז לְאֵלָיו דְּבוּקִים{{ש}} {{סי|יִ}}חְיוּ כֹּל בּוֹ דְּבֵקִים{{ש}} {{סי|כִּ}}י מֵרוּחוֹ הָרִים מִתְפָּרְקִים{{ש}} {{סי|לֹ}}א יָכִילוּ זַעְמוֹ צוּרִים וְצוּקִים{{ש}} {{סי|מִ}}פַּחְדּוֹ יִתְבַּקְּעוּ עֲמָקִים{{ש}} {{סי|נְ}}מוֹגִים וְכַדּוֹנַג נְמַקִּים{{ש}} {{סי|ס}}וּפָה וּסְעָרָה דַּרְכּוֹ נֶאֱבָקִים{{ש}} {{סי|עָ}}נָן מִדְרַךְ רַגְלָיו כַּאֲבָקִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוּת שָׁלַח לְעַם לוֹ חֲשׁוּקִים{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ לִנְשׁוּקִים{{ש}} {{סי|קְ}}נוּיִים לוֹ וּבִימִינוֹ נֶחֱבָקִים{{ש}} {{סי|רָ}}צִים וְאַחֲרָיו נִדְבָּקִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}וְעָם שׁוֹמֵעַ מִמַּעֲמַקִּים{{ש}} {{סי|תִּ}}פְאֶרֶת עֹז לְשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים ====מי כמוך==== '''וּבְכֵן יְיָ מִי כָמוֹךָ'''{{ממס|תהלים לה י}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|אַ}}דִּיר בַּמְּרוֹמִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|בּ}}וֹרֵא כֵס וַהֲדוֹמִים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|גִּ}}בּוֹר וּמוֹשִׁיעַ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|דּ}}וֹבֵר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר לוֹבֵשׁ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|וְ}}חֵטְא וְעָוֹן כּוֹבֵשׁ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|זַ}}ךְ בָּעֶלְיוֹנִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|חֲ}}סִין בְּאַלְפֵי שִׁנְאַנִּים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ט}}וֹב וּמֵטִיב|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|יְ}}שָׁרִים לְהֵיטִיב |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|כּ}}וֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|לְ}}הָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|מָ}}דַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|נֶ}}אְדָּר מִקּוֹלוֹת מָיִם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שָׂ}}ם עָבִים רְכוּבוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ע}}וֹזֵר וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|פּ}}וֹעֵל יְשׁוּעוֹת|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|צ}}וֹעֲקָיו לְהַשְׁעוֹת |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְּעַמּוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|תִּ}}תֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב וּלְאַבְרָהָם חָסֶד |} ====אין כמוך==== '''וּבְכֵן אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:'''{{ממס|תהלים פו ח}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|אַ}}דִּירֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|בְ}}רוּרֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|דָ}}רֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|וְ}}עוּדֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|זַ}}כֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בַּ{{סי|חֲ}}יָלֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|טְ}}הוֹרֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|יַ}}קִּירֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|מַ}}לְאֲכֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|נְ}}גִידֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שַׂ}}רְפֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|עָ}}רִיצֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|ר}}וֹזְנֵי מַטָּה |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|תַ}}קִּיפֵי מַטָּה |}<includeonly> ====האדרת והאמונה==== {{ארון|פ}}{{#בלי קטע:האדרת והאמונה|הזיו}}{{ארון|ס}}</includeonly> ====נאמירך באימה==== '''וּבְכֵן נַאֲמִירְךָ אֱלֹהֵינוּ בְּאֵימָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} נַ{{סי|אֲ}}מִירָךְ בְּ{{סי|אֵ}}ימָה{{ש}} נְ{{סי|בָ}}רְכָךְ בְּ{{סי|בִ}}ינָה{{ש}} נְ{{סי|גַ}}דְּלָךְ בִּ{{סי|גְ}}דֻלָּה{{ש}} נִ{{סי|דְ}}רְשָׁךְ בְּ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} נְ{{סי|הַ}}דְּרָךְ בְּ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} נ{{סי|וֹ}}דָךְ בִּ{{סי|וְ}}עִידָה{{ש}} נַ{{סי|זְ}}כִּירָךְ בְּ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} נְ{{סי|חַ}}סְּנָךְ בְּ{{סי|חִ}}ילָה{{ש}} נַ{{סי|טְ}}עִימָךְ בְּ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} נְ{{סי|יַ}}חֲדָךְ בְּ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} נְ{{סי|כַ}}בְּדָךְ בִּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} נְ{{סי|לַ}}בְּבָךְ בִּ{{סי|לְ}}מִידָה{{ש}} נַ{{סי|מְ}}לִיכָךְ בִּ{{סי|מְ}}לוּכָה{{ש}} נְ{{סי|נַ}}צְּחָךְ בִּ{{סי|נְ}}עִימָה{{ש}} נְ{{סי|שַׂ}}גְּבָךְ בִּ{{סי|שְׂ}}רָרָה{{ש}} נַ{{סי|עֲ}}רִיצָךְ בַּ{{סי|עֲ}}נָוָה{{ש}} נְ{{סי|פָ}}אֲרָךְ בִּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} נְ{{סי|צַ}}לְצְלָךְ בְּ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} נַ{{סי|קְ}}דִּישָׁךְ בִּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>נְ{{סי|ר}}וֹמְמָךְ בִּ{{סי|רְ}}נָנָה{{ש}} נְ{{סי|שׁ}}וֹרְרָךְ בִּ{{סי|שְׁ}}בָחָה{{ש}} נַ{{סי|תְ}}מִידָךְ בִּ{{סי|תְ}}הִלָּה ====רוממו אל מלך נאמן==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:'''{{ממס|תהלים צט ה}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אֵ}}ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בָּ}}רוּךְ בְּכָל זְמָן |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גּ}}וֹמֵל חֲסָדִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דָּ}}תוֹתָיו דּוֹדִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נִּקְדָּשׁ בִּצְדָקָה|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וּ}}מַאֲזִין צְעָקָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|זֵ}}רֵת שְׁחָקִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|חִ}}כּוֹ מַמְתַקִּים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ט}}וֹב לַכֹּל|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹדֵעַ הַכֹּל |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כָּ}}בוֹד אוֹמֵר כֻּלּוֹ בְּהֵיכָלוֹ|| ||{{רווח|3}}{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|לְ}}הַקְדִּישׁוֹ וּלְעַלּוֹ |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נִ}}צָּב בַּעֲדַת כְּרוּבִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ס}}וֹבֵל בִּזְרוֹעוֹ עוֹלָם|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עִ}}זּוּז וּמִכֹּל נֶעְלָם |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וְחוֹנֵן יְדִידִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ שָׁמַיִם מַגִּידִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|קָ}}רוֹב לְקוֹרְאָיו|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ר}}וֹצֶה יְרֵאָיו |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ תְּפִלּוֹת|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ה}}וּא תִּפְאַרְתּוֹ בְּמַקְהֵלוֹת |} ====רוממו אדיר ונורא==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ:'''{{ממס|תהלים צט ט}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אַ}}דִּיר וְנוֹרָא|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בְּ}}רוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גְ}}דֻלָּתוֹ בִּקְהַל יְשָׁרִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דּ}}וֹבֵר צְדָקוֹת מַגִּיד מֵישָׁרִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נַּעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וְ}}הִלּוּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית אָבוֹת|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ח}}וֹצֵב לֶהָבוֹת |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר שׁוֹלֵחַ בְּרָקִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹסֵד אֲרָקִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כִּ}}סְאוֹ הֵכִין בִּשְׁמֵי רוּמָה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ל}}וֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹחֶה כָעָב פְּשָׁעִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נ}}וֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שַׂ}}גִּיא שָׁנָיו לְאֵין חֵקֶר|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עֶ}}שְׁתּוֹנוֹת חוֹקֵר |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צַ}}דִּיק קשֶׁט מַעְבָּדָיו |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ק}}וֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|רָ}}ם הַמַּבִּיט לִקְצוֹת הָאָרֶץ |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ כִּשְׁמוֹ |} ====אמונתך בעליונים==== '''וּבְכֵן כִּי אַתָּה אֵל אֱמוּנָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{סי|אֱ}}מוּנָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|בְּ}}רִיתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|גְּ}}דֻלָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|דָּ}}תְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|ה}}וֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|וִ}}עוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|זְ}}בוּלְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|חֲ}}נָיָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|יִ}}רְאָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|כְּ}}בוֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|לִ}}מּוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|מְ}}עוֹנְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|נָ}}וְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|סֻ}}כָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|עֲ}}דָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|פְּ}}אֵרְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|צִ}}דְקָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>שְׁכִינָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|תְּ}}הִלָּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |} ====הנקדש באלפי אלפים==== '''וּבְכֵן תֻּעֲרַץ וְתֻקְדָּשׁ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|אַ}}לְפֵי {{סי|אֲ}}לָפִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|בְ}}רָקִים קַלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|גַ}}עַשׂ {{סי|גַּ}}לְגַּלִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|דַ}}הֲרַת אוֹפַנִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|וַ}}עַד קַדִּישִׁין |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|זִ}}קִּים {{סי|ז}}וֹרְחִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בַּ{{סי|חֲ}}צוּבֵי לֶהָבִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|טֶ}}כֶס {{סי|טְ}}הוֹרִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|י}}קָדִים {{סי|י}}וֹקְדִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|כִ}}תֵּי {{סי|כְ}}רוּבִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|לַ}}הֲקַת {{סי|לֹ}}הֲטִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|מַ}}חֲנוֹת {{סי|מַ}}לְאָכִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|נֹ}}עַם {{סי|נ}}וֹגְנִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|שְׂ}}רָפִים עוֹמְדִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|עֹ}}ז אֶרְאֶלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|פְ}}רוּדֵי אֲגַפַּיִם|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|צִ}}לְצוּל מַשִּׁיקוֹת כְּנָפַיִם |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|ק}}וֹלָם בֶּהָמוֹן|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|רִ}}בּוֹ {{סי|רִ}}בְוָן |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|שֶׁ}}קֶט {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|תֹ}}כֶן {{סי|תַּ}}לְתַּלִּים |} ====אילי שחק==== '''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.''' {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} {| |- |{{סי|אֵ}}לֵי שַׁחַק חֲצוּבֵי לֶהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|אַ}}דִּירֵי כָּל חֵפֶץ הַנֶּאֱהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|בְּ}}לוּלֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג וְשַׁלְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|בַּ}}דֵּי צֶדֶק גָּזֵי רְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|גֹּ}}בַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ בְּמִשְׁכְּנוֹת אָהֳלֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|דָּ}}אֵי בְּכָנָף מְכַסִּים פְּנֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|דּ}}וֹרְשֵׁי דָתוֹת דְּבֵקִים בֵּאלֹהֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין וְסוֹד קַדִּישִׁין |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ה}}וֹגֵי שַׁעֲשׁוּעַ מַטַּע קְדוֹשִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|וְ}}עוּדֵי מַעַל גְּוִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|וְ}}חוֹלֵי אַהֲבָה סְמוּכֵי בָאֲשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|זְ}}בוּדֵי זֹהַר כְּעֵין חַשְׁמַלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ז}}וֹקְקֵי שִׁבְעָתַיִם בֵּרוּר מִלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|חֹ}}סֶן חֲיָלִים רִבְבוֹת אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|חֲ}}נִיטֵי כֹשֶׁר בְּנֵי אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|טְ}}כוּסֵי טֹהַר חֲדָשֵׁי בְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|טְ}}עוּנֵי מוֹרָאֲךְ בְּצִוּוּי עִקָּרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|יִ}}דֹּדוּן יִדֹּדוּן בְּחִיל נִזְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|י}}וֹדְעֵי בִין מִפְּנִינִים יְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|כְּ}}סוּיֵי אַרְבַּע מְרֻבְּעֵי פָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|כְּ}}רוּתֵי בְרִית פָּנִים בְּפָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי בַדִּים זַכִּים וְחַפִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי לְבָנִים נְעִימִים וְיָפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|מְ}}שָׁרְתִים נָעִים רָמִים וּגְבֹהִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|מְ}}לֻמְּדֵי חֻקִּים מְשִׁיבֵי נְכוֹחִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|נ}}וֹגְנֵי נֹעַם סִפִּים מְרוֹפְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|נָ}}אווּ לְחָיַיִם כְּעָגוּר מְצַפְצְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|סְ}}כוּכֵי אֶבְרָה כְּקָלָל נוֹצְצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|סְ}}גוּלֵי מֵעַמִּים בְּיִרְאָה מַעֲרִיצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ע}}וֹמְדִים מִמַּעַל בִּדְבָרוֹ נְחוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ע}}וֹרְכֵי עֹז בְּרַעַד שְׁבוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|פָּ}}נִים וְלֹא עֹרֶף נִתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|פְּ}}רוּשִׁים לְךָ אֲחוּיִם וּמֻתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת עֶלְיוֹנִים גֵּאִים וְרָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת תַּחְתּוֹנִים לְרַצּוֹתְךָ מַעֲרִימִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי בְשִׁלּוּשׁ זֵר תִּפְאָרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי פַעֲמַיִם חֲטִיבַת אֲמִירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|רַ}}גְלֵיהֶם עֲמִידַת רֶגֶל יְשָׁרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|רְ}}צוּיֵי שַׁדַּי מְשׁוֹרְרֵי שִׁירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי שֶׁקֶט שָׁלוֹם בְּמַחֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|שׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת בְּשִׂיחַ מַעֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|תְּ}}לוּלֵי תַעַף בְּשֶׁפֶר הֶגְיוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|תְּ}}מִימֵי דֶרֶךְ לְרִבּוֹנָם וְקוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |} ====אין מספר לגדודי צבא חילו==== '''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' '''זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים''' {{הור|סימן: א"ב; [[ישעיהו ו|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֵ}}ין מִסְפָּר לִגְדוּדֵי צְבָא חֵילוֹ{{ש}} {{סי|אֲ}}זוּרִים אֵימָה אֲחוּזִים פַּחַד חִילוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רַעַד וָרֶתֶת וָרֶטֶט צָגִים לְעַלּוֹ{{ר1}} שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|גְּ}}וִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישׁ תְּהִלָּה יַשְׁמִיעוּ יַחַד{{ש}} {{סי|גֹּ}}בַהּ וְגָאוֹן עֶדְיוֹ יִחוּדוֹ לְיַחַד{{ש}} {{סי|דּ}}וֹהֲרִים גּוֹהֲרִים לְאֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד{{ר1}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ רַב טוּב מַצְפּוּנָיו{{ש}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר וָעֹז בְּחֶבְיוֹנֵי פְנִינָיו{{ש}} {{סי|וּ}}מִמֶּנוּ יָגוּרוּ בְּנֵי אֵלִים וְיִתְחַבְּאוּ מִפָּנָיו{{ר1}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|זְ}}רוּתֵי זֹהַר מַרְעִיף נִטְפֵי אֲגָלָיו{{ש}} {{סי|זַ}}כֵּי שְׁמֵי טֹהַר תֻּכּוּ לְרַגְלָיו{{ש}} {{סי|חָ}}לִים חַתִּים חֲפוּזִים אֲיֻמִים נִדְגָּלָיו{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|טָ}}סִים וְדָאִים בְּדִמְיוֹן נֶשֶׁר מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|טִ}}יסָתָם כַּבָּזָק סָבִיב כֵּס לְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|יַ}}שְׁמִיעוּ הִנֵּנוּ בְּמִשְׁלַחַת קוֹנָם לְהִתְעוֹפֵף{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|כְּ}}סוּיֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ יַעֲרִיצוּ בְּלַאַט מַחֲזֶה{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּיר וְרַב כֹּחַ וְשָׁפָל יֶחֱזֶה{{ש}} {{סי|לְ}}הַעֲרִיצוֹ בְּפַחַד נִרְשִׁים זֶה מִזֶּה{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה עָשׂ כֹּל בְּמַאֲמַר{{ש}} {{סי|מְ}}נִיעִים אַמּוֹת הַסִּפִּים קְדֻשָּׁתוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|נ}}וֹצְצִים נוֹגְהִים לְפָנָיו יַנְעִינוּ מַאֲמַר{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שַׂ}}רְפֵי הוֹד יַכְתִּירוּ נֶזֶר לְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת מָרוֹם וְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים כֻּלָּם כְּאֶחָד שִׁלּוּשׁ קָדוֹשׁ{{ר1}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|פְּ}}לִיאֵי אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבּוֹאוֹת{{ש}} {{סי|פּ}}וֹצְחִים הַלֵּל וְזִמְרָה לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת{{ש}} {{סי|צ}}וּר עוֹלָמִים בְּתוֹךְ צְבָאוֹ אוֹת{{ר1}} יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת דָּר בִּשְׁמֵי עֶרֶץ{{ש}} {{סי|קַ}}לּוֹת סְעָרָה תַּעַשׂ דְּבָרוֹ בְּמֶרֶץ{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ{{ש}} {{סי|שָׁ}}מַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ הוֹדוֹ{{ש}} {{סי|תֹּ}}קֶף תַּרְשִׁישִׁים וְאֵלִים צָר לִכְבוֹדוֹ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}}<קטע סוף=רהיטים/> {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי יש קהילות שמוסיפים כאן את הפיוט [[לאל עורך דין]]}} ====סילוק==== {{עוגן|סילוק}}<קטע התחלה=סילוק/>{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן3}} {{הור|סימן: '''תשר"ק''' משולש}} מִי יְ{{סי|תַ}}נֶּה {{סי|תֹּ}}קֶף {{סי|תְּ}}הִלָּתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|שַׁ}}נֵּן {{סי|שִׁ}}עוּר {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|רַ}}נֵּן {{סי|רֹ}}ב {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|קְ}}צֹב {{סי|קְ}}רִיאַת {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|צַ}}פְצֵף {{סי|צְ}}בִי {{סי|צִ}}דְקוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|פָ}}רֵשׁ {{סי|פִּ}}לְאֵי {{סי|פְ}}אֵרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|עֲ}}רֹךְ {{סי|עֹ}}צֶם {{סי|עִ}}זּוּזֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|שִׂ}}יחַ {{סי|שֶׂ}}גֶב {{סי|סִ}}לְסוּלֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|נ}}וֹבֵב {{סי|נ}}וֹי {{סי|נִ}}צְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|מַ}}לֵּל {{סי|מַ}}עַשׂ {{סי|מ}}וֹרָאֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|לַ}}הֵג {{סי|לֶ}}מֶד {{סי|לִ}}קְחֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|כִ}}יל {{סי|כִּ}}סֵּא {{סי|כְ}}בוֹדֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|יַ}}דַּע {{סי|יְ}}פִי {{סי|יְ}}קָרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|טִּ}}יף {{סי|ט}}וּב {{סי|טַ}}עְמֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|חַ}}וֶּה {{סי|חֵ}}קֶר {{סי|חִ}}ידוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|זִ}}יז {{סי|זִ}}יו {{סי|זָ}}הֳרֶךָ{{ש}} מִי י{{סי|וֹ}}רֶה {{סי|וַ}}עַד {{סי|וָ}}תִיקוּתֶךָ{{ש}} מִי יֶ{{סי|הְ}}גֶּה {{סי|ה}}וֹד {{סי|הַ}}דְרָתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|דְ}}לֶה {{סי|דֵּ}}עַ {{סי|דָּ}}תוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|גִּ}}יד {{סי|גֹּ}}דֶל {{סי|גְּ}}בוּרָתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|בָ}}אֵר {{סי|בֵּ}}אוּר {{סי|בִּ}}ינָתֶךָ{{ש}} מִי יֹ{{סי|א}}מַר {{סי|אֹ}}מֶץ {{סי|אֱ}}יָלוּתֶךָ {{הור|סימן: '''א"ב'''}} כִּי כְשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|תְ}}הִלָּתְךָ כֵּן {{סי|אִ}}מְרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|אִ}}מְרָתְךָ כֵּן {{סי|בְּ}}רִיָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|בְ}}רִיָּתְךָ כֵּן {{סי|גְּ}}דֻלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|גְ}}דֻלָּתְךָ כֵּן {{סי|דַּ}}עְתֶּךָ{{ש}} כְּ{{סי|דַ}}עְתְּךָ כֵּן {{סי|הֲ}}לִיכָתֶךָ{{ש}} כַּ{{סי|הֲ}}לִיכָתְךָ כֵּן {{סי|וְ}}עִידָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|וְ}}עִידָתְךָ כֵּן {{סי|זָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|זָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|חֻ}}פָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|חֻ}}פָּתְךָ כֵּן {{סי|טָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|יִ}}שְׁרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|יִ}}שְׁרָתְךָ כֵּן {{סי|כְּ}}מִירָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|כְ}}מִירָתְךָ כֵּן {{סי|לְ}}בִישָׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|לְ}}בִישָׁתְךָ כֵּן {{סי|מִ}}דָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|מִ}}דָּתְךָ כֵּן {{סי|נְ}}עִימָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|נְ}}עִימָתְךָ כֵּן {{סי|שְׂ}}רָרוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|שְׂ}}רָרוּתְךָ כֵּן {{סי|עִ}}נְוְתָנוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|עִ}}נְוְתָנוּתְךָ כֵּן {{סי|פְּ}}רִישׁוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|פְ}}רִישׁוּתְךָ כֵּן {{סי|צְ}}נִיעוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|צְ}}נִיעוּתְךָ כֵּן {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ כֵּן {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ כֵּן {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|שִׁ}}בְחֲךָ כֵּן {{סי|תִּ}}פְאַרְתֶּךָ וְשִׁמְךָ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה {{הור|סימן: '''תשר"ק''' כפול}} עַל כָּל {{סי|תֹּ}}קֶף וְ{{סי|תִ}}פְאָרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|שֶׁ}}בַח וְ{{סי|שִׁ}}ירָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|רֶ}}נֶן וּ{{סי|רְ}}חִישָׁה{{ש}} עַל כָּל {{סי|קִ}}דּוּשׁ וּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|צִ}}פְצוּף וְ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|פְּ}}אֵר וּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|עֹ}}ז וַ{{סי|עֲ}}נָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|סִ}}פּוּר וְ{{סי|שִׂ}}יחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|נִ}}צּוּחַ וּ{{סי|נְ}}גִינָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|מַ}}עַן וּ{{סי|מִ}}לָּה{{ש}} עַל כָּל {{סי|לִ}}בּוּב וּ{{סי|לְ}}הִיגָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|כָּ}}בוֹד וּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|יִ}}חוּד וְ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|טַ}}עַם וְ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|חֹ}}סֶן וְ{{סי|חִ}}ידָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|זֶ}}מֶר וְ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|וִ}}דּוּי וְ{{סי|ת}}וֹדָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|הַ}}לֵּל וְ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|דִּ}}בּוּב וְ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|גּ}}דֶל וְ{{סי|גַ}}אֲוָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|בִּ}}טּוּי וּ{{סי|בְ}}רָכָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|אֹ}}מֶר וַ{{סי|אֲ}}מִירָה אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} מֶלֶךְ עַל כָּל מְלָכִים{{ש}} מוֹשֵׁל עַל כָּל מוֹשְׁלִים{{ש}} אָיֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים{{ש}} נוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים{{ש}} רָם עַל כָּל רָמִים{{ש}} גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים{{ש}} נִשָּׂא עַל כָּל נִשָּׂאִים{{ש}} גָּבֹהַּ עַל כָּל גְּבֹהִים{{ש}} וּמַבִּיט אֶל עֲנִיִּים וּנְכֵאִים{{ש}} וְאֶת שַׁחִים וְדַכָּאִים{{ש}} לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים{{ש}} רוּחַ שְׁפָלִים וְחֵלְכָּאִים{{ש}} עַל כֵּן גָּדַלְתָּ יְיָ אֱלֹהִים{{ש}} וְנַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים{{ש}} כִּי אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים{{ש}} וְאֵין זוּלָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים{{ש}} וְאֵין בִּלְתְּךָ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם כְּבוֹדְךָ מְסַפְּרִים{{ש}} כַּנְפוֹת הָאָרֶץ זְמִירוֹת לְךָ מַשְׁמִיעִים{{ש}} שַׂרְפֵי הַקֹּדֶשׁ קְדֻשָּׁתְךָ מַקְדִּישִׁים{{ש}} אוֹפַנֵּי הַמֶּרְכָּבָה כְּבוֹדְךָ מְבָרְכִים{{ש}} כּוֹכְבֵי בֹקֶר יַחַד מְרַנְּנִים{{ש}} וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים{{ש}} מִשְׁבְּרֵי יָם שִׁמְךָ מְאַדְּרִים{{ש}} הַרְרֵי גֹבַהּ וַעֲצֵי יַעַר מְרַנְּנִים{{ש}} נְהָרוֹת כַּף מְמַחֲאִים{{ש}} חַיְתוֹ אֶרֶץ וְזִיז שָׂדַי שָׁרִים כְּחֹלְלִים{{ש}} תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת מְהַלְלִים כְּבַחֲלִילִים{{ש}} וְכָל יְצוּרֵי בְרֵאשִׁית פּוֹצְחִים הִלּוּלִים{{ש}} לְשֵׁם קָדְשְׁךָ אֵל אֵלִים{{ש}} וְכֻלָּם אֵלֶיךָ מְשַׂבְּרִים וּמְיַחֲלִים{{ש}} לָתֵת לָהֶם צֵיד מַאֲכָלִים{{ש}} הַתַּחְתּוֹנִים מִפְּתִיחַת יָדְךָ נִזּוֹנִים וּמִתְכַּלְכְּלִים{{ש}} וְהָעֶלְיוֹנִים מִזִּיו הוֹדְךָ שְׂבֵעִים וּמִתְמַלְּאִים{{ש}} כִּי כְבוֹדְךָ שָׁמַיִם וָאָרֶץ מְלֵאִים וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ{{ש}} הַמַּאֲמִירִים אַדְנוּתֶךָ{{ש}} הַמְיַחֲדִים אֱלָהוּתֶךָ{{ש}} הַמְבָרְכִים שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ{{ש}} הַמְסַפְּרִים תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} הָעוֹרְכִים תַּחַן לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּנְעִימִים זֶמֶר לְעַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּאֲרִיכִים רֹן לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} הַשּׁוֹפְכִים שִׂיחַ לְפַתּוֹתֶךָ{{ש}} וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ{{ש}} צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ{{ש}} קֹדֶשׁ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֶךָ{{ש}} קֶדֶם קִנְיָנְךָ וּסְגֻלָּתֶךָ{{ש}} חֶלְקְךָ וְחֶבֶל שִׁפְרָתֶךָ{{ש}} יִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתֶּךָ{{ש}} יְשֻׁרוּן מִבְחַר מְנָתֶךָ{{ש}} הַדְּבֵקִים בֶּאֱמוּנָתֶךָ{{ש}} הַהוֹגִים בְּדָתֶךָ{{ש}} הַחֲפֵצִים בְּתוֹרָתֶךָ{{ש}} הָעוֹסְקִים בְּיִרְאָתֶךָ{{ש}} הַתְּמִימִים בַּעֲבוֹדָתֶךָ{{ש}} הַנִּכְסָפִים לְחַצְרוֹת בֵּיתֶךָ{{ש}} הַכְּמֵהִים בַּקֹּדֶשׁ חֲזוֹתֶךָ{{ש}} הַתְּאֵבִים לְקִרְבָתֶךָ{{ש}} הַנֶּהֱרָגִים עַל תּוֹרָתֶךָ{{ש}} הַנִּסְקָלִים עַל אַהֲבָתֶךָ{{ש}} הַנִּשְׂרָפִים עַל עֵדוֹתֶךָ{{ש}} הַנֶּחֱנָקִים וְנִטְבָּחִים וְנִטְבָּעִים וְנִתְלִים וְנִקְבָּרִים חַיִּים עַל יִחוּד קְדֻשָּׁתֶךָ{{ש}} הַקְּרוּאִים עֲדָתֶךָ{{ש}} יְסוֹד אֲגֻדָּתֶךָ{{ש}} וְאַתָּה אֵל גָּדוֹל בִּגְדֻלָּתֶךָ{{ש}} וְהֵם עֵדֶיךָ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וּמַה יַּעֲצָר כֹּחַ יְלוּד אִשָּׁה{{ש}} נוֹצָר מִטִּפָּה בְאוּשָׁה{{ש}} וּמַה יָּעֹז עֻזְּךָ לְדָרְשָׁה{{ש}} שִׁבְחֲךָ בְּפֶה לְפָרְשָׁה{{ש}} נִצְחֲךָ בְּנִיב לְאָרְשָׁה{{ש}} לְהַטִּיף צָקוּן וּלְחִישָׁה{{ש}} לְהַפִּיל תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה{{ש}} וּמִחְיָתוֹ עָלָיו קָשָׁה{{ש}} וְדַרְכּוֹ מְעֻקָּשָׁה{{ש}} וּנְתִיבָתוֹ נְתוּסָה וּנְטוּשָׁה{{ש}} וְחַטָּאתוֹ עַל לוּחַ חֲרוּשָׁה{{ש}} חֲקוּקָה וּמְפֹרָשָׁה{{ש}} וְגָז וְעָף בְּחִישָׁה{{ש}} וְגֹוֵעַ וּמֵת בַּחֲלוּשָׁה{{ש}} וּגְוִיָּתוֹ בְּגֵיא נְטוּשָׁה{{ש}} בְּתַחְתִּית אֶרֶץ רְטוּשָׁה{{ש}} בֶּאֱשׁוּן חשֶׁךְ כְּפוּשָׁה{{ש}} בָּאַשְׁמַנִּים רְפוּשָׁה{{ש}} בַּטָּמוּן חֲבוּשָׁה{{ש}} כְּמֵשָׁה וִיבֵשָׁה{{ש}} נְמֵסָה וַעֲבֵשָׁה{{ש}} בְּיַבֶּשֶׁת מְיֻבָּשָׁה{{ש}} וְכֻלּוֹ מָלֵא בוּשָׁה{{ש}} וּמַה יַּעֲצִים עֶתֶר וְגִישָׁה{{ש}} וְיָשִׂיחַ וְיֶהֱמֶה בִּרְגִישָׁה וּמֵאָז הַכֹּל צָפוּי לְפָנֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהִסָּתֵר מֵעֵינֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהֵחָבֵא מִפָּנֶיךָ{{ש}} כִּי בַכֹּל מְשׁוֹטְטוֹת עֵינֶיךָ{{ש}} וְגָלוּי לְךָ כִּי יְצִיר חֹמֶר הוּא{{ש}} הֲבֵל הֲבָלִים הוּא{{ש}} עָלֶה נִדָּף הוּא{{ש}} קַשׁ יָבֵשׁ הוּא{{ש}} חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הוּא{{ש}} וּבַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא{{ש}} אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ הוּא{{ש}} כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא{{ש}} אָדָם אֵפֶר דָּם מָרָה הוּא{{ש}} בָּשָׂר בּוּשָׁה סְרוּחָה רִמָּה הוּא{{ש}} מְיֻחָם בְּחֵטְא הוּא{{ש}} מְחוֹלָל בְּעָוֹן הוּא{{ש}} וְיֵצֶר לִבּוֹ רַע מִנְּעֻרָיו{{ש}} חוֹרֵשׁ רַע בִּמְגוּרָיו{{ש}} אוֹרֵב לוֹ בְּמִסְתָּרָיו{{ש}} מְקַנֵּן כְּנָחָשׁ בִּסְתָרָיו{{ש}} כִּזְבוּב בְּמַפְתְּחֵי חֲדָרָיו{{ש}} מַבְאִישׁ הָעִסָּה בְּזָהֳמוּת שְׂאוֹרָיו{{ש}} מְסִיתוֹ לְהַטּוֹת אֲשׁוּרָיו{{ש}} וְהֹוֶה לּוֹ בְּעֹכְרָיו{{ש}} חָשׁוּב לוֹ כְּצָרָיו{{ש}} וְהוּא רֹאשׁ לְכָל צוֹרְרָיו{{ש}} מֵצֵר לוֹ בְּכָל מְצָרָיו{{ש}} צוֹדֶה לוֹ בְּכָל עֲבָרָיו{{ש}} מַרְגִּיז כָּל אֵבָרָיו{{ש}} מַעֲצִיבוֹ בִּדְבָרָיו{{ש}} מַחֲטִיאוֹ בְּרֹעַ הַרְהוֹרָיו{{ש}} מִתְנַקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ בְּמַכְמוֹרָיו{{ש}} מִתְנַכֵּל לִדְחוֹתוֹ בְּמַהֲמֹרָיו{{ש}} וְצָר עָלָיו בִּמְצוֹרָיו{{ש}} לוּלֵא אַתָּה עוֹזֵר לוֹ מִצָּרָיו{{ש}} וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו{{ש}} חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת עָלָיו{{ש}} לְהִתְגֹּלֵל וּלְהִתְנַפֵּל עָלָיו{{ש}} לְעַקְּשׁוֹ בְּאָרְחוֹת עִקּוּלָיו{{ש}} לְהַאֲשִׁימוֹ בְּאַשְׁמַת גִּעוּלָיו{{ש}} לְהַלְעִינוֹ בְּמֶסֶךְ תַּרְעֵלָיו{{ש}} וְאֵינֶנּוּ דוֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם אֵלָיו{{ש}} פַּחִים טוֹמֵן לְרַגְלָיו{{ש}} רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ לְיַד מַעְגָּלָיו{{ש}} מוֹקְשִׁים שָׁת בְּמַסְלוּלָיו{{ש}} כּוֹרֶה שַׁחַת בִּשְׁבִילָיו{{ש}} לָמוּג לֵב וּלְהַרְבּוֹת מִכְשׁוֹלָיו{{ש}} וּכְהוֹלֶם פָּעַם הוֹלְמוֹ בְּכֵילַפּוֹת וְכַשִּׁילָיו{{ש}} עַל כֵּן יֹאמְרוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלָיו{{ש}} אִי לַבַּיִת שֶׁמְּהָרְסָיו וּמַחֲרִיבָיו מִשֶּׁלָּיו{{ש}} וּמַה יִּצְדַּק בְּמִפְעָלָיו{{ש}} וּמַה יִּזְכֶּה בְּמַעֲלָלָיו{{ש}} כִּי שׁוֹדֵד בָּא בִּגְבוּלָיו{{ש}} לְשֹׁדְדוֹ לְלָחֲמוֹ בְּרֹב תַּחְבּוּלָיו לָכֵן הִקְדַּמְתָּ רְפוּאָה וּתְעָלָה{{ש}} וְהֶעֱלֵיתָ אֲרוּכָה לְנַהֲלָאָה וְנַחְלָה{{ש}} וְהֵכַנְתָּ צֳרִי וְחִתּוּל לְלֹא חֻתָּלָה{{ש}} וְהִגַּהְתָּ מָזוֹר לְהַרְטוֹת מַחֲלָה{{ש}} וְקָבַעְתָּ יוֹם זֶה לִסְלִיחָה וְלִמְחִילָה{{ש}} לָבֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה וּבִתְהִלָּה{{ש}} לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בְּחִילָה{{ש}} לְהִזָּכֵר בּוֹ רְבוּצֵי מַכְפֵּלָה{{ש}} בְּעֵת רָצוֹן לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה{{ש}} לְהַעֲבִיר כָּל שֶׁמֶץ וְתִפְלָה{{ש}} לְהָנִיא כָּל אָוֶן וְתָהֳלָה{{ש}} לְהַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה{{ש}} לְהָפֵר כַּעַס וּלְהַרְבּוֹת חֶמְלָה{{ש}} לְהָרִים מִכְשׁוֹל וּלְהָסִיר תַּקָּלָה{{ש}} לְפַנּוֹת דֶּרֶךְ וּלְיַשֵּׁר מְסִלָּה{{ש}} לָתֵת לַשּׁוֹבָבִים טָהֳרָה וּטְבִילָה{{ש}} לְהַעֲמִיד רֶוַח וְהַצָּלָה{{ש}} לְהַשְׁלִיךְ עָוֹן בְּעִמְקֵי מְצוּלָה{{ש}} לָשֵׂאת זָדוֹן וּמְעִילָה וּמִכָּל יָמִים יוֹם זֶה קִדַּשְׁתָּ{{ש}} וְעַל כָּל יָמִים אֹתוֹ עִלִּיתָ{{ש}} וּבוֹ מִכָּל יוֹם בָּחַרְתָּ{{ש}} וּמִיֻּצָּרוּ אוֹתוֹ לְךָ יִחַדְתָּ{{ש}} וּלְדוֹר דֵּעַ כֹּחוֹ יִדַּעְתָּ{{ש}} וְאֹדֶם דִּי זָהָב בּוֹ וִתַּרְתָּ{{ש}} וּמִכְתָּב חָרוּת לֶעָנָו נָתַתָּ{{ש}} וְסָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ בִּשַּׂרְתָּ{{ש}} וְעַל הָרָעָה נִחַמְתָּ{{ש}} וְעַל בָּנֶיךָ רִחַמְתָּ{{ש}} וְכִגְבֹהַּ שָׁמַיִם חַסְדְּךָ לָמוֹ הִגְבַּרְתָּ{{ש}} וְכִרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב פִּשְׁעָם הִרְחַקְתָּ{{ש}} וּזְכוּת הַרְרֵי קֶדֶם זָכַרְתָּ{{ש}} וּכְאָב אֶת בֵּן אוֹתָם רָצִיתָ{{ש}} וְעַל כָּל אֹם רֹאשָׁם נִשֵּׂאתָ{{ש}} וְקַרְנָם בְּכָבוֹד רוֹמַמְתָּ{{ש}} וּמִשֶּׁפֶל הִגְבַּהְתָּמוֹ וְהִתְלַלְתָּ{{ש}} וְאוֹת לְטוֹבָה עִמָּהֶם עָשִׂיתָ{{ש}} וְחִבָּתָם לַכֹּל הֶרְאֵיתָ{{ש}} וְאַהֲבָתָם לְעֵין כֹּל גִּלִּיתָ{{ש}} וְלִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם תָּאַבְתָּ{{ש}} וְלַחֲנוֹת בֵּינֵיהֶם חָמַדְתָּ{{ש}} וְלָשֶׁבֶת בְּוַעֲדָם אִוִּיתָ{{ש}} וְעַיִן בְּעַיִן לָמוֹ נִרְאֵיתָ{{ש}} וּבֵין כְּרוּבִים כְּבוֹדְךָ צִמְצַמְתָּ{{ש}} וַעֲנַן יְקָרְךָ עַל כַּפּרֶת הִצַּעְתָּ{{ש}} וַעֲנַן הַקְּטֹרֶת לְכַסּוֹתוֹ הַיּוֹם פָּקַדְתָּ{{ש}} וּמֵאָז לִסְלִיחָה אוֹתוֹ שַׂמְתָּ{{ש}} וּלְכַפָּרָה אוֹתוֹ יִסַּדְתָּ{{ש}} וּמִצְוֹתָיו בְּדָתְךָ צִוִּיתָ{{ש}} וְכָתַבְתָּ וְשָׁנִיתָ וְשִׁלַּשְׁתָּ{{ש}} וְאַזְהָרוֹתָיו פֵּרַשְׁתָּ{{ש}} וָעֳנָשָׁיו פִּלַּשְׂתָּ{{ש}} וְקָרְבְּנוֹתָיו קָצַבְתָּ{{ש}} וְעֵרֶךְ עֲבוֹדוֹתָיו סָדַרְתָּ{{ש}} וְרִצּוּי הַזָּיוֹתָיו סָפַרְתָּ{{ש}} וְרִקּוּחַ תִּימְרוֹתָיו הֶעְדַּפְתָּ{{ש}} וְסֵדֶר מַעַרְכוֹתָיו הוֹסַפְתָּ{{ש}} וְטֹהַר טְבִילוֹתָיו מָנִיתָ{{ש}} וְקִדּוּשׁ רְחִיצוֹתָיו חִשַּׁבְתָּ{{ש}} וְאַזְכָּרוֹתָיו בְּשֵׂכֶל סִיַּמְתָּ{{ש}} וְתוֹדוֹתָיו וּוִדּוּיָיו סָכַמְתָּ{{ש}} וְעִנּוּיָיו בְּפֶקֶד רָשַׁמְתָּ{{ש}} וְלֹבֶן עֲטָיוֹתָיו חִוִּיתָ{{ש}} וּפִזּוּי שְׂרָדָיו הוֹרֵיתָ{{ש}} וְעִלּוּי מַחְלְצוֹתָיו בֵּאַרְתָּ{{ש}} וְשִׁנּוּי מַחְלְפוֹתָיו לִמַּדְתָּ{{ש}} וְלִקְדוֹשֶׁיךָ אוֹתָם מָסַרְתָּ{{ש}} וְכָל תּוֹרוֹתָיו הוֹדַעְתָּ{{ש}} וְכָל דָּתוֹתָיו חָקַרְתָּ{{ש}} וְכָל מִשְׁפָּטָיו חָרַצְתָּ{{ש}} וְכָל חֻקּוֹתָיו חָקַקְתָּ{{ש}} וְכָל גְּזֵרוֹתָיו גָּזַרְתָּ{{ש}} וְכָל עִנְיָנָיו חָרַטְתָּ{{ש}} וְחֶבְלוֹ מִכֹּל הִנְעַמְתָּ{{ש}} וְחֶלְשׁוֹ מִכֹּל הִשְׁפַּרְתָּ{{ש}} חפֶשׁ לִרְצוּצִים אוֹתוֹ שִׁוִּיתָ{{ש}} דְּרוֹר לִשְׁבוּיִם אוֹתוֹ הִתְוֵיתָ{{ש}} פְּקַח קוֹחַ לַאֲסִירִים אוֹתוֹ תִּכַּנְתָּ{{ש}} יוֹם עָשׂוֹר לַעֲשִׂירִיָּה חָקַקְתָּ{{ש}} שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לְשׁוֹבְתֵי עֹנֶג שַׁתָּה{{ש}} יוֹם כִּפּוּר לְנוֹתְנֵי כֹפֶר תַּתָּה לְכַפֵּר עֲוֹנוֹת{{ש}} לִמְחוֹת זְדוֹנוֹת{{ש}} לְכַלֵּה פְשָׁעִים{{ש}} לְהָתֵם חֲטָאִים{{ש}} לְטַהֵר טְמֵאִים{{ש}} לְהָדִיחַ דָּמִים{{ש}} לְצַחְצֵחַ כְּתָמִים{{ש}} לְהַרְחִיץ צוֹאִים{{ש}} לְהַלְבִּין כַּשֶּׁלֶג שָׁנִים{{ש}} לְצַחֵר כַּצֶּמֶר אֹדְמִים{{ש}} לְמָרֵק חוֹבִים{{ש}} לְנַקּוֹת חָבִים{{ש}} לְזַכּוֹת אֲשֵׁמִים{{ש}} לְזַכְזֵךְ אֲשָׁמִים{{ש}} לְוַתֵּר לְנִתְאָמִים{{ש}} לִסְלֹחַ לְכָל עֲדַת תְּמִימִים וְעַמְּךָ בְּיוֹם זֶה יַחַד נֶאֱגָדִים{{ש}} וּבְחִין לְפָנֶיךָ נוֹעָדִים{{ש}} וּשְׁכִינָתְךָ אִתָּם מְוַעֲדִים{{ש}} וְנֶעֱצָרִים וּמִתְוַעֲדִים{{ש}} וּבְיִרְאָה אוֹתְךָ עוֹבְדִים{{ש}} וּבְאֵימָה עוֹמְדִים{{ש}} וּבְגִילָה רוֹעֲדִים{{ש}} וּבְחִילָה מְסַלְּדִים{{ש}} וּפִשְׁעֵיהֶם מִתְוַדִּים{{ש}} וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים{{ש}} וְכוֹרְעִים וּבוֹרְכִים וְסוֹגְדִים{{ש}} וְאַרְצָה לְךָ קוֹדִים{{ש}} וְדַלְתוֹתֶיךָ שׁוֹקְדִים{{ש}} וּכְאֶחָד נֶאֱחָדִים{{ש}} וְיִחוּדְךָ מְיַחֲדִים{{ש}} וּקְדֻשָּׁתְךָ מְעִידִים{{ש}} וֶאֱמוּנָתְךָ מְסַהֲדִים{{ש}} וְצִדְקָתְךָ מַגִּידִים{{ש}} וְחַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לֹא מְכַחֲדִים{{ש}} וְעוֹרְכִים שֶׁוַע בְּמַעֲמָדִים{{ש}} וּמִזְּרִיחָה וְעַד שְׁקִיעָה שִׁבְחֲךָ מַתְמִידִים{{ש}} וּפְגִיעוֹת חָמֵשׁ מֵאֶמֶשׁ מְעַתְּדִים{{ש}} מוּל עֲבוֹדוֹת חָמֵשׁ בְּעִתּוּדִים{{ש}} וּלְשִׁמְךָ מְהוֹדִים{{ש}} בְּכָל עֹז וּמְאֹדִים וְכֻלָּם צָמִים וּמִתְעַנִּים{{ש}} יַחַד אָבוֹת וּבָנִים{{ש}} גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים{{ש}} בַּחוּרִים וּזְקֵנִים{{ש}} וּמַרְבִּים חִנּוּנִים{{ש}} וּמְדַבְּרִים תַּחֲנוּנִים{{ש}} וְעוֹרְכִים רְנָנִים{{ש}} וּמְרַנְּנִים וּמִתְחַנְּנִים{{ש}} לְפָנֶיךָ אֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} לִפְדּוֹתָם מִכֹּבֶד עֲוֹנִים{{ש}} וְלִמְחוֹת פְּשָׁעֵימוֹ כַּעֲנָנִים{{ש}} לִשְׁעוֹת שַׁוְעָם מִמְּעוֹנִים{{ש}} לְהַאֲזִין מֵהֶם שִׂיחַ מַעֲנִים{{ש}} כִּי הֵם דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים{{ש}} וּבְצִלְּךָ מִתְלוֹנְנִים{{ש}} וּבְאֶבְרָתְךָ מִתְגּוֹנְנִים{{ש}} וּבְסִתְרְךָ נִצְפָּנִים{{ש}} וּבְךָ נִשְׁעָנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ, לְךָ פוֹנִים{{ש}} לְהַרְבּוֹת לָמוֹ פִּדְיוֹנִים{{ש}} לְכַבְּסָם מִצַּחַן דִּפְיוֹנִים{{ש}} לְהַצְלִיל בְּצוּל זְדוֹנִים{{ש}} לְשַׁתֵּק בַּעֲלֵי דִינִים{{ש}} לְאַלֵּם מְלָשְׁנִים{{ש}} לוֹטְשֵׁי חִצִּים וְכִידוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב חֶרֶב לִנְדָנִים{{ש}} לְהַגְבִּיר מְלִיצֵי יֹשֶׁר וְזִכְיוֹנִים{{ש}} וּלְהַחֲסִים קַטֵּגוֹרִים עִמָּהֶם מְדַיְּנִים{{ש}} וְסֵדֶר סְלִיחָה מְכִינִים{{ש}} וְדִבְרֵי רִצּוּי מְכַוְּנִים{{ש}} וּבְרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אוֹפְנִים{{ש}} אֲשֶׁר אִלַּפְתָּ לְנֶאֱמָן בְּחֶזְיוֹנִים{{ש}} בַּעֲבֹר כְּבוֹדְךָ עַל פָּנִים{{ש}} בְּדַבֶּרְךָ עִם צִיר פָּנִים אֶל פָּנִים{{ש}} וְכָל הַיּוֹם בָּם מִתְגַּלְגְּלִים וְנֶאֱפָנִים{{ש}} וְעֵרֶךְ וִדּוּי מְשַׁנְּנִים{{ש}} וְצִדְקוֹתֶיךָ מְתַנִּים{{ש}} לִזְכֹּר לָמוֹ שְׁלשֶׁת אֵיתָנִים{{ש}} וְיוֹם קִדּוּשׁ חִתּוּנִים{{ש}} לְחַלְּצָם מֵרֹאשׁ פְּתָנִים{{ש}} לְהַדְרִירָם מִפֶּרֶךְ מְעַנִּים{{ש}} לִדְלוֹתָם מִדִּכּוּי תַּנִּים{{ש}} לְהַעֲלוֹתָם מִבּוֹר שְׁאוֹנִים{{ש}} לְנַתֵּק מֵהֶם מוֹסְרוֹת שׂוֹטְנִים{{ש}} לִפְצוֹתָם מִלַּעַג שַׁאֲנַנִּים{{ש}} לְהַצִּילָם מִגְּאֵיוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב שְׁבוּתָם כְּיוֹנִים{{ש}} לְמַלְּטָם מִתֹּפֶת דֵּרְאוֹנִים{{ש}} מִלַּהַט מִתְהַפֶּכֶת בְּדִמְיוֹנִים{{ש}} רִשְׁפֵּי לַהַב וְעִשּׁוּנִים{{ש}} מְדוּרַת אֵשׁ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים{{ש}} לְנַצֵּחֲךָ בְּשִׁיר כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים{{ש}} וְרִבּוֹתֵי קֹדֶשׁ צְבָא עֶלְיוֹנִים{{ש}} בְּשׁוּרָם כִּי תַצְדִּיק בָּנִים{{ש}} אֲשֶׁר לַעֲבָדִים לְךָ נִקְנִים{{ש}} יִתְמְהוּ זֶה לָזֶה בְּתִמְהוֹנִים{{ש}} וְכִתֵּי כִתִּים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים{{ש}} יַשְׁמִיעוּ וְיֹאמְרוּ בְּאֶרֶשׁ שִׁנּוּנִים{{ש}} מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עֲוֹן זֶרַע אֱמוּנִים{{ש}} וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע נִטְעֵי נַעֲמָנִים{{ש}} אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ עוֹנִים{{ש}} וְאַשְׁרֵי הַגּוֹי שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו רוֹנְנִים{{ש}} וְיַקְדִּישׁוּךָ עֶלְיוֹנִים{{ש}} וְיַעֲרִיצוּךָ תַּחְתּוֹנִים {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} וְאָז{{ש}} {{סי|אֵ}}לִים יַ{{סי|אְ}}דִּירוּךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}רָקִים יְ{{סי|בָ}}רְכוּךָ{{ש}} {{סי|גְּ}}דוּדִים יְ{{סי|גַ}}דְּלוּךָ{{ש}} {{סי|דּ}}וֹלְקִים יִ{{סי|דְ}}רְשׁוּךָ{{ש}} {{סי|הֲ}}מֻלָּה יְ{{סי|הַ}}דְּרוּךָ{{ש}} {{סי|וָ}}תִיקִים י{{סי|וֹ}}דוּךָ{{ש}} {{סי|זַ}}כִּים יַ{{סי|זְ}}כִּירוּךָ{{ש}} {{סי|חֲ}}יָלִים יְ{{סי|חַ}}סְּנוּךָ{{ש}} {{סי|טְ}}הוֹרִים יַ{{סי|טְ}}עִימוּךָ{{ש}} {{סי|יְ}}קָרִים יְ{{סי|יַ}}חֲדוּךָ{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּירִים יַ{{סי|כְ}}תִּירוּךָ{{ש}} {{סי|לֹ}}הַטִים יְ{{סי|לַ}}בְּבוּךָ{{ש}} {{סי|מַ}}לְאָכִים יַ{{סי|מְ}}לִיכוּךָ{{ש}} {{סי|נ}}וֹגְנִים יְ{{סי|נַ}}צְּחוּךָ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים יְ{{סי|סַ}}לְּדוּךָ{{ש}} {{סי|עִ}}ירִין יְ{{סי|עַ}}לּוּךָ{{ש}} {{סי|פְּ}}לָאִים יְ{{סי|פָ}}אֲרוּךָ{{ש}} {{סי|צְ}}בָאוֹת יְ{{סי|צַ}}לְצְלוּךָ{{ש}} {{סי|קַ}}לִּים יַ{{סי|קְ}}דִישׁוּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}}</includeonly>{{ש}} {{סי|רְ}}בָבוֹת יְ{{סי|ר}}וֹמְמוּךָ{{ש}} {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים יְ{{סי|שַׁ}}בְּחוּךָ{{ש}} {{סי|תַּ}}רְשִׁישִׁים יַ{{סי|תְ}}מִידוּךָ{{ש}} קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת<קטע סוף=סילוק/>{{ש}} {{הור|ככתוב…}} [[קטגוריה:קדושתאות ליום כיפור]] [[קטגוריה:משולם בן קלונימוס]] [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] tq8eb0gyi52y1005dr0zk1f8akjknhz 3078738 3078672 2026-08-23T20:04:58Z מו יו הו 37729 3078738 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} ==אמצת עשור לכיפור תמה== {{הור2|קדושתא לשחרית של יום הכיפורים מאת רבי משלם בן קלונימוס. נהוגה בנוסח אשכנז.}} ====רשות==== <קטע התחלה=רשות/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אֵ}}מֶיךָ נָשָׂאתִי חִין בְּעָרְכִי{{ש}}{{סי|בְּ}}מַלְאֲכוּת עַמְּךָ בֶּרֶךְ בְּבָרְכִי{{ש}} {{סי|גּ}}וֹחִי מִבֶּטֶן הַגִּיהַּ חָשְׁכִּי{{ש}}{{סי|דַּ}}בֵּר צָחוֹת וּבַאֲמִתְּךָ הַדְרִיכִי {{סי|ה}}וֹרֵנִי שְׁפֹךְ שִׂיחַ עָרֵב{{ש}}{{סי|וְ}}לוֹנְנִי בְצִלְּךָ אוֹתִי לְקָרֵב{{ש}} {{סי|זַ}}עַק יוּפַק בְּכִוּוּן קֶרֶב{{ש}}{{סי|חַ}}לּוֹתִי פָנֶיךָ וְצִדְקָתְךָ תְקָרֵב {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם מְאֹד נַעֲלָה{{ש}}{{סי|יַ}}דְּעֵנִי בִּין עֵרֶךְ תְּפִלָּה{{ש}} {{סי|כַּ}}דָּת לְחַנֵּן בְּלִי תִפְלָה{{ש}}{{סי|לְ}}הַמְצִיא לְשׁוֹלְחַי אֶרֶךְ וּתְעָלָה {{סי|מִ}}פְתַּח שְׂפָתַי תְּבָרֵר וּתְיַשֵּׁר{{ש}}{{סי|נִ}}דְבוֹת פִּי רְצֵה וְהַכְשֵׁר{{ש}} {{סי|סֵ}}דֶר הֲגִיגִי כְּשַׁי יִתָּשֵׁר{{ש}}{{סי|עֵ}}תֶר פִּצְחִי כְּזִילַת חֶשֶׁר {{סי|פְּ}}עָמַי הָכֵן פְּצוֹתִי מִכֶּשֶׁל{{ש}}{{סי|צ}}וּר תְּמֹךְ אֲשׁוּרַי מֵהִנָּשֵׁל{{ש}} {{סי|ק}}וֹמְמֵנִי וְחַזְּקֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחֵשֶׁל{{ש}}{{סי|רְ}}צוֹת אֲמָרַי וְלֹא אֶכָּשֵׁל {{סי|שָׁ}}מְרֵנִי כְאִישׁוֹן מִפֶּלֶץ וּבְעָתָה{{ש}}{{סי|שׁ}}וּר בְּשִׁפְלוּתִי וּלְכָה לִישׁוּעָתָה{{ש}} {{סי|תָּ}}חֹן דִּכְאוּתִי כִּלְחוֹזָךְ פַּצְתָּ{{ש}}{{סי|תְּ}}רַחֵם עַל בֵּן אִמַּצְתָּ.<קטע סוף=רשות/> ====מגן==== <קטע התחלה=א/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אִ}}מַּצְתָּ עָשׂוֹר לְכִפּוּר תַּמָּה{{ש}} {{סי|בּ}}וֹ לְצַחְצֵחַ צֵאוּי כִּתְמָהּ{{ש}} {{סי|גְּ}}הֹץ צַחֲנָתָהּ עִוּוּיָהּ לְהָתֵמָּה{{ש}} {{סי|דִּ}}ינָהּ לְהָאִיר לְתֶחִי לְחָתְמָה {{סי|הָ}}חְרָדָה מִתֵּקַע יוֹם תְּרוּעָה{{ש}} {{סי|וּ}}דְבָרִים קָחָה סַרְעַף לְקָרְעָה{{ש}} {{סי|זֶ}}ה אֵלִי לְצֶדֶק הַכְרִיעָה{{ש}} {{סי|חַ}}י חַי יוֹדוּךָ בְּהָרִיעָה {{סי|טַ}}פֶּיהָ וִישִׁישֶׁיהָ בְּעִנּוּי עֲיֵפִים{{ש}} {{סי|יְ}}צִיגָתָם שׁוּר בְּיָחֵף יְחֵפִים{{ש}} {{סי|כֻּ}}לָּם צָגִים וְלֹבֶן מֻצְעָפִים{{ש}} {{סי|לְ}}אַדְּרָךְ בַּקּדֶשׁ כִּשְׂרָפִים עָפִים {{סי|מָ}}גֵן עִקָּרֵמוֹ בָּךְ חוֹסִים{{ש}} {{סי|נִ}}שְׁעָנִים בְּתֻמָּם וּבְצִלְּךָ חוֹסִים{{ש}} {{סי|סְ}}מוּכִים בִּבְרִית שְׁלשֶׁת יִחוּסִים{{ש}} {{סי|ע}}וֹדְדֵם הֱיוֹת שֹׂטְנֵימוֹ הָסִים {{סי|פְּ}}נֵה בְּצִדְקַת אָת מֵעֵבֶר{{ש}} {{סי|צֹ}}אנְךָ תַּחַת שֵׁבֶט כְּהַעֲבֵר{{ש}} {{סי|קַ}}דְּמֵם רַחֲמֶיךָ בְּלִי הִתְעַבֵּר{{ש}} {{סי|רַ}}חוּם עַל פֶּשַׁע עוֹבֵר {{סי|שֶׁ}}מֶץ זְדוֹנָם תְּכַבֵּס וּתְטַהֵר{{ש}} {{סי|שַׁ}}וְעָם קְשֹׁב וְאַל תְּאַחֵר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תְּ}}מוּכֵי יְמִינְךָ פְּנֵיהֶם נַהֵר{{ש}} {{סי|תַּ}}עְתּוּעַ חֶטְאָם תְּכַפֵּר לְטַהֵר<noinclude> {{רקע אפור}} {{הור|כיום נוהגים לדלג הפסוקים.}}{{ש}} כַּכָּתוּב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ׃{{ממס|ויקרא טז ל}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ׃{{ממס|תהלים סג ט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ׃{{ממס|דניאל ט יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃{{ממס|ויקרא כו מב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק, אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו׃{{ממס|משלי כ ז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃{{ממס|שמואל ב כב לא|וגם=תהלים יח לא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם, אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ׃{{ממס|ישעיהו לח יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ, אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃{{ממס|הושע יד ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃{{ממס|תהלים לז ו}} {{סוף}}</noinclude> :כַּצָּהֳרַיִם מִשְׁפָּטֵנוּ הָאֵר :חוֹכֶיךָ לְטוֹב תַּשְׁאֵר :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>צִדְקֵנוּ תְּחַפֵּשׂ וּתְבָאֵר :בְּמָגִנְּךָ נִתְגּוֹנֵן לְהִתְפָּאֵר<קטע סוף=א/> {{הור|מגן אברהם}} ====מחיה==== <קטע התחלה=ב/>{{הור|סימן: '''תשר"ק'''}} {{סי|תַּ}}אֲוַת נֶפֶשׁ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרָךְ{{ש}} {{סי|שְׁ}}קֹד לְרַחֵם מְבָרְכֵי זִכְרָךְ{{ש}} {{סי|רְ}}צוּיֵי אַהַב כְּנַעַר וָרָךְ{{ש}} {{סי|קְ}}רוּאִים וּנְקוּבִים בְּנָךְ בְּכוֹרָךְ {{סי|צִ}}בְאוֹת קֹדֶשׁ הוֹצֵאתָ מִכּוּר אוֹנִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוֹתָם מִפֶּרֶךְ הָלְכוּ שִׁנְאַנִּים{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּסִים מִבֶּטֶן פְּצֵם מִשְּׁאוֹנִים{{ש}} {{סי|סְ}}עָדֵם בַּל לָמוֹד כִּסְאוֹנִים {{סי|נְ}}תוּנָה בְרִיתְךָ חֹק בִּשְׁאֵרָם{{ש}} {{סי|מִ}}מַּחֲצֶבֶת צוּרָם מוֹלֶדֶת שֵׁאוּרָם{{ש}} {{סי|לַ}}בְּרִית הַבֵּט וְתָדִיחַ כִּעוּרָם{{ש}} {{סי|כַּ}}בְּסֵם הֶרֶב וְתַבְהִיק אוֹרָם {{סי|יֵ}}רָאֶה לְפָנֶיךָ עֵקֶד מְיֻחָד{{ש}} {{סי|ט}}וֹבֵחַ וְטָבוּחַ מִדְּבָרְךָ פָחַד{{ש}} {{סי|חֲ}}נִיטָיו חַלֵּץ מֵאֵימָתָה וָפַחַד{{ש}} {{סי|זִ}}בּוּחוֹ וְדִשּׁוּנוֹ לְפָנֶיךָ יִתְיַחַד {{סי|וְ}}אִם הֶעֱווּ ארַח לְסַלֵּף{{ש}} {{סי|הִ}}זָּכֵר רַחֲמֶיךָ חֹק מִלְּחַלֵּף{{ש}} {{סי|דְּ}}רִישַׁת צֶדֶק מֵלִיץ יְאַלֵּף{{ש}} {{סי|גְּ}}נוּנֶיךָ לְחַזֵּק בְּמָגִנַּת אָלֶף {{סי|בַּ}}דֵּי יְדִידֶיךָ הֲגִיגָם בִּין{{ש}} {{סי|בִּ}}צּוּרָם תִּשַׁע וְחֵטְא תַּלְבִּין{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|אָ}}וֶן מִתְחַנְּנֶיךָ בְּלִי תָבִין{{ש}} {{סי|אֶ}}נֶק שְׁמַע וְלַחַשׁ הָבִין<noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב׃{{ממס|שמות ב כד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי׃{{ממס|תהלים סו יח}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא, וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן׃{{ממס|איוב יא יא}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְיָ, בִּינָה הֲגִיגִי׃{{ממס|תהלים ה ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הַבֵּט לַבְּרִית, כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃{{ממס|תהלים עד כ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃{{ממס|הושע יא א}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכׇל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן, הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם׃{{ממס|ישעיהו מו ג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ קִוִּינוּךָ, לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ׃{{ממס|ישעיהו כו ח}} {{סוף}}</noinclude> :נֶפֶשׁ נַעֲנָה תְּבַשֵּׂר סְלִיחָה :פַּלְּטֵם מֵעֹמֶק שׁוּחָה :<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>מִתְקוֹמְמֵינוּ יְהוּ כַּסּוּחָה :הַחֲיֵינוּ בְטַל אֱמוּנָתְךָ לְשׂוֹחֵחָה<includeonly> =====תוכחה===== {{:אנוש מה יזכה}}</includeonly><קטע סוף=ב/> {{הור2|נוהגים לשלב כאן את פיוט התוכחה {{צ|[[אנוש מה יזכה]]}}.}} {{הור|מחיה המתים}} ====משלש==== <קטע התחלה=ג/>{{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אִ}}חַדְתָּ יוֹם זֶה בַּשָּׁנָה{{ש}} {{סי|תְּ}}רוּפָה וְצָרִי שַׂמְתּוֹ לְשׁוֹשַׁנָּה{{ש}} {{סי|בְּ}}שָׁלֵם בִּהְיוֹת סֻכָּךְ בָּרִאשֹׁנָה{{ש}} {{סי|שֵׁ}}רוּתוֹ כִּפֵּר פִּשְׁעֵי יְשֵׁנָה {{סי|גּ}}וֹלִים מִנָּוָךְ זְרוּיִם מֵהָלְאָה{{ש}} {{סי|רֹ}}ן מְפִיקִים לְחַתֵּל תְּלָאָה{{ש}} {{סי|דִּ}}כְּאוּת רוּחַ וְשֵׁבֶר נַהֲלָאָה{{ש}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ חֲשֹׁב כְּזִבְחֵי הַעֲלָאָה {{סי|הָ}}תְמַם מֵרֶחֶם יוֹשֵׁב אֹהָלִים{{ש}} {{סי|צ}}וּרָתוֹ בְּכִסְאֲךָ חַקְתָּ בְּהִלִּים{{ש}} {{סי|וְ}}לָדָיו חֹן בְּעֹצֶר נִקְהָלִים{{ש}} {{סי|פְּ}}אֵרְךָ מַבִּיעִים וְשִׁמְךָ מְהַלְלִים {{סי|זֶ}}בֶד שִׁמְךָ שִׁתַּפְתָּ בִשְׁמָם{{ש}} {{סי|עֲ}}מוּתִים לְךָ כַּחוֹתָם לְשׂוּמָם{{ש}} {{סי|חָ}}שְׂכֵם מֵאֶנֶף בְּלִי לְהַאֲשִׁימָם{{ש}} {{סי|סֵ}}פֶר חַיִּים יְהִי רִשּׁוּמָם {{סי|טֹ}}רַח עָוֹן וְכֹבֶד מַשָּׂא{{ש}} {{סי|נַ}}עֵר בְּצוּל מְחוֹת בַּהֲמָסָה{{ש}} {{סי|יֶ}}עֱרַב שִׂיחַ עֲנִיָּה וּרְמוּסָה{{ש}} {{סי|מִ}}נִּיחוֹחֵי כָלִיל בְּאֶבֶן מַעֲמָסָה {{סי|כְּ}}לוּלַת אֲהָבִים אָנָּא זְכֹר{{ש}} {{סי|כְּ}}לִמַּת נְעוּרִים עוֹד מִלִּזְכֹּר{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}בֵן יַקִּירָךְ זָכֹר תִּזְכֹּר{{ש}} {{סי|לְ}}מַעַן חִלָּךְ לַעֲבָדֶיךָ זְכֹר<קטע סוף=ג/><noinclude> {{רקע אפור}} כַּכָּתוּב: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ׃{{ממס|דברים ט כז}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְיָ׃{{ממס|ירמיהו לא יט}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְיָ, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃{{ממס|ירמיהו ב ב}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כׇּל חַטּאוֹתֵינוּ׃{{ממס|מיכה ז יט|לפני=ע"פ}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּייָ׃{{ממס|תהלים קד לד}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃{{ממס|שיר השירים ח ו}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ׃{{ממס|ישעיהו כט כג}}{{ש}} וְנֶאֱמַר: {{סוף}}</noinclude> {{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}} {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים כאן את הפיוט [[אתה הוא אלקינו בשמים ובארץ|אתה הוא אלהינו]]}}<קטע התחלה=רהיטים/> ====מורה חטאים==== '''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ''' '''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ''' {{הור|סימן: '''משלם בירבי קלונימוס חזק''' (כפול); פסוקי [[תהלים קמה]] ('''א"ב''' חסר נ׳)}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מ}}וֹרֶה חַטָּאִים סְלֹל לְהִתְהַלֵּךְ / {{סי|מְ}}לַמֵּד לְהַדְרִיכִי בְּדֶרֶךְ אֵלֵךְ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|אֲ|2}}רוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}חַר וָנֶשֶׁף אֲיַחֵד לְהַמְלִיכֶךָ / {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְאֵין כְּעֶרְכֶּךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|בְּ|2}}כָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לִ}}בִּי חָרֵד עֲבוֹדָתְךָ לִתְמֹד / {{סי|לְ}}הַעֲרִיץ קְדֻשָּׁתְךָ בְּמִשְׁמָר אֶעֱמֹד / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|גָּ|2}}דוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מְ}}יַחֲלִים לְחַסְדְּךָ זֶרַע עֲמוּסֶיךָ / {{סי|מַ}}לֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם וְיִשְׂמְחוּ חוֹסֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|דּ|2}}וֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בְּ}}חִלּוּי וָצוֹם גָּשִׁים לְעָבְדֶּךָ / {{סי|בְּ}}רוּאִים כִּי הֵם לִכְבוֹדֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|הֲ|2}}דַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יְ}}קָר מַלְכוּתְךָ בְּרַעַד יַאֲמִירוּ / {{סי|יִ}}חוּדְךָ בְּזָר לֹא יָמִירוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|וֶ|2}}עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|רֹ}}ן פְּגִיעוֹת לְפָנֶיךָ יְרַבֵּעוּ / {{סי|רַ}}חַשׁ הִלּוּלָךְ בַּיּוֹם יְשַׁבֵּעוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|זֵ|2}}כֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|בֹּ}}קֶר אֶעֱרָךְ לְךָ חִנּוּנַי / {{סי|בִּ}}פְנוֹת עֶרֶב תִּמְחֶה זְדוֹנַי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|חַ|2}}נּוּן וְרַחוּם יְיָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יָ}}הּ כֹּפֶר אֶשְׁכֹּל / {{סי|יִ}}כְבּשׁ עִוּוּיֵנוּ וְיֹאמְרוּ הַכֹּל / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ט|2}}וֹב יְיָ לַכֹּל{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|ק}}וֹמֵם אִוּוּי קִרְיַת מְשׂוֹשֶׂךָ / {{סי|קְ}}דֻשַּׁת אַבְנֵי נֵזֶר בְּנוֹסְסֶךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|י|2}}וֹדוּךָ יְיָ כָּל מַעֲשֶׂיךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|לְ}}וִיֶּיךָ וַחֲסִידֶיךָ בְּנֹעַם יְזַמֵּרוּ / {{סי|לְ}}בוּשֵׁי שְׂרָד רֶקַח יְתַמֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|כְּ|2}}בוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וּ}}שְׁתוּלִים בְּנָוָךְ יַפְרִיחוּ בְּחַצְרוֹתָיו / {{סי|וִ}}ינוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים בְּטִירוֹתָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|לְ|2}}הוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|נִ}}צְחָךְ יְנַגְּנוּ תְּמִימִים וּשְׁלֵמִים / {{סי|נָ}}שְׂאֲךָ כִּסְאֲךָ בְּבֵית עוֹלָמִים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|מַ|2}}לְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|יַ}}חַד בְּכַנֶּסְךָ לְשִׁכְנְךָ גְּאוּלִים / {{סי|יַ}}לְבִּישׁוּךָ עֹז כְּעוֹבְרֵי גַלִּים / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|ס|2}}וֹמֵךְ יְיָ לְכָל הַנּוֹפְלִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|מַ}}בִּיעֵי טוּבְךָ בְּוַעַד יִתְחַבֵּרוּ / {{סי|מֵ}}חִים חֲשֹׁב תַּחַן יְדַבֵּרוּ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|עֵ|2}}ינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|וִ}}דּוּיָם יְנוֹחַח כְּשַׁי עָדֶיךָ / {{סי|וִ}}ישֻׁלַּם פָּרִים אֶרֶשׁ עֵדֶיךָ / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|פּ|2}}וֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|סֶ}}לָה בְּרַחֲמָיו יָצִיץ מֵחֲרַכָּיו / {{סי|סְ}}לֹחַ יַרְבֶּה לְעַם מְבֹרָכָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|צַ|2}}דִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|חִ}}ין יִשַׁע מִגּוֹי מְקֹרָאָיו / {{סי|חֹ}}ן יָחֹן קוֹרְאֵי מִקְרָאָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|קָ|2}}רוֹב יְיָ לְכָל קוֹרְאָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חו"ק:}} </includeonly>{{ק|'''אָנָּא רַחוּם כַּפֵּר / עֲוֹן צָגִים תְּהִלָּתְךָ לְסַפֵּר / וְיֻחֲקוּ לְחַיִּים טוֹבִים בַּסֵּפֶר. קָדוֹשׁ'''}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|זֶ}}ה אֵלִי פֶּלֶא עוֹשֶׂה / {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ יִרֶץ וְשׂוֹטְנֵינוּ יְעַסֶּה / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|רְ|2}}צוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קִ}}וּוּי יִתֵּן לְלוֹ מַשְׁלִיךְ יְהָבָיו / {{סי|קָ}}דוֹשׁ פְּשָׁעֵינוּ יְכַסֶּה בַּאֲהָבָיו / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|שׁ|2}}וֹמֵר יְיָ אֶת כָּל אֹהֲבָיו{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|קַ}}בֵּל צְקוּנִי כִּבְמִכְלַל יֹפִי / {{סי|ק}}וֹלִי תַאֲזִין וְתַצְלִיל דּפִי / <includeonly>{{הור|קהל:}} </includeonly>{{סי|תְּ|2}}הִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי{{ש}} {{הור| חו"ק:}} {{ק|'''אָנָּא סְלַח נָא / פֶּשַׁע וְעָוֹן שָׂא נָא / וְכֹחֲךָ יִגְדַּל נָא. קָדוֹשׁ'''}} ====אדר יקר אלי==== {{הור|סימן: '''משלם''', '''א"ב''' (כפול)}} {{סי|מֶ|2}}'''לֶךְ''' {{סי|שׁ|2}}'''וֹכֵן עַד /''' {{סי|לְ|2}}'''בַדְּךָ''' {{סי|מְ|2}}'''לֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ''' '''מֶלֶךְ''' {{סי|מַ|2}}'''אֲזִין''' {{סי|שַׁ|2}}'''וְעָה /''' {{סי|לְ|2}}'''עַמּוֹ''' {{סי|מֵ|2}}'''חִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ''' {{סי|אֶ}}דֶר יְקָר אֵלִי / {{סי|אֲ}}חֲוֶּה בְּאֶרֶשׁ מִלּוּלִי{{ש}} {{סי|בְּ}}חֵךְ אַנְעִים זֶמֶר / {{סי|בְּ}}נִיב אַבִּיעַ אֹמֶר {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|גְּ}}בוּרוֹתָיו מִי יְמַלֵּל / {{סי|גָּ}}דְלוֹ מִי יְפַלֵּל{{ש}} {{סי|דֹּ}}ק מְרוֹפֵף בִּגְעָרָה / {{סי|דַּ}}רְכּוֹ סוּפָה וּסְעָרָה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר מִקּוֹלוֹת מַיִם / {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם{{ש}} {{סי|וּ}}סְבִיבָיו שַׂרְפֵי אֵלִים / {{סי|וּ}}מִפַּחְדּוֹ זָעִים וְחָלִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|זָ}}ךְ בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים / {{סי|זַ}}עַק קְשֹׁב מִמִּתְעַנִּים{{ש}} {{סי|חַ}}שְׁרַת סָבִיב סֻכּוֹ / {{סי|חַ}}שְׁמַל בְּלִי לְסוֹכוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|ט}}וֹב יוֹדֵעַ חוֹסָיו / {{סי|טָ}}הוֹר מַצְדִּיק עֲמוּסָיו{{ש}} {{סי|י}}וֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן / {{סי|יְ}}קָר עֹז חֶבְיוֹן {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|כּ}}וֹנֵן שַׁחַק בִּתְבוּנָה / {{סי|כָּ}}ל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה{{ש}} {{סי|ל}}וֹבֵשׁ עֹז וּגְדֻלָּה / {{סי|ל}}וֹ נָאוָה תְהִלָּה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה / {{סי|מ}}וֹחֶה פִּשְׁעֵי בָרָה{{ש}} {{סי|נָ}}אוֹר וְאַדִּיר בַּהֲדָרוֹ / {{סי|נ}}וֹשֵׂא עֲוֹן עֶדְרוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|ס}}וֹכֵת שִׂיחוֹת עֲרֵבוֹת / {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת{{ש}} {{סי|עָ}}ף עַל כְּרוּבוֹ / {{סי|ע}}וֹנֶה לְעַם קְרוֹבוֹ {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|פּ}}וֹקֵד צִבְאוֹת גְּדוּדָיו / {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו{{ש}} {{סי|צִ}}דְקוֹ עֶלְיוֹנִים מַגִּידִים / {{סי|צְ}}בָא תַחְתּוֹנִים מוֹדִים {{רפרן|מֶלֶךְ שׁוֹכֵן עַד / לְבַדְּךָ מְלֹךְ עֲדֵי עַד. הָאֵל קָדוֹשׁ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / {{סי|קְ}}נוּיָו מַשִּׂיג מְחִילוֹת{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא וְגֵאֶה / {{סי|ר}}וֹאֶה שָׁפָל וְנִכְאֶה {{רפרן|מֶלֶךְ מַאֲזִין שַׁוְעָה / לְעַמּוֹ מֵחִישׁ יְשׁוּעָה. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן בְּרוּם עֲלִיּוֹת / {{סי|שַׁ}}לִּיט בְּדוּךְ תַּחְתִּיּוֹת{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|תּ}}וֹמֵךְ זְרוֹעוֹת עוֹלָם / {{סי|תַּ}}קִּיף וּמִכֹּל נֶעְלָם ====אנא אלהים חיים==== '''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ''' {{הור|סימן: '''אתב"ש'''}} {{סי|אָ}}נָּא אֱלֹהִים חַיִּים / {{סי|תִּ}}כְתֹּב דְּבֵקֶיךָ לְחַיִּים / כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים.{{ממס|תהלים לו י}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|בְּ}}עֵת רָצוֹן תַּעֲנֶה תְחִנָּתִי / {{סי|שִׁ}}מְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי / אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.{{ממס|איכה ג נו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|גַּ}}עֲיַת קוֹרְאֶיךָ בִּתְפִלַּת שַׁחַר / {{סי|רְ}}צֵה וְהַלְבֵּן אֹדֶם כַּצַּחַר / אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר.{{ממס|דניאל ט יט}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|דַּ}}לּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ / {{סי|קֹ}}וֶיךָ בַּל תַּרְשִׁיעַ / מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ.{{ממס|ישעיהו סג א}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|הַ}}צְּפוּפִים יַחַד לְעָבְדֶּךָ / {{סי|צִ}}בְאוֹת צֹאן יָדֶךָ / הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ.{{ממס|תהלים פה ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|וּ}}מַרְבִּים תַּחַן וָעֶתֶר / {{סי|פֶּ}}לֶל לַחֲשֵׁנוּ הֵעָתֵר / אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר.{{ממס|ישעיהו מה טו}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|זַ}}עֲקָתֵנוּ שְׁעֵה אוֹתָנוּ לְצַדְּקָה / {{סי|עֵ}}רֶךְ שׁוּעֵנוּ כְּתִמּוּר דַּקָּה מִן הַדַּקָּה / לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה.{{ממס|דניאל ט ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|חַ}}טְּאֵנוּ בְאֵזוֹב וְטַהֲרֵנוּ / {{סי|סָ}}מְכֵנוּ סִתְרֵנוּ וְשִׂבְרֵנוּ / אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ.{{ממס|ישעיהו סד ז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר קְשֹׁב חִנּוּנַי / {{סי|נַ}}קֵּנִי מִכֶּתֶם עֲוֹנַי / מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ.{{ממס|ירמיהו יז יג}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|יֶ}}הֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ / {{סי|מַ}}הֵר רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ / אַתָּה יְיָ אָבִינוּ.{{ממס|ישעיהו סג טז}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} {{סי|כְּ}}רַחוּם תְּכַפֵּר עָוֹן / {{סי|לַ}}כֹּל תִּשָּׂא עָוֹן / וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן.{{ממס|ישעיהו סד ח}} {{רפרן|וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ}} <includeonly> ====איומה בחר==== {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים את הפיוט הבא.}} {{:איומה בחר}}</includeonly> ====אך אתים==== '''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|אָ}}תִים בְּחִין לְפָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|בּ}}וֹטְחִים בְּחַסְדְּךָ אֱמוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|גּ}}וֹעִים וּמַרְגִּישִׁים שִׁכְנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|דַּ}}לּוּ עֵינֵיהֶם לִמְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ה}}וֹגִים לַעֲנוֹת עִנְיָנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|וְ}}עוּדִים בְּנִצּוּחַ לְנַגְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ז}}וֹעֲקִים יַחַד הֲמוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ח}}וֹכִים יְשׁוּעוֹת חָסְנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|טְ}}בוּלִים בְּטהַר לְחַנְּנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|י}}וֹדוּ לְשִׁמְךָ בָּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|כַּ}}פֵּר לְעַמְּךָ מַאֲמִינֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|לֹ}}א לָנוּ כִּי אִם לְמַעֲנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|מַ}}גֵּר מִתְקוֹמְמֵי צְפוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|נַ}}שֵּׂא זֶרַע בְּחוּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|סְ}}לִיחָה תַּרְבֶּה לְמִתְעַנֶּיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|עֲ}}נֵם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|פְּ}}צֵם מֵהֶמְיַת שְׁאוֹנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|צַ}}דֵּק גּוֹי נְבוֹנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ק}}וֹמֵם קֶדֶם קִנְיָנֶךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|ר}}וֹמֵם תֵּל אַרְמוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} {{פיסקה בטבלה}} |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|שְׁ}}עֵה לַחַשׁ מִתְחַנְּנֶיךָ || || {{ע|כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |- |{{מילת קבע|אַךְ}} {{סי|תָּ}}מְכֵם וְחָשְׂכֵם מֵחֲרוֹנֶךָ || || {{ע|חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל}} |} {{ק|'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}} ====אמרו לאלהים==== '''וּבְכֵן אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ'''{{ממס|תהלים סו ג}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|אֶ}}רֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ / מֵכִין הָרִים בְּכֹחַ{{ר1}} חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ / נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ.{{ממס|תהלים קמז ה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|בּ}}וֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו / מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו{{ר1}} זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו / וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹתָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו.{{ממס|תהלים קד ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|גֵּ}}אֶה וְגָבֹהַּ בִּשְׁמֵי מַעְלָה / עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה{{ר1}} לוֹ הַגְּבוּרָה וְהַגְּדֻלָּה / וְהָעֹז וְהַמֶּמְשָׁלָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.{{ממס|תהלים קג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|דָּ}}גוּל מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ / וְנֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ{{ר1}} דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ / וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ.{{ממס|תהלים סח כה}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ה}}וֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם / רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם{{ר1}} יַרְעֵם מִשָּׁמַיִם / לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם.{{ממס|ישעיהו מ כב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|וְ}}כָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ / יָדוֹ יָסְדָה אֶרֶץ{{ר1}} וִימִינוֹ טִפְּחָה שְׁמֵי עֶרֶץ / וְהֶעֱמִידָם בְּלִי פֶרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ.{{ממס|ישעיהו מ כב|שם}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|זֹ}}הַר כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ / מְשָׁרְתָיו לוֹהֲטֵי אֵשׁ{{ר1}} נֹגַהּ לָאֵשׁ וּמַבְרִיק הָאֵשׁ / לְפָנָיו נִמְשָׁכִים נַהֲרֵי אֵשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֵשׁ אֹכְלָה אֵשׁ.{{ממס|לפני=ע"פ|דברים ד כד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|חַ}}י עוֹלָמִים / צָר בְּיָהּ עוֹלָמִים{{ר1}} אִוָּה בֵּית עוֹלָמִים / מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ עוֹלָמִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עַתִּיק יוֹמִין.{{ממס|דניאל ז ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם / סְבִיבוֹתָיו חַשְׁרַת מַיִם{{ר1}} עָבֵי שְׁחָקִים חֶשְׁכַת מַיִם / טוֹעֲנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ גַּבּוֹתָם מְלֵאוֹת עֵינַיִם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.{{ממס|תהלים יט ט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|י}}וֹדֵעַ מַה בְּסִתְרֵי חשֶׁךְ / לֹא יַחֲשִׁיךְ מֶנּוּ כָּל חשֶׁךְ{{ר1}} קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ / הוֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וָחשֶׁךְ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.{{ממס|ישעיהו מה ז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|כּ}}וֹנֵן כִּסְאוֹ לַמִּשְׁפָּט / מְכוֹן כִּסְאוֹ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט{{ר1}} אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט / תֹּאחֵז יָדוֹ בְּמִשְׁפָּט{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט.{{ממס|ישעיהו ה טז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ל}}וֹ יָאֲתָה מְלוּכָה / שֹׁכֵן עַד וְאֶת דַּכָּא{{ר1}} מֵשִׁיב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא / וְאוֹמֵר שׁוּבוּ בְּרוּחַ נְמוּכָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה.{{ממס|תהלים כב כט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם / הַכֹּל צָפוּי וְלֹא נֶעְלָם{{ר1}} זֶה שְׁמוֹ לְעוֹלָם / חַסְדּוֹ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.{{ממס|תהלים קו מח}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|נֹ}}צֵר חֶסֶד לְאֶלֶף דּוֹר / לוֹחֵם קָמָיו מִדֹּר דֹּר{{ר1}} מֵקִים סֻכַּת מְשִׁיחוֹ לִגְדֹּר / הָאוֹר חוֹנֶה עִמּוֹ בְּמָדוֹר{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} זֶה זִכְרוֹ לְדֹר דֹּר.{{ממס|לפני=ע"פ|שמות ג טו}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ס}}וֹבֵל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים / שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים{{ר1}} מַאֲזִין שִׂיחַ חִנּוּנִים / מַקְשִׁיב שֶׁוַע רְנָנִים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים.{{ממס|דברים י יז}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|עִ}}זּוּז וְגִבּוֹר אִישׁ מִלְחָמָה / נוֹקֵם לְצָרָיו וּבַעַל חֵמָה{{ר1}} מַכְרִית קָמָיו בִּמְהוּמָה / נֹהֵם עֲלֵיהֶם בִּנְהִימָה{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה.{{ממס|שמות טו ג}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|פָּ}}עַל וְעָשָׂה הַכֹּל / בְּיָדוֹ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל{{ר1}} אֵלָיו יְשַׂבְּרוּ עֵינֵי כֹל / וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכֹּל{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} עֶלְיוֹן עַל כֹּל.{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פג יט}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|צַ}}דִּיק בְּכָל דְּרָכָיו / יָשָׁר מֵצִיץ מֵחֲרַכָּיו{{ר1}} חָפֵץ בְּעַם מַמְלִיכָיו / יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבֹרָכָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו.{{ממס|תהלים קג כ}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ / מַגִּיד אַחֲרִית מֵרֹאשׁ{{ר1}} בָּחַר בְּאֹם דַּלַּת רֹאשׁ / עֻזּוֹ יוֹם יוֹם לִדְרשׁ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.{{ממס|דה"א כט יא}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד / בִּטְחוּ בוֹ עֲדֵי עַד{{ר1}} כְּבוֹדוֹ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים וִעַד / וּלְעַם קְדוֹשׁוֹ נוֹעַד{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד.{{ממס|תהלים קד לב}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|שְׁ}}בִילוֹ בְּמַיִם רַבִּים / שָׁמָיו מַרְעִיף רְבִיבִים{{ר1}} שְׁמוֹ מְיַחֲדִים שַׁחַר וַעֲרָבִים / בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים.{{ממס|ש"א ד ד}} {{מילת קבע|אִמְרוּ לֵאלֹהִים}}{{ר1}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ / מַעֲבִיר כִּלָּיוֹן וָחֶרֶץ{{ר1}} מֵשִׁיב אַף וְחָרוֹן וָקֶרֶץ / שֶׁוַע מְחַנְּנָיו יִרֶץ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.{{ממס|תהלים ח י}} ====מעשה אלהינו==== {{הור2|<noinclude>מדלגים על בתי {{צ|מעשה אנוש}}, אך </noinclude>למנהג פולין מוסיפים בית אחד של {{צ|מעשה אנוש}} לפני הבית האחרון (תחבולותיו מזימה), ואחר כך אומרים {{צ|'''אבל''' מעשה אלהינו}}.}} '''וּבְכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|אֵ}}ין מִי בַשַּׁחַק יַעֲרָךְ לוֹ{{ר1}} {{סי|בִּ}}בְנֵי אֵלִים יִדְמֶה לּוֹ{{ר1}} {{סי|גְּ}}בֹהִים עִלָּה לְמוֹשָׁב לוֹ{{ר1}} {{סי|דָּ}}רֵי גֵיא כַּחֲגָבִים לְמוּלוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.{{ממס|דברים לב ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|הַ}}מְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|וְ}}הַרְבֵּה פְדוּת עִמּוֹ{{ר1}} {{סי|זַ}}עַק וְלַחַשׁ עַמּוֹ{{ר1}} {{סי|חָ}}שׁ וּמַאֲזִין מִמְּרוֹמוֹ{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.{{ממס|ישעיהו מז ד}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|טֶ}}רֶף נָתַן לִירֵאָיו{{ר1}} {{סי|י}}וֹבִילוּ שַׁי לְמוֹרָאָיו{{ר1}} {{סי|כִּ}}תֵּי גְדוּדֵי צְבָאָיו{{ר1}} {{סי|לֹ}}א יָשׁוּרוּ כְּבוֹד מַרְאָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו.{{ממס|תהלים לג יח}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|מַ}}לְאָכָיו עוֹשֶׂה רוּחוֹת{{ר1}} {{סי|נִ}}קְדָּשׁ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת{{ר1}} {{סי|ס}}וֹכֵת שְׁפִיכַת שִׂיחוֹת{{ר1}} {{סי|ע}}וֹנֶה וּמַעֲמִיד רְוָחוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} אֱלֹהֵי הָרוּחֹת.{{ממס|במדבר טז כב}} {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|פּ}}וֹדֶה מִשַּׁחַת עֲמוּסָיו{{ר1}} {{סי|צ}}וּר יוֹדֵעַ חוֹסָיו{{ר1}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ מַפְלִיא נִסָּיו{{ר1}} {{סי|רַ}}חוּם לִמְרַצָּיו וּמַכְעִיסָיו{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.{{ממס|תהלים קמה ט}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ|צבע=#A52A2A}}{{ר1}} {{סי|תַּ|1}}חְבּוּלוֹתָיו מְזִמָּה / {{סי|שִׁ|1}}בְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה / {{סי|רְ|1}}פִידָתוֹ רִמָּה / {{סי|קָ|1}}בוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה{{ר1}} {{מילת קבע|וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה|צבע=#A52A2A}} אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה.{{ממס|תהלים קמד ד}} <includeonly>{{ארון|פ}}</includeonly> ['''אֲבָל'''] {{מילת קבע|מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ}}{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ שַׁוְעוֹת{{ר1}} {{סי|שׁ}}וֹעֶה עֵרֶךְ שׁוּעוֹת{{ר1}} {{סי|תּ}}וֹרוֹתָיו מְשַׁעְשְׁעוֹת{{ר1}} {{סי|תַּ}}כְסִיסוֹ כּוֹבַע יְשׁוּעוֹת{{ר2}} {{מילת קבע|לָכֵן יִתְגָּאֶה}} הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת.{{ממס|תהלים סח כא}} ====אשר אומץ תהלתך==== '''וּבְכֵן לְנוֹרָא עֲלֵיהֶם בְּאֵימָה יַעֲרִיצוּ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|אֵ}}ילֵי שַׁחַק{{ר1}} בְּ{{סי|בִ}}רְקֵי נֹגַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי {{סי|גֹ}}בַהּ{{ר1}} בִּ{{סי|דְ}}מוּמֵי {{סי|דַ}}קָּה{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מֵ{{סי|ה}}וֹמֵי בְרֶגֶשׁ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|וְ}}עוֹרְכֵי שֶׁוַע{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ז}}וֹעֲקֵי תְחִנָּה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|ח}}וֹכֵי חֲנִינָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בְּ{{סי|טַ}}פְסְרֵי {{סי|טֹ}}הַר{{ר1}} בְּ{{סי|יִ}}דֹּדוּן {{סי|יִ}}דֹּדוּן{{ר1}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי {{סי|כָ}}בוֹד{{ר1}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי {{סי|לַ}}הַב{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|מְּ}}עוּטֵי יָמִים{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|נְ}}שׁוּיֵי טוֹבָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שְׂ}}בֵעֵי רֹגֶז{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|עֲ}}גוּמֵי נֶפֶשׁ{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} {{מילת קבע|אֲשֶׁר אֹמֶץ תְּהִלָּתֶךָ}}{{ר1}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי שֵׁמוֹת{{ר1}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת עִירִין{{ר1}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי {{סי|קֶ}}דֶם{{ר1}} בְּ{{סי|רֶ}}כֶב {{סי|רִ}}בּוֹתַיִם{{ר2}} {{ק|'''וּקְדֻשָּׁתְךָ בְּפִיהֶם'''}} {{ש-רווח|3em}}{{מילת קבע|וְרָצִיתָ שֶׁבַח}}{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}מִ{{סי|שּׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|שׁ}}וֹפְכֵי שִׂיחַ{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תּ}}וֹבְעֵי סְלִיחָה{{ר1}} {{ש-רווח|3em}}{{סי|תְּ}}אֵבֵי כַפָּרָה{{ר2}} {{ש-רווח|3em}}{{ק|'''וְהִיא כְבוֹדֶךָ'''}} <includeonly>{{ארון|ס}}</includeonly> ====על ישראל אמונתו==== '''וּבְכֵן תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ'''{{ממס|תהלים סח לה}} <קטע התחלה=על ישראל/>{{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|אֱ}}מוּנָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|בִּ}}רְכָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|גַּ}}אֲוָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|דִּ}}בְּרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|הַ}}דְרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|וְ}}עִידָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|זְ}}כִירָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|חֶ}}מְלָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|טַ}}הֲרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|יִ}}שְׁרָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|כַּ}}נָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|לְ}}אֻמָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|מַ}}לְכוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|נְ}}עִימָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|סְ}}גֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|עֲ}}דָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|פְּ}}עֻלָּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|קְ}}דֻשָּׁתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|ר}}וֹמְמוּתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|שְׁ}}כִינָתוֹ{{ש}} {{מילת קבע|עַל יִשְׂרָאֵל}} {{סי|תִּ}}פְאַרְתּוֹ<קטע סוף=על ישראל/> ====אפסי ארץ==== '''וּבְכֵן וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים'''{{ממס|תהלים סח לה|שם}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {{סי|אַ}}פְסֵי אֶרֶץ בִּדְבָרוֹ הֵקִים{{ש}} {{סי|בְּ}}יִרְאָה לְעָבְדוֹ מִתְלַהֲקִים{{ש}} {{סי|גּ}}וֹלֶה מִנִּי חשֶׁךְ עֲמֻקִּים{{ש}} {{סי|דְּ}}בַר עַבְדּוֹ מֵקִים{{ש}} {{סי|הַ}}חוֹצֵב לֶהָבוֹת וּבְרָקִים{{ש}} {{סי|וְ}}תֵבֵל מְאִירִים וּמַבְהִיקִים{{ש}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית מְצוּקִים{{ש}} {{סי|חַ}}סְדּוֹ גָּדוֹל מֵעַל לְמוּצָקִים{{ש}} {{סי|ט}}וֹב וּמָעֹז לְאֵלָיו דְּבוּקִים{{ש}} {{סי|יִ}}חְיוּ כֹּל בּוֹ דְּבֵקִים{{ש}} {{סי|כִּ}}י מֵרוּחוֹ הָרִים מִתְפָּרְקִים{{ש}} {{סי|לֹ}}א יָכִילוּ זַעְמוֹ צוּרִים וְצוּקִים{{ש}} {{סי|מִ}}פַּחְדּוֹ יִתְבַּקְּעוּ עֲמָקִים{{ש}} {{סי|נְ}}מוֹגִים וְכַדּוֹנַג נְמַקִּים{{ש}} {{סי|ס}}וּפָה וּסְעָרָה דַּרְכּוֹ נֶאֱבָקִים{{ש}} {{סי|עָ}}נָן מִדְרַךְ רַגְלָיו כַּאֲבָקִים{{ש}} {{סי|פְּ}}דוּת שָׁלַח לְעַם לוֹ חֲשׁוּקִים{{ש}} {{סי|צִ}}וָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ לִנְשׁוּקִים{{ש}} {{סי|קְ}}נוּיִים לוֹ וּבִימִינוֹ נֶחֱבָקִים{{ש}} {{סי|רָ}}צִים וְאַחֲרָיו נִדְבָּקִים{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{סי|שַׁ}}וְעָם שׁוֹמֵעַ מִמַּעֲמַקִּים{{ש}} {{סי|תִּ}}פְאֶרֶת עֹז לְשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים ====מי כמוך==== '''וּבְכֵן יְיָ מִי כָמוֹךָ'''{{ממס|תהלים לה י}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|אַ}}דִּיר בַּמְּרוֹמִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|בּ}}וֹרֵא כֵס וַהֲדוֹמִים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|גִּ}}בּוֹר וּמוֹשִׁיעַ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|דּ}}וֹבֵר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר לוֹבֵשׁ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|וְ}}חֵטְא וְעָוֹן כּוֹבֵשׁ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|זַ}}ךְ בָּעֶלְיוֹנִים|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|חֲ}}סִין בְּאַלְפֵי שִׁנְאַנִּים |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ט}}וֹב וּמֵטִיב|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|יְ}}שָׁרִים לְהֵיטִיב |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|כּ}}וֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|לְ}}הָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|מָ}}דַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|נֶ}}אְדָּר מִקּוֹלוֹת מָיִם |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שָׂ}}ם עָבִים רְכוּבוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ע}}וֹזֵר וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|פּ}}וֹעֵל יְשׁוּעוֹת|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|צ}}וֹעֲקָיו לְהַשְׁעוֹת |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|ר}}וֹצֶה בְּעַמּוֹ |- |{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד|| ||{{מילת קבע|מִי כָמוֹךָ}} {{סי|תִּ}}תֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב וּלְאַבְרָהָם חָסֶד |} ====אין כמוך==== '''וּבְכֵן אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:'''{{ממס|תהלים פו ח}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|אַ}}דִּירֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|בְ}}רוּרֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|גְ}}דוּדֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|דָ}}רֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|וְ}}עוּדֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|זַ}}כֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בַּ{{סי|חֲ}}יָלֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|טְ}}הוֹרֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|יַ}}קִּירֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|כְ}}רוּבֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|לִ}}גְיוֹנֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|מַ}}לְאֲכֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בִּ{{סי|נְ}}גִידֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שַׂ}}רְפֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|עָ}}רִיצֵי מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|פְ}}לִיאֵי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|צִ}}בְאוֹת מַטָּה |- |{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בִּ{{סי|קְ}}דוֹשֵׁי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|ר}}וֹזְנֵי מַטָּה |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|אֵין כָּמוֹךָ}} בְּ{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי מַעְלָה|| ||{{מילת קבע|וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ}} בְּ{{סי|תַ}}קִּיפֵי מַטָּה |}<includeonly> ====האדרת והאמונה==== {{ארון|פ}}{{#בלי קטע:האדרת והאמונה|הזיו}}{{ארון|ס}}</includeonly> ====נאמירך באימה==== '''וּבְכֵן נַאֲמִירְךָ אֱלֹהֵינוּ בְּאֵימָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} נַ{{סי|אֲ}}מִירָךְ בְּ{{סי|אֵ}}ימָה{{ש}} נְ{{סי|בָ}}רְכָךְ בְּ{{סי|בִ}}ינָה{{ש}} נְ{{סי|גַ}}דְּלָךְ בִּ{{סי|גְ}}דֻלָּה{{ש}} נִ{{סי|דְ}}רְשָׁךְ בְּ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} נְ{{סי|הַ}}דְּרָךְ בְּ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} נ{{סי|וֹ}}דָךְ בִּ{{סי|וְ}}עִידָה{{ש}} נַ{{סי|זְ}}כִּירָךְ בְּ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} נְ{{סי|חַ}}סְּנָךְ בְּ{{סי|חִ}}ילָה{{ש}} נַ{{סי|טְ}}עִימָךְ בְּ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} נְ{{סי|יַ}}חֲדָךְ בְּ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} נְ{{סי|כַ}}בְּדָךְ בִּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} נְ{{סי|לַ}}בְּבָךְ בִּ{{סי|לְ}}מִידָה{{ש}} נַ{{סי|מְ}}לִיכָךְ בִּ{{סי|מְ}}לוּכָה{{ש}} נְ{{סי|נַ}}צְּחָךְ בִּ{{סי|נְ}}עִימָה{{ש}} נְ{{סי|שַׂ}}גְּבָךְ בִּ{{סי|שְׂ}}רָרָה{{ש}} נַ{{סי|עֲ}}רִיצָךְ בַּ{{סי|עֲ}}נָוָה{{ש}} נְ{{סי|פָ}}אֲרָךְ בִּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} נְ{{סי|צַ}}לְצְלָךְ בְּ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} נַ{{סי|קְ}}דִּישָׁךְ בִּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>נְ{{סי|ר}}וֹמְמָךְ בִּ{{סי|רְ}}נָנָה{{ש}} נְ{{סי|שׁ}}וֹרְרָךְ בִּ{{סי|שְׁ}}בָחָה{{ש}} נַ{{סי|תְ}}מִידָךְ בִּ{{סי|תְ}}הִלָּה ====רוממו אל מלך נאמן==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:'''{{ממס|תהלים צט ה}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אֵ}}ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בָּ}}רוּךְ בְּכָל זְמָן |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גּ}}וֹמֵל חֲסָדִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דָּ}}תוֹתָיו דּוֹדִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נִּקְדָּשׁ בִּצְדָקָה|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וּ}}מַאֲזִין צְעָקָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|זֵ}}רֵת שְׁחָקִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|חִ}}כּוֹ מַמְתַקִּים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ט}}וֹב לַכֹּל|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹדֵעַ הַכֹּל |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כָּ}}בוֹד אוֹמֵר כֻּלּוֹ בְּהֵיכָלוֹ|| ||{{רווח|3}}{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|לְ}}הַקְדִּישׁוֹ וּלְעַלּוֹ |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נִ}}צָּב בַּעֲדַת כְּרוּבִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ס}}וֹבֵל בִּזְרוֹעוֹ עוֹלָם|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עִ}}זּוּז וּמִכֹּל נֶעְלָם |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה וְחוֹנֵן יְדִידִים|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צִ}}דְקָתוֹ שָׁמַיִם מַגִּידִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|קָ}}רוֹב לְקוֹרְאָיו|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ר}}וֹצֶה יְרֵאָיו |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹמֵעַ תְּפִלּוֹת|| ||{{מילת קבע|קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ה}}וּא תִּפְאַרְתּוֹ בְּמַקְהֵלוֹת |} ====רוממו אדיר ונורא==== '''וּבְכֵן רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ:'''{{ממס|תהלים צט ט}} {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|אַ}}דִּיר וְנוֹרָא|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|בְּ}}רוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|גְ}}דֻלָּתוֹ בִּקְהַל יְשָׁרִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|דּ}}וֹבֵר צְדָקוֹת מַגִּיד מֵישָׁרִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|הַ}}נַּעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|וְ}}הִלּוּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ז}}וֹכֵר בְּרִית אָבוֹת|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ח}}וֹצֵב לֶהָבוֹת |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|טָ}}הוֹר שׁוֹלֵחַ בְּרָקִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|י}}וֹסֵד אֲרָקִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|כִּ}}סְאוֹ הֵכִין בִּשְׁמֵי רוּמָה|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|ל}}וֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָה |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|מ}}וֹחֶה כָעָב פְּשָׁעִים|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|נ}}וֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שַׂ}}גִּיא שָׁנָיו לְאֵין חֵקֶר|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|עֶ}}שְׁתּוֹנוֹת חוֹקֵר |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|פּ}}וֹדֶה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|צַ}}דִּיק קשֶׁט מַעְבָּדָיו |- |{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|ק}}וֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|רָ}}ם הַמַּבִּיט לִקְצוֹת הָאָרֶץ |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|רוֹמְמוּ}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ|| ||{{מילת קבע|כִּי קָדוֹשׁ הוּא}} {{סי|תְּ}}הִלָּתוֹ כִּשְׁמוֹ |} ====אמונתך בעליונים==== '''וּבְכֵן כִּי אַתָּה אֵל אֱמוּנָה''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{סי|אֱ}}מוּנָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|בְּ}}רִיתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|גְּ}}דֻלָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|דָּ}}תְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|ה}}וֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|וִ}}עוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|זְ}}בוּלְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|חֲ}}נָיָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|יִ}}רְאָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|כְּ}}בוֹדְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|לִ}}מּוּדְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|מְ}}עוֹנְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|נָ}}וְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|סֻ}}כָּתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|עֲ}}דָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|פְּ}}אֵרְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|צִ}}דְקָתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>שְׁכִינָתְךָ {{מילת קבע|בָּעֶלְיוֹנִים}}|| ||{{סי|תְּ}}הִלָּתְךָ {{מילת קבע|בַּתַּחְתּוֹנִים}} |} ====הנקדש באלפי אלפים==== '''וּבְכֵן תֻּעֲרַץ וְתֻקְדָּשׁ''' {{הור|סימן: '''א"ב'''}} {| |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|אַ}}לְפֵי {{סי|אֲ}}לָפִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|בְ}}רָקִים קַלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|גַ}}עַשׂ {{סי|גַּ}}לְגַּלִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|דַ}}הֲרַת אוֹפַנִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בַּ{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|וַ}}עַד קַדִּישִׁין |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|זִ}}קִּים {{סי|ז}}וֹרְחִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בַּ{{סי|חֲ}}צוּבֵי לֶהָבִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|טֶ}}כֶס {{סי|טְ}}הוֹרִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בִּ{{סי|י}}קָדִים {{סי|י}}וֹקְדִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|כִ}}תֵּי {{סי|כְ}}רוּבִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|לַ}}הֲקַת {{סי|לֹ}}הֲטִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|מַ}}חֲנוֹת {{סי|מַ}}לְאָכִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|נֹ}}עַם {{סי|נ}}וֹגְנִים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|שְׂ}}רָפִים עוֹמְדִים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|עֹ}}ז אֶרְאֶלִּים |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בִּ{{סי|פְ}}רוּדֵי אֲגַפַּיִם|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|צִ}}לְצוּל מַשִּׁיקוֹת כְּנָפַיִם |- |{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|ק}}וֹלָם בֶּהָמוֹן|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|רִ}}בּוֹ {{סי|רִ}}בְוָן |- |<includeonly>{{הור|חזן:}} </includeonly>{{מילת קבע|הַנִּקְדָּשׁ}} בְּ{{סי|שֶׁ}}קֶט {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים|| ||{{מילת קבע|הַנַּעֲרָץ}} בְּ{{סי|תֹ}}כֶן {{סי|תַּ}}לְתַּלִּים |} ====אילי שחק==== '''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.''' {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} {| |- |{{סי|אֵ}}לֵי שַׁחַק חֲצוּבֵי לֶהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|אַ}}דִּירֵי כָּל חֵפֶץ הַנֶּאֱהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|בְּ}}לוּלֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג וְשַׁלְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|בַּ}}דֵּי צֶדֶק גָּזֵי רְהָבִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|גֹּ}}בַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ בְּמִשְׁכְּנוֹת אָהֳלֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|דָּ}}אֵי בְּכָנָף מְכַסִּים פְּנֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|דּ}}וֹרְשֵׁי דָתוֹת דְּבֵקִים בֵּאלֹהֵיהֶם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|הֲ}}מוֹנֵי עִירִין וְסוֹד קַדִּישִׁין |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ה}}וֹגֵי שַׁעֲשׁוּעַ מַטַּע קְדוֹשִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|וְ}}עוּדֵי מַעַל גְּוִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|וְ}}חוֹלֵי אַהֲבָה סְמוּכֵי בָאֲשִׁישִׁים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|זְ}}בוּדֵי זֹהַר כְּעֵין חַשְׁמַלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ז}}וֹקְקֵי שִׁבְעָתַיִם בֵּרוּר מִלִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|חֹ}}סֶן חֲיָלִים רִבְבוֹת אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|חֲ}}נִיטֵי כֹשֶׁר בְּנֵי אֵלִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|טְ}}כוּסֵי טֹהַר חֲדָשֵׁי בְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|טְ}}עוּנֵי מוֹרָאֲךְ בְּצִוּוּי עִקָּרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|יִ}}דֹּדוּן יִדֹּדוּן בְּחִיל נִזְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|י}}וֹדְעֵי בִין מִפְּנִינִים יְקָרִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|כְּ}}סוּיֵי אַרְבַּע מְרֻבְּעֵי פָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|כְּ}}רוּתֵי בְרִית פָּנִים בְּפָנִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי בַדִּים זַכִּים וְחַפִּים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ל}}וֹבְשֵׁי לְבָנִים נְעִימִים וְיָפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|מְ}}שָׁרְתִים נָעִים רָמִים וּגְבֹהִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|מְ}}לֻמְּדֵי חֻקִּים מְשִׁיבֵי נְכוֹחִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|נ}}וֹגְנֵי נֹעַם סִפִּים מְרוֹפְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|נָ}}אווּ לְחָיַיִם כְּעָגוּר מְצַפְצְפִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|סְ}}כוּכֵי אֶבְרָה כְּקָלָל נוֹצְצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|סְ}}גוּלֵי מֵעַמִּים בְּיִרְאָה מַעֲרִיצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|ע}}וֹמְדִים מִמַּעַל בִּדְבָרוֹ נְחוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ע}}וֹרְכֵי עֹז בְּרַעַד שְׁבוּצִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|פָּ}}נִים וְלֹא עֹרֶף נִתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|פְּ}}רוּשִׁים לְךָ אֲחוּיִם וּמֻתְאָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת עֶלְיוֹנִים גֵּאִים וְרָמִים |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|צִ}}בְאוֹת תַּחְתּוֹנִים לְרַצּוֹתְךָ מַעֲרִימִים |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי בְשִׁלּוּשׁ זֵר תִּפְאָרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|ק}}וֹרְאֵי פַעֲמַיִם חֲטִיבַת אֲמִירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|רַ}}גְלֵיהֶם עֲמִידַת רֶגֶל יְשָׁרָה |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|רְ}}צוּיֵי שַׁדַּי מְשׁוֹרְרֵי שִׁירָה |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |- |{{סי|שִׁ}}נְאַנֵּי שֶׁקֶט שָׁלוֹם בְּמַחֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|שׁ}}וֹקְדֵי דְלָתוֹת בְּשִׂיחַ מַעֲנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים בָּרוּךְ}} |- |{{סי|תְּ}}לוּלֵי תַעַף בְּשֶׁפֶר הֶגְיוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|אוֹמְרִים קָדוֹשׁ}} |- |{{סי|תְּ}}מִימֵי דֶרֶךְ לְרִבּוֹנָם וְקוֹנָם |{{ש-רווח}} |{{ע|קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ}} |- |colspan ="3"|{{ש-רווח}}{{ש-רווח}}{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ.'''}} |} ====אין מספר לגדודי צבא חילו==== '''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ''' '''זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים''' {{הור|סימן: א"ב; [[ישעיהו ו|ישעיהו ו ב-ג]]}} {{סי|אֵ}}ין מִסְפָּר לִגְדוּדֵי צְבָא חֵילוֹ{{ש}} {{סי|אֲ}}זוּרִים אֵימָה אֲחוּזִים פַּחַד חִילוֹ{{ש}} {{סי|בְּ}}רַעַד וָרֶתֶת וָרֶטֶט צָגִים לְעַלּוֹ{{ר1}} שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|גְּ}}וִיָּתָם כַּתַּרְשִׁישׁ תְּהִלָּה יַשְׁמִיעוּ יַחַד{{ש}} {{סי|גֹּ}}בַהּ וְגָאוֹן עֶדְיוֹ יִחוּדוֹ לְיַחַד{{ש}} {{סי|דּ}}וֹהֲרִים גּוֹהֲרִים לְאֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד{{ר1}} שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|הַ}}נֶּאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ רַב טוּב מַצְפּוּנָיו{{ש}} {{סי|ה}}וֹד וְהָדָר וָעֹז בְּחֶבְיוֹנֵי פְנִינָיו{{ש}} {{סי|וּ}}מִמֶּנוּ יָגוּרוּ בְּנֵי אֵלִים וְיִתְחַבְּאוּ מִפָּנָיו{{ר1}} בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|זְ}}רוּתֵי זֹהַר מַרְעִיף נִטְפֵי אֲגָלָיו{{ש}} {{סי|זַ}}כֵּי שְׁמֵי טֹהַר תֻּכּוּ לְרַגְלָיו{{ש}} {{סי|חָ}}לִים חַתִּים חֲפוּזִים אֲיֻמִים נִדְגָּלָיו{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|טָ}}סִים וְדָאִים בְּדִמְיוֹן נֶשֶׁר מְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|טִ}}יסָתָם כַּבָּזָק סָבִיב כֵּס לְעוֹפֵף{{ש}} {{סי|יַ}}שְׁמִיעוּ הִנֵּנוּ בְּמִשְׁלַחַת קוֹנָם לְהִתְעוֹפֵף{{ר1}} וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|כְּ}}סוּיֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ יַעֲרִיצוּ בְּלַאַט מַחֲזֶה{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּיר וְרַב כֹּחַ וְשָׁפָל יֶחֱזֶה{{ש}} {{סי|לְ}}הַעֲרִיצוֹ בְּפַחַד נִרְשִׁים זֶה מִזֶּה{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|מ}}וֹשֵׁל עוֹלָם בִּגְבוּרָה עָשׂ כֹּל בְּמַאֲמַר{{ש}} {{סי|מְ}}נִיעִים אַמּוֹת הַסִּפִּים קְדֻשָּׁתוֹ לוֹמַר{{ש}} {{סי|נ}}וֹצְצִים נוֹגְהִים לְפָנָיו יַנְעִינוּ מַאֲמַר{{ר1}} וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שַׂ}}רְפֵי הוֹד יַכְתִּירוּ נֶזֶר לְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|סֹ}}לּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת מָרוֹם וְקָדוֹשׁ{{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים כֻּלָּם כְּאֶחָד שִׁלּוּשׁ קָדוֹשׁ{{ר1}} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|פְּ}}לִיאֵי אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבּוֹאוֹת{{ש}} {{סי|פּ}}וֹצְחִים הַלֵּל וְזִמְרָה לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת{{ש}} {{סי|צ}}וּר עוֹלָמִים בְּתוֹךְ צְבָאוֹ אוֹת{{ר1}} יְיָ צְבָאוֹת {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|ק}}וֹרֵא הַדּוֹרוֹת דָּר בִּשְׁמֵי עֶרֶץ{{ש}} {{סי|קַ}}לּוֹת סְעָרָה תַּעַשׂ דְּבָרוֹ בְּמֶרֶץ{{ש}} {{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}} {{סי|שׁ}}וֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ{{ש}} {{סי|שָׁ}}מַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ הוֹדוֹ{{ש}} {{סי|תֹּ}}קֶף תַּרְשִׁישִׁים וְאֵלִים צָר לִכְבוֹדוֹ{{ר1}} מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {{רפרן|זֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים / אַיֵּה אֵל אֵלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמְהַלְּלִים}}<קטע סוף=רהיטים/> {{הור2|למנהג אשכנז המזרחי יש קהילות שמוסיפים כאן את הפיוט [[לאל עורך דין]]}} ====סילוק==== {{עוגן|סילוק}}<קטע התחלה=סילוק/>{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן3}} {{הור|סימן: '''תשר"ק''' משולש}} מִי יְ{{סי|תַ}}נֶּה {{סי|תֹּ}}קֶף {{סי|תְּ}}הִלָּתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|שַׁ}}נֵּן {{סי|שִׁ}}עוּר {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|רַ}}נֵּן {{סי|רֹ}}ב {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|קְ}}צֹב {{סי|קְ}}רִיאַת {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|צַ}}פְצֵף {{סי|צְ}}בִי {{סי|צִ}}דְקוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|פָ}}רֵשׁ {{סי|פִּ}}לְאֵי {{סי|פְ}}אֵרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|עֲ}}רֹךְ {{סי|עֹ}}צֶם {{סי|עִ}}זּוּזֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|שִׂ}}יחַ {{סי|שֶׂ}}גֶב {{סי|סִ}}לְסוּלֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|נ}}וֹבֵב {{סי|נ}}וֹי {{סי|נִ}}צְחֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|מַ}}לֵּל {{סי|מַ}}עַשׂ {{סי|מ}}וֹרָאֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|לַ}}הֵג {{סי|לֶ}}מֶד {{סי|לִ}}קְחֶךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|כִ}}יל {{סי|כִּ}}סֵּא {{סי|כְ}}בוֹדֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|יַ}}דַּע {{סי|יְ}}פִי {{סי|יְ}}קָרֶךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|טִּ}}יף {{סי|ט}}וּב {{סי|טַ}}עְמֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|חַ}}וֶּה {{סי|חֵ}}קֶר {{סי|חִ}}ידוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יָ{{סי|זִ}}יז {{סי|זִ}}יו {{סי|זָ}}הֳרֶךָ{{ש}} מִי י{{סי|וֹ}}רֶה {{סי|וַ}}עַד {{סי|וָ}}תִיקוּתֶךָ{{ש}} מִי יֶ{{סי|הְ}}גֶּה {{סי|ה}}וֹד {{סי|הַ}}דְרָתֶךָ{{ש}} מִי יִ{{סי|דְ}}לֶה {{סי|דֵּ}}עַ {{סי|דָּ}}תוֹתֶיךָ{{ש}} מִי יַ{{סי|גִּ}}יד {{סי|גֹּ}}דֶל {{סי|גְּ}}בוּרָתֶךָ{{ש}} מִי יְ{{סי|בָ}}אֵר {{סי|בֵּ}}אוּר {{סי|בִּ}}ינָתֶךָ{{ש}} מִי יֹ{{סי|א}}מַר {{סי|אֹ}}מֶץ {{סי|אֱ}}יָלוּתֶךָ {{הור|סימן: '''א"ב'''}} כִּי כְשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|תְ}}הִלָּתְךָ כֵּן {{סי|אִ}}מְרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|אִ}}מְרָתְךָ כֵּן {{סי|בְּ}}רִיָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|בְ}}רִיָּתְךָ כֵּן {{סי|גְּ}}דֻלָּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|גְ}}דֻלָּתְךָ כֵּן {{סי|דַּ}}עְתֶּךָ{{ש}} כְּ{{סי|דַ}}עְתְּךָ כֵּן {{סי|הֲ}}לִיכָתֶךָ{{ש}} כַּ{{סי|הֲ}}לִיכָתְךָ כֵּן {{סי|וְ}}עִידָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|וְ}}עִידָתְךָ כֵּן {{סי|זָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|זָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|חֻ}}פָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|חֻ}}פָּתְךָ כֵּן {{סי|טָ}}הֳרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|טָ}}הֳרָתְךָ כֵּן {{סי|יִ}}שְׁרָתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|יִ}}שְׁרָתְךָ כֵּן {{סי|כְּ}}מִירָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|כְ}}מִירָתְךָ כֵּן {{סי|לְ}}בִישָׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|לְ}}בִישָׁתְךָ כֵּן {{סי|מִ}}דָּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|מִ}}דָּתְךָ כֵּן {{סי|נְ}}עִימָתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|נְ}}עִימָתְךָ כֵּן {{סי|שְׂ}}רָרוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|שְׂ}}רָרוּתְךָ כֵּן {{סי|עִ}}נְוְתָנוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|עִ}}נְוְתָנוּתְךָ כֵּן {{סי|פְּ}}רִישׁוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|פְ}}רִישׁוּתְךָ כֵּן {{סי|צְ}}נִיעוּתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|צְ}}נִיעוּתְךָ כֵּן {{סי|קְ}}דֻשָּׁתֶךָ{{ש}} כִּ{{סי|קְ}}דֻשָּׁתְךָ כֵּן {{סי|ר}}וֹמְמוּתֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|ר}}וֹמְמוּתְךָ כֵּן {{סי|שִׁ}}בְחֶךָ{{ש}} כְּ{{סי|שִׁ}}בְחֲךָ כֵּן {{סי|תִּ}}פְאַרְתֶּךָ וְשִׁמְךָ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה {{הור|סימן: '''תשר"ק''' כפול}} עַל כָּל {{סי|תֹּ}}קֶף וְ{{סי|תִ}}פְאָרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|שֶׁ}}בַח וְ{{סי|שִׁ}}ירָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|רֶ}}נֶן וּ{{סי|רְ}}חִישָׁה{{ש}} עַל כָּל {{סי|קִ}}דּוּשׁ וּ{{סי|קְ}}רִיאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|צִ}}פְצוּף וְ{{סי|צָ}}הֳלָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|פְּ}}אֵר וּ{{סי|פְ}}צִיחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|עֹ}}ז וַ{{סי|עֲ}}נָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|סִ}}פּוּר וְ{{סי|שִׂ}}יחָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|נִ}}צּוּחַ וּ{{סי|נְ}}גִינָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|מַ}}עַן וּ{{סי|מִ}}לָּה{{ש}} עַל כָּל {{סי|לִ}}בּוּב וּ{{סי|לְ}}הִיגָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|כָּ}}בוֹד וּ{{סי|כְ}}רִיעָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|יִ}}חוּד וְ{{סי|יִ}}רְאָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|טַ}}עַם וְ{{סי|טָ}}הֳרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|חֹ}}סֶן וְ{{סי|חִ}}ידָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|זֶ}}מֶר וְ{{סי|זִ}}מְרָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|וִ}}דּוּי וְ{{סי|ת}}וֹדָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|הַ}}לֵּל וְ{{סי|ה}}וֹדָיָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|דִּ}}בּוּב וְ{{סי|דֵ}}עָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|גּ}}דֶל וְ{{סי|גַ}}אֲוָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|בִּ}}טּוּי וּ{{סי|בְ}}רָכָה{{ש}} עַל כָּל {{סי|אֹ}}מֶר וַ{{סי|אֲ}}מִירָה אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} מֶלֶךְ עַל כָּל מְלָכִים{{ש}} מוֹשֵׁל עַל כָּל מוֹשְׁלִים{{ש}} אָיֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים{{ש}} נוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים{{ש}} רָם עַל כָּל רָמִים{{ש}} גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים{{ש}} נִשָּׂא עַל כָּל נִשָּׂאִים{{ש}} גָּבֹהַּ עַל כָּל גְּבֹהִים{{ש}} וּמַבִּיט אֶל עֲנִיִּים וּנְכֵאִים{{ש}} וְאֶת שַׁחִים וְדַכָּאִים{{ש}} לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים{{ש}} רוּחַ שְׁפָלִים וְחֵלְכָּאִים{{ש}} עַל כֵּן גָּדַלְתָּ יְיָ אֱלֹהִים{{ש}} וְנַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים{{ש}} כִּי אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים{{ש}} וְאֵין זוּלָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים{{ש}} וְאֵין בִּלְתְּךָ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם כְּבוֹדְךָ מְסַפְּרִים{{ש}} כַּנְפוֹת הָאָרֶץ זְמִירוֹת לְךָ מַשְׁמִיעִים{{ש}} שַׂרְפֵי הַקֹּדֶשׁ קְדֻשָּׁתְךָ מַקְדִּישִׁים{{ש}} אוֹפַנֵּי הַמֶּרְכָּבָה כְּבוֹדְךָ מְבָרְכִים{{ש}} כּוֹכְבֵי בֹקֶר יַחַד מְרַנְּנִים{{ש}} וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים{{ש}} מִשְׁבְּרֵי יָם שִׁמְךָ מְאַדְּרִים{{ש}} הַרְרֵי גֹבַהּ וַעֲצֵי יַעַר מְרַנְּנִים{{ש}} נְהָרוֹת כַּף מְמַחֲאִים{{ש}} חַיְתוֹ אֶרֶץ וְזִיז שָׂדַי שָׁרִים כְּחֹלְלִים{{ש}} תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת מְהַלְלִים כְּבַחֲלִילִים{{ש}} וְכָל יְצוּרֵי בְרֵאשִׁית פּוֹצְחִים הִלּוּלִים{{ש}} לְשֵׁם קָדְשְׁךָ אֵל אֵלִים{{ש}} וְכֻלָּם אֵלֶיךָ מְשַׂבְּרִים וּמְיַחֲלִים{{ש}} לָתֵת לָהֶם צֵיד מַאֲכָלִים{{ש}} הַתַּחְתּוֹנִים מִפְּתִיחַת יָדְךָ נִזּוֹנִים וּמִתְכַּלְכְּלִים{{ש}} וְהָעֶלְיוֹנִים מִזִּיו הוֹדְךָ שְׂבֵעִים וּמִתְמַלְּאִים{{ש}} כִּי כְבוֹדְךָ שָׁמַיִם וָאָרֶץ מְלֵאִים וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ{{ש}} הַמַּאֲמִירִים אַדְנוּתֶךָ{{ש}} הַמְיַחֲדִים אֱלָהוּתֶךָ{{ש}} הַמְבָרְכִים שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ{{ש}} הַמְסַפְּרִים תְּהִלָּתֶךָ{{ש}} הָעוֹרְכִים תַּחַן לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּנְעִימִים זֶמֶר לְעַלּוֹתֶךָ{{ש}} הַמַּאֲרִיכִים רֹן לְרַצּוֹתֶךָ{{ש}} הַשּׁוֹפְכִים שִׂיחַ לְפַתּוֹתֶךָ{{ש}} וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ{{ש}} צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ{{ש}} קֹדֶשׁ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֶךָ{{ש}} קֶדֶם קִנְיָנְךָ וּסְגֻלָּתֶךָ{{ש}} חֶלְקְךָ וְחֶבֶל שִׁפְרָתֶךָ{{ש}} יִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתֶּךָ{{ש}} יְשֻׁרוּן מִבְחַר מְנָתֶךָ{{ש}} הַדְּבֵקִים בֶּאֱמוּנָתֶךָ{{ש}} הַהוֹגִים בְּדָתֶךָ{{ש}} הַחֲפֵצִים בְּתוֹרָתֶךָ{{ש}} הָעוֹסְקִים בְּיִרְאָתֶךָ{{ש}} הַתְּמִימִים בַּעֲבוֹדָתֶךָ{{ש}} הַנִּכְסָפִים לְחַצְרוֹת בֵּיתֶךָ{{ש}} הַכְּמֵהִים בַּקֹּדֶשׁ חֲזוֹתֶךָ{{ש}} הַתְּאֵבִים לְקִרְבָתֶךָ{{ש}} הַנֶּהֱרָגִים עַל תּוֹרָתֶךָ{{ש}} הַנִּסְקָלִים עַל אַהֲבָתֶךָ{{ש}} הַנִּשְׂרָפִים עַל עֵדוֹתֶךָ{{ש}} הַנֶּחֱנָקִים וְנִטְבָּחִים וְנִטְבָּעִים וְנִתְלִים וְנִקְבָּרִים חַיִּים עַל יִחוּד קְדֻשָּׁתֶךָ{{ש}} הַקְּרוּאִים עֲדָתֶךָ{{ש}} יְסוֹד אֲגֻדָּתֶךָ{{ש}} וְאַתָּה אֵל גָּדוֹל בִּגְדֻלָּתֶךָ{{ש}} וְהֵם עֵדֶיךָ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וּמַה יַּעֲצָר כֹּחַ יְלוּד אִשָּׁה{{ש}} נוֹצָר מִטִּפָּה בְאוּשָׁה{{ש}} וּמַה יָּעֹז עֻזְּךָ לְדָרְשָׁה{{ש}} שִׁבְחֲךָ בְּפֶה לְפָרְשָׁה{{ש}} נִצְחֲךָ בְּנִיב לְאָרְשָׁה{{ש}} לְהַטִּיף צָקוּן וּלְחִישָׁה{{ש}} לְהַפִּיל תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה{{ש}} וּמִחְיָתוֹ עָלָיו קָשָׁה{{ש}} וְדַרְכּוֹ מְעֻקָּשָׁה{{ש}} וּנְתִיבָתוֹ נְתוּסָה וּנְטוּשָׁה{{ש}} וְחַטָּאתוֹ עַל לוּחַ חֲרוּשָׁה{{ש}} חֲקוּקָה וּמְפֹרָשָׁה{{ש}} וְגָז וְעָף בְּחִישָׁה{{ש}} וְגֹוֵעַ וּמֵת בַּחֲלוּשָׁה{{ש}} וּגְוִיָּתוֹ בְּגֵיא נְטוּשָׁה{{ש}} בְּתַחְתִּית אֶרֶץ רְטוּשָׁה{{ש}} בֶּאֱשׁוּן חשֶׁךְ כְּפוּשָׁה{{ש}} בָּאַשְׁמַנִּים רְפוּשָׁה{{ש}} בַּטָּמוּן חֲבוּשָׁה{{ש}} כְּמֵשָׁה וִיבֵשָׁה{{ש}} נְמֵסָה וַעֲבֵשָׁה{{ש}} בְּיַבֶּשֶׁת מְיֻבָּשָׁה{{ש}} וְכֻלּוֹ מָלֵא בוּשָׁה{{ש}} וּמַה יַּעֲצִים עֶתֶר וְגִישָׁה{{ש}} וְיָשִׂיחַ וְיֶהֱמֶה בִּרְגִישָׁה וּמֵאָז הַכֹּל צָפוּי לְפָנֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהִסָּתֵר מֵעֵינֶיךָ{{ש}} וְאֵין לְהֵחָבֵא מִפָּנֶיךָ{{ש}} כִּי בַכֹּל מְשׁוֹטְטוֹת עֵינֶיךָ{{ש}} וְגָלוּי לְךָ כִּי יְצִיר חֹמֶר הוּא{{ש}} הֲבֵל הֲבָלִים הוּא{{ש}} עָלֶה נִדָּף הוּא{{ש}} קַשׁ יָבֵשׁ הוּא{{ש}} חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הוּא{{ש}} וּבַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא{{ש}} אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ הוּא{{ש}} כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא{{ש}} אָדָם אֵפֶר דָּם מָרָה הוּא{{ש}} בָּשָׂר בּוּשָׁה סְרוּחָה רִמָּה הוּא{{ש}} מְיֻחָם בְּחֵטְא הוּא{{ש}} מְחוֹלָל בְּעָוֹן הוּא{{ש}} וְיֵצֶר לִבּוֹ רַע מִנְּעֻרָיו{{ש}} חוֹרֵשׁ רַע בִּמְגוּרָיו{{ש}} אוֹרֵב לוֹ בְּמִסְתָּרָיו{{ש}} מְקַנֵּן כְּנָחָשׁ בִּסְתָרָיו{{ש}} כִּזְבוּב בְּמַפְתְּחֵי חֲדָרָיו{{ש}} מַבְאִישׁ הָעִסָּה בְּזָהֳמוּת שְׂאוֹרָיו{{ש}} מְסִיתוֹ לְהַטּוֹת אֲשׁוּרָיו{{ש}} וְהֹוֶה לּוֹ בְּעֹכְרָיו{{ש}} חָשׁוּב לוֹ כְּצָרָיו{{ש}} וְהוּא רֹאשׁ לְכָל צוֹרְרָיו{{ש}} מֵצֵר לוֹ בְּכָל מְצָרָיו{{ש}} צוֹדֶה לוֹ בְּכָל עֲבָרָיו{{ש}} מַרְגִּיז כָּל אֵבָרָיו{{ש}} מַעֲצִיבוֹ בִּדְבָרָיו{{ש}} מַחֲטִיאוֹ בְּרֹעַ הַרְהוֹרָיו{{ש}} מִתְנַקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ בְּמַכְמוֹרָיו{{ש}} מִתְנַכֵּל לִדְחוֹתוֹ בְּמַהֲמֹרָיו{{ש}} וְצָר עָלָיו בִּמְצוֹרָיו{{ש}} לוּלֵא אַתָּה עוֹזֵר לוֹ מִצָּרָיו{{ש}} וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו{{ש}} חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת עָלָיו{{ש}} לְהִתְגֹּלֵל וּלְהִתְנַפֵּל עָלָיו{{ש}} לְעַקְּשׁוֹ בְּאָרְחוֹת עִקּוּלָיו{{ש}} לְהַאֲשִׁימוֹ בְּאַשְׁמַת גִּעוּלָיו{{ש}} לְהַלְעִינוֹ בְּמֶסֶךְ תַּרְעֵלָיו{{ש}} וְאֵינֶנּוּ דוֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם אֵלָיו{{ש}} פַּחִים טוֹמֵן לְרַגְלָיו{{ש}} רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ לְיַד מַעְגָּלָיו{{ש}} מוֹקְשִׁים שָׁת בְּמַסְלוּלָיו{{ש}} כּוֹרֶה שַׁחַת בִּשְׁבִילָיו{{ש}} לָמוּג לֵב וּלְהַרְבּוֹת מִכְשׁוֹלָיו{{ש}} וּכְהוֹלֶם פָּעַם הוֹלְמוֹ בְּכֵילַפּוֹת וְכַשִּׁילָיו{{ש}} עַל כֵּן יֹאמְרוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלָיו{{ש}} אִי לַבַּיִת שֶׁמְּהָרְסָיו וּמַחֲרִיבָיו מִשֶּׁלָּיו{{ש}} וּמַה יִּצְדַּק בְּמִפְעָלָיו{{ש}} וּמַה יִּזְכֶּה בְּמַעֲלָלָיו{{ש}} כִּי שׁוֹדֵד בָּא בִּגְבוּלָיו{{ש}} לְשֹׁדְדוֹ לְלָחֲמוֹ בְּרֹב תַּחְבּוּלָיו לָכֵן הִקְדַּמְתָּ רְפוּאָה וּתְעָלָה{{ש}} וְהֶעֱלֵיתָ אֲרוּכָה לְנַהֲלָאָה וְנַחְלָה{{ש}} וְהֵכַנְתָּ צֳרִי וְחִתּוּל לְלֹא חֻתָּלָה{{ש}} וְהִגַּהְתָּ מָזוֹר לְהַרְטוֹת מַחֲלָה{{ש}} וְקָבַעְתָּ יוֹם זֶה לִסְלִיחָה וְלִמְחִילָה{{ש}} לָבֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה וּבִתְהִלָּה{{ש}} לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בְּחִילָה{{ש}} לְהִזָּכֵר בּוֹ רְבוּצֵי מַכְפֵּלָה{{ש}} בְּעֵת רָצוֹן לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה{{ש}} לְהַעֲבִיר כָּל שֶׁמֶץ וְתִפְלָה{{ש}} לְהָנִיא כָּל אָוֶן וְתָהֳלָה{{ש}} לְהַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה{{ש}} לְהָפֵר כַּעַס וּלְהַרְבּוֹת חֶמְלָה{{ש}} לְהָרִים מִכְשׁוֹל וּלְהָסִיר תַּקָּלָה{{ש}} לְפַנּוֹת דֶּרֶךְ וּלְיַשֵּׁר מְסִלָּה{{ש}} לָתֵת לַשּׁוֹבָבִים טָהֳרָה וּטְבִילָה{{ש}} לְהַעֲמִיד רֶוַח וְהַצָּלָה{{ש}} לְהַשְׁלִיךְ עָוֹן בְּעִמְקֵי מְצוּלָה{{ש}} לָשֵׂאת זָדוֹן וּמְעִילָה וּמִכָּל יָמִים יוֹם זֶה קִדַּשְׁתָּ{{ש}} וְעַל כָּל יָמִים אֹתוֹ עִלִּיתָ{{ש}} וּבוֹ מִכָּל יוֹם בָּחַרְתָּ{{ש}} וּמִיֻּצָּרוּ אוֹתוֹ לְךָ יִחַדְתָּ{{ש}} וּלְדוֹר דֵּעַ כֹּחוֹ יִדַּעְתָּ{{ש}} וְאֹדֶם דִּי זָהָב בּוֹ וִתַּרְתָּ{{ש}} וּמִכְתָּב חָרוּת לֶעָנָו נָתַתָּ{{ש}} וְסָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ בִּשַּׂרְתָּ{{ש}} וְעַל הָרָעָה נִחַמְתָּ{{ש}} וְעַל בָּנֶיךָ רִחַמְתָּ{{ש}} וְכִגְבֹהַּ שָׁמַיִם חַסְדְּךָ לָמוֹ הִגְבַּרְתָּ{{ש}} וְכִרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב פִּשְׁעָם הִרְחַקְתָּ{{ש}} וּזְכוּת הַרְרֵי קֶדֶם זָכַרְתָּ{{ש}} וּכְאָב אֶת בֵּן אוֹתָם רָצִיתָ{{ש}} וְעַל כָּל אֹם רֹאשָׁם נִשֵּׂאתָ{{ש}} וְקַרְנָם בְּכָבוֹד רוֹמַמְתָּ{{ש}} וּמִשֶּׁפֶל הִגְבַּהְתָּמוֹ וְהִתְלַלְתָּ{{ש}} וְאוֹת לְטוֹבָה עִמָּהֶם עָשִׂיתָ{{ש}} וְחִבָּתָם לַכֹּל הֶרְאֵיתָ{{ש}} וְאַהֲבָתָם לְעֵין כֹּל גִּלִּיתָ{{ש}} וְלִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם תָּאַבְתָּ{{ש}} וְלַחֲנוֹת בֵּינֵיהֶם חָמַדְתָּ{{ש}} וְלָשֶׁבֶת בְּוַעֲדָם אִוִּיתָ{{ש}} וְעַיִן בְּעַיִן לָמוֹ נִרְאֵיתָ{{ש}} וּבֵין כְּרוּבִים כְּבוֹדְךָ צִמְצַמְתָּ{{ש}} וַעֲנַן יְקָרְךָ עַל כַּפּרֶת הִצַּעְתָּ{{ש}} וַעֲנַן הַקְּטֹרֶת לְכַסּוֹתוֹ הַיּוֹם פָּקַדְתָּ{{ש}} וּמֵאָז לִסְלִיחָה אוֹתוֹ שַׂמְתָּ{{ש}} וּלְכַפָּרָה אוֹתוֹ יִסַּדְתָּ{{ש}} וּמִצְוֹתָיו בְּדָתְךָ צִוִּיתָ{{ש}} וְכָתַבְתָּ וְשָׁנִיתָ וְשִׁלַּשְׁתָּ{{ש}} וְאַזְהָרוֹתָיו פֵּרַשְׁתָּ{{ש}} וָעֳנָשָׁיו פִּלַּשְׂתָּ{{ש}} וְקָרְבְּנוֹתָיו קָצַבְתָּ{{ש}} וְעֵרֶךְ עֲבוֹדוֹתָיו סָדַרְתָּ{{ש}} וְרִצּוּי הַזָּיוֹתָיו סָפַרְתָּ{{ש}} וְרִקּוּחַ תִּימְרוֹתָיו הֶעְדַּפְתָּ{{ש}} וְסֵדֶר מַעַרְכוֹתָיו הוֹסַפְתָּ{{ש}} וְטֹהַר טְבִילוֹתָיו מָנִיתָ{{ש}} וְקִדּוּשׁ רְחִיצוֹתָיו חִשַּׁבְתָּ{{ש}} וְאַזְכָּרוֹתָיו בְּשֵׂכֶל סִיַּמְתָּ{{ש}} וְתוֹדוֹתָיו וּוִדּוּיָיו סָכַמְתָּ{{ש}} וְעִנּוּיָיו בְּפֶקֶד רָשַׁמְתָּ{{ש}} וְלֹבֶן עֲטָיוֹתָיו חִוִּיתָ{{ש}} וּפִזּוּי שְׂרָדָיו הוֹרֵיתָ{{ש}} וְעִלּוּי מַחְלְצוֹתָיו בֵּאַרְתָּ{{ש}} וְשִׁנּוּי מַחְלְפוֹתָיו לִמַּדְתָּ{{ש}} וְלִקְדוֹשֶׁיךָ אוֹתָם מָסַרְתָּ{{ש}} וְכָל תּוֹרוֹתָיו הוֹדַעְתָּ{{ש}} וְכָל דָּתוֹתָיו חָקַרְתָּ{{ש}} וְכָל מִשְׁפָּטָיו חָרַצְתָּ{{ש}} וְכָל חֻקּוֹתָיו חָקַקְתָּ{{ש}} וְכָל גְּזֵרוֹתָיו גָּזַרְתָּ{{ש}} וְכָל עִנְיָנָיו חָרַטְתָּ{{ש}} וְחֶבְלוֹ מִכֹּל הִנְעַמְתָּ{{ש}} וְחֶלְשׁוֹ מִכֹּל הִשְׁפַּרְתָּ{{ש}} חפֶשׁ לִרְצוּצִים אוֹתוֹ שִׁוִּיתָ{{ש}} דְּרוֹר לִשְׁבוּיִם אוֹתוֹ הִתְוֵיתָ{{ש}} פְּקַח קוֹחַ לַאֲסִירִים אוֹתוֹ תִּכַּנְתָּ{{ש}} יוֹם עָשׂוֹר לַעֲשִׂירִיָּה חָקַקְתָּ{{ש}} שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לְשׁוֹבְתֵי עֹנֶג שַׁתָּה{{ש}} יוֹם כִּפּוּר לְנוֹתְנֵי כֹפֶר תַּתָּה לְכַפֵּר עֲוֹנוֹת{{ש}} לִמְחוֹת זְדוֹנוֹת{{ש}} לְכַלֵּה פְשָׁעִים{{ש}} לְהָתֵם חֲטָאִים{{ש}} לְטַהֵר טְמֵאִים{{ש}} לְהָדִיחַ דָּמִים{{ש}} לְצַחְצֵחַ כְּתָמִים{{ש}} לְהַרְחִיץ צוֹאִים{{ש}} לְהַלְבִּין כַּשֶּׁלֶג שָׁנִים{{ש}} לְצַחֵר כַּצֶּמֶר אֹדְמִים{{ש}} לְמָרֵק חוֹבִים{{ש}} לְנַקּוֹת חָבִים{{ש}} לְזַכּוֹת אֲשֵׁמִים{{ש}} לְזַכְזֵךְ אֲשָׁמִים{{ש}} לְוַתֵּר לְנִתְאָמִים{{ש}} לִסְלֹחַ לְכָל עֲדַת תְּמִימִים וְעַמְּךָ בְּיוֹם זֶה יַחַד נֶאֱגָדִים{{ש}} וּבְחִין לְפָנֶיךָ נוֹעָדִים{{ש}} וּשְׁכִינָתְךָ אִתָּם מְוַעֲדִים{{ש}} וְנֶעֱצָרִים וּמִתְוַעֲדִים{{ש}} וּבְיִרְאָה אוֹתְךָ עוֹבְדִים{{ש}} וּבְאֵימָה עוֹמְדִים{{ש}} וּבְגִילָה רוֹעֲדִים{{ש}} וּבְחִילָה מְסַלְּדִים{{ש}} וּפִשְׁעֵיהֶם מִתְוַדִּים{{ש}} וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים{{ש}} וְכוֹרְעִים וּבוֹרְכִים וְסוֹגְדִים{{ש}} וְאַרְצָה לְךָ קוֹדִים{{ש}} וְדַלְתוֹתֶיךָ שׁוֹקְדִים{{ש}} וּכְאֶחָד נֶאֱחָדִים{{ש}} וְיִחוּדְךָ מְיַחֲדִים{{ש}} וּקְדֻשָּׁתְךָ מְעִידִים{{ש}} וֶאֱמוּנָתְךָ מְסַהֲדִים{{ש}} וְצִדְקָתְךָ מַגִּידִים{{ש}} וְחַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לֹא מְכַחֲדִים{{ש}} וְעוֹרְכִים שֶׁוַע בְּמַעֲמָדִים{{ש}} וּמִזְּרִיחָה וְעַד שְׁקִיעָה שִׁבְחֲךָ מַתְמִידִים{{ש}} וּפְגִיעוֹת חָמֵשׁ מֵאֶמֶשׁ מְעַתְּדִים{{ש}} מוּל עֲבוֹדוֹת חָמֵשׁ בְּעִתּוּדִים{{ש}} וּלְשִׁמְךָ מְהוֹדִים{{ש}} בְּכָל עֹז וּמְאֹדִים וְכֻלָּם צָמִים וּמִתְעַנִּים{{ש}} יַחַד אָבוֹת וּבָנִים{{ש}} גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים{{ש}} בַּחוּרִים וּזְקֵנִים{{ש}} וּמַרְבִּים חִנּוּנִים{{ש}} וּמְדַבְּרִים תַּחֲנוּנִים{{ש}} וְעוֹרְכִים רְנָנִים{{ש}} וּמְרַנְּנִים וּמִתְחַנְּנִים{{ש}} לְפָנֶיךָ אֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים{{ש}} לִפְדּוֹתָם מִכֹּבֶד עֲוֹנִים{{ש}} וְלִמְחוֹת פְּשָׁעֵימוֹ כַּעֲנָנִים{{ש}} לִשְׁעוֹת שַׁוְעָם מִמְּעוֹנִים{{ש}} לְהַאֲזִין מֵהֶם שִׂיחַ מַעֲנִים{{ש}} כִּי הֵם דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים{{ש}} וּבְצִלְּךָ מִתְלוֹנְנִים{{ש}} וּבְאֶבְרָתְךָ מִתְגּוֹנְנִים{{ש}} וּבְסִתְרְךָ נִצְפָּנִים{{ש}} וּבְךָ נִשְׁעָנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנִים{{ש}} וּכְעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ, לְךָ פוֹנִים{{ש}} לְהַרְבּוֹת לָמוֹ פִּדְיוֹנִים{{ש}} לְכַבְּסָם מִצַּחַן דִּפְיוֹנִים{{ש}} לְהַצְלִיל בְּצוּל זְדוֹנִים{{ש}} לְשַׁתֵּק בַּעֲלֵי דִינִים{{ש}} לְאַלֵּם מְלָשְׁנִים{{ש}} לוֹטְשֵׁי חִצִּים וְכִידוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב חֶרֶב לִנְדָנִים{{ש}} לְהַגְבִּיר מְלִיצֵי יֹשֶׁר וְזִכְיוֹנִים{{ש}} וּלְהַחֲסִים קַטֵּגוֹרִים עִמָּהֶם מְדַיְּנִים{{ש}} וְסֵדֶר סְלִיחָה מְכִינִים{{ש}} וְדִבְרֵי רִצּוּי מְכַוְּנִים{{ש}} וּבְרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אוֹפְנִים{{ש}} אֲשֶׁר אִלַּפְתָּ לְנֶאֱמָן בְּחֶזְיוֹנִים{{ש}} בַּעֲבֹר כְּבוֹדְךָ עַל פָּנִים{{ש}} בְּדַבֶּרְךָ עִם צִיר פָּנִים אֶל פָּנִים{{ש}} וְכָל הַיּוֹם בָּם מִתְגַּלְגְּלִים וְנֶאֱפָנִים{{ש}} וְעֵרֶךְ וִדּוּי מְשַׁנְּנִים{{ש}} וְצִדְקוֹתֶיךָ מְתַנִּים{{ש}} לִזְכֹּר לָמוֹ שְׁלשֶׁת אֵיתָנִים{{ש}} וְיוֹם קִדּוּשׁ חִתּוּנִים{{ש}} לְחַלְּצָם מֵרֹאשׁ פְּתָנִים{{ש}} לְהַדְרִירָם מִפֶּרֶךְ מְעַנִּים{{ש}} לִדְלוֹתָם מִדִּכּוּי תַּנִּים{{ש}} לְהַעֲלוֹתָם מִבּוֹר שְׁאוֹנִים{{ש}} לְנַתֵּק מֵהֶם מוֹסְרוֹת שׂוֹטְנִים{{ש}} לִפְצוֹתָם מִלַּעַג שַׁאֲנַנִּים{{ש}} לְהַצִּילָם מִגְּאֵיוֹנִים{{ש}} לְהָשִׁיב שְׁבוּתָם כְּיוֹנִים{{ש}} לְמַלְּטָם מִתֹּפֶת דֵּרְאוֹנִים{{ש}} מִלַּהַט מִתְהַפֶּכֶת בְּדִמְיוֹנִים{{ש}} רִשְׁפֵּי לַהַב וְעִשּׁוּנִים{{ש}} מְדוּרַת אֵשׁ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים{{ש}} לְנַצֵּחֲךָ בְּשִׁיר כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים{{ש}} וְרִבּוֹתֵי קֹדֶשׁ צְבָא עֶלְיוֹנִים{{ש}} בְּשׁוּרָם כִּי תַצְדִּיק בָּנִים{{ש}} אֲשֶׁר לַעֲבָדִים לְךָ נִקְנִים{{ש}} יִתְמְהוּ זֶה לָזֶה בְּתִמְהוֹנִים{{ש}} וְכִתֵּי כִתִּים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים{{ש}} יַשְׁמִיעוּ וְיֹאמְרוּ בְּאֶרֶשׁ שִׁנּוּנִים{{ש}} מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עֲוֹן זֶרַע אֱמוּנִים{{ש}} וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע נִטְעֵי נַעֲמָנִים{{ש}} אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ עוֹנִים{{ש}} וְאַשְׁרֵי הַגּוֹי שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו רוֹנְנִים{{ש}} וְיַקְדִּישׁוּךָ עֶלְיוֹנִים{{ש}} וְיַעֲרִיצוּךָ תַּחְתּוֹנִים {{הור|סימן: '''א"ב''' כפול}} וְאָז{{ש}} {{סי|אֵ}}לִים יַ{{סי|אְ}}דִּירוּךָ{{ש}} {{סי|בְּ}}רָקִים יְ{{סי|בָ}}רְכוּךָ{{ש}} {{סי|גְּ}}דוּדִים יְ{{סי|גַ}}דְּלוּךָ{{ש}} {{סי|דּ}}וֹלְקִים יִ{{סי|דְ}}רְשׁוּךָ{{ש}} {{סי|הֲ}}מֻלָּה יְ{{סי|הַ}}דְּרוּךָ{{ש}} {{סי|וָ}}תִיקִים י{{סי|וֹ}}דוּךָ{{ש}} {{סי|זַ}}כִּים יַ{{סי|זְ}}כִּירוּךָ{{ש}} {{סי|חֲ}}יָלִים יְ{{סי|חַ}}סְּנוּךָ{{ש}} {{סי|טְ}}הוֹרִים יַ{{סי|טְ}}עִימוּךָ{{ש}} {{סי|יְ}}קָרִים יְ{{סי|יַ}}חֲדוּךָ{{ש}} {{סי|כַּ}}בִּירִים יַ{{סי|כְ}}תִּירוּךָ{{ש}} {{סי|לֹ}}הַטִים יְ{{סי|לַ}}בְּבוּךָ{{ש}} {{סי|מַ}}לְאָכִים יַ{{סי|מְ}}לִיכוּךָ{{ש}} {{סי|נ}}וֹגְנִים יְ{{סי|נַ}}צְּחוּךָ{{ש}} {{סי|שְׂ}}רָפִים יְ{{סי|סַ}}לְּדוּךָ{{ש}} {{סי|עִ}}ירִין יְ{{סי|עַ}}לּוּךָ{{ש}} {{סי|פְּ}}לָאִים יְ{{סי|פָ}}אֲרוּךָ{{ש}} {{סי|צְ}}בָאוֹת יְ{{סי|צַ}}לְצְלוּךָ{{ש}} {{סי|קַ}}לִּים יַ{{סי|קְ}}דִישׁוּךָ{{ש}} <includeonly>{{הור|חזן:}}</includeonly>{{ש}} {{סי|רְ}}בָבוֹת יְ{{סי|ר}}וֹמְמוּךָ{{ש}} {{סי|שִׁ}}נְאַנִּים יְ{{סי|שַׁ}}בְּחוּךָ{{ש}} {{סי|תַּ}}רְשִׁישִׁים יַ{{סי|תְ}}מִידוּךָ{{ש}} קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת<קטע סוף=סילוק/>{{ש}} {{הור|ככתוב…}} [[קטגוריה:קדושתאות ליום כיפור]] [[קטגוריה:משולם בן קלונימוס]] [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] 8gh761mo47ikrfb9wcj92skkr5uj2hq 1 1727376 3078658 2929529 2026-08-23T14:42:09Z בן עדריאל 9444 3078658 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) k6x6wzsfspuakte5cxyrdg9pjqcnppz 3078667 3078658 2026-08-23T16:33:01Z Yack67 27395 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ תגובה 3078667 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) 9g2etyia35x3r0rr5glsoqzzvm5s17o 3078684 3078667 2026-08-23T18:47:41Z מו יו הו 37729 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ תגובה 3078684 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::דעתי האישית קצת שונה בעניין הזה, אני מצדד יותר בפיצול מלא לשני סידורים. מחד, למרות שאני מבין את החשיבות של סידור מאוחד, כנראה שעבורי הדבר פחות חשוב מאשר עבורכם. מאידך, הייתרונות בפיצול דווקא כן נוגעים בעניינים שחשובים לי. אציין בקצרה כמה ייתרונות בשיטה זו, כנראה לא אחדש לכם הרבה, אבל אני חושב שכדאי להציג את הדברים בצורה שלמה לצורך מיצוי הדיון. הנה: ::# יש לזכור שמשתמשים רבים (כנראה הרוב) לא באמת מודעים לחלוקה בין נוסח מערבי ומזרחי, כך שהערות הביניים הנוגעות לחלוקה זו עשויות לבלבל אותם. לדוגמה: אם לפני קטע מסוים נאמר כי הוא נהוג במנהג אשכנז המזרחי, מתפלל עשוי לתהות מהו המנהג 'שלו' בעניין זה. אבל אני לא מדבר רק על טעויות של ממש – דבר שניתן לשער שלא קורה הרבה – אלא אפילו על סתם חוסר נוחות כאשר משתמש לא מוצא את התוכן הסידור בדיוק כפי שהוא רגיל. כמובן שניתן לטעון שדווקא השיטה הקיימת תגביר את המודעות לחלוקת המנהגים. לדעתי (האישית!) חינוך הציבור אינו חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאן. ::# דיוק. בשיטה הקיימת קיימת תמיד ההתלבטות עד כמה כדאי לפרט על ההבדלים. בדרך כלל הפירוט שלנו לוקה בחסר כדי לא להעמיס, ובצדק (לדעתי). במידה ונפצל את הסידורים, נוכל לייצג את כל ההבדלים בין הנוסחים בצורה מלאה ובלי לוותר על אף פרט. ::# אני סבור שכדאי לנו להיצמד בדרך כלל לפורמט של סידורי הדפוס ולא להמציא פורמט חדש, בין השאר משום שבאופן זה יהיו הרבה יותר ספקות לגבי הדרך הנכונה במקרים שונים. ::# עבודה קלה יותר עבור העורכים. לפעמים קל יותר להכין שני סידורים מאשר סידור משולב. אם כי אולי בשלב זה כאשר רוב רובו של הסידור כבר קיים הייתרון הזה מוטל בספק. ::למרות שנראה שאני בדעת מיעוט, אכתוב כיצד לדעתי אמור להיראות הסידור כנוסח אשכנז המערבי, להשלמת דעתי בנושא עבור הדיון התיאורטי. כמובן שקיימים כמה מנהגים גם בתוך מנהג אשכנז המערבי, מה שעשוי להביא להתלבטות במה לבחור. כנראה שכיום נפוצה יותר – לפחות בארץ ישראל – הגירסה ההולכת בעקבות מנהגי פפד"מ שהיו שמרניים וטהרניים יותר (באופן טבעי, אנשים שעושים מאמץ לשמר מנהג נדיר הם בדרך כלל גם אלו שנוטים יותר לטהרנות בנוגע למנהגם, כך שהיתה פה גם סוג של ברירה טבעית). מסיבה זו נראה שכדאי שהסידור יהיה בנוסח זה. עדיף אפילו לכנות אותו "סידור/נוסח פפד"מ". אני חושב שבדרך כלל אפשר ללכת בעקבות הכרעות הסידורים מבית מכון מורשת אשכנז והקרובים לשיטתו. סיבה נוספת שאני סבור שנוסח זה עדיף היא בכדי לייצג כמה שיותר נוסחאות מקוריות שהשתמרו רק בנוסח הזה. הרי בסופו של דבר מסתבר שסידור כזה ישמש למטרות עיון לא פחות מאשר לתפילה בפועל. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:47, 23 באוגוסט 2026 (IDT) 7rr7h1ixy40xty0owxn5kmd63oyc5x4 3078685 3078684 2026-08-23T19:07:05Z בן עדריאל 9444 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ 3078685 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::דעתי האישית קצת שונה בעניין הזה, אני מצדד יותר בפיצול מלא לשני סידורים. מחד, למרות שאני מבין את החשיבות של סידור מאוחד, כנראה שעבורי הדבר פחות חשוב מאשר עבורכם. מאידך, הייתרונות בפיצול דווקא כן נוגעים בעניינים שחשובים לי. אציין בקצרה כמה ייתרונות בשיטה זו, כנראה לא אחדש לכם הרבה, אבל אני חושב שכדאי להציג את הדברים בצורה שלמה לצורך מיצוי הדיון. הנה: ::# יש לזכור שמשתמשים רבים (כנראה הרוב) לא באמת מודעים לחלוקה בין נוסח מערבי ומזרחי, כך שהערות הביניים הנוגעות לחלוקה זו עשויות לבלבל אותם. לדוגמה: אם לפני קטע מסוים נאמר כי הוא נהוג במנהג אשכנז המזרחי, מתפלל עשוי לתהות מהו המנהג 'שלו' בעניין זה. אבל אני לא מדבר רק על טעויות של ממש – דבר שניתן לשער שלא קורה הרבה – אלא אפילו על סתם חוסר נוחות כאשר משתמש לא מוצא את התוכן הסידור בדיוק כפי שהוא רגיל. כמובן שניתן לטעון שדווקא השיטה הקיימת תגביר את המודעות לחלוקת המנהגים. לדעתי (האישית!) חינוך הציבור אינו חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאן. ::# דיוק. בשיטה הקיימת קיימת תמיד ההתלבטות עד כמה כדאי לפרט על ההבדלים. בדרך כלל הפירוט שלנו לוקה בחסר כדי לא להעמיס, ובצדק (לדעתי). במידה ונפצל את הסידורים, נוכל לייצג את כל ההבדלים בין הנוסחים בצורה מלאה ובלי לוותר על אף פרט. ::# אני סבור שכדאי לנו להיצמד בדרך כלל לפורמט של סידורי הדפוס ולא להמציא פורמט חדש, בין השאר משום שבאופן זה יהיו הרבה יותר ספקות לגבי הדרך הנכונה במקרים שונים. ::# עבודה קלה יותר עבור העורכים. לפעמים קל יותר להכין שני סידורים מאשר סידור משולב. אם כי אולי בשלב זה כאשר רוב רובו של הסידור כבר קיים הייתרון הזה מוטל בספק. ::למרות שנראה שאני בדעת מיעוט, אכתוב כיצד לדעתי אמור להיראות הסידור כנוסח אשכנז המערבי, להשלמת דעתי בנושא עבור הדיון התיאורטי. כמובן שקיימים כמה מנהגים גם בתוך מנהג אשכנז המערבי, מה שעשוי להביא להתלבטות במה לבחור. כנראה שכיום נפוצה יותר – לפחות בארץ ישראל – הגירסה ההולכת בעקבות מנהגי פפד"מ שהיו שמרניים וטהרניים יותר (באופן טבעי, אנשים שעושים מאמץ לשמר מנהג נדיר הם בדרך כלל גם אלו שנוטים יותר לטהרנות בנוגע למנהגם, כך שהיתה פה גם סוג של ברירה טבעית). מסיבה זו נראה שכדאי שהסידור יהיה בנוסח זה. עדיף אפילו לכנות אותו "סידור/נוסח פפד"מ". אני חושב שבדרך כלל אפשר ללכת בעקבות הכרעות הסידורים מבית מכון מורשת אשכנז והקרובים לשיטתו. סיבה נוספת שאני סבור שנוסח זה עדיף היא בכדי לייצג כמה שיותר נוסחאות מקוריות שהשתמרו רק בנוסח הזה. הרי בסופו של דבר מסתבר שסידור כזה ישמש למטרות עיון לא פחות מאשר לתפילה בפועל. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:47, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::<small>זה מעניין כי בשנה שעברה סברת אחרת...</small> זכור לי שכבר היה לנו היכנשהו דיון על השאלה האם בעצם לפצל את כל דפי המחזורים, אבל אני לא זוכר איפה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:07, 23 באוגוסט 2026 (IDT) t4z6jc46s85fqpjutf2xkgfpsvak3zi 3078736 3078685 2026-08-23T19:57:21Z Yack67 27395 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ תגובה 3078736 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::דעתי האישית קצת שונה בעניין הזה, אני מצדד יותר בפיצול מלא לשני סידורים. מחד, למרות שאני מבין את החשיבות של סידור מאוחד, כנראה שעבורי הדבר פחות חשוב מאשר עבורכם. מאידך, הייתרונות בפיצול דווקא כן נוגעים בעניינים שחשובים לי. אציין בקצרה כמה ייתרונות בשיטה זו, כנראה לא אחדש לכם הרבה, אבל אני חושב שכדאי להציג את הדברים בצורה שלמה לצורך מיצוי הדיון. הנה: ::# יש לזכור שמשתמשים רבים (כנראה הרוב) לא באמת מודעים לחלוקה בין נוסח מערבי ומזרחי, כך שהערות הביניים הנוגעות לחלוקה זו עשויות לבלבל אותם. לדוגמה: אם לפני קטע מסוים נאמר כי הוא נהוג במנהג אשכנז המזרחי, מתפלל עשוי לתהות מהו המנהג 'שלו' בעניין זה. אבל אני לא מדבר רק על טעויות של ממש – דבר שניתן לשער שלא קורה הרבה – אלא אפילו על סתם חוסר נוחות כאשר משתמש לא מוצא את התוכן הסידור בדיוק כפי שהוא רגיל. כמובן שניתן לטעון שדווקא השיטה הקיימת תגביר את המודעות לחלוקת המנהגים. לדעתי (האישית!) חינוך הציבור אינו חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאן. ::# דיוק. בשיטה הקיימת קיימת תמיד ההתלבטות עד כמה כדאי לפרט על ההבדלים. בדרך כלל הפירוט שלנו לוקה בחסר כדי לא להעמיס, ובצדק (לדעתי). במידה ונפצל את הסידורים, נוכל לייצג את כל ההבדלים בין הנוסחים בצורה מלאה ובלי לוותר על אף פרט. ::# אני סבור שכדאי לנו להיצמד בדרך כלל לפורמט של סידורי הדפוס ולא להמציא פורמט חדש, בין השאר משום שבאופן זה יהיו הרבה יותר ספקות לגבי הדרך הנכונה במקרים שונים. ::# עבודה קלה יותר עבור העורכים. לפעמים קל יותר להכין שני סידורים מאשר סידור משולב. אם כי אולי בשלב זה כאשר רוב רובו של הסידור כבר קיים הייתרון הזה מוטל בספק. ::למרות שנראה שאני בדעת מיעוט, אכתוב כיצד לדעתי אמור להיראות הסידור כנוסח אשכנז המערבי, להשלמת דעתי בנושא עבור הדיון התיאורטי. כמובן שקיימים כמה מנהגים גם בתוך מנהג אשכנז המערבי, מה שעשוי להביא להתלבטות במה לבחור. כנראה שכיום נפוצה יותר – לפחות בארץ ישראל – הגירסה ההולכת בעקבות מנהגי פפד"מ שהיו שמרניים וטהרניים יותר (באופן טבעי, אנשים שעושים מאמץ לשמר מנהג נדיר הם בדרך כלל גם אלו שנוטים יותר לטהרנות בנוגע למנהגם, כך שהיתה פה גם סוג של ברירה טבעית). מסיבה זו נראה שכדאי שהסידור יהיה בנוסח זה. עדיף אפילו לכנות אותו "סידור/נוסח פפד"מ". אני חושב שבדרך כלל אפשר ללכת בעקבות הכרעות הסידורים מבית מכון מורשת אשכנז והקרובים לשיטתו. סיבה נוספת שאני סבור שנוסח זה עדיף היא בכדי לייצג כמה שיותר נוסחאות מקוריות שהשתמרו רק בנוסח הזה. הרי בסופו של דבר מסתבר שסידור כזה ישמש למטרות עיון לא פחות מאשר לתפילה בפועל. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:47, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::<small>זה מעניין כי בשנה שעברה סברת אחרת...</small> זכור לי שכבר היה לנו היכנשהו דיון על השאלה האם בעצם לפצל את כל דפי המחזורים, אבל אני לא זוכר איפה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:07, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::::אם נעשה דפים כמנהג אשכנז המערבי טבעי שייתחשבו בכל הווריאציות. השיטה להביא רק מנהג פרנקפורט אינה מסורתית, תמיד ניסו לשלב את כל המנהגים (שהמדפיס הכיר), כך שזה לא מבהל את מתפללי נוסח זה, שגם בדרך כלל טבעית מעצם היות מנהג המיעוט יודעים על קיום מנהגים שונים. ודווקא בגלל שבדפוסי 'מכון מורשת אשכנז' חידשו שיטה זו (ובצדק כי אין להם עניין להדפיס מה שאינם נוהגים לומר) יש סיבה להציג כאן את כולם שלא ילכו לאיבוד. אני עשיתי זאת בדפי הסליחות ולא נראה לי שיוצא מזה שום גרעון, להיפך. גם נוסח המשלב מנהגי פולין ואשכנז אינו פורמט חדש, הוא קיים בהרבה דפוסים.{{ש}} ::::אני מסכים שיש סיכון לבלבול המתפלל הרגיל כמנהג פולין או ליטא בהכנסת מושגים אלו, שאין הוא פוגש אותם בסידורים המצויים להם התרגל. ובימות החול אני מסכים שמטרתנו קודם כל להציג נוסח רגיל ושימושי למתפלל ולאו דווקא לחנך אותו. מאידך בדפי המחזור אני חושב שזה קצת אחרת, קודם כל כי כמו שהסכמנו כולנו, אנחנו לא כ"כ מצפים שנוסח שלנו ישמש למתפללים בזמן אמת (בניגוד לסליחות וקינות, שם הסיכוי גדול כי זה לא נמצא בכל מקום). אלא המטרה יותר עיונית או שישתמשו בנוסחנו לבסיס למהדורות דפוס, שאלו יותאמו למטורת וטעמי המהדירים. וכשהמטרה היא העיון תמיד יותר טוב אם אפשר להציג בדף אחד את כל התוכן. אבל באמת אני לא יודע אם זה יתאפשר טכנית בצורה ברורה. למשל, אני מסכים שמקום סוף הסליחות מ"זכור רחמיך" למנהג המזרחי צריך להיות במחזור ולא בדפי הסליחות, כיון שזה משותף לכל המנהגים ובגלל זה כן אומרים את זה. אבל זה עכשיו יוצר אי הבנה כאילו גם למנהג המערבי אחר הסליחות אומרים את זה. אפשר לסדר את זה למתפללים כמנהג המערבי ע"י שנשים הוראות וקישורים בסוף דפי הסליחות, אבל למתעניין שלא יפתח דף הסליחות צריך למצוא פיתרון אחר. וכך עוד אלפי נידונים כאלו. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 22:57, 23 באוגוסט 2026 (IDT) gcrhiemoz68aqube7gn9rxxh6pnjjl7 3078741 3078736 2026-08-23T20:15:10Z מו יו הו 37729 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ תגובה 3078741 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::דעתי האישית קצת שונה בעניין הזה, אני מצדד יותר בפיצול מלא לשני סידורים. מחד, למרות שאני מבין את החשיבות של סידור מאוחד, כנראה שעבורי הדבר פחות חשוב מאשר עבורכם. מאידך, הייתרונות בפיצול דווקא כן נוגעים בעניינים שחשובים לי. אציין בקצרה כמה ייתרונות בשיטה זו, כנראה לא אחדש לכם הרבה, אבל אני חושב שכדאי להציג את הדברים בצורה שלמה לצורך מיצוי הדיון. הנה: ::# יש לזכור שמשתמשים רבים (כנראה הרוב) לא באמת מודעים לחלוקה בין נוסח מערבי ומזרחי, כך שהערות הביניים הנוגעות לחלוקה זו עשויות לבלבל אותם. לדוגמה: אם לפני קטע מסוים נאמר כי הוא נהוג במנהג אשכנז המזרחי, מתפלל עשוי לתהות מהו המנהג 'שלו' בעניין זה. אבל אני לא מדבר רק על טעויות של ממש – דבר שניתן לשער שלא קורה הרבה – אלא אפילו על סתם חוסר נוחות כאשר משתמש לא מוצא את התוכן הסידור בדיוק כפי שהוא רגיל. כמובן שניתן לטעון שדווקא השיטה הקיימת תגביר את המודעות לחלוקת המנהגים. לדעתי (האישית!) חינוך הציבור אינו חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאן. ::# דיוק. בשיטה הקיימת קיימת תמיד ההתלבטות עד כמה כדאי לפרט על ההבדלים. בדרך כלל הפירוט שלנו לוקה בחסר כדי לא להעמיס, ובצדק (לדעתי). במידה ונפצל את הסידורים, נוכל לייצג את כל ההבדלים בין הנוסחים בצורה מלאה ובלי לוותר על אף פרט. ::# אני סבור שכדאי לנו להיצמד בדרך כלל לפורמט של סידורי הדפוס ולא להמציא פורמט חדש, בין השאר משום שבאופן זה יהיו הרבה יותר ספקות לגבי הדרך הנכונה במקרים שונים. ::# עבודה קלה יותר עבור העורכים. לפעמים קל יותר להכין שני סידורים מאשר סידור משולב. אם כי אולי בשלב זה כאשר רוב רובו של הסידור כבר קיים הייתרון הזה מוטל בספק. ::למרות שנראה שאני בדעת מיעוט, אכתוב כיצד לדעתי אמור להיראות הסידור כנוסח אשכנז המערבי, להשלמת דעתי בנושא עבור הדיון התיאורטי. כמובן שקיימים כמה מנהגים גם בתוך מנהג אשכנז המערבי, מה שעשוי להביא להתלבטות במה לבחור. כנראה שכיום נפוצה יותר – לפחות בארץ ישראל – הגירסה ההולכת בעקבות מנהגי פפד"מ שהיו שמרניים וטהרניים יותר (באופן טבעי, אנשים שעושים מאמץ לשמר מנהג נדיר הם בדרך כלל גם אלו שנוטים יותר לטהרנות בנוגע למנהגם, כך שהיתה פה גם סוג של ברירה טבעית). מסיבה זו נראה שכדאי שהסידור יהיה בנוסח זה. עדיף אפילו לכנות אותו "סידור/נוסח פפד"מ". אני חושב שבדרך כלל אפשר ללכת בעקבות הכרעות הסידורים מבית מכון מורשת אשכנז והקרובים לשיטתו. סיבה נוספת שאני סבור שנוסח זה עדיף היא בכדי לייצג כמה שיותר נוסחאות מקוריות שהשתמרו רק בנוסח הזה. הרי בסופו של דבר מסתבר שסידור כזה ישמש למטרות עיון לא פחות מאשר לתפילה בפועל. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:47, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::<small>זה מעניין כי בשנה שעברה סברת אחרת...</small> זכור לי שכבר היה לנו היכנשהו דיון על השאלה האם בעצם לפצל את כל דפי המחזורים, אבל אני לא זוכר איפה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:07, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::::אם נעשה דפים כמנהג אשכנז המערבי טבעי שייתחשבו בכל הווריאציות. השיטה להביא רק מנהג פרנקפורט אינה מסורתית, תמיד ניסו לשלב את כל המנהגים (שהמדפיס הכיר), כך שזה לא מבהל את מתפללי נוסח זה, שגם בדרך כלל טבעית מעצם היות מנהג המיעוט יודעים על קיום מנהגים שונים. ודווקא בגלל שבדפוסי 'מכון מורשת אשכנז' חידשו שיטה זו (ובצדק כי אין להם עניין להדפיס מה שאינם נוהגים לומר) יש סיבה להציג כאן את כולם שלא ילכו לאיבוד. אני עשיתי זאת בדפי הסליחות ולא נראה לי שיוצא מזה שום גרעון, להיפך. גם נוסח המשלב מנהגי פולין ואשכנז אינו פורמט חדש, הוא קיים בהרבה דפוסים.{{ש}} ::::אני מסכים שיש סיכון לבלבול המתפלל הרגיל כמנהג פולין או ליטא בהכנסת מושגים אלו, שאין הוא פוגש אותם בסידורים המצויים להם התרגל. ובימות החול אני מסכים שמטרתנו קודם כל להציג נוסח רגיל ושימושי למתפלל ולאו דווקא לחנך אותו. מאידך בדפי המחזור אני חושב שזה קצת אחרת, קודם כל כי כמו שהסכמנו כולנו, אנחנו לא כ"כ מצפים שנוסח שלנו ישמש למתפללים בזמן אמת (בניגוד לסליחות וקינות, שם הסיכוי גדול כי זה לא נמצא בכל מקום). אלא המטרה יותר עיונית או שישתמשו בנוסחנו לבסיס למהדורות דפוס, שאלו יותאמו למטורת וטעמי המהדירים. וכשהמטרה היא העיון תמיד יותר טוב אם אפשר להציג בדף אחד את כל התוכן. אבל באמת אני לא יודע אם זה יתאפשר טכנית בצורה ברורה. למשל, אני מסכים שמקום סוף הסליחות מ"זכור רחמיך" למנהג המזרחי צריך להיות במחזור ולא בדפי הסליחות, כיון שזה משותף לכל המנהגים ובגלל זה כן אומרים את זה. אבל זה עכשיו יוצר אי הבנה כאילו גם למנהג המערבי אחר הסליחות אומרים את זה. אפשר לסדר את זה למתפללים כמנהג המערבי ע"י שנשים הוראות וקישורים בסוף דפי הסליחות, אבל למתעניין שלא יפתח דף הסליחות צריך למצוא פיתרון אחר. וכך עוד אלפי נידונים כאלו. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 22:57, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::::דיונים בעבר: :::::*[[שיחה:סידור/נוסח אשכנז/פסוקי דזמרה]] :::::*[[שיחה:סידור/נוסח אשכנז/ראש השנה/שחרית יום א]] :::::[[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 23:15, 23 באוגוסט 2026 (IDT) fxxu5ft2ny0xyclo0hoit78ed4kewtj 3078746 3078741 2026-08-23T20:49:48Z מו יו הו 37729 /* פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים */ תגובה 3078746 wikitext text/x-wiki == פיצול מנהגי אשכנז ביום הכיפורים == מכיוון שביומא רבא רבים ההבדלים בין מנהג אשכנז (המערבי) למנהג פולין-ליטא, לדעתי ראוי לשקול פיצול הדפים לשתי מערכות שונות. בנוסף, ראוי להוסיף דפים נפרדים למנהגי הסליחות השונים הנהוגים כיום. (ידוע לי על פולין, ליטא, אונגארן, פרנקפורט ועלזאס). [[משתמש:בן עדריאל]] [[משתמש:מו יו הו]] [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]] ([[שיחת משתמש:Hornikishay|שיחה]]) 12:34, 14 במאי 2025 (IDT) :לדעתי ההבדלים בתפילות יום כיפור לא מספיק רבים כדי להצדיק דפים נפרדים, ניתן להציג את כל הפיוטים על סדר התפילה ולסמן את אלו שאומרים רק למנהג אחד. אולי בנעילה אפשר לשקול פיצול. ממליץ לך לראות את [[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] שהכנתי, שם גם סימנתי אלו פיוטים נאמרים רק למנהג אחד. לגבי הסליחות, התחלתי להוסיף את הסליחות לפי נוסח אשכנז המערבי [[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי|כאן]], נראה לי שזהו נוסח פרנקפורט שהזכרת. לגבי האחרים, אתה בטוח שהם נהוגים כיום? בכל מקרה, מבחינת סדר עדיפויות מניח שייקח זמן עד שהתור שלהם יגיע. כמובן יותר מאשמח אם יהיה לך זמן להמשיך ולקדם את נושא הפיוטים בוויקיטקסט. אעדכן שלאחרונה התחלתי 'לעשות סדר' ולהעביר כל פיוט לדף משלו כשבסדרי התפילה יישארו רק קישורים להכללת הפיוטים, כך כל פיוט יופיע רק במקום אחד, מה שיחסוך הרבה כפילויות (הרבה פיוטים, בפרט סליחות, נאמרים בכמה מנהגים ובכמה זמנים) ויסייע להשלים מאגר איכותי של כל הפיוטים. לצורך כך הכנתי את לוח הפיוטים, שם ניתן לעקוב אחריהם בצורה מסודרת וכן לראות אלו מהם חסרים וצריך להשלים (לא סיימתי להעביר, אז כרגע לא כל מה שחסר שם בהכרח לא קיים). [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:41, 15 במאי 2025 (IDT) ::אני מתלבט לגבי יום הכיפורים. ברמת העיקרון בשני המנהגים אומרים את אותן יוצרות וקרובות, ולכן הדעת נותנת להסתפק בדף אחד. מצד שני, בתוך הקרובות יש הבדלים די רבים ברהיטים שאומרים ולא אומרים, אז אולי הבאה של הכל תוך ציון כל פעם על מה לדלג כבר תהפוך למכבידה מדי. <small>הנטיה הטבעית שלי היא ליצור רק דף אחד כל עוד ההבדלים לא רבים מדי, אם כי אפשר בעצם מה יש להפריד מיצירת דפים נפרדים.</small> כל זה כמובן למעט הסליחות של יום כיפור, הן בערבית ונעילה והן ביתר התפילות, שבהן ההבדלים באמת גדולים יותר ושם דרוש כנראה פיצול. ::לגבי המנהגים השונים בסליחות, פולין וליטא הם המנהגים הנפוצים באר"י ובארה"ב, אבל מנהג בהמן-אונגארן הוא המנהג הנפוץ כיום בקהילות באנגליה לפי מה ששמעתי, כך שהוא בהחלט קיים. מנהג אשכנז הכללי-פפד"מ נוהג בקהילות שהוקמו לפי מנהג פרנקפורט ברחבי העולם. מנהג עלזאס נוהג בקהילות בעלזאס שיש בהן מנין (שטרסבורג כמובן, וכנראה גם קולמאר ומילהוז) וכן בבאזל ובלוקסמבורג. יתר מנהגי הסליחות האשכנזיים שהיו בעבר כנראה כבר אינם נוהגים היום. מוזמנים גם לראות את הדיון [[W:שיחת משתמש:Dovidroth#י"ד נוסחאות הסליחות כיום|כאן]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 16 במאי 2025 (IDT) :::אכן ההבדל הגדול הוא בסליחות. הזכרתי את נעילה, אבל אכן גם עבור ערבית הגיוני ליצור דף חדש כשיתווסף המנהג המערבי. לגבי שאר התפילות, מאחר שכיום ברוב הקהילות לא אומרים סליחות, וגם בעבר הן לא הודפסו ברוב המחזורים, נראה לי שיהיה נכון לשים אותן בדפים נפרדים אם וכאשר יוסיפו אותן. לגבי ההכבדה בשילוב המנהגים, יש לזכור שבניגוד לתפילות החול, המחזורים מיועדים יותר למטרות עיוניות (סיכוי נמוך שמשתמשים ידפיסו כדי להשתמש בבית כנסת), ולגביהן זה פחות מפריע. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 01:24, 16 במאי 2025 (IDT) ::::אני מסכים שאת הסליחות לשחרית מוסף ומנחה עדיף לשים בדפים נפרדים, ולו בשל העובדה שיש פיצול בתוך שני המנהגים הראשיים לפולין/ליטא וכו' (וזו כנראה אותה סיבה שמלכתחילה הן הודפסו בנפרד). ללא הסליחות, אני נוטה לחשוב שבשחרית ובמנחה ההבדלים אינם גדולים ואין צורך בפיצול. במוסף ההבדלים גדולים יותר ואולי יש מקום לשקול פיצול גם של התפילה ללא הסליחות. לגבי ההערה האחרונה, ביום כיפור זה אכן פחות סביר, כי לכולם יש מחזורים, אבל על פיוטי השנה אני דוקא יודע על אנשים שמדפיסים מכאן לשבתות וכו'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 01:29, 16 במאי 2025 (IDT) :שלום [[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. העליתי היום ל[[משתמש:מו יו הו/לוח הפיוטים|לוח הפיוטים]] את לוח הסליחות למנהג בהמן-אונגארן ולמנהג עלזאס בתקוה שבעתיד יועלו סדרי הסליחות המלאים. תודה שהעלית את הנושא. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 16:16, 18 במאי 2025 (IDT) אני מבקש לחדש את הדיון שהחל כאן. האם כדאי לפצל את דפי המחזור ליום הכיפורים (לא הסליחות) לדפים נפרדים עבור המנהג המזרחי והמנהג המערבי? אני רואה שבדיון הקודם עמדתי היתה שבמוסף ההבדלים גדולים דיים שכדאי לפצל, ובשחרית ובמנחה להשאיר יחד. מתייג כאן את [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]], [[משתמש:Yack67|Yack67]], ו-[[משתמש:Hornikishay|Hornikishay]]. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 17:42, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :אני גם מתלבט מאד (לא רק ליו"כ). מצד אחד חשוב מאד האיחוד (את זה נראה לי לכולנו) שלא יהיה כשתי תורות רק בשביל איזה חילופי סדר ומנהג. מצד שני לי חשוב מאד לתעד את החילופים האלו עד כדי שידנו משגת. עבודה זו לעולם לא נעשתה ברצינות, אפילו לא במחזורי גולדשמידט.{{ש}} :אם נסתכל על שאלה זו מבחינת היעד, הרי שבניגוד לימי חול אנחנו לא כ"כ מצפים שאנשים יתפללו מתוך דפים של יום כפור, כך שהלחץ להביא נוסח תמציתי מוכר למתפלל ובלי הערות פחות נרגש. אבל עדיין צריך להיות אופן ברור וקריא למי שרוצה להתעניין בנוסח ובפיוטים, וקשה אפילו לחשוב איך ניתן לשלב את המנהגים בקדושה ובוידוי ובפיוטים שאחר סדר העבודה. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 19:33, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::דעתי האישית קצת שונה בעניין הזה, אני מצדד יותר בפיצול מלא לשני סידורים. מחד, למרות שאני מבין את החשיבות של סידור מאוחד, כנראה שעבורי הדבר פחות חשוב מאשר עבורכם. מאידך, הייתרונות בפיצול דווקא כן נוגעים בעניינים שחשובים לי. אציין בקצרה כמה ייתרונות בשיטה זו, כנראה לא אחדש לכם הרבה, אבל אני חושב שכדאי להציג את הדברים בצורה שלמה לצורך מיצוי הדיון. הנה: ::# יש לזכור שמשתמשים רבים (כנראה הרוב) לא באמת מודעים לחלוקה בין נוסח מערבי ומזרחי, כך שהערות הביניים הנוגעות לחלוקה זו עשויות לבלבל אותם. לדוגמה: אם לפני קטע מסוים נאמר כי הוא נהוג במנהג אשכנז המזרחי, מתפלל עשוי לתהות מהו המנהג 'שלו' בעניין זה. אבל אני לא מדבר רק על טעויות של ממש – דבר שניתן לשער שלא קורה הרבה – אלא אפילו על סתם חוסר נוחות כאשר משתמש לא מוצא את התוכן הסידור בדיוק כפי שהוא רגיל. כמובן שניתן לטעון שדווקא השיטה הקיימת תגביר את המודעות לחלוקת המנהגים. לדעתי (האישית!) חינוך הציבור אינו חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאן. ::# דיוק. בשיטה הקיימת קיימת תמיד ההתלבטות עד כמה כדאי לפרט על ההבדלים. בדרך כלל הפירוט שלנו לוקה בחסר כדי לא להעמיס, ובצדק (לדעתי). במידה ונפצל את הסידורים, נוכל לייצג את כל ההבדלים בין הנוסחים בצורה מלאה ובלי לוותר על אף פרט. ::# אני סבור שכדאי לנו להיצמד בדרך כלל לפורמט של סידורי הדפוס ולא להמציא פורמט חדש, בין השאר משום שבאופן זה יהיו הרבה יותר ספקות לגבי הדרך הנכונה במקרים שונים. ::# עבודה קלה יותר עבור העורכים. לפעמים קל יותר להכין שני סידורים מאשר סידור משולב. אם כי אולי בשלב זה כאשר רוב רובו של הסידור כבר קיים הייתרון הזה מוטל בספק. ::למרות שנראה שאני בדעת מיעוט, אכתוב כיצד לדעתי אמור להיראות הסידור כנוסח אשכנז המערבי, להשלמת דעתי בנושא עבור הדיון התיאורטי. כמובן שקיימים כמה מנהגים גם בתוך מנהג אשכנז המערבי, מה שעשוי להביא להתלבטות במה לבחור. כנראה שכיום נפוצה יותר – לפחות בארץ ישראל – הגירסה ההולכת בעקבות מנהגי פפד"מ שהיו שמרניים וטהרניים יותר (באופן טבעי, אנשים שעושים מאמץ לשמר מנהג נדיר הם בדרך כלל גם אלו שנוטים יותר לטהרנות בנוגע למנהגם, כך שהיתה פה גם סוג של ברירה טבעית). מסיבה זו נראה שכדאי שהסידור יהיה בנוסח זה. עדיף אפילו לכנות אותו "סידור/נוסח פפד"מ". אני חושב שבדרך כלל אפשר ללכת בעקבות הכרעות הסידורים מבית מכון מורשת אשכנז והקרובים לשיטתו. סיבה נוספת שאני סבור שנוסח זה עדיף היא בכדי לייצג כמה שיותר נוסחאות מקוריות שהשתמרו רק בנוסח הזה. הרי בסופו של דבר מסתבר שסידור כזה ישמש למטרות עיון לא פחות מאשר לתפילה בפועל. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:47, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::<small>זה מעניין כי בשנה שעברה סברת אחרת...</small> זכור לי שכבר היה לנו היכנשהו דיון על השאלה האם בעצם לפצל את כל דפי המחזורים, אבל אני לא זוכר איפה. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:07, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::::אם נעשה דפים כמנהג אשכנז המערבי טבעי שייתחשבו בכל הווריאציות. השיטה להביא רק מנהג פרנקפורט אינה מסורתית, תמיד ניסו לשלב את כל המנהגים (שהמדפיס הכיר), כך שזה לא מבהל את מתפללי נוסח זה, שגם בדרך כלל טבעית מעצם היות מנהג המיעוט יודעים על קיום מנהגים שונים. ודווקא בגלל שבדפוסי 'מכון מורשת אשכנז' חידשו שיטה זו (ובצדק כי אין להם עניין להדפיס מה שאינם נוהגים לומר) יש סיבה להציג כאן את כולם שלא ילכו לאיבוד. אני עשיתי זאת בדפי הסליחות ולא נראה לי שיוצא מזה שום גרעון, להיפך. גם נוסח המשלב מנהגי פולין ואשכנז אינו פורמט חדש, הוא קיים בהרבה דפוסים.{{ש}} ::::אני מסכים שיש סיכון לבלבול המתפלל הרגיל כמנהג פולין או ליטא בהכנסת מושגים אלו, שאין הוא פוגש אותם בסידורים המצויים להם התרגל. ובימות החול אני מסכים שמטרתנו קודם כל להציג נוסח רגיל ושימושי למתפלל ולאו דווקא לחנך אותו. מאידך בדפי המחזור אני חושב שזה קצת אחרת, קודם כל כי כמו שהסכמנו כולנו, אנחנו לא כ"כ מצפים שנוסח שלנו ישמש למתפללים בזמן אמת (בניגוד לסליחות וקינות, שם הסיכוי גדול כי זה לא נמצא בכל מקום). אלא המטרה יותר עיונית או שישתמשו בנוסחנו לבסיס למהדורות דפוס, שאלו יותאמו למטורת וטעמי המהדירים. וכשהמטרה היא העיון תמיד יותר טוב אם אפשר להציג בדף אחד את כל התוכן. אבל באמת אני לא יודע אם זה יתאפשר טכנית בצורה ברורה. למשל, אני מסכים שמקום סוף הסליחות מ"זכור רחמיך" למנהג המזרחי צריך להיות במחזור ולא בדפי הסליחות, כיון שזה משותף לכל המנהגים ובגלל זה כן אומרים את זה. אבל זה עכשיו יוצר אי הבנה כאילו גם למנהג המערבי אחר הסליחות אומרים את זה. אפשר לסדר את זה למתפללים כמנהג המערבי ע"י שנשים הוראות וקישורים בסוף דפי הסליחות, אבל למתעניין שלא יפתח דף הסליחות צריך למצוא פיתרון אחר. וכך עוד אלפי נידונים כאלו. [[משתמש:Yack67|Yack67]] ([[שיחת משתמש:Yack67|שיחה]]) 22:57, 23 באוגוסט 2026 (IDT) :::::דיונים בעבר: :::::*[[שיחה:סידור/נוסח אשכנז/פסוקי דזמרה]] :::::*[[שיחה:סידור/נוסח אשכנז/ראש השנה/שחרית יום א]] :::::[[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 23:15, 23 באוגוסט 2026 (IDT) ::::::כמובן שמאז שכתבתי את מה שכתבתי למעלה נודעו לי עוד הבדלים רבים שלא הכרתי קודם, וגם: שם התייחסתי בעיקר לשינויים בפיוטים ופחות לשינויים בתפילות הקבע שבזמנו גם היו פחות מיוצגים בסידור. לגבי שינויים אלו, הם לא קיימים דווקא בתפילות יום כיפור אלא בכל השנה. בהתאם לכך, כל עוד מדובר על פיצול דף זה או אחר אני באמת פחות רואה עניין, אם כי גם זה בסדר מבחינתי, אני פשוט חושב שאם כבר אז עדיף להפריד לגמרי. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 23:49, 23 באוגוסט 2026 (IDT) 3m45cmqvyzaglbgjzfagiyhcre8en5v 0 1733899 3078761 3075985 2026-08-24T05:15:15Z Yack67 27395 3078761 wikitext text/x-wiki {{הור2|כנראה במקור מנהג הבית הכנסת החדש (אלטנוי שול) בפראג, התפשט מאד במרכז אירופה בכל בוהמיה ומורביה, אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, רומניה, גרמניה המזרחית והצפונית, דנמרק, אנגליה, ואפילו באזורים מסויימים בפולין. כיום נהוג בקהילות הממוסדות באנגליה, דנמרק והונגריה, ובקהילות ערלוי.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה בהרבה מקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|הונגריה}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] hxsh1fvnjkaa3kjnpepwonhll64qvjh 3078762 3078761 2026-08-24T05:23:16Z Yack67 27395 3078762 wikitext text/x-wiki {{הור2|כנראה במקור מנהג הבית הכנסת החדש (אלטנוי שול) בפראג, התפשט מאד במרכז אירופה בכל בוהמיה ומורביה, אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, רומניה, גרמניה המזרחית והצפונית, דנמרק, אנגליה, ואפילו באזורים מסויימים בפולין. כיום נהוג בקהילות הממוסדות באנגליה, דנמרק והונגריה, ובחצרות ערלוי וויען.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה בהרבה מקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|הונגריה}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] 7pa5x53vvll4avatzxzkniyxj9ms6w2 3078763 3078762 2026-08-24T05:44:28Z Yack67 27395 3078763 wikitext text/x-wiki {{הור2|כנראה במקור מנהג הבית הכנסת החדש (אלטנוי שול) בפראג, התפשט מאד במרכז אירופה בכל בוהמיה ומורביה, אוסטריה, שלזיה, סלובקיה, הונגריה, רומניה, גרמניה המזרחית והצפונית, דנמרק, אנגליה, ובאזורים מסויימים בפולין ואף בעיר פינסק שבליטא. כיום נהוג בקהילות הממוסדות באנגליה, דנמרק והונגריה, ובחצרות ערלוי וויען.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה בהרבה מקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|הונגריה}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] eewdt8h3jcnr34uyca9d970xd2spc5g 3078776 3078763 2026-08-24T09:51:04Z Yack67 27395 3078776 wikitext text/x-wiki {{הור2|כנראה במקור מנהג הבית הכנסת החדש (אלטנוי שול) בפראג, התפשט מאד במרכז אירופה בכל בוהמיה (חוץ מבעיר פראג עצמה שם נשמר מנהג אחר בבית הכנסת הישן) ומורביה, אוסטריה, שלזיה, סלובקיה, הונגריה, רומניה, גרמניה המזרחית והצפונית, דנמרק, אנגליה, ובאזורים מסויימים בפולין ואף בעיר פינסק שבליטא. כיום נהוג בקהילות הממוסדות באנגליה, דנמרק והונגריה, ובחצרות ערלוי וויען.}} ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] אמירת סליחות אלו בטלה בהרבה מקומות בדורות האחרונים. ==טבלת סליחות== {{../טבלת סליחות אשכנז|הונגריה}} ==סליחות לתעניות צבור== * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא|סליחות לשני תנינא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לעשרה בטבת|סליחות לעשרה בטבת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לתענית אסתר|סליחות לתענית אסתר]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשבעה עשר בתמוז|סליחות לשבעה עשר בתמוז]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לכ' סיון|סליחות לכ' סיון]] ==הערות== [[קטגוריה:סדרי סליחות]] [[קטגוריה:מנהג אשכנז המזרחי]] om52jj44tgltjo1ayavy5m8qo35ia43 0 1734104 3078775 3028814 2026-08-24T09:42:27Z בן עדריאל 9444 בפסוק כתוב אל ולא עד 3078775 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''א"ב''', '''אלעזר הקטן בן הרב רבי יהודה חזק'''}} {{סי|אֲ}}דֹנִי מָעוֹן אַתָּה קֶדֶם לְכָל מֻקְדָּם{{ש}} {{סי|בְּ}}טֶרֶם חוֹלַלְתָּ אֶרֶץ וְגַם הָרִים מוֹלָדָם{{ש}} {{סי|גַּ}}ם עֶרֶץ וְהָאָרֶץ הֲלֹא בִתְשׁוּבָה יְסָדָם{{ר1}} (תָּשׁוּב) [תָּשֵׁב] אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם.{{ממס|תהלים צ ג}} {{סי|דֶּ}}רֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו בַּהֲבָלָיו לִתְמֹד{{ש}} {{סי|ה}}וֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ בְּמַרְאֵה עֵינָיו לַחֲמֹד{{ש}} {{סי|וְ}}שׁוּב בְּנִי לְאָבִיךָ הַמִּדָּה הַזֹּאת תְּמֹד{{ר1}} אָמַר יְיָ אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד.{{ממס|ירמיהו טו יט}} {{סי|זֶ}}ה עָנִי קָרָא בְּהִתְעַטֵּף רוּחוֹ בַּעְיוֹ{{ש}} {{סי|חַ}}טְאוֹתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה שׁוּבוֹ אֵתָיוּ{{ש}} {{סי|טַ}}עֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ בַּעֲבוֹדָתוֹ תִהְיוּ{{ר1}} לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.{{ממס|יחזקאל יח לב}} {{סי|יַ}}עֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ שׁוּבוּ וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם{{ש}} {{סי|כִּ}}י גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ וּדְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם{{ש}} {{סי|לֵ}}אמֹר שׁוּבוּ נָא וְהֵיטִיבוּ אֶת מַעַלְלֵיכֶם{{ר1}} עַתָּה נְאֻם יְיָ שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם.{{ממס|יואל ב יב}} {{סי|מֹ}}ר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת בִּגְדוֹתֶיךָ כִּקְטֹרֶת מְנַכֵּה{{ש}} {{סי|נֹ}}שֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע מְזַכֵּה{{ש}} {{סי|סֵ}}דֶר עֲתִירָתוֹ כְּקָרְבָּנוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ סוֹכֶה{{ר1}} זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה.{{ממס|תהלים נא יט}} {{סי|עַ}}ד כִּסֵּא הַכָּבוֹד מַגַּעַת הַתְּשׁוּבָה לְיַסֵּד{{ש}} {{סי|פֶּ}}תַח חוֹתֵר וְיָדוֹ שְׁלוּחָה מְקַבֶּלֶת לְחֶסֶד{{ש}} {{סי|צ}}וּר שׁוֹכֵחַ וְנֹשֵׂא צְדָקָה יֵחָשֵׁב וְיִוָּסֵד{{ר1}} רַחוּם וְחַנּוּן יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד.{{ממס|תהלים קג ח}} {{סי|קַ}}ח טוֹב נֶפֶשׁ וַאֲמַלְּאֶךָ פִּיַּסְתָּ לְבָנֶיךָ{{ש}} {{סי|רַ}}חֲמִים בְּמִדָּתִי יִמְצָאֻנְנִי אָז תְּקַבֵּל תַּחֲנוּנֶיךָ{{ש}} {{סי|שָׁ}}לוֹם שָׁלוֹם אֲבַשְּׂרָךְ וְהָלַךְ צִדְקָךְ לְפָנֶיךָ{{ר1}} שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ.{{ממס|הושע יד ב}} {{סי|תָּ}}מִירוּ הָרַע בְּטוֹב עַמִּי וְנַחֲלָתִי בָּנַי{{ש}} {{סי|אִ}}מְרוּ כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב מִלְּפָנַי{{ש}} {{סי|לֹ}}א יִהְיֶה לְמִכְשׁוֹל עָוֹן תִּסְמְכוּ אֲדָנַי{{ר1}} קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ.{{ממס|הושע יד ג}} {{סי|עַ}}ד אֲנִי מוֹדֶה וְעֹזֵב תִּקְרְעוּ לְבַבְכֶם{{ש}} {{סי|זְ}}דוֹנֵיכֶם כִּשְׁגָגוֹת וְאַל תִּצְטָרְכוּ קָרוֹעַ בִּגְדֵיכֶם{{ש}} {{סי|רְ}}אוּ הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם{{ר1}} בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם.{{ממס|יחזקאל לג יא}} {{סי|הֻקַ}}ם עָל וְגַם חֲסִידַי בִּלְבַבְכֶם תַּחְשֹׁבוּ {{ש}} {{סי|טְ}}הוֹרֵי לֵב חָטְאוּ וְהִתְחַנְּנוּ וְאֵלַי שׁוּבוּ{{ש}} {{סי|נְ}}עִים זְמִירוֹת דִּבֵּר רֹאשׁ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ{{ר1}} אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.{{ממס|תהלים נא טו}} {{סי|בָּנֶ}}יךָ חָטְאוּ בְּאֶרֶץ שׁוֹבֵיהֶם בַּעֲשִׂירִיָּה הִתְחַנְּנוּ{{ש}} {{סי|הֶרֶב}} כַּבְּסֵנוּ מֵעֲוֹנֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשָׁךְ צָרֵינוּ{{ש}} {{סי|רְ}}אֵה {{סי|בֵי}}תָךְ חָרֵב בַּמֶּה נִתְכַּפֵּר חֲטָאֵינוּ{{ר1}} לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְיָ כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ.{{ממס|הושע ו א}} {{סי|יְהוּדָה}} וְיִשְׂרָאֵל שָׁבוּ סְלָחָה וְקַבֵּל עֲתִירָתִי{{ש}} {{סי|חַזְּקֵ}}ם בְּךָ תּוֹרֵם הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה תּוֹרָתִי{{ש}} וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע חֲזָרָתִי{{ר1}} הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי.{{ממס|תהלים לה ב}}<noinclude> {{סוף}} ==הערות== [[קטגוריה:פיוטי זולת]] [[קטגוריה:אלעזר מגרמייזא]] [[קטגוריה:מנהג וורמייזא]] [[קטגוריה:אקרוסטיכון אלפביתי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:שבת שובה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] [[קטגוריה:פיוטי שבת שובה]] </noinclude> bwz1nd0lail271krllhby8mja4xrxuq 0 1736705 3078759 3077588 2026-08-24T05:01:38Z Yack67 27395 3078759 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ {{הור2|מקורו של מנהג זה עדיין מעורפל, ולפי המסורת הוא היה בתקופה מסויימת מנהג קהילת קולמר. התפשט כמעט בכל מדינת אלזס עצמה (בצפון רק עד יער הגנאו) ובמדינות באדן ובריסגאו שמעבר השני של נהר מיין. בשלב יותר מאוחר, עם הגירת יהודי אלזס, הוא התפשט לאזורים רחבים בשווייץ ובצרפת.}} {{דף שער|ספר=ספר|[[W:סליחות|סליחות]] לכל השנה כמנהג [[W:יהדות אלזס|עלזאס]]<small><small><small>{{הערה|או עלזוז, אלזס}}</small></small></small>| '''אשר נהגו במדינות עלזוז קבלה בידם איש מפי איש שהוא מנהג [[W:קולמר#יהודי קולמר|קולמר]]. ואמרו שקבלה בידם שהאלוף הגאון כמהר"ר דוד זולצבורג{{הערה|הוא ר' דוד ב"ר משה בלומא מ[[W:זולצבורג|זולצבורג]], מגדולי רבני אשכנז במאה ה-16, תלמיד [[W:מהרש"ל|מהרש"ל]] (שאלתו בענייני סת"ם רשומה ב[[שו"ת מהרש"ל/סימן לז|סימן לז משו"ת מהרש"ל]]), ומחותנו של [[W:יוסף כץ|בעל שו"ת שארית יוסף]], גיס ה[[W:משה איסרליש|רמ"א]] (גם ב[[שו"ת שארית יוסף]] יש תשובה ממנו (סימן לא), שם הוא כותב עליו: "אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו"). ר' דוד היה סופר סת"ם, רבה של עיר זולצבורג וראש ישיבה שם. הוא ביקר בארץ ישראל בין השנים שכ"ז-של"ד, ונפטר בשנת ש"נ. השאיר כמה ספרים שעדיין בכ"י המפוזרים בספריות אירופה.}} אשר היה שם לאב"ד ור"ם במדינת [[W:EN:Breisgau|בריסגויא]] אצל החוזק [[W:ברייזאך|ברייזיך]] גם נהג כן וכן נמצאים כמה סליחות בקלף כסדר הזה וכתוב שם שהוא מנהג קולמרא'''{{ש}} }} ==דפי פתיחה== * [[/דף שער/|דפי שער למהדורות השונות]] * [[/הסכמות/|הסכמות הנמצאות במהדורות השונות]] ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] * [[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום כפור/נעילה|סליחות לנעילה]] (כמנהגי כל קהילות אשכנז המערבי) בדורות האחרונים נוהגים לומר סליחות הנדפסות במחזורים כ[[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי#סליחות ליום כיפור|מנהג אשכנז]]. ==סליחות לתעניות צבור== * [[/סליחות לשני קמא/]] * [[/סליחות לחמישי/]] * [[/סליחות לשני תנינא/]] * [[/סליחות לעשרה בטבת/]] * [[/סליחות לתענית אסתר/]] * [[/סליחות לשבעה עשר בתמוז/]] ==סליחות לתעניות שני וחמישי ושני כמנהג אשכנז הכללי== אשר נדפסו בכמה מהדורות סליחות עלזאס, וכן המנהג הרווח: * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא (מערבי)|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי (מערבי)|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא (מערבי)|סליחות לשני תנינא]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן (מערבי)|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת (מערבי)|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==נספחים== * [[/שלוש עשרה מידות עם הכוונות השייכות לכל דבור ודבור/]] * [[/אתה הוא אלהינו בשמים ובארץ/]] * [[/לוח השוואת מספרי הפיוטים לפי מהדורה/]] ==הערות== [[קטגוריה:מנהג עלזאס]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] 63hj8y78a2ml1dyihui0hcgf2srkx4w 3078760 3078759 2026-08-24T05:12:07Z Yack67 27395 3078760 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ {{הור2|מקורו של מנהג זה עדיין מעורפל, ולפי המסורת הוא היה בתקופה מסויימת מנהג קהילת קולמר. התפשט כמעט בכל מדינת אלזס עצמה (בצפון רק עד יער הגנאו) ובמדינות באדן ובריסגאו שמעבר השני של נהר מיין. בשלב יותר מאוחר, עם הגירת יהודי אלזס, הוא התפשט לאזורים רחבים בשווייץ ובצרפת. כיום הוא נהוג בקהילות מתפללי מנהג אשכנז המערבי בכל אזורי התפשטותו.}} {{דף שער|ספר=ספר|[[W:סליחות|סליחות]] לכל השנה כמנהג [[W:יהדות אלזס|עלזאס]]<small><small><small>{{הערה|או עלזוז, אלזס}}</small></small></small>| '''אשר נהגו במדינות עלזוז קבלה בידם איש מפי איש שהוא מנהג [[W:קולמר#יהודי קולמר|קולמר]]. ואמרו שקבלה בידם שהאלוף הגאון כמהר"ר דוד זולצבורג{{הערה|הוא ר' דוד ב"ר משה בלומא מ[[W:זולצבורג|זולצבורג]], מגדולי רבני אשכנז במאה ה-16, תלמיד [[W:מהרש"ל|מהרש"ל]] (שאלתו בענייני סת"ם רשומה ב[[שו"ת מהרש"ל/סימן לז|סימן לז משו"ת מהרש"ל]]), ומחותנו של [[W:יוסף כץ|בעל שו"ת שארית יוסף]], גיס ה[[W:משה איסרליש|רמ"א]] (גם ב[[שו"ת שארית יוסף]] יש תשובה ממנו (סימן לא), שם הוא כותב עליו: "אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו"). ר' דוד היה סופר סת"ם, רבה של עיר זולצבורג וראש ישיבה שם. הוא ביקר בארץ ישראל בין השנים שכ"ז-של"ד, ונפטר בשנת ש"נ. השאיר כמה ספרים שעדיין בכ"י המפוזרים בספריות אירופה.}} אשר היה שם לאב"ד ור"ם במדינת [[W:EN:Breisgau|בריסגויא]] אצל החוזק [[W:ברייזאך|ברייזיך]] גם נהג כן וכן נמצאים כמה סליחות בקלף כסדר הזה וכתוב שם שהוא מנהג קולמרא'''{{ש}} }} ==דפי פתיחה== * [[/דף שער/|דפי שער למהדורות השונות]] * [[/הסכמות/|הסכמות הנמצאות במהדורות השונות]] ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] * [[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום כפור/נעילה|סליחות לנעילה]] (כמנהגי כל קהילות אשכנז המערבי) בדורות האחרונים נוהגים לומר סליחות הנדפסות במחזורים כ[[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי#סליחות ליום כיפור|מנהג אשכנז]]. ==סליחות לתעניות צבור== * [[/סליחות לשני קמא/]] * [[/סליחות לחמישי/]] * [[/סליחות לשני תנינא/]] * [[/סליחות לעשרה בטבת/]] * [[/סליחות לתענית אסתר/]] * [[/סליחות לשבעה עשר בתמוז/]] ==סליחות לתעניות שני וחמישי ושני כמנהג אשכנז הכללי== אשר נדפסו בכמה מהדורות סליחות עלזאס, וכן המנהג הרווח: * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא (מערבי)|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי (מערבי)|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא (מערבי)|סליחות לשני תנינא]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן (מערבי)|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת (מערבי)|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==נספחים== * [[/שלוש עשרה מידות עם הכוונות השייכות לכל דבור ודבור/]] * [[/אתה הוא אלהינו בשמים ובארץ/]] * [[/לוח השוואת מספרי הפיוטים לפי מהדורה/]] ==הערות== [[קטגוריה:מנהג עלזאס]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] 3bu2umwnsnlxms9l9idhs0vb65dsw2x 3078768 3078760 2026-08-24T06:43:50Z Yack67 27395 ! 3078768 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ {{הור2|מקורו של מנהג זה עדיין מעורפל, ולפי המסורת הוא היה בתקופה מסויימת מנהג קהילת קולמר. התפשט כמעט בכל מדינת אלזס עצמה (בצפון רק עד יער הגנאו) ובמדינות באדן ובריסגאו שמעבר השני של נהר ריין. בשלב יותר מאוחר, עם הגירת יהודי אלזס, הוא התפשט לאזורים רחבים בשווייץ ובצרפת. כיום הוא נהוג בקהילות מתפללי מנהג אשכנז המערבי בכל אזורי התפשטותו.}} {{דף שער|ספר=ספר|[[W:סליחות|סליחות]] לכל השנה כמנהג [[W:יהדות אלזס|עלזאס]]<small><small><small>{{הערה|או עלזוז, אלזס}}</small></small></small>| '''אשר נהגו במדינות עלזוז קבלה בידם איש מפי איש שהוא מנהג [[W:קולמר#יהודי קולמר|קולמר]]. ואמרו שקבלה בידם שהאלוף הגאון כמהר"ר דוד זולצבורג{{הערה|הוא ר' דוד ב"ר משה בלומא מ[[W:זולצבורג|זולצבורג]], מגדולי רבני אשכנז במאה ה-16, תלמיד [[W:מהרש"ל|מהרש"ל]] (שאלתו בענייני סת"ם רשומה ב[[שו"ת מהרש"ל/סימן לז|סימן לז משו"ת מהרש"ל]]), ומחותנו של [[W:יוסף כץ|בעל שו"ת שארית יוסף]], גיס ה[[W:משה איסרליש|רמ"א]] (גם ב[[שו"ת שארית יוסף]] יש תשובה ממנו (סימן לא), שם הוא כותב עליו: "אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו"). ר' דוד היה סופר סת"ם, רבה של עיר זולצבורג וראש ישיבה שם. הוא ביקר בארץ ישראל בין השנים שכ"ז-של"ד, ונפטר בשנת ש"נ. השאיר כמה ספרים שעדיין בכ"י המפוזרים בספריות אירופה.}} אשר היה שם לאב"ד ור"ם במדינת [[W:EN:Breisgau|בריסגויא]] אצל החוזק [[W:ברייזאך|ברייזיך]] גם נהג כן וכן נמצאים כמה סליחות בקלף כסדר הזה וכתוב שם שהוא מנהג קולמרא'''{{ש}} }} ==דפי פתיחה== * [[/דף שער/|דפי שער למהדורות השונות]] * [[/הסכמות/|הסכמות הנמצאות במהדורות השונות]] ==אלול== * [[/סליחות ליום ראשון/]] * [[/סליחות ליום שני/]] * [[/סליחות ליום שלישי/]] * [[/סליחות ליום רביעי/]] * [[/סליחות ליום חמישי/]] * [[/סליחות ליום שישי/]] * [[/סליחות ליום שביעי/]] ==ערב ראש השנה== * [[/סליחות לערב ראש השנה/]] ==עשרת ימי תשובה== * [[/סליחות לצום גדליה/]] * [[/סליחות ליום שני מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום שלישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום רביעי מעשי"ת/]] * [[/סליחות ליום חמישי מעשי"ת/]] * [[/סליחות לערב יום כיפור/]] ==סליחות ליום כיפור== * [[/סליחות ליום כיפור/שחרית|סליחות לשחרית]] * [[/סליחות ליום כיפור/מוסף|סליחות למוסף]] * [[/סליחות ליום כיפור/מנחה|סליחות למנחה]] * [[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום כפור/נעילה|סליחות לנעילה]] (כמנהגי כל קהילות אשכנז המערבי) בדורות האחרונים נוהגים לומר סליחות הנדפסות במחזורים כ[[סליחות לימי התשובה/מנהג אשכנז המערבי#סליחות ליום כיפור|מנהג אשכנז]]. ==סליחות לתעניות צבור== * [[/סליחות לשני קמא/]] * [[/סליחות לחמישי/]] * [[/סליחות לשני תנינא/]] * [[/סליחות לעשרה בטבת/]] * [[/סליחות לתענית אסתר/]] * [[/סליחות לשבעה עשר בתמוז/]] ==סליחות לתעניות שני וחמישי ושני כמנהג אשכנז הכללי== אשר נדפסו בכמה מהדורות סליחות עלזאס, וכן המנהג הרווח: * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני קמא (מערבי)|סליחות לשני קמא]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לחמישי (מערבי)|סליחות לחמישי]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשני תנינא (מערבי)|סליחות לשני תנינא]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] ==סליחות נוספות== * [[סידור/נוסח אשכנז/סדר יום כיפור קטן (מערבי)|סליחות ליום כפור קטן]] * [[סידור/נוסח אשכנז/סליחות לשובבי"ם ת"ת (מערבי)|סליחות לשובבי"ם ת"ת]] ==נספחים== * [[/שלוש עשרה מידות עם הכוונות השייכות לכל דבור ודבור/]] * [[/אתה הוא אלהינו בשמים ובארץ/]] * [[/לוח השוואת מספרי הפיוטים לפי מהדורה/]] ==הערות== [[קטגוריה:מנהג עלזאס]] [[קטגוריה:סדרי סליחות]] fnkygtk6k7ynkobja6gzkyt8tl8vju9 2 1738966 3078695 3077245 2026-08-23T19:35:59Z בן עדריאל 9444 3078695 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור|על פי: מחזור לנוסח ברצלונה מנהג קאטאלוניה, סלוניקי רפ"ז}} ==ראש השנה== ===שבת לפני ר"ה=== * אזהרות: אלהים נצב בעדת אל * פזמון: אסיר תקוה לקץ ימין ===ערבית לראש השנה=== * פזמון: [[אחות קטנה]] ===שחרית יום א'=== * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: נשמת ידידי עליון * קדיש: [[יה שמך ארוממך]] * אופן: [[ידי רשים|ידי רשים נחלשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור אין כערכו * מסתג'אב: מלך שדי השוכן * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עוז שם ה' * סליחה: מלאך שמך בקרבו * מסתג'אב: אזכיר קצות הנוראות * כרוג': ישראל להשית חלקם בחיים * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: יוצר רום בבינה * מסתג'אב: לאדיר נורא תהלות * תוכחה: אם חסדך שכחנו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * פזמון: אדירי ישורון יברכו בקול * סלוק: יראי ה' הללוהו * [[היום תאמצנו|היום תאמצם]] * פזמון לאחר תקיעת שופר: קול שופר הדרור ===שחרית יום ב'=== * רשות: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת ישורון יום זה * אופן: חרדו רעיוני * זולת: שב מן הפסילים * מגן: אדר היקר העיר מזבוליו * פזמון: יום לריב תעמוד * פזמון: [[המלך ה']] * מסתג'אב: מחסי לשחר פניך קמתי * כרוג': יושיע וישיב * מחיה: יונת אלם מזת האור * פזמון: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * מסתג'אב: אמיץ גוזר ומקים * כרוג': ייראה ויוקשב * משלש: צמח צדיק אצפצף קורותיו * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * מסתג'אב: אל איום ונורא מכין הרים בגבורה * תוכחה: יגדל נא חסדך * פזמון: מלאכי צבא מעלה * סלוק: לך יאתה יקר תפארת המלוכה * פזמון לאחר תקיעת שופר: [[ה' בקול שופר]] ==יום כיפור== ===ערבית=== * פתיחה: [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] * סליחה: [[אנשי אמונה אבדו]] * סליחה: יעשה תבואה ופרי * סליחה: [[משתחוים להדרת קודש]] * פזמון: שירו ילדי אמוני * תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] * [[רחמנא אידכר לן]] * גמר (חטאנו): יצר עזוב חטא ומעל * גמר (שמע): [[אנשי לבב שמעו לי]] * גמר (בשכמל"ו): אעזבה מחשבות און * [[אלהינו שבשמים]] * [[שנת אורה שנת ברכה]] * פזמון: בליל עשור להתכפר * סליחה: מבורך זה היום * מסתג'אב: ה' הקשיבה ===שחרית=== * רשות לברוך שאמר: ברוך אשר אשש דוק וחוג * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות לנשמת: אקום להודות לך * נשמת: נשמת אסירי עוונות * מסתג'אב: [[ברכי אצולה]] * אופן: התעוררו תמהים * זולת: אחלה פניך באימתה * כרוג': אמרים עמכם קחו * רשות למגן: וארץ אקוד ואשתחוה בפחד * פזמון: ה' רצה נא מחמד הילולי * מגן: אמונת השורש * פזמון: יענה כבוד אבות * כרוג': אמץ בן רצוי * מחיה: אלמד ארחות אלהי * פזמון: חרדים לבית תפלתם * כרוג': אל ביתך רצתי * משלש: אמון יוכח ודרכו תמימה * פזמון: יום צעקו שבים * קיקלר: שעה זכרון דתי * פזמון: אפס גאון עוזי * מסתג'אב: אפיל תחינתי לפניך * תוכחה: אין מילה בלשוני * פזמון: אסיר מעל יצף פועל * פזמון: תקרב ותרצה ותבחר * פזמון: כל המיחלים לישע צורכם * מסתג'אב: אחרי שובי נחמתי * מסתג'אב: מראש מקדמי עולמים * מסתג'אב: ה' מה אדם * עסתריוטא: את חטאי נוכח פני שמתי * רהיט: החרשים שמעו מפי נוראות * פזמון: מרום וקדוש שעה * פזמון: ממרום לבן עירם * סלוק: אל אל הנורא ====סליחות לשחרית==== * מה נאמר לפניך אדון הסליחות * פזמון: [[אדוני האדונים השקיפה ממעונים]] * פזמון: נורא מכל ואיום * פזמון: ידידים לבית אל חשו * תוכחה: ישני לב מה לכם * פזמון: [[יה איום]] * גמר (חטאנו): אליכם אקרא נמהרים * גמר (שמע): אזמרה למפיק מאויי * גמר (בשכמל"ו): אצלצלה ברכותיך * גמר (ה' מלך): בטרם אמון תחלת כל תחלה * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים ===מוסף=== * מגן: אלהים למשפטיך עמדו היום * פזמון: אל מעמדי שבתי * כרוג': משמים עוונימו * מחיה: אילת אהבים נגידי * פזמון: נאור מקור חיים * כרוג': מקשיב מענה * מחיה: תמהים מחובם * תוכחה: ימי האדם צבא * רהיט: חי אני תמים דעים * רהיט: אנה אדון עולם * רהיט: [[ישן אל תרדם]] * תוכחה: שעה קולי בהתעטפי * פזמון: זה אל זה ישאלון * קדושה: [[אלהים אל מי אמשילך]] ====סדר עבודה==== * [[אוחילה לאל]] * פזמון רשות: אנא אל נאור * [[היה עם פיפיות]] * רשות: [[אבואה ברשיון מחוללי]] * עבודה: [[אל אלהים בך יצדקו צדוק]] * מה נהדר: [[כאור בקוע באשנבו]] * אשרי עין: [[אשרי עין ראתה ארון הקדש|ארון הקדש בני אהרן]] * [[לא אשים ולא אשם|אין לנו לא אשים ולא אשם]] ====סליחות למוסף==== * פזמון: יוספים שנית לעמוד * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * פזמון: [[יעזוב רשע נתיבו|יעזוב רשע נתיבות]] * גמר (חטאנו): אומללנו בנפש אנושה * גמר (שמע): אזמר לאל המיוחד * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] ===מנחה=== * מגן: אשלש תפלות * כרוג': ה' נאמי יקרב אצלך * מחיה: בקר וערב שם אל להודות * כרוג': ארנן בקול רם * משלש: השכם והערב לצורי מניתי * תוכחה: נפשי אל צורך ילדך * פזמון: היום יוודע אל רם * סילוק: אחד לבדו באין סמוך ====סליחות למנחה==== * פזמון: מעלות השחר קראתיך * פזמון: יה אשר אשפוך לפניו * עקידה: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] * גמר (חטאנו): מחטאתי אדאג תמיד * גמר (שמע): מיחד כל יום שם האל ===נעילה=== * מגן: אדון היושב על חוג הארץ * כרוג': כחגבים נחשבו * מחיה: בבכי יונת אלם * כרוג': ענך בחמלתו * משלש: אילי הצדק * תוכחה: מצעק מעלות השחר * סלוק: [[אנשי חסד הנושאים קולם]] ====סליחות לנעילה==== * פזמון: [[בנשף קדמתי]] * פזמון: [[אל נורא עלילה]] * פזמון: אנא ה' חתמנו לחיים * פזמון: ידעו הבנים השובבים * סליחה: [[אנא בקראנו]] * פזמון: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] o70e1pnmmniiizgaetlf4uygwc72oel 3078749 3078695 2026-08-23T20:57:31Z בן עדריאל 9444 3078749 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור|על פי: מחזור לנוסח ברצלונה מנהג קאטאלוניה, סלוניקי רפ"ז}} ==ראש השנה== ===שבת לפני ר"ה=== * אזהרות: אלהים נצב בעדת אל * פזמון: אסיר תקוה לקץ ימין ===ערבית לראש השנה=== * פזמון: [[אחות קטנה]] ===שחרית יום א'=== * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: [[נשמת ידידי עליון]] * קדיש: [[יה שמך ארוממך]] * אופן: [[ידי רשים|ידי רשים נחלשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור אין כערכו * מסתג'אב: מלך שדי השוכן * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עוז שם ה' * סליחה: מלאך שמך בקרבו * מסתג'אב: אזכיר קצות הנוראות * כרוג': ישראל להשית חלקם בחיים * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: יוצר רום בבינה * מסתג'אב: לאדיר נורא תהלות * תוכחה: אם חסדך שכחנו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * פזמון: אדירי ישורון יברכו בקול * סלוק: יראי ה' הללוהו * [[היום תאמצנו|היום תאמצם]] * פזמון לאחר תקיעת שופר: קול שופר הדרור ===שחרית יום ב'=== * רשות: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת ישורון יום זה * אופן: חרדו רעיוני * זולת: שב מן הפסילים * מגן: אדר היקר העיר מזבוליו * פזמון: יום לריב תעמוד * פזמון: [[המלך ה']] * מסתג'אב: מחסי לשחר פניך קמתי * כרוג': יושיע וישיב * מחיה: יונת אלם מזת האור * פזמון: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * מסתג'אב: אמיץ גוזר ומקים * כרוג': ייראה ויוקשב * משלש: צמח צדיק אצפצף קורותיו * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * מסתג'אב: אל איום ונורא מכין הרים בגבורה * תוכחה: יגדל נא חסדך * פזמון: מלאכי צבא מעלה * סלוק: לך יאתה יקר תפארת המלוכה * פזמון לאחר תקיעת שופר: [[ה' בקול שופר]] ==יום כיפור== ===ערבית=== * פתיחה: [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] * סליחה: [[אנשי אמונה אבדו]] * סליחה: יעשה תבואה ופרי * סליחה: [[משתחוים להדרת קודש]] * פזמון: שירו ילדי אמוני * תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] * [[רחמנא אידכר לן]] * גמר (חטאנו): יצר עזוב חטא ומעל * גמר (שמע): [[אנשי לבב שמעו לי]] * גמר (בשכמל"ו): אעזבה מחשבות און * [[אלהינו שבשמים]] * [[שנת אורה שנת ברכה]] * פזמון: בליל עשור להתכפר * סליחה: מבורך זה היום * מסתג'אב: ה' הקשיבה ===שחרית=== * רשות לברוך שאמר: ברוך אשר אשש דוק וחוג * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות לנשמת: אקום להודות לך * נשמת: נשמת אסירי עוונות * מסתג'אב: [[ברכי אצולה]] * אופן: התעוררו תמהים * זולת: אחלה פניך באימתה * כרוג': אמרים עמכם קחו * רשות למגן: וארץ אקוד ואשתחוה בפחד * פזמון: ה' רצה נא מחמד הילולי * מגן: אמונת השורש * פזמון: יענה כבוד אבות * כרוג': אמץ בן רצוי * מחיה: אלמד ארחות אלהי * פזמון: חרדים לבית תפלתם * כרוג': אל ביתך רצתי * משלש: אמון יוכח ודרכו תמימה * פזמון: יום צעקו שבים * קיקלר: שעה זכרון דתי * פזמון: אפס גאון עוזי * מסתג'אב: אפיל תחינתי לפניך * תוכחה: אין מילה בלשוני * פזמון: אסיר מעל יצף פועל * פזמון: תקרב ותרצה ותבחר * פזמון: כל המיחלים לישע צורכם * מסתג'אב: אחרי שובי נחמתי * מסתג'אב: מראש מקדמי עולמים * מסתג'אב: ה' מה אדם * עסתריוטא: את חטאי נוכח פני שמתי * רהיט: החרשים שמעו מפי נוראות * פזמון: מרום וקדוש שעה * פזמון: ממרום לבן עירם * סלוק: אל אל הנורא ====סליחות לשחרית==== * מה נאמר לפניך אדון הסליחות * פזמון: [[אדוני האדונים השקיפה ממעונים]] * פזמון: נורא מכל ואיום * פזמון: ידידים לבית אל חשו * תוכחה: ישני לב מה לכם * פזמון: [[יה איום]] * גמר (חטאנו): אליכם אקרא נמהרים * גמר (שמע): אזמרה למפיק מאויי * גמר (בשכמל"ו): אצלצלה ברכותיך * גמר (ה' מלך): בטרם אמון תחלת כל תחלה * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים ===מוסף=== * מגן: אלהים למשפטיך עמדו היום * פזמון: אל מעמדי שבתי * כרוג': משמים עוונימו * מחיה: אילת אהבים נגידי * פזמון: נאור מקור חיים * כרוג': מקשיב מענה * מחיה: תמהים מחובם * תוכחה: ימי האדם צבא * רהיט: חי אני תמים דעים * רהיט: אנה אדון עולם * רהיט: [[ישן אל תרדם]] * תוכחה: שעה קולי בהתעטפי * פזמון: זה אל זה ישאלון * קדושה: [[אלהים אל מי אמשילך]] ====סדר עבודה==== * [[אוחילה לאל]] * פזמון רשות: אנא אל נאור * [[היה עם פיפיות]] * רשות: [[אבואה ברשיון מחוללי]] * עבודה: [[אל אלהים בך יצדקו צדוק]] * מה נהדר: [[כאור בקוע באשנבו]] * אשרי עין: [[אשרי עין ראתה ארון הקדש|ארון הקדש בני אהרן]] * [[לא אשים ולא אשם|אין לנו לא אשים ולא אשם]] ====סליחות למוסף==== * פזמון: יוספים שנית לעמוד * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * פזמון: [[יעזוב רשע נתיבו|יעזוב רשע נתיבות]] * גמר (חטאנו): אומללנו בנפש אנושה * גמר (שמע): אזמר לאל המיוחד * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] ===מנחה=== * מגן: אשלש תפלות * כרוג': ה' נאמי יקרב אצלך * מחיה: בקר וערב שם אל להודות * כרוג': ארנן בקול רם * משלש: השכם והערב לצורי מניתי * תוכחה: נפשי אל צורך ילדך * פזמון: היום יוודע אל רם * סילוק: אחד לבדו באין סמוך ====סליחות למנחה==== * פזמון: מעלות השחר קראתיך * פזמון: יה אשר אשפוך לפניו * עקידה: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] * גמר (חטאנו): מחטאתי אדאג תמיד * גמר (שמע): מיחד כל יום שם האל ===נעילה=== * מגן: אדון היושב על חוג הארץ * כרוג': כחגבים נחשבו * מחיה: בבכי יונת אלם * כרוג': ענך בחמלתו * משלש: אילי הצדק * תוכחה: מצעק מעלות השחר * סלוק: [[אנשי חסד הנושאים קולם]] ====סליחות לנעילה==== * פזמון: [[בנשף קדמתי]] * פזמון: [[אל נורא עלילה]] * פזמון: אנא ה' חתמנו לחיים * פזמון: ידעו הבנים השובבים * סליחה: [[אנא בקראנו]] * פזמון: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] g2lz7vf0fb12tcoylv5v5hzbsw8tnua 2 1738969 3078688 3077250 2026-08-23T19:21:41Z בן עדריאל 9444 /* שחרית יום א' */ 3078688 wikitext text/x-wiki =חכמת המסכן= {{מקורות לסידור|על פי: ספר חכמת המסכן, ליוורנו תקל"ב}} ==עד פסח== ===שבת פורים=== * רשות: אל חי משוש לבי * מחרך: כל הנשמה תהלל במליה * נשמת: נשמת ישראל עמך לביתך משכימים * שבח: אתה נורא אתה ומי יכילך * קדיש: אלהים על שבח רמת * ברכו: יחדו ייחודו יחיד ואין בלעדו * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * אחר תתקבל, פזמון: בשנת בוקר (פתיחה למי כמוך) * מי כמוך: אדיר טובתך תמימה רמה ====למנחה==== * אשרי, פזמון: מרום לעמך גאלת (פתיחה למי כמוך) * מי כמוך: אדון אשר לו תאות מלוכה * גאולה: אם קמי לחרדתי * ובא לציון, לקדיש: אל שמחת גילי * זולת: אומר לצפון תני ===ד' מרחשוון פורים אדום=== * זולת: עושה נפלאות בורא נוראות * לקדיש: אל שמחת גילי שוכן הדביר * ברכו: השתחווי וברכי * מסתגאב: (לפני ובא לציון, רשות למי כמוך) אמליך אל ראשון בלי תכלה * מי כמוך: אביר יעקב חסדך הפק * קדיש: אל יחיד ומיוחד * ברכו: צור לבבי רב חסדים ===שקלים=== * מגן: יונה בצלמון * פזמון: ירד צווה אז מענה * כרוג': עדר נפוץ * מחיה: ידך נשאת * פזמון: יוסיף לקנות * כרוג': ה' יחיה * משלש: זיו כבודך * פזמון: זבוד יה * קיקלר: ימי פרישה וזמן קדושה * עסטריותא: ילבש צדקה כשריון * פזמון: יושב תהילות מאין תחילות * סילוק: כי אתה יוצר נגוהים ===זכור=== * רשות: דורשי ומצילי * מחרך: תרומה הרמנו * נשמת: נשמת ידועי חלאים * רשות למי כמוך: מי כמוך באלים ידידים קדמוך * מי כמוך: [[אדון חסדך בל יחדל]] * קדיש: שיר אה<!-- % --> בה חדש * ברכו: סודך לא נחקר * מגן: את מלחמות ה' * פזמון: יעץ הצר תחבולות * כרוג': ירים הוד המוניו * מחיה: מכנף הארץ * כרוג': לפניו ילין בכי * משלש: לוכד חכמים בערמם * פזמון: יאמר נא ישראל * פזמון: יושב תהילות * סילוק: אמר אויב ארדוף כאריה ===פורים=== * ביום לפני המגילה: * יסוד הכול אשר אין לו תחילה * פזמון: על אודות ימי הפורים * פזמון: קומה אלהים עזרתה לי * מאורה: איומה נאוה ושחורה * פזמון: זכר פורים לא יעבור * פזמון: יום פוריא יומא דנן * פזמון: [[קוראי מגילה]] * פזמון: יום שאת ויתר * פזמון: המן נלחץ ===שבת פרה=== * מגן: אספרה אל חוק * פזמון: אלהים צמאה לך נפש גולים * כרוג': ישראל יושיע אל * מחיה: טהור עינים בצוותו * כרוג': הפרה עוד יגל אל * משלש: פדות שלח מראש * פזמון: יושב תהלות * סילוק: אלפתנו להטהר ===שבת החודש=== * מגן: ירח למועדים * פזמון: יה אור מסות * כרוג': יעקב יתר צור * מחיה: יצאת לישע * פזמון: יודעי דעת אלהיכם * כרוג': ה' יואל צפות * משלש: יוסף ידו * פזמון: יוצק יום יום לחשו * פזמון: יושב תהלות * סילוק: כי אתה אל עולם ===שבת הגדול=== * אזהרות: ** [[בנים שמעו לי ילדי איתני]] ** פזמון: ימינך אל נגלתה ==פסח== ===ליל פסח=== * [[ליל שמורים אותו אל חצה]] ===א' של פסח=== * רשות: יונה מעונה מה * מחרך: כיום ולחי * נשמת: נשמת חוגגי חג המצות * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: [[האל העירה וראה]] * מאורה: ירוחם בך * ברכו: יבורך גואלי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * אופן: יקרו להלל ===טל=== * מגן: [[שזופת שמש#מגן|שזופת שמש]] * מחיה: [[שזופת שמש#מחיה|שלח רוחך]] * סדר הטל: ** בטל אצור לברר וללבן ** פזמון: יום הפילי תחינתי ** גאולה: יום פדותי ** פזמון: [[שזופת שמש#לך|לך שלום גשם]] ===ב' של פסח=== * רשות: בצר פקדנוך * מחרך: יקרו נסיך * אופן: יושב הכרובים על כנפי שחקים * נשמת: נשמת ישראל עמך * קדיש: שעה ניב דל * מאורה: יזכרו פלאך * ברכו: שחק וכל המון זבול * גאולה: אמרו בני אלהים * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===שבת חוה"מ פסח=== * רשות: שאל להודות לך * מחרך: אערוך בשבחי * נשמת: נשמת שומרי משמרת * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: ברום גלגל * אופן: מחנות עליונים * ברכו: צור לבבי רב חסדים * אהבה: יונה נכספה * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===יום שירה=== * רשות: יקרה תהלתך * מחרך: כל הנשמה תהלל במליה * נשמת: נשמת ישראל עמך * שבח: אתה נורא * קדיש: שבעה שחקים לא יכלכלוך * אופן: יחיד בגאונו וחסדו * ברכו: השתחווי וברכי * גאולה: [[יום ליבשה]] * יצאו בני ישראל חמושים ===אחרון של פסח=== * רשות: שורש בנו ישי * מחרך: נגדך אשים מגמתי * אופן: יה שכינתך * נשמת: נשמת שזופת שמש * קדיש: אל שמחת גילי * מאורה: כל פה צח * ברכו: זמירות אפצחה * אהבה: אהבה נוססה בי * גאולה: אני יום פדותי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * גאולה: כי ימי צבאי * זולת: תביאמו ותטעמו ותקל כובד נוגשים ==שבועות== ===א' שבועות=== * רשות: יום מעמד סיני * מחרך: דת אלהים צלך * מאורה: השכל והדת * נשמת: נשמת ידידים זרע איתני * שבח: אתה נורא אתה ומי יכילך * קדיש: קול מהלל יגדל * אהבה: אם תאהב דרך אמת * ברכו: נעים שמך להודות * זולת: אומר לצפון תני * פזמון אחרי הקריאה: אמת עלי לספר מאמרות * פזמון: בצר מנוסי אשימה * רשות לאזהרות: שולמית שחרחורת * אזהרות: [[אזהרות אבן גבירול|שמור לבי מענה]] * פזמון: יום יצאה כלת עדנים * אזהרות: [[אי זה מקום בינה]] ===ב' שבועות=== * רשות: יעירוני בשמך רעיוני * מחרך: אל אלהים נצחי * פזמון: בצר מנוסי אשימה * נשמת: נשמת ישורון ממטיף * קדיש: ה' אלהי גדלת * מאורה: כימי הנעורים * ברכו: עם בחרתם * אהבה: אל בדתך האמרתנו * גאולה: ישעך אקו בגלותי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * פזמון: אמת עלי לספר מאמרות * רשות למל"ת: כמה ירדפני * מל"ת: [[בצל שדי אחסה]] * פזמון: אלוה מתימן יבוא * אזהרות מל"ת: [[אי זה מקום בינה#מצוות לא תעשה|איסרה אתכם אמוני]] ==סוכות== ===א' של סוכות=== * רשות: יצב גבול שמם * מחרך: שם אל אשר אין לו ערך * אופן: מחנות עליונים * נשמת: נשמת ישורון החוגג * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: יחד קרבי * מאורה: שאלו ידידי בעדי * ברכו: השתחווי וברכי * אהבה: חופף עלינו כל היום * גאולה: יהמה לבבי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===הושענות ליום א=== * [[למענך אלהינו]] * [[אנא אל אחד ושמו אחד]] * [[אנא אל אחרון וראשון]] * [[כהושעת ירויי היאור]] ===ב' של סוכות=== * רשות: לשובב נות בית * מחרך: אל חי בקרבי * נשמת: נשמת ידידים פלטת זרע איתני * קדיש: יחד בני עליון * ברכו: אפצחה רינה ותודה * אופן: יעריצון אלי * מאורה: יעלת אהבים שמחי ורוני * אהבה: יונה איך תדמי * גאולה: אחשוק ולא אדע מקום ===הושענות יום ב=== * [[אנא אל אחד ומבייש אומרים שנים]] * [[אנא יוצרי דרשני]] * [[כהושעת יגיעי נשם]] ===הושענות יום ג=== * [[אנא האל הנקדש]] * [[אנא יסד יסודות מקדשי]] * [[כהושעת ידידים מכף מעבידים|כהושעת יפה נוף]] ===הושענות יום ד=== * [[אנא השם בכסאו]] * [[אנא צור מושיעי]] * [[כהושעת יקיר]] ===הושענות יום ה=== * אנא האל המיחד * [[אנא יוצרי וקדושי]] * [[כהושעת יקושי מלבן]] ===הושענות יום ו=== * [[אנא הבורא עולמו בימים ששה]] * [[אנא ישר מערכי]] * [[כהושעת ילידי אהב]] ===שבת חוה"מ=== * רשות: יסוד הכל והוא בכל * מחרך: נגדך אשים מגמתי * נשמת: נשמת ידידים פלטת זרע איתני * קדיש: יה לרוב חסדך * אופן: יעריצון אלי מלכי בקדש * ברכו: ידך אלהים יסדה * מאורה: אל אלהים חילי * אהבה: בעלת אוב וקסם * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===הושענות לשבת=== * אלהים אזון בטובך * אנא הנראה בלבת * [[כהושעת יהודה ואפרים]] ===הו"ר=== * נראה שזה כמו הספרדים אבל נוסף בהקפה ד' סליחה: יום באתם לחלות * הקפה ה': צאן מרעיתך לביתך פונות * צריך לבדוק שוב * סיום: נא חתמנו לחיים ==שמיני עצרת ושמחת תורה== ===שמיני עצרת=== * רשות: ידועת אמונות * מחרך: בשם אל חי הגיון לשוננו * אופן: אל אשר מעשיו עצומים * נשמת: נשמת מחנות מקהלות * קדיש: ישראל בחירי אל * ברכו: שאלוני בליל גדוד רעיוני * אהבה: ימי קדם לבן רודם * מאורה: יום תאוה ===תקון הגשם=== * מגן: אל חי יפתח אוצר * מחיה: אל חי יפתח ידו * עסטריותא: אל מעלה נשיאים * פזמון: אל בשמים * פזמון: אל חי יפתח אוצרות שמים * בגשמי אורה תאיר אדמה ===שמחת תורה=== * רשות: [[שפל רוח|שפל רוח שפל ברך וקומה]] * מחרך: מנחה טהורה * נשמת להקת עם אל * ברכו: אל פעליו גברו * מאורה: [[אמרות האל טהורות]] * אהבה: נודע בכל המון ===פזמונים על פטירת מרע"ה=== * יצורי כצל כולם * למי נתן צור מתן * [[אשריך הר העברים]] * אז איש עניו כשעלה אל הר העברים * קול מבשר: [[אבי עד חש לתארך|אבי עד חש לטהרך]] * גאולה: אסכלה נדודי * פזמון: [[צעקה יוכבד]] =מחזור קטן= {{מקורות לסידור|על פי: ספר מחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק"ק ארגיל יע"א, ליוורנו תרמ"א}} ==ראש השנה== ===שחרית יום א'=== * פתיחה: אקום לשורר * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: נשמת ידידי עליון * אופן: [[ידי רשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור אין כערכו * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עז שם ה' * פזמון: לבית ישראל יחיש ישועתו * פזמון (לשבת): שני ימים מקוימים * כרוג': ישראל להשית * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * ה' מלך: אדירי ישורון יברכו בקול * סלוק: יראי ה' הללוהו ===שחרית יום ב'=== * פתיחה: סמר גבי צור משגבי * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת יראיך * אופן: [[יה שמך ארוממך]] * זולת: שב מן הפסילים * רשות למגן: וארץ אתנפל * פזמון: יחיד אלהי אמן * מגן: אב המון גוים * פזמון: יום לריב תעמוד * כרוג': יאזין צורי * מחיה: איתן אוהבך * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * כרוג': יחיה צבאיו אל דעות * משלש: אהוב מבטן * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * ה' מלך: מלאכי צבא מעלה ירננו בקול * סלוק: יאתה לך יקר תפארת המלוכה ==יום כיפור== * בקשה: [[לך אלי תשוקתי]] * בקשה: [[שמע קולי]] * מסתגאב: [[ברכי אצולה]] * מסתגאב: אוילים מדרך פשעם ===סליחות ליל כיפור=== * פזמון: לך ה' הצדקה זאת אשיב אל לבי * [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] * סליחה: בליל עשור להתכפר * סליחה: [[משתחוים להדרת קודש]] * תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] * [[רחמנא אידכר לן]] * [[כי אנו עמך|כי אנחנו עמך]] * מי אל כמוך: אשמינו תבלע ===בקשות לחזרה=== * שחרית: ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה * מוסף: ה' בצר פקדוך * מנחה: ה' אשר עמדתי לפניו * נעילה: ה' חסדו יצוה ===שחרית=== * פזמון לברוך שאמר: ברוך אשר אשש דוק וחוג * פתיחה: סלח רשעתי * בקשה: שעה שוועי * רשות: אקום להודות לך * נשמת: נשמת אסירי עוונות * אופן: התעוררו תמהים * מאורה: אעמוד במשמר מנעמי * אהבה: אסירי תקותם * זולת: אחלה פניך באימתה * כרוג': אמרים עמכם קחו * רשות למגן: מארץ שפלנו * מגן: אזרח רענן * פזמון: מדמי הלבבות * כרוג': מחבש עצבות שרידי פאות * מחיה: אלוה פקד גפן פוריה * פזמון: חרדים לבית תפלתם * כרוג': מרפא יהיה דבר פי ועניניו * משלש: תם אהל צדק * עסטריותא: את חטאי נכח פני שמתי * (רהיט): החרשים שמעו * פזמון: כל מעשה ה' מאד נורא הוא * פזמון: מרום וקדוש שעה * ה' מלך: בטרם אמון * סלוק: האל הנקרא ממערב וממזרח ====סליחות לשחרית==== * סליחה: [[שופט כל הארץ]] * סליחה: [[יה איום זכור היום|יה איום]] * רהוטה: אמצה ממנו אשמתנו * מי אל כמוך: אשמנו תבלע ===מוסף=== * מגן: אלהים למשפטיך עמדנו היום * פזמון: נאור מקור חיים * כרוג': משמים עוונימו * מחיה: אילת אהבים * פזמון: יוספים שנית לעמוד * כרוג': מקשיב מענה * משלש: תמהים מחובם * תוכחה: ימי האדם צבא * (רהיט): אנא אדון עולם * פזמון: [[ישן אל תרדם]] * סלוק: אתה אלהי האלהים ====סדר עבודה==== * רשות: [[אערוך מדברי דתי]] * עבודה: [[אל אלהי אבותיכם האמירכם זרע אמוני]] * [[שנת אורה שנת ברכה]] * [[כמראה השמש באדר וזוהר]] * [[אשרי עין ראתה מכהן וחוק דתותיו]] * [[אין לנו לא אשם ולא אשים]] ====סליחות למוסף==== * [[ישראל עבדיך]] * מסתגאב: אומר אני מעשי למלך * רהוטה: אדני חזקי ארחמך * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים ===מנחה=== * תוכחה: [[בן אדמה]] * פזמון: אשם זע מזדונהו * פזמון: [[יה שמע אביוניך]] * מגן: אנושי לב כארי * כרוג': ישע יעטרהו * מחיה: מפרי שפתיו * כרוג': קדש תפארתנו * משלש: אתיתי מתחנן * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * פזמון: מושכי עול עוונים * היום יוודע * סילוק: אדיר אשר עולם בראת ====סליחות למנחה==== * יה אשר אשפוך לפניו * קראתי מצרה * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור]] ===נעילה=== * רשות לאשרי: [[מלכי עולם בורא]] * מגן: אדון היושב על חוג הארץ * כרוג': כחגבים נחשבו * מחיה: בבכי יונת אלם * כרוג': ענך בחמלתו * משלש: אילי הצדק * תוכחה: מצעק מעלות שחר * אדירי ישורון יברכו בקול * סילוק: [[אנשי חסד הנושאים קולם]] ====סליחות לנעילה==== * [[בנשף קדמתי]] * [[אל נורא עלילה]] * [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] hh1g1ksdl0oeue48p1rgarbok0mvmpf 3078750 3078688 2026-08-23T20:57:47Z בן עדריאל 9444 /* שחרית יום א' */ 3078750 wikitext text/x-wiki =חכמת המסכן= {{מקורות לסידור|על פי: ספר חכמת המסכן, ליוורנו תקל"ב}} ==עד פסח== ===שבת פורים=== * רשות: אל חי משוש לבי * מחרך: כל הנשמה תהלל במליה * נשמת: נשמת ישראל עמך לביתך משכימים * שבח: אתה נורא אתה ומי יכילך * קדיש: אלהים על שבח רמת * ברכו: יחדו ייחודו יחיד ואין בלעדו * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * אחר תתקבל, פזמון: בשנת בוקר (פתיחה למי כמוך) * מי כמוך: אדיר טובתך תמימה רמה ====למנחה==== * אשרי, פזמון: מרום לעמך גאלת (פתיחה למי כמוך) * מי כמוך: אדון אשר לו תאות מלוכה * גאולה: אם קמי לחרדתי * ובא לציון, לקדיש: אל שמחת גילי * זולת: אומר לצפון תני ===ד' מרחשוון פורים אדום=== * זולת: עושה נפלאות בורא נוראות * לקדיש: אל שמחת גילי שוכן הדביר * ברכו: השתחווי וברכי * מסתגאב: (לפני ובא לציון, רשות למי כמוך) אמליך אל ראשון בלי תכלה * מי כמוך: אביר יעקב חסדך הפק * קדיש: אל יחיד ומיוחד * ברכו: צור לבבי רב חסדים ===שקלים=== * מגן: יונה בצלמון * פזמון: ירד צווה אז מענה * כרוג': עדר נפוץ * מחיה: ידך נשאת * פזמון: יוסיף לקנות * כרוג': ה' יחיה * משלש: זיו כבודך * פזמון: זבוד יה * קיקלר: ימי פרישה וזמן קדושה * עסטריותא: ילבש צדקה כשריון * פזמון: יושב תהילות מאין תחילות * סילוק: כי אתה יוצר נגוהים ===זכור=== * רשות: דורשי ומצילי * מחרך: תרומה הרמנו * נשמת: נשמת ידועי חלאים * רשות למי כמוך: מי כמוך באלים ידידים קדמוך * מי כמוך: [[אדון חסדך בל יחדל]] * קדיש: שיר אה<!-- % --> בה חדש * ברכו: סודך לא נחקר * מגן: את מלחמות ה' * פזמון: יעץ הצר תחבולות * כרוג': ירים הוד המוניו * מחיה: מכנף הארץ * כרוג': לפניו ילין בכי * משלש: לוכד חכמים בערמם * פזמון: יאמר נא ישראל * פזמון: יושב תהילות * סילוק: אמר אויב ארדוף כאריה ===פורים=== * ביום לפני המגילה: * יסוד הכול אשר אין לו תחילה * פזמון: על אודות ימי הפורים * פזמון: קומה אלהים עזרתה לי * מאורה: איומה נאוה ושחורה * פזמון: זכר פורים לא יעבור * פזמון: יום פוריא יומא דנן * פזמון: [[קוראי מגילה]] * פזמון: יום שאת ויתר * פזמון: המן נלחץ ===שבת פרה=== * מגן: אספרה אל חוק * פזמון: אלהים צמאה לך נפש גולים * כרוג': ישראל יושיע אל * מחיה: טהור עינים בצוותו * כרוג': הפרה עוד יגל אל * משלש: פדות שלח מראש * פזמון: יושב תהלות * סילוק: אלפתנו להטהר ===שבת החודש=== * מגן: ירח למועדים * פזמון: יה אור מסות * כרוג': יעקב יתר צור * מחיה: יצאת לישע * פזמון: יודעי דעת אלהיכם * כרוג': ה' יואל צפות * משלש: יוסף ידו * פזמון: יוצק יום יום לחשו * פזמון: יושב תהלות * סילוק: כי אתה אל עולם ===שבת הגדול=== * אזהרות: ** [[בנים שמעו לי ילדי איתני]] ** פזמון: ימינך אל נגלתה ==פסח== ===ליל פסח=== * [[ליל שמורים אותו אל חצה]] ===א' של פסח=== * רשות: יונה מעונה מה * מחרך: כיום ולחי * נשמת: נשמת חוגגי חג המצות * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: [[האל העירה וראה]] * מאורה: ירוחם בך * ברכו: יבורך גואלי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * אופן: יקרו להלל ===טל=== * מגן: [[שזופת שמש#מגן|שזופת שמש]] * מחיה: [[שזופת שמש#מחיה|שלח רוחך]] * סדר הטל: ** בטל אצור לברר וללבן ** פזמון: יום הפילי תחינתי ** גאולה: יום פדותי ** פזמון: [[שזופת שמש#לך|לך שלום גשם]] ===ב' של פסח=== * רשות: בצר פקדנוך * מחרך: יקרו נסיך * אופן: יושב הכרובים על כנפי שחקים * נשמת: נשמת ישראל עמך * קדיש: שעה ניב דל * מאורה: יזכרו פלאך * ברכו: שחק וכל המון זבול * גאולה: אמרו בני אלהים * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===שבת חוה"מ פסח=== * רשות: שאל להודות לך * מחרך: אערוך בשבחי * נשמת: נשמת שומרי משמרת * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: ברום גלגל * אופן: מחנות עליונים * ברכו: צור לבבי רב חסדים * אהבה: יונה נכספה * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===יום שירה=== * רשות: יקרה תהלתך * מחרך: כל הנשמה תהלל במליה * נשמת: נשמת ישראל עמך * שבח: אתה נורא * קדיש: שבעה שחקים לא יכלכלוך * אופן: יחיד בגאונו וחסדו * ברכו: השתחווי וברכי * גאולה: [[יום ליבשה]] * יצאו בני ישראל חמושים ===אחרון של פסח=== * רשות: שורש בנו ישי * מחרך: נגדך אשים מגמתי * אופן: יה שכינתך * נשמת: נשמת שזופת שמש * קדיש: אל שמחת גילי * מאורה: כל פה צח * ברכו: זמירות אפצחה * אהבה: אהבה נוססה בי * גאולה: אני יום פדותי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * גאולה: כי ימי צבאי * זולת: תביאמו ותטעמו ותקל כובד נוגשים ==שבועות== ===א' שבועות=== * רשות: יום מעמד סיני * מחרך: דת אלהים צלך * מאורה: השכל והדת * נשמת: נשמת ידידים זרע איתני * שבח: אתה נורא אתה ומי יכילך * קדיש: קול מהלל יגדל * אהבה: אם תאהב דרך אמת * ברכו: נעים שמך להודות * זולת: אומר לצפון תני * פזמון אחרי הקריאה: אמת עלי לספר מאמרות * פזמון: בצר מנוסי אשימה * רשות לאזהרות: שולמית שחרחורת * אזהרות: [[אזהרות אבן גבירול|שמור לבי מענה]] * פזמון: יום יצאה כלת עדנים * אזהרות: [[אי זה מקום בינה]] ===ב' שבועות=== * רשות: יעירוני בשמך רעיוני * מחרך: אל אלהים נצחי * פזמון: בצר מנוסי אשימה * נשמת: נשמת ישורון ממטיף * קדיש: ה' אלהי גדלת * מאורה: כימי הנעורים * ברכו: עם בחרתם * אהבה: אל בדתך האמרתנו * גאולה: ישעך אקו בגלותי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] * פזמון: אמת עלי לספר מאמרות * רשות למל"ת: כמה ירדפני * מל"ת: [[בצל שדי אחסה]] * פזמון: אלוה מתימן יבוא * אזהרות מל"ת: [[אי זה מקום בינה#מצוות לא תעשה|איסרה אתכם אמוני]] ==סוכות== ===א' של סוכות=== * רשות: יצב גבול שמם * מחרך: שם אל אשר אין לו ערך * אופן: מחנות עליונים * נשמת: נשמת ישורון החוגג * שבח: אתה נורא אתה * קדיש: יחד קרבי * מאורה: שאלו ידידי בעדי * ברכו: השתחווי וברכי * אהבה: חופף עלינו כל היום * גאולה: יהמה לבבי * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===הושענות ליום א=== * [[למענך אלהינו]] * [[אנא אל אחד ושמו אחד]] * [[אנא אל אחרון וראשון]] * [[כהושעת ירויי היאור]] ===ב' של סוכות=== * רשות: לשובב נות בית * מחרך: אל חי בקרבי * נשמת: נשמת ידידים פלטת זרע איתני * קדיש: יחד בני עליון * ברכו: אפצחה רינה ותודה * אופן: יעריצון אלי * מאורה: יעלת אהבים שמחי ורוני * אהבה: יונה איך תדמי * גאולה: אחשוק ולא אדע מקום ===הושענות יום ב=== * [[אנא אל אחד ומבייש אומרים שנים]] * [[אנא יוצרי דרשני]] * [[כהושעת יגיעי נשם]] ===הושענות יום ג=== * [[אנא האל הנקדש]] * [[אנא יסד יסודות מקדשי]] * [[כהושעת ידידים מכף מעבידים|כהושעת יפה נוף]] ===הושענות יום ד=== * [[אנא השם בכסאו]] * [[אנא צור מושיעי]] * [[כהושעת יקיר]] ===הושענות יום ה=== * אנא האל המיחד * [[אנא יוצרי וקדושי]] * [[כהושעת יקושי מלבן]] ===הושענות יום ו=== * [[אנא הבורא עולמו בימים ששה]] * [[אנא ישר מערכי]] * [[כהושעת ילידי אהב]] ===שבת חוה"מ=== * רשות: יסוד הכל והוא בכל * מחרך: נגדך אשים מגמתי * נשמת: נשמת ידידים פלטת זרע איתני * קדיש: יה לרוב חסדך * אופן: יעריצון אלי מלכי בקדש * ברכו: ידך אלהים יסדה * מאורה: אל אלהים חילי * אהבה: בעלת אוב וקסם * [[שמחים בצאתם ובביאתם]] ===הושענות לשבת=== * אלהים אזון בטובך * אנא הנראה בלבת * [[כהושעת יהודה ואפרים]] ===הו"ר=== * נראה שזה כמו הספרדים אבל נוסף בהקפה ד' סליחה: יום באתם לחלות * הקפה ה': צאן מרעיתך לביתך פונות * צריך לבדוק שוב * סיום: נא חתמנו לחיים ==שמיני עצרת ושמחת תורה== ===שמיני עצרת=== * רשות: ידועת אמונות * מחרך: בשם אל חי הגיון לשוננו * אופן: אל אשר מעשיו עצומים * נשמת: נשמת מחנות מקהלות * קדיש: ישראל בחירי אל * ברכו: שאלוני בליל גדוד רעיוני * אהבה: ימי קדם לבן רודם * מאורה: יום תאוה ===תקון הגשם=== * מגן: אל חי יפתח אוצר * מחיה: אל חי יפתח ידו * עסטריותא: אל מעלה נשיאים * פזמון: אל בשמים * פזמון: אל חי יפתח אוצרות שמים * בגשמי אורה תאיר אדמה ===שמחת תורה=== * רשות: [[שפל רוח|שפל רוח שפל ברך וקומה]] * מחרך: מנחה טהורה * נשמת להקת עם אל * ברכו: אל פעליו גברו * מאורה: [[אמרות האל טהורות]] * אהבה: נודע בכל המון ===פזמונים על פטירת מרע"ה=== * יצורי כצל כולם * למי נתן צור מתן * [[אשריך הר העברים]] * אז איש עניו כשעלה אל הר העברים * קול מבשר: [[אבי עד חש לתארך|אבי עד חש לטהרך]] * גאולה: אסכלה נדודי * פזמון: [[צעקה יוכבד]] =מחזור קטן= {{מקורות לסידור|על פי: ספר מחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק"ק ארגיל יע"א, ליוורנו תרמ"א}} ==ראש השנה== ===שחרית יום א'=== * פתיחה: אקום לשורר * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: [[נשמת ידידי עליון]] * אופן: [[ידי רשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור אין כערכו * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עז שם ה' * פזמון: לבית ישראל יחיש ישועתו * פזמון (לשבת): שני ימים מקוימים * כרוג': ישראל להשית * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * ה' מלך: אדירי ישורון יברכו בקול * סלוק: יראי ה' הללוהו ===שחרית יום ב'=== * פתיחה: סמר גבי צור משגבי * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת יראיך * אופן: [[יה שמך ארוממך]] * זולת: שב מן הפסילים * רשות למגן: וארץ אתנפל * פזמון: יחיד אלהי אמן * מגן: אב המון גוים * פזמון: יום לריב תעמוד * כרוג': יאזין צורי * מחיה: איתן אוהבך * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * כרוג': יחיה צבאיו אל דעות * משלש: אהוב מבטן * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * ה' מלך: מלאכי צבא מעלה ירננו בקול * סלוק: יאתה לך יקר תפארת המלוכה ==יום כיפור== * בקשה: [[לך אלי תשוקתי]] * בקשה: [[שמע קולי]] * מסתגאב: [[ברכי אצולה]] * מסתגאב: אוילים מדרך פשעם ===סליחות ליל כיפור=== * פזמון: לך ה' הצדקה זאת אשיב אל לבי * [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] * סליחה: בליל עשור להתכפר * סליחה: [[משתחוים להדרת קודש]] * תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] * [[רחמנא אידכר לן]] * [[כי אנו עמך|כי אנחנו עמך]] * מי אל כמוך: אשמינו תבלע ===בקשות לחזרה=== * שחרית: ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה * מוסף: ה' בצר פקדוך * מנחה: ה' אשר עמדתי לפניו * נעילה: ה' חסדו יצוה ===שחרית=== * פזמון לברוך שאמר: ברוך אשר אשש דוק וחוג * פתיחה: סלח רשעתי * בקשה: שעה שוועי * רשות: אקום להודות לך * נשמת: נשמת אסירי עוונות * אופן: התעוררו תמהים * מאורה: אעמוד במשמר מנעמי * אהבה: אסירי תקותם * זולת: אחלה פניך באימתה * כרוג': אמרים עמכם קחו * רשות למגן: מארץ שפלנו * מגן: אזרח רענן * פזמון: מדמי הלבבות * כרוג': מחבש עצבות שרידי פאות * מחיה: אלוה פקד גפן פוריה * פזמון: חרדים לבית תפלתם * כרוג': מרפא יהיה דבר פי ועניניו * משלש: תם אהל צדק * עסטריותא: את חטאי נכח פני שמתי * (רהיט): החרשים שמעו * פזמון: כל מעשה ה' מאד נורא הוא * פזמון: מרום וקדוש שעה * ה' מלך: בטרם אמון * סלוק: האל הנקרא ממערב וממזרח ====סליחות לשחרית==== * סליחה: [[שופט כל הארץ]] * סליחה: [[יה איום זכור היום|יה איום]] * רהוטה: אמצה ממנו אשמתנו * מי אל כמוך: אשמנו תבלע ===מוסף=== * מגן: אלהים למשפטיך עמדנו היום * פזמון: נאור מקור חיים * כרוג': משמים עוונימו * מחיה: אילת אהבים * פזמון: יוספים שנית לעמוד * כרוג': מקשיב מענה * משלש: תמהים מחובם * תוכחה: ימי האדם צבא * (רהיט): אנא אדון עולם * פזמון: [[ישן אל תרדם]] * סלוק: אתה אלהי האלהים ====סדר עבודה==== * רשות: [[אערוך מדברי דתי]] * עבודה: [[אל אלהי אבותיכם האמירכם זרע אמוני]] * [[שנת אורה שנת ברכה]] * [[כמראה השמש באדר וזוהר]] * [[אשרי עין ראתה מכהן וחוק דתותיו]] * [[אין לנו לא אשם ולא אשים]] ====סליחות למוסף==== * [[ישראל עבדיך]] * מסתגאב: אומר אני מעשי למלך * רהוטה: אדני חזקי ארחמך * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים ===מנחה=== * תוכחה: [[בן אדמה]] * פזמון: אשם זע מזדונהו * פזמון: [[יה שמע אביוניך]] * מגן: אנושי לב כארי * כרוג': ישע יעטרהו * מחיה: מפרי שפתיו * כרוג': קדש תפארתנו * משלש: אתיתי מתחנן * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * פזמון: מושכי עול עוונים * היום יוודע * סילוק: אדיר אשר עולם בראת ====סליחות למנחה==== * יה אשר אשפוך לפניו * קראתי מצרה * מי אל כמוך: [[אדיר ונאור]] ===נעילה=== * רשות לאשרי: [[מלכי עולם בורא]] * מגן: אדון היושב על חוג הארץ * כרוג': כחגבים נחשבו * מחיה: בבכי יונת אלם * כרוג': ענך בחמלתו * משלש: אילי הצדק * תוכחה: מצעק מעלות שחר * אדירי ישורון יברכו בקול * סילוק: [[אנשי חסד הנושאים קולם]] ====סליחות לנעילה==== * [[בנשף קדמתי]] * [[אל נורא עלילה]] * [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] 4wrb9gt1h7xxnubqtym0nyhi9v16vc4 2 1739013 3078694 3077254 2026-08-23T19:35:44Z בן עדריאל 9444 3078694 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור| מקורות: * מחזור קטן – קצונטינא, ליוורנו תרל"ב * מחזור קטן – קצונטינא, תונס תרע"ג הפיוטים שקוצצו במהדורת תרע"ג מסומנים {{סימון אפור|באפור}}{{ש}} הפיוטים שנוספו במהדורה זו מסומנים באמצעות * }} ===א' של ראש השנה=== * יחיד ומיוחד צדיק ונושע הוא * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: נשמת ידידי עליון * שבח: האל המלך יושב * אופן: [[ידי רשים]] * קדיש: יה צור העולמים {{רקע אפור}} * קדיש: מרומם אל בישראל * יוצר: אסיר משחר * מגן: אתה כוננת מישרים * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עוז * משלש: למשפט כונן כסאו * סילוק: יראי ה' הללוהו {{סוף}} * סליחה למלכיות: יום לריב תעמוד* * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * [[עת שערי רצון להפתח]]* * [[ה' בקול שופר]]* * פזמון: קול שופר הדרור * אדירי ישורון יברכו בקול ===בקשות=== * לאדון כל (פתיחה לכל ברואי) * [[כל ברואי מעלה ומטה]] * ישתבח שמך (פתיחה לאדון עולם) * [[אדון עולם]] * יתברך צור (פתיחה ליגדל) * [[יגדל]] * [[בת אהובת אל קמה בשחר]] * [[שופט כל הארץ]] * יום זה דר במרומים * [[ה' יום לך אערוך תחינה]] ===ב' של ראש השנה=== * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת יראיך עורכי * אופן: [[יה שמך ארוממך]] {{רקע אפור}} * רשות למגן: וארץ אתנפל * פזמון: ירצה צור * מגן: אב המון גוים * סליחה: [[מנומם בעת קומם]] {{סוף}} * כרוג': יאזין צור היום * מחיה: איתן אוהבך {{רקע אפור}} * ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * משלש: אהוב מבטן * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * סלוק: יאתה לך {{סוף}} * ה' מלך: מלאכי צבא מעלה * פזמון: ה' אלהינו יחיד הוא ושמו === יום כיפור=== {{רקע אפור}} * יחיד ומיוחד צדיק ונושע הוא {{סוף}} * רשות לה' מלך: שבחי איומה ה' אחד * רשות להלל הגדול: שוררו נאמני * נשמת: נשמת אסירי עוונות * שבח: האל המלך * שבח: אל אדון סלח נא * אופן: התעוררו תמהים * מאורה: אעמוד במשמר מנעמי * רשות לקדיש: שמעה אדון עולם {{רקע אפור}} * רשות: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/רשות|וארץ אשפיל]] {{סוף}} * סליחה: [[יה איום]] {{רקע אפור}} * מגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן|אבן בוחן]] * סליחה: [[יענה בבור אבות]] * כרוג': [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן#כרוג'|שמע לחש]] * מחיה: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה|אזי בהר המור]] * כרוג': [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה#כרוג'|שלום רב]] * משלש: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/משלש|איש תם יושב]] {{סוף}} * סליחה: [[יום צעקו שבים]] * וזה אל זה שואלים. זוהר הרקיע בעין חשמליו * סליחה: מה לך בן אדם {{רקע אפור}} * פזמון: [[יעזוב רשע נתיבו|יעזוב רשע דרכו ונתיבו]] * ועתה ה' אלהינו לא בצדקתי * סליחה: כל מעשה ה' * קרוב אתה לכל מבקשיך * יה"ר שתחשב עמידתי * חרדים לבית תפילתם * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים {{סוף}} * ה' מלך: אדירי ישורון יברכו בקול {{רקע אפור}} * בקשה: שעה שועי ורפא מחלתי {{סוף}} ===מוסף=== * סלוק: אלהי ישראל אאדירה * רשות לסדר עבודה: [[אדברה וירוח לי]] * סדר עבודה: [[אזכיר גבורות אלוה]]{{הערה|לפי המנהג שבמהד' תרל"ב החזן מפסיקים באות ק' והחזן אומר את סדר העבודה שבדפוס ([[אתה כוננת עולם מראש]]), ואחר כך ממשיכים מהמקום שהפסיקו. במהד' תרע"ג קיצצו את סדר העבודה משם ואילך.}} {{רקע אפור}} * מה נהדר: [[כאומן רופא]] * [[אשרי עין ראתה ארון התפארת]] * [[נשארנו ריקים וצועקים]] {{סוף}} ;סליחות: {{רקע אפור}} * סליחה: אמצה ממנו אשמתנו * סליחה: [[יוספים שנית]] * אנה אדון העולם * אבאר דת שעשועים * מחרך: לערוך שיר באנו * סליחה: אלהי נשמת אנוש * סליחה: מציב אדמה * סליחה: האומרים בקול שירים * סליחה: כל היצור יאבד * סליחה: שוכן שמי ערץ * סליחה: [[שנאנים שאננים]] * סליחה: שם ה' צבאות * סליחה: יה יעריצון * סליחה: שובה שביתנו * מי כמוך אל יוסד אדניי * מי כמוך שדי עד לא ראשית * אנחנו החומר * מעשה אלהינו אדיר בויעודו * אמרו לאלהים אל מלך בעולמו * כי רכובו בערבות * יתגדל אדיר בשמי ערץ * סליחה: יה צוה הנחה * סליחה: יום אחד בשנה * סליחה: מושכי עול עוונים * היום יודע אל רם {{סוף}} * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] {{רקע אפור}} * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] {{סוף}} * סליחה: יה אשר אשפוך לפני * סליחה: ייטב רחשי * סליחה: [[אנא כעב זדוני תמחהו]] {{רקע אפור}} * סליחה: אלהי קדם מעונה * סליחה: [[מרום וקדוש שעה]] * סליחה: רועה ישראל האזן * סליחה: זכור נא אלהינו * סליחה: [[מצעק מעלות השחר]] * פזמון: [[אל נגלה במדות שלש עשרה]] * סליחה: [[ידידיך מאמש]] * סליחה: [[בנשף קדמתי]] * סליחה: אנא ה' היטיבה חתימה * סליחה: [[אל נורא עלילה]] {{סוף}} * סליחה: [[מלכי עולם בורא]] {{רקע אפור}} * סליחה: [[שם אל קמתי לברך]] * סליחה: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] {{סוף}} ===עשרת ימי תשובה=== * סליחה: ה' יושב קדם ==בקשות ופזמונים== … ==הערות== pjdnxradif0chfgva1so0t74nhp7ypc 3078748 3078694 2026-08-23T20:56:48Z בן עדריאל 9444 3078748 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור| מקורות: * מחזור קטן – קצונטינא, ליוורנו תרל"ב * מחזור קטן – קצונטינא, תונס תרע"ג הפיוטים שקוצצו במהדורת תרע"ג מסומנים {{סימון אפור|באפור}}{{ש}} הפיוטים שנוספו במהדורה זו מסומנים באמצעות * }} ===א' של ראש השנה=== * יחיד ומיוחד צדיק ונושע הוא * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: [[נשמת ידידי עליון]] * שבח: האל המלך יושב * אופן: [[ידי רשים]] * קדיש: יה צור העולמים {{רקע אפור}} * קדיש: מרומם אל בישראל * יוצר: אסיר משחר * מגן: אתה כוננת מישרים * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עוז * משלש: למשפט כונן כסאו * סילוק: יראי ה' הללוהו {{סוף}} * סליחה למלכיות: יום לריב תעמוד* * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * [[עת שערי רצון להפתח]]* * [[ה' בקול שופר]]* * פזמון: קול שופר הדרור * אדירי ישורון יברכו בקול ===בקשות=== * לאדון כל (פתיחה לכל ברואי) * [[כל ברואי מעלה ומטה]] * ישתבח שמך (פתיחה לאדון עולם) * [[אדון עולם]] * יתברך צור (פתיחה ליגדל) * [[יגדל]] * [[בת אהובת אל קמה בשחר]] * [[שופט כל הארץ]] * יום זה דר במרומים * [[ה' יום לך אערוך תחינה]] ===ב' של ראש השנה=== * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] * נשמת: נשמת יראיך עורכי * אופן: [[יה שמך ארוממך]] {{רקע אפור}} * רשות למגן: וארץ אתנפל * פזמון: ירצה צור * מגן: אב המון גוים * סליחה: [[מנומם בעת קומם]] {{סוף}} * כרוג': יאזין צור היום * מחיה: איתן אוהבך {{רקע אפור}} * ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * משלש: אהוב מבטן * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * סלוק: יאתה לך {{סוף}} * ה' מלך: מלאכי צבא מעלה * פזמון: ה' אלהינו יחיד הוא ושמו === יום כיפור=== {{רקע אפור}} * יחיד ומיוחד צדיק ונושע הוא {{סוף}} * רשות לה' מלך: שבחי איומה ה' אחד * רשות להלל הגדול: שוררו נאמני * נשמת: נשמת אסירי עוונות * שבח: האל המלך * שבח: אל אדון סלח נא * אופן: התעוררו תמהים * מאורה: אעמוד במשמר מנעמי * רשות לקדיש: שמעה אדון עולם {{רקע אפור}} * רשות: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/רשות|וארץ אשפיל]] {{סוף}} * סליחה: [[יה איום]] {{רקע אפור}} * מגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן|אבן בוחן]] * סליחה: [[יענה בבור אבות]] * כרוג': [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן#כרוג'|שמע לחש]] * מחיה: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה|אזי בהר המור]] * כרוג': [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה#כרוג'|שלום רב]] * משלש: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/משלש|איש תם יושב]] {{סוף}} * סליחה: [[יום צעקו שבים]] * וזה אל זה שואלים. זוהר הרקיע בעין חשמליו * סליחה: מה לך בן אדם {{רקע אפור}} * פזמון: [[יעזוב רשע נתיבו|יעזוב רשע דרכו ונתיבו]] * ועתה ה' אלהינו לא בצדקתי * סליחה: כל מעשה ה' * קרוב אתה לכל מבקשיך * יה"ר שתחשב עמידתי * חרדים לבית תפילתם * מי אל כמוך: אתה אמרת אבקש אובדים {{סוף}} * ה' מלך: אדירי ישורון יברכו בקול {{רקע אפור}} * בקשה: שעה שועי ורפא מחלתי {{סוף}} ===מוסף=== * סלוק: אלהי ישראל אאדירה * רשות לסדר עבודה: [[אדברה וירוח לי]] * סדר עבודה: [[אזכיר גבורות אלוה]]{{הערה|לפי המנהג שבמהד' תרל"ב החזן מפסיקים באות ק' והחזן אומר את סדר העבודה שבדפוס ([[אתה כוננת עולם מראש]]), ואחר כך ממשיכים מהמקום שהפסיקו. במהד' תרע"ג קיצצו את סדר העבודה משם ואילך.}} {{רקע אפור}} * מה נהדר: [[כאומן רופא]] * [[אשרי עין ראתה ארון התפארת]] * [[נשארנו ריקים וצועקים]] {{סוף}} ;סליחות: {{רקע אפור}} * סליחה: אמצה ממנו אשמתנו * סליחה: [[יוספים שנית]] * אנה אדון העולם * אבאר דת שעשועים * מחרך: לערוך שיר באנו * סליחה: אלהי נשמת אנוש * סליחה: מציב אדמה * סליחה: האומרים בקול שירים * סליחה: כל היצור יאבד * סליחה: שוכן שמי ערץ * סליחה: [[שנאנים שאננים]] * סליחה: שם ה' צבאות * סליחה: יה יעריצון * סליחה: שובה שביתנו * מי כמוך אל יוסד אדניי * מי כמוך שדי עד לא ראשית * אנחנו החומר * מעשה אלהינו אדיר בויעודו * אמרו לאלהים אל מלך בעולמו * כי רכובו בערבות * יתגדל אדיר בשמי ערץ * סליחה: יה צוה הנחה * סליחה: יום אחד בשנה * סליחה: מושכי עול עוונים * היום יודע אל רם {{סוף}} * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] {{רקע אפור}} * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] {{סוף}} * סליחה: יה אשר אשפוך לפני * סליחה: ייטב רחשי * סליחה: [[אנא כעב זדוני תמחהו]] {{רקע אפור}} * סליחה: אלהי קדם מעונה * סליחה: [[מרום וקדוש שעה]] * סליחה: רועה ישראל האזן * סליחה: זכור נא אלהינו * סליחה: [[מצעק מעלות השחר]] * פזמון: [[אל נגלה במדות שלש עשרה]] * סליחה: [[ידידיך מאמש]] * סליחה: [[בנשף קדמתי]] * סליחה: אנא ה' היטיבה חתימה * סליחה: [[אל נורא עלילה]] {{סוף}} * סליחה: [[מלכי עולם בורא]] {{רקע אפור}} * סליחה: [[שם אל קמתי לברך]] * סליחה: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] {{סוף}} ===עשרת ימי תשובה=== * סליחה: ה' יושב קדם ==בקשות ופזמונים== … ==הערות== dj72lhluxoeowqeoj6vpbo2f1ifncvb 2 1739281 3078666 3077092 2026-08-23T16:32:07Z בן עדריאל 9444 /* שחרית יום כיפור */ 3078666 wikitext text/x-wiki {{הור2|מפתח הפיוטים שב'''סדור תפלות השנה למנהג רומניא''', ונציה רפ"ג. מפתח פיוטים לפי סוגים נדפס בסידור עצמו בעמ' 927. לשם הנוחות, הספרור המקורי שהוא באותיות ולפי דפים (2 עמודים הינם יחידה אחת), הומר לספרות לפי מספר העמודים הסידורי (כל עמוד הוא יחידה).}} ==שבת== * [[ברוך שאמר בסימן א"ב]] (58) * להוצאת ס"ת: [[אלהי הרוחות הושיעה נא|אלהי האלהים הושיעה נא]] (64) * להוצאת ס"ת: [[מי כמוך אומר ומקים]] (64) * [[יגדל]] (69) * [[אדון עולם]] (70) * [[כל ברואי מעלה ומטה|כל ברואי]] (70) * זמר להבדלה: [[שיר אענה|בשיר אענה]] (80) ==שבת ראש חודש== * פתיחה: איומה לגוף ירדה (86) * פתיחה: [[שירו לאל נבוני]] (87) * פתיחה: ימים מאז הוקדשו (87) * יוצר: אהלל למאיר (87) * יוצר: מה מתקו טעמי שבת (88) * אופן: לאל נערץ בסוד קדושים (89) * זולת: אמת אומנתי (90) * מי כמוך אומר ומקים (90) * מי כמוך בדברו גוזר (91) ==שבת חנוכה== * פתיחה: בנר חנוכה אודך (102) * {{ק|פתיחה: [[שעריך בדפקי]] (102)}} * פתיחה: אלהינו לך יאתה מלוכה (102) * קדיש: ישעך יזכירו (102) * יוצר: איום מבראשית (103) * אופן: [[שני זיתים נכרתים|שני זיתים]] (104) * זולת: [[אזכור מעללי יה]] (104) * [[ריב בין שבת וחנוכה|מי כמוך שבת וחנוכה נגשו]] (105) * מי כמוך שמים כוננת (106) ==עשרה בטבת== * קרובות: את שמועתנו מי האמין (110) * סליחה: אויל יעץ (112) * סליחה: [[אזכרה מצוק]] (112) * סליחה: אזכור ואאנח (113) * סליחה: אתא צרי וסמך על עירי (113) * סליחה: חיים שאלתי (114) * סליחה: אפסו אמונים (115) * סליחה: איך נמכרו בנים (115) * סליחה: איך נפלה (116) * תחנון: [[שעה עליון לקול אביון]] (116) * {{ק|י"א תחנון [[יה למתי צפנת|יה למתי]] (117)}} * תחנון: אלוה מכין תבל (117) * תחנון: לדוברת יחודך (117) * חטאנו: שקדו עם נדכא ונחבל (118) * חטאנו: תשובי עשה אלי (118) * וידוי: או"א איך ארמון היכלך (119) ==שקלים== * הכרזה (שבעתא): [[אשכול איווי תאות כל נפש]] (123) * פתיחה: עדתי לאל מיחלת (125) * פתיחה: ממחצית שקל (125) * פתיחה: אדון עולם אשר נעלם (125) * יוצר: אשא דעי (125) * יוצר: אורח חיים לצדיק (126) * אופן: לאל הברוך נעימות נותנים (127) * אופן: אחזו אחזו אלים (128) * אופן: מלאכים ממליכים (128) * זולת: אקומה ולב אבינה (128) * זולת: אדברה בצר רוחי (129) * מי כמוך שמים נטית כיריעה (130) * מי כמוך אל אלהי הצבאות (130) * מי כמוך אופני מעוני (132) ==זכור== * הכרזה (שבעתא): [[ויבא ארז ראש קצינים]] (134) * פתיחה: [[קוראי מגילה]] (135) * פתיחה: יום בהמן (136) * פתיחה: יום בשם יאיר (136) * {{ק|י"א ברכו ידידי אל (136)}} * יוצר: אגגי עליך בפשטו כילק (136) * אפיקרון בתוך חלק (סילוק?) (137) * אופן: יוצר הכל הקדים (138) * זולת: אלו שלש מצוות (139) * זולת: את ה' דרשתי (139) * מי כמוך: [[מי כמוך (ריה"ל)|אדון חסדך]] (140) ==צום אסתר== * קרובות: ומרדכי ידע (147) * סליחה: אחות פתשגן (150) * סליחה: את פניך ה' בבקשי (151) * סליחה: אגגי בקש (151) * תחנון: יהירים קמו (152) * תחנון: יום רכב (152) * סליחה: אגגי אז כעמד (153) * סליחה: אליך ה' מושיב יחידים (154) * תחנון: מזנב אז בראשית בא (154) * תחנון: ארבה גזם וילק (155) * סליחה: אל חצריך עמך הסתופף (155) * תחנון: שועלים מחבלים (156) * סליחה: אגגי שקד (157) * סליחה: איש צר ואויב (158) * תחנון: אז בגלותי (159) * סליחה: אתה אלהים מתנשא (159) * תחנון: המן נלחץ (160) * סליחה: אגגי אשר חשב (160) * תחנון: יום דלה ונאנחה (161) * סליחה: חיים אשאלה ממך (161) * חטאנו: ה' מה רבו צרי (162) ==פורים== * אחר קריאת מגילה: [[ארור המן|ברוך ה' ברוך וברוך ה']] (170) * קרובות: אמתך וחסדך אל תרחק (171) * בברכת המינים: [[ויאהב אומן#אספרה אל חוק|אספרה אל חוק]] (173) * שם: [[ויאהב אומן#אמל ורבך|אמל ורבך]] (173) * עושה שלום: אז בקומם עלי (175) * פתיחה למגילה: שיר אהבה חדש (176) * פתיחה למגילה: שוררו לאל ידידים (177) ==פרה== * הכרזה (שבעתא): [[פרה אמרה קשה]] (177) * פתיחה: שחרית אקדמה (179) * פתיחה: אשר יצר שחקים על אדמה (179) * פתיחה: אשרו המוני (180) * {{ק|וי"א אבא בשיר ערב (קדיש) וכן לקראת מקור חיים (פתיחה) (180)}} * ברכו: ישורון צא (180) * יוצר: אקרא יומם (181) * אופן: אומרים קדוש (182) * אופן: ישעך יכתירו (182) * אופן: מחנות עליונים (182) * זולת: אמרות ה' אמרות טהורות (183) * מי כמוך אל אלהי הרוחות (184) * מי כמוך שוכן בשמי קדם (185) * מי כמוך שוכן שמי ערץ (186) ==החדש== * הכרזה (שבעתא): [[ראשון אמצת לפרח שושנים]] (188) * פתיחה: שעה אלי (190) * פתיחה: אשר נקדש (190) * פתיחה: ראשון לציון אלהיכם יבשרכם (190) * {{ק|י"א קדיש אבא בשיר (190)}} * פתיחה: מקבץ המוני (190) * {{ק|י"א קדיש לקראת מקור חיים (191)}} * יוצר: אחלה פני בורא ניב ולשון (191) * סלוק: יציאות שבת שתים (192) * אופן: מלאכים ממליכים (192) * אופן: שובב בירחי ראש (192) * זולת: אז מראש הודחתי (193) * מי כמוך אלהים בקדש חזיתיך (194) * מי כמוך שומר עמך ישראל (195) * מי כמוך שתים בגבורה (196) ==שבת הגדול== * פתיחה: נדיבי עמים (199) * קדיש: נעלה ברוב אונים (199) * ברכו: שארית תם הטוב (200) * {{ק|י"א לברכו [[יעידון כל עבדיך]] (200)}} * וי"א ברכו: ידי אל תנו (200) * יוצר: אלי צורי וישועתי (200) * יוצר: [[אדיר דר מתוחים]] (201) * אופן: לחייך בתורים (204) * אופן: שוקיו עמודי שש (204) * אהבה: לפליטת בן בכור (204) * זולת: אמת ויציב דבריך הנעימים (205) * זולת: אלכה לי ואשובה (205) * מי כמוך אל נורא תהלות (206) * מי כמוך אדיר אדירים חונן דל (207) * גאולה: [[יום ליבשה]] (213) * הכרזה: ** כך גזרו רבותינו אנשי הכנסת (214) ** [[אז כגולגל שעבוד הורים]] (214) ==יום ראשון של פסח== * מעריב: [[ליל שמורים אותו אל חצה]] (218) * ליל הסדר: [[דיינו]] (224) * [[אז רוב ניסים]] (232) * עושה פלא במצרים (232) * קול נתנה (233) * פתיחה: שמחו איתני (233) * פתיחה: אומר לצפון תני (234) * פתיחה: אמרי הגיוני (234) * פתיחה: כמה אלהי טובות גמלתני (235) * קדיש: אחוה מפלאות (235) * קדיש: אספר נפלאות (235) * ברכו: [[שחי לאל]] (236) * ברכו: שאי עין יחידתי (236) * יוצר: [[אור ישע מאושרים]] (236) * אופן: [[אור ישע מאושרים#אופן|ראשו כתם פז]] (239) * זולת: [[אור ישע מאושרים#זולת|אהבוך נפש להודך]] (240) * מי כמוך שוכן עד (241) * {{ק|לאחר עושה פלא: י"א עושה פלא כתוב בהגדה (242)}} * תפילת טל: ** [[אוחילה לאל]] (250) ** [[בדעתו אביעה חידות]] (250) ** [[בדעתו אביעה חידות#ב|תהומות הדום לרסיסו]] (250) ** [[בדעתו אביעה חידות#רשות|ארשה ארוש רחשון]] (251) ** [[בדעתו אביעה חידות#אאגרה בני איש|אאגרה בני איש]] (251) ** [[בדעתו אביעה חידות#תחת אילת עופר|תחת אילת עופר]] (253) ** [[בדעתו אביעה חידות#אלים ביום מחוסן|אלים ביום המחוסן]] (253) ** י"א: אמונים החסודים (257) ** וי"א: [[בדעתו אביעה חידות#טל תן לרצות ארצך|טל תן לרצות ארצך]] (258) ==יום שני של פסח== * מעריב: [[ליל שמורים אור עולמו נגלה]] (259) * פתיחה: שירו נאמני (260) * יוצר: [[אדבר מישרים]] (261) * סילוק: [[אדבר מישרים#סילוק|צאינה וראינה דרך מישרים]] (262) * אופן: [[אדבר מישרים#אופן|גן נעול אוספו אראלים]] (263) * זולת: [[אדבר מישרים#זולת|אתיית יום גאלתני]] (263) ==שביעי של פסח== * מעריב: יה שלח אורו (272) * פתיחה: עברו העברים בים (273) * פתיחה: יעירוני ימי קדם (273) * פתיחה: אשלם לאלוה חי נדרים (274) * פתיחה: שורש בנו ישי (274) * יוצר: [[אתה הארת]] (275) * אופן: [[אתה הארת#אופן|ותען להם - אסר רכבו בשלישי חילו]] (276) * זולת: אדיר אדירים ביופי לו מאדרים (276) * זולת: אפס זולתך בקרב נחלתך (277) * מי כמוך שמים נטית (277) ==שמיני של פסח== * מעריב: [[ויושע ה' אום למושעות]] (282) * פתיחה: [[אל ישראל נקראת לפנים]] (283) * יוצר: [[אופל המוני]] (283) * אופן: כבודו מלאכים מתנים (285) ==שבת הגדול של שבועות== * הכרזה: ** כך גזרו רבותינו סנהדרין גאוני עולם (340) ** בששה לחודש נתנו עשרת הדברות (340) ==יום ראשון של שבועות== * מעריב: אל נגלה בסיני ונם אנכי ה' (343) * פתיחה: [[יום מעמד סיני]] (346) * פתיחה: אקדמך בלב נשבר עתירה (346) * קדיש: מתוק דבר תורה (347) * ברכו: [[יעירוני בשמך רעיוני]] (347) * יוצר: [[אילת אהבים מתנת סיני|אילת אהבים מתנות סיני]] (347) * אופן: [[אורחות אראלים]] (348) * זולת: ומשה עלה (349) * תוספת: וקדוש נגלה (349) * מי כמוך אלהי קדם מעונה (350) * אזהרות: ** [[אתה הנחלת]] (356) ** [[אז שש מאות]] (361) ==יום שני של שבועות== * מעריב: [[וירד אביר יעקב]] (363) * פתיחה: [[יום מעמד סיני]] (364) * פתיחה: אמת עלי לספר (364) * קדיש: ששוני רב בעמדי עם סגני (364) * יוצר: {{ק|י"א [[אילת אהבים מתנת סיני|אילת אהבים]] וי"א}} אני חכמה שכנתי ערמה (365) * אופן: בעלותו ההרה (366) * זולת: בתקתי זרוע מבלהיך (366) * אזהרות: [[אזהרות אבן גבירול|שמור לבי מענה]], [[אז שש מאות]] (367) * אזהרות: [[אזהרת ראשית]] (375) * {{ק|וי"א ביום ב' אזהרות שייסד רבי אליהו צלפי נ"ע}} ==שבעה עשר בתמוז== * קרובות: אגן המזג אז חסר (379) * סליחה: אמנם אלהי הרוחות (380) * סליחה: אני לבדי נלכדתי (380) * סליחה: אעיר יגוני עם (381) * סליחה: איכה ראש הפסגה (381) * סליחה: היום אמרר בבכי (282) * תחנון: [[שעה נאסר]] (282) * סליחה: אהה ליום אשר בו נתכה חמתך (383) * סליחה: מדי ימים ימימה (384) * תחנון: יום זה עריצים (384) * סליחה: אעורר בכיי (385) * תחנון: אוספו החצובות (385) * סליחה: חיים יוצרי וגוחי מבטן (386) * חטאנו: אפיקי מים נחלים (386) * חטאנו: אהגה כיונים הגיון (387) * חטאנו: אשקטה ואביטה במכוני (388) ==תשעה באב== * משאגת כפירים (398) * איכה אבי אשו בי הבעיר (398) * אנחתי ונאלמתי (399) * דעכו כאש קוצים נרות (400) * קרובה: [[זכור איכה]] (401) * [[שבת סורו מני]] (403) * [[איכה אצת באפך]] (404) * [[אאדה עד חוג שמים|אאדה על חוג שמים]] (405) * אשמתנו גדלה (406) * [[איכה תפארתי מראשותי השליכו]] (406) * [[איכה אשפתו פתוח כקבר]] (408) * [[איכה אלי קוננו מאליו]] (410) * [[כי אם תועי דרך]] (411) * [[אם תאכלנה נשים פרים]] (411) * [[אויל כהכניס תרף בהיכל|אויל בהכניס תרף בהיכל]] (412) * [[נבוכדנאצר אכלני הממני]] (413) * [[איכה אהובים נאמנים]] (414) * [[אמרתי שמעו אמונים]] (415) * [[אתמיד בבכיה]] (416) * [[משה אמר איכה]] (416) * [[אוי נא לנו כי חטאנו|על ארמון כי נוטש]] (417) * [[אם יתקע שופר בעיר]] (417) * [[באו אדומים]] (418) * [[איך אופל בית הלהב]] (418) * [[שומרון קול תתן]] (419) * [[איך חרב בכחשי רב]] (419) * [[אלי ציון]] (420) * [[איך נוי חטאתי השמימה]] (420) * [[בכו אחים וגם ספדו]] (421) * [[שמם נתיב גלגל]] (422) * (ציונים:) ** לבי למואב הלוא (422) ** ילל במרד שאי (423) ** ציון הלא תדעי (424) ** [[ציון הלא תשאלי לשלום אסירים]] (425) * נחמות: ** [[אנכי אנכי אנחם|אנכי אנכי אנכי מנחם]] (447) ** [[תריק חנית ורומח]] (448) ** אנכי אנכי הוא מנחמכם (449) ** [[בימים ההם ובעת ההיא]] (449) ** יאמר לשכולה אתיו בניך (451) ** תאמץ אוהל ארמונך (451) ** אב ינחם בנים בחביון (451) ** אהוב נא שערי ציון (452) ** תתנחם לרחם ציון (452) ** אנא רחם ציון (453) ** [[ויכון עולם על מלאתו]] (454) ==סליחות ללילי אשמורות== * [[כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים]] (460) * [[הביטה וראה את אנחותינו|אדון הביטה]] (462) * [[אשמנו מכל עם]] (467) * [[אלהינו שבשמים]] (468) * [[אב הרחמן מלא רחמים]] (470) * [[עשה למען שמך]] (470) * [[עננו אבינו]] (470) * [[כשענית לאברהם]] (471) * [[דעני לעניי]] (471) * [[קול יעקב קורא]] (472) * [[מכניסי רחמים]] (472) * [[מחי ומסי]] (472) * [[מה נפתח ונימא]] (472) * [[הלא אמרית ליך]] (473) * [[הלא על כי אין אלהי בקרבי]] (473) * [[תורתא דמרביא]] (473) * [[מרן דבשמיא]] (473) * [[מתרצה ברחמים]] (474) * [[שומר ישראל]] (474) ===פתיחות=== * [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] (474) * יה חון עמך (475) * בלבי ורעיוני (475) * אברכה את ה' כל ימי ושני (475) * בלבי וברעיון (476) * שחרים יחידתי (476) * במה יזכה (476) ===סליחות=== * [[ברכי אצולה]] (476) * ה' שם איום ונורא (478) * אלהי אם מעלתי מעל (478) * ע"ס הברכה: ** '''ברוך''' אלהים הנותן עז (479) ** '''אתה''' אדיר נשגב ונורא (480) ** '''ה'''' משנאי רבו (481) ** '''אלהינו''' אדוני האדונים (482) ** '''מלך''' אליך אתחנן (482) ** '''העולם''' אל נעלם (483) * ע"ס [[תהלים קז ח]]: ** '''יודו''' אליך מיחליך (484) ** '''לה'''' מרום ונישא (484) ** '''חסדו''' אלהי ירעף (485) ** '''ונפלאותיו''' אשר פעל (485) ** '''לבני''' אמוניך הופיעה (486) ** '''אדם''' אפר יסודו (487) * ע"ס [[תהלים ג ט]]: ** '''לה'''' אמיץ כח (487) ** '''הישועה''' מני קדם (488) ** '''על''' אלהים נורא (489) ** '''עמך''' אלהים ביד מונים (490) * גדול אדיר הנשגב (491) * ה' אלהי הושיעני (492) * צבאות חילי מגדולי (493) * מעון אדיר מאז ראשון (494) * אבאר שם אדיר (495) * אל אביר השוכני (496) * ע"ס [[תהלים יט טו]]: ** '''יהיו''' אמרי פי והגיוני (497) ** '''לרצון''' מיחלים היום (498) ** '''אמרי''' אלהותך (498) ** '''פי''' אפתח להללך (499) ** '''והגיון''' משרתיך (499) ** '''לבי''' אעורר להגות (500) ** '''לפניך''' אודה אתודה (501) ** '''ה'''' אדונינו אשתחוה ואודה (501) ** '''צורי''' מחסי נסי ומנוסי (502) ** '''וגואלי''' אלי אתה (503) * אליך נשאתי את עיני להאירי (503) * [[אנשי אמונה אבדו ואין איש]] (504) * אליך אקרא דודי אדום וצח (505) * ע"ס [[ישעיהו לח יט]]: ** '''חי''' אל אלהים לך נפשי תהים (506) ** '''חי''' שופטי מלכי וקדושי (507) ** '''הוא''' אחד ומיוחד (507) ** '''יודך''' אדיר נפלא (508) ** '''כמוני''' שפל ברך (509) ** <nowiki>[</nowiki>[[היום מלכי מקדם|'''היום''' מלכי מקדם]] (לקמן 696)] ** '''אב''' לבנים יודיע אל אמתך (509) ** '''בנים''' אמיץ אונים (510) ** '''יודיע''' שמו הנשגב (511) ** '''אל''' אלוה אעתר (511) ** '''אמתך''' שחקים יעידו (512) * ע"ס [[תהלים ה ח]]: ** אילי מרומים… '''ואני''' (512) ** '''ברוב''' ארשת שפתי (514) ** '''חסדך''' אדיר במרום (515) ** '''אבוא''' אדרוש אל אל (517) * אוי לי ביום צאתי (518) * אלהים אשא נפשי אליך (518) * ה' אילפת שמך המפורש (519) * שמו אחד ומהולל (519) * שמע נא צעקת עם עני (520) * ה' אמרי האזינה (521) * לה' אדונינו יום מיוחד (521) * כי אקח מועד עולם ועד (522) * אתפלל אחלה (523) * שדי שמרה נפשי (523) * אמנם מקדם אתה גואל (524) * מלך אקרא בניב רטוב (525) * הללו לדר נהורא (526) * אין כמוך גדול בגבורה (527) * ה' במי ידמוך המושלים (528) * רומה אלהים והושיענו (528) * תחנונים: * אלהי קדם מעונה (529) * אל נכספתי אל ביתך (529) * [[בזכרי על משכבי]] (530) * אנוש רימה בחייך (530) * ישמע ה' קול תחנוני (531) * יום להיטיב תקרא (531) * [[יצו האל לדל שואל]] (532) * יוושעון עבדיך (533) * אביון אשר כפיו (533) * יצרי ראשית צרי (534) * להודות באתי (534) * [[ממרום קול עובר]] (534) * מתי שכל בלי תכל (535) * שבת משושי ורבו יגוני (535) * עת שערי רחמים לך נפתחו (536) * מרעיד פני צורו שיחר (536) ===חטאנו=== * אשכולות בטלו ואומללנו (537) * [[אלה אזכרה (פיוט)|אלה אזכרה]] (538) * אשחה במר שיחי (539) * אשא בשרי בשיני (541) * אשובה עדיך משגבי (542) * אכין קרב וסרעפים (544) * אבותינו חטאו ואינם (545) * מנעי יחידה רוע פעלך (545) * אשא אישון (547) * אזלו בכליון וחרץ (547) * מקדם ימים חשבתי (549) * אליכם אקרא נמהרים (549) * אויה לי שחטאתי (550) ===וידוי=== * אנוש אל צור מעריצך (551) * [[שטר עלי בעדים וקנין]] (553) * אל יסיתך נפשי (554) * [[שוממתי ברב יגוני]] (554) * אני הגבר בזכרי זדוני (555) * יה נורא ואיום (556) * את פני מבין צפוני (556) * [[שוכני בתי חמר]] (558) * ידום לנוגן חליל (קינה) (558) * אם יאמר לי קוני (559) * אומצתי אויילתי (559) * רוח ובשר צמדו (559) * יצרי וזדון לבי (560) * שמעו למלי עם אמוני (561) * אנוש בינה משפט הארץ (562) ===תפילות לעשי"ת=== * אברך את ה' אשר יעצני (563) * [[כתר מלכות (אבן גבירול)]] (573) * תפילה לרבי שלמה שרביט (584) * [[בקשה לרב סעדיה גאון]] (595) * [[תפילת השחר לרב סעדיה גאון|תפילה אחרת לרס"ג]] (602) * וידוי: אברכה את אדוני (607) * בית הלוי (608) ==הכרזה של ראש השנה== * [[אז בסכות נבוני לחשים|כך גזרו רבותינו אנשי כנסת הגדולה]] (612) * [[אז בסכות נבוני לחשים]] (612) ==ראש השנה== * מעריב ליל א: [[אמוני נבונים]] (615) * פתיחה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] (619) * {{ק|וי"א [[אדני נגדך כל תאותי]] וי"א [[עת שערי רצון להפתח]]}} * פתיחה: אשר נותן למלכי עם תשועה (620) * פתיחה: [[שמע קולי]] (620) * פתיחה: [[ה' יום לך אערוך תחינה]] (621) * יוצר: [[מלך אזור גבורה]] (622) * סלוק: [[מלך עתיק ימים]] (623) * אופן: [[כבודו אהל כהיום]] (624) * זולת: [[מלך אמיץ ואיום]] (624) * ליום א: מי כמוך שמים נטית בגבורה (624) * ליום ב: מי כמוך שמים כוננת בתבונה (625) * קדושתא לשחרית: ** מגן: [[את חיל יום פקודה#מגן|את חיל]] (626) ** מחיה: [[את חיל יום פקודה#מחיה|תאלת זו]] (627) ** משלש: [[את חיל יום פקודה#משלש|אבן חוג]] (627) ** [[את חיל יום פקודה#אדרת ממלכה|אדרת ממלכה]] (628) ** [[את חיל יום פקודה#אם אשר בצדק|אם אשר בצדק]] (629) ** [[אדירי איומה]] (629) ** סילוק: [[את חיל יום פקודה#סילוק|מלך במשפט יעמיד ארץ]] (629) * לפני התקיעות: ** יום א: [[עת שערי רצון להפתח]] (635) ** ביום ב: [[המלך ה']] (636) ** זכור ברית: אדון אשר רוכב (637) * במוסף: [[אוחילה לאל]] (640) * מעריב ליל ב: [[מלך אמיץ כח רב עלילה|מלך אמיץ כח ורב עלילה]] (645) ==צום גדליה== * סליחה: אלצני ביום זה (648) * סליחה: שברה לבי אנחתי (649) * סליחה: איך הסתיר פניו יוצרי (651) * תחנון: שעה עליון לעם אביון (651) * חטאנו: אחלה פני אלהי (651) ==ליל יום כיפור== ===מעריב=== * [[מי אל כמוך אדיר המלוכה]] (657) ===סליחות=== * בקשה (או תחנון): עורי איומתי לראש אשמורת (663) * סליחה: כל שנאן ושרף יסלסלוך (664) * סליחה: לילה אליך ה' שועתי (664) * סליחה: לילה שקד עמך (665) * סליחה: לילה אקדמה פניו (666) * סליחה: לילה ממעון קדשך (667) * סליחה: מעון קדשך עמך אוסף (667) * סליחה: מהלל מלכך (668) * תחנון: שכם אחד מתי המוני (669) * תחנון: משול יצר עבוד יוצר (670) * תחנון: אשר נטה שחקים (670) * תחנון: שוחרי אל החרדים (671) * חטאנו: שכנך איויתי לנהור (672) ===פיוטים לאחר הוידוי=== * [[ארחותיכם ישרתי]] (673) * [[אשפוך תחן לשננה|אשפוך תחן (לשכנה) [לשננה]]] (674) * [[ידידים לנגדם שמוך]] (675) ==שחרית יום כיפור== ===יוצרות=== * פתיחה: [[אדני נגדך כל תאותי]] (676) * יוצר: [[אז ביום כיפור סליחה הורית]] (677) * אופן: [[קדוש אדיר בעליתו]] (677) * זולת: אלהי קדושי בוחרי ומפרישי (678) * רשות לחזרת הש"ץ: [[היה עם פיפיות]] (679) ===קדושתא=== * מגן: [[שושן עמק#מגן|שושן עמק]] (680) * מחיה: [[שושן עמק#מחיה|יום מימים]] (680) * משלש: [[שושן עמק#משלש|צפה בבת תמותה]] (681) * [[שושן עמק#אשא דעי למרחוק|אשא דעי למרחוק]] (682) * [[שושן עמק#אין ערוך אליך|אין ערוך אליך]] (683) * [[שושן עמק#אל שת מאז|אל שת מאז]] (683) * אשר אימתו בחצי ברקים (684) * [[שושן עמק#מעשה אלהינו|מעשה אלהינו אדיר בויעודו]] (684) ** מעשה אנוש תחרות רחמיו (685) * אמרו לאלהים אמת פעלו (685) * אלוה סליחות אתה (687) * אבירי לב לטייבך (687) * [[שושן עמק#המכירים תהלות תעצומיך|המכירים תהלות תעצומיך]] (687) * אילי מרום אומרים גדלו (688) * וקרא אופן לכרוב (688) * וזה אל זה אומרים אדיר ואין דומה לו (689) * סילוק: [[שושן עמק#מי ימלל|מי ימלל גבורות חייליך]] (689) * קדושה: [[כבודו אמוניו ינקה מאשמתם]] (692) ===סליחות=== * פתיחה: שקדו עלי משמר בך יפגעו (692) * סליחה: שחר מפלט לי אחישה (693) * סליחה: [[אלהים אלי אתה|אלהים אלי אתה אשחרך]] (694) * סליחה: [[מפלטי אלי צורי סתרי ומגני|בקר מפלטי אלי סתרי ומגני]] (695) * סליחה: [[היום מלכי מקדם]] (696) * סליחה: מעונה אלהי קדם בך בטחתי (696) * תחנון: [[שופט כל הארץ]] (697) * סליחה: אז דברת בחזון (697) * סליחה: בקר ייחד שמך עמך (698) * תחנון: [[שחר קמתי להודות]] (699) * סליחה: אדון לאב המון (699) * תחנון: אפיל תחינתי מול בית מעונך (700) * תחנון: חנות אתכם יחזה (700) * תחנון: אלהי עוז היה מעוז (701) * סליחה: אלהים אתה צוית (702) * תחנון: לטהר אתכם יזה (702) * סליחה: אליכם אישים אדבר דברי (703) * תחנון: ידי דלים ונחשלים (703) * סליחה: ה' נסי ומחסי (704) * תחנון: מקוה ישראל לטהר ולקדש (704) * סליחה: אז בהר המור (705) * תחנון: עמדי יחידתי עלי משמרת (705) * סליחה: חיים אשאלה ממך לי מלכי (706) * סליחה: אשא עיני אל ה' בתחנוני (707) * סליחה: יערבו לפניך תהלות ושבחות (707) * תחנון: יערב חין ערכנו (708) * תחנון: מרי שגיון וחטא קשיון (709) * חטאנו: אזכרה אלהים ואהמיה תתעטף רוחי (710) * הוספה לווידוי: [[אופל אלמנה תאיר]] (713) ===פיוטים לאחר הוידוי=== * תוכחה: [[אתה מבין סרעפי לב]] (714) * [[אעשה למען שמי]] (716) ==מוסף ליום כיפור== ===קדושתא=== * מגן: [[אשען במעש אזרח#מגן|אשען במעש אזרח]] (726) * מחיה: [[אשען במעש אזרח#מחיה|תמה בלויה]] (727) * משלש: [[אשען במעש אזרח#משלש|אהלך אץ תם]] (728) * [[אשען במעש אזרח#אליך נשאתי את עיני|אליך נשאתי את עיני]] (729) * [[אשען במעש אזרח#אשר יראתך|אשר יראתך באומץ מלכים]] (729) * [[אשען במעש אזרח#אור נוגה|אור נוגה עטיית מעילו]] (730) * {{ק|ובכן חנון אתה ורחום לכל פועל{{ש}}בקצף לא תשפוט בזעם בל תריב{{ש}}ושרפי הקדש יודעי טובך{{ש}}המכירים את המון רחמיך (730)}} * סילוק: [[שושן עמק#מי יערוך אליך|מי יערוך אליך]] (731) ===סדר עבודה=== * [[אוחילה לאל]] (732) * עבודה: [[אדרת תלבושת]] (732) * תפילת כ"ג: [[שנת אוצרך הטוב]] (740) * מראה כהן: [[דומה לארז גדול]] (740) * [[בהיות ארון הבית על כנו]] (741) ===סליחות=== * פתיחה: תען לשוני אמרתך (742) * פתיחה: ערכו תהלות עוז בני אפרים (742) * [[אשרי עין ראתה מכהן וחוק דתותיו]] (742) * אתיו אמונים בפחד (743) * ישראל חלו פני אל (744) * אהרן ישר (745) * [[יה למתי צפנת]] (746) * אמרה גולה וסורה (747) * תחנון: יוספים שנית לעמוד (748) * הודו אדיר נורא (748) * תחנון: בני ציון היקרים קול קורא אליכם (749) * את חטאי אני מזכיר היום ומודה (749) * תחנון: [[יעירוני רעיוני]] (750) * השמים אישש (750) * תחנון: ישני חברון מערת (751) * [[אזון שלש עשרה מדות|אזון שלש עשרה]] (752) * תחנון: שארית בר וכל נשבר (753) * אל הקדש פנימה (753) * תחנון: יום זה למרום שאו (754) * בשבת: [[יום שבת וכפורים]] (754) * תחנון: חסדך בל תמש (755) * היום אתנה לפניכם (755) * חטאנו: אשא לבבי בכפים (756) * חטאנו: יחיד טרם היות עולם (757) ===פיוטים לאחר הוידוי=== * תוכחה: [[אדם איך ינקה]] (758) * [[אמרתי לפושעים אכלה פשעים]] (759) * [[יום אתא לכפר פשעי ישנה]] (759) * [[אלוה הסליחות אזון שיחות]] (761) ==מנחה ליום כיפור== ===קדושתא=== * מגן: אחר עצם היום (764) * מחיה: מעת תחן גש (765) * משלש: תמור ארבעה (765) * אתן תהלות למלך (765) * המכירים אומצך (766) * אראלי איום (767) * סילוק: [[כי רכובו בערבות]] (767) * אין כמוך אדיר בשמי מעוני (768) ===סליחות=== * פתיחה: דלתי שמי שחק (768) * [[משאת כפי מנחת ערב (סליחות)|משאת כפי מנחת ערב]] (769) * ה' שמעה תפילת המנחה (769) * מנחת מרחשת ארשת שפתי (770) * תחנון: מערכות ישראל בשירה (771) * אשלש תפילות (771) * תחנון: [[ידידיך מאמש]] (771) * אנשי לבב עוצו (772) * תחנון: שדי הזכרתני (773) * תחנון: קראתי מצרה (773) * חיים מול ישראל (773) * אנא שא נא לעוון מייחליך (774) * חטאנו: אומללנו בנפש יקושה (775) * חטאנו: שוכן עד מרום ואת דכא (775) ===פיוטים לאחר הוידוי=== * תוכחה: [[אדם אם יבוא]] (777) * [[אצתי צום כפור|אצתי יום כפור]] (777) ==נעילה== ===קדושתא=== * מגן: [[אב ידעך#מגן|אב ידעך]] (781) * מחיה: [[אב ידעך#מחיה|הנקרא לאב זרע]] (781) * משלש: [[אב ידעך#משלש|טבע זיו]] (781) * קיקלר: [[אב ידעך#קיקלר|מערב ועד ערב]] (782) * [[אב ידעך#שערי ארמון|שערי ארמון]] (782) * [[אבן מעמסה]] (782) ===סליחות=== * מלפניך משפטינו יצא (784) * ממרום הבט נא עמך (784) * מגדל עוז שם ה' (784) * תחנון: אליך שבו ופשע עזבו (785) * איומה עד מתי תשבי עגומה (785) * איום ונורא שכלל מהרה (786) * תחנון: [[עב קל ממרומך]] (786) * תחנון: בנשף קידמתי (786) * אלהים אליך באו מיחליך (786) ==יום ראשון של סוכות== * מעריב: אתלונן בצל מחורב (797) * פתיחה: יקרב לפניך שועתי ורינתי (800) * פתיחה: ישורון עמך היום ירוחם (800) * פתיחה: אשר נודע בישראל ושלם (800) * קדיש: אמת אתה אדוני האדונים (801) * קדיש: שדי אשר יקשיב (801) * ברכו: [[שפל רוח]] (801) * יוצר: [[אכתיר זר תהילה]] (801) * אופן: [[אאמיר אותך סלה]] (802) * זולת: [[אנא הושיעה נא בני עפר מי מנה]] (802) * מי כמוך שבעה עמודי הוד (803) ==יום שני של סוכות== * מעריב: [[אוחזי בידם]] (809) * יוצר: אכוף ואיכף (810) * זולת: אמונת עתי הקץ (811) ==הושענות== * [[למען אמיתך]] (816) * [[אל למושעות]] (816) * [[אדם ובהמה]] (817) * [[אדון המושיע]] (817) * [[אערוך שועי]] (817) * [[אבן שתיה]] (818) * [[למען איתן]] (818) * [[אנא אזון חין תאבי ישעך|אנא אזון חין]] (818) * [[כהושעת אלים]] (819) * [[למען תמים בדורותיו]] (819) * [[אל נא תעינו כשה אובד]] (820) * [[אנא רחום אל תפן לרשענו]] (821) * [[אז כעיני עבדים]] (821) * [[אומן ישעך בא]] (822) ==שמיני עצרת== * מעריב: זה יום אשש (823) * פתיחה: דופק פתחי ישינה (823) * פתיחה: אלהי שוב פקוד (824) * ברכו: ישירון כל בני איתן (824) * ברכו: אם לבבי בעצתו (824) * יוצר: [[אום כאישון ננצרת]] (825) * אופן: אמרו לאל תודה (825) * זולת: [[אמונים אשר נאספו]] (825) * מי כמוך שמים כוננת בתבונה (827) ==מוסף== * [[אף ברי אותת#א|אף ברי]] (828) * [[אף ברי אותת#ב|יטריח לפלג]] (828) * [[אף ברי אותת#רשות|אפיק מען מעותר (!)]] (829) * [[אף ברי אותת#אקשטה כסל וקרב|אקשטה כסף וקרב]] (829) * [[אף ברי אותת#יפתח ארץ לישע|יפתח ארץ לישע]] (830) * [[אף ברי אותת#איום זכור נא לשואלי מים|איום זכור נא]] (834) ==שמחת תורה== * מעריב: [[אעניד לך תפארה והלל]] (836) * פתיחה: אקרא בצר רוחי (852) * ברכו: אל לך עוז ועטרת (853) * פיוטים: ** חתן תורה משחתיך (855) ** אצילי קום קרא (856) ** {{ק|וי"א אל לחתני וי"א פיוטים הכתובין בענין חתן וכלה}} ** ארבעה כלילין (856) ** לחתן תורה: [[מרשות האל הגדול]] (856) ** חזקו ואמצו כושלי ברכים (857) ** לחתן בראשית: אום נאוה ושחורה (857) ** לחתן בראשית: אשר חתני זה פאר ועטרה (858) ** פטירת משה: אין לפענח ולפרוש רזי אל (858) ** [[ויעל משה (פיוט)|ויעל משה]] (865) ** [[אשריכם ישראל אשר בכם בחר אל|אשריכם ישראל שבכם בחר אל]] (865) ** קול יאמר אני ארעה צאני (865) ** אשריך ישראל מי כמוך (866) ** הנא יום בא (866) ** [[שמחו בשמחת תורה|שמחו אהובים]] (866) ** אל בנה מקדשך (866) ** יום גילה - יבוא אדיר (867) ** הנחילנו אדון (867) ** הודו לו אדיר (867) ** רוצו רוצו (867) ** אמוני מערכה (868) ** אום נאוה (868) ** וקווי וקווי (868) ==שבת בראשית== * פתיחה: במבטא הכול (870) * פתיחה: אשורר הילולים (870) * יוצר: אהלל לנוטה (871) * בראשית ארק ודוק (871) * אופן: אומרים קדוש קדוש (872) * זולת: אדם הראשון אלהים ברא (873) * מי כמוך אדיר שליט ונעלם (873) * מי כמוך שמים נטית בגבורה (874) ==סדר מילה== * פתיחה: ילד אשר יולד (879) * פתיחה: רנו שמחות לילדי אמוני (879) * ירושת נחלה (880) * יחי הילד לאביו ולאמו (880) * [[יהי שלום]] (880) * משוש וגילה מעם נורא עלילה (880) ==סדר אירוסין== * ארוסים מתארסים (883) ==סדר נישואין== * לחתן: פאר חתני (884) * לחתן: ממעונו אור זורח (884) * לכלה: מצא אשה מצא טוב (885) * לכלה: לקראת פני חתן (885) * לכלה: שמור חתן וכלה (885) * יה שוכן בשמי ערץ (886) * ישמח חתן עם כלה (886) * אדיר הוא אלהינו (887) * אלהיכם יאדירכם (887) ==שבת חתן== * פתיחה: לחתני מחמד עיני (888) * פתיחה: את חתני צור קונהו (888) * קדיש: [[אגדלך]] (888) * קדיש: אקדמך בלב נשבר עתירה (889) * קדיש: לקראת מקור חיי (889) * קדיש: [[שעריך בדפקי]] (889) * קדיש: אבוא בשיר ערב (889) * ברכו: [[יעידון כל עבדיך]] (889) * ברכו: שאלוני בלב נדוד רעיוני (889) * יוצר: אדון מקדם תמים פועלו (890) * סלוק: אל אשר לו הגדולה (891) * אופן: קול ששון וקול שמחה (893) * זולת: [[אז בהיות כלה]] (893) * מי כמוך משים נתיבה במים עזים (894) * מי כמוך אל צדקתך כהררי אל (896) * פיוט לחתן: אל לחתני זה (897) * רשות: מרשות האל הגדול הנישא ונעלה (897) * פיוט לחתן: עלה נא יהודה (897) * פיוט לחתן אחר הקריאה: חזקו מאד התאמצו ברכים (898) kcg5qg07zmwupikcnhszali816cinrb 2 1739610 3078692 3077251 2026-08-23T19:34:59Z בן עדריאל 9444 3078692 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור| מקורות: * מחזור לראש השנה כמנהג ק"ק והראן תלמסאן ומעסכר ואגפיהם, וינה תרמ"ח * מחזור ליום הכפורים כמנהג ק"ק והראן תלמסאן ומעסכר ואגפיהם, וינה תרמ"ח * מחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק"ק תלמסאן יע"א, ליוורנו תרס"ח }} ==ראש השנה== ===יום ראשון של ראש השנה=== * בקשה: אקום לשורר וזמר אעורר * פזמון: [[מבית מלוני קמתי בצוקי]] * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת: [[נשמת ידידי עליון]] * אופן: [[יה שמך ארוממך]] * (קדיש?) חנון קח * יחיד השיבנו (קטע מ[[ברכי אצולה]]) * ליוצר: אל אדון יוצר רוח אדם * אופן: [[ידי רשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עז שם ה' * כרוג': ישראל להשית * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: יום לריב תעמוד * פזמון: לבית ישראל יחיש ישועתו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * פזמון: [[המלך ה']] * עקידה קטנה: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * סלוק: יראי ה' הללוהו * ה' מלך: אדירי ישורון ===יום שני של ראש השנה=== * פתיחה: יה מושיעי * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * מחרך: מי יתנני עבד * נשמת: נשמת יראיך * קדיש: יסוד הסוד וסוד היסוד * זולת: שב מן הפסילים * רשות למגן: וארץ אתנפל * פזמון: יחיד אלהי אמן * מגן: אב המון גוים * פזמון: יגלה צור ישועתו * כרוג': יאזין צורי * מחיה: איתן אוהבך * פזמון: יבואוני חסדיך * כרוג': יחיה צבאיו * משלש: אהוב מבטן * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * עקידה גדולה: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] * סלוק: יאתה לך * ה' מלך: מלאכי צבא מעלה ירננו בקול ===תקיעות=== * עקידה: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] ** (תוספת: חזק והכן לב / אמר לאברהם אדון שמים) * [[ה' בקול שופר]] ==יום הכיפורים== ===ליל כיפור=== * בקשה: [[לך אלי תשוקתי]] * בקשה: [[שמע קולי]] * פזמון (לפני שהחיינו): לזמן הזה צור הגיענו * מסתגאב: [[ברכי אצולה]] * מסתגאב: אוילים מדרך פשעם ===סליחות לערבית=== * לך ה' הצדקה מעונה אלהי קדם * פזמון: לך ה' הצדקה זאת אשיב אל לבי * סליחה: בליל עשור להתכפר * סליחה: משתחוים להדרת קדש * סליחה: שעה שועתי בשקדי * סליחה: מרום וקדוש שעה * סליחה לשבת: יצו שדי לעמו ישראל סליחה * תוכחה: יחידה עקבך כרוך ===בקשות=== * לחזרת שחרית: ה' אלהי צבאות * לחזרת מוסף: ה' בצר פקדוך * לחזרת מנחה: ה' אשר עמדתי * לחזרת נעילה: ה' חסדו יצוה ===שחרית=== * פזמון לברוך שאמר: ברוך אשר אשש דוק וחלד * אשתחוה אפים ארצה כי אין למטה ממנה * פזמון: אלוה מאד נעלה * בקשה: שמע קולי * רשות: אקום להודות לך אלהי * נשמת: נשמת אסירי עוונות * קדיש: אלה מהימן די ברא זמן * ליוצר: אל אדון יוצר רוח אדם * אופן: [[התעוררו תמהים]] * מאורה: אעמוד במשמר מנעמי * אהבה: אסירי תקותם * זולת: אז דברת תמים דעים * רשות למגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/רשות|וארץ אשפיל ואפיל תחנתי]] * מגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן|אבן בוחן]] * פזמון: [[יענה בבור אבות]] * כרוג': שמע לחש מעון השליט * מחיה: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה|אזי בהר המור]] * פזמון: [[יום צדו צעדי]] * כרוג': שלום לרוב מזבול הנערב * משלש: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/משלש|איש תם יושב]] * פזמון: [[יום צעקו שבים]] * פזמון: היום תישע * תוכחה: ישני לב מה לכם * סלוק: [[אלהים אל מי אמשילך]] ===סליחות לשחרית=== * סליחה: זמן הבלי ימי סבלי * סליחה: קול יעקב יקרא ממעמקים * סליחה: שני חיי ומאויי * סליחה: יערב לפניך מעמד השחר * פזמון: ממרום לבן ערום * סליחה: [[שופט כל הארץ]] * סליחה: [[אנא בקראנו]] * סליחה: זכור נא אלהינו ברחמיך * תוכחה: אמונת יה נפשי חכי ===לאחר ההפטרה=== * פזמון (בין הפטרה לאשרי): אדון עולם אשר נעלה ===סדר העבודה=== * רשות: [[ארוממך חזקי וחלקי]] * רשות: [[אערוך מדברי דתי]] * [[אתה כוננת עולם מראש]] * [[שנת אורה שנת ברכה]] * [[כמראה השמש באדר וזוהר]] * [[אשרי עין ראתה מכהן וחוק דתותיו]] * [[אין לנו לא אשם ולא אשים]] ===מוסף=== * מגן: יונה שוכבת * פזמון: [[יוספים שנית]] * כרוג': ישעך אל תלבש * מחיה: [[יונה שוכבת בין שפתים/מחיה|אבני קדש]] * [[ישראל עבדיך]] * כרוג': יקח צפצוף * משלש: תמימי אורה * פזמון: ה' ה' אל רם * תוכחה: [[אין מילה בלשוני]] * סילוק: אתה אלהי האלהים ===סליחות למוסף=== * סליחה: [[יה איום זכור היום]] * פזמון: יערב לפניך * תוכחה: ימי האדם צבא ===לפני מנחה=== * פזמון: [[בן אדמה]] * פזמון: [[יה שמע אביוניך]] ===מנחה=== * מגן: שלישית שוקדת * פזמון: אליך עינינו אל חנון וחומל * כרוג': יבואו ותבשרם * מחיה: יונה מצפצפת בקול ערב * סליחה: קראתי מצרה * כרוג': ישע ועוז * משלש: צפרתי משחר * היום יודע * מסתגאב: ה' הוא בורא כל בחכמה * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * סילוק: אמונתך אצחצחה ===סליחות למנחה=== * פזמון: מושכי עול עוונים * סליחה: יערב לפניך תפילת המנחה * סליחה: בלבב בר * תוכחה: [[שכחי יגונך]] ===נעילה=== * מגן: ברביעית עורכת * כרוג': יושיעם ויחתום * מחיה: במקהל מצער * כרוג': ישעך ועוזך * משלש: יחידים קדמו * פזמון: אנא ה' המסדר כוכבים * סליחה: [[ידידיך מאמש]] * סילוק: ארשת שפתי פציתי ואפער ===סליחות לנעילה=== * סליחה: [[בנשף קדמתי]] * פזמון: אחרית ותקוה * [[אל נורא עלילה]] * סליחה: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] * תוכחה: [[מצעק מעלות השחר]] 75a1lawqdws597z8cep4aigs8kwrv2t 2 1739611 3078751 3078652 2026-08-23T20:59:02Z בן עדריאל 9444 /* יום א */ 3078751 wikitext text/x-wiki =סדר התמיד= * {{מקורות לסידור|סדר התמיד חלק א, אויניון תקכ"ז}} * {{מקורות לסידור|סדר התמיד חלק ב, אויניון תקכ"ז}} ==כל השנה== *בקשות קודם התפילה: ** [[אודה לאל לבב חוקר]] ** [[יה ריבון]] ** [[ידיד נפש]] ** [[שחר להודות לך קמתי]] ** [[שחר אבקשך]] ** [[ה' בקר אערך לך]] ** [[אדון עולם]] ** [[יגדל]] * בשבת לפני ברוך שאמר: [[כי אשמרה שבת]] * לפני ישתבח: [[כל ברואי מעלה ומטה]] * תחינה לשני וחמישי: [[הבט משמים וראה|קולנו תשמע ותחון]] *[[לכה דודי]] ===תחינות לשני וחמישי=== *נח: [[ה' ארכו שני|ה' ארכו בגלות שני]] *לך לך: [[ה' רב העליליה]] *וירא: [[ה' ריבה את יריבי]] *חיי שרה: [[ה' רחמיך אשאלה]] *תולדות: [[ה' רבו תלאות]] *ויצא: [[ה' ראש נשאו צרי]] *וישלח: [[ה' רפא נא שברי]] *וישב: [[ה' רועה נאמן]] *מקץ: [[ה' רצה נא צורי אל]] *ויגש: [[ה' ראה עניי וחלצני]] *ויחי: [[ה' רם ונשא יראה]] *שמות: [[ה' רבת צררוני]] *וארא: [[ה' רבו משנאים]] *בא: [[ה' רבים רדפונו]] *בשלח: [[ה' רזי לי]] *יתרו: [[ה' מה רבו צרי (יתרו)|ה' מה רבו צרי]] *משפטים: [[ה' רבו משנאי וערי]] *תרומה: [[ה' רב כל מחולל]] *תצוה: [[ה' ראה כי אזלה ידנו]] *כי תשא: [[ה' רם ונשא]] *ויקהל: [[ה' רבו תלאות]] *פקודי: [[ה' רנתי לפניך תקרב]] *ויקרא: [[ה' רום לבבי אשוחה]] *צו: [[ה' יוצר כל]] *שמיני: [[ה' שמעה תפלתי]] *תזריע: [[ה' מה רבו צרי נגדך כל צוררי]] *מצורע: [[ה' רעת משנאי תדרוש]] *אחרי מות: [[ה' רשת לרגלי פרשו]] *קדשים: [[ה' מנת חלקי וכוסי]] *אמור: [[ה' אלהי ישועתי]] *בהר: [[ה' רם על כל רמים]] *בחקתי: [[ה' שמע קול תחנוני]] *במדבר: [[ה' ראה תראה בעני עמך]] *נשא: [[ה' רוחך ממרום יערה]] *בהעלתך: [[ה' רוחי חובלה]] *שלח: [[ה' רצה אל עליון]] *קרח: [[ה' רצון יראיו יעשה]] *חקת: [[ה' רשעים זו שדונו]] *בלק: [[ה' רוחך העיר]] *פינחס: [[ה' רבת שבעה לה נפשנו]] *מטות: [[ה' רפא שבריה]] *מסעי: [[ה' מה רבו צרי (מסעי)|ה' מה רבו צרי]] *דברים: [[ה' רשעים קוו לאבדני]] *ואתחנן: [[ה' רועה ישראל]] *עקב: [[ה' רוע מפעלי]] *ראה: [[ה' ראה אנכי]] *שופטים: [[ה' רחום וחנון]] *כי תצא: [[ה' רחום רחם]] *כי תבוא: [[ה' רחמנו כרחם אב]] *נצבים: [[ה' רשים ודלים]] *האזינו: [[ה' רעד ופחד ואימה]] *לעשרת ימי תשובה: [[ה' רוכב ערבות]] *לערב ראש חודש: [[ה' רוח רחמים השב]] ==שבת בראשית== *עושה שלום למוסף: [[עד מתי צור]] ==שבת חנוכה== *רשות: [[חבוש מחצה]] *מחרך: [[כל הנפשים נגהים]] *נשמת: [[נשמת קרואים סגולה]] *לפני הלל: [[נסים להזכיר]] *להוצאת ס"ת: [[לא אהלך במעקשים]] *למוצאי שבת: [[שאלוני בעת נדוד]], [[יתנני לשמור]], [[אור עולם]], [[חוסן שדי אחגורה]], [[נועצו כל עצי ארץ]] ==שבת זכור== *[[אדון חסדך בל יחדל]] ==פורים== *לפני המגילה: [[יסוד הכל אשר אין לו תחלה]] *לפני הוצאת ספר תורה: [[שירו עם תופשי תורה]] *לפני המגילה: [[יום פוריא יומא דנן]] *אחרי המגילה: [[קוראי מגילה]] *לפני קדיש: [[יום פורים רנה פצחו]] ==ימים טובים של קהל== *כ"ח בשבט (א) ** [[על הנסים ועל הנפלאות]] *ט"ו בכסלו (ק) **רשות לברכו: [[שאלוני בעת נדוד]] **[[על הנסים הראית אלינו]] **רשות: [[אלוה חי אשר הכל בידו]] **מחרך: [[לאל חי נפשי צאי]] **נשמת: [[נשמת בניך הוצאתם]] **לפני הלל: [[ישעך תשלח]] *ט' בניסן (ק) **רשות לברכו: [[שבח יקר וגדולה]] **[[על הנסים ועל הנפלאות הראית אלינו]] **רשות: [[אלוה חי אשר הכל בידו]] **מחרך: [[לאל חי נפשי צאי]] **נשמת: [[נשמת איש היה בתם לבבו]] **לפני הלל: [[ישעך תשלח]] *כ"ה באייר (קוואליאון) **רשות לברכו: [[בשיר נעים]] **[[על הנסים ועל הגבורות]] *כ"ט בסיוון (קוואליאון) **רשות לברכו: [[במקהלות שירו]] *[[על הנסים ועל הפורקן והעל הגבורות]] ==להולדת בן== *[[יה בשר שר צבאיך]] ==ברית מילה== *זמירות לברית מילה: **[[מה יקר חסדך אלהים אספרה]] **[[אפתח שפתי ברנה]] **[[שמעו עמים דברתי]] **[[ברוכים אתם קהל אמוני]] **[[שבת ומילה]] **[[ארזי לבנון יפרחו]] ==פדיון הבן== *[[ברוך אשר כרת את אברהם]] =סדר הקונטרס= * {{מקורות לסידור|סדר הקונטיריס, אויניון תקכ״ה}} ==לשבת== *[[מנוחה ושמחה]] *[[יה ריבון]] *[[כי אשמרה שבת]] *[[יום זה מכובד]] *דשנת בשמן ראשי *לכבוד שבת *זכור את יום *מזמור ליום שבת *לשבת ור"ח: [[שירו לאל נבוני]] *לשבת ור"ח: אלהים אשחרך *[[צור משלו]] *אברך צור בשמו ==למוצאי שבת== *[[במוצאי יום מנוחה]] *משביח שאון ימים *[[המבדיל בין קודש לחול]] *[[אליהו הנביא]] ==לפורים== *[[קוראי מגילה]] ==ליל הסדר== *[[דיינו]] *פסח מצרים אסירי יצאו חופשים *מבית אוון שבת מדניי *[[חד גדיא]] ==ליום טוב== (אולי לסוכות?) *נברך אלהינו משלו האכילנו *[[אחד מי יודע]] ==לחתנים== *לחופה **את צביה נדרשת **צאי נא לקראתי **אם תלכי לך *לשחרית של שבת חתן: **שאלי יפהפיה **מחרך: נחל אל עליון **נשמת יראיך תמים דעי **לאחר קדיש: היית לי סגולה **לעליית חתן: [[חתן נעים עלה]] **לפני "ואברהם זקן": יסוד כל נבראים **לפני שיידור נדרו: בבואך אל בית אלהיך **לאחר מי שברך: המונים באו הלום **אח"כ: [[יה בשר שר צבאיך]] (קטע ראשון), לך חתני **לפני קדיש תתקבל של מוסף: יסוד הסודות האל *(לסעודה): היושבת בגנים *לדרשה: השתונן והיכונן *אחר: יושב תהלות מאין תחלות *נשמתים על שמות בני ישראל (פיוטי נשמת לפי שם וכדו') ==לברית מילה== *ישמעו אחי ורעי *אפתח שפתי ברינה *שירו נא עדת אמוניי *משביע לכל חי *עניים ומרודים שירו *ילד היולד *לשום הנערים בעריסה: [[יה בשר שר צבאיך]] (קטע ראשון) ==להכנסת ס"ת== *אזמרה לאל נורא *אזמרה שמך מעוזי *יבורך עם נברא ==לשמחות== *אתה האל עושה פלא *אל אלהי הרוחות מהולל בתשבחות *אשיר שירה חדשה *אשא קולי לך אקרא *אליך נפשי ה' אשא *אהללה שם אלהים *אשירה לה' בחיי *אגדלך… אין קדוש *אתה הוא אלהינו לבדך *אברכה שמך *אודך בכל לבי אל נעלם *אודך בכל לבי אגיד נפלאותיך *אשיר שירי לאל עליון *אשיר במישרים לשוכן מרומים *נהלל מלכנו *ראשון לציון העזובה *גואלי שעה קולי *אשירה אשירה *שירו שירו אתם עמי *השב עבודה למקומה *אודה לאל פודה וגואל *אזמר שם כבוד מלכותך *שירי עמי קול גדול *פרשז עלי *סומך נופלים *אל מסתתר עין לא תשורך *רננו זמרו *לשביעי של פסח: מי כמוך באלים *התקבצו כל נדחים *נוצרי מצוותיך *לשבת וחנוכה: האל ראה *[[אדיר הוא]] =ארבע צומות וארבע פרשיות= * {{מקורות לסידור|סדר לארבע צומות ולארבע פרשיות כמנהג ק"ק קארפינטראץ, אמשטרדם תקכ״ב}} ==פרשת שקלים== *[מגן]: יונה בצלמון *פזמון: ירד ציוה אז מענה *כרוג: ימנה עד נפוץ *מחיה: ידך נשאת לעם *פזמון: יוסיף לקנות מקנה *כרוג: ה' יחיה שארית אביוניו *[משלש]: זיו כבודך תמוץ *פזמון: זבוד יה *קיקלר: ימי פרישה *פזמון: ידך תחיש לישא *פזמון לקדושה: יושב תהלות (בשבתות האחרות מופיע קיצור ממנו) *סלוק: כי אתה יוצר נגוהים *פיוט להוצאת התורה: היית לי סגולה ==פרשת זכור== *רשות: [[ידידי השכחת]] *מחרך: ינתן לי בשאלתי *נשמת ידועי חלאים *מאורה: איומה נאוה שחורה *זולת: אלהים ה' חילי *מי כמוך: [[אדון חסדך בל יחדל]] *[מגן]: את מלחמות ה' *פזמון: יעץ הצר תחבולות *כרוג: ירים הוד המוניו *מחיה: מכנף הארץ זמירות *פזמון: יזם אגגי לחלק *כרוג: ילין בכי ערב *משלש: לוכד חכמים בערמם *פזמון: יראיו בתום מנחה *סלוק: אמר אויב ארדוף *להוצאת התורה: קומה אלהים עזרתה *שלום (לפני קדיש תתקבל): האל נתן לי נקם ==תענית אסתר== *קרובות: כי אלי אבלי המיר לגילה *סליחה: חנון ורחום ה' *רהוטה: [[אנשי אמנה אבדו]] *סליחה: [[איך זרים אכזרים]] *רהוטה: [[אגגי בהעמיקו|אגגי אז בהעמיק]] *תחינה: ה' הרימה יד מהומות ==פרשת פרה== *[מגן]: אספרה אל חוק *פזמון: אלהים צמאה לך נפשות גולים *כרוג: ישראל יושיע *מחיה: טהור עינים *פזמון: אסירים המקוים *כרוג: הפרה עוד יגל אל *משלש: פדות שלח מראש *פזמון: יסוד טעם סתרי חוק *סליק: אלפתנו להטהר *להוצאת התורה: אמרות האל טהורות *שלום: הגיון דל ואביון ==פרשת החודש== *[מגן]: ירח למועדים *פזמון: יה אור מסות אור *כרוג: יעקב יתר צור *מחיה: יצאת לישע *פזמון: יודעי דעת אלהיכם *כרוג: יה יואל צפות *משלש: יוסף שנית ידו *פזמון: ימי חדות מעוזכם *סלוק: כי אתה אל עולם *להוצאת התורה: שמש יודיע *שלום: ישעו יחיש אלהיכם ==י"ז תמוז== *רשות למגן: [[וארץ שפל רומי ונקלה כבודי]] *קרובות: [[וארץ שפל רומי יום דימה|בחדש הרביעי אפפו עלי רעות]] *סליחה: [[שעה נאסר]] *רהוטה: אנחנו בני גלות *סליחה: שרקתי וקבצתי *רהוטה: יחיל לבי *תחינה: [[ה' זעקתי בחבלי]] ==תשעה באב== ===ערבית=== *קודם והוא רחום: יחיל לבבי והומה *השפילו שבו *[[בליל זה יבכיון - בליל זה ארעו]] *במוצ"ש: [[בליל זה יבכיון - בליל זה אשומם]] *[[אליכם עדה קדושה]] *[[אוי כי קינה רבת]] *לאיכה: איכף ואך כף *צור עד מתי תהי *קולי הקשב *[[זכור ה' - בתינו לנכרים אכזרים]] *[[אז בחטאינו]] ===שחרית=== *[[אש תוקד בקרבי]] *אמרה ציון מצאוני עווני *אללי לי אללי *[[אוי כי ירד אש]] *[[איך נוי שודד]] *[[אלה אזכרה (פיוט)|אלה אזכרה]] *אשפוך כים מי דמעות *נחמה: קול ברמה נהי ותמרורים *אבכה בלב מר *יומם ולילה אבכה *נחמה: חסדי האל אקו *אדברה במר נפשי *נחמה: הקם נא בית תפילתך *על שבר בת עמי *זאבי ערב *יריעות שלמה איך *יום נלחמו בי *[[יהודה וישראל דעו]] *לשכינה עלתה *מקור דמעה אתן עיני *מפתח לנחמות: הגיון דל ואביון *נחמה: לחוץ ומחוץ *אחרת: גולה וסורה חכי לצורך *בקומו יאמר: אתה תקום תרחם ציון *[[ציון הלא תשאלי]] *עלי ובא לציון: קוממיות נהלנו ==צום גדליה== (סליחות לשחרית בנוסף לסדר האשמורת) *סליחה: רנתי לפניך *רהוטה: אבדה ממנו אמונה *סליחה: יום באתם לחלות *רהוטה: [[אלה אזכרה (פיוט)|אלה אזכרה]] *תחינה: [[ה' רבו משערות ראשי]] ==עשרה בטבת== *רשות למגן: מתוך [[וארץ שפל רומי ונקלה כבודי]] *קרובות: בחדש העשירי אאנח בשברון מתנים *סליחה: שארית אום נעצבת *רהוטה: [[אנשי אמנה אבדו]] *סליחה: צור ישעי ומושיעי *רהוטה: שחותי ונדכיתי *תחינה: [[ה' יגוני קראוני אל אבל]] ==לעצירת גשמים== *אשפוך כים מי דמעות *האל הגדול קדמון נמצא יחיד בעולמו *נקה ינקה לשבים *אנא האלהים הנותן מטר *[[שפעת רביבים#בגשמי אורה|בגשמי אורה תאדר אדמה]] ==סדר אבלים== *הקפות: [[רחם נא עליו]] *צידוק הדין: הצור תמים *תנחומי אבלים: כולא מאית =שלש רגלים= * {{מקורות לסידור|סדר לשלש רגלים כמנהג ק"ק קארפינטראץ, אמשטרדם תקי"ט}} ==פסח== ===שבת הגדול=== *אזהרות: [[בנים שמעו לי ילדי איתני|בנים שמעו לי זרע אמוני]] *פזמון: ימינך אל נגלתה *כשחל י"ד בשבת: אליכם אישים אקרא ===יום א=== *רשות לשחרית: יחיד עולם אשר כל היצורים *מחרך: זמיר מצחי *נשמת ילד עונה ומפיל תחינה *בשבת: נשמת יראיך יודעיך *לפני הלל: כמה במאסרי *להוצאת התורה: יבושר עם אביון *אלהיכם: אלהים אל עליון השוכן ברום חביון *טל: **מגן: אמון מנעוריו אל אל שם לבו **רשות: אחד צר כל צורה **סדר הטל: אלוה טובו לא נכחד **לך לשלום גשם **או"א בטללי אורות תאדר אדמה **שלום: צרי חיים קוה **אחר: יבוא כטל להמוניי ===יום ב=== *קודם ברכו לשבת: ה' ברכה עד בלי די *פיוט למוצ"ש: מבשר ששון למועד *רשות לשחרית: יונה מעונה *אחר: [[שפל רוח]] *מחרך: בפסח אקרא *אחר ליום ההסגר: בהיכל סוגרה *נשמת ישראל עמך מייחלים פדות וגאולה *ליום ההסגר: נשמת לחוץ ומחוץ *לפני הלל: בורא כל יש מלא יש *להוצאת התורה: אתה כוננת זבול צאצאיך ===שבת חול המועד=== *קודם ברכו: ראשון לכל מועד *אחר: צור אשר בששה ימים *רשות לשחרית: יחיש להקים *מחרך: אשפוך שיחי *נשמת הדופים רדופים *להלל: שעני נא רצני *להוצאת התורה: שער אשר נסגר *אחר: מלך בורא חיי *שלום למנחה: עד מתי צור ===שביעי של פסח=== *קודם ברכו: עוד אתנה פדיום *רשות לשחרית: חזק יחידתי *אחר (על הנס): יה צור ישראל ותהלתם *מחרך: כל הנשמה תהלל במליה *נשמת ישורון ישורר לנשגב בהדומו *נשמת על הנס (תי"א): נשמת העניים והאביונים הקהל הקדוש הזה *להלל: הראנו ידו הנפלאה *להוצאת התורה: גלילי זבול ראו *אחר: דברו בצוען שלח *מי כמוך (על הנס הנ"ל): מי כמוך באלים ה'… אודך ה' בכל לבבי כי פדית אותי *שלום: רחש תנין לוחשי אמוני *שלום למנחה: אל גבור צאן לצבור ===שמיני של פסח=== *קודם ברכו: [[אשיר במישרים]] *רשות לשחרית: שורש בנו ישי *מחרך: הלל תהלל *נשמת שארית עדת אל *לשבת: נשמת אלוה באפיו *להלל: קומו ענו *להוצאת התורה: צאינה וראינה משפיל שיר ידידים *שלום: היושבת בגנים צופיה הומיה ==שבועות== ===יום א=== *לפני ברכו: בידך עיתותיי *רשות לשחרית: [[ידידי השכחת]] *מחרך: מציב אדמה וכל גבוליה *נשמת ידידים חרדים נועדים בכל המוניי *להלל: בורא כל יש מלא יש *אחר לשבת: ותפדה פטר חמור (אולי קטע מאזהרות) *להוצאת התורה: לא אהלך במעקשים *פזמון קודם האזהרות: לבי חלל בחליל יהמה ממרי *רשות: [[אמון יום זה]] *אזהרות: [[שמור לבי מענה]] *פזמון: שלמו בחוקותם *אזהרות למנחה, פזמון: יושב נענה *מצוות עשה: [[אני בינה שוכנה]] ===יום ב=== *לברכו: בקול רינה ותודות *רשות לשחרית: מלא פחד בביתך אעמודה *מחרך: השכל והדעת שני מאורות *נשמת נעימה פנימה *להלל: רחום בך אתגברה *להוצאת התורה: שובה אלהי שבות עמים *פזמון קודם האזהרות: אוחילה לאל חי *אזהרות ליום ב: [[בצל שדי אחסה]] *אזהרות למנחה, פזמון: לו יסיעך *לא תעשה: אני פי מלך שמור ==סוכות== =אשמורות= * {{מקורות לסידור|סדר האשמורות מר"ח אלול ועשי"ת כמנהג ק"ק קארפינטראץ לישולא קאוואליאון, אמשטרדם תקכ"ג}} * {{מקורות לסידור|סדר האשמורות מר"ח אלול ועשי"ת כמנהג ק"ק אויניון, אמשטרדם תקכ״ג – סדר זהה לקודם}} * {{מקורות לסידור|סדר לימים נוראים [ר"ה ועיו"כ] כמנהג ק"ק קארפינטראץ, אמשטרדם תקכ"א – כולל סליחות לעיו"כ בסדר שונה מהנדפס ב"אשמורות", כדלהלן}} ==יום א== *[גמר]: בנפש לך שוקקה *מה נאמר לפניך אדון הסליחות *אלהי ישראל כפר לעמך ישראל *[פתיחה]: שפתי אפתח ברנני *סליחה: [[יחידה לחנות מחנה]] *תוכחה: [[אין מילה בלשוני]] *רהוטה: אדון הביטה משמיך *סליחה: יום לאל צמאתי *תוכחה: אמלא פי תוכחות *רהוטה: האל מעון לכל נברא *סליחה: בני תמימים משכימים *תוכחה: בחסד אלהים ינוחם *רהוטה: [[אל נגלה במדות שלש עשרה]] *[[אדון הסליחות|אב הרחמן – אדון הסליחות]] *[[עשה למען שמך]] *[[עננו אבינו]], [[עננו אלהי אברהם]] *[[מי שענה לאברהם אבינו]] *בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] *עלי שומר ישראל: בלילה קמנו להודות לאל *[[שומר ישראל]] ==מוצאי שבת== *סליחה: [[במוצאי מנוחה תהילות תצמיח|במוצאי שבת תהלות תצמיח]] *תוכחה: ישני לב מה לכם *רהוטה: אשירה ואזמרה שמך גואלי *סליחה: יחידה לחנות מחנה *תוכחה: אוכיח בפי רוחי *רהוטה: אנא סלח נא לשבים עדיך *סליחה: ישאו קולם חרדים *תוכחה: אריב עם רעיוני *רהוטה: אני אדרוש אל אל *בקשה: ה' אצתי להסתופף ==יום ב== *סליחה: יוצר רום ונשיה *תוכחה: [[יחידה עקבך כרוך]] *רהוטה: אבדה מפינו אמונה *סליחה: [[ישן אל תרדם]] *תוכחה: אוכיח בפי רוחי *רהוטה: אל מי מגואלי דם אזעק *סליחה: בלבב בר *תוכחה: את רוחי אוכיחה *רהוטה: אשתחוה אפים ארצה *בקשה: [[ה' יום לך אערוך תחינה]] ==יום ג== *סליחה: יה מלכי וקדושי *תוכחה: אני בחפשי את רוחי *רהוטה: האל יסלח לכל זדון *סליחה: אלהים שחרתיך *תוכחה: אשרי איש שם אל לבו *רהוטה: חוסה ה' על עמך *סליחה: בוקר התנפלתי *תוכחה: אותות מעשי אלהים *רהוטה: עד אנה ה' *בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] ==יום ד== *סליחה: אעירה שנת עיני *תוכחה: התבוננו ונדעה *רהוטה: אנחנו בני גלות *סליחה: דלת חסד ושערו *תוכחה: ימי האדם צבא *רהוטה: [[אנשי אמנה עברו]] *סליחה: [[בלילי על משכבי]] *תוכחה: אל אלהי הרוחות שת חכמה בטוחות *רהוטה: מי יעלה לי השמים ==יום ה== *סליחה: יה שימה פדיום *תוכחה: אני בחפשי את רוחי *רהוטה: יוצר נשיה *סליחה: יצרי ראשית צרי *תוכחה: אשרי איש שם אל לבו *רהוטה: אלכה ואשובה *סליחה: חרדים לבית תפלתם *תוכחה: אותות מעשי אלהים *רהוטה: למה אלהים זנחת את ישראל ==יום ו== *סליחה: יה לספר אודות *תוכחה: קולי במוסר ארים *רהוטה: [[אנשי אמנה אבדו]] *סליחה: זמן הבלי *תוכחה: יחד עשיר ואביון *רהוטה: את מי זנחת נצח *סליחה: חופש חדרי צפוני *תוכחה: [[יחידה החטאה]] *רהוטה: למה אלהים זנחת את ישראל *בקשה: תחי נפשי ותהללך ==ערב ראש השנה== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: רינתי לפניך *תוכחה: שובה ישראל עד *רהוטה: אהה אלהים כמה אחרו ישועותי *סליחה: מרום וקדוש שעה *תוכחה: באו ימי פקודתכם *רהוטה: אנא סלח נא לשבים עדיך *סליחה: אנא בקראנו לקול שוענו ה' שמעה *תוכחה: שמעו ותחי נפשכם *סליחה: יום באתם לחלות *תוכחה: יצורי שורו מתי *רהוטה: אלי אליך *סליחה: בבקר בבקר בתם לבבו *(אחרת) [תוכחה]: [[שמעו נא תוכחת]] *תחינה: [[אחות קטנה]] ==צום גדליה== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: [[יעירוני רעיוני]] *תוכחה: מאד כל יצר יהים *רהוטה: אויבי יאמרו *מסתג'אב: לאומר ועושה בלי יגיעה *סליחה למלכיות: אל בית המלך *תוכחה: שפכו בבית אל שיחה *רהוטה: אזכור ימים מקדם *מסתג'אב: מלך שדי השוכן רומה *סליחה: חצות לילה אקום *תוכחה: [[רוח ובשר צמדו|רוח ובשר נצמדו]] *רהוטה: אל מי מגואלי דם אצעק *עלי רחמנא: המון חסדו וטובו *אחר: יום באתם לחלות *[[רחמנא אידכר לן]] *תחינה: מרעיד פני צורו שיחר *[[אבינו מלכנו]] ==ב עשי"ת== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: אלהים שחרתיך *תוכחה: ישני לב מה לכם *רהוטה: אנא סלח נא לשבים עדיך *מסתג'אב: ה' אדיר השוכן מרומים *סליחה: קרוב לכל קוראיך *תוכחה: אמונת יה נפש חכי *רהוטה: האל יסלח לכל זדון *מסתג'אב: אנא אזון נא שוענו *סליחה: יעלה שועת עמך *תוכחה: [[יחידה החטאה]] *רהוטה: האל מעון לכל נברא ==ג עשי"ת== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: מתרצה בתחנונים *תוכחה: אם חסדך שכחנו *רהוטה: אמצה ממנו אשמתנו *מסתג'אב: אמרי האזינו עדת אמוני *סליחה: [[שחר קמתי להודות]] *תוכחה: שפכו בבית אל שיחה *רהוטה: אנא סלח נא לשבים עדיך *מסתג'אב: ה' דרך עדותיך הביננו *סליחה: [[שעה עליון לקול אביון]] *תוכחה: [[שוממתי ברב יגוני]] *רהוטה: אני אדרוש אל אל *תחינה: אמונים שחרו פני אדוניהם ==ד עשי"ת== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: [[מנומם בעת קומם]] *תוכחה: מאד כל יציר יהים *רהוטה: אלכה ואשובה *מסתג'אב: שוכן עד מאז נשגב לבדו *סליחה: יוושעון ידידיך *תוכחה: מתי תבל התקוששו *רהוטה: אהה נפשי *מסתג'אב: [[שדודים נדודים]] *סליחה: רצה רינת מתוודים *תוכחה: אמלא פי תוכחות *רהוטה: יושב קדם בחביון מרומיו ==ה' עשי"ת== *[גמר]: שפל רוח אני *סליחה: יום בדינך אעמוד *תוכחה: [[שוממתי ברב יגוני|שוממתי לרוב (!) יגוני]] *רהוטה: [[אויתיך קויתיך מארץ מרחקים]] *מסתג'אב: [[לך אמר לבי בעודי]] *סליחה: ידידי אל עליון *תוכחה: שובה ישראל עד *רהוטה: מי יעלה לי השמים *מסתג'אב: אשפוך כים מי דמעות *סליחה: בלב חרד *תוכחה: שמעו ותחי נפשכם *רהוטה: עדר צאן הנהלאה *תחינה: יה הדרש לעדה חשה ==ערב צום כפור (תקכ"ג)== *[[מבית מלוני קמתי בצוקי]] *אלהי ישראל כפר לעמך ישראל *[פתיחה]: שפתי אפתח ברנני *(מסתג'אב) [ה' מלך]: בעוד אדני אפדני *סליחה: אל חסדך ייחלנו *תוכחה: שמעו ותחי נפשכם *רהוטה: מנומי קמתי ובאתי *מסתג'אב: [[שדודים נדודים]] *סליחה: אנא שעה שה פזורה *תוכחה: מהרו להשיג תשובה *רהוטה: האל יסלח לכל זדון *מסתג'אב: אריד בשיחי ואהימה *סליחה: צור יעקב קדושו *תוכחה: עמך בית ישראל *רהוטה: האל מעון לכל נברא *מסתג'אב: אפיל תחינתי לפניך *סליחה: [[אנא בקראנו]] *תוכחה: שובה ישראל עד *רהוטה: אודה עלי פשעי לה' *[[רחמנא אידכר לן]] *[מסתג'אב]: אבל חטאתי בדבר פי ופעלי *מפתח לתפלת תכון: שפל מאד בעיניו *תכון תפלתי לאל ישועתי (סדר תמיד) ==ערב יום כיפור (תקכ"א)== *סליחה: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] *מסתג'אב: כונן תכונן *סליחה למוצ"ש: [[במוצאי מנוחה תהילות תצמיח|במוצאי שבת תהלות תצמיח]] *רהוטה למוצ"ש: אשירה ואזמרה *מסתג'אב: אריד בשיחי ואהימה *סליחה: יענה כבוד (!) אבות *תוכחה: [[אין מילה בלשוני]] *רהוטה: [[אנשי אמנה אבדו]] *מסתג'אב: איותה נפשי למקום נפשה *סליחה: יום צרו צעדי וניטתה *תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] *רהוטה: אשתחוה אפים ארצה *מסתג'אב: אמיץ אשר לו הגדולה *סליחה: יום צעקו שבים *תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] *רהוטה: אנחנו בני גלות *מסתג'אב: אספר גבורות אל נורא עלילה *סליחה: [[שופט כל הארץ]] *תוכחה: תקרב ותרצה ותבחר *רהוטה: [[תמהנו מרעות]] *מסתג'אב: אסור בכלוא מצוקה *סליחה: [[יה איום זכור היום]] *תוכחה: ימי האדם צבא *רהוטה: אין דורש ואין מבקש *סליחה לוידוי: בני תמימים משכימים *רהוטה לוידוי: [[אל נגלה במדות שלש עשרה]] *פיוט לרחמנא: המון חסדו וטובו *פיוט אחר לרחמנא: יום באתם לחלות *[[רחמנא אידכר לן]] *[[אדון הסליחות|אב הרחמן – אדון הסליחות]] *[[עשה למען שמך]] *[[עננו אבינו]], [[עננו אלהי אברהם]] *[[מי שענה לאברהם אבינו]] *[[אבינו מלכנו]] *[[שומר ישראל]] *מפתח לתפלת תכון: שפל מאד בעיניו *תכון תפלתי לאל ישועתי =ראש השנה= * {{מקורות לסידור|סדר לימים נוראים [א] כמנהג ק"ק קארפינטראץ, אמשטרדם תצ"ט}} * {{מקורות לסידור|סדר של ראש השנה כמנהג ק"ק אויגניון, אמשטרדם תקכ״ה}} {{מקורות לסידור|פיוט שמופיע באחד הסדרים בלבד מסומן באמצעות ק' ({{=}}קרפנטרץ) או א' ({{=}}אויניון)}} ==יום א== *לפני ערבית: [[אחות קטנה]] *מפתח: אודך ה' בכל לבבי… כי אתה אל רחום וחנון *פיוט: [[מבית מלוני קמתי בצוקי]] (ק) *[בקשה]: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] *רשות: [[שואף כמו עבד]] *מחרך: [[מי יתנני עבד אלוה עשני]] *[[נשמת ידידי עליון]] *מי כמוך: יצרי ויצוריי (א) *פיוט לקדיש: [[יה שמך ארוממך]] *לברכו: שנה שנה (א) *יוצר: אסיר משחר פני רבו *זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] *אחר יותר נכון: נוה האולם *מגן: אתה כוננת מישרים *פזמון: ירצה צור אין כערכו *אל כרוג: יחזו פנימו *מחיה: מגדל עוז *פזמון כשחל בשבת: שני ימים מקוימים *פזמון כשחל בחול: יצרי ראשית צרי *אל כרוג: ישראל להשית *משלש: למשפט כונן כסאו *פזמון: [[ה' בקול שופר]] *פזמון: שם ה' לבדו (א) *[מלך עליון] סלו לרוכב בערבות *[ה' מלך] אדירי ישורון יברכו בקול *פזמון לקדושה: חרדו רעיוני *מפתח לסלוק: אחדש לקדש (א) *סלוק לקדושה: יראי ה' הללוהו *פזמון לאבינו מלכנו: לך יהגה חכנו (ק) *פזמון להוצאת התורה: לך יהמה לבי (ק) *פזמון אחר: קרב ישעך לעדת כמהים (ק) *פזמון: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] (א) *פזמון לתקיעת שופר: יונה הבלועה *פזמון אחר: קול שופר הדרור (ק) *תקיעתא: (א) *מלכיות: ארנן לאל חי *פזמון: שכינת עוזך אל *זכרונות: אחלה פני אל *פזמון: שערי תפילה פתח *שופרות: אפכה דמעיי *פזמון: שופר המבשר ==יום ב== *לפני ערבית: מרום נורא עלילותיה *אתה האל עושה פלא (א) *מפתח: תעה לבבי אחרי התוהו (ק) *[[מבית מלוני קמתי בצוקי]] (ק) *בקשה: [[ה' יום לך אערוך תחינה]] *רשות: [[ישנה בחיק ילדות]] (ק) *מחרך: [[רעה בשבטך]] *נשמת שאר יעקב *מי כמוך: יצרי ויצוריי (ק) *לקדיש: אלהי הרוחות לכל בשר אתה *אחר: שנה שנה (ק) *[יוצר]: מלך אשר דמותו *זולת: זך הכיר תמים דעים *מגן: אביר אזרחים *פזמון: יגלה צור ישועתו *אל כרוג: מאד מושך נצח *מחיה: אשורו צרף *פזמון: יבואוני חסדיך צורי שוכן שחק *כרוג: מציל מעיר נשיה *משלש: אהול מנוער *פזמון: [[ה' בקול שופר]] (א) *פזמון: יוצר מרומות ונגהם *[מלך כל מלך] סולו לרוכב בערבות *פזמון: ימלוך מבין נעלם (א) *[ה' מלך] בעוד אדני אפדנו *פזמון לקדושה: ידי דלים נחשלים *סלוק לקדושה: אלהים אל מי אמשילך *פיוט לאבינו מלכנו: אל מנת חלקנו (ק) *להוצאת התורה: אלהים דבר בקדשו (א) *פזמון: [[עת שערי רצון להפתח|עת שערי רצון - באחרית נוסה]] *פזמון לתקיעת שופר: יונה הבלועה (א) *פזמון לתקיעת שופר: [[ה' בקול שופר]] (ק) *תקיעתא: (א) *מלכיות: [[אהללה אלהי אשירה עזו#מלכויות|אהלל אלהי]] *פזמון: ?יה? מוסרך נאוה *זכרונות: [[אהללה אלהי אשירה עזו#זכרונות|אפחד במעשי]] *פזמון: אפסי ארץ *שופרות: [[אהללה אלהי אשירה עזו#שופרות|אנוסה לעזרה]] *פזמון: אלהים נפלאת =יום כיפור= * {{מקורות לסידור|סדר לימים נוראים [ב] כמנהג ק"ק קארפינטראץ, אמשטרדם תצ"ט (דרוש מידע על סריקה זמינה)}} * {{מקורות לסידור|סדר של יום כפור כמנהג ק"ק אויגניון, אמשטרדם תקכ״ו}} ==ערבית== *לשהחיינו: לזמן הזה צור הגיענו *מסתג'אב: אוילים מדרך פשעם זכרו *מסתג'אב: [[ברכי אצולה]] *סליחה: [[בליל עשור להתכפר]] *מסתג'אב: אותה נפשי אל מקום נפשה *סליחה: [[אלהים שחרתיך]] *סליחה לשבת: יצו שדי לעמו *מסתג'אב לשבת: מזמור יתנו עם קדש *סליחה: יה לשועת מתענה *סליחה: ישראל משתחוים להדרת *מסתג'אב: זועק בקראו *סליחה: [[ירצה עם אביון]] *תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] *סליחה: [[ירצה צום עמך]] *סליחה: שעה שועתי בשקדי *רהוטה: אל נגלה במדות *וידוי: [[אשמנו מכל עם]] *מי אל כמוך: [[אשמינו תבלע|אשמנו תבלע]] ==שחרית== *וידוי: טרם אענה אני שוגג *בקשה: [[ה' יום לך אערוך תחינה]] *רשות לנשמת: אקום להודות לך *נשמת: נשמת אסירי עוונות *נשמת לשבת: נשמת מתענה ביום עונג *יוצר: אלהים אל נורא *אופן: התעוררו תמהים *מאורה: אעמוד במשמר מנעמי *אהבה: אסירי תקותם *זולת: אז דברת תמים דעים *רשות למגן: מארץ שפלנו *מגן: אזרח רענן *פזמון: [[יענה כבוד אבות]] *כרוג': מחבש עצבות *מחיה: אלוה פקד גפן פוריה *פזמון: [[יום צדו צעדי]] *כרוג': מרפא יהיה *משלש: תם אוהל צדק *פזמון: [[יום צעקו שבים]] *קיקלר: מעשה שמרתי במו פי *פזמון: [[מדמי הלבבות]] * עסתריוטא: את חטאי נוכח פני *החרשים שמעו *פזמון: האל התולה על בלימה *תוכחה: התבוננו ונדעה *פזמון: כל מעשה ה' מאד נורא הוא *פזמון: מקור עיני *מסתג'אב: מי תמים יעיר לבבו *פזמון: מי אל נסתר מפני *פזמון: [[חרדים לבית תפילתם]] *פזמון: מרום וקדוש *פזמון: ממרום לבן ערום *פזמון: שרפים וקדושים *סילוק: אל אל הנורא ===סליחות לשחרית=== *סליחה: [[שופט כל הארץ]] *תוכחה: תקרב ותרצה ותבחר *סליחה: בבוקר בבוקר בתום לבבו *סליחה: ירצה לפניך מעמד השחר *סליחה: נורא מכל ואיום *סליחה לשבת: ידידים לבית אל *סליחה: [[יה איום]] *סליחה: בני תמימים משכימים *רהוטה: אשתחוה אפים ארצה *וידוי: [[אשמנו מכל עם]] *מי אל כמוך: [[אשמינו תבלע|אשמנו תבלע]] *[[היום תאמצנו]] *למי שברך: אנא אלהים חיים ==מוסף== *מגן: אלהים למשפטיך *פזמון: אל מעמדי שבתי *כרוג': משמים עוונימו *מחיה: אילת אהבים *פזמון: נאור מקור חיים *כרוג': מקשיב מענה *משלש: תמהים מחובם *תוכחה: ימי האדם צבא *קיקלר: חי אני תמים דעים *קיקלר: אנה אדון עולם *עסתריוטא: ויאמן אומר *תוכחה: שעה קולי בהתעטפי *פזמון: ידי דלים נחשלים *סילוק: אתה אלהי האלהים *[[אוחילה לאל]] *[[היה עם פיפיות|היה עם פיות]] *רשות לסדר עבודה: [[אזכירה סדר עבודה|אזכיר סדר עבודה]] *עבודה: [[אמוני לבב]] *מראה כהן: [[כמראה השמש באדר וזוהר]] *אשרי עין: [[אשרי עין ראתה מכהן וחוק דתותיו]] *[[לא אשים ולא אשם|לא אשם ולא אשים]] ===סליחות למוסף=== *סליחה: [[יוספים שנית לעמוד]] *סליחה: יערב לפניך *תוכחה: אם חסדך שכחנו *סליחה: [[ישראל עבדיך]] *סליחה: זמן הבלי *וידוי: [[אשמנו מכל עם]] *מי אל כמוך: [[אשמינו תבלע|אשמנו תבלע]] *[[היום תאמצנו]] ==מנחה== *קודם מנחה: שבחי אמלל *שעה צור קדושי *שער חנינה *ה' יה שמך *להוצאת ספר תורה: נפשי נשפכה *מגן: אנושי לב *כרוג': ישע יעטרהו *מחיה: מפרי שפתיו *כרוג': קדש תפארתנו *משלש: אתיתי מתחנן *תוכחה: נחמתי על זדוני *קיקלר: יה שעה שופכי שיחה *סילוק: אדיר אשר עולם בראת ===סליחות למנחה=== *סליחה: תערב לפניך תפילת המנחה *תוכחה: מזמרת שירתי *סליחה: קראתי מצרה *וידוי: [[אשמנו מכל עם]] *מי אל כמוך: [[אשמינו תבלע|אשמנו תבלע]] *[[היום תאמצנו]] ==נעילה== *לפני נעילה: אחלה ליוצרי *שערי חנינה *מגן: אדון היושב על חוג *כרוג': כחגבים נחשבו *מחיה: בבכי יונת אלם *כרוג': ענך בחמלתו *משלש: אילי הצדק *תוכחה: [[מצעק מעלות השחר]] *[[אבי עד חש לתארך|חיים נמצא והנחה]] ===סליחות לנעילה=== *סליחה: [[בנשף קדמתי]] *סליחה: אלהים צמאו לך *סליחה: אחרית ותקוה *סליחה: [[אל נורא עלילה]] *סליחה: [[המבדיל - יצוה ה' חסדו]] *[[רחמנא אידכר לן]] *מי אל כמוך: [[אשמינו תבלע|אשמנו תבלע]] *[[היום תאמצנו]] j3crlntgpvmfbtt7o4kww8dzk9rmyxy 2 1744960 3078693 3077248 2026-08-23T19:35:31Z בן עדריאל 9444 3078693 wikitext text/x-wiki {{מקורות לסידור|על פי: 'מחזור של ראש השנה ויום הכפורים למנהג קהלות הקדש אשר היו מקדם במלכות ארגון', שלוניקי, דפוס שונצינו רפ"ט}} ==ראש השנה== ===ערבית יום א'=== * פזמון: [[אחות קטנה]] ===שחרית יום א'=== * בקשה: [[אלהי אל תדינני כמעלי]] * רשות: [[יעלה ויבוא אצלך זכרון]] * מחרך: [[רעה בשבטך]] * נשמת (כשחל בשבת): נשמת ישורון יום זה * קדיש: [[ידי רשים|ידי רשים נחלשים]] * זולת: [[אלהי מעשיו מה נפלאים]] * מגן: אתה כוננת מישרים * פזמון: ירצה צור אין כערכו * מסתגאב: מלך שדי השוכן * כרוג': יחזו פנימו * מחיה: מגדל עוז שם ה' * פזמון: יה מלאך שמך בקרבו * מסתגאב: אזכיר קצות הנוראות * כרוג': ישראל להשית חלקם בחיים * משלש: למשפט כונן כסאו * פזמון: [[יעלו לאלף ולרבבה]] * מסתגאב: לאדיר נורא תהלות * פזמון: אדירי ישורון יברכו בקול * סלוק: יראי ה' הללוהו * [[היום תאמצנו]] * פזמון לאחר תקיעת שופר: [[ה' בקול שופר]] ===שחרית יום ב'=== * בקשה: [[שמע קולי]] * רשות: [[שואף כמו עבד]] * נשמת: [[נשמת ידידי עליון]] * קדיש: [[יה שמך ארוממך]] * זולת: שב מן הפסילים * מגן: אדר היקר העיר מזבוליו * פזמון: יום לריב תעמוד * מסתגאב: מחסי לשחר פניך קמתי * כרוג': יושע וישיב * מחיה: יונת אלם מזת האור * פזמון: [[עת שערי רצון - אני מזכיר היום]] * מסתגאב: אמיץ גוזר ומקים * כרוג': ייראה ויוקשב * משלש: צמח צדיק אצפצף קורותיו * פזמון: ה' אלהיכם לכל קוראיו עונה * מסתגאב: אל איום ונורא מכין הרים בגבורה * פזמון: מלאכי צבא מעלה * סלוק: לך יאתה יקר תפארת המלוכה * פזמון לתקיעת שופר: [[עת שערי רצון להפתח]] * פזמון לאחר תקיעת שופר: [[קול שופר הדרור]] ==יום כיפור== ===ערבית=== * בקשה: [[שמע קולי]] * תוכחה: [[שטר עלי בעדים וקנין]] * פזמון: [[ירצה עם אביון]] * מסתאגב: זוער בקראו גרונו נחר * פזמון: [[משתחוים להדרת קודש]] ===שחרית=== * לברוך שאמר: [[ברוך אשר אשש]] * בקשה: [[אדני נגדך כל תאותי]] * רשות: אשכימה שחר * נשמת: נשמת ישראל כולם * רשות למגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/רשות|וארץ אשפיל]] * מגן: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מגן|אבן בוחן]] * פזמון: [[יענה בבור אבות]] * כרוג': שמע לחש * מחיה: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/מחיה|אזי בהר המור]] * פזמון: [[יום צדו צעדי]] * כרוג': שלום לרוב * משלש: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/משלש|איש תם יושב]] * פזמון: יום צעקו שבים * סילוק: [[וארץ אשפיל ואפיל תחינתי/סילוק|ה' אל אדיר]] * תוכחה: [[שוממתי ברוב יגוני]] * סליחה: אשתחוה אפים ארצה * פזמון: [[יצו האל לדל שואל]] * [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] * [[היום תאמצנו]] ===מוסף=== * מגן: [[שולמית יספה שועה ותיישר/מגן|שולמית יספה]] * פזמון: [[יוספים שנית]] * כרוג': [[שולמית יספה שועה ותיישר/מגן#כרוג'|שמך להלל]] * מחיה: ציצת חבצלת * פזמון: אלהים מה טובו * כרוג': שתחפץ לקבץ * משלש: תמימי אורח * סילוק: אאמיר אאדיר אפודת * [[אוחילה לאל]] * רשות לעבודה: [[אבואה ברשיון מחוללי]] * עבודה: [[אלהים אל בך יצדקו צדוק]] * מה נהדר: [[באפוד חושן נקבעת]] * אשרי עין: [[אשרי עין ראתה שושנת השרון]] * [[ובכן היה לאין]] * [[אין לנו לא שבח להשתבח]] * [[תאיר אורנו]] * תוכחה: [[מה יתרון לאדם]] * סליחה: [[אנשי אמונה אבדו]] * פזמון: [[יה איום]] * וידוי: [[רבונו של עולם בראותי בחורותי]] * [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] * [[היום תאמצנו]] ===מנחה=== * מגן: שלישית שוקדת * כרוג': שחותי לפניך * מחיה: יונה מצפצפת * כרוג': ישע ועוז * משלש: צפרתי משחר * פזמון: היום יודע * סילוק: את אומץ אמונתך * תוכחה: [[שוכני בתי חמר]] * סליחה: [[תמהנו מרעות]] * פזמון: יה אשר אשפוך לפניו * וידוי: [[רבונו של עולם ויהי בעלות המנחה]] * [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] * [[היום תאמצנו]] ===נעילה=== * מגן: ברביעית עורכת * כרוג': יושיעם ויחתום * מחיה: במקהל מצעד * כרוג': ישעך ועוזך * משלש: יחידים קדמו * סילוק: ארשת שפתי * תוכחה: [[מצעק מעלות השחר|מצעק מעלות שחר]] * סליחה: [[ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים]] * פזמון: [[אל נורא עלילה]] * [[אדיר ונאור בורא דוק וחלד]] * [[היום תאמצנו]] 3mowx1sxtkmlprpxzkzgwor7sz718xj 104 1754580 3078773 3078232 2026-08-24T08:49:41Z Nahum 68 /* הוגה */ 3078773 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Nahum" /></noinclude>ואז, בצווחת אושר של הערבי, נורינו החוצה אל המים החלקים יחסית של פתח הים בינות השורות המשוננות של הגלים הגועשים. אך היינו מלאים למחצה במים שוב פעם, ולא יותר מחצי מייל קדימה היה הקו השני של המשברים. שוב נרתמנו למשימה ורוקננו מים בקדחתנות. למזלנו הסופה די חלפה כעת, והירח האיר בבהירות, חושף לשון יבשה סלעי הנמשך חצי מיל או יותר החוצה אל תוך הים, וקו שני זה של משברים נראה היה כהמשכו. בכל אופן, הם רתחו מסביב למרגלותיו. סביר שהרכס שיצר את לשון היבשה נמשך אל תוך האוקיינוס, אם כי בגובה נמוך יותר, ויצר את השונית אף היא. לשון היבשה הזה הסתיים בשיא מעניין שנראה כמצוי במרחק של לא יותר ממיל מאיתנו. בדיוק כאשר הצלחנו להביא את הסירה למקום די פנוי בפעם השנייה, פקח ליאו, למרבה ההקלה שלי, את עיניו והעיר שהבגדים נפלו מהמיטה, ושהוא מניח שהגיע הזמן ללכת לתפילה בקפלה. אמרתי לו שיעצום את עיניו ויהיה בשקט, והוא עשה זאת מבלי לתפוס ולו במידה הקלה ביותר את המצב. אשר לי, האיזכור שלו את הקפלה גרמה לי להרהר, במידת מה של געגוע חולני, במגורים הנוחים שלי בקמברידג'. מדוע הייתי שוטה עד כדי לעזוב אותם? היה זה הרהור שחזר אליי מספר פעמים מאז, ובעוצמה גדלה והולכת. אך כעת שוב אנחנו נסחפים מטה אל המשברים, אם כי במהירות פחותה, כי הרוח נחלשה, ורק זרם הגאות (לאחר מכן התברר שהיתה זו הגאות) הניעה אותנו. עוד דקה, ובסוג של שאגה לאללה מפי הערבי, קריאה חסודה ממני עצמי, ומשהו שהיה בלתי חסוד מג'וב, היינו בתוכם. ואז כל הסצנה, עד להימלטותנו הסופית, חזרה על עצמה, אם כי באופן פחות אלים. ההיגוי המנוסה של מחומד והתאים האטומים לאוויר הצילו את חיינו. תוך חמש דקות עברנו דרכם, ונסחפנו – כי היינו מותשים מכדי לעשות דבר כלשהו כדי לעזור לעצמנו, מלבד להשאיר אותה מכוונת קדימה – במהירות מאוד מחרידה מסביב ללשון היבשה שתיארתי לעיל.<noinclude></noinclude> csxc0qo0q7b2lhmgwxnaqkhobcm9fxn 0 1754582 3078686 3078561 2026-08-23T19:13:13Z Editor259 28663 3078686 wikitext text/x-wiki (יג, א) <קטע התחלה=א/>נוגע בזפת תדבק בידו וחובר אל לץ ילבש דרכו:<קטע סוף=א/> (יג, ב) <קטע התחלה=ב/>כבד ממך מה תשא ואל עשיר ממך מה תתחבר:{{ש}}<קטע סוף=ב/> (יג, ב) <קטע התחלה=ב/>מהיתחבר פרור אל סיר אשר הוא נוקש בו והוא נשבר:<קטע סוף=ב/> (יג, ג) <קטע התחלה=ג/>עשיר יעוה הוא יתנוה ועל דל נעוב הוא יתחנן:<קטע סוף=ג/> (יג, ד) <קטע התחלה=ד/>אם תכשר לו יעבד בך ואם תכרע יחמל עליך:<קטע סוף=ד/> (יג, ה) <קטע התחלה=ה/>אם יש לך ייטיב דבריו עמך וירששך ולא יכאב:<קטע סוף=ה/> (יג, ו) <קטע התחלה=ו/>צורך לו עמך והשיע לך ושחק לך והבטיחך:<קטע סוף=ו/> (יג, ו\ז) (יג, ז) <קטע התחלה=ז/>עד אשר יועיל יהתל בך פעים שלש יעריצך:{{ש}}<קטע סוף=ז/> (יג, ז) <קטע התחלה=ז/>ובכן יראך והתעבר בך ובראשו יניע אליך:<קטע סוף=ז/> (יג, ח) <קטע התחלה=ח/>השמר אל תרהב מאד ואל תדמה בחסירי מדע:<קטע סוף=ח/> (יג, ט) <קטע התחלה=ט/>קרב נדיב היה רחוק וכדי כן יגישך:<קטע סוף=ט/> (יג, י) <קטע התחלה=י/>אל תתקרב פן תתרחק ואל תתרחק פן תנשא:<קטע סוף=י/> (יג, יא) <קטע התחלה=יא/>אל תבטח לחפש עמו ואל תאמן לרב שיחו:{{ש}}<קטע סוף=יא/> (יג, יא) <קטע התחלה=יא/>כי מהרבות שיח ינסיך ושחק לך וחקרך:<קטע סוף=יא/> (יג, יב) <קטע התחלה=יב/>אכזרי יתן מושל ולא יחמל על נפש רבים קושר קשר:<קטע סוף=יב/> (יג, יג) <קטע התחלה=יג/>השמר והיה זהיר ואל תהלך עם אנשי חמס:<קטע סוף=יג/> (יג, יד) (יג, טו) <קטע התחלה=טו/>כל הבשר יאהבב מינו וכל אדם את הדומה לו:<קטע סוף=טו/> (יג, טז) <קטע התחלה=טז/>מין כל בשר אצלו ואל מינו יחובר אדם:<קטע סוף=טז/> (יג, יז) <קטע התחלה=יז/>מה יחובר זאב אל כבש כן רשע לצדיק נאצל[:]<קטע סוף=יז/> {{לא נשלם}} קישור: [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31018&st=&pgnum=41 סמנד פרק יג] [[קטגוריה:בן סירא]] n9p7oavw2lsevdceqplsvwrc9npp1nz 0 1754596 3078656 3078648 2026-08-23T13:07:33Z Yack67 27395 3078656 wikitext text/x-wiki {{הור2|מתוך ספר 'ארבע צומות' פרנקפורט תרנ"ז: יוסף אומץ סי' תתקנ"ג: כ"ז אלול קבענו פה לתענית ציבור בכל דיניו יען בו ביום בשנת [[W:ה'שע"ד|שע"ד]] (23 אוגוסט 1614) [[W:יהדות פרנקפורט#ימי הביניים|נתגרשנו מקהלתנו]] ע"י שנתיעצו עלינו אנשי עירינו [[W:וינצנץ פטמילך|אותם שהיו מורדים]] ועמדו למנין אם להשמיד ולאבד ח"ו או לגרש ועלתה הסכמתם להיות לנו נפשינו לשלל אכן כלה גרש יגרשונו מעירנו גם ממונינו הנשאר לנו אחר הגזילה שגזלו אותנו ביה בלילה ולא החביאנו אותו מחוץ לקיר הרחוב וחולה יתר הגזל ההוא אכלו והשחיתו מורדים הנ"ל ושרפו ברחובותינו כמה וכמה מכתבי הקודש שמצאו בבתינו ובב"ה גם שלח יד באיזה ס"ת בעונותינו גם בהרבה האוצרות אשר נעשו בבתיהם שלחו יד מלבד שעשו הרבה מבעלי בתים לשכינינו לנאמנים ביום אף ה' להביא מבתיהם לבתיהם כל הנמצא בתוכם ולשמרם והמה ירשו גם לקחו גם גנבו גם שמו בכליהם. על כל הדברים האלה הוקבע יום הנ"ל לצום ומוסיפין בסליחות דיום ההוא {{צ|[[ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|רבות צררונו]]}} קודם הפזמון דיום ההוא גם מוסיפין פזמון {{צ|[[זכור ברית - אבדנו מארץ טובה|זכור ברית]]}} ד{{צ|זכור לנו ברית}}{{הערה|אכן בזמן 'דברי קהלות' לא היו אומרים {{צ|זכור ברית}}, רק {{צ|ה' אלהי רבת}}.}} ואם חל יום הנ"ל בע"ש אין משלימין התענית ואם חל בשבת מקדימין התענית לערב שבת.{{ש}} שם תתקנ"ה: חולים ויולדות אין צריכין התרה כשאר תענית ציבור שאני נוהג להתירא בג' הדיוטות כמנהג חכמי עירנו נוחי נפש ז"ל וטעמם משום דכשאין שמד ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין ומאחר שאינם רק מכח מנהג צריכים התרה אבל לתענית זה מתחילה לא קבענו להם תענית זה. (...){{ש}} התענית יחול אחד מהימים ז' ב' ד' ו', ומוסיפין {{צ|עננו}} בש"ע שחרית ומנחה כמו כל תענית ציבור, וכן אומרים בשחרית {{צ|שומר ישראל}} בתפילת תחנה, וקודם הוצאת הס"ת אא"א. מה שמאספין בקופה בשחרית ומנחה נותנים לעניי א"י. וקורין ויחל בשחרית ובמנחה גם מפטירין מנחה {{צ|דרשו}}. אם ביום ב' קורין בשחרית בסדר היום. ואם חל בשבת מקדימים התענית לע"ש. מעות תענית נותנים ב' צ"ל לעניי עירנו.}}{{טקסט מנוקד|גודל=22}} ===ה' אלהי רבת=== רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃ עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃ יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃ יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃{{ממס|תהלים קכט|תהלים קכט א-ה}}{{ש}} לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃ אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃ אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ׃ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃{{ממס|תהלים קכד#קכד ב|תהלים קכד ב-ו}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|נוסח=מערבי}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום שני#ט. פזמון|להמשך סליחות ליום שני]]}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום רביעי#יט. פזמון|להמשך סליחות ליום רביעי]]}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום שישי#כט. פזמון|להמשך סליחות ליום שישי]]}} ===זכור ברית=== {{הור2|בתקופות מסוימות הוסיפו גם {{צ|זכור ברית}} אחר {{צ|זכור לנו ברית אבות וכו'}}:}} {{ארון|פ}} {{#קטע:זכור ברית - אבדנו מארץ טובה|מערבי}} {{ארון|ס}} {{הור|זכור לנו ברית ראשונים וכו'.}} {{סוף}} ==הערות== i6wh5yu1tzezwbav60d7os7h3d033kn 3078657 3078656 2026-08-23T13:23:31Z Yack67 27395 3078657 wikitext text/x-wiki {{הור2|מתוך ספר 'ארבע צומות' פרנקפורט תרנ"ז: יוסף אומץ סי' תתקנ"ג: כ"ז אלול קבענו פה לתענית ציבור בכל דיניו יען בו ביום בשנת [[W:ה'שע"ד|שע"ד]] (22 אוגוסט 1614 (לפי הלוח היוליאני)) [[W:יהדות פרנקפורט#ימי הביניים|נתגרשנו מקהלתנו]] ע"י שנתיעצו עלינו אנשי עירינו [[W:וינצנץ פטמילך|אותם שהיו מורדים]] ועמדו למנין אם להשמיד ולאבד ח"ו או לגרש ועלתה הסכמתם להיות לנו נפשינו לשלל אכן כלה גרש יגרשונו מעירנו גם ממונינו הנשאר לנו אחר הגזילה שגזלו אותנו ביה בלילה ולא החביאנו אותו מחוץ לקיר הרחוב וחולה יתר הגזל ההוא אכלו והשחיתו מורדים הנ"ל ושרפו ברחובותינו כמה וכמה מכתבי הקודש שמצאו בבתינו ובב"ה גם שלח יד באיזה ס"ת בעונותינו גם בהרבה האוצרות אשר נעשו בבתיהם שלחו יד מלבד שעשו הרבה מבעלי בתים לשכינינו לנאמנים ביום אף ה' להביא מבתיהם לבתיהם כל הנמצא בתוכם ולשמרם והמה ירשו גם לקחו גם גנבו גם שמו בכליהם. על כל הדברים האלה הוקבע יום הנ"ל לצום ומוסיפין בסליחות דיום ההוא {{צ|[[ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|רבות צררונו]]}} קודם הפזמון דיום ההוא גם מוסיפין פזמון {{צ|[[זכור ברית - אבדנו מארץ טובה|זכור ברית]]}} ד{{צ|זכור לנו ברית}}{{הערה|אכן בזמן 'דברי קהלות' לא היו אומרים {{צ|זכור ברית}}, רק {{צ|ה' אלהי רבת}}.}} ואם חל יום הנ"ל בע"ש אין משלימין התענית ואם חל בשבת מקדימין התענית לערב שבת.{{ש}} שם תתקנ"ה: חולים ויולדות אין צריכין התרה כשאר תענית ציבור שאני נוהג להתירא בג' הדיוטות כמנהג חכמי עירנו נוחי נפש ז"ל וטעמם משום דכשאין שמד ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין ומאחר שאינם רק מכח מנהג צריכים התרה אבל לתענית זה מתחילה לא קבענו להם תענית זה. (...){{ש}} התענית יחול אחד מהימים ז' ב' ד' ו', ומוסיפין {{צ|עננו}} בש"ע שחרית ומנחה כמו כל תענית ציבור, וכן אומרים בשחרית {{צ|שומר ישראל}} בתפילת תחנה, וקודם הוצאת הס"ת אא"א. מה שמאספין בקופה בשחרית ומנחה נותנים לעניי א"י. וקורין ויחל בשחרית ובמנחה גם מפטירין מנחה {{צ|דרשו}}. אם ביום ב' קורין בשחרית בסדר היום. ואם חל בשבת מקדימים התענית לע"ש. מעות תענית נותנים ב' צ"ל לעניי עירנו.}}{{טקסט מנוקד|גודל=22}} ===ה' אלהי רבת=== רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃ עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃ יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃ יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃{{ממס|תהלים קכט|תהלים קכט א-ה}}{{ש}} לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃ אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃ אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ׃ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃{{ממס|תהלים קכד#קכד ב|תהלים קכד ב-ו}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|נוסח=מערבי}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום שני#ט. פזמון|להמשך סליחות ליום שני]]}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום רביעי#יט. פזמון|להמשך סליחות ליום רביעי]]}} {{כפתור לחיץ|צבע=|[[סדר הסליחות/מנהג אשכנז המערבי/סליחות ליום שישי#כט. פזמון|להמשך סליחות ליום שישי]]}} ===זכור ברית=== {{הור2|בתקופות מסוימות הוסיפו גם {{צ|זכור ברית}} אחר {{צ|זכור לנו ברית אבות וכו'}}:}} {{ארון|פ}} {{#קטע:זכור ברית - אבדנו מארץ טובה|מערבי}} {{ארון|ס}} {{הור|זכור לנו ברית ראשונים וכו'.}} {{סוף}} ==הערות== jkdvfrwohzljlussli1ssepf9gqe78x 0 1754616 3078671 3077591 2026-08-23T16:43:15Z Yack67 27395 3078671 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=16}}{{הור2|למנהג עלזאס נהוגה גם בסליחות של היום אמירת סירוגין, וסוף הסליחה נאמר ע"י קהל וחזן.}}{{טקסט מנוקד|גודל=22}}{{תוכן עניינים מרחף|גודל=22}} ===פתיחה=== {{הור|חזן:}} '''{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מ.סלח}}'''{{ש}} {{הור|קהל:}} '''{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|מ.מחל}}''' {{הור|חזן:}} אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם אַתָּה / וּבַעַל הָרַחֲמִים נִקְרֵאתָ{{ש}} {{הור|קהל:}} / וְדֶרֶךְ תְּשׁוּבָה הוֹרֵיתָ{{ש}} {{הור|חזן:}} גְּדֻלַּת רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ / תִּזְכֹּר הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְזֶרַע יְדִידֶיךָ{{ש}} {{הור|חזן:}} תֵּפֶן אֵלֵינוּ בְּרַחֲמִים / כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הָרַחֲמִים{{ש}} {{הור|קהל:}} בְּתַחֲנוּן וּבִתְפִלָּה פָּנֶיךָ נְקַדֵּם / כְּהוֹדַעְתָּ לֶעָנָו מִקֶּדֶם{{ש}} {{הור|חזן:}} מֵחֲרוֹן אַפְּךָ שׁוּב / כְּמוֹ בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב{{ש}} {{הור|קהל:}} וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ נֶחֱסֶה וְנִתְלוֹנָן / כְּיוֹם וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן{{ש}} {{הור|חזן:}} תַּעֲבֹר עַל פֶּשַׁע וְתִמְחֶה אָשָׁם {{הור|קהל:}} / כְּיוֹם וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם{{ש}} {{הור|חזן:}} תַּאֲזִין שַׁוְעָתֵנוּ וְתַקְשִׁיב מֶנּוּ מַאֲמָר / כְּיוֹם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ, וְשָׁם נֶאֱמַר: וַיַּעֲבֹ֨ר יְיָ֥׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ '''יְיָ֣׀ יְיָ֔ אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙׃'''{{ש}} וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ׃{{ממס|שמות לד/טעמים#לד ה|שמות לד ה-ז, ט}}{{ש}} סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ.{{ש}} כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח, וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ׃{{ממס|תהלים פו ה}} ===קסא. סליחה=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} הַאֲזִינָה יְיָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פו ו}}{{ש}} הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעָתֵנוּ, מַלְכֵּנוּ וֵאלֹהֵינוּ, כִּי אֵלֶיךָ נִתְפַּלָּל׃ יְיָ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ, בֹּקֶר נַעֲרָךְ לְךָ וּנְצַפֶּה׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ה#ה ג|תהלים ה ג-ד}}{{ש}} אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְנוּ, וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתֵנוּ תְקַדְּמֶךָּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פח יד}}{{ש}} תִּכּוֹן תְּפִלָּתֵנוּ קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפֵּנוּ מִנְחַת עָרֶב׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמא ב}}{{ש}} בְּקָרְאֵנוּ עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי צִדְקֵנוּ, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לָּנוּ, חָנֵּנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ד ב}}{{ש}} קוֹלֵנוּ אֶל יְיָ נִקְרָא, וַיַּעֲנֵנוּ מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ג ה}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אפס מזיח|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסב. סליחה=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְנוּ, וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתֵנוּ תְקַדְּמֶךָּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים פח יד}}{{ש}} נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם׃{{ממס|איכה ג מא}}{{ש}} אֵלֶיךָ נָשָׂאנוּ אֶת עֵינֵינוּ, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קכג א}}{{ש}} אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ מִקֶּדֶם, פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים עד יב}}{{ש}} הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט ב}}{{ש}} הוֹשִׁיעָה יְיָ כִּי גָמַר חָסִיד, כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם׃{{ממס|תהלים יב ב}}{{ש}} הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|דה"א טז לה}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אפסו אישים ובטלו קרבנות|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסג. (נא.) עקידה=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃ {{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} בְּקָרְאֵנוּ עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי צִדְקֵנוּ, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לָּנוּ, חָנֵּנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ד ב}}{{ש}} שִׁמְעָה תְפִלָּתֵנוּ יְיָ וְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתֵנוּ אַל תֶּחֱרַשׁ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים לט יג}}{{ש}} אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלֵנוּ, תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קל ב}}{{ש}} שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנָּתֵנוּ, הַאֲזִינָה תְפִלָּתֵנוּ בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים יז א}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אמונים בני מאמינים|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסד.=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ, וּטְהׇר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ׃{{ממס|איוב יז ט}}{{ש}} וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׃{{ממס|במדבר יד יז}}{{ש}} אֲדֹנָי יֱיִ, אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה׃{{ממס|לפני=מתוך|דברים ט כו}}{{ש}} אֲדֹנָי יֱיִ יַעֲזָר לָנוּ, עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|ישעיהו נ ז}}{{ש}} יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ו ב}}{{ש}} יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃{{ממס|לפני=מתוך|תהלים קד א}}{{ש}} יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת׃{{ממס|לפני=מתוך|שמות לד ו}}{{ש}} יְיָ יִשְׁמְרֵנוּ מִכָּל רָע, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֵׁנוּ׃ יְיָ יִשְׁמָר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קכא#קכא ז|תהלים קכא ז-ח}}{{ש}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אומץ יוסיף טהור ידים|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסה. (נג.) עקידה (גזירה)=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם׃{{ממס|תהלים מד יז}}{{ש}} כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה׃{{ממס|תהלים מד כג}}{{ש}} כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ׃{{ממס|תהלים עט ז}}{{ש}} הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק יְיָ, תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד׃{{ממס|ישעיהו סד יא}}{{ש}} אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ׃ הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים׃{{ממס|תהלים צד|תהלים צד א-ב}}{{ש}} וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי׃{{ממס|תהלים עט יב}}{{ש}} יְיָ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ, עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר׃{{ממס|ישעיהו מב יג}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:את הקול קול יעקב נוהם|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסו. (נ.) עקידה=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ׃ אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ׃{{ממס|תהלים כב|תהלים כב ה-ו}}{{ש}} וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְיָ׃{{ממס|תהלים ט יא}}{{ש}} וְאַתָּה יְיָ אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃{{ממס|תהלים כב כ}}{{ש}} אַל תִּרְחַק מִמֶּנּוּ כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר׃{{ממס|תהלים כב יב|לפני=ע"פ}}{{ש}} שְׁמַע יְיָ וְחָנֵּנוּ, יְיָ הֱיֵה עֹזֵר לָנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים ל יא}}{{ש}} כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵינוּ׃ {{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קג|תהלים קג י-יג}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אמונת אומן עצות מרחוק|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסז. שניה=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ וְאֶל תַּחֲנוּנֵינוּ, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי׃{{ממס|לפני=ע"פ|דניאל ט יז}}{{ש}} כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ, וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה׃{{ממס|תהלים סט לד}}{{ש}} כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ׃{{ממס|תהלים כב כה}}{{ש}} זֶה עָנִי קָרָא וַייָ שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ׃{{ממס|תהלים לד ז}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אוילי המתעה|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסח. (נד.) עקידה (גזירה)=== אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי׃ {{ממס|לפני=ע"פ|תהלים קמג ב}}{{ש}} רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃ עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃ יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃ יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃{{ממס|תהלים קכט|תהלים קכט א-ה}}{{ש}} לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃ אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃ אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ׃ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃{{ממס|תהלים קכד#קכד ב|תהלים קכד ב-ו}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|נוסח=מערבי|יום=יום כפור|טבלה=כן}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===קסט. (ט.) פזמון=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|טוב}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אזכרה אלהים ואהמיה|נוסח=מערבי|יום=יום כפור}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} ===ואתה קדוש=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ואתה קדוש}} ===קע. (ל.) חטאנו=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|חטאנו}} {{:אודה עלי פשעי|נוסח=מערבי|יום=יום כפור}} ===זכור לנו ברית אבות=== {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי א}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|זכור לנו מערבי ברית}}{{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|כפור זכור לנו מערבי ב}} fr2acfz6x0kvzk70wq6kfdegftbb0wd 106 1754920 3078716 3078499 2026-08-23T19:43:23Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078716 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שני — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד ב<span class="yerum-runnum">28</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_א|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_א"> <strong>מתני':</strong> במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין {{שוליים|ב_א}}לא בלכש, ולא {{ירו"מ-הדגשה|בחוסן, ולא}} בכלך, לא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. {{שוליים|ב_ב}}לא בזפת ולא בשעוה, לא בשמן קיק, ולא בשמן שרפה, לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|לא בלכש}} - רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|גמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}}:{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|לוגשא}} {{ירו"מ-ביאור|סיב הנמצא בין הגזע לקליפה בעץ ארז.}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי אלייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלייא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|דדינון אמרין היא הדא, היא הדא. ולא בחוסן - אמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|פשתן}} שלא {{ירו"מ-הדגשה|ננערה}} {{ירו"מ-ביאור|שלא סורקה מהקשין.}} {{ירו"מ-הדגשה|כמה דאת אמר}} {{הפ|ישעיהו|א|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|והיה החסון לנעורת. ולא בכלך - אנבון}} {{ירו"מ-ביאור|פסולת משי}} {{ירו"מ-הדגשה|הבא מקיסריי. אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל: {{ירו"מ-הדגשה|חיזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי כולכא שמו. ולא בפתילת האידן - עורניתא}} {{ירו"מ-ביאור|סיב בין הגזע לקליפה בעץ ערבה.}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא בפתילת המדבר - כשמועה}} {{ירו"מ-ביאור|כשמו}} {{ירו"מ-הדגשה|עשב ארוך שגדל במדבר. ולא בירוקה שעל פני המים - כיתן דמוי. ולא בזפת ולא בשעוה - עד כאן לפתילות, מיכן ואילך לשמנים. ולמה נאסרו כל אלה? אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|מפני שהאור נמשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה לתקנה. ועוד שצריך שיוצת האור ברובו, וכאן לא הוצת האור ברוב הדלק שהשמן לא נמשך אחר הפתילה}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בעי: מעתה פתילה צריכה הצתה ברוב הדלק}}? {{ירו"מ-ביאור|החלק בולט?}} {{ירו"מ-הדגשה|אתו}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|פתילה}} {{שוליים|ב_ג}}{{ירו"מ-הדגשה|צריכה הצתה ברוב הדלק. התיבין חברייא: והא קיירה}} {{ירו"מ-ביאור|שעוה}} {{ירו"מ-הדגשה|הא לא}} הוצאת {{ירו"מ-הדגשה|האור ברוב הדלק}} {{ירו"מ-ביאור|שבכל פעם נמס מעט.}} {{ירו"מ-הדגשה|התיב}} רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|והא ששיתא}} {{ירו"מ-ביאור|חלב}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי לא הוצאת האור ברוב הדלק. אמר}} רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|לא כן אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] דרב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: ארבע מדורות די שיאחז האור בכל שהן - מדורות הגפת, מדורות הזבל, מדורות החלב, מדורות גלעינים? רואים שיש דברים שדי שתאחז האש במקצתו ויש שצריך שתאחז בכולו. ועוד ראיה שעיקר הטעם משום שלא הוצת האור ברובן מן הדא דרבי תחליפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תחליפא|°]] שאל לרב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|ולא כן אלפן רבי שבת שחלה להיות בחנוכה אסור לראות מטבע לאור החנוכה? ואף על פי כן אסור להדליק בפתילות ושמנים שאסור להדליק בהם בשבת. וכיוון שאסור להשתמש לאורה, הרי אינו שכיח שיוציא את הפתילה. אז למה אסרו את הפתילות והשמנים הללו בחנוכה? הוי לית טעמא דא אלא משום}} <span id="דף_טו_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בפרק ב' הלכה א'. מהמשנה: '''במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש, ולא בכלך, לא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. לא בזפת ולא בשעוה, לא בשמן קיק, ולא בשמן שרפה, לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו'''. אומרת הגמרא: לא בלכש - רבי חייא בר אבא אמר הלכש זה סיב שנמצא בין הגזע לקליפה של עץ ארז. רבי אחא אמר בשם רבי אלייא "דדינון". ואמרין: אי "דינון" אי "עדן" זה אותו דבר, רק שמות אחרים - כל אחד קרא לזה אחרת. כתוב במשנה "ולא בכלך". אמר רבי חנינא בשם רבי פנחס: פשתן שלא ננער - כלומר לא סירקו אותו מהקשין. מה הראיה? שנאמר "והיה החסן לנעורת", כלומר הפשתן עצמו הקשה יהיה לנעורת, שבעצם עף ברוח. אחרי שמסרקים אותו, חתיכות קלות מזה עפות - זה הנעורת. "ולא בפתילת האידן" - אומרת הגמרא זה "אורי ניתק", כלומר סיב שנמצא בגזע בין הגזע לקליפה של עץ הערבה. "ולא בפתילת המדבר" - אומרת הגמרא זה כשמו, עשב ארוך שגדל במדבר. "ולא בירוקה שעל פני המים" - אומרת הגמרא זה "קיטן דמויה", כן, כמעין סיבים ירוקים שגדלים בבצעי המים. "ולא בזפת ולא בשעוה" - אומרת הגמרא: עד כאן לפתילות, מכאן ואילך לשמנים. כלומר עד עכשיו דיברנו על פסולי פתילות, עכשיו כשמדברים על זפת ושעווה זה כבר פסולי שמנים. עכשיו למה כל אלה נאסרו? אמר רבי אבא בשם רבי יוחנן: מפני שהאור נמשך לאחוריו. כלומר האש לא נדלקת טוב, האור נהיה חלש והוא שוכח ומוציא את הפתילה כדי לתקן שהאור יהיה יותר חזק. ועוד שצריך שיאחז האור ברובו, וכאן הרי לא הותת האור ברוב הדלק, כי השמן לא נמשך אחר הפתילה. רבי זעירא בעי: מעתה פתילה צריכה שתתלה ברוב הדלק? כלומר האם אני צריך שרוב הפתיל שיוצא מהנר יהיה דלוק? אומרת הגמרא: שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן, באמת כך הדין, פתילה צריכה לצאת לה ברוב הדלק. איתיבון: והא כירה - הרי גם שעווה לא הותת האור ברוב הדלק, כל פעם רק מעט מהשעווה נמס. איתיב רבי אבהו: והא שישית - הרי חלב גם כן לא הותת האור ברוב הדלק, גם שמה החלב נמס לאט לאט. אמר רבי שמי, לוכד אמר רבי זעירא דרב יהודה אמר בשם רב: '''ארבע מדורות''' די שיאחז האור בכל שהן - '''מדורות הגפת, מדורות הזבל, מדורות החלב, מדורות גלעינים'''? רואים שיש דברים שדי שתאחז האש במקצתו, ויש שצריך שתאחז בכולו. כן, מה שרבי יוחנן אמר שצריך שיאחז בכולו - זה לא בהם, לא בחלב ולא בשעווה, לא בדברים האלה. ועוד ראיה שעיקר הטעם משום שלא הוצת האור ברובן מן הדא דרבי תחליפא שאל לרב חסדא: ולאו כן אמר, פעם שבת שחלה להיות בחנוכה אסור לראות מצבע לאור החנוכה, וכיוון שאסור להשתמש לאורה אז בעצם אין מקום לגזור שמא יטה - אסור להשתמש לאורו, הוא לא יבוא להטות. אז למה חכמים אסרו להדליק בפתילות ושמנים אלו כמו בשבת? להלן לומר שהטעם הוא שצריך שידליק את האש ברוב הדלק, כי אם הוא לא עושה את זה, נחשב כאילו כביכול שהוא לא הדליק כשיעור - לא הותת האור ברובן, ולכן בחנוכה זה גם נאסר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יד עמוד ב''' {{שוליים|ב_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_א|אין להדליק נר שבת בפתילה העשויה מלכש, חוסן, כלך, פתילת האידן, פתילת המדבר או ירוקה שעל פני המים]]''' * '''מקור:''' "לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, לא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כמבואר בירושלמי, הובא ברמב"ם ובשו"ע כי חכמים אסרו פתילות אלו שאינן נמשכות יפה אחר האור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כא-א-ב|בבלי שבת כא א — שמנים שאין מדליקין בהם, אם נתן לתוכם שמן כשר כל שהוא - אין מדליקין בהם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כז-ב-ח|בבלי שבת כז ב — אין מדליקין נר שבת בפתילה העשויה מדבר היוצא מן העץ, אלא בפשתן]] {{שוליים|ב_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ב|אין להדליק נר שבת בזפת, שעווה, שמן קיק, שמן שריפה, אליה או חלב]]''' * '''מקור:''' "לא בזפת ולא בשעוה, לא בשמן קיק, ולא בשמן שרפה, לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. גמ : לא בלכש - רבי חייא בר אבא אמר: לוגש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' נחום המדי ~ חכמים: נחום המדי מתיר חלב מבושל, וחכמים אוסרים בין מבושל בין שאינו מבושל * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאין מדליקין בחלב אף מבושל, כלשון הרמב"ם והשו"ע, כי כן פשט לשון "וחכמים אומרים" כרבים החולקים על יחיד {{שוליים|ב_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ג|האם באיסור הבערה בשבת נדרשת הצתת רוב הדלק כדי שיתחייב]]''' * '''מקור:''' "צריכה הצתה ברוב הדלק. התיבין חברייא: והא קיירה (שעוה) הא לא הוצאת האור ברוב הדלק (שבכל פעם נמס מעט.) התיב רבי אבא בר ממל: והא ששיתא (חלב) הרי לא הוצאת האור ברוב הדלק. אמר רבי שמי: לא כן אמר רבי זעירא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ח, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' אין (מסקנת הסוגיה: ארבע מדורות שאין צריך רוב הדלק - גפת, זבל, חלב, גרעינים - שהאור אוחז בהן מיד; בשאר דברים צריך שתאחז האור ברוב) * '''הכרעה:''' נפסק כמסקנת רב יהודה בשם רב שיש ארבע מדורות שאין צריכים רוב הדלק משום שהאש אוחזת בהן מיד, ובשאר הדברים צריך שתאחז האור ברוב הדלק, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כא-א-ב|בבלי שבת כא א — שמנים שאין מדליקין בהם, אם נתן לתוכם שמן כשר כל שהוא - אין מדליקין בהם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כז-ב-ח|בבלי שבת כז ב — אין מדליקין נר שבת בפתילה העשויה מדבר היוצא מן העץ, אלא בפשתן]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד א<span class="yerum-runnum">29</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שהשמן לא נמשך בפתילה, הרי זה כלא הוצת}} האור ברוב הדלק. ולא בשמן קיק - {{ירו"מ-הדגשה|מאי שמן קיק? אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: קיסוסא {{ירו"מ-ביאור|שמן כתנה.}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: עוף הוא ושמו קיק. {{ירו"מ-הדגשה|כד}}תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ([[ויקרא יא יח|ויקרא שמיני יא יח]]) ואת הקאת זה קיק. ולא בשמן שריפה {{ירו"מ-ביאור|שמן תרומה טמאה}} - אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן: ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן! {{ירו"מ-הדגשה|דמכיוון שכהנים זרזים לא חוששים שמא יטו, ולמה בשמן שריפה גזרנו על הכהנים}}? אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: בשבת כתיב ([[שמות כ י|שמות יתרו כ י]]) לא תעשה כל מלאכה, {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהאחיז את האור}} נעשית היא מאיליה. {{ירו"מ-הדגשה|וחכמים גזרו בגבולין וכיוון שהכהנים זריזים לא גזרו עליהם}}. ברם הכא {{שוליים|ב_ד}}התורה אמרה: אין שורפין את הקדשים ביום טוב - {{ירו"מ-הדגשה|אסור שיהיו נשרפים ביום טוב}}, ואין צריך לומר בשבת. מה חמית לומר כן? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| מה חמית לומר כן}} ([[שמות יב י|שמות בא יב י]]) לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו אחר שני בקרים - אחד בוקרו של ט"ו {{ירו"מ-הדגשה|שעושה נותר}} ואחד בוקרו של {{ירו"מ-הדגשה|ט"ז שבו ישרוף, שאין שורפים בבקר ט"ו שהוא}} {{ירו"מ-הוסר|יו וכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|יום טוב. אם משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב שישרוף בערב במוצאי יום טוב, תלמוד לומר}} ([[ויקרא ז יז|ויקרא צו ז יז]]) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - {{ירו"מ-הדגשה|ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה}}. מהו להצית את האור במדורת חמץ {{ירו"מ-הדגשה|בערב שבת בי"ד שחל בשבת}}? מאן דיליף {{ירו"מ-הוסר|לה}}{{ירו"מ-הדגשה|לביעור חמץ בשרפה}} מנותר אסור {{ירו"מ-ביאור|דאף כאן גזרה שמא מתוך שהוא מצווה לשורפו, יבא לחתות בגחלים.}} ומאן דלא יליף לה מנותר מותר. רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מהא דתני: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, ולא תנין אין מדליקין בשמן שרפה בערב יום טוב}}: זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן {{ירו"מ-הדגשה|ולא}}{{ירו"מ-הוסר| אין מדליקין}} בשמן {{ירו"מ-הוסר|שריפה}}{{ירו"מ-הדגשה|שרפה}} {{ירו"מ-הדגשה|גזרה}}{{ירו"מ-הוסר| ביום טוב}} מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת! {{ירו"מ-הדגשה|אי גמרינן מקדשים}} מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה {{ירו"מ-הוסר|על שם}}{{ירו"מ-הדגשה|כשם}} {{שוליים|ב_ה}}שאין שורפין את הקדשים בלילה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ירדו לה בשיטת [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע.}} כמה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|אף שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום}}: תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. כך {{ירו"מ-הדגשה|נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום}}, עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. {{ירו"מ-הדגשה|מילא בנותר שייך לדבר על עבר זמנו}}, {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|ומי}} אית לך שמן שרפה שעבר זמנה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: מכיון שניטמאה כמי שעבר זמנה. תני רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מניין {{שוליים|ב_ו}}לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום? תלמוד לומר ([[ויקרא יב ג|ויקרא תזריע יב ג]]) וביום {{ירו"מ-הדגשה|השמיני ימול}}. אמר לו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ויש {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|ראיה}} {{ירו"מ-הדגשה|מ}}זו? {{ירו"מ-הדגשה|אולי בזמנה מצוותה ביום אבל לא בזמנה יכול אף בלילה, כמו שלמדנו}} {{שוליים|ב_ז}}כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] לצוראי: נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. <span id="דף_טו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ט"ו. אומרת הגמרא למדנו במשנה '''ולא בשמן קיק'''. שואלת הגמרא מה זה שמן קיק? אמר רבי יוסי בשם רבי לייא כי סוסא, כלומר שמן קוטנה. רבי יונה ורבי זעירא אמרו בשם רב יהודה '''עוף הוא ושמו קיק'''. כלומר זה שמן שמפיקים מהשומן של איזה עוף שנקרא קיק. תני רבי ישמעאל '''ואת הקאת זה קיק'''. '''ולא בשמן שריפה''' - זה שמן טומאה שנטמא. אמר רב חסדא '''זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת'''. כלומר אם אנחנו אוסרים להדליק ביום שישי למרות שבעצם מדליקים ביום חול, רק מה זה יידלק בשבת? זה יבער בשבת. אז מכאן שאסור להדליק את האור במדורת קודשים אם היא דלקה והולכת בשבת. והא תנינן '''ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן'''. כי אנחנו רואים שכיוון שהכוהנים זריזים אז לא חוששים שמא יחטאו, ומספיק שהאש אחזה מקצת בעצים כבר מותר להם להשתמש בה. כלומר מותר להם, כלומר לא צריכים להדליק את האש מוקדם אלא סמוך לשבת, רק בכדי שיוצאת האש במקצת. אז למה בשמן שריפה גזרנו על הכוהנים? אמר רבי יוסה '''בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה''', וכיוון שהאחיז את האור '''נעשית היא מאיליה''', וחכמים גזרו בגבולים כן שמא יחטא בגחלים. אבל כיוון שהכוהנים זריזים לא גזרו עליהם. כלומר כל העניין של העברת האש זה עניין של גזירה. אז חכמים גזרו בגבולים שמא יחטא בגחלים כי אם הוא יראה שהאש עוד דליקות. אבל במקדש כיוון שהכוהנים זריזים לא גזרו עליהם. ברם הכא לגבי שמן שריפה - '''התורה אמרה: אין שורפין את הקדשים ביום טוב'''. זה דאורייתא, זה לא גזירת חכמים. כי התורה אמרה שאסור שיהיו נשרפים ביום טוב, '''ואין צריך לומר בשבת'''. אמרה הגמרא '''מה חמית לומר כן'''? כלומר מה, מאיפה לך בעצם שזה דאורייתא? '''לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו''' - '''אחר שני בקרים''' - אחד בוקרו של ט"ו שעושה אותו נותר, ואחד בוקרו של ט"ז שבו ישרוף. כן, שורפים בבוקר של ט"ו שהוא יום טוב. שואלת הגמרא אם משום שאסור לשרוף קודשים ביום טוב אז ישרוף בהם במוצאי יום טוב, למה אתה צריך לחכות למחרת? תלמוד לומר '''והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף''' - ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. כלומר גזירת הכתוב ששורפים רק ביום ולא בלילה. שואלת הגמרא '''מהו להצית את האור במדורת חמץ''' בערב שבת ביום, בי"ד שחל בשבת? אמרה הגמרא '''מאן דיליף מנותר אסור'''. כן, כמו שבנותר גזרנו כן, יש שם מצווה לשרוף, אז גזרנו שמא יבוא לחתות כדי לזרז את השריפה. אז גם כאן שייך לגזור, כי יש מצווה לשרוף את החמץ. אבל '''מאן דלא יליף לה מנותר מותר'''. כי אם הוא לא לומד מנותר אז אין מצווה דווקא בשריפה, אז יהיה מותר לשרוף את זה בערב שבת וזה יבער בשבת. רב אחא בשם רב חסדא - "לא תנינן אין מדליקים שמן שריפה ביום טוב", ולא תנינן "מדליקים שמן שריפה בערב יום טוב", כן כתוב לא מדליקים ביום טוב, אבל לא כתוב בערב יום טוב. '''זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת'''. כן, אין איסור להדליק את זה מערב שבת או מערב יום טוב. שואלת הגמרא '''והא תנינן''' - '''ולא בשמן שריפה'''. הרי פה כתוב שהכל מדובר על הדלקה בערב שבת וכתוב שלא מדליקים את שמן שריפה. אז רואים מכאן שזה אסור גם בערב שבת. לא, זה '''מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת'''. כלומר כיוון שאם יחול יום טוב בערב שבת יהא אסור להדליק, לכן חכמים גזרו ואסרו בכל ערב שבת. שואלת הגמרא אי גמרינן בקודשין אז מעתה '''אין מדליקין בשמן שריפה בלילה'''. הרי כשם שאין שורפים קודשים בלילה, '''והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו''' - ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. אז גם שמן שריפה יהיה אסור להדליק בלילה, רק ביום. אמר רבי יוחנן '''ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל'''. כי מדה'רבי ישמעאל אמר שלמרות שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום, '''תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה'''. אז כך, נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, '''עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה'''. אומרת הגמרא, מילא בנותר שייך לדבר על עבר זמנו, אבל '''אית לך שמן שרפה שעבר זמנה'''? מה שייך לומר לגבי שריפה שהוא כמו שעבר זמנה? ענה רבי יודה בר פזי '''מכיון שניטמאה כמי שעבר זמנה'''. עבר זמנו זה בעצם פסול, אז שמן שריפה כיוון שהיא נפסלה אז זה כמו שמן שעבר זמנו. תני רבי יוסי קומי רבי יוחנן: '''מניין לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום? תלמוד לומר וביום'''. אמר לו רבי יוחנן '''ויש זו'''? אולי מדובר פה בזמנה בכלל, בזמנה מצוותה ביום, אך לא בזמנה יכול להיות שבלילה כמו שלמדנו. '''כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה'''. אז גם לגבי מילה אותו דבר, אולי בזמנה זה דווקא ביום, לא בזמנה בין ביום ובלילה. אומרת הגמרא '''דרשה רבי חייא בר אבא לצוראי: נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה'''. אומרת הגמרא '''תמן אמרין''', כלומר בבבל אמרו שאפילו עבר זמנה אינה טובלת אלא ביום מפני חמותה ומפני כלתה. כלומר שהם לא יודעות שעבר זמנה והם יגידו שהיא טבלה ביום, כלומר שיצאו עליה לעז שהיא טובלת בזמן. כלומר היא טובלת כל זמנה, שלא תחשוב שטובלים ביום ותבוא לטבול גם בזמן ביום. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טו עמוד א''' {{שוליים|ב_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ד|אין שורפים קודשים פסולים או נותר ביום טוב]]''' * '''מקור:''' "התורה אמרה: אין שורפין את הקדשים ביום טוב - אסור שיהיו נשרפים ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. מה חמית לומר כן? דכתיב (שמות בא יב י) לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו אחר שני בקרים -" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ג, הלכה ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין שורפים קדשים ביום טוב, שנלמד מ"עד בקר" השני שהוא ט"ז, לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב עצמו {{שוליים|ב_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ה|אין לשרוף קדשים פסולים בלילה, אלא נותר שעבר זמנו נשרף בין ביום בין בלילה]]''' * '''מקור:''' "שאין שורפין את הקדשים בלילה. אמר רבי יוחנן (בר נפחא): ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל (בן אלישע.) כמה דרבי ישמעאל (בן אלישע) אמר אף שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום: תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק יט, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בשיטת רבי ישמעאל, שקדשים שנפסלו נשרפים ביום, אך נותר שעבר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק חמישי#נו-ב-ג|בבלי זבחים נו ב — שריפת נותר מקדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נעשית ביום ולא בלילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק שביעי#צה-א-ד|בבלי חולין צה א — בשר הנמצא בגבולין ואינו ידוע אם הוא כשר, הולכים אחר רוב הטבחים והחתיכות מותרות]] {{שוליים|ב_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ו|מילה שלא בזמנה (לאחר שמונה ימים) - האם כשרה בלילה]]''' * '''מקור:''' "לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום? תלמוד לומר (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול. אמר לו רבי יוחנן (בר נפחא): ויש ראיה מזו? אולי בזמנה מצוותה ביום אבל לא בזמנה יכול אף בלילה, כמו שלמדנו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן רסב סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא (מקיש ל"וביום") ~ רבי יוחנן בר נפחא: מילה שלא בזמנה כשרה אף בלילה, שהמקרא "וביום השמיני" נאמר רק לזמנה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן: מילה שלא בזמנה כשרה בלילה, כדברי רמב"ם ושו"ע שפסקו שאין מילה בלילה אלא בזמנה בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#עב-א-כ|בבלי יבמות עב א — מילה, בין שבזמנה ובין שלא בזמנה, אינה נעשית אלא ביום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#כח-ב-א|בבלי יומא כח ב — מצוות המילה כשרה בכל שעות היום, אך המקדים לעשותה בבוקר משכים הרי הוא משבח ומקיים "זריזין מ]] {{שוליים|ב_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ז|נידה ויולדת טובלות בלילה בזמנן, ואם עבר זמנן טובלות בין ביום ובין בלילה]]''' * '''מקור:''' "כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא לצוראי: נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. 📖 באר משה — " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ד, הלכה ו, רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קצז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא בר אבא שדרש כן לצוראי, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן קצז סעיף ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פח-א-א|בבלי יומא פח א — בעל קרי ביום הכיפורים טובל והולך עד המנחה, ולאחר תפילת נעילה אינו טובל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שמיני#צ-ב-ה|בבלי פסחים צ ב — חייבי טבילות טובלים ביום, ואילו נדה ויולדת טובלות בלילה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד ב<span class="yerum-runnum">30</span></div>תמן אמרין: אפילו עבר זמנה {{ירו"מ-הדגשה|אינה טובלת אלא ביום}} {{שוליים|ב_ח}}מפני חמותה ומפני כלתה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יודעות שעברה זמנה ויגידו שטבלה בזמנה ביום}}. אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. {{ירו"מ-הוסר|נאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|מכאן}} {{ירו"מ-הוסר|מעוברת}}{{ירו"מ-הדגשה|שמותר}} {{ירו"מ-הדגשה|לטבול ביום? אין}} {{ירו"מ-הוסר|זמן}}{{ירו"מ-הדגשה|מכאן}} {{ירו"מ-הוסר|היתה}}{{ירו"מ-הדגשה|ראיה}}, {{ירו"מ-הדגשה|שיתכן שכבר טבלה בזמן לנדתה וכאן טובלת טבילה נוספת לאכול בטהרות}}. נידה שנאנסה וטבלה {{ירו"מ-הדגשה|כגון שנפלה מן הגשר, אמר}} שמי[[ביאור:עץ מסורת#שמי|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ב_ט}}טהורה לביתה {{שוליים|ב_י}}וטמאה לטהרות. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: טמאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב גבי מצורע}} ([[ויקרא יג נח|ויקרא תזריע יג נח]]) {{ירו"מ-הדגשה|וצוה הכהן וכבסו וכ"ו, וכתיב}} וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת. ומנין שהראשונה לדעת? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא יג נד|ויקרא תזריע יג נד]]) וצוה הכהן וכבסו לדעת. רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, ד}}מצוה להקדים כדי לזרז במצות. {{ירו"מ-הדגשה|ואף אם יש חשש מפני כלתה וחמותה וכן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה}} {{ירו"מ-ביאור|שהיו מתאספים לעיבור החדש.}} {{ירו"מ-הדגשה|אף שיהיו כמה אנשים שיחשבו שהם כבר קדשו את החדש יום קדם}}. בת ישראל שבאת להדליק מכהנת {{שוליים|ב_יא}}טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו שתהה ישראלית מדלקת בשמן תרומה}} שעת משלחת זאבים היתה {{ירו"מ-הדגשה|ומפני הסכנה שלא תלך בחושך התירו}} ולא עמד בית דין וביטל. {{ירו"מ-הדגשה|תמן תנינן: שדה שנטייבה בזמן הזה בשביעית תזרע בשמינית, דאף שלא התירו חכמים אלא בזמן שהיו חייבין ליתן מס למלך, ועכשיו שנתבטל הגזירה ראוי שיחזור לאיסורו. מכל מקום}} כמה {{ירו"מ-הוסר|דתימה}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} {{ירו"מ-הדגשה|הכא לא עמד בית דין וביטל, אף}} תמן לא עמד בית דין {{ירו"מ-הוסר|וביטל וכה לא עמד בד }}וביטל. בקרו של כהן שהיה עובד אצל ישראל, וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל ישראל, {{שוליים|ב_יב}}הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש {{ירו"מ-הדגשה|שהכהן נהנה בעקיפין}}. {{שוליים|ב_יג}}ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות — ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה, ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן, אבל לא צרכיו של ישראל. כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה, אף על פי שעמד הכהן והלך לו {{שוליים|ב_יד}}אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו. רבי חנניה בר עכברי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה בר עכברי|°]] הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי רבי חייא ציפורייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא ציפורייא|°]] {{ירו"מ-ביאור|שהיה כהן.}} מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי {{ירו"מ-הדגשה|ליה}} רבי חייא ציפורייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא ציפורייא|°]] בוצינא שמן שריפה. ולא כן סברינן מימר {{ירו"מ-הדגשה|שלא התירו אלא}} לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל? <span id="דף_טז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא '''אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום'''. אז מכאן רואים שמותר לטבול ביום. ואומרים לו מכאן אין ראיה, למה? כי ייתכן שכבר טבלה בזמן לנידתה, ופה היא טובלת טבילה נוספת לטהרות, בכלל לא קשור לנידות. '''נידה שנאנסה וטבלה''', כגון שהיא נפלה מגשר או משהו כזה, אמר שמי בשם רב '''טהורה לביתה וטמאה לטהרות'''. כלומר מותרת לשמש עם בעלה, אבל טמאה לטהרות, כי לטהרות צריך כוונה. רבי אלעזר בשם רבי חנינא '''טמאה בין לביתה בין לטהרות'''. '''ומאי טעמא''' - דכתיב '''וכובס שנית וטהר'''. '''מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת'''. '''ומנין שהראשונה לדעת''' - '''וצוה הכהן וכבסו לדעת'''. אם הכהן מצווה, אז האדם עושה על פי הציווי של הכהן, אז זה לדעת ודאי. אז גם השנייה היא לדעת, והשנייה בעצם זה רק עניין של טהרה. רב נחמן בשם רבי מנא '''מצוה להקדים כדי לזרז במצות'''. אין, למה? כי מצווה להקדים כדי לזרז במצוות. ואפילו אם יש חשש מפני כלתה וחמותה, בכל זאת יותר מצווה להקדים. וכן חכמי רבנן היו מקדימים לעיבורה, כלומר שהיו מתעסקים בעיבור החודש אז היו מקדימים. למרות שיהיו כמה אנשים שיחשבו שהם כבר קצרו את החודש, שיבוא תקלה, אבל לא חוששים מזה כי יותר חשוב להקדים למצוות. '''בת ישראל שבאת להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת'''. מותר להשתמש בשמן שריפה, כלומר בשמן תרומה טמאה. רבי הונא בשם רבי ינאי - מה שהתירו שבת ישראל מדלקת בשמן תרומה זה '''שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד בית דין וביטל'''. ומפני הסכנה שלא תלך בחושך התירו, וכיוון שבית דין לא ביטל את זה מעולם, אז זה עד היום מותר לישראליות להשתמש בשמן תרומה כדי להדליק וללכת בלילה, למרות שכבר אין זאבים. ואומרת הגמרא '''כמה תמן לא עמד בית דין וביטל'''. תלמד תנינן מסכת שביעית שדה שנטייבה בזמן הזה, בשביעית, תיזרע בשמינית. חכמים התירו לישראל לחרוש את השדה בשביעית, את החרישה הראשונה. היו נוהגים לחרוש שתי חרישות. החרישה הראשונה התירו להם לחרוש בשביעית, כיוון שהגויים חייבו אותם לשלם מיסים מאוד גבוהים, ואם לא יחרשו שני חרישות אז התבואה תהיה פחות טובה. אז לכן התירו להם את החרישה הראשונה לחרוש בשביעית ואת השנייה היו עושים בשמינית. אז למרות שבעצם התירו רק בזמן שהיו חייבים לתת מס למלך, ועכשיו הרי כבר התבטלה הגזירה, והיה ראוי שיחזור האיסור, מכל מקום כיוון שלא עמד בית דין וביטל, אז גם כאן אם אדם חרש בשביעית אז התירו לו לזרוע בשמינית, לא גזרו עליו. אומרת הגמרא '''בקרו של כהן שהיה עובד אצל ישראל, וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל ישראל, הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש'''. כלומר מותר לו להדליק, להשתמש בשמן תרומה, כי הכהן נהנה בעקיפין. '''ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות - ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה, ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן, אבל לא צרכיו של ישראל'''. כל הדברים שגם הכהן נהנה מהם אז מותר לו לעשות עם הנר הזה, אבל דברים שרק הישראל עצמו נהנה מהם, אז אסור. '''כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה, אף על פי שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו'''. כי מותר לו להשתמש בשמן שריפה, לישראל לא חייבים לכבות את הנר. '''רבי חנניה בר עכברי הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי רבי חייא ציפורייא, מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי רבי חייא ציפורייא בוצינא שמן שריפה'''. שואלת הגמרא '''ולא כן סברינן מימר לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל'''? והרי כאן הוא הולך לביתו, הוא בעצם עושה צרכים שלו. אמרין דאילולא ואכבת כן לא הוה אתי - לכן גם הכהן נהנה בעקיפין. כלומר אם הוא לא ייתן לו את הנר שיוכל להגיע לבית שלו, אז פעם הבאה הוא גם לא יבוא. סברינן מימר חזרו חכמים לומר שכי מטא לביתיה מצלי הוא חייב לכבות את הנר. אמר רבי חייא לא חייב לכבות, דעל ידי כן הוה שחר, ועל ידי כן הוה קרץ. כלומר בזכות שהיה לו אור אז הוא היה יכול להתארגן מהר ולישון מוקדם, ולאחר מכן לקום מוקדם כדי לחזור ולבוא לעבוד אצל הכהן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טו עמוד ב''' {{שוליים|ב_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ח|אשה שנטבלה במים באונס (כגון שנפלה לנהר) לאחר שעברו שבעת ימי ליבונה, האם נחשבת כטבילה לשם טהרה המועילה לה]]''' * '''מקור:''' "מפני חמותה ומפני כלתה שלא יודעות שעברה זמנה ויגידו שטבלה בזמנה ביום. אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. מכאן שמותר לטבול ביום? אין מכאן ראיה, שיתכן שכבר טבלה בזמן לנדתה וכאן טובלת טבילה נו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ד, הלכה ז, שו"ע יו"ד סימן קצז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרב ששמי אמר בשמו שנאנסה וטבלה טהורה, שהאונס אינו פוגם בטבילה כשעברו הימים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נידה/פרק עשירי#סז-ב-ג|בבלי נידה סז ב — נדה, בזמנה או שלא בזמנה, אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה]] {{שוליים|ב_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ט|האם אישה שטבלה במקווה שכשרותו לא נבדקה, ואין ידוע בו פסול בשעת הטבילה, נחשבת טהורה]]''' * '''מקור:''' "טהורה לביתה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף מח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי "טהורה לביתה" - הרמב"ם והשו"ע פסקו שדי בכך שהמקווה לא נמצא פסול בשעת הטבילה כדי להחזיקה בטהרתה, ואין חוששים לספק שמא נפחת מכשיעור {{שוליים|ב_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_י|טבילה שנעשתה בהיסח הדעת (שלא לשם טהרה)]]''' * '''מקור:''' "וטמאה לטהרות. רבי אלעזר (בן פדת) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא): טמאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא? דכתיב גבי מצורע (ויקרא תזריע יג נח) וצוה הכהן וכבסו וכ"ו, וכתיב וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אלעזר בשם רבי חנינא: טבילה שלא לדעת פוסלת בין לביתה בין לטהרות ~ רב נחמן בשם רבי מנא: נידה שעבר זמנה טבילתה כשרה גם בלא כוונה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אלעזר בשם רבי חנינא שהטבילה צריכה כוונה ולדעת, שכן כן פסק הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"א ה"ח) שהטובל לשם דבר אחר ולא לשם טהרה לא עלתה לו טבילה {{שוליים|ב_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יא|מותר להדליק נר שבת בשמן תרומה טמאה על ידי ישראלית, אף שהותר משום שעת סכנה בלבד]]''' * '''מקור:''' "טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. אמר רבי הונא בשם רבי ינאי (הכהן): מה שהתירו שתהה ישראלית מדלקת בשמן תרומה שעת משלחת זאבים היתה ומפני הסכנה שלא תלך בחושך התירו ולא עמד בית דין וביטל. תמן תנינן: שדה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי הונא בשם רבי ינאי שהתירו משום סכנת זאבים ולא בטל ההיתר גם משפסקה הסכנה, שכן לא עמד בית דין אחר לבטלו; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות תרומות פרק יא הלכה יז {{שוליים|ב_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יב|מותר להדליק שמן שריפה תחת תבשיל של חולין ואין חוששים שהכהן נהנה בעקיפין]]''' * '''מקור:''' "הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש שהכהן נהנה בעקיפין." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהותר להדליק שמן שריפה תחת תבשיל, שההנאה בעקיפין אינה אסורה; כך פסק הרמב"ם, הלכות תרומות פרק יא הלכה יח {{שוליים|ב_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יג|מותר לישראל להשתמש באור נר שהודלק בשמן שריפה של כהן לצורך הכהן, אך לא לצרכו שלו]]''' * '''מקור:''' "ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות — ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה, ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן, אבל לא צרכיו של ישראל. כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה, אף" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הרמב"ם פסק כלשון הירושלמי, שהישראל רשאי למלא הנר בשמן שריפה ולעלות ולירד בו לצרכי הכהן בלבד, ואם הדליקו לצורך הכהן מותר להשתמש בו אף לאחר שהלך הכהן, הואיל וההדלקה נעשתה ברשות ולצורך תרומה {{שוליים|ב_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יד|מותר להשתמש בשמן שריפה של תרומה טמאה לצורכי כהן ולהדליקו לאורו]]''' * '''מקור:''' "אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו. רבי חנניה בר עכברי הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי רבי חייא ציפורייא (שהיה כהן.) מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי ליה רבי חייא ציפורייא בוצינא שמן שריפה. ולא כן סברינן מימר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם שהתירו חכמים תשמישי שמן שריפה לכהן דווקא ולא לישראל, כמסקנת הירושלמי במעשה רבי חייא ציפוראה </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד א<span class="yerum-runnum">31</span></div>אמרין: {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} הוה עבד כן לא הוה אתי {{ירו"מ-הדגשה|לכן. גם הכהן נהנה בעקיפין}}. סברין מימר {{ירו"מ-הוסר|טמא}}{{ירו"מ-הדגשה|כי מטא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}ביתיה מטפי ליה. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{ירו"מ-הדגשה|לא חייב לכבות ד}}על ידי כן הוה שחר ועל ידי כן הוה קרץ {{ירו"מ-ביאור|שבזכות האור יכול היה להתארגן לשון מקדם, ולקום מקדם לעבוד אצל הכהן.}} אדא שמשא שאל לרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} {{ירו"מ-ביאור|שהיה כהן}}: {{ירו"מ-הוסר|בגין}}{{ירו"מ-הדגשה|מאחר ומותר להדליק בערב שבת שמן שרפה אם הוסיף מעט שמן חולין, אם}} {{ירו"מ-הוסר|דאנא}}{{ירו"מ-הדגשה|אנא}} צבע {{ירו"מ-הדגשה|טובל}} פתילתא מן {{ירו"מ-הוסר|חולא}}{{ירו"מ-הדגשה|חולין}} {{ירו"מ-הדגשה|ואני מוסיף שמן תרומה, האם מותר}}? אמר לו: בטיל הוא על גב פתילות. רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] הורה לאילין דבר נחמיה כן. אדא שמשא דרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} נסב פתילא {{ירו"מ-ביאור|שנשאר בה שמן שרפה לצרכיו.}} רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לא נסיב פתילא. ולא מודי רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לרב אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]]: חשש {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} משום גזל {{ירו"מ-הוסר|וכולה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמא אחרים יקחו בלא רשות הכהן. ואף בלא}} מן הדין {{ירו"מ-הדגשה|חששא היה אוסר, שסבר שאם יקח שמן שרפה, שמא}} שמשא בביתיה {{ירו"מ-הדגשה|דישראל}} בזבזא {{ירו"מ-ביאור|יזלזל}} בהקדישא. גמליאל זוגא שאל לרבי אסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|נשאר לו מעט שמן שרפה בנר}} מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק {{ירו"מ-הדגשה|בערב שבת}}? אמר לו: לא תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] אלא אין מחייבין אותו למצותו אבל אם נשאר {{ירו"מ-הדגשה|בנר שמן גלוי אסור. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: שנה לי רבי יונתן בן עכמאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן בן עכמאי|°]]: בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|שאינו יום טוב}} עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה — הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. אמר לו רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ומה הוה {{ירו"מ-הוסר|טוביה}}{{ירו"מ-הדגשה|טיביה}}? אמר לו: אדם גדול היה ובקי במשנתינו היה ופירשה רבי חייא דכפר תחמין[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיא דכפר תחומין|°]] קומי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי ומניתיה חכים. ולא בחלב - {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב ברונא[[ביאור:עץ מסורת#רב ברונא|°]]: {{שוליים|ב_טו}}{{ירו"מ-הוסר|אמר }}חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בעי: מה אנן קיימין? אם במחוי {{ירו"מ-ביאור|מהותך}} אפילו לא נתן לתוכו שמן {{ירו"מ-הדגשה|מותר, שהרי נמשך מעצמו}}. ותני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא {{ירו"מ-הדגשה|ומדליק בו}}. ואם בשאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. {{ירו"מ-הוסר|אתא}}{{ירו"מ-הדגשה|אתו}} רב חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה|°]] ורב ברונה[[ביאור:עץ מסורת#רב ברונא|°]] ואמרו בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: חלב מהותך וקירבי דגים מדליקין בהן {{ירו"מ-הדגשה|אף בלא שנתן בהם שמן}}. רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] עני {{ירו"מ-ביאור|איחר}} מייתיה קומי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]. אמר ליה: {{ירו"מ-הוסר|הן}}{{ירו"מ-הדגשה|אין}} הויתא? אמר ליה: בעיי משח דזית {{ירו"מ-הדגשה|להדלקה}}. אמר ליה: ולא הוי לך קירבי דגים? אית תניי תני: מדליקין בנפט. אית תניי תני: אין מדליקין בנפט. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מדליקין בההן {{ירו"מ-הוסר|איכומא}}{{ירו"מ-הדגשה|אוכמא}}, ומה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין מדליקין {{שוליים|ב_טז}}בההן חיורא דהוא סכנה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ב|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ב"> <strong>מתני':</strong> אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. {{שוליים|ב_יז}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר:<span id="דף_טז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים דוגמה ממסכת שבת, דף ט"ז. אנחנו מתחילים מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: עד השמש שאל לרבי אמי, רבי אמי היה כהן, ועד השמש שלו שאל אותו, "מאחר ומותר להדליק בערב שבת שמן שריפה, אם מוסיפים לזה מעט שמן חולין", כלומר, בערב שבת שהוא לא יום טוב, כן? אז מותר להוסיף מעט שמן חולין ולהדליק. אז שאל אותו אם הנצבה, אם אני טובל את הפתילה מן חולין, אם אני רק מרטיב את הפתילה בחולין זה מספיק, ואז בעצם אני יכול להדליק עם שמן שריפה? אמר לו: '''בטיל הוא על גב פתילות'''. הוא אומר לא, צריך שבשמן עצמו להוסיף מעט שמן חולין, ולא די שהפתילה עצמה רטובה בשמן חולין. רבי יודה בן פזי הורה לאילין דבר נחמיה כן. עד השמש דרבי אמי נסב פתילא, כלומר היה משתמש בעצמו אם היה נשאר שמן שריפה, היה לוקח לעצמו ומשתמש לצרכיו, ורבי לייא לא נסב פתילה. שואלת הגמרא: ולא מודי רבי לייא לרבי אמי שמותר? אז אמרה לא, '''חשש משום גזל'''. כלומר, אמנם נכון, אה, רבי אמי מרשה וכדומה, אבל יהיו אחרים שייקחו בלי רשות. אם אנחנו נתיר לישראל להשתמש בשמן שריפה, אז הוא ייקח בלי רשות, אז זה יהיה גזל. אומרת הגמרא: אף בלא מן הדין חשש היה עושה, גם אם לא היה את החשש הזה, גם אם ודאי הכהן היה נותן לו, גם כן היה חשש אחר שהוא חשש '''שמא שמש בביתיה בזבזא בהקדישא'''. מה הוא חשש? שאם יתירו לישראל להשתמש בשמן שריפה גם באישור של הכהן, אולי השמשים, כן? המשרתים בבית של ישראל, יזלזלו בהקדש, בשמן שריפה. אומרת הגמרא: גמליאל זוגא שאל לרבי אסי: '''מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק'''? נשאר לו מעט שמן שריפה בנר, האם מותר בערב שבת להוסיף מעט חולין ולהדליק? אמר לו: '''לא תני רבי הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו'''. כלומר, לא מחייבים אותו ממש לייבש את הנר שלא יישאר בכלל שמן שריפה. אבל אם נשאר בנר שמן גלוי בכמות, אז ודאי שאסור וצריך לרוקן את זה. אמר רבי אבהו: '''שנה לי רבי יונתן בן עכמאי: בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה — הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת'''. שלא בערב יום טוב, כן? ערב שבת רגילה. אמר לו רבי זעירא: '''ומה הוה'''? כן, הוא אמר את זה בשם רבי יונתן בן עכמאי. אז מה הוה, האם אפשר לסמוך עליו? אמר לו: '''אדם גדול היה ובקי במשנתינו היה ופירשה רבי חייא דכפר תחמין קומי רבי ומניתיה חכים'''. כלומר, שהוא אמר את הדברים בפני רבי, ורבי מינה אותו חכם. אומרת הגמרא: ולא בחלב, ככה למדנו במשנה. אמר רב ברונא: '''חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק'''. רבי יוסי בעי: '''מה אנן קיימין'''? אם במחוי, כלומר אם השמן הזה נמשך מעצמו, אז אפילו לא נתן לתוכו שמן מותר, כי הרי הוא נמשך מעצמו. ותני שמואל: '''כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא'''. ואם בשאינו מחוי, אפילו נתן לתוכו שמן יהיה אסור, כי מה יעזור השמן הזה? רב חנניה ורב ברונה ואמרו בשם רב: '''חלב מהותך וקירבי דגים מדליקין בהן''', אף בלא שנתן לתוכם שמן. רבי חייא בר אשי עני מייתיה קומי רב. הוא איחר לשיעור של רב. אמר ליה: '''הויתא'''? למה איחרת? אמר ליה: '''בעיי משח דזית''' להדלקה, כן, חיפשתי שמן זית, לא מצאתי. אמר ליה: '''ולא הוי לך קירבי דגים'''? לא יכולת למצוא קרבי דגים? כלומר, רואים מכאן שמותר להדליק בזה. אית תניי תני: '''מדליקין בנפט'''. אית תניי תני: '''אין מדליקין בנפט'''. אמר רב חסדא: מה דמר מדליקין בההן, בשמן מנפט שהוא לא מזוקק, שמן שחור. ומה דמר אין מדליקין בההן, חיורא דהוא סכנה. מתני': '''אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים: שמן שומשמין, שמן אגוזים, שמן צנונות, שמן דגים, שמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טז עמוד א''' {{שוליים|ב_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_טו|חלב מהותך (שאינו קרוש) מותר להדליק בו נר שבת ללא תוספת שמן]]''' * '''מקור:''' "חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. רבי יוסי (בר זבידא) בעי: מה אנן קיימין? אם במחוי (מהותך) אפילו לא נתן לתוכו שמן מותר, שהרי נמשך מעצמו. ותני שמואל (בר אבא בר אבא): כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ה * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בעי (מחלק בין מחוי לשאינו מחוי) ~ רב חנניה ורב ברונה בשם רב (מתיר סתם חלב מהותך וקרבי דגים אף בפני עצמם) * '''הכרעה:''' נפסק כרב חנניה ורב ברונה בשם רב שחלב מהותך וקרבי דגים מדליקים בהם אף בעצמם, כמובא ברמב"ם ושו"ע שהתירו חלב מהותך להדלקה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כא-א-ג|בבלי שבת כא א — מדליקין ביום טוב שחל בערב שבת בשמן שריפה על ידי כריכת פתילה על גבי אגוז, כדי שיישרף כולו ו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כא-א-ה|בבלי שבת כא א — חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו, אף שדינם כשמן ומדליקים בהם עם שמן כלשהו, אסרום חכמים משום מרא]] {{שוליים|ב_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_טז|אין מדליקין נר יום טוב בשמן שריפה שנטמא, שכן דינו לישרף ואין מסיחים דעתו ממנו קודם שריפתו]]''' * '''מקור:''' "בההן חיורא דהוא סכנה. מתני : אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמתניתין שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, כפי שהביא הרמב"ם להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כד-ב-ד|בבלי שבת כד ב — אין מדליקין בעטרן ביום טוב מפני כבוד השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כה-ב-ד|בבלי שבת כה ב — אין מדליקין בשבת בשמן צרי]] {{שוליים|ב_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יז|מותר לערבב מעט שמן חולין בשמן שריפה (של תרומה טמאה) לצורך הדלקת נר שבת]]''' * '''מקור:''' "רבי ישמעאל (בן אלישע) אומר: 📖 באר משה — דף טז עמוד א אנחנו לומדים דוגמה ממסכת שבת, דף ט"ז. אנחנו מתחילים מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: עד השמש שאל לרבי אמי, רבי אמי היה כהן, ועד השמש שלו שאל אותו, "מאח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ג, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אמי שהתיר לערב מעט שמן חולין בשמן שריפה בערב שבת, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסד סעיף ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כד-ב-ד|בבלי שבת כד ב — אין מדליקין בעטרן ביום טוב מפני כבוד השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כה-ב-ד|בבלי שבת כה ב — אין מדליקין בשבת בשמן צרי]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד ב<span class="yerum-runnum">32</span></div>אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים {{שוליים|ב_יח}}מתירין בכל השמנים: {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שמן שומשמין, {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שמן אגוזים, {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שמן צנונות, {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שמן דגים, {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שמן פקועות, בעטרן ובנפט. [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אין מדלקין בשמן שרפה ביום טוב}} הא בכל אילין קדמאי מדליקין {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב, אף שפסולים להדלקה לשבת מלבד שמן שרפה לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר: אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. מה בין עיטרן מה בין קירבי דגים? קירבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע, כבו ריחן רע. עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מפני כבוד השבת}}: שלא תאמר {{ירו"מ-הדגשה|שכל האיסור מפני שאינו יכול לברך לידו}} הואיל וריחו רע {{ירו"מ-הוסר|יהא}}{{ירו"מ-הדגשה|ומותר להדליק אלא}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}טעון הרחק ארבע אמות, לפום כן צריך מימר: אין מדליקין בו {{ירו"מ-הדגשה|כלל מפני כבוד השבת}}. וחכמים מתירין בכל השמנים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: אם כן מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שומשמין? מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד? מה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להן אלא שמן צנונות? מה יעשו אנשי קפודקיא שאין להן לא כך ולא כך אלא {{ירו"מ-הדגשה|נפט? אלא}} {{שוליים|ב_יט}}אין לך {{ירו"מ-הדגשה|לאסור אלא}} מה {{ירו"מ-הוסר|שהתירו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאסרו}} ראשונים בלבד. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: {{שוליים|ב_כ}}אין מדליקין {{ירו"מ-הדגשה|ב}}צורי מפני שהוא שרף {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואינו נמשך}} {{ירו"מ-הדגשה|אחר הפתילה}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ג|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_כא}}כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן, וכל היוצא מן העץ {{שוליים|ב_כב}}אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. {{ירו"מ-הוסר|פתולת}}{{ירו"מ-הדגשה|פתילת}} הבגד שקיפלה ולא היבהבה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: טמאה ואין מדליקין בה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר: טהורה ומדליקין בה. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן}}. אמר רבי שמעון בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר רב יצחק|°]]: כתיב ([[שמות כז כ|שמות תצוה כז כ]]) להעלות נר תמיד {{ירו"מ-הדגשה|שתהא שלהבת עולה מאליה}}. שיערו {{ירו"מ-הוסר|לומר}}{{ירו"מ-הדגשה|חכמים}} שאין לך עושה שלהבת {{ירו"מ-הדגשה|שעולה מאליה}} אלא פשתן בלבד. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: {{שוליים|ב_כג}}כל היוצא מן העץ — אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מן הפשתן. {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם היה בו שלושה טפחים, אף בשאר מינים מקבל טומאה ואין מסככים בהם}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: עשו {{ירו"מ-הוסר|אותו}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|היוצא מן העץ חוץ מפשתן כבדי פשתן}} {{ירו"מ-הוסר|כעבים}}{{ירו"מ-הדגשה|עבים}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינם מקבלים טומאה בשלוש אצבעות}} דתנינן: {{שוליים|ב_כד}}העבים {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הרכים אין בהם משום שלש על שלש. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן}}. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: מן המשכן למדו {{ירו"מ-הדגשה|שרק אהל העשוי פשתן נקרא אהל}} דכתיב ([[שמות כו א|שמות תרומה כו א]]) את המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב {{ירו"מ-הדגשה|ואת פארי המגבעות שש, וכתיב}} {{הפ|יחזקאל|מד|יח}} פארי פשתים יהיו על ראשם. את למד שש משש, ושש מפארי, ופארי מפארי. {{ירו"מ-הדגשה|פשיטה שאהל מעור בהמה טהורה מקבל טומאה, שהרי היה אהל מועד מכוסה יריעות אילים מאדמים}}. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל: מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה? {{ירו"מ-הדגשה|האם נקרא אהל ומקבל טומאה או לא}}? והכתיב ([[שמות לו יט|שמות ויקהל לו יט]]) ועורות תחשים <span id="דף_יז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, משמע מכאן '''הא בכל אילין קדמאי מדליקין'''. כן, אם אתה אומר שלא מדליקין בשמן שריפה, סימן שלגבי כל האחרים הוא סובר שמדליקים. גם אלה שפסולים להדלקה בשבת, אנחנו מדברים ביום טוב, כן? אז אם אתה אומר לא מדליקים בשמן שריפה ביום טוב, משמע שבכל השאר שהם פסולים להדלקה בשבת מותר להדליק בהם ביום טוב, חוץ משמן שריפה, כמו שאמרנו שאין שורפין קודשין ביום טוב. רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. שואלת הגמרא: '''מה בין עיטרן מה בין קירבי דגים'''? הרי לכאורה שתיהם מסריחים, אז מה ההבדל? עונה הגמרא: '''קירבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע, כבו ריחן רע'''. '''עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע''', אז לכן לא מדליקים בו, כיוון שאדם לא ישב לאכול, יעזוב את החדר שבו נמצא הנר בגלל הריח הרע ולא יוכל לאכול, ואז הוא בעצם מתבטל מעונג שבת. אומרת הגמרא: למדנו במשנה מפני כבוד השבת. שלא תאמר כל האיסור זה משום הברכה, ואז יהיה מותר להדליק אלא '''שלא תאמר הואיל וריחו רע טעון הרחק ארבע אמות'''. כלומר, הייתי אומר כל האיסור זה משום הברכה, אז שידליק ויתרחק ואז הוא יוכל לברך. '''לפום כן צריך מימר: אין מדליקין בו'''. '''וחכמים מתירין בכל השמנים. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד'''. כלומר רק בשמן זית מותר. '''עמד לו רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: אם כן מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שומשמין? מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד? מה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להן אלא שמן צנונות? מה יעשו אנשי קפודקיא שאין להן לא כך ולא כך''' אלא נפט? אלא אין לך לאסור אלא מה שעשו הראשונים בלבד. תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: '''אין מדליקין צורי מפני שהוא שרף'''. שרף הכוונה שהוא לא נמשך אחרי הפתילה. אנחנו עוברים לפרק ב'. המשנה: '''כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן, וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. הבגד שקיפלה ולא היבהבה רבי אליעזר אומר: טמאה ואין מדליקין בה. רבי עקיבא אומר: טהורה ומדליקין בה'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן. אמר רבי שמעון בר רב יצחק: כתיב '''להעלות נר תמיד'''. צריך שתהא השלהבת עולה מאליה, ושיערו חכמים שאין לך עושה שלהבת שעולה מאליה אלא פשתן בלבד. כלומר פשתן מושך את השמן טוב, וכשמדליקים השמן האש עולה מאליה. אז במנורה מדליקים רק עם הפתילות שמפשתן. תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: '''כל היוצא מן העץ — אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מן הפשתן'''. כלומר הוא לא מקבל טומאה בשלוש על שלוש אצבעות ומסככים בו, כיוון שהוא לא מקבל טומאה מותר לסכך בו, חוץ מפשתן. אין צריך פשתן גם בשלוש על שלוש אצבעות הוא מקבל טומאה ואסור לסכך בו. אבל אם היה בשלושה טפחים, אז זה גם שאר מינים מקבל טומאה ולא מסככים בהן. אמר רבי יוסי: עשו את היוצא מן העץ חוץ מפשתן כבדי פשתן עבים שאינם מקבלים טומאה בשלוש אצבעות. כלומר, כיוון שהם לא ראויים לשימוש כל כך, אלא רק בשלושה טפחים, אז לכן בשאר המינים זה נחשב כמו בד פשתן עבה שהוא לא מקבל טומאה בשלוש אצבעות אלא בשלושה טפחים. '''דתנינן: העבים הרכים אין בהם משום שלש על שלש'''. תנן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. כלומר, אם עשו אוהל מכל דבר, האוהל עצמו לא מקבל טומאה. האוהל כמובן מסכך והוא מעביר טומאה, אבל הוא עצמו לא נטמא. אבל אם עשו את האוהל מפשתן, האוהל עצמו נטמא. אמר רבי אלעזר: מן המשכן למדו שרק אוהל שעשוי פשתן נקרא אוהל, '''דכתיב את המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם. את למד שש משש, ושש מפארי, ופארי מפארי'''. רואים מכאן שמה שנאמר "פארי פשתים יהיו על ראשם" סימן שהבגדים של הכוהנים היו פשתים, וכתוב מקבעות שש. משמע מכאן שש זה פשתן, וכתוב באוהל שהיריעות הם שש משזר. מכאן שהיריעות היו מפשתים. אומרת הגמרא, פשיטא שאוהל מעור בהמה טהורה מקבל טומאה, כי הרי אוהל מועד היה מכוסה ביריעות עורות אילים. אבל '''רבי אלעזר שאל: מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה'''? כלומר, האם גם זה נקרא אוהל ומקבל טומאה או לא? '''והכתיב ועורות תחשים'''. הרי תחש לכאורה זה בעל חיים טמא. אומרת הגמרא: פליגי בה רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן אם מן טמא או מן טהור הוא. רבי יהודה אומר טמא היה ושמו תיינין, בגלל צבעו של תכלת שעל שם צבעו נקרא. ורבי נחמיה אמר גלקתינין היה נקרא. ורבנן אומרים מן חיה טהורה ונגזלה במדבר. ותיה, ואמר רבי אלעזר ורבי יוסי בשם רבי שמעון בן מנקיש, שאמר בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר, וכיוון שעשה בה מלאכה במלאכת המשכן נגזלה. כלומר זה היה חיה טהורה שנבראה רק לצורך המשכן ונגזלה. רבי אבון אמר: קרש היה שמה. תניא רבי שילא אמר חד קרן היה לה, דכתיב "וציווה לה' משור פר מקרין מפריס", בקרן מלשון יחיד כתוב, כלומר יש לו קרן אחת רק. אז בעצם התחש היה חיה טהורה שנבראה רק פעם אחת לצורך המשכן. יש פרשנים שאומרים שבעצם מדובר בג'ירפה, שבעצם יש לה רק קרן אחת באמצע. ומה הכוונה שהיא נבראה? לא הכוונה שהיא נבראה, כי היא קיימת גם היום, אלא הכוונה שהיא הזדמנה למדבר פעם אחת. כי הרי היא לא גדלה במדבר, היא הגיעה למדבר במיוחד לצורך עבודת המשכן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף טז עמוד ב''' {{שוליים|ב_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יח|מותר להדליק נר שבת בכל השמנים ולא רק בשמן זית]]''' * '''מקור:''' "מתירין בכל השמנים: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. גמ : אין מדלקין בשמן שרפה ביום טוב הא בכל אילין קדמאי מדל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי טרפון: חכמים מתירים להדליק נר שבת בכל השמנים שנמנו, ורבי טרפון סובר שאין מדליקים אלא בשמן זית בלבד; רבי ישמעאל בן אלישע חולק וסובר שאין מדליקים בעיטרן * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שמתירים בכל השמנים שנמנו לרבות עיטרן, כמבואר בירושלמי שהגמרא דנה לפי שיטתם ומבארת דיניהם, ודלא כרבי טרפון ורבי ישמעאל בן אלישע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כג-א-ח|בבלי שבת כג א — כל השמנים כשרים להדלקת נר שבת, ושמן זית הוא המובחר ביניהם משום שאורו זך וצלול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כד-ב-ה|בבלי שבת כד ב — מדליקין בשבת בכל השמנים, כדעת חכמים ולא כרבי טרפון]] {{שוליים|ב_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_יט|אין להוסיף איסור על מה שגזרו חכמים הראשונים אלא רק מה שאסרו הם בפירוש]]''' * '''מקור:''' "אין לך לאסור אלא מה שאסרו ראשונים בלבד. תני רבי שמעון בן אלעזר אומר:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן אלעזר שאין לך לאסור אלא מה שאסרו ראשונים בלבד, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כג-א-ח|בבלי שבת כג א — כל השמנים כשרים להדלקת נר שבת, ושמן זית הוא המובחר ביניהם משום שאורו זך וצלול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כד-ב-ה|בבלי שבת כד ב — מדליקין בשבת בכל השמנים, כדעת חכמים ולא כרבי טרפון]] {{שוליים|ב_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כ|אין מדליקים לשבת בשמן צורי]]''' * '''מקור:''' "אין מדליקין בצורי מפני שהוא שרף ואינו נמשך אחר הפתילה. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין מדליקים בצורי מפני שהוא שרף ואינו נמשך אחר הפתילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כד-ב-ד|בבלי שבת כד ב — אין מדליקין בעטרן ביום טוב מפני כבוד השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כה-ב-ד|בבלי שבת כה ב — אין מדליקין בשבת בשמן צרי]] {{שוליים|ב_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כא|אין להדליק נר שבת בפתילה מן העץ אלא בפשתן]]''' * '''מקור:''' "כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן, וכל היוצא מן העץ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן רסד סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו לפתילה חוץ מפשתן, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כא-א-ב|בבלי שבת כא א — שמנים שאין מדליקין בהם, אם נתן לתוכם שמן כשר כל שהוא - אין מדליקין בהם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כז-ב-ח|בבלי שבת כז ב — אין מדליקין נר שבת בפתילה העשויה מדבר היוצא מן העץ, אלא בפשתן]] {{שוליים|ב_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כב|פתילת בגד שקיפלה ולא הבהבה - האם טמאה טומאת אוהלים]]''' * '''מקור:''' "אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. פתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר: טמאה ואין מדליקין בה. רבי עקיבא (בן יוסף) אומר: טהורה ומדליקין בה. גמ : תנן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ה, הלכה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר: טמאה ואין מדליקין בה ~ רבי עקיבא: טהורה ומדליקין בה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא, שאין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן שהובהב, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כז-ב-ט|בבלי שבת כז ב — חוצץ בפני הטומאה באוהל אינו אלא ממין העץ שהוא פשתן, ולא שאר גידולי עץ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כח-א-א|בבלי שבת כח א — בגד העשוי מפשתן ללא שזירה וכפילת חוטים כדין המשכן חוצץ בפני הטומאה מדין אהל, שנאמר "אהל אה]] {{שוליים|ב_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כג|בגד/כלי מ"היוצא מן העץ" (חוץ מפשתן) אינו מקבל טומאה בשיעור שלושה על שלושה אצבעות, ומסככים בו לסוכה]]''' * '''מקור:''' "כל היוצא מן העץ — אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מן הפשתן. אבל אם היה בו שלושה טפחים, אף בשאר מינים מקבל טומאה ואין מסככים בהם. אמר רבי יוסי (בר זבידא): עשו את היוצא מן העץ חוץ מפשתן כבדי פשת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כב, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי; הרמב"ם פסק כן להלכה, שהיוצא מן העץ (חוץ מפשתן) אינו מקבל טומאה עד שיעור שלושה טפחים, ומותר לסכך בו כל עוד לא הגיע לשיעור זה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק שנים עשר#קג-ב-ה|בבלי מנחות קג ב — כלל שנוי במחלוקת: דבר הראוי להיבלל אינה מעכבתו בילתו, ודבר שאינו ראוי להיבלל - בילתו מעכבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק ראשון#יז-ב-א|בבלי סוכה יז ב — בגד, שק, עור ומפץ מצטרפים זה עם זה לשיעור טומאה הואיל וראויים למושב]] {{שוליים|ב_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כד|בגד עבה או רך אינו מטמא בטומאת שלוש על שלוש]]''' * '''מקור:''' "העבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש. תנן: וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. אמר רבי אלעזר (בן פדת): מן המשכן למדו שרק אהל העשוי פשתן נקרא אהל דכתיב (שמות תרומה כו א) את המשכן תעשה עשר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כב, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהעבים והרכים אין בהם משום שלוש על שלוש, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק כב הלכה ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק אחד עשר#צה-א-ג|בבלי זבחים צה א — בגד שנטמא שנקרע לפחות משלוש על שלוש אמות אין בו דין טומאה, אך אם הוא עב או רך כך שאי אפשר ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד א<span class="yerum-runnum">33</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|פליגי ביה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה ורבנן {{ירו"מ-הדגשה|אי מן טמא הוא או טהור}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא אומר: {{ירו"מ-הדגשה|טמא היה ושמו}} טיינין {{ירו"מ-ביאור|תכלת}} {{ירו"מ-הדגשה|דעל}} {{ירו"מ-הוסר|לשם}}{{ירו"מ-הדגשה|שם}} {{ירו"מ-הוסר|צובעו}}{{ירו"מ-הדגשה|צבעו}} נקרא. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה אמר: גלקטינין {{ירו"מ-הדגשה|נקרא}}. ורבנן אמרין: מין חיה טהורה וגדילה במדבר. ותיי כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר{{ירו"מ-הוסר| ר לעזר בי}} רבי אלעזר ברבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי יוסי|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר. כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] אמר: קרש היה שמה. תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: {{ירו"מ-הוסר|דחדא}}{{ירו"מ-הדגשה|וחדא}} קרן {{ירו"מ-הדגשה|הוה לה דכתיב}} {{הפ|תהלים|סט|לב}} ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס - מקרן {{ירו"מ-ביאור|בלשון יחיד}} כתב רחמנא. תמן תנינן: {{שוליים|ב_כה}}כל הפחות מג' על ג' {{ירו"מ-הדגשה|טפחים עד שלוש אצבעות}} שהתקינו לפוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים, בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא {{ירו"מ-הוסר|דרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דברי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר: {{ירו"מ-הדגשה|בין}}{{ירו"מ-הוסר| אף מטלית חדשה}} מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור. מה בין המוכן מה בין שאינו מן המוכן? בין {{ירו"מ-הוסר|שהכינה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהצניעה}} {{ירו"מ-הוסר|לתוך}}{{ירו"מ-הדגשה|בתוך}} הבית בין {{ירו"מ-הדגשה|שהשליכו לאשפה. והתנן ג' על ג' אצבעות}} שהשליכה לאשפה {{ירו"מ-הדגשה|אינה מקבלת טמאה, חזר ונטלה מקבלת טמאה, חוץ משל ארגמן ושל זהורית}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: אף מטלית חדשה כיוצא בהן. ולית בר נש אמר אף {{ירו"מ-הוסר|אפילו }}אלא {{ירו"מ-הוסר|עדי}}{{ירו"מ-הדגשה|עד}} {{ירו"מ-הדגשה|די}} מודי על קדמייתא. משמע ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה שמטלית ישנה שזרקה לאשפה טהורה אלא}} בין שהכינה {{ירו"מ-הוסר|לטלותה}}{{ירו"מ-הדגשה|לטלאי}} בין שלא הכינה {{ירו"מ-הוסר|לטלותה}}{{ירו"מ-הדגשה|לטלאי}}. הדא {{ירו"מ-ביאור|המשנה שלנו}} ילפא מן ההיא {{ירו"מ-הדגשה|דתנינן תמן}} וההיא {{ירו"מ-הדגשה|דתנינן תמן}} ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא {{ירו"מ-הדגשה|כמו ששם אומר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אם לא הכינה לטלאי טהורה, אבל אם הכינה לטלאי — אפילו התקינה לפוק בו את המרחץ}},{{ירו"מ-הוסר|ר}} {{ירו"מ-הוסר|ליעזר}}{{ירו"מ-הדגשה|ולנער}} {{ירו"מ-הדגשה|בו את הקדירה, ולקנח בו את הריחים — אינה בטלה מדין בגד, וטמאה}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|היא}}. {{ירו"מ-הדגשה|אף כאן מה שאמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|שקיפלה}}{{ירו"מ-הדגשה|שקיפול}} {{ירו"מ-הדגשה|מבטל מדין בגד, זה דווקא בלא הכינה לטלאי. אבל הכינה לטלאי קיפול אינו מבטלה מדין בגד ומקבלת טומאה}}. וההיא {{ירו"מ-הדגשה|דתנינן תמן}} ילפא מן הדא: {{ירו"מ-הדגשה|כמו שבמשנה אומר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|בשלא}}{{ירו"מ-הדגשה|פתילת הבגד שקפלה ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|הבהבה, משמע שאם הבהבה גם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה שבטלה. אף במשנה שם דווקא אם יחדה לפוק בו את המרחץ, ולנער בו את}} {{ירו"מ-הוסר|הכינה}}{{ירו"מ-הדגשה|הקדירה}}, {{ירו"מ-הדגשה|ולקנח בו את הריחים לא}} {{ירו"מ-הוסר|לטלותה}}{{ירו"מ-הדגשה|בטלה}} {{ירו"מ-הדגשה|מדין בגד}}. אבל {{ירו"מ-הדגשה|אם כבר השתמש בה לפוק בו את המרחץ, ולנער בו את}} {{ירו"מ-הוסר|הכינה}}{{ירו"מ-הדגשה|הקדירה}}, {{ירו"מ-הדגשה|ולקנח בו את הריחים}} — {{ירו"מ-הוסר|לטלותה}}{{ירו"מ-הדגשה|בטלה}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} טמאה היא {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואין מדליקין בה, אפילו היא טמאה}}. {{ירו"מ-הדגשה|מה}} טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שאין מדליקין בה? דכשהיא נשרפת פוחתת מכשיעור והיא טהורה}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נעשה כמטהר כלים בשבת. ואמאי ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}? מכיוון שקיפלה לא טהרה, שכן שמשים אומנים רוצים בקיפולה. ולא מבעוד יום {{ירו"מ-הדגשה|הוא מדליק, ומה בכך}} שהיא {{ירו"מ-הדגשה|נעשת}} טהורה? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת ולא מאיליה היא {{ירו"מ-הדגשה|נשרפת ונעשת}} טהורה. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: תיפתר שהיו בה שלש על שלש מצומצמות {{ירו"מ-ביאור|שאם ההדלקה היא נטהרת.}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: נזירא <span id="דף_יז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף יז. אנחנו מתחילים את השיעור הרביעי. אומרת הגמרא: '''תמן תנינן, כל הפחות מג' על ג'.''' כלומר אם זה בגד או בד שיש לו משלוש אצבעות עד שלושה טפחים, אז '''שהתקינו לפוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים, בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא''' — כן, זה דברי רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שנשאר עליו שם בגד ועדיין מקבל טומאה. '''רבי יהושע אומר: מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור.''' הוא אומר לא, ברגע שהוא מוציא את זה לשימוש משני, אז גמרנו, בטל ממנו שם בגד והוא טהור. '''רבי עקיבא אומר: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור.''' שואלת הגמרא '''מה בין המוכן מה בין שאינו מן המוכן?''' מה כוונת מוכן? אומרת הגמרא '''בין הבית בין שהשליכה לאשפה'''. כלומר מוכן, הכוונה שהוא הצניע אותו בתוך הבית, ושאינו מוכן, הכוונה שהשליך לאשפה. '''רבי אליעזר אומר: אף מטלית חדשה כיוצא בהן.''' עכשיו, ברגע שרבי אליעזר אומר "אף מטלית חדשה כיוצא בה", סימן שהוא מודה לראשונות, כי הרי '''ולית בר נש אמר אף אלא מודי על קדמייתא'''. משמע שרבי אליעזר מודה שמטלית ישנה שזרק אותה לאשפה היא טהורה. אז למה פה אמרנו שלפי רבי אליעזר בין מוכן ובין שאינו מוכן מקבל טומאה, כלומר נשאר בגד? הרי לפי הברייתא רבי אליעזר מודה שאם יש שלוש אצבעות שזרק אותה לאשפה, אז בטל ממנה שם בגד והיא לא מקבלת טומאה. אלא אומרת הגמרא הסבר אחר: '''בין שהכינה בין שלא הכינה''' — כלומר מה שכתוב בין אם מוכן בין אם אינו מוכן, הכוונה בין שאת הבד הזה הוא השאיר כדי להשתמש בו לטלאי לבגד ובין אם הוא לא השאיר אותו לטלאי. אומרת הגמרא, אם זה ככה: '''הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא'''. כלומר המשנה שלנו תלמד מהברייתא ההיא, והברייתא ההיא תלמד מהמשנה שלנו. כלומר הן לא חולקות אחת על השנייה, אלא משלימות אחת את השנייה. '''הדא ילפא מן ההיא''' — כמו ששם אומר רבי עקיבא שאם לא הכינה לטלאי אז היא טהורה, אבל אם הכינה לטלאי אז אפילו אם התקינה לפוק בה את המרחץ או לנער בה את הקדירה או לקנח בה את הריחיים, לא בטל ממנה דין בגד והיא טמאה. אז גם כאן, מה שאמר רבי עקיבא שקיפול מבטל מדין בגד, זה דווקא אם הוא לא הכין אותה לטלאי. אבל אם הכין אותה לטלאי, אז קיפול לא מבטל מדין בגד והיא מקבלת טומאה. '''וההיא ילפא מן הדא''' — כמו שם במשנה אומר רבי אליעזר, שפטיעת הבגד שקיבלה ולא הוועה, כלומר לא השתמש בה אלא קיפל אותה. משמע שאם הוועה, אז גם רבי אליעזר מודה שהיא בטלה. אז גם במשנה שם, כל מה שרבי אליעזר אמר שהיא טמאה זה דווקא אם הכין אותה לפוק בה את המרחץ וכו' ולא בטלה מדין בגד, אבל אם הוא כבר השתמש בה בטלה. כלומר, מה שהוא מדבר שם, שרק הכין את זה לזה, אבל אם הוא השתמש - זה בטל. כמו כאן, אם הוא קיפל לצורך הדלקה אז זה עדיין נקרא בגד ועדיין מקבל טומאה ועדיין מטמא. אבל אם הוא כבר הדליק את זה, כבר הוועה את זה, אז גם רבי אליעזר מודה שזה בטל מדין בגד, לא מקבל טומאה. '''רבי אליעזר טמאה היא''' ואין מדליקים בה. שואלת הגמרא מה הקשר? אפילו היא טמאה - מה טעמו של רבי אליעזר? למה לא מדליקים בה? מה זה קשור טומאה לעניין הדלקה? מה עשו, הדליק בדבר טמא? אומרת הגמרא לא, זה כשהיא נשרפת פוחתת מכשיעור והיא טהורה, '''ונעשה כמטהר כלים בשבת'''. כלומר, כיוון שהשיעור שלה פוחת ברגע שמדליקים אותה, ואז יש פחות משלוש אצבעות ואז היא טהורה - אז בעצם יוצא שהוא טיהר אותה בשבת. שואלת הגמרא '''ואמאי לרבי אליעזר?''' כיוון שהיא קיפלה לא טהרה - כן? לכאורה, הרי אם הוא קיפל זה כבר צריך להיטהר. אומרת הגמרא לא, '''שכן שמשים אומנים רוצים בקיפולה'''. אומר השמש, משרתים שהם מומחים, אז גם בגד כזה קטן הם רגילים לקפל, להחזיק אותו שיתפוס, שיראה יפה. אז לכן זה לא מבטל אותו מדין בגד. שואלת הגמרא '''ולא מבעוד יום שהיא טהורה?''' אז מה בכלל שנעשה טהורה? הרי הוא מדליק את זה בערב שבת. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: '''מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת'''. כן, מדובר כאן, זה גזירה. כיוון שפעמים שחל יום טוב בערב שבת, ואז כשהוא מדליק את הפתילה הזאת - הוא מדליק את זה ביום טוב, ואז נמצא שהוא בעצם מטהר כלים ביום טוב. שואלת הגמרא '''ולא מאיליה היא טהורה?''' אז מה אכפת לי שהוא טיהר אותה? הרי זה נעשה לבד, הוא הדליק ולאט לאט זה מתכלה הבגד ונהיה טהור. אז זה קרה מאליו, אז מה הבעיה? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''תיפתר שהיו בה שלש על שלש מצומצמות''', שאם ההדלקה היא ניתערת - הוא אומר שאז זה בעצם הוא עושה את זה בידיים. אומרת הגמרא רבי אחא ורבי סימון בשם רבי שמעון: '''נזירא עשאה מזור'''. כלומר אם הוא לקח את הבד, השלוש אצבעות הזה, ועשה אותו בתור תחבושת - עכשיו למה זה, אז בעצם ביטל אותה, כיוון שהיא נמסת. אז בזה גם רבי אליעזר מודה '''טהורה'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יז עמוד א''' {{שוליים|ב_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כה|בגד פחות משלוש על שלוש טפחים - האם מקבל טומאה]]''' * '''מקור:''' "כל הפחות מג על ג טפחים עד שלוש אצבעות שהתקינו לפוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים, בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס.) רבי יהושע (בן חנניה) אומר: בין מן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כב, הלכה כב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר: טמא בכל מקרה ~ רבי יהושע: טהור בכל מקרה ~ רבי עקיבא: מן המוכן טמא, שאינו מן המוכן טהור * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא, שהוא הממוצע בין הדעות ודעתו התקבלה להלכה כפי שפסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כט-ב-א|בבלי שבת כט ב — כלי שתלאו במגוד (יתד) אחר שנשבר, דעתו עדיין עליו ונחשב מן המוכן לענין טומאה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד ב<span class="yerum-runnum">34</span></div>{{שוליים|ב_כו}}עשאה מזור {{ירו"מ-הדגשה|לפצע - כיוון שנמאסה, אפילו}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה שבטלה מתורת כלי והיא}} טהורה. שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מטמא בפתילה? תנן: התם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: נראין דברים שתהא הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}. שהוא אומר מעין שניהן ואינה {{ירו"מ-הדגשה|כן}} אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|שמקל מכולם, שזה}} מקולי שלש על שלש {{ירו"מ-ביאור|שכיוון שרק עניים משתמשים בהם, הקלו בהם חכמים.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר טהורה היא ומדליקים בה}}: לא סוף דבר טהורה אלא אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם היא}} טמאה {{ירו"מ-הדגשה|מדליקים בה. במאי פליגי}}? בגין רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: {{שוליים|ב_כז}}מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. {{ירו"מ-הדגשה|ובערב שבת שחל ביום טוב עסקינן. ולדעת כולם מדליקים בכלים ואין מדליקים בכלים שנשברו ביום טוב}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} {{ירו"מ-הדגשה|נולד}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} סבר שקיפול אינו מבטל וכאשר מדליק מעט נעשה שבר כלי, וכשממשיך להדליק הרי מדליק בשברי כלים ביום טוב. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|סובר שכשקיפלה מערב יום טוב כבר נעשת שבר כלי ויכול להדליק ביום טוב}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ד|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_כח}}לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, אפילו היא של חרס. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר. אם חיברה היוצר מתחילה מותר. {{שוליים|ב_כט}}לא ימלא אדם את הקערה שמן, ויתננה בצד הנר, ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת}}: למה {{ירו"מ-הדגשה|לרבנן אסור}}? משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה {{ירו"מ-ביאור|ונראה כמבעיר בשבת,}} או שמא ישכח ויערה {{ירו"מ-הדגשה|ויסתפק ממנו}}. מה נפיק מן ביניהן? ההן זקוקה {{ירו"מ-ביאור|נוד}} {{ירו"מ-הוסר|דיקלון}}{{ירו"מ-הדגשה|קשור}} {{ירו"מ-ביאור|מעל הנר שנוטף שמן.}} אין תימר משום שלא הותחל בכל טיפה הרי לא הותחל בכל טיפה וטיפה. אין תימר שמא ישכח ויערה הרי אינה שוכח ומערה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אם חיברה היוצר מתחילה מותר - שנייה היא שכולה אחד {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|והוי כהתחיל בכל טיפה וטיפה, וגם אין חשש שמא יסתפק ממנו. ולאו דווקא חיברה יוצר, דתני אפילו}} {{שוליים|ב_ל}}אם חברה {{ירו"מ-הדגשה|בעל הבית}} בסיד או בגיפסוס. יאות {{ירו"מ-ביאור|שהמחלוקת היא האם התחיל בכל טיפה וטיפה או לא.}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה כדעתיה {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: משקה טופח חיבור. {{ירו"מ-הדגשה|אף כאן כיוון שהשמן נוטף כאילו התחיל בכל השמן}}. תני: פתילה אחת בשני כוסות, בשתי קערות, בשני תמחויין אסור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה מתיר. רבי חנניא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה כדעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: טופח חיבור {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|והשמן שבפתילה מחבר את כולם להיות אחד}}. <span id="דף_יח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא '''שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור''' - אז למה רבי אליעזר מטמא בפתילה? לכאורה את הפתילה הזאתי, את הבד הזה טובלים בשמן, כן? לא מדליקים סתם, טובלים בשמן קודם. אז למה עצם הטבילה בשמן לא הפכה, טיהרה את זה כבר? כמו שאם הוא עושה את הבד בתור תחבושת אז זה בטל, אז גם כאן צריך לבטל. נשארת השאלה. '''רבי עקיבא: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור.''' רבי זעירא, רבי ינאי ורבי ירמיה בשם רבי יהושע בן לוי: '''נראין דברים שתהא הלכה כרבי עקיבא''', שהוא אומר '''מעין שניהן''' - כמו רבי עקיבא הוא עושה פשרה, כן, הוא אומר מעין שניהם, לכן תהיה הלכה כדעת המחמיר. אומרת הגמרא, לא כן - ההלכה היא '''כרבי יהושע מקולי שלש על שלש''', שמקל מכולם. למה? כיוון שפה מדובר במטליות של שלוש על שלוש אצבעות, וזה מכל שלוש ושלוש מטליות, כן? כיוון שזה רק עניים משתמשים בהם, זה לא בגד באמת שמשתמשים בו כמעט, רק מעט עניים משתמשים בו, אז לכן מקילים בו כמה שאפשר. '''רבי עקיבא: לא סוף דבר טהורה אלא אפילו טמאה''' - ומדליקים בה. אומרת הגמרא לא... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יז עמוד ב''' {{שוליים|ב_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כו|פתילה שנפסלה מלהדליק וייחדה לכלי אחר טהורה, אך אם מן המוכן ולא נמאסה טמאה]]''' * '''מקור:''' "עשאה מזור לפצע - כיוון שנמאסה, אפילו רבי אליעזר (בן הורקנוס) מודה שבטלה מתורת כלי והיא טהורה. שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור. ולמה רבי אליעזר (בן הורקנוס) מטמא בפתילה? תנן: התם רבי עקיבא (בן יוסף) אומר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כב, הלכה יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר בן הורקנוס ~ רבי עקיבא: ר"א מטמא בכל פתילה שנפסלה, ור"ע מחלק בין מן המוכן לשאינו מן המוכן * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא, כדברי רבי זעירא, רבי ינאי ורבי ירמיה בשם רבי יהושע בן לוי שנראין דברים שתהא הלכה כרבי עקיבא, וכך פסק הרמב"ם {{שוליים|ב_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כז|אין להסיק בכלי (כגון פמוט) שנשבר ביום טוב, אף כשקיפל את הכלי מערב יום טוב, משום נולד]]''' * '''מקור:''' "מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. ובערב שבת שחל ביום טוב עסקינן. ולדעת כולם מדליקים בכלים ואין מדליקים בכלים שנשברו ביום טוב משום נולד. רבי אליעזר (בן הורקנוס) סבר שקיפול אינו מבטל וכאשר מדליק מעט " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ב, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן תקא סעיף ו, סמ"ג לאוין ע, סמ"ג לאוין עא , סמ"ג לאוין עב , סמ"ג לאוין עג , סמ"ג לאוין עד , סמ"ג לאוין עה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר: קיפול אינו מבטל את שם הכלי ולכן ההדלקה עצמה יוצרת שבר כלי חדש ביום טוב ~ רבי עקיבא: קיפול מערב יום טוב כבר עשהו שבר כלי מקודם, ולכן אין בכך משום נולד * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אליעזר, שאין מדליקין בכלי שנשבר ביום טוב אף אם קיפלו מערב יום טוב, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח תקא,ו {{שוליים|ב_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כח|אין לנקב שפופרת ביצה ולמלאה שמן ולתנה על פי הנר להוסיף שמן דרך טפטוף בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, אפילו היא של חרס. ורבי יהודה (בר עילאי) מתיר. אם חיברה היוצר מתחילה מותר." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' חכמים ~ ר' יהודה: חכמים אוסרים מפני שנראה כמוסיף שמן ביום טוב/שבת ואף בכלי חרס, ור' יהודה מתיר שאין בכך תוספת אש * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאוסרים, ובכלי מחובר מתחילה ביד היוצר מותר, כלשון הירושלמי שהובאה ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-א|בבלי פסחים יא א — אין לנקב שפופרת ביצה ולמלאה שמן בשבת כדי שתנטף לנר, ואף אם היא של חרס]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כט-ב-ב|בבלי שבת כט ב — אין לנקוב שפופרת ולתלותה על הנר להטפת שמן אף אם היא של חרס, אלא אם חוברה מתחילה עם הנר ביד]] {{שוליים|ב_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_כט|אין למלא קערת שמן ולתת ראש הפתילה בתוכה כדי שתשאב שמן בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא ימלא אדם את הקערה שמן, ויתננה בצד הנר, ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת. ורבי יהודה (בר עילאי) מתיר. גמ : תנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת: למה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבנן ~ רבי יהודה בר עילאי: רבנן אוסרים שנראה כמבעיר בשבת או חשש שיערה ויסתפק ממנו, ורבי יהודה מתיר * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן שאסור, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף ב, שהחמירו מחשש מראית עין ותקלה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-א|בבלי פסחים יא א — אין לנקב שפופרת ביצה ולמלאה שמן בשבת כדי שתנטף לנר, ואף אם היא של חרס]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כט-ב-ב|בבלי שבת כט ב — אין לנקוב שפופרת ולתלותה על הנר להטפת שמן אף אם היא של חרס, אלא אם חוברה מתחילה עם הנר ביד]] {{שוליים|ב_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_ל|נר של שבת שמדליקים אותו ודולק ומוסיף שמן, האם הוספת שמן חשובה כהתחלת הדלקה חדשה]]''' * '''מקור:''' "אם חברה בעל הבית בסיד או בגיפסוס. יאות (שהמחלוקת היא האם התחיל בכל טיפה וטיפה או לא.) דרבי יודה כדעתיה כדתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא. רבי יהודה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יודה ~ תנא קמא: לרבי יודה משקה טופח (השמן הנוטף) חיבור, ולכן ההוספה מצטרפת ונחשבת כאילו התחיל בה; לתנא קמא אין חיבור כזה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודה שמשקה טופח חיבור, כדמוכח ממקוה שאם רגלי הראשון נוגעות במים אף השני טהור, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-א|בבלי פסחים יא א — אין לנקב שפופרת ביצה ולמלאה שמן בשבת כדי שתנטף לנר, ואף אם היא של חרס]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כט-ב-ב|בבלי שבת כט ב — אין לנקוב שפופרת ולתלותה על הנר להטפת שמן אף אם היא של חרס, אלא אם חוברה מתחילה עם הנר ביד]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד א<span class="yerum-runnum">35</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ה|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ב_לא}}המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}}, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, {{ירו"מ-הוסר|אם}}{{ירו"מ-הדגשה|או}} בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב. {{שוליים|ב_לב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. <strong>גמ':</strong> אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: מפני עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} של סכנה, מפני ליסטים של סכנה. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בעי: אי מפני ליסטים של סכנה {{ירו"מ-הוסר|ניתנו}}{{ירו"מ-הדגשה|ניתני}} מותר? רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|באמת צריך לגרוס}} מותר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. והרי זה וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא}}: מה בין {{ירו"מ-הוסר|המציל}}{{ירו"מ-הדגשה|המכבה את הפתילה כדי להציל}} {{ירו"מ-הוסר|ממה}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} שבנר {{ירו"מ-ביאור|פתילה}} מה בין {{ירו"מ-הוסר|המציל}}{{ירו"מ-הדגשה|המכבה את הפתילה כדי להציל}} {{ירו"מ-הוסר|ממה}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} שבזית {{ירו"מ-ביאור|השמן שבכלי.}} רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שילא דינוה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שילא דנוה|°]]: לא דומה {{ירו"מ-הוסר|המציל}}{{ירו"מ-הדגשה|המכבה את הפתילה כדי להציל}} {{ירו"מ-הדגשה|את}}{{ירו"מ-הוסר| מגופה של}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}פתילה {{ירו"מ-הדגשה|שמציל את הפתילה על ידי מעשה בגופה}} למציל {{ירו"מ-הדגשה|את השמן על ידי שמכבה את הפתילה שמציל את השמן על ידי מעשה}} חוץ מגופ{{ירו"מ-הדגשה|ו}}{{ירו"מ-הוסר| ה של פתילה}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שניהן אמרו דבר אחד. כמה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אמר: עד שיהא לו צורך בגופה של {{ירו"מ-הדגשה|מלאכה - בכיבוי ה}}פתילה. כן [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: עד שיהא לו צורך בגופו של דבר {{ירו"מ-ביאור|מלאכה.}} מה אית לך {{ירו"מ-הוסר|צורף}}{{ירו"מ-הדגשה|צורך}} בגופו של {{ירו"מ-הדגשה|כיבוי ב}}פתילה? רבנן דקיסרין ורבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: שכן שמשי אומנין מחרכין {{ירו"מ-הוסר|לן}}{{ירו"מ-הדגשה|ליה כדי שיהיה נדלק בנקל כשיצטרכו. מנין שמחרכים? פירושו מהבהבים באור}} כמה {{ירו"מ-הוסר|דתימא}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} {{הפ|דניאל|ג|כז}} ושיער רישיהון לא התחרך. מהו מחרכון לון? מפספין {{ירו"מ-ביאור|מהבהבים}} לון. תמן תנינן: כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|והוא שיהיה צריך לדם והוא שיהיה צריך לאפר}}. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: אפילו אינו צריך לדם אפילו אינו צריך לאפר. מתניתין פליגא על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|ב_לג}}שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב {{שוליים|ב_לד}}והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שמתחיב בנפשו קים ליה בדרבא מיניה. והא הוא דומיא דשורו. מה}} שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב {{ירו"מ-הדגשה|בשהדליק}} שלא לצורך {{ירו"מ-ביאור|דאיזה צורך יכול להיות לשור.}} {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} הוא שהדליק {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}גדיש בשבת פטור אפילו שלא לצורך משום דקים ליה בדרבא מיני. משמע שמצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. וקשה לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר}}. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שכדי להתחייב בחובל ומבעיר, צריך שיהיה צריך לדם או לאפר - זה כדי להתחייב קרבן בשוגג. אבל במזיד מודה}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שחייב מיתה אפילו ללא כל צורך. וה}}תני: כל המתחייב בנפשו {{ירו"מ-הדגשה|במזיד ב}}שוגג מביא חטאת. ואם לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|חובל ומבעיר שלא לצורך במזיד חייב מיתה, איך יתכן שבשוגג יהיה פטור מקרבן}}? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]] לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הוסר|מאחר}}{{ירו"מ-הדגשה|בן לצורך בין}} שלא {{ירו"מ-הדגשה|צורך פטור מתשלומים דמאחר ש}}לצורך {{ירו"מ-הדגשה|במזיד}} היה מתחייב בנפשו, {{ירו"מ-הוסר|וכאן }}אפילו שלא לצורך {{ירו"מ-הוסר|יהא }}פטור מן התשלומין. מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן כתיב}} ([[ויקרא כד כא|ויקרא אמור כד כא]]) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת {{שוליים|ב_לה}}מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון {{שוליים|ב_לו}}אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון. וקשיא על דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דתנן כתיב לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה}}: הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה {{ירו"מ-הדגשה|ב}}כולהן {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב עד שיהיה}} לצורך והיא <span id="דף_יח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף י"ח. אנחנו מתחילים בתחילת המשנה, פרק ב', הלכה א'. אומרת המשנה: '''המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה. בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב.''' ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מהפתילה מפני שהיא עושה פחם. ואומרת הגמרא: אמר רבי שמואל בר רב יצחק '''מפני עובד כוכבים של סכנה'''. כלומר, שכתוב שהמכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים אז פטור, מדובר בעובד כוכבים שהוא מפחד שהוא יהרוג אותו. מה שכתוב מפני ליסטים גם כן, הוא מפחד שיהרגו אותו, של סכנה. רבי יוסי בעי, אם מפני ליסטים של סכנה אז נמי מותר, לך צריך מותר לתיקון נפש. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסי בן חנינא, באמת צריך לגרוס מותר. כלומר, זה צריך לתקן את הגרסה ולהגיד שמותר. תנן, רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם. שואלת הגמרא, והרי זה וזה מלאכה שהיא נצרכת לגופה היא. כן. אז '''מה בין שבנר מה בין שבזית''' - מה ההבדל בין המכבה את הפתילה כדי להציל מה שבנר, כמו להציל את הפתילה, לבין המכבה את הפתילה כדי להציל מה שבזית, כלומר את השמן, כיוון שזה בכלי? הרי בכל מקרה זה מלאכה שהיא נצרכת לגופה. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי שילא דינוה: '''לא דומה פתילה למציל חוץ מגופ'''. הוא מכבה את הפתילה כדי להציל אותה, על ידי מעשה בגופה. וזה לא דומה למי שמציל את השמן על ידי שמכבה את הפתילה, שפה הוא מציל את השמן על ידי מעשה חוץ לגופה. אמר רבי יוחנן: '''רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד'''. כמה ד'''רבי יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה''', כן, כלומר עד שיהיה לו צורך בגופה של מלאכה, כגון בכיבוי הפתילה. אז כך גם '''רבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר''', כן, כלומר מלאכה שצריך לגופה פטור עליה. עכשיו שואלת הגמרא, '''מה אית לך בגופו של פתילה'''? כלומר, בכיבוי פתילה מה יש צורך בגופה? רבנן דקיסרין ורבי אלעזר אמרו בשם רבי חנינא: שכן שמשי אומנין מחרכין - כדי שידלק בנקל כשיצטרכו. כן, כלומר מדליקים ומכבים כדי שזה יהיה קל אחרי זה להדליק. שואלת הגמרא, אז בעצם הפתילה מתוקנת יותר. וכמה ושיער רישיהון לא התחרך - כלומר, אם היינו מודדים כמה ושיער ראשם לא נתחרך. שואלת הגמרא, מהו מחרכון לון? מפספין לון - מפספסים את זה, כן, באש. תמן תנינן: '''כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה'''. אמר רבי יוחנן, והוא שיהיה צריך לדם והוא שיהיה צריך לאפר. כן, כלומר מבעיר צריך שיהיה צריך לאפר ועושה חבורה צריך שיהיה צריך לדם. כלומר, אין דבר כזה שלא צריך לגמרי, צריך שיהיה איזה צורך. בר קפרא אמר: אפילו אינו צריך לדם, אפילו אינו צריך לאפר. כן, כי מקלקל בחבורה חייב וגם כן בהבערה. כלומר, גם למרות שבעצם אין פה שום תיקון. מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן: '''שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור'''. כן, למה הוא פטור? כיוון שהוא מתחייב בנפשו, משום דקים ליה בדרבא מיניה. עכשיו רגע, הוא דומה לשור. כלומר, אם המשנה כללה אותם ביחד, מדובר באותו מצב. כן? באותו מצב שהשור חייב, הוא פטור. כן. '''שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב''' - מדובר כשהדליק שלא לצורך, כי הרי איזה צורך יכול להיות לשור? אז מדובר בלא צורך. אז גם '''הוא שהדליק את הגדיש בשבת''' יהיה פטור אפילו שלא לצורך, משום דקים ליה בדרבא מיניה. כן, משמע שמצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. פטרו אותו בגלל שקים ליה בדרבא מיניה, אבל מצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. אז קשה לרבי יוחנן - הרי רבי יוחנן אמר שרק אם יש צורך רק אז הוא חייב. ואיתא גמרא, לא - מה שאמר רבי יוחנן שכדי להתחייב בחובל ומבעיר צריך שיהיה צריך לדם או לאפר, זה כדי להתחייב קרבן בשוגג. אבל להתחייב מיתה במזיד, אמרינן לרבי יוחנן שחייב מיתה אפילו ללא כל צורך. רבי יוחנן תני: '''כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת'''. ואם לרבי יוחנן חובל ומבעיר שלא לצורך במזיד חייבים מיתה, אז איך ייתכן שבשוגג יהיה פטור מקרבן? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל לרבי יוחנן: שלא לצורך היה מתחייב בנפשו, אפילו שלא לצורך פטור מן התשלומין. למה? כיוון שמאחר שלצורך במזיד היה מתחייב בנפשו, אז אפילו שלא לצורך פטור מתשלומים. מה המקור לרבי יוחנן לדבר הזה? מן הדא: '''מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת'''. כלומר, התורה השוותה מכה בהמה למכה אדם. '''מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון''' - מכה בהמה תמיד חייב, בין אם זה שוגג או מזיד. '''אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון''' - כיוון ששם במזיד הוא פטור אז גם בשוגג הוא פטור. וקשיא על דבר קפרא. כתיב לא תבערו אש - אין הבערה בכלל היתה ואינה בכלל אלא צריכה לעשות כל מלאכה. ולאן מה הצעת? להקיש עליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא מלאכה חייבים עליה בפני עצמו. אז '''הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה כולהן לצורך והיא שלא לצורך'''. היא בעצם הבסיס לכל המלאכות. ובכולן אתה אומר שלא חייב עד שיהיה צורך, והיא שלימדה על כולם אפילו שלא צריך תהיה חייבת? זה קשה לקבל את זה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יח עמוד א''' {{שוליים|ב_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לא|המכבה נר משום פחד או מפני חולה שישן פטור, ואם כיבה מתוך חסכון בנר/שמן/פתילה חייב]]''' * '''מקור:''' "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים ומזלות, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, או בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן רעח, סמ"ג לאוין ע, סמ"ג לאוין עא , סמ"ג לאוין עב , סמ"ג לאוין עג , סמ"ג לאוין עד , סמ"ג לאוין עה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הלכות שבת פ"א ה"ז, פי"ב ה"ב) והשו"ע (או"ח רעח) פסקו כך, שהכיבוי מפני פחד או צורך החולה אינו מלאכה שכוונתה קיימת ולכן פטור, ואילו כשמתכוון להנאת חסכון חייב משום מכבה, ואין בבבלי מחלוקת על עיקר חילוק זה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק חמישי#כ-ב-ב|בבלי כריתות כ ב — החותה גחלים בשבת להתחמם בהן והובערו מאיליהן, האם חייב או פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#כט-ב-ז|בבלי שבת כט ב — המכבה נר מיראת נכרים/ליסטים/רוח רעה/חולה - פטור, והחס על הנר/שמן/פתילה - חייב]] {{שוליים|ב_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לב|המכבה פתילה דלוקה מפני חשש עכו"ם או ליסטים חייב, שכן עשה פחם]]''' * '''מקור:''' "רבי יוסי (בן חלפתא) פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. גמ : אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני עובד כוכבים ומזלות של סכנה, מפני ליסטים של סכנה. רבי יוסי (בר זבידא) בעי: אי מפני ליסטים של סכנה ני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה יז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה י, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה א, רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה ח, סמ"ג לאוין סה, סמ"ג עשין ע * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בן חלפתא: פוטר בכל המכבה מפני דבר אחר חוץ ממכבה פתילה שחייב מפני שעשה פחם, שהוא פסיק רישא ~ מסקנת הירושלמי: אף במכבה מפני סכנת עכו"ם או ליסטים, פטור, ורבי יוסי בן חלפתא עצמו התכוון לומר "מותר" ולא "פטור" * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי בן חלפתא שהמכבה פתילה חייב מפני שעשה פחם, שהוא פסיק רישא ואין בו משום פטור אף בכיבוי לצורך; אך המכבה מפני סכנת נפשות (עכו"ם או ליסטים) - מותר גמור לכתחילה כגרסת רבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בן חנינא, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#צה-ב-א|בבלי עירובין צה ב — נתינת חבית מיד ליד חוץ לתחום מותרת רק על ידי שני אנשים (זוג אחד), ולא יותר, כדי שלא תלך יו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שלישי#לד-ב-ו|בבלי בבא קמא לד ב — חובל ומבעיר שלא לצורך (מקלקל) פטורים משבת, ככלל כל המקלקלין פטורין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק חמישי#סה-א-א|בבלי פסחים סה א — הזיד ברדיית חלות דבש (או כיבוד ומירבוץ) ביום טוב, האם לוקה או שהוא רק איסור שבות]] {{שוליים|ב_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לג|בעל שור שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומי נזק אף שנעשה בשבת]]''' * '''מקור:''' "שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ז, הלכה ג, שו"ע חו"מ סימן תה סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי - בעל השור חייב בנזק, ואין בכך משום קנס הבא מחילול שבת שיפטרנו, כדברי הרמב"ם והשו"ע (חו"מ תה, ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שלישי#לג-א-ט|בבלי בבא קמא לג א — תם שחבל באדם משלם למזיק את המותר בין הנזקים בחצי נזק ומגופו בלבד]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שלישי#לג-א-י|בבלי בבא קמא לג א — תם שחבל באדם פטור מריפוי ומשבת ולא רק מצער, שנאמר "איש בעמיתו" ולא שור בעמיתו]] {{שוליים|ב_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לד|המבעיר גדיש בשבת פטור מתשלומי נזק משום קם ליה בדרבה מיניה]]''' * '''מקור:''' "והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור דכיוון שמתחיב בנפשו קים ליה בדרבא מיניה. והא הוא דומיא דשורו. מה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב בשהדליק שלא לצורך (דאיזה צורך יכול להיות לשור.) אף הכא הוא שהדליק את הגדי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ג, הלכה ב, רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן שעח סעיף א, סמ"ג עשין ע * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם ושו"ע שקם ליה בדרבה מיניה פוטרו מתשלומין אף שלא לצורך, שכשמתחייב בנפשו על חילול שבת אינו משתלם בממון על אותה מעשה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק חמישי#פו-א-ז|בבלי בבא בתרא פו א — הגונב כיס בשבת חייב בתשלומי גניבה, שכבר נתחייב בגניבה (בהגבהה) קודם שבא לידי איסור שבת (בה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק חמישי#פו-א-ח|בבלי בבא בתרא פו א — הגונב כיס ע"י גרירה (משיכה בחבל) קונה אותו במשיכה, אף שדרכו של כיס להיקנות בהגבהה, ולכן פט]] {{שוליים|ב_לה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לה|המזיק ממון חברו חייב לשלם בין בשוגג בין במזיד, ואינו נחשב כאונס הפוטר]]''' * '''מקור:''' "מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ג, הלכה ב, רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן שעח סעיף א, סמ"ג עשין ע * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהיקש הירושלמי ממכה בהמה למכה אדם - כשם שבמכה בהמה לא חילקה תורה בין שוגג למזיד לענין תשלומי ממון, כך במזיק ממון חברו חייב בכל גוונא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק חמישי#פו-א-ז|בבלי בבא בתרא פו א — הגונב כיס בשבת חייב בתשלומי גניבה, שכבר נתחייב בגניבה (בהגבהה) קודם שבא לידי איסור שבת (בה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק חמישי#פו-א-ח|בבלי בבא בתרא פו א — הגונב כיס ע"י גרירה (משיכה בחבל) קונה אותו במשיכה, אף שדרכו של כיס להיקנות בהגבהה, ולכן פט]] {{שוליים|ב_לו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לו|החובל בחבירו בשוגג פטור מתשלומי נזק כדין מזיד, שאין חילוק בין שוגג למזיד לענין פטור ממון]]''' * '''מקור:''' "אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון. וקשיא על דבר קפרא דתנן כתיב לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה ה, רמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א, הלכה יג, רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ג, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן תכג סעיף ד, סמ"ג עשין ע * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין חילוק בין שוגג למזיד בחובל לענין פטור ממון, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע חו"מ סימן תכג סעיף ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שלישי#לה-א-א|בבלי בבא קמא לה א — החובל בחברו חייב בתשלומי נזק בין שוגג בין מזיד, בין מתכוון בין שאינו מתכוון, בין דרך ירידה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק רביעי#מב-א-ג|בבלי בבא קמא מב א — שור שהרג עובר של אשה פטור אף אם נתכוון להרוג את האשה עצמה, שנאמר "בעל השור נקי"]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד ב<span class="yerum-runnum">36</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} שלא לצורך. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אין יסבור בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] כרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} דאמר הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה {{ירו"מ-הדגשה|יאות אתה מקשה, אבל באמת}} בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן שמוע|°]]<nowiki/>רבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן עזריה}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|סובר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הבערה לימדה על עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא בלאו}}. ולית ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן שמוע|°]]<nowiki/>רבי אלעזר{{ירו"מ-הוסר|לאחת}} {{ירו"מ-ביאור|בן עזריה}} {{ירו"מ-הוסר|לחייבו}}{{ירו"מ-הדגשה|חילוק מלאכות}}.{{ירו"מ-הוסר|על כל}} {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|אית}} {{ירו"מ-הוסר|ואחת}}{{ירו"מ-הדגשה|ליה}} {{ירו"מ-הדגשה|כד}}אשכח תני {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן שמוע|°]]<nowiki/>רבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן עזריה}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב ועשה מאחת מהנה אחת שהיא}} הנה לחייב על {{ירו"מ-הוסר|כולהן}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} אחת {{ירו"מ-הדגשה|ואחת}} {{ירו"מ-ביאור|שמחלל שבת אחת וחייב ל"ט חטאות.}} ניחא הבערה {{ירו"מ-הדגשה|כדאמרינן שיהיה חייב אף שלא לצורך, אבל}} חבורה {{ירו"מ-הדגשה|איך יתכן שיהיה חייב אף שלא לצורך? והרי שחיטה שהוא ה}}אב שלה {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא}} לצורך והיא {{ירו"מ-הדגשה|חייבת אף}} שלא לצורך. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}איתפלגון רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} - חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה, וחורנה מחליף. ובר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|סבר כוותיה}}. הבעיר וכיבה בנפיחה אחת {{שוליים|ב_לז}}חייב שתים. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מזה שחיב לענין שבת על נפיחה}} הדא אמרה {{ירו"מ-הדגשה|שנפיחה נחשבת כאילו עשה בידים. ולכן אם}} נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם. החותה {{ירו"מ-ביאור|הפך}} גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב {{ירו"מ-הדגשה|אחת משום שכיבה את העליונות, אבל משום שהבעיר את התחתונות אינו חייב דהבערה ללאו יצאת}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי צדוק|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי צדוק: {{שוליים|ב_לח}}חייב שתים - אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות {{ירו"מ-הוסר|וחותה}}{{ירו"מ-הדגשה|דהבערה לחלק יצאת. החותה}} גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור {{ירו"מ-הדגשה|על ההבערה - פטור דהבערה ללאו יצאת. ועל הכיבוי פטור דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאינו צריך לפחמים}}. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] אמר: במחלוקת - {{ירו"מ-הדגשה|מאן דאמר הכא פטור}} כמאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|התם}} אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|על הכיבוי, וכאן כיוון שאינו צריך לפחמים פטור}}. ברם כמאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|הכא}} חייב {{ירו"מ-הוסר|דמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אחת על ההבערה. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|למאן דאמר הבערה לחלק יצאת}} לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|נפקא מינא לקברו בין רשעים}}. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו למאן דאמר הבערה לחלק יצאת פטור}}. תמן {{ירו"מ-הדגשה|בחותה על מנת להתחמם ד}}אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|בחותה תחת הקדרה}} רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו. הבעיר ובישל {{ירו"מ-ביאור|כגון מניח שומן על הגחלים שהאש בוערת והשומן מתבשל.}} אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר חייב שתים - אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אחת <span id="דף_יט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי יוסי: אין יסבור בר קפרא כרבי יוחנן דאמר '''הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה''' - אתה צודק, באמת קשה. אבל בר קפרא כרבי אלעזר, '''הבערה לימדה על עצמה''' - שהיא רק בלאו, שהיא לא אסורה כשאר המלאכות אלא יותר קלה מהם. אז באמת כיוון שהוא סובר שהיא רק לימדה על עצמה לא לימדה על הכל, אז אין שום בעיה שהוא יסבור שהבערה תהיה חייבת אפילו שלא לצורך. שואלת הגמרא, '''ולית ל°רבי אלעזר''' חילוק מלאכות? הרי מפה למדנו חילוק מלאכות. אמרנו שהבערה הייתה בכלל יצא למד על הכלל. מה הבערה שהיא אב מלאכה אחת אם עשה אותה חייב, אז זה גם על כל המלאכות אם עשה יהיה חייב. אז בעצם מכאן למדו חילוק מלאכות. אז אם הוא לא סובר את זה, לפי שיטתו, אם אדם עשה את כל אלו יצא חייב רק על מלאכה, רק איסור אחד. אמרה - לא, אית ליה. בטח הוא גם סובר חילוק מלאכות, אבל הוא למד ממקום אחר. אשכח תני בשם רבי אלעזר: '''הנה לחייב על אחת''' - כתיב ועשה מאחת מאלה, שהיא אחת, לחייב על כל אחת ואחת. כלומר, מכאן שמחלל שבת בכמה מלאכות חייב על כל אחת ואחת, כמה חטאות. רואים מכאן שהוא למד את זה. הוא כן סובר את העניין של חילוק מלאכות, רק הוא למד את זה ממקור אחר. ואשכח - ניחא הבערה, תרצנו הבערה, שהוא סובר שהבערה ללאו יצאת. אבל חבורה, אב שלה לצורך והיא שלא לצורך - הרי איך ייתכן שיהיה חייב גם שלא לצורך? הרי שחיטה שזה אב מלאכה של חבורה לא חייב אלא לצורך, ואילו היא, התולדה, תהיה חייבת אפילו שלא לצורך. רבי יוסי ברבי בון: איתפלגון רבי אלעזר ורבי יוחנן - חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה, ולפי זה קשה. וחורנה מחליף - השני מחליף, הוא אומר שחבורה זה האב ושחיטה זה התולדה. אז איך ייתכן שהחבורה שהיא האב תהיה חייבת בין לצורך ובין שלא לצורך, והשחיטה שהיא התולדה תהיה חייבת רק לצורך? ובר קפרא: '''הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים'''. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי: מזה שאנחנו רואים שהוא חייב על נפיחה, למרות שבעצם הוא לא עושה מעשה בידיים, אמרה שנפיחה זה כאילו עושה בידיים, ולכן '''הדא אמרה נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם''' - כמו אדם שמזיק בידיים. '''החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב''' - אחת, משום שכיבה את העליונות, אבל משום שהבעיר את התחתונות הוא לא יהיה חייב, כי אותו תנא סובר שהבערה ללאו יצאת - שהוא רק לאו, אז לא חייב חטאת על ההבערה. רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי אלעזר בי רבי צדוק: '''חייב שתים - אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות''', כי הוא סובר שהבערה לחלק יצאת ולכן הוא חייב גם על ההבערה וגם על הכיבוי. '''גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור''' - מצאנו ברייתא כזאתי. על ההבערה הוא פטור כי הוא סובר הבערה ללאו יצאת. על הכיבוי פטור כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי הוא לא צריך את הפחמים. רבי יעקב בר אחא אמר: '''במחלוקת''' - כלומר אותה מחלוקת שראינו קודם. האם אדם שמחמם בגחלים חייב אחת או שתיים - זה בדיוק אותה מחלוקת. '''כמאן ד מר אינו חייב אלא אחת''' - מי שאומר כאן שמחמם בגחלים להתחמם כנגדן פטור, הוא סובר כמאן דאמר שם שלא חייב אלא אחת, שחייב רק על הכיבוי. אז כאן כיוון שהרי את הכיבוי הוא לא צריך, הוא לא צריך את הגחלים, אז לכן יהיה פטור לגמרי. על ההבערה הוא לא חייב כיוון שהבערה ללאו יצאת, ועל הכיבוי הוא פטור כיוון שהוא לא צריך את הפחמים. '''ברם כמאן ד מר חייב שתים חייב''' - מי שאמר שם שחייב שתים, אחת על ההבערה ואחת על הכיבוי, אז פה יהיה חייב לפחות אחת על ההבערה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: '''לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים'''. לא באמת חייב שתים, אלא רק מעלין עליו כאילו שהוא חייב שתים. מה נפקא מינה? הגמרא אומרת נפקא מינה כמו בנרשעים - אדם שעושה כמה עבירות אז הוא יותר חמור מאשר אדם שעושה רק עבירה אחת. אמר רבי יודן: אפילו למאן דאמר הבערה לחלק יצאת הוא פטור אם חותה גחלים על מנת להתחמם. למה? '''תמן אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו''' - הוא נוח לו שהם יהיו ככה, כי כשהם נבערים אז הם נגמרים לו יותר מדי מהר, או שיהיה חם מדי, וכשהם כבים אז קר. אז הוא לא רוצה לא את זה ולא את זה. '''ברם הכא רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו''' - מי שחותה תחת הקדירה, הוא רוצה את שתיהן. פעמים שהוא צריך שיהיה חם יותר כדי שהתבשיל יתבשל, פעמים הוא צריך שיכבו קצת כדי שלא ישרף. '''הבעיר ובישל''' - כגון המניח שומן על הגחלים שהאש בוערת והשומן מתבשל. '''אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת. מאן ד מר חייב שתים - אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל'''. '''ומאן ד מר אחת''' - על מה באמת יהיה חייב? רבי יודן אמר משום מבעיר, כי את ההבערה הרי עושה בידיים, הבישול נעשה ממילא. רבי יוסי אומר לא, משום מבשל, כי זה העיקר כוונתו - מה המטרה שלו בסוף? הוא הניח את השומן על הגחלים כדי שיבשל אותם. אמרה הגמרא וקשה על רבי יוסי - למאן דאמר הבערה לחלק יצאת, אז בעצם ההבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה, ואינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל? נשארה בשאלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יח עמוד ב''' {{שוליים|ב_לז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לז|המבעיר גחלים בשבת ומכבה אחרות תוך כדי כך חייב רק על הכיבוי ולא על ההבערה]]''' * '''מקור:''' "חייב שתים. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי: מזה שחיב לענין שבת על נפיחה הדא אמרה שנפיחה נחשבת כאילו עשה בידים. ולכן אם נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם. החותה (הפך) גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב אחת משום שכי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהבערה ללאו יצאת ואינו חייב אלא על הכיבוי, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#כ-א-א|בבלי כריתות כ א — המכבה נר אחד ומדליק נר אחר בנשימה אחת חייב, ובשתי נשימות פטור]] {{שוליים|ב_לח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לח|המדליק שתי שלהבות בהעלם אחד חייב שתים משום שהבערה יצאה לחלק, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור]]''' * '''מקור:''' "חייב שתים - אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות דהבערה לחלק יצאת. החותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור על ההבערה - פטור דהבערה ללאו יצאת. ועל הכיבוי פטור דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאינו צר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' יוחנן וריש לקיש (הבערה ללאו יצאת, מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב) ~ ר' שמעון (הבערה לחלק יצאת, מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור) * '''הכרעה:''' נפסק כר' שמעון שהבערה יצאה לחלק ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ז הלכה יב, בהתאם למסקנת הירושלמי; והבבלי (שבת ע.) נחלק וקבע שהבערה ללאו יצאת אך גם פסק כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#כ-א-ב|בבלי כריתות כ א — החותה גחלים בשבת חייב שתי חטאות, שהרי הוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, כשנתכוין לכ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#כ-א-ג|בבלי כריתות כ א — מקלקל במלאכת הבערה (כגון החותה גחלים כדי להבעיר תחתונות) חייב חטאת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יט עמוד א<span class="yerum-runnum">37</span></div>- היידא היא: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אומר משום מבעיר {{ירו"מ-הדגשה|שהבערה עשה בידים והבישול נעשה ממילא}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר משום מבשל {{ירו"מ-הדגשה|שזה עיקר כוונתו}}. וקשיא על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-ביאור| למאן דאמר הבערה לחלק יצאת:}} הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל. {{שוליים|ב_לט}}זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש {{ירו"מ-הדגשה|בקרבן ציבור}} בטומאה - רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} שתים {{ירו"מ-הדגשה|משום שבת ומשום טומאה, אף שלכהן כשר מותר לעבוד בטמאה שהותרה בציבור}}. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמר: אחת. מתיב בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] לרבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: עבודה {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} שהכהן מותר בה זר {{ירו"מ-הוסר|מחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}} עליה! {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הוסר|ומותיב}}{{ירו"מ-הדגשה|מותיב}} לה והוא מתייב ליה: והרי קמיצה - עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה, משנקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים {{ירו"מ-הדגשה|אף שבת הייתה}}{{ירו"מ-הוסר| אל שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש והרי מליקה עד שלא נמלקה}} אסורה {{ירו"מ-הדגשה|לכולם, כשהותרה במקדש רק}}{{ירו"מ-הוסר| לזה ולזה משנמלקה אסורה לזרים ומותרת}} לכהנים {{ירו"מ-הדגשה|הותרה}}. אמר לו: שנייא היא דכתיב ([[ויקרא כב י|ויקרא אמור כב י]]) וכל זר לא יאכל קדש. והרי מליקה - עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. אמר לו: שנייא היא דכתיב ([[ויקרא כב י|ויקרא אמור כב י]]) וכל זר לא יאכל קדש. הרי טבל - עד שלא נתקן אסור לזה ולזה, משניתקן אסור לזרים ומותר לכהנים. אמר לו: שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש. אמרין: נצא לחוץ ונלמד! נפקון ושמעון: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} שתים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: אחת. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אחת משום זרות. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שתים - אחת משום זרות, חורנייתה למה? {{ירו"מ-הדגשה|אי}} משום שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} והרי שחיטה בזר כשירה. אלא משום הילוך, זריקה וקבלה {{ירו"מ-הוסר|אינה}}{{ירו"מ-הדגשה|אינם}} אלא שבות. הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודא דו אמר {{ירו"מ-הדגשה|הבעיר ובישל חייב}} משום {{ירו"מ-הדגשה|מבשל ומשום}} מבעיר, ניחא, {{ירו"מ-הדגשה|שכאן חייב משום מבעיר שהאברים נשרפים}}. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} דו אמר {{ירו"מ-הדגשה|רק}} משום מבשל - מה בישול יש כאן? {{ירו"מ-הדגשה|הרי אינו רוצה בבשר}}! מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא. <span id="דף_יט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''זר ששימש במקדש בשבת''' או בעל מום ששימש בקורבן ציבור בטומאה - אז '''רבי חייא רובא אמר: שתים'''. כלומר הזר יהיה חייב משום שבת וגם משום זרות, והבעל מום משום מום ומשום טומאה. כלומר, למרות שבעצם כהן כשר מותר לו לעבוד בטומאה ומותר בציבור. '''בר קפרא אמר: אחת'''. אומרת הגמרא '''מתיב בר קפרא לרבי חייא רובא: עבודה שהכהן מותר בה זר עליה''' - כלומר עבודה בשבת שהכהן איננו מותר בה, מותר לכתחילה, הזר יהיה חייב עליה - יהיה חייב רק בשביל זרות ולא בשביל שבת. אומרת הגמרא '''והוא מתייב ליה''' - הוא שאל והוא גם ענה. אבל '''והרי קמיצה - עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה'''. כלומר לפני הקמיצה, המנחה כולה אסורה באכילה גם לכהן וגם לישראל. '''משנקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים''' - אז גם השבת הייתה אסורה לכולם ושהותר במקדש רק לכוהנים הותרה. אמר לו: לא, אתה אל תביא ראיה ממנחה, '''שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש'''. בעניין של קודשים יש גזירת הכתוב, אבל אל תשווה את זה לדברים אחרים. אומרת הגמרא '''והרי מליקה - עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים'''. חוזר ואומר לו שוב פעם, '''שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש'''. מה עוד, '''הרי טבל - עד שלא נתקן אסור לזה ולזה, משניתקן''' - התרומה - '''אסור לזרים ומותר לכהנים'''. אמר לו גם שם: '''שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש'''. אז הם ראו שאין להם פתרון. '''אמרין: נצא לחוץ ונלמד! נפקון ושמעון: רבי יוסי אומר: שתים. רבי שמעון אומר: אחת'''. '''מאן דמר אחת - משום זרות''' - אבל עבודה בשבת הוא יהיה פטור. '''מאן דמר שתים - אחת משום זרות, חורנייתה למה?''' כלומר הוא יהיה חייב בשביל שבת, אבל על מה? מה הוא עשה בשבת? הרי מדובר פה שהוא הקריב, מה יש בשבת? רק עולות. '''משום שחיטה - והרי שחיטה בזר כשירה''' - כלומר אין פה איסור, זר יכול לשחוט גם בשבת לצורך הקורבן. '''אלא משום הילוך, זריקה וקבלה אלא שבות''' - אי אפשר להגיד על זה, כי הרי כל אלה זה רק שיווט, לא שייך בהם להגיד שחייב. אומרת הגמרא '''הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה'''. כלומר כשהוא מניח את האיברים ואת הפדרים על המזבח, אז בעצם הוא עובר איסור. אומרת הגמרא אם זה ככה, אז '''על דעתיה דרבי יודא דו אמר משום מבעיר, ניחא''' - שכנראה חייב משום מבעיר, כי הרי האיברים נשרפים, פה לא שייך בישול, כי הרי זה עולה. אבל האיברים עצמם נשרפים וזה כמו הבערה. אבל '''על דעתיה דרבי יוסי דו אמר משום מבשל - מה בישול יש כאן?''' - שאמרנו שאם יניח שומן על האש אז הוא חייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר, אז פה מה שייך בישול? הרי הוא לא רוצה בבשר כי הוא שורף את זה. אומרת הגמרא: לא, '''מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא'''. כלומר, כיוון שהוא רוצה שיתעכלו, זה כמו שהוא רוצה בבישולן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יט עמוד א''' {{שוליים|ב_לט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_לט|זר או בעל מום ששימש בעבודה שהותרה לכהן כשר בשבת/בטומאה, האם חייב על עבירתו]]''' * '''מקור:''' "זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בקרבן ציבור בטומאה - רבי חייא רובא אמר: חייב שתים משום שבת ומשום טומאה, אף שלכהן כשר מותר לעבוד בטמאה שהותרה בציבור. בר קפרא אמר: אחת. מתיב בר קפרא לרבי חייא רובא: ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט, הלכה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי חייא רובא: חייב שתים (משום שבת ומשום טומאה) ~ בר קפרא: חייב אחת * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא רובא, שגם היתר ציבור לכהן כשר אינו פוטר את הזר או בעל המום מחיובו על העבירה שביצע, וכן פסק הרמב"ם </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יט עמוד ב<span class="yerum-runnum">38</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ו|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ו"> <strong>מתני':</strong> על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן: {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|על}} שאינן זהירות בנדה, בחלה {{שוליים|ב_מ}}ובהדלקת הנר. <strong>גמ':</strong> אית תניי תני ילדות, אית תניי תני יולדות. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר ילדות {{ירו"מ-הדגשה|כד}}תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה: בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא? {{הפ|ירמיהו|ב|ל}} לשוא הכיתי את בניכם {{ירו"מ-הדגשה|על עסקי שוא שנדרתם ולא קיימתם}}. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר יולדות - מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה. רבי פנחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] ורבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}}: כתיב ([[במדבר כז כא|במדבר פינחס כז כא]]) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים. בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, אלא מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא שעת סכנה}}, בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח. אמר רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: כתיב ([[דברים כג י|דברים כי תצא כג י]]) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. {{ירו"מ-הוסר|האם}}{{ירו"מ-הדגשה|הא}} אם אינו יוצא אינו צריך ליה שמירה, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. אמר רבי אחאי בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא בר יעקב|°]]: כתיב ([[בראשית מב לח|בראשית מקץ מב לח]]) וקרהו אסון בדרך, הא בבית לא, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי ביסנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ביסנא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי לייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: כתיב {{הפ|ישעיהו|לז|ג}} יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, הא יום אחר לא, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי אייבי בר נגרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אייבי בר נגרי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: כתיב {{הפ|תהלים|קט|ז}} בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע {{ירו"מ-ביאור|וכי אין מקרים שיוצא צדיק?}} אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. אמר רבי אבא בר כינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כינא|°]]: נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו. למה? {{ירו"מ-הדגשה|אף אם רחב דיו אסור}}, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] אמר: היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס {{ירו"מ-ביאור|נושה}} שלו דכתיב {{הפ|תהלים|נה|טז}} ישי מות עלימו. כמה דתימר ([[דברים כד י|דברים כי תצא כד י]]) כי תשה ברעך משאת מאומה. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: בג' מקומות השטן מצוי לקטרג - המהלך בדרך בעצמו {{ירו"מ-ביאור|יחידי.}} והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול. אמר רבי יצחק בר מריון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר מריון|°]]: אילולי דכתיב {{הפ|ישעיהו|מג|טז}} כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת. ורבנן אמרין: הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה. {{ירו"מ-הדגשה|מכאן ואילך אין אפילו שביל ואסור לירד לים. אמר}} רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין|°]]: עובדא הוה באסיא {{ירו"מ-ביאור|רופא}} {{ירו"מ-הוסר|אחא}}{{ירו"מ-הדגשה|אחד}} בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה אמר לו: כדון מפרשין? איתחמי ליה אבוי {{ירו"מ-הדגשה|את הפסוק}} {{הפ|קהלת|ו|ג}} וגם קבורה לא היתה לו. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא {{ירו"מ-הדגשה|וכן הות ליה}}. רבי כהן אחוי דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן אחוי דרבי חייא בר אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} הוה פריש, אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה. <span id="דף_כ_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> פרק בית הלכה ו'. אומרת המשנה: '''על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן: שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר'''. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני''' ילדות, כלומר קטנות, '''אית תניי תני יולדות'''. '''מאן דמר ילדות''' - תני '''בשם רבי יודה: בעון הנדרים הבנים מתים'''. ומה טעמא? איזה פסוק רומז לזה? שנאמר '''לשוא הכיתי את בניכם''' - על עסקי שווא, שנדרתם ולא קיימתם, שהבטחתם דברים ולא קיימתם. זה עסקי שווא, על זה הבנים הקטנים של האדם מתים. '''ומאן דמר יולדות - מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה'''. '''רבי פנחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים'''. מה זה משפט? היה צריך להגיד "בסדר האורים", כנראה שמסדרים את האותיות. אומרת הגמרא '''בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, אלא מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמה''' - שזה שעת סכנה - '''בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח'''. כלומר יש להם משפט, יש משפט לעם ישראל, האם ינצחו או חס ושלום לא ינצחו. לכן כתוב משפט האורים. '''אמר רבי חייא בר אבא: כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'''. מה, אם הם יוצאים למלחמה לא צריך שמירה? '''אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'''. בשעת סכנה יש יותר קיטרוג, לכן שם צריך לשמור מכל דבר רע. '''אמר רבי אחאי בר יעקב: כתיב וקרהו אסון בדרך''' - יעקב לא הותיר שילוח בנימין, אמר "פן יקרא אסון בדרך". '''הא בבית לא''' - מה, בבית לא יכול לקרות אסון? '''אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'''. '''רבי ביסנא בשם רבי לייא: כתיב יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה''' - מה, יום אחר לא? '''אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'''. '''רבי אייבי בר נגרי: כתיב בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע''' - מה, וכן במקרים שהוא כן יוצא צדיק? '''אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'''. '''אמר רבי אבא בר כינא: נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו'''. אבל למה, בעתים רעים, אם הוא רחב אסור ללכת עליו? '''אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'''. '''רב אמר: היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס שלו''' - ניסטיס זה בעל חוב, נושה שלו - '''דכתיב ישי מות עלימו. כמה דתימר כי תשה ברעך משאת מאומה'''. כלומר בעצם המילה "ישי" זה מלשון נושה, בעל חוב. אז אדם שלוקח סיכונים - הוא הופך את מלאך המוות לנושה שלו. '''אמר רבי לוי: בג' מקומות השטן מצוי לקטרג - המהלך בדרך בעצמו''' - כלומר מהלך יחידי - '''והישן בבית אפל לעצמו''' - כלומר יושב בבית לבד - '''והמפרש בים הגדול'''. '''אמר רבי יצחק בר מריון: אילולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת''' - כי אין מסלול שאפשר ללכת בתוכו. '''ורבנן אמרין: הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג''' - כלומר משבועות ועד סוכות זה זמן שאפשר לשוט, אפשר להפליג בים, יש דרכים. '''ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה''' - שלמרות שהים סוער, עדיין יש בו דרכים, אבל מכאן ואילך אין אפילו שביל, אסור לרדת לים. '''רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין: עובדא הוה באסיא''' - כלומר היה רופא אחד - '''בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה''' - הוא רצה להפליג מסוכות ועד חנוכה. '''חמתיה חדא מטרונה אמר לו: כדון מפרשין?''' - בזמן כזה מפליגין? '''איתחמי ליה אבוי''' - כלומר אבא שלו נגלה לו בחלום, והראה לו את הפסוק - '''וגם קבורה לא היתה לו''' - תראה מה יקרה לך. '''ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא''' - הוא טבע, ואפילו קבורה לא הייתה לו. '''רבי כהן אחוי דרבי חייא בר אבא הוה פריש''' - הוא היה מפליג באוניות, סוחר. '''אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה''' - הוא רצה להפליג בין סוכות לחנוכה. אמר לו לאחיו: תתפלל עליי. אמר לו: אני ודאי אתפלל עליך, אבל אל תלך על זכות תפילתי, לך על תפילת הציבור שמברכים על הגשם - כי תפילת רבים חזקה יותר מהתפילה שלי. אלא משעה שהעת קטן ולבך קשור ברגלך - כלומר, ברגע שאתה קושר את הלולב, כלומר בסוכות, יותר אל תפליג. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף יט עמוד ב''' {{שוליים|ב_מ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מ|חובה על האישה להדליק נר שבת מדין עונש על אי-שמירת נדרים בעת יולדות]]''' * '''מקור:''' "ובהדלקת הנר. גמ : אית תניי תני ילדות, אית תניי תני יולדות. מאן דאמר ילדות כדתני בשם רבי יודה: בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא? לשוא הכיתי את בניכם על עסקי שוא שנדרתם ולא קיימתם. ומאן דאמר יולדות - מי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן רסג סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שיש להקפיד ולזרז את הנשים בהדלקת הנר מפני חטא הנדרים בעת לידה, כדעה המובאת בירושלמי בשם רבי חייא בר אבא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק ראשון#ו-ב-ד|בבלי גיטין ו ב — חובה לומר בערב שבת עם חשיכה "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר" כדי להזכיר לבני הבית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לא-ב-ג|בבלי שבת לא ב — אישה מצווה להיזהר בשלוש מצוות: נדה, חלה, והדלקת הנר, וחייבת בהדלקת נר שבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כ עמוד א<span class="yerum-runnum">39</span></div>אמר לאחוי: צלי עלי! אמר לו: אין דצלייתי עלך, אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא {{ירו"מ-הוסר|תתרחץ}}{{ירו"מ-הדגשה|תרחץ}} על צלותי {{ירו"מ-ביאור| לא תסמוך על תפילתי}} {{ירו"מ-הוסר|הא}}{{ירו"מ-הדגשה|שתפילתם חזקה יותר. אלא משעה}} דאת קטר לולבך {{ירו"מ-ביאור|בסוכות}} קטור רגלך {{ירו"מ-הדגשה|ואל תפליג. תנן}}: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. {{ירו"מ-הדגשה|בנידה}}: אדם הראשון דמו של עולם דכתיב ([[בראשית ב ו|בראשית בראשית ב ו]]) ואד יעלה מן הארץ {{ירו"מ-הדגשה|והשקה וכ"ו ויצר אלקים את האדם}}. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה: אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב ([[בראשית ב ז|בראשית בראשית ב ז]]) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותייא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוסי בר קצרתה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר קצרתא|°]]: כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר: אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר {{הפ|משלי|כ|כז}} נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: ג' דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן - מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ז|ירושלמי שבת, פרק ב, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ב_ז"> <strong>מתני':</strong> ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתן, עירבתן, {{שוליים|ב_מא}}הדליקו את הנר. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, {{שוליים|ב_מב}}ואין מדליקין את הנרות. אבל {{שוליים|ב_מג}}מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. <strong>גמ':</strong> תני [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות, ושלשתן נמסרו לעמי הארץ. הלכות הקודש דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|נאמנין על טהרת יין ושמן לקדש ואינם נאמנים על התרומה}}. {{שוליים|ב_מד}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות דתנינן: {{שוליים|ב_מה}}הכל נאמנין על חטאת {{ירו"מ-הדגשה|אפר פרה אדומה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת - הכל נאמנים על שמירתו}}. הכשירות דתנינן: {{שוליים|ב_מו}}ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן {{ירו"מ-הדגשה|שלא הוכשרו. תנן: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר}}. לא צורכא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא היה צריך לשנות את החמור תחילה}}: הדליקו את הנר, עישרתן ועירבתן. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה נקט עישרתן ועירבתן}} הדליקו {{ירו"מ-הדגשה|את הנר}}? אמר רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: מתוך {{ירו"מ-הדגשה|שהם רואים}} שאתה מחמיר {{ירו"מ-הוסר|עליו}}{{ירו"מ-הדגשה|עליהם}} בקלה, אף {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הם}} מחמיר{{ירו"מ-הדגשה|ים}} על {{ירו"מ-הוסר|עצמו}}{{ירו"מ-הדגשה|עצמם}} בחמורה. אמר רב חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]: רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] הוה מפקיד גו בייתיה עירבתן, הדליקו את הנר. ולמה לא אמר עישרתן? {{ירו"מ-הוסר|אלא כל}}{{ירו"מ-הדגשה|דכל}} מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל {{ירו"מ-הדגשה|וכבר היה הכל מעושר, שהיה קונה מחברים}}. ספק חשיכה ספק אינה חשיכה. <span id="דף_כ_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כ. אומרת הגמרא: למדנו במשנה, שלושת המצוות שנשים נוטלות בשעת צאתם, '''על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר'''. מסבירה הגמרא למה בנידה, כיוון שהאדם הראשון דמו של עולם, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ וישקה", אחרי זה כתוב "ויצר אלוקים את האדם". כאילו מלשון אדם, מלשון דם. אז הוא היה הדם של העולם, דמו של העולם, אז לכן, כיוון '''וגרמה לו חוה מיתה''', על כך '''מסרו מצות נדה לאשה'''. ובחלה, כי '''אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה''', דכתיב: "ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה". ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה: '''כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה'''. כלומר כמו שהקדוש ברוך הוא ערבב את העפר עם המים כביכול, אבל זה כמו עיסה, ואז נטל ממנה את העפר שממנו נוצר האדם - זה כמו החלה שלוקחים מהעיסה. '''וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה'''. ובהדלקת הנר, '''אדם הראשון נרו של עולם היה''', שנאמר: "נר אלהים נשמת אדם". '''וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה'''. תני רבי יוסי אומר: '''ג' דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן - מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה'''. אנחנו בפרק ב' הלכה ז'. למדנו במשנה: '''ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר'''. '''ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין'''. אומרת הגמרא, למדנו תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: '''הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות'''. כלומר הלכות הקודש הכוונה קודשים, חטאות הכוונה מי פרה אדומה, והכשרות כלומר שבעה משקין שמכשירים - האם המאכלים באו במגע עם אחד משבעה משקין והוכשרו לקבל טומאה או לא. '''ושלשתן נמסרו לעמי הארץ'''. הלכות הקודש דתנינן - למדנו נאמנים על טהרת יין ושמן לקודש, ואינם נאמנים על הטומאה. כלומר עמי הארצות נאמנים על הקודש, לא נאמנים על הטומאה. '''אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן'''. כלומר אפילו אם הוא אומר רק רביעית בתוך החבית הזאתי הפרשתי לצורך קודש, אז הוא נאמן והכל טהור. חטאות דתנינן: '''הכל נאמנין על חטאת''', כלומר אפר פרה אדומה, דכתיב "והייתה לדת בני ישראל משמרת" - הכל נאמן לשמרתו, אפילו עמי הארצות. הכשירות דתנינן: '''ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן''', כלומר הכוונה שלא הוכשרו. הוא לא נאמן להגיד שהם לא נטמאו, אבל הוא כן נאמן לומר שהם לא הוכשרו. למדנו במשנה '''עישרתן ועירבתן הדליקו את הנר'''. אומרת הגמרא לכאורה צריך להיות הפוך, היה צריך להתחיל דווקא בחמור תחילה - הדליקו את הנר, אחרי זה עישרתן ועירבתן. למה נקטי עישרתן ועירבתן, והדליקו את הנר אחרי זה? אמר רבי חייא בר אבא: '''מתוך שאתה מחמיר בקלה, אף מחמיר על בחמורה''' - מתוך שהם רואים שמחמיר עליהם בקלה, אז אף הם מחמירין על עצמן בחמורה. אמר רב חגיי: '''רבי שמואל בר רב יצחק הוה מפקיד גו בייתיה עירבתן, הדליקו את הנר'''. שואלת הגמרא: למה הוא לא אמר להם גם עישרתן? אומרת הגמרא כי '''מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל''' - הוא היה קונה הכל מהשוק, מחברים, אז ממילא לא היה צריך לשאול האם הם עישרו כבר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כ עמוד א''' {{שוליים|ב_מא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מא|בין השמשות (ספק חשיכה) אין לעשר טבל ודאי ואין להטביל כלים]]''' * '''מקור:''' "הדליקו את הנר. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן רס סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שבספק חשיכה יש להחמיר באיסורים דאורייתא כעישור טבל ודאי ואף בהטבלת כלים, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק ראשון#ו-ב-ד|בבלי גיטין ו ב — חובה לומר בערב שבת עם חשיכה "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר" כדי להזכיר לבני הבית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לא-ב-ג|בבלי שבת לא ב — אישה מצווה להיזהר בשלוש מצוות: נדה, חלה, והדלקת הנר, וחייבת בהדלקת נר שבת]] {{שוליים|ב_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מב|אין מדליקין נרות שבת סמוך לחשכה, אלא מבעוד יום בעת שקיעה הראויה]]''' * '''מקור:''' "ואין מדליקין את הנרות. אבל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה ד, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רסא סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שיש להדליק מבעוד יום, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסא סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-ב-ג|בבלי שבת לד ב — שיעור בין השמשות הוא מזמן שקיעת החמה עד שהוכסף הרקיע כדי הילוך שלושת רבעי מיל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-ב-ד|בבלי שבת לד ב — שיעור זמן "בין השמשות" הוא כדי הילוך שלושה רבעי מיל]] {{שוליים|ב_מג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מג|מותר לעשר דמאי, לערב תחומין/עירובי חצרות ולטמון חמין בערב שבת עם חשיכה]]''' * '''מקור:''' "מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. גמ : תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות, ושלשתן נמסרו לעמי הארץ. הלכות הקודש דתנינן נאמנין על טהרת יין ושמן לקדש ואינם " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רסא סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרשב"ג שהלכות אלו נמסרו לעמי הארץ, ולכן מתירים לעשות כן בין השמשות; הרמב"ם והשו"ע פסקו כך להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לב-ב-א|בבלי עירובין לב ב — המניח עירובו על אילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ולמטה מעשרה עירובו עירוב; ובבור א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לב-ב-ב|בבלי עירובין לב ב — כל דבר שאיסורו משום שבות (גזירה דרבנן) לא גזרו עליו בין השמשות, וספקו לקולא]] {{שוליים|ב_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מד|נאמנות אדם לומר שהפריש רביעית מי חטאת מתוך מים שנטמאו]]''' * '''מקור:''' "ואם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות דתנינן:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק יא, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שהמפריש נאמן, כדעת הרמב"ם שהביא דין זה להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כד-ב-כ|בבלי חגיגה כד ב — חבר שאמר על חבית יין או שמן של תרומה שהפריש לתוכה רביעית קודש - נאמן]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כה-ב-ד|בבלי חגיגה כה ב — עם הארץ נאמן על טהרת קנקני קדש (יין ושמן) - בריקנים בשעת הרגל ובמלאים בשאר ימות השנה - אך ]] {{שוליים|ב_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מה|כל אדם, גם עם הארץ, נאמן להעיד על שמירת מי חטאת ואפר פרה אדומה מטומאה]]''' * '''מקור:''' "הכל נאמנין על חטאת אפר פרה אדומה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת - הכל נאמנים על שמירתו. הכשירות דתנינן:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק יא, הלכה א, רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק יג, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שהכל נאמנים על שמירתם, מדכתיב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" - מלמד שכל ישראל מוזהרים על שמירתה ונאמנים בכך, כרמב"ם בהלכות פרה אדומה ומטמאי משכב ומושב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כב-א-ז|בבלי חגיגה כב א — הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, כדי שלא יבוא כל אחד לבנות במה לעצמו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כד-ב-ז|בבלי חגיגה כד ב — עם הארץ נאמן על טהרת יין ושמן כל השנה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה, אך אחר הגיתות אינו]] {{שוליים|ב_מו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מו|עם הארץ נאמן לומר על אוכלים שלא הוכשרו לקבל טומאה גם כשמדובר בדברים שדרכם להיטמא]]''' * '''מקור:''' "ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן שלא הוכשרו. תנן: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. לא צורכא דא אלא היה צריך לשנות את החמור תחילה: הדליקו את הנר, עישרתן ועירבתן. ולמה נקט עישרתן ועירבתן הדליקו את ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק טז, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם על פי הירושלמי שעם הארץ נאמן על טהרה מחמת חסרון הכשר, כדי שלא להחמיר עליו יתר מדי, אף שבמקרים אחרים אין עם הארץ נאמן על טהרות </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כ עמוד ב<span class="yerum-runnum">40</span></div>מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס [[ביאור:עץ מסורת#הורקנוס|°]]<nowiki/>הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו {{ירו"מ-הדגשה|וגער}}{{ירו"מ-הוסר| אמר לו: בני הינחת מצות הנר שהיא}} {{ירו"מ-הוסר|שבות}}{{ירו"מ-הדגשה|בו}} {{ירו"מ-הדגשה|אביו}}{{ירו"מ-הוסר| וחייבין עליה כרת ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה}}. יצא לו והיה צועק ואמר אוי לי שנטרפה דעתו של אבא. אמר לו: דעתך הוא שנטרפה, דעתי {{ירו"מ-הוסר|הוא }}לא נטרפה. {{ירו"מ-הדגשה|שהינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת, ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה}}. כיון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה, נכנסו אצלו והיו שואלין אותו, והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו. אמרין: ניכר רבי שהוא טהור. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ועד כדון {{ירו"מ-הדגשה|לא היה}} ניכר? נכנס [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו ובוכה {{ירו"מ-הוסר|ואומרי}}{{ירו"מ-הדגשה|ואומר}}: רבי רבי הותר הנדר, רבי רכב ישראל ופרשיו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין מטבילין את הכלים. מתניתין בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן. תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: {{שוליים|ב_מז}}ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. תני: נפל דליו לתוך הבור, נפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהן ומטבילן. תרין אמורין: חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה, וחורנה אמר {{שוליים|ב_מח}}בכלים שניטמאו בוולד הטומאה. מתיב מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הוסר|באב}}{{ירו"מ-הדגשה|בוולד}} הטומאה למאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|באב טומאה: מילא נטמא}} {{ירו"מ-הוסר|בוולד}}{{ירו"מ-הדגשה|בולד}} {{ירו"מ-הדגשה|אין צריך הערב שמש ויכול להשתמש בהם בשבת אחר הטבילה, אבל נטמא באב}} הטומאה {{ירו"מ-הדגשה|הרי}}{{ירו"מ-הוסר| אפילו בחול והא}} {{ירו"מ-הוסר|טעין}}{{ירו"מ-הדגשה|טעון}} הערב שמש {{ירו"מ-הדגשה|ואינו יכול להשתמש באותה שבת ונמצא מכין משבת לחול}}. אמר לו: ברוצה לשתמש בהן חולין בטהרה {{ירו"מ-הדגשה|שטבול יום הוא כשני ואינו מטמא חולין}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: אשה {{ירו"מ-הוסר|פיקחת}}{{ירו"מ-הדגשה|פיקחה}} {{ירו"מ-הדגשה|שרוצה לרבץ ביתה}} מדיחה כוס כאן קערה כאן תמחוי כאן ונמצאת מרבצת את ביתה בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבל מעשרין את הדמאי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הוסר|רו}}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|למה נקרא דמאי}}? דמאי דמתקן, דמאי דלא תקן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: ומערבין וטומנין את החמין. אמר רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: הדא דתימר {{שוליים|ב_מט}}בעירובי חצירות {{ירו"מ-הדגשה|שגם עיקרן מדרבנן}}. אבל {{שוליים|ב_נ}}בעירובי תחומין דבר תורה הן {{ירו"מ-הדגשה|ואין מערבין משחשכה}}. <strong>הדרן עלך פרק במה מדליקין</strong> ==פרק שלישי - כירה שהסיקוה== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שלישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_א|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל. בגפת או בעצים, לא יתן עד שיגרוף<br><br> <span id="דף_כא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> המשנה: '''ספק חשיכה ספק אינה חשיכה'''. אומרת הגמרא: '''מעשה ברבי אליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו'''. יצא והיה צועק ואמר: '''אוי לי שנטרפה דעתו של אבא'''. אמר לו: '''דעתך הוא שנטרפה, דעתי לא נטרפה'''. כיוון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה, נכנסו אצלו והיו שואלין אותו, '''והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו'''. אמרין: '''ניכר רבי שהוא טהור'''. אמר רבי מנא: '''ועד כדון ניכר?''' - מה, צריך את זה כדי להגיד לנו שהיה טהור? זה היה ידוע. נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו, והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר: '''רבי רבי הותר הנדר, רבי רכב ישראל ופרשיו'''. הרי רבי אליעזר היה מנודה, ואיך יבטל את הנידוי? '''אין מטבילין את הכלים''' - אז המשנה שלא מטבילין את הכלים. אומרת הגמרא: '''מתניתין בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן'''. תני רבי הושעיה: '''ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו''' - הוא עושה את עצמו כאילו שהוא רוצה לשאוב מים, וככה בעצם תוך כדי זה הוא גם מטביל את הכלי. תני, למדנו מברייתא: '''נפל דליו לתוך הבור, נפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהן ומטבילן'''. כלומר נפלו חלקית, לא נכנסו כולם - כי אם הם נפלו כולם, זה כבר טהור. אז הוא מערים עליהם כאילו שהוא רוצה לשאוב מים, ולאט לאט הוא מעביר אותם עד שהמים מכסים את כולם. אומרת הגמרא: '''תרין אמורין''' - '''חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה, וחורנה אמר בכלים שניטמאו בוולד הטומאה'''. כלים שנטמאו בוולד הטומאה - זה רק דרבנן, ואם נטמא באב הטומאה, טעון ערב שמש, ובכל מקרה הוא לא יכול להשתמש בשבת. אז נמצא שהוא מפסיד משבת לאכול, אז למה שיתירו לו? אמר לו: '''ברוצה לשתמש בהן חולין בטהרה''' - כי הרי טבול יום זה כמו שני, ושני לא מטמא חולין. אז אם הוא רוצה להשתמש בחולין בטהרה, זה מותר לו. רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רבי חייא בר אשי: '''אשה מדיחה כוס כאן קערה כאן תמחוי כאן ונמצאת מרבצת את ביתה בשבת'''. אישה פיקחה שרוצה לרבץ את ביתה - בעבר לא היה רצפה, היה חול, ואם היא רוצה שלא יהיה אבק, היא מדיחה כלי כאן וכלי כאן, ובעצם נמצאת מרבצת את ביתה בשבת. למדנו במשנה: '''אבל מעשרין את הדמאי'''. אמר רבי יוסי בשם רבי אבהו, וחזקיה בשם רבי יודה בן פזי: למה נקרא דמאי? כי דמאי הכוונה - '''דמאי דמתקן, דמאי דלא תקן''', האם זה מתוקן או אינו מתוקן. למדנו במשנה: '''ומערבין וטומנין את החמין'''. אמר רבי חייא בר אשי: '''הדא דתימר בעירובי חצירות''' - כל מה שעושים עירובין בין השמשות זה רק עירובי חצרות, כי זה מדרבנן. '''אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן''' - זה קונים ממש שביתה, את זה לא עושים משעה חשיכה. הדרן עלך, במעמד דין, אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כ עמוד ב''' {{שוליים|ב_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מז|מותר להערים ולהטביל כלים טמאים שנפלו לבור מים בשבת/יו"ט]]''' * '''מקור:''' "ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. תני: נפל דליו לתוך הבור, נפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהן ומטבילן. תרין אמורין: חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה, וחורנה אמר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה יז, רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה יח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' אמורא קמא ~ אמורא בתרא: האם ההערמה מותרת רק בכלים שנטמאו באב הטומאה, או אף בכלים שנטמאו בולד הטומאה * '''הכרעה:''' נפסק כדעה המקילה שההערמה מותרת אף בכלים שנטמאו בולד הטומאה, כמבואר ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכות יז-יח {{שוליים|ב_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מח|כלים שנטמאו בוולד הטומאה וטבל בעליהם, מהו להשתמש בהם ביום טוב עצמו בלא הערב שמש]]''' * '''מקור:''' "בכלים שניטמאו בוולד הטומאה. מתיב מאן דאמר בוולד הטומאה למאן דאמר באב טומאה: מילא נטמא בולד אין צריך הערב שמש ויכול להשתמש בהם בשבת אחר הטבילה, אבל נטמא באב הטומאה הרי טעון הערב שמש ואינו יכול להשתמש ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה יז, רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה יח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' מאן דאמר וולד הטומאה ~ מאן דאמר אב הטומאה: האם ההיתר להשתמש בכלים ביום טוב בלא הערב שמש נאמר רק בנטמאו בוולד הטומאה, או אף באב הטומאה כיון שטבול יום מותר בחולין * '''הכרעה:''' נפסק כמאן דאמר וולד הטומאה, שדוקא בנטמאו הכלים בוולד הטומאה מותר להשתמש בהם ביום טוב בלא הערב שמש, כמבואר ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכות יז-יח {{שוליים|ב_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_מט|האם מותר לתקן/לערב עירובי חצירות בשעת הדחק סמוך לחשיכה בבין השמשות]]''' * '''מקור:''' "בעירובי חצירות שגם עיקרן מדרבנן. אבל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק א, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן רסא סעיף א, שו"ע או"ח סימן שצג סעיף ב, סמ"ג עשין א * '''מצב:''' דרבנן * '''הכרעה:''' נפסק להקל בעירובי חצירות מפני שעיקרן מדרבנן, כלשון הירושלמי "בעירובי חצירות שגם עיקרן מדרבנן" - ולפיכך הקילו בהם בספק בין השמשות, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע (או"ח סימן רסא ס"א, וסימן שצג ס"ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לה-א-ו|בבלי עירובין לה א — ספק אם אירע פסול העירוב מבעוד יום או משחשיכה - הרי הוא ספק ודינו כשר]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לה-א-ז|בבלי עירובין לה א — הניח עירוב ונתגלגל מחוץ למקומו לתוך ארבע אמות ממקומו - העירוב כשר, שכן יש לאדם ארבע אמות ב]] {{שוליים|ב_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שני#דין-ב_נ|אין מערבין עירובי תחומין משחשכה]]''' * '''מקור:''' "בעירובי תחומין דבר תורה הן ואין מערבין משחשכה. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פרק במה מדליקין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ו, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שצג סעיף ב, שו"ע או"ח סימן תטו סעיף ב הדרן עלך במה מדליקין ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין מערבין משחשכה, כיוון שעירובי תחומין מדרבנן ותקנת חכמים היתה מבעוד יום דווקא, וכן פסקו רמב"ם ושו"ע (או"ח שצג, ב; תטו, ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ה|בבלי שבת לד א — בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וספיקא דרבנן לקולא לענין עירוב]] {{שוליים|ג_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_א|כירה שהוסקה בקש או בגבבה מותר לתת עליה תבשיל מיד, ואם הוסקה בגפת או עצים אין נותנים עד שיגרוף או יתן אפר]]''' * '''מקור:''' "כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל. בגפת או בעצים, לא יתן עד שיגרוף 📖 באר משה — דף כ עמוד ב המשנה: ספק חשיכה ספק אינה חשיכה . אומרת הגמרא: מעשה ברבי אליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי; כן פסקו רמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ד) ושו"ע (או"ח סי' רנג ס"א) שקש וגבבה כגחלים ואינם צריכים גריפה, בניגוד לגפת ועצים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] </div> qvzb3439etr4uu7ff5qtdqlekebdj1h 106 1754921 3078717 3078500 2026-08-23T19:43:25Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078717 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שלישי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כא עמוד א<span class="yerum-runnum">41</span></div>או עד שיתן את האפר. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרין: חמין, אבל לא תבשיל. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: חמין ותבשיל. [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: נוטלין, אבל לא מחזירין. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרין: אף מחזירין.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל}}. כיני מתניתא? {{שוליים|ג_ב}}מקיימין {{ירו"מ-ביאור|משהין}} עליה תבשיל. מתניתין ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודא {{ירו"מ-הדגשה|דתניא רבי יהודה אומר: נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת. דברי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|תריהן אמרי בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|חד אמר, דברי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: {{ירו"מ-הדגשה|כל המיוחד לאיסור אפילו באופן חד פעמי, גם עליו אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ואסור. וחרנה אמר: כל שייחדו לאיסור לתמיד, רק עליו אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ואסור. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר}} רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאל: ההן לבינה, לא כמיוחד לאיסור הוא שהרי עומדת לבנין? הוי הוא דהוא אמר: כל המיוחד לאיסור אסור. מאן דאמר: מיוחד לשעה אחת, כל שכן ייחדו לתמיד. ומאן דאמר: ייחדו לתמיד, הא מיוחד לשעה לא. מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל המיוחד לאיסור אפילו לשעה אסור. דתנינן תמן}}: {{שוליים|ג_מ}}{{ירו"מ-הדגשה|מוכני}} {{ירו"מ-ביאור|גלגל של עגלה המיועדת לכלים. לרמב"ם מגירה של ארון}} {{ירו"מ-הדגשה|שלה, בזמן שהיא נשמטת, אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה}} {{ירו"מ-ביאור|להיות כלי הבא במידה שאינו מקבל טמאה.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואינה מצלת עמה באהל המת}} {{ירו"מ-ביאור|שאם הייתה נמדדת עמה והיה בה שיעור ארבעים סאה, לא הייתה מקבלת טומאה והייתה חוצצת בפני הטמאה.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות. ותני עליה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת רואים שאף שהיו עליה מעות בין השמשות כיוון שלא יחדה לכך לתמיד, מותר לטלטלה. ולא אמרינן דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אמר}} רב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: כבה, מותר לטלטלו. אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח ולא היי בסיס לדבר אסור לדעת כולם שהרי אינא מיוחדת אפילו לשעה לכך? לית את יכיל להעמידה בשוכח, דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות. אית לך מימר הכא דברי הכל היא בשוכח הרי המעות עליה, אלא ודאי אפילו בהניחם? מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל המיוחד לאיסור אסור}}.<br><br> <span id="דף_כו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף כ"א. אנחנו מתחילים בפרק ב', הלכה א', תחילת הפרק. אומרת המשנה: "'''כירה שהסיקוה בקש ובגבבה, נותנין עליה תבשיל'''. בגפת ובעצים לא ייתן עד שיגרוף או עד ייתן את האפר" - או שיגרוף או שיקטום. "'''בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל'''. '''בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין'''". ואנו אומרים, למדנו במשנה "כירה שהסיקוה בקש ובגבבה, נותנין עליה תבשיל". אומרת הגמרא, כן אימת מתניתא - לא צריך לקרוא "נותנים עליה תבשיל", כלומר בשבת מותר לשים תבשיל עליה, אלא "מקיימין", כלומר משהים עליה תבשיל מערב שבת. אומרת הגמרא, מתניתין דרבי יהודה - כלומר זה לפי ההסבר של רבי יהודה, אבל לא לפי רבי מאיר. דתניא: היו שתי כירות, מתאימות אחת גופה וכתומה ואחת לא גופה ולא כתומה, מקיימין על הגופה ועל הכתומה - כלומר מותר לקיים, כלומר להשהות מערב שבת על הגופה והכתומה, ואסור להשהות על שאינה גופה או כתומה. שואלת הגמרא, מה מקיימין עליה? בית שמאי אומרים אין מקיימין עליה כלום - כלומר לפי בית שמאי גם לקיים אפילו על גופה וכתומה אסור. ובית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל, כלומר רק מים חמים. העביר את המיחם, הכל מודים שלא יחזיר - זה דברי רבי מאיר. כלומר, זה ההסבר של בית שמאי ובית הלל לפי רבי מאיר, ולכן זה בעצם אין התאמה למשנה שלנו לגמרי, כי אצלנו במשנה אנחנו רואים שכולם מתירים משהו. רבי יהודה אומר, בית שמאי אומרים משהין חמין אבל לא תבשיל, בית הלל אומרים חמין ותבשיל. העביר את המיחם, בית שמאי אומרים לא יחזיר, ובית הלל אומרים יחזיר. אז זה ממש מקביל למשנה שלנו. אומרת הגמרא, למדנו במשנה "ובית הלל אומרים אף מחזירין". רבי יוחנן ורבנן אמרו בשם רב, לא שנו אלא עליה - כלומר במקום שהתירו להחזיר זה רק על הכירה, אבל לתוכה, לתוך הכירה, אסור. למה? כי דמי כמבשל. עכשיו שואלת הגמרא, עד היכן לתוכה אסור? עד איפה אסור? עולא אמר עד שלושה טפחים מהגחלים. רבי מאן אמר עד מקום שהוא עושה חריץ. יש פה שתי שיטות - יש אומרים שהכוונה עד שהוא נוגע בגחלים ממש, ויש אומרים שהיה בכירה חריץ ששם היו משקים את הסיר שישב בתוכה. כשרוצים שזה יתחמם טוב, מושיבים אותו בתוך הכירה עצמה. בדפנות שלה היה חריץ, שם היו מושיבים את הסיר, עד לשם - כי עד שם זה דמי כמבשל. אמר אביי, סבר רבי יונה מה שאמר עולא "עד ג' טפחים מהגחלים" זה מפני שלא שליט - שהיד שולטת. כלומר, כיוון שעד שלושה טפחים, יותר משלוש טפחים אז היד שולטת. כלומר, זה לא מידי דמבשל. כשרוצים לבשל אז מניחים את זה טיפה יותר צמוד לגחלים. ואומרת הגמרא, ותיתי כי הא דאמר רבי זירא בשם רבי יהודה: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. כלומר, אפילו אם כל מה שהוא רוצה זה רק להפשיר, הוא לא רוצה לבשל, בכל זאת אסור לעשות את זה במקום שאין היד שולטת. אז גם כאן, גם אם הוא רוצה רק לחמם את זה, כל מה שמותר זה במקום שהיד שולטת, כמו שאמרנו מעל שלוש טפחים, אבל יותר נמוך יהיה אסור כי היד לא שולטת. אומרת הגמרא, רבי יהושע בר גזורה הוה משמש כמרבי זירא, והוה מייתי קומיה תבשיל רותחין - הוא הביא לו תבשיל רותחים. אמר ליה, איכי היא עבידא - כלומר איך נשארו כאלה רותחים? אמר ליה, גרוף תופיע - אני גרפתי את הגחלים במקום שבו שפכתי, הכנסתי את הסיר בתוך הכירה, והגחלים היו מסביב, וגר שם בפנים. אמר לו, לא תעביד כן, אלא גרוף תופיע - תעשה מה שאתה, באמת תגרוף, אבל תיתן שם - יהב תלתא כיפין וגזרין מלעילא. תניח שם, במקום איפה שגרפת, תניח שלושה אבנים ועליהם תניח את הסיר, שזה גם לא ייראה כמבשל. רבי אבהו בבוצרא, ממלא גיצרו רומח ומיתן תלתא כיפין וגזרין מלעילא. כלומר הוא הוסיף לזה, הוא גם הצריך שייתן אגרוף מלא אפר ויקטום את הגחלים. אמר רב יהודה בר רב קטינא בשם רבי אסי, שיזרי חריות - כלומר הענפים של הדקל, המקל המרכזי - זה נקרא שיזרי חריות, אז זה כמו גפת ועצים. חריות עצמה זה כמו קש, אבל המקל עצמו הוא כמו גפת ועצים. עד דתניא, אם קצצום כשהן לחים ויבשו - אבל אם קצץ אותם כשהם יבשים מתחלתן, אז זה כבר "כירה שהסיקוה בקש ובגבבה", כי זה מתייבש על העץ אז זה נהיה ממש כמו קש. גללי בהמה, אית תניתה כגפת ועצים ואית תניתה כקש וגבבא. מאן דאמר כגפת ועצים מדובר בבהמה דקה, ומאן דאמר כקש וגבבא מדובר בבהמה גסה, גללים של בהמה גסה. ואומרת הגמרא, הגורף עד שיגרוף כל צרכו - כלומר הוא צריך לגרוף את המקום שבו הוא מניח את הסיר, לגרוף כל צרכו. אבל אם הוציא את כל הגחלים, אז גם בתנור זה מותר. ואומרת הגמרא, ממה דתניא הגורף צריך לחטט ביד, עד דאמר עד שיגרוף כל צרכו - כי אם אומרים לחטט ביד ממש דקות לגמרי, אז ברור שצריך לגרוף כל צרכו. שואלת הגמרא, האם גם הכותם צריך שיקטום כל צרכו? עונה הגמרא, ממה דתני "מלבה עליה נרות של פשתן", עד דאמר אפילו לא כותם כל צרכו - כי אם מלבה עליה נרות פשתן, יש שם נרות פשתן, אז זה כותם מעט מאוד, זה לא כותם ממש. עוד אמרה, שמוטב לתת את זה לנרות פשתן. אמרנו, יום טוב שחל בערב שבת, אסור לתת אפר משום שהוא מכבה. אז מה אתה עושה? אמר רבי, "מלבה גזירות של פשתן" - כלומר מניח פשתן, אז זה בוער ואחרי זה, זה עצמו יוצר את האפר וכותם את זה. שואלת הגמרא, קטמה ונתלבתה, מה הוא? כלומר אם הוא קטם ולאחר מכן האש גברה, מה הדין? רבי חייא רובה עלה לביתו וראה מותר, הוא התיר להם. בעוון קאים רבי זירא ורבי יהושע ורבי חייא חבריהון דרבנן. מה שהתיר רבי חייא רובה - "קטמה ונתלבתה", האם זה היה לאבא? כלומר, לכתחילה, או רק בדיעבד, רק לשעבר? עבר רבי אמי, ובדון חבריא - כלומר התלמידים התפזרו, ולכן בעצם לא הגיעו למסקנה. בעוון מחזוריניה - רצו להחזיר אותם כדי לדון האם להתיר או לא. אמרו לו רבי חייא חבריהון דרבנן, מנדע עובדא דלהיתירא עובדא - כלומר, כיוון שראינו שרבי חייא התיר את זה, היה מעשה להיתר, אנחנו מתירים את זה וזהו, לא צריך לדון. אמר רבי שמואל בר סוסרטי, לא כן - לא נכון, כי כל המעשה שהתיר רבי חייא היה רק בדיעבד, אז עדיין צריכים לדון מה הדין לאבא, מה הדין לכתחילה. אמר רבי מנא, אנא כשתקא מרבי אבא בריה דרב פפי - אם תמצא לומר שכל מה שהתיר רבי חייא לשהות על גבי כירה שקטמה ונתלבתה זה רק בדיעבד רק לשעבר, אז מה אתה צריך את ההיתר שלו? הרי אפילו אם בישל בשבת בשוגג ייאכל. ותני, המבשל בשבת בשוגג ייאכל, מזיד לא ייאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שוגג ייאכל למוצאי שבת, מזיד לא ייאכל. רבי יוחנן סנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. אז שמואל כרבי יוחנן סנדלר. רב, כד דבי מורי בחבורתיה - כשהוא היה מורה בישיבה, היה אומר להם כרבי מאיר, כלומר הכי קל - ומסתמא גם רבי חייא באותו דבר, כי רב היה אחיין שלו ולמד ממנו. וכשהוה רבה ציבורא, הוה מורי כרבי יוחנן סנדלר - כשהיה מורה בציבור היה מחמיר. ואמר רבי שמעון בר כיסנא, רב וציבורא כי רבי ישמעאל ברבי יוסי - שם מחמיר עוד יותר. כך הוא דרש להם: תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר משום אביו, כל דבר שחייבים על זה לא כרת ולא עשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד אסור, בין לו בין לאחרים - אז מבשל, שזה עניין של חטאת, אסור בין לו בין לאחרים. וכל דבר שאינו חייב על זה לא כרת ולא חטאת, אם עשה בשבת, אז שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. כך הוא היה דורש להם - לתלמידים היה מאוד מקל, אבל לציבור היה מאוד מחמיר. בעוון קאים רבי יוחנן, את מה אתה אומר? מה אתה סובר? אמר לו, אני על סתם משנה כרבי מאיר. רבי מאיר נתן: "המבשל בשבת שוגג יאכל, מזיד לא יאכל" - אז לכן מותר לכולם, אם אדם בישל בשבת בשוגג, מותר גם לעצמו, לאותו אדם, לאכול. שמע רב חסדא ואמר, הותרו שבתות - כלומר מעכשיו כולם יתחילו לזלזל, כיוון שמבשל בשבת בשוגג יאכל. אז זה שוב חוזר למה שאמרנו קודם - כיוון שאנחנו רואים שמבשל בשבת בשוגג יאכל, אז למה צריך רבי חייא להתיר "קטמה ונתלבתה" בדיעבד? הרי אפילו אם בישל, מותר. אמר רב חננא בשם רב, רבי חייא צריך לחדש שקטמה ונתלבתה בדיעבד מותר, כיוון שבשהייה זה משהו אחר - החכמים החמירו בשהייה יותר מבישול, ואסרו אף שוגג. ותניא: רבי חייא נתן, בראשונה היו אומרים השוכח תבשיל על גבי כירה וכיבה - כן, וכיבתה לה בשבת, שוגג יאכל מזיד לא יאכל, כמו המבשל. נכשלו מניחים - כן, אמרו "מזידים", אמרו שוכחים מרוב - אסרו להם את השוכח. שואלת הגמרא, ולמה לא אמרו כן גבי בישול? אם אתה אומר שגבי שוכח אסרו להם אפילו בשוגג, אז למה גבי בישול לא יאמרו שגם גזרו על שוגג? אמר רבי אלעזר, נכשלו מניחים ולא נכשלו מבשלים - כלומר לעבור איסור דאורייתא ודאי שהם לא היו עושים, ונכשלו במניח ולא נכשלו במבשל. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כא עמוד א''' {{שוליים|ג_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ב|מותר לתת קדרה מבושלת כל צרכה על גבי כירה שהוסקה בקש ובגבבא סמוך לחשכה כדי שתשהה עליה עד הלילה]]''' * '''מקור:''' "מקיימין (משהין) עליה תבשיל. מתניתין דרבי יודא דתניא רבי יהודה אומר: נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. תני: כל " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ רבי שמעון: מחלוקת אם נר ישן שהודלק בשבת (או מוקצה מחמת גופו) אסור בטלטול משום שהוקצה בין השמשות, או מותר; ורבי מאיר מחמיר מדין מיגו דאיתקצאי * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי, שכל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת עצמה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע; ובעניין השהיית התבשיל הלכה כדברי המשנה המתירה, שלא כרבי יהודה המחמיר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד ב<span class="yerum-runnum">42</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|דתנינן}}: {{שוליים|ג_מא}}{{ירו"מ-הדגשה|האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|פתר לה}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשוכח וקשה גם מן דבתרא}} {{ירו"מ-ביאור|מהסיפא.}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשוכח? מתניתין פליגא על מאן דאמר: כל שיחדו לאיסור לתמיד אסור. דתנינן}}: {{שוליים|ג_מב}}{{ירו"מ-הדגשה|כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני עליה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר}} רבי בון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר במאוס שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד. אמר לו: והתני}} רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ג_מג}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|שיש מוקצה מחמת איסור}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|בעון קומי}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|את מה את אמר? אמר לון: אני אין לי אלא משנה דתנן: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת}}. רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|הורי באטרבוליס}}: {{שוליים|ג_מד}}מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] לא הוו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] מעברין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|סלק גבי}} רבי תנחום בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בריה דרבי חייא|°]], בעא מיעברתיה קומוי. אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|אתה רוצה להעביר}}? רבי יוסה גלילייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה גלילייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|סלק קומי}} יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#יוסי בן חנינה|°]], {{ירו"מ-הדגשה|בעא מעברתיה. אמר לו: מאן שרא לך? הרי אשכחת}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אילין דאסרין מצד אחד}}, רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אילין דשרי מצד שני לכן נשאר בספק ואין להתיר. אמר}} רבי אלעזר בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר חנינה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מעשה היה וטילטלו פמוט שעליו היה מונח נר חרס מתחת הנר בשבת}} {{ירו"מ-ביאור|אחר שכבה.}} מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו פומט יהא אסור שהיה בסיס לנר. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר אחר שכבה. אלא כן אנן קיימין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הדגשה|אמר: נר מאוס, פמוט אינו מאוס. תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל. אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת}}.<br><br> <span id="דף_כז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל המיוחד לאיסור אסור". חולקת על מי שאומר שרק דבר שהוא קבוע לאיסור נאסר. "דתנינן: '''האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת'''". כלומר, אבן זה תמיד מוקצה, זה משהו שהוא מיוחד תמיד לאיסור, ואף על פי כן אתה רואה שאם מניחים אותה על החבית, ורוצה לפתוח את החבית, הוא יכול להטות את החבית, האבן תיפול ואז הוא יכול להשתמש בחבית. רואים מכאן שלמרות שדבר שהוא מיוחד לאיסור, זה לא נאסר. "°רבי אבא °רבי חייא בר אשי: פתר לה רב° בשוכח", כלומר מדובר שהוא שכח את האבן, אז החבית לא נעשית בסיס לאבן. אומרת הגמרא וקשה גם על הסיפא: "'''היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת'''". כלומר, מותר להרים את החבית עם האבן, ולכאורה קשה - איך מותר להזיז את החבית? הרי החבית עצמה היא בסיס לדבר האסור. ואומרת הגמרא: גם כאן פתר לה רב בשוכח - לא מדובר שהוא הניח את האבן על החבית ואז החבית נעשית בסיס לאבן, אלא שהוא שכח את האבן. ואומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל לאיסור לתמיד אסור. דתנינן: '''כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו'''". "ותני על ה: '''עלו מאליהן, אסור לטלטלן'''" אף שלא יחדן לתמיד. כלומר, למרות שהוא בעצם לא ייחד אותם תמיד, רואים מכאן שאפילו אם לא ייחד לתמיד, גם כן זה אסור, ולא רק אם ייחד לתמיד. "אמר רבי בון בר חייא קומי רבי זעירא: תיפתר במאוס". כלומר, מדובר בסל שהוא מלוכלך ולא אכפת לו שזה יישאר תמיד לאפרוחים, אז בעצם מדובר כאן שהוא ייחד את הסל הזה לאפרוחים לתמיד. "אמר לו: והתני רבי הושעיה: אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן?" כלומר, אתה יכול להגיד את זה על סל, אבל סאה וטרקב שייך בהם להגיד שהם מאוסים? אדם מפקיר אותם בגלל שהם התלכלכו? "רבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבי מאיר" שיש מוקצה מחמת איסור. "שמואל אמר: הלכה כרבי יהודה" - שגם יש מוקצה מחמת מיאוס. "רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון" - שאין מוקצה, ורק אם זה דולק, בזמן שזה דולק, אז אסור לטלטל את זה. ואומרת הגמרא: "בעון קומי רבי יוחנן: את מה את אמר?" מה אתה סובר? "אמר לון: אני אין לי אלא משנה: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת". כלומר, בעצם כמו דעת רבי מאיר, שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. אומרת הגמרא: "רבי שמעון בן לקיש הורי באטרבוליס: מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כרבי שמעון". כי הוא סובר שאין מוקצה, ואחר שזה כבה יהיה מותר לטלטל אפילו אם זה דלק בשבת. "רבי חלבו ורבי אבהו" - קומי רבי חלבו לא היו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה, כדעת רבי מאיר, וקומי רבי אבהו היו מעברין, כדעת רבי שמעון. "רבי יסא סלק גבי רבי תנחום בר חייא, בעא מיעברתיה קומוי" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה מלפניו. "אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כרבי מאיר?" אתה רוצה להעביר? "רבי יוסה גלילייא סלק קומי יוסי בן חנינה, בעא מעברתיה" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה. "אמר לו: מאן שרא לך?" מי התיר לך? הרי אשכחת רב ורבי יוחנן אילין דאסרין - מצד אחד, ורבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש אילין דשרו - מצד השני, אז לכן נשאר בספק ואין להתיר. "אמר רבי אלעזר בר חנינה: מעשה היה וטילטלו מתחת הנר בשבת" - כלומר, אחרי שכבה טלטלו את הפמוט. שואלת הגמרא: "מה אנן קיימין?" אם כרבי מאיר, אפילו יהא אסור, כי הרי הוא היה בסיס לנר שדלק בשבת. אין כרבי שמעון, אפילו נר יהא מותר, לא צריך את הפמוט. "אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: '''נר מאוס, פמוט אינו מאוס'''". לכן נר שדלק אפילו בשבת קודמת, אומר שיהיה אסור לטלטל אותו, אבל פמוט, אם הוא לא דלק בשבת הזאת, אינו מאוס ויהיה מותר לטלטלו. "תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל". הרי, אם הנר דולק ואיכשהו דוחפים את זה - אם מהדחיפה זה יילך קדימה, השמן יגיע לפתילה ואז זה מבעיר, ואם השמן ילך לאחריו אז זה מכבה. "אמר רבי יוחנן: קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כו עמוד ב''' {{שוליים|ג_מא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מא|אבן שעל פי החבית שמונחת עליה שלא בשכחה - מותר להטות החבית על צדה כדי שתיפול]]''' * '''מקור:''' "האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי: פתר לה רב בשוכח וקשה גם מן דבתרא (מהסיפא.) דתנן: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה רב בשוכח? מתניתין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט המשנה שמתירה בכל אופן, ודחו פירוש רב שפתר במטה בשוכח דווקא, שכן לשון המשנה אינה מוכיחה כן וגם מהסיפא משמע שלא מדובר בשוכח דווקא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-ב-א|בבלי שבת קכה ב — פקק החלון (כגון קרש) מותר לפקוק בו את החלון בשבת בין אם קשור ותלוי ובין אם לאו, אך אין תול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמב-ב-א|בבלי שבת קמב ב — מותר להסיר מוקצה שעל גבי דבר מותר בטלטול על ידי ניעור או הטיה בעקיפין, ולא בנגיעה ישירה]] {{שוליים|ג_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מב|מותר לכפות סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו, אך אם עלו מעצמם אין לטלטלם]]''' * '''מקור:''' "כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני עליה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר רבי בון בר חייא קומי רבי זעירא: תיפתר במאוס שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד. אמר לו: והתני רבי הושעיה: א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שח סעיף לט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא שכפיית סל לפני אפרוחים מותרת אף שלא יוחדה תמיד, ומשמשת לצורך זה בלבד; שאם עלו מאליהן על הסל אסור לטלטלו, שנעשה בסיס לדבר האסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#לד-ב-ה|בבלי ביצה לד ב — הבא לתקן כלי בשבת באיסור, אם עבר ותקנו - הכלי מתוקן ומותר להשתמש בו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-ז|בבלי ביצה לו א — מותר לפרוס מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת להגן מפני החמה או מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון ]] {{שוליים|ג_מג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מג|האם מותר לטלטל בשבת נר של חנוכה או נר שהדליקו בו לצורך השבת?]]''' * '''מקור:''' "הלכה כרבי מאיר שיש מוקצה מחמת איסור. שמואל (בר אבא בר אבא) אמר: הלכה כרבי יהודה (בר עילאי). רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון (בן יוחאי). בעון קומי רבי יוחנן (בר נפחא): את מה את אמר? אמר לון: אני " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רעט סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר (יש מוקצה מחמת איסור) ~ רבי יהודה ~ רבי שמעון בן יוחאי (אין מוקצה, מותר בכל) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שיש מוקצה בנר שהדליקו בו בשבת בלבד, כדעת רבי יוחנן שהביא סמך מן המשנה "כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת", ולא כרבי מאיר המחמיר בכל מוקצה מחמת איסור ולא כרבי שמעון המתיר בכל. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-א-ג|בבלי שבת מד א — נר שהיה דולק בשבת ונכבה, מותר לטלטלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-ב-א|בבלי שבת מד ב — מיטה שיוחדה למעות ולא הונחו עליה מעות בבין השמשות - מותר לטלטלה]] {{שוליים|ג_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מד|מנורה קטנה שכבתה - האם מותר לטלטלה]]''' * '''מקור:''' "מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כרבי שמעון (בן יוחאי). רבי חלבו ורבי אבהו קומי רבי חלבו לא הוו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כרבי מאיר. קומי רבי אבהו מעברין כרבי שמעון (בן יוחאי). רבי יסא (אסי) סלק " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי מאיר (אוסר לטלטל, נר עצמו בסיס לדבר האסור) ~ רבי שמעון בן יוחאי (מותר לטלטל אחר שכבתה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שמותר לטלטלה אחר שכבתה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כו הלכה יא), שאין נר מוקצה משום בסיס לדבר האסור אלא בשעה שדולק * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מו-א-א|בבלי שבת מו א — פמוט/נר העשוי חוליות עם חידקין (סימני חיבור) בקטן, האם אסור לטלטלו גזירה אטו חוליות גדולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מו-א-ב|בבלי שבת מו א — מוכני (עגלה) הנשמטת שאין עליה מעות - מותר לגוררה בשבת, ואין גוזרים בה אטו כשיש עליה מעות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד א<span class="yerum-runnum">43</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|דאם מטהו לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה. אמר}} שמואל בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#שמואל בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: הברייתא מדברת בנר שכבה. אמר לו: תנוח דעתך שהנחתה דעתי. מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו טבלה תהא אסורה שהיא בסיס לנר. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר. אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הדגשה|אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. תני}}: {{שוליים|ג_מה}}אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו התנה עליו אסור כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. מה חמית מימר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הדגשה|אנן קיימין? אולי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|מתיר בהתנה? דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר}}. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקללין מאן דעבד כן, וקראים עליו את הפסוק}} ([[מלאכי ב יב|מלאכי ב יב]]) "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר. מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אפילו לפעם אחת, אסור? לא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. מכאן ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר}}"? [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. אמר}} רבי טבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טבי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: אפילו כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הדגשה|דו אמר תמן נר שכבה מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את לו שהוא מותר, כיוון שיש הרבה שמן, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה או באפוצה}} {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}} {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבותינו הקדושים, במסכת שבת דף כז. בדף הקודם ראינו ברייתא שאומרת שנר שמונח על גבי טבלה, אז מסדר את הטבלה והנר נופל, ועל זה אמר רבי יוחנן שקרוב הוא לבוא לידי חיוב חטאת, כי הרי אם הוא מטה את זה כלפי פנים כלפי קדימה אז השמן יגיע לפתילה ואז הוא מבעיר, ואם ילך אחורה השמן ילך אחורה, אז בעצם השמן לא יגיע לפתילה והוא מכבה. ועל זה אמר שמואל בר אבא קומי רבי יסא, שהברייתא מדברת בכלל בנר שכבה, אז ככה שאין פה חשש לא של הדלקה ולא של כיבוי. אמר לו: '''תנוח דעתך'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם הברייתא הזאת היא כמו רבי מאיר, אז '''אפילו טבלה תהא אסורה''', מכיוון שהוא סובר שבסיס דבר האסור אסור, מכיוון שהטבלה היא בסיס לנר אז אסור. ואם זה כמו רבי שמעון, '''אפילו נר יהא מותר'''. אלא אמרה הגמרא: '''אלא כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן הנר עצמו אסור, כי הוא דובר בנר של חרס, ואחרי שהדליקו בו הוא נעשה מאוס, ולטבלה שהיא של מתכת אינה מאוסה. אמרה הגמרא: '''תני אם התנה עליו יהא מותר'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם כרבי מאיר, אז אפילו יתנה - עוד אסור, כי הרי כיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו. ואם כרבי שמעון, '''אפילו לא התנה עליו יהא מותר''', לרבי שמעון אין מוקצה. '''אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן יועיל התנאי, כלומר כל הבעיה זה בסיס דבר האסור, אז בדבר כזה יועיל התנאי. שואלת הגמרא: '''מה חמית מימר כרבי יודה אנן קיימין'''? אולי גם רבי מאיר מודה שאם יתנה על זה מועיל? כל מה שאמרנו שהוא אומר שבסיס דבר אסור אסור, וכיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו, אולי זה רק אם הוא לא יתנה, אבל אם הוא יתנה אולי גם הוא סובר שיהיה מותר. אומרת הגמרא: אי אפשר להגיד את זה, '''דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר'''. ורב ושמואל פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, והדלת עצמה הופכת לו בסיס דבר האסור. '''ומקללין מאן דעבד כן''', וקוראים על זה את הפסוק '''יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה'''. עכשיו, אם תנאי מועיל אז למה העמידו את זה דווקא בשוכח? הרי אפילו אם לא שוכח, זה סתם דלת, הוא רוצה לצאת ולהיכנס בה - אז זה כאילו שהוא התנה. רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כרבי מאיר. למה? כיוון שהרי הדלת מיוחדת לנר רק לשעה, אדם לא משתמש - הדלת אינה מיוחדת לנר לתמיד אלא רק לשעה. אז '''מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור''' אפילו לפעם אחת, אפילו לשעה, '''אסור? לא רבי מאיר'''. גם מכאן חייבים להגיד ש'''רבי מאיר''', ואף על פי כן ראינו שלא מועיל תנאי, כי אמרנו שחייבים להעמיד את זה בשוכח, כי אחרת זה יהיה אסור. אז מי אותו תנא שאמר '''אם התנה עליו, מותר'''? חייבים להגיד שזה '''רבי שמעון'''. אמרה הגמרא: '''אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן'''. אמר רבי טבי בשם רב חסדא: זה אפילו כרבי שמעון. הרי אמרת שם ש"נר שכבה" מותר, מודה הוא הכא בכוס וקערה ועששית שזה יהיה אסור. למה? שאם הוא אומר שהוא מותר, כיוון שיש בזה הרבה שמן, '''אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון'''. אמר רבי מנא: בהתחלה חשבנו לומר שבמה הם חולקים - '''באותו שכבה''', כלומר במקרה של נר שכבה, זה '''בשגררו העכברים את הפתילה באפוצה''', כלומר שהפתילה שהיא המוקצה היא לא קיימת, או שהיא אפוצה - כלומר שהיא דבוקה לדופן וזה בצל הנר, שאם לא כן אז הנר עצמו נהיה בסיס לפתילה שהיא מוקצה. '''ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה''' - כלומר אפשרות שנייה שלא גררו העכברים, '''ואפילו תימא שלא באפוצה''' - לא מהודקת, במקרה '''שיש בתוכו שמן''', שזה בסיס דבר האסור והמותר, ואז הוא מטלטל את הפתילה אגב השמן, כי '''תמן תנינן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה'''. '''ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה''' - כלומר הכלכלה לא רק עם אבן, כי אז זה יהיה בסיס דבר האסור וזה אסור, אלא צריך שיהיה גם אוכלין, ואז הכלכלה היא בסיס דבר אסור והמותר. אז גם כאן, כיוון שבקערה יש גם שמן, מותר לטלטל גם את הפתילה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד א''' {{שוליים|ג_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מה|דבר שהיה מוקצה בין השמשות ורוצה להשתמש בו בשבת - האם תנאי מועיל בכך]]''' * '''מקור:''' "אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כרבי מאיר, אפילו התנה עליו אסור כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. אין כרבי שמעון (בן יוחאי), אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כרבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן רעז סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר: אין תנאי מועיל, מוקצה בין השמשות אסור לכל היום ~ רבי שמעון בן יוחאי: מותר אף בלא תנאי ~ רבי יהודה: תלוי בסוג החפץ, נר מאוס טבלה אינה מאוסה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה - נר טעון תנאי משום שהוא מאוס ומוקצה, וטבלה אינה טעונה תנאי; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח רעז, ג) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-א-ל|בבלי שבת קכ א — טלית שתפס בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה בכך - כבתה, ואין נותנים עליה מים; וכן ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-ב-א|בבלי שבת קכ ב — מנער טבלה שעליה נר דלוק כדי שהנר יפול מאליו, ומותר]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד ב<span class="yerum-runnum">44</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|דתמן תנינן}}: {{שוליים|ג_מז}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{ירו"מ-הדגשה|האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר? שהרי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי רומנוס|°]]<nowiki/>רבי רומנוס {{שוליים|ג_מח}}{{ירו"מ-הדגשה|הוציא מחתה משל בית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. אמר}} רבי אבא בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תרכוס}} {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור לטלטלו. הורי}} רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא}} {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא הוה ממחה בידון. דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרין: סולם שיש בו עד ג' שלבים, הרי הוא ככסא ומותר לטלטלו. מיכן והילך, כסולם שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור. אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מאן דשרי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר. אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], ורבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה גומה. כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר}} {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד. אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מתניתא אמרה כן שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח. תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{שוליים|ג_נ}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר משום דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. רבי אחא בר חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר חנינא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|מנורה קטנה, מותר לטלטלה. פשיטא ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר שלקחה עמו לסחורה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא שמעת מינה כלום}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה}}.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו. וכאן}}<br><br> <span id="דף_כח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, התברר שבעצם טעינו, כי לא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. מה הראיה? '''שהרי רבי רומנוס הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת''', ושם כל הגחלים - זה רק מוקצה, אין שם דבר היתר. '''אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן'''? אתה גם לא יכול להגיד שהן אפוצות, הן לא דבוקות, או שתגיד '''שיש לתוכו שמן''' או דבר היתר? הרי אין שם כלום, זה הכל גחלים. אלא ודאי רואים מכאן שלרבי שמעון מטלטלים סתם, אפילו אם אין שם דבר היתר, זה רק בסיס לדבר אסור. אמר רבי אבהו: '''קיימתיה''' - כי אמת, בשעה שהיה שם '''קרטים של בוסם''', חתיכה של הבושם, ואז בעצם זה בסיס דבר האסור והמותר. אמר רבי אבא בר חייא בשם רבי יוחנן: '''תרכוס אסור לטלטלו''' - כלומר ארגז גדול שמייחסים לו מקום, אסור לטלטלו, כיוון שביחד הוא הכל, אבל זה כיוון שמטלטלים - זה כמו שהוא סותר. הורי רבי אמי: מותר. הרבה אמרו לא מותר. רבי ירמיה חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא, ולא הוה ממחה בידון - הוא ראה שהם מטלטלים את הארגז הגדול בבית המדרש, והוא לא אמר להם כלום. דבית רבי ינאי אמרין: סולם שיש בו '''עד ג' ככסא''', כן, אז הוא נחשב כמו כיסא ומותר לטלטלו. '''מיכן והילך, כסולם''' - שמחמת כובדו קובעים לו מקום ואסור לטלטלו. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''מאן דשרי'''- מי שמתיר, אז הוא כרבי שמעון, הוא סובר כמו רבי שמעון '''דתני: לא יגרר אדם את המטה הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר'''. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי בשם רבי זעירא, ורבי יוסי בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו''', כי בעפר תיחוח הוא לא עושה גומה. '''כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''' - כלומר אין בעיה להניח אותו בעפר תיחוח, כי הגומה שנעשית היא לא גומה שיש לה קיום, הרי ברגע שיזיזו אותו הגומה תיסתם. אמר רבי יוסי: '''אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת''' - אף שהוא בעצם מזיז את העפר, כיוון שמדובר בעפר תיחוח שלא נוצרת גומה. רבי יוסי ברבי בון: '''דרבי שמעון היא''' שמתיר דבר שלא מתכוון - כלומר אין כאן ראיה שזה מותר לפי כולם, אלא זה בא לפי רבי שמעון שסובר שדבר שלא מתכוון מותר, וכיוון שהוא לא מתכוון להזיז את העפר אז זה מותר, ואין ראיה שגם חכמים מתירים טלטול מהצד אם אין גומה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מתניתא אמרה כן''' שאף בעפר תיחוח אסור לחכמים. מה הראיה? '''דתני: כל אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', ושם הרי לא חילקו בין עפר תיחוח לעפר שאינו תיחוח, אז רואים מכאן שלפי חכמים אפילו בעפר תיחוח יהיה אסור. בית רבן למדנו בברייתא: סולם שיש בו שלושה שלבים, אז הוא נחשב ככיסא ומותר לטלטל אותו וכולי. אמר רבי הונא בשם רבי: '''לענין שבת איתאמרת''' - כלומר זה נאמר לעניין שבת, שאם יש יותר משלוש שלבים, אדם קובע לו מקום ולכן אסור לטלטל את זה כי זה מוקצה, זה כמו שהוא סותר אם הוא מטלטל את זה. חזקיה בשם דבית רבי ינאי: '''לענין חזקות איתאמרת''' - כלומר שסולם המצוי, כיוון שדרך כלל מזיזים אותו מכל מקום, אין לו חזקה. כלומר, אם אדם שם את זה בחצר של חברו והחבר לא התלונן, אז הוא לא יכול להגיד שיש לו חזקה, כיוון שזה דבר שממילא מזיזים אותו, אז לכן אנשים לא מקפידים. אבל אם זה היה יותר משלוש שלבים, שבדרך כלל אנשים מקפידים שלא יניחו להם את זה בחצר שלהם, אז אם בכל זאת הוא הניח והשכן לא אמר כלום, אז זה נהיה חזקה וזה מותר לו. רבי יוסה משום דבית רבי ינאי: '''לענין טומאה איתאמרת''' - שעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם, ואז הוא בעצם כמו כיסא והוא מטמא מדרס, ויותר מכאן לא מטמא מדרס. כלומר, סולם שיש בו יותר משלוש שלבים, אז בעצם זה כמו כלי שאומרים לו "עמוד ועשה מלאכתנו", והוא לא מטמא מדרס. רבי אחא בר חיננא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: '''מנורה קטנה, מותר לטלטלה'''. ואיתקם פשיטא - מה, זה לא כלי? הרי זה כלי, אז בטח שיהיה מותר. '''ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא'''? אז למה שיהיה מוקצה, למה שיהיה אסור? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''תיפתר שלקחה עמו לסחורה''' - כלומר מדובר במנורה שהוא רוצה למכור אותה, אז זה מוקצה מחמת חסרון כיס. או אפשרות אחרת: '''שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא שמעת מינה כלום''' - היא לא הייתה בבית שלו, הוא לא שמע ממנה כלום, כלומר אני יכול להגיד לך שמדובר במציאות כזאת שהוא לא יכול לחשוב עליה בכלל כי היא לא הייתה בבית. או שהמנורה הגיעה בתוך השבת, וכיוון שהוא לא ידע עליה אז בעצם הוא לא יכול להכין אותה, אז לכן אולי זה מוקצה. בפרק ח, בהלכה ח: אומרת המשנה: '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אומרת הגמרא: '''הכא את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר'''. ואתה נתאמר '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''? הרי לכאורה סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן שיש לו צורך בשמן''', וכיוון שהשמן מוקצה, אז בעצם נמצא מוציא כלי מהיכנו, כי אחרי שהשמן נופל לתוך הכלי, הכלי עצמו הוא נהיה בסיס לדבר האסור כי הוא רצה בזה, וממילא הוא לא יכול לטלטל את זה, ואז זה מוציא כלי מהיכנו וזה אסור. אבל כאן אין לו צורך בניצוצות, הוא יכול לנער את הכלי, כי ניצוצות הם לא מים ממש, והוא יכול לנער את הכלי ולכן זה לא מוציא כלי מהיכנו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב''' {{שוליים|ג_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מז|מותר לטלטל בסיס לדבר המותר והאסור גם כשההיתר טפל]]''' * '''מקור:''' "נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר? שהרי רבי רומנוס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן רעז סעיף א, שו"ע או"ח סימן תרפ סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא דבית רבי שהאבן והאוכלין בתוכה מותר לטלטל, שכלכלה עם אבן ואוכל היא בסיס לדבר המותר והאסור והדבר המותר טפל לאסור ומטלטלים בשבילו; הרמב"ם והשו"ע (או"ח רעז,א; תרפ,ב) פסקו כן. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מה-א-א|בבלי שבת מה א — מותר להניח נר על גבי דקל מבעוד יום בשביל שבת, אך אין מניחים כן ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-ב-ג|בבלי שבת קכ ב — נר הדולק מאחורי הדלת - אסור לפתוח ולנעול את הדלת כדרכה בשבת, שמא יכבה הנר ברוח]] {{שוליים|ג_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מח|כלי שיש בו גחלים בוערות בשבת - האם מותר לטלטלו]]''' * '''מקור:''' "הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי לרבי שמעון (בן יוחאי) מטלטלים סתם. אמר רבי אבהו: קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף א רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שי סעיף ח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן יוחאי (מטלטלים סתם, מותר) ~ הסבר רבי אבהו (מותר רק כשבסיס לדבר המותר והאסור) ~ רבי יוחנן ~ רבי אמי (תרכוס אסור/מותר לטלטלו) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אמי שמותר לטלטל, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה, ומחתה עם גחלים מותרת כשהיא בסיס לדבר המותר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-כ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם לטלטל את בנו בשבת אף כשאבן מונחת בידו של הבן, שהאבן טפלה לגוף התינוק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-מ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם ליטול את בנו התינוק ואבן בידו בשבת, כשיש לתינוק געגועים על אביו]] {{שוליים|ג_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מט|כסא שרגליו משוקעות בטיט (בעפר תיחוח) מותר לטלטלו ולהחזירו בשבת]]''' * '''מקור:''' "מתיר. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי אמר בשם רבי זעירא, ורבי יוסי (בר זבידא) אמר בשם רבי אילא (אילעא): מודין חכמים לרבי שמעון (בן יוחאי) בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הלכה כרבי אבא בשם רבי חונא ורבי חגיי ורבי יוסי בשם רבי זעירא ורבי אילא, שמודים חכמים לר"ש שמותר לטלטלו כיוון שבעפר תיחוח אינו עושה גומה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כג-א-ו|בבלי ביצה כג א — אדם המוציא חצי שיעור בשבת בשגגה שנודע לו לאחר שהוציא את השאר בהמשך אותה עקירה, אם היה יכול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#לד-ב-ב|בבלי יומא לד ב — דבר שאינו מתכוין לעשות מלאכה, ואינה ודאית להיעשות אגב מעשהו - מותר]] {{שוליים|ג_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נ|סולם שיש בו יותר משלושה שלבים קובע לו מקום ואסור בטלטול בשבת]]''' * '''מקור:''' "לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול. חזקיה אמר בשם דבית רבי ינאי (הכהן):" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שעב סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי חזקיה בשם דבית רבי ינאי הכהן שסולם בעל יותר משלושה שלבים קובע מקום; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ח|בבלי עירובין עח א — דקלים שבבבל אינם צריכים קביעות מחשבה לפני השבת כדי לזכות בהם בעירוב, לפי שכובד הענפים קובע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ט|בבלי עירובין עח א — סולמות המשמשים כמחיצה בבבל אינם צריכים קִבּוּע, שכן כובדם קובע אותם במקומם]] {{שוליים|ג_נא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נא|סולם מצרי (הניטל ממקום למקום) אינו יוצר חזקה לענין זכויות שכנים]]''' * '''מקור:''' "לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה. רבי יוסה (אסי) אמר משום דבית רבי ינאי (הכהן): לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, ית" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ח, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן קנג סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי: הרמב"ם והשו"ע פסקו שסולם מצרי, מפני שדרכו להזיזו ממקום למקום, אינו נחשב חזקה לענייני שכנים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נח-ב-ב|בבלי בבא בתרא נח ב — חלון מסוג "סולם המצרי" (חלון קטן) אין לבעליו חזקת אורות, וחלון מסוג "סולם הצורי" (חלון גדו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נט-א-ב|בבלי בבא בתרא נט א — סולם המצרי הוא כזה שאין בו ארבעה שלבים, וחלון המצרית שלמטה מד' אמות מן הקרקע - יש לה חזקה]] {{שוליים|ג_נב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נב|מותר לתת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אך אין לתת בו מים מפני שהוא מכבה]]''' * '''מקור:''' "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. גמ : הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד הדרן עלך כירה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמתיר נתינת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואוסר נתינת מים בו מפני שהוא מכבה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מב-ב-ב|בבלי שבת מב ב — אין נותנים כלי תחת הנר לקבל שמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, ומ"מ אין ניאותים ממנו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד א<span class="yerum-runnum">45</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אין לו צורך בניצוצות ויכול לנער את הכלי. תנן: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שאסר גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|הוינן סברין מימר, מה פליגין}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים}} {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, {{ירו"מ-הדגשה|לא. מן מה דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת}}.<strong>הדרן עלך פרק כירה</strong>, דתניא: {{שוליים|ג_ג}}היו שתי כירים מתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת לא גרופה ולא קטומה, מקיימין על הגרופה ועל הקטומה. מה מקיימין עליה? [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרין: אין מקיימין עליה כלום. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרין: חמין, אבל לא תבשיל. העביר את המיחם, הכל מודין שלא יחזיר. דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרין {{ירו"מ-הדגשה|משהין}} חמין, אבל לא תבשיל. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרין: חמין ותבשיל. העביר את המיחם, [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים: לא יחזיר. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים: יחזיר. תנן ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|אומרין: אף מחזירין}}. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקללין מאן דעבד כן, וקראים עליו את הפסוק}} {{הפ|מלאכי|ב|יב}} "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר. מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אפילו לפעם אחת, אסור? לא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. מכאן ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר}}"? [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. אמר}} רבי טבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טבי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: אפילו כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הדגשה|דו אמר תמן נר שכבה מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את לו שהוא מותר, כיוון שיש הרבה שמן, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הדגשה|בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה או באפוצה}} {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}}? {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> למדנו בירושלמי מסכת שבת, דף כ"ח. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''לא ייתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אמר רבי שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסי היא, שאוסר גרם כיבוי. כלומר, אותו התנא שאמר שאסור לתת מים בתוך הכלי מתחת הנר זה רבי יוסי, שהוא אומר שאסור גרם כיבוי. איפה ראינו את זה? דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקניים בשביל שלא תעבור הדלקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינם יכולים לקבל את האור ונדבקים ומכבים את הדליקה. רואים מכאן שרבי יוסי אוסר גרם כיבוי. אמר רבי יוסי, כלומר רבי יוסי האמורא. '''הוינן סברין מימר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן''', כלומר חשבנו לומר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן, '''בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים''' — כלומר אם לדוגמה מרטיב מסביב, נניח הוא שופך מים מסביב, אז בזה גם חכמים מודים. '''מן מה שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא''', כלומר ממה ששמואל אמר בשם רבי זירא, שהמשנה שלנו שאומרת שלא ייתן מים בתוך הכלי שמתחת הנר מפני שהוא מכבה, זה רק רבי יוסי, אבל לפי חכמים מותר, '''הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת'''. לפי חכמים אפילו עם מים מותר לעשות מחיצה. כלומר מותר אם יש דליקה, מותר לשפוך מים מסביב כדי שהדליקה לא תעבור. הדרן עלך פרק כירה. כל פרקי תורה תורה הלכה. לפי המשנה: '''במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת''' — גפת זה פסולת של זיתים, ויש גם לפעמים של שומשומים — '''ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין'''. כל הדברים האלה זה כשהם לחים, אם משאירים אותם ועוטפים אותם אז הם מתחילים לתסוס, ויוצרים חום. מי שמכין מאכלים לבהמות, יש חלק מהשיטה זה לעטוף את הצמחים, כל מיני צמחים וקליפות תפוזים וכדומה, עוטפים את זה עם שקית ניילון ולאחר זמן זה מגיע לרתיחה. '''אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה'''. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה '''אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין''', ואין טומנים בהם אפילו בערב שבת. כלומר, דברים שמוסיפים חום — אפילו בערב שבת אסור לטמון בהם, לא רק בשבת. מאי טעמא? '''לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין'''. כשהוא יראה שהן רותחות, '''נוטלן''' לפני שבת. כלומר אם הוא יניח את זה מלפני שבת, וכיוון שהוא יטמון אותם אז התבשיל ירתח, אז הוא יוציא את זה החוצה שלא יישרף, יוציא את זה, לפני שבת, ואחרי שיתקרר יחזור בשבת וירתיח את זה כדי שזה לא יהיה קר מדי. זה הסבר אחד. הסבר שני — '''ומחזירן והן מוסיפין רתיחה'''. כלומר, כשיטמון עוד פעם מחדש את התבשיל בתוך אותם דברים שמוסיפים אבל, אז התבשיל יחזור וירתח. ויש שניסו להגיד שלפי זה רואים שבעצם יש בישול אחרי בישול בלח. ויש אומרים שזה גזירה שמא יטמון ברמץ. כלומר אם תתיר לו לטמון בדבר שמוסיף אבל, יבוא לטמון ברמץ, ובזה קיים חשש שמא יחתה בגחלים. כלומר אם הוא יראה שזה בהתחלה, כמו שאמרנו, רותח, הוא יוציא את זה, לאחר מכן הוא יחזיר את זה ואז הוא יראה שזה קר, אז הוא יחתה בגחלים כדי שיתחמם, ולכן גזרו. או הסבר אחר — כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, אז אם ייטול שמא תתקלקל הגומה ויבוא לטלטל את המוקצה כדי לתקן את זה. אלו כל מיני סברות למה באמת אסור לטמון בדבר שמוסיף אבל אפילו בערב שבת. אם זו הסברה, שמא תתקלקל הגומה, זה בעצם לפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי אלעזר בן עזריה אמר: קופה מטה על צדה ונוטל'''. כלומר הוא אומר שאסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, אלא יטה את כל הקופה, כיוון שאם הוא יוציא את זה הגומה תתקלקל והוא לא יוכל להחזיר. אבל רבנן אומרים נוטל את האור ומחזיר, אם לא התקלקלה הגומה. כלומר לפי חכמים שמתירים לטול, ואם הגומה לא התקלקלה גם יכול להחזיר, הם לא גזרו שמא תתקלקל, ולכן במקרה כזה לפי חכמים מותר. אז בעצם כל האיסור זה רק לפי רבי אלעזר בן עזריה. איפה ראינו את זה? דתנן טומנין בשלחין וטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? אם הוא טמן בגיזי צמר, הרי זה מוקצה, אז נוטל את הכיסוי ונופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא ייטול ולא יוכל להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר, כמובן אם הגומה לא התקלקלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א''' {{שוליים|ג_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ד|אין להחזיר קדרה לתוך התנור בשבת, ואפילו על גביו רק אם גרף או כפה עליו לוח]]''' * '''מקור:''' "לא שנו אלא עליה, הא לתוכה לא. עד היכן לתוכה אסור? עולא אמר: עד ג טפחים מהגחלים. רבי מנא (בן יונה) אמר: עד מקום שהיא עושה חריץ (נוגע) בגחלים. אמר רבי יוסי ברבי בון: מה שאמר עולא: עד ג טפחים מהגחלים, מפ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' עולא (עד ג' טפחים מהגחלים, מקום שהיד שולטת) ~ רבי מנא (עד מקום שנוגעת ועושה חריץ בגחלים) * '''הכרעה:''' נפסק כעולא, שעד ג' טפחים אסור מפני שהוא שליט ומחזי כמבשל, כדברי רבי יוסי בר' בון; וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח רנג,ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לז-א-א|בבלי שבת לז א — מותר להחזיר קדרה שהוסרה מן האש בשבת דווקא על גבי הכירה ולא לתוכה]] {{שוליים|ג_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ה|מותר להפשיר מאכל קר בכלי חם רק במקום שהיד שולטת בו, ולא כשאין היד שולטת בו]]''' * '''מקור:''' "מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. רבי יושיע בר גיזורה הוה משמש קומי רבי זעירה, והוה מעייל קומוי תבשילין רותחין. אמר לו: היך איתעבידא שנשארו רותחין? אמר לו: גרוף תופייא ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יד, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי רבי זעירה לרבי יהושע בר גיזורה, שאין די בגרוף וקטום בלבד אלא יש להרחיק את הקדרה בכיפין (אבנים) מעל האש כדי שהיד תשלוט במקום, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח שיח, יד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ב|בבלי שבת מ ב — אסור להניח קומקומוס של מים חמין על בני מעיים אפילו בחול, מפני הסכנה]] {{שוליים|ג_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ו|דין גללי בהמה כדין גפת ועצים לעניין השהיה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ודין הגורף שצריך לגרוף כל צרכו]]''' * '''מקור:''' "גללי בהמה, אית תניי תני כגפת וכעצים ואית תניי תני כקש וכגבבה. מאן דאמר כגפת וכעצים בבהמה דקה, ומאן דאמר כקש וכגבבה בגסה. הגורף עד שיגרוף כל צורכו את מקום שפיתת הסיר, אבל אם גרף והוציא את כל הגחלים, אף" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תני כגפת וכעצים בדקה ~ תני כקש וכגבבה בגסה * '''הכרעה:''' נפסק כשני התנאים כל אחד לפי סוגו (דקה כגפת וגסה כקש), שהרי בירושלמי מבואר שאין מחלוקת מהותית אלא כל תנא מדבר בסוג בהמה אחר; והרמב"ם פסק שהגורף צריך לגרוף כל צרכו כמסקנת הירושלמי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ג_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ז|מתן תבשיל על כירה גרופה או קטומה שלא כל צורכה מותר על ידי ליבוי נעורת פשתן]]''' * '''מקור:''' "מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה: אפילו לא קטם כל צורכו. 📖 באר משה — דף כא עמוד א אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף כ"א. אנחנו מתחילים בפרק ב , הלכה א , תחילת הפרק. אומרת המשנה: " כירה שהסיקוה בקש ובג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי שקטימה שלא כל צורכה מועילה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ג הלכה ד) שאין צורך בגריפה וקטימה מלאה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ד_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_א|אין טומנין בגפת, זבל, מלח, סיד וחול, ואף לא בתבן, מוכין, זוגין ועשבים לחים, ומותר להטמין בהם כשהם יבשים]]''' * '''מקור:''' "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה א, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ חכמים: ר' יהודה אוסר טמינה בנסורת דקה ומתיר בגסה, וחכמים מתירים אף בדקה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים המתירים להטמין בנסורת דקה, שאין בה משום הוספת חום אלא שימור בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יט-א-ד|בבלי בבא בתרא יט א — אין טומנין את התבשיל בגפת, בזבל, במלח, בסיד או בחול, בין לחים בין יבשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מז-ב-ד|בבלי שבת מז ב — אסור להטמין בגפת בין של זיתים בין של שומשמין]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד ב<span class="yerum-runnum">46</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דתמן תנינן}}: {{שוליים|ג_מז}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{ירו"מ-הדגשה|האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור השתא. לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. שהרי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי רומנוס|°]]<nowiki/>רבי רומנוס {{שוליים|ג_מח}}{{ירו"מ-הדגשה|הוציא מחתה משל בית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר המותר והאסור אמר}} רבי אבא בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|תרכוס}} {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור לטלטלו. הורי}} רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: {{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא}} {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא הוה ממחה בידון. דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרין: סולם שיש בו עד ג' שלבים, הרי הוא ככסא ומותר לטלטלו. מיכן והילך, כסולם שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור. אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מאן דשרי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר. אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], ורבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה גומה. כמה דתימר מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר}} {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד. אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מתניתא אמרה כן שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{שוליים|ג_נ}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}{{ירו"מ-הדגשה|לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר משום דבית}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. רבי אחא בר חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר חנינא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|מנורה קטנה, מותר לטלטלה. פשיטא ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|תיפתר שלקחה עמו לסחורה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא שמעת מינה כלום}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה}}.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו. וכאן}}<br><br> <span id="דף_כח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, התברר שבעצם טעינו, כי לא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. מה הראיה? '''שהרי רבי רומנוס הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת''', ושם כל הגחלים - זה רק מוקצה, אין שם דבר היתר. '''אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן'''? אתה גם לא יכול להגיד שהן אפוצות, הן לא דבוקות, או שתגיד '''שיש לתוכו שמן''' או דבר היתר? הרי אין שם כלום, זה הכל גחלים. אלא ודאי רואים מכאן שלרבי שמעון מטלטלים סתם, אפילו אם אין שם דבר היתר, זה רק בסיס לדבר אסור. אמר רבי אבהו: '''קיימתיה''' - כי אמת, בשעה שהיה שם '''קרטים של בוסם''', חתיכה של הבושם, ואז בעצם זה בסיס דבר האסור והמותר. אמר רבי אבא בר חייא בשם רבי יוחנן: '''תרכוס אסור לטלטלו''' - כלומר ארגז גדול שמייחסים לו מקום, אסור לטלטלו, כיוון שביחד הוא הכל, אבל זה כיוון שמטלטלים - זה כמו שהוא סותר. הורי רבי אמי: מותר. הרבה אמרו לא מותר. רבי ירמיה חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא, ולא הוה ממחה בידון - הוא ראה שהם מטלטלים את הארגז הגדול בבית המדרש, והוא לא אמר להם כלום. דבית רבי ינאי אמרין: סולם שיש בו '''עד ג' ככסא''', כן, אז הוא נחשב כמו כיסא ומותר לטלטלו. '''מיכן והילך, כסולם''' - שמחמת כובדו קובעים לו מקום ואסור לטלטלו. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''מאן דשרי'''- מי שמתיר, אז הוא כרבי שמעון, הוא סובר כמו רבי שמעון '''דתני: לא יגרר אדם את המטה הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר'''. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי בשם רבי זעירא, ורבי יוסי בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו''', כי בעפר תיחוח הוא לא עושה גומה. '''כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''' - כלומר אין בעיה להניח אותו בעפר תיחוח, כי הגומה שנעשית היא לא גומה שיש לה קיום, הרי ברגע שיזיזו אותו הגומה תיסתם. אמר רבי יוסי: '''אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת''' - אף שהוא בעצם מזיז את העפר, כיוון שמדובר בעפר תיחוח שלא נוצרת גומה. רבי יוסי ברבי בון: '''דרבי שמעון היא''' שמתיר דבר שלא מתכוון - כלומר אין כאן ראיה שזה מותר לפי כולם, אלא זה בא לפי רבי שמעון שסובר שדבר שלא מתכוון מותר, וכיוון שהוא לא מתכוון להזיז את העפר אז זה מותר, ואין ראיה שגם חכמים מתירים טלטול מהצד אם אין גומה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מתניתא אמרה כן''' שאף בעפר תיחוח אסור לחכמים. מה הראיה? '''דתני: כל אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', ושם הרי לא חילקו בין עפר תיחוח לעפר שאינו תיחוח, אז רואים מכאן שלפי חכמים אפילו בעפר תיחוח יהיה אסור. בית רבן למדנו בברייתא: סולם שיש בו שלושה שלבים, אז הוא נחשב ככיסא ומותר לטלטל אותו וכולי. אמר רבי הונא בשם רבי: '''לענין שבת איתאמרת''' - כלומר זה נאמר לעניין שבת, שאם יש יותר משלוש שלבים, אדם קובע לו מקום ולכן אסור לטלטל את זה כי זה מוקצה, זה כמו שהוא סותר אם הוא מטלטל את זה. חזקיה בשם דבית רבי ינאי: '''לענין חזקות איתאמרת''' - כלומר שסולם המצוי, כיוון שדרך כלל מזיזים אותו מכל מקום, אין לו חזקה. כלומר, אם אדם שם את זה בחצר של חברו והחבר לא התלונן, אז הוא לא יכול להגיד שיש לו חזקה, כיוון שזה דבר שממילא מזיזים אותו, אז לכן אנשים לא מקפידים. אבל אם זה היה יותר משלוש שלבים, שבדרך כלל אנשים מקפידים שלא יניחו להם את זה בחצר שלהם, אז אם בכל זאת הוא הניח והשכן לא אמר כלום, אז זה נהיה חזקה וזה מותר לו. רבי יוסה משום דבית רבי ינאי: '''לענין טומאה איתאמרת''' - שעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם, ואז הוא בעצם כמו כיסא והוא מטמא מדרס, ויותר מכאן לא מטמא מדרס. כלומר, סולם שיש בו יותר משלוש שלבים, אז בעצם זה כמו כלי שאומרים לו "עמוד ועשה מלאכתנו", והוא לא מטמא מדרס. רבי אחא בר חיננא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: '''מנורה קטנה, מותר לטלטלה'''. ואיתקם פשיטא - מה, זה לא כלי? הרי זה כלי, אז בטח שיהיה מותר. '''ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא'''? אז למה שיהיה מוקצה, למה שיהיה אסור? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''תיפתר שלקחה עמו לסחורה''' - כלומר מדובר במנורה שהוא רוצה למכור אותה, אז זה מוקצה מחמת חסרון כיס. או אפשרות אחרת: '''שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא שמעת מינה כלום''' - היא לא הייתה בבית שלו, הוא לא שמע ממנה כלום, כלומר אני יכול להגיד לך שמדובר במציאות כזאת שהוא לא יכול לחשוב עליה בכלל כי היא לא הייתה בבית. או שהמנורה הגיעה בתוך השבת, וכיוון שהוא לא ידע עליה אז בעצם הוא לא יכול להכין אותה, אז לכן אולי זה מוקצה. בפרק ח, בהלכה ח: אומרת המשנה: '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אומרת הגמרא: '''הכא את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר'''. ואתה נתאמר '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''? הרי לכאורה סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן שיש לו צורך בשמן''', וכיוון שהשמן מוקצה, אז בעצם נמצא מוציא כלי מהיכנו, כי אחרי שהשמן נופל לתוך הכלי, הכלי עצמו הוא נהיה בסיס לדבר האסור כי הוא רצה בזה, וממילא הוא לא יכול לטלטל את זה, ואז זה מוציא כלי מהיכנו וזה אסור. אבל כאן אין לו צורך בניצוצות, הוא יכול לנער את הכלי, כי ניצוצות הם לא מים ממש, והוא יכול לנער את הכלי ולכן זה לא מוציא כלי מהיכנו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב''' {{שוליים|ג_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מז|מותר לטלטל בסיס לדבר המותר והאסור גם כשההיתר טפל]]''' * '''מקור:''' "נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר? שהרי רבי רומנוס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן רעז סעיף א, שו"ע או"ח סימן תרפ סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא דבית רבי שהאבן והאוכלין בתוכה מותר לטלטל, שכלכלה עם אבן ואוכל היא בסיס לדבר המותר והאסור והדבר המותר טפל לאסור ומטלטלים בשבילו; הרמב"ם והשו"ע (או"ח רעז,א; תרפ,ב) פסקו כן. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מה-א-א|בבלי שבת מה א — מותר להניח נר על גבי דקל מבעוד יום בשביל שבת, אך אין מניחים כן ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-ב-ג|בבלי שבת קכ ב — נר הדולק מאחורי הדלת - אסור לפתוח ולנעול את הדלת כדרכה בשבת, שמא יכבה הנר ברוח]] {{שוליים|ג_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מח|כלי שיש בו גחלים בוערות בשבת - האם מותר לטלטלו]]''' * '''מקור:''' "הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי לרבי שמעון (בן יוחאי) מטלטלים סתם. אמר רבי אבהו: קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף א רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שי סעיף ח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן יוחאי (מטלטלים סתם, מותר) ~ הסבר רבי אבהו (מותר רק כשבסיס לדבר המותר והאסור) ~ רבי יוחנן ~ רבי אמי (תרכוס אסור/מותר לטלטלו) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אמי שמותר לטלטל, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה, ומחתה עם גחלים מותרת כשהיא בסיס לדבר המותר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-כ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם לטלטל את בנו בשבת אף כשאבן מונחת בידו של הבן, שהאבן טפלה לגוף התינוק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-מ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם ליטול את בנו התינוק ואבן בידו בשבת, כשיש לתינוק געגועים על אביו]] {{שוליים|ג_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מט|כסא שרגליו משוקעות בטיט (בעפר תיחוח) מותר לטלטלו ולהחזירו בשבת]]''' * '''מקור:''' "מתיר. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי אמר בשם רבי זעירא, ורבי יוסי (בר זבידא) אמר בשם רבי אילא (אילעא): מודין חכמים לרבי שמעון (בן יוחאי) בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הלכה כרבי אבא בשם רבי חונא ורבי חגיי ורבי יוסי בשם רבי זעירא ורבי אילא, שמודים חכמים לר"ש שמותר לטלטלו כיוון שבעפר תיחוח אינו עושה גומה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כג-א-ו|בבלי ביצה כג א — אדם המוציא חצי שיעור בשבת בשגגה שנודע לו לאחר שהוציא את השאר בהמשך אותה עקירה, אם היה יכול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#לד-ב-ב|בבלי יומא לד ב — דבר שאינו מתכוין לעשות מלאכה, ואינה ודאית להיעשות אגב מעשהו - מותר]] {{שוליים|ג_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נ|סולם שיש בו יותר משלושה שלבים קובע לו מקום ואסור בטלטול בשבת]]''' * '''מקור:''' "לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול. חזקיה אמר בשם דבית רבי ינאי (הכהן):" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שעב סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי חזקיה בשם דבית רבי ינאי הכהן שסולם בעל יותר משלושה שלבים קובע מקום; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ח|בבלי עירובין עח א — דקלים שבבבל אינם צריכים קביעות מחשבה לפני השבת כדי לזכות בהם בעירוב, לפי שכובד הענפים קובע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ט|בבלי עירובין עח א — סולמות המשמשים כמחיצה בבבל אינם צריכים קִבּוּע, שכן כובדם קובע אותם במקומם]] {{שוליים|ג_נא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נא|סולם מצרי (הניטל ממקום למקום) אינו יוצר חזקה לענין זכויות שכנים]]''' * '''מקור:''' "לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה. רבי יוסה (אסי) אמר משום דבית רבי ינאי (הכהן): לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, ית" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ח, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן קנג סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי: הרמב"ם והשו"ע פסקו שסולם מצרי, מפני שדרכו להזיזו ממקום למקום, אינו נחשב חזקה לענייני שכנים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נח-ב-ב|בבלי בבא בתרא נח ב — חלון מסוג "סולם המצרי" (חלון קטן) אין לבעליו חזקת אורות, וחלון מסוג "סולם הצורי" (חלון גדו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נט-א-ב|בבלי בבא בתרא נט א — סולם המצרי הוא כזה שאין בו ארבעה שלבים, וחלון המצרית שלמטה מד' אמות מן הקרקע - יש לה חזקה]] {{שוליים|ג_נב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נב|מותר לתת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אך אין לתת בו מים מפני שהוא מכבה]]''' * '''מקור:''' "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. גמ : הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד הדרן עלך כירה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמתיר נתינת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואוסר נתינת מים בו מפני שהוא מכבה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מב-ב-ב|בבלי שבת מב ב — אין נותנים כלי תחת הנר לקבל שמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, ומ"מ אין ניאותים ממנו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד א<span class="yerum-runnum">47</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אין לו צורך בניצוצות ויכול לנער את הכלי. תנן: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שאסר גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|הוינן סברין מימר, מה פליגין}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים}} {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, {{ירו"מ-הדגשה|לא. מן מה דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת}}.<strong>הדרן עלך פרק כירה</strong><br>רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורב ענן[[ביאור:עץ מסורת#רב ענן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ג_ד}}לא שנו אלא עליה, הא לתוכה לא. עד {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} {{ירו"מ-הדגשה|לתוכה אסור}}? עולא אמר: עד ג' {{ירו"מ-הדגשה|טפחים מהגחלים}}. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר: עד מקום שהיא עושה חריץ {{ירו"מ-ביאור|נוגע}} {{ירו"מ-הדגשה|בגחלים}}. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר עולא: עד ג' טפחים מהגחלים}}, מפני שהיא שליט במקום שהיד שולטת {{ירו"מ-ביאור|ולא מחזי כמבשל.}} ותייא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: {{שוליים|ג_ה}}מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. רבי יושיע בר גיזורה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יושיע בר גיזורה|°]]{{ירו"מ-הוסר|רק}} הוה משמש קומי רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], והוה מעייל קומוי תבשילין רותחין. אמר לו: היך איתעבידא {{ירו"מ-הדגשה|שנשארו רותחין}}? אמר לו: גרוף תופייא {{ירו"מ-הדגשה|במקום שפיתת הסיר בתוך הכירה}} {{ירו"מ-ביאור|והגחלים מסביב}} ויהב בגוה. אמר לו: לא תהי עביד כן, אלא גרוף תופייא ויהב תלתא כיפין {{ירו"מ-ביאור|אבנים}} ורמי עליהון. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] הורי בבוצרה: ממלא גצרו {{ירו"מ-ביאור|אגרוף}} רמח {{ירו"מ-ביאור|אפר לקטום הגחלים}} ומיתן תלתא כיפין ומירמין עליהון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} דניאל בריה דרב קטינא[[ביאור:עץ מסורת#דניאל בריה דרב קטינא|°]] בשם רבי אסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]: שיזרי חריות כגפת וכעצים. הדא דתימר {{ירו"מ-הדגשה|בשקצצן}} כשהיו לחין ויבשו, אבל אם {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|היו}} יבשין מתחילתן, כקש וכגבבה הן. {{שוליים|ג_ו}}גללי בהמה, אית תניי תני כגפת וכעצים ואית תניי תני כקש וכגבבה. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כגפת וכעצים {{ירו"מ-הדגשה|בבהמה}} {{ירו"מ-הוסר|בדקה}}{{ירו"מ-הדגשה|דקה}}, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כקש וכגבבה {{ירו"מ-הוסר|בכסה}}{{ירו"מ-הדגשה|בגסה}}. הגורף עד שיגרוף כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|את מקום שפיתת הסיר, אבל אם גרף והוציא את כל הגחלים, אף בתנור מותר}}. מן מה דתני: הגורף צריך לחטט ביד, הדא אמרה: עד שיגרוף כל צורכו. {{ירו"מ-הדגשה|האם גם}} {{ירו"מ-הוסר|והקוטם}}{{ירו"מ-הדגשה|הקוטם}} עד שיקטום כל צורכו? מן מה דתני: {{שוליים|ג_ז}}מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה: אפילו לא קטם כל צורכו.<br><br> <span id="דף_כא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> למדנו בירושלמי מסכת שבת, דף כ"ח. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''לא ייתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אמר רבי שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסי היא, שאוסר גרם כיבוי. כלומר, אותו התנא שאמר שאסור לתת מים בתוך הכלי מתחת הנר זה רבי יוסי, שהוא אומר שאסור גרם כיבוי. איפה ראינו את זה? דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקניים בשביל שלא תעבור הדלקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינם יכולים לקבל את האור ונדבקים ומכבים את הדליקה. רואים מכאן שרבי יוסי אוסר גרם כיבוי. אמר רבי יוסי, כלומר רבי יוסי האמורא. '''הוינן סברין מימר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן''', כלומר חשבנו לומר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן, '''בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים''' — כלומר אם לדוגמה מרטיב מסביב, נניח הוא שופך מים מסביב, אז בזה גם חכמים מודים. '''מן מה שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא''', כלומר ממה ששמואל אמר בשם רבי זירא, שהמשנה שלנו שאומרת שלא ייתן מים בתוך הכלי שמתחת הנר מפני שהוא מכבה, זה רק רבי יוסי, אבל לפי חכמים מותר, '''הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת'''. לפי חכמים אפילו עם מים מותר לעשות מחיצה. כלומר מותר אם יש דליקה, מותר לשפוך מים מסביב כדי שהדליקה לא תעבור. הדרן עלך פרק כירה. כל פרקי תורה תורה הלכה. לפי המשנה: '''במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת''' — גפת זה פסולת של זיתים, ויש גם לפעמים של שומשומים — '''ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין'''. כל הדברים האלה זה כשהם לחים, אם משאירים אותם ועוטפים אותם אז הם מתחילים לתסוס, ויוצרים חום. מי שמכין מאכלים לבהמות, יש חלק מהשיטה זה לעטוף את הצמחים, כל מיני צמחים וקליפות תפוזים וכדומה, עוטפים את זה עם שקית ניילון ולאחר זמן זה מגיע לרתיחה. '''אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה'''. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה '''אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין''', ואין טומנים בהם אפילו בערב שבת. כלומר, דברים שמוסיפים חום — אפילו בערב שבת אסור לטמון בהם, לא רק בשבת. מאי טעמא? '''לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין'''. כשהוא יראה שהן רותחות, '''נוטלן''' לפני שבת. כלומר אם הוא יניח את זה מלפני שבת, וכיוון שהוא יטמון אותם אז התבשיל ירתח, אז הוא יוציא את זה החוצה שלא יישרף, יוציא את זה, לפני שבת, ואחרי שיתקרר יחזור בשבת וירתיח את זה כדי שזה לא יהיה קר מדי. זה הסבר אחד. הסבר שני — '''ומחזירן והן מוסיפין רתיחה'''. כלומר, כשיטמון עוד פעם מחדש את התבשיל בתוך אותם דברים שמוסיפים אבל, אז התבשיל יחזור וירתח. ויש שניסו להגיד שלפי זה רואים שבעצם יש בישול אחרי בישול בלח. ויש אומרים שזה גזירה שמא יטמון ברמץ. כלומר אם תתיר לו לטמון בדבר שמוסיף אבל, יבוא לטמון ברמץ, ובזה קיים חשש שמא יחתה בגחלים. כלומר אם הוא יראה שזה בהתחלה, כמו שאמרנו, רותח, הוא יוציא את זה, לאחר מכן הוא יחזיר את זה ואז הוא יראה שזה קר, אז הוא יחתה בגחלים כדי שיתחמם, ולכן גזרו. או הסבר אחר — כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, אז אם ייטול שמא תתקלקל הגומה ויבוא לטלטל את המוקצה כדי לתקן את זה. אלו כל מיני סברות למה באמת אסור לטמון בדבר שמוסיף אבל אפילו בערב שבת. אם זו הסברה, שמא תתקלקל הגומה, זה בעצם לפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי אלעזר בן עזריה אמר: קופה מטה על צדה ונוטל'''. כלומר הוא אומר שאסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, אלא יטה את כל הקופה, כיוון שאם הוא יוציא את זה הגומה תתקלקל והוא לא יוכל להחזיר. אבל רבנן אומרים נוטל את האור ומחזיר, אם לא התקלקלה הגומה. כלומר לפי חכמים שמתירים לטול, ואם הגומה לא התקלקלה גם יכול להחזיר, הם לא גזרו שמא תתקלקל, ולכן במקרה כזה לפי חכמים מותר. אז בעצם כל האיסור זה רק לפי רבי אלעזר בן עזריה. איפה ראינו את זה? דתנן טומנין בשלחין וטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? אם הוא טמן בגיזי צמר, הרי זה מוקצה, אז נוטל את הכיסוי ונופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא ייטול ולא יוכל להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר, כמובן אם הגומה לא התקלקלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א''' {{שוליים|ג_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ד|אין להחזיר קדרה לתוך התנור בשבת, ואפילו על גביו רק אם גרף או כפה עליו לוח]]''' * '''מקור:''' "לא שנו אלא עליה, הא לתוכה לא. עד היכן לתוכה אסור? עולא אמר: עד ג טפחים מהגחלים. רבי מנא (בן יונה) אמר: עד מקום שהיא עושה חריץ (נוגע) בגחלים. אמר רבי יוסי ברבי בון: מה שאמר עולא: עד ג טפחים מהגחלים, מפ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' עולא (עד ג' טפחים מהגחלים, מקום שהיד שולטת) ~ רבי מנא (עד מקום שנוגעת ועושה חריץ בגחלים) * '''הכרעה:''' נפסק כעולא, שעד ג' טפחים אסור מפני שהוא שליט ומחזי כמבשל, כדברי רבי יוסי בר' בון; וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח רנג,ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לז-א-א|בבלי שבת לז א — מותר להחזיר קדרה שהוסרה מן האש בשבת דווקא על גבי הכירה ולא לתוכה]] {{שוליים|ג_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ה|מותר להפשיר מאכל קר בכלי חם רק במקום שהיד שולטת בו, ולא כשאין היד שולטת בו]]''' * '''מקור:''' "מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. רבי יושיע בר גיזורה הוה משמש קומי רבי זעירה, והוה מעייל קומוי תבשילין רותחין. אמר לו: היך איתעבידא שנשארו רותחין? אמר לו: גרוף תופייא ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יד, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי רבי זעירה לרבי יהושע בר גיזורה, שאין די בגרוף וקטום בלבד אלא יש להרחיק את הקדרה בכיפין (אבנים) מעל האש כדי שהיד תשלוט במקום, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח שיח, יד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ב|בבלי שבת מ ב — אסור להניח קומקומוס של מים חמין על בני מעיים אפילו בחול, מפני הסכנה]] {{שוליים|ג_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ו|דין גללי בהמה כדין גפת ועצים לעניין השהיה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ודין הגורף שצריך לגרוף כל צרכו]]''' * '''מקור:''' "גללי בהמה, אית תניי תני כגפת וכעצים ואית תניי תני כקש וכגבבה. מאן דאמר כגפת וכעצים בבהמה דקה, ומאן דאמר כקש וכגבבה בגסה. הגורף עד שיגרוף כל צורכו את מקום שפיתת הסיר, אבל אם גרף והוציא את כל הגחלים, אף" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תני כגפת וכעצים בדקה ~ תני כקש וכגבבה בגסה * '''הכרעה:''' נפסק כשני התנאים כל אחד לפי סוגו (דקה כגפת וגסה כקש), שהרי בירושלמי מבואר שאין מחלוקת מהותית אלא כל תנא מדבר בסוג בהמה אחר; והרמב"ם פסק שהגורף צריך לגרוף כל צרכו כמסקנת הירושלמי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ג_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ז|מתן תבשיל על כירה גרופה או קטומה שלא כל צורכה מותר על ידי ליבוי נעורת פשתן]]''' * '''מקור:''' "מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה: אפילו לא קטם כל צורכו. 📖 באר משה — דף כא עמוד א אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף כ"א. אנחנו מתחילים בפרק ב , הלכה א , תחילת הפרק. אומרת המשנה: " כירה שהסיקוה בקש ובג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי שקטימה שלא כל צורכה מועילה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ג הלכה ד) שאין צורך בגריפה וקטימה מלאה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ד_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_א|אין טומנין בגפת, זבל, מלח, סיד וחול, ואף לא בתבן, מוכין, זוגין ועשבים לחים, ומותר להטמין בהם כשהם יבשים]]''' * '''מקור:''' "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה א, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ חכמים: ר' יהודה אוסר טמינה בנסורת דקה ומתיר בגסה, וחכמים מתירים אף בדקה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים המתירים להטמין בנסורת דקה, שאין בה משום הוספת חום אלא שימור בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יט-א-ד|בבלי בבא בתרא יט א — אין טומנין את התבשיל בגפת, בזבל, במלח, בסיד או בחול, בין לחים בין יבשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מז-ב-ד|בבלי שבת מז ב — אסור להטמין בגפת בין של זיתים בין של שומשמין]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כא עמוד ב<span class="yerum-runnum">48</span></div> ויידא אמרה דא {{ירו"מ-הדגשה|שיכול לתת נעורת מהא דבעינן}}: יום טוב שחל להיות ערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|שאסור לתת}} א{{ירו"מ-הדגשה|פ}}ר {{ירו"מ-הדגשה|משום מכבה. כיצד הוא עושה? ואמר}} רבי שיין[[ביאור:עץ מסורת#רבי שיין|°]]: מלבה עליה נעורת של פשתן. קטמה ונתלבת, מהו? רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] עלה לביתו והורי: מותר. בעון קומי רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] ורבי חנניה חבריהון דרבנן[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה חבריהון דרבנן|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתיר}} רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בקטמה ונתלבת}} {{ירו"מ-הוסר|ליבה}}{{ירו"מ-הדגשה|להבא}} {{ירו"מ-ביאור|לכתחילה,}} {{ירו"מ-הדגשה|או רק}} לשעבר {{ירו"מ-ביאור|בדיעבד?}} עבר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואידרון חבריא, בעון מחזור עליהן {{ירו"מ-הדגשה|כדי לדון האם להתיר}}. אמר לון רבי חנניה חבריהון דרבנן[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה חבריהון דרבנן|°]]: מן דהוה עובדא {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}, הוה עובדא {{ירו"מ-הדגשה|להיתר ואין לאסור}}. אמר רבי שמואל בר סוסרטיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר סוסרטיי|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הוסר|לכן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} {{ירו"מ-הדגשה|דכל המעשה שהתיר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|היה בדיעבד ועדין}} צריכה {{ירו"מ-הוסר|לבה}}{{ירו"מ-הדגשה|להבא}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אנא קשייתה קומי רבי אבא בריה דרב פפי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי פפי|°]]: אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|שכל מה שהתיר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|להשהות על כירה שקטמה ונתלבתה זה}} לשעבר, {{ירו"מ-הדגשה|למה היה צריך את ההיתר שלו? הרי}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם}} לא בישל עליה בתחלה. דתני: המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל, ובמזיד לא יאכל. דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|א }}אומר: {{שוליים|ג_ח}}שוגג יאכל למוצאי שבת, מזיד לא יאכל. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן הסנדלר|°]]<nowiki/>רבי יוחנן הסנדלר אומר: שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן הסנדלר|°]]<nowiki/>רבי יוחנן הסנדלר. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, בציבורא הוה מורי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן הסנדלר|°]]<nowiki/>רבי יוחנן הסנדלר. אמר רבי שמעון בר כרסנה[[ביאור:עץ מסורת#שמעון בר כרסנא|°]]: רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בציבורא}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|שמחמיר אף יותר}}. דרש לון, דתני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר משום אביו: כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת, בין שוגג בין מזיד אסור בין לו בין לאחרים. וכל דבר שאינן חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת, שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. בעון קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: את מה אמר? אמר לון: אני אין לי אלא {{ירו"מ-הדגשה|סתם}} משנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: המעשר והמבשל בשבת, שוגג יאכל מזיד לא יאכל. שמע רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: הותרו השבתות. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהמבשל בשבת בשוגג יאכל, למה היה צריך}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|להתיר אם קטמה ונתלבתה ושהה בדיעבד? אמר}} רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|צריך לחדש שקטמה ונתלבתה ושהה בדיעבד מותר. כיוון שבשהייה חכמים החמירו יותר מבישול ואסרו אף שוגג}}. ותני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} כן, {{ירו"מ-הדגשה|דתני}}: בראשונה היו אומרים: {{שוליים|ג_ט}}השוכח תבשיל על גב כירה וקדשה עליו {{ירו"מ-הוסר|אתה שבת}}{{ירו"מ-הדגשה|השבת}}, שוגג יאכל מזיד לא יאכל. נחשדו להיות מניחין מזידים ואמרו: שכיחין היינו. ואסרו להן את השוכח. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|גבי בישול לא}} {{ירו"מ-הדגשה|י}}אמרו כן {{ירו"מ-ביאור|שיגזרו אף על השוגג?}} אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: נחשדו<br><br> <span id="דף_כב_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כא עמוד ב''' {{שוליים|ג_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ח|המבשל בשבת במזיד - האם אסור לו ולאחרים לאכול התבשיל למוצאי שבת]]''' * '''מקור:''' "שוגג יאכל למוצאי שבת, מזיד לא יאכל. רבי יוחנן הסנדלר אומר: שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. שמואל (בר אבא בר אבא) כרבי יוחנן הסנדלר. רב כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כרבי מאיר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ו, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (שוגג לו ולאחרים, מזיד לא יאכל) ~ ר' יוחנן הסנדלר (שוגג לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים) ~ ר' ישמעאל בי ר' יוסי (מחמיר יותר) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן הסנדלר - שוגג יאכל לאחרים ולא לו, ומזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים, כפי שהורה רב בציבורא וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שביעי#עא-א-ז|בבלי בבא קמא עא א — המבשל בשבת במזיד לא יאכל את התבשיל עולמית לא הוא ולא אחרים, ובשוגג יאכל למוצאי שבת רק לאחר]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שביעי#עא-א-ח|בבלי בבא קמא עא א — מעשה שבת האם אסור בהנאה מדאורייתא או מדרבנן]] {{שוליים|ג_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ט|המשאיר תבשיל על גבי כירה בשבת בשוגג מותר לאוכלו במזיד אסור]]''' * '''מקור:''' "השוכח תבשיל על גב כירה וקדשה עליו השבת, שוגג יאכל מזיד לא יאכל. נחשדו להיות מניחין מזידים ואמרו: שכיחין היינו. ואסרו להן את השוכח. ולמה אף הכא גבי בישול לא יאמרו כן (שיגזרו אף על השוגג?) אמר רבי אילא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם ושו"ע או"ח רנג,א שהשוכח מותר והמזיד אסור, כלשון הירושלמי, שגזרו על המזיד משום שנחשדו להעיד ששכחו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-א-ב|בבלי שבת לח א — המבשל בשבת בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ואף מי שלא עשה מעשה בעצמו (כגון ששכח קדירה על האש) נ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-א-ג|בבלי שבת לח א — ביצים מצומקות שמצטמקות ויפה להן - אסור להשהותן על גבי כירה מערב שבת לשבת הבאה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד א<span class="yerum-runnum">49</span></div>להיות מניחין ולא נחשדו להיות מבשלין, וקנסו במניח ולא קנסו במבשל. חזרו לומר: תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו, אסור. תבשיל שהוא מצטמק ורע לו, מותר. איזהו תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו? כגון {{ירו"מ-הוסר|אכרוב}}{{ירו"מ-הדגשה|כרוב}} ואפונים ובשר טרוף. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בר עילאי|°]]<nowiki/>רבי תנחום בר עילאי: אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו. בצים מה הן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי: אבא עלה לביתו ומצא {{ירו"מ-הוסר|שם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהשהו מים}} חמין והתיר, בצים ואסר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר נתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נתן|°]] בשם רבי חמא בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר חנינא|°]]: אני ואבא עלינו לחמת גדר והביאו לפנינו בצים קטנים {{ירו"מ-הוסר|כחוזרדין}}{{ירו"מ-הדגשה|כעוזרדין}} וטעמן יפה כפנקריסין. תני: {{שוליים|ג_י}}לא תמלא אשה קדירה עסיסיות ותורמסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ואם נתנה, מוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] אמר: {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בשעשתה כן}} במזיד {{ירו"מ-הדגשה|וכשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הוסר|כרמ}}{{ירו"מ-הדגשה|שסובר שבמזיד יאכל למוצאי שבת}}. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר: {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בשעשתה כן}} בשוגג {{ירו"מ-הדגשה|וכשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה{{ירו"מ-הוסר|כר}} {{ירו"מ-הדגשה|שבשוגג יאכל למוצ"ש}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: יאות אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שהעמיד כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: הנוטע בשבת שוגג יקיים, מזיד יעקור. {{שוליים|ג_יא}}ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא אומר: חילוף הדברים. הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור. למה {{ירו"מ-הדגשה|הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור}}? מפני שהניית שבת עליו. {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}}, מכיון שאת אומר: ימתין למוצאי שבת כדי שיעשו, כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום. {{ירו"מ-הדגשה|אבל לרבי מאיר אין איסור להנות ממלאכת שבת שהרי בשוגג הוא מתיר מיד}}. ומה טעמין דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שגזרו על נוטע בשביעית ולא גזרו על נוטע בשבתות}}? נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. דבר אחר: מונין לשביעיות ואין מונין לשבתות. {{ירו"מ-הדגשה|וכשיבא לאכול בשנה הרביעית ידעו שניטע בשביעית}}. היך עבידא {{ירו"מ-ביאור|מאי נפקא מינא?}} נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה שביעית. אין תימר: חשד {{ירו"מ-הדגשה|שיטע במזיד ויאמר שוגג אני}}, אין כאן חשד {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לא עבר איסור על עצם הנטיעה אלא על תוספת שביעית שהיא דרבנן, ולא היו גוזרים שיעקור משום כך שאין גוזרים גזרה לגזרה}}. אין תימר: מניין {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} כאן מניין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי מתחילים לספור מהשביעית}}. נטע פחות משלשים יום לפני שמינית ונכנסה שמינית. אין תימר: חשד, יש כאן חשד {{ירו"מ-הדגשה|שיבואו ליטוע בשביעית ויאמר שוגג היינו}}. ואין תימר: מניין {{ירו"מ-הוסר|יש}}{{ירו"מ-הדגשה|אין}} כאן מניין {{ירו"מ-הוסר|ותייא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי מתחיל לספור מהשמינית. הא דאמרינן דבשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור אתיא}} כמאן דאמר: מפני החשד {{ירו"מ-הדגשה|וקנסו בשוגג מפני המזיד}}. ברם כמאן דאמר: מפני המניין {{ירו"מ-הוסר|קנסו}}{{ירו"מ-הדגשה|לא אתיא, דאם כן הוה לאשמועינן רבותא דאפילו פחות משלושים יום קדם שביעית יעקר בין}} בשוגג {{ירו"מ-הוסר|מפני}}{{ירו"מ-הדגשה|בין}} {{ירו"מ-הוסר|המזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|במזיד}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|אומרים: אף מחזירים. פשיטא שאם}}<br><br> <span id="דף_כב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''ירושלמי מסכת שבת, דף כב'''' בדף הקודם שאלנו: למה יש חלוקה בין מי שהניח בשוגג, שקנסו, לבין מי שבישל בשוגג, שלא קנסו? אז באמת אומרת הגמרא: למה '''רבנן נחשדו להיות מניחין ולא נחשדו להיות מבשלין'''? כן, למשל זה איסור דאורייתא, זה מונח של, כן. אבל לכן '''קנסו במניח ולא קנסו במבשל'''. '''חזרו לומר: תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור, תבשיל שהוא מצטמק ורע לו מותר.''' כלומר אם זה תבשיל שהוא נהנה מזה, יש מקום לאסור. אבל תבשיל שמצטמק ורע לו, שהוא לא מרוויח מזה כל כך, אז דבר כזה יתירו. '''איזהו תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו? כגון ואפונים ובשר טרוף.''' כלומר דווקא בשר טרוף, בשר שהוא מפורר. אבל אם זה בשר שלם, אז אפילו אם הבשר עצמו משביח, כיוון שהכמות של הבשר קטנה, זה פחות ראוי להתכבד בו, לכן זה נחשב מצטמק ורע לו. '''אמר רבי תנחום בר עילאי: אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו.''' '''ביצים מה הן?''' '''רבי יוסי בשם רבי ישמעאל בי רבי יוסי: אבא עלה לביתו ומצא חמין והתיר, בצים ואסר.''' ומכאן שביצים זה מצטמק ויפה לו. '''רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינה: אני ואבא עלינו לחמת גדר והביאו לפנינו בצים קטנים וטעמן יפה כפנקריסין.''' כלומר בעצם רואים מכאן שביצים זה מצטמק ויפה לו. תני להם את הברייתא: '''לא תמלא אשה קדירה עסיסיות ותורמסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ואם נתנה, מוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.''' רב אחא אמר: הברייתא מדברת שעשתה כן במזיד. כן, לא בשוגג אלא במזיד, והיא בשיטת רבי מאיר, שסובר שאפילו במזיד ייאכל למוצאי שבת, והברייתא חידשה שלא יאכל מיד למוצאי שבת אלא צריך להמתין בכדי שיעשו. רבי יוסי אומר: לא, הברייתא מדברת שעשתה בשוגג, וזה בשיטת רבי יהודה, שאומר שבשוגג יאכל למוצאי שבת. הברייתא באה להגיד שרק אחרי בכדי שיעשו. '''אמר רבי מנא: יאות אמר רבי יוסי שהעמיד''' את הברייתא '''כרבי יהודה'''. כן, דתנן, למדנו במשנה: '''הנוטע בשבת שוגג יקיים, מזיד יעקור. ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. רבי יהודא אומר: חילוף הדברים. הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור.''' עכשיו למה באמת לפי רבי יהודה '''הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור'''? כיוון שיש לו הנאת שבת, אסור ליהנות משבת לפי רבי יהודה. '''למה? מפני שהניית שבת עליו.''' אז גם כאן, '''מכיון שאת אומר: ימתין למוצאי שבת כדי שיעשו, כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום.''' אז לכן זה מאוד מתאים עם רבי יהודה, אבל לרבי מאיר, הרי לפי רבי מאיר אין בכלל איסור ליהנות מהנאת שבת, כי הרי בשוגג הוא מתיר מיד. שואלת הגמרא: '''ומה טעמין דרבנן?''' כלומר למה החכמים גזרו בנטע בשביעית ולא גזרו בנטע בשבת? מתרצת: '''נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. דבר אחר: מונין לשביעיות ואין מונין לשבתות.''' כלומר וכשיבוא לאכול בשנה הרביעית, כולם ידעו שהוא בעצם נטע את זה בשביעית. שואלת הגמרא: '''היך עבידא'''? מה נפקא מינה? עונה הגמרא: '''נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה שביעית.''' אם תאמר חשוד שנטע במזיד ואמר שוגג אני - '''אין תימר: חשד, אין כאן חשד''', הרי הוא נטע בשישית. הרי לא עבר שום איסור בעצם הנטיעה, אלא רק את השביעית, שזה רק דרבנן ולא היו גוזרים משום כך, כי לא גוזרים גזרה לגזרה. אבל '''אין תימר: מניין, כאן מניין''', הרי פחות משלושים יום אז מתחילים לספור מהשביעית. אז אם הייתה פחות משלושים יום לפני שביעית, אנשים יחשבו שהוא נטע בשביעית, ויהא פה מעין חשד, ולכן דבר כזה יגזרו. מתרצת עוד הבדל: '''נטע פחות משלשים יום לפני שמינית ונכנסה שמינית.''' אם תאמר '''אין תימר: חשד, יש כאן חשד''', הרי הוא נטע את זה בשביעית והוא יכול להגיד שהוא שוגג היה, ולכן יש מקום לגזור. אבל '''ואין תימר: מניין, כאן מניין''' - פה אין כאן מניין כי הרי מתחילים לספור מהשמינית. מתרצת: '''כמאן דאמר: מפני החשד''' - אתיא, כלומר, שכנסו שוגג מפני שחשוד היה במזיד. אבל '''כמאן דאמר: מפני המניין''' - זה לא מסתדר, לא אתיה, '''בשוגג'''. שאם כן, למה הברייתא באה ואמרה לנו שאם נטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור? היה צריך להוציא רבותא יותר גדולה, שאפילו פחות משלושים יום לפני שביעית יעקור בין בשוגג בין במזיד. אם זה בגלל המניין, זה מתקיים אפילו אם נטע בשישית, וזה חידוש הרבה יותר גדול. בגלל שהוא לא אמר את זה, כנראה שלא זו הסברה, אלא רק שהיו חשודים לנטוע בשביעית במזיד ולומר שוגגים היינו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כב עמוד א''' {{שוליים|ג_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_י|המבשל בשבת במזיד או בשוגג בכדי מה מותר לאחרים לאכול ממה שבישל]]''' * '''מקור:''' "לא תמלא אשה קדירה עסיסיות ותורמסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ואם נתנה, מוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. רבי אחא אמר: הברייתא מדברת בשעשתה כן במזיד וכשיטת רבי מאיר שסובר שבמזיד יאכל למוצאי שבת. רב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן רנד סעיף ח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אחא (הברייתא במזיד, כר"מ) ~ רבי יוסי בר זבידא (הברייתא בשוגג, כר' יהודה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי בר זבידא שהברייתא בשוגג וכר' יהודה שבמזיד לא יאכל עולם, ורבי מנא הודה לו; הרמב"ם והשו"ע פסקו כך. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יח-ב-א|בבלי שבת יח ב — האופה או מבשל בתנור סמוך לשבת ולא הסתלק המלאכה מבעוד יום, אסור בכדי שיעשו]] {{שוליים|ג_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יא|הנוטע עץ בשבת בשוגג או במזיד - עוקרו, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור]]''' * '''מקור:''' "ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. רבי יהודא אומר: חילוף הדברים. הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור. למה הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור? מפני שהניית שבת עליו. ו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יב, סמ"ג לאוין רסו, סמ"ג לאוין רסז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ ר' יהודה: תנא קמא סובר בשבת בשוגג ומזיד יעקור ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור מפני שהניית שבת חמורה, ור' יהודה הופך את הדברים * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פ"א הי"ב, שבשבת החמירו יותר מפני קדושת השבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק חמישי#נג-ב-ה|בבלי גיטין נג ב — הנוטע אילן בשביעית, בין בשוגג בין במזיד - יעקר]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק חמישי#נד-א-א|בבלי גיטין נד א — ישראל חשודים על איסורי שביעית אך אינם חשודים לחלל שבתות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כב עמוד ב<span class="yerum-runnum">50</span></div>{{שוליים|ג_יב}}נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום. {{ירו"מ-הדגשה|ואם}} נטלו משחשיכה, מחזירה משחשיכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אמר}} רבי סימון דתרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי סימון דתרי|°]] בשם רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: הניחו בארץ, אסור לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: משרת הייתי את רבי חייא הגדול[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה {{ירו"מ-הוסר|ומחזירין}}{{ירו"מ-הדגשה|ומחזירן}} לכירה. אמר רבי ירמיה ברבי שמעון[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה ברבי שמעון|°]]{{ירו"מ-הוסר|רש}}: {{שוליים|ג_יג}}אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה. אמר רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: זימנין סגין יתיבית קומי רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] ולא שמעית מיניה הדא מלתא. אמר רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|אתה אומר ש}}לא שמע{{ירו"מ-הדגשה|ת}} מיניה, מותר? {{ירו"מ-הדגשה|האם}} שמע{{ירו"מ-הדגשה|תה}} מינה {{ירו"מ-הדגשה|שאסור? איתמר, אמר}} רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|הניחו בארץ}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|לטלטלו. לא החזיקו בידו אלא}} תלוי ביתד {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ונתנו}}{{ירו"מ-הדגשה|נתנו}} על גבי ספסל {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? נאמר: אם היה מפוחם {{ירו"מ-ביאור|חם}} מותר, ואם לאו אסור. אמר רבי יוחנן בר מרייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בר מריה|°]]{{ירו"מ-הוסר|בי}}: בשלא העביר את ידו ממנו, אבל אם העביר את ידו ממנו, אסור.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ב|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_יד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירים. בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור.<br><strong>גמ':</strong> תני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]]: {{שוליים|ג_טו}}{{ירו"מ-הדגשה|תנור}} אפילו לסמוך לו אסור. רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] סמיך {{ירו"מ-הוסר|לאדירא}}{{ירו"מ-הדגשה|לאוירא}} {{ירו"מ-ביאור|צד הפתח}} דתנורא. אמר לו רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: והתני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אפילו לסמוך לו אסור? רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון לאוירא דתנורא. רבי יודן בי רבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בירבי ישמעאל|°]] הורי: מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון, ובלחוד {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לא ידעין {{ירו"מ-הוסר|מיגיריית}}{{ירו"מ-הדגשה|מגיריית}} {{ירו"מ-ביאור|שכנותיה.}} אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{ירו"מ-הדגשה|גבי כופח}} בשבת, {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} מהלך אחר הסיקו {{ירו"מ-הדגשה|של אותו שבת שאם הוסק בקש או בגבבה הרי הוא ככירים, בגפת או בעצים הרי הוא כתנור}}. ובטומאה, את מהלך אחר גיפופו {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: הכופח עשאו לאפייה, שיעורו כתנור}} {{ירו"מ-ביאור|שמורחים בו טיט ומסיקים אותו, ואם יוסק בכדי שיהיה ראוי לאפות ספגנין כתנור.}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|עשאו לבשול, שיעורו ככירה}} {{ירו"מ-ביאור|שיוסק בכדי שיהיה ראוי לבשל ביצה ככירה. ויש אומרים שאם טח הטיט כך שיהיה קצר מלמעלה ורחב מלמטה הרי הוא כתנור, ואם לאו הרי הוא ככירה <br> }} ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ג|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_טז}}אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} מתיר. {{שוליים|ג_יז}}לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. מעשה שעשו אנשי טבריא {{שוליים|ג_יח}}והביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין. אמרו להן חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה. ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. מולייר {{ירו"מ-ביאור|שיש בצידו כלי לקיבול גחלים}} הגרוף, שותין הימנו בשבת. אנטיכי {{ירו"מ-ביאור|שעשוי דופן כפלה בפנימית נותן מים ובחיצונה גחלים,}} אף על פי שגרופה, אין שותין הימנה.<br><strong>גמ':</strong> תמן תנינן: {{שוליים|ג_יט}}תפוח {{ירו"מ-ביאור|של תרומה}} שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה, הרי זו אסורה {{ירו"מ-הדגשה|דאף שתרומה בטלה במאה, מחמץ אינו בטל}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} מתיר {{ירו"מ-ביאור|במאה}}. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: <br><br> <span id="דף_כג_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תנן, למדנו במשנה: '''בית הלל נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום. נטלו משחשיכה, מחזירה משחשיכה.''' ופשיטא, שאם הוא נטל את זה בעוד יום, יכול להחזיר בעוד יום. ואם נטל משחשיכה, יכול להחזיר משחשיכה. אבל השאלה: '''נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום''' - מהו? כן, האם עכשיו זה כמו הנחה ראשונה, הנחה מחודשת? אז מה הדין? '''אמר רבי סימון דתרי בשם רבי הושעיה: הניחו בארץ, אסור לטלטלו.''' כלומר, אם הוא לקח את המיחם מהכירה והניח אותו על הארץ, אסור לטלטלו. '''אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: משרת הייתי את רבי חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה לכירה.''' כלומר, להחזיר מותר. '''אמר רבי ירמיה ברבי שמעון: אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה.''' '''אמר רבי אמי: זימנין סגין יתיבית קומי רבי הושעיה ולא שמעית מיניה הדא מלתא.''' לא שמעתי שהוא מתיר דבר כזה. '''אמר רבי זריקן לרבי זעירא: לא שמע מיניה, מותר?''' אתה אומר שלא שמעת שהוא התיר דבר כזה - האם שמעת שהוא אסר? לא שמענו - זה לא ראיה. '''שמע מינה רבי הושעיה: אסור''' - אני כן שמעתי, '''תלוי ביתד על גבי ספסל'''? כלומר, אם הוא הניח את זה בארץ, עזב אותו לגמרי, יותר הוא לא יכול להחזיר. עכשיו מה הדין אם הוא לא החזיק בידו, אבל גם לא עזב אותו לגמרי, אלא תלהו ביתד או על גבי ספסל? '''נאמר: אם היה מפוחם מותר, ואם לאו אסור.''' כלומר, אם זה עדיין חם מותר, ואם לא אסור. '''אמר רבי יוחנן בר מרייה: בשלא העביר את ידו ממנו, אבל אם העביר את ידו ממנו, אסור.''' כלומר, גם כשזה מונח על הספסל צריך שידו תהיה על זה - הוא לא מחזיק את זה, אבל נוגע בזה. '''פרק ג' הלכה ב'''' מתני': '''תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירים.''' כמו שאמרנו, שאם הם גרופים וקטומים מותר להישען עליהם. '''בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור''' - ואסור אפילו להישען. גמ': '''תני בר קפרא: אפילו לסמוך לו אסור.''' '''רבי שמי סמיך דתנורא''' - כלומר הוא היה מניח צמוד לפתח של התנור. '''אמר לו רבי מנא: והתני בר קפרא אפילו לסמוך לו אסור?''' זה נשאר בשאלה. '''רבי מנא מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון לאוירא דתנורא''' - הכוונה שהוא היה כועס על הנשים שהיו מניחות את הבגדים שלהם להתייבש ליד אוויר התנור. '''רבי יודן בי רבי ישמעאל הורי''' - בדוחק הוא התיר, כשאדם לא היו לו כיריים: '''מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון''' - אם גורפים את התנור ומניחים שלוש אבנים, אז להניח על זה את הסיר התיר, '''ובלחוד לא ידעין''' - אבל זה רק בצנעה, שהשכנים לא ידעו על זה. '''אמר רבי יוסי: בשבת, מהלך אחר הסיקו.''' כמו שאמרנו, אם באותה שבת הסיקו את זה עם קש וגבבה, זה כמו כיריים; הסיקו את זה בעצים, לא אכפת לי מה היה בשבתות קודמות. '''ובטומאה, את מהלך אחר גיפופו''' - כלומר ההיסק הראשוני. '''פרק ג' הלכה ג'''' מתני': '''אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל''' - אנחנו יודעים שביצה אחרי שהיא מתחילה טיפה להתקשות אפשר לסובב אותה. '''ולא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי מתיר.''' אסור לשבור את הביצה על גבי סודר שהתחמם מהשמש, כי זה תולדות חמה, או שמדובר בסודרים שהתחממו מהאש - בכל אופן אסור, אבל רבי יוסי מתיר. '''לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה''' - כי שם ודאי מדובר בתולדות חמה, ולכן זה אסור. '''מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין.''' כלומר, הם הביאו צינור שבתוכו העבירו את המים הקרים כדי שהמים יתחממו מחמי טבריה. '''אמרו להן חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה. ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה.''' ואמרה המשנה: '''מולייר הגרוף, שותין הימנו בשבת''' - מולייר זה כלי שיש לו בצד עוד כלי לגחלים. '''אנטיכי אף על פי שגרופה, אין שותין הימנה''' - אנטיכי זה כלי שיש לו שתי דפנות, דופן כפולה, ובדופן התחתית מניחים גחלים, שם אף על פי שגרופה אין שותין הימנה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כב עמוד ב''' {{שוליים|ג_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יג|מותר להעביר קדרה מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה בשבת]]''' * '''מקור:''' "אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה. אמר רבי אמי (בן נתן): זימנין סגין יתיבית קומי רבי הושעיה ולא שמעית מיניה הדא מלתא. אמר רבי זריקן לרבי זעירא: אתה אומר שלא שמעת מיניה, מותר? האם שמעתה מינה שא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי הושעיה שהמעביר קדרה מכירה גרועה לכירה משובחת מותר, ובבבלי (שבת דף לו-לח) נחלקו אמוראים בדין זה בהעברה מכירה לכירה {{שוליים|ג_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יד|מותר להשהות תבשיל על כופח שהוסק בגבבה ככירה, ואסור על תנור שהוסק בקש או גבבה]]''' * '''מקור:''' "תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירים. בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור. גמ : תני בר קפרא:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף א, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמשנה ובר קפרא: תנור שהוסק בקש/גבבה - אסור לתת בתוכו או על גביו; כופח שהוסק בקש/גבבה - דינו ככירה (מותר), ובעצים/גפת - דינו כתנור (אסור); כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רנג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-א|בבלי שבת לח ב — מותר להחזיר קומקום או קדרה למקום שהעלו ממנו לצורך חימום, אף בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-ב|בבלי שבת לח ב — תבשיל שהיה בידו מערב שבת ולא הניחו על גבי קרקע מעולם, מותר להניחו בשבת על גבי כירה שאינה ג]] {{שוליים|ג_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_טו|אסור להסמיך כלי או בגד לתנור חם בשבת, ולהצניע חמין רק לאחר גריפת גחלים או נתינת אפר/כיסוי המונע תוספת חום]]''' * '''מקור:''' "תנור אפילו לסמוך לו אסור. רבי שמי סמיך לאוירא (צד הפתח) דתנורא. אמר לו רבי מנא (בן יונה): והתני בר קפרא אפילו לסמוך לו אסור? רבי מנא (בן יונה) מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון לאוירא דתנורא. רבי יודן בי רבי " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף א, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמי ובר קפרא שאף לסמוך אסור, וכהוראת רבי יודן בי רבי ישמעאל להתיר בגריפה ונתינת מחיצה (כפין), כפי שהביאו הרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ה, ז) והשו"ע (או"ח רנג, א-ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-א|בבלי שבת לח ב — מותר להחזיר קומקום או קדרה למקום שהעלו ממנו לצורך חימום, אף בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-ב|בבלי שבת לח ב — תבשיל שהיה בידו מערב שבת ולא הניחו על גבי קרקע מעולם, מותר להניחו בשבת על גבי כירה שאינה ג]] {{שוליים|ג_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_טז|אסור לצלות ביצה בצד המיחם או לגלגלה בסודר בשבת]]''' * '''מקור:''' "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי (בן חלפתא) מתיר." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא (חכמים) ~ רבי יוסי בן חלפתא: חכמים אוסרים משום שנראה כמבשל, רבי יוסי מתיר * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא האוסר, כלשון "אין נותנין" הסתמית שהלכה כמותה; כך פסק הרמב"ם והשו"ע לאיסור, ולא כרבי יוסי המתיר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-ט|בבלי שבת לח ב — אסור להניח ביצה בצד המיחם כדי שתתגלגל, ואסור לגלגלה בסודר חם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-י|בבלי שבת לח ב — אין להטמין ביצה בחול או באבק דרכים כדי שתצלה]] {{שוליים|ג_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יז|אין להטמין ביצה בחול או באבק דרכים חם בשבת כדי שתיצלה]]''' * '''מקור:''' "לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. מעשה שעשו אנשי טבריא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאסור לגמרי, שהחול ואבק הדרכים מוסיפים חום ומבשלים, כמעשה אנשי טבריא שנאסר; כן הכריעו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-ט|בבלי שבת לח ב — אסור להניח ביצה בצד המיחם כדי שתתגלגל, ואסור לגלגלה בסודר חם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-י|בבלי שבת לח ב — אין להטמין ביצה בחול או באבק דרכים כדי שתצלה]] {{שוליים|ג_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יח|מים קרים שהתחממו על ידי חמים אסורים בשבת בשתייה ורחיצה, וביום טוב מותרים בשתייה ואסורים ברחיצה; מוליאר גרוף מותר לשתות ממנו, ואנטיכי אף גרופה אסור]]''' * '''מקור:''' "והביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין. אמרו להן חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה. ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. מולייר (שיש בצידו כלי לקיבו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שכו סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, כפי שהובא ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-כ|בבלי שבת לח ב — מי סילון צונן שהתגלגלו באמת חמי טבריה בשבת - אסורים ברחיצה ובשתייה, וביום טוב - אסורים ברח]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לט-ב-ג|בבלי שבת לט ב — אסור לשטוף את כל גופו בשבת בין בחמין ובין בצונן, בין בכלי ובין בקרקע]] {{שוליים|ג_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_יט|חמץ של תרומה שריסק בעיסה וגרם לה להחמיץ ואינו בטל במאה]]''' * '''מקור:''' "תפוח (של תרומה) שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה, הרי זו אסורה דאף שתרומה בטלה במאה, מחמץ אינו בטל. תני רבי יוסי (בן חלפתא) מתיר (במאה). רבי אחא ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוסי בר חנינה: 📖 באר משה — דף כב ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק טו, הלכה ד * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בן חלפתא (מתיר, בטל במאה) ~ תנא קמא (אוסר, שהמחמץ אינו בטל) * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שאינו בטל במאה, כמובא ברמב"ם הלכות תרומות פרק טו הלכה ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נד-א-א|בבלי מנחות נד א — עיסה שהחמיצה מחמת תפוח מרוסק שנילוש בה, אסורה משום חמץ נוקשה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד א<span class="yerum-runnum">51</span></div>מה פליגון? במחמץ במימיו {{ירו"מ-ביאור|ברסק שלו}}, אבל המחמץ בגופו {{ירו"מ-ביאור|שהניחו שלם על הבצץ והחמיץ מהריח}}, דברי הכל מותר {{ירו"מ-הדגשה|שלדעת כולם אין גוף הפרי מחמיץ}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} כדעתיה. כמה דו אמר תמן: אין {{ירו"מ-הוסר|חימוצו}}{{ירו"מ-הדגשה|חימוצן}} {{ירו"מ-הדגשה|של רסק פירות חימוץ}} ברור {{ירו"מ-הדגשה|שנאסר מהתורה}}, כן הוא אמר הכא: אין תבשילו {{ירו"מ-הדגשה|של סודרין}} תבשיל ברור {{ירו"מ-ביאור|שלא נאסר מהתורה אלא כלי ראשון שעל האש}} {{ירו"מ-הוסר|תנא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולכן אינו}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני}} רבי יוחנן בר מרייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בר מריה|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}}: בשלא העביר ידו ממנו, אבל העביר אסור. {{ירו"מ-הוסר|פנה}}{{ירו"מ-הדגשה|פגה}} שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים {{ירו"מ-ביאור|וכבו,}} אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת. ואם לאו, אין ניטלין. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר תדאי|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בר תדאי אומר: {{שוליים|ג_כ}}בין כך ובין כך, תוחב בשפוד ובסכין ונוטל. אתייא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר תדאי|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בר תדאי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_כא}}מתיר {{ירו"מ-ביאור|דדבר שאינו מתכווין מותר ובלבד שלא יהיה פסיק רישא.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], ורבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], ורבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בכסא שרגליו משוקעות בטיט, שמותר לטלטלו {{ירו"מ-הדגשה|שאין הגומא מתקיימת בעפר תיחוח}}. כמה דאת אמר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו {{ירו"מ-ביאור|שאין החריץ שעושה בעפר תיחוח נחשב חריץ.}} אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אף אנן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים וכבו, אם היו מקצתן מגולין}}, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר, {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שהגומא לא מתקימת. אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: אין כאן ראיה שבעפר תיחוח מותר, שאפשר שהמשנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון{{ירו"מ-הוסר|דרש}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|דאמר דבר שאינו מתכוון מותר}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מתניתין אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן}}{{ירו"מ-הדגשה|שאסור אף בעפר תיחוח דתנן}}: כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת {{ירו"מ-הדגשה|ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח}}. והא תנינן {{ירו"מ-הדגשה|אם היו מקצת עליו מגולים, אינו חושש משום ספיחין ב}}שביעית. אית לך מימר שביעית כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}? {{ירו"מ-הוסר|דפתר}}{{ירו"מ-הדגשה|דהא אי אפשר לפתר}} לה שביעית כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מתיר בספיחי שביעית, ואת אמר הכין. אף על גב ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מתיר בספיחי שביעית, אית ליה משום שביעית {{ירו"מ-הדגשה|דמודה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|שיש בהם}} קדושת שביעית {{ירו"מ-הדגשה|שצריך לאכלם בקדושת שביעית וצריך לבער. והא}} {{ירו"מ-הוסר|ותנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} {{ירו"מ-הוסר|טהרו}}{{ירו"מ-הדגשה|היו}} {{ירו"מ-הוסר|מלטמא}}{{ירו"מ-הדגשה|מקצת עלים מגולים}}, אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית {{ירו"מ-ביאור|לכן אי אפשר להעמיד את המשנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא כרבנן ובעפר תיחוח מותר}}<br> <br>}} <span id="דף_כג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כג. נתחיל מהדף הקודם, מתחילת הגמרא. מתניתין תמן תנינן: תפוח של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה, הרי זה אסורה. כלומר, למרות שבעצם תרומה תמיד בטלה במאה, מחמץ לא בטל. מתי רבי יוסי מתיר? כי הוא סובר שמי פירות אינם מחמיצים. רבי אחא ורבי אבא אמרו בשם רבי יוסי: '''מה פליגון? במחמץ במימיו, אבל המחמץ בגופו, דברי הכל מותר.''' כלומר, אם הוא הניח את התפוח עצמו כמות שהוא בעיסה, לדעת כולם, אז אין גוף הפרי מחמיץ, כלומר כל החמצתו זה מהריח, ואין עליו מילתא, ולכן העיסה לא נחשבת תרומה והיא מותרת. ועתה, רבי יוסי שהתיר גם מחמץ במימיו - '''רבי יוסי כדעתיה''', כיוון דאמר תמן: '''אין ברור''', כלומר, אין חימוצן של מי פירות חימוץ ברור, לכן הוא מתיר, כי הוא אומר זה לא חימוץ שהתורה אסרה, לא חימוץ שהתורה הכשירה בתור חימוץ, ולכן זה מותר. ולכן הוא אומר הכא: '''אין תבשילו תבשיל ברור.''' כלומר, הדבר שהתחמם על ידי האור, כלומר תולדות האור, תולדות חמה, הוא סובר שבכל מקרה הבישול שלהם לא ברור שאסור מהתורה, כלומר בעצם מותר מהתורה, ולכן אינו אסור. '''שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים''', לאחר מכן הגחלים כמובן כבו, כי אם הם דלוקים אז אסור לקחת את זה. אבל אם הם כבו - '''אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת. ואם לאו, אין ניטלין''', משום מוקצה, כי אם טלטל את הגחלים ואת האפר. '''רבי אלעזר בר תדאי אומר: בין כך ובין כך, תוחב בשפוד ובסכין ונוטל''' - יכול לתחוב בהם שפוד או סכין, ולהגביה את זה, וזה שהוא מטלטל את הגחלים זה טלטול מהצד וזה בסדר. '''אתייא דרבי אלעזר בר תדאי כרבי שמעון. דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר''', כי הוא סובר שטלטול מהצד לא שמיה טלטול. אמר רבי אבא בשם רבי הונא, ורבי חגיי אמר בשם רבי זעירא, ורבי יוסה אמר בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעות בטיט, שמותר לטלטלו''', כי אתם רואים שהגומא, כיוון שהגומא לא מתקיימת בעפר תיחוח, אז לכן מותר לטלטל את זה, כי בעצם הוא לא עושה חריץ. '''כמה דאת אמר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''', כי החריץ עצמו שעושים בעפר תיחוח לא נחשב חריץ. '''אמר רבי יוסי: אף אנן תנינן''', כי הרי למדנו במשנה: פגש טמנה בתבן וחררה טמנה בגחלים, אז '''ניטלין בשבת''', אף שמזיז עפר, אבל כיוון שהגומא לא מתקיימת אז זה מותר. '''רבי יוסה ברבי בון: אין כאן ראיה שבעפר תיחוח מותר''', כי אפשר '''שהמשנה כרבי שמעון היא''', שהוא רבי שמעון הרי סובר דבר שלא מתכוון מותר. '''אמר רבי יוסי: מתניתין אמרה'''... שאסור גם בעפר תיחוח. מה הראיה? '''כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', שלא יחלקו בין עפר תיחוח לעפר שלא תיחוח. '''והא תנינן שביעית.''' איך אתה יכול להגיד זה רבי שמעון? הרי כתוב בהמשך שם. '''אית לך מימר שביעית כרבי שמעון?''' הרי לרבי שמעון בכלל מותר, אין איסור ספיחים בשביעית. אז אי אפשר לטעון לרבי שמעון. אתה רוצה להגיד שזה רבי שמעון? '''לה שביעית כרבי שמעון, דרבי שמעון מתיר בספיחי שביעית, ואת אמר הכין.''' לא, '''אף על גב דרבי שמעון מתיר בספיחי שביעית, אית ליה משום שביעית''' - הרי הוא מודה שיש במציאות שביעית. אי אפשר להגיד שזה רבי שמעון, כי הברייתא אומרת על זה: '''רבי שמעון קדושת שביעית על דרבי שמעון, אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית.''' אז יש פה את שניהם, גם קדושת שביעית וגם שביעית - הכוונה ספיחים, ולכן אי אפשר להגיד שזה כרבי שמעון. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כג עמוד א''' {{שוליים|ג_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כ|מותר לגרור כלים על גבי קרקע בשבת אף אם עלול להיווצר חריץ, כשאין כוונתו לכך]]''' * '''מקור:''' "בין כך ובין כך, תוחב בשפוד ובסכין ונוטל. אתייא דרבי אלעזר בר תדאי כרבי שמעון (בן יוחאי). דתני: לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון (בן יוחאי)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שיא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי שמעון בן יוחאי: תנא קמא אוסר לגרור מטה כסא וספסל וקתדרה שמא יעשה חריץ, ורבי שמעון בן יוחאי מתיר משום דבר שאין מתכוין * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שדבר שאין מתכוין מותר, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע להתיר גרירת כלים בשבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עז-ב-ג|בבלי עירובין עז ב — סולם קטן (מצרי, הניטל בקלות בשבת בלא מרא וחצינא) המונח על גבי שובך אינו ממעט את פתחיו לעני]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-ב-ז|בבלי שבת נ ב — יתד (סליקוסתא) התחובה בקרקע מותר לטלטלה בשבת אף בלא שנעצה ושלפה וחזר ונעצה בערב שבת]] {{שוליים|ג_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כא|מותר לטלטל כסא שרגליו משוקעות בעפר תיחוח, כשעשיית חריץ אינה מתכוונת ואינה פסיק רישא]]''' * '''מקור:''' "מתיר (דדבר שאינו מתכווין מותר ובלבד שלא יהיה פסיק רישא.) אמר רבי אבא בשם רבי הונא, ורבי חגיי אמרה בשם רבי זעירא, ורבי יוסה (אסי) אמרה בשם רבי אילא (אילעא): מודין חכמים לרבי שמעון (בן יוחאי) בכסא שרגלי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (אוסר דבר שאינו מתכוין) ~ רבי שמעון בן יוחאי (מתיר דבר שאינו מתכוין) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי, שדבר שאינו מתכוין מותר ובלבד שאינו פסיק רישא, ובעפר תיחוח מודים חכמים לר"ש שהגומא אינה מתקיימת, וכן הלכה ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כג-א-ו|בבלי ביצה כג א — אדם המוציא חצי שיעור בשבת בשגגה שנודע לו לאחר שהוציא את השאר בהמשך אותה עקירה, אם היה יכול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#לד-ב-ב|בבלי יומא לד ב — דבר שאינו מתכוין לעשות מלאכה, ואינה ודאית להיעשות אגב מעשהו - מותר]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כג עמוד ב<span class="yerum-runnum">52</span></div>תמן אמרין {{ירו"מ-ביאור|לגבי בישול}}: {{שוליים|ג_כב}}חמה מותרת, תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת. מתניתין פליגא על רבנין דהכא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. שנייא היא {{ירו"מ-הדגשה|שלא נאסר משום בישול אלא מפני}} שהוא עושה חריץ. אילו אמר {{ירו"מ-הדגשה|לא יטמיננה}} בקמח {{ירו"מ-הדגשה|שלא שיך בו חופר}}, יאות. מתניתין פליגא על רבנין דתמן, דתני [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצים על גב גג של סיד רותח {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-ביאור|חשש שיזיז עפר.}} ואין מגלגלין ביצים על גבי עפר רותח. מה עבדין לה רבנן דתמן? פתרין לה {{ירו"מ-הדגשה|דעת יחיד היא ו}}חלוקין {{ירו"מ-הדגשה|חכמים}} על [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל {{ירו"מ-הדגשה|ואוסרים אף בגג}}. על דעתין דרבנן דתמן {{ירו"מ-הדגשה|ניחא שאסרו}} מעשה שעשו אנשי טבריא, ועל דעתין דרבנן דהכא סלקת מתניתין כמעשה שעשו אנשי טבריא {{ירו"מ-הדגשה|שהלכה כמותם. אלו שמיחו בהם סוברים שתולדות חמה אסורים ואין הלכה כמותם}}. מעשה שעשו אנשי טבריא כו': בראשונה היו סותמין את הקמין {{ירו"מ-ביאור|פתחים שמהם יוצאים אדים}} מערב שבת ונכנסים ורוחצין בשבת. נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה והולכת בשבת, ואסרו להן רחיצה והתירו להן זיעה. נחשדו להיות נכנסין ורוחצין ואמרו: מזיעין היינו. ואסרו להן רחיצה וזיעה. היו שם שתי אמבטיות, אחת של מתוקין {{ירו"מ-הדגשה|שחוממה באור}} ואחת של מלוחין {{ירו"מ-הדגשה|מחמי טבריה}}. נחשדו להיות מגלין את הנסרין ורוחצין במתוקין והן אומרים: במלוחין רחצנו. ואסרו להן את הכל. כיון שנתגדרו היו מתירין להן והולכין. מתירין להן והולכין עד שהתירו להן מי מערה {{שוליים|ג_כג}}וחמי טבריא, ולא התירו הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות {{ירו"מ-הדגשה|שמא יסחט}}. ומי התיר הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות? [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן עקיבה|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן עקיבה. דתני: ג' דברים התיר [[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן עקיבה|°]]<nowiki/>רבי חנינא בן עקיבה: התיר {{ירו"מ-הדגשה|לטמון ב}}עצה שבים, והתיר כצוצרה {{ירו"מ-ביאור|שאם היה בה ארבע על ארבע עושה בה חור ושואב מים.}} {{שוליים|ג_כד}}והתיר הבאת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. תמן תנינן: הרוחץ במערה או במי טבריא {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מסתפג {{ירו"מ-הוסר|אפילו }}בעשר {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות, ולא יביאם בידו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: <br><br> <span id="דף_כד_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''תמן אמרין: חמה מותרת, תולדת חמה אסורה.''' '''רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת.''' '''מתניתין פליגא על רבנין דהכא: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה''', שהרי חול ואבק דרכים זה תולדות חמה. '''שנייא היא שהוא עושה חריץ''' - אלא מפני שהוא עושה חריץ. הרי כדי לטמון את הביצה הוא חופר בחול, לכן זה אסור. '''אילו אמר בקמח, יאות''' - ששם כל העניין רק של תולדות חמה ולא שייך בהם חופר, אז זה היה ראיה טובה. '''מתניתין פליגא על רבנין דתמן.''' יש משנה ארוכה שחולקת על רבנן של בבל. '''דתני רבי שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצים על גב גג של סיד רותח ואין מגלגלין ביצים על גבי עפר רותח.''' כלומר מותר על גבי סיד רותח ולא על גבי עפר רותח. בכל מקרה, שניהם זה תולדות חמה. מה ההבדל ביניהם? שבעפר רותח יש עניין של חפירה, שמא יחפור. '''מה עבדין לה רבנן דתמן? פתרין לה חלוקין על רבן שמעון בן גמליאל''' - זה דעת יחיד, וחכמים חוששים מרבי שמעון בן גמליאל ואוסרים אף בגג, כלומר גם אם אין בחול. '''על דעתין דרבנן דתמן מעשה שעשו אנשי טבריא''' - ניחא שהם אסרו, כי הרי מעשה שעשו אנשי טבריא זה בעצם תולדות חמה, אז אסור להם תולדות חמה. אבל '''ועל דעתין דרבנן דהכא סלקת מתניתין כמעשה שעשו אנשי טבריא''' - הרי שייך הדין כמעשה שעשו אנשי טבריא, בעצם ההלכה צריכה להיות כמו מעשה טבריא. ואתה אומר, אלו שביקשו בהם, הם סוברים שזאת חמה אסורה, אבל הלכה לא כמותם, אבל באמת מצד דין מותר. '''מעשה שעשו אנשי טבריא כו':''' '''בראשונה היו סותמין את הקמין מערב שבת ונכנסים ורוחצין בשבת.''' כלומר היו את הפתחים שמהם היו יוצאים אדים, היו סותמים בערב שבת, ואז נכנסים בשבת, פותחים את זה ורוחצים בשבת. '''נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה והולכת בשבת''', שידלקו כל השבת. '''ואסרו להן רחיצה והתירו להן זיעה''', כי זיעה לא צריך כל כך הרבה, לכן זה מספיק. אם רוצים מים חמים באמת צריך שאש תהיה גם בשבת, אבל אם רוצים רק שיהיה קצת אדים, אז לא צריך. '''נחשדו להיות נכנסין ורוחצין ואמרו: מזיעין היינו. ואסרו להן רחיצה וזיעה.''' '''היו שם שתי אמבטיות, אחת של מתוקין ואחת של מלוחין''', כלומר מחמי טבריה. '''נחשדו להיות מגלין את הנסרין ורוחצין במתוקין והן אומרים: במלוחין רחצנו. ואסרו להן את הכל.''' '''כיון שנתגדרו''', כלומר התחילו להקפיד, '''היו מתירין להן והולכין. מתירין להן והולכין עד שהתירו להן מי מערה וחמי טבריא, ולא התירו הבאת לונטיות.''' כלומר מגבת לא התירו להם, כי אם הוא התנגב בזה, זה כבר רטוב, שמא יבוא לשחות. '''ומי התיר הבאת לונטיות? רבי חנינא בן עקיבה. דתני: ג' דברים התיר רבי חנינא בן עקיבה: התיר עצה שבים''', כלומר בעצה - זה הירוק של המים, '''והתיר כצוצרה''', כלומר אם היה בור ארבע על ארבע, נניח מעל הכנרת, אז הוא התיר לעשות שם חור ולשאוב מים, ורואים כאילו שיש שם איזו מחיצה שיורדת עד המים. '''והתיר הבאת לונטיות''' - התיר להביא מגבת בשבת. '''תמן תנינן: הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג בעשר לונטיות, ולא יביאם בידו.''' כלומר, אפילו יסתפג בעשר לונטיות כך שאין כמעט מים, ולא שייך לו שם לשחות, גזרו. אמר שמואל - מה יעשה אדם שלמד רק את המשנה שאסרה ולא היה לב לו לחזור עוד, ולכן לא ידע שדעת המשנה קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות, הרי אחרי זה התירו את זה. אז אומר שמואל, מה יעשה מי שלא למד את כל המשניות ואת כל ההלכות - הוא יכול להיעצר במשנה הזאת שאומרת שאסור, אפילו יסתפג בעשר לונטיות לא יביאם, והוא לא הגיע למשנה שאומרת שהתירו את זה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כג עמוד ב''' {{שוליים|ג_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כב|האם מותר להטמין ביצה או תבשיל בחול או באבק דרכים חמים מפני חמה כדי שיצלו]]''' * '''מקור:''' "חמה מותרת, תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת. מתניתין פליגא על רבנין דהכא דתנן: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. שנייא היא שלא נאסר משום בישול אלא מפני שהוא עושה חר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ג, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבנן דהכא: בין חמה בין תולדת חמה מותרת ~ רבנן דתמן (מתניתין): חמה מותרת, תולדת חמה אסורה * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דתמן שאף תולדת חמה אסורה, ואילו האיסור במתניתין על הטמנה בחול אינו משום בישול אלא משום עשיית חריץ (גזירה שווה לטומן בדבר המוסיף הבל), וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להחמיר כדעה זו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#מא-א-ז|בבלי פסחים מא א — המבשל בחמי טבריה בשבת פטור מפני שאינה תולדת אש, ואינו כדרך בישול האסור מדאורייתא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לט-א-א|בבלי שבת לט א — מותר להטמין תבשיל בתולדות החמה כדי לשמור על חומו]] {{שוליים|ג_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כג|מותר לרחוץ בחמי טבריא בשבת אך אין להביא לשם אלונטיות מחשש סחיטה]]''' * '''מקור:''' "וחמי טבריא, ולא התירו הבאת אלונטיות שמא יסחט. ומי התיר הבאת אלונטיות? רבי חנינא בן עקיבה. דתני: ג דברים התיר רבי חנינא בן עקיבה: התיר לטמון בעצה שבים, והתיר כצוצרה (שאם היה בה ארבע על ארבע עושה בה חור" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שכו סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא האוסר הבאת אלונטיות שמא יסחט, ולא כרבי חנינא בן עקיבה שהתיר; הרמב"ם והשו"ע פסקו כת"ק * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-א|בבלי שבת מ א — חמין שהוחמו מערב שבת - האם מותר לרחוץ בהם למחר את כל הגוף או רק פנים ידים ורגליים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-ד|בבלי שבת מ א — רחיצה בחמי טבריה בשבת מותרת, שכן זיעתם עומדת במקומה ואין בכך משום מבשל בשבת]] {{שוליים|ג_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כד|אין להטמין ביצה בחול או באבק דרכים מפני החמה, אף אם ההטמנה אינה לחום גופו של חול]]''' * '''מקור:''' "והתיר הבאת אלונטיות. תמן תנינן: הרוחץ במערה או במי טבריא אפילו מסתפג בעשר אלונטיות, ולא יביאם בידו. אמר שמואל (בר אבא בר אבא): 📖 באר משה — דף כג עמוד ב תמן אמרין: חמה מותרת, תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כ, שו"ע או"ח סימן שא סעיף מח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבנן דהכא (בין חמה בין תולדת חמה מותרת) ~ מתניתין (חול ואבק דרכים אסורים) * '''הכרעה:''' נפסק כמתניתין שאוסרת, כדמסקינן דמתניתין פליגא על רבנן דהכא, ולכן פסקו הרמב"ם והשו"ע לאסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ט-א-ה|בבלי ביצה ט א — כל מקום שאסרו חכמים דבר מפני מראית העין, הרי הוא אסור אפילו בחדרי חדרים ובצנעה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ט-א-ו|בבלי ביצה ט א — בגדים שנשרו במים ברשות הרבים בשבת/יו"ט - אסור לשוטחם לדברי הכל]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד א<span class="yerum-runnum">53</span></div>{{ירו"מ-הוסר|אמר }}מה יעביד הדין סבורא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שלמד רק את המשנה שאסרה ולא}} יליף ולא שימש {{ירו"מ-הוסר|והדא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולכן לא ידע דהדא}} מתניתין קודם עד שלא {{ירו"מ-הוסר|התירוה}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}באת {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי התיר {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטיות. תני: אין משתטפין {{שוליים|ג_כה}}לא בחמין ולא בצונן. אמר רבי יודא בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ודא}}{{ירו"מ-הדגשה|הדא}} מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריא. דתני: הרוחץ בחמי טבריא, הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו {{ירו"מ-ביאור|שישנה מדרך שעושים בחול.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן מנסיא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן מנסיא אומר: אף הוא לא יזלף על עצמו, מפני שהוא מרבה את ההבל {{ירו"מ-ביאור|והרי עדין אסרו את הזעה,}} ומכבד את הקרקע. רבי אחא בר יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר יצחק|°]] עאל מיסחי עם רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] {{ירו"מ-הדגשה|במרחץ של}} {{ירו"מ-הוסר|בטרים}}{{ירו"מ-הדגשה|טרים}} בר יטסס. חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, אמר לו: כזה אסור בשבת, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] הוו חורנין מזלפין ונפל עליו, והוא אמר {{ירו"מ-ביאור|שאחרים יזלפו עליו.}} והא רבי לוונטי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ליונטי|°]] עאל מיסחי עם רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]? חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: לית אנן צריכין חששין ליחידייא {{ירו"מ-הדגשה|דעל עצמו מותר}}. רבי יצחק רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק רובא|°]] עאל מיסחי עם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, אמר לו: מהו מיתן צלוחיתא {{ירו"מ-הדגשה|שמן}} גו עגלתא {{ירו"מ-ביאור|בריכה עגולה שבה הרתיחו את המים?}}, אמר לו: הבא גו נטלא {{שוליים|ג_כו}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}היא נעשית ככלי שני. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, והלכות בית הכסא בבית הכסא. כהדא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אסור. {{שוליים|ג_כז}}מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ולא כן שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} שאיל לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: מה{{ירו"מ-הדגשה|ו}} לענות אמן במקום מטונף? והוא אמר: {{שוליים|ג_כח}}אסור. ואסור דאמרית לך אסור {{ירו"מ-הדגשה|היה לי להגיד במרחץ}}. אשכח תנאי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תני: {{שוליים|ג_כט}}אין שואלין הלכות המרחץ והלכות הכסא בבית הכסא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב כו'. חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת לשבת, רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} חד אמר: {{שוליים|ג_ל}}מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, וחרנה אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, הוי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] דו אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דאמרי}} אבלט שאל ללוי סריסא[[ביאור:עץ מסורת#לוי סריסא|°]]: אמאי מותר לשתות {{שוליים|ג_לא}}ואסור לרח{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ץ? אמר לו: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר לו: אין. אמר לו: ומכי הוא לה כלום? אמר לו: שלא תתפרץ {{ירו"מ-הדגשה|עם אחרים}}. אמר ליה: {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} שלא יתפרצו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: והלא כבר נאמר ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז]]) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" {{ירו"מ-הדגשה|ורחיצת כל הגוף אינה שוה לכל נפש}}. מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת.<br><br> <span id="דף_כד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ד. מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: רבי ירמיה ורבי זעירא ורב יהודה אמרו בשם שמואל: '''רבי התיר לונטיות'''. תני: '''אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן'''. אמר רבי יודא בר פזי: מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריא. ותני: '''הרוחץ בחמי טבריא, הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו''' כדי שישנה טיפה ממה שעושים בחול. רבי שמעון בן מנסיא אומר: '''אף הוא לא יזלף על עצמו, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע'''. כלומר למרות שבעצם התירו להתרחץ בחמי טבריא במי המערה, עדיין אבל אסור לזלף. אסור לזלף אפילו על עצמו מפני שהוא מרבה את ההבל, ולהזיע עדיין לא התירו. רבי אחא בר יצחק עאל מיסחי עם רבי אבא בר ממל בר יטסס. זה שם של אדם שלא היה לו בית מרחץ. חמא חד בר נש מזליף על גרמיה. אמר לו: '''כזה אסור בשבת, מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע'''. מה הדבר כזה? זה היה מדובר ביום חול. אז אמר לו: כזה דבר בשבת אסור, כי הוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע. רבי אבהו הוו חורנין מזלפין ונפל עליו, והוא אמר. כלומר אחרים זלפו על עצמם וזה עף עליו, והוא אסר את זה. ואומרת הגמרא: והא רבי לוונטי עאל מיסחי עם רבי יונה, חמא חד בר נש מזליף על גרמיה, ואמר: '''לית אנן צריכין חששין ליחידייא'''. כי על עצמו הרי מותר, אז הוא התיר את זה. ואומרת הגמרא: רבי יצחק רובא עאל מיסחי עם רבי, אמר לו: מהו מיתן צלוחיתא גו עגלתא. כלומר אם מותר לתת צלוחית שמן בתוך הבריכה של המים, ששם היה זה בעצם כלי ראשון. מים חמים, כשהשמן יהיה טיפה יותר נוזלי ויהיה קל לשוך אותו. אמר לו: הבא גו נטלא היא נעשית ככלי שני. כלומר שים את המים החמים בתוך כלי שני, ואת הצלוחית שים בתוכו. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: '''שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, והלכות בית הכסא בבית הכסא'''. כהדא דרבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם רבי מאיר, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אסור. מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ואומרים ששאל אותו שאלות במרחץ והוא ענה לו. ואומרת הגמרא: ולא כן שמואל שאיל לרב: מה לענות אמן במקום מטונף? והוא אמר: אסור, ואסור דאמרית לך אסור. כלומר זה שאמרתי לך שאסור - גם זה אסור היה להגיד לי, להגיד לך. כי לא אומרים דברים כאלה במרחץ. ואומרת הגמרא: אשכח תנאי תני: '''אין שואלין הלכות המרחץ והלכות הכסא בבית הכסא'''. יש ברייתא שאומרת שאין לומר גם את זה - אפילו הלכות שקשורות למרחץ אסור לומר במרחץ, ולהלכות בית הכיסא אסור להגיד בבית הכיסא. למדנו במשנה: אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב. אומרת הגמרא: '''חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת לשבת''', רב ושמואל, חד אמר: '''מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו''', וחרנה אמר: '''מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים'''. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתני שמואל: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, הוי רב דו אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. ואומרת הגמרא: חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא, אבלט שאל ללוי סריסא - אבלט השואל, שאל את לוי הסריס. אמר: אמאי מותר לשתות ואסור לרחוץ? אמר לו: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר לו: אין. אמר לו: ומכי הוא לה כלום? הרי הוא לא עושה כלום. אמר לו: שלא תתפרץ - עם אחרים. אמר ליה: שלא יתפרצו. כן, תתיר להם להתרחץ, אז יבואו גם לחמם בשבת. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: והלא כבר נאמר '''"אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם"'''. ורחיצת כל הגוף אינה שווה לכל נפש - לרחוץ פנים, ידיים, רגליים, זה שווה לכל נפש, כולם עושים את זה, אבל להתרחץ כל הגוף זה לא דבר שווה לכל נפש, ולכן אסור לחמם מים כדי לרחוץ כל גופו. ואומרת הגמרא: '''מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת'''. אמרנו שמוליאר זה בעצם כלי שיש לו בצד עוד איזה כלי קיבול קטן לגחלים, אז אם גרוף - כלומר גרוף את הגחלים - מותר לשתות בשבת. אומרת הגמרא: '''הא אם אינו גרוף, לא'''. אפילו אם זה כתום, אסור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כד עמוד א''' {{שוליים|ג_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כה|אין להזיע בשבת בין בחמין ובין בצונן לשם רפואה]]''' * '''מקור:''' "לא בחמין ולא בצונן. אמר רבי יודא בר פזי: הדא מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריא. דתני: הרוחץ בחמי טבריא, הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו (שישנה מדרך שעושים בחול.) רבי שמעון בן מנסיא אומ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שכו סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא שהזיעה בשבת אסורה משום שדומה לרפואה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-א|בבלי שבת מ א — חמין שהוחמו מערב שבת - האם מותר לרחוץ בהם למחר את כל הגוף או רק פנים ידים ורגליים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-ד|בבלי שבת מ א — רחיצה בחמי טבריה בשבת מותרת, שכן זיעתם עומדת במקומה ואין בכך משום מבשל בשבת]] {{שוליים|ג_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כו|מותר לשאול ולהשיב הלכות בית המרחץ ובית הכסא בתוך המקום עצמו]]''' * '''מקור:''' "שהיא נעשית ככלי שני. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, והלכות בית הכסא בבית הכסא. כהדא דרבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם רבי מאיר, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהושע בן לוי שמותר לשאול הלכות המרחץ במרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא, כמעשה דרבי שמעון בן אלעזר ורבי מאיר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ה|בבלי שבת מ ב — שמן חם נחשב כמבושל, ואיסור בישול בכלי שני חל גם עליו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ו|בבלי שבת מ ב — כלי שני אינו מבשל ואין בו משום בישול]] {{שוליים|ג_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_כז|האם מותר להדיח כלים בשבת לצורך המחר]]''' * '''מקור:''' "מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ולא כן שמואל (בר אבא בר אבא) שאיל לרב: מהו לענות אמן במקום מטונף? והוא אמר:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק לאיסור להדיח כלים שאין צריך להם באותה שבת, כדברי רב שאסר, ומקור לכך גם מהיקש למניעת עניית אמן במקום מטונף מטעם דומה; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-ב-א|בבלי ביצה כב ב — מותר לרבץ מים על רצפת הבית בשבת ויו"ט לכתחילה, שכן אינו מתכוון להשוות גומות; אך כיבוד (טאט]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קד-א-ז|בבלי עירובין קד א — אסור לנשים לשחק באגוזים או בתפוחים בשבת בגלילת/גלגול על הקרקע]] {{שוליים|ג_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ל|מי שמותחים בו יין וקינמון בשבת מותר להתרחץ בו]]''' * '''מקור:''' "מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, וחרנה אמר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתני שמואל (בר אבא בר אבא): מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו, הוי רב דו אמר: מרחיץ בהן כל גופו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שכו סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רב ~ שמואל: רב אמר מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים, שמואל אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו * '''הכרעה:''' נפסק כשמואל שמרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו בלבד, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-א|בבלי שבת מ א — חמין שהוחמו מערב שבת - האם מותר לרחוץ בהם למחר את כל הגוף או רק פנים ידים ורגליים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-א-ד|בבלי שבת מ א — רחיצה בחמי טבריה בשבת מותרת, שכן זיעתם עומדת במקומה ואין בכך משום מבשל בשבת]] {{שוליים|ג_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לא|אין רוחצים את כל הגוף בחמין ביום טוב]]''' * '''מקור:''' "ואסור לרחוץ? אמר לו: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר לו: אין. אמר לו: ומכי הוא לה כלום? אמר לו: שלא תתפרץ עם אחרים. אמר ליה: אף הכא שלא יתפרצו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק א, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן תקיא סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבן גמליאל, שרחיצת כל הגוף אינה כאוכל נפש ואינה שווה לכל אדם, ולכך אין בה משום "לכם", כנלמד מ"אך אשר יאכל לכל נפש" </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כד עמוד ב<span class="yerum-runnum">54</span></div>הא אם אינו גרוף {{ירו"מ-הדגשה|אפילו הוא קטום}}, לא. אמר רבי שיין[[ביאור:עץ מסורת#רבי שיין|°]]: מפני שהגחלים נוגעות בגופו. רבי חנינה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינה בריה דרבי הילל|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: מפני שהרוח נכנסת בגופו והגחלים בוערות {{ירו"מ-הדגשה|והקטימה בטלה ודאי}}. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מפני שהוא עשוי פרקים פרקים {{ירו"מ-הדגשה|שמחוברים בבדיל או עופרת ו}}הוא מתיירא שמא נתאכל דיבוקו והוא מוסיף מים. אנטיכי, אף על פי שגרופה, אין שותין ממנה. רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מפני שהיא מתחממת מכתליה. רבנן דקיסרין ורב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: אם היתה גרופה ופתוחה, מותר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ד|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ד"> <strong>מתני':</strong> מיחם שפינהו {{שוליים|ג_לב}}לא יתן לתוכו מים צונין בשביל שייחמו, אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן.<br><strong>גמ':</strong> רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: לא שנו {{ירו"מ-הדגשה|שנותן מים}} אלא לתוך הכוס {{ירו"מ-הדגשה|שהוא כלי שני}}, הא לתוכו {{ירו"מ-ביאור|של המיחם,}} לא {{ירו"מ-ביאור|ואפילו אם יתן הרבה מים אסור שחוששים שמא יתן מעט.}} אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: קשייתה קומי רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לא תני {{ירו"מ-ביאור|אי אפשר להעמיד את שיטתו}} {{ירו"מ-הוסר|ר יוחנן }}על סיפא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא תני על רישא. {{ירו"מ-הדגשה|הרי ברישא משמע שלא יתן לתוכו מים צונין}} בשביל שייחמו, הא להפשירן {{ירו"מ-הדגשה|מותר. ובסיפא נאמר: אבל נותן הוא לתוכו, משמע שאפילו לתוכו מותר אם נותן הרבה מים}}.{{ירו"מ-הוסר|לא}} {{ירו"מ-הוסר|אתא}}{{ירו"מ-הדגשה|אתו}} רבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] ורבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|בין בתוכו בין בכוס}} אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר. תני: נותנין חמין לתוך צונין, אבל לא צונין לתוך חמין {{ירו"מ-ביאור|דתתאה גבר}}. כדברי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי. ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}}: {{שוליים|ג_לג}}בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין מותר. במה דברים אמורים? בכוס. אבל באמבטי {{ירו"מ-ביאור|כלי ראשון,}} חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן מנסיא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן מנסיא מתיר {{ירו"מ-הדגשה|אף בכלי ראשון בנותן הרבה מים בכדי להפשיר}}. אתיא דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן מנסיא|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן מנסיא, ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי {{ירו"מ-הדגשה|שבכלי ראשון אוסר אף להפשיר. ד}}תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי אומר: {{שוליים|ג_לד}}ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה. דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. וחכמים {{שוליים|ג_לה}}אוסרין. ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כחכמים}}. יאות אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|שהרי בא רק להפשיר, שהרי יותר מכך יכוה}}. ומה טעמון דרבנן? ייבא כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי' במקום שאין היד שולטת, עד איכן? רבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] ורבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: כאן<br><br> <span id="דף_כה_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא: אמר רבי שיין: '''מפני שהגחלים נוגעות בגופו'''. כלומר הסיבה שאם הגחלים - אם זה כתום - אסור, זה כיוון שהגחלים נוגעות בגוף שאמרנו שיש שם כלי של מים וצמוד אליו כלי של גחלים, הכלי של הגחלים נוגע בכלי של המים. רבי חנינה בריה דרבי הילל אמר: '''מפני שהרוח נכנסת בגופו והגחלים בוערות'''. כלומר הוא אמר שהכתם לא יעזור הרבה, כי הרוח מהר מאוד תבעיר את זה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מפני שהוא עשוי פרקים פרקים''' שמחוברים בבדיל או בעופרת, '''והוא מתיירא שמא נתאכל דיבוקו והוא מוסיף מים'''. כלומר האדם מפחד שמא הכלי הזה יינתך, כלומר העופרת או הבדיל יותכו ואז הכלי יתפרק, ולכן אם הוא יראה שנגמרו המים אז הוא ילך ויוסיף מים, וזה כבר ממש מבשל בשבת. ואומרת הגמרא: '''אנטיכי, אף על פי שגרופה, אין שותין ממנה'''. אמרנו אנטיכי זה כלי בתוך כלי, שהכלי התחתון מכיל גחלים, ובכלי העליון יש מים. אז אין שותין ממנה. רבי חנניה, רבי יוסי, רבי אחא ורבי אבא אמרו בשם רבי יוחנן: '''מפני שהיא מתחממת מכתליה'''. כלומר כיוון שהכתלים עצמם, גם אם זה גרוף, הם עבים יחסית והם שומרים את החום, ולכן זה אסור. רבנן דקיסרין ורב הונא בשם רב: '''אם היתה גרופה ופתוחה, מותר'''. כי אם זה גרוף ופתוח, גם כן שהרוח נכנסת ומקררת את זה, אז אין מקום לאסור. הרי אתם רואים במשנה: '''מיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונין בשביל שייחמו, אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן'''. אומרת הגמרא: רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: '''לא שנו אלא לתוך הכוס''', שזה כלי שני, '''הא לתוכו''' - כלומר לתוך המיחם - לא. אפילו אם ייתן הרבה מים אסור, כי חוששים שמא ייתן מעט. אמר רבי מנא: קשייתה קומי רבי אבא. רבי יוחנן לא תני על סיפא ולא תני על רישא. כלומר רבי יוחנן לא מסתדר לא עם הרישא ולא עם הסיפא, כי משניהם - גם מהרישא וגם מהסיפא - משמע שמותר לתת הרבה מים. הרי ברישא משמע '''בשביל שייחמו''' - שלהפשיר, אם הוא שם כמות כדי שזה יפשיר אותם ולא יחמם אותם, אז מותר. וגם בסיפא: '''הא להפשירן''', משמע שאפילו לתוכו של המיחם מותר אם הוא נותן הרבה מים. אז זה בכל מקרה מותר, ורבי יוחנן לא כמו הרישא ולא כמו הסיפא. אומרת הגמרא: רבי אבא בר כהנא ורבי חייא בר אשי בשם רב: '''אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר'''. אם הוא שם כמות גדולה של מים שרק יפשיר, זה מותר. תני: '''נותנין חמין לתוך צונין, אבל לא צונין לתוך חמין'''. כי אז שתתא גבר - התחתון הוא גובר, כי בעצם ככה זה גם באש - החום מלמטה והכלי מלמעלה, ולכן יש מקום לגזור. זה '''כדברי בית שמאי'''. לפי בית שמאי מותר לתת רק אם התחתון הוא הצונן ואתה מוסיף מים חמים מלמעלה, אבל הפוך יהיה אסור. '''ובית הלל אומר: בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין מותר''', '''במה דברים אמורים? בכוס''' - שזה כלי שני. '''אבל באמבטי''' - שזה כלי ראשון - '''חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור'''. כי הוא כלי ראשון, כלומר מדובר שהוא לא על האש, כשהוא לא על האש אז גם לפי בית הלל מותר לתת רק חמין לתוך צונין ולא הפוך, כיוון ששתתא גבר. '''ורבי שמעון בן מנסיא מתיר''' - אף בכלי ראשון, אם הוא נותן הרבה מים בכדי להפשיר. הוא אומר לא משנה - אפילו אם התחתון הוא מים חמים, אם הוא נותן מספיק מים כדי להפשיר, אז מותר. ואומרת הגמרא: '''אתיא דרב כרבי שמעון בן מנסיא'''. רב שאמר שמותר לתת מים אם זה כדי להפשיר, זה כמו רבי שמעון בן מנסיא. '''ורבי יוחנן כרבי יוחנן בן נורי''', שהוא סובר שבכלי ראשון אסור אפילו כדי להפשיר, מהחשש שמא פעם הבאה הוא ייתן פחות. ותני, איפה ראינו את זה? '''תני רבי יוחנן בן נורי אומר: ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרין. ורבי יוחנן''' - סובר כמו חכמים. אומרת הגמרא: '''יאות אמר רבי מאיר'''. הרי אם הוא בא רק להפשיר, כשהוא שם את הידיים כנגד האש, או שהוא התרחץ בצונן והולך להתחמם, בוודאי איפה שהוא עומד זה רק כדי להפשיר, ולא כי אחרת הרי הוא יחווה אם הוא יישאר שם יותר. אז מה טעם דרבנן דמסרין? אומרת הגמרא: '''יבוא כי אדם אמר רבי זעירא בשם רב יהודה: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת'''. כלומר במקום שאין היד שולטת, אפילו להשאיר את זה זמן קצר רק כדי להפשיר - אסור. שואלת הגמרא: '''אפילו במקום שאין היד שולטת, עד איכן?''' מה זה נקרא אין היד שולטת? רבי יודה בר פזי ורבי סימון בשם רבי יוסי בן חנינה: '''עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית'''. אז זה הכוונה אין היד שולטת - שברור שהמקום חם, כלומר מקום שאם ישים את היד שם היא תיכווה, שם אסור. אומרת הגמרא: '''הכל מודין בכלי שני שהוא מותר'''. שואלת הגמרא: '''מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני?''' אמר רבי יוסי: כאן היד שולטת וכאן היד אינה שולטת. כלומר כלי שני יותר קר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כד עמוד ב''' {{שוליים|ג_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לב|מותר לתת מים צוננים להפשירם בכלי שני, אך אסור לתת מים צוננים אפילו רבים בתוך המיחם עצמו (כלי ראשון)]]''' * '''מקור:''' "לא יתן לתוכו מים צונין בשביל שייחמו, אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן. גמ : רבי אבא בר בריה דרבי חייא בר אבא ורבי חייא (רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי) אמרו בשם רבי יוחנן (בר נפחא): לא שנו שנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יב, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שהובא בירושלמי, שהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני קיים גם לענין הפשרה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע שאין נותנים מים צוננים בכלי ראשון אף להפשירם, שמא יתן מעט ויתחממו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#מ-ב-ג|בבלי פסחים מ ב — האילפס והקדירה שהעבירן מהאש כשהם רותחים - אין לתת לתוכן תבלין, אבל נותנים תבלין לתוך קערה ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מא-א-ד|בבלי שבת מא א — מיחם שפינו ממנו חמין אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו, אך מותר ליתן לתוכו מים מרובים]] {{שוליים|ג_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לג|האם מותר לערב מים קרים לתוך כלי ראשון של מים חמים בשבת]]''' * '''מקור:''' "בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין מותר. במה דברים אמורים? בכוס. אבל באמבטי (כלי ראשון,) חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור. ורבי שמעון בן מנסיא מתיר אף בכלי ראשון בנותן הרבה מים בכדי לה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יב, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן מנסיא (מתיר אף בכלי ראשון להפשיר) ~ רבי יוחנן בן נורי (אוסר בכלי ראשון אף להפשיר) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בן נורי שבכלי ראשון צונן לתוך חמין אסור אף להפשיר, ורק בכוס (כלי שני) מותר; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#מ-ב-ג|בבלי פסחים מ ב — האילפס והקדירה שהעבירן מהאש כשהם רותחים - אין לתת לתוכן תבלין, אבל נותנים תבלין לתוך קערה ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מא-א-ד|בבלי שבת מא א — מיחם שפינו ממנו חמין אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו, אך מותר ליתן לתוכו מים מרובים]] {{שוליים|ג_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לד|מותר להעמיד חבית מים כנגד המדורה כדי להפיג צינתה, ובכך לטבול ולהתחמם לאחר מכן]]''' * '''מקור:''' "ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה. דברי רבי מאיר. וחכמים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יד * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר ~ חכמים: רבי מאיר מתיר לטבול בצונן ולעלות ולהתחמם כנגד המדורה, וחכמים אוסרים מפני שנראה כמתחמם מן המדורה עצמה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי מאיר, שכן ההיתר להפיג צינה מתייחס גם למקרה זה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ב|בבלי שבת מ ב — אסור להניח קומקומוס של מים חמין על בני מעיים אפילו בחול, מפני הסכנה]] {{שוליים|ג_לה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לה|אין להפשיר מים חמים בשבת אלא במקום שהיד שולטת בהם]]''' * '''מקור:''' "אוסרין. ורבי יוחנן (בר נפחא) כחכמים. יאות אמר רבי מאיר שהרי בא רק להפשיר, שהרי יותר מכך יכוה. ומה טעמון דרבנן? ייבא כיי דאמר רבי זעירא בשם רב יהודה (נשיאה): מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור אפילו ל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שכו סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי מאיר ~ רבנן: ר"מ מתיר משום שרק מפשיר ולא מבשל, ורבנן אוסרים דחיישינן שיוסיף חמין ויבשל * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן, שהתירו רק במקום שהיד שולטת, שאין חשש בישול, כמבואר בטעמם בירושלמי בשם ר' זעירא בשם רב יהודה נשיאה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לח-ב-כ|בבלי שבת לח ב — מי סילון צונן שהתגלגלו באמת חמי טבריה בשבת - אסורים ברחיצה ובשתייה, וביום טוב - אסורים ברח]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לט-ב-ג|בבלי שבת לט ב — אסור לשטוף את כל גופו בשבת בין בחמין ובין בצונן, בין בכלי ובין בקרקע]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כה עמוד א<span class="yerum-runnum">55</span></div>היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שכשהוא על האש זה איסור תורה, ואסרו אף שאינו על האש}} ולא עשו הרחק לכלי שני. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא, ההן פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא. דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח {{ירו"מ-הדגשה|רואים שגם כלי}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו שלישי יכול להיות רותח, אלא שלא גזרו בכלי שני}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ה|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_לו}}האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.<br><strong>גמ':</strong> מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] אמר: {{שוליים|ג_לז}}אסור {{ירו"מ-הוסר|ועירוי}}{{ירו"מ-הדגשה|דעירוי}} {{ירו"מ-הדגשה|מכלי ראשון}} ככלי ראשון הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואסור}}. חיילה דרבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: בין קדשים קלים בין קדשי קדשים טעונים שטיפה ומרוק}}, אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שעירוי כבישול}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: תמן כלי חרס בולע {{ירו"מ-הדגשה|אף בעירוי}}, תבלין אינן מתבשלין {{ירו"מ-הדגשה|בעירוי}}. התיב רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: והתני אף בכלי נחושת כן? אית לך למימר כלי נחושת בולע? מהו לערות מן הקילוח {{ירו"מ-ביאור|כגון שמשליך התבלין באמצע הקילוח?}} אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]]: מחלוקת רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. רבי יצחק בר גופתא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר גופתא|°]] בעא קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: עשה כן {{ירו"מ-ביאור|עירה}} בשבת, חייב משום מבשל? עשה כן בבשר וחלב, חייב משום מבשל? אמר לו: כיי ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ואי זהו חלוט {{ירו"מ-ביאור|בישול}} ברור {{ירו"מ-הדגשה|שאף אם יאפה אחר כך פטור מחלה}}? כל שהאור מהלך תחתיו. {{ירו"מ-הוסר|וכא}}{{ירו"מ-הדגשה|אף הכא}}: איזהו תבשיל ברור? כל שהאור מהלך תחתיו {{ירו"מ-הדגשה|אבל עירוי לא. תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה: מלח {{ירו"מ-הוסר|בציר}}{{ירו"מ-הדגשה|כציר}}, יין {{ירו"מ-הוסר|בחומץ משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|כחומץ}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ו|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_לח}}אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ואם נתנו מבעוד יום, מותר. ואין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן. {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלין נר חדש אבל לא ישן}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}}:{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת}}.<br><strong>גמ':</strong> רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] בעי: כבה מבעוד יום ונתודע לו משחשיכה {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? חברייא בעו: כבה בשבת ונתודע לו בשבת הבאה {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}? אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אין לך ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} דבר שהוא בעינו {{ירו"מ-ביאור|שהוא ראוי לשימוש}} ואינו בהכנו<br><br> <span id="דף_כה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''ירושלמי שבת דף כה''' אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ד. מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא רבי ירמיה ורבי זירא, רבי יהודה אמר בשם שמואל, רבי התיר על אומתיות. תני הם משתתפים לא בחמין ולא בצונן. אמר עדה בר פזי אדם מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חמי טבריה. ותני האוחז בחמי טבריה הוא מזלף על עצמו, אבל אחרים לא יזלפו לו כדי שישנה טיפה ממה שעושים בחול. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף הוא לא זולף על עצמו מפני שהוא מרבה את האבל ומכבה את הקרקע. כלומר, למרות שבעצם התירו להתרחץ בחמי טבריה במי מערה, עדיין אבל אסור לזלף, אפילו על עצמו, מפני שהוא מרבה את האבל ולהזיע עדיין לא התירו. רבי אחא בר יצחק אזל מיסתכי עם אבא בר מימל במרחץ של טרימבי, שם של אדם שלא היה לו בית מרחץ. חד בר נש פזלף על גופיה, רבה אדם חד, ומטים, משפריץ על עצמו. אמר ליה כזה אסור בשבת מפני שהוא מרבה את האבל הוא מכבה את הקרקע. מה הדבר כזה? היה מדובר ביום חול. אז אמר לו כזה דבר בשבת אסור כי הוא מרבה את האבל, מכבה את הקרקע. רבי אבהו, אף ואחרים זלפים נפל עליו והוא אסר. כלומר אחרים זילפו על עצמם וזה נפל עליו. הוא אסר את זה. ואתא גמר והא רבי יונתן אזל מיסתכי עם רבי יונה. חד בר נש פזלף על גופיה ואמר לית לנו צריכין חשין ליחידא, כי על עצמו הרי מותר. אז הוא התיר את זה. ואתא גמר רבי יצחק רבעי אזל מיסתכי עם רבי, אמר ליה מה הוא מיתן צלוחית שמן גועא גלתא. כלומר אם מותר לתת צלוחית שמן בתוך הבריכה של המים, ששם היה זה בעצם כלי ראשון, מים חמים, כשהשמן יהיה טיפה יותר נוזלי ויהיה קל לשוך אותו. אמר ליה הוא, הוא גל אתא נטלא, שכלי שני ואז זה מותר. כלומר, שים את המים חמים בתוך כלי שני ואת הצלוחית שים בתוכו. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין להלכות המרחץ בבית המרחץ ולהלכות בית הכיסא בבית הכיסא. רבי שמעון אזל מיסתכי עם רבי מאיר. אמר ליה מה הוא לקלח? אמר ליה אסור. מה הוא להדיח? אמר ליה אסור. ואומרים שאל אותו שאלות להלכות המרחץ הוא ענה לו. ואתא גמר, ולאוכן אמר שמואל, שמואל שאל את רב מהו לאנוס אמן במקום מטונף? הוא אמר לו אסור, ואסור דאמרית לך, כלומר זה שאמרתי לך שאסור, גם זה אסור היה להגיד לך, כי לא אומרים דברים כאלה במרחץ. ואתא גמרא אשכח תנאי ותני: אין שואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ, ולהלכות בית הכיסא בבית הכיסא. כן, יש ברייתא שאומרת שלא גם את זה, אפילו הלכות שקשורות למרחץ אסור לומר במרחץ. ולהלכות בית הכיסא אסור להגיד בבית הכיסא. תנן, למדנו במשנה: אם ביום טוב חמין שיוחמו ביום טוב. אמרה התם הגמרא: חמין שיוחמו ביום טוב, וכן חמין שיוחמו מערב שבת לשבת. רב ושמואל, חד אמר מרחיץ בהם פניו, ידיו ורגליו, ואוחרנא אמר מרחיץ בהם כל גופו איברים איברים. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. ממה דתני שמואל מרחיץ בהם פניו, ידיו ורגליו, אז ענה רב דאמר מרחיץ בהם כל גופו איברים איברים. ואתא גמר: חד פילוסופוס שאל לבר כפרא. והכי דמר, שאלת שאל ללוי - אוולת, שהיה סריס, שאל את לוי. אמר: אם מותר לשתות ואסור לרחוץ? אמר לי: אם תראה סריס מחבק את אשתך, השמח לך? אמר לו: כן, נראה לי. אמר לו: מה אכיל להו כלום? הרי הוא לא עושה כלום. אמר לו: שלא תתפרץ עם אחרים. אמר לו: אף הכא שלא יתפרצו, תתיר להם להתרחץ, אז יבואו גם לחמם בשבת. כיוון שיצא, אמרו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם: הלא כבר נאמר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ורחיצת כל הגוף אינה שווה לכל נפש. כלומר לרחוץ פנים, ידיים, רגליים, זה שווה לכל נפש, כולם עושים את זה. אבל להתרחץ כל הגוף זה לא דבר שווה לכל נפש, ולכן אסור לחמם מים כדי לרחוץ כל גופו. ואתא גמר: '''מוליאר הגרוף, שותין ממנו בשבת'''. אמרנו שמוליאר זה בעצם כלי שיש לו בצד עוד איזה כלי קיבול קטן לגחלים. אז אם גרפו את הגחלים, מותר לשתות בשבת. ואתא גמר: '''אם אינו גרוף, אפילו אם זה כתום, אסור'''. ואתא גמר, אמר רבי זעירא: מפני שהגחלים נוגעות בגופו. כלומר הסיבה שאם הוא כתום אסור, זה כיוון שהגחלים נוגעות בגוף - שאמרנו שיש שם כלי של מים, וצמוד אליו כלי של גחלים, הכלי של הגחלים נוגע בכלי של המים. רבי חנינא בריה דרב אילא אמר: מפני שהרוח נכנסת בגופו וגחלים בוערות והכתיבה בצלע - ודאי, הוא אמר הכתיבה לא תעזור הרבה כי הרוח מהר מאוד תבעיר את זה. אמר רבי יוסי ברבי בון: מפני שעשוי פרקים פרקים שמחוברים בבדיל או בעופרת, ומתיירא שמא יתעקל דיבקו והוא מוסיף מים. כלומר האדם מפחד שמא הכלי הזה, כלומר העופרת או הבדיל, יותכו, ואז הכלי יתפרק, ולכן אם הוא יראה שנגמרו המים אז הוא ילך ויוסיף מים, וזה כבר ממש מבשל בשבת. ואתא גמר: '''אנטיכי, אף על פי שגרופה אין שותין ממנה'''. אמרנו אנטיכי זה כלי בתוך כלי - שהכלי התחתון מכיל גחלים, ובכלי העליון יש מים, ולכן אין שותה ממנה. רבי חנינא ורבי ירמיה ורבי אחא אמרו בשם רבי יוחנן: מפני שהיא מתחממת מקטליה. כלומר כיוון שהקטלים עצמם, גם אם זה גרוף, הם עבים יחסית והם שומרים את החום ולכן זה אסור. רבנן דקסרין ורב הונא אמרו בשם רב: אם היתה גרופה ופתוחה מותר. כי אם זה גרוף ופתוח, הרוח נכנסת ומקררת את זה, אז אין מקום לאסור. '''פרק ג'''' אומרת המשנה: '''מי חם שפינהו לא יתן לתוכו מים צוננים בשביל שיחמו, אבל נותנו הוא לתוך הכוס או לתוך הקיתון כדי שיצננו'''. אומרת הגמרא, רבי אבא בר ברדי רבי חייא בר אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן: לא שנו שנותן מים אלא לתוך הכוס, שזה כלי שני, אבל לתוך המי חם עצמו אסור, אפילו אם ייתן הרבה מים אסור, כי חוששים שמא ייתן מעט. אמר רבי מנא: קשייתא קמיה רבי אבא: רבי יוחנן לא תני על סיפא ולא תני על רישא. כלומר רבי יוחנן לא מסתדר לא עם הרישא ולא עם הסיפא, כי הרי משניהם - גם מהרישא וגם מהסיפא - משמע שמותר לתת הרבה מים. הרי ברישא משמע '''לא ייתן לתוכו מים צוננים בשביל שיחמו''' - משמע שלהפשיר, אם הוא שם כמות כדי שזה יפשיר אותם, מותר. וגם בסיפא נאמר "אבל נותן לתוכן", משמע שאפילו לתוכו של המי חם מותר אם הוא נותן הרבה מים. אז זה בכל מקרה מותר. אז רבי יוחנן לא כמו הרישא, לא כמו הסיפא. אומרת הגמרא, אתא רבי אבא בר כהנא ורבי חייא בר אשי ואמרו בשם רב: בין בתוכו בין בכוס, אם לחממן אסור, אם להפשירן מותר. אם הוא שם כמות גדולה של מים שרק יפשיר - זה מותר. תני: '''נותנין חמין לתוך צונן, אבל לא צונן לתוך חמין''', כי הזריז - תתא גבר. התחתון הוא הגובר, כי בעצם ככה זה גם אש - החום מלמטה והכלי מלמעלה, ולכן יש מקום לגזור. זה כדברי בית שמאי. שמותר לתת רק אם התחתון הוא הצונן ואתה מוסיף מים חמים מלמעלה, אבל הפוך יהיה אסור. '''בית הלל אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר'''. אבל בכוס, שזה כלי שני. אבל באמבטי שזה כלי ראשון, אז גם בית הלל מודים ש'''נותנין חמין לתוך צונן''' ולא לתוך חמין אסור. כי כלי ראשון כמובן מדובר שהוא לא על האש, אז גם לפי בית הלל מותר לתת רק חמין לתוך צונן ולא הפוך, כיוון שתתא גבר. '''ורבי שמעון בן אלעזר מתיר אף בכלי ראשון''' אם הוא נותן הרבה מים כדי להפשיר. הוא אומר לא משנה, אפילו אם התחתון הוא מים חמים, אם הוא נותן מספיק מים כדי להפשיר אז מותר. ואתא גמרא: אטו רב כרבי שמעון בן אלעזר. רב שאמר שמותר לתת מים אם זה כדי להפשיר, זה כמו רבי שמעון בן אלעזר. ורבי יוחנן שאמר שאסור, זה כמו רבי יוחנן בן נורי, שהוא סובר שבכלי ראשון אסור אפילו כדי להפשיר, מהחשש שמא פעם הבאה הוא ייתן פחות. ותני, איפה ראינו את זה? דתני, '''רבי יוחנן בן נורי אומר: ממלא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתחם, אלא בשביל שתפיג צנתה. יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומסתפג כנגד המדורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרין'''. ורבי יוחנן סובר כמו חכמים. אומרת הגמרא, לכאורה תיתי מרבי מאיר. הרי אם הוא בא רק להפשיר, כשהוא שם את הידיים כנגד האש או שהוא התרחץ בצונן והוא הולך להתחמם, אז זה ודאי - איפה שהוא עומד זה רק כדי להפשיר ולא כדי להתחמם, כי אחרת הרי הוא ייחווה אם הוא יישאר שם יותר. אז מה טעם דרבנן, מה הם אוסרים? אומרת הגמרא, אמר רבי זעירא בשם רבי יהודה: '''מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו'''. כלומר במקום שאין היד שולטת, אפילו להשאיר את זה זמן קצר רק כדי להפשיר - אסור. שואלת הגמרא, מקום שאין היד שולטת בו עד כדון? מה זה נקרא "אין היד שולטת בו"? רבי אבהו פזי ורבי שמעון אמרו בשם רבי יוסף ברבי חנינא: עד שנותן אותו ותרד עליו וכבתה - זה הכוונה אין היד שולטת בו. כלומר, ברור שהוא במקום חם, אבל מקום שאם ישים את היד שלו היא תיכווה, שמה אסור. אומרת הגמרא, הכל מודים בכלי שני שהוא מותר. שואלת הגמרא, מה בכלי ראשון לכלי שני? אמר רבי יוסי: '''כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת'''. כלומר כלי שני יותר קר. אמר רבי יונה: לא, '''כאן וכאן אין היד שולטת'''. כלומר כלי שני הרי פעמים הרבה יותר חם אפילו מכלי ראשון, אלא שעשו הרחק לכלי ראשון, כיוון שמהתורה רק כלי ראשון שהוא על האש - רק זה אסור מהתורה. כלי ראשון שהוא לא על האש לא אסור מהתורה. אז חכמים גזרו גם בכלי ראשון שהוא לא על האש, אבל לא עשו הרחק לכלי שני. כלי שני זה כבר הרחקה רחוקה מדי - בכלי שני לא עשו הרחק ולכן מותר לתת לתוך כלי שני. אמר רבי מנא: '''ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא'''. כלומר כלי של אורז שמוציאים את האורז מתוכו, אפילו אם מעבירים אותו כמה כלים הוא עדיין רותח. רואים מכאן שהחום לא קשור לכלי ראשון או שני או שלישי, כי בעצם החום נשמר, כמו לדוגמה באורז וכדומה, נשמר אפילו אם מעבירים אותו כמה כלים. '''והדין פינכא דגריסא''' גם כן '''מסייע ליה לאבא'''. שוב פעם, '''דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח'''. רואים שגם כלי שני, אפילו שלישי, יכול להיות רותח, אלא שבעצם לא גזרו חכמים בכלי שני. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כה עמוד א''' {{שוליים|ג_לו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לו|אין לתת תבלין לתוך אילפס וקדירה שהועברו מן האור כשהם רותחים, אבל מותר לתת תבלין לתוך קערה או תמחוי]]''' * '''מקור:''' "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. גמ : מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף ט * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (אין לתת תבלין לקערה ותמחוי אלא רק לאלפס וקדירה כשהם רותחים אסור, לקערה מותר) ~ רבי יהודה (לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר) * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, שהאיסור הוא באלפס וקדירה רותחים ומותר בקערה ותמחוי, כנוסח הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#מ-ב-ג|בבלי פסחים מ ב — האילפס והקדירה שהעבירן מהאש כשהם רותחים - אין לתת לתוכן תבלין, אבל נותנים תבלין לתוך קערה ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מא-א-ד|בבלי שבת מא א — מיחם שפינו ממנו חמין אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו, אך מותר ליתן לתוכו מים מרובים]] {{שוליים|ג_לח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לח|אין נותנים כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף]]''' * '''מקור:''' "אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ואם נתנו מבעוד יום, מותר. ואין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן. מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כג, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרישא דמתניתין דאין נותנים כלי לקבלת השמן, אלא אם הניחו מבעוד יום; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ג-ב-ב|בבלי ביצה ג ב — ביצה שנולדה בספק שבת/יום טוב - הספק אסור, ואם נתערבה באלף כולן אסורות משום שהוא דבר שיש לו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כה עמוד ב<span class="yerum-runnum">56</span></div> אלא דבר אחד בלבד {{ירו"מ-הדגשה|נר הדולק בשבת שהוא מוקצה מחמת איסור}}. התיב רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הרי {{ירו"מ-הדגשה|מותר}} שמן בנר, הרי בעינו הוא ואינו בהכנו {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|לכן}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה שאני התם דלכך}} נתנו משעה ראשונה שיכלה בנר {{ירו"מ-הדגשה|ודחאו בידים}}. התיב ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: הרי חיטין {{ירו"מ-הוסר|בזריעה}}{{ירו"מ-הדגשה|שזרעם}}, בעינן הן ואינו בהכנו {{ירו"מ-הדגשה|אף התם}} לכך נתנו משעה ראשונה שיכלו בקרקע. התיבון: הרי ביצים לאפרוחים, הרי בעינן הן ואינן בהכנן, לכך נתנן משעה ראשונה שיעשו אפרוחים. התיב רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: הרי עיטורי סוכה, הרי בעינן הן ואינן בהכנן. שנייא היא דאמר רבי אבמרי אחוי דרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבמרי אחוי דרבי יוסי|°]]: כל שבעה הן בטילין על גב סוכה {{ירו"מ-הדגשה|שהוקצה למצוותו}}, מיכן והילך {{ירו"מ-ביאור|בשמיני עצרת,}} בהכנו הן. התיב רבי חיננה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]: הרי מוכין {{ירו"מ-ביאור|מוקצה מחמת חסרון כיס}} {{ירו"מ-הוסר|שנתפזרו}}{{ירו"מ-הדגשה|שטמן בהם}}, הרי בעינן הן ואינן בהכנן. {{ירו"מ-הוסר|הכא בכלים ומה דאת אמר תמן באכלין }}התיב רבי נסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי נסא|°]]{{ירו"מ-הוסר|רק}}: הרי מוקצה {{ירו"מ-ביאור|גרוגרות וצימוקים}} שיבש ולא נגע בו {{ירו"מ-ביאור|לא ידע שיבש קדם שבת}}, הרי הוא בעינו ואינו בהכנו. {{ירו"מ-הדגשה|מה דאמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]]{{ירו"מ-הוסר|הכא}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בכלים {{ירו"מ-הוסר|ומה דאיתמר }}תמן, באכלין {{ירו"מ-הדגשה|או מוכין שאין עליהם תורת כלי}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ז|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ז"> </span> <strong>מתני':</strong>{{שוליים|ג_לט}}מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת.<br><strong>גמ':</strong> התיב רבי חייא בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אחא|°]]: והא תנינן<br><br> <span id="דף_כו_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כה עמוד ב''' {{שוליים|ג_לט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_לט|מותר לטלטל נר חדש בשבת, ואילו נר ישן (שהודלק בו ודעך) אסור בטלטול]]''' * '''מקור:''' "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. גמ : התיב רבי חייא בר אחא: והא תנינן עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|רושלמי_מאיר_מסכת_שבת_דף_כו.ogg ירושל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רעט סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (חכמים) ~ רבי שמעון בן יוחאי: לתנא קמא נר חדש מטלטלין ולא ישן, מפני שהישן נעשה בסיס לדבר האסור בין השמשות ואין לו הכנה; לרבי שמעון כל הנרות מטלטלין חוץ מהדולק בשבת עצמה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא (לא כרבי שמעון), וכפי שהעלה רבי חייא בר אחא מקושיית הסל שגם דבר שהיה בו היתר ונאסר עם ביטול תשמישו נאסר בטלטול; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-א-ג|בבלי שבת מד א — נר שהיה דולק בשבת ונכבה, מותר לטלטלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-ב-א|בבלי שבת מד ב — מיטה שיוחדה למעות ולא הונחו עליה מעות בבין השמשות - מותר לטלטלה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד א<span class="yerum-runnum">57</span></div>כופין {{ירו"מ-הדגשה|את ה}}סל {{ירו"מ-הוסר|לפני}}{{ירו"מ-הדגשה|בפני}} {{ירו"מ-הוסר|האפרוחים}}{{ירו"מ-הדגשה|האפרוחין}} שיעלו ושירדו {{ירו"מ-הדגשה|עלה אסור לטלטלו, והרי הסל בהכנו ואסור}}? אמרין: הדא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}}. דתני: {{ירו"מ-הוסר|כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת דברי רמ ר יודא }}אומר: נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת. דברי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] תריהן {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חד אמר, דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו באופן חד פעמי, גם עליו אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|שכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ו}}אסור. וחרנה אמר: כל שייחדו לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד, רק עליו אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא ו}}אסור. ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] שאל: ההן {{ירו"מ-הוסר|ליבנה}}{{ירו"מ-הדגשה|לבינה}}, לא כמיוחד לאיסור הוא {{ירו"מ-הדגשה|שהרי עומדת לבנין}}? הוי הוא ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו{{ירו"מ-הדגשה|א}} אמר: כל המיוחד לאיסור אסור. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: מיוחד {{ירו"מ-הדגשה|לשעה אחת}}, כל שכן ייחדו {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד}}. ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: ייחדו {{ירו"מ-הדגשה|לתמיד}}, הא מיוחד {{ירו"מ-הדגשה|לשעה}} לא. מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו לשעה}} אסור. דתנינן תמן: {{שוליים|ג_מ}}{{ירו"מ-הוסר|מוכנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מוכני}} {{ירו"מ-ביאור|גלגל של עגלה המיועדת לכלים. לרמב"ם מגירה של ארון}} שלה, בזמן שהיא נשמטת, אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה {{ירו"מ-ביאור|להיות כלי הבא במידה שאינו מקבל טמאה.}} ואינה מצלת עמה באהל המת {{ירו"מ-ביאור|שאם הייתה נמדדת עמה והיה בה שיעור ארבעים סאה, לא הייתה מקבלת טומאה והייתה חוצצת בפני הטמאה.}} ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות. ותני על{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת {{ירו"מ-הדגשה|רואים שאף שהיו עליה מעות בין השמשות כיוון שלא יחדה לכך לתמיד, מותר לטלטלה. ולא אמרינן דכיוון דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא}}. אמר רב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כבה, מותר לטלטלו. אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|ולא היי בסיס לדבר אסור לדעת כולם שהרי אינא מיוחדת אפילו לשעה לכך}}? לית את יכיל {{ירו"מ-הדגשה|להעמידה בשוכח}}, דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות. אית {{ירו"מ-הדגשה|לך}} מימר הכא דברי הכל היא בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|הרי המעות עליה, אלא ודאי אפילו בהניחם}}? מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור אסור.<br><br> <span id="דף_כו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כ"ו. אנחנו חותכים מהמשנה בדף הקודם, פרק ג' הלכה ז'. אומרת המשנה: "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן". רבי שמעון אומר: "כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת". במשנה הקודמת אמרנו שרבי יוחנן אומר שאין לרבי שמעון דבר שהוא בעינו, כלומר הוא לשימוש ואינו בהכנו, כלומר והוא מוקצה, חוץ מנר הדולק בשבת. ככה הסיימנו בדף הקודם. "°רבי חייא בר רבה תני: כופין סל בפני אפרוחין שיעלו ושירדו". עלו, אסור לטלטלו, והרי הסל אחרי שהם ירדו הוא בהכנו, אבל בכל זאת אסור. אמרין: הדא דרבי יהודה, כלומר באמת זה לדעת המשנה הזאתי היא דעת רבי יהודה שהוא סובר שיש מוקצה, ולכן אם אפרוחים היו על הסל, אז גם אחרי שהם ירדו, הסל נשאר באיסורו. איפה ראינו את הדעה של רבי יהודה? "תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת, זה דברי רבי מאיר". כלומר, לפי רבי מאיר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו בשבת. °רבי יהודה אומר: '''נר חדש מותר לטלטלו, וישן אסור לטלטלו''', כי הוא סובר שיש גם מוקצה מחמת מיאוס. לכן נר ישן שהדליקו בו פעם אחת אפילו, נר חרס, הוא כבר מאוס ואסור לטלטלו, גם אפילו אם לא הדליקו בו בשבת. °רבי שמעון אומר: '''כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת'''. כלומר, בזמן שהוא דולק, בניגוד לרבי מאיר. רבי מאיר אומר: מספיק שהדליקו בו בשבת, אפילו אחרי שהוא כבה אסור לטלטלו. ואילו לפי רבי שמעון רק אם הוא דולק בשבת, בזמן שהוא דולק אסור לטלטל אותו, אבל אם הוא כבה מותר לטלטלו. בעצם אנחנו רואים שהמשנה הזאתי שאומרת שהאפרוחים אם עלו על הסל, אז גם אחר שהם ירדו ממנה זה יהיה אסור - זה מתאים לדעת רבי יהודה שהוא סובר שיש מוקצה מחמת מיאוס. אומרת הגמרא למדנו בהיתר. "תני: כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו בשבת, דברי רבי מאיר". למה? כי רבי מאיר סובר דמיגו דאיתקצאי בין השמשות, איתקצאי לכולי יומא. כלומר, כיוון שזה היה מוקצה בתחילת השבת, מחמת איסור כי זה דולק, אז גם אחרי שזה כבה זה אסור כל היום. אומרת הגמרא: "°רבי ירמיה ורבי אבא תריהן בשם רבי יוחנן: חד אמר, דברי רבי מאיר". רבי מאיר סובר שכל המיוחד לאיסור אסור אפילו באופן חד פעמי. כלומר, אם אדם השתמש בחפץ לאיסור, אפילו חד פעמי בין השמשות, אז גם על זה אמר רבי מאיר שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "וחרנה אמר" - לא, רק אם ייחדו לאיסור לתמיד, רק עליו אמר רבי מאיר שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה דרבי ירמיה שאל: ההן, לא כמיוחד לאיסור הוא?" כי הרי זה עומד לבניין. "הוי הוא דו אמר: כל המיוחד לאיסור אסור". כלומר, כיוון שהוא שאל לגביו, הוא אמר האם זה לא כדבר שמיוחד לאיסור תמיד? רואים מכאן שהוא סובר שמה שנאמר לדעת רבי מאיר, שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא, זה נאמר רק על דבר שהוא מיוחד לעולם לאיסור. אומרת הגמרא: "מאן דמר: מיוחד, כל שכן ייחדו". כלומר, שאפילו דבר שמיוחד רק לשעה אחת, גם עליו נאמר כיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא, אז כל שכן אם הוא דבר שמיוחד לתמיד. "ומאן דמר: ייחדו, הא מיוחד לא" - אבל מאן דאמר, דווקא אם ייחדו לתמיד, אבל אם ייחדו רק לשעה על זה לא אמר את זה. ואומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל המיוחד לאיסור אסור". מה הראיה? "דתנינן תמן: שלה", כלומר זה מין ארון גלגל, ארון עם גלגלים. הגלגל של העגלה, המוכני שלה, "בזמן שהיא נשמטת" - אם הגלגלים האלה נשמטים אז "אינה חיבור לה". כי אנחנו יודעים שכלי שבא במידה, כלומר שהיא ביותר מארבעים סאה, אז הוא לא מקבל טומאה. אם הגלגל נשמט, אז הוא לא נחשב חלק מהארון הזה ולא מודדים אותו ביחד עם הארון לבדוק האם יש פה ארבעים סאה. "ואינה מצלת עמה באהל המת" - כי אם זה היה נמדד עמה והיה פה ארבעים סאה אז זה לא מקבל טומאה, וכלי שלא מקבל טומאה הוא חוצץ בפני הטומאה. אבל אם הוא נשמט אז זה לא נמדד עמו, אז אם אין פה ארבעים סאה אז היא לא חוצצת בפני הטומאה. "'''ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות'''". כלומר, אם יש מעות על המוכני הזה אז אסור לגרור את זה בשבת. "'''ותני על ה: היו עליה מעות ונפלו, נגררת'''". כלומר, אם המעות היו עליה בין השמשות והן נפלו, אז זה מותר. רואים מכאן שלמרות שזה היה בין השמשות, כיוון שלא ייחד את הגלגל להניח עליו את המעות, אז מותר לטלטל אותו ולא אומרים כיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. "אמר רב ששת: דרבי שמעון היא" - זה דעת רבי שמעון. °רבי שמעון אמר: '''כבה, מותר לטלטלו'''. הוא סובר שאפילו נר שהדליקו בשבת, אם כבה, מותר לטלטל את הנר. אז גם כאן המוכני הזה, ברגע שהמעות נפלו, מותר לטלטל אותו. שואלת הגמרא: "אמרין: למה לית אנן פתרין לה דברי הכל היא בשוכח?" למה אתה מעמיד את זה שהוא הניח את המעות על הגלגל, ואחרי שהם נפלו מותר, ואומר שזה רק לדעת רבי שמעון? תעמיד את זה בשוכח, שהוא שכח את המעות שם, ואז זה לא נעשה בסיס לדבר האסור, וכולם מודים שזה לא בסיס לדבר האסור, ולכן אחרי שזה נפל יהיה מותר לטלטל את זה. ואומרת הגמרא: "לית את יכיל", אי אפשר להעמיד את זה בשוכח. למה? כי הרי ההמשך של הברייתא: "'''דתנינן תמן: אם אינה נשמטת, חיבור לה ונמדדת עמה ומצלת עמה באהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות'''". כלומר, אם זה מחובר, אז אף על פי שיש עליה מעות מותר לגרור את הארון בשבת. "אית מימר הכא דברי הכל היא בשוכח?" הרי שם מדובר שהמעות נמצאים עליה ואף על פי כן מותר, ושם זה לא קשור אם שוכח או לא שוכח. כיוון שבסיפא אין הבדל בין שוכח או הניח, אז גם ברישא צריך להיות אותו דין שאין הבדל בין שוכח להניח. לכן חייבים להגיד שהמשנה היא דרבי שמעון, ולא דברי הכל. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כו עמוד א''' {{שוליים|ג_מ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מ|אין לגרור עגלה שבת אם יש בתוכה מעות שעלולים להישמט ולהתגלגל]]''' * '''מקור:''' "מוכני (גלגל של עגלה המיועדת לכלים. לרמב"ם מגירה של ארון) שלה, בזמן שהיא נשמטת, אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה (להיות כלי הבא במידה שאינו מקבל טמאה.) ואינה מצלת עמה באהל המת (שאם הייתה נמדדת עמה והיה בה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ג, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם בהלכות כלים פ"ג ה"ה, שהמוכני הנשמטת אינה חיבור לעגלה, ולכן כשיש בה מעות אין גוררים אותה בשבת שמא ישמט ויוציא המעות לרשות אחרת </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כו עמוד ב<span class="yerum-runnum">58</span></div> דתנינן: {{שוליים|ג_מא}}האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: פתר לה רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|וקשה גם}} {{ירו"מ-הוסר|ומן}}{{ירו"מ-הדגשה|מן}} {{ירו"מ-הוסר|דבתרה}}{{ירו"מ-הדגשה|דבתרא}} {{ירו"מ-ביאור|מהסיפא.}} {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] בשוכח? מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל {{ירו"מ-הוסר|המיוחד}}{{ירו"מ-הדגשה|שיחדו}} לאיסור לתמיד אסור. דתנינן: {{שוליים|ג_מב}}כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני על{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר רבי בון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: תיפתר במאוס {{ירו"מ-הדגשה|שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד}}. אמר לו: והתני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ג_מג}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|שיש מוקצה מחמת איסור}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. בעון קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: את מה את אמר? אמר לון: אני אין לי אלא משנה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הדל{{ירו"מ-הדגשה|י}}ק{{ירו"מ-הדגשה|ו}} בשבת. רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] הורי באטרבוליס: {{שוליים|ג_מד}}מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] קומי רבי חלבו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלבו|°]] לא {{ירו"מ-הדגשה|הוו}} מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. קומי רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] מעברין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} סלק גבי רבי תנחום בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בריה דרבי חייא|°]], בעא מיעברתיה קומוי. אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|אתה רוצה להעביר}}? רבי יוסה גלילייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה גלילייא|°]] סלק קומי יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#יוסי בן חנינה|°]], בעא מעברתיה. אמר לו: מאן שרא לך? {{ירו"מ-הדגשה|הרי}} אשכחת רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אילין דאסרין {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|מצד אחד}}, רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]{{ירו"מ-הוסר|אילין דאסרין חדא רבי יהושע }}{{ירו"מ-הוסר|ורשבל}} אילין {{ירו"מ-הוסר|דרשי}}{{ירו"מ-הדגשה|דשרי}} {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|מצד שני לכן נשאר בספק ואין להתיר. אמר}} רבי אלעזר בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בר חנינה|°]]: מעשה היה וטילטלו {{ירו"מ-הוסר|פומטר}}{{ירו"מ-הדגשה|פמוט}} {{ירו"מ-הדגשה|שעליו היה מונח נר חרס}} מתחת הנר בשבת {{ירו"מ-ביאור|אחר שכבה.}} מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו {{ירו"מ-הוסר|פומטר}}{{ירו"מ-הדגשה|פומט}} יהא אסור {{ירו"מ-הדגשה|שהיה בסיס לנר}}. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר {{ירו"מ-הדגשה|אחר שכבה}}. אלא כן אנן קיימין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הוסר|דו }}אמר: נר מאוס, פמוט אינו מאוס. תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת.<br><br> <span id="דף_כז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל המיוחד לאיסור אסור". חולקת על מי שאומר שרק דבר שהוא קבוע לאיסור נאסר. "דתנינן: '''האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת'''". כלומר, אבן זה תמיד מוקצה, זה משהו שהוא מיוחד תמיד לאיסור, ואף על פי כן אתה רואה שאם מניחים אותה על החבית, ורוצה לפתוח את החבית, הוא יכול להטות את החבית, האבן תיפול ואז הוא יכול להשתמש בחבית. רואים מכאן שלמרות שדבר שהוא מיוחד לאיסור, זה לא נאסר. "°רבי אבא °רבי חייא בר אשי: פתר לה רב° בשוכח", כלומר מדובר שהוא שכח את האבן, אז החבית לא נעשית בסיס לאבן. אומרת הגמרא וקשה גם על הסיפא: "'''היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת'''". כלומר, מותר להרים את החבית עם האבן, ולכאורה קשה - איך מותר להזיז את החבית? הרי החבית עצמה היא בסיס לדבר האסור. ואומרת הגמרא: גם כאן פתר לה רב בשוכח - לא מדובר שהוא הניח את האבן על החבית ואז החבית נעשית בסיס לאבן, אלא שהוא שכח את האבן. ואומרת הגמרא: "מתניתין פליגא על מאן דמר: כל לאיסור לתמיד אסור. דתנינן: '''כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו'''". "ותני על ה: '''עלו מאליהן, אסור לטלטלן'''" אף שלא יחדן לתמיד. כלומר, למרות שהוא בעצם לא ייחד אותם תמיד, רואים מכאן שאפילו אם לא ייחד לתמיד, גם כן זה אסור, ולא רק אם ייחד לתמיד. "אמר רבי בון בר חייא קומי רבי זעירא: תיפתר במאוס". כלומר, מדובר בסל שהוא מלוכלך ולא אכפת לו שזה יישאר תמיד לאפרוחים, אז בעצם מדובר כאן שהוא ייחד את הסל הזה לאפרוחים לתמיד. "אמר לו: והתני רבי הושעיה: אפילו סאה, אפילו תרקב? אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן?" כלומר, אתה יכול להגיד את זה על סל, אבל סאה וטרקב שייך בהם להגיד שהם מאוסים? אדם מפקיר אותם בגלל שהם התלכלכו? "רבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבי מאיר" שיש מוקצה מחמת איסור. "שמואל אמר: הלכה כרבי יהודה" - שגם יש מוקצה מחמת מיאוס. "רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון" - שאין מוקצה, ורק אם זה דולק, בזמן שזה דולק, אז אסור לטלטל את זה. ואומרת הגמרא: "בעון קומי רבי יוחנן: את מה את אמר?" מה אתה סובר? "אמר לון: אני אין לי אלא משנה: כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת". כלומר, בעצם כמו דעת רבי מאיר, שכיוון שהתקצה בין השמשות התקצה לכולי יומא. אומרת הגמרא: "רבי שמעון בן לקיש הורי באטרבוליס: מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כרבי שמעון". כי הוא סובר שאין מוקצה, ואחר שזה כבה יהיה מותר לטלטל אפילו אם זה דלק בשבת. "רבי חלבו ורבי אבהו" - קומי רבי חלבו לא היו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה, כדעת רבי מאיר, וקומי רבי אבהו היו מעברין, כדעת רבי שמעון. "רבי יסא סלק גבי רבי תנחום בר חייא, בעא מיעברתיה קומוי" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה מלפניו. "אמר לו: בפנינו שאנו אוסרים כרבי מאיר?" אתה רוצה להעביר? "רבי יוסה גלילייא סלק קומי יוסי בן חנינה, בעא מעברתיה" - רצה להעביר את המנורה אחרי שהיא כבתה. "אמר לו: מאן שרא לך?" מי התיר לך? הרי אשכחת רב ורבי יוחנן אילין דאסרין - מצד אחד, ורבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש אילין דשרו - מצד השני, אז לכן נשאר בספק ואין להתיר. "אמר רבי אלעזר בר חנינה: מעשה היה וטילטלו מתחת הנר בשבת" - כלומר, אחרי שכבה טלטלו את הפמוט. שואלת הגמרא: "מה אנן קיימין?" אם כרבי מאיר, אפילו יהא אסור, כי הרי הוא היה בסיס לנר שדלק בשבת. אין כרבי שמעון, אפילו נר יהא מותר, לא צריך את הפמוט. "אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: '''נר מאוס, פמוט אינו מאוס'''". לכן נר שדלק אפילו בשבת קודמת, אומר שיהיה אסור לטלטל אותו, אבל פמוט, אם הוא לא דלק בשבת הזאת, אינו מאוס ויהיה מותר לטלטלו. "תני: נר שהוא מונח על גב טבלה, מסלק את הטבלה והנר נופל". הרי, אם הנר דולק ואיכשהו דוחפים את זה - אם מהדחיפה זה יילך קדימה, השמן יגיע לפתילה ואז זה מבעיר, ואם השמן ילך לאחריו אז זה מכבה. "אמר רבי יוחנן: קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כו עמוד ב''' {{שוליים|ג_מא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מא|אבן שעל פי החבית שמונחת עליה שלא בשכחה - מותר להטות החבית על צדה כדי שתיפול]]''' * '''מקור:''' "האבן שעל פי החבית, מטה על צדה ונופלת. אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי: פתר לה רב בשוכח וקשה גם מן דבתרא (מהסיפא.) דתנן: היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. עוד היא פתר לה רב בשוכח? מתניתין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט המשנה שמתירה בכל אופן, ודחו פירוש רב שפתר במטה בשוכח דווקא, שכן לשון המשנה אינה מוכיחה כן וגם מהסיפא משמע שלא מדובר בשוכח דווקא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-ב-א|בבלי שבת קכה ב — פקק החלון (כגון קרש) מותר לפקוק בו את החלון בשבת בין אם קשור ותלוי ובין אם לאו, אך אין תול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמב-ב-א|בבלי שבת קמב ב — מותר להסיר מוקצה שעל גבי דבר מותר בטלטול על ידי ניעור או הטיה בעקיפין, ולא בנגיעה ישירה]] {{שוליים|ג_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מב|מותר לכפות סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו, אך אם עלו מעצמם אין לטלטלם]]''' * '''מקור:''' "כופין סל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. ותני עליה: עלו מאליהן, אסור לטלטלן אף שלא יחדן לתמיד. אמר רבי בון בר חייא קומי רבי זעירא: תיפתר במאוס שלא אכפת לו שיהיה לאפרוחים לתמיד. אמר לו: והתני רבי הושעיה: א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שח סעיף לט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא שכפיית סל לפני אפרוחים מותרת אף שלא יוחדה תמיד, ומשמשת לצורך זה בלבד; שאם עלו מאליהן על הסל אסור לטלטלו, שנעשה בסיס לדבר האסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#לד-ב-ה|בבלי ביצה לד ב — הבא לתקן כלי בשבת באיסור, אם עבר ותקנו - הכלי מתוקן ומותר להשתמש בו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-ז|בבלי ביצה לו א — מותר לפרוס מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת להגן מפני החמה או מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון ]] {{שוליים|ג_מג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מג|האם מותר לטלטל בשבת נר של חנוכה או נר שהדליקו בו לצורך השבת?]]''' * '''מקור:''' "הלכה כרבי מאיר שיש מוקצה מחמת איסור. שמואל (בר אבא בר אבא) אמר: הלכה כרבי יהודה (בר עילאי). רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון (בן יוחאי). בעון קומי רבי יוחנן (בר נפחא): את מה את אמר? אמר לון: אני " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רעט סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר (יש מוקצה מחמת איסור) ~ רבי יהודה ~ רבי שמעון בן יוחאי (אין מוקצה, מותר בכל) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שיש מוקצה בנר שהדליקו בו בשבת בלבד, כדעת רבי יוחנן שהביא סמך מן המשנה "כל הנרות מיטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בשבת", ולא כרבי מאיר המחמיר בכל מוקצה מחמת איסור ולא כרבי שמעון המתיר בכל. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-א-ג|בבלי שבת מד א — נר שהיה דולק בשבת ונכבה, מותר לטלטלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מד-ב-א|בבלי שבת מד ב — מיטה שיוחדה למעות ולא הונחו עליה מעות בבין השמשות - מותר לטלטלה]] {{שוליים|ג_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מד|מנורה קטנה שכבתה - האם מותר לטלטלה]]''' * '''מקור:''' "מנורה קטנה, מותר לטלטלה אחר שכבתה כרבי שמעון (בן יוחאי). רבי חלבו ורבי אבהו קומי רבי חלבו לא הוו מעברין מנורה מהשלחן אחר שכבתה כרבי מאיר. קומי רבי אבהו מעברין כרבי שמעון (בן יוחאי). רבי יסא (אסי) סלק " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי מאיר (אוסר לטלטל, נר עצמו בסיס לדבר האסור) ~ רבי שמעון בן יוחאי (מותר לטלטל אחר שכבתה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שמותר לטלטלה אחר שכבתה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כו הלכה יא), שאין נר מוקצה משום בסיס לדבר האסור אלא בשעה שדולק * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מו-א-א|בבלי שבת מו א — פמוט/נר העשוי חוליות עם חידקין (סימני חיבור) בקטן, האם אסור לטלטלו גזירה אטו חוליות גדולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מו-א-ב|בבלי שבת מו א — מוכני (עגלה) הנשמטת שאין עליה מעות - מותר לגוררה בשבת, ואין גוזרים בה אטו כשיש עליה מעות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד א<span class="yerum-runnum">59</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|דאם מטהו}} לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#שמואל בר אבא|°]] קומי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הוסר|בכבה}}{{ירו"מ-הדגשה|הברייתא מדברת בנר שכבה}}. אמר לו: תנוח דעתך {{ירו"מ-הדגשה|שהנחתה דעתי}}. מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו טבלה תהא אסורה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא בסיס לנר}}. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו נר יהא מותר. אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. תני: {{שוליים|ג_מה}}אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, אפילו התנה עליו אסור {{ירו"מ-הדגשה|כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא}}. אין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה. מה חמית מימר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אנן קיימין? {{ירו"מ-הדגשה|אולי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|מתיר בהתנה}}? דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} פתרין ליה בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|את הנר בדלת, ולא הוי בסיס לדבר אסור}}. {{שוליים|ג_מו}}ומקללין מאן דעבד כן, {{ירו"מ-הדגשה|וקראים עליו את הפסוק}} ([[מלאכי ב יב|מלאכי ב יב]]) "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה." ואם תנאי מועיל, למה העמידו דווקא בשוכח? אפילו בלא שוכח הרי סתם דלת, רוצה הוא לצאת ולהכנס בו, והוי כהתנה! רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי דלת מיוחד רק לשעה לנר}}. מאן אית {{ירו"מ-הדגשה|ליה}} כל המיוחד לאיסור {{ירו"מ-הדגשה|אפילו לפעם אחת}}, אסור? לא [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. מכאן ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|לא מתיר בתנאי}}. הוי מאן תנא "אם התנה עליו, מותר"? [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|תני}}: אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי טבי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טבי|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: אפילו כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, דו אמר תמן {{ירו"מ-הדגשה|נר שכבה}} מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את {{ירו"מ-הוסר|לון}}{{ירו"מ-הדגשה|לו}} שהוא מותר, {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שיש הרבה שמן}}, אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: בקדמיתא הוינן סברין מימר, מה פליגון? באותו שכבה, בשגררו העכברים את הפתילה {{ירו"מ-הדגשה|או}} באפוצה {{ירו"מ-ביאור|הדוקה}} {{ירו"מ-הדגשה|דהוי כדופן לנר ובטלה לו}} {{ירו"מ-ביאור|שאם לו כן הוי בסיס לפתילה שהיא מוקצה}}. ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה, ואפילו תימא שלא באפוצה, כשיש בתוכו שמן {{ירו"מ-הדגשה|דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, ומטלטל אגב השמן כהא}}<br><br> <span id="דף_כז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבותינו הקדושים, במסכת שבת דף כז. בדף הקודם ראינו ברייתא שאומרת שנר שמונח על גבי טבלה, אז מסדר את הטבלה והנר נופל, ועל זה אמר רבי יוחנן שקרוב הוא לבוא לידי חיוב חטאת, כי הרי אם הוא מטה את זה כלפי פנים כלפי קדימה אז השמן יגיע לפתילה ואז הוא מבעיר, ואם ילך אחורה השמן ילך אחורה, אז בעצם השמן לא יגיע לפתילה והוא מכבה. ועל זה אמר שמואל בר אבא קומי רבי יסא, שהברייתא מדברת בכלל בנר שכבה, אז ככה שאין פה חשש לא של הדלקה ולא של כיבוי. אמר לו: '''תנוח דעתך'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם הברייתא הזאת היא כמו רבי מאיר, אז '''אפילו טבלה תהא אסורה''', מכיוון שהוא סובר שבסיס דבר האסור אסור, מכיוון שהטבלה היא בסיס לנר אז אסור. ואם זה כמו רבי שמעון, '''אפילו נר יהא מותר'''. אלא אמרה הגמרא: '''אלא כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן הנר עצמו אסור, כי הוא דובר בנר של חרס, ואחרי שהדליקו בו הוא נעשה מאוס, ולטבלה שהיא של מתכת אינה מאוסה. אמרה הגמרא: '''תני אם התנה עליו יהא מותר'''. שואלת הגמרא: '''מה אנן קיימין'''? אם כרבי מאיר, אז אפילו יתנה - עוד אסור, כי הרי כיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו. ואם כרבי שמעון, '''אפילו לא התנה עליו יהא מותר''', לרבי שמעון אין מוקצה. '''אלא כן אנן קיימין כרבי יודה, דרבי יודה אמר: נר מאוס, טבלה אינה מאוסה'''. אז לכן יועיל התנאי, כלומר כל הבעיה זה בסיס דבר האסור, אז בדבר כזה יועיל התנאי. שואלת הגמרא: '''מה חמית מימר כרבי יודה אנן קיימין'''? אולי גם רבי מאיר מודה שאם יתנה על זה מועיל? כל מה שאמרנו שהוא אומר שבסיס דבר אסור אסור, וכיוון דקצהו משמש וכצאת כל יומו, אולי זה רק אם הוא לא יתנה, אבל אם הוא יתנה אולי גם הוא סובר שיהיה מותר. אומרת הגמרא: אי אפשר להגיד את זה, '''דתני: נר שהוא מונח אחורי הדלת, פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר'''. ורב ושמואל פתרין ליה בשוכח את הנר בדלת, והדלת עצמה הופכת לו בסיס דבר האסור. '''ומקללין מאן דעבד כן''', וקוראים על זה את הפסוק '''יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה'''. עכשיו, אם תנאי מועיל אז למה העמידו את זה דווקא בשוכח? הרי אפילו אם לא שוכח, זה סתם דלת, הוא רוצה לצאת ולהיכנס בה - אז זה כאילו שהוא התנה. רואים שתנאי אינו מועיל, והמשנה כרבי מאיר. למה? כיוון שהרי הדלת מיוחדת לנר רק לשעה, אדם לא משתמש - הדלת אינה מיוחדת לנר לתמיד אלא רק לשעה. אז '''מאן אית ליה כל המיוחד לאיסור''' אפילו לפעם אחת, אפילו לשעה, '''אסור? לא רבי מאיר'''. גם מכאן חייבים להגיד ש'''רבי מאיר''', ואף על פי כן ראינו שלא מועיל תנאי, כי אמרנו שחייבים להעמיד את זה בשוכח, כי אחרת זה יהיה אסור. אז מי אותו תנא שאמר '''אם התנה עליו, מותר'''? חייבים להגיד שזה '''רבי שמעון'''. אמרה הגמרא: '''אבל כוס וקערה ועששית, אף על פי שכבו, אסור ליגע בהן'''. אמר רבי טבי בשם רב חסדא: זה אפילו כרבי שמעון. הרי אמרת שם ש"נר שכבה" מותר, מודה הוא הכא בכוס וקערה ועששית שזה יהיה אסור. למה? שאם הוא אומר שהוא מותר, כיוון שיש בזה הרבה שמן, '''אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון'''. אמר רבי מנא: בהתחלה חשבנו לומר שבמה הם חולקים - '''באותו שכבה''', כלומר במקרה של נר שכבה, זה '''בשגררו העכברים את הפתילה באפוצה''', כלומר שהפתילה שהיא המוקצה היא לא קיימת, או שהיא אפוצה - כלומר שהיא דבוקה לדופן וזה בצל הנר, שאם לא כן אז הנר עצמו נהיה בסיס לפתילה שהיא מוקצה. '''ואפילו תימא בשלא גררו העכברים את הפתילה''' - כלומר אפשרות שנייה שלא גררו העכברים, '''ואפילו תימא שלא באפוצה''' - לא מהודקת, במקרה '''שיש בתוכו שמן''', שזה בסיס דבר האסור והמותר, ואז הוא מטלטל את הפתילה אגב השמן, כי '''תמן תנינן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה'''. '''ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה''' - כלומר הכלכלה לא רק עם אבן, כי אז זה יהיה בסיס דבר האסור וזה אסור, אלא צריך שיהיה גם אוכלין, ואז הכלכלה היא בסיס דבר אסור והמותר. אז גם כאן, כיוון שבקערה יש גם שמן, מותר לטלטל גם את הפתילה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד א''' {{שוליים|ג_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מה|דבר שהיה מוקצה בין השמשות ורוצה להשתמש בו בשבת - האם תנאי מועיל בכך]]''' * '''מקור:''' "אם התנה עליו, יהא מותר. מה אנן קיימין? אין כרבי מאיר, אפילו התנה עליו אסור כיוון דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. אין כרבי שמעון (בן יוחאי), אפילו לא התנה עליו יהא מותר. אלא כן אנן קיימין כרבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן רעז סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר: אין תנאי מועיל, מוקצה בין השמשות אסור לכל היום ~ רבי שמעון בן יוחאי: מותר אף בלא תנאי ~ רבי יהודה: תלוי בסוג החפץ, נר מאוס טבלה אינה מאוסה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה - נר טעון תנאי משום שהוא מאוס ומוקצה, וטבלה אינה טעונה תנאי; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח רעז, ג) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-א-ל|בבלי שבת קכ א — טלית שתפס בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה בכך - כבתה, ואין נותנים עליה מים; וכן ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-ב-א|בבלי שבת קכ ב — מנער טבלה שעליה נר דלוק כדי שהנר יפול מאליו, ומותר]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כז עמוד ב<span class="yerum-runnum">60</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תמן תנינן: {{שוליים|ג_מז}}נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: האבן והאוכלין בתוכה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא}} לא הוינן אמרין כלום, {{ירו"מ-הדגשה|שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר}}? שהרי [[ביאור:עץ מסורת#רבי רומנוס|°]]<nowiki/>רבי רומנוס {{שוליים|ג_מח}}הוצ{{ירו"מ-הדגשה|י}}א מחתה משל בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|או}} בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלים סתם. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: קיימתיה {{ירו"מ-הדגשה|בשהיה בה}} קרטים של בוסם {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|דהוי}} {{ירו"מ-הוסר|בה}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיס לדבר המותר והאסור. אמר}} רבי אבא בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חייא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תרכוס {{ירו"מ-ביאור|ארגז גדול שמיחד לו מקום}} אסור לטלטלו. הורי רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: מותר. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש,}} ולא הוה ממחה בידון. דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|סולם שיש בו}} עד ג' {{ירו"מ-הדגשה|שלבים, הרי הוא}} ככסא {{ירו"מ-הדגשה|ומותר לטלטלו}}. מיכן והילך, כסולם {{ירו"מ-הדגשה|שמחמת כבדו קבע לו מקום, ואסור}}. אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מאן דשרי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. דתני: לא יגרר אדם את המטה {{ירו"מ-הוסר|ואתה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואת}} הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ג_מט}}מתיר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]], ורבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: מודין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. {{ירו"מ-הדגשה|שבעפר טיחוח לא עושה גומה}}. כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת אף שמזיז עפר {{ירו"מ-ביאור|כיוון שמדובר בעפר טיחוח.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|שמתיר באינו מתכוון, ואין מכאן ראיה שרבנן מתירים טלטול מהצד}}. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|שאף בעפר טיחוח אסור לרבנן דתני}}: כל {{ירו"מ-הוסר|העלים}}{{ירו"מ-הדגשה|הכלים}} אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. {{ירו"מ-הדגשה|ולא חילקו בין עפר טיחוח לעפר שאינו טיחוח. תני: סולם שיש לו ג' שלבים וכ"ו. אמר}} רבי הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{שוליים|ג_נ}}לענין שבת איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול}}. חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: {{שוליים|ג_נא}}לענין חזקות איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה}}. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} משום דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: לענין טומאה איתאמרת {{ירו"מ-הדגשה|דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, יתר מכאן אינו מטמא מדרס}}. רבי אחא בר חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר חנינא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מנורה קטנה, מותר לטלטלה. {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא}} ולא כלי הוא? ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא? אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: תיפתר שלקחה עמו לסחורה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס}}, או שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא {{ירו"מ-הדגשה|ידע עליה ולא הייתה בביתו. ולא}} שמעת מינה כלום.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח|ירושלמי שבת, פרק ג, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ג_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ג_נב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.<br><strong>גמ':</strong> הכא את אמר: {{ירו"מ-הדגשה|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר}}: אין {{ירו"מ-הוסר|נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצו ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה והכא את אמר }}נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צורך בשמן {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שהשמן מוקצה, נמצא מבטל כלי מהיכנו}}. וכאן<br><br> <span id="דף_כח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, התברר שבעצם טעינו, כי לא צריך אפילו שיהיה דבר היתר. מה הראיה? '''שהרי רבי רומנוס הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת''', ושם כל הגחלים - זה רק מוקצה, אין שם דבר היתר. '''אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן'''? אתה גם לא יכול להגיד שהן אפוצות, הן לא דבוקות, או שתגיד '''שיש לתוכו שמן''' או דבר היתר? הרי אין שם כלום, זה הכל גחלים. אלא ודאי רואים מכאן שלרבי שמעון מטלטלים סתם, אפילו אם אין שם דבר היתר, זה רק בסיס לדבר אסור. אמר רבי אבהו: '''קיימתיה''' - כי אמת, בשעה שהיה שם '''קרטים של בוסם''', חתיכה של הבושם, ואז בעצם זה בסיס דבר האסור והמותר. אמר רבי אבא בר חייא בשם רבי יוחנן: '''תרכוס אסור לטלטלו''' - כלומר ארגז גדול שמייחסים לו מקום, אסור לטלטלו, כיוון שביחד הוא הכל, אבל זה כיוון שמטלטלים - זה כמו שהוא סותר. הורי רבי אמי: מותר. הרבה אמרו לא מותר. רבי ירמיה חמי לון מטלטלין ליה גו סדרא רובא, ולא הוה ממחה בידון - הוא ראה שהם מטלטלים את הארגז הגדול בבית המדרש, והוא לא אמר להם כלום. דבית רבי ינאי אמרין: סולם שיש בו '''עד ג' ככסא''', כן, אז הוא נחשב כמו כיסא ומותר לטלטלו. '''מיכן והילך, כסולם''' - שמחמת כובדו קובעים לו מקום ואסור לטלטלו. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''מאן דשרי'''- מי שמתיר, אז הוא כרבי שמעון, הוא סובר כמו רבי שמעון '''דתני: לא יגרר אדם את המטה הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ורבי שמעון מתיר'''. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי בשם רבי זעירא, ורבי יוסי בשם רבי אילא: '''מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו''', כי בעפר תיחוח הוא לא עושה גומה. '''כמה דתימר: מותר לטלטלו, ודכוותה מותר להחזירו''' - כלומר אין בעיה להניח אותו בעפר תיחוח, כי הגומה שנעשית היא לא גומה שיש לה קיום, הרי ברגע שיזיזו אותו הגומה תיסתם. אמר רבי יוסי: '''אף אנן נמי תנינן הטומן לפת וצנון וכ"ו אם היו עליו מגולים, ניטלין בשבת''' - אף שהוא בעצם מזיז את העפר, כיוון שמדובר בעפר תיחוח שלא נוצרת גומה. רבי יוסי ברבי בון: '''דרבי שמעון היא''' שמתיר דבר שלא מתכוון - כלומר אין כאן ראיה שזה מותר לפי כולם, אלא זה בא לפי רבי שמעון שסובר שדבר שלא מתכוון מותר, וכיוון שהוא לא מתכוון להזיז את העפר אז זה מותר, ואין ראיה שגם חכמים מתירים טלטול מהצד אם אין גומה. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''מתניתא אמרה כן''' שאף בעפר תיחוח אסור לחכמים. מה הראיה? '''דתני: כל אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת''', ושם הרי לא חילקו בין עפר תיחוח לעפר שאינו תיחוח, אז רואים מכאן שלפי חכמים אפילו בעפר תיחוח יהיה אסור. בית רבן למדנו בברייתא: סולם שיש בו שלושה שלבים, אז הוא נחשב ככיסא ומותר לטלטל אותו וכולי. אמר רבי הונא בשם רבי: '''לענין שבת איתאמרת''' - כלומר זה נאמר לעניין שבת, שאם יש יותר משלוש שלבים, אדם קובע לו מקום ולכן אסור לטלטל את זה כי זה מוקצה, זה כמו שהוא סותר אם הוא מטלטל את זה. חזקיה בשם דבית רבי ינאי: '''לענין חזקות איתאמרת''' - כלומר שסולם המצוי, כיוון שדרך כלל מזיזים אותו מכל מקום, אין לו חזקה. כלומר, אם אדם שם את זה בחצר של חברו והחבר לא התלונן, אז הוא לא יכול להגיד שיש לו חזקה, כיוון שזה דבר שממילא מזיזים אותו, אז לכן אנשים לא מקפידים. אבל אם זה היה יותר משלוש שלבים, שבדרך כלל אנשים מקפידים שלא יניחו להם את זה בחצר שלהם, אז אם בכל זאת הוא הניח והשכן לא אמר כלום, אז זה נהיה חזקה וזה מותר לו. רבי יוסה משום דבית רבי ינאי: '''לענין טומאה איתאמרת''' - שעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם, ואז הוא בעצם כמו כיסא והוא מטמא מדרס, ויותר מכאן לא מטמא מדרס. כלומר, סולם שיש בו יותר משלוש שלבים, אז בעצם זה כמו כלי שאומרים לו "עמוד ועשה מלאכתנו", והוא לא מטמא מדרס. רבי אחא בר חיננא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: '''מנורה קטנה, מותר לטלטלה'''. ואיתקם פשיטא - מה, זה לא כלי? הרי זה כלי, אז בטח שיהיה מותר. '''ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא'''? אז למה שיהיה מוקצה, למה שיהיה אסור? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''תיפתר שלקחה עמו לסחורה''' - כלומר מדובר במנורה שהוא רוצה למכור אותה, אז זה מוקצה מחמת חסרון כיס. או אפשרות אחרת: '''שבאת ערב שבת עם חשיכה ולא שמעת מינה כלום''' - היא לא הייתה בבית שלו, הוא לא שמע ממנה כלום, כלומר אני יכול להגיד לך שמדובר במציאות כזאת שהוא לא יכול לחשוב עליה בכלל כי היא לא הייתה בבית. או שהמנורה הגיעה בתוך השבת, וכיוון שהוא לא ידע עליה אז בעצם הוא לא יכול להכין אותה, אז לכן אולי זה מוקצה. בפרק ח, בהלכה ח: אומרת המשנה: '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אומרת הגמרא: '''הכא את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר'''. ואתה נתאמר '''נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה'''? הרי לכאורה סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן שיש לו צורך בשמן''', וכיוון שהשמן מוקצה, אז בעצם נמצא מוציא כלי מהיכנו, כי אחרי שהשמן נופל לתוך הכלי, הכלי עצמו הוא נהיה בסיס לדבר האסור כי הוא רצה בזה, וממילא הוא לא יכול לטלטל את זה, ואז זה מוציא כלי מהיכנו וזה אסור. אבל כאן אין לו צורך בניצוצות, הוא יכול לנער את הכלי, כי ניצוצות הם לא מים ממש, והוא יכול לנער את הכלי ולכן זה לא מוציא כלי מהיכנו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב''' {{שוליים|ג_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מז|מותר לטלטל בסיס לדבר המותר והאסור גם כשההיתר טפל]]''' * '''מקור:''' "נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ותני דבית רבי: האבן והאוכלין בתוכה דהוי בסיס לדבר המותר והאסור. השתא לא הוינן אמרין כלום, שלא צריך אפילו שיהיה דבר היתר? שהרי רבי רומנוס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן רעז סעיף א, שו"ע או"ח סימן תרפ סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא דבית רבי שהאבן והאוכלין בתוכה מותר לטלטל, שכלכלה עם אבן ואוכל היא בסיס לדבר המותר והאסור והדבר המותר טפל לאסור ומטלטלים בשבילו; הרמב"ם והשו"ע (או"ח רעז,א; תרפ,ב) פסקו כן. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מה-א-א|בבלי שבת מה א — מותר להניח נר על גבי דקל מבעוד יום בשביל שבת, אך אין מניחים כן ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכ-ב-ג|בבלי שבת קכ ב — נר הדולק מאחורי הדלת - אסור לפתוח ולנעול את הדלת כדרכה בשבת, שמא יכבה הנר ברוח]] {{שוליים|ג_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מח|כלי שיש בו גחלים בוערות בשבת - האם מותר לטלטלו]]''' * '''מקור:''' "הוציא מחתה משל בית רבי, מליאה גחלים, בשבת. אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן? או בשיש לתוכו שמן? אלא ודאי לרבי שמעון (בן יוחאי) מטלטלים סתם. אמר רבי אבהו: קיימתיה בשהיה בה קרטים של בוסם דהוי בסיס לדבר ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף א רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שי סעיף ח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן יוחאי (מטלטלים סתם, מותר) ~ הסבר רבי אבהו (מותר רק כשבסיס לדבר המותר והאסור) ~ רבי יוחנן ~ רבי אמי (תרכוס אסור/מותר לטלטלו) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אמי שמותר לטלטל, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה, ומחתה עם גחלים מותרת כשהיא בסיס לדבר המותר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-כ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם לטלטל את בנו בשבת אף כשאבן מונחת בידו של הבן, שהאבן טפלה לגוף התינוק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-מ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם ליטול את בנו התינוק ואבן בידו בשבת, כשיש לתינוק געגועים על אביו]] {{שוליים|ג_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_מט|כסא שרגליו משוקעות בטיט (בעפר תיחוח) מותר לטלטלו ולהחזירו בשבת]]''' * '''מקור:''' "מתיר. אמר רבי אבא בשם רבי חונא, ורבי חגיי אמר בשם רבי זעירא, ורבי יוסי (בר זבידא) אמר בשם רבי אילא (אילעא): מודין חכמים לרבי שמעון (בן יוחאי) בכסא שרגליו משוקעת בטיט, שמותר לטלטלו. שבעפר טיחוח לא עושה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הלכה כרבי אבא בשם רבי חונא ורבי חגיי ורבי יוסי בשם רבי זעירא ורבי אילא, שמודים חכמים לר"ש שמותר לטלטלו כיוון שבעפר תיחוח אינו עושה גומה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כג-א-ו|בבלי ביצה כג א — אדם המוציא חצי שיעור בשבת בשגגה שנודע לו לאחר שהוציא את השאר בהמשך אותה עקירה, אם היה יכול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#לד-ב-ב|בבלי יומא לד ב — דבר שאינו מתכוין לעשות מלאכה, ואינה ודאית להיעשות אגב מעשהו - מותר]] {{שוליים|ג_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נ|סולם שיש בו יותר משלושה שלבים קובע לו מקום ואסור בטלטול בשבת]]''' * '''מקור:''' "לענין שבת איתאמרת שאם יש לו יותר משלוש שלבים, קובע לו מקום ואסור בטילטול. חזקיה אמר בשם דבית רבי ינאי (הכהן):" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שעב סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי חזקיה בשם דבית רבי ינאי הכהן שסולם בעל יותר משלושה שלבים קובע מקום; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ח|בבלי עירובין עח א — דקלים שבבבל אינם צריכים קביעות מחשבה לפני השבת כדי לזכות בהם בעירוב, לפי שכובד הענפים קובע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עח-א-ט|בבלי עירובין עח א — סולמות המשמשים כמחיצה בבבל אינם צריכים קִבּוּע, שכן כובדם קובע אותם במקומם]] {{שוליים|ג_נא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נא|סולם מצרי (הניטל ממקום למקום) אינו יוצר חזקה לענין זכויות שכנים]]''' * '''מקור:''' "לענין חזקות איתאמרת שסולם המצרי, כיוון שדרך להזיזו ממקום למקום, אין לו חזקה. רבי יוסה (אסי) אמר משום דבית רבי ינאי (הכהן): לענין טומאה איתאמרת דעד שלוש שלבים דרך לשבת על הסולם והוי ככסא ומטמא מדרס, ית" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ח, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן קנג סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי: הרמב"ם והשו"ע פסקו שסולם מצרי, מפני שדרכו להזיזו ממקום למקום, אינו נחשב חזקה לענייני שכנים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נח-ב-ב|בבלי בבא בתרא נח ב — חלון מסוג "סולם המצרי" (חלון קטן) אין לבעליו חזקת אורות, וחלון מסוג "סולם הצורי" (חלון גדו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שלישי#נט-א-ב|בבלי בבא בתרא נט א — סולם המצרי הוא כזה שאין בו ארבעה שלבים, וחלון המצרית שלמטה מד' אמות מן הקרקע - יש לה חזקה]] {{שוליים|ג_נב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_נב|מותר לתת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אך אין לתת בו מים מפני שהוא מכבה]]''' * '''מקור:''' "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. גמ : הכא את אמר: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והתם את אמר: אין נותנין כלי תחת הנר. כאן שיש לו צ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד הדרן עלך כירה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמתיר נתינת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואוסר נתינת מים בו מפני שהוא מכבה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רסה סעיף ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מב-ב-ב|בבלי שבת מב ב — אין נותנים כלי תחת הנר לקבל שמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, ומ"מ אין ניאותים ממנו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד א<span class="yerum-runnum">61</span></div> אין לו צורך בניצוצות {{ירו"מ-הדגשה|ויכול לנער את הכלי. תנן}}: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא {{ירו"מ-הוסר|דאר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאסר}} {{ירו"מ-הדגשה|גרם כיבוי. דתנן: עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל בהן את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: הוינן סברין מימר, מה פליגין [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי{{ירו"מ-הוסר|מאיר}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים {{ירו"מ-ביאור|שהרטיב מסביב}}, לא. מן מה {{ירו"מ-הוסר|דמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא, הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת. <strong>הדרן עלך פרק כירה</strong> ==פרק רביעי - במה טומנין== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק רביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_א|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא ב{{ירו"מ-הדגשה|ס}}יד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אוסר בדקה ומתיר בגסה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין טומנין לא בגפת, ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול, בין לחין בין יבישין. אין טומנים בהם אפילו בערב שבת}}. {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין, {{ירו"מ-הדגשה|וכשיראה שהן רותחות}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} נוטלן {{ירו"מ-הדגשה|לפני שבת}} והן תשים {{ירו"מ-ביאור|מתקררים}} לתוך ידו ומחזירן {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} והן מוסיפין רתיחה {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שמא יטמון ברמץ בשבת}}. לפיכך אסרו לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|או כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, ואם יטול שמא תתקלקל הגומה ויבא לטלטל את המוקצה כדי לתקנה}}. וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה אמר: קופה מטה על צדה ונוטל. {{ירו"מ-הדגשה|אבל}} וכרבנן דתמן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}ינון אמרין:<span id="דף_כח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> למדנו בירושלמי מסכת שבת, דף כ"ח. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''לא ייתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה'''. אמר רבי שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסי היא, שאוסר גרם כיבוי. כלומר, אותו התנא שאמר שאסור לתת מים בתוך הכלי מתחת הנר זה רבי יוסי, שהוא אומר שאסור גרם כיבוי. איפה ראינו את זה? דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקניים בשביל שלא תעבור הדלקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינם יכולים לקבל את האור ונדבקים ומכבים את הדליקה. רואים מכאן שרבי יוסי אוסר גרם כיבוי. אמר רבי יוסי, כלומר רבי יוסי האמורא. '''הוינן סברין מימר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן''', כלומר חשבנו לומר, מה פליגין רבי יוסי ורבנן, '''בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים''' — כלומר אם לדוגמה מרטיב מסביב, נניח הוא שופך מים מסביב, אז בזה גם חכמים מודים. '''מן מה שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא''', כלומר ממה ששמואל אמר בשם רבי זירא, שהמשנה שלנו שאומרת שלא ייתן מים בתוך הכלי שמתחת הנר מפני שהוא מכבה, זה רק רבי יוסי, אבל לפי חכמים מותר, '''הדא אמרה: אפילו עשה מחיצה של מים, היא המחלוקת'''. לפי חכמים אפילו עם מים מותר לעשות מחיצה. כלומר מותר אם יש דליקה, מותר לשפוך מים מסביב כדי שהדליקה לא תעבור. הדרן עלך פרק כירה. כל פרקי תורה תורה הלכה. לפי המשנה: '''במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת''' — גפת זה פסולת של זיתים, ויש גם לפעמים של שומשומים — '''ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין'''. כל הדברים האלה זה כשהם לחים, אם משאירים אותם ועוטפים אותם אז הם מתחילים לתסוס, ויוצרים חום. מי שמכין מאכלים לבהמות, יש חלק מהשיטה זה לעטוף את הצמחים, כל מיני צמחים וקליפות תפוזים וכדומה, עוטפים את זה עם שקית ניילון ולאחר זמן זה מגיע לרתיחה. '''אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה'''. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה '''אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין''', ואין טומנים בהם אפילו בערב שבת. כלומר, דברים שמוסיפים חום — אפילו בערב שבת אסור לטמון בהם, לא רק בשבת. מאי טעמא? '''לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין'''. כשהוא יראה שהן רותחות, '''נוטלן''' לפני שבת. כלומר אם הוא יניח את זה מלפני שבת, וכיוון שהוא יטמון אותם אז התבשיל ירתח, אז הוא יוציא את זה החוצה שלא יישרף, יוציא את זה, לפני שבת, ואחרי שיתקרר יחזור בשבת וירתיח את זה כדי שזה לא יהיה קר מדי. זה הסבר אחד. הסבר שני — '''ומחזירן והן מוסיפין רתיחה'''. כלומר, כשיטמון עוד פעם מחדש את התבשיל בתוך אותם דברים שמוסיפים אבל, אז התבשיל יחזור וירתח. ויש שניסו להגיד שלפי זה רואים שבעצם יש בישול אחרי בישול בלח. ויש אומרים שזה גזירה שמא יטמון ברמץ. כלומר אם תתיר לו לטמון בדבר שמוסיף אבל, יבוא לטמון ברמץ, ובזה קיים חשש שמא יחתה בגחלים. כלומר אם הוא יראה שזה בהתחלה, כמו שאמרנו, רותח, הוא יוציא את זה, לאחר מכן הוא יחזיר את זה ואז הוא יראה שזה קר, אז הוא יחתה בגחלים כדי שיתחמם, ולכן גזרו. או הסבר אחר — כיוון שדברים אלו ברובם הם מוקצה, אז אם ייטול שמא תתקלקל הגומה ויבוא לטלטל את המוקצה כדי לתקן את זה. אלו כל מיני סברות למה באמת אסור לטמון בדבר שמוסיף אבל אפילו בערב שבת. אם זו הסברה, שמא תתקלקל הגומה, זה בעצם לפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי אלעזר בן עזריה אמר: קופה מטה על צדה ונוטל'''. כלומר הוא אומר שאסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, אלא יטה את כל הקופה, כיוון שאם הוא יוציא את זה הגומה תתקלקל והוא לא יוכל להחזיר. אבל רבנן אומרים נוטל את האור ומחזיר, אם לא התקלקלה הגומה. כלומר לפי חכמים שמתירים לטול, ואם הגומה לא התקלקלה גם יכול להחזיר, הם לא גזרו שמא תתקלקל, ולכן במקרה כזה לפי חכמים מותר. אז בעצם כל האיסור זה רק לפי רבי אלעזר בן עזריה. איפה ראינו את זה? דתנן טומנין בשלחין וטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? אם הוא טמן בגיזי צמר, הרי זה מוקצה, אז נוטל את הכיסוי ונופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא ייטול ולא יוכל להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר, כמובן אם הגומה לא התקלקלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א''' {{שוליים|ג_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ד|אין להחזיר קדרה לתוך התנור בשבת, ואפילו על גביו רק אם גרף או כפה עליו לוח]]''' * '''מקור:''' "לא שנו אלא עליה, הא לתוכה לא. עד היכן לתוכה אסור? עולא אמר: עד ג טפחים מהגחלים. רבי מנא (בן יונה) אמר: עד מקום שהיא עושה חריץ (נוגע) בגחלים. אמר רבי יוסי ברבי בון: מה שאמר עולא: עד ג טפחים מהגחלים, מפ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן רנג סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' עולא (עד ג' טפחים מהגחלים, מקום שהיד שולטת) ~ רבי מנא (עד מקום שנוגעת ועושה חריץ בגחלים) * '''הכרעה:''' נפסק כעולא, שעד ג' טפחים אסור מפני שהוא שליט ומחזי כמבשל, כדברי רבי יוסי בר' בון; וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח רנג,ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לז-א-א|בבלי שבת לז א — מותר להחזיר קדרה שהוסרה מן האש בשבת דווקא על גבי הכירה ולא לתוכה]] {{שוליים|ג_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ה|מותר להפשיר מאכל קר בכלי חם רק במקום שהיד שולטת בו, ולא כשאין היד שולטת בו]]''' * '''מקור:''' "מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. רבי יושיע בר גיזורה הוה משמש קומי רבי זעירה, והוה מעייל קומוי תבשילין רותחין. אמר לו: היך איתעבידא שנשארו רותחין? אמר לו: גרוף תופייא ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שיח סעיף יד, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי רבי זעירה לרבי יהושע בר גיזורה, שאין די בגרוף וקטום בלבד אלא יש להרחיק את הקדרה בכיפין (אבנים) מעל האש כדי שהיד תשלוט במקום, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח שיח, יד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מ-ב-ב|בבלי שבת מ ב — אסור להניח קומקומוס של מים חמין על בני מעיים אפילו בחול, מפני הסכנה]] {{שוליים|ג_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ו|דין גללי בהמה כדין גפת ועצים לעניין השהיה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ודין הגורף שצריך לגרוף כל צרכו]]''' * '''מקור:''' "גללי בהמה, אית תניי תני כגפת וכעצים ואית תניי תני כקש וכגבבה. מאן דאמר כגפת וכעצים בבהמה דקה, ומאן דאמר כקש וכגבבה בגסה. הגורף עד שיגרוף כל צורכו את מקום שפיתת הסיר, אבל אם גרף והוציא את כל הגחלים, אף" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תני כגפת וכעצים בדקה ~ תני כקש וכגבבה בגסה * '''הכרעה:''' נפסק כשני התנאים כל אחד לפי סוגו (דקה כגפת וגסה כקש), שהרי בירושלמי מבואר שאין מחלוקת מהותית אלא כל תנא מדבר בסוג בהמה אחר; והרמב"ם פסק שהגורף צריך לגרוף כל צרכו כמסקנת הירושלמי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ג_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלישי#דין-ג_ז|מתן תבשיל על כירה גרופה או קטומה שלא כל צורכה מותר על ידי ליבוי נעורת פשתן]]''' * '''מקור:''' "מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה: אפילו לא קטם כל צורכו. 📖 באר משה — דף כא עמוד א אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף כ"א. אנחנו מתחילים בפרק ב , הלכה א , תחילת הפרק. אומרת המשנה: " כירה שהסיקוה בקש ובג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי שקטימה שלא כל צורכה מועילה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ג הלכה ד) שאין צורך בגריפה וקטימה מלאה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-א|בבלי שבת לו ב — כירה שהוסקה בגפת או בעצים - אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף האש או יתן אפר, ורק אז מותר לה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לו-ב-ב|בבלי שבת לו ב — תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף שאינה גרופה וקטומה]] {{שוליים|ד_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_א|אין טומנין בגפת, זבל, מלח, סיד וחול, ואף לא בתבן, מוכין, זוגין ועשבים לחים, ומותר להטמין בהם כשהם יבשים]]''' * '''מקור:''' "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבישין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה א, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ חכמים: ר' יהודה אוסר טמינה בנסורת דקה ומתיר בגסה, וחכמים מתירים אף בדקה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים המתירים להטמין בנסורת דקה, שאין בה משום הוספת חום אלא שימור בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יט-א-ד|בבלי בבא בתרא יט א — אין טומנין את התבשיל בגפת, בזבל, במלח, בסיד או בחול, בין לחים בין יבשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מז-ב-ד|בבלי שבת מז ב — אסור להטמין בגפת בין של זיתים בין של שומשמין]] </div> 9lhr25u4xqcftvr3hvrcmnqpvm4gwa5 106 1754922 3078718 3078501 2026-08-23T19:43:26Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078718 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק רביעי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כח עמוד ב<span class="yerum-runnum">62</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|נוטל את היורה ומחזיר}}. אם {{ירו"מ-הדגשה|לא נתקלקלה הגומא ולא גזרו שמא תתקלקל}} היתה יורה מותר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה {{ירו"מ-הדגשה|אומר: קופה מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר}}. ותמן תנינן {{שוליים|ד_ב}}ספק חשיכה ספק לא חשיכה {{ירו"מ-הדגשה|מערבין וטומנין את החמין}} מפני שלא חשיכה. {{ירו"מ-הוסר|האם}}{{ירו"מ-הדגשה|הא}} אם חשיכה אסור לטמון {{ירו"מ-הדגשה|אפילו אם אינו מוסיף הבל מאי טעמא}} בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} תמן אמרין מפני ביטול בית המדרש {{ירו"מ-הדגשה|שאם יראו אותו טומן משחשכה יאמרו שבישל בשבת ועכשיו נטלן מהאש}}. אמר רבי בא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: מפני החשד: שאם אומר את לו שהוא מותר — אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום {{ירו"מ-הדגשה|אלא ממתין עד שחשכה ומאחר לבית המדרש}} {{ירו"מ-ביאור|שנהגו לדרוש קדם התפילה}}. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צרכו מבעוד יום. מה נפק מן ביניהן? {{שוליים|ד_ג}}לטמון שלג וצונין. על דעתיה דרבי בא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] מותר, ועל דעתון {{ירו"מ-הוסר|דרבנין}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} דתמן אסור. אסרו טמינה {{ירו"מ-הדגשה|בשבת}} מפני כירה {{ירו"מ-ביאור|שמא יניח בשבת.}} אסרו כירה {{ירו"מ-ביאור|להשהות מבעוד יום}} מפני טמינה {{ירו"מ-הדגשה|ברמץ}}. אסרו כירה שהבלה {{ירו"מ-הוסר|ממיעוט}}{{ירו"מ-הדגשה|ממעוט}} מפני {{ירו"מ-הוסר|כירה}}{{ירו"מ-הדגשה|תנור}} שהבלה מרובה. אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|אף שאין חשש שמא יחתה}} מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו. אסרו חמין {{ירו"מ-ביאור|מים,}} מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו {{ירו"מ-הדגשה|ומצטמק ויפה לו}}. חזרו והתירו חמין. תני: <span id="דף_כט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא: '''תמן תנינן ספק חשיכה ספק לא חשיכה''', מערבין וטומנין את החמין. אז '''מפני שלא חשיכה''', כלומר כל ההיתר הוא בגלל שעדיין לא הגיעה שבת ועדיין לא חשיכה. הא '''אם חשיכה אסור לטמון בהן''' אפילו אם לא מוסיף הבל. מאי טעמא? כלומר למה אסור בשבת לטמון אפילו בדבר שלא מוסיף הבל? '''אמר רבי בא: מפני החשד'''. כי בדרך כלל היו רגילים לטמון מיד אחרי הבישול, אז אם יראו אותו טומן בשבת, משך חשיכה, יאמרו שהוא בישל בשבת ועכשיו נותן לזה מאש כדי לטמון. '''תמן אמרין''', כלומר בבבל אמרו, '''מפני ביטול בית המדרש'''. כלומר הסיבה שלא טומנים אם חשכה, אפילו בדבר שלא מוסיף הבל, זה מפני ביטול בית המדרש. '''שאם אומר את לו שהוא מותר — אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום''', אלא ממתין עד שחשיכה ומאחר לבית המדרש. הם נהגו לפני התפילה לדרוש, ואז אותו אדם שיודע שמותר לטמון בשבת, ורוצה שהארוחה תהיה כמה שיותר חמה, מבשל את זה כמה שיותר סמוך לקראת שבת, ואז בשבת הוא טומן את זה. וככה הוא מפספס בעצם את הדרשה ואת מה שהם נהגו ללמוד הלכות לפני השבת. אבל '''מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צרכו מבעוד יום''', ואז הוא מקדים וטומן מבעוד יום, וככה הוא מגיע לבית הכנסת ושומע את הדרשה. שואלת הגמרא: '''מה נפק מן ביניהן?''' כלומר מה נפקא מינה בין שני ההסברות הללו? '''לטמון שלג וצונין. על דעתיה דרבי בא מותר''' — כלומר אם הסברה היא מפני החשד, אז דבר צונן אין בו חשד, כי הוא לא מוציא את זה מתוך התנור, לא רגילים לבשל את זה, ברור שמדובר על דבר צונן. '''ועל דעתון דתמן אסור''' — כלומר חכמים שבבבל, שאמרו שאסור כדי שיגיע לשיעור, שלא יתחיל את זה ממש ויעשה את זה בשבת, אז גם זה אסור. כי גם לטמון דבר צונן, אם תתיר לו בשבת, הוא יעשה את זה ממש סמוך, מיד לפני צאת שבת, לכן אסרו את זה. אומרת הגמרא: '''אסרו טמינה מפני כירה''' — כלומר אסרו טמינה שמניח בשבת על הכירה, '''אסרו כירה מפני טמינה''' — כלומר אסרו להשהות מבעוד יום, מפני חשש שמא יטמון ברמץ, כי כירה זה אש, וזה דומה מאוד לטמינה ברמץ. '''אסרו כירה שהבלה''' — מועט — '''מפני שהבלה מרובה. אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו''', למרות שאין חשש שמא יחתה, '''מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו. אסרו חמין''' — כלומר מים חמים — '''מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו''' ומסתמך ויפה לו. הרי חמין תמיד זה מסתמך ורע לו. '''חזרו והתירו חמין'''. כלומר בסוף, אחרי שראו שלא יכולים לעמוד בזה, חזרו והתירו להם חמין. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כח עמוד ב''' {{שוליים|ד_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ב|אין להטמין חמין בשבת אחר שחשכה אף בדבר שאינו מוסיף הבל]]''' * '''מקור:''' "ספק חשיכה ספק לא חשיכה מערבין וטומנין את החמין מפני שלא חשיכה. הא אם חשיכה אסור לטמון אפילו אם אינו מוסיף הבל מאי טעמא בהן. אמר תמן אמרין מפני ביטול בית המדרש שאם יראו אותו טומן משחשכה יאמרו שבישל בשב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבנן (בית המדרש) ~ רבי בא (חשד) * '''הכרעה:''' נפסק לאיסור כשני הטעמים, שו"ע או"ח רנז,ו אוסר לטמון משחשכה אף באינו מוסיף הבל, שהחשש הן לביטול בית המדרש והן לחשד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי סנהדרין כד א — מותר להטמין תבשיל צונן בשבת כדי שיתחמם קמעא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ב|בבלי שבת לד א — בבין השמשות (ספק חשכה) אין מעשרין ודאי, אין מטבילין כלים ואין מדליקין נרות, אבל מעשרין דמא]] {{שוליים|ד_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ג|מותר לטמון שלג וצונן מערב שבת כדי שיצטננו, ואין בכך משום איסור טמינה]]''' * '''מקור:''' "לטמון שלג וצונין. על דעתיה דרבי בא מותר, ועל דעתון דרבנן דתמן אסור. אסרו טמינה בשבת מפני כירה (שמא יניח בשבת.) אסרו כירה (להשהות מבעוד יום) מפני טמינה ברמץ. אסרו כירה שהבלה ממעוט מפני תנור שהבלה מרובה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי בא ~ רבנן דתמן: רבי בא מתיר טמינת שלג וצונן, ורבנן דתמן אוסרים * '''הכרעה:''' נפסק כרבי בא המתיר, שכן טמינת צונן אינה בכלל גזירת חכמים שאסרו טמינה מפני שמא יטמין ברמץ, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להתיר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי סנהדרין כד א — מותר להטמין תבשיל צונן בשבת כדי שיתחמם קמעא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ב|בבלי שבת לד א — בבין השמשות (ספק חשכה) אין מעשרין ודאי, אין מטבילין כלים ואין מדליקין נרות, אבל מעשרין דמא]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד א<span class="yerum-runnum">63</span></div>אין טומנין ברמץ. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא אסרו אלא רמץ}} הדא אמרה: אפר {{ירו"מ-הוסר|שנצן}}{{ירו"מ-הדגשה|שצנן}} מותר לטמון בו {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין טומנין לא בגפת וכו}}' כהדא ברתיה דרבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} הוות משמש{{ירו"מ-הדגשה|ת}} קומוי אבוי והוות מעלה קומוי תבשילין רותחין. אמר לה היך איתעבידא {{ירו"מ-הדגשה|שנשאר חם כלכך}} אמרה לו כמרא {{ירו"מ-ביאור|טמון}} {{ירו"מ-הוסר|וגיפתא}}{{ירו"מ-הדגשה|בגיפתא}} {{ירו"מ-ביאור|פסולת זתים.}} אמר לה לא תהי עבדה כן אלא כמרה גו קופתא {{ירו"מ-הדגשה|של תבן}} ויהבה קופתא על גיפתא. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: בהדא רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} פליג דרש רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]: הגפת מלמטן ותבן מיכן ומיכן אסור {{ירו"מ-הדגשה|בהא}} ומודה בה רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שאסור, שלא התיר אלא לטמון בקופה של תבן ולהניח הקופה על הגפת. אבל לטמון בגפת ובתבן}} {{ירו"מ-ביאור|מעורבים}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. אכין אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בעי בללן {{ירו"מ-הדגשה|לדבר המוסיף הבל בדבר שאינו מוסיף הבל}} מה הן. נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} רבי יוסה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה בן פזי|°]] בשם רבי יוסי בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן {{ירו"מ-ביאור|אף שאותו חלק בפירות שהרקיב מוסיף הבל.}} אבל אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שאם ערבן הולכים אחר הרוב}} ולא בחול {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהחול מוסיף הבל והא תנינן}} תמן {{ירו"מ-הוסר|תנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|עושין כל צורכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מטילין אותו לחול בשביל שימתין {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהחול מצנן}}. ההן חלא {{ירו"מ-הדגשה|אם מניחים בו דבר חם}} מירתח רתחא {{ירו"מ-הדגשה|ודבר קר}} ומיצן צוננה. ההן תבן בעל פקדון הוא כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים}}. כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|הדא אמרה}} מן מה דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} טומנין בו הדא {{ירו"מ-הוסר|אמרת}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} אין מרחיקין אותו מן הכותל. התיב רבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] והתני והמשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה. ליידא מילה לא מפני המוץ {{ירו"מ-הדגשה|משמע שתבן קשה לכותל אף שטומנים בו}}. אמר רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא מפני שהוא קשה לכותל אלא}} מפני העכברים. אמר רבי פינחס בי רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס בי רבי חנינה|°]]: אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר של כל דבר. הוי יאות קש{{ירו"מ-הדגשה|ה}} רבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]. אתיב רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] {{שוליים|ד_ד}}הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו של כותל. והא תני אין טומנין בסלעים. תיפתר בסלעים של כסף. אית תניי תני טומנין בסלעים ואית תניי תני אין טומנין. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר טומנין בשל זהב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}של נחושת מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין טומנין בסלעים של כסף {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין}} {{שוליים|ד_ה}}לא סוף דבר לחין {{ירו"מ-הדגשה|מחמת עצמן אלא}} אפילו יבשין שנתלחלחו מן אילין מוכין. ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן {{ירו"מ-ביאור|שהרי אין להם לחות משל עצמן.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן בר שילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בר שילא|°]] הדא אמרה<span id="דף_כט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף כ"ט. אומרת הגמרא: תנין, אמרה בריתא '''אין טומנין ברמץ'''. אמר רבי זעירא לא אסור אלא רמץ. כלומר, אם יש בזה גם גחלים. אדם מרה אפר שצנן מותר לטמון בו. כלומר, כל האיסור זה רק שיש גם גחלים שבהם חיה מחשש שמייחטב. אבל אם זה אפר, אפר לאחר שהוא התקרר כבר מותר לטמון בו. אומרת הגמרא למדנו במשנה אין טומנים לו בגפת וכולי. אומרת הגמרא כי עדה. '''ברתיה דרבי ינאי הוות משמש קומוי אבוי''' - כן, ואבת מהא לקומוי תבשילן רותחין. כלומר, הביאה לו תבשילן רותחין. אמר לה איך היא תעבידה? כלומר, איך זה יכול להיות שנשאר כל כך חם? אמרה לו כמרא. כלומר, אני טמנתי את זה, כן, אה, בגפת, בפסולת של זיתים. אמר לה לא תהי עבדה כן. כלומר, זה אסור לטמון בפסולת של זיתים כי זה מוסיף הבל, אלא '''כמרה גו קופתא''' - כלומר, תטמני את זה בקופה של תבן - '''ויהבה קופתא על גיפתא'''. את יכולה לשים את הקופה על גפת של זיתים. אז בעצם יש פה שילוב והגפת יוסיף קצת הבל, אבל העיקר בעצם כל הקופה תהיה מוקפת בתבן. אמר רבי זעירא: בהדא רבי חנינא פליג. דרש רבי אחא בשם רבי חנינה: '''הגפת מלמטן ותבן מיכן ומיכן אסור'''. כן, כלומר, אסור שיהיה למטה גפת ולמעלה שיהיה תבן. אז כן, אז בעצם רבי חנינא חולק. ו'''מודה בה רבי ינאי''' - בזה גם רבי ינאי מודה, כי הוא לא התיר אלא לטמון בקופה של תבן. כלומר, לטמון אותה לגמרי מכל הכיוונים ואת זה להניח על הגפת. אבל לטמון בתבן ולהניח על הגפת, כלומר אם כל התחתית זה ישר גפת, זה גם הוא אסר. קובעת הגמרא: אכין אבין° בעי בללן מה הן. אבין שאל: דבר שמוסיף הבל מעורב בדבר שאינו מוסיף הבל מהו? כלומר, אם מותר לערב ולטמון בזה. נישמעינה מן הדא: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה'''. ואמר רבי יוסה בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינה: '''הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן''' - כלומר, מותר לטמון בפירות דווקא אם הרוב לא נרקב, אבל '''אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן''' - כי פירות רקובים הם מוסיפים הבל, הם מתחילים לתסוס ולייצר חום. אז רואים מכאן שלמרות שבעצם, אם רוב הפירות לא היו רקובות, אבל בכל אופן יש חלק רקובים ואותם רקובים הם כן מוסיפים הבל ואף על פי כן מותר. מכאן שבמערבן הולכים אחר הרוב, כן, אם הרוב הוא דבר שלא מוסיף הבל מותר. למדנו במשנה: '''ולא בחול'''. ואתה לומד מכאן שהחול מוסיף הבל. שואלת הגמרא: והתני נההן עושים כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו... שומטין את הכר מתחתיו '''ומטילין אותו לחול בשביל שימתין'''. כן, מה שמלמד שהחול מצנן. הרי את המת לא רוצים שהוא יתחמם ויסריח אז לכן מניחים אותו על חול. כן, מכאן שהחול מצנן. אז איך אתה אומר שהחול מוסיף הבל? אומרת הגמרא: '''ההן חלא מירתח רתחא ומיצן צוננה'''. כלומר, זה תלוי מה שמים בו. אם מניחים עליו משהו חם אז הוא מוסיף הבל. אם מניחים אותו עליו משהו קר אז הוא מצנן אותו עוד יותר. '''ההן תבן בעל פקדון הוא''' - לעומת זאת תבן הוא בעל פיקדון. '''כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך''' - הוא בעצם שומר על החום. '''כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו'''. כן, כי מסתמא הוא כנראה יוצר חום שפוגע בכותל. אמר רבי יוסי° מן מה דתנינן '''טומנין בו''' - כלומר מה שלמדנו במשנה שמותר לטמון בו, אז ממנו לא צריכים להרחיק את הכותל. כן, כי כנראה שהוא לא גורם - אם הוא לא גורם הבל הוא לא מזיק לכותל. התיב רבי חגיי והתני: '''והמשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה'''. ליידא מילה - לא מפני המוץ. אז מה שמעו מכאן שתבן קשה לכותל, למרות שמותר לטמון בו. אתה רואה שאין קשר בין ההיתר להטמין במשהו לבין האם הוא מזיק לכותל או לא. אמר רבי חנניה: לא מפני שהוא קשה לכותל - כלומר, מה שאמרנו שמרחיקים את התבן כי לא יעשה אוצר, לא בגלל שהתבן עצמו מזיק לקירות, אלא מפני העכברים. כי אם אתה תעשה אוצר של תבן אז יהיו שם עכברים ועכברים הם יזיקו לקירות. אמר רבי פינחס בי רבי חנינה: '''אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר של כל דבר'''. כלומר, בעצם למה הברייתא אמרה שלא יעשה לו אוצר של תבואה - אם אוצר של תבואה דווקא, אבל אם מדובר בגלל עכברים אז אוצר של כל דבר, כן, גם פירות, גם כל דבר יכול להביא עכברים. אז באמת רואים כאן שהקושיה של רבי חגיי הייתה קושיה טובה - '''הוי יאות קש רבי חגיי'''. אתיב רבי שמי: '''הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן'''. אמר רבי יוסי: '''לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו של כותל'''. כן, כלומר הסלעים גורמים שסביב הכותל האדמה מתרככת ולכן בעצם הכותל יכול ליפול, ולכן אסור להסמיך סלעים לכותל, אבל להטמין מותר. אומרת הגמרא: '''והא תני אין טומנין בסלעים'''. אתה אומר שבעצם הסלע אין בו בעיה אפשר לטמון בו, הרי למדנו בברייתא שאומרת שאין טומנים בסלעים. איך זה מסתדר? אומרת הגמרא: '''תיפתר בסלעים של כסף'''. כלומר מה שכתוב שאין טומנים בסלעים הכוונה סלעים של כסף, אבל סלעים רגילים מותר לטמון בהם. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני טומנין בסלעים ואית תניי תני אין טומנין'''. אמר רב חסדא: '''מאן דמר טומנין בשל זהב של נחושת מאן דמר אין טומנין בסלעים של כסף''' - כי הכסף כנראה יוצר תהליך כימי שמוסיף הבל ולכן בעצם לא טומנים בו. ואתה למד במשנה לא בתבן ולא במוכין ולא בזגים ולא בעשבים, זמן שאין לחים. אומרת הגמרא: '''לא סוף דבר לחין אפילו יבשין שנתלחלחו''' - כלומר לא רק אם לחים באופן טבעי, כי הם עדיין ירוקים, אלא אפילו יבשים שהתלחלחו. כלומר, אפילו אם התייבשו לאחר מכן והוסיפו להם מים והם נרטבו גם אסור לטמון בהם. עכשיו מה הראיה? '''ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן''' - אנחנו יכולים ללמוד את זה ממוכין, שהרי מוכין לא כיבשים שהתלחלחו, אלא מוכין הרי אין לחות משל עצמם. כן, הבבלי אומר שיש להם לחות משל עצמם - דבן אתלי, כלומר הצמר שבין הירכיים של הכבש. אבל הירושלמי סובר שבעצם אין דבר כזה לחות עצמית של הצמר. אז אם המשנה אמרה שלא טומנים במוכין, מדובר במוכין שנרטבו מבחוץ. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כט עמוד א''' {{שוליים|ד_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ד|אין לטמון סלעי כסף בסמוך לכותל השכן שכן מלקים את ריעתו]]''' * '''מקור:''' "הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן. אמר רבי יוסי (בר זבידא) לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו של כותל. והא תני אין טומנין בסלעים. תיפתר בסלעים של כסף. אית תניי תני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ט, הלכה ב, שו"ע חו"מ סימן קנה סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא "אין טומנין" ביחס לסלעי כסף, ורב חסדא מפרש שדעה זו עוסקת בסלעי כסף דווקא, ואילו בסלעי זהב ונחושת מותר לטמון * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יז-א-ב|בבלי בבא בתרא יז א — אין לחפור בור, שיח, מערה, אמת המים או נברכת כובסין סמוך לכותל חברו, אלא אם הרחיק שלושה טפח]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יז-א-ג|בבלי בבא בתרא יז א — המרחיק גפת, זבל, מלח, סיד וסלעים מכותל חבירו חייב להרחיקם שלושה טפחים ולסוד את הכותל בסיד]] {{שוליים|ד_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ה|אין טומנין ברמץ שיש בה גחלים בוערות]]''' * '''מקור:''' "לא סוף דבר לחין מחמת עצמן אלא אפילו יבשין שנתלחלחו מן אילין מוכין. ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן (שהרי אין להם לחות משל עצמן.) אמר רבי יוחנן בר שילא הדא אמרה 📖 באר משה — דף כט עמוד א אנחנו בתלמוד ירוש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא וכפי שפירש רבי זעירא, שאיסור טמינה ברמץ הוא רק כשיש בו גם גחלים בוערות, כדברי הרמב"ם (הל' שבת ד,א) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יט-א-ד|בבלי בבא בתרא יט א — אין טומנין את התבשיל בגפת, בזבל, במלח, בסיד או בחול, בין לחים בין יבשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מז-ב-ד|בבלי שבת מז ב — אסור להטמין בגפת בין של זיתים בין של שומשמין]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף כט עמוד ב<span class="yerum-runnum">64</span></div>ההן דכמר {{ירו"מ-ביאור|מטמין}} איידה {{ירו"מ-ביאור|באותם דברים שטומנין בהם רק כשהם יבשים}} צריך {{ירו"מ-הדגשה|שלא יהיה הסיר מלא מים אלא}} מחסרתיה ציבחר {{ירו"מ-הדגשה|דאם יהיה מלא שמא}} {{ירו"מ-הוסר|דהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} אתי מיסב והוא שפכה ומרתחה. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ו}}כן בגפת חדשה אבל בישנה טהור. ואי זו היא חדשה ואיזו היא ישנה רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חדשה בתוך י"ב חודש ישנה לאחר י"ב חדש. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יודא בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי ירמיה בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה בר חנינה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו לטמון בפרות}} הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן אבל רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן {{ירו"מ-הדגשה|שמוסיפים הבל תנן: טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה}} ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין {{ירו"מ-הדגשה|דקה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר בדקה ומתיר בגסה}} אנן תנינן [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר ב}}נסורת {{ירו"מ-הדגשה|דקה ומתיר בגסה}} תניי דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אוסר ב}}נעורת {{ירו"מ-הדגשה|דקה ומתיר בגסה}} הדא אמרה: היא הדא היא הדא. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ב|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}טומנין בשלחין {{שוליים|ד_ז}}ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד עושה {{שוליים|ד_ח}}נוטל את הכיסוי והן נופלות [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים {{שוליים|ד_ט}}נוטל ומחזיר.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן אמר}} רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]]: הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית אבל בנתונין באפותיקי {{ירו"מ-הדגשה|למסחר}} לא בדא. בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} הדא דתימר {{שוליים|ד_י}}בנתונין באפותיקי אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שטמן בהם גילה דעתו שאינם חשובים. אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: פורשין מחצלת על גבי שייפות של לבינים {{ירו"מ-הדגשה|שעומדות לבניין אף שאסור לטלטלם}} בשבת. אמר רבי שמעון בי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בי רבי ינאי|°]]: אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי משמו ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל אבל אין כופין עליה את הכלי ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|ד_יא}}כופין עליה כלי. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: ובלבד שלא יהא <span id="דף_ל_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי יוחנן בר שילא: '''הדא אמרה ההן דכמר איידה צריך מחסרתיה ציבחר''' - מי שמטמין באותם דברים שמותר להטמין בהם רק כשהם יבשים, הוא צריך שהסיר לא יהיה מלא לגמרי, כי אם הוא ימלא אז שמא אתי מיסב - שמא יבואו לקחת מהסיר - '''והוא שפכה ומרתחה''' - כלומר טיפה מהמרק שבסיר יישפך, ואז כל הדברים האלה שהוא הטמין בהם, שכשהם יבשים הם לא מוסיפים הבל, אבל אחרי שהם נרטבו הם כן מוסיפים הבל ואז הם ירתיחו. אומרת הגמרא: תמן תנינן חרסים שהשתמש בהם משקין טמאים ונפלו על אביר התנור - יש לנו כלי חרס שהיה בתוכו משקין טמאים והוא נפל על אביר התנור, אז אם התנור הושק התנור נהיה טמא, כי סוף המשקה לצאת, המשקה הרי יצא ממנו. '''כן בגפת חדשה אבל בישנה טהור'''. אז אם היא הייתה טמאה, המשקה שבה יוצא וטמא את התנור, אבל אם היא ישנה טהור. עכשיו מה זה נקרא חדשה ומה זה ישנה? רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: '''חדשה בתוך י"ב חודש ישנה לאחר י"ב חדש'''. כלומר עניין של שנה. אומרת הגמרא: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה'''. אמר רבי יודא בר פזי בשם רבי ירמיה בר חנינה: מה שהתירו לטמון בפירות, '''הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן''' - כמו שאמרנו בהתחלה, כי פירות שהם רקובים הם מתחילים לתסוס ואז הם מוסיפים הבל, אבל פה הולכים לפי הרוב, אז אם רוב הפרי כבר נרקב אז אסור. '''אבל רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן''' - מוסיפים הבל. אומרת הגמרא למדנו במשנה: '''טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין''' - רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה, כך כתוב במשנה. אומרת הגמרא: אנן תנינן רבי יהודה אוסר בנסורת דקה ומתיר בגסה, ואית תניי דבית רבי - רבי יהודה אוסר בנעורת דקה ומתיר בגסה. כלומר אצלנו כתוב נסורת דקה, ובברייתא כתוב בנעורת דקה. '''הדא אמרה היא הדא היא הדא''' - כלומר זה לא שיש סתירה בין הברייתות והמשנה, אלא בעצם ההלכה היא זהה. אותו דין קיים גם בנעורת של פשתן דקה וגם בנסורת דקה - בשתיהן לפי רבי יהודה אסור לטמון. פרק חדש. אומרת המשנה: '''טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן'''. גזי צמר זה מוקצה. '''כיצד עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות''' - כלומר אם הוא טמן וגזי הצמר על הכיסוי, או שיש על הכיסוי ידית, אז הוא לוקח את הידית ומפיל אותם בעצם, אז זה טלטול מהצד וזה מותר. '''רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים נוטל ומחזיר'''. כלומר לפי רבי אלעזר בן עזריה, אם הוא טמן בדבר שאסור בטלטול - נניח הוא טמן קופה - אסור להוציא את הכלי מתוך הקופה, כי אם הוא יוציא את הכלי מתוך הקופה, יכול להיות שכשהוציא את הכלי, הגומה שנוצרה תיהרס, חלק מהצמר ייפול פנימה והרי אסור לגעת בזה, זה מוקצה, אסור להזיז את זה. אז לכן הוא אוסר בכלל להוציא את הכלי. וחכמים אומרים מותר להוציא את זה, ואם זה יתקלקל אז הוא לא יחזיר. אומרת הגמרא: רבי יודה בן פזי בשם רבי יונתן: '''הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית''' - כלומר, דווקא שלחין שהם אצל בעל הבית שהם לא עומדים למסחר, אז אין בהם מוקצה מחמת חסרון כיס. '''אבל בנתונין באפותיקי לא בדא''' - אם הם עומדים למסחר אז לא כן, עדיין זה מוקצה. '''בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן'''. רבי יודה ורבי יוחנן: '''הדא דתימר בנתונין באפותיקי אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא''' - מה שאמרנו שגזי צמר זה מוקצה זה דווקא אם נתונים באפותיקי, כלומר עומדים למסחר, אבל אם נתונים אצל בעל הבית לא כן. הרי אם הוא טומן בהם, הוא גילה דעתו שהם לא חשובים בעיניו וממילא הם לא מוקצה. אמר רבי ירמיה בשם רב: '''פורשין מחצלת על גבי שייפות של לבינים בשבת'''. כלומר, יש לנו לבנים שמשמשות לבניין, אז למרות שהן עצמן מוקצה, מותר לפרוש עליהם מחצלת בשבת כדי להגן עליהם. אמר רבי שמעון בי רבי ינאי: '''אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי משמו ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל אבל אין כופין עליה את הכלי'''. ושמואל אמר '''כופין עליה כלי'''. אמר רבי מנא: ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שלא תזיזנה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף כט עמוד ב''' {{שוליים|ד_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ו|מותר להטמין תבשיל בשבת בקליפות (שלחין) שהוסקו בהן התנור]]''' * '''מקור:''' "טומנין בשלחין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהיתר להטמין בשלחין, שאין בהם תוספת הבל ואינם מוסיפים חום לתבשיל, כפי שנפסק ברמב"ם הלכות שבת פרק ד הלכה א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#יט-א-ד|בבלי בבא בתרא יט א — אין טומנין את התבשיל בגפת, בזבל, במלח, בסיד או בחול, בין לחים בין יבשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מז-ב-ד|בבלי שבת מז ב — אסור להטמין בגפת בין של זיתים בין של שומשמין]] {{שוליים|ד_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_ז|מוקצה לצורך מלאכת היתר (כגון קדרה חמה) מטלטלים בטלטול-מן-הצד, אך לא בטלטול ישיר]]''' * '''מקור:''' "ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד עושה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שח סעיף כה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שמטלטלים בגיזי צמר ולא בידיים ממש; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מח-א-ג|בבלי שבת מח א — מוכין שטמן בהן אסור לטלטלן בשבת, שכן טמינה בהם אוסרתם בטלטול ככלי שמלאכתו לאיסור שהוקצה למ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#מט-א-ה|בבלי שבת מט א — הרוצה ליטול פירות המכוסים בקופה על גבי כירה, אם חושש שלא יוכל להחזיר את הכיסוי - מטה את הק]] {{שוליים|ד_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_יא|מותר לכפות כלי על גבי נר בשבת כדי שלא ידלק ביתו]]''' * '''מקור:''' "כופין עליה כלי. אמר רבי מנא (בן יונה): ובלבד שלא יהא 📖 באר משה — דף כט עמוד ב אמר רבי יוחנן בר שילא: הדא אמרה ההן דכמר איידה צריך מחסרתיה ציבחר - מי שמטמין באותם דברים שמותר להטמין בהם רק כשהם יבשים, " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שי סעיף ו, שו"ע או"ח סימן שכב סעיף א, שו"ע או"ח סימן תקיג סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי מנא שכופין עליה כלי ובלבד שלא יהא הסיר מלא לגמרי, שמא ישפך ויכבה, כמבואר ברמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ג-ב-ב|בבלי ביצה ג ב — ביצה שנולדה בספק שבת/יום טוב - הספק אסור, ואם נתערבה באלף כולן אסורות משום שהוא דבר שיש לו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד א<span class="yerum-runnum">65</span></div>הכלי נוגע בגופו של ביצה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יזיזנה}}. תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] {{שוליים|ד_יב}} {{ירו"מ-הוסר|מחיל}}{{ירו"מ-הדגשה|נחיל}} של דבורין פורסין עליה סדין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מה כרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} וקשיא לרבי שמעון בי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בי רבי ינאי|°]] כאן {{ירו"מ-הדגשה|בבריתא מדובר שפורס}} מלמעלן {{ירו"מ-הדגשה|הרחק מהמוקצה שבזה אף}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר כמו שהתיר להניח כלי סמוך לביצה בשביל שלא תתגלגל}} כאן {{ירו"מ-הדגשה|במה שנחלקו}} מלמטן {{ירו"מ-הדגשה|שמכסה על המוקצה עצמו. אמר}} רבי ביסנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ביסנא|°]] בשם רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: חפי לסוטות {{ירו"מ-ביאור|כיסוי סחורה בסירות}} אסור לטלטלן מצדתה {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוה}} פריסן {{ירו"מ-הוסר|והדין}}{{ירו"מ-הדגשה|והוין}} {{ירו"מ-הוסר|משטרפן}}{{ירו"מ-הדגשה|משתרפן}} גו שימשא. אתון שאלו לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] מהו מטלטלתן אמר לון: חשבון עליהן מתנינן תוחתי {{ירו"מ-הוסר|רשיבון}}{{ירו"מ-הדגשה|ראשיכון}} ושרי לכון מטלטלתן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} סלקון לסדרא דבר עולא דהוה רבעה {{ירו"מ-ביאור|כינוס חכמים}} תמן והוה תמן ראשי כלונסיות. אתון ושאלון ליה: מהו לטלטלן? אמר לו: אם חשבתם עליהן מאתמול — מותר לטלטלן, ואם לאו — אין אתם מותרין לטלטלן. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בר שאול מוכין שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן שאול|°]]<nowiki/>רבי יוסי בן שאול צבר של קורות שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי ישמעאל בר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] ורבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי: אבא שלחה {{ירו"מ-ביאור|מעבד עורות}} הוה {{ירו"מ-הוסר|וחיה}}{{ירו"מ-הדגשה|והיה}} אומר לנו קשרו לכם ראשי גוזיות {{ירו"מ-ביאור|עורות,}} ואתם מותרין לטלטלן למחר {{ירו"מ-הדגשה|ולא די במחשבה}}. חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] אמר אפילו {{ירו"מ-הדגשה|קשר}} מלן {{ירו"מ-ביאור|שפת העור}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}חריות שגידען לשכיבה אינן צריכות קישור {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לאהלין צריכות קישור. רב אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבא בר חנה|°]] אמר בין {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לשכיבה בין {{ירו"מ-הדגשה|גידען}} לאהלין צריכות קישור. אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: ולא דמו קישוריה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|באוהלין}}{{ירו"מ-הדגשה|בגידען לאוהלין}} לקישוריה דרב אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבא בר חנה|°]] בכלים {{ירו"מ-ביאור|היינו שגידען לשכיבה.}} קישוריה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|באוהלין}}{{ירו"מ-הדגשה|בגידען לאוהלין}} עד שיקשור את כל הקוצין קישוריה דרב אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבא בר חנה|°]] בכלים {{ירו"מ-ביאור|שגידען לשכיבה.}} {{ירו"מ-הדגשה|די בקשירה כל דהו}} עד שיהיה עליהן תואר כלי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אם אומר את {{ירו"מ-הדגשה|דל}} רבי אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חנה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אף גידען לשכיבה}} עד שיקשור את {{ירו"מ-הדגשה|כל}} הקוצין אין מעשה גדול מזה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך לבית המדרש, שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה<span id="דף_ל_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף ל'. אומרת הגמרא: תניא, רבי הושעיה - '''של דבורין פורסין עליה סדין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים'''. שואלת הגמרא: מה כי רב ושמואל, וקשה לרבי שמעון בי רבי ינאי? הרי לפי זה יוצא שמותר לפרוס על דבר שהוא מוקצה, הרי נחיל של דבורים זה מוקצה. אז מותר לקחת סדין לפרוס עליהם. והרי לפי רב ושמואל אמרנו שאסור לכסות על ביצה כיוון שהיא מוקצה. אומרת הגמרא: לא, כאן בברייתא מדובר שפורס מלמעלה, כלומר הוא פורס איזה הרחק מהמוקצה, הוא לא מתקרב למוקצה בכלל, הוא פורס מלמעלה. ובזה אפילו רבי ינאי מותר, כמו שהוא התיר להניח כלי סמוך לביצה בזה שלא תתגלגל. אבל כאן מה שהם נחלקו זה מלמטן, כלומר לכסות על המוקצה עצמו - זה המחלוקת. אבל פה הברייתא לא מדברת על זה, מדברת שהוא בעצם פרס מחצלת גבוה מעל הנחיל של הדבורים. אמר רבי ביסנא בשם רבי יוסי בר חנינא: '''חפי לסוטות אסור לטלטלן'''. כלומר כיסוי סחורה בסירות, עשו תלתלן. כלומר את הכיסוי הזה שמכסים בו את הסחורה - זה מוקצה. '''מצדתה פריסן גו שימשא''' - הגמרא מספרת סיפור, שהיו איזה מצודות שהיו פרוסות, ואליהן משתרפים גושים שהיו מתגלגלים בשמש. '''אתון שאלו לרב מהו מטלטלתן''' - האם מותר לטלטל אותן? '''אמר לון: חשבון עליהן מתנינן תוחתי ושרי לכון מטלטלתן'''. כלומר הרי זה כלי שמלכתחילה אסור, אז אם תחשבו עליהם למלאכת היתר, כמו להניח אותם תחת ראשיכם, אז מותר לכם, שתחשבו כדי שישמש לכם בתור כרית. אמר רבי זעירא בשם רבי ירמיה: '''ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. רבי יונה ורבי יוסי סלקון לסדרא דבר עולא דהוה רבעה תמן, והיה כינוס של הרבה מאוד תלמידים והיה צפוף, והוה תמן ראשי כלונסיות. אתון ושאלון ליה מהו לטלטלן - האם מותר לטלטל אותם, להפוך אותם למושבים? '''אמר לו: אם חשבתם עליהן מאתמול מותר לטלטלן, ואם לאו אין אתם מותרין לטלטלן'''. תני רבי חלפתא בר שאול: '''מוכין שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. כלומר מוכין, למרות שבעצם זה בדרך כלל עומד למסחר, לעשות מהם חוטים וכדומה, אבל אם הוא חשב עליהם להשתמש בהם, אז זה כבר לא מוקצה. תני רבי יוסי בן שאול: '''צבר של קורות שחשב עליהן מאתמול מותר לטלטלן'''. רבי יוסי ורבי חנינה בשם רבי ישמעאל בר רבי יעקב בר אחא, ורבי יעקב בר אידי ורבי חנינא בשם רבי ישמעאל בי רבי יוסי: '''אבא שלחה הוה אומר לנו קשרו לכם ראשי גוזיות ואתם מותרין לטלטלן למחר'''. ואבא שלו היה מעבד עורות, והיה אומר להם לקשור את הראשים של העורות, הקצוות שלהם, ואז מותרים לטלטל למחר. כלומר לא די במחשבה, צריך איזה מעשה כלשהו. '''חזקיה אמר אפילו מלן''' - כלומר מספיק לקשור את השפה של העור, לא צריך קשר רציני. '''רב: חריות שגידען לשכיבה אינן צריכות קישור, לאהלין צריכות קישור'''. כלומר אם הוא חתך ענפי דקל מראש בשביל שישמשו אותו לשכיבה, אז לא צריך קישור. אבל אם הוא גידע אותם לצורך אוהלים, כלומר לאחר מכן הוא רוצה להשתמש בהם - זה מוקצה, וכדי להוציאם ממוקצה ממילא צריך איזה מעשה, צריך קישור. '''רב אבא בר חנה אמר: בין לשכיבה בין לאהלין צריכות קישור'''. בכל מקרה צריך קישור, צריך איזה מעשה כלשהו. '''אמר חזקיה: ולא דמו קישוריה דרב לקישוריה דרב אבא בר חנה'''. כלומר אם הוא גידע לאוהלים, פה צריך קישור רציני יותר. '''קישוריה דרב עד שיקשור את כל הקוצין, קישוריה דרב אבא בר חנה בכלים עד שיהיה עליהן תואר כלי'''. אומרת הגמרא: '''אם אומר את רבי אבא בר חנה עד שיקשור את הקוצין - אין מעשה גדול מזה'''. כלומר אם הוא תלש את הענפים לשכיבה והוא גם קשר את כל הענפים, שמותר לשכב עליהם זה ודאי - אין לך מעשה גדול מזה, מה החידוש בזה? אז לכן חייבים לומר שבוודאי מדובר שהוא עשה קשירה כלשהי. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ל עמוד א''' {{שוליים|ד_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_יב|מותר לפרוס סדין מלמעלה על נחיל דבורים בשבת כדי להצילו מחמה או מגשמים, אף שהוא מוקצה]]''' * '''מקור:''' "נחיל של דבורין פורסין עליה סדין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מה כרב ושמואל (בר אבא בר אבא) וקשיא לרבי שמעון בי רבי ינאי כאן בבריתא מדובר שפורס מלמעלן הרחק מהמוקצה שבזה אף רבי ינאי (הכהן) מתיר כ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פורס מלמעלה הרחק מהמוקצה ~ מכסה על המוקצה עצמו: לרבי שמעון בי רבי ינאי מותר רק כשפורס מלמעלה שלא בסמוך לגוף המוקצה, אך לכסות על המוקצה עצמו אסור * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ינאי שמתירים דווקא בפורס מלמעלה הרחק מהמוקצה, כדרך שהתיר להניח כלי סמוך לביצה שלא תתגלגל, וכך נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#לד-ב-ה|בבלי ביצה לד ב — הבא לתקן כלי בשבת באיסור, אם עבר ותקנו - הכלי מתוקן ומותר להשתמש בו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-ז|בבלי ביצה לו א — מותר לפרוס מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת להגן מפני החמה או מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ל עמוד ב<span class="yerum-runnum">66</span></div>עריבת {{ירו"מ-ביאור|ספינה}} הירדן למה היא {{ירו"מ-הדגשה|מקבלת}} טמאה {{ירו"מ-הדגשה|הרי שאר ספינות טהורות שנאמר דרך אניה בלב ים}} ולא אמר אדם דבר עד שבא רבי חנינה בן אנטיגנס[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן אנטיגנוס|°]] ודרשה בעירו: {{ירו"מ-הוסר|עריבתה}}{{ירו"מ-הדגשה|עריבת}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}ירדן למה היא טמאה? מפני שממלין אותה פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים {{ירו"מ-הדגשה|והרי היא ככלי כלי היבשה}}. ועוד דבר אחר דרש חריות שגדען בין לשכיבה בין לאוהלין צריכות קישור. התיבון הרי נדידייא {{ירו"מ-ביאור|סירות}} דאשקלון {{ירו"מ-הדגשה|שמוציאין אותם לחוף בסוף הדיג ואינם מקבלות טומאה}}. אמר רבי יצחק בר אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]]: שניא היא {{ירו"מ-הדגשה|שאן מוציאין אותם לגמרי אלא}} {{ירו"מ-הוסר|שמקצתן}}{{ירו"מ-הדגשה|שמקצתה}} בים {{ירו"מ-הוסר|ומקצתן}}{{ירו"מ-הדגשה|ומקצתה}} ביבשה. אתייא דרבי אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חנה|°]] כרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} עולין היינו עם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי לחמת גרר והיה אומר לנו {{שוליים|ד_יג}}בחרו לכם חלקי אבנים ואתם מותרין לטלטלן למחר. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אמר עד שיקרדם {{ירו"מ-ביאור|יסתת סיתות קל.}} חברייא אמרי עד שישפשף {{ירו"מ-ביאור|סיתות גמור.}} וצפוראי אמרין עד שיחשוב. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר עד שיהא עליהן תואר כלי {{ירו"מ-ביאור|שדי במעשה כל דהו.}} אשכחת אמר רב אבא בר חנה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבא בר חנה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דאמר חריות צריכות קשור כל דהו}}{{ירו"מ-הוסר| בר אבא}} ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבאבנים די במעשה כל דהו}} ורבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי חנינה בן אנטיגנוס[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן אנטיגנוס|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאמר בחריות צריך קישור כל דהו שיהיה להם תורת כלי בשיטה}} חדא. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שחריות שגדען לאהלים צריך שיקשור את כל הקוצים}} ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבאבנים צריך שיקרדם}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבעורות צריך שיקשור בשיטה}} חדא {{ירו"מ-ביאור|שצריך מעשה גדול שיהיה ניכר שהכינו לישיבה}}. ציפוראי {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו שבאבנים די במחשבה}} ורבי יוסי בן שאול[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן שאול|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבצבר של קורות די אם חשב עליהן מאתמול}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בן שאול {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שבמוכין די במחשבה בשיטה}} חדא. חברייא {{ירו"מ-הדגשה|שאמרו באבנים שצריך לשפשף}} {{ירו"מ-ביאור|סיתות גמור.}} לית להון זוג. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ג|ירושלמי שבת, פרק ד, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ד_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ד_יד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אם לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה — מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא שאם}} נטלו מבעוד יום — מחזירו מבעוד יום. נטלו משחשיכה — מחזירו משחשיכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהוא. אמר}} רבי בא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אם נתקלקלה הגומה אסורה {{ירו"מ-הדגשה|להחזיר}} ומכירה לכירה מותר. מן ההוא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם רבי יהושע[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן לוי}}: משרת הייתי את רבי חייא הגדול[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה ומחזירין לכירה. ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{שוליים|ד_טו}}אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר {{ירו"מ-הדגשה|אבל}} מכירה לטמינה אסור מטמינה לכירה אסור מטמינה לטמינה צריכה. נתגלה מבעוד יום — מכסהו מבעוד יום. נתגלה משחשיכה — מכסהו משחשיכה. נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום {{ירו"מ-הדגשה|מהו}}. תני אין טומנין חמין משחשיכה {{שוליים|ד_טז}}אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים. כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: אפילו מפה. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ובלבד דבר שהוא מועיל. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: כל הדברים מועילין. אמר רבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]]: ויאות: אילו מאן דנסב {{ירו"מ-הדגשה|ס}}מרטוט ויהב לה על רישיה בשעת צינתה — דילמא לא כביש צינתה. כשם שאין טומנין חמין משחשיכה כך אין טומנין לא שלג ולא צונין ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{שוליים|ד_יז}}מתיר. התיב שמואל בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#שמואל בר אבא|°]] על הדא קדמייתא. והא תני: ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מתיר <span id="דף_לא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך לבית המדרש, שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה, עריבת הירדן למה היא טמאה, ולא אמר אדם דבר עד שבא רבי חנינה בן אנטיגנס ודרשה בעירו'''. מה הוא אמר? '''ירדן למה היא טמאה? מפני שממלין אותה פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים'''. בעצם זה לא כלי ימי בלבד, אלא כלי שמשתמשים בו גם ביבשה, לכן הוא מקבל טומאה. '''ועוד דבר אחר דרש: חריות שגדען בין לשכיבה בין לאוהלין צריכות קישור'''. כן, ואמרנו שיש הבדל בין הקישור הזה לקישור הזה - אם הוא חתך את זה לאוהלין צריך קישור כל עוקץ ועוקץ, אם זה שכיבה אז מספיק קשירה כלשהי. '''התיבון: הרי נדידייא דאשקלון''' - כלומר הסירות של אשקלון, שאחרי שמסיימים את הדיג מוציאים אותם לחוף, ואף על פי כן הן לא מקבלות טומאה. '''אמר רבי יצחק בר אלעזר: שניא היא בים ביבשה'''. כן, באשקלון מה שעושים בעצם מוציאים את הסירה ליבשה, אבל לא את כולה, תמיד נשארת על הגבול של המים, אז לא ממש משתמשים בזה ביבשה. לעומת זאת סירת הירדן ממש את כולה מוציאים ליבשה. '''אתייא דרבי אבא בר חנה כרבי חנינא, דמר רבי חנינא: עולין היינו עם רבי לחמת גרר, והיה אומר לנו בחרו לכם חלקי אבנים ואתם מותרים לטלטלן למחר'''. כלומר מספיק לחשוב על האבנים וגם הן מותרות לטלטל, אז זה מקביל למה שאמר רב אבא בר חנה שהחריות של דקל, אם חשב עליהם לישיבה, לא צריך לקשור. '''רבי זעירא אמר: עד שיקרדם'''. כלומר את האבנים האלה אסור להשתמש בהם, לא מספיק שבחר בהם במחשבה, אלא צריך שיעשה בהם סיתות קל. '''חברייא אמרי עד שישפשף''', כלומר יעשה בהם סיתות גמור. '''וצפוראי אמרין עד שיחשוב'''. '''רבי יוחנן אמר: עד שיהא עליהן תואר כלי''', כלומר די במעשה כלשהו, שיהיה לו שם כלי צריך מעשה כלשהו. אשכחת אמר: אם אנחנו נחלק את כל הדעות, נמצא שרב אבא בר חנה שאמר שחריות צריכות קישור כל דהו, ורבי יוחנן שאמר שבאבנים די במעשה כל דהו, ורבי יונתן בשם רבי חנינה בן אנטיגנוס שאמר שבחריות צריך קישור עד שיהיה להם תואר כלי - הם כולם בשיטה אחת. ואילו רב שאמר שחריות לאוהלין צריך שיקשור את כל הקוצים, ורבי זעירא שאמר שבאבנים צריך שיקרדם, ורבי ישמעאל בי רבי יוסי שאמר שבאורות צריך לקשור - הם כולם בשיטה אחת, צריך מעשה גדול, שיהיה ניכר שהוא מכין את זה לישיבה. אבל צפוראי, אנשי ציפורי, שהם אמרו שבאבנים די במחשבה, ורבי יוסי בן שאול שאמר שבצבר של קורות די אם חשב עליהם מאתמול, ורבי חלפתא בן שאול שאמר שבמוכין די במחשבה - הם גם כן בשיטה אחת, שמחשבה מספיקה להפוך דבר למוכן. אבל חברייא שאמרו שבאבנים צריך לשפשף, כלומר צריך סיתות גמור - אין להם זוג, זה שיטה יחידה. ופרק ד' הלכה ג'. אומרת המשנה: '''אם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך'''. כלומר אסור להטמין, אבל אם הוא לא טמן. '''כסהו ונתגלה מותר לכסותו'''. '''ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת'''. כלומר דבר שהוא קר אין איסור לטמון אותו. אומרת הגמרא: פשיטא ש'''נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום'''. כלומר אם הוא מלפני שבת נטל את זה, מותר להחזיר לפני שבת. '''נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה'''. זה ברור שמותר להחזיר, אם הוא טמן והוציא את זה אחרי חשיכה מותר להחזיר אחרי חשיכה. '''נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום''' מהו? האם מותר להטמין חזרה? '''רבי בא בשם רב יהודה: אם נתקלקלה הגומה אסורה, ומכירה לכירה מותר'''. כלומר אם זה היה בכירה אחת מותר להעביר את זה לכירה אחרת. מה המקור לזה? '''מן ההוא דמר רבי אלעזר בשם רבי יהושע: משרת הייתי את רבי חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה ומחזירין לכירה'''. כלומר מקומה תחתונה לקומה עליונה, ולאחר מכן היה מחזיר את זה לכירה. אז בזמן הזה, זה טיפה מתקרר, אז הרי מכאן שמותר גם אם זה טיפה קר, לכן יהיה מותר גם מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. '''ומר רבי ירמיה כרבי שמעון: אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר, מכירה לטמינה אסור, מטמינה לכירה אסור, מטמינה לטמינה צריכה'''. כלומר אם הוא רוצה להחליף הטמנות זה ספק. '''נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום. נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה. נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום''' מהו? זה נשאר בשאלה כמו ששמענו. '''תני: אין טומנין חמין משחשיכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים'''. כלומר אסור להטמין משחשיכה, אפילו בדבר שלא מוסיף הבל, אבל להוסיף - מוסיפים, כלומר אפשר להוסיף עוד שמיכות ועוד דברים כדי לשמור על החום. '''כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם? רבי זריקן בשם רבי חנינא: אפילו מפה''', כלומר אפילו משהו דק מאוד מותר לשים עליו. '''אמר רבי זעירא: ובלבד דבר שהוא מועיל''', כלומר צריך שיהיה לפחות בהתחלה משהו מועיל, לא סתם איזה משהו דק לגמרי אלא משהו ששומר על החום. '''אמר רבי חנינא: כל הדברים מועילין'''. כל דבר שיש תמיד מועיל. '''אמר רבי מתניה: ויאות'''. כלומר אתה צודק. '''אילו מאן דנסב מרטוט ויהב לה על רישיה בשעת צינתה - דילמא לא כביש צינתה'''. כלומר אם אדם שם סתם חתיכת בד כשקפוא בחוץ, אז זה לא מחמם אותו טיפה? אז לכן זה יהיה מותר גם כן, למרות שהוא שם רק משהו מאוד קטן, יכול להוסיף עליו בהטמנה. אומרת הגמרא: '''כשם שאין טומנין חמין משחשיכה כך אין טומנין לא שלג ולא צונין, ורבי מתיר'''. כלומר לטמון דבר קר רבי מתיר. '''התיב שמואל בר אבא על הדא קדמייתא''' - איך אתה יכול להגיד שלא טומנים דבר קר, הרי למדנו מפורש במשנה שלנו. '''והא תני: ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת''' - זה מדובר על מים קרים. '''אלא כרבי, דרבי מתיר'''. אומרת הגמרא: לא, המשנה לא דיברה כמו רבי שהוא מתיר. איבעית אימא, תירוץ אחר, אפילו לרבנן - אפשר להגיד שהמשנה שלנו היא גם כן לרבנן, וכאן לשעה כאן לשעות. מה שהמשנה דיברה שמותר, זה רק אם זה משהו זמני, שהוא שם את זה לא כדי להטמין למחרת, אלא לכמה שעות. אז לזמן קצר מותר, אבל לעשות את זה לזמן מרובה אסור. עד כאן הלכה, פרק "בית טומנים", אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ל עמוד ב''' {{שוליים|ד_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_יג|האם מועיל ייחוד אבנים בעריבה למחר בהזמנה בלבד או שנדרש מעשה בהן]]''' * '''מקור:''' "בחרו לכם חלקי אבנים ואתם מותרין לטלטלן למחר. רבי זעירא אמר עד שיקרדם (יסתת סיתות קל.) חברייא אמרי עד שישפשף (סיתות גמור.) וצפוראי אמרין עד שיחשוב. רבי יוחנן (בר נפחא) אמר עד שיהא עליהן תואר כלי (שדי ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שח סעיף כא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' זעירא (עד שיקרדם) ~ חברייא (עד שישפשף) ~ צפוראי (עד שיחשוב) ~ ר' יוחנן (עד שיהא עליהן תואר כלי, סגי במעשה כל דהו) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שדי במעשה כל דהו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שצריך ייעוד בהזמנה ומעשה קל כלשהו כדי שיהיה עליהן תואר כלי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ב|בבלי שבת נ א — מוכר בהמה לחברו בשבת אינו צריך לקשור או לחשב בפועל, אלא רואה כאילו קשר וסגי בכך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ג|בבלי שבת נ א — היושב על גבי מטה לשומרה מותר לטלטל את המעות שעליה אף שלא קישר ולא חישב עליה מבעוד יום]] {{שוליים|ד_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_יד|אם לא כיסה קדרה לפני שבת מבעוד יום, האם מותר לכסותה משתחשך]]''' * '''מקור:''' "אם לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה — מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. גמ : פשיטא שאם נטלו מבעוד יום — מחזירו מבעוד יום. נטלו משחשיכה — מחזירו משחשיכה. נטלו מבעו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאסור לכסותה משתחשך, ואם כיסה ונתגלתה מותר לחזור ולכסותה, כלשון הירושלמי; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן רנז סעיף ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי סנהדרין כד א — מותר להטמין תבשיל צונן בשבת כדי שיתחמם קמעא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ב|בבלי שבת לד א — בבין השמשות (ספק חשכה) אין מעשרין ודאי, אין מטבילין כלים ואין מדליקין נרות, אבל מעשרין דמא]] {{שוליים|ד_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_טו|העברת קדירה מכירה שהבל מועט לכירה שהבל מרובה - מותר, אבל מכירה לטמינה או מטמינה לכירה - אסור]]''' * '''מקור:''' "אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר אבל מכירה לטמינה אסור מטמינה לכירה אסור מטמינה לטמינה צריכה. נתגלה מבעוד יום — מכסהו מבעוד יום. נתגלה משחשיכה — מכסהו משחשיכה. נתגלה מבעוד יום וקדש עליו " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ג, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי - מכירה לכירה עם הבל מרובה יותר מותר, אך העברה לטמינה או ממנה אסורה, כיוון שטמינה נחשבת כמוסיף הבל ואינה כירה; הרמב"ם פסק כן להלכה בפרק ג הלכה יא {{שוליים|ד_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_טז|מותר להוסיף כסות וכלים על כלי שהוטמן מערב שבת, אף שהדבר אינו מועיל להחם או לצנן]]''' * '''מקור:''' "אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים. כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם אמר רבי זריקן בשם רבי חנינא (בר חמא): אפילו מפה. אמר רבי זעירא: ובלבד דבר שהוא מועיל. אמר רבי חנינא (בר חמא): כל הדברים מועילין. אמר רבי מת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי חנינא בר חמא: אפילו דבר שאינו מועיל, כגון מפה ~ רבי זעירא: רק דבר שמועיל * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חנינא בר חמא שכל הדברים מועילין, ורבי מתניה הודה לדבריו ונתן טעם לכך; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר בכל דבר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי סנהדרין כד א — מותר להטמין תבשיל צונן בשבת כדי שיתחמם קמעא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ב|בבלי שבת לד א — בבין השמשות (ספק חשכה) אין מעשרין ודאי, אין מטבילין כלים ואין מדליקין נרות, אבל מעשרין דמא]] {{שוליים|ד_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק רביעי#דין-ד_יז|מותר למלא קיתון מים ולהניחו תחת הכר או הכסת לצורך הבא]]''' * '''מקור:''' "מתיר. התיב שמואל בר אבא על הדא קדמייתא. והא תני: ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אלא כרבי דרבי מתיר 📖 באר משה — דף ל עמוד ב רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רנז סעיף ו הדרן עלך במה טומנין ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי המתיר, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע (או"ח רנז,ו) שממלאים קיתון מים ונותנים תחת הכר או הכסת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי סנהדרין כד א — מותר להטמין תבשיל צונן בשבת כדי שיתחמם קמעא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לד-א-ב|בבלי שבת לד א — בבין השמשות (ספק חשכה) אין מעשרין ודאי, אין מטבילין כלים ואין מדליקין נרות, אבל מעשרין דמא]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד א<span class="yerum-runnum">67</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אי נמי אפילו לרבנן}} כאן לשעה כאן לשהות. <strong>הדרן עלך פרק במה טומנין</strong> ==פרק חמישי - במה בהמה== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק חמישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_א|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באיפסר והנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}קה בחטם והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר {{שוליים|ה_ב}}וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: והסוס בשיר הא באפסר לא}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו, {{שוליים|ה_ג}}ארבע בהמות נמשכות באיפסר ואילו הן הסוס והפרד הגמל והחמור. אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: וסימנא {{הפ|זכריה|יד|טו}} וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בר' יוסי|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בי רבי יוסי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: וה}}לובדק{{ירו"מ-הדגשה|י}}ם. אית תניי תני {{ירו"מ-הוסר|לנדקס}}{{ירו"מ-הדגשה|לגדקס}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר לובדקים על שם {{הפ|דניאל|יא|מג}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל יא }}ולובים וכושים במצעדיו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר לנדקס אבמטוס. מהו אבמטוס? חמר סלק {{ירו"מ-ביאור|ערבי.}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] אמר רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: בעי גרים הבאים מלובים מהו להמתין להן ג' דורות? {{ירו"מ-הדגשה|האם הם בכלל מצרים או לא}}? אמר רבי יונה בן צרויה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה בן צרויה|°]]: מן מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}נן חמיי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}ההן פולא מיצרייא {{ירו"מ-הוסר|כדון}}{{ירו"מ-הדגשה|כד}} {{ירו"מ-הדגשה|דהו}} רטיב {{ירו"מ-ביאור|לח}} אינון צווחין ליה לובי. {{ירו"מ-הוסר|כדו}}{{ירו"מ-הדגשה|כד}} {{ירו"מ-הדגשה|דהו}} נגיב {{ירו"מ-ביאור|יבש}} אינון צווחין ליה פול מצרייא. הדא אמרה: גר {{ירו"מ-הוסר|מלובי}}{{ירו"מ-הדגשה|מלוב}} צריך להמתין ג' דורות. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הדא אמרה: הוא לובי הוא מצרי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם: אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון, ולא לאחר הקרון, ולא את הלובדקים לגמלים}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כל הנולדים מן הסוס אף על פי שאביהן חמור מותרין זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אף על פי שאביהם סוס מותרין זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מחמור אסורים זה עם זה אמר}} רבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] בשם רבי אושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: הלכה כדברי התלמיד {{ירו"מ-ביאור|[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}}} {{ירו"מ-הדגשה|דאין חוששין לזרע האב אבל ל}}דברי חכמים כל מין פרדות אחד. {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: כמה דתימר לעניין איסור {{ירו"מ-הדגשה|לא יצא הגמל במטוטלת לא עקוד ולא רגול ואמרינן עליה}} וכן כל שאר הבהמה {{ירו"מ-הדגשה|הוא הדין}} לעניין היתר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן יוצא הגמל באפסר אף}} {{ירו"מ-הוסר|וכן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} {{ירו"מ-הוסר|הסוס}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|הדין לשאר בהמות תנן: וכל בעלי השיר יוצאין}} בשיר {{ירו"מ-הדגשה|ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן}} ולא כן תני {{שוליים|ה_ד}}כל תכשיטי אדם טמאין {{שוליים|ה_ה}}ותכשיטי בהמה טהורין? תיפתר בעשויין {{ירו"מ-הוסר|להנותן}}{{ירו"מ-הדגשה|לנוי}} {{ירו"מ-הדגשה|בלבד. אבל שיר שעשוי אף לצורך האדם למשוך הבהמה — מקבל טומאה. תנן: ונמשכין בשיר}} ואינו עושה חריץ {{ירו"מ-ביאור|דכשמושך הבהמה פעמים שהיא מתנגדת. וכשגורר אותה עושה חריץ.}} אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דדבר שאינו מתכוון מותר}} דתני: לא יגרר אדם את המטה, ואת הכסא, ואת הספסל, ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{שוליים|ה_ו}}מתיר. אמר רבי חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]: כהדא דתני דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון {{ירו"מ-ביאור|עץ המחרשה שהתקינה לדלת}} {{ירו"מ-הוסר|גורר }}פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ותני כן מחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ומזין עליהן וטובלין במקומן.<span id="דף_לא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''הדרן עלך פרק במה טומנין''' אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ל"א, מתחילים במשנה בפרק הלכה א'. אומרת המשנה: "'''במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה?''' '''יוצא הגמל באיפסר והנקה בחטם'''". כן, בחוטם של הנקה היו עושים איזה טבעת שאליה קושרים חבל, וככה בעצם אפשר למשוך אותה ואין לה כוח להתנגד. "'''והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר'''". כן, שיר זה שרשרת על הצוואר. "'''ונמשכין בשיר'''". "'''ומזין עליהן וטובלן במקומן'''". ואומרת הגמרא: למדנו במשנה על הסוס בשיר, משמע מכאן שבאפסר הוא לא יוצא. תני °רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו, '''ארבע בהמות נמשכות באיפסר ואילו הן הסוס והפרד הגמל והחמור'''. כלומר רבי ישמעאל ברבי יוסי חולק, משום אביו הוא חולק, והוא אומר שסוס נמשך באפסר. אמר חזקיה: וסימנא. כלומר, יש איזה רמז בפסוק שכל הארבעה האלה יש להם דין דומה, שכתוב: "'''וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור'''", כלומר שכל הארבעה האלה מופיעים ביחד, אז זה גם כן מתאים שהם יוצאים עם אותו אמצעי - כולם יוצאים באפסר. רב פסק הלכה כרבי ישמעאל בי רבי יוסי, שסוס יוצא באפסר. ואומרת הגמרא: לובדקים - אית תניי תני. מה זה הלובדקים? יש אומרים שזה לנדקס אבמטוס. מאן דמר לובדקים על שם ולובים וכושים במצעדיו - כן, באים מלוב. מאן דמר לנדקס אבמטוס, מה זה אבמטוס? חמר סלק - כלומר חמור ערבי. אמר רבי יונה אמר רבי הושעיה: בעי גרים הבאים מלובים מהו להמתין להן ג' דורות? כלומר, אם הם בכלל נחשבים כמצרים או לא - כי מצרי רק דור שלישי יבוא הנה, אז האם הלובים נחשבים מצרים וצריך להמתין להם או לא. אמר רבי יונה בן צרויה: מן מה דנן חמיי ההן פולא מיצרייא, כלומר הפול המצרי - רטיב אינון צווחין ליה לובי, כשהוא לח הם קוראים לו פול לובי; נגיב אינון צווחין ליה פול מצרייא, כשהוא מתייבש הם קוראים לו פול מצרי - וזה אותו דבר. הדא אמרה: גר צריך להמתין ג' דורות. הדא אמרה: הוא לובי הוא מצרי - כי מהברייתא רואים שבעצם לובי ומצרי זה אותו דבר. °רבי יהודה רבי יצחק בר נחמן בשם רבי אושעיא: '''הלכה כדברי התלמיד''' שלא חוששים לזה רעב, אבל '''דברי חכמים כל מין פרדות אחד'''. הוא אומר שבעצם כל פרדה, לא משנה אם האבא סוס או האבא חמור, בכל מקרה הם מותרים זה עם זה, הם לא כלאים. שמואל בשם רבי זעירא: כמה דתימר לעניין איסור, וכן כל שאר הבהמה לעניין היתר בשיר. כלומר, הגמל והסוס זה רק דוגמאות, אבל אותו הדין לגבי כל שאר הבהמות - גם לעניין היתר, שיוצא הגמל באפסר, גם כן שאר בהמות יכולות לצאת באפסר. ולא כן תני '''כל תכשיטי אדם טמאין ותכשיטי בהמה טהורין'''? כן, אז אם ככה למה שיר בכלל צריך טבילה - הרי זה תכשיט של בהמה. תיפתר בעשויין - כלומר, מה שאמרו שלא צריכים טבילה זה רק כאלה שעשויים רק לנוי לבהמה, הם לא צריכים טבילה, אבל שיר שעשוי גם לצורך האדם - שהאדם משתמש בו כדי למשוך את הבהמה - הוא כן מקבל טומאה. ואינו עושה חריץ אלא כ°רבי שמעון. תני, למדנו במשנה "ונמשכין בשיר" - הרבה פעמים הבהמה מתנגדת ואז מושכים אותה. שואלת הגמרא: והלא נעשה חריץ, הרי אם הבהמה מתנגדת והוא מושך אותה וגורר אותה זה חריץ, אז איך מותר דבר כזה? ואומרת הגמרא שרבי שמעון סובר דבר שלא מתכוון מותר. דתני: '''לא יגרר אדם את המטה, ואת הכסא, ואת הספסל, ואת הקתידרה, מפני שהוא עושה חריץ. ו°רבי שמעון מתיר'''. כי דבר שלא מתכוון מותר - אז גם כאן, למרות שהבהמה מתנגדת וכשהוא מושך אותה זה חריץ, כיוון שהוא לא מתכוון לזה מותר. אמר רבי חיננא: כהדא דתני '''דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון''', כלומר הקנקילון הכוונה עץ. אם עשו דלת שבעצם היא לא באוויר אלא נגררת על הרצפה - בין אם זה דלת או מחצלת שנמצאת על הרצפה, או קנקילון (יש אומרים העץ של המחרשה, ויש אומרים מעין רשת מעץ) - יש סיכוי שיהיה חריץ, אבל שוב פעם, כיוון שהוא לא מתכוון אז זה מותר. אז גם כאן, כשהוא מושך את הבהמה עם השיר ויש סיכוי שיהיה חריץ, בכל זאת זה מותר כיוון שהוא לא מתכוון. ותני כן: '''מחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לא עמוד א''' {{שוליים|ה_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_א|בהמה יוצאת בשבת רק בקישוריה הרגילים לה, ולא בתוספת אחרת]]''' * '''מקור:''' "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באיפסר והנאקה בחטם והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שה סעיף א, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שכל בהמה יוצאת בכליה המיוחד לה (גמל באפסר, נאקה בחטם, לובדקים בפרומביא, סוס בשיר), כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שה סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נא-ב-ג|בבלי שבת נא ב — גמל יוצא באפסר, נאקה בחטם, לובדקים בפרומביא וסוס בשיר, כל אחד לפי הכלי המיוחד לו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ה|בבלי שבת נב א — בהמה יוצאה בשבת באפסר הכרוך על צווארה רק אם כרוך באופן שניתן למושכה בו]] {{שוליים|ה_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ד|כל תכשיטי אדם מקבלים טומאה ככלי אדם]]''' * '''מקור:''' "כל תכשיטי אדם טמאין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ח, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי "כל תכשיטי אדם טמאין", והרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות כלים פרק ח הלכה ו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ו|בבלי שבת נב א — טבעת אדם וכלים מקבלת טומאה, וטבעת בהמה ושאר טבעות טהורות]] {{שוליים|ה_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ה|האם מותר לגרור בשבת רהיטים על הקרקע כשאין כוונתו לחריץ]]''' * '''מקור:''' "ותכשיטי בהמה טהורין? תיפתר בעשויין לנוי בלבד. אבל שיר שעשוי אף לצורך האדם למשוך הבהמה — מקבל טומאה. תנן: ונמשכין בשיר ואינו עושה חריץ (דכשמושך הבהמה פעמים שהיא מתנגדת. וכשגורר אותה עושה חריץ.) אלא כרב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ח, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יהודה ~ ר' שמעון: ר' יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון, ר' שמעון מתיר * '''הכרעה:''' נפסק כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר, ומותר לגרור מטה כסא וספסל בשבת ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ז|בבלי שבת נב א — טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות ואינן מקבלות טומאה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-ב-ב|בבלי שבת נח ב — זוג של תינוק (המשמיע קול לשם היכר-קול ולא לתכשיט) מקבל טומאה אף אם ניטל עינבלו, ואילו זוג ]] {{שוליים|ה_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ו|מותר לפתוח ולנעול בשבת דלת או מחצלת הגוררת על גבי קרקע, אף שהיא כמו סותם וחורש]]''' * '''מקור:''' "מתיר. אמר רבי חיננא: כהדא דתני דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון (עץ המחרשה שהתקינה לדלת) פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ותני כן מחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל בשבת ואין צריך לומר ביום " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שלז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חיננא שדבר הגורר בשבת מותר, שאין בו איסור חורש דאורייתא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כג-א-ו|בבלי ביצה כג א — אדם המוציא חצי שיעור בשבת בשגגה שנודע לו לאחר שהוציא את השאר בהמשך אותה עקירה, אם היה יכול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שלישי#לד-ב-ב|בבלי יומא לד ב — דבר שאינו מתכוין לעשות מלאכה, ואינה ודאית להיעשות אגב מעשהו - מותר]] </div> 27k6dpzq1tbzoja6ljvjpdkx6upsubx 106 1754923 3078719 3078502 2026-08-23T19:43:28Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078719 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק חמישי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לא עמוד ב<span class="yerum-runnum">68</span></div>תמן תנינן: לא {{ירו"מ-הדגשה|תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא}} תטבול בהן עד שתרפם {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שטובלין במקומן ולא חוששים לחציצה}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: כאן ברפים כאן באפוצים {{ירו"מ-ביאור|מהודקים}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ב|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_ז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. {{שוליים|ה_ח}}הזכרים יוצאין {{ירו"מ-הוסר|לביבין}}{{ירו"מ-הדגשה|לבובין}}. {{ירו"מ-הוסר|רחילות}}{{ירו"מ-הדגשה|רחלות}} יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא אומר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חמור}} {{ירו"מ-הדגשה|יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ה_ט}}{{ירו"מ-הוסר|אמר }}בקשורה לו מערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל בשבת אסור שצריך להשען על החמור כדי לקשור והוי משתמש בבהמה}}. חנין מגופתייה אמר קומי שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] לא נהיג כן אלא {{ירו"מ-הוסר|נהיג בקלסטירין דתני זכרים יוצאין בקלסטירין }}התיר {{ירו"מ-הדגשה|אף בשבת אמר לו לא במרדעת נהיג אלא בקלסטירין}} {{ירו"מ-ביאור|שק שקושר לפני הבהמה ונותן בו אוכל}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו צריך להשען על הבהמה כדי לקשור דתני זכרים יוצאין בקלסטירין. התיב}} רבי אחא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר פפא|°]] קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] והא תני חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס. באבוס קושרין אותו בפרה. {{שוליים|ה_י}}ניחא {{ירו"מ-הדגשה|אם היה קשור}} בפרה קושרין אותו באבוס {{ירו"מ-הדגשה|אבל אם היה קשור}} באבוס קושרין אותו בפרה ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת. אמר רבה[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר נחמני|°]]: תיפתר בקשרין שאינן של קיימא. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: שנייא הוא צדדי בהמה בין קשר שהוא של קיימא בין קשר שאינו של קיימא. אמר רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]]: תיפתר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר דתני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת. היא צדדי בהמה היא צדדי אילן. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר קיימתיה במספק {{ירו"מ-ביאור|קושר}} חבל {{ירו"מ-הדגשה|שהיה קשור לאבוס}} על חבל {{ירו"מ-הדגשה|שהיה קושר לבהמה ודברי הכל}}. זכרים יוצאין לבובין שהוא נותן עור מכורסינון {{ירו"מ-ביאור|מעובד}} כנגד לבו {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|דכשהוא}} מתריס כנגד חיה {{ירו"מ-הדגשה|אינו חושש}}. רחלים יוצאות שחוזות {{ירו"מ-הדגשה|שקושרים להם הזנב למעלה כדי שיעלה עליהם הזכר}}. אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות. מאן דאמר שוזות מעתדן {{ירו"מ-ביאור|מוכנות}} {{ירו"מ-הדגשה|לביאה}} כמה דתימר {{הפ|משלי|ז|י}} שית זונה ונצורת לב. {{ירו"מ-הוסר|מאין דאן}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין. כבונות {{ירו"מ-ביאור|עטופות כדי שיהיה צמרן טוב}} למילת. כבולות {{ירו"מ-ביאור|שזנבן קשור למטה,}} שלא יעלה עליהן הזכר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|מלכים א|ט|יג}} ויקרא להם ארץ כבול ארץ שאינה עושה פירות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר {{שוליים|ה_יא}}עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודא בן בתירא אומר בין ליבש בין לחלב אסור. יאות אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודא בן בתירא. <span id="דף_לב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תנן: "'''ומזין עליהן וטובלין במקומן'''" - כלומר בעצם השיר הזה לא צריכים להסיר אותו מהבהמה, אלא אפשר לעשות זאת כשהוא מחובר לבהמה, אפשר לטבול את הבהמה עם השיר ואז ככה טובלים את השיר. תמן תנינן: '''לא תטבול בהן עד שתרפם'''. הוא אמר הכין - למה לא חוששים לחציצה? אמר רבי מנא: כאן ברפים כאן באפוצים - כלומר אם זה רפוי אז המים יכנסו ואין חשש, אבל מה שהמשנה אמרה שם מדובר שהם היו אדוקים. '''פרק הלכה ב''' מתני': "'''חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. הזכרים יוצאין''' לבובין. '''יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות. °רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות. °רבי יהודא אומר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב'''". כלומר אם שמו להם איזה בד או משהו על העטינים כדי שלא ינקו מהם כדי שיתייבש להם החלב - זה מותר, אבל לא הפוך, לא לחלב - כלומר אם רוצים לשמור על החלב שלא ינקו מהם, כדי שלא ייתפסו שקצים ורמשים עליהם - מקרה כזה אסור. גמ': אמר שמואל: בקשורה לו מערב שבת. כלומר כל ההיתר זה רק אם היא קשורה לו מערב שבת, אבל בשבת אסור, כיוון שכדי לקשור את המרדעת הוא צריך להישען על החמור, ובעצם יוצא שהוא משתמש בבהמה. חנין מגופתייה אמר קומי שמואל רבי חייא בר אשי: לא נהיג כן, אלא התיר רבי אחא בר פפא קומי רבי זעירא - לא במרדעת אלא בקלסתרין, יש איזה שק ששמים לפני הפה של החמור או הסוס שבתוכו שמים אוכל, כדי שלא יצטרך לכופף. אין בעיה, כיוון שהוא לא נשען על הבהמה כדי לקשור את זה, אבל מרדעת שהוא צריך להישען על הבהמה זה אסור. והא תני '''חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס. באבוס קושרין אותו בפרה'''. ניחא בפרה קושרין אותו באבוס - זה אפשרי, אבל אם היה קשור באבוס קושרים אותו בפרה - '''ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת'''? הרי שהוא בא לקשור אותה הוא נשען עליה, יוצא שהוא משתמש בצדדי בהמה בשבת. אמר רבה: תיפתר בקשרין שאינן של קיימא. אמר רבי יוסי: שנייא הוא צדדי בהמה בין קשר שהוא של קיימא בין קשר שאינו של קיימא? הרי אמרתי שהבעיה היא שהוא נשען על הבהמה, יש הבדל אם הוא עושה קשר של קיימא או קשר שלא של קיימא לגבי השימוש בבהמה. אמר רבי שמי: תיפתר כ°רבי שמעון בן אלעזר דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר '''מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת'''. היא צדדי בהמה היא צדדי אילן - כלומר, זו דעת יחיד, דעת רבי שמעון בן אלעזר שמתיר להשתמש בצדדי בהמה וגם בצדדי אילן. רבי מנא אמר: קיימתיה במספק חבל על חבל - כלומר אני יכול לקיים את המשנה כדעת כולם, בקושר חבל שהיה קשור לאבוס עם חבל שהיה קשור לבהמה, וזה על דברי הכל. זכרים יוצאין לבובין - שהוא נותן עור מכורסינון כנגד לבו, מתריס כנגד חיה. כלומר, הזכרים שהיו בדרך כלל עומדים בראש העדר והיו באים לתקוף אותם - תנים וזאבים וכדומה - כדי שהם לא יפגעו בהם היו מניחים להם כנגד הלב עור חזק או מעובד, כדי שהחיות לא יפגעו בהם והוא יוכל להתריס כנגדם ולא להיפגע. רחלים יוצאות שחוזות - מה כוונה שחוזות? שקושרים את הזנב למעלה כדי שיעלה להם הזכר. אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות. מאן דאמר שוזות - מעתדן, כלומר מוכנות, כמה דתימר שית זונה ונצורת לב. מאן דמר שחוזות - כמה דתימר '''אין משחיזין את הסכין''', כלומר הכנה - כן, משחיזים את הסכין, מכינים אותו, אז ככה קושרים את הזנב כדי שתהיה מוכנה לביעה. כבונות למילת - הכוונה שעוטפות אותם כדי שיהיה להם צמר טוב למלאה, שהצמר שלהם יישמר נקי וישתמשו בבגדים יקרים. כבולות שלא יעלה עליהן הזכר - הכוונה הפוך, שקושרים את הזנב כלפי מטה כדי שלא יעלה להם הזכר. רבי אבון בשם רבי חייא: '''ויקרא להם ארץ כבול''' - '''ארץ שאינה עושה פירות'''. גם כאן קושרים את הזנב כדי שלא יעלה להם הזכר ולא יהיה להם ולדות. °רבי יהודה אומר '''עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב''' - כלומר אם רוצים למנוע מהם שלא ינקו מהם כדי שיתייבשו, כי אחרת הם לא ייכנסו להריון, בדרך כלל היו מייבשים אותם. אבל לא לחלב - אם רוצים רק לשמור על החלב זה אסור. תני °רבי יהודא בן בתירא אומר '''בין ליבש בין לחלב אסור'''. '''יאות אמר °רבי יהודא בן בתירא''' - ואומרת הגמרא כן, יפה אמר רבי יהודה בן בתירא, שההלכה שבין לחלב בין לייבש אסור, כיוון שגם אם תגיד לייבש מותר לחלב אסור - איך תדע? בן אדם קושר את הבד הזה סביב העטינים של הבהמה שלו - מי מפיס, מי יגלה לנו למה הוא עשה את זה? לכן חכמים אסרו את הכל בכל מקרה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לא עמוד ב''' {{שוליים|ה_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ז|חמור יוצא בשבת במרדעת שעליו רק אם היא קשורה לו]]''' * '''מקור:''' "חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שה סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא בירושלמי שרק כשהמרדעת קשורה לחמור מותר לצאת בה, כמובא ברמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-י|בבלי שבת נב ב — חמור יוצא בשבת במרדעת הקשורה בו, וכן בהמות יוצאות בקשריהן המיוחדים להן (זכרים לבובין, רחלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-א|בבלי שבת נג א — בהמה יוצאת בשבת בדבר הקשור לה רק אם נקשר מערב שבת ולא בשבת עצמה]] {{שוליים|ה_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ח|האם בהמות מותרות לצאת בשבת עם קשרים וכיסויים שונים על גופן]]''' * '''מקור:''' "הזכרים יוצאין לבובין. רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות. רבי יוסי (בן חלפתא) אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות. רבי יהודא אומר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב. גמ : תנן: חמור יוצא במ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שה סעיף ו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי: אוסר בכולן חוץ מרחלים כבונות ~ רבי יהודה: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ~ תנא קמא: מתיר בכולן * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא המתיר זכרים לבובים, רחלות שחוזות כבולות וכבונות, ועזים צרורות, כיון שהן דברים העשויים לתועלת הבהמה ואינם תכשיט להוצאה כמשוי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-ה|בבלי שבת נג ב — עז שדדיה גסים - מותר להוציאה בשבת עם כיסים על דדיה כדי שלא יסרטו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-ו|בבלי שבת נג ב — איילים (זכרים) יוצאים בשבת ב"לבובין" - עור הקשור כנגד ליבם להגן מפני זאבים]] {{שוליים|ה_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_ט|אסור לקשור שק מספוא (קלסטרא) לבהמה בשבת אם צריך להישען עליה לשם קשירה]]''' * '''מקור:''' "בקשורה לו מערב שבת אבל בשבת אסור שצריך להשען על החמור כדי לקשור והוי משתמש בבהמה. חנין מגופתייה אמר קומי שמואל (בר אבא בר אבא) רבי חייא בר אשי לא נהיג כן אלא התיר אף בשבת אמר לו לא במרדעת נהיג אלא בקל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שה סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי חייא בר אשי ~ שמואל בר אבא: היתר בקלסטירין שאינו טעון השענה על הבהמה, לעומת איסור בקושר מרדעת מערב שבת שדורש השענה בשבת * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא בר אשי שההיתר בקלסטירין הוא משום שאינו צריך להישען על הבהמה, ולכן קושרה אף בשבת; ואילו במרדעת שצריך להישען - אסור, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-י|בבלי שבת נב ב — חמור יוצא בשבת במרדעת הקשורה בו, וכן בהמות יוצאות בקשריהן המיוחדים להן (זכרים לבובין, רחלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-א|בבלי שבת נג א — בהמה יוצאת בשבת בדבר הקשור לה רק אם נקשר מערב שבת ולא בשבת עצמה]] {{שוליים|ה_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_י|אין להשתמש בצדי בהמה בשבת בקשירת חבל אליה]]''' * '''מקור:''' "ניחא אם היה קשור בפרה קושרין אותו באבוס אבל אם היה קשור באבוס קושרין אותו בפרה ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת. אמר רבה: תיפתר בקשרין שאינן של קיימא. אמר רבי יוסי (בר זבידא): שנייא הוא צדדי בהמה בין קש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבה (רק קשר שאינו של קיימא) ~ ר' יוסי בר זבידא (אף בקשר של קיימא) ~ ר' שמי (מתיר כר"ש בן אלעזר) * '''הכרעה:''' נפסק כר' יוסי בר זבידא לאיסור בכל קשר, ולכן קושרים ברפיון ולא בקשר גמור, כפסק הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] {{שוליים|ה_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יא|אין להוציא עזים בצרורות התלויות בדדיהן, אפילו כשהדדים יבשים מחלב]]''' * '''מקור:''' "עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. תני רבי יהודא בן בתירא אומר בין ליבש בין לחלב אסור. יאות אמר רבי יהודא בן בתירא. 📖 באר משה — דף לא עמוד ב תנן: " ומזין עליהן וטובלין במקומן " - כלומר בעצם השיר הזה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שה סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פלוני (רבנן: ליבש מותר, לחלב אסור) ~ ר' יהודה בן בתירא: בין ליבש בין לחלב אסור * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה בן בתירא, כדברי הירושלמי "יאות אמר רבי יהודה בן בתירא", ולכך נפסק להלכה שאף ביבש אסור להוציא הצרורות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-ה|בבלי שבת נג ב — עז שדדיה גסים - מותר להוציאה בשבת עם כיסים על דדיה כדי שלא יסרטו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-ו|בבלי שבת נג ב — איילים (זכרים) יוצאים בשבת ב"לבובין" - עור הקשור כנגד ליבם להגן מפני זאבים]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד א<span class="yerum-runnum">69</span></div>ומה טעמון דרבנן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי אבא|°]] בשם רב יהודא[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מטי בה בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: הלכה כדברי מי שהוא אומר בין ליבש בין לחלב אסור משום {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מי {{ירו"מ-הוסר|מיפוס משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מפיס}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ג|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_יב}}ובמה אינה יוצאה? לא יצא הגמל במטו{{ירו"מ-הדגשה|ל}}טלת {{שוליים|ה_יג}}לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמה. {{שוליים|ה_יד}}לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|מאי מטולטלת}}? כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה {{ירו"מ-ביאור|כרית שמשווה את גב הגמל.}} עקוד {{ירו"מ-הדגשה|קשור}} {{ירו"מ-הוסר|בידו}}{{ירו"מ-הדגשה|יד}} {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|ורגל}}. רגול בשתי רגליו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני יצא לעשות מלאכתו בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך}}. אסי אומר לכלאים נצרכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אם החבל יוצא}} מידו אסור {{ירו"מ-הדגשה|שדומה למשוי}} ומצואר בהמה מותר שאין לבהמה {{ירו"מ-הדגשה|משוי בשבת}}. כרוך אל צואר בהמה אסור {{ירו"מ-הדגשה|שנראה כמשוי}}. משולשל מצואר בהמה מותר. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} תריהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: חד אמר {{שוליים|ה_טו}} מידו אסור ומצואר בהמה מותר וחורנה מחלף מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מידו אסור משום {{ירו"מ-הדגשה|שנראה}} משוי בשבת ומצואר בהמה מותר שאין {{ירו"מ-הדגשה|גוזרים}} לבהמה {{ירו"מ-הדגשה|על דבר שנראה כ}}משוי בשבת ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מידו מותר מפני {{ירו"מ-הדגשה|שאי}} {{ירו"מ-הוסר|שאיפשר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפשר}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא יצא מידו מעט לכן לא גזרו}} ומצואר בהמה אסור {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר ([[שמות כג יב|שמות משפטים כג יב]]) למען ינוח שורך וחמורך כמוך. תני טפח מידו לצואר בהמה אסור {{ירו"מ-ביאור|שלא יהיה רפוי ויורד טפח, ויש אומרים עד לטפח מהארץ אסור}}. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|יוצא}} מידו אסור {{ירו"מ-הדגשה|יוצא}} {{ירו"מ-הוסר|ומצואר}}{{ירו"מ-הדגשה|מצואר}} בהמה אסור. טפח מידו לצואר בהמה אסור. ואי זו היא שהוא מותר? אמר רבי יוחנן בר מרייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בר מריה|°]]: מאן דעביד טבאות נגיד {{ירו"מ-ביאור|מחזיק}} לה כהדין סוסיא סרקייא {{ירו"מ-ביאור|סוס של ערבי}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמחזיק בחבל שסביב צוארו}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ד|ירושלמי שבת, פרק ה, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ה_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ה_טז}}אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אף על פי {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הוא פקוק ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו. {{שוליים|ה_יז}}אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהן. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. ואין הרחלים יוצאות חנונות. ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור {{ירו"מ-הוסר|הקופר}}{{ירו"מ-הדגשה|הקופד}} ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין חמור}} {{ירו"מ-הדגשה|יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו}}. תני {{שוליים|ה_יח}}אבל מטייל הוא בה {{ירו"מ-ביאור|אף אם אינה קשורה}} בחצר. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]<span id="דף_לב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף לב, לב ב'. מתחילים במשנה, פרק ה' הלכה ג', במשנה: "'''ובמה אינה יוצאה? לא יצא הגמל במטוטלת, לא עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמה. לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך'''". שואלת הגמרא: "מה היא מטוטלת?" אמרנו שבמשנה כתוב "לא יצא הגמל במטוטלת", ומה זה מטוטלת? ואומרת הגמרא, "'''כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה'''", כן? כלומר, זה כרית שבעצם משווה את הדבשת של הגמל כדי שיהיה נוח לשבת עליו. אז זה בעצם יוצא, זה נקרא מטוטלת. אמרנו במשנה "לא עקוד ולא רגול", אז מה זה עקוד? אומרת הגמרא: "'''עקוד''' זה קשור יד ורגל, ו"'''רגול''' בשתי רגליו". טוב, למדנו במשנה "'''לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך'''", מאי טעמא? "אמר רבי אבא: '''מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני יצא לעשות מלאכתו בשבת'''". כן, כי זה הדרך שהולכים במסחר, אז ככה בעצם מושכים את הבהמות. אז לא יחשבו שהוא לוקח אותם למלאכה. תנן, "אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך". כלומר, למה אסור לכרוך? אז "אסי אומר: '''לכלאים נצרכה'''". כן? כי אם הוא יכרוך את החבלים, וכל חבל אם אחד עשוי פשתן ואחד מצמר, אז יהיה פה עניין של כלאים. "רב יהודה בשם שמואל: '''מידו אסור ומצואר בהמה מותר, שאין לבהמה'''" - כלומר אם החבל בולט מהיד אז נראה כאילו הוא סוחב את החבל, אז לכן יהיה אסור. אבל אם יוצא מצוואר הבהמה זה מותר, כן, כי לא נראה כמו משוי לבהמה. אומרת הגמרא: "'''כרוך אל צואר בהמה אסור'''", כי זה באמת נראה כמו משוי. אומרת הגמרא: "'''משולשל מצואר בהמה מותר'''", כן? כי לא גזרו על בהמה. רב הונא ורב יהודה תריהון אומרים בשם שמואל: "'''חד אמר מידו אסור ומצואר בהמה מותר, וחורנה מחלף'''", ואומר הפוך, אם יוצא מידו זה דווקא מותר ומצוואר הבהמה זה אסור. אומרת הגמרא: "'''מאן דמר מידו אסור משום משוי בשבת, ומצואר בהמה מותר שאין לבהמה משוי בשבת'''", פה זה רק מראית עין, ועל בהמה לא גוזרים משום מראית עין. אבל "'''מאן דמר מידו מותר'''" - כדי שיהיה אפשר, שלא יצא מידו חוט מעט, לכן לא גזרו. דבר שאי אפשר להימנע ממנו לא גוזרים עליו, אבל אי אפשר להימנע שיצא קצת חוט מהיד, אז לכן לא גזרו על זה. "'''ומצואר בהמה אסור'''", למה? "'''הוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו'''". כן? כלומר האדם מצווה על שביתת הבהמה כמו שהוא מצווה על עצמו. אז לכן זה דבר שבבהמה כן אפשר לדאוג שלא יצא החוט מהצוואר שלה, לכן שם כן גזרו. מה המקור לזה שאדם מוזהר על שביתת בהמתו? "שנאמר: '''למען ינוח שורך וחמורך כמוך'''". אומרת הגמרא: "תני" בברייתא שאומרת "'''טפח מידו לצואר בהמה אסור'''". כן? כלומר, אסור שהחבל יהיה רפוי מדי וירד טפח, כלומר צריך שיהיה מתוח. ויש אומרים הכוונה שלא יהיה טפח צמוד לארץ, שלא ייראה כאילו הוא גורר את זה ברצפה. "אמר רבי זעירא: '''מידו אסור בהמה אסור, טפח מידו לצואר בהמה אסור'''". אז "ואי זו היא שהוא מותר"? "אמר רבי יוחנן בר מרייא: '''מאן דעביד טבאות נגיד לה כהדין סוסיא סרקייא'''", מי שרוצה באמת לעשות לפי כל הדעות, מחזיק אותה כמו שהערבים מחזיקים את הסוס שלהם. כלומר לסוס יש רק איזה שי"ר, שרשרת סביב הצוואר, והם מחזיקים רק מהשרשרת. כלומר, אין שום חוט בולט, ולא מושכים בחוט, אלא מושכים ממש מהרצועה שסביב הצוואר. אומרת המשנה: "'''אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו, ולא בזוג'''", כלומר לא עם פעמון, "'''אף על פי הוא פקוק'''", למרות שהוא לא משמיע קול, "'''ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו. אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהן. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן'''", כן? יש להם איזה עגלה כדי שהזכרים שיש להם עליה גדולה, שהיא לא תישרט בעוקצים, עשו להם איזה עגלה. "'''ואין הרחלים יוצאות חנונות'''", כן? הגמרא תסביר מה זה חנונות. "'''ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור'''", כן? כלומר כדי שלא ינקו ממנה שרצים, שמים לה איזה עור של קיפוד, שהוא קוצני, וחיות לא יכולות להתקרב אליה. "'''ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים'''". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לב עמוד א''' {{שוליים|ה_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יב|אין להוציא גמל ברסן/מטולטלת קשור לזנבו בשבת]]''' * '''מקור:''' "ובמה אינה יוצאה? לא יצא הגמל במטולטלת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שהגמל אינו יוצא במטולטלת, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-י|בבלי שבת נב ב — חמור יוצא בשבת במרדעת הקשורה בו, וכן בהמות יוצאות בקשריהן המיוחדים להן (זכרים לבובין, רחלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-א|בבלי שבת נג א — בהמה יוצאת בשבת בדבר הקשור לה רק אם נקשר מערב שבת ולא בשבת עצמה]] {{שוליים|ה_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יג|אין להוציא בהמה בשבת קשורה ברגל עקודה (מקופלת) או ברגל אחת קשורה לחברתה (רגולה)]]''' * '''מקור:''' "לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, כן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאיסור זה נאמר בכל הבהמות ולא רק בפרה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-י|בבלי שבת נב ב — חמור יוצא בשבת במרדעת הקשורה בו, וכן בהמות יוצאות בקשריהן המיוחדים להן (זכרים לבובין, רחלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-א|בבלי שבת נג א — בהמה יוצאת בשבת בדבר הקשור לה רק אם נקשר מערב שבת ולא בשבת עצמה]] {{שוליים|ה_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יד|אין לקשור מספר גמלים זה לזה ולמשוך את כולם ביחד בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך. גמ : מאי מטולטלת? כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה (כרית שמשווה את גב הגמל.) עקוד קשור יד ורגל. רגול בשתי רגליו. תנן לא יקשור" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שה סעיף טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא שהטעם הוא מפני החשד שלא יאמרו שיצא לעשות מלאכתו בשבת, ולכן מותר להכניס החבלים לתוך ידו ולמשוך ובלבד שלא יכרוך, כלשון הירושלמי, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נד-א-ד|בבלי שבת נד א — גמל יכול לצאת בשבת עם שיליה (שלייה) הקשורה לו בזנבו, אף שהיא מטולטלת]] {{שוליים|ה_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_טו|האוחז חוט קשור מידו לצואר בהמתו ומוליכה ברחוב ברשות הרבים בשבת]]''' * '''מקור:''' "מידו אסור ומצואר בהמה מותר וחורנה מחלף מאן דאמר מידו אסור משום שנראה משוי בשבת ומצואר בהמה מותר שאין גוזרים לבהמה על דבר שנראה כמשוי בשבת ומאן דאמר מידו מותר מפני שאי אפשר שלא יצא מידו מעט לכן לא גזרו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שה סעיף טז * '''מצב:''' מחלקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' מאן דאמר מידו אסור ומצואר בהמה מותר משום שאין גוזרים לבהמה על דבר שנראה כמשוי, ~ מאן דאמר מידו מותר שאי אפשר שלא יצא מעט ומצואר בהמה אסור שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו * '''הכרעה:''' נפסק כדעה הראשונה (מידו אסור, מצואר בהמה מותר), וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שה, טז), משום שאין גוזרים איסור על הבהמה מדבר הנראה כמשוי, אך על האדם עצמו החזיקה נראית כנושא משוי ברשות הרבים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נד-א-ד|בבלי שבת נד א — גמל יכול לצאת בשבת עם שיליה (שלייה) הקשורה לו בזנבו, אף שהיא מטולטלת]] {{שוליים|ה_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_טז|אין חמור יוצא במרדעת שאינה קשורה לו, בזוג אף פקוק, בסולם שבצווארו וברצועה שברגלו]]''' * '''מקור:''' "אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שה סעיף ז, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם (הל' שבת פכ,י) והשו"ע (או"ח שה,ז) שאין החמור יוצא באלו משום שאינם תכשיט ולא לצורכו אלא חשש נטירותא ותוספת משאוי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-י|בבלי שבת נב ב — חמור יוצא בשבת במרדעת הקשורה בו, וכן בהמות יוצאות בקשריהן המיוחדים להן (זכרים לבובין, רחלו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-א|בבלי שבת נג א — בהמה יוצאת בשבת בדבר הקשור לה רק אם נקשר מערב שבת ולא בשבת עצמה]] {{שוליים|ה_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יז|אין להוציא בהמה בחפץ שאינו קשור לגופה בשבת]]''' * '''מקור:''' "אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהן. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. ואין הרחלים יוצאות חנונות. ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופד ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעז" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמשנה שאין בהמה יוצאת אלא בקשור לה כמרדעת הקשורה, כמבואר בגמרא ובברייתא המצטרפת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-א|בבלי שבת נב א — עז שתחבו לה מקל תחת זקנה בשבת, האם מותר להוציאה בכך - ספק הוא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ב|בבלי שבת נב א — אין להוציא בהמה ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, שמא תרפה ותיפול ותביא לידי טלטול ארבע אמות ]] {{שוליים|ה_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יח|מותר להוציא בהמה קשורה בזמם או במטוטלת שאינה קשורה, ולטיילה בה בחצר בשבת]]''' * '''מקור:''' "אבל מטייל הוא בה (אף אם אינה קשורה) בחצר. אמר שמואל (בר אבא בר אבא) בשם רבי זעירא 📖 באר משה — דף לב עמוד א אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף לב, לב ב . מתחילים במשנה, פרק ה הלכה ג , במשנה: " ובמה אינה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם שמואל בר אבא, שמותר לטייל בחצר בבהמה שאינה קשורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-ג|בבלי שבת נג א — אסור לצאת בשבת בקרסטל (מרדעת חמור) שאין עליה אוכף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-א|בבלי שבת נג ב — רופא מומחה לאדם אך שאינו מומחה לריפוי בהמה, מותר לו לכתחילה לחלוץ קוץ מבהמתו בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לב עמוד ב<span class="yerum-runnum">70</span></div>אף לענין {{ירו"מ-הוסר|איכוף}}{{ירו"מ-הדגשה|אוכף}} כן. תני יוצא הוא החמור באוכף שלו בשביל לחממו אבל לא יקשור את המסרוכי {{ירו"מ-ביאור|רצועה סביב צוארו שקושרים לאוכף שלא יחליק בעליות}} ולא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו {{ירו"מ-ביאור|שקושרים לזנבו כדי שלא יחליק בירידות.}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעא קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דברים אלו}} {{ירו"מ-הוסר|מנן}}{{ירו"מ-הדגשה|מין}} אילין {{ירו"מ-הוסר|מולייא}}{{ירו"מ-הדגשה|מילייא}} דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|בהו}} הלכות שבת כהררים {{ירו"מ-הדגשה|ה}}תלויין בסערה {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|דמה הבדל בין אוכף למרדעת דאת}} אמר הכן {{ירו"מ-הדגשה|והתני יוצאים בקישושות}} {{ירו"מ-ביאור|שני קרשים שקושרים משני צדי העצם למי שיש לו שבר ומותר לצאת בו.}} ויתיביניה מה בין סולם לקישושות? סולם יש בו ממש {{ירו"מ-ביאור|שווה כסף}} {{ירו"מ-הדגשה|ואם יפול שמא יטלטלנו ברשות הרבים}} קישושות אין בהן ממש {{ירו"מ-הדגשה|ואם יפלו יפקירם}}. אמר רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]: ויתיביניה מה בין קישושות לקמיע מומחה? דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה. אמר רבי אבדימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבדימי|°]]: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה? {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} אית תניי תני אין יוצאין בקישושות אית תניי תני יוצאין. {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}} רבי חייא בר אדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אדא|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} תניין אינון. {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר יוצאין בקישושות {{שוליים|ה_יט}}יוצאין באגד שעל גבי המכה ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}}? מפני שהוא עושה חריץ. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין הרחלים יוצאות חנונות. {{ירו"מ-הדגשה|מאי חנונות}}? רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר כיפה של צמר {{ירו"מ-הדגשה|שמניחים לה אחר הגז שלא תצטנן}}. רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חמא בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר חנינא|°]]: עיקר {{ירו"מ-ביאור|שורש}} הוא ושמיה יחנונה {{ירו"מ-הדגשה|שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויצאו התולעים ואסור משום רפואה בשבת}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעא קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: לית הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה {{ירו"מ-הדגשה|שהרי עשב זה כקמע מומחה}} אמר לו: אין {{ירו"מ-ביאור|וכל הכבוד}} בבלייה דקמתה עליה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אין העגל יוצא בגימון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בר נירא {{ירו"מ-ביאור|עול קטן כדי להרגילו.}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר פינקסה {{ירו"מ-ביאור|בד שקושרים סביב פיו שלא ינק.}} אבא בר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר רב הונא|°]] אמר שרתיעה {{ירו"מ-ביאור|שיפוד שדוחפים לפיו שלא ינק.}} אית תניי תני גימון אית תניי תני גימול. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימון {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|ישעיהו|נח|ה}} הלכוף כאגמון ראשו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימול {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמואל א א כד]]) ותעלהו עמה כאשר גמלתו. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר גימון מסייע לרב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]{{ירו"מ-הוסר|חסדא}}. מאן דמר גימול מסייע לאבא בר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר רב הונא|°]] ולרב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]. {{ירו"מ-הוסר|הונא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ולא פרה בעור הקופד. שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא {{ירו"מ-הוסר|תינק}}{{ירו"מ-הדגשה|תניק}} את בנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} פרתו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ורבי}} ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} תריהון אמרין {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי חכמים {{שוליים|ה_כ}} {{ירו"מ-הדגשה|רצועה בין קרניה}} אפילו להימשך בה אסור {{ירו"מ-הדגשה|שמא יפול אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אם היתה קרניה {{שוליים|ה_כא}}קדוחה מותר. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: קשייתה קומי רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|והרי זו שמירה יתרה}} ומר לא תנינן {{ירו"מ-ביאור|למדתנו}} אלא הנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}קה בחטם {{ירו"מ-הדגשה|שרק לה התירו לצאת בחתם ולאחרים הוה שמירה יתירה ואסור אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ה_כב}}שור שעיסוקו רע יוצא בפרומביא שלו ורבותינו שבגולה נהגו כן. רבי אלייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלייא|°]] ורב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמעון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#שמעון בר חיא|°]]: כלב יוצא בסוגר שלו {{ירו"מ-הדגשה|סביב פיו}}. אם {{ירו"מ-הוסר|להכות}}{{ירו"מ-הדגשה|לחכות}} {{ירו"מ-ביאור|שלא יאכל}} בו אסור {{ירו"מ-הדגשה|שאין זה שמירה}}. אם בשביל שלא לאכול אפסרו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: פרתו של}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה {{ירו"מ-הדגשה|וכ"ו}}. גניבה אמר הלכה {{ירו"מ-הוסר|היא }}היה מלמד ובא {{ירו"מ-הוסר|כדא}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל לא עשה כך וכי על הדא}} {{ירו"מ-הוסר|דתנן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} שלא ברצון חכמים {{ירו"מ-הדגשה|די היה לאמר שחכמים חולקים עליו}}. תני רבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] {{ירו"מ-הוסר|רב}}{{ירו"מ-הדגשה|דבר}} דלייה אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] <span id="דף_לג_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא, למדנו במשנה: "אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו". "תני" בברייתא: "'''אבל מטייל הוא בה בחצר'''", כלומר גם אם היא לא קשורה המרדעת, בחצר מותר לו לטייל בה. כלומר, לצאת עם המרדעת מחוץ לחצר אסור, אבל לטייל בחצר אם היא לא קשורה מותר. "שמואל בשם רבי זעירא: '''אף לענין כן'''", כלומר גם אוכף אותו דין. "תני: '''יוצא הוא החמור באוכף שלו בשביל לחממו'''", כתוב בברייתא שמותר שהחמור יצא עם אוכף שקשור אליו כדי שהאוכף יחמם אותו, "'''אבל לא יקשור את המסרוכי'''", כלומר את הרצועה שהיא סביב צווארו, שקושרים לו כדי שכשהוא נמצא בעלייה האוכף לא יחליק אחורה. "'''ולא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו'''", יש איזה רצועה שעושים סביב הזנב שלו כדי שבירידות האוכף לא יחליק כלפי הראש. כי אם הוא יקשור את הרצועה שסביב הצוואר או סביב הזנב, זה נראה כאילו הוא הולך איתו לעבודה. "רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא": דברים אלו, "'''אילין דתנינן הלכות שבת כהררים תלויין בסערה'''", כלומר זה מהדברים שאין להם טעם? זה כמו שלמדנו שהלכות שבת הן כהרים התלויים בשערה, יש לנו פסוק אחד קטן, מילה אחת, ומזה מוציאים את כל ההלכות. האם גם הדבר הזה כזה שאין בו שום טעם? כי מה ההבדל בין כף למרדעת שאתה אומר ככה? "והתני יוצאין בקישושות" - מה זה קישוש? זה שני קרשים שהיו קושרים משני צידי העצם, מי שיש לו שבר קושרים לו שני קרשים וכורכים על זה איזה חוט כדי לקבע את העצם. אז מה ההבדל בין זה לזה? "ויתיביניה מה בין סולם לקישושות?" כלומר למה סולם כתוב שלא יוצאים בסולם, ואילו קישושות, שזה לכאורה אותו דבר - שני קרשים שנועדו להחזיק את העצם - זה מותר. אומרת הגמרא: "'''סולם יש בו ממש'''", כיוון שהסולם עצמו שווה כסף, אז יש בו ממש, ואם ייפול חוששים שמא הבעלים לא יוותר על זה אלא יטלטל את זה ברשות הרבים, ואז זה עובר איסור, אז לכן אסור. אבל "'''קישושות אין בהן ממש'''", קישושות בסך הכל חתיכות עצים שאין להם שווי כספי, אז אם יפול הבעלים מן הסתם יפקיר את זה, לכן זה מותר. "אמר רבי חנינה: ויתיביניה מה בין קישושות לקמיע מומחה?" כלומר למה קישוש מותר וקמיע מומחה אסור? "דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה". הרי שתיהן נועדו לרפואה, אז למה זה מותר וזה אסור? "אמר רבי אבדימי: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה?" שוב פעם למה קישושות מותר ואגד שעל גבי המכה אסור לבהמה? אלא "'''אית תניי תני אין יוצאין בקישושות, אית תניי תני יוצאין'''". מה הגמרא אומרת? זה מחלוקת תנאים באמת. יש ברייתא שאומרת שגם בקישוש לא יוצאים, אבל כל הברייתות שאמרנו שלא יוצאים בסולם ולא בקמיע מומחה ולא באגד שעל גבי המכה, הם כולם אותו תנא שסובר שלא יוצאים בקישושות, אבל יש תנא אחר שסובר שכן יוצאים בקישושות. איפה ראינו את זה? "רבי חייא בר אדא תניין אינון. '''דמר יוצאין בקישושות יוצאין באגד שעל גבי המכה, ומאן דמר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה'''". ואת אומר, למדנו במשנה: "אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן". שואלת הגמרא: מאי טעמא? עונה הגמרא: "'''מפני שהוא עושה חריץ'''", כי כשהבהמה מושכת את העגלה היא עושה חריץ. ואת אומר, למדנו במשנה: "אין הרחלים יוצאות חנונות". מאי חנונות? "רב יהודה אמר: '''כיפה של צמר'''" שמניחים לה אחר הגזיזה שלא תצטנן. כלומר אחרי שגוזזים אותה קר לה, אז מניחים לה כיפה של צמר. "רבי יסא בשם רבי חמא בר חנינא: '''עיקר הוא ושמיה יחנונה'''". זה סוג של שורש שנקרא יחנונה, שמניחים לה בחוטמה כדי שתתעטש ויצאו ממנה התולעים, ואסור לעשות את זה בשום רפואה בשבת. "רבי זעירא בעא קומי רבי יוסי: '''לית הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה'''"? כי אתה רואה שאסור לעשות דבר שהוא לרפואה, שהרי עשב זה כמו קמיע של מומחה. אם אסור העשב אז כנראה גם יהיה אסור בקמיע מומחה. "אמר לו: '''אין בבלייה דקמתה עליה'''". כן, יכולת לצדק, כל הכבוד שעמדת על הדיוק הזה. ואת אומר, למדנו במשנה: "אין העגל יוצא בגימון". "רב הונא" אמר "בר נירא" - כלומר מה זה גימון? זה עול קטן כדי להרגיל אותו למשוך בעול. "רב חסדא אמר: '''פינקסה'''" - זה איזה סוג של בד שקושרים לו על הפה שלא ינק. "אבא בר רב הונא אמר: '''שרתיעה'''" - זה שיפוד שדוחפים לפה שלו שלא ינק. אומרת הגמרא: "'''אית תניי תני גימון, אית תניי תני גימול'''". "מאן דמר גימון" - על דכתיב "'''הלכוף כאגמון ראשו'''", כן, זה עול קטן, ובעצם זה גורם לעגל לכופף את הראש ולהתרגל לסחוב את העול. אבל "מאן דמר גימול", מלשון לגמול אותו מיניקה, דכתיב "'''ותעלהו עמה כאשר גמלתו'''". "מאן דמר גימון מסייע לרב הונא'''", שאמר שזה עול קטן. "'''מאן דמר גימול מסייע לאבא בר רב הונא ולרב חסדא'''", שהם אומרים שזה דברים שעושים כדי לגמול אותם מיניקה, בד או שיפוד שמניחים להם בפה. ואת אומר, למדנו במשנה: "ולא פרה בעור" הקופד. מה זה עור קופד? "שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא את בנה" - כלומר שלא תניק את בנה. בבבלי כתוב שלא ימכור ממנה שקצים ורמשים. תני, למדנו במשנה: "'''פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים'''". "רבי אבא ושמואל תריהון אמרין דברי חכמים אפילו להימשך בה אסור", מחשש שמא זה ייפול. "רבי אבא בשם שמואל: '''אם היתה קרניה קדוחה מותר'''". כלומר אם היה איזה קדח בקרניים, והרצועה קשורה לקדח בתוך החור, אז זה יהיה מותר כי זה לא ייפול. "אמר רבי יוסי: קשייתה קומי רבי אבא" - זה הרי שמירה יתירה. "'''ומר לא תנינן אלא הנקה בחטם'''" - כלומר רק לנקה התירו לעשות בחוטם. עושים לה חור באף, טבעת, וככה מושכים אותה והיא לא יכולה להתנגד. אז רק לנקה התירו את זה, כיוון שהיא צריכה את זה, אבל לאחרים זה נקרא שמירה יתירה ואסור. אז איך פה אתה אומר שאם זה קדוחה מותר? הרי אם זה קדוחה זה שמירה יתירה. "רבי זעירא בשם שמואל: '''שור שעיסוקו רע יוצא בפרומביא שלו, ורבותינו שבגולה נהגו כן'''". כלומר שור שקשה מאוד להשתלט עליו, שהוא פראי, מותר להוציא אותו עם פרומביא, איזה רסן בפה. "והבבליים שבגולה, ככה הם עשו". "רבי אלייא ורב יהודה בשם שמעון בר חייא: '''כלב יוצא בסוגר שלו'''". סוגר זה סביב הפה שלו, שמים איזה חוסם. עכשיו, "'''אם בו אסור'''" - אם כל מה שעושים לו זה רק כדי שלא יאכל, לא משום שמירה, אז זה אסור. אבל "'''אם בשביל שלא לאכול אפסרו מותר'''" - כלומר אם זה כדי שלא יקרע את הרצועה שלו עם השיניים, במקרה כזה מותר. עכשיו למדנו במשנה "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה". "גניבה אמר: הלכה היה מלמד ובא", כלומר לא שבאמת הפרה שלו יצאה ככה, אלא הוא הורה ככה, אבל הוא לא עשה ככה. שואלת הגמרא: וכי על דבר כזה, אם הוא רק הורה, אמרו "שלא ברצון חכמים"? הרי די היה להגיד שחכמים חולקים עליו. למה צריך להגיד שלא ברצון חכמים? "תני רבי יודה בר פזי" - רב פזי שבא מברדליה - אמרו לו, כלומר לרבי אלעזר, "'''או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה'''". כלומר, זה היה אמיתי, באמת הוא עשה את זה ואפילו איימו עליו, אמרו לו או שתסתלק מבינינו או שתוריד את הרצועה שבין קרניה. "אמר רבי יוסי ברבי בון": אף שרק הורה - גם אם נגיד לפי הדעה שבעצם רק הורה הלכה ככה והפרה שלו לא באמת יצאה בזה, בכל זאת שייך לומר "שלא ברצון חכמים", לפי שהיה מתריס כנגדן. הוא היה אומר את זה בצורה בוטה כנגד החכמים. רבי חנינה אמר: לא היה מתריס, אלא פעם אחת יצאה, והשחיר ושינה מן הצומות. כלומר, שזה קרה פעם אחת שיצאה באמת, והוא מרוב צער שזה קרה והוא עבר על דברי חכמים, צם והשחיר ושינה מן הצומות. רבי אידי דחותיה אמר: לא פרתו אלא אשתו הייתה. כלומר, לא מדובר שהפרה שלו יצאה ברצועה שבין קרניה, אלא הכוונה שאשתו יצאה בדבר שחכמים אסרו. יש לנו בהלכות דבריות שיש דברים שאסור לאשה לצאת בהם בשבת, אז אשתו יצאה בדברים שחכמים אסרו. וזה רק כינוי, שהשתמשו בכינוי "פרתו". מילא שאשתו קרויה עגלה, דכתיב "ולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". ואת הגמרא תמן אמרין, כלומר בבבל אמרו: "פרת שכנתו הייתה". כלומר בעצם זה לא היה פרתו אלא פרת שכנתו. שואלת הגמרא: ויש לו מעניין של שכנתו? הרי השכנה שלו עשתה לה מוצא? "אמר רבי כן: '''למדך שכל מי שיש בידו ספיקה למחות ואינו מוחה, כל קרתו תלויה בו'''". כיוון שהיה לו אפשרות למחות בה והוא לא מיחה, זה כאילו שהוא עשה את זה. אדרבא נפגש בבהמה, אדרבא נפגש בבהמה, אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לב עמוד ב''' {{שוליים|ה_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_יט|מותר לצאת בשבת באגד שעל גבי המכה]]''' * '''מקור:''' "יוצאין באגד שעל גבי המכה ומאן דאמר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה. תנן אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. מאי טעמא? מפני שהוא עושה חריץ. תנן אין הרחלים יוצאות חנונות. מאי חנונו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמאן דאמר יוצאין באגד שעל גבי המכה, שהאגד נחשב כתכשיט/רפואה הצריכה לו ואינו משאוי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-א-ג|בבלי שבת נג א — אסור לצאת בשבת בקרסטל (מרדעת חמור) שאין עליה אוכף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נג-ב-א|בבלי שבת נג ב — רופא מומחה לאדם אך שאינו מומחה לריפוי בהמה, מותר לו לכתחילה לחלוץ קוץ מבהמתו בשבת]] {{שוליים|ה_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_כ|אין להוציא בהמה ברצועה קשורה בין קרניה, ואף להימשך בה אסור שמא תיפול]]''' * '''מקור:''' "רצועה בין קרניה אפילו להימשך בה אסור שמא יפול אמר רבי אבא בשם שמואל (בר אבא בר אבא): אם היתה קרניה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שה סעיף יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא בשם שמואל שאף להימשך בה אסור שמא יפול הרצועה מקרניה ותיפול לידו ויוציאנה בידו ברשות הרבים, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-א|בבלי שבת נב א — עז שתחבו לה מקל תחת זקנה בשבת, האם מותר להוציאה בכך - ספק הוא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ב|בבלי שבת נב א — אין להוציא בהמה ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, שמא תרפה ותיפול ותביא לידי טלטול ארבע אמות ]] {{שוליים|ה_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_כא|מותר להוציא בהמה ה"קדוחה" (קשורת חוטם) בחטם ביום השבת]]''' * '''מקור:''' "קדוחה מותר. אמר רבי יוסי (בר זבידא): קשייתה קומי רבי אבא והרי זו שמירה יתרה ומר לא תנינן (למדתנו) אלא הנאקה בחטם שרק לה התירו לצאת בחתם ולאחרים הוה שמירה יתירה ואסור אמר רבי זעירא בשם שמואל (בר אבא בר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם שמואל דקדוחה מותרת, שלא נחשבת שמירה יתירה כרבי יוסי בר זבידא שהקשה על כך; הרמב"ם פסק כן להלכה. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-א|בבלי שבת נב א — עז שתחבו לה מקל תחת זקנה בשבת, האם מותר להוציאה בכך - ספק הוא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ב|בבלי שבת נב א — אין להוציא בהמה ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, שמא תרפה ותיפול ותביא לידי טלטול ארבע אמות ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד א<span class="yerum-runnum">71</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אף שרק הורה שיך לאמר שלא ברצון חכמים לפי}} שהיה מתריס כנגדן. רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר לא היה מתריס אלא}} פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מן הצומות. רבי אידי דחוטריה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אידי דחוטריה|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר לא פרתו אלא}} אשתו הייתה {{ירו"מ-הדגשה|שיצאה במה שאסרו חכמים}} ומנין שאשתו קרוי{{ירו"מ-הדגשה|ה}} עגלה? {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|שופטים|יד|יח}} לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. תמן אמרין {{ירו"מ-הדגשה|פרת}} שכינתו היתה ויש אדם נענש על שכינתו. אמר רבי קיריס דידמא[[ביאור:עץ מסורת#רבי קיריס דידמא|°]] ללמדך שכל {{שוליים|ה_כג}}מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו ממחה קלקלתו תלויה בו. <strong>הדרן עלך פרק במה בהמה</strong> ==פרק שישי - במה אשה== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שישי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_א|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_א"> <strong>מתני':</strong> במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? {{שוליים|ו_א}} לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, לא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד {{ירו"מ-הוסר|שתרפס}}{{ירו"מ-הדגשה|שתרפם}}. לא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא תצא אשה לא בחוטי צמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא בחוטי פשתן לא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם. אמר}} רב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]] על ידי {{ירו"מ-הוסר|אמר }}שהיא מתרתן {{ירו"מ-הדגשה|לפי}} שהן ח{{ירו"מ-הדגשה|ו}}צ{{ירו"מ-הדגשה|צ}}ין בנדתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ארבע אמות. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: בקדמייתא הוינן אמרין {{ירו"מ-הדגשה|בגלל}}{{ירו"מ-הוסר| על ידי}} שהיא מתרת את התפור {{ירו"מ-הדגשה|שפעמים שלא מצליחה להסירם משערה והיא קורעת אותם}}, ולא הוינן אמרין כלום {{ירו"מ-ביאור|שבאמת אין בזה איסור}}. {{ירו"מ-הדגשה|מד}}תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] {{שוליים|ו_ב}} חותל של תמרים {{ירו"מ-הוסר|קולע}}{{ירו"מ-הדגשה|קורע}} ומתיר, ובלבד שלא יקשור. תמן תנינן: אילו חוצצין באדם: {{שוליים|ו_ג}} חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר לית כאן של שיער, {{ירו"מ-הוסר|על דעתיה דרבי יהודה }}אלא {{ירו"מ-הדגשה|הכי גרסינן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} של צמר {{ירו"מ-הדגשה|אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ד}}הא {{שוליים|ו_ד}} של שיער דברי הכל אין חוצצין. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}, ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבנין.<span id="דף_לג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ג. נתחיל מהמשנה, פרק ו' הלכה א'. אומרת המשנה: '''במה אישה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אישה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, לא ברצועה שבראשה''', לא תטבול בהן עד שתרפם, '''לא בטוטפת ולא בסנבוטין''' בזמן שאינן תפורין, '''ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת'''. אז אמר רב נחמן בר יעקב: '''על ידי שהיא מתרתן שהן חוצצין בנדתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ארבע אמות'''. מה זה הוא אומר? שמה שכתוב בהמשך "לא תטבול בהן עד שתרפם" זה בעצם הסיבה למה לא תצא בהם. כלומר, למה לא תצא אישה בחוטי צמר, בחוטי פשתן וברצועה שבראשה? כיוון שאם היא תגיע למצב שהיא צריכה טבילה, אז היא לא יכולה לטבול עם זה כי זה חוצץ והיא צריכה להתיר את זה. אז שמא כשהיא תתיר את זה היא תלך עם זה ארבע אמות ברשות הרבים. אמר רבי מנא: '''בקדמייתא הוינן אמרין''' שהיא מתרת את התפור. בהתחלה חשבנו שמה הסיבה למה אסור לצאת עם חוטי צמר וחוטי פשתן וכולי? חשבנו שזה בגלל שהיא מתירה את התפור. כלומר, פעמים שהיא לא מצליחה להסיר את החוטים האלה מהשיער שלה, אז היא קורעת. חשבנו שזו הסיבה, כן? ואסור לקרוע, אבל מתברר ש'''לא הוינן אמרין כלום'''. כלומר, טעינו, כי באמת אין בזה שום איסור אם היא קורעת את זה. מה הראיה? תני רבי הושעיה: '''חותל של תמרים ומתיר, ובלבד שלא יקשור'''. אז בעצם אומרים שלקרוע אין בזה איסור. כל הבעיה, כמו שאמר רב נחמן בר יעקב, שמא היא תטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים. אומרת הגמרא: תמן תנינן: '''אילו חוצצין באדם: חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות'''. רבי יהודה. שמואל אמר: '''לית כאן של שיער'''. כלומר, אתה לא יכול להגיד בשם רבי יהודה שיער, כן? כי צריך לגרוס: רבי יהודה - של צמר, אין חוצצין מפני שהמים באים בהן. למה? כיוון ש"של שיער דברי הכל אין חוצצין". אז אתה לא יכול להגיד את זה רק בשם רבי יהודה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לג עמוד א''' {{שוליים|ה_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישי#דין-ה_כג|מי שיש בידו כוח למחות בחוטאים ואינו מוחה, נושא באחריות לחטאם]]''' * '''מקור:''' "מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו ממחה קלקלתו תלויה בו. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פרק במה בהמה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ז הדרן עלך במה בהמה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשונו בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ז) שכל מי שאפשר בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עוון אותם האנשים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#לא-א-ס|בבלי בבא מציעא לא א — חובת התוכחה חלה גם על תלמיד להוכיח את רבו, וחייבים להוכיח אף מאה פעמים אם צריך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#לא-א-ע|בבלי בבא מציעא לא א — מי שיכול למחות בחטא אנשי ביתו/עירו/העולם ולא מיחה, נתפס בעונשם]] {{שוליים|ו_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_א|אסור לאישה לצאת בשבת בתכשיטים ובחוטים שאינם קשורים/תפורים כדין, ואם יצאה בהם פטורה מחטאת]]''' * '''מקור:''' "לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, לא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם. לא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף א, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ג, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ד, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ח, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ט, שו"ע או"ח סימן שג סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמשנה ברייתא זו כפשוטה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שכל אלו אסורים מדרבנן משום מראית עין וגזירה שלא תשלוף ותראה לחברותיה ברשות הרבים, אך פטורה מחטאת כיון שאין זה דרך הוצאה גמורה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-א|בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-א-ב|בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)]] {{שוליים|ו_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ב|מותר לקרוע ולהתיר חותל של תמרים בשבת, אך אין לקושרו מחדש]]''' * '''מקור:''' "חותל של תמרים קורע ומתיר, ובלבד שלא יקשור. תמן תנינן: אילו חוצצין באדם:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיד סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כירושלמי: קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור, כפסק הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] {{שוליים|ו_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ג|חוטי צמר החוצים על ראשי הבנות אינם חוצצים בטבילה מפני שהמים באים בהם]]''' * '''מקור:''' "חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה (בר עילאי) אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. שמואל (בר אבא בר אבא) אמר לית כאן של שיער, אלא הכי גרסינן: רבי יהודה (בר עילאי) אומ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ב, סמ"ג לאוין קיא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה בר עילאי שחוטי צמר אין חוצצין, וכן הגירסא המדויקת של שמואל בר אבא בר אבא, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע {{שוליים|ו_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ד|קשרי שיער על ראש הטובלת אינם חוצצים בטבילה במקווה]]''' * '''מקור:''' "של שיער דברי הכל אין חוצצין. רבי אבא אמר בשם רב יהודה (נשיאה), ורבי זעירא אמר בשם רבנין. 📖 באר משה — דף לג עמוד א אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ג. נתחיל מהמשנה, פרק ו הלכה א . אומרת המשנה: במ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ד, סמ"ג לאוין קיא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הכל שקשרי השיער אינם חוצצים, כמובא בירושלמי "של שיער דברי הכל אין חוצצין", והובא ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ד </div> b02zzfhwdxrp4h817jfj47b7j6ulscd 106 1754924 3078720 3078503 2026-08-23T19:43:30Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078720 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שישי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לג עמוד ב<span class="yerum-runnum">72</span></div>היתה {{שוליים|ו_ה}} נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי: קשר נימא לחבירתה {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אם קשרה ל}}אחת {{ירו"מ-הדגשה|כאחת}} היא {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|וחוצצת, קשרה}} לשתים {{ירו"מ-הדגשה|כ}}שתים הן {{ירו"מ-הדגשה|וספק}}, לשלש שלש הן {{ירו"מ-הדגשה|ואינן חוצצות? אמר}} רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, {{ירו"מ-הוסר|קושרה}}{{ירו"מ-הדגשה|קושרת}} שערה כזנב הסוס {{ירו"מ-הוסר|לעוברה}}{{ירו"מ-הדגשה|לעובדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכתחילה}}, וסמיך עלי {{ירו"מ-ביאור|יכולה לסמוך עלי שאני מתיר}}. כהנא (א)[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]] שאל לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: מהו {{שוליים|ו_ו}} מיפק באילין תיכייא {{ירו"מ-ביאור|שרשראות חוטים חלולות}}? אמר לו: {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני {{ירו"מ-ביאור|חגורה?}} {{ירו"מ-הדגשה|והרי אף היא עשויה כך}}. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] הורי לאיתתיה דריש גלותא מיתן ליברה {{ירו"מ-ביאור|מחט}} דדהבא על קפיליטה {{ירו"מ-ביאור|כיסוי ראש}} {{ירו"מ-הדגשה|שאישה חשובה לא תוציאם להראות לחברותיה}}. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הורי לאילין דבית בון {{ירו"מ-הוסר|תמינא}}{{ירו"מ-הדגשה|מיתן}} טלייה דמרגליתא {{ירו"מ-ביאור|רצועה משובצת פנינים}} על פרגזתא {{ירו"מ-ביאור|כיסוי ראש}}. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ותנינן {{שוליים|ו_ז}} {{ירו"מ-הוסר|ג }}יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה {{ירו"מ-הדגשה|ולא פליגי}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה בשעשה להן אמבולי {{ירו"מ-ביאור|ענבל}}, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה בשלא עשה להן אמבולי. ואפילו עשה להם אמבולי {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יהו טהורין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי העינבל לא נעשה לקול}}? ולא כן אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: דשמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ו_ח}} בזוגין שבעריסה? {{ירו"מ-הדגשה|פליגי}} תרין אמוראין. חד אמר: מוליך ומביא {{ירו"מ-ביאור|את העריסה}} ובלבד שלא {{ירו"מ-הוסר|ישמיע}}{{ירו"מ-הדגשה|יתכוון להשמיע}} את הקול, וחרנה אמר: אם {{ירו"מ-הוסר|השמיע}}{{ירו"מ-הדגשה|משמיע}} את הקול אסור ואם לאו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאף אם יש עינבל הכל תלוי בהשמעת קול, כשנתן בו עינבל ודאי כוונתו להשמיע קול}}. תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול, ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי? {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} לא בטוטפת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]]: קובטירה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט שנותנת על מקום התפילין}} {{ירו"מ-הדגשה|ונקרא כך כי הוא}} דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. ולא בסנבוטין צובעין תותבן {{ירו"מ-ביאור|פתיל צבוע}}. לא בכבול טבוסה {{ירו"מ-ביאור|כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר מתיר {{ירו"מ-הדגשה|בכבול}}. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]]: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. כמה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אמר דבר שהוא טמון {{ירו"מ-ביאור|נסתר}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|ולכן התיר לצאת בשן של זהב}}, כן [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר. תכשיטין למה הן אסורין? אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: על ידי שהנשים שחצניות והיא {{ירו"מ-הוסר|מתרתן}}{{ירו"מ-הדגשה|מראתן}} לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי חלפתא בן שאול|°]]<nowiki/>רבי חלפתא בן שאול: {{ירו"מ-הדגשה|תכשיטין}} אסור לשלחן {{ירו"מ-הדגשה|דורון ביום טוב}}. אמר רבי מונא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מונא|°]]: לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן {{ירו"מ-הדגשה|בבית}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|שאם היה אסור ללובשם פשיטא שאסור לשלחם שהרי הם מוקצים אין מכאן ראיה. ד}}תני {{שוליים|ו_ט}} מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש {{ירו"מ-הדגשה|שמשקשים בו לתינוק}} ואת המראה <span id="דף_לד_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבי אבא בשם רב יהודה, ורבי זעירא בשם רבנין: '''היתה נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות'''. רבי זעירא בעי: '''קשר נימא לחבירתה''', מהו? כלומר, אם הוא קושר שערה לשערה, מה הדין? כלומר, אם הוא קשר לאחת - כאחת היא וחוצצת. אם היא קשרה לשתיים - אז כשתיים הן, וספק. אם הוא קשר את זה לשלוש - אז שלש הן, אינן חוצצות. רב יהודה: '''זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, שערה כזנב הסוס, וסמיך עלי'''. כלומר, היא יכולה לכתחילה בלי לפחד לקשור את השערות כדי שכל השערות ייכנסו למים. היא יכולה לקשור את זה כמו זנב סוס והיא יכולה לסמוך עליו, שזה לא נשאר חציצה, כי הוא אומר אני מתיר ואת יכולה לסמוך עליי. כהנא שאל לרב: '''מהו מיפק באילין תיכייא?''' כלומר, אם מותר לצאת בשרשראות של חוטים חלולות, כלומר רקמת חוטים חלולה. אמר לו: '''כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני'''. הרי חגורה ככה היא בנויה, זה בעצם רקמה חלולה, כן? כלומר, הרי גם היא עשויה כך. רב הונא הורי לאיתתיה דריש גלותא - רב הונא הורה לאשתו של ראש הגולה, '''מיתן ליברה דדהבא על קפיליטה'''. הוא התיר לה לצאת עם מחט מזהב על הכיסוי ראש. כלומר, שאישה חשובה היא לא תוציא אותם כדי להראות לחברותיה, לכן אין חשש שהיא תטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים. רבי יוחנן הורי לאילין דבית בון - '''טלייה דמרגליתא על פרגזתא'''. כלומר, הוא התיר להן לתת רצועה משובצת בפנינים על הכיסוי ראש. שוב פעם אותה סיבה. אישה חשובה לא תטלטל, לא תראה את זה לחברות שלה, לא תוציא את זה מהראש להראות לחברות שלה. אמר רבי אילא: '''כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות'''. ותנינן: '''יוצא הוא בזוגין שבכסותו''', כלומר מותר לצאת עם פעמונים שבבגד, '''ואינו יוצא בזוגין שבצוארו'''. אית תניי תני '''בין אילו בין אילו מקבלין טומאה'''. כלומר, בין אלו ובין אלו נחשבים כלי לקבל טומאה. ואית תניי תני '''בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה'''. מאן דמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה - בשעשה להן אמבולי, כלומר עשה להם את הענבל, את החלק הפנימי שבעצם הופך את הכלי הזה למשמיע קול. ומאן דמר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה - בשלא עשה להן אמבולי. כלומר, אם אין להם את הברזל בפנים שהוא בעצם נוקש ומשמיע את הקול, אז בעצם זה רק לנוי, ובשני המקרים, בין אם הוא מחובר לבגד ובין אם הוא לא מחובר לבגד, בכל מקרה לא מקבל טומאה. שואלת הגמרא: '''ואפילו עשה להם אמבולי יהו טהורין?''' הרי הענבל לא נעשה לקול. כלומר, אם דבר כזה שעשה אותו רק לנוי, הוא לא נעשה לקול, אז למה שלא יהיה טהור? '''ולא כן אמר רבי אבהו''': דשמעון בר אבא בשם רבי יוחנן '''בזוגין שבעריסה''' - תרין אמוראין. אם יש פעמונים בעריסה של תינוקות, אז שני האמוראים חלקו. חד אמר: '''מוליך ומביא ובלבד שלא את הקול'''. כלומר מותר להוליכו ולהביא את זה, בלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול. אבל גם אם יהיה קול בדיעבד ולא התכוון לזה, אז זה מותר. וחרנה אמר: '''אם את הקול אסור ואם לאו מותר'''. ומשמע בכל מקרה שאפילו שיש ענבל, הכל תלוי אם ישמיע קול או לא. אומרת הגמרא: יש הבדל. '''תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול'''. כן, שמה לגבי שבת אני אומר שהוא מוליך ומביא בלי להשמיע קול, הוא משתדל שלא יהיה קול, אבל בכל אופן זה נועד לקול, כי הרי ביום חול משתמשים בזה לקול. '''ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי?''' כן, כאן בפעמונים שקשורים לבגד או לצוואר, אם הם לא עשויים להשמיע קול, אז למה שמו להם ענבל? כנראה כן עושים להשמיע קול. אז לכן זה כלי ולכן הם מקבלים טומאה. ואומרת הגמרא: '''לא בטוטפת'''. מה זה תותפת? אמר רבי בון בר חייה: '''קובטירה דבר שהוא נותן במקום הטוטפת'''. הוא נקרא כך כי זה דבר שניתן במקום התותפת, במקום שבו מניחים תפילין של ראש. '''ולא בסנבוטין''' - '''צובעין תותבן''', כלומר פתיל צבוע. '''לא בכבול''' - '''טבוסה'''. זה כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה. סבכה זה רשת שהולכת על כל הראש ומתחתיה היה איזה כיפה של צמר. תני רבי שמעון בן אלעזר מתיר בכבול. רבי אחא בשם כהנא: '''אתיא דרבי שמעון בן אלעזר כרבי'''. כלומר רבי שמעון בן אלעזר שהתיר כבול זה כרבי. '''כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר''', כי אנחנו לא חוששים שמא האישה תוציא ותראה את זה כי זה מוסתר, אז לכן הוא התיר לצאת בשן של זהב. כלומר רבי מתיר לצאת בשן של זהב, כי אם זה זהב האישה לא תוריד את זה, היא תהיה מתביישת להוריד את זה. גם כאן, היא לא תוריד את הכיסוי ראש כדי להראות את זה. אז כמו ששמה הוא התיר לצאת בשן של זהב, '''כן רבי שמעון בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר'''. לכן מותר את הכיפה הזאת שהיא מתחת הסבכה, מותר לצאת בזה. שואלת הגמרא: '''תכשיטין למה הן אסורין?''' אמר רבי אבא: '''על ידי שהנשים שחצניות''' והיא מראה לחברתה '''והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות'''. כלומר היא תוריד את זה מהצוואר ותראה לחברה כדי להראות לחברה שלה, ותוך כדי היא תלך ארבע אמות. לכן אסרו את זה. תני רבי חלפתא בן שאול: '''אסור לשלחן''' דורון ביום טוב. אמר רבי מונא: '''לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן מותר'''. כלומר את התכשיטים מותר ללבוש, רק אסור לשלוח את זה. כי אם היה אסור גם ללבוש אותם, אז פשיטא שאסור לשלוח אותם, כי הרי זה מוקצה. אם אין שום שימוש אז זה מוקצה. אומרת הגמרא: לא הוה מכאן ראיה, דתני: '''מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש ואת המראה''' - שמקשקשים בו לתינוק, ואת המראה לכסות בהן את הכלים. רואים מכאן שהקדישו לכתחילה לאיסור, מותר לצורך גופו במקומו. אז לכן גם אם זה היה אסור ללובשם, היה צריך לומר שאסור לשלוחם, כי יכול להיות שיש בהן צורך בגוף שלהם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לג עמוד ב''' {{שוליים|ו_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ה|קשירת שערות בטבילה אינה חוצצת אף לכתחילה]]''' * '''מקור:''' "נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא בעי: קשר נימא לחבירתה מהו? אם קשרה לאחת כאחת היא וחוצצת, קשרה לשתים כשתים הן וספק, לשלש שלש הן ואינן חוצצות? אמר רב יהודה (נשיאה) זו שהיא יורדת לטב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ה, סמ"ג עשין רמח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרב יהודה הנשיא שאמר "וסמיך עלי", שהתיר לכתחילה לקשור השיער כזנב הסוס לצורך טבילה ואין בכך חציצה {{שוליים|ו_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ז|מותר לצאת בשבת בזוגין (פעמונים) שבכסות ואינו יוצא בזוגין שבצוארו]]''' * '''מקור:''' "יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה ולא פליגי. מאן דאמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה בשעש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא המבחינה בין זוגין שבכסות לזוגין שבצוארו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-א-א|בבלי שבת נח א — היוצא בשבת בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו חייב חטאת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-א-ב|בבלי שבת נח א — עבד יוצא בשבת בחותם שבצווארו אך לא בחותם שבכסותו]] {{שוליים|ו_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ח|האם מותר להוליך ולהביא עריסה שיש בה זוגים (פעמונים) בשבת]]''' * '''מקור:''' "בזוגין שבעריסה? פליגי תרין אמוראין. חד אמר: מוליך ומביא (את העריסה) ובלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול, וחרנה אמר: אם משמיע את הקול אסור ואם לאו מותר. משמע שאף אם יש עינבל הכל תלוי בהשמעת קול, כשנתן בו ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ח, הלכה ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חד אמר: מוליך ומביא ובלבד שלא יתכוון להשמיע קול ~ חרנה אמר: תלוי אם משמיע קול בפועל, אסור אם משמיע ומותר אם לאו * '''הכרעה:''' נפסק כדעה השנייה שהכל תלוי בהשמעת הקול בפועל, שכן אם משמיע קול אסור ואם לאו מותר, ללא תלות בכוונה בלבד, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-א-ז|בבלי שבת נב א — טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות ואינן מקבלות טומאה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-ב-ב|בבלי שבת נח ב — זוג של תינוק (המשמיע קול לשם היכר-קול ולא לתכשיט) מקבל טומאה אף אם ניטל עינבלו, ואילו זוג ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד א<span class="yerum-runnum">73</span></div>לכסות בהן את הכלים {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו לכן אף אם אסור היה ללובשם היה צריך לאמר שאסור לשלחם אף שיכול להשתמש בהם לצורך גופם}}. אמר רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]]: מתניתא אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן }}שאסור ללובשן, דתנינן {{שוליים|ו_י}} כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|והא}} הדא דתני: מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים? {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאף כלים שהם מוקצים מותר להשתמש בהם לצורך גופם, ואף תכשיט, כיוון שיכול להשתמש לצורך גופו ונהנה, למה אסור לשלחו? מה שהתירו את אלו}} בשיש עליהן תואר כלי {{ירו"מ-הדגשה|אבל תכשיט שאין שם כלי עליו אסור}}. עד כדון תכשיטין של זהב {{ירו"מ-הדגשה|אסור לצאת שמא תשלוף להראות לחברותיה}}, ואפילו תכשיטין של כסף אמרין בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: אסור, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמרין בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: מותר. {{ירו"מ-הדגשה|הכיצד}}? אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: אנא ידע רישא וסיפא {{ירו"מ-הדגשה|של העניין ואיך נוצרו שני הדעות}}. טליין דקיקין {{ירו"מ-ביאור|ילדות קטנות}} הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שהיו יוצאות בתכשיטי כסף}}. אתא ושאל לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]. אמר לו: לא תיסור ולא תישרי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{שוליים|ו_יא}} אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מתיר וחכמין אוסרין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: טעמא דהדין דאסר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}פעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת. {{שוליים|ו_יב}} והאיש אפילו בחול אסור שאינה דרך כבוד {{ירו"מ-הדגשה|שזו דרך נשים}}. י"ג דברים התירו לבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהן יוונית {{שוליים|ו_יג}} שהיו זקוקין למלכות. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. שאלו את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב}} {{הפ|יהושע|א|ח}} {{ירו"מ-הדגשה|והגית בו יומם ולילה והתני}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|ובחרת בחיים זו אומנות מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב}} {{הפ|יהושע|א|ח}} {{ירו"מ-הדגשה|והגית בו יומם ולילה אמר}} רבי אבא בריה דרבי חייא בר ווא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בריה דרבי חייא בר ווא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אסרו ללמוד יונית מפני המסורות}} {{ירו"מ-ביאור|שאם ידע את שפת השלטון. שמא בעל כרחו ישתף פעולה עם השילטון ויהיה מוסר}}. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] ואמר: בגין דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ברבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. שמעה רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. תני: אין יוצאין באיסטמא {{ירו"מ-ביאור|מטלית עם חוטים צבעוניים לגרש זבובים}}. שלשה דברים נאמרו באיסטמא: {{שוליים|ו_יד}} אין בה משום כלאים {{ירו"מ-הדגשה|לפי שאינה אריג}}, ואינה מטמאה בנגעים {{ירו"מ-הדגשה|שאינה בגד}}, {{שוליים|ו_טו}} ואין יוצאין בה בש{{ירו"מ-הדגשה|ב}}ת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אין בה משום עטרות {{ירו"מ-הוסר|לכלות}}{{ירו"מ-הדגשה|כלות}} {{ירו"מ-הדגשה|שגזרו עליהם אחרי החורבן תנן}} {{שוליים|ו_טז}} ולא בעיר של זהב. רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר: כגון ירושלים דדהב. רבנן דקיסרין אמרין: {{ירו"מ-הדגשה|זה תכשיט הנקרא}} פרוש טוק טקלין. מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} וקניית בה. אתת ואמרת קומוי בעלה. אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה, דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה, והוא לעי באוריתא. תמן תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|שלושה דברים אמרו לפני}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שנים משם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ואחד משם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע. שנים משם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} יוצאה אשה בעיר של זהב. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר מחייב. בין [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר לרבנן ניחא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. בין [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לרבנן ניחא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מתיר וחכמים אוסרין {{ירו"מ-הדגשה|מדרבנן}}. בין [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} קשיא.<span id="דף_לד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו עושים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ד. נתחיל מהשורה השנייה. ואמרה הגמרא מה רבי בון, '''מתניתא אמרה שאסור ללובשן''', כיוון שתכשיטים אסור ללבוש אותם ביום טוב. מה הראיה? '''דתנינן כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן'''. כן, '''ואם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן'''. אם הארנו שהמשנה אומרת שאסור לשלוח אותם, אז כנ"ל שגם אסור ללבוש אותם. ואמרה הגמרא '''הדא דתני מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים'''. משמע שכלי שמלאכתו לאיסור מותר להשתמש בהם בדבר היתר. אז גם התכשיט הרי יכול להשתמש בהם בדבר היתר. אז למה אסור לשלחם? ואמרה הגמרא: לא, מה שהתירו את אלו, כלומר את השופר וקרקש וכדומה, זה כיוון ש'''יש עליהן תואר כלי''', זה כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לצורך גופו ומקומו, אבל תכשיטים אין להם שם כלי, לכן אסור להשתמש בהם שלא בשימוש התכשיט, ותכשיט אסור, לכן ממילא אסור. ואמרה הגמרא: עד כדון תכשיטים של זהב, בהם אנחנו מבינים שאסור לתת להם שמא תשלוף להראות לחברתה כי זה דבר חשוב. '''ואפילו תכשיטין של כסף''', גם בזה גזרו? '''אמרין בשם רבי ירמיה אסור, אמרין בשם רבי ירמיה מותר'''. שואלת הגמרא כיצד זה יכול להיות שאמרו שני דברים הפוכים בשמו? '''אמר חזקיה: אנא ידע רישא וסיפא'''. כלומר אני יודע בדיוק איך נוצרו שתי הדעות. '''טליין דקיקין הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה''' - הם גדלו בבית של רבי ירמיה והם היו עושות תכשיטי כסף. '''אתא ושאל לרבי זעירא''' - ושאל את רבי זעירא האם מותר להם לצאת עם זה או לא? '''ואמר לו: לא תיסור ולא תישרי'''. אז לכן חלק הבינו שרבי ירמיה אמר שמותר וחלק הבינו שהוא אמר שאסור. ואמרה הגמרא למדנו ברייתא שאומרת '''אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין'''. כלומר, אם היא תלושה אז אין רואים במראה בשבת. החשש כי המראה בזמנם היה כמו סכין, לוח מתכת חד, מנחושת או משהו כזה, ובעצם היו חותכים עם זה. אז יבואו לחתוך את הזקן שלו או משהו כזה. אבל אם זה מחובר לכותל שאין את החשש הזה, אז פה יש מחלוקת, רבי מתיר וחכמים אוסרים. '''אמר רבי אחא בשם רבי אבא: טעמא דהדין דאסר''', כלומר, מי שאסר אפילו בכותל, הוא אומר '''דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת'''. כלומר אישה שתסתכל במראה תראה פתאום שיש לה שערה לבנה והיא מתביישת, אז היא תוריד את זה ותבוא לידי חיוב חטאת. '''והאיש אפילו בחול אסור''' להסתכל במראה, '''שאינה דרך כבוד''' - כי זה דרך נשים. ואמרה הגמרא '''י"ג דברים התירו לבית רבי''', וביניהם '''שיהו רואין במראה''', ו'''שיהו מספרין קומי''', כלומר תספורת כמו שהרומאים נוהגים, '''ושיהו מלמדין את בניהן יוונית שהיו זקוקין למלכות'''. '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה'''. '''שמע שמעון בר אבא ואמר: בגין דרבי אבהו בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ברבי יוחנן'''. כלומר, כיוון שהוא רוצה ללמד את הבנות שלו יוונית, לכן הוא תלה את זה כאילו שרבי יוחנן אמר את זה. '''שמעה רבי אבהו ואמר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן'''. הוא נשבע שהוא שמע את זה מרבי יוחנן. ראינו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שהסיבה שאסור יוונית זה לאו דווקא יוונית, אלא כל השפה של השליטים. כיוון שאדם שמכיר את השפה של העם השולט, אז הוא מהר מאוד ייהפך להיות משתף פעולה. הם יכריחו אותו באיזושהי צורה, בין אם מרצון בין אם בכפייה, הוא יהיה באיזשהו מקום מוסר. אז לכן אסור ללמוד את השפה של האומה השלטת, במקרה הזה זה יוונית. ואמרה '''תני: אין יוצאין באיסטמא'''. איסטמא זה מעין מטלית עם חוטים צבעוניים כדי לגרש את הזבובים, מניחים וקושרים את זה על המצח, זה יורד על הפנים. ואמרה הגמרא '''שלשה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים''' כי זה לא אריג, '''ואינה מטמאה בנגעים''' כי זה לא בגד, '''ואין יוצאין בה בשבת'''. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אין בה משום עטרות''' - קלות. כלומר גזרו אחרי החורבן על עטרות, אבל בזה לא גזרו, או בגלל שזה לא דבר מכובד, או בגלל שזה נועד למנוע זבובים, לכן לא רצו לגזור על דבר כזה. ואמרה הגמרא, למדנו המשנה '''ולא בעיר של זהב'''. '''רב יהודה אמר: כגון ירושלים דדהב''' - עושים דגם של ירושלים מזהב. '''רבנן דקיסרין אמרין''' זה תכשיט ונקרא '''פרוש טוק טקלין'''. ואמרה הגמרא '''מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה'''. כלומר אשתו של רבן גמליאל ראתה את זה וקינאה בה. '''אתת ואמרת קומוי בעלה'''. אמרה לו: אז למה אתה לא עושה לי את זה? '''אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה''' - האם היית עושה לי כמו שאשתו של רבי עקיבא עשתה לו, '''דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה''' - שהייתה גוזרת את השערות של ראשה ומוכרת אותם ונותנת לו, '''והוא לעי באוריתא''' - כדי שהוא יוכל ללמוד תורה. את לא היית עושה את זה, לכן רבי עקיבא עשה לה את זה. ואמרה הגמרא '''תמן תנינן: רבי עקיבא שנים משם רבי אליעזר רבי יהושוע'''. שניים משום רבי אליעזר ואחד משום רבי יהושע. '''שנים משם רבי אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב. תני רבי מאיר מחייב'''. אמרה הגמרא '''בין רבי מאיר לרבנן ניחא''' - יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבנן, '''דרבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין''', אז זה הגיוני, אחד מחייב ואחד פוטר. '''בין רבי אליעזר לרבנן ניחא''', כי חכמים פוטרים ורבי אליעזר מתיר, גם זה ניחא. אבל '''בין רבי מאיר לרבי אליעזר קשיא''' - איך זה יכול להיות כזאת מחלוקת קיצונית, ש'''רבי מאיר מחייב חטאת ורבי אליעזר מתיר''' לגמרי. אנחנו לא מוצאים יותר מדי מחלוקות כאלה. אומרת הגמרא '''רבי איניינו בר סיסיי אמר משום רבי אליעזר: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר'''. כלומר, גזרו שגם בחצר לא תצא איתו, לא רק במקום שהוא יכול להגיע לאיסור חטאת אלא גם בחצר, כי חששו שמא היא תצא. '''וכל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר''', כי לא רצו לגזור גזירה לגזירה, כביכול אפילו בשעת הרבים זה רק גזירה, אז בחצר התירו לה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לד עמוד א''' {{שוליים|ו_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_י|מותר לשלוח ביום טוב חפצים הניתנים ללבישה/שימוש באותו יום, אך לא תכשיטים שאין עליהם תואר כלי]]''' * '''מקור:''' "כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. והא הדא דתני: מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים? משמע שאף כלים שהם מוקצים מותר להש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ה, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן תקטז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר לשלח כל שנאותין בו ביום טוב, למעט תכשיטי אישה שאין להם תואר כלי - כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח תקטז,ג {{שוליים|ו_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_יא|אין להסתכל במראה בשבת, ואפילו קבועה בכותל]]''' * '''מקור:''' "אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין. אמר רבי אחא בשם רבי אבא: טעמא דהדין דאסר דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שב סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי ~ חכמים: רבי מתיר במראה קבועה בכותל, וחכמים אוסרים משום חשש שיראה נימה לבנה ויתלשנה ויבוא לידי חיוב חטאת * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים לאסור אף בקבועה, מטעם חשש תלישת נימה לבנה המביא לחיוב חטאת, כפסק הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ושלושה#קמט-א-ד|בבלי שבת קמט א — אסור להסתכל במראה של מתכת בשבת שמא ישחיז את פני המראה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ושלושה#קמט-א-ה|בבלי שבת קמט א — אין להביט במראה של מתכת בשבת שמא יתלוש נימין המדולדלים]] {{שוליים|ו_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_יג|אין ללמד את הבן חכמת/לשון יוונית של חכמי האומות]]''' * '''מקור:''' "שהיו זקוקין למלכות. תנן: התם: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. שאלו את רבי יהושע (בן חנניה) מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן קעח סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ישמעאל שהדבר אסור, שנלמד מ"ובחרת בחיים" שאין ללמדה כלל {{שוליים|ו_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_יד|לבד העשוי בלבד/עשוי ללא אריגה (כגון לבד שאינו אריג) פטור מדיני כלאים ומטומאת נגעים]]''' * '''מקור:''' "אין בה משום כלאים לפי שאינה אריג, ואינה מטמאה בנגעים שאינה בגד," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלאים, פרק י, הלכה כ, שו"ע יו"ד סימן שא סעיף יד, סמ"ג לאוין רפג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שלבד אינו אריג ואינו בגד, ולכן פטור מכלאים ומנגעים; כן פסקו הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הכ') והשו"ע (יו"ד שא, יד) בעקבות הסמ"ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-ב-ה|בבלי שבת נז ב — איסטמא (כיסוי ראש) אין בה משום כלאים, אינה מטמאה בנגעים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים]] {{שוליים|ו_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_טז|אסור לאישה לצאת בשבת בתכשיט "עיר של זהב" (עיר זהב) לרשות הרבים]]''' * '''מקור:''' "ולא בעיר של זהב. רב יהודה (נשיאה) אמר: כגון ירושלים דדהב. רבנן דקיסרין אמרין: זה תכשיט הנקרא פרוש טוק טקלין. מעשה ברבי עקיבא (בן יוסף) שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל (דיבנה) וקניית בה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דקיסרין שזהו תכשיט של זהב הנקרא כן, ואסור לצאת בו בשבת שמא תסירנו ותשכח ותלך בו כמעשה רבי עקיבא ואשת רבן גמליאל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-א|בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-א-ב|בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לד עמוד ב<span class="yerum-runnum">74</span></div>[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מתיר. רבי איניינו בר סיסיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי איניינו בר סיסיי|°]] אמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר. רבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]]: מתניתא אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: ובכבול ובפיאה נכרית בחצר. רבי אלייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#שמעון בר חיא|°]]: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת {{שוליים|ו_יז}} אסורה לצאת בו לחצר {{ירו"מ-הדגשה|איתמר תכשיטין למה הן אסורין אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות}}. {{שוליים|ו_יח}} והאיש על ידי שאינו שחוץ {{ירו"מ-הדגשה|יהיה}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|לצאת בתכשיט}}. נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל ברבי|°]] ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו {{שוליים|ו_יט}} וגערו בו חביריו משום {{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} תכשיט. הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור. הדא אמרה: עשוי לכך ולכך {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה {{ירו"מ-הדגשה|אסורים}}. הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי גערו בו חבריו}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ב|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_כ}} לא יצא האיש בסנדל המסומר {{שוליים|ו_כא}} ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה {{שוליים|ו_כב}} ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה {{שוליים|ו_כג}} ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת. <strong>גמ':</strong> מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות. ויש אומרים {{ירו"מ-הדגשה|ששעת השמד היתה והתחבאו במערה ושמעו קול והיו סבורים שהרומאים באים עליהם ו}}על ידי שהיו נדחקין זה בזה {{ירו"מ-הוסר|והורגין}}{{ירו"מ-הדגשה|הרגו}} זה את זה. מה נפק ביניהון? הד{{ירו"מ-הדגשה|י}}וסט{{ירו"מ-הדגשה|ר}}א {{ירו"מ-ביאור|מסמר כפוף כלפי הקרקע ואין נראה ראשו}}. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר, ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור. ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יהא מותר? לא עמד בית דין וביטל. מעתה אפילו בחול {{ירו"מ-הדגשה|יהיה אסור}}? לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שאינו מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול לא גזרו}}. תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר {{ירו"מ-הדגשה|דאינו נראה ואין קולו נשמע ואינו פוצע}}. רבי יודן בי רבי ישמעאל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בירבי ישמעאל|°]] <span id="דף_לה_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי אבא בר כהן בשם רב ששת: מתניתא אמרה כן''' - יש לנו דוגמאות כאלה במשנה '''ובכבול ובפיאה נכרית בחצר'''. רואים שהתירו בחצר ולא התירו ברשות הרבים. '''רבי אלייא בשם רבי שמעון בר חייא: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר''', כיוון שזה קרוב מאוד להגיע לידי איסור, לצאת מהחצר לשבת הרבים, בקלות היא יכולה לא לשים לב ולצאת. איתמר, תכשיטין למה הן אסורים? '''רבי אבא''' - על ידי שהנשים שחצניות, אם היא מראה לחברתה והיא שוכחת ומהלכת בהן ארבע אמות. '''והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר''' - כלומר, האם לאיש כן מותר כי הוא לא גאוותן? '''נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט'''. מכאן אתה לומד כמה דברים: '''הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור'''. '''הדא אמרה: עשוי לכך ולכך''' - זה מפתח מזהב, זה לא רק תכשיט, ובכל זאת אסרו לו. '''הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה''' - רואים שאסרו גם לו. '''הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר''' - שרבן גמליאל היה בחצר ואף על פי כן גערו בו חביריו. רואים מכאן שגם על גברים גזרו, וגם בחצר אסור. אנחנו בפרק, הלכה ב'. אומרת המשנה '''לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת'''. אומרת הגמרא '''מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות'''. כלומר זה היה מפחיד, השפיצים של המסמרים שהיו בולטים מהנעל היה מפחיד נשים ההולכות ומפילות. '''ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות''' - כיוון שזה ברזל, כשהיו הולכים על הריצפה זה היה משמיע רעש ומפחיד ומפילות. '''ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה''' - היו זמנים שהתחבאו במערה בשעת השמד ושמעו קול, היו סבורים שהרומאים באים עליהם, ועל ידי שהיו נדחקין '''זה את זה''' - הרגו זה את זה, ולכן גזרו. שואלת הגמרא '''מה נפק ביניהון?''' איזה דין הלכתי יצא ביניהם? '''הד וסט א''' - מסמר שמכופף כלפי מטה, כלפי הקרקע. אז '''מאן דמר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר''', כי הרי אין שפיץ כלפי מטה. '''ומאן דמר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור''', כי גם הוא משמיע קול כי זה ברזל, וגם אם אדם פוגע בחברו עם זה יכול להרוג אותו. שואלת הגמרא '''ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד יהא מותר?''' אומרת הגמרא '''לא עמד בית דין וביטל'''. שואלת הגמרא '''מעתה אפילו בחול?''' - אתה אומר שבשעת השמד התחבאו במערה וכדומה, אז גם ביום חול יהיה אסור. אומרת הגמרא: אתה צודק, '''לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא'''. כלומר לא מקובל, רוב האנשים אין להם שתי נעליים, אותן נעליים שלובשים ביום חול זה אותן נעליים שלובשים בשבת. אז כיוון שלא מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול, לכן לא גזרו. וכיוון שהמעשה הזה היה בשבת, לכן רק בשבת גזרו, אבל בחול, כיוון שלא מצוי שאדם יהיה לו נעל מיוחדת לחול, בזה לא גזרו. אומרת הגמרא '''תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר'''. כלומר, כל הבעיה זה בגלל שרואים את זה וזה מפחיד, או בגלל רעש, או בגלל שזה פוצע. אם כיסו את זה במטלית אז אין שום דבר - זה לא נראה, ואין קול נשמע, ואין בו פוצע. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לד עמוד ב''' {{שוליים|ו_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_יז|אסור לאישה לצאת בשבת לחצר עם תכשיטים]]''' * '''מקור:''' "אסורה לצאת בו לחצר איתמר תכשיטין למה הן אסורין אמר רבי אבא על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד אמות." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא, שגזרו על תכשיטים אף בחצר שמא תשכח ותצא בהם ד' אמות ברשות הרבים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ה|בבלי שבת סד ב — דבר שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית שמותרים בחצר]] {{שוליים|ו_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_יח|מותר לאדם לצאת בשבת עם מפתח של זהב כתכשיט בתוך חצר]]''' * '''מקור:''' "והאיש על ידי שאינו שחוץ יהיה מותר לצאת בתכשיט. נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שמותר, כמעשה רבן גמליאל ברבי שירד לטייל בחצירו ומפתח של זהב בידו, כיוון שאינו נחשד ואינו שחוץ * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-ב-ג|בבלי שבת נט ב — קמרא שחוגרים מעל ההמיין דינו כתכשיט ומותר לצאת בו בשבת, כאבנט של מלכים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#ס-א-ב|בבלי שבת ס א — אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר]] {{שוליים|ו_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כ|אין לצאת בשבת בסנדל המסומר]]''' * '''מקור:''' "לא יצא האיש בסנדל המסומר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי, שגזרו על סנדל המסומר משום מעשה שהיה בבני חבורה שנחבאו במערה ומת אחד מהם בדריסת הקהל שיצא לקול הנעל המסומרת, וכן נפסק ברמב"ם (הלכות שבת פרק יט הלכה ב) ובהתאם לסוגיה בבבלי (שבת ס, א) המספרת מעשה זה כטעם לגזירה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-ב-ג|בבלי שבת נט ב — קמרא שחוגרים מעל ההמיין דינו כתכשיט ומותר לצאת בו בשבת, כאבנט של מלכים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#ס-א-ב|בבלי שבת ס א — אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר]] {{שוליים|ו_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כא|אין יוצאים ביחיד (מנעל אחד) ביום שבת, אלא אם כן יש מכה ברגלו האחרת]]''' * '''מקור:''' "ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי: אסור לצאת במנעל אחד כשאין ברגלו מכה, משום מראית עין, ומותר כשיש מכה ברגלו האחרת - כך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שנים עשר#קג-א-ה|בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עח-ב-ד|בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת]] {{שוליים|ו_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כב|אין לצאת בשבת בתפילין או בקמיע כשאינם מן המומחה]]''' * '''מקור:''' "ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שקמיע שאינו ממומחה נחשב חשוד ואסור לצאת בו בשבת, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-ב-ב|בבלי שבת נז ב — קמיע שכתבו מומחה שריפא בו מותר לצאת בו בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סא-א-ה|בבלי שבת סא א — קמיע נחשב "מומחה" לעניין יציאה בו בשבת כשהגברא (הכותבו/עושהו) מומחה, אף אם הקמיע עצמו לא ה]] {{שוליים|ו_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כג|אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר, ואם יצא בו פטור מחטאת]]''' * '''מקור:''' "ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת. גמ : מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות. ויש אומרים ששעת השמד היתה והתחבאו ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרישא של המשנה שגזרו על סנדל מסומר שלא לצאת בו בשבת מחשש סכנה (מעשה שהיה במערה), והבבלי (ביצה טו א) מסכים לאיסור זה כדין קבוע ולא כגזרת שעה בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סג-א-א|בבלי שבת סג א — האיש שיצא בשבת נושא כלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) חייב חטאת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד א<span class="yerum-runnum">75</span></div>הוות רגליה שחקה {{ירו"מ-ביאור|נפצעה}} ועבדין ליה כן {{ירו"מ-הדגשה|שיצא בסנדל מסומר שעטוף במטלית לא אסרו אלא לחזק אבל לנוי מותר}}. כמה מסמרן יהו בו {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה מותר אם עשה לנוי}}? רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: חמשה כחמשה ספרי תורה. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} אמר: שבעה {{ירו"מ-הדגשה|כנגד ימי השבוע כדכתיב}} {{הפ|דברים|לג|כה}} {{ירו"מ-הדגשה|ברזל ונחושת מנעליך}} וכימיך דבאך. נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}. דרש רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: תשעה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמנין משמרות. {{הפ|קהלת|יב|יא}} {{ירו"מ-הוסר|קוהלת יב }}וכמסמרות נטועים, מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד. רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] אמר: כליבית {{ירו"מ-ביאור|מסמר כפוף בעל שני ראשים כלבוס}} אינו עולה למנין מסמרים. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]]: מהו {{ירו"מ-הוסר|ליתנם}}{{ירו"מ-הדגשה|ליתן}} {{ירו"מ-הדגשה|את כל עשרים וארבע המסמרים}} על גבי סנדל אחד? אמר לו: שרי. מהו ליתנם על גבי מנעל אחד? אמר לו: שרי. {{שוליים|ו_כד}} אין מגרדין מנעלים וסנדלים {{ירו"מ-הדגשה|שיש עליהם בוץ משום ממחק}}. {{שוליים|ו_כה}} אבל סכין ומדיחין אותן. רבי קריספיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי קריספא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תלמידוי דרבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשלל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי{{ירו"מ-הוסר|ת לרבי}} ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר אין מגרדין. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: הא אזילה חדא מן {{ירו"מ-הוסר|תלמידוי}}{{ירו"מ-הדגשה|תלמודוי}} דרבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|שהרי אחד מתלמידי רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר ששאלו את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שהוא מן הראשונים והוא אסר}}}}. {{ירו"מ-הוסר|דרבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|הלכה}} כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין. אמר רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: נהיגין הווינן יתבין קומי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|והוינן}} משחין ומשזגין {{ירו"מ-הדגשה|מדיחים}} אבל לא מגרדין. אין סכין מנעלין וסנדלין. {{שוליים|ו_כו}} לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|סך הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} רגלו ונותנה בתוך הסנדל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא {{ירו"מ-ביאור|משטח עור}} חדשה ואינו חושש. לא {{ירו"מ-הוסר|יתננה}}{{ירו"מ-הדגשה|יתן את הקטבליה}} על גבי טבלה של שיש {{ירו"מ-הוסר|ומתעגל}}{{ירו"מ-הדגשה|והתעגל}} עליה שנראה כרוצה לעבדה. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל מתיר. {{שוליים|ו_כז}} אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום {{ירו"מ-ביאור|שמא ימצא שאינם מתאמות לו ויטלם בידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים}}. כמה יהא {{ירו"מ-הוסר|בהילוכן}}{{ירו"מ-הדגשה|הילוכן}}? בני ברתיה דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] אמרין: מבית {{ירו"מ-הדגשה|מדרש}} רבא דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] עד בית {{ירו"מ-הדגשה|מדרש}} {{ירו"מ-הוסר|רביה}}{{ירו"מ-הדגשה|רבא}} דרבי הושע[[ביאור:עץ מסורת#רבי הושע|°]]. ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר חנינא|°]]. טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה דרבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]. {{שוליים|ו_כח}} סנדל שנפסקו אזניו {{ירו"מ-ביאור|עור שיוצא משני צידי הסוליה ומהם יוצאות רצועות לקשור לרגל}}, שנפסקו חבתיו {{ירו"מ-ביאור|רצועות שעל כף הרגל}}, שנפסקו תרסיותיו {{ירו"מ-ביאור|הרצועות שמתחברים לאזנים ואותם קושרים סביב הרגל}}, או שפירשה רוב אחת מכפיו {{ירו"מ-ביאור|החלק האחורי של הסוליה מושב העקב}} טהור. נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא אומר: {{ירו"מ-הדגשה|נפסקה אזנו}} הפנימית טמאה {{ירו"מ-הדגשה|נפסקה}} {{ירו"מ-הוסר|והחיצונה}}{{ירו"מ-הדגשה|החיצונה}} טהורה. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]], רבי טבליי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טבליי|°]] וחנין בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנן בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: {{שוליים|ו_כט}} הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא לענין שבת {{ירו"מ-הדגשה|שכל שמקבל טומאה שם כלי עליו ומותר בטילטול}}. רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] הוה ליה עובדא {{ירו"מ-ביאור|שנפסק אוזן החיצונה של סנדלו}}, שלח לרבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] גבי רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]. אמר לו: כשם שהן חלוקין {{ירו"מ-הוסר|בשבת כך הן חלוקין }}בטומאה {{ירו"מ-הדגשה|כך הן חלוקין בשבת}}, והורי ליה כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאין מקבל טומאה כלי הוא ומותר בטלטול}}. רבי שמואל בר רבי יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] בעי רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ושמע}}{{ירו"מ-הדגשה|שמע}} מימר{{ירו"מ-הדגשה|א בשם}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יהודא, והוא מורי ליה כרבנן. רבי אחא בר יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר יצחק|°]] הוה ליה עובדא, שלח שאל לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}}. אמר לו: כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו. ולא אפיק גבי {{ירו"מ-ביאור|ממנו}} כלום {{ירו"מ-ביאור|פסק ברור}}. תני:<span id="דף_לה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו צריכים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ה. ועתה הגמרא, רבי יודן ברבי ישמעאל אבט רגלי שחקה ועבדין ליה כן. כלומר, הרגע היא שהוא נפצע ואז הוא יצא עם סנדל שעטפו אותו בעור. ועתה הגמרא לא אסור אלא לחזק, אבל לנוי מותר. שואלת הגמרא '''כמה מסמרן יהו בו''' ויהיה מותר אם עשה את זה לנוי? רבי יוחנן אמר '''חמשה כחמשה ספרי תורה''' ורבי חנינא אמר שבעה כנגד ימי השבוע כי '''וכימיך דבאך'''. ועתה הגמרא '''נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא''', כן נהגו כולם לעשות שבעה. דרש רבי אחא בשם רבי חנינא, תשעה. רבי היה נותן שלושה עשר בזה ואחד עשר בזה כמניין משמרות. כן, הוא ורמז מצא רמז בפסוק '''כמסמרות נטועים'''. הוא דרש שזה כמו משמרות נטועים. '''מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד'''. רבי יוסי בן חנינא אמר '''כליבית אינו עולה למנין מסמרים''', כלומר מסמר שהוא כפוף, ושני הראשים שלו חדים ותוקעים אותו ככה, אז הוא לא בא במניין. רבי זעירא שאל לרבי אבא בר זבדא '''מהו על גבי סנדל אחד'''? כמו לפי רבי שאמר שנותנים עשרים וארבע, שלושה עשר על זה ואחד עשר על זה, אם יכול את כל העשרים וארבע על סנדל אחד. אמר לו שרי. '''מהו ליתנם על גבי מנעל אחד'''? אמר לו שרי. ועתה הגמרא '''אין מגרדין מנעלים וסנדלים''' אם יש עליהם בוץ משום ממחק, כי ברגע שהוא מגרד את זה הוא מחליק את העור, '''אבל סכין ומדיחין אותן'''. כלומר מותר לשטוף אותם כי בעור לא שייך כיבוס. רבי קריספיא בשם רבי יוחנן: '''תלמידוי דרבי חייא רובא אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין'''. '''ואתשלל רבי ומר אין מגרדין'''. אמר רבי זעירא: '''הא אזילה חדא מן דרבי חייא רובא''', כלומר, אחד מתלמידי רבי חייא, כן, אמרו ששאלו את רבי, ורבי היה מהראשונים, והוא אמר שאין מגרדין. אז בעצם זה לא כמו שתלמידי רבי חייא אמרו בהתחלה שהראשונים אומרים מגרדין. ועתה הגמרא, דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא: '''כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין''', כלומר מותר אבל לא בצד אחד של הסכין אלא בצד האחורי של הסכין. אמר רבי חייא בר אשי: '''נהיגין הווינן יתבין קומי רבי משחין ומשזגין אבל לא מגרדין''', כלומר היינו מושחים בשמן ומדיחים במים, אבל לא מגרדין. ועתה הגמרא '''אין סכין מנעלין וסנדלין'''. '''לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל'''. '''אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל''', כלומר מותר לסוך את הרגל מחוץ לנעל ולאחר מכן לתת אותה בתוך הנעל. '''סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא חדשה ואינו חושש''', כלומר מותר לסוך את הגוף ולאחר מכן להתגלגל על עור חדש והוא לא חושש למרות שבעצם הוא מעביר את השמן לעור הזה. ועתה הגמרא, '''לא על גבי טבלה של שיש''' ומתעגל עליה, '''שנראה כרוצה לעבדה''', כן? כי אם הוא שם את זה על השיש זה נראה כאילו הוא רוצה לעבד אותה. ועתה הגמרא, '''אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום'''. למה? כי החשש הוא שמא אחרי שהוא בשבת יבוא ללבוש את זה, פתאום ירגיש שזה לא נוח לו, אז הוא יוריד את זה ויטלטל את זה ארבע אמות בשביל הרבים. אז לכן צריך ללכת עם זה לפני כן כדי להרגיש שזה נוח לו. שואלת הגמרא '''כמה יהא'''? כמה הוא ילך איתם לפני שבת. '''בני ברתיה דבר קפרא אמרין: מבית רבא דבר קפרא עד בית דרבי הושע'''. כלומר, מהבית מדרש של בר קפרא עד הבית מדרש של רבי הושע. '''ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינא'''. מהבית כנסת של הבבליים בציפורי עד הבית של רבי חמא בר חנינא. '''טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה דרבי הושעיה'''. כל אחד בעצם נתן את המקום שמתאים לעיר שלו. '''סנדל שנפסקו אזניו''', כן. יש לסנדל משני הצדדים רצועות שיוצאות מהתחתית, זה נקרא אוזניים, ועליהן מחוברת הרצועה שמלפפים אותה סביב הרגל. '''שנפסקו חבתיו''' - הרצועות שעל כף הרגל. '''שנפסקו תרסיותיו''' - הרצועות עצמן שמחברים אותן לאוזניים ואותן קושרים סביב הרגל. '''או שפירשה רוב אחת מכפיו טהור'''. כפיו זה החלק האחורי של הסוליה, המושב של העקב. '''נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא'''. כי עדיין יכול להשתמש בזה. '''רבי יהודא אומר: הפנימית טמאה טהורה'''. כלומר, נפסקה האוזן הפנימית טמאה - כי אדם הולך ככה בכל זאת, לא רואים את זה. נפסקה החיצונית טהורה - כי אדם מתבייש, הוא לא הולך ככה. רבי יעקב בר אחא, רבי טבליי וחנין בר אבא בשם רב: '''הלכה כרבי יהודא לענין שבת'''. כלומר שכל מה שמקבל טומאה - זה עדיין נחשב כלי עליו ומותר בטלטול. רבי שמואל בר רב יצחק הוה ליה עובדא - נפסקה לו האוזן החיצונית של הסנדל - שלח לרבי יעקב בר אחא גבי רבי חייא בר אבא לשאול מה הדין. אמר לו: '''כשם שהן חלוקין בטומאה''', כך חלוקין בשבת. כלומר אותה מחלוקת שקיימת בטומאה - מי שאומר שאם ניזוקה הפנימית הוא מקבל טומאה, הוא גם סובר שמותר ללכת עם זה בשבת, שזה עדיין כלי. ומי שאומר שזה לא מקבל טומאה, סובר שזה לא נחשב כלי. '''והורי ליה כרבנן''', כלומר שאף שלא מקבל טומאה זה כלי ומותר בטלטול. אומרת הגמרא, רבי שמואל בר רבי יצחק בעי - איך זה יכול להיות? רבי יעקב בר אחא שמע מרב בשם רב '''הלכה כרבי יהודה, והוא מורי ליה כרבנן'''. כלומר, הרי בהתחלה אמרנו שהוא אומר שהלכה כרבי יהודה, ועכשיו אנחנו אומרים שבסופו של דבר הוא מורה לו כרבנן. אומרת הגמרא, רבי אחא בר יצחק הוה ליה עובדא, שלח שאל לרבי זעירא ורבי זעירא שאל לרבי אימי. אמר לו: '''כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו'''. '''ולא אפיק גבי כלום'''. כלומר הוא אמר לו רק את הדעות, אבל הוא לא פסק לו פסק ברור. אומרת הגמרא, '''תני: אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו'''. כלומר, גם אם הנעל נקרעה ואין לזה שם של כלי, ואף על פי כן יהיה מותר לו ללכת איתם עד שהוא מגיע לפתח החצר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לה עמוד א''' {{שוליים|ו_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כד|אין לגרד מנעלים וסנדלים שיש עליהם בוץ (רפש) בשבת מפני איסור ממחק]]''' * '''מקור:''' "אין מגרדין מנעלים וסנדלים שיש עליהם בוץ משום ממחק." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאסור לגרדם משום ממחק, ואין בסוגיה מחלוקת החולקת על כך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק אחד עשר#צד-א-ה|בבלי זבחים צד א — עור רך שנפל עליו דם מקנחו במים ככיבוס בגד, ועור קשה מגררו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק אחד עשר#צד-ב-א|בבלי זבחים צד ב — הזורק בגד למים חייב משום מכבס, שהרי שרייתו זהו כיבוסו; ואילו כלי עור רך – שכשוכו במים מותר]] {{שוליים|ו_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כה|מותר לגרד סכין מלוכלך בשבת בגב הסכין ולא בחודו]]''' * '''מקור:''' "אבל סכין ומדיחין אותן. רבי קריספיא אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא): תלמידוי דרבי חייא רובא אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשללרבי ואמר אין מגרדין. אמר רבי זעירא: הא אזי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ט * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ראשונים ~ שניים: הראשונים אמרו מגרדין (מגרדים את הסכין), השניים אמרו אין מגרדין, ורבי פסק כשניים שאין מגרדין; רבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא: הלכה כדברי מי שאומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא - מגרדין ובלבד לאחורי הסכין, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה, ומכריעים בכך גם בין הראשונים לשניים וגם מגבילים את ההיתר לגב הסכין בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק אחד עשר#צד-א-ה|בבלי זבחים צד א — עור רך שנפל עליו דם מקנחו במים ככיבוס בגד, ועור קשה מגררו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק אחד עשר#צד-ב-א|בבלי זבחים צד ב — הזורק בגד למים חייב משום מכבס, שהרי שרייתו זהו כיבוסו; ואילו כלי עור רך – שכשוכו במים מותר]] {{שוליים|ו_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כו|אין לסוך רגל בתוך המנעל/סנדל, אבל ניתן לסוך רגל ולהניחה לאחר מכן בהם]]''' * '''מקור:''' "לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, סך הוא את רגלו ונותנה בתוך הסנדל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא (משטח עור) חדשה ואינו חושש. לא יתן א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ת"ק ~ רבן שמעון בן גמליאל: לגבי קטבליה על טבלת שיש - ת"ק אוסר מפני שנראה כמעבד, רשב"ג מתיר * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שאוסר להתעגל על קטבליה על טבלת שיש, שכן נראה כרוצה לעבדה, ורק בקטבליה חדשה שאינה על טבלה יש להקל {{שוליים|ו_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כז|אין ללבוש מנעלים או סנדלים חדשים בערב שבת בין השמשות אלא אם כן הלך בהם מבעוד יום כשיעור מסוים]]''' * '''מקור:''' "אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום (שמא ימצא שאינם מתאמות לו ויטלם בידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים). כמה יהא הילוכן? בני ברתיה דבר קפרא אמרין: מבית מדרש רבא דבר קפרא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם ושו"ע שיש ללבשם ולהלך בהם מעט מבעוד יום כדי שלא ימצא שאינם מתאימים ויוליכם ברשות הרבים בשבת, כלשון הירושלמי, אף שלא הוכרע שיעור ההילוך המדויק בין הדעות שהובאו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שנים עשר#קג-א-ה|בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עח-ב-ד|בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת]] {{שוליים|ו_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_כח|סנדל שנפסקה אחת מאזניו, חבתיו, תרסיותיו, או פירשו רוב אחת מכפיו - טמא, ואם נפסקו שני הצדדים בכל אחד מאלו - טהור]]''' * '''מקור:''' "סנדל שנפסקו אזניו (עור שיוצא משני צידי הסוליה ומהם יוצאות רצועות לקשור לרגל), שנפסקו חבתיו (רצועות שעל כף הרגל), שנפסקו תרסיותיו (הרצועות שמתחברים לאזנים ואותם קושרים סביב הרגל), או שפירשה רוב אחת מכפ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ז, הלכה יב, רמב"ם, הלכות כלים, פרק ז, הלכה יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, שחילק בין נפסק אחד (טמא, שראוי לתקנו) לנפסקו שניים (טהור, שאינו ראוי לתיקון), וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שני#כד-א-ו|בבלי עירובין כד א — סנדל שנפסקה אזנו האחת ותיקנה טמא מדרס, ונפסקה גם השניה ותיקנה - טהור מן המדרס אך טמא מגע מ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-א-ד|בבלי שבת קיב א — סנדל שנפסקה אזנו הפנימית טמא ואילו נפסקה החיצונה טהור, וכן הדין לענין טומאה קרוב לענין שבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לה עמוד ב<span class="yerum-runnum">76</span></div>אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] הוון מטיילין באיסטרטין איפסיק סנדליה דרבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]. מן דמטון לפילי {{ירו"מ-ביאור|פירצה צרה בחומת החצר}} אמר לו: זהו פתח חצירך. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] כריך סבונה {{ירו"מ-ביאור|סיב של דקל}} עליהון. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] כריך אגיד מלבניקי {{ירו"מ-ביאור|עשבים}}. דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] סבר {{ירו"מ-הוסר|ר אבהו }}{{ירו"מ-הדגשה|ד}}אגוד מלבניקי מן המוכן הוא {{ירו"מ-הדגשה|שמשמש מאכל לבהמות}}. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] טלקיה {{ירו"מ-ביאור|השליך}} {{ירו"מ-הדגשה|לחנותיה}} דחליטרה {{ירו"מ-ביאור|אופה}} {{ירו"מ-הוסר|ויקר }}אוף {{ירו"מ-הדגשה|ד}}ציבחר הוה {{ירו"מ-הדגשה|עד}} סדרה יקיר {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש הגדול}}. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} מסליק ליה {{ירו"מ-הדגשה|מיד}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אליבא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נפסקה החיצונה}} מהו להחליף {{ירו"מ-הדגשה|של ימין בשמאל ותהיה פנימית האם חוששים שמא ילעגו לו שנועל של שמאל בימין ויטלם ויוליכם ארבע אמות או לא חיישינן}} אמר לו: שרי. אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב {{ירו"מ-ביאור|זקן חכם}} וסמך עלוי. נפק ואשכח לרבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] ושאל ליה ושרא. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מתניתין אמרה שהוא {{ירו"מ-הוסר|מין}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך}} מלבוש דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה. {{ירו"מ-הוסר|חדא}}{{ירו"מ-הדגשה|תני פרשה רוב אחת מכפיו טמא הדא}} דתימר {{ירו"מ-הדגשה|לרוחב אבל}} לאורך {{ירו"מ-הוסר|אבל לרוחב }}צריך שיהא חופה את רוב הרגל. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} ולא ביחיד {{ירו"מ-הדגשה|בזמן שאין ברגלו מכה מאי טעמא}}? אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו. בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו מכה הוא נותן. על איזה מהן הוא נותן? שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|ו_ל}} על אותה שאין בה מכה הוא נותן. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר {{ירו"מ-ביאור|שומר}} ליה דלא יתן {{ירו"מ-הדגשה|גם}} על חורתיה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן. שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] הוה משמש קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} והוה מושיט ליה סנדליה {{ירו"מ-הדגשה|של ימין}} כהדא דתני {{ירו"מ-הוסר|לדרך}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך}} {{ירו"מ-הוסר|הארץ}}{{ירו"מ-הדגשה|ארץ}} {{שוליים|ו_לא}} כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין. אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן. אלא כשהוא נועל נועל של {{ירו"מ-הוסר|שמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|שמאל}} ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה {{ירו"מ-ביאור|אחר שנעל את ימין קדם שיביאו לו את של שמאל}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר לו}} רבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] הדא {{ירו"מ-הוסר|אמרת}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}על אותה שיש בה מכה הוא נותן. אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה. {{שוליים|ו_לב}} יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. {{ירו"מ-הוסר|מהן}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} בין זה לזה? זה {{ירו"מ-ביאור|תפילין}} {{ירו"מ-הדגשה|אף בחול}} <span id="דף_לו_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי אחא ורבי זעירא הוון מטיילין באיסטרטין''' - ברחוב הראשי של שני רבים. '''איפסיק סנדליה דרבי אחא'''. '''מן דמטון לפילי אמר לו: זהו פתח חצירך'''. כלומר כשהגיעו לפתח החצר אמר לו הנה, פה תניח את זה. פילי זה לא הפתח ממש, אלא סדק בחומה, אבל פה זה כבר פתח החצר שלך. '''רבי אחא כריך סבונה עליהון''' - הוא קרא סיב של דקל על הסנדל שנקרע לו. '''רבי אבהו כריך אגיד מלבניקי''' - הוא קרא סוג של עשב, '''דרבי אבהו סבר אגוד מלבניקי מן המוכן הוא''', כיוון שזה משמש מאכל בהמות, אז הוא אמר זה מוכן וממילא מותר לקשור את זה. '''רבי יונה טלקיה דחליטרה''' - שנקרע לו הנעל הוא מיד השליך את זה לחנות של האופה שהיה קרוב, למרות שבעצם הוא היה יכול עדיין להגיע - לא היה רחוק להגיע לבית המדרש - אבל הוא השתדל כמה שפחות ללכת עם זה, עד המקום שנשמע, עד החנות של האופה, אבל הוא לא המשיך אפילו עד הבית מדרש. '''רבי אלעזר מסליק ליה''' - הוא לא המשיך בכלל ללכת עם זה. '''רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא: אליבא ד'רבי יהודה מהו להחליף'''? הרי רבי יהודה אומר שאם נפסקה הפנימית אז מותר ללכת עם זה, ניזוקה החיצונית אסור. אבל לכאורה אם ניזוקה החיצונית של רגל ימין, הוא יכול ללבוש את זה ברגל שמאל ואז זה יהיה פנימי. האם חוששים שמא יעלו לו, כיוון שהוא נועל רגל שמאל בימין, שם וילכו ארבע אמות? או שאולי לא חוששים? '''אמר לו: שרי'''. '''אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב וסמך עלוי'''. כלומר, למרות שאמרתי לך שזה מותר, לך תחפש עוד איזה זקן כדי שתוכל לסמוך עליו. '''נפק ואשכח לרבי אבא בר ממל ושאל ליה ושרא'''. אמר רבי יוסי: '''מתניתין אמרה שהוא מלבוש''', שהרי למדנו לגבי חליצה, '''דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה'''. כלומר היא נעלה לו נעל שמאל ברגל ימין והחליצה כשרה. אז רואים מכאן שבאמת זה נחשב ללבישה נכונה. תני, למדנו בברייתא לפני כן שאם פרש רוב אחת מכפיו טמא - זה העור שמאחורי העקב. אומרת הגמרא '''דתימר לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל'''. כלומר, אם זה פרש לאורך, צריך שמה שנשאר יהיה חופה לפחות את רוב הרגל. ואומרת הגמרא, למדנו במשנה '''ולא ביחיד'''? בזמן שאין ברגלו מכה אסור לצאת בנעל אחת, ורק אם יש לו ברגל מכה מותר. אמר רבי אבא: '''מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו'''. עכשיו, אמרנו שמותר בזמן '''שיש ברגלו מכה'''. השאלה '''על איזה מהן הוא נותן'''? כלומר, באיזו רגל הוא שם את הנעל. שמואל אמר '''על אותה שאין בה מכה הוא נותן''', דווקא את האחת שאין בה. '''אם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן, מאן צייר ליה דלא יתן על חורתיה'''. זאת אומרת, אם הוא מסוגל לנעול על הנעל עם המכה, אז מה מונע ממנו לנעול גם על הנעל בלי המכה? רבי יוחנן אמר '''על אותה שיש בה מכה הוא נותן''', כדי להגן עליה. '''שמעון בר אבא הוה משמש קומי רבי יוחנן והוה מושיט ליה סנדליה כהדא דתני כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין'''. כן, כמו שאנחנו נוהגים - קודם נועלים ברגל ימין ואחרי זה שמאל. '''אמר ליה רבי יוחנן בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן, אלא כשהוא נועל נועל של''' שמאל '''ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה'''. שלא תיראה כמו שהנעל מונחת על הרגל הפגומה - אם האדם לובש רק את נעל ימין עד שמביאים לו את שמאל, בינתיים נראה כאילו יש לו פצע ברגל ימין. '''רבי שמעון בר אבא הדא על אותה שיש בה מכה הוא נותן'''. כלומר, לפי מה שאתה אומר שלא תיראה רגל ימין פגומה, משמע שמה שאמרנו במשנה שמותר לצאת בנעל אחת יחידית אם יש ברגלו מכה, הכוונה שמותר לצאת באותה נעל, באותה רגל שיש בה מכה. '''אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה'''. נכון, אתה צודק, בבלי, עמדת על דיוק הדברים. אומרת הגמרא, למדנו '''יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה'''. כלומר בתפילין מותר לצאת אפילו סמוך לשקיעה, אבל בסנדל מסומר ביום חול הרי מותר, אבל בערב שבת עם חשיכה אסור. שואלת הגמרא '''בין זה לזה'''? כלומר למה תפילין מותר וסנדל מסומר אסור. ואומרת הגמרא, תפילין אף בחול דרכו לחלוץ לפני החשיכה, לכן אין חשש שהוא ישכח. אבל נעל או סנדל מסומר אין דרכו לחלוץ, על כן יש חשש שמא הוא ישכח וייצא בזה גם בשבת. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לה עמוד ב''' {{שוליים|ו_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ל|באיזו רגל נועלים מנעל בשבת כשיש מכה ברגל אחת]]''' * '''מקור:''' "על אותה שאין בה מכה הוא נותן. דאם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר (שומר) ליה דלא יתן גם על חורתיה. רבי יוחנן (בר נפחא) אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן. שמעון בר אבא הוה משמש קומי רבי יוחנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פליגי תנא קמא (על אותה שאין בה מכה הוא נותן) ~ רבי יוחנן בר נפחא (על אותה שיש בה מכה הוא נותן) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן, שיש להקדים ולנעול את הרגל שיש בה מכה, כמסורת שמעון בר אבא שהיה מושיט לו סנדל ימין קודם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שנים עשר#קג-א-ה|בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עח-ב-ד|בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת]] {{שוליים|ו_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_לב|מותר לצאת בתפילין ערב שבת בין השמשות, ואסור לצאת בסנדל מסומר]]''' * '''מקור:''' "יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. מה בין זה לזה? זה (תפילין) אף בחול 📖 באר משה — דף לה עמוד ב רבי אחא ורבי זעירא הוון מטיילין באיסטרטין - ברחוב הראשי של שני רבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן רנב סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם ושו"ע כלשון הירושלמי: יוצאין בתפילין ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה, שהתפילין ראויים אף בחול ואינם היכר טעינה כמשא, ואילו הסנדל המסומר יש בו חשש חליצה מהרגל ונשיאתו בשבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יא-א-י|בבלי שבת יא א — אין קורא לאור הנר בשבת שמא יטה את הנר]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יא-ב-ג|בבלי שבת יא ב — חייט אסור לצאת בשבת סמוך לחשיכה עם מחטו התחובה בבגדו, שמא ישכח ויצא בה בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד א<span class="yerum-runnum">77</span></div>דרכו לחלוץ {{ירו"מ-הדגשה|עם חשכה ואין חשש שישכח}} וזה אין דרכו לחלוץ {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה}}. {{שוליים|ו_לג}} איזהו קמיע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{שוליים|ו_לד}} נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}ריפיתי בו ושניתי ושילשתי. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ריפא לאדם אחד {{ירו"מ-הדגשה|ג' פעמים}} נאמן {{ירו"מ-הדגשה|לאותו}} {{ירו"מ-הוסר|לאדם אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אדם}}, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם. יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב {{שוליים|ו_לה}} בין בעשבים ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת {{ירו"מ-הדגשה|כדין תכשיט שאסור}}. בעון קומי רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]]: מהו מיתניתיה בההן סילונה {{ירו"מ-ביאור|קנה חלול?}} אמר לו: ובלבד שלא יתננו {{ירו"מ-הדגשה|לסילון}} לא בשיר ולא בטבעת. בעון קומי רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]]: מהו מפיק בההוא מומייקה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט שסביב הצואר ומחובר לבגד}}? אמר לון: {{ירו"מ-הדגשה|אסור משום תכשיט מאי}} משום תכשיט? אי משום תכשיט הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואף בחול אסור דגזרו עליו אחר החורבן}} לא {{ירו"מ-הוסר|ודניאל}}{{ירו"מ-הדגשה|היה לדניאל}} {{ירו"מ-הוסר|ליסר}}{{ירו"מ-הדגשה|לאסר}} {{ירו"מ-הדגשה|על עצמו ואיך}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל}}{{ירו"מ-הדגשה|דניאל}} {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|לבש כזה דכתיב}} {{הפ|דניאל|ה|כט}} והמניכא די דהבא על צואריה {{ירו"מ-הדגשה|אלא וד}}אי {{ירו"מ-הדגשה|דלא גזרו עליו ואי}} משם משאוי בשבת {{ירו"מ-הוסר|נימא }}כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות {{ירו"מ-הדגשה|וצריך להיות מותר}}. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: {{שוליים|ו_לו}} מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבנין דתמן: {{שוליים|ו_לז}} נותנין {{ירו"מ-הדגשה|עלים}} על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}}: חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. אמר רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: הדא {{ירו"מ-הוסר|פיאה}}{{ירו"מ-הדגשה|פואה}} ע{{ירו"מ-הדגשה|י}}קר{{ירו"מ-הדגשה|ו}} טב {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} סגין {{ירו"מ-הוסר|טב הוא }}כד דאית ביה חמשה קטרין {{ירו"מ-ביאור|קשרים}}, שבעה קטרין {{ירו"מ-הדגשה|או}} תשעה קטרין {{ירו"מ-הוסר|טבא}}{{ירו"מ-הדגשה|טב}} {{ירו"מ-הדגשה|הוא}} סגין ובלחוד דלא יתן מוי. אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שאסור להתרפאות בדברי תורה}}, והדין דקרי על יברוחה {{ירו"מ-ביאור|דודאים}} אסור. בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת {{ירו"מ-ביאור|נפחד}}, {{ירו"מ-הדגשה|או}} תן עליו ספר {{ירו"מ-הדגשה|או}} תן עליו תפילין {{שוליים|ו_לח}} בשביל שישן אסור. והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: כאן {{ירו"מ-הדגשה|מה שאסרו}} {{שוליים|ו_לט}} משנפגע, כאן עד שלא נפגע. ואי זהו שיר פגועין? {{הפ|תהילים|ג|ב}} ה' מה רבו צרי וכל המזמור, {{הפ|תהילים|צא|א}} יושב בסתר עליון עד {{הפ|תהילים|צא|ט}} כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ג|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מ}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}לא תצא אשה במחט הנקובה {{שוליים|ו_מא}} ולא בטבעת שיש עליה חותם {{שוליים|ו_מב}} ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. <strong>גמ':</strong> תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו {{ירו"מ-ביאור|בבגדו}}. ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו {{שוליים|ו_מג}} הרי אלו פטורין דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|לא תצא אשה במחט הנקובה אפילו תחובה בראשה}} {{ירו"מ-ביאור|ואף שאין דרך הוצאה בכך. כיוון שדרך נשים בכך}} {{ירו"מ-הוסר|ואם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} יצאת חייב חטאת דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר, והכא הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שאומן דרך אומנותו פטור כיוון שאין דרך כל אדם להוציא כך}}. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר לה: סתם. רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} דרך הוצאה בנשים. <span id="דף_לו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ל"ו.''' אומרת הגמרא, למדנו במשנה: ולא בקמע בזמן שאינו מומחה. שואלת הגמרא: '''איזה הוא קמע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש.''' כלומר אם שלוש פעמים הוא ריפא בקמע הזה, אז זה קמע של מומחה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: '''נאמן הרופא לומר קמע זה מומחה, ריפיתי בו ושניתי ושילשתי.''' אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''ריפא לאדם אחד נאמן, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם.''' כלומר לגבי אותו אדם הקמע הזה הוא מומחה. אבל אם ריפא לשניים, כלומר שלוש פעמים לשני אנשים, אז נאמן לשניים. ריפא לשלושה שלוש פעמים, אז נאמן לכל אדם. '''יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב בין בעשבים.''' הגמרא אומרת זה סוג של צמח שמשתמשים בו בתור קמע. '''ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת''' ככל תכשיט שאסור לצאת בו. בעון קומי רבי יונתן: מהו מתנינא בההן סילונה, כלומר אם מותר לתת את הקמע בתוך קנה חלול? אמר לו: '''ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת.''' כלומר שלא את הסינון עצמו שלא ישים בתוך טבעת או בשרשרת. בעון קומי רבי יונתן: מהו מפיק בההוא מומייקה? כלומר אם מותר לצאת עם תכשיט סביב הצוואר שנקרא מומייקה ומחובר לבגד. אמר להם: אסור, משום תכשיט. שואלת הגמרא: מה זה משום תכשיט? אם משום תכשיט, הכוונה שגזרו עליו אחר החורבן - אי אפשר להגיד את זה, כי אם ככה לא היה לדניאל אסור על עצמו. אז איך דניאל לבש כזה? הרי כתוב: '''והמניכא די דהבא על צואריה.''' כלומר היה לו תכשיט כזה, את המוי כזה הוא לבש על צווארו. אז רואים מכאן שזה מותר ולא גזרו עליו. עכשיו, אם הכוונה שהוא משום משאוי בשבת, אז גם קשה, הרי '''כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות''', אז צריך להיות מותר. למה הוא אסר את זה? נשאר בשאלה. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יוסי: '''מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה.''' כלומר אם אין פצע, אז כל הרטייה זה רק כדי לשמור על זה - מותר. אמר רבי אבון בשם רבנין דתמן: '''נותנין על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה.''' אמר רבי תנחומא: '''חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה''', כי עלי גפנים הם גם מרפאים, אז לכן זה אסור. אמר רבי חונא: הדא עיקר טב סגין כד דאית ביה חמשה קטרין, שבעה קטרין, תשעה קטרין סגין, כלומר בין אם יש בו חמש קשרים או שבע או תשעה קשרים. '''ובלחוד דלא יתן מוי''', ובלבד שלא יתן בצמח הזה גם מים, לא ירטיב אותו. אמרת הגמרא: '''אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת''', כי אסור להתרפא בדברי תורה. '''והדין דקרי על יברוחה אסור''', כי הם נוהגים לקרוא פסוקים על הדודאים - זה אסור. אם אומר לאדם: בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת, כלומר הוא נפחד, או תן עליו ספר, תן עליו תפילין בשביל שישן - זה אסור. והא תני: '''אומרים היו שיר פגועין בירושלים.''' אמר רבי יודן: מה שאסרו - כאן משנפגע, כלומר אם הוא כבר פצוע - אסור לומר עליו דברי תורה, אבל כאן עד שלא נפגע, כלומר כדי שלא ייפגע - זה מותר. שואלת הגמרא: ואיזהו שיר פגועין? '''ה' מה רבו צרי, וכל המזמור, יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך.''' כל הפרק הזה נקרא שיר של פגעים. '''פרק ו' הלכה ג'.''' אמרה המשנה: '''לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון, ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון.''' אומרת הגמרא, תני: '''לא יצא החייט במחטו שבכליו''', כלומר המחט שבבגד שלו, '''ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו, ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב.''' '''הא שאר כל האדם יוצאין בכך.''' כן, אבל בעצם רואים שאם אדם יוצא, נניח, אומן כמו חייט שיוצא עם המחט בבגד כדי שכולם ידעו שהוא חייט, או נגר עם העיפרון באוזן שלו וכדומה - אלה, לפי חכמים, חייבים חטאת, כיוון שאומן, למרות שזה לא דרך הוצאה, כיוון שהוא אומן זה דרכו בכך אז הוא חייב חטאת. ולפי רבי מאיר הוא פטור - האומן באומנותו פטור, אבל שאר אדם מותרים לכתחילה. שואלת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרבי מאיר''', דתנינן: '''יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר''', והכא הוא אמר הכין. כן, למה? הרי לפי רבי מאיר ראינו שאומן בדרך אומנותו פטור, כיוון שאין דרך כל אדם יוצא כך. אז למה באישה שיוצאת עם המחט הוא מחייב חטאת? רבי מנא אמר לה: סתם, כלומר בלי להגיד מה המקור של זה. רבי אבון בשם רבי יוחנן: '''דרך הוצאה בנשים, ברם טפילין יוצאין בכך.''' כלומר לגבי נשים, כל הנשים יוצאות עם מחט בשיער. אבל לגבי מה שאמרנו שהחייט במחט הטחובה בבגדו, והנגר עם העיפרון באוזן וכדומה - זה אפילו בבעלי מקצוע, רק מעטים הולכים כך. אז משום כך, לפי רבי מאיר, יהיה פטור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לו עמוד א''' {{שוליים|ו_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_לג|קמיע נחשב "מומחה" ומותר לצאת בו בשבת רק אם ריפא בו אדם, ואחר כך שנה ושילש (ריפא שלושה בני אדם או ריפא אותו אדם שלוש פעמים)]]''' * '''מקור:''' "איזהו קמיע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן (בר נפחא):" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שדי בשלוש הצלחות ריפוי כדי לקבוע שהקמיע מומחה, כלשון הירושלמי "כל שריפא בו ושנה ושילש", וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-ב-ב|בבלי שבת נז ב — קמיע שכתבו מומחה שריפא בו מותר לצאת בו בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סא-א-ה|בבלי שבת סא א — קמיע נחשב "מומחה" לעניין יציאה בו בשבת כשהגברא (הכותבו/עושהו) מומחה, אף אם הקמיע עצמו לא ה]] {{שוליים|ו_לח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_לח|אין להשתמש בלחש להוציא קוץ תקוע בגוף בשבת מפני שהוא כדרכי הרפואה האסורים]]''' * '''מקור:''' "בשביל שישן אסור. והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר רבי יודן: כאן מה שאסרו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ט, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק לאיסור כרבי יודן המפרש שאף "שיר פגועין" שהתירו הוא רק במקום סכנת נחשים ועקרבים, ולא בכל לחש; הרמב"ם והשו"ע פסקו שיש לחשים המותרים (מפני סכנה) ורוב הלחשים אסורים מדרכי הרפואה או מדרכי האמורי {{שוליים|ו_לט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_לט|האם מותר לומר "שיר של פגעים" (מזמור "יושב בסתר") כלחש להינצל ממזיקים]]''' * '''מקור:''' "משנפגע, כאן עד שלא נפגע. ואי זהו שיר פגועין? ה מה רבו צרי וכל המזמור, יושב בסתר עליון עד כי אתה ה מחסי עליון שמת מעונך. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ט, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק לאיסור לומר פסוקים כלחש לרפואה ולהינצל מפגעים, שכן יש בכך משום 'קוסם קסמים' וניחוש, כדעת הירושלמי המובאת ברמב"ם ובשו"ע {{שוליים|ו_מ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מ|אין לצאת אשה בשבת לרשות הרבים במחט הנקובה]]''' * '''מקור:''' "לא תצא אשה במחט הנקובה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כסתם הירושלמי שאסור לצאת במחט נקובה משום שהיא תכשיט ומשוי, כפי שהעתיקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#ס-א-א|בבלי שבת ס א — מסרקת המשמשת לחלוקת שיער - אין לובשים אותה לרשות הרבים בשבת אף שאין בה איסור תורה]] {{שוליים|ו_מא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מא|אין לצאת בשבת בטבעת שיש עליה חותם]]''' * '''מקור:''' "ולא בטבעת שיש עליה חותם" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שג סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאסור לצאת בה משום שדינה כמשאוי ולא כתכשיט, כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סב-א-ו|בבלי שבת סב א — דין נשים לענין עדות החודש נחשב כעם בפני עצמו]] {{שוליים|ו_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מב|אסור לצאת בשבת בכלי אומנותו הנתון עליו כדרך נשיאה (מחט, קולמוס, דוגמא, דינר), ואם יצא כך חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. גמ : תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו (בבגדו). ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר ~ חכמים: לרבי מאיר היוצא בכובלת ובצלוחית של פלייטון חייב חטאת, וחכמים פוטרים בהם; ובברייתא נחלקו לגבי כלי אומנות הנישאים כדרכם * '''הכרעה:''' נפסק כרבי מאיר לגבי כלי אומנות (חייט, לבלר, צבע, שולחני) שהיוצא בהם חייב חטאת, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע, שכן אלו נישאים כדרך מלאכה ולא כתכשיט בעלמא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-א|בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-א-ב|בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)]] {{שוליים|ו_מג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מג|בעל אומנות שיצא בכלי אומנותו בשבת דרך אומנותו, האם חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה דרבי מאיר, דתנינן לא תצא אשה במחט הנקובה אפילו תחובה בראשה (ואף שאין דרך הוצאה בכך. כיוון שדרך נשי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שא סעיף יב, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' מחלקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מאיר: פטור מכיוון שאין דרך כל אדם להוציא כך ~ חכמים: אומן באומנותו חייב * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאומן באומנותו חייב, שכן דרך הוצאתו היא כדרך אומנותו ואין זה שינוי מדרך המוציאים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יא-ב-ד|בבלי שבת יא ב — אומן שיצא בשבת בכלי המיוחד לאומנותו התחוב בבגדו או תלוי באוזנו, כגון חייט במחטו - פטור אבל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יא-ב-ה|בבלי שבת יא ב — היוצא בשבת בקב של קיטע (רגל תותבת) לרשות הרבים - חייב חטאת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לו עמוד ב<span class="yerum-runnum">78</span></div>ברם {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|התם}} טפילין יוצאין בכך {{ירו"מ-הדגשה|שאף בעלי האמנות רק מעטים עושים כן}}. מחלפה שיטתין דרבנין דתנינן {{ירו"מ-הוסר|תמן }}וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון הא במחט הנקובה {{ירו"מ-הדגשה|אף לחכמים}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|והתם אמרו שרק}}{{ירו"מ-הוסר| ודא היא}} אומן {{ירו"מ-הדגשה|דרך}} {{ירו"מ-הוסר|באומנותו}}{{ירו"מ-הדגשה|אומנותו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אבל אחר פטור}}. אמר רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: תיפתר באשה גודלת {{ירו"מ-ביאור|קולעת שערות נשים}} {{ירו"מ-הדגשה|שמשתמשת במחט לחלוק שיער, והרי היא אמן באמנותו. תנן: ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת. אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אבא בר רב נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר רב נחמן|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה {{ירו"מ-הדגשה|היא}} זו {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|שסובר שהחותם עיקר אבל לרבנן הטבעת עיקר והוי}} {{ירו"מ-הדגשה|תכשיט ופטורה}} דתנינן תמן {{שוליים|ו_מד}} טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה מחליף וכן היה [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו {{ירו"מ-הוסר|ונעול}}{{ירו"מ-הדגשה|ובעול}} אחר סמנייריו {{ירו"מ-ביאור|היתדות משני צדי ראש השור}}. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאף חכמים יודו שדעתו על החותם}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: היתה עשויה לכך ולכך הוציאה {{ירו"מ-הדגשה|ל}}חתום בה חייב. הוציאה לשם תכשיט פטור אף על החותם {{ירו"מ-הוסר|שאף החותם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהחותם}} טפילה לתכשיט. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ד|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר {{הפ|ישעיהו|ב|ד}} וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. {{שוליים|ו_מו}} בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. <strong>גמ':</strong> כתיב {{הפ|שמות|יג|יח}} וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהיו מזוינים בחמשה {{ירו"מ-הוסר|עשר }}מיני זיין {{ירו"מ-הדגשה|תנן: לא יצא האיש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח}}. ואיזו היא האלה? מן מה דתני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר סיסי|°]]<nowiki/>רבי יעקב בר סיסי ורבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה {{ירו"מ-ביאור|יתד שהיו נועצים בקרקע וסביבה מלקטים את הגורן}}. הדא אמרה: כמין דייקרן {{ירו"מ-ביאור|כידון}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי. מה}} טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|תהילים|מה|ד}} חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. מה טעמון דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} וכתתו חרבותם לאתים לאטין {{ירו"מ-ביאור|כלי לעבודת האדמה}} וחניתותיהן למזמרות למיגזיין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת אמר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בירית כל שהיא יחידית. כבלים {{ירו"מ-הוסר|כל}}{{ירו"מ-הדגשה|שני ביריות}} שהשלשלת בנתים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר בירית זו אצעדה. ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|במדבר|לא|נ}} ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'. אצעדה זו פרופסלה {{ירו"מ-ביאור|צמיד סביב הרגל}}. צמיד {{ירו"מ-הדגשה|זה}} שירייא כמה דאת אמר {{הפ|בראשית|כד|מז}} והצמידים על ידיה. טבעת עיזקייאי. עגיל קדשייא כמה דתימר {{הפ|יחזקאל|טז|יב}} ועגילים על אזניך. וכומז יש אומרים זה טפוס של רחם ויש אומרים זה טפוס של דדים. כתיב {{הפ|ישעיהו|ג|יח}} ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים <span id="דף_לז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא: '''מחלפה שיטתין דרבנין''', דתנינן: '''וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון''', משמע שרק בזה הם פוטרים. '''הא במחט הנקובה חייב, אומן חייב.''' כן? אז לכאורה חכמים חזרו בהם, הרי אמרנו מקודם שלפי חכמים רק אומן באומנותו חייב חטאת, אבל שאר אדם פטור. אמר רבי אבין: '''תיפתר באשה גודלת.''' כלומר, לא מדובר בסתם אישה, אלא באישה בעלת מקצוע, שהיא קולעת שערות נשים - זה המקצוע שלה, היא משתמשת במחט לחלוק שערות. אז זה כמו אומן באומנותו, לכן חייבת חטאת. ואת אמרת נן, למדנו במשנה: '''ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצא חייבת חטאת.''' רבי אחא בשם רבי אבא בר רב נחמן: '''דרבי נחמיה''' היא, שהוא סובר שהחותם זה עיקר, אז לכן אם יש בה חותם - אסור, למרות שבעצם הטבעת היא גם ליופי. אבל לרבנן הטבעת היא עיקר, ואז זה תכשיט והיא פטורה. איפה ראינו את המחלוקת הזאת? דתנינן תמן: '''טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה.''' כי הולכים אחר הטבעת. '''טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה''', כי העיקר זה הטבעת, והטבעת עצמה מעץ, ועץ לא מקבל טומאה. תני רבי נחמיה מחליף, הוא אומר הפוך, כי הוא סובר שדווקא החותם זה העיקר. '''וכן היה רבי נחמיה אומר: בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו''' - הסמניירין הם שתי היתדות שתקועות בשני הקצוות, משני הצדדים של צוואר השור. אמר רבי אילא: '''תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה.''' כלומר כל המחלוקת היא סתם - כשמוציא את זה כדי לחתום, ודאי שדעתו על החותם, ובזה כולם מודים. שמואל בשם רבי זעירא: '''היתה עשויה לכך ולכך, הוציאה חתום בה חייב.''' כלומר, אם זה טבעת שמשמשת גם לחתום וגם לנוי - אם הוציאה לחתום בה חייב חטאת. '''הוציאה לשם תכשיט פטור, אף על החותם''', כיוון שהחותם נהפך להיות '''טפילה לתכשיט.''' '''פרק ו' הלכה א'.''' אמרה המשנה: '''לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות.''' '''בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת.''' בירית זה מעין צמיד על הרגל. כבלים זה שני צמידים על הרגל שמחוברים ביחד עם שרשרת, שעושים את זה כדי שהצעדים יהיו קטנות. אומרת הגמרא: כתיב '''וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין.''' הגמרא ופרשנים מסבירים שלמה זה נאמר - כדי שלא תשאל אחרי זה מאיפה היה להם כלי מלחמה שיצאו למלחמה בעמלק או במלחמות. הם יצאו חמושים - חמישה כלי זין, זה החמושים. '''ואיזו היא האלה?''' אומרת הגמרא: מן מה דתני רבי יעקב בר סיסי ורבי יוסה: '''מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה.''' בהתחלה היו תוקעים איזה מוט באמצע, וסביבו עושים את הגרעינים, ואחרי שמסיימים מוציאים את המוט הזה, ובזה מתחייב. '''הדא אמרה כמין דייקרן''', כלומר בעצם האלה זה כמו יתד, כמו קידון, כמו עץ חד. ואת אמרת נן: רבי אליעזר אומר תכשיטים הם לו, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי. מה טעמא דרבי אליעזר? דכתיב: '''חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך.''' החרב זה בעצם ההוד וההדר של הגיבור. מה טעמון דרבנן? דכתיב: '''וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהן למזמרות''', כלומר לעתיד לבוא יהפכו את החרבות לאתים - כלי אדמה, ואת החניתות למזמרות - כלים שבהם גוזמים את הגפנים. אם זה היה דבר של שבח, למה יעשו את זה? אבל זה לא תכשיט. ואת אמרת נן: '''בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת.''' אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: '''בירית כל שהיא יחידית''', כלומר צמיד אחד על הרגל. '''כבלים שהשלשלת בנתים''', שני ביריות עם שלשלת המחברת ביניהם, כמו שאמרנו, כדי שהצעדים יהיו קטנות. '''רבי יהודה אומר בירית זו אצעדה.''' אמר רבי יהודה: כתיב '''ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'.''' '''אצעדה זו פרופסלה''', כמו שאמרנו, צמיד סביב הרגל. '''צמיד שירייא''', צמיד סביב היד, כמה דאת אמר: '''והצמידים על ידיה.''' '''טבעת עיזקייאי.''' '''עגיל קדשייא''', כמה דתימר: '''ועגילים על אזניך.''' '''וכומז - יש אומרים זה טפוס של רחם, ויש אומרים זה טפוס של דדים.''' כתיב: '''ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים.''' מה זה עכסים? זה קורדייקיה - סוג של נעליים שהיה בהם שקיות לשמן אמור, כמה דתימא: '''וברגליהם תאחסנה''', היו בוהטות - הן היו מגיעות לגברים, בוהטות ומטילות בשמים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לו עמוד ב''' {{שוליים|ו_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מד|טבעת מתכת שחותמה אלמוג, ולהפך - מה דינה מבחינת טומאת מתכות]]''' * '''מקור:''' "טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה. תני רבי נחמיה מחליף וכן היה רבי נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו ובעול אחר סמנייריו (היתדות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ד, הלכה ו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (הטבעת עצמה קובעת) ~ רבי נחמיה (החותם קובע, "מחליף") * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שהטבעת עצמה קובעת את דין הטומאה, שכן היא העיקר ולא חותמה, ורבי נחמיה יחיד במחלוקת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישי#נב-ב-ז|בבלי שבת נב ב — טבעת שכולה מתכת עם חותם אלמוג טהורה, וטבעת שכולה מתכת עם חותם מתכת טמאה, שאין חילוק בין אל]] {{שוליים|ו_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מה|אין לצאת בשבת בכלי זיין כסייף וקשת ותריס ואלה ורומח, ואם יצא חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר: כלי זיין תכשיטין הם לגבר ומותר לצאת בהם ~ חכמים: אינם אלא לגנאי, שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים", ואסור * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאינם תכשיט אלא גנאי ואסור לצאת בהם, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סג-א-א|בבלי שבת סג א — האיש שיצא בשבת נושא כלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) חייב חטאת]] {{שוליים|ו_מו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מו|אין לצאת בשבת בכלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) שאינם תכשיט, אך בירית (תכשיט לרגל) טהורה ומותר לצאת בה]]''' * '''מקור:''' "בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. גמ : כתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין תנן: לא יצא האיש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ה, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, רמב"ם, הלכות כלים, פרק ט, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שכלי זיין אינם תכשיט ואין יוצאים בהם, ובירית שהיא תכשיט טהורה ויוצאים בה בשבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#ס-א-א|בבלי שבת ס א — מסרקת המשמשת לחלוקת שיער - אין לובשים אותה לרשות הרבים בשבת אף שאין בה איסור תורה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-א|בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-א-ב|בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד א<span class="yerum-runnum">79</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|זה}} קורדיקייה {{ירו"מ-ביאור|מנעלים שבהם שקיות שמן המור}} כמה דתימר {{הפ|ישעיהו|ג|טז}} וברגליהם תעכסנה. השביסים שלטוניה {{ירו"מ-ביאור|רקמה מצוירת שיורדת על הפנים}} כמה דאת אמר שביס של סבכה. הסהרונים עונקיה כמה דאת אמר {{הפ|שופטים|ח|כא}} ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם. הנטיפות שלמיני {{ירו"מ-ביאור|ענק סביב הצואר}}. השירות שיראין. והרעלות בלינדייא. הפארות כליליא כמה דאת אמר {{הפ|יחזקאל|כד|כג}} פארכם על ראשיכם. וה{{ירו"מ-הדגשה|א}}צעדות פרופסלה. הקישורים קרקישיה {{ירו"מ-ביאור|קשרי שער לנוי}}. ובתי הנפש תירגם עקילס אסטומובריאה דבר שניתן על בת הנפש {{ירו"מ-ביאור|מפתח הלב}}. והלחשים קדשיא {{ירו"מ-ביאור|עגילים}} דבר שהוא נותן על בתי הלחישה {{ירו"מ-ביאור|אזניים}}. הטבעות היזקייא. ניזמי האף דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות פירזומטא {{ירו"מ-ביאור|טליתות}}. המעטפות קולבין ומעפרן {{ירו"מ-ביאור|בדים}}. המטפחות סבניין רברבן {{ירו"מ-ביאור|סדינים גדולים}}. והחריטין זונרין מציירין {{ירו"מ-ביאור|חגורות מצוירות}} ואולוסריקא {{ירו"מ-ביאור|בגדי משי}} מציירין כמה דתימר {{הפ|שמות|לב|ד}} ויקח מידם ויצר אותו בחרט. הגיליונים גלגלייה {{ירו"מ-ביאור|אבנט שמגלגלים סביב הגוף}}. הסדינים סדיניא. הצניפות אולרייא {{ירו"מ-הוסר|המה}}{{ירו"מ-הדגשה|כמה}} דתימר {{הפ|זכריה|ג|ה}} ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו וכתיב {{הפ|ישעיהו|סב|ג}} והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. הרדידים לסוטה {{ירו"מ-ביאור|תכשיט}} כמה דתימר {{הפ|שיר השירים|ה|ז}} נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ה|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_מז}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין {{שוליים|ו_מח}} בזמן שהן תפורין {{שוליים|ו_מט}} בכבול ובפיאה נכרית בחצר {{שוליים|ו_נ}} ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה {{שוליים|ו_נא}} בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מתיר וחכמים {{שוליים|ו_נב}} אוסרין. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה}}. [[ביאור:עץ מסורת#אנן בר אימא|°]]<nowiki/>אנן בר אימא אמר קומי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} [[ביאור:עץ מסורת#מנשייא בר מנשה ירמיה|°]]<nowiki/>מנשייא בר מנשה ירמיה {{שוליים|ו_נג}} ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה {{ירו"מ-הדגשה|קא סלקא דעתין דמשום ששער דק בעבה או עבה בדק מהדק ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים}}. והתנינן הבנות {{ירו"מ-ביאור|שלא מצוי אצלן טבילה}} יוצאות בחוטין {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אפילו כרוך על צוארה {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואילו בשל זקנה לא התירו אף להן משמע שאין הטעם משום דמהדק ושמא יזדמן לה טבילת מצווה ותטלם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: תמן {{ירו"מ-הדגשה|בחוטים}} אפילו שאינה יכולה להביא {{ירו"מ-הוסר|הוטמה}}{{ירו"מ-הדגשה|חוט דומה}} לשערה יוצאה היא {{ירו"מ-הדגשה|שכן דרך לתת חוטים בשער וכל החשש הוא משום דמהדק, ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם. ובבנות שלא מצוי אצלן טבילה — לא החמירו}}. ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שהדרך לצאת בשער דומה לשלה, ואם תצא בשער שונה שמא יצחקו עליה ותבא להורידם}}. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה. רבי ינאי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי זעירא|°]] נפל<span id="דף_לז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''עמוד: שבת דף לז''' אנחנו צמודים לירושלמי מסכת שבת דף לז'. אומרת הגמרא השביסים זה שלטוניה. כן, זה רקמה מצוירת שיורדת על הפנים. כיוצא תאמר '''שביס של סבכה'''. השערונים זה אונקא. כיוצא תאמר '''ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם'''. כן, תכשיטים שהם מניחים סביב הצוואר. הנטיפות זה שלמינה. כן, זה ענק שהוא סביב הצוואר, כיוצא זה שרשרת גדולה סביב הצוואר. השירות זה שיראין, והרעלות זה בלינדיא. הפארות זה כליליה. כיוצא תאמר, '''פארכם על ראשיכם'''. והצעדות זה פרופסליה. כן, כמו שאמרנו שזה צמיד על הרגל. הקישורים זה קרקישיה, זה קשרי שיער לנוי. בתי הנפש, אז תרגם עקילס אסטומוברייה. כן, דבר שניתן על בתי הנפש הוא נמצא על אזור מפתח הלב, תכשיט שהוא כנגד מפתח הלב. והלחשים זה קדשיא, כלומר זה עגילים. דבר שהוא נותן על בתי הלחישה, לכן זה נקרא הלחשים, כן, על האוזניים. הטבעות זה היזקייא. ניזמי האף זה דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות זה פירזומטא, זה סוג של תלבשות. המעטפות זה קולבין ומעפרן, כן, זה סוג של בגדים. המטפחות זה סבנין רברבן, כלומר סדינים גדולים. והחריטין זה זונרין מציירין, כלומר זה חגורות מצוירות. ואולוסריקא זה סוג של בגדי משי מצוירים. כיוצא תאמר '''ויקח מידם ויצר אותו בחרט'''. הגיליונים זה גלגלייה, כלומר זה סוג של אבנט שמגלגלים אותו סביב הגוף. הסדינים זה סדיניא. הצניפות זה אולרייא. כיוצא תאמר '''ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו''', כלומר זה מעין בד שמגלגלים אותו סביב הראש. וכתיב '''והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך'''. הרדידים זה לסוטה, כלומר זה סוג של תכשיט. כיוצא תאמר '''נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות'''. וגם הלכה אומרת המשנה מה תני, '''יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה''' ובטוטפת שלמותין מלשון תפורין, בכבול ופיאה נכרית בחצר, במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגרגר מלח, בכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין. באמת הגמרא למדנו במשנה '''יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה'''. ואומרת הגמרא ענן בר אימא אמר קומי רבי יהודה מנשייא בר מנשה ירמיה '''ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה'''. כלומר מותר בחוטי שיער משל חברתה, כלומר מותר לצאת עם שער של אחרת, אבל בתנאי שלא תיקח ילדה שיער של זקנה ולא זקנה של ילדה. ואומרת בהתחלה הגמרא חשבה קשה, קשה כמו זה שיער דק בעבה או עבה בדק מהדק. כלומר אם הזקנה תקשור שיער של ילדה או הפוך, אז זה יהיה קשור חזק כי דק בעבה או עבה בדק נקשר חזק, ואשמה תזדמן לטבילת מצווה ותהיה שחרר את זה ותטול את זה ארבע אמות של הרבים, כי זה מהודק, היא לא יכולה לטבול עם זה. ואמרו אז אי אפשר להגיד את זה, למה? '''והתנינן הבנות יוצאות בחוטין'''. הרי אצל הבנות לא מצאנו טבילה. מדברים על בנות קטנות שלא מוצאים אצלן טבילה כיוון שהן יוצאות בחוטים. אמר רבי אבא בשם רב יהודה '''אפילו כרוך על צוארה'''. כן, כלומר כיוון שבעצם אין אצלם עניין של טבילה, אז למרות שכרוך על צווארה וזה מהודק והוא של זקנה גם לבנות אסור. אז משמע שהטעם הוא לא בגלל שזה מהדק ושמא תזדמן לטבילת מצווה ותטול את זה, ותוריד את זה ארבע אמות של הרבים. הרי בבנות קטנות לא שייך בכלל טבילה. אז למה אצל קטנות אסור לצאת בשיער של זקנות? אמר שמואל בשם רבי זעירא '''תמן אפילו שאינה יכולה להביא לשערה יוצאה היא'''. כן, כמקובל יוצאים גם בכל מיני צבעים, שאם לא מוצאים חוט דומה לשיער, לוקחים חוט בצבע כל מיני צבעים. כן, שכן דרך הוצאת חוטים בשיער, וכל החשש שם הוא רק משום דמהדק, שמא תזדמן לטבילת מצווה ותסירם. אז לכן בבנות קטנות ששם לא מצאנו טבילה, אז לכן לא החמירו ואצלם מותר ואפילו אם זה על הצוואר. '''ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה''' בגלל סיבה אחרת, כיוון שהדרך לצאת זה בשיער דומה לשלה. כן, אז אם היא תצא בשיער שונה אז אולי יצחקו עליה החברות שלה ותוריד אותה ותלך ותאמר ותפקיר את זה ברשות הרבים. לכן אסרו את זה. אמר רבי אבהו '''כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה'''. כן, כלומר כל דבר שהוא לא הטבעי נקרא פאה. רבי ינאי זעירא נפל דאודניה, כן, נפל לו המוך שבאוזן שלו נפל, בא להחזיר את זה בשבת. הוא רצה להחזיר את זה בשבת וגערו בו חבריו משום רפואה. כן, כי אסור להתרפא בשבת ולהחזיר את המוך. הם חשבו שזה רפואה. אז רבי ינאי למה הוא רצה להתיר? כי הוא סבר מימר שמן הוא שמרפא. כלומר בעצם מה שמרפא זה השמן, לא המוך, אבל מוך מותר כי אין בזה משום רפואה, וחכמים סברו שהמוך עצמו הוא מרפא. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לז עמוד א''' {{שוליים|ו_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מז|מותר לאישה לצאת בשבת בחוטי שיער, בין משלה בין משל חברתה או של בהמה, וכן בטוטפת ובסנבוטין]]''' * '''מקור:''' "יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי להיתר, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן שג סעיף יד) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ג|בבלי שבת נז א — דבר העשוי אריגה שאחיות (נשים) אינן מקפידות עליו - לא גזרו עליו חכמים איסור יציאה בשבת ואינ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ד|בבלי שבת נז א — חוטי צמר ופשתן שבראש האשה חוצצים בטבילה משום שמקפדת עליהם]] {{שוליים|ו_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מח|מותר לצאת בשבת בכלאים שבין הרצועות של מנעל וסנדל בזמן שהם תפורים ולא קשורים בלבד]]''' * '''מקור:''' "בזמן שהן תפורין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהתפירה קובעת חיבור המבטל איסור כלאים בנעל, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-א|בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נט-א-ב|בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)]] {{שוליים|ו_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_מט|מותר לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר בשבת]]''' * '''מקור:''' "בכבול ובפיאה נכרית בחצר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהכבול והפאה הנכרית מותרים בחצר, שאינם תכשיט חשוב כל כך שתחלוץ ותשחק בו כבבבלי - כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף יח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ה|בבלי שבת סד ב — דבר שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית שמותרים בחצר]] {{שוליים|ו_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נ|מותר לאישה לצאת בשבת במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה]]''' * '''מקור:''' "ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שהתירה לצאת בהם, שאינם חשש הוצאה כיוון שהם תשמישן הקבוע וטפלים לגוף; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-א|בבלי שבת סה א — מוך שהתקינה אשה לנידתה, מותרת לצאת בו בשבת אף על פי שאינו קשור לה, הואיל ומאיס עליה ולא את]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ב|בבלי שבת סה א — מוך שהתקינה אישה לנידתה, האם צריך שיהא קשור בין ירכותיה כדי שלא תוציאנו בשבת]] {{שוליים|ו_נא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נא|מותר לצאת בשבת בשן תותבת (תותבת שיניים) של זהב או של כסף]]''' * '''מקור:''' "בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מתיר ~ וחכמים אוסרים * '''הכרעה:''' נפסק כרבי המתיר, כלשון הרמב"ם והשו"ע שהתירו שן תותבת של זהב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ג|בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ח|בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן]] {{שוליים|ו_נב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נב|מותר לאישה לצאת בשבת בחוטי שער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה]]''' * '''מקור:''' "אוסרין. גמ : תנן: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה. אנן בר אימא אמר קומי רבי יהודה (בר עילאי) בשם מנשייא בר מנשה ירמיה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא במשנה שמותר לצאת בחוטי שער משלה, משל חברתה או משל בהמה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ה|בבלי שבת נז א — חוטים ורצועות המחוברים ברפיון סביב צוואר האישה, כגון חבק, אינם חוצצים בטבילה משום שאין איש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ו|בבלי שבת נז א — חוטים הקלועים בשיער שהם עשויים אריג (טווי ולא ארוג ממש כקליעה), מותר לצאת בהם בשבת שכן בהם]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לז עמוד ב<span class="yerum-runnum">80</span></div>{{ירו"מ-הוסר|עודריה}}{{ירו"מ-הדגשה|אודריה}} דאודניה בעא מיחזרתיה בשבתא וגערו בו חביריו משום {{ירו"מ-הדגשה|רפואה}}.{{ירו"מ-הוסר|תכשיט}} דרבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר שמן הוא {{ירו"מ-הדגשה|שמרפא אבל מוך מותר}} {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין בו משום}} {{ירו"מ-הוסר|מרפא}}{{ירו"מ-הדגשה|רפואה}}, וחכמים סברין מימר מוך הוא {{ירו"מ-הוסר|שהוא מרפא}}{{ירו"מ-הדגשה|שמרפא}}. ולא כן אמר רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]<nowiki/>רב זעירא: החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש {{ירו"מ-ביאור|מטה ראשו כלוחש סוד והשמן זולג לאזן}} ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהשמן הוא המרפא}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה גערו בו חבריו?}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, וחבריו סברין מימר אין הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|במה דברים אמורים בכיסויי הקרקעות אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת}}. ולא כן אמר רבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה גערו בו חבריו?}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. ולא כן אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: עשה לו רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] בית יד למוך שבאזנו {{ירו"מ-הדגשה|על כרחך}} סברין מימר אדם כקרקע הוא וכיני. {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|סובר שאדם אינו כקרקע}}? אלא כיני רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} סבר מימר אין שכיח {{ירו"מ-הדגשה|שיפול}} {{ירו"מ-הוסר|ומהלך}}{{ירו"מ-הדגשה|ויהלך}} בהן ד' אמות {{ירו"מ-הדגשה|בידו דאם יפול מיד הוא יחזירו}}, {{ירו"מ-הוסר|וחבריי}}{{ירו"מ-הדגשה|וחבריו}} סברין מימר שכיח הוא {{ירו"מ-הדגשה|שיפול}} {{ירו"מ-הוסר|ומהלך}}{{ירו"מ-הדגשה|ויהלך}} בהן ד' אמות {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שן תותבת ושן של זהב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|מתיר וחכמים אוסרין}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: שמעית טעם מן שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולית}} אנא ידע מה שמעית מיי כדון. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{שוליים|ו_נד}} מסתברא {{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|בשן}} של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}י נפלה {{ירו"מ-הדגשה|היא בעי}} {{ירו"מ-הוסר|ומחזרה}}{{ירו"מ-הדגשה|מחזרה}} ליה {{ירו"מ-הדגשה|ותוליכנו בידה והרי גם}} שן תותבת {{ירו"מ-הדגשה|שעשויה עץ ואינה יקרה אסרו חכמים}} מה אית לך {{ירו"מ-הדגשה|למימר}}? עוד היא מבהתה {{ירו"מ-ביאור|מתבישת}} מימור לנגרא עבד לי חורי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}היא נפלה ליה ומחזרה ליה {{ירו"מ-הדגשה|ותוליכנו בידה}}. רבי יסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ורבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} חד חשש שיניה והורי ליה חבריה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}}. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא. מן מה דרבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} שאל לאסייניה {{ירו"מ-ביאור|רופא}} דרבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] מה עבידא {{ירו"מ-ביאור|המצב של}} שיניה דרבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] חבירינו {{ירו"מ-הדגשה|ועוד}} מן מה {{ירו"מ-הוסר|דלא אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא בטלה {{ירו"מ-הדגשה|שיני}} מן יומוי הוי הוא דהורי לשינא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שהתיר להחזיר מוך}} פתר לה בפילפל ובגרגר מלח {{ירו"מ-הדגשה|אבל מוך מותר}}, וחברוי {{ירו"מ-הדגשה|שגערו בו}} פתרון ליה על כולהן. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ו|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_נה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו {{שוליים|ו_נו}} בקיסמים שבאזניהן ערביות {{שוליים|ו_נז}} יוצאות רעלות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. <span id="דף_לח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא '''החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש''' - כלומר הוא שם שמן על הראש. אסור לשים שמן ישר על האוזן, אלא ישים שמן על הראש, שזה כאילו מותר, זה שיחה, ויטה את הראש כמו כאילו שהוא לוחש, ואז השמן לאט לאט יחדור לאוזן. אז זה התירו, אבל '''בלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי'''. משמע מכאן שהשמן הוא המרפא. אז למה חכמים גערו בו? אתה אומר אתה צודק, בעצם השמן מרפא, אלא הסיבה פה זה אחרת. אלא '''רבי ינאי סבר מימר הלכה כרבי יוסי, וחבריו סברין מימר אין הלכה כרבי יוסי'''. אנחנו תכף נראה במה מדובר. כדתנן, למדנו כל כיסויי הכלים שיש להם בית אחיזה נטלים בשבת. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות, אבל בכסויי כלים בין כך ובין כך נטלים בשבת. כן, אז בעצם המחלוקת שלהם - המוך הזה לא היה לו ידית אחיזה. אז השאלה אם הוא צריך או לא. כן, השאלה היא מחלוקת האם ההלכה כרבי יוסי או לא. אז אם סוברים שההלכה כרבי יוסי - רבי ינאי סבר הלכה כרבי יוסי שבכיסויי כלים לא צריך ידית, וחכמים סוברים שגם בכסויי הכלים צריך ידית והמוך הזה הוא כמו כיסוי הכלים. ואתה אומר איך אתה יכול להגיד כך? '''ולא כן אמר רבי אבא בר כהנא רבי חייא בר אבא בשם רב הלכה כרבי יוסי'''. אז למה החכמים חלקו עליו? אומרת הגמרא אלא הפוך. '''רבי ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע'''. כן, כלומר בעצם לגבי הדין הזה אם כיסויי כלים צריכים ידית אחיזה או לא, אז ההלכה באמת כרבי יוסי שלא צריך. השאלה אם לגבי אדם כן - המוך זה לא כיסוי כלים, זה כיסוי לאדם. השאלה אם כיסוי לאדם עשו אותו כמו קרקע וצריך או לא. אז רבי ינאי סבר שזה לא כמו קרקע ולכן לא צריך. ואילו חבריו שגרו בו הם סוברים שזה קרקע ולכן צריך. ואתה אומר '''ולא כן אמר רבי זעירא עשה לו רבי חייא בר אבא בית יד למוך שבאזנו''', אז לכן חייבים להגיד שאדם כקרקע הוא. כן, הרי רואים רבי חייא אומר שצריך לעשות ידית למוך. ואמרת רבי ינאי סובר שאדם אינו כקרקע? הרי הוא לא יכול, הוא לא חולק על רבי חייא. אלא אומרת הגמרא '''רבי ינאי סבר מימר אין שכיח בהן ד' אמות, סברין מימר שכיח הוא בהן ד' אמות'''. כן, אם הוא יפול אז מיד הוא מחזיר את זה. וחבריו סברי מימר שכיח הוא, כן, שזה יכול ליפול והוא ילך עם זה ארבע אמות ולכן הם גזרו. אז למדנו במשנה שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי מנא '''שמעית טעם מן שמואל בשם רבי זעירא אנא ידע מה שמעית מיי כדון'''. אני שמעתי טעם, אבל אינו זוכר מה שמעתי. אמר רבי יוסי '''מסתברא של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא'''. כן, שן של זהב שהיא מאוד יקרה, אסור לה לצאת. למה? כי אם היא נפלה אז היא באה ומחזרה ותוליכינה בידה. כן, היא תחפש, היא תמצא את זה ותוליך איתו, לא תפקיר את זה, כי זה מאוד יקר. ושואלת הגמרא והרי גם שן תותבת גזרו - למה יתלכלם אם הרי זה לא יקר? אז אומרת הגמרא לא, גם בזה יש טעם. '''עוד היא מבהתה מימור לנגרא עבד לי חורי'''. כן, כי היא מתביישת ללכת לנגר שיעשה לה שן אחרת, לכן היא תחפש את השן שנפלה ותשלח את זה ביד בעלה שייקח את זה לנגר שיעשה דבר דומה. לכן תוליך את זה ארבע אמות של רבים. '''רבי יסה ורבי אמי חד חשש שיניה והורי ליה חבריה, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא'''. אנחנו לא יודעים מי אמר מה ומי אמר מה. '''מן מה דרבי יסא שאל לאסייניה דרבי יעקב בר אחא מה עבידא שיניה דרבי יעקב בר אחא חבירינו'''. רבי יסא שאל את הרופא של רבי יעקב בר אחא, מה שלומה השן של רבי יעקב חברינו? אז משמע שבעצם מי שחשש בשיניו זה רבי יעקב בר אחא ורבי יסא הוא שהתיר לו. ועוד ראיה '''מן מה דרבי יסא לא בטלה מן יומוי'''. כלומר השן שלי מעולם לא כאבה לי. אז סימן שהוא הזה שהורה לרבי יעקב בר אחא על השן, ורבי יעקב בר אחא הורה לו על האוזן. דלמדנו במשנה '''ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת'''. אז רבי ינאי שהוא התיר להחזיר מוך כמו שראינו, הוא פתר רק, הוא אמר שזה מדובר רק על הפלפל ובגרגר מלח, אחר כך אותם אסור, אבל מוך מותר. אבל חבריו שגרו בו הם פתרון ליה על כולהן - הם אמרו שהכל אסור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לז עמוד ב''' {{שוליים|ו_נד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נד|אשה עם שן תותבת של זהב או עץ - האם רשאית לצאת בה בשבת]]''' * '''מקור:''' "מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא דאי נפלה היא בעי מחזרה ליה ותוליכנו בידה והרי גם שן תותבת שעשויה עץ ואינה יקרה אסרו חכמים מה אית לך למימר? עוד היא מבהתה (מתבישת) מימור לנגרא עבד לי חורי דהיא נ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שלא תצא בשן תותבת (זהב או עץ) שכן חוששת שתיפול ותצטרך להחזירה בידה, וכמעשה דרבי יסה ורבי אמי שהורו זה לזה להיתר איש בכאבו-שלו אך לא לחברו, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף יב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ה|בבלי שבת נז א — חוטים ורצועות המחוברים ברפיון סביב צוואר האישה, כגון חבק, אינם חוצצים בטבילה משום שאין איש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נז-א-ו|בבלי שבת נז א — חוטים הקלועים בשיער שהם עשויים אריג (טווי ולא ארוג ממש כקליעה), מותר לצאת בהם בשבת שכן בהם]] {{שוליים|ו_נה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נה|מי שיש לו צינית (מכה בכף הרגל) יוצא בשבת בסלע הקשור עליה, ובנות יוצאות בחוטין הקשורים ברגליהן]]''' * '''מקור:''' "יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שהתירו לצאת בסלע על הצינית ובחוטין לבנות, משום שהם לרפואה או לצורך ואינם חשובים משאוי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ז|בבלי שבת סה א — מותר לכל אדם לצאת בשבת רעול או פרוף כדרך הערביות והמדיות, שלא נאסר אלא מה שאינו רגיל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סז-א-ב|בבלי שבת סז א — היוצא בשבת בביצת חרגול, שן שועל או מסמר מן הצלוב לרפואה - האם מותר]] {{שוליים|ו_נו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נו|מותר לצאת בשבת בקיסמים שבאזני הנשים הערביות]]''' * '''מקור:''' "בקיסמים שבאזניהן ערביות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כ, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שקיסמים שבאזניהן הם תכשיט ולא משוי, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיפים כ-כא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ג|בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ח|בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן]] {{שוליים|ו_נז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נז|מותר לשים שמן על הראש כתחבולה לרפואת האוזן, ולא ישימנו ישירות על האוזן]]''' * '''מקור:''' "יוצאות רעלות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. 📖 באר משה — דף לז עמוד ב ואומרת הגמרא ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש - כלומר הוא שם שמן על הראש. אסור " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כ, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרב יהודה בשם רב זעירא שהתיר לשים שמן על הראש ולהטותו כדי שיחדור לאוזן דרך עקיפה, שאין זה נחשב רפואה גלויה בשבת, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ג|בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ח|בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד א<span class="yerum-runnum">81</span></div><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} יוצאין בסלע שעל הצינית {{ירו"מ-הדגשה|מאי צינית}}? פודגרה {{ירו"מ-ביאור|מכה בכף רגל}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אחא בר רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר רבי אבא בר ממל|°]] {{ירו"מ-ביאור|לא רק מטבע אלא}} אפילו טס {{ירו"מ-ביאור|שהמתכת מועיל ולא הצורה המוטבעת במטבע}}. {{ירו"מ-הוסר|והא }}תנינן הבנות יוצאות בחוטין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: אפילו כרוך על צוארה {{ירו"מ-הדגשה|דהוי חציצה — ודאי מותר, שבקטנות הקלו לפי שאין טבילה מצויה אצלן. תנן: אפילו בקסמין שבאזניהן}}. [[ביאור:עץ מסורת#אבא בר אבא|°]]<nowiki/>אבא בר אבא מפקד לשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בריה לא תקבל עליך {{ירו"מ-הוסר|מתני}}{{ירו"מ-הדגשה|את גרסת המשנה}} אלא כך הגירסא הנכונה אבל לא בקיסמין שבאזניהן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ערביות יוצאות רעלות}}. כיני מתני' ערביות יוצאות רע{{ירו"מ-הדגשה|ו}}לות מדיות פרופות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ז|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_נח}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא {{שוליים|ו_נט}} באגוז מותר {{ירו"מ-הדגשה|אפילו בשבת}} מפני שהוא מיטלטל {{ירו"מ-ביאור|אינו מוקצה}}. אמר רב אדא בר אהבה[[ביאור:עץ מסורת#רב אדא בר אהבה|°]]: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן גמליאל כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי{{ירו"מ-הוסר|מ}}. כמה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי{{ירו"מ-הוסר|מ}} אמר דבר שהוא מיטלטל מותר {{ירו"מ-הדגשה|דתנן שן תותבת ושן של זהב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|מתיר וחכמים אוסרין ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה}}, כן [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ח|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ח]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ח"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ו_ס}} הקיטע יוצא בקב שלו דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין {{שוליים|ו_סא}} טמא. סמוכות שלו טמאים מדרס {{שוליים|ו_סב}} ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה. כסא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}סמוכות שלו טמאין מדרס {{שוליים|ו_סג}} ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה. אנקטמין טהורין {{שוליים|ו_סד}} ואין יוצאין בהן. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הקיטע יוצא בקב שלו. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}יוצאין בו משום {{ירו"מ-הדגשה|שהוא כ}}סנדל ונכנסין בו לעזרה. רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} מקשה {{ירו"מ-הדגשה|אם}} {{ירו"מ-הוסר|ויוצאין}}{{ירו"מ-הדגשה|יוצאין}} בו {{ירו"מ-הוסר|משום}}{{ירו"מ-הדגשה|משמע}} {{ירו"מ-הדגשה|שעשיתו}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}סנדל{{ירו"מ-הוסר| והוא סנדל}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נכנסין בו לעזרה {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינו}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}סנדל. א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]]{{ירו"מ-הוסר|בעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} עד די {{ירו"מ-הוסר|הוות}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} מקשה לה על דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} קשייתה על דמתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהן כמנעל}}<span id="דף_לח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בס"ד אז אומר ירושלמי מסכת שבת דף ל"ח. ואומר לנו אנחנו נתחיל מהדף הקודם מצד המשנה. אומרת המשנה פרק ו' הלכה ו': "יוצאים בסלע של הצינית, הבנות יוצאות בחוטים, אפילו בכסמין שבאוזניהן, הערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות, וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה". ואומרת הגמרא, למדנו במשנה '''יוצאין בסלע שעל הצינית'''. מה זה צינית? פודגרה, כלומר מכה בכף רגל. אמר רבי אחא בר רבי אבא בר ממל, כלומר לא רק במטבע, אלא '''אפילו טס''', כלומר חתיכת מתכת מותר, שבעצם הוא סובר שלא הצורה של המטבע זה מה שמרפא אלא המתכת. ואומר, למדנו במשנה '''הבנות יוצאות בחוטין'''. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה '''אפילו כרוך על צוארה'''. כן, כלומר אפילו זה ודאי חוצץ. כלומר, לא רק בשר שאני אומר אולי בשר זה לא חוצץ, אבל אפילו זה הצוואר שזה מהודק וזה ודאי חוצץ, גם כן מותר לקטנות, כיוון שבקטנות הקלו, כיוון שכל החשש כמו שאמרנו שמא תזדמן לתפילת מצווה והיא תתיר את זה והיא תלך עם זה ארבע אמות, אבל קטנות שלא מצויות לתפילה בהם לא גזרו. למדנו במשנה '''אפילו בקיסמין שבאזניהן'''. ואומרת הגמרא אבא בר אבא מפקד לשמואל בריה, כלומר הוא ציווה את הבן שלו שמואל, '''לא תקבל עליך''' את הגרסה של המשנה, אלא הגרסה הנכונה, '''אבל לא בקיסמין שבאזניהן''' - לא אפילו בקיסמין שבאזניהן, אלא אבל לא בקיסמין שבאזניהן. כלומר בקיסמין שבאוזניהם גם בקטנות אסור. ואומר, למדנו במשנה '''ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות'''. ואומרת הגמרא כן, עם ה-תתי, ערביות יוצאות רעולות זה הכוונה - כן, כלומר המה שכוונת הערביות, כן, יוצאות רעולות ומדיות פרופות. הכוונה ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות. הלכה פ"ו הלכה ז'. ואומרת המשנה: '''פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת'''. לפרוף פירושו איזה מין בגד כמו הסארי של ההודים. כן, זה בד כזה ארוך שבקצה שלו מלפפים איזה אבן או משהו כבד וזורקים את זה לרחוב וזה מחזיק את השמלה. אז מותר לפרוף, '''פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע''', אבל '''בלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת'''. כלומר בשבת אסור לעשות את זה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר '''לא שנו אלא מטבע ואבן''', כלומר מה שנאמר שלא תפרוף בשבת זה רק על מטבע ואבן, '''הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל''' - הוא לא מוקצה, אז לכן מותר. אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי, כי '''כמה דרבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר''', כן, הרי למדנו במשנה הקודמת שאין תו טב ואין שזב אז רבי מתיר, כן, וחיים מוסרים, כן, כלומר רבי לא חושש שמא זה ייפול ותבוא לגלול ארבע אמות בידה, כן. אז גם כאן '''רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר''', כיוון שהאגוז הוא מיטלטל, הוא לא מוקצה, אז מותר. לא חוששים שמא זה ייפול ויבוא להוליך את זה ארבע אמות ביד שלו. הלכה פ"ו הלכה ח'. אומרת המשנה: '''הקיטע יוצא בקב שלו''', דברי רבי יהודה. '''ורבי מאיר אוסר'''. '''אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא'''. כלומר אם יש לו בית קיבול שבו מניחים - צמר או מוכין או כל מיני דברים רכים כדי שיהיה יותר נוח לרגל - אז זה יש לו בית קיבול, זה טמא. '''סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה'''. '''כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה'''. כלומר האם הוא כזה נכה שהוא יושב על כיסא נמוך ועם הידיים, כן, הוא גורר את עצמו, אז הכיסא עצמו וגם הסמוכות שלו הם טמאים מדרס ואינו נכנסים בהם - אין יוצאים בשבת ואין נכנסים בהם לעזרה. זה כמו נעליים. '''אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן'''. אנקטמין, הגמרא אומרת שזה סוג של צעצוע, מעין חמור כזה שמשחקים איתו. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''הקיטע יוצא בקב שלו'''. אמר שמואל '''יוצאין בו משום סנדל''', כן. יוצאים בו מהקב - יוצא בקב שלו, כי הקב זה כמו נעל - '''ונכנסין בו לעזרה'''. אז רבי ינאי הקשה, אם יוצאים בו בגלל שהוא סנדל, כן, משמע שעשוי כסנדל, אז איך נכנסים בו לעזרה? כן, כי אם נכנסים בו לעזרה, משמע שהוא לא סנדל, כי זה קשה לגלול, אז סתירה, כן, הרי אסור להיכנס עם נעליים לעזרה. אמר רבי מנא עד די מקשה לה על דשמואל קשייתה על דמתניתין. מה אתה מקשה על שמואל? הרי כבר במשנה צריך להקשות. הרי מה כתוב במשנה? '''סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת''' - שאם אתה אומר שיוצאים בהם בשבת, סימן שזה נעל, אבל אחרי זה כתוב '''ונכנסין בהן בעזרה''' - משמע שהם לא כנעל, אז לכאורה סתירה. אמר רבי מנא אמור סופה - מהסיפא תבין שאין שום קשר בין הוצאה בשבת לכניסה לעזרה, ומזה תבין '''דלית היא פליגא על דשמואל'''. מה הראיה? דתנן '''כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת''', כן. אם אתה אומר שלא יוצאים בהם בשבת, משמע שהם לא כנעל, ואחרי זה כתוב '''ואין נכנסין בהן לעזרה''', משמע שהם כנעל. אז לכאורה אתה רואה, כן, שבעצם אין קשר בין האם זה נעל או לא נעל לבין אם נכנסים בו לעזרה. כלומר אין קשר, סליחה, אם מוציא את זה בשבת לבין אם נכנסים בזה לעזרה. אלא מה הסברא? אלא כל שהוא לצורך הילוכו התירו לצאת בו, ובכניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד, כן. כלומר דבר שהוא דרך כבוד מותר, ומה שהוא לא דרך כבוד אסור. ואומרת הגמרא '''אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן'''. מהו אנקטמין? אמר רבי אבהו קטמין חמרא דיידא, כלומר סוג של חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק, כן, כמו שהקטנים רגילים עושים איזה סוס שיש לו ראש של סוס, זה חתיכת עץ, כן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לח עמוד א''' {{שוליים|ו_נח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נח|מותר לאישה לפרוף (לחגור) חלוקה על אבן, אגוז או מטבע שהוכנו מערב שבת, אך לא לפרוף בתחילה בשבת עצמה]]''' * '''מקור:''' "פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. גמ : תנן: ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבן שמעון בן גמליאל: תנא קמא אוסר לפרוף בתחילה בכל דבר, ורשב"ג מתיר בכל דבר חוץ ממטבע ואבן שנחשבים כמשוי * '''הכרעה:''' נפסק כרשב"ג, שהוא בתרא ודינו מחמיר יותר, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין פורפין בתחילה על מטבע ואבן אך מותר על אגוז ודברים אחרים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ג|בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ח|בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן]] {{שוליים|ו_נט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_נט|מותר לצאת בשבת בטבעת שיש בה חותם ובדברי תכשיט הניטלים, ואף שיש חשש נפילה, מפני שהם דבר המיטלטל]]''' * '''מקור:''' "באגוז מותר אפילו בשבת מפני שהוא מיטלטל (אינו מוקצה). אמר רב אדא בר אהבה: אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי. כמה דרבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר דתנן שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין ולא חיישינן ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' שמעון בן גמליאל ~ חכמים: ר"ש בן גמליאל (כר' לגבי שן תותבת) מתיר תכשיט המיטלטל ואינו חושש שמא תפול ותוליכנו ארבע אמות, וחכמים אוסרים מחמת חשש הנפילה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן גמליאל שדבר המיטלטל מותר ואין חוששים לנפילה, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להתיר תכשיטים הניטלים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סד-ב-ג|בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ח|בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן]] {{שוליים|ו_ס}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_ס|מי שנקטעה רגלו רשאי לצאת בשבת בקב-העץ שהוא רגיל בו]]''' * '''מקור:''' "הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי יהודה (בר עילאי), ורבי מאיר אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף טו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהודה: מותר לצאת בקב שלו ~ רבי מאיר: אסור * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שמותר, שהקב נחשב לו כמנעל ואינו משאוי; ואם יש בו בית קיבול כתיתין אסור לכל הדעות שחיישינן שיפול ממנו הכתית ונמצא נושאו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שנים עשר#קג-א-ה|בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עח-ב-ד|בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת]] {{שוליים|ו_סא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_סא|פרנסי (יתדות/סמוכות) מטה שנטמא במדרס - מה דינם?]]''' * '''מקור:''' "טמא. סמוכות שלו טמאים מדרס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כה, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הסמוכות (יתדות התומכות במטה) הטמאה במדרס טמאות מדרס כמותה, שכן הן משמשות אותה תשמיש קביעות, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק כה הלכה יט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-א-ד|בבלי שבת סו א — כלי עץ שיש לו בית קיבול כתיתין (רגל תותב של קיטע) טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-א-ה|בבלי שבת סו א — עגלה של קטן טמאה מדרס, ואילו מקל של זקנים טהור מכל טומאה]] {{שוליים|ו_סד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_סד|קיטע (בעל רגל כרותה) יוצא בשבת בקב (רגל עץ) שלו]]''' * '''מקור:''' "ואין יוצאין בהן. גמ : תנן: הקיטע יוצא בקב שלו. אמר שמואל (בר אבא בר אבא) יוצאין בו משום שהוא כסנדל ונכנסין בו לעזרה. רבי ינאי (הכהן) מקשה אם יוצאין בו משמע שעשיתו כסנדל ונכנסין בו לעזרה משמע שאינו כסנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמסקנת הגמרא (שמואל בר אבא) שהקב נחשב כסנדל ומותר לצאת בו, כדעת רמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שנים עשר#קג-א-ה|בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עח-ב-ד|בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לח עמוד ב<span class="yerum-runnum">82</span></div>ונכנסין בהן בעזרה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינם כמנעל. ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמור סופה {{ירו"מ-הדגשה|דמהסיפא נראה שאין קשר בין הוצאת שבת לכניסה לעזרה וממילא}} דלית היא פליגא על דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שאינם כמנעל}} ואין נכנסין בהן לעזרה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהם כמנעל אלא ודאי אין הטעם משום מנעל אלא כל שהוא לצורך הילוך התירו וגבי כניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד}}. אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. מהו אנקטמין? אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הוסר|הונוס}}{{ירו"מ-הדגשה|הונום}} קטמין חמרא דיידא {{ירו"מ-ביאור|חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ט|ירושלמי שבת, פרק ו, הלכה ט]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ו_ט"> <strong>מתני':</strong> הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה. {{שוליים|ו_סה}} יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה}}. הבנים יוצאין בקשרים בקישרי {{ירו"מ-הוסר|פיאה}}{{ירו"מ-הדגשה|פואה}} {{ירו"מ-ביאור|קשרים שעושים בשורש של צמח}}. ובני מלכים בזוגין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בזוגין שבצוארו. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מהו וכל אדם? בי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} קטנים עניים בין קטנים עשירים. רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אמר {{שוליים|ו_סו}} בזוגין שבכסותו {{ירו"מ-הדגשה|שאף דרך גדולים בכך. ו}}מהו וכל אדם? בין גדולים בין קטנים. מתניתא פליגא על רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. {{ירו"מ-הוסר|אלא }}כאן בגדולים וכאן בקטנים. יוצאין בביצת החרגול {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לאודנא, ובשן של שועל {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לשינה, ובמסמר הצלוב {{ירו"מ-הדגשה|ד}}טב לעכביתא {{ירו"מ-ביאור|מכה}}. אית תניי תני ומחליף {{ירו"מ-הדגשה|בין}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר. רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]]{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כמתניתין {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואף}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כמתניתין {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|מד}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי. {{ירו"מ-הדגשה|האומר}} {{ירו"מ-הוסר|דרגי}}{{ירו"מ-הדגשה|דגון}} {{ירו"מ-הדגשה|קררון}} {{ירו"מ-ביאור|מן לחש}} {{ירו"מ-הוסר|דרגיבת}}{{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה אמר {{ירו"מ-הדגשה|אף}} משום {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ד}}גון עבודה זרה היא דכתיב {{הפ|שמואל א|ה|ד}} וראש דגון ושתי כפות ידיו. {{ירו"מ-הדגשה|האומר}} דונו דני {{ירו"מ-ביאור|יתחזקו חביותי}} {{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|אף}} משום {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה ש}}דן עבודת כוכבים ומזלות דכתיב {{הפ|עמוס|ח|יד}} ואמרו חי אלהיך {{ירו"מ-הוסר|דם}}{{ירו"מ-הדגשה|דן האומר}} לאו לאו {{ירו"מ-הדגשה|יש בו}} משום דרכי האמורי. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר משום עבודה זרה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|איוב|כא|יד}} ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו ואין בו משום דרכי האמורי. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|ויקרא|יט|כו}} לא תנחשו ולא תעוננו. אף על פי שאין נחש יש סימן {{ירו"מ-ביאור|נחש אסור סימן מותר}}. {{שוליים|ו_סז}} ובלבד לאחר ג' סימנים כגון {{הפ|בראשית|מח|ז}} ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, {{הפ|בראשית|מב|לו}} יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו'. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הולכין אחר שמיעת בת קול. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כא}} ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} עאל לפונייה {{ירו"מ-ביאור|להתפנות}} אתא אבטיונס {{ירו"מ-ביאור|שר}} דרומאי ואקומיה {{ירו"מ-הוסר|מאחריה }}ויתב ליה {{ירו"מ-הדגשה|במקומו}}. אמר הכין כל עמא <span id="דף_לט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> הלכה פ"ו הלכה ט'. אומרת המשנה: '''הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין''', '''וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה''', כלומר לכולם מותר, כן, לצאת בזוגין, רק מה שכתוב בני מלכים זה בעצם דיברו חכמים בהווה, בדרך כלל בני מלכים זה מה שהם עושים. '''יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה''', דברי רבי יוסי, '''ורבי מאיר אוסר''', הוא אומר '''אף בחול משום דרכי האמורי''', דרכי האמורי לעשות כאלה דברים אלה. באה הגמרא, למדנו במשנה '''הבנים יוצאין בקשרים''', ובני מלכים, כלומר הכוונה קשרי פואה. כן, כלומר זה סוג של קמע שעושים - בני מלכים בזוגין, וכל אדם, דיברו חכמים בהווה - אבל אם יוצאים בקשרים זה קשרי פואה, כלומר, זה קשרים שעושים משורש של צמח. '''ובני מלכים בזוגין'''. אמר רבי זעירא בזוגין שבצוארו, כלומר סוג של פעמונים שתולים סביב צוואר. ומה אז כתוב בהמשך - '''וכל אדם'''. אז מה זה כל אדם? הכוונה בין קטנים עניים, בין קטנים עשירים. רבי אילא אמר בזוגין שבכסותו. כלומר, הרי בעצם מי הולך עם פעמון בצוואר? ילדים קטנים. אז מה זה '''וכל אדם'''? זה גם גדולים הולכים. אז מה זה כל אדם, בין גדולים בין קטנים? זה הכוונה. ואמרה מתניתא פליגא על רבי זעירא, דתנן: '''יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו'''. כן, אז לכאורה יש סתירה, ואומר: לא, אין סתירה. '''כאן בגדולים וכאן בקטנים'''. כן, מה שאמרנו שמותר לצאת בזוגין - שצריך לצאת בזוגין של צווארו אדם מדובר באדם גדול, אבל קטן יכול לצאת. באה הגמרא, למדנו במשנה '''יוצאין בביצת החרגול''' - מה זה מועיל? '''טב לאודנא''' - מי שיש לו כאבי אוזניים, '''ובשן של שועל טב לשינה''' - מי שלא יכול לישון אז לוקח שן של שועל, '''ובמסמר הצלוב טב לעכביתא''' - למה זה טוב? טוב למכה. אית תניי תני ומחליף רבי יוסי ורבי מאיר. כן, כלומר אמרנו שרבי יוסי אומר שעושה את זה ורבי מאיר אוסר בשביל דרכי האמורי, ויש שני מחליפים - אומרים שדווקא רבי מאיר מתיר, ורבי יוסי אוסר בשביל דרכי האמורי. רבי חנניה בשם רבי יוחנן: כמתניתין - כמו שהמשנה שלנו גורסת שרבי מאיר אוסר ורבי יוסי מתיר. ואומר, רב שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן: כמתניתין. איך יודעים את זה? מדשמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן '''כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי'''. כלומר, אם דבר שהוא באמת עוזר אז זה לא נקרא דרכי האמורי. כלומר גם הגויים עושים את זה - אם הגויים עושים משהו ויש לו סיבה אז זה כבר מותר, זה לא נקרא דרכי האמורי. אז כיוון שאם אני רואה שמשהו מרפא אז זה מותר. יש איזה מאמר שראיתי פעם שהוא אומר שבעצם גם אם זה לא מועיל, אבל מספיק שאדם מאמין בזה וזה מועיל לו, אז חכמים לא רצו לאסור כדי שבן אדם לא יגיע לידי סכנה. ואומר, דגון כירון זה סוג של לחש. כן, אז יש בו משום דרכי האמורי, זה ברור שהוא לא מרפא, זה רק כן. רבי יודה אמר משום דגון עבודה זרה היא, דכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו. האומר דונו דני - הוא אומר יתחזקו, כן, דונו דני הכוונה יתחזקו החביות שלי. אז יש בזה משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר משום דן עבודת כוכבים ומזלות - למה? כי דן זה עקום, עבודה זרה, דכתיב ואמרו חי אלהיך דן. האומר לאו לאו, יש בו משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר משום עבודה זרה - גם עבודה זרה יש בזה. מה הראיה? דכתיב '''ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו'''. תני רבי חייא: '''עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו''', כן, ואין בזה משום דרכי האמורי, כמו שאמרנו, כי זה מועיל. תני רבי אליעזר בן יעקב: '''לא תנחשו ולא תעוננו''', כלומר, למרות שאין לחוש נחש - למרות שאסור לנחש, אבל סימן, כן, מותר. כלומר אף על פי שאין נחש יש סימן, ובלבד לאחר ג' סימנים. כלומר, רק אם דבר קורה שלוש פעמים אתה יכול להשתמש בזה, כגון '''ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו''''. כלומר, זה קרה שלוש פעמים. אני כבר מתחיל לפחד. אמר רבי אלעזר: '''הולכין אחר שמיעת בת קול'''. כלומר אפשר להשתמש בבת קול. מה טעמא? '''ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו'''. כלומר, למרות שאין נבואה, אבל בת קול יש. רבי אלעזר עאל לפונייה, כלומר לך להתפנות. אתא אבטיונס דרומאי, כלומר איזה שר רומאי בא, ואקומיה, כלומר הקים אותו, ויתב ליה - וישב במקומו. אמר הכין כל עמא... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לח עמוד ב''' {{שוליים|ו_סה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_סה|מותר לצאת בשבת בביצת החרגול, שן של שועל ומסמר הצלוב לצורך רפואה]]''' * '''מקור:''' "יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי רבי יוסי (בן חלפתא), ורבי מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. גמ : תנן: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בן חלפתא: מותר לצאת בהם משום רפואה ~ רבי מאיר: אוסר אף בחול משום דרכי האמורי * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי בן חלפתא, שהתירם, שכן דברים שהוכח בהם ניסיון רפואי אינם בכלל דרכי האמורי, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר את היוצא בהם משום רפואה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סה-א-ז|בבלי שבת סה א — מותר לכל אדם לצאת בשבת רעול או פרוף כדרך הערביות והמדיות, שלא נאסר אלא מה שאינו רגיל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סז-א-ב|בבלי שבת סז א — היוצא בשבת בביצת חרגול, שן שועל או מסמר מן הצלוב לרפואה - האם מותר]] {{שוליים|ו_סו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישי#דין-ו_סו|מותר לצאת בשבת בזוגין (פעמונים) התפורים בכסות, בין לגדולים בין לקטנים]]''' * '''מקור:''' "בזוגין שבכסותו שאף דרך גדולים בכך. ומהו וכל אדם? בין גדולים בין קטנים. מתניתא פליגא על רבי זעירא דתנן: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. כאן בגדולים וכאן בקטנים. יוצאין בביצת החרג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמתניתא שיוצאין בזוגין שבכסותו לכל אדם, ואסרו רק זוגין שבצוארו שנחשב תכשיט/משא ולא לבוש, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-א-א|בבלי שבת נח א — היוצא בשבת בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו חייב חטאת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-א-ב|בבלי שבת נח א — עבד יוצא בשבת בחותם שבצווארו אך לא בחותם שבכסותו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד א<span class="yerum-runnum">83</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא אקים לבר נש אלא לי. לית {{ירו"מ-הוסר|איפשר ד }}אנא נפיק מיכא עד דנידע מה הוה בסופיה. והוה תמן חיוי שרי נפיק ויהב ליה עדרו {{ירו"מ-ביאור|הכיש אותו}} תמן {{ירו"מ-ביאור|באחוריו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אח{{ירו"מ-הדגשה|י}}ת דריבוי {{ירו"מ-ביאור|יצאו בני מעיו}} וקרא עלוי {{הפ|ישעיהו|מג|ד}} ואתן אדם תחתיך {{ירו"מ-הוסר|וגו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואתן אדום תחתיך}}. חד תלמיד מן דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] הוה נפיק מקטוע כיסין {{ירו"מ-ביאור|לכרות עצים}} חמתיה חד קייט {{ירו"מ-ביאור|אחד החוטבים}} חיויא פרי בתריה. אמר לו: חיויא פרי בתרך שבקיה {{ירו"מ-ביאור|הנחש}} ואזיל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. גרמניא עבדיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודה נשייא|°]]<nowiki/>רבי יודה נשייא נפיק בעי מילוויה לרבי הילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ברבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}. גער ביה גרמני{{ירו"מ-הדגשה|א}} שבקיה ואזל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] היה איעלל {{ירו"מ-ביאור|נכנס}} לחדא קרייא {{ירו"מ-ביאור|לכפר אחד למסחר}}. מי עלל נכשל באצבעו עאל ושמע קליה דטלייא קרי {{הפ|שמות|כא|ג}} אם בגפו יבא בגפו יצא. אמר דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד וכן הוות ליה {{ירו"מ-ביאור|שלא הרויח כלום}}. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] הוי מתחמדין מיחמי {{ירו"מ-הוסר|אפוויי}}{{ירו"מ-הדגשה|אפויי}} דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}. אמרין נלך אחר שמיעת בת קול עברין קומי סידרא שמעין קליה דטלייא דקרא {{הפ|שמואל א|כח|ג}} ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} מת וסיימון {{ירו"מ-הדגשה|את השעה}} וכן הוות ליה. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} סלקין מבקרה לרבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] דהוה תשיש. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: איטפי בוצינה. אמרה לה: לא יתטפי ולא מיטפי בוצינ{{ירו"מ-הדגשה|י}}הון דישראל והבינו שיחיה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הוה עבר בשוקא חמא חד מזבין מן אילין מלטומה {{ירו"מ-ביאור|מיני מתיקה}}. אמר ליה: מן אילין את חיי אמר ליה: אין שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה אמר לו: רבי צלי עלוי דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום ואמר לו שני אתרך פעמים ששינוי השם גורם פעמים ששינוי המקום גורם. תרין תלמידין מן דרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} הוין נפקין מקטוע כיסין {{ירו"מ-ביאור|לחטוב עצים}}. חמתין חדא איסטרלוגי אמר אילין תרין מי נפקין ולא חזרין. מן נפקין, פגע בהון חד סב. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום. והוה עמון חד עיגול {{ירו"מ-ביאור|כיכר לחם}}. קצין פלגא ויהבינה ליה. אכל וצלי עליהון, אמר לון: תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא. נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה. אמרין ליה: ולא כן אמרת, אילין תרין מי נפקין ולא חזרין? אמר {{ירו"מ-ביאור|על עצמו}} אי דהכא גברא שקר {{ירו"מ-הדגשה|או}} דאיסטרולוגייה דידיה שקרין. {{ירו"מ-הוסר|אפי}}{{ירו"מ-הדגשה|אפלו}} כן אזלין ופשפשון ואשכחון {{ירו"מ-הוסר|חכינתה}}{{ירו"מ-הדגשה|חכינה}} פלגא בהדא מובלא {{ירו"מ-ביאור|חבילה}} ופלגא בהדא מובלא. אמרו מה טיבו עבידתכון יומא דין? ותניין ליה עובדא. אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול. רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס חד זמן אתא בעי מיפיק. אמר כדון נפקין {{ירו"מ-הדגשה|הרי לפי הכוכבים זה זמן סכנה}}. חזר ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא ניפוק {{ירו"מ-הדגשה|ונסמוך}} על שמיה דבריין<span id="דף_לט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''לא אקים לבר נש אלא לי'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ל"ט. אומרת הגמרא: חד תלמיד מן דבר קפרא הוה נפיק מקטוע כיסין - הלך לחתוך עצים. חמתיה חד קייט, כלומר אחד החוזים בכוכבים, ראה חיויא פרי בתריה - ראה נחש עומד ורץ אחריו. אמר לו: '''חיויא פרי בתרך''' - נחש עומד ורודף אחריך. שבקיה ואזיל ליה בתריה, כלומר הנחש עזב את התלמיד של בר קפרא ורדף אחרי אותו אדם, וקרא עלוי '''ואתן אדם תחתיך'''. כלומר אדם אחר במקומך בא. אומרת הגמרא: גרמניא עבדיה דרבי יודה נשייא נפיק בעי מילוויה לרבי הילא - הלך ללוות את רבי הילא. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ברבי אילא - כלב שוטה רצה לנשוך את רבי אילא. גער ביה גרמני - העבד של הנשיא גער בכלב, אז הכלב שבקיה ואזל ליה בתריה. כלומר עזב אותו ורדף אחרי מישהו אחר, וקרא עלוי '''ואתן אדם תחתיך'''. בר קפרא היה איעלל לחדא קרייא, כלומר נכנס לאיזה עיר אחת, לאיזה כפר אחד למסחר. מי עלל - כשהוא נכנס, נכשל באצבעו, נפצע. עאל ושמע קליה דטלייא קרי, הוא שמע את התינוק שקורא פסוק: '''אם בגפו יבא בגפו יצא'''. אז אמר: דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד. כלומר כל מה שיצא לי מהעיר הזאת זה רק את המכה הזאת. וכן הוות ליה - לא הרוויח כלום כל אותו יום. אומרת הגמרא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוי מתחמדין מיחמי דשמואל - מאוד רצו לראות את שמואל. אמרין: נלך אחר שמיעת בת קול. עברין קומי סידרא - הלכו לפני בית המדרש, ושמעין קליה דטלייא דקרא ושמואל מת, וסיימון וכן הוות ליה. כלומר סימנו את השעה שבה הוא אמר את הפסוק, והתברר שבאותו רגע הוא מת. אומרת הגמרא: רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש - הוא היה חולה, רצו לבקר אותו. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול - בוא נשמע. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: '''איטפי בוצינה''', כלומר היא שמעה שאחת שואלת את חברתה האם הנר כבה. אמרה לה: '''לא יתטפי ולא מיטפי בוצינהון דישראל''' - הנר הזה לא יכבה כמו שלא יכבה נרם של ישראל. והבינו שיחיה. רבי יוחנן הוה עבר בשוקא, חמא חד מזבין מן אילין מלטומה - רואה שאחד מוכר מיני מתיקה. אמר ליה: מן אילין את חיי? - מזה אתה חי? אמר ליה: אין - כן, זה מה שאני מוכר, אני חי מזה. שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה, אחרי שעה עבר שם, אז אותו אדם אמר לו: רבי צלי עלוי - תתפלל עליי, דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום - מהשעה שעברת לידי עד עכשיו לא מכרתי כלום. ואמר לו שני אתרך: '''פעמים ששינוי השם גורם ופעמים ששינוי המקום גורם'''. תרין תלמידין מן דרבי חנינא הוין נפקין מקטוע כיסין - הלכו לחטוב עצים. חמתין חדא איסטרלוגי - ראה אותם אחד שרואה בכוכבים. אמר: '''אילין תרין מי נפקין ולא חזרין''' - הם הולכים ולא חוזרים. מן נפקין - בתוך כדי שהם הולכים, פגע בהון חד סב - זקן אחד פגע בהם. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום - שלושה ימים לא אכלתי כלום. והוה עמון חד עיגול - היה עמם כיכר לחם אחת. קצין פלגא ויהבינה ליה - הם חתכו חצי, נתנו לו. אכל וצלי עליהון, אמר לון: '''תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא''' - הנפש שלכם תינצל כמו שאתם הצלתם אותי היום. אומרת הגמרא: נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה - היו אנשים ששמעו. אמרין ליה: ולא כן אמרת, '''אילין תרין מי נפקין ולא חזרין'''? אתה אמרת שהם ילכו ולא יחזרו. אמר: אי דהכא גברא שקר דאיסטרולוגייה דידיה שקרין - כלומר או שאני שקרן, או שהאסטרולוגיה כולה שקרנית. כן אזלין ופשפשון ואשכחון פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא - הלכו ופשפשו במה שהביאו בעצים, ומצאו נחש חתוך חצי בחבילה של אחד וחצי בחבילה של השני. אמרו: מה טיבו עבידתכון יומא דין? איזו טובה עשיתם היום. ותניין ליה עובדא - וסיפרו להם את כל הסיפור. אמר: ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול - מה האסטרולוג יכול לעשות, כשאלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר לחם. כלומר אם נגזר על מישהו גזרת מוות והוא עשה חסד עם חצי כיכר לחם, הקדוש ברוך הוא מוחל לו ומציל אותו. רבי חונה משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס - הוא היה גר, רואה בכוכבים. חד זמן אתא בעי מיפיק - רצה לצאת יום אחד. אמר: כדון נפקין - הרי יום כזה לפי הכוכבים אסור, זמן סכנה. חזר ומר: כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא - האם לא נדבקתי באומה הקדושה הזו כדי להסתלק מכל ההצטגננות? ניפוק על שמיה דבריין - אני יוצא ואני סומך על הקדוש ברוך הוא. קריב למכסח על ידי חיה רעה - כמעט נהרג על ידי חיה רעה. יהב לה חמרה ואכלה - נתן לה את החמור שלו ואכלה, וכך הוא ניצל. </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף לט עמוד ב<span class="yerum-runnum">84</span></div>קריב למכסח {{ירו"מ-ביאור|כמעט נהרג}} על ידי חיה רעה יהב לה חמרה ואכלה {{ירו"מ-הדגשה|וניצל}}. מאן גרם ליה דיפ{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ל? בגין דהרהר. מאן גרם ליה דאישתיזיב? בגין דאתרחץ על ברייה. אמר לוי[[ביאור:עץ מסורת#לוי בר סיסי|°]]: כל המנחש סופו לבוא עליו. ומה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|במדבר|כג|כג}} כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. אמר רבי אחא בר זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר זעירא|°]]: כל מי שאינו מנחש {{ירו"מ-הדגשה|זוכה ו}}מחיצתו לפנים כמלאכי השרת. ומה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|במדבר|כג|כג}} כעת יאמר ליעקב ולישראל {{ירו"מ-ביאור|על ידי מלאכי השרת}} מה פעל אל אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דרבי אבהו|°]]: כבחצי ימיו של עולם {{ירו"מ-הדגשה|רתפ"ו}} היה אותו רשע עומד {{ירו"מ-הדגשה|והתנבא על הגאולה}}. מאי טעמא? כעת {{ירו"מ-ביאור|בעוד זמן כמו עכשיו}} יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. אמר רבי ירמיה בן אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה בן אלעזר|°]]: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל — יבוא ויטול שכרו. רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמר בשם רבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]]: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל {{ירו"מ-ביאור|מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא}}. {{ירו"מ-הוסר|מה הורה לכם הקבה }}אמר רבי לוי בר חיותא[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי בר חיתה|°]]: ולא כבר עשה כן בעולם הזה? הדא הוא דכתיב {{הפ|דניאל|ג|כה}} {{ירו"מ-הוסר|דנייאל ג }}ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין {{ירו"מ-הוסר|ד}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון. ומה תלמוד {{ירו"מ-הדגשה|לומר}} וחבל לא איתי בהון? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו. וריויה {{ירו"מ-ביאור|מראה}} {{ירו"מ-הדגשה|רביעאה דמי לבר אלהין וריויה}} {{ירו"מ-ביאור|מראה}} די קדמיתא אין כתיב כאן אלא וריויה די רביעאה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהם היו לפני המלאך. ו}}הן היו מכבשין לפניו את האור {{ירו"מ-הדגשה|שמעלתם היתה גדולה ממעלת המלאך}} דמי לבר אלהין. אמר ראובן באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו. אמר לו: תקין מיליך {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} {{ירו"מ-הוסר|ובר}}{{ירו"מ-הדגשה|בר}} אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|לקדוש ברוך הוא}}? חזר ו{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר{{ירו"מ-הוסר| דנייאל ג}} {{הפ|דניאל|ג|כח}} בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די {{ירו"מ-הדגשה|שלח מלאכיה}} שלח בריה לית כתיב כאן אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי. <strong>הדרן עלך פרק במה אשה</strong> ==פרק שביעי - כלל גדול== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שביעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_א|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_א"> <strong>מתני':</strong> כלל גדול אמרו בשבת {{שוליים|ז_א}}כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, {{שוליים|ז_ב}}והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה.<br><br> <span id="דף_מ_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> מאן גרם ליה דיפול? למה הוא הסתכן? בגין דהרהר - בגלל שהוא חשב וחשש. מאן גרם ליה דאישתיזיב? למה הוא ניצל? בגין דאתרחץ על ברייה - בגלל שהוא סמך על הקדוש ברוך הוא. אמר לוי: '''כל המנחש סופו לבוא עליו'''. ומה טעמא? '''כי לא נחש ביעקב כי לו נחש''' - מי שמנחש, זה יבוא עליו. אמר רבי אחא בר זעירא: '''כל מי שאינו מנחש מחיצתו לפנים כמלאכי השרת'''. ומה טעמא? '''כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל''' - כלומר מלאכי השרת שואלים את עם ישראל מה הקדוש ברוך הוא עושה, כביכול הם יותר קרובים מהמלאכים. אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו: '''כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד''' - בלעם התנבא על הגאולה. מאי טעמא? '''כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל''' - כלומר בדיוק בזמן כמו שעבר עד עכשיו נראה את הנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה לעם ישראל וגואל אותם. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: '''עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו'''. רבי ברכיה אמר בשם רבי אבא בר כהנא: '''עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת''' - כלומר הם יותר בפנים. '''ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל''' - המלאכים לא ידעו שעם ישראל יותר קרוב. אמר רבי לוי בר חיותא: '''ולא כבר עשה כן בעולם הזה'''? הרי זה כבר קיים בעולם הזה. הדא הוא דכתיב: ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין שריין מהלכין בגו נורא - אני רואה אנשים הולכים בתוך אש, '''וחבל לא איתי בהון''' - שום נגע לא קרה להם. ומה תלמוד '''וחבל לא איתי בהון'''? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו - לפני כן הם היו סריסים והתרפאו. וריויה די קדמיתא אין כתיב כאן, אלא וריויה די רביעאה - הרביעי שבהם דמי לבר אלהין, דומה לבן אלוהים, כלומר הוא מלאך. הן היו מכבשין לפניו את האור - דווקא לא שהמלאך היה מחפש טוהר בפניהם, אלא הפוך: הם היו מחפשים טוהר לפניו, כי מעלתם הייתה גדולה ממעלת המלאך. אמר ראובן: באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו - המלאך נתן לו סטירה. אמר לו: תקין מיליך אית ליה? - תתקן את הדברים שלך, וכי יש לקדוש ברוך הוא בן? חזר ומר: בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו - עכשיו הוא לא אמר "שלח בריה" (בנו), '''די שלח בריה לית כתיב כאן, אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי''' - כלומר הוא תיקן את עצמו ואמר שהקדוש ברוך הוא שלח מלאך. הדרן עלך פרק במה אשה. אם ירצה השם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף לט עמוד ב''' {{שוליים|ז_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_א|השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב חטאת אחת בלבד, ואילו היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת]]''' * '''מקור:''' "כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ז הלכה ב, ותואם גם את דין הבבלי בעניין זה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-א-ג|בבלי כריתות ג א — השוגג בשבת (לא ידע שהוא שבת) אך היה מזיד במלאכות (ידע שאסורות) - חייב חטאת אחת בלבד על כל ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-ב-א|בבלי כריתות ג ב — תינוק שנשבה לבין הגויים שלא ידע שעבודה זרה אסורה, וכן גדול שטעה וסבר שאיסור עבודה זרה הוא ]] {{שוליים|ז_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ב|היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה]]''' * '''מקור:''' "והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. 📖 באר משה — דף לט עמוד ב מאן גרם ליה דיפול? למה הוא הסתכן? בגין דהרהר - בגלל שהוא חשב וחשש. מאן גרם ליה דאישתיזיב? למה הוא ניצל? ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ג), שהמזיד היודע שהוא שבת ועשה מלאכות רבות בשבתות רבות חייב על כל אחת ואחת, שאין ידיעת השבת מצטרפת לפוטרו כבשוגג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ב-ב-ב|בבלי כריתות ב ב — העושה כל אבות מלאכות שבת בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-א-ג|בבלי כריתות ג א — השוגג בשבת (לא ידע שהוא שבת) אך היה מזיד במלאכות (ידע שאסורות) - חייב חטאת אחת בלבד על כל ]] </div> s2z1t6073e99chwpmg36il2lbrika1e 106 1754925 3078721 3078504 2026-08-23T19:43:32Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078721 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שביעי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד א<span class="yerum-runnum">85</span></div>{{שוליים|ז_ג}}העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת.<br><strong>גמ':</strong> מהו כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}שביעית, שהשבת חלה על הכל ושביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד. תמן תנינן: כלל גדול אמרו בשביעית, מהו כלל גדול? אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}מעשרות, שהשביעית חלה בין על אוכלי אדם בין על אוכלי בהמה, ומעשרות אינן חלין אלא על אוכלי אדם בלבד. תני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] כלל גדול אמרו במעשרות, מהו כלל גדול? אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: שהוא גדול מכלל {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ב}}פיאה, שהמעשרות חלין בין על דבר שמכניסו לקיום ובין על דבר שאין מכניסו לקיום, ופיאה אינה חלה אלא על דבר שמכניסו לקיום. ואית דבעי מימר מהו גדול מיכן שיש למטה ממנו {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניעה וכולי}}. אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת, תניי דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי כל שאינו יודע עיקר שבת {{ירו"מ-ביאור|תינוק שנישבה.}} רבי אלעזר {{ירו"מ-הדגשה|גרס}} כמתניתין {{ירו"מ-ביאור|השוכח עיקר שבת.}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|גרס}} כהדא דתני דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-ביאור|שאינו יודע עיקר שבת.}} {{ירו"מ-הוסר|הא רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דתני}} כל השוכח עיקר שבת, הא אם אינו יודע כל עיקר פטור. מן מה דרב תני {{ירו"מ-הדגשה|כ}}מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דידן}} {{ירו"מ-ביאור|כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת,}} ופתר לה אי זהו {{ירו"מ-הדגשה|השוכח עיקר שבת}} שאינו יודע עיקר שבת {{ירו"מ-הדגשה|כגון}} קטן שנשבה בין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}}. הדא אמרה {{שוליים|ז_ד}}הוא הדא הוא הדא. {{ירו"מ-הדגשה|לרבי}}{{ירו"מ-הוסר| הא אמר ר}} יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} כל שאינו יודע עיקר שבת, הא {{ירו"מ-הוסר|אינו יודע}}{{ירו"מ-הדגשה|ידע}} ושכח חייב {{ירו"מ-הדגשה|על כל שבת ושבת}}. מן מה {{ירו"מ-הוסר|דמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הוסר|כלה}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא הילכתא {{ירו"מ-הדגשה|שנאמרו באמצע המשנה, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל שבת ושבת, זה בשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאלתי את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מה הוא? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת}} ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אינו חייב אלא אחת. הדא אמרה: היא הדא היא הדא. בעון קומי בריה דרבי {{ירו"מ-הוסר|יסא}}{{ירו"מ-הדגשה|יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} את מה שמעת מן אבוך.<br><br> <span id="דף_מ_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו עוזרים בירושלמי מסכת שבת, דף מ. הנה אנחנו נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ז הלכה א. אומרת המשנה '''כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר השבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב על אחת אחת'''. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. '''העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת'''. כן, כלומר אם הוא עושה אב ותולדה שלו, אז הוא יהיה חייב רק אחת אחת. שואלת הגמרא '''מהו כלל גדול?''' למה זה נקרא כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר לגבי שביעית, כן, כיוון ש'''השבת חלה על הכל''' ואילו '''שביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד'''. אומרת הגמרא '''תמן תנינן כלל גדול''' אמרו בשביעית, כן, גם בשביעית כתוב כלל גדול. אז מהו כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר במעשרות, כן, ש'''השביעית חלה בין על אוכלי אדם בין על אוכלי בהמה''', ואילו '''מעשרות אינן חלין אלא על אוכלי אדם בלבד'''. '''תני בר קפרא כלל גדול אמרו במעשרות'''. שואלת הגמרא שוב פעם, אז מה כלל גדול? למה נאמר במעשרות כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון שהוא גדול מהכלל שנאמר בפאה, ש'''המעשרות חלין בין על דבר שמכניסו לקיום ובין על דבר שאין מכניסו לקיום''', כלומר דבר שנשמר במחסנים כמו חיטה וכדומה, בין דבר שאינו מכניסו לקיום, כמו לדוגמה ירקות. ואילו '''פיאה אינה חלה אלא על דבר שמכניסו לקיום'''. '''ואית דבעי מימר מהו גדול''' - מכאן שיש למטה ממנו. כלומר שבאותו עניין יש גם כללים יותר פשוטים. אומרת הגמרא '''אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת'''. כלומר במשנה שלנו כתוב כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר השבת כן אינו חייב על אחת אחת וכולי. '''תניי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת'''. כלומר מעולם הוא לא ידע, תינוק שנשבה. אז אומרת הגמרא רבי אלעזר גרס כמתניתין, כלומר הוא גרס במשנה שלו כל השוכח עיקר שבת, ואילו רבי יוחנן גרס כהדא דתני דבית רבי, כלומר היה גורס כל שאינו יודע עיקר שבת. אז שואלת הגמרא, רבי אלעזר דתני כל השוכח עיקר שבת, משמע שאם הוא לא יודע בכלל יהיה פטור לגמרי. כלומר, אם אתה אומר שכל השוכח עיקר שבת - מה, הוא ידע ושכח, אז הוא חייב אחת על שבתות הרבה. אדם שלא ידע מעולם, כלומר תינוק שנשבה, יהיה פטור לגמרי. אומרת הגמרא, לא מן מה דרב תני מתניתין ופתר לה - רב שנה כן כמו המשנה שלנו, הוא שנה כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב על אחת אחת, והוא פתר לה. הוא הביא דוגמה, הוא אמר '''אי זהו שאינו יודע עיקר שבת קטן שנשבה בין העובדי כוכבים'''. אז רואים מכאן '''הדא אמרה אדם מרה אי ידע אי לא ידע'''. כלומר רואים שיש הבדל. שואלת הגמרא עכשיו הפוך, לרבי יוחנן דתני כל שאינו יודע עיקר שבת, כן, הוא שנה כמו רבי, כל שאינו יודע עיקר שבת אז הוא חייב אחת על הרבה שבתות. האם מכאן נוכל להסיק שאם הוא יודע ושכח יהיה חייב על כל שבת ושבת? אומרת הגמרא לא. מן מה שמואל אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא '''דא הילכתא כרבי אליעזר'''. כלומר, כל מה שנאמר באמצע המשנה שיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה שבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת - זה בשיטת רבי אליעזר. כדתנן אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר '''העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת''', מה הוא? אמר לי חייב על כל אחת ואחת. כן, זה רק לדעת רבי אליעזר. אבל לדעת רבנן, כלומר לדעת רבי עקיבא, '''אינו חייב אלא אחת'''. אז רואים מכאן '''הדא אמרה אדם מרה אי ידע אי לא ידע'''. כלומר, בין אם הוא ידע עיקר שבת ושכח ובין אם מעולם לא ידע עיקר שבת - לאותו דין, בכל מקרה הוא חייב רק אחת. כי כל החילוקים האלה שראינו זה רק בדעת רבי אליעזר, בדעת רבי עקיבא בכל מקרה חייב רק אחת. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מ עמוד א''' {{שוליים|ז_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ג|העושה מלאכות רבות ממין (עין) מלאכה אחת בשגגה, חייב חטאת אחת בלבד]]''' * '''מקור:''' "העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. גמ : מהו כלל גדול? אמר רבי יוסי ברבי בון: שהוא גדול מכלל שנאמר בשביעית, שהשבת חלה על הכל ושביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד. תמן תנינן: כל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ה, רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט המשנה "כלל גדול אמרו בשבת", וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ז הלכה ה וז, ובהלכות שבת פרק ז הלכה ט, שהשבת חלה על הכל ולכן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ל|בבלי שבת עה ב — המוחק אות גדולה אחת במקום שיש לכתוב שתיים חייב, אף שכותבה במקומה פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק שלישי#טז-ב-ד|בבלי כריתות טז ב — העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת (תולדות של אב אחד) בשבת אחת אינו חייב אלא חטאת אחת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#סח-א-א|בבלי שבת סח א — העושה מלאכות שבת רבות מעין מלאכה אחת (אב אחד) בשגגה בהעלם אחד, חייב חטאת אחת ולא חטאת על כ]] {{שוליים|ז_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ד|מי שיודע עיקר שבת ושכח ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת בפני עצמה]]''' * '''מקור:''' "הוא הדא הוא הדא. לרבי יוחנן (בר נפחא) דתני כל שאינו יודע עיקר שבת, הא ידע ושכח חייב על כל שבת ושבת. מן מה דאמר שמואל (בר אבא בר אבא) אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא כל הדא הילכתא שנאמרו באמצע המשנה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ו, רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ב, סמ"ג עשין ריג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר ~ רבי עקיבא: לר"א חייב על כל שבת ושבת (העלם שבת חלוק), לר"ע חייב רק חטאת אחת על כל השבתות כשההעלם אחד * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אליעזר שהעלם שבת חלוק וחייב על כל שבת ושבת, כפי שהכריע רבי יוחנן; הרמב"ם פסק כך בהלכות שגגות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-ב-א|בבלי כריתות ג ב — תינוק שנשבה לבין הגויים שלא ידע שעבודה זרה אסורה, וכן גדול שטעה וסבר שאיסור עבודה זרה הוא ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#סח-ב-א|בבלי שבת סח ב — תינוק שנשבה בין הנכרים או גר שנתגייר ביניהם ועבר עבירה - פטור מחטאת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מ עמוד ב<span class="yerum-runnum">86</span></div>{{ירו"מ-הוסר|מן דרבי יוסי }}אמר {{ירו"מ-הדגשה|להם}} כרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. אמר לון חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] לא אמר כן אלא {{ירו"מ-הדגשה|כרבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} סימון בר זבדא הוה פשט עם בריה דרבי יוסה {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ושמע מינה כהדא דרבי {{ירו"מ-הוסר|ליעזר}}{{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מטאלין {{ירו"מ-הדגשה|ושקולים}} מילייא {{ירו"מ-הדגשה|לא נוכל להכריעה מה דעת}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}. {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא ד ב|ויקרא ויקרא ד ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה}} {{ירו"מ-ביאור|ודרשינן}} ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה. ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ושגגת מלאכות ועשה}} הנה לחייב על כולהן אחת {{ירו"מ-הדגשה|בזדון מלאכות ושגגת שבת ועשה}} מהנה לחייב על התולדות. {{ירו"מ-הדגשה|מנין שהפסוק מדבר על איסורי שבת}} או{{ירו"מ-הדגשה|לי}} נימר {{ירו"מ-הדגשה|שבעבודת}} {{ירו"מ-הוסר|בעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|כוכבים}} {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} הכתוב מדבר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תני רבי זכאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]]{{ירו"מ-הוסר|יה}} קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_ה}}זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|כבר נדחו דבריו ד}}אמר ליה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת {{ירו"מ-ביאור|טעיתה}} אינו חייב אלא אחת. {{ירו"מ-הדגשה|אף ללא דחית}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה ד}}עד לא יתברינה {{ירו"מ-ביאור|רבי יוחנן בר נפחא}} בידיה יש כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה כפי שסבר}} רבי זכאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת ו}}אין כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת שחייב אחת על כולם}}. מן דתברה בידיה יש כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת כפי שסובר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|וחייב אחת על כולם ו}}אין כאן אחת {{ירו"מ-הוסר|והיכן}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה שיהיה חייב על כל אחת ואחת. ולמה לא יהיה כן}} בעובד כוכבים ומזלות? הרי אפשר להעמיד בעבודתה {{ירו"מ-הדגשה|המיוחדת לה}} בעבודת {{ירו"מ-הוסר|הגבוה}}{{ירו"מ-הדגשה|גבוה}} {{ירו"מ-ביאור|זיבוח קיטור וניסוח}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בהשתחויה {{ירו"מ-הדגשה|ועשה אחת}} בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|כגון חיבק גיפף נישק}} לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|ועשה הנה}} בעבודת {{ירו"מ-הוסר|הגבוה}}{{ירו"מ-הדגשה|גבוה}} {{ירו"מ-ביאור| זיבוח קיטו וניסוח,}} לחייב על כולהן אחת {{ירו"מ-הדגשה|ועשה מהנה}} בהשתחויה לחייב על מקצתה {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו על מקצת השתחויה חייב. אמר}} רבי בון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] בשם רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אפילו כן אי אפשר לאמר שהפסוק מדבר בעבודה זרה ד}}כתיב {{ירו"מ-הדגשה|ביה}} ([[ויקרא ד ג|ויקרא ויקרא ד ג]]) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר, {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שהפסוק מדבר ב}}מצוה שהמשיח מביא עליהן פר יצאת עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שאינו מביא עליה פר אלא שעירה. {{ירו"מ-הוסר|בלבד }}התיבון הרי חלבים ועריות הרי המשיח<br><br> <span id="דף_מא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''בעון קומי בריה דרבי''' - את מה שמעת מן אבוך? רבי יוסי, מה שמעת מאבא שלך? אז אמר להם כרבי יוחנן, כן, כמו שרבי אמר, שמעולם לא ידע, כלומר תינוק שנשבה. '''אמר לון חזקיה לא אמר כן''', הוא אומר לא, דווקא אמר כמו רבי אליעזר. '''אלא סימון בר זבדא הוה פשט עם בריה דרבי יוסה ושמע מינה כהדא דרבי''' - כלומר הוא שהוא מלמד אותו את הגרסה של רבי אליעזר. אומרת הגמרא '''מטאלין מילייא''' - כלומר שהם דברים שקולים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה אמר רבי יוסי, כך שלא נוכל להגיע להכרעה. אומרת הגמרא כתיב '''ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה'''. ודרשינן - כלומר את המילה ועשה מצרפים למילה הנה ולמילה מהנה ולמילה אחת, אז דורשים את כל אחד בנפרד. כן, '''ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת'''. כלומר, כל אחת מהעבירות שהוא עושה הוא חייב. באיזה מקרה מדובר? בזדון שבת בשגגת מלאכות. הוא יודע שיש שבת, רק הוא שכח, הוא לא ידע שהמלאכות אלה אסורות, אז הוא שגג על כל מלאכה, לכן הוא חייב על כל מלאכה. כן, '''הנה לחייב על כולן אחת'''. כלומר מקרה שהוא עשה הרבה עבירות הוא חייב רק אחת. באיזה מקרה? בזדון מלאכות ושגגת שבת. הוא לא ידע שיש שבת, הוא ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שיש שבת. במקרה כזה, למרות שהוא עשה הרבה מאוד מלאכות, הוא חייב רק אחת. '''ועשה מהנה לחייב על התולדות'''. כלומר מאותם, שזה משהו שיוצא מהאבות. שואלת הגמרא מנין שהפסוק מדבר בכלל איסורי שבת, אולי נאמר שמדובר בכלל '''או נימר הכתוב מדבר''' בעבודה זרה. '''תני רבי זכאי קומי רבי יוחנן זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת'''. כן, אז רואים מכאן שבעבודה זרה יש מציאות שהוא עושה הרבה עבירות וחייב על כל אחד ואחת. אז אומרת הגמרא לא, נדחו דבריו, '''אמר ליה רבי יוחנן בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת'''. כלומר אתה עברת שלוש נהרות, את הפרת והחידקל וכנראה את הירדן וטעית. '''אינו חייב אלא אחת'''. כלומר, אם הוא זבח, קיטר וניסך, חייב רק אחת. אומרת הגמרא, לא צריך את דחיית רבי יוחנן, גם בלי הדחיה אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה. למה? '''רבי יוחנן עד לא יתברינה בידיה''' - כלומר עד שרבי יוחנן לא דחה את זה בידיים שלו, אז יש כאן אחת רק, '''רבי זכאי אין כאן הנה'''. כלומר, רבי זכאי סבר שהוא יהיה חייב על כל אחת ואחת, אז זה רק הנה - ועשה הנה, אבל אין כאן הנה שהיא אחת שיהיה חייב אחת על כולם. כלומר, אין שום מקרה שבו הוא יעשה הרבה עבירות ויהיה חייב אחת. אבל אחרי, '''מן דתברה בידיה''', כלומר אחרי שרבי יוחנן דחה אותו, אז עכשיו הפוך. '''יש כאן הנה''', כלומר שהוא עושה הרבה עבירות והוא חייב אחת, הנה שהיא אחת, כמו שרבי יוחנן הסביר, והוא חייב על כולם אחת. '''רבי יוחנן אין כאן אחת'''. כלומר, אין מצב שהוא חייב על כל עבירה ועבירה. שואלת הגמרא ולמה לא יהיה כן בעבודה זרה? '''הרי אפשר להעמיד בעבודתה בעבודת בהשתחויה'''. כלומר, בעצם נוכל להעמיד כל חלק על סוג אחר של עבירות שקשורות לעבודה זרה. כן, כלומר בעבודתה, כגון חיבק, נישק וגיפף - אם זה דרך העבודה של העבודה הזרה הזאתי, אז חייב על כל אחת ואחת. וכלומר זה '''בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת'''. כלומר, הוא חיבק, גיפף, נישק בעבודה שלה. עכשיו '''בעבודת לחייב על כולן אחת''', כלומר שאמרנו שאם הוא עשה הרבה עבודות חייב רק אחת - זה בעבודת גבוה, כמו שאם הוא עבד את העבודה זרה בעבודת גבוה, כגון זבח, קיטר, ניסך, שבהם גם אם הוא עושה הרבה עבירות הוא חייב רק אחת. '''בהשתחויה לחייב על מקצתה''', כלומר שיש לנו עבירה מסוימת שיש לה תולדה כביכול, שחייב על מקצת, שאפילו על מקצת השתחויה חייבים. אמר רבי בון בר חייא בשם רבי שמואל בר רב יצחק, אפילו כן אי אפשר לומר שהפסוק מדבר בעבודה זרה. למה? שהרי כתיב '''אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר'''. כלומר מכאן שהפסוק מדבר על מצווה שהמשיח מביא עליהן פר. ועכשיו '''יצאת עבודת כוכבים''', הרי בעבודה זרה המשיח לא הביא פר, אלא הוא הביא שעירה. אז לכן אי אפשר להגיד שהפסוק הזה בכלל מדבר על עבודה זרה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מ עמוד ב''' {{שוליים|ז_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ה|העובד עבודה זרה בהעלם אחת בזיבוח קיטור וניסוך חייב חטאת אחת בלבד ולא על כל אחת ואחת]]''' * '''מקור:''' "זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת כבר נדחו דבריו דאמר ליה רבי יוחנן (בר נפחא) בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת (טעיתה) אינו חייב אלא אחת. אף ללא דחית רבי יוחנן (בר נפחא) אי אפשר להעמיד " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי זכאי~רבי יוחנן בר נפחא: זכאי סבר חייב על כל אחת ואחת מהזיבוח קיטור וניסוך; ר' יוחנן סבר אינו חייב אלא אחת * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בר נפחא שדחה את דברי רבי זכאי ("כבר נדחו דבריו"), וכן פסק הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ז ה"א) שהעובד עבודה זרה בהעלם אחת בכמה עבודות אינו חייב אלא חטאת אחת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-א-ד|בבלי כריתות ג א — המתעה שהיה מזיד בעבודה זרה עצמה אך שגג לחשוב שהעבודה שעבד בה אינה עבודתה - חייב חטאת ופטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-ב-ג|בבלי כריתות ג ב — הכורע ומשתחוה לעבודה זרה בהקשת ידיו בלבד ללא כפיפת קומה - אינו חייב, שאין בכך מעשה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד א<span class="yerum-runnum">87</span></div>מביא עליהן פר {{ירו"מ-הדגשה|ואולי כל הפסוק נאמר על חלבים ועריות}} {{ירו"מ-ביאור|ומצאנו בחלב שחייב כמה על אכילה אחת, דתמחויים מחלקים. ובעריות הבא על חמש עריות בהעלם אחד, חייב חמש חטאות דגופים מחלקים.}} לא אתינן מתני אלא דברים שיש להן תולדות {{ירו"מ-הדגשה|כדי לקיים מהנה}}. חלבים {{ירו"מ-הדגשה|ועריות}} אין להן תולדות {{ירו"מ-הדגשה|ואם תאמר, והרי מערה שזה תולדה ב}}עריות — {{ירו"מ-הדגשה|הא קימא לן דבכל העריות}} עשה בהן {{ירו"מ-הדגשה|הכתוב}} את המערה כגומר. {{ירו"מ-הדגשה|מנין לחייב על כל שבת ושבת}} חברייא אמרין {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} ([[ויקרא כג ג|ויקרא אמור כג ג]]) שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: כתיב ([[שמות לה ב|שמות ויקהל לה ב]]) כל העושה בו מלאכה יומת. {{ירו"מ-הוסר|לא }}העושה בו {{ירו"מ-הדגשה|מלאכה שלמה אפילו חציה בלילה וחציה בבקר ולא העושה בו חצי שיעור}} ובחבירו {{ירו"מ-הדגשה|חצי שיעור האם כשם}}{{ירו"מ-הוסר| את אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אין השבתות מצטרפות {{ירו"מ-הדגשה|הוא הדין שהם}} חולקות {{ירו"מ-הדגשה|ואם עשה מלאכה בשתי שבתות בהעלם אחד יהיה חייב שתים}}? אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: כשם שאינן מצטרפות כך אי{{ירו"מ-הדגשה|נ}}ן חולקות {{ירו"מ-ביאור|כמו באכילה. שאם אכל חצי זית בכדי אכילת פרס וחצי זית בכדי אכילת פרס אחר, אינם מצטרפים. ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס זה, וכזית בכדי אכילת פרס זה, חייב אחת.}} גדול שנשבה בין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות ואינו יודע מתי שבת}}. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] ושמואל {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} חד אמר {{שוליים|ז_ו}}מונה ששה ועושה שבת וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה. רבי יצחק בר אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב נחמן בר יעקב[[ביאור:עץ מסורת#רב נחמן|°]]: מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, ג' ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נשבה בכל אחד מימי השבוע חוץ מיום שלישי בתוך מחזור אחד, יצא שיעשה פעם אחת שבת בזמנה. אבל}} אין אישתבאי בתלתא הוא עבד בשובתא {{ירו"מ-הדגשה|תמיד שהרי לא יצא שעשה שבת בזמנה בכל המחזור אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|היא}} חייליה לתרין {{ירו"מ-הוסר|מחזירין}}{{ירו"מ-הדגשה|מחזורין}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}הוא עבד שובתא {{ירו"מ-הדגשה|בזמנה}} ואין {{ירו"מ-הוסר|לא }}לתמוה {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} {{ירו"מ-הוסר|ויחוש}}{{ירו"מ-הדגשה|יחוש}} לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם {{ירו"מ-הדגשה|ואינו יודע מי קידש דאמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] איתפלגון רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר חושש לכל הנשים {{ירו"מ-הדגשה|שמא קרובות אשתו הן}}. ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר אינו חושש לכל הנשים {{ירו"מ-הדגשה|דרוב נשים אינם קרובות ד}}תמן יש לו תקנה, {{ירו"מ-הדגשה|ש}}יכול הוא לישא גיורת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}יכול הוא לישא משוחררת. הכא, מה אית לן {{ירו"מ-הדגשה|לעשות}}. תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש. תמן תנינן: אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שאלתי את [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה<br><br> <span id="דף_מא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים דף ממסכת שבת, דף מ"א. אומרת הגמרא: "אי תבון הרי חלבים ואריות הרי משיח מביא עליהם פר". כלומר אנחנו אמרנו שהפסוק שכתוב "ועשה מאחת מהנה" הוא מדבר על שבת, כן? וניסינו להגיד אולי הוא מדבר על עבודה זרה כמו שאמר רבי זכאי. אז הגמרא דחתה את זה כי אמרה שאי אפשר להעמיד את זה כמו שרבי זכאי אומר, כי הפסוק, כן, מדבר שם, הכתוב מדבר שם שהכהן המשיח יחטא על משמעתם והביא פר. בעצם הפסוק מדבר על איזה חטא שמשיח מביא עליו פר ועבודה זרה משיח לא מביא פר, אלא שעירה. אז הגמרא ממשיכה לשאול, אז אולי זה חלבים ואריות? כי הרי משיח עליהם מביא פר. כן. משיח על חלבים ואריות מביא פר, אז אולי כזה פסוק נאמר על חלבים ואריות? עכשיו, וגם מצאנו שבחלב יש מציאות שיהיה חייב כמה חטאות, כן? כי הרי תמחוים מחלקים. אם הוא אכל חלב מבושל וחלב צלוי וחלב, יהיה חייב על כל אחד ואחד מהם. וגם באריות מצאנו שמי שבעל חמש אריות, בעלם אחד, אז הוא חייב חמש חטאות כי איגופים מחלקים. אז אומרת הגמרא: '''לא אתינן מתני אלא דברים שיש להן תולדות''', כן, הרי אמרנו שבפסוק הזה גם נאמר מהנה ואמרנו מהנה זה תולדות. אז אני לא יכול לשייך את הפסוק הזה לדבר שאין לו תולדות, כן, ולאריות אין תולדות. אמרה הגמרא מי אמר לחלבים ואריות אין תולדות? ואומרת מי אמר אולי מארה זה תולדה של אריות, כן, אמרה הגמרא אי אפשר להגיד את זה, כי קיימא לן בכל האריות '''עשה בהן את המערה כגומר''', כן. כלומר יש גזירת הכתוב שאין חילוק בין מארה לגומר. מכל האריות, כן, מארה זה כמו גומר, לכן בעצם אין פה עניין של תולדה ואב. שואלת הגמרא: מנין לחייב על כל שבת ושבת? '''חברייא אמרין שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת'''. כן, שבת אי ביחיד וחייב על כל שבת ושבת. אמר רבי אילא: '''כתיב כל העושה בו מלאכה יומת'''. מה לומדים מכאן? העושה בו מלאכה שלמה. כלומר אם אדם עושה מלאכה שלמה בשבת, אפילו אם הוא עושה חצי בלילה וחצי בבוקר, כן, אז זה מצטרף וזה נחשב מלאכה אחת והוא עובר איסור, אבל לא עושה בו חצי שיעור וחברו חצי שיעור. כן, כלומר אם הוא עושה חצי שיעור בשבת אחת וחצי שיעור בשבת שנייה, זה לא מצטרף כי הדין אמר בו, כל העושה בו מלאכה. שואלת הגמרא אם כשם שאין השבתות מצטרפות, אז הוא הדין שהן חולקות, כן, כלומר אם הוא נניח יעשה מלאכה בשתי שבתות בעלם אחד, כן, יעשה שיעור, יעשה שיעור בשבת אחת ושיעור בשבת שנייה, אבל הכל יהיה בעלם אחד. האם הוא יהיה חייב שתיים? אמר רבי יוסי ברבי בון: '''כשם שאינן מצטרפות כך אין חולקות'''. כלומר כמו שבאכילה, אם הוא אוכל חצי זית ברדי אכילת פרס וחצי זית באכילת פרס, אז הן לא מצטרפות. ומצד שני אם הוא אכל כזית ברדי אכילת פרס וכזית ברדי אכילת פרס אחר, אז הכל בעלם אחד, הוא חייב אחת. אז גם כאן, אם הוא עושה מלאכה אחת בשתי שבתות בעלם אחד, יהיה חייב רק אחת. אומרת הגמרא: '''גדול שנשבה בין העובדי כוכבים''', כלומר בית אדם או מבוגר שהוא נמצא במדבר והוא לא יודע מתי שבת. אז רב ושמואל, חד אמר: '''מונה ששה ועושה שבת''', כן. כלומר קודם כל מונה שישה ימים שמתייחס אליהם כמו חול ואז לאחר מכן עושה יום שביעי שבת. והאחר אמר: '''עושה שבת ומונה ששה''', כן. כלומר הוא קודם כל היום שבו הוא נמצא, אליו הוא מתייחס בתור שבת ואחרי זה שישה. רבי יצחק מדמים את זה לאדם הראשון, שמיד שהוא נברא היה שבת, כן, הוא נברא בשישי ומאז נכנס השבת. רבי יצחק בר אלעזר אמר בשם רב נחמן בר יעקב: '''מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, ג' ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת''', כן, בעצם הוא עושה איזה סדרה, רצף כזה. כלומר, בהתחלה מונה שישה ויום אחד מתייחס אליו כמו שבת, לאחר מכן חמישה ויום חמישי כמו שבת וכולי. וככה בעצם ייווצר לו מצב שוודאי בתוך המחזור הזה יהיה פעם אחת לפחות שהוא צדק, שהוא עשה שבת בשבת. אמר רבי מנא, אם נבדוק את זה אנחנו נגלה שאם הוא נשבע בכל אחד מימי השבוע חוץ מיום שלישי, כן, אז בתוך מחזור אחד באמת יצא שהוא יעשה פעם אחת שבת בזמנה. אבל אם הוא נשבע ביום שלישי, אז אין שום יום אחד שהוא ישבות בשבת. הוא תמיד בכל המחזור הזה יעשה עבודה בשבתות. כן, אפשר לבדוק את זה. אמר רב חייליה לתרין הוא עבד שובתא, כלומר, באמת במחזור אחד אמנם זה לא יהיה, אבל במחזור הבא זה כן יקרה. זאת אומרת אם הוא יעשה את זה, כן, שש שבת, חמש שבת, ארבע שבת, שלוש שבת וכולי, אז במחזור הראשון, אמנם ביום השלישי, כן, כלומר אם הוא נשבע ביום שלישי אז לא יצא לו מצב שהוא ישבות בשבת, אבל במחזור הבא, כן, עוד פעם נעשה את זה, כן. אז במחזור הבא כן יצא שהוא ישבות בשבת. אז אמרה הגמרא, ולמה לא יחוש לכל הימים, כן? כמו שמצאנו שאם אדם קידש אישה בעולם הוא לא יודע מי קידש, אז הדין שם שרבי יעקב בר אחא, איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר '''חושש לכל הנשים''', כי כל אישה אולי קרובתו. אז הוא לא יכול להתחתן עם אף אחת. וריש לקיש אמר '''אינו חושש לכל הנשים''', למה, כי הוא אומר שרוב הנשים לא קרובות. אז לכן רוב הנשים, כיוון שמותרות לו, אז הכל מותר לו. אז באמת למה בעצם לחשוש לכל הימים כמו שאומר רבי יוחנן, ואז כל הזמן להתנהג כמו שבת? אז באמת הגמרא אומרת: '''תמן יש לו תקנה'''. כלומר, אם אדם קידש אישה ולא יודע את מי הוא קידש, יש תקנה, הרי '''יכול הוא לישא גיורת''', כן, גיורת וודאי שהיא מותרת לו, כן, אם כן הוא כהן כמובן, או '''לישא משוחררת'''. אבל '''הכא מה אית לן''' לעשות? כלומר כאן, כשהוא נמצא ואין לו מושג מתי שבת, אז אין שום תקנה, לכן, אה, הקלו עליו. ואומרת הגמרא: '''תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש'''. באמת בבבל אמרו שהוא חושש לכל הימים כמו שאמרנו, אותו דין כמו שלגבי הנשים. אם הוא קידש אישה הוא חושש לכל הנשים, אז גם שם הוא חושש לכל הימים, ובעצם בכל יום מה שמותר לעשות זה רק כדי אוכל נפש. בעצם הוא כן מקדש יום אחד, כלומר סופר שישה ומקדש יום אחד, אבל גם בשישה אלה הוא לא עושה הכל אלא רק כדי כיון נפש. גם בשבת, בכל יום הוא עושה כדי כיון נפש, אבל פשוט עושה קידוש ביום אחד. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מא עמוד א''' {{שוליים|ז_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ו|מי שנשבה למקום שאינו יודע בו מתי שבת, מונה שישה ימים ועושה שבת ביום השביעי]]''' * '''מקור:''' "מונה ששה ועושה שבת וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה. רבי יצחק בר אלעזר אמר בשם רב נחמן בר יעקב: מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, ג ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת. אמר רבי מנא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שדמ סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פלוני (סתם קמא) ~ אחרינא: לפי הראשון מונה שישה ימים ואז עושה שבת, ולפי האחר עושה שבת מיד ואחר כך מונה שישה * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא קמא ("מונה ששה ועושה שבת") כדעת רבי יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שמד סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#סט-ב-ג|בבלי שבת סט ב — ההולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה שישה ימים מיום שנזכר וביום השביעי משמר כשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#סט-ב-ד|בבלי שבת סט ב — מי שאבד ספירת הימים במדבר ואינו יודע איזה יום הוא שבת, מונה שישה ימים ועושה בהם מלאכה לפרנ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מא עמוד ב<span class="yerum-runnum">88</span></div>מעין מלאכה אחת {{ירו"מ-ביאור|תולדות}} ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או {{ירו"מ-הדגשה|אחת}} על כל אחת ואחת? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת, מקל וחומר: ומה אם הנידה שאין בה תוצאות {{ירו"מ-ביאור|אבות}} הרבה וחטאות הרבה — חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת? אמרתי לו: לא. אם אמרת בנידה, שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנידה והנידה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת? אמר לי: הבא על הקטנות יוכיח, שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו: לא. אם {{ירו"מ-הוסר|אמרתי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרת}} בבא על הקטנות שאף על פי שאין בהן עכשיו, יש בהן לאחר זמן, תאמר בשבת שאין בה אלא אחד, לא עכשיו ולא אחר זמן? אמר לי: הבא על הבהמה יוכיח. אמרתי לו: הבהמה כשבת {{ירו"מ-הוסר|ר זעירא בשם ר חסדא ר אילא בשם ר שמעון בן לקיש תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגות מלאכות }}{{ירו"מ-הוסר|שאלו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאולי}} {{ירו"מ-הדגשה|גם}} {{ירו"מ-הוסר|בדה}}{{ירו"מ-הדגשה|בה}}{{ירו"מ-הוסר| תנינן מלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|הרבה}}{{ירו"מ-הדגשה|יהיה}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב אחת}} על {{ירו"מ-הוסר|השבתות הוא מתחייב רבא בשם רב חסדא אמר בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו בדה תנינן שבתות }}הרבה {{ירו"מ-הוסר|לא על המלאכות מתחייב הא ר זעירא בשם רב חסדא אמר רבי אילא ור שמעון בן לקיש תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגת }}{{ירו"מ-הוסר|מלאכות}}{{ירו"מ-הדגשה|ביאות}}{{ירו"מ-הוסר| שאלו הודי ליה והוא לא הודי מן}} מה {{ירו"מ-הוסר|דמר ר }}{{ירו"מ-הוסר|שמואל}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ומה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ענה לו}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר אבהו}} בשם רבי חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הוסר|יוסי}}{{ירו"מ-הדגשה|ורבי}} {{ירו"מ-הדגשה|אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגות מלאכות שאלו עשה כמה תולדות של אותו אב, האם יהיה חייב על}}{{ירו"מ-הוסר| ר חנינא}} כל {{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת, או כיוון שהן מאב אחד}}{{ירו"מ-הוסר| הדא הלכתא כרבי ליעזר ברם כרבנן}} אינו חייב אלא אחת.<br><br> <span id="דף_מב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא: '''תמן תנינן אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או על כל אחת ואחת'''. '''אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר''', כן? '''ומה אם הנידה שאין בה תוצאות הרבה''', כלומר אין בה הרבה אבות אלא רק אב אחד, כן, '''וחטאות הרבה''', יש לך רק חטאת אחת, אין הרבה חטאות. '''חייב על כל אחת ואחת. שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה''', יש בה גם אבות וגם הרבה חיוב חטאות, '''אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת'''? '''אמרתי לו לא. אם אמרת בנידה שיש בה שתי אזהרות''', כן, '''שהוא מוזהר על הנידה והנידה מוזהרת עליו''', כלומר יש פה אזהרה משני הצדדים. '''תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת''', הרי רק הוא מצווה על השבת, השבת עצמה אין בה שום ציווי כלפי האדם. '''אמר לי הבא על הקטנות יוכיח''', שהרי אין בה אלא אזהרה אחת, כי הרי הקטנה לא מוזהרת עליו, אבל בכל זאת '''חייב על כל אחת ואחת'''. '''אמרתי לו לא, אם אמרת בבא על הקטנות שאף על פי שאין בהן עכשיו יש בהן לאחר זמן''' שהן יגדלו. '''תאמר בשבת שאין בה אלא אחד, לא עכשיו ולא אחר זמן'''. '''אמר לי הבא על הבהמה יוכיח''', אכן מי שבועל בהמה, הרי הבהמה לא מוזהרת עליו ולא מחויבת, והיא גם לעולם לא תהיה מחויבת, אבל בכל זאת האדם חייב על כל ביאה וביאה. '''אמרתי לו הבהמה כשבת''', כלומר אותו דין, לכאורה אותה שאלה שעל מה ששאלתי לגבי שבת, כן, האם חייב עליה אחת על הרבה ביאות, כן, כמו ששאלתי גם בשבת האם חייב על הרבה מלאכות, האם חייב אחת או על כל אחת ואחת. עכשיו הגמרא דנה מה בדיוק שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר ומה רבי אליעזר ענה לו. אמר רבי זעירא בשם רבי חסדא ורבי אילא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש, בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלנו. הוא שאל לו לגבי שבת אחת, כן, שהוא ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות, והשאלה אם הוא עשה כמה תולדות של אותו אב, האם הוא חייב על כל אחת ואחת או כיוון שזה מאב אחד '''אינו חייב אלא אחת''', כן? שואלת הגמרא, ובצדק יודעים שרבי אליעזר סבר השאלה - דעה שלו שהוא מחייב בתולדה במקום האב, כלומר גם תולדות חייב. ואומרת הגמ... </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד א<span class="yerum-runnum">89</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|בדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכן}} {{ירו"מ-הוסר|הדא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן עשה מלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|אמרה}}{{ירו"מ-הדגשה|הרבה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל על המלאכות}} {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל אם}} {{ירו"מ-הוסר|הודי}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|מתחייב על השבתות}} {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} {{ירו"מ-הדגשה|הזכיר שבתות}}{{ירו"מ-הוסר| הווי ר}} {{ירו"מ-ביאור|עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה.}} <br> רבא[[ביאור:עץ מסורת#רבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו {{ירו"מ-הדגשה|האם הימים מחלקים או לא. בדה}} {{ירו"מ-ביאור|לכן}} {{ירו"מ-הדגשה|תנינן בשבתות הרבה אם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאל על השבתות ולא שאל אם הוא מתחייב על המלאכות למה הזכיר מלאכות}} {{ירו"מ-ביאור|עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה.}} <br>{{ירו"מ-הדגשה|הא דאמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אילא}} {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגות מלאכות שאלו}} {{ירו"מ-ביאור|עשה כמה תולדות של אותו אב. האם יהיה חייב על כל אחת ואחת. או כיוון שהן מאב אחד, אינו חייב אלא אחת}} הודי ליה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} או לא הודי ליה? אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] קומי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתא אמרה דלא הודי ליה, דתני: יודע אני שהיא שבת ויודע אני שהיא מלאכה, אבל איני יודע אם {{ירו"מ-הוסר|מלאכה היא זו ש }}חייבין עליה כרת. אם מענין אבות מלאכות עשה — חייב על כל מלאכה ומלאכה. אם מענין מלאכה אחת עשה — חייב על כל העלם והעלם, מפני שהן העלימות הרבה. אבל אם היה העלם אחד — אינו חייב אלא אחת. מן מה דלא {{ירו"מ-הדגשה|מציא}} מתייב {{ירו"מ-ביאור|להעמיד}} לה {{ירו"מ-הדגשה|אלא כרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|משמע של}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|על תולדות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת}} הדא אמרה: דלא הודי ליה.<br>הא {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו}} {{ירו"מ-ביאור|האם הימים מחלקים או לא.}} {{ירו"מ-הדגשה|הודי ליה או לא הודי ליה מן מה דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אבהו בשם}} רבי יוסי ברבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|כל הדא הילכתא שנאמרו באמצע המשנה שהיודע עיקר שבת}} {{ירו"מ-ביאור|ושכח}} {{ירו"מ-הדגשה|ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת זה בשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ברם כרבנן}} {{ירו"מ-ביאור|לרבי עקיבא בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת הדא אמרה: דלא הודי ליה}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|איתמר אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רבי אילא {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הוסר|תריהון אמרין }}בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו. הא בשגגת שבת ובזדון מלאכות אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|יודי}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} לרבי {{ירו"מ-הוסר|עקיבה}}{{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו חייב אלא אחת אם היה מודה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|בשגגת שבת ובזדון מלאכות}} שאינו חייב אלא אחת ויתיביניה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} הרי {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|שגג}} בשבת {{ירו"מ-הוסר|ושוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|והזיד}} במלאכות, הרי יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי שאינו חייב אלא אחת. מן מה דלא מותיב לה הדא אמרה: היא הדא היא הדא.<br>{{ירו"מ-הוסר|הא}}{{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. {{ירו"מ-הוסר|הדא}}{{ירו"מ-הדגשה|הא}} בזדון שבת ובשגגת מלאכות אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר{{ירו"מ-הוסר|עקיבה}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|יודי}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} לרבי {{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו חייב אלא אחת}}.<br><br> <span id="דף_מב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בדף הקודם אמרנו שרבי עקיבא שאל את רבי אליעזר, והגמרא דנה בדיוק מה הוא שאל אותו. ואמר רבי זירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, שבזדון שבת ובשגגת מלאכות הוא שאל אותו. כלומר, אם אדם עשה כמה תולדות של אותו אב בשבת אחת, האם הוא חייב על כל אחת ואחת? או כיוון שזה מאב אחד אינו חייב אלא אחת. אנחנו יודעים את הדעה של רבי אליעזר, שהוא סובר שרבי אליעזר מחייב בתולדה במקומו, אז זאת אומרת שאין הבדל, גם אם עשה כמה תולדות חייב. ורבי עקיבא שאל אותו על זה. לכן השאלה של רבי עקיבא הייתה, עשה מלאכות הרבה, האם חייב אחת או כמה חטאות. שואלת הגמרא, אם רבי עקיבא שאל רק על המלאכות, כלומר עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבת אחת, והוא לא שאל בכלל אם הוא מתחייב על השבתות, אז למה בכלל הוא הזכיר שבתות? הרי בהמשך הוא אמר לו, עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. הוא לא אומר עשה מלאכות הרבה בשבת אחת. אז אם כל העניין הוא כמו שהסברנו שבעצם רבי עקיבא שאל האם אדם שעשה תולדות של אותו אב חייב על כל אחת ואחת או שהוא חייב רק אחת, אז למה הוא הזכיר שבתות ברבים? אז צריך להגיד עושה מלאכות הרבה בשבת אחת. זה הסברא של רבי זירא והדחייה שלה. רבא אמר בשם רב חסדא, '''בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו'''. כלומר בדיוק הפוך. הוא שאל בשגגת שבת, בזדון מלאכות. כלומר הוא לא ידע שזה שבת, והוא ידע שעשה מלאכות אסורות, אבל הוא לא ידע שזה שבת. הוא עשה מלאכות בהרבה שבתות, והשאלה אם הימים מחלקים או לא. כלומר, אם הימים שבין השבתות מחלקים או לא. זה היה בעלם אחד. לכן בעצם תנינן שבתות הרבה. לכן רבי עקיבא, כשהוא שאל, אמר לו עשה בשבתות הרבה, כי מדובר שבעצם אדם ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת, והוא עשה מלאכות בכמה שבתות. אז האם הוא חייב על כל שבת ושבת כי הימים שבין השבתות מחלקים, או שלא? כיוון שהכל היה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. גם את זה הגמרא דוחה, ואומרת, אם רבי עקיבא שאל על שבתות והוא לא שאל האם מתחייב על המלאכות, כלומר אם הוא מתחייב על הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת, אז למה הוא הזכיר מלאכות? הרי השאלה שלו הייתה עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. פה לפי רבא מתייחסים בעצם לעניין של השבתות, לזה שהוא אמר ברבים שבתות, והשאלה אם ימי החול מחלקים או לא, אבל הוא בכלל לא מזכיר את העניין של המלאכות. אז למה הוא הזכיר מלאכות? וצריך להגיד עושה מלאכה בשבתות הרבה ודי. למה הוא אמר מלאכות הרבה בשבתות הרבה? אז גם זה נשאר בשאלה. הגמרא אחרי זה תמשיך ותתעסק עם זה. אומרת הגמרא, אמר רבי זירא בשם רב חסדא ורבי אילא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש בזדון שבת ובשגגת מלאכות. כבר כך אמרנו. אנחנו לוקחים כל אחת מהשיטות. אמרנו שיטה ראשונה של רבי זירא בשם רב חסדא ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, שהוא סובר שהשאלה הייתה בזדון שבת. כלומר הוא ידע שזה שבת, ובשגגת מלאכות, כלומר שהוא עשה כמה תולדות, והשאלה אם הוא חייב רק אחת או שהוא חייב על כל אחת ואחת. שואלת הגמרא, '''הודי ליה רבי עקיבא או לא הודי ליה'''? כלומר, האם רבי עקיבא בסופו של דבר הודה לרבי אליעזר או לא הודה לו? אמר רבי זעירא קומי רבי יסא, '''מתניתא אמרה דלא הודי ליה'''. אפשר לראות בוודאות שרבי עקיבא לא חזר בו, הוא לא הודה לרבי אליעזר. דתני: '''יודע אני שהיא שבת''' - כלומר אם אדם אומר אני יודע שזה שבת, '''ויודע אני שהיא מלאכה''', אני יודע שזאת מלאכה אסורה, '''אבל איני יודע אם חייבין עליה כרת'''. הוא רק לא יודע האם יש על המלאכה הזאת כרת או לא. הוא מזיד בשבת, הוא מזיד במלאכה, אבל רק הוא לא יודע מה העונש. '''אם מענין אבות מלאכות עשה - חייב על כל מלאכה ומלאכה'''. כלומר, אם הוא עשה אבות, אז הוא חייב על כל מלאכה ומלאכה. '''אבל אם מענין מלאכה אחת עשה''', כלומר עשה תולדות שלה, '''חייב על כל העלם והעלם, מפני שהן העלימות הרבה'''. '''אבל אם היה העלם אחד - אינו חייב אלא אחת'''. ושם הגמרא לא מצליחה להעמיד את זה אלא כרבי עקיבא. כלומר, זה שהגמרא לא מצליחה להעמיד את המשנה הזאת אלא כרבי עקיבא, משמע שרבי עקיבא על התולדות הרבה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. אם כן, רואים מכאן שרבי עקיבא בעצם לא חזר בו, הוא לא הודה לרבי אליעזר. עכשיו הגמרא לוקחת את הדעה השנייה, את הדעה של רבא בשם רב חסדא, שהוא סובר שהשאלה הייתה בשגגת שבת ובזדון מלאכות. כלומר, בעצם הוא ידע שהמלאכות האלה אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת, והשאלה שלו האם ימי החול מחלקים או לא. הוא עשה מלאכה בהרבה שבתות, והשאלה אם מחלקים או לא. גם פה שואלת הגמרא אם רבי עקיבא הודה לרבי אליעזר או לא. ואומרת הגמרא - אם רבי עקיבא מודה שימי החול מחלקים אז יהיה חייב על כל שבת ושבת, או שהוא לא מודה. ואומרת הגמרא, מן מה דאמר רבי ישמעאל ורבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא, כל ההלכות שנאמרו במשנה, כגון היה עיקר שבת אחד ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, זה בשיטת רבי אליעזר. אבל רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת. אז אנחנו רואים שלפי רבי עקיבא אם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב רק אחת, אז כנראה שהוא לא הודה לרבי אליעזר. עכשיו הגמרא חוזרת ודנה על כל אחד מהדברים שאמרנו. איתמר, אמר רבי זירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו. כלומר שאל אותו לגבי זדון שבת - הוא ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות. והשאלה שלו האם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אם חייב אחת או על כל אחת ואחת. אומרת הגמרא, האם יכולים מפה להסיק שבשגגת שבת ובזדון מלאכות, כלומר מצב הפוך, כמו שבעצם הוא ידע שהמלאכות אסורות, רק הוא לא ידע שזה שבת ועשה מלאכות בשבתות הרבה, אז גם רבי אליעזר מודה לרבי עקיבא שאינו חייב אלא אחת? אומרת הגמרא, אם היה רבי אליעזר מודה בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאינו חייב אלא אחת, אז רבי עקיבא היה יכול לענות לו - יכול היה להגיד לו, אתה הרי לומד מקל וחומר מנידה, ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה וכולי. הנה שבת עצמה, שגג בשבת והזיד במלאכות, '''הרי יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי שאינו חייב אלא אחת'''. אז בעצם זה היה יכול לחזק את הקל וחומר של רבי אליעזר, ומזה שרבי עקיבא לא אמר לו את זה, '''מן מה דלא מותיב לה הדא אמרה: היא הדא היא הדא'''. אז חייבים להגיד שרבי אליעזר גם לגבי שגגת שבת בזדון מלאכות, גם בזה הוא סובר שחייב על כל שבת ושבת. לוקחים את הדברים של רבי אבא, את הדעה השנייה, וגם כאן בדיוק באותה צורה. איתמר, רבי אבא אמר בשם רב חסדא בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. כלומר הוא שאל אותו האם אדם שידע שהמלאכות אסורות רק הוא לא ידע שזה שבת ועשה מלאכות בשבתות הרבה, האם הוא חייב על כל שבת ושבת - כלומר אם הימים מחלקים או לא. </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מב עמוד ב<span class="yerum-runnum">90</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אם היה מודה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאינו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אלא}}{{ירו"מ-הוסר| על כל}} אחת {{ירו"מ-הוסר|ואחת }}ויתיביניה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} הרי {{ירו"מ-הוסר|שוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|בזדון}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|ובשגגת}} {{ירו"מ-הוסר|במלאכות}}{{ירו"מ-הדגשה|מלאכות}} הרי {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה ואת מודי לי {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאינו}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|אלא}}{{ירו"מ-הוסר| על כל}} אחת. {{ירו"מ-הוסר|ואחת }}מן מה דלא מותיב {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|לה}} הדא אמרה: היא הדא היא הדא.<br>{{ירו"מ-הוסר|הא}}{{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו ולא משום שגגת שבת את תופסו {{ירו"מ-הדגשה|שהרי הזיד במלאכות ואין כאן אלא שגגה אחת ולמה ל}}רבי {{ירו"מ-הדגשה|אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב על כל שבת ושבת אמר}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] בשם רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: שתים שאלו מזיד בשבת ושוגג במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|מהו}} שיהא חייב על כל אחת ואחת. שוגג בשבת ומזיד במלאכות, מהו לעשות את התולדות כעיקר.<br>אמר רבי יעקב בר דסיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר דסיי|°]]: ותניי דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי כן {{ירו"מ-הדגשה|שני שאלות שאל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|והכי שאלו}} העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת? מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת — הדא היא מזיד בשבת ושוגג במלאכות. שבתות הרבה מעין מלאכה אחת — הדא היא שוגג בשבת ומזיד במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|ובשניהם ענה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת}}.<br>הא רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: ורבי אילא {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: תריהון אמרין בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו {{ירו"מ-הדגשה|ורבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ענה שחייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת והרי הזיד בשבת}} ויש אדם מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|חטאת}} על הזדון {{ירו"מ-הדגשה|ולמה מתחייב על השבתות}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} נותן שגגת מלאכות על זדון שבת {{ירו"מ-הדגשה|ואינו מתחיב על השבתות אלא רק על המלאכות אלא שהשבתות מחלקות}}.<br>ודכוותה שוגג בשבת ומזיד במלאכה {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן של}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב על כל מלאכה ומלאכה, ועל כל שבת ושבת אינו חייב על זדון המלאכה אלא}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} נותן שגגת שבת על זדון מלאכות {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|דכמו ששבתות מחלקות גם מלאכות מחלקות וחייב}} על כל אחת ואחת.<br>ולית ליה לרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מאחת לחייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי הוא למד דין זה בקל וחומר מנידה}}. אשכח תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: גדול שנשבה לבין העובדי כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} {{ירו"מ-ביאור|ונשכח ממנו עיקר שבת}} חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|ואת זה למד מאחת, שאי אפשר היה ללמוד דין זה מנידה, שהרי שם הוא יודע עיקר נידה}}.<br>{{ירו"מ-הדגשה|תנן: היודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל מלאכה ומלאכה}}.<br><br> <span id="דף_מג_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא שוב פעם, האם אפשר להסיק מכאן שבזדון שבת ובשגגת מלאכות, אז גם רבי אליעזר מודה לרבי עקיבא שהוא לא חייב אלא אחת? ואומרת הגמרא שגם פה אי אפשר להגיד את זה, כי אם היה מודה רבי אליעזר בזדון שבת ובשגגת מלאכות שהוא לא חייב אלא אחת, אז רבי עקיבא שוב פעם היה יכול לענות לו - אתה הרי רוצה ללמוד מנידה, אתה אומר לי קל וחומר מנידה, '''ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל ביאה וביאה''', שבת '''יש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ואת מודי לי חייב אחת'''. עכשיו מזה שאנחנו רואים שרבי עקיבא לא שאל אותו את זה, '''מן מה דלא מותיב הדא אמרה: היא הדא היא הדא'''. רואים מכאן שרבי אליעזר, בין אם שבתות מחלקות ובין אם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, גם זה מחלק וחייב על כל מלאכה ומלאכה, גם על התולדות. איתמר. חוזרת הגמרא עוד פעם על אותו דבר, מכיוונים אחרים. רבי אבא בשם רב חסדא אמר שהוא שאל בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו. כלומר רבי עקיבא שאל בשגגת שבת - הוא לא ידע ששבת, אבל הוא ידע שהמלאכות אסורות. שואלת הגמרא, '''ולא משום שגגת שבת את תופסו'''? הרי במלאכות הוא הזיד, אז בעצם יש פה רק סגירה אחת, של השבת. אז למה לרבי אליעזר חייב על כל שבת ושבת? אמר רבי חזקיה בשם רבי אבא: '''שתים שאלו'''. בעצם יש פה שתי שאלות. '''מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''- מה הדין שיהא חייב על כל אחת ואחת. '''שוגג בשבת ומזיד במלאכות''' - '''מהו לעשות את התולדות כעיקר'''. אז יש פה שתי שאלות. אמר רבי יעקב בר דסיי, ותניי דבית רבי כן, שתי שאלות של רבי עקיבא לרבי אליעזר. '''העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? עכשיו, '''מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - הדא היא מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''. וזה '''שבתות הרבה מעין מלאכה אחת - הדא היא שוגג בשבת ומזיד במלאכות'''. כלומר מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, זה שהוא שאל אותו אם הוא היה מזיד בשבת, ידע שזה שבת, רק הוא שגג במלאכות, ועשה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת - האם יהיה חייב על כל אחת ואחת או לא. והשאלה השנייה שהוא שאל - שבתות הרבה מעין מלאכה אחת, זה שוגג בשבת ומזיד במלאכות. למשל, אם הוא עושה מלאכה אחת בשבתות הרבה, האם ימי החול מחלקים או לא. זה בעצם השאלה מה הדין אם הוא שוגג בשבת, לא יודע ששבת, אבל הוא מזיד במלאכה. ובשניהם רבי אליעזר ענה לו שיהיה חייב על כל אחת ואחת. אומרת הגמרא, רבי זעירא בשם רב חסדא, ורבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש, תריהון אמרין, שניהם אמרו, '''בזדון שבת ובשגגת מלאכות שאלו'''. ורבי אליעזר ענה שיהיה חייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת. שואלת הגמרא, איך זה יכול להיות? הרי הוא הזיד בשבת! איך אתה יכול להגיד שהוא יהיה חייב על כל שבת ושבת? הרי לגבי השבתות הוא היה מזיד, וכי אדם מתחייב בחטאת על זדון? אז למה שיתחייב על שבתות? אומרת הגמרא, לא - הכוונה שהוא לא מתחייב על הזדון של השבת, אלא '''את נותן שגגת מלאכות על זדון שבת'''. בעצם הוא מתחייב על המלאכות, לא מתחייב על השבתות, אלא הכוונה שהשבתות מחלקות, ואז כל שבת נחשבת לעצמה, וכיוון ששגג במלאכות, הוא יהיה חייב על כל מלאכה ומלאכה. ודכוותה, אותו דבר בצורה הפוכה - לגבי הדעה השנייה, שוגג בשבת ומזיד במלאכה, שאמרנו שרבי אליעזר חייב על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת. אז לכאורה, מדובר שיש שם זדון מלאכה, וכי חייב על זדון חטאת? אלא '''את נותן שגגת שבת על זדון מלאכות על כל אחת ואחת'''. כלומר, כמו ששבתות מחלקות, גם מלאכות מחלקות. בעצם החטאת היא על השבת, אבל כמו ששבתות מחלקות, גם מלאכות מחלקות ויהיה חייב על כל אחת ואחת. שואלת הגמרא, '''ולית ליה לרבי אליעזר מאחת לחייב על כל אחת ואחת'''. אנחנו ראינו שחז"ל דרשו מהמילה "מאחת" שחייב על כל אחת ואחת, כלומר שחייב על התולדות, ואילו רבי אליעזר למד את זה מקל וחומר מנידה. אז את הדרשה מ"מאחת" הוא בכלל לא דורש? אומרת הגמרא, '''אשכח תני בשם רבי אליעזר: גדול שנשבה לבין העובדי כוכבים חייב על כל אחת ואחת'''. כלומר אם אדם גדול שידע עיקר שבת ושכח, חייב על כל אחת ואחת, ואת זה הוא למד מהמילה "מאחת". כלומר, יש לו לימוד מהמילה "מאחת", רק הוא לא למד ממנה מה שאנחנו למדנו, כי אנחנו למדנו שגדול שנשבה בין העובדי כוכבים ושכח עיקר שבת יהיה חייב על כל אחת ואחת, ואת זה אי אפשר ללמוד בקל וחומר מנידה, כי בנידה הוא יודע עיקר נידה, ושם הדיבור הוא כשהוא שכח עיקר נידה. </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מג עמוד א<span class="yerum-runnum">91</span></div>מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל מלאכה ומלאכה}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}בין שוגג בשבת וזדון במלאכות {{ירו"מ-הדגשה|שחייב רק אחת}}? אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|שכשיודע}} {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|שבת ושוגג בכל המלאכות אם}} אומר את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} לו מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|אסורה}} היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|אסורות}} אחרות {{ירו"מ-הדגשה|בשוגג}} ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת? שאם אומר אתה לו: שבת היא זו — מיד הוא פורש {{ירו"מ-הדגשה|מכל מלאכה}}. שגג בזה ובזה. רב המנונא[[ביאור:עץ מסורת#רב המנונא|°]] אומר {{שוליים|ז_ז}}אינו חייב אלא אחת. אמר ליה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ולאו כל שכן הוא אלו {{ירו"מ-הוסר|מזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}} בשבת ושגג במלאכות — {{ירו"מ-הוסר|אינו }}חייב על כל אחת ואחת, מפני שנתוסף לו שגגת {{ירו"מ-הוסר|מלאכות }}שבת אובד שגגת מלאכות. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעא קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: קצר חצי גרוגרת בשבת זו בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}שבת {{ירו"מ-הוסר|זו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחרת}} בשגגת שבת ובזדון מלאכות שגגות שבו מהו שיצטרפו {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} איפשר לומר {{ירו"מ-הדגשה|שיצטרפו הרי}} שבתות מחלקות {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם קצר כשיעור בשבת זו וכשיעור בשבת זו — חייב שניים. ואיך יכול להיות}} ש{{ירו"מ-הדגשה|הש}}בתות מצטרפות? {{ירו"מ-הדגשה|אין}} {{ירו"מ-ביאור|זו קושיה}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}הרי תמחויין חולקין {{ירו"מ-הדגשה|שאם אכל כזית חלב צלי וכזית חלב מבושל חייב שנים}} ותמחויין מצטרפין {{ירו"מ-הדגשה|שאם אכל חצי זית צלי וחצי מבושל חייב}}. אמר ליה: איני יודע טעם תמחוי{{ירו"מ-הדגשה|ים}} {{ירו"מ-ביאור|למה תמחוי מצד אחד מחלק ומצד שני מצרף.}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהרי}} מתניתא היא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: כתב אות אחת {{ירו"מ-הוסר|בחול}}{{ירו"מ-הדגשה|בשבת זו}} ואות אחת בשבת {{ירו"מ-הדגשה|זו}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת {{ירו"מ-הדגשה|שאות סמוך לכתב היא}} ורבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר {{ירו"מ-הדגשה|שידיעה לחצי שיעור מחלקת ולמה תמחויים מצטרפים}} אמר רבי עזריה[[ביאור:עץ מסורת#רבי עזריה|°]] קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שפטר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|בכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת}} תיפתר {{ירו"מ-הדגשה|שעשה שניהם}} בזדון {{ירו"מ-הדגשה|שבת ושגגת מלאכות. כי קמבעיא לן, שחצי מלאכה עשה בזדון שבת ושגגת מלאכה, וחצי מלאכה עשה בזדון מלאכה ושגגת שבת}}. אמר לו: ולא כל שכן הוא מה אם הזדון שאינו חולק {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם עשה מלאכה בכמה שבתות בזדון שבת ושגגת מלאכות השבת אינה חולקת וחייב רק אחת אף על פי כן אם עשה חצי מלאכה בשבת זו וחצי בזו}} אינו מצטרף. {{ירו"מ-הוסר|שגגה}}{{ירו"מ-הדגשה|שגגת}} {{ירו"מ-הדגשה|שבת}} שהיא חולקת {{ירו"מ-הדגשה|שאם עשה מלאכה בכמה שבתות בשגגת שבת השבתות חולקות וחייב על כל שבת ושבת}} לא כל שכן שלא תצטרף.<br> רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} לא אמר כן {{ירו"מ-ביאור|שהספק היה בשני שבתות,}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|הכי קמבעי ליה לרבי ירמיה}}: קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות, וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות, שגגות שבו ושגגות שבו, מהו {{שוליים|ז_ח}}שיצטרפו. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אף על גב דלא {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|רבי ה}}דא מילתא {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} דכוותיה: אכל חצי זית בידיעת הקודש ובהעלם טומאה, וחצי זית בעלם הקודש ובידיעת הטומאה, העלם שבו והעלם שבו, מהו שיצטרפו. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר שבתות מחלקות}} ניחא שבת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי}} {{ירו"מ-הוסר|שבאו}}{{ירו"מ-הדגשה|באו}} לה ימי החול בנתים.<br><br> <span id="דף_מג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים בירושלמי מסכת שבת דף מ"ג. אה, מתחילים שורה אחת קודם, דף הקודם. אומרת הגמרא: "למדנו במשנה, היודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. ויודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה". שואלת הגמרא '''מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות'''? כן, כלומר הוא ידע שזה שבת, רק הוא לא ידע שהמלאכות אסורות. שאלת אומר שחייב על כל מלאכה ומלאכה ולמה '''בשוגג בשבת וזדון במלאכות'''? כלומר הוא, הוא יודע שהמלאכות האלה אסורות, רק הוא לא יודע שזה שבת. פה אתה אומר שאם הוא עשה מלאכות בשבתות הרבה חייב רק אחת. אמר רבי יוסה, למה '''מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת'''? כיוון שכשהוא יודע שהוא שבת ושוגג בכל המלאכות, אבל הוא לא יודע שכל המלאכות האלה אסורות, רק הוא, כן, כלומר הוא יודע שזה שבת, הוא לא יודע שכל המלאכות האלה אסורות. אז '''אומר את לו מלאכה היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות אחרות'''. כן? יש שם שאר מלאכות שהם אסורות. כן? אז לכן חייב על כל אחד ואחד. כלומר, כל פעם שתגיד לו נניח הוא חורש, תגיד לו אסור לחרוש, אז הוא ילך לקצור. תגיד לו אסור לקצור, אז הוא, הוא כן, יעשה שאר המלאכות. כל פעם בעצם כל מלאכה ומלאכה, כן, אה, זה בשוגג אחר ולכן, לכן הוא חייב על כל אחד ואחת. לעומת זאת, אה, לעומת זאת, אה, אם הוא שגג, כלומר אם הוא שגג בשבת ובזדון מלאכות, עשה בזדון מלאכות, אז '''אם אומר אתה לו: שבת היא זו — מיד הוא פורש'''. כן? הוא, הוא, הוא ידע, הוא לא ידע שזה שבת, אבל הוא יודע שהמלאכות אסורות, כל המלאכות אסורות. ושתאמר לו זה שבת, אז הוא פוש מהכל, לכן בעצם חייב רק על אחת. עכשיו שואלת הגמרא: "'''שגג בזה ובזה'''" מה הדין? אז רב המנונא אמר '''אינו חייב אלא אחת'''. כן? כלומר, אם הוא שגג, שגג גם בשבת וגם במלאכות, הוא לא ידע שזה שבת, אבל גם לא ידע שהמלאכות אסורות, אז הוא לא חייב אלא אחת. אמר ליה רבי זעירא '''ולאו כל שכן הוא אלו בשבת ושגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת''', כן? מפני '''שנתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות'''? כן, כלומר, הרי אם נמשיך באותו הגיון שאמרנו קודם, כן, שאם אתה אומר לו אסור לחרוש אז אוקיי, הוא לא יחרוש, אבל הוא יעבור ל-לקצור וכולי. אז גם כאן, הרי יש לו גם שגיגת שבת וגם שגיגת מלאכות. אז ביה שאתה אומר לו שבת, הוא עדיין עושה מלאכות, כי הוא לא יודע שהם אסורות. תגיד לו שאסור לחרוש, הוא ימשיך לקצור וכולי. אז לכן, לא ייתכן שביה ש, אה, התווסף לו גם שגיגת שבת, איבד שגיגת מלאכות. ורבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: '''קצר חצי גרוגרת בשבת זו בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת שבת בשגגת שבת ובזדון מלאכות'''. כלומר, בשבת אחת הוא ידע שזה שבת, רק הוא שכח שאסור לקצור, אבל הוא קצר חצי גרוגרת, קצר פחות בגלל שיעור. כן? ובשבת אחרת הוא היה בשגגת שבת ובזדון מלאכות. כלומר, שמה הוא שכח שזה שבת, אבל הוא כבר ידע שאסור לקצור וקצר עוד חצי גרוגרת. אז השאלה '''שגגות שבו מהו שיצטרפו'''? שואלת הגמרא איזה מין שאלה? וכי '''איפשר לומר שבתות מחלקות שבתות מצטרפות'''? מראים שהרי אם הוא קצר כשיעור בשבת זו וכשיעור בשבת זו, יחייב שתיים. קצר גרוגרת בשבת אחת, גרוגרת בשבת שנייה, חייב שתיים, כי השבתות מחלקות. אז איך יכול להיות ששבתות יצטרפו? כי אתה אומר שאם הוא קצר חצי גרוגרת בשבת אחת, אתה רוצה לצרף אותה לחצי גרוגרת בשבת אחרת. בלי לדבר על ההבדלים ב-- כן, ב-- איזו שגגה הייתה לו. אבל איך היא בכלל יכולה להצטרף? הרי שבתות מחלקות. ותאמר זה לא קושיא, כי '''הרי תמחויין חולקין ותמחויין מצטרפין'''. כן? כיוון שאם הוא אכל חצי ז-- אם הוא אכל כזית חלב צלי וכזית חלב מבושל, הוא חייב שניים. אז רואים תמחוי, תמחוי מחלקים. ואף על פי כן תמחוי גם מצרפים. כן? שאם הוא אכל חצי זית צלי וחצי ז-ז-זית מבושל של חלב, אז הוא חייב. רואים שהתמחויים יכולים לחלק וגם להצטרף. אז גם כאן, למרות שהשבתות מחלקות, כן, כשאין שיעור הם יצרפו. אמר ליה '''איני יודע טעם תמחוי'''. באמת ה-ה-המשנה בתמחויים לא ברורה לי. כן, כי אין שום היגיון שמצד אחד תמחויים מחלקים ומצד שני הם מצרפים. כן, שהרי מתניתא היא: '''כתב אות אחת ואות אחת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. רבי אלעזר מחייב חטאת כי הוא סובר זה אות סמוך לכתב חייב, כן, הרי רבי אליעזר סובר שאות סמוך לכתב חייב. אז אם הוא כתב אפילו רק אות אחת סמוך לכתב, הוא יהיה חייב. אז גם פה. לא בגלל שהוא כתב שתי אותיות, אלא בגלל שאות סמוך לכתב חייב. ולרבי יהושע פוטר, כי הוא סובר שחצי-- שידיעה לחצי שיעור מחלקת. אז בעצם השאלה למה תמחויים מצרפים? אמר רבי עזריה קומי רבי מנא: '''רבי יהושע תיפתר בזדון'''. כלומר, אבל זה לא ראיה. כן, אתה רוצה להביא לי ראיה מזה שאם אדם כותב שתי אותיות, אות אחת בשבת זו ועוד אחת בשבת זו, ואתה רואה שהוא פטור, כן, סימן שהשבתות מחלקות, כן, וידיעות מחלקות, אז לכן לא מתחבר. כן. זה כשעושה את שניהם בזדון שבת ושגגת מלאכות. אנחנו שואלים שאלה אחרת. אנחנו שואלים מה קורה אם הוא עשה חצי מלאכה בזדון שבת בשגגת מלאכות וחצי מלאכה בזדון מלאכה בשגגת שבת. אמר לו: '''ולא כל שכן הוא מה אם הזדון שאינו חולק אינו מצטרף'''? כלומר זה לכאורה קל וחומר. ומה אם זדון שאינו חולק? כלומר דבר שהוא לא חולק. כן, דוגמה, עניין של אם עשה מלאכה בכמה שבתות בזדון שבת ובשגגת מלאכות, אז, אה, ז-- זדון שבת הוא לא מחלק, כן? ולכן הוא חייב רק אחת, כי השבת אינה חולקת, כן? כיוון שהיה זה בזדון שבת, הוא ידע שזה שבת, כן, הוא שגג במלאכה, הוא ידע שזה שבת, אז הוא חייב אחת על כל השבתות. אז רואים שזדון שבת הוא לא מחלק. ואף על פי כן, אם עשה חצי מלאכה בשבת זו וחצי בזו לא מצטרף. אז שגיגת שבת, כלומר אם הוא שגג בשבת שזה דבר שחולק, שהרי אם הוא עשה מלאכה בכמה שבתות בשגגת שבת, השבתות חולקות, הוא חייב על כל אחת ואחת. אז '''שהיא חולקת לא כל שכן שלא תצטרף'''. אומרת הגמרא רבי חנניה לא אמר כן. כלומר, הוא סובר שהשאלה לא הייתה לגבי, אה, אם הוא עשה חצי מלאכה בשבת אחת בזדון שבת, שגגת מלאכות וחצי מלאכה ב, אה, שגגת שבת, זדון מלאכות בשבת שנייה, כלומר בשתי שבתות. אלא אומר השאלה הייתה לגבי שבת אחת. אלא: '''קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות, וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות, שגגות שבו ושגגות שבו, מהו שיצטרפו'''. זה השאלה הייתה. אמר רבי מנא: '''אף על גב דלא רבי יוסה, דא מילתא דכוותיה'''. כלומר למרות שהרב שלי, רבי יוסה, לא שאל את השאלה הזאתי, הוא שאל שאלה דומה. מה השאלה שהוא שאל? הוא שאל: '''אכל חצי זית בידיעת הקודש ובהעלם טומאה, וחצי זית בעלם הקודש ובידיעת הטומאה, העלם שבו והעלם שבו, מהו שיצטרפו'''? כלומר, אם הוא חייב על, אה, טומאה, על אכילת קודש בטומאה או לא. אומרת הגמרא, למדנו קודם שרבי אלעזר אומר שבתות מחלקות. הוא אמר שהוא חייב על כל שבת שבת. כן. אז אומרת הגמרא '''ניחא שבת''' - אני מבין. כן, כי הרי בין שבתות '''באו לה ימי החול בנתים'''. כן, גם שאם אין, אין לו ידיעה. כן, גם בלי ידיעה בינתיים. אבל הרי גם רבי אלעזר סובר, הוא הרי למד מקל וחומר מנידה, שאל אותו רבי עקיבא: '''רבי אליעזר בא על נדה אחת חמש בעילות בעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? כלומר ומה נידה שאין בה תוצאות הרבה, כן, ואין בה חטאת הרבה, חייב על כל אחד ואחת. כן. מה שהוא סובר שאפילו בעלם אחד, אם בעל נידה בהיות הרבה חייב על כל אחד ואחת. אז בנידה מה חילק? מילא בשבתות אני מבין, יש ימי חול באמצע, אבל בנידה מה חילק, כן, אם אין נעלם בין ביא לביא, למה שיחייב על כל אחד ואחת? כן, מה היתדך שמחלק ביניהם? אמר ריש לקיש '''תיפתר קטנה שבאו לה ימי הפסק טהרה בנתיים'''. כלומר, אה, נידה קטנה צריכה יום כנגד יום. אז בעצם הוא בא אליה כשהיא זבה, אה, היה שמירת יום כנגד יום ועוד פעם ראתה למחרת, בא עליה עוד פעם, שמירת יום כנגד יום וכולי. אפשר גם להגיד את זה גם כן בנידה, כן, אבל פה צריך שבעה ימים וכולי. אה, אומרת הגמרא רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר כך שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר. לא כמו שהבנו שהשאלה הייתה, כן, שרבי, אה, רבי עקיבא רצה-- שאל לגבי שבת ורבי אליעזר הוכיח לו מנידה, אלא השאלה הייתה על נידה, ורבי אליעזר הוכיח לו משבת. כן, כך שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר. בא לנידה, '''על נדה אחת חמש בעילות בעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת'''? אמר ליה: '''חייב על כל אחת ואחת'''. ולמרות זה קל וחומר משבת. ומה אם שבת שיש בה רק אזהרה אחת, חייב על כל אחד ואחת? הרי בשבת רק האדם מוזהר, כן. נידה שיש בה שתי אזהרות, שהרי גם הוא מוזהר וגם היא מוזהרת, אז לא כל שכן. אומרת הגמרא '''וקשיא, אילו קצר וקצר בעלם אחד כלום הוא חייב על כל אחת'''? כן. אז למה כאן את חייב? אתה רוצה ללמוד נידה משבת, אבל בשבת הדין הוא שאם הוא קצר וקצר בעלם אחד הוא חייב רק אחת. אז גם כאן למה שהוא יחייב על כל ביא וביא? כן, הרי לכאורה דאורייתא לא בעבירה נידה, כליתא, אם אתה לומד משבת אז זה לא יכול יותר חמור משבת. אומרת הגמרא, רבי אחא בשם רבי חנינא, רבי מנא מקשי לה. כן, רבן אקשה. '''ולא כן אמר שמואל'''? אבהו בשם רבי יסא בן חנינא: '''כל הדא הילכתא כרבי אליעזר, ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת'''. כן. כלומר, כל מה שנאמר לגבי שבת, מה שאמרנו שם מלאכות, בין מלאכה אחת וכולי, שחייב על כל אחד ואחת, זה כרבי אליעזר. אבל לדעת רבי עקיבא חייב רק אחת. אז האם גם בנידה הדין ככה? כשלרבי עקיבא לא יהיה חייב אלא אחת על ביאות הרבה? או שאני אומר לא, בנידה רבי עקיבא מודה לרבי אליעזר. אמר רבי יוסה: '''קיימתיה דמר'''. כלומר הצלחתי לתרץ את זה, מה אמר רבי אחא בשם רבי חנינא. אמרו דקיסרין בשם רבי ניסא: '''לית כן''' - אמר שההלכה לא כך אצל רבנן, כי דתנן '''הבעל חמש נשים בעלם אחד חייב חמש חטאות'''. למה? כיוון שגופים מחלקים. כן. אם רואים בעל חמש נשים, כן, אה, נידות, אז כיוון שגופים מחלקים אז הוא חייב על כל אחד ואחת. אבל אם בעל נידה אחת ביאות הרבה בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. אז באמת רואים שרבי עקיבא, אה, חולק על רבי אליעזר. אומרת הגמרא דקיסרין בשם רבי ניסא: '''כל הדא הלכתא דרבי אליעזר הוא, וכל מינה הלכה כולה כרבי אליעזר'''. כן, כלומר כל ההלכות שאמרנו במשנה שלנו זה דעת רבי אליעזר. וכל ההלכות שיוצאות מזה, כגון הבעל נידה ביאות הרבה חייב על כל ביא וביא כמו שהשוונו את זה משבת, אז גם זה הכל כמו רבי אליעזר. אבל לרבי עקיבא בכל מקרה אינו חייב אלא אחת. '''משנה''': אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, והבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מג עמוד א''' {{שוליים|ז_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ז|העושה מלאכות הרבה בשבתות שונות בשגגת שבת ושגגת מלאכות, אימתי מצטרפות חצאי השיעורים לחיוב אחד]]''' * '''מקור:''' "אינו חייב אלא אחת. אמר ליה רבי זעירא ולאו כל שכן הוא אלו הזיד בשבת ושגג במלאכות — חייב על כל אחת ואחת, מפני שנתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות. רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: קצר חצי גרוגרת בשבת זו בז" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאין השבתות מצטרפות זו לזו לחייב, שכן "הרי שבתות מחלקות", וכן פסק הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ז ה"ד) שאין חצי שיעור שבשבת זו מצטרף לחצי שיעור שבשבת אחרת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק שביעי#סב-א-ז|בבלי סנהדרין סב א — העובר עבודה זרה בהוראת בית דין ששגגו, ולא נודע לו שחטא עד שחטא כמה חטאות, חייב חטאת אחת בל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#ע-ב-א|בבלי שבת ע ב — העושה חילול שבת ב"העלם זה וזה בידו" (ידע שהוא שבת אך שגג באיסור המלאכות) חייב חטאת על כל א]] {{שוליים|ז_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ח|האם שבתות שונות מחלקות את מלאכות השבת לחיובי חטאת נפרדים]]''' * '''מקור:''' "שיצטרפו. אמר רבי מנא (בן יונה): אף על גב דלא שאל רבי יוסה (אסי) רבי הדא מילתא שאל דכוותיה: אכל חצי זית בידיעת הקודש ובהעלם טומאה, וחצי זית בעלם הקודש ובידיעת הטומאה, העלם שבו והעלם שבו, מהו שיצטרפו. ר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אלעזר ~ סתמא דירושלמי: רבי אלעזר סובר ששבתות מחלקות מפני שבאו ימי החול בנתיים, לעומת ספק שמא אינן מחלקות ללא הפסק ידיעה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אלעזר שהשבתות מחלקות, שכן ימי החול המפסיקים ביניהן יוצרים ידיעה המחלקת לחטאות, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שגגות פרק ז הלכה י) שכל שבת ושבת חטאת בפני עצמה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק שלישי#טו-א-ח|בבלי כריתות טו א — הקוצר שני חצאי שיעור (כגרוגרת וכגרוגרת) בהעלם אחת, שאפשר לערבם לכשיעור אחד, חייב חטאת אחת ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עא-א-א|בבלי שבת עא א — טחינה גוררת טחינה גם כשהיא במקום אחר (גרירה דגרירה) לענין קרבן חטאת בהעלם אחד]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מג עמוד ב<span class="yerum-runnum">92</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|אבל הבא על הנידה ביאות הרבה בהעלם אחד למה מחייב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|על כל}} {{ירו"מ-הוסר|נידה}}{{ירו"מ-הדגשה|ביאה}} מאי אית לך {{ירו"מ-הדגשה|שמחלק בניהם}} ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר תיפתר {{ירו"מ-הוסר|בנדה}}{{ירו"מ-הדגשה|בזבה}} קטנה {{שוליים|ז_ט}}שבאו לה ימי הפסק טהרה {{ירו"מ-ביאור|יום כנגד יום}} בנתיים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר כך {{ירו"מ-הוסר|שאלו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|את}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} בא על נדה אחת חמש בעילות ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחת ואחת? אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת {{ירו"מ-הדגשה|אם בשבת שיש רק אזהרה אחת חייב על כל אחת ואחת נידה שיש בה שתי אזהרות שגם הוא מוזהר וגם היא מוזהרת כל שכן}} וקשיא אילו קצר וקצר ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד כלום הוא חייב על כל{{ירו"מ-הוסר| ם אלא}} אחת {{ירו"מ-הדגשה|ואחת ולמה כאן התחייב על כל ביאה וביאה}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הוסר|בן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} מקשי לה ולא כן אמר שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ורבי}} אבהו {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יסא בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יסא בן חנינא|°]]: כל הדא הילכתא {{ירו"מ-הדגשה|שנאמרו באמצע המשנה שלנו}} כרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אינו חייב אלא אחת אף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|בנידה לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לא יהא חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|על ביאות הרבה או שבנידה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|מודה לרבי אליעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: קיימתיה {{ירו"מ-הוסר|כיי}}{{ירו"מ-הדגשה|מהא}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} לית כן {{ירו"מ-הוסר|כרבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבנן}} {{ירו"מ-ביאור|לרבי עקיבא בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|כדתנן: הבא על חמש נשים בהעלם אחד — חייב חמש חטאות, דגופים מחלקים. אבל הבא על נידה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד — אינו חייב אלא אחת. רבנן}} דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי ניסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי נסא|°]]: כל הדא הלכתא דרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} הוא וכל {{ירו"מ-הוסר|דיפוק}}{{ירו"מ-הדגשה|דיפיק}} מינה הלכה {{ירו"מ-הדגשה|כגון הבא על הנידה ביאות הרבה חייב על כל ביאה וביאה}} כולה כרבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל לרבי עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_י}}אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, והבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין<br><br> <span id="דף_מד_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מג עמוד ב''' {{שוליים|ז_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ט|הבא על הנדה חמש בעילות בהעלם אחד חייב חטאת על כל בעילה ובעילה]]''' * '''מקור:''' "שבאו לה ימי הפסק טהרה (יום כנגד יום) בנתיים. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר כך שאל רבי עקיבא (בן יוסף) את רבי אליעזר (בן הורקנוס) בא על נדה אחת חמש בעילות בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם, או אחת על כל אח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ה, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אליעזר, קל וחומר משבת שיש בה אזהרה אחת - חייב על כל אחת ואחת, ובנידה שיש שתי אזהרות (הוא והיא מוזהרים) - קל וחומר שחייב על כל אחת ואחת; כן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק עשירי#צב-א-ב|בבלי יבמות צב א — מי שעבר על איסור בשגגה מתוך שנחשב לו כאנוס, אף אם השגגה נובעת מזדונו במקום אחר, נחשב שוגג ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-ג|בבלי כריתות יז א — הבא על הנדה כמה פעמים וטבל בין כל אחת, הטבילות נחשבות כימים שבינתים לחלק לחטאות]] {{שוליים|ז_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_י|אבות מלאכות שבת מונות ארבעים חסר אחת]]''' * '''מקור:''' "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, והבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה א, סמ"ג עשין ריג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא זו במשנה ובירושלמי שיש ארבעים חסר אחת אבות מלאכות, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ז ה"א) ובבבלי (שבת עג ע"א) הובאה משנה זו כמוסכמת ללא מחלוקת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק ראשון#ב-א-ה|בבלי בבא קמא ב א — העושה אב מלאכה ותולדה שלו בשבת בהעלם אחד חייב חטאת אחת בלבד]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבועות/פרק ראשון#ה-ב-א|בבלי שבועות ה ב — המכניס חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד חייב משום הוצאה, ככל שם "מוציא"]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד א<span class="yerum-runnum">93</span></div>והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות — הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מניין {{ירו"מ-הדגשה|לל"ט}} {{ירו"מ-הוסר|לאבות}}{{ירו"מ-הדגשה|אבות}} מלאכות מן התורה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]]: כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה. בעון קומי רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] כל הן דכתיב מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|בלשון רבים אתה מונה}} שתים. אמר רבי שיין[[ביאור:עץ מסורת#רבי שיין|°]]: אשגרת {{ירו"מ-ביאור|השגיחה}} עיינה דרבי אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא מילתא {{ירו"מ-ביאור|שהמילה מלאכות אינה מופיעה בתורה}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא כי}} בעיא {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא מלתא {{ירו"מ-הדגשה|בעיא}} ([[בראשית לט יא|בראשית וישב לט יא]]) ויבוא הביתה לעשות מלאכתו מנהון {{ירו"מ-הדגשה|או כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס}} ([[בראשית ב ב|בראשית בראשית ב ב]]) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון {{ירו"מ-הדגשה|או שלא מנה אלא מלאכת אדם}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוחאי ([[דברים טז ח|דברים ראה טז ח]])ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה {{ירו"מ-ביאור|אבל מקום שכתוב מלאכת עבודה אינו נמנה}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמואל בר נחמני[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-ביאור|לפני עשית המשכן}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות לה א|שמות ויקהל לה א]]) {{ירו"מ-הדגשה|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם}} זה הדבר {{ירו"מ-הדגשה|אשר ציווה ה}}' אין כתיב כאן אלא אלה הדברים דבר דברי דברים מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דצפורין[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: אל"ף חד למ"ד תלתין ה"א חמשה דבר חד {{ירו"מ-הוסר|ודברים}}{{ירו"מ-הדגשה|דברים}} {{ירו"מ-הוסר|תרים}}{{ירו"מ-הדגשה|תרין}} {{ירו"מ-הדגשה|הדברים תלת}} מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנן דקיסרין אמרין {{ירו"מ-הדגשה|הכל נלמד}} מן {{ירו"מ-הדגשה|המילה אלה דמן}} אתרה לא חסרה כלום אל"ף חד למ"ד תלתין ח' תמניא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי {{ירו"מ-ביאור|התעמקו}} בהדא פירקא תלת שנין ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא, מן דאשכחון מיסמוך {{ירו"מ-הדגשה|ליה לאב}} סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דרבי חייא רובא עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא. בנוי דרבי חייא רובא הויי בשיטת אבוהון דתני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{שוליים|ז_יא}}הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה {{ירו"מ-ביאור|ששת אלו}} כולהן משום קוצר.<br><br> <span id="דף_מד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף מ"ד. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה. פרק ז' הלכה ב'. אומרת המשנה: '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. הזורע והחורש והקוצר והמעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש והאופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובעו, הטווה, המסך, הוא מוטח את החוט השתי, העושה שתי בתי נירין, והאורג שתי חוטין, '''והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות'''. '''הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו'''. '''הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות — הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. מתני'. למדנו במשנה '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. מנין למדים מלאכות אלו? מן התורה. אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: '''כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה'''. כלומר, כתוב שלושים ותשע פעמים "מלאכה" בתורה. "בעון קומי רב אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים" — כלומר, אם כתוב "מלאכות", לא כתוב "מלאכה" אלא מלאכות בלשון רבים, אתה מונה את זה שתיים? אמר רבי שיין: "אשגרת עיינה דרבי אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא" — כלומר, בכל התורה לא כתוב בשום מקום "מלאכות" ברבים. כלומר, רבי אחא בדק וגילה שאין. אלא אם כן, מה הבעיה באמת? "מילתא בעיא דא מילתא" — כלומר, מה זו השאלה שהוא שאל? "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" — האם מה שכתוב אצל יוסף "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", זה אחד מהמלאכות, או שכוונתו לצרכיו נכנס, בכלל לא מתכוון למלאכה, מתכוון להיות עם אשתו של פוטיפר. "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" — כמו שאני אומר לא מנה אלא מלאכת אדם, אבל פה זה מלאכת שמיים, לא מנה. כלומר, יש פה את שני המקומות: "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" וכנגדו "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". אז אם אני אומר שלא מנה מלאכת שמיים, אני חייב להגיד שאצל יוסף "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" זה מהם. ואם אני אומר ש"ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" זה לא מהם, אני חייב להגיד ש"ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" זה כן מהם. תני רבי שמעון בן יוחאי: '''ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת''' מלאכות שכתוב בתורה. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמואל בר נחמני: '''כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה'''. כלומר, שלושים ותשע פעמים כתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: "'''זה הדבר' אין כתיב כאן, אלא אלה הדברים''"; לא כתוב "זה הדבר אשר ציווה ה'", אלא "אלה הדברים אשר ציווה ה'". דבר, דברי, דברים — מכאן לאבות ולתולדות. כלומר, מהמשפט הזה אנחנו מוצאים רמז לכל האבות והתולדות. רבי חנינא דצפורין בשם רבי אבהו: "אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה" — א' זה אחד, ל' זה שלושים, ה' זה חמישה, זה בהכרח שלושים ושש. "דבר" — אם היה כותב "דבר" זה היה עוד אחד, שלושים ושבע. אבל אם היה כותב "דברי", זה שתיים, שלושים ושמונה. אבל כתב "דברים", זה שלוש — אז בהכרח שלושים ותשע. אז מכאן '''לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה'''. רבנן דקיסרין אמרין: לא, הכל נלמד מהמילה "אלה". "מן אתרה לא חסרה כלום" — אם למדת מהמילה אתה יכול ללמוד הכל, לא צריך כלום. כי א' זה אחד, ל' זה שלושים — זה שלושים ואחד, ו-ח' זה שמונה. כן, הרי כתוב לכאורה ה', לא כתוב ח'. אלא "לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת" — כלומר הרבה פעמים חכמים מחליפים בין ה' ל-ח'. אז גם כאן מחליפים את ה-ה' ל-ח', וזה שלושים ותשע. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש '''עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג''' — התעמקו בפרק הזה שלוש שנים וחצי. '''אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא''' — על כל אב מלאכה הם מצאו שלושים ותשע תולדות. "מן דאשכחון מיסמוך סמכון" — כל דבר שהם ראו שהוא דומה לאב, הם הסמיכו אותו. "הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש" — מה שלא מצאו לו דבר דומה, הסמיכו אותו למכה בפטיש. בנוי דרבי חייא רובא '''עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין''' — הם למדו את הפרק הזה שישה חודשים. '''אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא''' — על כל אב מלאכה הם מצאו שישה תולדות. בנוי דרבי חייא רובא הוויי בשיטת אבוהון, דתני רבי חייא: '''הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהן משום קוצר'''. כלומר ששת אלו הם כולם משום קוצר. אז גם רואים שהוא למד על כל אב מלאכה שישה תולדות — אז גם הבנים שלו כמותו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מד עמוד א''' {{שוליים|ז_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יא|הבוצר, המוסק, הגודר, התולש והאורה - כולם אבות מלאכה משום קוצר]]''' * '''מקור:''' "הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה (ששת אלו) כולהן משום קוצר. 📖 באר משה — דף מד עמוד א אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף מ"ד. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה. פרק ז הלכה ב . אומרת המשנה: אבות מלאכות ארב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הלכות שבת פ"ז ה"ד) פסק שכל הפעולות הללו - בציר, מסיק, גדירה, תלישה ואריה - נכללות תחת אב מלאכת קוצר, שכולן עוקרות דבר מגידולו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ח|בבלי שבת עג ב — הזורק אבן לדקל והפיל תמרים - האם חייב משום תולש ומפרק]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מד עמוד ב<span class="yerum-runnum">94</span></div>אמר רבי סירוד[[ביאור:עץ מסורת#רבי סירוד|°]] יהודא ברבי[[ביאור:עץ מסורת#יהודא ברבי|°]] {{ירו"מ-הוסר|עבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|עבד}} הוי{{ירו"מ-הדגשה|י}} במכשירין שיתא ירחין בסופה אתא חד תלמיד מן דרבי סימאי ושאיל ליה ולא אגיביה אמר ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה {{ירו"מ-ביאור|שבמכשירין צריך הרבה יותר זמן:}} {{ירו"מ-הוסר|ארבעים}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} אבות מלאכות {{ירו"מ-הדגשה|ארבעים}} חסר אחת ליידא מילה {{ירו"מ-הדגשה|נימנו}} שאם עשאן כולם ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד {{ירו"מ-הוסר|אינו }}חייב {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|על כל}} אחת {{ירו"מ-הדגשה|ואחת}}. תנא רבי זכאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]] קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_יב}}זיבח קיטר וניסך ב{{ירו"מ-הדגשה|ה}}עלם אחד חייב על כל אחת ואחת אמר לו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בבליא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת {{ירו"מ-ביאור|וטעיתה.}} אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|כתיב: ועשה מאחת מהנה — ועשה אחת, ועשה הנה, ועשה מהנה. ועשה אחת — לחייב על כל אחת ואחת בזדון שבת ושגגת מלאכות. ועשה הנה — לחייב על כולהן אחת בזדון מלאכות ושגגת שבת. ועשה מהנה — לחייב על התולדות. מנין שהפסוק מדבר על איסורי שבת? אולי נימר שבעבודת כוכבים ומזלות הכתוב מדבר. דתני}} רבי זכאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|קומי}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|זיבח, קיטר וניסך בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. כבר נדחו דבריו, דאמר ליה}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת}} {{ירו"מ-ביאור|טעיתה}} {{ירו"מ-הדגשה|אינו חייב אלא אחת אף ללא דחית}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה ד}}עד לא יתברינה {{ירו"מ-ביאור|רבי יוחנן בר נפחא}} בידיה יש כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה כפי שסבר}} רבי זכאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זכאי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שחייב על כל אחת ואחת}} ואין כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת שחייב אחת על כולם}}. מן דתברה בידיה יש כאן הנה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא אחת כפי שסובר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|וחייב אחת על כולם}} ואין כאן אחת {{ירו"מ-הדגשה|שהיא הנה שיהיה חייב על כל אחת ואחת}} רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] בעא קומי דרבי זעירא ויהא חייב על כל אחת ואחת כמה דתימר גבי שבת ([[שמות כ י|שמות יתרו כ י]]) לא תעשה כל מלאכה כלל ([[שמות לה ג|שמות ויקהל לה ג]]) לא תבערו אש בכל מושבותיכם — פרט. הלא הבערה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד, לומר: מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בו — {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}} עליו בפני עצמו. אף הכא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[שמות כ ה|שמות יתרו כ ה]]) לא תעבדם — כלל. לא תשתחוה להם — פרט. והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל? ללמד {{ירו"מ-הדגשה|על הכלל}}: מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמו, אף כל מעשה ומעשה שיש בה — {{ירו"מ-הוסר|לחייב}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}} עליו בפני עצמו אמר לו: בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר {{ירו"מ-הדגשה|ואין דנים אותו בכלל ופרט, אלא בדבר שהיה בכלל ויצא — לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא}} ובעבודת כוכבים ומזלות כלל שהוא בצד הפרט {{ירו"מ-הדגשה|ואתה דן אותו בכלל ופרט}} אמר לו: והכתיב ([[שמות לד יד|שמות כי תשא לד יד]]) לא תשתחוה לאל אחר {{ירו"מ-הדגשה|כלל וכתיב}} ([[שמות כב יט|שמות משפטים כב יט]]) זובח לאלהים יחרם {{ירו"מ-הדגשה|פרט}} הרי כלל במקום אחד ופרט במקום אחר אמר לו: כיון {{ירו"מ-הדגשה|שפעם אחת התורה כתבה את הפרט בצמוד לכלל גילתה התורה}} שאת לומד מצדו {{ירו"מ-הדגשה|בכלל ופרט ו}}אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם חזרה תורה וכתבה}} כלל במקום {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} {{ירו"מ-הדגשה|אי}} את{{ירו"מ-הדגשה|ה}} למד {{ירו"מ-הדגשה|ממנו אלא בכלל ופרט}}. חברייא אמרין: לא שנייא, בין ש{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל במקום אחד ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט במקום אחר, בין ש{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט במקום אחד — כלל ופרט הוא. בשבת כלל ואחר כך פרט בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} פרט ואחר כך כלל רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר: לא שנייא, בין {{ירו"מ-הוסר|שכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כלל}} ואחר כך פרט, בין {{ירו"מ-הוסר|שפרט}}{{ירו"מ-הדגשה|פרט}} ואחר כך כלל, בין {{ירו"מ-הוסר|שכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כלל}} ופרט וכלל — כלל ופרט {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ואפשר ללמוד בדבר שיצא ללמד על הכלל כולו והחילוק הוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|באיסור מלאכה שנאמר לא תעשה כל מלאכה,}} ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט בעבודתה {{ירו"מ-ביאור|שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותכים.}} {{ירו"מ-הדגשה|ואילו}} {{ירו"מ-הוסר|בעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|בעבודת}} {{ירו"מ-הדגשה|כוכבים ומזלות}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל בעבודתה {{ירו"מ-הדגשה|המיוחדת לה דכתיב לא תעבדם}} ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט {{ירו"מ-הוסר|במלאכת}}{{ירו"מ-הדגשה|בעבודת}} הגבוה {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דכתיב לא תשתחוה להם והשתחויה זו עבודת גבוה}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} הבערה שלא לצורך יצאת השתחויה לצורך יצאת ללמד על עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שאף}} שאינה מעשה {{ירו"מ-הדגשה|חייב עליה}} אתיא כההוא דתני חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] ([[שמות כב יט|שמות משפטים כב יט]])זובח לאלהים יחרם יצאת {{שוליים|ז_יג}}זביחה ללמד על הכל {{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} השתחויה ללמד על עצמה {{ירו"מ-ביאור|שאף}} שאינה מעשה {{ירו"מ-ביאור|חייב עליה. <br> <br>}} <span id="דף_מה_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי סירוד: יהודה ברבי '''הוי במכשירין שיתא ירחין''', הוא למד את מסכת מכשירין שישה חודשים. '''בסופה אתא חד תלמיד מן דרבי סימאי ושאיל ליה ולא אגיביה''' — שאל אותו הלכה והוא לא ידע. אמר: '''ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה''' — לא התקרב לידיעה של זה, כי מסכת מכשירין שישה חודשים זה כלום, צריך הרבה יותר זמן. אמרנו במשנה '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. שואלת הגמרא לאיזה מילה — כלומר למה הם נמנו? שאם עשאן כולם בעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת. תנא רבי זכאי קומי רבי יוחנן: '''זיבח קיטר וניסך בעלם אחד חייב על כל אחת ואחת'''. כלומר רוצה להגיד לו שאם הוא זיבח וקיטר וניסך, יהיה חייב על כל אחת ואחת. אמר לו רבי יוחנן: "בבליא, עברת בידך תלתא נהרין" — חצית שלוש נהרות, את הפרת ואת חידקל ואת הירדן, "ואיתברת" — וטעית — "אינו חייב אלא אחת". רבי זכאי... רבי יוחנן... "עד לא יתברינה בידיה יש כאן אחת" ["ואין כאן הנה"] — רבי זכאי, "ואין כאן הנה". "מן דתברה בידיה יש כאן הנה" — רבי יוחנן, "ואין כאן אחת". כלומר, לפני שרבי יוחנן דחה אותו — יש כאן חטא אחד של עבודה זרה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה שבתוכה, כמו שרבי זכאי חשב שהוא חייב על כל אחת ואחת, אבל אין כאן מצב שהוא עושה מלאכות הרבה וחייב אחת. אבל לאחר שרבי יוחנן דחה אותו — הפוך: יש כאן מצב שהוא חייב על כולם אחת, כמו שרבי יוחנן סובר, אבל אין כאן מצב שהוא חייב על כל אחת ואחת. רבי אבא בר ממל בעא קומי דרבי זעירא: ויהא חייב על כל אחת ואחת, כמה דתימר גבי שבת: '''לא תעשה כל מלאכה''' — כלל. '''לא תבערו אש בכל מושבותיכם''' — פרט. '''הלא הבערה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד''', לומר: מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בו — עליו בפני עצמו. אף הכא: '''לא תעבדם''' — כלל. '''לא תשתחוה להם''' — פרט. '''והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל? ללמד''': מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמו, אף כל מעשה ומעשה שיש בה — עליו בפני עצמו. כלומר, כמו שבשבת אמרנו שהפרט יצא מהכלל כדי ללמד על הכלל כולו שיחייב על כל אחת ואחת, גם בעבודה זרה בדיוק אותו דבר — יש לנו כלל "ולא תעבד", ויש לנו פרט "לא תשתחוה", ומזה יצא ללמד על הכלל כולו. אבל יש הבדל: אמר לו: '''בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, ובעבודת כוכבים ומזלות כלל שהוא בצד הפרט'''. אז כשהפרט והכלל אינם באותו מקום, אתה דן אותו כדבר שהיה בכלל ויצא לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו. אבל בעבודה זרה הכלל צמוד לפרט, אז כיוון שהם ביחד אתה לא דן אותו כך, אלא כמו כלל ופרט רגיל שלא חייב אלא על הפרט. אמר לו: '''והכתיב לא תשתחוה לאל אחר... זובח לאלהים יחרם, הרי כלל במקום אחד ופרט במקום אחר'''! אז למה פה לא תלמד כמו בשבת שיהיה חייב על כל אחת ואחת? אמר לו: '''כיון שאת לומד מצדו, אפילו כלל במקום את למד''' — כיוון שפעם אחת התורה כתבה את הפרט צמוד לכלל, גילתה התורה שאתה לומד מצידו, כלומר אתה דן זאת כמו כלל ופרט. לכן, אפילו אם אחרי כן חזרה התורה וכתבה כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, אתה כבר לא יכול ללמוד אלא בכלל ופרט. חברייא אמרין: '''לא שנייא, בין ש כלל במקום אחד ו פרט במקום אחר, בין ש כלל ו פרט במקום אחד — כלל ופרט הוא'''. אבל '''בשבת כלל ואחר כך פרט, בעבודת כוכבים פרט ואחר כך כלל''' — לכן זה שונה. רבי יוסי אמר: '''לא שנייא, בין ואחר כך פרט, בין ואחר כך כלל, בין ופרט וכלל — כלל ופרט'''. בכל מקרה זה כלל ופרט, ולכן אפשר ללמוד בדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. אז מה החילוק בין שבת לעבודה זרה? אלא: '''בשבת כלל בעבודתה ו פרט בעבודתה''' — שניהם מדברים באותו איסור מלאכה. אבל '''בעבודתה כלל בעבודתה ו פרט הגבוה''' — הכלל "לא תעבדם" מדבר בעבודה מיוחדת לעבודה זרה, ואילו הפרט "השתחויה" הוא עבודת גבוה, שאינה בהכרח עבודה זרה דווקא. כמו מרקוליס, שעבודתו לזרוק לו אבנים ולא להשתחוות לו, אבל השתחויה היא עבודת גבוה סתם. אז דבר כזה אתה לא יכול ללמוד בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. רבי מנא אמר הבדל אחר: '''הבערה שלא לצורך יצאת''' — לא היה צריך להוציא אותה. '''השתחויה לצורך יצאת''' — היו חייבים להזכיר השתחויה, כי אם לא היו כותבים אותה הייתי חושב שהיא פטורה לגמרי, '''ללמד על עצמה שאינה מעשה''' — כלומר, אין בה מעשה שיהיה חייב עליה, ולכן אי אפשר ללמוד ממנה על אחרות. אתיא כההוא דתני חזקיה: '''זובח לאלהים יחרם, יצאת זביחה ללמד על הכל, השתחויה ללמד על עצמה שאינה מעשה'''. כלומר, זביחה יצאה ללמד על כל עבודה זרה, ואילו השתחויה יצאה ללמד על עצמה, שלמרות שאין בה מעשה, בכל זאת חייבים עליה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מד עמוד ב''' {{שוליים|ז_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יב|העושה מלאכות רבות בעבירה אחת בזדון מלאכות ושגגת שבת - חייב חטאת אחת בלבד]]''' * '''מקור:''' "זיבח קיטר וניסך בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אמר לו רבי יוחנן (בר נפחא) בבליא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת (וטעיתה.) אינו חייב אלא אחת כתיב: ועשה מאחת מהנה — ועשה אחת, ועשה הנה, ועשה מהנה. ועשה אחת —" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פלוני (חייב על כל אחת) ~ רבי יוחנן: אינו חייב אלא אחת, שנאמר "ועשה הנה" לחייב אחת על כולן בזדון מלאכות ושגגת שבת * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן, שהוכיח מדרשת הכתוב "מאחת... הנה... מהנה" המבחינה בין זדון שבת לזדון מלאכות, ודחה את מי שחייב על כל אחת ואחת ככוללת שלוש דרשות שאין להפרידן * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-א-ד|בבלי כריתות ג א — המתעה שהיה מזיד בעבודה זרה עצמה אך שגג לחשוב שהעבודה שעבד בה אינה עבודתה - חייב חטאת ופטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק ראשון#ג-ב-ג|בבלי כריתות ג ב — הכורע ומשתחוה לעבודה זרה בהקשת ידיו בלבד ללא כפיפת קומה - אינו חייב, שאין בכך מעשה]] {{שוליים|ז_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יג|העובד עבודה זרה בהשתחוואה בלבד, אף שאין בה מעשה ממש, חייב מיתה מן התורה]]''' * '''מקור:''' "זביחה ללמד על הכל יצאת השתחויה ללמד על עצמה (שאף) שאינה מעשה (חייב עליה. ) 📖 באר משה — דף מד עמוד ב אמר רבי סירוד: יהודה ברבי הוי במכשירין שיתא ירחין , הוא למד את מסכת מכשירין שישה חודשים. בסופה אתא ח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ג, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהשתחויה למדה על עצמה - חייב על ההשתחוואה לעבודה זרה אף שאינה מעשה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ג, ג) על פי דרשת הירושלמי המבחינה בין זביחה המלמדת על כל העבודות להשתחויה המלמדת על עצמה בלבד </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד א<span class="yerum-runnum">95</span></div>או חילוף {{ירו"מ-הדגשה|נאמר שזביחה יצאה ללמד על עצמה והשתחויה ללמד על הכלל}} דבר שהוא מעשה מלמד ודבר שאינו מעשה אינו מלמד {{ירו"מ-הוסר|דמר}}{{ירו"מ-הדגשה|והבערה שלא לצורך יצאת והא אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינים {{שוליים|ז_יד}}שלא יהו דנין בשבת ומה טעמא נאמר כאן ([[שמות לה ג|שמות ויקהל לה ג]]) {{ירו"מ-הדגשה|לא תבערו אש}} בכל מושבותיכם ונאמר להלן ([[במדבר לה כט|במדבר מסעי לה כט]]) והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם — מה מושבותיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מדבר, אף מושבותיכם שנאמר כאן בבתי דינין הכתוב מדבר. אמר רבי שמואל בר אבדימא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר אבדימא|°]] {{ירו"מ-הוסר|מכיון}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|דתימר}}{{ירו"מ-הדגשה|תימר}} לצורך יצאת כמי שיצאת שלא לצורך {{ירו"מ-הדגשה|שהרי יכל לאמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותכם}} ודבר שיצא שלא לצורך — מלמד. הדא אמרה: דבר אחד שיצא לצורך — אינו חולק, ושלא לצורך — חולק. שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: מניין {{שוליים|ז_טו}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}המעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה תלמוד לומר ([[ויקרא ב יא|ויקרא ויקרא ב יא]]) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' {{ירו"מ-הוסר|הא }}כל שיש ממנו לאישים הרי היא {{ירו"מ-ביאור|מה שנשאר}} בבל תקטירו. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יצאו שתי הלחם {{ירו"מ-הדגשה|וביכורים}} וילמדו {{ירו"מ-הוסר|עלה}}{{ירו"מ-הדגשה|על}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קדשים {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו רק העלם}} לכבש {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|עובר בלאו}} כהדא דתני {{ירו"מ-הדגשה|כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשי לה' קרבן ראשית תקריבו אותם ואל}} המזבח {{ירו"מ-הדגשה|לא יעלו}} אין לי אלא המזבח ומנין לרבות את הכבש תלמוד לומר ([[ויקרא ב יב|ויקרא ויקרא ב יב]]) ואל המזבח לא יעלו יכול {{ירו"מ-הדגשה|בין אם העלם}} לעבודה {{ירו"מ-ביאור|להקרבה}} {{ירו"מ-הדגשה|בין}} {{ירו"מ-הוסר|ושלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שלא}} לעבודה {{ירו"מ-ביאור|כגון בתורת עצים}} {{ירו"מ-הדגשה|לא יעלו ואם העלה חייב}} תלמוד לומר לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|אם העלם}} לכבש {{שוליים|ז_טז}}ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|אם העלם}} לכבש מפני שכתוב אותם. הא אינו כתוב אותם — מלמדין. הדא אמרה: שני דברים שיצאו מן הכלל — {{ירו"מ-הוסר|אינן }}חולקין. רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] <br><br> <span id="דף_מה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ראשון במסכת שבת דף מ"ה. בדף הקודם שאלנו למה לא לומר שבעבודה זרה גם כן מה שכתוב "לא תעבדם" זה כלל, ומה שכתוב "לא תשתחווה להם" זה בעצם פרט, בעצם יצא ללמד על הכלל. וכמו שאמרנו לגבי שבת ש"לא תעשה כל מלאכה" זה כלל, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" זה פרט, אבל בעצם הפרט הזה יצא ללמד על הכלל כולו, שגם אם עשה כל אחת מהמלאכות יהיה חייב על כל אחת ואחת. אז גם כן בעבודה זרה למדנו דבר שה"לא תשתחווה להם" בא ללמד על הכלל כולו, שאם עשה את כל אחת ואחת מהמלאכה מעבודה זרה, אז יהיה חייב על כל אחת ואחת. ואמרנו שאי אפשר לומר את זה כיוון שה"לא תשתחווה להם" יצא לצורך עצמה ללמד שהיא חייבת, כי אחרת הייתי אומר כיוון שאין בה מעשה, הייתי חושב שבעצם הוא יהיה פטור עליה, אז לכן היה צריך לכתוב אותה. אבל הגמרא אומרת שזה כמו חזקיה, שחזקיה אמר שכתוב "זובח לאלוהים יוחרם" יצא זביחה ללמד על הכלל. כלומר הזביחה באה ללמד על הכלל, אבל יצא "לא תשתחווה" ללמד על עצמה. מה שכתוב "לא תשתחווה" זה בעצם בא ללמד שישתחווה חייבת, כי אחרת הייתי חושב שהיא תהיה פטורה כי אין בה מעשה. שואלת הגמרא: '''או חילוף''' — אולי נאמר הפוך, נאמר שזביחה יצאה ללמד על עצמה, ודווקא "ישתחווה" היא יצאה כדי ללמד על הכלל כולו, כן? ובעצם כמו שאמרנו, כמו בשבת, ללמד על הכלל כולו, שאם עשה כמה עבירות בעבודה זרה יהיה חייב על כל אחת ואחת. ואתה אומר לא, אי אפשר לומר דבר כזה כי '''דבר שהוא מעשה מלמד ודבר שאינו מעשה אינו מלמד''', כי הרי הוא צריך ללמד על עצמו בכלל, כי אם לא היה כותב אותו הייתי חושב שיהיה פטור. שואלת הגמרא, איך אתה אומר שההוא אעברה שלא לצורך יצאת, כי למדנו חדא מזה, אחת מהסברות הייתה שכמו שאמרנו ש"לא תשתחווה" לא יכול ללמד על השאר כיוון שהוא לצורך יצא, כי אם לא היה כותב אותו הייתי חושב שהוא פטור. אבל ההוא אעברה כתוב שלא לצורך, אז לכן זה בא ללמד על הכלל כולו. שואלת הגמרא, למה, איך אתה אומר שזה לא לצורך יצא? ואמר '''רבי ירמיה''' ההוא אעברה '''לצורך יצאת ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת''', כן? איך אנחנו רואים את זה? '''נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם'''. אז '''מה מושבותיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מדבר, אף מושבותיכם שנאמר כאן בבתי דינין הכתוב מדבר'''. אז רואים מכאן שההוא אעברה היא לא יצאה סתם, היא יצאה ללמד שאסור לדון בשבת. אמר '''רבי שמואל בר אבדימא''' אפילו תמר, '''לצורך יצאת כמי שיצאת שלא לצורך'''. כן, כי הרי יכול היה לכתוב "לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם", לא צריך להזכיר את ההוא אעברה, כן? אז לכן כיוון שהזכיר את ההוא אעברה, אז זה נחשב כאילו שלא לצורך, ולכן זה בא ללמד על הכלל כולו. אומרת הגמרא: '''דבר אחד שיצא לצורך אינו חולק, ושלא לצורך חולק'''. אנחנו יכולים להבין: אם יצא דבר אחד כמו ההוא אעברה, אם הוא יצא לצורך כמו "לא תשתחווה להם" אז זה לא חולק. אבל אם יצא שלא לצורך, כמו ההוא אעברה שיצא מ"לא תעשה כל מלאכה" — זה לא לצורך, אז זה כן חולק. השאלה היא מה קורה '''שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו'''? אם יש שני דברים שיצאו מן הכלל, הם לא חולקים או שהם כן חולקים? '''נישמעינה מן הדא''': '''מניין המעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש''' — כלומר כל מי שמעלה מה שלא צריך להעלה אחרי שהקריבו את החלק הקודם, כן, הרי בחטאת מעלים את האימורים והשאר נאכל, מה הקריב? הוא מקריב את השאר, אותו דבר לגבי אשם וכדומה. אז מנין שהוא '''עובר בלא תעשה'''? '''תלמוד לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''', אז לומדים מכאן חז"ל '''כל שיש ממנו לאישים הרי היא בבל תקטירו'''. כלומר כל דבר שמקטירים ממנו, אסור להקטיר את השיירים ממנו, כן, ומי שמקטיר עובר בלא תעשה. '''רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן''' למה לא '''יצאו שתי הלחם וילמדו''' — וביכורים — על הקודשים, שלא רק אם הוא מקריב אותם, אלא אפילו מעלה אותם '''לכבש''' כבר עובר בלאו, כן? '''כהדא דתני''' — כמו שלמדנו בברייתא: '''המזבח אין לי אלא המזבח ומנין לרבות את הכבש תלמוד לומר ואל המזבח לא יעלו'''. אז יכול — ואל המזבח לא יעלו זה בא לרבות את הכבש, אז נוכל לומר נלמד גם לגבי השאר. עכשיו הגמרא ממשיכה בברייתא ואומרת: יכול שיהיה חייב בין אם העלהם לעבודה בין אם העלהם שלא לעבודה, כלומר הקטירו אותם בתור עצים, אז אם העלה אותם יהיה חייב בכל מקרה. '''תלמוד לומר לריח ניחוח''' — כלומר לא אמרתי לך שאסור אלא אם הוא מקטיר אותם לצורך עבודה, אבל שלא לצורך עבודה מותר. אז בכל אופן, למה אנחנו לא נלמד כמו שאמרנו בשתי הלחם וביכורים, שאם הוא העלה אותם למזבח אפילו על הכבש כבר יהיה חייב, אז נגיד שגם בשאר אם העלה לכבש גם יהיה חייב. '''אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש''' מפני שכתוב "אותם". אומרת הגמרא: כל מה שלמדנו בגלל שכתוב "אותם", אם לא היה כתוב "אותם" הייתי יכול ללמוד. איך? הרי מדובר פה שני כתובים, כי יש פה גם כן שני הלחם וגם ביכורים. '''הדא אמרה: שני דברים שיצאו מן הכלל — חולקין''', כי אם אתה רואה שאם לא היה כותב אותם הייתי לומד — אז רואים מכאן שאפשר ללמוד ששני כתובים באים כאחד מלמדים, אז הם כן חולקים. אומרת הגמרא: '''רבי חנניה בריה דרבי הילל''' אמר '''לחלוק אינן חולקין, הא ללמד מלמדין'''. כלומר זה שני דברים נפרדים — אני כן יכול ללמוד מהם, הרי פה אנחנו רוצים ללמוד מהם כן שיהיה מותר לעלות על המזבח, אז זה כן יכולתי ללמוד אם לא היה כתוב "אותם". אבל אתה רוצה ללמוד משהו אחר, אתה רוצה ללמוד לחלק, להגיד שיהיה חייב כל אחד ואחד — לחלק לא לומדים. כלומר אם יש שני כתובים אז אמנם הם מלמדים אבל לא חולקים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מה עמוד א''' {{שוליים|ז_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יד|אין לדון בבתי דין בשבת]]''' * '''מקור:''' "שלא יהו דנין בשבת ומה טעמא נאמר כאן (שמות ויקהל לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ונאמר להלן (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם — מה מושבותיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" ונלמד בגזירה שווה ממושבותיכם דלהלן שנאמר בבתי דינין, ורבי שמואל בר אבדימא מוסיף שאף אם הפסוק לצורך אחר יצא הרי הוא כמי שיצא ללמד על איסור דיינות בשבת - נפסק כן להלכה ברמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק רביעי#לה-א-ח|בבלי סנהדרין לה א — אין ממיתים את הנידון בשבת ואין דנים דיני נפשות בשבת]] {{שוליים|ז_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_טו|האם המקטיר על המזבח שאור או דבש, או שיירי קרבנות שאינם קרבים כגון בשר חטאת ואשם, עובר בלא תעשה]]''' * '''מקור:''' "שהמעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא ת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ה, הלכה ד, רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ה, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא זו המפרשת "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" - שכל דבר שיש ממנו לאישים ונשאר ממנו הרי הוא בבל תקטירו, וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ה הלכות ד-ה {{שוליים|ז_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_טז|שני דברים שיצאו מן הכלל ללמד ולא לחלוק, האם מלמדים גם לחלוק]]''' * '''מקור:''' "ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן אם העלם לכבש מפני שכתוב אותם. הא אינו כתוב אותם — מלמדין. הדא אמרה: שני דברים שיצאו מן הכלל — חולקין. רבי חנניה בריה דרבי הילל אמר לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. רבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ה, הלכה ד, רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ה, הלכה ה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים (הלימוד מלמד גם לחלוק) ~ רבי חנניה בריה דרבי הילל (מלמדים אך אין חולקים) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חנניה בריה דרבי הילל שאין חולקים אלא ללמד, וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ה הלכות ד-ה </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מה עמוד ב<span class="yerum-runnum">96</span></div>לא אמר כן אלא רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ויצאו שתי הלחם וילמדו על כל הקדשים לכבש אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן {{ירו"מ-הדגשה|על עליתן}} לכבש. הדא אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}}: דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך — אינו חולק, ושלא לצורך — חולק, ושני דברים שיצאו מן הכלל — אינן חולקין {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לא שאל אלא למה לא נלמד לחייב שאר קדשים אם העלם על הכבש? משמע שברור לו שלחלק אינם מחלקים, שאם לא כן היה שואל למה לא נלמד לחלק}}, וכרבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} חולקין דאמר רבי בון בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין {{ירו"מ-הוסר|דתני}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא אמרינן דהוו שתי כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים או אינם חולקים ותני}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|כן דתני כתיב}} ([[ויקרא יט כו|ויקרא קדושים יט כו]]) לא תנחשו ולא תעוננו והלא הניחוש והעינון בכלל {{ירו"מ-הדגשה|איסור כישוף}} היו ויצאו מן הכלל {{ירו"מ-הוסר|לחילוק}}{{ירו"מ-הדגשה|לחלק}} {{ירו"מ-הדגשה|ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו, ועל העינון בפני עצמו, ועל הקיסום בפני עצמו. אם יש כמה לאוים וכרת אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. השאלה, מה הדין אם אחרי שהתורה}} כלל{{ירו"מ-הדגשה|ה את כל הלאוים בכרת אחד, היא חזרה ופרטה אחד מהם שהוא בכרת. האם כשם שאם הכלל והפרט בלאו אומרים שהפרט יצא לחלק בלאוים, כך גם כאשר הכלל}} בהיכרת ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}פרט בהיכרת {{ירו"מ-הדגשה|נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות}} {{ירו"מ-ביאור|ויהיה חייב חטאת על כל לאו?}} מילתיה דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרה כלל ופרט הוא ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא יח כט|ויקרא אחרי מות יח כט]]) כי כל אשר יעשה {{ירו"מ-הוסר|מן}}{{ירו"מ-הדגשה|מכל}} התועבות האלה ונכרת{{ירו"מ-הדגשה|ו הנפשות העושות וכתיב ואיש אשר יקח את}} א{{ירו"מ-הדגשה|ח}}ותו {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ונכרתו והלא אחותו}} בכלל {{ירו"מ-הדגשה|כל העריות}} היתה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} {{ירו"מ-הוסר|ויצאה}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} מן הכלל {{ירו"מ-הוסר|לחילוק}}{{ירו"מ-הדגשה|לחלוק}} {{ירו"מ-הדגשה|את הכלל מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות אם בא עליהן בהעלם אחד חייב}} על {{ירו"מ-הוסר|הכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת בפני עצמה}}. התיב רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} והכתיב ([[ויקרא כ יט|ויקרא קדושים כ יט]]) ערות אחות אמך {{ירו"מ-הדגשה|וערות}} {{ירו"מ-הוסר|ואחות}}{{ירו"מ-הדגשה|אחות}} אביך לא תגלה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה}}{{ירו"מ-הוסר| כי את}} {{ירו"מ-הוסר|שארו}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאו}} {{ירו"מ-הוסר|הערה}}{{ירו"מ-הדגשה|אלו}} אמר ליה לצורך {{ירו"מ-הוסר|יצאת}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאו}} לידון בערייה {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|לחייב על המערה כגומר}} והכתיב ([[ויקרא כ יח|ויקרא קדושים כ יח]]) ואיש אשר ישכב את אשה דוה {{ירו"מ-הוסר|וגילה}}{{ירו"מ-הדגשה|וגלה}} את ערותה את מקורה הערה {{ירו"מ-הדגשה|והיא גילתה את מקור דמיה וכולי ונכרתו וכולי ולמה יצאה נידה}} אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את {{שוליים|ז_יז}}המערה כגומר {{ירו"מ-הדגשה|אף שכבר למדנו דין זה צריך לחזור עליו לגבי נידה}} שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} משום טומאה {{ירו"מ-הדגשה|ולא משום קירבת משפחה ואינה דומה לשאר עריות שאינו פוסלה בביאתו מכהונה ואין בניה ממזרים}} לא נעשה {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|בה}} את המערה כגומר לפום כן צריך מימר {{ירו"מ-הוסר|חייב על כל אחת ואחת אמר ליה }}והכתיב ([[ויקרא כ כ|ויקרא קדושים כ כ]]) ואיש אשר ישכב את {{ירו"מ-הוסר|דודתו}}{{ירו"מ-הדגשה|דדתו}} ערות דודו {{ירו"מ-הוסר|גילה}}{{ירו"מ-הדגשה|גלה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ונכרתו ולמה יצאת דודתו}} אמר {{ירו"מ-הוסר|ליה}}{{ירו"מ-הדגשה|לו}} לצורך {{ירו"מ-הוסר|יצאה}}{{ירו"מ-הדגשה|יצאת}} לידון בערירי {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב ערירים ימותו ו}}הכתיב ([[ויקרא כ כא|ויקרא קדושים כ כא]]) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא אמר ליה לצורך יצאה לידון בערירי {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב ערירים יהיו}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]] כל {{ירו"מ-הוסר|ההן}}{{ירו"מ-הדגשה|אתר}} {{ירו"מ-הוסר|דכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|דתימר}} ערירים יהיו {{ירו"מ-הוסר|הויין}}{{ירו"מ-הדגשה|הוון}} בלא {{ירו"מ-הוסר|בנים}}{{ירו"מ-הדגשה|וולד וכל אתר דתימר}} ערירים ימותו קוברין את בניהן. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} <br><br> <span id="דף_מו_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יוסי ברבי בון''' '''לא אמר כן''', '''אלא רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן''' — למה לא יצאו שני הלחם '''וילמדו על כל הקדשים לכבש'''? כמו שאמרנו, שאם יעלה אותם לכבש כבר יהיה חייב. '''אמר לו: אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש''', אם עולים אותם לכבש. כלומר, אתה יכול ללמוד '''דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולק, ושלא לצורך חולק, ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין''', כי הרי הוא לא שאל אותו אלא למה לא נלמד לחייב שאר הקודשים אם העלהם לכבש. משמע שברור לו שלחלק הם לא חולקים. שאם לא כן, יכול לשאול אותו למה לא נלמד לחלק. אז מזה שהוא לא שאל לחלק, אלא הוא שאל רק על ללמד, אז רואים שלחלק ברור שהם לא מחלקים. '''וכרבי ישמעאל חולקין''', כך הגמרא אומרת. '''דאמר רבי בון בר חייא דברי רבי ישמעאל: שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין'''. ואומרת הגמרא: ולא אומרים שהם שני כתובים הבאים כאחד — לא מלמדים או אינם חולקים. כלומר, לפי רבי ישמעאל שני דברים שיוצאים מן הכלל הם גם מלמדים וגם חולקים. אין. לא אומרים ששני כתובים באים כאחד, לא מלמדים ולא חולקים. '''ותני רבי ישמעאל''' — באמת מצאנו ברייתא כזאת: '''לא תנחשו ולא תעוננו והלא הניחוש והעינון בכלל היו''', בכלל איסור כישוף היו, '''ויצאו מן הכלל''' — למה יצאו מן הכלל? לחלק ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו, ועל העינון בפני עצמו, ועל הכישוף בפני עצמו. כלומר מכאן בעצם שהוא סובר שלמרות שזה שני כתובים שבאים כאחד, הם גם מחלקים וגם מלמדים. עכשיו, אומרת הגמרא: אם יש כמה לאווים וכרת אחד, הדין שהוא לא חייב עליה חטאת אחת. השאלה מה הדין אם אחרי שהתורה כללה את כל הלאווים בכרת אחד, היא חזרה ופירטה אחד מהם שהוא בכרת. האם אני אומר כשם שאם הכלל והפרט בלאו אז אומרים שהפרט יצא לחלק בלאווים — כמו שראינו בשבת "לא תעשה כל מלאכה" ואחרי זה כתוב "לא תבערו אש" — אז האם נאמר אותו דבר כאשר הכלל הוא בכרת וגם הפרט בכרת, אז נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות, וחייב חטאות על כל לאו. ואומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי יוחנן אמרה כלל ופרט הוא''' — באמת זה בא ללמד על הכלל כולו, ולכן יהיה חייב כרת על כל אחד, ובעצם יהיה חייב קורבן על כל אחד ואחד. מה הראיה? '''דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כי כל אשר יעשה התועבות האלה ונכרת''', וכתיב '''ערות אחות אמך אביך לא תגלה''' ונכרת. כן, כלומר בהתחלה יש כלל כרת על הכלל, ואחרי זה יש כרת על הפרט — ואחותו הייתה בכלל כל העריות. ולמה יצא מן הכלל? לחלק — כלומר מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה, אף כל העריות אם בעל אחד חייב על כל אחד ואחד בפני עצמה. אז רואים מכאן שהוא סובר שאותו דבר אומרים לגבי כרת: שאם יצא כרת שהיה בכלל ואחרי זה יצא, אז הוא בא ללמד על הכלל כולו שחייב על כל אחד ואחת. '''התיב רבי אלעזר''': '''והכתיב ערות אחות אמך אביך לא תגלה''' — ולמה יצאו אלה? כן, אז גם הם יצאו. '''אמר ליה לצורך לידון בערייה''' — לחייב את המערה כגומר. '''והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה את ערותה את מקורה הערה''' — ונכרתו שוב פעם. למה יצא נידה? אם יש לך אתה אומר שהכרת שנאמר באחותו בא ללמד על הכלל כולו, אז למה צריך להגיד לנו כרת גם כן בנידה? '''אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר''' — כלומר, למרות שכבר למדנו את הדין הזה במה שאמרנו קודם, אבל בכל אופן היה צריך לחזור ולהגיד זה גם בנידה, '''שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משום טומאה''' — לא משום קורבת משפחה, כלומר נידה זו העריות היחידה שאינה קרובת משפחה — '''לא נעשה את המערה כגומר לפום כן צריך מימר'''. זה כי נידה לא דומה לשאר העריות, כי הם קרובי משפחה, וגם כן הוא לא פוסל אותה בביאה שלו מכהונה, וגם הבנים לא ממזרים — יש כאן חילוקים, אז לכן היה צריך לומר לנו שחייב עליה המערה כגומר. שואלת הגמרא: '''והכתיב ואיש אשר ישכב את ערות דודו''' — ונכרתו שוב פעם. אז למה צריך להגיד לנו כרת? למה יצא דודו להגיד שהיא בכרת? הרי למדנו את זה כמו שאמרנו מקודם. '''אמר לצורך לידון בערירי''' — כן, להגיד שמתים בלי בנים, כי כתיב "ערירים ימותו". שואלת הגמרא: '''והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא''' — שוב פעם גם שם למה יצא? '''אמר ליה לצורך יצאה לידון בערירי''' — גם שם זה ערירי, אבל יש הבדל, כי דכתיב "ערירים יהיו". '''דמר רבי יודן''': כל אתר דאמר "ערירים יהיו" — אז עבירה בלא ולד, לא יוולד להם בנים. אבל כל אתר דאמר "ערירים ימותו" — '''קוברין את בניהן'''. כדי להגיד לנו שני הדינים האלה: גם שהם מתים בלי בנים וגם שקוברים את בניהם. אז לכן היה צריך את שני הדינים האלה. אמר '''רבי יוסה'''... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מה עמוד ב''' {{שוליים|ז_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יז|בביאת נידה ושאר עריות, "מערה כגומר" - חייב אף בהעראה בלבד ללא גמר ביאה]]''' * '''מקור:''' "המערה כגומר אף שכבר למדנו דין זה צריך לחזור עליו לגבי נידה שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום קירבת משפחה ואינה דומה לשאר עריות שאינו פוסלה בביאתו מכהונה ואין בניה ממזרים לא נעשה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א, הלכה י, שו"ע אה"ע סימן ו סעיף ט, שו"ע אה"ע סימן כ סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כך נפסק ברמב"ם ושו"ע כמסקנת הירושלמי, שאין לחלק בין נידה לשאר עריות ובין העראה לגמר ביאה, שכן ריבתה התורה "ונכרתו" גם בדודה שאין בה משום קירבת משפחה מצד האיש * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שישי#נה-א-ד|בבלי יבמות נה א — ביאת חייבי לאוין נחשבת אף בהעראה בלבד ללא גמר ביאה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שישי#נה-א-ה|בבלי יבמות נה א — חייבי לאוין דכהונה (כגון גרושה וחלוצה לכהן הדיוט) אסורים בביאה מדין תורה, נלמד בגזירה שווה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד א<span class="yerum-runnum">97</span></div>דודתו לצורך יצאת למעט את אשת {{ירו"מ-הוסר|אחיו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחי}} {{ירו"מ-הדגשה|אביו}} מאמו {{ירו"מ-הדגשה|מערירי מה טעמא}} נאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|ערוות}} {{ירו"מ-הוסר|דודתו}}{{ירו"מ-הדגשה|דודו}} {{ירו"מ-הדגשה|גילה}} ונאמר להלן ([[ויקרא כה מט|ויקרא בהר כה מט]]) או דודו או בן דודו יגאלנו — מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר {{ירו"מ-הוסר|להלן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} {{שוליים|ז_יח}}{{ירו"מ-הוסר|באחות}}{{ירו"מ-הדגשה|באשת}} {{ירו"מ-הדגשה|אחי}} אביו מאביו הכתוב מדבר אף {{ירו"מ-הוסר|את }}אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|למידה}}{{ירו"מ-הדגשה|למדה}} מדודתו {{ירו"מ-הדגשה|בהקש}} מה דודתו שנאמר להלן {{ירו"מ-ביאור|שהיא בערירים,}} {{ירו"מ-הוסר|באחות}}{{ירו"מ-הדגשה|באשת}} {{ירו"מ-הדגשה|אחי}} אביו מאביו הכתוב מדבר אף אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|שנאמר כאן }}באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי {{ירו"מ-הוסר|עקיבה}}{{ירו"מ-הדגשה|עקיבא}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: למדין למד מן הלמד בחולין, ילפינן שפיר בהקש אשת אחיו מדודתו, שהיא עצמה נלמדה בגזירה שווה מגאולת נחלה. אלא}} {{ירו"מ-הוסר|כרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר: אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין, אשת אחיו שהיא מהאב ולא אשת אחיו שהיא מן האם, מינא לן}}. {{ירו"מ-הוסר|דתני}}{{ירו"מ-הדגשה|תני}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} נאמר כאן {{ירו"מ-הדגשה|ערות}} אשת {{ירו"מ-הוסר|אחיו}}{{ירו"מ-הדגשה|אחיך}} {{ירו"מ-הדגשה|לא תגלה}} ונאמר להלן ([[ויקרא כ כא|ויקרא קדושים כ כא]]) {{ירו"מ-הדגשה|ו}}איש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא — מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו {{ירו"מ-הוסר|מאביו יש}}{{ירו"מ-הדגשה|בשיש}} לה היתר {{ירו"מ-הוסר|לאחר}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} איסורה {{ירו"מ-ביאור|אם מת האח בלא בנים, על ידי יבום.}} יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה. {{ירו"מ-הוסר|הא רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|לרבי}} {{ירו"מ-הוסר|ישמעאל}}{{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מקשי לה {{ירו"מ-הדגשה|לרבי יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|את כל הקושיות משום דסבר אחותו לצורך יצאה}} מנין תיתי ליה {{ירו"מ-הדגשה|לחלק בעריות אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הוסר|רא }}בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר בשם}} רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|כל מקום שאתה מוצא}} {{ירו"מ-הוסר|שני}}{{ירו"מ-הדגשה|שתי}} לאוין וכרת {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|אחד}} {{שוליים|ז_יט}}לאוין חולקין {{ירו"מ-הוסר|כריתות}}{{ירו"מ-הדגשה|את ההכרת}} מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[שמות ל לב|שמות כי תשא ל לב]]) על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וכתיב ([[שמות ל לג|שמות כי תשא ל לג]]) איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר — ונכרת מעמיו. הרי {{ירו"מ-הוסר|יש }}כאן שני לאוין וכרת {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|אחד}}, לאוין חולקין {{ירו"מ-הדגשה|את ההכרת שהרי שניהם נימנו בתוך שלושים ושש חייבי}} כריתות. מה עביד לה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאחותו יצאה לחלק כרת בעריותאם לאוים חולקים כריתות, למה היה צריך כרת באחותו? כל הלאוים}} באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על {{ירו"מ-הדגשה|הנשים ואלמלא נכתב הייתי מחייב על}} כל {{ירו"מ-הוסר|הנשים}}{{ירו"מ-הדגשה|אחת ואחת רק את הבועל}} ולית לרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} כן {{ירו"מ-הדגשה|שצריך פסוק לחלק בנשים}} אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב על העריות}} לא תקרבו {{ירו"מ-הדגשה|בלשון רבים משמע שהלאוים נאמרו}} אחד {{ירו"מ-הדגשה|על}} האיש ואחד {{ירו"מ-הדגשה|על}} האשה. ומה עבד לה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פתר לה {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|דאינו}} מחוור, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אפשר היה לחשוב שמה שנכתב בלשון רבים הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו}} ועוד {{ירו"מ-הדגשה|ראיה שכשם שלאוים מחלקים כך כריתויות מחלקות}} מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו — ונכרתה הנפש ההיא. והרי שלמים בכלל שאר הקדשים היו, וכתיב: כל איש אשר יקרב}} {{ירו"מ-ביאור|יאכל}} {{ירו"מ-הדגשה|אל הקדשים וכולי וטומאתו עליו ונכרתה ולמה יצאה כרת בשלמים ובעי}} שמואל בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#שמואל בר אבא|°]] {{ירו"מ-הוסר|בעא }}קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|ויצאו}}{{ירו"מ-הדגשה|למה לא נאמר דיצאו}} שלמים {{ירו"מ-הדגשה|לחלק שאם אכל בשוגג כמה קדשים בטומאה יהיה חייב}}{{ירו"מ-הוסר| ויחלוקו לאוין}} על כל {{ירו"מ-הדגשה|אחד ואחד}}{{ירו"מ-הוסר| הקדשים לטומאה}} אמר לו: שלמים לצורך יצאו {{ירו"מ-הדגשה|ללמדנו: מה שלמים קדשי מזבח וחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, אף כל קדשי המזבח חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. יצאו}}{{ירו"מ-הוסר| למעט את}} קדשי בדק הבית {{ירו"מ-הוסר|ומעילה שלא יהו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין בהם כרת שאין}} חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא {{ירו"מ-הדגשה|הא אם}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|היה יוצא לצורך היה מלמד לחלק ועוד}} {{ירו"מ-ביאור|איך בעי שמואל בר אבא קומי רבי זעירא. אולי נאמר דיצאו שלמים לחלק?. }} {{ירו"מ-הדגשה|הלא}} מתניתא היא {{ירו"מ-הדגשה|שאין בהם חילוק חטאות דתנן}} קדשי {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מזבח מצטרפין זה עם זה {{שוליים|ז_כ}}למעילה {{שוליים|ז_כא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא מה שאין כן בקדשי בדק הבית {{ירו"מ-הוסר|אל }}מכיון {{ירו"מ-הוסר|שאין מצטרפין}}{{ירו"מ-הדגשה|שהםמצטרפין}} {{ירו"מ-הדגשה|שמע מינא דאין}} {{ירו"מ-הוסר|חולקין}}{{ירו"מ-הדגשה|חילוק}} {{ירו"מ-הדגשה|חטאת ביניהן, דאי סלקא דעתך דחילוק חטאות ביניהן, אם כן לא היה להן להצטרף זה עם זה}} אמר רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}} וכיני {{ירו"מ-ביאור|אדרבא גם על הבריתא קשה}} {{ירו"מ-הוסר|ויחלוקו}}{{ירו"מ-הדגשה|דיחלוקו}} ולא יצטרפו.<br><br> <span id="דף_מו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו עוצרים בירושלמי מסכת שבת, דף מ"ו. אחרי שבדף הקודם הגמרא אמרה שיש לנו שני פסוקים, אחד באשת אחיו ואחד בדודתו, ובשניהם כתוב ערירים. הגמרא חילקה ואמרה שבאחד מהם כתוב ערירים יהיו, ובאחד כתוב עריים ימותו. זה שונה. עריים יהיו הכוונה שיהיו בלי וילד, ועריים ימותו הכוונה שהבנים שלהם מתים. כך הגמרא חילקה. לכן צריך את שניהם, לכן שניהם באו. רבי יוסי אומר, בעצם מה שכתוב באשת אחיו "ערירי" זה בא ללמד על הכלל, אבל מה שנאמר בדודתו זה לצורך קצת - זה בא ללמד למעט אשת אחי אביו מאמו. כלומר בא למעט דודתו מאמו, כי כל מה שנאמר ערירי יהיו זה רק בדודתו מאביו - אשת אחי אביו מאביו. אבל יש לך אחי אביו מאמו, אז לא היה בדין ערירי. מאי טעמא? איפה אתה לומד את זה? '''נאמר כאן ונאמר להלן או דודו או בן דודו יגאלנו — מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר''', אז אף דודתו שנאמר כאן באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אומרת הגמרא, אחרי שלמדנו שמדובר באשת אחי אביו מאביו, כלומר שדודתו זה דווקא אשת אחי אביו, אז אף אשת אחיו למדה מדודתו בהיקש. '''מה דודתו שנאמר להלן''' - שהדין שלה בערירי זה דווקא באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר - '''אף אשת אחיו''' שנאמר עליה שיש לה ערירי, זה דווקא באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. אומרת הגמרא '''עד כדון כרבי ישמעאל''' - זה טוב לפי רבי עקיבא ללמוד ככה, כי רבי עקיבא אומר שלומדים למד מן הלמד בחולין, אז לכן אפשר ללמוד כמו שלמדנו - בהיקש אשת אחיו מדודתו, כן, שהיא עצמה, דודתו עצמה נלמדה במגזרה שווה מגאולת נחלה. אבל רבי ישמעאל שאמר אין לומדים למד מן הלמד אפילו בחולין - אשת אחיו שהיא מאב ולא אשת אחיו שהיא מן האם, מה הלה. אומרת הגמרא, תני '''רבי ישמעאל° נאמר כאן אשת ונאמר להלן איש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא''' - כלומר, למה התורה הייתה צריכה להזכיר "נדה היא"? ללמד '''מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו לה היתר איסורה''' - כלומר מדובר באשת אחיו כזאת שיש לה היתר אחר איסורה, וזה ודאי מדובר רק באשת אחיו מאב, שהרי אם האח מת בלא בנים אז יש לה היתר על ידי ייבום. אבל '''יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה'''. עכשיו אומרת הגמרא, רבי אלעזר מקשה על רבי יוחנן את כל הקושיות. רבי יוחנן למד מדכתיב "כל אשר תעשה מכל התועבות האלה ונכרתה" - כלומר יש לנו כרת על הכלל. לאחר מכן נאמר כרת באחותו. אז רבי יוחנן אומר שהכרת שנאמר באחותו בא ללמד על הכלל כולו - שחייב על כל אחד ואחד. ואילו רבי אלעזר הקשה לו כל הקושיות שראינו, למה הוא הקשה לו? כי הוא סובר שאחותו לצורך יצאת. אז '''מקשי לה מנין תיתי ליה''' לחלק בעריות? '''רבי אבהו° בשם רבי אלעזר°''' - '''רבי הושעיה° לאוין וכרת לאוין חולקין'''. כלומר אם יש לך שני לאווין - זה כרת אחד רק, אז לאוין חולקים את הכרת - יש כרת על כל אחד ואחד. מאי טעמא? '''על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו''' - כלומר יש לנו שני לאווין, לאו על סיכה ולאו על מי שעושה כמוהו, '''וכתיב איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר — ונכרת מעמיו''' - יש כרת אחד על שניהם. '''הרי כאן שני לאוין וכרת''', אז לאוין חולקין כריתות. כראיה - במסכת כריתות מונים שם את כל הכריתות, ושניהם נמנו בתוך שלושים ושש חייבי כריתות. רואים מכאן שהכרת הזה, בגלל שהלאווין - יש לאו אחד על כל אחד, אז הכרת חולק אותם. כותבת הגמרא, '''מה עביד לה רבי יוחנן°'''? כלומר, אם באמת יש שני לאווין וכרת אחד, אז הלאווין חולקים, אז לכאורה למה צריך שתצא כרת באחותו? הרי על כל אחד מהעריות כתוב לאו בנפרד, ואחרי זה כתוב כרת אחד על כולם, אז גם כאן נאמר שהלאווין מחלקים - אז למה צריך את הכרת באחותו? אומרת הגמרא, '''באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל'''. כלומר, אלמלא היה כתוב כרת באחותו, הייתי אומר שהבועל חייב על כל אחד ואחת, אבל האישה לא תהיה חייבת על אחת. שואלת הגמרא, '''ולית לרבי אלעזר כן''' - שצריך פסוק לחלק בין אנשים? '''אית ליה''' - הוא סובר את זה, כי לומד זה ממקום אחר, דכתיב על העריות '''לא תקרבו''' לשון רבים, לא כתוב "לא תקרב" - כתוב לשון רבים, משמע שהלאווין נאמרו על שניהם, אחד האיש ואחד האשה. אז '''מה עבד לה רבי יוחנן°''' - הוא פתר לה שזה לא מחוייב - אפשר תמיד להעמיד את זה שמה שכתוב לשון רבים הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו. עוד ראיה שכשם שלאווין מחלקים אז גם כריתות מחלקת. מייתי לה דתני, כתוב '''והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא'''. והרי שלמים בכלל שאר קודשים היו, וכתיב '''כל איש אשר יקרב''' - כלומר יאכל את הקודשים וטומאתו עליו ונכרתה. אז הרי יש כרת בכל הקודשים - אז למה יצא כרת בשלמים? ושאל על זה '''שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא°''' - למה לא נאמר שיצאו שלמים לחלק? שאם הוא אכל בשוגג כמה קודשים בטומאה, אז יחלק על כל אחד ואחת. למה אנחנו לא אומרים את זה? אמר לו: '''שלמים''' - מה שלמים זה קודשי מזבח שחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא, ויש בהם כרת, אף כל קודשי מזבח שחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא וחייב בהם כרת. '''יצאו קדשי בדק הבית''' שאין בהם כרת, כיוון שאין חייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא. רואים מכאן שכל הסיבה שאני לא אומר שהכרת שנאמר בשלמים בא לחלק לגבי כל הקודשים - זה רק בגלל שזה לצורך אצה, אבל אם זה לא היה יוצא לצורך, אז זה היה מלמד לחלק. הגמרא מקשה עוד קושיה, איך שמואל בר אבא שואל את רבי זעירא "אולי נאמר שיצאו שלמים לחלק" - הרי זה משנה מפורשת שאין בהם חילוק כריתות! איפה הראנו את זה? '''דתנן קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה''' וחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא, '''מה שאין כן בקדשי בדק הבית''' - ככה כתוב בברייתא. עכשיו, מכיוון שאמרו שהם מצטרפים, אז זה ברור שאין בהם חילוק כריתות, כי אם היה בהם חילוק כריתות אז הם לא היו יכולים להצטרף זה עם זה. '''אמר רבי חנינה° וכיני''' - כלומר, באמת גם על הברייתא קשה, למה לא יחלקו ולא יצטרפו? כלומר, נכון, מה ששאל שמואל בר אבא את רבי זעירא, אותה קושיה יכול גם לשאול על הברייתא - למה הברייתא אומרת שהם מצטרפים? תגיד הפוך - תגיד שיחלקו ולא יצטרפו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מו עמוד א''' {{שוליים|ז_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יח|איסור אשת אח ואשת אחי האב הוא רק כשהם מן האב]]''' * '''מקור:''' "באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר אף אשת אחיו למדה מדודתו בהקש מה דודתו שנאמר להלן (שהיא בערירים,) באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר אף אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי עקיבא (בן יוסף) דאמר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ב, הלכה ב, שו"ע אה"ע סימן טו סעיף ח * '''מצב:''' דאורייתא * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא שאף בחולין למדים למד מן הלמד, ומכאן שאיסור אשת אחיו ואשת אחי אביו נאמר רק כשהם מן האב, כמבואר ברמב"ם ושו"ע אה"ע סימן טו סעיף ח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שישי#נד-ב-ו|בבלי יבמות נד ב — האיסור על אחות האב חל עליה בין אם היא אחות האב מן האב ובין מן האם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שישי#נד-ב-ז|בבלי יבמות נד ב — אחות האב חייבים עליה כרת בין מן האב בין מן האם]] {{שוליים|ז_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_יט|העובר על איסור הרכבת שמן המשחה ואיסור עשיית תערובת כמוהו, חייב שתי מלקויות נפרדות מדין "לאוין חולקין את ההכרת"]]''' * '''מקור:''' "לאוין חולקין את ההכרת מה טעמא כדכתיב (שמות כי תשא ל לב) על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וכתיב (שמות כי תשא ל לג) איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר — ונכרת מעמיו. הרי כאן שני לאוין וכרת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק א, הלכה ד, רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק א, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שלאוין חולקין את ההכרת, ולכן הרמב"ם פסק שהעובר על שני הלאוין חייב שתי מלקויות אף שהכרת אחד, כדין חייבי כריתות שנמנו ב-ל"ו כריתות שבתורה {{שוליים|ז_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כ|שיעורי מעילה נלמדים מהקדש בהנאה כלשווה פרוטה]]''' * '''מקור:''' "למעילה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ה, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הסוגיה בירושלמי, וכך פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ה ה"ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק רביעי#טו-א-א|בבלי מעילה טו א — קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה לענין מעילה]] {{שוליים|ז_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כא|חלקי שיעורים של קדשי מזבח מצטרפים לחייב משום פיגול נותר וטמא, ואין ביניהם חילוק חטאות]]''' * '''מקור:''' "ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא מה שאין כן בקדשי בדק הבית מכיון שהםמצטרפין שמע מינא דאין חילוק חטאת ביניהן, דאי סלקא דעתך דחילוק חטאות ביניהן, אם כן לא היה להן להצטרף זה עם זה אמר רבי חנינה וכיני (" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שקדשי מזבח מצטרפים ואין ביניהם חילוק חטאות, כפי שהביא הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק יח הלכה יא) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק שלושה עשר#קט-א-ז|בבלי זבחים קט א — זבח שנשתייר ממנו כזית בשר קודם זריקת הדם, אף שחיסר בבשר - כשר וניתן לזרוק את הדם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק רביעי#טו-א-א|בבלי מעילה טו א — קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה לענין מעילה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מו עמוד ב<span class="yerum-runnum">98</span></div>כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כלל ופרט הוא {{ירו"מ-הוסר|דאמר רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} לוקין על החרישה בשביעית. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר {{שוליים|ז_כב}}אין לוקין על החרישה בשביעית. {{ירו"מ-הוסר|ומה}}{{ירו"מ-הדגשה|מה}} טעמא דרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} פרט. הזורע {{ירו"מ-הוסר|והזמיר}}{{ירו"מ-הדגשה|והזומר}}{{ירו"מ-הוסר| אף הן}} בכלל היו ולמה יצאו להקיש {{ירו"מ-הוסר|אליהן}}{{ירו"מ-הדגשה|אליהם}} {{ירו"מ-הוסר|לומר לך}}{{ירו"מ-הדגשה|לאמר}} מה הזורע {{ירו"מ-הוסר|והזמיר}}{{ירו"מ-הדגשה|והזומר}} מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן {{ירו"מ-הדגשה|אף אני אביא חרישה שהיא בלא תעשה והא הכא דהכלל בעשה ופרט בלא תעשה וגמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מיניה בכלל ופרט}}. מה עבד לה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|זריעה ובצירה}} שני דברים הן ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין {{ירו"מ-הוסר|ולית}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|לית ליה דשני דברים שיצאו מן הכלל אינם}} חולקין אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|אלא דסבר}} לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין {{ירו"מ-הוסר|ולית}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמאי אינן}} מלמדין שנייא היא שכלל בעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב ושבתה הארץ}} ופרט בלא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור}} ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|על דעתיה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}רבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|ועשה}}{{ירו"מ-הדגשה|פרט שהוא בעשה}} מלמד על {{ירו"מ-הדגשה|הכלל שהוא ב}}לא תעשה {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|ופרט שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}לא תעשה מלמד על {{ירו"מ-הדגשה|הכלל שהוא ב}}עשה. על דעתיה דרבי {{ירו"מ-הדגשה|אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|יוחנן}}{{ירו"מ-הדגשה|שלמד בכלל ופרט שלא אסרה תורה אלא מלאכה שהיא צורך הקרקע}} ניחא {{ירו"מ-הדגשה|ש}}מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות {{ירו"מ-הדגשה|בשביעית}}. על דעתיה דרבי {{ירו"מ-הוסר|אלעזר}}{{ירו"מ-הדגשה|יוחנן}} {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות {{ירו"מ-הדגשה|האם}} כשם שאין {{ירו"מ-הדגשה|הפרטים}} מלמדין לענין איסור {{ירו"מ-הדגשה|לחייב לאו על כל עבודה שהיא צורך הקרקע}} כן לענין היתר לא ילמדו {{ירו"מ-הדגשה|הפרטים, שעבודה שאינה צורך הקרקע מותרת, ואף חופר בה שיחין ומערות יהיה עובר בעשה, דכתיב}} ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) {{ירו"מ-הדגשה|ושבתה ה}}אר{{ירו"מ-הדגשה|ץ שבת לה' אמר}} רבי אבא קרתיגנאה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא קרתיגנאה|°]] טעמא דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאינו לוקה על החרישה דכתיב}} ([[ויקרא כה ג|ויקרא בהר כה ג]]) שש שנים תזרע {{ירו"מ-הדגשה|שדך}} ולא בשביעית {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שש שנים {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} כרמך ולא בשביעית. {{ירו"מ-הוסר|כלל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} לא תעשה שהוא בא מכח עשה {{ירו"מ-הדגשה|עשה}} הוא {{ירו"מ-הדגשה|והוי כלל בעשה ופרט בעשה מה הפרטים עבודה שהיא צורך הקרקע והאילן}} עובר בעשה {{ירו"מ-הדגשה|יצא חופר בה שיחין ומערות, שאינו צורך הקרקע והאילן ואינו עובר בעשה, להביא חורש שאף הוא בעשה ואין לוקין עליו. וכן אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] עובר בעשה. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אומר {{ירו"מ-הדגשה|חורש}} אפילו עשה אין בו {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבי {{ירו"מ-הדגשה|יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאפילו}}{{ירו"מ-הוסר| ירמיה אומר עובר}} {{ירו"מ-הוסר|בעשה}}{{ירו"מ-הדגשה|עשה}} {{ירו"מ-הדגשה|אין בו}} {{ירו"מ-הוסר|וליידא}}{{ירו"מ-הדגשה|ליידא}} מילה כתיב ([[ויקרא כה ב|ויקרא בהר כה ב]]) ושבתה הארץ שבת לה' {{ירו"מ-הדגשה|רק}} לענין לא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|המפורטים}} שבו {{ירו"מ-הדגשה|היינו לזריעה וזמירה שרק בהם עובר בלאו דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. תנו רבנן}} יכול יהו לוקין על התוספת {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא}} {{ירו"מ-ביאור|מה הכוונה?}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פתר מתניתא יכול יהו לוקין על {{ירו"מ-הוסר|ידי}}{{ירו"מ-הדגשה|מלאכת}} חרישה בשביעית {{ירו"מ-הדגשה|שאינה מוזכרת בתורה ונלמדה בכלל ופרט קא משמע לן שפטור כדשנינן}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שסובר שלוקים על החרישה פתר {{ירו"מ-הוסר|לה }}מתניתא יכול יהו לוקין על איסור שני פרקים הראשונים {{ירו"מ-הדגשה|שהוסיפו בשביעית בשדה לבן מפסח ובשדה האילן מן העצרת}}.<br><br> <span id="דף_מז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> שואלת הגמרא, מה הדין אם יש לנו '''כלל בעשה ופרט בלא תעשה'''? ואתה אומר '''מילתיה דרבי אלעזר אמר כלל ופרט הוא''' - כלומר דנים בזה כמו כל כלל ופרט. מה הראיה? '''רבי אלעזר°'''... '''לוקין על החרישה בשביעית. רבי יוחנן° אמר אין לוקין על החרישה בשביעית.''' טעמא דרבי אלעזר: '''ושבתה הארץ שבת לה''' - זה כלל. '''שדך לא תזרע וכרמך לא'''תזמור - זה פרט. אז '''הזורע''' וזומר, אומר, בכלל היו ולמה יצאו? להקיש עליהם - לומר '''מה הזורע''' וזומר '''מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן''', אף אני אביא חרישה שהיא עבודה בארץ ובאילן, שהיא בלא תעשה. עכשיו הרי כאן הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, ובכל זאת רבי אלעזר למד בכלל ופרט. עכשיו מה עבד לה רבי יוחנן°? הוא אומר לא אפשר ללמוד כן, כי זה '''שני דברים הן ושני דברים שיצאו מן הכלל''' לא מלמדים, '''אינן חולקין'''. אומרת הגמרא, האם רבי אלעזר לא סובר את זה, ששני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקין? ואומרת הגמרא '''אית ליה''' - הוא באמת סובר את זה, אלא שהוא סובר שלחלוק הם לא חולקים, אבל ללמד הם כן מלמדים. שואלת הגמרא, על דעתיה דרבי יוחנן, למה לא מלמדים? ואתה אומר, לא, אין פה ראיה שהוא סובר ששני דברים שיצאו לא מלמדים, אלא '''שנייא היא''' - כיוון שכלל הוא בעשה, שהרי כתוב "ושבתה הארץ", והפרט בלא תעשה. '''ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה'''. ואילו רבי אלעזר סובר שפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה, ופרט שהוא בלא תעשה מלמד על עשה. אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי אלעזר, שהוא הרי למד בכלל ופרט שהתורה לא אסרה אלא מלאכה שהיא צורך קרקע - '''ניחא''' - שיהא '''מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות'''. אבל על דעת רבי יוחנן, '''מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות''' - כי הרי רבי יוחנן לא למד בכלל ופרט, אז אין לנו את הכלל שכל דבר שהוא מלאכת קרקע או מלאכת אילן אסור, אבל השאלה - האם מכיוון שהוא לא למד ככה את הכלל, אז גם הפוך הוא לא למד שכל דבר שהוא לא עבודת קרקע יהיה מותר? '''כשם שאין מלמדין לענין איסור כן לענין היתר לא ילמדו''' - אז אולי גם בורות שיחין ומערות עובר בעשה, שהרי כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'". נשאר בשאלה. אמר '''רבי אבא קרתיגנאה°''', הטעם שלא לוקין על חרישה זה משום שכתוב '''שש שנים תזרע''' שדך '''ולא בשביעית''', '''שש שנים''' תזמור '''כרמך ולא בשביעית'''. ויש לנו כלל שכל '''לא תעשה שהוא בא מכח עשה''' - עשה הוא. אז אם ככה, יש לנו עכשיו כלל בעשה וגם פרט בעשה - כי הרי כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'" זה כלל, וכתוב "שש שנים תזרע שדך", "שש שנים תזמור כרמך" זה הפרט בעשה. אז מה הפרטים? עבודה שהיא צורך קרקע ואילן, ואז עובר עליהם בעשה. יצא חופר בבורות שיחין ומערות שאין בהם צורך קרקע וצורך אילן, שגם עשה אין בהם. להביא חורש - שכן יש בו עשה אבל אין לוקין עליו. וכן אמר '''רבי ירמיה° עובר בעשה'''. '''רבי יוסי° אומר''' - לא, חורש '''אפילו עשה אין בו'''. שואלת הגמרא על רבי יוסי, שסובר שאפילו עשה אין בו, אז דמי לכתב, '''כתיב ושבתה הארץ שבת לה'''' - אז למה לא כתוב את זה? הוא אומר, "ושבתה הארץ שבת לה'" זה רק '''לענין לא תעשה שבו''' - שהפרטים שבו - כי הוא סובר שיש לנו כלל ופרט, אין בכלל למה שלא בפרט. אז בעצם כל הכלל הזה "ושבתה הארץ שבת לה'" נאמר רק לגבי זריעה וזמירה, שרק בהם הוא עובר איסור. תנו רבנן, למדנו ברייתא: '''יכול יהו לוקין על התוספת''' - ונשנה לתלמוד על פטור. כלומר ככה כתוב בברייתא מאוד סתומה, כתוב יכול לוקין על תוספת, והברייתא הביאה מקורות לפטור. מה הכוונה? '''רבי יוחנן° פתר מתניתא''' - לגבי, הוא אמר ככה: '''יכול יהו לוקין על''' מלאכת '''חרישה בשביעית''', שהרי לא מוזכרת בתורה ואינה נלמדת בכלל ופרט, כמו שאמרנו שפטור - כמו שלמדנו. אבל '''רבי אלעזר°''' שסובר '''שלוקים על החרישה''' - '''פתר מתניתא''' שאומר: '''יכול יהו לוקין על''' איסור '''שני פרקים הראשונים''' - מה שהרי הוסיפו בשביעית, כמו שאמרנו שבשדה לבן לא חורשים לפני פסח, ובשדה אילן אינה נעצרת - יכול אם כן חורש, אם כן. אז בעצם הביא מקור לזה שפטור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מו עמוד ב''' {{שוליים|ז_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כב|אין לוקין (מלקות) על חרישה בשביעית]]''' * '''מקור:''' "אין לוקין על החרישה בשביעית. מה טעמא דרבי אלעזר (בן פדת) דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר פרט. הזורע והזומר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם לאמר מה הזורע והזומר מי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אלעזר בן פדת מהיקש 'כלל ופרט' - שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר (עשה) מלמדים שאין לוקין אלא על עבודות הדומות לזרייה וזימור, וחרישה שהיא בלא תעשה יצאה מן הכלל, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פ"א ה"ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק ראשון#ג-א-ב|בבלי מועד קטן ג א — בשנת השמיטה אסור לקרסם, לזרד ולפסג באילן]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק ראשון#ג-א-ג|בבלי מועד קטן ג א — אין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן בשביעית, שהן תולדות זריעה וזמירה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד א<span class="yerum-runnum">99</span></div>אית תניי תני {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב ו}}שש שנים {{ירו"מ-ביאור|שלמות}} תזרע שדך ושש שנים {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|תזמר}} כרמך. ואית תניי תני {{ירו"מ-הדגשה|ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב}} שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך {{ירו"מ-הדגשה|מסייע לרבי אלעזר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|דמדכתיב שש שנים וכולי משמע שאין לוקין על תוספת שביעית. ומאן דאמר מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור}} מסייע לרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דעל}}{{ירו"מ-הוסר| ומאן דמר שדך לא}} {{ירו"מ-הוסר|תזרע}}{{ירו"מ-הדגשה|זריעה}}{{ירו"מ-הוסר| וכרמך לא}} {{ירו"מ-הוסר|תזמור}}{{ירו"מ-הדגשה|וזמירה לוקין ואין לוקים על חרישה}}{{ירו"מ-הוסר| מסייע לרבי אלעזר}}. מתניתא פליגא {{ירו"מ-הדגשה|על}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]]{{ירו"מ-הוסר|לר}} {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאף כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה הפרט מלמד על הכלל דהרי כל}} השמר {{ירו"מ-הוסר|בלא תעשה }}פן {{ירו"מ-הדגשה|ואל הרי זה}} {{ירו"מ-הוסר|בלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} תעשה וכתיב ([[דברים יב יד|דברים ראה יב יד]]) {{ירו"מ-הדגשה|השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' וכולי}} שם תעלה עולותיך ושם תעשה {{ירו"מ-הדגשה|וכולי}}: שם תעלה — זו העלייה, ושם תעשה — זו שחיטה וזריקה. מה העלייה שהיא בעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב שם תעלה}} הרי {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|היא}} בלא תעשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב הישמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה}} אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה {{ירו"מ-הוסר|בגין}}{{ירו"מ-הדגשה|שנלמד מההיקש}} דכתיב שם תעלה ושם תעשה {{ירו"מ-הדגשה|משמע שרק בגלל שהתורה הקישה עליה לשחיטה לומדים לא תעשה מעשה}} הא אילולא הוה כתיב שם תעלה ושם תעשה, אין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|יוחנן}}{{ירו"מ-הדגשה|לא היה צורך בהקש כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לאו, כיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|שזה נלמד מכלל ופרט. ולמה היה צורך להקיש}} שלא תאמר כמה {{ירו"מ-הוסר|דתימר}}{{ירו"מ-הדגשה|דאת אמר}} גבי שבת {{ירו"מ-הדגשה|שאם עשה כמה מלאכות מעין מלאכה אחת בהעלם אחד כגון}} {{שוליים|ז_כג}}חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת. לפום כן צריך {{ירו"מ-הדגשה|היקש ל}}מימר חייב על כל אחת ואחת. כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות. תמן תנינן {{שוליים|ז_כד}}ארבע אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה {{ירו"מ-הדגשה|הן}} אב {{ירו"מ-הדגשה|מה הן התולדות}} תני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן: אבות הטומאה {{שוליים|ז_כה}}השרץ {{שוליים|ז_כו}}ושכבת זרע תולדות השרץ אי זהו {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה בשם רבי נחום[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחום|°]]: מדפות מהו מדפות מגעות {{ירו"מ-הדגשה|שהתולדה קלה מהאב ובאה על ידי מגע}}. {{שוליים|ז_כז}}אב הטומאה מטמא את {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|אדם וכלים}} {{שוליים|ז_כח}}וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. {{ירו"מ-הוסר|וכלי חרש }}אוכלין ומשקין וכלי {{ירו"מ-הדגשה|חרס}} אינן נעשין אב הטומאה {{ירו"מ-הדגשה|ואינם נעשים משכב ומושב}} לטמא {{ירו"מ-הדגשה|ב}}זיבה והכא תנינן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. חרישה אב {{ירו"מ-הדגשה|אלו הן התולדות}} תני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. כמה יחרוש ויהא חייב? רבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]] אמר כדי ליטע כרישה. רבי אחא בר רב[[ביאור:עץ מסורת#רבי אחא בר רב|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} כדי ליטע זכרותה {{ירו"מ-ביאור|גרגר}} של חיטין. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|כמה יוציא ויהיה חייב}} זרע קישואין שנים {{ירו"מ-הוסר|חייב }}זרע דילועים שנים זרע פול מצרי שנים. תני<br><br> <span id="דף_מז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך'''. כן, בדף הקודם בסוף הזכרנו שיש איזה ברייתא תמוהה. כתוב בברייתא: "יכול יהיה לוקין על תוספת", כלומר לא ברור מה כוונת התוספת, ולאחר זה הגמרא אומרת שזה מסורת שנשים את התלמודה לפטורה. כן? עכשיו אמרנו שרבי יוחנן העמיד את זה כמו השיטה שלו, שהוא סובר שחרישה מותרת, כלומר שלא לוקין על חרישה. אז בעצם השאלה, הוא אומר שהתוספת, מה שכתוב "יכול יהא לוקין על תוספת", הכוונה יכול יהא לוקין על החרישה, שהיא בעצם תוספת, הרי היא לא כתובה בתורה, ונשים את התלמודה לפטור כמו שאמרנו, כן? שבעצם האיסור חרישה זה רק עניין של העשה ולכן לא לוקין עליו. כן? ואילו רבי אלעזר, שהוא סובר שכן לוקין על החרישה, הוא לא יכול להגיד את זה כמובן, אז הוא מביא את זה אחרת. הוא אומר מה זה "יכול יהא לוקין על תוספת"? הכוונה התוספת שהוסיפו. כן, אנחנו יודעים שהרי הוסיפו שני פרקים. כן? שאסור לחרוש בשדה הלבן בשנה השישית כבר מפסח, ובשדה אילן אסור לחרוש מהעצרת, משבועות. אז השאלה של הברייתא הייתה: יכול יהא לוקין על התוספת, כלומר אם יחרישו בזמן הזה, יהא לוקין, אז אם תלמודא לפטור, רבותי תוכיחו שלא לוקין. אומרת הגמרא, למדנו, יש ברייתא על הברייתא הזאת, תני תני, ועשינו את התלמודה לפטורה, כן? '''מדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך''', ויש ברייתא שאומרת שעושים את התלמודה לפטורה '''מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'''. אז מה דאמר '''מדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך''', זה '''מסייע לרבי יוחנן'''. כן? כי מה משמעות "שש שנים תזרע שדך"? הכוונה שנים שלמות תזרע, מותר לזרוע כל השש שנים. רואים מכאן שבעצם הדיון היה על התוספת של הזמן שאסור לחרוש מפסח בשדה לבן ובשדה אילן מהעצרת. אמנם דאמר '''מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור''', זה מסייע לרבי יוחנן. כן? רואים מכאן שרק על הזריעה וזמירה לוקין, לא לוקין על החרישה. אומרת הגמרא: '''מתניתא פליגא''' על רבי אלעזר. רבי אלעזר אמר שגם כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אז לומדים את זה בכלל ופרט. כן? אז אומרת הגמרא: קשה, שהרי כתוב '''השמר פן תעשה''', וכתוב '''שם תעלה עולותיך ושם תעשה'''. כן? אז הגמרא אומרת: '''שם תעלה — זו העלייה''', "שם תעשה" זה שחיטה, שחיטה וזריקה. עכשיו, '''מה העלייה שהיא בעשה''' שהרי כתוב "שם תעלה", והרי גם כן בלא תעשה שהרי כתוב "השמר פן תעלה", כן? אז '''אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה'''. כן, כאילו לומד את זה בהיקש, שהרי כתוב '''שם תעלה ושם תעשה'''. כן? אבל מה משמע מכאן? שרק בגלל שהתורה הקישה עלייה לשחיטה, רק בגלל זה אנחנו לומדים לא תעשה מעשה. אבל '''אילולא הוה כתיב שם תעלה ושם תעשה''', אז לא היית לומד, כי '''אין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה'''. אז קשה לרבי אלעזר. אומרת הגמרא: '''מה עבד לה רבי אלעזר'''? הוא אומר: באמת לא צריך את ההיקש הזה כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לא תעשה. כן? כיוון שכמו שאמרנו, זה נלמד בכלל ופרט. אז למה היה צריך להקיש? '''שלא תאמר''' — כמו שאמרנו לגבי שבת, שאם הוא עושה כמה מלאכות ממין מלאכה אחת בעלם אחד, כמו חופר, חורץ, נועץ, זה מלאכות שהן בעצם ממין מלאכה אחת, '''אינו חייב אלא אחת'''. אז גם כן, אותו דבר נאמר כאן, ש'''דכוותה שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת'''. אז לכן היה צריך את ההיקש לומר לנו '''חייב על כל אחת ואחת'''. אומרת הגמרא: '''כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות'''. כן? בדרך כלל כל מקום שאנחנו אומרים אבות, השם אבות זה מראה שיש להם תולדות. כן? '''תמן תנינן ארבע אבות נזיקין השור''', '''זה הקרן''', '''נגיחה ודחיפה''' זה '''אב'''. עכשיו, מה התולדות שלהם? '''תני רבי חייה: נשך רבץ בעט תולדות לקרן'''. אותו דבר למדנו לגבי טומאה. '''תמן תנינן אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע''', '''תולדות השרץ''' — מה זה? '''רבי יודה בשם רבי נחום: מדפות'''. כן? זה התולדות של הטומאה. מה זה '''מדפות'''? '''מגעות'''. כן? כלומר, זה תמיד הטומאה יותר קלה מהאב והיא באה על ידי מגע. כן? אז בעצם כל אחד, מי שנוגע בשרץ אז הוא בעצם מביא את הטומאה כי זה יותר קלה והיא תולדה שלו. עכשיו, '''אב הטומאה מטמא''' — יותר חמור, הוא מטמא אדם וכלים, '''וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין'''. כן? '''ואוכלין ומשקין וכלי''' אינם נעשים אב הטומאה לעולם, וגם אינם נעשים לטמא זיבה. כן? זה הכלל לגבי טומאה. כן? וכאן ב-לגבי שבת למדנו '''אבות מלאכות ארבעים חסר אחת'''. כן? חרישה זה האב. מה התולדות שלו? '''תני רבי חייה: חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה'''. אומרת הגמרא: '''כל אבות מלאכות מן המשכן למדו'''. כן? אנחנו יודעים את זה, כן? כל המלאכות לימדו על המשכן. אז '''מה חרישה היתה במשכן'''? כן, איפה ראינו חרישה? הרי לא מצאנו משום חרישה במשכן. כן, מדובר חרישה בעשיית המשכן. אומרת הגמרא '''שהיו חורשין ליטע סממנין'''. שואלת הגמרא '''כמה יחרוש ויהא חייב'''? '''רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה''', כדי ליטע בו, אה, זרע של כרישה. '''רבי אחא בר רב אמר כדי ליטע זכרותה של חיטין'''. כלומר גרגיר אחד של חיטה. '''תמן תנינן''', כמה יוציא ויהא חייב? '''זרע קישואין שנים זרע דילועים שנים זרע פול מצרי שנים'''. שואלת הגמרא, הרי למדנו שכל הנאכלים כגרוגרת, כלומר הוצאה מתחייבים עליהם אם מוציאים מאכל רק אם זה גרוגרת. אז למה בחיטים מדיות הוא חייב גם אם הוא מוציא שני גרגירים? הרי חיטים זה דבר נאכל. '''שמואל בשם רבי זעירא: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין''', שכבר על הוצאה של שתיים חייב עליהם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מז עמוד א''' {{שוליים|ז_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כג|העושה כמה פעולות המצטרפות למלאכה אחת (כגון חפר חרץ נעץ, או שחט זרק והעלה) בשבת - האם חייב חטאת אחת או כמה חטאות?]]''' * '''מקור:''' "חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת. לפום כן צריך היקש למימר חייב על כל אחת ואחת. כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות. תמן תנינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאינו חייב אלא אחת, שכל הפעולות הן חלק ממלאכה אחת ולא מלאכות נפרדות, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ז הלכה ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ה|בבלי שבת עג ב — החורש והחופר והחורץ בשבת - כולן נחשבים מלאכת חורש אחת ואינם חייבים אלא חטאת אחת]] {{שוליים|ז_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כד|נשיכה, רביצה ובעיטה נחשבות תולדות של קרן ולא אב נזיקין בפני עצמו]]''' * '''מקור:''' "ארבע אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה הן אב מה הן התולדות תני רבי חייה נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן: אבות הטומאה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק א, הלכה י, שו"ע חו"מ סימן שפט סעיף יח, שו"ע חו"מ סימן שפט סעיף יט, סמ"ג עשין סו, סמ"ג עשין סז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייה שנשך רבץ בעט הן תולדות לקרן, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע חו"מ סימן שפט סעיפים יח-יט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק ראשון#ב-א-א|בבלי בבא קמא ב א — ארבעה אבות נזיקין הם שור, בור, מבעה (אדם) והבער (אש), והמזיק בהם חייב לשלם תשלומי נזק במיט]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק ראשון#ב-ב-ג|בבלי בבא קמא ב ב — חיוב נזק בנגיחת קרן נלמד מ"כי יגח" ומ"קרני ברזל" ו"קרני ראם"]] {{שוליים|ז_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כה|שרץ מטמא במגע ובמשא, וטומאתו חלה כשיעור כעדשה]]''' * '''מקור:''' "השרץ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ד, הלכה ב, סמ"ג עשין רמד, סמ"ג עשין רמה, סמ"ג עשין רמו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון המקרא כמבואר בירושלמי, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק ד הלכה ב {{שוליים|ז_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כו|שכבת זרע מטמאת במגע כתולדת השרץ ולא באוהל כאב הטומאה]]''' * '''מקור:''' "ושכבת זרע תולדות השרץ אי זהו אמר רבי יודה בשם רבי נחום: מדפות מהו מדפות מגעות שהתולדה קלה מהאב ובאה על ידי מגע." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ה, הלכה א, סמ"ג עשין רמד, סמ"ג עשין רמה, סמ"ג עשין רמו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודה בשם רבי נחום שהתולדה קלה מהאב ומטמאה רק במגע, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה {{שוליים|ז_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כז|אב הטומאה מטמא אדם וכלים]]''' * '''מקור:''' "אב הטומאה מטמא את אדם וכלים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ה, הלכה א, רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ד, הלכה ב, רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י, הלכה יא, רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק א, הלכה א, רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק א, הלכה ה, רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק א, הלכה ה, רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק א, הלכה ז, סמ"ג עשין * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בכמה מקומות (הלכות שאר אבות הטומאה, טומאת צרעת, מטמאי משכב ומושב, וטומאת מת) שאב הטומאה מטמא אדם וכלים לטמא אחרים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק ראשון#ב-ב-א|בבלי בבא קמא ב ב — תולדות טומאת מת - חלקן מטמאות אדם וכלים כאב וחלקן רק אוכלין ומשקין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מגילה/פרק ראשון#ח-ב-ד|בבלי מגילה ח ב — מוסגר שהחזיק בימי הסגרו ולא בהם נגעים - אינו טעון שילוח מחוץ למחנה, שנאמר "והצרוע אשר בו ה]] {{שוליים|ז_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כח|ולד הטומאה מטמא אוכלין ומשקין אך אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם וכלים]]''' * '''מקור:''' "וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. אוכלין ומשקין וכלי חרס אינן נעשין אב הטומאה ואינם נעשים משכב ומושב לטמא בזיבה והכא תנינן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. חרישה אב אלו הן התולדות תני רבי חייה חפר ח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק א, הלכה ז, רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א, הלכה א, סמ"ג עשין רמד, סמ"ג עשין רמה, סמ"ג עשין רמו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שוולד הטומאה מטמא רק אוכלין ומשקין ואינו עושה אב טומאה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת ושאר אבות הטומאה </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מז עמוד ב<span class="yerum-runnum">100</span></div>חטים מדיות שתים {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הוסר|לכל}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} דבר שהוא להניית קרקע {{שוליים|ז_כט}}חייב משום חורש החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה {{ירו"מ-ביאור|חוטב עצים כדי לפנות קרקע}} בחרשים המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאין חופרים את האמה בשביעית מפני שמכשיר אגפיה לזריעה אף החופר}} אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה המסקל הבונה מדריגות {{ירו"מ-ביאור|טרסות.}} הממלא את הנקעים שתחת הזיתים, והעושה עוגיות לגפנים, וכל דבר שהוא להניית קרקע — חייב משום חורש {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|דמתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. התיב רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] על דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|לכיסוי הדם}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לא הותרה חרישה כדרכה {{ירו"מ-הדגשה|אלא על ידי שינוי שיחפור בדקר ויכסה}} רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] אמר קומי רבי יסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|המשנה במסכת ביצה}} דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר {{ירו"מ-ביאור|וכאן אינו צריך את הבור.}} קם {{ירו"מ-ביאור|נפגש}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|עם}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] אמר לו: את אמרת {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דא מילתא {{ירו"מ-הדגשה|שהמשנה במסכת ביצה שאומרת שאם שחט ביום טוב יחפור בדקר ויכסה אליבא דרבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא}} ולא כן אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר עשרים וארבע דברים מקולי [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ומחומרי [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל וזה {{ירו"מ-הדגשה|א}}חד מהם {{ירו"מ-הדגשה|ואם הלכה זו היא דברי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|ולא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר נימר כ"ג {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ"ד}}.<br><br> <span id="דף_מח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא '''דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש'''. כן, עכשיו הגמרא מונה כל מיני דברים: '''החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחרשים''', כלומר הוא חוטב את העצים כדי לפנות את הקרקע. '''המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים'''. כלומר אם הוא שורף קנים או תמרים כדי לפנות את הקרקע. '''וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה''', שאמר שאין חופרים את האמה בשביעית, זה שמכשיר את הצדדים לזריעה, אז גם חופר אמת המים, כיוון שהוא מכשיר את הצדדים לזריעה זה נחשב גם כן תולדה של חורש. '''המסקל הבונה מדריגות''', כמו בוני טרסות, '''הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים, וכל דבר שהוא להניית קרקע — חייב משום חורש'''. '''רבי חייה בשם רבי יוחנן: המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה''', כיוון ש'''הותר מכלל בישול ביום טוב''', כי הרי מתוך יש לנו כלל שמתוך שהותר בישול לצורך הותר גם משלא לצורך. '''רבי שמעון בן לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד'''. כלומר כל מה שהותר זה רק בישול לאכילה, אבל בישול סתם לא מותר. '''התיב רבי אבא בר ממל על דרבי יוחנן מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה''', לא ילקה. למה? '''שהותר מכלל חרישה ביום טוב''' — לכיסוי דם. הרי לצורך כיסוי דם מותר, אז אם זה ככה יהא מותר גם לחרוש. '''רבי יוסי בשם רבי אילא: לא הותרה חרישה כדרכה'''. אומר לא, אתה לא יכול להשוות מזה כי שם מה שהותר לכיסוי דם זה לא חרישה כדרכה, אלא איזה שינוי, שיחפור בדקר ויכסה. כן, אז רק איזה שינוי מותר. החרישה כדרכה לא הותרה בשום פנים. '''רבי שמי אמר קומי רבי יסה, רבי אחא בשם רבי אילא''' — '''דרבי שמעון היא''', '''דרבי שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר'''. יש לנו משנה במסכת ביצה שאומרת שמודים שאם שחט, יחפור בדקר ויכסה, אז זה דרבי שמעון. דרבי שמעון אומר עד שאין לו צורך בגופו של דבר, ואם הוא לא צריך את הבור, כן, אז זה מותר. כן, אז לכן בעצם הוא התיר לכסות דם, לכן אתה לא יכול ללמוד מזה לגבי להתיר חרישה. אומרת הגמרא '''קם רבי יוסה רבי אחא''', כלומר נפגשו, רבי יוסה ורבי אחא נפגשו. '''אמר לו: את אמרת דא מילתא''' — שבעצם המשנה בביצה שאומרת שאם שחט ביום טוב, יחפור בדקר ויכסה זה רק אליבא דרבי שמעון? אומרת הגמרא '''ולא כן אמר רבי יוחנן''' — אז הוא שאל אותו, ולא כן אמר רבי יוחנן: '''דברי רבי מאיר עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וזה חד מהם'''. אם אתה אומר שזה רבי שמעון ולא רבי מאיר, אז יש אם כן עשרים ושלוש, לא עשרים וארבע. '''רבי שמעון רבי מאיר נימר כ"ג'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מז עמוד ב''' {{שוליים|ז_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_כט|החורש והעושה פעולות המכשירות קרקע לזריעה (חפירה, חריצה, נטיעה, זיבול, פינוי אבנים, בניית מדרגות) חייב משום אב מלאכת חורש בשבת]]''' * '''מקור:''' "חייב משום חורש החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה (חוטב עצים כדי לפנות קרקע) בחרשים המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא שאמר שאין חופרים את האמה בשביעית מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שכל הפעולות המכשירות את הקרקע לזריעה נכללות באב מלאכת חורש, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה א) המפרט מלאכות אלו כתולדות חורש * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ו|בבלי שבת עג ב — המיישר גבשושית או הטומם גומא בשבת - בבית חייב משום בונה, ובשדה חייב משום חורש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ג|בבלי שבת קג א — המוציא עצים בשבת - שיעור החיוב הוא כדי לבשל ביצה קלה אם להיסק, וכל שהוא אם לתיקון כלי]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד א<span class="yerum-runnum">101</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|ואי אפשר לאמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}רבי מאיר ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שניהן אמרו דבר אחד {{ירו"מ-הדגשה|שפטור משום שאינו צריך לגופו דהא תנן: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני החולה שישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ורבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הוסר|ולכן}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטר בכולן}} {{ירו"מ-הוסר|סברנן}}{{ירו"מ-הדגשה|חוץ מן הפתילה}} {{ירו"מ-הוסר|מימר}}{{ירו"מ-הדגשה|מפני}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא עושה פחם. ואמרינן עליה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שניהן אמרו דבר אחד {{ירו"מ-הוסר|נימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אם כך היה צריך לאמר}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}רבי מאיר ורבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} ורבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} שלשתן אמרו דבר אחד. {{ירו"מ-הדגשה|אמר ליה}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לרבי יוסי}} {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שאתה שואל זה למה לי לאוקמיה כרבי שמעון}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|הא אפילו לרבנן אתיא ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|מפני דאין דרך חרישה בכך. אבל אם כך}} מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון {{ירו"מ-הוסר|פשיטין}}{{ירו"מ-הדגשה|דאיתמר}} {{ירו"מ-ביאור|פשיטא}} לרבנן קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. לא צורכה {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} קצר לייפות {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע {{ירו"מ-הדגשה|משמע שרבנן הסתפקו בכך, לכן אי אפשר להעמיד את המשנה בביצה כרבנן}}.{{ירו"מ-הוסר|ואפילו}} {{ירו"מ-הוסר|תימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{ירו"מ-הדגשה|לו: אפשר, שמא שהסתפקה הגמרא גבי קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע היה אליבא}} דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-ביאור|האם במקרה כזה שקוצר עצים ליפות הקרקע ומסתמא ירצה להשתמש בהם, האם יהיה חייב גם משום קוצר או לא}} {{ירו"מ-הוסר|הוא }}ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה, פשוט שחייב, ש}}מכל מקום הרי חרש, מכל מקום הרי קצר. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: מיליהון דרבנן {{ירו"מ-ביאור|רב חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בר נפחא}} מסייעין לרבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שקוצר ואינו צריך לעצים פטור אף לרבנן}} ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור {{ירו"מ-הדגשה|אף לחכמים דכיוון שאינו צריך למיץ אין זה סוחט}} אם להוציא ציר חייב {{ירו"מ-הוסר|ואפילו}}{{ירו"מ-הדגשה|אף מכאן אין ראיה שאפשר שלא}} {{ירו"מ-הוסר|תימר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא על דעת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|היא דמר }}ברם כרבנן {{ירו"מ-הדגשה|אפילו סחט לצורך גופו חייב ד}}מכל מקום הרי סחט מכל מקום הרי הוציא ציר. כל דבר שהיה מבחיל {{ירו"מ-ביאור|מגדל}} את הפירות חייב משום זורע {{שוליים|ז_ל}}הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק {{ירו"מ-הוסר|והמאבק}}{{ירו"מ-הדגשה|המאבק}} המעשן המתליע הקוטע הסך {{שוליים|ז_לא}}והמשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל {{ירו"מ-ביאור|לגדל}} את הפירי חייב משום זורע רבי זעירא בר חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא בר חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רב כהנא|°]]: הנוטע בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת חייב משום זורע רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] אמר<br><br> <span id="דף_מח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תמיד בירושלמי מסכת שבת דף מ"ח. בדף הקודם ראינו שרבי יוחנן סובר שמי שמבשל נבלה ביום טוב אז יהיה פטור כי מתוך שהותרה אותה בישול לצורך אותה נא מותר לצורך. ורבי אבא מר עמאל הקשה עליו: אם זה ככה אז גם חורש ביום טוב לא ילקח, כי הרי הותר מכרח חרישה ביום טוב לכיסוי דם. אנחנו יודעים שהמשנה במסכת ביצה אומרת שמודיעים שמשחת שיחפור בזה קבר יחסה. אז רואים שחרישה הותרה לצורך. אז אם זה ככה יהיה גם כן פטור על חרישה. בא רבי יוסף ואמר שמה שאמרו במסכת ביצה לא אותה חרישה כדרכה. כלומר בעצם הכל מותר, שמה זה כשיש לו דקר, ואז בעצם כשהוא צריך לעפר אז דבר כזה שהוא לא צריך את המהות של המלאכה, אז בזה גם חכמים מודים שמותר. רבי אחא אמר בשם רבי אליעזר שבעצם המשנה במסכת ביצה זה בכלל לא חכמים, זה לא רבי מאיר, זה רבי שמעון. הרי רבי שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אז לכן כיוון שהוא לא צריך את הטבור אז ממילא פטור. אומרת הגמרא ששם הגמרא אומרת שרבי יוסף נפגש עם רבי אחא ואמר לו: "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" שהמשנה היא בעצם דעת רבי שמעון ולא דעת רבי מאיר. והרי למדנו שרבי מאיר אומר שיש עשרים וארבע מקומות שהם מכולי בית שמאי ואחד לבית הלל, ואחד מהם זה מסכת ביצה. ואם אתה מוציא את זה אז בעצם רק עשרים ושלוש. וגם אי אפשר להגיד שרבי מאיר מודה לרבי שמעון, כלומר גם רבי מאיר סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כיוון שהרי למדנו במסכת שבת במשנה בפרק "מדליקים", שאם הוא מכבה את הנר מפני שהוא מתפחד מפני גויים, מפני פלישתים, מפני הרוח הרעה, מפני החולה - ששם פטור כי חסה נכנס לזה שנכנס לפני החולה, ורבי יוסי פוטר את כולם חוץ מהפחם, מפני שהוא עשה פחם. ואמרנו שם מה הסיבה שרבי יוסי פוטר? כי רבי יוסי פה סובר כמו רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אז לכן כשהוא מכבה את הפתילה כי הוא צריך את השמן אז זה לא היה צריך לגופה ולכן הוא פטור עליה. והגמרא שם אומרת חבריה בני ישיבה אמרו ש'''רבי מאיר ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד'''. עכשיו, אם אתה אומר שגם רבי מאיר מודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אז היו צריכים להגיד ש'''רבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד''', לא רק רבי יוסי ורבי שמעון. אמר ליה רבי אחא לרבי יוסי: אם אתה אומר שהמשנה במסכת ביצה כדעת רבי מאיר, כדעת חכמים, ואתה סובר שלחכמים למרות שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל אם הוא לא צריך את הגוף של המלאכה, את המהות שלה, אז הוא יהיה פטור עליה. לכן שמה כשהוא חופר בדקר והוא לא צריך בכלל את הטבור, הוא צריך רק את העפר. אז רבי מאיר, גם חכמים, אומר שפטור, אבל לא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא בגלל שהוא לא צריך בכלל את המהות של המלאכה שהוא עשה. אז אם זה ככה, אז '''מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון''' - דברים שחכמים הסתפקו ונשארו בספק, אתה אומר את זה כאילו זה פשוט. כן, למדנו שלרבנן אם הוא '''קצר לצורך עשבים''' אז הוא '''חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע''', למרות שבעצם בדרך כלל נעשתה מלאכה נוספת של עיבוד קרקע שזה משום חורש, אבל לא צריכה. כלומר במה החכמים הסתפקו? אם הוא '''קצר לייפות קרקע'''. כלומר אם הוא צריך את הדבר השולי, כמו כאן הרי פה הוא צריך את העפר, זה דבר משולי לחפירה. אז אם הוא קצר והוא צריך לייפות את הקרקע, כי אני לא צריך את הקציר, אני צריך את ייפוי הקרקע, '''מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע'''. כלומר, אתה רואה שהחכמים הסתפקו ואתה בא ואומר בפשטות שחכמים דבר כזה פוטרים? עכשיו '''ואפילו תימא רבי שמעון''' - כלומר, אם תבוא ותגיד לי, לא, הספק שלהם היה לגבי רבי שמעון, כלומר רבי שמעון שאומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. האם הוא פוטר גם במקרה כזה שהוא קוצר עשבים לייפות הקרקע? כי הרי שמה מסתמא הוא גם ישתמש בעשבים, בנאדם לא יזרוק את העשבים, מסתמא הוא ישתמש בהם. לכן הספק היה לדעת רבי שמעון, האם במקרה כזה אני אומר לא, בשלמא זה קודם הוא ודאי השתמש בזה, וממילא למרות שהמלאכה הייתה צריכה לגופה כביכול, זאת אומרת כיוון שאני יודע בוודאות שהוא השתמש בזה, יהיה חייב. אבל אם זה ככה על דעת חכמים ודאי חייב, כי חכמים שמחייבים מלאכה שצריכה לגופה - פשוט שחייב, שהרי '''מכל מקום הרי חרש, מכל מקום הרי קצר'''. אמר רבי מנא: '''מיליהון דרבנן מסייעין לרבי יוסי''', כלומר הדברים שאמרו בשם רבי יוחנן זה מסייע לרבי יוסי שהוא אמר שקוצר לצורך עשבים פטור גם לרבנן, כמו שאם הוא חופר בו וצריך רק את החול לכיסוי - פטור גם לרבנן. מה הראיה? '''דמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור'''. כלומר, אם הוא צריך את הדג עצמו והוא לא צריך את המים שיוצאים, אז הרי זה פטור אף לחכמים. למה? כיוון שהוא לא צריך את המיץ, אז זה בכלל לא נקרא סוחט, זה לא מהות של סוחט. אבל '''אם להוציא ציר חייב''', אם הוא רוצה את המיץ של הדג - את זה הוא רוצה, אז חייב. אומרת הגמרא לא, גם מפה אין ראיה, כי אפשר שבעצם כל מה שרבי יוחנן אמר זה על דעת רבי שמעון. כלומר על דעת רבי שמעון זה יהיה הדין, אבל לרבנן אפילו סחט לגופו יהיה חייב. '''מכל מקום הרי סחט מכל מקום הרי הוציא ציר'''. ואתה רואה '''כל דבר שהיה מבחיל את הפירות חייב משום זורע''', כל דבר שעוזר לגידול חייב משום זורע. לכן '''הנוטע''' והמבריך, '''המרכיב''', '''המקרסם''', '''המזרד'''. מקרסם זה מוריד את העלים, את הקטעים היבשים של הענף. מזרד זה מוריד את הזרדים, מוריד ענפים מיותרים. '''המפסל''', '''המזהם''' - ששמים חומר נגד תולעים, בדרך כלל זה היה אחרי שגוזמים את העץ. '''המפרק''' - מוריד ענפים מיותרים שלא יכבד על העץ. '''המעשן''' - ששם אבק כדי לסתום את כל השורשים שמתגלים, כדי להבריח תולעים. '''המתליע''' - מוציא תולעים אחד אחד. '''הקוטע''', '''הסך''', '''והמשקה''', '''והמנקב''', '''והעושה בתים''', '''וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע'''. כלומר, כל דבר שעוזר לגידול של הפרי חייב משום זורע. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מח עמוד א''' {{שוליים|ז_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ל|אין לעשות בשבת פעולות חקלאיות כגון נטיעה, הברכה, הרכבה, קרסום, זירוד, פיסול, זיהום, פירוק, איבוק, עישון, התלעה, קיטוע וסיכת עצים - שכולן תולדות מלאכת זורע וחורש]]''' * '''מקור:''' "הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתליע הקוטע הסך" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שמונה מלאכות אלו כתולדות האב זורע/חורש, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק ז הלכה ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ב|בבלי שבת עג ב — העושה כמה מלאכות ממין מלאכה אחת (כגון זורע, זומר, נוטע, מבריך ומרכיב) בהעלם אחד - אינו חיי]] {{שוליים|ז_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לא|המשקה, המנקב, העושה בתים וכל המבחיל את הפרי בשבת חייב משום זורע]]''' * '''מקור:''' "והמשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל (לגדל) את הפירי חייב משום זורע רבי זעירא בר חייא בר אשי אמר בשם כהנא: הנוטע בשביעית חייב משום זורע רבי זעירא אמר 📖 באר משה — דף מח עמוד א אנחנו תמיד בירוש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי; הרמב"ם פסק שהמשקה זרעים או נוטע ומבריך ומרכיב חייב משום זורע, ככל דבר שמגדל ומברה את הפרי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק ראשון#ב-ב-א|בבלי מועד קטן ב ב — המכבה גחלת של מתכת ברשות הרבים חייב משום זורע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ג|בבלי שבת עג ב — הזומר, הנוטע, המבריך והמרכיב בשבת חייבים גם משום זורע]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מח עמוד ב<span class="yerum-runnum">102</span></div>{{שוליים|ז_לב}}הזומר כנוטע נטע וזמר בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת על דעתיה דכהנא חייב שתים על {{ירו"מ-הדגשה|שנטע משום שדך לא תזרע ועל הזמירה משום כרמך לא תזמור. על}} דעתיה דרבי זעירא אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|משום כרמך לא תזמור דנטיעה בכלל זמירה}} כלום. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|לא הזומר כנוטע ולמה }}הנוטע כזומר {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|לא אמר אלא הזומר כנוטע לחייב את הזומר אף משום נוטע דכל}} {{ירו"מ-ביאור|דבר המביא לצמיחה}} היה בכלל זריעה ויצאה זמירה להחמיר על עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שאם זרע וזמר חייב שתים}} מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, את פוטרו משום זורע? הוי לא שנייא, נטע וזמר בשב{{ירו"מ-הדגשה|יעי}}ת, בין על דעתיה דרבי כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|ומה שאמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום נוטע כוונתו שחייב אף משום נוטע}} והקוצר תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} {{שוליים|ז_לג}}הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש והאורה כולהן משום קוצר. ההן דגזז ספוג גומי {{ירו"מ-הדגשה|או}} קרולין {{ירו"מ-ביאור|אלמוגים,}} {{שוליים|ז_לד}}חייב משום קוצר ומשום נוטע ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס גרגר טריקסימין {{ירו"מ-הוסר|כשומין}}{{ירו"מ-הדגשה|שומין}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} נענע חייב משום קוצר ומשום זורע רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: הנותן עציץ נקוב {{ירו"מ-הדגשה|שהיה מונח על האדמה}} על גבי עציץ {{ירו"מ-הוסר|נקובה}}{{ירו"מ-הדגשה|נקוב}} חייב עליה משום קוצר ומשום זורע רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משום שלש אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ולא פליגין הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע המוחקה {{ירו"מ-ביאור|מחליק את הקורות}} חייב משום מכה בפטיש רבנן דקיסרין אמרין ההן {{ירו"מ-הוסר|דצייד}}{{ירו"מ-הדגשה|דצד}} כוורא {{ירו"מ-ביאור|דג}} וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר והמעמר רבי שמואל בר ססרטאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר סוסרטא|°]] בעי תולדות העימור אי זו היא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שמעית טעם מן דרבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן לקיש}} ({{ירו"מ-הוסר|בשם}}{{ירו"מ-הדגשה|שמואל)בשם}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ולית אנא ידע מה שמעת מיי כדון ההן דכתית אורז שערין {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|חלוקה}}{{ירו"מ-הדגשה|חילקה}} {{ירו"מ-ביאור|חיטה מחולקת לשנים,}} חייב משום דש ההן דשטח צלין {{ירו"מ-ביאור|תאנים}} צימוקין מסוסלה {{ירו"מ-ביאור|מלח,}} בוקלטה {{ירו"מ-ביאור|עצים יבשים,}} חייב משום מעמר כל שהוא נוגע באוכל {{ירו"מ-הדגשה|כשאוסף אותו}} חייב משום מעמר בקליפה משום דש הדא איתתא כד מערבא בחיטיא {{ירו"מ-הדגשה|להוציא הפסולת הגדולה חייבת}} משום מרקדה כד מפרכייא בראשייא {{ירו"מ-ביאור| כשפורכת ראש החיטים משום דשה.}} {{ירו"מ-הוסר|משום דשה }}כד {{ירו"מ-הוסר|מבתרא}}{{ירו"מ-הדגשה|מתברא}} בצדדיא {{ירו"מ-ביאור| כששוברת צידי הקליפה}} משום בוררת כד מספייא {{ירו"מ-ביאור| מוסיפה לכתוש}} משום טוחנת כד מנפייא משום זורה גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש ההן כיתנייא {{ירו"מ-ביאור|פשתן}} {{ירו"מ-הדגשה|בתחילה שורים במים ואז מניחים מעל האש ליבוש אחר כך מכים}} בקופנה {{ירו"מ-הדגשה|שזה כלי מתכת. אחר כך מהדקים עם מערובה, שזה מערוך, כדי שיהיה דק. אחר כך אוחזים קצה אחד, ואת השני מעיפים בעזרת קרש שנקרא אפסיטה. אחר כך מסרקים בכף היד להוציא הקשים, אחר כך עם מסרק ברזל, אחר כך חותכים לאורך הרצוי. כשמכה בקופנה חייב}} משום דש במערובה משום טוחן באפסטיתה משום זורה {{ירו"מ-הדגשה|כשסורק}} בכף {{ירו"מ-הדגשה|היד חייב}} משום בורר. כד מפלג — משם {{ירו"מ-הוסר|מנפה}}{{ירו"מ-הדגשה|מנפץ}}. כד מתלש — משם מחתך. גמר מלאכתו — משם מכה בפטיש<br><br> <span id="דף_מט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבי זעירא בר חייא בר אשי אמר בשם כהנא: '''הנוטע בשבת חייב משום זורע'''. רבי זעירא אמר '''הזומר כנוטע'''. על פי זה יצא שאם '''נטע וזמר בשבת''', '''על דעתיה דכהנא חייב שתים''' - הוא לומד את זה משני פסוקים שונים, על שנטע הוא יהיה חייב משום שתלה והוציאה זרע, ועל זמירה משום שכמה שהוציא זמור. אבל '''על דעתיה דרבי זעירא אינו חייב אלא אחת''', משום שכמה שהוציא זמור, כי הרי הוא סובר שנטיעה זה בכלל זמירה. אומרת הגמרא: לא כלום. אמר רבי זעירא '''הנוטע כזומר'''? האם רבי זעירא אמר שנוטע זה כזומר? לא אמר, אלא '''הזומר כנוטע''' - זאת אומרת חייב על זומר גם משום נוטע, כי הוא סובר שכל דבר שמביא לצמיחה '''היה בכלל זריעה ויצאה זמירה להחמיר על עצמה'''. כן, שאם הוא זרע וזמר יהיה חייב שתיים. אז '''מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, את פוטרו משום זורע'''? אז אם זה ככה, באמת '''הוי לא שנייא, נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דרבי כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא''' - בכל מקרה, לפי כולם יהיה חייב שתיים. מה שרבי זעירא אמר שחייב משום נוטע, הכוונה שהוא חייב אף משום נוטע - אם יטרו בו כשהוא זומר, גם משום נוטע יהיה חייב. ואז המשנה: '''והקוצר''' - אחת מעבודות המלאכה. תני רבי חייא: '''הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש והאורה כולהן משום קוצר'''. '''ההן דגזז ספוג גומי קרולין חייב משום קוצר ומשום נוטע''' - כלומר אלמוגים, כמו שיש בים, הספוג זה גדל בים גם אלמוגים. אז אם הוא קוצר את זה הוא חייב משום קוצר וגם משום נוטע, כי ברגע שהוא קוצר את זה, זה גודל יותר טוב. '''ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס גרגר טריקסימין נענע חייב משום קוצר ומשום זורע''' - שוב פעם, כי ברגע שקוצרים את זה, זה גודל יותר טוב. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש: '''הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ חייב עליה משום קוצר ומשום זורע'''. כן, ברגע שהוא עוקר את זה מהמקום שבו היה, אז זה קוצר, וברגע שהוא מניח אותו, אז זה חייב משום זורע. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש: '''הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משום שלש'''. כי ברגע שקוצצים את זה זה גודל יותר טוב. הרי השקמה בהתחלה היא גדלה בצורה פרא ואין לה ענפים ישרים, ואז חותכים אותה ולאחר מכן היא מצמיחה - זה נקרא בתורת שקמה, חותכים אותה בצורה מסוימת ולאחר מכן היא מצמיחה קורות. אמר רבי יוסי ברבי בון: '''ולא פליגין''' - כלומר, מי שאמר שחייב על שתיים ומי שאמר שלוש הם לא חולקים. למה? אם הוא קוצץ, '''הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע''', '''המוחקה''' - כלומר כשהוא מחליק את הקורות - '''חייב משום מכה בפטיש''', זה הכוונה לשלוש. '''רבנן דקיסרין אמרין''': '''ההן כוורא''', כלומר מי שצד דגים, '''וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו''', אתה מפריד לו ממקור החיים שלו, אז '''חייב משום קוצר'''. עמדנו במשנה: '''והמעמר''' - אחד מעבודות המלאכה. רבי שמואל בר ססרטאי בעי: '''תולדות העימור אי זו היא'''? כלומר מה זה נקרא תולדות עימור? אמר רבי יוסי: '''שמעית טעם מן דרבי שמעון... ולית אנא ידע מה שמעת''' - כלומר שמעתי משהו מרבי שמעון ולא זוכר מה שמעתי. שואלת הגמרא: '''מה כדון'''? מה באמת הוא כנראה שמע ממנו? עונה הגמרא: '''ההן דכתית אורז שערין חייב משום דש''' - כלומר אם הוא חתך, כתש את האורז או שעורים או חיטה, ובעצם הוא לא טחן את זה לקמח אלא שבר את זה, ככה עושים ממנו דייסה, אז הוא חייב משום דש. '''ההן דשטח צלין צימוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר''' - כלומר אם הוא שוטח תאנים או צימוקים, או מלח, או עצים יבשים, ברגע שהוא אוסף אותם אחרי הייבוש, אז הוא חייב משום מעמר. זה בעצם כנראה מה שהוא שמע - תולדה של מעמר. אומרת הגמרא: '''כל שהוא נוגע באוכל''' - אם הוא נוגע באוכל כשהוא אוסף אותו, אז זה יהיה חייב משום מעמר. אבל '''בקליפה משום דש''' - אם הוא לא בא במגע עם האוכל עצמו אלא עם הקליפה, אז הוא חייב משום דש. אומרת הגמרא: '''הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה''' - כלומר אישה כשמערבבת החיטים לעשות את הפסולת הגדולה, אז היא חייבת משום מרקדת. '''כד מפרכייא בראשייא''' - כשפורכת את ראשי החיטים, ואז מפרידה מהמוץ, אז היא עוברת משום דש. '''כד בצדדיא משום בוררת''' - כששוברת את צידי הקליפה, אז היא עוברת משום בורר. '''כד מספייא משום טוחנת''' - כלומר שמוסיפה לכתוש אותם, אז היא עוברת משום טוחן. '''כד מנפייא משום זורה''' - כלומר שמנפה את החיטים עם הקליפות, אז זה עובר משום זורה. '''גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש'''. '''ההן כיתנייא''' - כלומר פשתן. בהתחלה שורים אותו במים, ואז מניחים אותו מעל האש לייבוש, ואחרי זה - בעצם הפשתן זה צמח שגדל בתוך קנה ישר, שבעצם באמצע יש איזה חומר קשה, עצה, ואז סביבו יש סיבים, ומסביב הכל עטוף עוד פעם בעצה, בחומר קשה, כמו קש של חיטה. אז מרטיבים את זה, משרים במים, ולאחר מכן מייבשים ואז הקש, ברגע שנותנים לו מכות הוא מתפורר. אז בעצם בהתחלה שורים במים, מניחים אותו מעל האש לייבוש, אחרי זה מכים בקופנא, שזה כלי מתכת, ואז מרסקים בעצם את כל הקש. אחרי זה מעדקים עם מערובה, שזה מערוך, כלומר מגלגלים את זה שהכל יתפורר, כל הקש יתפורר, ומקבלים מזה משהו דק, שטוח, ואז אוחזים קצה אחד ואת השני מעיפים בעזרת איזה קרש, הקרש נקרא פסיטה, ואז ככה מסלקים בעצם את כל הקשים הגדולים. אחרי זה מסרקים בכף היד להוציא את הקשים היותר דקים, ואחרי זה מסרק ברזל, כדי להוציא את הקשים הדקים דקים וגם כן כדי להחליק ולהפוך את הצמר לרך. אחרי זה חותכים לאורך הרצוי. אז '''בקופנה משום דש''' - כי הוא מעיף את הקשים. '''במערובה משום טוחן''' - הוא מרסק את הקשים. '''באפסטיתה משום זורה''' - כמו שאמרנו, שהוא מעיף את זה ואז הקשים עפים ברוח. '''בכף משום בורר''' - כשהוא סורק בכף היד. '''כד מפלג - משם מנפץ''' - כלומר שהוא מפריד את החוטים. '''כד מתלש - משם מחתך'''. '''גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מח עמוד ב''' {{שוליים|ז_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לב|הזומר בשביעית חייב משום זמירה בלבד ולא משום נטיעה נוספת]]''' * '''מקור:''' "הזומר כנוטע נטע וזמר בשביעית על דעתיה דכהנא חייב שתים על שנטע משום שדך לא תזרע ועל הזמירה משום כרמך לא תזמור. על דעתיה דרבי זעירא אינו חייב אלא אחת משום כרמך לא תזמור דנטיעה בכלל זמירה כלום. אמר רבי ז" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' כהנא ~ רבי זעירא: כהנא סובר הזומר חייב שתים - משום 'שדך לא תזרע' ומשום 'כרמך לא תזמור', ורבי זעירא סובר שאינו חייב אלא אחת משום 'כרמך לא תזמור' בלבד, שהנטיעה בכלל הזמירה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא, שהזומר חייב אחת בלבד משום זמירה, שהרמב"ם פסק שהזומר חייב מלקות אחת משום זמירה בלבד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק ראשון#ב-ב-א|בבלי מועד קטן ב ב — המכבה גחלת של מתכת ברשות הרבים חייב משום זורע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ג|בבלי שבת עג ב — הזומר, הנוטע, המבריך והמרכיב בשבת חייבים גם משום זורע]] {{שוליים|ז_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לג|הגוזז ספוג גומי מן הים חייב משום קוצר]]''' * '''מקור:''' "הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש והאורה כולהן משום קוצר. ההן דגזז ספוג גומי או קרולין (אלמוגים,)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ז, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, שכל התולש דבר ממקום חיותו חייב משום קוצר; כן פסק הרמב"ם (הלכות שבת, פרק ז, הלכה ד) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ח|בבלי שבת עג ב — הזורק אבן לדקל והפיל תמרים - האם חייב משום תולש ומפרק]] {{שוליים|ז_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לד|התולש ירק מעציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע כאחת]]''' * '''מקור:''' "חייב משום קוצר ומשום נוטע ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס גרגר טריקסימין שומין או נענע חייב משום קוצר ומשום זורע רבי יוסי ברבי בון אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: הנותן עציץ נקוב שהיה מונח על האדמה על גבי עציץ נק" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן לקיש בשם רבי יוסי ברבי בון, כלשון הירושלמי; כך פסק הרמב"ם (הלכות שבת ח,ד) שהתולש עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום נוטע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק תשיעי#קכז-ב-ד|בבלי חולין קכז ב — תאנים שצמקו על אביהן (על העץ) עדיין נחשבות אוכל, ומטמאות טומאת אוכלין, והתולש אותן בשבת חי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק ראשון#ב-ב-ב|בבלי מועד קטן ב ב — הזומר גפן וצריך לעצים חייב שתיים - משום נוטע ומשום קוצר]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד א<span class="yerum-runnum">103</span></div>ההן דשחק תומא: כד מפרך ברישייא — משום דש. כד מברר בקליפייתיה — משום בורר. כד שחיק במדוכתה — משום טוחן. כד יהיב משקין — משום {{ירו"מ-הוסר|דש}}{{ירו"מ-הדגשה|לש}} גמר מלאכתן משום מכה בפטיש ההן סיקורה {{ירו"מ-ביאור|זרעים לצבע}} כד מבחר {{ירו"מ-הוסר|בגרריה}}{{ירו"מ-הדגשה|גרגריה}} {{ירו"מ-הוסר|בקלופיתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|מקלופיתיה}} משום בורר כד מכתת במרגזייה {{ירו"מ-ביאור|מכה עליהם בכלי להפריד הקליפה}} משום דש. כד שחיק במדוכתיה — משום טוחן. כד יהיב משקין — משום לש. כד משקע באנטרין {{ירו"מ-ביאור|בור או כלי ששם הצבע נספג באבן הסיד}} משום בונה כד מקטע בגומא {{ירו"מ-ביאור|שחותך חתיכות מהסיד הצבוע}} משום מחתך גמר מלאכתו משום מכה בפטיש {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: דגים שסחטן אם לגופן פטור ואם להוציא ציר חייב רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}} אמר {{שוליים|ז_לה}}כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור שלקות בין לגופן בין למימיהן {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר אחד כבשים אחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר ליה רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} למה {{ירו"מ-הדגשה|אתה אומר שרב חולק על}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי שניהם מתירין לגופן ואוסרים למימיהם יש חילוק}} דההן אמר {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|פטור}} {{ירו"מ-הוסר|ומותר}}{{ירו"מ-הדגשה|וחייב}} {{ירו"מ-הוסר|דההן}}{{ירו"מ-הדגשה|וההן}} אמר {{ירו"מ-הוסר|חייב}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הוסר|ופטור}}{{ירו"מ-הדגשה|ואסור}} אמר רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]]: בצל שריסקו אם ליתן טעם {{ירו"מ-ביאור|שיהיה ראוי לאכילה,}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|שיוצר אוכל}} אם להוציא שורפו {{ירו"מ-הדגשה|שלא יזיק לו}} מותר {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{שוליים|ז_לו}}צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{שוליים|ז_לז}}כליו מבית האומן לובשן ואם יתקרע יתקרע {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{שוליים|ז_לח}}נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן {{ירו"מ-ביאור|מוציא הקוצים}} במקום צינעה ובלבד שלא יקרע אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: נפל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת {{שוליים|ז_לט}}ובלבד שלא יכסכסו {{ירו"מ-ביאור|ישפשף.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: ההן ננער {{ירו"מ-ביאור|לנער שמיכה.}} {{שוליים|ז_מ}}בחדא שרי ובתלת אסור ובתרתיי צריכה ההן דסחי {{ירו"מ-ביאור|שרוחץ}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב יהודה {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} חד אמר הכין שרי והכין אסור וחרנה {{ירו"מ-הוסר|אמר בין}}{{ירו"מ-הדגשה|אמרן}} הכין ובין הכין אסור רבי אבא בר זמינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבינא|°]] עאל מיסחי עם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ולא שבקיה עבד {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} הכין {{ירו"מ-הוסר|ודלא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} הכין נפלו מים על בגדיו רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורב ירמיה חד אמר {{ירו"מ-הוסר|מנערה}}{{ירו"מ-הדגשה|לנערה}} שרי {{ירו"מ-הוסר|וממחקה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמחקה}} {{ירו"מ-הדגשה|ביד}} אסור {{ירו"מ-הדגשה|משום מלבן}} וחרנה {{שוליים|ז_מא}}מחלף {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא בר חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חייא בר אשי|°]] זה שרוקק מבליעו בכסותו ואינו חושש {{ירו"מ-הדגשה|משום מכבס}} {{ירו"מ-ביאור|או בגלל שזה דבר מועט. או בגלל שזה דרך לכלוך}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: איתפלגין רבי חייא רובא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ורבי שמעון בר רבי חד אמר רוקק {{ירו"מ-הדגשה|על הארץ}} ושף וחרנה אמר {{שוליים|ז_מב}}אינו רוקק ושף מה פליגין בשאין שם פסיפס {{ירו"מ-ביאור|ריצוף.}} אבל יש שם פסיפס רוקק ושף רקק והפריחתו הרוח {{שוליים|ז_מג}}חייב משום זורה<br><br> <span id="דף_מט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים במסכת שבת דף מט. אומרת הגמרא: '''ההן דשחק תומא''', כלומר מי ששוחק שום — '''כד מפרך ברישייא''', כלומר שהוא מפורר את הקליפות מבחוץ, אז הוא חייב '''משום דש'''. '''כד מברר בקליפייתיה''', כלומר שהוא בורר את הקליפות מהשום עצמו, אז הוא עובר '''משום בורר'''. '''כד שחיק במדוכתה''', כשהוא טוחן את זה במדוכה, אז הוא חייב '''משום טוחן'''. '''כד יהיב משקין''', כלומר שהוא מערבב את זה עם שמן וכדומה, אז הוא משום לש. '''גמר מלאכתן משום מכה בפטיש'''. '''ההן סיקורה''', כלומר זה עניין של צבע. '''כד מבחר''' — כשהוא בוחר את הגרגירים הטובים מהלא טובים, אז הוא חייב '''משום בורר'''. '''כד מכתת במרגזייה''', כשהוא מכה עליהם בכלי להפריד את הקליפה, הוא חייב '''משום דש'''. '''כד שחיק במדוכתיה''', כשטוחן אותם, חייב '''משום טוחן'''. '''כד יהיב משקין — משום לש'''. '''כד משקע באנטרין''', כלומר הוא שופך את זה לתוך הבור או הכלי שיש שם סיד, ואז הצבע נספג בסיד, אז הוא חייב '''משום בונה'''. '''כד מקטע בגומא''', כשהוא חותך חתיכות מהסיד הצבוע, אז הוא חייב '''משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. אמרו רבי חייא בשם רבי יוחנן: '''דגים שסחטן אם לגופן פטור ואם להוציא ציר חייב'''. רב אמר: '''כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור'''. '''שלקות בין לגופן בין למימיהן''' — מותר. שמואל אמר: '''אחד כבשים אחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור'''. אמר חזקיה: '''הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן'''. אמר ליה רבי מנא: לא, אין רב חולק על רבי יוחנן, הרי שניהם מתירים לגופן ושניהם אוסרים למימן. אמרה הגמרא יש חילוק, שאחד אמר פטור וחייב, ואחד אמר מותר ואסור. אחד אמר פטור וחייב, כלומר אם הוא שוחט למימן אז הוא חייב, ואם הוא שוחט לגופן פטור. והשני אמר שאם הוא שוחט למימן אז אסור, רק מן הכלל, ואם הוא שוחט לגופן אז מותר לגמרי. אז יש ביניהם חילוק. אמר רבי אבא בר ממל: '''בצל שריסקו אם ליתן טעם אסור''', כלומר שהיה ראוי לאכילה — כשהבצל עצמו חריף מאוד, והוא מרסק את זה כדי שיהיה טיפה פחות חריף וראוי לאכילה, אז אסור כי הוא יוצר אוכל. אבל '''אם להוציא שורפו מותר''', כלומר שלא יזיק לו, אז זה מותר. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא''', כלומר מותר לשים צנון במלח, אבל לא זמן מספיק שיהיה כמו כובש. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''כליו מבית האומן לובשן ואם יתקרע יתקרע''', כלומר הוא הביא כלים מבית האומן, יכול ללבוש אותם, ואינו חושש אם זה יקרע. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צינעה ובלבד שלא יקרע''', כלומר מוציא את הקוצים, אבל במקום צנוע, ובלבד שלא יקרע. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''נפל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת ובלבד שלא יכסכסו''', כלומר שלא ישפשף, זה רק כמו מכבס, כמו מלבן. אמר רבי זעירא בשם רב הונא: '''ההן ננער בחדא שרי ובתלת אסור ובתרתיי צריכה''', כלומר לנער שמיכה, על ידי אחד מותר, שלושה אנשים אסור, שני אנשים יש מקום להסתפק. '''ההן דסחי''', כלומר הוא רוחץ. רב הונא ורב יהודה, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחרנה הכין ובין הכין אסור. בעצם — בשבת מותר לסחוט או אסור, ויש בזה מחלוקת. רבי אבא בר זמינא עאל מיסחי עם רבי זעירא ולא שבקיה עבד הכין הכין — לא התיר לו בשום צורה. נפלו מים על בגדיו, רב הונא ורב ירמיה, חד אמר שרי אסור, וחרנה מחלף — כלומר אחד אמר לנער מותר ולמחוק אסור, והשני אמר דווקא הפוך. רבי אבא בר חייא בר אשי: '''זה שרוקק מבליעו בכסותו ואינו חושש''', כלומר אדם שרוקק מותר לו להבליע ברוקו בבגדיו ואינו חושש משום מכבס, כי זה דרך לכלוך, לא דרך ניקוי. איתפלגין רבי חייא רובא ורבי שמעון בר רבי, חד אמר '''רוקק ושף''', כלומר מותר לירוק על הארץ ולשפשף, וחרנה אמר '''אינו רוקק ושף''', זה אסור. מה פליגין? בשאין שם פסיפס, כלומר אם אין ריצוף, זה בעצם על האדמה, אבל אם יש שם פסיפס — רוקק ושף לדעת כולם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מט עמוד א''' {{שוליים|ז_לה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לה|מי שסחט כבשים או שלקות לשם מיצוי מימיהם בשבת, מה דינו]]''' * '''מקור:''' "כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור שלקות בין לגופן בין למימיהן מותר שמואל (בר אבא בר אבא) אמר אחד כבשים אחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור אמר חזקיה: הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן (בר נפחא) אמ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שכ סעיף ז, סמ"ג לאוין סה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ שמואל בר אבא: לחכמים כבשים לגופן מותר ולמימיהן אסור ושלקות מותר בין לגופן בין למימיהן, ושמואל אוסר בשניהם בין לגופן בין למימיהן * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים (רבי יוחנן) שכבשים למימיהן אסור ושלקות מותרין בכל, כמובא ברמב"ם ובשו"ע, ודלא כשמואל בר אבא המחמיר בשניהם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יט-ב-א|בבלי שבת יט ב — תבלין הטעונים דיכה (כתישה) לצורך אכילה, דינם כדין הטעונים שחיקה ואסור לכתשם בשבת בכלי המיו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יט-ב-ב|בבלי שבת יט ב — שמן של בדדים ומחצלות של בדדים אסורים בטלטול בשבת שהם מוקצה מחמת עסק המכירה]] {{שוליים|ז_לו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לו|מותר לטמון צנון במלח לזמן קצר, אך אין להשהותו בטמינה זו]]''' * '''מקור:''' "צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא אמר רבי זעירא בשם רב הונא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף ג, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רב הונא, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שכא, סעיפים ג-ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-א|בבלי שבת קח ב — אסור לעשות מי מלח מרובים בשבת כדרך שעושים בחול, ומותר לעשותם בשינוי - על ידי נתינת שמן לכת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-ב|בבלי שבת קח ב — אין עושין מי מלח עזים (מי מלח שביצה צפה בהם) בשבת, שהם כתחילת עשיית כבשים]] {{שוליים|ז_לז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לז|מותר ללבוש בשבת בגדים חדשים שהובאו מבית האומן, אף אם יש חשש שיתקרעו]]''' * '''מקור:''' "כליו מבית האומן לובשן ואם יתקרע יתקרע אמר רבי זעירא בשם רב הונא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רב הונא, וכך פסק הרמב"ם: לובשן ואינו חושש שמא יתקרע {{שוליים|ז_לח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לח|מי שנסתבכו בגדיו בקוצים בשבת מהו הדין]]''' * '''מקור:''' "נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן (מוציא הקוצים) במקום צינעה ובלבד שלא יקרע אמר רבי זעירא בשם רב הונא: נפל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רב הונא: מפשר את הקוצים במקום צניעה בלא לקרוע, ונפל טיט על בגדיו ממרחו בידו אחת, כפסק הרמב"ם {{שוליים|ז_לט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_לט|מותר לנער טלית מאבק שעליה בשבת, ובלבד שלא ישפשפנה בחזקה]]''' * '''מקור:''' "ובלבד שלא יכסכסו (ישפשף.) אמר רבי זעירא בשם רב הונא: ההן ננער (לנער שמיכה.)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רב הונא שהתירו לנער, אך אין לשפשף ולכסכס מפני שנראה כמכבס * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-א-ל|בבלי שבת קמ א — מותר להעביר כלי חרס על כתם שבבגד צבוע בשבת, אך אסור להעבירו על כתם שבבגד לבן משום שנראה ככ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמא-א-י|בבלי שבת קמא א — טיט שעל בגדו בשבת מנקהו על ידי כיסכוס מבפנים בלבד ולא מבחוץ]] {{שוליים|ז_מ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מ|האם מותר לרוחץ לנער או לסחוט את בגדיו הלחים מן המים לאחר הרחיצה]]''' * '''מקור:''' "בחדא שרי ובתלת אסור ובתרתיי צריכה ההן דסחי (שרוחץ) רב הונא ורב יהודה (נשיאה) חד אמר הכין שרי והכין אסור וחרנה אמרן הכין ובין הכין אסור רבי אבא בר זמינא עאל מיסחי עם רבי זעירא ולא שבקיה עבד לא הכין ולא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רב הונא ורב ירמיה: חד אמר לנערה שרי ולמחקה ביד אסור משום מלבן, וחרנה אסר בין הכין ובין הכין * '''הכרעה:''' נפסק כדעה המחמירה האוסרת בין ניעור ובין מחיקה ביד משום חשש ליבון, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שב סעיף ג. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ט|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים בשבת רק בתנאים: אדם אחד, כלים חדשים, לבנים, ושאין לו להחליפם]] {{שוליים|ז_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מב|מותר לרוק ולשוף ברגל ברצפה מרוצפת אבן (פסיפס) בשבת, ואם הרוח הפריחה את הרוק אין צריך לחוש לכך]]''' * '''מקור:''' "אינו רוקק ושף מה פליגין בשאין שם פסיפס (ריצוף.) אבל יש שם פסיפס רוקק ושף רקק והפריחתו הרוח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שברצפת פסיפס מותר לשוף בכף הרגל שאין זה כטוחן ואינו נראה כמתקן, ובנפרח ע"י הרוח אין חשש משום שאינו מתכוון * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-א|בבלי ביצה לו א — אין לגמור סידור האוצר כולו בשבת או ביום טוב, שמא יבוא להשוות גומות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-ב-ב|בבלי שבת פא ב — אסור לנקביו לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יטול עפר ממקום גבוה וישווה בו גומא במקום נמוך]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף מט עמוד ב<span class="yerum-runnum">104</span></div>וכל דבר שהוא מחוסר {{ירו"מ-ביאור|שצריך}} לרוח חייב משום זורה והבורר אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. הי{{ירו"מ-הדגשה|א}}ך עבידא? היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום — אינו מתחייב {{ירו"מ-הדגשה|שלא תיקן כלום שהרי נשאר שם עוד פסולת}} {{שוליים|ז_מד}}נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] בעי {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הבורר קטנית ביום טוב}} [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי {{ירו"מ-הדגשה|אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו, ובקנון, ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה}}. עשה כן בשבת, על דעתיה דבית שמאי מהו שיהא חייב אמר ליה רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ולמה לא אילו עשה כן {{ירו"מ-הדגשה|שברר כדרכו בקנון ובתמחוי}} בשבת על דבית הלל שמא אינו חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} חייב אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: יאות אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] {{ירו"מ-הוסר|אבה}}{{ירו"מ-הדגשה|אבא}} לא אתיא {{ירו"מ-ביאור|אין להסתפק}} אלא על דבית שמאי {{ירו"מ-הוסר|למה}}{{ירו"מ-הדגשה|דלבית הלל פשיטא שחייב בשבת שלא}} {{ירו"מ-הוסר|שהותר}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו אלא ביום טוב מפני}} {{ירו"מ-הוסר|מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|אוכל}} {{ירו"מ-הדגשה|נפש אבל לבית שמאי יש מקום להסתפק, האם הם התירו}} {{ירו"מ-הוסר|ברירה}}{{ירו"מ-הדגשה|לברור}} {{ירו"מ-הדגשה|אוכל מתוך פסולת רק}} {{ירו"מ-הוסר|ביט}}{{ירו"מ-הדגשה|ביום}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|טוב, כיוון שאוכל נפש}} הותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל בשבת אסור או שאוכל מתוך פסולת לא נחשב}} ברירה {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} בשבת {{ירו"מ-הדגשה|מותר}} בירר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] אמר {{שוליים|ז_מה}}חייב רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|דתני נתערבו לו פירות בפירות}} בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: תיפתר {{ירו"מ-הוסר|שהיו}}{{ירו"מ-הדגשה|שמניח על השולחן והיו}} אורחין אוכלין ראשונה ראשונה {{ירו"מ-הדגשה|מה שמניח לפניהם}} {{ירו"מ-הוסר|והתני}}{{ירו"מ-הדגשה|ותני}} ובלבד שלא יבור את כל אותו המין {{ירו"מ-הדגשה|שנראה כבורר לאוצר}} אם עשה כן בשבת {{ירו"מ-הוסר|חייב }}על דעתיה דחזקיה {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} שכן הבורר כדרכו בשבת חייב על דעתיה דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אסור}} שכן הבורר כדרכו במקום {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} {{ירו"מ-הדגשה|כגון פסולת מתוך אוכל}} חייב דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין {{ירו"מ-ביאור|של תאנים}} מן גוא עיגולין אפילו רמונים מן גוא רמונים {{ירו"מ-הוסר|או}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש<br><br> <span id="דף_נ_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה''', כלומר צריך שהרוח תפזר את זה, וזה כמו זורה. '''וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה''', כלומר כל דבר שהוא משתמש ברוח, כוח אחר מעורב בפעולה שלו, אז חייב משום זורה. '''והבורר''' — למדנו במשנה שבורר הוא אחד מאבות המלאכות. אמר רבי יודן: '''יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב, יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב'''. '''היך עבידא? היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום — אינו מתחייב''', כי לא תיקן כלום, בתוך הערימה נשאר עדיין צלת. '''נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב'''. רבי יונה בעי: למדנו במשנה בורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל, כלומר צריכים לברור אוכל מתוך פסולת, ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי. '''עשה כן בשבת, על דעתיה דבית שמאי מהו שיהא חייב'''? כלומר אם הוא בורר אוכל מתוך פסולת בשבת, האם יהיה חייב? אמר ליה רבי יוסי: '''ולמה לא, אילו עשה כן בשבת על דבית הלל שמא אינו חייב, חייב'''. כלומר, מה שבית הלל אומרים שבורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי התירו רק ביום טוב; ברור שאם הוא עשה את זה בשבת הוא חייב. אז מסתמא גם מה שבית שמאי אמרו, שבורר אוכל מתוך פסולת, אם עשה את זה בשבת, יהא חייב. אמר רבי מנא: '''יאות אמר רבי יונה'''. כלומר באמת רבי יונה שאל שאלה נכונה דווקא על בית שמאי, לא על בית הלל, כי על בית הלל ברור שיהיה חייב, כי בית הלל אומרים שרק ביום טוב התירו משום אוכל נפש, כמו שמותר לבשל. אבל לבית שמאי, שהם אומרים שבורר ביום טוב אוכל מתוך פסולת, בעצם הם לא מתייחסים לעניין של היתר מיוחד ביום טוב. אולי מה שהם סוברים שבכלל לברור אוכל זה לא ברירה בכלל, זה דרך אכילה בכך. ואם זה ככה, אז זה יהיה מותר גם בשבת, לכן יש מקום להסתפק, '''לא אתיא אלא על דבית שמאי הותר ברירה בשבת'''. אומרת הגמרא: '''בירר אוכלים מתוך אוכלים''', כלומר אוכל מתוך אוכל. חזקיה אמר חייב, רבי יוחנן אמר פטור. '''מתניתא פליגא על חזקיה''' — '''בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן'''. אז רואים מכאן שמותר לברור אוכל מתוך אוכל. רבי בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: '''תיפתר אורחין אוכלין ראשונה ראשונה''', זאת אומרת, הוא מניח על השולחן לפני האורחים, והם אוכלים ראשונה ראשונה, מה שהוא מניח לפניהם. אז בעצם זה כמו בורר אוכל מתוך אוכל, ואוכל, זה דרך אכילה בכך ואין בזה איסור. אומרת הגמרא: '''ובלבד שלא יבור את כל אותו המין'''. כלומר כולם מודים שכשהוא בורר אוכל מתוך אוכל, שלא יברור את כל אותו המין, כי אז זה נראה כאילו הוא בורר על האוצר. עכשיו, '''אם עשה כן בשבת על דעתיה דחזקיה שכן הבורר כדרכו בשבת חייב'''. חזקיה סובר שהבורר כדרכו חייב, אם הוא בורר אוכל מתוך אוכל. '''על דעתיה דרבי יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום חייב''' — כי הוא סובר שבורר פסולת מתוך אוכל חייב. '''דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין מן גוא עיגולין אפילו רמונים מן גוא רמונים'''. כלומר חזקיה, כמו שאמרנו שהוא אפילו בורר אוכל מתוך אוכל, זה אומר אפילו אם הוא בורר תאנים מתוך תאנים, או אפילו רימונים מתוך רימונים. אז אומרת הגמרא: '''כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש'''. כלומר, האם לפי חזקיה גם אם הוא בורר אנשים מתוך אנשים אחרים? ואז אומרת הגמרא שמי שרוצה לעשות טוב, כולם מודים למה שרב אמי היה עושה. רב אמי היה לו לאורחים, הוציא להם תרומוסים עם הפסולת שלהם, ואמר להם: תתנו לעצמכם, אתם תגיעו לאכול את הכל, גם את הקליפות, אפילו בסוף. ואז בזה גם חזקיה מודה, כיוון שסופו לאכול את הכל, אז אין בזה בורר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף מט עמוד ב''' {{שוליים|ז_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מד|הבורר אוכל מתוך פסולת בשבת בכלי המיוחד לכך חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב רבי יונה בעי תנן: הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו, ובקנון, ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. עשה כן בשבת, " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' בית שמאי ~ בית הלל: לב"ש בורר אוכל מתוך אוכל ולב"ה בורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי אך לא בטבלא ובנפה ובכברה * '''הכרעה:''' נפסק כבית הלל שההיתר ביום טוב הוא רק בכלים אלו, ובשבת הבורר בהם כדרכו חייב, כרמב"ם המחייב הבורר לתוך ידו כגרוגרת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק חמישי#סה-א-ב|בבלי פסחים סה א — המחבץ (מגבש חלב לגבינה) בשבת - שיעור החיוב הוא כגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-י|בבלי שבת עג ב — זורה, בורר ומרקד נחשבות שלוש מלאכות נפרדות לחיוב אף שתוצאתן דומה, שכן כל מלאכה שנעשתה במשכ]] {{שוליים|ז_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מה|הבורר פסולת מתוך אוכל בשבת בליבון וכד' חייב משום בורר]]''' * '''מקור:''' "חייב רבי יוחנן (בר נפחא) אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דתני נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן רבי בון בר חייה אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק: תיפתר שמניח על השולחן והיו אורחין אוכל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שיט סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' חזקיה ~ רבי יוחנן בר נפחא: חזקיה מחייב את הבורר פסולת מתוך אוכל, ומתיר ליטול אוכל מתוך פסולת בו ביום אם בורר ואוכל או בורר ומניח לאלתר; רבי יוחנן פוטר לגמרי כשבורר להניח לאחר זמן * '''הכרעה:''' נפסק כחזקיה שהבורר חייב, ובלבד שלא יברור את כל המין כדי לאצור שאז נראה כבורר לאוצר וחייב אף לדעתו, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח שיט,א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-א-א|בבלי שבת עד א — הבורר אוכל מפסולת ביד לאלתר מותר, ובכלי המיוחד לברירה (נפה וכברה) חייב חטאת, ובכלי שאינו מ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-א-ב|בבלי שבת עד א — הבורר אוכל מתוך פסולת בשבת - בורר ואוכל מיד או בורר ומניח מיד - מותר, ובלבד שלא יברור לאחר]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד א<span class="yerum-runnum">105</span></div>מיי כדון כל עמא מודיי להדא דרבי אימי {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} דרבי אימי {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} הוה ליה אורחין אפיק קומיהון תורמוסין ופסיליין {{ירו"מ-ביאור|הפסולת שלה.}} אמר לון {{ירו"מ-הדגשה|י}}הבין דעתיכון דאתון מיכול קיסייא {{ירו"מ-ביאור|הקליפות}} בסופא {{ירו"מ-הדגשה|ובזה חזקיה מודה דכיוון שסופו לאכול הכל אין זה בורר}} תני אין בוררין {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא טוחנין ולא מרקידין. הבורר, הטוחן, המרקיד בשבת — נסקל. ביום טוב — סופג את הארבעים. והא תנינן [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|אומרים}} {{שוליים|ז_מו}}בורר {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}} כדרכו בחיקו ובתמחוי אמר רבי חנינא ענתונייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא ענתוניא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|הברייתא שאוסרת}} דרבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} היא דרבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אומר אף מדיח ושולה {{ירו"מ-הדגשה|אבל לברור ללא שינוי אסור}} והא תנינן של בית [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן {{ירו"מ-הדגשה|וכי לדעת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} מותר לטחון ואסור לבור {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} לא {{ירו"מ-הוסר|הותרה}}{{ירו"מ-הדגשה|התירו}} {{ירו"מ-הדגשה|בית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} טחינה כדרכה {{ירו"מ-הדגשה|אלא בשינוי עשו}} ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז יז]]) כל מלאכה לא {{ירו"מ-הוסר|יעשו}}{{ירו"מ-הדגשה|יעשה}} בהם {{ירו"מ-הדגשה|וכולי ושמרתם את המצות כל מלאכה}} עד ושמרתם את המצות {{ירו"מ-הדגשה|אסורה מלישה והילך}} {{ירו"מ-ביאור|שנותן מים וצריך לשמור שלא יחמיצו}} {{ירו"מ-הדגשה|מותר ביום טוב}} תני רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי {{ירו"מ-הוסר|כלום}}{{ירו"מ-הדגשה|אם כך למה היה צריך את הפסוק אך אשר יאכל}} {{ירו"מ-הדגשה|לכל נפש הוא}} {{ירו"מ-הוסר|למדו}}{{ירו"מ-הדגשה|לבדו}} {{ירו"מ-הדגשה|יעשה לכם}} {{ירו"מ-הוסר|לתבשיל}}{{ירו"מ-הדגשה|להתיר}} {{ירו"מ-הדגשה|בישול}}{{ירו"מ-הוסר| אלא מיכן}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא אמר כן אלא {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] ([[שמות יב טז|שמות בא יב טז יז]])אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות {{ירו"מ-הדגשה|דמלישה והילך}} {{ירו"מ-ביאור|שנותן מים וצריך לשמור שלא יחמיצו}} {{ירו"מ-הדגשה|מותר ביום טוב לצורך אוכל נפש אבל ברירה וטחינה אסור}} תני חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] ופליג {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] אך הוא {{ירו"מ-הדגשה|לבדו}} הרי אלו {{ירו"מ-הדגשה|שלושה}} מיעוטין שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|אבל לברור מותר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רב חייה בר אשי {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{שוליים|ז_מז}}המשמר חייב משום בורר אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לא מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} משום מרקד רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסה {{ירו"מ-ביאור|אסי}} תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ומה המרקד קמח {{ירו"מ-הוסר|מלמטן}}{{ירו"מ-הדגשה|מלמעלן}} וסולת {{ירו"מ-הוסר|מלמעלן}}{{ירו"מ-הדגשה|מלמטן}} אף המשמר יין מלמטן ושמרין מלמעלן ולא הוינן אמרין כלום {{ירו"מ-הוסר|למה}}{{ירו"מ-הדגשה|דעל כרחך משמר כבורר כיוון שמצאנו}} שהותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}ברירה {{ירו"מ-הוסר|הותר מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|מכללה ביום טוב ומצאנו שהותר}} שימור {{ירו"מ-הדגשה|מכללו ביום טוב}} הותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}ברירה {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי והותר {{ירו"מ-הוסר|מכלל }}שימור {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: אף נותנין לתלויה ביום טוב ולא {{ירו"מ-הוסר|הותר מכלל}}{{ירו"מ-הדגשה|מצאנו שהותר}} הרקדה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי חנינא בן יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בן יסא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} <br><br> <span id="דף_נ_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין. הבורר, הטוחן, המרקיד בשבת נסקל. ביום טוב סופג את הארבעים.''' שואלת הגמרא: והתנינן רבי-- לא, אמרי: אם בורר ביום טוב כדרכו בחיקו ובתמחוי, אז איך אתה אומר שלוקה? '''אמר רבי חנינא ענתוניא''': זה רבן גמליאל. כלומר הבית הדין דרשה את דעת רבן גמליאל, שהוא סובר שאסור. כן, צריכים שילוי. כן, שהוא אמר שם '''אף מדיח ושולה''', כלומר לברור כמו דרכו אסור. כל מה שהתירו זה רק בשילוי. שואלת הגמרא והתנינן: '''של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן''' כדרכם לכאורה. אז מה, לדעת רבן גמליאל '''מותר לטחון ואסור לבור'''? אמר רבי יוסי בשם רבי אילא: גם רבן גמליאל לא התירו טחינה כדרכה, אלא בשילוי אסור. כלומר גם אמנם באותו כלי, אבל בשילוי מותר. עכשיו, '''מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין'''? אמר רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש דכתיב '''כל מלאכה לא בהם'''. ואחרי זה כתוב בסוף הפסוק '''ושמרתם את המצות''', בפסוק הבא. אז מכאן למדו חז"ל שכל מלאכה עד ושמרתם את המצות אסורה. משמרתם את המצות מותר. כלומר, מלשם ואילך, שאז בעצם שמים את המים בקמח וצריך לשמור שלא יחמיץ, משם מותר. אומרת הגמרא: תני רבי יוסה, בעי רבי יוסה: אם כך, אז למה צריך פסוק "'''אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'''" כדי להתיר בישול? הרי אם אתה אומר שמהפסוק הזה, כן, "משמרתם את המצות", אתה לומד שכל דבר שמשעת שמירה מלשם ואילך מותר, אז גם בישול הוא חלק מזה, אז גם מותר. אז למה צריך פסוק מיוחד להתיר בישול? אומרת הגמרא: רבי יוסה לא אמר כן, לא ככה. הוא עצמו לא דרש ככה את הפסוק, אלא דרש את זה אחרת. כן? ככה הוא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: '''אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם''' עד '''ושמרתם את המצות'''. הכל זה דרשה אחת. ללמד שמה שמותר לאוכל נפש זה רק מלשם ואילך, משעה שהוא נותן מים, כן, ואז צריך לשמור שלא יחמיצו, אז מותר. כן? אבל בירה וטחינה שהם קודם אסורים. אומרת הגמרא: תני חזקיה ופליג, כן, חזקיה סובר אחרת. הוא אומר שבעצם כל אוכל נפש מותר, אלא שהתורה מיעטה שלושה דברים: '''אך''' - '''הוא''' - הרי אלו מיעוטין שלא לקצור, שלא לטחון ושלא להרקיד ביום טוב. אבל לברור, שהתורה לא מיעטה, מותר. אומרת הגמרא: רבי זעירא ורב חייה בר אשי אמרו בשם שמואל: '''המשמר חייב משום בורר'''. אמר רבי זעירא: לא מסתברא, לא הגיוני. אם זה היה הגיוני, אלא משום מרקד, יותר דומה למרקד. כן? אומרת הגמרא: רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין: בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר רבי זעירא, שבאמת, אה, משמר זה דומה למרקד, כי מה '''המרקד קמח וסולת''' - כלומר הפסולת למעלה והנקי זה למטה - '''אף המשמר יין מלמטן ושמרין מלמעלן'''. ולא הוינן אמרין כלום, אבל באמת לא אמרנו להם כלום. באמת אנחנו טעינו, כי באמת משמר זה יותר דומה לבורר. למה? כיוון שמצאנו הרי '''שהותר ברירה''' בכללה ביום טוב, כן, יש מקרים שמותר לברור, ומצאנו '''שהותר שימור''' בכלל ביום טוב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נ עמוד א''' {{שוליים|ז_מו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מו|בורר ביום טוב מותר בחיקו ובתמחוי אך לא בנפה ובכברה]]''' * '''מקור:''' "בורר ביום טוב כדרכו בחיקו ובתמחוי אמר רבי חנינא ענתונייא הברייתא שאוסרת דרבן גמליאל (דיבנה) היא דרבן גמליאל (דיבנה) אומר אף מדיח ושולה אבל לברור ללא שינוי אסור והא תנינן של בית רבן גמליאל (דיבנה) היו " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ג, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן תקי סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ת"ק ~ רבן גמליאל: ת"ק אוסר בורר בכל דרך, רבן גמליאל מתיר בחיקו ובתמחוי אף מדיח ושולה * '''הכרעה:''' נפסק כרבן גמליאל שמותר לברור בחיקו ובתמחוי כדרכו ביום טוב, כרוקם רבי יוסי בשם רבי אילא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|ז_מז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מז|המסנן יין מהשמרים בשבת חייב משום איזו מלאכה - בורר או מרקד]]''' * '''מקור:''' "המשמר חייב משום בורר אמר רבי זעירא לא מסתברא דא אלא משום מרקד רבי יונה ורבי יוסה (אסי) תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר רבי זעירא: ומה המרקד קמח מלמעלן וסולת מלמטן אף המשמר יין מלמטן ושמרין מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה יא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' סתם (משמר=בורר) ~ ר' זעירא (משמר=מרקד, ואח"כ חזר בו והודה שמשמר כבורר) * '''הכרעה:''' נפסק כסתם שהמשמר חייב משום בורר, כדברי ר' זעירא בסוף שחזר מדעתו שהמרקד וגם המשמר הם משום בורר, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק חמישי#סה-א-ב|בבלי פסחים סה א — המחבץ (מגבש חלב לגבינה) בשבת - שיעור החיוב הוא כגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-י|בבלי שבת עג ב — זורה, בורר ומרקד נחשבות שלוש מלאכות נפרדות לחיוב אף שתוצאתן דומה, שכן כל מלאכה שנעשתה במשכ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נ עמוד ב<span class="yerum-runnum">106</span></div>{{שוליים|ז_מח}}אין שונין {{ירו"מ-ביאור|לסנן פעם שניה}} את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה {{ירו"מ-הדגשה|הא כדרכו אסור לרקד}} אין תימר {{ירו"מ-הדגשה|שמשמר חייב}} משום מרקד {{ירו"מ-הוסר|הוא }}יהא אסור אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: ודלא כרבי יודה דתני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{ירו"מ-הוסר|אבל}}{{ירו"מ-הדגשה|אף}} במכשירי אוכל נפש התירו {{ירו"מ-הדגשה|וכל שכן שהרקדה מותר אבל עדין}} בעייא דא מילתא מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן {{שוליים|ז_מט}}והטוחן ההן דשחק מלח {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{שוליים|ז_נ}}חסף {{ירו"מ-ביאור|חרס}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} פילפלין חייב משום טוחן ההן דחשר {{ירו"מ-ביאור|סינן}} גורגבסין {{ירו"מ-ביאור|מוץ,}} {{ירו"מ-הוסר|מוץ }}חול {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{שוליים|ז_נא}}עפר חייב בו משום מרקד ההן דגבל גירגבסין {{ירו"מ-ביאור|מוץ,}} עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] בעי תמן אמר {{ירו"מ-הדגשה|המחמיץ מנחות}} {{שוליים|ז_נב}}חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שכולם משום לש ואם עשה בהעלם אחד חייב רק אחת}} אלא תמן יש לו לחלוק {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב: לא תעשה חמץ, וכתיב: לא תאפה חמץ. אפיה בכלל לא תעשה חמץ הייתה, ולמה יצאה? להקיש אליה ולאמר: מה אפיה}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|עליה בפני עצמה אף לישה ועריכה חייב עליהם בפני עצמן מכאן שחייב}} על כל אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|האופה}} את חמי אפייה תולדת {{ירו"מ-הוסר|לבישול}}{{ירו"מ-הדגשה|בישול}} ואת אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שמניתה אופה בל"ט אבות מלאכה}} אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן וההן דא{{ירו"מ-הדגשה|ז}}ין {{ירו"מ-ביאור|המחמם}} גירקדרין {{ירו"מ-ביאור|סיד}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} משיח כילוס {{ירו"מ-ביאור|שמן}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} שרי זיפות {{ירו"מ-ביאור|מחמם זפת}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} שרי מוסרין {{ירו"מ-ביאור|מרכך דברים קשים}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום מבשל אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוסה בר חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{שוליים|ז_נג}}המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מבשל {{שוליים|ז_נד}}בישל בחמי טבריא מהו חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] אמר אסור רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר מותר אמר רב מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: אזלית לקיסרין ושמעית {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבי זריקן {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} בשם חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הוסר|לחזקיה צריכה}}{{ירו"מ-הדגשה|דצריכה}} ליה {{ירו"מ-הדגשה|אי אסור או מותר}} פסח שיתבשל בחמי טבריא מהו {{ירו"מ-הדגשה|האם חייב משום לא תוכלו ממנו נא ובשל מבושל במים}} תרין אמורין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב ט|שמות בא יב ט]]) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים {{ירו"מ-הדגשה|בישול אסרה תורה ואין זה בישול}} ומאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר מותר {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות יב ט|שמות בא יב ט]]) כי אם צלי {{ירו"מ-הדגשה|אש}} ראשו על כרעיו ועל קרבו כל {{ירו"מ-הדגשה|שאינו צלי עובר עליו באל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כל}} אילין שיעוריא: אם לאוכלין — כגרוגרת. אם לבהמה — כמלוא פי גדי. אם לבשל — כדי לבשל ביצה קלה. אם לארוג — כמלוא רוחב הסיט. {{ירו"מ-הוסר|כפול }}אם לטוות — כמלוא רוחב סיט כפול {{שוליים|ז_נה}}הגוזז את הצמר גזז סתם {{ירו"מ-הדגשה|שלא לצורך אריגה או טוויה}} מהו {{ירו"מ-הדגשה|השיעור}} נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: הוציא דיו אם בקולמוס {{שוליים|ז_נו}}כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגות {{ירו"מ-ביאור|לתקן}} אות אחת {{ירו"מ-הדגשה|משמע שברישא הוציא סתם ואזלינן לקולה, אף הגוזז סתם אזלינן לקולה, וחייב כמלא רוחב הסיט כפול}} תמן תנינן {{שוליים|ז_נז}}השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו {{ירו"מ-ביאור|את השער שתלש}} ממקומו וכן {{שוליים|ז_נח}}התולש את השיער<br><br> <span id="דף_נא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> כן, איפה? הותר ברירה, דתנן '''בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי''', והותר שימור, דתנן '''אף נותנין לתלויה ביום טוב'''. מותר לסנן אם יש כבר משמרת תלויה. מותר לסנן את היין. '''ולא הרקדה''' - אבל לא מצאנו שהותר הרקדה. כן? דאמר רבי חנינא בן יסא בשם רב יהודה: '''אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה'''. כלומר להרקיד אחרי הנפה התירו. '''אין תימר משום מרקד יהא אסור''' - אם תאמר שמשמר חייב משום מרקד, אז צריך להיות אסור. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''ודלא כרבי יודה''' - כל ההלכה הזו לא כמו רבי יהודה. זה היה בשם רבי יודה, '''במכשירי אוכל נפש התירו'''. אז אם התירו מכשירי אוכל נפש, כל שכן שהתירו הרקדה. אבל עדיין '''בעייא דא מילתא, מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן'''? כלומר, אמרו שרבנן אומרים שאין שונין, כלומר אסור לסנן פעם שנייה קמח. השאלה אם לסנן פעם שנייה קמח מותר אחרי הנפה, זה נשאר בשאלה. למדנו במשנה שאחד ממיני המלאכות זה הטוחן. אומרת הגמרא: '''ההן דשחק מלח חסף פילפלין חייב משום טוחן''' - מי שטוחן מלח או חרס או פלפלים חייב משום טוחן. '''ההן דחשר גורגבסין חול עפר חייב בו משום מרקד''' - מי שמסנן גיר גבסין, חול או עפר, אז חייב משום מרקד. כלומר, למרות שזה לא אוכל, הוא מסנן סיד או חול או עפר, אף בכלל הוא חייב משום מרקד. '''ההן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש''' - מי שהוא מערבב עם מים גיר גבסין, כל אלה זה מדובר על איזה סוג של גיר או גבס או עפר או קילורין או מלוגמא או סממנין, אז הוא חייב משום לש. '''הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש''' - כל הדברים האלה זה תולדה של לש. רבי אבא בר ממל בעי: תמן אמר '''חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה'''. זאת אומרת, בעצם כל אחד מהם זה משהו אחר. '''והכא את אמר הכין''' - שכולם משום לש. הרי אנחנו יודעים שיש לנו כלל שמי שאפה מהמנחות מנחה אחת חייב רק אחת. כלומר בעצם כולם רק חייב אחת. אז למה אתה אומר שחייב שלוש? אומרת הגמרא: '''אלא תמן יש לו לחלוק''' - שמה זה גזירת הכתוב שחולקת. נניח שיש פה שלוש חלוקות. '''חייב על כל אחת ואחת''' - כתיב "לא תיעשה חמץ" לגבי המנחות, וכתיב "לא תאפה חמץ". הרי אפייה בכלל לא תיעשה חמץ. אז למה יצא? להקיש עליה, לומר מה אפייה חייב עליה בפני עצמה אף לישה ועריכה חייב בפני עצמה. אז מכאן למדו שחייב על כל אחד ואחת. '''ברם הכא אינו חייב אלא אחת''' - אצלנו יהיה חייב רק אחת. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''האופה''' - זה אחד מלהי המנחות... '''את חמי אפייה תולדת''' - אפייה זה תולדת בישול. '''ואת אמר הכין''' - למה אתה מונה את האפייה בין תולדות ולא מונה את האב שזה בישול? אלא בגין דתנינן '''סדר עיסה תנינתה עמהן''' - כלומר, בגלל שלמדו את זה בעל פה, אז העדיפו לנקוט במלאכה שהיא בסדר עיסה, הכנת הפת. כן, אז אופה, ולא אמור מבשל. אומרת הגמרא: '''ההן דא ין גירקדרין משיח כילוס שרי זיפות שרי מוסרין''' - מי שמחמם את הסיד או משיח כילוס, כלומר הוא מחמם שמן שהוא קרוש, או שאר איזיפות, או שהוא מחמם זפת שיהיה נוזלי, או שאר מוסרין, כלומר מרכך דברים קשים. בכל אלה חייב מי שמבשל, כי כל המהות של בישול זה לרכך דבר קשה. '''אמר רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה: המתיך אבר חייב משום מבשל'''. '''הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל'''. '''בישל בחמי טבריא מהו'''? כלומר, אם לא על ידי אור מה הדין? אז '''חזקיה אמר אסור, רבי יוחנן אמר מותר'''. אמר רב מנא: אזלית לקיסרין ושמעית רבי זריקן בשם חזקיה '''ליה פסח שיתבשל בחמי טבריא מהו''' - '''תרין אמורין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר''' - הוא לא אמר ודאי אסור, אלא הוא הסתפק. ככה אמרו בקיסריה. אומרת הגמרא: פסח שהתבשל בחמי טבריא, האם הוא חייב משום "לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" או לא? אז '''תרין אמורין, חד אמר אסור וחרנה אמר מותר'''. '''מאן ד מר''' מותר, דכתיב '''אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים''' - בישול אסרה התורה וזה לא בישול. אז לכן הוא אומר שאין פה איסור. כלומר, לא קיים מצוות "צלי אש", אבל בכל אופן לא עבר איסור של מבושל. '''ומאן ד מר''' מותר, דכתיב '''כי אם צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו''' - כל שאינו צלי עובר עליו, "ואל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". אומרת הגמרא: '''כל אילין שיעוריא''' - כמו שיעורים שלמדנו על הוצאה וכל העניינים. '''אם לאוכלין כגרוגרת. אם לבהמה כמלוא פי גדי. אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה. אם לארוג כמלוא רוחב הסיט. אם לטוות כמלוא רוחב סיט כפול'''. כן, זה עניין הוצאה. ככה למדו את השיעורים האלה. שואלת הגמרא, למדנו במשנה שהגוזז את הצמר, זה אחד מהמלאכות. השאלה אם הוא '''גזז סתם''', כן, הוא לא הגדיר לצורך מה הוא גוזז. כן, האם לאריגה או לטוויה? '''מהו''', אז אומרת הגמרא: '''נישמעינה מן הדא: הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגות אות אחת'''. אז משמע מכאן שברשם, מה שאמרנו שהוא הוציא בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, הכוונה שהוא הוציא סתם. הוא לא התכוון לתקן אות. כן. אז רואים מכאן שבסתם הולכים לחומרה. אז גם בגוזז סתם הולכים לחומרה ולא יהיה חייב, אלא אם גזז כמלוא רוחב סיט כפול. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נ עמוד ב''' {{שוליים|ז_מח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מח|אין שונים קמח ביום טוב, אך מותר לרקד לאחורי הנפה שלא כדרכו]]''' * '''מקור:''' "אין שונין (לסנן פעם שניה) את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה הא כדרכו אסור לרקד אין תימר שמשמר חייב משום מרקד יהא אסור אמר רבי יוסה ברבי בון: ודלא כרבי יודה דתני בשם רבי יודה אף במכשירי אוכל נפש התירו וכ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ג, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן תקו סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה ברבי בון שהרקדה לאחורי הנפה מותרת, שלא כרבי יודה שאף כדרכו התיר; אך שינוי הקמח פעם שנייה נשאר באיסור {{שוליים|ז_מט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_מט|האם כתישת/שחיקת מלח אסורה בשבת מדין טוחן]]''' * '''מקור:''' "והטוחן ההן דשחק מלח או" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה טו, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שהשוחק מלח חייב משום טוחן, כדברי הירושלמי; כן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק ח הלכה טו ופרק כא הלכה יח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-א|בבלי שבת עד ב — החותך ירק דק דק חייב משום טוחן, ואם מקפיד על מידת החיתוך חייב משום מחתך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ב|בבלי שבת עד ב — הזורק יתד עץ לתנור חייב משום מבשל]] {{שוליים|ז_נ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נ|השוחק חרס או פלפלים בשבת, וכן המסנן מוץ מחול, חייב משום טוחן]]''' * '''מקור:''' "חסף (חרס) או פילפלין חייב משום טוחן ההן דחשר (סינן) גורגבסין (מוץ,) חול או" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה טו, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שטחינה אינה דווקא בפירות אלא בכל דבר הראוי להתחלק לחלקים דקים, כרמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה טו ופרק כא הלכה יח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-א|בבלי שבת עד ב — החותך ירק דק דק חייב משום טוחן, ואם מקפיד על מידת החיתוך חייב משום מחתך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ב|בבלי שבת עד ב — הזורק יתד עץ לתנור חייב משום מבשל]] {{שוליים|ז_נא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נא|הלש, המקטף והעורך עפר לצורך רפואה או סממנים - חייבים משום לש בשבת]]''' * '''מקור:''' "עפר חייב בו משום מרקד ההן דגבל גירגבסין (מוץ,) עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש רבי אבא בר ממל בעי תמן אמר המחמיץ מנחות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה טז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה לג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהלש, המקטף והעורך כולן חייבים משום לש, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה טז, ופרק כא הלכה לג) שגיבול עפר לצורך קילורין וסממנים חייב משום לש * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יח-א-א|בבלי שבת יח א — לישת עפר או אפר במים דינה כגיבול, וגיבול זה חייב עליו משום מלאכת לש בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שישי#לח-א-ח|בבלי ברכות לח א — האוכל או שותה דבר שהוא מאכל בריאים לצורך רפואה — חייב לברך עליו, שהרי נהנה ממנו, וכוונת הג]] {{שוליים|ז_נב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נב|העושה בהעלם אחד כמה מלאכות שבת הנכללות בלאו אחד חייב חטאת אחת בלבד]]''' * '''מקור:''' "חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמר הכין שכולם משום לש ואם עשה בהעלם אחד חייב רק אחת אלא תמן יש לו לחלוק דכתיב: לא תעשה חמץ, וכתיב: לא תאפה חמץ. אפיה בכלל לא תעשה חמץ הייתה, ולמה יצאה? להק" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יב, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאין חילוק מלאכות בשבת אלא בחמץ בפסח, שכן ריבה הכתוב "לא תעשה" ו"לא תאפה" להקיש ולחייב על כל אחת בפני עצמה, מה שאין כן בשבת שאין ריבוי כתובים כזה, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נה-א-ד|בבלי מנחות נה א — המחמיץ מנחה עובר בלא תעשה וחייב על לישתה, עריכתה ואפייתה בנפרד]] {{שוליים|ז_נג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נג|המבשל אוכל בכל דרך בישול (היתוך, צלייה, טיגון, שליקה, עישון) חייב משום מבשל בשבת]]''' * '''מקור:''' "המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן חייב משום מבשל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שכל אלו נכללים באיסור מבשל, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה ו) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ג|בבלי שבת עד ב — המחמם זפת (כופרא) בשבת עד שהוא נמס - חייב משום מבשל, אף שהיא חוזרת ומתקשה כשהיא מצטננת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ד|בבלי שבת עד ב — העושה כלי חרס בשבת (חבית, תנור) חייב על כל אחת ממלאכות טוחן, בורר, מרקד, לש, ממחק וכיו"ב ה]] {{שוליים|ז_נד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נד|האם בישול בחמי טבריא (מים שהוחמו בדרך הטבע) נחשב לבישול האסור בשבת]]''' * '''מקור:''' "בישל בחמי טבריא מהו חזקיה אמר אסור רבי יוחנן (בר נפחא) אמר מותר אמר רב מנא (בן יונה): אזלית לקיסרין ושמעית לרבי זריקן דאמר בשם חזקיה דצריכה ליה אי אסור או מותר פסח שיתבשל בחמי טבריא מהו האם חייב משום " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חזקיה ~ רבי יוחנן: חזקיה אסר לבשל בחמי טבריא, רבי יוחנן התיר * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שמותר, שכן חמי טבריא הוחמו מכוח האש בטבע ולא מדין תולדות האש שגזרו בהם חכמים, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#מא-א-ז|בבלי פסחים מא א — המבשל בחמי טבריה בשבת פטור מפני שאינה תולדת אש, ואינו כדרך בישול האסור מדאורייתא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#לט-א-א|בבלי שבת לט א — מותר להטמין תבשיל בתולדות החמה כדי לשמור על חומו]] {{שוליים|ז_נה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נה|השיעור להתחייבות על גזיזת צמר בשבת ללא צורך טוויה או אריגה, נקבע כמלוא הקולמוס]]''' * '''מקור:''' "הגוזז את הצמר גזז סתם שלא לצורך אריגה או טוויה מהו השיעור נישמעינה מן הדא דתנן: הוציא דיו אם בקולמוס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלימוד הירושלמי מהוצאת דיו כמלוא הקולמוס, שכן זהו שיעור החשיבות המינימלי לכל דבר הנצרך במלאכתו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ו|בבלי שבת עד ב — התולש נוצה מעוף בשבת חייב משום גוזז, אף שאין זו דרך גזיזה בבהמה]] {{שוליים|ז_נו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נו|שיעור חיוב הגוזז צמר סתם הוא כמלוא רוחב הסיט הכפול]]''' * '''מקור:''' "כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגות (לתקן) אות אחת משמע שברישא הוציא סתם ואזלינן לקולה, אף הגוזז סתם אזלינן לקולה, וחייב כמלא רוחב הסיט כפול תמן תנינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כן, כרמב"ם (הלכות שבת יח,ט), שכן הוציא בסתם ואזלינן לקולה כדין המוציא שתי אותיות סתם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-א|בבלי שבת פ א — המוציא אות אחת בדיו ואות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין בהוצאה אחת בשבת, האם חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-ב|בבלי שבת פ א — הכותב שתי אותיות בשבת כשהוא מהלך חייב, שכתיבתן היא הנחתן]] {{שוליים|ז_נז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נז|השוחט בכור בעל מום מותר לתלוש שיער במקום השחיטה ובתנאי שלא יזיזנו ממקומו]]''' * '''מקור:''' "השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו (את השער שתלש) ממקומו וכן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק א, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן שח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמתיר לעשות מקום לקופיץ ולתלוש שיער בבכור, בתנאי שהשיער התלוש לא יוזז ממקומו כדי שלא ייהנה מגיזת הקדשים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כד-ב-א|בבלי בכורות כד ב — השוחט בכור לבדוק מום עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו]] {{שוליים|ז_נח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נח|אין להרקיד קמח ביום טוב אלא רק לנפות דרך אחורי הנפה בלבד]]''' * '''מקור:''' "התולש את השיער 📖 באר משה — דף נ עמוד ב כן, איפה? הותר ברירה, דתנן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי , והותר שימור, דתנן אף נותנין לתלויה ביום טוב . מותר לסנן אם יש כבר משמרת תלויה. מותר לסנן את היין. ולא הרקדה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק א, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הותרו ברירה וסינון (משמרת תלויה) ביום טוב, אך הרקדה בנפה לא הותרה אלא לאחורי הנפה בלבד, כדברי רבי חנינא בן יסא בשם רב יהודה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כד-ב-א|בבלי בכורות כד ב — השוחט בכור לבדוק מום עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כד-ב-ב|בבלי בכורות כד ב — תולש שער בהמה לבדוק מום כנגד מקום אחר מותר לעשות אף ביום טוב]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד א<span class="yerum-runnum">107</span></div>לראות מקום מום {{ירו"מ-הדגשה|מכאן אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי שמעון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן לקיש}} {{שוליים|ז_נט}}התולש מן הקדשים פטור אמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ריש לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] כדעתיה דאיתפלגון התולש בקדשים רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר חייב {{ירו"מ-הדגשה|דתולש היינו גוזז}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר פטור רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון התולש כנף בעוף {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום שלש}} {{שוליים|ז_ס}}{{ירו"מ-הדגשה|תלש חייב משום גוזז}} {{שוליים|ז_סא}}המורטה {{ירו"מ-הדגשה|חייב משום ממחק}} והקוטמה חייב משום {{ירו"מ-הוסר|שלש}}{{ירו"מ-הדגשה|מכה בפטיש גבי בכור הוא אמר שאין תלישה בכלל גוזז והכא הוא אמר התולש חייב משום גוזז}} אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] ולא פליגין {{ירו"מ-הוסר|התולש חייב משום גוזז המורטה חייב משום מוחק הקוטמה חייב משום מכה בפטיש }}{{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|דלא}} דמייא עוף שאין {{ירו"מ-הדגשה|לו}} גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|בבכור}} אינו חייב עד שיגזז תדע לך שהוא כן דתני {{שוליים|ז_סב}}תלש מן {{ירו"מ-הוסר|המיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|המתה}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|ש}}תלישתה זו היא גיזתה {{שוליים|ז_סג}}המלבנו ההין דמגפר {{ירו"מ-הדגשה|עץ לכלים}}{{ירו"מ-הוסר| עאל מני}} {{ירו"מ-הוסר|נחבלין}}{{ירו"מ-הדגשה|חבל}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}אליקה {{ירו"מ-ביאור|לעוגן.}} הדא איתתא דשרקא אפה {{ירו"מ-ביאור|מורחת פניה}} {{ירו"מ-הוסר|דשרקא}}{{ירו"מ-הדגשה|שרקא}} מעזלה {{ירו"מ-ביאור|מורחת אריג.}} ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה {{ירו"מ-הדגשה|לנקותו חייבת משום מלבן אמר}} רב כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן|°]] בשם רבנן דקיסרין המיינטון {{ירו"מ-ביאור|בגד שמתלבן בחום האש}} חייב משום מלבן {{שוליים|ז_סד}}המנפסו ההן דנפיס {{ירו"מ-ביאור|מנפץ}} סיב הוצין גומא חייב משום {{ירו"מ-הוסר|מנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|מנפץ}} {{שוליים|ז_סה}}הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין {{ירו"מ-ביאור|מכים}} בבהמה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לעשות}} {{ירו"מ-הוסר|בעורות}}{{ירו"מ-הדגשה|עורות}} אלים מאדמים אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: הדא אמר העושה חבורה {{שוליים|ז_סו}}ונצרר בה דם חייב המאדם אודם בשפה חייב {{ירו"מ-הדגשה|משום צובע}} המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום הצר צורה {{ירו"מ-הדגשה|ואחר כך מלאו בצבע}} הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע חיסר {{ירו"מ-ביאור|בצורה שעשה}} בה אבר ובא אחר וגמרה חייב {{שוליים|ז_סז}}משום מכה בפטיש {{שוליים|ז_סח}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הסוחט והמכבס מלאכה אחת היא תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקהאומר הצבעים שבירושלים היו עושין {{ירו"מ-הדגשה|סחיטה}} מלאכה בפני עצמה על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ' מלאכות אינון, וניתני. לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עלמא מודיי בהן. ההן דעביד חבלין, ההן דעביד ממזור {{ירו"מ-ביאור|חגורה}} חייב משום טווה ההן דעבד קונטרן {{ירו"מ-ביאור|שק}} נפן ומחצלן {{ירו"מ-ביאור|מחצלת}} חייב משום מיסיך הדא איתתא כד משתייה בקוביה {{ירו"מ-ביאור|שמותחת חוטי השתי}} {{ירו"מ-הדגשה|חייבת}} משום {{ירו"מ-הוסר|מיסכת}}{{ירו"מ-הדגשה|מסיך}} כד יהבה קדמה {{ירו"מ-הדגשה|ומכניסה בנירין חייבת}} משום עושה בתין כד מקימה לון {{ירו"מ-ביאור|שמעמידה את כלי האריגה}} {{ירו"מ-הדגשה|חייבת}} משום בונה כד מחייא {{ירו"מ-ביאור|שמעבירה את חוטי הערב}} משום אורגת. כד מקטעא בנימייא — משום מחתכת. כד גמרה מלאכתה — משום מכה בפטיש. ההן דעבד קופין {{ירו"מ-ביאור|קופה מנצרים}} כד צפר {{ירו"מ-ביאור|שמעמיד השתי}} משום {{ירו"מ-הוסר|מיסיך}}{{ירו"מ-הדגשה|מסיך}} כד מחייט משום תופר כף {{ירו"מ-הדגשה|את הקנים}} משום בונה כד מקטע משום מחתך גמר מלאכתו משום מכה בפטיש<br><br> <span id="דף_נא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבותינו הקדושים במסכת שבת דף נ"א. נתחיל מהשורה האחרונה בדף הקודם. אומרת הגמרא תמנתא נינה, השוחט הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יעזוב למקומו. אנחנו יודעים שיש אחד מההלכות שחיטה זה אסור שיהיה חלודה. חלודה פירושו שהסכין נכנס מתחת לעור, אבל גם אם הוא נכנס מתחת למשהו אז השחיטה היא פסולה. ולכן כדי שהשחיטה, הסכין לא תיכנס מתחת לצמר אז תולשים את הצמר באותו מקום. אז הגמרא אומרת שלמדנו ביידא שאומרת שכששוחטים בכור מותר לתלוש את השיער אבל להשאיר אותו באותו מקום, לא לקחת אותו, כן? כי יש איסור לגזוז את הצמר של בכור. '''ואין תולש את השיער לראות מקום המום'''. אז אותו דין בדיוק גם כן מותר לתלוש אבל אסור להוציא את זה, להשאיר את זה באותו מקום. ואומר מכאן, אמר '''רבי אילא בשם רבי שמעון התולש מן הקדשים פטור''', כלומר כל האיסור זה רק לגזור אבל לתלוש מותר. '''אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה''' - דאיתפלגון. '''התולש בקדשים''' - רבי יוחנן אמר חייב, כי תולש זה כמו גוזז, ורבי שמעון בן לקיש אומר פטור. ואמר רבי ירמיה '''מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש''', רבי שמעון בן לקיש חזר בו? דאיתפלגון: '''התולש כנף בעוף''' - חייב משום גוזז. '''המורטה''' - חייב משום ממחק. '''והקוטמה''' - חייב משום מכה בפטיש. כלומר אם אדם תולש את הנוצה של העוף אז הוא עובר משום גוזז, כן? ואם הוא מורט את השערות הדקות מהקנה שמכינים ממנו כולמוס, תולשים את השערות אז הוא חייב משום ממחק. ואם הוא חותך את זה במידה שהוא רוצה זה קוטם את זה, הוא חייב משום מכה בפטיש. לגבי בכור זה חוקק קשה, כן? לגבי בכור אמרנו שתלישה זה לא בכלל גוזז, ואילו כאן הוא אומר כן, לגבי הנוצה הוא אומר שתולש זה חייב משום גוזז. '''אמר רבי יוסי ברבי בון: ולא פליגין''', כלומר זה לא שונה. כלומר התלישה של עוף זה באמת חייב משום גוזז, אבל תלש שערות לא חייב משום גוזז. '''דמייא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה'''. כלומר כיוון שבעוף אין גיזה אחרת, זה הגיזה שלו - התלישה זה הגיזה. ואומר לך '''ברם הכא אינו חייב עד שיגזז''', כן? בכור יש לו גזיזה אז לכן אינו חייב עד שיגזוז. '''תדע לך שהוא כן, דתני תלש מן המתה חייב''', כן? כי בבהמה אין גזיזה, אז התלישה זה הגזיזה. למדנו במשנה שחייב על מלאכת מלבן. ואומרת הגמרא '''ההין דמגפר''' לכלים, כן? הם מניחים גופרית מתחת לכלים והם מתגפרים, כלומר הם מקבלים איזו שכבה שמחליקה אותם, או חבל לעוגן, כן? כדי שהמים לא יזיקו לו. זאת אומרת, זה בעצם גם חייב משום מלבן, כי זה גם מנקה אותו. ואומר '''הדא איתתא דשרקא אפה''' או '''מעזלה''', כלומר היא מורחת את הפנים או את האריג, אז גם כן חייב משום מלבן, כי זה בעצם מכבס את זה. '''ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה''', גם כן שהוא שם את החוט בתוך הפה כדי לנקות אותו, אז גם חייב משום מלבן. '''אמר רב כהן בשם רבנן דקיסרין: המיינטון''', כלומר זה בגד שהוא מתלבן בחום האש, אז חייב משום מלבן. כלומר אם הוא שם את זה קרוב לאש אז זה חייב משום מלבן. '''המנפסו''' - למדנו החייב במלאכת מלבן זה המנפץ. '''ההן דנפיס סיב''', גם אם יש מנפץ סיב, כן? מפורר אותו, כן? שיש '''הוצין''' או '''גומא''', הוא חייב משום מנפץ. '''הצובעו''' - אמרנו במשנה שחייב במלאכת מלבן זה צובע. שואלת הגמרא '''מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה''', כן? היו מכים את הבהמה כדי שיהיה לה '''אלים מאדמים''', שיהיה להם עורות מאודמים, כן? עורות מאודמים ומכים את הבהמה שהיא תיצבע. '''אמר רבי יוסה: הדא אמר העושה חבורה ונצרר בה דם חייב''', כן? מי שמכה בעל חיים ונצרר דם והעור נצבע אז הוא חייב משום צובע. אומרת הגמרא '''המאדם אודם בשפה חייב''' משום צובע. '''המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום'''. '''הצר צורה''', כלומר זה מקביל לשוחט, כן? צר צורה ואחר כך מילא בצבע. כלומר אם הוא חרט ואחרי זה מילא את זה בצבע, אז '''הראשון חייב משום כותב''', החורט זה כותב, '''והשני חייב משום צובע'''. '''חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה''', כלומר אם הוא צייר צורה אבל לא סיים אותה ובא אחר וגמרה, אז '''חייב משום מכה בפטיש'''. '''הסוחט והמכבס מלאכה אחת היא''', כן? אז שניהם זה משום מלבן. '''תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר הצבעים שבירושלים היו עושין מלאכה בפני עצמה''', כן? הם היו מגדירים את הסחיטה בתור מלאכה נפרדת. ואומרת הגמרא '''על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ' מלאכות אינון''', כן? הרי אנחנו יודעים שיש ל"ט. אם מוסיפים גם סוחט אז יש ארבעים מלאכות. אז ככה למה המשנה לא אמרה שיש ארבעים? אומרת הגמרא '''לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עלמא מודיי בהן''', כן? במשנה מה שאמרו שלושים ותשע מלאכות זה מה שכולם מסכימים בהם, אבל ודאי יש כמה שאחרים סוברים שהם מלאכה אבל לא נמנו כאן. אומרת הגמרא '''ההן דעביד חבלין''', '''ההן דעביד ממזור''', כלומר עושה חגורה, אז הוא חייב משום טווה. '''ההן דעבד קונטרן נפן ומחצלן''', כמו עושה שק או נפה או מחצלת, אז הוא חייב משום מסך. כן, מסך זה מי שמותחים את רצועות השתי. אז גם כן כשהוא עושה את המחצלת או את הנפה, אז בעצם הוא מותח חוטי שתי ומחליף את הערב. אז כשהוא מותח את השתי זה חייב משום מסך. '''הדא איתתא כד משתייה בקוביה''', כלומר כשהיא מותחת חוטי השתי, אז היא חייבת משום מסך. '''כד יהבה קדמה''', כלומר כשהיא מכניסה את החוטים בנירין, אז היא חייבת משום עושה בתין. הרי בשתי יש איזה מעין מסגרת מלבנית, כן, שבתוכה יהיו חוטים עם טבעות באמצע וכל חוט שתי עובר בתוך טבעת אחת. הם בעצם מכניסים אחד כן אחד לא, ובדרך כלל יש שני ריבועים כאלה. אז נניח אחד לוקח את כל החוטים הזוגיים והשני לוקח את כל החוטים האי-זוגיים, וכשמרימים אחד מהם אז כל חוטי השתי הזוגיים עולים וחוטי השתי האי-זוגיים יורדים, והפוך גם כן, ואז בעצם אפשר להשחיל את חוט הערב באמצע בקלות. כן, אז כשהיא מכניסה את חוט השתי בתוך הנירין זה חייב משום עושה בתי נירין. '''כד מקימה לון''', כלומר כשהיא מקימה את כלי האריגה היא חייבת '''משום בונה'''. '''כד מחייא''', כלומר כשהיא מעבירה את חוט הערב אז היא עוברת '''משום אורגת'''. '''כד מקטעא בנימייא — משום מחתכת'''. '''כד גמרה מלאכתה — משום מכה בפטיש'''. אומרת הגמרא '''ההן דעבד קופין''', כלומר שהוא עושה קופה מנצרים, סל מנצרים. '''כד צפר''' - כלומר שהוא מעמיד את השתי אז הוא חייב '''משום''' מסך. '''כד מחייט משום תופר''', כלומר שהוא תופר אותם אז הוא חייב משום תופר. '''כף''' - את הקנים, הרי בסוף מכופפים את השאריות של הקנים, אז הוא חייב '''משום בונה'''. '''כד מקטע משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נא עמוד א''' {{שוליים|ז_נט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_נט|התולש שיער או צמר מבהמת קדשים - האם חייב מדין גזיזה]]''' * '''מקור:''' "התולש מן הקדשים פטור אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה דאיתפלגון התולש בקדשים רבי יוחנן (בר נפחא) אמר חייב דתולש היינו גוזז רבי שמעון בן לקיש אמר פטור רבי ירמיה בעי מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש ד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק א, הלכה ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' יוחנן: תולש היינו גוזז וחייב ~ ר' שמעון בן לקיש: פטור * '''הכרעה:''' נפסק כר' יוחנן שהתולש חייב, שתולש היינו גוזז, כמבואר ברמב"ם הלכות מעילה פרק א הלכה ז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-ג|בבלי בכורות כה א — קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ובעבודה]] {{שוליים|ז_ס}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ס|התולש שער או צמר מגוף בעל חיים חייב משום גוזז]]''' * '''מקור:''' "תלש חייב משום גוזז" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ז) פסק שהתולש כנף או שער או צמר חייב משום גוזז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ו|בבלי שבת עד ב — התולש נוצה מעוף בשבת חייב משום גוזז, אף שאין זו דרך גזיזה בבהמה]] {{שוליים|ז_סא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סא|התולש נוצות מעוף בשבת חייב משום גוזז]]''' * '''מקור:''' "המורטה חייב משום ממחק והקוטמה חייב משום מכה בפטיש גבי בכור הוא אמר שאין תלישה בכלל גוזז והכא הוא אמר התולש חייב משום גוזז אמר רבי יוסי ברבי בון ולא פליגין דלא דמייא עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי ברבי בון שאין מחלוקת: בעוף שאין לו גיזה, התלישה עצמה נחשבת גיזה וחייב משום גוזז, בניגוד לבכור שאין תלישתו כגיזתו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ט|בבלי שבת עד ב — קשירה שיש בה איסור מלאכה בשבת היא קשר שאינו על מנת להתיר, כגון קשר של אורגי יריעות]] {{שוליים|ז_סב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סב|התולש צמר מבהמה מתה בשבת חייב חטאת משום גוזז]]''' * '''מקור:''' "תלש מן המתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שתלישתה זו היא גיזתה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט ה"ז) שהתולש כנף מבהמה מתה חייב משום גוזז, שאין צריך חיים לחייב על הגזיזה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ו|בבלי שבת עד ב — התולש נוצה מעוף בשבת חייב משום גוזז, אף שאין זו דרך גזיזה בבהמה]] {{שוליים|ז_סג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סג|המורח פניו בסיד או מחזיק חוט תפירה בפיו כדי ללכלכו - חייב משום מלבן]]''' * '''מקור:''' "המלבנו ההין דמגפר עץ לכלים חבל לאליקה (לעוגן.) הדא איתתא דשרקא אפה (מורחת פניה) שרקא מעזלה (מורחת אריג.) ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה לנקותו חייבת משום מלבן אמר רב כהן בשם רבנן דקיסרין המיינטון (בגד ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהכרעת הירושלמי בשם רבנן דקיסרין, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ג|בבלי שבת קה ב — שיעור מלאכת האורג בשבת הוא תפירת שני חוטין, כמלא רוחב הסיט]] {{שוליים|ז_סד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סד|המנפץ סיב, הוצין וגומא בשבת חייב משום מנפץ]]''' * '''מקור:''' "המנפסו ההן דנפיס (מנפץ) סיב הוצין גומא חייב משום מנפץ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כדברי הירושלמי נפסק להלכה, וכן פסק הרמב"ם שהמנפץ סיב הוצין וגומא חייב משום מנפץ {{שוליים|ז_סה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סה|העושה חבורה בשבת חייב משום צובע]]''' * '''מקור:''' "הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין (מכים) בבהמה כדי לעשות עורות אלים מאדמים אמר רבי יוסה (אסי): הדא אמר העושה חבורה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה (אסי) שהמכה בהמה עד שמתאדם עורה חייב משום צובע, כיסוד המלאכה במשכן; הרמב"ם פסק כן להלכה. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ה|בבלי שבת קה ב — הקורע על מתו בשבת אף שחייב משום מלאכה יצא ידי מצוות קריעה]] {{שוליים|ז_סו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סו|החובל בחברו וגורם לצרירת דם תחת העור חייב משום נטילת נשמה, ואם האדים שפתו בכך חייב גם משום צובע]]''' * '''מקור:''' "ונצרר בה דם חייב המאדם אודם בשפה חייב משום צובע המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום הצר צורה ואחר כך מלאו בצבע הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע חיסר (בצורה שעשה) בה אבר ובא אחר וגמרה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה ט) על פי הירושלמי, שהחובל וצורר דם חייב משום נוטל נשמה, ואם נעשה בו גם אודם - חייב משום צובע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ו|בבלי שבת קז א — הצד או החובל בשמונה השרצים האמורים בתורה חייב, ובשאר שקצים ורמשים החובל פטור והצדן חייב רק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-ב-א|בבלי שבת קז ב — החובל בשמונת השרצים שיש להם עורות ונצרר בהם הדם חייב משום נטילת נשמה בשבת]] {{שוליים|ז_סז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סז|גמר מלאכה בשבת חייב משום מכה בפטיש]]''' * '''מקור:''' "משום מכה בפטיש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שכל דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, כפי שפסק הרמב"ם (הל' שבת פ"י ה"טז) לגבי המכה בקורנס גמר מלאכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נז-א-ב|בבלי מנחות נז א — המבשל כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב על אף שלא נגמר בישולו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ז|בבלי שבת עה ב — המנפח בכלי זכוכית בשבת חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|ז_סח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סח|סחיטת בגדים לכיבוסם אסורה מדין מלאכת מכבס]]''' * '''מקור:''' "והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקהאומר הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ מלאכות אינון, וניתני. לא אתינ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (סוחט ומכבס מלאכה אחת) ~ ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה (סחיטה מלאכה בפני עצמה, ואז ל"ט מלאכות) * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שסוחט ומכבס מלאכה אחת, שהרי לא מנו אלא ל"ט מלאכות המקובלות על הכל, וכן פסק הרמב"ם </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נא עמוד ב<span class="yerum-runnum">108</span></div>ההן דעביד מילין ערסיין {{ירו"מ-ביאור|דברים ארוגים כגון מיטות וסלים}} {{ירו"מ-הדגשה|כשמניח חוטים}} לאורך {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מסיך לרוחב {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום אורג קנקלטין {{ירו"מ-ביאור|המחבר קורות המיטה}} משום עושה בתים כד מקטע {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מחתך גמר מלאכתו {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} משום מכה בפטיש שני נירין {{ירו"מ-הוסר|בחף}}{{ירו"מ-הדגשה|וחוט}} אחד ושני {{ירו"מ-הוסר|חפין}}{{ירו"מ-הדגשה|חוטים}} בניר אחד {{שוליים|ז_סט}}האורג שני חוטין {{שוליים|ז_ע}}והפוצע שני חוטין {{שוליים|ז_עא}}הקושר והמתיר מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים {{ירו"מ-הדגשה|של המשכן}} ולא לשעה היתה אמר רבי יסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר אדרבא}} מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה אלא אמר רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: מתופרי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר את הראשון {{ירו"מ-הדגשה|ומביא חוט אחר וקושרו}} אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: ההן חייטא אומנא מבלע תרין ראשיה {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיה אפילו כמה קשרים ולא צריך להתיר ולהחליף חוט}} והיידא אמרה דא {{ירו"מ-ביאור|מנין נלמד מתיר?}} דאמר רבי יוסי ברבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] מאורגי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|ולא מתופרי היריעות}} מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} אורך היריעה האחת כדי שתהא כולה אחת נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו {{ירו"מ-הדגשה|מיד}} מכיון שהיה מגיע לאריג הוי שרי ליה ומעל לה {{ירו"מ-ביאור|שולף את החוט.}} רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת {{ירו"מ-הדגשה|והרי חוטי הערב, אחד עולה ואחד יורד, ואם ישלוף את הקרוע נמצאו שנים עולים ויורדים יחד}} {{ירו"מ-ביאור|וזה תיימת.}} תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] {{שוליים|ז_עב}}{{ירו"מ-הוסר|חוסל}}{{ירו"מ-הדגשה|חותל}} של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור ואין זו התרה {{ירו"מ-הדגשה|ולמה מותר}} נעשה כשובר את החבית {{ירו"מ-הוסר|לוכל}}{{ירו"מ-הדגשה|לאכל}} ממנה גרוגרת אזנים של דוסיקיא {{ירו"מ-ביאור|שק עור שכשמותחים חוט והוא נסגר}} קושר ומתיר {{ירו"מ-הדגשה|ד}}נעשה כפותח וכנועל בשבת {{ירו"מ-הדגשה|התופר שתי תפירות}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} אמר עד יחות כל סיטרה {{ירו"מ-ביאור|שיוציא את כל החוט.}} אמר רבי יניי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]]: אמרו לו לרבי חנינא {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} צא וקרא {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין הלכה כן דהא}} {{ירו"מ-הדגשה|גבי כלאים}} תנינן עשה שני ראשיה לצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|חיב}} מעתה {{ירו"מ-הדגשה|לדעת חנינא}} עד יסוק ויחות ייסוק והתנינן [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר עד שישלש מעתה עד יחות ייסוק ויחית {{ירו"מ-ביאור|נמצא עושה שש תחיבות ולא נראה שיקל כלכך}} אלא הכן והכן {{ירו"מ-ביאור|רק הקצוות צריך לכפול. <br> <br>}} <span id="דף_נב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא '''ההן דעביד מילין ערסיין''', כלומר שהוא עושה כל מיני דברים ארוגים כמו מיטות, סלים וכדומה. '''לאורך משום מסיך''', כשהוא מניח את החוטים לאורך. '''לרוחב משום אורג'''. '''קנקלטין משום עושה בתים''', כלומר זה מי שמחבר את קורות המיטה. '''כד מקטע משום מחתך'''. '''גמר מלאכתו משום מכה בפטיש'''. '''שני נירין אחד ושני בניר אחד האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר'''. כן, כל אלה מקרים שיהיה חייב. שואלת הגמרא '''מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים'''. שואלת הגמרא '''ולא לשעה היתה'''? הרי זה זמני, זה לא מלאכת קבע, כי הרי מיד אחרי זה הם היו צריכים לעבור מקום למקום, אז זה לא קשר לעולם. '''אמר רבי יסה: מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם'''. כן, כי הרי לכאורה הקדוש ברוך הוא היה יכול להגיד להם להישאר שם עד עולם, כן, אז לא תלוי בדעתם - אז ממילא נחשב קשר של קיימא. '''רבי יוסה: מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה'''. בדיוק הפוך - כיוון שהבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיכנסו לארץ אז כמו לשעה, אז ברור שזה יהיה זמני. '''אלא אמר רבי פינחס: מתופרי יריעות למדו'''. כן, הרי תופרי יריעות אם '''נפסק היה קושרו'''. כן, '''חזר ונפסק''' - '''לעשותן קשרים קשרים אי אפשר''', כי הרי זה לא מכובד שדבר כזה יהיה במשכן, '''אלא חוזר ומתיר את הראשון''' ומחליף, מביא חוט אחר וקושרו. אז יש פה גם מתיר וגם קושר. '''אמר חזקיה: ההן חייטא אומנא מבלע תרין ראשיה''', כלומר חייט אומן מבליע, והוא מצליח ששני הראשים של החוט יהפכו כאילו אחד ולא רואים את הקשירה, וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיו אפילו כמה קשרים ולא צריך בכלל להתיר, כי אין לו צורך להתיר. אז בעצם אין פה מתיר. אז מה מקור למתיר? '''והיידא אמרה דא''', כלומר מנין למד מתיר? '''דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאורגי יריעות למדו''' ולא מתופרי יריעות. עכשיו מה הטעם? '''מה טעמא אורך היריעה האחת''' - שיהיה '''כדי שתהא כולה אחת''', כן, שכל היריעה תהיה באורך אחד ותהיה שלמה. אז מה קורה אם '''נפסק היה קושרו''' מיד. אבל '''מכיון שהיה מגיע לאריג הוי שרי ליה ומעל לה''', כלומר הוא היה קושר אותו, אבל זה רק כדי לסיים את האריגה. אבל אחרי שהוא מסיים את האריגה אסור שיהיה חוט קשור באמצע, אסור שיהיה חוט חתוך, אז הוא בעצם מושך אותו ומוציא אותו מתוך האריג. '''רבי תנחומא בשם רב הונא: אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת'''. כן, כלומר תיומת הכוונה שני חוטים שהם זהים לחלוטין, כן. הרי בדרך כלל חוט השתי או חוט הערב הם עולים אחד כן אחד לא, עולים ויורדים. ככה זה נראה, אז אין מציאות ששני חוטים ביחד עולים ויורדים, אלא תמיד אחד עולה אחד יורד, כן, אז אין בו תיומת. אז הרי חוט הערב - אחד עולה ואחד יורד, ואם הוא שולף אחד אז נמצאו שניים עולים ויורדים ביחד, וזה תיומת. אז קשה. ואומרת הגמרא '''תני רבי הושעיה של תמרים ופטילייא של תמרים, קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור'''. כלומר זה מן קופסה שעושים ממענפים של תמרים כדי להניח בה תמרים שיתייבשו וכדומה. אז קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור. שואלת הגמרא '''ואין זו התרה'''? הרי לכאורה זה מתיר, אז למה שיהיה מותר? אומרת הגמרא '''נעשה כשובר את החבית''' לאכול '''ממנה גרוגרת'''. כן, כלומר כיוון שמדובר פה על כלי שהוא לא של קיימא, כן, אז זה כמו שמותר לשבור את הכד כדי לאכול גרוגרות, אז גם כאן מותר לשבור אותו כדי לאכול את התמרים שבפנים. '''אזנים של דוסיקיא''', כלומר שק עור שכשמותחים אותו יש איזה חוט כזה, בעצם חתיכת עור שקוצרים בקצוות, משחילים איזה חוט ואז כשמותחים אותו, אה, נקשר. כלומר בעצם מתקפל ונוצרת מעין ארנק כזה. כן, אז דבר כזה '''קושר ומתיר, נעשה כפותח וכנועל בשבת'''. כן, זה כמו דלת שפותחים ונועלים. '''התופר שתי תפירות''', ככה למדנו במשנה שאחד מל"ט מלאכות זה התופר. '''רבי חנינא אמר עד יחות כל סיטרה''', כלומר עד שכל החוטים משני הצדדים יהיו באותו צד. '''אמר רבי יניי: אמרו לו לרבי חנינא צא וקרא תנינן עשה שני ראשיה לצד אחד'''. אז אם זה ככה, '''מעתה עד יסוק ויחות ייסוק''', כן. הגמרא אומרת שצריך, בעצם מה שכתוב במשנה שדוחף את המחט הכוונה פעמיים - דוחף ומחזיר, אז אם מי שאמר פעמיים אז הוא מתכוון ארבע פעמים. '''והתנינן רבי יהודה אומר עד שישלש'''. אז '''מעתה עד יחות ייסוק ויחית''', ככה שש פעמים. כן, זה לא הגיוני שבכלאים עד כדי כך שרק אז זה יהיה כלאים, הרי הרבה לפני כן זה כבר נתפס. '''אלא הכן והכן''' - הכוונה שרק הקצוות יהיו באותו צד. כלומר מי שאומר תקיפה אחת הוא התכוון לשתיים, מי שאומר שלוש זה בעצם יהיה ארבע - תמיד מוסיפים עוד אחד כדי ששני הקצוות יהיו באותו צד. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נא עמוד ב''' {{שוליים|ז_סט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_סט|האורג שני חוטין בשבת חייב]]''' * '''מקור:''' "האורג שני חוטין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שהאורג שני חוטין חייב, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט הי"ח) שהאורג שני חוטין בין בבגד בין בשתי ובין בערב חייב, כשיעור מלאכת האורג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-א|בבלי כריתות יז א — האורג חוט אחד נוסף על אריג קיים - חייב משום מלאכת אורג]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ג|בבלי כריתות יט ב — האורג שלושה חוטין בתחילה חייב, ובהמשך האריג - האורג שני חוטין חייב]] {{שוליים|ז_ע}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_ע|החותך שני חוטים מן האריג בשבת חייב משום קורע]]''' * '''מקור:''' "והפוצע שני חוטין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי; הרמב"ם פסק שהפוצע שני חוטין ממקום שאורגין אותו חייב, ולא חילק בדבר, וכן הבבלי (שבת עה.) מסכים לחיוב זה משום קורע {{שוליים|ז_עא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עא|האיסור לקשור ולהתיר קשר של קיימא בשבת, וחייב דווקא בקשר המתקיים לצמיתות]]''' * '''מקור:''' "הקושר והמתיר מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים של המשכן ולא לשעה היתה אמר רבי יסה (אסי): מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם רבי יוסה (אסי) אמר אדרבא מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה א, רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יסא ~ ר' יוסה: האם קשירת מיתרי המשכן, שנעשתה לפי הצורך בחנייה ונסיעה, נחשבת קשר של קיימא (לעולם) או קשר לשעה, לפי הבטחת הכניסה לארץ; ולבסוף ר' פינחס מבאר שהמקור לחיוב הוא מתופרי יריעות שקשרו חוט שנפסק בקשר קיימא * '''הכרעה:''' נפסק כדעת ר' פינחס שהמקור הוא מתופרי היריעות, שקשרו קשר של קיימא ולא לשעה בלבד, וכך נפסק להלכה שהאיסור הוא בקושר קשר המתקיים לעולם, כדעת רמב"ם ושו"ע או"ח שיז,א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-י|בבלי שבת עד ב — התופר שתי תפירות בשבת חייב, ובלבד שקשר את החוט לאחר התפירה]] {{שוליים|ז_עב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עב|מותר לפתוח חותל (אריזת) של תמרים בקריעה ולא בקשירה חדשה, ואף לקשור ולהתיר אזני שק עור, בשבת]]''' * '''מקור:''' "חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור ואין זו התרה ולמה מותר נעשה כשובר את החבית לאכל ממנה גרוגרת אזנים של דוסיקיא (שק עור שכשמותחים חוט והוא נסגר) קושר ומתיר דנעשה כפותח וכנועל ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיד סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד א<span class="yerum-runnum">109</span></div>חוט שהשחילו במחט אפילו קשור מיכן ומיכן אינו חיבור {{ירו"מ-הדגשה|למחט לענין טמאה}} תפרו לבגד החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט {{ירו"מ-הדגשה|לענין טומאה שהרי סופו לנתק את המחט}} רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} תריהון אמרי {{ירו"מ-הדגשה|מה שהחוט נחשב חיבור לבגד זה דווקא}} {{שוליים|ז_עג}}בקשור מיכן ומיכן מיליהון דרבנן פליגין דאמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רב{{ירו"מ-הדגשה|י}} ירמיה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: המותח צדדיו {{ירו"מ-ביאור|של תפירה רפויה}} בשבת חייב משום תופר {{ירו"מ-הדגשה|ואם מדובר שגם קשר למה לא}} נאמר {{ירו"מ-הדגשה|שחייב}} משום תופר ומשום קושר {{ירו"מ-הדגשה|המקרע והמחתך}} {{ירו"מ-הוסר|קליעה}}{{ירו"מ-הדגשה|קריעה}} בבגדים וחיתוך בעורות קריעה בבגדים באמצע וחיתוך בעורות {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מן הצד. ואית דמחלפין: קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. קריעה בעורות — באילין רככיא, וחיתוך בבגדים — באילין ליבדייא. הצד חלזון ופצעו — אית תניי תני: חייב שתים. אית תניי תני: אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר שתים — אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמה. מאן דאמר אחת — היידא? משום נטילת נשמה, ולית לה צידה. ואתיא כהיא דאמר רבי אלעזר ברבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי יוסה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אם כך היכן מצאנו צידה במשכן בתחש מאי תחש}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] ורבי שמעון בן לקיש {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: מין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] אמר קרש היה שמה תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] {{ירו"מ-הוסר|דחדא}}{{ירו"מ-הדגשה|חדא}} קרן {{ירו"מ-הדגשה|הוי ליה דכתיב}} ([[תהילים סט לב|תהילים סט לב]]) ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס מקרן כתיב {{ירו"מ-הדגשה|ואתיא כההיא דאמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|בשם}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה ואינם מקבלים טמאה שאין קרוי אהל אלא כמו במשכן שהיה מחיות טהורות}} {{שוליים|ז_עד}}השוחטו רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר לית כאן שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ד}}שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|חבורה}} עמהון {{ירו"מ-הדגשה|אלא שחיטה}} אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|שחיטה}} עמהון {{שוליים|ז_עה}}המעבדו מה עיבוד היה {{ירו"מ-הדגשה|לעורות}} במשכן {{ירו"מ-הדגשה|חוץ ממליחה שכבר נאמרה}} שהיו משרטטין בעורות {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מה משרטטין לון {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מסרגלין {{ירו"מ-ביאור| כדי לחתוך ישר}} לון {{ירו"מ-הוסר|ואתיא כהיא דאר שמואל בשם ר אבהו מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה }}הממחקו מה מחיקה היתה במשכן {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} זעירא בר חיננא[[ביאור:עץ מסורת#זעירא בר חיננא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: שהיו שפין את העור על גבי העמוד {{ירו"מ-הדגשה|להחליקו}} {{שוליים|ז_עו}}השף את העור על גבי העמוד חייב משום מה הוא חייב {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יהודה בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן לוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דאמרי אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי יהודה בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן לוי|°]]: משום {{ירו"מ-הוסר|מוחק}}{{ירו"מ-הדגשה|ממחק}} הדא דאת אמר {{ירו"מ-הדגשה|בעור}} {{ירו"מ-הוסר|בחדש}}{{ירו"מ-הדגשה|חדש}} אבל {{ירו"מ-הדגשה|בעור}} {{ירו"מ-הוסר|בישן}}{{ירו"מ-הדגשה|ישן}} {{ירו"מ-הדגשה|פטור על העור}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}מחלוקת רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וחכמים {{ירו"מ-הדגשה|האם חייב על שמחליק העמוד}} דאתפלגון המכבד המרבץ המגבן המחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וחכמים אומרים משום שבות {{ירו"מ-הדגשה|ושף העמודים דומה למכבד}} אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] <br><br> <span id="דף_נב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בהמשך המשנה בסוף פרק כלל גדול. "ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת חייב חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע." אנחנו לומדים דרושה ממסכת שבת, דף נ"ב. אומרת הגמרא: "'''חוט שהשחילו במחט אפילו קשור מיכן ומיכן אינו חיבור'''" למחט לעניין טומאה. כן, זאת אומרת אם החוט יטמא המחט לא יטמא, כי הם לא נחשבים חיבור. זה כאילו שני כלים נפרדים. "'''תפרו לבגד החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט'''". כלומר, למרות שבעצם החוט כבר בתוך הבגד והמחט מחוברת עדיין לחוט, אז החוט נחשב חיבור לבגד, ואם החוט נטמא הבגד יטמא, אבל המחט לא נחשבת חיבור לחוט, והסיבה כיוון שזה עומד להינתק, הוא לא השאיר את זה ככה. רבי יונה ורבי יוסי תריהון אמרי בקשור מיכן ומיכן, מה שהחוט נחשב לחיבור לבגד זה דווקא בקשר - אם הוא קשר מכאן ומכאן, שעשה קשירה, כי אחרת החוט נפתח. אומרת הגמרא, כן, אז כתוב "מקרין", קרן בלשון יחיד. עכשיו יש כל מיני דעות מה זה בדיוק היה התחש, אבל בכל אופן אחת הסברות שבעצם התחש זה היה ג'ירפה. ומה שכתוב כאן שהוא נברא במיוחד למשכן, זה הכוונה שהוא הזדמן למדבר, כן? זה לא המקום שלו, המקום שלו זה במקומות אחרים. הוא לא חי במדבר, אז למדבר הוא הזדמן פעם אחת. כן, זה מאוד מתאים, כי גם קרש זה מאוד מתאים - הצוואר הארוך שלו נראה כמו קרש ויש לו קרן אחת. יש הרבה מאוד דברים שמאוד מתאימים, והוא גם כשר. ואומרת הגמרא, "'''ואתיא כהיא דאמר רבי אבהו בשם שמואל'''" - מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה ולא מקבלים טומאה, כן? כיוון שאין כרוך אוהל אלא כמו במשכן שהיה מכלי טהרות, כן? כלומר, את העניין שאוהל מקבל טומאה למדנו במשכן, שרק ממה שעשו במשכן זה נקרא אוהל. אז פשוט, מה שעשו במשכן זה נקרא אוהל ומקבל טומאה. כלומר אם האוהל עצמו נטמא, ואם אני אומר שהיריעות של האוהל זה גם היה מעור בהמה טמאה - התחש היה גם בהמה טמאה - אז בעצם אוהל שמקבל טומאה זה רק מעור בהמה טהורה, כן? ואני אומר שהתחש זה בהמה טהורה, כן, זה נניח ג'ירפה או משהו כזה. אז גם העורות האדומים זה בהמה כשרה וחיה כשרה, וגם התחש זה בהמה כשרה. אז אם זה ככה, אז רק אם האוהל עשוי מעור בהמה טהורה הוא מקבל טומאה, אבל עור בהמה טמאה לא יקבל טומאה. אחת מההלכות שנזכרות זה השוחט. ואומרת הגמרא, "'''רבי שמעון בן לקיש אמר: לית כאן שחיטה'''". אבל בעצם לא צריכים למנות שחיטה בתור המלאכה, כי "'''שחיטה תולדת חבורה היא'''" - החבורה זה המלאכה, שחיטה זה תולדה. אז למה כתוב שחיטה? אם לא כתוב תולדה, לא כתוב חבורה, אלא כתוב שחיטה - "'''בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון'''". כן, שוב פעם יש עיקרון פה. אז כמו שראינו לגבי אופה, אמרו אופה במקום מבשל, למרות שבעצם עיקר המלאכה זה היה מבשל. אז גם כאן עיקר המלאכה זה היה חובל, ואף על פי כן כתבו שוחט, כיוון שמראש רצו בעצם להביא סדר סעודה. "המעבדו" - שואלת הגמרא: "'''מה עיבוד היה במשכן'''"? הרי, כן, חוץ ממליחה, מליחה כבר נזכרנו. אז מה, איזה עוד עיבוד? ואומרת הגמרא ש"'''היו משרטטין בעורות'''". שואלת הגמרא: "'''מה משרטטין לון'''" - למה צריך לסרטט? אומרת הגמרא: "'''מסרגלין לון'''". "הממחקו" - שואלת הגמרא מה זה. אומרת הגמרא ש"'''היו שפין את העור על גבי העמוד'''", ו"'''השף את העור על גבי העמוד חייב'''". משום מה הוא חייב? אמר רבי יוסה בשם רבי יהודה בן לוי, ורבי אחא בשם רבי יהודה בן לוי: משום ממחק. כלומר, מי שמשפשף את העור על העמוד, אז הוא חייב משום ממחק. אומרת הגמרא: אתה אמרת בעור חדש, כן? עור חדש הוא צריך עיבוד. כן? אבל עור ישן שאין בו צורך בעיבוד, אז יהיה פטור על העור. אבל מחלוקת האם הוא חייב על העמוד עצמו. כן? הרי את העמוד הוא גם כן מחליק תוך כדי. כן? רבי אלעזר וחכמים. כן? יש מחלוקת האם הוא חייב על שהוא מחליק את העמוד. זה "'''דאתפלגון: המכבד המרבץ המגבן המחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי רבי אלעזר'''". כלומר, לפי רבי אלעזר, כל הדברים האלו חייב חטאת. "'''וחכמים אומרים משום שבות'''". כלומר, אין בזה חיוב חטאת, זה רק שבות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נב עמוד א''' {{שוליים|ז_עג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עג|הקורע/מחתך בשבת חדר איזה סוג קריעה חייב באיזה סוג חיתוך]]''' * '''מקור:''' "בקשור מיכן ומיכן מיליהון דרבנן פליגין דאמר רבי אבא ורבי ירמיה אמר בשם רב: המותח צדדיו (של תפירה רפויה) בשבת חייב משום תופר ואם מדובר שגם קשר למה לא נאמר שחייב משום תופר ומשום קושר המקרע והמחתך קריעה ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שמ סעיף ו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' לישנא קמא ~ אית דמחלפין: לישנא קמא - קריעה חייבת בבגדים באמצע וחיתוך בעורות אפילו מן הצד, אית דמחלפין - קריעה חייבת בעורות וחיתוך בבגדים * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא קמא, שקריעה החייבת היא בבגדים באמצע וחיתוך החייב הוא בעורות אפילו מן הצד, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-כ|בבלי שבת עד ב — הקורע על מנת לתפור חייב בשבת אף שאין תיקון קיים, הואיל ובמשכן קרעו את יריעת הנסרחת כדי לתפ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-א-א|בבלי שבת עה א — המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת]] {{שוליים|ז_עד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עד|שחיטה בשבת - האם היא אב מלאכה בפני עצמה או תולדת חובל]]''' * '''מקור:''' "השוחטו רבי שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה דשחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה חבורה עמהון אלא שחיטה אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה שחיטה עמהון" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ריש לקיש ~ סתם המשנה: ריש לקיש סובר שחיטה תולדת חובל היא ואינה נמנית בפני עצמה, אלא נשנתה נפרד משום שסדר סעודה נמנה עם המלאכות * '''הכרעה:''' נפסק כריש לקיש שהשוחט חייב משום נטילת נשמה שהוא תולדת חובל, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה א) שהשוחט הרי הוא כמכה בהמה במקום שהנשמה יוצאה משם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-א-ח|בבלי שבת עה א — השוחט בשבת חייב משום נטילת נשמה, ומלאכה זו הרי היא אב מלאכה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-ב-ו|בבלי שבת קז ב — השולה דג מן הים חייב משום צידה כשיבש מגופו כסלע בין סנפיריו]] {{שוליים|ז_עה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עה|המשרטט או הממחק עור בשבת חייב משום מעבד ומוחק]]''' * '''מקור:''' "המעבדו מה עיבוד היה לעורות במשכן חוץ ממליחה שכבר נאמרה שהיו משרטטין בעורות למה משרטטין לון דמסרגלין ( כדי לחתוך ישר) לון הממחקו מה מחיקה היתה במשכן אמר זעירא בר חיננא בשם רבי חנינא (בר חמא): שהיו שפין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חנינא בר חמא שהמוחק הוא השף את העור על העמוד להחליקו, וכן משרטט הוא המסרגל את העור לחיתוך ישר, כמבואר בירושלמי, ורמב"ם פסק כך להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-א|בבלי שבת עה ב — מליחה ועיבוד הם מלאכה אחת, ולכן יש להוציא אחת משתיהן מרשימת אבות המלאכות ולהכניס תחתיה מלא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ב|בבלי שבת עה ב — המולח בשר בשבת חייב משום מעבד]] {{שוליים|ז_עו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עו|השף עור חדש על גבי עמוד להחליקו]]''' * '''מקור:''' "השף את העור על גבי העמוד חייב משום מה הוא חייב אמר רבי יוסה (אסי) בשם רבי יהודה בן לוי ואיכא דאמרי אמר רבי אחא בשם רבי יהודה בן לוי: משום ממחק הדא דאת אמר בעור חדש אבל בעור ישן פטור על העור ומחלוקת רב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' חייב משום ממחק, ופטור בעור ישן שאין בהחלקתו תיקון מלאכה, כרבי יהודה בן לוי; כך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ט|בבלי שבת עד ב — קשירה שיש בה איסור מלאכה בשבת היא קשר שאינו על מנת להתיר, כגון קשר של אורגי יריעות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נב עמוד ב<span class="yerum-runnum">110</span></div>{{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} פליגין {{ירו"מ-הדגשה|דשף העמודים פטור ולמה}} המכבד {{ירו"מ-הדגשה|ו}}המרבץ חייב משום {{ירו"מ-הוסר|דש}}{{ירו"מ-הדגשה|חורש}} המגבן והמחבץ — חייב משום לש. החולב והרודה חלות דבש — חייב משום קוצר. הסוחט זיתים מאביהן {{ירו"מ-הדגשה|מעל העץ}} חייב משום קוצר {{ירו"מ-הדגשה|כמאן}}{{ירו"מ-הוסר| למי נצרכה}} {{ירו"מ-הוסר|לרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|כרבי}} אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דכשם שמחייב חולב משום קוצר כך הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ז_עז}}הגורד ראשי כלונסות {{ירו"מ-הדגשה|להשוות אורכם}} חייב משום מחתך {{שוליים|ז_עח}}הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות}} {{שוליים|ז_עט}}מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור. רבי מנחם בי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנחם בר' יוסי|°]] אומר זה חומר במוחק מכותב {{ירו"מ-הדגשה|וחומר בכותב}} {{ירו"מ-הוסר|שהמוחק}}{{ירו"מ-הדגשה|מבמוחק}} {{ירו"מ-הדגשה|שהכותב}} על מנת {{ירו"מ-הוסר|לתקן}}{{ירו"מ-הדגשה|לקלקל}} חייב {{ירו"מ-הוסר|והכותב}}{{ירו"מ-הדגשה|והמוחק}} על מנת לקלקל פטור. יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא היה דל"ת ועשאו רי"ש {{ירו"מ-ביאור|והשלים את הספר.}} רי"ש ועשאו דל"ת חייב משום כותב ומשום מוחק. {{ירו"מ-הדגשה|והבונה}} מה בניין היה במשכן שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה: בנין לשעה בנין. הדא אמרה: אפילו מן הצד {{ירו"מ-ביאור|כתלים.}} הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה: בנין על גבי כלים בנין {{ירו"מ-הדגשה|ולא היא}} {{שוליים|ז_פ}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אדנים כקרקע הן {{ירו"מ-ביאור|שהיו חלולים.}} תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אומר שניהן חייבין. סבר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אבן בלא טיט בניין. {{שוליים|ז_פא}}הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. למי נצרכה לרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חיב שזה דרך הבניה ועומדת כך}}. וההין דעבד דפין {{ירו"מ-ביאור|שמניח קורה בפתח הבית}} וההין דעבד ספיין {{ירו"מ-ביאור|קורה בתחתית הפתח}} חייב משום בונה. {{שוליים|ז_פב}}והסותר ובלבד לצורך. רבי חמא בר עוקבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר עוקבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: הגודל כלי צורה חייב משום בונה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: יש דברים קרובים ורחוקים. הגודל כלי צורה והנופח כלי זכוכית העושה כלי בדפוס {{ירו"מ-הדגשה|שהם מלאכות שונות}} כולהון {{ירו"מ-הדגשה|חייבים}} משום בונה. {{שוליים|ז_פג}}הבורר והמשמר והמרקד {{ירו"מ-הדגשה|שהם מלאכות קרובות ד}}כולהן משום מעביר פסולת. כל אחד ואחד חיובו {{ירו"מ-הדגשה|אב}} בפני עצמו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: והמוציא מרשות לרשות}} ולמה לא תנינן הושטה עמהון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: מפני {{ירו"מ-הדגשה|שהיא ב}}מחלוקת [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} וחכמים. {{ירו"מ-הדגשה|דל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} חייב אף על הזורק ואם היה מונה מושיט היה צריך לפרט ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב אף על הזורק ולרבנן פטור}}. חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] רבי יהודה בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן לוי|°]] ורבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: יתר עליהן הושטה {{ירו"מ-הדגשה|שאף היא אב}}. ולמה לא {{ירו"מ-הוסר|נתינתה}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינתה}} עמהון {{ירו"מ-הדגשה|משום ד}}כל המלאכות באחת {{ירו"מ-ביאור|אדם אחד}} וזו בשתים. כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ב"> <strong>מתני':</strong> ועוד כלל אחר אמרו {{שוליים|ז_פד}}כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב {{ירו"מ-הדגשה|עליו}} חטאת. {{ירו"מ-הוסר|עליו }}וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|איזה דבר אינו כשר להצניעה אמר}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הוסר|לעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|לעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה}} איתאמרת. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר לאיסורי הנייה איתאמרת. {{ירו"מ-הדגשה|אבל המוציא עבודה זרה חייב}}. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] אמר לשיעורי איתאמרת {{ירו"מ-ביאור|אם הוציא פחות מכשיעור.}} אית תניי תני כל {{ירו"מ-הדגשה|הכשר להצניעו ומצניעים כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. אית תניי תני והוציא כל}} שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב חטאת}}. מאן דאמר חייב חטאת מסייע לרב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דשכשר למצניעה ומצניעים כמוהו הכוונה שיש בו כשיעור ודווקא בהוציא כשיעור חייב חטאת}}. מאן דאמר {{ירו"מ-הדגשה|והוציא}} כל שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב חטאת}} מסייע לרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|ול}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דעבודה זרה ואיסורי הנאה שיעורם בכל שהוא}}. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מהו דבר שאינו כשר להצניעה}} כגון המוך שהתקינה לנידתה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ג|ירושלמי שבת, פרק ז, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ז_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ז_פה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא תבן — כמלא פי פרה. עצה — כמלא פי גמל. עמיר — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים — כגרוגרת, יבשים — כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. {{שוליים|ז_פו}}המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן. חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן}}. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי יוסי גליליא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי גליליא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: חמור משלים לקל. אין הקל משלים לחמור. עשבים משלימים לתבן. אין התבן משלים לעשבים. תמן תנינן {{שוליים|ז_פז}}הבגד והשק השק והעור העור והמפץמצטרפין זה עם זה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר מפני שהן ראויין לטמא מושב {{ירו"מ-הדגשה|בטפח שמכולם ראוי להקציעה טפח ולעשות טלאי לאוכף}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי ניחא {{ירו"מ-הדגשה|שהבגד והשק וכ"ו}} יצטרפו למושב שכן שוו למושב בטפח {{ירו"מ-הדגשה|אבל תבן ועצה וכ"ו איך יצטרפו בהוצאה הרי אינם ראוים לדבר אחד במידה שוה}}{{ירו"מ-הוסר| בהיסק מניין}}. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} שכן שוו בהיסק {{ירו"מ-הדגשה|כדי לבשל ביצה קלה}} אמר לו: אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. אמר רבי אלעזר בר יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי יוסי|°]] קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} שכן שוו {{ירו"מ-הוסר|בהיסק}}{{ירו"מ-הדגשה|בהסק}} {{ירו"מ-הדגשה|בשיעור שיש בו כדי לבשל ביצה קלה}}{{ירו"מ-הוסר| אל ניתני בהוצאת כוס קטן}}. אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. הרי סתם עשבים לא עומדים להסק ואם אתה אומר שמצטרפים כמעט כל דבר יצטרף שהרי כמעט כל דבר ראוי להסק. אלא תני הכי במוציא להסק מצטרפים כדי לבשל ביצה קלה אבל בסתם לא מצטרפים חמור משלים לקל. אמר}} רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|כמו ד}}קופדה {{ירו"מ-ביאור|בשר}} משלים לפיסתה {{ירו"מ-ביאור|לחם.}} ופיסתה לא משלמה לקופדה. {{ירו"מ-הדגשה|איתמר}} עשבים משלימים לתבן. אין התבן משלים לעשבים. תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] הוציא תבן לפרה כמלא פי פרה. הוציא תבן לגדי כמלא {{ירו"מ-הדגשה|פי}} גדי {{שוליים|ז_פח}}חייב. רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב. מודה רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] שאם הוציא {{ירו"מ-הוסר|תבן}}{{ירו"מ-הדגשה|עשבים}} לפרה כמלא פי גדי שהוא {{ירו"מ-הדגשה|חייב}}{{ירו"מ-הוסר| פטור דלא תיסבור כמה דאית ליה}} {{ירו"מ-הדגשה|ד}}לחומרא אית ליה {{ירו"מ-הדגשה|שאם הוציא תבן לגדי חייב במלא פי גדי}}. לקולא {{ירו"מ-הדגשה|לית ליה ואם הוציא עשבים לפרה יתחיב כמלא פי גדי תנן}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן}}. רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] בעי הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת {{ירו"מ-הוסר|וכגרוגרת}}{{ירו"מ-הדגשה|האם כיוון שבתוספת הקליפות יש שיעור יהיה חייב ועוד אם היו קליפות יותר מכגרוגרת}} {{ירו"מ-הדגשה|ותבשיל פחות מכגרוגרת לא}} מבטל {{ירו"מ-הדגשה|יותר מ}}כגרוגרת {{ירו"מ-הדגשה|קליפות את התבשיל תנן: חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהם אמר}} רבי זעירא בר חנניה[[ביאור:עץ מסורת#זעירא בר חיננא|°]] בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: הדא דאת אמר באדומות אבל בשחורות {{ירו"מ-הדגשה|אינם מצטרפות דכיוון ש}}פורשות הן {{ירו"מ-הדגשה|ונראות כזבובים בקערה אין אדם אוכלן}}. <strong>הדרן עלך פרק כלל גדול</strong> ==פרק שמיני - המוציא יין== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שמיני.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_א|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_א"> <strong>מתני':</strong> המוציא {{שוליים|ח_א}}יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף את הקילורית, ושאר כל המשקין<br><br> <span id="דף_נד_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ושף עמודים זה דומה למכבד. אז אם אני אומר שמכבד, כלומר לפי רבי אלעזר שאומר שמכבד חייב מהתורה, אז גם שף עמודים יהיה חייב מהתורה. אבל לפי חכמים הם אומרים שזה רק דרבנן, אז גם שף עמודים יהיה רק דרבנן. אמר רבי יוסי ברבי בון: "'''פליגין'''" - כן? כולם לא, אף אחד לא חולק ששף עמודים פטור. כן? כלומר, זה שונה. כולם מודים ששף עמודים הוא יהיה פטור. אז למה במכבד ומרבץ לפי רבי אלעזר חייב? "'''המכבד המרבץ חייב משום'''" - שם הוא חייב משום חורש. כן? כלומר, הוא סובר שכשמרבץ את הבית אז הוא מיישר את הגומות ומכין את האדמה, על טענה של חורש. אבל שף עמודים, גם רבי אלעזר מודה שפטור. עכשיו, אומרת הגמרא: "'''המגבן והמחבץ — חייב משום לש. החולב והרודה חלות דבש — חייב משום קוצר'''". זה אמרנו לפי רבי אלעזר. "'''הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר'''" - כלומר אם הוא סוחט את הזיתים על העץ, אז יהיה חייב משום קוצר. עכשיו, כמאן אזלא? כמו רבי אלעזר. כן? שכמו שהוא מחייב חולב משום קוצר - כי הרי בעצם חולב הוא סוחט את העז, כן - אז כמו שהוא סוחט את הזיתים, הוא סוחט את השמן כשהזיתים מחוברים עדיין לעץ, אז גם שם יהיה חייב משום קוצר. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: "'''הגורד ראשי כלונסות חייב משום מחתך'''". "'''הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק'''". כי הרי למדנו במשנה, "'''מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות — חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות — פטור'''". רבי מנחם בי רבי יוסי אומר "'''זה חומר במוחק מכותב'''". כן? שהרי אתה רואה שהוא כותב במקום של שתי אותיות והוא פטור, וכשהוא מוחק אות אחת במקום של שתי אותיות הוא חייב. וחומר בכותב ומוחק, ש"'''על מנת חייב על מנת לקלקל פטור'''" - הכותב על מנת לקלקל חייב, והמוחק על מנת לקלקל פטור. ואומרת הגמרא: "'''יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, ויש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק'''". איך עבידא? "'''דל"ת ועשאו רי"ש, רי"ש ועשאו דל"ת'''" - כלומר הוא הוסיף, הוא הוריד לו את הצ'ופצ'יק של הדלת ועשה אותו ריש, כי אנחנו יודעים שהדלת המקורית הייתה פשוט ישרה, אז הוא בשפיץ, כן? כמו כף, כן? אז בשפיץ פשוט עיגל את זה. כלומר הוריד טיפה כדי שזה יהיה נראה עגול כמו ריש. אז אם הוא עשה את זה, או אם זה היה ריש ועשה אותו דלת, אז הוא הוסיף נקודה קטנה, כן, ובעצם עשה דלת, אז זה "'''חייב משום כותב ומשום מוחק'''" - כאילו מחק את האות הקודמת וכתב אות אחרת. והבונה. שואלת הגמרא: "'''מה בניין היה במשכן'''"? אומרת הגמרא: "'''שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים'''". שואלת הגמרא: "'''ולא לשעה היתה'''"? הרי זה לא בניין של קבע, כן? הרי הם נודדים כל הזמן. אמר רבי יוסי: "'''מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם'''". כן? הרי הם לא ידעו, כן? הקדוש ברוך הוא לא אמר להם מתי ללכת. מבחינתם זה לעולם. רבי יוסי ברבי בון - הפוך: "'''מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה'''". הרי ברור שהם יזוזו משם. אז הכל נחשב ארעי ולא קבע, וממילא בסדר, פטור. אבל אומרת הגמרא: "'''הדא אמרה: בנין לשעה בנין'''". כלומר, גם בניין שהוא לא קבוע, לא בניין קבע, גם כן חייב. "'''הדא אמרה: אפילו מן הצד'''" - הרי פה מדובר על להניח את הקרשים על האדנים, אז זה בקיר, לא בגג. כן? אנחנו יודעים שיש מחלוקת האם בניין זה דווקא בכתלים או דווקא בגג או גם בכתלים. אז פה רואים שזה גם בכתלים. "'''הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר'''" - כן? הרי הקרשים היו מונחים על האדנים. "'''הדא אמרה: בנין על גבי כלים בנין'''". כן? שוב פעם גם כן, כי האדנים זה כלים, ואתה בונה על גבי כלים. "'''אדנים כקרקע הן'''" - כן? באמת האדנים יש להם דין של קרקע, כי הם היו חלולים. אומרת הגמרא: תני. למדו ברייתא: "'''אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר שניהן חייבין'''". ואומרת הגמרא: "'''סבר רבי יוסה אבן בלא טיט בניין'''". כלומר, זה שהוא מחייב סימן שהוא סובר שאבן גם בלי טיט, כן, מניח אבן זה גם נחשב בניין. אומרת הגמרא: "'''הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב'''". "'''הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב'''" - כן? כלומר, מי ששם את האבן האחרונה למעלה חייב. אומרת הגמרא: "'''למי נצרכה? לרבנן'''". כלומר, למרות שהם אמרו שמי שנותן את האבן פטור - רק מי ששם רק אבן פטור - כאן הוא יהיה חייב כי זה דרך הבנייה, ככה זה עומד. "'''וההין דעבד דפין וההין דעבד ספיין חייב משום בונה'''" - כלומר מי שמניח את הקורה העליונה בפתח הבית, או מי שמניח את הקורה התחתונה בפתח הבית, אז זה חייב משום בונה. "'''והסותר ובלבד לצורך'''" - הרי יש לנו אחד מתוך עשר מצוות לא תעשה, סותר. אז אמרו: דווקא אם הוא סותר לצורך. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''הגודל כלי צורה חייב משום בונה'''". כלומר, גם בעשיית כלי שייך בונה. רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה'''". רבנן דקיסרין בשם רבי שמעון בן לקיש: "'''יש דברים קרובים ורחוקים'''". כי הגודל כלי צורה או הנופח כלי זכוכית או העושה כלי בדפוס, זה מלאכות שונות, כולם חייבים משום בונה, נראה כאילו רחוק מבונה. ויש מלאכות שהן מאוד דומות - "'''הבורר והמשמר והמרקד כולהן משום מעביר פסולת'''" - זה מלאכות מאוד מאוד קרובות, אבל בעצם כולם העברת פסולת, ואף על פי כן "'''כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו'''". כן, תנן הושטה בשביל רשות, זה לעשות המלאכות האחרונה. אז "'''למה לא תנינן הושטה עמהון'''"? הרי לכאורה גם הושטה צריך למנות מלאכה. אומרת הגמרא: רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "'''מפני מחלוקת רבי עקיבא וחכמים'''". כלומר, לא כולם מודים לזה. כן? אנחנו יודעים שרבי עקיבא וחכמים חולקים, כי המחלוקת היא לגבי זריקה. כן? רבי עקיבא חייב גם על זורק, שאם היה מונה מושיט, הוא היה צריך לפרט מיד שרבי עקיבא מחייב גם על זורק. אז לכן לא הזכיר בכלל גם מושיט. חזקיה רבי יהודה בן לוי ורבי יהושע בן לוי אמרו בשם רבי: "'''יתר עליהן הושטה'''". כלומר שגם הושטה זה אב מלאכה וגם אותה צריך למנות. אז "'''למה לא'''" מנו אותה? משום ש"'''כל המלאכות באחת וזו בשתים'''". כלומר, כל המלאכות אדם אחד עושה אותן, ואילו זו בשתיים - כלומר, הושטה, אתה צריך מישהו שיקבל ממך. "'''כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות'''". זו הסיבה שלא מנו אותה. בהמשך המשנה בסוף פרק כלל גדול: "'''ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע'''". </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נב עמוד ב''' {{שוליים|ז_עז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עז|הגורד ראשי כלונסות להשוות אורכם חייב משום מחתך]]''' * '''מקור:''' "הגורד ראשי כלונסות להשוות אורכם חייב משום מחתך" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הל' שבת יא,ז) פסק שהמגרר ראשי קורות להשוותן חייב משום מחתך, כמבואר בירושלמי. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#לג-ב-ד|בבלי ביצה לג ב — הפותח דלת עשויה לנעילה בקיסם התלוש ולא בקבוע - עובר משום שבות בלבד]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] {{שוליים|ז_עח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עח|הממרח איספלנית (רטייה) בשבת חייב משום מוחק]]''' * '''מקור:''' "הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק תנן: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהמורח איספלנית חייב משום ממחק, כיישוב עורה של הרטייה נחשב לתולדת מוחק, כמובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בכורות/פרק שלישי#כה-א-א|בבלי בכורות כה א — התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, הקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק - שלוש חטא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-ט|בבלי שבת עד ב — קשירה שיש בה איסור מלאכה בשבת היא קשר שאינו על מנת להתיר, כגון קשר של אורגי יריעות]] {{שוליים|ז_עט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_עט|המוחק אות אחת גדולה במקום שיש בו כדי לכתוב שתי אותיות - חייב, ואילו הכותב אות אחת גדולה במקום כזה - פטור]]''' * '''מקור:''' "מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור. רבי מנחם בי רבי יוסי אומר זה חומר במוחק מכותב וחומר בכותב מבמוחק שהכותב על מנת " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שמ סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא בירושלמי שהמוחק על מנת לכתוב חייב אף באות אחת גדולה כשיש מקום לשתי אותיות, והכותב פטור, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ט|בבלי שבת עה ב — הצר צורה בכלי או המנפח כלי זכוכית עד שנעשה כלי - חייב משום מכה בפטיש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-י|בבלי שבת עה ב — הנוטל קוצים מבגדו בשבת כשמקפיד עליהם חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|ז_פ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פ|האם השותפים בבניית אדן חייבים על מלאכת בונה בשבת]]''' * '''מקור:''' "דאדנים כקרקע הן (שהיו חלולים.) תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר שניהן חייבין. סבר רבי יוסה אבן בלא טיט בניין." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ ר' יוסה: תנא קמא סובר שרק המביא את הטיט חייב, שהאבן בלא טיט אינה בניין; ר' יוסה סובר ששניהם חייבים, שאבן בלא טיט הרי זה בניין * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, שהמביא את הטיט חייב ולא המביא את האבן, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק י הלכה יב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|ז_פא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פא|הבונה בית: הנותן טיט ואחר כך אבן, וכן הבנאי המיישב אבן בראש שורת בניין, וכן העושה משקוף או אדן פתח - חייב משום בונה]]''' * '''מקור:''' "הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. למי נצרכה לרבנן שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חיב שזה דרך הבניה ועומדת כך. וההין דעבד דפין" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי כפי שהביא הרמב"ם (הלכות שבת פרק י הלכה יב), שכל אלו נחשבים דרך בנייה קבועה וחייבים משום בונה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|ז_פב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פב|היוצר כלי חרס בגילום, המנפח כלי זכוכית או העושה כלי בדפוס חייב משום בונה]]''' * '''מקור:''' "והסותר ובלבד לצורך. רבי חמא בר עוקבא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: הגודל כלי צורה חייב משום בונה. אמר רבי אילא (אילעא) בשם רבי שמעון בן לקיש: הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי שמ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן לקיש שכל יצירת כלי בעיצוב סופי חייבת משום בונה, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לא-ב-ב|בבלי שבת לא ב — הסותר בשבת על מנת לבנות במקומו חייב, ועל מנת לבנות שלא במקומו פטור]] {{שוליים|ז_פג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פג|הבורר, המשמר והמרקד - כל מלאכה מהן חייבים עליה בפני עצמה כאב מלאכה נפרד]]''' * '''מקור:''' "הבורר והמשמר והמרקד שהם מלאכות קרובות דכולהן משום מעביר פסולת. כל אחד ואחד חיובו אב בפני עצמו. תנן: והמוציא מרשות לרשות ולמה לא תנינן הושטה עמהון. אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מפני שהיא במחלוקת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שכל אחת מהבורר, המשמר והמרקד היא אב מלאכה בפני עצמו אף שכולן משום מעביר פסולת, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה יא) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק חמישי#סה-א-ב|בבלי פסחים סה א — המחבץ (מגבש חלב לגבינה) בשבת - שיעור החיוב הוא כגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-י|בבלי שבת עג ב — זורה, בורר ומרקד נחשבות שלוש מלאכות נפרדות לחיוב אף שתוצאתן דומה, שכן כל מלאכה שנעשתה במשכ]] {{שוליים|ז_פד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פד|המוציא עבודה זרה בשבת האם חייב חטאת מדין דבר שאינו כשר להצניע]]''' * '''מקור:''' "כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת. וכל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע. גמ : איזה דבר אינו כשר להצניעה אמר רבי חונה בשם רבי אלעזר (בן פד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אלעזר: הדין נאמר על עבודה זרה ופטור ~ רבי יוחנן: הדין נאמר על איסורי הנאה, אבל המוציא עבודה זרה חייב * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שהמוציא עבודה זרה חייב חטאת, שהרי היא חשובה עליו ומצניעים אותה לשורפה, וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-מ|בבלי שבת עה ב — מניין אבות מלאכות שבת הוא ארבעים חסר אחת, ואין למנות שובט ומדקדק כמלאכות נפרדות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-נ|בבלי שבת עה ב — החיוב במלאכת שבת הוא על אב ותולדה כאחת בחיוב אחד, ומספר אבות המלאכות הוא ל"ט בלבד ללא תוספ]] {{שוליים|ז_פה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פה|שיעור הוצאת תבן, עצה, עמיר, עשבים ועלי שום ובצלים בשבת נקבע לפי שיעורם המיוחד ואינם מצטרפים זה עם זה]]''' * '''מקור:''' "המוציא תבן — כמלא פי פרה. עצה — כמלא פי גמל. עמיר — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים — כגרוגרת, יבשים — כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק שכל מין ומין בשיעורו הוא, ואין מצטרפים זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עו-א-א|בבלי שבת עו א — המוציא תבן כמלא פי פרה בשבת חייב, ושיעורי המוציא מיני מאכל בהמה משתנים בהתאם לסוג המאכל ול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עו-א-ב|בבלי שבת עו א — שיעור הוצאת עלי שום ובצלים לחים בשבת הוא כגרוגרת ויבשים כמלא פי גדי, ואינם מצטרפים זה עם ז]] {{שוליים|ז_פו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פו|המוציא אוכלים שונים בשבת בשיעור כגרוגרת — כיצד מצטרפים לחייב?]]''' * '''מקור:''' "המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן. חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. רבי יהודה (בר עילאי) אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן. גמ : תנן: ואין מצטרפין זה עם " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי בן חנינה שהחמור משלים את הקל ואין הקל משלים את החמור, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק יח הלכה א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שישי#מא-א-ח|בבלי ברכות מא א — המוציא אוכלי אדם בשבת חייב בשיעור כגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק רביעי#יז-ב-ד|בבלי מעילה יז ב — שיעורי איסורים שונים נקבעים לפי שיעורים מיוחדים: מזון שתי סעודות לעירוב, כביצה לטומאת אוכל]] {{שוליים|ז_פז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פז|האם בגד ושק ועור ומפץ מצטרפים זה עם זה לענין טומאת מושב וטומאת הוצאה בשבת]]''' * '''מקור:''' "הבגד והשק השק והעור העור והמפץמצטרפין זה עם זה. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר מפני שהן ראויין לטמא מושב בטפח שמכולם ראוי להקציעה טפח ולעשות טלאי לאוכף. רבי ירמיה בעי ניחא שהבגד והשק וכ"ו יצטרפו למושב שכן " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק כג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שהם מצטרפים מפני שכולם ראויים להקצעה טפח לעשות טלאי לאוכף ולכן שווים לענין מושב בטפח, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק כג הלכה ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק חמישי#יח-א-ב|בבלי מעילה יח א — טלאי קטן העשוי לאחיזה מטמא במושב אף בכל שהוא ואינו צריך שיעור טפח]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק ראשון#יז-ב-ג|בבלי סוכה יז ב — בגד ושק ושק ועור ועור ומפץ מצטרפים זה עם זה לענין טומאה הואיל וראויים כולם לטמא מושב]] {{שוליים|ז_פח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שביעי#דין-ז_פח|שיעור חיוב הוצאת עשבים לפרה בשבת נקבע כמלא פי גדי ולא כמלא פי פרה]]''' * '''מקור:''' "חייב. רבי אילא (אילעא) אמר רבי יוחנן (בר נפחא): בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב. מודה רבי הושעיה שאם הוציא עשבים לפרה כמלא פי גדי שהוא חייב דלחומרא אית ליה שאם הוציא תבן לגדי חייב ב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ג הדרן עלך כלל גדול ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי הושעיה ~ תנא קמא: האם השיעור נקבע לפי הבהמה המקבלת (פרה) או לפי הקטן (גדי) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי הושעיה שהשיעור לחומרא, כמלא פי גדי, כדברי הרמב"ם המבסס על הסתירה שיישבו בירושלמי בין המשניות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עו-א-א|בבלי שבת עו א — המוציא תבן כמלא פי פרה בשבת חייב, ושיעורי המוציא מיני מאכל בהמה משתנים בהתאם לסוג המאכל ול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עו-א-ב|בבלי שבת עו א — שיעור הוצאת עלי שום ובצלים לחים בשבת הוא כגרוגרת ויבשים כמלא פי גדי, ואינם מצטרפים זה עם ז]] {{שוליים|ח_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_א|שיעורי הוצאה בשבת למשקין שונים נקבעים כפי דרך שימושם המיוחד ולא בשיעור אחיד]]''' * '''מקור:''' "יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף את הקילורית, ושאר כל המשקין 📖 באר משה — דף נג עמוד א רבותיי, בדרשה ממסכת שבת, דף נ"ג. נתחיל מהמשנה, פרק ז ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי כלשונה - יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף בהם את הקילור, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק יח הלכה ב, ואין בזה מחלוקת עם הבבלי המקביל בעניין זה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-י|בבלי נזיר לח א — רביעית מים מספיקה לנטילת ידים אף לשני אנשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#כט-ב-ד|בבלי עירובין כט ב — שיעור הוצאת יין בשבת הוא כדי מזיגת כוס יפה, שהוא כוס של ברכה שיש בו רובע רביעית יין הנמזג ]] </div> 5w43xrmcnvjrzwqeqrrm8621fcp8d2o 106 1754926 3078722 3078505 2026-08-23T19:43:33Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078722 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שמיני — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד א<span class="yerum-runnum">111</span></div>ברביעית, וכל השופכין ברביעית. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר כולן ברביעית. לא נאמרו {{ירו"מ-הוסר|כלה}}{{ירו"מ-הדגשה|כל}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}שיעורין הללו אלא למצניעיהן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המוציא יין כדי מזיגת הכוס}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]]: כמה שיעורן של כוסות? אמר לו: נלמוד סתום מן המפורש, דתני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: {{ירו"מ-הוסר|ד}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} כוסות שאמרו {{ירו"מ-הוסר|ישנן}}{{ירו"מ-הדגשה|יש}} {{ירו"מ-הדגשה|בכולן יחד}} רביעית יין באיטלקי, {{ירו"מ-הדגשה|ודרך מזיגה להוסיף שלשה חלקים מים, נמצא שגודל כל כוס רביעית}}. תמן תנינן: מפנין ארבע וחמש קופות. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]]: כמה הוא שיעורה של קופה? אמר לו: נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן תמן: {{ירו"מ-הוסר|בג}}{{ירו"מ-הדגשה|בשלוש}} קופות של {{ירו"מ-הדגשה|שלוש שלוש}}{{ירו"מ-הוסר| ג ג}} סאין תורמין את הלשכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: {{ירו"מ-הדגשה|המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} היא, דתני: מים כדי גמייה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. מזוג בכמה? נישמעינה מן הדא: מים כדי גמייה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי מזיגת הכוס. הדא אמרה: {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} מזוג {{ירו"מ-הדגשה|שיעורו כדי מזיגת}}{{ירו"מ-הוסר| אפילו בכמה}} {{ירו"מ-הוסר|כוסות}}{{ירו"מ-הדגשה|הכוס}}. {{שוליים|ח_ב}}כמה הוא שיעורן של כוסות? {{ירו"מ-ביאור|מהוא שיעור רביעית?}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}טיטרטון ורביע. מהו {{ירו"מ-הוסר|לשתותן}}{{ירו"מ-הדגשה|לשתות}} {{ירו"מ-הדגשה|ארבע כוסות}} בכרך אחד? מן מה דאמררבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ח_ג}}בהלל: אם שמעה בבית הכנסת יצא, {{ירו"מ-הדגשה|ואין צריך לאמרה בבית בן הכוסות}}. הדא אמרה: אפילו שתיין בכרך אחד יצא, {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אם לא אומר הלל אין הפסק בין כוס שלישי לרביעי}}. מהו לשתותן מפוסקין? כלום אמרו שישתה {{ירו"מ-הדגשה|ארבע כוסות ויקרא ביניהם}}? לא, {{ירו"מ-הדגשה|כדי שלא}} {{ירו"מ-הוסר|שישתכר}}{{ירו"מ-הדגשה|ישתכר}}. אם הוא שותה אותן מפוסקין, אף הוא אינו משתכר. מהו לצאת ביין של שביעית? {{ירו"מ-הדגשה|שהרי ביעור יין חל בערב פסח, ואחר הביעור מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. האם התירו להשאיר ארבע רבעיות לצורך ארבע כוסות}}? תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: יוצאין ביין של שביעית. מהו לצאת בקונדיטון? מן מה דתני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]]: קונדיטון כיין. הדא אמרה: {{שוליים|ח_ד}}יוצאין בקונדיטון. מהו לצאת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מזוגין {{ירו"מ-הדגשה|הרבה מותר}}? מן מה {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]], דתני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן {{שוליים|ח_ה}}בין חיין בין מזוגין, והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. אמררבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: {{שוליים|ח_ו}}מצוה לצאת ביין אדום. מה טעמא? {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|משלי|כג|לא}}: אל תרא יין כי יתאדם. תני: מבושל כדי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} {{ירו"מ-הדגשה|מ}}ת{{ירו"מ-הדגשה|ו}}בל.<br><br> <span id="דף_נד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> לחוק התלמוד דרשה ממסכת שבת, דף נ"ד. אנחנו מתחילים את תחילת המשנה, פרק ח, הלכה א'. אומרת המשנה: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי לתת לכתית, שמן כדי לשוך חבל קטן, מים כדי לשוף את הכיבורית, '''ויתר כל המשקים ברביעית וכל השופכים ברביעית. רבי שמעון אומר כולם ברביעית. לא נאמרו השיעורים הללו, אלא למצניעין'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: '''כמה שיעורן של כוסות'''? אמר לו: '''נלמוד סתום מן המפורש'''. תני רבי חייא: '''כוסות שאמרו רביעית יין באיטלקי''', ודרך מזיגה זה עושים שלושה חלקי מים. נמצא שבעצם גודל כל כוס זה רביעית, כן? כי אם יש לנו כוס אחת של רביעית, ובעצם מוזגים אותה עם עוד שלושה כוסות, קיבלנו ארבע כוסות שבעצם בכל אחת יש רביעית. אומרת הגמרא: '''תמן תנינן, מפנין ארבע וחמש קופות'''. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: '''כמה הוא שיעורה של קופה'''? אמר לו: '''נלמוד סתום מן המפורש''', דתנינן תמן: '''קופות של סאין תורמין את הלשכה'''. לשכה, שהיו אוגרים את מחצית השקל, ומזה היו תורמים ולוקחים כסף שממנו יקנו את הקורבנות של השנה החדשה. אז בעצם היו תורמים את זה בקופות, ובכל קופה היה שלוש סאין. אז אם כן, גם הקופות שנאמר לגבי שבת, שמפנים ארבע וחמש קופות, הכוונה לשלוש סאין. אמר רבי יוסה ברבי בון בשם רבי יוחנן: המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס זה דרבי יהודה היא, דתני: '''מים כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס'''. '''מזוג בכמה'''? כלומר, מה השיעור של יין מזוג? אומרת הגמרא - נישמעינה מן הדא: '''מים כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה, רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס'''. '''הדא אמרה: מזוג''' - אפילו מזוג שיעור כדי מזיגת הכוס, כי אתה רואה שאין הבדל בין שיעור מים לשיעור יין. שואלת הגמרא: '''כמה הוא שיעורן של כוסות'''? מה זה שיעור רביעית? אמר רבי אבין: '''טיטרטון ורביע'''. זה שיעור שם מקובל אצלם. שואלת הגמרא: '''מהו בכרך אחד'''? כלומר, אם הוא שותה את ארבע הכוסות בבת אחת, האם יצא ידי חובה? אומרת הגמרא: '''מן מה דאמר רבי יוחנן בהלל: אם שמעה בבית הכנסת יצא''', והוא לא צריך לומר את ההלל בין הכוסות בהגדה. '''הדא אמרה: אפילו שתיין בכרך אחד יצא''', כי אם הוא לא אומר הלל, אז אין הפסק בין הכוס השלישי לרביעי. שואלת הגמרא: '''מהו לשתותן מפוסקין'''? כלומר, לעשות ביניהן הפסקה ארוכה. אומרת הגמרא: '''כלום אמרו שישתה'''? '''אם הוא שותה אותן מפוסקין, אף הוא אינו משתכר'''. כלומר, מה הסיבה שתיקנו שבין כוס לכוס יעשו משהו? יקראו את הקטעים בהגדה, רק כדי שלא ישתכר. אז בעצם זה המטרה. אז אם הוא שתה את המפוסקים, אף הוא לא משתכר, לכן יוצא. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת ביין של שביעית'''? הרי בביעור, הביעור חל בערב פסח, ואחר הביעור בעצם מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. אז האם לצורך ארבע כוסות התירו להשאיר ארבע רביעיות? אומרת הגמרא: תני רבי הושעיה: '''יוצאין ביין של שביעית'''. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת בקונדיטון'''? קונדיטון זה יין שהוסיפו לו כל מיני תבלינים. אומרת הגמרא: '''מן מה דתני בר קפרא: קונדיטון כיין'''. '''הדא אמרה: יוצאין בקונדיטון'''. שואלת הגמרא: '''מהו לצאת מזוגין'''? כלומר, אם מזגו את היין הרבה, אז אומרת הגמרא מותר, מן מה דתני רבי חייא: '''ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין בין מזוגין, והוא שיהא בהן טעם ומראה יין'''. זה מה שמספיק, לא צריך יותר מזה. אמר רבי ירמיה: '''מצוה לצאת ביין אדום'''. מה טעמא? '''אל תרא יין כי יתאדם'''. תני: '''מבושל כדי תבל'''. כלומר יין מבושל זה כמו מתובל. '''מהו לצאת ביין מבושל'''? רבי יונה אמר: '''יוצאין ביין מבושל'''. ואת אמרת רבי יונה כדעתיה דרבי יונה - כלומר, רבי יונה שהתיר את זה זה לפי השיטה שלו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נד עמוד א''' {{שוליים|ח_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ב|שיעור רביעית לארבע כוסות בפסח ואפשרות לצאת בכריכתם]]''' * '''מקור:''' "כמה הוא שיעורן של כוסות? (מהוא שיעור רביעית?) אמר רבי אבין: טיטרטון ורביע. מהו לשתות ארבע כוסות בכרך אחד? מן מה דאמררבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן תעב סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' שיעור רביעית כדעת רבי אבין (טיטרטון ורביע), ומצוות ד' כוסות עדיפה בשתייה נפרדת ולא בכריכה, כפסק הרמב"ם והשו"ע (או"ח תעב, ט). * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-ב|בבלי נזיר לח א — שיעור כל אחת מארבע כוסות בליל הסדר הוא רביעית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק עשירי#קח-ב-א|בבלי פסחים קח ב — השותה ארבע כוסות של פסח בבת אחת יצא ידי חובת יין ולא יצא ידי חובת חירות]] {{שוליים|ח_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ג|השומע הלל בבית הכנסת בליל פסח, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולאומרו בבית המשתה]]''' * '''מקור:''' "בהלל: אם שמעה בבית הכנסת יצא, ואין צריך לאמרה בבית בן הכוסות. הדא אמרה: אפילו שתיין בכרך אחד יצא, שהרי אם לא אומר הלל אין הפסק בין כוס שלישי לרביעי. מהו לשתותן מפוסקין? כלום אמרו שישתה ארבע כוסות ויקר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ח, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם שהשומע הלל בבית הכנסת יצא ואינו צריך לאומרו שוב בבית בעל הכוסות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק עשירי#קיז-ב-ב|בבלי פסחים קיז ב — בין כוס שלישי לרביעי בליל הסדר אסור לשתות יין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק עשירי#קיח-א-א|בבלי פסחים קיח א — ברכת השיר שאומרים לאחר ההלל בליל פסח היא "יהללוך"]] {{שוליים|ח_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ד|מותר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בקונדיטון (יין מבושם)]]''' * '''מקור:''' "יוצאין בקונדיטון. מהו לצאת במזוגין הרבה מותר? מן מה דתני רבי חייה, דתני רבי חייה: ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כט, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן תעב סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא דרבי חייה שארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן אף בקונדיטון, כפי שהביא רמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שישי#צז-א-ל|בבלי בבא בתרא צז א — יין מגתו (טרם עברו עליו שלושה ימים) כשר לקידוש היום אף לכתחילה, שהרי אף לניסוך על גבי המזב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שישי#צז-ב-ב|בבלי בבא בתרא צז ב — יין הנסחט מפיה או משוליה של הגת - לכתחילה אין להביאו לקידוש/ניסוך, ואם הביאו - כשר בדיעבד]] {{שוליים|ח_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ה|יין לארבע כוסות בליל הסדר כשר בין חי בין מזוג, ובלבד שיהא בו טעם ומראה יין]]''' * '''מקור:''' "בין חיין בין מזוגין, והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. אמררבי ירמיה:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ירמיה בירושלמי שצריך טעם ומראה יין, וכן פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-ב|בבלי נזיר לח א — שיעור כל אחת מארבע כוסות בליל הסדר הוא רביעית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק עשירי#קח-ב-א|בבלי פסחים קח ב — השותה ארבע כוסות של פסח בבת אחת יצא ידי חובת יין ולא יצא ידי חובת חירות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נד עמוד ב<span class="yerum-runnum">112</span></div>מהו לצאת ביין מבושל? רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] אמר: {{שוליים|ח_ז}}יוצאין ביין מבושל. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] כדעתיה דרבי יונה: שתי {{ירו"מ-הוסר|ארבעתי}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבעת}} כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודא בי רבי אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודא בי רבי אילעאי: שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד חגא. וחמתיה חדא מטרונה אפיה נהורין. אמר לו: סבא סבא, חדא מן תלת מילין אית בך: {{ירו"מ-הדגשה|אי}} {{ירו"מ-הוסר|אישתיי}}{{ירו"מ-הדגשה|שתיי}} חמר את, או מלוה בריבית את, או מגדל חזירין את. אמר לה: תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן תלת מילייא לית בי, אלא אולפני שכיח לי. {{ירו"מ-הוסר|דכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| קוהלת ח}} {{הפ|קהלת|ח|א}}: חכמת אדם תאיר פניו. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] נחת לטבריא, חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אפוי נהירין. אמרון קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אשכח רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] סימה {{ירו"מ-ביאור|אוצר}}. אמר לון: למה אמרין ליה אפוי נהירין? אמר לון: דילמא אוריתא חדתא {{ירו"מ-הוסר|שמעתה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמע}}. סליק לגביה. אמר לו: מאי אוריתא חדתא שמעת? אמר לו: תוספתא עתיקתא. וקרא עליו: חכמת אדם תאיר פניו. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: לוגא דאורייתא {{ירו"מ-הדגשה|כשיעור}} תומנתא עתיקתא, {{ירו"מ-הדגשה|שמודדים בה}} {{ירו"מ-הוסר|דמורייסא}}{{ירו"מ-הדגשה|מורייסא}} דציפרין. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: חכים אנא לה. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}בית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} הוון מכיילין בה דבש. תני: {{ירו"מ-הדגשה|שיעור לוג}} חצי שמינית טברנית הישנה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הדא דידן הוות. ולמה {{ירו"מ-הוסר|לא }}אמר עתיקתא? בגין {{ירו"מ-ביאור|הרי}} דהוות ביומוי. אית דאמרי: דהוות זעירא ורבת {{ירו"מ-ביאור|גדלה}} וזערת {{ירו"מ-ביאור|ושוב קטנה}}, ולא זערת כמה דהוות. כמה הוא שיעורו של כוס? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]], ורבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. תני: {{שוליים|ח_ח}} י{{ירו"מ-הדגשה|יןי}}בש {{ירו"מ-הדגשה|ב}}כזית דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, {{ירו"מ-הוסר|ביו}}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר' יהודה|°]]<nowiki/>רבי יוסי ברבי יהודה{{ירו"מ-הוסר|שמעון}}, כמה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר' יהודה|°]]<nowiki/>רבי יוסי ברבי יהודה{{ירו"מ-הוסר|שמעון}} אומר ברביעית, כן [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן אומר ברביעית. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן: אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר' יהודה|°]]<nowiki/>רבי יוסי ברבי יהודה: {{ירו"מ-הדגשה|אף כשטמאו}} [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|לא טמאו אלא בדם שיש}}{{ירו"מ-הוסר| לכשיקרש יהא}} בו {{ירו"מ-הדגשה|רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על}} כזית. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: מעשה בפרדה של בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי שמתה, וטהרו דמה משום נבילה. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל לרבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]: עד כמה? ולא אגיביה. שאל לרבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]], ואמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא, {{ירו"מ-הדגשה|שאם יקרש יעמוד על כזית}}. ובאש לרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} דלא חזר ליה רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] שמועתא. רב ביבי[[ביאור:עץ מסורת#רב ביבי|°]] הוה יתיב מתני הדין עובדא. אמר לו רבי יצחק בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר כהנא|°]]: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. ובעיט ביה. אמר לו רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]]: בגין דשאל לך את בעט ביה? אמר ליה: הא דלא הוות דעתי עלי. כד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי חנין[[ביאור:עץ מסורת#רב חנין|°]] ([[דברים כח סו|דברים כי תבא כח סו]]): והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח חיטים לשנה. ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח מן הסידקי. ולא תאמין בחייך - זה הלוקח מן הפלטר, {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו וקונה כל יום כדי צרכו}}. ואנא סמיך לפלטירא מיי כדון. העיד [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן בתירה|°]]<nowiki/>רבי יהושע בן בתירא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{שוליים|ח_ט}}על דם נבילות שהוא טהור. מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמאות מטמא. {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|והא}} תנינן: דם השרץ כבשרו מטמא, ואינו מכשיר. <span id="דף_נה_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''שתי כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא'''. כלומר, כשהוא שתה יין אז הראש שלו היה כואב עד שבועות מפסח. אז לכן הוא אומר שמותר לשתות גם יין מבושל, שיין מבושל זה בלי אלכוהול, זה לא משכר. ורבי יודא בי רבי אילעאי - עוד דוגמה, '''שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד חגא'''. כלומר, שתה ארבע כוסות של ליל פסח והראש שלו כאב עד סוכות. '''וחמתיה חדא מטרונה אפיה נהורין'''. פעם אחת איזה גויה עשירה ראתה אותו שהפנים שלו מאירים. אמר לו: '''סבא סבא, חדא מן תלת מילין אית בך''' - חד משלושה דברים יש בך: '''או חמר את''' - שתית הרבה יין עד שיכור, '''או מלוה בריבית את''', '''או מגדל חזירין את''', כי אלה תמיד שמחים כי יש להם מרווח מאוד גדול בלי הרבה מאמץ. אמר לה: '''תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן תלת מילייא לית בי, אלא אולפני שכיח לי'''. כלומר, הסיבה שהפנים שלי מאירות זה כי אני לומד, דכתיב: '''חכמת אדם תאיר פניו'''. רבי אבהו נחת לטבריא, '''חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפוי נהירין'''. התלמידים של רבי יוחנן ראו שהפנים שלו מאירים. אמרון קומי רבי יוחנן: '''אשכח רבי אבהו סימה''' - כלומר, כנראה רבי אבהו מצא איזה אוצר, שהפנים שלו מאירות. אמר לון: '''למה אמרין ליה אפוי נהירין'''? אמר לון: '''דילמא אוריתא חדתא''' - אולי הפנים שלו מאירות כי הוא שמע איזה דבר תורה חדש. סליק לגביה, רבי יוחנן הלך לבקר אותו. אמר לו: '''מאי אוריתא חדתא שמעת'''? מה שמעת איזה דבר תורה חדש? אמר לו: '''תוספתא עתיקתא''' - גיליתי תוספתא ישנה. וקרא עליו: '''חכמת אדם תאיר פניו'''. אמר רבי חנינא: '''לוגא דאורייתא תומנתא עתיקתא, דציפרין'''. כלומר, השיעור של הלוג של התורה זה כשיעור הטומנתא העתיקה שמודדים בה מוריאס בציפורי. אמר רבי יונה: '''חכים אנא לה''' - אני מכיר את זה. '''בית רבי ינאי הוון מכיילין בה דבש'''. בבית רבי ינאי היו נוהגים למדוד בה דבש. תני: '''חצי שמינית טברנית הישנה'''. אמר רבי יוחנן: '''הדא דידן הוות''' - זה כמו שלנו, בדיוק אותה המידה. '''ולמה אמר עתיקתא? בגין דהוות ביומוי'''. כלומר, אם זה היה גם בימיו של רבי יוחנן, אז למה התנא אמר שזה כמו חצי שמינית טברנית ישנה? אומרת הגמרא: '''אית דאמרי: דהוות זעירא ורבת וזערת, ולא זערת כמה דהוות'''. בעצם השיעור של הלוג נשתנה - בהתחלה קטן, ולאחר מכן הגדילו את זה, ולאחר מכן הקטינו, אבל לא הקטינו את זה כמו שהיה בהתחלה. שואלת הגמרא: '''כמה הוא שיעורו של כוס'''? רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי, ורבי יוסי ברבי בון בשם שמואל: '''אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע'''. זה בעצם הגודל של רביעית. תני: '''יבש כזית דברי רבי נתן'''. רבנן דקיסרין בשם רבי יוסה, רבי בון בשם רבי יוחנן: '''אתיא דרבי נתן כרבי יוסי ברבי יהודה, כמה דרבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית, כן רבי נתן אומר ברביעית'''. כלומר, רבי יוסי ברבי יהודה: '''בית הלל בו כזית''' - שהוא אומר שדם שבתלוי מטמאים זה בדם שיש בו רביעית, כי הוא ראוי לכרוש ולעמוד על כזית, אם ייבש אז זה כזית. אז גם כאן ביין, אנחנו אומרים שרביעית שיכרוש יהיה כזית. רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: '''מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, וטהרו דמה משום נבילה'''. רבי אלעזר שאל לרבי סימון: '''עד כמה'''? כלומר, האם דם של פרדה בכלל לא מטמא, או שבגלל שלא היה כמות של רביעית לכן טהרו - '''ולא אגיביה''', הוא לא הגיב לו. שאל לרבי יהושוע בן לוי, ואמר לו: '''עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא'''. כלומר, מה שטהרו זה בגלל שהיה פחות מרביעית, והסיבה שאם רביעית זה טמא, כיוון שאם זה יכרוש זה יהיה כזית. '''ובאש לרבי אלעזר דלא חזר ליה רבי סימון שמועתא''' - רבי אלעזר נורא כאב לו שרבי סימון לא ענה לו, לא התייחס אליו. רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא - הוא סיפר שהפרדה של בית רבי מתה וטהרו את הדם שלה משום נבילה. אמר לו רבי יצחק בר כהנא: '''עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא'''. האם זו הכוונה? '''ובעיט ביה''' - הוא סירב לענות לו בכעס כזה. אמר לו רבי זריקן: '''בגין דשאל לך את בעט ביה'''? כלומר, הוא רק שאל שאלה, מה? אמר ליה: '''הא דלא הוות דעתי עלי''' - כלומר, הסיבה שעשיתי את זה כי לא הייתי מרוכז. כד מר רבי חנין: '''והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח חיטים לשנה. ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח מן הסידקי'''. שהוא קונה פעם בכמה - פעם בשבוע, פעם בחודש. '''ולא תאמין בחייך - זה הלוקח מן הפלטר'''. כלומר, מי שקונה כל יום ואין לו בבית שום דבר למחר, אז זה '''לא תאמין בחייך, ופחדת לילה ויום'''. '''ואנא סמיך לפלטירא מיי כדון''' - אני, אין לי שום דבר בבית, אז לכן אני לא יכול להתרכז, אני לא יכול להיות רגוע. אומרת הגמרא: העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור. שואלת הגמרא: '''מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמאות מטמא'''. כלומר, לא כמו שחשבנו שהכוונה שדם נבילות טהור לגמרי, אלא הכוונה שהוא לא מכשיר, אבל לטמא הוא טמא. תנינן: '''דם השרץ כבשרו מטמא, ואינו מכשיר'''. כתוב בהמשך שאין לנו כיוצא בדם השרץ, שהוא מטמא ולא מכשיר, ובא הברייתא ואומרת שגם דם נבילות מטמא ולא מכשיר - זה בדיוק אותו הדבר. מה ההבדל? אומרת הגמרא: לא, מה שנאמר שאין לנו כיוצא בו, הכוונה לשיעור טומאתו, שגם הדם מטמא כשיעור הבשר בכזית - זה אין לנו, כי הרי בנבלה הבשר מטמא בכזית ואילו הדם מטמא ברביעית. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נד עמוד ב''' {{שוליים|ח_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ח|יין יבש שיצא מרשות לרשות בשבת - כמה שיעורו לחיוב חטאת]]''' * '''מקור:''' "ייןיבש בכזית דברי רבי נתן. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסה (אסי), ורבי בון אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא): אתיא דרבי נתן כרבי יוסי ברבי יהודה, כמה דרבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית, כן רבי נתן אומר ברביעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי נתן (כזית) ~ רבי יוסי ברבי יהודה (רביעית, כדי שיקרוש ויעמוד על כזית) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי נתן שהשיעור כזית, שכן הרמב"ם (הלכות שבת פי"ח ה"ב) פסק שיין יבש שיעורו כזית, שלא כרבי יוסי ברבי יהודה שהצריך רביעית * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-י|בבלי נזיר לח א — רביעית מים מספיקה לנטילת ידים אף לשני אנשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#כט-ב-ד|בבלי עירובין כט ב — שיעור הוצאת יין בשבת הוא כדי מזיגת כוס יפה, שהוא כוס של ברכה שיש בו רובע רביעית יין הנמזג ]] {{שוליים|ח_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ט|דם נבילות טהור מלהכשיר זרעים אך מטמא במגע כבשרה]]''' * '''מקור:''' "על דם נבילות שהוא טהור. מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמאות מטמא. והא תנינן: דם השרץ כבשרו מטמא, ואינו מכשיר. 📖 באר משה — דף נד עמוד ב שתי כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא . כלומר, כשהוא שתה יין אז" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שדם נבילה אינו מכשיר אך מטמא כבשר הנבילה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א הלכה ד) </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נה עמוד א<span class="yerum-runnum">113</span></div>ואין לנו כיוצא בו. {{ירו"מ-הדגשה|והרי אף דם נבלה מטמא ואינו מכשיר. מה שנאמר}} "ואין לנו כיוצא בו"? {{ירו"מ-הוסר|כשיעור}}{{ירו"מ-הדגשה|הכוונה לשיעור}} טומאתו, {{ירו"מ-הדגשה|שגם הדם}}{{ירו"מ-הוסר| אבל דמו}} מטמא {{ירו"מ-הוסר|כבשרו}}{{ירו"מ-הדגשה|כשיעור}} {{ירו"מ-הדגשה|הבשר בכעדשה}}. אמר רב יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב יוסף|°]]: מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר {{ירו"מ-הדגשה|שדם נבלה}} טמא, כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. {{ירו"מ-הדגשה|מאן דאמר}} טהור כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן בתירה|°]]<nowiki/>רבי יהושע בן בתירה. אמר ליה רב אבדומה נחותה[[ביאור:עץ מסורת#רב אבדומה נחותה|°]]: ויאות, {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מוריינא {{ירו"מ-הדגשה|דבי}} {{ירו"מ-הוסר|דנשיא}}{{ירו"מ-הדגשה|נשיא}} הוה, {{ירו"מ-הדגשה|וראינו שבבית}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|טיהרו דם פרדה עד רביעית, אבל יותר מרביעית טמא}}. תני: דם כדי לכחול עין אחת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בדם עטלף שנו. חלב: הדא דאת אמר {{שוליים|ח_י}}בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. דבש: הדא דאת אמר בהין עתיקי, {{ירו"מ-הדגשה|שראוי לרפואה}}, ברם בהן דידן {{ירו"מ-הדגשה|שיעורו כגרוגרת}}{{ירו"מ-הוסר| כדי לבשל ביצה קלה}}. שמן כדי לסוך אבר קטן: {{שוליים|ח_יא}}ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו. מים כדי לשוף את הקילורית: אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, וברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ושאר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|כולן ברביעית. לא נאמרו}} כל {{ירו"מ-הוסר|המשקין}}{{ירו"מ-הדגשה|השיעורין}} {{ירו"מ-הדגשה|הללו אלא למצניעיהן. הרי כשהוא מוציא מגלה דעתו שהם חשובים בעיניו}},{{ירו"מ-הוסר|ברביעית}} {{ירו"מ-הוסר|וכל מה}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} לא מתחייב ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|כמו המצניעה? אמר}}{{ירו"מ-הוסר| השופכין ברביעית}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|בדפנה}}{{ירו"מ-הדגשה|במפנה}} מבית לבית היא מתניתא {{ירו"מ-ביאור|, שאין ההוצאה מראה על חשיבות}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: כולם ברביעית. משיבין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית? והוא מתיב לון: כמה דאית לכון "כל האוכלין מצטרפין בככותבת", כן אוף אנן אית לן "כל המשקין מצטרפין ברביעית". {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהון. אמררבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: למצניעיהן, {{ירו"מ-הדגשה|וכי צריך שיעור? הרי חייב ב}}כל שהן. {{ירו"מ-הוסר|ותני}}{{ירו"מ-הדגשה|איכא דתני}} כן על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למוציאיהן, הא למצניעיהן כל שהן. {{ירו"מ-הוסר|ותני}}{{ירו"מ-הדגשה|ואיכא דתני}} כן על דרבנן: לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהן, הא למוציאיהן ברביעית. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ב|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_יב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא חבל כדי לעשות ממנו אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות ממנו מידת מנעל לקטן. {{שוליים|ח_יג}}נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. המוציא קשר מוכסין חייב. נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטין.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|חבל כדי לעשות וכו}}'. הדא דאת אמר בהין רכיכה, ברם בהן קשייה כדי לבשל ביצה קלה. גמי כדי לעשות {{ירו"מ-הוסר|תלוי}}{{ירו"מ-הדגשה|תלאי}} לנפה ולכברה: הדא דאת אמר<br><br> <span id="דף_נה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אני שם לב שהתמלול הגולמי שסופק אינו תואם לטקסט הדף שניתן (טקסט הדף עוסק בשיעורי הוצאה בשבת - יין, חלב, דבש וכו' בפרק ח, ואילו רוב התמלול עוסק בנושאים אחרים - כוסות של פסח, יין מבושל וכו', שכנראה שייכים לדף אחר). אני אעבד את התמלול כפי שהוא, ואסמן ציטוטים רק במקומות שבהם יש התאמה ברורה ומדויקת ללשון טקסט הדף שסופק: הלכות ומשנה ממסכת שבת, דף נ"ה. אנחנו מתחילים את תחילת המשנה, פרק ח, הלכה א'. אומרת המשנה: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף את הקילורית, ושאר כל המשקים ברביעית, וכל השופכים ברביעית. רבי שמעון אומר: כולם ברביעית. לא נאמרו השיעורים הללו אלא למצניעין. אומרת הגמרא: למדנו במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זירא שאל לרבי יאשיה: כמה שיעורן של כוסות? אמר לי נלמד שתתום מן המפורש. תני רבי חייא: ארבע כוסות שאמרו יש בכולן יחד רביעית יין באיטלקית, ודרך מזיגה זה עושים שלושה חלקי מים. נמצא שבעצם גודל כל כוס זה רביעית. כן, כי יש לנו כוס אחת של רביעית, ובעצם מוזגים אותה עם עוד שלושה כוסות, קיבלנו ארבע כוסות שבעצם בכל אחת יש רביעית. אומרת הגמרא: תמן תנינן מפנין ארבע וחמש קופות. רבי זירא שאל לרבי יאשיה: כמה הוא שיעורה של קופה? אמר לי נלמד שתתום מן המפורש. אימא תני תמן, בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין תורמים את הלשכה. כן, לשכת הגזית - בלשכה שהיו אוספים בה את מחצית השקל, ומזה היו תורמים ולוקחים כסף שממנו יקנו את הקורבנות של השנה החדשה. אז בעצם היו תורמים את זה בקופות, ובכל קופה היה שלוש סאין. אז אם כן, גם הקופות שנאמר לגבי שבת, שמפנים ארבע וחמש קופות, הכוונה של שלוש סאין. אמר רבי אסי: רבי יונה שמע מרבי יוחנן: המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס זה כרבי יהודה היא. תני: מים כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. מזוג בכמה? כלומר, מה השיעור של יין מזוג? אומרת הגמרא: לשמאי מנין אתה? תנן: מים כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. דא אמר רע, אפילו מזוג שיעור כדי מזיגת הכוס. כי אתה רואה שאין הבדל בין שיעור מים לשיעור יין. שואלת הגמרא: כמה הוא שיעורן של כוסות? מה זה שיעור רביעית? אנחנו יודעים שיעור רביעית. אמרה הגמרא: מה זה שיעור רביעית? אמר רבי אבין: תרטימר ורביע, זה שיעור שהיה מקובל אצלם. שואלת הגמרא: מהו לשתות ארבע כוסות בבת אחת? כלומר, אם הוא שותה את ארבע הכוסות בבת אחת, האם יצא ידי חובה? אז אומרת הגמרא: מן מה דאמר רבי יוחנן, בהלל אם שמע בבית הכנסת יצא, והוא לא צריך לומר את ההלל בין הכוסות בהגדה. דאמר רע, אפילו שתיהן בבת אחת יצא. כי הרי אם הוא לא אומר הלל אז אין הפסק בין הכוס השלישי לרביעי. שואלת הגמרא: מהו לשתותן מבוזקים? כלומר לעשות ביניהם הפסקה ארוכה. אז אומרת הגמרא: כלום אמרו ששתי ארבע כוסות ויקרא ביניהם, לא כדי שלא ישתכר. כלומר, מה הסיבה שתיקנו שבין כוס לכוס יעשו משהו? יקראו את הקטעים בהגדה, אז רק כדי שלא ישתכר. אז בעצם זה המטרה. אז אם הוא שתה אותן מבוזקים, אף הוא לא משתכר, לכן הוא יוצא. שואלת הגמרא: מהו לצאת ביין של שביעית? כן, הרי בביעור - הביעור חל בערב פסח, ואחר הביעור בעצם מותר להשאיר רק שלוש כוסות, שלוש רביעיות. אז האם לצורך ארבע כוסות התירו להשאיר ארבעה רביעיות? אומרת הגמרא: תניא רבי יאשיה: יוצאים ביין של שביעית. שואלת הגמרא: מהו לצאת בקונדיטון? כן, קונדיטון זה יין שהוסיפו לו כל מיני תבלינים. ואומרת הגמרא: מן מה דתני בכפרה קונדיטון כיין, אדם רע - יוצאים בקונדיטון. שואלת הגמרא: מהו לצאת במזוגין הרבה? כלומר אם מזגו את היין הרבה. אז אומרת הגמרא: מותר. ממה? תני רבי חייא: ארבע כוסות שאמרו יוצאים בהם, בין חיים בין מזוגין, והוא שיהא בהם טעם ומראה יין. זה מה שמספיק, לא צריך יותר מזה. אמר רבי ירמיה: מצווה לצאת ביין אדום. מה איתא? מה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם. תני: מבושל כדין מתובל. כן, כלומר יין מבושל זה כמו מתובל. מהו לצאת ביין מבושל? אז רבי יונה אמר: יוצאים ביין מבושל. ואת אמר רבי יונה כדעתך, כלומר רבי יונה שהתיר את זה זה לפי השיטה שלו. רבי יונה שתי ארבע כוסות דליל פסחא וחזר כשיה עד צהריים, כלומר כשהוא שתה יין אז הראש שלו היה כואב עד שבועות מפסח. אז לכן הוא אומר שמותר לשתות גם יין מבושל, שיין מבושל זה בלי אלכוהול. כלומר זה לא משכר. עוד דוגמה, רבי יהודה בר עילאי שתה ארבע כוסות של ליל פסח וחזר כשיה עד חג, כלומר עד סוכות היה מרגיש כאבי ראש. וחמתיה חדא מטרוניתא אפיה נהורים - פעם אחת איזו גויה עשירה ראתה אותו שהפנים שלו מאירים. אמרה ליה: סבא, סבא, חדא מן תלת מילין אית בך - אחד משלושה דברים יש בך: או שתית חמרא ושכרת, או שתית יין הרבה עד שכור, או מוהה ברביתא את, או מגדל חזירים. כי אלה תמיד שמחים כי יש להם מרווח מאוד גדול בלי הרבה מאמץ. אמר לה: תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מתלתא מילין לית בי - כלומר אף אחד מהדברים האלה אין בי, אלא תורה פני שכיח לי. כלומר הסיבה שהפנים שלי מאירות כי אני לומד, כן? דכתיב '''חכמת אדם תאיר פניו'''. רבי אבהו נחת לטבריה, חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפיה נהורים - התלמידים של רבי יוחנן ראו שהפנים שלו מאירים. אמרון: כדין אמר רבי יוחנן, אשכח רבי אבהו סימא - כלומר כנראה רבי אבהו מצא איזה אוצר, לכן הפנים שלו מאירות. אמר להם: למה? אמרו לו: אפיה נהורים. אמר להם: או דילמא מילתא חדתא שמע - אולי הפנים שלו מאירות כי הוא שמע איזה דבר תורה חדש. סליק גבייה, אז רבי יוחנן הלך לבקר אותו. אמר ליה: מאי מילתא חדתא שמעת? אמר: שמעתי דבר תורה חדש. אמר: לא, לא מדובר בדבר חדש, אלא תוספתא עתיקתא. כן, גיליתי תוספתא ישנה, וקראה לה '''חכמת אדם תאיר פניו'''. אמר רבי חנינא: לוגא דאורייתא, כלומר השיעור של הלוג של התורה, זה כשיעור טומנא עתיקתא שמודדים בה מורייס בציפורי - כלומר זה כמו הכלי שבו היו מודדים את המורייס בציפורי. אמר רבי יוחנן: אחכים על אלין, אנא מכיר את זה - דבי רב בר נאי הוו מכיילין בדבש, דבי רב בר נאי נוהגים למדוד בזה דבש. תני: שיעור לוג זה חצי שמינית זעירתא ישנה. אמר רבי יוחנן: אדעתא דין - נות זה כמו שלנו, בדיוק אותה המידה. אז למה אמר עתיקתא? כלומר אם ככה אז למה אמר עתיקתא בגין דאת ביה אמין - כלומר אם זה היה גם בימיו של רבי יוחנן, אז למה התנא אמר שזה כמו חצי שמינית זעירתא ישנה? אז אומרת הגמרא: אי דאמרת דאבד זעירתא ורבת, וזעירת לא זעירת כמה דאבדת - כן, בעצם השיעור של הכול משתנה. אז זה בהתחלה קטן, ולאחר מכן הגדילו את זה, לאחר מכן הקטינו אבל לא הקטינו את זה כמו שהיה בהתחלה. שואלת הגמרא: כמה שיעורו של כוס? כן, נראה שבסוף בזמן של רבי יוחנן זה כן היה בשיעור, אבל בשלבי ביניים זה לא היה. בזמן של אותו תנא שאמר את זה זה לא היה בשיעור. כמה שיעורו של כוס? אמר רבי יוסי ברבי יהודה בן פזי, ורבי יוסי ברבי בון אמר בשם שמואל: אצבעים על אצבעים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. כן, זה בעצם הגודל של רביעית. ועוד תני: יין יבש בכזית, דברי רבי נתן. רבי יוסי בשם רבי יוסי ורבי בון אמר בשם רבי יוחנן: עד רבי נתן כרבי יוסי ורבי יהודה. כמו שרבי יוסי ורבי יהודה אומרים ברביעית, אז גם רבי נתן אומר ברביעית, כי כשיכרוש יהא בכזית. ואיתא: אמר רבי יוסי ורבי יהודה: אף כשטיימו בטילל לא טיימו אלא בדם שיש בו רביעית. כן, כלומר הוא דיבר בכלל על דם. הוא אומר שדם שבטל מטמאים - זה בדם שיש בו רביעית, כי הוא עלול לכרוש ולעמוד על כזית. אומרים להתייבש אז זה יהיה כזית. אז מכאן שהוא דורש כמות שאחרי הכרשה זה יהיה כזית. אז גם כאן ביין, גם ביין אנחנו אומרים שרביעית שיכרוש שיהא כזית. אני חושב שבווים שואלים שם, אומרים שיש דעה שאומרת שזה לא אותו דבר. כן, כי יין יותר צלול. בכל אופן, אמר רבי שמעון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה ותיארו את דמה משום נבלה. כן, כלומר הם בכלל תיארו את הדם. רבי אלעזר שאל את רבי שמעון: עד כמה? כלומר, מה אם היה כמות רביעית או לא? זו השאלה - האם דם של נבלה בכלל לא מטמא? דם של פרדה, או שבגלל שלא היה כמות של רביעית לכן תיארו, אבל לא הגיב לו. שאל רבי יהושע בן לוי, אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מכאן טמא. כלומר, כל מה שתיארו זה בגלל שהיה פחות מרביעית. והסיבה שאם רביעית זה טמא, כיוון שאם זה יכרוש זה יהיה כזית. ובאיש היה לרבי אלעזר שלא חזר לו רבי שמעון שמע - כלומר רבי אלעזר נורא כאב לו שרבי שמעון לא ענה לו, לא התייחס אליו. ועתה, גבר רבי אבין, הוה יתיב מתני, אתא לגביה, סיפר לו את הסיפור הזה. אמר לו רבי יצחק בר כנה: כן, הוא סיפר שהפרדה של רבי מתה וחבי... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נה עמוד א''' {{שוליים|ח_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_י|שיעור הוצאת שמן בשבת הוא כדי לסוך אבר קטן]]''' * '''מקור:''' "בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. דבש: הדא דאת אמר בהין עתיקי, שראוי לרפואה, ברם בהן דידן שיעורו כגרוגרת. שמן כדי לסוך אבר קטן:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהמוציא שמן בשבת חייב בשיעור כדי לסוך אבר קטן, כדברי רבי שמעון בן אלעזר; הרמב"ם פסק כן להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-י|בבלי נזיר לח א — רביעית מים מספיקה לנטילת ידים אף לשני אנשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#כט-ב-ד|בבלי עירובין כט ב — שיעור הוצאת יין בשבת הוא כדי מזיגת כוס יפה, שהוא כוס של ברכה שיש בו רובע רביעית יין הנמזג ]] {{שוליים|ח_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יא|שיעור הוצאת מים בשבת חייב הוא כדי לשוף בהם קילורית (תרווד רקיק)]]''' * '''מקור:''' "ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו. מים כדי לשוף את הקילורית: אמר רבי אלעזר (בן פדת): הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, וברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. תנן: רבי שמעון (בן יוחאי) אומר כולן ברביעית. לא נאמרו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אלעזר בן פדת שמים דידן שיעורם כדי להדיח פני מדוכה, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-י|בבלי נזיר לח א — רביעית מים מספיקה לנטילת ידים אף לשני אנשים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#כט-ב-ד|בבלי עירובין כט ב — שיעור הוצאת יין בשבת הוא כדי מזיגת כוס יפה, שהוא כוס של ברכה שיש בו רובע רביעית יין הנמזג ]] {{שוליים|ח_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יב|שיעור המוציא חבל וגמי בשבת נקבע כדי לעשות מהם אוזן לקופה או תלאי לנפה וכברה]]''' * '''מקור:''' "המוציא חבל כדי לעשות ממנו אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: כדי לעשות ממנו מידת מנעל לקטן." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבנן ~ רבי יהודה: רבנן קובעים שיעור החבל והגמי כדי אוזן לקופה ותלאי לנפה וכברה, ורבי יהודה קובע שיעור כדי למידת מנעל לקטן * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן שהם רוב חכמים, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה יב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-א-ג|בבלי שבת עח א — המוציא נייר בשבת - שיעור החיוב הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-א|בבלי שבת פא א — שיעור הוצאת עצם בשבת הוא כדי לעשות ממנו תרווד (כף)]] {{שוליים|ח_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יג|שיעור הוצאת נייר בשבת נקבע כדי לכתוב עליו קשר מוכסין]]''' * '''מקור:''' "נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. המוציא קשר מוכסין חייב. נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטין. גמ : חבל כדי לעשות וכו . הדא דאת אמר בהין רכיכה, ברם בהן קשייה כדי לבשל ביצה קלה. גמי כדי לעשו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהשיעור כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ח הי"ב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-א-ג|בבלי שבת עח א — המוציא נייר בשבת - שיעור החיוב הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-א|בבלי שבת פא א — שיעור הוצאת עצם בשבת הוא כדי לעשות ממנו תרווד (כף)]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נה עמוד ב<span class="yerum-runnum">114</span></div> בהין גווים {{ירו"מ-ביאור|הפנימים שהם רכים}}, ברם בהן ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה. תני: {{שוליים|ח_יד}}הוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית. הדא דאת אמר באילין רכיכיא, ברם באילין קשייא כדי לעשות צפירה {{ירו"מ-ביאור|שנותנים סביב לשפת הסל לחיזוק}}. הוציא {{ירו"מ-הוסר|כלי}}{{ירו"מ-הדגשה|שתי}} נצרים חייב, {{ירו"מ-הדגשה|שמצניעים אותם לעשות בהם כפיפה}}. תורי דקל שנים, זמורות לנטיעה שתים. אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים. {{שוליים|ח_טו}}הוציא שתי נימין מזנב הסוס, מזנב הפרה חייב, שכן מתקינין אותן לנשבין. זיפי חזיר: אית תניי תני שתים, אית תניי תני אחת. מאן דאמר שתים - באילין רכיכתא, מאן דאמר אחת - {{שוליים|ח_טז}}באילין קשייתא, {{ירו"מ-הדגשה|שראוי לרצענים לראש החוט}}. גלעינים {{שוליים|ח_יז}}לנטיעה שתים, אם לבהמה כמלוא פי חזיר. כמה הוא מלא פיו? אחת. אחרים אומרים: {{ירו"מ-הדגשה|ל}}חשבון חמש {{ירו"מ-ביאור|שעושים אותם סימן לעשרות בספירה}}. הוציא סיאה {{שוליים|ח_יח}}אזוב {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|וקורנית}}{{ירו"מ-הדגשה|קורנית}}: אם לאוכלין כגרוגרת, אם לבהמה כמלוא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים, אם להזייה כשיעור הזייה. {{ירו"מ-הדגשה|גמי}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן, ובלבד קטן שהוא יודע לנעול. המוציא קשר מוכסין: תני: הוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב, משהרא{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו למוכס פטור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: {{שוליים|ח_יט}}אף משהראהו למוכס חייב, שהוא ראוי להראותו למוכס אחר. הוציא שטר חוב: עד שלא הראהו לבעל חוב {{ירו"מ-הדגשה|ופרע לו}} חייב, משהראהו לבעל חוב פטור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: אף משהראהו לבעל חוב חייב, שהוא ראוי להראות{{ירו"מ-הדגשה|ו}} לבעל חוב אחר, {{ירו"מ-הדגשה|להשתבח שהוא פורע חובות}}. נייר מחוק: תני: {{שוליים|ח_כ}}אם יש בו {{ירו"מ-הדגשה|מקום}} חלק כדי לכתוב שתי אותיות חייב. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ג|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ג"> </span> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_כא}}עור כדי לעשות קמיע, {{שוליים|ח_כב}}דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפילין שהיא שמע ישראל, דיו כדי לכתוב עליו שתי אותיות, {{שוליים|ח_כג}}כחול כדי לכחול עין אחת, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|עור}}: אית תניי תני: כדי ליתן על הקמיע {{ירו"מ-ביאור|לעטוף אותו}}. מאן דאמר "כדי לעשות קמיע" - בהין רכיכה, {{ירו"מ-הדגשה|שהוא ראוי לכתיבה}}, ומאן דאמר "כדי ליתן על הקמיע" - בהין קשיא. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל: הדא דאת אמר בקולף פני העור {{ירו"מ-ביאור|החלק החיצון שכלפי השיער הנקרא קלף}}, ברם בהין דוכסוסטון {{ירו"מ-ביאור|החלק שבצד הבשר}} כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה. דיו: הוציא דיו, אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, {{שוליים|ח_כד}}אם בכלי צריך יותר, {{ירו"מ-הדגשה|שחלק דבק בכלי}}. תמן תנינן: כמה יהא במים ויהא בהם כדי הזייה, {{ירו"מ-הדגשה|כדי שיטבול ראשי גבעולים}}? רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי: לא מסתברא, אם בכלי צריך יתיר {{ירו"מ-ביאור|, שהרי חלק בטל בכלי?}} כחול כדי לכחול עין אחת: אמררבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]]: שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ויוצאת לשוק. אמררבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: <br><br> <span id="דף_נו_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נה עמוד ב''' {{שוליים|ח_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יד|המוציא בשבת נצרים או ענפים - שיעור החיוב תלוי בייעודם]]''' * '''מקור:''' "הוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית. הדא דאת אמר באילין רכיכיא, ברם באילין קשייא כדי לעשות צפירה (שנותנים סביב לשפת הסל לחיזוק). הוציא שתי נצרים חייב, שמצניעים אותם לעשות בהם כפיפה. תורי דקל שנים, זמורו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי: הוציא הוצין (עלי דקל) רכים - כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית, קשים - כדי לעשות חישוק סביב הסל; הוציא שני נצרים - חייב, לפי שמצניעים כאלו לעשות כפיפה; תורי דקל - שנים; זמורות לנטיעה - שתים; אם לבהמה - כמלא פי גדי, אם לעצים - כשיעור עצים, כפי שפסק הרמב"ם (הל' שבת יח, יג) המפרט את כל השיעורים הללו כלשונם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עט-א-ג|בבלי שבת עט א — שיעור הוצאת בגד, שק ועור בשבת שווה לשיעור טומאתם]] {{שוליים|ח_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_טו|המוציא זיפי חזיר בשבת בכמה שיעור חייב]]''' * '''מקור:''' "הוציא שתי נימין מזנב הסוס, מזנב הפרה חייב, שכן מתקינין אותן לנשבין. זיפי חזיר: אית תניי תני שתים, אית תניי תני אחת. מאן דאמר שתים - באילין רכיכתא, מאן דאמר אחת -" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תני שתים ~ תני אחת: ברכיכתא (שיער רך) בעי שתים, בקשה (שיער קשה) סגי באחת * '''הכרעה:''' נפסק כמאן דאמר אחת בזיפין קשים ושתים ברכיכתא, שכן חילק הרמב"ם בין סוגי השיער כדברי הירושלמי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עט-א-ג|בבלי שבת עט א — שיעור הוצאת בגד, שק ועור בשבת שווה לשיעור טומאתם]] {{שוליים|ח_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_טז|מותר לצרף גלעינים ולהשתמש בהם למניין או למשקל בשבת, כדוגמת הקשיים הראויים לרצענים לראש החוט]]''' * '''מקור:''' "באילין קשייתא, שראוי לרצענים לראש החוט. גלעינים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי; הרמב"ם (הל' שבת פי"ח ה"ז) פסק שגלעינים הראויים לתשמיש כלשהו (כגון סימן לראש חוט) אינם בטלים מתורת כלי ומותר לצרפם, ואין בזה משום מוקצה {{שוליים|ח_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יח|המוציא בשבת קשר מוכסין (איגרת מכס) - האם חייב]]''' * '''מקור:''' "אזוב או קורנית: אם לאוכלין כגרוגרת, אם לבהמה כמלוא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים, אם להזייה כשיעור הזייה. גמי: רבי יהודה (בר עילאי) אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן, ובלבד קטן שהוא יודע לנעול. המוצ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' חייב עד שיראהו למוכס, ומשהראהו למוכס פטור - כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ב|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר חלק בשבת חייב כשיש בו כדי לכתוב שתי אותיות, כשיעור שתי אותיות של קשר מוכסין (כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ג|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר מחוק ושטר פרוע בשבת חייב אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות או לכרוך פי צלוחית פליט]] {{שוליים|ח_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יט|המוציא שטר חוב לרשות הרבים בשבת ופרעו כבר לבעל חוב - חייב או פטור?]]''' * '''מקור:''' "אף משהראהו למוכס חייב, שהוא ראוי להראותו למוכס אחר. הוציא שטר חוב: עד שלא הראהו לבעל חוב ופרע לו חייב, משהראהו לבעל חוב פטור. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: אף משהראהו לבעל חוב חייב, שהוא ראוי להראותו לבע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא סובר משהראהו לבעל חוב פטור מפני שאין השטר עוד ראוי לו לכלום; רבי יהודה אומר אף משהראהו לבעל חוב חייב, שראוי להראותו לבעל חוב אחר להשתבח שהוא פורע חובות * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שפטור, שכן ההוצאה טעונה שהחפץ עדיין נצרך לו לתכליתו המקורי, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ב|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר חלק בשבת חייב כשיש בו כדי לכתוב שתי אותיות, כשיעור שתי אותיות של קשר מוכסין (כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ג|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר מחוק ושטר פרוע בשבת חייב אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות או לכרוך פי צלוחית פליט]] {{שוליים|ח_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כ|המוציא נייר מחוק שיש בו מקום חלק כדי לכתוב עליו שתי אותיות חייב בשבת]]''' * '''מקור:''' "אם יש בו מקום חלק כדי לכתוב שתי אותיות חייב. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה טו) שהמוציא נייר מחוק והוא כדי לכתוב עליו שתי אותיות חייב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ב|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר חלק בשבת חייב כשיש בו כדי לכתוב שתי אותיות, כשיעור שתי אותיות של קשר מוכסין (כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ג|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר מחוק ושטר פרוע בשבת חייב אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות או לכרוך פי צלוחית פליט]] {{שוליים|ח_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כא|שיעור הוצאת עור בשבת הוא כדי לעשות קמיע]]''' * '''מקור:''' "עור כדי לעשות קמיע," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם שהמוציא עור כדי לעשות קמיע חייב, בהתאם לשיעורי המוציאין שנמנו בסוגיה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ב|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר חלק בשבת חייב כשיש בו כדי לכתוב שתי אותיות, כשיעור שתי אותיות של קשר מוכסין (כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-ג|בבלי שבת עח ב — המוציא נייר מחוק ושטר פרוע בשבת חייב אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות או לכרוך פי צלוחית פליט]] {{שוליים|ח_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כג|שיעור הוצאת עור בשבת נקבע לפי מידת קלף לכתיבת פרשת שמע ישראל שבתפילין]]''' * '''מקור:''' "כחול כדי לכחול עין אחת, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. גמ : עור: אית תניי תני: כדי ליתן על הקמיע (לעטוף אותו). מאן דאמר "כדי לעשות קמיע" - בהין רכיכה, שהוא ראוי לכתיבה, ומאן דא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שמידת עור לחייב היא כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-א|בבלי שבת עח ב — המוציא בשבת רבב (שמן/גריז) בשיעור כדי לסוך תחת אספגין קטנה - שיעורו כסלע וכגרוגרת (חד שיעו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-ח|בבלי שבת פ א — המוציא כחול בשבת בשיעור האסור - כדי לכחול עין אחת בלבד]] {{שוליים|ח_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כד|השיעור להוצאת כחול בשבת הוא כדי לכחול עין אחת]]''' * '''מקור:''' "אם בכלי צריך יותר, שחלק דבק בכלי. תמן תנינן: כמה יהא במים ויהא בהם כדי הזייה, כדי שיטבול ראשי גבעולים? רבי ירמיה בעי: לא מסתברא, אם בכלי צריך יתיר (, שהרי חלק בטל בכלי?) כחול כדי לכחול עין אחת: אמררבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, כדברי רבי בון בר חייה שאשה כוחלת עין אחת ויוצאת לשוק, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה ט) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-א|בבלי שבת פ א — המוציא אות אחת בדיו ואות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין בהוצאה אחת בשבת, האם חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-ב|בבלי שבת פ א — הכותב שתי אותיות בשבת כשהוא מהלך חייב, שכתיבתן היא הנחתן]] {{שוליים|ח_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_יז|שיעור הוצאת עלי ירק ביום השבת לענין חיוב חטאת]]''' * '''מקור:''' "לנטיעה שתים, אם לבהמה כמלוא פי חזיר. כמה הוא מלא פיו? אחת. אחרים אומרים: לחשבון חמש (שעושים אותם סימן לעשרות בספירה). הוציא סיאה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ אחרים: תנא קמא סובר שיעור עלי ירק לנטיעה שתים ולבהמה כמלוא פי חזיר (=אחת), אחרים אומרים חמש לחשבון * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ח ה"ז) ששיעורם כמלוא פי הגדי </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד א<span class="yerum-runnum">115</span></div>אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן, אלא שכן אשה {{ירו"מ-הדגשה|ה}}חוששת {{ירו"מ-הדגשה|ב}}אחת מעינה {{ירו"מ-הוסר|וכוחלת}}{{ירו"מ-הדגשה|כוחלת}} חבירתה ויוצאת לשוק. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מי}} תנא "חוששת"? אלא שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ומטמנת חבירתה ויוצא לשוק. {{ירו"מ-הדגשה|ודרך צנועות היא, כדכתיב}} {{הפ|שיר השירים|ד|ט}}: לבבתני באחת מעיניך. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]]: שכן אשה סומא באחת מעיניה {{ירו"מ-הוסר|וכוחלת}}{{ירו"מ-הדגשה|כוחלת}} חבירתה ויוצא{{ירו"מ-הדגשה|ת}} לשוק. זפת וגפרית כדי לעשות נקב: רבי יוסי בר חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] אמר: במזניק שנו {{ירו"מ-ביאור|שהיו עושים חור בחבית ומניחים בתוכו קנה וסותמים בזפת מסביב לנקב}}. שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן: תני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: כדי ליתן על פי סדק קטן. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ד|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_כה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}דבק כדי ליתן בראש השבשבת {{ירו"מ-ביאור|לתפוס עופות שיעמדו עליו}}, {{שוליים|ח_כו}}חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות פטפוט {{ירו"מ-ביאור|רגל למושב הכור}}. {{שוליים|ח_כז}}סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, {{שוליים|ח_כח}}סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות כלכול {{ירו"מ-ביאור|להשכיב שערות הצדעים}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי {{ירו"מ-ביאור|להאדים הפנים}}.<br><strong>גמ':</strong> מהו חרסית? חוורה {{ירו"מ-ביאור|סוג אדמה}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{שוליים|ח_כט}}עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני: חרש כל שהוא, גמי כל שהוא, מותר לטלטלן בתוך הבית. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: ובלבד מן המוכן. ותני כן: {{שוליים|ח_ל}}מגופת חבית וחרסיה מותר לטלטלן בתוך הבית, השליכן לאשפה אסור ליגע בהן. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה {{ירו"מ-הדגשה|אומר לעשות אנדיפי}}. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: נראין דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} בעשוי כביצה, {{ירו"מ-הדגשה|והוא ראוי לכלכול}}, ודברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה בחביט {{ירו"מ-ביאור|רך}}, {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שראוי למרוח להאדים הפנים}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ה|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_לא}}אדמה כחותם המרצופין דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, וחכמים אומרים כחותם האיגרות. זבל וחול {{ירו"מ-הדגשה|ה}}דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה. חול {{ירו"מ-הדגשה|ה}}גס כדי ליתן על מלא כף סיד. {{שוליים|ח_לב}}קנה כדי לעשות קולמוס. אם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קנה כדי לעשות קולמוס. אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: והוא שיהא מגיע לקישרי אצבעותיו. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי: ניחא עד הכא {{ירו"מ-ביאור|ברור שצריך שיגיע לפחות עד קשר תחתון של אצבעות}}, דילמא עד הכא {{ירו"מ-ביאור|קשר עליון?}} תמן תנינן: {{שוליים|ח_לג}}מכתב {{ירו"מ-ביאור|כלי שצידו אחד חד ובו כותבים על לוח שעווה ושני עבה ובו מוחקים}} שניטל הכותב טמא מפני המוחק, ניטל המוחק טמא מפני הכותב. {{ירו"מ-הדגשה|ותניא: והוא שנשאר בו הכותב ומגיעה לקשרי אצבעותיו}}. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי: ניחא עד הכא, דילמא עד הכא? אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש, בשבת כגרוגרת {{ירו"מ-הוסר|מכביצה}}{{ירו"מ-הדגשה|מביצה}}, {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|כגון המוציא עצים כדי לבשל גרוגרת של ביצה קלה}}.<br><br> <span id="דף_נו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף נו. אנחנו נתחיל במשנה פרק י"א. תלמוד המשנה: '''דבק כדי ליתן בראש השבשבת'''. הם מניחים דבק על חתיכת קרש, וכשעופות נוחתים עליו הם נדבקים, תופסים עליו ככה. '''חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב'''. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט''', כלומר רגל מושב לכור של צורפי זהב. '''סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב''', כלומר צורפי זהב שהם צריכים טמפרטורה מאוד מדויקת, אז הם בעצם מבעירים את זה עם סובין. '''סיד כדי לסוד קטנה שבבנות'''. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול''', כדי להשחיז את השערות בצדדים, כן, הצדעים. '''רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי''', כלומר בעצם להאדים את הפנים, כי הנשים היו מרגישות כדי להראות יפות, אז זה משהו על הפנים שהפנים יהיו אדומות. שואלת הגמרא '''מהו חרסית'''? חוורה, סוג של אדמה. אמר שמואל '''עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה'''. תני שמואל '''עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה''', כן, כי בעצם מותר גם באפר וגם בעפר לכסות דם ציפור וחיה. אומרת הגמרא תני '''חרש כל שהוא, גמי כל שהוא, מותר לטלטלן בתוך הבית'''. רבי זעירא אמר בשם שמואל '''ובלבד מן המוכן''', כלומר בלבד שהם מוכנים, אם הם לא מוכנים אסור. ותני כן: '''מגופת חבית וחרסיה מותר לטלטלן בתוך הבית''', כלומר גם לא רק הגופה, גם אם נשברה - את החרסים שלה מותר לטלטל בתוך הבית. אבל '''השליכן לאשפה אסור ליגע בהן''', כיוון שהוא משליך אותן ולא מן המוכן וזה מוקצה. אומרת הגמרא רבי נחמיה - אמר רבי: '''נראין דברי רבי יהודה בעשוי כביצה'''. מה שרבי יהודה אמר כדי לעשות כלכול, הכוונה למלא השער - להחליק את הצדעים, את השערות של הפיאה, כן. אז הסיד שראוי לזה זה סיד קשה, סיד כביצה. '''ודברי רבי נחמיה בחביט''', כלומר מה שרבי נחמיה אמר שלעשות אנדיפי, כלומר להאדים את הפנים, אז זה צריך דווקא סיד שהוא מרוח, כן, סיד רך לא ביצה. אומרת המשנה '''אדמה כחותם המרצופין דברי רבי עקיבא'''. כן, כשהיו חותמים את הסחורה, עושים איזה מעין חותמת כדי לדעת שלא נגעו בזה. '''וחכמים אומרים כחותם האיגרות'''. כן, חותמת שחותמים איגרת לדעת שלא נגעו בזה. '''זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה'''. '''חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד'''. '''קנה כדי לעשות קולמוס'''. ואם היה עב או מרוסס, כלומר שהוא לא ראוי, היה מרוסק, לא ראוי להכין ממנו קולמוס, אז הוא ראוי להסקה, '''כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס'''. אומרת הגמרא למדנו במשנה קנה כדי לעשות קולמוס. אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן '''והוא שיהא מגיע לקישרי אצבעותיו''', כלומר צריך קנה באורך שמגיע למפרקים של האצבעות. רבי זעירא בעי '''ניחא עד הכא''', כלומר האם ברור שלפחות צריך להיות עד המפרק הראשון, אבל האם צריך שיהיה עד המפרק השני? אומרת הגמרא '''תמן תנינן מכתב''', כן, מכתב זה כלי שהוא מצד אחד חד ומצד שני הוא רחב, וחורטים על לוח של שעווה, וכשרוצים למחוק אז עם הצד הרחב מחליקים את זה. אז '''שניטל הכותב טמא מפני המוחק, ניטל המוחק טמא מפני הכותב'''. ותניא כתוב שם '''והוא שישאר בו הכותב ומגיע לקשרי אצבעותיו''', כן, כלומר שיישאר קצת מהצד החד לפחות שמגיע לקשרי אצבעותיו. אז גם פה רבי זעירא בעי '''ניחא עד הכא, דילמא עד הכא''', כלומר ברור שלפחות צריך שיגיע לקשרי האצבעות הראשונות, השאלה אם גם צריך עד השני. אמר רבי יוסי '''כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש''', כל מקום שכתוב כביצה אז זה כביצה ממש. אבל מה שאמרנו בשבת שהמוציא עצים כדי לבשל ביצה, אז לא הכוונה כביצה אלא '''בשבת כגרוגרת''', כלומר אנחנו יודעים שביצת התרנגולת זה הביצה שהכי קל לבשל אותה מבחינת זמן, אז גרוגרת מביצה - הזמן שלוקח לבשל גרוגרת מביצה כזאת זה הכמות עצים שמוציא אותם חייב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נו עמוד א''' {{שוליים|ח_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כה|כמה דבק צריך להביא בשבת כדי לחייב על הוצאתו - כדי ליתן בראש השבשבת לתפוס עופות]]''' * '''מקור:''' "דבק כדי ליתן בראש השבשבת (לתפוס עופות שיעמדו עליו)," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה י) ששיעור הדבק המחייב בהוצאה הוא כדי ליתן בראש השבשבת לצוד עופות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-ב-א|בבלי שבת עח ב — המוציא בשבת רבב (שמן/גריז) בשיעור כדי לסוך תחת אספגין קטנה - שיעורו כסלע וכגרוגרת (חד שיעו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-ח|בבלי שבת פ א — המוציא כחול בשבת בשיעור האסור - כדי לכחול עין אחת בלבד]] {{שוליים|ח_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כו|שיעור הוצאת חרסית בשבת כמה הוא]]''' * '''מקור:''' "חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: כדי לעשות פטפוט (רגל למושב הכור)." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי יהודה בר עילאי: תנא קמא סובר השיעור כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ורבי יהודה סובר השיעור כדי לעשות פטפוט (רגל למושב הכור), שהוא שיעור קטן יותר * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, שהוא סתמא דגמרא ומרובה בחכמים, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] {{שוליים|ח_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כז|שיעור הוצאת סובין בשבת הוא כדי לתת על פי כור של צורפי זהב]]''' * '''מקור:''' "סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה ו) כשיעור זה לחייב המוציא סובין בשבת {{שוליים|ח_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כח|כמה סיד יש להוציא בשבת בשיעור איסור המחייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: כדי לעשות כלכול (להשכיב שערות הצדעים). רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי (להאדים הפנים). גמ : מהו חרסית? חוורה (סוג אדמה). אמר שמואל (בר אבא בר אבא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ ר' יהודה: כדי לעשות כלכול (להשכיב שערות הצדעים) ~ ר' נחמיה: כדי לעשות אנדיפי (להאדים הפנים) * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, "כדי לסוד קטנה שבבנות", וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] {{שוליים|ח_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_כט|שיעור הוצאת עפר בשבת לכסות בו דם ציפור קטנה, וטלטול חרש וגמי כל שהוא בבית]]''' * '''מקור:''' "עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני: חרש כל שהוא, גמי כל שהוא, מותר לטלטלן בתוך הבית. רבי זעירא אמר בשם שמואל (בר אבא בר אבא): ובלבד מן המוכן. ותני כן:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם שמואל שמותר לטלטל חרס וגמי כל שהוא בבית ובלבד מן המוכן, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] {{שוליים|ח_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_ל|מגופת חבית וחרסיה שהשליכן לאשפה, אסור לטלטלן בשבת]]''' * '''מקור:''' "מגופת חבית וחרסיה מותר לטלטלן בתוך הבית, השליכן לאשפה אסור ליגע בהן. תנן: רבי נחמיה אומר לעשות אנדיפי. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה (בר עילאי) בעשוי כביצה, והוא ראוי לכלכול, ודברי רבי נחמיה בחביט (רך" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהיסק לאשפה מבטל את שם הכלי ואוסרו בטלטול, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק רביעי#מג-א-א|בבלי עירובין מג א — ספינה המהלכת ברקק (מים שאין בהם עשרה טפחים עומק) יש לה דין תחומין ככל קרקע עולם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק רביעי#מג-א-ב|בבלי עירובין מג א — ההולך במים רדודים (רקק) שעומקם למעלה מעשרה טפחים, אינו מוגבל בתחום שבת שכן אין תחומין למעל]] {{שוליים|ח_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לא|שיעור הוצאת אדמה, זבל וחול בשבת חייב]]''' * '''מקור:''' "אדמה כחותם המרצופין דברי רבי עקיבא (בן יוסף), וחכמים אומרים כחותם האיגרות. זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא (בן יוסף), וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה. חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי עקיבא: אדמה כחותם המרצופין, זבל וחול דק כדי לזבל קלח כרוב ~ חכמים: אדמה כחותם האיגרות, זבל וחול דק כדי לזבל כרישה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים, כדעת הרוב וכמסקנת הרמב"ם; שיעור חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד נפסק כמוסכם בלא מחלוקת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] {{שוליים|ח_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לב|שיעור הוצאת קנה בשבת חייב שיהא מגיע לקשרי האצבעות]]''' * '''מקור:''' "קנה כדי לעשות קולמוס. אם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס. גמ : תנן: קנה כדי לעשות קולמוס. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן (בר נפחא): והוא שיהא מגיע לקישרי אצבעותיו. רבי זעירא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ד, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייה בשם רבי יוחנן שהקנה צריך להגיע לקשרי אצבעותיו, כפי שהביא הרמב"ם להלכה בפרק ח ופרק יח מהלכות שבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ו|בבלי ביצה לט א — שיעור הוצאת עצים בשבת חייב הוא כדי לבשל בהם ביצה קלה, כשהעץ משוח בשמן ומודלק בו אור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-ד|בבלי שבת פ ב — שיעור קולמוס האסור בטלטול בשבת הוא כשמגיע לקשר האצבעות]] {{שוליים|ח_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לג|מכתב שניטל צידו האחד נותר טמא מדין חברו]]''' * '''מקור:''' "מכתב (כלי שצידו אחד חד ובו כותבים על לוח שעווה ושני עבה ובו מוחקים) שניטל הכותב טמא מפני המוחק, ניטל המוחק טמא מפני הכותב. ותניא: והוא שנשאר בו הכותב ומגיעה לקשרי אצבעותיו. רבי זעירא בעי: ניחא עד הכא," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק יא, הלכה כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הבבלי (שבת קכג ע"ב) פוסק כירושלמי שאם ניטל הכותב טמא מפני המוחק וניטל המוחק טמא מפני הכותב, והרמב"ם פסק כן להלכה </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נו עמוד ב<span class="yerum-runnum">116</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ו|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ח_לד}}עצם כדי לעשות תרווד. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר: כדי לעשות חף {{ירו"מ-ביאור|שן של מפתח}}. זכוכית כדי לגרוד בה ראש {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}} {{ירו"מ-ביאור|כלי של אורג}}. צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|כדי לעשות חף}}. מהו חף? סרגיד {{ירו"מ-ביאור|מפתח}}. תמן תנינן: {{ירו"מ-הדגשה|מפתח שיש לו חפין ונקבים}}, {{שוליים|ח_לה}}ניטלו {{ירו"מ-הוסר|חפן}}{{ירו"מ-הדגשה|חפיו}} טמא מפני נקבים, {{ירו"מ-הדגשה|שאפשר שיעשו מנעול מתאים}}, נסתתמו נקבים טמא מפני חפים. מחלפה שיטתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תמן היא עבד חף {{ירו"מ-הוסר|כלוט}}{{ירו"מ-הדגשה|בלוט}} {{ירו"מ-ביאור|שן המפתח}}, והכא {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}} עבד חף סרגיד {{ירו"מ-ביאור|מפתח שלם}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: זכוכית כדי לגרוד בה ראש {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}}. תמן תני: ושל זכוכית כדי לצוק בתוכה שמן, {{ירו"מ-הדגשה|וחכמים אומרים לכסות פי הפח}}, והכא את אמר הכין. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]], רבי מיישא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מיישא|°]] ורבי כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבנן דקיסרין: כאן בעבה, {{ירו"מ-הדגשה|שאינה מתאימה לגרור בה}}, כאן בחדה. אית דבעי מימר: כאן {{ירו"מ-הוסר|במטלטל}}{{ירו"מ-הדגשה|לטלטל}}, {{ירו"מ-הדגשה|צריך שם כלי}}, כאן {{ירו"מ-הוסר|במוציא}}{{ירו"מ-הדגשה|להוציא}}, {{ירו"מ-הדגשה|די שראוי לשימוש כדי להתחייב על הוצאתו}}. צרור או אבן כדי לזרוק בעוף: שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כדי שיזרוק {{ירו"מ-הדגשה|ויפגע}} לאחורי העוף וירגיש. ודכוותה: {{שוליים|ח_לו}}כדי שיזרוק לאחורי בהמה ותרגיש. תני: צרור מקורזל {{ירו"מ-ביאור|שראוי לקינוח בבית הכיסא}} כזית וכאגוז וכביצה, נוטלו ומקנח בו את רגליו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל ברבי יוסה|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל ברבי יוסה אמר משום אביו: {{שוליים|ח_לז}}עד מלא היד. רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} אמר: {{ירו"מ-הוסר|בייתוס}}{{ירו"מ-הדגשה|ביתוס}} בן זונין היה יושב ושונה לפני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{ירו"מ-הדגשה|כזית, כאגוז וכביצה. ו}}אמר {{ירו"מ-הדגשה|לו}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כך אנו אומרים? {{ירו"מ-הדגשה|ש}}צריך שיהא יושב ומשקל {{ירו"מ-הדגשה|בידו. אמר ליה}} {{ירו"מ-ביאור|מה שיכול להחזיק}} ביד, {{ירו"מ-הוסר|אמר ליה }}הכל מותר, חוץ מן העשוי בחפיסה {{ירו"מ-ביאור|כלי ובתוכו אבנים}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}}: שנו כמלוא רגל מדוכה קטנה של בשם. אמררבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: לא אמרו אלא של בושם {{ירו"מ-ביאור|אחד}}, {{ירו"מ-הדגשה|שהיא קטנה}}, הא של בשמים {{ירו"מ-ביאור|גדולה שטוחנים בה הרבה בשמים}} לא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: {{שוליים|ח_לח}}צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקניח בו את רגליו, {{שוליים|ח_לט}}והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. תני רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}}: חרס כל שהוא {{שוליים|ח_מ}}אסור לקנח בו, {{ירו"מ-הדגשה|מפני הסכנה}}. אמררבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: לא סוף דבר חרש {{ירו"מ-ביאור|שהוא חד}}, אלא אפילו אזני חביות {{ירו"מ-ביאור|שהם חלקות}}, וכל דבר הנכנס לאור ויוצא. רבי יוסי בן יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן יוסי|°]] אמר: צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהם מ' סאה {{ירו"מ-ביאור|שהיו מגולים}} אסור לקנח בהן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנניא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנניה|°]] בשם רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}: מים שליקלק בהן הכלב אסור לקנח בהן. ותני כן: אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שליקלק בהן כלב, ולא במים שאין בהן מ' סאה. וההן {{ירו"מ-הדגשה|מים}} דמשזגיגו בובני {{ירו"מ-ביאור|שטפו בהם מרחצאות}}, וההן דמשזג אמבטיתה רע לטבעות {{ירו"מ-ביאור|לפי הטבעת}}. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: ה' דברים נאמרו {{ירו"מ-הוסר|בקלומית}}{{ירו"מ-הדגשה|בקרומית}} של קנה: {{שוליים|ח_מא}}אין שוחטין בה {{שוליים|ח_מב}}ואין מוהלין בה ואין מחצצין בה את השיניים ואין מחתכין בה את הבשר על גבי השלחן, {{ירו"מ-הדגשה|מפני שמשיר סיבים}}, ואין מקנחין בה מפני שרוח רעה שורה עליה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ז|ירושלמי שבת, פרק ח, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ח_ז"> <strong>מתני':</strong> חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אומר כדי לחתות בו את האור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: {{שוליים|ח_מג}}כדי לקבל רביעית. אמר[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|ל|יד}}: לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: משם ראיה: {{הפ|ישעיהו|ל|יד}} לחשוף מים מגבא.<br><br> <span id="דף_נז_א"> </span> > <div class="yerum-bm-print"> אומרת המשנה '''עצם כדי לעשות תרווד'''. תרווד זה כף. '''רבי יהודה אומר: כדי לעשות חף'''. חף זה שם של מפתח. '''זכוכית כדי לגרוד בה ראש''' הקרקר, כן, כדי להשחיז את הכלי של האורגים. '''צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה'''. אומרת הגמרא תנן רבי יהודה אומר כדי לעשות חף. '''מהו חף? סרגיד'''. והוא מסביר שחף זה בעצם מפתח שלם, כן. אומרת הגמרא תמן תנינן מפתח שיש בו חפים ונקבים, אז אם '''ניטלו טמא מפני נקבים''', כלומר הפינים האלה, הוא טמא מפני הנקבים, כיוון שיש לעשות מנעול מתאים - אפשר לעשות מנעול שיש בו רק חפים ואז יוצאים מהנקבים. '''נסתתמו נקבים טמא מפני חפים''' שוב פעם, כי הוא יכול להכין מנעול מתאים. עכשיו הגמרא מקשה: '''מחלפה שיטתיה דרבי יהודה''', כן, שם הוא אומר שחף זה הפין של המפתח, וכאן הוא אומר שחף זה סרגיד, כלומר מפתח שלם. '''תמן היא עבד חף, והכא עבד חף סרגיד''', נשאר בשאלה. ואתה גמר תנן '''זכוכית כדי לגרוד בה ראש''' הקרקר. תמן תני '''ושל זכוכית כדי לצוק בתוכה שמן''', וכן אומרים לכסות בו את פי הפח. '''והכא את אמר הכין''', כלומר למה כך? למה פה אתה אומר שיכול לגרור בראש הקרקר, ושם אתה אומר שיכול לכסות בו? אומר רבי אחא, רבי מיישא ורבי כהן בשם רבנן דקיסרין: '''כאן בעבה, כאן בחדה'''. כלומר אם היא עבה אז אין לה שפיץ, אין לה חוד, אז היא לא ראויה לגרור, אז לכן אם היא ראויה לכיסוי - זה השיעור. אבל כאן אם היא חדה, אז מספיק שהיא יכולה לגרור בראש הקרקר. '''אית דבעי מימר: כאן... כאן...''', כלומר צריך שיהיה שם כלי, וכאן להוציא - די שיהיה בשימוש כדי להתחייב הוצאתו. כן, יש הבדל - אם זה כדי לטלטל, אני צריך שיהיה לזה שם כדי להתיר לטלטל, אבל להתחייב באמת מספיק שיהיה ראוי לשימוש. '''צרור או אבן כדי לזרוק בעוף'''. ככה למדנו במשנה. שמעון בר אבא אמר בשם רבי יוחנן '''כדי שיזרוק לאחורי העוף וירגיש'''. '''ודכוותה: כדי שיזרוק לאחורי בהמה ותרגיש''', כמו שמי שאומר שיזרוק בבהמה. אז לא סתם יזרוק אלא יזרוק והיא תרגיש את זה. תני '''צרור מקורזל כזית וכאגוז וכביצה, נוטלו ומקנח בו את רגליו'''. רבי ישמעאל ברבי יוסה אמר משום אביו: '''עד מלא היד''', כמה שיכול להחזיק ביד אחת. רב יהודה אמר: '''בן זונין היה יושב ושונה לפני רבי'''. תבע את השומרת שמותר להכניס לבית הכיסא אבנים בגודל של כזית כאגוז וכביצה. אמר רבי: '''כך אנו אומרים? צריך שיהא יושב ומשקל ביד'''. כלומר בבבלי כתוב שצריך להכניס משקל. אמר ליה: '''הכל מותר, חוץ מן העשוי בחפיסה'''. כלומר כל מה שנכנס ביד אחת יכול להכניס, אבל חוץ ממה שנעשה בכפיפה - שלא ייקח איזה ארגז מלא אבנים ויחזיק את זה ביד. אמר רבי אילא בשם רבי ינאי: '''שנו כמלוא רגל מדוכה קטנה של בשם'''. כלומר הגודל של האבנים שמותר להכניס זה כמו רגל של מדוכה של בשם. אמר רבי יוסה: '''לא אמרו אלא של בושם, הא של בשמים לא'''. כלומר המדוכה שכותשים בה בשמים מרובים - גדולה. אז כזה גודל לא התירו. אמר רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: '''צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקניח בו את רגליו'''. כלומר, למרות שבעצם יש פה עשבים, חכמים הקלו שיהיה מותר לקנח בזה. אבל '''והתולש ממנו בשבת חייב חטאת'''. כלומר, אם הוא מקנח והתעלשו - זה דבר שהוא לא מתכוון, זה יהיה פטור, ומשום כבוד האדם התירו את זה לכתחילה. אבל אם הוא תולש בזה במתכוון הוא יהיה חייב חטאת. תני רבי חייא: '''חרס כל שהוא אסור לקנח בו''', מפני הסכנה, כי החרס יכול לפצוע. אמר רבי יוסה ברבי בון: '''לא סוף דבר חרש, אלא אפילו אזני חביות, וכל דבר הנכנס לאור ויוצא'''. כלומר ברגע שגזרו - גזרו על הכל, אפילו אוזני חבית שהם חלקים גם אסור, וכל דבר שנכנס לאור ויוצא גם כן אסור, משום כשפים. רבי יוסי בן יוסי אמר: '''צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהם מ' סאה אסור לקנח בהן'''. כלומר שהם מגולים, אסור לקנח בהם. אמר רבי חנניא בשם רבי מנא: '''מים שליקלק בהן הכלב אסור לקנח בהן'''. ותני כן: '''אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שליקלק בהן כלב, ולא במים שאין בהן מ' סאה'''. '''וההן דמשזגיגו בובני''', כלומר מים שישטפו בהם את הבית, '''וההן דמשזג אמבטיתה רע לטבעות''', כלומר וכאלה שרצו בהם את האמבטיות - זה רע לטבעת. אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב הונא: '''ה' דברים נאמרו של קנה: אין שוחטין בה ואין מוהלין בה ואין מחצצין בה את השיניים ואין מחתכין בה את הבשר על גבי השלחן'''. כי הסיבה לזה הוא שהוא משאיר סיבים וזה סכנה - הסיבים יכולים בשחיטה לפסול את השחיטה, ובמילה זה סכנה, ובכל השאר זה גם כן סכנה. '''ואין מקנחין בה מפני שרוח רעה שורה עליה'''. כן, בקנים. הגמרא אומרת שכל דבר שהאש שולטת בו אז רוח רעה שולטת בו, ולכן לא מקנחים בה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נו עמוד ב''' {{שוליים|ח_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לד|כמה עצם/זכוכית/צרור צריך כדי לחייב על הוצאתם בשבת]]''' * '''מקור:''' "עצם כדי לעשות תרווד. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: כדי לעשות חף (שן של מפתח). זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר (כלי של אורג). צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. גמ : תנן: " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה בר עילאי ~ תנא קמא: כדי תרווד או כדי חף; ר' אליעזר בן יעקב ~ תנא קמא: כדי לזרוק בעוף או בבהמה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא (עצם-כדי תרווד, זכוכית-כדי לגרוד, צרור-כדי לזרוק בעוף), כדברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק יח הלכה יב, שהם שיעורי החיוב המקובלים להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#עח-א-ג|בבלי שבת עח א — המוציא נייר בשבת - שיעור החיוב הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-א|בבלי שבת פא א — שיעור הוצאת עצם בשבת הוא כדי לעשות ממנו תרווד (כף)]] {{שוליים|ח_לה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לה|מפתח שניטלו שיניו טמא, ונסתתמו נקביו טמא]]''' * '''מקור:''' "ניטלו חפיו טמא מפני נקבים, שאפשר שיעשו מנעול מתאים, נסתתמו נקבים טמא מפני חפים. מחלפה שיטתיה דרבי יהודה (בר עילאי): תמן היא עבד חף בלוט (שן המפתח), והכא הוא עבד חף סרגיד (מפתח שלם). תנן: זכוכית כדי לג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק יא, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שהמפתח טמא בשני המקרים - כשניטלו שיניו מפני שאפשר לעשות מנעול מתאים, וכשנסתתמו נקביו מפני החפים, כפי שהכריע הרמב"ם {{שוליים|ח_לו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לו|שיעור העברת צרור לתחומין וטלטולו לצרכי ניקוי הוא כדי שיזרקנו לאחורי בהמה ותרגיש בו]]''' * '''מקור:''' "כדי שיזרוק לאחורי בהמה ותרגיש. תני: צרור מקורזל (שראוי לקינוח בבית הכיסא) כזית וכאגוז וכביצה, נוטלו ומקנח בו את רגליו. רבי ישמעאל ברבי יוסה אמר משום אביו:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי כלשונה; הרמב"ם פסק שהצרור המקורזל ראוי לקינוח ואין בו איסור טלטול משום שהוא כלי, ושיעור זריקתו הוא כדי שתרגיש הבהמה בזריקתו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] {{שוליים|ח_לז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לז|שיעור טלטול אבנים בשבת נמדד לפי מה שממלא את היד, ולא לפי כזית וכאגוז וכביצה]]''' * '''מקור:''' "עד מלא היד. רב יהודה (נשיאה) אמר: ביתוס בן זונין היה יושב ושונה לפני רבי: כזית, כאגוז וכביצה. ואמר לו רבי: וכי כך אנו אומרים? שצריך שיהא יושב ומשקל בידו. אמר ליה (מה שיכול להחזיק) ביד, הכל מותר, חוץ מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שיב סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שהשיעור הוא כמלא היד, כדברי הרמב"ם והשו"ע, ולא כשיעורי ביתוס בן זונין (כזית כאגוז וכביצה) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק שלישי#לו-ב-ה|בבלי סוכה לו ב — מותר להכניס בשבת לבית הכסא שלוש אבנים מקורזלות לצורך ניקוי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-ד|בבלי שבת פא א — שיעור האבנים שמותר להכניס בהן לבית הכסא הוא כדי מלוא היד]] {{שוליים|ח_לט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_לט|התולש עשב בשבת מעציץ המונח על חרס – חייב חטאת, שיעור החרס לענין זה כל שהוא]]''' * '''מקור:''' "והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. תני רבי חייא (רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי): חרס כל שהוא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי שחרס לענין זה שיעורו כל שהוא, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק ח הלכה ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שביעי#פא-ב-א|בבלי בבא קמא פא ב — מי שנפנה לאחורי הגדר רשאי ליטול משם צרור לצורך ניקוי, ומותר לו לעשות כן אף בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-ב-ד|בבלי שבת פא ב — צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו, אך התולש עשבים ממנו בשבת חייב חטאת; ועציץ נקוב זרוע (פרפי]] {{שוליים|ח_מ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מ|אסור לקנח בחרס משום סכנה, וכן באזני חביות ובכל דבר הנכנס לאור ויוצא, ואף בצרור שקינח בו חברו ובמים מגולים ובמים שליקק בהם הכלב]]''' * '''מקור:''' "אסור לקנח בו, מפני הסכנה. אמררבי יוסה ברבי בון: לא סוף דבר חרש (שהוא חד), אלא אפילו אזני חביות (שהם חלקות), וכל דבר הנכנס לאור ויוצא. רבי יוסי בן יוסי אמר: צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהם מ סאה (שהי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן ג סעיף יא, שו"ע או"ח סימן שיב סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה ברבי בון ורבי יוסי בן יוסי ורבי חנניא בשם רבי מנא, שכל אלו אסורים משום חשש סכנה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להחמיר בכל הני חששות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-ו|בבלי שבת פא א — אסור למשמש בצרור בשבת להחליקו כדרך שממשמש בחול, ומותר רק כלאחר יד]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-א-ז|בבלי שבת פא א — שיעור עפר המוכן בבית הכסא לקינוח: אם יש מקום קבוע - מלוא היד, ואם לאו - כהכרע מדוכה קטנה ש]] {{שוליים|ח_מא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מא|אין לשחוט בעצי אשרה (עצי עבודה זרה) גם בדיעבד]]''' * '''מקור:''' "אין שוחטין בה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק א, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן ו סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין שוחטין בעצי האשרה, ואם שחט - שחיטתו פסולה, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן ו סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק רביעי#מא-ב-א|בבלי בבא קמא מא ב — שחיטה בסכין אינה נלמדת מהכתוב אלא הלכה היא, וכל כלי חד השוחט בו כשר בדיעבד ואף לכתחילה כשא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#טו-ב-ב|בבלי חולין טו ב — שחיטה בסכין מחובר לקרקע (כגון צור וקנה מחוברים) פסולה לכתחילה וכשרה רק בדיעבד]] {{שוליים|ח_מב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מב|אין למול בסכין של קוצים (סכין הבנויה מקוצים) אלא בכלי מתכת]]''' * '''מקור:''' "ואין מוהלין בה ואין מחצצין בה את השיניים ואין מחתכין בה את הבשר על גבי השלחן, מפני שמשיר סיבים, ואין מקנחין בה מפני שרוח רעה שורה עליה. מתני : חרס כדי ליתן בין פצים לחבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן רסד סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שאין מוהלין בסכין קוצים, ומשום כך פסקו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד רסד, ב) שאין מלין אלא בכלי מתכת ולא בקוצים או צור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#טז-ב-ד|בבלי חולין טז ב — אין שוחטים בקנה מסוג "סימונא דאגמא" אך מותר לשחוט בקרומית קנה רגילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק רביעי#מב-א-י|בבלי מנחות מב א — מילה שמל אותה עובד כוכבים (גוי) פסולה ואינה יוצא בה ידי חובת מצוות מילה]] {{שוליים|ח_מג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מג|שיעור הוצאת חרס בשבת הוא כדי לקבל בו רביעית לוג]]''' * '''מקור:''' "כדי לקבל רביעית. אמררבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר : לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אמר לו רבי יוסי (בן חלפתא): משם ראיה: לחשוף מים מגבא. 📖 באר משה — דף נו עמוד ב אומרת המשנה ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כשיעור רביעית לקבלה, כרבי יוסי בן חלפתא שהביא ראיה מ"לחשוף מים מגבא", וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת יח, יא) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-א-י|בבלי שבת פ א — המוציא חרסית בשבת חייב כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-א|בבלי שבת פ ב — המוציא סיד בשבת חייב בשיעור כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד א<span class="yerum-runnum">117</span></div><br><strong>גמ':</strong> רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר: מקדשין {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|מי חטאת בשברי כלי חרס}}. רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר: אין מקדשין בו. רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שאל על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]: למה אין מקדשין בו? מפני שאינו מקבל טומאה? הרי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה {{שוליים|ח_מד}}הרי אינן מקבלין טומאה {{שוליים|ח_מה}}ומקדשין בהן. אלא משום שאינו מקבל רביעית? ולא מודה רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] בכלי חרש קטן שלם כל שהוא שמקדשין בו, {{ירו"מ-הדגשה|אף שאין בו רביעית}}? הוי לית טעמא אלא משום שאין עליו תואר כלי, {{ירו"מ-הדגשה|והתורה אמרה "מים חיים אל כלי}}". וקשיא על דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: לפסול את {{ירו"מ-הוסר|הגוייה}}{{ירו"מ-הדגשה|המקווה}} אינו פוסל, {{ירו"מ-הדגשה|כשאין בו רביעית}}, ולקדש מקדשין בו? אלא רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|סבר}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, {{ירו"מ-הדגשה|שאף כלי קיבול כלשהו פוסל את המקווה. דתנן גבי "החוטט כלשהו בצינור}} {{ירו"מ-ביאור|מרזב}} {{ירו"מ-הדגשה|לקבל בו את הלכלוך", לרבנן דווקא בשל עץ נחשבים המים כשאובים}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: אף {{ירו"מ-הדגשה|ב}}של חרש כל שהוא {{ירו"מ-ביאור|אי אפשר להוכיח מכאן שרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}}}. {{ירו"מ-הדגשה|ד}}כלום אמר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה לא בשלם, {{ירו"מ-הוסר|דילמא}}{{ירו"מ-הדגשה|ואילו הכא}} בשבור אנן קיימין? תני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] מסייע לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|שמקדשים בשברי כלי חרס}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]], {{ירו"מ-הדגשה|שאין מקדשים}} {{ירו"מ-ביאור|ולא נאמר מה הברייתות}}. <strong>הדרן עלך פרק המוציא יין</strong> ==פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק תשיעי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_א|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_א"> <strong>מתני':</strong> {{ירו"מ-הוסר|משנה אר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} מנין {{ירו"מ-הוסר|לעכום}}{{ירו"מ-הדגשה|לעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה}} שהיא מטמא במשא כנדה שנאמר {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא במשא.<br><strong>גמ':</strong> כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} וכתיב תועבה בשרצים. כתיב תועבה בנידה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא יח כט|ויקרא אחרי מות יח כט]]) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגו'. {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} תועבה בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. {{ירו"מ-הדגשה|וכתיב}} תועבה בשרצים {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים יד ג|דברים ראה יד ג]]) לא תאכל כל תועבה. אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה {{ירו"מ-הדגשה|עבודה זרה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לתועבה שבנדה הוקשה מה הנדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא במשא. אי מה הנדה מטמא באבן מסמא אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא על גבי האבן מסמא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}}: ואית דאמרין בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: מודה [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לחכמים שאין עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא על גבי אבן {{ירו"מ-הדגשה|מסמא דלפיכך הוקש אף לשרץ למעט שאינו מטמא באבן}} מסמא. ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה מה השרץ מטמא בהיסט {{ירו"מ-ביאור|הכוונה למגע,}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בהיסט {{ירו"מ-ביאור|הכוונה למגע.}} אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בכעדשה. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} ורבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} {{הפ|תהילים|קו|כח}} ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה המת מטמא בכזית אף {{שוליים|ט_א}} עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מטמא בכזית. אי מה המת {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|די}} שיכניס ראש אצבעו {{ירו"מ-הדגשה|לאהל המת בכדי שיטמא}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|ומזלות די}} שיכניס ראש אצבעו. {{ירו"מ-הדגשה|למד}} נתיצה נתיצה מבית המנוגע {{ירו"מ-הדגשה|כתיב הכא את מזבחותם תתוצון וכתיב התם ונתץ את הבית}} מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו {{שוליים|ט_ב}} אף עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} עד שיכניס ראשו ורובו. אמר רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]]: זאת אומרת<br><br> <span id="דף_נז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''ירושלמי שבת דף נ"ז''' אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף נ"ז. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק חתל חזאי. אומרת המשנה: חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. כלומר גודל של חרס שמי שמוצא אותו יהיה חייב, זה גודל של חרס שנותנים בין אבן לאבן בבניין כדי ליישר אותו, זה נקרא בין פצים לחברו. ורבי מאיר אומר כדי לחטוט בו טהור, כן, כלומר שאפשר לאסוף ממנו גחלים מבלי להיכוות. רבי יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית. אמרה רבי מאיר אף על פי שנראה הדבר, זכר הדבר שנאמר '''לא יימצא במכתתו חרס לחטוט אש מיקוד'''. אז רואים מכאן שחרס בעצם שמשמש לחטוט את האש זה החרס הכי קטן, כן, אפילו זה לא יימצא. כלומר, זה כאילו אפילו חרס הכי קטן שהוא בר שימוש שחשוב. אמר לו רבי שמעון בן גמליאל יאסוף מים מגוי, כן, יש לך פסוק יאסוף מים מגוי, אז בעצם רואים מכאן שגם יש ראיה שחרס כדי לקבל בו רביעית כמו שרבי יוסי אומר. אומרת הגמרא רבי יוחנן אמר מקדשין מי חטאת בשברי כלי חרס. רבי שמעון בן לקיש אמר אין מקדשין בו. רבי אלעזר שאל על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש: '''למה אין מקדשין בו? מפני שאינו מקבל טומאה?''' חביבי, כלי חרס שנשבר לא מקבל טומאה. אם זו הסיבה, אז זה ככה גם כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה - '''הרי אינן מקבלין טומאה ומקדשין בהן'''. '''אלא משום שאינו מקבל רביעית'''. אמרה תלמידה '''ולא מודה רבי שמעון בן לקיש בכלי חרש קטן שלם כל שהוא שמקדשין בו'''? כלומר אפילו אם אין בו רביעית. אומרת הגמרא '''הוי לית טעמא אלא משום שאין עליו תואר כלי''', כן, והתורה אמרה מים חיים אל כלי, כלומר חייב שזה יהיה כלי. אם אין לו תואר כלי אז לא מקדשין בו. ככה סובר רבי שמעון בן לקיש, ככה הגיעה המסקנה, ככה הגמרא הגיעה למסקנה. ואז '''קשיא על דרבי יוחנן: לפסול את''' המקווה '''אינו פוסל''', כן, כלומר אם אין בו רביעית הוא לא פוסל את המקווה - '''ולקדש מקדשין בו'''? מה אתה אומר? כנראה '''רבי יוחנן כרבי יוסי''', שאף כלי קיבול כלשהו, כלומר גם כלי קיבול שאין בו רביעית פוסל את המקווה. כן, איפה ראינו את המחלוקת הזאת? דתנן לגבי החוטט כל שהוא בצינור. צינור זה מעין מרזב כזה. אז המשנה אומרת שאם אדם עשה איזה שקע בתוך המרזב כדי שהמים, כדי שהלכלוך יישאר שם, אז השקע הזה הוא כלי קיבול. זה המים כאילו עברו דרך כלי קיבול ונחשבים מים שאובים, לכן הם פוסלים את המקווה. אבל הבעלמא אומרים זה דווקא בשל עץ זה נחשב כשאובים כיוון שעץ, כלי עץ הוא לא חשוב. אז גם חפירה כלשהי, גם כלי עץ שיש לו בית קיבול כלשהו נחשב כלי אפילו זה לא, אפילו שזה לא יפה, כי בדרך כלל כלי עץ הם לא מוגדרים. אבל אם זה כלי אחר, כלי חרס או מתכת או משהו כזה, אז שמה זה כבר צריך שיהיה יותר גדול, צריך שיהיה לפחות רביעית. רבי יוסי אומר '''אף של חרש כל שהוא''', כן, כמו שהוא סובר שאפילו כלי חרס לא חייב שיהיה ממש כלי קיבול גדול כדי שיחשב כלי קיבול, אלא אפילו כלשהו גם נחשב כלי קיבול אם הוא עושה את זה בתוך, כמו שאמרנו, בתוך המרזב, אז זה חשוב שהמים שעוברים דרכו הם שאובים. אומרת הגמרא '''אי אפשר להוכיח מכאן שרבי יוחנן כרבי יוסי'''. כלומר, אי אפשר לסבור שרבי יוסי הוא התנא שרבי יוחנן יסמוך עליו, כיוון שהרי רבי יוסי דיבר בשלם. כלומר שלם - את המרזב שהוא כלי שלם שבתוכו עשו שקע, זה חלק מהמרזב. אבל רבי יוחנן, אילו הכא בשבור אנן קיימין, אם אנחנו מדברים בכלל בשבר כלי, אז אולי בזה גם רבי יוסי יסבור שזה לא נחשב כלי ולא פוסל את המקווה. '''תני רבי חייה מסייע לרבי יוחנן'''. כלומר יש ברייתא שמסייעת לרבי יוחנן, שמקדשים גם בשברי כלי חרס. איפה ראינו את זה? '''תני רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי שמעון בן לקיש''', וברייתא של רבי שמעון בר יוחאי מסייעת לרבי שמעון בן לקיש שלא מקדשים. עכשיו איפה ראינו את זה? אנחנו לא יודעים, כלומר לא מן הגמרא בשום מקום, אין זכר למקורות האלה, אבל הגמרא אומרת שיש. יש ברייתא שמסייעת לרבי יוחנן ויש ברייתא שמסייעת לרבי שמעון בן לקיש. אז על איך פירק המציאה נמצא שם - הוא פרק את ההלכה. אומרת המשנה: אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דבה. צא תאמר לו מה נידה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמא במשא. כלומר גם עבודה זרה מטמאה במשא. בית אמר '''כתיב תועבה בנידה וכתיב תועבה בעבודת כוכבים וכתיב תועבה בשרצים'''. כתיב תועבה בנידה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. כתיב תועבה בעבודת כוכבים דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך, וכתיב תועבה בשרצים דכתיב לא תאכל כל תועבה. '''אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה'''. כלומר, אנחנו לא יודעים עבודה זרה למה הוקשה - האם לשרצים או לנידה? אז '''רבי עקיבא אומר לתועבה שבנדה הוקשה'''. כן, '''מה הנדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים מטמא במשא'''. '''אי מה הנדה מטמא באבן מסמא''' - אנחנו יודעים שנידה, זבה, הם מטמאים גם באבן מסמא. אבן מסמא פירושו שגם אם לא באמת מכבידים - אנחנו יודעים שהנידה אם היא יושבת אפילו על עשר מצעים, כולם נטמאים. אבל יותר מזה, גם אם בעצם היא לא מכבידה בכלל. כלומר, אם ישימו על עמודים איזו אבן, והמצעים האלה רק נוגעים באבן, והנידה יושבת על האבן מעל כל המצעים האלה, אז גם המצעים כולם נטמאים. ואז זה גם באבן מסמא, למרות שבעצם לא מכבידים, לא מזיזים כלום. אז '''אף עבודת כוכבים מטמא על גבי האבן מסמא'''? כלומר, זה נשאל בשאלה. אמר רבי זריקן בשם רב יהודה, ואית דאמרין בשם רב חסדא, '''מודה רבי עקיבא לחכמים שאין עבודת כוכבים מטמא על גבי אבן מסמא'''. למה? כי לכן התורה גם הקשה גם לשרץ, למעט - כלומר, ההקש לשרץ זה כדי למעט שלא מטמא בעין מסמא. כלומר, יש פה שני הקשים. את עיקר הדין לומדים מההקש לנידה, אבל יש גם הקש לשרץ כדי להגיד לנו שדין מסוים לא קיים - הדין הזה זה שעבודה זרה לא מטמאה בעין מסמא. '''ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה'''. כלומר, עבודה זרה הוקשה לתועבה שבשרצים. '''מה השרץ מטמא בהיסט''' - הכוונה מגע, כמה פעמים הוא מופיע כהיסט אבל הכוונה מגע. כלומר, מה שרץ מטמא במגע אף עבודה זרה מטמא במגע. '''אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודת כוכבים מטמא בכעדשה'''? כלומר, האם נוכל ללמוד מכאן שעבודה זרה מטמא גם כן בכעדשה? אמרה הגמרא רבי זעירא ורבי יצחק בר נחמן אמרו בשם רבי אלעזר, ורבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן, דכתיב '''ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים'''. כלומר, התורה גם בענין הזה מוקש - עבודה זרה מוקשת למת. '''מה המת מטמא בכזית אף עבודת כוכבים מטמא בכזית'''. כן, זה לא בכעדשה כמו שרץ. בזה זה מוקש גם למת. ההקש למת בא כדי להגיד לנו שהשיעור של הטומאה זה כזית. עכשיו, '''אי מה המת שיכניס ראש אצבעו אף עבודת כוכבים שיכניס ראש אצבעו'''? כלומר, אם המת די שיכניס ראש אצבעו לאוהל המת בכדי שהוא ייטמא, אז גם בעבודה זרה די שיכניס רק את ראש אצבעו. אבל תאמר לא, '''נתיצה נתיצה מבית המנוגע''', יש עוד הקש - עבודה זרה מוקשת גם כן לבית עם נגע צרעת, שבשניהם כתוב נתיצה. כתיב "בזבחם תטמאון" בעבודה זרה, וכתיב "הטמאת את הבית" בנגע. אז '''מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו''', כלומר עד שיכנס ראשו ורובו לתוך הבית, רק אז זה נטמא - '''אף עבודת כוכבים עד שיכניס ראשו ורובו'''. כלומר, יש לנו כמה הקשים וכל אחד בעצם בא למעט משהו. אמר רבי חנניה: '''זאת אומרת שאין טומאת עבודת כוכבים מחוורת''', שהתורה - זה רק גזירת חכמים. שאם אתה אומר שזה דאורייתא, אז זה '''מקישה לקלים ומקישה לחמורים'''. הרי בדרך כלל אם זה דאורייתא, אז בכל הקש הייתי דורש את זה דווקא לחומרה. אנחנו רואים שחכמים מקישים לכולי, כנראה זה רק דרבנן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נז עמוד א''' {{שוליים|ח_מד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מד|כלים העשויים מאבן, מגללים (גללי בהמה) ומאדמה אינם מקבלים טומאה]]''' * '''מקור:''' "הרי אינן מקבלין טומאה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק א, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק כן, כלים אלו אינם בכלל "כלי" הראוי לקבל טומאה משום שלא נעשו כדרך שאר כלים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק שישי#סט-ב-א|בבלי מנחות סט ב — כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה כלל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#נח-א-ז|בבלי שבת נח א — כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה, לא מן התורה ולא מדברי סופרים]] {{שוליים|ח_מה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמיני#דין-ח_מה|כלי חרס קטן שאין בו רביעית כשר לקידוש מי חטאת ואינו נפסל כמקוה]]''' * '''מקור:''' "ומקדשין בהן. אלא משום שאינו מקבל רביעית? ולא מודה רבי שמעון בן לקיש בכלי חרש קטן שלם כל שהוא שמקדשין בו, אף שאין בו רביעית? הוי לית טעמא אלא משום שאין עליו תואר כלי, והתורה אמרה "מים חיים אל כלי". וקש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק ו, הלכה ג הדרן עלך המוציא יין ח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ריש לקיש ~ רבי יוחנן בר נפחא: האם הפסול משום חסרון שיעור רביעית או משום חסרון תואר כלי * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בר נפחא כדעת רבי יוסי בן חלפתא, שהטעם הוא תואר כלי ולא שיעור רביעית, וכך פסק הרמב"ם {{שוליים|ט_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_א|עבודה זרה מטמאה באוהל בכזית, ודין הכנסת ראש ורוב לאוהל נלמד מבית המנוגע בגזירה שווה "נתיצה נתיצה"]]''' * '''מקור:''' "עבודת כוכבים ומזלות מטמא בכזית. אי מה המת די שיכניס ראש אצבעו לאהל המת בכדי שיטמא אף עבודת כוכבים ומזלות די שיכניס ראש אצבעו. למד נתיצה נתיצה מבית המנוגע כתיב הכא את מזבחותם תתוצון וכתיב התם ונתץ את ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלימוד הירושלמי שהעבודה זרה מטמאה בכזית בכניסת ראשו ורובו לאוהל, בגזירה שווה מבית המנוגע, כפי שהביא הרמב"ם להלכה {{שוליים|ט_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ב|האוהל המאהיל על עבודת כוכבים ומזלות מטמא רק כשמכניס ראשו ורובו לתוכו]]''' * '''מקור:''' "אף עבודת כוכבים ומזלות עד שיכניס ראשו ורובו. אמר רבי חנניה: זאת אומרת 📖 באר משה — דף נז עמוד א ירושלמי שבת דף נ"ז אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף נ"ז. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק חתל חזאי. או" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק ו הלכה ו </div> fr950dxmxnqlzikhjbj2gnkq60c82ie 106 1754927 3078723 3078506 2026-08-23T19:43:35Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078723 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק תשיעי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נז עמוד ב<span class="yerum-runnum">118</span></div>{{שוליים|ט_ג}} שאין טומאת עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} מחוורת {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא מהתורה אלא}} {{ירו"מ-הדגשה|גזרת חכמים היא דאי לא}} כן {{ירו"מ-הדגשה|האך אתה}} מקישה לקלים {{ירו"מ-הוסר|ואינו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואינך}} מקישה לחמורים. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מחוורת היא ולמה הוא מקישה למת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לשרץ ללמד מהם לקלים שבה. הדא דאת אמר בעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שבורה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא מדרבנן}} אבל בשלימה אפילו כל שהוא דאמר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ורבי חמא בר גוריון[[ביאור:עץ מסורת#רבי חמא בר גוריון|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: הבעל ראש גוייה {{ירו"מ-ביאור|המילה}} היה {{ירו"מ-הוסר|ונאפון}}{{ירו"מ-הדגשה|וכאפון}} היה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|שופטים|ח|לג}} וישימו להם בעל ברית לאלהים. ומה טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-ביאור|שהעדיף להקיש עבודה זרה לנידה?}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) תעב תתעבנו {{ירו"מ-הדגשה|דאף שגם בשרץ כתוב תועבה כאן כפל הלשון להדגיש התעוב}} כנידה. מה טעמון דרבנן {{ירו"מ-ביאור|שהעדיפו להקיש עבודה זרה לשרץ?}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים ז כו|דברים עקב ז כו]]) שקץ תשקצנו {{ירו"מ-הוסר|כשרצים}}{{ירו"מ-הדגשה|כמו שנאמר בשרצים}}. מה מקיימין רבנן טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} תעב תתעבנו צאיהו {{ירו"מ-הדגשה|כמו צואה}} נבליהו {{ירו"מ-הדגשה|גרום לו ניבול}}. מה מקיים [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} טעמון דרבנן שקץ תשקצנו שקציהו נבליהו. מניין לרבנן נבליהו {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אף בפה}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} צא תאמר לו צואה תאמר לו. צאיהו נבליהו {{ירו"מ-הדגשה|כיצד}} את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב. עין כוס עין קוץ. גדיא {{ירו"מ-ביאור|מזל,}} גלייא {{ירו"מ-ביאור|גלות וחורבן.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מאי דכתיב}}{{ירו"מ-הוסר| יהושוע ז}} {{הפ|יהושע|ז|ב}} העי אשר עם בית און מקדם לבית אל. מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און. תני בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} לא רצה להיקרות {{ירו"מ-הוסר|עמדה}}{{ירו"מ-הדגשה|עמירה}} {{ירו"מ-ביאור|מקום של כבוד}} קורין אותה עמידה {{ירו"מ-ביאור|בית הכסא.}} דאמר רבי אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] תמן צווחין לפעלה טבא {{ירו"מ-ביאור|עשית גדולים,}} עמדה. וצווחין לרחוץ של מימי רגלים עמידה. מה מקיים [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} צא תאמר לו. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] ורב הונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב יוסף|°]]: מיכן {{ירו"מ-הדגשה|שעבודה זרה מטמא באהל רק משיכנס ראשו ורובו}} שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. אית מתניתא אמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כנידה. ואית מתניתא אמרה עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה {{שוליים|ט_ד}} ומשמשיה כשרץ. מאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כנידה ניחא. ומאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמו אין כתיב נידה אלא במשמשין {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} {{הפ|ישעיהו|ל|כב}} וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך {{ירו"מ-הדגשה|תזרם כמו דוה}}. תיפתר בחקוקים על גופה {{ירו"מ-הדגשה|והא כתיב אפד}}. רבי יעקב דכפר חנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב דכפר חנן|°]] אמר תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו כענין שנאמר {{הפ|שופטים|ח|כז}} ויעש אותו גדעון לאפוד. מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} {{ירו"מ-הוסר|כנידה}}{{ירו"מ-הדגשה|כנדה}} ומשמשיה כנדה {{ירו"מ-הוסר|ותנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|דתנינן}} {{שוליים|ט_ה}} אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כנידה והרי כל אלו משמשים הם}}<br><br> <span id="דף_נח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> רבי מנא אמר '''מחוורת היא''' - במת זה כן מחוורת, זה מהתורה. אז '''למה הוא מקישה'''? למה מקישה למת ולשרץ '''ללמד מהם לקלים שבה''' ולא לחומרים? אמרה הגמרא, '''הדא דאת אמר בעבודת כוכבים שבורה''' שהיא דרבנן. כלומר, באמת כל מה שאנחנו רואים עד עכשיו שהראינו שמקישים לכולה זה רק בעבודת כוכבים שבורה, כן שזה באמת דרבנן, '''אבל בשלימה אפילו כל שהוא''' - באמת שלמה מטמא אפילו כל שהוא. ולכאורה אז לפי זה זה גם מטמא בעין מסמא לכאורה, כי אנחנו רואים שעבודה זרה שלמה זה דאורייתא ואז צריך לדון את הכל בחומרה. בכל אופן, שלמה - עבודה זרה שלמה אפילו בכל שהוא. למה? מה הראיה? '''דאמר רב הונא ורבי חמא בר גוריון בשם רב: הבעל ראש גוייה היה''', כלומר עבודה זרה שנקראת בעל, הראש שלה זה בעצם הברית מילה, מה שחותכים במילה. וכאפון היה - הגודל שלה כמו גודל של אפון. דכתיב, '''"וישימו להם בעל ברית לאלהים"'''. מה תלמודא דרבי עקיבא, למה הוא העדיף להקיש עבודה זרה לנידה? דכתיב, '''תעב תתעבנו''' - כלומר, למרות שגם בשרץ כתוב תועבה, אבל בעבודה זרה יש תעב תתעבנו, להדגיש טיעון יותר חמור, כמו נידה. '''מה טעמון דרבנן''' - למה הם העדיפו להקיש לשרץ? '''שקץ תשקצנו''' - כן, כמו שנאמר, כמו שרצים. עכשיו '''מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא''' - איך הם הסבירו מה זה הפסוק תעב תתעבנו, מה זה בא להגיד? '''צאיהו נבליהו''' - צאה הוא כמו צואה, כלומר תגרום לו ניבול, זה הכוונה. '''מה מקיים רבי עקיבא טעמון דרבנן שקץ תשקצנו''' - איך להסביר את מה שאמרו שקץ תשקצנו? '''שקציהו נבליהו''' - הם אומרים אותו דבר, שגם רבי עקיבא דורש מה שהחכמים למדו מ"תעב תתעבנו" הוא למד את זה מ"שקץ תשקצנו". צריך ממש לנבל אותו ולדחות אותו. '''מניין לרבנן נבליהו''' בפה. כלומר, שגם במילים, גם בפה צריך לנבל אותו. שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי אלעזר דכתיב, '''צא תאמר לו - צואה תאמר לו'''. '''צאיהו נבליהו''' - כיצד? '''את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב'''. אם קוראים לו איקוס, תקרא לו איקוס. '''עין כוס עין קוץ'''. '''גדיא גלייא''' - שזה מזל, תקרא לו גליה, שזה מראה על גלות וחורבן. רבי תנחומא בשם רב הונא: מאי דכתיב '''העי אשר עם בית און מקדם לבית אל'''. מה פירוש הפסוק הזה? '''מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און'''. כלומר קודם קראו לו בית אל, עכשיו קוראים אותו בית און, כלומר זה מקום עבודה זרה, לכן קוראים לו בית און. תני בשם רבי אלעזר '''לא רצה להיקרות''' אמירה, כלומר במקום של כבוד, כאילו אמירה, אז '''קורין אותה עמידה'''. עמידה זה בית הכיסא. דאמר רבי אבא בר כהנא תמן, כלומר בבבל, '''צווחין לפעלה טבא עמדה'''. מי שעושה צרכים גדולים היו קוראים לו עמדה. '''וצווחין לרחוץ של מימי רגלים עמידה'''. בכל אופן מה מקיים רבי עקיבא? '''צא תאמר לו'''. רבי יוסי ברבי בון ורב הונה בשם רב יוסף: '''מיכן שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו'''. כן, אז לכן צא תאמר לו, מכאן למד שעד שיכניס ראשו ורובו. כלומר רבי עקיבא לא היה צריך את ההשוואה לבית המנוגע, אלא הוא למד את זה מ"צא תאמר לו". אמרה הגמרא, '''אית מתניתא אמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כנידה''' '''ואית מתניתא אמרה עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כשרץ'''. כלומר יש ברייתא אחת שאומרת שגם העבודה הזרה וגם המשמשים שלה, שניהם מטמאים כמו נידה, ויש ברייתא אחרת - העבודה הזרה כמו נידה, המשמשים כמו שרץ. ואומרת הגמרא '''מאן דאמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כנידה ניחא''' - זה הגיוני. '''ומאן דאמר עבודת כוכבים כנדה ומשמשיה כשרץ''' - קשה. '''כל עצמו אין כתיב נידה אלא במשמשין''' - הרי כתוב '''וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך'''. הרי ציפוי זה משמש עבודה זרה, גם אפוד זה בגד שמכסים בו את העבודה זרה, אבל זה כתוב "תזרם כמו דוה". כלומר העניין של ההשוואה לנידה נאמר דווקא על המשמשים, כן, זה יכול להיות שדווקא עבודה זרה עצמה היא כנידה ומשמשיה רק כמו שרץ. ואומרת הגמרא '''תיפתר בחקוקים על גופה''' - מה שכתוב "ציפוי פסילי כספך" לא הכוונה למשמשים אלא עבודה זרה עצמה, ציפוי שהוא חרוט על העבודה זרה עצמה, כלומר זה חלק ממנה. ואומרת הגמרא וכתב אפוד, הרי אפוד זה בגד שלובשים על עבודה זרה. אבל '''רבי יעקב דכפר חנן אמר תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו''' - הוא לוקח את הבגד עצמו, הופך אותו לעבודה זרה, '''כענין שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד'''. כן, הגדעון לקח את הנזמים וכל מה שלבשו המדינים והתיך את זה ועשה מזה אפוד כדי להראות את הניצחון הגדול, ואחרי זה הם עבדו עבודה זרה. ואומרת הגמרא '''מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים ומשמשיה כנדה'''. כלומר המשנה כמו הברייתא שאומרת שגם העבודה הזרה וגם המשמשים כמו נידה. '''אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ''' - '''רבי עקיבא'''... אלה תנינן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נז עמוד ב''' {{שוליים|ט_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ג|טומאת עבודה זרה שבורה מדוע היא ומה שיעורה]]''' * '''מקור:''' "שאין טומאת עבודת כוכבים ומזלות מחוורת שהיא מהתורה אלא גזרת חכמים היא דאי לא כן האך אתה מקישה לקלים ואינך מקישה לחמורים. רבי מנא (בן יונה) אמר מחוורת היא ולמה הוא מקישה למת ולשרץ ללמד מהם לקלים שבה. הד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכם קמא ~ רבי מנא: קמא-הטומאה מדרבנן בלבד ומכאן שמקישים לקלים; רבי מנא-מחוורת מהתורה ומקישים ללמד קלים מחמורים * '''הכרעה:''' נפסק כחכם קמא שעבודה זרה שבורה טמאה מדרבנן, ובשלימה טמאה מהתורה אף בכל שהוא, כדברי רב הונא ורבי חמא בר גוריון בשם רב; וכך פסק הרמב"ם. {{שוליים|ט_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ד|עבודה זרה ומשמשיה מטמאין כשרץ ולא כנדה]]''' * '''מקור:''' "ומשמשיה כשרץ. מאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כנידה ניחא. ומאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמו אין כתיב נידה אלא במשמשין דכתיב וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה ה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' מ"ד עבודת כוכבים ומזלות ומשמשיה כנדה ~ מ"ד עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כשרץ * '''הכרעה:''' נפסק כמ"ד השני, שהוא עצמו ומשמשיו כשרץ, שכן מקור הטומאה בכתוב "תזרם כמו דוה" נאמר במשמשין ולא בה עצמה, וכך פסק הרמב"ם {{שוליים|ט_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ה|עבודה זרה שבורה מטמאה מדרבנן ולא מדין תורה]]''' * '''מקור:''' "אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ. רבי עקיבא (בן יוסף) אומר כנידה והרי כל אלו משמשים הם 📖 באר משה — דף נז עמוד ב רבי מנא אמר מחוורת היא - במת זה כן מחוורת, זה מהתורה. אז למה הוא מקישה ? למה מקישה למת ולשר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ו, הלכה ה * '''מצב:''' דרבנן * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ ר' עקיבא: תנא קמא ממעט מטומאת מדרס ומטמא כשרץ מגזירת חכמים, ר' עקיבא מטמא כנידה מדין תורה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שטומאת עבודה זרה שבורה היא מדרבנן ולא מדין תורה, כדברי ר' מנא בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד א<span class="yerum-runnum">119</span></div>תיפתר שהשתחוה לבית {{ירו"מ-הדגשה|או לאבנים והעצים}} ואחר כך בנאו {{ירו"מ-הדגשה|שאף}}{{ירו"מ-הוסר| והא תנינן ג בתים הן תיפתר}} שה{{ירו"מ-הדגשה|מ}}שתחוה {{ירו"מ-הוסר|לבית}}{{ירו"מ-הדגשה|להר לא אסרו בתלוש}} ואחר כך {{ירו"מ-הוסר|חידשו}}{{ירו"מ-הדגשה|חיברו}} {{ירו"מ-הוסר|דמא}}{{ירו"מ-הדגשה|נאסר דאמרו}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב הונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{שוליים|ט_ו}} המשתחוה לבית אסרו. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ט_ז}} המקדיש את הבית {{ירו"מ-הדגשה|אין}} מועלין בו {{ירו"מ-ביאור|דגמרינן מתרומה שאינה במחובר.}} אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: הויי בה רבנן {{ירו"מ-הדגשה|ואמרי ד}}פליגא {{ירו"מ-הדגשה|ביה}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]. מאן דאמר אסרו {{ירו"מ-ביאור|שנחשב כתלוש,}} מועלין בו. מאן דאמר לא אסרו {{ירו"מ-ביאור|שנחשב כמחובר,}} אין מועלין בו. התיב רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתא פליגא על רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דתניא}} {{שוליים|ט_ח}} השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו {{ירו"מ-ביאור|דנחשב ככלי.}} הא אם חיברה ואחר כך חקקה {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|ממלאים ממנה}} וההן בית לאו כמי {{ירו"מ-הוסר|שחקקו}}{{ירו"מ-הדגשה|שחברו}} {{ירו"מ-הוסר|ואחכ}}{{ירו"מ-הדגשה|ואחר}} {{ירו"מ-הוסר|חיברו}}{{ירו"מ-הדגשה|כך חקקו}} {{ירו"מ-הוסר|הוה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. מה עבד לה רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|כמאן דאמר ד}}סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן {{ירו"מ-הדגשה|והוי כחקקו ואחר כך חברו תנן: שלש ה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור קא סלקא דעתין שנאסר על ידי שהשתחוה לבית}} ולית הדא פליגא על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} דרבי יוחנן {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר {{שוליים|ט_ט}} עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} שנשתברה אסורה. לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. והא תנינן שלש אבנים הן {{ירו"מ-הדגשה|אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה וכו}}'.<br><br> <span id="דף_נח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים במסכת שבת דף נח. במשנה למדנו: אבניו ועץ ואפרו מטמא כשרץ, רבי עקיבא אומר מטמא כנידה. לכאורה הרי כל אלה משמשים - אבנים, עצים, הכל זה משמש עבודה זרה. אז לכאורה קשה למי שאומר שמשמש עבודה זרה זה כמו שרץ, ופה כתוב רבי עקיבא אומר שזה כמו נידה. '''תיפתר שהשתחוה לבית ואחר כך בנאו'''. כן, אז למרות שמי שמשתחווה - אנחנו יודעים שמי שמשתחווה להר לא אוסר אותו. גם מה שמחובר להר לא אוסר אותו. כתוב "ואת אלוהם על ההרים ולא ההרים אלוהם". אבל זה תלוש ואחר כך חיבר אותו, זה נאסר. '''רבי זעירא ורב הונה בשם רב המשתחוה לבית אסרו'''. '''רבי זעירא ורבי אבהו בשם רבי יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו'''. יש פה שתי הלכות - מי שמשתחווה לבית בתור עבודה זרה, לפי רבי זעירא ורב הונה בשם רב זה אוסר אותו, כלומר הבית נאסר למרות שלכאורה הוא מחובר. והלכה נוספת, רבי זעירא ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן שאדם שמקדיש את הבית אין מועלים בו, כי "מועלין בו" במשמע שחלה עליו קדושה. '''אמר רבי זעירא: הויי בה רבנן פליגא רבי יוחנן ורב'''. מחלוקת בעצם בין רבי יוחנן לרב - למרות שכל אחד דיבר על משהו אחר, רב דיבר על מי שמשתחווה לבית, עניין של עבודה זרה, ורבי יוחנן דיבר על עניין של מקדיש את הבית. רב אמר שמשתחווה לבית אוסר אותו, רבי יוחנן אמר שהמקדיש בית לא מועלים בו. אז חכמים דנו בזה והגיעו למסקנה שרבי יוחנן ורב חולקים. '''מאן דאמר אסרו מועלין בו'''. כלומר רב שאומר שאם הוא השתחווה לבית הוא אוסר אותו, סימן שהוא מתייחס לבית כמו תלוש, אז גם מועלים בו כמו כל דבר שמקדיש - אם הוא מקדיש אותו מועלים בו, כי מי שמקדיש תלוש מועלים בו. אמרנו שבעצם למדו שמי שמקדיש דבר מחובר, הוא לא תופס הקדישה - למדו מתרומה, כמו שאמרנו לא חלה במחובר, אז גם הקדש לא חלה במחובר. אבל מי שאומר שאם הוא השתחווה לבית הוא אוסר אותו, סימן שהבית נחשב תלוש כיוון שבתחילה הוא היה תלוש - זה תלוש וחיברו. אז הוא גם יסבור שגם חלה על הבית קדושה ומועלים בו. זה בעצם שיטת רב. '''מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו'''. כלומר רבי יוחנן שאמר לא מועלים בבית, כלומר לא חלה הקדושה, אז הוא גם יסבור שלא אסרו - אם השתחווה לבית לא נאסר. הגמרא אומרת שזה פה הפוך - שזה בעצם דעת רבי יוחנן. '''התיב רבי חגי קומי רבי יוסה'''. יש לנו משנה שיכולה להקשות על רב. '''השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו'''. כלומר הכוונה לעניין של מים למי חטאת - צריך מי מעיין. אם המים מהמעיין הגיעו לשוקת אז זה נחשב כמי חטאת, אבל המשנה אומרת שהשוקת שבסלע אין ממלאים בה, מפני שקודם כל הוא חקק את זה - לקח את זה בתור כלי ולאחר מכן חיבר את זה לאדמה. אז בגלל זה זה נחשב כלי ולכן המים פסולים ואי אפשר לקחת מהם מים למי חטאת. '''הא אם חיברה ואחר כך חקקה''', ממלאים בה. עכשיו '''ההן בית לאו כמי''' שחיברו ואחר כך חקקו? הרי הבית אין לו צורה לפני גמר הבניין - הוא שם כל אבן בלי צורה מוגדרת. אז בעצם זה כמו חיברו ואחר כך חקקו. אז למה לכאורה אני אומר שלפי רב אם הוא השתחווה לבית הבית נאסר? '''מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן'''. אומר: הגמר מלאכה זה לא הבית, אלא הגמר מלאכה זה כל אבן ואבן. '''ולית הדא פליגא על רבי יוחנן דרבי יוחנן אמר עבודת כוכבים שנשתברה אסורה'''. למדנו משנה: '''שלש אבנים הן''' - בית שבנה מתחילה לעבודת כוכבים, הרי זה אסור וכו'. הגמרא חשבה שמה שהוא נאסר זה על ידי שהשתחווה לבית, כלומר בנה אותו לבית והשתחווה לו, וזה קשה לרבי יוחנן, שאמר שמשתחווה לבית לא אוסר אותו. '''תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה'''. שאם אמרנו שהבית נאסר, מדובר שהשתחווה לכל אבן ואבן לפני הבנייה. '''והא תנינן שלש אבנים הן'''. כלומר: '''אבניו ועץ ועפרו מטמא כשרץ, רבי עקיבא אומר''' כנידה. שואלת הגמרא, זה חולק על '''רבי עקיבא רבי שמעון בן לקיש דרבי שמעון בן לקיש'''. הרי רבי שמעון בן לקיש אמר שעבודה זרה שנשברה אפילו מעליה היא מותרת, ופה אתה אומר שהאבנים והאפר הכל נאסר. '''ואפילו על רבי יוחנן לית פליגא'''. הרי רבי יוחנן סובר שעבודה זרה שהשתברה אסורה, וכי לית תנא פליגיא - גם רבי יוחנן יחלוק. למה? '''לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר'''. כן, למדנו שגם רבי יוחנן מודה שאם הוא לא מתכוון להחזיר את זה לבנות חזרה את העבודה זרה, אז לפי כולם השברים החלקים מותרים. '''לא כן סברנן מימר אם רבי יוחנן להחזירן לכליין דברי הכל אסור. ואמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואילו במקומן הן'''. כלומר, כיוון שמדובר שהם במקום שלהם, אז כיוון שבמקום שלהם זה כאילו שהוא מתכוון לבנות אותם, ככה הברייתא אמרה. ואז זה יוצא כאילו שעבודה זרה עצמה קיימת והכל נאסר לפי כולם. כלומר, גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש מודים בזה כך שאין קושיה על אף אחד. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נח עמוד א''' {{שוליים|ט_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ו|המשתחווה לבית עבודה זרה - האם נאסר הבית בהשתחוואה בלבד?]]''' * '''מקור:''' "המשתחוה לבית אסרו. רבי זעירא ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן קמה סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא ורבי אבהו בשם רבי יוחנן שהמשתחווה לבית אסרו, כפי שהובא בירושלמי; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|ט_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ז|המקדיש בית - האם חלה עליו קדושת מעילה]]''' * '''מקור:''' "המקדיש את הבית אין מועלין בו (דגמרינן מתרומה שאינה במחובר.) אמר רבי זעירא: הויי בה רבנן ואמרי דפליגא ביה רבי יוחנן (בר נפחא) ורב. מאן דאמר אסרו (שנחשב כתלוש,) מועלין בו. מאן דאמר לא אסרו (שנחשב כמחובר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ה, הלכה ה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' יוחנן ~ רב: ר' יוחנן סבר שנאסר (חשוב כתלוש) ומועלין בו; רב סבר שלא נאסר (חשוב כמחובר) ואין מועלין בו * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שמועלין בו, שהמקדיש חשוב כתלוש ואינו נחשב כתרומה שאינה במחובר, וכן הכריע הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק שלישי#יג-א-ה|בבלי מעילה יג א — הדש תבואת הקדש והעלה אבק, האבק מעל בו כדין ההקדש עצמו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מעילה/פרק חמישי#יח-ב-ב|בבלי מעילה יח ב — דיני מעילה (פגם והנאה כאחד, בתלוש, בשליח שעשה שליחותו) נלמדים בגזירה שווה "חטא-חטא" מתרומה]] {{שוליים|ט_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ח|שוקת שחקקה קודם ואח"כ חיברה לקרקע/סלע אינה כלי לקבל טומאה, וממלאים בה מים לפרה אדומה רק אם חיברה ואח"כ חקקה]]''' * '''מקור:''' "השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו (דנחשב ככלי.) הא אם חיברה ואחר כך חקקה ממלאים ממנה וההן בית לאו כמי שחברו ואחר כך חקקו הוא. מה עבד לה רב פתר לה כמאן דאמר דסיתותן של אבנים היא גמר מל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק ו, הלכה ה * '''מצב:''' דרבנן * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הסוגיה שחקיקה ואחר כך חיבור פוסלת (כדין כלי המחובר לקרקע), ורב פתר כמאן דאמר סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן, ולכך הוי כחקקו ואחר כך חברו - נאסר; הרמב"ם פסק כירושלמי בהלכות פרה אדומה {{שוליים|ט_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_ט|עבודה זרה שנשתברה - האם הריסוקה מתירה שבריה מאיסור]]''' * '''מקור:''' "עבודת כוכבים ומזלות שנשתברה אסורה. לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. והא תנינן שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה וכו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז, הלכה ז, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאבן שנבנתה בבימוס ואח"כ נשתחוה לכל אבן ואבן אסורה, כדין אבן שחצבה מתחילה לבימוס - הרי זו אסורה, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע. </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נח עמוד ב<span class="yerum-runnum">120</span></div>תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה {{ירו"מ-הדגשה|תנינן אבניו ועציו ואפרו מטמאין כשרץ}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כנידה לית הדא פליגא על}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] דרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} {{שוליים|ט_י}} {{ירו"מ-הדגשה|עבודת כוכבים ומזלות שנשתברה אפילו מאליה מותרת}}. ואפילו על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר}} {{ירו"מ-הוסר|שמעון}}{{ירו"מ-הדגשה|שעבודה}} {{ירו"מ-הדגשה|זרה שנשברה אסורה}}{{ירו"מ-הוסר| בן לקיש}} לית {{ירו"מ-הוסר|היא}}{{ירו"מ-הדגשה|הדא}} פליגא. {{ירו"מ-הוסר|דרבי שמעון בן לקיש אמר עכום שנשתברה מותרת }}לא כן סברנן מימר אם {{ירו"מ-הדגשה|אינו}} {{ירו"מ-הוסר|בעתיד}}{{ירו"מ-הדגשה|עתיד}} {{ירו"מ-הדגשה|להחזירן לכליין דברי הכל מותר על}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אין קושיה דלא כן סברנן מימר אם עתיד}} להחזירן לכליין דברי הכל אסור. ואמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן אבי ר' מתניא|°]] אם היו מונחין במקומן {{ירו"מ-הוסר|לא }}כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואילו במקומן הן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]]: המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו. והא תנינן שלש אשירות הן {{ירו"מ-הדגשה|ואחד מהם אילן שניטע לעבודה זרה משמע שהאילן נאסר}} תיפתר שנשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה. לוי אמר השתחוה לבית אסרו למערה לא אסרו. מה בין בית ומה בין מערה אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]]: בית היה לו שעת תלישה. מערה לא היה לה שעת תלישה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ב|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_יא}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר {{הפ|משלי|ל|יט}} דרך אניה בלב ים. {{שוליים|ט_יב}} מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים {{ירו"מ-הדגשה|ש}}זורעין בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שנאמר {{הפ|ישעיהו|סא|יא}} כי כארץ תוציא {{ירו"מ-הוסר|תמחה}}{{ירו"מ-הדגשה|צמחה}} וכגנה זרועיה תצמיח זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר}} {{הפ|משלי|ל|יט}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|דרך אניה בלב ים}} {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולמה}} מן הים למדת מה ים טהור אף הספינה טהורה. {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|והרי כבר}} מן השק למדת מה השק {{ירו"מ-הדגשה|ש}}משמש בים ומשמש ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|מקבל טמאה יצאה}} ספינה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}משמשת בים ואינה משמשת ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|שהיא טהורה ולמה צריך גם ללמוד מדרך אניה בלב ים}}. רבנן דקיסרין אמרי {{ירו"מ-הוסר|זו}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתין שלמדה מהים איצטריך}} {{שוליים|ט_יג}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}ספינה של חרש {{ירו"מ-הוסר|מה השק}}{{ירו"מ-הדגשה|שהשק}} אינו מלמד {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} על כל האמור בפרשה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב כל כלי עץ או בגד או עור או שק}} יצא כלי חרש שאינו כתוב בפרשה {{ירו"מ-הוסר|שילמד}}{{ירו"מ-הדגשה|ואן השק מלמד}} עליו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים}} {{ירו"מ-ביאור|שנאמר לחיו כערוגות הבשם לחייו אלו הלוחות שהיו שישה על שישה ואף ערוגה כן.}} {{ירו"מ-הדגשה|שזורעין בתוכה חמשה זירעונין שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|סא|יא}} {{ירו"מ-הוסר|השק}}{{ירו"מ-הדגשה|כי כארץ תוציא צמחה וכגנה}} זרועיה {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח והא}} מיעוט {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|זרעים}} שנים {{ירו"מ-הדגשה|ואיך הגענו להתיר חמש}}. אמר רבי שמואל בר ססרטא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר סוסרטא|°]]: משנים את למד ארבעה {{ירו"מ-הדגשה|שמסברה לא היינו מתירים אלא מן אחד בערוגה כזו אבל אחר שהתורה גילתה ששני}} {{ירו"מ-הוסר|משנים}}{{ירו"מ-הדגשה|מינים}} {{ירו"מ-הדגשה|מותרים ומסתמא מדובר שעושה אותם בצורת משלשים אם כך אף ארבע נעשה באותה צורה דמה שנים}} את נותן {{ירו"מ-הדגשה|מצד אחד}} בתחילת ששה ומיצר והולך {{ירו"מ-הדגשה|וכן מצד שני עד שהם נפגשים באמצע בראש תור}} אף ארבעה את נותן בתחילת ששה {{ירו"מ-הדגשה|בכל אחד מארבע הצלעות}} ומיצר והולך {{ירו"מ-הדגשה|רק שצריך להשאיר מעט מכל צד, כדי שיהיה מרווח טפח וחצי בן משולש למשולש, ואי}} {{ירו"מ-הוסר|איפשר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפשר}} שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע בו את האמצעי{{ירו"מ-הדגשה|ת ושם נזרע מן חמישי וארבע המשולשים מארבע הצדדים יגעו בו בראש תור}}<br> [[קובץ:מתוך_שתים_אתה_למד_חמש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מתוך_שתים_אתה_למד_חמש]] {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מסברה לא היינו מגיעים בדרך זו לחמישה מינים אלא רק לארבעה, דמה שהתירו בראש תור זה רק ש}}עבודה {{ירו"מ-הוסר|פוגעת}}{{ירו"מ-הדגשה|פוגע}} בעבודה {{ירו"מ-ביאור|היינו}} {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|שמין}} {{ירו"מ-הדגשה|אחד פוגע}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מין {{ירו"מ-הדגשה|השני בצורת ראש תור ואפשר להתיר ארבעה מינים בדרך זו}}<br><br> <span id="דף_נט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי אבא בשם רב: המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו'''. שמעתם, ואלו הן '''שלש אשירות הן''', ואחד מהם זה אילן שעבדו לו עבודה זרה, משמע שאילן נאסר. '''תיפתר שנשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה'''. הוא השתחווה קודם לזמורה לפני שהוא נטע אותה, ואחרי זה נטע אותה. '''לוי אמר השתחוה לבית אסרו למערה לא אסרו'''. עכשיו '''מה בין בית ומה בין מערה'''? '''אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל: בית היה לו שעת תלישה'''. כלומר הבית בהתחלה זה היה לבנים ובנו. '''מערה לא היה לה שעת תלישה''', היא תמיד הייתה מחוברת, לכן לא חלה עליה האיסור - אם הוא משתחווה למערה היא לא נאסרת. עוברים להלכה ב'. אומרת המשנה: '''מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים. מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שנאמר כי כארץ תוציא וכגנה זרועיה תצמיח זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח'''. '''מן הים למדת מה ים טהור אף הספינה טהורה'''. שואלת הגמרא, איך למדת? הרי כבר '''מן השק למדת''', את הדין הזה כבר למדנו מדין השק - כמו ששק שמשמש בים ומשמש ביבשה מקבל טומאה, אז ספינה שמשמשת בים ואינה משמשת ביבשה טהורה. אז לא היה צריך לחזור וללמוד את זה גם מ"דרך אניה בלב ים". '''רבנן דקיסרין אמרי ספינה של חרש אינו מלמד על כל האמור בפרשה יצא כלי חרש שאינו כתוב בפרשה עליו'''. באמת ספינה רגילה, הרי בפסוק מופיע שם שק או עור או כלי עץ, אז התורה הקישה את כולם לשק - כמו ששק מיטלטל מלא ומיטלטל ריקן ומשמש ביבשה ובים, שק מקבל טומאה אבל בים לא. אבל כל זה זה רק דברים שמופיעים שם - שק, עור או עץ. אבל אם הספינה הייתה מחרס לא הייתי יודע שהיא טהורה, אז לכן היה צריך את הפסוק "דרך אניה בלב ים". עכשיו מניין שזורעים בתוכה חמישה זרעונים, שנאמר "כי כארץ תוציא וכגנה זרועיה תצמיח". '''זרועיה מיעוט שנים'''. שואלת הגמרא, זרעים מיעוט שנים, ומזה נותיר חמש? '''אמר רבי שמואל בר ססרטא: משנים את למד ארבעה'''. מסברא לא היינו מתירים רק מין אחד בעוגה כזו, ולכן שהתורה גילתה ששני מינים מותרים, מן סתם המדובר שעושה אותם בצורת משולשים - הוא מתחיל מצלע אחד ובצורת משולש מגיע עד האמצע, ואז בצלע כנגד אותו דבר. אבל אם זה כך, אפשר לעשות ארבעה - מכל צלע מוציאים משולש, והרי צריך להשאיר מרווח בין משולש למשולש. '''את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך אף ארבעה את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך'''. כמו ששניים אתה נותן מצד אחד בתחילת שישה ומיצר והולך, וכן מצד שני עד שהם נפגשים באמצע בראש תור, כך גם ארבעה אתה נותן בכל צלע להתחיל מתחילת שש, ובכל אחד מארבעת הצלעות מיצר והולך. '''שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע בו את האמצעי'''. אז אם כך אי אפשר שלא יהיה שם נקב פנוי - אי אפשר שבאמצע לא יהיה מקום לעוד מין אחד, ושם אנחנו נותנים עוד מין באמצע, ואז בעצם קיבלנו חמישה מינים. '''אמר רבי יונה''' לא נכון. מסברא לא היינו נוגעים בדרך כלל חמישה מינים, אלא רק לארבעה, כי מה שהתירו זה '''עבודה בעבודה מין''' - ראש תור, זה שבעצם השדה, כמו שיש לנו שדה של חיטה ויש שדה אחר שפוגש אותו בצורה של ראש משולש, זה ראש תור. אז למרות שהוא נוגע בו, שדה נוגע בשדה זה שני מינים, אף על פי כן כולם רואים שזה שתי שדות נפרדות, אז במקרה כזה זה מותר. אז גם כאן כשאני יוצר את המשולשים האלה שאחד נוגע בשני בצורת משולש, כולם רואים שזה בא משדות נפרדות ולכן זה לא ערבוביה וזה מותר. אבל רבי יונה אומר, בצורה כזאת של ראש תור מתירים רק ארבעה, אבל אי אפשר את החמישי באמצע. למה? כי כל ההיתר זה רק שהעבודה פוגעת בעבודה, שמין אחד פוגע במין שני בראש תור, אבל לא התירו כשמין אחד פוגע בחברו לחופשו. כלומר, אי אפשר להתיר כשהאמצעי מוקף מארבעת הצדדים - דבר כזה לא התירו כי זה נקרא חמוש, וחמוש זה היתר חמור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נח עמוד ב''' {{שוליים|ט_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_י|עבודה זרה שנשתברה מאליה, כאשר אין בעליה עתיד להחזיר את שבריה לכלי - מותרת בהנאה]]''' * '''מקור:''' "עבודת כוכבים ומזלות שנשתברה אפילו מאליה מותרת. ואפילו על רבי יוחנן (בר נפחא) שסובר שעבודה זרה שנשברה אסורה לית הדא פליגא. לא כן סברנן מימר אם אינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר על רבי יוחנן (בר נפ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן (בר נפחא) ולפירוש הירושלמי שאין הבדל ביניהם למקרה זה, שכן כשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע {{שוליים|ט_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יא|כלי המחובר לספינה (או הספינה עצמה) טהור מטומאה ואינו מקבל טומאת כלים]]''' * '''מקור:''' "מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק יח, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי הלומד מ"דרך אניה בלב ים" שהספינה טהורה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק יח הלכה ט {{שוליים|ט_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יב|מותר לזרוע ערוגה בת שישה טפחים על שישה בחמישה זרעונים, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע]]''' * '''מקור:''' "מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח. גמ : תנן: מנין לספינה שה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלאים, פרק ד, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן רצז סעיף לד, סמ"ג לאוין רעט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי הנלמדת מ"כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח" - "זרועיה" ולא "זרעה", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#לט-ב-א|בבלי פסחים לט ב — ערוגה בת שישה על שישה טפחים זורעים בתוכה חמישה זרעים, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#פד-ב-ב|בבלי שבת פד ב — ערוגה בת שש על שש טפחים מותר לזרוע בתוכה חמישה מיני זרעים, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע]] {{שוליים|ט_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יג|כלי חרש שנטמא בשרץ אינו מיטמא אלא מאווירו, ולא מלמד עליו ה"שק" שבפרשה]]''' * '''מקור:''' "לספינה של חרש שהשק אינו מלמד אלא על כל האמור בפרשה דכתיב כל כלי עץ או בגד או עור או שק יצא כלי חרש שאינו כתוב בפרשה ואן השק מלמד עליו. תנן: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים (שנאמר לחיו כערוגות הבשם ל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק יח, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שריבוי "שק" בא ללמד על כל הכלים האמורים בפרשה ולא על כלי חרש, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות כלים פרק יח הלכה ט) שכלי חרש נלמד מריבוי אחר ולא מ"שק" </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד א<span class="yerum-runnum">121</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|אבל לא התירו כשמין}} פוגע בחבירו לחובשו {{ירו"מ-הדגשה|ולכן אי אפשר להתיר מן חמישי באמצע שהרי הוא חבוש בראש תור מארבע צדדיו. אמר}} רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|מדכתיב כגנה זרעיה תצמיח שיכול היה לכתוב כגנה}} זרע {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח או זרעה תצמיח למה כתב}} זרעיה {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|בחמשה אותיות מלמד שזורעים}} {{ירו"מ-הדגשה|חמישה מינים בערוגה וכ}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אמר ששה {{ירו"מ-הדגשה|מנין מדכתיב כגנה זרועיה תצמיח שיכול היה לכתוב כגנה}} זרע {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח או}} זרעה {{ירו"מ-הדגשה|תצמיח למה כתב}} זרועיה {{ירו"מ-הדגשה|בשש אותיות מלמד}} {{ירו"מ-הוסר|זירועיה}}{{ירו"מ-הדגשה|שזורעים}} {{ירו"מ-הדגשה|שישה מינים בערוגה}}. רבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] אמר {{ירו"מ-הדגשה|צריך להיות כתוב}} זרעיה {{ירו"מ-הדגשה|ב}}חמשה {{ירו"מ-הדגשה|אותיות}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כל {{ירו"מ-הוסר|ההן}}{{ירו"מ-הדגשה|הן}} דאנא משכח {{ירו"מ-הוסר|לה}}{{ירו"מ-הדגשה|ספר שכתוב בשש אותיות עם האות ו}}' אנא {{ירו"מ-הוסר|מחיק}}{{ירו"מ-הדגשה|מחק}} ל{{ירו"מ-הדגשה|י}}ה. {{ירו"מ-הוסר|אישתאלת}}{{ירו"מ-הדגשה|אשתאילת}} לרב הונא ספרא דסידרא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא ספרא דסידרא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|כינו אותו כך שהיה בקי בתנ"ך עד שהיה כספר מהלך}} ואמר זירועיה מליא. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-ביאור|החמישה מינים שאמרה המשנה}} כולהון {{ירו"מ-הדגשה|בתוך ששה כהנא אמר בשם}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|כולהן}} חוץ לששה {{ירו"מ-הדגשה|שבאמצע זורע שלוש על שלוש}} {{ירו"מ-ביאור|ציור ימני}} {{ירו"מ-הדגשה|כך שיש מרחק טפח וחצי עד הגבול, ובכל גבול זורע מין אחד ומרחיק טפח וחצי מהשני}}<br> [[קובץ:ערוגה_בין_ערוגות.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ערוגה_בין_ערוגות]] {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} {{ש}} אם כולהן חוץ לששה ניתני תשעה {{ירו"מ-ביאור|ציור שני מימין.}} {{ירו"מ-הדגשה|ארבע בארבע קרנות ועוד ארבע לכל רוח ביניהן ועוד אחד באמצע}} {{ירו"מ-ביאור|דבשלמא אם זורע הכל בתוך הערוגה, אף שאפשר בצורה זו לזרוע תשע מינים — גזרת הכתוב שיותר מחמישה מינים בערוגה קטנה נחשב ערבובביה ואסור. אבל אם בערוגה גדולה יותר למה שלא נזרע תשע מינים?}} אמר רבי תנחום בוצרייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בצריה|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכן היא}} {{ירו"מ-ביאור|שאכן יכול לזרוע תשע מינים.}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא שהמשנה שאמרה שזורע רק חמש}} {{ירו"מ-הוסר|וכיני}}{{ירו"מ-הדגשה|מינים}} בערוגה שבערוגות היא {{ירו"מ-הוסר|מתניתה}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתא}} {{ירו"מ-הדגשה|ולכן אינו יכול לזרוע גם בפינות וגם באמצע כל רוח, אלא בערוגה אחת זורע בארבע פינות ובאמצע}} {{ירו"מ-ביאור|ציור שמאל.}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ובערוגות שסביבה באמצע כל רוח ובאמצע}} {{ירו"מ-ביאור|ציור תחתון.}} <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ג|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ג"> <strong>מתני':</strong> מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנאמר ([[שמות יט טו|שמות יתרו יט טו]]) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. {{שוליים|ט_יד}} מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. {{שוליים|ט_טו}} מנין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר {{הפ|ישעיהו|א|יח}} אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מסיני למדו {{ירו"מ-הדגשה|דבשלישי בשבת}} ירד משה {{ירו"מ-הוסר|בשלישי בשבת }}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר להן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. כל מי שפירש בשלישי יש כאן ליל רביעי ורביעי ליל חמישי וחמישי {{ירו"מ-הוסר|בששי }}פלטה {{ירו"מ-הוסר|בלילה}}{{ירו"מ-הדגשה|בליל}} {{ירו"מ-הדגשה|ששי}} טמאה ביום {{ירו"מ-הדגשה|שישי}} טהורה {{ירו"מ-הדגשה|שמקצת היום ככולו}}. כל מי שפירש ברביעי {{ירו"מ-הדגשה|כגון ששימש בין השמשות של ליל רביעי}} יש כאן {{ירו"מ-הדגשה|יום}} רביעי ליל חמישי וחמישי {{ירו"מ-הוסר|בששי }}פלטה {{ירו"מ-הוסר|בלילה}}{{ירו"מ-הדגשה|בליל}} {{ירו"מ-הדגשה|ששי}} טמאה ביום {{ירו"מ-הדגשה|שישי}} טהורה {{ירו"מ-הדגשה|כך שפעמים שהן חמש עונות ופעמים שהם ארבע עונות}} {{ירו"מ-ביאור|והעיקר שיהיו בשלושה ימים.}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זו בסיני אבל לדורות {{ירו"מ-הוסר|או}}{{ירו"מ-הדגשה|פעמים}} {{ירו"מ-הוסר|בארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} {{ירו"מ-הדגשה|פעמים חמש פעמים שש פעמים ארבע כגון אם שמשה ביום רביעי, אף שאין העונה נספרת — היום נספר ונחשב יום אחד, שמקצת היום ככולו. ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי, הרי ארבע עונות בשלושה ימים}} או בשש {{ירו"מ-הדגשה|כגון ששימשה בתחילת ליל רביעי הרי ליל רביעי ורביעי ליל חמישי ויום חמישי ליל שישי ויום שישי הרי שש עונות}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר<br><br> <span id="דף_נט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בוא נתחיל בירושלמי מסכת שבת, דף נ"ט. בדף הקודם רואים שהגמרא מנסה לחפש הסבר, מאיפה הגיע למסקנה שמותר לזרוע חמישה מינים בערוגה של שישה על שישה. וכתוב בפסוק: "וּכְגַנָּה זְרֻעָה תַּצְמִיחַ", מנות זרעים שתיים. והגמרא אומרת: מתוך היגיון, כלומר, כיוון שהתורה מצד ההיגיון הייתי חושב שמותר רק אחד. אם התורה באה ומגלה שמותר יותר מאחד, אז מן הסתם הכוונה שיזרעו את זה בצורת משולש, ושבעצם יתחילו משתי צלעות נגדיות וייצרו משולש, שהמשולשים האלה יגעו בקודקוד, ואז בעצם זה צורת ראש טור, ודווקא שזה מותר. אז אם זה ככה, אפשר גם להתחיל מכל הארבע צלעות בצורת משולש. כמובן שירחיקו בין משולש למשולש מרחק טפח, טפח וחצי. אבל אם זה ככה, בעצם יישאר לנו באמצע מקום שם נוכל לזרוע עוד מין אחר, לכן קיבלנו חמישה מיני זרעים. אומרת הגמרא, אמר רבי יוסי בן רבי — הגמרא דוחה את זה ואומרת שזה בלתי אפשרי ככה, כי שיטה כזאת יכולה להתיר רק לזרוע ארבעה מינים, אבל את המין החמישי האמצעי לא נוכל להתיר ככה, כיוון שכל ההיתר של ראש טור זה דווקא שאחד נוגע בשני אבל לא אחד חובש את השני. אז כיוון שהארבעה ראשי הטורים חובשים את המין האמצעי, אי אפשר להתיר אותו. אז מאיפה לנו באמת מקור שמותר חמישה מינים? אמר רבי יאשיהו בן ימי, דכתיב "הוּא גָנָּה זְרֻעָה תַּצְמִיחַ". בעצם היה יכול לכתוב "גנה זרע תצמיח". למה כתוב "זרועה" עם חמש אותיות? הוא כותב את הזרועה בלי ו' אבל זה חמש אותיות. אז מלמד שזורעים חמישה מינים בערוגה. ורבי יהודה דאמר שישה מינים מניין? הוא סובר שכתוב "גנה זרועה" עם ו', תצמיח. שיכול היה לכתוב "גנה זרע" בלי ו'. למה כתב עם ו', למה כתב בשש אותיות? מלמד שזורעים שישה מינים בערוגה. אומרת הגמרא: רבי חגי אמר צריך לכתוב זרועה בחמישה אותיות, בלי ו'. הוא אמר '''כל דאנא משכח''' ספר שכתוב בו בשש אותיות, כלומר עם האות ו', אנחנו מוחקים, צריך למחוק את זה כי זה טעות. אומרת הגמרא: לרב הונא ספרא דסידרא — כלומר רב הונא, שהיה הסופר של בית המדרש, הוא היה בקיא בחסרות ויתרות — הוא אמר '''זירועיה מליא''', צריך לכתוב את זה מלא עם ו'. אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: החמישה מינים שהמשנה אמרה שזורעים אותם בערוגה, כולם בתוך שישה. כלומר, יש לנו ערוגה של שישה על שישה, ואת כולם זורעים בתוך השישה, כמו שתיארנו בציורים למעלה. אבל '''רבי שמעון בן לקיש''' אמר: '''חוץ לששה'''. כלומר, מסביב לערוגה יש עוד סובב של טפח, ובעצם אנחנו זורעים באמצע שלוש טפחים, ואז מרחיקים טפח וחצי מכל כיוון, ואז אפשר לזרוע בסובב, בכל אחת מהפינות בצורה של ר', כאשר בין זרע לזרע משאירים מרווח. אפשר לראות את זה בצורה בציור הימני. אומרת הגמרא: '''אם כולהן חוץ לששה, ניתני תשעה'''. כלומר, אם אתה אומר שמדובר שהוא זורע את המינים חוץ ממין אחד, ואת כל האחרים זורע בסובב, אז אם זה ככה, אפשר לזרוע תשעה מינים — ארבעה בארבע הפינות, אחד באמצע, וכן באמצע כל צלע עוד אחד, אז נקבל תשעה מינים. הרעיון הוא שאם אתה זורע בתוך השישה אז זה גזירת הכתוב, שאי אפשר לזרוע יותר מחמישה מינים. אבל אם אתה אומר מעבר לשישה, אז זה כבר לא גזירת הכתוב, אלא אני זורע כמה שאני יכול, ואז אני יכול לשאול הרי לזרוע יותר. אומרת הגמרא: '''אמר רבי תנחום בוצרייא''' — כלומר באמת אם יש לנו ערוגה אפשר לזרוע בה תשעה, אלא שהמשנה שאמרה שזורעים רק חמישה מינים, היא מדברת '''בערוגה שבערוגות היא מתני'''. כלומר, המשנה מדברת בערוגות צמודות. אז באמת בכל ערוגה אפשר לזרוע רק חמישה מינים. נתייחס לשני הציורים השמאליים: בערוגה אחת הוא יזרע באמצע ובארבע פינות, בערוגה השנייה הוא יזרע באמצע ובארבעת האמצעים של הצלעות. ואז בעצם כשהם משולבים, הוא יכול לצופף אותם וככה בעצם יזרע את כל השטח. כבר במשנה, פרק ט' הלכה ג', אמורות המשנה: '''מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה". מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". מניין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שטמאה. אמר רבי יוחנן: '''מסיני למדו'''. שבשלישי בשבת ירד משה, הוא אמר להן: '''היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה'''. אז אם הוא בא ביום שלישי ואמר להם, '''כל מי שפירש בשלישי יש כאן ליל רביעי ורביעי, ליל חמישי וחמישי''', ואז אם פלטה בליל שישי היא טמאה, אם פלטה ביום שישי היא טהורה, כי יש לנו מצוות "היום תקחו לו", שלושה ימים. עכשיו '''כל מי שפירש ברביעי''' — הרי למרות שהזהיר אותם ביום שלישי, יכול להיות שבעצם התפרשו בין השמשות ואז הלילה כבר הלך. אז יש כאן בעצם רק יום רביעי וליל חמישי וחמישי. ואז אם פלטה בליל שישי היא טמאה, ביום שישי היא טהורה, כך שפעמים שיש חמש עונות ופעמים ארבע עונות, אבל העיקר שזה יהיה בשלושה ימים. אמר רבי יוחנן: '''זו בסיני, אבל לדורות'''... פעמים ארבע, פעמים חמש, פעמים שש. איך זה יכול להיות? פעמים ארבע, כגון אם שימשה ביום רביעי, אז אף שאותה עונה של יום רביעי עצמה לא נספרת, אבל היום כן נחשב כיוון שיש בו מקצת יום, כי מקצת היום ככולו. אז לכן יום רביעי נחשב, יש יום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי — יש רק ארבע עונות אבל שלושה ימים. או ששש, כגון אם היא שימשה בתחילת ליל רביעי, אז יש לנו ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ויום שישי — הרי שש עונות. '''רבי עקיבא אומר לעולם הן חמש'''. הוא סובר שכל ישראל פרשו ביום השלישי לפני השקיעה. אבל יש כאן ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי וליל שישי, אבל יום שישי עצמו לא מן המניין, כי בו היא טובלת כיוון שנשא ערב שמש, '''וכן לדורות'''. כלומר גם לדורות הוא סובר שצריך חמש עונות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד א''' {{שוליים|ט_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יד|מותר להרחיץ תינוק שנימול ביום השלישי למילתו בחמין אף שחל בשבת]]''' * '''מקור:''' "מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר (בראשית וישלח לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי הלומד מהפסוק "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" שיום שלישי למילה חשש סכנה ומתירים הרחצה בחמין בשבת, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#פו-א-א|בבלי שבת פו א — מרחיצים את התינוק ביום השלישי למילתו אף אם חל בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלד-ב-א|בבלי שבת קלד ב — מרחיצים את הקטן ביום ראשון וביום שלישי למילתו אפילו בשבת, בחמין שהוחמו בשבת או מערב שבת, מ]] {{שוליים|ט_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_טו|אשה שפלטה שכבת זרע ביום השלישי לפרישתה טמאה]]''' * '''מקור:''' "מנין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו . גמ : תנן: מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה אמר רבי יוחנן (בר נפחא): מסיני למדו דבשלישי בשבת ירד משה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודת יוהכ"פ, פרק ג, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שמסורת מסיני היא, שביום השלישי לפרישה עדיין הזרע ראוי להסריח ומטמא, כרמב"ם הלכות עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ד </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף נט עמוד ב<span class="yerum-runnum">122</span></div>לעולם הן חמש {{ירו"מ-הדגשה|שכל ישראל פרשו ביום שלישי לפני השקיעה ליל רביעי ויום רביעי ליל חמיש ויום חמישי וליל שישי אבל יום שישי אינו מן המנין שבו טובלת ועושה הערב שמש}} וכן לדורות. תמן תנינן: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר פעמים שהן ארבע עונות פעמים שהן {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|חמש}} פעמים שהן שש {{ירו"מ-הדגשה|פעמים שהן ארבע כגון שמשה ברביעי סמוך לשקיעה — ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים שהן חמש, כגון שמשה ברביעי סמוך לזריחה — יום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים שהן שש, כגון שמשה בתחילת ליל רביעי — ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לעולם הן חמש {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אם יצאת מקצת עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. הא [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} עבד יום עונה ולילה עונה {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} עבד יום עונה ולילה עונה. מה ביניהון? עונות שלימות ביניהון. [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} עבד מקצת עונה ככולה ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|לא עבד מקצת עונה ככולה}}. ותני כן על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} לפיכך אם נכנסה מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה אומר יום ולילה {{ירו"מ-הדגשה|זה}} עונה ומקצת עונה ככולה. ותני כן על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה פעמים יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה. יום וכל שהוא והיא טהורה {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת קודם לשקיעת החמה, ופלטה במוצאי שבת לאחר שקיעת החמה — הרי יש כאן יום וכל שהוא, והיא טהורה. {{ירו"מ-הדגשה|שיש כאן שלושה ימים שישי שבת וראשון}}. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה {{ירו"מ-הוסר|היך}}{{ירו"מ-הדגשה|איך}} עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת לאחר שקיעת החמה, ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה — הרי יש כאן שני ימים חסר כל שהוא, והיא טמאה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מדברי כולם טבולי יום קבלו ישראל את התורה {{ירו"מ-הדגשה|שהרי לדעת כולם אם פלטה ליל שבת טמאה ובשבת בבקר קיבלו תורה ואף אם טבלה בליל שבת חסרה הערב שמש}}. הדא דאת אמר בנשים {{ירו"מ-הדגשה|שהיה אפשרות שיהיו טבולות יום}} אבל באנשים כבר טהרו. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} ([[שמות יט י|שמות יתרו יט י]]) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: זו דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שפעמים ארבע פעמים חמש}} אבל {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי חכמים עד ג' ימים {{ירו"מ-הדגשה|דלעולם שש עונות ורק}} מיכן והילך היא נסרחת. ואתייא כההיא דאמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא טו לב|ויקרא מצורע טו לב]]) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. מה תורת הזב עד ג' ימים אף תורת שכבת זרע עד ג' ימים. אנן תנינן מרחיצין את {{ירו"מ-הדגשה|כל}} הקטן. תניי דבית רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] מרחיצין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|ט_טז}} הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} <br><br> <span id="דף_ס_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תמן תנינן: '''הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה''', דברי רבי אלעזר בן עזריה. '''רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש'''. איך זה יכול להיות? פעמים ארבע, כגון אם שימשה ברביעי סמוך לשקיעה, אז יש ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. פעמים חמש, אם שימשה ברביעי סמוך לזריחה, אז יש לה יום רביעי וליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי — זה חמש עונות. ופעמים שש, כגון אם שימשה בתחילת ליל רביעי לפני השקיעה, אז יש ליל רביעי ויום רביעי, ליל חמישי ויום חמישי, ליל שישי ושישי. '''רבי עקיבא אומר לעולם הן חמש, אם יצאת מקצת עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית'''. הוא סובר שצריך חמש עונות מבחינת זמנים. כלומר גם אם היא שימשה בעונה אחת, נניח בתחילת העונה, את רוב העונה היא לא שימשה, משלימים לה את הזמן הזה במקצת עונה שישית. ואומרת הגמרא: '''הא רבי ישמעאל עבד יום עונה ולילה עונה, רבי עקיבא עבד יום עונה ולילה עונה. מה ביניהון? עונות שלימות ביניהון'''. לפי רבי ישמעאל, '''רבי ישמעאל עבד מקצת עונה ככולה''', ורבי עקיבא לא עשה מקצת עונה ככולה. כלומר רבי עקיבא אמר שיכול להשלים — אם שימשה במקצת עונה, בעצם חלק מהעונה היא לא שימשה, אז יצטרף ובסוף יוסיף עוד את אותו חלק שהיא כן שימשה, ואז תקבל כביכול עוד עונה. '''ותני כן על ד'''רבי עקיבא: '''לפיכך אם נכנסה מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית'''. כלומר בעצם לפי שניהם, גם רבי ישמעאל וגם רבי עקיבא, מסכימים שצריך עונות, אבל לפי רבי ישמעאל אותה עונה שששימשה בה מקצתה לא נחשבת, כי היא כולה הלכה. ולפי רבי עקיבא היא כן נחשבת, רק הזמן שהיא שימשה יוסיף אותו יותר מאוחר. ואומרת הגמרא: תני '''רבי אלעזר בן עזריה אומר יום ולילה עונה, ומקצת עונה ככולה'''. כלומר יממה זה עונה, ומקצת עונה ככולה. ותני כן על דרבי אלעזר בן עזריה: בעצם יוצא שיכול להיות מציאות שסך הכל עבר יום ועוד טיפה — טיפה לפני וטיפה אחרי — וזה יחשב כשלושה ימים. '''פעמים יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה'''. איך זה יכול להיות יום וכל שהוא והיא טהורה? '''עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת קודם לשקיעת החמה, ופלטה במוצאי שבת לאחר שקיעת החמה''' — יש כאן בעצם יום שבת כולו ומקצת יום שישי ומקצת יום ראשון, והיא טהורה כי יש בזה שלושה ימים. '''שני ימים וחסר כל שהוא והיא טמאה, עבידא? שימשה את ביתה ערב שבת לאחר שקיעת החמה, ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה''' — יש כאן בעצם שני ימים, וכל מה שחסר זה רק כלשהו משבת וכלשהו מיום ראשון, ושני ימים לא נחשבים והיא טמאה. אמר רבי יוחנן: '''מדברי כולם טבולי יום קבלו ישראל את התורה'''. כלומר, לפי דעת כולם אם היא פלטה בליל שבת היא טמאה, ואז היא טובלת בלילה, והרי בבוקר הם טבלו לתורה, אז זה שחסר הערב. ואומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר בנשים, אבל באנשים כבר טהרו'''. הגברים ודאי נטהרו קודם. '''מה טעמא? וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'''. כלומר הם כבר טבלו ועשו ערב שמש כבר יומיים קודם. אמר רבי יוחנן: '''זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבא''', שפעמים ארבע פעמים חמש. '''אבל דברי חכמים עד ג' ימים''', כלומר לעולם שש עונות, ורק מקרא ומכאן והלך היא נסרחת. '''ואתייא כההיא דאמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן''': כתיב '''זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע'''. והתורה הקישה — '''מה תורת הזב עד ג' ימים אף תורת שכבת זרע עד ג' ימים'''. כלומר כמו שזב, כדי להתחייב בכל החובות, בקורבן ובשבעה נקיים, צריך שיראה בשלושה ימים — נכון, למרות שגם אם יראה ראייה אחת ארוכה של שלושה ימים גם זה נחשב זב, אבל הכוונה שהזמן הכי ארוך שמצטרף זה שלושה ימים. אז גם תורת שכבת זרע עד שלושה ימים, כי עד שלושה ימים היא נסרחת. ואומרת הגמרא: '''אנן תנינן מרחיצין את הקטן'''. תניי דבית רב: '''מרחיצין את המילה'''. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: '''הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן'''. אמר רבי יוסה... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף נט עמוד ב''' {{שוליים|ט_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_טז|מרחיצים תינוק שנימול בחמין ביום השבת, גם ביום השלישי למילה שחל בשבת]]''' * '''מקור:''' "הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן. אמר רבי יוסה (אסי) 📖 באר משה — דף נט עמוד ב תמן תנינן: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה , דברי רבי אלעזר בן עזריה. רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ח, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדעה המקילה המתירה הרחצת הקטן הנימול בחמין בשבת, כדברי רבי יוסה ("הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן"), וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#פו-א-א|בבלי שבת פו א — מרחיצים את התינוק ביום השלישי למילתו אף אם חל בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלד-ב-א|בבלי שבת קלד ב — מרחיצים את הקטן ביום ראשון וביום שלישי למילתו אפילו בשבת, בחמין שהוחמו בשבת או מערב שבת, מ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד א<span class="yerum-runnum">123</span></div>על כורחך את אמר מרחיצין את הקטן {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} תני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כל שעה הוה רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] רבי אומר לי תני מתניתך {{ירו"מ-הדגשה|מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה}} ולא עוד אלא שמזלפין המים על גבי מכה בשבת. אם אומר {{ירו"מ-הדגשה|את}} שמרחיצין {{ירו"מ-הדגשה|רק}} את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: טעמיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום הג' בהיותם כואבים. בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפקידין לחייתא {{ירו"מ-ביאור|מילדות}} כל שיקויין דאתון עבדין בחולא עבדין בשובתא לכן צריכה אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל ביום הראשון פשיטה שמותר}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר מפני הסכנה. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי אם מפני סכנה {{ירו"מ-הדגשה|למה רק מזלפין חמין שהוחמו בחול מותר אפילו שיהו}} מחמין לו חמין {{ירו"מ-הדגשה|בשבת אמר}}{{ירו"מ-הוסר| רי בי}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבנן דתמן מחמין לו חמין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|תני}} שמאל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת}}. ותני כן {{שוליים|ט_יז}} מחמם הוא אדם {{ירו"מ-הדגשה|א}}לונטית ונותנה על גבי מכה בשבת. לא יטול אדם עריבה מליאה חמין ויתננה על גבי מעיו בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שמא ישפך ויבא לידי סחיטה}}. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר לית {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} אלא מותר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מנין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר}} {{הפ|ישעיהו|א|יח}} {{ירו"מ-הדגשה|אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו}} בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהם, ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים, והיה מתביישין אלו מאלו. חזרו להיות קושרים אותו בפתחו של היכל, ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע. כתיב {{הפ|ישעיהו|א|יח}} לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגו'. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר {{הפ|ישעיהו|א|יח}} אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' כשנים שבין שמים לארץ {{ירו"מ-הדגשה|שהם מהלך חמש מאות שנים}} כשלג ילבינו יותר מיכן כצמר יהיו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות {{ירו"מ-הדגשה|חמש מאות}} {{ירו"מ-ביאור|שהם סך כל שני האבות מלבד שני שנים של אברהם קדם שהכיר את בראו}} כשלג ילבינו יותר מיכן כצמר יהיו. אמר רבי יודן בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו בראשון {{ירו"מ-ביאור|עברה שעבר פעם ראשונה. ויש אומרים מקדש ראשון.}} ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו בשני. ורבנן אמרי אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו {{ירו"מ-ביאור|יש אומרים שהכוונה שבכל גיל היצר חזק בדבר אחר}} כשלג ילבינו, יותר מיכן כצמר יהיו. אמר רבי יודן ענתדרייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן ענתודריא|°]]: בשעה שעונות קלין, כשלג ילבינו. בשעה שהן כבידין, כצמר יהיו. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ד|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ד"> </span> <strong>מתני':</strong> מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר {{הפ|תהילים|קט|יח}} ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. <br> <br> <span id="דף_ס_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס'. '''על כורחך את אמר מרחיצין את הקטן'''. תני שמואל: לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת. אמר רבי יוסה: כל שעה הוה רבי זעירא, רבי אומר לי תני מתניתך, ולא עוד אלא שמזלפין המים על גבי מכה בשבת. אם אומר שמרחיצין את המילה, מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן. רבי אבהו בשם רבי אלעזר: '''הלכה כרבי אלעזר בן עזריה'''. רבי אבון בשם רבי אבהו: טעמיה דרבי אלעזר בן עזריה - '''ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'''. בהיותו כואב אין כתיב כאן, אלא בהיותם כואבים, בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם. רבי יעקב בר אחא אמר רבי אלעזר ורבי יוחנן: מפקידין לחייתא, כל שיקויין דאתון עבדין בחולא, עבדין בשובתא. לכן צריכה אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. רבי יוסה בעי: אם מפני סכנה, מחמין לו חמין? רבי יוסי ברבי בון בשם רבנן דתמן: מחמין לו חמין בשבת. ותני כן: מחמם הוא אדם לונטית ונותנה על גבי מכה בשבת. '''לא יטול אדם עריבה מליאה חמין ויתננה על גבי מעיו בשבת'''. רבי יהושע בן לוי אמר: לית אלא מותר. בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהם, ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים, והיה מתביישין אלו מאלו. חזרו להיות קושרים אותו בפתחו של היכל, ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע. כתיב '''לכו נא ונוכחה יאמר ה''''. תני רבי אליעזר אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשנים שבין שמים לארץ, כשלג ילבינו, יותר מיכן, כצמר יהיו. רבי יהושע אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשני אבות, כשלג ילבינו, יותר מיכן כצמר יהיו. אמר רבי יודן בר פזי: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו בראשון, ואם יאדימו כתולע - כצמר יהיו בשני. ורבנן אמרי: אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו - כשלג ילבינו, יותר מיכן - כצמר יהיו. אמר רבי יודן ענתדרייא: בשעה שעונות קלין - כשלג ילבינו, בשעה שהן כבידין - כצמר יהיו. '''מתני'''': מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר '''ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו'''. '''גמ'''': רבי יוסי בן חנינא, כהדא דתני: בשבת, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - מותר. ביום הכיפורים, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור, סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר. תני: שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין, אבל לא לעונש. ביום הכיפורים - לאיסור אבל לא לעונש. תני, '''יחללו''' - להביא הסך ואת השותה. אמר רבי יוחנן: לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי: לית כאן סך, שותה. כן דבר שהוא בא משני מצטרף. </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ס עמוד ב<span class="yerum-runnum">124</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן, מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? ואינו מחוור שאיסור סיכה מהתורה אלא קרא אסמכתא בלבד. דאין תימר מחוור הוא ילקה עליו אם סך חוץ לחומה ואמר}} רבי יוסי בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתיה מניין שאינו מחוור}} כהדא דתני {{שוליים|ט_יח}} בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר. {{שוליים|ט_יט}} ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. {{שוליים|ט_כ}} בתשעה באב ובתענית ציבור {{ירו"מ-הדגשה|ב}}סיכה שהיא של תענוג אסור {{ירו"מ-הדגשה|ו}}שאינה של תענוג מותר. {{ירו"מ-הדגשה|וה}}תני שוות סיכה לשתייה לאיסור {{ירו"מ-ביאור|שזר אסור לסוך שמן תרומה.}} ולתשלומין {{ירו"מ-ביאור|שזר שסך חייב חומש.}} אבל לא לעונש {{ירו"מ-ביאור|שזר שסך במזיד אינו לוקה.}} {{שוליים|ט_כא}} ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש {{ירו"מ-ביאור|שלא לוקים על הסיכה.}} {{ירו"מ-הוסר|והא}}{{ירו"מ-הדגשה|רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה}} {{ירו"מ-הדגשה|וה}}תני {{ירו"מ-ביאור|גבי תרומה,}} ([[ויקרא כב טו|ויקרא אמור כב טו]]) {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} יחללו להביא {{ירו"מ-הוסר|את }}הסך ואת השותה {{ירו"מ-ביאור|שאם היה זר לוקה?}} אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא מרי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואין}}{{ירו"מ-הוסר| אם אומר את}} לית כאן סך {{ירו"מ-הדגשה|אף}}{{ירו"מ-הוסר| לית כאן}} שותה {{ירו"מ-הדגשה|לית כאן שהרי איסור אכילה כבר נאמר ושתיה בכלל אכילה}} {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן {{ירו"מ-הדגשה|אלא שאיסור שתיה נלמד מכאן איך אמרנו אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכי}} דבר שהוא בא משני {{ירו"מ-הוסר|לוויין}}{{ירו"מ-הדגשה|לאוין}} מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם רבי סימיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי סימאי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[דברים כו יד|דברים כי תבא כו יד]]) לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין {{ירו"מ-הדגשה|בכסף מעשר שני הרי זה דבר שהוא אסור לחי}} {{ירו"מ-ביאור|שהרי לא הותר אלא אכילה שתיה וסיכה.}} לחי הוא אסור {{ירו"מ-הוסר|לא }}כל שכן למת {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} {{ירו"מ-הוסר|אי זה}}{{ירו"מ-הדגשה|איזו}} דבר שהוא מותר לחי {{ירו"מ-הדגשה|והוא}} {{ירו"מ-הוסר|ואסור}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}} למת הוי אומר {{ירו"מ-הוסר|זה}}{{ירו"מ-הדגשה|זו}} סיכה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ה|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כב}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. {{שוליים|ט_כג}} תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה. {{שוליים|ט_כד}} קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה. מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר כדי להעביר על הכתם.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין}} {{ירו"מ-ביאור|התבלינים}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|זה עם זה}} וקשיא {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כמון ומלח מצטרפין {{ירו"מ-ביאור|הרי טעמן שונה.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: במיני מתיקה שנו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס}} {{ירו"מ-ביאור|צמח שמפיקים ממנו צבע כחול}} {{ירו"מ-הדגשה|ופואה}} {{ירו"מ-ביאור|שורש שמפיקים ממנו צבע אדום}} {{ירו"מ-הדגשה|כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה}} תמן תנינן: שיעור המלבן {{ירו"מ-הוסר|והמנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|והמנפץ}} והצובע והטווה {{ירו"מ-הדגשה|כמלא הסיט כפול}} והכא את אמר הכין תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-ביאור|חשיבות לצבע בכמות כזו קטנה.}} נתר נטרון {{ירו"מ-ביאור|אלום.}} בורית ביריתה קימון קליא אשלג רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] אמר אצרות רוח.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ו|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}פלפלת כל שהוא, ועיטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} כל שהוא שנאמר ([[דברים יג יח|דברים ראה יג יח]]) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.<br><br> <span id="דף_סא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> מניין שהוא מחוור בעשה? רבי אלעזר בשם רבי סימיי: '''לא נתתי ממנו למת'''. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין, לחי הוא אסור, כל שכן למת. דבר שהוא מותר לחי - למת, הוי אומר סיכה. '''מתני'''': המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים, קליפי רמונים, אסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה. מי רגלים, נתר ובורית, קימוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. רבי יהודה אומר: כדי להעביר על הכתם. '''גמ'''': וקשיא, כמון ומלח מצטרפין? רבי אילא בשם רבי אלעזר: במיני מתיקה שנו. תמן תנינן שיעור המלבן והצובע והטווה, והכא את אמר הכין? תמן בצובע, ברם הכא במוציא לצבוע. נתר, נטרון, בורית, ביריתה, קימון, קליא, אשלג - רבי יוסי ברבי בון אמר: אצרות רוח. '''מתני'''': פלפלת כל שהוא, ועיטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. רבי יהודה אומר: אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים כל שהוא, שנאמר '''ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ס עמוד ב''' {{שוליים|ט_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יח|מותר לסוך את הגוף בשבת, בין סיכה של תענוג ובין סיכה שאינה של תענוג]]''' * '''מקור:''' "בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שכל סיכה מותרת בשבת, וכן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך (או"ח שכז, א) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ח|בבלי בבא מציעא קיג ב — מותר לסוך שמן וורד על מכה בשבת שכן דרך כל ישראל לסוך בכך בחול, שכל ישראל בני מלכים הם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-ב-ה|בבלי שבת סו ב — מותר לסוך שמן ומלח על הגוף בשבת]] {{שוליים|ט_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_יט|אסור לסוך ביום הכיפורים בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג]]''' * '''מקור:''' "ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן תריד סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שכל סיכה אסורה ביום הכיפורים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עז-ב-ג|בבלי יומא עז ב — חולה או מי שיש לו חטטין בראשו מותר לסוך את כל גופו ביום הכיפורים כדרכו ואינו חושש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#עז-ב-ד|בבלי יומא עז ב — חולה או בעל חטטים בראש רשאי לסוך כדרכו ביום הכיפורים ואינו חושש]] {{שוליים|ט_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כ|באבלות ציבור (ט' באב ותענית ציבור) האם אסורה סיכה, ומהו ההיקף]]''' * '''מקור:''' "בתשעה באב ובתענית ציבור בסיכה שהיא של תענוג אסור ושאינה של תענוג מותר. והתני שוות סיכה לשתייה לאיסור (שזר אסור לסוך שמן תרומה.) ולתשלומין (שזר שסך חייב חומש.) אבל לא לעונש (שזר שסך במזיד אינו לוקה.)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ג, הלכה ד, רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף טו, שו"ע או"ח סימן תקעה סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שסיכה של תענוג אסורה ושאינה של תענוג מותרת, וכן ששוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין אך לא לעונש, כפי שהביאו הרמב"ם (הלכות תעניות ג,ד; שביתת עשור ג,י) והשו"ע (או"ח תקנד,טו; תקעה,ג) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק שלישי#טו-ב-ג|בבלי מועד קטן טו ב — איסור עשיית מלאכה בתענית ציבור נאמר רק ביום, ובלילה מותר לעשות מלאכה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מועד קטן/פרק שלישי#טו-ב-ה|בבלי מועד קטן טו ב — מי שנידוהו או שהוא אבל, אסור בסיכה בכל גופו אך מותר בסיכת פניו ידיו ורגליו]] {{שוליים|ט_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כא|האם סיכה ביום הכיפורים אסורה מהתורה כשתיה או רק מדברי חכמים]]''' * '''מקור:''' "ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש (שלא לוקים על הסיכה.) רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה והתני (גבי תרומה,) (ויקרא אמור כב טו) לא יחללו להביא הסך ואת השותה (שאם היה זר לוקה?) אמר רבי יוחנן (בר נפחא) לית " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק א, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן תריא סעיף א * '''מצב:''' דרבנן * '''הכרעה:''' נפסק שסיכה ביום הכיפורים אסורה לעניין איסור אבל אך אין לוקים עליה, כמבואר בירושלמי שאיסורה מדברי חכמים ולא מהתורה כשתיה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#יד-א-א|בבלי יומא יד א — כהן גדול עושה בעצמו את כל עבודות המקדש בשבעת ימי הפרישה לפני יום הכיפורים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#יח-א-א|בבלי יומא יח א — מוסרים לכהן הגדול זקני בית דין לפני יום הכיפורים שיקראו לפניו וידרבנוהו לקרוא הוא עצמו בפי]] {{שוליים|ט_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כב|שיעור הוצאת עצים בשבת הוא כדי לבשל ביצה קלה]]''' * '''מקור:''' "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, ורמב"ם קבע שהמוציא עצים בשבת חייב בשיעור כדי לבשל ביצה קלה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ו|בבלי ביצה לט א — שיעור הוצאת עצים בשבת חייב הוא כדי לבשל בהם ביצה קלה, כשהעץ משוח בשמן ומודלק בו אור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-ד|בבלי שבת פ ב — שיעור קולמוס האסור בטלטול בשבת הוא כשמגיע לקשר האצבעות]] {{שוליים|ט_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כג|שיעור הוצאת תבלין בשבת הוא כדי לתבל ביצה קלה, ומיני תבלין מצטרפים זה עם זה לשיעור זה]]''' * '''מקור:''' "תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק כן להלכה (הלכות שבת פרק יח הלכה ה) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ה|בבלי ביצה לט א — המוציא שלהבת לרשות הרבים על גבי קיסם חייב אף שאין בקיסם עצמו שיעור עצים לחייב עליו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שמיני#נג-א-ד|בבלי ברכות נג א — המוציא שלהבת (אש) לרשות הרבים בשבת חייב, ואף על שיעור כל שהוא, שאין מודדין בה "מה שעקר לא ]] {{שוליים|ט_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כד|שיעור הוצאה בשבת של מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג הוא כדי לכבס בהם בגד קטן בשבכה]]''' * '''מקור:''' "קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן בשבכה. מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. רבי יהודה (בר עילאי) אומר כדי להעביר על הכתם. גמ : תנן: תבלין כדי לתבל " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא סובר השיעור כדי לכבס בגד קטן בשבכה, ורבי יהודה סובר כדי להעביר על הכתם * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא כדי לכבס בגד קטן בשבכה, כלשון המשנה והרמב"ם שהעתיק לשונה בפרק יח הלכה ח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#פט-ב-ג|בבלי שבת פט ב — המוציא בשבת מי רגלים ונתר ובורית וכיוצא בהם, שיעור החיוב הוא כדי לכבס בהם בגד קטן כפי הסבכ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#צ-א-א|בבלי שבת צ א — המוציא בשבת מיני בשמים או מיני מתכות כלשהם, חייב בכל שהוא]] {{שוליים|ט_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כה|המוציא בשבת פלפלת, עיטרן, בשמים, מתכות, עפר ואבני המזבח, ומק ספרים ומטפחותיהם - חייב בכל שהוא]]''' * '''מקור:''' "פלפלת כל שהוא, ועיטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. רבי יהודה (בר עילאי) אומר אף המוציא ממשמשי עבודת כו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שדברים אלו חייבים בכל שהוא מפני שמצניעים אותם לגונזם, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק יח הלכה ה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ה|בבלי ביצה לט א — המוציא שלהבת לרשות הרבים על גבי קיסם חייב אף שאין בקיסם עצמו שיעור עצים לחייב עליו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שמיני#נג-א-ד|בבלי ברכות נג א — המוציא שלהבת (אש) לרשות הרבים בשבת חייב, ואף על שיעור כל שהוא, שאין מודדין בה "מה שעקר לא ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד א<span class="yerum-runnum">125</span></div><br><strong>גמ':</strong> תני {{שוליים|ט_כו}} אף ריח רע כל שהוא. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור}} מודה בה {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שרוצה להוציא את הריח מביתו נחשב צריכה לגופה כמו ד}}מודי [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} באיסורי הנייה {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שכיוון שצריך להוציא אותו נחשב כצריך לגופו}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ז|ירושלמי שבת, פרק ט, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_ט_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|ט_כז}} המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. {{שוליים|ט_כח}} זרעוני גינה פחות מכגרוגרת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירא אומר {{ירו"מ-הוסר|ה}}{{ירו"מ-הדגשה|חמש}}. זרע קישואין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע דילועין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע פול מצרי {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}}. {{שוליים|ט_כט}} חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת. צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת}} וקשיא {{ירו"מ-הדגשה|מאי קא משמע לן הרי}} א{{ירו"מ-הדגשה|פ}}ילו הוציא {{ירו"מ-הדגשה|וחזר}} והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת {{ירו"מ-הדגשה|קל וחומר כאן שהוציא בפעם אחת שלא יהיה חייב אלא אחת}} למי נצרכה ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר הבא על הנידה פעמים הרבה בהעלם אחד חייב על כל ביאה וביאה}} שלא תאמר מינים הרבה ייעשו {{ירו"מ-הוסר|בהעלימות}}{{ירו"מ-הדגשה|כהעלימות}} הרבה ויהא חייב על כל א' וא' לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת. זרעוני גינה פחות מכגרוגרת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירא אומר חמשה. מה טעמא? ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירא שכן דרכן להיזרע בערוגה. זרע קישואין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע דילועין {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} זרע פול מצרי {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}}. תני חיטים מדיות שתים {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת. הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלוא פי הכלב. ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה. אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: שכן אשה סטיפה {{ירו"מ-ביאור|שיש לה חטטים בפניה}} מושכת ממנה והיא מתרפאה. תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא {{ירו"מ-הדגשה|לאכול}} של {{ירו"מ-הדגשה|צד}} שמאל אסור {{ירו"מ-הדגשה|כי יסתרס לעולם}} ושל ימין מותר {{ירו"מ-הדגשה|דאף שמסרס אם ירצה יאכל אחריו של שמאל ויבריא וצריך לשמור את החצי השני שאם}} אבד כל שהוא {{ירו"מ-הדגשה|או}} חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית. כיצד הוא עושה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לשמורו}} אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: יהב לה גו צלוחית דבש. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא<br> <span id="דף_סא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים משנה, פרק שבת, דף ס"א. אנחנו ממשיכים את המשנה מהדף הקודם, פרק כלל גדול. אומרת המשנה: "פלפלת כל שהוא, ויתרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים", כלומר הרכבים של הספרים, "ממקק מטפחותיהם", של הספרים, "כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגניזה. רבי יהודה אומר אף המוציא שם של עבודה זרה כל שהוא, שנאמר ולא יבאג באחד מאום מן האחרים". אומרת הגמרא: תני אף '''ריח רע כל שהוא'''. אמר רבי אילא: אף רבי שמעון מודה בה. כלומר רבי שמעון סובר שמלאכה שלא צריכה לגופה פטור עליה, בזה הוא מודה כיוון שהוא רוצה להוציא את הריח הרע מביתו, נחשב שזה צריכה לגופה. כמו שהוא '''מודה באיסורי הנייה''', כלומר באיסורי הנאה שהוא אסור שזה בבית שלו אז הוא רוצה שיצא מהבית. אז כמו שבאיסורי הנאה זה נחשב צורך גופו, אז גם להוציא את הריח הרע נחשב צורך גופו. עכשיו דף ס"א. אומרת המשנה: '''המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת'''. '''זרעוני גינה פחות מכגרוגרת'''. '''רבי יהודה בן בתירא אומר''' חמישה. '''זרע קישואין זרע דילועין זרע פול מצרי''' - שניים. '''חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת'''. כלומר אם הוא מת אז זה בעצם עניין של אכילה, אז זה כמו כל המאכלים שזה כגרוגרת. '''צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה. רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו'''. ואת הגמרא למדנו. במשנה '''המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת'''. וקשה, מה החידוש? הרי '''אילו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת'''. כלומר, אם הוא היה מוציא את כל הדברים שבקופה, נניח יש לנו עשרה דברים, אז גם אם הוא היה מוציא אותם אחד אחרי השני גם הוא היה חייב רק אחת, כי זה בהעלם אחת. אז מה החידוש בזה שהוא מוציא את כל הקופה בבת אחת שהוא חייב רק אחת? '''למי נצרכה - לרבי אליעזר''', דאמר הבא על נידה פעמים הרבה בהעלם אחת חייב על כל ביאה וביאה. והייתי חושב שגם כאן אם הוציא וחזר והוציא חייב על כל פעולה, שהפעולה היא כמו בעלם. '''שלא תאמר מינים הרבה ייעשו הרבה ויהא חייב על כל אחד ואחד'''. כלומר הייתי חושב שאם נניח בקופה יש כמה מינים, אז כשהוא מוציא, אבל זה מקביל לאם הוא בא על כמה נידות - אם הוא בא לנידה בהעלם אחד כמה פעמים אז הוא חייב על כל ביאה וביאה. הייתי חושב שכמו שהביאות מחלקות אז גם כן המינים מחלקים. זאת אומרת, נניח בתוך הקופה יש לו דלעת, תפוח אדמה וכדומה, אז הוא יהיה חייב על הוצאת הדלעת ויהיה חייב על הוצאת התפוח אדמה, כי המינים מחלקים כמו שהביאות מחלקות. '''לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת'''. אז לכן באה המשנה ומחדשת שאם הוא מוציא קופה שלמה אז המינים שבתוכה לא מחלקים. תנן במשנה '''זרעוני גינה פחות מכגרוגרת'''. כן, גרוגרת באוכלין זה גרוגרת, אבל זרעוני גינה שאינם נאכלים אז גם גרוגרת. '''רבי יהודה בן בתירא אומר''' חמישה. ואת הגמרא - '''מה טעמא דרבי יהודה בן בתירא'''? למה הוא אומר חמישה לגבי זרעוני גינה? '''שכן דרכן להיזרע בערוגה'''. כלומר כיוון שזרעוני גינה יכולים להיזרע בערוגה, ואמרנו שהערוגה הכי קטנה זורעים בה חמישה מינים, אז לכן אומר רבי יהודה בן בתירא שאם מוציא חמישה זרעונים אז הוא יהיה חייב. '''זרע קישואין זרע דילועין זרע פול מצרי''' - שניים. '''תני חיטים מדיות שתים'''. שואלת הגמרא - חיטים זה דבר נאכל, והרי למדנו כל הנאכלים בגרוגרת. אז למה פה חיטים מדיות אומר שניים יהיה חייב? אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין''', שבעצם השימוש בהם הוא בשתי זרעים. ואת אומרת, למדנו במשנה '''חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת'''. ואת הגמרא '''הדא דאת אמר בטהור''', אבל '''בטמא כמלוא פי הכלב''', כי הרי מה השימוש שלו? אם חגב מת הוא לא אוכל לאדם, אז השימוש שלו הוא לכלב. אז אם הוא אוכל לכלב זה יהיה כמלוא פי הכלב. '''ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה'''. '''אמר רבי אחא: שכן אשה סטיפה מושכת ממנה והיא מתרפאה'''. כלומר אישה שיש לה חטטים בפנים, מושכת ממנה ומתרפאת עם ציפורת הכרמים. '''תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ''', כלומר מי שרוצה להיות עקר, '''אכיל פלגא ושביק פלגא'''. כלומר הוא אוכל צד אחד, וצד אחד הוא שומר. עכשיו לאכול את הצד השמאלי אסור כי הוא יסתרס לעולם, '''של שמאל אסור ושל ימין מותר''' - כי גם למרות שזה מסרס, אם הוא ירצה הוא יכול לאכול את הצד השמאלי ואז הוא יבריא, וצריך לשמור את החצי השני, כי '''אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית'''. אז '''כיצד הוא עושה''', לשמרו? '''אמר רבי יוסי ברבי בון: יהב לה גו צלוחית דבש'''. הוא שומר את זה בתוך צלוחית של דבש. בכל זאת אנחנו רואים שמותר לסרס אם יש דרך תיקון. כלומר כל האיסור מהתורה לסרס - זה רק אם הסירוס הוא תמידי. אבל אם זה נניח כדור שמסרס זמנית, לכאורה רואים מכאן שלפי זה מותר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סא עמוד א''' {{שוליים|ט_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כו|המוציא ריח רע מביתו בשבת חייב אף כשיעור מיעוט שאין בו חשיבות]]''' * '''מקור:''' "אף ריח רע כל שהוא. אמר רבי אילא (אילעא): אף רבי שמעון (בן יוחאי) שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מודה בה כיוון שרוצה להוציא את הריח מביתו נחשב צריכה לגופה כמו דמודי רבי שמעון (בן יוחאי) באיסורי הנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כירושלמי, שהוצאת ריח רע נחשבת "צריכה לגופה" גם לר' שמעון, וכך נפסק להלכה שהמוציא כל שהוא ריח רע חייב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ה|בבלי ביצה לט א — המוציא שלהבת לרשות הרבים על גבי קיסם חייב אף שאין בקיסם עצמו שיעור עצים לחייב עליו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שמיני#נג-א-ד|בבלי ברכות נג א — המוציא שלהבת (אש) לרשות הרבים בשבת חייב, ואף על שיעור כל שהוא, שאין מודדין בה "מה שעקר לא ]] {{שוליים|ט_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כז|המוציא קופה מלאה מיני בשמים שונים ברשות אחת בשבת חייב חטאת אחת בלבד ולא חטאת על כל מין ומין]]''' * '''מקור:''' "המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי המפורש; הרמב"ם פסק כך להלכה (הל' שבת פי"ח הכ"ח), שכיוון שהמוציא לא נתכוון להוציא כל מין בפני עצמו אלא הוציא קופה אחת בהעלם אחת, אין חילוק חטאות, ואינו חייב אלא אחת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#צ-א-ה|בבלי שבת צ א — המוציא זרעוני גינה בשבת חייב בפחות מכגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צג-ב-ה|בבלי שבת צג ב — המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, או חי במיטה, פטור גם על הכלי/מיטה שטפלים לו; המוציא מת במ]] {{שוליים|ט_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כח|שיעור הוצאת זרעוני גינה בשבת הוא כגרוגרת, וזרעים חשובים בפני עצמם]]''' * '''מקור:''' "זרעוני גינה פחות מכגרוגרת. רבי יהודה בן בתירא אומר חמש. זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים זרע פול מצרי שנים." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ו * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי יהודה בן בתירא: כמה זרעוני גינה חייבים - כגרוגרת או חמישה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שזרעוני גינה כגרוגרת, וכן זרע קישואין ודילועין ופול המצרי שניים שניים, כפי שפסק הרמב"ם {{שוליים|ט_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשיעי#דין-ט_כט|המוציא בשבת חגב חי או צפורת כרמים - מהו שיעור החייב?]]''' * '''מקור:''' "חגב חי כל שהוא מת כגרוגרת. צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה. רבי יהודה (בר עילאי) אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. גמ : תנן: המוציא קופת " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יח הדרן עלך רבי עקיבא ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא: המוציא חגב חי טמא כל שהוא מפני שמצניעים אותו לקטן לשחק בו, וצפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעים אותה לרפואה, וחגב טמא מת כגרוגרת; וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת יח,יח) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צג-ב-ו|בבלי שבת צג ב — המוציא אוכלין כשיעור בכלי בשבת, אם הכלי צריך לו - חייב גם על הכלי]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סא עמוד ב<span class="yerum-runnum">126</span></div>הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} כדעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן. והא כתיב {{הפ|איוב|מ|כט}} התשחק בו כצפור {{ירו"מ-ביאור|הקדוש ברוך הוא שאל את איוב אם יוכל לשחק בלויתן.}} לא הותר מן כלל איסור הוא {{ירו"מ-הדגשה|שהלויתן דג טמא אלא שלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא יתיר אותו}} והא כתיב {{ירו"מ-הדגשה|התשחק בו}} כצפור {{ירו"מ-הדגשה|משמע שבציפור מותר לשחק והרי ציפור טהורה}} אמר רבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]]: מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא.<br> <strong>הדרן עלך פרק רבי עקיבא</strong><br> ==פרק עשירי - המצניעה לזרע== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק עשירי.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_א|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_א"> <strong>מתני':</strong> המצניע {{שוליים|י_א}}לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] רבי יוסי ברבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] בעי מתניתין ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אמר אומן באומנתו {{ירו"מ-ביאור|שמוציא לדוגמא}} חייב. {{ירו"מ-הדגשה|כי}} אתא רבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|בן}} בשם רבי יוסי ברבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} היא. אמר רבי יוסי ברבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] לא אתיה אלא {{ירו"מ-הדגשה|אם הצניעו}} לדוגמא {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון}} שכבר נתפייס הלוקח {{ירו"מ-הדגשה|אין לו עוד צורך בכמות קטנה כזו}}. אבל {{ירו"מ-הדגשה|הצניעו}} לזרע ולרפואה אפילו {{ירו"מ-הדגשה|חזר והכניסו חייב ב}}כל שהוא. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: וכל אדם אין}} חייב{{ירו"מ-הדגשה|ין עליו אלא כשיעורו. תני}} הצניעו זה והוציאו זה פטור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר מחייב. מה אנן קיימין? {{ירו"מ-הדגשה|אם בשהוציאוהו מדעת השני דברי הכל פטור}}, אם בשהוציאוהו מדעת הראשון {{ירו"מ-ביאור|בשבילו ובשליחותו,}} דברי הכל חייב. אלא כאן אנן קיימין בסתם. {{ירו"מ-הוסר|ורבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} אמרי חזקה מדעת השני הוציאו. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו.<br><br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ב|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ב"> </span> <span id="דף_סב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא'''. כלומר, אם הוא אומר שטמא כלשהו, משמע ש'''הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת'''. ואת הגמרא - '''רבי יהודה כדעתיה''', ד'''רבי יהודה אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן'''. כלומר, החכמים שאמרו שחגב חי כלשהו כי משחקים בו, אז רבי יהודה סובר שאסור לשחק בו, לכן בעצם האיסור שלו גם כשהוא חי יהיה כגרוגרת. '''והא כתיב התשחק בו כצפור'''. כלומר, הקדוש ברוך הוא שואל את איוב האם הוא יוכל לשחק בלווייתן כמו שהקדוש ברוך הוא משחק איתו כמו ציפור, והרי לווייתן הוא טמא, שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה על צדיקים ממנו. אומרת הגמרא '''לא הותר מן כלל איסור הוא''', מה הבעיה שלי? לווייתן זה דבר טמא, אבל שהקדוש ברוך הוא עתיד לטהר אותו, אבל כרגע הוא דבר טמא, לכן מותר לשחק בו. '''והא כתיב כצפור''', משמע שבציפור מותר לשחק, והרי ציפור טהורה. '''אמר רבי מתניה: מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא'''. כלומר בניגוד לחגב, שחגב לא מחוסר שחיטה, אז הוא נחשב מוכן לאכילה גם כשהוא חי. אבל לעומתו הציפור צריכה שחיטה ולכן היא נחשבת כדבר טמא, לכן מותר לשחק בו. עדיין לא היה פרק רבי עקיבא, בעזרת השם. אנחנו פרק י"א. ואת המשנה: '''המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו'''. ואת הגמרא, רבי ירמיה ורבי יוסי ברבי חנינה בעי - '''מתניתין דרבי יהודה'''. כלומר, המשנה שלנו רק כדעת רבי יהודה, ורבי יהודה אמר אומן באומנותו חייב. הרי פה אם הוא מצניע לדוגמה אתה אומר שהוא חייב, משמע שרק בגלל שהוא מצניע את זה לדוגמה, אבל אדם אחר שיצניע יהא פטור. '''אתא רבי יודה בר פזי בשם רבי יוסי ברבי חנינא: דרבי יהודה היא'''. '''אמר רבי יוסי ברבי חנינה לא אתיה אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח'''. כלומר, רק במקרה שהוא הצניע לדוגמה, אז כשהוא מוציא אותו כדי להראות לאחר מכן כבר הוא לא צריך את זה, כיוון שכבר התפייס הלקוח - הלקוח כבר סיכם ביניהם, אז כבר אין לו צורך בכמות כל כך קטנה, אז ממילא כשהוא מחזיר את זה לבית, זה כבר בטל. '''אבל לזרע ולרפואה אפילו כל שהוא חייב''', כי השימוש לא בטל, החשיבות לא בטלה. תנן במשנה '''וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו'''. ואת הגמרא - '''הצניעו זה והוציאו זה פטור'''. כלומר, אם אחד מצניע והשני מוציא, השני לא חייב על ההצנעה של הקודם. כלומר, זה שהראשון נתן לזה חשיבות לא מחייב את השני. '''רבי שמעון בן אלעזר מחייב'''. '''מה אנן קיימין? אם בשהוציאוהו מדעת הראשון דברי הכל חייב'''. כלומר, אם הוציא את זה בשביל הראשון או בשליחות שלו, אז דברי הכל חייב. '''אלא כאן אנן קיימין בסתם'''. '''אמרי חזקה מדעת השני הוציאו'''. כלומר, אדם שמוציא חייב, אם סתמא זה מדעת עצמו. '''רבי שמעון בן אלעזר אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סא עמוד ב''' {{שוליים|י_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_א|המוציא חפץ קטן לצורך זרע, דוגמה או רפואה חייב עליו בכל שהוא, ובהחזירו אינו חייב אלא בשיעורו]]''' * '''מקור:''' "לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. גמ : אמר רבי ירמיה רבי יוסי ברבי חנינה בעי מתניתין דרבי יהודה (בר עילאי), ד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כ, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כמשנה בירושלמי; רמב"ם (הל' שבת יח, כ-כא) פסק שהמוציא לזרע לדוגמה ולרפואה חייב בכל שהוא, וכשמחזירו חייב רק בשיעור הרגיל, בהתאם לגמרא המבארת שהדין תלוי בדעת רבי יהודה שאומן במלאכתו חייב אף בפחות משיעור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צ-ב-ד|בבלי שבת צ ב — המצניע דבר לזרע/דוגמא/רפואה ושכח למה הצניעו והוציאו סתם בשבת, חייב בכל שהוא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צ-ב-ה|בבלי שבת צ ב — המוציא חפץ שהצניעו ושכח למה הצניעו, ומוציאו בשבת סתם, חייב כפי שיעור הצנעתו המקורית]] </div> qmfhnj76sqixicnqo8aqnmg2c4p7fz7 106 1754928 3078724 3078507 2026-08-23T19:43:36Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078724 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק עשירי — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סב עמוד א<span class="yerum-runnum">127</span></div><big> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ב}}המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאם בין שהוציאם אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. {{שוליים|י_ג}}קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה אמר}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}בקופה של קישואין ושל דילועין היא מתניתין, שמקצת האוכל מבפנים ומקצתו מבחוץ. אבל בקופה שהיא מליאה פירות {{ירו"מ-הדגשה|קטנים}} כיון שהוציא ממנה כגרוגרת חייב {{ירו"מ-הדגשה|ואין הכלי מצרף}}. אמרין מילתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} פליגא, דאמר רבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: סרוד {{ירו"מ-ביאור|עריבה}} שמקצתו {{ירו"מ-הדגשה|מ}}בפנים ומקצתו מבחוץ, נטל מיכן ונתן לכאן פטור. אם עקרו עד שיעקור כולו כאחת {{ירו"מ-הדגשה|שהכלי מצרף מה שבתוכו}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שהכלי לא מצרף}} תיפתר בפרוץ. אמר ליה: והא תנינן קופה! אית לך מימר קופה פרוצה? מיי כדון {{ירו"מ-ביאור|מאי טעמא? דחזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]?}} {{ירו"מ-הדגשה|דסבר}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ד}}אין לך מיטלטל ברשות הרבים ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד. {{ירו"מ-ביאור|שרק אדם חולק רשות לעצמו. כמו שנלמד מידו של העני ושל בעל הבית. ולאו דווקא כרמלית, אלא שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. אבל כלי מקבל את דין הרשות בה הוא נמצא.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}הוציא חבילה מרשות היחיד לרשות הרבים {{ירו"מ-הוסר|עד שלא }}{{ירו"מ-הדגשה|וכש}}הניחה ברשות הרבים היה ראשה למעלה מעשרה, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור. אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: הוציא קורה מרשות היחיד לרשות הרבים {{ירו"מ-הוסר|עד שלא }}{{ירו"מ-הדגשה|וכש}}הניחה ברשות הרבים נכנס ראשה לרשות היחיד אחרת, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אבן שהיא נתונה ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה חייב {{ירו"מ-הדגשה|דאף שמעביר מעל מקום פטור כיוון שלא נח במקום פטור חייב}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברשות הרבים גבוה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור. מה פליג {{ירו"מ-הדגשה|לא}} כאן בשהפכה על צידה {{ירו"מ-הדגשה|שלא נטל מלמעלה אלא היטה את הקופה ומשתמש בפתח מהצד שאין שם עשרה טפחים}}, וכאן בשלא הפכה על צידה {{ירו"מ-הדגשה|שהפתח למעלה ומשתמש מעל עשרה}}.<br><br> <span id="דף_סב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ס"ב. אנחנו במשנה פרק י' הלכה ב'. אומרת המשנה: '''המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה'''. מדובר שהאסקופה היא כרמלית. אז '''בין שחזר והוציאם'''. כלומר אם הוא הוציא אותם מהבית, הניח אותם על האסקופה, יצא לרשות הרבים ולקח מהאסקופה. '''בין שהוציאם אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת'''. '''קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה'''. כלומר אם חלק מהקופה נמצא על האסקופה שהיא כרמלית, וחלק נמצא כבר ברשות הרבים, עדיין יהיה פטור כיוון שהקופה עצמה היא אוגדת. היא כולה נחשבת כמו יחידה אחת. ועתה בגמרא למדנו: '''חזקיה בקופה של קישואין ושל דילועין היא מתניתין'''. כלומר מדובר בפירות שהם ארוכים, אז חלק מהם בפנים וחלק מבחוץ. כי הוא סובר שהקופה היא לא אוגדת, ולכן אם מדובר בפירות קטנים, כיוון ש'''הוציא ממנה כגרוגרת חייב''', כמו שאומרים שהכלי לא מצרף. אז בעצם כל הסיבה שהמשנה אמרה שהוא יהיה פטור זה בגלל שמדובר בפירות ארוכים כמו דלועים, שבעצם הפרי הוא על כל הקופה, ולכן אם חצי מהפרי בחוץ וחצי בפנים עדיין פטור. אבל אם מדובר בפירות קטנים, אז ברגע שיצא מהם כגרוגרת הוא חייב, כי הכלי עצמו לא מצרף. אומרת הגמרא: '''אמרין מילתיה דרבי יוחנן פליגא'''. כלומר החכמים בישיבה אמרו שאם ככה, הדברים של רבי יוחנן חולקים על הסברא הזאת. '''דאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: סרוד שמקצתו בפנים ומקצתו מבחוץ, נטל מיכן ונתן לכאן פטור'''. כלומר עריבה שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ, כי בעצם למרות שהוא מעביר כביכול מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל כיוון שזה בתוך העריבה אז הוא פטור, כי העריבה עצמה חצי בפנים חצי בחוץ, והעריבה עצמה מצרפת. '''אם עקרו עד שיעקור כולו כאחת'''. כלומר אם הוא מוציא את השרוד הזה, את העריבה הזאת מרשות היחיד לרשות הרבים, אז רק אם הוא מוציא את כולו הוא חייב. כלומר אם הוא מוציא רק חלק אז עדיין יהיה פטור, כי הוא סובר שהכלי מצרף. '''אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: חזקיה תיפתר בפרוץ'''. כלומר שאין לו שוליים, אז כשאין לו שוליים באמת לא מצרף. '''אמר ליה: והא תנינן קופה! אית לך מימר קופה פרוצה?''' הרי קופה כל המיעוט שלה זה בשוליים. אומרת הגמרא: מאי קא סבר חזקיה? למה הוא פוטר? '''אין לך מיטלטל ברשות הרבים ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד'''. כלומר הוא אומר שרק אדם חולק רשות לעצמו - אדם שיימצא ברשות מסוימת עדיין הוא יחשב רשות אחרת. כמו שלמדנו לגבי היד של האדם, יד של העני ושל בעל הבית, למרות שבעצם היד של העני נמצאת בתוך רשות היחיד, אבל בכל זאת זה לא נחשב רשות יחיד, כי אם זה כך, ברגע שהיה מכניס את היד שלו פנימה הוא כבר היה מתחייב. אז רואים מכאן שבעצם היד של האדם היא חולקת רשות לעצמה. אבל כל הקופות וכדומה, איפה שהם נמצאים, כל חלק מקבל את הרשות שבה הוא נמצא. כלומר אם יש לנו חצי כלי ברשות הרבים וחצי כלי ברשות היחיד, אז החצי ברשות הרבים נחשב ברשות הרבים, והחצי ברשות היחיד נשאר ברשות היחיד. אומרת הגמרא: '''חזקיה הוציא חבילה מרשות היחיד לרשות הרבים הניחה ברשות הרבים היה ראשה למעלה מעשרה, הואיל ואין כולה ניחה ברשות הרבים פטור'''. כיוון שכדי להתחייב על הוצאה הוא חייב להוציא את כל החפץ, כך שאם חלק מהחפץ נמצא במקום פטור, אז הוא פטור עליו. אומרת הגמרא: '''אמר רבי יוחנן: אבן שהיא נתונה ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה'''. בעצם שזה יש לה דין של רשות היחיד. '''המשתמש מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה חייב'''. והחידוש הוא שלמרות שבעצם כשהוא רוצה להניח עליה הוא מעביר דרך מקום פטור, כי הוא מגביה את זה מעל עשרה טפחים כדי להניח על גבה, אז הוא מגביה מעל מקום פטור ואף על פי כן הוא חייב, כיוון שהוא לא נעצר במקום פטור, הוא פשוט עשה את זה ברצף, לכן הוא חייב. '''שמואל אמר: קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברשות הרבים גבוה עשרה ורחבה ארבעה, המשתמש מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור'''. לכאורה הפשט הוא שהוא סובר שכיוון שכשהוא משתמש הוא משתמש מעל מקום פטור, לכן יהיה פטור. אז הוא חולק לכאורה על רבי יוחנן. שואלת הגמרא: '''מה פליג'''? האם הוא חולק? אומרת הגמרא: לא. '''כאן בשהפכה על צידה''' - כלומר הוא לא נטל מהקופה ישירות כמו שהיא מלמעלה, אלא הוא הטה אותה לצידה. כלומר אם הגובה שלה עשרה טפחים אבל הרוחב ארבעה, וכשהוא נוטל אז זה כבר לא שטח יחיד ולכן פטור. '''וכאן בשלא הפכה על צידה''' - כלומר מה שרבי יוחנן דיבר זה כשהוא לוקח מלמעלה, ובמקרה כזה גם שמואל מודה שהוא יהיה חייב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סב עמוד א''' {{שוליים|י_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ב|המוציא חפץ מרשות לרשות דרך אסקופה בשתי הוצאות על ידי שניים - פטור]]''' * '''מקור:''' "המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאם בין שהוציאם אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, שכן לא נעשתה המלאכה בהוצאה אחת ובאדם אחד; כן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יד הלכה יד). * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צא-ב-א|בבלי שבת צא ב — המוציא חפץ והניחו על אסקופה שהיא מקום פטור ולא הוציאו כולו כאחת - פטור מן החטאת אף אם הרוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צא-ב-ב|בבלי שבת צא ב — המוציא חפץ מרשות לרשות דרך רשות אחרת בלא הנחה בה - חייב]] {{שוליים|י_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ג|המוציא קופה מלאה פירות מבית לחוץ אינו חייב עד שתצא כל הקופה, אף שרוב הפירות כבר בחוץ]]''' * '''מקור:''' "קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. גמ : תנן: קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה, אף על פי שרוב הפירות מבחוץ — פטור, עד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כחזקיה שמדובר בקישואים ודלועים שמקצתם בפנים ומקצתם בחוץ, וכל עוד הקופה עצמה לא הוציא כולה פטור; כך פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ב הי"א). * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צא-ב-ג|בבלי שבת צא ב — קופה מלאה חרדל שנפלה בשבת - המוציא ממנה חייב, שאגד כלי לא שמיה אגד]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צא-ב-ד|בבלי שבת צא ב — אגד כלי (אחיזת האדם בכלי) נחשב כחלק מגוף המלאכה, כך שהמוציא פירות מכלי מרשות לרשות בשבת וא]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סב עמוד ב<span class="yerum-runnum">128</span></div>רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] בעי עקר אבן ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מה את עבד לה? כמשתמש מתוכה לרשות הרבים {{ירו"מ-הדגשה|וכאילו עקר מרשות היחיד לרשות הרבים}} ומרשות הרבים לתוכה {{ירו"מ-הדגשה|או שכשעקר ביטל את רשות היחיד וכאילו עקר}} {{ירו"מ-הוסר|ומרשות}}{{ירו"מ-הדגשה|מרשות}} הרבים {{ירו"מ-הדגשה|אבל כשיניח כאילו מניח ברשות היחיד או שהעקירה בטלה את רשות היחיד וההנחה לא יוצרת רשות היחיד והוי כמוציא מרשות הרבים}} לרשות הרבים אחרת {{ירו"מ-הדגשה|שפטור ואם הוליך ארבע אמות חייב}}. רבנן דקיסרין אמרין רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בעי {{ירו"מ-הדגשה|היה תל גבוה עשרה ורחב ארבעה ותל אחר גבוה חמישה ורחב ארבעה ולקח סלע}} {{ירו"מ-ביאור|מהתל הגבוה עשרה,}} {{ירו"מ-הדגשה|גבוה חמישה ורחב ארבעה ו}}נתן חמשה על גבי חמשה, מה את עבד לון? כמשתמש מרשות היחיד לכרמלית {{ירו"מ-הדגשה|דכשנטל עדיין היה רשות היחיד ושכשהניח עדין היה כרמלית או כשנוטל ביטל רשות היחיד וכשנותן יוצר רשות היחיד וכאילו נטל}} מכרמלית לרשות היחיד {{ירו"מ-הדגשה|ופטור או כשנטל נטל מרשות היחיד וכשמניח נעשה רשות היחיד וכאילו העביר}} מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת?<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ג|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על {{ירו"מ-הוסר|כתפיו}}{{ירו"מ-הדגשה|כתיפו}} חייב, שכן משא בני קהת. {{שוליים|י_ה}}לאחר ידו ברגלו ובפיו במרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.<br><strong>גמ':</strong> רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בעי מעתה {{ירו"מ-הדגשה|תינח}} הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב {{ירו"מ-הוסר|והן}}{{ירו"מ-הדגשה|שכן}} משא בני קהת, {{ירו"מ-הוסר|וכתיב}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל בימינו בשמאלו בתוך חיקו ובאפנדתו הרי אין דרך הוצאה בכך ואמאי חייב, מדכתיב}} ([[במדבר ד טז|במדבר במדבר ד טז]]) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. שמן המשחה {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} היה נתון? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו. אין תאמר שהיה קטן {{ירו"מ-ביאור|פשוט,}} {{ירו"מ-הדגשה|ולכן הטריחו אותו כל כך והא}} אמר רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: כתיב ([[במדבר ג לב|במדבר במדבר ג לב]]) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן, דוך דוכנים היה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה ברבי|°]]<nowiki/>רבי יהודה ברבי אמר מרכל {{ירו"מ-הוסר|חיה}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}}. תני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. אלא שאין גדולה בפלטין של מלך. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: כתיב ([[ויקרא ו ג|ויקרא צו ו ג]]) ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן, אלא שאין גדולה בפלטין של מלך.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ד|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב. {{שוליים|י_ז}}באמת {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אף במקבלי פיתקין כן.<br><br> <span id="דף_סג_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''רבי בון בר חייה בעי: עקר אבן ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מה את עבד לה?''' כלומר בעצם עוקר רשות שלמה. האם נחשב '''כמשתמש מתוכה לרשות הרבים'''? כלומר כאילו עקר מרשות היחיד, כי לפני כן היה פה אבן עם גובה עשרה טפחים ושטח ארבע על ארבע, אז זה רשות היחיד. או שאני אומר לא - כשהוא עקר אותה הוא בעצם ביטל את רשות היחיד, אז זה כאילו עקר מרשות הרבים. '''רבנן דקיסרין אמרין רבי יוחנן בעי'''. היה תל גבוה עשרה ורחב ארבעה, ולידו תל אחר גבוה חמישה ורחב ארבעה, ונטל סלע מהתל שגבוה עשרה, ואת אותו חלק שהוא לקח הוא הניח על השני שהיה גבוה חמישה. עכשיו בעצם הוא יצר עשרה טפחים בשטח של ארבע על ארבע. איך אני אתייחס לזה? האם אני אתייחס לזה '''כמשתמש מרשות היחיד לכרמלית''' - שהרי כשהוא נטל עדיין היה למקום דין רשות היחיד, כי היה שם עשרה טפחים וארבע על ארבע, וכשהוא הניח עדיין היה זה דין כרמלית, כי המקום שהוא הניח בו היה חמישה טפחים גובה וארבע על ארבע. או שאני אומר לא - כשהוא נטל הוא ביטל את רשות היחיד, שהרי לפני כן זה היה עשרה טפחים גובה, ואחרי שהוא לקח נשאר שם רק חמישה, כי הוא לקח חצי. ואז בעצם הוא ביטל רשות יחיד, וכשהוא נותן במקום השני שהיה חמישה הוא הפך את זה לעשרה, אז הוא בעצם יצר רשות יחיד. אז בעצם כאילו הוא נטל מכרמלית לרשות יחיד, ואז זה יהיה פטור. או שאני אומר לא - כשהוא נטל, הוא נטל מרשות היחיד, וכשהוא מניח הוא יצר רשות יחיד, אז זה כאילו הוא העביר '''מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת''' דרך רשות הרבים. ונשאר בשאלה. עוברים למשנה. אומרת המשנה: '''המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על... חייב, שכן משא בני קהת'''. כלומר בני קהת ככה נשאו בכל הדרכים הללו. '''לאחר ידו ברגלו ובפיו במרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה'''. כלומר עם הארנק, אבל הארנק הפוך - הארנק שקשור כמו חגורה, אבל אם הוא הפוך אז אין דרך הוצאה בכך. '''בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין'''. ואומרת הגמרא: '''רבי יוסה בעי'''. מעתה תנן שאם מוציא כגרוגרת על כתפו חייב, שכן משא בני קהת, שזה אנחנו מבינים. אבל בימינו, בשמאלו, בתוך חיקו, באפונדתו - הרי אין דרך הוצאה בכך, אז למה חייב? אומרת הגמרא: מכתיב '''ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה'''. אז המדרש אומר איך הוא החזיק את הכול - '''שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. שמן המשחה היה נתון?''' '''אמר רבי אבון בשם רבי אלעזר: כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו'''. אז רואים מכאן שכל הדרכים האלה נחשבות דרך הוצאה. '''אין תאמר שהיה קטן''' - כלומר למה הצריכו אותו כל הדברים האלה לסחוב, אם תאמר שזה בגלל שהוא היה הכי פשוט ביניהם? '''אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן'''. '''דוך דוכנים היה''' - כלומר הוא היה ראש האחראים, הוא היה הכי גדול, אבל אף על פי כן הוא נשא את כל זה. '''רבי יהודה ברבי אמר: מרכל'''. כלומר מה הכוונה דוך דוכנים - מרכול היה. '''תני רבי חייה: ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל'''. כלומר היה אחראי על הכול. אם כן, למה הצריכו אותו לסחוב את כל הדברים האלה? '''אלא שאין גדולה בפלטין של מלך'''. כלומר כל אדם, מתוך חיבת מצווה, מתנהג כמו אדם פשוט. '''אמר רבי לוי: כתיב ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן'''. לכאורה למה הוא צריך ללבוש בגדים פשוטים ולהרים את הדשן, ודווקא הכהן עושה את זה, ולא יביאו סתם אדם? '''אלא שאין גדולה בפלטין של מלך'''. כלומר לפני הקדוש ברוך הוא אין גדולה, לכן כל אחד, אפילו הגדול ביותר, צריך להתנהג כמו אדם פשוט ולשרת את הקדוש ברוך הוא. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סב עמוד ב''' {{שוליים|י_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ד|המוציא חפץ מרשות לרשות בימין, בשמאל, בחיקו או על כתיפו חייב]]''' * '''מקור:''' "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שדרך הוצאה זו חייבת שכן היה משא בני קהת, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יב הלכה יב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-א-ג|בבלי שבת צב א — המוציא משא בשבת בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו - חייב]] {{שוליים|י_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ה|המוציא חפץ בדרך שאינה דרך הוצאה כגון לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו או באזנו - פטור]]''' * '''מקור:''' "לאחר ידו ברגלו ובפיו במרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. גמ : רבי יוסה (אסי) בעי מעתה תינח הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שכל שאינו כדרך המוציאין פטור, וכך פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ב הי"ג) שאין חייב אלא במוציא כדרך המוציאין * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-א-ד|בבלי שבת צב א — המוציא משא בשבת למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע חייב, שכן היה משא בני קהת]] {{שוליים|י_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ו|המתכוין להוציא חפץ למקום אחד ונח במקום אחר בשבת - מהו דינו לחייב]]''' * '''מקור:''' "המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו: התכוון להוציא לפניו ונמצא לאחריו - פטור, שלא נעשתה מלאכתו כמחשבתו; התכוון לאחריו ובא לפניו - חייב, שדרך הוצאה בכך, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה יב) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-ב-א|בבלי שבת צב ב — המתכוון להוציא בכיוון אחד והוציא בכיוון אחר - פטור, חוץ מאשה החוגרת בסינר וכיוצא בו שראוי ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-ב-ב|בבלי שבת צב ב — המוציא חפץ בשבת כשנתכוון להוציאו במקום שמירה פחותה (מאחוריו) ועלתה בידו שמירה מעולה (מלפני]] {{שוליים|י_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ז|אישה החוגרת סינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת משום הוצאה בשבת]]''' * '''מקור:''' "באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. רבי יהודה (בר עילאי) אומר אף במקבלי פיתקין כן. 📖 באר משה — דף סב עמוד ב אומרת הגמרא: רבי בון בר חייה בעי: עקר אבן ברשות ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שהחוגרת סינר חייבת בין מלפניה ובין מלאחריה, שכן ראוי הסינר להיות חוזר סביבה בשני הצדדים, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה יג) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-ב-ג|בבלי שבת צב ב — כל מקום שנאמר "באמת אמרו" במשנה - הלכה היא, וכן דין מקבלי פתקין כדין מוציא ככר לרשות הרבים]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סג עמוד א<span class="yerum-runnum">129</span></div><br><strong>גמ':</strong> תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|העושה מלאכה בשבת ואינו יודע איזה מלאכה עשה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב חטאת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע{{ירו"מ-הוסר|אל השזורי}} {{ירו"מ-הדגשה|פ}}ו{{ירו"מ-הדגשה|ט}}ר {{ירו"מ-הדגשה|שנאמר ונודע אליו החטאת עד שידע במה חטא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון שזורי|°]]<nowiki/>רבי שמעון שזורי ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר{{ירו"מ-הדגשה|ים}} לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע על דבר שהוא בשם אחד שהוא חייב {{ירו"מ-הדגשה|כגון שהיו לפניו שני עצים ותלש מאחד ואינו יודע מאיזה}}. על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות {{ירו"מ-הדגשה|כגון שלא יודע אם קצר או טחן}} ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} כמאן דאמר בשני שמות נחלקו וכ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-הדגשה|שפוטר דכשנתכוון לשמירה מעולה ויצא לו שמירה פחותה דומה לנתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים}}. ברם כמאן דאמר בשם אחד נחלקו {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} {{ירו"מ-הדגשה|כ}}שני שמות {{ירו"מ-הוסר|הן}}{{ירו"מ-הדגשה|פשיטא}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|לדעת כולם תנן}} לאחריו ובא לו לפניו חייב {{ירו"מ-הדגשה|שנתכוון לשמירה פחותה ובא לו שמירה מעולה מתניתין}} כמאן דאמר בשם אחד נחלקו {{ירו"מ-הדגשה|וכדעת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. ברם כמאן דאמר בשני שמות {{ירו"מ-הדגשה|נחלקו}} {{ירו"מ-הוסר|וכאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כאן}} בשם אחד הוא {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|ופשיטא שהוא}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|לדעת כולם}}. {{ירו"מ-ביאור|וקשה שהרי מרישא משמע שבשני שמות נחלקו וסתם לן כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע שפוטר ובסיפא משמע שבשם אחד נחלקו וסתם לן כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שמ}}חייב}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: תניין אינון {{ירו"מ-הדגשה|ומי ששנא את הרישא לא שנא את הסיפא דל}}מאן דאמר {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיפא}} חייב אף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|ברישא}} חייב {{ירו"מ-הדגשה|ול}}מאן דאמר {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|ברישא}} פטור אוף {{ירו"מ-הוסר|הכא}}{{ירו"מ-הדגשה|בסיפא}} פטור. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} באמת {{ירו"מ-הדגשה|אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר}} אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כל מקום {{ירו"מ-הוסר|שישנו}}{{ירו"מ-הדגשה|שאמרו}} באמת הלכה למשה מסיני.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ה|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ה"> <strong>מתני':</strong> המוציא ככר ברשות הרבים חייב. {{שוליים|י_ח}}הוציאוהו שנים פטורין. {{שוליים|י_ט}}לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר. {{שוליים|י_י}}המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. את המת במיטה חייב, וכן {{שוליים|י_יא}}כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ {{ירו"מ-הוסר|חייבין}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}}, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר.<br><br> <span id="דף_סג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ג. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק י' הלכה א'. אומרת המשנה: "המתכוון להוציא לפניו או בא לו לאחריו פטור", כי בעצם הוא התכוון לשמירה מעולה ויצא לשמירה פחותה. "לאחריו בא לפניו חייב", כלומר אם הוא התכוון לשמירה פחותה ויצא לשמירה מעולה, אז הוא יהיה חייב. מתרגמת באמת אמרו: "האישה החוגרת בסינר בין מלפניה בין לאחוריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר". כלומר כיוון שהסינר גם הוא מסתובב ויכול להיות מקדימה ומאחורה, לכן לא משנה איך היא חוגרת את זה, בכל מקרה היא חייבת. ר' אלעזר אומר: "אף מקבל פתקן כן". כלומר הדברים שהיו מזהירים את המכתבים, אז היו מניחים את זה באיזה אשפה, והאשפה לפעמים הייתה קדימה, לפעמים אחורה. צריך בכל מקרה, בין אם מוציא מאחורה בין אם מוציא מקדימה יהיה חייב. '''תמן תנינן''': "העושה מלאכה בשבת ואינו יודע איזו מלאכה עשה", אז רבי אלעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. מה הסיבה שרבי יהושע פוטר? כתוב: "ונודה אליו החטאת עד שיודע ויאמר חטא". '''רבי אליעזר רבי יהושוע ורבי שמעון שזורי ורבי שמעון אומר לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושוע על דבר שהוא בשם אחד שהוא חייב'''. כאילו אם היו שני עצי תאנה ושני תאנים, הוא התכוון לתלוש אחד, הוא תלש שאין לו מושג את מי הוא תלש, אז בזה כולם מודים שחייב. זה אותה מלאכה, אותו איסור, אותו שם של מלאכה, לכן יהיה חייב. אבל '''על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות''', כגון אם הוא לא יודע אם הוא קצר או טחן, ש'''רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. למדנו במשנה: "המתכוון להוציא לפניו או בא לו לאחריו פטור". אמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: '''כמאן דאמר בשני שמות נחלקו וכרבי יהושע''', שפוטר, זה כיוון שכשהוא מתכוון לשמירה מעולה ויצא לשמירה פחותה, זה דומה להתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים. זאת אומרת, זה דומה לשתי פעולות שונות. אבל ברם, '''כמאן דאמר בשם אחד נחלקו''', אז כאן, שזה כמו שני שמות, יהיה פשוט שהוא יהיה פטור, אז לא צריך להגיד את זה. למדנו: "לאחריו הוא בא לו לפניו חייב", כן, כיוון שהוא התכוון לשמירה פחותה ויצא לשמירה מעולה. '''מתניתין כמאן דאמר בשם אחד נחלקו''', מבחינת רבי אלעזר. אבל אם זה שני שמות, '''ברם כמאן דאמר בשני שמות נחלקו''', אז כאן, שזה שם אחד, פשוט שהוא חייב. כן, זה בעצם ברור שיחייב את זה על כולם. מהלכה, אז קשה, כי מהרישא משמע שבשני שמות נחלקו, והמשנה סתמה לן כרבי יהושע שפוטר. ומהסיפא משמע שבשם אחד נחלקו והמשנה סתמה לנו כרבי אליעזר שמחייב. לכאורה סתירה. אמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: '''תניין אינון''', באמת זה מחלוקת תנאים, כן, מי שאמר את הרישא לא אמר את הסיפא. '''מאן דאמר חייב אף חייב מאן דאמר פטור אוף פטור'''. תני: "באמת אמרו האישה החוגרת בסינר בין מלפניה בין לאחוריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר". אמר רבי אלעזר: '''כל מקום באמת הלכה למשה מסיני'''. יש לנו כלל כזה שכל מקום שנאמר באמת זה הלכה למשה מסיני. הרבה פעמים האמירה הזאת לא נאמרת על שבאותו מקום באמת מדובר בהלכה למשה מסיני, אלא רבי אלעזר אומר את זה בצורה כללית, שבדרך כלל שנאמר באמת הכוונה להלכה למשה מסיני, אבל לא בהכרח שזה מה שאמרו כאן זה הלכה למשה מסיני. אנחנו פרק י' הלכה ה'. אומרת המשנה: '''המוציא ככר ברשות הרבים חייב. הוציאוהו שנים פטורין'''. כלומר זה מלאכה שאדם אחד יכול לעשות, אם עשו זה שניים פטורים. '''לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין''', כלומר זה מלאכה שאדם אחד לא יכול לעשות, אלא רק שניים יכולים לעשות. אז דווקא אם שניים עשו חייבים, '''ורבי שמעון פוטר'''. כלומר רבי שמעון פוטר לעולם כל מלאכה שנעשית בידי שניים, אפילו אם לא יכול אחד לעשותה. '''המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו'''. כלומר, כיוון שהוא התכוון להוציא את האוכלין, ובאוכלין לא היה שיעור, אז הוא פטור עליהם, ולמרות שהוא הוציא את הכלי הוא פטור על הכלי, כיוון שהכלי טפל לאוכלין. '''את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו'''. כלומר, כיוון שהוא פטור על האדם, שחי נושא את עצמו, תכף נראה מה הכוונה, אז הוא גם פטור על המיטה כי המיטה טפילה לו. אבל אם הוציא את המת במיטה הוא חייב, כי המיטה לא טפילה למת. '''וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר'''. הסברא היא שמלאכה שצריכה לגופה. ההוצאה של הכזית מן המת, כזית מן הנבלה, חלק מהפרשנים מסבירים שמלאכת הוצאה זה שאתה רוצה שזה יהיה בחוץ, שיהיה במקום שאתה לוקח אותו אליו. ואילו בנבלה ומת וכדומה, אז זה לא שהוא רוצה שזה יהיה במקום בחוץ, אלא הוא רוצה שזה לא יהיה אצלו. ואז לכאורה זה קצת קשה ממה שאמרנו בכמה משניות קודם, שריח רע גם רבי שמעון מודה, או איסורי הנאה גם רבי שמעון מודה, כיוון שהוא רוצה שהם יהיו בחוץ. אז בעצם אתה יכול להגיד שזה דומה, כי הרי הוא לא רוצה שזה יהיה בבית, הוא לא רוצה שזה יהיה שם. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סג עמוד א''' {{שוליים|י_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ח|שניים שהוציאו חפץ יחד מרשות לרשות בשבת פטורים מחטאת]]''' * '''מקור:''' "הוציאוהו שנים פטורין." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הסוגיה שהוציאוהו שנים פטורין, ומבואר בבבלי (שבת צב ע"ב) ומקורו בדרשת הכתוב "ואם נפש אחת" - עד שיוציא הוא בעצמו יחיד ולא שניים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-ב-ד|בבלי שבת צב ב — שנים שהוציאו חפץ מרשות לרשות ביחד, כשכל אחד מהם יכול היה להוציאו לבדו - פטורים מחטאת]] {{שוליים|י_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_ט|שנים שהוציאו הוצאה בשבת שאחד מהם אינו יכול לעשותה לבדו - חייבים]]''' * '''מקור:''' "לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ורבי שמעון (בן יוחאי) פוטר." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה טז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי שמעון בן יוחאי: חכמים מחייבים שנים שהוציאו דבר שלא יכול אחד להוציאו, ורבי שמעון בן יוחאי פוטר * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שחייבים, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה טז), ולא כרבי שמעון בן יוחאי הפוטר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-כ|בבלי ביצה כב א — פעולה שהיא בגדר "מסייע" בלבד ואין בה ממש (כגון כחילת עין) מותרת ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צב-ב-ה|בבלי שבת צב ב — שנים שהוציאו משא לרשות הרבים שאין אחד מהם יכול להוציאה לבדו - פטורים]] {{שוליים|י_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_י|המוציא בשבת חי על גבי מיטה או אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי או המיטה משום שהם טפלים לו, אך המוציא מת על גבי מיטה חייב]]''' * '''מקור:''' "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. את המת במיטה חייב, וכן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יח הלכה כח) שהכלי או המיטה טפלים לנישא עליהם כשהוא חי או פטור מכשיעור, ואילו במת המיטה טפלה לו לחומרא וחייב עליה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#צ-א-ה|בבלי שבת צ א — המוציא זרעוני גינה בשבת חייב בפחות מכגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צג-ב-ה|בבלי שבת צג ב — המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, או חי במיטה, פטור גם על הכלי/מיטה שטפלים לו; המוציא מת במ]] {{שוליים|י_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יא|המוציא כזית מן המת, כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ בשבת בהוצאה - חייב]]''' * '''מקור:''' "כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון (בן יוחאי) פוטר. 📖 באר משה — דף סג עמוד א אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ג. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק י הלכה א . אומרת המשנה: " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה יח * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי שמעון בן יוחאי: חכמים מחייבים בשיעורים אלו לחיוב חטאת בהוצאה, ורבי שמעון פוטר וסובר שאין חיוב אלא בשיעור המועיל לדבר שהוא ניצול לו * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים המחייבים, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה יח, שהעמיד את השיעורים הללו לחיוב, ולא כרבי שמעון הפוטר. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צג-ב-ו|בבלי שבת צג ב — המוציא אוכלין כשיעור בכלי בשבת, אם הכלי צריך לו - חייב גם על הכלי]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סג עמוד ב<span class="yerum-runnum">130</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הוציאוה שנים פטורים מאי טעמה? דכתיב}} בעשותה היחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורין. רבי יושיע דרומיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יושיע דרומיא|°]] אמר קומי רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: קני {{ירו"מ-הוסר|גירדי}}{{ירו"מ-הדגשה|גרדי}} {{ירו"מ-הדגשה|שהוא קל אם הוציאוהו שנים}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי פוטר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי כך שמעתי מאביך {{ירו"מ-הדגשה|שנים שעשו פטורין}}. אמר לו: שמשתי את אבא עומדות מה שלא {{ירו"מ-הוסר|שמשתן}}{{ירו"מ-הדגשה|שמשתו}} ישיבות. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי תלמידיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי {{ירו"מ-הוסר|דהוי}}{{ירו"מ-הדגשה|הוי}}, לא תלמידיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר קודשי|°]]<nowiki/>רבי יעקב בר קודשי הוה. אלא כך אמר ליה: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת את רבך ישיבות. כשהיה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מקדירות {{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר ברבי שמעון {{ירו"מ-הדגשה|מביישו בהלכה}}. אמר ליה: אביו ויאות זה ארי בן ארי, אבל אתה ארי בן שועל. מן דמך [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר ברבי שמעון שלח [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי תבע {{ירו"מ-הוסר|באיתתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|לאיתתיה}}. אמרה לי{{ירו"מ-הדגשה|ה}} כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו}} אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]]: הדא דאת אמר בצריכין לכיליין כגון {{שוליים|י_יב}}אילין תותייא {{ירו"מ-ביאור|תותים שללא הכלי יהיו נמעכין.}} אבל אם אינן צריכין לכיליין {{ירו"מ-הדגשה|והוציא הכלי לצורך דבר אחר}} חייב אף על הכלי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} את החי במיטה פטור אף על המיטה, דחייא טעין גרמיה. את המת במיטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|הכל}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטר}}. לא כן תני אף ריח רע כל שהוא? ואמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מודה בה. {{ירו"מ-הדגשה|ותני}} {{ירו"מ-הוסר|ומודה}}{{ירו"מ-הדגשה|מודה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} באיסורי הנייה {{ירו"מ-הדגשה|ובמת יש גם איסורי הנאה וגם ריח רע ולמה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}}? אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: תיפתר במת עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} ושאין בו ריח רע והוציאו<br><br> <span id="דף_סד_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בכל אופן, אומרת הגמרא: למדנו במשנה, "הוציאוהו שנים פטורין". מאי טעמא? דכתיב '''בעשותה'''. '''יחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורין'''. רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: '''קני''', כלומר קנה גרדי, אז דבר שהוא קל. אם הוציאו שניים יש מחלוקת - '''רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב'''. '''אמר לו רבי כך שמעתי מאביך'''. כלומר רבי אומר לרבי אלעזר ברבי שמעון כך שמעתי מאבא שלך רבי שמעון שהוא סובר שניים שעשו פטורים. אז איך אתה אומר שאבא שלך אמר שחייב? אמר לו: '''שמשתי את אבא עומדות מה שלא ישיבות'''. כלומר אני שמעתי את אבא עומדות יותר ממה שאתה שמעת אותו יושבות, אז בטוח מה שאני אומר זה נכון. שואלת הגמרא: '''ורבי תלמידיה דרבי שמעון בר יוחאי''' - איך רבי אלעזר אומר לו שמעתי את אבא עומדות יותר ממה שאתה שמעת אותו יושבות, הרי רבי לא שמע מרבי שמעון בר יוחאי. '''לא תלמידיה דרבי יעקב בר קודשי הוה''' - הרי רבי היה תלמידו של רבי יעקב בר קודשי ולא רבי שמעון בר יוחאי. '''אלא כך אמר ליה: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת את רבך ישיבות'''. '''כשהיה רבי אלעזר בי רבי שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של רבי מקדירות''', כלומר שהיה רבי אלעזר מביישו בהלכה. בבבלי יש סיפור ארוך איך הם הגיעו למצב הזה, אבל בכל אופן רבי אלעזר היה מבייש את רבי בהלכה, כל מה שרבי אומר איזה משהו אז רבי אלעזר היה מוכיח שהוא טועה. '''אמר ליה: אביו ויאות זה ארי בן ארי, אבל אתה ארי בן שועל'''. המדרש בבבלי מספר שרבי הלך לאבא שלו ואמר לו, ואבא שלו אמר לו זה בסדר, זה ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. אמנם אתה ארי, אבל אני אבא שלך, אני רק שועל. כלומר מתוך ענווה אמר לו את זה. '''מן דמך רבי אלעזר ברבי שמעון שלח רבי תבע'''. הוא רצה שהאלמנה שלו תתחתן איתו. '''אמרה לי: כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול'''? למה זה למשנה? '''המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו'''. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: '''הדא דאת אמר בצריכין לכיליין כגון אילין תותייא'''. כלומר כל מה שאמרנו שהכלי טפל לפירות שבתוכו, זה דווקא אם הפירות צריכים את הכלי, כגון תותים וכדומה, שהם היו נמרחים בלי הכלי. '''אבל אם אינן צריכין לכיליין חייב אף על הכלי''', והוציא גם את הכלי בגלל שהוא רוצה אותו לצורך אחר, אז ודאי שהוא חייב אף על הכלי. למדנו במשנה: '''את החי במיטה פטור אף על המיטה, דחייא טעין גרמיה'''. כן, חי נושאת עצמו. יש אנשים להגיד שבעצם הנשמה היא נושאת את האדם, כי עובדה שהחי שוקל פחות מהמת. אבל אם זה ככה, אז היה צריך לחייב בכל מקרה, מה זה משנה אם הוא סוחב כמה גרמים פחות? אבל יש פירוש שאומר שבעצם "דחייא טעין גרמיה" הכוונה שלא סחבו בעלי חיים לצורך הבניית המשכן. כלומר זה ברור שלא סחבו בני אדם, אז לכן בבני אדם כולם מודים שחי נושאת עצמו, אבל גם בעלי חיים לא סחבו אותם. אם היו צריכים להביא בעלי חיים אז פשוט הוליכו אותם. לכן חי נושא את עצמו, ובעצם כשהוא נושא, כשהוא סוחב בעלי חיים, הוא יהיה פטור. '''את המת במיטה חייב'''. כלומר שהמיטה לא טפילה למת. '''וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון''' פוטר. שואלת הגמרא: '''לא כן תני אף ריח רע כל שהוא'''? '''ואמר רבי אילא אף רבי שמעון מודה בה'''. ותני שמודה רבי שמעון באיסורי הנייה, ובמת הרי יש גם איסורי הנאה וגם ריח. אז איך רבי שמעון פוטר? בעצם כל מה שאמרנו שרבי שמעון מודה בריח ובאיסורי הנאה, בעצם הוא אומר שכיוון שהוא עושה את זה כדי למנוע היזק, הרי הוא מוציא את הריח למנוע היזק או מוציא איסורי הנאה כדי לא להגיע לתקלה, אז בעצם ההוצאה היא לצורך גופו. אז אפשר להביא רבי שמעון לצורך גופו. אבל אם ככה, אז גם מת - הרי לכאורה שהוא מוציא את המת כדי לקבור אותו אז זה צורך גם כן איסורי הנאה וגם צורך מצווה לצורך קבורה, אז זה גם צריך להיות מלאכה שצריכה לגופה, אז צריך להיות חייב עליה, ורבי שמעון פוטר. אמר רבי יודן: '''תיפתר במת עובד כוכבים ושאין בו ריח רע והוציאו''' לכלבו. עכשיו לכאורה אם הוציאו לכלבו אז יש פה עניין של הוצאה לצורך. אז, אה, שהיתרון שהכוונה שהוא הוציא פחות משיעור, הרי במוציא לכלב צריך למלא פי כלב והוא הוציא רק כזית. אבל אם זה ככה, אז בעצם לכאורה שוב פעם זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה, כי הרי הוא צריך את זה לצורך הכלב, והפטור הוא לא בגלל שמלאכה שצריכה לגופה, אלא בגלל שהוא הוציא גם פחות משיעור. אז זה לא אותו טעם שמופיע במשנה. זה קצת קשה. אפשר אולי להגיד שהוא הוציא את זה כדי שהכלב לא יאכל את זה אולי. תני: הוציא חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מקהה עדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר. שואלת הגמרא: מהו טעמא דרבנן? הרי לכאורה הוא הוציא פחות משיעור, למה שיהא חייב? אומרת הגמרא: מדובר שהיה שם בבית כזית, מה זה בעצם מטמא באוהל. ברגע שהוא הוציא חלק, הוציא חצי זית, אז התמעטה הטומאה, זה כבר לא מטמא באוהל. אז יש חשיבות גם להוצאה הקטנה הזאת. עכשיו אם ככה מה טעמו דרבי שמעון שהוא פוטר? אומרת הגמרא: קאית דרבי יהודה, כמו הוא מעמיד את זה באותו מקרה, כמו שרבי יהודה העמיד את זה שמדובר במת עובד כוכבים, שלא מטמא באוהל וגם אין ריח. כלומר בעצם אין לו צורך להוציא את זה כדי למנוע היזק, והוציאו לכלבו כמו שאמרנו, שלא יביא לשיעור או שהוציא כדי שהכלב לא יאכל את זה. זה בעצם מלאכה שנעשית לגופה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סג עמוד ב''' {{שוליים|י_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יב|המוציא כלי הצריך לתשמישו לצורך תשמישו, וטפל עליו דבר אחר, חייב גם על הטפל]]''' * '''מקור:''' "אילין תותייא (תותים שללא הכלי יהיו נמעכין.) אבל אם אינן צריכין לכיליין והוציא הכלי לצורך דבר אחר חייב אף על הכלי. תנן את החי במיטה פטור אף על המיטה, דחייא טעין גרמיה. את המת במיטה חייב וכן כזית מן המת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה כח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יהודה ~ ר' שמעון: לר' יהודה חייב על כלי וטפל כשהכלי צריך לו, לר' שמעון פטור על הטפל שהוא כמונח על גבי קרקע * '''הכרעה:''' נפסק כר' יהודה שכלי הצריך לתשמישו חשוב כמלאכתו וחייב אף על הטפל עליו, כמבואר בירושלמי ונפסק להלכה ברמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#צ-א-ה|בבלי שבת צ א — המוציא זרעוני גינה בשבת חייב בפחות מכגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צג-ב-ה|בבלי שבת צג ב — המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, או חי במיטה, פטור גם על הכלי/מיטה שטפלים לו; המוציא מת במ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סד עמוד א<span class="yerum-runnum">131</span></div>לכלבו. תני {{ירו"מ-הדגשה|הוציא}} חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר. מה {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמון}} {{ירו"מ-הוסר|דרבי}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבנן}} {{ירו"מ-הוסר|שמעון}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה כזית וכשהוציא חצי כזית}} כבר נתמעטה הטומאה {{ירו"מ-ביאור|ואף בפחות מכשיעור חשוב.}} מה {{ירו"מ-הוסר|טעמון}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמא}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דפטר}} {{ירו"מ-הוסר|בההיא}}{{ירו"מ-הדגשה|כההיא}} דרבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} תיפתר במת עובד כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_י_ו|ירושלמי שבת, פרק י, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_י_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|י_יג}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. {{שוליים|י_יד}}התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר בזה ובזה.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוסי בי רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ב}}מה פליגין? בשנטלן הוא, אבל אם נטלן אחר מאוסין הן {{ירו"מ-הדגשה|שאינו יכול לנוטלן יפה ואין זה כדרכו ופטור מה טעם}} דברי חכמים {{ירו"מ-הדגשה|שפטרו אפילו נוטל לעצמו}}. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי נחום[[ביאור:עץ מסורת#רבי נחום|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לדעת חכמים}} {{שוליים|י_טו}}לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל {{ירו"מ-ביאור|מספרים.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוסי בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]] {{שוליים|י_טז}}הגודלת {{ירו"מ-ביאור|קולעת שערות}} חייבת משום בונה. ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם רבי בנייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנייה|°]]: באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לא מסתברא {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|שחייב משום בונה אלא}} משום אריג. מחלפא שיטתיה דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], דתמן אמר ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-ביאור|רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|י_יז}}הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|למה משום אורג ו}}לא {{ירו"מ-הדגשה|משום}} טוו{{ירו"מ-הדגשה|ה וכי}} אריג הוא? והכא הוא אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שקולע חייב משום אורג לא קשיה}} כאן במרובה {{ירו"מ-ביאור|חייב משום אורג}} וכאן {{ירו"מ-הוסר|בממועט}}{{ירו"מ-הדגשה|במועט}} {{ירו"מ-ביאור|חייב משום טווה.}} הדא דאת אמר {{ירו"מ-הוסר|באדם}}{{ירו"מ-הדגשה|שקולע דינו כאורג וחייב זה רק בקולע שער לאדם}}, אבל בבהמה {{ירו"מ-הוסר|טהור}}{{ירו"מ-הדגשה|פטור}} {{ירו"מ-הדגשה|דאין נוי לבהמה}}. כהדא דתני העושה פסיקא {{ירו"מ-ביאור|חגורה}} לילבב {{ירו"מ-ביאור|לקשור תחת לב הבהמה}} לישפר {{ירו"מ-ביאור|לנוי}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} להדיק בה את המרצופין {{ירו"מ-ביאור|שקים שקשורים בצדי החמור}} לתלותה בצואר בהמה טהור {{ירו"מ-ביאור|רואים שלא שייך נוי בבהמה.}} הדא דאת אמר בפשוטין<br><br> <span id="דף_סד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון פוטר בזה ובזה'''. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף סד. נתחיל במשנה, פרק יא הלכה ו'. אומרת המשנה: '''הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת''', כלומר עושה עצמות, '''וכן הכוחלת וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות. התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון פוטר בזה ובזה'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה, נוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו - אנחנו כבר אמרנו שהוא פטור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא, '''מה פליגין? בשנטלן הוא'''. כלומר, רק אם מדובר שהוא בעצמו נטל לעצמו, בזה יש מחלוקת, שרבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים. '''אבל אם נטלן אחר מאוסין הן דברי חכמים'''. כלומר, האחר לא נטל את זה יפה, וזה לא כדרכו, ואז בזה גם רבי אליעזר מודה שיהיה פטור. שואלת הגמרא: מה טעמם של חכמים? למה הם פטרו אפילו נוטל בעצמו? אז רבי אחא ורבי נחום אמרו בשם רב, '''לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל''', כלומר עם הכלי המיוחד לזה, שבעצם זה שינוי. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה, '''הגודלת חייבת משום בונה'''. כלומר מי שקולעת שערות של נשים חייבת משום בונה. '''ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן בשם רבי בנייה: באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא'''. כלומר, אצלנו קוראים למי שקולעת שערות "בנאית". אמר רבי זעירא, '''לא מסתברא משום'''-בנה, אלא משום אריג. כלומר, אם כבר, זה יותר דומה לאורג. אומרת הגמרא: '''מחלפא שיטתיה דרבי זעירא'''? '''דתמן אמר רבי זעירא ורבי חייא בשם רבי יוחנן, הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג'''. ושם רבי זעירא שאל למה משום אריג ולא משום צובע? ואילו כאן הוא אומר אחרת, שהקולע חייב משום אורג. אומרת הגמרא: לא קשה, '''כאן במרובה'''- '''וכאן'''-במועט. כלומר, אם הוא אורג הרבה, כלומר הרבה שערות, כמו בצמר, אז היא חייבת משום אורג. אבל אם היא קולעת רק שלוש שערות, זה כבר לא אורג אלא צובע. אומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר''' שהקולע דינו כאורג וחייב, זה רק בקולע שער אדם. '''אבל בבהמה''' הוא יהיה פטור, כיוון שאין נוי לבהמה. מה הראיה? '''כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדיק בה את המרצופין לתלותה בצואר בהמה טהור'''. כלומר, מי שעושה חגורה לקשור תחת הלב של הבהמה, או לנוי, או להדק בה את המרצופין, כלומר את השק שבו קושרים את הסחורה, או לתלותה בצוואר בהמה - כל זה טהור. כלומר זה לא נחשב כמו כלים של אדם שמקבלים תשומת טומאה. כלי בהמה או נוי של בהמה אין לו דין של כלים רגילים, והוא לא מקבל טומאה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סד עמוד א''' {{שוליים|י_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יג|הנוטל צפרניו זה בזה או בשיניו, וכן התולש שער, שפם וזקן, והמסרקת (גודלת), כוחלת ופוקסת בשבת - האם חייב חטאת או שהוא איסור מדרבנן]]''' * '''מקור:''' "הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, רבי אליעזר (בן הורקנוס) מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שמ סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר ~ חכמים: ר' אליעזר מחייב חטאת משום מלאכה גמורה, וחכמים פוטרים מחטאת ואוסרים משום שבות * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאין בזה חיוב חטאת אלא איסור מדרבנן משום שבות, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע, כרוב חכמים החולקים על יחיד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קג-א-א|בבלי עירובין קג א — חותכין יבלת ביד במקדש ביום טוב אבל לא במדינה, ואם בכלי - כאן וכאן אסור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שישי#סח-ב-ב|בבלי פסחים סח ב — חיתוך יבלת ביד מותר כשהיא יבשה בכל מקום, וכשהיא לחה מותר רק במקדש ואסור במדינה, ובכלי אסור]] {{שוליים|י_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יד|התולש מעציץ נקוב חייב, ומעציץ שאינו נקוב פטור]]''' * '''מקור:''' "התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון (בן יוחאי) פוטר בזה ובזה. גמ : תנן: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא במה פליגין? בשנטלן הוא, אבל אם נטלן אחר מאוס" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שלו סעיף ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי שמעון בן יוחאי: חכמים מחייבים בנקוב ופוטרים באינו נקוב, ורשב"י פוטר בזה ובזה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים, שהתולש מעציץ נקוב חייב ומאינו נקוב פטור, כמובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שביעי#פא-ב-א|בבלי בבא קמא פא ב — מי שנפנה לאחורי הגדר רשאי ליטול משם צרור לצורך ניקוי, ומותר לו לעשות כן אף בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-ב-ד|בבלי שבת פא ב — צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו, אך התולש עשבים ממנו בשבת חייב חטאת; ועציץ נקוב זרוע (פרפי]] {{שוליים|י_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_טו|חובת חטאת בנטילת שיער בשבת מחייבת נטילה במספריים (כלי) ולא ביד]]''' * '''מקור:''' "לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל (מספרים.) אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה שאינו חייב עד שיטלנו בקרסטל (מספריים), וכך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קג-א-א|בבלי עירובין קג א — חותכין יבלת ביד במקדש ביום טוב אבל לא במדינה, ואם בכלי - כאן וכאן אסור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שישי#סח-ב-ב|בבלי פסחים סח ב — חיתוך יבלת ביד מותר כשהיא יבשה בכל מקום, וכשהיא לחה מותר רק במקדש ואסור במדינה, ובכלי אסור]] {{שוליים|י_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_טז|הגודלת שערות בשבת חייבת משום בונה]]''' * '''מקור:''' "הגודלת (קולעת שערות) חייבת משום בונה. ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן (בר נפחא) בשם רבי בנייה: באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. אמר רבי זעירא לא מסתברא שחייב משום בונה אלא משום אריג. מחלפא שיטתיה דרבי זעירא, " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כו * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יוחנן בשם רבי בנייה: חייבת משום בונה ~ רבי זעירא: אינה חייבת משום בונה אלא משום אורג * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שהגודלת חייבת משום בונה, כדברי הרמב"ם והשו"ע, שכן קלעית שיער נחשבת כבניין * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-א|בבלי ביצה כב א — אין דין בניה וסתירה בכלים ככלי מחובר לקרקע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מז-א-ג|בבלי שבת מז א — המחזיר מטה של אומני פשתן (טרסיים) שנתפרקה בשבת - חייב חטאת משום בונה]] {{שוליים|י_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יז|הקולע שער אדם בשבת חייב משום אורג, ובבהמה פטור שאין נוי לבהמה]]''' * '''מקור:''' "הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג. ואמר רבי זעירא למה משום אורג ולא משום טווה וכי אריג הוא? והכא הוא אמר הכין שקולע חייב משום אורג לא קשיה כאן במרובה (חייב משום אורג) וכאן במועט (חייב משום טווה.) הד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהקולע שער אדם חייב משום אורג ובבהמה פטור מפני שאין נוי לבהמה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט הי"ט) </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סד עמוד ב<span class="yerum-runnum">132</span></div>אבל במקופלין {{ירו"מ-הדגשה|ועשוין לקבל כשק}} בין באדם בין בבהמה טמא. {{שוליים|י_יח}}הכוחלת חייבת משום כותבת, הפוקסת חייבת משום צובע{{ירו"מ-הדגשה|ת}}.{{ירו"מ-הוסר|ה}} תנן: התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר בזה ובזה}}. יצחק בר אוריון[[ביאור:עץ מסורת#יצחק בר אוריון|°]] אמר מה פליגין? בשלא תלש כנגד הנקב, אבל אם תלש מכנגד הנקב אף [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} מודה {{ירו"מ-הדגשה|שחייב}}. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בעי היה כולו בארץ ונקב חוץ לארץ {{ירו"מ-הדגשה|מהו האם הולכים אחר מקום הנקב ופטור ממעשרות או אחר העציץ וחייב}}? אשכחת אמר מה דצריכא לרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] פשיטא ליצחק בן אוריון[[ביאור:עץ מסורת#יצחק בן אוריון|°]] שאמר שזו המחלוקת בין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}. תני אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד רק אילין אינון, והא אית לך חורניין: {{שוליים|י_יט}}עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם. עציץ נקוב {{שוליים|י_כ}}אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. התולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נק{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ב פטור. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} אמר לה: סתם. רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] מטי בה בשם רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|היא שסובר שאין הבדל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב ומודה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בהכשר זרעים שאינו מכשיר מאי טעמא}} התורה ריבת בטהרת זרעים. מאי טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[ויקרא יא לז|ויקרא שמיני יא לז]]) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו'.<br><br> <strong>הדרן עלך פרק המצניע</strong><br> ==פרק אחד עשר - הזורק== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק אחד עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_א|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} מחייב וחכמים {{שוליים|יא_ב}}פוטרין. <br><strong>גמ':</strong> זריקה תולדת הוצאה היא ולא {{ירו"מ-הדגשה|תולדת מושיט, שבמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, אבל הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים לא}} שנייא בין על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי בין על דעתהון דרבנן {{ירו"מ-הדגשה|פטור, ואינו חייב אלא אם כן נחה}} {{ירו"מ-הוסר|והוא}}{{ירו"מ-הדגשה|ולא}} {{ירו"מ-הדגשה|אומרים קלוטה כמי}} שנחה. {{ירו"מ-ביאור|ורק בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד חולק [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי וסובר שאף שלא נחה כמי שהונחה דמיא.}} {{ירו"מ-הדגשה|הזורק}} מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אפילו לא נחה. על דעתהון דרבנן והוא שנחה, דאמר רבי אבא בר חונא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר חונא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} לא חייב [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אלא על ידי רשות היחיד מקורה {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן בית כמאן דמליה דמי, אבל רשות הרבים אי אפשר שיהיה מקורה}}. <br><br> <span id="דף_סה_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''הדא דאת אמר בפשוטין, אבל במקופלין''', כלומר אם הם עשויים לקבל כמו שק, אז '''בין באדם בין בבהמה טמא''', מקבל טומאה. אומרת הגמרא: '''הכוחלת חייבת משום כותבת'''. '''הפוקסת''' - ששמה אודם לפנים כדי שיהיו אדומות - '''חייבת משום צובע'''. אומרת הגמרא: תנן, למדנו, '''התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ורבי שמעון'''-פוטר בזה ובזה. יצחק בר אוריון אמר, '''מה פליגין? בשלא תלש כנגד הנקב'''. כלומר, אם הוא תלש מעציץ נקוב שלא כנגד הנקב, בזה יש מחלוקת ורבי שמעון פוטר. '''אבל אם תלש מכנגד הנקב אף רבי שמעון מודה''' שהוא חייב, שזה כאילו הוא תולש מהאדמה. רבי ירמיה בעי: '''היה כולו בארץ ונקב חוץ לארץ'''? כלומר, העציץ כולו היה בארץ ישראל, והנקב היה בחוץ לארץ - מהו? האם הולכים אחר מקום הנקב, ואז זה כאילו יונק מחוץ לארץ ויהיה פטור ממעשרות, או שהולכים אחר העציץ עצמו שהוא בארץ ישראל, ולכן יהיה חייב. אומרת הגמרא: '''אשכחת אמר מה דצריכא לרבי ירמיה פשיטא ליצחק בן אוריון''', כי רבי יצחק בן אוריון '''שאמר שזו המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון'''. כלומר, לפי רבי יצחק בן אוריון הכל הולך אחר החור, זה האינקא. אז אם החור הוא בחוץ לארץ, פשוט שיהיה פטור ממעשרות. '''תני אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד'''. כלומר, ההבדל היחיד הוא שהעציץ שאינו נקוב - אם ירטיבו את הצמחים שעליו, הם יוכשרו לקבל טומאה. שואלת הגמרא: '''רק אילין אינון'''? הזה ההבדל היחיד? '''והא אית לך חורניין: עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם. עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. התולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור'''. יש הרבה דברים. '''רבי יוסה אמר לה: סתם'''. '''רבי חנניה מטי בה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, רבי שמעון'''- שמתניתין רבי שמעון. כלומר, כמו שאמרנו, שהוא סובר שאין הבדל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, כי גם מי שתולש משניהם יהא פטור. אבל בהקשר לזרעים הוא מודה שעציץ נקוב אינו מכשיר. כלומר, אם ירטיבו את הצמחים שנמצאים בעציץ נקוב, הם לא יוכשרו לטומאה. '''מאי טעמא''' - '''רבי שמעון התורה ריבת בטהרת זרעים'''. אנחנו רואים את זה מפסוק. '''מאי טעמא (ויקרא שמיני יא לז) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו''''. לרבות אפילו זריעה כלשהי, כלומר אפילו אם זה בעציץ נקוב, זה יבטל אותו, כאילו מחובר לאדמה, והוא לא יוכשר לקבל טומאה. הדרן עלך פרק המצניע. מתני': '''הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין'''. גמ': '''זריקה תולדת הוצאה היא''', ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין על דעתהון דרבנן ששנה. מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעתיה דרבי אפילו לא נחה. על דעתהון דרבנן והוא שנחה, דאמר רבי אבא בר חונא בשם רב, '''לא חייב רבי אלא על ידי רשות היחיד מקורה'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סד עמוד ב''' {{שוליים|י_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יח|התולש עציץ נקוב בשבת חייב, ואינו נקוב פטור]]''' * '''מקור:''' "הכוחלת חייבת משום כותבת, הפוקסת חייבת משום צובעת. תנן: התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ורבי שמעון (בן יוחאי) פוטר בזה ובזה. יצחק בר אוריון אמר מה פליגין? בשלא תלש כנגד הנקב, אבל אם תלש מכנגד הנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כה * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי שמעון בן יוחאי: תנא קמא מחייב בנקוב ופוטר באינו נקוב, ריש"ק פוטר בזה ובזה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שנקוב חייב ואינו נקוב פטור, ובכולו בארץ ונקב חוץ לארץ תולה בהוצאת הנקב דוקא (רמב"ם שבת כג,יב; שו"ע או"ח שג,כה) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ושלושה#קמח-א-ג|בבלי שבת קמח א — מותר לשאול מחברו כדי יין וכדי שמן בשבת, ובלבד שלא יאמר "הלוני" אלא "השאילני"]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ושלושה#קמח-א-ד|בבלי שבת קמח א — אסור לשאול ככר לחם או דבר הנמדד בשבת בלשון "הלויני" אלא בלשון "השאילני", ואם אינו מאמינו -]] {{שוליים|י_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_יט|עציץ נקוב הנטוע בכרם - הזרעים שבו מתקדשים ונאסרים בכלאי הכרם, ושאינו נקוב אינו מקדש]]''' * '''מקור:''' "עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם. עציץ נקוב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלאים, פרק ה, הלכה כג, שו"ע יו"ד סימן רצו סעיף יז, שו"ע יו"ד סימן רצז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שעציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק שמיני#קטז-א-א|בבלי חולין קטז א — בשר שנתבשל בחלב אסור לא רק באכילה אלא גם בהנאה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#כה-א-ג|בבלי פסחים כה א — אין מתרפאים בעצי אשירה של עבודה זרה אפילו במקום סכנת נפשות]] {{שוליים|י_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשירי#דין-י_כ|עציץ שאינו נקוב אינו מכשיר זרעים לקבלת טומאה על ידי מים שבו, ועציץ נקוב מכשירם]]''' * '''מקור:''' "אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. התולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור. רבי יוסה (אסי) אמר לה: סתם. רבי חנניה מטי בה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מתניתין רבי שמעון (בן יוחאי) היא שסובר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ב, הלכה ט, רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ב, הלכה י הדרן עלך המצניע י * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יוסי (סתם) ~ רבי שמעון בן יוחאי (עציץ נקוב ושאינו נקוב שווים לענין תלישה, אך שאינו נקוב אינו מכשיר זרעים משום ריבוי התורה בטהרת זרעים) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי כמובא בהלכה, שעציץ שאינו נקוב אינו מכשיר זרעים לטומאה, כיון שהתורה ריבתה בטהרת זרעים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין. {{שוליים|יא_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_א|הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, האם חייב]]''' * '''מקור:''' "הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא (בן יוסף) מחייב וחכמים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יב, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שמו סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי עקיבא: חייב משום שהוציא והכנס דרך רשות הרבים ~ חכמים: פטור עד שיעביר ארבע אמות ברשות הרבים * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים, שאין חייב עד שיעביר ד' אמות ברה"ר, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#צו-א-ב|בבלי שבת צו א — המעביר חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים באמצע, שלא בדרך זריקה או הושטה ישירה, פט]] {{שוליים|יא_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ב|הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, האם חייב אף בלא נחה או רק כשנחה]]''' * '''מקור:''' "פוטרין. גמ : זריקה תולדת הוצאה היא ולא תולדת מושיט, שבמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, אבל הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים לא שנייא בין על דעתיה דרבי בין על דעתהון דרבנן פטור, ואינו חי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה טז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי ~ חכמים: רבי מחייב אף בלא נחה (קלוטה כמי שנחה), חכמים מחייבים רק אם נחה בפועל * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאין אומרים קלוטה כמי שנחה וצריך שינוח בפועל, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יג הלכה טז), בהתאם לסוגייתנו ולסוגיה המקבילה בבבלי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#צח-ב-א|בבלי עירובין צח ב — המושיט חפץ לחבירו תוך שלושה טפחים מרשות לרשות דרך רשות הרבים, לרבנן צריך הנחת החפץ ממש על ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#צז-א-א|בבלי שבת צז א — המוציא חפץ מרשות לרשות ומעביר תוך שלושה טפחים מן הקרקע חייב חטאת, ולמעלה מעשרה טפחים פטור ]] </div> mvy0lnoyn22nsc51hqu6cqx7f9zdi4x 106 1754929 3078725 3078508 2026-08-23T19:43:38Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078725 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק אחד עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סה עמוד א<span class="yerum-runnum">133</span></div>מילתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר אפילו אינה מקורה. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן הייתה עומדת בראש הגג וזרק}} {{ירו"מ-הדגשה|לה גט, כיוון שהגיעה לאויר הגג מגורשת, ואמר}} רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יא_ג}}והוא שתרד לאויר מחיצות. {{ירו"מ-ביאור|משמע שאפילו אינו מקורה.}} רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} בעא קומי רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|האם}} מתניתא דגיטין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי עבד אויר מחיצות כממשן, {{ירו"מ-הדגשה|דאמר גבי שבת קלוטה כמי שהונחה, אבל לחכמים לא יהיה גט עד שינוח בגג}}? אמר ליה {{ירו"מ-הדגשה|הכא בגיטין}} דברי הכל היא. {{ירו"מ-הדגשה|ואי סלקא דעתך דאף}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} סבר דל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי{{ירו"מ-הוסר|הכא}} {{ירו"מ-הוסר|בגיטין}}{{ירו"מ-הדגשה|בעינן}} {{ירו"מ-הדגשה|מקורה}}, ויתיבינה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר מקורה ואת אמרת {{ירו"מ-הדגשה|שהמשנה במסכת גיטין שמדברת בגג ש}}אינו {{ירו"מ-הדגשה|מקורה הולכת כשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי? {{ירו"מ-הדגשה|אלא ודאי}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} סבר דל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|לא בעינן}} מקורה. מה בין גיטין מה בין שבת? אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: בשבת כתיב ([[שמות כ י|שמות יתרו כ י]]) לא תעשה כל מלאכה, {{ירו"מ-הוסר|ונעשית}}{{ירו"מ-הדגשה|ואי אמרינן קלוטה כמי שהונחה נמצאנו מחייבים על מלאכה שנעשית}} היא מאיליה. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|בגיטין}} התורה אמרה ([[דברים כד א|דברים כי תצא כד א]]) ונתן בידה ברשותה. {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שהגיעה לאויר מחיצות הוה ברשותה. תנן: מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע}}, [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב וחכמים פוטרין. אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לא שנו אלא למטה מעשרה, הא למעלה מעשרה {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}}. מילתיה דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} אמר אפילו למעלה מעשרה {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|חייב}}. דאמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: מעגלות למד [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|למד זורק ממושיט, כמו שמושיט למעלה מעשרה חייב, שכך הייתה עבודת הלוים במשכן, אף זורק למעלה מעשרה חייב}}. אית תניי תני {{ירו"מ-ביאור|במשנה הבאה}} כיצד, אית דלא תני כיצד. על דעתיה דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} שסובר ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|יליף מעגלות}}, אית כאן כיצד. {{ירו"מ-ביאור|שהמשנה הבאה היא המשך למשנה שלנו.}} על דעתיה דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} לית כאן כיצד. רבי יצחק בי רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]] שאל זרק מרשות היחיד לרשות הרבים ונזכר עד שהוא ברשות הרבים, {{ירו"מ-הדגשה|קדם שתנוח}}. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} יעשה כמי שנחה ברשות הרבים ויהא חייב, {{ירו"מ-הוסר|שתים}}{{ירו"מ-הדגשה|דכשנכנסה לרשות הרבים כאילו נחה}}. אמר רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] לא חייב [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|משום דקלוטה כמי שהונחה וכאילו נחה ברשות הרבים}}, אלא על ידי {{ירו"מ-הוסר|רהי}}{{ירו"מ-הדגשה|שנח לבסוף ברשות היחיד}} השנייה. שהרי כך היתה מלאכת מושיט דגמרינן זורק ממושיט שהיה במשכן, ואף ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אם נזכר קודם שתנוח פטור. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הוסר|אומר }}בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: היה עומד ברשות הרבים וזרק למעלה מעשרה {{ירו"מ-הדגשה|ונזכר}}, רואין {{ירו"מ-הוסר|שאם תפול }}אם {{ירו"מ-הוסר|נחה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה נופלת ברגע שנזכר ותנוח}} בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב. {{ירו"מ-ביאור|אף שבאותו רגע היא במקום פטור.}} והתני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד}} באמצע, רואין שאם תפול {{ירו"מ-הוסר|נחה}}{{ירו"מ-הדגשה|ותנוח}} בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב. {{ירו"מ-הדגשה|וקשה}}, תמן {{ירו"מ-הדגשה|בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד}} את אמר {{ירו"מ-הדגשה|דמה שהילכה ברשות היחיד}} אי{{ירו"מ-הדגשה|נו}}{{ירו"מ-הוסר| ן רה}} {{ירו"מ-הוסר|מצטרפת}}{{ירו"מ-הדגשה|מצטרף}} {{ירו"מ-הדגשה|לארבע אמות, וצריך שיהיה ארבע אמות ברשות הרבים בלי רשות היחיד}}. והכא {{ירו"מ-הדגשה|בזורק מעל עשרה טפחים}} את אמר {{ירו"מ-הוסר|רה}}{{ירו"מ-הדגשה|שמה שהלכה במקום פטור}} {{שוליים|יא_ד}}{{ירו"מ-הוסר|מצטרפת}}{{ירו"מ-הדגשה|מצטרף}} {{ירו"מ-הדגשה|לארבע אמות ברשות הרבים}}. אמר רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: תמן {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד, {{ירו"מ-הדגשה|לכן אינו מצטרף לארבע אמות ברשות הרבים}}. ברם הכא {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים. תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה: זרק {{ירו"מ-הדגשה|מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר}} ד' אמות ברשות הרבים חייב {{ירו"מ-הדגשה|שתים}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה עבד ד' אמות ברשות הרבים <br><br> <span id="דף_סה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ה. אנחנו נתחיל מהמשנה בדף הקודם, פרק י"א הלכה א'. אומרת המשנה: "הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד-- רשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים". אומרת הגמרא: זריקה תורת הוצאה היא, וזאת תורת מושיט. כי יש הבדל בין מושיט לזורק. כי במושיט, אם אדם מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, הוא יהיה חייב. אנחנו יודעים שזה היה עבודת הלוים, היו מושיטים את הקרשים מהעגלה לעגלה, כאשר באמצע, כל עגלה הייתה רשות יחיד ובאמצע זה רשות הרבים. אבל הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, לא שנא בין דעת רבי לדעת חכמים, פטור. כי הוא לא חייב אלא אם כן זה נח. אם זה נח ברשות הרבים, רק אז זה יהיה חייב. אבל אם זה לא נח, אלא רק זרק את זה וזה עבר באוויר, אז הוא יהיה פטור ולא אומרים "קלוטה כמי שנחה דמיא", כי כל מה שרבי אומר "קלוטה כמי שנחה דמיא" זה רק אם הוא זורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, שבזה רבי חולק. רבי סובר שלמרות שזה לא נח ברשות היחיד, זה כאילו שמונח. הוא סובר, זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, על דעת רבי זה אפילו לא נח, זה נחשב כאילו נח. תכף נראה איך מדובר. אבל דעת חכמים אפילו רק עד שהוא נח. כלומר, אפילו זה עבר בשטח יחיד, זה לא נקרא שזה נח, עד שזה ממש ינוח. באוויר זה לא נקרא שזה נח. איפה ראינו את זה? "דאמר רבה בר חנה בשם רב: לא חייב רבי אלא ברשות יחיד מקורה". כלומר, כל מה שרבי מחייב זה רק ברשות היחיד מקורה. בגלל שיש גג, אז רואים את הבית כאילו כולו מלא. אבל ברשות הרבים זה לא שייך, כי אין מציאות של רשות הרבים מקורה, כי אם היא מקורה זה כבר לא רשות הרבים. אז בעצם לכן, כל מה שאמר רבי שאם זרק מרשות אחת לרשות דומה ובאמצע יש רשות אחרת, חייב, זה רק כאשר הוא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד. כי אז אני רואה את רשות היחיד שהיא מקורה, אני רואה אותה כאילו היא מלאה, ואז גם כשהיא באוויר זה כאילו נח, אז זה כאילו הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים. אבל אם זה הפוך, כלומר אם הוא זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ובאמצע יש רשות הרבים, פה גם רבי מודה שפטור, כיוון שכמו שאמרנו, כל הסיבה שרבי אומר שזה כמו נח בגלל שיש גג, אבל ברשות הרבים הרי לא שייך גג, ממילא זה לא נקרא כאילו זה מלא וממילא לא נחשב כמו נח ויהיה פטור. אומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי יוחנן אמר אפילו אינה מקורה'''. כלומר, לפי רבי יוחנן רשות היחיד גם בלי גג נחשב כאילו שהוא כולו מלא, כשזה באוויר זה כאילו נח. איפה ראינו את זה? "דתנן, הייתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט. כיוון שהגיעה לאוויר הגג מגורשת. '''ואמר רבי אימי בשם רבי יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות'''". כלומר, אם היה מעקה בגג, צריך שזה יירד מתחת המחיצות האלה, יגיע למחיצות. מה שמעיקרן בכל מקרה שאין קיר, אין תקרה. אבל דרך שזה באוויר זה כבר נחשב כאילו נח לפי רבי יוחנן. אומרת הגמרא: '''רבי אימי בעא קומי רבי יוחנן, מתניתא דגיטין כרבי'''? כלומר אם המשנה בגיטין שאומרת שהאישה מגורשת, כאילו קיבלה את הגט אפילו שזה לא נגע, לא נח, אלא כיוון שזה היה באוויר של המחיצות של הגג, שזה רשות היחיד, אז זה כבר נחשב כאילו נח. האם זה כרבי ד'''רבי עבד אויר מחיצות כממשן'''? כלומר שלפי רבי רשות היחיד נחשב כאילו מלא, כמו שראינו גם בשבת שאמר "קלוטה כמי שנחה דמיא". אבל לחכמים, שהם סוברים שאם זה היה באוויר של רשות היחיד זה לא נחשב נח לגבי שבת, אז גם בגיטין זה לא יהיה גט עד שיהיה נח בגג. '''אמר ליה דברי הכל היא'''. עכשיו, אבל אם באמת רבי יוחנן סובר שלרבי זה לא נחשב מונח אלא אם כן יש גג, כל מה שרבי אמר שברשות יחיד זה נחשב מונח אם זה באוויר, זה רק אם יש גג, אז היה יכול להקשות לו: '''ויתיבינה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינו רבי'''? מזה שהוא לא אמר לו את זה, כנראה שרבי יוחנן סובר שלרבי לא בעינן מקורה. כלומר רבי יוחנן סובר שלרבי גם בלי גג, אם זה עבר ברשות יחיד זה נחשב כאילו מונח. שואלת הגמרא: '''מה בין גיטין מה בין שבת'''? כלומר למה רבי יוחנן אמר לו שבגיטין כולם מודים, אפילו חכמים סוברים שברגע שזה באוויר זה כבר נחשב כאילו נח וכאילו הגיע לרשותה, ובשבת הרי הם חולקים? אמר רבי אילא: בשבת כתיב '''לא תעשה כל מלאכה'''. ואם אתה אומר "קלוטה כמי שנחה דמיא", כלומר כבר שזה באוויר אתה מתייחס כאילו זה כבר נח, נמצאנו מחייבים על מלאכה שעשית מאליה, כי הרי הנחה נעשית מאליה. זה נכנס לרשות, אבל ההנחה נעשתה לבד. אז לכן אני לא יכול לחייב עד שזה ינוח. ברם הכא בגיטין, '''התורה אמרה ונתן בידה''', כלומר שיהיה ברשותה, וכיוון שזה הגיע לאוויר מחיצות נחשב כאילו ברשותה. אומרת הגמרא, למדנו במשנה: מרשות היחיד לרשות היחיד, רשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. אמר שמואל: '''לא שנו אלא למטה מעשרה'''. כלומר אם זה עבר למטה מעשרה, כי אז אני יכול להגיד שרשות הרבים זה היה רשות הרבים, אבל למעלה מעשרה זה מקום פטור בכלל, אז כולם מודים שמותר. אומרת הגמרא: '''מילתיה דרבי אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה''' חייב. '''דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מעגלות למד רבי עקיבא'''. ועגלות, כלומר רבי עקיבא למד מעגלות, הרי בעגלות הם ברשות היחיד ובאמצע רשות הרבים, וכשהוא מעביר מאחד לשני אז הוא חייב. '''ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון'''. עגלות היו מעל עשרה טפחים. עכשיו מה המחלוקת ביניהם? שרבי עקיבא גם למד זורק ממושיט. הוא אומר הרי במשכן הרי לא זרקו, היה הושטה, היו מושיטים קרשים מעגלה לעגלה. אז רבי עקיבא למד זורק ממושיט, כמו שמושיט למעלה מעשרה חייב כי כך הייתה עבודת הלווים, אז גם זורק למעלה מעשרה חייב. אומרת הגמרא: '''אית תניי תני כיצד'''. כלומר יש מי ששנה במשנה הבאה "כיצד", כלומר הוא סובר שהמשנה הבאה זה המשך למשנה שלנו. '''ואית דלא תני כיצד''', יש מי שסובר, מי שלא כתב כיצד, שהוא סובר שהמשנה הבאה זה משהו אחר. ואומרת הגמרא: '''על דעתיה דרבי אלעזר''' שסובר שרבי עקיבא למד מעגלות, '''אית כאן כיצד'''. כלומר כיוון שהוא אומר שרבי עקיבא למד מעגלות בעצם המשך, אז לכן שייך לגרוס כיצד. אבל '''על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד''', שהוא אומר שבעצם מדובר בלמטה מעשרה, בעצם לא למדו את זה מעגלות, אז לא שייך לגרוס כיצד. אומרת הגמרא: '''רבי יצחק בי רבי אלעזר שאל, זרק מרשות היחיד לרשות הרבים ונזכר עד שהוא ברשות הרבים'''. קודם שתנוח, '''על דעתיה דרבי עקיבא יעשה כמי שנחה ברשות הרבים ויהא חייב'''? כי יש כאן נחה של רשות הרבים כאילו זה נח. הרי אמרנו עכשיו במשנה שאם הוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ובאמצע רשות הרבים אז הוא חייב. למה? כי כנראה רבי עקיבא סובר שכשזה עבר באוויר רשות הרבים זה כאילו נח. אז אם זה ככה, אם הוא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים והוא נזכר שזה עדיין באוויר עוד לא נח, אז לפי רבי עקיבא יהיה חייב. לכאורה ככה צריך להיות, כי הרי אם רבי עקיבא סובר שבאוויר רשות הרבים זה כבר נח, אז גם כאן צריך חייב למרות שהוא נזכר לפני שנח. '''אמר רבי חונה: לא חייב רבי עקיבא, אלא על ידי השנייה'''. כלומר, המקרה היחיד שרבי עקיבא חייב זה רק המקרה המיוחד שדיברנו עליו במשנה, שהוא זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ודרך רשות הרבים. זה המקרה היחיד שהוא חייב בו. למה? '''שהרי כך היתה מלאכת מושיט דגמרינן זורק ממושיט שהיה במשכן'''. במשכן הרי מושיטים קרשים מעגלה לעגלה, שזה רשות היחיד ורשות היחיד, כשבאמצע יש רשות הרבים. אז רבי עקיבא למד זורק ממושיט, אז צריך בדיוק אותו דבר. כמו ששם מדובר שזה בסוף נח בעגלה השנייה ברשות היחיד, אז גם כאן, שרבי עקיבא חייב, זה רק אם באמת בסוף זה יגיע לנחה ברשות היחיד השנייה. במקרה כזה רבי עקיבא מחייב גם על המעבר ברשות הרבים. אבל אם זה לא נח ברשות היחיד השנייה אז רבי עקיבא לא מחייב. אז באמת גם רבי עקיבא מודה שאם הוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים וזה היה עדיין באוויר והוא נזכר, אז גם לפי רבי עקיבא יהא פטור. ואומרת הגמרא: '''אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר בשם רבי יוחנן, היה עומד ברשות הרבים וזרק למעלה מעשרה''' ונזכר. הוא התכוון לזרוק מרחק יותר מארבע אמות. עכשיו ברגע שזה יצא מעבר לגובה של עשרה טפחים, הוא פתאום נזכר. אז רואים באותה נקודה שבה הוא נזכר, אם אני מותח קו ישר ממקום שבו החפץ נמצא כלפי האדמה, אם המרחק הוא יותר, החפץ עבר כבר יותר מארבע אמות, אז הוא חייב. ואם עוד לא עבר ארבע אמות פטור. כלומר, '''רואין אם בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב'''. למרות שבעצם באותו רגע היה במקום פטור. שואלת הגמרא: '''והתני שמואל''' מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד '''באמצע, רואין שאם תפול בתוך ד' אמות פטור, ואם לאו חייב'''. אז לכאורה קשה. '''תמן את אמר''' בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, שמה שהלכה ברשות היחיד לא מצטרף לארבע אמות, אני צריך שיהא ארבע אמות רשות הרבים בלי רשות היחיד. '''והכא את אמר''' בזורק מעל עשרה טפחים, שמה שהיא הלכה במקום פטור, הרי היא עברה את רוב המרחק מעל עשרה טפחים, ואתה אומר שהמרחק שהיא הלכה מצטרף לארבע אמות. לכאורה קשה. '''אמר רבי חונה: תמן תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד'''. כשהוא זורק דרך רשות היחיד, כשהוא נמצא באוויר ברשות היחיד, אם הוא ייפול זה רשות היחיד, אז לכן זה לא מצטרף לארבע אמות. '''ברם הכא תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים'''. כשהוא זורק ברשות הרבים וזה יצא מעבר לעשרה טפחים, כאן גם אם זה ייפול, בכל נקודה שזה ייפול, הקרקע שתחתיה זה רשות הרבים, אז לכן הכול מצטרף. אומרת הגמרא: '''תני בשם רבי יודה, זרק ד' אמות ברשות הרבים חייב''' שתיים. כלומר, הוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים, אז הוא חייב על ההוצאה, וכיוון שזה גם עבר ארבע אמות ברשות הרבים, הוא חייב שתיים. '''רבי יודה עבד ד' אמות ברשות הרבים אב מלאכה בפני עצמה'''. רבי יהודה חושב, כי אנחנו יודעים שאין מחייבים אב במקום תולדה, ואם אתה רואה שהוא מחייב, סימן שהוא סובר שארבע אמות זה מלאכה, אב מלאכה בפני עצמו. זה כמו כאילו שעשה שתי אבות מלאכות: הוצאה והולכה של ארבע אמות. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סה עמוד א''' {{שוליים|יא_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ג|זרק גט לאשה ונח באוירה של החצר (חלל מחיצות) בלא שנח על גבי קרקע - חשוב כמונח ומגורשת]]''' * '''מקור:''' "והוא שתרד לאויר מחיצות. (משמע שאפילו אינו מקורה.) רבי אימי (אמי בן נתן) בעא קומי רבי יוחנן (בר נפחא), האם מתניתא דגיטין כרבי דרבי עבד אויר מחיצות כממשן, דאמר גבי שבת קלוטה כמי שהונחה, אבל לחכמים לא יה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ה, הלכה ג, רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ה, הלכה ד, שו"ע אה"ע סימן קלט סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הכל בגיטין שקלוטה כמי שהונחה, כרבי (וכן לחכמים בגיטין), והרמב"ם והשו"ע פסקו שדי בירידה לאויר מחיצות בלא קירוי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שמיני#עט-א-א|בבלי גיטין עט א — אישה העומדת על ראש הגג שזרק לה בעלה גט, כיון שהגיע הגט לאויר הגג הרי זו מגורשת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שמיני#עט-א-ג|בבלי גיטין עט א — אשה העומדת בגג שיש לו מעקה, גג זה נחשב רשותה, וזריקת גט וקליטתו בתוך תחום הגג מגרשת אותה]] {{שוליים|יא_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ד|הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים חייב שתים]]''' * '''מקור:''' "מצטרף לארבע אמות ברשות הרבים. אמר רבי חונה: תמן אם תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד, לכן אינו מצטרף לארבע אמות ברשות הרבים. ברם הכא אם תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים. תני בשם רבי יודה: זרק מרשות היחיד לרשות ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יודה ~ סתם תנא: רבי יודה מחייב שתים על הנחה ברשות הרבים בצירוף ארבע אמות, וחכמים חולקים בגדרי הצירוף * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודה שהזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר בהילוכו ארבע אמות ברשות הרבים חייב שתים, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק יג הלכה טז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#צח-ב-א|בבלי עירובין צח ב — המושיט חפץ לחבירו תוך שלושה טפחים מרשות לרשות דרך רשות הרבים, לרבנן צריך הנחת החפץ ממש על ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#צז-א-א|בבלי שבת צז א — המוציא חפץ מרשות לרשות ומעביר תוך שלושה טפחים מן הקרקע חייב חטאת, ולמעלה מעשרה טפחים פטור ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סה עמוד ב<span class="yerum-runnum">134</span></div>אב מלאכה בפני עצמה. {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אין מחייבים התולדה במקום אב}}. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה מ' מלאכות אינון וניתנין. לא אתינן מתנייתא אלא מילין דכל עמא מודויי בהון. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: מתופרי יריעות למד [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}, שהיו תופרי היריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו ולאו כרמלית היה {{ירו"מ-הדגשה|בין היריעות}}. אמר רבי חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]: מן הצד היו מזרקין. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ב|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_ה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כיצד שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שניהן בדייטי אחת {{ירו"מ-ביאור|צד אחד של רשות הרבים,}} המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מושיטין את הקרשין מזו לזו, אבל לא זורקין. חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. אמר}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הוסר|אמר }}לית כאן פטור אלא מותר. {{ירו"מ-הדגשה|דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר}}. על דעתיה דרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} למעלה מעשרה מותר. על דעתיה דשמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} למעלה מעשרה אסור. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: היו שניהן בדייטי אחת}} {{ירו"מ-ביאור|באותו צד של רשות הרבים,}} {{ירו"מ-הדגשה|המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים. אמר}} רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} בשם רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מה שחייב כששניהם בדיוטה אחת זה רק כאשר הם נמצאים באמצע}}{{ירו"מ-הוסר| והוא שתהא}} רשות {{ירו"מ-הדגשה|הרבים ורשות}} הרבים מקפתו מכל צד. {{ירו"מ-הדגשה|שאז גם בניהם נחשב רשות הרבים, אבל אם רשות הרבים רק מהצד שלהם הרי בניהם כרמלית ופטור}}. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אם רשות הרבים רק}} מרוח אחת {{ירו"מ-הדגשה|חייב, אף שבניהם כרמלית, שהרי למדנו}} מן אילין עגלות, {{ירו"מ-הדגשה|שהיו בצד רשות הרבים}}, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שהעביר דרך מקום פטור ואף על פי כן חייב, אף כאן אף שהעביר דרך כרמלית חייב. אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי מיישא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מיישא|°]]: בלבד על ידי שנים. {{ירו"מ-הדגשה|אבל אחד שמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור}}. בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין, והכא את אמר שנים שעשו חייבין. שניי היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד. מה היתה עבודת הלוים באהל מועד? ב' עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. תני בר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא היו זורקים}} שלא לנהוג בקרשים בזיון. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: העומד והחלל {{ירו"מ-הדגשה|של הבור}} מצטרפין {{ירו"מ-הוסר|בארבעה}}{{ירו"מ-הדגשה|לארבעה}} והוא שיהא העומד רבה על החלל. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בעי עד שיהא עומד שכאן {{ירו"מ-הדגשה|רבה על החלל}} ועומד שכאן רבה, {{ירו"מ-הדגשה|על החלל, או שדי שבשני העומדים יחד יהיה רבה על החלל של הבור}}? אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: פשיטא לרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|שאם}} {{ירו"מ-הוסר|עומד}}{{ירו"מ-הדגשה|יש חוליה רק}} מצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|שאין החלל}} מצטרף. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}פשיטא ליה {{ירו"מ-הדגשה|שצריך שלפחות}}{{ירו"מ-הוסר| שאין עומד}} מצד אחד {{ירו"מ-הדגשה|יהיה עומד מ}}רבה {{ירו"מ-הדגשה|על החלל}}. <br><br> <span id="דף_סו_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא: '''על דעתיה דרבי יודה מ' מלאכות אינון'''. אם ככה, יוצא שלרבי יהודה יש ארבעים אבות מלאכות. אז למה בעצם המשנה לא מנתה את זה? '''לא אתינן מתנייתא אלא מילין דכל עמא מודויי בהון'''. כלומר, לא רשמו במשנה את האבות מלאכות, אלא מלאכות שכולם מודים בהן, וכיוון שבזה יש מחלוקת, אז לא כתבו את זה. '''רבי זעירא ורבי יאשיה בשם רבי יוחנן: מתופרי יריעות למד רבי יהודה'''. כלומר, הסיבה שרבי יהודה מחייב מוליך ארבע אמות, את זה הוא למד מתופרי יריעות, '''שהיו תופרי היריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו'''. שואלת הגמרא: '''ולאו כרמלית היה'''? הרי הם זרקו את זה בין היריעות, אם זה ככה זה כרמלית, שצריך להיות פטור. '''אמר רבי חיננא: מן הצד היו מזרקין'''. כלומר, לא זרקו בתוך היריעות, אלא זרקו מהצד, ושם זה היה רשות הרבים, ולכן אם הוליך ארבע אמות חייב. ככה למד רבי יהודה, ורבי יהודה מתייחס לזה בתור אב, ובעצם כמו שאמרנו, לשיטת רבי יהודה יש ארבעים אבות מלאכות, אבל לא מנו אותם, פשוט לא מנו את זה בגלל שבמשנה מנו רק דברים שאין בהם מחלוקת. אנחנו בפרק י"ד, הלכה ב'. אומרת המשנה: '''כיצד שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים'''. כלומר, אם יש לנו שני מרפסות משני צידי רשות הרבים, אז '''המושיט והזורק מזו לזו פטור'''. כי זה לא היה דרך העבודה במשכן. אבל אם '''היו שניהן בדייטי אחת''', כלומר שתיהן היו בצד אחד של רשות הרבים, כמו נניח לאורך המדרכה, אז '''המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מושיטין את הקרשין מזו לזו, אבל לא זורקין. חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט מזו לזו פטור. '''אמר רב לית כאן פטור אלא מותר'''. כלומר, אם זה שני גזוזטראות זו כנגד זו, זה צריך להיות מותר. למה? כי הרי מדובר פה למעלה מעשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים זה מקום פטור. אומרת הגמרא: '''על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר. על דעתיה דשמואל למעלה מעשרה אסור'''. כלומר שמואל סובר שגם למעלה מעשרה זה פטור אבל אסור. הגמרא בבבלי אני חושב שאומרת שהחשש הוא שמא זה ייפול וכדומה, ככה אני זוכר. ואומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה, היו שניהם בדייטי אחת, כלומר באותו צד של רשות הרבים, אז המושיט חייב והזורק פטור, שכך הייתה עבודת הלווים. במשכן, כמו שאמרנו, שהעגלות היו אחת אחרי השנייה בטור, והיו מעבירים את הקרשים מעגלה לעגלה. '''אמר רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש רשות הרבים מקפתו מכל צד'''. מה שחייבנו כששניהם בדיוטא אחת זה רק כאשר הם נמצאים באמצע רשות הרבים, ואז בעצם רשות הרבים מקיפה אותם מכל צד, אז כיוון שהיא מקיפה אותם מכל צד, גם מה שביניהם נחשב רשות הרבים. אבל אם הם היו מונחים בצידי רשות הרבים, ורק מצד אחד שלהם יש רשות הרבים, הצד השני שלהם זה רשות היחיד או קיר, אז ביניהם זה כרמלית ופטור. '''רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אפילו מרוח אחת''' יהיה חייב, כי למרות שמה שביניהם נקרא כרמלית, הרי למדנו מדין העגלות, שהיו בצד רשות הרבים, '''ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון'''. הרי העגלות עצמן זה למעלה מעשרה, כלומר בעצם הוא מעביר דרך מקום פטור, ואף בכך חייב. אז גם כאן, למרות שבעצם העגלות נמצאות בצד רשות הרבים וביניהם זה כרמלית, אף על פי כן, אם מעביר מאחד לאחד, יהיה חייב. כמו בעגלות, הרי שם הוא מעביר דרך מקום פטור וחייב, אז פה שהוא מעביר דרך כרמלית גם כן חייב. '''אמר רבי אחא בשם רבי מיישא בלבד על ידי שנים'''. כאילו הושטה חייב דווקא על ידי שניים, שאחד מושיט ואחד מקבל. אבל אם אחד עושה את זה, נניח אחד הושיט מרשות יחיד לרשות יחיד דרך רשות הרבים והניח בעצמו, מקרה כזה הוא פטור. שואלת הגמרא: זה מוזר, הרי '''בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין, והכא את אמר שנים שעשו חייבין'''? ואתה אומר, באמת זה מקרה מיוחד. '''שניי היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד. מה היתה עבודת הלוים באהל מועד? ב' עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין'''. ואחד היה מוסר לשני. '''תני בר קפרא שלא לנהוג בקרשים בזיון'''. למה בעצם לא זרקו? שלא ינהג בקרשים מנהג ביזיון. אומרת הגמרא: תנן, חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. '''אמר רבי יוחנן: העומד והחלל מצטרפין והוא שיהא העומד רבה על החלל'''. כלומר גם הדפנות של הבור וגם החלל מצטרפים לארבעת הצדדים, והוא שיהא עומד רבה על החלל. '''רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה'''? כלומר האם אני צריך שכל דופן של הבור יהא יותר מהחלל, או שדי שבשני העומדים יחד יהא רבה על החלל של הבור. '''אמר רבי יוסה: פשיטא לרבי זעירא מצד אחד מצטרף. פשיטא ליה מצד אחד רבה'''. כלומר פשיטא לו שאם יש חוליה רק מצד אחד, החלל לא מצטרף, ועוד פשיטא לו שצריך שלפחות צד אחד יהא עומד מרובה על החלל, אלא כל הספק שלו האם צריך שגם הצד השני יהא רבה על החלל, או שמספיק שרק אחד מהם יהא רבה על החלל. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סה עמוד ב''' {{שוליים|יא_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ה|המושיט חפץ ברשות הרבים משני מקומות שבצד אחד חייב, ואילו הזורק ביניהם פטור]]''' * '''מקור:''' "כיצד שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שניהן בדייטי אחת (צד אחד של רשות הרבים,) המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מוש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה יח, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, שכן כך היתה עבודת הלוים בעגלות שהושיטו הקרשים ולא זרקום; והרמב"ם (הלכות שבת פרק יג הלכה יח-יט) פסק כן להלכה. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#צו-א-ד|בבלי שבת צו א — שתי גזוזטראות ברשות הרבים הנמצאות בדיוטא אחת (בקו אחד), המושיט קרש או חפץ מזו לזו חייב, וה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#צו-א-ג|בבלי שבת צו א — הזורק או המושיט חפץ משתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים - פטור]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סו עמוד א<span class="yerum-runnum">135</span></div>לא צורכה {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דא}} {{ירו"מ-הוסר|אפילו}}{{ירו"מ-הדגשה|אלא האם צריך שגם}} עומד השני {{ירו"מ-הדגשה|ירבה על החלל או די שאחד ירבה. תנן}} חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, {{ירו"מ-הדגשה|הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור. ותני עליה נטל מהם ונתן בתוך ארבע אמות פטור, יותר מארבע אמות חייב}}. מה אנן קיימין? אם בגבוהין עשרה ורחבן ארבעה רשות {{ירו"מ-ביאור|היחיד}} בפני עצמה היא, {{ירו"מ-הדגשה|ואם נטל ממנה והניח ברשות הרבים חייב}}. גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה, {{ירו"מ-הדגשה|הוה מקום פטור}}, הדא היא דאמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] בשם איסי[[ביאור:עץ מסורת#איסי בן יהודה|°]]: קנה נעוץ ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ומותר לכאן בלבד שלא יחליף. אלא כן אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|בשחולית הבור והסלע}} {{ירו"מ-הוסר|בשאינן}}{{ירו"מ-הדגשה|אינן}} לא רחבים ד' ולא גבוהין י', {{ירו"מ-הדגשה|שדינם כרשות הרבים}}. ולא כן אמר חייה בריה דרב[[ביאור:עץ מסורת#חייא בר רב|°]]: כל המעכב דריסה ברשות הרבים נקרא כרמלית? אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: מה דאמר חייה בריה דרב[[ביאור:עץ מסורת#חייא בר רב|°]] באמצע, {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שזה מעכב את הרבים נידון ככרמלית}}. אבל מן הצד רשות הרבים מבטלתה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|בגבוהין עשרה ואין בהם ארבעה}} לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן {{שוליים|יא_ו}}המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה הליחה פטור. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן {{שוליים|יא_ז}}הצד נחש בשבת אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לית כאן פטור אלא מותר. ||||{{ירו"מ-הדגשה|לא גורסים}} תמן תנינן|||| {{שוליים|יא_ח}}ועל לפסים ארוניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב. <br>אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: ויאות {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שמותר, ד}}אם {{ירו"מ-הדגשה|צד את הנחש}} לצורך הדא {{ירו"מ-הדגשה|כבר}} {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} אם לרפואה חייב. הוי לית כאן פטור אלא מותר. {{ירו"מ-ביאור|ומדובר במקרה שלא צד לצורך אלא שלא ישכנו.}} <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ג|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_ט}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר, למטה מי' טפחים כזורק בארץ. והזורק בארץ ד' אמות חייב. {{שוליים|יא_י}}זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור, חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר}}. מתני' בשאין שם חור. אבל אם יש שם חור מחלוקת [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר וחכמים. על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר בין שיש בו {{ירו"מ-ביאור|בחור}} ד' על ד' ובין שאין בו ד' על ד' את רואה את הכותל <br><br> <span id="דף_סו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> לכאורה תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף ס"ו. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה ורחבים ארבעה''', הנותן מהם הנותן גם הם חייב, פחות מכן פטור. ותניא אלה, כלומר יש ברייתא למשנה הזאתי ואומרת: נטל מהם ונתן בתוך ארבע אמות, פטור. יותר מארבע אמות חייב. כלומר אם הוא נטל חפץ מעל לחוליית הבור והרחיק אותו ארבע אמות, כלומר מהמקום שבו היה החפץ ארבע אמות. לא מדובר שהוא הלך ארבע אמות של רשות הרבים, אלא מדובר שהוא הרחיק את החפץ ארבע אמות מהמקום שבו היה. זאת אומרת הוא מחשיב גם את השטח של החוליית הבור עצמה בתור חלק מארבע אמות. אז חייב. '''מה אנן קיימין? אם בגבוהין עשרה ורחבן ארבעה רשות בפני עצמה היא''' - כלומר חוליית הבור עצמה זה רשות היחיד. אז אם נטל ממנה והניח ברשות הרבים חייב מיד, לא צריך ללכת ארבע אמות. ואם '''גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה''', אז בעצם המקום הזה נקרא מקום פטור. אז אם מקום פטור, השטח הזה לא צריך להתחשב בכלל. אז זה צריך בעצם, אם הוא מוליך מהמקום של החפץ ארבע אמות וזה כולל המקום של המקום פטור, אז אין ארבע אמות ולכן פטור. כן, '''הדא היא דאמר רב חסדא בשם איסי: קנה נעוץ ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ומותר לכאן בלבד שלא יחליף'''. כלומר יש קנה נעוץ שהוא גבוה עשרה טפחים ואין בו ארבעה טפחים, אז הוא בעצם מקום פטור, ומותר לאנשי רשות היחיד להשתמש בו, ומותר גם לאנשי רשות הרבים להשתמש בו, אבל בלבד שלא יחליף. כלומר שלא אחד מרשות היחיד ישים והשני יקח משום שבעצם הוא השתמש בזה כדי להוציא מרשות זה, ואם מוציא פטור, רק ברבנן זה אסור. '''אלא כן אנן קיימין לא רחבים ד' ולא גבוהין י'''', שאז נהנה מרשות הרבים, אז לכן גם השטח שלהם נחשב. זאת אומרת אם יש איזה חפץ על החוליית הבור הזאת והוא לוקח ומוליך את זה כך שמהמקום שבו היה החפץ קודם כולל השטח של החוליית הבור ומה שהוא הוליך אותו ברשות הרבים, הכל ביחד זה ארבע אמות - חייב. כי בעצם גם החוליית הבור עצמו נדון כרשות הרבים. שואלת הגמרא: '''ולא כן אמר חייה בריה דרב: כל המעכב דריסה ברשות הרבים נקרא כרמלית'''? אז אם זה ככה חוליית הבור זה כרמלית, זה לא רשות הרבים. אז למה שהוא יצטרף? '''אמר רבי יודן: מה דאמר חייה בריה דרב באמצע'''. כלומר, דווקא אם הדבר המעכב הוא באמצע רשות הרבים, כיוון שהוא מעכב אז הוא נדון ככרמלית. '''אבל מן הצד רשות הרבים מבטלתה'''. אם מהצד, כיוון שזה מהצד זה לא מעכב את ההליכה, אז לכן זה מתבטל לגבי רשות הרבים ונחשב גם כרשות הרבים, לכן גם החוליית הבור עצמה תצטרף. '''אמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. כלומר אם זה מקום פטור אז לא רק פטור אלא אפילו מותר. ותאמר '''תמן תנינן המפיס מורסא בשבת''' - כלומר מי שיש לו איזה מוגלה אז הוא מפוצץ אותה. אם הכוונה שלו '''לעשות לה פה''', כלומר לדאוג שיהיה פתח פתוח שייכנס אוויר ויצא המוגלה כל הזמן, אז הוא חייב. אבל אם כל מה שהוא רוצה זה רק '''להוציא ממנה הליחה''' שמפריעה לו, אז הוא פטור. '''ואמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. גם שמה זה לא פטור אלא מותר. '''תמן תנינן הצד נחש בשבת אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב'''. גם פה '''אמר רבי יוחנן לית כאן פטור אלא מותר'''. אלו שלושה מקרים - כל מקום שכתוב פטור בשבת זה פטור אבל אסור, חוץ מהשלושה מקרים האלה שפטור ומותר. '''אמר רבי זעירא: ויאות''' - אמר רבי יוחנן שמותר, כי אם הצד נחש לצורך, כלומר אם צד נחש לצורך, אדרבה, כבר תנינן '''אם לרפואה חייב''', זה כבר כתוב. אבל '''לית כאן פטור אלא מותר''' - כי מדובר שהוא צד את זה שלא לצורך, אלא שלא ישחית אותו, אז ודאי שצריך להיות מותר. בפרק י"א הלכה ג' אומרת המשנה: '''הזורק ד' אמות בכותל''' - כלומר הוא זרק, אז זה עבר ארבע אמות, אבל בדיוק בקצה ארבע אמות זה נתקע, נדבק בכותל. אז אם זה נדבק '''למעלה מי' טפחים כזורק באויר''', כי למעלה מעשרה טפחים זה מקום פטור. '''למטה מי' טפחים כזורק בארץ''' - זה כאילו נפל לארץ והוא חייב. '''והזורק בארץ ד' אמות חייב'''. '''זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור''' - כלומר הוא התכוון שיגיע פחות מד' אמות, וזה באמת נפל שמה, אבל התגלגל אחר כך חוץ מד' אמות הוא פטור. אבל אם הוא '''חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סו עמוד א''' {{שוליים|יא_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ו|המפיס מורסא בשבת להוציא ליחה מותר, ואם מתכוון לעשות לה פה חייב]]''' * '''מקור:''' "המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה הליחה פטור. אמר רבי יוחנן (בר נפחא) לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שאין זה פטור בלבד אלא מותר לכתחילה, כשם שנפסק ברמב"ם ושו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כתובות/פרק ראשון#ו-ב-ג|בבלי כתובות ו ב — המפיס מורסא בשבת לעשות לה פה חייב, ולהוציא ממנה ליחה פטור אבל אסור]] {{שוליים|יא_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ז|הצד נחש בשבת כדי שלא ישכנו]]''' * '''מקור:''' "הצד נחש בשבת אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. אמר רבי יוחנן (בר נפחא) לית כאן פטור אלא מותר. ||||לא גורסים תמן תנינן||||" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שיג סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא (פטור) ~ רבי יוחנן (מותר) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שמותר לגמרי, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|יא_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ח|הצד נחש שלא ישכנו]]''' * '''מקור:''' "ועל לפסים ארוניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב. אמר רבי זעירא: ויאות אמר רבי יוחנן (בר נפחא) שמותר, דאם צד את הנחש לצורך הדא כבר תנינן אם לרפואה חייב. הוי לית כאן פטור אלא מותר. (ומדובר במקרה ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ח, הלכה ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הותר לגמרי כרבי יוחנן, שהרי אף הצדו לרפואה חייב (ולא פטור), מכלל שהצדו כדי שלא ישכנו מותר לכתחילה, וכן פסק הרמב"ם {{שוליים|יא_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_ט|הזורק חפץ ופגע בכותל בתוך ד' אמות: אם פגע למעלה מעשרה טפחים דינו כזורק באוויר ופטור, ואם פגע למטה מעשרה טפחים דינו כזורק בארץ וחייב]]''' * '''מקור:''' "הזורק ד אמות בכותל למעלה מי טפחים כזורק באויר, למטה מי טפחים כזורק בארץ. והזורק בארץ ד אמות חייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יד הלכה יח) שהחלוקה בין למעלה ולמטה מעשרה טפחים בכותל היא כדין זריקה באוויר וזריקה בארץ * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ז-ב-ה|בבלי שבת ז ב — חלל שאינו שלם עד רוחב ד' טפחים אין חוקקים אותו להשלימו לשיעור מקום פטור בכותל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ג|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ בכותל למטה מעשרה טפחים ונח בו אחר זריקת ארבע אמות, חייב כזורק בארץ]] {{שוליים|יא_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_י|הזורק חפץ לרשות הרבים ונתגלגל בסופו למקום אחר, הדין נקבע לפי מקום עצירתו הסופי]]''' * '''מקור:''' "זרק לתוך ד אמות ונתגלגל חוץ לד אמות פטור, חוץ לד אמות ונתגלגל לתוך ד אמות חייב. גמ : תנן: הזורק ד אמות בכותל למעלה מי טפחים כזורק באויר. מתני בשאין שם חור. אבל אם יש שם חור מחלוקת רבי מאיר וחכמים. על " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה כב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כסתם המשנה שהובאה בירושלמי, שהזורק ד' אמות ונתגלגל חוץ מהן פטור וכן להיפך חייב - ההולך אחר סוף מקום הנחתו, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק יג הלכה כב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ח|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב, ולתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ להן פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ט|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ חוץ לארבע אמות ואחזתו הרוח ונחה שם אף לרגע (משהו), אף על פי שחזרה והכניסתו לתוך ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סו עמוד ב<span class="yerum-runnum">136</span></div>כגמום. {{ירו"מ-הדגשה|דחוקקים להשלים}}. על דעתון דרבנן אם יש בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום. {{ירו"מ-ביאור|נכתב בדרך אגב שהרי אין צורך שהרי יש ארבע על ארבע.}} {{שוליים|יא_יא}}ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: למטה מי' טפחים כזורק בארץ, והא לא נח. אמר}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר }}במודד {{ירו"מ-ביאור|שהכותל עומד}} לוכסן ואין סופה לירד. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: תיפתר שהיתה {{שוליים|יא_יב}}דבילה שמינה והיה ניטוחה. רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] בעא קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: לית הדא אמרה שיפוע מדריגה כלמטן? {{ירו"מ-הדגשה|והא גבי כרם תנינן הנוטע אחת בארץ ואחת במדרגה, אם גבוה עשרה אינה מצטרפת, ואם לאו מצטרפת, ואמרינן דמקום השיפוע מצטרף למעלה}}. אמר לו: תמן זרעים נהנין מן המדריגה, {{ירו"מ-הדגשה|ואין סופם ליפול}}. ברם הכא דרך בני אדם להיות שפין בה והיא נופלת. אילו אמר {{ירו"מ-הוסר|כשהיה}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} שם חור, והיא נהנית מן החור כשם שהזרעים נהנין מן הערוגה — יאות, {{ירו"מ-הדגשה|שיכולתה להשוות. תנן: זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור}}. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כשהיה המקום מונדרן. {{ירו"מ-ביאור|מדרון.}} {{ירו"מ-הוסר|כהדא}}{{ירו"מ-הדגשה|בהדא}} {{ירו"מ-הוסר|דתנינן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל {{ירו"מ-הוסר|חוץ}}{{ירו"מ-הדגשה|לתוך}} {{ירו"מ-הוסר|לארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|ארבע}} אמות חייב. {{ירו"מ-הדגשה|הרי אין סופה לנוח ולמה חייב}}? {{ירו"מ-הוסר|אתא}}{{ירו"מ-הדגשה|אתו}} רבי חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה|°]] ורבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יא_יג}}והיא {{ירו"מ-הוסר|בשנחה משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שנחה}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ד|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_יד}}הזורק בים ארבע אמות פטור. {{שוליים|יא_טו}}אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים. רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. <br><strong>גמ':</strong> לא סוף דבר ארבע אמות בים, אלא אפילו זרק בכל הים פטור, שכל הים נקרא כרמלית. ולמה תנינתה {{ירו"מ-הדגשה|רקק מים}} תרין זימנין? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] בשם רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: בשהיו שני רקקים, אחד הרבים מהלכין בו ואחד אין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין. שלא תאמר: הואיל ואין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין — אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד. לפום כן צריך מימר רשות הרבים היא. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ה|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ה"> <strong>מתני':</strong> הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, ומן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן הספינה לחבירתה — פטור. {{שוליים|יא_טז}}ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו, אם אינן קשורין אף על פי שמוקפות {{ירו"מ-ביאור|קרובות}} אין מטלטלין מזו לזו. <br><br> <span id="דף_סז_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> ואומרת הגמרא: '''מתני' בשאין שם חור'''. כלומר מדובר שהקיר הוא קיר ישר, לא שזה חור וזה נח בחור, כי אם זה נח בחור אז '''מחלוקת רבי מאיר וחכמים'''. '''על דעתיה דרבי מאיר בין שיש בו ד' על ד' ובין שאין בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום''', כי הוא סובר שחוקקים להשלים. '''על דעתון דרבנן אם יש בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום''', כלומר אם חוקקים להשלים - אז זה הופך להיות רשות היחיד, ואז זה חייב כי הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד. '''ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום''' - והוא יהיה פטור. אומרת הגמרא: תנן, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ. שואלת הגמרא: והרי לא נח - אם זה נדבק בכותל בדיוק במרחק ארבע אמות ולא נח ברצפה, אז למה שיהיה חייב? '''אמר רב חסדא: במודד לוכסן''' - מדובר שזה בשיפוע. הכותל עומד בשיפוע. אומרת הגמרא: '''ואין סופה לירד''' - הרי זה יחליק בסוף. '''רבי חייה בשם רבי יוחנן: תיפתר שהיתה דבילה שמינה והיה ניטוחה''' - כלומר שהיא נדבקה לקיר. '''רבי חגי בעא קומי רבי יוסה: לית הדא אמרה שיפוע מדריגה כלמטן'''? כלומר, אם אתה אומר שכיוון שזה נדבק בשיפוע אז אני מתייחס לזה כאילו זה כבר למטה ואז לכן חייב, והרי לגבי כרם למדנו שאם אדם נוטע כרם אחת בארץ ואחת במדרגה - יש שם שיפוע - הוא נתן אחת למטה בארץ ואחת למעלה, אז אם זה גבוה מעשרה טפחים אינה מצטרפת. ואם לא מצטרפת, ואמרנו שבמקום השיפוע מצטרף למעלה, אז זו סתירה. פה אתה רואה שזה מצטרף למטה, שם אתה אומר זה מצטרף למעלה. '''אמר לו: תמן זרעים נהנין מן המדריגה''' - כלומר, בזרעים, גם אתה זורע אותם במדרגה, שנניח, טרסה, אתה זורע במדרגה, אז הם נשארים שמה, זה המקום שלהם, גדלים שמה. '''ברם הכא דרך בני אדם להיות שפין בה והיא נופלת''' - כלומר לגבי התאנה שנדבקה לכותל, נכון שהיא נמצאת כרגע דבוקה, אבל סופה הרי ליפול לרצפה, ואנשים מתחככים איתה, נוגעים בה והיא תיפול. אז לכן אני מתייחס אליה כאילו כבר נפלה והיא ברצפה. '''אילו אמר שם חור, והיא נהנית מן החור כשם שהזרעים נהנין מן הערוגה — יאות''' - כלומר אילו מדובר שיש חור בכותל והתאנה נמצאת בתוך החור הזה והיא נהנית מן החור כמו שהזרעים נהנים מן הערוגה, וזה מקום קבוע שלהם, אז היא עוד יכולה באמת להשתייך. למדנו במשנה, '''זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל''' לתוך ד' אמות, חייב. '''רבי יוסה ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשהיה המקום מונדרן''' - מדובר כשהיה מקום מדרון. שואלת הגמרא: למה שיהיה חייב? הרי אין סופו לנוח, אז למה יהיה חייב? '''רבי חזקיה ורבי אבהו בשם רבי יוחנן''' - '''והיא''' נחה. כן, באמת לא מדובר פה שאיך שזה נפל מיד התגלגל, אלא מדובר שזה נח קצת. '''מתני': הזורק בים ארבע אמות פטור'''. '''ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו'''- רקק מים זה שלולית עד עשרה טפחים. אז אם הייתה רקק מים שיש רבים מהלכת בו, '''הזורק בתוכו ארבע אמות חייב''', כי עדיין יש לו שייכות של רבים. '''וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים''' עומק. '''רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב'''. הגמרא בבבלי שואלת למה שני הבבות, הרי מדובר בדיוק אותו דבר. הגמרא רוצה ללמד אותנו שהילוכא כלמטה כמו הילוכא כלמעלה. אומרת הגמרא: '''לא סוף דבר ארבע אמות בים, אלא אפילו זרק בכל הים פטור, שכל הים נקרא כרמלית'''. זה לא שהזורק בים ארבע אמות פטור ויותר מזה יהיה חייב - לא, אפילו זרק את כל הים יהיה פטור, כי כל הים נקרא כרמלית. שואלת הגמרא: '''ולמה תנינתה תרין זימנין'''? למה כתוב פעמיים? '''אמר רבי חנינה בשם רבי פינחס: בשהיו שני רקקים, אחד הרבים מהלכין בו ואחד אין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין'''. '''שלא תאמר: הואיל ואין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין — אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד. לפום כן צריך מימר רשות הרבים היא''' - כמו שאמרנו, שגם בבבלי זה נאמר בצורה אחרת, שילמד אותנו שהילוכא כלמטה כמו הילוכא כלמעלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סו עמוד ב''' {{שוליים|יא_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יא|זריקת חפץ ברשות הרבים שנח על הכותל למטה מעשרה טפחים דינו ככח בארץ ואסור מהתורה]]''' * '''מקור:''' "ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום. תנן: למטה מי טפחים כזורק בארץ, והא לא נח. אמר רב חסדא במודד (שהכותל עומד) לוכסן ואין סופה לירד. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן (בר נפחא): תיפתר שהיתה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שמה סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שלמטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, כמסקנת הירושלמי שהכותל עומד לוכסן ואין סופו לירד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ז-ב-ה|בבלי שבת ז ב — חלל שאינו שלם עד רוחב ד' טפחים אין חוקקים אותו להשלימו לשיעור מקום פטור בכותל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ג|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ בכותל למטה מעשרה טפחים ונח בו אחר זריקת ארבע אמות, חייב כזורק בארץ]] {{שוליים|יא_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יב|שיפוע דבילה שמינה - האם נחשב חלק מהכמות לענין שיעור טומנין בו/הוצאה בשבת]]''' * '''מקור:''' "דבילה שמינה והיה ניטוחה. רבי חגי בעא קומי רבי יוסה (אסי): לית הדא אמרה שיפוע מדריגה כלמטן? והא גבי כרם תנינן הנוטע אחת בארץ ואחת במדרגה, אם גבוה עשרה אינה מצטרפת, ואם לאו מצטרפת, ואמרינן דמקום השיפוע " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה שהחילוק בין כרם לדבילה - בכרם הזרעים נהנים מהמדרגה ואינה נופלת, ואילו בדבילה שפין ונופלת, ולכן אין השיפוע מצטרף לשיעור, כברייתא בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ז-ב-ה|בבלי שבת ז ב — חלל שאינו שלם עד רוחב ד' טפחים אין חוקקים אותו להשלימו לשיעור מקום פטור בכותל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ג|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ בכותל למטה מעשרה טפחים ונח בו אחר זריקת ארבע אמות, חייב כזורק בארץ]] {{שוליים|יא_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יג|מלאכה שנעשית מאליה ללא הנחת ידי אדם - חייבת דווקא כשנחה בסופה]]''' * '''מקור:''' "והיא שנחה. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יג, הלכה כב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאין חייבים על מלאכה שבסופה לא נחה, שנאמר "והיא שנחה" - הנחת החפץ במקומו היא תנאי לחיוב, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ח|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב, ולתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ להן פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-א-ט|בבלי שבת ק א — הזורק חפץ חוץ לארבע אמות ואחזתו הרוח ונחה שם אף לרגע (משהו), אף על פי שחזרה והכניסתו לתוך ]] {{שוליים|יא_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יד|הזורק חפץ בים הגדול (במקום שאין המים עומדים) ארבע אמות פטור]]''' * '''מקור:''' "הזורק בים ארבע אמות פטור." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שמה סעיף יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, שהזורק בים ארבע אמות פטור מפני שהמים נדים ואין המקום קבוע לחיוב, כמובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ו-א-ז|בבלי שבת ו א — האסור לישא וליתן ברשות הרבים בשבת, העושה כן פטור מחטאת ואינו לוקה]] {{שוליים|יא_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_טו|רקק מים (עמוק פחות מעשרה טפחים) שרשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו ארבעה אמות חייב, ואילו הזורק בשאר הים פטור שכן דינו ככרמלית]]''' * '''מקור:''' "אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים. רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. גמ : לא סוף דבר ארבע אמות בים, אלא אפילו זר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יד, הלכה כד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כסתימת המשנה והגמרא בירושלמי; הרמב"ם (הלכות שבת פרק יד הלכה כד) פסק כן להלכה, שהזורק ברקק מים ד' אמות חייב ובשאר הים פטור מפני שהוא כרמלית * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ח-ב-ג|בבלי שבת ח ב — הזורק ארבע אמות ברקק מים שרשות הרבים מהלכת בו חייב, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#ק-ב-ב|בבלי שבת ק ב — רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו ארבע אמות חייב, ודין זה נאמר הן בימות החמה והן ב]] {{שוליים|יא_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_טז|האם מטלטלים מספינה לספינה בשבת?]]''' * '''מקור:''' "ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו, אם אינן קשורין אף על פי שמוקפות (קרובות) אין מטלטלין מזו לזו. 📖 באר משה — דף סו עמוד ב ואומרת הגמרא: מתני בשאין שם חור . כלומר מדובר שהקיר הוא קיר ישר, לא שזה חור" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ג, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שנה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי: ספינות הקשורות זו בזו נחשבות כרשות אחת ומטלטלים מזו לזו; אם אינן קשורות, אף שקרובות זו לזו, אין מטלטלין מזו לזו, כדין הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק ראשון#יז-א-ג|בבלי עירובין יז א — פינה בשבת שהותרה מדין 'הואיל', נחשבת מותרת גם לצורך אחר שלא היה שרי בתחילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק תשיעי#צד-א-א|בבלי עירובין צד א — חצר שנפלה מחיצתה, כל אחד מטלטל בחלקו עד עיקר המחיצה ולא ברשות חברו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סז עמוד א<span class="yerum-runnum">137</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אמר}} אבא בר רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רבה בר רב הונא|°]] {{ירו"מ-הוסר|אמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|בקשורות}}{{ירו"מ-הדגשה|קשורות}} בגמי. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] אמר והן {{שוליים|יא_יז}}שעירבו. רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] ורבי אימא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] תריהון {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: חד אמר בשאין ביניהן רוחב ד', {{ירו"מ-הדגשה|אבל יש בניהן רוחב ד' אפילו קשורות אסור, שמטלטל דרך כרמלית}}. וחורנא אמר אפילו יש ביניהם רוחב ד'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} שרבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]] ורבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: אפילו אינן גבוהות עשרה, הויי דו אמר בשאין ביניהן רוחב ד'. {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שאין בהם י' אם בניהם יותר מד' הרי הוא מעביר דרך כרמלית}}. הוון בעיי מימר מאן דאמר בשאין ביניהן רוחב ארבעה אפילו אינן גבוהות עשרה. מאן דאמר גבוהות עשרה אפילו יש ביניהן רוחב ארבעה. {{ירו"מ-הדגשה|דאף שבניהם כרמלית מותר, שמעביר מעל עשרה שזה מקום פטור. כדאמר}} רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]]{{ירו"מ-הוסר|אר}} והוא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה. {{ירו"מ-הדגשה|שאין כרמלית למעלה מעשרה}}. ספינה שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אם היתה עמוקה מן המים י' טפחים ואינה גבוה מן המים עשרה טפחים — מטלטלין מתוכה לים, אבל לא מן הים לתוכה. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: בעי ולמה מתוכה לים מותר? מפני שאינה גבוה י'. אין כיני אפילו מן הים לתוכה. ולמה מן הים לתוכה אסור? מפני שהיא עמוקה י'. אין כיני אפילו מתוכה לים. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|למה}} מתוכה לים מותר? מפני סכנה. {{ירו"מ-הדגשה|שאם לא נתיר יצטברו שפכים בספינה ויבואו לסכנת חולי}}. סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. פחות מיכן מותר, {{ירו"מ-הדגשה|ומטלטלין בה עד בית סאתים}}. מה בין סלע {{ירו"מ-הדגשה|שהתרנו אפילו מהים אליו אם אינה בולטת מהים עשרה}} ומה בין ספינה {{ירו"מ-הדגשה|שאסרנו מהים לספינה}}? ספינה עולה ויורדת, {{ירו"מ-הדגשה|ונראת כרשות אחרת}}. סלע במקומה היא. {{ירו"מ-הדגשה|פחות מכאן מותר ומטלטלים בה עד בית סאתים}}. {{ירו"מ-ביאור|קא סלקא דעתין שמה שנאמר פחות מכאן הכוונה לגובה}} {{ירו"מ-הדגשה|אם אין בה עשרה טפחים}} ולא כרמלית היא. {{ירו"מ-הוסר|כלום הוא מ }}{{ירו"מ-הוסר|ותר}}{{ירו"מ-הדגשה|והרי אסור}} לטלטל בכרמלית {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|יותר}} {{ירו"מ-הוסר|בארבע}}{{ירו"מ-הדגשה|מארבע}} אמות. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}: על רישה {{ירו"מ-הדגשה|איתאמרת, כדתנן}} {{שוליים|יא_יח}}סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. {{ירו"מ-הדגשה|היתה}} יותר מכן {{ירו"מ-ביאור|מבית סאתים,}} נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות. פחות מיכן {{ירו"מ-ביאור|מעשרה טפחים}} מטלטלין מתוכה לים ומן הים לתוכה, {{ירו"מ-הדגשה|ובגבוה מעשרה}} ומטלטלין בה עד בית סאתים. רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] בעי מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלין מזו לזו? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בריה דר' הלל|°]]: מכיון שהים מקיפה מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת. רב המנונא[[ביאור:עץ מסורת#רב המנונא|°]] אמר: נסר שהוא חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע — מותר {{ירו"מ-הוסר|ליישב}}{{ירו"מ-הדגשה|לישב}} בו ולעשות צרכיו בשבת. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} <br><br> <span id="דף_סז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''הזורק מן הים ליבשה, מן היבשה לים, מן הים לספינה, מן הספינה לים, מן הספינה לחברתה פטור''', כי בעצם הים זה כרמלית, לכן זה עובר דרך כרמלית ויהיה פטור. '''ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות''', זה הכוונה צמודות, קרובות, כן? מוקף מלשון, כמו שתורמים מן המוקף, הכוונה מקרוב. אז '''הן מטלטלין מזו לזו'''. אומרת הגמרא: למדנו במשנה ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. אמר '''אבא בר רב הונא בגמי''', כלומר לא צריך שיהיה קשורות במשהו חזק, אלא אפילו בעשב. '''רבי יוסי ברבי בון אמר: והן שעירבו''', כלומר כיוון שמדובר בספינות שכל אחת זה רשות היחיד נפרד, אז זה מקביל, כמו חצרות, אז לכן צריך לעשות, כמקביל לבתים, אז צריך שיערבו ביניהם. '''רבי חייה ורבי אימא תריהון בשם רבי אלעזר: חד אמר בשאין ביניהן רוחב ד'''', כלומר שהמרחק בין ספינה לספינה הוא פחות מארבעה טפחים, כן? אבל אם יש ביניהם רוחב ארבעה טפחים, אפילו אם קשורות אסור, כי הרי הוא מטלטל דרך כרמלית. כן? כלומר הוא מטלטל משתי רשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית. וכן, '''וחורנא אמר: אפילו יש ביניהם רוחב ד''''. כן? אפילו יש ביניהן רוחב ארבע מותר לטלטל. '''ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא'''. אומרת הגמרא: '''מן מה דאמר רבי יוסה שרבי יעקב בר זבדי ורבי חייה בשם רבי אלעזר: אפילו אינן גבוהות עשרה'''. כן, כלומר שאפילו אם הספינות לא גבוהות עשרה, כלומר בעצם יוצא שהטלטול מתחת לגובה עשרה, אז עבד '''הויי דו אמר בשאין ביניהן רוחב ד''''. כן? כלומר כי הרי כרמלית זה רק עד עשרה טפחים. אז אם הספינות הן מעל עשרה טפחים, אז בעצם כשהוא מטלטל הוא מטלטל דרך מקום פטור, אז לכן יהיה מותר אפילו יותר מארבע. אבל אם הוא אומר שמותר לטלטל מספינה לספינה אפילו שהיא נמוכה מעשרה טפחים, אז הרי ביניהן — אם יש ארבע טפחים זה כרמלית, כי הרי כרמלית זה עד עשרה טפחים גובה. אז לכן חייב שיהיה פחות מארבעה טפחים כדי שלא יהיה עניין של העברה דרך כרמלית מדרבנן. אומרת הגמרא: '''הוון בעיי מימר'''. חשבו התלמידים לומר '''מאן דאמר בשאין ביניהן רוחב ארבעה אפילו אינן גבוהות עשרה'''. '''מאן דאמר גבוהות עשרה אפילו יש ביניהן רוחב ארבעה''', כי למרות שיש ביניהן כרמלית, הרי כרמלית זה רק עד עשרה טפחים הגובה. אמר '''רבי חנניה בריה דרבי הילל: והוא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה'''. '''ספינה שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה''', כן, כמו שאמרנו שמדרבנן כיוון שהים זה כרמלית. '''רבי יהודה אומר: אם היתה עמוקה מן המים י' טפחים ואינה גבוה מן המים עשרה טפחים — מטלטלין מתוכה לים''', כלומר בעצם בתוך הסירה עצמה, אם אני מסתכל מהקצה שלה כלפי מטה, הסירה עצמה היא עמוקה עשרה טפחים, אבל אינה גבוהה מן המים עשרה טפחים. כלומר מבחוץ, מהים עד הקצה של הסירה עצמה, הרי חלק משוקע. אז מהים עד הסירה יש פחות מעשרה טפחים, אז מטלטלין מתוכה לים, כי בעצם מבחינתה זה פחות מעשרה טפחים, '''אבל לא מן הים לתוכה''', כי לתוכה זה יותר מעשרה טפחים. אומרת הגמרא: '''רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בעי, ולמה מתוכה לים מותר?''' כנראה בגלל '''שאינה גבוה י''''. כנראה שיש פחות מעשרה טפחים. '''אין כיני אפילו מן הים לתוכה''' — לכאורה צריך להיות גם כן אותו דבר. נכון שבעצם חלק ממנה משוקע בתוך המים ואז זה יותר מעשרה טפחים, אבל אתה מטלטל מהים לסירה — זה רק יותר מאוחר זה יורד פנימה, כלומר יורד יותר מעשרה טפחים, אבל בהתחלה זה רק פחות מעשרה טפחים. אותה שאלה הפוכה: '''ולמה מן הים לתוכה אסור? מפני שהיא עמוקה י''''. אז אם כן, '''אין כיני אפילו מתוכה לים''' צריך להיות אסור בדיוק אותה מידה. '''אמר רבי אבון: מתוכה לים מותר? מפני סכנה'''. בעצם בשתיהם היה צריך להיות אסור, אלא החכמים הקלו מפני הסכנה, כי אם לא תתיר להוציא מתוך הסירה לים, אז בעצם יצטברו שפכים בתוך הספינה ויבואו לסכנת חולי, אז לכן התירו להם. אומרת הגמרא: '''סלע שבים גבוה עשרה טפחים, אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה'''. כן, כי זה משתי רשות היחיד לכרמלית. '''פחות מיכן מותר''', כלומר אם זה לכאורה פחות מעשרה טפחים, אז מותר, '''ומטלטלין בה עד בית סאתים'''. כלומר אם יש בה עשרה טפחים, מותר לטלטל בה עד בית סאתיים, כמו מקום שלא הוקף לגדירה. עכשיו '''מה בין סלע ומה בין ספינה?''' — כלומר למה בספינה אסרנו מהים לספינה ואילו בסלע, אם אין בו עשרה, התירנו? אומרת הגמרא: '''ספינה עולה ויורדת''', אז זה בעצם נראה כמו רשות אחרת, אבל '''סלע במקומה היא''', אז לכן הסלע הוא נראה חלק מהים. כלומר אם אין בה עשרה טפחים, שזה לא משתי רשות היחיד, אז זה נראה כמו חלק, כמו המשך של הים, לכן מותר. '''ולא כרמלית היא. לטלטל בכרמלית אמות'''. הגמרא מבינה שמה שנאמר "פחות מכאן", הכוונה בגובה. כלומר אם אין בה עשרה טפחים, אז מותר לטלטל בה כמה שרוצים עד בית סאתיים. שואלת הגמרא למה? הרי אם אין בה עשרה טפחים, אז בעצם זה כרמלית — אז איך מותר יותר מארבע אמות? אמר '''רבי אילא: על רישה'''. כן, לא נאמר על הסיפא, אלא על הרישא: '''סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה''', כי זה רשות היחיד. '''יותר מכן נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות'''. אם הייתה פחות מכאן, כלומר פחות מעשרה טפחים, אז '''מטלטלין מתוכה לים ומן הים לתוכה, ומטלטלין בה עד בית סאתים'''. כלומר אם יש לה גודל של בית סאתיים מטלטלים בכולה. יותר מכאן, אין מטלטלים אלא ארבע אמות, כמו שהבנו בהתחלה. '''רבי בון בר חייה בעי: מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלין מזו לזו?''' כלומר אם יש בסלע פחות מעשרה טפחים, אתה מתיר לטלטל מהים לסלע הזה, אז אתה מבין מכאן שהרי כל אחד מהם הוא כרמלית. אז אם יש לך שתי כרמליות שסמוכות זו לזו, מותר לטלטל אחת לשנייה? '''אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל: מכיון שהים מקיפה מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת'''. כן, אנחנו יכולים להבין מפה שאם כרמלית אחת מקיפה לגמרי מכל הכיוונים כרמלית אחרת, אז בעצם האמצעית בטלה. כמו שפה, כיוון שהים מקיף את הסלע מכל הכיוונים, אז הסלע בטל לגביה, זה כאילו כרמלית אחת. '''רב המנונא אמר: נסר שהוא חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע — מותר בו ולעשות צרכיו בשבת'''. למרות שבעצם הוא לכאורה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל קילו בגלל כבוד האדם. '''אמר רבי מנא: אילו אמר תיבה פחותה יאות''', כלומר אם היה מדובר בתיבה, שיש בעצם מחיצה מסביב, באמצע יש חלל, אז הייתי אומר זה מתאים, הגיוני. למה? כי אני יכול להגיד גוד אחית מחיצות — אני רואה את המחיצות של התיבה כאילו יורדות עד הים, את זה אני מוכן לקבל. אבל סתם קרש, למה שילך? למה שזה יעזור? '''אמר רבי אבון: דבעי מיעבד תקנה לאילפא מוציא נסר שאין בו רוחב ארבעה רואה את המחיצות כאילו עולות'''. כלומר מי שרוצה לתקן את הספינה שלו שבאמת הוא יוכל להוציא ולהכניס מהים אליה, מוציא נסר טפח ומשהו וחוקק בו טפח. כלומר אם הנסר הוא יותר מטפח והוא חוקק בו טפח, אבל בצורה שבעצם בסוף זה יהיה כמו נ' — כלומר שיש לו שני רגליים, ואז הוא מעמידו תוך שלושה לדופן. כלומר הוא ירחיק את הקרש הזה מהדופן תוך שלושה טפחים. אז בעצם יוצא שביחד יש לנו ארבעה טפחים. כי פחות משלושה טפחים זה לבוד, וכיוון שזה יותר מטפח היה, אז נקבל שיש פה טיפה יותר מארבעה טפחים, ואז זה לבוד, ואז רואים את המחיצות כאילו עולות. '''רבי יעקב בר אחא בשם רב המנונא: שכל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן'''. ואז מדין לבוד, זה נחשב כאילו מחובר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סז עמוד א''' {{שוליים|יא_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יז|שתי ספינות קשורות זו לזו המפולשות זו לזו - האם מותר לטלטל מזו לזו אם יש ביניהן רוחב ד' טפחים]]''' * '''מקור:''' "שעירבו. רבי חייה ורבי אימא תריהון אמרו בשם רבי אלעזר (בן פדת): חד אמר בשאין ביניהן רוחב ד , אבל יש בניהן רוחב ד אפילו קשורות אסור, שמטלטל דרך כרמלית. וחורנא אמר אפילו יש ביניהם רוחב ד . ולא ידעין מאן " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ג, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שנה סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חד אמר (רבי חייה/אימא) ~ בשאין ביניהן רוחב ד' מותר, אבל יש ביניהן רוחב ד' אפילו קשורות אסור מטעם כרמלית; וחורנא ~ אפילו יש ביניהן רוחב ד' מותר, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא * '''הכרעה:''' נפסק כדעה המחמירה שאפילו קשורות יחד אסור לטלטל אם יש ביניהן רוחב ארבעה, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע, שהקישור אינו מבטל את דין הכרמלית שביניהן * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק ראשון#יז-א-ג|בבלי עירובין יז א — פינה בשבת שהותרה מדין 'הואיל', נחשבת מותרת גם לצורך אחר שלא היה שרי בתחילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק תשיעי#צד-א-א|בבלי עירובין צד א — חצר שנפלה מחיצתה, כל אחד מטלטל בחלקו עד עיקר המחיצה ולא ברשות חברו]] {{שוליים|יא_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יח|סלע שגבוה עשרה טפחים בים דינה כרשות נפרדת המוקפת מים, ואין מטלטלין ממנה לים אלא אם הייתה פחותה מבית סאתים]]''' * '''מקור:''' "סלע שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. היתה יותר מכן (מבית סאתים,) נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות. פחות מיכן (מעשרה טפחים) מטלטלין מתוכה לים ומן " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יז, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כסתם הירושלמי שסלע גבוהה עשרה טפחים בים, אם פחותה מבית סאתים מטלטלין בכולה כרשות היחיד ואם יתירה מבית סאתים דינה כמחיצה שהוקפה זרעים ומטלטלין בה רק בארבע אמות, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יז הלכה ב) בהתאם ללשון הירושלמי. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק ראשון#יא-ב-ד|בבלי עירובין יא ב — מבוי שיש לו שלוש מחיצות, כדי להתירו בטלטול צריך להוסיף לחי או קורה, ואין צריך את שניהם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קיז-א-א|בבלי שבת קיז א — מבוי שאינו מפולש (שתי מחיצות משלושה צדדים) די לו בלחי אחד או קורה אחת כדי להתירו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סז עמוד ב<span class="yerum-runnum">138</span></div>אילו אמר תיבה פחותה {{ירו"מ-ביאור|מחיצה תלויה,}} יאות, {{ירו"מ-הדגשה|דאמרינן גוד אחית מחיצות}}. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הוסר|מה}}{{ירו"מ-הדגשה|מאן}} דבעי מיעבד תקנה לאילפא {{ירו"מ-ביאור|ספינה}} מוציא נסר {{ירו"מ-הדגשה|טפח ומשהו וחוקק בו טפח}} {{ירו"מ-ביאור|שנראה כנון כפופה}} {{ירו"מ-הוסר|חוץ}}{{ירו"מ-הדגשה|ומעמידו תוך}} {{ירו"מ-הוסר|לשלשה}}{{ירו"מ-הדגשה|שלשה}} {{ירו"מ-הדגשה|לדופן, ואף}} שאין בו רוחב ארבעה {{ירו"מ-הוסר|ואת}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} רואה את המחיצות כאילו עולות. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא? אמר}} רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רב המנונא[[ביאור:עץ מסורת#רב המנונא|°]]: שכל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן. {{ירו"מ-הדגשה|מדין לבוד}}. רבי יצחק ברבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]] מפקד לרבי הושעיה בי רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי הושעיה בי רבי שמי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|כד}} דהוה פריש {{ירו"מ-הדגשה|בים}} מעבד ליה סל פחות {{ירו"מ-ביאור|בלי תחתית}} {{ירו"מ-הדגשה|שיוכל לטלטל}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מהים דרך שם}}. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ו|ירושלמי שבת, פרק יא, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יא_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יא_יט}}הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית החבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, תחילתן {{ירו"מ-הוסר|שגגן}}{{ירו"מ-הדגשה|שגגה}} וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור}}. כיני מתנייתין {{ירו"מ-הדגשה|שאחר שנזכר}} {{ירו"מ-הוסר|והזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}}. {{ירו"מ-הדגשה|לכן פטור שהיתה תחילתו שוגג וסופו זדון, אבל אם אחר שנזכר התחרט חייב קרבן, שאם לא כן}} {{ירו"מ-הוסר|וקשיא}}{{ירו"מ-הדגשה|קשיא}} אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו {{ירו"מ-הדגשה|קדם שירה}} וחזר בו {{ירו"מ-הדגשה|אחר שירה, בעוד החץ באויר}}, שמא כלום הוא? הוי סופך מימר {{ירו"מ-הדגשה|כמו שאמרנו שכשנזכר}} {{ירו"מ-הוסר|והזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|הזיד}}. {{ירו"מ-ביאור|אבל אם התחרט חייב שהולכים אחר ההתחלה.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: תחילתו שגגה וסופו זדון פטור. אמר}} רבי יוסה בן חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה בן חנינה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|בששגג בלא תעשה ובהזיד בלא תעשה, אבל אם שגג בכרת או בקרבן חייב}}. {{שוליים|יא_כ}}רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} {{ירו"מ-הוסר|בשוגג}}{{ירו"מ-הדגשה|שגג}}{{ירו"מ-הוסר| בלת ובמזיד בלת ריבל אמר בשוגג}} בהיכרת {{ירו"מ-הוסר|ובמזיד}}{{ירו"מ-הדגשה|והזיד}} בהיכרת, {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו הזיד בלאו ושגג בכרת חייב}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאף אם שגג בכרת חייב, דכתיב}} {{הפ|במדבר|טו|ל}} את ה' הוא מגדף ונכרתה. {{ירו"מ-הדגשה|תורת אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, משמע שחייב קרבן על שגגת כרת}}. הגע עצמך {{ירו"מ-הוסר|אפי}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} מזיד {{ירו"מ-הדגשה|בלאו ושוגג}} בהיכרת, {{ירו"מ-הדגשה|האם}} מתרין בו ולוקה {{ירו"מ-הדגשה|על הלאו}} ומביא קרבן? {{ירו"מ-הדגשה|על שגגת הכרת. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: השוגג בחלב ומזיד בחטאת מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. תני אין מתעסקין {{ירו"מ-הדגשה|פטורים}} לא בחלבים ולא בעריות. <br><br> <span id="דף_סח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''רבי יצחק ברבי אלעזר מפקד לרבי הושעיה בי רבי שמי דהוה פריש''', כלומר שהוא מפליג בים, '''מעבד ליה סל פחות'''. כלומר שיצמיד לדופן של הספינה איזה סל פחות, כלומר בלי התחתית, כדי שיוכל משם דרך המחיצות של הסל לטלטל מהים לספינה ומהספינה לים. פרק כ"א. אומרת המשנה: '''הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור'''. כן, כלומר זה לא היה רצון שלו. הוא הרי רצה שזה ינוח, והאדם קפץ או הכלב קפץ ותפס את זה, אז זה יהיה פטור. '''זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית החבורה פטור'''. כן, אז הוא יהיה פטור על עשיית חבורה, כלומר הוא יהיה פטור מדין שבת, כמובן שממונית הוא יהיה חייב. '''זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, תחילתן וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה'''. ועל זה הגמרא: למדנו במשנה הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו, קלטה אחר, קלטה כלב או שנשרפה פטור. אומרת הגמרא: '''כיני מתנייתין''', כך צריך להבין את המשנה, שאחר שנזכר הזיד. כן, לא הכוונה שהוא זרק את זה, ואחרי שיצא מהיד שלו אז הוא התחרט, כי אם הוא התחרט הוא חייב, כי הכל בשוגג. אלא מדובר שהוא זרק את זה, ואחרי שיצא מהיד שלו הוא התכוון שזה יהיה במזיד, ולכן פטור, כי תחילתו בשוגג וסופו במזיד. אבל אם אחר שנזכר התחרט, חייב קרבן. כי אם לא כן, אם תגיד שבאמצע הוא זרק את זה והוא התחרט, ואז בעצם עכשיו זה שוגג, ואף על פי כן יהיה פטור, אז זה יהיה קשה. '''אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו''', שמא כלום הוא? כן, הרי כיוון שהוא לא יכול לשנות את זה, אז בעצם הכל לפי ההתחלה. אז זה שהוא יתחרט זה לא כלום. אז לכן חייבים לומר, כמו שאמרנו, שמדובר שהוא נזכר ואחרי זה הוא הזיד, וכיוון שהוא הזיד אז לא ניתן להביא קרבן, כי אדם שמזיד לא מביא קרבן. ואומרת הגמרא: תנן, למדנו תחילתו שוגג וסופו זדון פטור. אמר '''רבי יוסה בן חנינה''': מדובר בשוגג בלא תעשה, כלומר הוא לא ידע שזה אסור, או הזיד בלא תעשה, כלומר הוא ידע שזה אסור, אבל אם הוא שגג בכרת או בקרבן — כלומר הוא ידע שזה אסור, אבל הוא חשב שאין כרת או חשב שאין קרבן — במקרה כזה יהיה חייב. '''רבי יהושוע בן לוי אמר: בהיכרת בהיכרת''', כלומר אפילו שגג בכרת או הזיד בכרת, בכל מקרה חייב. ואומרת הגמרא: '''תני רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי יהושע בן לוי''', שגם אם הוא שגג בכרת הוא יהיה חייב, דכתיב '''את ה' הוא מגדף ונכרתה'''. אחרי זה כתוב "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה", משמע שהוא חייב בקרבן על שגיאת כרת, כי הפסוק שם מדבר על כרת. ואומרת הגמרא: '''הגע עצמך''' שהיה מזיד בלא תעשה ושוגג בכרת. כלומר הוא ידע שזה לא תעשה, ורק הוא לא ידע שיש בזה כרת. אז האם יהיו פה שני דברים? אם התרו בו אז הוא ילקה כי הוא עבר על הלאו, והוא יביא קרבן בגלל שגיאת כרת? '''מתרין בו ולוקה ומביא קרבן?''' אמר '''רבי אבהו בשם רבי יוחנן: השוגג בחלב ומזיד בחטאת מתרין בו ולוקה ומביא קרבן'''. כלומר הוא לא ידע שאסור לאכול חלב, אבל הוא ידע שיש בזה חטאת. '''תני אין מתעסקין לא בחלבים ולא בעריות'''. הגמרא אומרת שמתעסק בכל מקום פטור, אבל מי שמתעסק בחלב הוא חייב, כי הרי הוא נהנה. מי שמתעסק בעריות הוא חייב. כן, המתעסק בשבת פטור, בחלבים ועריות חייב. יש דוגמאות שנראה באמת שבעריות וחלבים הוא חייב. לדוגמה, הרי אני קוצר חצי גרוגרת וקצר גרוגרת פטור, כי לגבי החצי השני הוא מתעסק. זה בדרך כלל בלי כוונה — זה לא שהוא לא התכוון לקצור, אלא זה נתלש בלי שהוא ירצה, זה אפילו יותר קל מאשר לא מתכוון. אם הוא אומר "הרי אני אוכל כזית", חצי זית ואכל כזית — חייב, כי הרי הוא נהנה בכזית של חלב. אותו דבר אם הוא אמר "הרי אני מתחמם" באחד מהעריות והרה בה, אז הוא חייב. אז בעצם רואים מכאן שחלבים ועריות גם מתעסק חייב, בניגוד לשבת שמתעסק שם פטור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סז עמוד ב''' {{שוליים|יא_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_יט|חייב חטאת על שבת רק כשתחילת המעשה וסופו בשגגה]]''' * '''מקור:''' "הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית החבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, תחילתן שג" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יט, רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרישא וסיפא דמתני' דבעינן תחילתו וסופו שגגה, כמבואר ברמב"ם הלכות שבת פ"א הי"ט והלכות שגגות פ"ב ה"א, בהתאם ללשון הכלל בירושלמי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#ד-א-א|בבלי שבת ד א — חייבי חטאות חייבים רק כששגגו בתחילת המעשה ובסופו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק אחד עשר#קב-א-א|בבלי שבת קב א — חייבי חטאות אינם חייבים אלא אם תחילת מעשה השגגה וסופו היו בשגגה, ואם תחילתו זדון וסופו שגג]] {{שוליים|יא_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_כ|חייב קרבן חטאת השוגג בכרת אף אם הזיד בלאו]]''' * '''מקור:''' "רבי יהושוע בן לוי אמר אפילו שגג בהיכרת והזיד בהיכרת, ואפילו הזיד בלאו ושגג בכרת חייב. תני רבי שמעון בר יוחאי מסייע לרבי יהושע בן לוי שאף אם שגג בכרת חייב, דכתיב את ה הוא מגדף ונכרתה. תורת אחת יהיה לכם" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהושע בן לוי המסייעו רבי שמעון בר יוחאי, וכן פסק הרמב"ם שהשוגג בכרת ומזיד בלאו חייב קרבן, שהתורה חייבה על שגגת כרת "תורת אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבועות/פרק שלישי#כו-ב-ב|בבלי שבועות כו ב — הנשבע שבועת ביטוי ויודע שהשבועה אסורה אך אינו יודע שחייבים עליה קרבן - נחשב שוגג וחייב קרב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#סט-א-ב|בבלי שבת סט א — השוגג בדבר שידע שאסור אך לא ידע שחייבים עליו קרבן ("שגגת קרבן") חייב חטאת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סח עמוד א<span class="yerum-runnum">139</span></div>{{שוליים|יא_כא}}המתעסק בשבת פטור, בחלבים ובעריות חייב. היך עבידא? הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור. הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב. <br><br> <strong>הדרן עלך פרק הזורק</strong> <br> ==פרק שנים עשר - הבונה== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שנים עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_א|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא, {{שוליים|יב_ב}}המסתת {{שוליים|יב_ג}}והמכה בפטיש ובמעצד, {{שוליים|יב_ד}}הקודח כל שהוא חייב. {{שוליים|יב_ה}}זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה.<br><strong>גמ':</strong> מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם. הדא אמרה: אפילו {{ירו"מ-הדגשה|בנין לשעה בנין. הדא אמרה: אפילו}} מן הצד. {{ירו"מ-ביאור|כתלים.}} הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה: בנין על גבי כלים {{שוליים|יב_ו}}בנין {{ירו"מ-הדגשה|ולא היא ד}}אדנים כקרקע הן {{ירו"מ-הדגשה|שהיו חלולות}}. תני {{שוליים|יב_ז}}אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אומר שניהן חייבין סבר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אבן {{ירו"מ-הדגשה|אפילו}} בלא טיט {{ירו"מ-הדגשה|נקרא}} בנין. הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס {{שוליים|יב_ח}}חייב למי נצרכה לרבנן {{ירו"מ-הדגשה|שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חייב שזה דרך הבניה ועומדת כך}} וההן דעבד דפין {{ירו"מ-ביאור|מניח קורה על המזוזות}} דעבד ספיין {{ירו"מ-ביאור|מניח קורה בתחתית הכניסה}} חייב משום בונה וההן דנקר כיפין {{ירו"מ-ביאור|סלעים}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} כפין {{ירו"מ-ביאור|כלי}} {{ירו"מ-הדגשה|או}} עמודין {{ירו"מ-הדגשה|או}} רחיין מקטע {{ירו"מ-ביאור|חותך אבנים ל}} פספס מקטע {{ירו"מ-ביאור|חותך אבנים לגודל מתאים}} כולהן חייב משום מסתת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: המרכיב {{ירו"מ-הוסר|מוטה}}{{ירו"מ-הדגשה|מיטה}} של גילה {{ירו"מ-ביאור|פרקים}} חייב משום בונה. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אינו אלא כנוטל מלבן ונותנו על גבי לבינים בשבת {{ירו"מ-הדגשה|בלא טיט שפטור}}. רב המנונא[[ביאור:עץ מסורת#רב המנונא|°]] הורי לריש גלותא להתיר שולחן של פרקים בשבת. אמר רב הונא בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא בר חיא|°]]: הוה עמיה {{ירו"מ-ביאור|והסכים להתיר.}} שמע רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} ואמר מאן דהורי ליה {{ירו"מ-הדגשה|להיתר}} לא יליף ולא שימש. אמר רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]]: מאן דהורי ליה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל הורי ליה דתני לווחים {{ירו"מ-ביאור|קרשים}} שבספינה ושבעריסה, ונקליטי המיטה, ורגל השלחן, ויד הסכין שבראשו — הרי זה לא יחזיר. אם החזיר — הרי זה {{שוליים|יב_ט}}פטור ואם תקע הרי זה חייב. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו<br><br> <span id="דף_סח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''המתעסק בשבת פטור'''. פירוש דבר זה: '''הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור''', כלומר, גם כשהצטרפו בסוף שני חצאי השיעורים לכדי שיעור מלא, מכל מקום כיוון שלא נתכוון לכך הוא פטור. אבל '''בחלבים ובעריות חייב''', כלומר, '''הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב''', וכן '''הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב''', כי בעבירות אלו אין צריך כוונה, וממשיכים לפרק הבא. אנחנו לומדים דף גמרא ממסכת שבת, דף ס"ח. אנחנו מתחילים פרק י"ב הלכה א'. אומרת המשנה: '''הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא'''. '''המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא חייב'''. '''זה הכלל, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב'''. כלומר, כל מי שעושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת אז הוא חייב. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה'''. כלומר, למרות שהוא בעצם לא עושה שום דבר, הוא רק מכה על הסדן. אבל הגמרא תסביר מה בדיוק הוא עושה, למה זה נחשב מתקן מלאכה. אומרת הגמרא: '''מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים'''. '''ולא לשעה היתה'''? הרי בעצם זה היה זמני, כי הרי המשכן היו מטלטלים אותו, כל פעם מפרקים ובונים. אמר רבי יוסה: '''מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם'''. רבי יוסי בי רבי בון אמר בדיוק הפוך: '''מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם'''. הרי ברור שהם יצטרכו לעקור את זה, כי הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח שיכנסו לארץ. אומרת הגמרא: '''הדא אמרה אפילו מן הצד'''. כן, עובדה, כמו שהמשכן היה לשעה ואף על פי כן נחשב בניין, וממנו אנחנו לומדים - רואים מכאן שבניין אפילו לשעה נחשב בניין. עוד דבר לומדים מכאן, '''הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר''', כלומר, למרות שהוא בנה רק קטלים - אנחנו מדברים על העמודים של המשכן, כן? יש מחלוקת האם בניין חייב רק אם עשה את הגג, או שגם על הקירות. פה רואים בפירוש שגם על הקירות. עוד דבר, '''הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין''', כי האדנים זה כלים, ואם הוא בונה עליהם זה נחשב בניין. ואומר לו זה לא ראיה, כיוון ש'''אדנים כקרקע הן''', כיוון שהאדנים היו חלולים, אז זה כמו שנמצא על הקרקע ממש. אז לכן בעצם שני הלימודים האחרונים - שאם הוא בנה על גבי דבר אחר, שהוא בנה על גבי כלים - את זה לא נוכל ללמוד מכאן. אומרת הגמרא: '''תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט, המביא את הטיט חייב'''. '''רבי יוסה אומר שניהן חייבין'''. אומרת הגמרא: '''סבר רבי יוסה אבן בלא טיט בנין'''. אומרת הגמרא: '''הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב''', כי משהניח את האבן חייב ודאי כי הוא סיים את המלאכה. '''הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב''' - בראש הדימוס היו שמים אבנים בלי טיט. אז הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. '''למי נצרכה? לרבנן'''. למרות שרבנן אמרו שנותן אבן בלי טיט פטור, כאן יהיה חייב כי זה דרך הבנייה, וגם עומדת בכך. אומרת הגמרא: '''ההן דעבד דפין''', כלומר זה שמניח את הקורה מעל המזוזות, מעל שתי העמודים של הדלת - אז זה בלי טיט, אבל מניח את זה, אז הוא חייב. '''דעבד ספיין''', כלומר מי שמניח את האבן למטה בסף הדלת, אז גם כן חייב משום בונה. '''וההן דנקר כיפין כפין עמודין רחיין''', כלומר מי שמסתת סלע או כלי - כיפין, כמו שעושה כיפות, או עמודים, או רחיים, או '''מקטע פספס''', כלומר מי שחותך את האבנים, חותך אבנים קטנות לפסיפס, או '''מקטע כולהן''', כלומר שחותך את כולם, לא משנה מה - כן, '''חייב משום מסתת'''. כל סוגי האבנים שהוא חותך אותם - חייב משום מסתת. אמר רב ירמיה בשם רב: '''המרכיב של גילה חייב משום בונה''', כלומר מיטה של פרקים, של חלקים, חייב משום בונה. אמר רבי זעירא: '''אינו אלא כנוטל מלבן ונותנו על גבי לבינים בשבת''', כלומר בעצם זה צריך להיות פטור, כי הוא לא עושה פה שום דבר של בניין. כמו שהוא מניח איזה מלבן על אבנים בלי טיט - שהוא פטור. רב המנונא הורי לריש גלותא '''להתיר שולחן של פרקים בשבת''', כלומר בשולחן פרקים יהיה מותר להרכיב אותו בשבת. אמר רב הונא בר חייה: הוה עמיה - כלומר גם רב הונא בר חייה היה שם. שמע רב יהודה ואמר: '''מאן דהורי ליה לא יליף ולא שימש''', כלומר מי שהתיר דבר כזה, אז הוא לא יודע לאורות, והוא כנראה לא שימש תלמידי חכמים, והוא טועה בהלכה. אמר רבי שמי: '''מאן דהורי ליה כרבן שמעון בן גמליאל הורי ליה''', כלומר מי שהתיר, התיר כמו רבן שמעון בן גמליאל, כמו שאמרנו. '''דתני לווחים שבספינה ושבעריסה, ונקליטי המיטה, ורגל השלחן, ויד הסכין שבראשו — הרי זה לא יחזיר. אם החזיר — הרי זה פטור, ואם תקע הרי זה חייב'''. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רפים נוטל ומחזיר'''. אז לכן גם פה במיטה של פרקים או שולחן של פרקים, כיוון שזה לא בחוזקה אלא זה רפוי, מותר ליטול ולהחזיר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סח עמוד א''' {{שוליים|יא_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק אחד עשר#דין-יא_כא|המתעסק במלאכת שבת ללא כוונה פטור, אך המתעסק בחלבים ובעריות חייב]]''' * '''מקור:''' "המתעסק בשבת פטור, בחלבים ובעריות חייב. היך עבידא? הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור. הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ז הדרן עלך הזורק יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי; הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ב ה"ז) פסק שהמתעסק בשבת פטור ובעריות ובחלבים חייב, כדין המפורש בסוגיה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-א|בבלי כריתות יט ב — המתעסק באיסורי חלבים ועריות חייב, שכן נהנה מן המעשה, אך המתעסק במלאכת שבת פטור שכן מלאכת מ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ב|בבלי כריתות יט ב — מי שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר בשבת]] {{שוליים|יב_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_א|הבונה כל שהוא בשבת חייב]]''' * '''מקור:''' "הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שהבונה כל שהוא חייב, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק י הלכה יב), שאין שיעור למלאכת הבנייה מפני חשיבותה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|יב_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ב|חיוב המסתת אבן משום מכה בפטיש בשבת]]''' * '''מקור:''' "המסתת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהמסתת חייב משום מכה בפטיש, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק י הלכה יח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ו|בבלי שבת עה ב — המגרר ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ח|בבלי שבת עה ב — המסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|יב_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ג|המכה בפטיש בסוף מלאכת מלאכה חייב משום גמר מלאכה]]''' * '''מקור:''' "והמכה בפטיש ובמעצד," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שהמכה בפטיש הוא גמר מלאכה וחייב מדין תורה כמבואר ברמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה טז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נז-א-ב|בבלי מנחות נז א — המבשל כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב על אף שלא נגמר בישולו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ז|בבלי שבת עה ב — המנפח בכלי זכוכית בשבת חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|יב_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ד|הקודח (עושה נקב) בשבת חייב אף בכל שהוא, ואינו צריך שיעור]]''' * '''מקור:''' "הקודח כל שהוא חייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק שהקודח כל שהוא חייב, שהנקב מלאכתו לעולם ואין בו שיעור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נז-א-ב|בבלי מנחות נז א — המבשל כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב על אף שלא נגמר בישולו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ז|בבלי שבת עה ב — המנפח בכלי זכוכית בשבת חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|יב_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ה|האם מכה בקורנס על הסדן חייב משום מכה בפטיש]]''' * '''מקור:''' "זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה. גמ : מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה טז, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ד * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (זה הכלל - חייב רק במלאכה המתקיימת) ~ רבן שמעון בן גמליאל (אף מכה בקורנס על הסדן חייב מפני שהוא מתקן מלאכה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, שכן הרמב"ם פסק שהמכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב משום מכה בפטיש, כמבואר בהלכות שבת פרק י הלכה טז ופרק כג הלכה ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק חמישי#נז-א-ב|בבלי מנחות נז א — המבשל כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב על אף שלא נגמר בישולו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ז|בבלי שבת עה ב — המנפח בכלי זכוכית בשבת חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|יב_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ו|האם הכנסת אדנים לתוך הקרקע ותקיעת קרשים לתוכם נחשבת בנין החייב משום בונה בשבת]]''' * '''מקור:''' "בנין ולא היא דאדנים כקרקע הן שהיו חלולות. תני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שאדנים חלולות שאינן חקוקות בקרקע ממש אין תקיעת הקרשים לתוכן חייבת משום בונה, כמובא בירושלמי "ולא היא דאדנים כקרקע הן שהיו חלולות", וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק י הלכה יב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|יב_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ז|העושה בניין בשבת בהנחת אבן וטיט על ידי שני אנשים - מי חייב]]''' * '''מקור:''' "אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר שניהן חייבין סבר רבי יוסה אבן אפילו בלא טיט נקרא בנין. הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ ר' יוסי: לחכמים המביא את הטיט בלבד חייב שהוא עושה מעשה הבניין, ולר' יוסי שניהם חייבין שאבן נחשבת בניין אף בלא טיט * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שרק המביא הטיט חייב, כמבואר ברמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה יב שפסק שהמביא הטיט הוא זה שעושה מלאכת הבניין * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|יב_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ח|חיוב בונה במניח קורה על מזוזות או בתחתית הפתח, וחיוב מסתת בחיתוך אבנים וסלעים לגודל]]''' * '''מקור:''' "חייב למי נצרכה לרבנן שאף שאמרו שהנותן את האבן פטור כאן יהיה חייב שזה דרך הבניה ועומדת כך וההן דעבד דפין (מניח קורה על המזוזות) דעבד ספיין (מניח קורה בתחתית הכניסה) חייב משום בונה וההן דנקר כיפין (סלעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרב ירמיה בשם רבנן דעבד דפין ודעבד ספיין חייב משום בונה, וכן המסתת אבנים חייב משום מסתת, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק י הלכה יב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-א|בבלי שבת קב ב — כל מלאכה המתקיימת בשבת - חייבים עליה, ובכלל זה הבונה, המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, אף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קב-ב-ג|בבלי שבת קב ב — הבונה בשבת בשורה התחתונה חייב על צידוד האבן והנחת העפר, באמצעית חייב גם על נתינת הטיט, ובע]] {{שוליים|יב_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ט|המתעסק במלאכת שבת שנתכוון לחצי שיעור ונצטרף לשיעור מלא - פטור, אך במאכלות אסורות (חלבים ועריות) - חייב]]''' * '''מקור:''' "פטור ואם תקע הרי זה חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו 📖 באר משה — דף סח עמוד א המתעסק בשבת פטור . פירוש דבר זה: הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור , כלומר, גם כשהצטרפו בסוף שני חצאי השיעור" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן שיג סעיף ו, שו"ע או"ח סימן שיג סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי כדעת ריש הפרק - המתעסק בשבת פטור אף כשהצטרף לשיעור מלא, אך בחלבים ועריות חייב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-א|בבלי ביצה כב א — אין דין בניה וסתירה בכלים ככלי מחובר לקרקע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלישי#מז-א-ג|בבלי שבת מז א — המחזיר מטה של אומני פשתן (טרסיים) שנתפרקה בשבת - חייב חטאת משום בונה]] </div> gx8w7dl5qrp4rjtdjdip7l249bvr2yd 106 1754930 3078726 3078509 2026-08-23T19:43:39Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078726 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שנים עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סח עמוד ב<span class="yerum-runnum">140</span></div>רפים נוטל ומחזיר. תני {{ירו"מ-הדגשה|גבי יתדות המחרשה שאר כלים שלה אם היו}} תקועים {{ירו"מ-הדגשה|בחוזק ללא מסמרים}} חיבור לטומאה {{ירו"מ-הדגשה|אבל לא}} {{ירו"מ-הוסר|ולהזייה}}{{ירו"מ-הדגשה|להזייה}}. קבועים {{ירו"מ-הדגשה|במסמרים}} חיבור לטומאה {{ירו"מ-הוסר|ואינו חיבור }}{{ירו"מ-הדגשה|ו}}להזאה. {{ירו"מ-הוסר|הנוטלין}}{{ירו"מ-הדגשה|הניטלין}} {{ירו"מ-הוסר|והנותנין}}{{ירו"מ-הדגשה|והניתנין}} אינן חיבור לא לטומאה ולא להזייה {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שללא מסמרים אף עם תקוע בחזקה אינו חיבור}} והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שאף ללא מסמרים חייב}} תמן דרכן לקבע {{ירו"מ-הדגשה|במסמרים}} לא {{ירו"מ-הוסר|לקבע}}{{ירו"מ-הדגשה|קבע}} אינן חיבור ברם הכא תקיעתן היא גמר מלאכתן. תני רבי סימיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי סימאי|°]] אומר המרכיב קרן {{ירו"מ-ביאור|כלי נגינה}} עגולה חייב {{ירו"מ-הדגשה|שתוקעים את החלילים בחזקה}} קרן פשוטה פטור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי שמעון|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר קני מנורה חייב. קנה של ציידין פטור. קני מנורה למה הוא חייב רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] תריהון אמרין משום בונה. קנה של ציידין למה הוא פטור מפני {{ירו"מ-הדגשה|שכשמחבר קנה לקנה הוא מחבר את העליון ואחר כך התחתון}} שהוא מלמעלן למטן {{ירו"מ-הדגשה|ואין זה דרך בנין}}. התיבון הרי החופר בחולות {{ירו"מ-הדגשה|וכל פעם שמעמיק מניח לוחות לשמור שהדפנות לא יפלו}} הרי מלמעלן למטן הוא ואת אמר חייב. אמר רבי שמואל בר יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר יודן|°]]: כאן {{ירו"מ-הדגשה|בקנה של סידים}} לשעה כאן {{ירו"מ-הדגשה|בחופר בחול}} לשהות. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אומר המלחים {{ירו"מ-ביאור|סוגר}} את {{ירו"מ-הוסר|התירצין}}{{ירו"מ-הדגשה|התריסין}} {{ירו"מ-הדגשה|של חנות}} חייב משום בונה. וקשיא דבר שאילו עשאה בשבת חייב חטאת [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל מתירין {{שוליים|יב_י}}אף להחזיר {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב אמר}} רבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אמר את שלא יחזיר — אף הוא אינו פותח ולא יפתח {{ירו"מ-הדגשה|ומה אכפת לנו}} אף הוא ממעט בשמחת יום טוב. אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]: מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו {{ירו"מ-ביאור|בחוזק עד הסוף.}} אמר רבי יוסי בר בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו לסלק את התריסים}} כשאין שם פתח אבל אם יש שם פתח משתמש כנגד הפתח. {{ירו"מ-הדגשה|מה שאמר}} רב אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|לדברי}} [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|מחזיר ובלבד שלא יחזיר כל צרכו זה לשיטת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון{{ירו"מ-הוסר|דרש}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} דתני הגורד הקודח הקוצץ כל שהוא בשבת חייב. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר הגורד {{ירו"מ-ביאור|מחליק את העץ}} עד שיגור כל צורכו. הקודח — עד שיקדח כל צורכו. הקוצץ — עד שיקצץ כל צורכו. העובד את העור — עד שיעבד כל צורכו.<br><br> <span id="דף_סט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''תני תקועים חיבור לטומאה'''. כלומר, שאר כלים שלה אם היו תקועים בחלול לא במסמרים - אז זה חיבור לטומאה אבל לא להזיה. כלומר אם זה נטמא אז צריכים לעשות טהרה גם על הקרשים שלה וגם על הברזל. אבל אם הם '''קבועים''' במסמרות אז '''חיבור לטומאה להזאה''' גם כן, ואפשר לעשות על אחד מהם. '''אינן חיבור לא לטומאה ולא להזייה''' - כלומר אם זה דברים שכל פעם מפרקים אותם, מרכיבים אותם, אז הם לא חיבור לא לטומאה ולא להזיה. רואים מכאן שכל דבר לא מסמרים, גם אם הוא תקוע בחוזקה, הוא לא חיבור לגמרי - כמו שראינו שלהזיה זה לא נקרא חיבור. עכשיו זה שאמרנו שגם לא מסמרים יהא חייב - זה מאוד קשה, אתה יכול להגיד שאסור, אבל להגיד שחייב זה קשה. אומרת הגמרא: '''והכא את אמר הכין תמן דרכן לקבע''', כלומר שם במכחשה הדברים האלה דרכם במסמרים. אז אם לא עשה מסמרים אז זה לא חיבור. '''ברם הכא תקיעתן היא גמר מלאכתן''', כן, וכל השולחן והסכין וכולי, אם תוקע אותם זה גמר מלאכתם, כי לא נוהגים לתקוע שם מסמר גם כן. תני רבי סימיי אומר '''המרכיב קרן עגולה חייב''' - קרן זה כלי נגינה, כשתוקעים את החלילים הקטנים האלה שהם בעצם מוציאים את המוזיקה, את הצליל, תוקעים אותם בחוזקה וצריך ממש מקצוענות. אבל '''קרן פשוטה פטור''', כלומר קרן פשוטה שכל אחד יכול להרכיב ולא תוקעים שמה את זה בחוזקה, אז זה פטור. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר '''קני מנורה חייב'''. כלומר אם הוא מרכיב קנה מנורה יהיה חייב. '''קנה של ציידין פטור'''. '''קני מנורה למה הוא חייב'''? רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב חונה, תריהון אמרין, משום בונה. כלומר יש לנו אמצע מציאות שיש בניין בכלים, אז לכן כשהוא מרכיב את הקנה של המנורה הוא חייב משום בונה. אבל '''קנה של ציידין למה הוא פטור, מפני שהוא מלמעלן למטן''', שהוא מחבר קנה לקנה הפוך, מתחיל מהעליון ואחרי זה תחתון, שהוא למטה ממנו, וככה הוא הולך ויורד, וזו לא דרך בניין, כי בניין תמיד מתחילים למטה למעלה. '''התיבון הרי החופר בחולות''' - כל פעם, כשהוא מעמיק אז הוא מניח לוחות כדי לשמור על הצדדים שלא יפלו. אז בעצם יוצא שהוא בונה '''מלמעלן למטן''', ואף על פי כן גם הוא חייב. אמר רבי שמואל בר יודן: '''כאן לשעה כאן לשהות''' - כאן בקנה של ציידים זה רק לשעה, הם מרכיבים את זה ואחרי זה מפרקים, אבל כאן בחופר בחולות זה לשהות, זה להשאיר את זה ככה. אז לכן יהיה חייב גם אם הוא עושה מלמעלה למטה. שמואל אומר '''המלחים את חייב משום בונה''' - הוא סוגר את התריסים של החנות, חייב משום בונה. '''וקשיא, דבר שאילו עשאה בשבת חייב חטאת, בית הלל מתירין אף להחזיר'''. אנחנו יודעים שיש מחלוקת במסכת ביצה שבעצם בית שמאי אוסרים לפתוח, ובית הלל מתירים אף להחזיר. אז לא הגיוני שאם דבר כזה חייב חטאת בשבת, איך בית הלל מתירים לכתחילה ביום טוב. רבי חנניה בשם רבי יוחנן: '''התירו סופו מפני תחילתו, שאם אמר את שלא יחזיר — אף הוא אינו פותח'''. כלומר, מה אכפת לנו אם הוא לא יפתח? '''ולא יפתח אף הוא ממעט בשמחת יום טוב''', כי אנשים לא יהיה להם תבלינים ובעצם לא ילכו לבשל מעדנים, ויימנעו משמחת יום טוב. אמר רבי אחא: '''מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו''', כלומר שלא יתקע את התריסים בחוזקה. אמר רבי יוסי בר בון: מה שהתירו לסגור את התריסים זה '''כשאין שם פתח''', זו הדרך היחידה, '''אבל אם יש שם פתח משתמש כנגד הפתח''', לא התירו לו לפתוח את התריס. רב אחא: מה שאמר שהמשנה לבית הלל מחזיר בלבד שלא יחזיר כל צרכו, זה דעת '''רבי שמעון''', '''דתני הגורד הקודח הקוצץ כל שהוא בשבת חייב, רבי שמעון אומר הגורד — עד שיגור כל צורכו. הקודח — עד שיקדח כל צורכו. הקוצץ — עד שיקצץ כל צורכו. העובד את העור — עד שיעבד כל צורכו'''. כלומר, בעצם לפי רבי שמעון אם אדם לא סיים את המלאכה אז הוא פטור על זה. אז בעצם גם אצלנו במשנה, בית הלל מה שהם אמרו שבלבד שלא יסגור כל צרכו - הכוונה לא שלא יתקע בחוזקה, אלא הכוונה שלא יסגור לגמרי, שישאיר טיפה. אבל אז בעצם לפי רבי שמעון הוא לא סיים את המלאכה, ולכן פטור עליה. אז ביום טוב הקלו כדי שלא יימנעו משמחת יום טוב, הקלו עליהם והתירו לגמרי. אז נהינה - רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב. וקשיא על רבן שמעון בן גמליאל - אילו נטל לקצור ולא קצר, מי הוא כלום? הרי פה הוא לא עשה מלאכה, הוא הכה כדי שהוא יוכל אחרי זה לתת מכה על החרס, אבל הוא לא נתן על החרס, הוא נתן רק על הסדן. אז בעצם זה כמו אדם שרוצה לקצור ולא קצר - שם הוא לא יהיה חייב, וכאן נראה הוא לא רידד אלא רק התכוון לרדד, אז למה חייב? אמר עבידא אתי דרבן שמעון בן גמליאל כרבי יהודה, דתני השובט - מי שמכה על חוטי השתי, או המקטקט - מי שמכה על חוטי הערב כדי שהם יסתדרו ישר ואחרי זה יוכל את החוט הבא לשים במקום על האריג - הרי זה חייב מפני שהוא כביכול מיישב את ידו, מיישר את האריג ומכין אותו לאריגה הבאה. אז גם כאן הוא יהיה חייב מפני שהוא כביכול מיישב את ידו, הוא מרגיל את היד שלו למכות נכונות במידה נכונה, ואז בפעם הבאה שהוא ירדד אז זה יהיה יותר טוב, וזה גם ייקרא חלק מהמלאכה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סח עמוד ב''' {{שוליים|יב_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_י|מותר להחזיר תריסים (חלונות/דלתות) ביום טוב]]''' * '''מקור:''' "אף להחזיר ביום טוב אמר רבי חנניה בשם רבי יוחנן (בר נפחא): התירו סופו מפני תחילתו, שאם אמר את שלא יחזיר — אף הוא אינו פותח ולא יפתח ומה אכפת לנו אף הוא ממעט בשמחת יום טוב. אמר רבי אחא: מחזיר בלבד שלא י" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן תקיט סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הותר להחזיר משום "התירו סופו מפני תחילתו" - אם יאסרו להחזיר גם לא יפתחו כלל וימנעו משמחת יו"ט, ובלבד שלא יחזירם בחוזק עד הסוף, וכשאין שם פתח אחר; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סי' תקיט ס"א כדעת רבי חנניה בשם רבי יוחנן ורבי אחא ורבי יוסי בר בון בירושלמי </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סט עמוד א<span class="yerum-runnum">141</span></div>ואמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] לא אתיא אלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} לא עבד מקצת מלאכה ככולה ורבנן עבדין מקצת מלאכה ככולה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל {{ירו"מ-הדגשה|אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה}} וקשיא על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אילו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא {{ירו"מ-הדגשה|וכאן הרי לא רידד אלא רק התכונן לרדד ולמה חייב}}. אמר רבי אדא[[ביאור:עץ מסורת#יוחאי|°]]: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתני {{שוליים|יב_יא}}השובט {{ירו"מ-ביאור|מכה על חוטי השתי}} והמקטקט {{ירו"מ-ביאור|מכה על חוטי הערב}} על האריג הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו {{ירו"מ-הדגשה|שמישר את האריג ומכין אותו לאריגה הבאה אף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} {{ירו"מ-הדגשה|חייב}} מפני שהוא כמיישב בידו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ב|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_יב}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב, המלקט עצים לתקן כל שהן, אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלוא פי גדי.<br><strong>גמ':</strong> מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. וכמה יחרוש ויהא חייב רבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]] אמר כדי ליטע כרישה. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: כדי ליטע זכרותה {{ירו"מ-ביאור|גרגיר}} של חיטה. תמן תנינן: זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים. תני חיטים מדיות שתים. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תנן: כל הנאכלין כגרוגרת אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלוא פי גדי}} למה לי לתקן כל שהוא למה לי כמלוא פי גדי {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|הרי כבר למדנו את ההלכות הללו ולמה}} {{ירו"מ-הדגשה|היה צריך לחזור ולשנותם}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ג|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_יג}}הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו {{שוליים|יב_יד}}בין משם אחד {{ירו"מ-הדגשה|אותה אות}} בין משני שמות, בין משני סימניות בכל לשון חייב. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} לא נתחייבו שתי אותיות אלא {{שוליים|יב_טו}}משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בין משני שמות בין משני סימניות}} {{ירו"מ-ביאור|צורות,}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|בכל לשון חייב אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם}} מאן תנא {{ירו"מ-הוסר|סימיינית}}{{ירו"מ-הדגשה|סימניות}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. מהו בכל לשון אפילו אלף {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אלפא {{ירו"מ-ביאור|יוונית.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. ולכאורה, מה עוזר רישום של קו}} וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלן שלמעלן למטן כמין קולמוסין {{ירו"מ-ביאור|יתדות}} היו עשויין {{ירו"מ-הדגשה|בתחתית הקרש שניכנסים לאדנים}}.<br><br> <span id="דף_סט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ס"ט, ומתחילים במשנה פרק י"ב הלכה ב'. אומרת המשנה: "'''החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב'''", '''המלקט עצים לתקן כל שהן'''", כלומר אם בעצם רוצים לתקן את הקרקע - כל שהן חייב. "'''אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה'''". '''המלקט עשבים לתקן כל שהן'''", כלומר אם רוצה לתקן את הקרקע - כל שהן, "'''אם לבהמה כמלוא פי גדי'''". אומרת הגמרא: מה חרישה הייתה במשכן? '''שהיו חורשין ליטע סממנין'''. וכמה יחרוש ויהא חייב? רבי מתניה אמר: כדי ליטע כרישה. ורבי אבא אמר בשם רב: כדי ליטע זכרותה של חיטה, כלומר גרגיר אחד של חיטה. אומרת הגמרא: תמן תנינן, "'''זרע קישואין שנים, זרע דילועין שנים'''", ותני: "'''חיטים מדיות שתים'''". שואלת הגמרא: והרי חיטים זה דבר נאכל, וכבר למדנו שבדבר הנאכל אינו חייב עד שיוציא כגרוגרת! אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין''', וחייב כבר שמוציא שתיים. אומרת הגמרא: למדנו במשנה מלקט עשבים אם לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלוא פי גדי. שואלת הגמרא: '''למה לי לתקן כל שהוא, למה לי כמלוא פי גדי'''? זאת אומרת, בעצם את כל ההלכות האלה כבר למדנו במשנה הקודמת, למה צריך לחזור עליהם? בכל אופן, יש במקומות שלא גורסים את כל הקטע הזה. פרק י"ב הלכה ג'. אומרת המשנה: "'''הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד'''", כלומר אותה אות, "'''בין משני שמות, בין משני סימניות, בכל לשון חייב'''". כלומר בין אם כתב בשפה אחרת גם כן חייב. אמר רבי יוסי: "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם'''". כלומר הסיבה שחייבים על שתי אותיות זה משום רושם, "'''שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו'''". אמר רבי יהודה: "'''מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל'''". אומרת הגמרא: למדנו במשנה בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב. אמר רבי יוסי: "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם'''". שואלת הגמרא: '''מאן תנא רבי יוסי'''? עכשיו, מה זה בכל לשון? הכוונה שבעצם מסמן את עצמו, אפילו לא רק אותיות, אפילו צורה - כיוון שהוא אומר שבעצם הסיבה שהתחייבו על שתי אותיות זה כי היו מסמנים על הקרשים, ועל הקרשים הרי לא רשמו דווקא אותיות אלא עשו סימן, אז לכן גם על שתי סימניות יהיה חייב. אומרת הגמרא: '''מהו בכל לשון אפילו אלף אלפא'''. כלומר אם כתב אל"ף בעברית או אלפא ביוונית. תנן: אמר רבי יוסי "'''לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו'''". כלומר, לכאורה מה יעזור אם עושים איזה רישום? '''וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלן ושלמעלן למטן'''? הרי יכול להיות שהוא יהפוך את הקרש. אומרת הגמרא: '''כמין קולמוסין היו עשויין'''. הרי האדנים היה בהם חריצים, ובקרשים היה כמו שני יתדות - כלומר חתכו את הקרש, הוא לא היה חלק כמו למעלה, היה בו כמו שני יתדות, כאילו שני רגליים. עכשיו, כל השיטה הזאת תלך רק לפי מי שאומר שהקרשים לא היו ישרים, שלמעלה היה כמו למטה. אבל למי שאומר שלמטה היו דקים ולמעלה היו דקים, אז ודאי שאין בעיה בכלל, אין חשש שיחליפו. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סט עמוד א''' {{שוליים|יב_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יא|השובט והמקטקט על האריג חייב משום מכה בפטיש]]''' * '''מקור:''' "השובט (מכה על חוטי השתי) והמקטקט (מכה על חוטי הערב) על האריג הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו שמישר את האריג ומכין אותו לאריגה הבאה אף הכא חייב מפני שהוא כמיישב בידו. " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יח, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהשובט והמקטקט חייבים מפני שהם כמיישב בידו ומכין את האריג, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכות יח-יט) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-א|בבלי כריתות יז א — האורג חוט אחד נוסף על אריג קיים - חייב משום מלאכת אורג]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ג|בבלי כריתות יט ב — האורג שלושה חוטין בתחילה חייב, ובהמשך האריג - האורג שני חוטין חייב]] {{שוליים|יב_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יב|החורש כדי לזרוע כשיעור מה חייב בשבת]]''' * '''מקור:''' "החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב, המלקט עצים לתקן כל שהן, אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלוא פי גדי. גמ : מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי מתניה: כדי ליטע כרישה ~ רבי אבא בשם רב אבא בר אייבו: כדי ליטע גרגיר של חיטה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא בשם רב אבא בר אייבו דבעינן שיעור זריעת גרגיר חיטה, שהוא הקטן שבזרעים, ומשום שחורש לזריעה כלשהי חייב; כן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-ו|בבלי שבת עג ב — המיישר גבשושית או הטומם גומא בשבת - בבית חייב משום בונה, ובשדה חייב משום חורש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ג|בבלי שבת קג א — המוציא עצים בשבת - שיעור החיוב הוא כדי לבשל ביצה קלה אם להיסק, וכל שהוא אם לתיקון כלי]] {{שוליים|יב_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יג|הכותב שתי אותיות בשבת בימינו או בשמאלו חייב]]''' * '''מקור:''' "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, שהכתיבה בשתי הידיים חייבת ואין חילוק בין ימין לשמאל בזה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה ט) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ט|בבלי שבת עה ב — הצר צורה בכלי או המנפח כלי זכוכית עד שנעשה כלי - חייב משום מכה בפטיש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-י|בבלי שבת עה ב — הנוטל קוצים מבגדו בשבת כשמקפיד עליהם חייב משום מכה בפטיש]] {{שוליים|יב_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יד|הכותב שתי אותיות בשבת, אפילו אות אחת חוזרת פעמיים משם אחד או משני שמות, חייב]]''' * '''מקור:''' "בין משם אחד אותה אות בין משני שמות, בין משני סימניות בכל לשון חייב. אמר רבי יוסי (בן חלפתא) לא נתחייבו שתי אותיות אלא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה י * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ ר' יוסי: חכמים מחייבים בכל אופן של כתיבת שתי אותיות באיזה לשון שיהיה, ור' יוסי פוטר אלא אם כתב שם הראוי להישאר * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים, כמפורש ברמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה י), שהכתיבה חייבת גם באות אחת החוזרת ובשני שמות ואף בשתי אותיות שאינן שם, שלא כר' יוסי המצריך שתהיינה שתי אותיות המהוות שם דבר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ז|בבלי שבת קג א — הכותב שם קטן הנרמז משם גדול (כגון "שם" משמעון) חייב משום כותב, שדרך כתיבה בכך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-ב-א|בבלי שבת קג ב — הכותב שתי אותיות שהן שם אחד (כגון שש, תת) בשבת חייב משום כותב]] {{שוליים|יב_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_טו|הכותב שני סימנים או שני שמות זהים בשבת בכל לשון חייב]]''' * '''מקור:''' "משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. אמר רבי יהודה (בר עילאי): מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. גמ : תנן: בין משני שמות בין משני סימניות (צו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי בן חלפתא שאף שתי אותיות דומות (רושם) בכל לשון חייבים, כמבואר בסתם משנה ובגמרא; כך פסק הרמב"ם (הל' שבת יא, יז). * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ח|בבלי שבת קג א — איטר יד הכותב בשמאלו (שהיא ימין שלו) חייב משום כותב, שדרך כתיבתו בכך]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף סט עמוד ב<span class="yerum-runnum">142</span></div>וחש לומר שמא יתן שבפנים בחוץ ושבחוץ בפנים? {{ירו"מ-הדגשה|ה}}טבעות היו מוכיחות. וחש לומר שמא יחליף {{ירו"מ-הדגשה|בין זוגות קרשים}}. אמר רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] לוכסן היו כתוב עליהן {{ירו"מ-הדגשה|ובכל שני קרשים היה לוכסן במקום אחר}} ויחליף {{ירו"מ-הדגשה|ומה בכך}}. אמר רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות כו ל|שמות תרומה כו ל]]) והקמות את המשכן כמשפטו — וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון — ינתן בצפון, בדרום — ינתן בדרום. אילין דרבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום והוון אילין דרבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]] עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא, אתון בעיין מיעול קדמאי. {{ירו"מ-הוסר|אשיתאלת}}{{ירו"מ-הדגשה|אישתאלת}} לרבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}}. אמר לון רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} והקמות את המשכן כמשפטו — וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון — ינתן בצפון, בדרום — ינתן בדרום {{ירו"מ-הדגשה|אף כאן מי שהיה רגיל להיכנס ראשון יכנס ראשון}}. תרין זרעיין {{ירו"מ-ביאור|משפחות}} הוון בציפרין בולווטיא {{ירו"מ-ביאור|עשירים}} ופגניא {{ירו"מ-ביאור|פשוטים.}} הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום, והוון בולווטיה עלין קדמיי ונפקין קדמיי. אזלין פגניא וזכון באוריתא {{ירו"מ-ביאור|נעשו תלמידי חכמים.}} אתון בעי מיעול קדמיי אישתאלת לררבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]]. שאלה ררבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} עאל רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ודרשה בבי מדרשא דרבי בנייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בנייה|°]] {{שוליים|יב_טז}}אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ — ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סברין מימר {{ירו"מ-הדגשה|הני מילי}} לפדות ולכסות ולהחיות הא לישיבה לא. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: אף לישיבה. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|משלי|ג|טו}} יקרה היא מפנינים אפילו {{ירו"מ-הוסר|מזה}}{{ירו"מ-הדגשה|מכהן גדול}} שהוא נכנס לפני ולפנים. {{ירו"מ-הוסר|תני}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מצינו שם קטן משם}} {{ירו"מ-הוסר|וגד}}{{ירו"מ-הדגשה|גדול שם משמעון ומשמואל ודן}} {{ירו"מ-הוסר|מגדיאל}}{{ירו"מ-הדגשה|מדניאל}}. מתיבין ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} והלא אלו פשוטים ואלו כפופים. תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה {{שוליים|יב_יז}}כתב שני אותות {{ירו"מ-הוסר|שוים}}{{ירו"מ-הדגשה|זהות}} והן שם חייב כגון שש תת גג {{ירו"מ-הוסר|רד}}{{ירו"מ-הדגשה|רר}} חח {{ירו"מ-ביאור|העיקר שיהיה משמעות למילה.}} ורבנן אמרי {{ירו"מ-הדגשה|דווקא}} ב' אותיות {{ירו"מ-הדגשה|שונות}} בכל מקום {{ירו"מ-הדגשה|אף ללא משמעות}}. אשכחת אמר קלת וחמרת על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה קלת וחמרת על דרבנן. קלת על דרבנן — {{ירו"מ-הוסר|יודה }}כתב שתי אותיות שוין והן שם, על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה חייב על דעתהון דרבנן פטור. {{ירו"מ-הוסר|קלחת}}{{ירו"מ-הדגשה|קלת}} על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|כתב}} שתי אותיות מכל מקום, אף על פי שאין שם — על דעתהון דרבנן חייב, על דעתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה פטור.<br><br> <span id="דף_ע_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: עדיין, '''וחש לומר שמא יתן שבפנים בחוץ ושבחוץ בפנים'''? הרי יכול להיות שהוא יהפוך את הקרש - קרש שהיה בחוץ ייתן את הצד שבחוץ כלפי פנים. עכשיו לכאורה איך זה יכול להיות? מאוד פשוט: נניח אם הוא היה בקיר המזרחי, אז הוא ייתן אותו בקיר המערבי, ואז בעצם הוא יכול גם להפוך אותו. כלומר, למרות שאתה יכול להגיד הרי הוא סימן - הסימון תמיד מבפנים אז הוא ידע - לא, יכול להיות שהקרש היה בקיר המזרחי ואז זה היה בצד הפנימי, אבל הוא ייתן את זה בקיר המערבי וזה יהיה בצד החיצון. אז אומרת הגמרא: הוא לא יכול לטעות כיוון ש'''טבעות היו מוכיחות'''. בכל הקרשים היו טבעות, זה מעין קרש שהלך מקצה לקצה - הבריח היה נכנס בתוך טבעות, וזה היה בחלק הפנימי, והם מוכיחות. אומרת הגמרא: '''וחש לומר שמא יחליף''' בין זוגות קרשים - איך הוא ידע איזה קרש נמצא בכל מקום? אמר רבי אחא: '''לוכסן היו כתוב עליהן'''. כלומר בכל שני קרשים היה לוכסן במקום אחר, ובעצם כל קרש היה המשך של הלוכסן הקודם, אז היה יכול לדעת מה היה הקרש שמשמאלו מאשר מימינו. שואלת הגמרא: מה כל כך חשוב שלא יחליף? מה בכך? אמר רבי אימי: כתיב "'''והקמות את המשכן כמשפטו'''" - '''וכי יש משפט לעצים'''? '''אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום - ינתן בדרום'''. כלומר אסור להחליף, קרש שזכה להיות במקום מסוים תמיד יהיה באותו מקום. הגמרא מספרת: '''אילין דרבי הושעיה ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום''', והוו אילין דרבי הושעיה עלין קדמאי ונפקין קדמאי - הם היו הראשונים. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא - התחתנו עם הנשיא - אתון בעיין מיעול קדמאי, חשבו שעכשיו מגיע להם להיות ראשונים. אישתאלת לרבי אימי, אמר לון רבי אימי: '''והקמות את המשכן כמשפטו - וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום - ינתן בדרום'''. כלומר אסור לשנות מההרגל - מי שהיה רגיל להיכנס ראשון ייכנס ראשון. סיפור נוסף: '''תרין זרעיין הוון בציפרין''', בולווטיא ופגניא - שרים ואנשים פשוטים - הוו שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום, והוו בולווטיה עלין קדמיי ונפקין קדמיי - תמיד המשפחה החשובה הזו היו נכנסים ויוצאים ראשונים. אזלין פגניא וזכון באוריתא - האנשים הפשוטים נעשו תלמידי חכמים - אתון בעי מיעול קדמיי. אישתאלת לרבי שמעון בן לקיש, שאלה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, עאל רבי יוחנן ודרשה בבי מדרשא דרבי בנייה: '''אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'''. סברין מימר - החכמים ששמעו את זה חשבו לומר - שזה נאמר רק '''לפדות ולכסות ולהחיות''', כלומר אם הכהן גדול עם הארץ נשבה ותלמיד חכם ממזר נשבה, אז פודים ומכסים ומחיים את התלמיד חכם הממזר קודם, '''הא לישיבה לא'''. אמר רבי: '''אף לישיבה'''. מה טעמא? '''יקרה היא מפנינים''' - '''אפילו שהוא נכנס לפני ולפנים'''. תנן: אמר רבי יהודה מוציאים שם קטן משם גדול - שם משמעון ומשמואל, דן מדניאל. '''מתיבין לרבי יהודה: והלא אלו פשוטים ואלו כפופים'''. הרי שם מסתיים באות מם סופית, ואילו שמואל זה מם פתוחה - אז איך אתה יכול להגיד שזה כתב שתי אותיות של איזו מילה נקראת? בבבלי מביאים ראיה הפוכה - שאם כתב סתומה בתור פתוחה זה בסדר. תני בשם רבי יודה: '''כתב שני אותות והן שם חייב, כגון שש תת גג חח''', העיקר שיהיה משמעות למילה. ורבנן אמרי: '''ב' אותיות בכל מקום''', אפילו מבלי משמעות. אשכחת אמר: קלת וחמרת על דרבי יודה, קלת וחמרת על דרבנן. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף סט עמוד ב''' {{שוליים|יב_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_טז|ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, אף לישיבה]]''' * '''מקור:''' "אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ — ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סברין מימר הני מילי לפדות ולכסות ולהחיות הא לישיבה לא. אמר רבי: אף לישיבה. מה טעמא כדכתיב יקרה היא מפנינים אפילו מכהן גד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן רנא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שאמר "אף לישיבה", שכן "יקרה היא מפנינים" - אפילו מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים; כך פסקו רמב"ם ושו"ע יו"ד רנא,ט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#לג-א-ח|בבלי בבא מציעא לג א — מי שאביו ורבו מובהק שבויים בשבי, פודה תחילה את רבו ורק אחר כך את אביו, ואם אביו תלמיד חכם ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#לג-א-ט|בבלי בבא מציעא לג א — אם אביו חכם, פדייתו קודמת לפדיית רבו]] {{שוליים|יב_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יז|הכותב שתי אותיות שוות בשבת חייב אף אם אין בהן משמעות]]''' * '''מקור:''' "כתב שני אותות זהות והן שם חייב כגון שש תת גג רר חח (העיקר שיהיה משמעות למילה.) ורבנן אמרי דווקא ב אותיות שונות בכל מקום אף ללא משמעות. אשכחת אמר קלת וחמרת על דרבי יודה קלת וחמרת על דרבנן. קלת על דרבנן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה י * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ רבנן: ר' יהודה מחייב בכתיבת שתי אותיות שוות בכל מקום אף בלא משמעות, ורבנן מחייבים רק כשיש בהן משמעות (כגון שש, תת, גג) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פי"א ה"י) שהכותב שתי אותיות אף שוות ואף בלא משמעות חייב, כדמפרש בירושלמי "קלת וחמרת" - להקל ולהחמיר על שיטתו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ז|בבלי שבת קג א — הכותב שם קטן הנרמז משם גדול (כגון "שם" משמעון) חייב משום כותב, שדרך כתיבה בכך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-ב-א|בבלי שבת קג ב — הכותב שתי אותיות שהן שם אחד (כגון שש, תת) בשבת חייב משום כותב]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ע עמוד א<span class="yerum-runnum">143</span></div>מחלפה שיטתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה דתני {{שוליים|יב_יח}}יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר ([[ויקרא ד ב|ויקרא ויקרא ד ב]]) מאחת — אי מאחת, יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר ועשה אחת. הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת {{ירו"מ-הדגשה|במקום אחר}} והכא הוא אמר השובט והמקטקט על האריג הרי זה חייב מפני שהוא מיישב בידו {{ירו"מ-הדגשה|אף}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שאינה}} {{ירו"מ-הדגשה|מתקימת במקום אחר}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ד|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ד"> <strong>מתני':</strong> הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. {{שוליים|יב_יט}}כתב בדיו, בסם, בסיקרא, {{ירו"מ-הוסר|בקומות}}{{ירו"מ-הדגשה|בקומוס}} וקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי הבית ועל שני דפי פינקס והן נהגין זה עם זה {{שוליים|יב_כ}}חייב. הכותב על בשרו חייב והמסרט על בשרו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{שוליים|יב_כא}}פוטר.<br><strong>גמ':</strong> כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור {{שוליים|יב_כב}}עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{שוליים|יב_כג}}כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב. והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור. אמר רבי אבא בר ממל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר ממל|°]] {{ירו"מ-הוסר|בסררה}}{{ירו"מ-הדגשה|בצררה}} {{ירו"מ-ביאור|שכתב אות אחת על גבי אבן בציפורי, והלך לטבריה וכתב אות שניה על אבן אחרת, שאפשר לקרבן והן נקראות יחד.}} {{שוליים|יב_כד}}עדים שאינן יודעים לחתום רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו. אמר לו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש? אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין. ולא כתב ידו של ראשון הוא? מרחיב לפניהן את הקרע. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} בעי ולמה לינן אמרין רושם לפניהן במים אם בא וערער עררו בטל {{ירו"מ-ביאור|ואם ירשמו לו על מים — יוכל לטעון שאף זה כתב על גבי כתב שאינו כתב}}. הקורע על העור כתבנית כתב חייב {{שוליים|יב_כה}}הרושם {{ירו"מ-ביאור|שורט}} על העור כתבנית כתב פטור. אמר להן [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} והלא בן סטדא<br><br> <span id="דף_ע_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> מחלפה שיטתיה דרבי יודה. דתני: יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר מאחת. אי מאחת, יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר ועשה אחת. הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת, דף ע'. נתחיל עם המשנה פרק י"ב הלכה ד'. אומרת המשנה: '''הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקנקנתום, בכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. הכותב על בשרו חייב.''' המסרט על בשרו, רבי אליעזר אומר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אומרת הגמרא: '''כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור.''' כלומר אם הוא כתב על דבר לא מתקיים או כתב בדבר לא מתקיים, אז בכל מקרה פטור '''עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא'''. רבי יעקב בר אחא ורבי יסא אמרו בשם רבי אלעזר: '''כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב'''. שואלת הגמרא: '''והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור?''' אמר רבי אבא בר ממל, בצערע. כלומר, דבר שהוא כתב על אבן נניח, ואת האבן הזאתי לקחו לציפורי ושם הוא כתב עוד אות. כלומר הוא כתב אות אחת בציפורי, העבירו את האבן לטבריא ושם הוא כתב עוד שנייה - אז זה יהיה חייב. '''הקורע על העור כתבנית כתב חייב'''. כלומר אם הוא קרע בצורה של אותיות אז הוא חייב. '''הרושם על העור כתבנית כתב פטור.''' אמר להן רבי אליעזר: '''והלא בן סטדא לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך?''' כלומר בן סטדא, הכוונה לאותו האיש, ימח שמו, שהביא כשפים ממצרים, שחרט אותם בעצם על הגוף שלו. אז רואים מכאן שזה כתיבה ממש. '''אמרו לו: מפני שוטה אחד אנו מאבדין כמה פיקחין.''' </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ע עמוד א''' {{שוליים|יב_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יח|חובת הכתיבה/העשייה במלאכת שבת דורשת שיעור מלאכה שכיוצא בה מתקיימת ואינה תלויה בהשלמת המעשה כולו]]''' * '''מקור:''' "יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד ב) מאחת — אי מאחת, יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר וע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדעת הירושלמי שהשיעור הוא מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה יד) {{שוליים|יב_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_יט|הכותב על שני כותלים או שני דפי פנקס הניכרים זה עם זה חייב, אף בדיו, סם, סיקרא, קומוס וקנקנתום]]''' * '''מקור:''' "כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס וקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי הבית ועל שני דפי פינקס והן נהגין זה עם זה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כך נפסק ברמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה טו) בהתאם ללשון הירושלמי, שכל דבר רושם המתקיים ונהגה זה עם זה חייב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-א|בבלי שבת קד ב — הכותב בשבת בשבת חייב אם כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, בקנקנתום, או בכל דבר הרושם וקיים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ה|בבלי שבת קד ב — הכותב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים בשבת - פטור]] {{שוליים|יב_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כ|האם המסרט (חורת) על בשרו בשבת חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "חייב. הכותב על בשרו חייב והמסרט על בשרו רבי אליעזר (בן הורקנוס) מחייב חטאת ורבי יהושע (בן חנניה)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר ~ מחייב חטאת; רבי יהושע ~ פוטר * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהושע לפטור, שאין זו כתיבה ממש, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ב|בבלי שבת קד ב — הכותב שתי אותיות על שני כותלי זווית או על שני לוחות פנקס המתקפלים ונוגעים זה בזה - חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ז|בבלי שבת קד ב — הכותב אות אחת שהיא נוטריקון (רמז לשם) בשבת חייב]] {{שוליים|יב_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כא|הכותב בדיו על עלה ירק, או בכל משקה ומי פירות, על גבי לוח - פטור מחיוב כתיבה בשבת]]''' * '''מקור:''' "פוטר. גמ : כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, שהכותב במשקין שאינם מתקיימין ואינם עשויים לכתיבה קיימת פטור, כפי שהביא הרמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה טז) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ה|בבלי גיטין יט א — הכותב אות על גבי אות מאותו סוג דיו (דיו על דיו, סיקרא על סיקרא) חייב שתי חטאות, אחת משום כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ו|בבלי גיטין יט א — הכותב סיקרא (אדום) על גבי דיו בשבת]] {{שוליים|יב_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כב|הכותב בשבת חייב רק אם כתב דבר המתקיים על דבר המתקיים]]''' * '''מקור:''' "עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא. רבי יעקב בר אחא ורבי יסא (אסי) אמרו בשם רבי אלעזר (בן פדת)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אלעזר בשם רבי יעקב בר אחא ורבי יסא, שאין חיוב כתיבה בשבת אלא בכתב המתקיים על גבי דבר המתקיים, וכן הכריע הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-א|בבלי שבת קד ב — הכותב בשבת בשבת חייב אם כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, בקנקנתום, או בכל דבר הרושם וקיים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ה|בבלי שבת קד ב — הכותב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים בשבת - פטור]] {{שוליים|יב_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כג|הכותב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב אם ניתן לקרבן ולקוראן יחד]]''' * '''מקור:''' "כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב. והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור. אמר רבי אבא בר ממל בצררה (שכתב אות אחת על גבי אבן בציפורי, והלך לטבריה וכתב אות שניה על אבן אחרת, שאפשר לקרבן והן נקרא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא בר ממל שביאר שהמדובר בצררה שאפשר לקרבם ולקראם יחד, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-נ|בבלי שבת קד ב — הכותב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי בשבת חייב, שכתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה]] {{שוליים|יב_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כד|עדים שאינם יודעים לחתום על גט - כיצד יחתמו]]''' * '''מקור:''' "עדים שאינן יודעים לחתום רבי שמעון בן לקיש אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו. אמר לו רבי יוחנן (בר נפחא) מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש? אלא מביא נייר חלק ומ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות גירושין, פרק א, הלכה כג, שו"ע אה"ע סימן קל סעיף טז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן לקיש (רושם בדיו וחותמים בסיקרא) ~ רבי יוחנן (מביא נייר חלק ומקרע לפניהם והם חותמים) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן, שאין מתירים אשת איש מתוך היקש להלכות שבת; מביא נייר חלק ומקרע לפניהם והם חותמים במקום הקרע, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע אה"ע סימן קל טז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק ראשון#ט-ב-א|בבלי גיטין ט ב — עד שאינו יודע לחתום את שמו, ניתן להקל עליו לחתום באמצעות נייר מקורע שממלאים את חריציו בדיו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק ראשון#ט-ב-ב|בבלי גיטין ט ב — בשטרות (חוץ מגיטי נשים) עדים שאינם יודעים לקרות - קוראים לפניהם וחותמים, ושאינם יודעים לחת]] {{שוליים|יב_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כה|הכותב שני אותיות בהעלם אחד חייב, ואות אחת פטור]]''' * '''מקור:''' "הרושם (שורט) על העור כתבנית כתב פטור. אמר להן רבי אליעזר (בן הורקנוס) והלא בן סטדא 📖 באר משה — דף ע עמוד א מחלפה שיטתיה דרבי יודה. דתני: יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארג את כל הבגד, עד שיעשה את כל ה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר בן הורקנוס (הרושם כתבנית כתב חייב, כבן סטדא) ~ רבי יודה/תנא דמתניתין (עד שיכתוב שתי אותיות) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודה שצריך שתי אותיות דוקא, שכן מבואר "מאחת... ועשה אחת" - הא כיצד, מיעטו שתי אותיות; והרמב"ם פסק כן להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ה|בבלי גיטין יט א — הכותב אות על גבי אות מאותו סוג דיו (דיו על דיו, סיקרא על סיקרא) חייב שתי חטאות, אחת משום כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ו|בבלי גיטין יט א — הכותב סיקרא (אדום) על גבי דיו בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ע עמוד ב<span class="yerum-runnum">144</span></div>לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך. אמרו לו: מפני שוטה אחד אנו מאבדין כמה פיקחין. {{ירו"מ-ביאור|גבי גיטין}} כתיב {{ירו"מ-הדגשה|וכתב לה ספר כריתות}} {{שוליים|יב_כו}} {{ירו"מ-הדגשה|וכתב}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא חוקק וכתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא המטיף {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא השופך וכת{{ירו"מ-הדגשה|ב}} לא חוקק. אית תניי תני אפילו חוקק. אמר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: מאן דאמר לא חוקק בבולט מקום הכתב {{ירו"מ-הדגשה|דחק ירכות}} {{ירו"מ-ביאור|מסביב}} {{ירו"מ-הדגשה|והאות בולט}} כגון הדין דינרא מאן דאמר אפילו חוקק {{ירו"מ-הדגשה|שחק תוכות}} כגון ההן פינקסה {{ירו"מ-ביאור|שבו חורט על לוח שעווה.}} וכתב {{ירו"מ-הדגשה|ו}}לא המטיף {{ירו"מ-ביאור|מטפטף.}} רבי יודן בי רבי שלום[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן בי רבי שלום|°]] ורבי מתניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מתניה|°]] חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנה אמר אפילו עירב נקודות. וכתב לא השופך אמר רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]]: אילין בני מדינחא ערומין סגין כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין {{ירו"מ-ביאור|סתר}} לחבריה הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב. עשה כן בשבת מהו. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כתב על גבי כתב פטור}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} וררבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] תרווייהון אמרין והוא שכתב {{שוליים|יב_כז}}דיו על גבי דיו, וסיקרא על גבי סיקרא. אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא, וסיקרא על גבי דיו — חייב {{ירו"מ-הדגשה|והוא הדין כאן שחייב}}. רבי יצחק בר משרשייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר משרשייא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבנן דתמן חייב שתים {{ירו"מ-הדגשה|אחת}} משום מוחק {{ירו"מ-הדגשה|ואחת}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} כותב. {{ירו"מ-הדגשה|עדים שאינן יודעים לחתום}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו אמר לו}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|מפני}} {{ירו"מ-הדגשה|שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש? אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין. ולא כתב ידו של ראשון הוא? מרחיב לפניהן את הקרע}} רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} {{ירו"מ-הדגשה|בעי: ולמה לית אנן אמרין רושם לפניהן במים, כדי שאם יבא ויערער — עררו בטל? ואם היה כותב במים, עדין הבעל יכול לערער ולטעון שאף זה כתב על גבי כתב שפסול}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ה|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יב_כח}}כתב במי משקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. {{שוליים|יב_כט}}לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו {{שוליים|יב_ל}}כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} כותלי הבית, על {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה — פטור. כתב אות אחת נוטריקון [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים {{שוליים|יב_לא}}פוטרין.<br><strong>גמ':</strong> היה צריך לכתוב את השם {{ירו"מ-הדגשה|ובטעות}} {{ירו"מ-הוסר|ונתכוין}}{{ירו"מ-הדגשה|נתכוין}} לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דלת הרי {{ירו"מ-הדגשה|נמצא}} השם {{ירו"מ-הדגשה|כתוב}} במקומו הוא {{ירו"מ-הדגשה|אלא שאינו מקודש}} מוחקו ומקיימו הוא בקדושה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר מעביר את הקולמוס עליו ומקיימו אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר. מחלפה שיטתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} תמן הוא אומר: אינו {{ירו"מ-הדגשה|מן המובחר, הא}} כתב {{ירו"מ-הדגשה|הוא}}. והכא {{ירו"מ-הדגשה|הוא אמר: כתב על גבי כתב אינו כתב ופטור}} {{ירו"מ-ביאור|שלא ראינו ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} חולק על תנא קמא}}. {{ירו"מ-הדגשה|מהו כתב על גבי כתב}} {{ירו"מ-ביאור|שאמרה המשנה שפטור.}} {{ירו"מ-הדגשה|אין הכוונה שכתב על כתב קיים}} {{ירו"מ-ביאור|שזה ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} נחשב כתב}} {{ירו"מ-הדגשה|אלא שכתב חד לעיל מן חד}} {{ירו"מ-ביאור|אות בשורה מעל אות.}} רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא אמר כן אלא מחלפה שיטתיה דרבנן: תמן}} הוא אומר {{ירו"מ-הדגשה|אינו מן המובחר, הא}} כתב הוא. {{ירו"מ-הדגשה|והכא הוא אמר: כתב על גבי כתב פטור שאינו כתב}}.<br><br> <span id="דף_עא_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא: '''כתיב לא חוקק וכתב לא המטיף כתב לא השופך וכתב לא חוקק.''' '''אית תניי תני אפילו חוקק''', כלומר גם אם הוא חוקק זה נחשב כתיבה. אמר רב חסדא: '''מאן דאמר לא חוקק בבולט מקום הכתב''', כלומר הוא חק יריעות - הוא לוחץ מסביב לאות והאות בולטת, '''כגון הדין דינרא''', כמו שעושים עם דינר, שלוחצים מהצדדים ובעצם באמצע זה בולט. '''מאן דאמר אפילו חוקק כגון ההן פינקסה''', מדובר בחק תוכות - שהוא חורט בתוך הפנקס. הפנקס זה מעין לוח שעווה שפשוט עם משהו חד חורטים עליו, ואז זה מה שכתיבה. '''וכתב לא המטיף''', כלומר לא מטפטף טיפות טיפות של אותיות. רבי יודן בי רבי שלום ורבי מתניה, '''חד אמר בשלא עירב נקודות''' - כלומר זה לא נקרא כתיבה דווקא אם זה נקודות נקודות אבל הוא לא חיבר אותן, '''וחורנה אמר אפילו עירב נקודות''' - זו לא דרך כתיבה. '''וכתב לא השופך.''' אמר רבי חייא בר אבא: '''אילין בני מדינחא ערומין סגין''', ערמומיים, '''כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין לחבריה''', כלומר הוא רוצה לשלוח מכתב סתר. אז מה שהוא עושה - '''הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב.''' ואז בעצם רואים את האותיות. שואלת הגמרא: '''עשה כן בשבת מהו?''' נשאלת שאלה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרווייהון אמרין: '''והוא שכתב דיו על גבי דיו, וסיקרא על גבי סיקרא.''' כלומר דווקא אם הוא כתב באותו חומר, צבע על צבע. '''אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא, וסיקרא על גבי דיו — חייב.''' והוא הדין כאן שיהיה חייב. רבי יצחק בר משרשייא בשם רבנן דתמן, כלומר בעצם הוא רוצה לפתור את מה ששאלנו לגבי אם הוא כתב במי מלין ואחרי זה שם את הדיו בעפצים. אז הוא אומר לכאורה מי שאומר שכתב על גבי כתב כזה, כי אם זה משתי מינים יהיה חייב, אז גם פה יהיה חייב. אמר: '''חייב שתים משום מוחק כותב.''' כלומר אם היה כתב בסקרא והוא כתב על זה בדיו, אז יש פה גם מחיקה כי הוא מוחק את הסקרא וגם כתיבה כי הוא כותב בדיו. אומרת הגמרא: '''עדים שאינן יודעים לחתום.''' רבי שמעון בן לקיש אמר: '''רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא, בסיקרא והן חותמין בדיו.''' כלומר הוא כותב להם את זה בצבע אחד והם חותמים בצבע שני, וחוזרים על זה בהיפוך. אמר לו רבי יוחנן: '''מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש?''' - כתב על גבי כתב, אולי מספק אנחנו רק אוסרים את זה, אבל לבוא להגיד שזה יחשב כתב לגמרי עד כדי להתיר אשת איש לעלמה, אנחנו לא הולכים עם זה ככה. '''אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין.''' כלומר הוא חותך את צורת האותיות בנייר ומניח את זה על הקלף והם עוברים באמצע וחותמים. שואלת הגמרא: '''ולא כתב ידו של ראשון הוא?''' הרי לכאורה אם הוא כתב על הנייר ובעצם גזרו את זה, אז זה הכתב שלו. אומרת הגמרא: '''מרחיב לפניהן את הקרע.''' האותיות שהוא כותב הם אותיות גדולות - כשהוא חורט הוא חורט מרווח והם כותבים באמצע בתוך המרווח, אז זה כתב שלהם, לא הכתב שלו. רבי מנא בעי: '''ולמה לינן אמרין רושם לפניהן במים?''' הרי לכאורה יכולים להגיד שרושם לפניהם במים והם כותבים, כי לפי דעת כולם זה לא יהיה כתב. אומרת הגמרא: '''אם בא וערער עררו בטל.''' אם היה כותב במים עדיין הבעל יכול לטעון שגם זה כתב על גבי כתב שפסול. כלומר אין לנו ידיעה ברורה שכתיבה במים לא נחשבת כתב, הבעל יכול לערער ולהגיד שגם זה נקרא כתב על גבי כתב והגט פסול. אז לכן לא עושים את זה. בפרק י"ב הלכה ה' אומרת המשנה: '''כתב במי משקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב.''' '''נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין''' - כלומר ח' היו כותבים כשתי אותיות ז' ואז למעלה מחברים איזה גג, אז אם הוא כתב רק את שני האותיות האלו, לא חיבר אותם עדיין. '''אחת בארץ ואחת בקורה, על כותלי הבית, על דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה — פטור.''' כלומר אם לא רציתי לקרוא את שניהם יחד, אז זה עדיין פטור. '''כתב אות אחת נוטריקון''', כלומר ראשי תיבות, '''רבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין.''' אומרת הגמרא: '''היה צריך לכתוב את השם''', שם השם. בטעות התכוון '''לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דלת''', אז בעצם הוא כתב את שם השם אלא שלא מקודש, כי הוא בעצם התכוון למשהו אחר. אז מה הוא עושה? '''הרי השם במקומו הוא מוחקו ומקיימו הוא בקדושה.''' כלומר הוא מוחק את זה וכותב מחדש בקדושה. '''רבי יהודה אומר: מעביר את הקולמוס עליו ומקיימו.''' די להעביר עליו קולמוס ולקדש אותו. '''אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר.''' כלומר אם הוא חוזר על זה. '''מחלפה שיטתיה דרבי יהודה, תמן הוא אומר: אינו כתב.''' כלומר פה הוא מסכים עם חכמים שזה רק לא מן המובחר, אבל בכל זאת זה כתב. ואילו הכא הוא אמר כתב על גבי כתב אינו כתב ופטור. הוא בעצם ברישא שנאמר כתב על גבי כתב אינו כתב, אז רבי יהודה לא חלק, סימן שהוא מסכים לזה. שלא ראינו שרבי יהודה חולק על תנא קמא - לא, מה זה כתב על גבי כתב? לא כמו שהבנו, אין הכוונה שהוא כתב על גבי כתב אחר, אלא מדובר שהוא כתב לאל מחד. כלומר בעצם הוא כתב אות אחת למעלה ואות אחת מלמטה, ששתי האותיות הן אחת על גבי השנייה. בזה רבי יהודה מודה שפטור כי זה בכלל לא כתב. רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: '''הוא אומר כתב הוא.''' לא אמר כן, אלא שזה לרבי יהודה נחשב כתב - מחווץ לשיטת רבנן. תמן הם אומרים אינו מן המובחר - הרי פה הם שאלו את רבי יהודה שזה לא מן המובחר, כלומר שמו של זה כתב. והכא הוא אמר כתב על גבי כתב פטור כי זה בכלל לא כתב. כלומר אפילו ברישא רבנן, תנא קמא, סוברים שכתב על גבי כתב פטור כי זה לא כתב - אז זה לכאורה סתירה. ואומרת הגמרא שבשיטתו של רבי יהודה יישבו: בשיטתך שאתה אומר שזה כתב, בכל אופן הרי זה לא מן המובחר, כי אינו מכובד ששם השם יהיה דבר כזה שכתב על גבי כתב. '''כתב אות אחת נוטריקון''', כלומר ראשי תיבות, '''רבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין.''' שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יודה בן בתירה? אומר כיוון שמאות אחת אתה למד כמה אותיות. מאות אחת אמנם כתובה, אבל בעצם אתה מבין שיש פה כביכול כתיבה של הרבה אותיות, לכן חייב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף ע עמוד ב''' {{שוליים|יב_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כו|חקיקת אותיות בגט (כגון על ידי חקיקה בולטת כמו על מטבע) האם נחשבת "כתיבה" כשרה לגט]]''' * '''מקור:''' "וכתב ולא חוקק וכתב ולא המטיף וכתב ולא השופך וכתב לא חוקק. אית תניי תני אפילו חוקק. אמר רב חסדא: מאן דאמר לא חוקק בבולט מקום הכתב דחק ירכות (מסביב) והאות בולט כגון הדין דינרא מאן דאמר אפילו חוקק שחק תו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ד, הלכה ו, שו"ע אה"ע סימן קכה סעיף ד * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (חוקק אינו כתיבה) ~ אית תניי תני (אפילו חוקק כשר) * '''הכרעה:''' נפסק שחוקק אינו כשר לגט אלא צריך כתיבה בדיו וכדומה, כרוב התנאים בירושלמי; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין חוקק נחשב כתיבה לעניין גט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#כ-א-ה|בבלי גיטין כ א — גט חקוק על הטבלה עצמה (לא כתוב עליה בדיו) אינו כתיבה כשרה לגט אשה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#כ-א-ו|בבלי גיטין כ א — גט שנמסר לאשה בדוחק בין ירכותיה מבחוץ כשר, ואם דחקו ממש לתוך בין ברכיה פסול]] {{שוליים|יב_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כז|הכותב שתי אותיות זו על גבי זו בגוונים שונים, כשהכתב השני נראה על הראשון (כתב על גבי כתב שאינו מתמזג)]]''' * '''מקור:''' "דיו על גבי דיו, וסיקרא על גבי סיקרא. אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא, וסיקרא על גבי דיו — חייב והוא הדין כאן שחייב. רבי יצחק בר משרשייא אמר בשם רבנן דתמן חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב. עדים שאינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן שהכותב דיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו חייב שתיים, אחת משום מוחק ואחת משום כותב, כיוון שהכתב השני נראה על הראשון ונחשב מוחק את הראשון וכותב חדש; אך כתב על גבי כתב מאותו הגוון (דיו על דיו או סיקרא על סיקרא) פטור שאינו נחשב מעשה כלל * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ה|בבלי גיטין יט א — הכותב אות על גבי אות מאותו סוג דיו (דיו על דיו, סיקרא על סיקרא) חייב שתי חטאות, אחת משום כ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני גיטין/פרק שני#יט-א-ו|בבלי גיטין יט א — הכותב סיקרא (אדום) על גבי דיו בשבת]] {{שוליים|יב_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כח|הכותב שבת בכתב שאינו מתקיים - פטור]]''' * '''מקור:''' "כתב במי משקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שכתיבה בדבר שאינו מתקיים (כמי משקין, מי פירות, אבק דרכים ואבק סופרים) פטור, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק יא הלכה טו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-א|בבלי שבת קד ב — הכותב בשבת בשבת חייב אם כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, בקנקנתום, או בכל דבר הרושם וקיים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ה|בבלי שבת קד ב — הכותב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים בשבת - פטור]] {{שוליים|יב_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_כט|המוציא חפץ מרשות לרשות בשבת דרך לאחר ידו, ברגלו, בפיו או במרפקו - פטור אך אסור מדרבנן]]''' * '''מקור:''' "לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא בירושלמי שכל שינוי הוצאה מדרך המוציאין פטור אך אסור, וכך פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"א הי"ד) שהמוציא כדרכים אלו פטור מן התורה ואסור מדברי סופרים, בהתאם לכלל שכל המוציא מרשות לרשות שלא כדרך המוציאין פטור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-ט|בבלי שבת קג א — מי ששולט בשתי ידיו, הוצאה בשתי ידיו כהוצאה ביד ימין וחייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קג-א-י|בבלי שבת קג א — השולט בשתי ידיו וכתב שתי אותיות, אחת בכל יד - חייב, שהחיוב על שתי אותיות הוא משום רושם ולא]] {{שוליים|יב_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_ל|הכותב אות אחת נוטריקון (סימן) בשבת - חייב חטאת או פטור]]''' * '''מקור:''' "כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב נתכוון לכתוב ח וכתב ב זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה — פטור. כתב אות אחת נוטריקון רבי יהודה בן בתירה מחייב וח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהודה בן בתירה ~ חכמים: רבי יהודה בן בתירה מחייב על כתיבת אות אחת כשהיא נוטריקון (סימן לדבר), וחכמים פוטרים * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים הפוטרים, שאין כתיבת אות אחת נוטריקון חייבת אלא כשכתב שתי אותיות המהוות שם או ראשי תיבות בהוראת חז"ל ממש, וכן נפסק ברמב"ם שהולך אחר שיטת חכמים המקילה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ב|בבלי שבת קד ב — הכותב שתי אותיות על שני כותלי זווית או על שני לוחות פנקס המתקפלים ונוגעים זה בזה - חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ז|בבלי שבת קד ב — הכותב אות אחת שהיא נוטריקון (רמז לשם) בשבת חייב]] {{שוליים|יב_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_לא|הכותב "יהוד" בטעות תוך כוונה לכתוב "יהודה" ומצא שנוצרה תיבת השם - האם מותר לו לתקן ולהשלים את הכתיבה]]''' * '''מקור:''' "פוטרין. גמ : היה צריך לכתוב את השם ובטעות נתכוין לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דלת הרי נמצא השם כתוב במקומו הוא אלא שאינו מקודש מוחקו ומקיימו הוא בקדושה. רבי יהודה (בר עילאי) אומר מעביר את הקולמוס עליו ומק" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה יג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי יהודה בר עילאי: חכמים סוברים שיש למחוק את התיבה ולכתוב מחדש בקדושה, שהרי הכתב שנוצר אינו מקודש; רבי יהודה סובר שמעביר קולמוס עליו ומקיימו, אך מודה שאינו מן המובחר * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שמוחקו ומקיימו בקדושה, כפי שהביא הרמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה יג), שכן הירושלמי מקשה על שיטת רבי יהודה ומראה שהיא סותרת את שיטתו במקום אחר, ומעמידה בדוחק * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ח|בבלי שבת קד ב — הכותב בשבת בכל דבר הרושם וניכר חייב, ולא רק בדיו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שנים עשר#קד-ב-ס|בבלי שבת קד ב — המגיה אות אחת בשבת עד שנעשית ממנה כשתי אותיות (כגון חי"ת לשני זיינין או דל"ת לרי"ש) חייב, ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עא עמוד א<span class="yerum-runnum">145</span></div>בשיטתו {{ירו"מ-הדגשה|של}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} השיבוהו בשיטתך שאת אומר כתב הוא אינו מן המובחר {{ירו"מ-הוסר|ר יעקב בר זבדי בשם ר אבהו לא אמר כן אלא מחלפה שיטתיה דרי }}{{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|תנן}}{{ירו"מ-הוסר| הוא אומר אינו מן המובחר הא}} כתב {{ירו"מ-הוסר|כתב היא והכא הוא אמר כתב עג כתב }}{{ירו"מ-הוסר|אינו}}{{ירו"מ-הדגשה|אות א' נוטריקון}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה {{ירו"מ-הדגשה|מחייב וחכמים פוטרין}}{{ירו"מ-הוסר| כתב מהו כתב עג כתב חד לעיל מן חד}} מאי טעמא? ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן בתירא|°]]<nowiki/>רבי יהודה בן בתירה מאות אחת את למד כמה אותיות.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ו|ירושלמי שבת, פרק יב, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יב_ו"> <strong>מתני':</strong> הכותב שתי אותיות בשני העלמות א' בשחרית וא' בין הערבים [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} מחייב וחכמים {{שוליים|יב_לב}}פוטרין.<br><strong>גמ':</strong> וקשיא על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} אילו קצר כגרוגרת בשחרית וכגרוגרת בין הערבים {{ירו"מ-הדגשה|בשני}} {{ירו"מ-הוסר|בה על}}{{ירו"מ-הדגשה|העלמות}}{{ירו"מ-הוסר| ם אחד}} שמא אינו חייב {{ירו"מ-הוסר|כשם}}{{ירו"מ-הדגשה|שנים}} {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|כיוון}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}העלמות חולקות {{ירו"מ-הוסר|כך }}לא יצרפו {{ירו"מ-הדגשה|שני אותיות בשני העלמות ולמה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב}}. רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר לה: סתם רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבן גמליאל דיבנה|°]]<nowiki/>רבן גמליאל {{ירו"מ-ביאור|דיבנה}} תמן {{ירו"מ-ביאור|כשכתב אות אחת עשה רק חצי מלאכה}} אין ידיעה לחצי מלאכה, ודכוותה אין זדון לחצי זית. אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה, מהו שיצטרפו {{ירו"מ-הדגשה|ויהיה חייב חטאת}}.<br><br> <strong>הדרן עלך פרק הבונה</strong><br> ==פרק שלושה עשר - רבי אלעזר== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שלושה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_א|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_א"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב וחכמים אומרים {{שוליים|יג_א}}בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין:<br><strong>גמ':</strong> אמר רבי עולא[[ביאור:עץ מסורת#עולא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} טעמא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת. מה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בה משום כלאים שנים חיבור}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר עד שישלש. אמר רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|אפילו תימא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כחכמים ששסוברים שאפילו בשתים הוי חיבור לכלאים}}{{ירו"מ-הוסר| דרא תמן על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת}}. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|צריך שתהיה מלאכה מתקיימת ו}}פחות מיכן {{ירו"מ-ביאור|פחות משלוש <br> <br>}} <span id="דף_עא_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף עא. נתחיל מהמשנה, פרק יב הלכה ו'. אומרת המשנה: '''הכותב שתי אותיות בשני העלמות אחד בשחרית ואחד בין הערבים, רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין'''. שואלת הגמרא: '''וקשיא על רבן גמליאל''', אילו קצר כגרוגרת בשחרית וכגרוגרת בין הערביים בשתי העלמות, שמא אינו חייב שתיים? כן, רואים שהעלמות מחלקות. אז אם הן מחלקות, אז גם לא יצטרפו שתי אותיות בשתי העלמות. אז למה רבן גמליאל מחייב? כלומר, אם אתה רואה שהעלמות מחלקות, עובדה שאם הוא קצר שני גרגרות בשתי העלמות אז הוא חייב שתיים. אז לכאורה אם הוא כתב שתי אותיות בשתי העלמות, כלומר הוא כתב אות אחת, נודע לו, וכתב אות אחרת, אז לכאורה צריך להיות פטור כיוון שהעלמות מחלקות. אז למה רבן גמליאל מחייב? '''רבי מנא אמר לה סתם'''. כלומר בלי להגיד מה המקור. '''רבי אבון אמר בשם רבי יוחנן: טעמא דרבן גמליאל''', תמן כשהוא כותב אות אחת הוא עושה רק חצי מלאכה, '''ואין ידיעה לחצי מלאכה'''. כן, כלומר ידיעה מחלקת לגבי מלאכה שלמה, אבל ידיעה על חצי מלאכה זה לא נקרא ידיעה. וממשיכה הגמרא: '''ודכוותה אין זדון לחצי זית'''. זאת אומרת, אם נניח '''אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה, מהו שיצטרפו''' ויהיה חייב חטאת? כלומר, אם אני אומר שאין ידיעה לחצי מלאכה, אז האם גם אין זדון לחצי שיעור? כלומר נניח אם הוא אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשוגג, אז אני לא רואה את הידיעה. כי מה זה זדון? זה מי שעושה את זה בידיעה. אז אם אין ידיעה על חצי שיעור, אז בעצם אין פה זדון. אם כן הכל בשגגה ויהיה חייב חטאת. נשאלת בשאלה. '''הדרן עלך פרק הבונה'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עא עמוד א''' {{שוליים|יב_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שנים עשר#דין-יב_לב|כתב אות אחת בשחרית ואות אחת בין הערבים בשני העלמות - האם מצטרפות לחיוב אחד או פוטרים]]''' * '''מקור:''' "פוטרין. גמ : וקשיא על דרבן גמליאל (דיבנה) אילו קצר כגרוגרת בשחרית וכגרוגרת בין הערבים בשני העלמות שמא אינו חייב שנים כיוון שהעלמות חולקות לא יצרפו שני אותיות בשני העלמות ולמה רבן גמליאל (דיבנה) מחייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ו, הלכה ח הדרן עלך הבונה יב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבן גמליאל ~ חכמים: רבן גמליאל מחייב חטאת אחת בצירוף שתי האותיות אף בשני העלמות, וחכמים פוטרים כיוון שההעלמות חולקות * '''הכרעה:''' נפסק כרבן גמליאל, כמבואר ברמב"ם הלכות שגגות פרק ו הלכה ח, שכתיבת אות אחת אינה מלאכה גמורה אלא חצי מלאכה, ולכן שתי האותיות בשני העלמות מצטרפות לחיוב אחד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק שלישי#טז-ב-ז|בבלי כריתות טז ב — בזדון שבת ושגגת מלאכות (ידע שהיום שבת אך שגג בגדרי המלאכות) חייב חטאת אחת בלבד על כל מלאכו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק שלישי#יב-ב-ג|בבלי כריתות יב ב — האם יש ידיעה לחצי שיעור לעניין חיוב חטאת]] {{שוליים|יג_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_א|השוזר שני חוטים בתחילת האריגה או בסופה חייב, ואף פחות משלושה חוטים נחשב חיבור לעניין זה]]''' * '''מקור:''' "בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין: גמ : אמר רבי עולא (אילעא) (בן ישמעאל) טעמא דרבי אליעזר (בן הורקנוס) על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת. מה רבי אליעזר (בן הורקנוס) כרבי יודה דתנינן תמן התוכף תכיפה אחת א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר ~ חכמים: רבי אליעזר מחייב בשני חוטין (וטעמו כרבי יודה שגם שנים חיבור, או שאף לחכמים חייב), וחכמים חולקים * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אליעזר שגם שני חוטין חייב, כמבואר ברמב"ם פרק ט הלכה יח, על פי ההסבר שאף לחכמים מלאכתו מתקיימת ואין צריך שלושה חוטין * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-א|בבלי כריתות יז א — האורג חוט אחד נוסף על אריג קיים - חייב משום מלאכת אורג]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ג|בבלי כריתות יט ב — האורג שלושה חוטין בתחילה חייב, ובהמשך האריג - האורג שני חוטין חייב]] </div> gpf5dw6ezxnxzm4820tnutoawqg8s2e 106 1754931 3078727 3078356 2026-08-23T19:43:41Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078727 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שלושה עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עא עמוד ב<span class="yerum-runnum">146</span></div>מיסתתר הוא. אשכחת אמר על ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|פעמים שלושה פעמים שנים פעמים אחד}} פעמים שלשה בתחילה פעמים שנים על גבי אחד {{ירו"מ-הדגשה|ארוג מאתמול פעמים אחד על גבי שנים}} ארוגים מאתמול. רבנן דקיסרין בעיי{{ירו"מ-הדגשה|ן}} {{ירו"מ-ביאור|לא הסכימו למה שאמרנו קדם.}} מהו אחד על האריג אחד על גבי שנים {{ירו"מ-הדגשה|או}} אחד על גבי ג'. רבנן דהכא אמרי אחד על גבי שנים. היתה טלית אחת גדולה בתחילה {{ירו"מ-ביאור|כשהתחיל במלאכת האריגה}} עד שיארוג בה שנים חוטין {{שוליים|יג_ב}}ובסוף אפילו כל שהוא. האורג שני חוטין על גבי {{ירו"מ-הוסר|הגב}}{{ירו"מ-הדגשה|הגס}} {{ירו"מ-ביאור|אריג גדול,}} על גבי אימרא {{ירו"מ-ביאור|בשפת האריג,}} אפילו {{ירו"מ-הדגשה|אחד}}{{ירו"מ-הוסר| כל שהוא}} חייב. למה הדבר דומה לצילצול קטן שארג בו שני חוטים על רוחב ג' בתים {{ירו"מ-הדגשה|ש}}חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף שאינו ברוחב סיט}} {{ירו"מ-ביאור|שעושים כך תכשיט לקטנות.}} ובנפש מסכת {{ירו"מ-ביאור|חוטי השתי}} כמאן דהוא בתחילה {{ירו"מ-הדגשה|דלעולם שנים שהרי הוא יכול להרחיב ולעשות בד גדול יותר כל זה בבגד אבל}} {{ירו"מ-הוסר|וההן}}{{ירו"מ-הדגשה|ההן}} {{ירו"מ-הוסר|בדא}}{{ירו"מ-הדגשה|בד}} אפילו בסוף כאריג הוא {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו מידה קבועה}} וההן לסוטה {{ירו"מ-ביאור|רדיד}} אפילו בסוף כאריג הוא {{ירו"מ-הדגשה|שאין לו מידה קבועה}}. הכל מודין בכותב את השם {{ירו"מ-ביאור|מילה שהיא שם}} עד שעה שישלים. כתב אות אחת להשלים את השם {{שוליים|יג_ג}}ואות אחת להשלים את הספר חייב. כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. למה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר}} או משום קיום מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|שכדי להתחייב צריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת}} או משום שאינו ראוי להצטרף עמו {{ירו"מ-הדגשה|שכתב יבש וטרי נראים מובדלים ואינם מצטרפים}}. איתא חמי אילו ארג חוט אחד בחול וחוט אחד בשבת שמא אינו פטור {{ירו"מ-ביאור|שרק [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|מחייב במוסיף חוט}} אחד {{ירו"מ-הדגשה|על האריג}}}} שמא אינו ראוי להצטרף עמו {{ירו"מ-הדגשה|שהרי אין הבדל בין החוטים}}. אלא {{ירו"מ-הדגשה|מסתבר שפטור משום שאין כאן מלאכה שכמותה מתקיימת נמצא שמא שמחיב}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בכותב זה}} משום קיום מלאכה. {{ירו"מ-הוסר|כהיא}}{{ירו"מ-הדגשה|כיי}} דאמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפרין חייב {{ירו"מ-הדגשה|אף ששהה הרבה וודאי האות הראשונה כבר יבשה}}. {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן {{ירו"מ-ביאור|אלא שלפי חכמים אינם מצטרפות}} {{ירו"מ-הדגשה|המשנה רק}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן שמוע|°]]<nowiki/>רבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן עזריה}} אלא ודאי אף ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|זה ששהה בין אות לאות אינה סיבה לפטור}}. כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר.<br><br> <span id="דף_עב_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו בפרק יג הלכה א'. אומרת המשנה: '''רבי אליעזר אומר האורג שלושה חוטין בתחילה''', כלומר אם הוא מתחיל אריג אז שלושה חוטים זה המינימום כדי להתחייב, '''ואחד על האריג''' - כלומר אם יש כבר אריג קיים, אז אפילו מוסיף חוט אחד כבר התחייב. '''וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין'''. אומרת הגמרא: '''אמר רבי עולא, טעמא דרבי אליעזר על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת'''. למה רבי אליעזר אומר ששלושה חוטים בתחילה חייב ולא שתיים? כיוון שעל ידי השלישי מלאכתו מתקיימת, כי עם שלושה חוטים זה כבר מחזיק מעמד. שואלת הגמרא '''מה רבי אליעזר כרבי יודה'''? היא עונה: '''תמן, הטובע דחיפה אחת אינו חיבור'''. כלומר אם הוא תוחב דחיפה אחת במחט אז אינו חיבור. כלומר אם הוא לוקח, נניח, בד של צמר ובד של פשתן ותוחב חוט אחד במחט, אז אינו חיבור ואין בהם שום כלאיים, אבל שניים זה כבר נחשב חיבור. וכן לעניין כלאיים וגם לעניין טומאה - זאת אומרת אם אחד נטמא גם השני נטמא. '''רבי יהודה אומר עד שישלש''', כלומר צריך שלוש דחיפות. אז רואים מכאן שרבי אליעזר, שאומר שרק שלושה חוטים באריג זה נקרא מלאכה שקיימת וחייב, ורבי יהודה, שאומר שתוחב שלוש דחיפות זה נחשב חיבור - בעצם לכאורה הם אומרים אותו דבר. '''אמר רבי סימון: רבי אליעזר'''... כלומר אפילו תימא רבי אליעזר כחכמים, שהם סוברים שאפילו שניים הוי חיבור לכלאיים. כלומר, אפילו אם נגיד שרבי אליעזר כמו חכמים ששם הם סוברים ששתי דחיפות של מחט נחשב חיבור לכלאיים, '''ברם הכא פחות מיכן מיסתתר הוא''' - הוא סובר שצריך שלושה כדי שמלאכתו מתקיימת, ופחות משלוש זה מסתתר, זה יתפרק. כן, בעצם לעניין שבת אני צריך מלאכה מתקיימת, ופחות משלושה חוטים באריג זה מתפרק. אבל לגבי כלאיים מספיק אולי אפילו בשתי דחיפות כדי שזה יהפוך להיות כלאיים. אומרת הגמרא: '''אשכחת אמר על דרבי אליעזר פעמים שלשה בתחילה, פעמים שנים על גבי אחד ארוגים מאתמול'''. איך פעמיים שלושה? בתחילה, כלומר אם מתחיל אריג אז שלושה חוטים זה המינימום שיתחייב. פעמיים שניים, אם היה לו כבר חוט אחד ארוג מאתמול והוסיף עוד שניים; ופעמיים אחת, אם זה על גבי שניים ארוגים מאתמול או יותר. אומרת הגמרא: '''רבנן דקיסרין בעיי מהו אחד על האריג'''. כלומר רבנן דקיסרין לא הסכימו עם מה שלמדנו, והם שאלו - האם הכוונה אחד על גבי שניים או אחד על גבי שלוש? כלומר מה הכוונה? האם מדובר שכבר היה לו שני חוטים והוסיף עוד אחד, או שהכוונה שכבר יש לו אריג שלם, שלושה או יותר, והוא מוסיף עליו עוד חוט? '''רבנן דהכא אמרי אחד על גבי שנים'''. '''היתה טלית אחת גדולה בתחילה עד שיארוג בה שנים חוטין ובסוף אפילו כל שהוא'''. כלומר אם הוא אורג טלית גדולה, אז בתחילה כשהוא מתחיל את האריגה עד שיארוג בה שני חוטים, ובסוף אחרי שכבר יש לו את האריג אז אפילו הוסיף כלשהו. '''האורג שני חוטים על גבי אימרא אפילו חייב'''. כלומר על גבי אריג גדול או בשפת האריג, גם כן אפילו אחד חייב. '''למה הדבר דומה לצילצול קטן שארג בו שני חוטים על רוחב שלושה בתים'''. למרות שזה בעצם משהו מאוד קטן ואין פה רוחב שית, כיוון שכך רגילים לעשות - עושים תכשיטים לקטנות - לכן יהיה חייב. '''ובנפש מסכת כמאן דהוא בתחילה'''. כלומר אם מדובר במסכת, במושך את חוט השתי, אז פה תמיד זה נחשב כמו בהתחלה. כיוון שתמיד יכול להרחיב ולהגדיל את זה עוד יותר. אבל כשהוא מותח את חוט השתי, אז יכול להוסיף עוד ועוד חוטים וככה להגדיל את הבד. אז תמיד זה נקרא כאילו התחלה. עכשיו כל זה בבגד, אבל '''אין בד אפילו בסוף כאריג הוא''', כי הרי בבד אין מידה קבועה, אז כמה שהוא מוסיף - אין לזה גבול. '''וההן לסוטה אפילו בסוף כאריג הוא'''. כלומר, למרות שזה בגד, אפילו בסוף כאריג הוא, כיוון ששוב פעם גם כן אין מידה, מאריכים אותו תמיד ויש לו הוספות ועוד ועוד. אז לכן שוב פעם לא יהיה חייב עד שהוא יוסיף שני חוטים. אומרת הגמרא: '''הכל מודין בכותב את השם עד שעה שישלים'''. כלומר מי שכותב מילה - עד שישלים את המילה. '''כתב אות אחת להשלים את השם ואות אחת להשלים את הספר חייב'''. '''כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. שואלת הגמרא '''למה רבי יהושע''' פוטר? אז עונה הגמרא שתי תשובות: '''או משום קיום מלאכה''', כי הוא סובר שכדי להתחייב צריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת - היא עצמה מתקיימת, וכאן כיוון שהוא עשה רק אות אחת אז הוא פטור. הסבר אחר, '''או משום שאינו ראוי להצטרף עמו''' - כי הכתב שכתב ביום שישי כבר התייבש, והכתב שהוא כתב בשבת זה טרי, אז הם נראים מובדלים ולא מצטרפים. ואומרת הגמרא: '''איתא חמי אילו ארג חוט אחד בחול וחוט אחד בשבת שמא אינו פטור'''? הרי היחיד שמחייב דבר כזה זה רבי אליעזר. '''שמא אינו ראוי להצטרף עמו''' - כלומר הרי באריג לא שייך, אין הבדל בצבע של האריג בין מה שהוא עשה ביום שישי למה שהוא עושה ביום ראשון. הרי אין הבדל ביניהם, אבל בכל זאת הם לא מצטרפים. אז כנראה הפטור הוא לא בגלל שהם לא ראויים להצטרף - בגלל שהצבע שלהם נראה שונה - '''אלא רבי יהודה משום קיום מלאכה'''. כלומר מלאכה שלמה שכמותה קיימת, וכיוון שהוא הוסיף רק חוט אחד אז הוא יהיה פטור, ולכן גם אם הוא כתב רק אות אחת יהיה פטור. '''דאמר רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי אלעזר: כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפרין חייב'''. למרות שבעצם הוא שהה הרבה - הרי לקחת את האבן, כמו שאמרנו, כותב את זה על אבן, אז לקחת את האבן מציפורי לטבריה זה הליכה מרובה. אז ודאי האות הראשונה התייבשה, אבל בכל זאת אתה רואה שהוא חייב. '''כן כרבי אלעזר'''? אלא אם כן תגיד שהסיבה היא בגלל שלא מצטרפות. אז למה משנה רק רבי אליעזר? '''אלא ודאי אף לרבי יהושע''' - אם הוא שהה בין אות לאות זה לא סיבה לפטור, אלא כמו שאמרנו הסיבה לפטור זה שצריך שיעשה בשבת מלאכה שכמותה מתקיימת, וכאן הוא כתב שתי אותיות ושתי אותיות מלאכה מתקיימת, לכן חייב. '''כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר'''. ואומרת הגמרא איתא חמי, בוא וראה - אילו כתב אות אחת בחול ועוד אחת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת, אחת בשבת זו ואחת בשבת הבאה הלא כל שכן? אז מה החידוש פה? ואומרת הגמרא: לא, פה זה להראות כוחן של חכמים שאפילו שכתב בשתי שבתות הם פוטרים. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עא עמוד ב''' {{שוליים|יג_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ב|האורג שני חוטים חייב, ובמקומות מסוימים (שפת הבגד, מסכת) חייב אף בחוט אחד.]]''' * '''מקור:''' "ובסוף אפילו כל שהוא. האורג שני חוטין על גבי הגס (אריג גדול,) על גבי אימרא (בשפת האריג,) אפילו אחד חייב. למה הדבר דומה לצילצול קטן שארג בו שני חוטים על רוחב ג בתים שחייב אף שאינו ברוחב סיט (שעושים כך ת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה יח) שהאורג שני חוטין חייב, ובאורג באימרא או במסכת אפילו חוט אחד חייב, משום שדרך המקום ההוא להסתפק במעט. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-א|בבלי כריתות יז א — האורג חוט אחד נוסף על אריג קיים - חייב משום מלאכת אורג]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ג|בבלי כריתות יט ב — האורג שלושה חוטין בתחילה חייב, ובהמשך האריג - האורג שני חוטין חייב]] {{שוליים|יג_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ג|הכותב אות אחת להשלים ספר, וכתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת, האם חייב חטאת]]''' * '''מקור:''' "ואות אחת להשלים את הספר חייב. כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת רבי אליעזר (בן הורקנוס) מחייב חטאת ורבי יהושע (בן חנניה) פוטר. למה רבי יהושע (בן חנניה) פוטר או משום קיום מלאכה שכדי להתחייב צריך שיעשה בשב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ט * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' אליעזר בן הורקנוס מחייב חטאת ~ ר' יהושע בן חנניה פוטר, משום שאינו קיום מלאכה או שכתב יבש וטרי אינם מצטרפים * '''הכרעה:''' נפסק כר' יהושע הפוטר, כפי שהכריע הרמב"ם (הלכות שבת פרק יא הלכה ט) שאינו חייב אלא בכתב שתי אותיות בבת אחת או בהמשך מלאכה אחת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-ט|בבלי שבת עה ב — הצר צורה בכלי או המנפח כלי זכוכית עד שנעשה כלי - חייב משום מכה בפטיש]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-ב-י|בבלי שבת עה ב — הנוטל קוצים מבגדו בשבת כשמקפיד עליהם חייב משום מכה בפטיש]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עב עמוד א<span class="yerum-runnum">147</span></div>אתא חמי אילו כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת {{ירו"מ-הוסר|בין}}{{ירו"מ-הדגשה|אחת}} בשבת זו {{ירו"מ-הוסר|בין}}{{ירו"מ-הדגשה|ואחת}} בשבת הבאה לא כל שכן {{ירו"מ-הוסר|מפני}}{{ירו"מ-הדגשה|להראות כוחן של}} חכמים שהן {{ירו"מ-הוסר|פטורין}}{{ירו"מ-הדגשה|פוטרין}} {{ירו"מ-הדגשה|אפילו שכתב}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|בשני}} {{ירו"מ-הדגשה|שבתות}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ב|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_ד}}העושה שתי בתי נירין בנירין {{ירו"מ-הוסר|ובקירום}}{{ירו"מ-הדגשה|ובקירוס}} ובנפה ובכברהובסל חייב. {{שוליים|יג_ה}}התופר שתי תפירות וקורע על מנת לתפור שתי תפירות.<br><strong>גמ':</strong> בנירין ניריא. בקירוס קירומה. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] ורב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}: הממתח צדדיו {{ירו"מ-ביאור|שמשך והידק את חוט התפירה שהיה רפוי}} בשבת חייב משום תופר. {{ירו"מ-הדגשה|תני התוחב שתי תחיבות חייב וחכמים אומרים אינו חייב עד שיקשור אם כדבריהם היה צריך}} נימר {{ירו"מ-הדגשה|שהוא חייב גם}} משום תופר {{ירו"מ-הדגשה|וגם}} {{ירו"מ-הוסר|ומשום}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} קושר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ג|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ג"> <strong>מתני':</strong> הקורע בחמתו ועל מתו {{שוליים|יג_ו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}כל המקלקלין פטורין. {{שוליים|יג_ז}}והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין — פטורין. קא סלקא דעתין שהקורע בשבת פטור ולא יצא ידי חובת קריעה}} בעון קומי רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] היך מה דאת אמר תמן {{שוליים|יג_ח}}השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת {{ירו"מ-ביאור|לכפר על חילול שבת.}} ואמ{{ירו"מ-הדגשה|אי}}{{ירו"מ-הוסר| ר אוף}} הכא לא יצא ידי קורעו {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|על כרחך יצא ופטור}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. אמר לון: אפילו כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אתיא}} תמן הוא גרם לעצמו {{ירו"מ-הדגשה|בזה שחילל שבת ואם תאמר ששחיטתו עלתה לו לא הזקתה לו יותר}}. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|אם תאמר שיצא ידי קריעה נמצא שבקריעה שקרע בשבת תיקן נמצא}} שאת{{ירו"מ-הדגשה|ה}} {{ירו"מ-הוסר|גורמת}}{{ירו"מ-הדגשה|גרמת}} לו {{ירו"מ-הדגשה|לחלל שבת}}. אמר רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ואפילו תמן את גורמת לו שאילו לא שאמרת לו {{ירו"מ-הוסר|שיבא}}{{ירו"מ-הדגשה|שיוצא}} {{ירו"מ-הדגשה|הכהנים לא היו זורקים את הדם}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}היאך היה מתכפר לו {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה מתכפר היה נחשב מקלקל ופטור}}. הוי צורך מימר ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} היא {{ירו"מ-הדגשה|ויוצא ידי קריעה ופטור על הקריעה}}. חברייא בעון קומי רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} לא כן אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#שמעון בן יהוצדק|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן יוצדק <br><br> <span id="דף_עב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו ממשיכים עם מסכת שבת, דף ע"ב. נתחיל המשנה פרק י"ג הלכה ב'. אומרת המשנה: '''העושה שתי בתי נירין בנירין'''. כן, הנירין זה מעין מסגרת, כמו שהיו מותחים את החוטי שתי, כמו שרוצים לארוג, היו חותכים חוטי שתי והיה מעין מסגרת מלבנית - מסגרת של עץ מלבנית שבה היו מתוחים חוטים עומדים, ובאמצע כל חוט היה טבעת. בעצם משחילים את החוט של השתי לתוך הטבעות האלה, אבל בצורה של-- היו שני בתי נירין כאלה, כמו שני מסגרות שבהם החוטים, והכניסו בהם את החוטי שתי, אבל אחד כן אחד לא. זאת אומרת בראשון הכניסו את כל החוטים האי-זוגיים ובשני את כל החוטים הזוגיים, ואז היו מרימים נניח את הבית ניר הראשון, הוא היה מגביה את כל החוטי השתי שהם אי-זוגיים, וכשהיו מורידים אותו ומרימים את השני היו מרימים את כל החוטים הזוגיים. היו משחילים בעצם חוט ביניהם, ככה בעצם היו עובדים. אז '''עושה שתי נירין בנירין, בקירוס'''. קירוס זה אותו דבר רק לגבי - הקירוס זה כשהיו רוצים להדק את החוטים אחרי שמשחילים את חוט הערב, רוצים להדק אותו. היה דבר דומה גם כן, איזה מעין מסגרת של חוטים עם טבעות, ובכל חוט שתי, כל חוט שתי היה בתוך טבעת כזאתי, ואז היו מותחים את זה, וככה מהדקים את כל האריג שעד אז סיימו. '''בנפה ובכברה''', כלומר גם אם הוא עושה נפה או כברה, גם כאן אם מותח את החוטי שתי אז הוא כבר חייב. '''ובסל''' - גם כן אם הוא כן חייב. '''התופר שתי תפירות וקורע על מנת לתפור שתי תפירות'''. הגמרא מסבירה מה זה בנירין - '''בנירין ניריא'''. '''בקירוס קירומה'''. רבי אבא ורב ירמיה אמרו בשם רב: '''הממתח צדדיו בשבת חייב משום תופר'''. זאת אומרת, אם נניח היו שני בדים שהיו תפורים והתפר נפרם, ברגע שהוא מותח את החוט ומהדק אותם חזרה, הוא חייב משום שהוא תופר. '''נימר משום תופר קושר''' - אומרת הגמרא: אם כדבריהם, שהתופר שתי תפירות חייב עד שיקשור, אז היה צריך להיות שהוא חייב גם משום תופר וגם משום קושר. אלא כנראה באמת המשנה חולקת על מה שאמרנו, ודי בכך שממתח כדי להתחייב בתפירה. בפרק י"ג הלכה ג', אומרת המשנה: '''הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורין'''. כלומר אם הוא קורע בחמתו, כלומר הוא מקלקל, אז הוא פטור. אבל '''המקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן'''. באה הגמרא ושואלת: בעון קומי רבי אבא, '''היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת'''? כלומר הוא כיפר אמנם, אבל צריך להביא עוד כפרה על השחיטה בשבת. ואומר כאן, '''לא יצא ידי קורעו'''? כלומר ולמה כאן אם הוא קרע לא יצא ידי חובת קריעה? ואמר: על כרחך יצא, והוא פטור '''כרבי שמעון''', כלומר חייבים לומר שהוא כן יצא ידי חובה, ולמה הוא פטור על הקריעה? כיוון שזה כרבי שמעון שאומר, '''עד שיהא לו צורך בגופו של דבר'''. כן, מלאכה שנעשית שלא לצורך גופה פטור עליה, וכאן כשהוא קורע בחמתו זה מלאכה שנעשית שלא לצורך גופה, ופטור עליה. ואומרת הגמרא: אמר לון, אפילו כרבי יהודה תמן הוא גרם לעצמו. אם אדם מחלל שבת ואז מביא קורבן כדי לכפר על זה, בעצם הוא גרם לעצמו בזה שחילל שבת. עכשיו, אם תגיד שהשחיטה עלתה לו, אז בעצם לא הזדקק ליותר - מקסימום הוא מביא עוד קורבן על חילול שבת, כלומר המצב שלו לא משתנה. ברם הכא שאת לו - אם תאמר שהוא יצא ידי קריעה, נמצא שבקריעה שקרע בשבת הוא תיקן. ונמצא שאתה גרמת לו לחלל שבת - שאם תאמר שיצא ידי חובה בקריעה, בעצם הוא תיקן, ואם הוא תיקן אז מילא הוא חילל שבת. לכן אנחנו אומרים שהוא לא יצא. אמר רבי יוסי: '''ואפילו תמן את גורמת לו''', כי אילו לא אמרת לו שהוא יוצא בשחיטה הזאתי, הכוהנים בעצם לא היו זורקים את הדם, '''שאילו לא שאמרת לו היאך היה מתכפר לו'''. וכיוון שהיה מתכפר לו אז היה נשאר מקלקל והיה פטור - אז שוב פעם אתה גרמת לו. אז '''הוי צורך מימר דרבי שמעון היא''' - לכן אתה חייב להגיד שזה לא יכול להיות רבי יהודה, אלא רק רבי שמעון, ויוצא ידי קריעה ופטור על הקריעה, כמו שאמרנו, משום שמלאכה שנעשית שלא לצורך גופה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עב עמוד א''' {{שוליים|יג_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ד|העושה שתי בתי נירין (בתי חוטים/מסגרות) בנירין, בקירוס, בנפה, בכברה ובסל - חייב משום אורג]]''' * '''מקור:''' "העושה שתי בתי נירין בנירין ובקירוס ובנפה ובכברהובסל חייב." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הט"ז) פסק שהעושה שני בתי נירין באלה חייב, שזהו מעשה אורג המחייב מן התורה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-א-ד|בבלי שבת קה א — העושה שני בתי נירין בנירין, בקירוס, בנפה, בכברה ובסל - חייב משום אורג]] {{שוליים|יג_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ה|התופר שתי תפירות בשבת חייב, וכן הממתח חוט תפירה רפוי חייב משום תופר]]''' * '''מקור:''' "התופר שתי תפירות וקורע על מנת לתפור שתי תפירות. גמ : בנירין ניריא. בקירוס קירומה. רבי אבא ורב ירמיה אמרו בשם רב (אבא בר אייבו): הממתח צדדיו (שמשך והידק את חוט התפירה שהיה רפוי) בשבת חייב משום תופר. תנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שמ סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרב אבא בר אייבו בשם רב שהממתח צדדיו חייב משום תופר, וכן הלכה שתפירת שתי תפירות חייבת, כדברי הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-כ|בבלי שבת עד ב — הקורע על מנת לתפור חייב בשבת אף שאין תיקון קיים, הואיל ובמשכן קרעו את יריעת הנסרחת כדי לתפ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עה-א-א|בבלי שבת עה א — המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת]] {{שוליים|יג_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ו|המקלקל במלאכת שבת פטור מחיוב כרת וסקילה, אלא איסורו מדבריהם]]''' * '''מקור:''' "וכל המקלקלין פטורין." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי "וכל המקלקלין פטורין", וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה יז) שכל המקלקלין פטורין מן הכרת והסקילה ומן הקרבן, אך אסורים מדברי חכמים, בהתאם לכללי מלאכת שבת שנאסרה רק כשהיא מתקנת ולא כשהיא מקלקלת. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק שלישי#לד-ב-ו|בבלי בבא קמא לד ב — חובל ומבעיר שלא לצורך (מקלקל) פטורים משבת, ככלל כל המקלקלין פטורין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ח-א-ב|בבלי ביצה ח א — החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה, פטור עליה]] {{שוליים|יג_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ז|המקלקל על מנת לתקן חייב כמתקן, ואינו נחשב כשאר מקלקלין הפטורים]]''' * '''מקור:''' "והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. גמ : תנן: הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין — פטורין. קא סלקא דעתין שהקורע בשבת פטור ולא יצא ידי חובת קריעה בעון קומי רבי אבא היך מה דאת אמר תמן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן וחייב, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק א הלכה יח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ב|בבלי שבת קה ב — המקלקל על מנת לתקן שיעורו כשיעור המתקן במלאכה זו]] {{שוליים|יג_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ח|הקורע על מתו בשבת אינו יוצא ידי חובת קריעה במלבושו הקרוע]]''' * '''מקור:''' "השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת (לכפר על חילול שבת.) ואמאי הכא לא יצא ידי קורעו על כרחך יצא ופטור כרבי שמעון (בן יוחאי) דרבי שמעון (בן יוחאי) אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. אמר לון: אפילו כרבי יהו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה יד * '''מצב:''' דרבנן * '''מחלוקת:''' ר' שמעון בן יוחאי ~ ר' יהודה בר עילאי: לר"ש מלאכה שאין צריך לגופה פטור, לר' יהודה חייב, ולכאורה מכך שהקורע בשבת אינו יוצא בקריעתו נראה שיוצא כר' יהודה, אך הירושלמי מיישב שאף לר"ש כן שכן שם המחלל שבת גרם לעצמו וההיתר לא הועיל, ואילו כאן לו יצא ידי קריעה יימצא שכרו יוצא בהפסדו * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, ולכן דין הקורע נלמד בדרך זו המיישבת גם עמו, כדברי הרמב"ם (הל' שגגות פ"ב הי"ד) הפוסק כר"ש; והבבלי (שבת קו.) דן בכך באופן דומה בלא מחלוקת מפורשת כזו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כ-ב-ו|בבלי ביצה כ ב — השוחט קרבן בשבת במזיד לאחר שנודע לו שהוא שבת, וכן במקרה שנטמא הבשר או אבד - האם זורקים את ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עב עמוד ב<span class="yerum-runnum">148</span></div>{{שוליים|יג_ט}}מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח {{ירו"מ-הדגשה|ואיך יוצא בקריעה שנעשתה תוך חילול שבת}}. אמר לון: תמן {{ירו"מ-הדגשה|המצה הגזולה}} גופה עבירה {{ירו"מ-הדגשה|וללא שהיה עובר את העברה לא היתה המצה בידו ולא יכל לקיים את המצווה}}. ברם הכא {{ירו"מ-הוסר|הוא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא היה מוכרח}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}עב{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ר עבירה {{ירו"מ-הדגשה|כדי לקים המצווה שיכול היה לקרוע ביום חול}} {{ירו"מ-ביאור|וגם במצה, אם היה יכול לקים את המצווה בלי לעבור את העברה — ודאי היה יוצא, שהרי}} {{ירו"מ-הדגשה|וכי}} כך אני אומר: הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים — אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני {{שוליים|יג_י}}מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רב הושעיה|°]]: על שם {{הפ|תהילים|י|ג}} ובוצע ברך נאץ ה'. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: הדא דאת אמר בתחילה {{ירו"מ-ביאור|ברכת המוציא}} אבל בסוף {{ירו"מ-הדגשה|אחר שאכל חייב לברך שה}}לא {{ירו"מ-הדגשה|כבר נקנת לו}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}דמים הוא חייב לו. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] אמר אין עבירה מצוה. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} אין מצוה עבירה. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא כז לד|ויקרא בחקותי כז לד]]) אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אי{{ירו"מ-הדגשה|נ}}ן מצות.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ד|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ד"> <strong>מתני':</strong> שיעור {{שוליים|יג_יא}}המלבן {{שוליים|יג_יב}}{{ירו"מ-הוסר|והמנפס}}{{ירו"מ-הדגשה|והמנפץ}} {{שוליים|יג_יג}}הצובע {{שוליים|יג_יד}}והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול. {{שוליים|יג_טו}}האורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט.<br><strong>גמ':</strong> תמן {{ירו"מ-הוסר|תנינא}}{{ירו"מ-הדגשה|תנינן}} המוציא עצים {{שוליים|יג_טז}}כדי לבשל ביצה קלה {{ירו"מ-הדגשה|וכו' קליפי אגוזים וכו' לצבוע בהם בגד קטן בסבכה}} והכא את אמר הכין {{ירו"מ-הדגשה|שדי בצביעת רוחב סיט כפול}}. תמן במוציא לצבוע ברם הכא בצובע.<br><br> <span id="דף_עג_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> חברייא בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק, '''מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח'''? אז איך הוא יוצא בקריעה שנעשתה בשבת, שהרי הוא מחלל שבת? כן, זה מצווה הבאה בעבירה. אמר לון: תמן גופה עבירה - המצה הגזולה גופה עבירה, ואילו לא היה עובר את העבירה לא הייתה מצה בידו, לא היה יכול לקיים את המצווה. ברם הכא עבר עבירה - לגבי הקורע, הוא לא היה מוכרח לעבור את העבירה כדי לקיים את המצווה, הרי הוא יכול לקרוע בימי חול. וגם במצה, אם היה יכול לקיים את המצווה בלי לעבור את העבירה, ודאי שהוא היה יוצא. עכשיו וכי חכם אומר: '''הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח'''? כלומר אם הוא עובר עבירה במצה, אין לי בעיה עם זה, הוא יצא ידי חובה. כמו לדוגמה אם הוא הוציא את המצה מרשות לרשות ואכל אותה, הוא יצא ידי חובה. אבל כאן, כשהמצה עצמה באה לו באיסור, כי זה שהוא גזל, אז במקרה כזה באמת לא יוצא. ואמר תני: '''מצה גזולה אסור לברך עליה'''. אמר רב הושעיה: '''על שם ובוצע ברך נאץ ה''''. כלומר מי שבוצע ומברך כביכול, הברכה היא ניאוץ במקום ברכה. אמר רבי יונה: '''הדא דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא''', כלומר ברכת המוציא ראשונה, אבל בסוף אחרי שהוא כבר אכל אותה אז הוא חייב לברך, כי '''דמים הוא חייב לו''' - אז לכן הוא חייב לברך. רבי יונה אמר '''אין עבירה מצוה''' - הוא אמר שעבירה לא יכולה להיות מצווה. ורבי יוסה אמר '''אין מצוה עבירה'''. אמר רבי אילא: איזה פסוק רומז על זה? כתוב '''אלה המצות''', מכאן לומדים - '''אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות'''. פרק י"ג, המשנה: '''שיעור המלבן הצובע והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול'''. הסיט זה בין האגודל לאצבע כשהן מתוחות, וסיט כפול זה בין האגודל לזרת. '''האורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט'''. באה הגמרא: '''תמן המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה''', קליפת אגוזים וכו' לצבוע בהם בגד קטן, '''והכא את אמר הכין'''? לכאורה סתירה - למה להוציא צריך כמות צבע שיש בה כדי לצבוע בגד קטן שלם, ואילו כשהוא צובע די בכך שיצבע רוחב סיט כפול? ואמרה הגמרא: '''תמן במוציא לצבוע ברם הכא בצובע''' - להוציא פחות מכמות של לצבוע בגד קטן, אין לזה שום חשיבות. אבל לצבוע מספיק אם הוא צובע רוחב סיט כדי להתחייב. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עב עמוד ב''' {{שוליים|יג_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_ט|מצה גזולה אינה כשרה לצאת בה ידי חובת אכילת מצה בפסח]]''' * '''מקור:''' "מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח ואיך יוצא בקריעה שנעשתה תוך חילול שבת. אמר לון: תמן המצה הגזולה גופה עבירה וללא שהיה עובר את העברה לא היתה המצה בידו ולא יכל לקיים את המצווה. ברם הכא לא היה מוכרח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ו, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן תנד סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמצה הבאה מעבירה (גזולה) פסולה שכן "מצוה הבאה בעבירה" פוסלת דווקא כשאין דרך אחרת לקיים המצוה, כדוגמת קריעה בשבת שם היה אפשר לקרוע מבעוד יום ולכן אינה פוסלת; רמב"ם ושו"ע פסקו כן להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#לה-ב-ב|בבלי פסחים לה ב — מותר לצאת ידי חובת מצה בליל הפסח במצה עשויה מדמאי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#לה-ב-ו|בבלי פסחים לה ב — אין יוצאים ידי חובת מצה בטבל שהוא טבול מדרבנן, כגון שנזרע בעציץ שאינו נקוב]] {{שוליים|יג_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_י|אין מברכים ברכת המצוות על דבר מצווה שנעשה באיסור (מצה גזולה) בתחילת עשייתה, אך לאחר שאכלה חייב לברך ברכת הנהנין]]''' * '''מקור:''' "מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה: על שם ובוצע ברך נאץ ה . אמר רבי יונה: הדא דאת אמר בתחילה (ברכת המוציא) אבל בסוף אחר שאכל חייב לברך שהלא כבר נקנת לו ודמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות ברכות, פרק א, הלכה יט, שו"ע או"ח סימן קצו סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יונה ורבי הושעיה שמצה גזולה אסור לברך עליה בתחילה מטעם "ובוצע ברך נאץ ה'", אך בברכה אחרונה חייב לברך שכבר נקנתה לו ודמים הוא חייב לו; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח קצו,א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא קמא/פרק תשיעי#צד-א-א|בבלי בבא קמא צד א — הגוזל סאה חיטים ומשנה אותה עד שמפריש ממנה חלה, ברכתו נחשבת ניאוץ ולא ברכה, משום שזו מצוה ה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ברכות/פרק שביעי#מה-א-ו|בבלי ברכות מה א — האוכל דבר איסור — טבל, מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו — אינו מברך עלי]] {{שוליים|יג_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יא|האם מלאכת מלבן (כיבוס) חלה גם על עור, או רק על בגד]]''' * '''מקור:''' "המלבן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שהמלבן חייב אף בעורות, כלשון הירושלמי "המלבן" הכולל ליבון עורות; הרמב"ם פסק כן בהלכות שבת פרק ט הלכה י, שהמלבן עורות חייב משום מלבן. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ג|בבלי שבת קה ב — שיעור מלאכת האורג בשבת הוא תפירת שני חוטין, כמלא רוחב הסיט]] {{שוליים|יג_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יב|המנפץ צמר או פשתן בשבת חייב משום מלאכת מנפץ]]''' * '''מקור:''' "והמנפץ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שהמנפץ חייב, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה יב) שהמנפץ צמר גפן חייב משום מנפץ {{שוליים|יג_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יג|האם הצובע בשבת עובר על מלאכה דאורייתא]]''' * '''מקור:''' "הצובע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יג * '''מצב:''' דאורייתא * '''הכרעה:''' נפסק שהצובע חייב משום מלאכת "צובע", כאב מלאכות האסורות מן התורה בשבת, כלשון הירושלמי "הצובע" הנמנה עם אבות המלאכות; הרמב"ם פסק כן בהלכות שבת פרק ט הלכה יג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ה|בבלי שבת קה ב — הקורע על מתו בשבת אף שחייב משום מלאכה יצא ידי מצוות קריעה]] {{שוליים|יג_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יד|שיעור חיוב האורג/הטווה בשבת הוא כמלוא רוחב הסיט כפול]]''' * '''מקור:''' "והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כך נפסק ברמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה טו, בהתאם ללשון הירושלמי "והטווה שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול" * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קה-ב-ו|בבלי שבת קה ב — הקורע על מתו בשבת חייב חטאת ואף על פי כן יצא ידי מצות קריעה]] {{שוליים|יג_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_טו|האורג שני חוטין בשבת - שיעור חיובו כמלוא הסיט]]''' * '''מקור:''' "האורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט. גמ : תמן תנינן המוציא עצים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ט, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהאורג שני חוטין חייב בשיעור מלוא הסיט, כדעת רבי יוסי במשנה; הרמב"ם פסק כן להלכה (הלכות שבת פרק ט, הלכה יח) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יז-א-א|בבלי כריתות יז א — האורג חוט אחד נוסף על אריג קיים - חייב משום מלאכת אורג]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני כריתות/פרק רביעי#יט-ב-ג|בבלי כריתות יט ב — האורג שלושה חוטין בתחילה חייב, ובהמשך האריג - האורג שני חוטין חייב]] {{שוליים|יג_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_טז|שיעור הוצאה לצביעה בשבת הוא כדי לצבוע בגד קטן בסבכה, כפול רוחב סיט]]''' * '''מקור:''' "כדי לבשל ביצה קלה וכו קליפי אגוזים וכו לצבוע בהם בגד קטן בסבכה והכא את אמר הכין שדי בצביעת רוחב סיט כפול. תמן במוציא לצבוע ברם הכא בצובע. 📖 באר משה — דף עב עמוד ב חברייא בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כן משום שהמוציא לצבוע צריך שיעור גדול יותר מן הצובע עצמו, שהרי כאן צביעה ולא הוצאה בלבד, כדברי הירושלמי; והרמב"ם פסק שיעור זה להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לט-א-ו|בבלי ביצה לט א — שיעור הוצאת עצים בשבת חייב הוא כדי לבשל בהם ביצה קלה, כשהעץ משוח בשמן ומודלק בו אור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פ-ב-ד|בבלי שבת פ ב — שיעור קולמוס האסור בטלטול בשבת הוא כשמגיע לקשר האצבעות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עג עמוד א<span class="yerum-runnum">149</span></div>==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ה|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ה"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר הצד צפור {{ירו"מ-ביאור|על ידי שהכניס אותה}} למגדל וצבי לבית חייב. וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין {{שוליים|יג_יז}}זה {{ירו"מ-הדגשה|ה}}כלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-הדגשה|הצד צפור}} {{ירו"מ-ביאור|על ידי שהכניסה}} {{ירו"מ-הדגשה|למגדל וצבי לבית חייב הא לגינה ולביברין פטור משמע שהמכניס צבי לביבר לא נחשב צד, ולכן הצד צבי מן הביבר נחשב צד}}. אמר רבי חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]: מתניתין דלא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|התם}}{{ירו"מ-הוסר| הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגינה ולביברין פטור מחלפה שיטתיה דרבי יהודה דתנינן תמן}} {{שוליים|יג_יח}}אין צדין {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}} דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות {{שוליים|יג_יט}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל צדין חיה ועוף מן}}{{ירו"מ-הוסר| הא לגינה}} {{ירו"מ-הוסר|ולביברין}}{{ירו"מ-הדגשה|הביברין}} {{ירו"מ-הדגשה|משמע שחיה ועוף המצוים בביבר נחשבים כבר ניצודים ולכן}} {{ירו"מ-הוסר|פטור}}{{ירו"מ-הדגשה|מותר}} {{ירו"מ-הדגשה|לצוד מתוך הביבר ומכאן שהמכניס חיה ועוףלביבר הרי זה צד ואסור}}. מחלפה שיטתין דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין {{ירו"מ-הדגשה|משמע שהמכניס צבי לחצר נחשב צד}} ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות הא {{ירו"מ-הדגשה|מגינה ומחצר אסור לצוד משמע שהמכניס צבי}} לגינה {{ירו"מ-הדגשה|או}} {{ירו"מ-הוסר|ולחצר}}{{ירו"מ-הדגשה|לחצר}} לא {{ירו"מ-הדגשה|נחשב צד}}. כאן בחצר מקורה, כאן בחצר שאינה מקורה. והא תנינן גינה, אית לך מימר גינה מקורה? אלא כאן בגדולה, כאן בקטנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר}}. רבי עולא[[ביאור:עץ מסורת#עולא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-ביאור|בן ישמעאל}} אמר בעון קומי רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מה {{ירו"מ-הדגשה|לא}} ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור {{ירו"מ-ביאור|כמו אצלנו במשנה?}} אמר לון: ולא {{ירו"מ-הדגשה|ביום טוב}}{{ירו"מ-הוסר| במנפל לתוכה}} אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שאין בו חיוב חטאת}} {{ירו"מ-הוסר|אלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} {{ירו"מ-הדגשה|שיך לאמר בו חייב ופטור ולכן אמר ו}} {{שוליים|יג_כ}} כל המחוסר צידהאסור ושאינו מחוסר צידה מותר {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל {{ירו"מ-הדגשה|אומר לא כל הביברין שוין. זה הכלל: כל המחוסר צידה — פטור, ושאינו מחוסר צידה — חייב. איזה ביבר מחוסר צידה}} אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה|°]]: כל שהוא מחוסר נשבים {{ירו"מ-ביאור|מצודה}} מחוסר צידה ושאינו מחוסר נשבים אינו מחוסר צידה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} שוחטין מן הנגרין {{ירו"מ-ביאור|מקום שהמים רדודים והדג לא יכול לשחות,}} {{שוליים|יג_כא}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אין שוחטין<br><br> <span id="דף_עג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו רוצים ללמוד ממסכת שבת, דף ע"ג. זה תחילת המשנה, פרק י"ג הלכה א'. אומרת המשנה: '''רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל''', כלומר אם הוא מכניס ציפור למגדל, כלומר לאיזה ארון, '''וצבי לבית חייב'''. הנה שם ציד. '''וחכמים אומרים''' כדי להיות חייב בציד, אז '''צפור למגדל''' מסכימים, אבל '''צבי לגינה ולחצר ולביברין''' מספיק כדי להתחייב. כבר אז הוא מתחייב. '''רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה כלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב'''. אומרת הגמרא, למדנו במשנה '''רבי יהודה אומר''' צד ציפור, על זה שמכניס אותה למגדל או צבי לבית הוא חייב. משמע מכאן שאם הוא הכניס לגינה או לביברין הוא פטור. כי אם הוא אומר שרק אם מכניס צבי לבית הוא חייב, זה נקרא ציד. משמע שאם הוא מכניס אותו לביבאר או לחצר זה לא נקרא ציד, לכן הוא פטור. אז לכן מי שצד מן הביבאר זה ייחשב ציד. כי אם אתה אומר שכשמכניסים לתוך הביבאר זה לא ציד, אז משמע שכשיתפוס אותו בתוך הביבאר זה ייחשב ציד. אמר רבי חיננא: '''מתניתין דלא כרבי יהודה''', ממשנה שאנחנו למדנו שם, זה לא כרבי יהודה. '''דתנינן אין צדין דגים מן הביברין''' ביום טוב '''ואין נותנין לפניהם מזונות''', אבל צדים חיה ועוף מן הביברין. אם אתה אומר שמותר לצוד חיה ועוף מן הביבאר ביום טוב, משמע שחיה ועוף שמצויים בביבאר נחשבים כבר ניצודים. אז לכן מותר לצוד מתוך הביבאר. אז משמע מכאן שמי שמכניס לתוך הביבאר אז זה צד וזה אסור. אז זה לא כמו רבי יהודה. אומרת הגמרא: '''מחלפה שיטתין דרבנן''' — '''וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין''', משמע שמי שמכניס צבי לחצר נחשב צד. כי המשנה אומרת צבי לגינה לחצר לביברין, כלומר אם מכניסים אותם לחצר נחשב ציד. ואילו תנינן תמן, '''אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות'''. משמע מכאן שמחצר אסור לצוד, שמי שמכניס צבי לגינה או לחצר זה לא נחשב ציד. יכולה להיות סתירה. אומרת הגמרא: '''כאן בחצר מקורה, כאן בחצר שאינה מקורה'''. כלומר בחצר מקורה יש שם ציד, בחצר שאינה מקורה זה לא נחשב ציד. שואלת הגמרא: '''והא תנינן גינה''', הרי בין היתר גם נאמר גינה. '''אית לך מימר גינה מקורה?''' הרי בגינה אין אף פעם גג. אומרת הגמרא: '''אלא כאן בגדולה, כאן בקטנה'''. בעצם תלוי בגודל שלהם. תנא תם, זה הכלל: '''כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר'''. רבי עולא אמר, בעון קומיה דרבי אחא: '''מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור'''? למה כתוב פטור ואסור, שכתבו חייב ופטור, כמו שכתוב במשנה שלנו. אמר לון: '''ולא אנן קיימין''' ביום טוב — אבא אנן קיימין. הרי המשנה שם מדברת ביום טוב, וכיוון שביום טוב אין חיוב חטאת, אז לכן לא שייך לומר פטור וחייב, ולכן אמרו '''כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר'''. אומרת הגמרא, תנא: '''רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, זה כלל, כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב'''. שואלת הגמרא, איזה ביבאר נקרא מחוסר צידה? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: '''כל שהוא מחוסר נשבים מחוסר צידה''', כלומר צריך עוד איזה משהו כדי לצוד, צריך איזה כלי כדי לצוד אותו, אז הוא מחוסר צידה. '''ושאינו מחוסר נשבים אינו מחוסר צידה'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עג עמוד א''' {{שוליים|יג_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יז|הצד חיה או עוף במקום סגור ומצומצם ("ביברין") שאינה יכולה לחמוק ממנו, חייב משום צידה, ואינו נחשב מחוסר צידה]]''' * '''מקור:''' "זה הכלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב. גמ : תנן רבי יהודה (בר עילאי) אומר הצד צפור (על ידי שהכניסה) למגדל וצבי לבית חייב הא לגינה ולביברין פטור משמע שהמכניס צבי לביבר לא נחשב צד, ולכן הצד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה יט, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה בר עילאי (המכניס צבי לביבר גדול לא נחשב צד, ורק הצד ממנו חייב) ~ תנא קמא/סתם משנה (לדעת רבי חיננא, ביבר קטן ומצומצם אף הכנסתו נחשבת צידה) * '''הכרעה:''' נפסק כסתם משנה שהיא לא כרבי יהודה, שביבר קטן שהחיה מצויה בו ואינה יכולה לחמוק ממנו נחשב "מקום מחוסר צידה" רק אם גדול, אך אם מצומצם דיו - צידתו ברשות זו כבר צידה גמורה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שלישי#כד-א-א|בבלי ביצה כד א — ציפור שהוכנסה למגדל חייבים עליה משום צד, אך אם הוכנסה לבית רגיל - פטור, שאין הבית כמצודה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שלישי#כד-א-ב|בבלי ביצה כד א — צפור דרור אינה בכלל איסור צידה בשבת אפילו כשנתפסת בבית, לפי שאינה מקבלת מרות ודרה בבית כבש]] {{שוליים|יג_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יח|אסור לצוד ביום טוב דגים מן הביברין ואין נותנים לפניהם מזונות]]''' * '''מקור:''' "אין צדין ביום טוב דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן תצז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאסור לצוד דגים מהביברין ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות, שדין ביבר הדגים כדין ביבר החיה - צידה גמורה אסורה ונתינת מזונות חשודה כצידה {{שוליים|יג_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_יט|האם המכניס חיה ועוף לחצר או לגינה נחשב "צד" ואסור, בשונה מביבר]]''' * '''מקור:''' "אבל צדין חיה ועוף מן הביברין משמע שחיה ועוף המצוים בביבר נחשבים כבר ניצודים ולכן מותר לצוד מתוך הביבר ומכאן שהמכניס חיה ועוףלביבר הרי זה צד ואסור. מחלפה שיטתין דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן תצז סעיף ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ חכמים: לתנא קמא ביברין הוא הצייד היחיד האסור, ולחכמים אף גינה וחצר וחצר נחשבים ביבר שאין החיה יכולה להימלט ולכן צידתם אסורה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שגינה וחצר דינם כביבר לעניין איסור צידה, כיון שהחיה נתונה בתוכם ואינה יכולה להימלט, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע {{שוליים|יג_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כ|הצד ביבר סגור שהחיה בו נצודה בקל, מותר לצוד ממנו בשבת ואינו נחשב "צידה"]]''' * '''מקור:''' "כל המחוסר צידהאסור ושאינו מחוסר צידה מותר תנן רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין. זה הכלל: כל המחוסר צידה — פטור, ושאינו מחוסר צידה — חייב. איזה ביבר מחוסר צידה אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן תצז סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרשב"ג שכל המחוסר נשבים (מצודה) מחוסר צידה וחייב, ושאינו מחוסר נשבים אינו מחוסר צידה ומותר, כפי שהביא הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|יג_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כא|אין שוחטים חיה שנצודה ביום טוב עד שתתייחד בביבר קטן ותהיה נחשבת כמסורה בידו]]''' * '''מקור:''' "ואין שוחטין 📖 באר משה — דף עג עמוד א אנחנו רוצים ללמוד ממסכת שבת, דף ע"ג. זה תחילת המשנה, פרק י"ג הלכה א . אומרת המשנה: רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל , כלומר אם הוא מכניס ציפור למגדל, כלומר לאיזה ארון" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ב, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן תצז סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ חכמים: לר' יהודה צבי לבית בלבד נחשב ניצוד, לחכמים גם ביברין קטנים; ובגמרא מחלוקת מהו ביבר המועיל לצידה * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שביבר מקורה מועיל לחייב על צידתו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין שוחטים אלא חיה שנצודה כדין ונתייחדה כראוי </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עג עמוד ב<span class="yerum-runnum">150</span></div>לא מן המכמרות ולא מן המצודות {{ירו"מ-ביאור|שניצוד ביום טוב.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}}: מצדתא דשיתא {{ירו"מ-ביאור|גדולות.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} צד הוא בפיתם {{ירו"מ-ביאור|חבית.}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר סכרא דנהרא שרי. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: כההיא {{ירו"מ-ביאור|שסתם הפתחים}} דטסים {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין שום אפשרות לדג לברוח}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ו|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_כב}}צבי שנכנס לבית {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נעל אחד בפניו — חייב. אם נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים — חייבין ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} פוטר.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|נעלו שנים פטורים דכתיב}} בעשותה היחיד שעשה חייב שנים ג' שעשו פטורין. רב חינא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנא|°]] אמר היה אחד בריא ואחד תש {{ירו"מ-ביאור|שאינו יכול לנעול לבד.}} נעל החולה כל צורכו ולא נעל הבריא כל צורכו החולה חייב והבריא פטור. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב חינא[[ביאור:עץ מסורת#רב חנא|°]]: היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו {{ירו"מ-ביאור|בעד עצמו,}} ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: ראה {{שוליים|יג_כג}}תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: היה מפקח בגל ונתכוון להעלות{{ירו"מ-הדגשה|ו ולהעלות}} צרור של זהובים עמו מותר.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ז|ירושלמי שבת, פרק יג, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יג_ז"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יג_כד}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.<br><strong>גמ':</strong> רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] בעי מהו ליתן לפניהן מזונות {{ירו"מ-ביאור|אחר שננעלו?}} ייבא כההיא דתנינן תמן {{שוליים|יג_כה}}אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן {{ירו"מ-הדגשה|ואף}} {{ירו"מ-הוסר|והכא}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} כן. רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] בעי מהו לכפות עליו כלי ייבא כהיא דאמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בי רבי ינאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בי רבי ינאי אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב — סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה כלי. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|יג_כו}}אף כופין עליה הכלי. רבי שמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמאי|°]] בעי<br><br> <span id="דף_עד_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תנן: '''שוחטין מן הנגרין''', כלומר זה מקומות שהמים רדודים והדג שם לא יכול לשחות, '''אין שוחטין לא מן המכמרות ולא מן המצודות''', כלומר אם זה ניצוד ביום טוב. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי אמי: '''מצדתא דשיתא''', כלומר מצודות גדולות. כלומר כל מה שאמרנו שאסור לצוד זה מצודות גדולות. שמואל אמר: '''צד הוא בפיתם''', כלומר בחבית מותר לצוד. רב אמר: '''סכרא דנהרא שרי'''. כלומר, אם סוכרים את המים, מחסום לנהר, ואז המים מחלחלים לאט לאט ומתייבשים, ואז הדגים נשארים למעלה. את זה עושים בערב יום טוב, מותר ביום טוב לתפוס אותם. אמר רבי יודן: '''כההיא דטסים'''. כלומר, כל מה שאמרנו זה דווקא אם אין שום אפשרות לדג לברוח, כי שם שני לוחות מתכת בשני הקצוות של הנהר, שהדג לא יכול לברוח בשום מקום. אבל אם היה לו אפשרות לברוח, אז זה לא נחשב שהוא ניצוד מערב יום טוב, ולכן זה יהיה אסור. פרק י"ג הלכה ו'. אומרת המשנה: '''צבי שנכנס לבית נעל אחד בפניו — חייב. אם נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים — חייבין ורבי שמעון פוטר'''. כמו שאמרנו, רבי שמעון סובר שכל מלאכה שעשו אותה שניים פטורים, אפילו אם אחד לא יכול לבד. אומרת הגמרא: '''בעשותה''', היחיד שעשה חייב, שניים או שלושה שעשו פטורים. רב חינא אמר: היה אחד בריא ואחד תש, כלומר האדם שהיה חלוש הוא עצמו לא היה מסוגל לנעול לבד, אבל האדם הבריא היה מסוגל לבד. אם נעל החולה כל צורכו ולא נעל הבריא כל צורכו, אז החולה חייב והבריא פטור. כי מבחינת החולה הוא לא יכול לבד, אז לכן גם אם השני עוזר לו, נחשב שהוא עושה את המלאכה והוא חייב. אבל לגבי הבריא, הרי הוא יכול לנעול לבד, אז לכן, כיוון שיוצא כך, הוא יהיה פטור. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חינא: '''היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו''' — כלומר הבן אדם נכנס, הצבי רץ לתוך הבית והבן אדם נכנס לבית ורצה לנעול על עצמו, הוא לא התכוון לנעול על הצבי, אבל בעצם יצא שהוא נעל בעדו, '''ונעל בעדו ובעד הצבי מותר'''. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונה: '''ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר'''. כלומר, גם אם הוא התכוון תוך כדי זה גם לדוג, היה שם גם כן דגים ליד התינוק, אז הוא זרק את הרשת והתכוון גם להעלות את הדגים, אז מותר. רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונא: '''היה מפקח בגל ונתכוון להעלות צרור של זהובים עמו מותר'''. כלומר גם כן, אם הוא התכוון להעלות מישהו מתוך הגל של מפולת, ותוך כדי זה גם התכוון להעלות מטבעות זהב, אז זה מותר. פרק י"ג הלכה ז'. אומרת המשנה: '''ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו'''. אומרת הגמרא, רבי שמי בעי: '''מהו ליתן לפניהן מזונות'''? כלומר, אחרי שהוא נעל את הצבי בפנים, בהיתר — נניח הוא התכוון לנעול על עצמו וננעל גם הצבי, או שהראשון נעל והשני נכנס ונעל גם כן אחריו — בכל אופן הצבי ננעל בפנים. האם מותר לתת לפניו מזונות? אומרת הגמרא: '''ייבא כההיא דתנינן תמן אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך'''. הרי כלומר הצבי הוא מוקצה, '''שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן''' כן, כיוון שהוא מוקצה, אז אין היתר להאכיל אותם. למרות שלמדנו שבעלי חיים שמזונותם עליך, שבעצם אין להם אוכל במקום אחר, אתה צריך לתת להם — אבל פה הוא אומר שבעצם אם זה מוקצה לא נותנים להם. רבי שמי בעי: '''מהו לכפות עליו כלי'''? כלומר, אם מותר לכפות כלי על מוקצה. אומרת הגמרא: '''ייבא כהיא דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב — סומכין לה כלי בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה כלי'''. אז גם כאן רואים מכאן שאסור לכפות כלי על מוקצה. שמואל אמר: '''אף כופין עליה הכלי''', כלומר מותר. רבי שמי בעי מהו לקשור את הצבי בחבל, כלומר בקשר שאינו של קיימא. כלומר, אם מותר לקשור את הצבי שלא יברח. אומרת הגמרא, יבוא כהא דאמר רבי שמעון בן אלעזר, מותר להשתמש בצידי אילן בשבת. כלומר, מי שמתיר, אז הוא ודאי סובר כמו רבי שמעון בן אלעזר שאומר שמותר להשתמש בצידי אילן, אז הוא גם קובע — אין הבדל בין צידי אילן לצידי בהמה. אז כמו שמותר בצידי אילן, יהיה מותר גם כן בצידי בהמה, אז יהיה מותר לקשור אותה, כי הרי כשהוא קושר הוא נשען עליה, על הבהמה. זה בעצם יוצא שרבי שמעון שמתיר להשתמש על ידי בהמה הוא מתיר לקשור אותו. וכל מי שאוסר, כלומר חכמים שחולקים על רבי שמעון בן אלעזר, אז הם ודאי יאסרו גם כן לקשור את הצבי גם בקשר שאינו של קיימא. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עג עמוד ב''' {{שוליים|יג_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כב|שנים שנעלו צבי בבית בשבת - האם חייבים על צידה]]''' * '''מקור:''' "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו — חייב. אם נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים — חייבין ורבי שמעון (בן יוחאי) פוטר. גמ : נעלו שנים פטורים דכתיב בעשותה היחיד שעשה חייב שנים ג שעשו פטורין. רב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שהיחיד שעשה חייב ושנים שעשו פטורים; אם אחד יכול לנעול לבדו ועשה כל צרכו הוא חייב, ואם היה עם חבירו שלא עשה כלום עדיף - הבריא שיכול לבדו חייב והחולה שאינו יכול פטור, כדברי רב חינא בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ח|בבלי שבת קו ב — הצד חיה גדולה כארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנה לכלוב או למקום המיוחד לה (גורזקי שלו)]] {{שוליים|יג_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כג|מותר להציל תינוק הטובע בנהר או אדם הקבור בגל אף אם נגרר עמו רווח נוסף (דגים/זהובים) שלא נתכוון אליו]]''' * '''מקור:''' "תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונא: היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי ברבי בון בשם רב חונא שהדבר מותר, שכן אין כאן אלא "פסיק רישא" בדבר של רשות הבא בעקבות היתר להצלת נפשות, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע להלכה ולמעשה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-ב-ג|בבלי יומא פד ב — הרואה תינוק שנפל לים או לבור מפקח פקוח נפש בשבת מיד ואינו נדרש לרשות בית דין, אף שנעשה מלא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק שישי#סד-א-ג|בבלי מנחות סד א — מי ששמע שטבע תינוק בים בשבת ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק כאחד - חייב משום מלא]] {{שוליים|יג_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כד|היושב בפתח ומשלים סגירתו על חיה שבתוך הבית חייב, והבא אחריו שרק ישב בצידו פטור]]''' * '''מקור:''' "ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי - מי שמילא את הפתח וגמר הנעילה חייב, והשני הבא לאחריו פטור, כמשל הנועל ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ח|בבלי שבת קו ב — הצד חיה גדולה כארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנה לכלוב או למקום המיוחד לה (גורזקי שלו)]] {{שוליים|יג_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כה|אין נותנים מים ליונים שבשובך ולדבורים בשבת, ואין כופים עליהם כלי, אבל מותר לסמוך להם כלי]]''' * '''מקור:''' "אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ואף הכא כן. רבי שמי בעי מהו לכפות עליו כלי ייבא כהיא דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה לו, שו"ע או"ח סימן שכד סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדברי הירושלמי שאין כופין כלי על ביצה או על יונים ודבורים שבשובך אלא סומכין בלבד, שהכפיה נחשבת עשיית תקנה לדבר שאינו מן המוכן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עט-א-ה|בבלי עירובין עט א — מותר להעמיד בהמה על עשבים בשבת אך אין להעמידה על מוקצה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכב-א-ה|בבלי שבת קכב א — מותר להעמיד בהמת ישראל על גבי עשבים מחוברים בשבת אף שגידולם מהארץ, אך לא על גבי מוקצה]] {{שוליים|יג_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שלושה עשר#דין-יג_כו|מותר לכפות כלי על נחש או עקרב בשבת כדי שלא יזיק, אף שיש בכך תפיסת בעל חיים]]''' * '''מקור:''' "אף כופין עליה הכלי. רבי שמי בעי 📖 באר משה — דף עג עמוד ב תנן: שוחטין מן הנגרין , כלומר זה מקומות שהמים רדודים והדג שם לא יכול לשחות, אין שוחטין לא מן המכמרות ולא מן המצודות , כלומר אם זה ניצוד ביום טו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שי סעיף ו, שו"ע או"ח סימן שכב סעיף א, שו"ע או"ח סימן תקיג סעיף ד הדרן עלך האורג יג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק להתיר כפיית כלי על נחש ועקרב מפני הסכנה, שאין זה נחשב צידה גמורה, כמבואר ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ג-ב-ב|בבלי ביצה ג ב — ביצה שנולדה בספק שבת/יום טוב - הספק אסור, ואם נתערבה באלף כולן אסורות משום שהוא דבר שיש לו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-ב-ד|בבלי ביצה ל ב — מותר השמן שנשאר בנר או בקערה לאחר שכבה אסור בטלטול ובשימוש בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עד עמוד א<span class="yerum-runnum">151</span></div>מהו {{ירו"מ-הוסר|לקושרו}}{{ירו"מ-הדגשה|לקשור}} {{ירו"מ-הדגשה|את הצבי}} בחבל {{ירו"מ-הדגשה|בקשר שאינו של קימא}} ייבא כהיא דאמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר מותר להשתמש על צידדי {{ירו"מ-הוסר|בהמה}}{{ירו"מ-הדגשה|אילן}} בשבת היא צידדי בהמה היא צידדי אילן כל {{ירו"מ-הוסר|שמותר}}{{ירו"מ-הדגשה|שמתיר}} להשתמש על {{ירו"מ-הוסר|צידדי}}{{ירו"מ-הדגשה|צידי}} בהמה {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|מתיר}} לקושרו כל {{ירו"מ-הוסר|שאסור}}{{ירו"מ-הדגשה|שאוסר}} להשתמש על {{ירו"מ-הוסר|צידדי}}{{ירו"מ-הדגשה|צידי}} בהמה {{ירו"מ-הוסר|אסור}}{{ירו"מ-הדגשה|אוסר}} לקושרו.<br><strong><strong>הדרן עלך פרק האורג</strong></strong><br> ==פרק ארבע עשר - שמונה שרצים== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק ארבע עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_א|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. {{שוליים|יד_ב}}חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. אמר}} רבי זריקן[[ביאור:עץ מסורת#רבי זריקא|°]] בשם רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} איתפלגין רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]], חד אמר {{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} דברי הכל וחורנה אמר במחלוקת ומתניתין כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי {{ירו"מ-הדגשה|ודלא כרבנן}} ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] נפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון דתנינן תמן {{שוליים|יד_ג}}אלו שעורותיהן כבש{{ירו"מ-הדגשה|ר}}ן עור האדם ועור חזיר של יישוב, [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אומר אף עור חזיר של בר {{ירו"מ-הדגשה|ועור חטוטרת של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר הלטאה כחולדה וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי {{ירו"מ-הדגשה|אומר שמנה שרצים יש להן עורות}}. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות {{ירו"מ-הדגשה|על אכילתו}} עור הוא ואין לוקים עליו משום נבילה. רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] אמר משנה תמימה שנה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי בין לאסור בין ללקות בין לטומאה. {{ירו"מ-הדגשה|נמצא}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר שלדעת הכל אין לוקים על אכילתם שדינם כעור, אף לענין שבת לדעת הכל דינם כעור וחייב, ולדעת}} רבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|במחלוקת}}. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתין מסייעא לרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} שמונה שרצים יש להן עורות {{ירו"מ-הדגשה|והחובל בהם בשבת חייב}}, אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שבשבת החובל בהם חייב}} {{ירו"מ-ביאור|על דעת כולם. משמע שעורם חלוק מבשרם}} לפיכך אומר אני שמונה שרצים יש להן עורות {{ירו"מ-הדגשה|לעניין טומאה}}. מתניתא מסייע לרבי שמעון בן לקיש[[ביאור:עץ מסורת#ריש לקיש|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} החובל בשרצים את שיש להן עורות חייב, ואת שאין להן עורות פטור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן נורי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן נורי אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להן עורות. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} עור הוא ואין לוקין עליהן משום נבילה, ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הצד זיזין זבובין הגזין יתושין חייב, ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{שוליים|יד_ד}}פוטר. וכן היה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב. אלעזר בן אחבאי[[ביאור:עץ מסורת#אלעזר בן אחבאי|°]] אומר אף בשרב <span id="דף_עד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> תלמוד ירושלמי מסכת שבת, פרק ד', הלכה א'. אנחנו בדף ע"ד. מתחילים במשנה. אומרת המשנה: "שמונה שרצים אמורים בתורה", כן? יש לנו הרי, אם בשרצים - יש רק שמונה שרצים שמטמאים, כן? כלומר, בהמות וחיות שהן מתות, נבלות, אז הן מטמאות כולם, אבל בשרצים יש רק שמונה שרצים שמטמאים והם מופיעים בתורה. אז "השמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהם חייב, אבל שאר שרצים עוברים החובל בהם פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור". כן, הסיבה שהחובל בהם פטור כיוון שאין להם עור, אז בעצם הדם לא נצרר. אין להם עור, יש רק בשר, אז בעצם למרות שרואים כתם לאחר מכן זה יעלם. זה לא כתם קבוע, אבל החיות האלה, השרצים האלה שיש להם עור, אז הדם שניצר הוא בעצם קבוע. אז לכן, החובל בהן יהיה, בשאר השרצים, החובל בהם יהיה פטור, אבל הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. חייב ועוף שברשותו, הצדן פטור כי הם נחשבים ניצודים, אבל החובל בהם חייב. אומרת הגמרא, למדנו במשנה שמונה שרצים אמורים בתורה, הצדן והחובל בהם חייב. אמר רבי זירא כאן בשם רבי אמי, התפלגו רבי יוחנן וריש לקיש. חד אמר מתניתן דברי הכל ואחר נמי במחלוקת. והמשנה שלנו כרבי יוחנן בן נורי ולא כמו רבנן. אבל האי דינא, מאן אמר דא ומאן אמר דא. אמר רבי זירא, נפרש מילון דרבנן - מתוך הדברים של רבי יוחנן וריש לקיש נוכל לדעת מי אמר מה. דתניין תמן, אלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם ועור חזיר של יישוב. רבי יוסי אומר אף עור חזיר של בר ועור התותרת של גמל הרקה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור בתבושת ועור השליל ועור שתחת העלייה ועור הנקה והכוח והתע והחומט. רבי יהודה אומר התע כחולדה וכולן שיבדן. כלומר, כל העורות האלה, הרכים האלה, אם איבד אותם או שילך בהם כדי עבודה, טהורין. כן, הגמרא שואלת שם, ילך בהם כדי עבודה, הכוונה ארבע מיל. עכשיו, חוץ מעור האדם, שאפילו אם איבד אותו תמיד הוא יישאר טמא. הגמרא אומרת שזה גזרת רחמים שלא יעשה את עור אביו כמנעל. רבי יוחנן בן נורי אומר שמונה שרצים יש להם עורות. זה הברייתא. על זה אומר רבי יוחנן לא שנו אלא לאיסור ולטומאה. כלומר לאיסור ולטומאה - בעצם אסור, מ-מ-מאדם שאוכל אותם עובר איסור כמובן, וגם הם מטמאים. אבל ללקות על אכילתו עור הוא, ולא הוקם עליו משום נבלה. כן? רבי שמעון בן לקיש אמר משנת חסידים שנה, בין לאיסור, בין ללקות, בין לטומאה. יוצא בעצם שרבי יוחנן שאומר שלדעת כולם לא הוקים על אכילתם כי דינם כמו עור, אז גם לעניין שבת לדעת כולם דינם כמו עור ויהיה חייב. אבל על דעת ריש לקיש זה מחלוקת. בעצם פתרנו את השאלה ששאלנו. אומרת הגמרא מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוחנן דתני שמונה שרצים יש להם עורות והחובל בהם בשבת חייב. אמר רבי יוחנן כיוון שבשבת החובל בהם חייב, כלומר לדעת כולם משמע שאורם חלוק מבשרם, אז לפיכך אומר אני שמונה שרצים יש להם עורות לעניין טומאה. כלומר, רבי יוחנן בן נורי הוא מקיש את עניין שבת לעניין טומאה. אומר כמו שאתם אומרים, כמו שכולם מודים שלעניין שבת יש להם אורם חלוק מבשרם, ולכן מי שחובל בהם חייב, אז לכן אני אומר שיש להם עורות גם לעניין טומאה. ובכל זאת רואים מכאן שעל פי הברייתא הזאתי שלדעת כולם השמונה שרצים יש להם עור והחובל בהם חייב לדעת כולם. אומרת הגמרא ויש מתניתא מסייע ריש לקיש דתני, החובל בשרצים בעת שיש להם עורות חייב ובעת שאין להם עורות פטור. ורבי יוחנן בן נורי אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להם עורות. בכל אופן רואים שזו מחלוקת, שלפי רבי יוחנן בן נורי לכל השרצים יש עורות ולפי חכמים לחלק יש, חלק לא. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב עור הוא ואין הוקים עליהם משום נבלה. כלומר העור של השרצים זה עור ולא הוקים עליהם משום נבלה. ואתא גדא אמר רבי יוחנן - כלומר, זה בדיוק מתאים לדעת רבי יוחנן שלכל שמונה השרצים יש עור. אומרת הגמרא, הצד זיזין, זבובים, ביזין, יתושין - חייב. רבי יהודה פוטר. וכן היה רבי יהודה אומר אין חייבים אלא על דבר שדרכו לצוד, אבל כל אלו הרי לא, אין דרכם להיצד. כלומר הוא אומר שלא רק לא חייבים על דבר - אפילו הצד לצורך, אם זה דבר שאין דרכו להיצוד אז הוא יהיה פטור עליו. הצד חגבים בטל - פטור. כיוון שבטל הם לא יכולים לעוף. בשרב - חייב. אלעזר בן אחוואי אומר אף בשרב בשעה שמקרחין פטור. כלומר, אם באים בכמויות, אז בעצם לא צריך להתאמץ כדי לתפוס אותם, אז גם כן פטור. הצד צבי חיגר, סומא, חולה, קטן - פטור, אבל אם מצוי ישן - חייב. למה? דהכא מיצח ופתחא. הוא לא לגמרי ישן, מספיק שהוא ישמע טיפת רעש הוא יברח. אז בעצם צריך לבוא אליו ממש בעורמה כדי לתפוס אותו. בעצם זה ציד ממש. אמר רבי ינאי, מותר להרוג את הצירה בשבת. ותני כן חמישה נהרגים בשבת: זבוב מצרי וצירה שבנינווה והקרב שבאדיות ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה שבכל מקום. אומרת הגמרא מעשה שנפל נחש בשבת ועמד נפטי אחד והרגו. אמר רבי פגע בו כיוצא בו. כלומר, בדיוק אדם כמו הנחש ערמומי גם כן פגע בו. עכשיו שואלת הגמרא ולא מן דברים הנהרגים בשבת הנה - מותר להרוג, כי מותר להרוג נחש. אז למה רבי כאילו אמר שזה פגע בו וכיוצא בו, כאילו בלגלוג. אומרת הגמרא פתר - מה שהתירו להרוג את כל אלה, את הנחש, את הצירה וכולי, זה רק אם באים לו להזיקו ופה הוא סתם הלך והרג אותו. תני, רבי יעקב אומר הרואה נחש וקרב בתוך ארבע אמות ראוי היה שימות בהם, אלא שהרחמים של מקום מרובים. אמר רבי שמעון ואין דברים אמורים בזמן שלא הרגם. כלומר אם הנחש הצליח לברוח, אז הם כנראה באו להרוג אותו והקדוש ברוך הוא חס עליו. אבל אם הוא הרג אותם כנראה לא נראו לו אלא שיהרגם. כלומר הקדוש ברוך הוא שלח לו אותם כדי שיהרגו אותם. וכן אומרים בין כך ובין כך לא נראה לו לזכות. כתיב "שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". רבי אחא אמר רבי אבהו ורבנן, חד אמר: למה נמשלו כל באי העולם לחולדה? אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, אבל יש הרבה מינים בים מה שאין ביבשה, חוץ מחולדה שישנה ביבשה ואין חולדה בים, ולכן יושבי היבשה נקראים יושבי חלד. וכנה אמר למה הוא ממשיל כל באי העולם לחולדה, אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת. כלומר בעצם היא אוספת כל הזמן ואין לה מושג מה יהיה עם זה, גם אם היא אוספת מעבר למה שהיא צריכה. אז כך כל באי עולם גוררים ומניחים, גוררים מניחים ואינם יודעים למי מניחים, כדכתיב "אוצר ולא ידע מי אוספן". למדנו במשנה חיה ועוף שברשותו של אדם פטור והחובל בהן חייב. אומרת הגמרא לא אמרו אלא שברשות אדם. אם אינם ברשות אדם - חייב, גם על בהמות בית. אמר רבי יוסי אדם מרה שור שמרד. כלומר, אם שור ברח - אז לצוד בשבת חייב. רבנן דקסרין אמרו בשם רב ארדן עור של עוף מותר לכתוב עליו מזוזות. כמובן אם אין נקבים - אם הדיו לא עובר דרך הנקבים אז מותר, אבל אם הדיו עובר דרך הנקבים אסור. זו הלכה ב. אמרה המשנה: אין עושים אלונטית בשבת. עושה הוא מי מלח. וגם תסביר מה ההבדל ביניהם. וטובל בהן פיתו ונותן לו לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי ולא אילמי בין מרובה בין מועט. כלומר, אילמי זה מי מלח, אז בין אם הוא עושה בהרבה מלח ובין מעט זה בכל מקרה אילמי, אז מה זה משנה? ואלו הם מי מלח המותרים - נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח. כלומר אם קודם הוא שם שמן אז השמן טיפה מקהה את המלח, אז זה מותר. אומרת הגמרא, למדנו במשנה מה בין אילמי מה בין מי מלח - כלומר למדנו במשנה שאין עושים אילמי, עושים מי מלח. מה ההבדל ביניהם? אילמי צריכה אומן - כלומר צריך איזה אדם שבקיא לדעת כמה בדיוק מלח לשים. אבל סתם מי מלח אין צריכה אומן. רב הונא אמר כל שנותנים לתוכה מלח והיא נשרת - כלומר, אם אתה שם עוד מלח והמלח יימס, כלומר המים מסוגלים עדיין להמיס את המלח, אז זה נקרא עדיין מי מלח. אם אתה מגיע לשלב שהמלח כבר לא נמס יותר אז זה נקרא אילמי. אמר רבי אבהו כל שנותנים לתוכו ביצה והיא שוקעת זה מי מלח, אבל אם אינה שוקעת זה כבר אילמי. עושין ינומלין בשבת. מה הינומלין? אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: יין, דבש ופלפלים. אמר רבי אסא בשם רבי יוחנן מותר לערב את הינומלין ואסור לשחוק. כלומר מותר לערבב את החומרים האלה, אבל לשחוק את הפלפלים אסור לצורך הינומלין. אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: את שהוא משום תערובת מותר. כלומר, כל דבר שכל העניין הוא רק לערב אותו מותר, אבל משום שחיקה, כלומר צריך גם לשחוק - זה אסור. והא אילמי לאו משום תערובת מותר אני קמי? אז למה אסור? הרי לכאורה אילמי זה רק לערב מלח עם המים, אז למה אסור? ואתה אומר רבי יהודה בן טיטאס, רבי יהודה בן פזי, שמעון בר אבא ושמעון בר אבא אמרו בשם רבי יוחנן ששאני אילמי שיגמר מלאכה של כביסת ירקות. ככה כובשים ירקות, שמעבירים מי מלח בכמות גבוהה, אז לכן כשהוא עושה את זה זה נחשב גמר מלאכה של כיבוס ירקות, ולכן חייב, לכן אסור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן מותר לשבר את הפלפלים. כלומר מותר לשבור גרגרי פלפל, השחור, הלבן, מותר לשבור אותם, אבל אסור לקבץ - אסור לאסוף את מה ששברנו. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שום ששחקו, אם היה מחוסר שחיקה - אסור, אבל לערב את השום מותר. כלומר היו שוחקים את השום, ואחרי זה מערבבים בו שמן. אז לשחוק אסור בשבת, אבל אם הוא כבר שחוק מותר לערב בו שמן. תמן תנינן: השום והבוסר והמלילות שנתן מבעוד יום, רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך. כלומר מותר להניח עליהם איזה כובד והם נגמרים כי הם מגיעים למרקם דק דק. רבי עקיבא אומר לא יגמור. רבי יעקב בר חמא ברבי שמעון בר אבא אמרו בשם רבי חיינא לא נחלקו אלא בחולין, והכוהנים נהגו בתרומה כרבי ישמעאל, משום שהכוהנים זריזין. כלומר האיסור הזה - שלא יגמור, שלא יניח על זה איזה משהו כבד שיצא ממנו הכל, שהשום יתפורר לגמרי וייצא ממנו מיץ - נהגו רק בחולין. את זה לא נהגו בחולין... אבל הכוהנים נהגו כן כמו רבי ישמעאל, כלומר להניח איזה משהו כבד, כי לא חוששים שמא הם גם כן יבואו לשחוק, כי הכוהנים זריזין. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עד עמוד א''' {{שוליים|יד_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_א|החובל או הצד שמונה שרצים האמורים בתורה חייב, ושאר שקצים ורמשים - החובל בהם פטור, והצידה חייבת רק כשהיא לצורך]]''' * '''מקור:''' "שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע: שמונה שרצים חובל בהם חייב ושאר שקצים ורמשים פטור, וצידה בכל השרצים חייבת רק לצורך ופטורה שלא לצורך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ה|בבלי שבת קו ב — חולה מחמת חמימות (אישתא) פטור מכינה, חולה מחמת כאב (אובצנא) חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ו|בבלי שבת קז א — הצד או החובל בשמונה השרצים האמורים בתורה חייב, ובשאר שקצים ורמשים החובל פטור והצדן חייב רק]] {{שוליים|יד_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ב|חיה ועוף שברשותו – הצדן פטור והחובל בהם חייב, אך שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב]]''' * '''מקור:''' "חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. גמ : תנן שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. אמר רבי זריקן בשם רבי אימי (אמי בן נתן) איתפלגין רבי יוחנן (בר נפחא) ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר מתנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יוחנן ~ ריש לקיש: האם המשנה בשמונה שרצים היא דברי הכל, או שהיא מחלוקת והמשנה כר' יוחנן בן נורי ודלא כרבנן * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דפליגי על ר' יוחנן בן נורי, שרק שמונה שרצים חייבים בצידה ולא שאר בעלי חיים שברשותו, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] {{שוליים|יד_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ג|עורות אלו דינם כבשר לעניין טומאה ואינם ניטהרים בעיבוד]]''' * '''מקור:''' "אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של יישוב, רבי יוסה אומר אף עור חזיר של בר ועור חטוטרת של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א, הלכה ט, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ד, הלכה כא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יוסה (מוסיף עורות נוספים כבשר) ~ תנא קמא (מונה רק עור האדם ועור חזיר של יישוב) ~ רבי יהודה בר עילאי (כולן טהורין בעיבוד חוץ מעור האדם) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה שמוסיף עורות אלו על הרשימה, שכן עורות הקרובים לבשר (רכים, שלא נתקשו) דינם כבשר ואינם ניטהרים בעיבוד או בהילוך, כמבואר ברמב"ם שפסק את שיטת רבי יוסה להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק תשיעי#קכב-א-א|בבלי חולין קכב א — עורות אלו (עור אדם, עור חזיר של ישוב, חטרת הגמל הרכה, ראש העגל הרך, הפרסות, בית הבושת, השל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק תשיעי#קכב-א-ב|בבלי חולין קכב א — עור אדם שעיבדו טמא מדרבנן, ועור אדם שלא עיבדו טמא מדאורייתא]] {{שוליים|יד_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ד|חייבים על צידה רק בדבר שדרכו ליצוד; הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב, ובשעת קילוח פטור]]''' * '''מקור:''' "פוטר. וכן היה רבי יהודה (בר עילאי) אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב. אלעזר בן אחבאי אומר אף בשרב בשעה שמקלחין פטור. הצד צבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ אלעזר בן אחבאי: רבי יהודה מחייב בשרב סתם, אלעזר בן אחבאי פוטר אף בשרב בשעת קילוח * '''הכרעה:''' נפסק כאלעזר בן אחבאי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שטז,ג) שאף בשרב בשעה שמקלחין פטור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] </div> 80gv7f0bx8flr0vog9qi3d89o9nnmlm 106 1754932 3078729 3078511 2026-08-23T19:43:43Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078729 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק חמישה עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עז עמוד ב<span class="yerum-runnum">158</span></div>מכיון שהבטיחן {{ירו"מ-הוסר|המקום}}{{ירו"מ-הדגשה|הקדוש}} {{ירו"מ-הדגשה|ברוך הוא}} שהוא מכניסן לארץ כמי {{ירו"מ-הוסר|שהוא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהיא}} לשעה. {{ירו"מ-הדגשה|אלא}} אמר רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]]: מתופרי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|שאם}} נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו. חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר את הראשון {{ירו"מ-הדגשה|ומביא חוט אחר וקושרו}}. אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: ההן חייטא אומנא מבלע תרין {{ירו"מ-הוסר|רישיה}}{{ירו"מ-הדגשה|ראשיה}} {{ירו"מ-הדגשה|וכיוון שלא היה נראה אפשר שיהיה אפילו כמה קשרים ולא צריך להתיר ולהחליף חוט}}. והיידא אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} דא {{ירו"מ-ביאור|אם כך מנין נלמד מתיר?}} דאמר רבי יוסי בי רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר חנינא|°]]{{ירו"מ-הוסר|בן}} מאורגי יריעות למדו {{ירו"מ-הדגשה|ולא מתופרי היריעות}}. מה טעמא {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב (שמות כו}}) אורך היריעה האחת כדי שתהא כולה אחת. נפסק {{ירו"מ-הדגשה|לו חוט}} היה קושרו {{ירו"מ-הדגשה|מיד}} מכיון שהיה מגיע לאריג {{ירו"מ-הוסר|היה}}{{ירו"מ-הדגשה|הוי}} שרי {{ירו"מ-הדגשה|ליה ומעל}} לה {{ירו"מ-ביאור|שולף את החוט.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}}{{ירו"מ-הוסר| ומעיל לה}} רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ה}} אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת {{ירו"מ-הדגשה|והרי חוטי הערב אחד עולה ואחד יורד ואם ישלוף את הקרוע נמצאו שנים עולים ויורדים יחד}} {{ירו"מ-ביאור|זה נקרא תיימת.}} תני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]{{ירו"מ-הוסר|א}} {{שוליים|טו_ג}}חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור {{ירו"מ-הדגשה|ואין זו התרה שאסור נעשה כשובר את החבית לאכל}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ממנה}} {{ירו"מ-הדגשה|גרוגרת}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ב|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ב"> <strong>מתני':</strong> ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין {{שוליים|טו_ד}}קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא {{ירו"מ-הוסר|ורצועה}}{{ירו"מ-הדגשה|ורצועות}} מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר כלל. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: קושרת אשה מפתח חלוקה}} אמר חזקיה[[ביאור:עץ מסורת#חזקיה בן רבי חייא|°]]: במפתח אימרא {{ירו"מ-ביאור|שפה לבגד}} שהוא מדביקו לחלוק {{ירו"מ-הדגשה|וקושרת אותו סביב הצואר שאין חוששים שמא תניח אותו קשור}}. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: במפתח חלוק שהוא עשוי כמין שני דפין {{ירו"מ-ביאור|כמו שלנו}} {{ירו"מ-הדגשה|ופתוח כולו מלפנים, ומהדקת וקושרת אותו לפי מידתה, ואף בזה לא חוששים שמא תשאיר אותו קשור}}. נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור. חוטמו {{ירו"מ-ביאור|חלק קדמי של הנעל}} שנשמט אית תניי תני מותר להחזיר ואית תניי תני אסור להחזיר. הוון בעי מימר מאן דאמר מותר בשיש בו נקב אחד {{ירו"מ-הדגשה|שאותו מחברים לנעל}}. מאן דאמר אסור בשיש בה {{ירו"מ-הוסר|ב}}{{ירו"מ-הדגשה|שני}} נקבים {{ירו"מ-הדגשה|שמא אחד מהם יקשור קשר של קיימא}}. אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בין זה ובין זה כמאן דאמר בשיש בו שני נקבים. מהו כדון מאן דאמר מותר ברפין. מאן דאמר אסור באפוצים {{ירו"מ-ביאור|הדוקים.}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב {{ירו"מ-הדגשה|אומר קושרין לפני בה}}מה {{ירו"מ-הדגשה|בשביל שלא תצא האם הם}} חולקין על [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב? מן מה דתני {{שוליים|טו_ה}}{{ירו"מ-הוסר|מודין}}{{ירו"מ-הדגשה|מודים}} חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-ביאור|ביום טוב}} בחותמו{{ירו"מ-הדגשה|ת}} שבקרקע שמפקפקין {{ירו"מ-הוסר|בו}}{{ירו"מ-הדגשה|ומתירין}} ומפקיעין {{ירו"מ-הוסר|ומתירין}}{{ירו"מ-הדגשה|אבל לא}} {{ירו"מ-הוסר|וחותכין}}{{ירו"מ-הדגשה|חותכין}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בשבת ומפקפקין<br><br> <span id="דף_עח_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרת הגמרא, '''מה קשירה היתה במשכן?''' עונה הגמרא, '''שהיו קושרין את המיתרים''' של המשכן. שואלת הגמרא, '''ולא לשעה היתה'''? הרי זה משהו זמני, הרי את המשכן כל פעם פירקו. אמר רבי יסה, '''מכיון שהיו''' חונים ונוסעים '''על פי הדיבור כמי לעולם'''. אמר רבי יוסי ברבי בון, '''מכיון שהבטיחן''' הקדוש ברוך הוא '''שהוא מכניסן לארץ''', אז בדיוק הפוך, זה '''כמי לשעה''', כי הרי הם יודעים שהם צריכים לפרק את זה. אלא אמר רבי פינחס, '''מתופרי יריעות למדו''', כן, שאם נפסק לו חוט '''היה קושרו'''. '''חזר ונפסק''', אז '''לעשותן קשרים קשרים אי אפשר''', כי זה לא מכובד, '''אלא חוזר ומתיר את הראשון''' ומביא תחתיו חוט אחר וקושרו. אמר חזקיה, '''ההן חייטא אומנא מבלע תרין'''. כלומר, אין מציאות שהוא יצטרך להתיר כדי לפתוח את זה, כיוון שכשהוא קושר אז הוא מביא את זה למצב שהוא מאחד את שני הראשים יחד וזה נהיה כמו אחד, כן? אז לכן לא היה צריך להתיר אף פעם. והיידא אמר על זה, כלומר, מאיפה למדו שאסור להתיר? דאמר רבי יוסי בי רבי חנינא, '''מאורגי יריעות למדו''', ולא מתופרי יריעות. מה טעמא? דכתיב, '''אורך היריעה האחת''', כדי שתהא כולה אחת. לכן אם נפסק לו חוט '''היה קושרו''' מיד, אבל '''מכיון שהיה מגיע לאריג''', כלומר אחרי שהוא מסיים את האריג, '''שרי לה''' - הוא היה מושך את החוט, כן? הוא היה מתיר את הקשר ושולף את החוט מהאמצע. אמר רבי תנחומא בשם רב הונא, '''אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת'''. והרי חוטי הערב, אחד עולה ואחד יורד, כן? תמיד זה ככה, יש לנו את חוטי הערב ואת השתי המעבירים ביניהם, ככה שיוצא תמיד חוט אחד עולה, חוט אחד יורד. אם אתה מושך עכשיו אחד מחוטי השתי, יוצא בעצם ששני החוטים סמוכים, הם שניהם באותו כיוון, שניהם עולים ושניהם יורדים ביחד. זה נקרא תיומת, וזה אסור. תני רבי הושעיה, '''חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור'''. עכשיו, שואלת הגמרא, וזו לא התרה שאסורה? הרי אמרו שאסור להתיר. ותני, לא נעשה כשובר את החבית לכל מיני גוגות, שזה מותר. הלכה ב'. אומרת המשנה, '''ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין'''. כלומר יש קשרים שהם, אה, לא חייבים עליהם למרות שבעצם הם קשרים, כמו קשר הגמלים, קשר הספנים, ואפילו כן, פטור עליהם. כי גון '''קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר'''. '''רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל''', כלומר לא בחבל, כן, כי את הפסיקיא, את החגורה, מסתמא ישחרר אחרי זה, אבל בחבל אסור כי את החבל אולי ישאיר שם ואז יהיה קשר של קיימא. '''ורבי יהודה מתיר כלל'''. '''אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו'''. אמרה הגמרא, למדנו במשנה '''קושרת אשה מפתחי חלוק'''. אמר חזקיה, '''במפתח אימרא שהוא מדביקו לחלוק'''. כן, כלומר יש לנו שפה לבגד, כאילו יש לנו רצועה לבגד והיא קושרת סביב צווארה, כן? כי שמה לא חוששים שהיא תשאיר את זה קשור, היא לא יכולה להשאיר את זה קשור. אז מדובר על זה שבקצה של הבגד יש איזה מין רצועה שהיא קושרת אותה לצוואר. זה הכוונה בקושרת מפתח חלוק. אמר רבי יוסה, '''במפתח חלוק שהוא עשוי כמין שני דפין'''. כמו שלנו, בעצם שיש לך חלוק שיש לו שני חלקים ובאמצע היא קושרת אותם לחבר אותם, ופתוח כולו מלפנים, מהדקת וקושרת אותו לפי מידתה, ואף בזה לא חוששים שמא תשאיר אותו קשור, למרות שבעצם היא יכולה להשאיר אותו קשור ולהוריד אותו כמו שמורידים שמלה. אבל לא חששו. '''נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור'''. '''חוטמו שנשמט''', כלומר אם החלק הקדמי של הנעל נשמט, אז '''אית תניי תני מותר להחזיר ואית תניי תני אסור להחזיר'''. '''הוון בעי מימר''', כלומר בישיבה חשבו לומר ש'''מאן דאמר מותר בשיש בו נקב אחד''' שאותו מחברים לנעל, ו'''מאן דאמר אסור בשיש בה נקבים'''. כן, שמא אחד מהם הוא יקשור וישאיר קשר של קיימא ורק את השני הוא ישאיר קשר לא קבוע. אז לכן חשבו שאסור. אמר רבי יוסה ברבי בון, '''בין זה ובין זה''', בין שיש בו שני נקבים בין שיש בו נקב אחד, בכל מקרה מותר. אז מה ההבדל ביניהם? '''מאן דאמר מותר ברפין''', כלומר אם הוא קושר קשר רפוי, '''מאן דאמר אסור באפוצים''', כלומר אם הם מהודקים אז זה אסור. תני רבי... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עז עמוד ב''' {{שוליים|טו_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ג|מותר לקרוע חותל או פטיליא של תמרים בשבת, ואסור לקשור אותם מחדש אחר הקריעה]]''' * '''מקור:''' "חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור ואין זו התרה שאסור נעשה כשובר את החבית לאכל ממנה גרוגרת. מתני : ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיד סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר לקרוע ואסור לקשור אחר הקריעה, שנחשב כשובר חבית לאכול גרוגרת ולא כהתרה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] {{שוליים|טו_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ד|מותר לאשה לקשור מפתחי חלוקה, סבכה, רצועות מנעל, נודות ואוכלים בקשר שאינו קשר של קיימא]]''' * '''מקור:''' "קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ורבי יהודה (בר עילאי) " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר בן יעקב ~ רבי יהודה: ראב"י מתיר רק קשירת דלי בפסיקיא ולפני בהמה, ר' יהודה מתיר כל קשר שאינו של קיימא * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שכל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ומותר, כמבואר ברמב"ם ושו"ע שהתירו קשרים אלו לפי שאינם קשר של קיימא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עח עמוד א<span class="yerum-runnum">159</span></div>{{ירו"מ-הדגשה|ומתירין}} אבל לא מפקיעין ולא {{ירו"מ-הדגשה|חותכין ושבכלים בשבת}} מתירין ואין צריך {{ירו"מ-הוסר|ולא חותכין בכלים בשבת מותר }}לומר ביום טוב {{ירו"מ-הדגשה|מכאן שגם לפי חכמים מותר לקשור את הדלת}}. הדא אמרה {{ירו"מ-הדגשה|שחכמים}} {{ירו"מ-הוסר|אין}}{{ירו"מ-הדגשה|אינם}} חולקין על [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אליעזר בן יעקב. תנן: קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}} אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתיר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} בחבל שחול {{ירו"מ-ביאור|ארוג}} הוא מתניתין {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון}} חבל שהיא משוחל{{ירו"מ-הדגשה|ת ודאי}}{{ירו"מ-הוסר| בפסיקיא אבל}} לא {{ירו"מ-הוסר|בחלב}}{{ירו"מ-הדגשה|ישאיר אותו קשור תנן: כלל אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הוסר|מתיר}}{{ירו"מ-הדגשה|כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו}}. הא {{ירו"מ-הדגשה|ל}}רבנן {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|חייבין עליו}} אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תנינן אוף הדא בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}. כלל אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו. {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} בשם רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: כיני מתניתא: כל קשר שאינו של קיימא והוא לשעה אין חייבין עליו.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ג|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_ג"> <strong>מתני':</strong> מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים {{שוליים|טו_ו}}ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין {{ירו"מ-הוסר|ליום}}{{ירו"מ-הדגשה|ביום}} הכפורים. [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר {{שוליים|טו_ז}}לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין {{ירו"מ-הוסר|לשבת גמרא}}{{ירו"מ-הדגשה|בשבת}}.<br><strong>גמ':</strong> דבית רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרי {{שוליים|טו_ח}}קיפול בשנים אסור. {{ירו"מ-הדגשה|וכן אמר}} רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] בשם רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]]: אין מקפלין בשבת בשנים. וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חגי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]] בשם רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה על ידי שהפה זה מסריח {{ירו"מ-ביאור|מדבר לשון הרע,}} התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ברכיה|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} בשם רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין {{ירו"מ-הדגשה|דתנו רבנן}} כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר ([[ויקרא כג ג|ויקרא אמור כג ג]]) שבת הוא לה' וכתוב אחד אומר ([[דברים טז ח|דברים ראה טז ח]]) עצרת לה' אלהיך הא כיצד {{שוליים|טו_ט}}תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: שבת לה' שבות כה' מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף את שבות ממאמר {{ירו"מ-ביאור|מדברי חול.}} מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת. אמר: הואיל וחשבתי לגדרה — איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקדוש ברוך הוא זימן לו<br><br> <span id="דף_עח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> בס"ד אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ע"ח. נתחיל מדף הקודם, שני שורות אחרונות. תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרים לפני בהמה בשביל שישחוט זה. שואלת הגמרא אם חלוקים על רבי אליעזר בן יעקב, כלומר אם חכמים חולקים עליו בזה. אומרת הגמרא: תני, מודים חכמים לרבי מאיר לגבי יום טוב בחותמות שבקרקע, כלומר מכסים - איך מכסים בורות או דברים כאלה - שמפקפקים ומתירים, כלומר מותר למשוך את הדלת עד שזה נפתח ומותר גם להתיר את החבל. מותר גם להפקיע את החבל, כלומר לקרוע אותו, כן, אבל לא חותכים אותו, כלומר מותר להפקיע, כלומר לפתוח את החוטים, להפריד אותם אבל לא חותכים אותו. '''אבל לא מפקיעין ולא מתירין ואין צריך לומר ביום טוב'''. בשבת מפקפקים ומתירים אבל לא מפקיעים ולא חותכים. ושבכלים, כלומר בכלים בשבת מתירים ואין צריך לומר ביום טוב. אז רואים מכאן שגם לפי חכמים מותר לשוט את הדלת לפני הבהמה. אומרת הגמרא: '''הדא אמרה חולקין על רבי אליעזר בן יעקב'''. כן. '''תנן: קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל''', כלומר גם במשנה שמותר לקשור את הדלי בחגורה אבל לא בחבל, כן, כי החשש שהוא ישחית את החבל הוא ישיר, ורבי יהודה מתיר. אמר רבי אבא: מה שהתירו רבי יהודה - בחבל ששחול, כלומר חבל יקר שהוא ארוג, לא סתם חבל, כן, שבעצם כיוון שהוא שחול הוא דואג שלא ישאיר אותו קשור, אבל סתם חבל גם רבי יהודה מודה. תנן: '''כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו'''. כן, כתוב ככה, שלפי רבי יהודה כל קשר שלא של קיימא אין חייבים עליו. שואלת: מאן - רבנן חייבים עליו? וגם חכמים על זה מודים. אז למה כתוב שרבי יהודה אומר את זה? '''אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם רבי יהודה, תנינן אוף הדא בשם רבי יהודה'''. בעצם החכמים מודים, אבל בגלל שהרישא זה היה רק לרבי יהודה, אז לכן גם הסיפא נכתב בשם רבי יהודה. אומרת הגמרא: '''כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבים עליו'''. אמר שמואל בשם רבי זעירא: '''כיני מתניתא: כל קשר שאינו של קיימא והוא לשעה אין חייבין עליו'''. כן, כלומר צריך שני דברים, שני תנאים - גם קשר לא של קיימא וגם קשר שהוא לזמן קצר. כלומר קשר של קיימא - הכוונה תלוי במהות של הקשר, כן, קשר חזק, אז זה קשר של קיימא. אז צריך גם שיהיה קשר שהוא עצמו לא קשר קבוע, אבל גם שבאמת לא יהיה לזמן קבוע, לא יהיה לתמיד, אלא רק לשעה. כן, רק אז לא חייבים עליו. חוזרים לדף מ"ח. אומרת המשנה: '''מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, שחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים'''. כל קורבנות שהקריבו אותם בשבת - את החלבים שלהם מותר להקטיר ביום הכיפורים. '''רבי עקיבא אומר לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין'''. אומרת הגמרא: '''דבית רבי ינאי אמרי קיפול בשנים אסור''', כי אז הקיפול הוא טוב. וכן אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: '''אין מקפלין בשבת בשנים'''. '''וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין''', כלומר אם הוא נעזר בספסל או במיטה וכדומה, אז זה כאילו הוא שניים, כי אז הוא מגיע לקיפול טוב. אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: '''לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה'''. כלומר, כיוון שהפה רגיל לדבר דברים לא טובים, אז התירו לו לעסוק בדברי תורה. אמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא: '''לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה'''. אומרת הגמרא: '''מתניתין מסייעה''' - בין לדין בין לדין. אין. '''כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה'''. כלומר יכול לעשות או את זה או את זה, כל הזמן לעסוק בתורה או כל הזמן לאכול. אומרת הגמרא: '''כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך'''. '''הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות'''. אמר רבי אבהו: '''שבת לה' - שבות כה''''. כן, מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, כלומר הקדוש ברוך הוא ברא במאמרות, הוא לא - עשה הכל במאמר, אז גם אתה תשבות ממאמר, כלומר תשבות במאמר של דברי חול. ואומרת הגמרא: '''מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת'''. כלומר הוא חשב בשבת, שבמוצאי שבת אני אגדור את זה. '''אמר: הואיל וחשבתי לגדרה - איני גודרה עולמית'''. '''מה פעל לו הקדוש ברוך הוא? זימן לו סוכה אחת של נצפה''', כלומר ענף אחד של צלף, '''ועלת לתוכה וגדרתא ממנה, היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עח עמוד א''' {{שוליים|טו_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ו|מותר להציע מיטות בשבת עבור מוצאי שבת, אך אין מציעים משבת לצורך חול]]''' * '''מקור:''' "ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל (בן אלישע) אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין ביום הכפורים. רבי עקיבא (בן יוסף) אומר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי ישמעאל ~ רבי עקיבא: ר' ישמעאל מתיר לקפל כלים ולהציע מיטות מיום הכיפורים לשבת ומקיש חלבי שבת הקריבים ביום הכיפורים, ור' עקיבא חולק וסובר שאין מציעין ואין קריבין * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא, שאין מציעים מיטות אלא מלילי שבת לשבת ולא משבת לחול, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ז|בבלי שבת נ א — מותר לשפשף כלים בנתר וחול בשבת, שאין זה חשש ליבון האסור, כדין דבר שאינו מתכוין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ח|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים ולהציע מיטות מערב שבת לצורך שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת לצורך חול]] {{שוליים|טו_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ז|אין להקריב קרבנות שבת ביום הכיפורים ולא קרבנות יום הכיפורים בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת. גמ : דבית רבי ינאי (הכהן) אמרי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי דבית רבי ינאי, וכן פסק הרמב"ם שכל יום ומוספיו קרבים בו בלבד {{שוליים|טו_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ח|אין לקפל טליתות בשבת בשני אנשים יחד]]''' * '''מקור:''' "קיפול בשנים אסור. וכן אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: אין מקפלין בשבת בשנים. וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין. אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שקיפול בשנים אסור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע; המקפל על גבי ספסל דינו כשניים ואסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ט|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים בשבת רק בתנאים: אדם אחד, כלים חדשים, לבנים, ושאין לו להחליפם]] {{שוליים|טו_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ט|אסור לאדם לחשוב בשבת על עשיית מלאכה במוצאי שבת ולתכנן דברי חול]]''' * '''מקור:''' "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. אמר רבי אבהו: שבת לה שבות כה מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף את שבות ממאמר (מדברי חול.) מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ל, הלכה י, רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן רצ, שו"ע או"ח סימן תקכט סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבהו ש"שבות ממאמר" - כשם שהקב"ה שבת מן הדיבור, כך יש להימנע מהרהור ותכנון מלאכת חול בשבת, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק כד ובשו"ע או"ח סימן ש"ז </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עח עמוד ב<span class="yerum-runnum">160</span></div>סוכה {{ירו"מ-ביאור|ענף}} אחת של נצפה {{ירו"מ-ביאור|צלף}} ועלת לתוכה וגדרתא ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. אמר רבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון בר יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין {{שוליים|טו_י}}הוה אמר לה: אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי חייא בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא בר אבא|°]] מהו {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מימר רעינו פרנסינו אמר לו {{ירו"מ-הוסר|טופוס}}{{ירו"מ-הדגשה|טופס}} ברכות כך הן {{ירו"מ-הדגשה|ומותר}}. תני {{שוליים|טו_יא}}מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית משחרית לחצות ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה. רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חייא בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: אשה פיקחת מדיחה כוס כאן קערה כאןתמחוי כאן נמצאת מרבצת ביתה בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין ביום הכפורים}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] {{שוליים|טו_יב}}יום הכפורים שחל להיות {{ירו"מ-הדגשה|בערב}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} אין תוקעין {{ירו"מ-הדגשה|חל}} לאחר שבת אין מבדילין. מה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שאין הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, ולכן חלבי שבת אינם קרבים ביום הכיפורים}} ברם כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} מבדיל שכן חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים. אמר רבי עזרא[[ביאור:עץ מסורת#רבי עזרא|°]] קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אפילו כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} לא יבדיל כלום הוא מבדיל אלא להתיר לו דבר שהוא אסור לו אילו הקטיר {{ירו"מ-הדגשה|את}} חלבי {{ירו"מ-הדגשה|השבת בשבת ולא המתין למוצאי}} שבת {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא יום כיפור}} שמא אינו מותר {{ירו"מ-הדגשה|נמצא שאין דבר שהיה אסור בשבת והותר}}. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה|°]]: ויבדיל שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות {{ירו"מ-ביאור|ולקנוב ירק.}} אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות {{שוליים|טו_יג}}לא מן המנחה ולמעלן. ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן, נר אין כאן, במה הוא מבדיל. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] {{ירו"מ-הדגשה|יכול הוא להבדיל}} בתפלה.<br><br> <strong>הדרן עלך פרק אילו קשרים</strong><br> ==פרק שישה עשר - כל כתבי== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שישה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טז_א|ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טז_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|טז_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאינן קורין בהן, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}אף על פי שכתובין בכל לשון {{שוליים|טז_ב}}טעונין גניזה. מפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש. <strong>גמ':</strong> מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן? בין שיש בהן טעויות, בין שאין בהן טעויות. <span id="דף_עט_א"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אמר רבי חנינא: '''מדוחק התירו לשאול שלום בשבת'''. אמר רבי חייא בר אבא: '''רבי שמעון בר יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה: אימא, שובתא היא'''. כלומר אם אתה מדברת הרבה בשבת, אמר לה: אמא, שבת היא, אז אסור לדבר יותר מדי. '''תני: אסור לתבוע צרכיו בשבת'''. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא: '''מהו מימר רעינו פרנסינו'''? כלומר בבקשת מזון - אנחנו אומרים את זה, איך אנחנו אומרים? אמר לו: ברכות כך הן, גם מותר. '''תני: מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית, משחרית לחצות, ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור''', כן, כיוון שזה כבר יהיה למוצאי שבת, ואסור להכין משבת. '''ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה''', הרי כל רגע ורגע יכול לשתות. רבי ירמיה ורבי זעירא בשם רבי חייא בר אשי: '''אשה פיקחת מדיחה כוס כאן, קערה כאן, תמחוי כאן, נמצאת מרבצת ביתה בשבת'''. הבית שלה עם הרצפה היה מעפר, לא היה ריצוף, אז היה אבק. אם היא רוצה שלא יהיה אבק צריך להרטיב את זה, וזה אסור בשבת. אבל היא יכולה לעשות כאילו שהיא שוטפת כוס כאן, צלחת כאן וכו', וככה בעצם מרבצת את כל הבית. '''רבי ישמעאל, רבי עקיבא'''. רבי זעירא בשם רב חסדא: '''יום הכפורים שחל להיות''' - אין תוקעין, ואם חל '''לאחר שבת אין מבדילין'''. כלומר אם יום כיפור חל בערב שבת אז לא תוקעים, כי התקיעה היא או לאסור - בערב שבת תוקעים כדי לאסור כי נכנס שבת, במוצאי שבת תוקעים כדי להתיר, וכאן הרי אין הבדל ביניהם. אז לכן אם יום כיפור חל בערב שבת לא תוקעים, ואם הוא חל במוצאי שבת אז לא מבדילים כי הרי אין הבדל. שואלת הגמרא: '''מה כרבי עקיבא''' - שהוא סובר שאין שום הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, הרי לכן הוא סובר שחלבי שבת לא קרבים ביום הכיפורים. '''ברם כרבי ישמעאל''' - שסובר שחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, אז לכאורה צריך להבדיל. אומרת הגמרא, אמר רבי עזרא קומי רבי מנא: '''אפילו כרבי ישמעאל לא יבדיל'''. למה? '''כלום הוא מבדיל אלא להתיר לו דבר שהוא אסור לו''', כן, כלומר כל התקיעה זה להתיר דבר שהיה אסור בשבת, ואילו כאן - '''אילו הקטיר חלבי שבת שמא אינו מותר'''? הוא מותר. כלומר בעצם זה דבר שהיה מותר לו גם בשבת. נמצא שאין דבר שהיה אסור בשבת והותר לו במוצאי שבת ביום הכיפורים, אז לכן לא צריך לתקוע. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: '''ויבדיל, שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות''', דחכמים - הרי שביום הכיפורים מן המנחה ומעלה התירו להם להדיח כבשים ושלקות ולקנוב ירק, כלומר להוריד את העלים עם התולעים. והגמרא אומרת שזה משום אגמת נפש, כי אם לא תתיר לו, אז הוא יכול מהמחשבה על הרעב, או להפך - במוצאי יום כיפור לא יהיה לו זמן, הוא יאכל את זה כמו שזה עם התולעים ויבוא לכלות. אז לכן התירו. אבל בכל אופן - אז שיתקעו כדי להתיר, הרי ביום כיפור יש משהו שמותר, שזה לקנוב את הירק מן המנחה ומעלה. אמר רבי יוסה: '''כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות''' אלא מן המנחה ולמעלה? הרי כל ההיתר זה רק למחרת, לא במוצאי שבת, אז במוצאי שבת לכן לא התירו לו. אבל תכף - אז שיבדיל מן המנחה ולמעלה, שיעשה הבדלה במנחה. '''ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן''', הרי אסור לשתות, '''נר אין כאן, במה הוא מבדיל'''? אמר רבי אבון: '''בתפלה''' - זה לא בעיה, הרי הוא יכול תמיד להבדיל בתפילה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עח עמוד ב''' {{שוליים|טו_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_י|אסור לתבוע צרכיו בתפילה בשבת, אך נוסח "רעינו פרנסינו" מותר משום שהוא טופס ברכות]]''' * '''מקור:''' "הוה אמר לה: אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו למימר רעינו פרנסינו אמר לו טופס ברכות כך הן ומותר. תני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא בר אבא שהתיר, שכן הוא טופס ברכות קבוע ואינו נחשב תביעת צרכים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק ראשון#ז-א-ג|בבלי עבודה זרה ז א — מותר לאדם לומר לחברו "אפשר שנעמוד יחד לערב" בעניין שאלת חכם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-ב-א|בבלי שבת קיג ב — דיבור בשבת אסור והרהור בדברים האסורים בשבת מותר]] {{שוליים|טו_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יא|הדחת כלים בשבת מוגבלת לזמנים קבועים, ולאחר תפילת מנחה אין להדיח אלא כוסות]]''' * '''מקור:''' "מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית משחרית לחצות ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה. רבי ירמיה ורבי זעירא אמרו בשם רבי חייא בר אשי: אשה פיקחת מדיחה כוס כאן קערה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שכג סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי המחלקת בין כוסות (שאין להם קבע לשתייה, ומותר להדיחם עד הלילה) לבין קערות ותמחויין (שיש להם קבע ומדיחים רק עד המנחה); הרמב"ם והשו"ע פסקו כן, אך הוסיפו את עצת ר' חייא בר אשי לאשה פיקחת שמדיחה הכל בזמן הכוס כדי לרבץ ביתה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ז|בבלי שבת נ א — מותר לשפשף כלים בנתר וחול בשבת, שאין זה חשש ליבון האסור, כדין דבר שאינו מתכוין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ח|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים ולהציע מיטות מערב שבת לצורך שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת לצורך חול]] {{שוליים|טו_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יב|יום הכיפורים שחל להיות במוצאי שבת אין מבדילין בתפילה או על הכוס]]''' * '''מקור:''' "יום הכפורים שחל להיות בערב שבת אין תוקעין חל לאחר שבת אין מבדילין. מה כרבי עקיבא (בן יוסף) שסובר שאין הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, ולכן חלבי שבת אינם קרבים ביום הכיפורים ברם כרבי ישמעאל (בן אליש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה כא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי עקיבא ~ רבי ישמעאל: לרבי עקיבא אין הבדל בקדושה בין שבת ליוה"כ (חלבי שבת אינם קרבים ביוה"כ) ולכן אין להבדיל, לרבי ישמעאל יש הבדל (חלבי שבת קרבים ביוה"כ) ולכן צריך להבדיל, ורבי עזרא בשם רבי מנא חידש שאף לרבי ישמעאל אין מבדילין דבר המבדיל בין קדושה חמורה לקדושה חמורה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עזרא בשם רבי מנא שאין מבדילין כלל, וכן פסק הרמב"ם שאין הבדלה כשיוה"כ חל להיות במוצאי שבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#כו-ב-ו|בבלי חולין כו ב — יום טוב שחל בערב שבת - תוקעין ואין מבדילין; חל במוצאי שבת - מבדילין ואין תוקעין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק חמישי#נד-ב-א|בבלי סוכה נד ב — יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת אין תוקעין, וכשחל במוצאי שבת אין מבדילין]] {{שוליים|טו_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יג|מי שאיחר להתפלל מנחה בערב יום כיפור, מהי הדרך היחידה שבה יכול להבדיל בתפילה ללא כוס ונר]]''' * '''מקור:''' "לא מן המנחה ולמעלן. ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן, נר אין כאן, במה הוא מבדיל. אמר רבי אבון יכול הוא להבדיל בתפלה. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פרק אילו קשרים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק א, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן תריא סעיף ב הדרן עלך אילו קשרים טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבון שיכול להבדיל בתפילה על ידי אמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תריא סעיף ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#ב-א-א|בבלי יומא ב א — מפרישים כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים ללשכת פרהדרין ומתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא י]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#ו-א-א|בבלי יומא ו א — הבא על אשתו ומצאה נדה נטמא כבועל נדה (מטמא משכב ומושב כמותה)]] {{שוליים|טז_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישה עשר#דין-טז_א|כתבי הקודש הכתובים בכל לשון - מצילים אותם מפני הדליקה בשבת]]''' * '''מקור:''' "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאינן קורין בהן, ואף על פי שכתובין בכל לשון" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן שלד סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קטו-א-ב|בבלי שבת קטו א — כתבי קודש הכתובים תרגום או בכל לשון - מצילין אותם מפני הדליקה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קטז-ב-ג|בבלי שבת קטז ב — ארבעה עשר ניסן שחל בשבת, כיצד מפשיטים את הפסח]] {{שוליים|טז_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שישה עשר#דין-טז_ב|ספרים חיצוניים שיש בהם טעויות טעונים גניזה ואין קוראים בהם]]''' * '''מקור:''' "טעונין גניזה. מפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש. גמ : מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן? בין שיש בהן טעויות, בין שאין בהן טעויות. 📖 באר משה — דף עח עמוד ב אמר רבי חנינא: מדוחק התירו לשאו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק י, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן רפב סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דירושלמי, טעונים גניזה מפני שאין קורין בהם, וזאת מפני ביטול בית המדרש; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע </div> dvpdkpkbsyj5abzt1alniv5sohbdj0d 104 1754958 3078742 3078242 2026-08-23T20:34:20Z Sije 2668 /* הוגה */ 3078742 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="3" user="Sije" /></noinclude>{{טקסט מנוקד‎‎}} בְּכׇל־עָ֣רֵיהֶ֔ם מִמִּגְדַּ֥ל נֽוֹצְרִ֖ים עַד־עִ֥יר מִבְצָֽר׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|י}}וַיַּצִּ֧בוּ לָהֶ֛ם מַצֵּב֖וֹת וַֽאֲשֵׁרִ֑ים עַ֚ל כׇּל־גִּבְעָ֣ה גְבֹהָ֔ה וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַֽעֲנָֽן׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|11}}וַיְקַטְּרוּ־שָׁם֙ בְּכׇל־בָּמ֔וֹת כַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁר־הֶגְלָ֥ה יְהֹוָ֖ה מִפְּנֵיהֶ֑ם וַיַּֽעֲשׂוּ֙ דְּבָרִ֣ים רָעִ֔ים לְהַכְעִ֖יס אֶת־יְהֹוָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|12}}וַיַּֽעַבְד֖וּ הַגִּלֻּלִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|13}}וַיָּ֣עַד יְהֹוָ֡ה בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִֽיהוּדָ֡ה בְּיַד֩ כׇּל־נְבִיאֵ֨ו{{הערה|{{גדול|'א֨וֹ}} או {{גדול|'אָ֨ו}} – {{גדול|'אֵ֨י}} ק'}} כׇל־חֹזֶ֜ה לֵאמֹ֗ר שֻׁ֠֜בוּ{{הערה|ב' טעמים במילה א'}} מִדַּרְכֵיכֶ֤ם הָֽרָעִים֙ וְשִׁמְרוּ֙ מִצְוֺתַ֣י חֻקּוֹתַ֔י כְּכׇ֨ל־הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁר֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם בְּיַ֖ד עֲבָדַ֥י הַנְּבִיאִֽים׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|14}}וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּקְשׁ֤וּ אֶת־עׇרְפָּם֙ כְּעֹ֣רֶף אֲבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א הֶֽאֱמִ֔ינוּ בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|טו}}וַיִּמְאֲס֣וּ אֶת־חֻקָּ֗יו וְאֶת־בְּרִיתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֣ת אֶת־אֲבוֹתָ֔ם וְאֵת֙ עֵ֣דְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר הֵעִ֖יד בָּ֑ם וַיֵּ֨לְכ֜וּ אַֽחֲרֵ֤י הַהֶ֙בֶל֙ וַיֶּהְבָּ֔לוּ{{הערה|קמץ בז"ק}} וְאַֽחֲרֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֹתָ֔ם לְבִלְתִּ֖י עֲשׂ֥וֹת כָּהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|16}}וַיַּֽעַזְב֗וּ אֶת־כׇּל־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲשׂ֧וּ לָהֶ֛ם מַסֵּכָ֖ה שְׁנֵ֣ים{{הערה|{{גדול|שְׁנַ֣יִם}} – {{גדול|שְׁנֵ֣י}} ק'}} עֲגָלִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֲשֵׁירָ֗ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ֙ לְכׇל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַיַּֽעַבְד֖וּ אֶת־הַבָּֽעַל׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|17}}וַ֠יַּֽעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶ֤ם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּקְסְמ֥וּ קְסָמִ֖ים וַיְנַחֵ֑שׁוּ וַיִּֽתְמַכְּר֗וּ לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|18}}וַיִּתְאַנַּ֨ף יְהֹוָ֤ה מְאֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְסִרֵ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑יו לֹ֣א נִשְׁאַ֔ר רַ֛ק שֵׁ֥בֶט יְהוּדָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|19}}גַּם־יְהוּדָ֕ה לֹ֣א שָׁמַ֔ר אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וַיֵּ֣לְכ֔וּ בְּחֻקּ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|כ}}וַיִּמְאַ֨ס יְהֹוָ֜ה בְּכׇל־זֶ֤רַע יִשְׂרָאֵל֙ וַיְעַנֵּ֔ם וַיִּתְּנֵ֖ם בְּיַד־שֹׁסִ֑ים עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר הִשְׁלִיכָ֖ם מִפָּנָֽיו׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|21}}כִּֽי־קָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל מֵעַל֙ בֵּ֣ית דָּוִ֔ד וַיַּמְלִ֖יכוּ אֶת־יָֽרׇבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וַיַּדַּ֨א{{הערה|{{גדול|וַיַּדֵּ֨א}} (א' במקום ה') או {{גדול|וַיֶּ֨דֶא}} – {{גדול|וַיַּדַּ֨ח}} ק'}} יָֽרׇבְעָ֤ם אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהֶֽחֱטִיאָ֖ם חֲטָאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|22}}וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּכׇל־חַטֹּ֥אות יָֽרׇבְעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה לֹֽא־סָ֖רוּ מִמֶּֽנָּה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|23}}עַ֠ד אֲשֶׁר־הֵסִ֨יר יְהֹוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מֵעַ֣ל פָּנָ֔יו כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד כׇּל־עֲבָדָ֣יו הַנְּבִיאִ֑ים וַיִּ֨גֶל יִשְׂרָאֵ֜ל מֵעַ֤ל אַדְמָתוֹ֙ אַשּׁ֔וּרָה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|24}}וַיָּבֵ֣א מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֡וּר מִבָּבֶ֡ל וּ֠מִכּוּתָה וּמֵֽעַוָּ֤א וּמֵֽחֲמָת֙ וִּסְּפַרְוַ֔יִם{{הערה|{{גדול|וּסְפַרְוַ֔יִם}} – {{גדול|וּמִסְּפַרְוַ֔יִם}} ק'}} וַיּ֙שֶׁב֙ בְּעָרֵ֣י שֹֽׁמְר֔וֹן תַּ֖חַת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽרְשׁוּ֙ אֶת־שֹֽׁמְר֔וֹן וַיֵּֽשְׁב֖וּ בְּעָרֶֽיהָ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|כה}}וַיְהִ֗י בִּתְחִלַּת֙ שִׁבְתָּ֣ם שָׁ֔ם לֹ֥א יָֽרְא֖וּ אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֤ה בָּהֶם֙ אֶת־הָ֣אֲרָי֔וֹת וַיִּֽהְי֥וּ הֹֽרְגִ֖ים בָּהֶֽם׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|26}}וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁוּר֮ לֵאמֹר֒ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר הִגְלִ֙יתָ֙ וַתּ֙וֹשֶׁב֙ בְּעָרֵ֣י שֹֽׁמְר֔וֹן לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיְשַׁלַּח־בָּ֣ם אֶת־הָֽאֲרָי֗וֹת וְהִנָּם֙ מְמִיתִ֣ים אוֹתָ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ אֵינָ֣ם יֹֽדְעִ֔ים אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ {{מ:פסוק|מלכים ב|יז|27}}וַיְצַ֨ו מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֜וּר לֵאמֹ֗ר הֹלִ֤יכוּ שָׁ֙מָּה֙ אֶחָ֤ד {{סוף}} ---- {{הערות שוליים}}<noinclude></noinclude> aokyogmuh201pge178lsgsf7ty3wule 106 1754965 3078698 3078291 2026-08-23T19:41:42Z Meirveshulibot 42771 חלוקת הדינים לפי דף ועמוד (בוט) 3078698 wikitext text/x-wiki == הדינים העולים מירושלמי שבת פרק חמישה עשר == דף עבודה שנוצר אוטומטית: ההלכות שסומנו בעין משפט, מנוסחות כדרישות. הניסוח וההכרעה נוצרו בסיוע מחשב ודורשים בדיקה תורנית. === דף עז א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר|⇦ אל הירושלמי]] <span id="טו_א"></span>{{שוליים|טו_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_א|הקושר קשר הגמלים או קשר הספנים חייב, וכן החייב על קשירתם חייב על היתרם]]''' * '''מקור:''' "קשר הגמלין וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שקשר הגמלים וקשר הספנים חייבים משום מלאכת קושר, וכך פסקו הרמב"ם (הל' שבת פ"י ה"א) והשו"ע (או"ח סי' שיז ס"א) שהם בכלל קשרים של קיימא החייבים בשבת. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-י|בבלי שבת עד ב — התופר שתי תפירות בשבת חייב, ובלבד שקשר את החוט לאחר התפירה]] <span id="טו_ב"></span>{{שוליים|טו_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ב|האם קשירת מיתרי המשכן שלא לזמן קצוב נחשבת "קשר של קיימא" המחייב באיסור קושר בשבת]]''' * '''מקור:''' "כך הוא חייב על התירן רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו. גמ : מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים של המשכן ולא לשעה היתה. אמר רבי יסה (אסי): מכיון שהיו חונין ונוסעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א <קטע סוף=עז א/> ==דף עז עמוד ב== <קטע התחלה=עז ב/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שקשר קיימא הוא קשר שאינו על מנת להתירו לפי שעה, כדוגמת קשירת מיתרי המשכן שהיו קושרים לזמן ממושך על פי הדיבור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שכל קשר שאינו של אומן וגם אינו מתקיים לעולם אינו קשר של קיימא ואין חייבין עליו. === דף עז ב === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף_עז_ב|⇦ אל הירושלמי]] <span id="טו_ג"></span>{{שוליים|טו_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ג|מותר לקרוע חותל או פטיליא של תמרים בשבת, ואסור לקשור אותם מחדש אחר הקריעה]]''' * '''מקור:''' "חותל של תמרים ופטילייא של תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור ואין זו התרה שאסור נעשה כשובר את החבית לאכל ממנה גרוגרת. ==ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ב== מתני : ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיד סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר לקרוע ואסור לקשור אחר הקריעה, שנחשב כשובר חבית לאכול גרוגרת ולא כהתרה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] <span id="טו_ד"></span>{{שוליים|טו_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ד|מותר לאשה לקשור מפתחי חלוקה, סבכה, רצועות מנעל, נודות ואוכלים בקשר שאינו קשר של קיימא]]''' * '''מקור:''' "קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ורבי יהודה (בר עילאי) " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אליעזר בן יעקב ~ רבי יהודה: ראב"י מתיר רק קשירת דלי בפסיקיא ולפני בהמה, ר' יהודה מתיר כל קשר שאינו של קיימא * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יהודה שכל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ומותר, כמבואר ברמב"ם ושו"ע שהתירו קשרים אלו לפי שאינם קשר של קיימא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק ראשון#יא-א-ב|בבלי פסחים יא א — אין קושרים דלי בחבל של גרדי, אלא בפסקיה, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיב-ב-ד|בבלי שבת קיב ב — מותר לקשור נקב בנאד בשבת בקשר שאינו קשר של קיימא, ואפילו יש לנאד שני נקבים (איסרים) אין בכ]] === דף עח א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף_עח_א|⇦ אל הירושלמי]] <span id="טו_ו"></span>{{שוליים|טו_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ו|מותר להציע מיטות בשבת עבור מוצאי שבת, אך אין מציעים משבת לצורך חול]]''' * '''מקור:''' "ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל (בן אלישע) אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת חלבי שבת קריבין ביום הכפורים. רבי עקיבא (בן יוסף) אומר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי ישמעאל ~ רבי עקיבא: ר' ישמעאל מתיר לקפל כלים ולהציע מיטות מיום הכיפורים לשבת ומקיש חלבי שבת הקריבים ביום הכיפורים, ור' עקיבא חולק וסובר שאין מציעין ואין קריבין * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא, שאין מציעים מיטות אלא מלילי שבת לשבת ולא משבת לחול, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ז * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ז|בבלי שבת נ א — מותר לשפשף כלים בנתר וחול בשבת, שאין זה חשש ליבון האסור, כדין דבר שאינו מתכוין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ח|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים ולהציע מיטות מערב שבת לצורך שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת לצורך חול]] <span id="טו_ז"></span>{{שוליים|טו_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ז|אין להקריב קרבנות שבת ביום הכיפורים ולא קרבנות יום הכיפורים בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא של שבת קריבין ליום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת. גמ : דבית רבי ינאי (הכהן) אמרי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי דבית רבי ינאי, וכן פסק הרמב"ם שכל יום ומוספיו קרבים בו בלבד <span id="טו_ח"></span>{{שוליים|טו_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ח|אין לקפל טליתות בשבת בשני אנשים יחד]]''' * '''מקור:''' "קיפול בשנים אסור. וכן אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: אין מקפלין בשבת בשנים. וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין. אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שקיפול בשנים אסור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע; המקפל על גבי ספסל דינו כשניים ואסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ט|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים בשבת רק בתנאים: אדם אחד, כלים חדשים, לבנים, ושאין לו להחליפם]] <span id="טו_ט"></span>{{שוליים|טו_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ט|אסור לאדם לחשוב בשבת על עשיית מלאכה במוצאי שבת ולתכנן דברי חול]]''' * '''מקור:''' "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. אמר רבי אבהו: שבת לה שבות כה מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף את שבות ממאמר (מדברי חול.) מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ל, הלכה י, רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן רצ, שו"ע או"ח סימן תקכט סעיף א <קטע סוף=עח א/> ==דף עח עמוד ב== <קטע התחלה=עח ב/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבהו ש"שבות ממאמר" - כשם שהקב"ה שבת מן הדיבור, כך יש להימנע מהרהור ותכנון מלאכת חול בשבת, כמובא ברמב"ם הלכות שבת פרק כד ובשו"ע או"ח סימן ש"ז === דף עח ב === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דף_עח_ב|⇦ אל הירושלמי]] <span id="טו_י"></span>{{שוליים|טו_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_י|אסור לתבוע צרכיו בתפילה בשבת, אך נוסח "רעינו פרנסינו" מותר משום שהוא טופס ברכות]]''' * '''מקור:''' "הוה אמר לה: אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו למימר רעינו פרנסינו אמר לו טופס ברכות כך הן ומותר. תני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייא בר אבא שהתיר, שכן הוא טופס ברכות קבוע ואינו נחשב תביעת צרכים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק ראשון#ז-א-ג|בבלי עבודה זרה ז א — מותר לאדם לומר לחברו "אפשר שנעמוד יחד לערב" בעניין שאלת חכם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-ב-א|בבלי שבת קיג ב — דיבור בשבת אסור והרהור בדברים האסורים בשבת מותר]] <span id="טו_יא"></span>{{שוליים|טו_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יא|הדחת כלים בשבת מוגבלת לזמנים קבועים, ולאחר תפילת מנחה אין להדיח אלא כוסות]]''' * '''מקור:''' "מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית משחרית לחצות ומחצות למנחה. מן המנחה ולמעלה אסור ובכוסות מותר שאין קבע לשתייה. רבי ירמיה ורבי זעירא אמרו בשם רבי חייא בר אשי: אשה פיקחת מדיחה כוס כאן קערה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שכג סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי המחלקת בין כוסות (שאין להם קבע לשתייה, ומותר להדיחם עד הלילה) לבין קערות ותמחויין (שיש להם קבע ומדיחים רק עד המנחה); הרמב"ם והשו"ע פסקו כן, אך הוסיפו את עצת ר' חייא בר אשי לאשה פיקחת שמדיחה הכל בזמן הכוס כדי לרבץ ביתה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ז|בבלי שבת נ א — מותר לשפשף כלים בנתר וחול בשבת, שאין זה חשש ליבון האסור, כדין דבר שאינו מתכוין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ח|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים ולהציע מיטות מערב שבת לצורך שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת לצורך חול]] <span id="טו_יב"></span>{{שוליים|טו_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יב|יום הכיפורים שחל להיות במוצאי שבת אין מבדילין בתפילה או על הכוס]]''' * '''מקור:''' "יום הכפורים שחל להיות בערב שבת אין תוקעין חל לאחר שבת אין מבדילין. מה כרבי עקיבא (בן יוסף) שסובר שאין הבדל בקדושה בין שבת ליום הכיפורים, ולכן חלבי שבת אינם קרבים ביום הכיפורים ברם כרבי ישמעאל (בן אליש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה כא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי עקיבא ~ רבי ישמעאל: לרבי עקיבא אין הבדל בקדושה בין שבת ליוה"כ (חלבי שבת אינם קרבים ביוה"כ) ולכן אין להבדיל, לרבי ישמעאל יש הבדל (חלבי שבת קרבים ביוה"כ) ולכן צריך להבדיל, ורבי עזרא בשם רבי מנא חידש שאף לרבי ישמעאל אין מבדילין דבר המבדיל בין קדושה חמורה לקדושה חמורה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עזרא בשם רבי מנא שאין מבדילין כלל, וכן פסק הרמב"ם שאין הבדלה כשיוה"כ חל להיות במוצאי שבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#כו-ב-ו|בבלי חולין כו ב — יום טוב שחל בערב שבת - תוקעין ואין מבדילין; חל במוצאי שבת - מבדילין ואין תוקעין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק חמישי#נד-ב-א|בבלי סוכה נד ב — יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת אין תוקעין, וכשחל במוצאי שבת אין מבדילין]] <span id="טו_יג"></span>{{שוליים|טו_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_יג|מי שאיחר להתפלל מנחה בערב יום כיפור, מהי הדרך היחידה שבה יכול להבדיל בתפילה ללא כוס ונר]]''' * '''מקור:''' "לא מן המנחה ולמעלן. ויבדיל מן המנחה ולמעלן? מה נפשך? כוס אין כאן, נר אין כאן, במה הוא מבדיל. אמר רבי אבון יכול הוא להבדיל בתפלה. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פרק אילו קשרים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק א, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן תריא סעיף ב <קטע סוף=עח ב/> הדרן עלך אילו קשרים טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבון שיכול להבדיל בתפילה על ידי אמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תריא סעיף ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#ב-א-א|בבלי יומא ב א — מפרישים כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים ללשכת פרהדרין ומתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא י]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק ראשון#ו-א-א|בבלי יומא ו א — הבא על אשתו ומצאה נדה נטמא כבועל נדה (מטמא משכב ומושב כמותה)]] nkf5kvsvc6sahq9sp77n4kigtbj3orj 106 1754990 3078728 3078510 2026-08-23T19:43:42Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078728 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק ארבע עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עד עמוד ב<span class="yerum-runnum">152</span></div> בשעה שמקלחין פטור. הצד צבי {{שוליים|יד_ה}}חיגר סומא חולה קטן פטור, ישן חייב. ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו קמיץ חדא {{ירו"מ-הוסר|ופצח}}{{ירו"מ-הדגשה|ופתח}} חדא, אמר רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} מותר להרוג את הצרעה בשבת. ותני כן {{שוליים|יד_ו}}חמשה נהרגין בשבת: זבוב מצרי, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבהדיות, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום. מעשה שנפל נחש בשבת ועמד נפתי אחד והרגו, אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי פגע בו כיוצא בו ולא מן הדברים הנהרגין בשבת אינון. פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|מה שהתירו זה רק}} בבאין להזיק{{ירו"מ-הדגשה|ו}}. תני [[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב|°]]<nowiki/>רבי יעקב אומר: הרואה נחש ועקרב בתוך ארבע אמות — ראוי היה שימות בהם, אלא שרחמים של מקום מרובין. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון{{ירו"מ-הוסר|ן}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} במה דברים אמורים בזמן שלא הרגן, אבל אם הרגן לא נראו לו אלא שיהרגם. וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא נראו לו אלא בזכות. כתיב {{הפ|תהילים|מט|ב}} שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד, רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] ורבנן חד אמר למה הוא {{ירו"מ-הוסר|מושל}}{{ירו"מ-הדגשה|ממשיל}} כל באי העולם {{ירו"מ-הוסר|בחולדה}}{{ירו"מ-הדגשה|לחולדה}} אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים {{ירו"מ-הדגשה|ויש}} הרבה מינים בים מה שאין ביבשה {{ירו"מ-הדגשה|חוץ מחולדה שישנה ביבשה}} ואין חולדה בים. וחורנה אמר למה הוא {{ירו"מ-הוסר|מושל}}{{ירו"מ-הדגשה|ממשיל}} כל באי העולם {{ירו"מ-הוסר|בחולדה}}{{ירו"מ-הדגשה|לחולדה}} אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין {{ירו"מ-הדגשה|כדכתיב}} {{הפ|תהילים|לט|ז}} יצבר ולא ידע מי אוספם. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב, לא אמרו אלא שברשות אדם, הא אם אינן ברשות אדם חייב אף על בהמות בית. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} הדא אמרה {{שוליים|יד_ז}}שור שמרד הצדו בשבת חייב. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב אבדן[[ביאור:עץ מסורת#רב אבדן|°]] עור עוף {{שוליים|יד_ח}}מותר לכתוב עליו מזוזה. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ב|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_ט}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פיתו ונותן הוא לתוך התבשיל. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת, ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח.<br><strong>גמ':</strong> מה בין הילמי ומה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן, מי מלח אין צריכה אומן. רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] אמר כל שנותנין לתוכה מלח והיא נשרית {{ירו"מ-ביאור|נמסה,}} זו היא מי מלח, ושאינה נשרית זו היא הילמי. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] כל שנותנים לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח, ושאינה שוקעת זו היא הילמי. {{שוליים|יד_י}}עושין יינומלין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|מאי יינומלין, אמר}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]{{ירו"מ-הוסר|ק}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} יין דבש ופלפלין. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יסא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]]{{ירו"מ-הוסר|רק}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מותר לערב {{ירו"מ-הדגשה|את היינומלין}} ואסור לשחוק {{ירו"מ-הדגשה|את הפלפלין לצורך היינומלין. אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} את שהוא משום תערובות מותר, משום שחיקה אסור. והכא {{ירו"מ-הדגשה|בהילמי}} לא משום תערובת אנן קיימין {{ירו"מ-הדגשה|ולמה אסרו}}. רבי יהודה בן טיטס[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן טיטס|°]] ורבי יהודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר}} ושמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שנייא היא הכא {{ירו"מ-הדגשה|בהילמי}} שהיא <span id="דף_עה_א"> </span> <br> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עד עמוד ב''' {{שוליים|יד_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ה|מותר להרוג צרעה בשבת מפני שהיא מזיק מסוכן]]''' * '''מקור:''' "חיגר סומא חולה קטן פטור, ישן חייב. דהו קמיץ חדא ופתח חדא, אמר רבי ינאי (הכהן) מותר להרוג את הצרעה בשבת. ותני כן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ינאי הכהן שמותר להרגה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שטז סעיף ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] {{שוליים|יד_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ח|מותר לכתוב מזוזה על עור של בהמה טהורה ואף על עור שמותר באכילה שלא מן המנויין לתרומה]]''' * '''מקור:''' "מותר לכתוב עליו מזוזה. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק א, הלכה י, שו"ע או"ח סימן לב סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר לכתוב מזוזה על עור בהמה טהורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|יד_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ט|אין עושים מי מלח מרובים (הילמי) בשבת, אבל מותר לעשות מי מלח מועטים על ידי נתינת שמן לתוכם בתחילה]]''' * '''מקור:''' "אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פיתו ונותן הוא לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי (בן חלפתא) והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת, ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ת"ק (עושה מי מלח וטובל פיתו) ~ רבי יוסי (אין הבדל בין הילמי למי מלח אלא בהקדמת השמן) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי, שההיתר תלוי בהקדמת השמן לתוך המים או המלח, ולא בכמות המלח; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-א|בבלי שבת קח ב — אסור לעשות מי מלח מרובים בשבת כדרך שעושים בחול, ומותר לעשותם בשינוי - על ידי נתינת שמן לכת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-ב|בבלי שבת קח ב — אין עושין מי מלח עזים (מי מלח שביצה צפה בהם) בשבת, שהם כתחילת עשיית כבשים]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עה עמוד א<span class="yerum-runnum">153</span></div> גמר מלאכה {{ירו"מ-הדגשה|של כבישת ירקות. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מותר לשבר {{ירו"מ-הדגשה|את הפלפלין}} ואסור לקבץ. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_יא}}שום ששחקו אם היה מחוסר שחיקה אסור, ואם לערב את שומנן מותר. תמן תנינן {{שוליים|יד_יב}}השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, {{ירו"מ-הוסר|שהיה}}{{ירו"מ-הדגשה|היה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אומר יגמור משתחשך {{ירו"מ-ביאור|שמניח עליהם כובד והם נגמרים.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} אומר לא יגמור. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] ורבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]]{{ירו"מ-הוסר|רש}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} לא נחלקו אלא בחולין, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הכהנים נהגו בתרומה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|משום}} {{ירו"מ-הדגשה|שהכהנים זריזים}}. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ג|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_יג}}אין אוכלין איזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברועה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה, אבל שותה הוא מי דקרין לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.<br><strong>גמ':</strong> חד בר נש שאל לרבי שמעון בר כרסנא[[ביאור:עץ מסורת#שמעון בר כרסנא|°]] מהו מישתי קרורטין {{ירו"מ-ביאור|מים עם צמחים}} בשובתא, אמר לו אם לתענוג מותר, אם לרפואה אסור. ולא מן השפה ולפנים הוא {{ירו"מ-הדגשה|בה לרפא ומותר בשבת}}. פתר לה {{ירו"מ-הדגשה|שגם}} {{ירו"מ-הוסר|בלבד}}{{ירו"מ-הדגשה|בדבר}} {{ירו"מ-הדגשה|פנימי לא התירו אלא}} {{שוליים|יד_יד}} {{ירו"מ-הדגשה|ב}}דבר שהוא של סכנה. אבל אוכל הוא את יועזר פוליטרכוין ושותה אבוברועה {{ירו"מ-הוסר|כשמוע}}{{ירו"מ-הדגשה|כמשמעו}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה}}. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] שאל לרב ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] מה ניתני דקרין {{ירו"מ-הדגשה|או}} דקלין, אמר לו דקרין שהן דוקרין את המרה. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] לא מסתברא {{ירו"מ-הדגשה|א}}לא דקלין שהן יוצאין מבין שני דקלין. שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] זה שהוא לוחש {{ירו"מ-הדגשה|קדם}} נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בלבד שלא {{ירו"מ-הדגשה|ילחש קדם ש}}יתן {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|בין}} ביד {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|ובין}} בכלי {{ירו"מ-הדגשה|שלחש מותר וסיכה מותרת בשבת ורפואה אסורה, ואם ילחש קדם שנותן את השמן נמצא שאותו שמן נחשב לתרופה ואסור}}. רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} נותן בין ביד בין בכלי. מה ביניהון מאיסה, מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי {{ירו"מ-הדגשה|אחר שנמרח על הראש}} מאוס הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואין הלחש פועל}}, מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו אינו מאוס {{ירו"מ-הדגשה|מאי נפקא מינא}}. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] מעשר שני ביניהון, מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי <span id="דף_עה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו רוצים לירושלים מסכת שבת, דף ע"ה. נתחיל מהמשנה. מונה את המשנה: אין אוכלין אזוב יוון בשבת, לפי שהוא מאכל בריאים, כן? ורפואה בשבת גזרו עליה, אז לכן אסור לאכול את זה כי זה מאכל שרק לחולים. אבל אם אוכל '''אוכל את יועזר ושותה אבוב רועה'''. כן, למרות שזה גם רפואה, אבל כיוון שגם אנשים בריאים אוכלים את זה מותר. '''כל האוכל אם אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה'''. כלומר, דבר שרגילים לאכול גם בריאים, אז מותר אפילו זה לרפואה. '''חוץ ממי קרין וכוס קרין מפני שהן לירוקה'''. כן, שזה רק לירוקה ואף אחד לא שותה את זה. אדם בריא לא שותה את זה, אבל שותה מי קרין לצמאו. כלומר אם הוא צמא אז מותר לשתות גם דבר שהיקרו לרפואה, מותר לשתות את זה אם הוא באמת צמא. וסך שמן קרין שלא לרפואה. אמרה אחת בר נש, שאלה רבי שמעון בר כסנא: מהו משתה כרותין? כלומר זה מים צמחים בשבת. האם מותר בשבת לשתות מים עם צמחים שגם חולים נוהגים לשתות את זה? אמר לו: אם לתענוג מותר, אם לרפואה זה אסור. יש הגמרא: ולא מן השפה לפנימו? כן, הרי זה בא לרפאות את הפצעים בחניכיים, אז זה חלק פנימי. כן, אז לכאורה למה שאסור? פתר לה כמו שגם הוא סובר שגם בדבר פנימי לא התיר עליו דבר שהוא סכנה. כן, כלומר גם דבר פנימי אם זה לא סכנה אסור בשבת, אם זה לרפואה. למדנו במשנה: '''אבל אוכל את יועזר'''. מה זה יועזר? פול טריחוין. כן, ככה זה נקרא. '''ושותה אבוב רועה'''. אומרת הגמרא כי משמו, זה משהו שהרועים היו משתמשים בזה. אתנן: '''כל האוכל אם אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה חוץ ממי קרין וכוס קרין מפני שהן לירוקה'''. רבי אבא שאל לרבי ירמיה: מה לי תני דקרין או דקלין? אמר לי: דקרין, כי הם דוקרים את המרה. אמר רבי יונה: לא משתבר דא, אלא דקלין, כיוון שהם יוצאים מבין שני דקלים. כן, בבבלי כתוב שבירושלים בגיא בן הינום היה שני דקלים ומתוכם ביניהם היה יוצא המים האלה. אמרה הגמרא: שמעון בר אבא אמר בשם רבי חיינא, זה שהוא לוחש קודם שהוא נותן, קודם שהוא נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, הוא בלבד שלא ילחש קודם שייתן בין ביד בין בכלי. כן, כלומר אדם שרוצה ללחוש על השמן שנותנים על החולה, אז שילחש, אבל בלבד שלא ילחש קודם שייתן בין ביד בכלי, אלא רק אחרי שהוא מורח את זה על הראש. כן, כי לחש מותר ושיחה מותרת בשבת, אבל רפואה אסורה. אז אם הוא לוחש לפני שהוא נותן את זה על הראש, לפני שהוא מורח אותו, אז בעצם הוא הופך את השמן הזה לתרופה ולכן אסור. אבל אם קודם מורח ואחרי זה לוחש זה יהיה מותר. רבי יעקב בר אידי, רבי יוחנן אמרו בשם רבי ינאי: נותן בין ביד בין בכלי. שאלת הגמרא: מה מנהון? מעיסא. מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, הוא סובר שאחרי שמורחים את זה על הראש זה כבר מעוס, אז בעצם הלחש לא יפעל. אז לכן צריכים ללחוש לפני כן, ואם לוחשים לפני כן, כן, אז זה אף על פי כן מותר כיוון שלחש התירו. עכשיו מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו, כן, ורק אחרי זה לוחש, הוא סובר שלא מעוס, אז לכן תעשה בשינוי כזה, כן, שלא ייראה כאילו תרופה. כלומר, מי שאומר שבראש זה מעוס אז בעצם לא יעזור הלחש. אז אומר, התירו גם ללחוש על הכלי, כן, כי זה לא ממש רפואה, זה רק נראה כ... אז דבר כזה התירו. אבל מי שאומר שזה לא מעוס אז צריך שינוי, לכן יעשה את זה רק על הראש. ואמר: מאי נפקא מינה? אמר רבי יונה: מעשר שני מנהון. כן, מעשר שני ביניהם. כן, הרי מעשר שני אסור להתרפאות בו. אז מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, מעשר שני אסור. כלומר, מי שסובר שצריכים את הלחש לעשות כשזה בכלי עדיין, אז זה אסור, כי הרי אסור להשחית מעשר שני וגם אסור להתרפאות במעשר שני. אבל מאן דאמר נותן שמן על גב הראש ולוחש, מעשר שני מותר, כי אחרי שהוא כבר סך אז זה כבר בטל ממנו שום קדושה ולכן מותר גם ללחוש עליו. אמר רבי יוסי: לכי כל מה שמותר בשבת מותר מעשר שני, מה אתה משווה בין שניהם? כן, וכל שאסור בשבת אסור מעשר שני. כלומר אין בהכרח קשר בין שניהם. והתני, הרי אף שאסור אסוח ביין בשבת, כן, המשנה אומרת '''מדיחה אישה עצמה ואת בנה ביין מפני הזיעה''', אבל בתרומה זה אסור. כן, אתה רואה שיש הבדל בין שבת לבין תרומה. בשבת התירו, כן, למרות שאסור אסוח, אבל מפני הזיעה מותר, ואם בתרומה זה וזה אסור. והרי תרומה היא כמו מעשר שני, אז רואים מכאן שיש הבדל בין שבת למעשר שני. אומרת הגמרא: מאי קיימא, זאת אומרת למה בשבת הותר ובמעשר שני אסור? אומרת הגמרא: בשבת התירו בלבד שלא יעשה בשבת כדי שהוא עושה בחול. כלומר כל האיסור בשבת זה צריך שינוי, כן, שלא יהיה כמו שהוא עושה בחול. ואילו מעשר שני כל השחתה או ריפוי אסור גם בשינוי. כן, לכן אין שום היתר, גם אם עושה שינוי, אם הוא רוחץ את זה עם שמן או עם יין, אז גם יהיה אסור אם זה כדי להסיר את הזיעה, כי זה בעצם דרך השחתה או דרך ריפוי, ושניהם אסורים במעשר שני. '''ומה לוחשין לעין הרע ולמעיים ולנחשים ולעקרבים ומעבירים על העין בשבת'''. כלומר מותר להעביר כלים קרים על העין אם היא כואבת בשבת. '''מעשה ברבי עקיבא שאחזתו עין והעבירו עליו כלים בשבת'''. רב ורבי חייא רבה תרבון אמרין: תשעים ותשע מתים בעין הרע ואחד בידי שמיים. רבי חיינא ושמואל תרבון אמרין: תשעים ותשע מתים בצינה ואחד בידי שמיים. רב אמר כי דעתי, ורבי חייא אמר כי דעתי. רב, על ידי שהוא שר-- הוא היה מבבל, ובבל השכיחא תמן עין הרע, שבבבל יש הרבה עין הרע, אז לכן גם כן הוא אמר שתשעים ותשע מתים בעין הרע ואחד בידי שמיים. אבל רבי חיינא שהיה גר בארץ ישראל בציפורי, ששמה יש קור, אז לכן הוא אמר תשעים ותשע מתים בצינה ואחד בידי שמיים. רבי שמעון בר אכלן אמר בשם רבי יונתן: תשעים ותשע מתים בשרב, כן, ואחד בידי שמיים. הוא היה כנראה גר בדרום. ורבנן אמרי: תשעים ותשע מתים בפשיעה כי הם לא נזהרים, כן. כלומר בעצם אדם שמסתכן, אז זה לא שאסור לבוא לידי סכנה, אלא אדם שמטפס הוא לידי סכנה אז הוא מת. אז תשעים ותשע מתים בגלל דבר כזה שהם לא נזהרים ואחד בידי שמיים, כי ככה בעצם מראש נגזר עליו. רבי יעקב מאפטאים אמר בשם רבי, כתיב "והסיר השם ממך כל חולי". מה זה כל חולי? זה שריפה, כלומר קנה קדחת. אמר רבי חונה ותני בשם רבי אלעזר בן יעקב: "והסיר השם ממך כל חולי" זו רעיון, כלומר דאגות. ואמר רבי אלעזר: נטל עול ברזל על צוארך, זה רעיון. כן, דאגות זה הכוונה כמו עול על הצוואר. אמר אבא אבון: "והסיר השם ממך כל חולי" זה יצר הרע שראשו מתוק, כלומר תחילתו מתוקה וסופו מר. כן, ד"חולי" המילה זה מלשון מתיקות, כן, "והסיר השם כל חולי", "חלי" בערבית זה מתוק, גם בארמית. אמר רבי תלמידו בשם רבי אלעזר, רבי מנחמה אמר בשם רב: "והסיר השם ממך כל חולי" זה אמרה. ואמר רבי אלעזר: תשעים ותשע מתים במרה. כן, כלומר כל מיני מחלות שבאות מהמרה ואחד בידי שמיים. '''ורוחצים בים הגדול ובבאר טבריא אף על פי שהוא מתכוון לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום'''. כן, כי שמה מתרחצים רק לרפואה. אם מתי? בזמן שמתכוון לרפואה. אה, לעלות מטומאה לטהרה מותר. כלומר אם הוא טמא ורוצה להיטהר אז ודאי שמותר לטבול. אמר רבי שמעון בשם רבי מרכיה: '''בלבד שלא ישהה'''. כלומר הרי טובל, אדם שטובל לא לשהות במים הרבה זמן, נכנס ויוצא. אז ככה בעצם, כן, אם הוא ישהה הרבה זמן זה ייראה כמו מתכוון לרפואה. אם הוא טובל ומיד יוצא אז כולם מבינים שזה רק לטבילה וזה מותר, אבל אם הוא שוהה שם אסור. תניא, למדו בברייתא: '''סכין על עונתי לחולה בשבת'''. אם מתי? בזמן שטרפו מערב שבת. כלומר אם הוא טרף את היין ושמן שבדרך כלל היו מורחים על העלונתי, על הטרבוש הזאתי, אז זה מותר, אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. אמר רבי שמעון בן נזר: '''מתיר היה רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך חולה בשבת, וכבר חלה ובקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו'''. אמרנו לו: רבי, מבטל אתה דבריך בחייך? אמר להן: '''אף על פי שהייתי אומר כן, לא מנע לי ליבי מימי לעבור על דברי חברי'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עה עמוד א''' {{שוליים|יד_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יא|מותר לערב שום ששחוק כבר עם שומן בשבת, אך אסור לשוחקו אם עדיין חסר שחיקה]]''' * '''מקור:''' "שום ששחקו אם היה מחוסר שחיקה אסור, ואם לערב את שומנן מותר. תמן תנינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שההיתר הוא רק בשום שכבר נשחק ומעורב בשומן, ואילו שחיקה עצמה אסורה מדין תיקון מאכל בשבת, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-א-א|בבלי שבת קמ א — חרדל שלשו מערב שבת מותר למחות בו למחר ביד או בכלי ולתת לתוכו דבש, אך אין לטורפו יחד אלא מע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-א-ב|בבלי שבת קמ א — שחליים ששחקן מערב שבת מותר למחר לתת לתוכן שמן וחומץ ולהמשיך לתוכן אמיתא, אך אין לטרוף אלא ]] {{שוליים|יד_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יד|מותר לאכול ולשתות בשבת דברים הניטלים לרפואה כדרך אכילה ושתייה רגילה, אף לחולה שאין בו סכנה]]''' * '''מקור:''' "בדבר שהוא של סכנה. אבל אוכל הוא את יועזר פוליטרכוין ושותה אבוברועה כמשמעו תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה. רבי אבא שאל לרב ירמיה מה ני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף א, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ב, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שכל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקים שותה, ומטעם זה כתבו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שכח, א-ג) שדבר הנאכל כדרך בריאים מותר גם לרפואה, ורק תרופה שאין דרך בריאים לאוכלה נאסרה משום שחיקת סממנים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עה עמוד ב<span class="yerum-runnum">154</span></div> מעשר שני אסור {{ירו"מ-הדגשה|שאסור להשחית מעשר שני וגם לא מתרפאים במעשר שני}}, מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש מעשר שני מותר {{ירו"מ-הדגשה|שאחר שסך בטל ממנו הקדושה}}. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} וכי כל שמותר בשבת מותר במעשר שני וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני. והא תני {{ירו"מ-ביאור|אף שאסור לסוך ביין בשבת}} מדיחה היא אשה עצמה {{ירו"מ-הדגשה|ואת}} {{ירו"מ-הוסר|ובנה}}{{ירו"מ-הדגשה|בנה}} ביין מפני הזיעה {{ירו"מ-ביאור|בשבת,}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}בתרומה אסור, {{ירו"מ-הדגשה|והא}} היא תרומה היא מעשר שני. מהיא כדון {{ירו"מ-הדגשה|למה בשבת הותר ומעשר שני אסור, בשבת התירו}} {{שוליים|יד_יג}}בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול {{ירו"מ-הדגשה|ואילו במעשר שני כל השחתה או רפואה אסור גם בשינוי}}. לוחשין לעין {{ירו"מ-הדגשה|הרע}} ולמעיים {{שוליים|יד_ו}}ולנחשים ולעקרבים {{שוליים|יד_י}}ומעבירין {{ירו"מ-ביאור|מניחים כלים קרים}} על העין בשבת. מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|רע}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} ורבי חייא רבה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין {{ירו"מ-הדגשה|הרע}} ואחד בידי שמים. רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] ושמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר כדעתיה ורבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] אמר כדעתיה. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} על ידי דהוה שרי תמן {{ירו"מ-ביאור|בבבל}} דעינא בישא שכיחא תמן, הוה אמר צ"ט מתים בעיינה ואחד בידי שמים. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן, הווה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רבי שמואל בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר נחמני|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים. ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה {{ירו"מ-ביאור|שאינם נזהרים,}} ואחד בידי שמים. רבי חוניא יעקב מעפרתים[[ביאור:עץ מסורת#רבי חוניא יעקב מעפרתים|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[דברים ז טו|דברים עקב ז טו]]) והסיר ה' ממך כל חולי זו שריפה {{ירו"מ-ביאור|קדחת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] ותני לה בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן יעקב|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן יעקב והסיר ה' ממך כל חולי זו רעיון {{ירו"מ-ביאור|דאגות}}, דאמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כתיב (דברים כי תבא כח מח}}) ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון {{ירו"מ-ביאור| דאגות.}} אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר {{ירו"מ-הדגשה|דחולי מלשון מתיקות. אמר}} רבי תנחומא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחומא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ורבי מנחמה[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנחמא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרה}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} והסיר ה' ממך כל חולי זה המרה, דאמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים. {{שוליים|יד_טז}}רוחצין בים הגדול ובמי טבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום. אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא להעלות מטומאה לטהרה מותר. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה|°]] בלבד שלא ישהה {{ירו"מ-הדגשה|שלא יראה כמתכוון לרפואה}}. תני סכין אלינתין לחולה בשבת, אימתי בזמן שטרפו מערב שבת, אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. אמר רבי שמואל בן אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בן אלעזר|°]] מתיר היה [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת, וכבר חלה וביקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו. אמרנו לו רבי מבטל את דבריך בחייך, אמר להן אף על פי שהייתי אומר כן לא מלאני לבי מימי לעבור על דברי חבירי. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ד|ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יד_ד"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יד_יז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ, אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. {{שוליים|יד_כ}}החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר כל ישראל בני מלכים. <span id="דף_עו_א"> </span> <br> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עה עמוד ב''' {{שוליים|יד_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ו|מותר לצוד נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו]]''' * '''מקור:''' "ולנחשים ולעקרבים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כרבי אלעזר בר' שמעון שהתירו, שהרי כל מזיק ניצוד בשבת שלא ישוך, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכא-ב-ד|בבלי שבת קכא ב — הריגת מזיקים מסוכנים (זבוב מצרים, צרעה נינוה, עקרב חדייב, נחש ארץ ישראל, כלב שוטה בכל מקום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכא-ב-ה|בבלי שבת קכא ב — ההורג נחשים ועקרבים בשבת אף שלא רצו להזיקו, אין רוח חסידים נוחה הימנו, ומותר לעשות כן]] {{שוליים|יד_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_י|מותר להעביר כלים קרים על העין החולה בשבת]]''' * '''מקור:''' "ומעבירין (מניחים כלים קרים) על העין בשבת. מעשה ברבי עקיבא (בן יוסף) שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. רב (אבא בר אייבו) ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בידי שמים. רבי חנינה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף יז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא שהעבירו עליו כלים בשבת מפני שכאב עיניים מסוכן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר טיפול בעין בשבת אף שאין בו סכנת נפשות ממשית * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#ל-א-א|בבלי עבודה זרה ל א — אלונתית מוגדרת כמשקה של יין ישן, מים צלולים ואפרסמון שעושים לבית המרחץ]] {{שוליים|יד_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יג|מותר ללחוש בשבת לעין הרע ולמעיים, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול]]''' * '''מקור:''' "בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול ואילו במעשר שני כל השחתה או רפואה אסור גם בשינוי. לוחשין לעין הרע ולמעיים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף לז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהלחישה מותרת בשבת מטעם שאין בה עשיית מלאכה כדרך החול, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק אחד עשר#קא-א-ז|בבלי סנהדרין קא א — מותר למשש בבני מעיים בשבת בשינוי מדרך חול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק אחד עשר#קא-א-ח|בבלי סנהדרין קא א — לוחשין לחש רפואה על שמן שבכלי אך אין לוחשין על שמן שביד, ולכן סכים משמן שביד ולא ממשמן שבכ]] {{שוליים|יד_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_טז|מותר לרחוץ בשבת בים הגדול ובמי טבריא אף לשם רפואה, אך לא במי משרה ולא במי סדום]]''' * '''מקור:''' "רוחצין בים הגדול ובמי טבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום. אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא להעלות מטומאה לטהרה מותר. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה בלבד שלא ישהה שלא יראה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף מה, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא שמתיר בים הגדול ובמי טבריא בלבד שלא ישהה שלא יראה כמתכוון לרפואה, כדברי רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה, ואוסר במי משרה ומי סדום שריחן רע ואין רגילים לרחוץ בהם לתענוג אלא לרפואה בלבד {{שוליים|יד_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כ|מי שחושש במתניו, מותר לו לסוך שמן חול אף שאינו חושש, שכן כל ישראל דינם כבני מלכים]]''' * '''מקור:''' "החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר כל ישראל בני מלכים. עין משפט ונר מצוה ע"א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שכל ישראל בני מלכים ולכן מותר לסוך שמן וורד בחול אף לבריא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ח|בבלי בבא מציעא קיג ב — מותר לסוך שמן וורד על מכה בשבת שכן דרך כל ישראל לסוך בכך בחול, שכל ישראל בני מלכים הם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-ב-ה|בבלי שבת סו ב — מותר לסוך שמן ומלח על הגוף בשבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עו עמוד א<span class="yerum-runnum">155</span></div><br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן החושש בשיניו לא יגמע}} {{ירו"מ-הדגשה|בהן חומץ, והא}} כתיב {{הפ|משלי|י|כו}} כחומץ לשינים וכעשן לעינים ואת אמר הכין. אמר רבי שמעון בר אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר אבא|°]] בחומצן של פירות היא מתניתין {{ירו"מ-ביאור|ומה שאמר שלמה בחומץ יין.}} רבי אלעזר בר יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר ברבי יוסי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} ואפילו תימר {{ירו"מ-הדגשה|שמדובר באותו חומץ}} כמו במתניתין טב לבישתא {{ירו"מ-ביאור|אם חושש בשניו}} וביש לטבתא. תני לא יהא מגמא חומץ ופולט, אבל מגמא הוא חומץ ובולע. מתניתא אמרה שאסור לגמות ולבלוע, דתנינן החושש שיניו לא יגמע בהן חומץ. מה היא כדון {{ירו"מ-הדגשה|הבריתא שהתירה אם בולע}} או כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שסובר שדרך לשתות חומץ שחומץ משיב נפש והשותה חומץ תרומה חייב קרן וחומש}} או כדברי הכל. במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו {{ירו"מ-הדגשה|שמשיב נפש, דאיתמר. אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} הכוסס חיטי תרומה לוקה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} המגמא חומץ של תרומה לוקה. המגמא חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. הכוסס חיטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. {{שוליים|יד_כא}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] בשם רבי אימי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אמי בן נתן}} מודין חכמים ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש, שהחומץ {{ירו"מ-ביאור|אחר טיבולו}} מיישב את הנפש. חברייא {{ירו"מ-הדגשה|אמרי}} בשם רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] כל שהוא {{שוליים|יד_כב}}מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת. התיב רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] והתני החושש שיניו לא יגמא בהן חומץ, ולא מן השפה ולפנים הוא. לא {{ירו"מ-הדגשה|נ}}אמר כן {{ירו"מ-ביאור|מן השפה ולפנים,}} אלא {{ירו"מ-הדגשה|כדאמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] כל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] רבי אבא בר זוטרא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זוטרא|°]] ורבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי מעלין עצם של ראש בשבת. רבי חייה בר מרייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיא בר מריה|°]] רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] ורבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר}} רבא בר זוטרא[[ביאור:עץ מסורת#רבא בר זוטרא|°]] ורבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר}} {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{שוליים|יד_כג}}מעלין בנות אזנים בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כד}}עין שמרדה מרפין אותה בשבת. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כה}}גבות ידים וגבות רגלים סכנה. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר בשם}} רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ההן סימוקא דעינה סכנה}}. אמר רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] לוקטין {{ירו"מ-הוסר|לו }}עוקץ עקרב בשבת. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר {{שוליים|יד_כו}}ההן חמרא {{ירו"מ-הדגשה|לתת אותו}} לבר מן עיינא שרי, לגו מן עיינה אסור. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר ההן רוק תפל אסור ליתן על גבי העין בשבת. מינה את שמע {{ירו"מ-הדגשה|מה מותר לעשות}} לחזזיתה {{ירו"מ-ביאור|שחין באזור העין שרפואתו על ידי יין או רוק.}} רבנן דקיסרין אמרין הדא אורדענה סכנה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי חזקיה עכייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חזקיה עכייה|°]] בשם רבנן דקיסרין הדא עכשמוניתא סכנה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק[[ביאור:עץ מסורת#רב שמואל בר יצחק|°]] הדא גומרתא סכנה. אמר רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] נותנין עליה חמץ בפסח. ההן {{ירו"מ-הדגשה|ד}}בלעה {{ירו"מ-הדגשה|עצם}} שרי מיפקתיה בשובתא. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} מתניתין אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יד_כז}}מחט של יד ליטול בה את הקוץ. {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן מה בין קוץ ומה בין בלע. וההן דעיינה {{ירו"מ-ביאור|להוציא דבר שנכנס לעין,}} שאלון לרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] אמר לון הא רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] קומיכון, שאלון ליה ושרא אמר לון אוף אנא שרי. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ההן ציפדונה סכנה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} <span id="דף_עו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> התלמוד הירושלמי מסכת שבת דף עו. נתחיל ממה שלמדנו: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, מותר להשתמש בצידי בהמה, בצידי אילן". כל דבר שהוא מותר להשתמש עליו בשבת, מותר לקושרו. הדרן עלך פרק האורג. '''משנה''': אלו קשרים שחייבין עליהן — קשר הגמלין וקשר הספנין. כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן. רבי מאיר אומר: כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת, אין חייבין עליו. '''גמרא''': שואלת הגמרא, מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים, ולא היתה קשירה לשעה, כלומר קשירה של קיימא. ומדוע? אמר רבי יסה: מכיון שהיו על פי הדיבור, נחשב כמו לעולם, כלומר קשירה של קיימא. אמר רבי יוסי ברבי בון: מכיון שהבטיחן שהוא מכניסן לארץ, נחשב כמו לשעה, כי בסופו של דבר יפרקו את המשכן וייכנסו לארץ. אמר רבי פינחס: מתופרי היריעות למדו, שאם היה החוט נפסק היה קושרו, וחזר ונפסק - לעשות קשרים קשרים אי אפשר, אלא חוזר ומתיר את הראשון. אמר חזקיה: אותו חייט אומן היה מבליע שני החוטים, ולכן לא היה צריך לקשור ולהתיר. והיכן אמר רבי יוסי בי רבי חנינא שמאורגי יריעות למדו? מה טעם? כי אורך היריעה האחת היה צריך להיות שלם, שתהא כולה אחת, לכן אם נפסק היה קושרו. אבל מכיון שהיה מגיע לסוף האריג, היה שרי - מותר להתיר. רבי תנחומא בשם רב הונא אמר: אפילו ערב שבו לא היה בו לא קשר ולא תיימא (חוט שעושים בו סימן). תני רבי הושעיה: חותל של תמרים ופטיליא של תמרים, קורע ומתיר, ובלבד שלא יקשור. '''משנה''': ויש לך קשרים שאין חייבין עליהן, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה מפתחי חלוק, וחוטי סבכה, ופסיקיא, ומנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדרה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא, קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. ורבי יהודה מתיר כלל. אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא, אין חייבין עליו. '''גמרא''': אמר חזקיה: מפתחי חלוק - במפתח אימרא שהוא מדביקו לחלוק. אמר רבי יוסה: במפתח חלוק - שהוא עשוי כמין שני דפין. נשמטו רצועות מנעל וסנדל, נוטל ומחזיר, ובלבד שלא יקשור. חוטמו שנשמט, אית תניי תני מותר להחזיר, ואית תניי תני אסור להחזיר. הוון בעי מימר: מאן דאמר מותר, בשיש בו נקב אחד; מאן דאמר אסור, בשיש בו נקבים. אמר רבי יוסה ברבי בון: בין זה ובין זה, כמאן דאמר שיש בו שני נקבים. מהו כדון? מאן דאמר מותר - ברפין (רצועות רפות); מאן דאמר אסור - באפוצים (רצועות הדוקות). רבי אליעזר בן יעקב, מה חולקין על רבי אליעזר בן יעקב? ממה דתני חכמים לרבי מאיר בחותמו שבקרקע, שמפקפקין ומפקיעין בשבת, ומפקפקין... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עו עמוד א''' {{שוליים|יד_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כא|השותה חומץ תרומה לאחר טיבולו (כדי לישב נפשו) חייב קרן וחומש]]''' * '''מקור:''' "רבי אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש. אמר רבי ירמיה בשם רבי אימי (אמי בן נתן) מודין חכמים לרבי במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש, שהחומץ (אחר טיבולו) מיישב את הנפש. חברייא אמרי בשם ר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק י, הלכה ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי ~ חכמים: רבי מחייב קרן וחומש בשותה חומץ תרומה כדרך הנאתו אף שאינו כמאכל אדם רגיל; חכמים חולקים בדרך כלל אך מודים לרבי במגמא חומץ אחר טיבולו * '''הכרעה:''' נפסק כרבי במקרה זה, שהחומץ מיישב את הנפש ונחשב כדרך אכילה, ובזה מודים אף חכמים - כפי שפסק הרמב"ם {{שוליים|יד_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כב|מי שיש לו חושש בגרונו (מן החלל ולפנים) מותר לרפאותו בשבת]]''' * '''מקור:''' "מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת. התיב רבי זעירא והתני החושש שיניו לא יגמא בהן חומץ, ולא מן השפה ולפנים הוא. לא נאמר כן (מן השפה ולפנים,) אלא כדאמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא כל שהוא מן החלל ולפנים מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא שכל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו בשבת, שאין זה דומה לחושש שיניו שהוא מן השפה ולפנים בלבד ואין בו סכנה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] {{שוליים|יד_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כג|מותר להעלים (לחתום/לתקן) בנות אזנים (נקעים בבשר האוזן) בשבת]]''' * '''מקור:''' "מעלין בנות אזנים בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה י, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה לא, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף מג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בר נפחא שמעלין בנות אזנים בשבת, שהוא כמראה מכה בעלמא ואינו רפואה גמורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להקל בזה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ט|בבלי ביצה כב א — מותר לחולה שיש בו סכנה או צורך גדול לעבור על ידי גוי בשבת, ומותר לגוי לכחול לו את עינו בשב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-ב-א|בבלי עבודה זרה כח ב — מעלין אוזנים (מעכבים דם מהאוזן) בשבת ביד אך לא באמצעות סם רפואה]] {{שוליים|יד_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כד|עין שמרדה - חולים בה מותר לחלל עליה שבת ולעשות לה כל צרכי רפואה]]''' * '''מקור:''' "עין שמרדה מרפין אותה בשבת. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבהו בשם רבי יוחנן שעין שמרדה דינה כפיקוח נפש ומרפין אותה בשבת, כפי שהובא ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ז|בבלי ביצה כב א — חולי בעיניים הנקרא "סוף אוכלא" ו"פציחת עינא" הוא בגדר מכה של חלל ומחללים עליו את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ח|בבלי ביצה כב א — אסור לכבות בקעת בוערת בשבת/יו"ט כדי שלא יפסד הבית מן העשן]] {{שוליים|יד_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כה|חתכי עור בקצות האצבעות (גבות ידים ורגלים) ואודם בעין נחשבים סכנה המתירה חילול שבת]]''' * '''מקור:''' "גבות ידים וגבות רגלים סכנה. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא) ההן סימוקא דעינה סכנה. אמר רבי אבון לוקטין עוקץ עקרב בשבת. רב (אבא בר אייבו) אמר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שגבות ידים ורגלים וסימוקא דעינא הוו סכנה, ומחללין עליהם את השבת כדין כל סכנת נפשות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] {{שוליים|יד_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כו|מריחת יין או רוק תפל על העין בשבת בשבת]]''' * '''מקור:''' "ההן חמרא לתת אותו לבר מן עיינא שרי, לגו מן עיינה אסור. שמואל (בר אבא בר אבא) אמר ההן רוק תפל אסור ליתן על גבי העין בשבת. מינה את שמע מה מותר לעשות לחזזיתה (שחין באזור העין שרפואתו על ידי יין או רוק.) " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' יין מותר מחוץ לעין ואסור בתוכה, ורוק תפל אסור אף מחוץ לעין; כך נפסק ברמב"ם ושו"ע כלשון הירושלמי ללא חילוק מהבבלי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק שני#יט-א-א|בבלי זבחים יט א — כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם מתכוון להוציא ממנה דם - אסור בין במ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קג-ב-ב|בבלי עירובין קג ב — תוספת בגד קטן שלא במקום בגדים אינה נחשבת חציצה משום יתור בגדים]] {{שוליים|יד_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כז|מותר לטלטל מחט של יד בשבת כדי להוציא בה קוץ מהגוף או דבר שנכנס לעין]]''' * '''מקור:''' "מחט של יד ליטול בה את הקוץ. דאי לא כן מה בין קוץ ומה בין בלע. וההן דעיינה (להוציא דבר שנכנס לעין,) שאלון לרבי ירמיה אמר לון הא רבי אבא קומיכון, שאלון ליה ושרא אמר לון אוף אנא שרי. אמר רבי אבהו בשם רבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שח סעיף יא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא ורבי ירמיה שהתירו טלטול מחט להוצאת קוץ ולעניין העין, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שח סעיף יא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק עשירי#פד-ב-כ|בבלי סנהדרין פד ב — המוציא קוץ בשבת במחט דרך מקלקל בחבורה – פטור מחיוב חטאת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ד|בבלי שבת קכב ב — כלים שנתפרקו דלתותיהם בחול, מותר לטלטל את הדלתות בשבת יחד עם הכלים]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עו עמוד ב<span class="yerum-runnum">156</span></div> מטתיה כן והוה מיתסי קומי ברתיה דדמיטינוס {{ירו"מ-ביאור|שר העיר}} דטיבריא. בערובתא {{ירו"מ-הדגשה|דשבתא}} בפתי רומשא {{ירו"מ-ביאור|סמוך לשקיעה}} סליק לגבה, אמר לה מיצרך אנא כלום למחר, אמרה ליה לא ואין צרכת סב גלעינן דתמרא בפלגיהן יקידן {{ירו"מ-ביאור|חצי שרוף.}} ואית דאמרין דנקלבס {{ירו"מ-הוסר|ועוד}}{{ירו"מ-הדגשה|ועור}} דסערין {{ירו"מ-ביאור|קליפה של שעורה,}} וצואה דמיינוק {{ירו"מ-ביאור|תינוק}} יבישאשחוק וטפול {{ירו"מ-ביאור|ומרח}} ולא תימא קומי בר נש. למחר עאל ודרשה בציבורא, אית דאמרין דחנקת נפשה ואית דאמרין דאיתגיירת. את שמע מינה תלת, את שמע מינה ההן ציפדונה סכנה, ואת שמע מינה דכל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו, ואת שמע מינה ההוא דאמר רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{שוליים|יד_כח}}אם היה {{ירו"מ-הדגשה|הגוי}} רופא נאמן מותר. רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] הוה ליה {{ירו"מ-הוסר|קילוס}}{{ירו"מ-הדגשה|קילום}} הורין ליה. רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} ורבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] מישחוק תחלוסין בשובתא ומיתן גו חמרא עתיקא וישתי ולא יסכן. בר בריה הוה ליה בלע {{ירו"מ-ביאור|עצם בגרון.}} אתא חד בר נש ולחש ליה ואינשם, כד נפיק אמר ליה מאן לחשתה ליה, אמר ליה מילה פלן {{ירו"מ-ביאור|שם עבודה זרה.}} אמר לו נוח הוה ליה אילו הוה מיית ולא כן, והוות ליה כן {{ירו"מ-ביאור|שמת}} {{הפ|קהלת|י|ה}} כשגגה שיוצא מלפני השליט. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] בשם רבי יונתן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונתן (אמורא)|°]] {{שוליים|יד_כט}}בכל מתרפין חוץ מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס[[ביאור:עץ מסורת#רבי פינחס|°]] בעי עד כדון {{ירו"מ-הוסר|כשאמרו}}{{ירו"מ-הדגשה|כשאמר}} לו {{ירו"מ-הוסר|הביא}}{{ירו"מ-הדגשה|הבא}} לי עצים מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות}} והביא לו, {{ירו"מ-הדגשה|אמר לו}} {{ירו"מ-הוסר|הביא}}{{ירו"מ-הדגשה|הבא}} לי עלים סתם והביא לו מעבודת כוכבים {{ירו"מ-הדגשה|ומזלות מהו}} נישמעינה מן הדא. רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] הוה ליה צמרמורין, אייתון ליה מן זכרותה דדורי {{ירו"מ-ביאור|עבודה זרה שמוציא מים מזכרותיו}} ושתה. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] אייתון ליה ולא שתה. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אילו ידע רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] מנ{{ירו"מ-הדגשה|י}}ן הוה לא {{ירו"מ-הוסר|אשתה}}{{ירו"מ-הדגשה|שתה}}. אמר רבי חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] מתניתא אמרה כן שאין מתרפין מגילוי עריות, ותני כן לפיכך הותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה מאורסה. {{ירו"מ-הדגשה|מאי}} הותר מכלל שבת {{ירו"מ-הוסר|ולא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} להתרפות {{ירו"מ-הדגשה|שפקוח נפש דוחה שבת}}, ודכוותה לא הותר מכלל נערה מאורסה אפילו להתרפות. לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש, אלא אפילו לשמוע את קולה. כהדא חד בר נש רחם אית{{ירו"מ-הדגשה|ת}}א ביומי דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} וסכן, אתון שאלון ליה מהו {{ירו"מ-הוסר|תיעביד}}{{ירו"מ-הדגשה|תיעבור}} קומוי וייחי, אמר ימית ולא כן. מהו ישמע קלה ולא ימות, אמר ימית ולא כן. מה הוות, רבי יעקב בר אידי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אידי|°]] ורבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] חד אמר אשת איש וחורנה אמר {{שוליים|יד_ל}}פנויה. מאן דאמר אשת איש ניחא, ומאן דאמר פנויה והא בר כיחא נגרא רחם אית{{ירו"מ-הדגשה|ת}}א ביומוי דרבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ושרא ליה. כאן בפנויה וכאן באשת איש, ואפילו תימר כאן וכאן בפנויה תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. <span id="דף_עז_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עו עמוד ב''' {{שוליים|יד_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כט|אין להתרפא באיסורי עבודה כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים אף במקום פיקוח נפש]]''' * '''מקור:''' "בכל מתרפין חוץ מעבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס בעי עד כדון כשאמר לו הבא לי עצים מעבודת כוכבים ומזלות והביא לו, אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מעבודת כוכבים ומזלות מהו נישמעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קנה סעיף ב * '''מצב:''' דאורייתא * '''מחלוקת:''' רבי יונה ~ רבי אחא: רבי יונה שתה ממי דורי עבודה זרה לרפואה, רבי אחא נמנע משתייה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אחא שאין מתרפין בהם אף בספק, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להחמיר ולאסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#כה-א-ד|בבלי פסחים כה א — מותר להתרפא בכל דבר אסור חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות]] {{שוליים|יד_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ל|מי שנתן עיניו באישה מסוימת ועסק ומכר לה לתועלתה עד שנשאה לו, בכך עבר על אביזרייהו דגילוי עריות ודינו כרודף אחר עריות]]''' * '''מקור:''' "פנויה. מאן דאמר אשת איש ניחא, ומאן דאמר פנויה והא בר כיחא נגרא רחם איתתא ביומוי דרבי אלעזר (בן פדת) ושרא ליה. כאן בפנויה וכאן באשת איש, ואפילו תימר כאן וכאן בפנויה תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ט * '''מצב:''' דרבנן * '''מחלוקת:''' פנויה ~ אשת איש: מאן דאמר אשת איש ניחא (האיסור באשת איש), ומאן דאמר פנויה מיישב במעשה דבר כיחא נגרא שהיה פנויה שנתן עיניו בה עד שנעשית אשת איש * '''הכרעה:''' ההכרעה כמאן דאמר שהאיסור החמור הוא כשנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש, שכן כך מתיישבים כל המקרים; הרמב"ם פסק שאף בפנויה יש לחוש לאביזרייהו דגילוי עריות ואין להקל בכך </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף עז עמוד א<span class="yerum-runnum">157</span></div> ואית דבעי מימר איתא רבה הוות {{ירו"מ-ביאור|חשובה}} ולא מנסבא {{ירו"מ-הדגשה|ליה}}, וכל מה דהוא מעבד באיסור הוה מעבד, בגין כן אסר ליה. אמר רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} מתניתין אמרה כן שאין מתרפין משפיכות דמים, דתנינן תמן {{ירו"מ-הדגשה|אשה המקשה לילד המילדת מוציאה את העובר אברים אברים}} {{שוליים|יד_לא}}יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש {{ירו"מ-ביאור|אבל לאם מותר מדין הקם להרגיך.}} לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני {{ירו"מ-הדגשה|דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו}}. תני {{ירו"מ-הוסר|עכום בישראל אסור }}ישראל {{ירו"מ-הדגשה|בעבודת כוכבים ומזלות מותר להרוג עבודת כוכבים ומזלות}} בעכום {{ירו"מ-הוסר|מותר}}{{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] בעי מה {{שוליים|יד_לב}}להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן. התיב רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] ולא מתניתין היא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]{{ירו"מ-הוסר|ר}} בשם רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי {{ירו"מ-ביאור|מי הרודף ומי הנרדף.}} מעשה ב[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן דמה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן דמה שנשכו נחש, ובא יעקב איש כפר סמא {{ירו"מ-ביאור|שהיה מין}} לרפותו {{שוליים|יד_לג}}ולא הני{{ירו"מ-הדגשה|ח}} לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}}. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן דמה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן דמה אני מביא ראייה {{ירו"מ-הדגשה|שמותר}} {{ירו"מ-הוסר|שירפאנו}}{{ירו"מ-הדגשה|שירפאני}}, לא הספיק להביא ראייה עד שמת [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן דמה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן דמה. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} אשריך [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן דמה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן דמה שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצתה גדירן של חכמים, דכתיב {{הפ|קהלת|י|ח}} {{ירו"מ-הוסר|קוהלת י }}ופורץ גדר ישכנו נחש. ולא נחש נשכו, אלא שלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבא. ומה הוה ליה ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן דמה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן דמה {{ירו"מ-הדגשה|ל}}מימר {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[ויקרא יח ה|ויקרא אחרי מות יח ה]]) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם {{ירו"מ-הדגשה|תנן לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד, בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר כל ישראל בני מלכים. אמר}} רבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{שוליים|יד_לד}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}, {{ירו"מ-הוסר|דלא}}{{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} כן מי נתן שמן וורד לעני ולא סך {{ירו"מ-הדגשה|שגם העני ראוי לסוך שמן ורד רק שאין לו}}. אמר רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לרבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} חכ{{ירו"מ-הדגשה|י}}ם רבי לבר פדיה[[ביאור:עץ מסורת#בר פדא|°]] דאת אמר שמועתא מן שמיה, אמר לו רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} אמרין משמו. אמר רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לרבי אבא בר זבדא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר זבדא|°]] חכם רבי לרב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} דאת אמר שמועתה מן שמיה, אמר לו רב אדא בר אחוה[[ביאור:עץ מסורת#רב אדא בר אהבה|°]] אמרין משמו. <strong>הדרן עלך פרק שמונה שרצים</strong> ==פרק חמישה עשר - אלו קשרים== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק חמישה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_טו_א|ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_טו_א"> <strong>מתני':</strong> אלו קשרים שחייבין עליהן {{שוליים|טו_א}}קשר הגמלין וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן {{שוליים|טו_ב}}כך הוא חייב על התירן [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו.<br><strong>גמ':</strong> מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים {{ירו"מ-הדגשה|של המשכן}} ולא לשעה היתה. אמר רבי יסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אסי|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מכיון שהיו {{ירו"מ-הוסר|נוסעין}}{{ירו"מ-הדגשה|חונין}} {{ירו"מ-הוסר|וחונין}}{{ירו"מ-הדגשה|ונוסעין}} על פי הדיבור כמי {{ירו"מ-הוסר|שהיא}}{{ירו"מ-הדגשה|שהוא}} לעולם. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] <br><br> <span id="דף_עז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''תמלול מתוקן''' אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבת דף עז. בדף הקודם אמרנו שאסור להתרפא בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אז אומרת הגמרא, אמר רבי חייא מתניתא למר לכן שהם מתרפאים בשפיכות דמים. מה היה דין? תנינן תמן: אישה המקשה ליילד, המילדת מוציאה את העובר איברים איברים. כלומר, מותר שהמיילדת תחתוך את העובר כשהוא עדיין בבטן איברים איברים, ותוציא אותו כשהוא... ככה היא תהרוג אותו. '''אבל יצא רובו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש'''. בעצם מצד הדין לאימא מותר, כי לאימא מבחינת מצד האימא זה נחשב רודף, כי היא רודפת אותו ומנסה להורגו, כן? אבל למישהו אחר אסור, כן? כיוון שהגמרא אומרת שלא ברור מי רודפת את מי. עוד אומרת הגמרא, לא אותו דבר כשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו אמר לו חמוס את פלוני, כן? גם כן זה אסור, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואז אולי כשיבוא לגנוב לו, אז ההוא ינסה להילחם ואז יבואו להרוג אותו. אז לכן אסור אפילו אם אומר לו ללכת לגנוב ממישהו. תני, ישראל בעכו״ם מותר, כלומר מותר להרוג עכו״ם כדי להציל את הישראל, אבל עכו״ם בעכו״ם אסור. רב חסדא, מהו להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן? אתא דרבי ירמיה ולא מתיתיני, הרי זה המשנה. דתנן, '''יצא רובו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש'''. אז רואים מכאן שאסור להרוג את הקטן כדי להציל את הגדול. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב חסדא, שאני תמן, שאין אתה יודע מי הורג את מי. כן, אין לך מושג מי פה רודפת את מי. כן, כי מצד אחד האימא מסכנת את הוולד, מצד שני הוולד מסכן את האימא. ואתה גם אומר כזה בעניין בן דמא שנשכו נחש. בא יעקב איש כפר סמה, שהוא היה מין, הוא בא לרפותו ולא הניח לו רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעזר בן דמא, אני מביא ראיה שמותר שירפאני. לא הספיק להביא ראיה עד שמת בן דמא. אמר לו רבי ישמעאל, '''אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדרן של חכמים''', דכתיב, '''ופורץ גדר ישכנו נחש'''. שואלת הגמרא, ולא נחש שישכנו? אלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבוא. ומה הוה ליה? מה בעצם היה יכול רבי אלעזר בן דמא להביא ראיה? דכתיב, '''אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'''. אומרת הגמרא, תנן, לא סכו חן וחומץ, אבל סכו את השמן ולא שמן זרד. בני מלכים סכים שמן זרד על מכתם, שכן דרכן, שדרך מלכים אסור בחול. רבי שמעון אומר, '''כל ישראל בני מלכים הם'''. אמר רבי אבא בר זבידא בשם רב, הלכה כרבי שמעון. דאי לא כן, מי יתן שמן זרד לעני ולא יסוך? כלומר, בעצם זה לא ראוי לעני. כלומר, גם העני ראוי לסוך שמן זרד, רק שאין לו. אז לכן זה מותר לכולם. אמר רבי זירא לרבי יוסי, חכים רמי לבר פדיה, דאת אמר שמעתם משמע, כי אתה ראית אותו שאתה אומר שמועות משמו? אמר ליה רבי יוחנן, אמרן משמע, כן? רבי יוחנן ראה אותו, ורבי יוחנן אמר בשמו, זה כאילו שאני ראיתי אותו. אמר רבי זירא לרבי אבא בר זבידא, חכים ר' לרב, דאת אמר שמעתם משמע? אמר ליה רבה דבר אחווה, אמרים לשמועו. כן, לכן אם אדם צריך להגיד שמועות, צריך להכיר את האדם שהוא שמע ממנו, אבל אם הוא מכיר את האדם שאמר את השמועה ואותו אדם מכיר את האדם שממנו הוא שמע, אז זה מותר. אדם נרפא מנשיכת שרצים, אדם נרפא מנשיכת שרצים, אדם נרפא מנשיכת שרצים - יוצא השם. הלכה א'. אומרת המשנה, '''אלו קשרים שחייבין עליהן, קשר הגמלין וקשר הספנין, כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן'''. '''רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו'''. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף עז עמוד א''' {{שוליים|יד_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לא|עובר הנרדף להריגה שיצא רובו, אין נוגעים בו להצילו על ידי הריגתו]]''' * '''מקור:''' "יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (אבל לאם מותר מדין הקם להרגיך.) לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. תני ישראל בעבודת כוכבים ומזלות מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט, שו"ע חו"מ סימן תכה סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין דוחין נפש מפני נפש כשיצא רובו, שדינו כנפש שלמה ואין הורגים אדם להצלת אדם אחר {{שוליים|יד_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לב|מותר להרוג רודף להצלת הנרדף, ובעובר שסכנתו מסופקת (כמו יציאת ראשו ברוב) אין דוחים נפש מפני נפש]]''' * '''מקור:''' "להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן. התיב רבי ירמיה ולא מתניתין היא דתנן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אמר רבי יוסה ברבי בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי (מי הרוד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ו, שו"ע חו"מ סימן תכה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה בשם רב חסדא: מותר להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן כשיודעים מי הרודף ומי הנרדף, אך שאני התם ביצא רובו שאין ידוע מי הורג את מי, ולכן אין דוחים נפש מפני נפש; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע. {{שוליים|יד_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לג|אין להתרפא בדברי מינות אף בסכנת נפשות]]''' * '''מקור:''' "ולא הניח לו רבי ישמעאל (בן אלישע). אמר לו רבי אלעזר בן דמה אני מביא ראייה שמותר שירפאני, לא הספיק להביא ראייה עד שמת רבי אלעזר בן דמה. אמר לו רבי ישמעאל (בן אלישע) אשריך רבי אלעזר בן דמה שיצאת בשלום מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק יב, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קנה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ישמעאל בן אלישע שאסר לבן דמה להתרפא בשם ישוע בן פנדירא, שמעשה זה גרם למותו בטהרה; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע שאיסור זה חמור מאיסורי הנאה אחרים ואינו נדחה מפני פיקוח נפש {{שוליים|יד_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לד|מותר לחולה שיש בו כאב עיניים או מכה לסוך שמן וורד בשבת]]''' * '''מקור:''' "הלכה כרבי שמעון (בן יוחאי), דאי לא כן מי נתן שמן וורד לעני ולא סך שגם העני ראוי לסוך שמן ורד רק שאין לו. אמר רבי זעירה לרבי יוסי (בר זבידא) חכים רבי לבר פדיה דאת אמר שמועתא מן שמיה, אמר לו רבי יוחנן (" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף א הדרן עלך שמונה שרצים יד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן יוחאי ~ תנא קמא: האם מותר לסוך שמן וורד בשבת גם למי שאין דרכו בכך בחול * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי, שהתיר, כדברי הירושלמי "מי נתן שמן וורד לעני ולא סך", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ח|בבלי בבא מציעא קיג ב — מותר לסוך שמן וורד על מכה בשבת שכן דרך כל ישראל לסוך בכך בחול, שכל ישראל בני מלכים הם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-ב-ה|בבלי שבת סו ב — מותר לסוך שמן ומלח על הגוף בשבת]] {{שוליים|טו_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_א|הקושר קשר הגמלים או קשר הספנים חייב, וכן החייב על קשירתם חייב על היתרם]]''' * '''מקור:''' "קשר הגמלין וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שקשר הגמלים וקשר הספנים חייבים משום מלאכת קושר, וכך פסקו הרמב"ם (הל' שבת פ"י ה"א) והשו"ע (או"ח סי' שיז ס"א) שהם בכלל קשרים של קיימא החייבים בשבת. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עד-ב-י|בבלי שבת עד ב — התופר שתי תפירות בשבת חייב, ובלבד שקשר את החוט לאחר התפירה]] {{שוליים|טו_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק חמישה עשר#דין-טו_ב|האם קשירת מיתרי המשכן שלא לזמן קצוב נחשבת "קשר של קיימא" המחייב באיסור קושר בשבת]]''' * '''מקור:''' "כך הוא חייב על התירן רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו. גמ : מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים של המשכן ולא לשעה היתה. אמר רבי יסה (אסי): מכיון שהיו חונין ונוסעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שקשר קיימא הוא קשר שאינו על מנת להתירו לפי שעה, כדוגמת קשירת מיתרי המשכן שהיו קושרים לזמן ממושך על פי הדיבור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שכל קשר שאינו של אומן וגם אינו מתקיים לעולם אינו קשר של קיימא ואין חייבין עליו. </div> p3s57lkw287f6t8672ac1xse9i6xu2i 106 1754991 3078730 3078512 2026-08-23T19:43:46Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078730 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שבעה עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פב עמוד א<span class="yerum-runnum">167</span></div> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_א|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_א"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יז_א}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן עמהן אף על פי שנתפרקו בשבת, ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|הזכיר}} דלתות הבית {{ירו"מ-הדגשה|שאינם ניטלות}} דרובה {{ירו"מ-הדגשה|להשמיע חידוש, והזכיר}} {{ירו"מ-הוסר|ודלתות}}{{ירו"מ-הדגשה|דלתות}} הכלים {{ירו"מ-הדגשה|שניטלות}} דרובן {{ירו"מ-הדגשה|להשמיע חידוש}}. דלתות הבית דרובה, שאף על פי שנתפרקו מערב שבת אסור לטלטלן בשבת. דלתות הכלים דרובה, שאף על פי שנתפרקו בשבת ניטלין בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: שאינן דומין לדלתות הבית}} לפי שאינן מן המוכן. {{ירו"מ-הוסר|ואין}}{{ירו"מ-הדגשה|מאי שאינן}} {{ירו"מ-הדגשה|מן המוכן? שאין}} תשמישן אלא על גבי קרקע. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות, הדא היא דכתיב {{הפ|נחמיה|יג|טו}} "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת, ועומסים על החמורים" וגו', {{ירו"מ-הוסר|ואסרו}}{{ירו"מ-הדגשה|אסרו}} להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה אומר, אף הציפרין {{ירו"מ-ביאור|ציפורן לחרוט שמקפיד עליה לכתיבה.}} [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף ההוגין {{ירו"מ-ביאור|עוגן ספינה}}. מדוכה, אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם היתה מדוכה קטנה {{ירו"מ-הדגשה|ה}}ניתנת על גבי השלחן, הרי היא כקערה ומטלטלין אותה בשבת. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}} {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, ורבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, {{ירו"מ-הדגשה|המשנה שאמרה שצריך שיהיה במדוכה שום כדי שיהיה מותר לטלטלה}} קודם להתרת כלים {{ירו"מ-הוסר|שנו}}{{ירו"מ-הדגשה|נשנת}}. תמן תנינן, {{שוליים|יז_ב}}קלוסטרא {{ירו"מ-ביאור|קרש המשמש לבריח שראשו עב וראוי לדוך בו}}, [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אומר, שומטה מפתח זו ותולה בחבירו בשבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל אסור לטלטלה}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי טרפון|°]]<nowiki/>רבי טרפון אומר, הרי היא ככל הכלים ומיטלטלת בחצר. {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא? דרבי יהושע בן חנניה דאסר אף לצורך גופו}}? דבי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרי, בחצר שלא עיריבה היא מתניתין. אם בחצר שלא עיריבה, {{ירו"מ-הדגשה|על}} הדא {{ירו"מ-הוסר|היא ד }}תנינן {{ירו"מ-הדגשה|רבי טרפון אומר}}, הרי היא ככל הכלים ומיטלט{{ירו"מ-הדגשה|ל}}ת בחצר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]], ורבי חנניה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנניה דציפורין|°]] מטי בה בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, קודם להתרת כלים {{ירו"מ-הדגשה|נ}}שנו. אי קודם להתרת כלים שנו, הדא הוא דתנינן {{ירו"מ-הדגשה|רבי טרפון אומר}}, הרי היא ככל הכלים ומיטלטלת בחצר {{ירו"מ-ביאור|הרי אמרנו שאסרו את כל הכלים, דתני}} {{ירו"מ-הוסר|כג}}{{ירו"מ-הדגשה|ג}}' כלים {{ירו"מ-הוסר|המיטלטלין}}{{ירו"מ-הדגשה|מיטלטלין}} בחצר, ואלו הן, סכין קטנה ומקצוע של דבילה וזומי ליסטרא. {{ירו"מ-הוסר|חצוצרת}}{{ירו"מ-הדגשה|תשע תקיעות היו תוקעים ערב שבת, שלוש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה ושלוש להבדיל בין קדש לחול ותוקע ומריע ותוקע, וגבי אותה הצוצרת}} {{ירו"מ-הדגשה|תני}}, תוקע השלישית בראש הגג ומניחה במקומה, ולא כלי הוא. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]], קודם להתרת כלים שנו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, קנים {{ירו"מ-ביאור|של שולחן לחם הפנים ששומטים אותם בערב שבת וסודרים במוצאי שבת.}} ומקלות {{ירו"מ-ביאור|שבחול היה מניח מקל עליו ועל חברו ותולה ומפשיט את קרבן הפסח, ובשבת מניח ידו על יד כתף חבירו ותולה ומפשיט}} קודם להתרת כלים שנו.<br><br> <span id="דף_פב_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> '''פרק כל הכלים (שבת דף פב)''' עוד סוגיה מהגמרא. מתני': ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. '''רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים''', ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. מתני': רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא שואלים: כיני מתניתין - האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור מב' צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אמר שזה כדעת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, שרבי יוסה ורבנן נחלקו רק כשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים - לא נחלקו. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו דעת רבי יוסה, מכאן שאפילו מחיצה של מים היא נושא המחלוקת. מתני': '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך'''. בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי הארמאים ואמר: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה! ואם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי בעצמו. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה. נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה, בעי מטפייתה, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי? אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא, ונורא ערקא מינה. '''אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו'''. ולא כן תני: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. מתני': '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חוששני אני לו מחטאת'''. בגמרא: יבא כי הא דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי, רבי שמעון בי רבי ינאי אמר: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו - ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. '''ועל צואה של קטן''' - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. '''ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת'''. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. מתני': '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים'''. בגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נישמעינה מן הדא - דשמואל איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. אנחנו עוברים לירושלמי מסכת שבת דף פב, ומתחילים פרק חדש - פרק יז. הנה התחלת המשנה. אומרת המשנה: "'''כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהן''', אף על פי שהתפרקו בשבת ואינם דומים לדלתות הבית, לפי שאין להן מוכן". אומרת הגמרא - הזכירו את דלתות הבית, כן? שהם לא ניטלים בשבת, כדי לחדש לנו חידוש דרבותא. כלומר, יש בזה חידוש. ודלתות הכלים שניטלות דרבותא, גם שם בזה שהוא אומר שדלתות הכלים ניטלות בשבת, זה גם יש בזה חידוש. דלתות הבית דרבותא - כלומר החידוש בדלתות הבית, שאף על פי שהתפרקו מערב שבת, אסור לטלטלם בשבת, כן? דלתות הכלים דרבותא, כלומר יש בהם חידוש, שאף על פי שהתפרקו בשבת ניטלים בשבת. אז הגמרא לומדת מהמשנה '''שאינם דומים לדלתות הבית לפי שאין להן מוכן'''. מה הכוונה שאין להן מוכן? כן? אומרת הגמרא: לפי שאין תשמישן אלא לגבי קרקע. כלומר, הדלתות, כל השימוש שלהם זה רק כשהם מחוברים לקרקע, ולכן כשהם מתפרקים אז אין להם שום שימוש והם מוקצה. אמר רבי אבא בשם רבי אלעזר: '''בראשונה היו כל הכלים ניטלים בשבת. כיוון שנחשדו להיות מחללים ימים טובים ושבתות, כמו שנאמר: "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ורומסים על החמורים" - הלכו ואסרו להם הכל. וכיוון שנגדרו, היו מתירים להם והולכים, עד שהתירו להם את הכל חוץ מן המסר הגדול והאתד של מחרשה'''. רבי יוסף אומר: אף הציפורן - כלומר הכלי שבו חורטים, כן, יש לנו בטבלה של השעווה היו חורטים באיזה כלי, זה נקרא ציפורן. רבי שמעון גם אומר: אף העוגין, כלומר גם העוגן של ספינה. אומרת הגמרא: מדוכה, אם מביא עכשיו שום - מטלטלים אותה, ואם לאו - אין מטלטלים אותה. אבא, רבי שמעון גם אומר, אם הייתה מדוכה קטנה, כן, שניתנת על השולחן, כלומר שבדרך כלל מגישים אותה לשולחן, אז הרי היא ככערה ומטלטלים אותה בשבת. כמו שכערות מותר, אז גם מדוכה קטנה מותר. רבי יוסף ורבי אילא אמרו בשם רבי אלעזר, רב יעקב בר חמא בשם רבי אלעזר: '''המשנה שאמרה שצריך שיהיה במדוכה שום כדי להתיר לטלטל אותה, זה קודם התרת כלים נשנית'''. הרי אמרנו בהתחלה הכל היה אסור ולאט לאט התירו. אז לפני שהתירו, היה מותר דברים מסוימים. כלומר, גם כשהכל היה אסור עדיין היה מותר בכמה דברים, כמו שאמרנו - כלים קטנים, צלחות, סכין וכדומה היה מותר. אז הכלים האחרים אסרו אותם, אבל התירו אם יש בזה - כמו המכתשת, אם היה בה שום, היה מותר. אומרת הגמרא: תמן תנינן - גלוסטרא, כלומר זה קרש שמשמש לבריח, כן, הראש שלו עבה ויש לו איזה בליטה בקצה שאפשר לדוך בו. רבי אלישע אומר: '''שומתה מפתח זב ותולה בחברו בשבת, אבל אסור לטלטל אותה'''. רבי טופרון אומר: '''הרי היא ככל הכלים, מיטלטלת בחצר'''. שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהושע - למה הוא אוסר? כן, הרי הוא אוסר אפילו צור גופו, אומר אסור בכלל לטלטל את זה. אומרת הגמרא: מדובר בחצר שלו ערבה - אם את אומרת מדובר בחצר שלו ערבה, לכן רבי יהושע אוסר. שואלת הגמרא: אם בחצר שלו ערבה, אז אולתא דרבי טופרון, הרי הוא ככל הכלים מטלטלין בחצר, אז למה רבי טופרון בכלל מתיר? כן. אמר רבי יוסי בשם רבי ירמיה, ורבי חנניה אמר תלמידו בשם רבי אלעזר: '''קודם התרת כלים נשנו'''. כלומר, מדובר שרבי יהושע אוסר מדובר קודם התרת כלים. אומרת הגמרא: גם זה לא מתרץ. אם קודם התרת כלים שנו, הרי תניא רבי טופרן אומר '''הרי היא ככל הכלים מטלטלין בחצר'''. כן, אז למה רבי טופרן מתיר? הרי אמרנו שרק שלושה כלים התירו, כן, שזה סכין קטנה ומקצה של דבלה וזו מה לסתום. כלומר, רק דברים שמשתמשים בהם באופן קבוע, כן, אולי גם כוסות, אולי צלוחיות קטנות, כלומר דברים שמשתמשים יום יום בהם, גם בזמן שהכל היה אסור הם היו מותרים. אבל גלוסטרא לא היה בכלל בזה. אז איך רבי טופרן מתיר? זה נשאר בשאלה. אומרת הגמרא: '''תשע תקיעות היו תוקעין בערב שבת'''. שלוש להבדיל טהרה ממלאכה ושלוש להבדיל קודש לחול, ותוקע ומריע ותוקע, ואז נכנס שבת. אמר גבי אותה - תני: תוקע השלישית, בראש הגג ומניחה במקומה. שואלת הגמרא: ולא כלי הוא? אז למה שלא יטלטל את זה, הרי כביכול זה הבית שלו לכאורה. אמר רבי יודן: קודם התרת כלים שנו. אמר רבי זירא בשם רבי אלעזר: קנים - אנחנו יודעים שבשולחן של לחם הפנים, בין הלחמים היו מניחים קנים, כן, שהלחמים היו מונחים עליהם, וככה בעצם הלחם לא נתעפש. אז את זה אסור לסדר בשבת, כן, כלומר בערב שבת היו מוציאים אותם ובשבת היו מחליפים את הלחמים, ובמוצאי שבת מסדרים את הקנים האלה. וגם מקלות - שאנחנו יודעים שבפסח היו צריכים להפשיט את העור של הקורבן, אז ביום חול היה מניח מקל עליו על חברו, ואז הוא תולה את הקורבן ומפשיט אותו, ובשבת הוא מניח ידו על כתף חברו ותולה ומפשיט. כלומר אתה רואה שאסור להשתמש במקלות האלה. אז גם זה קודם התרת כלים שנו. כלומר את שני ההלכות האלה - גם את העניין של הקנים בשולחן לחם הפנים, וגם המקלות - זה היה קודם התרת כלים, ולכן שהתירו כלים היה מותר הכל. ומעניין שזה למרות שזה היה במקדש, ולכאורה במקדש לא גזרו, אבל בכל זאת כנראה שכן החמירו פה. אומרת הגמרא: לוחין, כלומר קרשים רחבים של ספינה, אין מטלטלים אותם בשבת, אבל אם הם מכוסים על גבי כלי או על גבי אוכלין, אז הרי הם ככל הכלים ומטלטלים אותם בשבת. אמר רבי אילא: אף על גב דתימא בכיסויי כלים שמטלטלים אותם, אבל בעי שיהיה ראוי לכלי, כלומר צריך שיהיה להם תואר כלי. כלומר, אם אין בהם תואר כלי, זה לא ניכר שזה משמש לכיסוי, אז זה אסור. ואת אמר: '''כל שניטל בשניים מטלטלין אותו בשניים'''. אבל אם זה דבר שצריך ארבעה או חמישה אנשים, אסור לטלטל אותו כיוון שהוא קבוע לו מקום מחמת כובדו. כלומר זה כמו מוקצה, כיוון שהוא כאילו סותר בניין - כיוון שהוא קבוע שמה, אז ברגע שמרימים אותו, מזיזים אותו משמה, זה כמו סותר. זה מוקצה, כזה שאדם כאילו קבע לו מקום, הוא מתכוון לא להשתמש בו, לא להזיז אותו, כן, וכיוון שהמקום שלו קבוע אז לא מזיזים אותו, הוא מוקצה. או כמו שאמרנו שזה דומה לסותר. אמר רבי זירא: מכיוון דאמר בשניים מותר, כלומר שאפילו דבר כזה כבד שצריכים שני אנשים להרים אותו אתה אומר מותר, אז גם ארבעה וחמישה מותר, אין הבדל. ומה ראיה שמותר? מהדא - אמר רבי מנה אמר רבי יוסי: כד הוון טלין, כלים קטנים, הוון מייתין ספסלין - מרימים ספסלים, ורבי יהודה בן פזי וסביו מסין בעי להו, כלומר הם צריכים ביחד להרים את זה, אני ועוד רבי יהודה בן פזי וכל הזקנים. זה היה מאוד כבד, אבל בין כה טלטלו את זה. רואים מכאן שזה מותר. אמר רבי עזר בשם רבי חנינא: מעשה והטלטלו קרון של בית רבי בשבת. שאתה אומר ולא אף כלים? אז מה החידוש? ואת אמר שלא תאמר הואיל ואין תלמידו על גבי מקומן. כלומר הקרון הזה בדרך כלל היה נמצא באותו מקום, היית אומר שלא מטלטלים אותו בשבת, לכן חידש לנו שמטלטלין. אמר רב יהודה בשם רבי שמואל: קופות הגדולות מסוגים, כלומר סלים גדולים מטלטלין אותם בשבת. אמר: פשיטא, מה זה לא כלים? ואת אמר שוב פעם שלא תאמר הואיל ואין תלמידו במקומן אינם מטלטלין אותם - בדרך כלל הרי לא מוציאים אותם משמה, אלא שמים בתוכם דברים ולוקחים את הדברים מתוכם. רבותינו קא משמע לן שמותר לטלטל אותם. אמר אבא בשם שמואל: מכבש מיטות - כלומר זה כלי שהיו מכבשים בו את הקש של המיטה, כן, אז מותר לטלטל בשבת. אמר רבי אבא בשם רב: כובד העליון והתחתון - זה המיקום של האורגים, הבול עץ הראשון שנמצא למעלה, על הבול שנתלה למטה, הם נקראים כובד עליון ותחתון, ומטלטלין אותם חוץ מן העמודים. כלומר את הכל מותר לטלטל חוץ מהעמודים. הסיבה היא שהעמודים היו מקובעים באדמה, אז בעצם כשהוא עוקר את זה הוא עושה חריץ. אמר רבי אבא: דלתימא בעמודים ששם, כלומר בבבל, שהיו משוקעים אותם באמת באדמה, אז כשהיו מוציאים אותם עושה גומה. אבל עמודים שכאן בארץ ישראל, שהיו מונחים בתוך חריץ באבן, אז זה מותר. אמר רבי זירא בשם רבי יהודה שאמר בשם רב: קנים וחבלים של כורייס - זה מסרק כזה שמהדקין איתו את חוטי הערב, כל פעם ששמים חוט ערב אז מביאים את המסרק ומהדקין אותו לאריג - מטלטלין אותו בשבת. מה המקור לזה? מהדא - רבי יוסי אמר, שרבי יוחנן שאל לרבי יהודה בן לוי: מהו לטלטל קירי כורייס בשבת? אמר להו: מטלטלין. אמרית הגמרא: רבי יהודה בן פזי לא אמר כן, אלא רבי יוחנן שאל לרבי יהודה בן לוי מהו לטלטל קירי כורייס בשבת, הוא אמר לו: אין מטלטלין. אמר לו: למה? אמר לו: מפני שהם מטלטלין - כלומר אפילו כיוון שבחול לא מטלטלין את זה, כי זה חשוב, אדם חס עליהם שלא יתקלקלו, לכן זה אסור. עכשיו פרק חדש, הלכה. בתוך המשנה: '''נותן אדם קורנס לפצע בו אגוזים''', כלומר לוקח פטיש כדי לפצע בו אגוזים, '''קורדום לחתוך בו דבלה, מגירה לגרור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, את הכוש ואת הכרכר לדחוב בו, מחט של יד לטול בו את הקוץ, ושל סקאין''' - כלומר של אלה שעובדים עם עורות - '''לפתוח בו את הדלת'''. אתמר מתניתין: '''נותן אדם קורנס לפתוח בה אגוזים'''. משמע מכאן שכל מה שהתירו זה כלי שמשמש לאיסור, ואת אומר שכל מה שהתירו זה רק מלאכה שהיא שנוהג בו, כלומר שהכלי הזה משמש גם בשבילו, אבל לא לכל מלאכת היתר, אלא רק למלאכות שרגיל להשתמש בהם. ואת אמר כן - מתניתין דרבי נחמיה. דרבי נחמיה אמר: '''אף הכלים אין ניתנים אלא לצורך'''. כן, כלומר גם כלי של היתר, כל מה שהתירו זה צריך דבר מותר. כלומר צריך הדברים הרגילים שלו, אבל סתם לטלטל את זה אפילו לצורך דבר מותר, אלא דבר שהוא לא רגיל בו, זה אסור. ואת אמר, רבי אבא, רבי יהודה ורבי חנינא בר שלמה אמרו בשם רב: מודים חכמים לרבי נחמיה בזיירא ומזורה ומכונה, כן, כלומר בכלי זה שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, דברים מאוד יקרים, אדם חס עליהם לכן הוא מקצה אותם. זיירא - דהוה עצר בה, כן, זה כלי שבו סוחטים את הבגדים. מזורה - דהוה חוביט בה, שהוא חובט בו את הצמר. ומכונה - דהוה קטיש בו, מנפץ את הצמר בו. אז כל הדברים יקרים ומכשירים עדינים, לכן בעצם זה כלי שזה מוקצה מחמת חסרון כיס, וגם כולם מודים בזה, גם החכמים מודים. ואת אמר: כלי המיוחד לאיסור מטלטלין אותו לצורך, כלומר כלים למען איסור - מצד צורך דבר המותר, אבל כלי המיוחד להיתר, מטלטלין אותו בין לצורך בין שלא לצורך. אמר רבי יוסי: רעה - דכאן איכא נינהו בשבת, שאפילו דברים שאין תלמידי שם לכך, התירו אותם לשם שבת. כן, כלומר מותר כלי שמשמש לאיסור לצורך דבר המותר, למרות שהוא לא רגיל בו. עכשיו, עד כמה החמירו בטומאה? אמר רבי אלעזר: דוכי, כן, שולחן הגשה, למה היא טמאה? הרי בכלל זה לא משמש לאדם, זה משמש לכלי האדם, לא לאדם, אז צריך להיות מותר, למה זה טמא, מקבל טומאה? מפני שהשמש שוכל עליה - כלומר מדי פעם שמש שוכל עליה, לכן החמירו בזה. עכשיו בסיס דידה - למה היא טמאה? מפני שהשמש עומד עליה, כלומר לפעמים כשצריך קצת השמש, צריך להגביה, לתלות דבר ממקום גבוה, אז הוא עומד על זה, לכן טמאו את זה. עכשיו רעיה דכאן החמירו בטומאה, שאפילו דברים שאין תלמיד שם לשם טבלה - כלומר זה לא משמש באמת לשם שולחן, טמאו אותו משום שולחן. תנן: '''את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, הכוש והכרכר לדחוב בו'''. כלומר יש לו שפיץ לדחוב בו. אמר רבי שמעון: שאל לי רבי אבהו, מהו לסוב כיורית - כלומר, האם מותר לקחת כיורית, כלומר תחבושת, לספוג את הליחה שבעין בשבת. אמר רבי אבא בר כהן בשם רב ששת: מתניתין אמרה כן, כלומר אפשר גם להביא את זה מהמשנה, דתנן: '''מחט של יד לטול בה את הקוץ'''. כן, כלומר מותר להשתמש במחט של יד כדי להוציא קוץ, דהיינו - אכן, אם אתה אומר שזה אסור לספוג את הלחות מהעין על ידי הכיורית, אז מה בין קוץ לזה? רבי אבא בא כמרבי מנה: מהו מגבלתא? כלומר, האם מותר לקבל תרופה - את התרופה ששמים בכיורית? אמר לי: אינו אוכל נפש, לכן זה אסור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פב עמוד א''' {{שוליים|יז_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_א|דלתות כלים הניטלים בשבת ניטלות אף שנתפרקו בשבת, ודלתות הבית אסורות בטלטול אף אם נתפרקו מערב שבת]]''' * '''מקור:''' "כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן עמהן אף על פי שנתפרקו בשבת, ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן. גמ : הזכיר דלתות הבית שאינם ניטלות דרובה להשמיע חידוש, והזכיר דלתות הכלים שניטלות דרובן להשמיע ח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כה, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא בגמרא: דלתות הכלים ניטלות אף שנתפרקו בשבת מפני שדינן ככלי עצמו, ודלתות הבית אסורות אף שנתפרקו מערב שבת לפי שאינן מן המוכן ואינן בטלות לגוף הבית; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שח, ח) * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קב-ב-ג|בבלי עירובין קב ב — ציר דלת שידה תיבה ומגדל שיצא ממקומו, במקדש מותר להחזירו ובמדינה (חוץ למקדש) דוחקין להכניסו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ב|בבלי שבת קכב ב — דלתות כלים ניטלות עמם בשבת אף אם נתפרקו בשבת, כיוון שאינן דומות לדלתות הבית]] {{שוליים|יז_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ב|מותר לטלטל קלוסטרא (בריח שראשו עב) בחצר לצורך תשמישה, אך לא לצורך אחר]]''' * '''מקור:''' "קלוסטרא (קרש המשמש לבריח שראשו עב וראוי לדוך בו), רבי יהושע (בן חנניה) אומר, שומטה מפתח זו ותולה בחבירו בשבת אבל אסור לטלטלה. רבי טרפון אומר, הרי היא ככל הכלים ומיטלטלת בחצר. מאי טעמא? דרבי יהושע בן ח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שיג סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהושע בן חנניה: מותר לשמטה מפתח לפתח אך לא לטלטלה סתם ~ רבי טרפון: מיטלטלת ככל הכלים בחצר * '''הכרעה:''' נפסק כרבי טרפון בחצר שעירבה, שכן פליגי בחצר שלא עירבה, ובחצר שעירבה מותר לטלטלה כשאר כלים, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קא-ב-א|בבלי עירובין קא ב — אבן שקשורה באגד (חבל) על פי החבית או הדלי, מותר לטלטלה ולסלקה בשבת אף שאינה בסיס לדבר האסו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קב-א-א|בבלי עירובין קב א — מותר לגרור נגר הנגרר (שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ) אף במדינה ולא רק בחנות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פב עמוד ב<span class="yerum-runnum">168</span></div> לווחין {{ירו"מ-ביאור|קרשים רחבים}} של ספינה, אין מטלטלין אותן בשבת. ואם היו מכוסים על גבי כלי או על גבי אוכלין, הרי הן ככיסוי כל הכלים ומטלטלין אותן בשבת. אמר רבי אילא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעאי (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אילעא}}, אף על גב דתימר בכיסוי כלים {{ירו"מ-הדגשה|שמטלטין אותם}}, {{שוליים|יז_ג}}והוא שיהא עליהן תואר כלי {{ירו"מ-ביאור|שיהיה ניכר שמשמשים לכיסוי.}} כל שניטל בשנים, מטלטלין אותן בשנים. בארבעה וחמשה אסור {{ירו"מ-הדגשה|שקובע לו מקום מחמת כבדו}}. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]], מכיון דאת אמר בשנים מותר, {{שוליים|יז_ד}}אפילו בארבעה וחמשה מותר. {{ירו"מ-הדגשה|וראיה שמותר}} מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, {{ירו"מ-הדגשה|כד}} הוון טלייא {{ירו"מ-הדגשה|הוינה}} טעונין ספסלה, ורבי יודה בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]]{{ירו"מ-הוסר|דר}} וסבייא מסייעין להון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} בשם רבי חנינה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]], מעשה היה וטלטלו קרון של בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי בשבת, ולאו כלי הוא {{ירו"מ-ביאור|אז מה החידוש?}} שלא תאמר הואיל ואין תשמישן אלא על גב מקומן {{ירו"מ-ביאור|שהקרון בדרך כלל באותו מקום}} אין מטלטלין אותן בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}, קופות הגדולות וסוגין {{ירו"מ-הדגשה|סלים}} הגדולים מטלטלין אותן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|פשיטא ולא כלים הם}} שלא תאמר הואיל ותשמישם במקומן אין מטלטלין אותן. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}, מכבש מיטות {{ירו"מ-ביאור|כלי שעשוי לכבוש את הקש שעל המיטה}} מטלטלין אותן בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}, {{שוליים|יז_ה}}כובד העליון והתחתון {{ירו"מ-הדגשה|של מתקן האורגים}} מטלטלים אותן, חוץ מן העומדים. אמר רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]], הדא דתימר בעומדים ששם {{ירו"מ-הדגשה|בבל שהיו משקעים אותם באדמה וכשמוציאם עושה גומה}}, אבל בעומדים {{ירו"מ-הוסר|שבן}}{{ירו"מ-הדגשה|שכאן}} {{ירו"מ-הדגשה|בארץ ישראל שהם מונחים בחריץ באבן}} מותר. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}, קנים וחבלים של קורייס {{ירו"מ-ביאור|מסרק שאיתו מהדקים את האריג}} מטלטלין אותן בשבת. מה דרבי יוסה אמר, רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שאל לרבי יהודה בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן לוי|°]], מהו לטלטל כלי קורייס בשבת? אמר לו, מטלטלין. רבי יהודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] לא אמר כן, אלא רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} שאל לרבי יהודה בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן לוי|°]], מהו לטלטל כלי קורייס בשבת? {{ירו"מ-הוסר|אל}}{{ירו"מ-הדגשה|ואמר לו}}, אין מטלטלין. אמר לו, למה? אמר לו, מפני שאין מטלטלין {{ירו"מ-ביאור|שאף בחול אינו מטלטלם. <br> <br>}} ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ב|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יז_ו}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, את הכוש ואת {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}} לתחוב בו, {{שוליים|יז_ז}}מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ושל סקאין לפתוח בו את הדלת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים}}, הא שלא לפצע בו לא {{ירו"מ-הדגשה|משמע שכלי שמלאכתו לאיסור לא הותר לכל מלאכת התר}} {{ירו"מ-ביאור|אלא רק למלאכות שרגילות להשתמש בהם.}} מתני' דרבי נחמיה, {{ירו"מ-הוסר|דאמר ר}}{{ירו"מ-הדגשה|דרבי}} נחמיה {{ירו"מ-הדגשה|אמר אף כלים}} אין ניטלין שלא לצורך. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]], [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודא, ורבי חיננא בר שלמיא[[ביאור:עץ מסורת#רב חיננא בר שלמיא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}, מודין חכמים לרבי נחמיה בזיירא ובמזורה ובמכונה. בזיירא ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו עצר {{ירו"מ-ביאור|סוחט את הבגדים}} ביה, במזורה ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו חביט ביה, במכונה ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו כתיש {{ירו"מ-ביאור|מנפץ}} ביה. כלי המיוחד לאיסור מטלטלין {{ירו"מ-הוסר|אותן}}{{ירו"מ-הדגשה|אותו}} לצורך {{ירו"מ-הדגשה|מיוחד}} להיתר, בין לצורך בין שלא לצורך. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}, ראה עד {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} היקלו בשבת, שאפילו דברים שאין תשמישן {{ירו"מ-הדגשה|לכך}}{{ירו"מ-הוסר| לשם שבת}} התירו אותן לשם שבת {{ירו"מ-הדגשה|ועד היכן החמירו בטומאה}}. ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}, {{שוליים|יז_ח}}דלופקי {{ירו"מ-ביאור|שולחן הגשה}} למה היא טמאה? {{ירו"מ-ביאור|שהרי היא שימוש לכלי ולא לאדם.}} מפני שהשמש אוכל עליה. בסיס דידיה למה היא טמאה? מפני שהשמש עומד עליה {{ירו"מ-הדגשה|כשצריך ליטול דבר שמוגבה מעט}}. ראה עד איכן החמירו בטומאה, שאפילו דברים שאין תשמישן לשם טבלה {{ירו"מ-ביאור|שלחן.}} <br> <br> <span id="דף_פג_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פב עמוד ב''' {{שוליים|יז_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ג|כלי המיטלטל בשני בני אדם מותר לטלטלו בשבת, ובנישא בשלושה או ארבעה אסור]]''' * '''מקור:''' "והוא שיהא עליהן תואר כלי (שיהיה ניכר שמשמשים לכיסוי.) כל שניטל בשנים, מטלטלין אותן בשנים. בארבעה וחמשה אסור שקובע לו מקום מחמת כבדו. אמר רבי זעירא, מכיון דאת אמר בשנים מותר," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שח סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בירושלמי שדבר הניטל בשנים מותר לטלטלו, ומה שניטל בשלושה או ארבעה אסור שקובע לו מקום מחמת כובדו, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#יד-ב-א|בבלי חולין יד ב — שברי כלים הניטלים בשבת מותרים לטלטל רק אם עושים בהם מעין מלאכתם הראשונה של הכלי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-א-ד|בבלי שבת קכה א — כיסוי שברי תנור ישן מותר לטלטלו בשבת אף שאין לו בית יד]] {{שוליים|יז_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ד|מוטלטל גדול וכבד, גם אם נדרשים מספר אנשים להזיזו, מותר לטלטלו בשבת]]''' * '''מקור:''' "אפילו בארבעה וחמשה מותר. וראיה שמותר מה דאמר רבי מנא (בן יונה) אמר רבי יוסה (אסי), כד הוון טלייא הוינה טעונין ספסלה, ורבי יודה בר פזי וסבייא מסייעין להון. אמר רבי אלעזר (בן פדת) בשם רבי חנינה, מעשה הי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי מנא בשם רבי יוסה שמותר לטלטל אפילו בארבעה וחמישה, וכן הוכח ממעשה קרון בית רבי, שאף כלי שתשמישו במקומו ניטל בשבת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא בתרא/פרק שני#כ-א-כ|בבלי בבא בתרא כ א — בן שמונה חודשים (נפל) אסור לטלטלו בשבת, אך אמו רשאית לשחות עליו ולהניקו מפני הסכנה, וכן מו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#פ-א-ז|בבלי יבמות פ א — ולד בן שמונה חודשים שחייו מסופקים - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, אך אמו שוחה עליו ומניק]] {{שוליים|יז_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ה|מותר לטלטל כובד המנור וכליו, ובלבד שאין בטלטולם משום השוואת גומות בקרקע]]''' * '''מקור:''' "כובד העליון והתחתון של מתקן האורגים מטלטלים אותן, חוץ מן העומדים. אמר רבי אבא, הדא דתימר בעומדים ששם בבל שהיו משקעים אותם באדמה וכשמוציאם עושה גומה, אבל בעומדים שכאן בארץ ישראל שהם מונחים בחריץ באבן מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא: בעומדים המשוקעים באדמה (כבבל) אסור לטלטל שמא ישווה גומות, אך בארץ ישראל שהעומדים מונחים בחריץ באבן - מותר; קנים וחבלים של קורייס מותרים לטלטל כדברי רבי זעירא בשם רב יהודה בשם רב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ו|בבלי שבת קיג א — הטומן לפת וצנונות תחת הגפן ומקצת עליהם מגולה, מותר לטלטלם בשבת ואינו חייב משום כלאים שביעי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ז|בבלי שבת קיג א — מקפלים בגדים בשבת אפילו כמה פעמים]] {{שוליים|יז_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ו|מותר להשתמש בכלי מלאכה לצורך שאינו מלאכתו המקורית בשבת (טלטול מן הצד/לצורך היתר)]]''' * '''מקור:''' "נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר ליטול קורנס לפצוע אגוזים וכדומה, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שח סעיף ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ג|בבלי שבת קכב ב — מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, כגון קורנס לפצע אגוזים וקרדום לחתוך דבי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכג-א-ב|בבלי שבת קכג א — מותר לטלטל בשבת קורנס של זהבים לצורך מלאכתו]] {{שוליים|יז_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ז|האם מותר לטלטל בשבת כלי שמלאכתו לאיסור לצורך שלא-מלאכתו]]''' * '''מקור:''' "מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ושל סקאין לפתוח בו את הדלת. גמ : תנן: נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, הא שלא לפצע בו לא משמע שכלי שמלאכתו לאיסור לא הותר לכל מלאכת התר (אלא רק למלאכות שרגילות להשתמש בהם.) " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שח סעיף יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי נחמיה (כלים אינם ניטלין שלא לצורך, כמלאכתם בלבד) ~ חכמים (מותר לצורך גופו ולצורך מקומו, ואף לתשמיש שאינו כעיקר מלאכתו) * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שלא כרבי נחמיה, שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו וכן להשתמש בו תשמיש אחר כגון מחט לפתוח בו דלת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק עשירי#פד-ב-כ|בבלי סנהדרין פד ב — המוציא קוץ בשבת במחט דרך מקלקל בחבורה – פטור מחיוב חטאת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ד|בבלי שבת קכב ב — כלים שנתפרקו דלתותיהם בחול, מותר לטלטל את הדלתות בשבת יחד עם הכלים]] {{שוליים|יז_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ח|דלופקי (שולחן הגשה) וכן בסיס המונח תחתיו נחשבים כלים לתשמיש אדם וטמאים]]''' * '''מקור:''' "דלופקי (שולחן הגשה) למה היא טמאה? (שהרי היא שימוש לכלי ולא לאדם.) מפני שהשמש אוכל עליה. בסיס דידיה למה היא טמאה? מפני שהשמש עומד עליה כשצריך ליטול דבר שמוגבה מעט. ראה עד איכן החמירו בטומאה, שאפילו דבר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שח סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהסבר הירושלמי שדלופקי טמא מפני שהשמש אוכל עליה, ובסיס טמא מפני שהשמש עומד עליו ליטול דבר המוגבה, כדי להראות עד היכן החמירו בטומאת כלים המשמשים לאדם אף בעקיפין; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שח סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לה-א-ה|בבלי עירובין לה א — כלים ניטלים בשבת לצורך גופן או לצורך מקומן, חוץ ממסר הגדול ויתד המחרישה שאינם ניטלים כלל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יט-ב-ד|בבלי שבת יט ב — מותר לטפל בבהמה ובפירות המיועדים למסחר (עז לחלבה, רחל לגיזתה, תרנגולת לביצתה, שוורי דיש ות]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פג עמוד א<span class="yerum-runnum">169</span></div> טימאו אותן לשם טבלה: {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}, את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן. הכוש {{ירו"מ-הוסר|והכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|והכרכר}} לתחוב בו. אמר רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]], שרא לי רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] מיסב קילורית {{ירו"מ-ביאור|תחבושת לספוג הליחה שבעין}} בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהן|°]] בשם רב ששת[[ביאור:עץ מסורת#רב ששת|°]], מתניתין אמרה כן {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: מחט של יד ליטול בה את הקוץ, {{ירו"מ-הדגשה|דאי לא}} {{ירו"מ-הוסר|דלכן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} מה בין קוץ לזה? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בעא קומי רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}, מהו מיגבלתה {{ירו"מ-ביאור|לגבל את התרופה ששמים בקילורין}} ביום טוב? אמר לו, אינו אוכל נפש.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ג|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יז_ט}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}קנה של זיתים, אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. {{שוליים|יז_י}}בין כך ובין כך ניטל בשבת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|מאי קנה של זיתים}}? דבי רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמרי, קנה שהתקינו להיות בודק הזיתים. כיצד? היה יודע אם {{ירו"מ-הדגשה|הזיתים מוכנים. אם}} מלוכלך במשקה, בידוע שנגמרה מלאכת המעטן, ואי לא בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן. אמר לו רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}, לא תני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|להיות בודק}} אלא להיות שולה בו הזיתין {{ירו"מ-הדגשה|כיוון שכדי שהקנה יקבל טומאה צריך שיהיה לקנה בית קיבול לפחות לזית, ולא די בטיפת משקה}}. קנה שהתקינו להיות פוקק בו החלון, {{ירו"מ-הוסר|נימר}}{{ירו"מ-הדגשה|נאמר}} אם היה קשור ותלוי פוקקין בו, ואי לא אין פוקקין בו. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר, מיתקן אף על פי שאינו קשור ותלוי. ולא כן אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, משכני חילפיי והראני נגר משל בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי קשור אף על פי שאינו תלוי? {{ירו"מ-הדגשה|רבי דסבר כמאן? שהרי לרבן שמעון בן גמליאל די שהותקן לכך, ולרבנן צריך שיהיה קשור ותלוי}}. אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]], {{ירו"מ-הדגשה|לעולם רבי סבר כרבן שמעון בן גמליאל קנה}} מכיון שנוטלו ונותנו לתוך ידו נעשה כמפתח {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|נגר כיוון שתוקעו באדמה כבריח ונראה כבונה צריך שיהיה קשור}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ד|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ד"> <strong>מתני':</strong> כל הכלים ניטלין בשבת, {{שוליים|יז_יא}}חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. {{שוליים|יז_יב}}כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. [[ביאור:עץ מסורת#רבי נחמיה|°]]<nowiki/>רבי נחמיה אומר, אין ניטלין אלא לצורך.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב יהודה[[ביאור:עץ מסורת#רב יהודה|°]] {{ירו"מ-ביאור|נשיאה}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}, הלכה כרבי נחמיה דאמר אין ניטלין אלא לצורך. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} ורבנן דתמן, חד אמר, לצורך לצורך גופו, שלא לצורך שלא לצורך גופו, {{ירו"מ-הוסר|ר}}{{ירו"מ-הדגשה|ורבי}} נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך גופו. וחרנה אמר, לצורך לצורך גופו ולצורך מקומו, שלא לצורך שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו {{ירו"מ-ביאור|מחמה לצל.}} {{ירו"מ-הדגשה|ו}}רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך גופו ולצורך מקומו. תני {{ירו"מ-הדגשה|בית שמאי אומרים אין ניטלים אלא לצורך, ובית הלל אומרים לצורך ושלא לצורך. תני}} אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]], לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאים שמטלטלין אותן שלא לצורך, ועל הריקנין שיש בדעתו למלותן. על מה נחלקו? על שאין בדעתו למלותן, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. אתי{{ירו"מ-הדגשה|א}} דבית שמאי כרבי נחמיה, {{ירו"מ-הדגשה|והרי}} את אמרת הלכה כרבי נחמיה ולא {{ירו"מ-הדגשה|יוצא מכאן ש}}הלכה {{ירו"מ-הוסר|כבש}}{{ירו"מ-הדגשה|כבית}} {{ירו"מ-הדגשה|שמאי, והא בית שמאי במקום בית הלל אינה}} משנה.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ה|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יז_יג}}כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מלאכה. שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, ושל זכוכית לכסות בהן את פי הפך. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} אומר, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה<br><br> <span id="דף_פג_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ג. אנחנו מתחילים במשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. בגמרא מבארים מהם שמונה עשר הכלים לפי רבי יוסי: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי - שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. במשנה הבאה: רבי שמעון בן ננס אומר '''פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור''', מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינם יכולים לקבל את האור והם מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא דנים: כיצד יש להבין את המשנה - "האור" - רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבתה כבתה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אמר שזוהי שיטת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: היינו סוברים לומר שמה שנחלקו רבי יוסה וחכמים זה רק כשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים - לא נחלקו. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו שיטת רבי יוסה, מכאן שאפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה''', מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. בגמרא מסופר: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. והלוא שנינו: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייא בעי מטפי, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך אדלי? אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו - והלוא שנינו: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. במשנה: '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך'''. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני אני לו מחטאת. בגמרא: אתי כיי דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך - מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עבד הוה בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור'''. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. בגמרא: כיצד נדע אם עשה לצורכו או לצורך ישראל? נשמענה מן הדא: שמואל אקלע גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעי מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה - לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. אנחנו מתחילים פרק יז, הלכה ג'. אומרת המשנה: '''קנה של זיתים''' - כלומר זה איזה מקל שבו היו בודקים את הזיתים אם הם מוכנים. בזיתים היו משאירים אותם במעטן כדי שיתרככו, אז בודקים אותם עם קנה. אז אם יש קשר בראשו, כלומר יש לו איזה בית קיבול קטן, אז מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. בין כה ובין כך נוטלין אותו בשבת. ואמרה הגמרא: מה היא קנה של זיתים? דבי רבי אמר: קנה שהתקינו להיות בודק את הזיתים. כיצד היה יודע אם הזיתים מוכנים? אם מלוכלך במשקה - ידע שנגמרה מלאכת המעטן, ואם לאו - ידע שלא נגמרה מלאכת המעטן. אמר לי רבי מנא: לא תני שמואל "להיות בודק" אלא "להיות שולה בו זיתים". כלומר, כדי שהקנה יקבל טומאה צריך שיהיה לקנה בית קיבול לפחות לזית, שהוא לא רק דבג טיפת משקה, אלא צריך שיהיה בו קשר שיהיה בו מעין בית קיבול שמספיק שזית יוכל להיכנס לשם. ואמר: קנה שהתקינו להיות פוקק בתחלאן - מה הדין שלו? אם היה קשור ותלוי פוקקים בו, ואם לאו אין פוקקים בו. כי לרבן שמעון בן גמליאל אומר: מותקן אף על פי שאינו קשור ותלוי. כלומר אם הוא הכינו לפקוק בו, אז גם אם הוא לא קשור ולא תלוי, יכול להשתמש בו. ואמר: והלא כן אמר רבי יוחנן משמיה דחילפי ורבי: נגר של בית רבי היה קשור אף על פי שלא תלוי - אז רבי כמאן סבר? כלומר לכאורה זה לא כמו אף אחד. הרי לרבן שמעון בן גמליאל די שהותקן לכך, ולרבנן צריך שיהיה קשור ותלוי. אז איך זה שהוא אומר "קשור אף על פי שלא תלוי"? אמר רבי יודן: לעולם רבי סבר כרבן שמעון בן גמליאל, אבל יש הבדל בין קנה לבין נגר. קנה, מכיוון שנוטלו ונותנו לתוך ידו, נעשה כמפתח. אבל נגר, כיוון שתוקע באדמה זה כבריח, נהיה כבונה וצריך שיהיה קשור. כלומר בנגר יותר מחמירים בו, כיוון שתוקעים אותו באדמה, זה נראה כמו בריח, נראה כמו בונה, לכן צריך שיהיה גם קשור וגם תלוי. אבל קנה, כיוון שאם הוא מתקין אותו הוא נעשה כמו מפתח, מותר לטלטל אותו. פרק יז הלכה א'. התלמוד על המשנה: '''כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה'''. ואת אמר: כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. רבי נחמיה אומר: אין ניטלים אלא לצורך. אמר רבי יהודה בשם רב: הלכה כרבי נחמיה דאמר אין ניטלים אלא לצורך. רבי יוחנן ורבנן דתמן - חד אמר: לצורך הכוונה לצורך גופו, ושלא לצורך הכוונה שלא לצורך גופו, ורבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך גופו - כלומר לשימוש שמותר בו. וחד אמר: לצורך הכוונה לצורך גופו או לצורך מקומו - כלומר אני צריך את המקום שלו - ושלא לצורך הכוונה שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו, ורבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל דברים אחרים לא. מתניתא אמרה: בית שמאי אומרים אין ניטלים אלא לצורך, ובית הלל אומרים לצורך ושלא לצורך. תניא, אמר רבי יודן: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאים שמטלטלים אותם שלא לצורך - כלומר אם יש בו מאכל או משהו כזה, מטלטלים אותו אפילו שלא לצורך. אבל הריקנים, אם יש בו דעת למלאותם - הוא התכוון למלאותם - גם כן מותר לטלטל אותם. על מה נחלקו? על שאין בדעתו למלאותם, שבית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים. ואומרת הגמרא: אם זה כך, אל תדייה בית שמאי כי רבי נחמיה. אבל שואלת הגמרא: והרי אתה אמרת הלכה כרבי נחמיה - כי יכולה להיות פה סתירה, הרי לא יוצא מכאן שההלכה כבית שמאי, שהרי בית שמאי חולק על מה שהמשנה אומרת בסתם. אז זה מסתדר? נשאר בשאלה. פרק יז הלכה ה'. אמרה המשנה: '''כל הכלים ניטלים בשבת, שבריהם ניטלים ובלבד שיוסיף מלאכה כלשהי'''. שברי עריבה לכסות בהן את פי חבית, ושל זכוכית לכסות בהן פי הפך, פך של שמן. רבי יהודה אומר: ובלבד שיוסיף מעין מלאכתן - כלומר לא מספיק שעושים סתם מלאכה, אלא צריך מעין המלאכה הקודמת שהם עשו. שברי עריבה לצוק בתוכה מקפה, ושל זכוכית לצוק בתוכן שמן. ואומרת הגמרא: למדנו במשנה "ושל זכוכית לכסות בהם את פי הפך". תמן תנינן: '''המוציא זכוכית - לגרור בו ראש הכרכר'''. כן, למדנו שהשיעור של זכוכית שיהיו חייבים עליה זה אם יכול לגרור בו את הכרכר שזה הכלי של האורגים, לחדד אותו. אז אומרת הגמרא: לכאורה פה אתה אומר ששבר זכוכית לכסות בו את הפך מספיק, ואילו שם אתה אומר צריך שיהיה כדי לגרור בו ראש הכרכר - לכאורה יש סתירה. ואומרת הגמרא: רבי אחא ורבי אימי בשם רבנן דקיסרין: כאן באבה - אם היא אבה אז היא לא ראויה לגרור בה ראש הכרכר, שם אני צריך שיהיה ראוי לכסות בו את פי הפך, וכאן בחדה - אם זה ראוי לגרור בו ראש הכרכר אז זה מספיק. ואיתביה: כאן להתיר לטלטל, אז פה צריך שיהיה שם כלי, וכאן לחייב במוציא צריך שיהיה חשיבות כלשהי. כלומר, להוציא מספיק שאפשר לגרור בו ראש הכרכר, לא צריך שיהיה כלי, רק חשיבות כלשהי. אבל כדי להתיר לטלטל אני צריך שיהיה לו שם כלי, ולכן אני צריך שלפחות יהיה ראוי לכיסוי של פי הפך. פרק יז הלכה ו'. ואומרת המשנה: '''האבן שבקרויה''' - כלומר הדלעת היבשה שמשמשים בה בתור דלי לשאוב מים, אז שמים אבן כדי להכביד אותה. אם ממלאים בה ואינה נופלת, ממלאים בה - כלומר אם היא תקועה בתוך הקרויה בצורה כזאת שהיא לא נופלת כשממלאים בה מים, ממלאים בה, ואם לאו אין ממלאים בה. '''זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאים בה בשבת''' - טפיח זה כד קטן. כלומר אם יש זמורה שחיברו עליה כד ובאמצעותו שואבים מים, מותר למלא בה בשבת. אומרת הגמרא: למדנו במשנה '''נוטל אדם את בנו ואבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה'''. אנן תנינן "האבן בתוכה". תניא דבי רבי: '''ואוכלים והאבן בתוכה'''. כלומר לפי רבי צריך שיהיה כלי שמכיל בסיס לדבר האסור והמותר ביחד, רק אז זה יהיה מותר. ולדידנו המשנה אומרת סתם שאם זה כלכלה והאבן בתוכה כבר מותר. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אבהו: אתפלגון עלה רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן. רבי חייא בר יוסף כמתניתין, כמו שהוא אומר שנוטל אדם את בנו ואבן בידו או כלכלה והאבן בתוכה, ולרבי יוחנן כדעת תניא דבי רבי, שצריך כלכלה ופירות והאבן בתוכה, שיהיה בסיס לדבר האסור והמותר. אומרת הגמרא: מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן '''האבן שבקרויה אם ממלאים בה ואינה נופלת ממלאים בה'''. והרי פה האבן שבקרויה לכאורה זה בסיס לדבר האסור, כי יש בו רק אבן כשהיא ריקה - אז איך מותר לשאוב בה? ומכאן שזה כמו המשנה שלנו ולא כמו רבי יוחנן. אבל תאמר: שנייא היא אבן שבקרויה, שכיוון שהיא אפוצה כגופה היא. כלומר, מכיוון שהאבן תקועה בתוך הדלעת, זה הופך אותה כאילו חלק מהכלי, ולכן זה בטל לגביו. וסיפא פליגא על רבי חייא בר יוסף, דתנן "ואם לאו אין ממלאים בה" - למה אם היא לא אדוקה אסור? הרי לכאורה הדלעת עצמה היא כלי שמותר, וכיוון שיש בה אבן אתה אומר שאסור. מכאן שצריך שיהיה גם כן פירות, כמו שרבי שנה. אמר רבי יוחנן: כיוון שהוא עשוי להכביד, נעשה כמי שמטלטל קרויה על גב האבן. כלומר האבן זה עיקר והכלכלה בסיס לה, בגלל שהאבן היא בעצם עיקר המשקל של הכלי הזה, מתייחסים אליו כאילו שהוא העיקר. לכן אם האבן לא מחוברת, לא אפוצה, אסור לטלטל אותה יחד עם הקרויה. אבל אם האבן קלה והכלי היה יותר גדול ויותר כבד, זה היה מותר. אז מה עמד לרבי יוחנן? הוא אומר שכשאדוקה נעשה כמטלטל קרויה עצמה, כי האבן נעשית חלק ממנה ובטלה לגביה. אז בעצם ככה רבי יוחנן פתר את הקושיה עליו מהרישא. אומרת הגמרא: מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן "נוטל אדם את בנו ואבן בידו" - והרי תינוק ואבן בידו זה כמו כלכלה והאבן בתוכה, ואף על פי כן מותר למרות שבעצם אין פירות. כלומר אם התינוק היה מחזיק גם פירות וגם אבן, הייתי משווה את זה, אבל עכשיו הוא מחזיק רק אבן, לכאורה איך מותר? אז הגמרא אמרה: רבי כהן בשם רבנן דתמן: תינוק עשו אותו כאוכלין - כלומר התינוק עצמו נחשב כמו אוכל, אז כשהוא מרים אותו ביחד עם האבן זה כמו דבר האסור והמותר. תמן אמרין: עשו את האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד תינוק, כי אם יטלו ממנו את האבן הוא יבכה ויכול לחלות. אז כשיש לו את האבן ביד זה כמו קמיע, כי בזכות זה הוא יהיה בריא ולא יבכה ולא יחלה. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פג עמוד א''' {{שוליים|יז_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_ט|מקל (מוט) של מסחטת זיתים מקבל טומאה כשיש קשר בראשו לתלות בו את הזיתים]]''' * '''מקור:''' "קנה של זיתים, אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ו, הלכה י, רמב"ם, הלכות כלים, פרק ו, הלכה טו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק ו הלכות י וטו, שקנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אינו מקבל טומאה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כו-ב-ו|בבלי חגיגה כו ב — שולחן או דולפקי שנפחתו או חיפום בשיש, ונשאר בהם מקום הנחת כוסות - טמאים, שהציפוי אינו מבטל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שלישי#כו-ב-ז|בבלי חגיגה כו ב — ציפוי כלי עץ בעץ אחר (עצי מסמים) בטל ומצטרף לטומאת הכלי המצופה, בין שהציפוי עומד בפני עצמו]] {{שוליים|יז_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_י|קנה הבדיקה של המעטן נחשב כלי מוכן ליטול בשבת]]''' * '''מקור:''' "בין כך ובין כך ניטל בשבת. גמ : מאי קנה של זיתים? דבי רבי ינאי (הכהן) אמרי, קנה שהתקינו להיות בודק הזיתים. כיצד? היה יודע אם הזיתים מוכנים. אם מלוכלך במשקה, בידוע שנגמרה מלאכת המעטן, ואי לא בידוע שלא נ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות כלים, פרק ב, הלכה ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי ינאי ~ שמואל: האם תפקיד הקנה לבדוק את הזיתים אם נגמרה מלאכתם, או לשלות בו את הזיתים מן המעטן * '''הכרעה:''' נפסק כשמואל שהקנה משמש לשליית הזיתים, ולכן דינו כדין ניטל בשבת - כך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכג-ב-ג|בבלי שבת קכג ב — קנה של זיתים שאין בראשו קשר לקיבול, פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה, לפי שדינו כשק - עשו]] {{שוליים|יז_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יא|אין להוציא מסר גדול ויתד המחרישה בשבת דרך חגורה, שכן אינם תכשיטין אלא משאוי]]''' * '''מקור:''' "חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, שהמסר הגדול ויתד המחרישה חשובים משאוי ולא תכשיט, ואסור לצאת בהם בשבת; כך פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כו הלכה ז) בהתאם למשנה ולירושלמי. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ט-ב-א|בבלי ביצה ט ב — סולם של עלייה - אסור לכל הדעות לטלטלו בשבת ממקום למקום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכג-ב-א|בבלי שבת קכג ב — קנה של זיתים ניטל בשבת בין אם יש בראשו קשר המקבל טומאה ובין אם לאו]] {{שוליים|יז_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יב|האם מותר לטלטל בשבת כלים שאין בהם צורך שימוש?]]''' * '''מקור:''' "כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. רבי נחמיה אומר, אין ניטלין אלא לצורך. גמ : אמר רב יהודה (נשיאה) בשם רב (אבא בר אייבו), הלכה כרבי נחמיה דאמר אין ניטלין אלא לצורך. רבי יוחנן (בר נפחא) ורבנן דתמן, חד א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שח סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי נחמיה: תנא קמא מתיר טלטול כלים לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה סובר שאין ניטלין אלא לצורך * '''הכרעה:''' נפסק כרבי נחמיה, שאין הכלים ניטלין אלא לצורך גופו או לצורך מקומו, כפי שאמר רב יהודה נשיאה בשם רב אבא בר אייבו "הלכה כרבי נחמיה", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לה-א-ה|בבלי עירובין לה א — כלים ניטלים בשבת לצורך גופן או לצורך מקומן, חוץ ממסר הגדול ויתד המחרישה שאינם ניטלים כלל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ראשון#יט-ב-ד|בבלי שבת יט ב — מותר לטפל בבהמה ובפירות המיועדים למסחר (עז לחלבה, רחל לגיזתה, תרנגולת לביצתה, שוורי דיש ות]] {{שוליים|יז_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יג|שברי כלים ניטלים בשבת אם עושים בהם מלאכה כלשהי, ולא רק כעין מלאכתם הראשונה]]''' * '''מקור:''' "כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מלאכה. שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, ושל זכוכית לכסות בהן את פי הפך. רבי יהודה (בר עילאי) אומר, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה לצוק" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ג, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ד * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ ר' יהודה בר עילאי: תנא קמא מתיר שבר כלי לכל מלאכה שהוא יכול לעשות בו, ור' יהודה מצריך שיעשה בו מעין מלאכתו הראשונה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע, שכל שברי כלים ניטלים בשבת כשעושים בהם מלאכה כלשהי ואין צריך שתהא מעין מלאכתם הראשונה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שני#לו-א-א|בבלי שבת לו א — לענין שופר של ראש השנה, הכלי שבפי הכל נקרא כיום "שופר" (קרן) הוא הכשר למצווה, לפי שמכי חרב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכג-ב-ו|בבלי שבת קכג ב — כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו, אך לא מחמה לצל]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פג עמוד ב<span class="yerum-runnum">170</span></div> לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית לצוק בתוכן שמן.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ושל זכוכית לכסות בהן את פי הפך}}. תמן תנינן {{ירו"מ-הדגשה|המוציא}} זכוכית לגרוד בה ראש {{ירו"מ-הוסר|הכרכד}}{{ירו"מ-הדגשה|הכרכר}}, והכא הוא אמר הכין. רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] ורבי מיישא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מיישא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רבנן דקיסרי, כאן בעבה {{ירו"מ-הדגשה|שאינה ראויה לגרוד}}, כאן בחדה. ואית דבעי מימר, כאן {{ירו"מ-הוסר|במטלטל}}{{ירו"מ-הדגשה|להתיר לטלטל}} {{ירו"מ-הדגשה|צריך שיהיה לו שם כלי}}, כאן {{ירו"מ-הדגשה|לחייב}} במוציא {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|צריך שיהיה לו חשיבות כלשהיא}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ו|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יז_יד}}האבן שבקירויא, אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה. {{שוליים|יז_טו}}זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת.<br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה}}. אנן תנינן האבן בתוכה. תני דבי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי והאוכלין והאבן בתוכה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יעקב בר זבדי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר זבדי|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]], איתפלגון רבי חייא בר יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב חיא בר יוסף|°]] ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}. רבי חייה בר יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב חיא בר יוסף|°]] כמתניתין, רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כהדא דתני דבי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי. מתני{{ירו"מ-הדגשה|תין}} פליגא על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: האבן שבקירויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה {{ירו"מ-ביאור|אף שאין בה דבר היתר}}. {{ירו"מ-הדגשה|שנייא היא אבן שבקירויה, ד}}כיון שהיא אפיצה {{ירו"מ-ביאור|מהודקת}} לה כגופה היא. וסיפא פליגא על רבי חייא בר יוסף[[ביאור:עץ מסורת#רב חיא בר יוסף|°]], {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}}: ואם לאו אין ממלאין בה {{ירו"מ-הדגשה|למה אם אינה הדוקה אסור}}? אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]], כיון שהיא עשויה להכביד נעשה כמטלטל קירוייא על גב האבן {{ירו"מ-הדגשה|שהאבן נעשת עיקר והכלכלה בסיס לה}}. מה עבד לה רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}? {{ירו"מ-הדגשה|כשהדוקה}} נעשה כמטלטל קירוייא עצמה {{ירו"מ-הדגשה|שהאבן נעשת חלק ממנה}}. מתניתין פליגא על רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{ירו"מ-הוסר|ג}}{{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יז_טז}}נוטל אדם בנו והאבן בידו, {{ירו"מ-הוסר|כלכלה}}{{ירו"מ-הדגשה|והא תינוק}} והאבן {{ירו"מ-הדגשה|בידו}} {{שוליים|יז_יז}} {{ירו"מ-הדגשה|ככלכלה והאבן}} בתוכה {{ירו"מ-הדגשה|ומותר. אמר}}{{ירו"מ-הוסר| ותני דבי רבי האבן והאוכלין בתוכה}} רבי כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי כהן|°]] בשם רבנן דתמן, תינוק עשו אותו כאוכלין {{ירו"מ-הדגשה|והוי ליה כדבר האסור והמותר}}. תמן אמרין, עשו האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד תינוק {{ירו"מ-הדגשה|שאם יטלו אותה}} {{ירו"מ-הוסר|משנה}}{{ירו"מ-הדגשה|ממנה}} {{ירו"מ-הדגשה|יבכה ויחלה}}.<br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ז|ירושלמי שבת, פרק יז, הלכה ז]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יז_ז"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר, {{שוליים|יז_יח}}פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקין בו. {{שוליים|יז_יט}}כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}, במה דברים אמורים? בכיסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת.<br><strong>גמ':</strong> איזהו נגר הנגרר {{ירו"מ-הדגשה|שהותר במדינה}}? אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, {{שוליים|יז_כ}}קשור אף על פי שאינו תלוי. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, משכני חילפיי והראני נגר משל בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} קשור אף על פי שאינו תלוי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: בעירובין נגר הנגרר שקשור ואינו תלוי נועלין בו במקדש אבל לא במדינה, והמונח לא קשור ולא תלוי כאן וכאן אסור. רבי יהודה בר עילאי אומר המונח במקדש והנגרר במדינה}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}, אתייא יחידייא {{ירו"מ-ביאור|רבי אליעזר בן הורקנוס}} דהכא<br><br> <span id="דף_פד_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פג עמוד ב''' {{שוליים|יז_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יד|מותר לדלות מים באמצעות דלי שיש בו אבן, כאשר האבן קשורה בו בחוזק ואינה נופלת בשעת המילוי]]''' * '''מקור:''' "האבן שבקירויא, אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שח סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי - אם ממלאים בו ואין האבן נופלת ממלאים בו, ואם לאו אין ממלאים בו, כן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ב|בבלי שבת קכב ב — דלתות כלים ניטלות עמם בשבת אף אם נתפרקו בשבת, כיוון שאינן דומות לדלתות הבית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכד-ב-ד|בבלי שבת קכד ב — שברי כלים ניטלים בשבת רק אם עושים בהם מעין מלאכה כלשהי]] {{שוליים|יז_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_טו|מותר לטלטל אבן המונחת בכלכלה או קשורה בזמורה, כשיש עמה אוכל/דבר המותר בטלטול, ולא בפני עצמה]]''' * '''מקור:''' "זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת. גמ : תנן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה. אנן תנינן האבן בתוכה. תני דבי רבי והאוכלין והאבן בתוכה. אמר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו, איתפלגון רבי " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי חייא בר יוסף (כמתניתין: האבן בתוכה בלא אוכל, כטפל לילד או לכלכלה) ~ רבי יוחנן (כברייתא דבי רבי: רק אם יש אוכלין והאבן בתוכה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שדרוש שיהיו אוכלין בכלכלה עם האבן דוקא, שכן המשנה עצמה נדחתה בגמרא לטובת הברייתא דבי רבי, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע שאין מטלטלים אבן שבסל אלא כשיש בו גם פירות או ככר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-א-ו|בבלי שבת קכה א — דלי שיש בו אבן בתוך קירויו (מקום החבל), אם אפשר למלא בו מים והאבן אינה נופלת - ממלאים בו ב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-ב-א|בבלי שבת קמ ב — מטה שיש בקצהו קניא (חלל) שמניחים בו כלים, אם שולף כלי מתוך החלל בלבד מותר, ואם שולף כלי שה]] {{שוליים|יז_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_טז|מותר לטלטל בשבת אבן מונחת בידי תינוק על ידי נטילת התינוק עצמו (טלטול מן הצד)]]''' * '''מקור:''' "נוטל אדם בנו והאבן בידו, והא תינוק והאבן בידו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כן בירושלמי וכן פסק הרמב"ם, שהתינוק חשוב "בסיס" לאבן ואינו מבטלה, ומטלטלה מן הצד בהיתר * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ז|בבלי שבת נ א — מותר לשפשף כלים בנתר וחול בשבת, שאין זה חשש ליבון האסור, כדין דבר שאינו מתכוין]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק חמישה עשר#קיג-א-ח|בבלי שבת קיג א — מותר לקפל כלים ולהציע מיטות מערב שבת לצורך שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת לצורך חול]] {{שוליים|יז_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יז|מותר לטלטל תינוק שאבן או חפץ אחר מוקצה נמצא בחיקו או בידו]]''' * '''מקור:''' "ככלכלה והאבן בתוכה ומותר. אמר רבי כהן בשם רבנן דתמן, תינוק עשו אותו כאוכלין והוי ליה כדבר האסור והמותר. תמן אמרין, עשו האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד תינוק שאם יטלו אותה ממנה יבכה ויחלה. ==ירושלמי שב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף א, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ב, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי כהן בשם רבנן דתמן (התינוק עשוי כאוכלין ודינו כדבר האסור והמותר) ~ תמן אמרין (האבן כקמיע מומחה ביד תינוק שאם יטלוה יבכה) * '''הכרעה:''' נפסק כטעם "תמן אמרין" שהתינוק עצמו ניטל מפני כבודו וחששו שיבכה ויחלה, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע להתיר טלטול התינוק עם החפץ המוקצה שבידו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-כ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם לטלטל את בנו בשבת אף כשאבן מונחת בידו של הבן, שהאבן טפלה לגוף התינוק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-מ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם ליטול את בנו התינוק ואבן בידו בשבת, כשיש לתינוק געגועים על אביו]] {{שוליים|יז_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יח|מותר לפקוק בו חלון בשבת אף אם אינו קשור ותלוי]]''' * '''מקור:''' "פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקין בו." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף א, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ב, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ג * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (רק כשקשור ותלוי) ~ חכמים (בין כך ובין כך פוקקין בו) * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים, שאין החלון צריך שיהא קשור ותלוי כדי שיהא מותר לפוקקו, כפסק הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-כ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם לטלטל את בנו בשבת אף כשאבן מונחת בידו של הבן, שהאבן טפלה לגוף התינוק]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמא-ב-מ|בבלי שבת קמא ב — מותר לאדם ליטול את בנו התינוק ואבן בידו בשבת, כשיש לתינוק געגועים על אביו]] {{שוליים|יז_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_יט|כיסויי כלים בעלי בית אחיזה מותר לטלטלם בשבת]]''' * '''מקור:''' "כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת. אמר רבי יוסי (בן חלפתא), במה דברים אמורים? בכיסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. גמ : איזהו נגר הנגרר שהותר במדינה? אמר רבי יוחנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה ל, שו"ע או"ח סימן שיג סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יוסי ~ תנא קמא: ר' יוסי מתיר טלטול כיסויי כלים אף בלא בית אחיזה ומחלק ביניהם לכיסויי קרקעות, ואילו תנא קמא דורש בית אחיזה לכל כיסוי * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי המחלק בין כיסויי קרקעות (הדורשים בית אחיזה) לכיסויי כלים (המותרים בכל מקרה), וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק שני#כז-ב-ד|בבלי סוכה כז ב — מותר לפקוק נקב בחבית בשבת כדי שלא יזוב היין, בין שהפקק קשור ומוכן מערב שבת ובין שאינו קשור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קב-א-ח|בבלי עירובין קב א — כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגג טפח - מותר לפורקה ולנטותה בשבת]] {{שוליים|יז_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_כ|נגר (מנעול עץ) הנגרר וקשור בפתח אף שאינו תלוי — מותר לנעול בו בשבת]]''' * '''מקור:''' "קשור אף על פי שאינו תלוי. אמר רבי יוחנן (בר נפחא), משכני חילפיי והראני נגר משל בית רבי שהיה קשור אף על פי שאינו תלוי. תנן: בעירובין נגר הנגרר שקשור ואינו תלוי נועלין בו במקדש אבל לא במדינה, והמונח לא " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שח סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבי יהודה בר עילאי: האם קשור-ולא-תלוי מותר בין במקדש בין במדינה, או שדינו כמונח ואסור במדינה * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא שקשור אף שאינו תלוי מותר, כדמסיק רבי יוחנן שהלכה כרבים ולא כרבי יהודה בר עילאי היחיד; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#יד-ב-א|בבלי חולין יד ב — שברי כלים הניטלים בשבת מותרים לטלטל רק אם עושים בהם מעין מלאכתם הראשונה של הכלי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-א-ד|בבלי שבת קכה א — כיסוי שברי תנור ישן מותר לטלטלו בשבת אף שאין לו בית יד]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פד עמוד א<span class="yerum-runnum">171</span></div> כסתמא {{ירו"מ-ביאור|כחכמים}} דתמן, ויחידייא דתמן {{ירו"מ-ביאור|רבי יהודה בר עילאי}} כסתמא דהכא. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בעי קומי רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]], היך עבדין עובדא? אמר לו, מן מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} משכני חילפיי והראני נגר משל בית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|שהיה}} קשור אף על פי שאינו תלוי, הדא אמרה: כרבי יודן עבדין עובדא. אתא רבי חונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}, {{שוליים|יז_כא}}הלכה כרבי יודה, {{ירו"מ-הוסר|עד}}{{ירו"מ-הדגשה|ובלבד}} שיהא קשור בדלת. רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} ורבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} אמר{{ירו"מ-הדגשה|ו}}, עד שיהא קשור {{שוליים|יז_כב}}בדלת בדבר שהוא יכול להעמידו. ניגרייא דרבי אלעזר {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} הוה קטיר בגמי, נשמט {{ירו"מ-ביאור|הנגר מהחבל}} אסור, נקמז {{ירו"מ-הדגשה|נקרע}} {{ירו"מ-ביאור|החבל מהדלת ונשאר קשור לנגר}}, רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבנן, מדדהו בראשי אצבעותיו {{ירו"מ-ביאור|שמחזיק בחבל שיהיה ניכר שהיה קשור:}} {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} כל כיסוי הכלים כו'. אבא בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהנא|°]] ורב חייה בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}}, הלכה כרבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. <strong><strong>הדרן עלך פרק כל הכלים</strong><br> ==פרק שמונה עשר - מפנין== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק שמונה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_א|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_א"> <strong>מתני':</strong> מפנין {{שוליים|יח_א}}אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. {{שוליים|יח_ב}}אבל לא את האוצר. {{שוליים|יח_ג}}מפנין תרומה טהורה {{שוליים|יח_ד}}ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והתורמס היבש, מפני שהוא מאכל לעניים. אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. {{שוליים|יח_ה}}לא את הלוף ולא את החרדל. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. <strong>גמ':</strong> רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]]: כמה הוא שיעור הקופות? אמר לו {{שוליים|יח_ו}}נלמוד סתום מן המפורש. דתנינן תמן: בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה. תמן תנינן: המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] שאל לרבי יאשיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יאשיה (אמורא)|°]]: כמה הוא שיעור הכוסות? אמר לו: ילמוד סתום מן המפורש. דתני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] {{שוליים|יח_ז}}ארבע כוסות של פסח ישנן {{ירו"מ-ביאור|בארבעתם}} רביעית יין איטלקי. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש}} מהו לפנות מן האוצר {{ירו"מ-ביאור|שלא התחיל בו קדם}} כסדר הזה? נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת, ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת. דברי}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]]. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר}}. ושוין שלא יגע באוצר {{ירו"מ-ביאור|שלא השתמש ממנו.}} {{שוליים|יח_ח}}אבל עושה הוא שביל {{ירו"מ-הדגשה|ו}}נכנס ויוצא. אית תניי תני מטלטלים את הדימוע, אית תניי תני אין מטלטלים. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} {{ירו"מ-הדגשה|מאן דאמר}} מטלטלין? במדומע בתרומה טהורה {{ירו"מ-הדגשה|שראויה לכהן}}. ומאן דאמר אין מטלטלין? {{ירו"מ-הוסר|לתרומה}}{{ירו"מ-הדגשה|בתרומה}} טמאה. <span id="דף_פד_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> הלכות ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ד. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק י"ז הלכה ז'. אומרת המשנה: רבי אליעזר אומר, פקק החלון - כלומר, מה שאנחנו קוראים לו היום חלון הוא הפתח, והפקק החלון הוא מה שסותם את החלון - זמן שהוא תלוי וקשור פוקקים בו, ואם לאו אין פוקקים בו. והחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקים בו. כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה, כלומר יש להם ידית, נתלים בשבת. אמר רבי יוסי, אמאי דברים אמורים? בכיסוי קרקעות; אבל בכיסוי הכלים, בין כך ובין כך נתלים בשבת - כלומר גם אם אין להם ידית אחיזה. שואלת הגמרא: איזהו נגר הנגרר שהותר במדינה? אמר רבי יוחנן: קשור, אף על פי שלא תלוי. אמר רבי יוחנן: משכני חילפי וראני נגר של בית רבי, שהיה קשור אף על פי שלא תלוי - כלומר נגר שבו סוגרים את החלון, היו שמים איזה קרש כדי להחזיק את הדלת, מעין מנגנון כזה. אומרת הגמרא: תנינן בעירובין, למדנו: נגר הנגרר שקשור ולא תלוי, נועלים בו במקדש אבל לא במדינה. והמונח - כלומר אם הוא לא קשור ולא תלוי - כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר: המונח במקדש מותר, והנגרר במדינה מותר - כלומר אם הוא קשור, אף על פי שהוא נגרר, אז במדינה גם כן מותר. אמר רבי יוחנן: אתי היחידאה, כלומר רבי אלעזר, דהוא כסתמא כמו חכמים דתמן, ויחידאה דתמן, כלומר רבי יהודה, כסתמא דהוא. רבי יוסי בעי קומי רבי ירמיה: איך עבדינן ודא? אמר ליה: מדאמר רבי יוחנן משכני חילפי וראני נגר של בית רבי שהיה קשור אף על פי שלא תלוי - הדא אמרה, כרבי יהודה עבדינן ודא. כלומר, כך הלכה למעשה נוהגים. אתא רבי חונא ואמר בשם רבי שמואל: הלכה כרבי יהודה, ובלבד שיהיה קשור בדלת - כלומר יכול להיות נגרר, אבל בלבד שיהיה קשור בדלת. רבי ינאי ורבי אמי אמרו בשם... שקשור בדלת בדבר שהוא יכול להעמידו, כלומר בדבר חזק, לא סתם משהו שאינו מסוגל להחזיק את הנגר הזה. נגר דרבי אלעזר הוה קטיר בגמי, כלומר הנגר של רבי אלעזר היה קשור בעשב, שאינו מסוגל להחזיק אותו. אומרת הגמרא: נשמט החבל מהנגר - אסור. כלומר, ברור גם לפי רבי אלעזר, שאם הוא יתלש אז יהיה אסור לתלות אותו. נקרע החבל מהדלת והוא נשאר קשור לנגר - כלומר אם החבל נקרע מהדלת ועדיין הוא קשור לנגר, לקרש עצמו - ברור שהוא פעם היה קשור. אמר רבי יעקב בר חמא בשם רבנן: מדדהו בראש אצבעותיו, כלומר הוא מחזיק אותו בחבל כדי שייראה לכולם שהוא היה פעם קשור. למדנו במשנה: כל כיסוי הכלים נתלים אם יש להם ידית, כלומר אם יש להם בית אחיזה. אמר רב כהנא ורבי חייא בר אשי בשם רב: הלכה כרבי יוסי, שהוא אומר שדווקא בכיסוי קרקעות צריך בית אחיזה, אבל כיסוי כלים בכלל לא צריך בית אחיזה. אדם הולך בפרק "כל הכלים" - יוצא השם. פרק י"ח הלכה א'. אומרת המשנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש - כלומר אם אין מקום ללמוד, מותר לפנות אפילו ארבע וחמש קופות כדי שיהיה מקום לתלמידים - אבל לא את האוצר. הגמרא תסביר מה הכוונה. מפנין תרומת תודה, אף שתרומת תודה מותרת רק לכוהנים, ודמאי ומעשר ראשון שעדיין לא ניטלה תרומתו, ומעשר שני ונגעים שנפדו, ותורמוס יבש, מפני שהוא מאכל לעניים - כלומר כל עוד יש מי שמסוגל לאכול אותם, מותר לטלטלם: תרומה מותרת לכוהנים, דמאי מותר לאכסניה ולעניים, ומעשר ראשון שעדיין לא ניטלה תרומתו וכן הלאה. הגמרא תסביר בדיוק מה החידוש כאן: אם זה מותר למישהו אחד, זה כבר לא מוקצה, ומותר לטלטלו. אבל לא את המעשר ראשון שניטלה תרומתו, ואת המעשר שני ונגעים שלא נפדו, ולא את הלוף ולא את החרדל. אבל רבי שמעון מתיר בלוף, כי הוא אומר שזה מאכל לעורבים. אומרת הגמרא: רבי זירא שאל את רבי יאשיה: כמה הוא שיעור קופה? הרי סתם אומרת המשנה מפנין ארבע וחמש קופות - מה שיעור הקופה? אמר לו: נלמד סתומה מן המפורשת. תנינן תמן: בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין תורמין את הלשכה - כלומר היו מביאים את מחצית השקל, מניחים אותו בלשכה, ואז היו תורמים אותו, לוקחים שלוש קופות שבכל אחת שלוש סאין, ומתוך כל הכסף לוקחים מלוא הסלים האלה, וממלאים אותם, ומהכסף הזה קונים את קרבנות הציבור. רואים מכאן שכל קופה היא שלוש סאין. אומרת הגמרא: תנינן: המוציא יין - כדי מזיגת הכוס. שאל רבי זירא את רבי יאשיה: כמה הוא שיעור כוס? אמר לו: נלמד סתומה מן המפורשת. תנינן: ארבע כוסות של פסח, ישנן בארבעתן רביעית יין איטלקי. כלומר בארבע ביחד יש רביעית. עכשיו, היין הזה מוזגים אותו, ונותנים על כל יחידה שלוש חלקי מים. אם כן, אם יש בארבע כוסות רביעית יין בלבד, אז ביחד יש כאן ארבע רביעיות מזוגות, ואם כן כל כוס היא רביעית. לפעמים מפנים אפילו ארבע וחמש קופות של טבל של דמאי - ומדרש כתוב במשנה. שואלת הגמרא: מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה - כלומר אם זה אוצר שלא התחילו בו, חדש, האם מותר להתחיל ולפנות ממנו כזו כמות? אמר... מסתברא דתני: תבואה צבורה - בזמן שהתחיל בה בערב שבת, מותר להספיק ממנה בשבת; ואם לא, לא, לדברי רבי אחא, כי הוא סובר שזו מוקצה. ורבי שמעון מתיר. ושווין שאם לא נגע באוצר - כלומר אם זה אוצר שלא השתמשו בו כלל, גם רבי שמעון מודה שלא ייגע בו - אבל עושה הוא שביל לרגליו, כלומר מותר עם הרגליים להזיז את זה. תנינן: אין מטלטלין מדומע, כלומר אם התערבו חולין עם תרומה - אין מטלטלין. אמר רבי אלעזר: מה שאמרו "מטלטלין" - במדומע בתרומת תודה, כי זה ראוי לכוהנים. אבל מה שאמרו "אין מטלטלין" - מדובר בתרומת מעשר, שלא ראויה לאף אחד, ובאותו שאין בו כדי לעלות - כלומר מדובר שהתרומה הייתה יותר מאחד ממאה, שאין שם מספיק כדי לבטל אותם. אבל באותו שיש בו כדי לעלות, כלומר אם יש שם מספיק כדי לבטל, מותר לטלטל את זה כיוון שזה מותר באכילה. תנו רבנן: מטלטלין תרומת מעשר שהתערבה עם החולין - כלומר, מה נתן עליה רבי אלעזר? בשיש בה כדי לעלות; שאם אין בחולין כדי לעלות - הכל אסור. ואם יש בה כדי לעלות - לרבנן זה מוקצה, כי אסור לתקן בשבת. אבל רבי אלעזר, שאומר "אומרים סאה שנפלה היא הסאה שעלתה" - הוא סובר שהתרומה ניכרת כאילו לא נתערבה ממש. אין כאן תיקון, סך הכול הרים אחד - אותו אחד שנפל - ולכן השאר אינו מוקצה. זאת אומרת, דוקא רבי אלעזר, שהוא סובר "אומרים סאה שנפלה היא הסאה שעלתה", לפי שיטתו מותר לתקן ביום טוב, כיוון שמבחינתו זה כאילו ניכר, ואין כאן עניין של תיקון ממש. אמר רבי אלעזר: אדם עומד בערב שבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - כלומר מותר לאדם לעמוד בערב שבת ולומר: מחר זה יהיה תרומה. אבל אדם לא עומד בשבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - כלומר מותר להגיד ביום חול שמחר זה יהיה תרומה, כי בעצם קריאת השם היא עיקר התיקון, ומה שעושה אחר כך בשבת הוא רק הפרשה - להביא לידי ביצוע את מה שתיקן קודם. לכן לעמוד בשבת ולומר את זה אסור, כי זה בעצם עיקר התיקון. רבי יוסי בר ביבון אומר: אין אדם עומד בערב שבת ואומר "הרי זה תרומה למחר" - הוא אומר שאי אפשר, כי הוא סובר שגם ההפרשה היא תיקון. תנתה מתניתא פליגא על רבי יוסי בר ביבון, דתנן: לגין טבול יום - עכשיו טבול יום, יש לו דין של שני. אם הוא מילא אותו מן החבית של מעשר, שהוא טבל - הרי טבל הוא חולין, ובעצם טבול יום, שהוא שני, לא מטמא את החולין; יש כאן חולין שהם שני בלבד. אבל אם הוא אמר "הרי זה תרומה למחר משתשקע" - אז זה תרומה למחר, הכל בסדר, כי הרי טבל לא נפסל בטבול יום, ולמחרת שיחול שם התרומה - זה כבר היה אחר בין השמשות, וממילא זה כבר טהור. אבל אם אמר "הרי זה עירוב מעכשיו" - לא אמר כלום, ואפילו אם אמר "זה עירוב" סתם - לא אמר כלום, כי הרי העירוב קונה בין השמשות, כלומר לפני השקיעה, לפני צאת הכוכבים - אז זה עדיין היה טבל. מכל מקום רואים שיכול לקרוא שם למחר, שכן הוא אומר "זה יהיה תרומה למחר", ואומרים שזה טהור, כיוון שהלגין הזה למחרת כבר עבר עליו - הוא כבר לא טבול יום, הוא כבר היה טהור, ולכן התרומה חלה. תרתה גמר: פתר לשעבר - כלומר כל מה שהמשנה מדברת כאן, זה בדיעבד. אם הוא עשה את זה, זה בסדר, אבל לכתחילה אסור. תנתה גמר, ותני רבי חייא: עומד אדם בערב שבת ואומר "מה שאני עתיד להפריש - יהא תרומה". הרי כאן מדובר "עומד בערב שבת ואומר" - זה לכתחילה, ולא לשעבר. אי תיכלי למימר "לשעבר"? תנתה גמר: לאחר ששמע רבי יוסי בר ביבון את דברי רבי חייא, חזר בו רבי יוסי בר ביבון מהא דקאמר. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פד עמוד א''' {{שוליים|יז_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שבעה עשר#דין-יז_כב|מותר לנעול דלת בנגר הקשור בחבל, ובלבד שהחבל תלוי ולא נגרר על הארץ]]''' * '''מקור:''' "בדלת בדבר שהוא יכול להעמידו. ניגרייא דרבי אלעזר (בן פדת) הוה קטיר בגמי, נשמט (הנגר מהחבל) אסור, נקמז נקרע (החבל מהדלת ונשאר קשור לנגר), רבי יעקב בר אחא אמר בשם רבנן, מדדהו בראשי אצבעותיו (שמחזיק בחבל " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי שהתירו בכל הכיסויים לרבותא, וכן הלכה למעשה בקשירת נגר בגמי התלוי, כדעת רבי אלעזר בן פדת ורבנן שהצריכו שיהא ניכר וניגרר בראשי אצבעותיו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קא-ב-א|בבלי עירובין קא ב — אבן שקשורה באגד (חבל) על פי החבית או הדלי, מותר לטלטלה ולסלקה בשבת אף שאינה בסיס לדבר האסו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קב-א-א|בבלי עירובין קב א — מותר לגרור נגר הנגרר (שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ) אף במדינה ולא רק בחנות]] {{שוליים|יח_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_א|מותר לפנות אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ותבואה מבית שרוצה להשתמש בו, מפני הכנסת אורחים או ביטול בית המדרש]]''' * '''מקור:''' "אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שלג סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלג סעיף א, שמתירים טלטול מרובה מפני צורך זה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-א-ו|בבלי ביצה ל א — אין מתחילין להוציא תבואה מן האוצר בתחילה ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-א|בבלי ביצה לו א — אין לגמור סידור האוצר כולו בשבת או ביום טוב, שמא יבוא להשוות גומות]] {{שוליים|יח_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ב|אין להזיז בשבת "אוצר" (ערימת פירות/תבואה גדולה המיועדת לאחסון) מפני שטלטולו הוא כבנין וסתירה]]''' * '''מקור:''' "אבל לא את האוצר." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שלג סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שאסור לפנות את האוצר בשבת, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלג סעיף א * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-א|בבלי ביצה לו א — אין לגמור סידור האוצר כולו בשבת או ביום טוב, שמא יבוא להשוות גומות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמיני#פא-ב-ב|בבלי שבת פא ב — אסור לנקביו לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יטול עפר ממקום גבוה וישווה בו גומא במקום נמוך]] {{שוליים|יח_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ג|מותר לפנות בשבת תרומה טהורה מפני הדליקה (או לצורך המקום)]]''' * '''מקור:''' "מפנין תרומה טהורה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שמפנין תרומה טהורה, כדברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק כה הלכה כ * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכז-ב-א|בבלי שבת קכז ב — תרומה המונחת ביד ישראל בשבת מותרת בטלטול הואיל וראויה לאכילת כהן]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמב-א-ז|בבלי שבת קמב א — מטלטלים אוכלין טמאים כדי להגיע לטהורים שמתחתם, רק כשהם פירות המיטנפים ואין אפשר לשדותם ולנ]] {{שוליים|יח_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ד|מותר להטמין בשבת בדמאי, מעשר ראשון שניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, ותורמס יבש, ואין להטמין בטבל ובמעשרות והקדש שלא נפדו]]''' * '''מקור:''' "ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והתורמס היבש, מפני שהוא מאכל לעניים. אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק כה הלכה יט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכז-ב-ב|בבלי שבת קכז ב — מותר לטלטל בשבת דמאי אף שאינו ראוי לו באיסור, מפני שאם ירצה יכול להפקיר נכסיו ולהיות עני ו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכז-ב-ה|בבלי שבת קכז ב — מערבין עירוב תחומין בתורמס יבש בלבד, ולא בלח, שכיון שהוא מריר אין הבהמה אוכלת אותו]] {{שוליים|יח_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ה|אין לגבל לוף וחרדל בשבת לכתחילה, אלא אם מיועד למאכל עורבים]]''' * '''מקור:''' "לא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. גמ : רבי זעירא שאל לרבי יאשיה: כמה הוא שיעור הקופות? אמר לו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שח סעיף כט * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא ~ רבן שמעון בן גמליאל: תנא קמא אוסר לגבל לוף וחרדל בשבת; רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים * '''הכרעה:''' נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, שהלוף מותר לגבלו בשבת מפני שהוא מאכל לעורבים, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ז|בבלי בבא מציעא קיג ב — אין נותנים לוף לפני עופות בשבת, אך רבן שמעון בן גמליאל מתיר מפני שהוא מאכל לעורבים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק ראשון#ב-א-ד|בבלי ביצה ב א — מותר להגביה מהשולחן עצמות וקליפין בשבת, ואף לסלק את כל הטבלא ולנערה מהם]] {{שוליים|יח_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ז|כל אחת מארבע כוסות של פסח חייבת להיות בשיעור רביעית יין]]''' * '''מקור:''' "ארבע כוסות של פסח ישנן (בארבעתם) רביעית יין איטלקי. תנן: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש מהו לפנות מן האוצר (שלא התחיל בו קדם) כסדר הזה? נישמעינה מן הדא" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן תעב סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן שכל כוס מארבע הכוסות צריכה רביעית, כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני נזיר/פרק שישי#לח-א-ב|בבלי נזיר לח א — שיעור כל אחת מארבע כוסות בליל הסדר הוא רביעית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק עשירי#קח-ב-א|בבלי פסחים קח ב — השותה ארבע כוסות של פסח בבת אחת יצא ידי חובת יין ולא יצא ידי חובת חירות]] {{שוליים|יח_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ח|מותר לטלטל בשבת חולין שנתערבו בתרומה טמאה (דימוע)]]''' * '''מקור:''' "אבל עושה הוא שביל ונכנס ויוצא. אית תניי תני מטלטלים את הדימוע, אית תניי תני אין מטלטלים. אמר רבי אלעזר (בן פדת) מאן דאמר מטלטלין? במדומע בתרומה טהורה שראויה לכהן. ומאן דאמר אין מטלטלין? בתרומה טמאה. ו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה טו * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' תנא קמא (אין מטלטלין) ~ רבי (מטלטלין תרומה טמאה שנתערבה בחולין) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמטלטלים, שכן תרומה טמאה עוד מוסיפה איסור ואין בה משום ביטול מצווה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק כו הלכה טו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#ל-א-ו|בבלי ביצה ל א — אין מתחילין להוציא תבואה מן האוצר בתחילה ביום טוב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-א|בבלי ביצה לו א — אין לגמור סידור האוצר כולו בשבת או ביום טוב, שמא יבוא להשוות גומות]] </div> 0w7f5t01oowdn63wu56wlwi5584u40o 106 1754992 3078731 3078513 2026-08-23T19:43:47Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078731 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק שמונה עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פד עמוד ב<span class="yerum-runnum">172</span></div> ובאותו {{ירו"מ-הוסר|שיש}}{{ירו"מ-הדגשה|שאין}} בו כדי להעלות, אבל באותו {{ירו"מ-הוסר|שאין}}{{ירו"מ-הדגשה|שיש}} בו כדי להעלות {{ירו"מ-הדגשה|מטלטלין. תנו רבנן: מטלטלין תרומה טמאה}} {{ירו"מ-ביאור|המעורבת}} {{ירו"מ-הוסר|לא}}{{ירו"מ-הדגשה|עם החולין}}. מאן תנא {{ירו"מ-הוסר|מטלטלין}}{{ירו"מ-הדגשה|להא}}? [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}, {{ירו"מ-הוסר|דתנן}}{{ירו"מ-הדגשה|ובשיש בה כדי להעלות. שהרי אם אין בחולין כדי להעלות, לדברי הכל אסור. ואם בשיש בה כדי להעלות, לרבנן זה מוקצה שאסור לתקן}} בשבת. אבל ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|ש}}אומר: סאה שנפלה היא סאה שעלת{{ירו"מ-הדגשה|ה, שהתרומה הטמאה כאילו ניכרת, אין כאן תיקון ומותר להרים בשבת, וממילא השאר אינו מוקצה}}. אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: אדם עומד מערב שבת ואומר: הרי זו תרומה למחר. ואין אדם עומד בשבת ואומר: הרי זו תרומה למחר. רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] אומר: אין אדם עומד ערב שבת ואומר: הרי זה תרומה למחר. מתניתא פליגא על רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]. {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יח_ט}}לגין טבול יום ומילאהו מן החבית מעשר טבל, אם אמר: הרי זה תרומה למחר, משתחשך הרי זה תרומה למחר. {{ירו"מ-הדגשה|שטבל לא נפסל בטבול יום ולמחרת כשיחול שם תרומה כבר היה הערב שמש}}. אם אמר: הרי זה עירוב, {{שוליים|יח_י}}לא אמר כלום. {{ירו"מ-הדגשה|שהערוב קונה בין השמשות ואז היה עדיין טבל. מכאן שיכול לקרא שם למחר}}. פתר לה לשעבר {{ירו"מ-ביאור|בדיעבד,}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל לכתחילה אסור}}. והתני רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]]: {{ירו"מ-הדגשה|עומד אדם בערב שבת ו}}אומר {{ירו"מ-הדגשה|מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה}}. אית לך מימר לשעבר? {{ירו"מ-הדגשה|לאחר ששמע את דברי}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] חזר בו רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] מהדא. <span id="דף_פה_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פד עמוד ב''' {{שוליים|יח_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_ט|האומר "טבל זה יהיה תרומה למחר" - חל מיד למחרת עם הערב שמש ואינו נפסל בטבול יום]]''' * '''מקור:''' "לגין טבול יום ומילאהו מן החבית מעשר טבל, אם אמר: הרי זה תרומה למחר, משתחשך הרי זה תרומה למחר. שטבל לא נפסל בטבול יום ולמחרת כשיחול שם תרומה כבר היה הערב שמש. אם אמר: הרי זה עירוב," * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ח, הלכה יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהוראת הירושלמי, שכן טבול יום פוסל רק כשהוא חל בשעת מגעו, ולמחרת כשחל שם התרומה כבר עבר הערב שמש והוטהר; כך פסק הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין פרק ח הלכה יח {{שוליים|יח_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_י|האם ניתן להתנות ולומר בערב שבת "מה שאני עתיד להפריש למחר יהיה תרומה" לכתחילה]]''' * '''מקור:''' "לא אמר כלום. שהערוב קונה בין השמשות ואז היה עדיין טבל. מכאן שיכול לקרא שם למחר. פתר לה לשעבר (בדיעבד,) אבל לכתחילה אסור. והתני רבי חייה: עומד אדם בערב שבת ואומר מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה. אית לך " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ו, הלכה טז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יוסי ברבי בון (לפני חזרתו) ~ ר' חייה: האם ההיתר הוא לכתחילה או רק בדיעבד לשעבר * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חייה שניתן להתנות כן לכתחילה, שהרי ר' יוסי ברבי בון עצמו חזר בו לאחר ששמע דבריו * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לו-א-ג|בבלי עירובין לו א — מי שאמר "עירבו לי בזה" בלי לפרש סוג העירוב ביום שהוא קודש וחל אחריו חול, עירובו כשר וחל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שלישי#לו-א-ד|בבלי עירובין לו א — ספק בין השמשות: אם היום חול ולמחר קודש אין העירוב חל מספק, ואם היום קודש ולמחר חול אין הקד]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פה עמוד א<span class="yerum-runnum">173</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|מה שהפריש בשבת על פי תנאי שעשה. תני מטלטלה אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה}}. מאי כדון {{ירו"מ-הדגשה|איך}} {{ירו"מ-ביאור|יתכן, הרי היא מוקצה?}} {{ירו"מ-הדגשה|כשמתנה: אם}}{{ירו"מ-הוסר| מכבר לשאפרשנה הגע עצמך}} {{ירו"מ-הוסר|שהיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה}} תרומה טהורה {{ירו"מ-הדגשה|אומר}} {{ירו"מ-ביאור|מה שישאר בידי}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי זו תרומה}} מכבר לכשאוכלנה. {{ירו"מ-הדגשה|לשאר וכשיאכל הוברר שמא שנשאר בידו זה התרומה}}.{{ירו"מ-הוסר|הגע עצמך}} {{ירו"מ-הוסר|שהיתה}}{{ירו"מ-הדגשה|היתה}} תרומה טמאה {{ירו"מ-הדגשה|שאינו יכול להזיזה אחר שיפרישה, אומר}} {{ירו"מ-ביאור|מה שישאר בידי}} {{ירו"מ-הדגשה|הרי זו תרומה}} מכבר לכשאניחנה בזוית. {{ירו"מ-הוסר|תני מטלטלין אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה }}אמר רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: הדא אמרה {{שוליים|יח_יא}}טבל שיש עליו תנ{{ירו"מ-הדגשה|א}}י {{ירו"מ-הדגשה|שחלק ממנו יהיה תרומות ומעשרות}} מותר לטלטלו. כיצד עושה? נותן עיניו במקצתו ואוכל השאר. תני: מטלטלין החרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל נעמיות. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי נתן|°]]<nowiki/>רבי נתן: אם כן יטלטלו הזמורות מפני שהפילין אוכלין אותן. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. מה אנן קיימין? אם בשיש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק, דברי הכל מותר. אם בשאין לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק, דברי הכל אסור. אלא {{ירו"מ-הוסר|כינן}}{{ירו"מ-הדגשה|כי}} {{ירו"מ-הדגשה|אנן}} קיימין {{ירו"מ-הוסר|בשיש}}{{ירו"מ-הדגשה|בשאין}} לו מאותו המין {{ירו"מ-הוסר|ואין אותו}}{{ירו"מ-הדגשה|ואותו}} המין מצוי בשוק? רבנן אמרין: מכיון שאין {{ירו"מ-הוסר|אותו המין מצוי בשוק כמי שאין }}לו מאותו המין, {{ירו"מ-הדגשה|אסור}}. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אמר: מכיון {{ירו"מ-הוסר|שיש לו מאותו המין כמי }}שאותו המין מצוי בשוק, {{ירו"מ-הדגשה|כמי שיש לו מאותו המין}}. אמר רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: לא אתייא אלא כרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} דאמר: עולין היינו עם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי לחמת גרר, והיה אומר לנו {{שוליים|יח_יב}}בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: שנייא היא הכא, שהוא ככסא. ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ב|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יח_יג}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלים אותן. {{שוליים|יח_יד}}כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו ושירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס. {{שוליים|יח_טו}}ומדדין עגלים וסייחים ברשות הרבים. <span id="דף_פה_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ה. '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף.''' '''רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים.''' ואלו הן מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. '''רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך.''' '''עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה.''' '''רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.''' שואלת הגמרא כיצד מתפרשת המשנה. אומרים רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. אמר שמואל בשם רבי זירא: זו שיטת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, מה פליגין רבי יוסה ורבנן, בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה שאמר שמואל בשם רבי זעירא שזו שיטת רבי יוסה, הדא אמרה אפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך.''' בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: כל מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי. אמר לו: אין. ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. '''אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו.''' ולא כן תני, ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך.''' '''אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני אני לו מחטאת.''' אתייא כדמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו, ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. '''ועל צואה של קטן''' - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. '''ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת.''' רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא, אמר: גליל גליל, שנאת התורה סופך לעשות במסיקין. '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים.''' שואלת הגמרא איך יודעים אם עשה לצורכו או לצורך ישראל. נשמעינה מן הדא דשמואל: איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. כן, אומרת הגמרא הפריש בשבת על פי תנאי שעשה, כלומר בערב שבת עשה תנאי מה שהפריש. אז תני יש בה את השומרת מטלטלה, אחת תרומת תורה ואחת תרומת טמאה. שואלת הגמרא מה איכא, דונא זה יתכן? הרי זה מוקצה. אומרת הגמרא כשהוא מתנה אם היא תרומת תורה, אז הוא אומר מה שיישאר בידי הרי זה תרומה מכבר לכשאוכלנה לשאר. כלומר כשהוא יאכל את השאר מה שיישאר לו ביד אז זה תרומה. ואז כשהוא יאכל באמת יתברר שמה שנשאר ביד זה תרומה. עכשיו, אם זו תרומת טמאה שהרי הוא לא יכול להזיז אותה אחרי שהוא הפריש, אז הוא אומר הרי זו תרומה מכבר לכשאני אכינה בזווית. כלומר זה יהיה שם תרומה רק אחרי שאני אניח את זה בצד. ואז הוא אוכל ומה שנשאר לו ביד הוא מניח את זה בצד, ואז זה נהיה תרומה. אמר רבי זירא, מכאן אתה יכול להבין שטבל שיש עליו תנאי, כלומר הוא התנה מערב שבת שיש עליו תנאי שחלק ממנו יהיה תרומה ומעשרות, אז מותר לטלטלו בשבת, למרות שבעצם טבל רגיל אסור לטלטל. כיצד הוא עושה? נותן ממנו במקצתו ואוכל את השאר. כן, ואתה אומר, תני מטלטלין חרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל נעמיות. כן, זה מאכל, למה דווקא? זאת אומרת הנעמיות אוכלות את זה, דהיינו שהן אוכלות את זה כי זה עוזר להם לעכל. כן, לא, באמת הן מעכלות את זה, פשוט משמש שגם אוכלות אבנים כדי שזה יטחן להם את מה שהם אוכלות בקיבה. אמר רבי יונתן אמר רבי נתן: אם כן יטלטלו דוסמות מפני הפילים שהרי הפילים אוכלים אותם. כן, אז כל דבר יהיה מותר. כן, אבל גם לומר מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. אומרת הגמרא, מאן אינון? אם יש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק, נניח שיש לו פילים ופילים מצויים בשוק, אז הרי הכל שיהיה מותר. כלומר זה גם אצלו יש וגם מצוי בשוק, לכולם יש, אז ברור שיהיה מותר. ואם אין לו מאותו המין ואין אותו מין מצוי בשוק, כלומר המין הזה לא מצוי באזור שלו וגם לו אין, אז הרי הכל אסור. אלא כי אנן קיימין, ושאין לו מאותו המין אבל זה מצוי בשוק, כלומר לו עצמו אין, אבל אנשים מחזיקים כאלה בעלי חיים. אז רבנן אמרין מכיוון שאין לו מאותו המין אז אסור, ולענין האומר, מכיוון שאותו המין מצוי בשוק אז כמי שיש לו מאותו המין ומותר. אנחנו בפרק י"ח הלכה ב'. אומרת המשנה: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם נתקנה למאכל בהמה מטלטלים אותם, ואם לאו אין מטלטלים אותם, כי זה מוקצה. כופין סל לפני האפרוחים כדי שיעלו ושירדו. כן, הגמרא תשאל, לכאורה זה נעשה בסיס - אתה מבטל את מהיכנו? כן, כי ברגע שהתרנגולים עולים עליו אז זה כבר נהיה מוקצה. אנחנו רואים את זה בגמרא, תרנגולת שברחה דוחים אותה עד שתיכנס. ומדדין עגלים, מושכים בשתי הרגליים, אסור להגביה אותם, מותר לדדות אותם. והאישה מדדה את בנה, כן, כלומר רגל פה ומרימה רגל, מניחה רגל, אבל לא להגביה אותו. אמר רבי יהודה: מתי? בזמן שהוא נותן רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור. ואמרנו במשנה חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם נתקנה למאכל בהמה מטלטלים אותם, ואם לאו אין מטלטלים אותם. אמר רבי זירא: לא אתיא אלא כרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: עולין היינו למרביא ללכמת גרר, והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרים לטלטל למחר. כן, כלומר שדי בהכנה כזאת של לברור את זה כדי שלא יהיה מוקצה. אמר רבי יוסי: שאני היה לך בחבילי עצים שהוא ככיסא ויכול לישב עליהם, אבל אבנים אולי התנא שלנו סובר שלא די בלברור וצריך מעשה של ממש, אבל זה לא דומה. כן, המשנה שלנו פה מדברת על עצים, וחבילי עצים הם ראויים לישיבה כמות שהם. כן, אז אולי בהם התנא סובר שדי בהכנה כזאתי קטנה, אבל באבנים אולי הוא דורש מעשה ממש. כן, זה שונה. הייתי אומר בעל זה עבדינן חבילה - קש וקש לא כמפוזר הוא, הרי קש לא ראוי לישיבה. כן, אבל וכן דרוש - די במחשבה. אז אם כן, באמת כנראה שאותו תנא שאמר שבאבנים די במחשבה, שזה רבי, אז הוא התנא שאמר את המשנה שלנו שגם בקש די במחשבה. ואתה גמר בעית אם פליגא על מאן דאמר שכל המיוחד לאיסור אסור, כלומר בסיס דבר אסור אסור. כן, דתנינן: האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. כן, למרות שבעצם המכסה של החבית הופכת להיות בסיס לאבן. ואיך מותר להזיז את החבית? למרות שאחרי שהאבן נופלת - כן, אפילו אחרי שהאבן נופלת - איך מותר להזיז את החבית? הרי החבית נעשתה בסיס לאבן. אמר רבי אבא אמר בשם רבי חייא בר אשי: תיפתר בשוכח. כלומר זה לא בסיס דבר אסור, אלא רק אם הוא מניח בכוונה. אבל כאן מדובר שהוא שכח. כלומר אם הוא שכח את האבן, אז בעצם כל עוד שהאבן על החבית זה אסור, אז הוא מטה אותה והאבן תיפול, ואחרי זה כבר מותר להזיז את החבית, כי בעצם החבית לא הפכה להיות בסיס דבר אסור. ואומרת הגמרא, מתניתין פליגא על מאן דאמר כל המיוחד לאיסור אסור. כן, כל מי שאומר שבסיס דבר אסור אסור. מה הראיה? דתנין: כופין סל לפני אפרוחים שעלו וירדו. ותניא: אלה, אם עלו מאליהן והיו שם בין השמשות, אסור לטלטלה גם אחרי שהם ירדו. כן, למה? והרי הסל הוא לא מיוחד לאפרוחים. אז למה הוא נאסר? כן, רואים מכאן שגם דבר שלא מיוחד תמיד לאיסור, גם כן הוא נאסר. כן, זו הכוונה. כלומר בסיס דבר אסור, יש דעה שאומרת שזה רק דבר שהוא מיוחד לזה. כן, אז פה אתה רואה שהסל הרי הוא לא באמת לאפרוחים, אבל וכן אם היו עליו בין השמשות הוא נאסר. אז אומרת הגמרא, אמר רבי חנינה, אמר רבי בון בר חייה, אמר רבי זירא: תיפתר בסל מאוס. כן, כלומר, לא מדובר כאן בסל רגיל שבאמת אדם לא מפקיר את הסל שלו בשביל אפרוחים, זה לא מיוחד לאפרוחים, אלא פה מדובר בסל מאוס שלא אכפת לו שיישאר מיועד לאפרוחים לתמיד. כן, אז באמת דבר כזה כולם מודים שהוא יהיה בסיס דבר אסור. אמר לואת אני ארשה, אפילו שער אפילו תרקב, כן? וזה יתלחמם ארצה ותרקב מעושינן. כן, אז בוודאי בן אדם לא מפקיר את זה בשביל האפרוחים שלו, כן? אבל בכלל אתה רואה שזה נעשה בסיס דבר אסור וזה אסור כל השבת. חוזר לכתחילה, כי במשנה, אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה, ומיילדין את האישה בשבת וקוראין לה חכמים בכל מקום, ומחללין עליה את השבת וקורעין את הטיבור. רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור וכל צורכי מילה עושין בשבת. אומרת הגמרא, למדנו במשנה אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדים אותה. איזה הוא סעוד? מה זה נקרא סעוד? מביא עין ונוסך לתוכו תמו של ולד, כן? כדי שהוא יוכל לנשום, ונותן ידו למטה ומקבל את הוולד שלא ייפול בחוזקה, כן? באמת, בבהמות יש שם איזו נקודה שברגע שהרגל של הוולד נוגע שם אז הבהמה קורעת, כדי שהוא לא ייפול ממקום גבוה, כן? אבל אם זה לא קורה, כלומר אם במקרה בבהמה הזאת יש לה בעיה או משהו כזה, אז אם היא לא קורעת אז בעצם מותר להחזיק את הוולד שלא ייפול על הרצפה, ושומט את דדיה ונותן תוך פיו, עוזר לו כדי שיינק. רבן שמעון גם אומר, אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. כיצד עושין? מה זה נקרא לרחם על הבהמה? נותן גוש של מלח על הרחם, ואז היא רוצה להניק את הוולד, היא מרגישה כאב והיא רוצה להניק. תנן, ומיילדין את האישה וקוראים לה חכמים בכל מקום. אומרת הגמרא, כי עדי תנין לנתמן ההולכים להעיד את החודש, הרי הם כבני עיר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח. כן, הרי תיקנו שמישהו הולך להעיד את החודש, אז בהתחלה הוא היה נשאר במקום שלו ואסור לו ללכת יותר מארבע מאות אמה מהמקום שלו, אבל לאחר מכן הקלו שיהיה מותר להם להסתובב בכל העיר. יותר מאוחר גם הקלו שיהיה להם אלפיים אמה, כלומר ממש כמו בני עיר, הקלו עליהם. אבל מה שהמשנה שם אומרת זה לא זה בלבד, אלא אפילו חכמה בעל העדה. כן, אתה רואה כאן שחכמה הקלו עליה שתהיה כמו בני עיר שאליה הגיעה. אומרת הגמרא, תנן ומחללין עליה את השבת. שמואל אמר: מה הכוונה מחללין את השבת? עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. כלומר, אפילו שבקיץ, שיא הקיץ, אז כיוון שהיא יולדת ויש בה סכנה וקר לה, אז מותר להדליק מדורה אפילו בתקופת תמוז. וקורעין את הטיבור, כעדה, אמתי דבר כפרה נפקא מיילדה. הלכה לילד איזו ישראלית בשבת, היא באה ושאלה את רבי: האם מותר לחתוך את חבל הטבור? אמר לה: לכי תשאלי איתה, את המיילדות שיש שמה. אמרה ליה: ליכא חיתה, אין לי ילדת אחרת. אמר לה: טוב, אז עבידי כמנהגיך, תעשי כמו שאת רגילה, או כמנהג המקום. אמרה לו: ליכא מנהג, לא, כן, שאין אף אחד שעשה פה את זה לפני כן ואני לא יודעת בדיוק מה המנהג. אמר לה: איזיל וחתכי כרבי יוסי, אם כך תיסמכי על רבי יוסי ותחתכי. תנא רבי יוסי אומר: אף חותכין וכל צורכי מילה עושין בשבת. ואומרת הגמרא, כן עתידין, כל צורכי חיה נעשין בשבת. כן, לא רק צורכי מילה, כן? כי אנחנו מדברים פה על לידה, לא על המילה. אז חותכים את הטיבור ועושים כל צורכי מילה בשבת. תני, השלייה בשבת, העשירים טומנים אותה בשמן ועניים טומנים אותה בתבן ובחול. ולאחר שבת, עני ועשיר טומנים אותם בארץ כדי ליתן עירבון לארץ, כן? כאילו קוברים חלק, כן, כאילו עירבון שלעתיד לבוא. חבל מעל עשרים, אז כל הגוף יבוא. אז מה זה "הדרן עלך פרק"? ... </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פה עמוד א''' {{שוליים|יח_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יא|מותר לטלטל טבל שהתנה עליו להפריש ממנו תרומות ומעשרות באופן שיוכל לאכול מהשאר]]''' * '''מקור:''' "טבל שיש עליו תנאי שחלק ממנו יהיה תרומות ומעשרות מותר לטלטלו. כיצד עושה? נותן עיניו במקצתו ואוכל השאר. תני: מטלטלין החרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מעשר, פרק ט, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הסוגיה שהתנאי מועיל להתיר טלטול, וכן פסק הרמב"ם {{שוליים|יח_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יב|אבן שמייחדים לכיסוי צואה מותרת בטלטול בשבת]]''' * '''מקור:''' "בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר. אמר רבי יוסה (אסי): שנייא היא הכא, שהוא ככסא. מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שח סעיף כא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה/אסי שהברירה מועילה כאן שהאבן משמשת כמושב-כסא, ולכן מותר לטלטלה בשבת; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ב|בבלי שבת נ א — מוכר בהמה לחברו בשבת אינו צריך לקשור או לחשב בפועל, אלא רואה כאילו קשר וסגי בכך]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק רביעי#נ-א-ג|בבלי שבת נ א — היושב על גבי מטה לשומרה מותר לטלטל את המעות שעליה אף שלא קישר ולא חישב עליה מבעוד יום]] {{שוליים|יח_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יג|חבילות קש, עצים או זרדים - האם מותר לטלטלן בשבת]]''' * '''מקור:''' "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלים אותן." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כו, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שח סעיף כח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי: אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלים אותן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-א-ז|בבלי שבת קכח א — חבילות קש/עצים/זרדים שלא הותקנו למאכל בהמה - מטלטלים רק אם ניטלות ביד אחת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-א-ח|בבלי שבת קכח א — חבילי עשבים שהוכנסו למאכל בהמה מותר להסתפק מהן בשבת ליטלן ולאוכלן, ובלבד שלא יטול בכלי]] {{שוליים|יח_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יד|מותר לכפות סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו ממנו, ולדחוף תרנגולת שברחה עד שתיכנס]]''' * '''מקור:''' "כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו ושירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שח סעיף לט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע הביאו דין זה כפשוטו, שהטלטול נעשה בגרמא ולא באיסור מלאכה גמורה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק רביעי#לד-ב-ה|בבלי ביצה לד ב — הבא לתקן כלי בשבת באיסור, אם עבר ותקנו - הכלי מתוקן ומותר להשתמש בו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק חמישי#לו-א-ז|בבלי ביצה לו א — מותר לפרוס מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת להגן מפני החמה או מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון ]] {{שוליים|יח_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_טו|מותר להדדות עגלים, סייחים וילדים ברשות הרבים בשבת]]''' * '''מקור:''' "ומדדין עגלים וסייחים ברשות הרבים. והאשה מדדה את בנה. אמר רבי יהודה (בר עילאי)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן שח סעיף מ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כפשט הירושלמי שמדדים עגלים וסייחים ברה"ר והאשה מדדה את בנה, כמובא ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-ג|בבלי שבת קכח ב — מבטל כלי מהיכנו הוא איסור דרבנן, ולכן במקום שאי אפשר בפרנסה מביאים כרים וכסתות ומניחים תחת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-ה|בבלי שבת קכח ב — תרנגולת שברחה מותר לדחותה עד שתיכנס למקומה, אך אין מדדין אותה (להעבירה ברגליה קימעא קימעא)]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פה עמוד ב<span class="yerum-runnum">174</span></div> והאשה מדדה את בנה. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{שוליים|יח_טז}}אימתי? בזמן שהוא נוטל רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר, אסור. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלים אותן. אמר}} רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: לא אתייא אלא כרבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}} {{ירו"מ-הדגשה|דאמר}} רבי חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר חמא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר חמא}}: {{ירו"מ-הדגשה|עולין היינו עם}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|לחמת גרר, והיה אומר לנו: בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר}} {{ירו"מ-ביאור|שדי בהכנה כזו.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: {{ירו"מ-הדגשה|שנייא היא הכא בחבילי עצים, שהוא ככסא ויכול לישב עליהם. אבל אבנים, אולי לתנא שלנו לא די בלברור וצריך מעשה של ממש}}. התיב רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: והתנינן: חבילי קש. וקש לאו כמפוזר הוא {{ירו"מ-הדגשה|ואינו ראוי לישיבה, ואף על פי כן די במחשבה}} {{ירו"מ-ביאור|אם כן אף באבנים די במחשבה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי.}} מתניתין פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד {{ירו"מ-ביאור|בסיס}} לאיסור, אסור. דתנינן {{שוליים|יח_יז}}האבן שעל פי החבית מטה על צדה ונופלת. {{ירו"מ-הדגשה|ואיך מותר להזיז את החבית אף אחר שהאבן נופלת, והרי החבית נעשתה בסיס לאבן}}? רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] בשם רב חייה בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]]: פתר לה בשוכח {{ירו"מ-הדגשה|שאינו נעשה בסיס אלא במניח בכוונה}}. {{ירו"מ-הוסר|ממתניתין}}{{ירו"מ-הדגשה|מתניתין}} פליגא על מאן ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר: כל המיוחד לאיסור, אסור. דתנינן: כופין סל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו. ותני עלה: עלו מאיליהן {{ירו"מ-ביאור|והיו עליה כל בין השמשות}} אסור לטלטלה אף אחר {{ירו"מ-הדגשה|שירדו. והרי אין הסל מיוחד לאפרוחים, ולמה הוא נאסר? אמר}} רבי בון בר חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר חייא|°]] קומי רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: תיפתר{{ירו"מ-הדגשה|בסל}} {{ירו"מ-הוסר|במאוס}}{{ירו"מ-הדגשה|מאוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שלא אכפת לו שישאר מיועד לאפרוחים}}. אמר לו: והתני רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: אפילו סאה, אפילו תרקב. אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן? ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ג|ירושלמי שבת, פרק יח, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יח_ג"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יח_יח}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין {{ירו"מ-הדגשה|אותה}}. {{שוליים|יח_יט}}ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרים את הטיבור. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר {{שוליים|יח_כ}}אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה}}. איזהו {{ירו"מ-הוסר|הסיוע}}{{ירו"מ-הדגשה|הסיעוד}}? {{שוליים|יח_כא}}מביא יין ונופח לתוך חוטמו {{ירו"מ-הדגשה|של ולד}} ונותן ידו למטה ומקבל {{ירו"מ-הדגשה|את הולד שלא יפול בחזקה}}, ושומט דדיה ונותן לתוך פיו. [[ביאור:עץ מסורת#רבן שמעון בן גמליאל|°]]<nowiki/>רבן שמעון בן גמליאל אומר {{שוליים|יח_כב}}אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה, והיא רוצה להניק בנה. {{ירו"מ-הדגשה|תנן: ומילדין את האשה}} וקוראין לה חכמה ממקום למקום. כיי דתנינן תמן: {{ירו"מ-הדגשה|ההולכים להעיד עדות החדש הרי הם כבני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח}}, ולא זו בלבד אלא אפילו חכמה הבאה לילד. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: ומחללין עליה את השבת. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר {{שוליים|יח_כג}}עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. וקושרין את הטיבור. כהדא: אמתיה דבר קפרא[[ביאור:עץ מסורת#בר קפרא|°]] נפקא מיילדה {{ירו"מ-הדגשה|ליילד ישראלית}} בשבת. אתת ושאלת ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי {{ירו"מ-הדגשה|האם מותר לחתוך את חבל הטבור}}? אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא. אמרה ליה: ליכא {{ירו"מ-הדגשה|חייתא. אמר לה: זילי עבידי כמנהגיך}} {{ירו"מ-ביאור|כמנהג המקום.}} אמרה ליה: ליכא מנהג. אמר לה: איזילי חתוך כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}. {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} {{ירו"מ-הדגשה|אומר: אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת}}. כיני מתניתין: וכל צרכי חיה נעשין בשבת. תני: השיליא הזאת בשבת עשירין. <span id="דף_פו_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פה עמוד ב''' {{שוליים|יח_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_טז|מותר לטלטל אבן שהוכנה מראש לצורך ניגוב או כיסוי, ובעל חיים - מותר להוליכו רק אם נוטל רגל אחת ומניח אחת ולא כשגורר רגליו]]''' * '''מקור:''' "אימתי? בזמן שהוא נוטל רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר, אסור. גמ : תנן: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלים אותן. אמר רבי זעירה: לא אתייא אלא כר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שח סעיף מא * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי חנינא בר חמא שהתקינן מערב שבת לכך מועיל, כפי שהובא בירושלמי והוכרע ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צד-א-א|בבלי שבת צד א — המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים חייב, בין שהם חיים ובין שחוטים]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צד-א-ג|בבלי שבת צד א — פרסי המהלך בקושי בשל רום לבו אינו נחשב "כפות" ואין למדים ממנו לענין דיני שבת]] {{שוליים|יח_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יז|חבית שהונחה עליה אבן מותרת בהטייה כדי שהאבן תיפול, ואינה נעשית בסיס לדבר האסור]]''' * '''מקור:''' "האבן שעל פי החבית מטה על צדה ונופלת. ואיך מותר להזיז את החבית אף אחר שהאבן נופלת, והרי החבית נעשתה בסיס לאבן? רבי אבא בשם רב חייה בר אשי: פתר לה בשוכח שאינו נעשה בסיס אלא במניח בכוונה. מתניתין פליגא ע" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שט סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי אבא בשם רב חייה בר אשי (שוכח - אינו בסיס) ~ מאן דאמר כל המיוחד לאיסור אסור * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא בשם רב חייה בר אשי, שהבסיס נעשה רק במניח בכוונה ולא בשוכח, וכן הוכיחו מדין כופין סל לפני אפרוחים; הרמב"ם והשו"ע פסקו כך להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכה-ב-א|בבלי שבת קכה ב — פקק החלון (כגון קרש) מותר לפקוק בו את החלון בשבת בין אם קשור ותלוי ובין אם לאו, אך אין תול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים ואחד#קמב-ב-א|בבלי שבת קמב ב — מותר להסיר מוקצה שעל גבי דבר מותר בטלטול על ידי ניעור או הטיה בעקיפין, ולא בנגיעה ישירה]] {{שוליים|יח_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יח|אין מילדים בהמה ביום טוב אך מסעדים אותה (תומכים בוולד ומקבלים אותו)]]''' * '''מקור:''' "אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן שלב סעיף א, שו"ע או"ח סימן תקכג סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשונו בירושלמי, שאין מילדים אלא מסעדים בלבד; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע {{שוליים|יח_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_יט|מילדים את האשה בשבת וקוראים לה חכמה ממקום למקום ומחללים עליה את השבת]]''' * '''מקור:''' "ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרים את הטיבור. רבי יוסי (בן חלפתא) אומר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן של סעיף א, שו"ע או"ח סימן של סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כן להלכה - יולדת דינה כפיקוח נפש ומחללים עליה את השבת בכל הצרכים, כולל קריאת חכמה ממקום למקום, כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-ל|בבלי שבת קכח ב — מחללים את השבת עבור יולדת, וקוראים לה חכמה ממקום למקום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-מ|בבלי שבת קכח ב — חברה שצריכה לנר בשבת מפני חשש - חברתה מדליקה לה את הנר]] {{שוליים|יח_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_כ|מותר לילד בהמה ביום טוב על ידי סיוע בלבד, ולא לחתוך את חבל הטבור או להוציא הוולד בכוח]]''' * '''מקור:''' "אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. גמ : תנן: אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה. איזהו הסיעוד?" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן של סעיף א, שו"ע או"ח סימן של סעיף ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כסתם המשנה שאין מילדין אלא מסעדין, וכן פסקו רמב"ם ושו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-ל|בבלי שבת קכח ב — מחללים את השבת עבור יולדת, וקוראים לה חכמה ממקום למקום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שמונה עשר#קכח-ב-מ|בבלי שבת קכח ב — חברה שצריכה לנר בשבת מפני חשש - חברתה מדליקה לה את הנר]] {{שוליים|יח_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_כא|מותר ביום טוב לעשות פעולות עזר ליולדת בהמה (הבאת יין, קבלת הוולד, שמיטת הדדים להנקה)]]''' * '''מקור:''' "מביא יין ונופח לתוך חוטמו של ולד ונותן ידו למטה ומקבל את הולד שלא יפול בחזקה, ושומט דדיה ונותן לתוך פיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן תקכג סעיף ג, שו"ע או"ח סימן תקכג סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק להתיר כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה, שמעשים אלו טרחא בעלמא ומותרים ביום טוב {{שוליים|יח_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_כב|מותר להערים ולעשות פעולות ריפוי לבהמה ביום טוב באופן עקיף (כגון גוש מלח על רחמה)]]''' * '''מקור:''' "אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה, והיא רוצה להניק בנה. תנן: ומילדין את האשה וקוראין לה חכמה ממקום למקום. כיי דתנינן תמן: ההולכים להעיד עדות החדש הרי הם כבני העיר שיש להם" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ד, הלכה טז, שו"ע או"ח סימן תקכג סעיף ג, שו"ע או"ח סימן תקכג סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שמרחמין על הבהמה ביום טוב באופן זה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|יח_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק שמונה עשר#דין-יח_כג|מותר לחתוך את חבל הטבור של יולדת ביום השבת ולעשות לה מדורה לחמם אף בתקופת תמוז]]''' * '''מקור:''' "עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. וקושרין את הטיבור. כהדא: אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה ליילד ישראלית בשבת. אתת ושאלת לרבי האם מותר לחתוך את חבל הטבור? אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא. אמרה ליה: ליכא חייתא." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן של סעיף ו הדרן עלך מפנין יח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק להיתר כדברי רבי יוסי בן חלפתא ומעשה דבר קפרא, שכל צרכי היולדת נחשבים פיקוח נפש ודוחים שבת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עט-ב-ה|בבלי עירובין עט ב — מי שהקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה בשבת אפילו בתקופת תמוז]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שביעי#עט-ב-ו|בבלי עירובין עט ב — מי שהקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה בשבת אפילו בימות החמה בתקופת תמוז]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פו עמוד א<span class="yerum-runnum">175</span></div> טומנין אותן בשמן. והעניים טומנין אותן בתבן וחול. {{ירו"מ-הדגשה|אחר השבת}} אלו ואלו טומנין אותן בארץ כדי ליתן ערבון לארץ. <strong>הדרן עלך פרק מפנין</strong><br> ==פרק תשעה עשר - רבי אליעזר אומר== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק תשעה עשר.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_א|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_א"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה, ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל. כלל אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{שוליים|יט_א}}: כל מלאכה שאפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת. <br><strong>גמ':</strong> אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הוינן סברין מימר בכל הדברים חלוק [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. ממה {{ירו"מ-הדגשה|שראינו שכדי להתיר אפית שתי הלחם בשבת}} {{ירו"מ-הוסר|שצריך}}{{ירו"מ-הדגשה|צריך}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לדרוש {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שווה}} ביכורין {{ירו"מ-הדגשה|ביכורין מהעומר}}. מה ביכורין שנאמר ([[ויקרא ב יד|ויקרא ויקרא ב יד]]) בעומר דוחין השבת, אף ביכורין שנאמר ([[ויקרא כג יז|ויקרא אמור כג יז]]) בשתי הלחם דוחין את השבת. הדא אמרה: לא בכל הדברים חלוק [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. לעולם אימא לך ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|כל מצות עשה שקבוע לה זמן דוחה שבת}}. ולמה צריך [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} לדרוש {{ירו"מ-הדגשה|גזרה שווה}} ביכורין ביכורין {{ירו"מ-הדגשה|מהעומר להתיר אפית שתי הלחם}}? אלא על ידי שעיקר דחייתן שבת {{ירו"מ-הדגשה|שהרי כל המצווה היא להניף יחד את שתי הלחם עם הכבשים ואין כאן איסור תורה אלא שבת}} ומכשיריהן מלאכה. {{ירו"מ-הדגשה|צריך דרשה להתיר מכשיריהם אבל מצות עשה שעיקרה דוחה שבת אין צורך בדרשה להתיר שמכשיריו ידחו שבת}}. התיבון והתני: לולב ומכשיריו דוחין את השבת {{ירו"מ-הדגשה|והרי לולב נטילתו דוחה שבות ואיך מכשיריו דוחים שבת אף ללא דרשה}}? אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|לא התירו אלא איסור דרבנן כגון}}: להביאו מראש הדקל. והתני: שופר ומכשיריו דוחין את השבת {{ירו"מ-הדגשה|והרי תקיעת שופר דוחה שבות ואיך מכשיריו דוחים שבת אף ללא דרשה אף כאן לא התירו אלא איסור דרבנן כגון}}: להביאו מחוץ לתחום. ותני כן {{ירו"מ-הדגשה|שאין מתירים איסורי תורה בשופר דתנן}}: אין מגרדין {{ירו"מ-ביאור|מבחוץ}} ולא {{ירו"מ-הוסר|מגרדין}}{{ירו"מ-הדגשה|מגררין}} {{ירו"מ-ביאור|מבפנים}} ולא מפרכין {{ירו"מ-ביאור|להחליק מקומות חדים.}} תני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: לולב ומכשיריו דוחין את השבת. אמר רבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]]: סלקה מתניתין {{ירו"מ-ביאור|נפסקה הלכה}} למעשה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. תני: מעשה היה {{ירו"מ-הדגשה|שלא הביאו סכין מבעוד יום}} והורה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: חבורה היתה מקשה מה ראה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי להניח דברי חכמים ולעשות כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. אמר רבי הושעיא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: שאלנו את [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} הגוזר {{ירו"מ-ביאור|המוהל}} ואמר לנו: במבוי שאינו מפולש {{ירו"מ-הדגשה|אלא שלא נשתתפו בו היה המעשה והרי עדיין אסור מדרבנן}} כהדא {{ירו"מ-הדגשה|ד}}תנינן: אסור לטלטל מתוכו לבתים ומבתים לתוכו. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: קיימתיה בתינוק ובאיזמל ששבתו במבוי, ואינו אסור לטלטלו בכל המבוי. בעון קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|האם}} כמה דאתמר. <span id="דף_פו_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ו. נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: '''רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביא בשבת מגולה''', כלומר שכולם יראו שהוא הביא את זה לצורך מצווה. ובסכנה מחסרו על פי ידיים. ועוד אמר רבי אליעזר '''כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל'''. כלומר הוא מתיר אפילו להכין את הכלים עד כדי כך שמותר אפילו לחרוט עצים, להכין פחמים כדי להכין את הברזל שממנו יכין את הסכין. כלל אמר רבי עקיבא, לפי רבי עקיבא '''כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת''', אבל מילה כיוון שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן, '''אביינן סברין מימר בכל הדברים חלוק רבי אליעזר'''. כלומר, לפי רבי חשבנו שלפי רבי אליעזר כל מצוות עשה שיש לה זמן קבוע - הכל רבי אליעזר מתיר אפילו את הכלים לעשות. אבל מה שראינו שכדי להתיר אפיית שתי הלחם בשבת, רבי אליעזר היה צריך לדרוש גזירה שווה ביקורים ביקורים מהעומר, כך הוא דורש את זה. הוא אומר מה ביקורים שנאמר בעומר דוחים את השבת, אז גם ביקורים שנאמר בשתי הלחם דוחים את השבת - הוא צריך גזירה שווה בשביל להתיר. אז אמור שלא בכל הדברים חלוק רבי אליעזר, אלא רק במקרים מיוחדים של גזירת הכתוב. אומרת הגמרא: לא, זה לא ראיה. מזה שהוא היה צריך גזירה שווה זה לא ראיה, כי לעולם אימא לך שרבי אליעזר תמיד כל מצוות עשה שקבוע לזמן דוחה שבת. אז למה באמת הוא היה צריך לדרוש גזירה שווה ביקורים ביקורים מהעומר כדי להתיר את אפיית שתי הלחם? '''כיוון שעיקר דחייתן שבות'''. כלומר המצווה - כשעושים את המצווה, המצווה זה ההנפה, ובהנפה האיסור שהוא עובר זה רק שבות. כלומר, הוא צריך להניף את השתי הלחם עם הכבשים, אז זה עניין של שבות, רק איסור דרבנן. וכיוון שהאיסור שעובר בזמן עשיית המצווה זה רק דרבנן, ואילו במכשירים כדי לעשות אותם זה מלאכה דאורייתא, לכן צריך דרשה מיוחדת להתיר את המכשירים. אבל סתם מצוות עשה שעיקרה דוחה שבת - לא צריך דרשה מיוחדת להתיר שם מכשירים דוחים שבת. אומרת הגמרא: '''והרי לו להב ומכשיריו דוחים שבת''', כך אמרנו לפי רבי אליעזר. והרי לו להב - הנטילה שלו, האיסור היחיד בנטילה זה רק שבות, ואף על פי כן הוא דורש המכשירים דוחים שבת למרות שבעצם אין פסוק. אומרת הגמרא: אמר רבי יונה לא התירו אלא איסורי דרבנן, כגון להביא מראש הדקל. זאת אומרת בלולב רבי אליעזר לא התיר את כל האיסורים במכשירים. כל מה שהוא התיר זה רק להביא את זה מראש הדקל, אבל הוא לא התיר לחתוך את זה לדוגמה, כלומר רק איסור דרבנן. שואלת הגמרא: '''ותני שופר ומכשיריו דוחים את השבת'''. הרי שוב פעם, תקיעת שופר זה רק שבות, ואף על פי כן לפי רבי אליעזר המכשירים דוחים שבת גם בלי דרשה מיוחדת, בלי גזירת הכתוב. אומרת הגמרא: לא, גם כאן הוא לא התיר אלא איסור דרבנן, כגון להביאו מחוץ לתחום. אומרת הגמרא ותני כן, באמת מצאנו ברייתא שאומרת ככה, שלא מתירים איסורי תורה בשופר, דתנן '''הן מגרדין מבחוץ ולא מגררין מבפנים ולא מפרכין''', כלומר לא מחליקין אותו במקומות אחדים. '''ותני רבי שמעון ברבי אלעזר לולב ומכשיריו דוחים את השבת'''. אמר רבי יונה סלקא מתתין, כלומר נפסקה הלכה למעשה כרבי אלעזר. תני, מעשה היה שלא הביאו סכין מביום טוב, והורה רבי כרבי אליעזר שיעשו סכין או שיביאו אותו מחוץ לתחום. אמר רבי יוחנן: חבורא הייתה מקשה, מה ראה רבי להניח דברי חכמים ולחזק רבי אלעזר? הרי לכאורה ההלכה כחכמים. אמר רבי יהושע: שאלנו את רבי יהודה המוהל, ואמר לנו ששם מדובר בכלל במבוי שלא מפולש, אלא שלא השתתפו בו היה מעשה. כלומר, בעצם זה לא היה ממש איסור תורה, היה מדובר שם במבוי שלא מפולש, רק שלא השתתפו בו. שואלת הגמרא: הדין דאיסור דרבנן, אז איך התירו? כזאת אתנינן '''אסור לטלטל מתוכו לבתים ומבתים מתוכו'''. אז איך רבי התיר לטלטל? אמר רבי אבהו: כי אמדונה בתינוק באזמל ששבתו במבוי, כלומר כי אמדונה בתינוק ובאזמל שהם היו במבוי. שואלת הגמרא: '''ולא נצטרך לטלטלו בכל המבוי'''? הרי בכל אופן לטלטל בכל המבוי אסור. אומרת הגמרא: בעונה קאמר רבי יוסי, האם כמה דאיתמר '''כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותם בכל החצר''', אז כוותיה כלים ששבתו במבוי מטלטלין בכל המבוי בשבת? אנחנו יודעים שכלים ששבתו בחצר, אם לא עשו עירוב חצרות, אף על פי כן כלים שהיו בחצר מותר לטלטל אותם בכל החצר. אז שאלו האם הדין הזה אותו דבר לגבי מבוי. כי בעצם אמרנו שהאזמל היה במבוי, אז השאלה אם היה מותר להביא אותו בכל מקום בתוך המבוי או לא. שאלו ולא הגיבו, לא ענה להם. למה? כיוון דלא הוי רבי יוסי אמר, אלא כל מילה בהתרה - הוא לא אמר שום דבר בזמן שלו. הם שאלו אותו הלכות עירובין בזמן שהוא למד הלכה אחרת, אז הוא לא ענה. אבל כד אתון לעירובין, כשהם הגיעו למסכת עירובין, אז אמר להם בשם רבי יוחנן: '''כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותם בכל המבוי, וכוותיה כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותם בכל החצר'''. לכן בעצם רבי התיר. ואומרת הגמרא: רב אמר '''אין מטלטלין אותו אלא בארבע אמות'''. כלומר, הרשות שלו זה רק ארבע אמות. אמר רבי יוסי ברבי בון: רב כדעתיה ורבי יוחנן כדעתיה. רבי יוחנן סובר קורה בלא שיתוף מתרת, הוא סובר שהקורה עצמה, אם יש במבוי קורה, אז גם אם לא עשו שיתוף מבואות זה כבר מותר. אז לכן הוא אומר מטלטלים אותו בכל המבוי. אבל רב הוא דאמר אין הקורה מתרת בלא שיתוף, אז הוא דאמר אין מטלטלין אותה אלא בארבע אמות. אומרת הגמרא: אם זה ככה, אם רבי יוחנן מתיר לטלטל במבוי גם בלי שיתוף, אז לית ליה משיתוף במבוי? אמר רבי יוסי ברבי בון: כדי לעשות כל הרשויות אחת, כלומר להתיר להוציא מהבתים לחצר ולמבוי, אבל בתוך המבוי עצמו מספיק שיש קורה כדי להתיר. אמר רבי שמעון בן גמליאל: רבי יהושע בן לוי - סכין של מילה עושה לה חולה. כלומר יוצר מעגל של אנשים ומביאה, בעצם יוצר מחיצה מאנשים. בר מרי נהוה ליה עובדה, היה לו ברית מילה ולא היה סכין, אז הוא שאל לרבי שמעון ושרי - התיר לו להביא על ידי חולה של אנשים. שאל לרבי אמי ואסר, והקפיד רבי שמעון. אומר: הרי לא תני חתני: '''נשאל לחכם והתיר יכול לשאל לחכם אחר שמא יאסור'''? אז למה הוא הקפיד? שואלת הגמרא בעצם למה הוא הקפיד? הרי אם אדם שאלת לחכם והוא התיר, מותר לך ללכת לחכם אחר, ואם הוא יאסור - זה אסור. אמר רבי יהודה: הכי נהוה עובדה, בדיוק הפוך היה. הוא שאל לרבי אמי ואסר, ואז הלך לרבי שמעון ושרי אליו, ועל זה רבי אמי הקפיד. כלומר לא הפוך, וזה באמת כדתני: '''נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר'''. אומרת הגמרא: ביבי, רב ירמיה - אינון שכחו את מפתח בית הארון, שכחו את המפתח של בית המדרש. אתו ושאלו, שאלו מה עושים. אמר לן: כד חמון דצפרא עבר, כלומר שתראו הרבה אנשים עוברים, אז עתו דרך חולה, כלומר תיצרו כן מעין מחיצה של אנשים ותעבירו את זה איתם. כלומר אסור לי לצוות על כל האנשים שיעשו את זה, את החולה, אבל בלי שהם יודעים אז זה אפשר. חמי לרבי אמי מד אתני: '''כל חולה שעושה בין לדעת בין שלא לדעת הרי זה חולה'''. רבי יהודה בן פזי - כלומר, רואים מכאן שהחולה לא צריכה כוונה, גם אנשים שלא יודעים שהם משמשים בתור מחיצה, אפשר להשתמש בהם. רבי יהודה בר פזי אורי לויין במנעלין - כלומר הוא אמר לשים את זה בתוך הנעל, כלומר זה שינוי בטלטול. רבי חנה בר פפא אומר לעשות חולה ולהביאו במנעלין, כלומר הוא מציע שני דברים גם חולה וגם שיהיה שינוי. רבי שמעון בר אבדימי, אבא לעובדה למגזר בבית רב, כלומר לברית מילה בבית רב, בברית שעשה בנו, ואינשון - שכחו מאי תא איזמל, שכחו להביא את הסכין. שאל לרבי מנא, אמר לו: אי דכלי למחר. שאל רב יצחק בן עזרא, אמר לו: משום כולי יתון למסיבה לא אית יתון - להכין את המאכלים ואת כל הדברים הטובים לא שכחתם, אבל מאי תא איזמל משתון - שכחתם תא איזמל? אי דכלי למחר. אמר רבי יוסף ברבי בון בשם רב חונא: מתניתין אמרה כן, שעשו אסור לעשות חולה. כלומר המשנה אומרת שדווקא אסור לעשות חולה, נותן עניין - '''רבי אלעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה'''. כלומר אם אומר אתה שמותר לעשות חולה, אז למה רבי עקיבא לא התיר על ידי חולה? אומרת הגמרא: חשינן שמא לא נמצא מספיק אנשים לעשות חולה, ואז זה בלי חולה שלמה, ואז בעצם הוא יעבור איסור. לכן רבי עקיבא אמר פשוט אסור. שאלו לזקן מה לעשות לעם שלא הביאו סכיניהם עמן בפסח שחל בשבת. אמר להן: הלכה שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. מיד כל מי שהיה פסחו עליה היה תוחב לו בגזלתא - אם זה היה גדי היה קושר לו בקרניו, ונמצאו הפסחים מביאים סכיניהם עמן. כיוון שראה מעשה נזכר הלכה ואמר: כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פו עמוד א''' {{שוליים|יט_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_א|מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, ומלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת]]''' * '''מקור:''' ": כל מלאכה שאפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת. גמ : אמר רבי יוחנן (בר נפחא): הוינן סברין מימר בכל הדברים חלוק רבי אליעזר (בן הורקנוס). ממה שראינו ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ו, רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ו, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אליעזר בן הורקנוס ברוב הדברים חלוק, אך במילה עצמה אין מחלוקת שדוחה שבת; כך נפסק ברמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ו-ז ובשו"ע או"ח סימן שלא ס"ו ויו"ד סימן רסו ס"ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק ראשון#יד-א-ב|בבלי יבמות יד א — מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שמיני#צב-א-ה|בבלי פסחים צב א — אין מביאים איזמל למילה בשבת דרך גגות חצרות וקרפיפות, כשם שאין מביאים דרך רשות הרבים]] </div> a7qwx1jgfw0hpqzm3xduxmyphjm11kp 106 1754993 3078732 3078514 2026-08-23T19:43:48Z Meirveshulibot 42771 הדפסה: לשון הדף, באר משה, והדינים העולים מן העמוד (בוט) 3078732 wikitext text/x-wiki __NOTOC__ __NOEDITSECTION__ <templatestyles src="ירושלמי מאיר הדפסה/styles.css" /> <!-- דף שנוצר אוטומטית; לרענון: yeru_spread.py --> {{מרכז|'''ירושלמי מאיר — מסכת שבת, פרק תשעה עשר — הדפסה'''}} <div class="noprint">{{מרכז|בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת|⇦ אל דף המסכת]]}}</div> <div class="yerum-daf-head yerum-daf-first">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פו עמוד ב<span class="yerum-runnum">176</span></div> {{שוליים|יט_ב}}בכלים ששבתו {{ירו"מ-הוסר|בכל החצר}}{{ירו"מ-הדגשה|בחצר}} מטלטלין אותן בכל החצר ודכוותה כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותן בכל המבוי בשבת. שאלון ליה ולא אגיבון דלא הוה רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} אמר אלא כל מילה באתרה. כד אתון לעירובין אמר לון: בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותן בכל המבוי, ודכוותה כלים ששבתו בחצר מטלטלין אותן בכל החצר. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר: אין מטלטלין אותו אלא בד' אמות. אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} כדעתיה ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} כדעתיה. רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} דו אמר: קורה בלא שיתוף מתרת, הוא דאמר: מטלטלין אותן בכל המבוי. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: אין קורה מתרת בלא שיתוף, הוא דאמר: אין מטלטלין אותן אלא בד' אמות. על דעתיה דרבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} לאיזה דבר משתתפין בכל המבוי? אמר רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: כדי לעשות כל הרשויות אחת {{ירו"מ-הדגשה|ולהתיר להוציא מהבתים לחצר ולמבוי אמר}} רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] בשם רבי יהושע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]]: סכין של מילה עושה לה חולה {{ירו"מ-ביאור|מעגל של אנשים}} ומביאה. בר מרינה הוי לי עובדא: שאל לרבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] ושרא, שאל לרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואסר, ואיקפד רבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]. ולא כן תני: נשאל לחכם והתיר {{ירו"מ-הדגשה|יכול ל}}ישא{{ירו"מ-הדגשה|ו}}ל לחכם אחר שמא יאסר {{ירו"מ-הדגשה|ולמה הקפיד}}? אמר רבי יודן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]: הכין הוה עובדא: שאל לרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} ואסר ליה, לרבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]] ושרא {{ירו"מ-הדגשה|ו}}איקפד רבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} כהדא דתני: {{שוליים|יט_ג}}נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר. בימי רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] אינשון מפתחייא דסדרא רובא {{ירו"מ-ביאור|בית המדרש הגדול}} אתון ושאלון ליה, אמר לון: כד תחמון שטפא {{ירו"מ-ביאור|קהל}} עבר אייתינון דרך חולה. חייליה דרבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] מהדא {{ירו"מ-הדגשה|דתני}} {{שוליים|יט_ד}}: כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה. רבי יודא בר פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] הורי להביאן {{ירו"מ-הוסר|דרך מנעלין}}{{ירו"מ-הדגשה|במנעלין}}. רבי חיננא בר פפא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חנינא בר פפא|°]] הורי לעשות חולה ולהביאו {{ירו"מ-הוסר|דרך מנעלין}}{{ירו"מ-הדגשה|במנעלין}}. רבי שמואל בר אבדומי[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמואל בר אבדומי|°]] הוה ליה עובדא למיגזר {{ירו"מ-הדגשה|בבית}} רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הדגשה|בברית}} {{ירו"מ-הוסר|ששעה}}{{ירו"מ-הדגשה|שעשה}} בריה, אנשון מייתי איזמל. שאל לרבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}}, אמר לו: ידחה למחר. שאל לרבי יצחק בר אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בן אלעזר|°]], אמר לון: מישחוק קונדיטון {{ירו"מ-הדגשה|למסיבה}} לא אנשיתון ומייתי איזמיל אנשיתון? ידחה למחר! {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יוסה ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]] בשם רב חונה[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: מתניתין אמרה {{ירו"מ-הוסר|כן }}שאסור לעשות חולה, דתנינן: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה. {{ירו"מ-הוסר|שאם}}{{ירו"מ-הדגשה|אם}} אומר את {{ירו"מ-הדגשה|שמותר לעשות}} כן {{ירו"מ-הדגשה|למה}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הוסר|שמותר}}{{ירו"מ-הדגשה|לא התיר על ידי חולה חיישינן שמא לא ימצא מספיק אנשים}} לעשות {{ירו"מ-הוסר|אף הוא אינו מוצא לעשות }}חולה {{ירו"מ-הוסר|ומביאו}}{{ירו"מ-הדגשה|ויביאו}} {{ירו"מ-הדגשה|בלי חולה שלמה}}. שאלו ל[[ביאור:עץ מסורת#הלל|°]]<nowiki/>הלל הזקן: מה לעשות לעם שלא הביאו סכיניהן עמהם {{ירו"מ-הדגשה|בפסח שחל בשבת}}? אמר להן: הלכה שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להן לישראל: אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד {{שוליים|יט_ה}} כל מי שהיה פסחו טלה היה <span id="דף_פז_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פו עמוד ב''' {{שוליים|יט_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ב|כלים ששבתו בחצר או במבוי - מטלטלים אותם בכל אותו רשות בשבת]]''' * '''מקור:''' "בכלים ששבתו בחצר מטלטלין אותן בכל החצר ודכוותה כלים ששבתו במבוי מטלטלין אותן בכל המבוי בשבת. שאלון ליה ולא אגיבון דלא הוה רבי יוסי (בר זבידא) אמר אלא כל מילה באתרה. כד אתון לעירובין אמר לון: בשם רבי י" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ה, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שפח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן כדברי רבי יוסי בר זבידא שכל מילה באתרה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שכלים ששבתו בחצר מטלטלים בכל החצר וששבתו במבוי מטלטלים בכל המבוי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קל-ב-ג|בבלי שבת קל ב — מבוי שלא נשתתפו בו ולא עירבו בו החצרות עם הבתים - מותר לטלטל בכל המבוי, ואם עירבו החצרות ע]] {{שוליים|יט_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ד|מותר להביא איזמל למילה בכרמלית או ברשות הרבים דרך חצרות ותקרות ("מנעלין") שלא ברשות הרבים ממש]]''' * '''מקור:''' ": כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה. רבי יודא בר פזי הורי להביאן במנעלין. רבי חיננא בר פפא הורי לעשות חולה ולהביאו במנעלין. רבי שמואל בר אבדומי הוה ליה עובדא למיגזר בבית רב (אבא בר אייב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק טז, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שסב סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודא בר פזי ורבי חיננא בר פפא שהתירו לעשות חולה ולהביא במנעלין, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שסב סעיף ג * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק ראשון#טו-א-ג|בבלי עירובין טו א — השבת בתל גבוה עשרה ששטחו מארבע אמות עד בית סאתים, וכן בנקע עמוק עשרה כזה, וקמה קצורה או שי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק ראשון#טו-א-ד|בבלי עירובין טו א — מחיצה שנעשתה מאליה (לא בידי אדם) נחשבת מחיצה כשרה לעניין תחומין ורשויות בשבת]] {{שוליים|יט_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ה|האם קרבן פסח דוחה שבת גם כשאין הדבר ידוע לרבים כהלכה מקובלת מפי הזקנים]]''' * '''מקור:''' "כל מי שהיה פסחו טלה היה עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף פז תוחבה בגיזתה. גדי היה קושרו בקרניו. ונמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה מעשה נזכר הלכה. אמר להן: כך ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות קרבן פסח, פרק א, הלכה יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כהלל שקיבל הלכה זו מפי שמעיה ואבטליון, שקרבן פסח דוחה שבת, כמובא ברמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה יט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שישי#סו-א-א|בבלי פסחים סו א — קרבן פסח נדחה על השבת בזמנו, בגזירה שווה של "מועדו" מתמיד למועדו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שישי#סו-ב-א|בבלי פסחים סו ב — מותר להביא בהמת חולין לתוך העזרה בשבת ולהקדישה שם לצורך קרבן פסח, ואין בכך משום מעילה או א]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פז עמוד א<span class="yerum-runnum">177</span></div> תוחבה בגיזתה. גדי היה קושרו בקרניו. ונמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה מעשה נזכר הלכה. אמר להן: כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: כל תורה שאין לה בית אב {{ירו"מ-ביאור|מסורת איש מפי איש,}} אינה תורה, שהרי כל ההוכחות ש[[ביאור:עץ מסורת#הלל|°]]<nowiki/>הלל {{ירו"מ-הדגשה|הביא להם לא קבלו עד שאמר כך מקובלני}}. תמן {{ירו"מ-ביאור|גבי פרה אדומה}} תנינן: {{שוליים|יט_ו}}רכב עליה, נשען עליה, נתלה עליה, עבר בה נהר, קיפל עליה המוסירה {{ירו"מ-הדגשה|פרס}} טליתו עליה פסולה {{ירו"מ-הדגשה|עשה לה סנדל שלא תחליק פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה}}. הדא ילפה מההיא וההיא ילפה מהדא. הדא ילפה מההיא שאם תלה בה סכין לשחוט כשירה. וההיא ילפה מהדא שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה. {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} יתירו להן על ידי חולה? אלא כרבי אמי[[ביאור:עץ מסורת#רבי אמי|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן נתן}} {{ירו"מ-הדגשה|שאסר אם נעשה לדעת}} ואפילו תימר כרבי סימון[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן פזי|°]]: כשם שנעלמה זו כך נעלמה זו. אמר רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]]: והלא אי איפשר לשני שבועות {{ירו"מ-ביאור|שמיטין}} שלא חל י"ד להיות בשבת {{ירו"מ-הוסר|ולמה}}{{ירו"מ-הדגשה|ואיך}} נעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה ל[[ביאור:עץ מסורת#הלל|°]]<nowiki/>הלל. תני: [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר: כשם שהשחיטה דוחה שבת כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}: לא! אם אמרת בשחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת, תאמר במכשירי שחיטה שאיפשר לעשותן מערב שבת? אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}: אימורי ציבור יוכיחו שיכול {{ירו"מ-הדגשה|להקטירן במוצאי שבת}}{{ירו"מ-הוסר| לעשות מעש}} ודוחין את השבת, מה לי מכשירי שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לפני שחיטה {{ירו"מ-ביאור|הכנת סכין.}} מה לי מכשירי שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לאחר שחיטה {{ירו"מ-ביאור|הקטרת אימורין.}} אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}}: מה {{ירו"מ-הוסר|לי מכשירי}}{{ירו"מ-הדגשה|למכשירי}} שחיטה {{ירו"מ-הדגשה|ש}}לאחר שחיטה שכבר דחת שחיטה את השבת, ידחו מכשירי שחיטה לפני שחיטה שעדיין לא דחת שחיטה את השבת? דבר אחר: שמא ימצא הזבח פסול ונמצא דוחה שבת בלא שחיטה. גבי תינוק מה אית לך {{ירו"מ-הדגשה|למימר}}? שמא יחלה תינוק ונמצא דוחה שבת בלא מילה. התיבון ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} {{ירו"מ-הדגשה|שאמר כל דבר שאי אפשר לעשותו מאתמול דוחה שבת}}: הרי מזבח שנפל בשבת הרי אינו ראוי לבנות {{ירו"מ-הדגשה|בערב שבת ולמה אסור לבנותו}} בשבת? מין מזבח ראוי לבנות מאתמול! {{ירו"מ-הדגשה|קרבן פסח לעולם אי אפשר לעשותו בזמן אחר}}. הגע עצמך שחל {{ירו"מ-הוסר|יד}}{{ירו"מ-הדגשה|יום שביעי של טמא מת}} להיות בשבת, הרי אינו ראוי להזות {{ירו"מ-הדגשה|קדם}} {{ירו"מ-הוסר|בשבת}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-ביאור|ולמה אסרו להזות עליו בשבת?}} מין הזייה ראויה להזות מאתמול. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ב|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ב]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ב"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_ז}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}עושין כל צרכי מילה: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון {{שוליים|יט_ח}}אם לא שחק מערב שבת. <span id="דף_פז_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת, דף פ"ז. מתחילים במשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף.''' רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. הגמרא מבארת: רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי, שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. במשנה הבאה: '''רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך.''' עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. בגמרא: כיני מתניתין - האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא אומר שזו דעת רבי יוסה. אמר רבי יוסה: היינו סוברים שהמחלוקת בין רבי יוסה וחכמים היא בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שזו דעת רבי יוסה - זה מלמד שאפילו מחיצה של מים היא נושא המחלוקת. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך.''' בגמרא מובא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אמי הכריז בשוקי דארמאי ואמר: מי שיעשה - לא יפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה לפני רבי יוסה: סכנה היתה, ואם היתה סכנה - אפילו רבי אמי יבוא ויכבה. והלא תנן: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. הלך אותו הנפתי לכבות ולא הניחו לו. אמר לו: בגדך תיתן לי? אמר לו: כן. ואישתייזב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרש גולתיה על הגדיש והאש נסתלקה ממנו. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו - והלא תנן: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים, אין אתה זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. במשנה: '''כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך.''' אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני אני לו מחטאת. בגמרא: יבוא זה כמו שאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באלו הרכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך - מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנה עבד היה בהדי ערב ולא בא לפניו אלא אלו שני עבדים. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. במשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור.''' מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. בגמרא: לצורכו ולצורך ישראל - נלמד את זה מהא דשמואל: היה מתארח אצל חד פרסי, וכבה הנר. הלך אותו הפרסי, בא להדליק אותו, והפך שמואל את פניו. כיון שראה אותו מתעסק בשטרותיו, ידע שלא בגללו הדליק, והפך שמואל את פניו. אמר רבי יעקב בר אחא: זאת אומרת שהדין הוא לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שונה הדבר, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו - למה הפך שמואל את פניו? אמרו לו: מה, אנו נרד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרים אנו לרדת. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פז עמוד א''' {{שוליים|יט_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ו|פרה אדומה שנעשתה בה עבודה שלא לצורך גופה (רכיבה, השענות, תלייה, פריסת טלית לצניעות) פסולה, ועבודה שהיא לצורך גופה (פריסת טלית מפני הזבובים, עשיית סנדל שלא תחליק, קשירת סכין לשחיטה) כשרה]]''' * '''מקור:''' "רכב עליה, נשען עליה, נתלה עליה, עבר בה נהר, קיפל עליה המוסירה פרס טליתו עליה פסולה עשה לה סנדל שלא תחליק פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה. הדא ילפה מההיא וההיא ילפה מהדא. הדא ילפה מההיא שאם תלה בה סכי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק א, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' פלוני (המתירים רכיבת חולה על הפרה כל שאינה נעה) ~ רבי אמי (בן נתן): שאוסר אם נעה הפרה מחמת הרוכב עליה, שכן כל עבודה שאינה לשם קדשים - אף בחולה - פוסלת אם ניכרת תזוזה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אמי שאוסר אם נעה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פרה אדומה, שהכלל הוא שכל עבודה שאינה לצורך הפרה עצמה פוסלת, ואף בחולה אין להתיר אלא כשאינה נעה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#ל-א-ב|בבלי בבא מציעא ל א — עגלה ערופה או פרה אדומה שהכניסוה לרבקה כדי שתינק ותדוש גם לצורכה - פסולה, שנאמר "אשר לא עב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק שני#ל-א-ג|בבלי בבא מציעא ל א — פרה/עגלה ערופה שעלה עליה עוף לבדו כשרה, אך אם עלה עליה זכר לשם רביעה פסולה משום שנעשה בה מ]] {{שוליים|יט_ז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ז|מותר לעשות בשבת את כל צרכי המילה - מילה, פריעה, מציצה ומתן אספלנית וכמון]]''' * '''מקור:''' "עושין כל צרכי מילה: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף א, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי שעושין כל צרכי מילה בשבת, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שלא סעיף א ויו"ד סימן רסו סעיף ב, כיוון שכל אלו הם מעשה מצוות המילה עצמה ואינם מלאכה נוספת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק ראשון#יד-א-ב|בבלי יבמות יד א — מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שמיני#צב-א-ה|בבלי פסחים צב א — אין מביאים איזמל למילה בשבת דרך גגות חצרות וקרפיפות, כשם שאין מביאים דרך רשות הרבים]] {{שוליים|יט_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ח|האם צריך למול ולפרוע את המילה בשני שלבים נפרדים]]''' * '''מקור:''' "אם לא שחק מערב שבת. לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת. גמ : כתיב (" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ז, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא שהמילה והפריעה הן שתי מצוות נפרדות הנלמדות מ"המול ימול", וכן נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק שישי#עב-א-ב|בבלי מנחות עב א — מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שישי#סט-ב-ג|בבלי פסחים סט ב — הכנת חרב וסכין למילה בשבת אינה דוחה שבת, ואף מכשירי מילה כשאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פז עמוד ב<span class="yerum-runnum">178</span></div> לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[בראשית יז יג|בראשית לך לך יז יג]]) המול ימול. מיכן לשני מילות: אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים. עד כדון כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי עקיבא|°]]<nowiki/>רבי עקיבא{{ירו"מ-הוסר|ה}} {{ירו"מ-ביאור|בן יוסף}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: לשונות {{ירו"מ-הדגשה|כפולים}} ריבויין הן. כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי ישמעאל|°]]<nowiki/>רבי ישמעאל {{ירו"מ-ביאור|בן אלישע}} ד{{ירו"מ-הדגשה|ה}}ו אמר: לשונות כפולות {{ירו"מ-הוסר|הן }}התורה דברה {{ירו"מ-הוסר|ריבתה }}כדרכה {{ירו"מ-ביאור|דדברה תורה כלשון בני אדם.}} ([[בראשית לא ל|בראשית ויצא לא ל]]) הלוך הלכת, נכסוף נכספת. ([[בראשית מ טו|בראשית וישב מ טו]]) גנב גנבת. מנן ליה? אמר רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[שמות ד כו|שמות שמות ד כו]]) אז אמרה חתן דמים למולות. מיכן לשני מילות: אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים. רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} אמר {{ירו"מ-הדגשה|כתיב}} ([[בראשית יז יג|בראשית לך לך יז יג]]) המול ימול. מיכן לנולד {{שוליים|יט_ט}}כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. המול ימול מיכן לישראל ערל שלא ימול {{ירו"מ-ביאור|שרק המהול ימול.}} {{שוליים|יט_י}}ואין צריך לומר עובד כוכבים ומזלות ערל. אמר רבי לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי לוי|°]]: כתיב ([[בראשית יז ט|בראשית לך לך יז ט]]) ואתה את בריתי תשמור. כל שכיוצא בך {{ירו"מ-ביאור| יכול למול.}} תני: ישראל מל את הכותי וכותי אינו מל את ישראל {{ירו"מ-הדגשה|מאי טעמא}} מפני שמתכוין לשם הר גריזים דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יודן|°]]<nowiki/>רבי יודן. אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה? יהא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נפשו! המשוך לא ימול שלא יבוא לידי סכנה דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה. אמר לו [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: הרבה משוכין היה בימי בן כוזיבא וכולן מלו וחיו {{ירו"מ-הדגשה|ו}}הולידו בנים ובנות. והמשוך ושנולד מהול {{שוליים|יט_יא}}וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. תני אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר מהול: ש[[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית, ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל אומרים אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר {{ירו"מ-הדגשה|לא נחלקו}} [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי ו[[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הדגשה|על זה ועל זה}} שצריך להטיף {{ירו"מ-הוסר|ממנו}}{{ירו"מ-הדגשה|מהם}} דם ברית {{ירו"מ-הדגשה|ועל מה נחלקו על הנולד מהול בשבת של}} [[ביאור:עץ מסורת#בית שמאי|°]]<nowiki/>בית שמאי {{ירו"מ-הדגשה|הטפת דם דוחה שבת ול}} [[ביאור:עץ מסורת#בית הלל|°]]<nowiki/>בית הלל {{ירו"מ-הוסר|אומרים }}אינו {{ירו"מ-הדגשה|דוחה}}{{ירו"מ-הוסר| צריך להטיף ממנו דם}} {{ירו"מ-הוסר|ברית}}{{ירו"מ-הדגשה|שבת}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי יצחק בר נחמן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יצחק בר נחמני|°]] בשם רבי הושעיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי אושעיא רבה|°]]: הלכה כדברי התלמיד {{ירו"מ-ביאור|כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בן אלעזר|°]]<nowiki/>רבי שמעון בן אלעזר אף על גב ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} רבו {{ירו"מ-הדגשה|פליג עליו בברייתא}}}}. אתא עובדא קומי רב[[ביאור:עץ מסורת#רב (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|אבא בר אייבו}} {{ירו"מ-הוסר|ימר}}{{ירו"מ-הדגשה|ואמר}} מן דתנינן: מפני שהיא ערלה כבושה, הדא אמרה: ערל ברור הוא ודוחין עליו את השבת. רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] אמר: {{שוליים|יט_יב}}אין דוחין עליו את השבת וצריך להטיף ממנו דם ברית. רבי אדא בר אהבה[[ביאור:עץ מסורת#רב אדא בר אהבה|°]] איתיליד ליה חד בר {{ירו"מ-הוסר|בי}}{{ירו"מ-הדגשה|כשהוא מהול כי}} מימסמיס {{ירו"מ-ביאור|משמש למול אותו}} ביה מית. רבי אבין[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] אמר: נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת. רבנן דקיסרין {{ירו"מ-הדגשה|א}}מרין: כרות שפכה נעשה ונתענה ומת. רבי יוחנן בר מרייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בר מריה|°]] בעי: נתערבו מלמטן {{ירו"מ-ביאור| שערב יין ושמן בערב שבת וחזרו}} {{ירו"מ-הדגשה|ונפרדו מלמעלה}} מהו לחזור ולערות עליהן מלמעלן? <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ג|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ג]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ג"> <strong>מתני':</strong> מרחיצין את הקטן לפני המילה ולאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. [[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין {{ירו"מ-הוסר|אתה}}{{ירו"מ-הדגשה|את}} {{ירו"מ-הדגשה|ה}}קטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת. <span id="דף_פח_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פז עמוד ב''' {{שוליים|יט_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_ט|תינוק שנולד מהול או גר שנתגייר מהול - צריך להטיף ממנו דם ברית, והמוהל למילה זו חייב להיות מהול ולא ערל]]''' * '''מקור:''' "כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. המול ימול מיכן לישראל ערל שלא ימול (שרק המהול ימול.)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ז, רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן רסג סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי "המול ימול... ערל שלא ימול", והרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#עא-א-ה|בבלי יבמות עא א — קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-ב-ב|בבלי שבת קלה ב — עבד שנולד ברשות ישראל (יליד בית) או שנקנה מעוברת ברשות ישראל (מקנת כסף) נימול לשמונה, ואיל]] {{שוליים|יט_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_י|כותי (שומרוני) אינו כשר למול את ישראל]]''' * '''מקור:''' "ואין צריך לומר עובד כוכבים ומזלות ערל. אמר רבי לוי: כתיב (בראשית לך לך יז ט) ואתה את בריתי תשמור. כל שכיוצא בך ( יכול למול.) תני: ישראל מל את הכותי וכותי אינו מל את ישראל מאי טעמא מפני שמתכוין לשם הר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן רסד סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יודן: פסול מפני שמתכוין לשם הר גריזים ~ רבי יוסי בן חלפתא: כשר, שמילה אינה צריכה כוונה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יודן שאין הכותי מל את ישראל, כדברי הרמב"ם והשו"ע, כיון שהוא חשוד לכוין לשם הר גריזים ואין מסתמכים על ר' יוסי שמילה אינה צריכה כוונה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק ראשון#טז-ב-ד|בבלי חולין טז ב — אין שוחטים בקנה מסוג "סימונא דאגמא" אך מותר לשחוט בקרומית קנה רגילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני מנחות/פרק רביעי#מב-א-י|בבלי מנחות מב א — מילה שמל אותה עובד כוכבים (גוי) פסולה ואינה יוצא בה ידי חובת מצוות מילה]] {{שוליים|יט_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יא|גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית]]''' * '''מקור:''' "וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. תני אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר מהול: שבית שמאי א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ז, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן רסח סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' בית שמאי ~ בית הלל: לדעת בית שמאי צריך להטיף דם ברית, לדעת בית הלל אינו צריך * '''הכרעה:''' נפסק כבית שמאי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שגר שנתגייר מהול צריך הטפת דם ברית * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#עא-א-ה|בבלי יבמות עא א — קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-ב-ב|בבלי שבת קלה ב — עבד שנולד ברשות ישראל (יליד בית) או שנקנה מעוברת ברשות ישראל (מקנת כסף) נימול לשמונה, ואיל]] {{שוליים|יט_יב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יב|נולד ילד מהול - חייבים להטיף ממנו דם ברית, ואין דוחים זאת על השבת]]''' * '''מקור:''' "אין דוחין עליו את השבת וצריך להטיף ממנו דם ברית. רבי אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר כשהוא מהול כי מימסמיס (משמש למול אותו) ביה מית. רבי אבין אמר: נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת. רבנן דקיסרין אמרין: כרות" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שיש להטיף דם ברית מהמהול, ואין דוחים דין זה לאחר השבת אלא עושים כן אף בשבת עצמה, כפי שנפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-א-א|בבלי שבת קלה א — מילת אנדרוגינוס אינה דוחה את השבת ואינו חייב כרת על אי-מילתו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-א-ב|בבלי שבת קלה א — מי שנולד בין השמשות, ערלתו הוודאית (ולא הספק) דוחה את השבת]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פח עמוד א<span class="yerum-runnum">179</span></div> [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר באנדרוגינס. <br><strong>גמ':</strong> אנן תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבית [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה הנשיא|°]]<nowiki/>רבי: מרחיצין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את המילה. אמר רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: על כ{{ירו"מ-הדגשה|ו}}רחך את {{ירו"מ-הוסר|אומר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} מרחיצין את הקטן {{ירו"מ-הדגשה|דהא}} תני שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הדגשה|לעולם}} אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת. {{ירו"מ-הדגשה|ו}}א{{ירו"מ-הדגשה|מ}}ר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]]{{ירו"מ-הוסר|י}} {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: כל שעה. {{ירו"מ-הדגשה|הוה}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] רבי אומר לי: {{ירו"מ-הוסר|בא }}תני מתניתך {{ירו"מ-הדגשה|מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה}} ולא עוד אלא שמזלפין {{ירו"מ-הדגשה|ה}}מים על גבי מכה בשבת. אם {{ירו"מ-הוסר|אמר את}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}} שמרחיצין {{ירו"מ-הדגשה|רק}} את המילה, מה בין מכתו של גדול {{ירו"מ-הוסר|ומכתו}}{{ירו"מ-הדגשה|למכתו}} של קטן? {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]] בשם רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}}: {{שוליים|יט_יג}}הלכה כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבון[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבין|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: {{ירו"מ-הוסר|טעמא}}{{ירו"מ-הדגשה|טעמיה}} ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן עזריה|°]]<nowiki/>רבי אלעזר בן עזריה {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית לד כה|בראשית וישלח לד כה]]) ויהי ביום {{ירו"מ-הוסר|השלישי}}{{ירו"מ-הדגשה|הג}}' בהיותם כואבים. בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים {{ירו"מ-הוסר|מלמד}}{{ירו"מ-הדגשה|בשעה}} שכל איבריהם {{ירו"מ-הוסר|כואבין}}{{ירו"מ-הדגשה|כואבים}} {{ירו"מ-הוסר|עליהן}}{{ירו"מ-הדגשה|עליהם}}. רבי יעקב בר אחא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יעקב בר אחא|°]] אמר רבי אלעזר[[ביאור:עץ מסורת#רבי אלעזר בן פדת|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן פדת}} ורבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} מפקידין לחייתא {{ירו"מ-ביאור|מילדות.}} כל ש{{ירו"מ-הדגשה|י}}קויין {{ירו"מ-הדגשה|דאתון}} {{ירו"מ-הוסר|דעבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|עבדין}} {{ירו"מ-הוסר|לחולה}}{{ירו"מ-הדגשה|בחולא}} {{ירו"מ-הדגשה|עבדין}} בשבתא {{ירו"מ-הוסר|עבדין}}{{ירו"מ-הדגשה|לא כן צריכה}} אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת {{ירו"מ-הדגשה|אבל ביום הראשון פשיטה שמותר}}. שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} אמר: מפני הסכנה רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|בעי אם מפני סכנה למה רק מזלפין חמין שהוחמו בחול מותר אפילו שיהו}} מחמין לו חמין בשבת אמר רבי יוסי בי רבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]{{ירו"מ-הוסר|בר}} בשם {{ירו"מ-הוסר|רבנין}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דתמן: מחמין לו חמין בשבת {{ירו"מ-הדגשה|תני שמאל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת}}. ותני כן: {{שוליים|יט_יד}}{{ירו"מ-הוסר|מחמין}}{{ירו"מ-הדגשה|מחמם}} הוא אדם אלונטית ונותנה על גבי {{ירו"מ-הדגשה|מכה}}{{ירו"מ-הוסר| בני מעיים}} בשבת. לא יטול אדם עריבה מלאה חמין ויתננה על גבי {{ירו"מ-הוסר|מעיים}}{{ירו"מ-הדגשה|מעיו}} בשבת {{ירו"מ-הדגשה|שמא ישפך ויבא לידי סחיטה}}. רבי יהושוע בן לוי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן לוי|°]] אמר: לית {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|כן}} אלא מותר. {{שוליים|יט_טו}}ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} מתיר באנדרוגינס. תמן תנינן: {{שוליים|יט_טז}}הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן טומטום ואנדרוגינס. מה אמר בה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יודה האם מזה ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} {{ירו"מ-הדגשה|מתיר למול אותו בשבת משמע שהוא זכר גמור ויהיה חייב בראיה או לא}} נישמעינה מן הדא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן בן דהבאי|°]]<nowiki/>רבי יוחנן בן דהבאי אמר משום [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: אף הסומא {{ירו"מ-ביאור|פטור מראיה.}} ולית בר נש אמר "אף" אלא מכלל דו מודי על קדמיתא. מחלפה שיטת [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: תמן {{ירו"מ-הדגשה|אף שהתורה אמרה יראה כל זכורך}} הוא אמר פרט {{ירו"מ-הדגשה|לאנדרוגינס}} {{ירו"מ-הוסר|וכה}}{{ירו"מ-הדגשה|והכא}} {{ירו"מ-הדגשה|שהתורה אמרה ימול לכם כל זכר}} הוא אומר לרבות {{ירו"מ-הדגשה|אנדרוגינס}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} ורבנן מקרא אחד דרשו {{ירו"מ-הדגשה|דכתיב}} ([[בראשית יז יד|בראשית לך לך יז יד]]) {{ירו"מ-הדגשה|וערל}}{{ירו"מ-הוסר| רבי יהודה דרש}} זכר {{ירו"מ-הדגשה|אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וכו}}'. {{ירו"מ-הוסר|ורבנן}}{{ירו"מ-הדגשה|רבנן}} דרשו ערל: מה תלמוד לומר זכר? עד שיהא כולו זכר. ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דרש זכר: מה תלמוד {{ירו"מ-הדגשה|לומר}} ערל? אפילו מקצתו ערל. ברם הכא {{ירו"מ-הדגשה|כתיב יראה}} כל זכורך פרט לאנדרוגינס. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ד|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ד]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ד"> <strong>מתני':</strong> מי שהיו לו שני תינוקות: אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל את של ערב שבת בשבת — חייב. אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של אחר שבת בשבת [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן: התם השוחט}} {{ירו"מ-ביאור|בפסח שחל בשבת בשוגג}} {{ירו"מ-הדגשה|לשם פסח פטור ולשם אימורי ציבור חייב ותנן כל הזבחים ששחטן בפסח שחל בשבת לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוין הן לפסח}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר משמע אפילו בשחט שלמים לשם פסח אחר שנשחטו כבר הפסחים של כל ישראל ואינו טרוד במצווה פוטר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע{{ירו"מ-הוסר|גמרא}}. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר היא. <span id="דף_פח_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים משנה במסכת שבת, דף פ"ח. אתחיל את המשנה: '''לשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. אומרת הגמרא: רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. '''ואומר לאחרים בואו והצילו עמי''', שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. המשנה הבאה: רבי שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור, מפני שהוא מחרך. עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אומרת הגמרא: כיצד מתפרשת המשנה, "האור"? רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא: דרבי יוסה היא. אמר רבי יוסה: היינו סבורים לומר, במה נחלקו רבי יוסה ורבנן — בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה ששמואל אמר בשם רבי זעירא שהיא דרבי יוסה, זאת אומרת שאפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. המשנה הבאה: עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות, אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. אומרת הגמרא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי הארמאים ואמר: מאן דעביד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קמיה דרבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה, אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני: כל דבר שיש בו סכנה, אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים, אלא אפילו בגדולים, אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל אחד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמישים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי היה במגורה דרבי יונה, נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. הלך אותו נפתי, בעי מטפייתה, ולא הניחו. אמר לו: בגדך תן לי. אמר לו: הן, וניצל הכל. רבי יודן דכפר אימי פרס גלימתו על הגדיש והאש ברחה ממנה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו — ולא כן תני: ראו אותו יוצא ומלקט עשבים, אין את זקוק לו? שם אין לו צורך בעשבים, אבל כאן יש לו צורך בכיבוי. המשנה הבאה: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: '''חוששני אני לו מחטאת'''. אומרת הגמרא: זה כמו שאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו — ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן — ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תפתור באלו הרכים, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך — מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנה עשה זה בהדי ערב, ולא בא לפניו אלא אלו שני עבדים. אמר: גליל, גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. המשנה הבאה: עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. אומרת הגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נשמע זאת מכך ששמואל התארח אצל פרסי אחד, וכבה הנר. הלך אותו פרסי, ביקש להדליקו, והפך שמואל את פניו. כיון שראה אותו מתעסק בשטרותיו, ידע שלא בשבילו הדליק, והפך שמואל את פניו. אמר רבי יעקב בר אחא: זאת אומרת לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שונה הדבר, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל את פניו? אמרו לו: מה, אנו יכולים לרדת? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרים אנו לרדת. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פח עמוד א''' {{שוליים|יט_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יג|התינוק שנימול, מהו היום השלישי למילה שנחשב מסוכן ומחללים עליו שבת לצרכיו?]]''' * '''מקור:''' "הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אמר רבי אבון בשם רבי אבהו: טעמיה דרבי אלעזר בן עזריה דכתיב (בראשית וישלח לד כה) ויהי ביום הג בהיותם כואבים. בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל איבריהם כואבים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ח, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שיום השלישי נקבע לפי שעה שנימול ולא לפי מספר הימים בלבד, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" - בשעה שכל איבריהם כואבים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשיעי#פו-א-א|בבלי שבת פו א — מרחיצים את התינוק ביום השלישי למילתו אף אם חל בשבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלד-ב-א|בבלי שבת קלד ב — מרחיצים את הקטן ביום ראשון וביום שלישי למילתו אפילו בשבת, בחמין שהוחמו בשבת או מערב שבת, מ]] {{שוליים|יט_טו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_טו|אין מחללים שבת למילת ספק (תינוק שספק אם נולד לשמונה) ואנדרוגינוס]]''' * '''מקור:''' "ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת. רבי יהודה (בר עילאי) מתיר באנדרוגינס. תמן תנינן:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה יא, רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן של סעיף ז, שו"ע או"ח סימן של סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף יא * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' חכמים ~ רבי יהודה: חכמים אוסרים לחלל שבת על ספק ואנדרוגינוס, ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים - אין מחללין שבת על ספק ועל אנדרוגינוס, ומלין אותם בזמנם ביום ולא בשבת, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע (או"ח סי' של; יו"ד סי' רסו). * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-א-א|בבלי שבת קלה א — מילת אנדרוגינוס אינה דוחה את השבת ואינו חייב כרת על אי-מילתו]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-א-ב|בבלי שבת קלה א — מי שנולד בין השמשות, ערלתו הוודאית (ולא הספק) דוחה את השבת]] {{שוליים|יט_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_טז|טומטום ואנדרוגינוס פטורים ממצוות ראייה ברגל]]''' * '''מקור:''' "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן טומטום ואנדרוגינס. מה אמר בה רבי יודה האם מזה שרבי יהודה (בר עילאי) מתיר למול אותו בשבת משמע שהוא זכר גמור ויהיה חייב בראיה או לא נישמעינה מן הדא דרבי יוחנן בן דהב" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ב, הלכה א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק שטומטום ואנדרוגינוס פטורים מראייה, כרבי יהודה בן דהבאי, כשם שסומא פטור ("אף הסומא") – מכלל שגם הקודמים (טומטום ואנדרוגינוס) פטורים; כך פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק ראשון#ב-א-א|בבלי חגיגה ב א — קטן הפטור מראיית פנים הוא כל שאינו יכול לרכוב על כתפי אביו ולעלות מירושלים להר הבית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק ראשון#ב-א-ד|בבלי חגיגה ב א — מי שהיה חיגר ביום ראשון של חג ונתפשט (נתרפא) ביום שני חייב בראיית פנים בעזרה, מדין "הכל" ה]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פח עמוד ב<span class="yerum-runnum">180</span></div> ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הוסר|דאמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}}: דבר שעשייתו מצוה פטור ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת {{ירו"מ-הדגשה|שהכל תלוי אם עשה מצווה ונתנה שבת להדחות}}. [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אומר: {{ירו"מ-הדגשה|אף}} דבר שיש בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|פעמים ש}}חייב ושאין בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|האם}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|או לא זה}} במחלוקת {{ירו"מ-הדגשה|והכל תלוי אם יש מקום לטעות ופליגי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר במי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ומל את של שבת בשחרית, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר סבירא ליה דפטור כיון דנתנה שבת להדחות ועשה מצוה ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דחייב שאין לו במה לטעות}} {{ירו"מ-ביאור|שאין לו עוד תינוק שהוא חייב למול בשבת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אבל במל של שבת בערב שבת אף}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|מודה דחייב, דאף שכשמל את של שישי בשבת עשה מצוה — חייב, כיוון שלא ניתנה שבת להדחות. לכן הכא, בשחט שלמים לשם פסח דפוטר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} אף בשהקריבו כולם פסחיהן אתיא כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דכיוון שנתנה שבת להדחות ועשה מצוה פטור אמר}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר אליבא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושוע והוא שיהא שה תמים ובן שנה ושלמים {{ירו"מ-הוסר|וראוי}}{{ירו"מ-הדגשה|שראוי}} להשתנות לשם פסח {{ירו"מ-הדגשה|שיש מקום לטעות}}. את שמע מנה {{ירו"מ-הדגשה|שצריך שלושה תנאים כדי להיפטר}}{{ירו"מ-הוסר| תלת שמ}}: דבר שאין לו קצבה ודבר {{ירו"מ-הוסר|שאין דרכו}}{{ירו"מ-הדגשה|שדרכו}} להתחלף ודבר שיש בעשייתו מצוה {{ירו"מ-הדגשה|לאיזה ענין אין לקרבן פסח קצבה}}? רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] {{ירו"מ-הדגשה|סבר מימר: שלא נתנה התורה קצבה כ}}מה {{ירו"מ-הדגשה|פסחים ידחו את השבת בכל שנה}} {{ירו"מ-ביאור|ולא חייבה תורה להימנות הרבה אנשים על קרבן אחד כדי לצמצם.}} רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} {{ירו"מ-הדגשה|סבר מימר: שאין את יכול לעמוד על מניינן שהם הרבה ואין מספרם קבוע ובנקל יכול לטעות}}. רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}} {{ירו"מ-הדגשה|כד הוה מטי לאילין תינוקות ספיקות הוה אמר יפה לימדנו}} רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]] אית לך {{ירו"מ-הוסר|דבר}}{{ירו"מ-הדגשה|מימר}} שאין {{ירו"מ-הדגשה|אתה יכול לעמוד על מנינם}}{{ירו"מ-הוסר| לו קצבה}} {{ירו"מ-הוסר|רבי}}{{ירו"מ-הדגשה|הרי}} {{ירו"מ-הדגשה|יש רק שנים אלא הסיבה}}{{ירו"מ-הוסר| ירמיה סבר מימר}} שלא נתנה {{ירו"מ-הוסר|התורה קצבה כמה פסחים ידחה את השבת בכל שנה ר יוסי סבר מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן רבי יוסה כד הוה מטיל אילין ניתנה התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה ר יוסי סבר מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן רבי יוסה כד הוה מטילין אילין ניתנה }}התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל השנה {{ירו"מ-הדגשה|ואף כאן לא נתנה תורה קיצבה כמה תינוקות ימולו בשבת. אמר}} רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]]: <span id="דף_פט_א"> </span> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פט עמוד א<span class="yerum-runnum">181</span></div> {{ירו"מ-הדגשה|לעולם הברייתא ש}}אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה שכל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם ראוין הן לפסח}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|רש}}{{ירו"מ-הדגשה|שאמר שאינו חייב עד שיהיה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות}}. תיפתר שהיה שם חבורה {{ירו"מ-הוסר|אחת}}{{ירו"מ-הדגשה|שעדין}} {{ירו"מ-הוסר|שלא}}{{ירו"מ-הדגשה|לא}} שחטה, {{ירו"מ-הדגשה|כי רק כאשר היה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות — פוטר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-הדגשה|תנן: מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של ערב שבת בשבת חייב אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של אחר שבת בשבת}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} {{ירו"מ-הדגשה|פוטר השתא כשמל של ראשון בשבת שלא עשה מצוה פוטר}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-הדגשה|מל של שישי בשבת שעשה מצוה מיבעיא}}. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|מילתיה}}{{ירו"מ-הדגשה|מילתי}} דרבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} אמר{{ירו"מ-הדגשה|ה}} {{ירו"מ-ביאור|מה שמודה [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע ברישא שחייב כשמל את של ערב שבת בשבת, }} {{שוליים|יט_יז}}והוא ששכח ומל את של שבת בערב שבת {{ירו"מ-הדגשה|שלא ניתנה שבת להדחות}} {{ירו"מ-הוסר|מלו}}{{ירו"מ-הדגשה|מל}} {{ירו"מ-הדגשה|את של שבת}} בשחרית {{ירו"מ-הדגשה|מהו? אמר}} רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}סבר רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} פטור {{ירו"מ-הדגשה|שניתנה שבת להדחות}}. רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]] אמר: חייב {{ירו"מ-הדגשה|שלא היה לו מקום לטעות אם כך}}. {{ירו"מ-הוסר|וליידא}}{{ירו"מ-הדגשה|ליידא}} מילה {{ירו"מ-הוסר|אמרה}}{{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|שקדם ומל של שבת בערב שבת, הרי אפילו קדם ומל את של שבת בשבת — חייב}} בא להודיעך {{ירו"מ-הוסר|איכן}}{{ירו"מ-הדגשה|היכן}} דרך התינוקות לחלף {{ירו"מ-ביאור|שיותר מצוי שיחליפו בין יום ליום.}} על דעתיה דרבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|מה דאמר}} רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-הדגשה|זה}} על {{ירו"מ-הוסר|דעתיה }}ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הוסר|כרמ}}{{ירו"מ-הדגשה|דאינו חייב אלא שמל של שבת בערב שבת, אבל מל בשחרית, דניתנה שבת להידחות אצלו — פטור}}. אמר רבי מנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי מנא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בן יונה}} קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: מה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רב חסדא[[ביאור:עץ מסורת#רב חסדא|°]] כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|דבעינן בפסח שנשתייר חבורה שלא שחטו הפסח ובתינוקות שנשתייר תינוק הצריך למול}} ומה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|דל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|בתינוקות אפילו מל בשחרית של שבת גם כן פטור, ובפסח לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו}} ומשיבין דבר {{ירו"מ-הדגשה|לאמר שיש מחלוקת גם בפסח}} בין [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר ל[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בלי ראיה ברורה דאמרינן דל}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|לא בעינן שנשתייר חבורה ול}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הוסר|ואשכחן}}{{ירו"מ-הדגשה|בעינן שנשתייר חבורה. אולי בפסח, כיון שהוא דבר שאין לו קצבה, לכולי עלמא לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו, ורק גבי תינוקות לחוד הוא דאשכחן}} {{ירו"מ-הוסר|פליגא}}{{ירו"מ-הדגשה|פליגין}} בין [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} בשיור אילו התנוקות ספיקות. <span id="דף_פט_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אומרים בירושלמי מסכת שבת, דף פט. בדף הקודם ראינו שרבי יוחנן מעמיד את המשנה כרבי מאיר, כי הוא אומר שמה שראינו במסכת פסחים, שאם אדם שחט שלמים לשם פסח, אז רבי יהושע פוטר. והאברא נשאל שאפילו שכולם כבר הקריבו את פסחם, אז בעצם חייבים להגיד את זה כמו רבי מאיר, כי הרי שבת - אמנם ניתנה השבת לדחות, כן? כי לשאר הקורבנות, לפסח, אבל לא היה מקום לטעות, כן? כי שאר הקורבנות - כלומר שאר ישראל כבר הקריבו את פסחם, כלומר לא היה מקום כבר לטעות בזה. כן, כמובן היה מקום לטעות בקורבן עצמו, שהקורבן עצמו צריך להיות בן שנה, זכר תמים וכולי, אבל לא היה מקום לטעות עם שאר הקורבנות. זה היה דעת רבי אליעזר. ואמר רב חסדא לעולם הברייתא מדברת על זבחים ששחטן בשבת לשם פסח, אם אומרים לפסח אז רבי יהושע פוטר, אז דווקא כרבי שמעון, שאמר שהוא לא חייב עד שיהיה טרוד במצווה, עשה מצווה, וגם היה לו מקום לטעות. תגיד לי רגע, הרי שם מדובר, הרי איזה מקום היה לטעות, הרי כולם כבר הקריבו. אומר, לא, תיפתר שיש שם עוד חבורה אחת שעדיין לא שחטה, כי רק כאשר הוא גם טרוד במצווה, עשה מצווה והיה לו מקום לטעות, רק במקרה כזה פוטר רבי יהושע. ואת זה אמרנו במשנה, מי שיש לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל של ערב שבת בשבת, חייב. אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, שכח ומל של אחר השבת בשבת, רבי אלעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. שואלת הגמרא, משהו פה לא ברור. עכשיו כשהוא מל של ראשון בשבת שהוא לא עשה מצווה - הרי הוא מל לפני הזמן - אתה אומר שרבי יהושע פוטר. אז אם הוא מל של שישי בשבת שעשה מצווה מבעיא, הרי פשוט צריך להיות פטור לפי רבי יהושע. אמר רבי זירא מילתיה דרבי ינאי אמרה כן, כלומר לפי דברי רבי ינאי, הוא אומר שמה שמודה רבי יהושע ברישא, שחייב כשמל של ערב שבת בשבת, מדובר והוא ששכח ומל שבת בערב שבת. כלומר הוא קודם כל הקדים, ואת זה של שבת הוא כבר מל בערב שבת, ואז בעצם כיוון שהמועד... שיהיה פטור. שואלת הגמרא מה הדין לפי זה אם מל של שבת בשחרית, כלומר אם הוא הקדים ואת של שבת הוא לא מל יום שישי אלא מל אותו בשבת בבוקר. מה הדין? על זה אמר רבי זירא סבר רבי ינאי פטור. כלומר רבי זירא סובר שרבי ינאי אומר שבמקרה כזה הוא יהיה פטור כיוון שניתנה שבת לדחות, כי בכל אופן הרי באותה שבת הוא מל. ואילו רבי אבא אמר חייב. למה? כי הוא סובר שלא היה מקום לטעות, כי אחרי שהוא מל את של שבת בבוקר אז כבר אין עוד שני תינוקות שיכול להתבלבל ביניהם. אין מקום לטעות, לכן הוא חייב. אז שואלת הגמרא, אם זה ככה, אם באמת לפי רבי ינאי איך שהסביר רב אבא, אם הוא מל בבוקר יהיה חייב, אז הידע מי-לעמר רבי ינאי שקדם ומל של שבת בערב שבת? הרי אפילו אם הוא קדם ומל בשבת גם כן חייב, אז קשה לכאורה על רבי אבא. אז אומרת הגמרא, רבי אבא יגיד לך שהוא בא להודיעך היכן דרך תינוקות להחלף. כלומר הוא לא בא להגיד מה ההלכה, אלא בא להגיד שבדרך כלל זה המציאות, שמחליפים ביום ליום - כלומר שמלים את של שבת ביום שישי ושבת ביום שישי ביום שבת. זה מה שקורה בדרך כלל, זה מה שבא להגיד. באמת, גם הוא מודה שגם אם היה מל בשבת בבוקר כבר היה חייב, אלא שמה שהוא אמר שמל ביום שישי זה רק כדי להגיד לנו מה דרך ההחלפה. אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי זירא מתניתא דרבי ינאי זה על דרבי מאיר. כמו, זה בדיוק כמו רבי מאיר - זה ההסבר של רבי מאיר, שהוא אומר שלא חייב אלא אם מל של שבת בערב שבת, כי אז בעצם לא ניתנה שבת לדחות ולכן הוא חייב, כי אמרנו שרבי מאיר דורש גם שניתנה שבת לדחות וגם שעשה מצווה. אבל אם הוא מל בשחרית שכבר ניתנה שבת לדחות, אז לפי רבי ינאי צריך להיות פטור, כי בעצם זה הדעת של רבי מאיר. אמר רבי מנא קמרי רבי יוסי. אם כך, אז מה דאמר רבי חסדא בהתחלה - ראינו שהוא העמיד את הברייתא בפסחים שאומרת שאם הוא שחט שלמים אז הוא פטור - הוא העמיד את זה כמו רבי שמעון, כי הרי הוא אמר שם שצריך שתישאר חבורה אחת שלא שחטו. אז זה כמו דעת רבי שמעון שאומר שלא די שכיהן מצווה, אלא צריך גם שיהיה מקום לטעות. כלומר הוא סובר שצריך להיות מקום לטעות. אז אם זה ככה בתינוקות אז הוא יעמיד את זה שנשתייר עוד תינוק אחד שצריך למול אותו. ומה דאמרי רבי ינאי כרבי מאיר. כלומר לפי רבי מאיר, לפי רבי ינאי, אפילו אם כבר לא נשאר אף קורבן פסח לשחוט כי כולם כבר שחטו, כיוון שניתנה שבת לדחות והוא עושה מצווה, אז יהיה מותר, כי זה הולך כמו רבי מאיר. ולרבי מאיר בתינוקות, אפילו אם הוא מל בשחרית את של שבת, אז גם כן יהיה פטור כיוון שהשבת ניתנה לדחות וגם עשה מצווה. וגם בפסח לא צריכים שתישאר חבורה, כי מספיק שבאותו יום שחטו לשם קורבן פסח, אז זה כבר ניתנה שבת לדחות, והוא גם עושה מצווה כי הוא שחט שלמים לשם פסח. אז הוא גם עשה מצווה אז לכן הוא יהיה פטור. שואלת הגמרא, משוין דבר - כלומר האם משווין דבר לומר שיש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בלי ראיה ברורה? כי הרי מה אנחנו אמרנו עכשיו? אמרנו שבעצם לרבי מאיר לא צריך שתהיה חבורה ולרבי שמעון צריך שתהיה חבורה. אנחנו בעצם יוצרים מחלוקת ביניהם. מי אמר? אולי בעצם הסיבה בפסח זה אחר לגמרי - אולי בפסח, כיוון שזה דבר שאין לו קצבה, אז לכולי עלמא לא צריך שישאר שם חבורה שלא שחטו, ורק בתינוקות לחוד - כיוון שמדובר בכמות קטנה - רק בזה יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון האם צריך שיישאר שם תינוק או לא. שואלת הגמרא, אילן תינוקות צעקות - כלומר התינוקות שלנו, מה תוידעי? איך מתייחסים אליהם? האם כדבר שיש לו קצבה או כדבר שאין לו קצבה? אם אתה עושה את זה כדבר שיש לו קצבה, אז גם לפי רבי מאיר נצטרך שיהיה עוד תינוק, כיוון שאנחנו צריכים - גם לפי רבי מאיר אמרנו שצריך להיות דבר שראוי להחליף, כמו שאמרנו צריך להיות בן שנה, צריך להיות שה תמים בן שנה. אז גם כאן צריך שיהיה עוד תינוק אחד שיהיה מקום להחליף. אבל פסח, שלכולי עלמא זה דבר שאין לו קצבה, אז שמה לא בעינא חבירא - לא צריך שיהיה שם חבורה שלא עשתה פסח, כיוון שדבר שאין לו קצבה אז גם אם לא נשאר אף אחד עדיין, יהיה פטור. אז אם כן, באמת למה אתה הולך ועושה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בפסח? הרי אתה יכול להעמיד את זה שאין מחלוקת. אמר רבי יוסי, מלהון דרבנן עבדו לה כדבר שאין לו קצבה. כלומר, מתוך הדברים של חכמים אנחנו רואים באמת שמתייחסים לתינוקות כדבר שאין לו קצבה, אבל והוא שיש שם תינוק. כלומר, דבר שאין לו קצבה, אבל מכל מקום צריך שיהיה תינוק אחר למול אותו. אומרת הגמרא, אי תיכי בוא וראה: אם הקדים את זמנו ומל את של לאחר השבת בשבת והוא לא עושה מצווה, אתה אומר שהוא פטור. אם איחר את זמנו ומל של ערב שבת בשבת שעשה מצווה - חייב. מה ההיגיון בזה? אמר רב הונא, באמת חילופין מתניתין - צריך להחליף את המשנה. ותניא, אמר רבי שמעון: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיה לו למול אחר השבת, ומלו בשבת, שחייב, ועל מי שהיה לו למול בערב שבת ומלו בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר - כאילו שהוא הפך את הסדר. אמר רבי יוסי ברבי יוחנן, מן קושיה - כלומר מהקושיה הזאת, שגם רבי ינאי הקשה אותה, מאותה קושיה בדיוק הוא לא הפך, אלא שהוא תירץ: והוא ששכח ומל של שבת בערב שבת. כלומר רבי ינאי פתר להם דרך אחרת. פה ראינו שהפכו, אבל רבי ינאי הסביר שברישא מדובר שהוא כבר מל של שבת בערב שבת, אז בעצם לא ניתנה השבת לדחות. אומרת הגמרא, עבד אברא ואמר: זאת דברי רבי מאיר ורבי שמעון - ככה הם מסבירים את המחלוקת. '''אבל דברי רבי יוסי אפילו דבר שאינו מעכב על המצווה הואיל וטעה בו לשם מצווה פטור'''. הוא טעה - אומר כל הטועה בדבר מצווה פטור. ואומרת הגמרא, פירש אינו חוזר אלא על עציצים המעגבים את המילה. כלומר, אם אחרי שהוא סיים את המילה והוא עזב את... הניח את הסכין, אז הוא לא חוזר למול אלא אם כן זה עציצים שמעגבים את המילה. אמר רבי יוחנן, לדברי רבי יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על עציצים שאינם מעגבים את המילה. שואלת הגמרא, דאין רבי יוסי - איזה רבי יוסי אומר את זה? ותנינן: אמר רבי יוסי, יום טוב ראשון של חג - כלומר של חג סוכות - שחל בשבת, אם הוא שכח והוציא את הלולב ויש לו רבים, פטור, למרות שבעצם הוא כבר יצא בנטילה. למה הוא פטור? מפני שהוציאו ברשות. אז גם סכין של מילה - כיוון שהוציא ברשות. שואלת הגמרא, אף בסכין של מילה? אף במילה כן. אז אומרת הגמרא, ממה דאמר רבי יוחנן שלדברי רבי יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על סכין שאינה מעכבת את המילה, הדר אברא: אפילו בסכין של מילה ואפילו במילה עצמה - שבעצם מותרות במצווה, אפילו שהוא לא עושה מצווה, אף על פי כן הוא פטור. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פט עמוד א''' {{שוליים|יט_יז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יז|המל תינוק ביומו השמיני שחל בשבת בזמנו, אך קדם ומל אותו בערב שבת - חייב חטאת כמזיד]]''' * '''מקור:''' "והוא ששכח ומל את של שבת בערב שבת שלא ניתנה שבת להדחות מל את של שבת בשחרית מהו? אמר רבי זעירא: סבר רבי ינאי (הכהן) פטור שניתנה שבת להדחות. רבי אבא אמר: חייב שלא היה לו מקום לטעות אם כך. ליידא מילה אמר " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ח * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי זעירא בשם רבי ינאי ~ רבי אבא: פטור משום שניתנה שבת להידחות לענין זה ~ חייב שלא היה לו מקום לטעות בכך * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא שחייב, שלא היה לו מקום לטעות שנדחתה שבת מפני מילה שלא בזמנה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שלישי#לד-א-ג|בבלי יבמות לד א — הטועה בדבר מצוה, כגון המל תינוק וסבר שהוא שבת ונמצא חול, פטור מקרבן חטאת רק כשזמנו בהול, א]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שלישי#לד-א-ד|בבלי יבמות לד א — הפטור של "טעה בדבר מצוה" לר' יהושע נאמר דווקא כשזמנו בהול (כגון מילה בשבת), אך במקום שאין ]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף פט עמוד ב<span class="yerum-runnum">182</span></div> מה את עביד לו: כדבר שיש לו קצבה או כדבר שאין לו קצבה? אין תעבדינון כדבר שיש לו קצבה והוא שיהא שם תינוק אחר למול אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפילו אין שם תינוק אחר למול ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דתינוקת הוי דבר שאין לו קצבה הלכך אפילו מל של שבת בשחרית ולא נשתייר תינוק}} אחד למול פטור ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|סבירא ליה דהוי דבר שיש לו קצבה, וצריך לשייר תינוק אחד שלא נימול. אבל בפסח, דהוי דבר שאין לו קצבה, לכולי עלמא לא בעינן שיהא שם חבורה אחת שלא עבדה פסח. ואם כן למה ליה לעשות פלוגתא בין}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} {{ירו"מ-הדגשה|בפסח}}. אמר רבי יוסה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|אסי}}: מליהון דרבנן עבדון לון כדבר שאין לו קצבה והוא שיש שם תינוק {{ירו"מ-הוסר|אחד}}{{ירו"מ-הדגשה|אחר}} למול. איתא חמי: הקדים זמנו {{ירו"מ-הדגשה|ומל של אחר השבת בשבת שלא עשה מצווה}} פטור, איחר זמנו {{ירו"מ-הדגשה|ומל של ערב שבת בשבת שעשה מצווה}} חייב. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רב הונא[[ביאור:עץ מסורת#רב הונא|°]]: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}חילופין היא מתניתין דתני אמר [[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}}: לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} על מי שהיה לו למול אחר שבת ומלו בשבת שחייב, ועל מי שהיה לו למול בערב שבת ומלו בשבת ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} מחייב חטאת ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהושע בן חנניה|°]]<nowiki/>רבי יהושע {{ירו"מ-ביאור|בן חנניה}} פוטר. אמר רבי יוסי ברבי בון[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי ברבי בון|°]]: מן קושיי {{ירו"מ-הדגשה|ד}}מקשי לה רבי ינאי[[ביאור:עץ מסורת#רבי ינאי|°]] {{ירו"מ-ביאור|הכהן}} {{ירו"מ-ביאור|שאף הוא התקשה באותה קושיה אלא שהוא לא הפך את המשנה אלא תרץ}} והוא ששכח ומל של שבת בערב שבת. רב אדא בר אהבה[[ביאור:עץ מסורת#רב אדא בר אהבה|°]] אמר: זו דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי מאיר|°]]<nowiki/>רבי מאיר ו[[ביאור:עץ מסורת#רבי שמעון בר יוחאי|°]]<nowiki/>רבי שמעון {{ירו"מ-ביאור|בן יוחאי}} אבל דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: אפילו דבר שאין בעשייתן מצוה, הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור. {{שוליים|יט_יח}}פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה: אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. היי דין [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היי דתנינן תמן: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר {{שוליים|יט_יט}} יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור {{ירו"מ-ביאור|אף שכבר יצא בנטילתו.}} מפני שהוציאו ברשות אף בסכין של מילה ואף במילה כן. ממה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה הדא אמרה: אפילו בסכין של מילה כן אפילו במילה כן. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ה|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ה]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ה"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_כ}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות נימול לתשעה, בין השמשות ערב שבת נימול לעשרה, יום טוב לאחר שבת נימול לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר. {{שוליים|יט_כא}}קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא. <span id="דף_צ_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף פט עמוד ב''' {{שוליים|יט_יח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יח|מוהל שפירש מהמילה - האם חוזר וחותך ציצין שאינן מעכבות את המילה]]''' * '''מקור:''' "פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. אמר רבי יוחנן (בר נפחא) לדברי רבי יוסה: אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. היי דין רבי יוסי (בן חלפתא) היי דתנינן תמן: רבי יוסי (בן חלפת" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ב, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ב * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בן חלפתא (לדעת ר' יוחנן): אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין ~ תנא קמא: פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי שאף פירש חוזר וחותך ציצין שאין מעכבין, כדברי ר' יוחנן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע באו"ח וביו"ד * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלג-ב-א|בבלי שבת קלג ב — במילה, כל עוד עוסק בה חוזר על כל הציצין, ופירש - חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה]] {{שוליים|יט_יט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_יט|המוציא סכין מילה או תינוק למילה לרשות הרבים בשבת שחל בו יום טוב פטור משום שהוציאו ברשות]]''' * '''מקור:''' "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור (אף שכבר יצא בנטילתו.) מפני שהוציאו ברשות אף בסכין של מילה ואף במילה כן. ממה דאמר רבי יוחנן (בר נפחא) לדברי רבי יוסי (בן חלפתא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בשם רבי יוסי שאפילו פירש חוזר ואפילו על ציצין שאינן מעכבין את המילה, ומכאן שההוצאה ברשות פטורה, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק שלישי#מא-ב-א|בבלי סוכה מא ב — מי ששכח והוציא לולב לרשות הרבים ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת - פטור, מפני שהוציאו ברשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סוכה/פרק שלישי#מב-א-א|בבלי סוכה מב א — השוכח פרה שאולה ברפת חבירו ומוציאה בכלי, כשלא הפכה - חייב על שגגתו בשבת שנחשב כלקיחה]] {{שוליים|יט_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כ|קטן שנולד בין השמשות או לפני יום טוב/שבת/ר"ה - זמן מילתו נדחה בהתאם]]''' * '''מקור:''' "קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות נימול לתשעה, בין השמשות ערב שבת נימול לעשרה, יום טוב לאחר שבת נימול לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי, וכן הובא ברמב"ם הלכות מילה פ"א הי"ב ובשו"ע יו"ד סימן רסו ס"ח * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלז-א-ד|בבלי שבת קלז א — ולד שנולד בין השמשות נימול לתשעה ימים, וכן שאר המקרים משתנים בהתאם ליום הלידה כמפורט בגמרא]] {{שוליים|יט_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כא|אין מלים תינוק חולה עד שיבריא]]''' * '''מקור:''' "קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שבת דף צ גמ :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה טז, שו"ע יו"ד סימן רסב סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שממתינים עד שיבריא שכן פיקוח נפשו קודם למצוות מילה בזמנה, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#עא-א-ט|בבלי יבמות עא א — מילה נעשית ביום ולא בלילה, אף כשניתנה לו כל שבעה משום שחלצתו חמה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלז-א-ה|בבלי שבת קלז א — תינוק שחלצתו חמה בשעת מילה וחלה, נותנים לו שבעה ימים להברותו לפני שמלים אותו]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף צ עמוד א<span class="yerum-runnum">183</span></div> <br><strong>גמ':</strong> {{שוליים|יט_כב}}יש קטן נימול ליומו. היך עבידא? ילדה ואחר כך נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואחר כך ילדה נימול לח'. יעקב איש כפר נבורייא שאל לרבי חגיי[[ביאור:עץ מסורת#רבי חגי (אמורא)|°]]: {{ירו"מ-הוסר|מעתה }}נולד בין השמשות {{ירו"מ-הדגשה|למה לא}} נימול ב{{ירו"מ-הדגשה|ב}}ין השמשות {{ירו"מ-הדגשה|ממה נפשך}}? אמר ליה: אילו הוינן אנא ואת עלין בחד תרע{{ירו"מ-הדגשה|ה}} דילמא הוינן יכלין מכוונה {{ירו"מ-ביאור|להיכנס בדיוק ביחד?}} {{ירו"מ-הדגשה|כך יתכן שבין השמשות שנולד היה יום}} {{ירו"מ-ביאור|שישי.}} {{ירו"מ-הדגשה|ובין השמשות שבו נמול יהיה מהלילה}} {{ירו"מ-ביאור|וכבר שבת.}} {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: {{ירו"מ-הוסר|אמר }}אחזתו חמה ממתינין לו ל' יום. אותם ל' יום {{ירו"מ-הדגשה|אם היה כהן}} מהו להאכילו חלב תרומה? מהו לסוכו שמן תרומה {{ירו"מ-הדגשה|האם כיוון שהיה אנוס הרי הוא כפחות מבן שמונה שאינו נקרא ערל ומותר או כיוון שעבר שמונה ימים נקרא ערל ואסור}}? נישמעינה מן הדא {{ירו"מ-הדגשה|דתנן}} {{שוליים|יט_כג}}: הערל {{ירו"מ-ביאור|שמתו אחיו מחמת מילה, אף שהיה אנוס}} וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה, נשיהם ועבדיהן יאכלו. ורבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} בשם רבי תנחום בר חייא[[ביאור:עץ מסורת#רבי תנחום בריה דרבי חייא|°]]: {{שוליים|יט_כד}}אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן. ותני כן: כל שלשים יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. לילי שמיני מה את עבד ליה? ממה דתני לילי שמיני {{ירו"מ-הוסר|כנכנס}}{{ירו"מ-הדגשה|נכנס}} לדיר להתעשר, הדא אמרה: ליל שמיני כשמיני. ותני כן: כל שבעת הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. <br> ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ו|ירושלמי שבת, פרק יט, הלכה ו]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_יט_ו"> <strong>מתני':</strong> {{שוליים|יט_כה}}{{ירו"מ-הוסר|משנה }}אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה. {{שוליים|יט_כו}}אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. {{שוליים|יט_כז}}מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. <br><strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: אלו {{ירו"מ-הדגשה|הן}} ציצין המעכבין את המילה. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אבינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבינא|°]] בשם רבי ירמיה[[ביאור:עץ מסורת#רבי ירמיה|°]]: בחופה רוב גובהה של עטרה. רבי יוסה בן חנינא[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסה בן חנינא|°]] אומר: בחופה רוב {{ירו"מ-הוסר|גובה}}{{ירו"מ-הדגשה|גגה}} {{ירו"מ-הדגשה|של}} עטרה {{ירו"מ-הדגשה|תנן: אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין אמר}} רבי טביי[[ביאור:עץ מסורת#רבי טבי|°]] בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}}: בודקין אותו בשעה שמתקשה {{ירו"מ-הדגשה|תנן}}: מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. תני {{ירו"מ-הדגשה|ובשבת}} {{ירו"מ-ביאור|המוהל}} {{ירו"מ-הוסר|וענוש}}{{ירו"מ-הדגשה|ענוש}} כרת. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אבהו[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבהו|°]]: הדא דתימר {{שוליים|יט_כח}}בשאין ב{{ירו"מ-הדגשה|י}}ו{{ירו"מ-הדגשה|ם שהות}} כדי למרק, אבל אם יש בו כדי למרק ממרק {{ירו"מ-הדגשה|אחר}} ואינו חושש {{ירו"מ-הדגשה|ואפילו לא מרק פטור דאמר אנא עבדי פלגה אתון עבדו פלגה}}. תני: <span id="דף_צ_ב"> </span> <div class="yerum-bm-print"> אנחנו לומדים בירושלמי מסכת שבת, דף צ'. אנחנו מתחילים מהמשנה: '''ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף'''. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. אומרת הגמרא, °רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הן: מקטורן, נוקלי, ופונדא, ופיליון, ומעפורת, וקולבין של פשתן, וחלוק של צמר, ושתי אמפליות, שני סבריקין, ושני אבריקין, שני מנעלין, וכובע שבראשו, וחגור שבמתניו, וסודרין שעל זרועותיו. ואומר לאחרים בואו והצילו עמי, שכן דרכן להשאיל כלים בשבת. המשנה הבאה, °רבי שמעון בן ננס אומר '''פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהם את האור מפני שהוא מחרך'''. עושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. °רבי יוסה אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים, שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אומרת הגמרא: כיני מתניתין האור. רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: ספר שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד השני, ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד, נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין, נוטלה ומתעטף בה, ואם כבתה כבתה. שמואל בשם רבי זירא: דרבי יוסה היא. אמר רבי יוסה: הוה סברינן מימר, מה פליגין רבי יוסה ורבנן? בשעשה מחיצה של כלים, אבל אם עשה מחיצה של מים לא. ממה דאמר שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסה היא, הדא אמרה: אפילו מחיצה של מים היא המחלוקת. המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך'''. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. אומרת הגמרא: בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק. רבי אימי הכריז בשוקי דארמאי: מר, מאן דעבד לא מפסיד. אמר רבי אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: סכנה היתה. אם היתה סכנה אפילו רבי אמי יטפי. ולא כן תני, כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות, ולא הניח להן. אמר להן: הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי הוה במגורה דרבי יונה. נפלה דליקה במגורה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייה בעי מטפייה, ולא שבקיה. אמר ליה: בגדך מדלי? אמר לו: אין, ואישתיזיב כולה. רבי יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מינה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני, ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו? תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך כיבוי. המשנה: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר °רבי יהודה: מעשה בא לפני °רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: '''חוששני אני לו מחטאת'''. אומרת הגמרא: יבא כיי דאמר רבי שמעון בי רבי ינאי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו: ביצה שנולדה ביום טוב סומכין לה בשביל שלא תתגלגל, אבל אין כופין עליה את הכלי. שמואל אמר: אף כופין עליה את הכלי. ועל צואה של קטן - ולא מאכל תרנגולין? אמר רבי עוקבן: תיפתר באילין רכיכה, שלא יבואו לידי מירוח. ועל עקרב שלא תישך, מעשה בא לפני °רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי בהדא ערב, ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין. המשנה: '''עובד כוכבים ומזלות שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור'''. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה עובד כוכבים כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ב°רבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. אומרת הגמרא: לצורכו ולצורך ישראל, נישמעינה מן הדא. דשמואל איקבל גבי חד פרסיי, איטפי בוצינא. אזל ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו, ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא: הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל. אמר רבי יונה: שנייא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. אמר רבי אלעזר: משום שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי? אמרו לו: מה אנו, לירד? אמר להן: הואיל ולא בשבילנו עשה, מותרין אנו לירד. הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש. </div> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף צ עמוד א''' {{שוליים|יט_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כב|גוי שנתגייר לאחר לידה — נימול ביום שמונה מהגיור, ולא ליומו]]''' * '''מקור:''' "יש קטן נימול ליומו. היך עבידא? ילדה ואחר כך נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואחר כך ילדה נימול לח . יעקב איש כפר נבורייא שאל לרבי חגיי: נולד בין השמשות למה לא נימול בבין השמשות ממה נפשך? אמר ליה: אילו הו" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן רסז סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כדין המשנה בירושלמי: נתגיירה ואחר כך ילדה נימול לח' מהגיור, שהמנייה מתחילה מהגירות ולא מהלידה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-ב-ג|בבלי שבת קלה ב — שפחה שנתעברה אצל האדון וילדה - הולד יליד בית שנימול לשמונה, ואין הבדל אם הטבילה קודם הלידה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלה-ב-ד|בבלי שבת קלה ב — ולד שכלו לו שמונה ימים בבהמה חשוב בר קיימא ואינו נפל]] {{שוליים|יט_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כג|ערל שמתו אחיו מחמת מילה נחשב כערל לענין אכילת תרומה, אך אשתו ועבדיו אוכלים בתרומה]]''' * '''מקור:''' ": הערל (שמתו אחיו מחמת מילה, אף שהיה אנוס) וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה, נשיהם ועבדיהן יאכלו. ורבי אחא אמר בשם רבי תנחום בר חייא:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ז, הלכה יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי, וכך פסק הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ז הלכה יב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק שמיני#עב-א-י|בבלי יבמות עב א — כהן שנולד מוטל בספק אם ראוי להאכיל בתרומה מדין קרבה משפחתו (אמו) אף שהוא עצמו אינו מוליד]] {{שוליים|יט_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כד|ולד בהמה בשבעת ימיו הראשונים מותר להאכילו ולסוכו חלב ושמן תרומה, ומליל שמיני ואילך אסור]]''' * '''מקור:''' "אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן. ותני כן: כל שלשים יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. לילי שמיני מה את עבד ליה? ממה דתני לילי שמיני נכנס לדיר להתעשר, הדא אמרה: ליל שמיני כשמיני. ותני כן: כל ש" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה ז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שליל שמיני נחשב כשמיני לענין זה, שכן לילה קודם היום נחשב כמו יום המחרת לגבי כניסתו לדיר להתעשר, וכן פסק הרמב"ם * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק רביעי#נג-א-ד|בבלי בבא מציעא נג א — דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חגיגה/פרק שני#יח-ב-ב|בבלי חגיגה יח ב — הטובל לצורך דבר קל, ואם עמד ("הוחזק") לאותה מדרגה, אסור להשתמש בו לדבר החמור ממנו; ואם לא ]] {{שוליים|יט_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כה|בשר החופה את רוב העטרה במילה מעכב ופוסל את המהול מאכילת תרומה עד שיחתכנו]]''' * '''מקור:''' "אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן רסד סעיף ה * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן רסד סעיף ה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק רביעי#מז-ב-ו|בבלי יבמות מז ב — בשר החופה את רוב העטרה לאחר המילה נחשב לציץ המעכב את המילה וטעון חיתוך שנית]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק רביעי#מז-ב-ז|בבלי יבמות מז ב — גר הבא להתגייר צריך בית דין של שלושה]] {{שוליים|יט_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כו|יש להסיר/לתקן את ציצין המכוסים בבשר במילה כדי שלא יראה כאילו לא נימול, כשהמוהל בעל בשר]]''' * '''מקור:''' "אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן רסד סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלשון הירושלמי - בעל בשר מתקנו מפני מראית העין, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה {{שוליים|יט_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כז|מילה שנעשתה בלא פריעה נחשבת כאילו לא נעשתה כלל]]''' * '''מקור:''' "מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. גמ : תנן: אלו הן ציצין המעכבין את המילה. אמר רבי אבינא בשם רבי ירמיה: בחופה רוב גובהה של עטרה. רבי יוסה בן חנינא אומר: בחופה רוב גגה של עטרה תנן: אם היה בעל בשר מתקנו " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן רסד סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' רבי אבינא בשם רבי ירמיה: ציצין המעכבים הם רוב גובה העטרה; רבי יוסה בן חנינא: רוב גגה של עטרה - נפסק כרבי ירמיה שהעיכוב הוא כשנשאר מחופה רוב גובהה של עטרה, ופריעה שלא הושלמה כך דינה כאילו לא מל, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלג-ב-א|בבלי שבת קלג ב — במילה, כל עוד עוסק בה חוזר על כל הציצין, ופירש - חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה]] {{שוליים|יט_כח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כח|האם השותפים בשגגת קרבן חטאת נחשבים כמי שעשו מלאכה שלמה או חלקית לחיוב קרבן]]''' * '''מקור:''' "בשאין ביום שהות כדי למרק, אבל אם יש בו כדי למרק ממרק אחר ואינו חושש ואפילו לא מרק פטור דאמר אנא עבדי פלגה אתון עבדו פלגה. תני:" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שאם יש שהות ביום למרק (לגמור) את המלאכה ולא מירקו — פטורים, שכל אחד יכול לומר "אני עשיתי חצי, אתם עשו חצי", וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פ"ב ה"ט * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלג-ב-ו|בבלי שבת קלג ב — מוהל שאמר שיוכל לגמור מילה לפני שבת ולא הצליח ונמצא עושה חבורה בשבת, פטור מכרת שאין זה מזי]] </div> <div class="yerum-daf-head">ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף צ עמוד ב<span class="yerum-runnum">184</span></div> {{שוליים|יט_כט}}כל שעה שעוסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין במילה, בין על ציצין שאין מעכבין. פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין במילה. אמר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}}: אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש חוזר. היי דין [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} היא דתנינן תמן: [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסי {{ירו"מ-ביאור|בן חלפתא}} אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב ברשות הרבים — פטור, מפני שהוציאו ברשות {{ירו"מ-הדגשה|אף שכבר יצא ידי חובת לולב ורק משום הידור יוצא עם הלולב}} אף בסכין של מילה אף במצה כן. ממה ד{{ירו"מ-הדגשה|א}}מר רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}} {{ירו"מ-הדגשה|ל}}דברי [[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בן חלפתא|°]]<nowiki/>רבי יוסה: אפילו על ציצין שאין מעכבין במילה אם פירש חוזר, הדא אמרה: אף בסכין של מילה ואף במצה כן. <strong>הדרן עלך פרק רבי אליעזר</strong><br> ==פרק עשרים - תולין== [[קובץ:ירושלמי_מאיר_שבת_פרק עשרים.png|שמאל|ממוזער|200px|כולל שיעורי שמע]] ==[[#ירושלמי_מאיר_שבת_כ_א|ירושלמי שבת, פרק כ, הלכה א]]== <span id="ירושלמי_מאיר_שבת_כ_א"> <strong>מתני':</strong> [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|משנה }}אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת. וחכמים אומרים {{שוליים|כ_א}}אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב. <strong>גמ':</strong> {{ירו"מ-הדגשה|תנן}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הוסר|גמר}}{{ירו"מ-הדגשה|אומר}}:{{ירו"מ-הוסר|א}} {{ירו"מ-הדגשה|פקק החלון, בזמן שהוא קשור ותלוי — פוקקין בו, ואם לאו — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו}}. תני {{שוליים|כ_ב}}לא נחלקו [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} וחכמים {{ירו"מ-הדגשה|שאין}} {{ירו"מ-הוסר|שנוטעין}}{{ירו"מ-הדגשה|נוטעין}} אוהלין בתחילה ביום טוב. ועל מה נחלקו? על מוסיפין. ש[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אומר מוסיפין ביום טוב ואין מוסיפין בשבת. וחכמים אומרים אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ו{{ירו"מ-הדגשה|ה}}כא {{ירו"מ-הדגשה|בדין תלית משמרת}} לא בתוספת אנן קיימין. {{ירו"מ-הדגשה|ולמה חכמים שהתירו שם אוסרים כאן}}? אמר רבי אבין בר כהנא[[ביאור:עץ מסורת#רבי בון בר כהנא|°]]: תיפתר במשמרת חדשה שמכשירה לכלי. כל שכן מחלפא שיטתיה ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}}. מה אם {{ירו"מ-הוסר|תמן}}{{ירו"מ-הדגשה|הכא}} שמכשירה לכלי {{ירו"מ-הדגשה|וגם מוסיף על אהל ארעי}} [[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר{{ירו"מ-הוסר|את}} {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} אמר מותר, {{ירו"מ-הוסר|כאן}}{{ירו"מ-הדגשה|התם בפקק חלון}} שאינו מכשירה לכלי לא כל שכן {{ירו"מ-הדגשה|שיתיר ולמה הוא אוסר}}. אמר רבי חיננא[[ביאור:עץ מסורת#רבי חיננא|°]]: אתיא ד[[ביאור:עץ מסורת#רבי אליעזר בן הורקנוס|°]]<nowiki/>רבי אליעזר {{ירו"מ-ביאור|בן הורקנוס}} {{ירו"מ-הדגשה|שמתיר}} כ[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}} דתני בשם [[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בר אילעאי|°]]<nowiki/>רבי יהודה {{ירו"מ-ביאור|בר עילאי}}: אף במכשירי אוכל נפש התירו. {{ירו"מ-הדגשה|אמר}} רבי אחא[[ביאור:עץ מסורת#רב אחא|°]] בשם רבי אבא[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא|°]]: כדברי המכשיר ובלבד מלמעלן {{ירו"מ-ביאור|שיתן המשמרת ויביא את הכלי מתחת.}} כהדא בימי רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] הוה ריבעה {{ירו"מ-ביאור|כינוס}} בבי מדרשא והוון פרסין קילעיה {{ירו"מ-ביאור|יריעות האהל}} מאתמול בד' אמות ולמחר הוו פרסין כולהון. סברון מימר מדברי {{ירו"מ-ביאור|בהסכמתו של}} רבי יודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] בדקון ואשכחון דלאו מדעת רבי יהודה בן פזי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יהודה בן פזי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|שאינו מתיר}} עד שיפרוס רובן {{ירו"מ-הדגשה|מערב שבת. אמר}} רבי חייה[[ביאור:עץ מסורת#רבי חייא רבה|°]] בשם רבי יוחנן[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוחנן|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר נפחא}}: הנוטע {{ירו"מ-ביאור|מותח}} אוהלין בשבת חייב משום בונה. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: אינו אלא כפורסן ומקפלן בשבת {{ירו"מ-הדגשה|ופטור}}. רבי אבא בר כהן[[ביאור:עץ מסורת#רבי אבא בר כהן|°]] בעא קומי רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}}: ההן כילה {{ירו"מ-ביאור|פרוכת}} דעל ארונה מהו? אמר לו: כיון דהיא פרוסה מאתמול נעשה כפותח ונועל בשבת. רבי זעירה[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] ורב חייה בר אשי[[ביאור:עץ מסורת#רב חייא בר אשי|°]] {{ירו"מ-הדגשה|אמרו}} בשם שמואל[[ביאור:עץ מסורת#שמואל (אמורא)|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר אבא בר אבא}} {{ירו"מ-הוסר|המשתמר}}{{ירו"מ-הדגשה|המשמר}} {{שוליים|כ_ג}}חייב משום בורר. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]] לא מסתברא אלא משום מרקיד. רבי יוסי[[ביאור:עץ מסורת#רבי יוסי בר זבידא|°]] {{ירו"מ-ביאור|בר זבידא}} ורבי יונה[[ביאור:עץ מסורת#רבי יונה|°]] תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות. אמר רבי זעירא[[ביאור:עץ מסורת#רבי זעירא|°]]: מה המרקד? קמח {{ירו"מ-הוסר|למטן}}{{ירו"מ-הדגשה|למעלן}} וסולת {{ירו"מ-הוסר|למעלן}}{{ירו"מ-הדגשה|למטן}}. <span id="דף_צא_א"> </span> <div class="yerum-dinim"> '''📜 הדינים העולים מדף צ עמוד ב''' {{שוליים|יט_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק תשעה עשר#דין-יט_כט|מוהל החוזר על ציצין שאינם מעכבים במילה בשבת - חייב חילול שבת רק כל עוד לא פירש ממעשה המילה, ולא לאחר שפירש]]''' * '''מקור:''' "כל שעה שעוסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין במילה, בין על ציצין שאין מעכבין. פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין במילה. אמר רבי יוחנן (בר נפחא) לדברי רבי יוסי (בן חלפתא): אפילו על ציצין שאין מעכבין " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ד, רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ב, שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ב הדרן עלך רבי אליעזר יט * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יוסי בן חלפתא ~ תנא קמא (חכמים): רבי יוסי מתיר לחזור אף על ציצין שאין מעכבין אף לאחר שפירש, ותנא קמא מגביל זאת רק לציצין המעכבין * '''הכרעה:''' נפסק כתנא קמא - לאחר שפירש חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה, שכן כך נקטו הרמב"ם והשו"ע בהלכות מילה ובהלכות שבת, ולא כרבי יוסי בן חלפתא המחמיר-מקל יותר בעניין * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק תשעה עשר#קלג-ב-א|בבלי שבת קלג ב — במילה, כל עוד עוסק בה חוזר על כל הציצין, ופירש - חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יבמות/פרק ראשון#יד-א-ב|בבלי יבמות יד א — מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שמיני#צב-א-ה|בבלי פסחים צב א — אין מביאים איזמל למילה בשבת דרך גגות חצרות וקרפיפות, כשם שאין מביאים דרך רשות הרבים]] {{שוליים|כ_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשרים#דין-כ_א|אין תולין משמרת ביום טוב ואין נותנים לתלויה בשבת, אבל נותנים לתלויה ביום טוב]]''' * '''מקור:''' "אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב. גמ : תנן רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר: פקק החלון, בזמן שהוא קשור ותלוי — פוקקין בו, ואם לאו — אין פוקקין בו. וחכמים או" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יז, רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ג, הלכה יז, שו"ע או"ח סימן שטו סעיף ט, שו"ע או"ח סימן שטו, שו"ע או"ח סימן שיט סעיף ט, שו"ע או"ח סימן תקי סעיף ד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' אליעזר ~ חכמים: לר"א פקק החלון תלוי וקשור מותר לפקוק ואם לאו אסור, וחכמים מתירים בין כך ובין כך * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאין צריך קשור ותלוי, וכן להלכה מותר לתלות ביום טוב ולתת לתלויה בשבת ויום טוב כדין דבר שאינו יוצר כלי חדש אלא גומר מלאכה קיימת * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשירי#צה-א-ו|בבלי שבת צה א — המכבד, המרבץ, והרודה חלות דבש ביום טוב אינם אלא משום שבות, ואינם חייבים חטאת או מלקות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קלז-ב-ז|בבלי שבת קלז ב — אין תולין את המשמרת (מסננת) ביום טוב ואין נותנים לתלויה בשבת, אבל נותנים לתלויה ביום טוב]] {{שוליים|כ_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשרים#דין-כ_ב|אין להתיר הוספה על אוהל ביום טוב, אבל הוספה זמנית לצניעות (כתלית משמרת) מותרת אף בשבת]]''' * '''מקור:''' "לא נחלקו רבי אליעזר (בן הורקנוס) וחכמים שאין נוטעין אוהלין בתחילה ביום טוב. ועל מה נחלקו? על מוסיפין. שרבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר מוסיפין ביום טוב ואין מוסיפין בשבת. וחכמים אומרים אין מוסיפין ביום ט" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה כז, שו"ע או"ח סימן שטו סעיף א * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' ר' אליעזר בן הורקנוס ~ חכמים: ר' אליעזר מתיר מוסיפין ביום טוב ואוסר בשבת, וחכמים אוסרים אף ביום טוב, וקל וחומר בשבת * '''הכרעה:''' נפסק כחכמים שאין מוסיפין על אוהל ביום טוב ושבת, אך במקרה הנדון (תלית משמרת) אין זו הוספה ממש אלא היכר בעלמא, כדברי ר' אבין בר כהנא, ולכן הותר; הרמב"ם והשו"ע פסקו כחכמים בעניין ההוספה, ובנוסף התירו במקרה הצניעות מטעם שאינו בגדר תוספת אוהל אסורה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק רביעי#מד-א-ב|בבלי עירובין מד א — אין עושים אוהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת, אך מוסיפין על אוהל קיים בשבת ואי]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק שמיני#פו-ב-ב|בבלי עירובין פו ב — אין עושין אוהל עראי בשבת, אלא אם נמצא כבר פרוס מותר להשתמש בו]] {{שוליים|כ_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשרים#דין-כ_ג|המסנן שמרים מן היין ביום טוב חייב משום בורר או משום מרקד]]''' * '''מקור:''' "חייב משום בורר. אמר רבי זעירא לא מסתברא אלא משום מרקיד. רבי יוסי (בר זבידא) ורבי יונה תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות. אמר רבי זעירא: מה המרקד? קמח למעלן וסולת למטן. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב th" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה יא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה יז * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' זעירא ~ ר' יוסי ור' יונה: האם החיוב הוא משום בורר (הפרדת פסולת מאוכל) או משום מרקד (הרקדה בנפה/כברה) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא שהחיוב משום מרקיד, שכן דומה למרקד שהקמח עולה למעלה והסולת יורדת למטה, וכן במשמר שהשמרים למעלה והיין למטה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק חמישי#סה-א-ב|בבלי פסחים סה א — המחבץ (מגבש חלב לגבינה) בשבת - שיעור החיוב הוא כגרוגרת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שביעי#עג-ב-י|בבלי שבת עג ב — זורה, בורר ומרקד נחשבות שלוש מלאכות נפרדות לחיוב אף שתוצאתן דומה, שכן כל מלאכה שנעשתה במשכ]] </div> rzd02zqecns5cl7njgvap9gmux77ikw 0 1755009 3078661 2026-08-23T15:55:12Z Nahum 68 יצירת דף עם התוכן "{{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ב|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ג''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ד|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}}" 3078661 wikitext text/x-wiki {{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ב|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ג''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ד|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}} qmiod3ktuc2yz3ta4lq71msfh98d9be 3078662 3078661 2026-08-23T16:08:01Z Nahum 68 3078662 wikitext text/x-wiki {{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ב|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ג''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ד|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}} {{המשנה|א|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=א/>כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר:<קטע סוף=א/> {{המשנה|ב|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ב/>הַמּוֹצֵא שִבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים. מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד:<קטע סוף=ב/> {{המשנה|ג|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ג/>הַמּוֹצֵא כֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרַקּוֹן, יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְּכֻבָּדִין, אֲסוּרִים; שֶׁעַל הַמְּבֻזִּין, מֻתָּרִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|דברים|יג|יח}}: "וְלֹא יְדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם":<קטע סוף=ג/> {{המשנה|ד|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ד/>שָׁאַל פֶּרוֹקְלוֹס בֶּן פִּלוֹסֹפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם {{ממ|דברים|יג|יח}}: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי? אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ; וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר: אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרֹם, וּבַעַל קֶרִי, וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ; וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב, וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ. לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אֱלֹהֵיהֶם': אֵת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר; וְאֵת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, מֻתָּר:<קטע סוף=ד/> {{המשנה|ה|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ה/>הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן מֻתָּרִים, וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|דברים|ז|כה}}: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ". רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים {{ממ|דברים|יב|ב}}, וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם; אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ; כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ, וְגִבְעָה נִשָּׂאָה, וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:<קטע סוף=ה/> {{המשנה|ו|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ו/>מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|דברים|ז|כו}}: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ". רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|ישעיהו|ל|כב}}: "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ"; מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא:<קטע סוף=ו/> {{המשנה|ז|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ז/>שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן: בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן: אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, וְסִלְּקָהּ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. גְּדָעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֶחֱלִיף, נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף. הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה, וּבִטְּלָהּ [{{ק|נ"א:}} וְנִטְּלָה], הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה? כָּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. וּמַעֲשֶׂה בְּצִידוֹן, בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וּבְדָקוּהוּ, וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה. אָמַר לָהֶן: הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן:<קטע סוף=ז/> {{המשנה|ח|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ח/>לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּה; וְאִם יָשַׁב, טָהוֹר. וְלֹא יַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ; וְאִם עָבַר, טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ, טָהוֹר. וְזוֹרְעִים תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה; וְהַחִזְרִין, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל:<קטע סוף=ח/> {{המשנה|ט|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ט/>נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ, יֻתָּץ; וְאִם יָשָׁן, יֻצַּן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה; נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה. נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכָּר, אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד, הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה:<קטע סוף=ט/> {{המשנה|י|ג|עבודה זרה}} <קטע התחלה=י/>כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קִרְסֵם, וְזֵרֵד, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִלּו עָלֶה, הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. שְׁפָיָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲסוּרָה; שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ, מֻתֶּרֶת:<קטע סוף=י/> <noinclude> [[קטגוריה:משנה מנוקד|עבודה זרה ג]] [[קטגוריה:מסכת עבודה זרה|ג]] </noinclude> izcat02d06g17ntajlp5j18kcmbbh6s 0 1755010 3078665 2026-08-23T16:29:46Z בן עדריאל 9444 לפי הדפסת רוו"ה במחזורו, עם תיקונים ממחזור אמסטרדם 3078665 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור2|פיוטי קדושה ליום הכיפורים, כנראה מאת רבי אלעזר הקליר. לא ברור לאיזו קדושתא השתייכו פיוטים אלה במקורם, אך בכמה קהילות רומניא נהגו לאומרם בתפילת שחרית, ובהרבה מקהילות אשכנז בימי הביניים אמרום במנחה.}} =====כבודו אמוניו ינקה===== {{הור|סימן: '''א"ב'''}} כְּבוֹדוֹ {{סי|אֱ}}מוּנָיו יְנַקֶּה מֵאַשְׁמָתָם {{ש}} {{סי|בַּ}}עֲבוּר שְׁמוֹ הַכָּלוּל בִּשְׁמוֹתָם {{ש}} {{סי|גֹּ}}דֶל מַבִּיעִים לְיוֹצֵר נִשְׁמָתָם {{ש}} {{סי|דּ}}וֹבְבִים תְּחִנָּה לְיוֹדֵעַ שְׁמוֹתָם {{ש}} {{סי|הַ}}לֵּל יִפְצְחוּ בְּחֵךְ נְעִימָתָם {{ש}} {{סי|וִ}}ירַצּוּ לְצוּר בְּקוֹמָתָם {{ש}} {{סי|זֶ}}מֶר יְסַלְּדוּ בְּקוֹל נַהֲמָתָם {{ש}} {{סי|חַ}}יּוֹת וְאוֹפַנִּים יַעֲנוּ בְּקוֹל לְעֻמָּתָם ::{{הור|לעומתם}} =====ממקומו יודע טובו===== מִמְּקוֹמוֹ {{סי|ט}}וּבוֹ יוֹדַע מִשָּׁמַיִם {{ש}} {{סי|יַ}}חַד לְרַחֵם עֲמוּסֵי מֵעַיִם {{ש}} {{סי|כּ}}וֹרְעִים וּמוֹדִים וְשׁוֹפְכִים לֵב כַּמַּיִם {{ש}} {{סי|לְ}}חַלּוֹת בְּתַחֲנוּן דָּר שָׁמַיִם {{ש}} {{סי|מָ}}לֵא עוֹלָם הוּא וְעֻזּוֹ בַּשָּׁמַיִם {{ש}} {{סי|נֶ}}אְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מִקּוֹלוֹת מַיִם {{ש}} {{סי|סְ}}גוּלָיו הַיּוֹם בְּאֵין לֶחֶם וּמַיִם {{ש}} {{סי|ע}}וֹנִים תָּמִיד לְיַחֲדוֹ פַּעֲמַיִם ::{{הור|פעמים}} =====אחד פארו===== אֶחָד {{סי|פְּ}}אֵרוֹ בִּשְׁמֵי עֲלִיּוֹת {{ש}} {{סי|צַ}}דִּיק וְעוֹנֶה קוֹרְאָיו מִתַּחְתִּיּוֹת {{ש}} {{סי|קָ}}דוֹשׁ מֵבִין מֶחְקְרֵי כְּלָיוֹת {{ש}} {{סי|רַ}}חֲמָיו יְעוֹרֵר לְעֵינֵיהֶם לוֹ תְּלוּיוֹת {{ש}} {{סי|שְׁ}}גָגוֹת וּזְדוֹנוֹת תַּעֲבִיר מִהְיוֹת {{ש}} {{סי|שְׁ}}אֵרִיתָם לְרַחֵם אוֹתָם לְהַחֲיוֹת {{ש}} {{סי|תְּ}}מִימָיו יַשְׁמִיעַ לְעֵין כָּל בְּרִיּוֹת {{ש}} {{סי|תֵּ}}דְעוּ כִּי אֲנִי הָיִיתִי וְהֹוֶה וַאֲנִי עָתִיד לִהְיוֹת ::{{הור|להיות}} [[קטגוריה:פיוטי קדושה]] [[קטגוריה:אלעזר הקליר]] [[קטגוריה:פיוטי יום כיפור]] athhu20qm2fatewls3fj0dy73wuj0ta 3 1755011 3078669 2026-08-23T16:39:13Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{בה}}__~~~~" 3078669 wikitext text/x-wiki {{בה}}__[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 19:39, 23 באוגוסט 2026 (IDT) 4y3wt5gzv9yxf8tytzs3w8xm1vk7wg0 2 1755012 3078670 2026-08-23T16:39:30Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{ריק}}" 3078670 wikitext text/x-wiki {{ריק}} n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r 0 1755013 3078676 2026-08-23T17:15:15Z Nahum 68 יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פרק א|פרק ב|פרק ג||}} '''פרק שני '''" 3078676 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פרק א|פרק ב|פרק ג||}} '''פרק שני ''' eok9b33i0ulx93lfnhfrz5sds88tyj1 3078677 3078676 2026-08-23T17:30:08Z Nahum 68 3078677 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|ראשית חכמה|שער התשובה|פרק א|פרק ב|פרק ג||}} '''פרק שני ''' * '''בביאור מהות התשובה''' החסיד בחובת הלבבות (שער התשובה פרק א) פירש שמהות התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך, אחר יציאתו ממנה וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציווה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכיוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה, עזיבת מה שציווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצוות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו המיצוע. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון, רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראויים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו, רפואתו בהשמרו מהמזון ההוא, ולהתנהג במה שהוא היפך מזגו, עד שישוב אל העניין השוה, עד כאן כלל דבריו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים, כפי מה שהיה הפגם תהיה התשובה. כבר פירש בשער היראה, כי החוטא גורם סילוק האם העליונה מעל הבנים, או סילוק האם התחתונה מעל העולמות התחתונים, והכל כפי גודל הפגם, כך גורם הסילוק. והכוונה במלת ה'תשובה', חזרת המדרגות ותיקונים על מכונם הראשון. והמשל אל סילון המים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכים להשקות כמה גנים ופרדסים ושדות וכרמים. ובא אחד בשטותו והוליך סילון המים אל האשפה, לריק, מקום שאין בו תועלת, שבעל המעיין יכעוס עליו: אחד – שביטל להשקות גינותיו הטובות, והב' – שקלקל הצינור ושברו. והנמשל הוא יותר חמור בעונשו מן המשל. כי החוטא, מלבד מה שקלקל צינורי השפע מלבוא אל מקומם הראוי, מוליכם אל מקום שהכעיס את המלך ה' צבאות, והוא שהוא מוציא הקדושה אל הטומאה, מקום הצריך שיהיה יבש וחרב הוא משקה ומרוה אותו. וימצא עניין זה בפרט בעניין העריות ובא אל הכותית, וכן במוציא זרע לבטלה. וכמוהו בפגם הלשון, שפגם ברית הלשון חמור יותר מברית המעור. ואופן התשובה הוא לתקן הצינורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומו, לכל מקום ומקום כפי מה שהיה בו הפגם. אם הפגם באם העליונה שגרם ע"ר י"ה, ר"ע י"ה, שהכניס הרע בין אותיות י"ה, יגרום בתשובה שייחד אותיות י"ה ויסלק הרע, ובזה האם חוזרת על הבנים. ואם פגם בערוה ר"ע ו"ה, שהכניס ר"ע בין ו"ה, ובזה האם גולה ממקומה ושפחה יורשת גברתה, תשובתו לסלק הרע ההוא משם וליחד הו' עם הה'. וכל זה נקרא תשובה, תשוב ה' עליונה על הבנים ותשוב ה' לגבי י', וכן תשוב אם תחתונה על התחתונים ותשוב ה' להתיחד עם ו'. וההקדמה זו נרמזה בקצרה בתיקונים, והיא בארוכה במקומות אחרים בזוהר. וזה לשונו בתיקון סג, אמר שם על פסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" {{ממ|תהלים|א|א}}. ופירש ש'''אשר''' היא אימא, '''אשר''' הוצאתיך מארץ מצרים ודאי, איהי תיובתא, אסוותא דכל מרעין ומכתשין, הדא הוא דכתיב: "מי ירפא לך" {{ממ|איכה|ב|יג}}, ועלה אתמר: "ושב ורפא לו" {{ממ|ישעיהו|ו|י}}. "רפאות תהי לשרך" {{ממ|משלי|ג|ח}}. זכאה איהו מאן דתב לגבי בעלה דידה, איהו רזא דתיובתא דיחזיר ההיא דרגא דרחיק ליה מאתריה, דיחזיר לה לאתרה ויקרב לה לתמן. בההוא זמנא דשכינתא מתרחקא מבעלה אתמר בבר נש "והיו חייך תלויים לך מנגד" {{ממ|דברים|כח|סו}}, חייך אתקריאת, הדא הוא דכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים" {{ממ|בראשית|ב|ח}}, בזמנא דקריב לה לגבי בעלה, עכ"ל. c18ootpct38etb0gaisdttx0q41pvk2 0 1755014 3078691 2026-08-23T19:34:24Z בן עדריאל 9444 יצירת דף עם התוכן "{{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''יהודה'''}} {{סי|יַ}}עְלֶה וְיָבוֹא אֶצְלְךָ זִכְרוֹן / מִשְׁתַּחֲוִים נֹכַח פְּנֵי אָרוֹן{{ש}} {{סי|הִ}}תְרוֹעֲעוּ עַל צִלְצְלֵי שָׁמַע / כַּפַּעֲמוֹנִים עַל מְעִיל אַהְרֹן{{ש}} {{סי|וַ}}יִּפְגְּעוּ לִמְשׁוֹךְ בְּעֵת רָצוֹן / וִ..." 3078691 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''יהודה'''}} {{סי|יַ}}עְלֶה וְיָבוֹא אֶצְלְךָ זִכְרוֹן / מִשְׁתַּחֲוִים נֹכַח פְּנֵי אָרוֹן{{ש}} {{סי|הִ}}תְרוֹעֲעוּ עַל צִלְצְלֵי שָׁמַע / כַּפַּעֲמוֹנִים עַל מְעִיל אַהְרֹן{{ש}} {{סי|וַ}}יִּפְגְּעוּ לִמְשׁוֹךְ בְּעֵת רָצוֹן / וִיְּתְקְעוּ לַחְשׂוֹךְ דְּבַר חָרוֹן{{ש}} {{סי|דָּ}}מָם וְדִמְעָתָם וְנַפְשׁוֹתָם / נָשְׂאוּ בְּהוֹדוֹתָם לְזִכָּרוֹן{{ש}} {{סי|ה}}וֹדוֹת בְּעוֹד רוּחַ בְּאַפַּיִם / וּבְעוֹד עֲבוֹר הַקּוֹל עֲלֵי גָרוֹן [[קטגוריה:שירי רבי יהודה הלוי]] [[קטגוריה:פיוטי ראש השנה]] [[קטגוריה:פיוטי רשות לנשמת]] [[קטגוריה:שירים במשקל המהיר]] [[קטגוריה:חתימה]] 2v5rnrf6d3pblgvzoufhyu3hn2f12mt 106 1755015 3078697 2026-08-23T19:41:41Z Meirveshulibot 42771 חלוקת הדינים לפי דף ועמוד (בוט) 3078697 wikitext text/x-wiki == הדינים העולים מירושלמי שבת פרק ארבע עשר == דף עבודה שנוצר אוטומטית: ההלכות שסומנו בעין משפט, מנוסחות כדרישות. הניסוח וההכרעה נוצרו בסיוע מחשב ודורשים בדיקה תורנית. === דף עד א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_א"></span>{{שוליים|יד_א}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_א|החובל או הצד שמונה שרצים האמורים בתורה חייב, ושאר שקצים ורמשים - החובל בהם פטור, והצידה חייבת רק כשהיא לצורך]]''' * '''מקור:''' "שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק ח, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ח * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כלישנא זו בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע: שמונה שרצים חובל בהם חייב ושאר שקצים ורמשים פטור, וצידה בכל השרצים חייבת רק לצורך ופטורה שלא לצורך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ה|בבלי שבת קו ב — חולה מחמת חמימות (אישתא) פטור מכינה, חולה מחמת כאב (אובצנא) חייב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ו|בבלי שבת קז א — הצד או החובל בשמונה השרצים האמורים בתורה חייב, ובשאר שקצים ורמשים החובל פטור והצדן חייב רק]] <span id="יד_ב"></span>{{שוליים|יד_ב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ב|חיה ועוף שברשותו – הצדן פטור והחובל בהם חייב, אך שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב]]''' * '''מקור:''' "חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. גמ : תנן שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. אמר רבי זריקן בשם רבי אימי (אמי בן נתן) איתפלגין רבי יוחנן (בר נפחא) ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר מתנ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ר' יוחנן ~ ריש לקיש: האם המשנה בשמונה שרצים היא דברי הכל, או שהיא מחלוקת והמשנה כר' יוחנן בן נורי ודלא כרבנן * '''הכרעה:''' נפסק כרבנן דפליגי על ר' יוחנן בן נורי, שרק שמונה שרצים חייבים בצידה ולא שאר בעלי חיים שברשותו, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] <span id="יד_ג"></span>{{שוליים|יד_ג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ג|עורות אלו דינם כבשר לעניין טומאה ואינם ניטהרים בעיבוד]]''' * '''מקור:''' "אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של יישוב, רבי יוסה אומר אף עור חזיר של בר ועור חטוטרת של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א, הלכה ט, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ד, הלכה כא * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי יוסה (מוסיף עורות נוספים כבשר) ~ תנא קמא (מונה רק עור האדם ועור חזיר של יישוב) ~ רבי יהודה בר עילאי (כולן טהורין בעיבוד חוץ מעור האדם) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה שמוסיף עורות אלו על הרשימה, שכן עורות הקרובים לבשר (רכים, שלא נתקשו) דינם כבשר ואינם ניטהרים בעיבוד או בהילוך, כמבואר ברמב"ם שפסק את שיטת רבי יוסה להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק תשיעי#קכב-א-א|בבלי חולין קכב א — עורות אלו (עור אדם, עור חזיר של ישוב, חטרת הגמל הרכה, ראש העגל הרך, הפרסות, בית הבושת, השל]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני חולין/פרק תשיעי#קכב-א-ב|בבלי חולין קכב א — עור אדם שעיבדו טמא מדרבנן, ועור אדם שלא עיבדו טמא מדאורייתא]] <span id="יד_ד"></span>{{שוליים|יד_ד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ד|חייבים על צידה רק בדבר שדרכו ליצוד; הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב, ובשעת קילוח פטור]]''' * '''מקור:''' "פוטר. וכן היה רבי יהודה (בר עילאי) אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. הצד חגבים בטל פטור, בשרב חייב. אלעזר בן אחבאי אומר אף בשרב בשעה שמקלחין פטור. הצד צבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ג <קטע סוף=עד א/> ==דף עד עמוד ב== <קטע התחלה=עד ב/> * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי יהודה ~ אלעזר בן אחבאי: רבי יהודה מחייב בשרב סתם, אלעזר בן אחבאי פוטר אף בשרב בשעת קילוח * '''הכרעה:''' נפסק כאלעזר בן אחבאי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שטז,ג) שאף בשרב בשעה שמקלחין פטור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] === דף עד ב === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עד_ב|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_ה"></span>{{שוליים|יד_ה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ה|מותר להרוג צרעה בשבת מפני שהיא מזיק מסוכן]]''' * '''מקור:''' "חיגר סומא חולה קטן פטור, ישן חייב. דהו קמיץ חדא ופתח חדא, אמר רבי ינאי (הכהן) מותר להרוג את הצרעה בשבת. ותני כן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כד, רמב"ם, הלכות שבת, פרק י, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ינאי הכהן שמותר להרגה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שטז סעיף ב * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שלושה עשר#קו-ב-ו|בבלי שבת קו ב — הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב, ואם היו מקלחות ובאות אף בשעת השרב פטור]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קז-א-ז|בבלי שבת קז א — חיה ועוף שברשותו של אדם - הצדן פטור מחטאת, והחובל בהם (שוחטם או פוצע עורם) חייב]] <span id="יד_ח"></span>{{שוליים|יד_ח}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ח|מותר לכתוב מזוזה על עור של בהמה טהורה ואף על עור שמותר באכילה שלא מן המנויין לתרומה]]''' * '''מקור:''' "מותר לכתוב עליו מזוזה. ==ירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ב== מתני :" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תפילין, פרק א, הלכה י, שו"ע או"ח סימן לב סעיף יב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שמותר לכתוב מזוזה על עור בהמה טהורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה <span id="יד_ט"></span>{{שוליים|יד_ט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ט|אין עושים מי מלח מרובים (הילמי) בשבת, אבל מותר לעשות מי מלח מועטים על ידי נתינת שמן לתוכם בתחילה]]''' * '''מקור:''' "אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פיתו ונותן הוא לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי (בן חלפתא) והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת, ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' ת"ק (עושה מי מלח וטובל פיתו) ~ רבי יוסי (אין הבדל בין הילמי למי מלח אלא בהקדמת השמן) * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסי, שההיתר תלוי בהקדמת השמן לתוך המים או המלח, ולא בכמות המלח; וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-א|בבלי שבת קח ב — אסור לעשות מי מלח מרובים בשבת כדרך שעושים בחול, ומותר לעשותם בשינוי - על ידי נתינת שמן לכת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק ארבעה עשר#קח-ב-ב|בבלי שבת קח ב — אין עושין מי מלח עזים (מי מלח שביצה צפה בהם) בשבת, שהם כתחילת עשיית כבשים]] === דף עה א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עה_א|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_יא"></span>{{שוליים|יד_יא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יא|מותר לערב שום ששחוק כבר עם שומן בשבת, אך אסור לשוחקו אם עדיין חסר שחיקה]]''' * '''מקור:''' "שום ששחקו אם היה מחוסר שחיקה אסור, ואם לערב את שומנן מותר. תמן תנינן" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף יט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שההיתר הוא רק בשום שכבר נשחק ומעורב בשומן, ואילו שחיקה עצמה אסורה מדין תיקון מאכל בשבת, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-א-א|בבלי שבת קמ א — חרדל שלשו מערב שבת מותר למחות בו למחר ביד או בכלי ולתת לתוכו דבש, אך אין לטורפו יחד אלא מע]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק עשרים#קמ-א-ב|בבלי שבת קמ א — שחליים ששחקן מערב שבת מותר למחר לתת לתוכן שמן וחומץ ולהמשיך לתוכן אמיתא, אך אין לטרוף אלא ]] <span id="יד_יד"></span>{{שוליים|יד_יד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יד|מותר לאכול ולשתות בשבת דברים הניטלים לרפואה כדרך אכילה ושתייה רגילה, אף לחולה שאין בו סכנה]]''' * '''מקור:''' "בדבר שהוא של סכנה. אבל אוכל הוא את יועזר פוליטרכוין ושותה אבוברועה כמשמעו תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקים הוא שותה, חוץ ממי דקרין וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה. רבי אבא שאל לרב ירמיה מה ני" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף א, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ב, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ג <קטע סוף=עה א/> ==דף עה עמוד ב== <קטע התחלה=עה ב/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא בירושלמי שכל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקים שותה, ומטעם זה כתבו הרמב"ם והשו"ע (או"ח שכח, א-ג) שדבר הנאכל כדרך בריאים מותר גם לרפואה, ורק תרופה שאין דרך בריאים לאוכלה נאסרה משום שחיקת סממנים * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] === דף עה ב === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עה_ב|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_ו"></span>{{שוליים|יד_ו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ו|מותר לצוד נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו]]''' * '''מקור:''' "ולנחשים ולעקרבים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק יא, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שטז סעיף י * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' כרבי אלעזר בר' שמעון שהתירו, שהרי כל מזיק ניצוד בשבת שלא ישוך, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכא-ב-ד|בבלי שבת קכא ב — הריגת מזיקים מסוכנים (זבוב מצרים, צרעה נינוה, עקרב חדייב, נחש ארץ ישראל, כלב שוטה בכל מקום]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישה עשר#קכא-ב-ה|בבלי שבת קכא ב — ההורג נחשים ועקרבים בשבת אף שלא רצו להזיקו, אין רוח חסידים נוחה הימנו, ומותר לעשות כן]] <span id="יד_י"></span>{{שוליים|יד_י}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_י|מותר להעביר כלים קרים על העין החולה בשבת]]''' * '''מקור:''' "ומעבירין (מניחים כלים קרים) על העין בשבת. מעשה ברבי עקיבא (בן יוסף) שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. רב (אבא בר אייבו) ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בידי שמים. רבי חנינה" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שכא סעיף יז <קטע סוף=עד ב/> ==דף עה עמוד א== <קטע התחלה=עה א/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי עקיבא שהעבירו עליו כלים בשבת מפני שכאב עיניים מסוכן, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר טיפול בעין בשבת אף שאין בו סכנת נפשות ממשית * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#ל-א-א|בבלי עבודה זרה ל א — אלונתית מוגדרת כמשקה של יין ישן, מים צלולים ואפרסמון שעושים לבית המרחץ]] <span id="יד_יג"></span>{{שוליים|יד_יג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_יג|מותר ללחוש בשבת לעין הרע ולמעיים, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול]]''' * '''מקור:''' "בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול ואילו במעשר שני כל השחתה או רפואה אסור גם בשינוי. לוחשין לעין הרע ולמעיים" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כב, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף לז * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שהלחישה מותרת בשבת מטעם שאין בה עשיית מלאכה כדרך החול, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק אחד עשר#קא-א-ז|בבלי סנהדרין קא א — מותר למשש בבני מעיים בשבת בשינוי מדרך חול]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק אחד עשר#קא-א-ח|בבלי סנהדרין קא א — לוחשין לחש רפואה על שמן שבכלי אך אין לוחשין על שמן שביד, ולכן סכים משמן שביד ולא ממשמן שבכ]] <span id="יד_טז"></span>{{שוליים|יד_טז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_טז|מותר לרחוץ בשבת בים הגדול ובמי טבריא אף לשם רפואה, אך לא במי משרה ולא במי סדום]]''' * '''מקור:''' "רוחצין בים הגדול ובמי טבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום. אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא להעלות מטומאה לטהרה מותר. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה בלבד שלא ישהה שלא יראה " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף מה, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כברייתא שמתיר בים הגדול ובמי טבריא בלבד שלא ישהה שלא יראה כמתכוון לרפואה, כדברי רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה, ואוסר במי משרה ומי סדום שריחן רע ואין רגילים לרחוץ בהם לתענוג אלא לרפואה בלבד <span id="יד_כ"></span>{{שוליים|יד_כ}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כ|מי שחושש במתניו, מותר לו לסוך שמן חול אף שאינו חושש, שכן כל ישראל דינם כבני מלכים]]''' * '''מקור:''' "החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד שכן דרך בני מלכים לסוך בחול. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר כל ישראל בני מלכים. עין משפט ונר מצוה ע"א" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף א <קטע סוף=עה ב/> ==דף עו עמוד א== <קטע התחלה=עו א/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי שכל ישראל בני מלכים ולכן מותר לסוך שמן וורד בחול אף לבריא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ח|בבלי בבא מציעא קיג ב — מותר לסוך שמן וורד על מכה בשבת שכן דרך כל ישראל לסוך בכך בחול, שכל ישראל בני מלכים הם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-ב-ה|בבלי שבת סו ב — מותר לסוך שמן ומלח על הגוף בשבת]] === דף עו א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עו_א|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_כא"></span>{{שוליים|יד_כא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כא|השותה חומץ תרומה לאחר טיבולו (כדי לישב נפשו) חייב קרן וחומש]]''' * '''מקור:''' "רבי אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש. אמר רבי ירמיה בשם רבי אימי (אמי בן נתן) מודין חכמים לרבי במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש, שהחומץ (אחר טיבולו) מיישב את הנפש. חברייא אמרי בשם ר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות תרומות, פרק י, הלכה ז * '''מצב:''' מחלוקת שנפסקה * '''מחלוקת:''' רבי ~ חכמים: רבי מחייב קרן וחומש בשותה חומץ תרומה כדרך הנאתו אף שאינו כמאכל אדם רגיל; חכמים חולקים בדרך כלל אך מודים לרבי במגמא חומץ אחר טיבולו * '''הכרעה:''' נפסק כרבי במקרה זה, שהחומץ מיישב את הנפש ונחשב כדרך אכילה, ובזה מודים אף חכמים - כפי שפסק הרמב"ם <span id="יד_כב"></span>{{שוליים|יד_כב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כב|מי שיש לו חושש בגרונו (מן החלל ולפנים) מותר לרפאותו בשבת]]''' * '''מקור:''' "מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת. התיב רבי זעירא והתני החושש שיניו לא יגמא בהן חומץ, ולא מן השפה ולפנים הוא. לא נאמר כן (מן השפה ולפנים,) אלא כדאמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא כל שהוא מן החלל ולפנים מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא שכל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו בשבת, שאין זה דומה לחושש שיניו שהוא מן השפה ולפנים בלבד ואין בו סכנה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] <span id="יד_כג"></span>{{שוליים|יד_כג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כג|מותר להעלים (לחתום/לתקן) בנות אזנים (נקעים בבשר האוזן) בשבת]]''' * '''מקור:''' "מעלין בנות אזנים בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה י, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה לא, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף מג * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוחנן בר נפחא שמעלין בנות אזנים בשבת, שהוא כמראה מכה בעלמא ואינו רפואה גמורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להקל בזה * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ט|בבלי ביצה כב א — מותר לחולה שיש בו סכנה או צורך גדול לעבור על ידי גוי בשבת, ומותר לגוי לכחול לו את עינו בשב]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-ב-א|בבלי עבודה זרה כח ב — מעלין אוזנים (מעכבים דם מהאוזן) בשבת ביד אך לא באמצעות סם רפואה]] <span id="יד_כד"></span>{{שוליים|יד_כד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כד|עין שמרדה - חולים בה מותר לחלל עליה שבת ולעשות לה כל צרכי רפואה]]''' * '''מקור:''' "עין שמרדה מרפין אותה בשבת. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא)" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ט * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבהו בשם רבי יוחנן שעין שמרדה דינה כפיקוח נפש ומרפין אותה בשבת, כפי שהובא ברמב"ם ובשולחן ערוך * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ז|בבלי ביצה כב א — חולי בעיניים הנקרא "סוף אוכלא" ו"פציחת עינא" הוא בגדר מכה של חלל ומחללים עליו את השבת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני ביצה/פרק שני#כב-א-ח|בבלי ביצה כב א — אסור לכבות בקעת בוערת בשבת/יו"ט כדי שלא יפסד הבית מן העשן]] <span id="יד_כה"></span>{{שוליים|יד_כה}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כה|חתכי עור בקצות האצבעות (גבות ידים ורגלים) ואודם בעין נחשבים סכנה המתירה חילול שבת]]''' * '''מקור:''' "גבות ידים וגבות רגלים סכנה. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא) ההן סימוקא דעינה סכנה. אמר רבי אבון לוקטין עוקץ עקרב בשבת. רב (אבא בר אייבו) אמר" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ו * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שגבות ידים ורגלים וסימוקא דעינא הוו סכנה, ומחללין עליהם את השבת כדין כל סכנת נפשות * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני יומא/פרק שמיני#פד-א-א|בבלי יומא פד א — חולה במחלת "צפידנא" (עששית בחניכיים) - מחללים עליו את השבת מפני שיש בה סכנת נפשות]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עבודה זרה/פרק שני#כח-א-א|בבלי עבודה זרה כח א — גב היד וגב הרגל וכל מכה שצריכה אומד דינם ככמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת]] <span id="יד_כו"></span>{{שוליים|יד_כו}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כו|מריחת יין או רוק תפל על העין בשבת בשבת]]''' * '''מקור:''' "ההן חמרא לתת אותו לבר מן עיינא שרי, לגו מן עיינה אסור. שמואל (בר אבא בר אבא) אמר ההן רוק תפל אסור ליתן על גבי העין בשבת. מינה את שמע מה מותר לעשות לחזזיתה (שחין באזור העין שרפואתו על ידי יין או רוק.) " * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כה, שו"ע או"ח סימן שכח סעיף כ * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' יין מותר מחוץ לעין ואסור בתוכה, ורוק תפל אסור אף מחוץ לעין; כך נפסק ברמב"ם ושו"ע כלשון הירושלמי ללא חילוק מהבבלי * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני זבחים/פרק שני#יט-א-א|בבלי זבחים יט א — כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם מתכוון להוציא ממנה דם - אסור בין במ]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני עירובין/פרק עשירי#קג-ב-ב|בבלי עירובין קג ב — תוספת בגד קטן שלא במקום בגדים אינה נחשבת חציצה משום יתור בגדים]] <span id="יד_כז"></span>{{שוליים|יד_כז}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כז|מותר לטלטל מחט של יד בשבת כדי להוציא בה קוץ מהגוף או דבר שנכנס לעין]]''' * '''מקור:''' "מחט של יד ליטול בה את הקוץ. דאי לא כן מה בין קוץ ומה בין בלע. וההן דעיינה (להוציא דבר שנכנס לעין,) שאלון לרבי ירמיה אמר לון הא רבי אבא קומיכון, שאלון ליה ושרא אמר לון אוף אנא שרי. אמר רבי אבהו בשם רבי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כה, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שח סעיף יא <קטע סוף=עו א/> ==דף עו עמוד ב== <קטע התחלה=עו ב/> * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אבא ורבי ירמיה שהתירו טלטול מחט להוצאת קוץ ולעניין העין, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שח סעיף יא * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני סנהדרין/פרק עשירי#פד-ב-כ|בבלי סנהדרין פד ב — המוציא קוץ בשבת במחט דרך מקלקל בחבורה – פטור מחיוב חטאת]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שבעה עשר#קכב-ב-ד|בבלי שבת קכב ב — כלים שנתפרקו דלתותיהם בחול, מותר לטלטל את הדלתות בשבת יחד עם הכלים]] === דף עו ב === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עו_ב|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_כט"></span>{{שוליים|יד_כט}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_כט|אין להתרפא באיסורי עבודה כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים אף במקום פיקוח נפש]]''' * '''מקור:''' "בכל מתרפין חוץ מעבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס בעי עד כדון כשאמר לו הבא לי עצים מעבודת כוכבים ומזלות והביא לו, אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מעבודת כוכבים ומזלות מהו נישמעי" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קנה סעיף ב * '''מצב:''' דאורייתא * '''מחלוקת:''' רבי יונה ~ רבי אחא: רבי יונה שתה ממי דורי עבודה זרה לרפואה, רבי אחא נמנע משתייה * '''הכרעה:''' נפסק כרבי אחא שאין מתרפין בהם אף בספק, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להחמיר ולאסור * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני פסחים/פרק שני#כה-א-ד|בבלי פסחים כה א — מותר להתרפא בכל דבר אסור חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות]] <span id="יד_ל"></span>{{שוליים|יד_ל}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_ל|מי שנתן עיניו באישה מסוימת ועסק ומכר לה לתועלתה עד שנשאה לו, בכך עבר על אביזרייהו דגילוי עריות ודינו כרודף אחר עריות]]''' * '''מקור:''' "פנויה. מאן דאמר אשת איש ניחא, ומאן דאמר פנויה והא בר כיחא נגרא רחם איתתא ביומוי דרבי אלעזר (בן פדת) ושרא ליה. כאן בפנויה וכאן באשת איש, ואפילו תימר כאן וכאן בפנויה תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש." * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ט <קטע סוף=עו ב/> ==דף עז עמוד א== <קטע התחלה=עז א/> * '''מצב:''' דרבנן * '''מחלוקת:''' פנויה ~ אשת איש: מאן דאמר אשת איש ניחא (האיסור באשת איש), ומאן דאמר פנויה מיישב במעשה דבר כיחא נגרא שהיה פנויה שנתן עיניו בה עד שנעשית אשת איש * '''הכרעה:''' ההכרעה כמאן דאמר שהאיסור החמור הוא כשנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש, שכן כך מתיישבים כל המקרים; הרמב"ם פסק שאף בפנויה יש לחוש לאביזרייהו דגילוי עריות ואין להקל בכך === דף עז א === [[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דף_עז_א|⇦ אל הירושלמי]] <span id="יד_לא"></span>{{שוליים|יד_לא}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לא|עובר הנרדף להריגה שיצא רובו, אין נוגעים בו להצילו על ידי הריגתו]]''' * '''מקור:''' "יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (אבל לאם מותר מדין הקם להרגיך.) לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. תני ישראל בעבודת כוכבים ומזלות מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט, שו"ע חו"מ סימן תכה סעיף ב * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כירושלמי שאין דוחין נפש מפני נפש כשיצא רובו, שדינו כנפש שלמה ואין הורגים אדם להצלת אדם אחר <span id="יד_לב"></span>{{שוליים|יד_לב}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לב|מותר להרוג רודף להצלת הנרדף, ובעובר שסכנתו מסופקת (כמו יציאת ראשו ברוב) אין דוחים נפש מפני נפש]]''' * '''מקור:''' "להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן. התיב רבי ירמיה ולא מתניתין היא דתנן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אמר רבי יוסה ברבי בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי (מי הרוד" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ו, שו"ע חו"מ סימן תכה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי יוסה בשם רב חסדא: מותר להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן כשיודעים מי הרודף ומי הנרדף, אך שאני התם ביצא רובו שאין ידוע מי הורג את מי, ולכן אין דוחים נפש מפני נפש; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע. <span id="יד_לג"></span>{{שוליים|יד_לג}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לג|אין להתרפא בדברי מינות אף בסכנת נפשות]]''' * '''מקור:''' "ולא הניח לו רבי ישמעאל (בן אלישע). אמר לו רבי אלעזר בן דמה אני מביא ראייה שמותר שירפאני, לא הספיק להביא ראייה עד שמת רבי אלעזר בן דמה. אמר לו רבי ישמעאל (בן אלישע) אשריך רבי אלעזר בן דמה שיצאת בשלום מ" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות רוצח, פרק יב, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קנה סעיף א * '''מצב:''' נפסק * '''הכרעה:''' נפסק כרבי ישמעאל בן אלישע שאסר לבן דמה להתרפא בשם ישוע בן פנדירא, שמעשה זה גרם למותו בטהרה; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע שאיסור זה חמור מאיסורי הנאה אחרים ואינו נדחה מפני פיקוח נפש <span id="יד_לד"></span>{{שוליים|יד_לד}} '''[[ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק ארבע עשר#דין-יד_לד|מותר לחולה שיש בו כאב עיניים או מכה לסוך שמן וורד בשבת]]''' * '''מקור:''' "הלכה כרבי שמעון (בן יוחאי), דאי לא כן מי נתן שמן וורד לעני ולא סך שגם העני ראוי לסוך שמן ורד רק שאין לו. אמר רבי זעירה לרבי יוסי (בר זבידא) חכים רבי לבר פדיה דאת אמר שמועתא מן שמיה, אמר לו רבי יוחנן (" * '''פוסקים:''' רמב"ם, הלכות שבת, פרק כא, הלכה כג, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף א <קטע סוף=עז א/> הדרן עלך שמונה שרצים יד * '''מצב:''' נפסק * '''מחלוקת:''' רבי שמעון בן יוחאי ~ תנא קמא: האם מותר לסוך שמן וורד בשבת גם למי שאין דרכו בכך בחול * '''הכרעה:''' נפסק כרבי שמעון בן יוחאי, שהתיר, כדברי הירושלמי "מי נתן שמן וורד לעני ולא סך", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני בבא מציעא/פרק תשיעי#קיג-ב-ח|בבלי בבא מציעא קיג ב — מותר לסוך שמן וורד על מכה בשבת שכן דרך כל ישראל לסוך בכך בחול, שכל ישראל בני מלכים הם]] * '''מקבילה בבבלי:''' [[ביאור:דיני שבת/פרק שישי#סו-ב-ה|בבלי שבת סו ב — מותר לסוך שמן ומלח על הגוף בשבת]] ps774z4c8xw3vni3f760xfzgzmgc72t 0 1755016 3078743 2026-08-23T20:37:24Z Yack67 27395 יצירת דף עם התוכן "{{הור2|מתוך ספר 'ארבע צומות' פרנקפורט תרנ"ז:{{ש}} יוסף אומץ סי' תתש"ז: בי"ט אדר ראשון הוא היום שלפני היום שבו שבנו לבתינו בכבוד גדול ונעשה נקמות רבות בשונאינו ומפני החרדה שלבשנו אז בפעם ראשון ואפילו כל אנשי העיר גדולים וקטנים כא' אחזום חיל ופלצות במורא גדול פן..." 3078743 wikitext text/x-wiki {{הור2|מתוך ספר 'ארבע צומות' פרנקפורט תרנ"ז:{{ש}} יוסף אומץ סי' תתש"ז: בי"ט אדר ראשון הוא היום שלפני היום שבו שבנו לבתינו בכבוד גדול ונעשה נקמות רבות בשונאינו ומפני החרדה שלבשנו אז בפעם ראשון ואפילו כל אנשי העיר גדולים וקטנים כא' אחזום חיל ופלצות במורא גדול פן ע"י רבות המהומה לעשות נקמה בראשי המרידה שעמהם בהסכמתם היו הרבה והרבה בעיר גדולים ונכבדים תהיה העיר הזאת הפוכה כמו רגע ח"ו ולכן הוכרז יומים לפני יום הנ"ל בתופים ובחצוצרות בשם קומסריא וקיסר יר"ה שביום הנ"ל לא ישתה שום אדם יין וכל אדם לא יראה ולא ימצא ברחוב העיר ביום הנ"ל ולסבת דאגה זו קבענו אנחנו הארבעים בעלי בתים שנתיישבנו בעיר מקודם ר"ה שע"ו ע"י הגורל שאני הייתי אחד מהם צום ליום ההוא ולדורות אולי יתעשת ה' לנו ביום ההוא ולא נאבד.{{ש}} ולומר אלו הסליחות בשמונה עשרה אליך נקרא סי' כ"ז אקרא סי' פ"א רבות צררוני סי' מ"ד אני יום אירא סי' ז' ישראל נושע סי' י"ד אל נא סי' כ"ו, וליתן כל ב"ב כופר נפשו בליל התענית לבן לצדקה שגובין בב"ה לחלק תיכף לעניים ובחן שומר עמו ישראל לעד שזה אמר ותהי העיר חרדת אלקים ביום הנ"ל המוכן לעשות נקמה בראשי המורדים ות"ל לא היתה פוצה פה ונודד כצף ומצפצף אדרבה כבדו אותנו בכבוד גדול כאשר אכתוב בסמוך יע"ה דיני מילה וחולה בתענית זה.{{ש}} שם סי' תתש"ח: ותענית בע"ש כדינה בתענית שקבענו לפני ר"ה כתבתי לפני ר"ה בסימן תתקנ"ד - תתקנ"ה.}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{סליחות|תענית|נוסח=מערבי |א={{:אליך נקרא איום ונורא|נוסח=מערבי}} |פסוקים ב=דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב׃ יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ׃{{ממס|ישעיהו נה#נה ו|ישעיהו נה ו-ז}}{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ, תִּכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|מיכה ז יט}}{{ש}} שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ׃{{ממס|תהלים פה ה}}{{ש}} שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃{{ממס|תהלים קכו ד}}{{ש}} שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|שמות לב יב}}{{ש}} שׁוּבָה יְיָ עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים צ יג}} |ב={{:אקרא בשמך|נוסח=מערבי}} |פסוקים ג=רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃ עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃ יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃ יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃{{ממס|תהלים קכט|תהלים קכט א-ה}}{{ש}} לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃ אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃ אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ׃ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃{{ממס|תהלים קכד#קכד ב|תהלים קכד ב-ו}} |ג={{:ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|נוסח=מערבי}} ===סליחה ד=== לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה׃{{ממס|תהלים י א}}{{ש}} לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ׃{{ממס|תהלים מד כה}}{{ש}} אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ, כִּי צַר לָנוּ מַהֵר עֲנֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט יח}}{{ש}} עֲנֵנוּ יְיָ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט יז}}{{ש}} פְּנֵה אֵלֵינוּ וְחָנֵּנוּ, כִּי יְחִידִים וַעֲנִיִּים אֲנָחְנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה טז}}{{ש}} אֲנַחְנוּ עֲנִיִּים וְכוֹאֲבִים, יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט ל}}{{ש}} אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם, עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃{{ממס|תהלים עד כא}}{{ש}} קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ, הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי, וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ׃{{ממס|תהלים ז ז}}{{ש}} קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃{{ממס|תהלים מד כז}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אני יום אירא אליך אקרא|נוסח=מערבי}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} |פזמון={{:ישראל נושע בה' (סליחות)|נוסח=מערבי}} |חטאנו={{:אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה|נוסח=מערבי}}}} {{סוף}}{{סוף}} ==הערות== bmimrwpoftqh59o8iu7leoahm0yzq6s 3078744 3078743 2026-08-23T20:42:28Z Yack67 27395 3078744 wikitext text/x-wiki {{הור2|מתוך ספר 'ארבע צומות' פרנקפורט תרנ"ז:{{ש}} יוסף אומץ סי' תתש"ז: בי"ט אדר ראשון הוא היום שלפני היום שבו שבנו לבתינו בכבוד גדול ונעשה נקמות רבות בשונאינו ומפני החרדה שלבשנו אז בפעם ראשון ואפילו כל אנשי העיר גדולים וקטנים כא' אחזום חיל ופלצות במורא גדול פן ע"י רבות המהומה לעשות נקמה בראשי המרידה שעמהם בהסכמתם היו הרבה והרבה בעיר גדולים ונכבדים תהיה העיר הזאת הפוכה כמו רגע ח"ו ולכן הוכרז יומים לפני יום הנ"ל בתופים ובחצוצרות בשם קומסריא וקיסר יר"ה שביום הנ"ל לא ישתה שום אדם יין וכל אדם לא יראה ולא ימצא ברחוב העיר ביום הנ"ל ולסבת דאגה זו קבענו אנחנו הארבעים בעלי בתים שנתיישבנו בעיר מקודם ר"ה שע"ו ע"י הגורל שאני הייתי אחד מהם צום ליום ההוא ולדורות אולי יתעשת ה' לנו ביום ההוא ולא נאבד.{{ש}} ולומר אלו הסליחות בשמונה עשרה {{צ|[[אליך נקרא איום ונורא|אליך נקרא]]}} סי' כ"ז {{צ|[[אקרא אל אלהים קולי|אקרא]]}} סי' פ"ג {{צ|[[ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|רבות צררוני]]}} סי' מ"ד {{צ|[[אני יום אירא אליך אקרא|אני יום אירא]]}} סי' ז' {{צ|[[ישראל נושע בה' (סליחות)|ישראל נושע]]}} סי' י"ד {{צ|[[אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה|אל נא]]}} סי' כ"ו, וליתן כל ב"ב כופר נפשו בליל התענית לבן לצדקה שגובין בב"ה לחלק תיכף לעניים ובחן שומר עמו ישראל לעד שזה אמר ותהי העיר חרדת אלקים ביום הנ"ל המוכן לעשות נקמה בראשי המורדים ות"ל לא היתה פוצה פה ונודד כצף ומצפצף אדרבה כבדו אותנו בכבוד גדול כאשר אכתוב בסמוך יע"ה דיני מילה וחולה בתענית זה.{{ש}} שם סי' תתש"ח: ותענית בע"ש כדינה בתענית שקבענו לפני ר"ה כתבתי לפני ר"ה בסימן תתקנ"ד - תתקנ"ה.}} {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{סליחות|תענית|נוסח=מערבי |א={{:אליך נקרא איום ונורא|נוסח=מערבי}} |פסוקים ב=דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב׃ יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ׃{{ממס|ישעיהו נה#נה ו|ישעיהו נה ו-ז}}{{ש}} הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃{{ממס|איכה ה כא}}{{ש}} תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ, תִּכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|מיכה ז יט}}{{ש}} שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ׃{{ממס|תהלים פה ה}}{{ש}} שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃{{ממס|תהלים קכו ד}}{{ש}} שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃{{ממס|לפני=מתוך|שמות לב יב}}{{ש}} שׁוּבָה יְיָ עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ׃{{ממס|תהלים צ יג}} |ב={{:אקרא אל אלהים קולי|נוסח=מערבי}} |פסוקים ג=רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃ עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃ יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃ יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃{{ממס|תהלים קכט|תהלים קכט א-ה}}{{ש}} לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃ אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃ אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ׃ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃{{ממס|תהלים קכד#קכד ב|תהלים קכד ב-ו}} |ג={{:ה' אלהי רבת צררוני מנעורי|נוסח=מערבי}} ===סליחה ד=== לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה׃{{ממס|תהלים י א}}{{ש}} לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ׃{{ממס|תהלים מד כה}}{{ש}} אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ, כִּי צַר לָנוּ מַהֵר עֲנֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט יח}}{{ש}} עֲנֵנוּ יְיָ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלֵינוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט יז}}{{ש}} פְּנֵה אֵלֵינוּ וְחָנֵּנוּ, כִּי יְחִידִים וַעֲנִיִּים אֲנָחְנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים כה טז}}{{ש}} אֲנַחְנוּ עֲנִיִּים וְכוֹאֲבִים, יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנוּ׃{{ממס|לפני=ע"פ|תהלים סט ל}}{{ש}} אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם, עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃{{ממס|תהלים עד כא}}{{ש}} קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ, הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי, וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ׃{{ממס|תהלים ז ז}}{{ש}} קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃{{ממס|תהלים מד כז}} {{#קטע:מסגרת הסליחות (אשכנז)|ליי}} {{:אני יום אירא אליך אקרא|נוסח=מערבי}} {{:אל מלך יושב על כיסא רחמים|נוסח=מערבי}} |פזמון={{:ישראל נושע בה' (סליחות)|נוסח=מערבי}} |חטאנו={{:אל נא רפא נא תחלואי גפן פוריה|נוסח=מערבי}}}} {{סוף}}{{סוף}} ==הערות== r40flxb8b0cw3w94ofwrzel8k6r4fos 0 1755017 3078745 2026-08-23T20:42:54Z בן עדריאל 9444 במנהגים אחרים באות מחרוזות חתימה אחרות. הטקסט הבסיסי לקחתי מפרויקט בן-יהודה (ע"פ מהד' זמורה), עם קצת הגהות מהמחזורים 3078745 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''יהודה''' (מרובע)}} נִשְׁמַת {{סי|יְ}}דִידֵי עֶלְיוֹן / שֹׁכְנֵי צָיוֹן{{ש}} תְּ{{סי|יַ}}חֶדְךָ / {{סי|י}}שֵׁב חֶבְיוֹן / וּמַקְשִׁיב אֶבְיוֹן{{ר1}} {{סי|יִ}}מְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן{{ממס|תהלים קמו י}} נִשְׁמַת {{סי|הֲ}}לוּמַת אֵימָיו / מְיַחֶלֶת רַחֲמָיו{{ש}} תְּ{{סי|הַ}}דֶּרְךָ / {{סי|הַ}}מַּרְגִיז מְרוֹמָיו / יוֹם דִּין יְקוּמָיו{{ר1}} {{סי|הַ}}מְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו{{ממס|איוב כה ב}} נִשְׁמַת {{סי|וְ}}לִבּוֹת וּלְשֹׁנוֹת / מְחַדְּשוֹת רְנָנוֹת{{ש}} תְּ{{סי|וַ}}עֶדְךָ / {{סי|וְ}}רִאשֹׁנוֹת וְאַחֲרֹנוֹת / אֲשֶׁר אִתְּךָ צְפוּנוֹת{{ר1}} {{סי|וַ}}יֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת{{ממס|אסתר ו א}} נִשְׁמַת {{סי|דַּ}}ל בְּךָ מַפְגִּיעַ / יוֹם תַּצְדִּיק וְתַרְשִׁיעַ{{ש}} תְּ{{סי|דַ}}גֶּלְךָ / {{סי|דֹּ}}בֵר בְּהָרִיעַ / אֱלוֹהַּ לִי לְמוֹשִיעַ{{ר1}} {{סי|דַּ}}לֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ{{ממס|תהלים קטז ו}} נִשְׁמַת {{סי|הֲ}}מוֹנֵי תְמֵהָי / אֲסוּפֵי כְמֵהָי{{ש}} תְּ{{סי|ה}}וֹדְךָ / {{סי|הַ}}מְאַמֵּץ לֹהָי / יוֹם קְרֹא רֹהָי{{ר1}} {{סי|הֲ}}שִׁבֵנִי וְאָשוּבָה כִּי אַתָּה יְיָ אֱלֹהָי{{ממס|ירמיהו לא יז}} {{הור|במנהגי תוניס אלג'יר ותלמסאן נוהגים להוסיף בית מתוך פיוט 'נשמת' לרבי יוסף אבן אביתור:}}{{ש}} נִשְׁמַת {{סי|פֹּ}}עֲלֵי רְצוֹנְךָ בְּכָל מַאֲוַיָּם{{ש}} תְּ{{סי|פָ}}אֶרְךָ / {{סי|פֹּ}}עֵל יְשׁוּעוֹת אֵל חַי וְקַיָּם{{ר1}} אֹמְרִים וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. [[קטגוריה:פיוטי נשמת]] [[קטגוריה:פיוטי ראש השנה]] [[קטגוריה:שירי רבי יהודה הלוי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] 35lk8s72gsx4rgclfstluaq55xdu7q6 3078747 3078745 2026-08-23T20:49:55Z בן עדריאל 9444 3078747 wikitext text/x-wiki {{טקסט מנוקד|גודל=22}} {{הור|סימן: '''יהודה''' (מרובע)}} נִשְׁמַת {{סי|יְ}}דִידֵי עֶלְיוֹן / שֹׁכְנֵי צָיוֹן{{ש}} תְּ{{סי|יַ}}חֶדְךָ / {{סי|י}}שֵׁב חֶבְיוֹן / וּמַקְשִׁיב אֶבְיוֹן{{ר1}} {{סי|יִ}}מְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן{{ממס|תהלים קמו י}} נִשְׁמַת {{סי|הֲ}}לוּמַת אֵימָיו / מְיַחֶלֶת רַחֲמָיו{{ש}} תְּ{{סי|הַ}}דֶּרְךָ / {{סי|הַ}}מַּרְגִיז מְרוֹמָיו / יוֹם דִּין יְקוּמָיו{{ר1}} {{סי|הַ}}מְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו{{ממס|איוב כה ב}} נִשְׁמַת {{סי|וְ}}לִבּוֹת וּלְשֹׁנוֹת / מְחַדְּשוֹת רְנָנוֹת{{ש}} תְּ{{סי|וַ}}עֶדְךָ / {{סי|וְ}}רִאשֹׁנוֹת וְאַחֲרֹנוֹת / אֲשֶׁר אִתְּךָ צְפוּנוֹת{{ר1}} {{סי|וַ}}יֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת{{ממס|אסתר ו א}} נִשְׁמַת {{סי|דַּ}}ל בְּךָ מַפְגִּיעַ / יוֹם תַּצְדִּיק וְתַרְשִׁיעַ{{ש}} תְּ{{סי|דַ}}גֶּלְךָ / {{סי|דֹּ}}בֵר בְּהָרִיעַ / אֱלוֹהַּ לִי לְמוֹשִיעַ{{ר1}} {{סי|דַּ}}לֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ{{ממס|תהלים קטז ו}} {{רקע אפור}} {{הור|במנהג פרובנס מוסיפים כאן כשחל ראש השנה בשבת:}}{{ש}} נִשְׁמַת יוֹשֶׁבֶת נִבְדֶּלֶת מִלִּתְקוֹעַ בְּשַׁבָּת{{ש}} תַּקְשִׁיב תַּחֲנוּנֶיהָ / תָּרִיעַ גַּם תַּצְרִיחַ בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל בְּחִבַּת{{ר1}} מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת{{ממס|תהלים צב א}} {{סוף}} נִשְׁמַת {{סי|הֲ}}מוֹנֵי תְמֵהָי / אֲסוּפֵי כְמֵהָי{{ש}} תְּ{{סי|ה}}וֹדְךָ / {{סי|הַ}}מְאַמֵּץ לֹהָי / יוֹם קְרֹא רֹהָי{{ר1}} {{סי|הֲ}}שִׁבֵנִי וְאָשוּבָה כִּי אַתָּה יְיָ אֱלֹהָי{{ממס|ירמיהו לא יז}} {{הור|במנהגי תוניס אלג'יר ותלמסאן נוהגים להוסיף בית מתוך פיוט 'נשמת' לרבי יוסף אבן אביתור:}}{{ש}} נִשְׁמַת {{סי|פֹּ}}עֲלֵי רְצוֹנְךָ בְּכָל מַאֲוַיָּם{{ש}} תְּ{{סי|פָ}}אֶרְךָ / {{סי|פֹּ}}עֵל יְשׁוּעוֹת אֵל חַי וְקַיָּם{{ר1}} אֹמְרִים וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. {{הור|במנהג קטלוניה נוהגים להוסיף בית זה:}}{{ש}} נִשְׁמַת מְיַחֲלֵי חַסְדָּךְ אֵל חַי וְקַיָּם{{ש}} יוֹדוּךָ הַיּוֹם צוּר אֲשֶׁר שְׁבָחָיו לֹא מְסֻיָּם{{ר1}} אֹמְרִים וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. [[קטגוריה:פיוטי נשמת]] [[קטגוריה:פיוטי ראש השנה]] [[קטגוריה:שירי רבי יהודה הלוי]] [[קטגוריה:חתימה]] [[קטגוריה:סיומת מקראית]] 38ga3n01nwohrjnh48gkt3y53ys84bu 0 1755018 3078754 2026-08-23T21:14:42Z Nahum 68 יצירת דף עם התוכן "{{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ג|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ד''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ה|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}}" 3078754 wikitext text/x-wiki {{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ג|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ד''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ה|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}} bcl3n3fg30x7nhsrsglxfkymb6p5f93 3078755 3078754 2026-08-23T21:34:17Z Nahum 68 3078755 wikitext text/x-wiki {{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ג|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''עבודה זרה פרק ד''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/עבודה זרה/פרק ה|פרק הבא]]'''}} {{טקסט מנוקד}} {{המשנה|א|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=א/>רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ בְּצַד מֶרְקוּלִיס, אֲסוּרוֹת; וּשְׁתַּיִם, מֻתָּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ, אֲסוּרוֹת; וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ, מֻתָּרוֹת:<קטע סוף=א/> {{המשנה|ב|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ב/>מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵּלִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. פָּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אָסוּר:<קטע סוף=ב/> {{המשנה|ג|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ג/>עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּנָּה אוֹ מֶרְחָץ, נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן, בֵּין בְּטוֹבָה, וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה:<קטע סוף=ג/> {{המשנה|ד|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ד/>עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, אֲסוּרָה מִיָּד; וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁתֵּעָבֵד. נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי. הַמְּבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ; בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה:<קטע סוף=ד/> {{המשנה|ה|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ה/>כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ, בִּטְּלָהּ. רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר: בִּטֵּל; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּטֵּל:<קטע סוף=ה/> {{המשנה|ו|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ו/>עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת; בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסוּרָה. בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:<קטע סוף=ו/> {{המשנה|ז|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ז/>שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶן: אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת; יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אָמְרוּ לָהֶן: אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ, וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ? אָמְרוּ לָהֶן: אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים: תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָּטְלוּ:<קטע סוף=ז/> {{המשנה|ח|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ח/>לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ; וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר. יָרַד לַבּוֹר, מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:<קטע סוף=ח/> {{המשנה|ט|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=ט/>דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת, אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה, לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ; אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת, וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ; אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטֵר:<קטע סוף=ט/> {{המשנה|י|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=י/>גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֵשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, אָסוּר; אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, מֻתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בְּקָנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:<קטע סוף=י/> {{המשנה|יא|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=יא/>הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר. בְּעִיר שֶׁכֻּלָּה גּוֹיִם, אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר; אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:<קטע סוף=יא/> {{המשנה|יב|ד|עבודה זרה}} <קטע התחלה=יב/>הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ, וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים:<קטע סוף=יב/> <noinclude> [[קטגוריה:משנה מנוקד|עבודה זרה ד]] [[קטגוריה:מסכת עבודה זרה|ד]] </noinclude> 5xwior3qn1m64j7lxi3ltyrusm9o5na 104 1755019 3078774 2026-08-24T09:06:43Z Nahum 68 /* לא בוצעה הגהה */ יצירת דף עם התוכן " מסביב הילכנו עם הגאות, עד שהגענו די הרבה מתחת לצד הנקודה המוגן מהרוח, ואז לפתע האטה המהירות, חדלנו מלהתקדם, ולבסוף נראה היה שהיינו במים עומדים. הסופה חלפה כליל, מותירה שמיים רחוצים למשעי מאחוריה; לשון היבשה חצתה את הים הכבד שעברה בו הסערה, והגאות, שזרמה כה..." 3078774 proofread-page text/x-wiki <noinclude><pagequality level="1" user="Nahum" /></noinclude> מסביב הילכנו עם הגאות, עד שהגענו די הרבה מתחת לצד הנקודה המוגן מהרוח, ואז לפתע האטה המהירות, חדלנו מלהתקדם, ולבסוף נראה היה שהיינו במים עומדים. הסופה חלפה כליל, מותירה שמיים רחוצים למשעי מאחוריה; לשון היבשה חצתה את הים הכבד שעברה בו הסערה, והגאות, שזרמה כה בעוצמה במעלה הנהר (כי היינו כעת בפתחו של נהר), נחלשה בטרם תפנה לאחור, כך שצפנו בשקט, ובטרם ישקע הירח הספקנו לרוקן את הסירה לחלוטין מהמים ולהפוך אותה למסודרת מעט. ליאו ישן שינה עמוקה, ובסופו של דבר חשבתי שעדיף לא לעורר אותו. נכון שהוא ישן בבגדים רטובים, אך הלילה היה עתה כה חמים עד שסברתי (וכך גם ג'וב) שלא סביר שייגרם מכך נזק לאדם במצבו הגופני האיתן באופן יוצא מן הכלל. מלבד זאת, לא היו לנו בגדים יבשים זמינים.<noinclude></noinclude> 6f8ls2egdo5hlu7ujtac3xdgmkvsxrd